Posts Tagged ‘אברהם לוינסון’

עדכון קלאסי לנובמבר

יום שני, נובמבר 9th, 2009

רשומת הסקירה של העדכון החודשי התעכבה מעט הפעם, עקב שירות מילואים, ועמכם הסליחה.

החודש הועשר המאגר שלנו בסיפורים נוספים מאת ברשדסקי, במספר מאמרים מאת שמואל יוסף פין מכתב-העת "הכרמל" שערך בשעתו (ותודה לפרופ' שמואל פיינר על קיבוץ המאמרים בספר), מסה גדולה של טביוב על השפה העברית, וכן מאמרים ספרותיים נוספים מאת אברהם רגלסון, שמקובצים בפרויקט בן-יהודה לראשונה מאז פרסומם בעיתונות העברית משנות השלושים ועד שנות השבעים של המאה שעברה.

לצד פרק נוסף מן המקראה של אליעזר בן-יהודה, שתי יצירות בולטות בעדכון החודש:  הראשונה היא הרומן הסובייטי יומנו של קוֹסְטְיָה רְיַאבְּצֶב מאת נ' אוֹגְנֶב, סופר עלום ונשכח, בתרגומו של אברהם לוינסון (המוגן בזכויות יוצרים ומוגש לציבור ברשות בעלי הזכויות).  נועצתי בכמה ידידים יודעי-ספר יוצאי חבר העמים לגבי ערכו הספרותי של הרומן הזה, וכולם היו מאוחדים בדעה שזו יצירה זניחה מבחינה ספרותית, פרי האמנות המגויסת של העידן הסובייטי בשיאו.  אף על פי כן, טרחנו והקלדנו את הטקסט, ואנו מגישים אותו לציבור, אולי יותר כמסמך הסטורי מאשר כהישג ספרותי; מרפרוף בטקסט דומני שיש בו ענין כצוהר אל מערכת החינוך הסובייטית (ובמידה מסוימת, כמובן, אל ייצוג אידאלי שלה), וכן כמעיד על מימדי אחיזתה של התורה הסובייטית בהשקפותיהם של אנשי ספר ומעש (כמו אברהם לוינסון, שהיה פוליטיקאי בפולין ואיש תרבות בישראל) באותה עת.  מענין גם לקרוא את ההקדמה של לוינסון לתרגומו, שהבאנו בראש הטקסט.  כך או כך, נשמח מאוד לשמוע מה דעתכם על הרומן הקצר והקריא הזה, אם תרצו לנסותו.

וגולת הכותרת של העדכון החודש היא שני פרקים של תרגומי יהושע פרידמן מן השירה הרומית הקלאסית, האחד משירת ורגיליוס והשני משירת אובידיוס.  מדובר באחד המתרגמים המוקדמים מן השירה הרומית, והישגו האמנותי בתרגומים הללו מרשים ביותר.  אני מקווה לכתוב על כך בהרחבה ברשומה נפרדת.

מאחורי הקלעים יש הרבה פעילות בפרויקט בן-יהודה, שתיחשף לציבור בשנה הבאה, ועוד מוקדם לדון בה כאן, אך אני מבטיח שיש למה לחכות.

ובינתיים, הנה טעימה מאמנותו של אובידיוס ומאומנותו של פרידמן, התיאור המיתי של ארבעה דורות, בחינת "הולך ופוחת הדור", תיאור ששאב אובידיוס מן המיתוס היווני, כפי שמופיע אצל הסיודוס:

