הֲלָצָה קַדְמֹנִיָה: על ראשי פילוסופי היונים הקדמונים.

הערה לעין הקורא.

תרגום המליצה המסולאה הזאת נדפס כבר בספר „תהלת הכסילים“, אבל בלי שום באור על אודות דרכי הפילוסופים ההם ודעותיהם השונות והמשונות, שע“כ היו דברי חידודין של לוציאן כספר חתום בעיני רוב הקוראים העברים, אשר עתה בספר הנוכחי ימצאו די באר מפורש בשום שכל הלך־נפש הפילוסופים ושיטתם בבתי מדרשם, ויתבוננו על עזוז התולי המתלוצץ הנוקבים וחודרים בעקיצותיהם החדות עד תכונת נפשות כ”א מהפילוסופים בשחוק מרבה להכיל.

רָאשֵׁי הַפִּילוֹסוֹפִים הַקַּדְמוֹנִים.

(הלצת לוציאן¹).

אלהי מעזים יופיטער יושב על כסאו נגיד ומצוה את משרתיו לאמר: מהרו הנה נערי, פנו דרך, הכינו כסאות לשבת, סולו המסלה לכל הבאים בגבולי, הביאו את הפילוסופים מורי שיטות ומיסדי כתות לצבאותם, הלא המה: פתגורס, דיוגינס, אריסטיפפעס, דעמוקריטס, הערקליטס, סוקראטס, אפיקורס, קריזיפפעס, אריסטו, פיררהו. ואתה מלאכי מערקור קרא בגרון אל תחשוך, למען יאתיו ויתאספו קונים רבים, לקנות מידנו פילוסופים שונים בדיעותיהם ומשונים בבגדיהם ובמנהגיהם.

פִּתַּגוֹרַס – Pythagoras ²

יופיטר: קרא הנה את היוני הלז עם קצוות שערו הארוכות, נכבד האיש בתוארו והחכמה תאיר פניו.

מערקור (קורא): הוי פתגורס! רדה הנה למען יראו בך האנשים האלה.

יופיטר: הראהו אל הקונים ומכרהו לצמיתות.

מערקור (קורא): הא לכם פילוסוף נשגב! מי החפץ להתרומם על כל מתי חלד מאד נעלה? מי הוא זה הרוצה לדעת מערכת התבל כלה ומלואה? מי גבר יחיה וימות ויאבה לקום אחרי מותו מקברו ולחיות מערמת עפרו בתחית המתים?

קונה אחד בא ואומר: אמנם מראהו נאוה ועוז פניו ישונה – הגידה נא מה חכמתו?

מערקור: חשבון, תכונה, שיעור, שיר³, ובשאר רוחו הוא מכשף⁴ עושה נפלאות, צופה יודע סתרים וחוזה עתידות.

הקונה: האוכל לנסות דבר אליו לשאול את פיהו גם הוא?

מערקור: שאל כאות נפשך.

הקונה: הגידה נא לי, פילוסוף, אי מזה אתה?

פתגורס: מעיר סאמוס אנכי.

הקונה: איפא גדלת?

פתגורס: בארץ מצרים, בעדת כהניה חכמיה וחרטומיה.

הקונה: הודיעני נא ואדעה, מה איפא תלמדני בינה אם אקנה אותך לי לעבד?

פתגורס: לא אלמדך מאומה כי אם הזכר אזכיר בע"פ⁵ את נשמתך בכל התורה והדעת אשר שכחה בצאתך מרחם אמך⁶.

הקונה: באר לי דבריך.

פתגורס: בראשית אטהר את נשמתך מכל טומאה וחלאתה אדיח מקרבה.

הקונה: דמה בנפשך כי כבר טהרתי מכל סיג ורפש מזוקק שבעתים. ועתה הורני נא איככה תזכירני את התורה אשר ידעתי בבטן אמי?

פתגורס: בטרם תפקח אזנך לשמוע בלמודים, יסכר פיך חמש שנים ערלים יהיו שפתיך⁷.

הקונה: תשואות חן לך, אהובי, אם כן קח לך אלם או חרש ללמדהו תבונות, אלהים בראו לי לשון בחכי, ואותה לא אדביק למלקוחי, כאלם לא יפתח פיו. אף גם זאת השמיעני נא מה יעשה עמי אחרי חמש השנים אשר נאלמתי דומיה והחשיתי?

פתגורס: אז אנהגך אביאך פנימה ואחזק אותך בחכמת הזמר (מוזיקא) בידיעת השיעור (מאטעמאטיק)⁸.

הקונה: מה טוב! בראשונה אנעים זמירות ואחר כן אבקש חשבונות רבים.

פתגורס: אחרי כן תחל ללמוד יסודות המספר והמנין⁹.

הקונה: המספר והמנין?! האם לא אוכל למנות ולספור כמוך?

פתגורס: נס נא למנות.

הקונה: אחד, שנים, שלשה, ארבעה –

פתגורס: דום! עתה תראה היקרך דברי. המנין אשר תדמה למספר ארבעה הוא באמת עשרה¹⁰ אם כך אתה מונה: אחת, אחת ושתים, אחת ושלש, אחת וארבע, בסכומם העולה למספר עשרה מתוך מספר הארבעה¹¹. שני המספרים האלה הארבעה והעשרה קדושים לי בסודותיהם. במספר הארבעה אנחנו נשבעים בברית חברתנו¹², וגם מספר העשרה¹³ שבועת קודש לנו. שליבת שני המספרים האלה בתמונת משולש¹⁴ המכיל בשלש צלעותיו המספר ארבעה ובכללו עשרה¹⁵ היא מלאה סודות אצלנו כגרעוני תפוח הרמון.

הקונה: אמנה, חי מספר הארבעה! מימי לא שמעתי תעלומות נסתרות וסודות כמוסים כאלה.

פתגורס: אלה הם יסודות המספר והמנין שהזכרתי¹⁶ – אחרי כן אורה אותך משפטי ארבע היסודות אמר"ע על חוקותיהם תנועותיהם ותמונותיהם.

הקונה: מה זאת תשמע אזני? הגם לאש ולאויר תמונה ותבנית?

פתגורס: כן הוא, הן תנועה להם ואין תנועה לדברים נעדרי תמונה. תמונת היסודות במערכת משולשים¹⁷.

הקונה: רזי עולם תבענה שפתיך!

פתגורס: בזאת תבין להשכיל כי גם עצם האלהות אינו אלא מכסת המספרים¹⁸.

הקונה: הפלא ופלא!

פתגורס: גם תפקחנה אזניך לשמוע, כי גלגלי השמים בתקופתם משמיעים זמר נעים במערכת קולות המוסיקא¹⁹.

הקונה: האח! נגינות שמי שמים תשמענה אזני!

פתגורס: ועוד תתבונן לדעת, כי עצם ישותך הנראה כגשם אחד, הוא באמת כפול בשנים, א' במראה ושני במציאות.

הקונה: מה זה תאמר? האם אחר אנכי, ואינני האיש המדבר עמך פה?

פתגורס: עתה אתה בגפך; אכן לפנים היית וחיית בגוף אחר ובשם אחר נקראת, ובימים הבאים תתגלגל עוד הפעם בגוף אחר, כי הנפשים פורחות מגוף לגוף, וכאופן וגלגל יתגלגלו ויתגוללו מגו לגו אחר עד קץ הימין²⁰.

הקונה: אם כן לפי דעתך לא אמות לשחת נצח נצחים, כי אם אתהפך כחומר חותם מתמונה לתמונה – אמנם רב עתה, הרף, הגידה נא לי מה זה תאכל?

פתגורס: אך דבר מן החי לא יבא אל פי, ובלעדיו אוכל הכל מלבד פולים²¹.

הקונה: מדוע לא תאכל פולים? האם תגעל נפשך בהם?

פתגורס: לא תזמהו חיתי? אבל קדושים הם. הפול הוא פרי קודש²² הלולים, מפני שהוא מן הזרעונים המלאים זרע, וכל זרע קודש הוא; וגם אם יפשוט הפול את עור קליפתו בעודנו באבו מתראה בו כעין דמות אבר הלידה בנוקבא²³ אות ברית המעור הקדוש גם הוא. ואם יניחו פולים מבושלים במספר לילות מינו להם לאור נוגה הירח אז יהפכו לדם. והאחרון הכביד הטעם כי קרואי העדה בערי היונים יבחרו זקני העיר ע"י פולים²⁴.

הקונה: מה נמרצו דבריך – אולם הבה פשוט נא בגדיך, למען אבחנך ערום כדרך העבדים הנמכרים בשער – אי שמים! הן ירכו זהב מופז! ²⁵ הנמצא איש כמוהו? אך אל ולא אדם הנהו! הנני לקנותו, מהרו הגידו מה מחירו?

מערקור: עשרה ככרים.

הקונה: שלי הוא, הא כסף מקנתו.

יופיטר: כתוב זכרון בספר מאיזו ארץ הקונה הנהו.

מערקור: כפי הנראה הוא מארץ יון שבאיטליא התחתונה; אכן לא לבדו הוא כי שלש מאות קונים²⁶ השתתפו עמו.

יופיטער: יקחוהו לצמיתות! ²⁷ העמידה בשער פילוסוף אחר.

דְיוֹגֶנֶס – Diogenes ²⁸

מערקור: האקח את האיש הלז הנתעב והנאלח כטבול בשחת בוץ יון?

יופיטער: קחהו; אולי יִמָצֵא לו קונה.

מערקור (קורא): קרב הנה איש נושא חבית על גב כתפיו הערומות! מי חפץ לקנות איש חיל רב פעלים בן חורין?

הקונה: מה זה תקרא בן חורין?

מערקור: כן, בן חורין הוא.

הקונה: איך תמכור בן חורין ממכרת עבד? ומה תעשה אם יביאך האיש הזה במשפט גונב נפש איש ומכרו?

מערקור: אל יפול לב איש עליו; גבר כמוהו לא יצעק חמס על ככה, כי גם בכור הסבלות הנהו חפשי בדמיונו.

הקונה: אבל מה יועיל ומה יסכון אדם מטורף כמוהו, אשר חלאתו בו ונגעו בראשו? אך חוטב עצים או שואב מים יהיה.

מערקור: אל נא, היה יהיה לך שוער הפתח ושומר הסף, ותמצאהו נאמן לפניך ככלב נאמן אל אדוניו, כי כן נקרא „כלב“ גם הוא²⁹.

הקונה: אי מזה הוא? ומה משלח ידו?

מערקור: שאל את פיו ותדע הכל אל נכון.

הקונה: זחלתי ואירא מגשת אל בעל פנים נזעמים כמוהו, פן יבולע לי, כי יחרוץ לי לשונו ככלב נובח, ישכני או ידחני למדחפות. הביטה וראה איך ירים מקל חובלים בידו, ועיניו מזרות כעס וחמה.

מערקור: אל תירא ואל תחת כי כלב ביתי כמוהו אינו נושך, אם גם חורץ לשונו וחורק שיניו כמשפט הכלבים.

הקונה (אל דיוגנס): עתה אחי הגידה נא לי מאין אתה ואיפה מקום מושבך?

דיוגנס: מִכֹל בַכֹל.

הקונה: אל מה ירזמון מליך?

דיוגנס: אזרח התבל אנכי.

הקונה: נשמת מי תצא ממך? ומי הוא זה איש מופתך?

דיוגנס: שמשון הגבור הוא הערקולוס.

הקונה: אמנה, המקל אשר בידך דומה אל מחי קבלו; אכן מדוע לא תעטוף עור ארי כמוהו?

