א 🔗
– לא עליכם! שמונה עשר חדש אלה, מאז באתי להשתקע בורשו, הכשילו כחי! שמונה עשרה שנות ענש הם לי, כמו שֻׁלחתי ביד פשעי לרצות עוני בעיר מלאה מֻטה כזאת! טפוּ! עליה יאמר כי עיר ריכלת עמים היא; ואני אומר כי גרועה היא מאחת העירות הנשמות והנדחות בירכתי סיביר; היא פשוט עיר מקלט לפועלי און למרצחים!…
במרירות נפש כזאת, ענה יחיאל יחזקאל דוידוביץ למכיריו אשר שאלו לשלומו כביכול, אחרי המהפכה הבורסאית בורשו, בשנת 1896 למען הרעימו, לדרוך באכזריות וזדון מסֻתר על אצבעות רגליו המלאות יבלות.
צריך לדעת: יחיאל יחזקאל זה היה לפני חדשים אחדים בטרם התערערה הבורסה – מטֻפּל בק"ן אלף רובל. בצירוינסק עירת מולדתו היה קצין, נשוא פנים וגביר העיר; מעט עסקים והרבה ברכה: מלוה מעות היה להפּריצים, לפקידי הצבא הגבוהים של גדוד ההוסַרי ולנושאי משרה בבתי הערכאות.
את דירתו עקר לורשו לפני שנה וחצי; לא בשביל שאיפתו לחיי כרך, לעליזות ותענוגות שאי אפשר להשיג בעירה קטנה, או בשביל חנוך בניו ובנותיו, כי אם בשביל החק של שנת 1894 האוסר על הלואה ברבית.
צוררי היהודים אמרו, כי החק יצא רק כלפי היהודים; כי הנם מרבית הנושכים והם מלאו את הארץ חמס. אמרו כך וידעו בלבם אחרת, כי מרבית הנושכים, הנושכים באמת, הלוקחים נשך עשרה אחוזים למאה לחדש – הם הרֻסים הטהורים הבורלקים והיונים! הפרופיסור סזנוֹב, אשר הוכיח כזאת בספר מסעו הגדול על אדות הנשׁך, הוא רֻסי אמתי, ועליו יש לסמוך!
ומאידך גיסא, היהודים הנוגעים בדבר, נרגנו, כי מטרת החק היתה רק להצר ולהציק להם ולטול מהם גם ענף הפרנסה הנרקב והמזהם הזה אשר השאירו להם מחוקקי און.
איך שיהיה, ראוי הוא החק הזה לתשומת לב מצד היהודים; כי היה להם בבחינת ברית, שהסיר כתם ישן נושן נתעב ומזֹהם מעל נפשם, כהמונופולין של משקאות חריפים. הנשך והמזיגה קפחו פרנסת צוררי היהודים באופן רדיקלי, כי נמחקו לדאבון לבם מכתבי האשמה אשר ערכו על עם חרמם חדשים לבקרים.
נסתם אז מקור פרנסתו של יחיאל יחזקאל. אך לא דאג לו מאומה: בדעבד היה שבע רצון, כי פטור הוא מהיום והלאה מהפרנסה הארורה והנתעבה הזאת, ומהמשא והמתן עם הוללים, שכורים, רודפי זמה ולוקחי שחד. גמר אומר לעזוב את עירתו אשר בלאו הכי געלה נפשו בה, בשביל שבשל פשוט כחו לשאת במשא העדה אשר הוא היה עשיר יחיד בקרבה: ההקדש, תלמוד התורה, המקוה, הערובין, קפת גמילות חסדים, גדר בית העלמין, ועוד צרות ופגעים כאלה; ומה גם על בני המשפחה מצדו ומצד אשתו, אשר כפרעושים זחלו עליו וימצו את דמו ויסבבו לו גם כאֵב וגם צחנה עד כי קץ מפניהם:
היום, המליטה בן זכר, אחת מבנות משפחתו, עניה וקשת רוח; בעלה הלך למדינת הים. – מובן לא מרב תענוג – ואותו כבדו בסנדקאות. סנדק לילד עני אֻמלל – הבכור הזה אין צריך באור רחב!…והוא התמרמר בהעויות משונות בדרך העשירים: עוד קבצן זולל אחד בא לעולם, שבודאי יאריך ימים לרע לו ולהוריו ולכל קרוביו העשירים, ככל שרצי הקבצנים הנבלים, ויגדיל קֻפת השרצים התלויה לו מאחריו! ומי בקש זאת מיד אביו ואמו? נבלה ורציחה! מדוע לא יבינו הקבצנים כי לא להם לפרות ולרבות? תאלתי להם! העוסקים במצוות מעוררים רחמים; “ישראל בני רחמנים, יולדת עניה, או,וי”! שמונה ושמונים שנים חשכות על ראשה! הקהל כפה אותה להיות יולדת!…טפוּ עליהם! פרים ורבים הם הקבצנים הנבלים על חשבון אחרים: תן להם! הספיק להם! הממשלה יודעת מה לאסור ומה להתיר – אוי ואבוי להשנים! לקחת רבית בעד כספי, בעד יגיעי, להעמיד את עצמי ואת ממוני בסכנה, היא אומרת לאסור, והנשואים לקבצנים אלה היא מתירה! סדרים יפים!
וביום המחרת ישֻׁלח בו מלאך אכזרי בדמות דוד, נוסע לורשו לעשות נתוח תחתוניות – במחלה – וממחרת המחר מלאך חבלה אחר: קרובת אשתו מעירה דוברין מבקשת הלואה קטנה כביכול לפדות תעודת חנותה הקטנה שנחתמה בגושפנקא דמלכא.
ודודה קבצנית בבלויי סחבותיה עומדת על סף המזינה והמבשל, ומתיפחת ומנגבת בסינרה את ריסי עיניה; בתה היא בת עשרים ושמונה, ואֵם החתן – מיתה משֻׁנה על ראשה – הכתה באגרוף על השלחן: “אם החמשים רבל נדוניתה יחסרון חמש קשיטות תקרע את התנאים”.
זוהי לא כלום; אבל רבי איצי מאיר, זהו פגע רע, צרעת ממארת, שריד מימי העפוש! אותו אי אפשר לפטור בנדבה אי הגונה; יהודי פרגמטוט, איש אמיד, וממונו נותן לו עז ותעצומות, ואוי למי שפגע בו עסקן במצוות וקשה ערף כמוהו.
ראה אותו יחיאל יחזקאל בעד החלון ופרחה נשמתו. ידע והרגיש כי רעה נגד פניו. רבי איצי מאיר לחש לו באוזניו, כי בן אחי אביו הגבר “לא יצלח” היה חולה במחלת השחפת שבק חיים לכל חי; כאומר: עתה רבי חיל חצקיל הנך פטור לגמרי, לא יוסיף היות עליך למשא, איננו צריך עוד למעט מרק ולסמי מרפא, ממך דורשים רק החסד האחרון!…
עיני יחיאל יחזקאל גלו סוד לבו, חשב אז: “כזאת היה צריך לעשות לפני שלש שנים”! רשם על פסת ניר מילים אחדות וימסרנה לרבי איצי מאיר, אשר הטה עינו הימנית אל פסת הניר – כי קצר ראי היה – ויקרא בתנועת חוכא; “ידידי רבי עפרים ליטן על כשבוני פישטן לטחריחים”!
והלז הבינהו, כי העדה הצירוינסקית אינה יכולה להספיק לעניים לחם; אולם תכריכים תוכל להספיק ולהספיק אפילו לעשירים!…והוא מכַוֵן אל האלמנה והיתומים.
יחיאל יחזקאל סִנֵן מבין שניו כי האלמנה היא אשה בריאה ותוכל לעבוד עבודה…
– בידים ריקות, תוכל רק לרקע מצות לפסח בבית המאפה ועוד מלאכות כאלה; ובכל ימות השנה עליה להחזיר על הפתחים, הן לה זכות אבות: בת כתריאל שמש בית דין. הוא שמש בכהנה גדולה זאת ארבעים שנה ולבסוף נעשה בר מינן פשוט מרעב וקרה…והיתומים הקטנים?…
ויחיאל יחזקאל ענה ברגז: אי אפשר לעשות מאומה בעת אשר עשיר שכמותך הוא גואלם הקרוב אליהם!
ואז חטט וחטט בכיסו ויוציא שטר כסף ויתקע ליד רבי איצי מאיר, אשר התרגש ויתאדם ויתחב את השטר תחת צוארונו של יחיאל יחזקאל: ההנך שוטה? או תשתטה? או משטה אתה בי? מה זאת עשרה רובל? תן אלף זהובים להאלמנה וקנתה לה שלש פרות חולבות, ותפרנס את יתומיה הקטנים!
יחיאל יחזקאל שם שתי כפות ידיו על ראשו ויצעק כמו התנפלו עליו שודדים: אלף זהובים? הנשמעה רציחה כזאת? כופין אותי, בחזק יד רוצים לקחת ממני! רוצים לפשוט עורי מעל עצמותי!…
וירגיעהו רבי איצי מאיר: מה זאת בחזק יד? הלסטים מזֻיָן אנכי, ואתה יושב ביער שמם?
– ומה היא התקיפות?
ויתפש רבי איצי מאיר שתי קצות זקנו של יחיאל יחזקאל בראשי אצבעותיו: שמעני רבי חיל חצקיל: היודע אתה מה זה עשיר?…
– צריך ללמוד שבע חכמות לדעת זאת!
– לא שבע, כי חכמה אחת צריך ללמוד: יראת ה'! דע, כי העשיר הוא רק גזברו של הקב“ה, שבידו הוא מוסר לזמן קצוב המפתח של אוצר כספו; ועל הגזבר לעשות כמצֻוה עליו מפי רבו; ואם הגזבר הוא כסיל, או זר המועל מעל באוצרו של הקב”ה ואומר “כלה שלי”, אז יגאל מן הכהונה; יטול ממנו את המפתח, או גם יקראהו אליו לתת דין וחשבון על מעשיו…
ויכנע לב יחיאל יחזקאל, הוא ירא את אלהיו, ירא את המות והרבה יותר את העניות!
ובורשו, קוה כי לא יקיצו עוד מזעזעיו, ויהי פטור מהם; אבל תקותו זאת רמתהו! הן לא מעבר לים נמצא, או תחת הרי חשך; קרוביו מצאוהו בלי כל עמל גם בתהום רבה זה, ולא הרפו ממנו עד כי פתח להם את ידו; כי באמת היה חסר אונים להראות את המיחלים לחסדו את הדלת והמזווה, או חסר השכלה ודעות אירופיות. הוא ירא את אלהיו ויראתו זאת גַברה תמיד על צרות עינו ויתן; אך תחת אשר בצירוינסק נתן כמה שנדבהו לבו – הנה פה ורשו נתן כמה שהיו כופין אותו, ועליו היה להוסיף להם גם הוצאות דרכם מהתם להכא, כמו לו קראם לטובתו – לבלי יצטרך לתת להם גם סעודת בקר וצהרים ולינת לילה.
ומלבד משלחת מלאכי רעים אלה אשר ידע מכבר, ואשר מחֻיב היה לדעתם: גם חדשים מקרוב באו אליו, לא חלם ולא עלה על לבו כי בעיר אירופית גדולה כורשו יש עוסקים במצוות כרבי איצי מאיר הצירוינסקי, וקבצנים נבזים ורעים, הרבה יותר מקבצני צירוינסק.
מצדו עשה את שלו כנהוג בורשו: צוה להחזיק דלת המבשל סגורה ונעולה תמיד; אפס כי המשחיתים השכילו לבוא דרך המבוא הראשי, רק עניים מרודים המבקשים פרוטה, פרורי לחם או שיורי קדרה, הם שבו כלעמת שבאו; ורמאים או עסקנים המבקשים רֻבלים ידעו דרך המבוא הראשי: נגעו באצבע קטנה על הכפתור הקטן אשר בצד המזוזה; והדלת נפתחה, פני שלשה השיב ריקם, והרביעי נטל שכר כלם. באמת איך אפשר למלא קלון פני שני עשירים המבקשים נדבה הגונה בעד סוחר יורד אחד? או איך אפשר להשתמט מידי המבקשים בעד התמחוי? איך אפשר להפטר מהמכה שלא כתובה בתורה, ממחבר עברי? מובן, כי לא מחבר משכיל; בודאי לוּ בא לפניו מחבר כזה, כי אז ירק בפניו: הנם לקרקפתאות דלא מנחי תפלין, הכותבים ביום השבת ומקטירים סיגרים ביום השבת עליו לתת יגיעו? המחבר הזה הוא לבוש חלוקא דרבנן ולימינו הולך משמש, בראותו את הפנים הפטריאכלים וכובע השעיר, נכנע ויכבש כעסו: בקרבו יקד יקד אש, ובידיו נתן לו שני רובלים; אפס כי המחבר הסתכל בפניו בחצי צחוק ובחצי מחאה כאומר: "במחיר זה תקנה ספרי בבית מסחר של ספרים, ובעד השפלת כבודי לבוא לחזיר עשיר שכמותך, גם כן שלשה רֻבל, וגם את השמש אשר זכהו באורח הגון כזה אי אפשר היה לפטר בלי כלום.
ולתלאותיו טרם בא קץ: בבקר אחד והפעמון רועש; פקיד הרבע נכנס הדור בלבושי השרד ונעלי יד לבנים, הסיר את כובעו, השתחוה בנימוס ונעימות, לקח תיק כתביו מתחת זרועו ויפתחהו ויחפש…ופני יחיאל יחזקאל נהפכו לשעוה, לבו דפק, והדפיקות דחפו אשה את רעותה: אל אלהים יודע מה זאת? אחד הפקידים שהוא חיב לו מעות ואינו רוצה לשלם, אִיֵם עליו מכבר כי אם יהי לו כנושה, והתאונן באזני הקטגור כי לקח ממנו רבית נפרזה, גם יעיד לו עדים. הן ידע יהודים אמללים אחדים אשר נשפטו לשבת במאמר חמשה ירחים בעד אשר נשו באדונים טובים וישרים כאלה. והפקיד הוציא שלשה כרטיסי תיאטר, שמחיר כל אחד שלשה רובל; ואחרי אשר פג פחדו וצבע פניו שב אליו לאט לאט, לא עקם גם את חטמו ויתן בעליצות נפש על הנצלו מאימת הדין וממאסר לחמשה ירחים, מטבע זהב בן עשרה רובל; ובפתוח הפקיד את כיסו וימשמש בו, הניע ידו ממולו כאומר: “העודף יהי לאדוני בעד טרחו”!
בלחיצת יד נפטר מהפקיד, ורק כחצי שעה אחרי צאתו מביתו, זכר את אשר עשה ואשר נגזר עליו: הן לא יבוא לתיאטראות, לא הוא לא אשתו ובתו; ומאין ידע פקיד הרבע את שמו? אולם רק שליח הוא, אותו שלחו וילך; הוא איננו אשם, גם שולחיו אינם אשמים; אשמים הם רק אלה הקבצנים הזוללים ימח שמם וזכרם!
אחרי ימים אחדים, והנה מתלאה חדשה! חמת שדי באש עליו נתכת: הוא קבל התראה משלטון העדה הישראלית לשלם מס הקהלה: רבונו דעלמא כולא! מי מכיר אותי, ואת מי אני מכיר פה? איזה מחתן אני עם שלטון העדה? צריך אני פשוט לצאת מדעתי, או לברוח מכאן: תן לעדת צירונסק, תן לעדת ורשו! שני עורות רוצים הם לפשוט מעגל אחד.
הטענות הצדה! שלם את המס כאשר הושת עליו, ונשמתו היתה רתוקה בשלשלאות של ברזל אם לא פרחה מגופו: הא לך ורשו!…
ועל כלם ישב תחתיו, ויחבק את ידיו ויאכל את בשרו!
בקש עסקים, חשב לכונן אסם של מטוה צמר ומשי: או שש וקנבוס; או לכונן איזה בית חרשת או תעשיה וכדומה; אפס כי לא הסכין לעבוד, ולא הסכין עם הוצאה רבה; על עסק ההלואה לא הוציא גם קשיטה אחת לשנה, מתעודת מסחר היה פטור: בעוזרים ומשרתים ומנהל ספרי החשבון לא מצא חפץ: הכסף לא ימד ולא ישקל, וחשבונות לא היו לו: הלוה כסף ויקח שטרי חוב, השיב שטרי החוב ולקח כסף, רק רשם בפנקסו; ובחנויות ואמברים בודאי לא מצא חפץ: גנזך הברזל בחדר משכבו לא צר היה מהכיל את הונו לו גם עלה פי אלף; וליסד בית מרכלת עליו היה להוציא מאוצרו אלפים אחרים לעשות מהם “אש ומים”: לשכור חנות ואמבר, להכין ארונות ותריסין ותעודת מסחר הגוררת אחריה עוד הרבה תעודות, ולעמוס על שכמו על משרתים, ואז יקח שלטון העדה הארור – ימח שמו- מם כפול, ומי לידו יתקע כי יצלח?
וכה חלף יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע וחדש אחרי חדש ותלושי שטרותיו הולכים ופוחתים וכלכלת ביתו הלך הלכה וגדל מיום ליום ותהי פי שבע מאשר היתה בצירוינסק. שם לא שלם שכר מעון שש מאות רבל לשנה, כי ישב בבית אחֻזתו; שם חִיָה עגלת בקר, שתי פרות חולבות, גדל תרנגלות מטילות בצים, פטם אווזים קוקים וברבֻרים, זרע על חלקת שדהו מאחורי ביתו, כרטפל, פול, קטניות, קשואים, דלועים ושאר ירקות, ויקח מידי הפריצים שלו במתנה או על חשבון רבית עשרים עגלות עצי שרפה להסקה, חמשה כֹרים דגן, ויטחנם גם כן על חשבון רבית; ופה ורשו משלם הוא בעד כל דבר נמבזה אשר בעירתו מאנו בני ביתו לנגוע בו – כסף מלא, וההלבשה הארורה? ורשו איננה צירוינסק: בורשו כל יום חֹל הוא שבת וחג; יום יום מדה חדשה; יום יום נזקקת אשתו ובתו ליַדויגה החַיָטית, שמלה אשר היתה אתמול קדם חן תהי היום סמרטוט משֻׁקץ; ולמלא תביעות ארורות כאלה הלא לא יספיקו גם אוצרות קרח!
צפורה דבורה אשתו אם כי בת עירה קטנה היא היו שאיפותיה כשאיפות בנות כרך, ולהשיגן יכלה רק בצירוינסק בעת אשר הקירה הביר מימיה, היא שאבה, ותשב ותשאב, והבור הקירה כהנה וכהנה: מאה או מאתים רובל לקחה בשתיקה מגנזך הברזל, ומאות אחרות מלאו את מקום המאות הנעדרות; ופה ורשו נסתמה הבאר; כל שקל היה שקול, מפתח הגנזך לא היה עוד תדיר בידיה, הוא תלהו על צוארו, והיא היתה נזקקת לידו: כל רובל אשר הוציא מגנזכו היה כשן נעקרת מפיו ויגנח ויאנק כבעת פרידת הנשמה מהגוף והיא קבלה מרות לא התמרמרה, לה היה יום נקם ושלם, במצאה את ידיד נפשה מכבר אשר עגבה עליו בסתר, הוא מפתח הגנזך בשבחו אותו פעם בלילה תחת הכר מראשותיו. אז נתנה בו את נקמתה ותקצץ במספרים תלושים גדולים אחדים משטרי ערבון שונים, מבלי ירא מיום הוכחה ונאצה.
– זהו עושר יהודי! – קרא כפעם בפעם ביאוש ומרירות – הנני עשיר בכסף וחסר לחם.
ועתיד נורא, עתיד של פגעים, של עניות, חזה לו בדמיונו ועצה אחת היתה לפניו לשוב צירוינסקה.
ב 🔗
במשך השנה הספיק יחיאל יחזקאל לעשות לו שם גדול בתוכה; אך לא בין בעלי בתי חרשת ותעשיה, או בין הפרגמטוטים והשלחנים; גם לא בין הנדיבים בעם, המצטינים במעשה הצדקה; כי אם בין הסרסרים אשר מספרם בורשו רב ועצום ועולה כמעט במספר נושאי המשרה בבתי הערכאות במוסדות הצבור ובמסלות הברזל מקרב הפולנים, הרֻסים והאשכנזים. הסרסרות היא מין ענף פרנסה יהודית גלותית: יש בינה יהרה, יש חריצות וכשרונות וכח יצירה וחדוש, אפס כי העניות מצד אחד, ושלילת הזכיות והצפיפות מצד שני – מורידים לטמיון את אוצרות הרוח האלה; ובכן יש בקרב אלה הרוצים להשתמש בכשרונותיהם לתועלת אחרים בעד פת לחם, והם הנם הסרסרים.
ובורשו אשר סחרה ואתננה גדול מאד, יש סרסרים לכל מקצוע: לתבואות שדי, לעזבון בתי החרשת הפנימים והחיצוניים; לסחורת האיים, למשרפות הסֻכר ויין שרף, להלואת כסף באפותיקאות, להבורסה, ואפילו לזוֻגים, במלה אחת: שמים וארץ וסרסרים!
ואותם מצא מבלי חפש אחריהם; הם באו אליו ויציעו לפניו עסקים ומסחרים שונים, איש איש ממקצוע שלו, זה בכה וזה בכה: זה סרסר קנית אחֻזה, זה בית טחנה קטורית, זה יער גדול, זה עסק קבלנות, זה בית חרשת וזה בית חומה בעל ארבע קומות ברחוב “העולם החדש”. וילכו ויסעו גם במסלות הברזל גם באניות הקטור המפליגות במימי הויסלה, גם בקרונות טעונות משא על דרכים מלאים חתחתים שעצמותיהם כמעט נתפרקו ומעיהם נשפכו, וידברו וישבעו בחיי נשיהם ובניהם ובחיי דכל בית ישראל, ועמלם עלה בתהו: הוא דרש מהם כי יזמינו לו מין עסק שאינו במציאות כלל: מין עסק שאינו דורש עמל ופזור נפש, והעיקר שאינו דורש הוצאה רבה, ואשר ידע מראש, כי עובר הוא על גשר ברזל; עסק נקי וקל, קרוב לשכר ורחוק מהפסד, אשר אם יעלה רצון לפניו לשית לו קציר, ישיג את כספו בחצות לילה.
מוכן, כי הסרסרים נשמטו ממנו אחד אחד וישכחוהו.
פתאם התקרבו אליו שני סרסרים חדשים, אשר בההתודעות הראשונה מצאו חן בעיניו, באשר לא היו ככל הקודמים: קבצנים רעבים אשר נועזו לבקש ממנו על פי רוב ביום הששי אחרי חצות, רובל אחד בתור הלואה על חשבון השכר אשר ימצאו אצלו; והוא אמר להם בהאי לשנא: “טרם ראיתי שימול הילד בטרם נתעברה האם”! השנים האלה תחת בקש ממנו נתנו לו: הם כבדוהו איש איש בסיגר יקר בן עשרים קפקה הנקרא בשם הַבַנָה, ולא ידע מי שוה יותר בכל הכבוד לְהַנּוֹת אותו בקבלת הסיגר מידו; קטרת טובה כזאת, לא טעם גם בבית שר האלף שלו בצירוינסק.
הסרסרים השנים היו, מיכה הצהוב ואפרים כבד-פה הנודעים כאסימונים בספירות הבורסה הורשוית.
השתפים השנים האלה היו על פי השקפה שטחית בבחינת כלאים: מיכה היה מקֻצץ זקן, מגדל בלורית, מתקשט, מזלזל בנטילת ידים, ולא היה מקפיד גדול על סעודה ארעית בְּהַבַּר האמריקני, כלומר: על קעריתית כרוב כבוש מבֻשָׁל בכרכשאות, שאוכלים מעֻמָד בחפזון, ומדגדג בשעת הכשר, בחשאי, את הנערות המשרתות בבית המרזח “תחת הככב החדש”…ואפרים היה בעל מדים ארֻכים וזקן פרוע כמטאטא של נצרים שמכבדים בו את צנור הרחוב, כפוף ונדכה, ונוסע פעמים אחרות בשנה לרדזימין לֵרָאות פני רבו וקדושו; אוהב מאד מקוה חם, ונגון “יצוה צור חסדו” בשלש סעודות; אולם מי שהסתכל בהם בעין חודרת, ידע כי על פי תכונת נפשותיהם היו זוֻּג מששת ימי בראשית, ולא יכלו לחיות איש בלי רעהו.
הם הובילו את יחיאל יחזקאל אל הקונדיטוריה הנשענת אל הגן הזכסוני מימין ואל אולם הבורסה משמאל.
שלשתם ישבו יחד אצל שלחן שיש עגֹל, וכרגע הובאו שלש כוסות משַׁגרן עם שפופרות זכוכית מְגֻוָנוֹת וגם שנים שלשה גליונות גזטות. מיכה ענגהו בהצעות משעשעות את הנפש, ומפיחות תקוה ואמץ בלב נואש כמוהו, עתיק משדי הפרנסה זה ימים רבים; ואחרי כן מצץ את השפופרת. ובשעת הפסקה קרא בקול רם את הידיעות הבורסאיות, ויתרומם לרגעים בשמחה ובצהלה ממושבו, וגם אפרים קרא ויעלז לבו ויקרא:
– מ-מ-מיכה, לא פ-פ-פללתי! עוד הפ-פ-פעם על-ל-עליה!
ומיכה רץ בחדוה אל אחד המסבים אצל השלחן הגדול שבטבור הטרקלין, וגזטה בידו ויבשר לו הבשורה וירקד פשוט מרב גיל והאיש ההוא חבקהו ויבקשהו לשבת, ויקרא בקול רם: עתה יראו הרבה יהודים שכר טוב! יש אשר העליה הזאת תעשירם עושר רב!
ויחיאל יחזקאל שלא ידע כיצד שותים משקה משגרן ולא ידע נימוסי בתי צבור כאלה – הגיח את המשגרן בלי השפופרת אל פיו, מבלי דעת כי תבשיל טרפה הוא, ומבלי ראות כי אפרים כבד פה לא נע בכוסו – ישב והשתומם למשמע אזניו, עד כי לא יכול התאפק וישאל פשר דבר השמחה וההתרגשות הזאת.
והם אשר חכו להשאלה הזאת מצדו, החלו לספר לו ברגש, נפלאות גדולות, על אדות מקור העושר החדש שנפתח זה חדשים אחדים בהבורסה הורשוית, הנובע ברכה.
ולראיה קרא מיכה שנית באזניו חדשות אחדות מעל עמודי הגזטות, עם באור רחב וקל והערות והארות מצדו.
זקף יחיאל יחזקאל שתי אזניו, כסוס צבא גנוב ביום השוק בשמעו מנגינות הצבא, ויפער פיו ויבלע רֻקו, הן נצרך גדול הוא.
מיכה הרכין ראשו לעמת יחיאל יחזקאל, וידבר בקרת רוח, כאיש שאינו נוגע בדבר, כי אם כמסיח לפי תֻמו, כמספר אמת כמו שהוא, וחתם את דבריו בחצי אנחה: אשרי האיש אשר ישכיל להוקיר ערך המקרה הנפלא הזה, ולא יתחכם רבה לא יבקש חשבונות הרבה, ולא יבהלוהו הרהורים רעים – האיש ההוא יצבר כעפר כסף, יום יום יפול מצדו אלף ורבבה מימינו!
אפרים החליף עמו אמרים בסקור עין טמיר ונעלם.
ומיכה בהסתכלו בפני יחיאל יחזקאל לראות את הרושם אשר פעלו עליו דבריו הוסיף: שא נא רבי חיל חצקיל – לא להכלימך אני מכַוֵן – בן עירה קטנה לא ישי בשכלו ענין מֻפלא, מקרה יקר שרק פעם ביובל יופיע. לכאורה קשה, תמוה, אבל הנסיון! נקח לדומא את אדירי התבל את בליכרדר הברליני את בילדרלינג האמריקני: האם בדרך הטבע עשו עשר רב כזה, אשר למנות את כספם אפילו במהירות היותר אפשרות: מאה רבל לרגע, צריכים לנו שלשת אלפים שנה? נִוַלד! האינך מאמין? אדרבה, הא לך עט עפרת וניר, צא וחשוב כמה שנים צריכים, למנות ביליון רובל? והם, שמע רבי חיל חצקיל, עשו עשר רב כזה רק במקרים יוצאים מהכלל!…
אפרים נתן לשתפו סיגנַל בעיניו ויאמר: ל-ל-לך מ-מ-מיכה ת-ת-תשעה ק-ק-קבין ש-ש-שיחה כ-כ-כאשה! הלא צ-צ-צריך אתה ל-ל-לכנס ב-ב-בהבורסה!…
וכשני שושבינים מובילים חתן אל החפה, הובילו שניהם את יחיאל יחזקאל אל הבורסה.
כמֻכה בתמהון עמד בין העמודים הבוהים והחטובים באולם הגדול המלא אצטבאות מסֻמנים במספרים, ושמות הבעלים חרותים על שלטי נחשת קלל דבקים להתכבקים כבהיכל ה' להבדיל. ביראת הכבוד והרוממות הביט סביביו על האדונים העוטים בגדי פאר: מעילי חור כרפס ותכלת בעלי כנפים רחבות ככנפי מעילי הכומרים הדומיניקנים, וחובשים צילינדראות גבוהות מפיקות נגה; אפֻרות לבנות, צוארונים מגוהָצים זקופים כצוארוני חתנים ביום חֻפתם, שרשרות זהב עבֻתות, טבעות יקרות משבצות כל אבן יקרה אשר כברק יצא נגהן; שפמים ארֻכים מסלסלים אשר קצותיהם נשואות למעלה כזנבות כלבים או יורדות למטה לעמת הסנטר כקלשון שתי השנים; סנטרים ערֻמים, עבים ושמנים ומפליהם תלויים וסוככים על הגרון; כרסים מלאות, עגֻלות, ככרסי נשים הרות בחדש התשיעי להריונן; חָטמים גבנונים נטויים למטה כחרטום הינשוף או נטויים למעלה כשופר הפוך; חטמים גסים וארֻכים או קצרים וחדים בעלי נחירים עמֻקות ורחבות, ועוד חטמים שונים מכל המינים שבעולם. והחוטם, ידע, הוא סימן לעשירות, לאצילות ושררה; גם לשר האלף שלו בצירוינסק חוטם טפוסי מקורי, גם לשר המחוז וזקן הכפר מיני חטמים כאלה רק בגון אחר במראה אֹדם תכלת, ובעבור אחד האדונים על פניו הזיל עליו ריח בשמיו משיב נפש. באזניו שמע מספרים של אלפים ורבבות ורבוא רבבות, במספרים של קשיטות נחשת היוצאים תדיר מפי התגרניות בשוק צירוינסק.
כה עמד משמים זמן רב על מקומו, ולא נועז להוציא גם כיחו וניעו. ידידיו החדשים סבבו את האולם, הריחו פה ושם וישובו ויתיצבו עליו מימין ושמאל ממש כשושבינים.
מיכה הצטדק לפניו: שא נא כי עזבניך לבדך, ידענו כי לא יאנה לך כל און, נשים אין כאן רק גברים…
ויחיאל יחזקאל עוד היה תחת השפעת מראה עיניו, ויתענג ויתעצב בבת אחת, כי קטן אז ערכו בעיניו מאד, וידע מה חדל הוא! רבונו דעלמא כלא! - חשב בלבו אז – מה אני ומה חיי? הלא חגב אני לעמת ענקים האלה! רמש קטן נבזה! כאן יש עושר, כאן יש מכמני זהב ואוצרות קרח! נא נא, רבונו דעלמא כלא, את אשר תחן יוחן!
השתפים ראו כבמכונת רנטגן את אשר הרה והגה לבו.
– במטותא ממך רבי חיל חצקיל – פנה אליו מיכה – שור נא, האדונים האלה שאתה חושב בודאי: אל אלהים יודע, מי המה; היו לא כבר, פשוט לפני ירחי מספר, עבדים נקלים ונבזים, כלומר קבצנים דלפנים ה' ישמרנו ויצילנו; ומכבר נואשו מתקוה להחיות עצמותיהם היבשות, לבצר עמדתם בשנות רעה אלה אשר כל עסק עקב יעקב וכל משלח יד משלחת מלאכי רעים. האף אין זאת רבי חיל חצקיל? הלא פרגמטוט אתה!
– כן, אמת אמרת! – הסכים יחיאל יחזקאל.
וראה נא, אין מעצר לה': שטרי המנה של בית החרשת לקרונות של מסלות הברזל לילפפ, ובית התוך ברזל פוטילוב, ובית החרשת למטוה קנבוס ופשתן זוירצה, הביאו להם במשך ירחי מספר עושר וכבוד וחיים. ואולם, על כל הטוב חיבים הם להודות “ללא רחצתי את ידי”, ואחרי כן לנו! אדרבה גש נא אל אשר תגש ושאל!
לא כזב הפעם; באמת העשירו שטרי המנה האלה את הספסרים בירחי מספר. היו ם אשר בין לילה נהפכו מדלים וריקים לעשירים ושועים.
ומעשה שהיה כך היה! ימים רבים היה המַרק הפרֻסי ענין רב בהבורסאות בארצנו להשלחנים והספסרים; והבורסה הברלינית היתה כשליט עליון וידה בכל משלה. היא היתה חולשת על הרֻבל הרֻסי; קנוניות מסתרות ומסבכות היו בין ספסרי הבורסאות הפרֻסיות והרסיות אשר גרמו רעה רבה והפיננסים הרסיים וטובה רבה להבורסאים. האדון וישנינגרדסקי ההיה אז שר האוצרות ברסיה בשנות השמונים להמאה הי"ט, לא הצטין בחריצות פרגמטוטית, ולא בפעלים פיננסיים כבירים, וכל עמלו לשית קציר להקנוניות האלה עלה בתהו. אז פנה וישניגרדסקי אל היהודי אברהם זק, ההיה דירקטור של בית האוצר לחליפין הפטרבורגי, אשר ידע והכיר והודה בגאוניותו במקצוע הכספים, ויודה כי להיהודי הזה נאה כהֻנת שר האוצרות הרבה יותר מאשר לו – והוא בתחבלות חכמה ומרץ הכחיד את סחר הרבל הרסי והמרק הפרסי מן הארץ, והאמצעים אשר השתמש בהם אין כאן המקום לפורטם.
וישארו השלחנים והספסרים, וממילא גם בסרסרים כדגים שאין להם מצולה, ואז מצאו ענין חדש לענות בו:
העלו לתחיה מקברו את עסק שטרי המניות של בתי חרשת הארץ, אשר קֻבר בחרפה בשנת 1873, והמספד על קברו הרעיש אז תבל ומלואה.
הבורסאים העלו בערמה את שער שטרי המנה, אשר לרבים מהם מכבר חדל להיות אורח בשוק השטרות.
וגלגלים של מכונת כסף חדשה החלו להתנועע במהירות נפלאה.
והבורסאים הורשוים, מובן, גם הם לא חבקו ידים: לידם אנה המקרה את שטרי המנה של בית החרשת למעשה הקרונות של מסלת הברזל של לילפפ, רוי ולוינשטין, אשר התגלגלו תחת שואה רבות בשנים: מראשית שנות השמונים עד חצי שנות התשעים להמאה העברה. מחירם הקצוב על פי שר האוצרות היה אלף רובל: אולם לרגלי עסקי בית החרשת הזה אשר היו ברע מאד, ירדו וירדו מיום צאתם לאור עד כי נחתו, עד כי נכחד כמעט ערכם בשוק השטרות; ובעליהם מכרום במחיר ששים רבל; החלק השבעה עשר מכדי שוים!
רק משנת 1891 ואילך, בעת אשר בית החרשת הזה התנער מעט מעפרו, ועסקיו הוטבו לרגלי הדרישות הרבות והתכופות לקרונות למסלה חדשות אשר נבנו אז – החלו השטרות לעלות ולראות בהבורסאות; ובמשך שנתים עלו למחיר חמש מאות רבל, והספסרים בערמתם הרבו עליהם קופצים עד כי עלום למחירם הקצוב לאלף רובל. ובתחלת שנות 1896 מכבר עלו לאלף וחמש מאות רבל!
ואולם, קופצים על שטרי מנה אלה רבו לא במפלגת בעלי הון הרוצים ליהנות מרִוְחי בית החרשת, כי אם ממפלגת הספסרים, בשאיפתם הידועה: רק להרויח בקניתם ומכירתם. לקנותם לא נבצר גם מאיש שאיננו בעל הון: בדמי קדימה, עשרה רובל לכל שטר אפשרהיה לקנות אקציה כזאת, כלומר זכות אקציה, וכאשר עלה השער, הרויח הקונה את העודף, ואם ירד הפסיד רק דמי הקדימה.
והיו מקרים אשר אחד קנה חמש מאות שטרות, החלק הרביעי מכל המניות, והשטרות עלו במשך שבוע או שבועים כדי מאה רובל, וירויח חמשים אלף רובל בבת אחת.
ורבים מבני עמנו הצריכים פרנסה, נפלו על המציאות האלה כארבה על יבול השדה; לא רק גברים כי גם נשים, מובן; כי לא בנות העניים – אלה מבקשות רק לחם ולא עושר, בנות עניים עובדות בזעת אפים בבתי המלאכה והחרשת ונובלו כחציר על יד מכונות התפירה, או עוסקות בתגרנות בשוקים וברחובות – כי אם בנות עשירים, עדינות רועות בגנים מבקרות קבועות של בתי המשוש, אשר כסף חֻקן הנתן להן מיד בעליהן לא מלא ספקן; גם הן נדחקו בפתח הבורסה לקנות שטרי המנה הלילפפים והפוטילובים על פי אשתדור הסרסרים.
ואמנם מרבית הקונים לא נחמו על משאם ומתנם החדש הזה; כי השעה היתה משחקת אז ותאר פנים לכל הקונים, ויראו ברכה הרבה או מעט איש איש ככמות מקנתו אשר השיגה ידו.
אבל יחיאל יחזקאל לא היה פתי מאמין לכל דבר! בטבעו היה חושד גדול ומבקר חד, ולא בנה עליות על הבל פי סרסרים.
אמת, להוט היה אחרי הממון גם בשנים הטובות; ומה גם בשנת בצרת זאת; אפס כי הנסיון מכבר הורהו להיות קר רוח ונזהר בעניני ממונות ולבלי היות אץ להעשיר.
הוא עמד על מקומו, ומוחו עבד עבודה עיונית רבה; במאזני שכלו פלס את משמע אזניו ומראה עיניו. ידע כי כשם ששטרי מנה יוכלו לעלות כן יוכלו לרדת; אליו דבר גנב משבר הבורסה הוינאית. מרים בתו קראה פעם ספר חזיון אחר בשם “מגפת הבורסה” באזניו בשפה פולנית, ותסמרנה אז שערות ראשו מפחד. והרשם אשר עשה עליו בור החזיון “הברון גולדשמיט” טרם נמחה מלבו עד היום.
אפס כי לשון מיכה הצהוב ואפרים כבד פה נסרה גם לב חלמיש בלב יחיאל יחזקאל.
