כתב יד. נדפס ב“כנסת” ב‘, תרצ"ו, עמ’ 6–10.

קטעים של ספור

בשבת שמברכין ראש חודש אלול בבוקר.

כל בני ביתו של ר' בנצי כבר גמרו שתית הפושרים מתוך הבקבוקים והפכים הטמונים מערב שבת על גבי תנור, ור' בנצי ואשתו גיטל, מלובשים כל צרכם בגדי שבת, הרי הם מוכנים ועומדים לילך לבית־המדרש.

לא גמר את שתיתו אלא בחור שמואליק לבדו, שהוא עדיין עומד ומטפל בשיורי משקין אצל השלחן, מזחיל מתוך שנים שלשה בקבוקים לתוך כוסו מין שמרים עכורים וירקרקים כעין טיט קלוש, מזלף אחר־כך על גבי אותו משקה, כביכול, שתים שלש טפין של חלב שמתמצין מקרקעיתו ודפניו של פך קטן; ולאחר שצירף בקושי כל שיורי פסולת מצוננים אלו לכשעור כוס שלמה – התחיל שותה, מרגיש טעם פגום כעין חמוץ בפיו ומתרגז.

– על מי אתה מתרגז? – אומרת גיטל כדי לפייסו, מתכוונת יותר להצדיק עצמה בעיני בעלה, מתקנת לפני האספקלריא מטפחת המשי שבראשה – הרי מתחלה מתחננת הייתי לפניך שתזדרז לקום ותשתה חמין עמנו בחבורה. אי אתה יודע שאין מיחם בשבת? גמור, שמואליק, גמור ולך עם אבא להתפלל. שבת שמברכין אלול היום.

שמואליק גומע גמיעות גסות, מנהם מתוך חטמו ומתרגז.

ור' בנצי שהיה עומד כל אותה שעה, כשהזיפיצא העליונה נתונה לו על כתפיו, והיה לוחש בינו לבין עצמו ברכות השחר שקודם התפלה, לא יכול עוד להתאפק, הפסיק לחישתו באמצע, הפך פניו לאחורי גיטל, אומר לה בזעף, כועס ומלגלג כאחד.

– פייסי, פייסי אותו, את התכשיט הלז! אבל עד שאת מצטדקת לפנייו, שאלי־נא אותו היכן היה אותו בחור (גיטל ראתה באספקלריא שבנצי בעלה מרמז באצבע על שמואליק, שלא להציץ עליו) כשהלך אבא למקוה. בחור שכמותו – ואינו מטהר עצמו בשבת שמברכין אלול… תסתכלי נא בצורתו… הביטי וראי… (גיטל ראתה באספקלריא שנשתרבבה ידו של בנצי כלפי שמואליק) טפו, פרררצוף מזזזוהם!

מתוך כעסו של ר' בנצי נתרסקו הריש והזין בין שניו עד שהיו ניצוצות ניתזין מפיו.

ושמואליק דחה מלפניו בזעף את כוסו עד שלא גמר לשתותה, נסמך בימינו על גבי השלחן כששמאלו מלקטת פרורים מעל גבי המפה וממעכתם בין האצבעות שלא מדעתו, יושב לו, שומע חרפתו ושותק. ובשעה שריסי עיניו מרפרפים וסנטרו מזדעזע, שפתיו נראות כשוחקות שחוק מר זה, שהוא קשה לאבא בשעת רתיחה מעקיצת עקרבים.

– ראי־נא, ראי, גיטל. בבקשה ממך, הסתכלי בו, לשם חדוש… הוא מבעה את שניו… אי, מומר להכעיס, אי, דבר טמא… טפו!…

על עלבון זה לא יכול שמואליק לעבור בשתיקה, אבל התאפק בכוונה, הגביה עיניו אל עיני אביו ואמר בנחת, חותך הברה הברה לבדה: טהור אני ממך, אבא…

נתאוה בנצי לקרוע את שמואליק כדג, אלא שנזדרז לביה"מ ולא רצה להתגרות בו עוד; לפיכך חזר לאמירת הברכות הראשונות, התחיל רוחש ולוחש בחפזון מתוך קפידא ותסיסה, קורא וטועה, כופל וגורע ואין דעתו מיושבת עליו.

וגיטל, לאחר שתיקנה את מטפחת המשי שבראשה, נתכוונה להטיל שלום בין בנצי ושמואליק, הופכת פניה ואומרת בזהירות:

רב לכם, רב! ואתה, שמואליק, קום ולך להתפלל ואל תצער את אבא. הרי הוא ממתין לך.

יותר מזה נתיראה להגיד, גזרה שמא תקלקל השורה. אבל שמואליק לא זע ולא נע.

– הניחי לו, בבקשה ממך – גוער בנצי בגיטל – הניחי לו! ילך לו לכל הרוחות שבעולם ויעשה מה שלבו חפץ. אני כבר הפקרתיו. שאלי־נא אותו, מה לו בביתי? ילך לו למקום שלבו חפץ. משה, קח ולך!

צווי זה נאמר אגב שיטפא בלשון גזרה לקטן אחד כבן תשע שהיה עומד באמצע הבית כל אותה שעה, אף הוא מלובש בגדי שבת. בימינו טלית וחומש צרורים במטפחת ובשמאלו סדור גדול קרבן־מנחה כרוך במטפחת לבנה, עומד ומצפה, מתי יזוזו אבא ואמא ממקומם.

ולאחר שבדקה גיטל את סדורה פעם שלישית לראות, אם לא שכחה להניח בו את התחנות, עקרו שלשתם את רגליהם.

ובשעת יציאה הציץ בנצי עוד הפעם בשמואליק מעל המפתן באלכסון ולא אמר כלום, אלא כיתף את הזופיצא ויצא, מושך אחריו את משהלי. וגיטל אף היא שהתה קצת על המפתן, ובשעה שידה היתה מונחת על גבי המזוזה החזירה ראשה לצד הבית ואמרה בקול: “חנה, כבדי הבית והכיני הכל בזמנו”, ואח“כ לצד שמואליק, אמרה בניחותא בלשון תחנונים: “בבקשה ממך, בני, רחם עלי ועל אביך החלוש ולך מיד ל”בית־המדרש”. ותוך כדי דבור חתמה בנשיקה רחבה וצוחנית על גבי האצבעות ויצאה אף היא.

ב

ברוך שפטרני! – היתה מחשבתו הראשונה של שמואליק לאחר יציאת אבא ואמא מן הבית – עתה הריני בן חורין.

ולא פעם זו בלבד, אלא כל פעם שהיה אביו יוצא מן הבית, נדמה לו לשמואליק שהיתה הרוחה, כאלו כל החלל נתרוקן בבת אחת מרשות אחרת שהיתה דוחקת קודם לכן.

ומכל שכן עתה. עתה הריהו צריך לחזור לקריאת הספר שהתחיל בו מבלילה ולא גמרו. ספור זה שאול בידו עד סעודת היום, ואם לא יגמרנו עתה – אימתי?

ומיד עמד שמואליק והוציא ספר קטן מתוך ארגזו שמתחת הדרגש, חזר וישב אצל השלחן והתחיל מעיין.

בתחלת העיון היה מבלבל קצת את דעתו קול הקופיץ המכרכר כרכורים ומפורר כבד, ביצים ובצלים בחדר־הבשול. אחר־כך נטרד ממקום למקום על־ידי אחותו שהיתה עוסקת בכבוד הבית ועריכת השלחן; אח"כ נשתטח על הדרגש והכל נשתתק… וברגע זה שנשתתק הכל, נשמע קול האורלוגין דופק, משמיע על השעות.

כמה – שמונה או תשע? – שואל שמואליק את עצמו, מניח את הספק בתיקו ולבו נוקפו. אבל ספק זה, כשם שהוא מרגיז את שמואליק ומרבה לו דאגה מפני אחור זמן תפלה ומפני “מה יאמר לאבא?” כך הוא מוסיף לו זריזות, מכה בו ואומר לו: “קרא וקרא! ואל תפרוש!” – האגמרנו בזמנו? – פשיטא, פשיטא! לא נשתירו עד הסוף אלא פרקים מועטים. וכמה דפים? כמאה ושלשים. מתוך זריזות אפשר לגמור עד שעה עשירית וחצי ולבוא לביה"מ בזמנו, כלומר, בשעת קריאת התורה. –

כך היה מהרהר שמואליק, משתקע בקריאה יותר ויותר, הולך וקורא בבהילות, כמציל מפני הדליקה, מהפך דף אחר דף, שנים בבת אחת, מכליב בעינים על גבי השורות כקפיצת הכלב, קורא אחת ומניח שתים… והספור כמה יפה, ושעה זו כמה נוחה היא לקריאה, דממה גדולה בבית… עוד שלשה פרקים, עוד שנים… ועד שלא הגיע לסוף והנה – דזזזזז – בום!… האורלוגין, הישן והמסורבל, כבד־המשקולות וגדל־המטולטלת שבחדר השני התחיל משמיע בכבדות ובנחת, כראוי לזקן שכמותו, ובדיזוז מרובה בין בום לבום ובהפסקות גדולות בין כל נקישה – על השעות…

שמואליק זקף את אזניו, כיון את לבו והתחיל מונה, כשהוא שוכב על הדרגש ועיניו תלויות בספר. מתינותו של האורלוגין מעבירה אותו על דעתו. עם כל הפסקה והפסקה הוא מרגיש מעין ששים ביציאת הנשמה ובלבו הוא מתכוון לדפוק אותו זקן ולזרזו: “שתים – – שלש – – – הייא, הייא, זקן, ואל תאריך נפשי! ארבע – – – חמש – נוּ נוּ, קרב את הקץ – שש – שבע – – – שמונה – תשע – כלה כלה, – עשרה… דום, מנוול, עמוד!” אבל האורלוגין לא אמר די, ולארח שהאריך עוד מעט בדיזוז וקולו מתנמך והולך עד שנפסק לכאורה לגמרי, נמלך פתאם וסיים עוד הפעם: בוּם…

שמואליק נזדעזע וקפץ מעל הדרגש. אחת־עשרה? תוהה שמואליק, מאמין ואינו מאמין. וביהמ“ד מה יהא עליו? ומה יאמר לאבא? ומיד נזכר, שמעין זה אמרה לו גם אחותו הגדולה חנה שעה אחת קודם לכן. דומה שהיתה טורדתו בשעת כִּבוד הבית ממקום למקום, מזרזו לילך לביהמ”ד ואף הגתה את השם “אבא” כמה פעמים; אלא שמתוך עיונו לא נשמעו לו דבריה כי אם מן האוזן ולחוץ, קול דברים סתם… אנוס על פי מהלך המטאטא שבידה ונטרד ע“י תרעומותיה וערעוריה, היה עובר וניתק כשהוא משועבד לספרו משלחן לחלון, מחלון לפתח, מפתח לתנור, שלא ידע מה רוצים ממנו ולמה מטלטלים אותו, עד שלבסוף נדחק לדרגש ועלה ונתמתח עליו; שלא מדעתו נתמתח… ומרגע שנתמתח על גבי הדרגש, הכל נתעלם ממנו. הוא כלו עם כל חושיו נשתעבדו ונבלעו בפנים הספר, עד שנתעורר מתוך קול האורלוגין. בשעה העשירית היכן היה האורלוגין? – מהרהר שמואליק, שואל ומשיב לעצמו, שלא לידע על מי לכעוס – ילך למיתה; נובח הוא ואין קולו נשמע. אבל חנה, בתולה זו, למה שתקה? – תפח רוחה! ודאי יצאה אחרי כִּבוד הבית אל השכנה והתלחש שם עם חברתה זלטקה ולחייך עמה חי חי חי, הלואי ותחנק, רבוש”ע. כשתבא לידי אפרע ממנה.

ושמואליק החליט לקום ולילך מיד לביה"מד. מוטב שיבוא בגמר התפלה משלא ילך כלל. די לו שיראנו שם אבא ראיה שכל שהיא, ואולי יעָשה נס ואבא לא יתן דעתו עליו, שהרי גם בשאר שבתות אינו עומד בתפלה סמוך אצל אבא, אלא הוא חוזר עם סדורו על כל הזויות… ילך, ילך, תיכף ומיד.

וכשהגיע שמואליק אל הפתח, נמלך שזה אי־אפשר, על השלחן מונחים כפות־הכסף ושאר תשמישי שלחן, וכיצד עוזבים את הבית בלא שומר?

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

ובו ברגע שרצה שמואליק להכנס לתוך הקרפף מבפנים, שמע מאחוריו קול קורא:

שמואליק, שמואליק!

שמואליק החזיר פניו לאחוריו וראה את ישראליק חברו הולך אליו.

– להיכן? – שאל ישראליק כשהגיע אליו.

– אוי, ישראליק, בוא ונשתטח כן על הקרקע… שם, שם… בין הדשאים.

– משוגע אתה? מה נעשה שם?לא כלום… מה תעשה צפורת לבנה או שחורה זו המרחפת שם? ראה, כמה קלה, כמה מאירה היא.

– היא מבקשת מזונה…

לא, היא יוצאת במחול משחקים כנגד חברתה. ומה תעשינה הצפרים בחביון הצמרת? שמע, איך הן משקשקות בלשונותיהן? מה רבה ההמולה שם? תשעה קבים שיחה להן, וכלן בבת אחת…

– הנח להן, אמות ואבות הם. וכאן קניהם ואפרוחיהם. צער גדול בנים – כלום דבר קטן הוא?

– לא, הם אומרים שירה. בוא, ישראליק, בוא.

– בעצם צהרים? אל תהא שוטה, שמואליק! התבייש מפני העוברים ושבים. נלך לביהמ"ד.

– מה לי לעוברים ושבים? מה לי בביהמ"ד? שומע אתה ישראליק? אבן דומם זו, בול עץ זה – שמואליק הראה על אבן גדולה ובול־עץ רקוב המוטלים אצל הגדר – יש לי בהם יותר משיש לי בעובריך ושביך… יום יום אני עובר עליהם והם מונחים לפני זה אצל זה חבויים בצל הגדר ודוממים… מכירים אנו זה את זה, אבל אנו מתנכרים זה לזה ושתיקה שרויה בינינו… לפני שבועיים עברתי עליהם יחידי בחצר בלילה, כשזרחה הלבנה במלואה. לפני שבוע חזרתי בחצות הלילה ממשחק הקלפים ושפחתנו לא פתחה לי, שכך נצטותה. כחצי־שעה דפקתי על התריסין, דפוק והלום, מתחילה בחשאי ובתחנונים: אנא, בילא, פתחי לי! ולבסוף בהתלהבות בחמה שפוכה, בשתי אגרופי, ובכי עצור של שנאה כבושה היה חונק אותי ונעקר לבסוף עם קללה נמרצת בריר פי; כבר יודע הייתי שדפיקותי לחנם – לשמה דפקתי, להכעיס, לשם נקמה באלו השותקים בכוונה שמבפנים, שהייתי מרגיש באותו הרגע שנאתם העזה לי כאלו נודפת עלי דרך הקיר מתוך הבל משכבותם החמים…כל דפיקה ודפיקה – בת־קולה התפוצצה בקולי קולות על פני הרחוב הריקן והשותק.

יום יום אני עובר עליהם ואני מהרהר ביני לבין עצמי: שני דוממים אלו ערירים הם כאן כמוני וכמוך בבית־המדרש. מה הם נשכחו כאן והם חבויים ורקבים לבדם בצל גדר הדחויה של קרפף שמם ואינם יכולים לזוז ממקומם – אף אנו כך. כסבור אתה, נשארנו בבית־המדרש? לא, נשכחנו שם. כל מי שהיה בו רוח ולחלוחית של חיים שמטוהו משם החיים בבלוריתו, רק שנים, אני ואתה, נשכחנו שם לבדנו בצל כנפי השכינה. ושם נשב עד שנתעפש… נמלט משם, ישראליק, נמלט, אם יש בנו כח עוד.

– להיכן?

– איני יודע! לפני שתי שנים היה הכל ברור ופשוט לפני ועכשיו הכל מעורבב

ומטושטש. זה לי שתי שנים שאני מוטל בביתי על הדרגש כקוץ לעיני אבי, ואני מהרהר ומהרהר מה לעשות ואיני יודע. קבע עכביש ישיבתו במוחי ופרש מבפנים רשת קוריו… הבטלה העבירתני על דעתי ולבבי – קן תולעים. ומי נטע בו את הרקב, אם לא בית־המדרש וארון ספריו?

– עצל אתה, שמואליק.

– שקר! יעמידוני במקומי ואטחן הרים. רבוש"ע! במה חייב אני, אם כל חיי ומעשי אינם אלא כעין חלום לפנים מחלום, ושניהם קרעים קרעים שאינם מצטרפים זה עם זה ואינם משתלשלים זה מזה. כבר חדלתי מהבין את הקשר שבין הרהורי למעשי ולבין מעשי לעולם הזה. – – –

כתב־יד. נדפס ב“כנסת” א‘, תרצ"ו, עמ’ 8–15.

קטע א'

משנכנס האברך ברוך אחרי נשואיו לאכול מזונות בבית חותנו ר' יעקב משה הזקן – הכל הרגישו, שנכנס עמו מין ריח דק ומעודן של “גבירות” לתוך הבית.

אמת, אף ר' יעקב משה הזקן עשיר הוא בלי עין הרע, ועם זה תלמיד חכם וירא שמים הוא, מתרחק מן העסקים ועובד את ה' כל ימיו – אבל מעמד ביתו ומנהגיו כמנהג בעל הבית פשוט בדורות הראשונים: בית פשוט, כלים פשוטים, מאכלים פשוטים, מנהגים פשוטים – הכל פשוט בתכלית הפשטות.

חדרי הבית, למשל, אף-על-פי שתשמיש מיוחד לכל אחד – בעצם אין ביניהם ולא כלום. מותר, בלי כל שמץ פגם, להחליפם זה בזה וליתן את של זה בזה. טלו משם את הכתלים החוצצים בין חדר לחברו – והכל יצטרף יפה לחדר גדול אחד בעל כלים מרובים, שמקצתם דומים זה לזה ומקצתם שונים זה מזה.

פתחים לכניסה – אף-על-פי שטרח הבנאי ועשאם שנים: פתח ראשון לבני הבית ופתח שני מאחוריו – לא טרח אלא בחנם. באמת הרי פתח ראשון סגור ומסוגר כל ימות החורף ואינו נפתח אלא בשעת דחק גדול: לפני ה“דוקטור”, רחמנא לצלן, או לפני ה“רבי” הקורוסטושובי, להבדיל. שאר כל אדם יוצא ונכנס דרך חדר הבשול ואינו חושש – מה בכך?

ומאימתי נפתח פתח ראשון לגמרי? בימים שלפני הפסח, מפני כבודן של מצות, שאין מכניסין את המצות לתוך ביתו של ר' יעקב משה אלא דרך פתח ראשון, בפומבי ובהדר. ומשעה זו שתי דלתותיו עומדות פתוחות לרוחה כל ימות החמה וכל אדם יוצא ונכנס בפתח זה, הסמוך לו יותר. ופעמים שפתחים אלו משמשים אף קפנדריא לשכן קרוב.

הערה קטנה: פעמון לפתח אינו נוהג שם. אפשר להכנס בלא בשורה תחלה. ובחורף הרי לכך האצבעות משופות כיתדות, כדי שיקשקשו בהם על-גבי זכוכית החלון לפני כניסה.

קלעים לחלונות – למה הם? בקיץ, כשהחמה מטפטפת בחלון ואינה מניחה לישון שינת הצהרים, מגיפין את התריסים ודיו.

ורצפת הבית אינה משוחה בששר ואין עליה שטיחין, אלא נסריה מגולים בעין, כמו שהם מתחלת ברייתם.

בימות החול הרצפה מתכבדת על ידי מטאטא בבוקר בבוקר כמנהג העולם, ולכבוד השבת שוטפין ומדיחין אותה במים, מקרצפין, דרך אגב, בסכין את סימני הכיחה והניעה הדבוקים על גבה עגולים עגולים כעיו חותמות ונישופים שם ברגלי אדם כל ימות השבוע, גם-כן כמנהג העולם.

והשלחנות, למשל, אף הם עומדים כל ימות השנה מגולים כמו שהם, ערום ועריה, ואינם מתכסים במפה אלא בשבתות ובמועדים. יצא מהם שלחן האוכל, שהוא מתכסה חציו או רובו, הכל לפי המסובים אף בימות החול, מסעודה לסעודה.

והסעודה – סעודה כמנהג העולם: שני תבשילין בצהרים, ואחד בערב לאחר שמתפללין ערבית. ואין סעודה אלא בבשר. לפני הסעודה שותה הזקן כוס קטנה של יי“ש: משיורי שבת; ביומא דפגרא, בראש-חודש, בל”ג בעומר וכדומה, או כשמחותן בא, מוזג הוא גם לשאר בני הבית והם טועמין ושותין “לחיים”, מברכים זה את זה לאמר: “יהי רצון שתבאנה ישועות ונחמות על ישראל”.

בשר וכל מאכל גוש אינו מתחלק בין המסובים, אלא עשרה מזלגות מנקרין בקערה אחת. בשעת הדחק נוהגים כך אף במרק ובשאר מאכל קלוש, שדרך אכילתם בכפות.

ופעמים שהזקן נטפל לבשר בלא סרסור זה, המזלג, אלא בדרך הטבע, באצבעותיו לבד. ממשמש הוא, ממעך הוא, עד שנופלת בידו, סוף סוף, חתיכה רכה וקטנה זו, שהוא רוצה בה ושהיא ראויה לשניו הרפויות. זקנה יש כאן!

וכיון שבעל הבית נועץ אצבע בקערה, הכל מפקירין את מזלגיהם ומה באצבעות, אף הם כך. ואמרו מה שתאמרו, אין טעם הבשר שלם אלא כשהוא ניטל באצבעות. סוף סוף, כך הוא דרך הטבע.

בסוף הסעודה מקנחין את הפה והאצבעות במפה שעל גבי השלחן או במטפחת אדומה זו, שבודקין בה את החוטם.

על הרקיקה אין מקפידין שם הרבה – כל הרצפה לפניך, בטוב בעיניך רקוק! ובלבד שתשופנה עקב בו ברגע, אבל בדיקת החוטם שאני! לעולם יהא אדם צנוע בבדיקת החוטם!

הגברין בודקין חוטמיהם לתוך מטפחת גדולה ואדומה (קטנה ולבנה – דרך נשים היא), ולאחר שהם תוקעים ומתריעים עליה כל צרכם, חוזרים ותחבים אותה מיד, כולה כמו שהיא, לתוך הכיס הסמוך לסדק הקפוטה מאחוריהם, מקום שהיא מונחת שם תמיד ויוצאת משם זנב. בשעת הדחק יוצאים במטפחת זו אף ידי אבנט למנחה ומעריב וידי אלונטית באמירת אשר יצר.

בערבי שבתות משתטפים במטפחת זו עצמה במרחץ מתוך קומקום של רותחים, ובכך היא חוזרת לטהרתה על-מנת שיצורו בה תיכף ומיד בשעת יציאה מבית המרחץ את החלוק המזוהם ואת התחתונים והפוזמקאות המסואבים, את המסרק וחתיכת הבורית תוחבים לשם מן הצד – וכך היא חוזרת לבית בלחלוחיותה.

בבית תולין אותה סמוך לפי תנור והיא מתנגבת. ולמחר, שבת בבוקר, צוררים בה את החומשים והסדורים לטלטלם לבית-המדרש.

וכך הדבר חוזר חלילה משבת לשבת. נמצא, אין המטפחת האדומה רואה פני כובסת לעולם, עד שהיא מתנקבת ככברה ונעשית סמרטוט.

נעשתה סמרטוט – מורידין אותה מגדולתה לחדר הבשול ושם שופתין בה קדרות ומנקין בה שפופרות של זכוכית לעששיות, עד שהיא נימוקה, נפסלת לשמוש בני-אדם, נזרקת לאשפה – וחדשה נקנית במקומה.

ובין הפרקים, כלומר בין מטפחת ישנה לחדשה, יש שבודקין לפי שעה את החוטם בלי אמצעי, ויש שמסתיעים בכנף הקפוטה ובבית-ידה או באלונטית התלויה סמוך לפתח.

