Lucian סופר יוני במאה הראשונה למספרם, לץ מתלוצץ נודע למשגב בהתוליו החדים כחרב פיפיות על הבלי הגוים ושיחותיהם הקדמוניות במסתרי העכו“ם, והועיל להותם להעביר גילוליהם ואליליהם מן הארץ, ובלעגו היוקד כאש צרבת המטיר פחים וגפרית על ראשי הזופיסטים *) המתפלספים בימיו וקראו א”ע על שם כתות הפילוסופים הקדמונים בעם היונים, והתפארו במלבושיהם ובמנהגיהם וחשבו כי כזה היה העיקר בין הפילוסופים הקדמונים, וזאת היתה חכמתם ובינתם לעיני העמים, ושמו האחרונים האלה כל מגמתם לעשות כמעשי הראשונים וכמנהגיהם, למען ישוו אל מוריהם אשר יקראו בשמותם, לא להוקיר את האמת והחכמה כמוהם – נגדם קם לוציאן בלעגי התוליו והואיל לשפוך בוז וקיקלון גם על גדולי הפילוסופים בעצמם, וכשל עוזר ונפל עזור והגזע יהרס אם יעקר השרש, וחפא עליהם כה וכה דברים אשר לא כן, כפי אשר מצא אותם בספרו של דיוגינס לאערנזיס, אשר זה האחרון אסף בלי הבחנה ובלי בקרת את כל תפל ואפע אשר מצא כתוב על דבר הפילוסופים הקדמונים, שקר מהול באמת, הפרזה על כל קוץ וקוץ, כי כן אהבו אז לתלות בוקי סריקי על גדולי הנזירים ההם, על אשר פרשו א“ע מדרך כל הארץ. ובזה נראה גם הלום איך יצדק הפתגם הנודע: Du sublime au ridicule il n‘est q’un pas שר”ל אך כפסע בין הנשגב ובין המהותל, ויותר שהאדם רם ונשא יותר נקל להבדחן להתלוצץ עליו, כי הנשגב יוצא משורת הרגיל כמו הנמוך – ומלבד זאת מציג לוציאן את הקונים בדמות אנשים בוערים בורים וע"ה המשגיחים על החכמות באספקלריא הדיוטית שלהם לצחק בם.

*) בראשונה קראו היונים את מוריהם בחב“ד בשם Sophisten שר”ל „חכמים“ (מן Sophie חכמה בל"י), עד שבא פתגורס ואמר שאין ראוי לו לאדם, אף אם למדתורה הרבה להחזיק טובה מרובה לעצמו, להתגאות ולהתנאות בשם „חכם“ (כעין שכתב בדורותינו התלמודי הגדול ר“י מליסא בהקדמת ספרו „חות דעת“ על ש”ע היורה דעה, שמטעם זה נתנו את השם „תלמיד חכם“ למלומד, ומקור הדבר בתוס' שבת קי“ו ד”ה פילוסופא ע"ש) כי זה שמו אשר יקראו לו: „אוהב (Philo בל"י) חכמה (Sophie) היינו Philosoph. אבל בימי סוקראטס ואפלטון קמו בארץ אנשי כת מדברים מפלפלים (בראשם נודעים בשמותם: פרודיקוס וגורגיאס והיפפיאס) אשר אין כחם אלא בפיהם, ובלשון מדברת גדולות דברו על הכל במופתים הגיוניים והיקשים הטעיים לרמות ולהונות את שומעיהם, ואנשים ההם חזרו וקראו את שמם סופיסטים המובן חכמים. נגד חכמים מדומים מערימים כאלה התעוררו סוקראטס ואפלטון ודברו עליהם קשות, עד שהיה שמם „סופיסטים“ לשם גנאי בקרב העם, כמו פוחזים וריקים. אכן בימי לוציאן התעוררו והתעודדו אנשים מהחכמים כאלה עוד הפעם וירימו ראשם לגאון ולתפארת עד שהתיצבו לפני מלכים, והיו שרים זהב להם.  ↩

ראש הפילוסופים הקדמונים, מסתתר בחביון חקירותיו במליצות חידות חדות וחריפות – „ואמרו כי החכם הנקרא פיתגאריש היה מחרן והיה חכם בחכמת החשבון והיה יודע דברים נסתרים וענינים מן הנבואה לזכות נפשו ושהיתה טהורה מתאוות זה העולם השפל“ (מקור חיים על הראב"ע סוף פ' בהעלותך).  ↩

היינו מוסיקא שהתעסק בה פתגורס הרבה ומצא בה את הערך המשולש בקול: Trias harmonica. בעלי חכמת המוסיקא קראו למספר השמונה קונסונאנצה שלמה, מפני שכל הקולות כלולים בו מן א‘ עד ח’, ומשום זה קראו הפתגוריים למספר השמונה מספר הצדקה והשלמות.  ↩

ככה חשבו הבריות בדורותיו של פתגורס כי הוא בעל מופת עושה נפלאות, והסבה לדיעה המונית הזו היתה מפני שהמפליא פלאות הנודע אפולוניוס מן טיאנא (ראה על אודותיו בספרי „אבן החכמים“ צד 10 הערה 16) התפאר להיות גלגול פתגורס. אבל מצד אחר צודק במקצת התואר הזה על פתגורס, אשר הורה מציאות רוחות שדים ומזיקין המביאים פגעים וחלאים רעים בעולם, כמו שברר זאת החכם Vignoli בספרו „Mythus und Wissenschaft“ צד 205 ע"ש, והאמין שכל חלל האויר מלא שדים מזיקים, כמו שמספר דיוגנס לאערטוס בספרו השמיני.  ↩

פתגורס לימד בע"פ בלבד ולא בכתב כי לא כתב ספרים (Eckermann, I, 336).  ↩

המתלוצץ שם בפי פתגורס דמיון אפלטון, כי נשמת האדם למדהכבר תורה וחכמה בעוד היותה באוצר הנשמות בטרם יולד האדם, וכי כל שקידת האדם בדעת ובתבונה אינה אלא הזכרת (Reminiscentia) דברים שנשכחו להנשמה בשעת לידת האדם. דיעה זו באה אל חכמים רבים ובתוכם גם חכמי האגדה בתלמוד כידוע בספורם (נדה ל‘ וזוהר פ’ אחרי מות) מהנר הדולק על ראש העבור במעי אמו והוא צופה ומביט מסוף העולם עד סופו ומלמדין אותו כל התורה כולה וכו‘ וכו’.  ↩