– ראה נא רבי חיל חצקיל – גמר מיכה את שיחתו אחרי שקלא וטריא ארכה – הנך איש נבון בלי עין רעה, מי יכחיש זאת? עליך יאמר בעירנו: תורה וגדלה במקום אחד. אולם רק תורה ולא מעט שכל פרגמטוטי חד, וידיעה איך להשתמש במקרים נפלאים כאלה! אשר עם לבי לא אכחד: בן עירה קטנה הנך, ובני עירות הקטנות – נוקט אני כלל בידי – אינם מן הישוב! מוח בן עירה קטנה לא סביל דא! בן עירה קטנה הסכין מעודו לעשות עסק בבצלים ולהרויח על בצלים!
יחיאל יחזקאל החל לגמגם בלשונו להגן על דעתו, אפס כי מיכה שסעהו: לו דרש העסק הזה אלפים ורבבות וקרוב היה לשכר מאות, למשל לקנות הבלים: יער, אחזה, בית חרשת וכדומה, כי עתה אולי צדקת; הנני יודע ברוך השם את העסקים הארורים בזמן הזה אשר שאול ואבדון הם, וכל באינם לא ישובון. אולם בנידן דידן, גזלן! העסק דורש כמה מאות, וקרוב לשכר של כמה וכמה אלפים ולמה זה תפחד ולא תבטח?
ואפרים מלא אחרי שתפו כתנא דמסיע ליה: העס-ס-עסק הזה ב-ב-בעזרת הש-ש-שם יתב-ב-ברך עס-ס-סק ט-ט-טוב אש-ש-אשר ינח-ח-חיל אוהביו יש ואוצ-צ-צרותיהם ימ-מ-מלא!
וינע יחיאל יחזקאל כתפיו: האפשר הדבר? רק כמה מאות צריך להשקיע בעסק גדול כזה? כמה מאות למשל?
– כ-כ-כמה שת-ת-תרצה: מ-מ-מאתים, ש-ש-שלש מ-מ-מאות, ח-ח-חמש מ-מ-מאות עד ב-ב-בלי די!
יחיאל יחזקאל בהה באפרים: האם לא מצאת רבי מיכה, ממי לעשות “חזק”? הלא רק מחיר שטר אחד עולה כעת לאלף תשע מאות וחמשים רבּל!
ויספר לו מיכה פרשת המסחר הזה, כי לכל שטר די רק עשרה רבּל דמי קדימה; רק אם הקונה רוצה לקבל השטרות בשעת הקניה, אז מובן, צריך הוא לשלם בעדם כסף מזֻמן.
בדבר מיכה את דבריו, נגש אליו אדון כרסן, חטמן וסנטרן, גלוח זקן ורחב שפם, ויתקע לידו צרור שטרי כסף בנות חמשה ושלשה רבל ויאמר: הנני נוסע כעת פטרבורגה לרגל מסחרי ודרכי נחוץ מאד, ואין לי כל פנאי לשהות פה בהבורסה; ועל כן קנה לי שלשים שטרי לילפפ; אך בזהירות ובמקח השוה, ואת שטר המקנה הואל לשלוח לביתי, ושכרך אשלם בשובי.
בלכת איש בקש יחיאל יחזקאל בשתי עיניו, באור לדברי האיש.
ומיכה ספר את הכסף ויכהה ביחיאל יחזקאל ברמז, כאומר: מה לך לדעת עסקי אחרים?
נכלם יחיאל יחזקאל ויורד את עיניו וידם.
ואפרים כהה במיכה: מ-מ-מה: ז-ז-זאת? לא ש-ש-שאל אותך ד-ד-דבר! אד-ד-דרבה, ס-ס-ספר ל-ל-למען ידע!
ומיכה גער בשתפו: מה יש לספר? העלי להתפאר, להכות בתף כי עשיר כזה סומך עלי והאמין לי חמש מאות רבלים נמאסים? או עלי לראות כי יש קופצים על שטרי לילפפ? העלי להוכיח כי החמה זורחת כעת באפק השמים? מארי דעלמא, הצליחני נא רק בעשירית מההון שהרויחו אדונים אלה על ידי במשך ששת החדשים האחרונים!
אפרים הודיע חֶדוַת נפשו למיכה בסקור עין מהיר וטמיר, כאומר: “רק את הערום נקל להונות”! כי באמת היה האדון הכרסן שנתן הכסף למיכה – אחד מהחבריא אשר בעד קסמיו אלה קבל חלק מהשלל.
ומיכה פנה אל יחיאל יחזקאל בקרת רוח: חלילה לי מפתות אותך; לו גם אשה יפה היית לא ערבתי את לבי לפתותך! אין מלאכה בזויה בעולם כהפתוי. ועל כן נבזים ושנואים הם המיסיונרים השולחים מפתים לעולם. פה! חלשות! אם באמת רוצים הם בהצלחתם של בני האדם – יעזרום בממון, בהשכלה, בלמוד אומנות ולא לזכותם באמונה חדשה! גם האמונה הישנה כאופן חמישי לעגלה היא! הדתות בולעות לא רק את האמת, היושר והצדק, אהבת האדם, המנוחה והשלוה, ומביאות לעולם רק מהומות ומלחמות אכזריות ושפיכות דמי נקיים – כי גם את הממון, כמה בולעים מדי שנה הגלחים והרבנים – להבדיל – האוכלים ואינם עושים? כמה בולעים המיסיונים? כל נפש יהודי או סיני, עולה להם באלפי רבל, האם לא הטיבו לעשות לוּ עזרו בכסף זה ליתום, לאלמנה ולקשה-יום?
– מ-מ-מיכה – גער בו אפרים – לא כ-כ-כאן המ-מ-מקום לדרוש ולהתפ-פ-פלסף!
– אני אמרתי והוכחתי כי אין לפתות. אם רוצה רבי חיל חצקיל לקנות מעט שטרות מוטב, ואם לאו, אין צורך להכביר עליו מלים! בודאי עתה שעת הכשר! במחיר חמש מאות רבל אפשר לקנות חמשים שטרי לילפפ בעשרה רבל דמי קדימה לכל אחד; מה הם חמש מאות רבל? במשך ירחים אחדים אלה מצצו ממני הרופאים, החובשים והרוקחים, ימח שמם, יותר מחמש מאות רבל: הבן עם הבת חלו את הטיף הכרשי, ובקומם מחלים נפלה אשתי למשכב, ואחריה נכדתי היתומה; כי אם אתרע מזלא, אז אמרו לאלהים: דברו אל הכתל! ואחרי נסים מן השמים, שכלם קמו מחלים, נהייתי ונחליתי אני בעצמי לא עליך! מכבר התפללתי תפלת “ודוי”. שתפי זה קרא “מעבר יבוק” מראשותי. לא נצטערתי כלום על מותי, היום או מחר, המות הוא הכרחי! אך צר היה לי על היתומים שהנחילה לי בתי במותה…והעיקר, לא הכינותי לי צדה לדרך!…העני, בעונותינו הרבים, טרוד הוא משני עולמות: מעולם הזה ומעולם הבא כאחד!
יחיאל יחזקאל התבונן אל מיכה בתנועת צחוק. חשב כי מתלוצץ הוא, אחרי שמעו מפיו כי “האמונה היא כאופן חמישי לעגלה”.
אפרים הבין מחשבות יחיאל יחזקאל ויפן אל מיכה: הרהורי ת-ת-תשובה יפים מ-מ-מאד ב-ב-בית אלהים ולא ב-ב-בהבורסה. אין ל-ל-לנו פ-פ-פנאי! נ-נ-נסה רב-ב-רבי יחיאל יח-ח-חזקאל את מ-מ-מזלך הפ-פ-הפעם!…
ויגער בו מיכה בנזיפה: הרוצה אתה לפתות אותו? ומה יש לפתות? אחת משתי אלה רבי חיל חצקיל, תפסיד ח"ו מאה רבל או תרויח כפלים!
– כ-כ-כפלים?- סתר אפרים דברי שתפו בגערה מלאכתית או עזר אחריו כמשורר מצפצף בזמרת “מתי תמלוך בציון” – מ-מ-מה אתה ס-ס-סח? כ-כ-כפל כ-כ-כפלי כ-כ-פלים! הלא ת-ת-תראה ב-ב-בעזרת הש-ש-שם יתב-ב-ברך!…
ויגער מיכה בשותפו: איך תוכל הבטיח דבר שאיננו ביד כל אדם, כי אם ביד האלהים לבדו? אמור פשוט: אין כל סכנה; למשל כמה עולה לך לשנה רבי חיל חצקיל עטרת, צחוק שטרי הגורל הורשוים, הזכסונים והברוינשויגים ועוד כאלה, שדים יודעים את שמותיהם? בודאי קונה אתה אותם – מכיר אני בך כי רוצה אתה לזכות הזכיה הגדולה – והגורלות ההם הנם באמת כמניח את ממונו על זנב שועל, במחלת כבודך!…
אפרים קרץ עין למיכה כי יתבונן אל יחיאל יחזקאל אשר עצם עינו השמאלית וישלח ידו בפלגות זקנו, הודיעהו כי נמלך וא בלבו.
אחרי דממה קטנה קפל יחיאל יחזקאל מצחת כובעו למעלה וינגב רסיסי הזעה מבין קמטי מצחו ויאמר: יקושתם לי גם נלכדתי: יודע אני כי ת"ק רבל שלי לא ישובו לי עוד; אפס זאת נחמתי רק פעם אנסה ולא אוסיף!…והפעם לא אוכל להשיב פניכם!…
– להשיב פנינו? – עצרהו מיכה בקלסה – באשרך כי אינך אשה!…רבי חיל חצקיל עטרת, חושב אתה כי חסד תעשה עמנו? לא, ריוח תרפ"ט אלפי דינרי זהב אינו עומד לנו להרויח מהעסק. במחלה גמורה! הירא ורך הלבב ישוב לביתו…מי יודע, אם באמת לא ירד המחיר בין לילה והייתי אני ושתפי חטאים! אתה תעשה מספד תמרורים וקול בכי אינו ערב לאזני. מוטב לי לשמוע חרפות וקללות אך לא בכי; הבכי הוא אפיסת הכח, מרך הלב, ממשלת הרגש והדמיון, פה! פוּ!
– ו-ו-ואני אומר – סנן אפרים מבין שניו – ב-ב-בטחו ב-ב-בה' עדי עד.
– בודאי! – ענה מיכה בניחותא, בלטשו עין אל טרפו אשר מכבר בא בין שניו – הבטחון וא אחד מיסודי החיים: אדם מפליג בספינה בים אוקינוס, ובוטח כי לא יטבע; אדם מלוה מעותיו לחברו ואינו ירא פן ימות מחר ואבד כספו; אדם קונה אלפי מאות פוד חציר לבהמה או פשתן, ואינו ירא פן יפול גץ לתוך החציר והפשתן, אלא שבוטחים הם! היראנים והפחדנים בודאי חובקים ידיהם כל ימי חייהם! וטרם ראיתי עשיר פחדן, כאשר לא ראיתי עשיר רחמן ובישן! בין העשירים רק יש פחדנים כאלה: מפחדים הם פן יוָרשו ועל כן יקפצו ידיהם היטב היטב; ומפחדים הם מפני הרעם והברק בדעתם כי אין חוטאים כמוהם…העני בעונותיו הרבים אינו חוטא לעולם; העני צריך לחטא ומכרח לחטא. וכל עברה הכרחית איננו עברה! אפרים, שכחתי הענין, מה רציתי לומר? כן, כן! נזכרתי, הבטחון, הלא כה כתוב בפרשת עמלק: “ה' ילחם לכם ואתם **תחרישון!”** ופרשו המפרשים: ה' יתן לכם לחם ואתם צריכים לחרש את השדה!…
צחק אפרים: ש-ש-שגית מ-מ-מיכה: הפ-פ-פסוק הוא אצל מ-מ-מצרים, פ-פ-פרשה ב-ב-בשלח, ורש"י הק-ק-קדוש לא פ-פ-פרש כך!
– הרבה פנים לתורה! – אמר מיכה, ויפן אל יחיאל יחזקאל: היוצא לנו מזה?
יחיאל יחזקאל דבר, התוכח, התנה תנאים; ומיכה בעצמו יעצהו כי יחדל מהעסק! ואפרים החזיק בכל כח שווי המשקל ביניהם. וסוף דבר היה כי יחיאל יחזקאל פתח צרורו ויתן על יד מיכה חמש מאות רבל, לקנות חמשים זטרי לילפפ.
כאן הזכירוהו כי להם מגיע סרסרות רבע אחוז למאה.
בודאי, בודאי מגיע לכם! – נענע להם יחיאל יחזקאל בראשו, בשומו צרור כספו בחֻבו ויוציא מכיס מכנסיו ארנקי קטן ויפתחהו ויחטט בתוכו ויוצא מטבעות כסף ונחשת אחדים ויושט ידו למיכה ויאמר: לכם מגיע על פי החשבון רבל אחד וחמש ועשרים קפקה, כ"ה קפקה לכל מאה.
ויתבוננו השתפים איש בפני רעהו ויצחקו בבת אחת בקול צחוק גדול, ומיכה הגדיל עד כי התכעכע ועינו נגרה מים.
ואיש שפל קומה עגול ורחב כחבית בעל ערף שמן ועבה, ועינים גדולות כעני העגל וזקן צפוף שחור, עמד אצלם במקלו הכפוף על שכמו ויתבונן…ומיכה אחז בכף ימין יחיאל יחזקאל אשר בתוכה נמצאו המעות הקטנות שרצה לתת לו ויגישנה אל פני האיש ויאמר: בי אדוני, האיש הזה הנצב לפניך, רוצה לקנות חמשים שטרי לילפפ ויתן על ידי ת“ק רבל, וסרסרות תבעתי רבע אחוז למאה, ויתן לי רבל אחד וכ”ה קפקה.
בהתול וחוכא הסתכל האיש בפני יחיאל יחזקאל ויאמר: מאין הוא רבי מיכה, מקדש ברנע או מפומפדיתא?
ומיכה ואפרים צחקו שנית בקול גדול וכמעט רקדו מרב תענוג.
נבוך ונכלם עמד יחיאל יחזקאל עם המעות הקטנות בידו, ובין קמטי מצחו שטף זרם זעה: המתחרטים אתם? עשיתם ממני “חזק”? אדרבה, שבע רצון אני! זכו לימות המשיח!
כאן פג הצחוק, בעיני מיכה נוצצו עוד רסיסי דמעה שבאו לו מרוב חדוה של התפעלות והתרגשות. הצטדק כי איננו מתקלס בבני אדם, יהיו מי שיהיו, ובפרט באיש מכֻבד. הבטיח כי כל היוצא מפיו קדוש. הרשהו לשאל על אדותיהם את כל הפרגמטוטים והבורסאים ויביע לו תרעומות מצדו על חשבו אותם למין תגרנים צירוינסקים, ואת הבורסה לשוק הירקות והבצלים והבצים בצירוינסק; שם אפשר, יש מקום לתעלולים כאלה…
– ולמה זה צחקתם?
– ואיך לא לצחוק? – הלא בעל חשבון אתה בעל מח, בלי עין רעה, חמשים שטרי מנה בני אלף תשע מאות וחמשים רבל, עולה מחירם הכולל לשבעה ותשעים אלף וחמש מאות; ורבע אחוז למאה עולה רמ"ה רבל; החשבון נכון, הא לך עט עפרת ופסת ניר; אדרבה, חשוב בעצמך אולי משגה הוא!…
יחיאל יחזקאל שם שתי כפות ידיו על שתי אזניו מזה ומזה:
יה אלי! צ“ז אלף ות”ק רבל! לא, לא, בלעדי!…
– מה תאמר אפרים הפעם? – צחק מיכה במגינת לב – מה היה לך רבי חיל חצקיל עטרת? הלא ת“ק רבל תשקיע בהעסק, אם תרויח מוטב ואם לאו, כמה תוכל להפסיד – לא יעלה ולא יבוא – מאה, מאתים, כל הת”ק רבל, ואיש לא יזמינך לדין אחרי כי אתה לא תחיב את עצמך בכתב, כי אם המוכר!
חורו פני יחיאל יחזקאל בשמעו כי מיכה מדבר בגלוי, בהדיא על אדות מקרי הפסד. וימהר מיכה וישב לו את הכסף בחזרה: לך לך בשם אלהי ישראל, ואליהו הנביא יפגשך בדרך ושלחתו אלינו! לדבר עם איש כמוך צריכים בראשונה למלא את הכרש בסיר קטניות גדול! פשוט הָחליתי! אפרים חביבי, הנני חש כאב ראש אנוש במקום הזה (בדברו שם אצבעות שמאלו על לבו) מי הגיד לאיש הזה כי כספו לא ישוב אליו עוד? מי לידו יתקע אם לא ירויח בין לילה כפל כפלי כפלים?
ואפרים העמיד גם כן פנים של “חש בראשו וכל אבריו” כביכול: כ-כ-כלך לך מ-מ-מיכה, מ-מ-מצור ח-ח-חלמיש ז-ז-זה לא רק ש-ש-שמן, כי ג-ג-גם מ-מ-מעט מ-מ-מים עכ-כ-עכורים לא ת-ת-תוציא!
– אבל רמ“ה רובל דמי סרסרות! – הצטדק יחיאל יחזקאל – אינני משגע וחסר דעה כזה! רמ”ה רבל? זוהי רציחה! בעד מה? בעד מי? איזה עמל? הלא גם אצבע לא נקפתם!…
ויחר בו אף מיכה: כן דבר! הנך בוכה הפעם על “מי יחיה”. נא נו, זהו דבר אחר! מילא. לא רקדנו עם הדב! בין כה מלכים בשכרך. חושב אתה כי לשם מצוה אנו עמלים? אנחנו נתן עסק זהב בידך, והקב"ה ישלם שכרנו? לא רבי חיל חצקיל עטרת, מידו הפתוחה הקדושה קח נא אתה! אנחנו רוצים לקחת מיד בשר ודם כמונו! רואה אני, חטמך עונה בך, כי אינך פרגמטוט, כי אם שדים יודעים מה אתה! ולולא עשרך וקצר ידיעתך בהנקודות השחורות כפי שנוכחתי באמת, הוה קאמינא כי היית פשוט מלמד, כי באמת לך נאה להיות מלמד!…
ויתחכם אפרים לעשות פשרה! לא כ-כ-כמר ולא כ-כ-כמר! ק-ק-קנה רבי ח-ח-חיל ח-ח-חצקיל החצי!
ועצת אפרים קמה: יחיאל יחזקאל נתן מאתיים רבל קנות עשרים שטרות ומאה רבל דמי סרסרות!
מיכה ואפרים התבוללו בין המון הפרגמטוטים, ובלבו התגנב ספק, כי שלש מאות רבל שלו נפלו בידי רמאים ולא יראה לא שטרות ולא כסף; ותפול עליו אימה ויחשב להתעלף; אולם בטרם התעלף, שבו וימסרו לידו תעודות הסרסר המשבע כתוב וחתום בגושפנקא דמלכא, על קנית עשרים שטרי לילפפ. במספר פלוני ופלוני, ויברכוהו בשעה טובה ומצלחת.
ויחיאל יחזקאל נשא עיניו למעלה ויען אמן מקירות לבו.
ג 🔗
מבית יחיאל יחזקאל נאסף שלום!
צפורה דבורה אשתו לא היתה אשה מלֻמדת כי אם אשה טובה; לא היתה טרקלינית מודרנית כי אם אשת חיל ביתית פשוטה וידעה והבינה את כל אשר נטל על אשה ישרה וטובה לדעת ולהבין. לא היתה נכנעת ומתרפסת, אך גם גאה וגאון לא אהבה. גם בשנה ראשונה אחרי חתונתה לא רצתה להשתמש לטובתה ולהנאתה בידיעתה כי יפה וחמודה היא ובעלה רתוק אליה בגופו ונשמתו, וחומד יפיה ולהוט אחריה. ולא רק אשר לא רצתה למשול, להשתרר ולשים מתגה ורסנה בפיו ולהטותו אל אשר תקפץ – כי גם נתנה לו כח טפי, בהכירה זכותו, המגיע לו כתר גבר; וגם בעת אשר ידעה ונוכחה כי זך וישר פעלה, שאלה עצתו ובקשה הסכמתו לבלי הטיל קנאה. ידעה כי היא ואישה הם שני שותפים בחיים. ולשותפים מבקשים שלום טוב לְוַתֵּר איש איש משלו לחברו.
וגם הוא היה בטבעו איש מנוחה ואוהב שלום, ויוַתּר הרבה לה משלו.
אפס כי קמצנותו אשר הוליד משלח ידו הארור: ההלואה ברבית נטלה ממנו לפרקים מתינותו ותביאהו לכלל כעס:
צרכי ביתו המרֻבים, הבלתי הכרחיים לדעתו, המותרות, הסבו לעתים רחוקות רגז בינו ובינה.
וגם היא לא היתה גרגרנית פזרנית, רק רצתה ללכת שלובת זרוע עם העת, עם העולם. לא רצתה להקדימם לרוץ לפניהם, אבל לא רצתה לפגר מלכת ולהשאר אחריהם: אהבה כלי בית נאים ובגדים נאים, ומבשל נאה, ולהראות נדבת לבה לעני ולגר, ליתום ולאלמנה, למען הִדָּמּות לבריות. הבינה כי זה כל האדם, ותכלית היגיעה ועמל בעולם, ותכלית הממון איננו כנוסו כי אם פזורו.
והוא לא נגע מעודו בחשבון צדק כזה; הוא ידע אחרת, כי תכלית הממון הוא הממון; וכלים נאים, בגדים נאים, צעצועים יקרים ומאכלים ערבים ויקרים הם רק שטרי הכסף בגנזך הברזל. לבן אדם, לפי דעתו הקבועה בלבו, צריך להיות רק יכלת להשיג כל יקר, כל תענוג ונעימות ולא **רצון! ** לדעתו רק היכלת לבדו מענג את האדם כרצון וכמעשה; והעיקר הוא הממון שהוא מקור היכלת. ובלי ממון אין יכלת, אין חשיבות, אין מבטח עז בחיים, אין כח, אין ידידות ורעות ואין מאומה. והראיה כי בעל הון אחד הודך תחת רגליו אלפי עניים, וכלום ראה עריצים עניים. אפיסת הממון הוא אפיסת הכח, ואפיסת הכח הוא פרוד היסודות, ופרוד היסודות הוא המות.
ובגלל חלוקי דעות אלה נפלה לפעמים תגרה בביתו, אך לא השאירה אחריה עקבות רוגז ומשטמה, ואפילו תרעומת כל שהיא. היא היתה רק כמטר בקיץ: העננים הריקו מים ויתפזרו, ותכלת השמים הופיעה שנית והשמש שב להאיר.
פעם הביאה מורשו אספקלריה יפה, עד כי גם דעת שונא מותרות וצעצועים כיחיאל יחזקאל התרחבה: בודאי נתת במחירה שלשים רבל!…
והיא התיצבה מול האספקלריה, הסתכלה בה, ושתי כפות ידיה תמכו שתי צלעותיה. התרגזה כביכול: הוי! הוי! הגברים, איני יודעת מה הם הגברים: אספקלריה, קומתה ארבע אמות, רחבה אמה וחצי, מסגרתה אלון שחור שהיה שרוי בנהר מאה שנה, מעשה פקעים, ועמודים מחֻטבים ועל ראשה כתרת ומלמטה כרכב אבן שיש צחורה כמעשה שלחן, וארגז בתוכו, ועבי הזכוכית אצבע. כה לא יכאב עלי ראשי כאשר לא תקננה גם במחיר חמשים רובל!…
עורקי יחיאל יחזקאל רעדו, נחירי חטמו התרחבו, כמו רצה לבלוע בשתי נחיריו אלה אותה ואת האספקלריה יחדו.
אמרה כי שלמה במחירה ששים רובל. כחשה לו: כפלים נתנה: מאה ועשרים רובל, כי אהבה תמיד לקנות עדית.
והוא נעוה משמוע: בכל העולם לא נשמעה רציחה כזאת: אספקלריה בת ששים רובל? שערוריה!
שתי כפות ידיו שם על ראשו, כמנהגו בשעת כעסו. נפל על הדרגש וישם וישאף ויהמה…
עבר יום. חמתו שככה ולבו נגפהו על ההתנפלות, ויגש אליה וישלח שמאלו אל סנטרה וימינו אל שכמה. אך היא השתמטה ממנו בחרי אף כביכול: מה לך ולי? הלא רק שפחה אני בעיניך או פילגש שאין לי כל שליטה על רובלים אחדים נבזים ונמאסים!…הלמעני קניתי את האספקלריה? לך בת בלי עין רעה… עוד שנה, עוד שנתים, צריך אתה להיות מחֻתָּן. אנשים צריכים לכנס אל ביתך… האספקלריה איננה מותר כי אם הכרח קיצוני! גם פסנתר נחוץ! יש משלמים רבית ויחצו בחובות עד צואר, וקונים פסנתר ושוכרים מורי מוסיקה, ואתה, רק בגנזך הברזל כל מעיניך!…
וסוף התגרה היתה התרפסות מצדו והתפיסות מצדה, וחבה ודבקות כפולה מצד שניהם.
תגרות קטנות וקלי ערך כאלה היו כמין סגֻלה להתחדשות והתחזקות האהבה והשלום בביתם.
והפעם באו ריבות וקטטות לביתם, לרגלי מרים בתם היחידה בראשונה, ולרגלי עסקי הבורסה באחרונה:
הוא רצה בעוד מועד לקבל נחת מבתו, כלומר: לקבל הנאה ממנה, לנחול כבוד על ידה, להראות לבריות גדלו ותפארתו, כי הוא מחֻתנו של הגביר החשוב הקבלן של הגדוד הדרגוני בינוש מגדיל, אשר בפקידי צבא מתקלס וגינירלים משחק לו. ובנו הבחור, בן פורת, משי דק, נחנך בפרנקפורט דמַיִן, מנֻמס בכל התגין.
והיא, מרים בתו, לא פצתה פיה, לא הנידה שפה, רק במבט בוז אחד, בסקור זעם וקלסה הביעה לו מחאתה העזה והנמרצה וחובש מבטו.
למי כח הלשון, למי כח ידים, ולה היה כח ענקי וגבורה נפלאה בשתי עיניה.
והוא ידע כי מחאתה איננה עלולה להשתנות בשביל כל השתדלות שבעולם.
ואם אין להכות את הסוס, מכים לשכך כעס את מוטות הקרון: הוא כלה חמתו בהאם. הוא אכל אותה בכל פה כחלודה את הברזל על בלי פעלה בדברים על בתה.
והאם אמרה כך: במדות ודרך ארץ יש להורים זכות ומשפט לצוות על בניהם ובנותיהם: ובנוגע לנשואין, יוכלו רק להביא להם עצה, והני מילי, אם ישאלו אצה מפיהם…
להאם הפשוטה הבלתי מלֻמדה היה הגיון בריא, השקפה ברורה, ושכל מקורי שלא לותה מאחרים. והוא אמר כי בתה השפיעה עליה. וינהם ויתמרמר וילטש לה איני נמר צמא לדם. כאש בערה בו תאותו להיות מחותנו של הגביר בינוש מגדיל הקבלן של הגדוד הדרגוני.
וכאשר ענה בלהג שפתיו את נפשה קמה ממקומה בחרי אף: הלא אתה הנך אב, כמוני אם. דבר אתה עמה! היא אינה רוצה! ומה תפעל?
ויתמרמר יותר: מה זאת אינה רוצה? הן לא ראתה אותו! איך אפשר למאס בדבר שלא נודע ולא נראה? מדוע רוצה הבחור בטרם ראה אותה?
– יען כי הוא רוצה בה בטרם ראה אותה, אינה רוצה היא בטרם ראתה אותו!
זהו טעם מספיק!…
– לשוא חיל חצקיל עמלך: אשר ייטב בעינך לא ייטב בעיניה: לה עינים אחרות וטעם אחר! הסבה מספקת: אם הבחור ישר בעיניך יודעת היא כי אין כמוהו לָרֹעַ!
– בן הגביר בינוש מגדיל? הלא אין דֻגמתו בפלוצק: עושר וכבוד!
– בעיניך הוא “מי יודע מה” ובעיניה הוא קבלן חולק עם נבים, נותן שוחד נבזה ומכסה חמס על ששה מליונים יהודים עשוקים ורצוצי משפט. דבר עמה ובארה לך!…אינה רוצה בן יחיד מפֻנק, בחור “משי”, אם גם מודרני הוא!
– ומי ימצא חן בעיניה? דוקטור? הנני מרֻצה: יהי דוקטור! בחמשה עשר אלף רובל אפשר לקנות סחורה יפה כזו!… אם כי גוי גדול כותב בשבת עובר במרכבה ביום השבת, ואינו מניח תפילין ואוכל טרפה שוה הרבה יותר!…
– בתך מכבדת את הדוקטורים כאשר תכבד את בנו של בינוש מגדיל!
– אולי יישר בעיניה שאר בשרך התכשיט מרקוס המסגר המוכנאי על הקטר במסלת הברזל?…
– ומה הדמה? דבר רחוק הוא? אפשר! על פי טעמה ונימוקה יישר בעיניה איש עבודה ועמל, שאיננו מקהל הפרגמטוטים והאצילים העצלים, כמרקוס קרובי, הרבה יותר מבנו של בינוש מגדיל עם אשכנזיותו וקידותיו הנימוסיות ואפילו מהדוקטורים, שלפי דעתה הנם תגרנים רמאים ככל התגרנים…
ויך בשתי כפות ידיו על כובעו מזה ומזה ויתרחץ בשעת גסיסה: שרה כזאת צריכה להיות בת יחידה! אלה המכות אשר הכוני ידי! זוהי תורת גריגורי אסטפוביץ, אשר ענית את נפשי לקרוא לו להיות מורָה ומדריכה ואני שמעתי בקולך!…
אך טרם נואש לקבל נחת מבתו: בעקרו דירתו לורשו, היתה ראשית דרכו לארשה לאיש.
לו סרסרו חתן וַרְשַוִי: בחור עומד ברשות עצמו, סוכן לבית פרגמטוטי נירנברגי ויוצא ונכנס בהבורסה. מאביו ירש שלשים אלף רובל מזומנים וחלק רביעי בבית רם ונשא בעל חמש קומות, ששויו למצער חמשים אלף רובל. על דבר הנדוניה לא דבר, העיקר אם תמצא הנערה חן בעיניו, כי כסף יש לו בעצמו.
ובגנבת דעתה ראה אותה, ויפיה להט כל קרביו, וישלח רץ אחרי רץ, להביא העסק לידי גמר.
ומציאה כשרה כזאת שלמה לו נחומים תחת בנו של בינוש מגדיל.
ותבוא הבת ותובישהו משברו גם הפעם, גמבט בוז וזעם אחד.
וכאשר פתח שפתיו עמה העידה בו כי בל יוסיף לדאוג לעתידה, וכי מוחלת היא לו גם את חמשה עשר אלפיו נדוניה ושלֻחיו.
והאם שקלה גם אז למטרפסה.
והאם היתה אחראית גם בעד הדבר הזה:
פתח בפתח גר איש צעיר, בעל בית תעשיה לכבוסים. פעם ראה יחיאל יחזקאל, איך הניע ראש למרים בעמדו על מעקת מעונו קלוי ראש חגור סינר תכלת; והיא בעמדה על המעקה השיבה לו גם כן קידה של כבוד ורצון, ואחרי כן ישבו איש מול רעהו וירבו שיחה כשעה תמימה.
וירתח דמו בקרבו וירב בצפורה דבורה: רגש הבושה פס מקרב לבה! להתרועע עם חיט נבזה! אחת משתי אלה: או אני אעזוב את המעון, או אכריח אותו לבקש מעון אחר: אוסיף מאה רובל לשנה על מעונו, ובעל הבית יצוה עליו לפנות לו המעון. עזות כזאת!
כשל כח צפורה דבורה לשמוע דבריו המלאים סכלות ומרירות ותירק שלש פעמים ותשט מעליו ותעבור.
ירחים אחדים היה צולע שלום ביתו על ירכו, והפעם נפל ולא יסף לקום:
בשמעה מפיו דבר מקנה השטרות בהבורסה, התחילה היא בריב: פוחז, בתתך דינר לכלכלת ביתך, שותה אתה דמי ותתרחץ בדמעותי; הנך רב ומתקוטט ומתמרמר, כמו לקחתי את הכסף לפזרו בסוד עליזים, בקונדיטראות או לתיטראות; ולהשליך שלש מאות רובל בטיט היון, למלא כיס רמאים נוכלים כאין היו בעיניך! לו קנית בהכסף זוג ארונות לבגדים, או מעט כלי בית אשר חסרונם מרגש בעיר גדולה ומודרנית; או למצער להחליף את הערשות אשר מכבר אכלן סס-בחדשות, או גם פסנתר שלא היה דבר שלא בעתו. כמה בנות יש לך? הלא רוצה אתה להתחתן בעשירים!…
היא לא התקוטטה בו על הכסף, כי אם על העסק; הוא מחאה נגד מסחר השטרות, נגד העול והתרמית.
החריש הפעם. הכיר צדקה, דבריה עברו רוחו, לא בשביל כי נואל וחטא לסכן את הונו בעסקים בורסאיים, ולבצע בצע בדרך נלוז כזה בלי כל עמל, כי אם בשביל הכסף אשר מכבר נואש ממנו, הצטער על היזק של שלש מאות רובל. מוסר כליות הציק לו ביום ובלילה, ואנחותיה ואנקותיה של צפורה דבורה, כל אוי, כל אבוי אשר יצא מחָזֶהָ היו לו כדורי נפץ אשר רסקו אבריו, פוררו מגויתו אברים אברים.
ותגרות בביתו היו תכופות כמעט בכל יום, וחטאו אשר הכיר הכניע מעט את כחו וגבורתו, וילחם רק מלחמת מגן.
כשבוע ימים אחרי הוקשו בפח הסרסרים קדם אשמורת, כי חלילה היה לו ליל עמל ונדד שנה. תגרה גדולה היתה אז בינו ובין צפורה דבורה, מראהו היה כחולה קם מערש דותו: פניו היו כחושים ירוקים, עיניו היו מלאות טרי. נוגות וקבורות בחוריהן. התפלל בנפש דואבת, יצא, נשק את המזֻזה וישם פניו אל רחוב המלכים, אל הבורסה.
והבורסה היתה סגורה, עליו היה לחכות עוד חמש שעות אך לא שב הביתה לאכול פת שחרית או לשתות למצער כוס חמים. מר נפש לא ישים לב לאכילה ושתיה; הוא נכנס אל הגן הזכסוני ויחכה על אחד התכתקים ולבו נדכה אז כלב אֵם שכולה בלכתה לבית החולים לראות את שלום בנה השריד הנוטה למות, ויראה הוא פן תמצא את יחידה מחמד נפשה שוכב מכבר על גבי קרקע באהל המתים, ותחתיו יֻצע שבלי תבן ונרות דולקים מראשותיו.
שני שוטרים החליפו משמרתם על יד השער, והוא ישב על מקומו. חמש השעות היו לו חמש שנים. לא היה תאב כה לדעת אחרית שלש מאות רובליו כאשר שאף לראות את עוכרי נפשו, את הסרסרים ולהנקם בם למצער.
לרוחתו הגיעה השעה העשירית ודלתות הבורסה נפתחו לפניו. הוא היה מעשרה ראשונים. בהביטו אל המקום אשר עמד לפני שבועים ימים, המקום אשר קרהו האסון וירגז ויתקוטט בנפשו: לו פזר מחצית הכסף להכין מלבוש למרים או לו הוסיף החלק העשירי למלמד בניו לזמן הקיץ, הוא בכה פשוט והתחנן כי אין לו פרנסה, והוא הקשיח את לבו, הוגהו: ידע כי כמה וכמה שיתן לו לא יעזבהו, קמצנותו השתיקה את תביעת היושר, הבטיח לו כביכול כי אם יהיה שבע רצון, אז יתן לו מתנה, ובשעת הבטחתו ידע כי יכזב בו. זהו מנהג כל העשירים לעשוק השכר ולהשליך אחרי כן החלק החמישי מהעֹשק בתור מתנה להראות כי נדיבים הם; או גם לעשוק את המתנה אשר הבטיחו…ואשתו היא סובלת…בעד כל רובל ישתה את דמה…ושלש מאות רובל נתן לרמאים! “רבונו דעלמא כלא, מה היה לי אז? איפה הייתי? חכו נא ממזרים, נקם ושלם!”.
ובחשבו איך להנקם מצריו – והנה יד שלוחה אליו מאחוריו על כתפו. הפך פניו וראה, והנה מלאך המות שלו, בזקנו הנחשתי וחטמו הגס והאדום ועיניו המאזרות זיקות, ואצלו עומד גם שותפו אפרים כבד פה, השטן הנורא אשר עמד על ימינו לשטנו, האשמדאי בעל הזקן המנוול והפנים המקֻמטים אשר בין כל קמט צפונה רמאות, ערמה ונבלה, עומד וְחַיך וחשף שניו הרקובות והנאלחות, וירתח דמו, אגרופיו התלכדו מאליהם. נכון היה להתנפל עליהם קבל עם ועדה, לשבור שניהם ולתלוש זקניהם, ויהיה מה שיהיה. ובהביטם עליו, ועיניו נפגשו בעיניהם חשב בלבו: ההנכם פה שנית נקלים, ממזרים, ימח שמכם וזכרכם? התנסו שנית דברי גנבתכם באזני? אדרבה, רוצה אני!…נסו נא וראיתם איך יהודי צירוינסקי מחלק חבלם באפו…
אפס כי מחשבתו הזועמת הזאת נגוזה כאשר צהל מיכה הצהוב קולו בתקיעת ימינו: בקר טוב ונעים רבי חיל חצקיל! נא, ומה תאמר היום? הרואה אתה?…אפרים, הסתכל נא, הבריה הנאה הזאת הנהו ברוגז עמי! לו עוד מגיע עודף: לנו גרמת רבי חיל חצקיל הפסד של קמ“ה רובל, אולם לך ארבעים פעם קמ”ה רובל, הנך מלא רוגז! היינו דאמרי אינשי: “מי שיש לו שחין בראשו הוא מסלסל בשערו!”.
נדמה יחיאל יחזקאל מרב כעש ורצח, עיניו עופפו בחוריהן כעיני כפיר פצוע.
אפרים הושיט לו סיגר הבנה וידלק לו מדלקה: כ-כ-כעת רבי ח-ח-חיל ח-ח-חצקיל, ת-ת-תשלם מ-מ-מעות הרבי!…
– לא אפרים, עטרת, סתר מיכה את דבריו – רוח יהודיונים כאלה תכנתי! לא כה דברי הגמרא הקדושה: “אם תכתוש את האויל במכתש”, אינני זוכר סיפא דגמרא!
וידחפהו אפרים במקלו: מ-מ-מה היה לך מ-מ-מיכה? איזו ג-ג-גמרא? חדשה! פ-פ-פסוק הוא ב-ב-בתרי עשר!