צחצוח נעלים וסריקת שערות אינו נוהג אלא לכבוד שבת. ערדלים לאו דוקא, אם לא מפני הצנה. גהוץ החלוק – הרי משום פריצות יש בו, וענק לגרגרת מקל וחומר. שלשול מכנסים – בקושי מתירין לבחורים חתנים, בפרק שבין ארושין לנשואין. נשאו – אומרים להם “הפשילו!”

וכך מנהגם עם הבריות בבית, בשוק ובבית-המדרש – פשוט בתכלית הפשטות, בלי סימן יהירות ובלא סלסול.

ביום הגשם בא אדם, מי-שהוא, לתוך ביתו של ר' יעקב משה כשנעליו מסובלים טיט – ואין אומרים לו: “הטהר בפרוזדור תחלה!”

נכנס – אומרים לו “שב”, שואלין לצרכו ופוטרין אותו מיד.

בערבי ראש-חדש, כשבא עני לתוך הבית ואינו מוצא שום אדם בחדר ראשון, אינו מתעצל ונכנס מיד לחדר שני, ומשם לשלישי ומשלישי לרביעי, עד שהוא מגיע לבסוף לחדר המשכב ומוצא שם, למשל, את ר' יעקב משה כשהוא שוכב במטה ומתנמנם שינת הצהרים. ר' יעקב משה, שהוא קפדן מטבעו, קופץ ומתעורר בבהלה, זורק מפיו כעין נזיפה כלפי העני, נותן לו פרוטה ופוטרו, צועק בקול רם להמבשלת הזקנה שבחדר הבשול: “בילה! בילה! הביטי אחר העני עד צאתו!”

ובילה, אשה קפדנית ודברנית וחרדה על כבודה, משמשת בביתו של ר' יעקב משה זה כעשרים שנה וכבר לבה גס בכל בני הבית ואין עוד מרותם עליה. אדרבא, לעת מצוא היא מרימה קולה עליהם או אומרת להם מעין דברי כבושים וכדומה. ופעמים שהיא “תוקעת את חטמה” גם לעניני פנים כאלו, שאינם נוגעים לה בשום פנים ומשום צד ועל ידי זה היא מביאה את הזקן או את זקנתו ראסי לידי קפידא וסופה משתלחת בנזיפה אל התנור ואל הקדרות או אל המרדה ואל המגרפה, כי שם מקומה…

ובילה, כשם שהיא נוחה לכעוס ולהעלב, כך היא נוחה להתפייס, וכיון שנפנתה מעבודת היום, לוקחת היא פוזמק קרוע בידה ויושבת לה על השרפרף הקטן אצל רגלי ראסי בעלת הבית ושתיהן, משקפיהן על חטמיהן, יושבות ועוסקות בתקון פוזמקאות ובשיחה בטלה, מתאנחות לרגעים או מנענעות בראשיהן, הכל לפי הענין.

ופעמים שמצטרפת אליהן גם השכנה שרה, אשה צעירה מדלת העם, אבל פקחת וטעם זקנים יש בה, גם היא באה בפוזמקה, יושבת שם בצד ראסי על-גבי הדרגש ושלשתן סורגות ומסיחות בחבורה.

בינתים יש שנכנסת תגרנית וסלה או חנונית ופנקסה לבית, וראסי אינה בהולה לפטרן, אלא מקבלת ברצון שיחתן של אלו ומהנה לכל אחת מהן במה שהיא רוצה: לזו מסייעת באנחה קלה, לזו בנענוע ראש או בפנים שוחקות ולזו בעצה טובה, הכל לפי הצורך.

ולא אלו בלבד אלא אפילו יבדוחה הכובסת, מטרונה שואבת המים ואיוואַן השומר (כל השומרים שמם איוואַן!), שלשונם אינה ברורה ביוצר לראסי, אף הם אינם נפטרים מלפניה בלא שיחה מרובה או מועטת, הכל לפי השעה. אמת, לא תמיד יורדת ראסי לסוף דעתם – ומה בכך? הענין בכלל מובן לה היטב. מתוך הנגון היא מבחנת, במה הערל מדבר, אם ענין של השתפכות הנפש הוא או מעין ספור המעשה בעלמא. באופן הראשון היא מנענעת בראשה מעלה ומטה, ובאופן השני – מנענעת אילך ואילך, כזה שהוא שומע דבר חדוש ומתפלא, מאמין ואינו מאמין. בין כך ובין כך, שומעת היא בכוונה ובנענוע ראש, סורגת בשעת מעשה את הפוזמק וזורקת מפיה, כל פעם לצורך ושלא לצורך, גם מין דבור, למשל, מעין מלת התמיה או הקריאה כגון “הא-ווא! הא-ווא!” וכדומה. בשעת דחק גדול – כגון, אם היה הענין של ממון – עמדה לה לראסי שרה השכנה בפקחותה וב“לשונה הזהב”.

ובשכר הזה אף ראסי עומדת לשרה בשעת דחקה, כל פעם שאין יד זו משגת לפרוע לר' יעקב משה שכר-דירה בזמנו (בחצרו של ר' יעקב משה עומד עוד בית קטן אחד ושם דרה שרה וביתה משעת חתונתה, זה כחמש-עשרה שנה) והזקן בא לידי כעס – ראסי נכנסת בהעבי הקורה ומשככת כעסו של הזקן.

כך היו נוהגים שם בבית ר' יעקב משה מימים קדמונים – בפשטות, וכך היו משיאים שם בנים ובנות בשם טוב ובכבוד, ברוך השם, ולא הם ולא אחרים היו מרגישים בפשטותם, מנהג בעלי בתים בידם.

ומשהשיאו הזקנים את בת-זקוניהם יוכבד והכניסו את חתנם ברוך לאכול מזונות על שלחנם – הכל הרגישו, שנכנס עמו מין ריח דק ומעודן של “גבירות” לתוך הבית.

לבסוף אני צריך להוסיף עוד שני דברים:

א) כמעט כל בני ביתו של ר' יעקב משה בריאים ושלמים הם בגופם רוב ימות השנה. כלומר, אין להם מן המיחושים הדקים והקבועים של אניני הדעת אלו, המדקדקים עם גופם הטהור כחוט השערה כל רגע. חלה אדם – עליו להביא ראיה שחלה, חוץ מן הזקן בעצמו, שבאחרית ימיו פרש מן העסקים לגמרי, נשתקע בעבודת הבורא והתחיל מסגף עצמו, מתענה בה“ב ושובבים ת”ת וכדומה, ובשביל כך תש כוחו ונחלש גופו וחלאים מצויים אצלו.

ב) ר' יעקב משה ובניו מקורבים אל הצדיק הקורוסטושובי, צדיק זה, הנוהג מנהג חולין בעצמו והוא מפורסם בפשטותו בכל הגליל.

קטע ב'

ליל שבת של תמוז, בין סעודה לשינה. חלל הבית מתמלא חום כבד ויש בו ממש, מעין פושרים קרושים, שאפשר לחתכו בסכין. הבתים נפתחים לרוחה מצדי צדדים ובעלי בתים ואברכים עם “זוגותיהם” וצאצאיהם מפקירים את כפות הכסף ומנורות השבת על שלחנותיהם ואת המטות המוצעות, המצפות להם בתוך אפלות הקובות – ויוצאים בלי בגד וחשופי חזה לשבת או להשתטח לפני פתחי הבתים מבחוץ על מדרגות, באכסדרות ועל-גבי אצטבאות, ליהנות על השובע מאור הלבנה במלואה ולהתבשם מריח הלילה. מאצטבא לאצטבא ומפתח לפתח בני ישראל רובצים לפתחיהם כתות כתות משני צדי הרחוב איש וביתו, איש וביתו, הללו הצל מצד זה והללו כנגדם באור מצד שני. חלופי דברים וחדודים, שנונים ופגומים, נזרקים כחצים מחבורה לחברתה – ותיכף להם קול ענות שחוק מצד זה או מצד שכנגדו, שחוק שיש בו אבק פריצות. הרחוב מתמלא אבק נבול פה וריח עונה קרובה. אברכים דוחקים את עצמם עוד יותר לגוף נשותיהם וראשי אצבעותיהם אינם יודעים מנוחה… ובעלי בתים חשובים שוכחים שעה קלה מדת זהירות ומקלים ראשם נגד נשותיהם בגלוי ובסתר. בחורים ובתולות מתרחקים שלא במתכוון ומתחככים בצללי כתלים ובגדרות ונבלעים באפלולית מצד זה ומשרתים ומשרתות עושים מעשי חדודים מאחורי הגדרות מן הצד השני. חי-חי-חי וחה-חה-חה… אור הירח מגלה טפח ומכסה טפחיים ונערים קטנים רואים ואינם רואים ורודפים אחרי חסיל פורח או אחרי צפרדע מנתרת ומעלים אבק לאור הירח.

תחת אילן ענף ומסובל תפוחים שבגנת ר' ברוך איידלמן, בצלע הבית, שוכב יחידי בשעה יפה זו קרובו של ר' ברוך, הבחור היתום שמואל’ק. הוא פרש מחבורת בני הבית תיכף לאחר הסעודה, שפט את הסורדוט השחור ותלאו בשוֹכה, נתמתח כאן על הדשא הרך אצל חלון פתוח, והוא שוכב עתה פרקדן ופניו למעלה. האילן מנמנם ומסך עליו בענפיו ותפוחים גדולים ובשלים אף הם מנמנמים ותלויים למעלה כנגד עיניו ופיו ממש ונוטים לנפול לתוך הפה. שובך אחד, שכפף משאו, נאחז עם כל הכבודה במרזב הגג והוא תלוי שם בנס ומקצתו נשמט למטה ונתלה בחלון ושרביטיו מגששים בכותל ומסרטים בזכוכית, מבצבצים דרך החלון לפנים ומושיטים לשם שרביט ירוק עם שנים שלשה תפוחים בראשו.

– שלל של תפוחים! – הרהר שמואל’ק מתוך שפע של מתיקות, ששטפו מבפנים מרובים מן העלים! אבל מה בצע, כבר חכורים הם לאחר – חזירים!

ושמואל’ק נתמלא “קפידא” על דודתו יוכה, שבכל שנת ברכה היא נכנסת בעובי הקורה ומחכרת את הגנה לאחרים. כמה להוטה זו אחרי הפרוטה! כמה רעה וצרה עינה של זו! הלילה אנקם בתפוחיהם.

מעבר לגדר, מתוך האכסדרה, מקום שר' ברוך ובני ביתו יושבים שם עתה בחבורה, הגיע לאזניו שחוק צעיר ומצלצל.

– שרה’ניו שוחקת – הרהר שמואל’ק – לולא היא, לא היה בא לבית זה אפילו לשבת אחת. ובאמת מה לו כאן? כלום להוט הוא אחרי “שבתות” שלהם, שהם נותנים לו בחסדם? הרי רואה הוא, כמה מזלזלים הם בו ואינם משגיחים בו כל עיקר, אצל השולחן רואים כאילו אינו, או שהוא נראה כעין אבר מיותר. הכל, הכל מזלזלים בו ואפילו שרה’ניו כאמה כבתה… התפוח נופל סמוך לאילנו…

מעל המדרגה שמאחורי הבית סמוך לאורוה הגיע לאזנו קול חוכה כבושה ומחלחלת במעים, מעורבת בלחישות של נזיפה, “אוי, אוי, אוי, לך לכל הרוחות”, מעין התגוששות חשאין של אונס ורצון כאחד, של דחיפה בימין וקורבה בשמאל…

אהה, המשרת והשפחה נזדמנו לשם! – הרהר שמואל’ק וזקף אזניו… הם מתעלסים… ושוב שטף את שמואל’ק גל של מתיקות מבפנים לבו נתרכך ורגליו נתמלאו צוקר…

– הרי אני כבן שמונה עשרה שנה – עבר שמואל’ק להרהורים אחרים – ועדיין לא טעמתי טעם נשיקה. גולם, אך גולם אני ולא אדם… כמה פעמים נסיתי ולא עלתה בידי… ההי חסיד! אין אומץ לב הדרוש לכך… המשרת – זה אינו מפחד. הוא איננו “חסיד”…

הכנוי חסיד נשמר אצלו בזכרונו בקרן זוית מילדותו ועתה צף ועלה על לבו פתאום ומלא אותו מרירות… בבית זקנו, שנתגדל שם בילדותו – הוא היה כבן שתים עשרה – שרתה שנה אחת שפחה צעירה, בתולה יפה ובריאה, אדומת לחיים ובעלת אברים. וכל פעם שהוא נשאר עמה לבדה בבית, היתה זו נגשת פתאום, צובטת שתי לחייו בשתי ידיה, בכל עשר אצבעותיה ובכל כוחה, נועצת בו שתי עינים רעבות ותובעות, המתיזות ניצוצות. הוא לא הבין אז, מה היא רוצה, והיה מתאמץ להשתמט מידה מלא בושה ובבכי כבוש מתוך כאב הצביטה, אבל היא היתה מחזקת בשתי לחייו ולא הרפתה ממנו, וכשנשתמט ממנה סוף כל סוף תססה לו ברתיחה ובלזות, וכמעט שרעדה מכעס: ההי, חסיד! כנוי זה כבר נשתקע מלבו ועתה צף לפתע פתאום וגרר אחריו את הבתולה הבריאה והדדנית. ושמואל’ק רואה אותה כולה כמו שהיא עם מחשוף צוארה ומקצת חזה עם זרועותיה הבריאות והחשופות ועם הגומא הקטנה הסמוכה לקבורת. את כל החמודות היה רואה שמול’ק לתומו, כשהיה עובר דרך חדר-המבשלות ללכת לחדר ונתקל בה בשעת תכבוסת. עומדת היתה מוטה על-גבי העריבה והלבנים, כשהיא חשופה חציה ומלוה אותו בעיניה התובעות עד הפתח…

צנה קלה עם ריח ערב של תפוחים טפחה בפני שמואל’ק ובאפו ותשכירהו, הוא גמע מן האויר מלא החוטם ואמר לעצמו מתוך שטף הנאה: אַ מחיה נפשות! עצם את עיניו בכונה ורגליו נתכוצו מתוך איזה גל של מתיקות, עיניו נתלו בשוכה אחת, שתפוחיה מרובים מעליה והם קבועים וצפופים בה כענבים באשכול. “שלל של תפוחים – ואני לא ברכתי עדיין “שהחיינו” אפילו על אחד – הרהר מתוך תאבון – מהראוי שאטעום מהם…”

ושמואל’ק התרומם ממשכבו, זקף את חצי גופו ופשט ידו כלפי קצה השובך התחתון, שנאחז בחלון, על מנת למשכו למטה אליו ולקטוף על-ידי שנוי, כלאחר יד, תפוח אדמוני אחד – ופתאום קרא “אַ!” ונרתע לאחור, ידו נכותה באיזה דבר רך וחם, כמעט רותח. הוא הפך את פניו לצד החלון וראה לחרדתו, שתחת התפוח מצאה ידו לחי עגולה ורכה, אדומה וחמה של בת דודו הצעירה והשובבה שרה’ניו, הסמוכה בחלון וראשה נוטה ללגנה.

– מה… איך… – התחיל שמואל’ק מגמגם מתוך בושה ונקרש במקומו.

– מה… איך – חה-חה-חה! אוי, מנוול – שחקה לו שרה’ניו שחוקה היפה והמעליב כאחד – אהא נתפסת! לתלוש תפוח בשבת…

– שרה’ניו…

– שרה’ניו שרה’ניו… חה, חה, חה, בחור נאה, תולש תפוחים בשבת. באתי לראות מה עושה הבחור יחידי בגנב. עומדת אני בחשאי כאן סמוכה בכרכוב החלון – אהא, הנה הוא פושט יד לתפוח… ה, חה, חה…

ושרה’ניו נתרחקה קצת מתוך שחוק אחורנית לצד פנים באפלוליתו של חלל הבית.

נוסחה אחרת של קטע ב'

ליל שבת, תמוז, בין סעודה לשינה. הבתים מתרוקנים ובני ישראל רובצים לפתחיהם משפחות משפחות קלי בגד וחשופי חזה ונהנים על השובע מאור הלבנה במלואה. הללו שרויים בצל והללו באור. מכאן וכאן מלבינים תחתונים, שרוולי כתנות ושמלת אשה. ערובי נשים וגברים ושתופי ברכים ורגלים. מחבורה לחברתה דרך הרחוב נזרקים כחצים דברי חדודים, רמזים לעניני לילה – ואחריהם מתפוצץ צחוק צוהל של נשים, צחוק שיש עמו מעין פריצות. הרחוב מתמלא ריח שאֵר ואבק נבול פה. אברכים בחלטל’יהם דוחקים את עצמם עוד יותר לגוף נשותיהם הצעירות, הלב מתבשם וחומד וראשי האצבעות עצמם אינם יודעים מנוחה. ובעלי בתים חשובים בתחתוניהם שוכחים שעה קלה מדת זהירות ומקלים ראשם כנגד זוגותיהם בגלוי ובסתר. בחורים ובתולות נבלעים בצללי הכתלים ומשרתים עם שפחות מתחככים בדפנות מאחורי הגדרות – וחי חי חי חה, חה,חה. אור הלבנה מגלה טפח ומכסה טפחיים, ונערים קטנים רואים ואינם רואים, רודפים אחרי חסיל פורח ומעלים אבק לאור הירח.

בשעה יפה זו ישב ר' ברוך ובני ביתו באכסדרה הקטנה שלפני פתח ביתו לצד הרחוב: ומעבר לגדר, בגנה הקטנה שבחצר, שכב תחת אילן מסובל תפוחים היתום האוכל שבתות על שלחן ר' ברוך, החתן הבחור שמואל’ק. ה“סורדוט” הסדוק שלו היה תלוי בשוכת האילן והוא נתמתח פרקדן על-גבי העשב וידיו הלבנות בשרווליהן פשוטות לכאן ולכאן, דומה היה על-גבי מצע העשב כעין צלב שכוב ששתיו שחור וערבו לבן. ומתכון היה שמואל’ק להשתטח סמוך לחלון פתוח, ראשו בכותל הבית ורגליו כלפי גזע האילן. מבפנים בבית הבהבו ודעכו הנרות ודרך החלון הפתוח, מתוך חללו המדומדם של הבית, האהילה על גבי ראשו מלמעלה בחצי גויתה הרכה בת זקוניו של ר' ברוך, השובבה שרה’ניו. ראשה היה נתון מבחוץ בין הענפים המגששים בחלון ולבה על סף כרכוב החלון. שמואל’ק לא ראה בעד העלים כהוגן את פניה, אבל הרגיש את החום השופע עליו מתוך גופה הצעיר, את אדמומית לחייה, העגולות כאפרסקים, את חוטי האש היוצאים מתוך נחירי אפה המחודד והשחצני ואת רטט הפּקס הצהבהב של שפמה הדק… שמואל’ק קפל את ידיו תחת ראשו ושכב כך שעה קלה בלא נדנוד ובעינים עצומות, סופג את החום השופע עליו מלמעלה ומפקיר את עצמו לשטף של מתיקות שמתפשט ומפעפע בו מבפנים עד קצות רגליו. רגליו נתכוצו מתוך שפע תענוג ונעימות ולחייו הלוהטות פרחו בצנעא בעבועין דקין.

ידועה היא לו לשמואל’ק מתיקות זו, שנופלת עליו תמיד מתוך לאות קלה אחרי סעודה שמנה, מלפלפת את עיניו בקורי עכביש ועושה את גופו כחמת מלא דבש. כמעט תמיד היא גוררת אחריה מיני הרהורי עברה משונים, שאין לו מנוס מהם זה כמה. ואף עתה משתדל שמואל’ק להסיח דעתו לדברים אחרים: מציץ הוא בשמים בעד חרכי האילנות ומתכוון למצוא שם את ה“עגלה”, נזכר בסכך של הסוכה דאשתקד, לוחש בפיו “הכנעני החתי האמורי, הפרזי והיבוסי והגרגשי”, ולבסוף צובט בכל כוחו בצנעא בבשר ירכו – אבל כל הסגולות האלה לבטלה. ההרהורים במקומם עומדים.

ומהרהר הוא שמואל’ק במה שבצדי הרחוב ובמה שבצללי הגדרות, במה שמאחורי הבית ובמה שבשויות אפלות, בחדודי הגברים ובצהלות הנשים. מכאן ומכאן הגיעו לאזניו שברי שחוק, שברי חדודים. לחישות זסשר“ציות וחוכא כבושה, הברות סתומות וחצאי מלים – שאין בכולם כדי צרוף, אבל “ריח” אחד לכולם. כל אותם ה”זוגות", שיצאו עתה לחוץ ונשתטחו באכסדרות ועל פתחי הבתים – כולם, מן הבעל הבית החשוב עם “זוגתו” כפולת הסנטר עד אברך המשי עם רעיתו הרכה והענוגה ועד המשרת והשפחה שמאחורי הבית סמוך לאורוה – כולם כולם לשם “כונה” אחת יצאו ויצר אחד סוכן בלב כולם. הכל מבקשים אהבה מדעת ושלא מדעת. הכל מגששין באפלולית כסומין ומבקשים עתה קורטוב אהבה באיזו קרני גשוש, בניצוצי עינים, בניד עפעפים – כל אחד במה שיש לו: בחכמתו ובשטותו, בשנים ובשערות… אותם הגברים בחלוקיהם ובתחתוניהם לבנים ואותן הנשים בשמלותיהן הקלות והסכויות… אלו חשופי החזות ומעורמי הצוארים. אותו הגלוי והסתר המשמש בערבוביה. אותן הקורבות מתוך דחיות והנזיפות מתוך חבה ומשיכה… תביעת עין אלמת והבטחה סמויה מן העין. ערובי מקומות ושתופי רגלים. כל אלה אינם אלא זעזועים ורמזים של איזה רוח זנונים, הרוקם עתה בכל מיני ערמומיות תחת מעטה אור גנוז ומאחז עינים של לבנה צנועה את רקמת זנוניו הדקה והגסה כאחת… עוד מעט ויקומו כל אלו בעלי הבתים והאברכים מקטן ועד גדול שטופי בולמוס אחד, בולמוס עוור, בהמי, ויפרשו עם נשותיהם, איש ובת-זוגו, לחדרי המשכב, וכל השכונה תהפך לקובה אחת גדולה, שהרחוב פרוזדור לה ובתי הרחוב – “חדרי החדרים” –

– החתי, האמורי, הפרזי והיבוסי והגרגשי – ננער פתאום שמואל’ק מהרהוריו, כזה שקופץ פתאום על ידי לחש מתוך תהום עמוקה… הרגיש שמואל’ק שעוד מעט ויתמוגג כולו באותו התהום. רצונו, כמעט שנסתלק, נתחזר וננער. שרה’ניו הכריעה את ראשה ורובה כלפי מטה ומחלפתה הארוכה וה“שמנה” נשמטה מכתפה באויר כנגד שמואל’ק. העלים רשרשו, כאילו נשתלשל וירד משם נחש בחשאי. שמואל’ק עצר את נשימתו והפקיר את לחייו לקצה המחלפה המחלקת ומגפפת על פניו. חמה היא וחלקה ומתוקה עד לכלות הנפש… שרה’ניו הרכינה את לחיה סמוך ללחיו הוא – להבת שלהבת!..

כנסת, דביר, תל אביב, תרצ"ו

מן העזבון, תרנ“א. נשמר אצל חברו מישיבת וולוז’ין פנחס טורברג. נתפרסם ב”הדאר“, ט”ז תמוז תש"ז, ובחלקו בספרו של לחובר על ביאליק, עמ' 62–63.

עשרת ימי תשובה, בין כסא לעשור, בין המצרים, שנת תרנ"א.