דיוגנס: מכסה עורי הוא המעיל אשר אתה רואה על בשרי. מלחמה לי כמו להערקולס בנעימות החיים ובתאות העוה"ז, אך לא כמוהו בפקודת אחרים כי אם בבחירתי החפשית לטהר את העולם ממחלה הזאת.

הקונה: מחשבה רצויה. עתה אמור לי במה כוחך גדול ומה אומנתך?

דיוגנס: גואל המין האנושי אנכי, פודה בני האדם משחת מדות גרועות, רופא חולי רוח אני, ובכלל הנני נביא האמת והחופש.

הקונה: הבה, אדוני הנביא, נאה דורש ונאה מקיים, מה זה תורני ואת מה תאלפני אם אקנה אותך לי לעבד?

דיוגנס: בראשית אסור ממך כל רגש רך וענוג ומפונק. אחנך ואלמדך לחיות במסכנות, לאכול לחם יבש נקודים, וללבוש אדרת שער בלה ומטולאה. זו דרכך על הארץ: פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תשכב. כל כספך תבער מקרבך ותשליכהו במצולות ים נשיה. אל תראה חיים עם אשה ובנים ובנות לא תוליד, גם בגוש עפר ארץ מולדתך לא תדבק, כי כל הענין אשר נתנו האלהים לבני האדם לענות בו תחת השמש הבל הבלים הוא. אם כחך ברגליך ואונך במתניך לך לך מבית אביך ומארצך, והלכת באשר תלך, וישבת ערירי ככוס חרבות על מגדל בודד, או כקפוד על שן סלע גלמוד, או תזחל בחבית כתאו וזמיר, ועל שכמך תשא מלתתה מלאה קציעות תאנים ושרשי רתמים וקטפי מלוח ופקיעות שדה ומגלות ספרי קלף כתובות פנים ואחור³⁰, כי אז תהיה מאושר בארץ, וכל מלכי תרשיש ואופיר לא ישוו לך. עור בשרך יהיה כעור השנהב, ואם יכוך זדים בשוטים ויסרוך בעקרבים, לא תחוש ולא תרגש ולא תדע מכאוב, כי בשרך יהיה נחוש וכוחך אבנים.

הקונה: הוי סכל! מה זה תבענה שפתיך הומיות פתיות? מוסר עקרבים לא יכאיב בשרי! המגן צב על בשרי ואם שריון עקרב על עורי?

דיוגנס: רוחך ידון בך לכלכל כל מחלה כגבור כובש את יצרו, לא עור בשרך בלבד כי גם ערפך ברזל ומצחך נחושה כנמר לא יחת מפני כל, כמלך כעבד כנקלה כנשוא פנים יהיו שוים בעיניך כי אז כל באי עולם אליך ישגיחו אליך יתבוננו ויאמרו, אך איש חיל רב פעלים מלא כח וגבורה האדם האדם הזה. זאת לא זאת, לשונך תצמיד דברי בלע להתקלס בכל עובר ושב, עור פניך תעשה לקמטים, וצערך יצר כאיש נדהם תפוש ברוב שרעפיו בקרבו. גם הכלם לא תדע. הסר ממך כל רגש בשת וכלמה, וכל מעשיך יהיו דומים למעשה בהמה. שמור רגליך ללכת תמיד במקום שרבים מצוים, אבל התרחק מהם ואל תשאל בשלום אדם, וכי יברכוך טובים אל תענם דבר, כי חפשי אתה איש דרור בארץ, בן חורין אתה בכל מעשיך: אכול ושתה בחוץ, הסך רגליך ברחוב העיר, והיה כאשר ת[?]יד וקצת בחייך, אכול תאכל רמש־ים חי³¹ ותמות. הא דרכך אשר יובילך אל האושר האמתי.

הקונה: יגער בך השטן, איש משוגע ממראה עיניו! הכזה דרך האושר אבחרהו?

דיוגנס: אושר קל ונוח להשיג לכל אדם בכל מקום ובכל זמן. אין צורך לזאת לא חכמה ולא תבונה, מאושר תהיה בחייך גם אם אדם פשוט אתה מן השוק בלי תרבות ובלי מרעים, תהיה בורסקי או חרש ברזל או סרסור או רוכל מחזר בעירות, ובכל זאת תהיה לאיש מופת בעיני ההמון –

הקונה: הרף, לא עוד אבקש תורה מפיך כי נסכלת. ואף גם זאת אקנה אותך בשני שקלי כסף, הירצה הדבר, מערקור?

מערקור: קחהו הלאה, למען הרחק מאתנו לשון מדברת גדולות כמוהו. כי אך זאת חפצו לשפוך בוז וקיקלון על כל עובר.

אַרִיסְטִפּוּס – Aristyppus ³²

יופיטער: הביאו עבד אחר, את האיש הלז מאי קירענע, לבוש בגדי חופש כליל בהדרו, מסלסל בשערו ועטרת פרחים על ראשו.

מערקור: קורא בחיל: הביטו נא וראו הנה! הא לכם עבד רך וענוג, אשר אך עשירים יוכלו לקנות אותו. מי האיש החפץ חיים טובים מלאים נחת דשן? מי גבר יחיה באותו לשבוע שמחות בנעימות החיים? מי יקנה את העבד הזה המשועבד לתפנוקים, ויודע להלוך נגד החיים בתענוגי בשרים?

הקונה: סור הנה, פילוסוף עוטה הוד והדר, והגידה לי במה תגביר חיל לעבוד את אדוניך?

מערקור: חדל ממנו ואל תלאהו בשאלות, עיניך הרואות כי מנת כוסו רויה, ראשו סובב הולך כשוכב בראש חבל, ולשונו לחכו דבקה, ולמה זה תשאל מאתו נצורות והוא לא ישיבך דבר, כי היין הבוגד הכביד לשונו כעופרת.

הקונה: אולם מי זה יקח לו עבד אשר שררו כאגן הסהר לא יחסר המזג? ידיו נוטפות מור ושמן משחת ראשו יורד על פי מדותיו. ראה נא גם ראה איך לאטו יתנהל ובכבדות יתנהג, מתהלך ננער כארבה ונטוי כגדר הדחויה. מי יתן ואדע מה זה יפעול עוד ומה מעשהו יומם ולילה?

מערקור: הנהו איש רעים להתרועע, אוהב יין ושמן, עטרת גאות שותי שכר, משחק בסוד עליזים כמלך בגדוד, ולו חך יטעם בוחן ובודק כל גנזי מלאכת צלי אש ובשל מבושל במים. הוא ערך משטר וסדרים בתענוגי החיים, לרוות דשן ולשבוע חלב משלחן הערוך בתבל לבן האדם. עיר אטהן גדלה אותו על ברכי למודיה, ושרי סיציליא נשאו פניו וכבדוהו בהיכלי תפארתם³³. תורת חיים שלו תלמדהו לבוז לכל אדם, לחיות בידידות עם כל איש, ולמוץ מכל דבר עסיס נופת העונג באשר הוא שם.

הקונה: אנא בקש לך קונה אשר יחשוב זהב כעפר, ואנכי לא התאויתי לתת כספי במחיר עבד מפונק מנוער ואחריתו יהיה מנון.

יופיטער: (אל מערקור) כפי הנראה אין קונה לעבד כזה³⁴, שטה ממנו וחדל. הביאה לנו פילוסוף אחר – הגישה הנה שני האנשים האלה גם יחד, אשר האחד שוחק תמיד על אולת בני איש, והוא מעיר הכסילים היא אבדערא, והשני בכה יבכה מאין הפוגות על סכלות בני אדם, והוא מעיר עפֿעזיס.

מערקור (קורא): הו! הו! בואו הנה! גשו שניכם יחדו, זוג תאומים מתחלפים בתכונתם! – שאו עיניכם וראו שני עבדים עולים בחכמתם ובתכונתם על כל בני גילם.

הקונה: איככה מתהפכים שני האנשים ההם במסבות אפני רוחם או מזגם! האחד מתנועע מרוב שחוק המלא פיו כרואה במשחק קופים דוהרים כאבירים, והשני קודר מתהלך כצל בצלמון ודמעתו על לחיו –

דֶמוֹקְרִיטוֹס – Demokritos ³⁵.

ועתה מה לך מצחק כי תעיר ותריע בשחוק מרבה להכיל?

דמוקריט: הא! הא! הא! העוד תשאלה? הלא כל הרואה והשומע אתכם ואת כל מענה עניניכם תחת השמש, בטנו כאובות חדשים יבקע משחוק, כי צחוק יצחק לכם ולהבליכם.

הקונה: האמנם? אם לא הצחוק היה לך עלינו? הכי כל דברת בני אדם אך שחוק וצחוק, וכל מעשיהם כשעשוע ילדי זקונים בעיניך?

דמוקריט: הבל אתם אפס מעשיכם ופעלכם מאפע, הבל כל בני אדם, גם קנאתם גם אהבתם גם שנאתם במאזנים לעלות המה מהבל יחד. אך משחק תעלולים כל התרגזכם ושאננכם בעסקיכם, וכל תנועותיכם ותנואיתיכם בעיני רק הבלי אטומים (Atome) מפזזים ומכרכרים באבק השמש בעולם ריק ונבוב.

הקונה: הבל אך אתה, ריק מוח, והבל יפצה פיך. הוי קשה פנים ועז מצח, הלהתחכם תאמר מכל באי עולם ומתים מחלד?

הֵרַקְלִיטוֹס – Heraklitos ³⁶

שמע אתה רעהו הטוב ממנו, הנך חכם בעיני יותר מרעך הפושק שפתים. ועתה הגידה נא לי מדוע אך בכה תבכה ועיניך פלגי דמעות תרדנה?

הרקליט: הי! הי! הי! איך אתאפק ולא אבכה בראותי כל מענה הענינים תחת השמש אבל אבלים, וכדור הארץ קודר בקדרות ענן מכסהו. כל אושר התבל בין לילה גז חיש ויעף ולעומת שבא כן ילך. הארץ היא קבר פתוח וחיי האדם אך הלוָיַת מתים. לכן מר אבכה ואתאבל על צאצאי בני תמותה כי נולדו לריק ולבהלה, ומה יתרון להם בכל עמלם תחת השמש בבוא קץ כל בשר אמת בצעם, בהגיע היום האחרון בוער באש מתלקחת³⁷ בכל מוסדי התבל ויסודותיה להתם ולכלות כל היקום לאפר ולדשן ולדראון עולם. זאת תאניה ואניה בבתי נפשי, וזה לי קינים והגה והי, כי אין תקומה ליקום, והכל כאשר לכל עומד כסיר נפוח על שתות תהו ובהו. ששון ואסון שכל וסכל מלך וחלך שר וצר נשתוו. עולם הפוך אני רואה תחתונים למעלה ועליונים למטה, כסילים בשמי מרומים וחכמים בגנזי תחתונים, הישר נלוז והעושק מתהלל. וכל ההוה תחת השמש אך צבא חליפות מקרים אשר בילדי הזמן ישפיקו.

הקונה: ומה הוא הזמן בעיניך?

הרקליט: ילד עושה מעשה נערות ותינוק משעשע על חור פתן.

הקונה: ומה המה בני האדם?

הרקליט: בני אלהים אבל גם בני תמותה.

הקונה: ומה המה האלהים?

הרקליט: בני אדם אשר אין להם תקוה למות.

הקונה: אך במשל וחידה תדבר, אחי, ודבריך סתומים וחתומים תביע כאלו קול אפוד ותרפים מדבר מתוך גרונך.

