קטגוריה: כללי

  • זכית, סוקראטס!

    י"ח ברנר, בסיפורו "מהתחלה", כותב על הנער בן-ציון:

    ושב לקריאת הספר הרוסי: הביאוגרפיה של סוקרטס. הוא אינו מבין כל מה שהוא קורא, שוקל וטורה בדעתו, אם לפנות לנחמה שוב, אולי תבאר לו, אולי היא יודעת – ובעיניו מתנוצצת ההכרה, שהיה סוקרטס בעולם והגה דעות אמיתיות, מוסריות, נעלות ונשגבות… היה… ומה צריך עוד?

    מעל הקיר באולם-הפנסיון נשקף התפילין-של-ראש הקטן במצחו של הגאון מווילנה, ומסביב באויר מרחפת מחשבה:

    – אשריך, יוָני קדמון, אשריך, רבו של אפלטון, שנער יהודי מפּנים-רוסיה כבן-ציון קורא על אודותיך! זכית, סוקרטס!

  • אחד העם על מילון גור

    בין אגרותיו של אחד העם משנת 1919 נמצא מכתב ששלח ליהודה גרזובסקי, הלא הוא יהודה גור, בעל מילון גור.  אחד העם קיבל עותק ונתבקש לחוות את דעתו.  נאמן לדרכו הכנה אך המעודדת, הוא כותב:

    את ה"מלון העברי" קבלתי ותודה רבה לך על מתנה חשובה זו. אתה רוצה לדעת את דעתי על מלאכה זו. וצר לי להגיד לך, שאינני שבע-רצון מביאור-המלים. פעמים שקצרתם יותר מדי ופעמים שהארכתם יותר מדי והרבה פעמים הביאור אינו ברור כל צרכו. זהו הרושם שעשה עלי הספר בעת קראי בו הנה והנה בבואו לידי. עכשו איני זוכר עוד את המקומות היותר "מצוינים" בתור משלים להמגרעות הנזכרות, ורק אחד מהם עדיין שמור בזכרוני, והוא – המלה "מים". כמה הארכתם בביאור מלה זו הידועה לכל (ראה למשל את המלון הצרפתי של לאַרוס והאנגלי של טשימברס ותראה שקצרו הרבה יותר מכם), ולא נתקררה דעתכם עד שהודעתם לקורא העברי, שהמים "הוא אחד מארבעה היסודות של העולם". מה זאת? וכי רוצים אתם להחזירנו ל"חכמת הטבע" של ימי הבינים? –

    מורגש גם חסרון משלים מן הספרות במקום ששמוש המלה לא יובן בלעדי זה. – ואגב אורחא, כשפתחתי עתה את הספר לקרוא עוד הפעם את ביאורכם למלה "מים" (איני נוהג לסמוך על הזכרון, כשאפשר לעיין בגוף הספר) נתקלתי באחד הדפים הסמיכים בביאורכם ל"המר דת": "קבל אמונה אחרת, בגוד באמונתו וקבל אמונה אחרת". כפל זה למה בא? וכאלה הרבה.

    ואעפ"כ יישר כחכם שעשיתם נסיון ראשון לחבר מלון עברי-עברי לפי צרכי הזמן הזה. במהדורות הבאות בודאי תשתדלו לעשותו מתוקן יותר.

  • יהודי בניו-יורק קובע שמוצא הפלשתינים מיהודי התנ"ך

    בשנת 1917, שהה דוד בן גוריון בניו-יורק, ופרסם מאמרים שונים.  באחד מהם, ושמו "לבירור מוצא הפלאחים", הוא כותב —

    המסקנא ההגיונית הנובעת מאליה מכל האמור עד כאן היא זאת: הישוב החקלאי שמצאו הערבים בא"י במאה השביעית לא היה אלא הישוב העברי שנשאר בארצו למרות כל הנגישות והרדיפות והגזירות של קיסרי רומא וביצנץ. חלק מהם קבל לפני כך הדת הנוצרית, לכל הפחות למראית עין, אבל עוד רבים מהם החזיקו בדת אבותיהם ומזמן לזמן התקוממו ונלחמו נגד משנאיהם ומציקיהם הנוצרים.

    אך למרות רבוי התערובות הללו הרי רוב מנינם ורוב בנינם של הפלחין המוסלימים במערב ארץ-ישראל משַווה לפנינו טפוס גזעי אחד וחטיבה אתנית שלמה, ואין כל ספק שבעורקיהם יזרום הרבה דם יהודי – דם אותם האכרים היהודים "עמי הארץ", שבחרו בצוק העתים להתכחש לדתם ובלבד שלא יעקרו מעל אדמתם.

  • כאלה כבר לא עושים…

    י"ל פרץ כותב על "מנורת החנוכה" שלו, ואני חושבת על החנוכיה (במילה המודרנית) של הורי. אצלו "מנורת-החנוכה הישנה […] את האריות הישנים, הצוחקים… את האילנות עם הצפור… את הירך המעוקמת, את הקנה האחד השבור למחצה.". אצל הורי שני עופרי נחושת קלל נושאים עינים השמיימה. ובחנויות אין אף פריט שמתקרב אפילו לפיתוחים העדינים בעלי המעוף שהיו מבצעים פעם בחנויות.

    עשרות שנים אחרי שפרץ כתב על מנורת החנוכה, מילותיו יכולות היו להיכתב היום, ופרט לתעתיק הלועזי (דייט"ש, מוד"א) איש לא היה מרגיש.

  • על הליצן להיות עצוב

    במסתו "הספרות והחיים", כותב י"ל פרץ (בתרגום שמשון מלצר) —

    כבר אמרתי וחזרתי ואמרתי, שלפי טבעי אין אני לץ, אלא דוקא בעל-בכי, ורק פרנסתי השחורה שלי היא-היא שעשׂתה אותי לץ ומתלוצץ.