בבואי בין אנשים ואדבר ואשוחח… ויהי בהפנותי שכמי ללכת ותשמענה אזני דבר מאחרי לאמור: משוגע הוא! –

אמנם משוגע הנהו! הקשבתי עוד קולות אנשים אחדים מתלחשים בקול רם… ועד מהרה ותקח אזני כקול דממה דקה מהול בה־קול אנחות מפיקות תוגה קלה, מצות אנשים מלומדה (מלאכותית), ומביניהם כמו התעופפה מלת ‘משוגע’ רצוא ושוב בפיות האנשים ברגע אחד, כמראה הבזק ביום עבות אשר ערפת חתולתו…

עוד טרם הרחבתי צעדי תחתי, עוד צרו צעדי אוני ולא הרחקתי ללכת, והגיע לאזני גם הדומיה אי־הנעימה, אשר שררה אחרי זאת, דומיה אשר תאלפני יתר רב מדבר־שפתים, דומיה אשר הורתני ביתר שאת מקול הסואן ברעש בין חבר האנשים. בנתי לדומיה מרחוק כי לא יסיתם עוד לבם בשפק על משפטם זה חרצו עלי… וכמו החליטו הממני ושתיקה כהודאה דמיא…

מעודי אהבתי כי ישיחו ידברו בי שלא בפני ואזני תקשבנה, מטבעי אני אוהב דעת משפט זולתי עלי, וכאשר יבוא יענקל ויספר לי, כי שמע אנשים מדברים בי ומשוחחים אודותי, אך שפתיו לא ברור תמללנה ולא יכלה דבריו ולא יגיד לי מה, אז לא אדע עוד שֶלֵו בנפשי ורוחי לא נכון בקרבי עד אם כִּלה לדבר; ואנכי, בהיותי אדיר חפצי להוציא מפִיו מילים, לא אשקוט ולא אנוח ולא אִשָׁלו עד אפתח את פי האתון… ומוסרות כסיל אפתח… ואז לא תדע לשונו – לשון יענקל – בריח ודלתים, ולא ישים קנצי למלים עד אם אתחקה על כל שרשי דבריהם אודותי: איך? ומה? איה? ואנה? מי ומה המדברים? כה וכה ידי צלֵחָה לדעת את כל.

הן אמת, כי לא בנקל אגיע אל המטה הזאת, ומאד ארבה במחיר הצילי מפיו דבר־אמת, ובדי עמל הבל איגע להוציא מלים מפי אויל־שפתים כמוהו - אשר זה דרכו כסל לו, מבלי דעת עת לחשות ועד לדבר, גם לא ישכיל לדבר כּן בעתו, ידָרש ללא בקשוהו וימָצא ללא שאלוהו וירבה להג הרבה במקום ששתיקתו יפה מדבורו, וכאשר ידע כי ימצא אוזן קשבת לאמרי־פיו, או כי ידרשוהו דבר־מה אז אין בפיהו נכונה ויקשה ערפו מבלי לענות דבר־מה וניד שפתים יחשוך, למען ישוקק (נייגריג מאַכען) נפש.

מעל פיו ויוציא אלי את כל רוחו והתגלות לבו, עד אשר לא יבצר ממני אשר חפצתי וגם אשר לא חפצתי לדעת, - “לא אמצא חפץ לדעת את אשר ישיחו אחרים בי” – אמרתי תמיד אל יענקל בבשרו לי כי שמע אנשים מדברים בי – ואעמיד את פני כמו אל אתעורר עד מה לשמע דבריו אלה וכמו לא יגיעוני מאומה – הלא ידעת כי לא ארדפה לדעת אשר נדברו אנשים אודותי, ואנכי גם לא אובה לדעת זאת, ומה יסכון לי משפטם עלי ונפשי יודעת מאד משפטם גם מבלי שאול פי אחרים אם לשבט או לחסד, ומה תבשרני הבל? כה כיסיתי במשאון באמרי פי ואבלום את תשוקתי ותאוָתי העזה אשר התעוררת בקרבי לדעת משפט השיחה ותוצאותיה הנוגעות לנפשי, בידעי כי רק זאת התרופה האחת להוציא מפי האויל מלים, אולם רוחי בקרבי לא ידע מרגוע, וכבר למשמע אזן גרסה נפשי לתאבה לדעת מוצא דבר משפט השיחה. אין מאומה… אין דבר… גמגם אויל השפתים ככסיל שונה באוַלתו, אנכי רק זאת אמרתי כי אמש בלילה שמעתי חבר אנשים מדברים בך ועת רבה היית שיחתם וידברו בך נכבדות… טוב טוב הדבר – הבלעתי בנעימה ואשסע את דבריו – אבל חדל לך אמרתי בפנים נזעמים ומוחדים כאחד, כמו לא אשיב לבי לדבריו. ועוד הלאני בלהגו הרב, - אבל יענקל!… האירותי פני אליו כרגע והסיבותי שיחתי לענין אחר למען לא ירגיש רשמי העונג והשמחה אשר שמו אותותם אותות בפני בשמעי מפיו כי דברו בי נכבדות וידברו עלי טובות, ולבעבור לא יחוש איך תמשול בי תשוקתי ותגבר חילים לדעת מהוא דבר השיחה (רעזולטאט) אשר עוד טרם השלמה. – איפה היית עמש? – שנן את שאלתי – ולמה תשאל? האם הייתי דרוש לחפצך? הלא אמרתי לך כי הייתי בבית פ‘, ושמה היו גם רעיך חפלוני ואלמוני ודנו וידברו וישוחחו חד את אחד, וגם אתה היית שיחתם, ורבים הללוך ברוב התשבחות ויאמרו כי יתרון הכשר לך, ותקוות טובות נשקפות לך, ויחזו לך עתידות נכבדות לימים יֻצרו וכו’. – הא לך כפל עלי קטרת – שׁחדתי מכׂחי בעדו בשמעי דבריו, למען עורר החשק בלבו לדבר עוד ואנכי בנפש שוקקה יחלתי אל מוצא פיו כאל מלקוש, ויענקל לא חשך ממני את ניד שפתיו ויספר גם את אשר לא דרשתי ולא שאלתי מעמו, ולא כחד ממני דבר, וכבר אשר לא חפצתי לדעת. עלז ושבע רצון נפרדתי מעם יענקל שקוע בים מחשבות נעימות.

כן גם כאשר אִנה המקרה לידי פעמים רבות לשמוע אחרי הדלת והמזוזה את אשר ידברו בי הורי עם השדכן בבואו לדבר נכבדות בי, וביניהם גם מורי ומלמדי איש־הבינים, אז רצעתי את אזני אל הדלת והמזוזה – כי אחרי הדלת והמזוזה שמו זכרוני – ואקשב שרב קשב, שמעתי ויפג לבי, הקשבתי - פני כסה אור את אשר עמדי לא אכחד כי מאוד אוהב אנכי את נפשי, אך אהבת עצמי הגיגי כל היום, ואהבה זולתה לא אדע ולא אחפץ לדעת, רק היא תמלא את כל בתי נפשי והנפש לא תמלא, כי נפלאה גם אהבתי מאהבת נשים באשר גם אגודתה על יסוד אהבת עצמי נוסדה, ואם אמרי: כי אוהב חכמה ודעת אנכי ומודע לבינה אקרא, אז גם אז רק לאהבת עצמי ובשרי אשא נפש, בעאשר חכם אנׂכי בעיני משבעה משיבי טעם ועל כן אתפאר באהבתה כי איך לא אומר כי אהבתיה ובקרבי חכמה שמה משכנה, ואני חכמה שכנתי ערמה, ואת דעותי ומשפטָי אוהב אנכי כנפשי. – יוכל היות כי רבים לא ישפטו ככה, או יכחידו האמת תחת לשונם בזדון ויגזרו אומר כי גם אהבה בלעדי “אהבת עצמי” תמצא בין החיים. האומרים ככה אהבת עצמם מדברת מתתוך גרונם, כי כלמה תכסה פנימו לחרוץ משפט אשר לבשתם וחרפתם הוא, ועל כן יאמרו מה שיאמרו, ואנכי לא כין עמדי, ובאשר אוהב אנכי את נפשי במאד מאד, בכל לבבי, בכל נפשי, ובכל מאדי, אי לזאת אוהב אנכי גם את משפטי ודעותי, ואוהב אנכי גם את משפטִי זה חרצתי עתה, על כן לא תשימו בי תהלה אם פי יגיד תהלתי: כי אמנם רמים שפטתי וצדק ילין בי, ולא הוצאתי משפט מעֻקל , זאת חקרתיה, כן היא!

ועל־כן לא יפלא הדבר אם זה דרכי כסל לי, אשר בכל מקום אשר יזכירו את שמי, אז בנפש שוקקה אגרוס לתאבה לדעת מה שחם בי, באשר לשמי ולזכרי תאות נפשי… ובדבר הזה נפשי גחלים להטה לשמע אזני, כי כלה ונחרצה מאת חבר האנשים לתתי למשוגע. ועל כן הצרתי צעדי אוני והלכתי לאטי, למען תקשבנה אזני דבר מאחרי, ודבריהם אלי יגונבו, וגם לא נבצרה ממני המזמה, וזעיר שם זעיר שם לקחה אזני שמץ מנהם עד אשר הרחקתי לכת, ותאבדנה הקולות דרכיהן במלא רוחב הדומיה…

– נפלאת היא בעיני - אמרתי אל נפשי אחרי הרחיקי לכת, שקוע במחשבות מבולעות – נפלאת היא בעיני! מה עול מצאו האנשים בי, במדברי, בהתהלכי עמם, כי חרצו משפט מוזר כזה עלי?! במה התנכרתי עתה במעללי לתתי למשוגע?!

– אויה לי! האמנם משוגע הנני?! האם באמת שפטו האנשים מישרים? ואיה אותות השגעון אשר חזו בי, אשר יתנו למשפטם אומץ? הבה־נא! אפשפש במעשי ומעללי! אשקול בפלס כל מלה ומלה אשר הוציא פי במסבם! אביא במשפט כל תנועותי בהתהלכי עמם!… אין בם כל סלף! כולם ישרים ונכוחים למוצאי־דעת… כולם יפים ומום אין בם, אך צדק ומישרים אחזה בם, אין נפתל ועקש, אין זאת, חי אני!.. הוי רעיוני־רוח! מדוע תבלעו בלי משפט? בלי כל משפט וסדר! הבה אערך משפט! אנכי שמעתי מפורש דם “משגע” נשא על שפי אנשים… אמנם כן! והשם הנכבד הזה הלא עלי יסוב?! כן, כן, בלי תפונה! אםכן הדבר הלא יורנו המשפט, כי הם אמרו עלי כי משגע הנני!! שאול ואבדון! המה אמרו עלי, כי משוגע הנני!!

חא, חא, חא! האם לא צדקו במשפטם! האם לא שפטו מישרים?.. האם לא משתגע אנכי, אם דבריהם הסיתו לבי בשפק לירוא משפטם פן באמת משוגע הנני, כאשר יאמרו. הלא נפשי יודעת מאוד, כי אינני משוגע, ומבשרי אחזה כי מרום משפטם מנגדי… - הוי מחשבות תעתועים! – אין זאת כי אם דבריהם נסכו בקרבי רוח שגעון… ומה אות? האם אי־ידיעתי שגעוני לעַד על אי־שגעוני? הלא רבים המה המשתגעים מבלי דעת, וכל שגעונם הלא הוא חסרון דעת שגעונם, ולו ידעו כי משוגעים הנמו כי אז לא השתגעו. אם כן הדבר יהפך חסרון־דעתי־שגעוני לאות על שגעוני. האח לוא ידעתי כי משוגע הנני!…

אשובה־נא אל לבבי! מדוע נבהלתי רגע לשמע שם משוגע. הוי מוג־לב! למה יבהלני השם הזה? אתבונן רגע, למי יקראו בני־אדם משוגע וּלמה שגעון יכנוּ. אולי הפכו האנשים ללענה משפט – למנתק מוסרות־כסל אשר שמו האנשים באולתם על־ידיהם, למפתח אזיקי־הבל וחבלי־הדמיון אשר רתקו בהם את נפשם, להאיש אשר לא נתעה בשוא לדמות כי ‘ריאה וכבד תלואים לו מתחת לאפו’ להאיש אשר לא מבעד ההרגל ישפוט ולא יטה שכמו לסבול ההרגל וההסכמה, ילידי ההבל וקטן־הדעת, לגבר אשר לא יכסול ויבער לעשות מעשהו או לחדול, רק מאשר הסכינו והסכימו בני־האדם לעשות ככה או לחדול מעשות, לגבר אשר לו אוזן קשבת לשמוע לקול הרגש המפעם ברוחו ויפלס מעלליו לפיהו, לאיש החפץ לדעת ולהכיר את נפשו, להבין את עצמו ולא יירא איש, לגבר השופט רמים והוגה דעות נשגבות אשר זאת כל רוממותן וטבען כי מטבעות הנה ברוח כל אדם – גם הקטן שבקטנים – ויוכל לדעתן ולהבינן באשר כן הוא ולא יוכל היות אחרת, וכגדל אמתתן וידיעתן לכל איש, וכגודל הגלותן וברותן, כי יגדל אי־החפץ בכל איש לדעתן ולהכירן, ורק אז יכירן בשמעו את “הדעות הרמות” מפי אחרים, אז רק אז יזכור כי כן ידע וחשב גם הוא, אז יכיר את הדעות הרמות והנשגבות אשר הנה גם קניני נפשו, ועד עתה היו צפוּנות בבתי נפשו פנימה וחבושות בטמון, ובלבו ידמה אז כי חדר האיש תוך משכיות לבבו פנימה ויגנוב את חקרי־לבבו ויוציאם החוצה לעיניו. “גם אנכי ידעתי ככה – יאמר אז גם לי הגיד לבי כזאת, רק לשוני נקפאה ולא יכלה לדלות חקרי לבבי החוצה, והאיש הזה מפי הוציא מלים”, ולהוגה דעות נשגבות כזה, לזה משוגע יקראו!!! הוי תהפוכות ותעתועים!

הבו שובבים! הבו נערים פוחזים! קראו אחריו מלא! רגמו בו אבן וסקלוּהוּ, ירה יירה, כי משוגע הנהו! התקלסו במשוגע ההוא!

עלה, משוגע! עלה, משוגע! עלה, משוגע!

כתב־יד. נדפס ב“כנסת” ג‘, תרצ"ח, עמ’ 4–20 (יצא כנראה מתוך הסיפור “סוחר”)

(מכתבי משכיל שלאחר זמנו)

בן חמש עשרה שנה נתפקרתי. אין תוחלת בישיבת בית המדרש, אמרתי לוולוויל חברי. וֶולוויל חברי, הכפוף לדעתי, קבל ממני ופרש לחנות אביו. ומיד יצאו לו מוניטין בפרבר: זריז הוא, מתון הוא, עסקן הוא – סופו להיות סוחר. ואני, המוהיקני האחרון בבית המדרש שבפרבר, התחלתי חושב מחשבות גדולות לעתיד לבוא והולך לפי שעה בטל. עדיין לא הכרעתי בעצמי, במה אשלח ידי תחלה, ועד שאני עומד ושוקל בדעתי – הימים עוברים. לפי שעה התחלתי מגדל לי בלורית קטנה מאחורי הכובע ומקטר פפירוסים. בבוקר בבוקר, בשעת תסרוקת, אני שוהה כחצי שעה כנגד האספקלריא, מיטיב בלוריתי ומונה בתוך כך באצבע את הבעבועין הדקין שבפני. כל לילה מוסיף לי בעבועין חדשים. הללו שוקעים והללו נוצצים. כשאבא סר מן החנות לבית ומוצאני לפני האספקלריא, מיד הוא מתמלא זעם. איני יודע מה לו בכך… “עד אימתי, דרך משל, יהא בחור עומד לו כנגד האספקלריא ונהנה מזיו פרצופו?…” שואלני אבא במין נגון משונה ומתעכב עלי בחצי כתפו. “למאי נפקה מינה, דרך משל…” שואל אף אני באותו נגון משונה עצמו ומסב מיד את פני לחלון. “פֶסיא, שומעת את דבורים של בחור?” אומר אבא שוב באותו הנגון ומראה באצבע עלי. פֶסי, זו אמי, מנענעת בראשה, לסימן צער, ופורשת לחדר-הבשול, ואבא דוחף הדלת בזעף ובורח… מיד אני מתלבש ב“סורדוט” השחור שלי, הסדוק מאחוריו, נותן פפירוסא דקה בין שִׁני ויוצא לרחוב, על מנת ללכת… לאן? איני יודע בעצמי. אין לי כל עבודה קבועה ושום סדר היום. הכל נעשה אצלי דרך עראי או על-פי “רוח הקודש”. פנאי יש לי יותר מדי והולך אני סתם, בלא כוונה ובלא “תכלית”. נעלי מגוהצים ופפירוסא עשֵׁנה בין שִנַי ועיני צופיות… מביט אני אחרי כל עוף הפורח וצפורת מרפרפת… פעמים שהייתי נוטה בדרך הלוכי גם לבית המדרש, והוא נראה לי כל כך עזוב ושומם…עומד הוא לו כדרכו יחידי ופרוש מן השכונה בסוף מבוי צר ומיוחד לו, שעלו בו עשבים וקוצים, עומד לו ושותק… כשאני רואה ראש גגו מרחוק, עיני נכבשות בקרקע כזה שחטא… וכשאני נכנס לתוכו, מיד הוא משרה עלי רוח עצב חרישי, מעין עגמת נפש זו, שהיא שרויה וכבושה באפלולית צלליו. נדמה לי שבכניסתי הוא מתעורר קצת מתוך תנומה, זוקף עלי את חלונותיו הגדולים ומציץ בי בשתיקה דרך תוכחה, כמי שאומר: “אף אתה, שמואליק?” ואני נכון ברגע זה מצד רחמנות, ליטול גמרא מתוך הארון ולעסוק שוב בתורה, להגות בקול ובנעימה, כמו באותם הימים, כשהייתי עדיין יושב לבדי חבוי בצל כנפי השכינה מאחורי העמוד וקולי הצעיר היה יוצא כאן ומקשקש כזוג יחידי וממלא תורה את כל הזויות… השמש העוור ר' שלמה אף הוא מתעורר קצת בכניסתי, ריסי עיניו מזדעזעות ואינו זז ממקומו אצל התנור, מקום שהוא יושב שם כל היום, מביט נכחו בעיני הקמות, מביט ושותק, מתוך עובי הכותל המערבי, או מתוך ארון הספרים הקבוע בו, מגיע למקוטעים בהפסקות קטנות קשקוש עמום וקלוש, אבל תדירי וטרחני, של איזה “דופק” תשוש סמוי מן העין: ניד-ניד, ניד-ניד, ניד-ניד…מעין נדנוד של וריד נעלם מרטט בעובי הכותל.. שם מעבר לכותל, בתוך חדר קטן המוקצה לדירה, יושבת לה עגומה ושוממה רבקה בת השַׁמש, צעירה שנתארמלה, יושבת ומנענעת כל הימים את מכונת התפירה, מנענעת ונאנחת… ומכניס אני את ראשי אל אפלוליתו של ארון הספרים, עומד כפוף על גבי גמרא, עיני משוטטות שלא מדעת בין השטין ואזני נטויות. דומה לך, שכאן, בתוך עובי הנדבך, משוקעת מאז מעולם איזו אשה יפה, “בת-מלכה”, למשל, ונעלמת מעין כל חי היא יושבת ומנדנדת תינוק קטן בעריסה, מנדנדת ובוכיה. מנדנדת ובוכיה… –

– שמואל’קל – שואלני בתחנונים השמש העוור… למה אתה מוקיר רגליך מבית המדרש? למה אינך בא לכן ללמוד? מתגעגע אני על קולך היחידי, שמואל’קל. צר לי, הזקן… נתיתם בית המדרש, כלו נתיתם…

– בביתי אני לומד, ר' שלמה – מנסה אני לנחם את הזקן.

– בביתך? ובית המדרש למה נברא, אַ?…

– לתפלה, ר' שלמה.

– וגם לתורה, שמואליק. בית המדרש בלא תורה יתום הוא, וסופו ליחרב. אח, אח, אח, שמואליק.

אותי, את שלמה העוור לא תטעה. רואה הוא בעיניו הסמויות, רואה ומבין: לאביך אתה אומר: “בבית המדרש” ולי אתה אומר “בבית” אַ?… בורח אתה מן התורה, בורח… הכל ברחו וגם אתה בורח, אתה, האחרון, היחידי… אוי לי שהגעתי לכך… “זמיר” יחידי נשאר בקן וגם הוא פרח לו…

נאמן עלי צערו של זקן זה. הַשַׁמָשות עברה לו בירושה מאביו, מכמה שנים, בה נזדקן ובה נסתמא. הוא ראה את בית המדרש בכל תפארתו: כשהיה עדיין אוירו לוהט, כשה“מזרח” היה עדיין “מזרח” – הוד שבהוד; שורה עילאה של ישישים ותקיפי דעה, אנשי משי ואנשי צורה, בעלי מצח ובעלי זקן, כולם היו יושבים להם רחבי אבנט ועטופי טליתות, יושבים על סדוריהם העבים וחומשיהם הרחבים, עטרותיהם בראשיהם ומשקפיהם בחטמיהם – עוז והדר להם והמשל ופחד עמם! מבט אחד משלהם היה זורק מרה בכל הצבור וזקיפת חוטם כל שהוא מצד אחד מהם בצרוף “נו” של זעף היה משתיק כרגע את העז שבחצופים… כשהיתה שורה זו של האריות ננערת ונזקפת לשמונה-עשרה או לקדושה ועמדה נד אחד – היתה נצבת בצורה כחומה. הכל הרגישו, שזו היא מחנה אלהים ומגִניו, כביכול לֵיב-גווארדיא של הקב"ה. ובימים ההם, כשהיתה עוד יד “המזרח” תקיפה, היה גם בית המדרש וכתליו בבחינת “חי” ומדבר. חללו היה מלא הבל שבקדושה ואוירו היה לוהט כל היום מתוך תורה ותפלה: כל עוף הפורח על גגו נשרף.

עכשיו הגיעו ימים אחרים לר' שלמה. הוא נתעוור ובית המדרש נתאלם…ניטל “כח הדבור” ממנו כביכול ו“לשנו” יבשה… קול תורה כבר פסק מתוכו לגמרי, הספרים מוטלים בארונם כמתים… וקול תפלה – אף הוא פוחת והולך, פוחת והולך… ר' שלמה אינו רואה, אבל מרגיש הוא, שהכל הולך וחרב.בית המדרש קוסס… פעמים שהוא, בית המדרש, מתעורר לרבע שעה מתרדמתו, יהודי טרוד קופץ ובא לתפלת “יארצייט” וכדומה, אבל אין זה “דבור” אלא גמגום במחילה; הגוסס מדמדם… זוהי מין תפלה חטופה וטרופה של מנין מצומצם, שכולה חולי חולין, וריח מיתה לה…

ואף אני, כל פעם שאני עומד בצל קורתו של בית המדרש – ריח מיתה זה נודף ובא עלי מכל הזויות והמחבואים ולבי שותת דם… נדמה לי, שהשכינה נתאלמנה והיא שרויה כאן אבלה ושוממה מתחת ל“פרוכת” השחורה שעל גבי ארון הקודש ובוכיה שם בחשאי, ויש שאני רוצה לכבוש ראשי בפרוכת, כתינוק יתום בסינר אמו, להסתר בצל כנפי השכינה ולבכות ולבכות עד כדי יציאת נשמה… ויש שאני אומר להתגבר כארי ולחדש ימי כקדם. הבה אעצום את עיני, אוציא גמרא מכל הבא ביד, ואפיל את עצמי שוב למקור חיי… חזור בך, שמואליק, עוד יש פנאי… עוד אפשר לתקן…

הבא ליטהר… פתחו לי כחודו של מחט… כך אומר אני לעצמי ובאותה שעה אני ולבי יודעים, שהרהור תשובה זה שמנצנץ במוחי אינו אלא לבטלה. יפה אומר אבא: אין לי תקנה עוד וסופי… מה? מה סופי? מה יהא בסופי?… ירא אני לשהות הרבה במחשבה זו ולרדת עד סופה. משתמט אני ממנה ומדחה אותה בכל מיני ערמומיות ביני לבין עצמי. היא מרגזת את מנוחת נפשי ומוציאתני מדעה. בוחר אני להשאר לפי שעה תלוי ועומד בהויתי ומשיא את עצמי לדברים אחרים… כך נוח וכך יפה לי יותר. “עט” – אומר אני לנפשי ויוצא שוב לשוטט בלא דעת ובלא כוונה למקום שרגלי יהו מוליכות אותי.ורגלי מוליכות אותי על פי רוב לאיזו פנת סתרים שאננה, מקום שאהא יכול להתיחד שם בשלוה עם עצמי ועם חלומותי ולהיות רואה ואינו נראה. אי, החלומות! עוד מילדותי הייתי אוהב את הבדידות ואת החלומות. משתקע הייתי בהם עד כדי טרוף הדעת ויציאה מן העולם. שוכב אני למשל בצהרי קיץ בראש הגג או בראש סואר גבוה של קרשים, גופי נצלה בחמה ועיני בשמים, עביבי כסף קטנים, קטני קטנים, תלויים שם ברום עולם על בלימה, והם קלים כל כך וזכים כל כך… באחד מהם, הזך והקטן מכולם, אני, שמואליק, נתון בתוכו ושוכן בחביונו, כחומט בנרתיקו. רוצה אני – ואשלח ראשי מתוך העב כלפי מטה, מכוון כנגד שכונה שלנו, ואתחיל לקרוא בקול רם לחברי ולבעלי בתים של מטה בשמותיהם ובכנוייהם בלשון הזו: “בֶּריל מַק, מתיא פֶּמפּיק, הנני??? אייזיק לֶמישקא - בע!!! ר' משה אהרן ירמולקא – תפח רוח אביך!!” תפח רוח אביך!!". כולם נושאים עיניהם למרום, מרמזים באצבעותיהם למעלה, תמהים ואומרים: "ראו, הנה שמואליק!, ואני שולח כנגדם ברגע זה את לשוני – בע!! ראשי לעב – ואינני… אחר-כך, כשגדלתי קצת ונודע לי שיש גימנזיסטים בעולם, הייתי מתאוה להעשות גימנזיסט. רואה הייתי את עצמי בדמיוני והנה אני “גימנזיסט”. בבוקר בבוקר אני הולך לי טעון ילקוט אל הגימנסיא, לפאות אין סמן, בגדי נאים וחדשים, כפתורי נוצצים ומכל ברייתי הנאה והמפונקת נודף ריח הבוקר הרענן. ברחוב פוגע אני בחברי מלשעבר, בעלי פאות וקפוטות, נושאים תיקי תפלין והולכים לבית המדרש. הם מביטים אחרי ביראת הרוממות ובקנאה ואני – כלא מרגיש, כאילו אני גימנזיסט בן בנו של גימנזיסט עד עשרה דורות וירושה היא לי מאבותי.