הרקליט: מה מני יהלוך אם אתם בני אדם תשמעו אלי או תחדלו?

הקונה: לכן תתמכר באין קונה אותך³⁸ ולא אדונים לסכל כמוך.

הרקליט: סורו ממני גשו הלאה כלכם כנער כזקן כקונה כלא קונה, כי מום בכם משחתכם בכלכם ואין מתום בכל מדותיהם³⁹.

הקונה: התבלעה חכמת האיש הזה, לא אקנהו גם הוא, כי גם שניהם משוגעים.

סוֹקְרַטֶס – Sokrates ⁴⁰

יופיטער: העמד עבד אחר על יד שער השוק.

מערקור: את מי אקח? האתפוש את הַמְבַטֵא הלז המטייל עם בחורי חמד ומשחק עם נערים יפי תואר?

יופיטער: סחבהו הנה.

מערקור: (קורא) בא הנה! עלה קרח! מי האיש החפץ לקנות עבד נרצע לרגשי אהבה ריעות ידידות וחבה, והוא טהר עינים ובר לבב וקדוש יאמר לו?

הקונה: מי אתה על דגלך באותותיך?

סוקראט: איש מרוה דודים מתעלס באהבים אנכי, מי כמוני מורה דעה ומבין חכמה את הילדות והשחרות –

הקונה: מה לידידי בביתי להורות את בני נער יפה כשמש ואת בתי נערה ברה כלבנה?

סוקראט: התירא מפני חשק דוד? החשוק אחשוק בגו בו"ד מדי אאהב נער יפה עינים? ואם אעגב בבשר בטעמי יופי ונועם באהבה בתענוגים? הלא רק בנפש נעימה השוכנת בגוף נאה תקשר נפשי בעבותות אהבה זכה צחה טהורה וברה בתענוגי רוח ולא בשר.

הקונה: מי זה חסר לב יבטח בכפיר הרובץ אצל כבשה, באמרו כי אך ביפי צמרה יבקש להתענג, ואת בשרה לא יטרוף?

סוקראט: נשבעתי לך בכלב הגדול⁴¹ כי בתם לבבי ובנקיון כפי אלקט דודאי אהבה בערוגות לחיי עלם ועלמה!

הקונה: אי שמים! הגם הכלב בין האלהים הקדושים אשר בארץ המה?

סוקראט: הלא ידעת או שמעת מאליל „הנובח“ (Anubis) בארץ מצרים, מכוכב „השיר“ (Sirius) אשר בשמים, והאליל „קבר“ (Kerberus) אשר בשאול תחתיה? הן שלשתם כלבים בשמים ממעל ובארץ מתחת.

הקונה: שמעתי ואדע. עתה הגידה לי אחי אי זה הלך נפשך בחיים?

סוקראט: חיה אחיה בעולם מדומה⁴² אשר יצרתי לי אף עשיתי לתלמידי בחזיונות חופש ובדמיונות דרור לאזרחים בני חורין על פי חוקים טובים וישרים אשר בראתי לי בקרב בטן ולב עמוק.

הקונה: השמיעני נא אחד החוקים האלה.

סוקראט: ראש חוקי תכנתי בדבר הנשים, וכה משפטו: האשה איננה סגולת בעלה לו לבדו לנחלה ובשמחתו לא יתערב זר, כי אם נתונה נתונה היא לכל ראש גבר, לרוות דודים עמה כאות נפשו, וחפשה נתנה לה כשפחה חרופה בלי אשם תלוי כי קרקע עולם היא.

הקונה: שתי אזני תצלנה גם יחד לקול השמועה הזאת! המחה תמחה את הדבור „לא תנאף“ מספר תורתך אשר כתבת לך בשרירות לבך.

סוקראט: מחיתי אותו כענן וכעב עם שאר חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם בני האדם באהבה ובריעות כאיש אחד חברים תחת השמש.

הקונה: מוזר! – ומה ראשית חכמתך בפילוסופיא שלך?

סוקראט: שיטתי סולם עם שולבי יצורי קדם וברואי בראשית מוצב ארצה בעולם העשיה וראשו מגיע שמימה בעולם האצילות. כל אשר אתה רואה בארץ עם צאצאיה ובשמים עם כל צבאם איננו כי אם צל צורות קדמוניות רוחניות אשר בשמי שמי הדמיונים⁴³.

הקונה: יקחני אופל אם אבין שמץ דבר מכל צורותיך הקדמוניות.

סוקראט: לא יפלא בעיני, כי רוחך מוכה סנורים או חשך לא תראה; לא כן אנכי עמדי, הנני רואה את היצור הרוחני הקדמון ממך וממני ומכל הדברים אשר תחת השמש – לעיני רוחי כל דבר כפול ומשנה רוחני וגשמי. –

הקונה: איש נבון וחכם אתה, הבה, אקנה אותך – מערקור, מה מחירו?

מערקור: הואל תן כִכְרָיִם.

הקונה: קניתיהו, מחר אשלם לך מחירו.

מערקור: מה שמך כי אדעך.

הקונה: שמי דיאָ מן סיראקוס⁴⁴.

מערקור: קחהו ושמח בו.

אֲפִּיקוּרוֹס – Epikuros ⁴⁵

מערקור: ועתה בא אתה הנה, אפיקורס, מי האיש החפץ לקנותו? הנהו תלמיד מובהק של הפילוסוף ההוא הממלא פיו שחוק כל היום, ושל הפילוסוף משנהו המבושם והמסולסל, אבל נופל הוא מהם ביראת שדי אשר יעזוב לגמרי ואין פחד אלהים לנגד עיניו. בכל זאת הוא מזג טוב, איש רֵעים להתרועע, ורוח נשגב מתנוסס בו לחקור ולדרוש לאכול ולחוש ולרדוף אך טוב.

הקונה: האֵ לך מחירו, כי איש טוב הוא; אכן אמור לי מה מאכלו אשר יבחר בו?

מערקור: ממתקים ומעדנים אשר ריח דבש בהם, ביותר ימתקו לחכו תאנים יבשות.

קְרִיזִיפּוֹס – Chrysippos ⁴⁶

יופיטער: עתה קרא הנה עבד אחר, הלא הוא איש קרח וגבח מבית מדרש הסטואַ.

מערקור: הנה זה בא – האזינו קונים, הא לכם פה לממכרת עבד חותם תכנית צדקה וחיים! מי האיש החפץ לדעת ולהשכיל הכל כאשר לכל?

הקונה: איך נבין דבריך אלה?

מערקור: זה האיש חכם ונבון, הוא לבדו ולא אחר, הוא ואפסו עוד, יודע כל חכמה ומשכיל בכל תבונה, לשונו חרב חדה, מדברו גחלי רתמים, פלפולו פלפל חריף, הגיונו תער מלוטש, היקשיו חצים שנונים, ויכוחו קשת דרוכה, משפטו כרעם בגלגל, וכח דברו מפרק הרים משבר סלעים ומפוצץ צורים, כרוח סועה וסער יעתיק הרים ממקומם ויטחנם אלה באלה לאבק וחול בעיני מתנגדו, יהפוך מר למתוק וחושך לאור, ויטהר שרץ מן התורה בשבעים טעמי בינה⁴⁷.

הקונה: אם כן קרב הנה איש חי כביר כח לב גדל העצה ורב פלאים. אמור לי מי אתה? האם לא תתעצב אל לבך כי תמכר בשער כאחד העבדים?

קריזיפ: לא, הדבר שאינו בכח ידנו להטותו לחפצנו לא ישמח ולא יעציב אותנו. ההכרח כמות איננו לא טוב ולא רע.

הקונה: דבריך אלה כספר חתום לי.

קריזיפ: לא פילוסוף ולא בן פילוסוף אתה, על כן לשוננו זרה לך ושפת לא ידעת אתה ואבותיך תשמע, מי יתן ותלמוד לדעת דרך תבונות רעיוננו בהגיון חכמה, כי אז תשכיל להבין מה היא סבה ומסובב, ובמה יבדל מגדר עִלָה במהות איכות ובמושג כמות.

הקונה: חי נפשך וחי חכמתך אם אעזבך עד אשר למדתני מה היא סבה ומסובב.

קריזיפ: שמע נא אדוני, הנני להבינך בינה ותבא חכמה בלבך ודעת פילוסופיא לנפשך ינעם. אם יהיה איש פסח או עור, וכשל הפסח או העור באבן או באגרוף, והכה את רגלו או את עינו ושחתה, כי אז תכנה שבר רגלו או עורון עינו בשם סבה, ואת השחתת רגלו או עינו בשם מסובב.

הקונה: לזה אקרא שכל חריף כחרב פיפיות! ומה תדע עוד?

קריזיפ: אדע לשזר במשפטי הגיון קלעים מעשה רשת לתפוש בכף את המתוַכֵח עמי, ולהשקיע לשונו בחבלי מוקש עד אשר יאלם ולא יפתח פיו, וזה שם הפח הזה אשר פי יקבנו: היקש הטעה.

הקונה: מה גדול כוחך בבינה יתרה!

קריזיפ: האזינה אדוני, היש לך בן או בת?

הקונה: יש ויש לי, אך מה זה תשאל לבני או לבתי? הלהתחתן בי תאמר?

קריזיפ: לא, דמה בנפשך כי בנך הולך לשוח בארץ מצרים על שפת היאור, והנה התנין אשר בנהר מזנק על בנך ותופש אותו בגרונו כקבר פתוח לבלעהו חיים. ובכל זאת יש את נפשו להשיב לך את בנך בתנאי אם תשכיל להגיד לו מראש, אם באמת ובתמים יש בלבו להשיב לך את בנך, או אך מכזב ומשלה הוא אותך. מה הוא המענה אשר תשיב לו?

הקונה: הקשית לשאול. לא ידעתי נפשי מה אשיבהו למען ישיב לי חיש ילד שעשועי בטרם יהיה טרף לשן בן שחץ.

קריזיפ: אמור תאמר לנחש בריח הלז הרובץ בתוך יאוריו לאמר: ידעתי מראש כי לא תשיב לי את בני; ואז יהיה מוכרח להשיב לך את בנך, כי אם יבלעהו ולא ישיבהו לך, הלא אז ידעת מראש את מזמתו, וא"כ חייב הוא להשיב לך את יוצא ירכך כהבטחתו – ההתבוננת? ועתה עמוד ואזניך תשמענה עוד גדולות ונצורות מאלה.

הקונה: מאזין ומקשיב אנכי.

קריזיפ: היקש הקוצר והיקש אחי יוסף.

הקונה: אשמע ולא אבין מאומה.

קריזיפ: בינה בדבר: אחי יוסף ידעו ולא ידעו דבר אחד בזמן אחד, כי כאשר עמדו לפני אחיהם המשנה בארץ מצרים אשר התנכר להם ידעו כי יוסף אחיהם הוא, אך לא ידעו כי יוסף אחיהם הוא. – ועתה בין גם בהיקש הקוצר: פילוסוף אחד אמר אל איש שדה העומד לקצור את שדהו לאמר: הנני להוכיח לך במופת חותך, כי לא תקצור תבואתך, ולא עוד אלא שאי אפשר לך לקצור את שדך לעולם. מי יתן ואשמע את מופתך החותך, ענהו האכר. האזין נא, השיבהו הפילוסוף, הן לא ימנע אחת משתי אלה, אם תקצור או לא תקצור, האין זאת? הן או לאו, ענה האכר. באופן הראשון, ענהו הפילוסוף, אם תקצור, אז לא תפסח עוד על שני הסעיפים אם לקצור או לא לקצור כי אם תקצור. בלי ספק, ענה האכר. באופן השני, הוסיף הפילוסוף לאמר, לא תפון כמו כן אם לקצור או לא, כי אם לא תקצור. ואם כן אזלת יד הבחירה ממך, ובזאת לא תקצור את שדך.

