(תל־אביב, ג' בּתשרי תש"ב)

היתה לי אכזבה נעימה. כּשהבטחתי לחברים כּי אבוֹא, לא קיויתי הרבּה. יוֹדע אני בּאיזוֹ אוירה פּוֹעלים המגַייסים: חברים נאבקים בּיחידוּת וּבחבוּרוֹת קטנוֹת, ואין רוֹאים את הפּרי אשר בּוֹ חפצנוּ. בּאתי איפוֹא רק כּדי להיוֹת עם חברים בּצערם. ולא פּיללתי שתהיה לי שעה של קוֹרת־רוּח. מחוּץ לאוירת־ההתנדבוּת מצאתי פּה עוֹד משהוּ. מתוֹך הנאוּמים – והיוּ נאוּמים טוֹבים ונוֹאמים טובים כּאשר לא שמעתי מכּבר – נוֹכחתי כּי היחידוֹת הצבאיוֹת היהוּדיוֹת נעשׂוֹת מַשתלה של ציבּוּריוּת חיה. לזאת נצפּה. נראה לי שכּינוּס מוּצנע זה מכניס קצת חידוּש בּתעמוּלת־ההתנדבוּת. יש לתמוֹה מדוּע בּא החידוּש בּמאוּחר. אך בּכל ענין הגיוּס יש כּל כּך הרבּה איחוּרים – וגם איחוּר זה הוּא אחד מהם. כּיצד יכוֹלנוּ לחשוֹב שהגיוּס יקוּם ויגדל בּלי תנוּעת המתנדבים עצמם? כּיצד יכלוּ לחשוֹב כּי די בּכך שהמוֹסדוֹת יעשׂוּ את שלהם? אילוּ היוּ נוֹהגים כּך בּימי ההתנדבוּת לגדוּד העברי, בּסוֹף מלחמת־העוֹלם הקוֹדמת – כּלוּם היינוּ מגיעים אז לגדוּדים עברים? הגיוּס דוֹרש אַתמוֹספירה מסוּימת, והיא איננה, והיא תיוָצר קוֹדם כּל על ידי המתנדבים עצמם. האחרים יכוֹלים רק לסייע. אך המתנדבים שלנוּ לא רצוּ להיוֹת מַטיפים וּמוֹכיחים ועסקנים, הם רצוּ להיות חיילים. מבין אני יפה להרגשה זוֹ. גם אנשי העליה השניה לא חפצוּ לעסוֹק בּתעמוּלה. הם בּיקשוּ לעשׂוֹת את המעשׂה הדרוּש, ושהמעשה ידבּר בּעדם. והחייל שלנוּ אמר לעצמוֹ: אם חייל אַתה – שב בּמחנה! אלא שהדבר לא ניתן להם, כּשם שלא ניתן לקוֹדמיהם. יש הכרח בּדבר שהמתנדבים עצמם ישמיעוּ את קוֹלם. אילוּ היתה המלחמה קצרה – ודאי היה כּבר מאוּחר, אך נראה שעוֹד ניתנה לנוּ שהוּת, ועוֹד נספּיק למלא מה שהחסרנוּ. הפּיגוּר שלנוּ – נוֹשׂא מכאיב. כּל אחד מאִתנוּ יוֹדע ללגלג על המאַחרים. כּמה יוֹדעים אנחנוּ לנוּד לדמוֹקרטיה בּאירוֹפּה שהיא מפגרת. עתה נוֹכחנוּ שגם דיקטטוּרה גדוֹלה וחזקה פּיגרה שנתים. ואנחנוּ רוֹאים את נשׂיא ארצוֹת־הבּרית, שאפשר אינוֹ רוֹצה לאַחר, אלא שאינוֹ יכוֹל להכניס את ארצוֹ למלחמה בּלי איחוּרים קשים. וּבמקוֹם נאוּם הפּקוּדה הוּא נאלץ לנאוֹם נאוּמי־שידוּל. ועל כּל הפּיגוּרים האלה בּהכּרת העמים סוֹפגים אנחנוּ, כּוּלנוּ, מכּוֹת. כּל זה אצלם. ואצלנוּ? האין דרך הגיוּס, מאז החל ועד היוֹם, זרוּעה איחוּרים וּפיגוּרים?

החבר שדיבּר לפנַי אמר כּי הוּא “הוֹלך בּלי התלהבוּת, ורק מתוֹך הכּרת חוֹבה אלמנטרית”. אינני רוֹצה להיוֹת בּוֹחן־כּליוֹת. ואם יקוּמוּ שלוֹשים אלף צעירים וילכוּ “בּלי התלהבוּת” – לא יפחידוּני. אדרבּא, ילכוּ בּלי התלהבוּת וּבלבד שילכוּ. אני גם אינני רוֹצה להכריע מה מוּטב: “התלהבוּת” אוֹ “הכּרת חוֹבה אלמנטרית”. בּימי העליה השניה היוּ כּמה מאִתנוּ מחוּלקים. היוּ שאמרוּ לעצמם כּי הם בּאים מתוֹך התלהבוּת ציוֹנית, והיוּ שאמרוּ: לא כן, כּי אם מחמת ההכרח ההיסטוֹרי.

והמחלוֹקת הזאת העסיקה אנשים לא מעט. עכשיו, כּנראה, אפשר שיפרוֹץ בּינינוּ ויכּוּח, מתוֹך מה מתנדבים, אם מתוֹך התלהבוּת אוֹ מתוֹך הכּרת חוֹבה אלמנטרית? וַתרן אני בּכגוֹן אלה. “יתלהבוּ” אוֹ “יכּירוּ חוֹבה”, וּבלבד שלא יהיוּ בּין המאַחרים שאין להם תקנה. אך יש גם ענין כּלשהוּ להתבּוֹנן בּדבר: הצהרה זוֹ על אי־התלהבוּת מה מקוֹרה? שלילת כל התלהבוּת שהיא בּכל מקום? האוּמנם? רוֹאה אני כּמה חברים המכריזים על אי־התלהבוּתם, וּבדבּרם על ענינים אחרים אינם מסתירים את התלהבוּתם. הנה ישבתי בּמסיבּה ציוֹנית רפּרזנטטיבית ושם דיבּרו חברים ותבעוּ התלהבוּת למלחמת רוּסיה (אגב, הם אמרוּ: כּלוּם תוֹבעים אנחנוּ את הבּעת היחס הזה מתוֹך עניניה של רוּסיה? מתוֹך עניניה של הציוֹנוּת אנחנוּ תוֹבעים את הבּעת האַהדה וההתלהבוּת).

וּלפיכך אני שוֹאל: אם מוּתר להתלהב למלחמת רוּסיה בּהיטלר, מדוּע אין להתלהב למלחמת יהוּדה בהיטלר? הייתי מסכּים להוֹציא ממלוֹנינוּ כּל התלהבוּת. המלחמה היא טרגית בּיוֹתר. כּל חייל יוֹדע מה קשה היא. ואיננוּ יוֹדעים איך תיגָמר. וגם הגמר הטוֹב איננוּ גמר. ועוֹד יהיה צוֹרך להוֹסיף וּלהילָחם. כּך, יש לנהוֹג זהירוּת בּהתלהבוּת. אך כּשאַתה רוֹאה כּיצד שוֹפעת ההתלהבוּת למלחמת החייל הרוּסי ואין התלהבוּת למלחמת החייל היהוּדי, רשאי אתה לתמוֹה. לבּי מתקוֹמם כּנגד זה. האם נוֹפל הטוֹהר של מלחמתנוּ ממלחמתוֹ של מי שהוּא אחר? האם “מטרוֹת המלחמה” שלנוּ הן פּחוּתוֹת בּתכנן הלאוּמי והסוֹציאלי משל מי שהוּא אחר? האם מפּני שאין מאחוֹרינו מַעצמה גדוֹלה המצַוה עלינוּ ללכת ואנחנוּ, כּוּלנוּ, הוֹלכים מתוֹך התנדבוּת בּלבד, מתוֹך הכּרת חוֹבה אלמנטרית, לפי צו פּנימי, האם מפּני שאחרים אינם חוֹלקים לנוּ את הכּבוֹד הראוּי – נוֹפלים אנחנוּ בּעינינוּ? האם נאמנים אנחנוּ פּחוֹת מאחרים על אהבת־החירוּת, על חתירה לקראת עוֹלם חדש וטוֹב יוֹתר? האם כּפוֹעלים, כּסוֹציאליסטים, אנחנוּ פּחוּתים מאחרים? מה טיבה של התלהבוּת זוֹ המשתפּכת בּראש חוּצוֹת, והמכַוונת את זרמה רק אל מה שמחוּץ לנוּ? לא לנוּ, לא לנוּ כּי אם להם הגבוּרה, להם התפארת.

ותמיד כּך. אף אני נלהב להיאָבקוּת העצוּמה והטרגית של רוּסיה. לא הייתי נלהב כּלל וּכלל למדיניוּת הפּיוּס של מוֹסקבה בּמשך השנתים שקדמוּ להתקפת היטלר (ואם לא יהיו כּוֹפים עלינוּ ויכּוּח על העבָר – לא אבוֹא לגָרד פּצעים, כּי לא עכשיו הזמן לחַשב את חשבּוֹנה של אוֹתה מדיניוּת: בּמה עלתה לנוּ, ולעוֹלם, וּלרוּסיה). אך למערכה הכּבּירה של עמי רוּסיה, על אִכּריהם וּפוֹעליהם וּמהַנדסיהם וטייסיהם, אני נלהב מאד. אלא שהתלהבוּת זוֹ אינה תוֹפסת את כּל חדרי לבּי, והיא משאירה מקוֹם לעוֹד התלהבוּת. אני נלהב לכך, שאנגליה לאחר מינכן, לאחר כּניעת אירוֹפּה כּוּלה, לאחר נפילת צרפת, לאחר שנשארה יחידה וּבוֹדדת במערכה – ידעה לעמוֹד בּה. ידעה לעוֹרר אֵמוּן בּעצמה – תוֹך הקרבּנוֹת העצוּמים – ידעה לעוֹרר אמוּן בּאמריקה, וידעה עכשיו להוֹשיט יד נאמנה לרוּסיה המוּתקפת. מה היה עתה גוֹרלנוּ אנוּ, מה היה עתה גוֹרלה של רוּסיה, וּבאיזה מצב היה העוֹלם כּוּלוֹ – אילמלא עמידתה זאת של אנגליה, אילמלא קשיוּת־ערפּה של לוֹנדוֹן המוּפצצת לילה־לילה, אילמלא הסוֹלידריוּת מרצוֹן של הדוֹמיניוֹנים, אשר ויתרוּ על הדרך הקלה של התבּדלוּת וּבלי כּל לחץ וּכפיה הצטרפוּ למערכה. לאחר שאנגליה עמדה כּאשר עמדה – ניתנה האפשרוּת לרוּסיה המוּתקפת להצטרף אל הכּוֹחוֹת הלוֹחמים, וארצוֹת־הבּרית יש להן עתה למי לעזוֹר וּלמי להתחבּר. לא אֵבוֹש ואוֹמַר, כּי אני נלהב גם למלחמה שלנוּ.