בימים שלאחר כך, כש“הצצתי ונפגעתי”, הייתי חולם והנה אני אמנון שב“אהבת ציון”. מעתה הריני אדמוני עם יפה עינים, קווצותי תלתלים וקשתי על שכמי, ויושב אני לי, דרך משל, תחת התומר, על תל קטן וירקרק אצל פלג מבעבע והומה, ואני מחלל בחליל ורועה טלאים צחורים בעמק שושנים. הטלאים מרקדים – אץ, אץ, אץ, ומרחוק תמר ואמתה לבושות לבנים יורדות כמלאכי אלוהים מטבור ההר ופניהן מועדות אל הנחל. פתאם ולביא נורא מגיח מיער הלבנון, והוא חופז זנבו ורק אליהן. עוד רגע ותמר בין שני הלביא… פִיף-פַף!!! הלביא נפל חלל. אמנון, כלומר, אני שמואליק, יריתי בקשת ואמיתהו… ויש אשר נחה עלי פתאם רוח “דן” ו“גדעון” שב“התועה”, ואני קופץ ועולה על גזע של אילן קצוץ ביער (את סמולנסקין וכיוצא בו הייתי קורא בצנעא, בחורשה הסמוכה לפרבר, ומודה אני על האמת, שאיש לא מחה בי מקרוא בו בפרהסיא) ומתחיל מדבר בלשון ישעיה ויחזקאל, קורא אל העצים, מטיף אל ההרים ומתנבא לארבע רוחות השמים: “האזינו השמים ושמעו הרים את ריב ה', מַלָכֶם תדכאו עמי? הוי גוי חוטא, אהה עם כבד עון! בׁאי הרוח ופפחי!”… ומעיד אני על עצמי, שהייתי מדבר באותה שעה מעומק הלב, בקול רם ובהתלהבות, טופח בשעת מעשה על לבי באגרופי, עד שניצוצות היו נתזיםמעיני… ביחוד הייתי אוהב להתנבאות ביום הסער, כשרגשו ראשי האילנות ונשמעה לי נבואתי כאילו היא יוצאת מתוך הסערה:

"וחצצים ורעמים וקולות וברקים

מאפסי שחקים עד אפסי שחקים"…

בשעת עצבות ומרה שחורה הייתי נהפך פתאם למקונן. לתכלית זו הייתי משתמש בלשון איוב וירמיהו ובשאר מליצות, שנאמר בהם “אוי ואבוי”, והתחלתי מקלל את כל העולם, כלו, את השמש ואת הכוכבים את יום הולדי, ואת ההשכלה הארורה… “אהה, השכלה, למה עכרתִּני?!” בגופו של דבר, לא עשתה לי ההשכלה שום רעה חלילה בכוונה. ואף אני הרי עדיין לא חסרתי ממנה אפילו כמכחול מן השפופרת, אבל זה כחה של מליצה: אין לך אלא לאחוז בקצה זנבו של חפסוק אחד והנה הוא מושך אותך ואת עצמו ואחר עמו…

ופעמים הייתי מוטל לי בחמה או בצל באחד המקומות ורואה את עצמי והנה אני סופר גדול בישראל, כותב “מאמרים” על ימין ועל שמאל – וכל העתונים מלאים אותי. ומיד – והנה אני מטיף, מטיף לאומי ממש, בעל שׂער ובעל אדרת כנהוג, עובר בכל תפוצות ישראל, חוצב להבות באמרי פי ומקים את כל העם כאיש אחד. ופתאם והנה אני ד”ר לפילוסופיא או אדם גדול סתם, ככל הגדולים סתם, שיושבים להם באחת מרוחות העולם – אלהים יודע היכן – העורבים מכלכלים אותם והם משליכים מרחוק דברי תורה כפתּים לארבע כנפות הארץ. כיצד ואימתי יֵעשה כל זה, לא הייתי יודע, אבל מובטח הייתי, שאחד מן הדברים האלה בוא יבוא: אם בכח ה“כשרון” ואם בדרך נס בעולם – אבל בוא יבוא. אגב, יודע הייתי, שיש בי כשרון. דבר זה פרסם עלי מלמדי האחרון ר' אליהו, אברך נדיב-לב וקצת משכיל, מֵקל על תלמידיו ופוסק להם שבחים כפי כחו. אבל דבר פלאי זה ששמו “כשרון” לא ידעתי ברור מהו ומה פירושו. ובכלל, נעלם ממני מה נוהגים לעשות עם כשרון. אפילו אותו האברך מלמדי בעצמו ובכבודו לא ידע לעוץ לי עצה הוגנת בענין זה. וזכורני, כשנפטרתי ממנו לפני ארבע שנים בפעם האחרונה והוא שלחני עד הפתח, עמד על הסף, הניח ידו על כתפי ואמר לי בתורת עצה טובה והדרכה על להבא" “שמואליק! למען השם, דקדוק! אל תשכח מללמוד דקדוק. אדם בזמננו בלא דקדוק הרי הוא כ… כ…” – האברך לא מצא, כנראה, משל נאה לדבר ונתקשה בכף-הדמיון שנפלה לתוך פיו. חשתי לעזרתו וסיימתי: “כצפור בלא כנפים” – “כן כן, כדג בלא סנַפיר” - הערים עלי קצת האברך, חטף מפי ושִׁינָה… אבל עצה טובה זו לא נתקיימה בפועל. לא רק ה“יורה דעה” נמאס עלי אלא אף ה“דקדוק” וכיוצא בו. בימים הראשונים לישיבתי בבית המדרש עוד הייתי מתגבר כארי ועוסק על אפי ועל חמתי בתורה ובדקדוק וכיוצא בזה, אבל דעתי לא נחה בכל אלה והתמדתי המעושה הלכה ונתרופפה, עד שכלתה לגמרי. מרגיש הייתי מתוך תלמודי מין זהום וסאבון כזה שגומע שמן קיק ומשכתי ידי ממנו. התחלתי משטמט מבית המדרש והייתי גונב את דעת אבא, את דעת הבריות וגם את דעת עצמי. יודע הייתי, שחוטא ופושע אני, חוטא לעצמי ולאחרים, אבל עד אלהים – נסיתי בכל כחי לתקן ולא עלתה בידי. נלאיתי נשוא. מלא כוונות טובות והרהורי תשובה הייתי בא לבית המדרש, נוטל ספר ומתחיל להגות בו בהתעוררות, בהתלהבות, במסירות-נפש, צובט כל פעם בידי את עצמי, מזרז את עצמי בכל מיני תחבולות: למוד גזלן, למוד רוצח, למוד עד שתפקע כרסך – ולאחר שעה והנה שוב אני מוצא את עצמי טובע כולי בים של מחשבות זרות והרהורים שאין להם ראש וסוף. האיך? כיצד נתגלגל הדבר? – איני יודע! חייכם שאיני יודע. הדבר נעשה מאיליו, ע"י מלאך או… שטן, מעשה כשפים הוא, ולא יותר. נלחם אני בצעמי, כבלעם באתונו, להטותני הדרך ואני נופל וקם ושוב נופל שבע ביום – ואין מעמד, ואין משען… יחידי אני, יחידי וגלמוד בכלל ריק ושומם… כל חברי מילדותי יצאו למקום שיצאו ואני נשארתי כאן לבדי. מי שכחני כאן? ולהיכן מושכני וטורדני הרוח?…

קשה ביותר נעשית עלי הישיבה בבית-המדרש בימי התחדש אביב, כשהאילנות בגני הפרבר מלבלבים וזולפים ְשׁׂרַף, העפר שבתלמים נעשה תחוח ומפוׁרָר ונותן ריח וצדי הדרכים מתכסים פיקס חדש של עשבים רכים.בימים ההם יש שקופצת עלי מין רוח תזזית – ואני איני עוד ברשותי. אלף רשויות שולטות בי כאחד ודעתי מטורפת עלי מהמון לב וגעגועים נעלמים… יצרי פוחז ומתגבר עלי ביותר, תופסני ממש בציצת ראשי ופתאום הוא עוקרני ממקומי – ואני נִשׁא ומטולטל בתוך גנות וקרפיפות, שדות והרים… הרגל טובעת באדמה ממש, אדמה שחורה, רטובה, שמנה. גלי רוח קלים, מעורבים צוננים בחמין, סוטרים ומלפפים כאחד מלפני ומאחורי, נושקים לחיי, מתכרכרים ומתלפלפים מסביב לצוארי כלפופי משי, נוגעים ואינם נוגעים. כנפי הסוּרדוּט שלי מתבדרין מלא אורך הסדק שמאחוריו ואני רץ מבקעה לבקעה כמטורף, מקפץ בינתים על החריצים ומדלג על המסוכות. כמין קרני גשוש בדקניות מתפצלות וצומחות מתוך הנשמה והאף מריח ומריח באויר העולם, מריח ואינו שבע… ויורד אני אל הנהר לראותו בחיוכו הראשון ועל ראש גבעה אני עולה וסוקר את כל העולם בחדוּשוׁ ואיני חוזר לעיר אלא עם הַעֲרֵב שמש…

ובימי הקיץ הברוכים, כשהחמה מבהקת והעולם שטוף בזיוו, והאור מתוק והחום גדול מנשוא – הריני יורד לנהר, שוהה במים שעות שלמות והולך אחרי עיני… או שאני מפליג בחורשה הסמוכה לפרבר, תועה שם לפני ולפנים שעות שלמות בין האילנות והסבכים, משתטח בצל על גבי הדשא ואני שוכב לי פרקדן הרחק מתשואות חלד, מסתכל בזהור הרקיע, מסתכל ושוחק… מסביב לי שיחת חשאים של אילנות ולחישת עשבים ובלבבי נפתחים עשרה צינורות בבת אחת, ששופעים מיני מתיקה… הלב הולך ותופח בי כעִסה בעריבה והוא נעשה מלא וגדוש. העצמות כאלו מתמלאות נופת צופים וכל גופי – כחֵמת מלאה דבש… מיני הרהורים של מה-בכך באים עלי ויסוככוני ברשתות אור וצללים, מרקדים ומרפרפים על פני ובין ריסי עיני כעכברי זהב קלים, - עיני נאחזות בקורי תנומה ואני נופל, טובע ואובד במצולת דבש…

אילו היה אדם שואלני באותם הימים, מה אני רוצה ועל מה אני מתגעגע ובמה אני מהרהר – הייתי מתקשה להשיב. בעצמי לא הייתי יודע. לשעבר היו חלומותי ברורים לי יותר, עכשיו הכל מעורבב ומטושטש עלי ואיני יודע כלום. אחת אני יודע: הלב טעון כלו מיני הרהורים ומאויים, הנפש הומה, הומה, ואני צר לי המקום בעולמו של הקדוש ברוך הוא. יום אחרי יום עובר ואני הולך ונימוק מבטלה ומאפס מעשה. רואה אני, שכבר הרגישו בכך הבריות וגם אבא מרגיש ונותן בי עיניו באלכסון ואני אין לאל ידי להושיע.

רוב ימות החורף מוטל אני כקוץ לעיני אבא על גבי דרגש, מעיין במיני ספרים ומכרסם את צפרני; במוחי קובע אז את ישיבתו כמין עכביש והוא פורש מבפנים רשת קוריו ומטיל זוהמה וחלודה בכל אבריו. ורוב ימות הקיץ אני מתלבט בתוך רחובות, בודד בין הרבים, ודעתי מופלגת עלי. בין הפרקים אני שרוי בהרהורי תשובה, מצפה לנס, נודר “להתגבר כארי”, נודר ואיני מקיים. אילו היה בא גואל לי, אוׁחזני בבלֹריתי ועוקרני מיוֵן מצולה, כזה שעוקר קלח של לפת – אבל “גואל” כזה לא בא, ובינתים יום אחר יום עובר ואני הולך ונימוק משעמום ומאפס מעשה. הבטלה מעבירתני על דעתי, קן של תולעים מחטטות בלבי: - אני למה וחיי למה ומעשי למה? “מעשי” כלום עושה אני דבר? מכלה אני כחי במחשבה ואיני מגיע לידי מעשה גמור לעולם. פעמים שמזדמן לידי גם מעין מעשים – אבל אלו דרך ארעי להם ואיני מבין בשום פנים את הקשר שביני וביניהם. וכשאני מביט לאחור רואה אני והנה כל ימי חיי מלשעבר ועד עכשיו מוטלים לפני כשברי כלי חרס, שברים שאינם מצטרפים זה עם זה, חוליות שאינן משתלמות. וכשהיתה סאתי מתמלאת וכחי כשל, הייתי מכַוון לי שעה שאין איש בבית ומעמיד את עצמי לדין קשה לפני האספקלריא. מתחלה אני פותח בדברי תוכחה לעצמי ואיני זז, עד שאני מסיים בסטירות לחי: הֵילך, נבל, אחת, שתים, שלש… ופעם אחת – בערב שבת היה הדבר – כשהייתי עומד לי כך וסוטר לתיאבון את לחיי בפני הראי – נכנס אבא פתאם ונתפסתי.

ביהדותי – נאום אבא על הסף – הרי זה הבחור עומד לו לפני האספקלריא!… פֶסי, בואי וראי, לשם חדוש. הבחור עומד וסוטר את לסתותיו לפני האספקלריא. הַא, עובדה נאה, מה את אומרת?… ואמא באה מחדר הבשול, מנענעת בראשה ונאנחת: אוי ואבוי, אוי ואבוי – בחור בן שבע עשרה שנה, בערב שבת… אני נשארתי עומד במקומי ככלי מלא בושה ואבא עדיין שוהה ומציץ עלי בעינים דקות מתוך מין בת-שחוק דוקרנית, מתוך בוז ושמחה לאיד. ופתאם נתעַותו פניו, עיניו נזדקרו ומלא חמה רותחת התחיל צורח בקול צרוד מתוך רעד כל הגוף ומתוך בעיטה ברגל על גבי הסף:

צֵא, צא, מנֻוָל צא מביתי, בו ברגע צא!

כחתול בוער באש קפצתי דרך החלון לרחוב (על הפתח עמד אבא וחצץ) – ואני רץ, ורץ, ורץ… קול תשואות באזני, בשרי מתחרך עלי ואיני רואה כלום ואיני שומע כלום… הרהור אחד היה מתלבט עדיין במוחי המטורף: “מיתה – וסוף דבר! אפיל עצמי לנהר…” ואני רץ לנהר. ואולם עוד קודם שאני מגיע לשם, מרגיש אני בעצמי, שמחשבתי לא תתקיים! הדבר בטל למפרע. איזה לץ מסתתר שבלבי יושב ומשטה בי כל הימים: אני נודר והוא מפיר. וכך הוה: כשהגעתי לנהר, מצאתי כבר את הערָבה העקומה הגדֵלה שם, שהיא מצויצת ב“ארבע-כנפות” ומעוטרת סביב בתחתונים, באנפילאות ובכתנות לבנים. יהודים טובלים ומטהרים עצמם לכבוד שבת ובתוך המים הצלולים מפרכסים ומנצנצים גופים חיים לבנים, מכורכסים, כחושים, מזוהמים, שעירים, דקים של תינוקות, וארוכים של בעלי זקן. מריח המים וממראיהם נתקררה עלי דעתי קצת, ומיד – ואף אני בתוך המים…

ולאחר שעה, כשעליתי מן הרחצה מטוהר ומצונן, רטוב ורענן - מיד נתקררה עלי כל דעתי וכמעט שיצא מלבי כל אותו ה“מעשה” המכוער, שאירע לי שעה אחת קודם לכן בבית אבא. הייתי בעיני שוב כבריה חדשה וכתינוק שנולד, אדם שכלו נקי ומצוחצח מבחוץ ומבפנים, זכאי בפני עצמי ובפני כל העולם. ושוב אני מטייל והולך לי בנחת כ“חתן-בחור” ממחרת יום האירוסין, הסורדוט השחור הסדוק מאחוריו על גופי, פפירוסא דקה עשנה בין שִׂני ולבי קל ופנוי, פתוח לרוָחה כשערי החצר של “אכסניא” ברגע שעגלה טעונה שחת נבלעת בתוכם. לשם שלמות הרגשתי והנאתי איני חסר אלא כתונת נקיה של שבת. אבל לחזור לביתי איני יכול ואיני רוצה ואני מטייל לפי שעה בשוקים, שוהה אני לפני החלונות והשלטים של החנויות, נדחק בין סלי התגרניות ומזדקר בין קרונות צפופים של עגלונים,. בני עמא פזיזא שבשוק טרודים טרדה של ערב שבת קודם חשכה, אצים, רצים, הודפים בצד ובכתף ובמרפקים ובכל הגוף ואני נדחק ונדחף ביניהם כמין “רואה ואינו נראה”, סופג דחיפות שלא מדעת בעלים מימין ומשמאל ואין מרגיש ומשגיח בי, כאילו אני אויר בעלמא ואיני תופס מקום כלל. כך מזלי תמיד: כיון שאני מטולטל ונופל לתוך הרבים – ישותי בטלה וכאילו אינה… רק תגרנית אחת, מרת-נפש ביותר, התריזה כנגדי מפיה המסואב בנזיפה עוקצנית: אברך, מה אתה מחזר כאן על הסלים?… משמע, שחושדת היתה בי, המזוהמת!… ועם חשכה כשננעלו החנויות והוגפו התריסין והשוק נתרוקן – שוב בצבצה ישותי לעיני עצמי במלוא ממשותה ונתגלית באויר העולם כגולם במקשה… באמת הרי מיותר אני כאן ברחובה של עיר ומה לי כאן – ואני חוזר אל הפרבר. בשמים בצבצו כוכבים ובחלונות – נרות. הפרבר נשתתק. עובר אני בחשאי כמתגנב בצדי הדרכים, מזדקף כל פעם כנגד החלונות מרחוק ומציץ במה שנעשה מבפנים. לפני הנרות הדולקים עומדות אִמות, עיניהן עצומות וכפיהן פרושות, ולחש של קדושה יוצא ממקום צניעות. מתחת כנפי מטפחות המשי, לחש רותת כשלהבת הנרות ורסיסי אנחות נעלמות עמו… אצל כמה מהן רועדות הכתפים… דומה, שאנחות נעלמות אלו של האִמות נמשכות ופורחות מכאן לבית המדרש כפרפרי לילה, ושם הן נתקלות מבחוץ בחלונות הרחמים, וכשהן נתלות על גבי הזגוגיות, הן טופחות עליהן בצנעא, מתוך רטט ויראה ובקשה נאלמה… ובית המדרש מצדו שולח אף הוא משם, מקצה המבוי, בחזרה לכאן גלי-גלים של קולות גברים, רננת אבות ובנים לצור ישעם, קולות שנכנסים חביבים ומתוקים ללב אם ישראלית, מביאים מרפא לשברון רוחה וזולפים בלסַמון על פצעיה הנעלמים. האפלולית שבפרבר מתמלאת רפרוף סתרים של מלאכי שבת הזריזים בהולכה והבאה ובלבי ים של געגועים. גל אחר גל בא אלי קול המון תפלה משם, מקצה המבוי, ואני עומד לי באותה שעה בדד באפלה מחוץ למחנה, בדד שבעתים, פרוש ומנודה מן הצבור ונזוף לבני ביתי, באין תפלה ללבבי ובאין אור לנתיבתי. הדמעות חונקות אותי ואני פורש לקרן זוית חבויה בסימטא, יושב שם על אבן מאחורי גדר, יושב ובוכה בכיה חשאית, אבל עמוקה, ממושכה ויוצאת מן הלב, מתוך מין רחמנות על עצמי ועל כל העולם… מה ענין כל העולם לכאן איני יודע, אלא כך דרכי: קשה אני לבכיה, אבל כשאני בוכה – כוכבים ומזלות בוכים עמי.