הקונה: הפלא ופלא! – אך אמור לי מה היא המטרה העליונה אשר הצבת לך בדרך חכמתך? ומה תעשה אז בהגיעך אל מרום השלמות?

קריזיפ: אז איגע ואעמול לרכוש לי עושר ונכסים ולהבריא את כוחי מראשית פרי האדמה, ולראות חיים בעמלי תחת השמש. אבל בטרם נגיע אל המטרה הזאת, יש לנו יגיעה יתרה וטורח רב, להגות בספרים רבים ושונים, לעַוֵר עינינו באותיות צעירות פורחות באויר על נייר מטושטש, לאסוף בזכרוננו משפטים עם כללים ופרטיהם ודקדוקיהם, ולהרגיל פינו בלשון מדברת גדולות ונצורות על העצים ועל האבנים, במבטא הגיוני זר ומוזר לאוזן השומע. –

הקונה: אשרי חלקך, חבלים שפרו לי בנעימים! אמנם סלח נא אם אומר לך, הן הכרת פניך תענה בך, כי איש אוהב בצע ולוקח נשך אתה, ואיך יאות כזאת לפילוסוף כמוך?

קריזיפ: הוא הדין, אך לגבר מתפלסף יאות לתת כספו בנשך ובתרבית, כי הפילוסוף לבדו יבין לעשות חשבונות רבים בפלפול הגיון, ע“כ הוא מהיר גם לחשוב חשבונות בנשך ותרבית, וברוב הגיגו לא יחשוב נשך בודד במועדיו כאשר יעשה עם הארץ, כי אם נשך כפול ומכופל, נשך בן נשך ותרבית בת תרבית, וזה על פי היקש הגיונו כזה: אם יקח הפילוסוף נשך ראשון, אז יקח גם נשך יוצא ירכו, ועתה לוקח הוא את הנשך הראשון, בע”כ יקבל גם את בנו.

הקונה: הנה כי כן דרכך גם בשלמונים אשר יגמלו לך תלמידיך המבקשים תורה והגיון ופילוסופיא מפיך, חיים שנים ישלמו, כי אך לחכם ונבון כמוך יאה לקחת שכר טוב במחיר חכמתו אשר יחלק ברבים.

קריזיפ: כן הוא; הן לא אקח המשכרת להנאתי כי אם לטובת שומעי לקחי, שכן דרך כל הארץ, האחד משפיע והשני מקבל. את חברי ותלמידי אחנך להיות בבחינת משפיע ואותי בבחינת מקבל.

הקונה: כונתך רצויה בהפך המשפט, כי את המורה הוא המשפיע ותלמידך הוא המקבל, אם אמנם יותר משהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להיניק.

קריזיפ: ערום בדעת אתה לדקרני בצנינים, לכן איַסרך גם אני בשוט היקש משים מועקה במתניך, אשר לא תוכל להתהפך מצד אל צד.

הקונה: האם היקש הגיוני מוסר עקרבים וכבל נחושתיי הנהו?

קריזיפ: מוסר אכזרי, כי תבא במשעל צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל. לבך סחרחר וראשך סובב סובב הולך באין מעמד. שמע נא וגור לך מפני חרב היקשי: ברצותי הנני מהפך אותך כרגע לאבן דומם.

הקונה: צחוק עשית לי! לאבן דומם? האם נבל הכרמלי אנכי אשר מת לבו בקרבו והוא היה לאבן?

קריזיפ: שמע נא ההיקש, ואחר דברי תלעיג. כל אבן הוא גוף, האין זאת? – הק. כן הוא – קר. נפש כל חי גם הוא גוף – הק. בלי ספק – קר. אתה הוא בעל חי – הק. ככה אדמה – קר. א"כ אך אבן אתה.

הקונה: הוי אכזר, חוס נא! הסר מלבי כובד האבן והפכני לבו"ד כבראשונה!

קריזיפ: התפאר עלי, כי כדבריך כן יהי. הגידה נא לי, האם כל גוף הוא בעל חי? הק. לא – קר. האבן היא בעל חי? – הק. לא – קר. ואתה גוף הנך? – הק. כן – קר. ובעל חי אתה אף אם גוף הנך? – הק. כן הוא – קר. מעתה אינך אבן, באשר בעל חי אתה.

הקונה: אודה לך על חסדך, כי כבר האמנתי להיות כאשת לוט נציב אבן מלח. ועתה אקנה אותך בכל אשר יושת עלי, כי יקר אתה בעיני, וכל חפצים לא ישוו לך. מערקור, הא לך מחיר העבד החריף הזה.

אֲרִיסטוֹ – Aristoteles ⁴⁸

יופיטער: אל נא תעצור, מערקור, קרא לעבד אחר ויעמוד על השער.

מערקור (קורא): הבה, ראש המשאיים! עליך יסוב הכוס עתה להמכר ממכרת עבד! האזינו רוזני ארץ! האֵ לכם חכם החכמים ונבון הנבונים, ידיעתו המלאה הרחבה והגדושה תשתרע בצבא השמים במרום ובצאצאי הארץ באדמה, אין דבר נעלם משכלו.

הקונה: מה משפטו?

מערקור: הנהו איש סדרים וגבר משטר הגיון, שכל נכון וישר ובעל דרך ארץ ודעתו יפה לבריות, והוא כפול במתכנתו –

הקונה: כפול?

מערקור: אין תוכו כברו, פנימו נבדל מחיצונו ואם תקנהו זכור ואל תשכח, כי מחציתו חיצונית ומחציתו פנימית⁴⁹.

הקונה: ומה שרש דבר נמצא בהפילוסופיא שלו?

מערקור: הבורא הטביע באדם טובה משולשת, האחת מושבה בנפשו, השניה נמצאת בגופו, והשלישית מרחפת מחוץ לשני אלה.

הקונה: מה עמוק? ומה מחירו?

מערקור: עשרים ככר.

הקונה: הרבית במחירו.

מערקור: אל נא, אהובי, הנהו עשיר גם הוא, ומה שקנה עבד קנה רבו, והיה הוא וחכמתו ועשרו לך לעבד עולם. הרבה תלמוד ממנו, ד"מ כמה ימי חיי זבובי מות, עד כמה יעמיק קרן החמה במצולת הים, ומה היא נשמת רמשי הארץ ושרצי הים⁵⁰.

הקונה: האח! מחקרים דקים ונשגבים כאלה!

מערקור: מה תתפלא עוד בשמעך מפיו דברים עומדים ברומו של עולם ומחקרים אחרים מסולאים מכתם אופיר בדברו ד"מ על זרע החי, ועל הולדתו, איך נברא העבור במעי אמו, וכי האדם הוא בסגולתו משחק.

הקונה: צדקת כי יעמיק שאלה תהום רבה ויגביה מחקרו שמי שמים. הבה! אקנהו, האֵ לך מחירו.

פִּרְהוֹ – Pyrrho ⁵¹

מערקור: עוד שָאַר האחרון הכבוד, איש עפלה נפשו לא ישרה בו, מנַתֵר על הן ולאו, ופוסח על סעפים שונים מהופכים ומתנגדים בהעלם אחד. בא הנה, פרהו, עמוד על השער. מי האיש החפץ בו?

הקונה: הבה, אנסה דבר אליו: מה זה תדע?

פירהו: אין כל מאומה.

הקונה: איך אבין לדבריך?

פירהו: אפון ואשפוך במציאות כל דבר ישות גשמי או רוחני.

הקונה: האם אנחנו כלנו אין ואפס?

פירהו: מי זה יודע?

הקונה: הלא תדע אם נמצא גם אתה?

פירהו: לא אדע שמץ ממציאותי האמתית, כי החושים כוזבים, השכל מַשְלֶח ומוליך שולל, ההכרה מַשְגָה, ההשגה מתעתעת, וכל אדם כוזב.

הקונה: מה רבו ספקי ספקות האיש הזה! ספק ספקים הכל ספק – ומה אלה מאזני המשקל אשר בכפך?

פירהו: בהם אשקול מופתי החקירה אלה לעומת אלה במאזנים ישאו יחד, למען דעת מה אבן שלמה ומה שחק מאזנים, איזה יכבד ואיזה יקל, ובראותי כי בד בבד נשתוו, אוָכח לדעת שהכל תלוי ועומד בספק נצחי.

הקונה: במה יגדל כוחך לעשות?

פירהו: לא אדע כוחי, מי יודע? אולי אוכל לעשות הכל, לבד מתפוש נס ופליט, כי מרגלא בפינו: תפשת דבר לא תפשת, על כן לא אתפוש ולא אחזיק במאומה, ודבר לא יחזיק בי.

הקונה: אאמין לך, הנך למראה עיני גבר לא יועיל ולא יסכון ככלי אין חפץ בו, אולם מה תכלית חקירותיך בפילוסופיא?

פירהו: תכלית ידיעתי שלא אדע כל, שלא אראה מאומה, שלא אשמע דבר.

הקונה: הגם חרש ועִוֵר אתה?

פירהו: כמוהם כמוני, ועודנו נעדר כל כח לחוש ולרגוש לשפוט ולגזור, כי הכל כאשר לכל מפוקפק מי ידענו?

הקונה: אחזיק בך ולא ארפך. מערקור, מה מחירו?

מערקור: ככר כסף בשקל אטהען.

הקונה: הילך. ועתה אחי בעל ספק, התאמין לי עתה כי קנה קניתיך?

פירהו: לא אדע בברור גמור.

הקונה: הלא קניתי אותך ושלמתי מחירך?

פירהו: עוד אספוק בדבר, עד אשר אשקלנו במאזני שכלי.

הקונה: תשקול או לא תשקול בשכלך, אנכי שקלתי כבר הכסף, לך אחרי כי עבד מקנת כספי אתה עתה, התשמעני?

פירהו: מי יודע אם כדברך כן הוא?

הקונה: הן עדי הקורא והמוכר, עדי כספי וכל באי ויוצאי השער.

פירהו: ומי זה יברר לך כי נמצא איש פה, אם אך כראות אנוש תראה בעינים משקרות?

הקונה: הוי כסיל קשה עורף! אם עוד לא תאמין כי אנכי אדוניך ואתה עבדי, אז אברר לך הדבר תחת הרחיים במופתים חותכים ושורטים שרטת בבשרך!

פירהו: (הולך תפוש ברעיוניו ומגמגם): עוד אספוק אם יהי כן – מי יודע? ספק ספקים הכל ספק תחת השמש.