ארבעה דורות
הָיָה בְּרֵאשִׁית דּוֹר-זָהָב, אֲשֶׁר בְּאֵין נוֹגֵשׂ, וְטֶרֶם
מִשְׁפָּט וְחֹק יְלַמְּדוּהוּ, אֱמוּנִים וְתֹם שָׁמַר לִבּוֹ.
שְׁפָטִים בַּל נַעֲשׂוּ עוֹד, אַף טֶרֶם עַל לוּחוֹת נְחוֹשֶׁת
דִּבְרֵי הָאָלָה יֵחָרְתוּ, וְטֶרֶם יָבֹאוּ בִּרְעָדָה
דַבֵּר תַּחֲנוּנִים לַשּׁוֹפֵט, אַךְ יָשְׁבָה הָאָרֶץ בְּאֵין מַחֲרִיד.
עוֹד לֹא יִכָּרֵת הָאֹרֶן וְעָזַב אֵת תֹּעֲפוֹת הָרָיו
לַחְתּוֹר בְּנִבְכֵי הַגַּלִּים אֶל אֶרֶץ נָכְרִיָּה, וְטֶרֶם
יֵדְעוּ בְנֵי-אָדָם שְׂפַת-יַמִּים זוּלָתִי חוֹף אֶרֶץ-מוֹלֶדֶת.
שׁוּחוֹת עֲמֻקּוֹת עוֹד טֶרֶם מֵזַח לֶעָרִים תִּהְיֶנָה,
שׁוֹפַר נְחשֶׁת וַחֲצוֹצְרַת-מִקְשֶׁה לֹא הָיוּ עֲדֶנָּה,
אַף לֹא חֲרָבוֹת וְקוֹבַע; לֹא לָמְדוּ תַּכְסִיסֵי מִלְחָמָה,
יָשְׁבוּ לָבֶטַח לְאֻמִּים וַיִּרְאוּ מְנוּחָה נָעֵמָה.
עוֹד הָאֲדָמָה לֹא נָשְׂאָה בְעֹל וְלֹא קָרְעוּ סְגוֹר-לִבָּהּ
אֵת וּמַחֲרֵשָׁה, אַךְ נָתְנָה לְמַכְבִּיר תְּנוּבָתָהּ נְדָבָה.
חָמְדוּ בְּנֵי-אָדָם צְמָחֶיהָ, לֹא עָמְלוּ יָדַיִם בָּהֵמָּה,
גַּרְגְּרֵי-שָׂדֶה יִלְקֹטוּ, בּוּל-הָרִים וּפְרִי-דֻבְדְּבָנִים,
יִקְטְפוּ עִנְבֵי מַלּוּחַ, הָעוֹלִים בֵּין קוֹצֵי הַשִּׂיחִים,
אוֹ אֶת אֱגוֹזֵי הָאַלּוֹן, עֵץ-חָמַד לוֹ עֶלְיוֹן בָּאֵלִים.
פָּרַח הָאָבִיב עוֹלָמִים, וַיְרַחֲפוּ זֶפִירִים שַׁאֲנַנִּים,
רַחֵף וְסַלְסֵל בִּכְנָפָם הַחַמָּה נִצָּנֵי סָפִיחַ.
תָּחִישׁ גַּם שְׁדֵמָה לֹא עֻבְּדָה וְנָשְׂאָה פְרִי-תְּנוּבָה, וְעָטַף
זְהַב הַשִּׁבֳּלִים הַמְּלֵאוֹת נִיר, לֹא הֶאֱרִיכוּ מַעֲנִיתוֹ;
יִשְׁטְפוּ נַהֲרוֹת חָלָב אוֹ יִשְׂאוּ צוּף נֶקְטַר הַנְּהָרוֹת,
יִטְּפוּ אַלּוֹנֵי-הָאָטָד גַּם הֵם עֲסִיסֵי דְבַשׁ-זָהָב.
הוּרַד סַטוּרְנוּס מַחֲשַׁכֵּי הַטַּרְטַר וְיָשַׁב עַל כִּסְאוֹ
לִמְשֹׁל בְּתֵבֵל יֻפִּיטֵר, – מֵאָז תּוֹר-הַכֶּסֶף הִגִּיעַ,
מָךְ חִין-עֶרְכּוֹ מִזָּהָב וְיָקָר מִנְחֹשֶׁת נוֹצֵצָה.
נָטָה יֻפִּיטֵר אֶת יָדוֹ וַיַּקְצֵר עֲלוּמֵי הָאָבִיב,
חָלַק הַשָּׁנָה לִתְקוּפוֹת, שָׂם מוֹעֵד לְחוֹרֶף וָקַיִץ,
אָסִיף הַמְּשַׁנֶּה אֶת טַעֲמוֹ וְאָבִיב מְהִיר-הַכְּנָפָיִם.
חֹרֶב וָחֹם אָז רִאשׁוֹנָה הִרְתִּיחוּ הָאַוִּיר, וְרִגְבֵי
קֶרַח מִנִּשְׁמַת-הַסַּעַר הַקָּרָה לַמּוּצָק דֻבָּקוּ.
אָז גַּם בֵּית-מוֹשָׁב רִאשׁוֹנָה יִהְיֶה בָאָרֶץ, – בִּמְּעָרוֹת
צוּרִים בְּסִבְכֵי יְעָרוֹת אוֹ מְלוּנַת-נְצָרִים עֲבֻתָּה.
קֶרֶס אָז תִּזְרֶה רִאשׁוֹנָה אֶת חָפְנֵי זְרָעֶיהָ בִּתְלָמִים
רִפְּדָה הָאֵת, וּבְנֵי-בָקָר מִסֵּבֶל הָעֹל יֵאָנֵחוּ.חָלַף תּוֹר-כֶּסֶף גַּם הוּא וַיָּקָם דּוֹר חָדָש, נְחֻשְׁתָּן.
רוּחַ אַבִּירִים בְּלִבּוֹ וְיָדָיו לוֹ רַב בַּמִּלְחָמָה,
לֹא יָדַע עוֹד פֶּשַׁע. דּוֹר-בַּרְזֶל נוּקְשֶׁה אָז קָם בָּאַחֲרוֹנָה.
נִקְבְּצוּ בָאוּ גַם יַחַד כָּל חֵטְא וְכָל עָוֹן פְּלִילִיָּה:
תַּמּוּ אֱמוּנִים מֵאֶרֶץ וְיֹשֶׁר וְתֻמַּת-עֲנָוִים,
תַּחְתִָּם יָבֹאוּ וְיָרְשׁוּ מְקוֹמָם אַךְ מִרְמָה וָרֶשַׁע,
חָמָס וְנִכְלֵי-בְלִיַּעַל וְאַהֲבַת בֶּצַע –מַעֲשַׁקּוֹת .
יוֹרְדֵי-הַיָּם מִפְרְשֵׂיהֶם צָרְרוּ בְכַנְפֵי-הָרוּחַ,
טֶרֶם יְדָעוּהוּ עַד-הֵנָּה, וְאֹרֶן מִתְעָרֶה בֶּהָרִים
יָרַד מִמְּרוֹמָיו, יִלָּפֵת דַּרְכּוֹ בֵין גַּלֵּי-מֶרְחַקִּים.
שְׁדֵמָה, זוּ הָיְתָה נַחֲלַת כָּל-אָדָם, כַּשֶּׁמֶשׁ וְאַוִּיר,
נָטָה עָלֶיהָ הַמּוֹדֵד אֶת קַוּוֹ וַיַּצֵּב גְּבוּלֶיהָ.

