אותן עשרים שנה, שעברו מיום מותו של טשרניחובסקי ועד היום, לא היו שנים של חיקור מיוחד ועשיית אזניים לשירתו. אין לומר שהיא נזנחה או שהניחוה בקרן זווית. אדרבה, עשאוה לימוד-חובה בבתי הספר וקצת גם קראו בה קריאה של רשות, ומבקר אחד או שניים ייחדו עיונים חשובים בה, ואף זכרוֹ הועלה כל שנה ביום פטירתו. אף על פי כן אנו חשים, כי המשורר ושירתו ראויים היו לטיפול אחר. ואין טרוניה זו על עצמנו באה רק משום שיש בכך פגיעה במצוות כיבוד-אב, שכן היה מאבות השירה העברית החדשה, ואין לזלזל גם בחובה זו; אלא קודם כל משום שיש כאן קיפוח הבן ודלדול מחיתוֹ של הדור. כי שירת טשרניחובסקי היא מקור של שפע, בחינת “מים עמוּקים ידלם איש-תבונה”. ובה גנוזים ערכי רגש ונוי נצחיים. עשרים שנה אלו הוסיפו לה וַדאוּת וקיימוּת. הזמן חזר וגילה את גרעיניותה, ששני דורות ניזונו הימנה.

טשרניחובסקי לא נתקבל בשעתו על ידי נוטרי כרם השירה העברית במחיאת כפיים, אלא במחאה מצד רבים מהם. הוא היה גפן זרה קצת. זן, שלא היו רגילים בו. ובריינין צריך היה לתת לו שטר-המלצה ו“הסכמה”. אפשר לומר, שמעולם לא חולל משורר מהפכה בספרותנו בשירים שקטים כמו טשרניחובסקי. הוא לא הוציא שום מינשר. אם ייחסו לו איזו ”פרוגראמה" יוונית, זה היה לאחר זמן, כשכבר נתאזרח בספרות. אך בתחילתו שר בפשטות נוגעת עד הלב:

נֵצֵאָה נָגוּרָה שַׁאֲנַנִּים

כְּתֹם עִדַּן קֶרַח וּכְפוֹר,

כִּזְרֹחַ הַחַרְסָה בַּגַנִּים

בִּנְאוֹת דִשְׁאֵי עֹנֶג וָאוֹר –

ודווקא קריאה זו לצאת ולגור שאננים וליהנות מן הטבע היא שהסעירה את הדור, אך היא גם שהיפרתה אותו ועוררה בו אהבה לחיים ורצון לפריקת עוֹל שיעבוד. כי החידוש לא היה בקריאתו לחיים חדשים, אלא בזה, שהיה טיפוס אדם חדש, שנתגלמו בו מאוויי ההתחדשות של בן-התקופה. אך ככל משורר יהודי גדול, שצמח ועלה מנבכי האומה, היתה סגולה זו רק קו אחד בקלסתר פניו. עכשיו, כשמסילת חייו מבהיקה לפנינו ואנו מחזיקים בידנו את כל כתביו, בולט קוצר-דעתם של המגדירים למיניהם, שראוהו כמין “יווני עליז”. הם נטלו תג בודד מדמותו הססגונית ועשאוהו כמין סמל לכל אישיותו הפיוטית. כיום אנו יודעים שטשרניחובסקי היה גם יהודי עצוב, והרינו עומדים משתאים מול פני החזיון, שדווקא טשרניחובסקי, שלא הרגיש טעם גלוּת כחבריו ולא ידע קרע בין יהדות ואנושות ולא עבר את סף בית המדרש – דווקא הוא כאילו חזה מבשרו את כל גלגולי ההיסטוריה המארטירולוגית של האומה ונתן לה ביטוי מופלא ונרגש כל כך! אם ביאליק היה בענין זה בחינת “מצוּוה ועושה”, הרי היה טשרניחובסקי בחזקת “אינו מצוּוה ועושה”. שהרי לא הביוגראפיה האישית שלו הכשירתו להיות לפה ל“קידוש השם” ולשפוך את זעמו הקדוש על פורעי כל הדורות, אלא הביוגראפיה הלאומית, הזדהותו שבאה אליו בסוד הדם ובנתיבי המסתורין של המורשת. הוא לא דילג על שום תקופת יסורים, אלא קיפלן כולן בנפשו. ואין צורך להזכיר עד כמה חי וכאב ושר וחתך ניב לנפתולי התחדשותנו במולדת, על כל ההוד ועל כל המורא שבהם, בימים ההם, החל משירי הערש וכלה בשיר האבל והצער למראה מיטב בנינו הנהרגים על משמר המולדת, שבו קונן באירוניה מרה:

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד.

חרוז, שהזכיר לנו את הפסוק ב“איכה”:

רְאֵה, ד', וְהַבִּיטָה, כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה.

אכן, כשם שהיה משורר הגבוּרה והגאולה, כך היה משורר הצער, צער היחיד וצער האומה והעולם.

טורים אלה צרים מהכיל את חומר-ההוכחה לחיזוק האמור, ואף אין זאת כאן הכוונה. אבל בפתח החוברת, שחלק ניכר ממנה מוקדש להערכת טשרניחובסקי, מן הדין לציין, כי הוא היה ראשון בכמה תחומים בשירה העברית, ולא רק בתכניה וברעיונותיה, אלא במיוחד מצד צורתה, משקליה, מקצביה וחידושי מבנה. כמעט שאין לך סוג או תבנית של פיוט, שטשרניחובסקי לא ניסה כוחו בהם ולא הנהיגם בספרותנו. מלכוּת עשירה ואדירה של צלילים וניגונים, ריתמיקה ומילודיקה, היתה שרויה בנפשו כל ימיו, והוא הנחיל אותה לשירתנו בתשוקה גדולה ובאהבה רבה, כשם שהכניס לאהלנו מאוצר השירה הקלאסית ומן האֶפוס העולמי בתרגומיו הנהדרים.