החברים החדשים בכנסת פתגורס הכינו את עצמם לקבל תורה וחכמה מפי רבם בחסמם את פיהם בשתיקה חמש שנים, כי יסוד כל סוד כמוס ונסתר היא שתיקה (כמו שהכיר אליהו בדממה דקה את רוח האלהים) וזהו הנרצה באמרם: סיג לחכמה שתיקה. וידענו כי במחזות המסתרים בין היונים היתה שתיקה החיוב היותר גדול, ומהם בא נימוס השתיקה בכנסת פתגורס, שע"כ לא אכלו תלמידי פתגורס דגים שהיו להם סמל השתיקה כי הדגים אלמים ואינם מוציאים קול (ראה Creuzer Symbolik II, 398). ברמז כזה נזכרות בשיטות הגנוסטיקים והאופיטים ספירות בשמות שתיקה דממה, ויאמרו המקובלים כי הספירות העליונות תלויות במקום השתיקה, וכן בשיטות האפלטונים החדשים נתנו את השתיקה בעולם העליון. וזהו הנרצה בספר יצירה: עשר ספירות בלימה בלום פיך מלדבר! –  ↩

נודע „לוח פתגורס“ המכונה אבק (Abakus) סופרים אשר המציא להכפלת המספרים, והמצאתו בהנדסה מודעת בשם Pythagoräischer Satz עד היום הזה.  ↩

בשיטת פתגורס תכון התבל על מוסדות המספרים, וביסודות המספר והמנין נברא העולם. וזהו הנרצה גם בספר יצירה (Postel מעתיק ספר יצירה מחליט כי ספר יצירה היה לעיני פתגורס) בשם ספירות (שהוא לדעת המקובלים הראשונים מלשון מספר כמ“ש הרמ”ק בפרדס רמונים שער ראשון, וכן שפע טל שער א‘ פרק ה’, וכמו שהעיר ר"י מוסקאטו בפירושו על הכוזרי בשם ר' ברכאל בפרקיו כי לזה נקראו ספירות (Ziffern) מלשון סופר ומונה) ובאמרו „עשר ספירות… שבהם ברא הקב“ה את העולם“, ועוד הפילוסוף לייבניץ אמר Deus calculat fit mundus שר”ל כשהאֵל סופר נברא העולם. וכשם שנברא העולם בכח המספרים (היינו ביחוד הבלתי גבולי והגבולי או הזווג והנפרד כמ"ש אריסטו בספרו Methaphysik, XII 1, הזו הנפרד הם במציאות: האין סוף והבעל תכלית, כי הזוג מתחלק לחלקים שוים עד אין קץ והוא בלתי תכלית, והנפרד בהתאחדו אל הזוג ישלול ממנו ההתחלקות ההוא ויגביל אותו, והוא בעל תכלית), כך עומד העולם על כח המספרים. תלמידי פתגורס מצאו כי יסודות המספרים ועקריהם הם מוסדות כל היקום בשמים ובארץ, הגשמיים כמו הרוחניים, כי אין חכמה ואין תבונה שלא תהיה בנויה על מספרים. המספר היא ישות כל הנמצאים, וכל אישי היקום אינם אלא אותות הספירות, וכן אמר אריסטו כי המציאות היא חקוי המספרים וחותם תכניתם, ופעולות הטבע במעשה החשבון לצייר מספרים בכל ילידיה. ואמר פילולאוס כי המספר יסוד התבל מפני שבלעדו אין דבר נכר ונגבל ובחושך יכוסה. ואמר סעווירינוס בועטהיוס שכל מעשה בראשית נבנה על ערכי המספרים ומחברותיהם אשר עלו במחשבת הבורא קודם היצירה. ראבאנוס כתב ספר בפ“ע על אותות המספרים בתולדות הטבע. התוכן קעפלער לא הספיק לעצמו במה שנתבאר אצלו במופתים חותכים ע”י חכמת ההנדסה, אבל ג“כ נמשך אחרי כת הפתגוריים והאפלטונים בהשתדלו לבאר ספקות המתרגשות ע”י סגולות המספרים (שלמה מימון בקורות הפילוסופיא בהקדמת באורו גבעת המורה על המו“נ להרמב”ם). גאליליעאי היה רגיל לומר: התבל היא ספר האלהים ואותיותיו הם המספרים. וזהו הנרצה בספר יצירה במלות: ספר סופר וספור, בסודו המשולש כמו שכל משכיל ומושכל להרמב“ם ס”ח לראשון, ואצל הראב“ע בפ' תשא: דעת יודע וידוע, כי ספירה ומחשבה דבר אחד (בלשון עברית מורה השרש חשב: חשבון ומחשבה) וכאשר שאלו לאפלטון: מה יתרון לאדם על שאר בעח”י? השיב כי האדם חושב וסופר. גם המשורר היינע אשר התל בעושי המספרים לרעיונים כמוסיים בפ“ע בשירו Symbolik des Unfinns, הודה בספרו על הפילוסופיא באשכנז (ע"ש בספר שלישי של קאנט) כי רעיון רם ונשא עלה על לב פתגורס לציין יסודי הישיים ע”י מספרים שהם דומים לרעיונים בעצמם, כי נוכל לציין היטב את הרעיונים ע“י מספרים, שהם רק לבוש לרעיון ולא עצם הרעיון כחלום בעלי הסודות, וכן אמר פילוסוף דורותינו קרוג בלעקסיקון שלו ערך Zahl כי אין ממש עצמי בסודות המספרים כי אם בלבושם. בשיטה הזו להראב”ע האריך מוהרנ“ק בספרו מונה”ז שער חכמת המסכן לחקרה ולבארה, והעיר שם ג“כ כי בלי עזר עיון והשכלה בציורי המושכלות בעצמותם, ואך ע”י תכונות המספרים וערכי החשבון בלבד, לא נוכל לבוא אל סודות המציאות פנימה.  ↩

המספר עשרה, כשם שהוא במלאכת החשבון הפשוט באריטמעטיקא שהכל הולך אחר העשיריות (Decde), כך בסודו הרוחני לחכמי הספירות הוא כן ובסיס לכל המספרים שהם מורכבים בקרבו, החומר היולי בכוחות התולדה, ממנו יצאו ואליו ישובו, ומספר הארבעה היה לפי“ז מקור העשרה ושרש כל המציאות, וכמו בנגלה „מספר העשרה מקבץ כל האחדים וכוללם כאחד, כי בתשעה ישלם העגול, והעשירי היא נעיצת סופו בתחלתו, והצורה העגולה שלא נודע לה ראש וסוף הוא רמז לכל דבר בלתי בעל תכלית“ (מעריך המערכות) כן בנסתר היא חכמת הקבלה – (שיצאה מאת שיטת פתגורס לדעת חכמים רבים *) = עשר ספירות בספר יצירה, ופירש המקובל הקדמון ר‘ עזריאל בספרו עזרת ה’ טעם המספר עשר כי כל נקודה באה בג' קוטרים אורך ורוחב ועומק וכשתכם זה בזה בדרך מספר מרובע השלשה עושים תשעה ועם המקום הסובלם הם עשר. הרמ”ק בספרו פרדס רמונים מעיר כי מספר עשר אצבעות בספר יצירה רומז על הכתוב כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, כי בריאת השמים וצבאם היו ע“י האצבעות שהן הספירות * *), ובכוזרי מ”ד סי‘ כ“ה ז”ל: וסוד המספר אינו כי אם בעשרה כמו שאמר עשר ספירות בלימה… ולהם סוד חתום למה עמד החשבון על עשרה. וע"ע בס’ גנת אגוז לר“י גיקטיליא ח”ב בסוד חלקי המציאות עשרה, וע"ז רומז גם החרוז הכמוסי בשיר היחוד „כל הנראים והנשכלים והמרעים בעשר כלולים“… –

