(מפנקסו של סופר עברי)

הם באים אלינו בשאלה ובשם החיים: מה לשפת עבר ולחיים?

או לא! הם אינם באים בשאלה. הם באים בבטחה, הם באים בשׁצף-קצף: פֶטישׁ! אין כל צורךְ בזו השׂפה המתה!

בזו השפה המתה – אמנם כן, אין צורך בשפה מתה, גנאי הוא לדרוש אל המתים, חרפה היא לאנשים חפשים לעבוד לשפה מתה, לעשות אלילים מקומץ של מלים, שאין בני אדם נזקקים להם –

ואולם מה נעשה, אם בשפה המתה הזאת יש לנו ספרות בת שלושת אלפים שנה ולא מתה? מה נעשה, שאם אנו באים למחוק לגמרי את השפה המתה הזאת מספר-חיינו, הרי אנו מאבדים בידים את כל אשר רכש רוחנו בהמשך כל הדורות? מה נעשה עם המתה הזאת, שיש לה התכוּנה המשונה הלזו, שׁמדַברי ערבית וספרדית כרבי שׁלמה ן' גבירול ורבי יהודה הלוי ומדברי פולנית ורוסית כבעל “המחשבה והכינור” ובעל “בין המצָרים” כותבים ויוצרים בה, ולפעמים – דוקא בה?

– – – – – –

הם באים בשם החיים. אבל מה זה – חיים? כלום סוד הוא שלחיים במובן המקובל אין צורך בשום ספרות? שלחיים במובן המקובל יש צורך רק בשביסים ובשהרונים ובבתי-קפה ובקרקסים? שספרות-החיים במובן המקובל אינה אלא גליונות-נייר גדולים עם מודעות גדולות על עסקים גדולים ואכילה ושתיה ומחול?

אנן בבעלי-הרוח הכא עסקינן, בבעלי הרוח שבחיים, ובבעלי הרוח מבני ישראל –

– – – – – –

ועדיין הייתי מבין את כל טענותיהם אילו היה ישראל הלז חטיבה אחת, יושב על אדמתו ומדבר דוקא גרמנית ישנה, מסורסה ומעורבבה בלשונות שמיות וסלאוויות – אז, לכל הפחות היה מקום לצעקה: גם אנגלית אינה אלא ז’ארגון! גם את הז’ארגון הגרמני מדברים היהודים ברוחם! למה לנו ה“הכבדה” של לשון-הקודש?!

ברם עכשיו, עכשיו שכולנו, כולנו נידחים בגיטות שונים באירופה ובאמריקה ובאסיה ובאפריקה, וכל גיטו וגיטו יש לו ז’ארגון שלו, ולילדי הגיטות שבמערב, הנה גם הז’ארגון של מֶנדלי אינו אלא שׂפה מתה, והרי שׁאינו יכול להיות לעולם השפה המקשרת והמאחדת את כל אברינו הכתותים ופשיטא שאין רשות ל“אידיש” זו לאמור: “אני השפה הלאומית, שפת נשמת האומה, שפת רוח האומה, שפת יצירת האומה”, ומה לכם, איפוא, כי נזעקתם?

– – – – – –

תמן אמרי: וי, וי להני בני נשי, שבמקום שהצער הקשה מפעפע בו, הרי הם באים בגאוָה ובגודל-לבב ובהתנפלות בטוחה –

כאן – צער וכאב, כאב וצער; כאן כוחות עמוקים וכשרונות עמוקים נפזרים, מתפוררים והולכים לאיבוד מפני שנולדו לעם מפוזר ומפורד על שבעה ימים, לעם שאין לו נקודת מרכז בכל חייו ובכל מעשיו, לעם שהניגודים והסתירות ולא-הטבעיוּת וכל מיני השיבושים המוכרחים מלווים אותו על כל צעד וצעד, לעם שאינו עם אלא גלגול-עם; והגלגול הזה, אשר שבע לשונות בפיו, לא שבר עדיין את עט-הברזל שבו נכתבו ספריו בגלגולו הראשון; וכי יוָלד לו בן, בן ולא בת, ודיבר נכונה או לא נכונה בכל השפות המתהלכות, ושפת אמו – עברי-טייטש, אך שפת ספריו – עברית ולא טייטש, כל זמן שהוא בתוך המחנה!

כאן – “גדול מאד הכאב וגדולה מאד הכלימה”; כאן – עינויי-שאול והטחה כלפי הגורל המר, הרע והאכזרי; כאן – רקיעה ברגל וצעקת מפני מה? מפני מה זכו כל אלה הנשמות, יוצרי דור ודור ועם ועם, שתהא שפת אמם שפת ספרותם, ועלינו, עלינו העברים, להמשיך את חיי ספרותנו העברית בשפה מתה?

