אגרת ראשונה.    🔗

בעז"ה יום ב' ט' מרחשון שנת “ברכה וישועה” (תרי"ח) פאניוועז.

כבוד הרב המפורסם, הגביר הנכבד והמשכיל השלם, תפארת משכילים והדר עשירים, חטר גאוה מגזע רמי היחש, כבוד שמו אליעזר האלבערשטאם נ"י.

אדוני! מימים רבים שמעתי שמעך אף חובבתיך וכבדתיך בסֵתֶר-לבבי; אבל לא ערבתי את לבי לגשת אליך, כי לא ידעתני מתמול שלשום. ועתה ברוך הוא לי ידידי המשכיל השלם כו' מו“ה יששכר בער גאלדבלאטט, כי הואיל להזכירני לטוב ולשית את פרי הגיוני עלומי למאור פניך; ואתה אדוני בענותך הרבה הואלת לשים עין לטובה על שירי הדלים ולהשגיא פעלי זה הקטן והצעיר; אף גם גלית את אזן רעי הנ”ל להודיעני במכתב לשלוח למקום שבתך עשרים עקזעמפ' מספרי על כתבתך, וכן עשה. ועתה הנה חשתי למלאת אחרי דברו; אבל במה אִכף לך ואודה אותך על חסדך זה שמשכת לי ואנכי נכרי ומוזר לך? הנה רק בפי כל כחי ואוני, וקסתי בידי כל הוני ועזבוני, ומה יתן כי אהלל במו פי המהֻלל ממני, ומה יוסיף כי אכבד בשפתי איש הכבוד? הבוחר בשפת ציון ישלם גמולך שגמלת לי ואשר תגמול תמיד לכל המחזיקים בלשון קדשנו פלטת כל מחמדינו, היא המקוממת עדתנו והמחברת לבות בניה אלו בוניה בעבותות אהבה ואחוה בכל ארצות תפוצותיהם.

הנה אנכי שולח את עשרים העקזעמפליארים אשר אמר לי ידידי הנ“ל בשמך; ועליהם ספר אחד לך אדוני למנחה ושיר בראשו נקוב בשם “שיר המנחה”¹ (לפרט השנה); והוא בן י”א תנועות ומלעיל ושמי ושם אבי ומשפחתי חתום בראשי שורותיו; וכל סוגר, המה השורות הקצרות, עולה למספר השנה. קבל נא איש נכבד תשורתי זאת הקטנה בסבר פנים יפות, והואל נא בגדל חסדך להשמיעני משפטך על בכורי אלה. והנני עבדך המשתחוה מרחוק להדר כבודך חפץ קרבתך ומצפה לתשובתך,

יהודה ליב גאָרדאָן.

 

אגרת שניה    🔗

בעז“ה יום ג' א”ך כסליו תרי“ח, ביום מלאת לי כ”ז שנה, פאניוועז.

ה' עמך גבור החיל, ידידי היקר הנותן זמירות בליל, חד כזאב, שוקד כנמר ונקל כאיל, לעשות רצון ידידיו באמת ובאמונה, בעל דעות רב תבונה, מו“ה זאב וואלף הכהן נ”י; ושלום ורב ברכה לרעיתך יפתך ולכל צאצאיך, אמן!

ברגע הזה קבלתי את מכתבך היקר מיום ד' העבר בצירוף שמונה נוממערן מן הצייטונגען ושירך אשר לא קֹרא בשם. והנה כבר נתחובבתי לך תשובתי על מכתבך הראשון ועל משליך אשר שלחת אלי, ועוד דברים רבים לי לדבר בך על אדותי ועל אדותיך ועל כן אחל עתה למחק מעט את סְאת חובתי הגדוּשָׁה, ואם לא אכלה מלאכתי היום אשלימנה בפעם אחרת. המשל הראשון ממשליך “הנער והצפור” לא ישר בעיני כי ענינו קטן, נשואו דל האיכות, ודבריו רבים ונפרזים. וזה ראשית חטאתך – אתה תסלח לי בטובך – אם אוכיח דרכך הפעם על פניך ואדבר עמך כאשר ידבר איש את רעהו, כאשר אבקש ממך שתדבר עלי! ראשית חטאת היא לך במקומות אחדים מִכְּתָביך הפרושים לפני, כי לא תוכל לעצור בעד שפתיך המהירות כעט סופר מהיר ותניח פרץ רחב לדבריך לזרום ולשטוף כנחל איתן! ואף כי טובים המה ונכוחים מאד מאד, וכל הגיוניך נאהבים ונעימים ויבאו כמים מתוקים בקרב קוראם וכשמן בעצמותיו, בכל זאת יפרצו לפעמים חק נתן להם. כי גם בנהרי נחלי דבש וחמאה נִטבַע בבואם עד נפש, ומה גם בַּמָּשָׁל אשר הקיצור נשמת אפו. ובשטוף הספור ההגדיי כזרם מים שָׁטֹף ועבר וְצָלַל הרעיון הטוב והמוסר הטמון בקרבו במים אדירים. דמיון המשל לחרב חדה גֹמד ארכה אשר תך בתנופה אחת ותחדור בקרב איש ולב עָמֹק, ורב דברים יקלקלו פניהו וקהָה הברזל. וגם השיר ישנא מטבעו להג הרבה, אפס כי הרשות בידינו לכלול הדרו בתמונות שונות, משא“כ במשל. ועתה אשובה למשלך “הנער והצפור” ואומר כי אם גם נקצר אותו ונעמידהו על שלישיתו גם אז עוד לא יעלה ערכו לערך שאר משליך, לערך משל טוב, כי גם כל ידיעה חדשה אין בו מתורת התולדה, והוא עם הנמשל שלו נמשל לגמד שלבש כובע עוג על ראשו ומדי אחד הנפילים על בשרו; וגם לא יכבד מקומו אם תציגהו בתוך שאר משלים טובים, כי אם מקום לו בספר התחלת הלמוד לילדים. המשל השני “המזמר והפרס” כבר דברתי בך על אדותיו; והנה אתה שנית אותו מעט אבל עוד לא יצאת ידי חובתך בו; אולם עוד תוים אחדים והיה לכלי חפץ. כמו זה שאמרת: “אין בלעדני”? המלה הזאת זרה מאד, והיא באה תמיד במספר רבים ודינה בלעדי, ותקנתי “אין כמוני”. וכן עשית חרוז “למצער אבליגה” “עם אז אנעיגה” והפכת שרש ענג לנעג; ומן ענג לא נמצא ההפעיל; ועוד אחדים. “השממית והדבורה” משל יקר ונחמד הוא אבל עוד ייקר אם תקצרו מעט. “הדבורה השה והכלב בשני משלים” אחרי תיקון קטן יהיה טוב מאד. אבל כמדומה לי שלא מה שטענו הדבורה והשה, הודה הכלב; כי הנה המה נשפטים אם טוב לגבר לשאת עול ולתת לחייו למורטים ולגוזזים, או כי יעמוד על נפשו כבן חיל ויהיה כקוץ מונד לאלה הבאים לקחת את שלו; והכלב יודיעם ארחות חייו, כי נאמן הוא לבעליו הנותנים לו משלהם. הכי השתא? – והנה עוד נמצא שם שיר הזדמנות אחד אשר אחשך משפטי עליו ליום כתבי לך משפטי על השיר אשר קבלתי היום ואשר עוד לא עצרתי כח לקראתו. ועתה אספר לך את אשר אני עושה בספר משלי: דע ידידי כי עבודה רבה העבדתי את נפשי על הספר הזה, כי מלבד היגיעה אשר יגעתי לבחר מספרים רבים ושונים למשלי הגוים ממיטב משלהם ומחלביהם, עוד נאנסתי לעבור על כל ספרי האגדה והמדרשים וששה סדרי משנה בשביל הספר הזה, מחפצי לעשותו כלי מתוקן מכל צד; ועתה ספר משלי הנהו כגן נחמד אשר בו נטועים מבחר משלי אזוף, לפונטן, קרילוף, מושלי אשכנז ותלמוד בבלי וירושלמי; בשנים האחרונים האלה מצאתי אוצר נחמד ממשלים מהללים אשר לא שערוהו הקדמונים; ועוד שמתי עליהם נוספות משלים רבים ילידי רעיוני, אשר כבר שלחתי לך אחד מהם למשל, ואתה לא הודעתני משפטך עליו וגם לא השיבותהו לי, והיום אנכי שולח לך עוד אחד לדוגמא, ובטובך תודיעני משפט שניהם יום אחד. והנה בעוד שנים שלשה ירחים – אשר יהיו ירחי עמל – אכלה בעזרת ה' מלאכתי זאת, כי כותב אנכי כעת הקדמה לספרי זה, וגם שיר גדול בתור מבוא; ועוד איחל ואצפה עד בוא הסכמות רבים ממשכילי עמנו אשר כתבתי להם. וכבר הודעתיך כי בחפצי להציגו לפני המיניסטעריום אולי יקבלו בסבר פנים יפות ועשה ממנו ספר למוד בבתי הספר (והוקל) [והקֵל] מעלי הוצאת הדפסתו; ובזה שנים דרכים לפני, ואתה ידידי שים לבך ויעצני איזה אבחר, הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים? או שום אשים ספרי ערוך ושמור בכל, והסכמות חכמי עמנו בראשו, ע”י הדירעקטאר שלי, לעיני הממשלה ולחכות עד אשר מלפניה משפטי יצא, אם לשבט אם לחסד; או אם לשלוח את ספרי אל בית ספר הרבנים אשר בווילנא ולבקש את פני כל מוריו מיודעי כי יבואו כלם על החתום ויסכימו כי דרוש ספרי זה לחפץ בתי הספר ויציגוהו המה לפני כס המיניסטער. ובאופן האחרון הזה אולי ייטב לי לחלות גם פני הד"ר דעירך להסכים על ידי בכתב כי ספר כזה דרוש ומועיל לבתי הספר לבני ישראל; וכן הבטיחוני גם מזיטאמיר לצאת לעזרתי. וכל דאגתי ופחדתי היא שאנכי עדנה צעיר לימים ועודני חי היום כי לו זקנתי ושבתי או כבר נאספתי אל אבותי כי אז קבלה הממשלה בלי תפונה ספרי זה, פרי עמלי וזעת אפי משך שלש שנים, בלב טוב ופנים צוהלים.

אשר בקשתי ממך לעשות דבר לטובת בעל המגיד, לא למענו בקשתי כי אם למענך אחי; כי אמרתי אך רֶוַח יעמוד גם לך גם לו מזה; ועתה כי כבד ממך הדבר הזה, מה לך עוד ולהתנצלות? הדבר אשר הדפיס בעל המגיד ממני בעליו הוא דבר קטן וקל מאֹד מאֹד עד כי בשתי וגם נכלמתי לקרוא שמי עליו וְאֶסָתֵר במסוה פזיידאָנים: דן גבריאל, שזה צירופו: ד⁷ ן⁸ ג⁴ב³ר⁶י²א⁵ל¹. ואנכי שלחתי אז דברים רבים טובים ונכוחים לידו, ממני, ממך, מידידנו מיכל גאָרדאָן ומידידי אחר. וממשא עשר אתונות בר, ברר לו מעט התבן הזה וישימהו לפני חמוריו וגמליו לאכול. ודבריך היקרים ומאמר ארוך ויקר לידידנו מיכל ודברים אחדים ממני עודם תחת ידו ובתשובה כללית בנומר 36 אמר כי בקרוב אקבל מכתבו, ולא קבלתי ולא ידעתי גם הנעשה במו, ובקרוב אשוב לכתוב לו על אדות זאת. והנסבה אשר עמדתי מתת דברי בפי עליו, היא, כי ראיתי אספסוף רב נאסף ובא איש וכלי מפצו בידו, לבנות חומת שפת ציון, והמה מן השועלים העולים בפרצות, אשר לא שם להם על פני חוצות עד כה, וָאֵבוֹש להתערב בהם; ומה גם כי לא ינעם לחכו כל דבר תורה וחכמה מליצה ושיר, כאשר תראה בתשובתו הנ"ל אלי – וטובה לו פתַיוּת אחת מארצות אנגליה, צרפת ונארד אמעריקה, ממלא חפנים דברים טובים מארצנו הקרובה אליו.

בעיר אשר אנכי יושב בה בא זה לא כביר לגור איש אחד צעיר לימים והולך את חכמים; חָתָן הוא לדודי הגביר רז“פ שטערן והוא בעל ה' אלפים שקל כסף, מבין בספרי שפת ישראל החדשים וגם יהיה מושך בשבט סופר. והנה נוסדנו יחד להוציא לאור ספר מאסף אשר יקרא בשם “יַלְקוּט רֵעִים”, יכלול בתוכו דברים של חכמה ודברי מליצה ושיר לשעשע בהם נערי בני ישראל בעתותי מרגועם; והאברך הנ”ל יתן את הוצאת הדפוס מכיסו ונדפיסהו מעבר לגבול, ואנכי אשקוד על אספת דברים טובים. והנה אשאל גם את דעתך ועצתך בדבר הזה, ידידי! ואם יישר בעיניך אקוה כי לא תשיב אחור ימינך מהעניק לנו ממעשה אצבעותיך אשר כתבת וגם אני אוסיף לכתוב לכל סופרי ארצנו הנודעים לי למען ישימו גם המה ידם אתנו. ויהיה הספר הזה כדמות ספר “פרחי צפון” והחלק הראשון יהיה לנסות. שם האברך הנ"ל הוא העשיל בן יעקב סירקין מבני בריסק דליטא. והוא יברכך על פי בשלום ומבקש קרבתך, ולמעני תואיל ושאלת מאת מוכרי הספרים אשר בריגא רשימה מכל כתבי העתים היוצאים עתה לאור הנוגעים ליהודים, ומחירם בצדם; וביחוד מה מחיר ארכיף איזראעליט (Archive Israélite), מכתב עתי יוצא בלשון צרפת? וויענער מיטטהיילונגען, רעדאקטייר דר. מ. לעטטעריס? ומכתב עתי ישורון? גם אם נוכל לבוא על החתום בבתי הספרים דשם לקבל על ידיהם הקונקורדאנץ החדש, אשר יוציא לאור מענדעל שטערן בוויען?

תשאלני על דבר אוצר ספרי ואנכי כבר שכחתי כי גם הייתי אוצֵר ספרים. כי אחרי אשר לא יָכול עסקֵנו לשאת אותנו יחדו אותי ואת שותפי, כי איש מרמה הוא, שוטה הדיוט וגס רוח, ויקרב אל האלהים ויהי המשפט שישאר העסק ביד שותפי והוא ישיב לי את כספי אשר נתתי לתוך העסק; אבל דל הוא ואין ידו משגת לשלם לי פעם אחת והנה הוא משיב לי ארבע מאות שקל כסף במשך י"א ירחים – וגם הבטחון אשר נתן לי תולה על בלימה – אבל רב לי – לא אחפוץ עוד לדבר בדבר הזה!

עלי המגיד אשר שאלת אשלח לך ע“י הזדמנות בטוחה או ע”י פאסט בפעם השנית. ועתה קבל בזה ארבעה רו“כ ושלמת בעבורי 2.40 בעבור חצי השנה הבאה, 1 רו”כ תוסיף אל הארבעה אשר תחת ידך ועשו מקלעת בת ד' לאטה לבת דודי שטערן, עבור [בעד או במחיר] 30 קאפ' תשלח לי מבית דייבנער המו“ס Die kleine Zauberin .10 Sgr דיא קליינע צויבערין, פרייז 10 זג”ר. והשלשים קאפ' הנותרים תוציא על הוצאת הפאסט בשלחך את המקלעת, אף תודיעני כמה עלתה לך הוצאת הפאסט בשלחך את המקלעת, אף תודיעני נא ג"כ מה מעמדך עתה? מה משכרתך? ואם תחיה נפשות בני ביתך בריוח ולא בצמצום כאשר בהיותי אתך? אשתי תשוב עתה לאיתנה מחלי בטן אשר הפילה למשכב ימים אחדים ובתי בריאה וטובה, ושתיהן מברכות אותך בשלום רב כמוני, אני אוהבך באמת

יהודה ליב גאָרדאָן.