– אכן צדקת! – ענה צחכה בשימו אצבע ימינו על מצחו כרוצה לזכור נשכחות – התאמין רבי חיל חצקיל כי בימי בחורי הייתי אחד מחסידי קוצק? ואם כן, הלא תבין כי שם התנ“ך היה לי לחגא. אני למדתי רק גמרא, עד כי ירקתי עליה ואכנס לבית מדרש הרבנים הורשוי. רבנים טובים הספיק בית המדרש הזה לישראל! אני אהיה לך לדוגמא… הבית סֻגר, ואני ככל התלמידים נשארנו: “לא דגים ולא סרטנים”, ממטיף ורב עד סרסר בהבורסה… מה תאמר רבי חיל חצקיל? שנים טובות, אוי ואבוי! במוחי ערבוביה משונה: גמרא, תנ”ך, צ’וקה, מיצקביץ, רמב“ם וכדומה; והרפתקאות דעדו עלי, לא עליך, הקהו את זכרוני, ומה בכך? אי ידיעתי איזה מראה מקום בתנ”ך ותלמוד לא קלקל כלל את הענין, כי אם אתה בעצמך! כאשר עשית לנו כן שלם לך אלהים! כה תהי אחרית כל צרי עין הרוצים רק לחיות ולא להחיות, ואומרים כי כל העולם כלו לא נברא אלא בשבילם: רק עינם צריכה לישון, רק קבתם דורשת מזון, ודוקא מן המובחר: ברבֻרים אבוסים, קוקים מטֻגנים, יין משומר וסיגר יקר, וכל תענוג ונעימות הכין הקב“ה רק בשבילם; ולזולתם מותר הוא גם צליל לחם שעורים וזנב מלוח! לאבד בידים ד' אלפים ות”ק רובל בשביל קמ"ה, יוכל רק יהודי צירוינסקי! “שישו בני מעי!” כמאמר הנביא.
בכל כחו קרא אפרים תגר: איזה נ-נ-נביא? ב-ב-בקינות לתשעה ב-ב-באב!…
לו יהי כדבריך! – ענה מיכה בלשון גנב משיב גנבה לבעליה בהתפשו ביד – אולם למאי נפקא מינה? הזוכר אתה אפרים? התחננו אז לפניו, פשוט כלפני גזלן, כי יקנה חמשים שטרות; והוא הקשה את ערפו כאבן. לעולם יהי אדם רך כקנה! אפרים בעל תנ"ך! איה מקום הפסוק? בנאמנות רבי חיל חצקיל, אני ירא לאמר פן אתפש בכפו!…
ויחיאל יחזקאל הנבוך הרגיש דבר מה, אך לא ידע מה. לשאול לא רצה פן ישמע מענה לא טוב, ויזיע, וימח בלי הרף זעת מצחו וחטמו.
ומיכה אמר: אין פנאי רבי חיל חצקיל! אמור מה רצונך: למכור זכות עשרים שטרותיך ולקבל מאתים רבליך אשר לבך היה חרד עליהם, בצירוף שלשת אלפים רֶוח, או לחכות עוד ימים אחדים?
מבוכת יחיאל יחזקאל התבלטה יותר ויותר על פניו, במה שעמל להסתיר מבוכתו ולהֵרָאות במנוחה.
– מה אתה חושב, עסק רע עשית? כן גרם מזלך ה“טרפה”! עליה כבירה כזאת: ק"ן רבל לכל שטר טרם קרה בהבורסה! לו חכמת אז לפני שבוע ימים, רבי חיל חצקיל, הוי, אפשר היה למלא פשוט חביות זהב ולהתקלס בתבל ויושבי בה!
נאנח יחיאל יחזקאל: מדי שבוע הוא קוצץ תלושין משטרי הערבון, ובקחתו המספרים בידו דאבה נפשו כמו נגש להגיד לחרב את עוללי טפוחיו, למען יהיו לברות לו. מה לו חביות זהב? די לי תרקב דינרים!
ויאץ בו מיכה: מה אתה חושב? על אדות החתוך אם יש לו קורקבן במעיו? אמור! אם יש את נפשך למכור, הבה תעודת המקנה, והשגת מזומנים טבין ותקילין!…
מיכה ואפרים נעלמו עם תעודת המקנה, ויחיאל יחזקאל חשד אותם: הסרסרים הממזרים יתלוצצו; כי איך יוכל היות כדבר הזה? שלשת אלפים רבל הרויח במאתים רבל? ויהי את נפשו לדלק אחריהם ולשלם להם במעלליהם, אפס כי ראה בעיניו כי נאחזו בסבך משא ומתן נלהב את להקת בורסאים, ומניעים ידיהם וכתפיהם ומתמרמרים וצועקים ומתפלפלים והודפים ונהדפים, ועתר ענן הקטרת עולה מפיהם, ותוקעים יד ומדברים בחצי גערה וחצי צחוק ועושים תנועות משונות, פעם של תחנה ובקשה ופעם של תוכחה או תקיפות; ואחד הבורסאים שם זרועו על שכם מיכה וילחש לו באזניו; והאחרון התעורר, ויושט לו ימינו, ויחדו הפנו אל לשכת הסרסר המָשבע, ואז נוכח כי דבר הוא ולא לצנות בעלמא.
חצי השעה אשר שהו בלשכה, ארכה לו כיום תמים, עמד על מחטים או על גחלים לוחשות; עיניו שמרו על דלת הלשכה אבל לשוא, כי יצאו דרך הדלת השניה אל האולם, ובטיסה אחת עברו דרך ההמון הצפוף ויהדפו על ימין ועל שמאל; פני מיכה היו מכוסים ביזע, וחטמו ולחייו היו אדומים ככרבלת תרנגל, כמו יצא זה רגע מבי מסותא, וימינו נשואה למעלה וצרור שטרות בחפן.
– בכל כחי – אמר מיכה בקפלו כרכב מגבעתו למעלה ממצחו הַמְיֻזָע – שריתי עם הגנבים האלה, מיתה משונה עליהם בעגלא ובזמן קריב – ואוכל! מכרתי כאשר רציתי אני!
בדברו מנה על יד יחיאל יחזקאל שלשים ושנים שטרי כסף חדשים תאוה לעינים, במראה הקשת בענן.
בידים רועדות ועינים תועות וראש סובב, חטף את הכסף ויחביאנו בסתר חֻבּוֹ.
– ל-ל-לנו מ-מ-מגיע ש-ש-שנים אחוזים ל-ל-למאה.
– ארבעה וששים רובל – מלא מיכה אחרי שותפו – ראה נא, איננו דורשים חלילה גם קשיטה אחת יתרה!…
בגרון ניחר העיר יחיאל יחזקאל מצרו: הלא מצד הקונה לקחתם רבע אחוז למאה ממחיר הכולל ועולה יותר ממאתים רובל!
חמת אפרים התלקחה: וב-ב-בכן, פ-פ-טור?
– אינני פוטר את עצמי – אמר יחיאל יחזקאל במעט תקיפות – אבל גם שלשים רובל די לכם! כמה הרוחתם על עשרים השטרות האלה? לפני שבוע מאה רובל מידי, ומיד המוכר גם כן דבר מה, ומיד הקונה דהאידנא, הרי לכם קרוב למאתים וחמשים רובל או, טעיתי, קרוב לשלש מאות.
– חיל חצקיל עטרת! – יעצהו מיכה בחמה מסֻתרת – מנה את שניך בפיך ולא את כספנו!
– אינני מונה, רוצה אני לתת אחד אחוז למאה! איפה כתוב שנים אחוזים? בשלחן ערוך שלנו או שלהם? כמה צריך אדם להרויח בחצי שעה, או גם שעה, או אפילו שעותים? הלא די והותר שלשים רובל! כמדומה לי כי גם פרופיסור מנתח כוסיליוב לא יקח יותר!
ומיכה הוריד את כרכב מגבעתו על מצחו וירב בו: עזות מצח עוברת כל גבול! איך תעיז פניך להיות כפוי טובה כזה? איך יעיז פרצופך ה“טרפה” להביט בפנינו? כמה עמלת אתה, עַוָל לא ידע בֹשת, על שלשת האלפים? הלא צריך היית, לו היה מעט יושר ונדיבות בקרב לבך, להוציא מאה רובל ולתת לנו! פו !פו! לא לחנם אמר שלמה הע"ה: טב לבישא לא תעביד!
וואפרים גם בהיות מוחו טרוד בעניני ממונות, לא יכול למשול ברוחו, בשמעו עם-הארציותו של שותפו ויקפץ ויקרא: איזה ש-ש-שלמה? מ-מ-מה שלמה? ח-ח-חלום ח-ח-חלמת? אג-ג-גדה היא ב-ב-בעין יעקב!
ה“דבר אחר” הצירוינסקי בלבל את מוחי – הצטדק מיכה, בשימו אצבעו על מוחו.
סוף כל סוף נתן יחיאל יחזקאל ס“ד רובל, וישכח גם להושיט ידו למטיביו, ויפלס לו דרך בתוך העומדים בעזרה, וימלט כנס מתוך הפכה, ויעל על מרכבה, ויצו לדפוק בסוס. דמיונו הפחידהו, כי הסרסרים ידלקו אחריו והדביקוהו ודרשו את הכסף בחזרה, ויספרו לכל עובר ושב כי התעללו בו בצחוק למען שעשע את נפשם מעט; או יעלילו עליו כי גנב את הכסף; ולראיה יודיעו להשוטרים של הבולשת את המספרים שבהם נסמנים ל”ב השטרות, אשר בצדיה מראש רשמום בפנקסאותיהם, ויסגירוהו בידי הבולשת; וסופו להאסר בגדוד האסירים; וביום קיץ ישֻׁלח בלוית שוטרים מזֻינים לטאטא צנורות הרחוב, ובימי הסתו – לפנות השלג ולנקר הקרח.
דמיונות כאלה בלבלו את מוחו, עד כי פנה אליו הרכב ויצוהו לרדת.
אז התעורר. ובבואו הביתה בשלום בלי פגע, התבודד בחדר משביתו, ויסגור הדלת בעדו ונעל, ויגע בכפת המנעול לראות אם הטיב לנעול, וינענעה פעם ושתים, ויסר כובעו מעל ראשו ויתלהו על המפתח לבלי יוכל איש להביט בעד החור, כי חשד חדש נכנס אל לבו, כי שטרות מזויפים נתנו לו למען התגולל עליו, ויקח זכוכית מגדלת העשויה לכך, ויבדוק את שטרי הכסף וירא כי טובים הם, ואז טלטלהו חשד חדש ומוזר כי הסרסרים נתנו לו באחיזת עינים נירות “אשר יצר” תחת שטרות.
ובהוכחו באמתתם, וכי הרויח באמת שלשת אלפים רובל ויצא אל המזונה, וינענע באויר את כל השטרות כאומר: ראי אשתי, זהו הריוח של שבוע אחד!
חכה להתרגשות עזה מצדה, כי תרקד מרב חדוה ונפלה על צואריו בחבה וקראה: עתה רואה אני אישי החביב כי גבר חכם הנך, הבה אשקך!
אך מה נקטה נפשו בקראה בזעם אפה: פוחז! מה הראית לי? כסף אשר זכית בצחוק קלפים? יש זוכים בן לילה אחד הרבה יותר! כסף נמאס, טפו! גרוע מעבודה זרה, אסור ליהנות ממנו! אסור כחזיר! אבל חכה נא!… כן דרך הקלפנים, בפעם ראשונה נותנים הם להפוחזים הנבהלים להון צעצוע יפה, נותנים להם להרויח; ואחרי כן יציגום ערום ועריה בושת…
אז הרגיש כי לבו נתק ממקומו. זרם תוגה ופחד שטף ועבר בכל עורקי גופו, פניו נהפכו למראה שעוה, וברכיו רעדו. ישב על כסא, רצה לענות לה דבר, אפס כי ראה כי לבדו הוא בחדרו.
ד 🔗
השעה הרביעית אחרי הצהרים.
יחיאל יחזקאל ישב אז במזינה וילחם לחם הצהרים לבדו, לא בחברת בני ביתו; כי הם נשמטו ממנו מעט מעט אחד אחד: צפורה דבורה אשתו ברוגז עמו בשביל הכסף הנמאס שהביא הביתה, שהיה בעיניה אסור כחזיר, שזכה בצחוק הקלפים לפי דבריה; למרים בתו היו עמו חשבונות הרבה שלא באו לידי גובינא, או לידי פשרה למצער: חשבונות פרטיים, חשבונות לאומיים, חשבונות אנושיים וחשבונות תרבותיים, ובשביל כל החשבונות האלה לא היה לו כל חשיבות בעיני אם גם רחמתהו; כי לאיש אמת וישר אפשר לכבד שונאיו ושנואיו ולבזות אוהביו ואהוביו; ושלשת בניו, אשר הגדול היה קרוב לשבע עשרה, והצעיר – לשלש עשרה, גם להם היו טענות ותביעות עליו, מאז נפקחו עיניהם לראות ולהבין ואזניהם לשמוע דברי אחותם: הם שאפו ללמוד ולהשכיל ולהגיע למטרה, והוא פטם אותם ברוחניות: במסכת כתובות וקידושין וכדומה; ובחמריות – בגלוסקאות וחמאה וגבינה שויצרית וצלי קדרה; הם רצו לקנות ספרים מועילים ללמוד וקריאה – והוא קנה להם תפילין מעור אחד עם רצועות עגל עבות ורחבות; או הכין להם – להבדיל – מכנסים רחבות ונעלים חזקים לא יקרעו, וכאשר נסו להציע לפניו פעם תביעותיהם, ויסתם את פיהם באגרופו, ואסר עליהם את הדִבֵּר, כדרך כל אלה הרוצים לחנק את האמת והצדק.
וכה רחב הפרץ בינו וביניהם עד כי חדלו מדבר עמו ולהפגש אתו, ולא עמדו יחד על קרש אחד; ומה גם לאכל לחם יחדיו; ולא רק ביום חול, כי גם ביום השבת. אולם גבר היה בפניו כי לא שם לב למצבו בקרב משפחת ביתו: הוא ישב וילחם את חצי אוז רך, וישר לו ויוכל, ולא השאיר לו שריד, וגם את עצמותיו גרם. וכאשר הציגה הבשלנית לפניו על השלחן קערת מרק, ועליו צפו שקדים מטֻגנים בשמן, נהפכה ליבשה בשתים שלש לעיטות; וגם לסף הלביבות הממֻלאות בשר ומטֻגנות בשומן אִבֵּד כל זכר ברגע אחד.
ובהיותו טרוד במלחמתו זאת לא ראה ולא הרגיש כי מיכה הצהוב ואפרים כבד פה נצבים עליו ומתבוננים אל כחו וגבורתו.
– ב-ב-ברוכים היוש-ש-בים! – הפתיעהו אפרים.
יחיאל יחזקאל נבהל וישא את עיניו וירא והנה אנשי בריתו, ויען בשפה רפה: “ברוכים הבאים”, ובלבּו חשב: לכו לכם בשם ה'! מהיום והלאה דבר אין לי עמכם ועם הבורסה ושטרי המנה!
– יהי שלמא רבה! – קרא מיכה גם הוא ויט ראשו הצדה על כתפו, ויסתכל בפניו בקלסה כאומר: הכן הוא. עול לא ידע בֹשת? חטפת נתח שמן, שלשת אלפים רבל, ותעש “ויברח”? הכה עושים אנשים פרגמטוטים אשר רגשי כבוד אדם להם? פה פו! בוש והכלם!
– ההנך ברוגז עמי? – שאל מיכה בחוכא – או אינך שומע? בודאי רבי חיל חצקיל הנך שקוע ברמב"ם קשה? יהי שלמא רבא!
יחיאל יחזקאל הרגיש ב“יהי שלמא רבא” שלו תוכחה נמרצה זאת: מעשה נערות לחטוף בצחוק הקלפים זהובים אחדים ולעזוב את החבריא, ולברוח הביתה ולהתחבא תחת סינרה של האם!
– דמינו כי חולה אתה ח"ו – אמר מיכה בסקור עין לשותפו – בנוה שבעולם אדם מפסיד מעותיו במקום פלוני, שוב אינו חוזר שם; מתירא הוא, אבל אתה הלא שבח לאל בורא עולם, לא הפסדת כלום, ומדוע התחמקת זה שבועים ימים? אם כן ידענו כי הדבר איננו חלק, ונבוא לקים מצות בקור חולים, אפס כי לא מסתיע מלתא: החולה יושב ואוכל כבן אדם ושותה כבן אדם, ובלי ספק גם פרה ורב כמה שנאמר…
בלי תרעומת קבל יחיאל יחזקאל חדודי מיכה ועקיצותיו. ויבקשם לשבת, וישאלם: מה נשמע חדשות בעיר?
הכל על מכונו! – ענה מיכה – העולם כמנהגו נוהג ושוטים שסרחו ראויים הם להשליכם לכלבים!…עתה אמור נא, מדוע הוקרת רגלך מהבורסה?
– האחרתי את היריד?
– אוי אוי אח-ח-חרת! – קפץ אפרים בחמה גלויה – אל-ל-לפים רב-ב-בות אב-ב-בדת מ-מ-ממש ב-ב-בידים!…
ומיכה סיע לשותפו: אינך מאמין? רבי חיל חצקיל עטרת, יחנני רבון העולמים בהחלק העשירי מההון שהרויחו גוברין יהודאין בשבועים אלה בהבורסה, ואז לעגתי גם לגדולים וטובים ממך!…
אות-ת-תיות מ-מ-מחכימות!- קרא אפרים, ויוציא בהתלהבות מחיקו גליון ציר הבקר, ויפרשהו על השלחן וירכב משקפיו על קצה חטמו ויראה באצבע על מקום הידיעות הבורסאיות – ק-ק-קרא וראה ודע כי מ-מ-מַתָּ כ-כ-כדאמרי אנשי…
הר נפל על יחיאל יחזקאל בראותו כי באמת עלה שער השטרות, ומיום מכרו עשרים שטרותיו עד היום יש הבדל גדול! זהו פשוט היזק של כמה אלפים רובל.
– עד מתי יעלו השטרות האלה? – שאל כדי להשלות את נפשו ולהרגיע רוחו הסוערת מקנאה.
ויען מיכה כמתַּמם: האם נביא אנכי? אני יודע את אשר קרה, ואשר יקרה, אני חושד בהקב"ה בעצמו כי גם הוא אינו יודע! היוכל לדעת את אשר בחירי יצוריו יגרמו בעונותיהם ובזדון לבכם? נעלה מעל כל ספק כי שטרי לילפופ יעלו עד שלשת אלפים; הכל לפי ערך הדוידנד השנתי.
– אבל, חוק הוא כי כל דבר שיש לו עליה יש לו ירידה; סוף כל סוף תבוא קפדה על השטרות ובעליהם!
– סוף אדם למות, ואם כן יחדל מחיים בזכרו כי סופו למות? אולת! כל זמן שהנשמה בקרבי, פרש רש“י: אכול ושתה! עד אשר ירד שער השטרות אפשר למלא חביות זהב! לעת עתה הנם עסקי בית החרשת של לילפופ ושׁותפיו לעילא ולעילא! מארי דעלמא, רק החלק המאה חנני נא מֵרִוְחֵי הפבריקה, ואז עזבתי בכ”ף שעות את הבורסה וירקתי על ורשו ושאונה והמונה ואקח לי את הפלונית שלי, ואת בני ובנותי ונכדי היתומים בכל מכל כל ואעל ירושלימה, ואהי מהיושבים לפני ה'.
– ואז בודאי גדלת זקנך פרע, רבי מיכה – דקרהו יחיאל יחזקאל בלשונו.
– בודאי רבי חיל חצקיל עטרת: ארץ ישראל אינה חוץ לארץ; ואדם שכמותך, אינני מסֻפק כי ברצות ה' דרכך, ועלה הכורת על זקנך!…כתב לזכרון דברי מיכה!…
יחיאל יחזקאל שסעהו: גם סרסרי הבורסה הוינאית ספרו בשבח שטרי המנה ההם, בראשית שנות השבעים כמוך היום!
ויצחק מיכה בצחוק מלאכתי: חי,חו, חא! חא, חו, חי! השומע אתה אפרים? הבורסה הוינאית, אינך יודע רבי חיל חצקיל עטרת מאי דקאמרי אחשתרנים!…איך לא תבוש לדבר הבלים כאלה? היודע אתה תולדות הקרח הוינאי ומסתריו? מסחר שטרי המנה ההם נוסד על אדני בהו, על רמאות ונבה וכל תועבה שבעולם, אשר גם אני בזכרי את התככים ואחז בשרי פלצות. גיוַלד! איך יכול היות כדבר הזה? שם לא היו ולא נבראו לא פבריקאות, לא בנין מסלות, לא חפירת תעלות ולא מכרה פחים או מתכת או מקורי נפט וכדומה; כי אם אבעבועות של בורית, אחיזת עינים! שרי מעלה: אשכנזים, פולנים ורותנים טהורים הדפיסו קנום ומכרום ליהודיונים פתאים ורעים אצים להעשיר כמוהם; ומה פלא כי נפלה הבורסה על באי שעריה, ואלפי אדם מצאו קברים להם תחת עיי מפלתה, ושטרי המנה נמכרו אחרי כן בחנויות חמאה, מליחים, או קשואים כבושים, או פשוט טחו בהם את קירות הבתים מבפנים לנוי בעלמא?
ויחיאל יחזקאל הוריד את עיניו, ויחתה באצבעותיו את הפרורים מעל המטפחה הלבנה.
– אם נחיה ונראה כזאת גם בורשו! – אמר יחיאל יחזקאל אחרי דממה קצרה.
לא יכול עוד אפרים התאפק בשמעו איך הוא מוציא לעז על שטרות כשרים; ולא זכר כי יחיאל יחזקאל הוא אדון הבית ויתן עליו בקולו! הנך פרמשתקא!
גם מיכה התרגז; פניו אדמו, שערות שפמו הצהובות הקצוצות נצבו בקומה זקופה כשערות הקפוד: שפיפון! אתה מדמה קִירֶה מָק 1 להרוסי? לא, בארץ רוסיה אי אפשר לעסקים של תהו ובהו כבקירה; תרמית ענקית זעומה וארורה כחפירת תעלת פנמה בצרפת! בקירה קונסטיטוציה, בצרפת רפובליק, ואלה ואלה אינם שוים שפופרת של ביצה! אפוטרופסי עם והעם יחד, כלם הם גנבים, כלם רמאים, כלם נוכלים, מוכרים גם את אלהיהם גם את ארץ מולדתם בבצע כסף; ובארצנו, אם רק יש עול ותרמית איננו בקרב העם, כי אם בקרב שריו ונוגשיו! לעם אמנם אינם מניחים לחיות ביושר, אבל גם לחיות בעָוֶל אינם מניחים לו; אם יש עול ותרמית ומקום לבצוע בצע, הנהו ביד מאשרי העם!…שער בנפשך כמה רבבות ורבוא רבבות גונבים וחומסים שרי הגדוד? כמה גונבים ושמים בכליהם הגזברים? וכמה גונבים אפילו העוסקים במצות; קציני הצלב האדום, פשוט רבוא רבבות! והכסף הזה לא כסף מנדה בלו והלך, כי אם נדבות! נדבות של קפסאות הצדקה הנתנים לחולים ומֻכּי אלהים. אמנם יבוא יומם אשר יגלה שוליהם על פניהם, אבל עד אשר יבוא היום ההוא הם עושים מה שעושים: גונבים וגוזלים וחומסים, ואת העם יורו חֻקִים ומשפטים! זה ימים אחדים נקראו כל הספסרים והסרסרים אל פקידות המשטר; האדונים ההם הריחו דבר מה, ויאמרו לטול חלקם כנהוג; אפס כי על אפם ועל חמתם נוכחו כי הכל על פי החוק: הכל כשר וישר ולא יכלו עשית מאומה, גם לקלל ולחרף לא יכלו, באשר כי דבר היה להם לא עם יהודיונים נכנעים ומתרפסים כי אם עם אינטליגנטים עשירים! רק זאת עשו לשם נקמה: הטילו עליהם לפדות תעודות-מסחר ממדרגה ראשונה, ותו לא מידי!
יחיאל יחזקאל רצה לסתור את דבריו, אך מיכה לא נתנהו לדבר: הן לא טחו עיניך; הבה נשב בכרכרה וּנְטַיֵל מעט וראית בעיניך את בית החרשת ואת השלט המתנוסס על כנף הבית, באותיות זהב גדולות: “חברת השותפים לילפופ”.
ואפרים אמר: מ-מ-מה ל-ל-לך כ-כ-כרכרה? עלה עמי הג-ג-גגה וראית את המ-מ-מעשנות הענק-ק-קיות הג-ג-גבוהות, אשר יומם ול-ל-לילה יעלה עש-ש-שנן!…
ומיכה, אשר עצת שותפו לעלות הגנה לא ישרה בעיניו, הוסיף לדבר: בשנה דאשתקד קבלו בעלי השטרות ששה ושלשים אחוזים למאה דוידנד. השמעת דוידנד כזה בחצי העולם? הס, אם רוצה אתה והבאתי לך קונטרס החשבון השנתי שחור על גבי לבן! ובשנה הנוכחית, מקוים לארבעים דוידנד, לרגלי הטבת העסקים. אמנם צריך אדם לחשב בתחלה מה שהוא רוצה לעשות; גם דוד המלך ע"ה אמר: “אשרי אדם מפחד תמיד!”
כאן הפסיק לו אפרים את הדרך: עמוד! פ-פ-פסוק כ-כ-כזה ל-ל-לא היה ולא נ-נברא! ז-ז-זה נמצא ב-ב-בגיטין, ב-ב-במעשה דק-קקמצא וב-ב-בר ק-ק-קמצא!
ויגער בו מיכה: במטותא ממך אפרים, אל תנענע מוחי בבקיאותך! כן רבי חיל חצקיל, לחשוב, אבל לא לירוא מפני הצל אשר על הכותל.
– הזהירות היא תריס בפני הפורענויות! – החזיק יחיאל יחזקאל בדעתו.
– זהירות? – התלוצץ מיכה – אוי גיולד! ועל מה זה תפסע פסיעה גסה ולא תירא פן חלילה יתלש כבדרך מהריאה? כידוע תלויים הם זה בזו רק כחוט השערה; או מדוע תרקד “קדוש” בקדושה ו“כשם שאני רוקד” בקדוש הלבנה? הן גם ברקוד כזה יש חשש סכנה לנזהרים משֻׁנים כמוך!…
– למה לך לצנות רבי מיכה?
– אינני מתלוצץ, כי אם נד לאיש מפחד כמוך אשר גם בשלום שודד יבואנו! מארי דעלמא! איך ישליך האכר זרעו בחיק האדמה ולא יירא משנת בצורת, משטף מים רבים, מברד ואבני אלביש, מהחסיל והגזם המשחית יבול האדמה?
כובע יחיאל יחזקאל התקפל למעלה ממצחו. הכובע היה אות מבשר כי חושב הוא. אפרים הודיע למיכה בסקור עין כי זרעם העלה נצה וכי עומדים הם על ה“דרך”.
פתאום הביא השטן את צפורה דבורה אל המזיגה!
העיפה עין על מיכה, על ראשו וזקנו הצהוב ושפמו הרחב והצפוף המכסה את פיו, וחטמו האדום והגס, ועיניו האדמדמות הגדולות בעלות הגבות הארֻכות; ועל אפרים הרזה והיבש וחטמו החד והדק, ועיניו הקטנות המכֻדנות, הסגורות עד חצין כעיני חתול יושב במארב אצל הכירים; ואחר בחנו עפעפיה את בעלה המעסיק את חומו בהחליקו בכף ימינו את מצחו – ותבן מי המה, ומה מעשיהם בכאן…ותתצב לעמתו ותקרץ לו עין ותחרק שניה.
ראה זאת מיכה אם גם האפילה עליו בשכמה ויפן אליה: אשת רבי חיל חצקיל! רואה אני פניך זועפים, האינך חלילה בקו הבריאות?
והיא כלא שמעה לא חדלה מקרוץ עין לבעלה.
והוא לא קבל מרות: להרעימה עשה את עצמו כלא ראה.
ולא יכלה התאפק ותקרא בקול: חיל חצקיל, בוא נא! דבר לי אליך!…
– כעת הניחי לי!
– מניחה אני לך! חדל מעסקים נפתלים ומלכלכים כאלה! השומע אתה חיל חצקיל?
חורו פני מיכה מכעס, עמד על רגליו, לקח מקלו בידו ויט ראשו הצדה לעמתה: ושלשת האלפים אשת רבי חיל חצקיל לא היו מלכלכים?
צפורה דבורה תמכה בשתי ידיה את שתי צלעותיה כבשעת מחול הקזק! ותנע ראש על ימין ועל שמאל: אוי וי! מעודי לא ראיתי שלשת אלפים!…
– וכמה פעמים שלשת אלפים הרויח אישך בורשו?
– כלום הרויח! – צעקה צפורה דבורה – ושלשת האלפים האלה תועבה הם לי! אסור כחזיר! יורקת אני עליהם: טפו! קשיטה אחת כשרה – יקרה לי מאלפי זהב וכסף של זכית קלפים! לא אתן עוד את בעלי לטמא את ידיו ואת ביתו בכסף חמסים כזה!…
הניע מיכה ראשו ויאנח: אוי לאיש אשר אשתו תשים רסן בלחייו; אשר יהי סמרטוט מקֻפל תחת כפות רגליה. “והוא ימשל בך” כתוב בתורתנו הקדושה.
אבל מה כתוב להלן? “ודבק באשתו”! שמע מינה כי על לכבד את אשתו יותר מאביו ואמו!
עתה אבין! – קרא מיכה בניחותא – עתה נודע הדבר: אשת רבי חיל חצקיל היא למדנית! סימן טוב! לא אקנא עוד באיש אשר אשה למדנית נפלה בגורלו! האיש ההוא לא יסבול עוד חבוט הקבר ודינה של גיהנום! הלא כה כתוב ב“שלחן ערוך” בהדיא: “המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות”! האמת אפרים?
-מ-מ-משוגע הנך מ-מ-מיכה! איזה ש-ש-שלחן ערוך? ג-ג-גמרא היא ב-ב-בברכות!
– למעני יהי ירושלמי!- התקצף מיכה כביכול – אני מדבר לאשת רבי חיל חצקיל: הנני קרוב לשישים, מכבר קברתי בעונותי הרבים שתי נשים: אחת במגפה ואחת בהקשותה בלדתה.
צפורה דבורה נתרה ממקומה, ירקה שלש פעמים ותתנודד.
ומיכה מדבר: מהלכים לי בבתי עשירים, שלחנים ובעלי בתים בינינים, יהודים עושים עסקים, וכזאת טרם ראיתי: אשה תשים חח באף הבעל ותנהגהו פשוט כצועני את הדוב! פה פו! חרפה חשכה! חפצתי לדבר, אפס כי האלהים אני ירא, אין את נפשי להטיל שנאה בין איש לאשתו!
– ישֻלם לך איש טוב פעלך! – אמרה צפורה דבורה בקידה של לצון.
– הכן אשת רבי חיל חצקיל? גם אֶלה מלא פיך? מה עשיתי לך כי תקלליני? שלשת האלפים אשר נתתי לאישך, או עשרות האלפים אשר יש את נפשי לתת לו להבא, זהו פשעי?
איש מתון אני ולא אפגע אדם, אם גם פוגע הוא בכבודי בגסות! למעני, קללי וגדפי עד בקר יום שני! מכבר הסכנתי לשמוע מדיני אשה! אבל אַת כתבי זאת לזכרון! יבוא יום ובעלך בעצמו ידרוש ממך דמי אשר שפכת!…
– אישי יתן לי גט בלי כתובה! בעל כרחי יתלה גט על צוארי! יעשה מה שיעשה ולצחק בקלפים לא אתנהו!
אין לך כל צדקה לזלזל בה באופן גס בכבודנו, לכנות אותנו בשם קלפנים! כנים אנחנו, אוהבים לבעלך!
– אוהבים חדשים! במה קנה אישי את לבכם לאהבה אותו? לא קרוב, לא גואל ולא מודע מתמול שלשם; פתאם אוהבים! שקלו אהבתכם ושדיו אחיזרי!
מיכה מחה נגדה בשתי ידיו: אבל אל תצעקי ואל תתגעשי! הן לא באנו למכור חפצים גנובים או סחורה בעלת חותמים מזויפים! מציעים אנו לעשות עסק, ולא בשוק מכנסים ישנים, או בשוק הדים והביצים בצירוינסק, כי אם בהבורסה הורשוית! היש לאשה כמוך השגה כל שהיא מהבורסה?
– השגה! אוי וי, מה היא הבורסה? ממנהיוצאים רבנים או דוקטורים?
– הכל צריכים להיות רבנים ודוקטורים? ומי יהיו החולים ואיה העירות? ומסחר שטרי המנה לא כלום בעיניך?
– ומעות, לא כלום?
אז אזר מיכה כגבר חלציו: בושה, חרפה! הבמעותיך אשר הבאת מצירוינסק עיר הרפש והחזירים, אני מציע לאישך לעשות עסק? הלא בכספנו, קדם אנחנו, ואחרי כן “לא רחצתי את ידי” בדמעות התחננו לפניו כי יקחהו ממנו והוא לא אבה שמוע כמוך היום! הנהו פה! רבי חיל חצקיל, אולי שקר בפי?
– מ-מ-מיכה, ש-ש-שכחת להגיד כי ר-ר-רצינו לתת לו טפי כ-כ-כפלים. והוא ל-ל-לקח פ-פ-פחות מהחצי!
– אמת! – צעק מיכה ויך במקלו על הרצפה – הוא יכול אז להרויח שבעת אלפים רובל ולא רצה! כעת על בעלך להניח בעסק אלף רובל דמי קדימה; דמי בנפשך כי הרוחת רק אלפים רובל; ההיה לך אז טענה על הרבונו של עולם? גיולד! יש אשר כל ימי חייהם עובדים הם פשוט כחמורים בלי מנוח, כיום כלילה, כאורה כחשכה, כי בעת ינוח גום עובד מוחם, ומוח הוא ברזל עשת אם לא יתפורר! לא חדש ולא שבת ולא מועדים לשמחה; בכלבים, פשוט ככלבים ירוצו וייגעו ושברון לב עד צואר…ואחרי ככלות הכל, יודו וישבחו לאל כי ישבעו לחם; ואישך כמשחיל ביניתא מחלבא, הרויח שלשת אלפים רבל, ואת הנך כפוית טובה! היודעת את מה הם שלשת אלפים רובל? שרי צבא, שרי פלך, קרובים למלכות פשוט, עובדים שנה תמימה, שנים עשר חדש, או שלש מאות חמשה וששים יום עובדים בעד שלשת אלפים רובל, והם אחראים גדולים לפני גבוהים מהם; ובעת מלחמה, עליהם לחרף נפשם על שדה קטל; לעמוד מול פיות כלי תותח, מול מטר שרפנלים, ולהתראות עם המות בכל רגע. וגם בעת שלום צריכים הם לשכב על פני השדה באהלים, בטחב, בצנה, בגשם וחרבוני קיץ ולאכל לחם נקודים ולשתות מים עכורים. והשרים האלה מי הם? בני אצילים! ילדי רוזנים! גיולד! שמונה שנים הוגיעו את מוחם בהאסכולות התיכוניות, ואחרי כן ארבע חמש שנים באסכולות גבוהות תכסיסיות, הרי לך שלש עשרה שנה; ואחרי כן עליהם לעבוד כאנשי צבא פשוטים בשורה: ללבוש מכנסים גסים וללון בקסרקטין בעפוש על מצעי תבן, ואחרי כן לסבול ולהתקרר הרבה שנים עד הגיעם למדרגה גבוהה ולהיות שר גדוד ולקבל שכר של שלשת אלפי רובל לשנה! ויהודיון צירוינסקי שבאמת לא יוכל לקשור אפילו זנב חתול הרויח ג' אלפים רובל בן לילה, בלי עמל, בלי עצב, בלי כאב ראש ובטן, ואשתו לא די שאינה מכירה טובה כי גם תחרף ותקלל!…
– במטותא מכם, קחו לכם שלשת האלפים רובל בחזרה ושאפתי רוח. כסף כזה תועבה הוא לי!
– אד-ר-רבה! – קפץ אפרים ממקומו – ל-ל-למזל וב-ב-ברכה! הבע הכ-כ-כסף!
– קחו לכם! יתן לכם! ואל תגודו על נפשי! יש הרבה סבלים ומשגעים ושונאי עבודה בלעדי אישי!
ויצחק מיכה במרירות מלאכתית: כל באי עולם סכלים ומשגעים: הבורסאים הפטרבורגים, המוסקובים, הקיובים, החרקובים והאודיסים; ורק אשה צירוינסקית ילידת עירת החזירים, היא חכמה ובריאה! הואילי להטריח את כבודך להבורסה, הן לא מעבר לים היא – וראית בעיניך איך יהודים חוטפים את האקציות כ“מי מצה”. האומר כי כל העולם הוא משגע הרי הוא משגע בעצמו!…
– במטותא מכם, אני אתן לכם שכר סרסרות בעד “שב ואל תעשה”!
נכלם מיכה מהצעתה: אטו בשכר סרסרות קמירינן? בשביל הרבע האחוז למאה נשפיל בה כבודנו לבוא לביתך ולהכוות ברותחין? הדבר פשוט: בשעת הכושר, מדוע לא ירויחו יהודים על ידינו איזו עשרות אלפים ואנחנו איזו עשרות רובל?
– בכאן יש נצרכים גדולים יותר ממנו! הטיבו חסדכם עמהם! ולכו לכם בשם אלהי ישראל! אינני רוצָה איזו עשרות אלפים רובל!
ויתיצב מיכה לעמתה כנלחם על נפשו: מעט דרך ארץ אשת רבי חיל חצקיל! את רוצה לגרשנו? אולי תניפי גם יד בנו? אדרבה, רוצה אני לראות מה שיש ביכלת של יהודיונית צירוינסקית!…
כאן התפקעה סבלנותו של יחיאל יחזקאל אשר החריש כל העת ההיא: מה היה לך היום? אלי באו האנשים!
– בשלם בחומץ ודבש! – ענתה צפורה דבורה בלעג מר.
יחיאל יחזקאל דפק באצבע על קצה חטמו: צפורה דבורה!…
– אני יראה מפניך כמפני החתול האפרורי, הרובץ שם בפנה! זכר נא למך, כי תך באגרוף על החזה ותקרא: חטאתי! זכור כי שם אתה בידיך חבל על צוארך!…
– את ת-ת-תקראי: ח-ח-חטאתי!- יצא אפרים לישע בעלה.
ותגש אליו צפורה דבורה ותקרא בחמה גלויה: אני חיבת לך דבר מה? מה אתה רוצה בכאן?
ויצעק מיכה: לא חוב באנו לגבות ממך, גם לא נדבה באנו לבקש! לו עסקנו במצוות, בודאי מצאנו נדיבי לב יותר גדולים ממך! החזירים הצירוינסקים הם נדיבים!…
– חוצפה! צאו לכם מביתי! – צעקה צפורה דבורה ותעזב את המזיגה בחרי אף, ותצא על המעקה להשקיט המית לבה בהמית הרחוב.
ויחיאל יחזקאל אשר הדר בלבו לחדול מעסק האקציות – שכח נדרו; לא מאשר פעלו עליו דברי הסרסרים, כי אם ברצונו העז לנצח את אשתו, בגלל דברי הסרסרים, כי אם ברצונו העז לנצח את אשתו, בגלל רצונה לנצח אותו, ויבטיח להם כי ביום מחר יתראה אתם בהבורסה.