* * *

תם

תולדות אלכסנדר מאבאנטייכס, נביא השקר¹

כלתה וגם נכספה נפשך לדעת קורות ימי אלכסנדר מאבאנטייכס, אשר ברוח סועה הוליך תועה הבוערים בעם, למען בצוע בצע. אמנם לו נתתי את לבי לספר כל הדברים האלה בלי מגרעת, לא יכילם ספר. כי פרץ האיש הזה בתרמית לבו מאד מאד, ביתר שאת מן אלכסנדר מלך מוקדון אביר הלב, אשר שם משטרו על מדינות רבות, וממלכות חזקות הסיר למשמעתו. זה שפך דם לרוב בטרם לכד ערים ויושביהן; והוא לקח נפשות המון גדול, בחלקת אמריו ובלקחי כזב. – לא אאשים את נפשך, ידיד נפשי! על תאותך לשמוע ממני תולדות איש תככים, גם אנכי לא אדע בושת בתפשי עט לכתוב חיי נבל, אשר כל ימי חייו אשר חי על האדמה היתה מגמתו וחפצו להוליך את עמו בתוהו לא־דרך, איש אשר חנן אותו אלהים בינה והכשר דעת, לעשות תושיה ולהתהלך במשרים, והוא הפך מתת אלהים, בינת לבבו, לכלי משחית, להשחית לב תמימים וללכדם בחרמו; לא אבוש על זאת, נפשי יודעת מאד, כי רב התועלת יפיקו דברי אלה לאיש הדעת השוקל כל במאזנים. ינוח מעצבו ומרגזו בראותו בני בלי־שם, ידיחו את אחיהם מדרך הנכוחה; קורות חיי אלכסנדר יגידו לו: כי אף אם יצליחו המדיחים אשר עינם ולבם על אולת האנשים אשר סביבותם, כי דבריהם ואותותם יכו שורש בלבב שומעיהם, ויעשו פרי כי יקבצו למו הון רב; הלא חרפתם לא תמחה לנצח, ויהיו לדראון לדור אחרון. איש הבינים, העומד באם הדרך, לא ידע אם עם בני השכל ישים בריתו, אם לעצום עינים ללכת אחרי בוזי דעת, אשר לנפלאות ונצורות כל מאויי לבם, הוא בקראו המאמר הזה, בעיניו יראה ולבבו יבין תהלוכות אנשים מדיחים מה מנהגם ומה שיחם, איך ילפתו אורח בנכליהם, וידע להשמר מהם. הכסיל בחושך ילך וילכד ברשתם; והוא יבין לאשורו, וילך בטח.

* * *

אלכסנדר היה גבה־הקומה, יפה מראה וטוב רואי. הכרת פניו ענתה בו, כי נפש יקרה והכשר דעת בקרבו לפעול גדולות. כמעט דברו אתו, נקשרו בו בעבות אהבה, וכבוד גדול עשו לו. תוארו כמלך אלהים, והגות לבו כאחד הרקים. הן אמת (כאשר אמרתי) כי עצר כח לעשות תושיה וטוב להקים לו שם עולם; אמנם הוא, במרבית תאות לבו, הפך את דרכו להתעות את אחיו באותות שקר, למען יאמינו כי הוא בחיר אלהים. כל המדות הרעות התלכדו בקרבו, כזב, רמיה, תרמית, וכל דבר רע; אבל היה ביכלתו להעלים את מזימותיו מעין הדובר אתו. ולמען הוליך שולל את השומעים לקולו לבל ידעו את מחשבותיו, היה דרכו לדבר מענינים קטנים אשר הם לו לא לעזר ולא להועיל, בהלך נפשו ובשטף רוח; והסתיר דברים אשר כל לבבו אליהם, ודבר מהם ברוח נכאה. כל איש אשר דבר אתו פעמים, האמין ברוח נכון: כי לא רבים ייטיבו לכת כמוהו, על פני האדמה. כן גנב הבליעל לבב אחיו, ויתראה כאיש צדיק אוהב משרים, ובקרבו ישים ארבו.

בהיותו נער משולח ונעזב, ויאספהו איש אחד לביתו, מפתו יאכל ומכוסו ישתה, וכל מחסורו היה עליו, כי מצא חן בעיניו. האיש הזה היה אחד מן האנשים אשר יאמרו לגרש את הרוחות, מהסתפח בבית בני אדם, ולרפא חולים בדרך פלא, ועוד דברים כאלה אשר לב איש נפתה אחריהם. ויהי כאשר זקן האיש הזה, ויצר לו מאד, כי קרבו ימיו למות וישכח שמו וזכרו כי לא הניח אחריו בן, בעבור הזכיר שמו, ויבקש ימים רבים איש נכון למעשהו, ולהנחילהו עם עשרו גם מלאכתו אשר ילמדהו. ויהי כאשר הקרה לפניו אלכסנדר, וראה כי שכל טוב והכשר דעת, וישמח עליו מאד. וילמד את הנער את תחבולותיו: איך יפתה אנשים, איך ימשכם ברשתו, למען יתנו לו ברכה מאשר חנן להם אלהים. ואלכסנדר הצליח בלמודו לשמחת מורו.

ויהי אחרי מות האיש, ואלכסנדר ראה כי הגיע העת להתהלך בארץ, ולהראות לבני תבל את פליאותיו, ויארח לחברה עם משחק אחד (איין טויאטפיצער) ושמו קאקאנוס, וישימו שניהם יחדו פעמיהם לדרך, ויהי כל מקום אשר באו שמה, המה ראו כן תמהו כי יכבדו אותם מאד, ויהיו לאלהים לאנשים בני בלי דעת. כי זה דרכם כסל מני אז, לחרוד לקראת כל גאה מתפאר לאמר: כי נביא הוא; ועתה בשמעם עוד אמרי פי אלכסנדר, אשר חלקו מחמאות, למשוך אנשים אחריו אל כל אשר רוחו ללכת, איך השתוממו! איך התפלאו! ויהיו דבריו להם דברי אלהים חיים.

ויהי בין האנשים אשר נהרו אליהם יום יום לשמוע נפלאותם, ולשאלם על מעשיהם היצליחו או לא, אשה אחת אשת חיל ממוקדון, ותבקש את פני אלכסנדר וריעו ללכת אתה לעיר מולדתה. ויואל אלכסנדר ללכת אחריה, ויבואו לעיר פעללא – קרית מלך רב בשנות קדם, שמה ישבו כסאות למשפט, אך עתה נפלה נגדעה קרנה, ואנשים למצער יתגוררו שמה – ויהי כבואם העירה, ויתמהו מאד על מין נחשים הנמצאים שמה, אשר לא ירעו ולא ישחיתו, ודבר אין להם עם אדם; הנשים לוקחות אותם על זרועותיהן, ועוללים ישתעשעו עמם באין פגע רע, והמה אמון אצל כל יושבי העיר. ויקן אלכסנדר נחש אחד גדול מאד, ידע כי לעזר ולהועיל יהיה לו בקרב הימים, לבצע בו מעשיהו. כי אם אחת נתן את לבו למשוך בני אדם ברשת תרמיתו, אשר פרש לרגליהם, שם עין על כל דבר אם קטן אם גדול, אשר יכון למעשיהו, והוא ידע נאמנה, כי בנחש הזה יעשה נפלאות, להגדיל שמו בקרב הארץ.

הדלת תיסוב על צירה; ומעללי בני אדם על תקוה ופחד יסובו בלכתם. והאיש אשר בעבותות אלה ינהל את אחיו, הוא יוכל להטות לבבם אל כל יחפוץ. ואלכסנדר השגיח על כל יושבי הארץ, למגדול ועד קטן, וירא כי כולם ילכו אסורים בכבלי התקוה והפחד כל היום ודעת העתידות (דאס קינפֿטיגע פֿארהערלוויסטען) הוא תשוקה אשר נולדה עם האדם מני רחם. גם ראה כי אך בדבר התשוקה הזאת היו היכל האראקעל (המגיד לאדם שיחו, וכל השאלה אשר ישאל, כאשר האמינו עובדי האלילים, לכל אשר בדאו להם הכמרים – ) לתהלה ולתפארת. כי מאשר נהרו אליהם, מקצוי ארץ ואיים רחוקים, אנשים לרבבות לשאות את פי הכהנים איש איש על חפץ לבבו, ואחרי השיגם מענה, הקריבו לאליליהם צנתרי־זהב למזכרת תודה, בזאת נהדרו בפאר ועושר. לכן עצו עצה, אלכסנדר וריעו, לעשות גם המה אראקעל אשר יגיד לבני אדם את אשר יעשון. הוחיל כי בזה יוכלו להרבות כבוד ולאסוף הון רב, ותוחלתו לא נכזבה.

עתה לא ידעו אי זה מקום יבחרו למלאת חפצם. קאקאנוס אוה למושב את העיר קאלקאדאניען, כי הוא עיר רבת מרכולת, גדולה לאלהים, וטראציען וביטיניען לגבולותיה, גם לא הרחיקה ממדינת אזיען; ואלכסנדר בחר בעיר מולדתו למקום מראה־נפלאותיו, כי אמר: פן לא נצליח דרכנו לפתות אנשי מסחר, כנעני ארץ אשר תבונתם זכה² והיינו ללעג ולקלס. לא כן אנשים חסרי דעת, קטני נפש, אשר לקול עלה נדף יחרדו ממקומם, לבבם נוכל להטות כאות נפשנו ובכל דברינו יאמינו כאשר ישאל איש בדבר אלהים. ויהי אחרי חקרו ובחנו היטיב מה לעשות, נתנו אומר ללכת לאבאנטייכס עיר מולדת אלכסנדר. והנה העיר קאלקדאניען היתה באם דרכם, ויפגעו במקום כבוא השמש, וילכו בתוך העיר לילה אל היכל אחד ויטמנו שמה לוח נחושת, חרות עליו לאמר: כי עסקולאפ בן אפאלל³ ירד משמים ארצה, והעיר אבאנטייכס יחמוד לשבתו. ולא ארכו הימים, ויצא הקול בכל המחוזות הקרובות, כי עסקולאפ יהלוך בתבל. ואנשי העיר אבאנטייכס, החלו לבנות היכל למשכן האליל. וימהר אלכסנדר, וילך לסול לאלהיו דרך, ורעהו עודנו יושב בקאלקדאניען, להכין כתבי אראקעל, אולם בקרב הימים נשכהו נחש, וימות.

ואלכסנדר שנס את מתניו ללכת אבאנטייכס, ובידעו את תכונת ומנהג ההמון, כי ישפטו למראה עין על כל בני אדם, והאיש אשר מעשהו זר ומתמיה, קדוש יאמרו לו; גמר בלבו לשנות את טעמו בעיניהם⁴ ולהתנהג במנהגים מבהילים. כי זה הוא הדרך הקרוב לקחת לבות ההמון. – וילבש בגדים לבנים, ויגדל פרע שער ראשו, ויקח חרב גדולה בימינו. מימים ימימה נפל על פניו ארצה וסחי ורצף ירתיח פיו, כאיש נחה עליו רוח אלהים. – ואתה אחי! הלא כמוני ידעת, כי העשב המכונה סטרויציען, מרבה סוחה מאד בפי לועסו; ואלכסנדר כבר למד בימי עלומיו אצל מורו ידיעת הסמים, אשר היתה לו עתה למשען עוז, להפיק בה תחבולותיו. –

וישם אל לבו עתה, את אשר יזם לעשות בעוד רעהו חי. ויעש ראש אדם משש (איינען ציינענען קאפף) וימשחהו בששר, ויפארהו בצבעים שונים, עד כי נדמה לראש אדם חי. על ידי שערת סוס היה ביכלתו לסגור פיהו ולפתחו כאות נפשו, ולהניע את לשונו בפיו הנה והנה. והנחש אשר קנה בעיר פעללא כבר היה אמון בביתו ימים רבים למען יכון למלאכתו. ויהי בלילה, וילך אלכסנדר אל המקום אשר החלו יושבי אבאנטייכס לבנות ההיכל מתחלה. וישם בתוך רפש וטיט ביצת ברבור אשר הוריקה בראשונה, ובתוכה סגור נחש קטן הנולד זה ימים, ואת מקום הפתוח טח בדונג וסיד, עד אשר לא יוכר לעין רואה, ויטמון את הביצה ויפן וילך.

