עשרת ימי תשובה, בין כסא לעשור, בין המצרים, שנת תרנ"א.
בבואי בין אנשים ואדבר ואשוחח… ויהי בהפנותי שכמי ללכת ותשמענה אזני דבר מאחרי לאמור: משוגע הוא! –
אמנם משוגע הנהו! הקשבתי עוד קולות אנשים אחדים מתלחשים בקול רם… ועד מהרה ותקח אזני כקול דממה דקה מהול בה-קול אנחות מפיקות תוגה קלה, מצות אנשים מלומדה (מלאכותית), ומביניהם כמו התעופפה מלת ‘משוגע’ רצוא ושוב בפיות האנשים ברגע אחד, כמראה הבזק ביום עבות אשר ערפת חתולתו…
עוד טרם הרחבתי צעדי תחתי, עוד צרו צעדי אוני ולא הרחקתי ללכת, והגיע לאזני גם הדומיה אי-הנעימה, אשר שררה אחרי זאת, דומיה אשר תאלפני יתר רב מדבר-שפתים, דומיה אשר הורתני ביתר שאת מקול הסואן ברעש בין חבר האנשים. בנתי לדומיה מרחוק כי לא יסיתם עוד לבם בשפק על משפטם זה חרצו עלי… וכמו החליטו הממני ושתיקה כהודאה דמיא…
מעודי אהבתי כי ישיחו ידברו בי שלא בפני ואזני תקשבנה, מטבעי אני אוהב דעת משפט זולתי עלי, וכאשר יבוא יענקל ויספר לי, כי שמע אנשים מדברים בי ומשוחחים אודותי, אך שפתיו לא ברור תמללנה ולא יכלה דבריו ולא יגיד לי מה, אז לא אדע עוד שֶלֵו בנפשי ורוחי לא נכון בקרבי עד אם כִּלה לדבר; ואנכי, בהיותי אדיר חפצי להוציא מפִיו מילים, לא אשקוט ולא אנוח ולא אִשָׁלו עד אפתח את פי האתון… ומוסרות כסיל אפתח… ואז לא תדע לשונו – לשון יענקל – בריח ודלתים, ולא ישים קנצי למלים עד אם אתחקה על כל שרשי דבריהם אודותי: איך? ומה? איה? ואנה? מי ומה המדברים? כה וכה ידי צלֵחָה לדעת את כל.
הן אמת, כי לא בנקל אגיע אל המטה הזאת, ומאד ארבה במחיר הצילי מפיו דבר-אמת, ובדי עמל הבל איגע להוציא מלים מפי אויל-שפתים כמוהו - אשר זה דרכו כסל לו, מבלי דעת עת לחשות ועד לדבר, גם לא ישכיל לדבר כּן בעתו, ידָרש ללא בקשוהו וימָצא ללא שאלוהו וירבה להג הרבה במקום ששתיקתו יפה מדבורו, וכאשר ידע כי ימצא אוזן קשבת לאמרי-פיו, או כי ידרשוהו דבר-מה אז אין בפיהו נכונה ויקשה ערפו מבלי לענות דבר-מה וניד שפתים יחשוך, למען ישוקק (נייגריג מאַכען) נפש.
מעל פיו ויוציא אלי את כל רוחו והתגלות לבו, עד אשר לא יבצר ממני אשר חפצתי וגם אשר לא חפצתי לדעת, - “לא אמצא חפץ לדעת את אשר ישיחו אחרים בי” – אמרתי תמיד אל יענקל בבשרו לי כי שמע אנשים מדברים בי – ואעמיד את פני כמו אל אתעורר עד מה לשמע דבריו אלה וכמו לא יגיעוני מאומה – הלא ידעת כי לא ארדפה לדעת אשר נדברו אנשים אודותי, ואנכי גם לא אובה לדעת זאת, ומה יסכון לי משפטם עלי ונפשי יודעת מאד משפטם גם מבלי שאול פי אחרים אם לשבט או לחסד, ומה תבשרני הבל? כה כיסיתי במשאון באמרי פי ואבלום את תשוקתי ותאוָתי העזה אשר התעוררת בקרבי לדעת משפט השיחה ותוצאותיה הנוגעות לנפשי, בידעי כי רק זאת התרופה האחת להוציא מפי האויל מלים, אולם רוחי בקרבי לא ידע מרגוע, וכבר למשמע אזן גרסה נפשי לתאבה לדעת מוצא דבר משפט השיחה. אין מאומה… אין דבר… גמגם אויל השפתים ככסיל שונה באוַלתו, אנכי רק זאת אמרתי כי אמש בלילה שמעתי חבר אנשים מדברים בך ועת רבה היית שיחתם וידברו בך נכבדות… טוב טוב הדבר – הבלעתי בנעימה ואשסע את דבריו – אבל חדל לך אמרתי בפנים נזעמים ומוחדים כאחד, כמו לא אשיב לבי לדבריו. ועוד הלאני בלהגו הרב, - אבל יענקל!