הרבה אובד לנו, העברים, הרבה. להרגשה אחת,להרהור אחד, לצלו של דמיון אחד, אנו מוצאים שֵׁם, ודוקא בשׂפה מתה זו, ואולם אלפי אלפים מאלו נכבשים בענן, כלים בעשן, עולים בתוהו… דמדומי החיים ורפרופי החיים, פטפוט-ילדים וצהלת עלמות, סיפורי-זקנות ושיחות-מטורפים – כל זה בכלי שני, בכלי שני…

עולמות אובדים! וספקות מרירים ובכי רב והתעוררות עצומה מתוך הדממה: היארכו ימי עמידתנו במצור? הנחדל, סוף-סוף, להתחיל ב“מעֵין” ו“כעֵין”? היש בכוחנו לעשות פרי ישווה לנו? האפשר ל“מוכרי כל חושיהם לעבריה לצמיתות” לשבת על אבני טולסטוי ודוסטוייבסקי ואיבסן והאופטמן – וליצור כמותם?

כאן – האבדון עם חירוף-הנפש נלחמים בכל נשקם, והני גברי באים בבטחה כזו, בפשטות כזו: ז’ארגון – ותו לא! אידיש –והכל כאן.

– – – – – –

ולמי? לנו, הכוהנים, אתם מגלים אמריקה זו? ואנחנו – כלום מפאריז או מפדואה הננו? כלום מעוזבי הגיטו או מיוצאי מן הגיטו אנחנו? כלום “אינטליגנטים, פריצים מיסודם של ה”יודישע קולטור" שעזבו את עמם ואת שפתם, בעוה“ר, ועכשיו הרי הם שבים אליו” הננו? כלום לא דיברנו “אידיש” מעודנו? כלום חדלנו מעולם להשתמש בלשון זו שבני עמנו משתמשים בה? כלום לא דם-נפשנו ב“אידיש” זו ואהוב לא נאהבה והוקר לא נוקירה והכר לא נכיר בחשיבותה ובערכה בתור דבר עומד וקיים, החביב וקרוב לנו כשהוא לעצמו ובתור אמצעי הגון לעשות מיהודינו-סתם אנשים מישראל?

הלוא שחוק הוא, פשטנים ויודעי הכל! כלום ידעתם דבר ולא נדע אנו? כלום אין בן-העם שבנו סובל על זה בכל תוקף-יעודו לסבול? כלום אין נפשנו הגלותית, הטרגית, נושאת גם מן החטא הזה? כלום לא אמרנו לנשמתנו בשעות ידועות: שרטוט זה – בשפה המדוברת יכירנו מקומו יותר? או אולי שכר בהאי עלמא איכא לכתב ללא קוראים וללא קוראות?

אלא מאי? אדרבא, בארו אתם, מבארי-הכל! נו, התחילו: קליין בורזשואזיע, בטלנים, ריאקציונרים, לשון-קודש, שונאי הפרוליטאריאט, שנואי הפרוליטאריאט…

הוי, גבאי הפרוליטאריאט! במה עלינו לכפר את פניכם, אנחנו, הסופרים העברים בני הפרוליטאריאט היהודי? מה נאמר ומה נדבר לפניכם, אנחנו, אלה שרכושם גדול כל כך ב“צפרני-שמיר” ובעפצים-לדיו? אין בפינו אלא אמירה זו: תבוא ברכה על כל הכותבים בטוהר-לבם בכל לשון שתהיה בשביל הפרוליטאריאט ובשביל אלה שאינם פרוליטאריים. ואולם “ז’ארגוניסטים”: קול ענות גבורה, סימן לפרוגרס, אות לבני מרי, חרב על ירך – טיפשים וקהים!

ושקרנים! כי דבר-כזב אתם עונים בנו, קלי-דעת; שוא, נבערים, תעיזו מצחכם לאמור: לשון הקודש! שפת-הדת! – כאילו היו “מתי מדבר” עוסקים בטומאה וטהרה, ו“הנאוה מדילסברג” – מגדת תחינות, וכאילו היו השו“ת שבדבר שמירת שׁבת וגטין ועגונות ומקוָאות שכותבים רבני אמריקה ב”גַזֵטין" שלהם לא בז’ארגון.