ודאי, הנגינה, הקרויה “אשכנזית”, היתה כאן בעוכריו ובעוכרינו. הרבה מן המוזיקאליות שבשירתו נתקפחה בשל המעבר ל“הברה הספרדית”, ואין בן-דורנו יכול לטעום בה את הטעם המלא של שירת טשרניחובסקי. אך זוהי צרת משוררים רבים של אותה תקופה.

כאז כן עתה רעננה היא שירת טשרניחובסקי ומלאה “חזיונות ומנגינות”. היא, שהיו לה פירות לשעתה וקרן קיימת לדורנו ולדורות, משופעת בנכסי חינוך והנאה. אך כל שירה טעונה טיפוח והסבר חדשים מפקידה לפקידה. יש צורך להאיר אותה מכל צד, להבליט את יסודותיה החיוניים, את חינה וערכה, והעיקר – להמציא אותה בשלמוּתה לפני הקהל. כי לצערנו, אין כתבי טשרניחובסקי מצויים, פשוטו כמשמעו, בידי התלמיד והקורא, מפני שאזלו מן השוק ורק יצירות בודדות מהן ניתנות להשגה. מחובתו של הציבור, וקודם כל של ציבור הסופרים והמחנכים, לשקוד על הוצאת כתבי טשרניחובסקי בשלמותם ובמהדורה עממית, כשם שמחובתם להוציאם במהדורה מדעית, כדי להעמידם על נוסחם הנכון ולעקור את השיבושים, שנשתרבבו לתוך שירה לאומית ואנושית זו, שגדוּלתה כתפארתה.

חשוון תשכ"ד

גם המוות, המרכך ניגודים והפורשׂ סוכת שלום על המת, אינו צריך להעלים את האמת, כי שנוי במחלוקת היה האיש הגדול הזה בתוכנו. כמה גורמים היו לכך: קטנוּת מוחין, קנאוּת לדת, יריבוּת פוליטית, חיִץ מסוים בין בובר ובין המתהווה במדינה, ובמידה ניכרת – אף שוני תפיסתו בתחום היהדות, החסידוּת והציונות. מישנתו הפילוסופית הכללית, ככל מישנה פילוסופית עמוקה, היתה ענין למעטים, ליחידים, ואינני סבור, שמילאה תפקיד מכריע במחלוקת זו אצלנו. תורתו קנתה לה שביתה בעולם הרחב והוציאה לו מוניטין בקרב תיאולוגים וכמרים נוצריים. בספירתם של אלה הוא השפיע השפעה כבירה והיה נערץ עליהם כהוגה-דעות דתי, המגשר על פני היהדות והנצרות. גישור זה נכסף ביחוד אחרי מלחמת העולם השניה ורצח ששה מיליון יהודים, שהביאו מצוקת-נפש לרבים מטובי האנושות, אשר שאפו להתקרבותן של שתי הדתות כקצת כיפורים על הפשע הנורא. גם עובדה זו, שנזדקרה סמוך מאוד לשוֹאָה, לא הוסיפה להבנה ההדדית. ביחוד לא נעמה לרבים היאחזותה של גרמניה העקובה מדם בדמותו של בובר ובתורתו כבאמצעי למירוק פשעיה ולהחזרת שמה הטוב.

אולם לא רק עכשיו, כשנשלם מעגל חייו של בובר ואנו רואים אותו בלא מסכים וצעיפים, אלא גם בעידן המחלוקת היו רבים מאוד, תלמידים וקוראים, שכיבדוהו והעריכוהו, השכימו לפתחו ונתבשמו ממחשבותיו, אפילו לא הסכימו לכל דבריו. עצם ישיבתו בתוכנו, בבירת ישראל, בימי המצור בירושלים כבימים רגילים, הרעיפה בטחון רוחני. שהרי מה מועטים הם אלה, שאנחנו מאמינים באמת ובתמים, שנוכל לשמוע מפיהם דבר-חכמה או נלמד מהם משהו, שיסייע בידנו להאיר טפח של אפלה בנפשנו או מחוצה לנו. אולם בובר היה אותו אדם, שאל דבריו ניגשת תמיד ביראת כבוד, ושום אכזבה קטנה או גדולה לא ריפתה את מתח ציפייתך בפעם השניה והשלישית והרביעית. זהו הישג, שמעטים בעולם זוכים לו, כלומר, מתן אֵמון מראש בדברי סופר והוגה-דעות, לא מתוך הערצה עיוורת, אלא מתוך נסיון והכרה, שאגוזיו ראויים לפיצוח, שכן לעולם תמצא בהם גרעין זן ומפרנס. וכשם שהיה איש חד-שיח, ההוגה בינו לבין נפשו, כך היה איש הדו-שיח, היודע לא רק להשמיע, אלא גם להקשיב ולהוליד מחשבות בקרב היושב נכחו. זיו פניו וברק עיניו, שהטילו אימת-מה על המשוחח עמו, הם גם שעודדוהו כעבור שעה קלה.

יהודי אירופה המזרחית לא התפעלו מחסידותו של בובר ולא מפירושיו. הם הכירו זרם זה במקור מוצאו ובביטויו המציאותי. פרשנותו נראתה להם מעושה, מסוּפרתת, לא-יהודית במקצת. ובוודאי שצדקו אלה, שמתחו ביקורת על תפיסתו של בובר בתחום זה. אולם אף ביקורת זו לא יכלה להתעלם מן ההפריה הגדולה שהיפרה בובר גם שדה זה. ולא במקרה היו אף המבקרים נמנים תחילה עם תלמידיו. ה“איך” של בובר היה לא פחות חשוב מן ה“מה”. כוח-קסמים היה בלשונו הגרמנית, שהיתה בה מין אחדות של פיוט ודיוק, והוא שלכד ולקח שבי. שנים צריכות היו לעבור עד שהקסם הזה פג וכוח-השיפוט העצמי השתחרר מאבהותו של בובר.

