קטגוריה: כללי

הזכרנו בעבר את דרכו של אחד העם בעריכה, והנה עוד אשנב אליה: ברשימת הספד שחיבר אחד העם על אלחנן ליב לוינסקי (גם כתביו מצויים במאגרנו), הוא נזכר בפיליטון מסדרת "מחשבות ומעשים" שלוינסקי שלח אליו (בהיותו עורך כתב העת "השילוח"):

[לוינסקי כתב] "שולח אנכי לך את "מחשבותי ומעשׂי" לחוברת השמינית. הפעם נכנסתי לרשותי, כי לא כתבתי דברים בעלמא, רק בדבר ענינים שנעשׂו באמת בארצנו פה… אם ימצאו דברי חן בעיניך ותסכים להם, הרי זו היא הפרוגרמא שלי גם לימים הבאים. כמדומה לי, שזה דרכּי הנכון. לכל הפחות, לזה כּוַנתי מתּחלת כתיבתי. אם תסכים גם אתה לפרוֹגרמא זו, הרי אתן לך גם לחוברות הבאות ככה"…

והפוליטון הזה, שראה בו לעווינסקי מעֵין פּרוֹגרמא לימים הבאים והיתה דעתו נוחה ממנו כל-כך, – לא מצא חן בעיני ולא הדפסתיו. כי הענינים אשר דבּר עליהם נראו לי קלי ערך ביותר ובלתי ראויים להרבות עליהם דברים במכ"ע חדשי.

מקרים כאלה קרו לי, במשך שנות עריכתי את "השלח", גם עם סופרים אחרים, ידועי-שֵם פחות או יותר, ועל הרוב ראה בזה המחַבר "עלבון" לכבוד שמו, ויש שלא הוסיף עוד לשלוח דבריו אלי, ויש גם שנהפך לאויב ל"השלח" ועורכו יחד, אבל לעווינסקי, שהיה אז כבר בכיר הפוליטוניסטים העבריים וחביב-הקהל – כשהודעתיו, שפסלתי את הפוליטון הזה, היתה זאת תשובתו:

(25 אפריל 1887).

"שבתי הביתה ומצאתי את מכתבך. ואנכי לא אצטער מאוּמה על כי לא תוכל להדפיס את דברי. מעודי לא הצטערתי על מה שלא נדפס; אדרבא, יש להצטער על מה שנדפס, ועל "לא", כידוע, לא נתחרט. העיקר היה הפעם – מעֵין פּרוגרמא. הן עלי לכתוב "מחשבות ומעשׂים" מדי חודש בחודש, ואם כן עלי לדבּר על המחשבות והמעשׂים בחודש הזה, ואיה נקח מחשבות ומעשׂים אחרים, אם אינם ברוסיא? אם יעלה בידי, אכין "מעשׂים" אחרים לחוברות הבאות. אבל איה נקח חומר לימים הבאים? הנה כי כן, תבן לא תתן לי, לא תרשה לי, ולבֵנים תאמר לי לעשׂות"…

וקוראי "השלח" יודעים, כי דאגתו זו היתה דאגת שוא. הוא מצא לו תמיד "תבן" די צרכו ולא חדל לעשׂות "לבנים" נאות ל"השלח" מאז ועד יומו האחרון, וכבר העירו רבים ממספידיו, כי בכל עת צאת חוברת חדשה, היו "מחשבות ומעשׂים" נקראים ראשונה, והכל, אף אלו שהיו מטרה לחצי לעגו, התענגו על שׂיחתו הנעימה, על ה"הומור" המתוק והטוב, מבלי להרגיש כאב בעקיצותיו.

ידועה קינתו של י"ל גורדון על חוסר התוחלת שבכתיבת שירה בעברית, בשירו למי אני עמל?, על דימוייו הנוגעים אל הלב.  לשמחתנו, תוגתו של גורדון היתה מוגזמת, שכן (גם בזכותו עצמו) קמה ספרות עברית חדשה, וקמו לה קוראים.  דור או שניים אחריו, כותב ראובן בריינין בניו-יורק רשימה בשם וידויי נפש, שאותה הוא חותם בהתרסה כנגד מיעוט הביקוש לספרות עברית בימיו:

השפה העברית היא שפה של שלשום ושל מחרתים – וזה יתרונה, על כן לא ידבק בה סחי החיים המרופשים של היום.
הז'רגון סופג אל קרבו בצמאון נורא את כל אדי השוק, את כל חלאת חיינו המכוערים והמזוהמים של שעת-ההוה.
על כן תהיה נא הספרות העברית למצודה לאצילי הרוח, להגאון הלאומי, להתחיה העברית.
בני השוק, ההמון הגדול לא יקרא את פּרי רוחנו. טוב. רעיון של עונג הוא להסופר העברי לדעת, כי אותם הקוראים הקופצים על ספּורים וציורים, המלאים נבול-פּה וזמה, או דברים של מה בכך ומעשיות של הבלים סתם, – כי אותם הקוראים לא יקחו את ספריו בידיהם ולא יגעו בהם.
יש ספרים שהמה מטמאים את הידים, ויש ידים שהנה מטמאות את הספרים .
לא כמותם של הקוראים כי אם איכותם הוא העיקר. ומי יודע אם לא אותה הספרות העברית המנוצחת של היום, אם לא תהיה המנצחת של מחר?
מי יודע?
אני מאמין, עוד יותר: אני יודע כי כן יהיה, יען כי כן מוכרח להיות.
בכל אופן: אחרי הקוראים לא נרדוף, בכנף בגדם לא נסחב אותם אל בית מקדשנו.
אלה הצריכים לבוא, – יבואו מעצמם.