ומיכה ואפרים בארו לו כי הוא מאבד עצמו לדעת, וכי גם רגע אחד יקר ונכבד מאד במקרים כאלה: רגע אחד בורסאי יפיל גורל הרבה בני אדם לחיים או למות; ומה גם יום תמים, אפשר כי יעלה לו בדמים מרֻבים ולא ימצא אז גם במה להשקיט מכשל לבו.
וילך אחריהם.
וצפורה דבורה, בראותה מעל המעקה את בעלה הולך שבי לפני שוביו הרשעים ותך כף אל כף ותבוא הביתה ותתנפל על כסא ותבך במרירות.
ה 🔗
הנשים השתים אשר ישבו לעת הצהרים על מעקת הבית מספר ל"ו ברחוב גיאורג הקדוש, מול גן קרסינסקי, אשר משכו עליהן עיני הגברים היושבים בגן על התכתקים הקרובים אל הגדר החוצץ בין הרחוב הזה – היו אם ובת: צפורה דבורה ומרים בתה.
האם היא בריאה ומסבלה בבשר ועביה לא התאים אל קומתה, כאשר פניה העגֻלים ולחייה הצחות והאדֻמות והיפות, לא התאימו עם מספר שנותיה; הם העידו בה כי טרם עברה עליה שנת השלשים, ובאמת היתה קרובה לארבעים; מפלי בשר סנטרה מכסות את גרגרתה הצחה; חטמה קטן ויפה שקוע מעט בגבול המצח ונשוא מעט למעלה אצל השפה העליונה, דומה מעט אל חטם הגזע האריי; עיניה תכלתיות, שואפות ומתאוות, תובעות וחפצות חיים, מקשטות בגבות יפות ממראה צהוב כהה, כמו ידע יוצרה לכַוֵּן מראש גון שערותיה בשעת יצירתה אל גון קדקד השער המלאכתי אשר יכסה את ראשה בהנשאה לאיש. וליפיה הטבעי הוסיפה לוית חן מלאכתית: חרוזי פנינים על צוארה, עגילים באזניה אשר כברק יצא נגהם, ועל אצבעותיה טבעות משבצות כל אבן יקרה; ועל גוה שמלה מגֻוָנה עדויה ברקמת ירקרק חרוץ בהסתכלות מענינת הביטה על הנשים העוברות על משעל הרחוב והנוסעות בקרונות הטרם, על תלבשתן: על שמלותיהן, מעטפותיהן ומגבעותיהן.
ובתה מרים לא היתה דומה גם במשהו אליה לא בקלסתר פניה ולא ברוחה: פניה ארכרכים, חטמה ממוצע וממֻדד כבמחוגה על פי ערך השווי, ועיניה שחורות כגדגדניות, חודרות מחכמות, ממללות ומבקרות ומבטלות ושאננות ועושות רושם. לבושה שמלת קנבוס דקה פשוטה בלי כל עדוי ופאר, ואפילו הסרקת ראשה, שאין בה משום בזבוז ממון, היתה גם כן פשוטה וטבעית, בלי כל סלסול וקשוט ובלי כל שאיפה להתהדרות, רק בטעם הנשים הכפריות: שערותיה הארֻכות והרכות אשר שחרותן מלאה זיו, שאפשר כמעט להסתכל בהן כבאספקלריה – נפרדו באמצע הקדקד מנתיב צח, ונפרדו לכאן ולכאן וסככו על בדלי אזניה ותקפלנה מאחוריה ממעל ארג ותרקם בחוטי משי, ולפניה על מסעד המעקה היה מונח ספר פתוח לפניה, ותבט חליפות פעם במעשה ידיה ופעם בספר.
זרות החזיון שהאם היא מודרנית, מתקשטת ומתיפה, והבת היא כה פשוטה עד כי הסיחה דעתה מיפיה, יבארו דברי ימיהן:
את האם חנכה האמונה; את מוחה לא בלבלו ספורי בדים וציורי עגבים, לא הפסידוהו דמיונות, חקירות והשקפות שונות סותרות זו את זו ומכחישות זו את זו; היא לא ידעהגם לקרוא בם. מזונה הרוחני היה ספר “מנורת המאור”, “נפת צופים”, “משלי המגיד מדובנה” וכדומה. ספרים כאלה אינם משכרים, אינם מרתיחים את הדם ואינם מגרים עצבים, כי אם משיבים נפש עיפה ומפילים חבלי שנה על העינים כמשקה החלב המתוק…לא הרבתה לחשוב, לא העמיקה לחקור ולא הרחיקה להביט. כל ספריה היו כלם בעלי שיטה אחת מובנת לכל: להאמין, לכבד, לאהוב ולרחם. את כל העולם, את בני האדם ואפילו את עצמה – הכירה הכרה שטחית; ובשביל שטחיותה, היתה נהנה תמיד מהעולם במדה מרבה, לא היתה עליו כל טינא בלבה, כל טענה ותביעה או תרעומה, ותחי חיים פיוטיים שכדאי לאדם לסבול לפעמים יסורים בשבילם. ובלבה היתה קבועה התורה הזאת: תכלית חיי האדם בעולם, להיטיב לנפשו ולהיטיב לזולתו במה שאפשר.
ואת מרים בתה חנכה ההשכלה בדמות רוסי צעיר אחד גריגורי אסטפוביץ קוזמינקו שמו, יליד רוסיה הלבנה, אשר בעון מדיני כביכול, גורש מהאסכולה ההררית הפטרבורגית, ואחרי הענותו שנתים ימים במצודת פטר-פאול, שֻלח לזמן חמש שנים לנפות הויסלה לעמוד תחת השגחת המשטר; והוא אוה למושב לו את העירה הקטנה צירוינסק.
תושבי העירה הפולנים לא הראו לו שום התקרבות ורעוּת; או למצער מאור פנים ארעי של הכנסת אורחים. הוא הרגיש זאת וחשב בלבו כי חשוד הוא בעיניהם, בגלל עמדו תחת השגחת המשטר לפושע, לגנב ואיש חמסים, ובאמת הראו לו פנים נזעמים רק בגלל לאומיותו: החריץ אשר עשתה ההיסטוריה בין עמם ובין עמו, התרחב והתעמק יותר ויותר על ידי חֻקי עמל אשר חקקו העומדים בראש המשטר להפולנים, עד כי היה לתהום רבה.
אולם היהודים, שאינם נוטרים שנאה להפרט בשביל הכלל, וגם להכלל: לרודפיהם ולרומסיהם הדכינו לשכוח ולסלוח – הם קרבוהו מאד גם בטרם ידעו מדרגת השכלתו, ויפרנסוהו ויתמכוהו בכל מה שאפשר: נתנו לו מקום להרויח אצלם: לכתוב מכתבי מסחר, כתבי התקשרות וכתבי בתי משפט, ומה גם להורות לבניהם ולבנותיהם.
בין אלה ההורי – היה יחיאל יחזקאל מהראשונים אשר הספיק לו עבודה פדגוגית בביתו, להשכיל את מרים בתו היחידה ואת יעקב בנו.
והרוסי הצעיר הזה, מלבד אשר מלא תפקידו הפדגוגי ביושר וכשרון, עמל להשכילם, להשפיע עליהם רוח צדק וחופש, אהבת האדם, אהבת העבודה ושנאת הרבנות והממון; נאם באזני תלמידיו ותלמידותיו ורעי ורעות תלמידיו ותלמידותיו נאומים כלכליים ומדיניים; ספר להם המון תעלומות ונסתרות מהחיים הרשמיים; מהערכאות של המשטר; מתאי הסופרים של השלטונים השונים; גם הזמין להם ספרי בחירי הסופרים בכל מקצעות הספרות. ובחמשת שנות שבתו בעירה נשכחה זאת הקים דור חדש אשר כנגדם צריכים היו להתביש צעירי הכרכים ואפילו צעירי ערי הבירה!
ורבים מהם עבדו הרבה לטובת השחרור ועובדים גם היום.
זהו פרי הענשים של אילי המשטר: תחת הכחיד את הדעות הנפסדות והמזיקות לדעתם למשטר המדינה – עוד עזרו להפיצן על ידי ענשי גלות כאלה. הם כבו וכבו ימים ושנים יער בוער באש בחבילות של קש ונעורת. גולים כאלה הפיצו דעות כאלה בכל מקומות גלותם; בנפות הבלטי והויסלה, בערבות סיביר, בחוגי האזרחים והצבא ועוד.
מרים היתה תלמידתו המבהקת שקבלה תורתו להלכה ולמעשה; לבה היה מלא חבה וכבוד להעובדים והעבודה, ומשטמה ובוז לבעלי הממון וההון; חייה היו פרזיים יבשים, ראתה את העולם בנכלותו ובקלקלתו וידעה כי צריך הוא לתקונים.
והדעה הזאת צרפה וזככה את נשמתה היהודית, בהתבוננה כי בין המעונים והנרדפים אין מעונים ונרדפים כבני עמה, ואין עשוקים ורצוצי משפט כמוהם, אשר להושיעם, להוציאם ממצוקותיהם, תקצר יד אדם; באשר כי ישועתם תלויה בהישועה האנושית הכללית; שתבוא בעת התגלות האמת והצדק; ועד העת ההיא קשה לחכות; וחשבה, כי יש אפשרות לא לשנות מצבם כי אם להיטיבו מעט על ידי הרמת רוח העם בראשית למודים, בלמוד מלאכה ועבודה; ולכל לראש בעבודת האדמה ובהתרחקות מפרנסות הרוח וכדומה.
אך בהשקפתה זאת בא שנוי פתאומי: אז הופיע ספר “מדינת היהודים” לתיאודור הרצל אשר ברא את הציונות המדינית. והספר הקטן הזה לקח את נפשה ושבה את לבה; ויא היתה בין הנפשות הראשונות אשר עשתה לה הציונות.
מובן, כי לחבלי הנשים הביתיות, הטרקליניות, לא היה שום מקום בלבה: בשעה שבנות העשירים חשבו איך לשכלל את תלבשתן לתקופת הקיץ בהגיע התור לנסיעות דמוסיוּת 2 או למקומות הטיול ולתאטראות וקרקסאות – חשבה היא להטיב מצב העובדים, לרומם ערך העבודה; ואיך לבסס את בית האוצר הישובי ולאחד את הדעות והכחות של העם, ולהעלות את מדרגות החום בלבות עשיריו וקציניו וכו'.
נקל לשער, איך התיחסה לאביה בעל הנפש הריקה והלב הריק והמוח הריק והגנזך המלא, אשר משלח ידו היה תמיד מגואל ומזוהם ומכסה חמס על כלל ישראל; ואשר עתה נהפך לספסר בורסאי; ואיזו חשיבות היה לבן בינוש מנדל הקבלן בעיניה, או היורש העשיר הבחור אברמוביץ היוצא ונכנס בהבורסה? ולהפך, איך יכלה להתיחס אל שכנה הצעיר יעקבזון העובד החרוץ אשר המציא מחיה לשישם נפש ויותר ועבד בזעת אפים כמוהם בעטותו סינר התכלת ולא התבושש, אם כי היה מנומס ומשכיל אשר גמר חק למודים באסכולא תיכונית?
אחרי התודעותם בפעם הראשונה באספה ציונית, בהטרקלין השויצרי, אשר נקראה בשם חג “סיום הספר”, נֵחנו איש בעיני רעהו, כבני אגודה אחת, כאחים לדעה, לשאיפה ולתקוה, כי השאיפה תמלא לאט לאט לבות כל הדור הצעיר וכלחניכי ההשכלה והעבודה, והם יאצלו מרוחם גם על השרידים הכבירים מהם לימים: להגביל ממשלת ההון, לשחרר את העבודה ולהבטיחה מעשק וחמס, ולהחליש את התקיפות והאלמות, ולסעוד את החלשים והנדכאים במשפט ובצדקה. ולסתום את היא בין המשעבדים והמשועבדים; וכאים לשאיפה לאומית אחת: לשוב לחיים מדיניים.
ולאט לאט נתגלה ביניהם הכח המושך המיני: איש איש התאזרח בלבו של רעהו…
אך מה שבלבם לא גלו איש לרעהו: הוא משום כבוד נפשו: ירא, פן לא יקבל את המענה המבוקש, והיא – מתוך צניעות. ואפילו הרהורי לבה היו מתונים במסגרת מוסרית; רצתה לרמות את עצמה, כי היא נוהה אחריו בשביל שהוא עסקן צבורי חרוץ, מתון ונועץ וחזק בדעתו; ושניהם יוכלו לעזור איש לרעהו בעבודתם לטובת העבודה והציונות.
הוא נמלך עם נפשו איך להתחיל בדבר; הבין לאן רוח יחיאל יחזקאל נוטה, וכי עבוד רבה וכבדה לפניו שאיננו מסוגל לה כלל. כאן צריך להיות מעשה אלמות: לחוג חג נשואין בלי הורי הכלה!…והיא המתינה רק למקרה אשר יגלה סודה לאביה ואמה. אמה, ידעה כי תעמוד לימינה; והסכמת אביה היתה דרושה לה רק לצאת ידי חובתה; באשר בטחה ברפיון רוחו, הרבה יותר מאשר בכחה.
והמקרה המקֻוה בא, בשבתה בחברת אמה על המעקה: יעקבזון יצא גם הוא על מעקה מעונו והקולמס תחוב היה מאחורי אזנו. בנימוס ונעימות השתחוה מול הבת והאם, ואחרי רגעים אחדים השתחוה שנית, כאומר: אין לי פנאי כעת וישב פנימה.
ואז הסתכלה האם בעין חודרת בפני בתה, ותשב רגעים אחדים ותבט נכחה אל נקודה אחת.
– אמרי בתי, מה דעתך אדות יעקבזון? – הפסיקה צפורה דבורה את הדממה.
– אם משפטי אדותיו מענין אותך, מענין אותי גם משפטך אַת על אדותיו!…
וצפורה דבורה הסתכלה שנית בעיני בתה ולחייה ותאמר: כלו מחמדים: ענג להביט בפניו, על פניו אור זרוע!…
בכל כחה עמלה מרים לשים לה סתר פנים לבלי תכיר אמה עליצות נפשה, אך עמלה היה לשוא! וכדי להטעות את אמה, עינה בספר ותצחק, כמו מצאה בו שיחה מחודדה ושנונה, או מחזה מעורר צחוק.
– דודתך חוה עליה השלום – אמרה צפורה דבורה ברוח נעכרה – אַת לא הכרת אותה, היא מתה בטרם נולדת; זהו קלסתר פניה בכל שרטוטיהם וקויהם בדיוק. לולי שפמו כי עתה חשבתי בהביטי עליו כי אחותי קמה מקברה ותתחפש בבגדי גבר. במותה השאירה יתום קטן, אשר עבר לרשות אביו. זה עשרים ושתים שנה אשר נסתם מהם כל חזון, אמרו כי באמריקה הם.
רסיסי דמעה נשרו מעיניה בדברה.
– יש בתי – פנתה צפורה דבורה למרים – אשר העניות היא עוכרת וגוזלת הצלחה, ויש אשר רק העשירות!…
– על מה ומי אמא, את אומרת כזאת?
– אינני שכורה או משגעה, בתי!…
– במטותא ממך אמא, בארי לי דבריך!
וצפורה דבורה כדי להשתמט מבתה אמרה: ראי נא בתי את מגבעת האשה הצעירה העוטה שמלה אמוצה, העוברת על המשעול השני. אח, מה יפה היא! ראי נא נוצת יענה שחורה ופרחי כרמיל על הכרכב הרחב לצד הפנים. היש לך חשק לקנות מגבעה כזאת?
ומרים כמו לא שמעה דבריה הוציאה והניפה המחט ותעין בספר.
– והמעטפה, ראי נא בתי, מה נפלאה המלאכה! צוארון מרים שטוטארט, והכתפות מקשטות בפתילי זהב, פניני ביהם וכנפים מרוקמות.
– מה לי להסתכל בהבלים אלה? – ענתה מרים במבט של בטול.
– שנים טובות! – ענתה צפורה דבורה כנכלמה – אני אשה זקנה מתרגשת מתלבושת מודרנית; ואת, בתי, טרם החילות לחיות, ומכבר אומרת אַת: הכל הכל! ההבלים האלה בתי הלא הם נעימות החיים ושעשועיהם! בשביל הבלים אלה עמלים הם בני אדם בעולם כל ימי חייהם עלי ארץ.
ותען מרים בתוכחה: איש איש על פי רוחו: אַת אמא קוראה מנעמי החיים למגבעה יפה ומעטפה יפה, ואני קוראה מנעמי החיים לעבודה וצדק, להשכלה וחפש!…
נשתתקה האם. המענה הקצר והנמרץ הזה גרם לה דחיפה עיונית: מוחה הנרדם התעורר ברגע זה מתרדמתו ויחל לעבוד לחשוב מחשבות.
ובהרכינה את ראשה על שבכת המעקה אחזה בזרוע בתה: ראי נא בתי, הנה פסנתר נִשא על שכם ששה סבלים. הם נכנסים אל שער בית מעוננו. בודאי קנה איזה אב את הפסנתר לבתו או בעל לאשתו הצעירה. ימים על שנה התחננתי לאביך כי יקנה גם הוא פסנתר בשבילך!
ומבט הנזיפה אשר התמלט מעיני הבת, חדר אל לב האם, ויהומה ויבלבלה. הורידה את ראשה כילדה קטנה בשמעה גערת הוריה בהוציאה מפיה דבר אולת.
ורעש פעמון הדלת הקים אותה ממקומה. היא פתחה את הדלת. וששת הסבלים נושאי הפסנתר התדחקו הביתה, שנים מהרו ויעתיקו בריח חצי הדלת, והארבעה הובילו את הפסנתר בזהירות הביתה.
ובטרם שאלה את פיהם דבר – נכנס גם יחיאל יחזקאל בגאוה וחדוה. הוא הרויח שנית אלפים וחמש מאות רובל, ויקן את הפסנתר כדי לפיס את צפורה דבורה. חשב כי השוחד הזה יסתום טענותיה…
אבל שגה מאד: עיניה אשר נוצצו מרוב גיל – הועמו פתאום. בהודע לה הדבר הכתה כף אל כף ותלט פניה בשתי ידיה, כמו קרה אותה אסון ושבר גדול!
– גזלן! רוצח! – צעקה במרירות – תועבה הבאת אל הבית: מחיר קלפים!…
ובפנים חורים ונבוכים פנה אליה בחצי גערה ובחצי תחנונים: אל תצעקי ואל תפריעי שלום הבית!
– ואתה רוצה להרוס את הבית ולהפכהו משרש! גזלן, מה היה לך? מה זאת לצחק בקלפים?
– איזו קלפים? מה קלפים? ואפילו קלפים, מאי איכפת לך? אני זכיתי!
– גם הזוכה גם המאבד שתי כפרות ביום אחד! חיל חצקיל, זכר עי מלאך המות שלך אתה בעצמך!
והוא התיצב בין קלעי החלון ופניו אל הרחוב, ואחרי דממה קצרה הניע כתפיו: נא נא, זוהי יהודיה! שלש שנים ענתה את נפשי: פסנתר, פסנתר, קנה לה פסנתר! לא יכלה להתחטט בלי פסנתר; וכאשר עשיתי רצונה, והנה טענה חדשה!
– בכסף נמאס? במחיר קלפים? לא! הפסנתר לא ימצא בביתי! בגרזן אנפצהו! שבבים יהיה! אין צורך לי בחפצים קנויים במחיר קלפים!
הוא סר מעל החלון ויתהלך בטרקלין הנה והנה ויעבר כף ידו על מצחו וזקנו: נא נא פורענות! היא בשאול לא תשבע; מפזרת כסף להבלים שונים, שדים יודעים אותם והיא מוכיחתני על אשר הרוחתי, למען יהיה לה מה לפזר!
– הרוחת? עַוָל לא ידע בשת! זהו ריוח בעיניך? זכית קלפים? בשבילי התמכרת לתועבה? חיל חצקיל, מהיום הזה והלאה אין חפץ לי במאומה! רציתי לקנות לי ולמרים מגבעות, כעת אני חוזרת מחפצי! בלחם צר אסתפק! גם הילדים יתענו באשר אתענה אני! נתן תתן רק ללחם וגרש ואל תאמר כי בשביל בני ביתך התמכרת לצחוק הקלפים!
– צפורה דבורה’לי, יידע אני את לשונך המלוטשת ואת דמעותיך הגפריתיות!
– חיל חצקיל, אם לא תחדל מהקלפים נברח כלנו אל אשר תשאינה אותנו עינינו! יעקב ומשה רוצים בין כך וכך ללכת באשר ילכו; כי איזו תכלית להם בביתך? המעט אשר הם יודעים; צריכים הם להודות לקוזמינקו אשר כמעט בחנם למדם, ולמרים אשר תבלה אתם הרבה שעות יום יום. הם ילכו לעיר נכריה למקום שאין מכירים אותם, והבריות ירחמו עליהם, תחת אשר פה הם משוללים גם מצד אנשים טובים רחמים; ואני ומרים, אין דבר, לא נמות ברעב! מרים רוצה ללמוד מלאכה; יעקבזון ילמדנה גזרת כבוסים, לתפור היא יודעת, ולחם חקה תמצא גם אצלו בכבוד!
ויחיאל יחזקאל הביט אליה במנוד ראש ועיניו הפיקו חמת רצח ודמו רֻתּח במעיו: זהו חשבון! אוי ואבוי לך עם חשבון כזה!
– בודאי, לקלפן, לרמאי, לעצל שאינו רוצה לעבוד ככל אדם כי אם לאכול ולשתות ולהתהדר בבגדיו ולטיל ולצחוק בקלפים ולהקרא בשם איש מכֻבד, מוזרים ובלתי מובנים דברים כאלה!
וילא יחיאל יחזקאל לשמוע הנאצה הנמרצה הזאת. עורקי חטמו רעדו, פניו נהפכו לשעוה, ולא ידע במה לכלות חמתו, עיניו היו תועות ותועות עד כי נפשו את אגן פרחים יקר אשר עמד לנוי על עמוד שחור בפנה ויאחז בו בקצפו וישליכהו בכח על הרצפה המדֻנגה.
וחרסי האגן עפו לכל רוח וקול נפץ הרעים מסביב.
וברגע אחד סמכה חמתו גם על האגרטל הַמַיַלִיקִי המלא כרטיסי ראיון, אשר מקומו היה על השלחן הקטן במקצוע, וישלך גם אותו ארצה; ובקול נפץ והמולה משֻנה עפו שבריו לכל רוח, קפצו על הכסאות והשלחן ורכרב התנור; ובדרך מעופם הזיקו וישליכו ארצה את הצעצועים והפסילים הקטנים, כמו התרגזו על משחיתם האכזר.
מרים, יעקב, משה ושמואל הקטן, חרדו אל מקום ההפכה. פעם הביטו אל אב והאם, ופעם על הכלים האמללים אשר שבריהם כסו את היריעות והכסאות והשלחנות ויגיעו כתפותיהם, כשואלים: מה פה נהיתה?
גם הבשלנית, גם המשרתת, באו בחרדה למקום המעשה; אך מרים רמזה להן כי תצאנה.
היא תקעה ראשה ורֻבה בפתח הטרקלין ותשב אחור ותך כף את כף: על מעקת יעקבזון ראתה פועלות אחדות ופועלים אחדים אשר עמדו וכוננו מבטיהם אל חלונות מעונה; רצו לדעת מה זאת המהומה.
בשתי ידיה אחזה שערות ראשה ותאנח במרירות. הבינה כי יעקבזון גם הוא שמע הכל, רק לא יצא על המעקהמפני הנימוס. העיפה עין זועמת על פני אביה הירֻקים כפני מת, ומעוף עינה נדקר בדקר חד ומָרעל עמוק בלבו. הרגיש כי נפל הפעם ביד “גואל דם” תקיף כביר כזו, אשר כל מלה יוצאה מפיו – חרבוכידון, וכל הגה – שבט ברזל.
רצה להשתמט מידה, להמלט ממשפטה, פשוט לברוח מהבית; אפס כי הבת שמה בסד רגליו. היא רמזה לו באחת מעיניה כי יעמוד תחתיו ואל יעיז לזוז ממקומו; והרמז כמו יִבּש את ידיו ורגליו וישלול מהן חפש התנועה, כמו נהפכו לעופרת.
ומוראה נפל גם על האם. התחילה להצטדק: הרואה את בתי? יסרתיו על צחוק הקלפים, והוא מנפץ את כלי הבית! המעשה הזה נאוה לחיטים וסנדלרים, לעגלונים וסבלים!
ומרים רגזה, אך לא דברה דבר: עיניה מלאו מקום לשונה, מבט בוז, נורא ואיום, שלחה על אמה ואביה…ואחרי המבט – מנוד ראש משֻׁנה עד כי נרתעו שניהם לאחוריהם. נוח היה להם אז, כי במקום המבט ומנוד הראש תך אותם על הלחי!…
שניהם עמדו בפיק ברכים ויחכו לשמוע דברים מרים מפי בתם.
ומרים נעצה בהם שנית שתי עיניה: אל תטמאו בנאצותיכם את שם אנשים ישרים: החיטים והסנדלרים, העגלונים והסבלים! אינכם שוים לשאת את שמותם על שפתותיכם!…
להאב והאם הוקל מאד ורָוַח, כאשר הפנתה מרים שכמה ותצא.
אבל יעקב כלה את אשר החלה אחותו: אם יאמר לי צר ואויב, נושכים אתם! ספסרים! סוחרי שטרי מנה! בורסאים: אמרים הולכי בטל! וכדומה, ואחזתי בידו והובלתיו אל קרפף היהודים והראיתי לו סבלים, עגלונים, סנדלרים וחיטים ועושי כל מלאכה, ומַשתי את חרפת עמי!…בודאי לו הייתי בן חיט או סנדלר, עגלון או סבל – לא בושתי להגיד מי אני; ולא הייתי צריך להתאדם בשעה ששואלים אותי: “במה עוסקים הוריך?”.
ויחיאל יחזקאל השתולל מרוב כעס וכאב. בנו לא דבר: כי אם הכה בקורנס מסמרים בראשו, בלבו ובבטנו. חטף אחד העמודים השחורים בשתי ידיו, הניפהו למעלה ויצעק: דֹם, ימח שמך! כרגע אשבר עצמותיך!
אך הבן לא זע ולא חת ולא הניד גם עפעף בהניף עליו האב את עמוד האלון, רק צחק בבטול, בקלסה ומרירות: ובמה כחך גדול להראות אותות אהבה לבניך, או במה תסלק להם למצער את חובותיך המגיע להם בצדק מחלט אם לא בשבור עצמות?
האב צָעד צעד לפנים וינף שנית את העמוד, והבן עמד בלי חת; ניכר היה בעיניו המזרות אימה, כי חושב הוא להוציא את העמוד מידו ביד חזקה, אם גם בהתאבקות…
– הכן? לא נעימה לך האמת, אבא? – אמר יעקב בתנועת חוכא על שפתיו.
– דרך ארץ שקץ! – צעק האב ויעמד את העמוד על מקומו וירץ אליו באגרוף נטוי.
– בי אבא. – ענה יעקב במנוחה מלאכתית – הרגע נא מעט! – אל תתן זכות חופש יותר מדי לידיך!… תובע אתה ממני דרך ארץ?… לבנים יש שטרי חוב על הוריהם; וכל זמן שהאחרונים לא החלו לפרוע אותם, אין להם כל זכות אבות, ואין להם כל צדקה להשתמש בזכות אבות, ולתבוע מהם דרך ארץ! אין פלא, כי בנים כאלה מבזים, או גם שונאים אותם, בחשבם אותם לסבת אסונם הנצחי. רק אבות עניים יכולים להצטדק, הם פטורים מחובותיהם!
ויחיאל יחזקאל רקע ברגל ויצעק: דֹם! דֹם! דֹם! שקץ! בליעל!
ויעקב הוסיף לדבר במתינות כמטיף מעל הבמה: העריצות מצַוה לדֹם, רק לדֹם! ואם לא ישמעו לה! סותמת היא את הפה הדובר באגרופה; ומדוע לא תצוה לדבר? או מדוע לא תרשה למצער לדבר?… אלא, פשוט, לא נעים לה לשמוע האמת! האמת היא לה סם המות; ועל כן חונקת היא אותה וקוברת אותה!… אולם להאמת אין חניקה ואין קבורה!
ויחיאל יחזקאל צעק כמשֻׁגע בקול אחד: דֹם בליעל! דֹם! דֹם! דֹם!
ובצעקו הניף ידו ויכוננה אל פני בנו.
ותעמוד האם בפרץ: יענקילי בני, אל תקצר שנותי! בי בני הנחמד, צא את הטרקלין!
– לא – צעק הנער בעז משפט – אני הנני גואל הדם שלך! פעם בשבע עשרה שנות חיי, עליו לשמוע את אשר אני מדבר! הוא עשיר בעל אוצרות, בעל כלי כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות, כלי בית יקרים, אורלוגים, אספקלריות, דרגשי משי, קלעים, יריעות; והנה קנה גם פסנתר בחמש מאות רובל, ואנחנו מה? אנחנו בני עֹני, או גרועים מבני עֹני! להם יש מרחמים: חברות צדקה, ומי ירחם על בני עשירים, שבעצמם צריכים להיות מרחמים? לא תרבות אסכולית, לא פרגמטוטית ולא מלאכתית! איזה עתיד מחכה לנו? אסף אל ביתו מלמד כביכול; פרא, הדיוט, עקש, חשוך, צרעת ממארת, והוא גוזל את עתנו! השכלה הוא נותן לנו: השכלה יפה! שמואל הקטן צריך לדעת כי בשלשה דרכים האשה נקנית… בוז לכם! בושו והכלמו! דמן ואשפה צריך הדור הצעיר האמלל – אשר באולתכם ובנבלותכם הוא אמלל חסר דעה – לשפוך על קבריכם! מצבת קללה וחרפה, קלון ונאצה צריך הוא להקים לזכרכם!… חנוך יפה נתתם לאֻמתכם: בימי הנוער השפעתם עלינו הזיות והבלי שוא, רעיוני תהו ופלפולי תועה, עקשים ומסֻבכים ומשֻׁנים, ודברי נבלה ופריצות; ובימי העבודה: בימי הצהרים של החיים, בימים היותר מוכשרים להביא תועלת לעצמו ולאחרים – הזמנתם עסקי הנשך, סרסרות, מכירת יין שרף! ועתה הנה גם נושכים ומוזגים לא נוכל להיות! קציני המשטר עושים אותנו לאנשים ישרים בעל כרחנו! לוקחים ממנו לחם ואויר הנשימה וחופש התנועה ונותנים לנו תמורתם יושר וצדק!
וירקע יחיאל יחזקאל ברגל: גריגורי אסטפוביץ! משֻׁמד! חכה נא! אני אני אַראה לך כי אב אני!
ויעקב צחק בקלסה: אמא, שמעי נא: מעשה בשכור אחד שהתגולל כנבלה בצנור הרחוב, ויעבור במקרה בנו על פניו; והבן היה סופר העדה, נכבד ונשוא פנים, וכלמה כסתה פניו; רצה ללכת הלאה, אך בגלל חובת כבוד אב השח ארצה להרימו ולהובילהו במרכבה לביתו, ויוכיחהו על סבאו אשר היה לו לחרפה. ויך האב השכור את הבן הפכח על הלחי: “בן סורר! הלא אביך אני, ואתה חיב בכבודי ואיך העזת פניך להוכיחני?”
– משל יפה! – קראה צפורה דבורה במנוד ראש ואנחה.
ויחיאל יחזקאל גמר את הנמשל בבנו, במכת לחי גדולה, עד כי פרץ דם משניו וחטמו.
היתה מהומה חדשה: צפורה דבורה צעקה, בכתה, התגעשה וכמעט התעלפה. עוד הפעם התאספו השפחות; עוד הפעם התקוששו הפועלים והפועלות של יעקבזון על המעקה ויביטו מן הצד אל החלונות. ומרים אשר מהרה למקום המעשה הניעה ראש לעמת האב ותקרא בקול נמוך ורועד:
– הוי יוצרי האמלל! יש משפט כתוב לבן סורר ומורה, ומדוע אין משפט כתוב לאב סורר ומורה? מדוע אין עונש לאב גס חשוך ואכזר, לאב ערל לב, שונא עבודה ואוהב בצע? הוי בריה קלה! הוי בעל מום! לו המציא איש אספקלריה מוסרית לבריות יפות כאלה, למען תסתכלנה בהן, לראות איך משחת איך נבזה תארם! תחת מורים, אסכולות, ספרים, פנסיונים, מסעות וכדומה; תתן מכת לחי, תקהה שניהם, תפצע את חטמיהם! היש עונש לאמללים כמוך?
יש ויש! – ענה יעקב בעמדו בקרן זוית וינגב את דם חטמו – השנאה והבוז אשר ירחש להם לב בניהם נורא הוא הרבה יותר מסקילה.
רצה האב בחמתו להתנפל עליך שנית, אפס כי עיני מרים עצרוהו: אבא אומלל, המעט לך בוז ומשטמה מצד בניך במחשבה, כי עוד רוצה אתה בוז ומשטמה בפועל? רוצה אתה דוקא כי ירימו בך יד? הדבר הזה יהי תולדה מחֻיבת! חלפו שנות ההכאה! מתלא אמרא: “עגלון דפק באכזריות סוסיו, ויתהוללו ויהפכו הקרון על עמוסיו”. היו ממשלות עריצות אשר עשקו וירוצצו את עמי הארץ, הכבידו עליהם עֹל מסים, אסרום, הכום, שפטום למות, הכינו להם מטבח, סכסכו עם בעם ואיש ברעהו, למען הסב מהן את עיני נדכאיהם; ומה היתה אחרית דבר? השרים שכבו מדֻקרים בראש חוצות, המושלים העריצים הומתו על במת המטבח; ואם יש עוד ממשלות כאלה תחת השמים, בלי ספק תהי גם להן אחרית בזאת, קודם או אחרי כן! הגיעה העת להכיר את החופש האישי ולבלי השתמש עוד בזכיות חלודות ומעֻפשות, לרעה. אב אתה להשפיע טובה על בניך אשר הבאת לעולם, וליסרם בחמלה אם סרו מדרך הישר; אב אתה לעשותם לאנשים מועילים לנפשם ולהעולם, אבל לא להתנכר להם, לא לדאוג להם, כי אם להוגות אותם מהמסלה ולהשגותם ולהכותם! אוי ואבוי לממשלה אשר לה הרבה בתי אסור ומעט אסכולות!…
החריש יחיאל יחזקאל; עמד קבור בחור החלון בין הקלעים; שתיקתו העידה כי דבריה היו לו שבטי ברזל…
וצפורה דבורה נתנה שנית בבכי קולה: הגזלן הזה, מה הוא רוצה מבני ביתו? השכים והלך, צחק בקלפים ויזכה כסף, וישב בגאות המן ויפרע פרעות בבית, וינפץ וישבר כלי הבית ויך את בניו. רוצח! ידיך תיבשנה! וכצועני שכור שב הביתה ויתנפל על אשתו ובניו. הוא ידמה כי עולם הפקר הוא. כרגע אפתח דלתות הבית מכל עבריו, וקראתי בקול גדול לכל השכנים, כי יצילו אותי ואת ביתי מכף מעול וחומץ; אגלה להם את חרפתי! אוי ואבוי לבית בוער באש אשר משאת העשן לא יראה!
ראה יחיאל יחזקאל כי המלחמה לו פנים ואחור וינופף ידו: חכו נא! אני אָראה לכם! ובנס מהמערכה נמלט מהטרקלין.
ומרים לותהו באנחה ומחאה: הבריות האלה אינן חסרות כלום: להם יש כל תענו, כל עדן, שלוה, זכיות אדם וכל מנעמי החיים, וכלום הם חסרים רק פסנתר! הבריות האלה מחקות מעשי ידי הפריצים,מנהגי שלוי עולם, אשר להם הגדולה והגבורה, אבל החקוי הזה אינו עולה יפה: לפסנתר דרוש עושר ונכסים והכנסות קבועות ובטוחות, השכלה אצילות, ולמצער זכיות אדם ובטחון הנפש והרכוש; ופסנתר עם עניות ושפלות, עם בערות ונפתולי הלב והמוח, עם שלילת זכיות כזרע מרעים וכמרצחים, עם עוות הדין, אי בטחון הנפש והרכוש וכדומה, אינם זוג בגדים שוה! לו חכמו השכילו הבריות היפות האלה להחליף את פסנתריהם במכונות עבודה ומלאכה, ואז אם יתנפלו עליהם שודדים בצהרים, או ישולחו בהם על ידי האוחזים בקרנות המשטר – למטרתם, לא ינפצו פסנתרים כי אם מכונות עבודה ומלאכה!…
הקשיבה האם את כל דברי בתה, אשר כקלשונים חטטו ונקרו בגל האשפה הגדול שהיה צבור במוחה זה עשרות בשנים ואך מחנק עלה מתוכו; הרגישה אז רגשי בחילה עד להקיא…
היא נגשה אל החלון הפתוח והרוח הנושבת השיבה מעט את נפשה.
מרים צותה לטאטא את הרצפה.
וצפורה דבורה התחננה אליה: עוצי נא בתי במה לקדם פני הרעה? אביך התמכר לעסקי הבורסה, לצחוק הקלפים; לנו מחכה עתיד נורא ואיום!… אולי בתי תשיביהו את מדרך פשעו?
יעקב לחש באזני מרים דבר.
מרים דחפתהו בידה: לך לך שוטה!
ויפן לאמו: אני כך יעצתי: לקרוא למסגר ולכַוֵן מפתח לגנזך הברזל ולהוציא את כל ההון הגנוז בתוכו ולהפקידהו באחד מבתי האוצר, ולקחת תעודת פקדון על שמך ועל שמו יחדו, והיה ההון לפלטה!
עיני האם אורו: טוב יעצת בני!
ומרים כהתה בה: לא, אדרבה יאבד את כל הונו, ואפילו את כל כלי הכסף והתכשיטים! הניחי לו!
בבכי ותחנונים הוכיחה צפורה דבורה את בתה על מסקנתה האכזריה.
ומרים הנדיבה והרחמניה, הקשיחה את לבה מאמה, לא השיבה אחור דבריה, ועוד השמיעתם שנית: אמא, אמללים אנחנו כולנו ואמלל גם האב ולא תהי לנו תקומה כל עוד יהי הון באוצר! יבוא רישנו, יתדלדל אוצרנו, והיינו מאשרים, או למצער לא נהיה אמללים נבזים שאין להם זכות על פי משפט לרמוס את עפר הארץ ולעפש את האויר. העשירים הם אסון לא רק לבניהם, כי גם לכל חברת האדם… ועשירינו אנו הם אסון לעמנו: כל המכות והמהלומות שיכות באמת להם, רק כי נשלחו על שם העניים… אסון כזה יהיו לנו גם משכילינו: הרבה מגפות ומהלומות נשלחות על אדריסתנו יום יום בשביל המשכילים! בקיצור, אמא, על יחיתוך רעיונים רעים: בריאים בגופנו אנחנו כלנו. אי אפשר לנו להורש, אפשר לנו רק להתהפך לעובדים מועילים תחת היותנו בטלים, אוכלים ואינם עושים!