*) הקבלה יצאה מאת כת האיסיים (כמו שבררתי זה בספרי יסוד מסתרי העכו"ם וסוד חכמת הקבלה) ולדעת Hugo Grotius Epist. 552 יצא פתגורס מבית מדרשם. והסופר הקדמון דיוגינס (מוזכר ביוסיפין נגד אפיון א' כ"ב ובספרי קלעמענס ואייזניוס בשם היהודי אריסטובול מאלכסנדריה) מספר כי פתגורס במסעו ממצרים לבבל דרך ארץ יהודה התודע שם אל היהודים וקבל מהם או מסר להם מקצת סודותיו (Nanze B. II, S. 109) וכן Brucker בספרו Hist. cab. II. 937 מזכיר Cabbalam et Pytagoricorum…

* *) ידוע (עיין Böttiger בארכעולוגיא שלו ח"ג, גם Arndt בספרו על מקור הלשונות) כי ראשית חנוך המספרים אצל העמים הקדמונים היה ע"י עשר האצבעות בשתי הידים, וגם אותיות המספר להרומיים הם בתמונת כף היד עם האצבעות.  ↩

הסוד הזה הגיע עד חכמי ח“ן ובעלי הקבלה בעמנו, שהיה להם מספר הארבעה מקור העשרה, כי מארבעה עד המספרים שלפניו נתהוה העשרה. על חבור ארבעת המספרים האלה לסך עשרה רומז ר”ש אבן גבירול בספרו מקו“ח לאמר: „צורת השכל דומה לצורת האחד, וצורת הנפש דומה לשנים, וצורת הנפש החיונית דומה אל השלשה, וצורת הטבע דומה אל הארבעה“. וכן באמרו שם ה‘ ל’ „המציאות מסודרת במעלת האחד, והמהות מסודרת במעלת השנים, והאיכות מסודרת במעלת השלשה, והכמות מסודרת במעלת הארבעה“. וכן אומר הר”י אבן לטיף בספרו רב פעלים לאמר: „השר הגדול הוא הסובל צורת האחדות וצורת הנקודה הפשוטה והשכלים הנפרדים סובלים צורת הקו וצורת השנים, שהם התחלת המנין מצד היותם עלות ועלולים, והרקיע העליון הוא במעלת השלשה, וסובל צורתו וצורת הגוף, לפי שגדר הגוף הוא היותו בעל שלשה רחקים, וההיולי במעלת הארבע לפי שקבל ד‘ צורות, הרי לך חשבון העשרה שבו צורת העולם הכללית, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע“. בעצם הסוד הזה כלל המקובל ר"י גיקטיליא בשערי אורה את עשר הספירות בשם בן ארבע, וכן הוא בס’ שפע טל שער א‘ פ’ ה‘. המקובלים מונים שבעה מינים מספרים כמוסים (פרדס רמונים שער הצירוף פ"ה) ואחד מהם הוא „מספר הקדמי“ שהוא הסוד הזה בבאור השל"ה דף ו’ בזה"ל: „וגם ד‘ במספר הקדמי עשרה כי המספר עד ד’ דהיינו א. ב. ג. ד. עולה עשרה כי הוא ספירה עשירית“.  ↩

הארבעה היה המספר היותר נכבד אצל תלמידי פתגורס, והיה להם אות התגלות האלהית במקום (ד' רוחות) ובזמן (ד' תקופות ביום ובשנה), ונקרא אצלם המספר הקדוש המכונה „השם המרובע“ (Quaternio–Tetraktys), והיה להם שרש כל היקום, ותלמידי פתגורס נשבעו במספר הארבעה המכונה שבועת פתגורס, ואלה הם שני החרוזים בשבועה הזאת:

Juro ego per sanctumpura tibi mente quaternam,

Aeternae fontem naturae animique parntem.  ↩

הפתגוריים נשבעו גם במספר עשרה הקדוש להם והנכבד גם לבעלי סוד אחרים כנ"ל.  ↩

המשולש היה סמל יצירת העולם בשיטות פתגורס ואפלטון, וברמזים שונים אצל הרבה עמים קדמונים, ופלוטארך מצא את הסוד הזה גם במסתרי המצרים (Meiners Religionsgeschichte d. ält. Völk. S. 173) ואמר ר“י אבן לטוף בספרו רב פעלים הנ”ל בזה“ל: „המשולש ידו בכל ויד כל בו מצד היות כל גוף משולש לפי שגדרו שלשה קוים… השלוש משתלש מן הראש הנעלם עד סוף העולם, והבן זה“. וכן אמר הראב”ע בפ' שמות (בנוסחת בעל אוהל יוסף) „כל יש הוא גוף משולש כי יש לו אורך ורוחב ועומק“. ונודע סמל פתגורס ותלמידיו בשני משולשים משולבים (Signum pytbagoricum) המכונה אצלנו „מגן דוד“ (שהיה לדעת הרב חיד"א בספרו „דבש לפי“ בעל שש קצוות וגם בעל שלש קצוות) שר"ל (לדעת ר' יחזקאל הלוי בספרו בקרת התלמוד) „דוד החכמה = פֿהילו–זופוס הכנוי של פתגורס, ובטעות יחסו אותו אל דוד מלך ישראל.  ↩

פתגורס צירף את ארבעת המספרים הראשונים בתמונת משולש כזה: [כאן מובא איור, משולש שווה צלעות, שכל אחת מצלעותיו בנויה מארבע נקודות ובמרכז המשולש נקודה נוספת – הערת פב“י] שהם עשר נקודות כמספר ארבעה במילואו הנ”ל ובכל צלע ארבע נקודות ונקרא Tetras שר“ל מרובע בלשון יונית. ולדעת הפילוסוף קרוג גם התמונה Tetraktys שהזכרנו לעיל איננה לכבוד מספר הארבעה בלבד, כי אם הכוונה על המספר עשרה המורכב מחבור ארבעת המספרים הראשונים כנ”ל.  ↩