זוֹ התחילה לפני ספּטמבּר 1939. הָחֵל מ־19 בּאפּריל 1936 נמצאים אנחנוּ בּתוֹך היאָבקוּת אשר כּפוּ עלינוּ מדינוֹת “הציר”. בּמערכה הזאת עמדנוּ זמן רב לבדנוּ. אחרים גם לא הבינוּ לתכנה. מי האמין לנוּ אז, כּי ההיאָבקוּת שלנוּ עם חַג' אמין היא היאָבקוּת עם סוֹכני “הציר” ולא עם תנוּעת שחרוּר לאוּמית־מַהפּכנית? מי שלח לנוּ מברקי־עידוּד? להיפך, רבּים שלחוּ החלטוֹת־תמיכה לפּוֹרעים בּנוּ. גם הקוֹמאינטרן, גם הקוֹנגרס ההוֹדי, גם אישים חשוּבים. בּוֹדדים, בּלתי־מוּבנים, עמדנוּ במערכה הזאת ולא הרפּינוּ מן הבּנין. וגם הגזירוֹת שניתכוּ עלינוּ, וּמדיניוּת־הפּיוּס מסביבנוּ – לא המיתוּ את עמידתנוּ. האין עמידתנוּ זאת ראוּיה להתלהבוּת?

זכוּרני, היוּ שנים שבּעוֹלם ניתן פּרסוּם רב לעניני סין. וגם אצלנוּ פּרוּ ורבוּ אז מַרצים לעניני סין, כּי “ההתלהבוּת” כּוּלה פּנתה פּתאוֹם לצד ההוּא, ושימשה עדוּת לדעה רחבה, לסוֹלידריוּת בּין־לאוּמית וּלהרגשת הזמן המַהפּכני. אנה פּגה אוֹתה התלהבוּת? האין לדרוֹש שמץ מן ההתלהבוּת הזאת – המבקשת נוֹשׂא – לעניננוּ אנוּ?

וּבדַבּרנוּ על ההתנדבוּת נבקש לראוֹת מהוּ הנימוּק המכריע. יש נימוּקים הטוֹבים כּשלעצמם, אך אינם מספּיקים. מי שטוֹען בּשם חוֹבת העזרה לאנגליה וּמעמיד למוֹפת את האוֹסטרלים – מתעלם מהבדלי המצב וּמן הנוֹפך המר שבּיחסינוּ אנוּ. כּל משתמט יכוֹל להניח על השוּלחן את “הספר הלבן” וגזירוֹת הקרקע – ויהיה גיבּוֹר לאוּמי. עצתי בּכל הבּירוּרים שלנוּ להימָנע מאַנגלוֹמַניה ומאַנגלוֹפוֹבּיה כאחת. ההפרזה היהוּדית בּהערצת אנגליה אוֹ בּגינוּיה – אינה עוֹזרת לנוּ למצוֹא את דרכּנוּ. וגם לחַיילינוּ יש ליעץ: אַל יפּלוּ לתוֹך התפּעלוּת מן האנגלים וּמהליכוֹתיהם, ואַל יפּלוּ לתוֹך גינוּי האנגלים. להכּיר עַם זר ולהעריכוֹ נכוֹנה אין זה מן הדברים הניתנים על נקלה. אוֹמַר דבר שלא קל לאָמרוֹ. גם הנימוּק הגדוֹל והפּשוּט ביוֹתר: מלחמה בּהיטלר – האם הוּא לבדוֹ אינוֹ מספּיק לנוּ? אין אנוּ זקוּקים ואין אנוּ יכוֹלים להרבּוֹת דברים על רצוֹננו בּדבר. אבל אפשר לטעוֹן – וּבצדק – כּי עצם הבּנין שלנוּ בּארץ, כּל צוּרת־התגוֹננוּת יהוּדית כּאן, כּל אניית־עוֹלים, כּל הרחבת ההתישבוּת הרי הם מלחמת־חיינוּ בּהיטלר, וקיוּם ישוּבים סוֹציאליסטיים בּארץ זהוּ מעשׂה אנטי־פאשיסטי העוֹלה בּערכּוֹ על כל הדיבּוּרים האנטי־פאשיסטיים בּקוֹנגרסים האנטי־פאשיסטיים. וקרבּנוֹת בּמלחמה אנחנוּ נוֹתנים דיינוּ וגם מתנדבים נתַנוּ. מה איפוֹא מכריח אוֹתנוּ להוֹסיף וּלהוֹסיף מתנדבים? האוּמנם צריכים אנוּ לרוֹקן את הישוּב מכּל בּחוּר וטוֹב? אַל יתרעמוּ עלי שאינני מסתפּק בּחשבּוֹנוֹת הכּלליים – המשוּתפים לכל העוֹלם המוּתקף על ידי היטלר – ואני שוֹאל לחשבּוֹן נוֹסף. אני מחַייב לעצמי את “האֶגוֹאיזם” הזה. הפּרט יכוֹל לרצוֹנוֹ לעלוֹת עוֹלָה תמימה על מוֹקד, מבּלי לשאוֹל. אוּמה איננה יכוֹלה שלא לשאוֹל מה צפוּי לה.

ואלה המכריזים כּי העם היהוּדי אינוֹ רשאי לשאוֹל שאלוֹת – מי יִפּה את כּוֹחם לכך, על חשבּוֹן מי הם רחבי־לב כּל כּך, וּממי למדוּ זאת? כּל עם שוֹאל. גם האנגלים שוֹאלים, גם הצ’כים והפּוֹלנים אינם חדלים משאוֹל. וּמוּתר לנוּ לדעת כּי יש ויש חשבּוֹן מיוּחד של העם היהוּדי בּמלחמה הזאת. יש גם חשבּוֹן מיוּחד של חצי המיליוֹן יהוּדים בּארץ־ישׂראל בּתוֹך חשבּוֹן העם. וחייב אני לשקוֹל: ההתגַייסוּת הזאת – האם תפחית את כּוֹחנוּ לשמוֹר על היקר לנוּ מכּל אוֹ תגדיל אוֹתוֹ? ארץ־ישׂראל עוֹמדת בּחזית ממש מן הרגע בּו נפלה צרפת ואיטליה נכנסה למלחמה. מאז עמדנוּ כּבר מאה פּעמים מוּל הסכּנה האחרוֹנה, ומעשׂה־נסים הוּא שכּל פעם רחקה הסכּנה לזמן־מה. האין אנוּ שוֹאלים את עצמנוּ: מה יהיה בּבוֹא אוֹתוֹ רגע מר ואיוֹם? אין אנחנוּ טוֹבים מאחינוּ בּפּוֹלין וּברוּסיה – ואין אנחנוּ ראוּיים לגוֹרל קל מהם, אך המאמץ ההיסטוֹרי של העם היהוּדי בּמשך ששים השנים – מה יהא עליו? הרי בּגרעין ישוּבי זה תלוּי בּדוֹרנוּ וּבדוֹרוֹת הקרוֹבים ההמשך הגדוֹל, והשמדתנוּ הרי היא מחיקת כּל התמצית המרוּכּזת של המאמץ הציוֹני והמפעל החלוּצי בּארץ. וּמתוֹך כּך אני מגיע ליתר־התגייסוּת. עם כּל רצוֹני לשמוֹר על הקיים, להוֹסיף עוֹד בּנין, לפַתח עוֹד ענף בּמשק ולעשׂוֹת כּל מה שמצטרף ל“מאמץ המלחמה” התמידי של העם היהוּדי, רוֹאה אני כּי עוֹד יהוּדי מחזיק רוֹבה – הוּא הוּא המכריע בּשעה זוֹ. הוּא יציל עצמוֹ ויציל אחרים.

