הוקלד לפי מהדורת דביר תשכ"ה. המהדורה סודרה והוגהה בידי יצחק פיקסלר

א.

בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, כשהחמה מטפטפת בחלון, קופץ אריה “צָפיר”, בעל־הגוף, פתאֹם ממְטתו בכֻתָּנְתּוֹ וּב“תחתוֹניו” הלבנים – והולך מיָּד אל האֻרְוָה שבחצרו לבקר את סוסו האדמוני.

דרך חצר המלאה מערכות קרשים, תִלי תִלים של קוֹרוֹת וצִבּוּרי עצים וכל מעשה יער, שבהם עִסקוֹ של אריה – הוא הולך וּבא אל האֻרְוָה, פּוֹתחהּ ונכנס בה.

באֻרְוָה, מימין לכניסה, חבוי בצל, על משטח חציר ותבן מעורבים בזבל, עומד בלי נוע, כגוף מת וקרוש, סוס אדמוני, שאדמימותו נבלעת בִּשְחוֹר הצל, קשור באפסר אל אבוסו, אָזניו הקטנות מושפלות – והוא נראֶה כמתנמנם או כמעמיק מחשבה. ממעל לראשו תלויה באויר גופת עורב שחור, שנדון בחנק ונתלה בחבל דק בשמי קורה, לשמירה מפני המזיקים, המענים וּמיַגעים את הסוסים בלילות, או קולעים להם קליעות וּמחלָפוֹת בשׂער רעמתם.

אריה בא אל הסוס. מניח את כּפּוֹ החזקה, והעבה אל עָרפּוֹ, מניח ואומר: “עמוד, אדמוני”! – הסוס מזדעזע ונרתע לאחוריו, אָזניו מזדקפות וריסי עיניו מרפרפין. אולם אריה גוער בו בנזיפה של חִבָּה לאמֹר: “עמוד נבל! אל תירא, כי אתך אני”! אחרי כן אוחז שנית ברעמת הסוס, מטפח על כּרֵשׂוֹ המלאה, מביט אל האבוס לראות אם נאכל המספוא ונהנה הנאה מרוּבּה בראותו את בטן הסוס שנתמלאה ונתעגלה בּן־לילה.

לאחר שתעבור ידו על כל איברי הסוס: על צַלעוֹתיו, על שִׁדרתוֹ, וגם על זנבו – הריהו מתיר את האפסר מן האבוס, מוריד את הדלי מן היתד התקועה בקיר ומנהיג את הסוס אל הבאר שבחצרו, להשקותו.

וּבעוד הסוס שותה מן הדלי המוּטֶה ביד אריה – עומד זה ושורק בשפתיו בקול הנימה דקה, כדי שישתה לתיאבון. משיורי הסוס הוא רוחץ את פניו ואת ידיו נטילה של שחרית, מפני שכך הוא מקובל, שהשיָרים האלה יפים לגוף. ובהטותו את בלוריתו אל תחת סילון הצוננים, נחשפות על מִשְׁמָן עָרפּוֹ שתי טבעות אדמדמות – עִקבוֹת קרנֵי אוּמן: אריה נוהג להקיז דם בכל ערב ראש חֹדש, לפי שזה מטהר, לפי דבריו, את הדמים מזוהמתם, וַהריהו יפה למחוש הראש.

והגוּף המוצק והחסון, בעל גידי ברזל ויצורי נחושה וּבעל פנים מלאים ואדומים – שאף־על־פי שהגיע לַחמִישִּׁים עודנו כבן שלשים לכֹחַ – ישוב רטוב וּמצונן בצעדים מאוששים, הוא וסוסו עמו, אל האֻרְוָה, ועל כל פסיעה וּפסיעה ננערות וּמזדעזעות לסתותיו המליאות והבריאות.

כַּהשיבוֹ הסוס למקומו יֵט אריה אל הרפת, לראות אם כבר יצאה פרתו לרעות באחו כצאת העדרים, יסור אל דיר העֵצים, לראות אם לא נפרץ בלילה על־ידי אחד משכניו הרבים, שכֻּלם חשודים בעיניו על גניבת עצים, וּבדרך הִלּוּכוֹ יעביר עיניו על כל מערכות הקרשים הסמוכות לגֶדר החצר, לראות אם קַיָּמים בַּהֲוָיָתָם הסִמנים שהיה נוהג לתת בהן בערב לפני לכתו לישֹׁן – שוב משום חשש גנבה; ורק אחרי שתנוח דעתו מכל הבִּקֹּרת הזאת, הוא שב אל ביתו להעיר את חנה אשתו ואת שלשת בניו וּלהתלבש כל צרכו.