סדר המדרגה לפתגורס כן הוא: האחד הוא יסוד השלמות והיצירה, מן האחר נאצל השנים ברמז על העולם המוחשי שבו החילוק והפירוד וכל רע *), עד שבא מספר השלשה שהוא שרש כל טוב והמתיק את הדין. אחר השלשה בא הארבעה, יסוד ושרש כל בריאה חומרית ושכלית, מספר סכומם שהוא עשרה כנ“ כולל ומכיל כל הספירות עם כל הבריאה. והאחרונים הוסיפו עוד סוד מעגל (Nulle) העשיריות, אשר בעצמותו כמוהו כאין וכלא נחשב ובכ”ז כוחו בכל המספרים (כמו הנקודה שאינה מתחלקת היא יסוד כל השטחים), רומז על הסבה הראשונה המושגת לשכלנו אך בדרך השלילה, שהיא ספירת אַין להמקובלים, ואצל הפילוסוף העגעל: האַין המוחלט = Absolut Negative, והבלתי ידוע (Unbewusst) בפי החדשים.

*) כשם שהאחד יסוד כל שלמות, כך הזוגי מקור כל חסרון, וחכמי אומות הקדמונים החזיקו מספר הזוגי לסכנה גדולה, וזו גם דעת חכמי התלמוד (פסחים ק"י) כי הזוגי הוא סימן רע, ועל הנפרד אמר ווירגיל שהוא משמח אלהים.  ↩

שני המשולשים המושלבים, האחד בעוקצו למעלה כזה [איור – הערת פב“י] והשני בעוקצו למטה כזה [כנ”ל – הערת פב"י] רומזים על שני היסודות: אש ומים, שהם מתנגדים זה לזה בתכונותיהם: חם ויבש המשתוקק בקלות ראש למעלה, לעומת קר ולח המשפיל בכובד ראשו למטה. מקור הציון הזה בארץ הודו לאותות האלהיים של ווישנא המושל על המים ושיבה המושל באש.  ↩

„וזה השם הנכבד הוא האחד שהוא בעצמו עומד ואין לו צורך לאחר לפניו, ואם תסתכל מפאת החשבון שהוא האחד ראש הכל וכל חשבון מהאחדים“ (הראב"ע בפ' תשא) „האחד שהוא טרם החשבון הוא מפאה אחת סבת כל החשבון ומפאה האחרת הוא כל החשבון…“ (הנ"ל בספר דניאל) וזהו „פליאת האחדות“ אצל המקובלים, והנרצה בספר יצירה „ולפני האחד מה אתה סופר“.  ↩

כעין מליצת הכתוב „ברן יחד כוכבי בקר“ – פתגורס ותלמידיו דמו להם את התבל בסדר עשר ספירות משולבות אשה אל אחותה במערכת המוסיקא, והן עשרת הגלגלים להתוכנים (ידוע כי פתגורס היה הראשון אשר הורה סבוב הארץ במעגלה סביב השמש והורה לתלמידיו כי הכוכבים הם עולמות בפ"ע) הרמב“ם בכ”ח לשני מספרו המורה אומר: „וסיעת פיטאגורוס כלה תאמין שיש להם (להגלגלים) קולות ערבים נערכים עם גודלם כערך נגוני המוסיקא“, והוא כמו הראב“ע מצא בקולות כנפי הכרובים כקול מים רבים כקול שדי קול המולה כקול מחנה וקול מעל לרקיע במעשה מרכבת יחזקאל את דמיון המוסיקא הזו של פתגורס, שכיון הנביא שהיו לגלגלים קולות הם גלגלי השמים. שפינוזה מהתל בזה ואומר (בספרו עטהיקא סוף חלק ראשון ) „אם הדברים מעוררים את האזנים, יאמרו שהם משמיעים קול רעש או הֵד או נגינה, והנגינה הזו בלבלה את בני האדם כ”כ, עד שלדעתם גם האלהים יתענג בה, והיו פילוסופים אשר נפתו להאמין, כי התנועות השמימיות הן בערך נגינה“. וכאלו מוסב לעומתו אומר הר“א אבן עזרא על „מקולות מים רבים“ (תהלים צ"ג) „וזה לאות כי לגלגלים קולות וכן כתוב ביחזקאל כקול מים רבים ואלה הקולות לא ישמעו החרשים כאשר לא יביטו העורים מעשי ה' הנוראים“. ונמצא הדמיון הזה גם אצל עמים אחרים, באמונתם אז כי הכוכבים הם בעלי נפשות והמה מין מלאכים המנגנים זמירות לאלהים. ביחוד הכוכב נוגה (פֿענוס) והוא כוכב הבקר מיטיב נגן בשמים כנ”ל בכתוב ברן יחד כוכבי בוקר. ככה דמו להם הפרסים הקדמונים אחד המלאכים שלהם בשם אנהיד שהיא נוגה היפיפיה המנהגת בנגינות את מערכות הכוכבים, וכן אצל הערביאים כוכב הבוקר זהר (Sohre) היא נוגה בתואר עלמה תופפת במחולות מחנות הכוכבים במסלותם. במ“ע Neuzeit לשנת 1862 מעיר המשורר פראנקל כי אנשי העם בארץ ביהם מדמים כי המלך דוד בן ישי יושב בירח והכנור בידו לנגן, והיה האיש אשר יביט בפני הירח בכת יִתַּר אחד מיתרי הכנור ממקומו יוכה כסנורים, ולא הבינו המו”ל שם מה ענין דוד אל זה? ובאמת היא אסמכתא על הכתוב „עורה הנבל וכנור אענדה שחר“ (תהלים נ"ז) שהוא כוכב השחר היינו כוכב הבוקר הנ"ל, כמליצת המשורר הערבי האטיפֿי: המכונן מיתרי כנור נוגה בקרני השמש, וכעין שדמו בכלל את מלאכי השמש פֿיבוס היליוס ואפוללו כמטיבי נגן, והכל נובע ממקור דמיון אחד.  ↩