הנוער היהודי במרכז אירופה, בגליציה ובבוקובינה, שניעור אחרי מלחמת העולם הראשונה כמתוך ביעותי חלום והתחיל עושה חשבון עולמו, נתפס לבובר ול“נאומיו על היהדות”. “השומר הצעיר” בימים ההם, שהיה תנועת הנוער היהודית הכוללת, הלך אחריו. ב“קהילייתנו” שהוציא קיבוץ “השומר הצעיר” בכביש חיפה-ג’ידה, כלולה רשימה בשם “יום במחצבה” והיא מעין מכתב מיום 2 בנובמבר 1921 ובו הדים מעניינים להשפעתו של בובר. הכותב, החותם בשם אליהו, “תלמידך וידידך”, נענה לבקשתו של בובר לכתוב לו “מכתבים מנבכי הממשות”, ומתאר לו “יום אחד ממציאותי בכאן”. וכך הוא אומר בין השאר:

אם ישנה יד יוצרת, המאחדת שלושה דורות – למן ההתלהבות של הקונגרס הראשון, דרך הדור שנתכנס סביב “שלושת הנאומים” שלך, ועד הדור “המגשים” של היום – ידך היא זו. אתה הוא האיש, שהיה מדריך מן ההכרה דרך ההתחדשות אל ההגשמה. והיום גם היום עומד אתה בתוך ההגשמה: הנה תאציל מכוחך עלי, וכעבור שנה, בעצם הלילה של ערב השני לנובמבר, הנני רואה את פני התאריך הזה פחות לועגים. יד ושם לך בהגשמה לא פחות מאשר לי, המתאמץ להוציא מגופו עבודה שלמעלה מכוחותיו. והיה כאשר אתקע פעם את האֵת באדמתי – לא אשכח עליך.

ואין זה אלא רסיס אחד. בעתונות ובכתבי העת של הימים ההם, ואף מאוחר יותר, אפשר למצוא רישומי השפעה רבים ועמוקים של בובר על הנוער. קל וחומר שהיהדות המערבית אם תבדוק את נפשה לאורו, וראתה, “והנה גם הרבה מאוֹרם ממנו ובשלו הוא”. יהדות זו, שיצאה לבקש את כוכבה, מצאה אותו בעזרת מדריכה בובר, שהיה לה גם מצפן וגם מצפוּן. מקור לא-אכזב היו בשבילה בשנות ההתעוררות ההן, כתבי בובר, כגון “אגדת בעל-שם”, “סיפורי ר' נחמן מבראצלאב”, נאומיו על היהדות ו“דרך הקודש”, כתב-העת “דר יודה” וכיוצא באלה עשרות עבודות, שבהן חינך את יהודי מערב אירופה על ברכי הציונות. הוא חשף לפניהם לא רק את המאור שביהדות, אלא גם המאור שבציונות, העמיק אותה והרכיב בה ערכים הומאניים אוניברסאליים, שהעניקו לה כוח-משיכה אינטלקטואלי עצום. במשימה זו עמד משנת ה-19 לימי חייו, עת ערך את השבועון הציוני של הרצל “די וולט” ועד ימי השתוללותו של הנאציזם ההיטלריסטי, שבהם יצא מגרמניה ועלה ארצה. בתקופה נרחבת זו, שבה נשתלשלה יצירתו ההגותית והפיוטית, פיתח גם את מפעלו החינוכי הציוני, שאין לו אח בתנועה הציונית, אשר נתן את יבולו הגדול, לא רק בגרמניה, אלא גם בצ’כיה. אין לתאר כל אותה קבוצת סטודנטים, שהסתופפה באגודת “בר-כוכבא” בפראג, שעמה נמנו מאכס ברוֹד, וולטש ואחרים, ושהשפיעה גם על קפקא – בלא בובר.

כותב הטורים האלה שמע את שמעו של בובר בהיותו נער ב“השומר הצעיר”. אך בעיקר דבק בו לאחר ועידת “הפועל הצעיר” בפראג, שבה הרצה על עמדתו הציונית-סוציאליסטית ונתגלתה קירבתו הרעיונית לא. ד. גורדון. מנאומו בוועידה נודע לי על ספרו של גוסטאב לנדאואֶר, “הקריאה לסוציאליזם”, שעשה עלי רושם גדול ותירגמתיו שלוש פעמים עד שיצא לאור בהוצאת “עם עובד” לפי יזמתו של ב. כצנלסון ז"ל. בהשקפתו הסוציאליסטית של בובר ניכרים רישומי דעותיו של לנדאואֶר, שלאחר שנרצח כינס בובר את מכתביו והוציאם לאור בשני כרכים.

אין מיצויוֹ של בובר ענין לרשימה קלה. ספרים נכתבו עליו ועוד ייכתבו. כי הוא היה איש אשכולות, חכם כולל, מאותו סוג, ההולך ופוחת בדורנו דור ההתמחות וההתפרטות. ואף על פי שנפשו היתה בית קיבול לתורות ולמקצועות וללשונות רבים כל כך, היה מורגש בו העיכול המופלא והמזיגה היוצרת, שהאישיות וייחודה נבלטו בהם בכל תפארתם. בחתירתו אל ההומאניזם העברי, שיסודו בכתבי הקודש, היה קרוב ביותר אלינו, ונראה לי, שיסוד רוחני זה עוד יפותח ויבוסס וייהנה מהשראתו של בובר, שהמקרא היה זורם ברהטי דמו והילך עליו את קסמיו עד יומו האחרון. עדים לכך מאמציו המתמידים לתרגמו לגרמנית, תרגום, שהוא פירוש ויצירה כאחד.