צפורה דבורה הפכה והפכה בדברי בתה ימים ולילות.
ו 🔗
למצער פעלה התגרה הזאת על נפש יחיאל יחזקאל.
לוּ שפט על אֹדותיה בדעה צלולה, כי אז ידע כי בינו ובין בנו ובתו לא היתה כל תגרה, כי אם התפרצות או מרד: בתו ובנו העטו עליו קלון; קראו באזניו כתב אשמה נורא, עשוהו ללא איש, למעַול וחומץ, לנוהג בשגעון וכו'. ובתו הודיעתהו לא ברמז, כי אם בדברים ברורים, כי יבזוהו גם במעשה אם יוסיף להשתובב.
ובתו מרים ובנו יעקב, אשר למופת הם לכל בני ובנות הנעורים, אשר זרים ימלאו פיהם תהלתם – כי באמת מנֻמסים, ישרים יקרי נפש וטובי מזג המה, אשר מעודם לא הקציפו גם זבוב על החלון; והם העיזו כה פנים נגדו וישכחו כי אב הוא!…
אולם מנקודת השקפתו ראה אחרת: בתו ובנו הם טובים וישרים כיאות לבניו; וכעת החמיצו ככל הדור הצעיר; כעת נהפכו לשקצים ועזי פנים: הם רוצים השכלה וחפש! שני כחות מהרסים ומחריבים את העולם, משכיחים את התורה והמצוה בכל מכל כל. חפש והשכלה יתן להם? מחלה ומדוה יתן להם! כאב ומחלה בבטנם! השקץ הזה דואג לתכלית; לו ולאלפים כמהו נתנו האבות תכלית? התכלית היא ביד האלהים! לא דאג בימי ילדותו לתכלית וגם הוריו לא שמו לבם לתכלית; ובכל זאת, שבח לאל בורא עולם!… השקצים המחֻצָפים האלה צריכים פשוט, למקל עבה ולכח ידים. והוא הכיר בעצמו כי חסר אונים הוא; וישאר את השאלה הזאת בלי פתרון לזמן בלתי מָגבל.
אולם בדבר אשתו, העמיד את עצמו נגד רצונו לפני שכלו, הגיונו ויֹשֶׁר לבו.
והשופטים האלה אין לפניהם לא משוא פנים ולא מקח שחד, חיבוהו בדין: חרצו עליו משפט, כי ריק ופוחז הוא, אוהב בטלה, מואס עבודה, רודף בצע ומצחק בקלפים, כאשר אמרה עליו אשתו, וכאשר שמע מפֹרָש גם מפי בתו ובנו.
ויבוא הזדון בלוית אהבת בצעו, וישיאונו לבלי קבל עליו את הדין, או לבטלו מעיקרא.
כה החליקו אמריהם: מסחר שטרי המנה בהבורסה, הוא מין מסחר ככל המסחרים שבעולם: לקנות בזול ולמכר ביוקר. זוהי המטרה וזוהי השאיפה הפרגמטוטית; ומה בכך? היש במסחר השטרות תרמית? מאזני מרמה? גנבה, שבועת שוא, הפרת חוקי המדינה או הסגת גבול רע ושפלות כבוד?
במסחר זה יש רק חשש סכנה; זהו הקוץ שבאליה! אבל איה הבינה? איה הזהירות? איה האטית וההדרגה? אם יתרעם הגלגל מעט – והשליך את המסחר הזה, ועשרות האלפים אשר ירויח עד העת ההיא שמֻטֶלת עוד בספק. הם יהיו עשרות אלפים ממשיים!
עברו ימים אחדים ופניו נראו בהבורסה.
הפעם לא עמד ביראת הכבוד, מאחורי העמודים כעגל אחרי הבמה בבית אלהים, כי אם התהלך הנה והנה, טִיֵּל כבן בית, ולא בוש גם לעלות אל כותל המזרח בין קציני הבית ובאי שעריו מקדם קדמתה. מכבר קבלוהו לחבר פועל בין אגודתם; ומיכה הצהוב ואפרים כבד פה, זכו לשמוע מפי כנהי הבורסה “יישר כח” בעד הקונה הצירוינסקי הזה.
מיכה ואפרים שמחו לקראת בואו. מיכה אמר פולנית:
דַגְדָּגָה תַּשְׁאִיר קַשְׂקֶשֶׂת
בְּקָפְצָה מִמִּכְמֹרֶת,
וְנֹצָה, תָּשְׁאִיר בָּרֶשָׁת
בְּהֵמָּלֵט צִפֹּרֶת…
ופטור בלי כלום אי אפשר, אם גם עשר פעמים ימאן לקנות, הנה סופו לקנות.
מיכה כבדהו בסיגר הבַנַה וידלק מדלקה וַיַגש לו: נא רבי יחיאל יחזקאל עטרת: דוב מת היום ביער, אם בעצמך עלית הבורסאה בלי כל מעורר ומזרז. אולם השקלת הרמָן ורשותא מהפלונית שלך? הָה, הָה, הָה, זוהי סחורה יפה!…
כאשר אחזה לי אני נותנת היא לך להריח כדבעי! מודה אני לפניך כי אני במקומך לא עצרתי כח לשאת בעֹל אשה ארסית וצעקנית כמוה! אולם הגברים – אלפי שרים יקחום! – הם בעלי תאוה גסים ומזוהמים. הם סובלים בשביל… הלא יודע אתה בשביל מה!… ומקבלים באהבה יסורים נוראים, למשל כשהאשה מקציעה בול עץ בגרזן על שטח הקדקד של בעלה, והבעל עומד שחוח וסובל יסוריו ושותק; והכל בשביל הענין הידוע… פוּ עליכם חברה “יצר הרע!” פֶה, אינני יכול היות סבלן כזה!…
יחיאל יחזקאל לא נתנהו דבר! רבי מיכה רַע, אל תרגל באשתי! אשתי היא פקחית, מחֻדדת, חכמנית! מה אומר? היא צדקה בריבה עמי! זה הכלל: כל יתר כנטול דמי, המסחר הזה הוא טוב יותר מדי! הלואי ונכזבתי, אבל לבי ינבא לי רעה…
– ועל מה זה עלית הבורסאה? בי רבי חיל חצקיל עטרת, מהר ושוב הביתה, והתחבא תחת סינר אשתך, ושכב וחם לך וערבה לך שנתך!
– למה לך לצנות רבי מיכה?
– איזו לצנות? הן נצרך לפרנסה אתה בלי עין רעה.
פשיטא! ואם כן הוא, לך בקש עסקי קבלנות! הן בפינטשוב ופלונסק בונים כעת בתי אֵסור, והממשלה מבקשת קבלנים; מהר התיצב בשער ההתחרות! אך הכין בראשונה כמה אלפים לנקב את ידי השר הממונה על מסירת הקבלנות; ואחר, כמה אלפים לסתם פי האינג’יניר, הממונה על הבניה, וכמה מאות לעוזרו, וכמה וכמה עשרות לעוזרו של עוזרו ו“ליוצר משרתים ואשר משרתיו”. העסק הזה אבטיחך איננו טוב יותר מדי!…
– עוד הפעם לצנות! דבר רבי מיכה רֵעַ ברצינות!
– רוצה אתה רצינות? טוב מאד! לוּ ידעתי, למשל, כי אם תקנה מדי חדש בחדשו אלפים כר חטה או שיפון במחיר חמשה רובל הכֹּר, ובשעת המכירה יעלה תמיד השער, כי עתה יעצתיך ואמצתיך במו פי: רבי חיל חצקיל עטרת, כלך לך מהבורסה! אפס כי יודע אתה את העסקים הפרגמטוטים בזמן הזה: שאול ואבדון! סכנת מות פשוט! “אפשר לשכב ולישון בפשוט ידים ורגלים, ולקום – במחלת כבודך – בלי מכנסים”, הנקל להכניס לאיזה עסק נו“ן או סמ”ך אלף רובל, ולבלי ראותם כאשר לא תראה את אזניך בלי אספקלריה? הביטה וראה, כל אלה הקופצים על שטרי המנה היו כלם בעלי עסקים: חנונים, סוכנים, קבלנים, - שדים יודעים את ראשם – והמסחר הארור אכלם, הממם; רשו ורעבו וישבו פשוט בתענית כהדוקטור טַנֶר, מבלי התפלל בערב תפלת “עננו” ומבלי שמוע קריאת “ויחל”, והשטרות האלה בנו הריסותיהם וחיים כעת “כאלהים בצרפת”!
ואפרים סנן מבין שניו מלים אחדות וחדות: ג-ג-גם אני מ-מ-מודה כי לא עסק ת-ת-תמידי הוא, כי אם ארעי! צ-צ-צריך את-ת-אתה ל-ל-לחטף מ-מ-מנה יפ-פ-יפה! למ-מ-מצער מ-מ-מאת אל-ל-ל-אלף רובל, ול-ל-להראות להב-ב-בורסה אצ-צ-צבע מ-מ-משלשת!…
אחרית השיחה והפלפולים והחדודים היתה, כי קנה פעם שלישית; והקניה היתה גדולה הפעם, ובעד שטרי פוטילוב שלם בכסף מזומן טבין ותקלין. מיכה ואפרים הרויחו אז חצי האלף, וגם הוא לאסונו הרויח פעם שלישית כארבעת אלפים רובל.
ואז אחרי אשר מצאה ידו תשעת אלפי רובל רוחים, החל להאמין בהצלחתו. האדם הוא מאמין תמיד בכל דבר אשר לרצון הוא לו; והאמונה הזאת הכתה שרש בלבו, השכיחתהו את זהירותו, מֹרֶך לבו ופחדו ואת הקרח הוינאי, וגם ריבות שפתי צפורה דבורה אשר לא יבשה בת עינה, ואנחותיה ותוכחותיה ותוכחות בנו ובתו ומשפט שכלו והגיונו – ויתמכר למסחר השטרות או לצחוק הקלפים בדברי אשתו – השלה את נפשו: הן לא בכספו הוא מצחק ומה בכך? מדוע זה יבעט בהצלחתו עת תטיב לו פנים? מי יודע אם לא אצבע ההשגחה היא? אם לא להצלחתו הנפלאה התעהו אלהים מעירתו מצירוינסק ויתן בלב המלכות לאסור את ההלואה ברבית, ויזמין לו את הסרסרים וכו'? ועוד, ההרויח את הכסף בעושק ונלוז? העשה עול לאיש? נהפך: על ידו הרויחו רבים מנה יפה כפעם בפעם.
ויצחק, ויצחק, ובמשך חדש ימים הביא לגנזכו מלבד כלכלת ביתו, והפסנתר ושתי ערשות ברזל אנגליות מהתבנית החדשה שבחדשה, ואשר צפורה דבורה לא נגעה בהן ותישן בערשה הישנה ושלחן כתיבה יקר – שמונה עשר אלף רובל!
נשתתקה אז צפורה דבורה. לא השלימה עמו, לא ידעה כַּמות הצלחתו, אך ראתה כי הוא עושה חיל לאסונו; חדלה רק מדבר עמו ומה גם מהתגרות בו. לא רצתה לעשות את ביתה לרבץ קללה ומארה ולעטות כלימה עליה ועל זרעה.
ואמונת יחיאל יחזקאל בהצלחתו עלתה למרום קצה; הגיעה עד נקודת השגעון; האמין כי ימי עליתו ושגשוגו הימים האלה. ומיכה ואפרים היו בעיניו שני שליחי הצלחתו.
פעם באשמורה בלילה, בעמדו לפני גנזך הברזל הפתוח וימנה כספו ויחשב חשבונותיו ודעתו התרחבה מאד, - שמע פתאם קול קורא אליו: “חיל חצקיל: זכור אכלת דבש דיך פן תשבענו והקאותו”! ויתנודד. חשב כי צפורה דבורה קמה ממשכבה להתגרות בו. ויפן מאחוריו וירא כי אין איש, רק את צלו הארוך ראה בפזזו על הכותל. ויקח הצהר בידו ויכנס אל חדר המשכב וירא והנה ישנה היא במנוחה וישתומם ויבהל: מי השמיע הקול באזניו? ובגשתו שנית אל הגנזך, ותחת השפעת דמיונו נגש אל ארון ספריו ויחטף בידו חומש “מקראות גדולות” וישבע בקדושת החומש, כי לא יוסיף בוא אל הבורסה.
אך כעבור ימים אחדים פג פחדו, דמיונו גז ויעף. השמועה כי הספסרים מרויחים עשרות אלפים יום יום, הציתה אש תאוה בלבו לחטוף עוד איזו עשרות אלפים רובל, ואז רק אז יחדל מהבורסה וישכח כי ישנה בורסה בעולם…
אפס כי פצה פיו אל ה'.
מיכה הסיתהו לחלל שבועתו: פרמשתקא! אתה נשבעת כי לא תוסיף לבוא אל הבורסה, ולא לקנות שטרי מנה.
ויחיאל יחזקאל הניע ראשו כממאן לשמוע. הן לפניו, לפני הקב"ה אין רמאות וערמומיות כאלה.
ויתקצף מיכה: הניחה לי לדבר: עם הארץ הנך! בור דאוריתא! בספר מלכים כתוב בהויא על יפתח, כי עם הארץ היה, על בלי בקשו להתיר לו את נדרו.
ואפרים פער פיו. רצה פשוט לבלוע את שותפו: ב-ב-בור ד-ד-דאוריתא ג-ג-גדול אתה ג-ג-גם מ-מ-מיפתח, ג-ג-גם ג-ג-גם מרבי ח-ח-חיל ח-ח-חצקיל יחדו! ז-ז-זהו מ-מ-מאמר ח-ח-חז"ל!
ויושט מיכה ימינו לאפרים: נא, הבה התערב עמי בשלשה רובל על בקור חולים! הָא דוקא במלכים. אך למאי נפקא מינה? רבי חיל חצקיל עטרת, אנחנו נתיר לך את נדרך, ואם רוצה אתה דוקא בחכם מומחה, הבה נלכה לרבי איצילי הדין.
פתוהו ויפת, נצחוהו!
סוף דבר היה, כי קנה אז מחדש הרבה שטרי לילפפ, פוטילוב וזוירצה ותקוה שעשעתהו כי ירויח הון רב.
אבל הפעם סרה הצלחתו מעליו, במשך עשרה ימים הקיא שמונה עשר האלף הריוח מכבר, בעודף מאתים רובת מכיסו.
וישח וישפל ויקרע את בשרו מעליו. שלשה ימים שכב על מטתו ופניו אל הקיר, לא טעם מאומה ויגנח ויאנק, רק שכב והגה בנבואת צפורה דבורה ובנדרו אשר חלל.
ומפלתו זאת כמעט עצרה כח להרחיקהו מהבורסה; אפס כי צפורה דבורה בעצמה גרמה כי ישוב לשקד על דלתותיה.
ידעה כי איננו חולה, רק הבינה כי הֻכָּה מכה רבה בהבורסה ותהתל בו, אולי יקח מוסר:
– חיל חצקיל, הסרסרים מחכים לך!
ההתול הזה הקימהו על רגליו ויובילהו אל הבורסה.
– וזאת לי בגלל חללי את נדרי! – חתם את דבריו בהתאוננו על אסונו באזני הסרסרים.
– פרמשתקא! – לגלג עליו מיכה – הן גם אלה אשר לא נדרו, ולא נשבעו ולא חללו נדרם ושבועתם, גם הם הפסידו הון רב, הרבה יותר ממך! מדוע תעיר כל חמתך עלינו ועל הבורסה? ומסחר התבואה למשל לא צחוק שטרות הוא? התמיד הוא המסחר אם רחמניה חולצת שד להניק? הבטוח הוא תמיד ממקרי הפסד ואסון? לא היתה כזאת כי עתה היו כל באי עולם רק פרגמטוטים! הסתכל נא בהשכנים ההם העומדים שם על יד החלון ומשוחחים חד את אחד: בעל הזקנקן 3המכֻדן אָ-לאָ מרז’וינסקי, סוחרי סֻכּר הם שניהם. בשנה דאשתקד הרויחו כשלש מאות רובל; מלבד כלכלת בתיהם העולה לכל אחד עשרים אלף לשנה. שגיתי, יותר מעשרים וחמשה! הצחוק הוא? משרתים, משרתות, בשלניות, מורים ומורות לשפות ומוסיקה, ושכר גימנזיון ותיטראות וקרקסאות ומשתאות, וחגי ימי הולדת, ונסיעות קבועות לדימוסיות לחוץ לארץ. והם בעצמם איך תדמה? בערבי החֹרף הארכים צחוק הקלפים; טיול לשדרות אויזרוב; שם יש מקומות לבזבז שטר מאה… וזה איננו שונרא את אשר רבים אוהבים… לו רכשתי לי את “המעות הקטנות” אשר הוציא על מטרונא אחת במשך שלש שנים – כי עתה בודאי נתתי את נכדתי היתומה לאיש, ואני בעצמי יכלתי היות בעל בית אמיד. להמטרוניתא היפה ההיא הספיק כמה שנים: שאר, כסות ועֹנה כדבעי, כדין תורה… ובדבר השלישי החמיר עליו הרבה יותר מדברי תורה…
אפרים דפק במרפקו בצד יחיאל יחזקאל השומע וחיך: הז-ז-הזקן מ-מ-מְנַוֵל את פ-פ-פיו ב-ב-בזקנתו וק-ק-קל וח-ח-חומר ב-ב-בילדותו.
ומיכה מדבר הלאה: זוכר אני את הפרעות בביתו פעם, בשמור אשתו עקביו בסתר, ותרא בעיניה לאן נכנס, ותרא בכל מכל כל!… שער בנפשך: לו בת נשואה לאיש, חתנו הוא מנהל בית מסחר גדול, ובנו הוא גימנזיוני, ואשתו בעצמה פרח יפה, תענוג להסתכל בה!… אפס כפי הנראה היא צעקנית וארסית מין סחורה יפה בצפורה דבורה שלך! נא, נא, נא! אל תשאל עוד! בביתו היה “חשך”: מלחמת יד איש ברעהו! אחרי המלחמה האיומה היתה רצפת הטרקלין והמזיגה זרועה שברי כלי זכוכית ובדלח יקרים, וצנפת שער נשיו. רבי חיל חצקיל עטרת, מה זה חורו פניך ושֻׁנה מראיך? אולי נזכרת ממאורעות כאלה בביתך? מאמין אני, אם כי איני יודע, אבל עם סחורות כאלה, אי אפשר שלא יקרו מקרים כאלה!… ורעהו הגלוח אוהב הוא דבר שגם הוא אינו מרבה הון בעליו: אוהב הוא פשוט כוס יין. התדמה כוס יין מקרפף היהודים, מרחוב פרנצישקני? לא ולא! יין נסך ממגרש התיאטר, יין שמפניה! והשתיה, שתית הרבי ואכילת הסוס, עולים תמיד בדמים מרֻבים. ומסחר הסֻכּר, הסבלן, סבל כל אלה, הספיק להם כל. ובשנה הנוכחית השתגע פתאם האדון קאֶניג בפטרבורג. הוא מלך בעלי משרפות הסֻכּר, ולא כשלש מאות אלף רובל וישארו ריקם. ושם מימין על התכתק יושבים שנים: ראה נא, האחד לובש מלבוש נכרי, והשני מדים ארוכים: לפני שנתים מלאו חביות זהב – מַסִעֵי רפסודות המה לפרוסיה – ובשנה העברה – לא לנו – שבו מדנציג פשוט בלי מכנסים; באשתקד, התקפד הקב"ה – הלא זוכר אתה – והשלג שכב במנוחה מחדש חשון עד ניסן ככליף על מרבדו, הקפאון לא רפה גם יום אחד, הדרכים היו סלולים, וחוטבי היערות חטבו וחטבו, ויכוננו רפסודות כחול הים, וישלחו דנציגה; ופרוסיה לא מצאה צרך בשפעת עצים כזאת, אגב, “אשכנזי גנב” רצה ללקק עצם משעת הכשר. המחיר ירד יותר ממחצה – מאורעות כאלה עלולות הן בכל משלח יד! ובכל זאת, ראה, הנם פה בהבורסה, ולא יתנו דֹפי בהסֻכּר ולא יקללו את עצי הגפר והאלון, כמוך את שטרי המנה יחד את הבורסה. הסֻכּר הוא סֻכּר, הקורות והקרשים הם קורות וקרשים כמו שהיו ולהם אין כל טענות ותביעות, כי אם להעת… הם לא השליכו את משלח ידם, לא יבכו כאשה מצרה, לא יוָאשו מטובה ולא ישבו לכתוב תפילין ומזוזות, ולא יבקשו תלמידים להיות מלמדי תינוקות! הם מבקשים את אבדתם במקום אשר אבדה להם; במקום אחר, בודאי אי אפשר למצוא אותה! המסחר הוא גלגל חוזר, זאת צריך לדעת כל סוחר, ואתה נסוגית ונדכית ותרפינה ידיך!…
– מ-מ-מיכה ח-ח-חביב, והוא הפ-פ-פסיד רק מ-מ-מאתים רוב-ב-רובל!… המ-מ-מבין אתה? ומ-מ-מה יעשו א-ל-אלה אשר הפ-פ-הפסידו הרבה אל-ל-אלפים? על-ל-עליהם לאסוף ר-ר-רגליהם אל המ-מ-מטה ול-ל-לגוע ו-ו-ו-ל-ל-ולמות?…
ומיכה אמר ברצינות מלאכתית: רבי חיל חצקיל עטרת, אם על מאתים רובלים ידוה לבך ותמאן הנחם אחריהם, הנה אשיבם לך גם היום! יש עצה! אל תדמה כי בצירוינסק עיר החזירים אתה יושב וַרשוֹ! מארי דעלמא, רק החלק האלף חנני נא מכסף אשר תחלק עדת וַרשוֹ לדברים שבצדקה! מבלי סֹב בחוצות קריה,מבלי דפוק על דלתי עשירים, רק פה בהבורסה אקרא נדבות, וראית בעיניך, כי “אחד, שנים, שלשה” ואספתי מאתים רובל בעודף גדול אשר תמצא בו חפץ לימי חג הסוכות הבע"ל.
ויתנודד יחיאל יחזקאל ויתעבר וירק על הארץ: פה רבי מיכה, גבר מקלל כאחת הנשים התגרניות!…
ומיכה מדבר הלאה: גם הגלוחים המעֻפשים האלה אשר לא הניחו תפלין ולא טעמו טעם בשר כשר זה יובל שנים, אשר צלם יהודי מכבר סר מעל פרצופם “הטרפה”, גם הם יפתחו לי יד; אף על פי שחטאי יהודים הם, אשר זה דרכם לקפוץ ידם מאחיהם האביון, ולא יחזיקו בו לבלי יפול וישבר, ולפתוח ידם לתת קשיטות אחדות בתור נדבה לאחיהם האביון, ןמען וַתֵּר לו חיי רגע וחיי בושה וכלימה, ולהביא עליו קפדה עד זקנה ושיבה! גם אני נותן נדבתי הראשונה סך חמשה רובל, אם כי מה אני ומה חיי, בעונותי הרבים; על השר איגנטיוב ופובידנוסצוב יאָמר עשרי!
בדברו הוציא מטפחת חָטמו מחיק מעילו: נא, אפרים כמה אתה נותן? הבה ונלכה… חכה בכאן רבי חיל חצקיל עטרת!…
– ח-ח-חמשה רובל כ-כ-כמוך!
– הרואה אתה?
-התוליך אלה – חנן יחיאל יחזקאל קולו – לא בעתם הם; הם דוקרים את פצעי העמֻקים!
– ודבריך אתה – ענה מיכה בסקור עיון לשתפו – מעוררים רק צחוק בקרבי! באמונתי, לא אוכל לראות ענויי גבר אומלל, מפחד כנשים כמוך! פו! הנה כל אלה אשר אתה רואה בכאן הוכו בשבטים ממתניהם ולמטה, עד כי אין בהם כח לשבת ולעמוד… כלם הפסידו ממון הרבה או מעט, ובכל זאת לא יעשו העויות משונות כאלה, ולא יתיפחו כמבכירה; הם קונים היום, ומחר ימכרו, ויוסיפו לקנות, ויהיו חוזרים חלילה, כי העולם הוא עולם! ואתה באמת לא הפסדת כלום!…
– מה זאת כלום? – התעורר יחיאל יחזקאל כמו נחש הכישו – וי"ח אלף ומאתים?
ויתאדם מיכה ושערות שפמו הצהובות נצבו בקומה זקופה כשערות הקפוד – פרמשתקא! שפיפון! י"ח אלף אינם שלך, והמאתים, הנה שני חדשים ויותר מפרנס אתה את ביתך, ופסנתר? וכלי בית וערשות אנגליות? רמאי! אני, אני אמציא לך חשבון ברור, כי עוד הרוחת קרוב לאלף! עשה עסק חדש! הירידה הזאת, עליך לדעת, היתה ירידה מלאכתית של קהל מרעים: ספסרים חשבו מזמה להוריד המחיר, למען תמצא ידם לקנות אחרי כן כמות גדולה של שטרות במחיר נמוך ולהתעשר. הנה היום החל המחיר לעלות למעלה מנקודת הקפאון, וזכור, כי פי מיכה המדבר אליך כי במשך השבוע ישובו למחירם הקודם!
בעיני יחיאל יחזקאל נוצץ סימן השאלה, כאומר: ומה עלי לעשות?
– מה לעשות? שוב לביתך רבי חיל חצקיל עטרת, עשה מספד, והתפלש בעפר!
– בי רבי מיכה, אני מר נפש ואתה מתלוצץ?
– מר נפש אתה! פרמשתקא! אפרים, השומע אתה? הוא הרויח מהשטרות רק כלכלת שני חדשים, פסנתר יקר, זוג ערשות אנגליות, שלחן כתיבה ועוד כלי בית שונים והוא מר נפש!…
ויחיאל יחזקאל אשר היה כקנה רצוץ, הזדקף מעט מדברי מיכה, הם עודדוהו ויפיחו בקרבו אֹמץ וחיים, ראה אמנם, כי לא גדול שברו.
– היודע אתה מה? – ענה אפרים אל מיכה בראותו כי הנס על “הדרך” – נ-נ-נעשה כ-כ-כוס, כ-כ-כי ב-ב-בולמס אח-ח-אחזני!…
– בודאי! – ענה מיכה – הלא כה אמרו חכמינו ז"ל: “ויין למרי נפש!” אפרים, למדן, אולי שגיתי גם הפעם?
– ב-ב-בודאי! פ-פ-פסוק הוא ב-ב-בראשונים, ש-ש-שם ב-ב-בקינת ד-ד-דוד על מ-מ-מות ש-ש-שאול ואב-ב-אבנר…
– ומי יכזיב אותך? אתה הנך הצדיק! מזלך הטרפה כי הליטאי מורה נכדי איננו בזה! לו, רבי חיל חצקיל עטרת, גבורה “שחורה”! הוא יודע את התנ"ך כעשר אצבעותיו. פעם הראה לי מליצה נשגבה שכתב על אדות די העזים ששלח יהודה לתמר על ידי חידה – והייתי נבהל ומשתומם! פשוט ללקק האצבעות! הוא מאסף ממון קרח מחידות לפורים ונוסחאות למצבות. לו היה בזה כי עתה נתן לך להריח…הוא בודאי נקם ממך נקמת כבודי!…
– אוי וי! – לעג אפרים וינע ראשו על כתפיו ככף מאזנים – ב-ב-בלי ס-ס-ספק הוא ג-ג-גם אפ-פ-פ-אפיקורס ג-ג-גדול ונורא כ-ככל הל-ל-ליטאים ימ-ח-ימח ש-ש-שמם!
– בזה צדק! – אמר מיכה בפנותו אל יחיאל יחזקאל – בעלי יכֹלֶת הם הממזרים; כלם בעלי מוחות חריפים, אבל גם פושעים מבטן ועוכרי ישראל מאין כמוהם, בעיני ראיתי ביום השבת למד ליטאי עשיר אחד דף גמרא בלי כובע ויעשן סיגר! הם רק הם השחיתו את עירנו ויטמאוה וינבלוה; בטרם באו הלום היתה עירנו מלאה חסידים ואנשי מעשה!…
ויחיאל יחזקאל לא עצר עוד ברוחו ויאמר: ואותך רבי מיכה מי התעה מדרך האמונה? ומי החטיא את האשכנזים שלכם אשר בטרם באו הליטאים לורשו הובילו בידיהם את בניהם ובנותיהם ל“שמד”? והגנבים, והסרסרים לדבר עברה, ומחזיקי בתי הזמה ונשי הבשת, הלא הכל יודעים כי אין בקרבם גם עקבות ליטאים? פשוט זוהי משטמה נושנה, השנאה אל הגרים החלשים; המשטמה הזאת דומה היא בדיוק למשטמת הפולנים את היהודים.
– יכו כלם את ראשם אל הכתל! – אמר מיכה בבואו בין המצרים – מה לנו ולהם? איננו פקידי הבולשת של הקב"ה! אפרים חביבי, נחזור לענין! הלא אמרת לעשות כוס, מי יצוה לתת? אולי נפיל גורל? הנה מטפחתי, עשה קשר!…
– רב-ב-רבי ח-ח-חיל ח-ח-חצקיל יצ-צ-צוה לתת!
– לא, אפרים, כהה בו מיכה בתנועת חוכא – רבי חיל חצקיל בלאו הכי הפסיד, לא עלינו, ממון הרבה!… לא יתכן! קרינא דאגרתא איהו ליהוי פרונקא!
שלשתם נכנסו לבית המרזח בקרבת הבורסה, ואפרים צוה על הנערה המוזגת למסך שלש כוסות יין שרף.
ומיכה בשמעו ההזמנה אמר: “הדיוט קופץ בראש”!
ויחר אף אפרים – כביכול – במיכה וירב בו: ת-ת-תרתי ק-ק-קטלי ח-ח-חיבית, ראשית, לא פ-פ-פסוק הוא, כי אם מ-מ-מאמר ח-ח-חז"ל בב-בפ-בפתחתא ר-ר-ראיכה רבתי; שנית, מ-מ-מה ל-ל-לך כי ת-ת-תחרפני ב-ב-בשם הדיוט?
וישא מיכה עיניו אל הספון ויצחק: חי,חו, חא! חא, חו חי! רבי חיל חצקיל עטרת: זהו הכסיל מכי-מסותא. ההדיוט הקופץ בראש! ראש עגל אתה אפרים! למדן אתה, ואינך יודע פרוש המלות האלה שבר כי רב דחד יומא יודע: הדיוט הוא פשוט, כלומר יין שרף פשוט, קופץ בראש, עולה אל המוח ומבלבל את הראש! ומה תאמר עתה?…בוז לך! נא, צוה על הערלית כי תמזג לנו שלש כוסות קוֹניַק; אך לא קוֹניק אִימְפְּרִיַל הנעשה בזיוף גדול בעירנו ברחוב חלקלקות, כי אם קוניק אמתי, צרפתי, של האדון מרטיל!
השתפים קשקשו כוסותיהם בכוסו של יחיאל יחזקאל ויקרצו “לחיים” וישתו בלגימא אחת עד גמירא; ויחיאל יחזקאל שתה לא בבת אחת כסרסרים אשר להם משתא מעליא, כי אם כאשה בשלש פעמים; ובאחרונה, בהריקו את כוסו אל פיו עצם עיניו כתרנגל בעת קריאת השחר, ולא ראה בקרצם עין איש לרעהו וידברו בלשון אלמים, ברמז, ובמזוג הערלית עוד שלש כוסות.
הם לקחו שנית את הכוסות ויקשקשון בכוסו של יחיאל יחזקאל.
– רבי חיל חצקיל עטרת – זרזהו מיכה – למה אתה מחשׁה? הפגרת מלכת אחרינו?
יחיאל יחזקאל הניע ראשׁו ימין ושׂמאל ויבטיח כי פעם שתה ולא יוסיף.
– הא לחוד והא לחוד! – אמר מיכה – המשקה הזה לא שתתה גם זקנתך בשבעת ימי לדתה! טועה הנך! זהו לא קוניק, כי אם בנדיקטין הצרפתי, משקה רוזנים ונסיכים.
– רבי חיל חצקיל עטרת – הוסיף מיכה כאשר סרב לו יחיאל יחזקאל – כפי הנראה, הנך גם מתנגד לכל הצרות? פחדן אתה, קמצן, סמרטוט תחת רגלי אשתך, וגם מתנד הנך? המום הזה הוא הגרוע מכל המומים שבעולם! שכור יישן שנתו וסר יינו מעליו; וגם כסיל או חצי שוטה וחצי משֻׁגע, ואפילו נבל ובליעל יוכל להיע למדרגה רמה; והראיה, כי מרבית העשירים הם שוטים ומשגעים ולפעמים גם נבלים גדולים, נוכלים ובני בליעל. אך למתנגד אין שום תקוה ותקנה! זהו פשוט אסימון לא יצלח! אני סובל רק שתי כתות: חסידים ואשכנזים; ומתנגדים הם עם לא היה! הם עומדים בַתָּוֶךְ; בעלי פשרה הם, כלומר: מְתַּוְכִים הם בין האמת ובין השקר. והפשרה, זוהי אסון לעולם! אני אוהב אמת או שקר! לא נורא השקר הנקי מכל תערובת אמת. שקר כזה אינו מזיק, אותו נקל להכיר. נורא הוא השקר ה הַמְערָב והמתֻבָּל באמת. זהו טפוסם של המתנגדים, שֵׁדים יודעים אותם מה הם רוצים? נבלים! ממזרים! התראו בצביונכם האמתי… היו חסידים, התפללו בהתלהבות, בחפזון, האמינו בכל קֹדש ובכל קדוש, שתו יין שרף עלקהל, קוניק ובנדיקטין כמוני, כאפרים וככל יראי ה' וחושבי שמו; או היו אשכנזים: התגלחו, אכלו סרטנים וצפרדעים מטֻגנים בחמאה, התכחשו לעמכם וצעקו בקול גדול כי ערלים אתם; הא, או, אא! חזור בך רבי חיל חצקיל עטרת, אל תהי מתנגד! שתה ואל תסתרב! גם אנחנו איננו שכורים חלילה. שאל בורשו בכל י"ב רבעי המשטר והגידו לך, כי טרם אסרונו בהתגוללנו שבורים בראש חוצות בצנורות כבני גזעם ואמונתם, לחיים! לחיים!
אחרי הכוס השניה לא יכול יחיאל יחזקאל השב רוחו רגעים אחדים. מחה שפמו ואֹדם חכלילי כסה את לחייו, ועל פניו הופיעה נהרה, כעל פני חסיד ביומא דפגרא, ויהי לאיש אחר, ועלז ושמח נכנס בלוית שושביניו אל הבורסה.
ז 🔗
תקופה חדשה בראה התגרה אשר התחוללה בין יחיאל יחזקאל ואשתו ובתו ובנו בחיי בני הבית, תקופת תקונים עקריים ועבודה. להתגרה היתה תעודת רעם בגלגל המטהר את האויר, או מטר סוחף המנקה את האבק והזוהמא מהרחובות וגורפם אל הביבין.
ממחרת יום התגרה היתה אספה בחדר מרים; אספת סתרים בדלתים סגורות, בעת שאביה היה טרוד בעסקיו בהבורסה.
חברי האספה היו מתי מספר: צפורה דבורה, מרים, יעקב, משה, שמואל הקטן והשכן יעקבזון שהתענין מאד במצב כל בני הבית בשביל מרים, אשר ידע כמעט בדיוק יחס המשפחה אל ראש המשפחה, וכל דבר נפל בבית זה, אם כי עמלה בכל מאודה להסתירם ממנו; גם בטרם שמע באשניו את המהומה ונפץ כלי הבית מאחורי כותל מעונו הכיר בחטם אביה כי לא רוח אחד לו ולבני ביתו; ואחרי התגרה הודיע לה ברמז כי יודע הוא כל, מבלי אשר הגידה לו – לטובתה, אולי תמצא תועלת בידיעתו זאת. וכן היה: היא בררה לו המצב, הסירה לגמרי מעליה צעיף הבושה ותקראהו להשתתף בהמועצה כאוהב טהר לב וחכם לב.
יעקבזון נבחר לנשיא האספרה, אפס כי הוא וִתֵּר על כבודו, וימסור את הנשיאות למרים, בשביל כי לה ברור המצב יותר, ובשביל כי לה יתרון דעת.
היה סדר: עט, קלמר וניר, חוב נטילת רשות לדבר, מזכיר לרשום פרטי-כל, המזכיר היה יעקבזון. האספה זערת אנפין זאת חסרה רק פעמון, בא כח הספרות העתית, וחסרה גם חלוקי דעות ומהומה וצוחה.
מרים הנשיאה, פתחה את האספה בנאום נמרץ אשר עשה רשם עמוק על חברי האספה.
הרֹשם נודע על ידי מחיאת כפים ארוכה אשר הפריעה את המנוחה והסדר ואשר הפסיקה את הנואמת.
ואחד החברים התמו כפעם בפעם מבכי. סבת הבכי היו דברי הנואמת הנמרצים והאמתים אשר נגעו במיתרי לבו.
החבר “בעל הבכי” היתה צפורה דבורה.
הנה תלישא קטנה מנאומה:
אמא, אינה צריכה לאפוטרופסותו של בעלה, אני ואחי איננו צריכים לאפוטרופסותו של אבא! אפוטרופסות שלו היא לנו כלנו, רק בבחינת מכה טריה לגויה, אשר כל זמן שלא תסור אין מרפא ושלום לגוף. בכלל הגיעה העת לאפוטרופסות להפטר מן העולם, תחתה צריך להיות מין שרות, מין משמרת עבודה; ובעלי המשמרת צריכים לדעת ולבלי שכח רגע, כי הם קימים בשביל אלה אשר ישרתום, תחת אשר האפוטרופסות חושבת ורוצה כי גם אחרים העומדים תחת השגחתה, יחשבו ויוָכחו כי הם חיים וקימים בשבילה! הארורה הזאת מונחת כקורה ארֻכה לרֹחב דרך החיים ואינה מניחה ללכת הלאה לפנים, אינה מניחה לעבור ולכבוש מקום הגון ובטוח בחיים; ובשעת סכנה, למשל: במקרה תבערה, אינה מניחה להציל את הנפש ומה גם הרכוש!… אינה מניחה להתפתח, אינה מניחה לצמוח ומה גם לעשות פרי!… האפוטרופסות - הלא צחוק מדאיב נפש הוא – מצוה לנבונים ממנה, לטובים וישרים ממנה, ואפשר גם לחזקים ממנה בשביל כַּמותם, מה לעשות, מה לקרב ומה לרחק, איך ללכת, איך לעמוד ולשבת, איך לשכב ואיך לקום, מה לקרוא ומה לשמוע, ואפילו מה לחשב, לא רק לדבר! הכל הם בעיניה תינוקות, עוללי טפוחים! ולא עוד, כי גם סותמת היא כל פה דובר מישרים, מנקרת כל עין רואה נכוחות, יורה זקים וחצים בלב כל הוגה וחושב משפט, אוהב חֹפש וצדק ומבקש השכלה ודעת! ובשעה שהיא עושה נבלה, בשעה שהיא עושקת ורוצצת, בשעה שהיא גונבת וחומסת ומקפחת זכיות החיים, ועושה פרעות ושערוריות ושופכת דם חלשים בלתי מזוינים, קוראה היא, כי מפקחת היא על הסדרים ומינה על הנפש והרכוש!