אמונת הגלגול, אשר מקורה בארץ הודו, הביא פתגורס מארץ מצרים אל היונים, ומהם נתפשטה לעמים רבים, והגיעה דרך צנורות הגנוסטיקים עד מקובלי אומתנו, שיש להם שלחן ערוך גמור על זה, הוא ספר הגלגולים לר‘ חיים ויטל עפ“י רבו האר”י, אמנם בתלמודים ובמדרשים נזכר הגלגול כה וכה אך בשמץ רמז כמו פנחס זה אליהו וכדומה, ולא בצדק מיחס יוסיפוס פלאוויוס אמונת הגלגול לכל כת הפרושים, ע“כ ראינו שכמעט כל החכמים בעמנו המתנגדים לחכמת הקבלה לא האמינו גם בגלגול, מהם החרישו ממנו ולא הזכירוהו כלל,כמו הרמב”ם הר“י הלוי בעל הכוזרי ובעל חובת הלבבות, ומהם לחמו כנגדו בכלי זיין ההגיון, כמו הרס”ג בספרו אמונות ודעות מאמר ששי, הראב“ד בספרו אמונה רמה ח”א פ“ז, ר”ח קרקש בספרו אות ה’ מאמר ד‘ דרוש ז’, ובעל העיקרים מאמר ד‘ פכ“ט, רש”ט שפרוט בספרו צפנת פענח, ורי“א מודינא בספר מיוחד „בן דוד“ ואחרים, והיו בקרב חכמי עמנו האחרונים גם מתַוך ואומר כי רס”ג השיג רק על אמונת הגלגול כפי מה שהאמינהו פיתגורס, כי הנפשות פורחות תמיד באויר ומוכנות להתחבר עם כל הבא לנגדם, אבל גלגול הנפש עוד הפעם באיזה גוף להטהר ולהצרף מזוהמתה האמינו גם אותם בעמנו שאינם מהמקובלים, והרב בעל תוי“ט בהסכמתו על הספר עמק המלך מפלפל ע”ז ואומר: „מחלוקת ישנה היא בין חכמי הדורות שלפנינו אם לדרוש בקרבנו סודות הקבלה או לא, זולתי ענין הגלגולים שאף שבתשובה להגאון ז“ל בן חביב אוסר לדרוש ברבים בהם, אך ראיתי שהחכם השלם מו”ה יצחק אברבנאל בפ’ כי תצא אומר שהרבה מהפילוסופים הקדמונים של חכמי יון עפ“י חקירותיהם בטבעיות המציאו ענין הגלגול לזה י”ל שאינו בכלל שאר סודות הקבלה וראוי לגלות אותם“. –  ↩

Bohnen, ובתלמוד מכונה „אפון“ לפי גירסת המעריך בירושלמי שבת פ“ט ה”א: הבעל ראש גויה וכאפון, שר"ל הבעל שהיו עובדים בימים ההם היה כעין זכרות אדם והיה קטן כגרגיר של אפונים שקורין Bohne.  ↩

מין הקטנית שקורין פולים היה במסתרי העכו“ם קודש לאלהות התולדה והפו”ר, שע“כ אכלו אותו נשים עקרות ברומי בבואן להיכל יוגא לוצינא אלהית הפריה ורביה להתפלל על פרי בטן, וע”כ היה הפול אסור באכילה אל הברהמנים בהודו ואל הכהנים במצרים ואל חברי אורפֿעוס (קלעמענס חרוז השגור בפי בעלי סודות אורפֿעוס לאמר: „אכילת פול תועבה לאדם כמו היה ראש אביו“) ואל תלמידי פתגורס ואל המוקדשים במסתרי Eleusis.  ↩

מעצם טעם כזה היה גם האגוז קדוש לכח התולדה במסתרי העכו“ם ובסודות המקובלים (עיין ע“ז בס' עץ חיים לרח”ו שער קליפת נוגה ובמקומות אחרים שם) בטעמו בספר שער הסוד והיחוד והאמונה לר' אליעזר מגרמיזא בשער הכבוד שדורש עה”כ אל גנת אגוז ירדתי בגימ' זה עומק המרכבה בין תבין כי האגוז… ולמעלה ממקום אחר יוצא מצועותיו כמין זכרות ומשם יונק… „וזהו רמז נוסח הברכה (מקורה מבעל הלכות גדול) הנקראת ברכת בתולים אחר בעילת בתולה: „אשר צג אגוז בגן עדן“ – והרמב“ם שונא סודות יודעי ח”ן התנגד לברכה הזאת וכותב שאין לאומרה.  ↩

ככה יש אומרים שאין האיסור הזה לתלמידי פתגורס מובן כפשוטו, כי אם ברמז פרישות מענינים מדיניים שקורין פוליטיק אשר המתעסקים בהם מודיעים רצונם ע"י פולים בקלפי, וכבר העיד אריסטוקסנוס כי באמת אכל פתגורס בעצמו את הפולים ואהב אותם מאד.  ↩

לפי שיח וסיג ההמון היה לפתגורס שוק של זהב, אשר הראה אותו אל המכשף מעם הסציטים אבאריס, והאמינו בדבר כהויתו הרבה חכמים קדמונים, כמו פלוטארך המחדש את האגדה הזאת בספרו Numa ומחליט כי פתגורס עשה בלהטהו אשר בעברו בהר אולימפ בתוך העם הרב הנאסף שמה הראה להם את שוקו האחד שהיה זהב טהור.  ↩

זה היה מספר תלמידי פתגורס אשר שמעו לקחו בפרהסיא, ומלבדם היו לו עוד שש מאות תלמידים בחשאי, אשר באו אליו בלילה להקשיב את למודיו בלחישה, והיה להם מורא רבם כמורא שמים, וכאשר שאלו את אחד תלמידי פתגורס בהחליטו איזה דבר לאמר: מי יברר זאת? ענה ואמר: הוא בעצמו אמר את הדבר.  ↩

פתגורס לא מת כמות כל אדם, כי לפי מסורה אחת בפי פלוטארך שרפו המון העם את פתגורס חי בהיותו בארץ איטליא בעיר מעטאפאנטא, ולדברי אחרים *) המית פתגורס א"ע ברעב בהיותו כצבי מודח שבע רוגז בעיר ההוא בהיכל בנות החכמה (Musen).

*) ראה בספר Pythagore מאת הצרפתי Chaignet ח"א צד 90.  ↩

בחיר כת הקיניקים או הכלביים, אשר להתנגד אל אנשי דורותיהם הרודפים אחרי תענוגים ותפנוקים בהפרזה יתרה, נטו המה אל הקצה האחר לחיות במסכנות ובחוסר כל, להראות בזה איך צרכי החיים מועטים לאדם המסתפק במועט, ע"כ קראו להם בשם „כלביים“ כי היו ככלבים בשוק. דיוגנס היה פילוסוף נודע בדבריו הנמרצים המחוכמים והמחודדים. אלכסנדר הגדול מלך מוקדון הלך אליו עם חיל צבאו לראות פניו וימצאהו מטיח בטיט את חביתו אשר גר בתוכו ברחוב העיר. אחרי אשר השיב אל המלך דברים נכוחים על כל שאלותיו, אמר לו המלך: שאל ממני מה אתן לך. אם מצאתי חן בעיניך, ענהו הפילוסוף, צו את אנשיך ויטו ממולי ולא יהיו לפני כצל בעד השמש המיבש את החבית שלי. אז דבר המלך הגדול תלמידו של אריסטו את פתגמו הגדול: „לולי הייתי אלכסנדר, כי עתה חפצתי להיות דיוגנס“! –  ↩