ווערטהע פֿריינדין, מאדאמע רעגינא קאפלאן!

אָהנע איהרען העררן געמאהל אום ערלויבניסס געפֿראגט צו האבען, בין איך זא פֿריי אוהנען פֿיר איהרע געפֿאֶלליגקייט ביי דער ערלעדיגונג דעס פֿאן מיר איהרעם מאננע געמאכֿטען אויפֿטראגעס, מיינע דאנקבארקייט אויסצודריקען. איך האבע אייגענטליך פֿאן דעמזעלבען אויפֿטראגע אויך קיינען אנדערן נוטצען, אלס דאסס מאַן זיך היער אונטער מיינען פֿערוואנדטען איינען בעגריעף פֿאן איהרער גיטע אונד דיענסטפֿערטיגקייט מאכען ווירד. שאדע אבער, דאס מאן דיעזע איהרע געפֿאֶלליגקייט ניכט איממער פֿאָר אויגען האבען קאנן. איך אבער האבע קיין מאטעריעללעס פפֿאנד נאֶטהיג – זיא זינד מיר איממער געגענוואֶרטיג, דענן איהר געמאַהל איזט יאֹ מיין וואֶרמסטער, אונפֿערגעססליכסטער פֿריינד אויף עוויג! !

איהר ערגעבענסטער דיענער

Leon Gordon

גרוסס אללען איהרען קינדערן!

 

אגרת שלישית.    🔗

פאניוועז ג' חנוכה בשנת החכמה תחיה בעליה! (תרי"ח)

חיים נעימים, וארך ימים, לאדוני ידידי החכם השלם והתמים, אח למשכילים ורע לחכמים, בֹּנֶה ביתו כמו רמים, זה דודי ואהובי לעולמים, כ“ש מו”ה אלעזר האלבערשטאם נ"י.

אגרתך הנאהבה והנעימה, כתובה ביום ב' כסליו, קבלתי במועדה, ואָשיש עליה כעל כל הון בראותי כי לא הבישותני משברי; אבל לדאבון נפשי, בהודיעך לי כי הנך נוסע ארץ פרוסיה, לא הגדתָ לי מתי תשוב, ועל כן נאנסתי עוד היום לכלוא את שפתי מִדַּבֵּר אליך; וגם היום הנני כותב ושולח כסומא בארֻבָּה, ומי יודע מתי יבֹא ויגיע מכתבי זה לידך!

והנה אֹֹדך בּישֶׁר לבב על התהלה אשר מַדֹּתָ אל חֵיקי בעבור ספרי הקטן והדל באיכותו; ואם כי אהבתך העזה לשפת קדשנו ולכל דוֹרשיה הפריזה זכותי בעיניך, בכל זאת נפשי יודעת מאֹד את קטן ערכה ותמיד אשוה לנגד עיני וזכרוני את דברי המשוררים:

וְאִם הִלְלוּךָ מֵאֲשֶׁר אֵין בָּךְ, שְׁקוֹד עַד תְּהִי צֶדֶק מִלָּתָם.

(ר"ש הנגיד בספר בן משלי).

וכן

אֱנוֹשׁ אִם יְהוֹדוּךָ בְּדִבְרֵי שְׁקָרִים

טְרַח עַד הֲיוֹת כָּל דְבָרָיו יְשָׁרִים.

(ר' יוסף קמחי בס' שקל הקדש, שער הענוה).

וכן נדרתי בסתר לבבי לאביר שפתנו הקדושה להצדיק את דברי כל ידידַי ורעַי אשר שבע ביום יהללוני במכתביהם, להקדיש את כל כחות נפשי לעבודתה; ואקוה כי לא יֵבוֹשו בי אוהבַי ומכירַי אם יהיה לי ה' בעוזרָי.

אולם יותר מאשר שמחתי על אהבתך אלי ועל תהלתך אשר הללתני, גלתי וששתי בתוכחתך המגולה, כי בה הראיתני לדעת כי באמונה עשית עמדי וכי מישרים אהבתני. ועתה הואל נא איפוא אדוני, פנה בי גם אתה להטות אזניך לדברי ולשמוע את התנצלותי. מתוך דבריך נכַּר שלא יישר בעיניך את אשר שמתי את האד"ם לי לנס ואצא בעקבותיו; וכבר הוכיחו גם רבים אחרים דרכי זאת על פני, כי הובלתי ספרי זה שי לאדם, ואחד אמר לי במכתבו בפה מלא: “חֲדַל לך מן האדם כי במה נחשב הוא?”. אולם אנכי רק בתם לבבי ובנקיון כפַי עשיתי זאת; לא לקחתי מידו כֹפר ושֹחד, לא שחד כסף ולא שחד דברים, כי אם מיום החלותי להבין בספרים לא מצאתי בין משוררי שפת קדש החיים בארצנו נעלה ויקר ממנו, ומדי צאתי להתהלך ביער הלבנון, נָעַם דבשו לחִכִּי ואתעמל גם אני לעשות כְּמַתְכֻּנְתּוֹ, ואם לא הפיק רצון מרבים מחכמי ארצנו – אף כי לא אדע מה עָוֶל ומגרעות מצאו בשיריו ובספריו כי רחקו מעליו? הן לשיר בשירים לא ייטיבו ממנו, ואיש יודע כל דרכי לשוננו על בוריה אין כמוהו; אין זאת כי אם זה כל פשעו וכל חטאתו כי עודנו חי עמנו היום ורבים מקרבנו יכירוהו פנים אל פנים, וכבוד סופרים לא ירבה בטרם שימותו – הן אמת זה עון פלילי! אולם אנכי אשר כבר נסיתי גם אני הצג כף רגלי בקהל המשוררים וחוברי חבר, ועודני חי בעצם עלומי ועודני חפץ לחיות בארץ, אנכי לא אוכל לחשוב לו עון זה; ובעבור פשעו מפני נשארו זכותו וחכמתו לבדהֶנָה – ועל כן לא נסוגותי אחור מהודות נגדה נא לכל עמי את אשר רחש לבי בסתר. כי מציתי והתענגתי משד שיריו בספרו הראשון ובספרו “אמת ואמונה” ועוד רבים אשר אתו בכתובים, וכי מעודי אִוְתָה נפשי להיות יודע ומבין בשפת קדש למצער כמוהו. ומי זה יאשימני על התגלות לבי? מְגַלֶה לִבּוֹ נָפֶשׁ נְקִיָּה וּמִכַּסֶּה בְמַשָּׁאוֹן בלִיָּעַל!!

ובדבר המשקל ומניעת השואים נעים אשר קראת חמס על האד“ם ועל כל משוררי איטליה וגם עלי העש הקטן, הן בזאת הדברים מרובים וארוכים וכבר נחלקו בזה רבים וכן שלמים, זה מְקָרֵב וזה מְרַחֵק. עיין למשל ס' אוצר נחמד ח' א' צד 17 וביחוד צד 70 במכתב יש”ר המדקדק עם המשוררים כחוט השערה, וקורא מלא אחרי המשוררים אשר לא יפלסו נתיב לשיריהם, ולעומתו התעבר הפרופסור די לא טארא, שם צד 141, על כל אלה המביאים שירי עברית במשקל וצוארם בחרוזים. ואתה אדוני מדוע לֹא הזכרת את רנ“ה ויזל ואת ר”מ לעטטעריס אשר גם המה נזהרים מזה בשיריהם? ומדוע לא צעקת על שאר כללי המשקל, על שווי התנועות ועל החרוזים ועל המלעיל ועל מספר הדלתות, כלם נטיעות חדשות אשר נטעו על אדמת קדש מזמן הכליפים והלאה? ובאמת המשקל והחרוז בשיר הוא דבר הסכמיי, שהמציאוהו רק להשואת הערך – הארמאָניע – ולתענוג האזנים, ותולה בדעת בני הדור ורוח היום; ומשוררי שפת קדש שנים דרכים לפניהם: או כי שקל ישקלו שיריהם על פי תכונת השפה הישנה אשר המה כותבים בה ואז יכתבום כשירי התנ“ך בלי משקל ובלי חרוז, או כי ישאום במאזני הזמן החדש אשר המה כותבים בו, ואז יקימו את כל החֻקים ואת המשפטים אשר שמו לפניהם גדולים חקרי לב. ומי לנו גדול מכל משוררי ספרד ואיטליה מבן גבירול, מר' יהודה הלוי, מבן עזרא, מר”י אלחריזי ומכל משפחת לוּצַאטָא? והמה כלם כתבו שיריהם במדה במשקל ובמשורה, והשואים אשר בראשי מלותיהם מנויים גם המה במספר ועשויים ליתדות, באשר ההברה ששוא נע בראשיתה ארוכה מעט יותר במבטאה, והארוכות מדה אחרת להן מן הקצרות כמו בכל לשונות הגוים אשר בעקבותיהם יצאו גם בית ישראל. ואנחנו יושבי אדמת צפון אשר אין לנו חכמי קדם ומשוררי דורות עולמים ילידי ארצנו אשר בהם נשען, אין אנחנו יכולים להסיג גבול עולם אשר גבלו ראשונים חכמי לב, והוא דבר שבמנין ואין לנו מנין אחר להתירו; וזה יהיה משפט השוא נע, או כלה גרש יגרש מבין שירותינו, ואז תהיינה כל ההברות קצרות, או שנזהר לכתוב גם על פי יתדות כספרדים וכאיטלקים, ולא יהיה שירנו פעמים בא בארוכה ופעמים בקצרה. והלא קוּלא היא הקילו למו משוררי הימים האחרונים, לכתוב שיריהם בלי שנ“ע למען לא יצטרכו לשמור היתדות. ועין בעין נראה, כי שפתנו סובלת את הלחץ הזה, כי איה בכל שירי ר”מ לוצאטא, בשירי רנה“ו ובשירי לעטטעריס האחרונים, ובשירי האד”ם – ביחוד הראשונים – מקום משחת בשביל המשקל ומניעת השנ"ע? ואם ירעו וישחיתו שמירות הכללים האלה בשירי איזה משורר, אז לא במשקל תליא מלתא כי אם בידיעת המשורר, ואות הוא לו כי לא יתהלך ברחבה בשפתו ולא תתהפך כחֹמר חותם בידו, ומכלל אלה לא יצאתי גם אני, אחרי כי השחיתה שמירת המשקל לפעמים את הרעיון והדבור בשירי, כדבריך אדוני.

אלה המה הדברים אשר דברתי להצדיק נפשי ונפש יתר המשוררים בעלי המשקל, ובכל זאת לא אכזר אנכי לרדות בהם בפרך ולשום לפניהם משעול צר זה ולאמר: זה הדרך לכו בו, לא תאמינו ולא תשמאילו. וכמה שירים קראתי וכמה שירים כתבתי בנפשי בלי משקל צר, וכלם אהובים כלם ברורים, ובדרך כלל אומר כי טוב שיר טוב בלא משקל ממשקל טוב בלא שיר. ואם השיר טוב לרוח בת השירה ולרוח משפטי השפה העברית, מה ממני יהלך אם שקול הוא גם במשקל; ואם השיר רע מה יתן ומה יוסיף המשקל הפרוץ ואם גם יהיה מוקף שואים נעים, חבילות חבילות כתנור של עכנאי? ואנכי ידעתי כי כל הנזהרים לכתוב במשקל המה סבלנים גדולים – טאָלעראַנט – לקרוא בחפץ לבב שירים טובים ממשוררים אחרים אשר יש בכיסם אבן ואבן, כי סוף סוף דברי אלהים חיים כֻּלָּם!

שאלתני על דבר הספרים אשר יש את נפשי להוציא לאור בקרוב, והנני להודיעך כי שנים ספרים ערוכים אתי ומוכנים לבוא בדפוס; האחד הוא דבר חדש בשפת ציון: ספר מְשָׁלִים בשירים, כעין משלי לפונטן הצרפתי וקרילוף הרוססי, והוא יהיה בעזרת ה' ספר יקר מאֹד כאשר אקוה. אותו אציג לעיני הרשות למען תהיה בסֹמכי נפשי להוציאהוּ אורה, כי דרוש הוא לחפץ בתי הספר לבני ישראל; וכבר ראו אותו חכמי לב כמו רי“ב לעווינזאהן ורמ”ל ויהללוהו. בספר הזה לא אוכל לשום שיר זר בלתי אם משלים לבדם. והספר השני הוא קבוצת שירים שונים טובים באיכותם ויקרים בסגנון לשונם, כעין ספר שש“ק להאד”ם, ששמה אקוה לנטוע גם את הזמורה אשר שלחתי אליך ולקרוא שמך עליו². אבל מי יודע מתי אעצור כח להוציא ספרי זה למענהו.

אקוה כי תשוב לשמחני בדבריך המסֻלאים מפז והנני ידידך

יהודה ליב גאָרדאָן.

 

אגרת רביעית.    🔗

[לה' זאב קאַפּלאַן ].

בעז“ה היום יועש”ק כ“ב טבת תרי”ח; יום השנה למות אבי ז"ל. פאניוועז.

שלום לך יקירי חמדת לבי ולכל אשר אתך!

יום גדול וקדוש היום הזה לי, יום אשר בו נלקח אבי אהובי מעל ראשי, יום אשר בו אקריב רוח נשברה זבח לאלהים ואנסכה לפניו דמעותי ואתפלל בעד נשמת אבי אשר בצל שדי תתלונן; היום הזה לא אחלל בדברי חול ובעניני תהו כי אם אבחר לי דברים קדושים להגות בהם וענין יקר לנפשי לענות בו. ומה קדש ויקר לי מדבר בך, בחירי רצתה נפשי, ידידי באמת מימים רבים עד היום האחרון?