בּזמנים קוֹדמים היוּ שיקוּלים: משפּחה, אשה, ילדים. המלחמה הזאת מבטלת אוֹתם השיקוּלים. האוּכלוֹסיה הציבילית מוּגנת פּחוֹת מאיש הצבא. כּך הוּא עתה בּכל מקוֹם, ואצלנוּ על אחת כּמה וכמה. אַל נַשלה את נפשנוּ – האוֹיב אוֹרב לנוּ לא רק מעֵבר לגבוּל. וגם כּנגד הגַיִס החמישי בּארץ גדוֹל כּוֹחוֹ של בּעל הנשק הלגלי אפילוּ מבּעל הנשק הבּלתי־לגלי. ואילמלא היינוּ מתחכּמים ומחפּשׂים חשבּוֹנוֹת רבּים היינוּ יוֹדעים את החשבּוֹן הפּשוּט: להרבּות בּמידה גדוּלה בּיוֹתר את מספּר תוֹפסי הנשק כּדת וכדין וּבכל פוֹרמַציוֹת שהן. כּנגד החשבּוֹן האחד והפּשוּט הזה ישנם בּעלי חשבּוֹנוֹת מחוּכּמים רבּים. הרביזיוֹניסטים, למשל, אינם מסתפּקים בּקטנוֹת, ועד שלא יתנוּ להם מן המוּכן צבא יהוּדי שלם, על דגלוֹ ועל פּיקוּדוֹ, אינם מסכּימים. וּלפיכך… אוֹהדים הם את עמדת ד"ר מַגנס, הנכסף לחוֹבת צבא ארצית, שהיא ממילא שוֹללת צבא יהוּדי, ולפיכך הם מסייעים לאוירת־ההשתמטוּת. כּיצד משׂיגים צבא יהוּדי – ודאי ידוּע להם, אלא שאינם מגלים לנוּ. מיוֹם שהמדיניוּת הציוֹנית נעשׂתה לדבר של ממש פּוֹגשים אנוּ יהוּדים אשר תמיד יש להם בּרירה: אוֹ שתתן להם הכּל כּחפצם, כּתוּב וחתוּם, אוֹ שכּל העסק אינוֹ כּדאי להם. והם גם חכמים וגם פּטריוֹטים. הם יוֹדעים להבליט את הפּגם בּכל מה שתעשׂה. אפשר לשער מה היה חלקנוּ היוֹם בּארץ וּמה היה כּוֹחנוּ להילָחם על עתידנוּ אילוּ בּחרנוּ בּדרכּם של אלה אשר כּוֹחם גדוֹל בּדרישה בּפּה וּבפרישה ממעשׂה. מגילת המשׂא־וּמתן היהוּדי בּדבר השתתפוּתנוּ בּמלחמה – ודאי עוֹד תגוֹלַל לפנינוּ בּיוֹם מן הימים. ואזי נדע בּאיזוֹ אוירה דוֹחה ושוֹללת התחיל הדבר. כּל נכוֹנוּתנוּ היתה אך למשׂא. ואפשר היה לראוֹת כּי רק לאחר לחץ בּלתי־פּוֹסק ולאחר תלאוֹת רבּוֹת, כּשלא יוּכלו עוֹד לוַתר עלינוּ, רק אז יזוּזוּ מן העֶמדה השלילית. וּבתוֹך האוירה הזאת, כּשכּוֹחוֹת גדוֹלים בּיקשוּ להיפּטר מאִתנוּ וּלערבּב אוֹתנוּ בּין החילוֹת השוֹנים, נוֹצרוּ למרוֹת הכּל קמעה קמעה עמדוֹת יהוּדיוֹת. ואם משׂרד המלחמה נאבק עכשיו עם חוּגים גבוֹהים על תוֹספת יחידוֹת יהוּדיוֹת, הרי זה מפּני שבּינתים הוּקמוּ יחידוֹת שלנוּ והן הצדיקוּ את עצמן. בּענין הצבא חזר אוֹתוֹ הדבר שאנוּ מכּירים בּענין קרקע והתישבוּת. מן היוֹם הראשוֹן לאחר הצהרת בּלפוּר לא זכינוּ לפעוֹל בּתוֹך אוירה מדינית נוֹחה וּמסייעת. ואנחנוּ לא ישבנוּ להמתין עד שיהיה מזג־אויר נוֹח, אלא היינוּ טוֹרחים ועמלים וּבוֹנים וּמעלים יהוּדים ויוֹצרים את הקרקע לרגלינוּ, אשר מעליו נוּכל להיאָבק היאָבקוּת של ממש לשינוּי התנאים המדיניים. וכן גם בּענין הצבא היהוּדי, יפה היה הדבר אילוּ היוּ בּני הבּרית פּוֹנים אל האוּמה שממנה התחיל היטלר את מלחמתוֹ בּעוֹלם, וּמזמינים אוֹתה להיוֹת שוּתף שוה־זכוּיוֹת בּמלחמה כּנגד היטלר. לא זכינוּ לכך. היה ההיפך הגמוּר. אפשר היה מתוֹך עלבּוֹן צוֹדק לפרוֹש ולקבּוֹל וּלהמתין עד שיתעוֹררוּ שליטי עוֹלם וּמַהפּכני עוֹלם לתקן מה שפּגמוּ בּנוּ. אנחנוּ בּחרנוּ בּדרך אחרת – “לחדוֹר”, להתקיים על כּרחוֹ של כּל מי שאינוֹ רוֹצה בּנוּ, וּלהביא לידי כּך שיכּירו בּקיוּמנוּ. קיבּלנוּ כּאן מפּי האדם המוּסמך שיעוּר־הסתכּלוּת מאיר־עינים ממש על דרך ההיאָבקוּת הקשה והנצחוֹנוֹת הקמעוֹניים, בּאמת שעל שעל, ועל הכּוֹחוֹת הנפשיים העצוּמים אשר אנשינוּ אנוּסים להשקיע בּהם. תיאוּר שיש בּוֹ מן המעציב וּמן המגוּחך וּמן המשַׂמח כּאחד. כּי התיאוּר גם הבליט שנתיב־העינוּיים הזה הוּא אף על פּי כן נתיב־עליה. השלב הראשוֹן, הקוֹבע בּנתיב זה, הוּא שנפטרנוּ מסכּנת פּלוּגוֹת מעוֹרבוֹת ששליחוּתן המדינית היתה צריכה להיוֹת מחיקת פּרצוּפנוּ הלאוּמי תחת מַסוה של “שלוֹם”, וּשליחוּתן המעשׂית בּחיי יוֹם־יוֹם – להשפּיל וּלמרר את חייו של החייל היהוּדי וּלסכסך בּינוֹ וּבין שכנוֹ וּלהרחיק שלוֹם.

משנפטרנוּ מן המוֹקש הזה ואוּשר דבר היחידוֹת היהוּדיוֹת – נפתח לפנינוּ השביל לצבא יהוּדי, שביל צר שבּידינוּ לפרוֹץ אליו וּלהרחיבוֹ. אך כּאן נתגלוּ כּל המעצוֹרים הפּסיכוֹלוֹגיים הרבּים שהצטבּרוּ אצלנוּ. אילוּ היתה ההתנדבוּת שלנוּ מקיפה את כּל אלה שצריכים להתנדב היינוּ יכוֹלים לנהוֹג יתר חסכוֹן בּכוֹחוֹת המשק שלנוּ.

היינוּ לוֹקחים מאנשי המשקים רק בּמידה שהם דרוּשים להחזקת הקאדר שלנוּ (הכּוָנה לָאו דוקא לקוֹרפּוֹרלים וסרגַ’נטים כּי אם להחזקת רוּחוֹ של הצבא, למתן דמוּת עברית, לכוֹח מכַוון וּמדריך בּימים רגילים וּמכריע בּשעת־מבחן). כּי הדבר האחרוֹן שאנוּ רשאים לצמצמוֹ בּזמן המלחמה הוּא המשק החקלאי. אוּלם נתהוָה בּישוּב מצב כּזה שלא היה אֶל מי לדבּר, והמשק החלוּצי היה כּמעט הכּתוֹבת היחידה, ויתכן שמשוּם כּך פּוֹנה הלחץ בּאוֹפן בּלתי־פּרוֹפּוֹרציוֹנַלי אל המקוֹמוֹת המהַוים כּשהם לעצמם עמדוֹת בּיצוּר והתגוֹננוּת. הלכתי אמש בּרחוֹב וראיתי כּיצד אנשים רבּים יוֹשבים בּחוּץ, בּאפלה, וּמקשיבים לפינת־החייל בּרַדיוֹ. כּל הרחוֹב עמד והקשיב. אפשר שזה מציין התחלת־מפנה בּהרגשת הקהל. אך המפנה לא יבוֹא אם אלפי המתנדבים לא יביאוּהוּ. אין התזוּזה יכוֹלה לבוֹא אלא מכּאן. אחד החברים אמר כּי לא חשוּב מה שהחייל אוֹמר, הן הוּא כּבר התגייס. טעוּת. הרגשתוֹ של החייל קוֹבעת יוֹתר מכּל דברי התעמוּלה. הנזדמן לכם בּהיוֹתכם בּחוּץ־לארץ להיפּגש עם פּוֹעל שבּא מן הארץ? האם לא הקשיבוּ לדיבּוּרוֹ לפי תוּמוֹ ביתר אֵמוּן מאשר למַטיפים הגדוֹלים? ואם אוֹתוֹ פּוֹעל היה מאוּכזב אוֹ מיוֹאש – היה מַשיב רוּח כּפירה על סביבוֹתיו. לפני זמן־מה נזדמן לי לקרוֹא בּזכרוֹנוֹת של מַהפּכן יהוּדי זקן, כּיצד השפּיע עליו מכתב־אכזבה של פּוֹעל מימי העליה הראשוֹנה, לפני 55 שנים, להרחיקוֹ מארץ־ישׂראל.

מה שמביאים החיילים בּביקוּריהם בּבּית יש בּוֹ כּדי להפיח רוּח חיים בּהתגייסוּת אוֹ להשיב רוּח־פּיכּחוֹן קרה. איני דוֹרש, כּמוּבן, מאת החַייל שיאמר אחרת ממה שהוּא מרגיש. והרגשה רעה אי אפשר להחבּיא בּשׂק. בּין היוֹצאים בּסך לארץ משׂא־נפשם נמצאים תמיד בּני־אדם המוֹצאים כּי טעוּ בּמיקחם. ותמיד ישנם כּאלה בּין מתנדבים לצבא. וכל אחד מאתנוּ בּכל אשר הוּא עוֹשׂה את שלוֹ יוֹדע חוּלשוֹת וּפגעים. אך הדָבק בּמשׂא־הנפש נוֹשׂא אוֹתם אחרת מאשר “הטוֹעה בּחשבּון”. את האוירה הטוֹבה בּין החיילים רוֹאה אני כּראשית־תעמוּלה להתגייסוּת. בּלי אוירת התלהבוּת בּקרב החיילים לא תשׂיג שוּם תעמוּלה מן החוּץ את מטרתה. חבר אחד אמר שהיה רוֹצה שהחַייל ההוֹלך בּרחוֹב ידפּוֹק בּמגפים כּהוֹגן, וירגישוּ בּוֹ. אין זוֹ הדמוּת הנכספת של חייל – המתנפּח וּמתיהר. אך שיֵדע את ערכּו ולא יפּוֹל ברוּחוֹ מפּני האדישוּת אוֹ “האידיאוֹלוֹגיה” שברחוֹב – רצוּי ודרוּש.