 

זאב ז'בוטינסקי משתעשע בתרגיל "אילו ספרים תציל משריפה", ואגב לימוד זכות על כתבי הומרוס, שם בפי אחת הדמויות בדיאלוג הבדוי עשרה ספרים הבחנה מעניינת על גורל הספרים הקלאסיים:

יודע אני, כי רבים מאד האנשים המשכילים בהחלט, שבעומק לבבם אינם מבינים, על מה בעצם יתלהבו אצל שכספיר, דאנטה או גתה.  מודים הם, כי הסופרים הללו ברוכי כשרון, אולי אף גאונים, כי יש בהם חכמה עמוקה, כי ערכם היה עצום בזמנם, בשעה שכל אחד מהם חיה ופעל.  אבל, כיום, בשנת 1904, כבר לא יוכלו, לפי דעת האנשים האלה, לעורר התרגשות בלב הקורא בהם – לא דאנטה, לא גתה ואף לא שכּספּיר. ועזי-הלב שביניהם אף יודו, אולי, בפניכם, כי בהצגת "המלט" הם משתעממים. באזני הודו בכך כמה וכמה פעמים אנשים משכילים ביותר, וזמן רב לא ידעתי כיצד לתרץ סרוּת-טעם זו.  אבל, עכשיו, דומני, מבין אני מה הסיבה.

שימו לב, מי מאתנו קורא את הכתבים הקלאסיים של הספרות העולמית:  הנוער ורק הנוער, החל בנערים בני 15 (ולעתים אף צעירים מזה) וכלה בבני 22 – 23 לכל היותר.  והדבר גם מובן מאד:  בשעה שהשכל נעוֹר הריהו קופץ קודם-כל על אותם השמות, שהעולם כולו סמך עליהם את ידו, לאמור כי הם העדית שבעדית.  גם אי-אפשר להתנגד לכך, כי במה נטיב לפתח ולחנך את הטעם, אם לא בקריאת סופרי-המופת?  אבל, מצד אחר, מתקבל דבר עצוב מאד.  הן הקלאסיקון, ביום שיצר את יצירת-המופת שלו, היה אדם מבוגר, שכבר הירבה לראות בחייו וגם הירבה לסבול.  ביצרו את יצירתו המופתית נעזר בנסיונם של חיים פחות או יותר ארוכים. ולהבין אותו כראוי, להתרגש למקרא דפיו, לא יכול אלא אדם שגם הוא הירבה להתנסות והירבה לסבול.  הגאון היה אדם מבוגר וכתב בשביל אנשים מבוגרים.  אבל, דווקא משעה שנהפך לגאון מקובל על הכל, הריהו עובר עך ורק לסמכותו של הנוער הצעיר ביותר.  נוער זה מאד חביב וערני, אך, בכל זאת, לא היה עדיין בסכּסוֹניה ולא יוכל להבין ולהרגיש את רגשות האדם שכבר היה בסכסוניה, ולא כל שכן של אדם גאוני.  אדם זה, הגאון, לא יעשה, לפיכך, רושם עז ביותר על הנוער הלז, ביחוד כעבור שנים שלושה דורות, כשמתישנות כמה צורות לשון ודרכי הרצאה.

ובינתים כתביו של הקלאסיקון כבר נקראו, כבר המעשה נעשה, ורק לעתים רחוקות עוד ייזכר הצעיר, ועוד יספיק, לשוב ולקרוא את הכתבים בהיותו לאיש מבוגר:  כה מהירים החיים, כה רבים בהם החידושים, שבכלל אין אנו מחבבים לקרוא בשניה ספרים שכבר קראנו.  ומדבר אני לא על הומרוס בלבד.  מצבו בכל רע, יען אותו לומדים באופן רשמי בגימנסיות. אם קוראים לפניך יצירה אמנותית מדי 15 שורות ביום, ועם זה לועסים את 15 השורות האלו על כל האַאוֹריסטים ובניני-המשאלה, הרי מובן שלעולם כבר לא תמצא ביצירה זו מן היופי.  אבל, גם הסופרים הקלאסיים שבעזרת האל חלקם שפר יותר, גם בהם שליטה הגזרה הכללית של תהליך טראגי זה:  משעה שהכירו בגאוניותם, אין קורא בהם אלא הנוער, שאינו מסוגל להשיג ולחיות את יצירתם בכל מלואה.  בלשון אחרת – דווקא משעה שהקלאסיקון נופל בידי הדורות המתחנכים, חדל הוא מהיות מחנך הדורות במובן האמיתי.  מאז הוא קבור, ורק מתי מספר יוכלו עוד להבינו ולהרגישו לעומקו.

נדמה שהדברים השתנו מאז כתב, ולאו דווקא לטובה:  קשה (אבל אפשר) למצוא היום אפילו נוער שמגלה ענין בקריאת קלאסיקה.