כשנתעוררתי לבסוף מבכיתי, יצאתי מנוחם קצת ממחבואי ונשאתי עיני לשמים. מאחורי גג בית המדרש, אצל ארובת העשן, עלתה כנגדי לבנה יפה ומלאה ואמרה לי: שבתא טבא, שמואליק. מן המבוי הסמוך הגיע אלי קול צעדה ושיחה של שָׁבי בית המדרש. מהרתי להקיף את הדרך, שלא תשלוט בין עין, בקעתי דרך פרצה של מחיצת קנים ונכנסתי לרחבה שאחורי בית אחד ויצאתי לבסוף בעקיפים למגרש רחב ופנוי מחוץ לפרבר. מגרש זה משמש פלטיא לאכרים מביאי עצים ושחת בימי השוק, ועתה הוא מתפשט לו בדממה תחת אור הירח ושובת את שבתו… ריח חריף של שחת נודף מסביב. מקצה התחום הזה, ממקום שמשחירים שם גנים ופרדסים, מגיע ובא לכאן קרקור שקדני של צפרדעים ותרועת לילה של זמיר. ומתוך הפרבר מזה, מקום שבתים מכסיפים, מתמלט לכאן כל פעם כפליט יחידי, איזה קטע של נגון או קול בודד… משמע, שעסוקים שם עתה בסעודה ובזמירות – ושוב אני חוזר לפרבר בדרך עקיפים. צלי משתרבב ונוסע לפני ארוך ושחור, נכנס עמי למבואות, מטפס בגדרות ובוקע לחצרות, עד שהוא נבלע עמי בצלו של כותל הבית השייך לשקוריפינשטשיכה. בית זה של הגויה היחידית שבשכונה, היוצא דופן קצת חוץ לשורה, עומד כנגד בית אבי ממש ועמידתו משונה: פניו וחלונותיו לחצר וירכתו, הדופן הסתום, לרשות הרבים, כמי שאומר: יהודים, אני הופך פרצופי מכם וראיתם את אחורי. עמידה זו שלא כדרכה, עורף כנגד עורך, היתה יפה לי באותה שעה, שהצילתני מעין רעה של חלון, וסמוי מן העין וחבוי בצל הייתי עומד כנגד בית אבי, מזדקף על ראשי אצבעותי ומשרבב את צוארי, מציץ מרחוק בחלון ורואה כל מה שנעשה בפנים. בני הבית יושבים אצל השלחן מחרישים וסרי-רוח קצת ומנקרים במזלגותיהם בתוך הקערות. אבא מסייע למזלג באצבעות, כדרכו. מקומי, אצל החלון, פנוי. אמא מטפלת בחלוקה ואינה אוכלת. כל פעם היא הופכת ראשה לצד הפתח ומשפשפת בעיניה. אמי העניה, את בנך את מבקשת… הרי הוא עומד כאן ואינו מעיז להכנס… ובעוד שאני עומד כך נפתחה דלת הפרוזדור של בית אבי. מהרתי לצמצם עמי בקרן זוית שבצד הדופן. מן הפתח יצאה שפחתנו הצעירה שרה, עמדה ברגליה היחפות על המדרכה, הפנתה ראשה לכאן ולכאן והתחילה קוראה בזהירות: שמואליק, שמואליק! פסיעה אחת – ואני בתוך חצרה של שקוריפינשטשיכה, מן החצר אני יוצא דרך פשפש למבוי מפולש ומשם שוב אני בן חורין לילך למקום שהרגלים מוליכות…

והרגלים הוליכו בשעה זו לקצה השכונה, למקום שביתו הנאה של דודי ר' ברוך עומד וגן קטן בצדו. רעב הייתי ויגע – ובגן דודי יש תפוחים ואגסים לברכה ודשא למנוחה; ואולי יהא שם עוד דבר אחד הטוב מזה ומזה…

בתי השכונה מתרוקנים מבפנים ובני ישראל רובצים לפתחיהם משפחות משפחות מבחוץ. קלי בגד וחשופי חזה הם יושבים צפופים או משתטחים רוחים באכסדראות ועל גבי ספים ומדרגות שלפני הבתים, שואפים רוח מלב טוב ודעה רחבה ונהנים על השובע מאור הלבנה במלואה. ערובי נשים וגברים ושתוופי רגלים וברכים. הללו שרויים בצל והללו באור. מכל הצדדים מבהיקים מחשופי לבנים של “תחתונים”, שרוולי כתנות, שמלות אשה, סינרות. מחבורה לחברתה דרך הרחוב נזרקים כחצים דברי חדודים, רמזים לעניני לילה – ואחריהם מתפוצץ צחוק צוהל של נשים, צחוק שיש בו מעין פריצות… שברי הצחוק נופלים ומתפזרים כדנרי זהב על המרצפת. השכונה מתמלאת ריח שְאֵר ואבק נבול-פה והאויר מרטט מתוך חום כבוש ותאוה עצורה… אברכים בחלַטליהם דוחקים את עצמם עוד יותר לגוף נשותיהם הצעירות. הלב מתבשם וחומד, העינים טובלות בשמן וראשי האצבעות אינם יודעים מנוחה; ובעלי בתים חשובים ב“תחתוניהם” שוכחים שעה קלה מדת זהירות, פושטים ידיהם ומקִלים ראשם בגלוי ובסתר כנגד “זוגותיהם”… בחורים ובתולות נבלעים בצללי הכתלים ובזויות אפלות, ומשרתים עם שפחות מתחככים בדפנות מאחורי הגדרות – וחי-חי-חי, חה-חה,חה. אור הלבנה מגלה טפח ומכסה טפַחים ונערים קטנים רואים ואינם רואים, רודפים אחרי חסיל פורח ומעלים אבק לאור הירח..

בשעה יפה זו ישב דודי ר' ברוך עם בני ביתו באכסדרה הקטנה שלפני ביתו מבחוץ והיו מפצחים זרעונים בחבורה, מסיחים ומשחקים, ואני הייתי רובץ לבדי על צדי בגן מבפנים תחת אילן סמוך לגדר והייתי אוכל תפוחים ביחיד ומציץ ושומע. מתוך כל מה ששמעתי וראיתי והרגשתי נדמה לי כאילו ירד איזה רוח זנונים על כל הפרבר והוא רוקם עתה תחת מעטה אור גנוז של שלבנה צנועה את רקמת זנ וניו הדקה והגסה כאחת. עוד מעט ויקומו כל אלו בעלי הבתים והאברכים ויתפשו בנשותיהם ואחוזי בולמוס בה מי אחד יהיו סוחבים אותם לחדרי המשכב. כל השכונה תהפך לקֻבָּה גדולה אתת וכל הבתים ימלאו זימה…

נופו של אילן רשרש פתאם ואחרי הרשרוש – חבטות עמומות של תפוחים נושרים בדשא. אל הגן קפצה ובאה בת דודי והתחילה מלקטת.

– שרה’ניו…

– שמואליק?!…

– שְׁ, שׂ… בלחישה – ואל ישמע לאביך…

שרה’ניו גחנה עלי, שני תפוחים בשולים בידיה ושדיה מול אפי, והיא לוחשת:

– שמואליק, מה אתה שוכב כאן? שוב מעשה באבא"…

– שוב מעשה באבא…

– אי, שמואליק!…

והיא טופחת במחלפתה על פני מתוך תוכחה קלה וגוחנת עלי עוד יותר. כמו שני חוטי אש יוצאים מתוך נחיריה הדקים ומלחכים פני, לחייה בוערות, עיניה תובעות… והיא לוחשת:

– יודע אתה, כבר בקשוך כאן שליחי אמך…

– יבקשו להם…

– ואיפה תלין הלילה?

– איני יודע… בחוץ…

– לין פה, בסוכת הגן.

– ואביך?

עתה לך מזה ושוב בעוד שעה, כשיהיו הכל ישנים. מחר תשכים ולא יראך איש. האוציא לך כר?

והיא קפצה ונעלמה. סמוך לחלון הפתוח למעלה מראשי שוב רגש האילן, נזדעזע, נאנח – ומיד שְמָטָה רשרשנית וחבטה: שובך אחד מטופל תפוחים נשמט ממזחילת הגג למטה ונתלה בחללו של החלון עם כל “הכבודה”, כמעט שלא נשבר. מבין העלים והתפוחים שבשובך צץ פתאום ראשה של שרה’ניו וכר לבן וקטן בידיה.

– הי לך!

וכשזרקה אלי את הכר מבפנים הכריעה את ראשה ורובה מן החלון כלפי מטה ומחלפתה השחורה, העבֻתה, השמנה, נשמטה מכתפה ונשתרבבה עד פני… זלזלי השובך רחשו בדממה, כאילו נשתלשל וירד משם בחשאי נחש… גפגופים קלים מפזזים על פני… עוצר אני את נשימתי, עיני נעצמו ואני מפקיר מתוך כלות הנפש את שתי לחיי, את אפי, את מצחי, את כל ברייתי למחלפה שחורה זו, שמרפרפת קלה ומתוקה על פני, נוגעת ואינה נוגעת…

היא מרכינה את לחיה המפוקסת, הלוהטת, סמוך ללחיי שלי ולוחשת בחשאי:

– טוב, שמואליק?!…

– שרה’ניו…

כפי הפרושות לתפשה נשארו תלויות באויר: ראשה חמק בין השובך ונעלם. רגע אחד נצנצה שוב דמותה בחלון, זרקה לי משם שני התפוחים כשלחשה: “בעוד שעה בסוכה! שומע אתה?” ופרחה לה.

– “בעוד שעה”…

ואני מצניע את הכר בתוך הסוכה, נותן את התפוחים בכיס – ויוצא לרחוב.

ושוב אני וצלי מטיילים בחוצות הפרבר. דממה. הפרבר ישן. הכל עומד ושותק וצלו בצדו. פה ושם נרדם איש על פתחו וזוג רגלים מפוזמקות או מסונדלות בולטות כלפי חוץ. יש גם יחפות ומפושקות. מתוך התריסין המוגפים ריח של עונה נודף. ראשי מתמלא הרהורי חטא ככל חדרי המטות יחדו. בתים, גדרות מבואות – לאן?

ואני עומד לפני בית אבא. אם אהא דופק דפיקה כל שהיא בדלת הפרוזדור – תקום שרה מעוטפת בסדינה ותפתח לי. לדפוק או שלא לדפוק?…

ואני דופק אחת ושתים באצבע:

– שרה’קה, פתחי לי… – מתחנן אני.

– אין עונה…

– -פתחי, שרה – טופח אני באגרוף.

– שתיקה גמורה. מדביק אני את אזני אל הדלת – אין קשב. אפשר אינה ישנה הלילה בפרוזדור?… ודאי כך, ויד אבא הזָהיר באמצע… אי-י-י!

דמי תוסס מתוך כעס ועלבון ואני מתחיל טופח בשני אגרופי. בת קול מתפוצצת בכל הפרבר.

יהודי אחד, חציו מכנסים וחציו חלוק – שהיה מוטל ונָם על גבי סף אחד הבתים שכנגד – קפץ פתאם על רגליו כמי שנכוה, עִוה פרצופו עויה משונה כנגד הירח – והתחיל מתחכך, מתחכך… ומתוך צלע של גדר סמוכה נעקר ובא לכאן השומר ונתקע כבול עץ באמצע הרחוב, כנגדי ממש. עומד הוא לו הגולם, מקלו תחת בית שחיו, והוא מסתכל ושותק. עד דומם זה עם המקל שתחת בית שחיו ועם צלו השחור המתוח בצדו – עוד הוסיף בראיתו השתקנית עלבון על עלבוני – ואני מתחיל להתמרמר. הרהור מזוהם פרכס במוחי: בשעה זו שאני עומד עלוב ומבוזה כאן מאחורי הדלת – שוכב לו “הוא” בחדר המטות – ואגרופַי הטופחים עוברים מן הדלת אל תריסי החלונות, מתופף אני עליהם בכל כחי, כסדרם ובסירוגים.חבט, חבט! יודע אני שדפיקותי לחנם, אבל אני לשמה דפקתי ולהכעיס, מתוך מין שכרון וחמה שפוכה, מתנקם הייתי בזה ששוכב לו שם מבפנים ושנאתו העזה לי מפעפעת דרך הקיר ונודפת עלי עם הבל משכבו וזעת גופו…

בכי עצור של שנאה כבושה היה חונק את גרוני עד שנעקר לבסוף עם קללה תוססת:

– כְלָיָה אביא עליכם, מנֻוָלים…

ואני עומד פתאם ומוציא מכיסי את שני התפוחים וחובטם בתריסי החלון האחרון בכל כחי, שם “חדר המשכב”?

כשנתרחקתי קצת, החזרתי את ראשי לאחורי. השומר זז ממקומו, הגביה את התפוחים החבוטים מעל גבי קרקע, קנח אותם בשרוול – והתחיל כוסס…

וברגע שנבלעתי בסימטא הקרובה הגיעה לאזני מאחורי קריאה חרישית משולשת: "שמואליק! שמואל’קל! שמואל’יקוניו!… הקול קול אמי, והוא רך ועצוב ומתחנן וטפוח כלו בדמעות…

“היא יצאה לפתוח – אבל אחר זמן”, מהרהר אני ותוכף את פסיעותי… ושוב הליכה לבטלה בחוצות הפרבר. ראשי בוער עלי ולשוני מוטלת בפי כסמרטוט מזוהם. “מה אעשה? להיכן אלך? רבונו של עולם, עתה מה יהא? ומה יהיה מחר, מחרתים?… מה יהא בסופי? האמנם אין דרך ואין עצה? במה נשתניתי? והרי חיים להם בני אדם בעולמו של הקב”ה. כל אחד מקום יש לו – ומקומי שלי היכן? היכן עולם הזה והיכן עולם הבא שלי? ובכלל, מה אני צריך ומה אני יכול לעשות?… ומי הוא החייב כאן? האומנם אני לבדי את חטאי אשׂא אני הפורק עול, הבורח מן העבודה, אני – העצל, המשועממם, הנבזה…"

ואני מצייר לי מה שיהיה מחר או מחרתים ועוית אוחזתני. שבע קטטות עם אבא ולא שלום אחד. יודע אני את כל הענין בעל פה ולמפרע: דודים, דודות – המשפחה כמרקחה: ה“תלמיד חכם” של בנצי (כך שם אבא) סרח שוב… בזיון וקצף: הוא משחיר את פני ה“משפחה” כשולי קדרה. אחר כך עוד הפעם דודים ודודות וקרובים סתם – עדת מגידי תוכחה ורודפי שלום… אחד אומר: “ילך לו לעזאזל. מי מחויב לטפל בו” ואחד אומר: “לא כי! רחמנות על בנצי”. דודה רחמניה אחת מרעשת את העולם לבסוף נכנס שכן טוב לב אחד בעבי הקורה וה“שלום” נעשה, אני חוזר שוב לבית אבא בבושת-פנים. מתחלה אני מתגנב ובא בשעה שאין אנשים בבית. אמי והשפחה מכלכלות אותי בחשאי ובזהירות, מתוך מין רחמנות לבסוף בישנותי מתמעטת, אני מתרגל שוב למצבי. וכך הדברים חוזרים חלילה, ואין סוף, ואין מפלט, ואין “תכלית”…

ובפעם המאה אני בודק ומפשפש במעשי, מהרהר בתשובה ומתחבט כזבוב יגע בתוך קורי עכביש של מחשבות לבטלה. ובפעם המאה אני חוזר בלבי על כל אותן הטענות והתוכחות והעצות, שהייתי שומע כמה פעמים מפי אבא ואמא ומפי קרובים וידידים סתם, טענות שאין לי עליהן תשובה בפי ובכל זאת אין לבי מודה בהן. "אני החייב? שקר! אתם נטעתם בי את הרקב, אתם והבל חייכם. עצם אני מעצמותיכם הרקבות ובשר מבשרכם הנמק. תכלית? איזו תכלית? היכן היא ובמה היא? נשואין? חנוָנות? רבנות? ואפשר “מלַמד’ל”? אִי-י-י!! כליה תבוא עליכם!…

המלה “מלמד’ל” נעוצה בלבי כמחט מאז נזרקה בראשונה מפי אבא, וכל פעם שהיא מבצבצת ויוצאת, בשרי נעשה חדודים חדודים… אוי, אוי, מתירא אני מפני מלה זו… כמדומה, שהיא מראה לי את סופי… אעלים עיני ממנה ואני הופך פני למבוי האפל של בית המדרש. ואולם גם שם, כמו מתוך הקרקע, צומח ועולה לפני ה“מלמד’ל” בדמות ננס קטן, זריז וקל שבקל “מלַמד’ל מלַמד’ל”… רוצה אני לסלקו מלפני בבעיטת רגל והוא מתחמק מבין הרגלים לאחורי, מקיף ובא שוב מלפני, כשהוא מכרכר ורץ ורוקד כנגדי, זריז וקל שבקלים…

זעה קרה, שמטפטפת כמו מתוך העצמות, הטפיחה כמין טחב את כל גופי וחלוקי. בלבי הרגשתי כעין סאוב, כחי תש וראשי סחרחר. הייתי קרוב להקאה ולעִלוף, ובלא כח נפלתי על גבי רצועת דשא טלול ומצונן על משוכה בצד הגדר של המבוי.

– כך. הוא הוא הדבר – מדמדם אני כשעיני נעצמות מתוך צמרמורת ואני שוקע ויורד לתוך איזו שאול עמוקה ואפלה – מלמד’ל!…

מה שנעשה בי אחר כך איני יודע. אבל כשפקחתי את עיני, מצאתי את עצמי מוטל על המֵסב המדולדל. בבית נקיון ומנוחה. שבת… אמי יושבת למראשותי, “צאינה וראינה” בידיה והיא קוראת בלחישה אחרי שינת צהרים…

הה לאותה בושה! אני שוב בבית אבא…

רוגז העצבים שבאותו הלילה בצַרוף אכילה גסה של תפוחים חיים על לב ריקן ושכיבה בטחב בוצנה מאחורי הגדר – כל אלה החליאוני, כנראה, עד כדי טרוף הדעת – וכך נמצאתי מוטל מאחורי הגדר והובאתי שוב לבית אבא…

“אי כעור, אי בזיון!…”

– אמא…

– מה, בני?

– לא כלום…

שתיקה. אמי מעיינת ב“צאינה וראינה” ולוחשת… הזבובים מזמזמים…

ברם – מתנחם אני – גם זו לטובה! הדבר נעשה איפוא הפעם בלא דודים ודודות, בלא מוסר ובלא הלבנת פני ברבים… יהי שם ה' מבורך.

ואני רוצה לשאול את אמי, כיצד נתגלגל הדבר עד שהובאתי לכאן, אבל ברגע הזה נכנס מן החדר השני “הוא”, אבא. פניו היו מעוכים מתוך שינת צהרים. הוא הפך בחצי כתפו לצד המסב, הציץ – ונסתלק. אני עצמתי עיני ועשיתי עצמי כלא רואה…

הוא ישב במקומו אצל השלחן שכנגד והתחיל קורא בקול מרוסק ויבש ושלא לתיאבון את שארית פרקי השבת. הוא היה גונח וכוחח ורע לו, כאילו כל גופו נצטמק בתנור עם החמין לילה וחצי יום. נִכָּר, שהוא כובש בקושי, לכבוד שבת, את רוחו הרעה, אבל זו מבצבצת כבר מתוך מבטי עיניו, מעקיפת שפתיו ומנענועי חטמו, מבצבצת וממלאת את כל החלל וכמעט שאני נחנק. לבסוף קם ויצא לבית-המדרש – ולי היתה הרוָחה…

– אמא…

– מה בני?

– שרה’ניו היתה כאן?

– היתה…

– נוּ?

– מה נוּ?

– לא כלום…

אמי מנחת את ה“צאינה וראינה” על ברכיה, בודקת אותי דרך משקפיה ומתאנחת…

רוצה אני לשאול עוד דבר מה ואיני שואל. כמין בועה גדולה עולה וסותמת את גרוני - אבל אני ממעכה מיד ומבליעה בלבי…

בינתיים האפיל עלינו הבית. בין השמשות. אמי יושבת למראשותי ולוחשת לה בחשאי “אלהי אברהם”, לוחשת ונאנחת. הילדים הקטנים נצמדים אל אמא בתמצית אהבתם, מצטמצמים ונותנים ראשיהם הקטנים על ברכיה, עוצמים עיניהם ומרתתים… החתול רובץ מקופל תחת השלחן ולוטש בתוך האפלה עינים של אש… מין עגמת-נפש מתפשטת בתוך החלל, לגרוני עולה שוב אותה הבועה – ואני ממהר ונותן רׁאשי עם ראשי הקטנים על ברכי אמי, מרתת ובוכה, מרתת ובוכה…

טעמה ופירושה של בכיה זו ידע רק לבי בלב. זו היה בכיה של כושל מכיר בחוסר כחו ובאפסותו. בכיה של מנוצח באפס יד ונרמס שלא בכוונה.

כשחזר “הוא” מבית המדרש, הדליקו לו ו“הבדיל” – ומיד מתמלא הבית אויר של חול וריח פגום של גיהנום עמו. שלהבת העששית אדומה ועשֵנה פולטת ובולעת ציצין דקין כמחטין לעינים. האורה עכורה ולקויה. אבא פניו נעשים קהים וזעומים, עיניו עכורות ורעות, והרבה קמטוטין דקים כקרני חגבים נצררים במצחו. פאותיו, שהיו סדורות לו מבעוד יום, פוקעות פתאום מצדעיו ומתבדרות באויר ככנפים מעוכות. דומה ראשו עליו בשעה זו לעוף משונה שמתכוון לפרוח… רוח של טרוף אוחזת את אבא וטורדתו מזוית לזוית ומחדר לחדר. העינים משוטטות, החוטם מריח והיד ממשמשת ובכל פנה שהוא פונה הוא מגלה פתאם מומים חדשים ושמץ פסול: “סרחון, סרחון! סרחון זה מנַין?” – צועק הוא ומריח במלוא חטמו – “השביתו את הסרחון” “נפט, נפט! למה אין מקנחין את הנפט?” – קורא הוא מתוך עיון באיזו סימן של לחלוחית, שמצא על גבי זיז החלון. “הסמרטוט מה מקומו כאן? מי הניח כאן סמרטוט? יפַנו את הסמרטוט!” – כך הוא הולך וגוזר גזרות ואין נחת. לבסוף, אחרי שתית חמין, הוא יושב אל השלחן, היד מזוינת בעט עופרת, הפנקס פתוח – והמצח מתקדר… בשעת קדרות זו ספינת אבא פורשת לתוך ים של מספרים ודממה גדולה בבית מתחלה דרכו צלחה: עטו עובר בשלום מעמוד לעמוד והעינים מצרפות… אחר כך הוא מתחיל להסתייע בפיו, לוחש ומונה בינו לבין עצמו. הוא מחשב ומחשב כל שורה עד כדי טשטוש הדעת. ולבסוף ספינתו נטרפת. המשוט – זה עט העופרת – נופל מבין אצבעותיו ואבא מפשיל ראשו בלא כח כלפי התקרה…

הצצתי בו מעל גבי המסב וראיתי, שפניו נעשו חולנים, עיניו יגעות והירמולקא קמוטה ושמוטה לו לאחוריו. אף הוא, העלוב, מתלבט ומפרפר כדג במצודה. אף הוא טעון רחמי שמים וסיוע מן החוץ… וכמה שנואה עליו עבודה זו… בכל לבי הייתי רוצה לסייעו באותה שעה, אבל איני יודע במה. איזו חציצה מפסקת ביני ובינו ואיני יודע, כיצד מסלקים אותה. ומאימתי נבראה חציצה זו?… ומי הוא החייב בה?

באותה שעה נזכרתי בוולוויל וקנאה נצנצה בי. הוא, וולוויל, ודאי יושב לו עתה ומחשב חשבונות החנות עם אביו, שניהם מסיחים בעסק והם פשוטים זה לזה ונמלכים זה בזה. ולמה אין אני ואבא כוֶולוויל עם אביו. עקמומית זו, שעושה זווגנו קשה במי היא?… ומי יודע, אפשר אילו באחד הימים היה אומר לי אבא ב“לשון בני אדם”, כמסיח לפי תומו, ולא בטרוניא" שמואליק, בוא ועזרני, עשה כזאת וכזאת". הייתי קם והולך אחריו בשמחה וממלא את כל רצונו…

הרהורים מעין אלו, קצתם ברורים וקצתם מטושטשים, היו מזעזעים בשעה זו את לבי וממלאים אותו חרטה וצער על העבר וקצת נחמה ותקוה טובה על העתיד… מי יודע, אפשר יש דרך. אפשר? ודאי יש דרך. סוף סוף האדם הוא בעל בחירה. אין לו לאדם אלא לגזור על עצמו – לשרוף את כל הגשרים מאחריו – והכל יבוא ממילא. העיקר הוא הרצון. כל התחלות קשות. צריך אדם רק להתחיל בדבר… במה להתחיל, מה לגזור ומה יבוא – את זאת לא ידעתי עדיין. מחר, מחר, אם ירצה השם, הכל יתברר ויעלה יפה. לפי שעה צריכים להנפש קצת ולהרהר קצת…

ושם בתוך תוכי התנדנד שוב ה“לץ” הנעלם, אותו הגנב השחור, שיושב במחתרת אפלה שבלבי וגונב את דעתי… שם במעמקי נשמתי, לפני ולפנים, הייתי מרגיש שוב, שגזרתי לא גזרה ורצוני לא רצון… המחר והמחרתים יבואו והיו לתמול שלשום, והכל יהיה כשהיה…

ולמחר בבוקר שוב הייתי מטייל לי כדרכי בחוצות הפרבר. לאן אני הולך – איני יודע. הולך לי אני סתם, בלא כוונה ובלא תכלית. נעלי מגוהצים, הסורדוט המשובץ סדוק לי מאחורי, פפירוסא דקה עשנה בין שני – ואני מסתכל. בגופו של דבר הכל טוב ויפה בעולמו של הקדוש ברוך הוא, הכל כמו שהוא. וביחוד יפה לי עתה, בעונת הקיץ, כשהעולם כלו שטוף בזיוו והלב טעון כלו חלומות והרהורים. הכל נראה לך כאפשר בימים אלו וחלומות רחוקים נעשים קרובים כל-כך… הולך אתה לך לבדך באחד הרחובות והעולם כלו מצחק לפניך בזהרי קיץ…

הבתים הקטנים מבהיקים ושמחים בלבנוניתם ושבר זכוכית אחד שנתרסק באמצע הרחוב מתיז ניצוצות ומנצנץ ומנצנץ, כאילו עלה לגדולה או נעשה לו פתאם נס… ר' יהושע הקמחי עומד על פתח חנותו, מאהיל בכפו על עיניו – וכלו לבן. עובר אני על קרפיפות העצים. מלבינים משם צבורי קרשים וקורות. לחים הם ובהירים הם, טפין טפין של נָטף כעין טפי שמן מצהירים מעל גבם וריחם החריף נודף… שני “סדרנים” עומדים בראש סואר גבוה של קרשים והם מכתפים פורקים, זורקים – וקול “טרח” מתפוצץ ברחוב. “אנשים עמלים” – מהרהר אני והולך להלן. הנה מגרש השוק שנתרוקן באמצעיתו עדיין עומד קרון יחידי, יתום ואצלו מטפל אכר עבדקן. בתוך הקרון יושבת לה כחבית על שוליה גוׂיה צעירה ובריאה (ספק בתו ספק אשתו שניה של האכר), ראשה עליה כדלעת גדולה מרוב המטפחות וצוארה מעוטר במחרוזת של כעכים חורים ונוקשים, מתנה מן העיר לבני הבית שבכפר. האכר מטפל ומזיע שם והגויה פאֵרה חבוש עליה ואינה זזה ממקומה: קונם עליה שלא תזוז. על גבי קרקע מפוזרים מפל שחת ותבן עם צפיעי בקר לחים וצפרים קטנות מנקרות ומנתרות ביניהם. טְפְּרר! ה“קַצַפּ” הביא בעגלתו מהדורה שניה של קשואים לשוק וריחם הרענן מוציא את הנשים מן הבית…

קיץ, קיץ. הולך אני —.

