מְשׁוֹרֵר הֵבִין אֶת כְּאֵב הָאָדָם

וְיָרָה בְּרַקַּת הַנְּיָר הַלָּבָן

וְאֵינֶנִּי יָכֹל לוֹמַר לוֹ חַכֵּה.

אַל תְּכַבֶּה אֶת מְנוֹרַת הַנֶּפֶשׁ

מְאִירָה עַל שֻׁלְחָנְךָ

אֲבָל אֲנִי יוֹדֵעַ בְּמַה הוּא קָרָא

פִּתְרוֹן חֲלוֹמוֹת שֶׁלֹּא הִדְלִיקוּ בּוֹ עֵרוּת לְיֹפִי

וְלֹא כִּסּוּ אֶת עֶרְוַת חֹרֶף הָאָדָם

הוֹפֵךְ אֶת נַפְשְׁךָ

אֵינוֹ פּוֹקֵחַ אֶת עֵינֶיךָ

בְּאֵלּוּ הַשָּׁעוֹת כְּבָר

קַלּוּ הַמַּיִם

מַשַּׁק כַּנְפֵי הַיּוֹנָה חָלַף הָלַךְ לוֹ

נוֹתַר גִּבְעוֹל כָּרוּת בַּנֶּפֶשׁ

הַמַּרְעִידָה בְּהִתְקָרֵב עוֹנַת

לִבְלוּב הַזַּיִת

לְבַדִּי עִם קוֹל הָאוֹר

בְּמִשְׁמֶרֶת שְׁלִישִׁית¹

לִשְׁמֹעַ שַׁחַר

מִי יֵדַע אִם מֻתָּר בְּשִׁיר

כְּאֵב חַד מְנֻקָּד מֻגָּהּ מְדֻיָּק

אִם לֹא חוֹבָה: כְּדִוּוּחַ אֱנוֹשִׁי

שֶׁל הַכְּאֵב הַחוֹרֵת בִּכְתַב מְרֻבָּע

אַךְ מוֹתִיר אֶת הַצְּעָקָה חֲלוּלָה בַּפֶּה

וּבַשִּׁיר הַמַּסְוֶה עֵת נִסִּיתִי לְגַלּוֹת…

עֲרֵמַת הֶעָפָר שֶׁנִּסִּיתִי לַעֲרֹם

עַל הַצֵּל הַמִּלְוֶה אֶת יָדַי הַשְּׁתַּיִם

אֲנִי שׁוֹפֵךְ עַל הַצֵּל עָפָר וְהוּא צָף

בִּכְתִיבָה מְמֻשֶּׁכֶת וְהִנֵּה הוּא עוֹלֶה

הִנֵּה מֵחָדָשׁ חָשׁוּךְ וּמְחַיֵּךְ

בִּתְנוּחָתוֹ הַטִּבְעִית עַל הֶעָפָר,

מִי יֵדַע אִם מֻתָּר

ערב ראש השנה, תשמ"ב

שְׁעַת נְסִיגַת קַיִץ רוֹשֶׁמֶת בְּבִטְחָה

בְּיַד מְשׁוֹרֵר רוֹעֶדֶת עַל נְיָר,

לַמְּפַקְפֵּק בַּשִּׁיר, כְּמַכִּיר אֶת טֶבַע הַדְּיוֹ

וּמְכוֹנֵן אֶת הֶעָפָר לַהַטְמָנָה חֲדָשָׁה¹.

בְּמַה לָשִׁיר? לוּ רַק הָעֵץ נָשִׁיר,

צוֹמֵחַ כַּעֲנַף. תַּפּוּז עַל חֻשְׁחָשׁ

כָּךְ כְּבָר הַיָּד מוֹחֶקֶת אֶת ה. ‘פְּרִי’,

מֵעֹקֶץ הָעֵט מַבְשִׁיל וְנוֹשֵׁר:

שְׁעַת נְסִיגַת קַיִץ בְּיַד מֹחָהּ וְטוֹוֶה

שִׁירָה הִיא עֵסֶק מְאֹד מְלֻכְלָךְ.

שְׁעַת נְסִיגַת קַיִץ אֶל עֲנָנִים חֲסוּמִים

עוֹד מְעַט וְיַטִּיפוּ כְּאִינְפוּזְיוֹת לִרְפוּאָה.