_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ראשית מדון ואחריתו

מרדכי דוד ברנדשטטר

לתוכן הענינים

 

תמונה מדרכי המשכילים החדשים בקרב בני ישראל בגליציון.

 

אַשְׁרֶיךָ יְשֻׁרוּן כִּי בָאֵי בְּסוֹד אֱלוֹהַּ

עֵצוֹת יַשְׁמִיעוּךָ מִשְׁמֵי גָבוֹהַּ

עֵת אִשָׁה לָקַחַת עֵת גָרֵשׁ רַעֲיָתֶךָ

קוֹסְמֶיךָ יוֹדוּךָ גַם קְדוֹשֶׁיךָ

א.

אהבה נמהרה.

שמעון אהב מאד את מרים אשתו אשר לקח לו זה...  ימים שבעה.  – יפת תואר לא היתה מרים, גם יפת מראה לא; גדולה היתה בקימה אך מבנה גויתה רפה מאד, דקת בשר ודלת כח, פניה ארוכים וירקרקים, שפתותיה לבנות כשיד ושתי עיניה השחורות והגדולות יושבות בסתר עפעפים ממראה תכלת כהה; ובכל זאת דמתה מרים בנפשה, כי יפה ממנה לא תִמָצֵא בתבל כלה וכמוה חשב גם שמעון ויארשה לאשה לו באהבתו אותה.  באהבתו אותה אמרתי, אמנם כן הוא, כי מיום אשר החלו גם נערי בני ישראל בארץ גליציון לדגול בשם מינערווא, אלילת ההשכלה, מהיום הזה החל גם אַמאָר אליל האהבה לתת לבני אשפתו מהלכים בקרבם, וכי תבואו היום לאחת מערי הארץ הזאת הגדולות, ותראו בחורי ישראל ובתולותיו לבושים בגדי כבוד, הולכים לשוח בגני חמד, או ממהרים ורצים לבתי מצחק ושיר, ואם תשמעו מדברם אז תתפלאו ותשתוממו, כי שפות לא נשמעו שמה מתמול שלשום תשמענהאזניכם: פולנית, צרפתית עם יהודית-אשכנזית ואהבה, ידידות והשכלה על שפתי כלמו.  – זאת פעולת הזמן החדש, וזה פרי העת הנאורה! לבני אדם יושבי חשך וצלמות זרח פתאום אור חדש ובפקחם את עיניהם והנה הנם כלם משכילים ומשכילות, ידידים וידידות, אהובים ואהובות, הפלא ופלא!–

שמעון לקח אפוא את מרים לאשה באהבתו אותה, כי גם הוא היה מהמשכילים אשר בארץ כיתר רעיו אשר בווראטנא עירו.  בהיות שמעון בן חמש עשרה שנה נפקחו עיניו פתאום למרות רוח אבותיו, וירא ויתבונן כי התורה והמצוה, אשר הורוהו הוריו לא לעזר ולא להועיל המה ללומדיהם, ויגזר אֹמר ויחליט כי גם שפת עבר וכל חכמת ישראל המה דברים בלתי דרושים לחפץ רוח העת החדשה, וימהר ויעזוב את חדר מורו החסיד ויקח לו מורה משכיל תחתיו, הוא הורהו לקרוא בשפת אשכנז ותהי ראשית קריאתו בשפה ההיא: ספורים נעתקים משפת צרפת כספורי דיומא והדומים להם, בהם מלא כרסו ויבואו כמים בקרבו וישטפו משם כל תורת מורו הראשון ויעשֹהו למשכיל.  אז הסיר את מצנפתו השעירה מעל ראשו ויחבש תחתיה מגבעה אשכנזית, גם הסיר את פאות ראשו הארוכות ויעש את שערת ראשו בסדר נאה ויפה ויהי לאשכנזי לכל משפטיו וחקתיו מקדקדו ועד טבורו, כי מטבורו ולמטה היה עוד יהודי פולני כמאז ומקדם, בגדיו סרוחים עד כפות רגליו ומכנסיו תוך בתי רגליו כמשפט יתר היהודים בארצו.  – ושמעון המשכיל לא כרת ברית לעיניו ויתבונן על בתולות העיר ווראטנא ויאהב את כל בנות עירו, אכן את מרים אהב מכלן כי הון ועושר בבית אבותיה וגם היא עלמה משכלת, יודעת לרקוד ולשיר ולבושה כאחת מבנות השרים; מרים המשכלת גם היא לא כרתב ברית לעיניה ותתבונן על בחורי העיר ווראטנא ותאהב את כל בחורי עירה, אכן את שמעון אהבה מכלם כי הון ועושר גם בבית אבותיו ולהשכלתו אין חקר.  – לפנים בישראל האדימו פני הצעירים מבושת בשמעם את שם אשתם, ונשי ישראל הצעירות בושו להביט בפני בעליהם עד אשר ילדו להם בנים ובנות; אך לא כן הוא עתה, גם בחור גם בתולה לא עוד יבושו, כי הלא לרוח העת הנאורה המה הולכים, והמשכילים החדשים ההולכים לרוח הזה הם הכלם לא ידעו.  – שמעון פגע את מרים בלכתה לשוח באחד הגנים לבדה ואחרי אשר שאל בשלומה הביט לארץ ויאנח.