רומז על כנוי הנ"ל לאנשי הכת שלו „קיניקים“ מן קינוס שהוא כלב בלשון יונית.  ↩

רגילים היו הקדמונים לכתוב מגלות ספריהם (Volumina) בעבר הפנימי שלהן בלבד, אכן כת הקיניקים אשר כל חפצם וישעם היה להסתפק במועט מן המועט הסכינו לכתוב מגלותיהם גם בעברן החיצוני, כאשר עשו גם ת"ח עניים אחרים – ובזאת נבין הכתוב (יחזקאל ב') „… מגלת ספר… והיא כתובה פנים ואחור…“ כמנהג נביאים עניים.  ↩

הנקרא Polypus ובל“א Tintenfisch באופן הזה המית הפילוסוף מעפפוס א”ע וכן דיוגנס לפי המסופר.  ↩

פילוסוף נודע, איש מדות אשר לפי שיטתו נהג בחייו להפך מן הקיניקים, באמרו כי נקיון הגוף והחיים צמדים ילכו עם טהרת הנפש במדות, ואיש מגואל בגופו הוא אי–נקי גם במדותיו.  ↩

הפילוסוף הזה חי ימים רבים בסיראקוס בבית המלך דיוניסוס.  ↩

רומז על הנודע כי אריסטיפוס לא יסד כת מיוחדת, אף אם היו לו איזו תלמידים בני בלי שם.  ↩

פילוסוף נודע בשערים ברוב חקירותיו העמוקות בטבעיות, ביחוד בבחינת שיטתו במציאות ישיים זעירים בשם אטומים שהם ראשית כל יצור והתחלת כל היקום באלפי רבבות חליפותיו ותמירותיו. המון אנשי דורו שוחחו עליו כי שחק וצחק תמיד על הבלי בני אדם, ומקור השיחה הטפלה הזו נראה בהיותו בעיר הכסילים אבדערא שעשו ודברו שטותים בכל עת ובכל שעה וחשבו את שטותם לעניני חכמה ודעת, שעליהם הוכרח דמוקריט למלא פיו שחוק כל היום, עד אשר באחרונה נלאה לשחוק עליהם והוכרח לעזוב את עיר מולדתו עם השוטים אשר בקרבה.  ↩

פילוסוף מסתתר בחביון עזו, מתחבא בחקירותיו בנסתרות הטבע אשר שם בסתר ספרו במליצות חידות. סוקראטס אמר עליו: המעט שאבין מספרו יברר לי יקר תפארת השאר שלא אבין. ובאמת השרידים אשר נשארו מלמודיו מוכיחים את מבטיו העמוקים והחודרים במחקרי הטבע יותר מרוב החכמים הטבעיים בקרב היונים. בימינו השתדל לרדת לסוף דעתו החכם הנודע Lassalle בספרו הנפלא: Die Philosophie d. Heraklit d. Dunkeln ומראה לדעת איך שאב הראקליט את שיטתו הנסתרה מתורת כהני המצרים והפרסים ומאת הפילוסוף הקדמוני אורפעוס. היראקליט היה מעיר עפעזיס מקום שבת הפילוסופיא הכמוסית מקדם קדמתה (שמשם יצאה כת האיסיים ביהודה, אשר היתה למקור חכמת הקבלה בעמנו). בספר הזה ח“א צד 366 מאריך Lassalle לברר, כי כח הדבור או המאמר או ההגה או השם שבו נברא העולם, ואשר היונים קראו לו Logos, הוא אצל הראקליט אשר קים וקבל את הסוד הזה מאת הפרסים. בלשון סתרים של הראקליט רמוזים סודות רבים על יסודות האש והמים. לפיהו יסוד המים הוא יסוד החיים (Lassalle II S. 66) כי המים הם זרע היצירה (שם צד 65 u. 70) הים מכונה אצלו: זרע יצירת העולם (שם בצד 180) – כמו בס' שערי אורה לר”י גיקטליא „לפעמים נקרא שם אדני בכנוי ים“ – על יחוד וערך האש והמים בשיטת הראקליט מאריך Lassale בספרו הזה (I. 258. II. 71). – שיחה טפלה המונית חפאה על הראקליט מנהגו לבכות ולהתאונן תמיד על הבלי עניני בני האדם.  ↩

הראקליט החליט כי האש הוא מוסד הבריאה ובאש תשחת באחרית הימים. כעין זה האמינו גם חז“ל (ע"ז י‘, ילקוט במדבר ב’, ושלהי מועד קטן) שעתיד העולם ליחרב באש. וז”ל רבנו בחיי בן הראש בספרו בד הקמח בפ' בראשית „היו אנשי הפלגה… ועשו העיר והמגדל כדי להנצל ממבול של אש…“  ↩

רומז כי עם היות הרקליט ראש כת פילוסופיא מיוחדת, לא יסד בכ"ז בית מדרש מיוחד לאורך ימים, כי עניו ומרודו טלטלוהו טלטלה גבר.  ↩

את הפילוסוף הזה חשבו אנשי דורו לשונא בני אדם (Misantrop), ובאמת הסבו לו אזרחי עיר מולדתו את שנאתו לבריות, כי ענו את נפשו עד אשר הוכרח להפרד מהם ולהתבודד כערער בערבה.  ↩