ושמא חסרים אנוּ ויכּוּחים – נתבּרכנוּ בּויכּוּח פּנימי על התחוּמים הגיאוֹגרפיים של הגיוּס. אין זה תענוּג לנגוֹע בּדבר, אך אין אני רשאי לפסוֹח עליו. אין בּינינוּ שוּם ויכּוּח על כּך שאנוּ מעוּנינים בּמַכּסימוּם של חיילים יהוּדים להגנת הארץ ממש. אין אנוּ נוֹטים כּלל להקטנת החשיבוּת הנפשית של הימָצא החייל העברי בּארץ גוּפה. אך בּשעה שחיילים אנגלים הוֹלכים למוּרמַנסק וטייסים אנגלים טסים להגן על לֶנינגרַד (והם ודאי לא נתחנכוּ על פּטריוֹטיזם לנינגרדי דוקא) – אין זה מתקבּל כּל כּך על הדעת שאנשים יעוּגוּ עוּגה סביבם ויאמרוּ: אין אנוּ חייבים להגן אלא כּאן בּלבד. אך הוֹאיל ואצלנוּ יש לכל חוּג קוֹנצסיה לא רק על השקפוֹת פּוֹליטיוֹת כּי אם גם על מדיניוּת עצמאית ואפילוּ על איסטרטגיה עצמאית – נמצא מי ששקל וּמצא כּי ההגנה הטוֹבה יוֹתר על הארץ היא בּרפיח וּבדַפנה, וכל זמן שהיטלר לא הגיע עד הנה – לא נזוּז. בּאמריקה כּבר סבוּרים שאין להגן על חצי־הכּדור המערבי מבּלי שיגנוּ על חצי־הכּדור המזרחי, ואצלנוּ עוֹד סבוּרים כּי אנחנוּ לחוּד ואגן ים התיכוֹן לחוּד. איני יוֹדע אם הכּל אצלנוּ מרוּצים מן העוּבדה שבּעקבה ישנה פּלוּגה שלנוּ – הן ספק אם עקבה היא בּתחוּמי ארץ־ישׂראל. הן גם אנחנוּ גוֹרסים את תחוּמי הארץ לפי מה שפּקידים מסוּימים גזרוּ אוֹתה לפני עשׂרים שנה, ואם הם הוֹציאוּ ממַפּתנוּ את החוֹרן ואת הליטאניס רוֹאים גם אנחנוּ אוֹתם כּחוּץ־לארץ.

אך אילמלא היוּ לנוּ פּלוּגוֹת בּמצרים לא היתה לנוּ גם פּלוּגה בּעקבה. איני יוֹדע בּאיזוֹ מידה ניתן לכל עם המשתתף בּמלחמה להכתיב למשׂרד המלחמה תכניוֹת איסטרטגיוֹת, אוּלם יוֹדע אני כּי התחַכּמוּת יתירה אין בּה משוּם חכמה רבּה. המחשבה כּי בּצאתך למלחמה יכוֹל אתה לתכּן מראש את הרצוּי לך ואת הבּלתי־רצוּי – הוֹלמת בּני־יהוּדים מפוּנקים, אבל לא בּני־אדם שיוֹדעים אל מה הם הוֹלכים. אין בּמלחמה בּיטוּח מפּני הפתעוֹת בּלתי־נעימוֹת, אך יכוֹלוֹת להיוֹת גם הפתעוֹת אחרוֹת, שאין איש מבטיח אוֹתן. זכוּרני, בּשעה שהגדוּד העברי בּמלחמת־העוֹלם הקוֹדמת יצא לאימוּנים למצרים היה הדבר קשה וּמוּקשה לרבּים מאִתנוּ: למה מרחיקים אוֹתנוּ מעל אדמתנוּ? עכשיו אפשר לראוֹת כּי גם חששוֹתינוּ מאז וגם תקווֹתינוּ מאז לא נתקיימוּ. אך יוֹדע אני גם זאת שכּמה דברים אשר לא חששנוּ ולא קיוינוּ – נתקיימוּ. איש מאִתנוּ לא ראה אז בּחלוֹמוֹ את הגנת תל־חי. אך אילמלא הגדוּד העברי לא היתה לנוּ גם תל־חי. טוֹב שנדע כּי אין אנחנו מחוֹננים בּראִיה מַקיפה של כּל מה שעתיד לצמוֹח ממעשׂינוּ. וּבענינים פּוֹליטיים דיינוּ אם אנחנוּ תוֹפסים את הנקוּדה העיקרית. הצמיחה וההסתעפוּת אינן בּידינוּ. איש לא הבטיח לנוּ שתעמוֹד פּלוּגה יהוּדית בּעקבה, כּמוֹ שאין אנוּ יוֹדעים מה צפוּי לה לאוֹתה פּלוּגה. בּמשך שנים ידענוּ כּי עקבה היא בּשבילנוּ טאבּוּ. כּל הנסיוֹנוֹת לתקוֹע שם יתד נדחוּ בּתוֹקף. וּפתאוֹם, ודאי שלא על דעת הנציב העליוֹן, ווַדאי גם שלא מתוֹך שהמפַקד בּיקש לעשׂוֹת לנוּ נחת־רוּח, מוֹפיעה שם פּלוּגה יהוּדית. אין זאת התישבוּת, כּמוּבן. היא יכוֹלה להיקָרא משם כּלעוּמת שנשלחה, ואף על פּי כן. “כּל מקוֹם אשר תדרוֹך כּף רגלכם בּוֹ – לכם נתתיו”. אין להפריז, כּמוּבן. החייל העברי בּשעתוֹ היה גם בּסַאלט, אך לא היה המשך. עוֹד לא היה. צריך יהיה לחתוֹר להמשך. אין ללמוֹד מדברַי שאני נלהב להוֹצאת פּלוּגוֹת מן הארץ. אך אני יוֹדע כּי לא כּל החשבּוֹנוֹת הרצוּיים לנוּ ניתנים להיעשׂוֹת בּמלחמה.

דיינוּ אם נעשׂה את החשבּוֹן העיקרי. צריך שיהיוּ לנוּ מתגייסים רבּים – ואז יספּיקו גם למקרי משלוֹח וגם לצרכי הארץ עצמה. יש תוֹלים תקווֹת בּהטלת סַנקציוֹת, וּלפיכך הם מַרבּים לדבּר על סנקציוֹת. אין אני חסיד של סנקציוֹת בּכלל. אני מוֹדה כּי יש תפקידים שאינם יכוֹלים להתמלא על ידי משתמטים – כּמוֹ הוֹראה, שירוּת לאוּמי וכוּ'. אך אין זה לכבוֹד ההתנדבוּת ולא לתוֹעלת שיתקבּל הרוֹשם כּי יוֹרדים לפרנסתוֹ של המשתמט. אין אני תוֹלה את הצלחת ההתנדבוּת בּקנסוֹת, כּי אם בּאוירה הציבּוּרית. וּבזה יש ויש לעשׂוֹת. וקוֹדם כּל – דאגה למשפּחת החייל. המחלקה המדינית השתדלה אצל השלטוֹנוֹת ולא השׂיגה בּזה את חפצה, אך אין להרפּוֹת וצריך לשוּב ולשוּב ולדרוֹש. לא נוּכל לעמוֹד בּפני קשי מצב המשפּחה של המתנדב. וההסתדרוּת הציוֹנית צריכה גם לאמוֹר את דברה לגבּי עתידוֹ הכּלכּלי של החייל בּשוּבוֹ מן המלחמה. צריך כּבר מעכשיו להתחיל בּעיבּוּד ההצעוֹת ההתיישבוּתיוֹת. וחשוּב גם לבצר עֶמדה ציבּוּרית לחייל. הגדוּד העברי תפס בּשעתוֹ מקוֹם נכבּד בּחיי הארץ. ועכשיו – עשׂרת אלפים חיילים עברים אינם ניכּרים עדיין כּלל בּציבּוּריוּת הארץ־ישׂראלית! היה זמן וב “ועד הזמני” – שקָדם ל “ועד הלאוּמי” – ישבוּ בּאי־כּוֹח הגדוּד. ועידת האיחוּד בּפתח־תקוה היתה מעשׂה ידי החיילים. בּכל מקוֹם היוּ הללוּ לא רק נציגי ה “אינטרסים” של החיילים, כּי אם שליחי השאיפוֹת המדיניוֹת. כּינוּס זה הנהוּ ראשוֹן להפעלת החייל בּציבּוּריוּת. אילוּ עמדנוּ עכשיו בּפני בּחירוֹת לאסיפת־הנבחרים הייתי דוֹרש שתינתן האפשרוּת לחיילים להשתתף בּבּחירוֹת. ואני מסיים בּהצעה, שאיננה נוֹגעת לכל מאַת האחוּזים של חיילים, אך נוֹגעת לרבּים רבּים מהם. בּקרוֹב תתקיימנה הבּחירוֹת לועידת ההסתדרוּת, והייתי רוֹצה שכּל אלה שהנם חברי ההסתדרוּת אוֹ רוֹאים עצמם כּחברי ההסתדרוּת בּכוֹח – ישתתפוּ בּבּחירוֹת וישתתפוּ בּועידה. נפנה אל המפקדה וּנבקש מאִתה שתרשה זאת. ואיני מתכּוון לכך שהמפלגוֹת יִכללוּ חיילים בּרשימוֹת הצירים, ושכּנרת אוֹ רמת־הכּוֹבש אוֹ אַילת־השחר ישלחוּ בּין ציריהם גם את נבחריהם החיילים. רוֹצה אני שהחיילים יוֹפיעוּ מטעם החיילים. זוֹ תהיה התעמוּלה הטוֹבה בּיוֹתר להתגייסוּת. וּמשלחת כּזאת בּועידת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל תהיה לברכה לועידה. היא תסייע להפנוֹת את המחשבה של ציבּוּר הפּוֹעלים אל עיקרי הדברים, אל השאלוֹת החמוּרוֹת של קיוּמנוּ ושל היאָבקוּתנוּ המדינית.