"ומה לך זיגמונד כי תאנח?, שאלה מרים בקול חמלה.

"כי אין שלום בעצָמי".  ענה שמעון, "כי...  כי אהבתי".  מרים לא ענתה דבר וגם היא הביטה לארץ ותאנח.

"ומה לך מאַריע כי תאנחי אַתְּ?", שאל שמעון אותה.

"כי גם בלבבי אין שלום".  ענתה מרים, "כי...  כי...  כי אהבתי גם אני".

"ואת מי תאהבי?"

"ואת מי תאהב אתה?"

"ואת מי יתנני לבי לאהוב?–"

"ואת מי יתנני לבי לאהוב יותר..." וטרם כלתה עוד מרים את דבריה והנה היא בזרעות שמעון ונשיקות אין מספר נתנו מפה לפה, וכל הדברים הגדולים והנפלאים האלה נקרו ונעשו ברגעים אחדים.–

בלי עמל וטורח רב הצליח אפוא החפץ בידי אַמאָר לקשר את לבות המאושרים האלה בעבותות האהבה ובלי עמל וטורח רב הצליח החפץ גם בידי נאמן ביתו, ר' גימפל השדכן, לקשר את אבותיהם בעבותות החתון.  אבי שמעון, אשר ידע את סחורתו היטב, הודה לאל חסדו כי הוכיח לבנו הריק והנעור עלמה חכמה ועשירה להיות לו לעזר כנגדו; ואבי מרים, אשר גם הוא ידע את סחורתו היטב, הודה לאל חסדו כי הוכיח לבתו האולת וסרת הטעם בחור חכם ועשיר לנחותה בדרך החיים, ובכן הונה איש את אחיו ושמעון לקח את מרים לאשה ויאהבה.–     

*************************

 

ב.

תוחלת נכזבה.

שמעון עמד לפני המראה ויעש את ללאות מטפחת צוארו מרים עמדה בין המון שמלות משי ורקמה, שביסים ורדידים ותחפש לה ערך בגדים ללבוש.

"רעם וברק!", קרא שמעון ויקרע את המטפחת מעל צוארו בחרון המטפחת הארורה הזאת הלאתני היום עד מות: כמעט לא אוכל עוד להניע את ידי מרב העמל אשר עמלתי בה וחפצי לא הצליח בידי לעשות את הללאות כמשפט.  תני לי מאַריע מטפחת צואר אחרת. 

"הניחה לי זיגמונד", ענתה מרים, "כי במבוכה נוראה הנני עתה; לא אדע איזה בגד אלבש בצאתי היום בפעם הראשונה לשוח בעיר אתך בעל נעורי.  האלבש את השמלה הירוקה הזאת?"

"המשלה הזאת יפה היא מאד", ענה שמעון.

"אך לא", אמרה מרים, את השמלה הירוקה לא אלבש היום כי אם את הלבנה אלבש".

"אבל את הלבנה כבר לבשת אתמול בבקרך את רעותך פֿאַני בביתה, ואיככה תלבשנה היום?" שאל שמעון, "האין לך רק שמלות שתים? לבשי בגד אחר.  –"

"צדקת!", אמרה מרים ותעמוד רגעים אחדים ברוב שרעפיה, "אך מצאתי הפעם!", קראה כמנצחת, "את שמלתי האמוצה אלבש היום וגם את המעטפה האמוצה אעטף.  – כן הוא! שמלות ומעטפות כאלה לא בכל יום תֵראנה בחוצות עירנו ועינים פקוחות לכל בנות גילי והֵנה תכירנה היום ותדענה כי מאַריע תבין להכין לה מלבוש.  – צילי!"

צלה המשרתת פתחה את דלת החדר ותאמר: "הקראת לי גברתי?!"

"את אזורי האדום הביאי לי מן המלתחה!"

הנערה הלכה.  ומרים נתנה לשמעון מטפחת צואר אחרת כאשר שאל ותחל ללבוש את בגדיה אשר בחרה לה.  "צילי!", קראה שנית.  צלה באה ותביא ותביא את האזור כאשר צותה גברתה.  "שמעי נא צילי", אמרה מרים, "בגד אמוץ ואזור אדום לא יתאימו יחדו, הביאי לי את הצהוב.  הצדקתי?"

"צדקת גברתי", ענתה המשרתת ותשב אל המלתחה, אך בעוד רגע והנה היא נקראת בשלישית. 

"לא כן!", אמרה הגברת, "את האזור השחור עם נקדות הזהב תני לי, אין טוב ממנו ובו אבחר היום."

תלונה חרישית עברה בין פתחי פה צלה בהביאה את האזור השחור ומרים הביטה במראה ותאמר: "תארי באמנה לא רע הוא היום ותקותי בי כי איש לא יכירני ביום הזה כי עבריה אנכי; ועתה צילי אזרי נא את מתני באזורי זה אך משכי היטב, כי האזור צר ואנכי כמעט שמנתי עביתי בימים האחרונים האלה למרות רצוני, האין זאת צילי?"