דַּי עוֹד לֹא יֹאמַר הָאָדָם, כִּי יִדְרֹשׁ מֵחֵיק הָאֲדָמָה
תְּרוּמַת תְּנוּבָתָהּ וּפִרְיָהּ לְמַכְבִּיר, אָז יִקְרַע סְגוֹר-לִבָּהּ,
הָלֹךְ וְהַעֲמֵק שְׁאֹלָה, עַד יַרְכְּתֵי אֶרֶץ-רְפָאִים,
לַחְפֹּר מַטְמוֹנִים הָחְבָּאוּ וְאוֹצָרוֹת, מַכְאוֹבִים אַחֲרִיתָם.
יֶאֱתֶה בַּרְזֶל מְשַׁכֵּל וְזָהָב מֵהָרֵס מִמֶּנּוּ,
אִתָּם-מִלְחָמָה הָעֹשָׂה בִשְׁנֵיהֶם גַּם יָחַד מְלַאכְתָּהּ,
זְרוֹעָהּ חֲמוּצָה בְדָם וּבְצִלְצְלֵי-נֶשֶׁק רוֹעֶשֶׁת.
חָמָס הָאָרֶץ מָלֵאָה: קָם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ בָאֹהֶל,
חָתָן עַל חוֹתְנוֹ יִתְגַּבֵּר, גַּם אַהֲבַת אַחִים נֶעְדָּרָה.
אִישׁ יַחֲרֹשׁ רָעָה עַל אִשְׁתּוֹ וְאִשָּׁה עַל בָּעַל-נְעוּרֶיהָ,
תִּמְסֹךְ הָאֵם הַחוֹרֶגֶת סַף-רַעַל וְדָרְשׁוּ הַבָּנִים
אֶל הַיִּדְּעוֹנִים, עַל מִסְפַּר שְׁנוֹת אֲבוֹתֵיהֶם יִשְׁאָלוּ.
כָּרַע גַּם נָפַל הַצֶּדֶק, אָז תָּקוּם הָעַלְמָה אַסְטְרֵיאָה,
שְׂרִידַת הָאֵלִים בָּאָרֶץ, וְעָלְתָה מֵעֵמֶק הַדָּמִים.

והשאר כאן.


כרגיל, נשמח לשמוע מה קראתם ואהבתם, או לא אהבתם, במאגר היצירות שלנו.

(גם) לוינסון מקונן על מצב השירה

יום שישי, אוקטובר 23rd, 2009

במאמרו "בעיות התרבות בימינו" (כש"ימינו" פירושו 1947), סוקר אברהם לוינסון את מצב הספרות העברית של זמנו, ומקונן על — ניחשת נכון — הנוער.  כן, הנוער, הנוער…

אכן, יש לנו טרילוגיות גדולות של קבק, של בורלא. יש לנו הזז ועגנון.