הוא היה החסיד שבפילוסופים היונים, ועליו אמרו שהוריד את הפילוסופיא משמים ארצה, וכגדולתו כן ענותנותו באמרו כי האוראקעל אמר עליו שהוא חכם גדול רק מפני שיודע שאינו יודע מאומה. הוא לא הורה בבית מדרש לתלמידים, כי אם התהלך בחברת צעירים כמטייל לשוח בשדה, והורה את החברים המקשיבים בקולו בדרך שו“ת טו”מ, עד שחשבו תלמידיו כאלו מבטנם יצאה החקירה. לפי פתגמו: בגוף בריא שוכנת נפש בריאה, מצאו בחורים יפי תואר חן בעיניו יותר, על כן חשדוהו ליצני הדור (ובמאה שעברה חידש האנגלי (Cumberland) את החשד הזה) בעין פלילי, כי רבו אויביו על אשר כפר ברבוי אלהות והחליט שאין אלוה אלא אחד, ומשורר נפלא אריסטופנס (אשר לדברי האנגלי Jortin היה גדול בשאָר רוח אבל בלב רע) במחזה „העננים“ שלו נתן אותו ללעג ולקלס, עד אשר הביאוהו שונאיו אל שער המשפט ודנוהו למות בסם המות בשנת השבעים ואחת לימי חייו. והפלא כי מלבד אריסטופנס היו בין חכמי דורות שלאחריו חכמים סופרים מבקרים אשר פרעוהו לשמצה בספריהם: ציצערון קוראהו: נותן הונו בנשך ותרבית *), אטהענעס מכנהו: כופר באלהים. על כן גם את תלמידו האלוהי אפלטון חרפו וגדפו מקצתם: אטהענעס קורא לו: מקנא, טהעופומפוס מכנהו: משקר, סווידאס מתארהו: כילי, אולוגעלס נותן לו שם: ריק ופוחז, ובעיני פורפֿירס היה בעל תאוה. לכן גם המתלוצץ הנוכחי תלה בסוקרטס דמיונות תלמידו אפלטון להתקלס בו. לפי הנראה היה סוקרטס לשחוק גם בעיני מקצת הפילוסופים בדורותיו, שכן מספר ציצערון כי צענון קרא לסוקראטס בשם Scurra שר“ל שוטה מעורר שחוק בשעשועיו עם בחורים ובשיחותיו את ילדים, ובצאתו במחול שקורין מעמפֿיטי, ובמשליו ההדיוטים, ובמרטו זקנו ולחייו בחום הגיגו בויכוחיו, וכיוצא במנהגי שטות כאלה, „– לפילוסוף עמנו במאה שעברה הרמבמ”ן (אשר מכבדיו קראו לו בשם „סוקראטס העברי“) היה סוקראטס חותם תבנית כל יקר בחכמה ובמדות, בעל נפש טהורה ורוח צרופה ומזוקקה שבעתים, אשר יעמוד לנס ולמופת לכל המין האנושי עד סוף כל הדורות.

*) עיין על כ"ז בספר Curiosités de la literature D'Isareli הנודע באינגילטירה.  ↩

הכלב היה נכבד להרבה עמים קדמונים, כמ“ש כלב מכיר את קונו, והציבו קדמוני הפרסים כלב לפני איש הקרוב למות, ומיוחד להכלב בספרי צענדאפֿעסטא פרק שלם, והפילוסוף סוקראטעס היה רגיל להשבע בכלב במבטא: בכלב האלוהי (ועד היום הזה רגילה אלה במבטא Dio cane בפי המון האיטלקים בפלורענץ), שכן היו באמת הרבה אלילים להעכו”ם בצורת כלב, כמו אנוביס בן אוזיריס במצרים, הוא הכלב סיריוס במזרות השמים, וכן האליל „נבחז“ (מ“ב י”ז) היה בצורת כלב מלשון „הנובח“ גם יושבי האיים קאמטשאטקא וגראֶנלאנד עבדו את הכלב לע"ז, והיה להסלאווים הקדמונים אליל שחור ושמו מיטא בדמות כלב, ועד היום נמצא דמות כלב בבית תפלת הארמינים. התרפים (Laren) ברומי היו לדעת פלוטארך בתבנית כלבים, גם עסקולאפ (איש כלב) היוני היה בצורתו עם ראש כלב.  ↩

המתלוצץ מיחס פה לסוקראטס את חלום תלמידי אפלטון במאמרו Republik הנודע בדמיונו העצום בתורת הפוליטיק, כי יצר לו בחזיונו מדינה חפשית לכל פרטיה, ואחד חוקיה יהיה כי אנשיו יחיו עם נשיהם בשותפות חליפות זו בזו בבחירה חפשית.  ↩

גם פה שם בפי סוקראטס דמיון תלמידו אפלטון בצורות הראשיות (Urideen) שלו, אשר בשיחותיו שם גם הוא את הדעה הזאת בפי רבו סוקראטס.  ↩

הנבחר מחברי אפלטון ובתלמידיו.  ↩

פילוסוף נודע בחופש רעיוניו, הוא הורה לתלמידיו בבית מדרשו הנקרא פרדס *) כמו שנקרא בית מדרשו של צענון Stoa ותלמידיו מזה סטואיקים, ובית המדרש של אפלטון Akademie, וכלם היו ברחוב שדה ובקעה. והורה ביסודות אטומים כדעת דימוקריט, והאמין כמו לפניו היוני טהאלעס ואחריו הרומי לוקרעטיוס ואחרים קדמונים ואחרונים) בגשמות העולם באין רוחני בו, כי חוקי הטבע מתהפכים במשטרם לעולמי עד כפי הרכבת היסודות האטומים (Materialismus) ובשיטתו בחיים כי ישמח האדם בחלקו אף אם לא נפל לו למנה אלא קב חירובין בלבד יסתפק במעט ויתענג בו ויהי אך שמח וטוב לב ויסיר כל כעס ודאגה ורגזה מלבו, כי זה חלקו לחוש ולהתענג בעולם, ואין עולם אלא אחד.

*) Epikuri hortus והיה מי שסבר (ראה שד“ל באגרותיו ח”ה צד 695) שזה היה הפרדס שנכנסו בו ר"ע וחבריו.  ↩