צלה אשר עמדה מאחרי גברתה עקשה שפתיה ותאמר: "לשוא תדאיבי את נפשך גברת נכבדה, לא שמנת ולא עבית והנך דקת בשר, ענוגה ורכה..." "כאחת השרות היפות", הוסיפה ברוח לצון ולשון חנף, ובכל כחה צָנְפָה את גברתה צְנֵפה עדי עלתה בידה לרַכֵס את קרסי האזור הצר מעל למדיה.  כמעט לא יכלה מרים לשאוף עוד רוח, כי האזור שם מחנק לגויתה ודמי יצוריה עלו לראשה ויאדימו את לחייה הדלות, אך לזאת שמחה עוד מרים בחשבה להופיע היום לימין אישה בצאתם לשוח בעיר מושבם.–אבל מי בא בסוד יועצי מרים ועצת שמים מי ידענה? בן אדם יחשב דרכו אף יכין צעדו לבל ימוט נצח ולא ידע כי אך על שבכה יתהלך וממעל לו יעצו להדיחו משאתו ולהסיע כעץ כל תקותו והות נפשו! – אחרי עמל אין קץ הצליח בידי שמעון לעשות את ללאות מטפחת צוארו כחפצו ורצונו, והנה הוא עומד הכן לפני המראה, מגבעתו על ראשו המשוח בשמן המור ומקלו בידו לכבוד ולתפארת.  גם מרים בכל עדיה וחליתה עומדת הכן לצאת ולבבה יעלוץ בקרבה בחשבה איך יקנאו בה היום כל רואיה על רוב אשרה וחין ערכה, והנה היא נשקפה במקרה בעד החלון ותקרא: "הה נגזרתי!–" וכמעט נפלה אחרנית והשתגעה ממראה עיניה אשר ראתה.  "ומה זה ראתה מרים?", ישאלו עתה בצחוק אלה המקנאים באושר רעיהם, ושמחים לאיד נקי.

אבל שמעו, שמעו אתם אבירי לב הרחוקים מחמלה, שמעו וגם בת עינכם תזל הפעם דמעה לשבר הרכה והענוגה הזאת! – את חנה בת ברוך הצורף ראתה מרים עוברת לפני חלון ביתה.  ובת-צורף, הה! שערוריה! בת-צורף זאת לבשה גם היא שמלה ומעטפה אמוצה וגם אזור שחור עם נקדות זהב מעל למדיה!–ועתה אתם יצורי חומר התאמינו עוד בכל אושר תחת השמש אם רגע אחד יורידכם ממאומי שחקים אשר עליתם בכנפי תקותכם לעמקי שאול מטה?–לפני רגעים אחדים קותה עוד מרים להיות היום המאושרה והיחידה בכל בנות העיר ווראטנא בבגדיה היקרים והחדשים, ובמעוף עין הראתה לדעת כי כרוח תחלוף תקות בן תמותה וחלום גדולתו יעלה בתהו ויאבד.  "חנה?", קראה מרים ביגונה הרב, "כמוני תלבש בגד? – כמוני מאַריע שובאלק? – לא! לא אעבור את מפתן ביתי בבגדי אלה, והיום הזה לא אצא לשוח עוד כי בת-צורף זאת תמרר לי היום כל שמחה וענג!" – מרים החרישה ותאנח במרירות ושמעון עמד כנצב מלח ויקלל את יומו בלבבו.  לשוא עמל אפוא בללאותיו, לשוא עשה את שער ראשו בזעת אפים, לשוא עמד כחצי היום לפני המראה! – מאַריע גזרה אמר להשאר היום בבית, וזיגמונד המשכיל הנהו נאלץ לדאבון לבבו להבליג על עצבו ורגזו ולמלאות אחרי חפץ אשתו המשכלת בשבוע הראשון לחתונתם.

*************************

 

ג.

הריב התגלע.

שמעון ומרים הנאהבים והאמללים ישבו דומם בירכתי ביתם ויתבוננו על התלאה הנוראה אשר מצאתם, והנה קול צעדים נשמע בעד הפתח מחוץ.  חיש הסתירה מרים את יגונה בחבה ובאמץ רוח היטבה פנים ותעד בחפזה רוח שחוק על שפתותיה.  גם שמעון הסתיר כרגע את מרי שיחו, הסיר המגבעה מעל ראשו וישלך את מקלו מידו, ועד מהרה והנה הוא יושב למול אשתו, ימינו על חלקת צוארה ושמאלו בידה השוכבת בחיקה וכמאושרים אשר לא ידעו עוד רע וכל עצב מוזר למו שחקו והשתעשעו ויהיו נכונים לקראת האיש או האשה הבאה עתה לבקרם, הדלת נפתחה והנה בת-הצורף באה החדרה.