ויהי ביום השני, וירץ בבהלה בתוך העיר, ויסובב בשוקים וברחובות, והוא היה עירום ועריה בלתי חגורה קטנה אשר על ירכו, לכסות את ערותו. ותהום כל העיר, ויתאספו אנשים ונשים וטף לדעת מה זה? וילכו אחריו עד בואם אל מקום ההיכל. ויהי כבואם שמה, ויעל אלכסנדר על ראש גבעה, וידבר אל כל העם לאמר: אשריכם, יושבי אבאנטייכס, אשריכם! חכו נא כמעט רגע ותראו נפלאות, בן אפאלל ירא אליכם ועיניכם רואות.

ויהי בהתימו לדבר אל העם, ויתלחש אמרים ולהג הרבה בקול דממה דקה; וכל העומדים עליו לא הבינו דבר, בלתי מלות עסקולאפ ואפאלל אשר בלל בדבריו. וירד מן הגבעה, ככלותו לדבר, וילך ויחצה עד ברכיו ברפש וטיט, וידלה בכלי זכוכית את הביצה מעון אלהים אשר הסגיר בידיו, ויטמון שמה יום אמש. וירם בימינו את הביצה, וישיר שיר חדש לאלהים. ויהי אחרי הדברים האלה ויקרא אל כל האנשים העומדים שמה לאמר: הביטו וראו, מן הביצה הזאת יראה אליכם אלהי הרפואה עסקולאפ. ולהקת הכסילים והפתאים, אשר כבר תמהו על המצא הביצה במקום אשר לא יעלה על איש לעולם, המה ראו ונבהלו לראות נחש זוחל מביצת ברבור. ויפלו כל העם הזה על פניהם ויפערו את פיהם לבלי חוק, כמנהג כל אנשים פתאים אשר לא ידעו בין ימינם לשמאלם, בראותם דבר חדש אשר לא יוכלו להשיגו בתבונתם – ויתפללו כי ישפיע עליהם טובו וחסדו. וימהר אלכסנדר עם אלוהו על אצבעו לביתו, וכל העם רצים סביבותיו, הומים כקול שאון ומהומה, כהמות ים וגליו, ותרב שמחתם עד אין קצה.

ויתחבא אלכסנדר בביתו ימים שלשה, קוה כי יבואו אליו רבים מעם הארץ לדעת הנפלאות אשר נעשו; ותוחלתו לא נכזבה. העיר נמלאה מפה לפה מאנשים בוערים ופתאים, רחוקים וקרובים, אשר מבלעדי נכלי אלכסנדר ותרמית לבו, כבר נבערו ויכסלו, ותעו מדרך האמת להאמין כל דבר שוא והבל. וכולם נכספו בכל נפשם ובכל מאודם, לראות האליל החדש ונביאו.

ואלכסנדר לא משך תוחלתם, וירא אליהם בסוכה קטנה, והוא יושב על ערשו, והאליל הגדול על חיקו, זנבו סרוח על הארץ, וראשו על כתף אלכסנדר, נשקף למול פניו; אמנם תחת ראש הנחש החי, הראה לעיני כל העומדים עליו, את דמות ראש האדם אשר עשה במלאכת מחשבת. ויאמינו כל העם, כי האליל פני אדם לו. ויברך כל הקהל אותו ואת נביאו.

ואתה אחי! אל יפלא בעיניך גודל סכלות העם הזה, כי בטרם בחנו הדבר הזה היטיב, נפתו להאמין בו כבדבר אלהים. שים נא לבך וראה בעיניך מה רבו המונעים אשר עצרו ברוח בינתם. סכה אפלה, והמון גדול אשר טחו עיניהם מראות משרים ואמת, תשוקתם הרבה לראות נפלאות, ותמיהתם על גודל הנחש, אשר זה שלשה ימים היתה ביצת ברבור מעון לו, וראש הנחש אשר תואר פניו כפני אדם חי; אם דברים כאלה יחד יתחברו, לא דבר נקל הוא לשמוע לקול התבונה אשר בחוץ תקרא: שקר הוא! והאחרון הכביד אשר לא יכול איש לשית את לבו, ולראות בעיניו המרמה עד תכונתו. כי כל האנשים העומדים שמה, כגלי הים לא יעמדו על עמדם. איש את אחיו ידחקון, ואשר עמדו שם כרגע, נדחקו מחבל אוילים אחרים אשר גם נפשם קותה לשחר פני אלהים. ולזאת השכיל אלכסנדר ויעשה שתי דלתות מקבילות בסוכתו, וכל איש לא יצא מהפתח אשר בא בו. כן עשו גם תושבי מוקדון עת חלה אלכסנדר הגדול את חליו אשר מת בו, ואנשי חילו וכל צבאיו התאוו תאוה לראות עוד הפעם את פניו, בטרם ילך ואיננו. – –

ולא יסף עוד אלכסנדר להראות אל ההמון, בידעו את טבעו, כי הדבר אשר יראה פעמים רבות נבזה בעיניו, ויסגיר את אלהיו. אפס קצה העם – הנכבדים העשירים ועניים בדעת – ראוהו, וכולו לא ראוהו, ידידי כנפשי! האמללים האלה אשר חכמה לא באה בלבבם, ואור האמת לא נגה עליהם, תחת אשר יהיו לנו לבוז ולכלמה, נחמול עליהם. כי מה יעשו עניי הדעת בראותם נפלאות כאלה? מששו את הנחש, וראוהו חי, הביטו לתואר פניו, ומראה אדם לו. ועתה מי הוא זה, אם לא האל עסקולאפ אשר ירד ממעל להטיב לבני אדם? אך איש משכיל הרואה ללבב, הכיר את המרמה והתחבולה, אף כי לא היה לאל ידו לגלות את מכסה התחבולה, ולדעת איכה נעשתה? כי בינתו תקרא אליו קול רם: ראה, הלא שקר הוא! – אבל הבוערים האלה מה יכלו לעשות? הלא נפקד מאתם מורה הדרך לבני תמותה, והוא בינת אדם, והחסרון הזה מי ימנה?

וירא אלכסנדר כי בא העת להשלים חפצו זה ימים רבים, להודיע עתידות אל החפצים לדעת. ויעד יום אחד אל העם לבוא לשאול את אשר יש את נפשם; ולבל ישכחו לתת נדבה אל האליל אחרי השיגם מענה⁵ ויעבר קול בתוך העיר לאמר: כל איש החפץ לדעת מה, יכתוב שאלתו על גליון ויקפלהו ויחתמהו בחותמו היטיב, וביום המחרת ימצא את המענה כתוב בעבר השני מחוץ, וקורא אחד יודיע אותם ברחובות העיר.

נכון לבי, כי ידע התחבולה לפתוח מכתב חתום לבלתי שחתו. אולם המון העם, הרואים בכל דבר אך לעינים, בראותם כאלה, נבהלו ויהבלו באמרם: מי זה האיש אשר יוכל לדעת השאלה אשר חתמתי בטבעתי, אם לא כי האל עסקולאפ היודע מחשבות לב האדם, גלה אתהן לעבדו ונאמן ביתו? –

בדבר התשובות היה מנהגו במועצות ודעת: אם ישאלהו איש דבר נשגב מדעת אנוש, הודיע התשובה כאשר עלה בידו, בידעו נאמנה כי לא יודע השקר לעולם; אולם אם שאול ישאלוהו בעניני העולם, באופן אשר אם ישיב המענה בבלי דעת, יצאו כזביו לאור עת יקרה הדבר להפך, אז השיב תשובה אשר תוכל לנטות ימין או שמאל, ולא היתה נחרצה (קאטעגאריס) ובזה היה לבבו נכון ובטוח כי לא יקרהו פגע על אורח תרמיתו. –

כל איש הבא לשאול את האראקעל על אודותיו, נדב לכבוד האליל אדרכמון אחד (דראכֿמא). ויאסוף אלכסנדר עושר רב. אמנם לא הספיק לו כל הונו, כי עוזריו ומשרתיו, המרגלים את הארץ ואת יושביה לדעת מוצאיהם ומובאיהם, רבו מאד, וחלק כחלק לקחו עם הנביא מכסף המתנדבים. ומלבד כהני האליל אשר היו עם אלכסנדר בעיר אבאנטייכס, היו לו עוד נציבים בכל קצוי הארץ אשר הגדילו את שמו, ובדאו אותות ומופתים אשר הראה לעיני בני ארצו: כי החיה מתים מערמות עפר, ועבדים הבורחים מפני אדוניהם, השיב והסגיר בידם, בהודיעו להם המקום אשר התחבאו שמה. ויפרוץ האיש מאד מאד, ושמו הולך וגדול יום יום. ויבואו מכל הארץ ואיי הים לראות את פני האלהים ונביאו, ולתת להם ברכה במסת נדבת ידם. אולם עוד לא אפסו חכמים ונבונים אשר עין חוקרת למו לראות תרמית לב אלכסנדר, המתעה את העם מדרך הנכוחה לטוב לו; ואם אנשים נבונים כאלה אך מעטים המה, הלא לא ירך לבבם וידיהם אל ירפו, ולא יחתו מחרון רבבות פתאים, ויתאספו יחד להמתיק סוד מה לעשות לבצר את תבונת אחיהם לבל תשוב תל עולם. ויודע הדבר אל אלכסנדר, וידע איך יפול הדבר אם יטמון לעת כזאת ידו בחיקו. ויעבר קול בכל הארץ לאמר: הנה קמו אנשים רעים וחטאים, אשר יגדפו את אלהים, ואם לא נבער הרע מקרבנו, יחר מאד אף עסקולאפ, ומעט אנשים החוטאים, ועל כל העדה יהיה הקצף! ולכן זאת עשו ותשבו בטח מפחד רע, והאנשים התועים ההולכים אחרי הבלי תבונתם סקול יסקלו לבער הרע מקרב הארץ.

הקול נשמע בארץ, ויער את לב המון העם, ויאטמו אזניהם לבלתי שמוע לשכל מלים ולדברי איש משכיל היודע ערמת אלכסנדר. פעם אחת בא אליו איש וישאלהו לאמר: במה יוסרו המשכילים השומעים לקול תבונתם, בעולם הבא? ויען ויאמר: אסורים בכבלי ברזל, בגללי אדם עד צואר יחצו. ואתה אחי! הכי תתפלא עוד על אולת אנשים האלה, אשר יטו אזנם לכל דבר כסל, ועל האמינם באלכסנדר כבדבר אלהים אם תשית לבך אל השאלות הנכבדות אשר ישאלו? –

תכלית שנאה שנא את אנשי דעת, אשר יפקחו עין על תעודתם, וילכו בדרך החכמה והמוסר, ובאורח האמת ישלימו נפשותם. והזהיר את העם להשמר מהם, לבל יפתו מאמרי פיהם ללכת בדרכיהם. כי נפשו ידעה מאד כי אך אנשים כאלה בתבונת לבם יעמדו לו לשטן, כאשר מיום הוסדה הארץ ועד שנות דור ודור, יעמדו לשטן לכל מתעה ומדיח את העם מדרך האמת. – אם לא ימצאו מימים ימימה אנשים חקרי לב אשר יגלו קלון המתקדשים לעיני העם, מי יודע אם לעת כזאת עוד חכמה תסתפח בקרב הארץ. לכן שנא אלכסנדר את כל יושבי עיר אמאסטיס אשר יושביה יודעי בינה, והיה כי יבוא איש מהעיר הזאת ושאל לו באלהים לא ענה אותו דבר. –

כבר הגדתי לך, אחי! כי הראה את אלוהו לעיני המתאוים לראותו; אולם לבעבור הגדיל עוד נפלאותיו, ולהרבות אוצרו, חשב מחשבות אשר האליל ידבר עם העם פה אל פה, ולהשיבם על שאלותיהם. ויחבר קני החסידה (קראניך גורגעצן) אחד אל אחד. הקצה האחד שם בפי עסקולאפ, והקצה השני נתן בפי אחד מן הסרים למשמעתו, העומד תחת הקיר. והיה כי חפץ לענות אל העם, ודבר אל תוך הקנה אז נדמה להשומע כי האליל מדבר. אמנם האראקעלן האלה לא נתנו אל כל העם כי אם אל הסגנים והפחים.