(בכל אחת משערות ראשי אני גומע את ריחה המתוק…) עיני נעצמו מאליהן, פסות רגלי מתכווצות וכולי “בטול היש”… (באותה שעה נשמה חוזרת לשרשה והריני כאחד מגדולי קרקע, צמח את צמחי אדמה), איני תובע כלום ואיני מבקש כלום, אלא סופג ומקבל בצנעא את השופע ובא אלי מאליו מלמעלה ומלמטה כמתנת חנם…

כתב יד. נדפס ב“כנסת” ד‘, תרצ"ט, עמ’ 5–19.

(התחלה של ספור)

א

בשנה ההיא בראשון לחג פסחם, שחל ממחרת חג פסחנו, הביאני שיחי ושיגי אל העירה הקטנה ק–ב, אחוזת האדון פ., הנודעת מאז ביערותיה הכבדים ובחרשיה המצִלים, שהקיפוה במרחב כמה פרסאות מ“ששת ימי בראשית” – עד שבאו היהודים סוחרי־יער עם מגזרותיהם ויחשׂפום ויקרחו בהם קרחה נוראה. בעירה הזאת גר בעל־דברים, אשר זה מימים רבים דין ודברים לי עמו על אודות סכסוך ישן בענין נושן, ותמיד כאשר משכתיו לבית דין השתמט ממני באמתלאות שונות וידחני מדחי אל דחי ב“לך ושוב” ובשהי־פהי. הפעם, גמרתי בלבבי, לא ארף ממנו, עד אם הבאתי הענין לידי גמר. הן הימים האלה ימי חג ופנויים מעבודה, אולי “אתפשנו” ואתפשר עמו.

אך לדאבון לבי גם הפעם הקדימני בעל־דיני הקשה ויסכל עצתי. בבואי אל ביתו קדמתני אשתו בסף הבית ותבשרני, כי אישה אין עתה בעיר, וכי השכים היום בבוקר וילך בדרך למרחק, וכי איננה יודעת בדיוק מתי ישוב, וכי, לפי השערתה, יתמהמה בדרכו, ולכן אך שוא אחכה לו.

היטב חרה לי על אבדן עתי וטרחי לשוא שנית. ומאשר חשדתי, כי האשה תכחש לי הפעם ואך פקודת בעלה תשמור רוחה, אשר צוה עליה לענותני ככה ולשקר מפני שלומו והוא מסתתר באחת מפנות הבית או תחת המטה ולועג לי – לכן גמרתי בלבי ללכת אתו גם אני בעָקבה בהבטיחי את אשתו, כי שב הנני היום אל עירי ואל מקומי אחרי אשר לא מצאתי את בעלה בביתו ובלבי אמרתי לעשות פה יום או יומים, אולי יבוא לידי בעת ההיא ולא יחליק ממנה עוד.

בשובי בלב רַגז על עקבי ללכת אל הפונדק, אשר סרתי אליו בראשית בואי ואשר העמדתי שם בחצר את עגלתי וסוסי בתתי לאחרון מספוא, חפש בתוכי רוחי ענין לענות בו בכל עת צִפִּיָתי ושָׁמרי את רגלי בעל־דיני, כי ידעתי, אשר יקשה ממני לשבת יום או יומים בטל דומם ויחיל ל“התגלוּת” איש־משפטי בעיר קטנה כק–ב, אשר אין בה דבר לוקח לב ומושך עין, הראוי להתבוננות ולשעות בו. ואזכור פתאם, כי ידיד ישן לי בעיר הזאת, בן־אומנותי מלפנים, חברי ורע־נעורי, אשר לרגלי כהונתו בבית־מגזרת־היער, שנפל לחלקו של העשיר היהודי נ. ב. בהמכרו בפומבי בגלל חובות אדוניו, בא לגור מקרוב את בני ביתו אל העיר הזאת. זה כמה כלתה נפשי לראות פני ידידי זה ולא עלתה בידי. הגלים הטילונו איש לעברו ולא קרבנו זה אל זה כל העת. ברכתי את המקרה, אשר הקרני הלום בשעת הכושר – בעת חגם, עת שֶׁבֶת ממלאכה ועבודה בבתי־המגזרות ועת מנוחה גם לפקידיהם ולסוכניהם, אשר ידידי ואלוף־נעורי כאחד מהם וממילא חפשי הנהו עתה גם להתעלס בידידות כאשר תאוה נפשו, ואל נכון מאד ישמח גם הוא בי. אחרי הצילי מפי אחד העוברים ושבים איה משכן ידידי א., הכינותי פעמי אל נָוֵהו.

העיר ק–ב תבנית כל העירות הקטנות לה: חצרות דחוקים וצפופים ומבואות מטונפים וצרים, בתי־עץ שפלים עם גגות־תבן בלא תואר והדר ובלי משטר וסדר. ככר־השוק המלא אשפה ודומן בטבורה של עיר, שני טורי חנויות־עץ באמצע הככר, שתים שלש עזים שזקנן מגודל, המתהלכות תמיד לאורך ולרוחב הככר ובשעת חדוה תעפלנה לטפס בכתלי החנויות ולאכול את ה“גג” או לקרוח קרחה בתבנו – אלה המה המראות, אשר יכולתי לראות, לוא שמתי אליהם לב, בדרך הלוכי לבית מגורי א., העומד בקצה העיר בעֵבר הכֶּבֶשׁ העולה מז. לק. על יד העיר ההיא. אולם אנכי מלאתי תרעומות באותה שעה וממילא לא התבוננתי במאומה, ולכן לא שמתי לב גם אל הדממה הרבה, ששלטה בו ביום בגלל החג בכל העיר ואל הגפת התריסין וסגירת החנויות – דבר שאינו מצוי בעיר קטנה של ישראל, החי על שאונות, ואף בימי חגם. ואף על פי שלא היה בדעתי להתבונן ולתת לב, בכל זאת איני יודע, מדוע עמדתי פתאם בטבורה של העיר השקטה והדוממת עתה ואשא את עיני על כל סביבי: ראיתי והנה ישראל שקט ושאנן במגוריו, ברוך השם… כל עולמו שותק… אין פרץ ואין צוחה. כנראה, דרך הטבע היא: הישֵׁן מתוך רעש מקיץ לקול דממה… שמש הצהרים, אשר הבהיקה בכל גבורתה ותרק מעליה הזהב בנַפצה קרניה אל תבן הגגות הצהוב או השחרחר ואל קרנות הבתים השפלים, אור האביב הרך, המלא זיו ומתק לעיני נפש עיפה, שלות החג ומעטֵה מועד, הפרושים כסֻכת שלום על העירה, לא נתנוני להשתקע הרבה במחשבות נוגות, אף על פי שהלב היה נוגה, נוגה מאד. בינתים הגעתי לקצה העיר עד לפני הכבשׁ.

רוח אביב קליל מפזז על ענפי אור לאורך הכבש הישר, ההולך ומתארך, הולך ודק עד הרָאותו למרחוק מעבר מזה כפתיל לבן, החוצה בתוך היער המצל שמה, שמה, וכשמלת־בד לבנה פרושה על מגרש דשא בקצהו השני, ושני קצותיו יאחזו דרכם ויאבדו מעין רואה. פעם יַשִׁיב הרוח את האבק מעל חלקי אבניו וחצציו, יפַנהו ויגלגל גלילי־אבק משפה אל שפה, כמו יאמר לטאטא את המסלה ולכַבד הדרך לכבוד החג, ופעם ינפנף את כנפי השמלות החדשות והמטפחות המגוונות, אשר תלבשנה בנות עם־הארץ האדמוניות, הבריאות, והכפריות העוברות ושבות אגודות אגודות בפנים צוהלים וחוגגים, בעינים מלאות חדוה ועליצות וברגלים יחפות או בנעלים נשואות על שכם הנה והנה על הכבש, כמו יאמר לחשוף את שוליהן על פניהן. גם פני הגברים מעם־הארץ השזופים, אשר הלכו גם הם חבורות חבורות לבושים “הדר” על הכבש, הפיקו עונג יום־טוב ושמחת הרגל. כנראה, טרם השפיקו להביא אל קרבם חמר־מדינה במדה נכונה עד כדי גלגול מחלות ו“הטפה המרה” עוד טרם הניעה ראשם. אך עוד היום גדול… והנה עוד פנים חדשים – צפרי קיץ ודרור עולות ויורדות בצפצוף בקוי הטלגרף המתוחים בראשי העמודים לאורך הכבש, מנתרות על ראשי גלי האבנים המנֻפָּצות, התלולות צבורים צבורים לשני צדיו, פורחות, טסות, שורקות, משיקות בכנפיהן הקלות, גם הנה תחֹגנה את חגן, חג לה', חג הבריאה כֻּלה, חג האביב, ולכן תצהלנה קולן, לבן שמח וטוב.

סוף דבר, בכל חמשת חושי הרגשתי, כי הנני עומד בסף העיר, בקצה גבול ישראל, הנבלע מעט בתחום ה“טבע”.

בעברי את רוחב הכבש באתי עד לפני בית ידידי א., אשר עמד בין טורי בתי עץ שׂוּדים ולבנים, המצטינים מעט בצביונם ובקומתם מחורבות העירה. חלונות הבית החיצונים היו פתוחים לגנה קטנה, מוקפת בגדרת קנים שפלים, התקועים לפני הבית מזה ומזה, וצורת הפתח בתָּוך לבוא אל תוך הבית. עגלה קטנה ויפה, רתומה לסוס שרוק, הנאחז במושכותיו ביתד תקועה בארץ לפני הגדרת, חסמה את דרך מבוא בית. בתוך העגלה עמדה ילדה קטנה ויפה, עליזה וצוהלת, ותעורר בשוט ותצהל. כהסירי את המושכות מעל היתד, למען המיש הסוס ועגלתו ממקומם ולתת לי דרך הביתה, הוציא איש ראשו מן החלון הפתוח ויקרא: מי שם? וישב להביאהו הביתה בראותו, כי אין דבר זולתי יהודי.

בדָרכי על סף הבית הפתוח לרוחה צהלו לקראתי כל בני הבית, אשר ידעוני מאז, ויראו פני בתרועה במקומם מעל השלחן, אשר סבו עליו במושב אנשים זרים לי.

– אורח יקר וחביב, אורח נכבד – שנן בעל הבית בסבר פנים יפות וילחץ כפי באהבה – על יום טוב באת, השכלת לבוא ביום “חג” ופנוי. במה אכף ואקדם לך, ידידי… שבה עמנו בזה – ויושיבני על הרפידה לפני השלחן.

ובעלת הבית, אשה כבת שלשים, שעיניה יפות וטובות, עמדה ותשמש בפנים מאירים ומלאים רצון לפני המסובים, הביאה כוסות יין ואגוזים בטס־נחושת ממורט לפניהם, הפצירה לשתות ולפצח, התעסקה, טרחה – והכל בנחת רוח, בנעימות ובתענוגים.

על השלחן המכוסה במפה לבנה, מוכתמת בכתם אדמדם ורטוב מיין, נשפך על־ידי אי־זהירותו של אחד המסובין, התאדם היין בצלויות מהוקצעות ובהירות; כוסות ריקות ומלאות למחצה, לשליש ולרביע, ובזיכי מרקחת עמדו שקועים בקליפי אגוזים מפוצחים, הצבורים על פני המפה. מבעד לפתח הפתוח בחדר השני נראו ילדים עליזים וילדות צוהלות לבושי מכלול, המצחקים באגוזים ומרימים שאון. בעלת הבית נגשה כפעם בפעם אל הדלת ותהס אותם ותקרא “החשו, ילדים”, והעדה הקטנה, הטרודה ושקועה בצהלותיה ומשחקה, לא שמה לב לאזהרותיה.

החדר היה נקי, לבן ומרווח.

אז תגש אלי בעלת הבית ותקרב לפני קערה קטנה מלאה מרקחת “תפוחי ארץ ישראל”, הטבולים בעסיסם המצהיר ועוקציהם הדקין זקופים למעלה, כוס יין ומאפה־נופת עשוי קמח מצה, ותאמר במאור פנים: “אכל ושתה, אורחנו היקר, והיטיבה לבך. עזב תעזוב עמנו לפַנות הפסח מן הבית. הלא תדע, אדוני, כי עלינו, פקידי היערות, לחֹג את חגיהם ולשמוח אלי גיל כעמים, ולכן אל תתמה, אם אחרי צאת חגנו נוסף לחֹג. אם בחגנו גלה ששון מאתנו, מה נעשה?”

– כן, כן, חביבי, – מלא האיש את דברי אשתו, – אתם, בני כרך, חגֹתם פסח ראשון ואנחנו נחֹג פסח שני. כי כן יחפוץ הגביר אדוננו, אשר חיינו וחיי הטף אשר ברגלינו תלויים בו. הוא יקרא עלינו מועד ושבת וידו תשנה עתים ותחליף הזמנים ואנחנו מה נעשה?

– אבל גם הוא הנהו יהודי? – שאלתי בעצב, בדעתי עד היכן דבריהם מגיעים.

– אדרבה ואדרבה, יען הוא יהודי ולכן השבית ה' חגו ויעבר מועדו. היהודי בזמננו איננו היהודי שהיה מלפנים. התזכור את ר' שלמה?…

א–ך הסב פתאם פניו אל אורחיו הזרים לי, אשר בראותם פני החדשים הפסיקו שיחתם וישבו בדממה, ויאמר:

– האורח היקר הזה הוא ידיד נעורי, אשר כהן עמי יחדו בעסקי הגביר ר' שלמה, אשר נדברנו בו זה מעט. מובטחני, כי תנעם לכם לדעתו. הבה, משה, ואציגך לפני רעי הטובים האלה: – מנשה זגזוג, סוכן המזגגה אשר כונן גבירנו על אדמת יערו הנכרת, אהרן הכספי גזבר, ושמואל קרשון, פקיד. שניהם מכהנים אתי בבית־המגזרה. תקעתי כף אל מכרי החדשים וידידי א–ך שב לענינו.

– ר' שלמה היה יהודי, יהודי כמו שנאמר; הוא היה עשיר, אבל לא עשיר מורם מאשפתות ויוצא מאחרי הרחים למלוך, הוא נחל את עשרו מאבותיו העשירים עם מדותיהם המשובחות ומעשיהם הטובים יחדו ולכן היה יהודי יודע חובתו, אשר לא יפרוק עֹל מלכות שמים מפני עֹל אחר, יש מקום בצואר יהודי נאמן למשוך בעֹל שניהם. גם לר' שלמה היו עסקים ועבֻדָה רבה, כל ימיו היה טרוד, אץ, רץ, מתעסק ומשתדל, כי פרץ סחרו מאד ותִּרב כִּנעָתו – אבל עסקיו לא העבירוהו על דעתו ועל דעת קונו, הוא ידע את הגבול אשר בין “לכם” ובין “לה'”, ידע להבדיל בין חפצי חֹל לחפצי שמים; ולכן לא ראינו מעולם בפניו המצוררים ועל מצחו הקמוט אותו חותם הגשמיות, הטבוע בפני עשירינו סוחרינו כיום, ולכן נגלתה לעניניו תמיד ממעמקי כל מעשיו נפש מתקדשת, המתאמצת להתנער מתוך ערמות החֹל והשמיות, נפש ממהרת להתפטר ולהִפָּנות מחשבונות של רשות, שאינם אלא מכשירין לתכלית אחרת, לתכלית יותר גבוהה – לחשבון הנפש… ולכן אני מבין עתה, מה הוא זה אותו האור הגנוז, שהיה נוצץ מעיניו תמיד, כשהגיעו ערבי שבתות ומועדים והרגיש את עצמו במחִצה אחת עם הקדושה. אני מבין עתה, מי המה שני המלאכים, שהיו מלוין את ר' שלמה בשבתות ומועדים, אותה הנשמה היתרה, שהיתה ממלאת כל חללו בימים האלה. אני יודע, מה היא, וממילא אני יודע, למה הוא זה שנתפשטו הקמטים במצחו ונתעדן עור פניו בשבת וחג – הנפש התנערה מעפרה ליום או לשבוע והיא מתענגת, ור' שלמה, הסוחר הטרוד, העסקן והשתדלן, ר' שלמה, שאין לו מנוחה בעולם הזה כל ימי חייו, ר' שלמה, ששני עֻלים כבדים מעיקים על צוארו כל הימים, עֹל יהדות ועֹל גלות, – גם אז היתה גלות, הגלות תמיד גלות – יושב עתה בשלוה וקומט מצחו על “דף גמרא”, מעיין ב“חובות הלבבות” או קורא “תהלים”. יום תמים הוא מרגיש קרבת השמים ונהנה מזיו השכינה ומה לו עוד? האם לא תשוה שעה אחת של קורת־רוח כזאת בכל הבלי הזמן?… ולכן, כשנשתעבדתי לאדון כזה, לא נשתעבדתי כי אם בגופי, אך לא בנפשי. בשלשים הכסף, משכורתי לחודש, מכרתי את עבודתי ויגיע כפי, אך לא את אלהי. בימי המעשה ידעתי, כי הנני עובד, החי בעבודתו, וביום התקדש שבת וחג זכרתי, כי הנני יהודי, החי באמונתו, כי מתי ישיב זאת אל לבו איש פשוט הנמכר בלחם, אם לא בימי מנוחה ושבתון, אשר ינוח בו שור וחמור, עבד ואמה, כדבר ה‘? שבת היום לה’ – והנני חפשי מאדוני, ונקי לביתי פרקתי מעל שכמי נטל החֹל והנני אדון לנפשי ואין לזרים אתי, והיום הזה יתן לי כח לסבול ולהאריך רוח, למשוך בעֹל ולהאמין, לבטוח ולקוות; היום הזה לא יתנני לטבוע בבוץ וחומר כליל… ביום האחד הזה תצטַיד נפשי הנהלאה לכל ימי השבוע במזון רוחני… הנני בא בית ה' ומתפלל כיהודי בלב שלם, בלב תמים; הנני קורא מעל ספר תורת אלהים פרשת השבוע, הנני שב אל ביתי להתענג מטוב ה' ומיום קדשו ואני מרגיש בנפשי מקור חיים ומעין טהור של כחות חדשים, הנובע בכל רמ“ח אברי ושס”ה גידי ומחדש בי רוח נכון… והיום, גם היום נעבד הנני לסוחר עשיר ומשכורתי לחודש כפלים, ששים שקל, ומדוע איני מוצא קורת רוח בעבודתי? מדוע אין דעתי נוחה מפקודתי? – כי אסף ה' שבתו ומועדו ממני, נוגה ממועד אהיה, והנני עבד לעבדים בגופי ונפשי כל הימים, אין עתי פנויה לעמוד רגע אחד ולהסב ראשי אחורנית ולשית לבי למסלה, דרך הלכתי. הנפש קוראת ממעמקים: “חנוני, רגע אחד מנוח”, ומלאך ה' דוחה מעורר שוט: “הלאה, הלאה”. סובב הולך הגלגל ברקיע – סֹב ורוץ אחריו – הלאה! – אבל איה הגבול, עד מתי? עד אנה? הכן יקום הדבר תמיד, תמיד? ולמה זה שוא נוצרנו, אם אין סוף ותכלית? למה אנחנו יהודים, אני שואל אתכם, רבותי? הא? למה אנחנו סובלים גלות?

ידידי הפסיק ויבט בפני המסובין. ר' מנשה, סוכן המזגגה, איש בא בימים אשר שיבה זרקה בו, ישב בדממה בידים כפותות על הלב, פניו מוסבים אל עבר הקיר ואזנו השמאלית נטויה אל עבר פני רעי הדובר בי – נִכר הדבר, שדברי ידידי הצעיר ממנו לימים נגעו בלבו, אשר ראה הרבה בימי חיי הבלו, ויביאוהו לידי מחשבות. ר' שמואל קַרשון, כבן שלש ועשרים, קצר קומה ושזוף־פנים, העתיק את כסאו מלפני השלחן עד לפני החלון הפתוח ופצח אגוזים בקור־רוח ויוצא את ראשו לרגעים החוצה לפקוד סוסו לשלום ויעט בילדים, אשר עזבו משחקים ויצאו להתהולל ולרקוד כנגד הסוס ועגלתו וישׂערוהו ממקומו – חזותו תעיד, כי שיחה כזאת לא לקח את לבו ואיננה מענינו ולכן הסוס מעסיקו יותר… ר' אהרן גזבר, איש כבן ארבעים, בעל פנים צהובים, התנמנם על כסאו, ישב ונמנם ונענע בראש – הוא נתבשם מעט מן היין ומאליו מובן, שלא שמע אף מלה אחת. בקצה השלחן ממולם ישבה בעלת הבית בחברת שתי רעותיה, אשר באו לבקרה ותשיחן בדברים ותפצר בהן לרגעים לטעום מעדניה. – ואני?

אנכי ישבתי דומם וצופה בפני רעי והרבה זכרונות נשכחים צפו משולי הנפש אל ראשי כקצף על פני המים. אשריך, רעי – נאנחתי בקרב לבי – אשר בכל עת פרידתנו הארוכה לא שֻׁנית ובלבך התמים לא חלו ידים, כאז כן עתה אראך חופֵש ומבקש, בוחן ובודק את התוך שבקליפה, אחרית דבר בראשיתו, את התכלית… עוד הלב חם, חי ומרגיש, הדמים עודם נרתחים בהריחם אָוֶן… ונפשך עודנה מתנשאת ומתקוממת… ואני? אנכי החלותי לחוש, כי כבר הגיע תורי לדבר מה וכי כבר הרביתי לחשות יותר מדי, אשר לא כדת הנמוס ודרך הארץ. לצאת ידי חובתי מצאתי לנחוץ להעיר, מפני הכבוד, כדברים האלה:

– אם בכלל הענין צדקת, חביבי, אבל בנדון זה לא שמת לב לדברים הרבה, המצדדים בזכות. ראשית שכחת, כי מאז ועד היום נשתנו הזמנים – רוחות חדשות מנשבות כיום גם בגבולנו – רוח אמיריקנית, רוח מערבית – רוח הבהמה. וגם הרוח הצפונית, הסותמת צנורי ההשפעה וסוכרת מעינות, עוזרת על ידם. כי כשהבטן ריקה גם הנפש רעבה… ואתה, שתפשת את השבת והחג, תפשת מועט, כי סוף כל סוף אינם אלא ענפים גדולים, היוצאים מאילן זקן גדול, ההולך ונעקר משרשו על־ידי תגבורת הרוחות הנזכרות ומעזוז תקפן… והשנית, שכחת, שנשתנה גם מקומך: עסקי ר' שלמה, שכהנת בם בתור עורך ספרי החשבון, היו בכרך, שישראל אינם בטלים שם באלף, וכל מקום שגלו ישראל שער חדש נפתח ברקיע כנגדם, הנה בית המדרש, הנה תלמוד תורה, הנה חברת ש"ס, סוף דבר, הנך במחנה ישראל וממילא גם במחנה שכינה. אולם עתה, כשהורתך ולידתך גרמו להגלותך עם ביתך מעירך ותלך לנוע על העצים ביער שמם אין אדם בו, המבדיל כקיר ברזל בינך ובין עיר ומתים, ביתך, מסבה ידועה, פה בתחום העיָרה ואתה עם שני רעיך הפקידים תשבו בדד ביער מחוץ למחנה ישראל כל הימים, אינך רואה את ישראל ומנהגיהם, הליכותיהם בקודש ובחֹל, פנים שזופים וגסים וצלמי בהמת־אדם מגושמים יסובבוך תמיד ואין אתה בן־חורין להפטר מהם רגע אחד אפילו בשבת ויום טוב, שלפי ידיעתי, אין פקידי היערות נזהרים בשמירתם, מסבות שונות, כדרכם לנהוג קלות־ראש בכמה דברים אחרים שבין אדם לנפשו… כי הרבה פרישה מן הצבור עושה, הרבה התבודדות וחסרון מראית־עין עושה, והרבה שכחה עושה. דבר השנוי והמשולש לפניך יהיה למושכל ראשון וההרגל טבע שני וכי יחדל מהשָׁנות לפניך וכחשת בו והתרגלת בהפכו… במצב כזה אין כל פלא, אם מעט מעט ינתקו החבלים הדקים וקשרי־הנפש הרוחנים ימסו בלאט וכל אוצרה הטוב יהיה לבז, מבלי אשר ידע וירגיש זאת אדוניו בעצמו. נפש תמה כנפשך מתקוממת בתחלתה, קוראת תגר ומערערת, ובאחריתה גם היא מתרגלת על כרחך. כך היא המדה ואדונך ב. מה כי תלין עליו?… אולם אדמה, כי אחרי פרידת שנים רבות אשר לא ראינו איש את רעהו ראוי לשעות בדברים אחרים מדברינו עתה ואני תמה, איך נתגלגלו הדברים ובאו עד הלום. הודיעני, חביבי, את שלומך ומצבך, התכַלכלך בכבוד כהונתך החדשה? ושלום ביתך מה הוא? המצאת את חיי הנחת, אשר אליהם התפללת ותשא נפשך כל הימים? הכל הכל הודיעני חביבי.