"אהובת לבבי!", קראה ותושט את ידה למרים אשר קמה לקראתה נבוכה, "מה רב אשרי כי מצאתי היום את רעותי היקרה בביתה ואהובה בצדה! – האח יונה ויונתו!" – "אך אדמה".  הוסיפה בצחוק חן על שפתותיה, "אדמה כי הנכם נכונים לצאת לשוח, אין זאת כי אם ידעת מאַריע יקרה אשר אַננאַ רעיתך תבוא היום לבקרך ורק על כן נשארת בבית.  האין זאת?" – "יקחך אופל וצלמות בת-צורף נצורת לב אשר הפכת היום כל ששוני לאבל ותבואי להכעיסני עוד תמרורים!", קרא רוח מרים בקרבה, אך שפתיה לא גלו את דברו: כי אמרה "אמנם כן הוא ראיתיך בעד החלון, ואמר לאישי: הנה רעותי אַננא אשר..." אך חנה לא נתנה לכלות את דבריה ותקרא: "בואי נא ואשקך חמדת נפשי!" ותשק אשה לאחותה וחנה הוסיפה ברגש: "נחשתי הפעם ואמצא רק אותך לבדך אחות נאמנה בין כל רעותי! – אך מה זה אראה עתה?", קראה שמֵחה, "גם בגד גם בגד אחד לבשנו היום, גם אזור אחד לשנינו, הוא אשר דברתי אך אחותי אַתְּ ונפשותינו קרובות אשה לרעותה ואך על כן כל אשר אאהוב ואבחר תאהבי ותבחרי גם אַתְּ האח!" – פני מרים חורו והאדימו מכעס ובושת ובכל זאת נאלצה לענות בשפת חנף ולתת תודה לבת-הצורף, אשר הסירה את המעטפה מעל שכמה ותשב על הכסא להתעלם את אחותה הנאמנה באהבה וידידות.  – בעלת הבית הביאה פרי מגד ומי נופת ותשם לפני רעותה – "החנקי!", קרא לבבה בקרבה ובמו פיה השביעתה כי תכבדנה לעיני בעלה ותטעם מעט מהמגדים אשר לפניה.–

שמעון התפלא מאד על חכמת אשתו וטוב לבבה וַיְפַהֵק.

היום פנה לערוב, המנורה הושמה על השלחן, והרעיות האהובות עודן יושבות ומספרות.–

"הצַמות החדשות אשר יאמר הסוחר קאַרלינסקי כי מפאַריז הובאו לו, ראיתי אתמול בבית פֿאַני", אמרה מרים בהמשף דבריה, "אולי יפות הנה, אך אנכי לא הסכנתי  לקנות פה בעירנו כל מאומה, כי חפצי יובאו לי תמיד מעיר וויען."

"צדקת מאד", ענתה חנה, "כי לו תקנה היום אחת מאתנו דבר מה פה בעירנו, ולמחר והנה כל נשי החיטים והסנדלרים תצאנה בו בגאוה וגאון.  גם אנכי רק מעיר אחרת אקנה תמיד חפצי."

"גם פֿאַני ספרה לי", השיבה מרים כלפי תֻמה אך בעינים מפיקות נקם, "גם פֿאַני ספרה לי כי הפוּך (שמינקא בלע"ז) מעיר קרארקוי יובא לך.–"

הנבוכה והנדהמה היתה עתה חנה, אך גם היא עצרה כח לטמון כעסה בחבה ותהי כלא שומעת את דברי רעותה והאחרונים.

"אך מה לצַמות נכריות בבית פֿאַני והיא לא תגלח כבר את שער ראשה כפי אשר אדמה?", שאלה חנה.– "היא לא גלחה עוד את שערה כשנה או שנתים", השיבה מרים, "אך לפני ימים אחדים היתה אצל הכושית הקוסמת בקלפים ותנבא לה הכושית הזאת, כי בעלה יעגב על אשה זרה, נשואה לאיש, גבוהת קומה, יפה ובעלת עינים אמוצות".–פני חנה האדימו לדברים האלה כתולע, אם אמנם כי בה לא נכרו האותות אשר נתנה הכושית זולתי כי נשואה היא לאיש, ומרים הוסיפה לספר: "הכושית מאנה להודיע את פֿאַני מי היא האשה אשר יאהב בעלה, גם בעלה מאן להודיע זאת, ותסע ביגונה אל הרבי מליפזין להתאונן באזניו על מועל אישה אשר מעל, והרבי הזה הבטיח לה כי אם תגלח את שערותיה כשאר בנות ישראל, יהפך לב בעלה לאהבה אותה ולא יעגב עוד על נשים זולתה – היא גלחה מהרה את שער ראשה, אך אם הועילה עצת הרבי או לא, תדע אשה אחרת ולא אני.–"

"האַ, האַ, האַ!", צחקה חנה בצחוק אנוס, "הן אור אשר גלחה פֿאַני השחורה את שערותיה כי עתה בלי תפונה יאהב לייבוש אשה אחרת ולא אותה!"