אתמול קבלתי את מכתבך היקר עם כל הנלוה אליו, למרפא לבבי אשר כבר החל להתחלות בתֹחֶלֶת ממֻשכה; וכבר כליתי עתה לקרוא בו פעם שלישית ועוד לא שבעה עיני לראות רב טוב הצפון בו. אפס כי הכרעתני ידידי בדבריך המפיקים רֹגז וחמה מסֻתרת ולדאבון נפשי ראיתי כי המרו דברי אשר דברתי בתֻמי את רוחך ויעציבו את לבך עד כי התעברת עם בחירך. בראשית דבריך הודית לדברי ותקבל תוכחתי אשר הוכחתיך על אריכות דבריך אף חֵרֵפְתַּני כלאחר יד “כי נשאתי חרפה עליך לגלות על פניך מום טבעי”, ובאחרית דבריך קפצת ותשבע כי לא תוסיף עוד לבֹא אתי בלהג הרבה ובדברים ארוכים. ואנכי לא על אריכות לשונך במכתבים אשר אתה שולח אלי אני ידידך כִּוַּנתי; כי נהפך הוא, שהמה מסבבים לי עֹנג ונחת רב לא אוכל לְמַלֵל, ואשר לא תלאה נפשי לשמוע מדבר אלי יומם וָלֵיל, כי אם על כתביך אשר אתה שולח על פני חוץ לקוראים זרים ושונים אשר לא ידעוך, ואין רוח הסבלנות נוססה בם להטות אזנם לדברים ארוכים. ואתה באת אלי בעקיפין וּתְהַפֵּך דברי. ואולי לא זִכִּיתי לשוני בדברי בך ראשונה ולא היו דְבָרַי מבוארים היטב דֵי הבינם ועל כן הנני משנֵן פה את כונתי בפה מלא כי לא במכתביך אלי מצאתי שפת יֶתֶר, אשר בהאריך המכתב כי יאריך ששוני ונחת רוחי; ואנכי בנפשי הלא אנכי מריץ לך כפעם בפעם מכתבים גדולים רחבי ידים, ארוכה ממכתב תמידי מדתם ורחבה מני אגרת; ומי זה יעצור בעד רוח אנוש בהשתפך נפשו אל חיק אוהב וָרֵעַ? ואנכי משביעך בשם ידידותנו הנאמנה והנושנה להפר נדרך ולבלי תגרע שיחה לפני במכתביך, כי אם פתח תפתח לי את זרמת לשונך ורוחך כנחל שוטף, והענק תעניקני מחמדת דבריך המסולאים לי מפז. וכל אשר אמרתי במכתבי הקודם מן הקיצור הוא רק בכתביך אשר אתה כותב לקהל הקוראים; וגם בהמה יש ענינים מענינים שונים ומדרגות ממדרגות; כי לא הֲרֵי המכתב הפשוט כהרי השִיר, ולא הרי השִיר כהרי המשל. כי במכתב פשוט יתכן יותר אריכות לשון מאשר בשיר, ובשיר יותר מאשר במשל. ובאמרי “הקיצור הוא נשמת אַף המשל” היתה ראשית כונתי על קיצור המאמרים הפרטיים והחלקים הפנימיים אשר שם באמת גם בשיר גם במשל הקיצור הוא חָק עולם ולא יעברוהו. והס מהזכיר שאנכי גמרתי אֹמר שכל השירים מחויבים להיות כתובים בקיצור! ובעיני יפלא עליך איככה זה עלה על לבך לחשוב שכונתי במאמרי גם השיר יאהב הקיצור, לקיצור השיר כלו ולא לקיצור משפטיו; וכי לא ראיתי מימי שירים ארוכים וגדולים אשר בכל זאת יקרים המה ונעלים בחין ערכם וביקר הודם? ומה היא האדיססעע להומירוס והענעאידא לווירגיל, רולנד המשֻגע לאריוסטו, ושבות ירושלים לטאססא, והמעססיאדא לקלאפשטאק ואוראניא לטידגע ועוד ועוד ועוד? ואם לא נסיתי גם אני בעניי להוציא בדפוס שיר בן י“ב שירים קטנים ולכתוב בספר שיר עוד יותר גדול ממנו? ועל לבבך עלה לחשוב מחשבה שהחלטתי אֹמר שאין לעשות שיר ארוך? הנה רק על קיצור החלקים הפנימיים והמשפטים הפרטיים כִּוַנְתי וגם שמה יש חילוק בין הנשגב ובין שאינו נשגב כידוע. ובאמרי “הקיצור נשמת אף המשל” גם שם ראש כונתי על משפטיו ומלותיו המקֻשרות, כי בדבר הזה כמעט דין אחד למשל החד – וויטציג – עם הנשגב – פאַטהאָס – ששניהם כחצי גבור משכיל שנונים ותכליתם לפעול פעולה פתאֹמית. אבל להמשל נדרש גם קיצור עניני מלבד קיצור חלקיו: כי מדי התחבר המשל לשיר זכה ממנו במקצת להתיַפות בעדיי השיר בסגנון לשונו ובספורים ציוריים קטנים, אבל אסור להפריז על המדה ולחפאות עליו דברים ארוכים יותר מדאי וציורים גדולים אין קצה. ולו שמעת שפת רומִי והבינות לחקר משלי פֿעדרע כי אז ראיתָ עד כמה ידו של הקיצור מגעת. ואם יקשו בעיניך משלים רבים הבאים בספרי משׁלים מצוינים והמה ארוכים במדתם כאשר הזכרת לפני, הנה הקושיה הזאת מתורצת על א' משלשה אופנים: או שהמשל ההוא כולל בתוכו מוסרים אחדים וחריפות רבות – וויטצע – עד שמכל חלק וחלק ממנו יצא מוסר חדש, ואז הרי הוא משל מרכב ממשלים רבים; או כי כבר קצר הוא על פי ערך ענינו ולולא היה משל היה אָרוך עוד יותר; או שבאמת חטא הממשל אל חוק ההגיון, ולו גם יהיה אדם גדול אשר יעשו בני ארצו נפש על קברו אחרי מותו. ולא זכיתי להבין כונתך במה שהרכבת את הדין אשר אנחנו דנין על אֹדות הקיצור במשל עם מאמר לעססינג “הכותב משלים בשירים הרי הוא כמבשם את הבֹשֶׂם”?! כאלו באמרי שהמשל מחויב להיות כתוב בקיצור היותר אפשרי, מוכרח אנכי להודות גם ללעססינג שהוא מחויב להיות כתוב גם בפראָזאַ? ומה לפראזא את הקיצור ולשיר את האריכות? ואנכי בדעתי מתנגד אל מאמר לעססינג הנ”ל אשר החזיק אחריו הסופר רמא“ג ז”ל, והראיתי דעתי בטוב טעם ( בהקדמתי לספר משְלֵי ) שהמשל לא יגיע לתכלית שלמותו אם לא יהיה כתוב במדה בחרוז ובשיר, דוקא; ודוקא בקיצור, ולא בציורים שיריים נפרזים; כי אז יהיה דומה לבשר רך וטוב מבֻשָל במים רבים, אשר יאבד טעמו וריחו נמר ברב המרק. והדברים רבים ועצומים ואין כאן מקומם. וכזאת אמרתי לך בדברים מעטים באחד ממכתבי הקודמים, וכזאת אחוה לך דעתי גם היום; ולרגלי דעתי זאת הלכתי בכל משָלַי אשר כתבתי; וכמה פעמים היתה עלי יד החזיון ורוחי נִשָא על כרוב הדמיון לצַיֵר ציורים נפלאים בתוך המשל, ואֶזְכרה כי משל אנכי כותב ואשים מחסום למו פי וכאחד היעֵלים לא ידעו רחם נִפַּצתי את עוללי ילידי רעיוני על סַלְעֵי חקת המשל ומשפט הלשון.

ולא אתמהמה פה עת רבה להרבות דברים על אדות משליך ומשלי, ומשפטי ומשפטך; כי את שניהם נוכל עוד לתקן ביגיעה קלה, בכל אשר נמצא בהם חסרון; ואם נצרף איש איש את דעתו ודעת חברו ונביט עליהם בעין בלתי משוחדת, נוכל לבחור דעה ממוצעה וטובה. אבל הניחה לי ואעמוד על דעתי במלות אעניגה³, בלעדני, שהנה זרות מאד, ומה יקל לך ידידי להחליפן באחֵרות? ואם הסופרים הפרזים דשים עבֵרות כאלה בעקבותם (אשר אמנם לא ידעתי מי הם – ) גם הם לא ינקו, ופושעים המה; ומה גם המשורר אשר אותיותיו מנוקדות ואשר שפתו צריכה להיות מנופה בשלש עשרה נפה, נקיה מכל כתם וחלאה בדקדוק, ובדבר הזה אֹהב באהבה עזה את ידינו האד“ם כי לא תפליט עטו משגה קטן בדקדוק הלשון בכל אשר יכתוב, ולא כהמנוח רמא”ג אשר הרחיב את פי עטו וילַמֵד את בית-בליעתו לבלוע שגיאות גדולות בדקדוק ולא נתקעו לו בגרונו. ואת אשר אמרת כי אנכי כתבתי בלתי רשות “הַבַת-עבר”, הנה ירמי' הנביא נתן לי רשות לזה באמרו גם הוא: “מה אעידך מה אדמה לך הבת ירושלים” והה' היא ה' הקריאה, והוא נכון בדקדוק גם לולא נמצא; כי שתי המלות הדבקות יחד נעשות כמלה אחת, ויבא ה' הידיעה על הראשונה. ועל החסרונות אשר אמרת כי נמצאו בספרי ולא הודעתם לי, לא אדע גם אני לענותך. ואם הצדקה אתך הלא רק מתחיל אנכי וצעיר חניכי בית החכמה ומי אנכי ומי חיי כי ילמדו ממני וכי יביטו אחרי בשבע עינים! ובהשגותיך הקלות על שני משלי ברֻבם צדקת ובמעוטם לא אוכל להסכים עמך, כמו במלות “אבד את חילו” אמרת: “אבד הוא פעל עומד” ויש “יִתְרַת עָשָׂה אָבָדוּ (ירמי' מ“ח ל”ו) ותֹֹאבדו דרך (תהלים ב'). על שדמות ניחח אמרת “כאשר העירות עלי על אדות בלעדני ואעניגה, כן אעיר גם עליך” ואין הנידון דומה לראיה, כי לעשות מלה חדשה ובנין חדש יותר קשה ומתנגד למשפט הלשון מאשר לעשות קישור חדש בין שתי תיבות שכבר נמצאוֹ, ואם כי אמת שניחֹח לא נמצא בקישור עם שדה כ”א עם ריח, אבל הלא מצאנו כריח שדה, ותהיה הוראתו כמו שדמות ריח ניחח, או שאוסיף מלת ריח אם אינה מובנת מאליה, כי שדמות הלבנון יתנו ריחם, כידוע. שתי השורות: עתה תר כו' על כן נחת כו' אינן לא כלל ולא פרט, כי אם חזרתי על הענין הראשון בעבור המאמר המוסגר שבא להפסיק בתוכו כדין –. “ומי השעירים הלא ידע כל גבר!” ואתה לא תֵדָעם? ועוד שאלת מה יאמר הצענזור למאמר בעל שני פנים כזה? ומניה וביה אבא ניזול ביה נרגא, וקושיתך השניה תתרץ את הראשונה. כי דע ידידי שִכַוָנָתי הראשית במשלי זה הוא על כלל אוּמָתֵנו ועל רדיפותיה אשר רדפוהָ עמים רבים עד היום ויגרשוה מהסתפח בנחלת זכות האדם; ועתה הגיע לה עת התחדש נעוריה, עת העמאנציפאציאן ההולכת וקרבה בפסיעות גסות וקרובה להגלות; ורבים ממשטינינו ומקטריגינו עמדו לשטן בדבר הגדול הזה, אבל נצחה האמת ותָּעָז ידה. ועתה עבור עוד הפעם על משָלי זה ותבין מי המה השעירים. אפס מדאגה פן יהיה הדבר הזה לצנינים בעיני הצענזאָר, הסתרתי כונתי האמתית, בראתי למשלי דו פרצופין, כאלו יתאר הנשר את שפת עבר והשעירים את שונאי שפת ציון, ועל כן גם כתבתי אני הבת עבר תחת עם עבר אשר כתבתי בתחלה; כי מלות בת עבר יוכלו להורות גם האומה גם השפה. וזה יהיה לכסות עינים להצענזור, כי אנכי נסיתי בו וחפשתי את רוחו. ודע אתה ידידי היקר, כי ביום קבלי מכתבך זה, קבלתי גם מכתב שני מהד"ר מאיר לעטטעריס בוויען, בו יאמר: “מְשָלֶיך מצאו מאֹד חן בעיני” (כי שלחתי לו משלים אחדים לדוגמא) ועל המשל הזה אשר אנחנו נדברים בו אמר לאמר: “לוית חן הוא לראש שאר המשלים אשר שלחת אלי” (כי ירד לסוף דעתי בו). אף הבטיחני לכתוב דבר למעני בשפת אשכנז: “משפט על מְשָלֶיך להִוָדַע ולהִגָלות בתוך קהל ועדה”. ובזה תמה התנצלותי, כי ביתר הדברים צדקת אם מעט ואם הרבה, ואנכי אתן לך לתקנם כאשר אוכל.

והנה עוד תחת ידי שירך על יואב בקרנות המזבח. השיר הזה כלו טוב בחמרו בצורתו ובסגנון לשונו, ונושא עליו חותם רוחך הכביר ולשונך לשון סופר מהיר. ובלתי ספק עוד תַקציע אותו ואת כפתֹריו ופרחיו במאכלת לשונך השנונה מעשה צעצועים, והיה למעשה שעשועים, כֻלוֹ מִקשה זהב טהור, וגם נדרשת לך עוד חקירה בדברי ימות עולם ועיון קל בדבר המקומות הבאים בשירך. כי הנה מלשון הכתוב “וינס יואב אל אהל ה'” משמע שנס אל אהל המועד אשר היה שם הארון מימי דוד (ש"ב, ו'), וכן גם דעת הרד“ק והוא הוסיף לאמר: “שגם שם היה מזבח שעליו הקריבו דוד ושלמה המלך זבחים” – אבל כל זה הוא נגד דעת חז”ל, כי להם באה הקבלה שיואב לא נמלט אל בית עולמים שאלמלא כן היה המזבח קולטו (עיין מכות י"ב) כי אם בבמה הגדולה החזיק שהיא נקראת ג“כ מזבח (מ"א ג' ד'), והיא היתה בגבעון; ומה שאמרו שם במכות שהחזיק במזבח שילֹה ע”פ טעות נתחלף גבעון בשילֹה, דתניא בזבחים (פ' פרת חטאת דף קי“ח ע”ב): כשמת עלי חרבה שילֹה ובאו לנֹב, כשמת שמואל חרבה נֹב ובאו לגבעון; וכן בבראשית רבה (פ' נ"ד) חשיב גלגל נֹב וגבעון ושילה והוא ג“כ טעות וצ”ל גלגל שילֹה נֹב וגבעון; ואולי יחשבם שם לפי אֹרך שנותיהם וזמן שמושם בקדושה. ובחפזון בלי חקירה גדולה ויתרה צינתי לפניך המקומות האלה, למען תוכל עתה לשום עיניך עליהם ביתר עיון, כי עליך המלאכה לגמור. וכן אל תעלם עיניך ממה שנחלקו חז“ל בסנהד' מ”ז: מה טעם נס יואב אל אהל ה‘? דר’ יהודה סבר לחיי שעה, ורבנן סבירי שלא יהא נידון כהרוגי מלכות שנכסיהם נופלין למלך; כי אם כהרוגי ב“ד שנכסיהם ליורשים. וגם אצל העמים הקדמונים כמו היונים והרומים היה היכל אלהיהם קולט ורבים נמלטו שמה להמלט מפני חרב הֹרגים. ורב בזה לי לעת כזאת, שהשבת קרובה לבוא ואנכי עיף ויגע ונמהר ללכת להתפלל תפלת המנחה. בכליון עינים אחכה לראות פשר דבר החידה, אשר חדת לי במכתבך על דבר ספרי ועל דבר הצייט' דעס יוד‘!… – המקלעת נשאה חן מאד בעיני בת החן והיא מודָה לך על ידי בכל לב. – על שאר הדברים עוד אשוב לדבר בך, כי אין לי פנאי כעת. – תמצא בזה מכתב רצוף מידידי יהושע העשיל סירקין אשר אמרתי במכתבי הראשון. – דע כי העקזעמפליארין אשר שלחתי לך מספרי, נתונים המה לך במתנה ואין לי שום טענה ותביעה עליך. חשוב איפוא עוד הפעם את דמי הפארטא אשר הוצאת והודיעני; מן החשבון האחרון נשאר לך, כמדומה לי, בערך 40 קאפ’. – מן הוא והלאה אקבע לי עגלון קבוע אשר יבוא לביתך פעם בפעם בהיותו בריגא לקחת את אשר יהיה בידך אלי. הד”ר לעטטעריס הואיל בחסדו לשלוח לי במתנה מחברתו “וויענער פֿיערטעל-יאהרסשריפֿט” וכפי הנראה ישלחנו דרך ריגא ויבא לידך ואתה תשיבנו לי. – תקבל בזה שירך יואב, ומשליך, גם ט“ו⁴ נומערן מעלי המגיד. אם יש בידך צייט' דעס יוד' נומערן חדשים מהרה לשלחם אלי גם עתה ע”י פאצט, אך הפעם; כי מן הוא והלאה ילכו ע"י עגלון.