(בּכינוּס חיילים, ג' בּאלוּל תש"ב, 16 בּאוֹגוּסט 1942)

למדנוּ בּמלחמה הזאת, עוֹד יוֹתר מאשר בּמלחמה הקוֹדמת: לגבּי ענינינוּ אנוּ אין להתיאש, אבל אין גם לבטוֹח בּמה שהוּשׂג. בּכל משׂא־ומתן פּוֹליטי וּצבאי שלנוּ עמדנוּ לא פּעם בּמצב שנדמה היה כּי הכּל אבוּד. ולא פּעם עמדנוּ גם בּמצב שנדמה היה כּי הרבּה הוּשׂג. לא היה ממש כּשנדמה היה שהוּשׂג הרבּה, ואין להתיאש בּשעה שנדמה שהכּל אבוּד.

בּגדוּדים העבריים הקוֹדמים עמדנוּ זמן רב בּמשׂא־וּמתן ממוּשך על הקמת דיביזיה. מה שהשׂגנוּ אז על ידי הקמת בּטליוֹנים יהוּדיים לא הספּיק לנוּ. אמרנוּ: לא תתגלה היכוֹלת הגנוּזה בּחייל היהוּדי אם לא ילכּדוּ אוֹתוֹ לחטיבה צבאית בּעלת־ערך. וּביקשנוּ ותבענוּ: דיביזיה. וּכבר הגיעתנוּ השמוּעה שבּלוֹנדוֹן נתמנה גנרל יהוּדי לדיביזיה. וּבסוֹפוֹ של דבר, את הדיביזיה לא קיבּלנוּ והגדוּדים העבריים פּוּזרוּ בּחוֹזק־יד. וגם בּמלחמה זאת היוּ רגעים שנדמה היה שכּבר השׂגנוּ משהוּ חשוּב, ונהדפנוּ חזרה. מן היוֹם הראשוֹן של המלחמה, מן המשׂא־וּמתן הראשוֹן של וייצמן־צ’מבּרלין, ועד תשוּבת לוֹרד מוֹין בּבית־הלוֹרדים – קיבּלנוּ תשוּבוֹת שליליוֹת. וּבכל זאת השׂגנוּ עתה משהוּ. השׂגנוּ דבר אשר לוּ שאלנוּ עליו את הנציב העליוֹן לפני שבוּע, עלוּל היה לוֹמר שהוּא מקַוה כּי דבר זה לא יבוֹא; ולוּ שאלנוּ את ראש הסוֹכנוּת בּארץ – ספק אם היה אוֹמר שהוּא מקַוה לוֹ כּי יבוֹא.

מכּאן אַתה לָמד: אין להרפּוֹת. מַכּסימוּם של התמדה ועקשנוּת מצדנוּ יכוֹל אוּלי להביא תוֹצאוֹת. אין בּטחוֹן בּהישׂגים שלנוּ – הם עלוּלים להיוֹת בּכל רגע בּטלים וּמבוּטלים. אין הם תלוּיים רק בּנוּ בּלבד, אבל אינם אפשריים בּלעדינוּ, בּלעדי התמדתנוּ וקשיוּת־ערפּנוּ. וּמה שהשׂגנוּ אינוֹ צריך להיוֹת הישׂג אחרוֹן. לא נדע להעריך נכוֹנה את ההישׂג הזה של גדוּדים יהוּדים בּתוך רגימנט ארץ־ישׂראלי, אלא אם נזכּוֹר ונרגיש עד מה מצבוֹ הפּוֹליטי של העם היהוּדי בּעוֹלם בּמלחמה זוֹ שוֹנה לרעה ממה שהיה בּמלחמה הקוֹדמת, אם נזכּוֹר שהדבר הוּשׂג לאחר שלא רצוּ לשמוֹע עלינוּ ולא רצוּ לדעת אוֹתנוּ, לאחר התעלמוּת בּמשך קרוֹב לשלוֹש שנים – התעלמוּת מכוּונת וּמחוּשבת. על חשבּוֹן מי נזקוֹף את ההישׂג הזה? נחזיק טוֹבה למַה שעשׂוּ ידידינוּ בּלוֹנדוֹן וּבניוּ־יוֹרק, נחזיק טוֹבה למה שעשׂוּ גם ידידינוּ הנאמנים שלא מבּני עמנוּ. נכּיר בּעבוֹדה ללא־ליאוּת שעשׂוּ אנשי הסוֹכנוּת בּירוּשלים. אבל אילמלא היה קיים החייל היהוּדי – לא היה ההישׂג הזה אפשרי. הוּא בּא בּכוֹחוֹ וּבמאמציו של החייל היהוּדי. אכן, הגוֹרם המכריע בּגוֹרלוֹ של החייל היהוּדי הוּא החייל היהוּדי עצמוֹ. ונדמה לי שמבּחינת המדיניוּת היהוּדית לא תפס עדיין החייל היהוּדי את תפקידוֹ. ודאי, יכוֹל החייל לוֹמר: אני עוֹשׂה את שלי, אני הוֹלך לצבא, ממלא פקוּדוֹת, וּמה לך עוֹד? יתכן שבּשביל כּל חייל אחר בּעוֹלם הרי זה מספּיק. הן לשנוֹת את האיסטרטגיה של רוּזבלט וצ’רצ’יל וסטאלין אין בּידינוּ. וּ“בכל העוֹלם” מקוּבּל שחייל חייב לא לחשוֹב, כּי אם לציית. אבל גם בּענין זה אין אנחנוּ כּכל הגוֹיים. יש לנוּ כּבר מסוֹרת של הגדוּדים העברים בּמלחמה הקודמת, שהעיזוּ לחשוֹב ולא תמיד ראוּ אפשרוּת לציית. הם ראוּ עצמם לא רק ממלאי פּקוּדוֹת אלא אף נוֹשׂאי המדיניוּת היהוּדית בּאוֹתה תקוּפה. ואני נוֹטה לחשוֹב כּי דבר מעין זה צריך שיחזוֹר גם עכשיו. אינני מעוּניין, חלילה, להסית את החיילים בּאוּכלוֹסיה הציבילית, אלא מאמין אני בּעוֹמק לבּי כּי הציוֹנוּת זקוּקה לכך שהחייל היהוּדי לא יהיה בּלבד חייל בּצבא הבּריטי, כּי אם יראה עצמוֹ חייל בּצבא האוּמה העברית. וּבתוֹרת כּזה יקבּל על עצמוֹ גם חוֹבוֹת וגם זכוּיוֹת, שחייל בּדרך כּלל אינוֹ מקבּל ואינוֹ תוֹבע אוֹתם לעצמוֹ. מתוֹך נימוּק זה דרשתי שההסתדרוּת הכּללית תניע את השלטוֹנוֹת שיאַפשרוּ לוֹ לחייל לבחוֹר ולהיבּחר לועידת ההסתדרוּת, ואוֹתוֹ דבר צריך שיקוּים לא רק בּהסתדרוּת העוֹבדים – אלא גם לגבּי אסיפת־הנבחרים וּלגבּי כּל החיים הציבּוּריים בארץ. חשבּוֹן הציבּוּריוּת היהוּדית הוּא עגוּם מאד, מכּל בּחינה שהיא.

איננוּ יכוֹלים לשכּוֹח שהיהדוּת החיה והפּעילה בּיוֹתר, זוֹ שעשׂתה את הכּיסוּפים הציוֹניים לכוֹח יוֹצר, את הציוֹנוּת לתנוּעת־עם, שהוֹציאה מקרבּה את הטיפּוּס של לוֹחם ציוֹני, את איש ההגנה, השמירה והמעוּף הציוֹני־המדיני – שהיהדוּת הזאת כּבוּלה וּדרוּסה, נתוּנה לביזה וּלהשמדה, ואין קוֹלה נשמע. ודבר זה חל על כּל יהדוּת המזרח. לא רק על היהוּדים הנמצאים בּשבי היטלר – גם על אלה הנמצאים בּרשוּת בּנוֹת־הבּרית.

בּטלגרמוֹת מזכּירים גבוּרוֹת של פּרטיזנים וחיילים יהוּדים. יש צוֹרך בּכך בּשבילנוּ, בּשביל תעמוּלה בּין יהוּדים, ואפשר יש צוֹרך שהגוֹיים ידעוּ כּי היהוּדים נלחמים בּגוּפם. יהוּדים אוֹהבים לשמוֹע שיהוּדים מצטיינים. אך כל זה איננו מצטרף לחשבּוֹן של כּוֹח יהוּדי, להכּרה לאוּמית, לביטוּי הרצוֹן הלאוּמי. וּמעֵבר לאוֹקינוֹס – גם שם רחוֹקים היהוּדים מהכּרה של עצמאוּת יהוּדית וגם שם מפחדים. בּמוּבן זה נסוֹגה ההיסטוֹריה היהוּדית אחוֹרנית ממצב הדברים שהיה בּאמריקה בּימי הגדוּדים העבריים, – ימי סירקין, בּרוּכוֹב, רוּטנבּרג, שמריהוּ לוין – ימים של תסיסה יהוּדית גדוֹלה, אשר לא הבשילה הרבּה פּירוֹת, אך יצרה לפחוֹת אוירה של הזדקפוּת יהוּדית והשתיקה בּמקצת את קוֹלוֹת ההתבּוֹללוּת והאנטי־ציוֹנוּת. מבּחינה זאת הננוּ עתה בּמצב קשה למַדי. וּכשאנוּ מבּיטים עתה על סביבוֹתינוּ וּמחפּשׂים נוֹשׂא של מלחמת הציוֹנוּת, נוֹשׂא שלא יהיה נרתע מקשיי־המלחמה – איננוּ מוֹצאים אלא את הישוּב היהוּדי בּארץ. ואני אומר זאת בּלי כּל רצון להגזים בּערכּנוּ, וּמתוֹך הכּרה שהישוּב כּשלעצמוֹ אינוֹ כּלוּם אם אין מאחוֹריו עם יהוּדי. אלא שזהוּ השבט היחיד היוֹם שהוּא גם בּן־חוֹרין ואינוֹ אנוּס להחבּיא את קוֹלוֹ, ויש לוֹ כּמה אפשרוּיוֹת עשׂיה, ויש לוֹ הוָיה יהוּדית וחינוּך פּוֹליטי ציוֹני ונסיוֹן של עשׂרוֹת שנוֹת־היאָבקוּת על עצמאוּת יהוּדית. והחיילים היהוּדים והיחידוֹת היהוּדיוֹת כּמוֹ שהן עכשיו, על מעלוֹתיהם וחסרוֹנוֹתיהם, הרי הם התמצית של כּוֹח לוֹחם יהוּדי. רחוֹק אני מלוֹמר: אַתם ואַפסכם עוֹד.