… האירותי פני אליו כרגע והסיבותי שיחתי לענין אחר למען לא ירגיש רשמי העונג והשמחה אשר שמו אותותם אותות בפני בשמעי מפיו כי דברו בי נכבדות וידברו עלי טובות, ולבעבור לא יחוש איך תמשול בי תשוקתי ותגבר חילים לדעת מהוא דבר השיחה (רעזולטאט) אשר עוד טרם השלמה. – איפה היית עמש? – שנן את שאלתי – ולמה תשאל? האם הייתי דרוש לחפצך? הלא אמרתי לך כי הייתי בבית פ‘, ושמה היו גם רעיך חפלוני ואלמוני ודנו וידברו וישוחחו חד את אחד, וגם אתה היית שיחתם, ורבים הללוך ברוב התשבחות ויאמרו כי יתרון הכשר לך, ותקוות טובות נשקפות לך, ויחזו לך עתידות נכבדות לימים יֻצרו וכו’. – הא לך כפל עלי קטרת – שׁחדתי מכׂחי בעדו בשמעי דבריו, למען עורר החשק בלבו לדבר עוד ואנכי בנפש שוקקה יחלתי אל מוצא פיו כאל מלקוש, ויענקל לא חשך ממני את ניד שפתיו ויספר גם את אשר לא דרשתי ולא שאלתי מעמו, ולא כחד ממני דבר, וכבר אשר לא חפצתי לדעת. עלז ושבע רצון נפרדתי מעם יענקל שקוע בים מחשבות נעימות.
כן גם כאשר אִנה המקרה לידי פעמים רבות לשמוע אחרי הדלת והמזוזה את אשר ידברו בי הורי עם השדכן בבואו לדבר נכבדות בי, וביניהם גם מורי ומלמדי איש-הבינים, אז רצעתי את אזני אל הדלת והמזוזה – כי אחרי הדלת והמזוזה שמו זכרוני – ואקשב שרב קשב, שמעתי ויפג לבי, הקשבתי - פני כסה אור את אשר עמדי לא אכחד כי מאוד אוהב אנכי את נפשי, אך אהבת עצמי הגיגי כל היום, ואהבה זולתה לא אדע ולא אחפץ לדעת, רק היא תמלא את כל בתי נפשי והנפש לא תמלא, כי נפלאה גם אהבתי מאהבת נשים באשר גם אגודתה על יסוד אהבת עצמי נוסדה, ואם אמרי: כי אוהב חכמה ודעת אנכי ומודע לבינה אקרא, אז גם אז רק לאהבת עצמי ובשרי אשא נפש, בעאשר חכם אנׂכי בעיני משבעה משיבי טעם ועל כן אתפאר באהבתה כי איך לא אומר כי אהבתיה ובקרבי חכמה שמה משכנה, ואני חכמה שכנתי ערמה, ואת דעותי ומשפטָי אוהב אנכי כנפשי. – יוכל היות כי רבים לא ישפטו ככה, או יכחידו האמת תחת לשונם בזדון ויגזרו אומר כי גם אהבה בלעדי “אהבת עצמי” תמצא בין החיים. האומרים ככה אהבת עצמם מדברת מתתוך גרונם, כי כלמה תכסה פנימו לחרוץ משפט אשר לבשתם וחרפתם הוא, ועל כן יאמרו מה שיאמרו, ואנכי לא כין עמדי, ובאשר אוהב אנכי את נפשי במאד מאד, בכל לבבי, בכל נפשי, ובכל מאדי, אי לזאת אוהב אנכי גם את משפטי ודעותי, ואוהב אנכי גם את משפטִי זה חרצתי עתה, על כן לא תשימו בי תהלה אם פי יגיד תהלתי: כי אמנם רמים שפטתי וצדק ילין בי, ולא הוצאתי משפט מעֻקל , זאת חקרתיה, כן היא!
ועל-כן לא יפלא הדבר אם זה דרכי כסל לי, אשר בכל מקום אשר יזכירו את שמי, אז בנפש שוקקה אגרוס לתאבה לדעת מה שחם בי, באשר לשמי ולזכרי תאות נפשי… ובדבר הזה נפשי גחלים להטה לשמע אזני, כי כלה ונחרצה מאת חבר האנשים לתתי למשוגע. ועל כן הצרתי צעדי אוני והלכתי לאטי, למען תקשבנה אזני דבר מאחרי, ודבריהם אלי יגונבו, וגם לא נבצרה ממני המזמה, וזעיר שם זעיר שם לקחה אזני שמץ מנהם עד אשר הרחקתי לכת, ותאבדנה הקולות דרכיהן במלא רוחב הדומיה…
– נפלאת היא בעיני - אמרתי אל נפשי אחרי הרחיקי לכת, שקוע במחשבות מבולעות – נפלאת היא בעיני! מה עול מצאו האנשים בי, במדברי, בהתהלכי עמם, כי חרצו משפט מוזר כזה עלי?! במה התנכרתי עתה במעללי לתתי למשוגע?!