רוחו של בובר מובלעת בתנועת העבודה מראשיתה. ב“הפועל הצעיר” מצויים מאמרים לא מעטים ממנו וכן הערכות עליו. הוא תרם לה ממחשבתו והשפיע על מפלגת “הפועל הצעיר” בשעתה דרך צינורות שונים. הוא נכבש לצורות החיים החדשות בארץ, עקב אחריהן, הרצה עליהן, עשה להן פומבי. סימפוזיון אחד עליהן אף נתפרסם בצורת ספר, שחשיבותו רבה עד היום הזה. הוא ראה בהן התגשמות “הסוציאליזם האוטופי” שלו, בדמות עֵדוֹת שיתופיות, בדרך ליצירת חברה, שהיא ברית של עֵדוֹת, לפי נוסחו של גוסטאב לַנדאואֶר. יחס זה של קירבה וחרדה לתנועת העבודה נמשך כל הימים. לא תמיד גרס הוא מה שנתרחש בקרבה, ולא תמיד גרסנו אנחנו מה שהוא אמר, הציע ורצה להשיג בתחום המדיני; אולם גם אי-הסכמה זו, שלא גרמה נחת לשום צד מן הצדדים, היתה מלוּוָה זיקת גומלים, פעמים מפורשת ופעמים חרישית.

נסתלק מאתנו יהודי גדול ואדם גדול, פייטן והוגה-דעות, מורה הוראה בעניני יחיד וחברה, מחנכם של שני דורות בציונות, נערצם של טובי האנושות, תקוותם של נבוכים רבים.

מישנתו הפילוסופית והחברתית המגוּונת והמורכבת, שנתגבשה על ידו בכל ימי חייו הפוריים, שנמשכו 87 שנה, עתידה בלי ספק לגרות אותנו ואת הדורות הבאים, אשר יפרשוה ויוציאוה לאור. כי רבה היא תנובתו הרוחנית של בובר, וכוחה גדול להשביע נפש שוקקה, לחנך נוער ולעורר עם.

דמותו ומהותו יהיו חקוקות בהוויתנו הרוחנית!

תשכ"ה

סופר נועז היה. בין שהעזה זו הביאה עמה בראשיתו תוצאות קלות, כגון הרומאן הראשון שלו “לבדה”, ובין שהביאה עמה תוצאות נכבדות, כגון “במשעול הצר” – מעולם לא הלך בדרך סלולה.

הוא היה מנושאי משאה של הספרות העברית, ממרחיבי יריעתה וממגדילי שמה ותפארתה. סופר פורה, הקולט את בת-קולה של השעה ומבטאה. קליטתו, וביחוד אופן ביטויו, היו מיוחדים תמיד. למן “לבדה” דרך “במשעול הצר”, שהיה מיפנה גדול במעלה-יצירתו, ועד לטרילוגיה “תולדות משפחה אחת”, שהיא חידוש רב לפי צורתה ומגמתה – העז קבק לשבור לוחות של אחרים ואחר כך של עצמו ולפסול לו תמיד לוחות חדשים. הוא לא שקט על שמריו ולא היה מרוצה מן השלב, שהגיע אליו. חותר היה לעילא ולעילא בלי הרף. ובין אם השיג את מבוקשו ובין לא – מכל מקום שאיפתו לעליה הטביעה תמיד איזו טביעה של רעננות ביצירתו.

ואמנם כשאנו סוקרים בסיקור-עין כולל על פני דרך יצירתו של קבק, אנו רואים מיד נוף מנומר ומנוקד במעלות ובמורדות, בהרים ובעמקים ובמישורים. העליה מן העמק אל ההר איננה באה אצלו לפי סדר שנות חייו; אין לראות את “במשעול הצר” כפרוזדור ל“תולדות משפחה אחת”, אלא כטרקלין מיוחד, כיצירה בפני עצמה. אבל מה שציין את מהלך חייו ויצירתו היה – ההבשלה התמידית, תסיסה שאינה פוסקת ונפתולים עזים להשגת צלילות רבה. ואמנם צלול היה קבק, צלול בביטויו וצלול במגמת נפשו. וגם בשנותיו האחרונות, כשהובלטה בו הנטיה הדתית, היה הוא מן המעטים, שלא עירפלו את אמונתם ולא עמעמו את יצירתם. הוא לא הסתער על הקורא ולא אחז בציציות ראשו למען הטותו בחזקה לצד הכרתו ואמונתו, אלא ביקש להשרות עליו רוח חדשה. לא הקל על עצמו את המלאכה, אלא רקם רומאן משולש הכרכים מתון-מתון, ובדרך פדגוגית מובהקת וחרוצה רצה להשפיע על הקורא ולהראותו מראה העבר וההווה באספקלריה אחרת. ובמידה שהצליח להתגבר על היסוד המגמתי שב“תולדות משפחה אחת” ולהזריח עלינו אורה של יצירה בכמה פרקים נבחרים ובכמה דמויות מובהקות – נעשה הדבר בכוח התכונה המוטבעת בו: תכונת הצלילות. היא גברה גם על נטייתו האחרונה למסתורין.

הקורא הרגיל הרגיש בדבר מיד להופעתו. הוא שילם לו שלמי-תודה פשוטים ויקרים ביותר: קרא אותו עד תומו. ואם אמנם לא תמיד יכול דבר זה לשמש קנה-מידה לערכה של יצירה, אבל הוא משמש תמיד יסוד לכל ספרות, שכן ספרות הנקראת ע"י רבים היא ספרות חיה. מבחינה זו היה קבק אחד מיסודותיה הוודאיים של ספרותנו החיה. כל ימיו ובכל שלבי יצירתו היה כך.