ודאי שאינני מֵקל ראש בּתפקידי הבּניה וההיאָבקוּת שמחוּץ למסגרת הצבא. אבל בּכם רוּכּז בּרגע זה הכּוֹח הלוֹחם הגדוֹל בּיוֹתר שבּישוּב. אַתם נתבּעתם ונַעניתם והרי זה מבחן מה. מוּבן, יש כּל מיני מבחנים. לפי האגדה היה בּר־כּוֹכבא בּוֹחן את חייליו בּקיצוּץ אצבּעוֹת אוֹ בּעקירת אילנוֹת אגב דהירה על סוּסים. ההתגייסוּת לגדוּדים העבריים איננה תוֹבעת היוֹם מבחן כּזה. וּמבּחינה אינדיבידוּאַלית יתכן שהיוּ לאנשים בּארץ מבחנים אידיאיים קשים יוֹתר מאשר ללבּוֹש מַדים. ואף על פּי כן צריך לוֹמר כּי בּמצב זה של הישוּב, בּאוֹתם המוּשׂגים ששלטוּ בּישוּב בּשלוֹש השנים האלה – גם בּחלקים הטוֹבים שבוֹ לא היתה הבנה למעמדנוּ בּמלחמה הזאת ולא היתה אמוּנה בּערך החייל היהוּדי – מהוַה החייל היהוּדי חטיבה מיוּחדת, הממלאה לא רק את תפקידה הצבאי, כּי אם גם שליחוּת ציבּוּרית חשוּבה.

בּכינוּס־המתנדבים הראשוֹן אמרתי לחיילים: קחוּ את הגיוּס בּידכם. רק לחיילים יש הכּוֹח להפוֹך את הגיוּס לתנוּעה ממש. מאז התקדמוּ הדברים בּמידת־מה, אך לא בּמידה שתניח את הדעת. יוֹדע אני שהחיילים כּאילוּ התעייפוּ מדיבּוּרים על גיוּס. זה מזכּיר לי מה שהיוּ אוֹמרים לפני הרבּה שנים: “למה צריכים פּוֹעלים לדאוֹג לעליה? – עליהם לסדר את עניני העבוֹדה שלהם!” אבל כּשם שהפּוֹעל העברי אי אפשר לוֹ שלא יהיה חוֹשב על עליה, כּך לא יתכן – כּל עוֹד יש את מי לגייס בּארץ – שתתקיים פּגישה של חיילים ושלא תטפּל בּגיוּס.

כּל כּמה שהחייל כּוֹאב את כּאב העזוּבה בּישוּב, כּל כּמה שיהיה דוֹאג את דאגוֹת עתידוֹ הפּרטי – הדאגה הגדוֹלה בּיוֹתר לחייל, כּחייל עברי, היא הדאגה להגשמת הגיוּס. היא קוֹדמה לשאר, מפּני שעל ידי ההתגייסוּת יקוּם הכּוֹח אשר ישנה ויתקן את השאר. לפיכך אנוּ חוֹזרים וחוֹזרים אל ענין הגיוּס. וכל כּמה שהחיילים יכוֹלים “לגייס” מקרבּם כּוֹחוֹת למען הגיוּס – עליהם לעשׂוֹתוֹ. ולא מפּני שאנחנוּ “רוֹצים” שהמלחמה תארך עוֹד הרבּה. כּל יוֹם של מלחמה הוּא בּשבילנוּ אבדן של אלפים וּרבבוֹת, אבל לא בּידינוּ לקצר את המלחמה. איננוּ יוֹדעים מתי יהיה קצה. וכל עוֹד יש בּידינוּ להגבּיר את כּוֹח היהוּדים בּמַדים וּבנשק – איננוּ רשאים לחדוֹל. שוּם גוֹרם עוֹלמי איננוּ מבטיח לנוּ שיתחשב בּנוּ. אבל אין עם קוֹבע לעצמוֹ אוֹריֶנטציה על כּלָיה והשמדה. אין עם מתפּרק מדאגוֹתיו בּגלל תקוה למַגפה אוֹ להתפּרצוּת אש מבּטן האדמה שתשׂים קץ לצרוֹתיו. גוֹרמי הכּלָיה מרוּבּים, אך תפקידנוּ הוּא להיאָחז בּכל הגוֹרמים החיוּביים שניתן לנוּ להיאָחז בּהם, בּפנים וּבחוּץ. וּמוּתר לנוּ לחשוֹב שעוֹד חמישה־עשׂר אלף יהוּדים בּמדים וּברוֹבים לא יהיוּ בּשבילנוּ מחוּסרי־משקל. אינני יוֹדע מה יהיה חשבּוֹנם של הגדוּדים העבריים על כּף המאזנים של המדיניוּת העוֹלמית, כּיצד יעריכוּ אוֹתם וּמה יתנוּ לנוּ תמוּרתם. אך חשבּוֹן ראשוֹן של הגדוּדים היהוּדיים הוּא לא לפי מה שיעריכוּ אוֹתם מחר, אם ירצוּ להוֹדוֹת בּערכּם אוֹ לא ירצוּ. עַם, הכּוֹתב את ספר חייו, ענינוֹ לראוֹת שההוֹוה שלוֹ לא יבייש אוֹתוֹ, ושאת השאנסה האפשרית לא יחמיץ. עלינוּ להרבּוֹת כּכל האפשר את הגרעינים של כּוֹח יהוּדי וּלחַשל את עצמתם הפּנימית. וּמכּאן – לאִרגוּן החיילים, לאַחדוּת החיילים. מבּיט אני בּדאגה על כּך שלאחר יוֹתר משנתים של קיוּם היחידוֹת היהוּדיוֹת עדיין אין להן מסגרת אִרגוּנית מַקיפה וּבת־יכוֹלת. הרי זה פּגם גדוֹל מבּחינת עצם קיוּמוֹ של החייל, וּפגם גדוֹל מתוֹך חשבּוֹנוֹת רחוֹקים יוֹתר. וקוֹדם לַכּל שיקוּלים פּוֹליטיים: לגבּי חיינוּ הפּנימיים אין לשער טרגדיה גדוֹלה יוֹתר מזוֹ שעשׂוּיה להתרחש אחר המלחמה, כּשישתחררוּ עשׂרים וחמישה אלף חיילים, וחלק גדוֹל מהם לא יִדע לאָן לפנוֹת. מצב בּדוֹמה לכך עבר עלינוּ, על אנשי הגדוּד העברי בּמלחמה הקוֹדמת. לא היינוּ רבּים כּל כּך אז: האנגלים חזרוּ לאנגליה, והאמריקאים – חלק מהם נחפּז לחזוֹר לאמריקה. אבל כּמה מאוֹת פּוֹעלים מהעליה השניה לא ידעוּ לאן לפנוֹת, וכמה מאוֹת חיילים מאמריקה, שלשם כּך התנדבוּ – להשתקע בּארץ – לא מצאוּ דרך לכך. ימי התפּרקות הגדוּדים גילוּ חוֹסר מַען וחוֹסר כּוֹח שיעשׂה את הדרוּש, והיה זה דבר מכאיב. תבענוּ עֲלִיָה, חלמנוּ עָלֶיהָ, נשׂאנוּ נפשנוּ לגדוֹלוֹת, אלא ש “בּינתים” לא היה מי שיעשׂה את “הקטנוֹת”. ואם דבר כּזה ישוּב עלינוּ – ולא בּמאות, כּי אם בּאלפים הרבּה, ואוּלי בּרבבוֹת – ולישוּב לא יהיה כּוֹח, והמוֹסדוֹת אוּלי גם הם יכרעוּ תחת דאגוֹת למעלה מכּוֹחם, יהיה זה אסוֹן וחרפּה. האם אין לדאוֹג לכך מעכשיו? והאם לא החייל הוּא שצריך הראשוֹן להתכּוֹנן וּלקדם את פּני הרעה? והנה כּבר עברוּ עלינוּ שנתים של קיוּם היחידוֹת היהוּדיוֹת ועדיין לא הבינוּ אצלנוּ מה הכרח יש לנוּ בּהקמת הסתדרוּת החיילים. לפני למעלה משנה, בּטרם הכּינוּס הראשוֹן, אמרתי לאנשים מן המוֹסדוֹת, שלדעתי צריכוֹת הקרנוֹת הלאוּמיוֹת להתכּוֹנן מעכשיו לטיפּוּל בּישוּב חיילים אחרי המלחמה וּלהוֹדיע על כך. לא התכּוַנתי שיתוַסף עוֹד סעיף בּספרוּת התעמוּלה של הקרנוֹת. חפצתי שתהיה הרגשה גם אצל החיילים וגם בּקרב הישוּב כּוּלוֹ שאין להפקיר בּשוּם אוֹפן את החייל לאחר המלחמה ושחוֹבתנוּ להבטיח לכל החיילים המסוּגלים לחיים פּרוֹדוּקטיביים אפשרוּת כּניסה למעגל העבוֹדה של הארץ. ענין זה כּשלעצמוֹ מַצריך תכנית התישבוּתית גדוֹלה והיא לא תיעשׂה בּאפס־יד וּבאפס־התעוֹררוּת. אין לקווֹת שהמוֹסדוֹת, שטרדוֹתיהם מרוּבּוֹת, ימצאוּ בּקרבּם את הכּוֹח לבצע אוֹתה, אם לא יקוּם כּוֹח ציבּוּרי אשר יתמסר לכך בּלב ונפש. ומנַין יקוּם כּוֹח אם לא מתוֹך האִרגוּן של החיילים! הדאגה החמרית למשפּחת החייל, העזרה ההדדית, ההגנה על החייל היוֹצא מן השירוּת, ועל הכּל – מפעלי משק, שיכּוּן והתישבוּת לחיילים – זה בּלבד מהַוה תוֹכן־פּעוּלה שיש בּוֹ לעוֹרר התלהבוּת בּת־קיימא אצל החיילים, ואפילוּ זה כּרוּך בּקבּלת עוֹל כּלכּלי נוֹסף. וּמפעל אשר כּזה עלוּל להעמיק חבֵרוּת וּלגלוֹת כּוֹחוֹת. ועם כּל הרצוֹן “להצניע לכת” וּבלי להפריז בּכוֹחוֹ של החייל, אפשר לראוֹת בּאוֹפק של אוֹתה הסתדרוּת משהוּ עוֹדף על כּךּ. אלפים רבּים של חיילים יהוּדים בּהתאַרגנם יהווּ ממילא גרעין של כּוֹח, הסתדרוּת עממית בּעלת אוֹפי ציוֹני בּרוּר.