ואם לא ה“שו”ת" הללו, אם החשובים שבספרי הדת הישראלית, אם “היד החזקה” ו“תשובות הרא”ש" וארבעה ה“טורים” כתובים בלה“ק – הנה לא פנינו, פני האנשים החפשים הכותבים עברית,יחוורו מזה. לנו אין כל צל של אמונה באלוהי “ראשית חכמה” ו”של“ה” ואפילו לא באלוהי “חובת הלבבות” ו“בחינת עולם”; מהלך ת“ק פרסה רחוקה ממנו דתם שׁל אמוראי בבל ותַנָאי ארץ-ישׂראל ולא כל שׁכן דתם של הט”ז וה“באר היטב” – אך עברית אנו כותבים מפני שאין אנו יכולים לבלי לכתוב עברית, מפני שהניצוץ האלוהי אשר בתוכנו יוצא מאליו רק בשלהבת זו, מפני שזיק זה אינו מתלבה, אינו מתגשם במלואו אלא בשפה זו ולא בשפה אחרת, ואפילו לא בשפה הבלולה, החביבה, שפת אמותינו, אשר בפינו.

– – – – – –

“מה תתן ומה תוסיף לנו שפת עבר?” – באיזו שפה מדוברת מאז מעולם בין היהודים לא נשמעה ההתמרמרות הזאת על השפה הזאת, המתה ובלתי מתה, הנשכחה ובלתי נשכחת? שני אלפים גלות, ובאיזו שנה מן השנים האלה לא נשאלה השאלה הזאת ובאיזו שנה מן השנים האלה לא נכתב שום דבר בשפה הזאת?

– – – – – –

גדולה מזו. עתה, בעת הזאת, גם מבלי שיגידו לנו ה“ז’ארגוניסטים”, יודעים אנו, כי הולכים הימים ורעים לספרותנו הלאומית. קצרה נפשׁ עמנו בה בעַצמה מרוב הפורעניות שׁלה: ואולם ספק הוא גם, אם גדול כל כך כוחה של ה“אידיש” בגילויה הרוסי להפוך לכולנו שפה אחת.

אמנם, להם, השמחים בחלקם, הבטוחים בכלל כי הגדילו לעשות, אין צורך בכל זה. די להם החזקה של הז’ארגון במה שיהיה לעתיד-לבוא השפה השלטת בפרוגראמה של ה“בונד” ובשעת הדחק גם של חבריהם הצועקים: “טריטוריליזמוס” בלשון מדברת מארכסיסטית. ואולם אנחנו, אנחנו, אשר הצעקה הכבושה: “ארץ!” יוצאת מתוכנו לא בכדי לקיים את המצוָה המטריאליסטית-ההיסטורית של פרוליטאריזאציה, כי אם מפני שאנו חוששים, בגודל-יסורינו, לכליוננו הלאומי, לכליון-עם-היהודים, מפני שעינינו פקוחות לראות את אפשרות האבדן המוחלט שלנו ואתו גם אבדן-לשוננו, לשון אליעזר בן חנניה ויוחנן מגוש-חלב. אנחנו אומרים: אמת, ספרותנו העבריה בזמן האחרון, כפי הנראה, הולכת וחדלה מהיות האבוקה המאירה שלנו, עמוד האש והענן שלנו, ואם עוד שנות מספר כאלה, אם עוד שנות מספר של רפיון-רוח ולא-גאולה – ולא תהי עוד ספרותנו העבריה האוצר הגדול לנשמת אומתנו. ואולם אנחנו איננו כמוכם להתפאר כל היום, כי החיים על צדנו הם; אנו העברים, יודעים, כי הזרם אל מול פנינו הוא, כי קשה היא דרכנו, כי החיים באים לכלות את נפשנו. ברם אנו,היהודים הצעירים, בני העברים הקדמונים, אנו אשר סופרי יהודה וחוזיה מימות מיכה וירמיהו עד פרץ בן משה ואחריו, נתנו את העולם בלבנו; אנו, אשר העבריה החיתה והעשירה את נפשותינו, אשר שיור אין לנו מבלעדיה, אשר היא-היא מקור-חיינו, חלק מסוד הוָיתנו ואחוזה וקשורה בכל עצמותנו – אנו איננו רוצים בזה, ולעולם איפוא ובשום אופן לא נשלים את הרעה הזאת, ולעולם איפוא ובשום אופן לא נוכל להישקט ולראות ניר אובד ליתר הפליטה. אחרונים נישאר על החומה.

[“המעורר”, תרס"ו, חוברת א', ינואר 1906; החתימה: ח.ב. צלאל]