מלוּבּש בבגדים שחורים העשוּיים אריג גס וחזק כאשר אהב, יוצא אריה מקץ רגעים מביתו שנית, הולך וּפוֹתח את שערי חצרוֹ המוּגפים אל פני הרחוב השוקט והשקוע עוד בשֵׁנה, ותיכף לפתיחה הוא לועז בלעז איזה לחש המקובל בידו, שפרושו: “מי סוחר, מי מוכר, מי קונה – יסור הֵנה”, וּבשעת מעשה הוא מרמז בידו אל ה“מישור” שבחצרו (כן קוראים סוחרי העץ לקרפּיפוֹת ולחצרות המוקפים למעשי יער ועצי בנין), וּבלבו הוא מכַוֵּן: הנה, הנה, כלומר אלֵי אל אריה צפיר, יָסורו כל הקונים שבעולם, אבי שבשמים!

אחרי כן פונה אריה כה וכה – ונהנה: כל שאר החצרות והמישורים עודם סגורים, והוא הקדים את כֻּלם. שריקת שערי חצרו היתה הראשונה להפריע דומיַת הרחוב, “לפי שכֻּלם הם ‘יהודים כבדים’, מפונקים כביכול, או פשוט עצלים אוהבי לנום, והוא איננו עצל, ברוך השם, וכל המַשׁכּים ויוצא, זהב הוא מוצא – יאמרו הבריות. אבל למה זה יאחרו הבּנים מִצֵּאת אל המישור?” אריה שב וּבא עד חלון חדר משכב בניו, דופק עליו בחָזקה וקורא: “שפיל, זליג, משה! העוד לא התלבשתם? הנני עליכם, כלבים! מהרו וצאו!” – ורק אחרי כן ישוב אריה – אם אין היום יום השוק – אל ביתו לשתות תֵּה.

למלאכה הזאת – כלומר, למלאכת שתיַת תה – לא קרב אריה כי אם אחרי התפּשטוֹ את קפּוֹטתוֹ ואחרי הַפשילוֹ את בתי־זרועותיו של כֻּתָּנְתּוֹ – או אז ישב אל השֻלחן וקרא: “חנה, הגישי המיחם!”.

מיחם נפוח וכרסתן, רותח וּמהביל, יָעמד על השֻלחן סמוך אצל אריה, וזה משתקע בשתיָתו בעיון, בכובד ראש וּבכוָנה. כל גמיעה וּגמיעה עושה רושם נִכָּר בכוס. וכן הוא גומע וּמַערֶה כוס אחר כוס – ואינו זז משם עד שהוא מזיע היטב היטב. וּמשהזיע, הוא לובש קפוטתו ועומד להתפלל. וּמפני שאריה “בן אדם פשוט” הוא – לכן אינו עוֹשה פלולים עם קונו וּתפִילָּתוֹ תפִלה קצרה: כריכה, נשיקה, רקיקה – “חנה! שימי לחם!”

משיבצע מעשהו בפת שחרית, העשויה תערובת חתיכות צנון וּבצלים, ושבאכילתה משתתפים כל פרקי פניו של אריה, כטחנה העובדת בכל גלגליה – דעתו מתיַשבת עליו והוא מרגיש צורך בעצמו לצאת אל שער חצרו, לגהק מתוך הצנון וּלפהק מתוך שיחות בטלות בחברת העגלוֹנים המצויים אצל מישורו ושכבר התחילו מתאספים שם.

ב.

הגוף החסון והמוצק הזה, כשיצא לעמוד על פתח שער החצר לפני הרחוב – נדמה מרחוק בעצמתו וּבמלואו, בגזרתו החטובה חטיבה אחת ואבן שלמה בלי משקע וּבליטה וּבלי מעלות וּמורדות ועצמות משוּפּוֹת – כאלון זה, שאפילו באות כל הרוחות שבעולם ונושבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו.

שבט אנשים ונִגעי בני אדם לא ידעה הגוִיָּה הזאת. מעולם לא הוּכחה במכאוב וּמחלה לא עֲבָרְתָּה. גם המגפה שִׁחרה זה פעמַיִם את הרחוב וַתָּשֶׁת קציר רב – אך לא על אלון זה יעלה הכורת. דומה, שגם המלאך המשחית נרתע לאחוריו מפני בשר ודם שכמותו וּפוסח עליו, כמו שנרתעים מאימתו אלה מגרי הרחוב, שאין לבם גס בו, בעָבְרָם בתוך ד' אמותיו, אף־על־פי שהוא בעצמו לא השתמש בכֹחוֹ לרעה אלא לשם לִגלוּג ושעשועים בעלמא, כשנתגלגל הדבר לידי כך.