אני שוֹמע שיש חששוֹת: מי יוֹדע מה יהיה טיבוֹ של אוֹתוֹ איגוּד! כּאילוּ ההרכּב האנוֹשי של האיגוּד איננוּ אוֹמר מה יהי טיבוֹ. אכן, כּל יציאה מחוּג צר להיקף גדוֹל יוֹתר אינה דבר קל. המעבר מן “השוֹמר” אל “הגדוּד” לא היה קל. המעבר מן “השוֹמר” אל ההגנה העממית – היה בּשעתוֹ פּרוֹצס כּאוּב. ולא חסרוּ חששוֹת. וההתגייסוּת של עכשיו – האין היא מרחיבה את המעגל של ההתגוֹננוּת העממית בּמידה שלא היתה כּמוֹה? אינני חסיד של דיבּוּרים על מה שיֵעָשׂה בּ “רגע האחרוֹן”. אך צריך שתהיה לכל חייל יהוּדי הרגשה שיכוֹל לבוֹא הרגע אשר בּוֹ יכריעוּ לא המוּשׂגים הצבאיים המקוּבּלים. צוֹרך הרגע יכתיב מה לעשׂוֹת. וצריך שכּל הנסיוֹן הצבאי והאִרגוּנִי שהחייל העברי רכש לוֹ בּשנוֹת שירוּתוֹ – לא ילך לאיבּוּד בּחיים שלאחר כּך. ועוֹד תפקיד אחד, אשר לא קל להגדירוֹ, ואף הוּא שמוּר לאיגוּד החיילים: לא לגבּי כּוֹחוֹת חוּץ וּמאוֹרעוֹת חוּץ, כּי אם לגבּי הישוּב והציוֹנוּת. הציוֹנוּת מתחבּטת כּל ימיה בּשאלה אחת: כּיצד יוֹצרים אוּמה מאוּחדת מתוֹך עם מפוֹרד (מפוֹרד לפי נטיוֹתיו וּמחוּסר מסגרת ממלכתית), שכּוּלוֹ שבטים שבטים, וּבתוֹך עוֹלם המרסק אוֹתנוּ וּמעמיק בּנוּ הבדלים וּפירוּדים. הציוֹנוּת אוּלי הצליחה לפתוֹר שאלה זוֹ מבּחינה איכוּתית, אך לא מבּחינה כּמוּתית, בּאשר היא עצמה, כּתנוּעה מאוּרגנת, אינה אלא מיעוּט בּעם. היא גם לא הצליחה לפתוֹר את השאלה לגבּי הישוּב. כל הנסיוֹנוֹת שנעשׂוּ לאַרגן את הישוּב נתקלוּ בּכוֹחוֹת צנטריפוּגַליים חזקים, שמלאכתם תמיד קלה יוֹתר. וגם אוֹתוֹ כּוֹח יחידי בּציוֹנוּת, אשר הבין יוֹתר מאחרים את ערך הליכּוּד הציבּוּרי וגילה יוֹתר מאחרים כּשרוֹן להגשימוֹ – גם דרכּוֹ לאיחוּד זרוּעה מוֹקשים, עד שהדבר עלוּל להביא לידי יאוּש. כּל עוֹד איננוּ מתיאשים מן הציוֹנוּת אין אנוּ פּטוּרים מחיפּוּשׂ דרכי איחוּד. כּי הציוֹנוּת לא תתגשם על ידי עם מפוֹרד, לא תתגשם על ידי מלחמת־אזרחים, לא תתגשם על ידי טיפּוּח איבה, ענין שהישוּב מוּעסק בּוֹ שנים על שנים. כּל עוֹד אדם אינוֹ מתיאש מהציוֹנוּת – אין הוּא פּטוּר מלחפּשׂ, בּתוֹך כּל מסגרת־חיים שהוּא נמצא בּה, כּיצד להביא לידי מַכּסימוּם של כּוֹח. וּמכּסימוּם של כּוֹח אינוֹ אפשרי בּלי מכּסימוּם של איחוּד. זאת עשׂתה תנוּעת הפּוֹעלים בּמידה שניתן לה לעשׂוֹת וּבמידה שלא נתקלה בּמעצוֹרים חיצוֹניים אוֹ פּנימיים. אם תנוּעת הפּוֹעלים יכוֹלה לרשוֹם לעצמה זכוּיוֹת חשוּבוֹת בּיצירת הטיפּוּס של העוֹבד העברי, בּבנין משק, בּשטח המדיני והתרבּוּתי – הרי זה בּמידה שהצליחה, על ידי מאמצים פּנימיים עצוּמים, לגלוֹת בּתוֹכה את הכּוֹח המאַחד. וּבמידה שפּיגרה בּכך או נכנעה למגמוֹת מפוֹררוֹת – בּמידה זוֹ דרכּה זרוּעה כּשלוֹנוֹת, והיא אינה מגשימה את יעוּדה ואינה כּוֹבשת כּיבּוּש מלא את לב העם. “הארגוּן” הקיים, חוּץ מעצם שליחוּתוֹ, – ערכּוֹ הגדוֹל הוּא בּזה, שקבע את הכּלל הגדוֹל שהגנת הישוּב אינה ענין של מעמד אוֹ מפלגה, ושיצר מסגרת לאוּמית המכילה בּני־אדם שנמנים על מעמדוֹת שוֹנים, נתוּנים בּמצבים סוֹציאליים שוֹנים וּמשתייכים למפלגוֹת פּוֹליטיוֹת שוֹנוֹת, וידע ליצוֹר לכל אלה אפשרוּת מסוּימת של חיים בּצוותא וּפעוּלה בּצוותא. כּך צריך שיהיה גם איגוּד החיילים היהוּדים. כּשאנשים נמצאים יחד בּחיי מחנה, בּאימוּנים וּבחזיתוֹת – נוֹצרת חבֵרוּת ממין מיוּחד, העוֹלה על החברוּת המצוּיה בּשוּק. כּשם שבּתנוּעת העבוֹדה האמַנוּ כּי ההוָיה של חיי עבוֹדה היא גם מאַחדת – כּך אני נוֹטה להאמין שיש בּחיי צבא משהוּ המצמיח סוֹלידריוּת – סוֹלידריוּת מיוּחדת בּמינה, העלוּלה להתגבּר על כּמה מחיצוֹת וּלשמש גוֹרם של אַחוָה אנוֹשית ועמידה יחד בּמערכוֹת הבּאוֹת. אינני נמצא, לצערי, בּתוך היחידוֹת, ואינני יוֹדע בּאיזוֹ מידה מאַשרת המציאוּת של היחידוֹת את הדברים האלה. אפשר אני מַשלה את עצמי בּתקוה שהיחידוֹת היהוּדיות יכוֹלוֹת להווֹת מין כּוּר מַצרף, מלַכּד וּמעלה אנשים – כּמו שהיוּ בּשעתם הגדוּדים העבריים פּרוֹזדוֹר רב־ערך לימים בּאים. הייתי רוֹצה להאמין שגם בּגדוּדים של עכשיו ישנה אפשרוּת כזאת. אבל בּרוּר שאפשרוּיות בּלבד, בּלי נוֹשׂאים, בּלי מאמינים המרגישים בּהכרח הדבר, בּלי נוֹשׂאים הנפגשים מעברים שוֹנים ונוֹתנים יד איש לרעהוּ – אינן מצמיחוֹת דבר. גם חברוּת חיילית, כּמוֹ כּל חברוּת אחרת, יכוֹלה להישאר דבר פּרימיטיבי ודל וחסר־תנוּפה. דרוּשים נוֹשׂאי־רעיוֹנוֹת וגם כּלים – כּלים המוּתאמים בּמיוּחד לתקוּפה של עכשיו ולחייל של עכשיו. כל זה עוֹשׂה בּעינַי את ענין איגוּד החיילים לצוֹרך חשוּב של תנוּעת ההתנדבוּת. כּרגיל מרבּים טענוֹת למוֹסדוֹת.