– אויה לי! האמנם משוגע הנני?! האם באמת שפטו האנשים מישרים? ואיה אותות השגעון אשר חזו בי, אשר יתנו למשפטם אומץ? הבה-נא! אפשפש במעשי ומעללי! אשקול בפלס כל מלה ומלה אשר הוציא פי במסבם! אביא במשפט כל תנועותי בהתהלכי עמם!… אין בם כל סלף! כולם ישרים ונכוחים למוצאי-דעת… כולם יפים ומום אין בם, אך צדק ומישרים אחזה בם, אין נפתל ועקש, אין זאת, חי אני!.. הוי רעיוני-רוח! מדוע תבלעו בלי משפט? בלי כל משפט וסדר! הבה אערך משפט! אנכי שמעתי מפורש דם “משגע” נשא על שפי אנשים… אמנם כן! והשם הנכבד הזה הלא עלי יסוב?! כן, כן, בלי תפונה! אםכן הדבר הלא יורנו המשפט, כי הם אמרו עלי כי משגע הנני!! שאול ואבדון! המה אמרו עלי, כי משוגע הנני!!
חא, חא, חא! האם לא צדקו במשפטם! האם לא שפטו מישרים?.. האם לא משתגע אנכי, אם דבריהם הסיתו לבי בשפק לירוא משפטם פן באמת משוגע הנני, כאשר יאמרו. הלא נפשי יודעת מאוד, כי אינני משוגע, ומבשרי אחזה כי מרום משפטם מנגדי… - הוי מחשבות תעתועים! – אין זאת כי אם דבריהם נסכו בקרבי רוח שגעון… ומה אות? האם אי-ידיעתי שגעוני לעַד על אי-שגעוני? הלא רבים המה המשתגעים מבלי דעת, וכל שגעונם הלא הוא חסרון דעת שגעונם, ולו ידעו כי משוגעים הנמו כי אז לא השתגעו. אם כן הדבר יהפך חסרון-דעתי-שגעוני לאות על שגעוני. האח לוא ידעתי כי משוגע הנני!…
אשובה-נא אל לבבי! מדוע נבהלתי רגע לשמע שם משוגע. הוי מוג-לב! למה יבהלני השם הזה? אתבונן רגע, למי יקראו בני-אדם משוגע וּלמה שגעון יכנוּ. אולי הפכו האנשים ללענה משפט – למנתק מוסרות-כסל אשר שמו האנשים באולתם על-ידיהם, למפתח אזיקי-הבל וחבלי-הדמיון אשר רתקו בהם את נפשם, להאיש אשר לא נתעה בשוא לדמות כי ‘ריאה וכבד תלואים לו מתחת לאפו’ להאיש אשר לא מבעד ההרגל ישפוט ולא יטה שכמו לסבול ההרגל וההסכמה, ילידי ההבל וקטן-הדעת, לגבר אשר לא יכסול ויבער לעשות מעשהו או לחדול, רק מאשר הסכינו והסכימו בני-האדם לעשות ככה או לחדול מעשות, לגבר אשר לו אוזן קשבת לשמוע לקול הרגש המפעם ברוחו ויפלס מעלליו לפיהו, לאיש החפץ לדעת ולהכיר את נפשו, להבין את עצמו ולא יירא איש, לגבר השופט רמים והוגה דעות נשגבות אשר זאת כל רוממותן וטבען כי מטבעות הנה ברוח כל אדם – גם הקטן שבקטנים – ויוכל לדעתן ולהבינן באשר כן הוא ולא יוכל היות אחרת, וכגדל אמתתן וידיעתן לכל איש, וכגודל הגלותן וברותן, כי יגדל אי-החפץ בכל איש לדעתן ולהכירן, ורק אז יכירן בשמעו את “הדעות הרמות” מפי אחרים, אז רק אז יזכור כי כן ידע וחשב גם הוא, אז יכיר את הדעות הרמות והנשגבות אשר הנה גם קניני נפשו, ועד עתה היו צפוּנות בבתי נפשו פנימה וחבושות בטמון, ובלבו ידמה אז כי חדר האיש תוך משכיות לבבו פנימה ויגנוב את חקרי-לבבו ויוציאם החוצה לעיניו. “גם אנכי ידעתי ככה – יאמר אז גם לי הגיד לבי כזאת, רק לשוני נקפאה ולא יכלה לדלות חקרי לבבי החוצה, והאיש הזה מפי הוציא מלים”, ולהוגה דעות נשגבות כזה, לזה משוגע יקראו!!! הוי תהפוכות ותעתועים!
הבו שובבים! הבו נערים פוחזים! קראו אחריו מלא! רגמו בו אבן וסקלוּהוּ, ירה יירה, כי משוגע הנהו! התקלסו במשוגע ההוא!
עלה, משוגע! עלה, משוגע! עלה, משוגע!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.