ואריה ידע זאת וַיַּחְשְבֶהָ לנפשו לצדקה. הרגשה שיש בה מעֵין בטחון בכֹחוֹ וּבעוצם ידו הרגיש תמיד, בראותו את אימתו מוטלת על הבריות וּתהִלת גבורתו מלאה כל פה, אף־על־פי שהוא בעצמו ידע ששעור כֹּחו הולך וּמתגזם בפיהם והם מפליגים בשבחו יותר מדי, בסַפּרם גוזמאות וּשמועות על הגבורות ועל הנפלאות שלא עשה מעולם ושאינן אלא יונים שהפריח אריה בכבודו וּבעצמו להתמיה את הבריות.

מעין רגש כזה הרגיש גם בנוגע לעָשרוֹ, המופרז וּמגוזם גם הוא בין הבריות בעטיו של אריה עצמו. אולם אף אם נטיל ספק בדברי המפליגים, על כרחנו נודה שאריה באמת “בעל גוף” הוא, לא רק כפשוטו, אלא גם כמדרשו: איש שמצבו איתן ועומד “הכן” על הקרקע, בעל נכסים ונחלות, שגם צרורות כסף מזומנים חבושים וּצרורים בכיסו וּבארגזו.

עיקר עסקיו של אריה הם: מישור העצים שבחצרו ורִבּית גדולה מהלוָאות קטנות וישנות. שהלוָה ל“קַצַּפִּים” עניים, שבאו ממרחקים להֵאחז במגרשי העיר. בחסדי אריה עלתה אמנם בידם לעמוד על הקרקע, אלא שנשתעבדו לו במעשה ידיהם וּבממונם, וַיהיו הם לו למס עובד, והוא להם שותף בכל מעשה ידיהם עד היום הזה. אחת בשבוע יוצא אריה בעגלתו הרתומה להאדמוני, לסבוב את “פרבר הקצפים”, את מקשאותיו וּמדלעותיו, סובב וגובה מדעת ושלא מדעת את המסים ממשועבדיו: בגִדּוּלי קרקע, כגון פול, קִשּׁוּאים וּדלועין, וּשאר ירקות, או בדברים שיש בהם רוח חיים, כגון תרנגולים, אַוָּזים, ועגל בן יומו, וגם מִדבָרים מן החי, כמו ביצים וּמעשי חלב, לא יניח ידו. דרך אגב מתלקטת על יד וּמצטרפת לחשבון גם פרוטה מזומנת. והכל על חשבון הרִבּית של ההלוָאות הישנות והקדמוניוֹת הזקופות עלים. ריקם יֵצא אריה בעגלתו, וּמלא, כאשר תוכל העגלה שאת, ישוב חשכה לביתו, עמוּס מכל טוב “הסלובודא הקצפית” וזִמרת אדמתה.

זהו עיקר עסקוֹ, אבל עיקר רכושו אינו אלא בנכסי קרקע וּ“בצרורות” כסף. “צרורות” – היא היא מִלתוֹ החביבה של אריה, השגורה על לשונו תמיד. “אם אין כאן צרורות” – היה אומר אריה וטופח על כיס מכנסיו הממולא וּבולט, להודיעך פירושה של תיבה זו – “אם אין כאן צרורות, אין כאן כלום; ואם צרורות כאן, הכל כאן. ראשית הכל ואחרית הם הצרורות”.

והצרורות מחממים דוקא כשהם מונחים בכיס סמוך לבשר; על כן לא הסתכן אריה מעולם להפקיד צרורותיו בבית־אוצר או לתִתָּם בשטרות וּניָרות עושי פרי. הוא אינו מאמין בהם, כמו שאינו מאמין ביתר ההמצאות והחִדּוּשים של העת החדשה, כהטלגרף למשל, אף־על־פי שלא נמנע מלהשתמש בהם בשעת הצורך.

“שטרי מניוֹת, בתי־אוצר, חילק ובילק” – היה אומר אריה – “כל ה’מעשיות' הללו אינן אלא מיני ערמוּמיוֹת וּקנוּניוֹת של אותם מיני בריות נאות. ארחי פרחי וּמפריחי יונים, שאין להם בעולמם אלא פִי־פוּ־פַא (אריה היה מוליך וּמביא בידו באויר, להודיעך פירושו של פי־פוּ־פא), היום הם כאן וּמחר באירקוצק על היריד, וּמזַמרים “שיר השירים הקצר”… הא לך פרוטה של נחושת במחיר כל ניָרותיהם! לצור על־פי צלוחית הם יפים, טפוּ! אבל מזומנים – זהו ענין אחר לגמרי”.