קבק זכה בהישגים נכבדים, שלא כל סופר זוכה בהם. הוא היה בן-בית בכמה סגנונים, סגנוני לשון וסגנוני נוף. וכשם שהצליח לצייר את נופה של ארץ-ישראל ב“משעול הצר” על כל פרטיו ודקדוקיו, מתוך בקיאות עצומה ומתוך חדירה נפשית עמוקה, כך עלה בידו לצייר את נופה של רוסיה ואוקראינה. כאילו שני מכחולים היו בידו ושתי מערכות צבעים ושתי דרכי ראייה. וכשם שתיאר את “תולדות משפחה אחת” בסגנון רגיל, יפה ורהוט, כך כתב את “במשעול הצר” בניב עתיק-חדש, שיש בו כדי להפרות ולנובב את הספרות. אינטואיציה גדולה סייעה לו לחשוף בגנזי לשוננו מבטאים חיים וריחות לשון ענוגים ולשבצם יפה יפה ברומאן הזה. זה היה נסיון מרהיב לשים בפי ישו ובני דורו שפה ההולמתם כל כך, שהיא צמודה לדמויותיהם של הדוברים בה ולתקופתם ללא כל חציצה שהיא. והנסיון הצליח להפליא. רק גיבורי “אהבת ציון” למאפו דומים לכך מבחינת ההתאמה בין זמן ההתרחשות ולשון הנפשות הפועלות.

הרבה כוחות היו תוססים בקבק, שלא הגיעו לידי גילוים המלא. אך מקצתם מצאו להם ביטוי מבורך גם בשדה ההוראה, העסקנות בעניני תרבות וחברה ותרגום.

הוא היה רומאניסט גדל-היקף ואחד הבנאים החרוצים והמאומנים של ספרותנו.

תשכ"ה

שטיינמן הוא סופר-סגולה. הוא מביאנו תמיד לידי התפעלות: בשפעת רוחו, בעֵרוּתוֹ לכל המתהווה בתחומי חיים ויצירה שונים, בלשונו המקורית והאביבית, המוציאה תמיד ציצים ופרחים חדשים, בברכת הנביעה וההבעה, בכושר-הצלילה לתוך סוגיות קטנות וגדולות, בכוח הצירוף והצריפה, ועל הכל – בחזונו האנושי, המזלף בּשמי חג על הוויות יום יום.

ואלה אינם אלא ראשי-תיבות לתכונות גדולות ועשירות של שטיינמן הסופר, שלא אוכל לפרשם כאן באריכות הרצויה ומקצתן פורשו במקום אחר.

שפעת-רוחו מייחדת אותו בדורנו. הוא מעין הנובע תמיד מחשבה והרגשה, עיון-עולם ומדרשי חיים, בינה ביחיד ובכלל, חקר-ההוויה ובדק-ההווי. אין שום נושא אנושי זר לבת-המחשבה שלו, והיא מלפפתו ליפוף של אהבה ותוכחה כאחד. בדפוסים רבים ייצוק את כל אלה: בסיפור ובמסה, בחרוזים ובמאמרים, בהערכת קדמונים ואחרונים, בתגובות-של-עראי וביומנים, בזכרונות ובמחקרים.

עֵרוּתו החריפה שומרת עליו מפני ההסתגרות במגדל-שן, כי על כן הוא מבעלי התגובה, המתרשמים מן המאורעות לחיוב או לשלילה ומביאים אותם לבית דינו של השכל והמוסר. אין שטיינמן גורס נייטראליות לא בעולם האצילות ולא בעולם העשייה. מה שקיים ומה שמתארע הוא טוב או רע, יפה או מכוער, ראוי לברכה או לקללה. ושטיינמן ניצב תמיד על מיצפה גבוה, על הר, אם על הר-גריזים או על הר-עיבל, ומשם ישלח דברו. והכל נוגע לנפשו: אירועים בחברה ובמדיניות, בספרות ובאמנות, בכלכלה ובמסכת נימוסים.

לשונו המקורית זורחת כאבני החושן והאֵפוד. היא מתגוונת תמיד מתוך עצמה מחדש. כל מאמר וכל מסה מוסיפים על הראשונים, מגלים גנזי ביטוי וציורי-סגנון עתיקים ומרדדים גם חדשים על סדן העתיקים. אפילו הבקיאים והידענים חייבים לעיין יפה באוצרו הלשוני של שטיינמן, שנשורת שהוא משיר דרך אגב טעונה לימוד. מבחינה זו פזרן הוא, ובכל שעת-כושר יעניק מרוב טובו.

שטיינמן הוא ממשפחת האמודאים הצוללים למעמקים. החזיונות הנראים על פני השטח אינם אלא סימנים לשרשיהם הטמירים, שיש לחשפם. כל שאיפה לתיקון מחייבת חשיפה, שבלעדיה לא ברור הענין הצריך תיקון ואין לדעת את דרכי התיקון. יש, כידוע, סיבות קטנות המחוללות תוצאות גדולות, ולכן אין לזלזל בעוּבדות של מה בכך, המורות על אפשרויות-שבכוח. פירותיה של העמקה זו בראיית תופעות החיים והיצירה ובהערכתן, ששטיינמן מגישם לפנינו לעתים קרובות, כבר נעשו נכסי-צאן-ברזל של דורנו ושל כל אחד מאתנו.