צריכים אנו להשליך מעלינו את העֹל הנבזה הזה, את אפוטרופסות אבינו…
צפורה דבורה הפסיקה את הנואמת: אל תדברי כזאת בתי, איזה אב אינו רוצה טובת בניו?…
– אפשר – ענתה הנואמת – אבל היודע הוא בקֹצר דעתו וגסותו מה זאת טובת בניו? אוי לבנים אשר השקפות הוריהם אינן מתאימות עם תביעותיהם של הבנים, גרועים הם מיתומים! כל אב נבון וישר עמל בכל כחו להשכיל את בניו, ללמדם, לחנכם ולשכללם ואפילו העני, חושך מאכילה, שתיה והלבשה ונותן למורים, לאסכולות, לספרים; ואבינו קונה פסנתר וכלי בית ויש לו במרתף הרב בקבוקי יין ישן וכדומה. אין אב אשר כה עֹז בנפשו להשתמש בכח האגרוף ולגזל החפש מבניו; כל אב נבון וישר יודע הוא כי השנה הזאת היא שנת 1896 ולא שנת 1796, ומבקש תקונים בחיי בני ביתו ועושה תקונים בכל האפשר; ובחיינו קלקלות על קלקלות, צלמות ולא סדרים, אין בית אשר תשָמע בתוכו קללה ונאצה, משטמה ומריבה כבביתנו. אני בקשתי ממנו גם פגעתי בו על דבר עתידנו. והוא רקע ברגל ויצו לדום. זהו משפטו תמיד: תחת שמוע מישרים הוא מצוה לדום, סותם הפה בכח האגרוף. הוא קורא כביכול מלמדים, אבל לא להועיל, כי אם לעַוֵר את העינים; מלמדים עצלים, נבזים, בני בלי תרבות, אכזרים ובני בליעל, אשר מָכשרים הם רק להכביד את השעבוד, להכות ולהצר ולהציק ולא ללמד! כי בעצמם הם בורים פראים אשר צריכים היו לבוא לעולם לפני מאתים שנה, ועתה כבר עבר זמנם; עתה אין מקום ליצורים נבזים ומזהָמים כאלה. הוא משלם להם זכר למוד בעין טובה, רק בגלל אשר יעבידו עולם ויטילו אימה! עתה כשל כח הסבל! צריכים אנו להלחם עם אפוטרופסותו הצבועה והמֻנָולה, לא רק מלחמת מגן כי גם מלחמת תגרה, לבלי חוס על כל קרבן מצ—- 4 צריכים אנו להלחם עד רדתה! צריכים אנו לנצח ולא להכנע בשום אופן! אמת, חזק הוא ממנו, אבל סוף כל סוף ינוצח באשר הוא היחיד ואנחנו הרבים, ויחיד ורבים הלכה כרבים!
יעקבזון מחא כף ברגשי התפעלות ואחריו מחאו כף שלשת האחים ועליצות נפשם עברה כל גבול.
ומרים הוסיפה לדבר: חלילה לך אמא לזכור כי אשת עשיר את; חלילה לי ולאחי לזכר כי בני עשיר אנחנו! לא בעשרו נבטח! צריכים אנו לבטל את עשרו בתכלית הבטול. טוב היות עניים עובדים בחפש והשכלה, בצדק ומשפט, מהיות עשירים משעבדים! עניים אנחנו ועלינו לעבוד! תמו ימי השעבוד בעד הלחם אשר אנו אוכלים, תמו ימי ההתפנקות, ימי העצלות והבטלה! ושוב אין לנו באמת כל צדקה להנשא על כתפיו; יכולים אנו וצריכים אנו בעצמנו למצוא לחמנו ולדאג לעתידנו!
צפורה דבורה נטלה רשות לדבר:
– רוצה אני כי משה, לפחות, ילמוד עוד שנה אחת!
– אמא חביבה, משה אינו נזקק לאפוטרופסותך, משה ידבר בעדו, אינו תינוק! לפני שנים הרבה, היו תינוקות כמשה מכבר בעלים לנשים ואבות לבנים; זהו האסון כי רוצים אתם רק לשפוך ממשלתכם על זולתכם! אַתּ אמא, דברי בנוגע לך, אך זכרי אמא, כי עליך לשכח הפעם מי את!…
צפורה דבורה נכנעה.
– נועצתי בלבי לפתוח לי חנות במרומי העיר, חנות של קשוטי נשים; על פי הנסיון יודעת אני, כי עסק נושא פרי הוא, ולא ימיש מעשות פרי. הנשים משלמות ביד רחבה, נשים, גם בעת רעה חושבות מכרסן ונותנות לגבן.
– אמא חביבה, בפרוגרם שלנו יש עבודה ולא תגרנות!
– בתי, ראשית לא למדתי כל מלאכה, ושנית אינני נערה בבתוליה…
– אמא, העבודה היא קשה רק לתגרנים ולא לעובדים; רק דמיון התגרים הוא כי העבודה היא קשה! במבנה גו האדם נקל להכיר, כי יוצר הגדול הכשיר את האדם לעבודה; ולהפך בתכונות נפש האדם המשכלת, נקל להכיר, כי היוצר הגדול לא הכשיר אותו לתגרנות… לתגרנות מָכשרים רק לקויים במדת הישׁר, האמת והצדק. תגרנים צריכים לרמות, לגנוב, להשבע לשקר, ללכוד את הקונה בפח ערמה, להבנות מתמימותו, ולהיות בעל רגשות קהים ולאהב את הממון; ולא לכל בני האדם מדות כאלה. את אמא חביבה הנך ישרה מקורית ובודאי לא תצליחי בחנוָניות!…
יעקבזון סיע אחרי מרים: בלעדי זאת בירתי, נבול תבולי: בלי עוזר ומשרת לא תוכלי עמוד; ולהיות מושלת בם טרם תדעי; ולכל לראש, כל פרגמטוטה דורשת ידיעה, בקיאות, הבנה בקניה יותר מאשר במכירה; כלומר צריכה את להיות ערומה ושנונה, להבין בערמת הפרגמטוט השואף רק לרמותך… ועד אשר תרכשי לך ידיעה ונסיון בתגרנוּת תוכלי ללמוד מלאכה. סכנה לסכום הכסף אשר תשקיעי בחנות, וחבל על העת. אם לא תצליחי ושפלו ידיך, ונפל רוחך, ושבת לחבק ידים. איעצך גבירתי: למדי מלאכת כבוסים אשר כל בעלת בית הגונה כמעט יודעת אותה פורתא.
צפורה דבורה הביטה על בתה בעינים נמקות ודומעות: בתי חביבתי, רוצה את לעטות עלי כלמה בחצי ימי! מה יאמרו מכירי בכאן, וקרובי בוישיגרד, זקרטשין, דוברין ולפנא?
– אם ישרים ונבונים הם – ענתה מרים ברגש – בודאי ישבחוך ויפארוך בעד המפעל הזה, והיית למופת; ואם סכלים ועקשים הם, אינם כדאים לשים לב להם.
צפורה דבורה קרצה בעיניה אל מרים במנוד ראש.
ומרים הבינה קריצתה, ותאמר: אמא חביבה, כבודי לא יגרע במאומה, והאיש אשר אמצא חן בעיניו להכירני ואשר ימצא חן בעיני לא ימאס בי בגלל אשר אמי תעסוק במלאכה.
– גבירתי – נחם אותה יעקבזון – כי תלמדי מלאכת הגזרה ותרכשי לך בקיאות בכל פרטי המלאכה הזאת – אז אפשר לך לפתוח חנות של כבוסים. מלאכה ומסחר יחדו, דבר שאפשר הוא.
צפורה דבורה נכנעה. הסכימה, בזכרה כי בל תצטרך עוד לבקש כסף מיד אישה.
נטל יעקב רשות לדבר: אני רוצה לכנס לאסכולה תיכונית, באשר כי שאיפתי היא להשכלה גבוהה. כעת אוכל לכנס אל הלשכה החמישית בלי ספק.
מרים פנתה אל יעקבזון: השמת לב מר יעקבזון להחזיון האי-נורמלי הזה? צעירינו, או מתיאשים הם ומתפקרים לגסות והדיוטות, או שואפים רק להשכלה גבוהה!
– החזיון הזה הוא טבעי! – אנחנו שואפים להשכלה גבוהה בשביל שהיא אסורה לנו; והחזיון הזה הוא נפרץ גם בין עם הארץ, גם כן מטעם זה: בשביל שהיא יקרה במציאות. מספר האסכולות הגבוהות בארצנו אינו מתאים עם מספר העם ואפילו אם היה מספרן כפלים.
– דע אחי – אמרה מרים – השואף להשכלה גבוהה בשביל השכלה גבוהה, בלי שום מטרה חמרית, לא ישיגנה לעולם אם גם מאה שנה יחיה, ומאה שנה ילמד; ושואף להשכלה גבוהה בשביל תעודה בחיים, במלים פשוטות: בשביל תרנגולת מפֻטמה, כוס יין, מכנסים יפות, מרכבה וסוסים ורכָּב לבוש הדר – צריך האיש ההוא להיות אחד משני אלה: גאון גדול במקצוע השכלתו, או נבל גדול!…
ויען יעקב בתמימות: אינני רוצה השכלה בשביל השכלה, ואיני רוצה השכלה בשביל שמן ויין ומרכבה וסוסים; רוצה אני השכלה בשביל לחם.
– אם רק לחם אחי אתה רוצה? פנה אל המלאכה! ראשית, לא תצטרך להוריד לטמיון כעשר שנים משני ימי חייך; ושנית, לא תתנשא על חברת האדם והיית כאחד מאתנו ולא תתביש בנו, ולא תביט עלינו מלמעלה למטה; בודאי, למלאכה דרושה השכלה, והשכלתך היא הרבה יותר מה שתדרש אפילו מלאכת מחשבת; כי תלמד מלאכה, תהי בעל מלאכה משכיל. באמת, לא עם בעל מלאכה מתבישים, כי אם את גסותו והדיוטותו; אם בעלי המלאכה ישכילו, אז, לא רק אשר לא יתבישו עמם, כי גם בכבודם יתימרו.
– ואני יועץ – אמר יעקבזון – כי יעקב ילמד גם הוא מלאכת הכבוסים הזאת: פסים וצוארונים.
– האין כאן חשש התחרות? – שאלה מרים – אני והאם והאח לכלנו תעשיה אחת? האם לא טוב היה לו בחר לו מקצוע אחר?
– רק במקצוע אחד! – ענה יעקבזון – עבדו שלשתכם יחד, ולא תצטרכו לעזרת עובדים ראשים; זהו מקור הצלחה בכל עסק ובסיס נאמן. שלשה עובדים ראשים עולים לבית תעשיה הגון לשלשת או חמשת אלפים רובל לשנה. העזבון הזה כעת איננו ירא משום התחרות, הוא שלח פארותיו למרחוק: לרוסיה הפנימית, קוקז, פינלנד, סִביר וגם למנטז’וריה. ואפילו אם אחרי עשר שנים, פחות או יותר, תשליך יפון הטרף מפי רֻסיה גם אז תהי חפשית לכל הממלכות; ובעזבון הכבוסים נוכל התחרות אפילו עם אמריקה. הריוח הנקי מהעזבון הזה הוא למצער ט"ו אחוזים למאה, אחרי כל ההוצאות; ואם גם ננכה שמטות חובות, גם אז יהי הריוח עשרה אחוזים למאה. לוּ הייתי בעל הון כי עתה יכלתי להכין ולמכר עזבון של שלש מאות אלף רובל לשנה והריוח שלי היה למצער שלשים אלף רובל לשנה! וכמה היה שוה אז טובת הנאה שלי, שמאות נפשות התפרנסו על ידי?
– גם זאת תכלית – נאנחה צפורה דבורה – אני חשבתי אחרת לגמרי…
ומרים אמרה בהתול שנון: אמא חביבה, לא די כי בנך ישחיר את פניך, כי גם סברה גדולה, כי חתנך אשר יקח את בתך יהיה גם כן יודע מלאכה ועוסק במלאכה… וכאשר יאריך ה' ימיך וראית שלשים ורבעים בעלי מלאכה, דור שלם; וכאשר התהללו לפנים המיֻחסים, היהודים החטמנים והכרסנים, כי אין בקרב משפחתם בעל מלאכה אחד – כן יתהללו היהודים הפשוטים העמלים הישרים, כי אין בקרב משפחתם גם סרסר והולך בטל אחד.
משה נטל רשות לדבר:
– אני רוצה לעבוד: העבודה היא כל חיי רוחי! נפשי חשקה במלאכת משבצת אבנים יקרות, המלאכה הזאת היא עברית מדור דור.
יעקבזון הבינהו, כי קודם כל, עליו לרכוש לו למצער תעודת ארבע מחלקות של איזו אסכולה תיכונית, או תעודת שש מחלקות של אסכולה עירונית.
– עצתי – פנה יעקבזון אל מרים – כי משה ושמואל יכנסו לאסכולה עירונית. משה יכנס אל המחלקה החמישית ואפשר להשישית, ושמואל אל המחלקה השלישית או הרביעית.
מרים הסכימה, ותודיע כי האספה סֻגרה.
יחיאל יחזקאל היה עצור בביתו אז כשבוע ימים אחרי האספה המסֻתרת בחדר מרים בשביל קַטְרִיטון 5אשר היתה לו למפגע פתאם. חטמו התנפח, התאדם, בלי הפוגה התעטש, עיניו זלגו וחטמו נגר. בכל רבע שעה החליף מטפחה נגבנית אחרת. ישב, שכב, קם, התהלך, הלך ושוב. ויגנח ויאנק. קשה היתה לו הקטרִיטין הארורה והנתעבה הזאת: הֵסַבה לו כאב ראש, עיפות כל אברי הגוף, תעוב אכילה ושנוי הקול; וישיבה בבית אשר היתה לו קשה יותר מכל. היא היתה לו כעין מאסר כלא. רועי רוח ומרדפי ריקים לא יוכלו שבת ביתה, כאשר כל עובד חרוץ ועמל בזעה, לא יוכל לטיל בשוקים וברחובות.
וצריך לדעת: הימים היו ימי תסיסה בהבורסה. צריך היה לדעת, לשמוע, לראות ולהכיר על החטם. עסק השטרות, ידוע, צריך זהירות וזריזות ככל העסקים שבעולם, והרגשה דקה ועשה יותר מכל העסקים, רגע אחד יטיל גורל לשבט או לחסד.
אך מה לעשות? מוסר שדי! דוקא לעת כזאת! ואין לבוא אל הבורסה, בחטם צבה ונגר.
גם על נפשו פעלה הישיבה בבית לרעה משום טעם אחר: אין לו אל מי לדבר, אל מי לפנות. אל עקרבים הוא יושב: כל בני ביתו “ברוגז” עמו ולא רק אשר רמסו בזדון את החבה והכבוד הראוי לבעל ואב וראש המשפחה, כי גם קטן ונקלה הוא בעיניהם וחדלו מירוא מפניו וישטו ממנו: צפורה דבורה ויעקב אינם נכנסים אל המזיגה בשעה שהוא יושב ואוכל או שותה; וביום השבת העבר ישב לבדו אל השלחן וכמעט נחנק בשעת הסעודה; הכל התחמק, הכל התחבא. הוא שאל את הבשלנית: “איפה הם”? והיא לא ענתה דבר. הגישה אל השלחן ותמהר לצאת, ותארך לשון ממולו מאחרי הדלת הפתוחה מעט. משה בורח מפניו כמפני הדֹב, רק שמואל הקטן עונה לו כביכול דברים מקֻטעים “תחת החטם” אם ישאלהו דבר.
והיום נעלם גם שמואל הקטן. בודד עזוב ישב, פעם בחדר משכיתו, פעם במזיגה ופעם בטרקלין; ובכל מקום דממה גלמודית. מוחו איננו עובד עבודתו, כמו נרדם ויעף. קטעי רעיונים חלפו במוחו, כגזרי קרח אחרונים על שטף נהר בתחלת ימי האביב, ויעלמו ויעלו בתהו. בקש ענין לענות בו, לגרש את העת הממֻשכה ולא מצא. רצה לקלוט אתמוחו את ענין השטרות, אפס כי מוחו לא קלט מאומה! החל לחשוב על דבר התגרה, על אדות הכלים היקרים אשר שבר לארץ בחמתו, על קלונו אשר נגלה לעיני שפחתו ושכני הבית, ועל אדות המכה אשר הכה בלי חמלה את יעקב בנו השאנן והחרוץ והמזג הטוב, ועל אדות הדמעות והבכי והאנחות של צפורה דבורה, ויפל בעיני עצמו ויתבזה… וביותר נעכרה רוחו בזכרו את דברי מרים הנמרצים והמרים, ואת מבטי עיניה הנוראים יותר מחרפות וגדופים, ממכות ומהלומות.
ויקם ממקומו ויפן אל חדר הילדים. השעה היתה השתים עשרה, שעת הלמוד: הוא ידבר מעט עם המלמד, בדברי תורה כביכול, או בשיחות חולין. על המלמד בודאי לא יהיה למשא, המלמד יחשב לו לכבוד וזכיה כל דבור ודבור, ואגב ישאל את משה ושמואל על אמם, אחותם ואחיהם.
אבל מה השתומם בראותו, כי גם בחדר הילדים אין איש, מלבד המלמד! המלמד יושב על כסאו נשען במצחו על אגרוף שמאלו וישן ומנחר כדבעי.
ויעזב את חדר הילדים ויעבר שנית את כל חמשת חדרי הבית, ובכלם דממה ריקנית. מטטלת האורלג הכתלי במזיגה, הסגור בארונו, מתנודד הנה והנה, ומשמיע פעמיו בקול אחד בלי כל שנוי. רעיון הפחידהו, כי אשתו ובתו ובניו ברחו ממנו, עזבוהו. וירגש מועקה נוראה בלבו, רקותיו דפקו בחזקה, וזעה קרה הרטיבה את בשרו. התאושש מעט ויש אל המבשל, וירא והנה הבשלנית והמשרתת עוסקות במלאכה: הראשונה שופתת הסיר; והאחרונ מורקת ושוטפת הקדרות והמחבתות; ויוכח כי פחד שוא פחד וישב שנית לחדר הילדים, ויתיצב אצל המלמד הישן והמנחר, ויתבונן אליו במנוד ראש, כאומר: “אוי ואבוי! עתה אני רואה איך כספי הולך לאבוד ויורד לטמיון”! הוא עמד ואמד, ועצביו החלו להתעורר ולהתרגש, וקרירות רוחו התלהבה, ולא עצר עוד ברוחו, וימשך בחזקה את פס ידי המלמד, ויתמוטט ראשו ויקץ בחרדה, וירא והנה אדוניו נצב לפניו.
וימהר לקום על רגליו, וימעך שמורות עיניו ויישיר את כובעו על ראשו ויבט בפני אדוניו בבשת הפנים, כגנב נתפש בגנבתו, ולא מצא מלים במה להצטדק… עמד ברטט ובהכנעה כאומר: “חטאתי וסלח לי כרב חסדך”!
יחיאל יחזקאל נעץ בו שתי עיניו ויגע כתפיו: טוב ויפה! התלמידים – שדים יודעים את ראשם – איפה הם רועים – איפה הם תועים, רצים בחוצות, מתהוללים ומשתובבים בגן או רוחצים בנהר, והרבי יושב וישן!…
והמלמד כמו דבק לשונו לחכו. החריש, רק עיניו תעו ולבבו תעה.
– הלא תאמר, רבי, פשר דבר: איה הנערים? מדוע לא ילמדו היום? שכר למוד אני משלם, כמדומה לי בעתו, לא אלין פעולתך, ואתה כה תעשה לי? הפקדתי בני בידיך, ואתה מועל הנך בפקדוני, אתה עושה אותם הפקר! לרוץ בחוצות צריך אני לשבור מלמדים ולשלם להם שכר למוד? אוי לכספי ההולך לאבוד! ואוי ואבוי לעתם ההולכת לאבוד!…
וימגם המלמד ברעדה: רק תמול והיום לא למדו.
– מה זאת לא למדו? איך לא למדו? גם תמול לא למדו?
– הם הלכו מזה בבקר קודם השעה התשיעית.
– ואתה הלא רבם הנך, מדוע נתתם ללכת? מה הנך, רבי, או מטאטא? ולשבר עצמותיהם לא תוכל?
התאושש הרבי בשמעו כי אדונו נותן לו כח הרשאה כזה, ויאמר בבדיחות: איני רוצה לעבור על לאו: “לא תשברו בו עצם”.
ויחיאל יחזקאל הנכנע לפני סרסרי הבורסה ולפני פקיד רבע וכדומה – לבש גאות בעמוד לפניו חלש, נדכה ונכה רוח: “הירא מפני זאבים איננו הולך היערה”! אם לא תעצר כח לנהג שררה בתלמידים ולזרוק בהם מרה, לך והיה אופה עֻגות וגלוסקאות! בריה גדולה אתה רבי! האין כח בידך לתת מכת לחי עד שפך דם, עד נפול הראש מעל הכתפים?
והמלמד הנכנע והחרד כעלה הזדקף מעט ויתאזר עז ויען עזות: למכת לחי, ולהפיל הראש מעל הכתפים, אין צרך לקרוא למלמד; די יהיה תלין פשוט… מלמד אני, ללמד, להסביר ולהוכיח על עָול ומשוגה, ולא להיות רוצח מכה וממית!
הרך אז יחיאל יחזקאל קולו: בך האשם כי נתתם ללכת!
– הלא בתך תחיה, היא שלחה אותם!
– ואתמול?
– גם אתמול שלחתם!
וילחץ יחיאל יחזקאל באצבע את כפתור הפעמון של המבשל, והמשרתת הערלית נצבה לפניו.
– איה הגבירה מרים?
– אינני יודעת.
– איה כל הנערים?
– אינני יודעת!
– לכי לך גולם, שלחי את הבשלנית הנה!
הבשלנית נצבה לפניו.
– איה הגבירה, מרים וכל הנעדרים?
– הגבירה, מרים ויעקב הנם בבית יעקבזון, משה ושמואל נסעו בקרון לרחוב הזהב לעמוד על המבחן בהאסכולה העירונית.
– מי הגיד לך כי עומדים הם למבחן באסכולה?
– יודעת אני: הם לקחו קונטרסי כתיבה וקולמוסים עמם, גם נתתי להם, במצות הגבירה, גלוסקאות משוחים בחמאה וגבינה שויצרית.
צף דם יחיאל יחזקאל על עיניו, מדד ומדד את החדר לארכו ולרחבו, ויחטט באצבעותיו בפלגות זקנו וינהם כזאב במכמרת.
– השמעת נבלה כזאת רבי? – פנה פתאם אל המלמד אשר עמד כל העת על רגליו כאיש צבא לפני פקידו – הנשמעה רציחה כזאת בחצי העולם? עולם הפקר: אין אב, אין אלהים, אין כל! אני אני אַראה להם מה זאת אסכולה! הה רבי, לא אוכל הראות לך פצעי לבי; לא אוכל גלות קלוני! אלה המכות אשר הכוני ידי! רציתי כי בתי תהיה מלֻמדת… כל חוללה ידה! אשתי היא יהודיה פשוטה כמוני, ורק הבת היא דוחפת אותם לגיא צלמות!… אבל אין דבר!… לא ילכו עוד לאסכולה; אני אקצץ את רגליהם! מחר ישבו פה אצל השלחן!
המלמד נחמהו, כי לא יחיד הנהו בדור הזה בענינים כאלה; בכל גבול ישראל נצחה האסכולה את החדר, וההשלכה הארורה והטמאה – את התורה הקדושה; אבל אין לעשות מאומה, כל המעמיד פניו בגל – הגל שוטפהו.
ובשובו אל חדר משכיתו, החל לחשב על אדות צפורה דבורה, מרים ויעקב: איזו מחֻתנים הם עם החיט, עם יעקבזון? בקוּרים ביום חול, שדים יודעים אותם ואותו! השטן השיאהו לשכר דירה בבית זה. צריך הוא לשכור לו מעון אחר. אך איזו תועלת? מרחק המקום לא ירחיקם מביתו…
הפלא הזה העסיק את מוחו עד השעה הרביעית, עד עת ארוחת הצהרים בשובם הביתה.
ולעת ערב והנה מאורע חדש:
פתאום הוארה הנברשת בטרקלין. האם והבת עסקו אצל ארון המכלת. על סלסלי כסף ובדלח שמו מגדנות, זני מרקחת, משרת גדגדניות: המשרתת התקשטה באפֻדה לבנה ודפוס החזה, ותגש אל השלחן את הסלסלות והאגנות, וכוסות התּה על טס הכסף, ובבית “ליהודים”!
אין לו את מי לשאל, אין דובר אליו דבר. גם המשרתת אינה נותנת לו מענה על שאלתו; כמו בטלה לגמרי ישותו ומציאותו. גם שמואל הקטן היה עָרוֹ הגלוי, בטעמו תנופת ידו בשובו היום, מהבחינה בצהרים וישט מעליו.
ואז נגש אל דלת הטרקלין ויסתכל בחור המנעול לראות: מי הוא האורח המכֻבד אשר בשבילו כל החרדה? אפס כי לא ראה מאומה, ויכנס אל חדר משכבו, ויפתח בזהירות את הדלת מעט, וירא לתמהון לבבו את החיט, את יעקבזון יושב לו ברחבּה על כסא המשען, גלוי ראש ומעשן; ואצלו מרים. וצפורה דבורה אוחזת בימינה סלסלת פרות יבשים ולחים ומפנקתו ומפצירה בו לאכל, ובולעת אותו פשוט בשתי עיניה. גם יעקב, משה ושמואל יושבים אצל השלחן צוהלים ומדֻשני ענג.
וכעסו נתגבר ויעלה עד נקודת הרתיחה, רצה להתפרץ אל הטרקלין, ולכבד בראשונה את שני ה“ממזרים” במכת לחי, ולהפוך את השלחן יחד עם הטס והכוסות והסלסלות והאגנות עם המגדים והממתקים ומשרת הגדגדניות, בכל מכל כל, ולכבות את הנברשת ולפנות אל החיט ולאמר לו בזו הלשון: “שמע נא חיט נבזה, איזה מחֻתן הנך פה? איזו העזה יש לך לדרוך על סף ביתי? האיש כערכך אני? צא כרגע מביתי”! ולבלי צאת ידי חובתו באמירה בעלמא, כי גם במעשה: לאחז בערפו ולהכותו על פרצופו הטרפה ולדחפהו מהטרקלין; ואם יסרב לו – לגלגלהו גם מהמעלות.
אולם אצל אנשים מהירי חמה, רחוקות תמיד המחשבות מהמעשים: חסר אונים היה לבצע מחשבה כזאת; ומה גגם כי ידע כי מרים היא בטרקלין ומפניה נחת.
ויצא אל המזיגה ויעמוד על המשמר ויארב לצפורה דבורה, ולהתנפל עליה בצאתה מהטרקלין ולכלות בה כל חמתו.
והדלת נפתחה, וצפורה דבורה יצאה.
ויקפץ אליה בטיסה אחת כחתול אל עכבר וינעץ בה שתי עיניו, כאומר: עתה הנך בידי! עתה אנקמה ממך!…
אפס כי בטרם פתח את פיו, ראה כי גם מרים עומדת אצלה ויבהל ויתנודד, וימהר לשוב אל חדר משכבו, ומחדר המשכב התגנב בלאט אל האיתון, ומהאיתון נכנס אל חדר משכיתו ויתחבא, ויאסף רוחו אליו ויתאפק בכל כחו לבל יתעטש, כי ירא פן תכנס מרים ועשתה עמו כלה בשתי עיניה הבוערות ובלשונה החדה.
כה ישב שעה תמימה, עד אשר שמע כי עוזבים הם את הטרקלין.
אז פתח לאט את דלת חדר משכיתו וירא: והנה כלם מלוים את יעקבזון בכבוד גדול. ובצאתו נשק את יד מרים, ואחרי כן יד צפורה דבורה, אשר חבקתהו ותשק לו והוא השיב לה נשיקה על לחיה ויצא.
אין לתאר ואין לשער מצבו של יחיאל יחזקאל ברגעים ההם! כרתוק ברתוקות על מקומו עמד בפתח מבלי נוע: רבונו דעלמא כלא! החולם אני בהקיץ? או באמת ישן אני וחולם כי הנני ער? או הֻכתי בשגעון?
ובכל כחו עזב את מקומו ויגש ליעקב, משה ושמואל, אשר עמדו שלשתם במזיגה, לשאל אותם, למען הציל מפיהם פשר הדבר; אך בגשתו אליהם פנו איש איש לעברו ויעלמו מעיניו.
וכל הלילה כמעט יצא מדעתו: הנשיקה אשר נשק יעקבזון את צפורה דבורה היתה כאש צרבת בעצמותיו: רואה אני כי שטתה מעלי…אֵם לבת בוגרת ולבנים מגֻדלים תנשק ותקבל נשיקות משרלטן הולל כזה! ומדוע נשקה אותו והוא – אותה בפני בתו ובניו? רבונו דעלמא כלא!
ח 🔗
בהבורסה הורשואית שררה שבוע תמים דממה פרגמטוטית: לא היתה כל תנועה. הספסרים למגדולם ועד קטנם החבאו, לא הראו את חטמם, ושער השטרות עמד במצב הבינים.פתאם עברה הרנה במחנה הבורסאים כי שטרי לילפופ ירדו שנית ירידה ענקית ומשֻׁנה כדי מאתים רובל.
ותהי מהומה נוראה בהבורסה וירא כל העם ויפלו על פניהם.
מקרי ירידות ועליות ענקיות כאלה אי אפשר לשטרי הערך והערבון השונים שלא דשה בהם הספסרות ה—— 6להם אפר לעלות כדי אחוזים אחדים למאה או לרדת לאחוזים אחדים למאה; ושטרי המנה האלה, כשם שעליתם היתה רק מְלאַכתית ולא תולדתית מחויבת או אפשרית, כך היתה גם ירידתם מלאכתית: גם הפעם היתה הירידיה הזאת תוצאות קנוניא של ספסרים, אשר חבלו מזמה להבנות מחורבנם של בעלי השטרות; ואחד מהחבריא הודיע גלוי בהבורסה כי מוכר הוא שטרי לילפופ פחות במאתים רובל ממחירם הקצוב; וכן עשו גם עם שטרי פוטילוב וזוירצה, ורבים מבעלי השטרות הרחוקים מספסרות מהרו למכור שטרותיהם, ביראתם פן יוסיפו לרדת, והקונים היו הספסרים בעצמם אשר גרמו לירידת השער, בהיותם בטוחים כי עד מהרה יתעלו שנית.
וכן היה:
לא עבר שבוע ימים, והשטרות האלה לא רק אשר שבו למחירם הקודם, כי גם החלו לעלות. בהבורסה נחפשו שטרי לילפופ כבנרות, הקונים חטפום מהידים.
מובן כי גם העליה הזאת היתה תחבולת הספסרים.
ויחיאל יחזקאל אשר נגלה לו רזא דנא על ידי מיכה ואפרים, הזדרז אז ויקן מיד איש פרטי אחד שלא ידע הקנוניא – ששה עשר שטרי לילפופ, לא זכות השטרות כי אם הטופסים; וישלם במחירם כסף מזומן כשלשים אלף רובל לערך.
וכעבור ימים מספר הרויח מאתים רובל לכל שטר: שלשת אלפים ומאתים רובל!
והמקרה הזה הרחיב את אופק השקפתו הספסרית של יחיאל יחזקאל.
עולם חדש נברא במוחו, מֻשגיו שֻׁנו מן הקצה אל הקצה:
בעינים בוחנות וחושדות הביט תמיד על מיכה ואפרים;תמיד נוכח כי אינם נלוזים רק דורשים טובתו, מובן, בדרשם גם טובת עצמם, כי הא בהא תליא: כן הוא כל העולם בכל מקצועות החיים והכלכלה, ובכל זאת היה עוין אותם, ויבז להם בלבו; ופעמים אחדות קרה, מבלי דעתו הסבה, כי כאשר ראם מרחוק, הרגיש כי דבר מה נתלש בבטנו, חש מהפכה בבני מעיו, הרגיש צער נורא ומשֻׁנה שלא יכול לבטאהו בשפתיו, מין בחילה, מין פחד, מין התנודדות ורעד, וברב עמל שבה נפשו למנוחתה.
ומהיום הזה והלאה היה מיכה בעיניו כנביא עוטה אדרת סרסרים ואפרים כפלא יועץ אשר דבר יוצא מפיו הוא מסקנא שאין עליה שום פרכא וסתירה.
והסרסרים ידעו להשתמש בשעתא דרעוא זאת לתועלתם: יום יום סרסרו לו עסקי שטרות חדשים, והוא לא הסתרב: קנה וקנה שטרי מנה מכל המינים, בדמי קדימה ובמזומנים וימכר בריוח מרֻבה או מועט – הכל כפי המקרה – ויוסף ויקן וימכר, וחזר חלילה וישתכר. כי באמת היתה אז עדנא דרתחא כמבטא אפרים. הסבה היתה פשוטה: עסקי בתי החרשת האלה התעלו מעט, והעסקים הכללים בוַרשוֹ היו אז במצב של משבר קטן, לרגלי הבצרת שהיתה בהרבה פלכים פנימים; כסף מזֻמן היה אז לרב בידי בעלי ההון בלי כל תנועה ומעשה ועשִיַת פרי; ולכל אלה נלוו אז הרבה אשר המונופול של משקאות חריפים שלל פרנסת הרבה מאות אנשים אמידים, ופרנסת הרבה אלפים עניים בשנה ההוא; וכל אלה בקשו עסקים כל שהם ויאחזו על פי הכרח בעסקי הבורסה; ובמשך שבועים ימצא את אבדתו: את שמונה עשר האלף ומאתים וגם חמשה עשר אלף וחמש מאות מחדש. ויהי כסף הריוח אשר גנז בגנזכו ביחד: שלשה ושלשים אלף ושבע מאות רובל!
ואז כבש לו מקום בין כל עתודי הבורסה, ושמו היה לתהלה בין הספסרים, בעד אמץ לבו אשר רבים ידעו כי לא טבעי הוא, כי אם מלאכתי, היה בבחינת “בעל תשובה”, בבחינת פכח שהתמכר לשכרות. כסוס שוטף במרוצתו על הרים וגבעות, יערים וגאיות, כן היה בעסק השטרות, אז לא זכר עוד פן יפול באחת הפחתים ונפל ונשבר, ואם יפול אל לֹעַ התהֹם ונפזרו עצמיו. חיים או מות! מלונת כלבים או ארמון תפארה!
בכל ענין בכל מעשה אנוש ותחבולותיו, גם טובים גם רעים, בין יחידים ובין עמים שלמים, בא הפרסום, התהלה ותשומת הלב, לא בשביל מעשים טובים ומחֻכָמים – כאשר בשביל האמֶץ ההתפקרות והעמיד את עצמו בסכנה; וכל המרבה לחרף נפשו הרי זה משֻׁבָּח.
התַּיָרים סטנליי וננסון, אשר במחיר שורה אחת של רשימותיהם, הראשון במסעו לפנים אפריקה, והאחרון – לציר הצפוני נתנו גַזֶטונים מאות רובל, ובשובם ממסעם קדמו רוזנים ומושלים את פניהם ויוחקו בקורות ימי המדעים לזכרון עולם, הם זכו לשם, לתהלה ועשר רק בעד השלכת נפשם מנגד. בודאי לו אפשר היה לבוא לפנים אפריקה, או לגשת אל הציר הצפוני בלי תלאות ענקיות מבלי שום נפש בכף, כמו שאפשר לגשת אל הקו המשוה – בודאי לא שם איש לב להם. בקורות ימי העמים יתהללו לאֻמים קטנים אשר נלחמו בממלכות גדולות ועצומות וינצחון. והם לא נחלו תהלה בעד הנצחון; כי יש אשר גם עַם מנֻצח, אם הגין על עצמו בעצה ותבונה, בתכסיס משֻׁכלל ובגבורה וחרף נפש ינחל תהלה כהמנצח – כי אם בגלל השליכו נפשו מנגד, בסכנו את עצמו לקרוא מלחמה על גדול וחזק ממנו. ובעד האמץ והפקרת החיים והשלכת הנפש מנגד, יהֻלל גם שודד גדול מפיל חתתו על רבבות אדם, בעת אשר נותנים פרס הגון בעד ראשו.
יחיאל יחזקאל הכיר אז ישותו ועצמותו בשביל הרכוש והתהלה אשר רכש לו בהבורסה, ולא שם לב למחאות אשתו ובתו ובניו, המחאות השליליות, אשר לא עמדו בתוך ד' אמותיו כמְחרם; לא רק אשר לא דברו עמו, נהפך הוא: הוא התרחק מהם! הוא לא רצה לעמוד בתוך ד' אמותיהם המה! באש קדחה חמתו על משה ושמואל אשר נכנסו לָאסכולה העירונית, הן ראה את כובעיהם, ראה ביום השבת בשובו מבית התפלה סר וזעף, על כי לא ראה אותם אצלו בשעת התפלה – בשובם מהאסכולה בילקוטיהם על שכמם, בודאי כתבו שם הממזרים השקצים האלה – שמונה ושמונים שנים חשכות על ראשם, ויראה קברם בעגלא ובזמן קריב – הם גורמים לו בזיון וחרפת עולם; אז חשב בנפשו: תבוא עליהם מיתה משֻׁנה! אדמה בנפשי כי לא בני הם, הפקר הם! ומה גם לו ידע כי צפורה דבורה מרים ויעקב לומדים מלאכת הגזרה והתפירה של הכבוסים אצל יעקבזון – אז בודאי היה חשך!…
אמנם היו רגעים, או גם שעות אשר הרהורי תשובה עלו על לבו; לא בהכרתו את האמת והצדק, או בהכרתו את השקר והנבלה; כי אם פשוט, בגעגועיו על על צפורה דבורה הנחמדה; גְוִיַת התרשיש אשר גם בשנת השלשים ושמונה לימי חייה, לא נס יפיה ורעננותה כבימי בתוליה, והיא מרתחת דמו בברק עיניה וספיר גזרתה. הוא התגעגע עליה עד כלות הנפש. עמד עליד נחל מים זכים וקרים והוא עיף ולשונו בצמא נשתה! לוּ יכול למצער להשקיט געגועיו אליה בשיחה קטנה, לוּ יכול לחבקה פעם בין זרועותיו רגע קטן! נכון היה להתרפס לפניה, להפתיעה בעדי יקר חדש, במחלצה מודרנית חדשה, הן בעלנית היא לדברים כאלה; אפס כי ידע ישרה וצִדקה, אשה כמוה לא תתפיס בעזרת שחד! אוהבת היא קשוטים ומחלצות, אך ביושר וכבוד ולא בכסות על פשע!…
כאן נפלה עליו קורה ותהמהו, כאן חש חלשות! זעת גסיסה קרה כסתה את מצחו וחטמו. הטפות מתגלגלות כקטניות ממרום מצחו על לחייו, ומלחייו על צוארו ועל כל גופו. שָׁאף אל קרבו אויר בכבדות, הרגיש לחץ החזה, עיפות בלי הנשימה כמו נסתמו נחיריו ונסתם פיו, חזהו התרומם והשתקע, יבשֶׁת נוראה בפיו, בשקדי גרונו אין מעט לחלוחית, שפתיו היו כקליפת עץ יבש; אזניו צללו בהד הפעמון הגדול במגדל ההיכל הפרבוסלבי בערב יום חג. קול צפורה דבורה מכה גלים על תֻּפֵּי אזניו…צפורה דבורה משאת נפשו ותשוקתו! הוי, אינה מדברת במבטאים דוקרים כמרים אשר למדה מפי קוזמינקו, או קראה בספריה; צפורה דבורה שלו מדבּרת דברים פשוטים, דברי תבונה וטעם יוצאים מקירות לבה הטהור, החם, המלא תם, אהבה וישר…
הרגעים והשעות האלה היו על פי רוב באשמורה תיכונה כלילה, בשכבו על ערשו נדוד שנה ועצביו היו רפויים מאד.