שמעתי כּאן טענה נמרצת, שהמוֹסדוֹת לא נלחמוּ די על הסמל העברי אוֹ על הלשוֹן העברית בּיחידוֹת. יתכן. על כּל פּנים כּך היה המצב בּמלחמה הקוֹדמת. הדמוּת העברית היא יוֹתר צוֹרך של החייל עצמוֹ מאשר צוֹרך של המוֹסדוֹת. בּגדוּד העברי בּשעתוֹ היתה מצד החיילים נכוֹנותּ למלחמה קשה על העברית, בּשעה שז’בּוֹטינסקי ראה בּכך דבר שלא בּעתוֹ. אך עד שאנוּ בּאים לתבּוֹע מן המוֹסדוֹת – נבחוֹן את עצמנוּ. רק אתמוֹל שמעתי כי בּא־כּוֹח הסוֹכנוּת היהוּדית שבּיקר בּמחנה האימוּנים, בּמסיבּה חגיגית גדוֹלה, נתקל בּ “יחס” מסוּים לשׂפה העברית וראה צוֹרך לקיים מצוַת “הוֹכח תוֹכיח”. התוֹבעים והנתבּעים מתחלפים אצלנוּ לעתים. הפּעם רשאים אנוּ לוֹמר לזכוּתם של המוֹסדוֹת, שאף הם גילוּ בּעבוֹדתם עקשנוּת והתמדה בּלתי־פּוסקת, לא פחוֹת ממה שנדרש מן החייל כּדי שיוּכל לעמוֹד בּכל הקוֹשי והשעמוּם שבּחיי יוֹם־יוֹם. אחרי כּל ההדיפוֹת אחוֹרנית והמכּוֹת שקיבּלוּ נציגינוּ אפשר היה להתפּלא כיצד לא רפוּ ידיהם ולא חדלוּ מעבוֹדתם, הנראית לעתים סיזיפית. וטוֹב כּי גם בּשעת תביעה נדע שמוֹסדוֹתינוּ לא פּיגרוּ אחרי רגשוֹת המתנדבים, ושהם ניהלוּ את המערכה על עניני הצבא העברי והחייל העברי בּלי ליאוּת, בּהתמדה, בּקשיוּת־עוֹרף, בּיסוֹדיוּת. ועם זאת אַל תהיינה קלוֹת בּעינינוּ התביעוֹת שנשמעוּ כּאן כּלפי המוֹסדוֹת לגבּי דברים שבּדמוּת היחידוֹת. אדם היוֹשב בּמוֹסד וּמנהל משׂא־וּמתן מדיני – עם כּל נאמנוּתוֹ ועם כּל היוֹתוֹ חדוּר אוֹתם המוּשׂגים שיש לנוּ – אפשר שלא ירגיש אוֹתוֹ עלבּוֹן וקיפּוּח שמרגיש החייל בּבשרוֹ. הרבּה ציוֹנים טוֹבים בּאירוֹפּה הבינוּ לכאוֹרה את רעיוֹן העבוֹדה העברית לעוּמקוֹ. אבל נוֹשׂא מלחמת העבוֹדה העברית היוּ לא אוֹתם הציוֹנים הטוֹבים, כּי אם הפּוֹעל העברי. הוּא שנפגש יוֹם־יוֹם עם העיקר ועמד בּענין זה בּהיאָבקות בּלתי־פּוֹסקת גם עם ידידיו בּציוֹנוּת, שסוֹף סוֹף נענוּ לוֹ ותמכוּ בידיו. וכך גם בּנוֹגע לתביעוֹת הלאוּמיוֹת של צבא יהוּדי – סמל, שׂפת־פּיקוּד. שוּם בּא־כּוֹח פּוֹליטי אינוֹ יכוֹל לחיוֹת את הדבר כּמוֹ שחי אוֹתוֹ יוֹם־יוֹם החייל בּתוֹך גדוּדוֹ. משוּם כּך דרוּש לחץ – לטוֹבת הענין וּלטוֹבת בּאוּת־הכּוֹח שלנוּ, למען חזק ידיה. כּל מה שנציגוּתנוּ נמצאת יוֹתר תחת לחץ ידידוּתי של חברים נאבקים – היא יכוֹלה לפעוֹל יוֹתר, ואוּלי היא גם משׂיגה יוֹתר. וּלפיכך: כּשם שהגיוּס זקוּק לכם כּך גם הגנת הדמוּת הלאוּמית של הגדוּדים זקוּקה לכם. וּלפיכך עליכם לראוֹת בּהקמת מסגרת אִרגוּנית של החיילים ענין שלכם. מסגרת זוֹ תהיה אוּלי צנוּעה מאד. אבל היא צריכה להיבּנוֹת בּאוֹפן שבּבוֹא השעה יוּכל הכּוֹח הגנוּז שבּה להתגלוֹת.

חיילים וחיילוֹת! מתנדבי ישׂראל, שׂאוּ בּרכה מאת מתנדב לשעבר, בּן הגדוּד העברי מאז, אשר לא זכה הפּעם להילָווֹת אליכם, והרי הוּא מלַווה אתכם בּמבּטוֹ וּבמחשבתוֹ. כּחַייל לשעבר (כּמה עגוּם תוֹאר זה!) היוֹדע כּי ימי־הקטנוֹת שבּמחנה אוֹרבים לבלע את שעוֹת־הגדוֹלוֹת המוּעטוֹת, מברך אני אתכם, כּי גם בּשעוֹת של פּגעים הצפוּיים לכל חייל, וּבשעוֹת של פּגיעוֹת הצפוּיוֹת לחייל עברי בפרט, לא תשכּחוּ כּי יש טעם לסבלוֹתיכם, ותזכּרוּ כּי לא עזוּבים אתם ולא “יתוֹמי־קהל”, כּי אם שליחים, שליחי־עם. ולא אנחנוּ בּלבד, בּני הישוּב, הקרוֹבים אליכם קרבת מקוֹם וקרבת רֵעים, שלחנוּ אתכם. כּי רבּים רבּים הם, אשר אך הד כּלשהוּ יגיע אליהם מעצם היוֹתכם, והם יִצפּנוּ בּלבּם את השמוּעה הטוֹבה הזאת ויהגוּ בּה וימצאוּ בּה ניחוּמים ועזוּז. הלא הם מיליוֹנים! אחים ואחיוֹת, מרוּחקים וּמנוּתקים, לא רוחמוּ ולא נוּקמוּ, בּגיטאוֹת, בּמכלאוֹת־עינוּיים, בּארחוֹת־פּליטים, בּסירוֹת־מעפּילים, וּבכל נכר שהוּא. הם שלחוּ אתכם. אתם נִקמָתם, אתם תקותם. אתם אשר עזבתם משפּחוֹת קרוֹבוֹת, ואתם אשר משפּחה אין לכם – לכוּלכם, לכוּלנוּ, משפּחה אחת גדוֹלה, מפוֹרדת בּחוֹזק־יד, רבּת־סבל, רמוּסה בּרגל צוֹררים וּדווּיה בּיד ידידים. משפּחה זוֹ, מעוּנה וּפצוּעה, אינה נכנעת. היא לא תעשׂה נחת־רוּח לאוֹיבים, וגם לא לאוֹהבים, היא לא תיכּנע עד אחרוֹן היהוּדי.

וּמשפּחה זוֹ היא שהפקידה בּידיכם פּקּדוֹן יקר מאין כּמוֹהוּ, את הגרעין של כּוֹח צבאי יהוּדי, בּתבל שאין הצדק מתגשם בּה אלא אם כּן הוּא לוֹבש כּוֹח. מלחמת־איתנים בּין־לאוּמית זוֹ, אשר עוֹד לא היתה כּמוֹה בּדברי ימי האדם, וּממנה תוֹצאוֹת לדמוּת חיי אדם עלי אדמוֹת, היא גם מלחמת־לאוּמים, כאשר עוֹד לא היתה. אין בּה לוֹחמים “סתם”. כּל לוֹחם על עקירת המוּרסה האיוּמה, הקרוּיה נַאציזם וּפאשיזם, שעלתה בּגוּף האנוֹשי, אינוֹ מוַתר על עמוֹ, על מוֹלדתוֹ, על לשוֹנוֹ, כּי אם דבק בּהם, יוֹנק מהם, ושוֹאב מהם את הכּוֹח לעמידה אחרוֹנה. כּל עם ועם, אם גדוֹל ואם קטן, אם תקיף ואם כּפוּף, מוֹפיע במלחמה זוֹ בּשמוֹ וּבדגלוֹ, בּלי הסתר־פּנים, מחוּבּר לעבָרוֹ וצוֹפה לעתידוֹ. כּל עם, “חוּץ מן היהוּדים”. אוֹיבים – וגם אוֹהבים – בּיקשוּ לראוֹתכם, דוקא אתכם ורק אתכם, כחיילים־סתם, כּבשׂר־תוֹתחים בּלבד, נטוּלי דמוּת יהוּדית, נטוּלי חיים יהוּדיים בּחזית וּבמחנה, נטוּלי משׂא־נפש עצמי, עלוּמי־שם, חוֹסים בצל נכר. אוּלם התנדבוּתכם אתם היא שהכריעה. היא שעמדה לעמנוּ בּהיאבקוּתוֹ עם תקיפי־עוֹלם המבקשים להעלים את קיוּמנוּ בּמלחמה הזאת, שהיא לנוּ יוֹתר מאשר למי שהוּא אחר מלחמת־חיים ממש. התנדבוּתכם היא שנתנה לעם היהוּדי נציגוּת משלוֹ – ואם דלה עדיין וּבלתי־מספּיקה – בּחילוֹת העמים הנלחמים בּחרפּת המין האנוֹשי. ואם עוֹד נזכּה לגדוֹלוֹת מאלה, הרי זה בּזכוּת התנדבוּתכם אַתם וּבזכוּת התנדבוּתם של אלה שיִלָווּ אליכם. וּלפיכך אנוּ נוֹשׂאים אליכם עינינוּ בּציפּיה וּבחרדה: התחזקנה ידיכם? היֶאמץ רוּחכם לשׂאת בּכבוֹד וּבטהרה את הפּקדוֹן היקר שהוּפקד בידיכם?

ויוֹתר משאנוּ מברכים אתכם מבקשים אנוּ להתבּרך בּכם: שתצליחוּ לקיים בּקרבּכם אחוַת־אמת של לוֹחמים יהוּדים, חברוּת ורעוּת בּמחנה וּבחזית, ותנחילוּ כּבוֹד לעמכם בּמַגעכם עם משפּחת־הלוֹחמים האנוֹשית הגדוֹלה. וּבצאתכם בּשלוֹם מכּבשן האש לחיי בּנין ויצירה תביאוּ אִתכם מתוֹך החזית אהבת־ישׂראל, אחוַת־עוֹבדים וכוֹח מאוּמן וּמלוּכּד אשר יגן על השלוֹם והצדק. ויהי רצוֹן שיִקרב יוֹם הנצחוֹן ושנראה כּוּלנוּ בּמַפּלתוֹ של שׂר הטוּמאה, ויקוּים בּנוּ דבר הנביא: “ורִחמתי את לא רֻחָמה, ואמרתי ללא־עַמי עַמי אתה”. כּעתירת אחיכם הנכסף לראוֹתכם בּתפארת־אדם.

אלוּל, תש"ב.