– על מצב החמרי – השפיל רֵעי קולו כאדם המסיח מתוך דעה מופלגת – אין לי להתאונן רע באזני ה'. כאשר השמעתיך, רב משכורתי מאז וגם ההוצאה בעיר קטנה מעטה, ועיניך רואות היום את נוי היפה, חדרי המרווחים וכל כליהם, ילדי אשר חנני אלהים טובי־מראה ולבושי־הדר, וברחבה שאחרי הבית הקצה לי בעל ביתי קרפף גדול לגנת־ירק בשכר מצער – סוף דבר, רחבת ידים. אולם כל זה איננו שווה לי בשבתי נפרד ורחוק מבני ביתי כפרא בודד ביער והמה יגורו בדד פה בקצה העירה, כי לא תשא אותנו הארץ במקום עבודתי ביער וילדי הרכים יגדלו פרא בלעדי ללא חנוך וללא תורה, כי בית־ספר מתוקן אין בעיר הזאת לשלוח אליו את בני וגם מורה ומלמד להועיל לא ימָצאון פה ואנכי רק לעתים רחוקות אפקוד את נוי ואין לאל ידי לעוץ עליהם עיני ולחנכם על פי דרכם. את מיטב עתותי תאכל עבודתי. בהתהלכך את פראי יער תפריא ותפרע כמוהם, נר אלהים יכבה והניצוץ האחרון ישקע וידעך באשון חושך וכבהמה בבקעה תרד, תרד, תרד ולא תרגיש, כי תרד… אח, טוב לי אז מעתה, אב הייתי אז לילדי ובעל בביתי, יחדו יחדו שמחנו בחלקנו המצער, בצל קורה אחת חלקנו מאשר נתן אלהים, ועתה פֵּרוד, פזור הנפש ורחוק הלבבות מנת חלקי כל הימים… זרוע גדולה וחזקה מפרדת אותי מקני וגוזלי ומרחקת את עיני ולבי מאפרוחי. אתה מצדיק – פה הרים ידידי את קולו מעט – את אדוני העשיר ואֵל הכסף – יישר כחך! אבל הנני שואל: וכי מפני שעשרו התלוי על בלימה ועומד בנס מֵגן עליו, הצלה זמנית ומחסה כזב מפני הרוחות הרעות ומרירי־יום, די לו להפקיע את עצמו? וכי מפני שהון עשיר וכספו קרית עזו מבַצר לו מקום בגיהנום יש לו הזכות להוציא את עצמו מן הכלל ולאמר: שלום עליך, נפשי? מדוע – פה הלך קולו הלוך וחזוק – מדוע לא ירגיש גם הוא כמונו את היד הגסה והבריאה, האוחזת בצואר כלנו וחונקת?… מדוע לא יראה גם הוא כמונו את הקרדום הכבד והעבה, התלוי בשערה מעל לראשנו ונכון בכל רגע לנפול ולרוצץ גולגלתנו יום אחד? מדוע לא ישַׁוע לבו ולא יהמו מעיו גם הוא לשבר בת־עמו ועל הלחץ והדחק, שזרעו של אברהם אבינו כלה בם מאליו? איפה היה בערב פסח עם חשכה בשעה שהושיבו את פקיד יערו, אשר עבר חֹק לשבת הוא וביתו יחדו ביער מחוץ לתחום, עם אשתו וחמשת ילדיו בקרון על צרורות מטלטליו וכסתותיו ועל מצותיו הצרורות בסדין לשלחם העירה, ובשעה שהצבור גמר את ההלל ויפרד מבית המדרש איש לאהלו עמדה עגלה עמוסה לאור הלבנה לפני בית המדרש ועל גל הצרורות מלמעלה ישבו אלמים כמתים יהודי ויהודיה ויהודים קטנים ופרורי מצות היו מתפוררים ונופלים על גבי קרקע מבעד סדקי העגלה לעיני הירח… איפה היה בשעה שקפץ פתאום הבעל מראש הגל ויתפרץ אל תוך בית המדרש בקול מרגיז שמים ויתנפל אל ארון הקודש ויגעה כשור טבוח?… אותו הצחוק של קרירות־רוח וצנת־דמים, הקופא על שפתיו כבטוחות שאננים בשעה שמתגלגלים הדברים לענין זה, על מה הוא בא?…

– וזו האחרונה קשה מכולם – כליתי את דברי ידידי – אבל חדל, אחי, הלב קרוע והדם שותת. אני משער בדעתי ולבי אומר לי את הסבות, שהסבו בדבריך אלה. לשמע אוזן שמעתי דבר הפקיד וביתו בליל הפסח התקדש חג ובשרי סמר. התראה, אחי, סדרי בראשית משתנים עלינו…

– אישי! – קראה פתאם בעלת הבית מקצה השלחן אל בעלה בקול ערב – למה תעתיר דבריך על אורחנו היקר ותסיח את דעתו מן היין והמטעמים המושמים לפניו. ותפן אלי ותאמר: אכול ושתה, אדוני, ואל תלבן את פנינו, אכול את זה, וגם את זה תאכל, טעם מן הרקיק הזה כי טוב טעמו, הדובשנית הזאת ערֵבה לחיך. ככה הפצירה ותבחר מן כל טוב וערב ותשם לפניו.

– רעיתי צדקה ממני – העיר ידידי על דברי אשתו – אסור לדבר… ואין משיחין אפילו בסעודת ארעי… שתה, חביבי, מכוס האדום הזה, וגם אני אֶשנה כוסי לכבודך, שַׁלש גם אתה, ר' מנשה; ר' אהרן, א' אהרן, ר' אהרן…

ר' אהרן הקיץ מתנומתו המיושבת כמתעתע ויאמר: הא! ועפעפיו נאחזו שנית.

– פקח, ר' אהרון, עיניך וראה המָעֳמָד לפניך בזה: כוסו של אליהו הנביא מלאה על כל גדותיה בחמר סמקן עתיק מן המיטב אשר צויתי להביא לכבוד אורחי, ממש היין המשומר, חמר מרת, ר' אהרן, ר' אהרן – יין…

– יין? יין? – גמגם ר' אהרן וישפשף את עיניו.

– ואתה, שמואל – הוסיף רעי בפנותו אל המשגיח מן החלון – למה התרחקת מאתנו וַתָּכֶן על יד החלון מושבך לשמור את רגלי הסוס? הקריבה כסאך הנה אל השלחן, עוד, עוד, כן. לא טוב הדבר לפרוש מן הצבור ולהתבודד. בשלמא ר' אהרן מתנמנם… אבל אתה…

– לא, לא – נענה פתאם ר' אהרן כחפץ להוכיח, שאיננו מתנמנם – ישב שמואל שם על יד החלון לבדו וקראתי את שם המקום ההוא תחת…

– מדוע? – שאלו המסובין כאחד בשפתים נכונות לצחוק…

– מקרא מלא אני דורש: “ויסעו ממקהלות ויחנו ב – –”.

המסובין שחקו ותצחקנה גם הנשים, אף כי לא עמדו על תמצית החדוד, וגם הפקיד הנעלב צחק מעט ויחמוד לצון אף הוא בהעירו על דברי המתלוצץ, כי לא המקרא מלא, כי אם הקורא מלא הנהו…

– ועתה – השיב הגזבר, כלו ער בהרימו כוס – כהשיבך לי לצון תחת לצון – שלמים אנחנו ולא נִשה איש ברעהו מאומה ואני מרשה לך לשבת לימיני אל השלחן. ומאשר אני מרגיש, לא עליכם, רבותי, יבשת בגרוני אחרי תנומתי הקלה ולפי הכרתי הפנימית אין לה תקנה אלא שטיפה והדחה, לכן הנני נושא ברשות בעל הבית הזה כוס אדמדם לחיי כל המסובין בזה. – והגזבר גרגר את הכוס בגמיאה אחת…

וגם ר' מנשה זגזוג, אשר החריש בכל העת ההיא ופניו זעפו מעט, וגם שמואל קרשון מלאו אחרי הגזבר וישתו לחיים וישנו וישלשו ובין כוס לכוס הטיבו לבם בשיחת רעים קלה, המתובלת במהתלות וחדודים, שחברת הפקידים מצוינת בהם. אך פני ר' מנשה הזקן לא צהלו כפני רעיו. ברצינות יתרה פצח אגוזים במפצחת וישלך גרעיניהם אל כוס יינו.

ואני ורעי, בעל הבית, גמאנו מעט מכוסותינו ונתקע כף איש לאחיהו.

– לחיים – אמר אלי רעי – יתן ה', כי… כי… כי…

– לחיים טובים ולשלום – החלטתי ממנו – יתן ה' כי… כי… כי…

– ומדוע אינכם גומרים – פנה פתאם אלינו ר' אהרן העלז, אשר מאזנו הקשבת לא נחבא גמגום שפתותינו.

– אודה ולא אבוש – עניתי כמבויש – שאינני בקי היטב במסכת ברכות ואי כחי יפה בענינים כאלה…

– “שאינך בקי במקרא” היית צריך לאמר, ולכן אמלא אני את החלק שבין “כי” ל“כי”. הלא כה דבר ה' ביד נביאו: “כי תעבר במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך; כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך; כי אני ה' אלהיך קדוש ישראל מושיעך”. – התדע?…

הסתכלתי בפני רעי וארא, שהו מסתכל בפני.

– הואיל ואתית להכא – הוסיף הגזבר בטעם היין – על אחת כמה וכמה שעלינו לשתות מדה טובה כפולה ומכפלת… לחיים, לחיים, לח־ח-חיים! – ור' אהרן הגיח כוס יין אל פיו.

הסמקן פעל פעולתו על כל המסובין וביחוד התבשם הגזבר, אשר התיר את לשונו ויתלוצץ וירבה להג. פתאום פנה אל סוכן המזגגה השותק וישאלהו:

– הגידה נא לי, מר זגזוג, הן מתפאר אתה, כי עינך מלומדת לָמֹד בדיוק על פי הראיה בלבד מדת כל בקבוק למינהו ואתה יודע לשער. כמה לוג תכיל כל צלוחית בראיה בעלמא – הודיעני נא, מדת גרוני מה היא?

– אף כי אין עיני שולטת בדברים שאין להם שעור – ענה תוך כדי דבור הסוכן – בכל זאת אני משער, שלכל הפחות אלפים הין יכיל.

תרועת צחוק מפי כל המסובין.

ועוד הפעם משק יין, צלצול צנצנות, דרדור אגוזים ופצוח קליפות – והחבורה הקטנה עליזה וטובת־לב.

ופתאם הופיעה בעלת הבית חגורה בסנור לבן כשלג מבית המבשלות, בימינה מַשׂרֵת מלאה לביבות־מצה, הצפות בחמאה רותחת, הרוחשת ומפעפעת על פני כל החדר, ובשמאלה קערה גדולה ארוכה ושטחית.

– פנו מקום ללביבות! קרא ר' אהרן ויפנה את קליפי האגוזים לצדדין וגם את הכוסות צדד. בעלת הבית העמידה את הקערה על השלחן במקום הפנוי ותהפוך אליה את המַשרת עם הלביבות והחמאה המבעבעת.

– כן, כן אני אוהב – צהל ר' אהרן בחדוה – שתהיינה הלביבות חמות, נצרבות מעט בקצֵהן ופניהן צהובות… וביחוד אני מקפיד, שתהיינה רוחשות בחמאה רותחת ונשמע קולם כצפרדעים מטוגנות, המקרקרין בקערה… – ור' אהרן השליך אל לועו לביבה רוחשת ונצרבת מעט בקצהָ בעודה בחֻמה.

– ר' אהרן! נענה שמואל הפקיד – אם תבלען טרם שתצטנֵנה, יהיו הצפרדעים מקרקעין במעיך…

– אדרבה! ענה ר' מנשה זגזוג – הלא ידוע לכל, ששׁרֵקת צפרדעים בימי האביב יפה למיחוש הראש וכמדומה שר' אהרן חש בראשו… וידידי אך שׂם פניו בי בעת ההיא ויאמר:

– עיקר שכחתי, חביבי, אנכי עוד טרם פקדתיך לשלום ולא שאלתי לשלום ביתך. הודיעני נא איפוא, מה מעשיך ומאין לחמך נמצא ושלום ביתך מה הוא?

– כולם בריאים ושלמים, ברוך השם, – ובנוגע לפרנסתי הנני ככל המון בית ישראל, הנני חי על מוצא דבר ה', מן הרוח המוקף חומה…

– ואיזה הדרך באת הנה ב“אסרו חג”?

הרציתי לפני ידידי את פרשת בואי לק–ב וסבתו.

– צר לי – ענני רעי – על כי אין בעל דינך בביתו. כי לולא זאת משכנוהו על כרחו אל ביתי ופשרנו אני והמסובים ביניכם. ר' מנשה, היושב בזה, מומחה לפשר ב“סכסוכים” כאלה.

– אבל אני חושד, כי אשתו כחשה לי ובעל־דיני מסתתר בביתו או בעיר.

– יש רגלים לדבר, לכן חכה מעט ושלחתי את שומר היער, הנמצא עתה בחצר, לרגל את ביתו ובהמצאו יביאנו. – טריפון, טריפוּן!

ר' אהרון הסב פניו המזיעים מלביבותיו וישאל את רעי: למה לך טריפון? הלהלעיטהו לביבות אתה אומר!

– הוי, ר' אהרן – צעק שמואל – למה חטפת ותאכל את כל הלביבות?

– אורח טוב מה הוא אומר? – השיב אהרן – כל מה שטרחה בעלת הבית לא טרחה אלא בשבילי.

– השׂכלת לענות – אמר רעי בצחוק – ולכן אודיעך, למה לי טריפון. ורעי ספר בקוצר מלין לר' אהרן את תוכל הענין ויקרא את בעל־דיני בשם.

ר' אהרן, אשר היין שחזר ונעור מחֹם הלביבות עברוֹ מעט, הבין מתוך דברי רעי, שדין ודברים יש כאן ובעל־דיני פלוני־אלמוני מתבקש, ויך באגרופו על השלחן ויקרא בקול:

– אני מכיר את N והוא נבל, חייך שהוא נבל, התערב נא אתי, כי בעוד רבע שעה והצגתיו לפניך; ר' אורח, מה תתן, אם מתחת מטתו אֶשמטהו אליך, הא, ר' חַצקל?

– לא ר' חַצקל שמי, כי משה.

– חַצקל ומשה אחת היא. הא, ר' חצקל־משה, כמה תתן? הגידה, מה תתן?

– למה לך לעמוד על המקח מראש – התערב רעי בדברי הגזבר – ואתה טרם תדע, אם ימָצא בהִדָרשו, הַקדם להביאהו ואחר תקח שכרו…

– ימָצא, ימצא – צעק הגזבר בחֹם היין – התערב נא עמדי, כי ימצא. ר' חצקל־משה! התערב אתי, כי ימצא וגם יובא הנה, כמה תתן?

– יין רבע ההין. – עניתי בחפצי להפטר ממנו.

– טריפון, טריפון, טריפוֹוֹוֹוֹן! – קרא הגזבר קול גדול.

בני הבית השתיקו מעט את הגזבר הסואן וטריפון, לבוש בבגד חדש וקצר ממטוה־צמר היורד עד ברכיו וחגור בחגורה אדומה, נראה בסף הבית גלוי־ראש.

– הנני, אדוני הגזבר! – אמר טריפון בכבוד.

– הלוך ואמרת אל הנבל N – קפץ הגזבר לצוות – הלא תדע, איפה יגור N?

– ידעתי. מדוע לא אדע? הלא הוא היהודי האדום בעל החוטם, שאבעבועה גדולה כתפוח ברקתו.

– הוא, הוא. לכן בוא אליו והביאהו הנה, מעם התנור, מתחת המטה תמשכהו בחטמו הנה ונתתי לך שכר טרחך כוס חוַריָן, ובדרך לכתך תרד אל בית היין ולקחת רבע ההין סמקן. – ר' אורח, תן כסף!

אף על פי שביאת בעל־דיני היתה דבר המוטל בספק לעת עתה, בכל זאת הוצאתי מכיסי את הכסף המתֻכן ואתנהו על יד הגזבר לתתו אל השליח.

ורעי נגש בעת ההיא אל טריפון, אשר עמד כמתעתע מדברי הגזבר, ויאמר אליו: הערֵם, טריפון, לרגל את בית נ. ולראות, אם נמצא בביתו, ובהמצאו תביאהו הנה, אך השמר לך מהודיעו, כי איש זר בביתנו. אמור לו, כי דבר נחוץ לי אליו.

ואל הגזבר אמר: ר' אהרן, איככה תקח כסף מאורחנו ואתה טרם תדע, מי זכה בכסף הערֻבּה.

– עלי ועל צוארי, אם לא יבוא – מהר לענות הגזבר – אנכי אערבנו. הא לך, טריפון, הכסף ומהרה את הסמקן הנה. טוב כי תרד בעגלתך העירה. עלה וצלח, חושה, חושה, אל תעמוד!

ככה האיץ הגזבר בטריפון, אשר יצא לשבת בעגלה העומדת לפני הבית. ואחרי כן פנה אל המסובין ויאמר:

– אחת אני נוטל עליכם, רבותי: כאשר יובא היין נשב כולנו בעגלה ותסעו עמי הכפרה אל ביתי (בית הגזבר עמד בחלקת היער הסובב את הכפר ח., הסמוך לק–ב כתחום שבת) ומובטחני, שתבלו בביתי את שארית היום בשמחה; אשתי, ברוך השם, אשת חיל נפלאה ויודעת לכבד את אורחיה כראוי, וגם אני לא אמנע את גרוני מכם…

הגזבר קרץ עיניו ויצחק…

– ומשפט אורחנו מתי יעָשה? – שאל רעי את הגזבר.

– מה נפשך! אם לא יבוא בעל־דינו – מוטב, ואם יבוא – דבר כזה אי אפשר, שהרי נסע אמש מביתו, לפי דברי אשתו.

המסובין צחקו ל“מה נפשך” כזה.

– ואם סוף כל סוף יבוא – כלה הגזבר את ה“מה נפשך” – נקחנו גם אותו אתנו. מה תאמרו, רבותי?

המסובין נעתרו כרגע ואנכי – אחרי סירוב.

ובין כה וכה קם הזקן ר' מנשה מן השלחן ויאמר לברך את בעל הבית והמסובין ולצאת.

– אנה תלך, ר' מנשה? אנה תלך – צעק הגזבר בהחזיקו ביד מנשה – הלא אתנו תסע…

– מדוע תפרד מאתנו, ר' מנשה? – הפציר רעי בכבוד – הואילה ושבה עמנו עוד. הנה יובא יין, ואולי גם N, ושמנוך לשופט ביניהם.

– אל תפצר בי, חביבי – ענה הזקן בכובד ראש – חפץ אנכי ללכת אל ביתי ולנוח מעט. היו בשלום ושמחתם בחגינו.

– צר לי מאד, ר' מנשה, על פרידתך – ענה רעי – אבל רואה אנכי, כי כבד עליך שבתך ורוחך סרה. לך לשלום!

וירף ממנו גם הגזבר ור' מנשה תקע כף לכל המסובין ויצא את הבית.

וכצאתו הביע לפנַי רעי את תמהונו על אודות עצבון־לב ר' מנשה ורוחו הסרה ועל דומיתו הארוכה בכל עת שבתו עמנו. “ואנכי היודע – כלה רעי את דבריו – כי לא כן דרכו מאז ומדוע זה שנה פתאם טעמו? חידה היא!”

סבת הדבר נגלתה לנו אחרי כן…

ב

כצאת ר' מנשה קמה דממה בבית. הגזבר ישב בשלוה על כסאו ויחשב להתנמנם, בעד החלון הפתוח נראה שמואל הפקיד, אשר יצא מן הבית, עומד נשען ביתד התקועה לפני הגנה, מתחמם כנגד אורה של החמה ומפצח זרעונים. בעלת הבית יצאה אל בית המבשלות לעשות את מלאכתה, הילדים נפוצו לצחק על הכבש בהלקח הסוס מהם, ואני ורעי ישבנו מחרישים על הרפידה.

– העוד לא כלתה עבודת המגזרה ביער ח.? – הפרעתי את הדומיה בשאלתי את רעי.

– לא, חלקת היער כבר כלתה ואת המגזרה עם פקידיה העבירו אל חלקה אחרת, הרחוקה מפה כשלשה מיל, אך אנשי בית הפקידים נשארו במקומם על החלקה הפנויה ושמה מושבם הקבוע, כי אסורים המה להעתיק משכנם מכפר לכפר לישיבת קבע ורק לעתים מזומנות יפקדו הפקידים את נויהם כמנהגי אני. הפרוד הזה הסב נזק גדול לפקידים. בשבת הפקיד את ביתו יחדו ביער פקודתו הנעבד היה מוכר את המכולת לפועלים הרבים בבית־המגזרה וביער, הרחוקים מן העיר. הדבר הזה הונהג מאז מפני תקנת הפועלים עצמם. הם נהנים והפקידים נשכרים. לפנים, בטרם נתחדשו מגזרות־הקיטור, הביא מֶכר המכולת שכר רב לבעליו, כי רבו מאד הפועלים המנַסרים בידים את הקורות לקרשים ולנסרים וירבו גם צרכיהם, אולם גם היום תביא המכולת שכר הגון. מכר המכולת וטפולו היה מסור בידי נשי הפקידים ואנשי ביתם. הן הביאו מן העיר דגים יבשים, קמח, דוחן, מלח, הן טגנו את הדגים בשמן, לשו את הקמח ויאפוהו לחם, הן חלבו את פרותיהן, העמידו את החלב, גבנו גבינה ויוציאו חמאה, והן הן מכרו את כל אלה לפועלים – סוף דבר הטפול והטורח היה מרובה וכל ה“פקידיות” השתתפו בעבודה. אך כל זה שווה לנו בראותנו שכר בעמלנו, וכמובן גם בשכר המכולת השתתפו כולם. אך בהפרד החבילה, המגזרה ופועליה עובדים בעכו, בית הפקיד עומד באספמיא – מכר המכולת מתנהג בכבדות וכמעט שבטל כולו – כי אף אם אפשר להכין את הכל בבית ולהביא אל היער מן המוכן, בכל זאת קשה וכבד הדבר מאד, והעיקר – מי יטפל במכירתם? לנו הגברים, הטרודים ועסוקים בלאו הכי בעניננו, אי אפשר, מלבד שלא נאה לנו להִקָלות בעיני הפועלים ולעמוד על המקח. וגם הפועלים עצמם לא יסמכו על הנס ומכינים מזון לעצמם לכל השבוע מאשר יקנו בעיר בימי השביתה, אף כי אין דעתם נוחה מזה.