ברגעים ההם היתה צפורה דבורה המנַצחת! אז פעלה עליו לעזב את הבורסה ולנער כפיו מתמוך משטרי המנה.
אולם בבקר, עת התגברו עצביו, התגבר גם יצרו הרע, הסכים במעט אל יצרו הטוב, ויעש פשרה כזאת: לאסף עוד ששה עשר אלף ושלש מאות רובל, היינו עד חמשים אלף, ורק אז יחדל.
התאוה הזאת השכיחתהו את הרהוריו בלילה, ואת געגועיו על צפורה דבורה תאות נפשו ותרתקהו אל הבורסה כברתוקות ברזל שאי אפשר לנתקם!
באחד הימים היה השוק בהבורסה אש אוכלה; שער השטרות אלה באופן מוזר. בעין שכלו ראה כי אחרי עליה כזאת מָכרחת לבוא ירידה נוראה; ועל כן שבת ביום ההוא מכל עסק, עד כי גם מיכה ואפרים צללו במים אדירים ועלו חרס בידיהם. הם צעקו כי “היום הרת עולם” והוא אמר: צריך אני להעמיד את עצמי בסכנה ולא לקפץ לתוך האש. זהו מעשה משוגע, שאינו חס על נפשו!
וביום השלישי התפקע לבו מרוב כעש, ומיכה ואפרים האריכו לשון ממולו ויתקלסו בו; “בֶּע בֶּע”! “מצוה עליך”!
מחיר השטרות לא רק אשר לא ירד, כי גם הוסיף לעלות ועל פי חשבונו אִבֵּד בזהירותו כמעט הסכום החסר לחמשים אלף רובל!
החריש, חרק שניו בסתר ידע כי משנה אין להשיב, אולם הלא אפשר להזהר ממשגה אחר דומה לזה!
אז נוכח כי מיכה ואפרים פקחים הם; והוא סומא ממשש בצהרים; ועליו להתגלגל עוד בכמה גלגולים עד אשר יגיע למדרגת ספסר בורסאי, ויהי עלול על פי מעלת רוחו להיות מאֻשר שבמאֻשרים.
הרגיע אז את רוחו, כי עוד נשאר לו מועד לתקן את אשר עִוֵת בזהירותו…
וישקוד מהיום ההוא ואילך על דלתות הבורסה וַיְתָר כל מסתריה, ובמשך שבוע אחד קנה שטרות הרבה על פי רֹב בכסף מזֻמן; כי על קניות בדמי קדימה לבד, יצאו לפעמים ערעורים וסכסוכים בימים האחרונים; ועל כן הכניס בהקניות החדשות האלה, מלבד שלשה ושלשים האלף ושבע מאות רובל אשר הרויח – עוד מאת אלף רובל מאוצרו.
על פי חשבונו, עליו היה אז להרויח – אם השעה תהי משחקת לו – עוד חמשים או ששים אלף רובל; ואז יהיו רוחיו למספר שלם: למאת אלף רובל.
ואז אז ידע מה לעשות: אז יקרא לכל הבורסאים, לכל השלחנים, ולכל הספסרים וכל אביזריהו ולכל הפרגמטוטים ולכל באי עולם יחד, בקול גדול, את המלה הראשונה מהפסוק השני של “שיר השירים”…
אז ישים כספו: שלשים ומאת האלף אשר הביא מצירוינסק בבית גנזכי המלכות; ובמאת האלף אשר ירויח, יקן לו אחֻזה במקום שאנן, במקום אשר לא רק בני משפחתו ומשפחת אשתו הקבצנים הנבזים, וכלי הקדש ומחברים ומחבלים שונים ושלטון העדה ואגֻדות צדקה וכדומה; כי גם השטן בעצמו לא ידע מקומו איהו!… שמה שמה, רחוק רחוק, על יד גבול פרוסיה או קירֶה 7
בתחום חמשים מיל מהגבול במקום אשר אחיו היהודים הנם כשבלים בעמק רפאים. או עצה אחרת טובה מזו: את כל כספו ר“ל אלף רובל, ילוה באפותיקאות מספר ראשון, ברבית שנתית עשרה אחזים למאה –הן יש פריצים כאלה המשלמים רבית גדולה כפלים, רק תן להם –ואז תעלה תבואת כספו לשנה שלשה ועשרים אלף רובל לשנה! בכ”ג אלף רובל לשנה אפשר לחיות!… ואיך לחיות?… הה הה הה! למה לו אחֻזות, למה לו עסקים עם טל ומטר, עם קר וחם, עם רוחות וזועות, עם שורים וסוסים ומכונות חרישה, זריעה ודישה ועם פרגמטוטים ותגרנים, ושער התבואה העולה ויורד וחליפות לו כקדחת? ובכלל, מה לו עסקים עם “הרבונו של עולם”? הוא בכ"ג אלף רובל לשנה יוכל לחיות כאלהים בצרפת, בלי עמל ודאגה, בלי ה ִ טַּפֵּל בעבדים ומשרתים, בקוצרים זורעים וחורשים; רק לאכל מרק תרנגלת וצלי ברבור מפֻטם, לשתות כוד יין הגר ולישון במנוחה ולטיל בצבים, ואפילו להעמיד אצל הפתח שומר סף, עם לביבת פורים הפוכה על ראשו, וכפתור ופרח ונצת תֻּכִּי בצדה –כאשר ראה בעיתון בית וַוֶלְבֶּרְ ג. תלבשת כזאת מצד הסוחר, לכאורה רק מותרות; אבוד ממון או גם צחוק; אולם מצד הבונה היא נחוצה מאד; סגולה בדוקה ומנֻסה היא לגרש את הקבצנים העלוקות מוצצי הדם, וליָרא כל מיני פגעים רעים שבעולם.
ולא זו בלבד, כי גם ישובו לו זכיותיו אשר אבד בעת המהומה. הוא יקח בחזרה את כל הזכיות של בעל ואב: צפורה דבורה שלו, משאת נפשו זאת, תתרצה ותתפיס אחרי עזבו את הבורסה, ומה גם כי יעשה לה נחת רוח, בחלוף רהיטי הבית הישנים בחדשים מודרנים, ובחלוף עגילי אזניה בטובים ובחדשים וכדומה; ועוד יספיק בשלהי דקיטא זו, ללכת בחברתה לקרַנְץ או לקילברג להחליף כח ולהתענג. מרים תתרצה לתת את יד לאברמוב. שלשים אלף רובל יש לו במזֻמנים מלבד חלק ירושתו בבית הגדול אשר ברחוב הארֹך. ומשה ושמואל בודאי יחדלו מהאסכולה. במלה אחת כל העקממיות תתפשטנה, והכל יבוא כל מקומו בשלום.
דמיון כזה צחק לפניו כלץ בקרקס: קפץ, דלג התנענע בגלגל במהירות; התהפך ראשו למטה ורגליו למעלה; התכוֵץ והתקפל כקפוד וישם רגליו על שכמו וראשו בין שוקיו ויתגלגל כגלגל ויצפצף ויעש תנועות משֻנות ותעתֻעים שונים, עד להביא לידי צחוק והרחבה הדעת גם קשה יום בוכה בדמעות. ויבוא אליו גם בחלום גם בהקיץ ולא נתן לו להסיח ממנו דעתו אפילו בתפלת שמונה עשרה.
וכה פעל עליו הדמיון, עד כי מכבר היתה מאת האלף ריוח שטרי המנה כמונחת בקופסתו.
אפס כי מהדמיון אל המציאות, ומהתקוה אל המקֻוה מהלך רחוק! ויש אשר הוא רב יותר מכל חיי האדם עלי אדמות!…
לא סכל ולא משגע היה יחיאל יחזקאל, כמו שאמרה בתו כי משגע הוא לאותו דבר! רק היצר הרע אשר מיכה הצהוב ואפרים כבד פה הביאוהו עמו בברית, הוא הוליכהו שולל, הקהה את מוחו, בלע את בינתו הישרה. האֹשר הגדול אשר חזה לו בדמיונו משלשים ומאתים אלף, הנקל היה לו למצוא משלשים ומאת אלף שהיו לו באמת במציאות; אפס כי משלשים ומאתים אלף יכל לקבל רבית לשנה כ"ג אלף רובל, וממאת אלף ושלשים אלף יכול לקבל רבית רק קרוב למחצה: שלשה עשר אלף רובל; ובסך כזה אי אפשר היה לו לחיות “כאלהים בצרפת”. ועליו היה לעבד מעט, ואי אפשר היה לו לקנות רהיטי בית מודרנים ועגילים חדשים לצפורה דבורה וכו', נמצא כי כל אשרו המקֻוה היה רק בַּטְלה מָחלטת ועגילים ורהיטים מודרנים.
כזאת לא השיב אל לבו.
היצר הרע הוליד בקרבו את התקוה; התקוה נהפכה לאמונה, האמונה – לדמיון, והדמיון לשגעון, והשגעון הלא בכחו להדוף מפניו שכל יותר ישר והגיון יותר בריא משכלו והיגיונו של איש כיחיאל יחזקאל, אשר כל ימיו חלפו בבטלה ובעסק הלואה ברבית, ואשר לאהשיג בשכלו דבר מרום ונשגב יותר מהממון.
וצפורה דבורה, מרים ויעקב הרגישו זאת וביותר צפורה דבורה, בהתבוננה בעין פקוחה על התנפלותו הפראית והגרגרנית על חלק שער השטרות בהגזטות ועל הרשם המעציב העמֹק שפעלה עליו הקריאה ערב ובקר; על מעוט שבתו בבית ושקידתו על דלתות הבורסה, ואי מנוחתו והחליקו את מצחו וזקנו ונדוד שנתו.
ובשבתה מדֻכאה ונמוגה מפחד ויון ועינים נגרות, בשובה ממלאכתה מבית יעקבזון ולא אכלה ולא שתתה, אמרה אליה מרים אשר הבינה סבת יגונה ודמעותיה של אמה: אמא, לשוא תתיפחי: דעי כי אבא הוא משֻׁגע חלקי, משֻׁגע לאותו דבר! יש משגעים כוללים שכל מוחם נהפך, ויש משגעים שקצת מוחם נהפך: בענינים אחרים הם בריאים בשכלם, בהגיונם, בפעֻלותיהם ובשיחותיהם; ובדבר אחד הם משגעים עם כל התגין; ובין המשגעים החלקיים נמנה חלק גדול של האנושיות: יש אשר שגעונם הוא לקמץ בפרוטות, לבוא בריב וקטטה ולעשות שערריות בביתם, לחרף ולגדף. ולהרים יד בעד הדלקת נר בלילה לזמן חמשה רגעים יותר מהקצבה; יש אשר שגעונם הוא כי רודפים אותם, כי אורבים להם, כי מרגלים אותם ומשפילים את כבודם; יש אשר שגעונם הוא, כי נשיהם בוגדות בם ואוהבות אחרים; וכן גם בנשים! יש אשר שגעונם הוא, כי כל הנשים מסתכלות בהם וחומדות יפים וכו' ויש אשר שגעונם הוא הממון: מאמינים לזכות בגורל ומפזרים חלק גדול מיגיעם לשטרי הגורל, ומשגע כזה הוא אבא! לו, לא תועיל כל תוכחה, לא תעזר כל מחאה! את משגע כללי אוסרים בחבלים ושומרים עליו ולא יותר; אבל לא משֻגע חלקי! לאסור משעים חלקיים צריכים לאסור אלפי רבבות, וכל הארמונות והבנינים הגדולים בתבל ארצה, לא יספיקו לבתי חפשית בגללם.
צפורה דבורה שאלה במר נפשה את בתה: מה לעשות?
ומרים אמרה את אשר אמרה מכבר: יאבד אתכל הונו ואז ישוב והיה ככל האדם, אז, רק אז ירפא!…
צפורה דבורה הכתה כף אל כף ותגרם פרקי אצבעותיה.
– אמא, על תתעצבי: טוב בלעדי הכסף יותר מאשר עם הכסף! יעברו עוד חדשים אחדים אמא, ואז תתחילי להשתכר, וידעת מה מתֻקה היא קשיטה שמרויחים בעבודה ועמל! למה לך העושר? לאדם דרושה רק מחיה וכלכלה. ואותן נתן ה' לאדם ביום צאתו מרחם אמו: שתי ידים, שתי רגלים, לב ומוח. אם יש לך ממון הרבה תוכלי לאכל תרנגלות וברבורים; ואם תעבדי תוכלי לאכול בשר בקר; אם יש לך ממון הרבה תוכלי לקנות לך ארבע מגבעות בפעם אחת; ואם תעבדי, תוכלי לקנות רק מגבעת אחת. נמצא כי ההבדל בין הממון ובין העבודה, הוא רק בבשר תרנגלות וברבורים ושלש מגבעות וכדומה. אולם חלף אלה, הממון בלי עבודה הוא הולך ופוחת ועלול הוא למקרים רעים; והעבודה איננה פוחתת. לוּ היו בני האדם רק כנים וישרים, כי אז היתה העבודה נחם וישע לבני האדם בעולם. ומצד המוסר והדת, בודאי יתרון לעבודה על הממון. כל ימי חייך אכלת, אמא חביבה, לחם עצלות לחם חמסים; ועתה הִכּוֹנִי לאכל לחם אשר וכבוד, יְאַבַּד נא אבי את הונו! אולם אני יראה, כי ינוב חילו בעשק ונלוז זה!…
חלף שבוע, שבועים, חדש ימים, ושער השטרות כמו נם שנתו. בהבורסה שררה דממת עצב, הָשלך הס כבשאול תחתית. סוחרי קמח, סֻכר, עצים ותבואות שדי, המו רעשו יומיום כנהוג, רתיחה כבקלחת, תנועה גדולה: הסוחרים אצו רצו נחפזו, קנו ומכרו, כתבו קראו, ובקרב הספסרים והסרסרים של השטרות היתה מנוחת יום שבתון; אולם המנוחה היתה, בבחינת מנוחת האויר במדבר סהרה לפני בוא רוח הזעם……….
ותנועת הגמלים כשעה אחת לפני בוא רוח הזעם והחפירה הפתאומית העצומה בסנטריהם לתקוע בו את ראשיהם, נראתה פתאום בהבורסה: הספסרים והשלחנים החלו להרגיש כי צרה קרובה, כי המהפכה קרובה לבוא…
וימהרו לברוח: החלו לבקש קונים לשטרותיהם, אך ספו תמו כמו שאול בלעם; אין דורש ואין מבקש, תן בחצי המחיר גם כן אין קונה!
כה חלפו ימים מספר.
ובבקר יום אחד רָעם הרעם ויעף הברק באולם הבורסה, ויך את הכפתור וירעשו הספים, כמליצת עמוס התקועי החוזה, ויפלו עמודי התָּוֶך אשר הבורסה נשענת עליהם,ותהי מהומה ומבוסה. הכהנים והעם של היכל מרקור החלו לנוס; נדחקו יחד אל הפתח, איש איש רצה להציל את חייו, לו יהי בפצעים וחבֻּרות, בשבר יד או רגל, בגלגלת מרֻסקה, או במעים נשפכות לארץ – רק להנצל!
וכה נדחקו ונדחקו עד כי נחנקו ונרמסו. ושועת הפצועים ואנקת החללים מלא את האויר הוַרְשַׁוִי.
ובין החללים והפצועים והנחנקים היה גם יחיאל יחזקאל. ביום ההפכה הובל במרכבה על ידי חובש ושני שוטרים לביתו במצב גסיסה.
ט 🔗
המהפכה הבורסאית היתה אז לא רק אפשרית, כי גם הכרחית. השקר, באמת אין לו רגלים; אין לו גם חפש התנועה; אלא שמקבל הוא תמיד דחיפה לתנועה. וכל פעם הוא מתנענע ומתנענע, עד כי כח הדחיפה הולך ופוחת הולך ופוחת, עד הגיעו למדרגת אפיסת הכח ונופל, אם לא יקבל שנית ושלישית וכו' דחיפות כאלה.
זהו חק טבעי שלא ישֻׁנה!
הבורסה העלתה השער של שטרי המנה, הלילפפים, הפוטילובים והזַוירציים, על חשבונם של בתי החרשת האלה. הוציאו קול כי הם נותנים דֶוידנד גדול: ארבעים אחֻזים למאה, בעוד אשר גם לעשרה אחֻזים למאה לא עלה אז הדוידנד. כרגיל נתנו מחמשה עד ששה אחוזים למאה. ובשתי השנים הטובות ההן עלה הריוח עד שבע וחצי אחֻזים למאה.
יצאו לאור קונטרסי החשבון השנתי של בתי החרשת האלה, וטפחו עלי פני שטרותיהם והורידום מגדולתם כדי שמונים אחֻזים למאה!
וכל בעלי השטרות ומרביתם השלחנים הפסידו הון רב. והספסרים, הם דלו והֻמכו, ריקים נשארו על הגחלים!
מהם אשר בגבור עליהם היאוש המר והנורא, ברחו עד שאול תחתית בסיעתא דשמיא: בשבץ או ביבשת הלב והמוח; נטלו בעצמם חייהם מן עולם. ומהם אשר הובאו לאכסניה שלא חלמו מעודם: אל בית מקלט המשֻׁגעים. השגעון בעת צרה מֶפלגת כזאת, הוא שביל הזהב, הדרך האמצעי: חיי עֹני חרפה ולחץ, אחרי חיי אצילים ופזור ממון לכל בתי תענוג ולכל בתי משוש וכו' מרים הם מאד, מרים ממות, והמות בעצמו, גם כן הוא כוס תרעלה, כוס מלאה מררות שלא נעים לשתותה ולמצותה עד גמירא, אולם, השגעון, הוא לא חיים ולא מות! ומהם עזבו את נויהם ומשפחתם וילכו למדינת הים. מובן לא לכבוש מקום שם בהבורסה, כי אם לעבוד עבודה, ועבודה במדינות הים באמריקה ואפריקה תקרא גם גריפת ביבין ונשיאת שקים בני עשרה פוד באמברים; או לאחוז מעשי אבותיהם בידיהם להיות תגרנים. אך לא תרנים כבארץ מולדתם, אך תגרנים נודדים מחזירים על הפתחים ועולים ויורדים הרבה אלפים מדרגות בצרורם על שכמם!
בסוף כזה תם פרק השטרות גם בהבורסה הוינאית, בשנת 1873.
הבורסה הורשויות היה אז כעין עמוד קלון לעם נרדף ונדבה אשר בימי חסנו הלאמי והמדיני בעת שבתו על אדמתו, ומלכי ארץ כרתו עמו ברית, חפצו קרבתו, או קרבות חפצו – היה עם חכם, עם עז, עם ענו וצנוע, פקח ופכח, עובד אדמתו, רועה צאנו, וישלו באהלי תם, וישמר על כבודו, ויעש משפט וצדקה.
הבורסה הורשוית היתה אז כעין אהל ענקי על קבר מת!
תחתיו קֻבּר כבוד כל בית יעקב, תחתיו רקב שמנו ורמה אכל כבודנו!
כתבו, אמרו:
אסון כי יהיה במכראות פחים בארץ אנגל או פולין, או במכראות אבני השהם בארץ הצוק באפריקא הדרומית; כי תתפוצץ מכונת הקטור בבית חרשת, יהיו ההרוגים והפצועים השרופים והנחנקים בני עמים וגזעים שונים; ואסון כי יהיה בהרינג תאטר בוינא, או בהקרקוס בברדיצ’וב, או מהפכה כי תהי באחת הבורסאות, בהוינאית או הורשוית והיו כל הקרבנות רק ורק יהודים!
שכחו אז להזכיר גם זאת: אסון כי יהיה באנית נודדים בורחים מחמת המציק, מאגרף רצח, מעשק משפט ומחנית וחרב ואכזריות פראית ומשֻׁנה ומחלול כבוד נשים ומנפוץ ילדים ומרסוק אברי זקנים, ומרטישת בטני הרות ומקריעת ספרי התורה וכו' לארצות החופש והצדק, והאניה תשבר, אז הנם הטבועים המוצאים קברים בין גלי הים, גם כן רק ורק יהודים…
לפני אויב ומתנקם אין צרך ואין תועלת בהצטדקות ובברור הסבות והעִלות. בלי כל ספק לוּ שללו ממנו, לו גזלו גם מהם את בלעם מפיהם כאשר יגזלו ממנו באופנים שונים, בחמס גלוי או תחת מסוה חק ומשפט כביכול; לולי נספחו גם הם כמונו לכל משרה, פקודה ועבודה במוסדות הממלכה והצבור כמונו; ומה ם לולי נתנו ם להם חפש התנועה, ללכת באשר טוב להם; לולי נתנו ם להם זכות לינת לילה אחד באחד הכפרים הנשכחים בליל חרף עת הקור המית עֹרבים; ומה גם לו שאפו הפקידים להצר ולהציק גם להם, למען יגינו על קיומם באמצעים יוצאים מגבול החקים, למען תמצא ידם לדכאם אחרי כן בתביעות לדין, בהחרמת רכושם, בלקיחת שוחד, בחרפות וגדופים, ובהסתת שודדים ומרצחים להשמידם ולאבדם כמו שעושים לעמנו; כי עתה בודאי, לא רק אשר פנו בצר להם לעסוק בעסקי הבורסה, כי גם מלאו הארץ שֹׁד וחמס ועפר הארץ התמוגגה בדם חללי ידיהם.
והראיה, כי גם כשיש להם אפשרות לחיות בישׁר, יש בקרבם הרבה הרבה, עושים כל תועבה ונבלה, שמספרם עולה על פי חשבון סטטיסטי הרבה יותר מפושעי ישראל, הקטגורים והשופטים ובתי האסורים יוכיחו!
ולהפך: כאשר ישיבו לנו זכיות אדם בזמן מן הזמנים, קדם, או אחרי עבור שנות מהומה הרבה – אין כל ספק כי עסקי תפל כאלה לא ימשכונו אליהם! בלתי אם מתי מספר נבהלים להון ושונאי עבודה, אשר בכל אֻמה ולשון לא יחסר מקומם, או חסרי רגש והכרה, לדעת מה הוא מגֻנה ומה הוא משֻׁבח.
ויחיאל יחזקאל נתן אז בחזרה, את הריוח אשר הרויח: שלשה ושלשים אלף וגם מכיסו מאוצרו, אשר הביא עמו מצירוינסק מעיר החזירים – כמבטא מיכה הצהוב – מאת אלף רובל לערך!
בודאי, היזק ענקי כזה: קל"ג אלף רובל, רב כחו להכות בשבץ גם סוחר ישר עוסק באמונה אשר הפסיד בעסקים ישרים לרגלי סבות פרגמטוטיות שאי אפשר היה לראותם מראש; ומה גם איש מתאוה להון אשר אִבּד את כספו בצחוק קלפים, בספסרות מסֻכנה, אשר בעצמו ידע מראש אפשרות אסון כזה, ואשר אשתו ובתו ובנו הוכיחוהו והזהירוהו ויריבו בו וינבאו לו כי כה יקרהו.
שבועים ימים שכב על ערש דוי. מרים, יעקבזון ועקב שמרו עליו מסח; לא פשטו כל העת את בגדיהם מעליהם ולא נתנו שנה לעיניהם ועשו הרבה יתר מאשר יש בכח אנוש לעשות; ומה גם צפורה דבורה, היא הרעישה עולמות: וִתְּרָה לו מחצית ימי חייה; התנפלה לפני ארונות הקדש בבתי כנסיות בבכיה; נדבה נרות לבתי התפלה; נתנה צדקה לעניים; הבהילה אליו כל בחירי הרופאים הורשוים ותפדה בשלום נפשו.
ובשובו לאיתנו, לא רק אשר לא הזכירה לו מאורעות ימיו האחרונים; כי גם התאמצה בכל כחה להשכיחם, תחת אשר לפני אידו התקוטטה בו ותחרפהו ותדריכהו מנוחה.
– טפו! – ירקה בבטול בשמעה אנחותיו ואנקותיו – כפרה יפה! יתן לך האלהים בריות גופא! הנדה אשר נתנו לנו הורינו לפני שלש ועשרים שנה, עוד נשאר לנו בעודף גדול. אנחנו איננו אשמים בהאסון ואיננו מאשימים גם אותך. כן רצה ה'! הן מרבית בני האדם חיים וקיימים גם בלי הון ועושר ומבלים ימיהם ברֹב שלום ונחת!
והוא, אשר שלש ועשרים שנה, רק חמד יפיה, אהב אותה ויהי חרד לשלומה – הנה כעת, החל להכיר מעלות רוחה, יקרת נפשה ופקחותה. ובכל זאת לא שמע תנחמותיה כאשר לא שמע תוכחותיה; זכרון הונו אָתא בזרם מים כבירים וישטפהו: קל“ז אלף רובל, הצלחת כ”ג שנה, מבחר שנות חייו! ומתי יוסיף יבקשנו עוד? לבו התפקע בקרבו, הודה, כי לעַוָל וזד כמוהו, אין כל כפרה! ימים ולילות בכה במרירות איֻמה ומשֻׁנה, בכיה בלי דמעות, בכיה יבשה, כמו גדולות היו כל כך דמעותיו עד כי מרב גדלן לא יוכלו התפרץ דרך ארבות עיניו. מרט שערות ראשו, הכה באגרופיו על גלגלתו ויתופף על לבו.
לו ידע כי יש מין חק בספר חקי העונשין: העונש קשה את המאבד ממונו בצחוק הקלפים ובספסרוּת, ואת הרוצה להתעשר בלי כל עמל ובוטח בתרמית ומצפה למקרים – כי עתה התיצב בעצמו לפני קטגור בית הדין בבקשה כי יתבעהו לדין וימתח עליו כל חומר הדין.
אפס כי להותו אין חק כזה בכל ספרי החקים של כל אֻמה ולשון: על עברות כאלה נענשים בידי שמים: הטבע לבדו תובע עברינים נבלים כאלה לדין ונותן להם ריש וקלון, מכשול לב ותוגה נפש.
ויקלל את היום הארוך ואת השעה הארורה אשר עזב את עיָרת מולדתו עיָרת השלוה והמנוחה, הישר וההסתפקות, הענוה והצניעות, וישתקע בעיר היונה הזאת המלאה מֻטה ותככים, זוללות, הוללות ופריצות בהמיות, מהומת תפתה, מבוכת אבדון ומלחמת הקיום; ודם חללי המלחמה הארורה הזאת שוטף בכל רחובותיה ואין שם על לב.
גלל וגדף, ולא השיב אל לבו כי ורשו אשמה באסונו, באבדן הונו ויגיעו. היא לא הובילתהו בחזקה אל הבורסה, וגם מיכה הצהוב ואפרים כבד פה, הנוכלים השנונים האלה לא הובילוהו אליה בחזקת יד שוטרים מזֻיָנים, כי אם יצרו הרע, תאות בצעו, שנאתו את העבודה ושאיפתו להתעשר בלי כל עמל, בלי כאב ראש, והוקירו את הממון מכל דבר נעלה ונשב שבעולם וחשבו כי הממון הוא האֹשר האמתי! לא שם אל לבו, כי עשרים רבוא בני עמו יושבי ורשו אוכלים לחם ברגזה ודאגה, בעמל ויגיעה, ברדיפות אנשי חמס אכזרים ורעים מחוץ, והתחרות אחים בפנים, ומכל יגיעם, ויצאו, לא רק לחם בצמצום כי גם אויר הנשימה בצמצום, וכלם חיים ומסתפקים בחלקם ולא יבקשו נתיבות הבורסה ולא התאוו לחיות “כאלהים בצרפת”.
ובשבתו בדד בחדרו עבד מוחו בלי הפוגה: חשב, שפט, ויבקר, לא את עתידו שאפשר לדאג לו ולתקנו בעצה טובה; העתיד כמו נתק ממנו לגמרי, כמו הבדיל בינו הר גבוה, או כמו אין לו כל עתיד; רק טחן מחשבות על דבר עברו שאין לו עוד תקנה.
ובין המון מחשבותיו אשר כחיתו היציקה המעופפות באויר ומתבוללות יחד ונרכאות כעמוד אלכסוני מול קרני השמש, כן התבוללו, הוצקו יחדו – נפרדה פזיזה ונוראה אחת אל מוחו, ותנקר ותנקר בתוכו ולא נתנה לו מנוחה, ותרזם לו אל וָו הנברשת התקוע בטבור הספון; אל החבל הדק אשר לגליל מסך החלון; על השלחן הקטן העומד שם בירכתים, ועל השרפרף אשר תחת רגליו: מהשרפרף על השלחן, ומהשלחן על הכסא, ומהכסא אל הַוָו קומת איש, והכסא הוא קל במשקלו, ועל נקלה תחרפהו רגל, ובשנים שלשה רגעים, קץ לכל העמל…תכלה לכל הענויים, לכל המוראים ולכל זכרוני עצב…
וכאשר כבשה לה המחשבה הזאת מקום במוחו, שכח את צפורה דבורה משאת נפשו, את מרים ושלשת בניו, אשר שכח להם עון מֶרְיָם, בהוכחו בימי חליו מה רבה אהבתם אליו, ותשכיחהו את עתידם, ותהדף כמץ את אמונתו בשכר ועונש והשארת הנפש, ותבטל שיחת הבריות.
המחשבה פתתהו וַיִפַּת:
בראשונה נגש לנתק את החבל הדק של מסך החלון; הסיר את צוארונו, ויעבר את הסכין על החבל, ויעמד את השרפרף אצל השלחן, ושם כסא על השלחן; ובהציגו רגלו האחת על השרפרף נרתע פתאם לאחוריו, עד כי כמעט נפל ארצה. הרגיש כי מושכים בערפו, ושמע קול משֻׁנה קהה, כהד קול חבית ריקה: “מה אתה עושה נבל? בעד כסף נמאס אשר אִבַּדת בתועבותיך ופחזותך, אומר אתה לשלח יד בנפשך אשר לא לך הוא, כי אם לאשתך ובתך ובניך”?
ויפן מאחריו ולראות: מי המדבר אליו, ולא ראה איש ויתנודד. נדמה לו אז, כי חדר משכיתו, כליו וכל הנמצא בתוכו סובבים סחור סחור כגלגל הטחנה הקטורית במהירות משֻׁנה, ויתחזק ויקרא לעזרה את שכלו, ויאחז בשתי ידיו בקצה השלחן לבל יפל, ואחרי אשר חדל חדרו מהתנועע, נגש לאט אל הדרש ויתנפל עליו, ויבחר לו זכרון אחר לענין בו את מוחו: שבועות אחדים לפני המהפכה, נגש אליו אינו יהודי אחד באיתון הבורסה, ויכנס עמו בדברים ויודיעהו ברמז, כי עליו ועל כל רעיו הספסרים לכפר פניו בסכום כסף, לבל יוקיעם לעיני השמש על עמודי הגזטות. האינצידנתּ הזה הגיה אור על הנאצה הכתובה אז בהציר הורשוי על קרבנות הבורסה אשר ביניהם נזכר גם שמו לגנאי; מובן לא בתור איש פרטי, כי אם בתור דֻמא יהודית. מי ישים לב ל“הציר הורשוי”? בבקר יקרא, ובערב יקרע לקרעי “אשר יצר”, במחלה, הן סבת הנביחה ידע!… יהודי שם נפשו בכפו למען הרויח, הכסף נחוץ לו בעת אשר אין לו מבטח בחיים וצפוי הוא תמיד אלי אסון. אין לו אדמה, אין לו פקֻדה, אין לו גם זכות לינת לילה מהלאה לחָטמו; ועל כל מדרך כף רגל תן שוחד, שלמונים! כמה מצץ את דמו שר המחוז? כמה – זקן הכפר? והשוטרים? בעד מה? בעד מי? והם היו ידידיו, אנשי בריתו כביכול, ובכל מקרה כִּוְנו הדבר כלפי כיסו. ושוב, מה לו ולכל ישראל? כלל ישראל לא ידאג לו, ועל מה ידאג לכלל ישראל? אדרבה, הימצא איש בקרב אחיו בני עמו אשר יעודדהו וישיב לו למצער עשירית נזקו!…
וכה אכל יגונו והגיונו את שארית כחו וימץ לשד חיתו.
גבר בריא ויפה היה, בעל קומה ושכם זקוף וישר – חזון יקר בין יהודיוני צירינסק – עיניו הפיצו עז וחדות בחרות, פניו היה צחים ורעננים, כל אבריו מוצקים חזקים; ועתה כפף גוו כעמוס משא כבד על שכמו, שביבי אש עיניו הועמו, לחייו שֻׁפו לא נשאר בהן טפת דם, ומראה שעוה להן, חטמו הורק, התמתח פי שנים ממדת ארכו וקולו רעד בדברו.
יום בציר, רוח קריר נושב והחמה משפיעה חם צח, והאויר רענן ומשעשע, בחברת צפור דבורה טיל אז בשדרות אויזדוב על פי מצות הרופא. בימינו משענתו ובשמאלו נשען תחת זרועה. היא התנהלה לאטה בגללו, כי צעד ויפחד כילד קטן בתקופת הליכתו הראשונה, פן יפול, פן ינגף, הוא צעד בזהירות על העלים הנובלים הכתֻמים הנושרים מאלוני השדרה, והעלים נאנחים תחת רגליו ויתנודד כשכור ויתכעכע כפעם בפעם, וידבר אליה בעיפות וכובד הנשימה: שמעתי אומרים, כי העלים הנושרים מהאילנות מבשרים לחולים כי קרוב יום קצם…
והיא הרגישה רטט בכל אבריה, ותען לו בצחק מלאכתי למען הרגיעהו: בי חיל חצקיל, שננת לך אולת כי ריאה וכבד תלויים על קצה חטמך, רק שגעון! הפרופיסר שצרבקוב אמר לי בפרוש כי אינך חולה, רק קצת משגע שנואל להאמין כי חולה הוא. שכח את כל הבליך וחיית והיית כאחד האדם.
עיניו אורו מעט ותחי רוחו רגע בשמעו דבריה. ואחרי הרגע שבו הועמו: צפורה דבורה’לי חביבה, אודך כי תנחמיני, אבל, למה לרמות את עצמי? המות, יראתי תמיד, אולם כעת חושב אני על אדותיו בשויון נפש, כי חיי אינם שוים כלום!…
ותגער בו בצחוק של סתירה ובטול: חיל חצקיל, מה אתה סח? חייך אינם שוים כלום? אוי לי! אם אין בגנזך הברזל מאה ושלשים אלף רובל, רק שלשים אלף, אז החיים אינם שוים כלום? ירא את האלהים! בניך חוטאים כי מבקרים הם את האסכולה בשבת, ואתה נותן תפלה באלהים הנותן לך את החיים במתנה ותבעט בם, בגלל אשר אשר אין לך כסף נמאס הרבה, כמדֻמה לי, כי בקרב מאת אלף יהודים, לא ימצאו גם מאה יהודים אשר להם שלשים אלף רובל ומטלטלין ונכסים דלא נידי! פה, חיל חצקיל! אל תחטא לאלהיך, אכל ושתה ושוב לאיתנך!
– להם מקור פרנסה ולי מה?
– הם עובדים ואתה יושב תמיד בחבוק ידים; החל בעבודה ונפתח גם לך מקור!…
פתאם הרגישה, כי רוצה הוא להשתמט מתחת ידה, מושך את עצמו לצד אחר. חשבה כי דבריה הרגיזוהו; העיפה עליו עין ותרא והנה פניו הירֻקים נהפכו למראה סיד, והוא מתמוטט ונופל וראשו מתקפל מאחוריו. מהרה להחזיק בו בשתי ידיה ולא יכלה, וימהר לעזרתה אחד המטילים ושניהם החזיקו בידיו מזה ומזה ויצעידוהו אל אחד התכתקים ויושיבוהו עליו.
צפורה דבורה תמכתתו בימינה, ובשמאלה הוציאה מסלסלתה בקבוק קֶפיר ותתן מעט אל פיו ותקטף ענב מאשכול ענבים ותשם אל פיו, ויטעם ותפקחנה עיניו, ויבט עליה בהכנעה ותחנונים.
וכאשר שאלתהו: מה היה לו? התעותו פניו חפני יונק בחתוליו, בהרגישו כי רעב הוא, ועל עינו השמאלית כסתה שדרת מים: האם לא ראית את אברמוב? בראותו אותי הפך פניו הצדה ויט מפני על המשעול השני; זה לא כבר נפש עמי ויאחז בכף ימיני לנשקה, כמו מכבר היה חתני. עתה רואה אני איך ירדתי פלאים…
– ואני, מראשית כזאת ידעתי, כי נושא הוא עין אל חמשה עשר אלף רובל הנדוניה. והמגֹהץ הזה נשבע, כי אם לא תתן לו מרים את ידה ויֶשב רַוָק עד יום מותו! עתה שמע את האסון והוא מתחרט. אך הסר כעס מלבך: מרים בין כה וכה לא רצתה גם לשמוע את שמו, מרים בישע אלהים, תמצא את בן זוגה בקרוב.
– הה צפורה דבורה’לי חביבה, —יך 8להקטין את סכום נדוניתה.
והיא רק צחקה, אם גם לבה בכה בקרבה: בתנו רוצה להיות מאֻשרת ולא עשירה! עושר לא תתן לה אתה, כי אם האלהים!
והירקון על פניו התפשט והתפשט, ועיניו נקברו עמק בחוריהן וכילד קטן התחנן לה כי תשוב עמו הביתה.
ואחרי עבור שעה ישב בחדר משכיתו על כסאו הרך, וממתניו עד כפות רגליו הנשענות על שרפרף, עטה יריעת צמר רכה. זהרי חמה עממו, אפק השמים עטה יריעת עפרת, בחוץ טחב, גשם עצל מטפטף בלי הפֻגה ורוח מצוֹיה קרה הודפת נטפי הגשם על שמשות החלונות המזיעים מבפנים, וזכרוני עצב הולכים, שטים ותועים במוחו, והודפים איש את רעהו; והמחשבה הידועה החלה שנית לנקר במוחו. היאוש התגבר עליו, פיוט החיים נהפך בנפשו למלה ריקה ויבשה; נגוזה מקרבו האמונה, יבשה התקוה, כבתה אהבתו לאשתו ובתו ובניו. נואש מכל העולם, מכל חמודותיו, משרידי שטרי הערך המונחים בגנזכו, העולים לשלשים אלף רובל לערך. הכל היה בעיניו לאפס!