היה שלום וברכה אתה ורעיתך וכל ביתך, וקבל ברכה גם מפי רעיתי ובתי גם מפי אני ידידך באמת ואמונה

יל"ג.

 

אגרת חמשית.    🔗

[להנ"ל]

בעז“ה יום ג' ד' לחדש שבט תרי”ח. פאניוועז.

שלום לך ידידי מימות נעורי, וגם עד זקנה ושיבה!

בבית נכרי אנכי כותב דברי אלה ולא בביתי על שלחני ועל כן יהיו דברי מעטים. הנה המוכ“ז הוא האיש אשר אמרתי אליך במכתבי הראשון אשר על ידו תשלח אלי את עלי הצייטונגען פעם בפעם, ועל כן הואל איפוא גם עתה ושלח בידו את אשר תשלח. ודע אחי כי בקרוב יבוא לי משלוח גדול, צייטונגען וספרים שונים מאת הד”ר לעטטעריס מוויען, על אדרעססע של הבוכהאנדלער דייבנער למסור לידך, ובכן תדע אז כי לי המשלוח ההוא ותואל אז בטובך לעכבו תחת ידך עד בוא המוכ“ז שנית ולקחתו מידך. המוכ”ז נחוץ לדרכו ואנוס אנכי לקצר, ומה גם כי זה לא כביר כתבתי אליך מכתב גדול ע"י פאסט ועוד לא קבלתי תשובתך עליו. והיה שלום וברכה כחפץ ידידך ואוהבך (כנפשך) [כנפשו?]

יל"ג.

ברכה ושלום לרעיתך היקרה, ולילָדֶיך הנחמדים. מדי שַׁלֵחך דבר ע“י המוכ”ז תשלחנו בכל פעם סגור חותם צר. ידידנו המשכיל ר' העשיל סירקין היושב ממֻלי מדי כתבי דברי אלה ועיניו משוטטות בין שורותי, מברכך ברכת ידידות ואהבה – הנ"ל.

 

אגרת ששית.    🔗

פאניוועז, “ביום אחד לחדש אדר” לפ"ק.

משנכנס אדר ירבה ה' שמחה וברכה לידידי יקירי המשכיל המליץ הנעים,

איש דעת ורב מדעים, כבוד שמו מהו' זאב וואלף הכהן קאַפלאַן נ"י.

מכתבך בצירוף הצייטונגען קבלתי, ומאד תמהתי למצוא בם רק שנים שנים נוממערן מכל מין אחרי כי כבר בא אצלנו ירח פעברואר ובחו“ל כבר עבר חציו ולידי עוד לא באו כל הנומערן השייכים לשנה העברה. אֶתמה – אבל לא ידעתי על מי אתמה בדבר האיחור הרב הזה? אין זה כי אם המו”ס רפֵה ידים ואינו זריז בשליחותו, כי אז יקחהו אפל אותו ואת עליו, כי כמעט אין לי חפץ בהם אחרי עבור קרוב לרבע שנה מיום צאתם בדפוּס עד יום בֹאם לידי; ולמשל אספר לך כי בנומערן האחרונים אשר קבלתי עתה מצאתי תשובה אלי מפֿהיליפזאהן על מכתב אשר כתבתי לו בירח אקטאבר, והתשובה ההיא שלא כרצוני, ולו באו העלים אלי במועדם כי אז הוספתי לענותו, אבל עתה ארכו הימים ואבד כל חזון. ואולי נסבת התמַהמַה העלים היא טרדתך אחי אשר לא תוכל לקבלם בעתם ולשלחם במועדם, ואז אבקשך כי תפרוק מעליך העול הזה והיה בבוא אליך העגלון אשר נדברתי עמו להביא אלי הצייטונגען, והראית לו את בית דייבנער והגדת לדייבנער כי כתבי העתים אשר הוא מוציא לי המה ויתנם תמיד ליד העגלון בבואו לריגא לביתו, והוקל מעליך. אף עוד זאת אודיעך כי ממחצית השנה הבאה יש עם לבבי להוציא כתבי העתים מתחת יד קיממעל, כי בקאטאַלאָג שלו מצאתי: צייטונג דעס יודענטהומס 3 רובעל, יודישעס פֿאלקסבלאטט 1 רובל.

היום קבלתי מכתב מידידי הד“ר מאיר לעטטעריס, בו יודיעני כי כבר שלח את משלוח הספרים לריגא לדייבנער ויבוא לידך; ועל כן תואיל בטובך ללכת לבית דייבנער לקבל את המשלוח מידו ולשלם לו את הוצאותיו כפי אשר ידרוש; הנה רובל אחד רצוף פה ואם תוסיף אשיב לך תיכף כפי אשר תכתוב; אפס כי תקח מידו חשבון למען אדע כמה הוא לוקח ראבאטט וכמה יחשוב ההוצאות, כי צריך זה לי לחשבון עם הד”ר לעטטעריס. והנה ביום השלישי אחר השבת – הוא יום ט' אדר – תהיה בריגא האשה פוּעה אשר ידעת, ובלתי ספק תתאכסן בבית ש. ושלחת את המשלוח ההוא על ידה; אל נא תאחר אחי את ההזדמנות! וכן תתן על ידה כל אשר יהיה אצלך מן הצייטונגען הקודמים.

שאר דברי אשר אמרתי לדבר בך המה על אֹדות ספרי “משלי יהודה” אשר אנכי מוציא אור, ועל אדות ספר העתי אשר יש בלבבי ליַסֵד; אבל שני הדברים האלה עוד לא הגיעו לפִּרְקָן, והאחרון תלוי בראשון, כי לא אוכל לעשות דבר שיש בו ממש לטובת כתב העתי בטרם היותי בווילנא ולא אהיה בווילנא בטרם אלך להוציא ספרי הנ“ל אור, וספרי הנ”ל עוד איננו מתוקן לדפוס, ועל כן אין בפי עוד נכונה לדבר בך על אדוֹתם.

על אֹדות בקשתך בדבר ר. אעשה חפצך ואודיעך במכתבי השני כל אשר שאלתָּ; ולא חשתי לענותך עתה כי עוד העת רבה עד ימי הִפָּתֵח ספר הפְּקודים; ואנכי זה יומַיִם רק קמתי ממשכבי אשר שכבתי עליו ימים אחדים מתגרת יד קאטעררה עז ועוד לא יכֹלתי ללכת ולראות פני האנשים הנדרשים לחפץ זה. ואת אשר שאלתני איככה אעשה אני בדבר הזה, הטרם תדע כי חפשים אנחנו מלשאת את מספר מפקד ביתנו בספר הפקודים, כי מלאכת המלך אנחנו עושים ובִכְתָב עם הארץ לא נִכָּתֵב, ואולי הוא אוקאז חדש ועל כן לא יְדַעתּוֹ.

הנה יש את לבבי לכתוב להדר' ניימאַן ולבקש גם הַסְכָּמָתו על ספר משָׁלי, כאשר יעצתני; ואחכה עוד לעצתך אם אשלח לו גם משלים אחדים לדוגמא, אם לא, כי לא ידעתי עד מה כחו מגיע בשפת עבר.

ובזה תמו הפעם דברי ידידך ואוהבך באמת ובאמונה

יל"ג.

תְנה נא ברכתי שלום לאשתך היקרה ולילדיך שיחיו, אמן!

 

אגרת שביעית.    🔗

[להנ"ל]

בעזרת אל בקדש נאדר, מו“ש ו' לחדש אדר, תרי”ח לפ"ק.

שלום וברכה מרֻבה לך ידיד יקיר לי ושלום לרעיתך היקרה ולצאצאיך החמודים!

המוכ“ז היא האשה אשר הוכחתי לך במכתבי הראשון מיום ה' העבר כי תבוא לריגא לקחת מידך את אשר לך אלי; ועל כן אבקשך אחי עוד הפעם לבלי תאחֵר ההזדמנות הטובה והבטוחה הזאת ותשלח לי כל אשר אתך, כל הנומערן מן המגיד (ותודיעני אם יש לך נחת רוח בקראך בו ואם תמצא בו דברים טובים ומועילים ואוסיף לשלוח לך גם הנומערן מן השנה השניה), וכל עלי הצייטונג דעס יודענט' והיוד' פֿאלקסבלאטט אשר באו [ב]עבורי⁵ ריגא וכן גם הספרים אשר באו [ב]עבורי מוויען; והיתה לי הטובה הזאת אשר תעשה עמי והמשלוח אשר אקבלו ביום הפורים הבע”ל למשלוח מנות ממך ותברכך נפשי בגללה.

על דבר ר. דרשתי והנה בשבוע הבא יהיה הוויבאר אשר יבחרו בו הסקאזקאָסאָסטאוויטעלעס, והיה בידעי שמם אודיעך גם אותך, כי עוד העת רבה. ודע אחי כי לפני חג הפסח אנכי נוסע לווילנא ואעבור דרך ר. ועל כן הודיענו אולי אוכל לעשות שם דבר [ב]עבורך או אולי יש לך דבר מאומה בווילנא. והיה שלום כי נחפז אנכי ואנוס לקצר והנני ידידך לנצח נצחים

יל"ג.

 

אגרת שמינית.    🔗

ב“ה תענית אסתר תרי”ח. פה פאניוועז.

שלום לך קאַפלאַן אחי ורֵעי!

שַׁנֵס נא אחי מתניך ואזר כגבור חלציך לבלי תרפינה ידיך ולבלי תצלינה אזניך לקול מכתבי אשר אנכי מריץ אליך איש אחרי אחיו מֻרדף בלי חָשָׂך. את מכתבי ע“י האשה פועה בלתי ספק קבלת; ומדאגה בדבר פן לא צלחה בידך עוד לעשות את אשר בקשתי בהזדמנות ההיא הנני שולח לך הזדמנות אחרת, אחרי אשר המוכ”ז הוא העגלון אשר הוכיח ה' להיות למליץ תמיד ביני ובינך. ועל כן תנה נא על ידו את כל אשר יש בידך למעני, אם לא יכלת לשלחם ביד האשה הנ"ל. ועתה היה נא שלום וברכה, וסלח אם קצרו דברי, כי עיף ורפה כח אנכי מחמת התענית; וה' יברכך וישמחך ביום הפורים, ויגן עליך ויצילך מכל חליים ויסורים, כחפץ אחיך וידידך, אוהבך ומכבדך

יל"ג.

לפני חג הפסח הבע“ל לא ישוב העגלון המוכ”ז להיות בריגא בלתי הפעם; ועל כן בהיות לך בימים ההמה דבר לשלוח אלי תיטיב לבקש לך הזדמנות אחרת, ביד הנוסעים מריגא לווילנא על חג המצות; או כי תשלחנו לי ע"י פאסט.

ידידך הנ"ל.

 

אגרת תשיעית    🔗

[להנ"ל]

ב“ה אסרו חג של פסח בבקר, תרי”ח, פאניוועז.

השלום אתה ידידי נחמדי? השלום לאשתך היקרה ולבניך הנאהבים?

ימים רבים לא מצאתי און לי לדבר עמך בכתב כאשר עם לבבי ולבבך, ובלתי ספק כלו עיניך מיחל לאמרתי, וגם אנכי ידעתי זאת, אפס כי לא בי האשם ולא בזדון ומֵרֹעַ לב לא עניתיך עד כה, כי מכתבך הראשון בא לידי בעת טרדה רבה בעת עזוב המשגיח שלנו את בית ספרנו וילך לו אל עיר אחרת, וימסור את בית הספר לידי איש אחר, והנסבה הקטנה הזאת הטרידתני כעשרת ימים (מן כ' אדר עד ר"ח ניסן) עד בלתי השב רוחי ותיכף אחרי כן (בר"ח ניסן) יצאתי לווילנא ואשב שם עד יום הראשון שלפני הפסח ואז שבתי בעגלת הפאסט ערב פסח אחרי חצות לביתי ואמצא את מכתבך בידי רעיתי, ולדאבון נפשי שמעתיך מבקשני בו לעשות דבר [ב]עבורך בווילנא ואנכי כבר שבתי, כי אַחַר מכתבך לבוא, וגם הוא היה כתוב במוש"ק פ' החדש ואנכי כבר הייתי בשבת פ' החדש בווילנא. והנה מכתבך זה האחרון פרוש לפני ואשיבך עליו כענין דבר דבור על אפניו.

אודך ביושר לבב על טרחתך אשר טרחת [ב]עבורי לשלוח לי את הגעזעניום מידי קיממעל ואת עלי המגיד וצייטונגען האשכנזים אשר קבלתי בשלמות וכן קבל שטערן את שלו ובקרוב יכתוב לקיממעל; אבל אחי מן הפ"ב חסרה לי באמת הנומר הרביעית מלבד נומר השלישית האסורה לבוא בקהל ואשר כבר יֶשׁנָה תחת ידי! אנא אחי, אל נא תאבד את הנומר הזאת פן יהיו כל עלי הצייטונגען שלי מנא תבירא.

חָתַרתָ אחי להרגיע את לבבי במתק שפתיך על דבר (ה)בקרת ספרי אשר יצא לאור בצייט' דעס יודענט' מאת המשכיל וואונדערבאר והוא דבר עלי טובות; ואם כי באחת אין בפיהו נכונה שאמר: “מיכל התודעה אל דוד בלכתם לשוח בדד בשדה”, בכל זאת יתר דבריו בסדרים ובלתי רעים לי כדרך המבקרים; ומה יזעף לבי על הקוץ הקטן הטמון בדבריו ואנכי ידעתי כי עוד כהנה וכהנה מגרעות ספונות בדברי. ובלעדי זאת נאמנים לי דבריך אשר דברת להתנצלותי, ועוד אחכה כי תשמיעני את אשר חשבת בענין הזה לעת אחרת באמרך על ה' וו“ב: “כבר נכוה ברותחין ע”כ נזהר הפעם בפושרין, וגם על זה אשוב לדבר בך במראה ולא בחידות”.

ועל דבר הבקשה אשר בקשתני לעשות [ב]עבור אחיך בווילנא הנה כבר הגדתי לך כי מכתבך בא לידי אחרי שובי מווילנא; אבל לדאבון נפשי אֹמר לך כי לו גם ידעתי בקשתך בטרם לכתי שמה, לא יכלתי לעשות לטובת אחיך דבר; כי הַבָאַת תלמיד בבית ספר הרבנים על שלחן המלך איננו דבר קל כאשר תדמה ולא במליצים ורעים ולא ברחמין ובָעותי יעשה הדבר הזה; הנה גם לי יש אח בלשכה החמישית, מלבד הבכור אשר בשמינית, וזה שנתים אנכי מתחרה בכל עז להאכילו להם חסד זה, וכבר חליתי את פני הדירעקטאר בדברים ובכתב, וכל מורי בית הספר המליצו בעדי ולא הועילו כלום, ולא יועילו עד אשאר אוזיל מכסי כסף כדי חמשים שקלים בערך.