"אך השמרי נא ואל יודע הדבר לאיש או אשה זולתך", הזהירה מרים, "כי רק לי לבדי גלתה פֿאַני את סודה והוא כמוס יהיה בלבבי לנצח.–"

שמעון הנדכה מעמל היום ותלאותיו הרבות, לא מצא כל חפץ בשיחת אשתו ורעותה, אשר ארכה לבלי קץ בעיניו.  כאלם לא יפתח פיו ישב וישך את צפרני אצבעותיו בשניו, ולאט לאט החלו עפעפי עיניו להסגר וראשו החל להתנודד לרגעים, כי השֵנה חזקה עליו מאד; ובכל זאת הבליג עוד על כעסו ויגונו.  עוד התחזק על רוח תרדמתו ויתאמץ בכל עז לשאת את ראשו נכון ולהראות את עיניו פקוחות.– "אשא ואסבול", אמר שמעון בלבבו, "אשא ואסבול כי כעס ושֵנה לא גאוה למשכיל בחברת אשתו ורעותה האהובה!" – אבל עוד הפעם הָראה האמלל הזה לדעת כי אך מהבל הנה כל מחשבות אנוש אָנוש, כי יד חזקה ונעלמה, יד נוראה אשר לא תראה כל עין תצחק בו ובנפשו ככדור ותטהו לכל חפצה – כי למרות חפצו ומחשבתו הטובה, קצרה פתאום נפשו בהַותו ויפריע את שלום ביתו במשובתו, ויפריע את אשרו לנצח.–

"יקחם אופל!", קרא פתאום ויקם מכסאו ויתפשט לארכו ולרחבו וַיפהֵק כאיש מתעורר משנתו, "את הצמות החדשות ואת הכושית הקוסמת ואת הרבי מליפזין וגם את כל סוד פֿאַני השחורה אשר גלתה לך יקח אופל ובכור שטן, כי הלאוני והממוני היום עד מות!– כל אלה הבל וריק המה, מרים!–"

"אך מה לך זיגמונד?", קראה מרים משתוממת ונבהלת.

"הניחי לי מרים!", ענה שמעון ברגזה, "השעה העשירית כבר עברה ואנכי נלאיתי נשוא עוד כי...  כי...  אבדון ושחת מרים!–"

נפלו אתם אלי מרום, נפלו נפלו לארץ! רד אַמאָר ממקומך השלך אשפתך מידך ושבר קשתך אל הסלע!–גם את מינערווא רדי ממקום שבתך, השליכי מגנך ארצה ואת היכלך אשר בנו לך המשכילים החדשים בווראטנא, הרסי והחריבי! כי שערוריה, שערוריה נהיתה בתבל, המשכיל התרגז, התרגז על אהובתו, ביום השביעי לחתונתם, ויקראה מרים תחת מאַריע, ויהפוך משרש כל חקי ההשכלה, ויכבה את שלהבת האהבה ברוח שפתיו, ויפריע את כל חקי הבריאה כלה...!–

חנה כבר שבה לביתה.  ההתעצבה או צחקה על גורל רעותה האהובה?–

שמעון שוכב סרוח על מטתו וחולם.  היחלום: מהכושית הקוסמת? מהרבי מליפזין? או מהאשה היפה גבוהת הקומה ובעל עינים אמיצות?–

מורה השעות השמיע את השעה האחת עשרה.

הנר אשר במנורה יפיץ אור כהה בחדר מרים והיא עודנה יושבת על השלחן ותמחה מרגע לרגע את עיניה במטפחת לבנה אשר בידה.  הבוכיה היא? לא! היא אך תדמה לבכות.  אבל אסונה גדול ממצוא דמעות, היא נדהמה כהלומת רעם וגם לחשוב ולהתבונן על הרעה הנוראה אשר מצאתה, קצר כח לבה.  אזניה אך תשמענה רת קול אישה והתרגזו: מרים! מרים! – הבל וריק! מרים! יקרא באין הפוגות: ועיניה אך תחזינה את חנה ורעיותיה המשחות לאידה, חורקות שן וצוחקות בקול נורא.  – –

מה נורא רוח הדמיון ומה עז כחו להכניע לב דכא ולהשביע מרורות ובלהות מות! אכן מה עז כחו גם לרפואת נפש אמולה ולנחמה מיגונה! – חצות לילה הגיע, הנר אשר במנורה כבה ומרים עודנה על כסאה, אבל רוח הדמיון כבר שנה את פעולתו, ויעבר את אישה ואת רעותה מנגד עיניה ויבא תמונות אחרות תחתם וישכיחה את עניה ואת עמלה ואת חנה בת-הצורף עם בגדיה ואזורה יחדו, ויישנה על ברכיו וישאה על כנפיו הלאה, הלאה מבית בעלה ויביאה לארץ חמדה, ארץ הרים ועמקים, מעינות ותהמות לחמדת עינים.  והנה היא שוחה בים רחב ידים ויבא דג גדול ויבלענה, וישחה עמה לעיר גדולה מאד ויקאיה לבית מרזח מלא תשאות חגגים ותרקד שם עמו במעגלה, ותרקד את אנשים אין מספר, ותרקד ותפזז ותכרכר וקול קורא מסביב: מאַריע אהובה! מאריע! מאריע! ותיקץ והנה חלום. 