השתוקק למרגוע, רצה שלום אין קץ, שאף לעולם התהו, לעולם שאין בו שום צער ויסורי הנפש!
– יפה עשה אלהים את האדם! – נחם את נפשו המלאה שעמום ותוה – כי נתן לו טובו בידו; כי בכל עת ובכל רגע יוכל להשתחרר משעבוד החיים; ולא עוד, אלא כי גם נתן הרבה הרבה אמצעים ודרים לקפד פתיל החיים. הנה החבל הדק אשר לגליל החלון, הוא יהי צורו וגואלו.
נחרצה נעשתה:
השליך מעל רגליו את השמיכה, נגש לאט אל החלון, קצץ בסכין את החבל, קפלהו לשנים, וידחף ברגליו את השרפרף
לרגלי השלחן, וינף כסא במבוק קל ויעמידהו על השלחן, השליך מביט זועם ונואש על כל סביביו ויחל לטפס ולעלות עליו ולשים החבל על צואריו.
וברגע זה נפתחה הדלת, וצפורה דבורה נכנסה ותשא קעריתית מרק ורבע תרנגלת ותופינים אחדים.
י 🔗
בבית יחיאל יחזקאל הייתה שנית אספה.
אך הפעם לא הייתה אספת סתרים אסורה, בדלתים סגורות, בהחבא, בחשאי כראשונה, כי אם בדלתים פתוחות בפהסיא.
חברי האספה היו הקודמים: צפורה דבורה, מרים, יעקב, משה ושמואל ויעקבזון: נוסף עוד חבר אחד: הלא הוא יחיאל יחזקאל ראש המשפחה.
הוא שב מעט מעט לאיתנו; מחץ מכת לבו החל להרפא, קרם עליו עוד, כאבו הלך הלך ורפה, שנתו לא נהיתה עליו עוד; חדל מהאנח ומהאנק לרגעים תכופים; ולעתים רחוקות נראתה גם תנועת צחוק על שפתיו.
הרופא העלה לו ארוכה לא בסמי מרפא, לא באמבטאות ולא בתפנוקי אכילה ושתיה. שטה חדשה: בדברים טובים ונחומים, באמרי נעם ובגלוי אהבה!
הרופא, היה – צפורה דבורה!
צפורה דבורה ידעה את אשר יזם לעשות, אך עשתה את עצמה כלא ידעה; הבינה כי אם תוכיחהו על מזמתו הרעה והנוראה לא רק אשר לא תכחידנה מלבו, כי גם תוסיף לה און ועצמה, כקפיצת ברזל עשת, כל אשר תפגש כח מתנגד יותר, כן תוסיף לקפץ בחזקה אחוֹר.
רק במועצות ודעת וזהירות יתרה, לבלי אשר יבין וירגיש את מגמתה, הכחידה את המזמה הרעה מלבו; היא עודדה את רוחו, קוממה הריסות לבו, ותחבב עליו את החיים.
ועל ידה עזרה גם בתה מרים, אשר בעיניה הפילה עליו אימה, וכעת תְחַדֵהו בעיניה: במבט אחד הניסה חשבת לבו וימלא אור.
גם יעקב, משה ושמואל עזרו לרפואתו, בהתרפקותם עליו; ראה כי לא בודד ועזוב הוא… וכמעט כדאי היו בעיניו קל“ג אלף הרובל אשר הפסיד בשביל זאת, כי נוכח, כי יש לו אשה ובנים דואגים לנפשו; ובהיות קל”ז אלף הרובל בגנזכו, היה כאבן מאבני השדה, וביתו היה צר לו ואל עקרבים ישב.
ומה גם יעקבזון אשר היה לו אוהב נאמן לעתות בצרה; מלבד אשר סעדהו על ערש דוי ולא נתן שנת לעיניו בימי חליו; כי גם כעת הקדיש לו מעתו היקרה לו שעות אחדות מדי יום ביומו, ובבואו אל חדר משכיהו הרגיש כי ן העדן הולך עמו; הוי, מה נעימה שיחתו! מה יקרו רעיו! כל מלה, כל הגה מתֻקה משיבת נפש.
וכליותיו יסרוהו: הוא צררהו חנם, היה עָרוֹ, הביט עליו מלמעלה למטה בבוז וגֹעל, קראהו השם חיט נבזה, וכלמת נצח הייתה לו בדרשו לשלום בתו; ועתה החל להביט עליו מלמטה למעלה; נוכח מה רם הוא האיש, מה גדלה חכמתו, נדיבות נפשו, ענותו, ישר לבו, ומה צדקו השקפותיו על העולם והחיים ועל כל בני האדם!
הרגיש כי הצעיר הזה שנה את רוחו ונפשו, הסיר סיגי לבו, פשוט, היה לו למורה מועיל ולקחו שוה הוא קל"ז אלף רובל אשר הפסיד.
ואז כאשר הרגיש את עצמו כרע כאח ויעקבזון ויעקבזון לבן ביתו, בקש ממנו לפתור לו חידה קשה אחת, אשר לולא אמונתו בצפורה דבורה ודעתו את טהר לבה ותמת נפשה וגדל כבודה, כי אז בודאי הסבה לפרצים ובקיעים גדולים בקיר משפחתו…
החידה, היתה הנשיקה אשר נשק את צפורה דבורה על הלחי, והיא גם היא נשקתהו אז בערב אשר, בקר בפעם הראשונה את ביתו.
וחליפות הנשיקות לא היו בחשאי, כי אם לעיני בתו ובניו.
או אולי התעהו דמיון או חלם חלום?…
ויעקבזון אמר בצחוק: אין כל חידה, הדבר הוא פשוט: אני אוהב את אשתך כנפשי ואשתך גם היא אוהבת אותי!…
וילטשלו יחיאל יחזקאל שתי עיניו ויגע כתפיו. נכר בפניו כי עצביו הרפים החלו להתעורר.
– התהתל בי מר יעקבזון? – שאל במגינת לב.
– אינני איש לצון, אני אוהב לדבר את אשר בלבי.
יחיאל יחזקאל קם מכסאו ויגש אל פתח החדר ויקרא לצפורה דבורה.
צפורה דבורה נכנסה.
– מה פה נהיתה? – שאלה בהתבוננה חליפות פעם באישה ופעם בפני יעקבזון.
ויעקבזון נגש אל צפורה דבורה ויחבקנה וישק לה על הלחי פעם ושתים, וגם היא השיבה לו עתרת נשיקות.
– אל תקנא אותי חיל חצקיל – צחקה צפורה דבורה בשימה ידה על שכם בעלה – ראשית, הוא בן אחותי חוה, עליה השלום, התכירהו? לא זה משה’לי!…
ויתרגש יחיאל יחזקאל ויתקע לו כף ימינו לשלום ויחבקהו וינשקהו ויבך: בן שנתים היית בני, כאשר לקחך אביך מוישיגרד אחרי מות אמך; עשרים ואחת שנה חלפו מאז ועד היום, איך התודעת לדודתך?
– על ידי שיחת חולין! – ענה יעקבזון, ויספר לו קורותיו בקצרה, כי היה אצל אביו בחרקוב ובגמרו חק למודיו באסכולה תיכונית, מת אביו ויבא לורשו, ויהי לסופר ומנהל ספרי החשבון בבית תעשית כבוסים. ואחרי עבור שנה אחת, אחרי אשר רכש לו בקיאות הגונה בעסק זה, יסד לו לבדו בית תעשיה.
ויחיאל יחזקאל פנה לצפורה דבורה: את אומרת: “ראשית הוא בן אחותך”, ושנית?
– ושנית? – ענתה צפורה דבורה בהתרגשות – חכה נא מעט!
צפורה דבורה לחצה את הכפתר האלקטרי, והמשרתת באה.
– אמרי למרים כי תבוא הנה החדרה.
מרים נכנסה.
– ושנית – אמרה צפורה דבורה לבעלה – שנית, יכלתי לנשקהו כי בננו הוא, בחיר בתנו!
בדבּרה לקחה את מרים בימינה ואת יעקבזון בשמאלה ותגישם לבעלה ותאמר: הבה להם אב מאֻשר ברכתך.
יעקבזון חבק את יחיאל יחזקאל וישקהו.
ויחיאל יחזקאל חבק אותו ואת מרים וישק להם חליפות ויברכם ויבך בכי גדול.
ותבך גם צפורה דבורה. כל הדמעות אשר נקוו בלבה כל העת ירדו דרך אֲרבּוֹת עיניה כעת.
ויחיאל יחזקאל אחרי בכיו נסו ממנו יגון ואנחה; הרגיש את עצמו שָׁלֵם, שָׁלֵו ומאֻשר.
הדמעות האלה היו לו בבחינת טְרִיָה אחרונה שסוחטים מחבֻרת פצע.
ואז מצאה מרים שעת הכשר לעשות בנפשו הנתוח המוסרי, אשר זה כבר יחלה לו נפשה.
ותקרא את האספה, ותקרא גם לו והוא קבל את הזמנתה ברצון.
גם הפעם נבחר יעקבזון לנשיא האספה, אפס כי גם הפעם וִתֵּר על זכותו וימסר את הנשיאות למרים.
אספה זערת אנפין זאת הייתה מסֻדרת כראוי. חסרה רק בא כח של הגַזֶטונים. חסרה גם חלוקי דעות, סתירות, מחאות, מהומות והסכמות לאספה שניה; אולם לא חסרה פעמון, קריאת הידד ומחיאת כפים כבאספות עממיות ומדיניות.
גם הפעם פתחה הנשיאה את האספה כנהו בנאום קצר וחד, אשר על לב יעקבזון ואמה ואחיה השפיע ענ ונעימות; ועל אביה עשה רשם נמרץ יותר מאשר קותה הנואמת, ויותר מאשר קוו חברי האספה.
חתמה את נאומה בדברים אלה:
"כל אסון יחשב רק אז לאסון, אם לא יביא לידי תוצאות טובות, כאשר כל אֹשֶר יקרא רק אז אֹשֶר, אם לא יביא לידי תוצאות רעות! האסון המביא את בעליו לידי התעוררות תשובה לידי פכחות משכרותו איננו אסון, כאשר האֹשֶר המביא את בעליו לידי עברה ואון, לידי הוללות ושכרות, זדון, ונבלה, איננו אֹשֶר כי אם אסון ושבר גדול! האסון הוא כתבערה בליל חשך, אשר בעצמו יאיר להציל ולכבות התבערה. האסון המביא לידי תשובה ותקון, איננו אסון, כי אם דחיפה פתאומית עצומה מעברי פי פחת אל עמדה בטוחה. היו הרבה אסונות, לא רק בחיי יחידים, כי גם בחיי עמים כבירים ועצומים, אשר את אסונותיהם ותלאותיהם המיטו עליהם בידיהם המה, אחרי אשר עדן ועדנים תעו מני אורח וחטאו להאמת והצדק, ועשו ההפך מכפי שהיו צריכים לעשות, מה שהטבע אינו יכול לעבור עליהם בשתיקה בלי ענש קשה – הטבע הוא מתון, מחכה הרבה, מחכה לתשובה, אבל לא וַּתְּרָן! – ואסונותיהם או במבטא אחר ברור: ענשיהם אשר נענשו היו לסבות רבות הערך בחייהם, אשר מהן החלה תקופה חדשה בחייהם: תקופת ישׁר ומשפט, שלוה תהלה ותפארת. גם הארץ הידועה המלאה מֻטה, אשר שריה הם תַּלְיָנים אכזרים, ואזרחיה שבויים לקוחים למות; האגרף שופך ממשלתו, ומשפט ברחוב כשל, הכח הודך תחת רגליו והיושר נדכה ונרמס, וטיט חוצותיה הוא אבק מעֻרָב בדם ודמעות; גם היא לא תשאר במצבה זה שהוא מתנגד לחֻקי הטבע. יבוא יום והחלה להתיצב על דרך טוב; אבל רק על ידי אסונות. הרבה שלוחים להטבע וכל אשר ימהרו אסונותיה לבוא כן קרובה ישועתה לבוא!…
ואסוננו, אבוד ההון הרב הזה, צריך להיות לנו מעברה מחיי שפלות ובטלה לחיי ערך ועבודה!
רעש של מחיאת כפים וקריאת “בְּרַעֲוָא” נשמע בטרקלין, ויעקבזון היה הנומר באחרונה לקרוא ולמחוא כף.
ויחיאל יחזקאל הרגיש אז גרירת עצבים חזקה ועליזה, מעין גרירת העצבים שגרמו לו כוסות הקוניק והבינדיקטין, שכבדוהו בהן פעם סרסוריו: מיכה הצהוב ואפרים כבד פה, אחרי הפסידו שמונה עשר האלף רובל שהרויח. אֹדם חכלילי הופיע על לחייו, ולבו היה מלא אז גם תקוה גם חדוה ואֹמץ.
ומרים שאלתהו: השמעת בעיון? השמת לבך אל אשר אמרתי?
– שמעתי! – ענה בהכנעה ורצון – תקוים בי נבואתך! הקב"ה יענה אחריך: “אמן”!
– אבל – אמרה צפורה דבורה – לחובק ידיו ומפהק ושקוע בדמיונות ובזכרונות, גם האלהים חסר אונים להושיע! חיל חצקיל, לנו היתה בת חביבה, בת יפה עם כל המעלות; היא לֻקחה ממנו בשנה השביעית לימי חייה; נשארה לנו הבת הזאת מרים – תאריך ימים ושנים – מי יעסיק את מוחך, שרה’לי המתה – בגן עדן מנוחתה – או מרים החיה? אשה פתיות אני, ואני אומרת כי העבר הוא מת וההוה והעתיד הם חיים, ועלינו לשכח את המת ולשים לב אל החיים.
ויעקבזון העיר מצדו: אין רע לזכר גם את העבר, לא לדאג לו, רק לזכרהו; כי לאיש שכל, הוא מורה מועיל ויועץ האמן. אל תצטער להעבר, אך אל תשכחהו דודי! הוא נתן לך לקח טוב כזה אשר ממורים ומוכיחים יבצר לקח כזה. העבר הגיד לך מה טוב! כי אין לבקש עשר ואין לבטח ברוח, בתרמית וספסרות, כי אם לבקש לחם, לבטח באלהים ובכח הידים, לתעב את הבצע, לאהוב ולכבד את היֹשר והאמת.
– רוצה אני בני להתחיל לעשות דבר מה. ראשית, פרנסה; ושנית מרגיש אני כי שבת בחבוק ידים פועלת לרעה על בריות גופי, רוצה אני ליסד לי בית מרכלת קטן במרכז הפרגמטוטיה.
– לא אבא, שכח! – קראה מרים בצווי – לך רק דרך אחד טבעי פשוט, סלול וישר שעליו תוכל ללכת בטח. הדרך הזה לא יצמיח שושנים, אך לא יעלה גם קמשונים וחרולים. אין דת בעולם אשר לא תשבחהו, אין אֻמה בעולם אשר לא תבחרהו. הדרך הזה הוא העבודה! עבודה, אבא! עבודה, מלאכה! מי שאינו עובד אינו יודע חיים ואינו שוה חיים!
קֻמט אז מצח יחיאל יחזקאל, ובין קמטיו נקוו אגלי זעה: בתי, החושבת את כי בחור צעיר אני?…
– אבא, לתקן, להטיב, לשוב מדרך רשע, אפשר לאדם גם בעמדו אצל גל קברו, גם בעת אשר הרופאים מיאשים אותו מחיים. אנשי אמרי: לישון שעה אחת במנוחה, כדאי לרפד היצוע כל הלילה.
יחיאל יחזקאל הוריד את עיניו.
ויעקבזון אמר לו: יודע אני כי ההרגל יאים עליך. אבל אין מדרבים לההכרח! לפני ההכרח צריך ההרגל להכנע. צריך לשכח את התפנוק והצעצוע, יחש המשפחה והמצב בחברה! “ההכרח יישר הדורים וישתה מים עכורים”!
מרים סתרה דברי יעקבזון: חדל לך מהזכיר בשם הכרח. העבודה שוה היא לכל נפש, גם לאלה אשר לא באו ולא יבואו לידי הכרח! העבודה יאה היא גם לבעלי הון; הון בלי עבודה אינו שוה כלום: לא רק אשר אין לו חשיבות מוסרית בעיני הצדק, כי גם אין לו כל חשיבות חמרית. הון בלי עבודה הוא אילן שענפיו מרֻהים ושרשיו מועטין, הרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו. בודאי, לו השכיל אבא לאחז בעבודה בהיות ק"ל אלף רובל שמורים בגנזכו, בודאי לא בא להמצב המעציב שהיה נמצא בו בימים האחרונים האלה.
– רוצה אתה – אמרה צפורה דבורה – וְגִליתִי לך סוד: דע לך, כי גם אני לומדת מלאכה זה שלשה חדשים, ואעש חיל במלאכתי; אדוני רצה לנקב לי שכר שלשה רובל לשבוע, אני יושבת אצל מכונת התפירה יחד את נערות עניות ומזמרת אני כפעם בפעם במקהלתן… חיל חצקיל, עֹנג ושעשועים! הלואי והשכלתי לפני עשרים שנה!
– וגם אני! – ענה יעקב – אגלה לך סוד כזה: גם אני גם מרים לומדים מלאכה: האדון יעקבזון הוא בעל מלאכתנו. שלשתנו: אמא, מרים, וגם אני לומדים כלנו גזרת ותפירת כבוסים.
יחיאל יחזקאל עִוָה חטמו.
ויעקב הבין ההעויה הזאת ויאמר לפשט עקמומיות שבלבו: אבא, הלא יודע אתה את יצחק, יצחק בן אברהם, הוא היה עשיר אביר נשוא פנים יותר ממך; שער בנפשך, כי אבימלך מלך פלשתים הלך אליו עם מיניסטריו וגינירליו לכרות עמו ברית ידידות, והוא בעצמו חרש, זרע, קצר, דש ויעש כל מלאכה בבית ובשדה, וגם בניו לא התפנקו על חשבונו: עשו צד ציד; ויעקב רעה צאן. בתואל חותנו גם כן לא היה קבצן, ורבקה בתו יצאה בעצמה לשאב מים; מובן, כי לא לבשה מחלצות ומגבעות והינומות… ולו היתה אז מלאכה אומנתית למקור מחיה, בודאי עסקו במלאכה, ובועז, השופט הישר, גבור החיל, בעל הנכסים, האדון לעבדים ושפחות עזב את חדר משכבו, את הערשות האנגליות, את המרבדים היקרים ויבוא לשכב בקצה הערמה, אחרי אשר זרה בעצמו גרן השערים!
ושמואל הקטן הגיד גם הוא חלקו: הורקנוס היה “פריץ” גדול, בעל אחוזות גדולות במרומי הגליל, ובנו אליעזר הגדול, התנא החביב הזה, היה חורש את שדות אביו בטרם נהיה לגדול.
מרים צחקה בקלסה: ובן בינוש מנדל הקבלן מפלוצק, אשר כל עשרו מֹץ נהדף מרוח, וקיומו – השחד שהוא נותן לפקידי הצבא, שולח את בנו פרנקפורטה להתרגל בקידות והשתחויות מנֻמסות, ואני צריכה לפסנתר…
ויעקבזון אמר: הרבה דרכים למצוא לחם; הרבה דרכים גם לעשות עוֹשר; אולם, האיש הרוצה להתרחק מעשק ונלוז, הרוצה לחיות ביֹשר ולשבת בשלוה יבחר לו עבודה. הדודה, מרים ויעקב לומדים כעת אצלי מלאכה: הזרה והתפירה, בחר לך גם אתה דודי את המלאכה הזאת, לא למעשה כי אם להלכה: לקנות בקיאות בהתעשיה הזאת, וארבעתכם תוכלו להרויח מדי שבוע כמאה רובל, אם תפתחו בית תעשיה קטן בחמשים תופרות למצער. ארבעתכם בידיעתכם את המלאכה תקמצו בהוצאות ארבעת אלפים רובל לשנה; זה הבסיס היותר חזק בכל תעשיה ומשלח יד, לבלי הצטרך בעבודת זרים. אני החלותי לנהל בית תעשיתי כמעט בידים ריקות, ובשלש שנות עבודתי רכשתי לי – שבח לאל – ששת אלפי רובל; ולולא היתי שוחה במי ברכים, לוּ הייתי בעל הון, ולוּ עמד בית תעשיה על יסודות של איזו עשרות אלפי רובל, כי עתה עשרנו. התעשיה הזאת פורחת מיום ליום, שולחת פארותיה לקוקז, סין ומנטשוריה, תמיד חסר אני עזבון ולא קונים!
כל חברי האספה הסכימו לעצת יעקבזון וגם יחיאל יחזקאל לא היה יוצא מהכלל.
ועוד ביום המחרת החליף יחיאל יחזקאל את שטרי הערך והערבון שלו במעות מזֻמנות; וביום השלישי אִשר וקים נוטריון אחד ברחוב הדבש כתב התקשרות בינו ובין יעקבזון בנוסח זה:
“יחיאל יחזקאל דוידוביץ ומשה יעקבזון מיסדים בית תעשיה לכבוסים בשתפות”.
יחיאל יחזקאל דוידוביץ מניח קרן קימת בהעסק הזה סך עשרים אלף רובל במזמנים, והשתף השני, משה יעקבזון מניח בהעסק סך ששה עשר אלף רובל: ששת אלפים בעזבון בית תעשיתו, במכונות התפירה, כלי הבית והתריסים וכל המכשירים; ועשרת אלפים רובל במזמנים וכו'".
עשרת אלפים היו נדוניתה של מרים.
יא 🔗
מיום העברות, מיום השבָּרון אשר הָשבר יחיאל יחזקאל, יחד עם פרגמטוטי הבורסה וספסריה וכל באי שעריה – צללו בים העבר הגדול עוד עשר שנים!
והעת השכיחה מלבו את אסונו אשר קֹרהו, או אשר בא לו, לא במקרה, כי אם בתולדה מחֻיֶבת.
“העת היא כנהר איתן שוטף בכח נורא אחרי הפשרת השלגים: שם הוא עושה שמות: עוקר גשרים, הורס סוללות, ממוגג מסלות, גורף ברעש בנינים, סוחף ממגרות בר ומכלה יגיע אלפי רבבות ידים, עמל שנים הרבה ומביא כליון וקרץ פתאֹמי על אלפי נפשות; ופה הוא גורף חלאה וטֻמאה, רקבון וזוהמא ומנקה ומטהר, ומשקה שדה צחיח וארץ תלאֻבות והוליד והצמיח”.
כזאת חשבה בלבה מרים פעם בהסתכלה באביה.
כי אמנם, העת השכיחה מלב יחיאל יחזקאל את מאורעות ימי חייו הראשונים והאחרונים עד תקופת מסחר השטרות הבורסאיים: בית התעשיה לכבוסים אשר יסד יעקובזון בן אחות אשתו, ההיה אחרי כן חתנו – התבסס על בסיס חזק אחרי אשר השתתפו יחד בו, ויהי מבתי התעשיה היותר גדולים והיותר מהֻללים. אל החריצות, הזריזות, הזהירות, שכלול המלאכה, הדיוק והישֶׁר – נלותה גם ההצלחה: במשך שמונת שנים לא פשט להם גם פרגמטוט אחד את הרגל; כל בעלי בריתם פרעו את שטרי החוב במועדם, במקומם כהלכתם; ובמשך שמונת השנים האלה, העדיף בית תעשיתם יותר ממאת אלף רובל. וגם אחרי שנת 1904, אשר בית תעשיתם פגש על דרכו מכשולים ומעצורים הרבה לרגלי אֵמוּרֵי הפועלים, אשר אם כי אצלם מכבר נפתרה שאלת הפועלים בטרם נערכה: יעקבּזון הנהיג מכבר בבית תעשיתו יום של תשע שעות עבודה, שכר משנה לימי החגים, בטול החפוש בחיק הפועלים והפועלות בשובם הביתה ואמבּלטריום לחוליהם וסמי מרפא חנם; ומרים יסדה גם אסכולה שבתית, ובית עקד ספרים – אפס כי הפועלים נסחפו בזרם הפועלים של בתי החרשת האחרים ולמרות רוחם הָכרחו לשבות כפעם בפעם מעבודתם – לא הלכו עסקיהם אחורנית, כי רק לא הלכו קדימה.
ומרים התרגשה תמיד בזכרה כי נבואתה נתקימה ועוד יותר ממה שנבאה: מפלתו בהבורסה היא הקימתהו, עשתהו כבריאה חדשה, רחצתהו למשעי ותטהרהו מחלאתו וזוהמתו אשר דבקה בו מימי ילדותו, נהגה לו נשמה חדשה, רוח חדש ולב חדש והרגשות חדשות והסתכלות חדשה על החיים ושאיפות חדשות; ואי אפשר היה להכיר צורתו השכלית והמוסרית.
ותענג רוחני ונועם אין קץ היה לה תמיד בזכרה את אביה הנושך, הספסר, צר העין, העצל המתפנק, קפוא הלב וּלְקוּי הנשמה, הבּוֹטֵחַ בכח הממון והמתנפח ביחוס משפחה, שהכל היה בעיניו אפע, עפר ואפר, ולא היה אצלו דבר מרום ונשגב יותר מהממון; אביה מוג הלב, הפחדן, הנכנע לפני כל תקיף, הכורע לפני כל בגד שרד וכפתור נחשת קלל, והרומס בגֵאות ובטול בוז כל חלש, היה כשכור, כמשלל רגשי אדם מרב טוב, מרב בטלה ושעמום, - אביה זה נהפך לבר לבב, לעובד חרוץ, למשֻׁחרר מעבדות הבערות, לעומד זקוף מול תקיפים, ולעומד בענוה לפני חלשים, ולבעל נטיה לנדיבות, ולכופר באלהי הממון.
ובראותה אותו בבית התעשיה עוטה חלק תכלת קצר כאחד הפועלים ועובד עמהם יחד בלי כל רגשי שררה וגובה אף, חִיְכָה בעליצות נפש מסֻתרה: זכרה קלסתר פניו בלבשו מעיל אָרֹך, אפֻדת אטלס, וירמולקת סמוּט וישב לעת הצהרים, - בעת אשר מכונת החיים עובדת בכל כח ועז וסואנת ברעש, וכל יד עובדת, וכל נפש טרודה וכל מצח מזיע מרב עמל ועבודה, - לפני “חק לישראל” פתוח ויקרא בו כביכול,ויפסיק לרגעים את הקריאה, וחשב חשבונות ברבית, ויפהק בתנועה משֻׁנה עד אחוז גועל נפש.
וגם הוא בעצמו מדֻשן עונג, לא רק בגלל מצבו החָמרי, כי גם בגלל מצבו המוסרי: מרגיש הוא כי בעל תשובה הוא, והתשובה אספה חרפת מצבו והנהגתו בימים עברו, ונפשו שלוה ושוקטה ומלאה חדוה ועז: הוא רואה חיים ונותן מחיה לאחרים, ומרגיש את עצמו כי הוא יוצא ידי חובתו לחייו, בזכרו כי מאתים נפש נזונות בבית תעשיתו, ומהַנה ברצון את בני משפחתו ומשפחת אשתו העניים, ופותח יד לכל חברות הצדקה וכו'.
ולכל לראש מאֻשר הוא בעיניו בזכרו כי לא גלמוד ועזוב הוא כבימי צירוינסק וימי הבורסה: לו יש אשה חביבה ובנים חביבים; כלם דבקים בו והוא דבק בהם. והחבה הזאת נעימה לו מאד ומזעזעת לפרקים את כל מיתרי נשמתו מרוב תענוג ונעימות.
ותמיד התפלל לאלהיו כי יתן לו שכחה, למען ישכח את היסטוריה שלו הישנה.
ותפלתו נתקבלה: הוא שכחה ולא עלה על לבו גם בחלום.
רק מקרה אחד דפדף אותה וימציא לו את הדף של הפרק היותר מכֹער ועגום במאורעות ימי חייו:
בערב חרף תרס"ו, הרעיש הפעמון, בעצמו פתח את הדלת של המבוא הראשי, שנים נכנסו לבקש נדבה. בשניהם זרקה שיבה; על שניהם פרשה העניות המנֻולת את דגלה השחור; רק האחד היה לבוש כביכול על פי המדה, ובזרוע שמאלו נשען על קב; והשני היה לבוש בטעם האדוקים,ומשקפי תכלת שחרחרת בעלי מסגרת חלודה ושבורה ישבו על קצה חטמו. יחיאל יחזקאל בקשם הלאה לבוא אל המזיגה. ובהסתכלו בפניהם לאור נברשת הקטור נרתע לאחריו ויתנודד ויעמד כבול עץ מבלי יכלת למוש ממקומו.
השנים לא הכירוהו בשביל זקנו הקצוץ ושנוי בגדיו ולכתו גלוי ראש.
אבל הוא הכירם כרגע, כי שני מיודעיו הם לפני עשר שנים: מיכה הצהוב ואפרים כבד פה.
וכאשר נכנסה צפורה דבורה אל המזיגה, נסוג אחור מיכה הצהוב במגינה וחלחלת מתנים וזעה קרה על מצחו וימשך אחריו בכעס משֻׁנה את אפרים כבד פה.
בסקירה אחת הבינה צפורה דבורה את מצב האמללים ותמהר ותגדר דרכם בעדם: רבי מיכה ורבי אפרים, אורחים טובים ומכֻבדים אתם לי ולאישי! במטותא מכם שבו מעט, אך הסירו את אדרותיכם!
ישבו האמללים. אך לוּ מצאו להם קברים פתוחים לפניהם כי אז בודאי מהרו להטמן בתוכם. מיכה הרגיש כי זבובים יוצאים במחול על מצחו וחטמו. טפות זעה טפטפו וטפטפו מקדקדו החלק על מצחו וחטמו והוא מחה ומחה במטפחתו עד כי הייתה כמשויה ממים; ועיני אפרים היו תועות ומטשטשות, נדמה לו כי כל כלי הבית כסו באש שחרחרת ירקרקת, והם מפזזים ומכרכרים, ופניו היו דומים לפני שעוה, ושפתיו ולשונו יבשו כחרס: שקדי גרונו חדלו מהשפיע אל פיו ליח וריר.
– הרבה יש לספר ואין מה לשמוע – ענה מיכה על שאלת בעלת הבית: “מה עמו”? ואיך בא למדרגה כזאת? – אז כאשר התרעם גלגל הבורסה היו גנוזים לי אלפי רובל אחרים, רצון אחד מלא את נפשי לחיות ככל האדם בעמל וישר, ולירק על הסרסרות הבזויה; רציתי קדם כל להשיא את נכדתי היתומה, ולפתח לי חנות מכלת, אבל לא מסתיע מלתא: אשתי גנבה את הכסף ותברח, – שדים יודעים אותה – עם מאהבה, או לבדה ותחל לבקש מאהבים; ואני מרב יגון וכעס הָחליתי: רגלי הימנית יבשה, ואשכב בבית האסורים חצי שנה ויותר, עד כי יצאתי לחפשי דל וריק, וחי כביכול חיים מרים ממות, ומחכה אני למות טוב מחיים.
– מה עול עשית כי הובאת אל בית האסורים? – שאל יחיאל יחזקאל.
– את בית החולים העברי אני קורא בשם בית האסורים, אשר באמת אינו כדאי להקרא גם בשם זה: בבית האסורים אין חֹפֶש, אבל הלא בלחם ומים אין מחסור בתוכו, ושומרי האסורים הם רחמנים הרבה יותר משומרי החולים!…
שסעה אותו צפורה דבורה אשר נכמרו חמיה עליו ושתי עיניה כֻּסו בשדרת מים ותפן אל אפרים ותשאל: מה עמו.
– אל ת-ת-תש-ש-תשאלי ג-ג-ג-ברתי: ש-ש-שדי ה-מ-מ-המר לי מ-מ-מאד!
ומיכה אמר בתוכחה: שדי הרע לו, והוא בעצמו עזר על ידו: הקב"ה לקח ממנו את אשתו הזקנה, ובכן, לוקחים אחרת, צעירה טובה ויפה מהראשונה, כמו שעושים הבריות, והטפש הזה רצה דוקא להיות יתום! יתום וזקן אמלל הוא יותר מיתום קטן. את שתי בנותיו השיא, ובנו הבכור אספהו אל ביתו – לא בשביל כבוד אב, כי אם בשביל להוציא ממנו את האלף ומאתים רובל אשר גנז לו. פתהו הבן וַיִפַּת. וכחדש ימים אחרי הוציאו את הכסף מידו גרשתהו כלתו מביתה. גרשתהו, סלקא דעתך? אלא פשוט, הציקתהו מאד ותענהו עד כי ברח בעצמו. למשל: את היהודים מתחום המושב מגרשים? ובכל זאת הם מגֹרָשים יום יום: מציקים להם, מענים אותם, שוללים את כבודם, נוטלים מהם את היכלת להתפרנס, ובכן הם בורחים מעצמם. הבן התקוטט כביכול באשתו למראית עין, אבל יודעים אנו את כבוד האב של היהודים; הכל גזלו ממנו בני עשו, ואפילו את מצות “כבוד אב”. הבן הצטדק לפני, כי בשביל האב אי אפשר לו לגרש את אשתו, ומה גם כי יש לו עוד שני בנים ושלש בנות. והכסף, הנה יש לו על האב טענות.
הבשלנית ערכה השלחן ותגש סעודת הערב. יחיאל יחזקאל כבד את אורחיו בכוסות קוניק כאשר אהב מיכה בשכבר הימים בהלו נר הבורסה על ראשו, והאורחים לא נועזו למוש ממקומם ולהניע יד.
– שמעו נא רבי מיכה ורבי אפרים! – פנתה אליהם צפורה דבורה ברגש – לכם שניכם אנו חייבים להודות ולשבח: אתם הבאתם עלינו כל הטובה הזאת. ולולי שניכם, היינו אמללים שבאמללים. שתו ואכלו, ומחר יודיע אתכם בעלי יחיה את אשר יעשה לכם. צריכים אנו לעזרתכם בדבר שיש בו ממש!…
ואחרי דברים טובים ונחומים אלה, נועז מיכה לשאל את צפורה דבורה על אדות שלשת בניה ובתה, אם לא יתערבו חלילה בהמפלגות המדיניות, והיא אמרה: מרגלא בפי בתי: היהודים צריכים ומחֻיָבים לקחת חלק במלחמת המשפט והשחרור, ללכת יחד עם כל הלוחמים בשורה אחת, ולהיות עשוים בלי חת; אולם, להיות חלוצים לצאת בראש, אולת היא ורעה רבה!…
ומיכה התרגש: מלבי הוציאה מלים אלה: כדאי להעמיד את עצמנו בסכנה בשביל אחרים שחבתם אלינו מוטלת בספק גדול: כעת שׂכרים עלינו מחזיקי המשטר – אספסוף נורא מחיתו יער, להשמידנו, לא רק לשלל שלל, כי אם פשוט: לשחוט, לרצוח, בשביל השתתפות צעירנו בהמרידה, והם אמרים כי רק היהודים הם ראשי המורדים ומחוללי המרידה, וכאשר יקום משטר חדש בזמן מן הזמנים, מסֻפּק אני אם אנחנו היהודים, אשר העירונו למות נפשנו בעד שחרור כל יושבי רוסיה, נבוא על שכרנו?…
וכן הוא גם ענין הפועלים: כל עוד שיש להפועלים הפולנים חפץ בנו, יקראונו בשם “אחים”, ובהשיגם את מטרתם יתנכרו לנו, ואם לא – אז יתגוללו עלינו, כי אנחנו התעינום בתהו לא דרך, ואנחנו הסתנום לשביתה ופרעות, והם בעצמם יֵכונו בלי חמלה בעת יקרצו להם עין מגבוה. בתך היא חכמה, שופטת מישים. החנן אותה אלהים בפרי בטן?
– בלי עין הרע! לה שני בנים ובת אחת. שלשתם מדברים עברית צחה במבטא “תּ” תחת “ת”. כי אומנת פלשתינית חונכת אותם. בתי משלמת לה שלש מאות איש רובל לשנה ודירה ומזונות וטיול ומתנות.
ומיכה הניע כתפיו: במחיר זה הלא יכלה לאסוף אומנת צרפתית.
תנועת חוכא עברה על שפתי צפורה דבורה ותוסף לדבר: בתי ואישה הם – שבח לאל – רואים ונראים, הם עובדים עבודה צבורית ונאמנים לדעותיהם כלפני עשר שנים: עובדים על שדה הציונות, עוסקים בהפצת השכלה עברית, ועושים טוב וחסד. בני יעקב הוא אמרכל מבית תעשיתנו, ומשה שמואל עובדים פה, ומשדכים להם שדוכים נעלים והכל אצלנו על מכונו.
ומיכה בשתותו כוס קוניק אחד ושני ושלישי ותחל רוח ההתול לפעמו כבימי קדם ויאמר: שמעי נא גבירתי, פעם אמרתי לאישך כי בהצליח ה' אותי כדבעי ועליתי לארץ הקדושה, ויתלוצץ בי, ויאמר, כי עלי לגדל את זקני לכבוד נסיעה כזאת, ואני – כמו נבואה נזרקה בפי – אמרתי לו כי בהצליח ה' את דרכו הוא ויקצץ את זקנו. ונבואתי נתקימה כדברי הנביא הקדוש ישעיה: “וישמן ישרון ויבעט”!
כאן התעורר אפרים בחלחלה כמו נחש הכישו ויאמר בהתמרמרות: מ-מ-מה מ-מ-מה היה ל-ל-לך מ-מ-מיכה?
פ-פ-פסוק זה הוא ל-ל-לא ב-ב-בישעיהו, כ-כ-כי אם ב-ב-ביחזקאל. ב-ב-בור היית ב-ב-במחלת כ-כ-כבודך ב-ב-בילדותך, ק-ק-קל ו-ו-וחמר ב-ב-בזקנתך!
– אין שום נפקא מינה – יצא יחיאל יחזקאל לעזרת מיכה. הנעלב כביכול – רבי מיכה דבר אמת: קצצתי את זקני מפני שאשתי תחיה גזה את קדקד השער מעל ראשה.
ועיני אפרים התגנבו אל ראש צפורה דבורה,ושפתיו דובבו בלאט: א-א-אמת, ו-ו-יש-ש-וישמן יש-ש-שרון ו-ו-ויבעט!
וחוכא של חדוה עברה על שפתי בעל הבית ובעלת הבית.
-
כך קוראים יהודי פולין את אוסטריה. ↩
-
מעינות הרפואה. ע“ז ט”ז. ↩
-
מזקן, ע“ד ההקטנה בכפל עי”ן הפעל בדרך העברי. ↩
-
המלה בלתי–קריאה במקור המודפס. [הערת פרויקט בן–יהודה] ↩
-
דלקת החטם, “יום שנתנה בו רוח קטריטין נעשה רומנטיקן” ויקרא רבה. ↩
-
המלה בלתי–קריאה במקור המודפס. [הערת פב"י] ↩
-
קאי על אוסטריה. ↩
-
המלה בלתי–קריאה במקור המודפס. [הערת פב"י] ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.