יש לנו התחלות של פרוזה כפרית. קמה לנו משמרת צעירה של מספרים חדי-הסתכלות ודקי-ניב. ואף-על-פי-כן זהו רק הדור הראשון של הפרוזה הארצישראלית. פרץ עודנו אקטואלי מאד. ופרישמן יפה-הרוח עוד לא נתיישן. וברדיצ'בסקי הלוחם מבטא גם היום את סערת-לבנו. וברנר הכואב מלווה תמיד את צעדינו.

יש פרק כאוב יותר – השירה. ארץ-ישראל היתה תמיד, מימי התנ"ך ועד דורנו, ארץ החזון. וממקורה ינקה גם שירת הגולה. אם האידית, שפת ההמונים, היתה קולעת יותר בפרוזה שלה, הרי העברית עלתה עליה בשירתה. מלבד השירה הקלסית של ביאליק וטשרניחובסקי, יעקב כהן ופיכמן, שמעונוביץ ושניאור, מלבד דור-הממשיכים גדושי-הכשרון למדן, גרינברג, שלונסקי, המאירי ועוד, – קמה לנו שירה כפרית עשירה השופעת עלומים, יופי, מרדנות, ברכת-האדמה. למי שמור כל העושר הזה? האם לשוא חזו משוררינו? האם שפכו ים-רגשות של צחיח-סלע?

כי לחברינו אין אוזן קשובה לשירה. הנוער שלנו אינו אוהב שירה. איני מקבל זאת כגזירה. זהו פרי באושים של חינוך לקוי. אנחנו לא קורצנו מחומר אחר מאשר אבותינו. דור סבים וסבתות נתחנך בגולה על וולוויל זברז'ר ועל אליקים צונזר. דור חיבת ציון נתחנך על שירתו של פרוג. דור משכילינו נתחנך על מיכה לבנזון, על מאנה, על יהודה לייב גורדון. לא היה מרתף ולא היתה עליית-גג שלא שרו את השירה הפרולטרית של וינטשבסקי ומוריס רוזנפלד ורייזין. אצלנו דחתה הזמרה את השירה. הדור חתם את השירה בשירי ביאליק וטשרניחובסקי ומסר את הנבואה השירית לילדים ושוטים, לילדי בתי-ספר וליפי-רוח תמהוניים. אין לנו אוזן לרחשי-הפרט, להגיגי היחיד, כי אנו נתונים ראשנו ורובנו בענייני הכלל. אין לנו פינת-שבת. כולנו חולין. וכי נשלים עם זה? נתקן את המעוות. נשוב אל שבת-השירה שלנו. נקצה בלבנו מקום לתרבות-הרגש, לתרבות-הלב. כר' שלמה של פרץ ב"שרשרת הזהב" "נתהלך כיהודי שבת ויום-טוב על חורבות העולם"… נתעלה, נתרומם בתוך הפרוזה הקשה של חיינו…

עד כאן לוינסון.  דומה שהקינה על מצב הספרות, כמו גם הקינה על מצב הנוער, היא מעמודי התווך של סוגת הביקורת מאז ומעולם.

יוצר חדש בפרויקט: אברהם לוינסון

יום שני, יולי 28th, 2008

חדשות משמחות!

השבוע קיבלנו רשות פרסום אלקטרונית לכתביו של אברהם לוינסון – פעיל ציוני, סופר ומתרגם – מאת בתו, הגב' רות לוינסון-קרין.

בשבועות הקרובים, אפוא, נסרוק את כתביו ותרגומיו של לוינסון, ונקצה משימות הקלדה למתנדבים, ובחודשים הקרובים נתחיל להעלות יצירות ראשונות משלו.

אברהם לוינסון (1891-1955) היה עורך דין, אשר כיהן בבית הנבחרים הפולני; הוא היה פעיל בתנועה הציונית מנעוריו, ובשנת 1936 התמנה למנהל קרן היסוד (הקרן הממונה על איסוף מגביות לבניין ארץ ישראל) בפולין כולה.  בשנת 1936 עלה לארץ ישראל, והשתקע בירושלים.

בין ספריו אפשר למצוא את "הלאומיות היהודית" ו"תולדות יהודי ורשה", ובתרגומיו, בין השאר: יבגני אונייגין מאת פושקין, האפילוג למלחמה ושלום מאת טולסטוי, הרומן המבול של סנקביץ', סיפורים של צ'כוב, שירים שונים, ועוד. מבין שיריו המתורגמים מוכר במיוחד השיר "העיירה בוערת" (שריפה, אחים, שריפה – נכתב על ידי מרדכי גבירטיג). [ותודה למתנדבי הויקיפדיה העברית].