*************************

 

ד.

נביאה צוענית וּמִצְוַת קדוש.

ביום השמיני ויקם שמעון בבוקר וירא את פני מרים – והנם אמנם כתמול שלשום, דלים וירקרקים כבתחלה.  – אך אהבתו אליה חלפה ועברה בין לילה ותהי בעיניו כאולת וסרת טעם בהתבוננו בה עתה! וכמים פנים אל פנים כן גם לב מרים אל אישה, אהבתה הגדולה לבחירה חלפה כמוץ לפני רוח ותגדל שנאתה לו מאהבתה אותו לפנים; כי מעת אשר קראה מרים באזני חנה בת הצורף, מן העת ההיא הָראַתה לדעת כי לא משכיל הוא ולא זיגמונד, ותבז לו בלבה ובשפתה ותקראהו שמעון בשנאתה אותו. 

 

אז החלו הריב והמדון למשעון ונות ביתו.  בראשונה כסו עוד את שנאתם במשאון בהיותם בין אנשים התראו כאוהב ואהובתו, כחתן וכלתו ביום חֻפתם ויריבו אך בקרב ביתם בהיותם לבדם, אך לאט לאט הסירו את מסוה האהבה וההשכלה מעל פניהם ועד מהרה ספרו איש לרעהו ואשה לרעותה בחוצות העיר ווראטנא: כי כמשפט שאר הבנות בעירם יֵעָשֶה גם למרים שובאלק, דברי ריבות ומדנים לא יסופו מקרב ביתה ואחריתה אך להכרית, לצאת בספר כריתות מבית בעלה המשכיל כמשפט. 

 

אם רוב משכילי ישראל החדשים אשר בגליציון פוסחים תמיד על שתי הסעפים, בהיותם יהודים פולנים ואשכנזים כאחד, יתר שאת עוד לנשיהם המשכילות, כי הנה לא רק על שתי סעפים, כי אם על סעפים אין מספר תפסחנה.  – מבית התפלה לבית המרזח ומבית המרזח להרֶבי מגריליב או להקדוש מליפזין; מהקדוש מליפזין להתוענית הקוסמת בקלפים ומהקוסמת למקוה המים; משם לאחד הראמאנען מפויל דע קאָק ומן הראמאנען להתחנה אמהות; מהתחנה לבית המצחק ומבית המצחק להגולחת לגלח את שער ראשן, ומשם שנית להרבי או הצוענית.–ככה תפסחנה המשכילות האלה תמיד וככה פסחה גם מרים, והנה היא עתה בחדר הקוסמת.–

"גשי נא ואמישך", אמרה הצוענית הזקנה, "גשי נא בתי כי עורת עינים אנכי ואמישך למען אדעך." מרים הושיטה את ידה להצוענית אשר ישבה על מטה מלא סחי ומאוס ותספר לה את חלומה אשר חלמה.  "רב לך בתי", ענתה הזקנה, "אל תוסיפי לספר כי עורקי ידך יספרו לי את כל לבך...  הביטי נא בתי אנכי זקנתי ושבתי, ועורת עינים אנכי זה עשרים ושלש וחצי שנה ובכל זאת הנני רואה כי עבריה יפה וצעירת ימים אַתְּ..." מרים התפלאה מאד על נבואת הזקנה והיא הוסיפה להתנבא: "גידי ימינך דופקים עתה בחזקה, הנם מספרים לי כי לֻקחת לאיש זה...  זה..." "זה ירח ימים." קראה מרים בחפזה.  "אל תפריעיני בתי!" הזהירה הזקנה ותספֹר: "אחד, שנים, שלשה, ארבעה, כן הוא, זה ארבעה שבועות לֻקחת לאיש –" "הוי!", נאנחה מרים, והקוסמת העורת אשר לא גרעה ממנה עין והתבוננה בה היטב, הוסיפה עתה בלאט ובקול חמלה: "לאיש אשר לא הוכיחו לך אלהים, ואשר לא תוכלי לאהוב בתי! –." ברעד וחלחלה הקשיבה מרים את הנביאה הזאתצ ותקרא: "ואחריתי? הה! מה אחרית אסוני הנורא?" – "הנחמי", ענתה הזקנה, "שבי פה מעט ואפתר לך טת חלומך אשר חלמת ואגידה לך גם את כל אשר יקרה אותך בכל שני חייך." – בגועל נפש ישבה מרים על מטת הצוענית אשר הביעה את לחשיה בקול דממה בערכה את הקלפים בידיה הרזות.  "ועתה", אמרה הזקנה, "הביטי היטב בהקלפים והגידי לי מה ראית, כי אנכי עורת עינים הנני כאשא ידעת."

"באחד הקלפים אשר בידך", ענתה מרים, "אראה תמונות של לבבות אדומים."