שטיינמן מאיר כל הימים את חיינו באבוקת-חזונו הלאומי והאנושי. לעתים קרובות יהגה בתולדות אדם ויבליט חלקם של עריצי-עמים בקלקלתו של עולם או יעביר תחת שבט הביקורת תפיסות משובשות על ערכם של גיבורי-דמים ותעלולי-מלכים. מסקנות התבוננותו משמשות לו קו ומשקולת גם להוויה, לעם ישראל ולמדינת ישראל. ואף על פי שפרקי כתיבה אלה רוויים לא-אחת פסימיזם, משום ששטיינמן רואה את כל הרע והנשחת, שירדו בשל כך לעולמנו – בא חזונו ומפייס אותנו: מה שהיה איננו דין שיהיה. בבית-גנזיה של ההיסטוריה העתידה ישנם אוצרות של טוב ויופי, שעדיין לא הגיעו לכלל התגשמות, ואם נרצה ונשאף אליהם – נשיגם. כך בספירת האומה וכך בספירת האנושות כולה. על דרך זו מלביש שטיינמן את חיי החולין מחלצות חג ומדליק על ראשינו נרות של תקווה ואמונה. וכדי לבסס אמונה זו בטוב, הקדיש רבות משנותיו לגילוי המאור שבחסידוּת אצלנו וגם שבחסידות-של-אומות-העולם. ללמדך, שהעולם בנוי גם על חסד וטהרה, ואיננו, ולא היה, כולו חייב.

תודות רבות אנחנו חבים לו לשטיינמן על ההתעוררות שהוא מטיל מזמן לזמן, על מתנות-הרוח שהוא מעניק לנו, על האריסטון הלשוני שהוא מגיש לנו ועל כל המשובח והזיוותני שאנו נהנים ממנו.

אדר תשכ"ב

הוא היה אחד מאלה, שאין להם ביוגראפיה “מעניינת”, זוהי פרשת-חיים של צעיר בישראל, שלידתו בווֹלין וגידולו וחינוכו בארץ, שקיים בגופו כל מה שהוטל על דורו. היה חבר קיבוץ בית-הערבה, אחר כך היה פעיל בהדרכת “המשמרת הצעירה” של המפלגה, ערך כלי-מבטאה “על המדוֹכה”, הפיץ בכתב ובעל פה תורת ברל כצנלסון והוציא חוברות הסברה בשם הוועד הפועל של ההסתדרות. בכל 41 שנות חייו לא הופנה אליו כל זרקור או מצלמה. הכל התרחש אצלו בחשאי: אירוע משפחתי, מחלה, עזיבת מקום עבודה, קבלת מקום עבודה חדש, מצוקה חומרית שבינתיים, עקירה מדירה לדירה, פלוגתה קשה עם חבר – כל אלה היו עטופי מסתורין. אפילו את כתובתו הפרטית לא היה מוסר אלא בשעת-הדחק, ולאחר שרכש לו תיבת-דואר קבועה עם מספר, ביקש לשגר כל דבר באמצעותה בלבד.

כל זה – כלפי חוץ. אף נפשו שלו היתה זירה לנפתולים ולאירועים, למכאובים ולחשבונות נוקבים. מעולם לא ידע שלווה מהי ולא שובע רצון. הוא היה ממשפחת השותקים. כשפגשת בו ולא פתחת בשיחה, יכולת לעמוד מולו שעה ארוכה תוך דממה מעיקה. לו לא איכפת. אדרבה, כאילו נהנה מן המועקה. רק לאחר שדובבת אותו בנושא מן הנושאים, או שהיה לך איזה ענין מעשי, הנוגע לו, היה נענה ומדבר. הוא היה מלא ודחוס עד להתבקע, ורושם היה בך, כי זה-לא-כבר גמר איזו התנצחות עם עצמו, שלא יצא ממנה בשלום. שכן הוא היה לפי טבעו איש החד-שיח, ולא רק בשעת התיחדות עם עצמו, אלא אף בשעה שדיבר עם בן-שיחו. לפיכך היתה שיחת-שניים מתפוצצת באמצע, אם לא התחכמת להפסיק אותה בעוד מועד או להשׂיאה לענין אחר.

אך הוא היה אדם, שדעותיו לא רק קבועות וברורות, אלא גם מכוונות את חייו. השכלתו היתה רחבה וכל יום היה מוסיף דעת. כל מה שקרא – והוא הרבה לקרוא – נעכל ונמזג בדמו או נפלט החוצה, כשלא היה לפי רוחו וטעמו. הוא היה בעל מוח פעיל תמיד. מעולם לא נרדם. כל מאורע בעולם הגדול ואצלנו היה מרעיד את נפשו. היתה לו דעה על כל אדם שנפגש עמו, קל וחומר שקבע יחס לכל חבר ומכר. הוא היה ישר-לב והיה מביע את יחסו מיד במבט-עין, בהמהום קל, בעוויה מסויימת או גם בביטוי שפתיים.

שנים אחדות השתתף בקביעות ב“הפועל הצעיר” שבעריכתי. הואיל וידעתי את נפשו, נהגתי בו בזהירות יתרה. נתתי לו חירות גמורה. השתדלתי שירגיש את עצמו כבביתו. הערכתי מאוד את כתיבתו. כל מה שיצא מתחת עטו היה רב-ענין. בין אמר דבר משל עצמו ובין הביא דבר בשם אומרו ובין הגיב בחזקה על דעותיהם של אחרים – תמיד היו השקפותיו ראויות להישמע ועשו רושם. כי הוא השכיל לתפוס את עיקרו של ענין, שהיה גנוז לא פעם בצדו של ענין, באיזו פליטת-פה או בפסוק-אגב. בעיה פובליציסטית, פגם בתנועת הפועלים, דעה מוטעית באיזו ועידה סוציאליסטית, הערכת ספר בלטריסטי, הערה על סופר עברי או לועזי, ויכוח עם אידיאולוגיה של התבוללות מודרנית באמריקה, סניגוריה על תפיסה יהודית אורגאנית – כל אלה היה מקפל ברשימותיו המגוּונות והעמוקות, שאי אפשר היה שלא יעוררו תשומת לב. ואלה היו רק גיצים שניתזו במקרה מתחת פטישו. כוחות גדולים היו גלומים בו, שלא באו לידי גילוי.