גם זאת יתחשב על ערמת אלכסנדר: להכין כתב אראקעל אחרים, לעת יטעה במענהו מימים ימימה, לבל יודעו נכליו אל העם. ולעת יצא דבר לאור להפך מאשר נבא לו אלכסנדר למרות עיני אלהיו, כבר היו בידיו תשובות אחרות נכוחות, אשר יצדיקוהו ויפארוהו לשם ולתהלה. ויהי היום ויבא אליו איש גבור חיל שר צבא רומי, וישאלהו: אם יצליח במלחמתו נגד יושבי אראמעניען, ויען האליל ויאמר:

תחת רעש כידונך אלפי חללים יפולו,

בכבוד אל רומי תשוב ופאר תפארת בראשך.

וישמע האיש לקולו ויצא למלחמה עם יושבי ארמעניען, וינגף לפני אויבו, ויפלו חללים בארץ אררט, ושר הצבא מת. ויודע הדבר אל אלכסנדר וימחק את האראקעל הנזכר מלוח חזיונותיו, וחרת תחתיו לאמר:

השמר מאד לנפשך, אל תלחם עמהם,

פן אמיץ לב בגבורים בחרבו יבתקך.

כה יעשה אלכסנדר לכל הבאים אליו לשמוע מפיו את מועצותיו. אם בא איש לשאלהו, אם ירפא שאר בשרו מחליו, ויען לו: חיה יחיה; ואם מת, הנה על ספר חזיונותיו כתוב: לשוא יעמול רופא, אם השחת יפער פה תחת רגלי אנוש.

והקול נשמע בארץ איטאליען כי בן אפאלל יודיע עתידות בעיר אבאנטייכס. ויקומו האנשים אשר יראת אלהים נוגעת בלבבם, ללכת לראות את פני האליל. ולא ראו את פניו ריקם, איש איש נדב כמתנת ידו, אשר ברכו אלהים. ויהי בתוכם איש אחד יועץ ונשוא פנים מטיב לכת ועושה צדקות בקרב הארץ ושמו רוטיליאן; אולם בדבר האלילים היתה נפשו קשורה מאד, עד כי לא יכול להתאפק בעברו על מצבת אבן נקדש לאליל, מלכרוע על ברכיו, להתנפל לפניו, ולשפוך לבבו כמים. והאמין בכל דבר שקר ושוא, אשר בדא איש נוכל מתקדש מלבו ויאמר כי דבר אלהים הוא, מבלי חקור מתחלה האמת יגיד או לא. ויהי כשמוע רוטיליאן מנבואות עסקולאפ, היה ממהר בכל נפשו ובכל מאדו ללכת אליו, לולא עצרה אותו המשמרת (זיין אמט) אשר פוקד עליו, לבל ישים לדרך פעמיו; כי הוא היה אחד מפקודי רומי. וישלח מלאכים אל אלכסנדר לדרוש לו באלהים. וישובו המלאכים ויאמרו: באנו לאבאנטייכס ונפלאות ראו עינינו, הנה עסקולאפ ידבר אל העם כאחד האדם, ויגיד למו את מחשבות לבם, ואת אשר יחשבו על משכבותם. דברים כאלה וכהנה כחשו לו לפאר את הענין בידעם את מחשבת אדונם, וכי נפשו ערגה מאד לדברים כאלה. ועתה רעי כאח לי! הסכת ושמע את אשר פעל ועשה האיש הזה בעוצם ידו, ובאולתו החרושה על לוח לבו. רבים מגדולי העיר וקציניה היו מיודעיו, ויפתה אותם בחלקת אמריו, ויודיע אותם את אשר שמע מעבדיו, אשר ייטיבו לראות אל תכלית ותכונת כל דבר לדעת האמת; ובדברי פיו לקח נפש. ולא ארכו הימים, ורבים מעמי הארץ ופקידי העיר קצינים ורוזנים, כולם נהרו לאבנטייכס לראות את אלהים, ולשמוע דברי קדשו. וישא אלכסנדר את פני יושבי רומי ואיטאליען ויכבדם מאד. וזאת פעל ועשה כביר בקרב לבבם, והודיעו את תהלתו ליושבי ארצם.

ויהי כאשר ראה אלכסנדר כי המון העם הולך ורב מאד, ואף גם זאת לא ירבה הונו מאד, כי רבים המה האנשים אשר ישלחו לו שאלותיהם כתובים, ולא יבואו לשמוע מענה מפיו, כי למה העמל הזה? הלא יחכו עד יום מועד ויודע להם מקול הקורא את אשר ענה אלהים על שאלותיהם. ויחשוב אלכסנר איך יתקן המעות הזה. והאמת אגיד לך ידידי! כי שכל אלכסנדר מאד לעשות. הקשב ותענה במשפט לבי. כראותו כי התשוקה לדעת מענה האליל עזה מאד בוערה בלב העם כאש אוכלה, גמר בלבו להטמין את אגרות השאלות אשר הריצו לו מכל פנה, ונפשו יודעת מאד כי השואל ימהר ויחיש בכל מאודו לבוא אליו, לשמוע מפיו דברי אלהיו – ואמתחת הכסף בידו –. רוטיליאן שאל אותו, את מי יקח מורה לבנו, ויען לו:

פיתאגאר יכון לאשר בנך,

והמנעים זמירות מפעלות הקרב.⁶

אולם לא ארכו הימים, וימת הנער. – ואלכסנדר היה נבוך מאוד, לא ידע מה ישיב אם ישאלוהו לאמר: ראה הלא לא צדקו דבריך דברי אלהים? אך רוטיליאן הושיעו מכל צרותיו. ויאמר בהגיון לב ותום נפש לאמר: ראו נא גם ראו את צדקת דברי הנביא. למה אך בפיתאגאריס והאמער בחר להיות מורי דעת לבני, הלא כבר יישנו שנת עולם? אם לא כי ראה המות הולך וקרב לבן יחידי, והיתה כונתו שבארץ החיים, מקום מנוחה לנפשות ישרים, שמה ישמע בני בלמודי האנשים המסולאים האלה. – פעם אחת שאל אותו, כמה יהיו ימי שני חייו? ויען אותו: כי יחיה מאה ושמונים שנה, אחרי כן תעוף נפשו אל מעון ישרים.

ואני בטרם אכלה לדבר מנבואותיו וחזיונותיו, עוד לי דבר לספר באזניך, אוהב דבק מאח! רוטיליאן התאוה תאוה לקחת אשה בזקוניו, וידרוש על זאת באלהים; ויאמר לו: בת נביאי קח, וראה עמה חיים נעימים! – ויהי כראות אלכסנדר כי שמו הולך וגדול בעיר רומי, משוש תפארת כל הארץ, וישלח שמה את אנשיו, להשגיח על כל יושביה, ולראות את מעשיהם. וימהרו להודיעהו כל דבר חדש הנעשה שמה; והיה כי נודע להם איזה דבר אשר בעבורו ירדו שרי רומי לאבנטייכס לשאול את פיו, ויגידו מהר לאלכסנדר את אשר יש את נפשם לשאול. ויהי כבוא השרים אליו, המה ראו כן תמהו כי הוא יודע מצפוני לבבם וסתר עשתנותיהם. בין המעשים אשר עשה אלכסנדר לגנוב את לב העם, אודיעך או דבר זר: מימים ימימה סבבו הוא ואנשיו בשוקים ורחובות ולפידים בידיהם, וירקדו כאילים וישמחו מאד, והעם לא ידע מה זאת, כי היתה סוד כמוס לפניהם. ויהי כטוב לבו פעם אחת, ויחשוף את עקבו, וישתוממו כל העומדים עליו על המראה, כי הוא מנוצץ כזהב (כי נתן עור־צהוב על ירכו לרמות את אחיו.) אז רבה המהומה בין העם; חבל בוערים מעבר מזו אמרו: אות נאמן הוא, כי נפש פיתאגארוס שוכנת בגויתו (כי גם על פיתאגארוס אמרו המושלים, כי ירך זהב לו, ואלכסנדר התפאר והתהלל בימי נעוריו כי נפשו התגלגלה בו;⁷ ולהקת בוערים מעבר מזה קראו בקול: נפש פיתאגארוס במה נחשבה היא, לשכון בגוף קדוש כזה? – וילכו כולם אל האליל לשאול את פיו האמת עם מי, ויאמר להם: כי מנפש יופיטער⁸ נחצבה נשמתו, להיות מורה ומנהל לבני חלוף! ואחרי ירוץ גלגלתו בחציו וברקיו, ישיבהו אליו להתעלס במעון קדשו.

ויאסוף אלכסנדר הון רב, ובכל אשר יפנה יצליח. וישכב את הנשים הבאות לשאול אותו דבר, אם מצאו חן בעיניו, ולכבוד היה למו, כי איש קדוש כמוהו יחפוץ קרבתן. ועתה אם יש את נפשך אחי! הט אזנך ושמע את אשר נדברו יחד, עסקולאפ וכהן אחד. – על משפט הכהן ובינת לבבו תשפוט אותה, אחרי שמעך דברי פיו וטוב טעמו. – אנכי ראיתי השאלות ותשובותיהן, כתובות על פתח בית הכהן, חקוקות באותיות זהב. ואלה הדברים:

(הכהן): אם נא מצאתי חן בעיניך, אדוני! הגד נא מי אתה? –

(עסקולאפ) אנכי עסקולאפ הצעיר.

(הכהן) באר דבריך, כי לא הבינותים.

(עסקולאפ) שים בעפר פיך; ואל תשאל במופלא ממך.

(הכהן) היארכו הימים אשר תשב פה ותודיע עתידות?

(עסקולאפ) אלף ושלש שנים.

(הכהן) ובאחרית הימים האלה אנה תשים פעמיך?

(עסקולאפ) אל בארכא ומחוזותיה.יינקו גם הם משפעת חסדי.

(הכהן) האראקעל בערי דידומי קלארוס ודעלפי האמת יגידו או לא?

(עסקולאפ) את אשר גבה ממך מה תדע? לכן שים מחסום לפיך.

(הכהן) בגוית מי תתגלגל נשמתי אחרי מותי?