"האיש אשר נֻתת לו", אמרה הצוענית, "לבבו פונה מלבבך וישנאך וגם אַתְּ תשנאיהו עד מות.  ומה תראי עוד?"

"בהקלף השני אראה חמש נקודות."

"בעוד חמשה שבועות תסעי למקום הרחצה קריניצא–ובהקלף השלישי?"

"בהקלף השלישי תמונת לב אחד."

"אשריך!", קראה הצוענית, "כי בקריניצא מקום הרחצה תמצאי את האיש אשר הוכיחו לך שם בשמים.  אך מה תחזי עוד בהקלף אשר בידי עתה?"

"תמונת מלכה רוכבת על סוס דוהר", ענתה מרים שמחה.

"והאיש אשר תמצאי בקריניצא מקום הרחצה", כלתה הצועניה את נבואתה, "האיש הזה יאהבך אהבה עזה וגם אַתְּ תאהביהו מאד ותלכי אחריו לעיר מגורו הגדולה, אמנם אליך תשוקתו ואַתְּ תמשולי בו וזה פתרון החלום אשר חלמת.  –"

ובעת אשר ישבה מרים על מטת הצוענית עמד שמעון ור' חיים אביו לפני כס הרב הקדוש מליפזין.  – הן הָראה ר' חיים לדעת כי מאד הסכיל לעשות בקחתו אשה לבנו מבלי שאל בראשונה את פי קדשו, ועל כן בגיע עתה תור גרושיה לא אבה עוד להשען על בינתו ויסע לעיר ליפזין לקחת עצה מפי הרב שמה, ואך בנפש חפצה נסע שמעון בנו אתו, כי מה זה לא יעשה משכיל כמוהו בתקותו לגרש את אשתו אשר לא יאהב עוד ולקחת עד מהרה אשה חדשה תחתיה?–"

"הניחה לי ר' חיים", אמר הרב הקדוש, "הן לא שאלת את פי אז ואל תשאלני גם עתה."

"אבל – אך –", החל ר' חיים לענות.

"מה אבל ומה אך?", קרא הרבי אשר לא נתן את ר' חיים להצטדק, "התדמו בנפשיכם כי העולם כלו הפקר הוא, תעשו את כל העולה על רוחכם ואת פי הצדיק לא תשאלו, ובבוא כשיאה אידכם תבואו לדרוש את ה', אבל כבר עברה העת.– –"

"אנכי לא פללתי", הוסיף הרבי בהחליקו את זקנו הלבן, "אנכי לא פללתי כי ר' חיים אשר היה הפעם ממקורבי יתחתן את גימפל ליב שובאלק! – הגד נא לי ר' חיים, האפסו יראי ה' חלילה, אם גמר חסיד מבני אדם, כי תקחו לבניכם נשים מבנות עם הארץ שאין בהם ריח תורה ואמונת צדיקים ועליהם נאמר: ארור שוכב עם כל בהמה?! – "

"אויה! גם אנכי לא פללתי כי אתחתן את גימפל ליב שובאלק", ענה ר' חיים באנחה, "אך מה יכולתי עשות ובני חפץ אך בבתו כי...  הה! על חטאותי הרבות! כי אֲהֵבָה."

"אֲהֵבָה?!", צעק הרבי בקול פחדים ויקם מכסאו וירץ בחדרו אנה ואנה.  "אֲהֵבָה?! הוי ואבוי ר' חיים! ואתה לא תבוש לשאת את התועבה הזאת על שפתיך?"–"פושע באלקי ישראל!", קרא בפנותו אל שמעון הנדהם, פגמת במדת יסוד סיומא דגופא, אות ברית קדש! – מה זה עשית רוצח?!"

נבהל ונפחד עמד שמעון ולא ענה מאומה והרבי שנה פתאום את טעמו וישב על כסאו ותנועע וישר בקול בוכים:

"הוי ואבוי כי גבר הס"ם – עֵשיו איש ציד על יעקב איש תם;

הוי גברו עונות האדימו כדם – שכינתא בגלותא כי גבר הס"ם!"

שמעון ור' חיים אביו בכו לקול הקינה הזאת והרבי הוסיף להתנועע בחזקה וישא עיניו למרום ויוסיף לקונן ברגש קדש:

"שכינתא בגלותא בכה יעקב בכה! – איהי באומאה רזא דוְאו קֵא."

לית אתר פנוי מיניה – לית מחשבה תפיסא כלל ביה! – אין סוף!"[1]

"אך עוד לא נכבה הנצוץ כלו!", קרא הרבי אחרי כלותו את קינתו, "רחמי מתערין ודינין אתכפיין! אות הוא כי עוד הנקודה בוערת בלבך שמעון ועתה התשוב בתשובה? התשמע בקולי לכל אשר אצוך?"

"אשמע", ענה שמעון בבכי.