בדבר הנער אשר אמרה לך האשה פועה כי תביאנו לבית האד“ם הוא שקר וכזב, כי מתפארת היא ומתהללת במתת שקר יען כי התחתן האד”ם עם אחד מקרוביה, ומה גם עתה אחרי כי מת אביה עליה לפתע פתאם זה כירח ימים ולא הניח אחריו סדרים באחֻזתו וכפי הנשמע כל כספה ילך לאבדון על דרך זה, הלִבָה ילך להוציא הוצאות על חנוך בנה? ואם ממקום אחר אוכל להעמיד לך רֶוָח כזה דבר שפתיך אך למותר, כי צופה אנכי בשבע עינים על כל מקום אשר בו יוכל להמצא רוח כזה; אפס כי לא רצה האלהים עד כה את דרכי לגלגל על ידי לך טובה ועזרה, ובהיות דבר כזה קרוב למענהו באו אנשים זרים ומשחיתים וחבלוהו – יהי דרכם לפניהם לפח!

והנני מעתיק לפניך בזה את סמני המקומות והסעיפים במכתב הפקודה על דבר מפקד העם החדש, אשר על פיהם חפשים המורים לשאת את ראשם במספר העם, וה' יתן חנך בעיני השרים ויצליח חפצך בידך להנתן גם לך חפש זה. ודע כי שמות הסקאזקאסאסטאוויטעלעס אשר בראגאווע לא ידעתי עוד עד היום, כי פעמים עברתי דרך העיר הזאת בעגלת הפעסט בלילה, ושם אין פאסט-סטאַציאָן, ואם יצטרך לך לשלוח דבר אליהם על דבר הסקאזקע תכתוב על אדרעססע: Cбoщuky Poгoвckaгo Eвpeiiekaгo Oбщecтвa ותריצנו לידי ואנכי אשיבנו לידם בטח.

תודיעני בטובך אם ינכה לי דייבנער את ה40 קאפ' אשר שלמתי לו מותרות [ב]עבור החצי השנה שעברה בעד הצייטונגען אחרי אשר הוזל הַשַׁעַר בהִבָטל המכס, מתשלומי הצייטונגען בעד מחצית השנה הבאה – ואם כן הוא לא אצטרך לשלוח לו רק 1.60! תדרוש [ב]עבורי אחר ספר Aesops Fabeln בהעתקה אשכנזית או צרפתית, אבל רק משלי אזופוס לבדם ולא יבֹא זר בתוכם וגם לא יחסר מהם דבר. תודיעני מחירו, ואם לא יהיה מחירו רב ותוכל לקנותו בכספך תשלם ואנכי אשיב לך תיכף ומיד.

הנני שולח לך תשעה⁶ נומערן מן המגיד לשנה השניה, אולם שאר העלים מן הראשונה לא אוכל שלוח לך, כי נתתי את כלם לכורך. ואקוה כי גם אותם תחזיק בנקיות ובטהרה כמו העלים הראשונים. ותשיבם לידי בהזדמנות בטוחה בעת כלותך לקרוא בהם. בנומר האחרון מן השלוחים עתה תמצא בקֹרֶת, חרופים וגדופים על הספר החדש “בן פורָת” לידידינו פלוניגיאן; ומזה תוכח ותראה כי המגיד הזה אשר כל דורשי שפת ציון אמרו בצלו נחיה בגוים היה: “צום פארטייאישען אָרגאָן צור בעפֿאֶרדערונג דער ארטהאָדאקסיע אונד אוּנטאָלעראנץ”. אבל לא אוכל הרבות דברים כעת אף כי מלאתי מלים.

בהיותך בחנותו של דייבנער תואיל בטובך לדרוש אם לא הגיע לידו או לדעתו הספרים והצייטונגען מוויען אשר זה יותר משני ירחים ימים שכתב לי לעטטעריס כי שלחם על האדרעססע שלו, ועדנה לא באו ולא ידעתי איפֹה הם.

ובזה אסיים מכתבי ואצא מאת פניך בברכת שלום לך ולרעיתך ולילדיך ולכל הנלוים אתך. – ידידך תמים, כל הימים

יל"ג.

 

אגרת עשירית.    🔗

בקל וחֹמֶר, יצילך האל השומר, מגזרת ספירת העמר.

ב“ה ל”ג בעֹמר תרי"ח. פאניוועז.

שלום רב וברכה מרבה לך ידידי כנפשי כהן משרת לפניו לפנים

בבית החכמה והתושיה, כמו“ה זאב וואלף קאָפלאַן נ”י!

בבית ספרי אנכי יושב עתה וקול הצאן הזה הומה באזני, ולולא היה המוכ"ז נחוץ לדרכו ואנכי יָרא פן יבֹא אליך בידים ריקניות, כי אז הייתי כותב בביתי על שלחני ולא היו דברי מעטים ופני מכתבי צלמות ולא סדרים למו.

בפעם הזאת שם העגלון ידו תחת ירכי וַיִשָׁבַע לי כי בֹא יבוא לביתך ויהיה סר למשמעתך בכל אשר תצוהו. ועל כן אחי אם יש דבר אתך [ב]עבורי תְנהו על ידו. ואותך אבקש כי ככה תעשה מן הוא והלאה: בהיות בידך דבר ודברים אלי הכינה אותם בעת אשר תפנה, אף כי אין הזדמנות לפניך ואין איש עתי עומד על גבך, למען תוכל למסור הכל כאשר לכל ליד העגלון בבואו ולא תִפָרַע ממלאכתך וגם הוא לא יצטרך ללכת אצלך פעמים, כי טרוד הוא עד למאד בבואו לריגא. והוא הלא יקבל משכרתו ממני לשנה אם יביא ואם לא יביא ולמה לנו להפסיד כסף הפאָרטאָ חנם?

על דבר חֻפשנו הנתן לנו ממספר הפקודים האמת אגיד לך אחי כי אין לנו פקודה מיוחדת על זה כי אם ראשי בית ספרנו הבטיחוני כי גם אנחנו בכלל cocтoящuxъ въ гocyдapcдтвeннoii cдyжбҌ ומה גם כי פרט יש שמה вcҌ ocвoбoждeнныe oтъ okлaдa וגם אנחנו חפשים מתשלומי מס המלך; וכן הטעם הנתָן בפקודה ההיא OтҌxъ лицaxъ иxъ нaчaльcтвo дoнocІІтъ eтc. שייך גם לנו כי גם אנחנו מודיעים להפקידים שלנו שמותינו במכתב הנקרא פֿאָרמולארני ספיסאָק. וגלוי וידוע הוא שהפרש יש בין משפט המורים עתה למשפט המורים בימי שרתך בוויטעפסק; כי זכות ונחלה נתנו להם כשאר המורים אשר לא מבני ישראל המה. אבל בשבוע הזה נכתוב עוד על דבר זה מכתב-בקשה להדירעקטאריום שלנו ואת אשר יעננו והגדתי לך.

תקוה קטנה יש לי כמלא חֲלוֹם איש לבֹא בקיץ הזה לריגא לראות את פניך אתה ידידי בחירי חותם לבבי, בעל החלומות בלילה על משכבי! ומי יתן והיטיב לך האלהים והקל מעליך עול עבודתך הכבדה ונתן לך פרנסתך ברוח ולא בצמצום בנחת ולא בצער למען נוכל לשבוע ענג ושמחות איש את פני רעהו.

להר“ר וואונדערבאר אכתוב ע”י פאסט מכתב תודה כאשר אמרתי. ואנכי דמיתי מראש כי לא מגדר הדרך ארץ הוא, ואיננו חוב מוטל עלי להודות על זאת, כי מי יודה לו ד"מ על הודיעו שמה במודעה אחת את הספר YIIpaжнeнiя въ чтeнiӀӀ pyeekaгo яӡыka וכן את הספר של כֿוואלסאהן Von den Sabӓern? ונהפוך הוא כי יראתי פן אהיה לצחוק בעיניו בבאי להודות לו ואנכי לא קרוא והוא לא ידעני מתמול שלשום, אבל עתה על פי דבריך אכתוב לו ואהודנו וכן הפעם אודך גם אותך ביושר לבי על חסדך ועל טובך אשר עשית להכירני, וכן אודך תמיד בכל עת ובכל שעה ובכל רגע על אהבתך היקרה לי מכל יקר אשר תחנני בה, על כן קראו שמי

יהודה ליב גארדאן.

ברכתי שלום לאשתך הכבודה ולצאצאיך היקרים.

 

אגרת עשׁתי עשרה.    🔗

[להנ"ל]

ב“ה פאניאועז יום ה‘, ה’ תמוז, ה' יוני תרי”ח (1858).

השלום אתה רעי היקר אתה ורעיתך היקרה, וצאצאיך

הנאהבים והנעימים?! שלום עד אין קץ לכם!

כל עלי המגיד ושאר הצייטונגען על ידי הפאסט קבלתי אבל נוראות נפלאתי כי הפכתי בם והפכתי בם ולא מצאתי מלה אחת כתובה ממך יקירי! ולולא העיד לי כתב ידך על המעטפה מבחוץ כי בריא אתה למצער דֵי תפוס עט בכף כי אז היה לבי חָרֵד מאד עליך, וגם עתה עוד תרגז בטני ומעי כלם יהמיו, כי אינני יודע פשר דבר! אתה תדם ולא תדבר דבר בי אני ידידך! אין זאת כי אם דבר גדול השיב אחור ימינך! או אולי תחפוץ לנַכֹּת לי עתה את אשר גַדַשתָּ לי עד כה, לנקום בי נקמת תוכחתי אשר הוכחתיך כי תאריך יותר מדאי (בשיריך במשליך ולא במכתביך), דע ידידי כי אם תכתוב לי בפעם אחת מגלה עפה ככל ספר התלמוד כלו, לא תצא בה ידי חובתך בפעם האחרת! אך אולי שכחת להניח את מכתבך בתוך האגדה! ודע אחי כי את אשר אנכי הבטחתיך במכתבי לשלוח לך עלי המגיד ע“י עגלון, לא הפלתי דְבָרַי וכן עשיתי, אפס כי העגלון העצל וחסר לב, שכח את אגודתי בביתו ולא לקחה אתו, וימים אחדים אחרי צאתו השיבוה לי, ועל כן גם לא ראה פניך בהיותו בעירך; ומאז והלאה אנכי נושא את נפשי להזדמנות הזאת לתת את המשלוח, את דברי ואת ברכתי לך בידי המוכ”ז הוא דודי ר' יל“ד, אופראוולאיושצי דפֹה, ודודתי הכבודה היא אשתו חנה, אשר כבר חפצו לנסוע לריגא לפני עשרת ימים, ומנסבות שונות אחרו עד כה. דודתי היקרה זאת עולָה לריגא לדרוש ברופאים, ולמצוא לה תעלה בתעלות המים והיא תשאר שמה ואישה המביאה ישוב לביתו, על כן אבקשך אחי להיות אתה ורעיתך וכל באי ביתך לה למכירים ולאוהבים כל ימי שׁבתָה אתכם בדד, ובטובך הגדול תעזור לאישה למצוא לה מעון טוב בקרבת ביתך, בקרבת הרופא ומעינות המים, וכן תגדיל חסדך עמדי ועמה להכין אותה ולסעדה בכל עניָני ביתה וארוחת שׁלחנה, ותנהגה ותביאה בצל קורת בית הד”ר ושאר מכיריך וכן תביא אותם אליה למען שעשע אותה ולקצר אֹרֶך הזמן, והיית בטוח כי לא תבוש בה ופניך לא יֶחוֶרו – ואם תחפוץ לדעת מה יהיה שכר לפעולתך? דע אחי כי דודי וידידי זה ה' ד' הבטיח לי אשר בשוב אשתו בעז“ה לאיתנה והיתה נכונה לשוב לביתה, ובאתי אני לריגא לקחתה! השמעת אחי? אני אבוא לריגא!! וזאת היא גם התקוה הקטנה אשר אמרתי לך במכתבי הקודמים, ואשר חלפה עברה אחרי כן ועתה שבה ותהי לאשֶׁר בכפי, כי ידידי המוכ”ז לא ישנה דברו. ובכן ידידי, ההזדמנות הזאת אין לנו טובה ממנה ואנכי שולח לך כל אשר יש לי אליך, ומדבר בך כל אשר עם לבי וכן תעשה גם אתה; תקבל בזה כל עלי המגיד אשר יצאו עד כה, מאמרי “דברי שלום ואמת” תמצא בנומר 13, 14 ותגיד לי משפטך עליו, ודע כי מן הוא והלאה יבא מדי חֹדֶש בחדשו מאמר ממני בהמגיד, כי נהייתי בן משק ביתו כפי אשר תראה בתשובה כללית נומר 16; ובכן אם יהיה לך דבר להשמיע בקהל או מאמר ראוי לבוא בהמגיד, כתוב פראָזַא ובדרך קצרה ולא שירים ארוכים, תוכל לשלוח אלי ומיד יודפס. ורק כי יהיו דברים הנאותים לו לפי עניָנו ולא יפגעו בכבוד מי. תקבל בזה שני רו“כ ושלמת בעד הצייטונגען שלי בעד חצי השנה הבא מראשית חדש יולי. והארבעים קאפ' אשר ינכו לך תקבל בחשבון הוצאת הפאסט אשר הוצאתָ ואשר אולי עוד תוציא [ב]עבורי. כל ימי היות דודתי בריגא יֵקל גם לנו הקאממוניקאָטיאָן. נפשי תערוג לתשובתך על מכתבי הראשון: מה נעשה בך בדבר הסקאזקא? ההצליח ה' דרכך? מה' וואונדערבאר לא מצאתי שום מענה, אולי ידעת פשר דבר? – תיטיב עמדי להתוַדֵע עוד הפעם אצל דייבנער אולי באו ה”וויענער מיטטהיילונגען" ואם לא כי אז יהי מטובו לדרוש מאת המו“ס שטיינאַקער אשר בלייפציג שישלח לו את התכריך הנ”ל לריגא; הלא הראבאט ישולם לו. וכן כתב לי הד“ר לעטטעריס, שהמו”ס פראָנדעל עט מאיער בוויען שלח המשלוח לה' שטיינאקער בלייפציג והאחרון הזה כפי הנראה מחכה עד דרוש ה' דייבנער אותו. עשה בזה למעני כל אשר תוכל, כי מלבד הט“ו הרו”כ העומדים לאבד, דבר יקר לי רצוף שמה והמה התקופות אשר נתן לי ה' לעטטעריס במתנה – וויענער פיערטעליאהרסשריפֿט – ואשר אין בגלילותינו כמוהם. אשתי זה כשמונה ימים בקאוונא ועוד עד היום לא שבה. – היה שלום וברכה כחפץ אחיך אוהבך דורש שלומך באמת ובאמונה

יל"ג.

אל תשכח אחי משלוח לי ביד ההזדמנות הזאת כל אשר יש לך לי. ומֹשְלך אשר אחכה עליו – האם לא תשלחנו לי?

 

אגרת שתים עשרה.    🔗

[להנ"ל]

י“ב תמוז תרי”ח. פאניוועז.

יגון ואנחה יעזבוך, ששון ושמחה ירדפוך, וברכה ושלום ישיגוך, ידידי ורעי אשר נפשך אחרי כרוכה, ונפשי אחריך בעבותות אהבה משוכה, לכל מכאובי לבך וגוך תעל ארוכה, ונרפאת מכל תלאה ודאגה וחלי ומבוכה, וישבת שלו בלב נכון ובנפש בטוחה, והיית שר מנוחה!! אמן.