לשונו היתה לא פעם מחוספסת. מבחינה זו, ולא רק מבחינה זו, היה חוטר מגזע ברדיצ’בסקי, שפגימות סגנונו היו מלאות חן וייחוד. ואם בכל זאת ראיתי לפעמים צורך לתקן איזה שרבוב או צירוף, שלא נראה לי, היה מתרעם קשה, ולבסוף משכתי ידי גם מתיקונים אלה. משום שחשתי, שלא אי-ידיעת הלשון גרמה לתחבירו היוצא-דופן או לביטויים שאינם על טהרת המקובל, אלא נפתוליו עם הדיוק ועם הערפל שבקרבו וחתירתו לעצב דמות-אמת למחשבתו. לא פעם, לאחר שמסר מאמרו לדפוס, היה משגר מכתב דחוף למערכת ובו מחיקת ביטוי או תוספת שורה, שהיה בהם מעין מפתח למנגנון חשיבתו, והעידו על אהבת האמת וליחסו הרציני למלה המודפסת. מבחינה טכנית הכביד הדבר על העורך, אך מבחינה ענינית ואישית נמצאו העורך והעתון נשכרים.

תוגת-עולם היתה נשקפת מעיניו. תמיד היה מכונס בתוך עצמו ונרתע ממגעים יתרים. הוא סלד מפני חיצוניות מגוּונת, מפני קליפות צבעוניות ריקות. הוא חדר תמיד אל הגרעין. היתה בו אצילוּת דמבראשית, שבחלה בכל המוניות וקולניות. הוא האמין בבני-עליה מעטים. אליהם דיבר וכתב. עמהם התווכח בגלוי ובסמוי, כשם שהאמין בתרבות עילית ובספרות מסולתת. הוא התרחק מן השוק הספרותי ההמוני, היצרני והצרכני כאחד, ובז לו.

הוא היה מן הזועמים; אך יותר משזעם על אחרים זעם על עצמו. זעמו היה אינטרוֹברטי, מן החוץ ולפנים. הוא לא תלה את הקולר בצוואר הזולת, אלא בצווארו שלו. הוא היה השעיר לעזאזל של עצמו. הוא הרגיש עצמו יחידי. יחידותו זו נהפכה עליו לאט לאט לבדידות גמורה, וזו הוציאתו מן העולם.

תשכ"ב

במלאת 75 שנה ליוסף וייץ נכתב עליו ככובש העבודה בימי העליה השניה, כעובד בפלחה בגליל, כשומר בכרמי יהודה, כמנהל החווה בסג’רה, כיו“ר הסתדרות הפועלים החקלאים, כנוטע יערות בהרים, כמתכנן נקודות ישוב בתחומם, כמפקח על המטעים, כפעיל בגאולת הקרקע והכשרתה להתישבות. כל אחד מאלה הוא פרק בפני עצמו בחיי וייץ ובחיי הישוב, או פרק משולב בחברו, המקפל בתוכו שפע של עבודה חלוצית, פעילוּת מקצועית וציבורית, יזמה התישבותית והישגים נכבדים. ונכון עשו אלה, שעמדו על תולדותיו ועל מסכת עלילותיו ותיארו את גודל תרומתו לישוב משנת תרס”ח ועד היום, ועד בכלל. שכן וייץ הוא אחד מאותו סגל-חבורה, שבתוך הביוגראפיה שלו מובלעות חטיבות שלמות של מעשים ומאורעות בחיי הישוב העברי בארץ, שהוא היה לא רק מושפע מהם אלא גם משפיע. ולא עוד אלא שישנו סוג אחד בהתישבות, שצלמו של יוסף וייץ טבוע בו, כגון יעורה של הארץ.

על תחומים נכבדים אלה, שבהם פעל וייץ, אין ברצוני להוסיף דבר, הואיל והם ענין למומחים ולבקיאים ממני. אך מרגיש אני, שבתוך כך הובלעה דמותו של יוסף וייץ כסופר. פה ושם מזכיר מאן-דהו גם את כתיבתו ואת עוּבדת היותו סופר, אך הוא עושה זאת בהערת-אגב, כאילו אין זה אלא קו מקרי, צדדי, בדיוקנו של וייץ. ולא היא. וייץ הוא סופר בעל סגנון משלו. אם סופר הוא מי שייחודו ניכר בכל מה שהוא כותב, הרי וייץ הוא סופר. הנושאים, שעליהם הוא כתב, עלולים להטעות: “הגפן”, “עמק חפר”, “התנחלותנו בתקופת הסערה” וכיוצא באלה. הרואה נושאים אלה סבור, שאין כאן אלא עיסוק בסוגיות מקצועיות, “המצטיינות” כידוע, ביובש ובפרוטרוט של דברים. אולם זאת היא טעות. בלי לקפח את הנושא הנדון על ידי וייץ מן הצד המקצועי, כמומחה חקלאי וכבקיא בידיעת הארץ, מצויה בכתיבתו מלחלוחיתה של שירה ומכשרונו של אמן. ראייתו את נוף הארץ, למשל, היא בעיניים כפולות, בעיני גיאוגראף, המתאר כל מקום והסובב אותו תיאור מדוקדק על החי והצומח שבו, על תולדותיו ונסיונות יישובו מחדש; אך עם זה הוא רואה אותם בעיני מי שרוח השירה נוססה בו, המתפעם ממראות ומצבעים ומקולות, ואף מבנות-קול של העבר הרחוק המהדהדות בין ההרים ובמרחבי שדות. על כן אין התיאורים חיצוניים, שיש בהם סימני-היכר גיאוגראפיים בלבד, אלא רישומי נפש, חויות-נוף, שהדיוק המדעי מוסיף להם לווית-חן של אמת אוביקטיבית.