– ושִׁבתם בחלקת העיר הפנויה מי התיר להם? – שאלתי אני – הבאו לגור שמה לפני גזֵרה?

– לא, אחר גזרה, אך הממון מעבירה. שבתם שם תלוי בדעת פקיד העירה, אשר יואיל בחסדו לקבל שכר שתיקתו מדי חודש בחדשו מידי אדוננו בעל היער, ובזכות זה יביט “בעד האצבעות” על ממוני היער, המתישבים ביער פקודתם או בכפר הסמוך, ועצם עיניו מראות ברע. אך זה ימים אשר החל להחמיר ולא יתיר בשום אופן התישבות חדשה, כי ירא הוא לנפשו מעין הרע ומלשון הרע, וביחוד הוא מחמיר על אלה שנתישבו פעם אחת באסור לבלי יעתיקו את משכנם שנית לכפר, דכלא האי אושא מלתא…

– וביֶתר חלקי היער אשר לאדונך ב., התאריך עוד העבודה? – הוספתי לשאול.

– לא, העתים נשתנו. לפנים בטרם נתחדשו מגזרות־הקיטור ובטרם התקינו “ועד למשמרת היערות”, המוציא חוקים המגבילים את חטוב היערות מפני תקון העולם, גם ביער בינוני נמשכה העבודה לימים ושנים. פועלים למאות עמדו זוגות זוגות מקורים בקורות על חמורות־עץ גבוהים ושקועים בתלי תלים של נסורת, פועל אחד אוחז במגֵרה למעלה ופועל אחד למטה והמגרה עולה ויורדת בעובי הקורה ומנסרת… קול המון המנסרים וצוחת המגרות הרעישו את היער ומלואו, הטפול והטורח של הפועלים והפקידים מרובה מהכיל ותוצאות העבודה היו מעטות בערכן. גִזרה כזאת התנהגה בעצלתים ותמשך ימים ושנים והיער טרם יכלה. אך משהחלו להשתמש במגזרות־הקיטור המהירות בעבודתן, גם היער היותר גדול יכָּרת מהר. עוד לא השפיק הפקיד להביט אחריו, להתבונן אל מקומו החדש אנה הוא בא, והנה כבר לחכה המגזרה את כל סביבותיה כלחוך השור ובלי רעש וקולי קולות מסביב, מלבד רעש המגזרה במקומה. ואף כי עתה אחרי תקנות הועד, המתירות לחטוב רק חלקים חלקים ולא יער שלם וגם ה“חלק” חייב בנותר ובפאה – חטוב חלקית יער כזאת במה נחשב הוא? בחשאי, בלי קולי קולות ובימים מעטים יֵחשף היער והיה למישור וכיס קונהו יתמלא והיה לגבעה, ורק הפקיד ישוב ריקם כשבא אל המקום אשר יצא משם לשבת דומם ויחיל, עד אשר יקרה ה' שנית לפני אדונו “חורשה פוריה” ושב גם הוא לפקודתו…

– מכל העסקים, שנשארו בידי היהודים – העירותי על דברי חברי – עסק היער הוא המשובח, לפי הנראה.

– בלי ספק, – ענני רעי – אינך יודע לשער, מה רב העושר הצפון בעסק הזה לבעליו, במה דברים אמורים? באלה, אשר השפיקו לקנות יערות לפני לדת חוק “משמרת היערות”. עבודת היער השתלמה באופן כזה, אשר לא יאבד שחיף־עץ אחד לבטלה, כל זמורה כסף וכל כפיס – עוד הפעם כסף, וזה מקרוב שמעתי, שהמציאו תחבולה לכבוש על ידי מכונה גם את הנסורת ופסולת הקרשים לקורות. הקונה אז יער, למה הוא דומה? לקונה הרבה כסף, כל שקל בפרוטה. מאין אסף אדוני את רבבותיו, אם לא מן היערות האלה אשר בסביבות ק–ב? דוק ותמצא, כי כל הסוחרים ביערות אשר בסביבותינו העשירו מן העסק הזה וביחוד הצליחו אלה, אשר עלתה בידם לקנות יער כבד וגדול, אשר גם מוכרו בעצמו, שהנהו על הרוב איזה פריץ מתמוטט המוכר מפני חובותיו, לא ידע את ערכו האמתי ולא ראה מעולם את תוך תוכו… יער כזה היה יער בעל האחוזה הזאת, שנפל ברובו לחלקו של אדוני ב., בטרם התקינו “משמרת היערות” ובעוד שלא רבו בסביבותינו הקופצים על עסק היער. כי, כפי שידוע לך, רוב עשירי הכרך ז., הקרובים אלינו, עסקו עד עתה ביער הצומח בלי גשם – ברבית, עסק שאינו דורש בינה יתרה וטפול מרובה, ויסיחו את דעתם מן האוצרות והמטמונים העצורים ביערות אשר סביבותיהם, עד שבאו אנשים זרים מערים אחרות כאדוני ב. בגבולם ופרשו כנפיהם עליהם, וכאשר ננעלו שערי הפרנסה ועסק הרבית מתמוטט והולך, זכרו פתאם את היערות ויוָכחו לדעת, כי מיטב חררתם נחטפה בידי אחרים… ויקומו הנושכים ויפוצו וירוצו ויעלו כארבה בבהלה אל הפריצים ואל האדונים לחטוף את השיָרים. נאספו ובאו אל “חלקות היער” של הממשלה הנמכרות בפומבי, וכל הזוכה במקח משלם פי שנים ושלשה בעד – פסולת של יער דלול ומָקרח, המצמיח “עצי גפרית” – כי גם עיני הפריצים נפקחו לדעת את ערך ה“עץ” אחרי ראותם את קוני יערותיהם הראשונים המעשירים ואת הקופצים הרבים, השוקדים על דלתותיהם ומפקיעים השער. ומלבד זאת, השיָרים וחלקי הממשלה מצד עצמם אינם מסוגלים להביא שכר רב לקוניהם, כי מקטנם וממעוטם נמכרים המה במדה ובמנין, כל עץ וענף מנוי וספור ומדוד בדיוק עצום וכל זמורה וחריה נכנסת בחשבון, וכבר נשנתה הלכה מפי חכמי היער, שאין הברכה שורה כי אם ביער הסמוי מעין בעליו. ואף אלה אשר יִקר מקריהם יער גדול, הנה חוקי המשמרת יסגרו עליהם הדרך, ומעניָנו למֵד, שכסף התגרנים הנחשלים האלה, ששלמו שלש מאות רו"כ מחיר דסיאטין יער של מה בכך, יאבד בענין רע ויורד לטמיון בקומם לתַחֲרוֹת את הסוחרים הזרים, שהקדימום.

* * *

קטעי זכרונות

מאת

חיים נחמן ביאליק

---

(סדר הקטעים וחלק מן הכותרות נקבעו ע"י עורכי “כנסת”.)

כתב־יד. קטע של סיפור. נדפס ב“כנסת” ז‘, תש"ב, עמ’ 4–6.

[קטע]

כשנתאלמנה צפורה הניח לה בעלה יוסי בירושה שלשה יתומים קטנים ואת – הדלות.

אמנם הוא הניח לה גם בית־דירה רעוע ומדולדל מתחלת בריתו, עומד בעבּוּרה של עיר על־יד דרך חול והבית היה משמש מעין קצת מרזח של ארעי לפועלי הבורסקי שבשכונה זו ומעין קצת פונדק ארעי לאכרים עוברים ושבים בקרונותיהם, שהיו עומדים שם “להשיב את נפשם” או נפש בהמתם בכניסתם וביציאתם מן העיר ביום השוק. אבל אם בחיי יוסי לא מצא להם מעין נרפש זה פרנסה אלא כדי מים לתבשיל בדוחק גדול – קל וחומר במיתתו, בנפול כל הטורח והמשא, טרדות הפרנסה וטפול הילדים, על כתף צפורה והיא אשה חלושה וקלושה, עלה נדף וקש יבש, מדוכדכת מחיי צער ומרוב עבודה.

עוד ביום השביעי לאבלה – יום המצבה – כששבה אל ביתה מבית העולם רצוצה ושבורה, עיפה ועטופה מבכי תמרורים ומצום, עמדה והביטה סביבה והחלה קודם כל להתבונן ולראות “איפה היא בעולמה”, לבדוק את הירושה השמורה לה אתה – חשך עולמה בעדה.

בתוך קופת הפדיון שבשולחן המרזח מצאה שטר מזוהם אחד בן שלשה רו“כ, שני רובל וחמשה זהובים כסף והמון מטבעות של נחושת, שנצטרפו יחד לשמונים ושש פרוטות. סך הכל ששה רו”כ וארבעה זהובים ושתי פרוטות. צפורה היתה מונה עוד עפ“י המנהג הפולני הישן, לזהובים ולפרוטות. לשני הזהובים המנוקדים מגבם שבין מטבעות הכסף, שבחיי בעלה היתה בוררתם ומלקטתם לפוזמק מיוחד המשומר בארגזה יחדו עם ה”שמירות" של הרבִי, לא שמה הפעם לב, קטנה מכסת הכסף מגרוע ממנה את המטבעות המנוקדים. חֲבִיונות הי"ש היו כמעט ריקניות. המדַפּים הקבועים בקיר, העשויים להעמיד עליהם בקבוקי משקה וצנצנות לממתקים, פנויים. בתוך הארגז והארון – שבדקה אותם במהירות בלילה, בשעה שבנה החורג, מאשת יוסי הראשונה, אברך נשוי בעירה סמוכה, ששלחתהו חותנתו לבכות לאביו ולקחת ירושה, נרדם את שנתו – לא מצאה גם כן אוצרות חושך. מחלת יוסי הממושכה אכלה את כלי־הכסף המעטים, שהיו לה, ויבואו בית הנושה. לא נשאר בלתי אם “כלי ההדס”, עשוי מקלעת חוטי כסף צרוף להריח ממנו בשׂמים במוצאי שבת. בגדי השבת של יוסי בלו בארונם וגם עור אדרתו נתמרטה מרטוטים מרטוטים לבנים ואינו ראוי אלא לתוף. מה יתנו לה כל אלה?

וממחרת היום, כשהזדרז הבן החורג להקדים את צפורה אמו בהשכמה, להחל את בדיקתו גם הוא בעודה ישנה ולזכות בחלק ירושתו – מצאת את הארגז והארון נעולים. את המפתחות שמה צפורה, שראתה את הנולד מבעוד לילה, למראשותיה.

לשוא שקד האברך כל הבוקר על יד הארגז והארון, פשפש בחורים ובסדקים – לא עלתה בידו כלום! בידים מופשלות לאחריו התהלך סר וזעף בבית הנה והנה, וכמעט שלא בכה מעגמת נפש.

ועוד בו ביום שב האברך בפחי נפש אל עירתו, לא לקח אתו מרכוש אביו בלתי אם צרור ספרים קטן: ששה סדרי משנה דפוס סלַויטא ועוד ספרים אחדים בלים וקרועים מתוכם ומגבם, שהורידם מעל גבי הארון. רצה האברך לקחת גם את שאר הספרים ועכבה צפורה: “גם נחמוני וברילי היו בני יוסי וקַדישיו – אמרה צפורה על שני יתומיה הזכרים – לכשיגדלו לתורה ויצטרכו לספרים ויזכרו את אביהם”. ביותר הקפידה על הסדור העב, הבלוי והמסֻלסל, שהיה מתפלל ממנו יוסי כל ימיו, מפני שבא לו בירושה מאז הצדיק הוִילדנקי, דוֹד אמו, ויחשבהו לשמירה ולסגולה בתוך ביתו. “כל המתפלל מתוך סדורי – נענה”, היה מבטיח אותו הצדיק.

וכשפטרה צפורה את האברך מביתה בשלום, הביטה עוד הפעם כה וכה סביבותיה, אל כתלי ביתה השוממים והאבלים, שנראו לה כאילו נתרוקנו פתאם, הביטה אל שלשת אפרוחיה הקטנים שישבו להם כנבעתים, מחרישים ונוגים כנגדה על ספסל ארוך אצל הקיר – ותבך. ויבכו גם היתומים חרש.

ודומה, שבאותה שעה היו בוכין עמה חרש גם כתלי הבית האבלים האלמים, גם כלי הבית שנתיתמו וגם הדלות המנוּולת, הצופה מן הזויות…

הרגישה צפורה, כי לפרק חדש הגיעה הפעם בחייה, פרק קשה ומר ממות, פרק של חיי צער ויסורי עולם, של עבודת פרך על פת חרבה ועל גדוּל יתומיה הקטנים. ותוצא צפורה מן הארגז סנור שחור, השמור עמה מימי אבלה על בתה הבכירה שמתה לפני שנים – ותחגרהו.

מעתה הרי היא אלמנה שוממה ואומללה, אֵם לשלמה יתומים.

חזקני ואמצני, אבי שבשמים, ואל ימעדו אשורי – לחשה צפורה באותו הלילה בהשכיבה בניה – רחם עלי למען עוללי הקטנים! למען יתומַי! –

עברו שני ירחי חורף וצפורה, כשור לעול וכחמור למשא, מושכת ומושכת בקרן הפרנסה, הטעון שלושה ילדים.

חותנה האמיד, הדר באותה העיר מקצה השני, שלח אל “האלמנה” אחרי “שבעה” בערב ר“ה – יוסי מת בסוף אלול, ימים אחדים קודם לכן – חמשים רו”כ על מנת ש“תרחיב את ידיה”, שתשימם בעסק המרזח להיטיבו ולעשותו לפרנסתה ולא תטיל עצמה פעם בפעם על ה“זקן” או על המשפחה. שליח לדבר מצוה זו היתה בת הזקן הבכירה, עשירה “רחמנית” ועסקנית בדברים שבצדקה, והיא, במסרה הכסף, בפירוש רמזה לצפורה, שתמיכה זו מוציאה את “המשפחה” ידי חובתה, הוסיפה מעט תוכחה מעורבת בתנחומין, שתבטח באלהים, לא יעזבֵנוּ, ואוי אוי לבטוח באדם, הורידה מעט דמעות על אחיה יוסי, הנשמה הטהורה והכשרה, שהלך לעולמו, שהיה, אוי לה, ביש גדא ושפל ידים כל ימיו, מעונה ומדוכא ביסורים, וכל זה מפני – אל נא יהיו דבריה קשים לו בקבר – שנסמך תמיד באביו הזקן וכמה שלא נתן לו הזקן היה דומה כנותן אל שק נקוב ולא שרתה הברכה, וע"כ – יהיה נא מליץ טוב בעד יתומיו ובעדנו – רדפתהו הדלות ויהי קבצן. חלקה פרוטות אחדות לשלשת היתומים – ותצא לדרכה.

כתב־יד. נדפס ב“כנסת” ט‘, תש"ד, עמ’ ד‘-ה’.

קטע

ר' יעקב משה הריהו זקן כבן שמונים שנה וזה כחמשים שנה משהסתלק ונפנה מכל הבלי העולם הזה, נטש כספו ועסקיו על בניו המפרנסים ועושים לו כל צרכיו בכבוד והוא, הזקן יושב לו כלוא בביתו, יושב ועובד את ה'… עובד ועובד כבעל מלאכה נאמן בזעת אפים וביגיעת בשר, עבודה נאמנה, עבודת עבד… והיום מה קצר והמלאכה מה מרובה וכבדה! ובעל הבית מה קפדן ודקדקן! תקון חצות, תהלים, מעמדות, ה“יהי רצון” הארוך עם “יהי רצונים” קטנים אין מספר, שלש תפלות בכל יום עם הפרפראות שלפניהן ולאחריהן, עם כל הכוונות הפשטיות ועם כוונות האר“י ז”ל, הכתובות בספר עבודת הקודש לחיד“א, חוק לישראל, פרקי משניות, שעורי הגמרא והזוהר, שעור בספרי מוסר, מאה ברכות וחבילות חבילות של מצוות ודקדוקי מצוות ודקדוקי דקדוקיהן (למן החומש ועד ה“ראשית חכמה”) למיום ברוא אלהים את החומש ועד הִכָּתֵב ספר ההלכות או ספר המוסר האחרון שבאחרונים… הוי רבוש”ע, מה חלש האדם! ומה קטן כחו של בשר ודם!

והימים חולפים כצל, והמות – הנה הוא עומד אחרי הכותל.

ואת כל המלאכה הזאת חייב היהודי לעשות ואנוס לעשותה ואיננו בן־חורין להפטר ממנה ולהשתמט אפילו שעה אחת. ואף ר' יעקב משה לא עשה את מלאכתו רמיה ויעבוד ויעבוד את אלהים כל הימים ורוב הלילות ויהיה כולו, בכל רמ“ח אבריו ושס”ה גידיו, משועבד לעבודתו יתברך – כל גופו לעול שמים ולמשאם – ומי יתן והספיקה לו שעתו ומצאה ידו להפקיע את עצמו, לפרוע את חובות היום בדוחק ולהפיק במקצת רצון רבו.

אולם גם אלהים אֵל חסד הוא, רחום וחנון ורב־צדקה, וברוב רחמיו וחסדיו הוא נותן לעיף כֹח ולבן־אדם תולעה עָצמה יַרבה לשאת על גבו הכפוף את כל המשא והטורח הזה לבדו, שבעים שנים רצופות, לכַלות את מלאכת חוקו דבַר יום ביומו במלואה, לשוב ולחזור עליה מחר, לשנותה מחרתים, ולשַׁלשה ממחרת מחרתים – וכן תמיד יום יום, בלי־הרף ובלי חשׂך, ומבלי שיבוא כל חדוש, שנוי ותמורה בעבודה זו, להתחיל בכל בוקר הכל מחדש ומתחלה, הכל כדאתמול וכתמול שלשום, כאילו עד היום עוד לא נעשה כלום וכן עשו גם אבותינו ואבות אבותינו עד לפני אלפים שנה, והלב לא יקוץ והרוח לא תֵשַׁם והנפש לא תקצר – הוי מה רבים וגדולים חסדיך, רבוש"ע, האדון המושיע!

ור' יעקב משה הכיר חסדי בוראו והחזיק טובה לרבו ויתחזק יותר ויותר בעבודת אלהיו והכרת חובותיו לרבו רבתה וגדלה מיום ליום, וכאשר יזקן כן ישתעבדו כל חושיו, הרגשותיו וכוחותיו כולם לעבודתו הפשוטה והתמימה, החזקה והנאמנה – עבודת עבד.

כי רק כן, עבודת עבד גמור ומוחלט עבד ר' יעקב משה. מעשיו לשם שמים אינם אלא תולדות הכרת חובה פשוטה וברורה, כמעט הכרח טבעי, שאף היא אינה אלא ילידת הירושה, ההרגל והחנוך כמעט ממעי אמו, ולא ילידת השכל, הבחירה או הרצון. וכי יש רשות לעבד לחקור, לבחור ולחפוץ?

גם שער הכושר לא היתה לו לחקור ולבחור. עוד בטרם נעורה בו נפשו והכיר את עצמו נמצא עומד על אותה הדרך עצמה, שהוא עומד עליה עתה, הדרך הסלולה מימות עולם, שכבשוה אבותיו ואבות אבותיו. גם הוא עצמו אינו זוכר, מאימתי מתחילים חייו. כל חייו העתידים, מנהגיו ומעלליו, את כל מחשבותיו ומעשיו עד יומו האחרון, כל זעזועי לבו, מאוייו ורגשותיו – הכל, הכל נקצב לו בדיוק ובפרוטרוט, בחשבון ובמנין, מראשית ילדותו על ידי הורים ומורים, על ידי בית המדרש וספרים… כזה וכזה תחשוב, כזה וכזה תתאוה וכך וכך תעשה וכן תדבר… ועליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע.

כל תכנית חייו הפנימיים והחיצוניים ואת כל עולמו הרוחני והגשמי מצא מוכן ומתוקן לפניו, קבוע ומסודר מראש לפרטי פרטיו על ידי דורות שקדמוהו והוא קבלה על נפשו כהלכה למשה מסיני, שאסור להרהר אחריה, כתורה שלמה וחתומה לאמר: כזה ראֵה וחיֵה!

ברוחב לב, בגודל מחשבה ובנפש סגולה וברכה לא התנכר מעודו ר' יעקב משה ויהי בינוני בכל דרכיו: בתורתו ובחכמתו, ביראתו את ה' ובמשאו ומתנו את הבריות. והיא שעמדה לו להיות עבד נאמן, תם ופשוט, פועל אמת וזריז, הממלא את חובתו בדיוק ועושה רצון קונו בלי התחכמות יתרה ובלי עקמומיות וערמומיות, בלי בקש טעמים לדבר ובלי שאלות וספקות… כי אם פשוט מפני שמעשי אבות בידו ועול שמים עליו.

תקופה של התעוררות הכוחות העצמיים והמקוריים, של שפע חיים ומחשבות רעננות ורכות, הבאים מצנור פנים והצצים ומבצבצים על ידי מגע קרני שמש, על ידי מפח של רוח אביב, על ידי קול טמיר ונעלם, לא ידע אנוש שחרו – את התקופה הזאת לא הכיר ולא ידע. הוא איננו זוכר, לכל הפחות, תקופה זאת. ואי אפשר לו לצייר את עצמו בהויה אחרת, בדמות ובאופן אחר מאשר עתה.

רוחו לא בקשה מעודו אלהים ותמצאהו ותֹאחז בו לאמר: אלִי אתה ואעבדך! לא! אלהיו משל בו בחוזק יד עוד בטרם ידעהו. את הִגלותו אליו בפעם ראשונה לא יזכור. כמדומה לו, שהוא נתון בעוּלו מאז ומעולם, הוא אסור בעגלתו ומושך בקרונו מימי קדם, עוד לפני הוָלדו… כמדומה לו, שהוא רואה את עצמו מושך את העגלה הישנה־נושנה בעוד אבי־אבי־זקנו מושך בה… הלא המה סוסי השמים וחמוריו של משה רבנו, אנשי השם. והעול – אמנם לא קל הוא העול, אבל איך אפשר לאדם חי בלי עול? ואיך אפשר שיהיה עול אחר זולתי העול הבא לו בירושה…

אמנם גם הוא הנהו בעל חי ומרגיש כאחד האדם, גם בו שכנו תאוות ומאויים הדורשים תפקידם הטבעי, גם בקרבו התרוצצו לפעמים שני היצרים אשר מעולם, ויש אשר נגלתה גם מעין מלחמה בקרב לבו, מלחמה שסופה היה נצחון או נפילה – אבל מה נִקלות, קטנות ומה זערוריות היו אותן התאוות והמאויים, מה קלושות ומה חלושות ורפויות היו אותן המלחמות, הנצחונות והנפילות – נוח להם שלא היו משהיו.

כי כשהגיחו לפעמים איזו תאוות ממחבואיהן כנחשים קטנים, המוציאים ראשיהם ממאורתם – רצצו את מוחם ונחנקו בטרם שננו לשונם והטילו ארס. הדם שקע בטרם הורתח והמלחמה שקטה עד התקלחה.

ויקטן ויצער הלב ויצר, ויצר מאד.

כתב־יד. נדפס ב“כנסת” ט‘, תש"ד, עמ’ י'.

בי יקַננו נחשים וצפעונים, אך הנחשים רצוּצים המה, מדי הגיחו את ראשיהם רִצצו מוחם וידכּאום וירמסו עליהם ברגל.

אך יש שיגיחו את אלפי ראשיהם, תוססים בחֵמה שפוכה, פותחים אלפי פיותיהם ושולחים לשונותיהם השחורות וּבלחישת שָׂרָף וּבַחֲמַת פתנים תובעים הם את עלבונם, אשר את ביציהם בִּקעו ויָזוּרוּ וידכּאום לפני עִתּם.

והם מה ישׂישׂו לקראת שמש, מה יֹאבו להתחמם כנגד אורהּ! הה מדוע דִכּאתם אותנו? מדוע רִצצתם אותנו על חִנם?

ואנחנו לא לרַעַל הִטַפנו ולא למרוֹרה אֵש הֻשְׂקָה בעינינו.