בלתי ספק כבר קבלת שני מכתבַי אליך ביד דודתי תחי‘, האחד סגור השני פתוח, יען כי לא יכלתי לסגרו מנחיצת הנוסעת. והנה אחרי צאתם קבלתי ע“י פאסט מכתבך בצירוף הפאַס והארבעה רו”כ. והנה לא אכחד ממך אחי כי שאלה גדולה וכבדה שאלת ממני, כי האשה הנזכרת במכתבך איננה, מבנות פאניוועז כי אם מבירז, עיר רחוקה ט’ פרסאות ממקום מושבי, ופאַס לא ינתן בראטהויז שלנו בטרם לא יתן הסבארשציק מבירז סווידעטעלסטוואָ, ויותר מזה כי איננה כתובה עתה בספר הפקודים וצריך לעשות בעבורה דאָבאַייאָצנאָיע כידוע לך, ומזה תבין כי לי הכלוא למקומי ולזמני בעבותות עבודתי הוא דבר כבד מאד, ובכל זאת בעבור אהבתי את הרב הד“ר נ”י וביחוד מאהבתי הרבה אליך לא חפצתי להשליך את הדבר הזה אחרי גוי ושלחתי את הפאס לאחד ממיודעי בבירז ובקשתיו שישתדל להוציא מתחת יד הזבארשציק סווידעטעלסטווא על פאַסס, ואם איננה כתובה בספר הפקודים, לעשות דאָבאָוואצנאָע; והיה אם יענני טוב וישלח לי סווידעטעלסטוואָ (אשר אם רק יהיה באפשריותו יעשה בלתי ספק זאת למעני) אז על נקלה אוציא פאסס ושלחתי ליד הד"ר כאשר צויתני; אבל אם כה ואם כה, כפי הנראה, ימעט הכסף מהיות לפאַסס, כי גם הדאָבאַיואָצנאָיע הנכתבת על הערבאווע פאפיער ושכר כל עושי המלאכה יקחו חלקם.

אקוה לדבריך ביד העגלון אשר הביא את דודתי לריגא וכן המשלוח אשר הבטחתָ לי על פאסט השנית. את אשר בקשתיך ע“ד דייבנער נכון לבי בטוח כי תעשה, ואם הוא לא יאות לך לדרוש את התכריך משטיינאקער והודעת לי ואפנה למקום אחר. את אשר לא ענו אותך עוד מן הקאזאננע פאלאטע דקאוונא, ידעתי אנכי פשר דבר: יען כי ביום אחר באו: שש מאות מכתבי בקשות על אדות הרעוויזיאָן, ומרבם יאחרו התשובות לבוא, כי גם רעי רומש שולח מכתב בקשה כזה להקאז' פאל' על אדות בניו, ועל כן ידעתי את פשר שתיקתם כי הודיעוני מקאוונא. וכפי דעתי יוכל להיות לבך בטוח כי יתנו חפש לך אם רק עשה הדירעקטאר במשפט וידבר עליך טוב, ואם יתמהמה מענה הפאלאטע חכה לו, כי בוא יבוא. ובכל זאת איעצך לבלי תאחר עד המועד אשר בו קצוב הקנס הגדול 75 רו”כ, כי סוף סוף הוא דבר המוטל בספק. ומה גם על אדות ילָדיך אשר אם גם יקראו לך דרור אולי לא יקראו להם; והתחרה שיכתוב הדירעקטאר שנית ויזכיר שכבר עבר המועד, ואם בגללם תאחר מבוא במספר הפקודים, אין קולר הקנס תלוי בצוארך, וביחוד יזכיר שכל ילדיך נולדו אחרי בואך לעבוד את עבודת המלך; כי לדעת קצת פוסקים, ילדים כאלה חפשים כאבותיהם. והנה לבי כלבך חָרד ומקוה לראות אחרית דבר. עתה פה מקום אתי להודות לך על הטוב אשר עשית עמדי בהקריבך אותי להמשכיל היקר איש נכבד ואהוב ונחמד ה' וואנדערבאַר ותביאני בברית אהבה אתו; כי הנה במכתב אשר קבלתי מאתו יושיט את ידו לברית אהבה ואחוה ורֵעות, ולבי שָש ושמח על הנפש הזה אשר עשית לי כעל כל הון – אבל במה אשלם לך את גמולך זה אחי וידידי!? אם עוד דבר ורגש אחר בלבבי ובכל בתי נפשי אשר עוד לא נתתיהו לך, קחֵנו והייתי נָקי ממך, אחרי אשר אהיה אני שלך וכל מחשבותי והגיוני שלך!

לא אוכל תת מענה לידידנו ה' וואונדערבאר הנ"ל עד בוא דברך אלי, כי תשובתי קשורה בהידיעות אשר אקבל, ובכן מהרה חושה לשמח בדבריך לבב אוהבך באמת ובתמים לעולמי עולמים

יל"ג.

 

אגרת שלש עשרה.    🔗

[להנ"ל]

פאניוועז כ"ג תמוז תֹר חַי.

אָחי!

היום בבקר ערכתי אליך בחפזון שתים שלש דלתות במכתב ידידנו ד. אשר כבר היה נתון בידי הרצים ויוּשב אלי על רגע אחד בעבור שתי אותותי ההנה בקרבו, ושם הבטחתיך להרחיב דברי אליך בפאסט הבאה, והנני מקים הבטחתי זאת עתה. אולם דע אחי כי ידידינו השנים ה“ה ד. וסירקין עשו השערורית מאֹד והאבידו ממני את מכתבך הגדול אשר קבלתי לרגלי המשלוח ביד משרת ד., ובכן לא אוכל להשיב לך אמרים על דבריך, דבר דבר על אפניו כדרכי תמיד, כי אם מפי זכרוני אשיבך מלים; הוא יקרא אלי כל דבריך ואני כותב תשובתם על ספרי זה בדיו. הודעתני כי רבה שמחתך בראותך מאמרי הקלים והדלים בלשון אשכנז נדפסים, ואם כי לא אדע על מה הרביתָ השמחה, כי הלא אין במאמרי ההמה כל דבר חפץ, בכל זאת לא אכחד ממך כי בצדיה הסתרתי ממך עד כה את שלחי מאמרים בלשון אשכנז להד”ר פֿהיליפזאָהן, למען הרעישך פתאם ולמען תגדל נחת רוחך; אבל עוד תשוב תראה תֹעבות גדולות מאלה במכתב העתי “וויענער מיטטהיילונגען” לידידי הח' לעטטעריס, אם יגיעו לידך העלים מן החדשים האחרונים; אפס כי רבם שמי בלתי חתום עליהם מטעם כמוס; וגם להד“ר פֿהיליפזאהן שלחתי לפני ירחים רבים “מאמר גדול” בל”א מדבר משפט ספר מ“פ לידידנו ק' שולמאַן. והוא לא הדפיסו יען כי לא היה לבו כלבבי במשפט הספר ההוא; ומאמרי ההוא הניעהו לדבר מה שדבר נגד העתקת שולמאן בנומר 33 שנה עברה, וקימתי בעצמי “מברך רעהו בקול גדול, קללה תחשב לו”, וגם בשובי להַפך בזכותו של ידידנו שולמאן בתוך המאמר “דברי שלום ואמת” לא עלתה בידי להוציא מחשבתי אל הפועל, יען כי המגיד השמיט הערה אחת אשר בה הוצאתי כצהרים צדקת שולמאן, על אשר היתה נגד דעת פֿהיליפזאהן, והוא ירא מפניו כי כבר הודיעהו שוט לשונו כאשר בלתי ספק תדע. והארכתי לפניך בדבר הזה יען שידידנו פלונגיאנסקי הוכיח דרכי על פני אשר מדי דברי במאמרי “דשו”א” על אדות שולמאן והעתקתו לא הפכתי בזכותו (וזה היה בלתי ספק בידיעת שולמאן) ואף כי ספרתי גם לפלונגיאנסקי את דברי השמיטה אשר שמט בעה“מ את הערתי, בכל זאת אפונה אם יאמינו לי; אבל יש תחת ידי מכתב מבעל המגיד, אשר בו הצטדק לפני על השמיטו הערתי הנ”ל, והוא גם יצדיקני. ואשוב למאמרי בל"א ואֹמר: כי אם אָנֹכי מצאתי חן בעיני פֿהיליפזאָהן ולעטטעריס לתת לי יד בעליהם (האחרון הזה יאמר במכתבו אלי לאמר: “מאמריך בלשון אשכנז אתן תמיד בראש המאמרים”) על אחת כמה וכמה היית אתה עושה לך שם גדול לו חפצת לשלוח מאמריך ערוכים בטוב טעם ודעת על טהרת לשון אשכנז כיד ידיעת הלשון ההיא הטובה עליך, ליד ה' פֿהיליפזאהן או ליד ה' לעטטעריס (על ידי) – ומדוע לא תעשה כזה אחי? הלא ידעתי כי עטך מהירה מעטי ומה גם בלשון אשכנז, ולמה זה תחבק את ידך בחיקך וְתִדֹם? ידעתי כי תשוב תתנצל לפני בטרדותיך הרבות, אבל אחי מי זה לא לקח חלקו בעמל אנוש ומי זה לא ישא טרח עבודתו ומשא בני ביתו? ואני מה? האנכי יושב ודורש תורה כל היום ואלהים ממטיר לי לחם מן השמים? האח! מה טוב ומה נעים היה לי לשבת אתך יחד על גפי מרומי התושיה, וללכת עמך ידיד לבי יד ביד בארצות הסופרים והמחברים! וזה כל מגמתי וכל חפץ לבי מיום תפשתי עט סופר בידי, ועל כן העירותי ועוררתי את רוחך פעמים רבות במכתבַי ואַתָּה נרדם – ואנכי הולך ערירי – גלמוד ובדד על עיי שפת ציון על במות הר הבית!!

ועם כל חפצי הרב לראות דבריך נדפסים, למען תועיל לבני עמנו בתבונות כפיך, אגלה דעתי לפניך כי את מאמרך “פעולת אספת הרבנים” לא ידפיס בעל המגיד בשלחי אותו אליו, מפאת כי כבר עברה עת רבה מיום הֵאָסֵף הרבנים ואין זה עוד דבר חדש, ומה גם כי כבר בא מאמר כה נדפס בעלי המגיד, מספר בקצרה פעֻלות הרבנים והתכלית אשר בשבילה קבצָתם הממשלה, כעין המאמר אשר כתב ידידנו ה' וואונדערבאר באללג' צייט' דעס יודנטה' על אֹדות זאת. ולו שלחת לי את המאמר הזה בעת שלחך אלי את השיר הגדול (אשר עוד עד היום מונח הוא תחת יד בעל המגיד) כי אז היה נדפס בלתי ספק. מכתבך אשר הבטחת לשלוח אלי הנמצא כעת תחת ידי ידידנו הנ"ל, אקבל בסבר פנים יפות ואקראהו בשום שכל כאשר קראתי גם את מאמרך המושב לך פה; ואל נא יפול לבך אחי יען כי גזרתי אמר כי מאמרך זה עבר זמנו ואסור בהנאה לקוראי המגיד, והוסיף ידך לכתוב ולדבר דברים טובים ומועילים וכבדני אם תחפוץ לשלחם אלי ולשום עיני עליהם; ואם תחפוץ לכתוב דבר בתוך עלי העתים תתחרה על פי רוב לכתוב דבר ממשי (קאָנקרעטע, ניכט אבשטראקטע), אבל הלאיש כמוך אגיד דעתי? ומה אדע ולא תבין!

על משלך “הפר והמזמר” אנכי מחכה בכליון עינים, כי כבר פניתי לפניו מקום בין משלי אשר אנכי משלים להעתיק אל הלבן. ואם תתמהמה לשלחו אלי ואבדת לי זמן הרבה – ועשה בו ככל אשר בקשתיך באחד ממכתבי הקודמים!

ומדי דברי במשלי הנני מצרף בזה לפניך, לשמוע משפטך, משל “העשיר במותו”, והגד לי אם יסקלוני בני עמי בהדפיסי אותו וכיוצא בו (…..)

עוד לא אזכור דבר מכל הנאמר במכתבך הראשון ואשיבך עליו ואם אמצאנו, או כי אזכור כי החסרתי מאומה, אשובה ואמלאנה במכתבי הבא. ואותך אבקש אשר בבוא התכריך מלייפציג לה' דייבנער תתחרה לגרשו מריגא בחפזון ולשלחו אלי ע"י הזדמנות ראשונה. ודע כי גדולות אנכי מחכה לראות ממך, כן בעניני תורה וכן בעניני אהבתנו, בימי החפש הזה אשר כבר באו לך! ועוד יש רעיון נסתר בסתר לבבי אשר לא אגלנו לך היום כי עוד לא בא עתו. והנני מברך אותך ואת ביתך ואת כל אשר לך בשלום רב ובברכה גדולה ויתרה – ידידך באמת

יל"ג

 

אגרת ארבע עשרה.    🔗

[להנ"ל]

ב“ה… למנחם… תרי”ח פאניוועז.

שלום לך מחמל עיני ומשא נפשי, ידידי מקדמות עלומי עד היום האחרון!

כל מכתביך ומשלוחיך קבלתי אל נכון; והנה אם לא אודה לך בזה על עמלך וטרחתך החדשה למעני, אות הוא לך כי הגדלת על כל תודה חסדך ולך דומיה תודה. והנני שב ופורש את מכתביך הנאהבים והנעימים לפני, אחרי קראי בם פעמים רבות מבלתי שבעי לשמוע את הוד קולך וצוף דברות נעימותיך, ואענך עליהם גם ענה דבר דבָר על אפניו: כתבך הגדול נוטף מור עובר, ואם כי לא יוכל לכבד במקום רגליו את עלי המגיד, כי המוציאם לא ידפיסנו משני פנים: א) כי הרבית לספר בשבחו של פֿהיליפזאהן והוא שונא לו שנאת הזבוב אל השממית, ב) כי דברת אחרי כן משפטים אתו, והוא ירא מפניו ולא יחפוץ להתגרות בו; בכל זאת תשמרנהו מכל משמר בסתר ביתך ותיפהו בהיות לאל ידך, כי נכבדות מדֻבר בו; אפס כי את שמי אני, ידידי! תוציא משם; כי מי אני ומה חיי ומה פעולותי בישראל כי הביאותני עד הלום? עוד לא עשיתי גדולות ויהללוני בשערים, ויזכירו את שמי בין אנשי שם; ואם ברבות הימים אולי גם ימצאו בי איזה דבר טוב – גם אז יהללני זר ולא פיך! וטוב לי דבר טוב אחד מפי איש נכרי אשר לא ידעני מתמול שלשום, מרבבות אלפי שירות ותשבחות משפתות אוהבי ידידי, כי בזה אירא תמיד פן האהבה מקלקלת השורה וידידותם אלי קסם על שפתיהם ובוש אבוש לשמוע מהללם. משלך יתנוסס כאבן נזר במשבצות ספרי; אפס כי נועזתי לשנות בו עוד דברים אחרים כיד רשיונך הטוב אשר נתת לי ואלו המה: א) שורה 8 – חלף רוח, הפעל חלף הוא עומד ומוסב על הרוח שהוא חלף, כמו ורוח על פני יחלף; ובמקרה אז חלף רוח, הוא כמו ועבר עליו רוח קנאה, ולא פירש איזה רוח, רוח זנונים או רוח שטות וכיוצא בזה. ופה במשָלך היה צ“ל החליף רוח, אבל לא חפצתי לשלוח יד הרבה וכתבתי חלף רוחו. – ב) שורה ט”ז – יחפיר, כתבתי תחפיר, כי אע“פ שהמזמר זכר, צפור נקבה. ג) י”ז–ת' גם מלך הליל כתבתי ומשל הלילה כל הכתוב אצל הלבנה לממשלת הלילה. ד) החלפתי והעמדתי הד' שורות י“ז–כ' לפני י”א, משני פנים: שלא יהיה המשל כשיר של חוליות חוליות ולמען תהיה השורה: “כלם הקשיבו אף הטו אזנים” כו' אצל השורה “אך פתאֹם כל ההוד נהפך” כו' שהיא העברה פתאֹמית ממעמד למעמד בשיר. ה) כתבתי בשורה כ“ד “ובמגנת לב כָּפֵּימו ספקו”, כי יספקו הוא מן החולמים ולא יבא בחרוזים יצעקו, ואחרי כי חסרתי כפימו ספקו הייתי נאנס להחליף ובתמהון לב על ובמגננת לב למלאות מספר התנועות. ו) כ”ה – כ“ט, הבט כחתף שם ארב… עתה זה ירד… פתע התנפל… – דע אחי כי באמרך בתחלה אך פתאם כל ההוד נהפך לחרדה. פלצות אחזה השומעים כו' עד ספקו היטבת מאד לתאר ההרעשה הפתאֹמית אשר עברה על נפש הרֹאים למראה התמורה הנוראה אשר עברה בו רגע כמימריה על נפש המזמר החף מפשע; והנה לא תתפעל [יתפעל] לבנו בחזק רב ולא יתגעש לבנו בלתי אם למקרה אשר יהיה לפתע פתאֹם אשר לא עלה על כל לב בתחלה, אשר על כן תהיה פה ההרעשה גדולה ללבב הרֹאים, אם נאמר כי המה לא ידעו ולא ראו בתחלה כי הפרס אורב בסתר מזמר, כי אם בעוד נפשם שבעה נופת מעליצות זמירתיו ראו פתאם את הפרס מתנפל עליו לטרפו; ולו ראוהו בתחלה אורב, כי אז כבר היו מוכנים ומזמנים שיתנפל, וא”כ לא נרעש עוד לבם בעת התנפלו, ומה זה כל החרדה “הוי! הוי!” שצעקו? אתה תבינני אחי כי דברתי בלי סדרים, כי למבין כמוך אדבר ולא אדקדק עם עטי כחוט השערה, ותפליט כאשר תפליט⁷, ובכן קצרתי וכתבתי כזה אחר מלת כפימו ספקו:

כי כחזיז שמים ירד הפרס

בנעים-זמירת-יה זה מָלֵא לו כּרֶס

ויתנפל פתע על זה טרפהו

ובחרבות חרטומו אחז ערפהו.

ז) כפי אשר תראה החלפתי מלות טרפו, ערפו, במלות טרפהו, ערפהו למען יהיה החרוז מלעיל ומחקתי הב' של בערפו למנוע שנ"ע, כי פעל אחז משמש גם ביחס הפעול. ח) לָצוְרֹנָיִם. הוא שם חדש, כי מן באחד ענק מצַוְרֹנָיִך הנפרד צַוָרֹנים כמו שַׂהַרֹנים אבל לא ברבוי זוגי ולדעת רוב המבארים גם הוראתו כמהו והוא: תכשיט הצואר. על כן שניתי שתי השורות וכתבתי כזה:

מאכלות צפרניו תָּקַע תָּקֹעַ

לו תוך רֹך החזה צוָאר וְלֹעַ.

ט) שורה 39 – ת' יאהבו כתבתי ישחקו, כי הי' תנועה יתירה. י) שורה 47 – 48 –מחקתי, כי מלבד שמלות ידע ידוע אינן על מכונן רק למלאות החרוז, הנה גם הוא הפרזה גדולה ויתרה (יותר ממאה שקל זהב בעד הספד על מות עשיר) שיתפאר הפרס שגם ינקום מאחר אם יגע בו לרעה, די לו אם יבטיחנו שהוא בנפשו לא יעש לו מאומה. יא) 54 בזרעותָים, אין כמשקל הזה, ובכן כתבתי:

53 וארד חיש ממרומי השמים

54 חַבֶּק-לך נַשֶׁק-לך פה ושפתים!

יב) שורה 56 – ת' אפס כמוני, כתבתי כמוך הנני, לתקן החרוז ולמלאת המשקל לי“ג תנועות, ולהמלט מהפרזה. יג) ת' המלות ודותי נורא, היה צ”ל נוראה, ולא יֵחַרֵז עם אזמרה, וגם נורא הוא חרוז מקוטע; ובאשר גם בלעדי זאת נחסר כאן שם האומר, מחקתין וכתבתי תחתן (הצפור דִבֵּרָה). יד) 63 –ובבטני הה לחץ – הוא ממש מאמר לעבענזאהן בשירו החמלה, כתבתי מִמַחְנֲק וָלַחַץ. טו) 68—ת' תתענֵגָה שלא יחָרז מכל וכל עם אבליגה, כתבתי (לא אענינה בהפעיל שלא נמצא בכ"מ) כי אם אֲעַנַגָה בפועל, שנמצא הנוה והמעֻנגה, מעַנגֵיה לעולם. – טז) 69—ת' ענִָהו כתבתי יַעֲנֵהו, עתיד במ' עבר, להשוות החרוז. – יז) שורות 72, 73 השמטתי. – והנה על פי התיקונים האלה העתקתי כבר את משלך אל תוך ספרי ובראשו כתוב כזה: “המזמר והפרס, משל ידידי איש חמודות המליץ המשכיל וישר הנפש כמו”ה זאב הכהן קאפלאן ני“ו, ובתחתית תעלה הערה כזה: “בבוא לנגד עיני ידידי המשכיל החרוץ הזה, משלי “הדֹלה פנינים מן הים” אשר בו אקרא בגרון לכל משכילי עמי מבני הנעורים הנרדמים בשפלות ידים בסתר ביתם, וממסבות שונות יאבדו את לשון הלמודים ואת לב המתנה אשר חנן אלהים אֹתם ולא יבאו לעזרת שפתם ותורתם בסופרים, ואשר ידידי הנ”ל בנפשו הוא אחד מן הראשונים שבה באשר חננו ה' חכמה ודעת, רֹחב לב ועט סופר מהיר, ורק מפני עקת החיים ועֹל הפרנסה הכבדה על שכמו לא עצר כֹח להפיץ עד כה מעיני חכמתו ומליצותיו חוצה כי אם זעיר שם זעיר שם: בבוא נגד עיניו משלי ההוא, שלח לי לתשובה עליו את משלו זה, אשר בו יצא בעקבות קרילוף הרוססי בשני משליו (משל כ"ג בספר השני ובס' השביעי). – ובראותי כי דבריו טובים ונכוחים פניתי להם מקום פה בין משָׁלַי; ומה גם אחרי אשר לדאבון נפשי רבים מתופשי התורה והחכמה בבני עמנו יכירו את צלם דמות תבניתם בראי הפנים הזה, ודבריו אלה אשר יצאו מלבו יהיו דברים הנכנסים אל לבם המה”. ע“כ; ובכל זאת ידידי אם עוד יש לך לתקן אחרי תקונותַי או את תקונותַי, הודיעני ואתקן. בעוד ימים אחדים ירוץ ספרי כגבור אֹרח לעלות מעלה מעלה עד בואו לבית המיניסטעריום, ושמה יחרצו משפטו אם לשבט אם לחסד; משכילים אחדים בווילנא הבטיחוני שימליצו טוב בעדי לפני מיודעיהם בעה”מ פ“ב שיחושו לטובתי; הודיעני נא היתכן שאבקש דבר כזה גם מהד”ר ניימאן, שיבקש בעבורי את מכיריו אשר לו שמה בלתי ספק להוציא כאור משפטי, ולעמוד כמליצים על ימיני; ואם יוכל היות שימלא בקשתי זאת? כי כפי הנראה לא יחפוץ להשפיל כבודו עד לשְֹפַל מצבי. – דעתך על משלי “העשיר במותו” הניאתני מהביאו בין שאר משלי, אבל מה שאמרת כי “רב-סוחר” כזה הוא בריאה חדשה מעשה דמיוני ויקר המציאות; לא אחי! הוא בריאה חדשה אשר אנכי רואה אותה מדי יום ביומו… ובכן מאה שקלי זהב (אשר היו נצרכים ונחוצים להרב על מסחרו) אינם הפרזה נוראה בעד הספד איש עשיר; ולו ידעת כי שלח הג' יוזל גינצבורג להאד“ם 50 שקלי זהב בעד המצבה אשר עשה על קבורת אביו? ועוד כיוצא בזה. תקותי לבֹא לריגא נשארה מעל, ואתה לא הועלת מאומה בדברך את הדברים לד' במכתבי אני, וכמו לא חפצתי לדבר עמו על אֹדות זאת, כן לא הראיתי לו גם את מכתבך. ובכן אבקשך עוד הפעם אולי תוכל אתה לבא אלינו לימים אחדים, בשוב אשת דיללאן ביתה; והוא גם הרעיון הנסתר אשר היה לי. הס' אוריאל אקוסטה מחירו 75 קאפ‘; אבל מה לך ולצרה הזאת? קרָאהו ועבור עליו והשיבהו לי כי לא גם לי הוא. במאמר אחד ממני אשר יודפס במהרה, נמצאה גם בקרת קטנה וקצרה מדברת בגנותו של הספר הזה (במאמר ההוא הזכרתי גם את שמך אחי!). הודיעני נא גם את דעתך אתה עליו. הכבוד נדיב יהי לך. – תמהתי מאֹד כי ידינו ה’ וואונדערבאר (אשר זה יותר מירח ימים אשר כתבתי אליו ולא ענני) יבקש ממך להעתיק (לפניו) [בעבורו] מאמר מן הצד”י! האיננו בידו? ואנכי דמיתי בלתי ספק יש תחתיו כל ספרי פהיליפזאהן או רֻבם לכל הפחות ובקשתיו שישאילם לי. – עוד אבשרך כי ידידי הד“ר לעטטעריס הדפיס בתוך הוויענער מיטטהיילונגען שלו הודעה על אדות ספרי “אדו”צ” בדברים נעימים ומחֻכמים ושבע הללני בשער בת רבים. עוד אחת אזכירך שתודיעני בעת תשוב לדבר בי, אם אוכל למצוא לי איזה עזר מאת הד“ר ה' ניימאן בפ”ב, כי הדבר הזה גדול הוא לי מאד. מאמרך אשר תחת ידי אשיב לך ע"י ידידנו ה' ד. אשר יבוא ביום ח' אוגוסט לעירך להשיב את אשתו אל נָוָה, ועל ידו תשיב לי גם את כל עלי המגיד אשר לי תחת ידך וגם את אוריאל אקוסטה, אם לא תעצרנו לך, וגם את הצייטונגען אשר יהיו לך בידו תשיב. עוד זאת: אולי יש לך רבע שעה יתירה והלכת לבקש [ב]עבורי בבתי ממכר הספרים או אצל האנטיקוואר: דיע עזאפיען פֿאבעלן אין איינער דייטשען איבערזעטצונג! כי נחוצים המה לי מאד. ובזה כלו דברי הפעם, וקבל שלום מאת אדון השלום, אתה וצאצאיך מחמדי עינים, ורעיתך יפת פעמים, השוכבת בין שפַתָיִם, לשמוע שריקות עלי המים, בברכת אוהבך מזהב פרוָיִם, ומכל סגלות ארץ מצרים, עד שוב עפרו ארץ ורוחו השמים (?)

יל"ג.

 

אגרת חמש עשרה⁸.    🔗

[רשום בעצם כתב יד המנוח לאמר: מכתב זה כתוב לסירקין בשנת תרט“ו או תרט”ז.]

פאניוועז (אב תרי"ח).

שלום לך דובבעלן החוף נוה שלום שדה עליזים משכן כל שמחֵי לֵב! שלום להרריך מפיקי מרגוע ושלות השקט, שלום לעצי יעריך רעננים ודשנים, המריקים מעליהם שׂבע שמחות נעימות נצח, המניפים את כפותיהם בהיות בם הרוח, כלם ישאו קולם, ירנו כנבל דוד, יצהלו מִיָם, ושלום למי הים המזהירים כעין הספיר, המשתחוים אל נכח הדרך ועפר רגליך ילחכו. שלום לשפריר הרקיע הנטוי על ראשך כקערה הפוכה על פיה ותפוח הזהב, המאיר לארץ ולדרים בתוכה. ושלום לנהרות איתן הרוחצים רגליך ולאניות קלות הנושאות מלקוח רב ושלל עמים רבים אל תחת כנפיך, ושלום לכל קרואיך המשליכים עמל אנוש אחרי גום ומתאוים לשכון שלום בערבותיך ולהתלונן בצלך, כרוחות זכות בעדן גן אלהים, בהשליכם את עפרם על הארץ כשהיה… כצל בנטותו נהלכתי בך גם אני, באתי אליך בעב הענן, שאפתי רוחך הצח, השבעתי עיני במראה כבוד הים המחבק אותך בזרועות עולם, בטרם נערתי עפרך מעל רגלי ואשוב ללכת כשבאתי, נשא באניה קלה בְעָשָׁן רִכְבָה – ועקבותי לא נודעו. האֻמנם כצל בנטותו נהלכתי, ננערתי מלב כל רֹאָי? אולי בלבב אחד מיושבי בצלך שרשי רגלי התחקו, אולי עוד לא מש מזכרונו היום האחד אשר התענגתי בימינו במבחר עמקיך, אולי לא שכח עוד הרגע הנעים ההוא אשר פחד ורחב לבבו בראותו אותי ראשונה נצב לעומתו כי בפתאם היה הדבר! שלום גם לך יהושׁע, נטע נאמן נָטוּעַ, על מי התורה ומבוע, בחשכת עיר מושבי אור זרוע, ובימי חיי אין חפץ בם כלי חמדה ושעשוע, ושלום לאשתך העדינה, אשת חיל בת בינה, האם באה גם היא דבלינה? ושלום לבערמאן ולכל ביתו ושלום לקאפלאן ולוואינדערבאר ולמענדעלזאהן – שלום לרחוק ולקרוב הבאים להתרפאות דבלינה; יאמר ה': ורפאתים!

יְיָ על מים רבים.

מזרעות עָמָל בזרוע הנתקתי

וַאדָא על כנפי רוחי דבלינה

באחֻזַת רעים שם לילה אלינה

ובאור היום בחלום לנדוד הִרְחָקתי.

אך שם משֹד-ים נעם רב ינקתי

ופעלות האל וכבודו אבינה

מנו מזון רב אל נפשי אכינה

רחקת מני דבלין, ממך לא רחקתי!

עוד ספיר הים ותכלת רקיע

עוד רוח הצח שם יפוח שפי

עוד נשים צֹבְאֹת עוד בחורי יֹפי.

עוד אני שיט אל עיני יופיע

עוד עת משנתי הגיוני יעֹרו

דבלין ומלֹאה על פני יעבֹור.

