מזל טוב! החודש יום הולדת ראשון ליומן הרשת! לפני שנה התחלנו את פורמט הטעימות מפרוייקט בן-יהודה.
אני מאוד נהנית להמליץ על יצירות ביומן הרשת, ואני שמחה לראות את מספר הקוראים גדל מחודש לחודש. אולי יש גם לכם יצירה שהייתם רוצים לצטט ממנה פסקה מובחרת, להנאת הכלל? כתבו לנו!
החודש התווסף מחבר אחד למאגר הפרוייקט – שמואל צ'רנוביץ (טשרנוביץ), 1879–1929, סופר ופובליציסט, אחיו של הסופר חיים צ'רנוביץ, שכתב בשם העט "רב צעיר", ואביה של סופרת הילדים המפורסמת ימימה אבידר-טשרנוביץ. כרגע נמצאים במאגר ארבעה מאמרים שלו. על אף שכתיבתו נראית לי קצת לא מהוקצעת ולא ממוקדת, יש בה קסם וכושר ביטוי, ונהניתי לקרוא אותם. הם עוסקים בסופרים ואישי ציבור: הרצל, י"ח ברנר, ברשדסקי וצ'לנוב. דוגמה בהמשך.
בנוסף העלינו החודש למאגר פרויקט בן-יהודה מאמרים על אודות העם והעבודה מאת א"ד גורדון; מאמר מעניין מאת מרדכי בן הלל הכהן אודות הקמת בית משפט השלום בארץ ישראל במקום בית המשפט התורכי (אחרי מלחמת העולם הראשונה); אגרות אחד-העם משנת 1897; מחזה נהדר בשם "השורר בביתו" מאת ישראל חיים טביוב, אודות ארבעה צעירים יהודים באירופה ומשחקי האהבה שביניהם, השלובים בנסיונותיו של הזוג הציוני והעני להלהיב באש הציונות את הזוג העשיר, הנהנתן והמתבולל; פרקים נוספים מספר הבדיחה והחידוד של דרויאנוב, ועוד!
הנה ציטוט מתוך מאמר צ'רנוביץ על הרצל, הנקרא "בעל הכנפיים". שם יפה למאמר, הגורס שאיש מכל אבות הציונות, מלבד הרצל, לא היה נועז כמוהו בטוויית חלום הציונות, ופעיל כמוהו בהגשמתו.
ואין תימה, אם הדרך אל לב העם מצא הוא, בעל הכנפים, ולא האברכים בעלי ההגיון עם ח"י הפרוטות לטובת ישוב ארץ ישראל [חובבי ציון – נ"א]. הם גיסו סביבם את הרומנטיקים, המשכילים, השואפים והחולמים, והוא – משך אחריו את ההמונים. עניים היו המונים אלו, "קבצנים וחולמים". אבל אלו הם ממליכי המלכים, מחוללי המהפכות הגדולות ומניעי גלגלי ההיסטוריה. היושבים "בחלונות הגבוהים" יכולים רק לשבת בבתי-מחוקקים ולחוות דעה ולשפוט ולחשוב ולפסוק הלכות, ואילו אלו, ההמון, חוש עִור יש להם וכח צפון בהם, שאין לכל מצילי הרוח יחד. ודוקא הם, הנמוכים, בני המרתף, ילדי הרחוב, חולמי הגטו, אוהבים את הגדלות, את המרחב, את הרום, את מעוף הנשר. הם הלכו אחרי הרצל, כשם שהלכו האיטלקים אחרי גריבלדי המשחרר, או כאשר הלכו היונים אחרי בירון. הם ראו לפניהם בחזון את המדינה, שהיתה חיה מעבר לסף הכרתם. הרצל היה בעיניהם לא עתונאי, לא יהודי וינאי הכותב פיליטונים וספורים קטנים–הוא היה היוצר של הספור הנאה ביותר בחיי האֻמה.
אינני שולל כלום מזכותם של הראשונים, שהרצל לא ידעם. אלמלא הם היה הרצל מוצא חלל ריק, היתה מתגוללת איזו מחברת משֻנה בשם "מדינת היהודים" בארונות הספרים, ולא יותר. הם יצרו קטעי-עם, הוציאו את האהבה הישנה לארץ העתיקה לאויר העולם, הביאוה לידי גלוי. היו גם החלומות, העמוסים אמנם. כותבי ההסטוריה של חבת-ציון יודעים לספר הרבה על חלומות שקננו בלבבות בסתר. אבל הם, הראשונים, הרכינו ראש כלפי המציאות וידעו לרדת מהרמה של השאיפות הגדולות. והוא אף פעם לא עשה זאת.
[…]
הוא לא היה נביא. איני חושב, שראה את המלחמה העולמית בשעה שהוציא את השעון ומנה את שעת הגסיסה של תֻרכּיה. לא היו נביאים אנשי מדינה יותר מנֻסים ממנו. אבל הרצל היה עדיף מנביא. תפקידו של הנביא הוא קל מאד: הוא יושב בחדר משכיתו וסוקר משם על מהלך דברי הימים. הוא איננו מסייע למהלך הגלגלים כי אם שומע את דפיקתם, אותה הדפיקה הנדפקת על-ידי אחרים. אבל הרצל הכשיר בעצמו ובידיו את הבאות. הוא הכניס את הציונות בכח רצונו העז ומסירותו ואמונתו אל ספר הדורות והכריח את גדולי המדינה להקשיב אל דפיקת הלב של האֻמה הנודדת בפרלמנט הנודד, בזיליה נעשתה בית-המחוקקים של אֻמה חיה, וההסתדרות הציונית– כח חשוב, שבשעת צרה מתחשבים אתו. והצהרת בלפור וסן-רמו כבר מצאו כתובת מוכנה שנרשמה על-ידי הרצל, "לכבוד האדון היהודי", כמו שאהב להתלוצץ מנדלי מוכר ספרים, ואותה האדריסה לא היתה נמצאת מעולם ברחוב היהודים באודיסה, מקום מגוריו של הועד לחובבי ציון, שם היו היהודים אבל לא היה "האדון היהודי".
מה אתם אומרים?