"את המגבעת האשכנזית הזאת", קרא הרבי, "את המגבעת אשר על ראשך תסיר אפוא כרגע, וחבשת תחתיה ספאָדיק כאשר חבשו אבותיך ואבות אבותיך לראשם, ופאות ראשך לא תגלח עוד; כי הספאָדיק סיג לחסידות ופאות ארוכות סיג לענוה ויראת שמים...  התאמין עוד שמעון בשכר ועונש? –" "אויה!", נאנחו שמעון ור' חיים אביו.  – "ויהודי בלי ספאָדיק", קרא הרבי באחזו בזקן שמעון ויפרפרהו, "יהודי בלי ספאָדיק ובלי פאות ארוכות אין לו חלק לעולם הבא! – ועתה מה שם המרשעת אשר לקחת לאשה לך?", קרא בקול גדול.

"מארי...  מרים –", ענה שמעון.

"מר – מרים", שנה הרבי וישלש, "מר מרי...  גרש!", קרא ברגש קדש, "גרש שמעון את האָמה הרשעה הזאת כי בת מרי היא ומרה תהיה אחריתה, ואתה שמור היטב את הנצוץ את הנקודה הקדושה, כי העיקר הוא הנקודה הקדושה." – "אין סוף!", קרא עוד הרב הקדוש פעמים ושלש ויסגור את עיניו בחזקה ויאנח ור' חיים ובנו הלכו לדרכם.–

*************************

 

ה.

חתימה.

בוש והכלם אַמאָר! בוש והכלם אליל תהו! החץ אשר ירית ללב מאריע וזיגמונד בחירה חלץ ויצא מנום ולא נודע כי בא אל קרבם כי גם כל פצע לא השאיר אחריו, והברית אשר כרת עמם בגן העיר ווראטנא הפרו חנה בת הצורף והצוענית והרב הקדוש מליפזין, ויכבו את האש אשר הצת בלבותם –! גם אַתְּ אלילת ההשכלה החדשה בגליציון בושי והכלמי, בואי בצור והטמני בעפר מפני פחד הרבי וידו החזקה! כי הוא יגזר אומר וכהניך יפשטו את בגדי בך ויעזבוך, הוא יתן צו ומשכיליך יגרשו את נשיהם ויתנו ספר כריתות גם להשכלתם וישלחוה לבלי שוב אליה עוד עד נצחח.– הרב הקדוש צוה ושמעון שב בתשובה שלמה, הסיר את מגבעתו הגבוהה ויחבש תחתיה את מצנפתו השעירה כמלפנים.  גם גלח את שער ראשו ויאריך את פאותיו.  ושב הזיגמונד ויהי לשמעון, ושב המשכיל ויהי לחסיד לכל משפטיו וחקותיו ויגרש גם את אשתו המשכלת כמשפט.– מזבח אלהים אמנם מוריד עליו דמעות כי גרש את אשתו הראשונה, אבל סופר העיר ווראטנא, דייניה ושַמשיה אוכלים ושותים ושמחים כי עזרו היום להקים את מצות הרב הקדוש מליפזין, וגם טובה ראו בעמלם כי חמשים כסף לקחו בשכרם ועוד גם תקוה נשקפת להם לשמוח בחתונת שמעון שנית, ואולי יזכו לכתוב עוד ספר כריתות גם לאשתו השניה אם יחיים ה' כהיום הזה.–

ואת הנצוץ, את הנקודה הקדושה? השמר שמעון אותה בפקודת הרב ומצותו? – ומרים הנסעה לקריניצא מקום הרחצה? המצאה שמה את בן גילה כנבואת הצוענית? – אם כזאת תשאלני קורא אהוב הנני נאלץ להגיד לך כי לא אדע לתת לשאלתך מענה נכון.  – ובאמנה מה יסכון גם לך גם לי לדעת את כל אלה? – רק את דבר הריב והמדון חפצתי להודיעך ואתה ידעת אפוא גם את אחריתו, ויתר קורות שמעון ומרים כמקרה שאר יהודי גליציון אשר ידעת למדי.  – – –  בלי תפונה לקח שמעון אשה חדשה, ומרים לקחה לאיש אחר, ויחיו ויריבו, ויולידו בנים ובנות ויריבו ויקללו איש את אשתו כדת וכמשפט ויסחרו ויעמולו ויענו ויאנחו ויריבו ויזקינו וימותו.

*******************

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] הקינה הזאת היא מאחד קדושׁ ממדינת רוסיא והצדיקים ישׁוררוה בנגון מיוחד לה ויקראוה: קינת גלות השכינה. החסידים יספרו כי חסיד נכבד אחד הרהיב הפעם בנפשׁו עז ויאמר לפני הרבי מס' כי לפי דעתו ישׁ איזה סתירה בין: שׁכינתא בגלותא כי גבר הס"ם ובין לית אתר דפנוי מיניה ולית מחשׁבה תפיסא כלל ביה; אך הרבי התלהב בהתלהבות קדושׁה ויקרא: במה שׁהרשׁית התבונן ואין לך עסק בנסתרות! ויתרגז ויתקצף עד מאד, וכאשׁר שׁמעו זאת גדולי חסידי ס' נדו והחרימו את החסיד השׁואל ויצא לתרבות רעה ונעשה רופא.–