בהסגר דלתות ביתך עלי באשון ליל מוצאי השבת, ואנכי הצגתי רגלי על גרם המעלות (העליון), לא ראיתי עוד ואנכי באתי בעגלה המלאה נטילי ברזל ורקעי פחים, אשר השמיעו קול צלילָם באזני בכל הדרך ההוא; תחתי יֻצָע שַׂקים מלאים מֵלח ועל ראשי חִשֻׁקי עץ ומחצֶלֶת מגוללה ומטֻלָאָה עליהם מלמעלה; לעגלה זאת עגלת צב יקראו והיא קבלתני בחיקה ותניעני על ברכיה שני ימים ושלשה לילות, עד כי היה לי לזָרָא! ואסע מריגא ואִחַן במיטאַוי, ואֶסע ממיטוי ואִחן ביאנישאק ואסע מיאנישאק וָאִחַן בפאָקראָי, ואבא אל המלון והנה שם מלמד יושב, משמיע שריקות עדרים ומלַמד לנערו בסדר אלה מסעי בני ישראל (פר' השבוע) לאמר: ויסעו מבני יעקן ויחנו בהֹר הגדגד, ויסעו מהֹר הגדגד כו' – וָאֹמַר אל הנער המלַמד האם לא הטיבות אם קראת בחֹר הגדגד? – אולי היה יותר טוב לקרוא בחֹר כדעתך, אבל אין לנו לזוז מאשר מסרו לנו בעלי המסרה, וכך למדוני גם רבותַי. ואחד המלמדים מבעלי העגלות היושב בבית וישמע לדברַי, לעג לאיש קצוץ פאה ומגֻלח זקן כמוני החפץ לגלות פנים שלא כהלכה בתורת משה ויאמר: ובמה הטיבות בתיקונך? הלא הר פירושו הַר ומה פירושו של חר? – חר, הוא שם דבר (עניתיו אני) אשר תשקהו מנשיקות פיך! – ואסע מפאקראי, ואִחן במלונת היער, ואסע ממלונת היער ואבא לפאניוועז ביום השלישי.

בעוד שוכני חלד נרדמים בחשך

וחזיוני לילה יעופפו גדודים.

ואמצא את אשתי ושתי בנותי עודן ישנות, בריאות וטובות רעננות ודשנות, וגם לכל בני ביתך שלום ולבנך יחידך אשר כבר יצא[ה] לו שן אחת בחניכיו, שלום.

בביתי מצאתי מכתב מאחי. כבר קבלו את ספרי בבית הדפוס. שלשום (ביום בואי) שלחתי לווילנא ארבעים רו"כ לקנות נייר. בביתך נמצאו שני מכתבים אליך אחד מבריסק ואחד ממינסק, ולא אוכל שלחם אליך.

היום שלחנו לבית עולמם שני מתים מבני עירנו. האחד י. מ. אשר בנסעי מעירנו היה עודנו בקאוונא ויקן לו שם בית חומה במחיר שמונת אלפים וה' מאות רו"ב, וישב לביתו לאסוף כסף מקנתו, ובשובני מריגא מצאתיו דופק על שערי המות. המת השני הוא האשה החנוָנית א. ב. אשר נפחה נפשה היום בבקר ועוד לא שבה לאדמה.

וב. בעל ביתך רכב על עב קל ויבוא לקאוונא וינעו כל רבני קאוונא מפניו; ולבב הקאנדידאטען נמס בקרב(ו)[ם]. ויהי בהפילם הגורל ויצא הגורל עליו וכל השומעים השתוממו כי לא ידעוהו ולא שערוהו מתמול שלשום, וגם לא ידעו מה זכותו ומה צדקתו מה כחו ומה גבורתו. ולבב י-א נפל ויתעצב מאד, כי תוציא כאלף רו"כ על הדבר הזה וגם מקומו אבד, כי בית הספר במאהילף סגָר; ועתה משניו השליכו טרף.

עשה כמו שהבטחתני פח נחשת קלל למעני, ופתחת עליו את שמי. אם תשוב להיות בבית האנטיקוואר תביא לי את העזאפ. תקנה חוברות (אחדים) [אחדות] מן הגליונות המשורטטים לכתוב עליהם לגיסך ולגיסתך הקטנים. מה שלום שׁלַמית? האם לא רִמתה את תוחלתך?

הנאדזאר עוד לא בא, והיום או מחר יבֹא; אבל לא נאדזאר יבוא כי אם קאזיאננאיע אופראוולעניע בכל בעותיה ובלהותיה וכבר שרפו את כל ספרי החשבונות אשר בקאֲנטאָר, בפאניוועז ביום השבת, ובשאוועל ביום השני.

לא אפטר ממך כי אם בדבר הלכה. בהיותי בדֻבלין ואתבונן על המון האנשים השונים הבאים לבקש רפאות תעלה איש איש לשברו במי הים, הבינותי טעם מליצה אחת בדברי ירמיהו אשר היא סתומה מעט, והוא פסוק כי גדול כים שברך מי ירפא לך (איכה [ב' י"ג]) ואם נאמר שכבר בימי ירמיהו ידעו (כבר) מסגלַת מ' המנהָרות (מינעראלוואססער) ובקשו להם רפְאות מן התעלות ומן הימים, מה שנמצא קצת ראיה לזה בדברי יחזקאל [מ"ז, ט‘] אז נבין את הרעיון השיריי אשר כסה ירמי’ בדבריו אלה, באמרו: כי הים הגדול, הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם, לא יוכל לרפא את שבר בת עמו, יען כי שברה גם הוא גדול כים, ומי ירפא לו? כאלו אמר שלא יספיק הים בכל סגלותיו הטבעיות לרפוא שבר הגדול כמוהו!

ומי שירפא לים ירפא גם את שבר בת עמי, וירפא גם אותך ואת ביתך זו אשתך ויחלימך ויחיך והשיבך שלום לזרועות בנך יחידך ולזרעות ידידך אוהבך בכל לבבו ונפשו

יל"ג.

 

אגרת שש עשרה.    🔗

[לה' ז. קאפלאן]

ב"ה עשרה באב, “לזאב שלום רב” – פאניוועז. (תרי"ח).

שלום רב לִזְאב, ידידי ומחמדי בנפש ובלֵב, ואל יבואהו השבר

והכאב, בנפש בכיס וגם לא הַגֵו⁹!!

אין לי כמעט דבר לדבר בך יקירי, כי כבר דללו וחרבו יאֹרי אמרי בתעלות המכתבים הרבים אשר הריצותי לך אחד אחד; והנה נפשי יבשה ועיני כלות אל גשם נדבות פיך אשר תניף עלי ואשר תטיף על חרבוני לבי. בפאסט העברה השיבותי להר' ד“ר ניימאן את הפאס עם רו”כ אחד מותר ההוצאות, יען כי הייתי בנפשי המתעסק ועל כן לא עלו הוצאותיו יותר מג' ואולם הוצאות הפאסט בתוך השלשה לא באו, ולא חפצתי לנכות מן הרו“כ השלם דמי הפארטא ואתה תקבל מיד הד”ר 24 קאפ‘, וצרפתם לחשבוני. אם באו הוויענער מיטט. ויתר המשלוח מלייפציג מהרה נא אחי להשיבהו לידי ע"י הזדמנות ראשונה, אַיה מְשָׁלְך? ואיה מכתבך אשר אמרת לשלחו אלי לבקרהו? וכבר הכינותי גם אני מכתב ומאמר לשלחו אליך ולדרוש משפטך עליהם בשכר עבודתי אשר אעבדך במכתבך אתה; ואם תחדל העבודה ממני, איככה אבוא על שכרי? מה פשר דבר הרעוויזיאן? ומה שלום רעיתך ושלום צאצאיך? הנה בנך מאקס שיחי’ כעת כבר בן חמש או בן שש שנה, האם כבר החילות ללמדו דבר? ומה הכנותיו וכשרונות נפשו? אולי עלתה בי חמת הד"ר שיחי' על התמהמהי לשלוח הפאַס, כפרה נא פניו בדבריך הנעימים והתפלל בעדי. וֶהיה

בברכת אחיך בנפש ורוח

אוהבך בכל עֵזוּז לבבו

עדי יומו יפוח

לנוח על משכבו

יל"ג.

 

אגרת שבע עשרה.    🔗

מוצאי שבת נחמו [י“ד מנ”א] תרי"ח. פאניוועז.

[להנ"ל]

ידידי היקר!

בפאסט העבר שלחתי לך דברים אחדים במכתב ד., וכן אנכי עושה תמיד, ומי יודע אם קבלת את כלם; ובכל זאת לא אחשוך פי מדבר גם היום דברים אחדים ע“י דודי ד' א… א… הנוסע בחברת אביו לריגא; ויען כי ההזדמנות טובה הנני שולח לך עוד ארבעה נומערן מעלי המגיד אשר יֶשנם אתי, ואף כי לא יהיה לך הרבה נחת מזה, בלתי אם דאבון לב לראות כי חכם עמנו ה' שד”ל באמת יצא מדעתו כאשר כבר אמר עליו חכם אחר. בעלים האלה נמצאו שני דברים ממני אשר אמנם לא יקרא שמי עליהם. מאחורי הפרגוד שמעתי כי איש אחד שלח או מתעתד לשלוח בקרת (טובה) על דבר ספרי אדו“ם להמגיד, ואצפה לראות מה ידבר בי. ועתה אנכי הנני מחכה לתשובתך על כל אמרי הרבים אשר הריצותי לך; ואם יכבד ממך להשיבני פעם אחת על כל להגי הרב אשר הוגעתיך בו בפעמים רבות ענני למצער על הדברים היותר נחוצים בו ועל השאלות אשר שאלתיך במכתבי; והיטיבה לי ג”כ לשלוח ביד המוכ“ז את כל אשר בידך אלי; הצד”י, הפ"ב. גם המשלוח מלייפציג אם בא, וכן את עלי המגיד תשיב לי אם כבר כִּליתָם. אם בא המשלוח מלייפציג ועוד לא תוכל שלחו אלי הודיעני למצער את מספר הספרים הלוטים בו אם תדע ומתי תשלחם. כמדומה לי שיש תחת ידך “אריענט” מאיזה שנה או נומערן אחדים אולי תאבה לשלחם אלי – ואם לא הודיעני אם יֶשנָם ביד ידידנו ה' וואונדערבאר? כפי הנראה נכזבה תוחלתי לבוא לריגא, כי ד. נראה כמשתמט ולא יזכיר עוד את הבטחתו לי מדי דברו על אדות נסיעתו לריגא, ואנכי לא אחפוץ להשכין לעפר כבודי ולהזכירהו, אף כי מאד מאד תתאוה נפשי לראותך; ואולי תמצא אתה לך מקום במכתבך לד. (כי נתחייבת לו תשובה על דבריו אליך במכתבו לאשתו) להזכירהו את הבטחתו או לבקשו שיקרב רחוקים בנסעו לריגא—ואם לא יישר בעיניך לעשות זאת וחָדָלתָּ. אבל הודיעני נא ידידי! אולי תוכל אתה לקחת לך מועד לבוא אלי לפאניוועז בשוב ד. עם אשתו הלום? את כל זאת ועוד דברים כיוצא בהנה וכל העולה על רוחך תמהר נא להודיע לרעך אוהבך מרחמך המשתוקק לצוף דבר אמריך

יל"ג.

שים שלום טובה וברכה לרעיתך הכבודה ולכל צאצאיך! ומה שלום בתך הבכורה? ומה מעמד השכלתה, תבונתה ולמודיה?

 

אגרת שמונה עשרה.    🔗

כבוד ידידי הרב הנכבד והיקר חכם ידוע ואיש שם כו' מו"ה

יצחק-אייזיק בן יעקב נ"י.

את יקרתו מיום צום הרביעי העבר קבלתי ותמיהני על מע“ל כי לא הואל לשום עין על זאת אשר אנכי אינני דורש מידו כסף מזומן במחיר ספרַי, בלתי אם להמירם בספרים אחרים, ואת ספריו הלא אקבל במקח אשר הושת עליהם. והנה כבר יש לו בזה הרוח הקצוב ושכרו איננו נגרע. ובכל זאת הנני נכון לשאת את הפ”צ הנגרע לסוכנים… ובשאריתם ישלח לי ספרים מאוצרו אשר אבחר, לפי שכרם הנקוב עליהם.

יואל נא לתת ליד אחי ספר “כבוד מלכים” אשר דרשוהו מידי; אם על חשבון ספָרַי או יקבל מחירם מיד אחי במזומן, ואז אקוה כי יגרע לי גם 10% כלשאר הסוכנים ויהי מחיר הספר 1.35.

ובזה הנני מברך אותו ואת ביתו בחיים ושלום ונכון אנכי לשרתו ולאהבה אותו ולדבקה בו בכל לבב ובכל נפש.

P. S. יואל נא בטובו להודיע לאחי המוכ"ז שורש דעתו בדבר קבלת ספָרַי. אם יקח ואם יחדל; כי דרש דרשוהו מידי אחדים מן היושבים מעבר לגבול ולא שלחתי עד כה.

(תרי"ח) ‎ 22 Juli 1857.

Ponevies.

 

אגרת תשע עשרה.    🔗

[לה' ו. קאַפלאַן]

ב"ה יום ד' ח' אלול (תרי"ח) פאניוועז.

ידידי היקר, היושב על מבאות ים, השלום אתה?!

על יד האשה המביאה את מכתבי זה אליך, היא דודתי הכבודה כמ' ג' ש' אנכי שולח ג“כ מכתב ערוך בלשון אשכנז לכבוד הד”ר ניימאן נ“י כאשר יעצתני, אף כי לא לבי הלך לדבר הזה; והנה דע כי אנכי בחפזי, מחפזון המוכ”ז, כתבתי המכתב הנ“ל בלי שים לב כפי אשר הפליטו עטי, כי לא הספיקה לי עתי, ונסמכתי עליך כי בדַבר הד”ר בך תדע למלאת אחרי דבָרַי, לספר לו את תוכן ספרי ותועלתו, וחפצי ומבוקשי, ותטה את לבו בדבריך לטובתי (אף כי מעטה מאד עליו תקותי). ועוד תדע כי אם יואיל לכתוב למי ומי בפ“ב לא יכתוב עוד עתה כי אם בצאת ספרי מווילנא ללכת לעה”מ, כי מחר אנכי שולח אותו לווילנא בצירוף מכתב בקשה כתובה בחכמה ודעת אל הגענעראל, ובצירוף ראפַאָרט מן הסמאטריטעל שלי מדבר עלי טובה הרבה מאד, ובווילנא כבר הבטיחו לי רבים תשועתם, ובשוב הגענעראל מן האמבטאות אשר הוא לוקח עתה בעיר פאלאנגען, לא ימשכו הימים וישלחני לפ“ב, ואז אודיעך חיש ויכתוב הד”ר לאשר יכתוב; אבל אולי לא יהיה אז עת רצון, על כן לפי דעתי תקח עתה מידי הד“ר את המכתב בלי דאטוס, ובבוא עתו תריצנו לפ”ב, ואולי גם תוכל עוד בין כה וכה לשלחו אלי (או קאפיע ממנו) לקרוא אותו. ראה אחי הפקדתי היום בידך דבר גדול אֵלי, ועינך אל תחוס איפוא על הוצאות הפאסט וידיך אל תרפינה מכתוב ומהודיעני דבר בעתו, בהיות בידך דבר מה להודיעני. תודה לך כי השגת [ב]עבורי את האזוף ובבוא לידך אל תאחר מהשיבו לי. אדמה כי אהיה בימי החג בווילנא אבל הוא עוד דבר המוטל בספק. מדוע לא תודיעני איכה נפל דבר הרעוויזיאן ומה ענ[ת]ך הקאַזיאָנע פאַלאַטע? על מכתבי הראשון עוד לא עניתני דבר והנני מחכה לתשובתך בידי הנוסעים; הלא כל פאניוועז אתך, ועמס תעמֹס אותם דברים רבים טובים ונכחים לי אני ידידך אוהבך אשר תקותי אבדה ממני לראותך עד – אלהים יודע עד מתי! –

יל"ג.

שלום לאשתך היקרה, וברכה מחמשה לחמשת ילדיך. בטרם החלותי לכתוב אליך אני מָלֵא ישבתי אל השלחן, ועתה ריקם אנכי ובלבי אין כל מחפזון רב ומטרדה רבה.