הוא היה ראש הכת הידועה בעולם הקדמוני בשם „סטואיקים“ אשר מרגלא בפיהם: לולי קריזיפ לא היתה סטואַ בעולם. פילוסוף חריף מאד ומפולפל במלאכת ההגיון. בכלל היו הסטואיקים רגילים בפלפולים הגיוניים לחדודי, ואהבו להונות את הבריות בהיקשים הטעיים שקורין Vexir–Syllogismen, ובימי לוציאן התגאו הרבה בכשרונם להוליך תועים המקשיבים בקולם ע“י מופתים הגיוניים בדרך פלפול שוא (Sophismen) ובהיקשים הטעיים, שככה ד”מ באמרם אל אדם המוני: נברר שיש לך קרנים בראשך – איככה? – את אשר לא אבדת נשאר לך, הלא? – כן הוא – לא אבדת מעולם קרנים – מעולם – אם כן, יש לך קרנים! – בימי הבינים היו גם נזירי הנוצרים (מאֶנכע) אוהבים לחקות בזה את הזופֿיסטים הקדמונים, וקראו לזאת Klosterwitz. גם בקרב חכמי התלמוד נמצא פלפולים חריפים בלי נפקא מינה לדינא והם הידועים בשם „הויות דאביי ורבא“ אשר תרגמם הרב שי“ר גייסטעסאיבונגען, שפיטצפֿינדוגקיטען, כי רובם היו לחדודי בעלמא, יאהבו מקצם ממש כדרך הסטואיקים לשחק להתפלפל ולהבהיל בהיקשים הטעיים באחת המדות שהתורה נדרשת בהן, היא מדת הקל וחומר*) כמו שמצינו במסכת דרך ארץ פרק ראשון ב”ר יוסי ב“ר תדאי איש טבריא, אשר הבהיל את רבן גמליאל בשאלת הקל וחומר שלו: מה אשתי שאני מותר בה אני אסור בבתה, אשת איש שאני אסור בה אינו דין שאהיה אסור בבתה? (שלפי"ז יכול אדם לקחת לו אשה רק בת גרושה או אלמנה פנויה) – אמר לו רבן גמליאל: צא ופרנס לי כהן גדול (שאסור לו לישא גרושה או אלמנה וא“כ לפי הק”ו ההוא – גם בת שלהן, ויוכרח הכהן הגדול להשאר פנוי אשר לא כתורה) ואני אפרנס לך העולם כלו, ונידהו רבן גמליאל בעבור זה – אם אמנם כח הקל וחומר ההוא ק”ו של שטות שיש לו פירכא) ואינו יפה מכח הק“ו של הבדחן האחד האומר לחברו: אברר לך מן הדין שיש לי רשות לשלוח ידי בכיסך, וק”ו הוא: מה כיסי שאין לך רשות בו, יש לי רשות בו, כיסך שיש לך רשות בו, אינו דין שיהיה לי רשות בו? – והשני המעיז פניו עוד יותר לומר לשכנו הקרוב אליו: אני מותר באשתך מק“ו: מה באשתי שאתה אסור בה אני מותר בה, באשתך שאתה מותר בה אינו דין שאהיה מותר בה? – כ”ז הוא רק משחק היקשים הטעיים, ובכ“ז הביא את רבן גמליאל במועקה, כי לא מצא מענה נכון ע”ז ורק בשצף קצף החרם נתפטר ממנו, כי בהיקשים כאלה אך שערה דקה מפסקת בין המדומה ובין האמתי, ועם התול ושחוק אין מדקדקים כחוט השערה.

*) אשר דרשו על דברים ידועים בל“ז רק בדרך חדוד ופלפול או על ענינים הפוכים בנושא אחד שביטולו נראה וניכר והיה אך לחדוד ממש כמעשה הסטואיקים בהיקשים הטעיים שלהם. החכם רא”ל בספרו „סניגור“ צד 138 הולך ומונה י“ב מיני ק”ו של מעשי חדודין כאלה הנמצאים בתלמוד.  ↩

רבים אומרים כי קריזיפ כתב באמת ספרים רבים על מלאכת היקשים הטעיים.  ↩

הוא היה חכם כולל כל המדעים שבעולם המוחשי והרוחנ‘ ואמרו עליו כי כתב ארבע מאות ספרים בחכמה ובתבונה ובדעת. למודיו בחכמת הטבע ובמה שאחר הטבע שוררו בכל העולם שני אלפים שנים בכל בתי מדרש החכמות, חכמי דור דור ונבוניו שקדו על ספריו, והיו דבריו להם ככתובין וכמסורין מן השמים, באין פוצה פה ומצפצף לנגדם. גם בקרב חכמי עמנו, ביחוד מימי הרמב“ם ואילך, היה הפילוסוף הזה כאורים ותומים, ובדברו שאלו חכמינו כאשר ישאל איש בדבר אלהים – „כאלו מאריסטו תצא תורה, אמר הרמבמ”ן, ודבר ה’ מבן ניקומכוס“ – הרמב“ם וסיעתו חתרו בכל עוז לבקש ולמצא תורת אריסטו בספרי קדשנו ובאמונת דתנו, עד שאפילו סודות מעשה בראשית ומעשה מרכבה מצא הרמב”ם רק בדמיונות אריסטו. אם אמנם בכל משך שני האלפים שנים הרהיבו מבקרים אחדים קדמונים כאחרונים כה וכה לתת דופי ושמצה גם בפילוסוף הזה ובחכמתו: דיוגינס די לאערטאס וציצערון ופלוטארך יגעו ועמלו לברר סכלות אריסטו והבל גאותו וגאון רהבו, וספרו עליו כי בגודל קנאתו ושנאתו נגד דימוקריטוס חפץ לדון בשרפה כל ספריו, ואך אמידיס ופליניאס עצרו בעדו להפיק זממו הרע, בערכם לעיניו כי יהיה ללא הועיל מאחר שנמצא העתקות מספר דימוקריט אצל כל העמים, ואי אפשר להשמידם מתחת השמים. ויש אומרים כי אריסטו בער באש קנאתו נגד כל הפילוסופים שקדמוהו. במאה הט"ז התערב הצרפתי Pierre Ramus בויכוח בשבת תחכמוני לברר שכל מה שכתב אריסטו הוא שקר וכזב, וכתב על הענין הזה שני ספרים, ורצו לנדות אותו, שכן באמת כמה פילוסופים נוצרים כמו קאמפאנעללא וכן וואניני ואחרים נשרפו ונחרמו על אשר ערב לבם לחלוק ולהשיג על דעות אריסטו. עד שבאו הפילוסופים קארטעזיוס ושפינוזה והכו את הפילוסופיא של אריסטו רסיסים כשבר נבל יוצרים.  ↩

רוב הפילוסופים הקדמונים הורו את חכמתם בשני דרכים: בדרך הנגלה (exoterisch) לתלמידים שלא נכנסו עדיין לפרדס, ובדרך הנסתר (esoterisch) לתלמידים העומדים לפני ולפנים. ראה עכ“ז Plessing בספרו Memnonium ח”ר צד 525, ועוד Stark בספרו Gesch. d. chr. Kir. פרק רביעי.  ↩

מסופר על אריסטו (עיין Reallexiou של Funke) [Real Lexicon – הערת פב“י] כי כאשר נלאה למצוא סבת עלית ונפילת מי הים (Ebbe und Fluth) התחמץ לבבו בקרבו ובמר רוחו הפיל א”ע אל הים וימת.  ↩

מיַסֵד כת הפילוסופים (Skeptiker) אשר הטילו כל דבר בספק, באמרם שאין אתנו יודע עד מה בברור גמור, ואין ביכלתנו לא לחַיֵב איזה דבר כאמתי בברור ולא לשלול אותו כשקר מוחלט. ומרגלא בפיהם לאמר על כל: מי יודע? – וידענו דעת קצת חוקרי תנ"ך כי מחבר הספר „קהלת“ היה מן כת המספקים האלה, ופוסח על שני סעפים היוצאים משני בתי מדרש היונים, מקצה מזה על שיטת אפיקורס, ומקצה מזה על שיטת הסטואיקים, על כן דבריו לעו וסותרים זה את זה, כי אמר הכל בדרך אולי, ומטרת חקירותיו היא: מי יודע או יודע שאינו יודע או אינו יודע שיודע או אינו יודע שאינו יודע.  ↩