ולפי שראייתו היסודית של וייץ היא ראייה מקראית, זו הראייה, שנטבעה בו בילדותו בקראו את סיפורי התנ"ך, גם אוצר מילותיו היסודי, המזומן לפניו בשעה שהוא מתאר מידבר או ישוב חדש, לקוח מן המקרא. אך אין אלו מליצות מקראיות מוכנות ועומדות, אלא לשון מקראית וקצב מקראי, הממוזגים במושגים, במונחים ובתחביר מישנתיים וחדשים, כדי לעשותם מסוגלים להביע את עניני ימינו. סגנונו העברי של וייץ הוא איפוא עצמיי ומתבלט ברעננותו ובייחודו בכל מה שנכתב על ידו. מן הראוי להדגים, ולוּ דיגומים זעירים, מן השפע הגדול המוכן לפני כל מי שיעיין ברוב פרסומיו.

ברשימה “צלליות” כתוב לאמור:

בפרדס צעיר, שבו עבדתי בימים שלאחר הבציר, צמח לו מגזע עץ-תפוח-זהב בן שנה חוטר “חזיר”, בהעלם עינו של הפועל הראשי. במרוצת הימים עבה, גבה החוטר ויתנשא בענפיו נושאי הקוצים מעלי עץ הרוכב. ראהו הפועל הראשי ויצווה עלי לבערו. משגדמתי את החוטר משרשיו ראיתי והנה קצהו התחתון כפוף כמקטרת וגזעו עד ההסתעפות ישר וחלק. חימדתיו לעשותו מקל-נועם. למחרתו השכמנו, חבורת צעירים, ונשאנו רגלינו ללכת מרחובות ליפו לאסיפת “הפועל הצעיר”, לקחתי את המקל אתי ויהי לי לעזר ולשעשוע בדרך. ואף חזרה ליווני, כי לא שכחתיו ביפו וגם לא נתתיו לחברי מגליל שחשקו בו. מני אז דבקתי בו, עד כי נהפך ברבות השנים למטה בידי. הוא הוליכני בשבילי המחשבה, הפסיעני בנתיבי-המעשה ומעבירני את הארץ לארכה ולרחבה, וכשאני נשען אליו עתה וחש את יציבותו ואת רצונו להמשיך, כי לא עייף ולא שבע סיפוק, אני אומר בלחש: אכן, הרחקת עבור מאז ועד היום, זה ארבעים שנה, וארץ מולדתך… ממנה לוקחת, הרי היא לפניך. קום ועבור.

ובמאמרו “גילת המידבר והערבה” הוא כותב בין השאר על שתי היאחזויות: משאבי-שדה ועין-יהב.

וכבר בצעדים הראשונים ידעו המתנחלים לבטים שלא שיערום מראש. אם קשים היו התנאים לפיתוח מחצבים ותעשיות, לבנין עיר וכו' – הנה שבעתיים קשים היו התנאים לפיתוח חקלאות. – – בחקלאות היה מאבק אורגאני: אדמה קשה, שדופת לשד ולקויית-מליחות, נדוּדת –חול וכאובת-צרורות, ואקלים קשה – חרבון כמעט תמידי, חום לוהט בקיץ וקור צורב בחורף, רוחות זלעפות מקדם, ומים אינם, ואם ישנם במשׂוּרה, הריהם מלוחים. והלכות זריעה ונטיעה, שנקנו בעשרות שנות עבודה חקלאית בצפון הארץ, לא יתאימו לתנאי המדבר, והמתנחל עם מדריכו עמדו לפני תעלומה, שלא זו בלבד שלא הסבירה להם פנים לגלותה, אלא הקבילה אותם בזעף: שתילים שנשתלו בשבט – קמלו בניסן, זרעים שנבטו בטבת – חול כיסם בשבט; שיירים שנשארו והשתלבו – חמסין האביב שדפם, ובלהט הקיץ יבקש המתנחל צל להסתתר בו – ואין.

והנה תיאור של “שדות-מגן בנגב”:

שדות-מגן מה הן? הווה אומר אילנות-יער נטועים בשורות ארוכות מסביב לישובים, כרמים, גנים ושדות, כדי להגן על האדם ועל החי ועל הצומח מרוחות סער וקדים. אלה מלאכי-החבלה של הטבע, הקשים ביותר לאדם ולצומח, ביחוד בארצות התרבות, בהובישן את הלחלוחית, שאינה מרובה גם בלאו הכי, ובהסיען את פרוּדות העפר הזעירות, ונשדף הצמח הרך הרך ונצמק פרי הנטע ונתשש כוח האדם. משב רוחות אלה כשהוא נתקל באילנות, העומדים צפופות בשורות, הוא מתרופף, נשבר ונעצר, כהיתקלו ליד קיר-מגן. אילנות אלה מגינים על הצומח ועל האדם שמאחוריהם מזעף הרוחות, ובהיותם נטועים בשורות ארוכות, מסועפות לכיוונים שונים, לפי כיווני הרוח, כשדרה, הם נקראים “שדרות-מגן”. – – –

כאמור, הדגמות אלו הן מעט מזעיר, שכן כל רשימה וכל מאמר עשויים לספק לנו רבות כיוצא בהן. והלא יוסף וייץ הרבה לכתוב. הוא התחיל ברשימות ב“הפועל הצעיר” בחתימת “בן-פורת” והמשיך אחר כך בפרסום דבריו, בשמו ובעילום-שמו, כמעט בכל הבמות הפובליציסטיות והספרותיות. ואני לא נתכוונתי כאן, אלא לרמוז על קו זה בדמותו היוצרת, על וייץ הסופר ובעל הסגנון הנאה, הנאמן לעצמו תמיד.

תשכ"ה