(עסקולאפ) בגוית הגמל, אחרי כן בסוס, וממנו לגוף נביא לא קטון מאלכסנדר. ואחרי כי נודע לאלכסנדר כי ילך בחברת לפידות, איש אשר נפש חכמה לו, ולא יעשה דבר כי אם בהשכל ודעת, נתן בפי האליל למלאות את דבריו לאמר: בעצת לפידות אל תלך, מנע רגלך מנתיבתו, שמר נפשך! כי ירא מאד מהאנשים אשר לבב חכמה בקרבם, לדעת תרמית לב אנשים מדיחים. לכן תראה בכל העתים, כי המשכילים תמיד נרדפים מן אנשי בליעל אשר כל מגמתם להטעות את המון העם אחרי שרירות לבם. –

ועתה ידידי! למען תחזינה עיניך איך רדפו אנשי דעת את אלכסנדר, וחשבו מחשבות להשפילהו עד ארץ, אספר לך איך העיז איש אחד את פניו להגיד על פניו דרכו: כי איש מרמה הוא. פעם אחת בא אליו איש מפאפלגאניען, וישאל את פיו על בנו, אשר אבד ממנו בשובו מאלכסנדריא אל ביתו עם עבדיו. ויען לו אלכסנדר בשם אלהיו לאמר: כי העבדים שפכו דמו ארצה בדרך. ויאבל האיש על בנו, ובידעו כי עבדיו אנשי בליעל, תלה אותם על עץ. ויהי לתקופת הימים וישב הבן לביתו; כי בנסעו על נהר נילוס ויבא לחוף ים סוף, ראה אניה באה הודו, ויחפוץ הנער ללכת הודו, וילך אל האניה ויסעו. ויתמהמהו עבדיו עד בוש, ועודנו לא ישוב, וישובו אל אדוניהם ויאמרו לו: הנער איננו. – אודות הדבר הזה בא איש משכיל אל אלכסנדר וישאל אותו לאמר: הגד נא אדוני! איך ישגה אלהים היודע כל הנסתרות? עוד זה מדבר, ואלכסנדר קרא לכל העומדים שמה, רגמו אותו אבן, כי את אלהים קלל! ולא מרו השומעים את דברו, ויחלו לסקלו באבנים, ולולא בא שר אחד בעת הזאת להציל אותו מידם, כי עתה שכנה דומה נפשו. וזאת היתה פרי מעלליו, כי מה לו להיות איש דעת בין אלפי בוערים? – מה לו לנאץ דבר, אשר איש קדוש כאלכסנדר ידע מה רב ערכו? –

גדלה השנאה מאד אשר שנא את אנשי דעת. פעם אחת בא לידו ספר איש חכם, אשר יורה את העם מוסר השכל. ויצו אלכסנדר, ויערכו מערכת עצים בתוך העיר, וישרפו את הספר לעיני אנשים רבים באש. וישמחו מאד, ובלבבם דמו כי גוית המחבר תאכל הלהבה, וירונו כלם פה אחד. – אהה לאיש הכסיל! לו יבין וישכיל מה טוב הספר הזה, אך תוכחתו תקים לדממה, סער נפש החוטאת, ויעירו בה תשוקת חכמה ומוסר, לדעת דרכי אלהים כי ישרים המה; לבלתי לכת אחרי התוהו וההבל, אשר ישפילו נפש האדם עד עפר, וימשילוהו לבהמות שדה! – אולם אלכסנדר ראה זאת, ולכן שרף אותו, באש, לבל ישים את מעלליו ודרכיו לשמצה ולחרפה.

עתה אחי! שמעני את אשר השיב לי על שאלותי, כי גם אנכי לא יכולתי התאפק מלכת אליו. ויהי השאלה הראשונה אשר שאלתי ממנו, במכתב חתום היטיב מכל עבריו, אשר בכל תחבולותיו לא יכול לפתחו: אם אלכסנדר קרח הוא? והשגתי ממנו מענה לאמר: הלא אטיס היה מלך אחר מסארבדלכוס! פעם אחרת שאלתיו בשתי אגרות על מקום מולדת האמער. וישיבני על האחת, אחרי שמעו מעבדי כי ארגיש כאב בצדי: לך המשח מטל אורות לנוגה הירח. ועל השנית ענני אחרי גלה אותו עבדי סודי אחפוץ לדעת אם אצליח דרכי לאיטליען: השמר מן הים, הלא טובה ממנו היבשה! ומעיר מולדת האמער לא הזכיר מאומה. הלא פלא הוא! ולא אכחד ממך, ידידי! כי דברים כאלה לא מעט שאלתי אותו לנסהו אם ישיב דבר לאשורו. – ויהי מקץ הימים, ושאלתי אותו שאלה גדולה אלי מאד, לאמר: עד אנה יצלח הנוכל אלכסנדר? מתי יבוא יומו ותגלה רעתו? ועל העבר השני מחוץ כתבתי: שמנה שאלות מאת נ. נ. וישיבני שמונה תשובות רחוקות כרחוק מזרח ממערב.

אחר הדברים האלה, ויוגד לאלכסנדר כי שונא אנכי לו מתמול שלשום, וכי העידותי אני בחתנו רוטיליאן, לבל ישמע לקול האראקל לקחת בתו לו לאשה; ומלבד הרע אשר הסיבותי לו עד כה, עוד באתי הנה לנסותו וישלח אחד מאנשיו אלי, ויברך אותי וישאל אותי בשם אדוניו לשלום, ובטרם הלך ממני, אמר אלי: אם יש את נפשך אדוני! בא נא לראות את פני הנביא, כי ערגה נפשו לראותך פנים אל פנים. ושמעתי לקולו והלכתי אליו עם שני אנשי צבא מזוינים, אשר נתן לי המושל מקאפעדאציען. ויהי כבואי אליו הביתה וארא והנה אלכסנדר יושב כמלך בגדוד, ואנשים רבים סביבותיו. ויתן לי את ידו לנשק אותה, לאות כי שלם לבבו עמדי. ואקח את ידו ונתתי אותה אל פי כאלו חפצתי לנשקה, ונשכתיה בכל עוז. האנשים סביבותיו, אשר כבר היטיב חרה להם כי אכנהו בשמו: אלכסנדר! – בראותם עתה את אשר עשיתי לו, נפלו כלם ויתמרמרו עליו באף ובחימה: ויחס אלכסנדר את העם, ולא נתנם לנגוע בי, ויאמר: הלא עסקולאפ גם לב אויביו יהפוך לאהבה אותו. ויהי אחרי כן ויקרא אלכסנדר לאמר: הוציאו כל איש מעלי! ויצאו כלם. וידבר אלי במענה רך כדברים האלה: לא טובה השמועה אשר שמעתי מעבירים עליך, ואנכי לא הריעותי לך. הלא אתה עמדת לי לשטן לבל יתחתן בי רוטיליאן, ושמתני לבוז ולכלימה בעיניו, גם בעיני העם לבל ישמעו לקול אלהים; ומי זה מבלעדי יוכל לתת אותך לשם ולתהלה? – ואני בראותי כי נפלתי בידי אנשים אכזרים, וכפשע ביני ובין המוות אם יצוה אלכסנדר את העם לנפול עלי: הטיבותי את פני אליו, כאלו דבריו ירדו חדרי בטני; וכל העומדים עליו ראו ותמהו על כי נהפכתי לאיש אחר כרגע. דמו בלבבם כי דברי פי אלכסנדר כביר פעלו בקרב לבבי. ויהי אך יצא יצאתי מעם פניו, וישלח אחרי אנשים נושאים מנחה לכפר את פני. ובידעו כי דרך מסעי על הים, יכבדני באחת מאניותיו להביאני אל המקום אשר יהיה רוח ללכת, ונבוא אל האניה, אני ואנשי, ונסענו. ויהי בהיותינו בדרך, וארא את הרב החובל והנה עיניו יורדות דמעה, והמלחים יתלחשו יחד באזניהם; – עתה נפקחו עיני לראות כי אך למען הכריתני מארץ החיים חפץ הנוכל, ואז לא יירא עוד ממני ומשוט לשוני. – ויעצור רב החובל באנשי האניה לבל ישפכו דמי ארצה, ויתחנן אליהם בלשון רכה, וישמעו לקולו ולא הפילו משערת ראשי ארצה. ויסב הרב החובל את פניו אלי, ויאמר: ראה אדוני! בן ששים שנה אנכי היום, אשתי וילדי שואלים ללחם בביתי ואיננו! ובכל זאת לא אגעל כפי מדם נקי, ואם יעשרוני עושר רב. –

באנו אל החוף, ויצאנו מהאניה, ורב החובל הצדיק הלך לביתו. ויפגעו באנו ארחות אנשים, ואספר להם את אשר קרני, כי חיי לשאול הגיעו; ויקחו אותי אל אניתם ויובילו אותי אל אשר היו פניהם מועדות, עד בואי אמסטריס. פה חשבתי מחשבות במה אוריד גאון אלכסנדר, ולנקמה בו את נקמתי, מלבד נקמת אנשים תמימים אשר יתעה בחזיונות שוא ומדוחים. ונועדה יחד אני ורעי להמתיק סוד, ובפרט עם אנשי הדעת אשר שמעו חכמה במדרש טימאקראטעס, לדבר עליו תועה אל מושל ונציב הארץ. אולם, מי האמין לשמועה זאת? הוא הוא היה אשר יעץ אותי לבלתי ארדוף אותו באף וחימה, כאמרו: אף אם יאשם בדין, הלא לא אוכל לעשות לו רע, כי איך אשא פני אל חתנו רוטיליאן, אשר הוא אוהבי? – ועתה מה היה לי לעשות? כי אם להשיב חרבי אל נדנה, ולבלתי דבר דבר.

ואלכסנדר אשר נבא על עצמו כי יחיה מאה וחמשים שנה, ויהרג בחצי שדי, מת בשנת השבעים לימי חייו, בחולי ילפת. ברגלי הימני עלה רקב מעלה מעלה עד ירכו, ויקץ בחייו מפני התולעים אשר רחשו עליו. אז נגלה תרמיתו כי קרח הוא, ולמען התעות את העם הרבה ראשו בקוצות תלתלים זרים, כי הרופאים יעצו לו למשוח את ראשו אולי ימצא מרפא.

ויעזוב אלכסנדר את הארץ בחרפה ובוז. כן יאבדו כל אויבי ה' האורבים לנפשות בני אדם להתעותם בלשון רמיה ושטי כזב, ולהוריד נשמת חיים אשר בקרבם עד עפר. האלהים יבקש את נפשות הנקיים מידם!

אלה תולדות איש הרשע אשר הצליח ימים רבים, ויבנה לו משכיות תרמית על אולת ואמונת אנשים תמימים. ומי הוא זה האיש אשר לא יראה בהיר כאור שמש, כי יד אלהים נגעה בו בימי חליו, למען יעזוב ארץ החיים כיאות לאיש כמוהו, אשר נועד לחרפה ולשמצה עד העולם? ועתה ידידי! דע לך כי המעט אשר כתבתי ממנו, עשיתי למענך, כי נפשי קשורה בנפשך, בעבור טוב לבך ויקר רוחך ואהבתך העזה אל האמת; גם לבעבור נקם את נקמת המשכילים בעם, להראות העמים והשרים, כי רק המה על נתיב יושר וצדק יהלכון, כי בינת לבבם תורם המסלה העולה אל האלהים, וזולתם שוא והבל המה, אין בהם דבר טוב; ולבי בטוח כי המכתב הזה יפיץ אור על אורח אנשים מדיחים אשר יפרשו רשת לכל איש תם. ישרים יראו ויקחו מוסר לבלתי לכת אחרי התוהו, לבלתי האמין לקול נוכלים, אכן לאהוב האמת בכל מאדם, לדרוש תושיה ומזמה ולבלתי נטות ימין או שמאל מאשר תצוה אותם תבונתם, אשר דבריה דברי אלהים חים, ועצתה תכון לעד. ⁹

מ – ל – ס.