מטעם זה – מחשש קנוניא וערמוּמית – משך אריה את ידו מכל עסק סבוך מעט, הנוסד על השערות ואומד הדעת וחשבּונות שאינם לפי מוחו. אריה אוהב רֶוַח של ממש שהוא בעין וּמיד, אבל כשתציע לפניו “יריד בשמים” ועורבא פרח – לא! אריה לא איש ויתפתה.

במקרקעי יש לו אותו הקרפף הגדול המוקף לדירה ולסחורה, ששם ביתו הנשקף אל הרחוב; מטמורות, רפתים ואֻרווֹת, השקועים וּנצוּרים בין צִבּוּרי קורות וּמַעַרְכוֹת קרשים גבוהים, תלוּלים וּמתוללים זה על גב זה בלי סדרים; מלבד זה, יש לו באחד משוּקי העיר עוד בית אבנים גדול, שנפל בחלקו מנכסי אדון אחד, שנמכרו בפומבי על ידי נושיו הרבים, אשר גם אריה היה בכללם; גן גדול אחד במגרש העיר, שגם אותו לקח בחובו מאת אחד ה“קצפים”, שִׁכּוֹר מפורסם, שהיה אריה עומד לו בשעת דחקוֹ והלוָהוּ סך ידוע ברִבּית שאינה קצוצה; מלבד קרקעות פנויות, אדמה שוממה, שבאו לרשותו על ידי שעבוד מאִכָּרים שונים במגרש העיר, וּמשנכנסו לרשותו נקרא להם שמִטָּה ושבת שבתון, לנוח תחת הנעצוצים והנהלולים שעלו בהם למרמס שור וסוס. וּכשנצרף לזה המקשאות והמדלעות וּמיני הירקות של ה“סלובודא”, שמכל גִדּוּליהם נוטל אריה חלק כשותף גמור על חשבון הרִבִּית – הרי כל זה נותן רשות לאריה להִקָּרא “בעל־גוף”, שכן קוראים במדינה זו לאדם גס העולה לגדולה, והוא עומד בגסותו וּבנַוְלוּתוֹ.

ג.

“צָפיר” קוראים לו – לא ששם משפחתו כך, כי אם מפני שבעיר N. אי אפשר להיות שרוי בלי כִנּוּי ושם לוַי. וּכשאדם בא לגור בתוֹכה, מיד מתקינין לו כִנּוּי מעֵין קלונו או קלון בית אביו, והכנוי הזה מלַפּפוֹ וקשור בו עד סוף כל הדורות. ואם בערים אחרות אין מקפידים בשמות, ושואלים את כנוייהם מכל מעשי בראשית ויצורי הטבע, הִנה בעיר N. לוקחים רוב כנוייהם דַוקא ממחלקת החי: אלתר שפיפון, ראובן־הירש ברדלס, עקיבא בתולה, שלום ברבור־הודי. וּמובן מאליו, שלכל כנוי – טעמו המיוחד, כפי שיצאו וּבדקו וּמצאוּ “מניחי השמות” איזה גנאי בתכוּנתוֹ או בעסקי משפחתו של המכוּנֶה. אף כאן “אריה צפיר” – מפני שאביו, עליו השלום, עם־הארץ זקן מן המוכסנין הזקנים שבדור החולף, היה מחזיק כל ימיו “צפיר הקהל” בחכירה מאת האדון, וכל בעלי העִזים הוזקקו לו והישׂיגו את חפצם ממנו בשכר קבוע. את כנויו זה הנחיל האב לכל יוצאי חלציו, וּמשפחת ה“צפירים” לא נשתקעה עד היום הזה; ואחד מבכירי בניה – אריה צפיר.

מכל נכסיו שהיו לו לאריה – חִבּה יתירה נודעת ממנו לבית האבנים ולגן שבמגרש העיר, הנזכרים למעלה. “הנני יורד אל נכסי”, או “הנני יורד לסַיֵּר את אחוזתי” – היה עונה אריה למי שפגע בו בשוק כשהוא נשוא בעגלתו הקטנה הרתומה להאדמוני וַישאלהו, כמנהג היהודים: “מאין וּלאן ר' אריה?” לדברי אריה, יחיד הוא הגן במינו ואין דומה לו בשטחו, שהוא מהלַך יום תמים, באילנותיו המרובים וּבפירותיו המשוּבּחים והמשונים בטעמם וּבריחם משאר כל הפירות שבעולם; והוא, הגן, מביא לו בפִריוֹ חמשת אלפים כסף שנה שנה.

“הראית את הסתוָניות שבאחוזתי?” היה משתבח אריה בפירות גנו – “אי שוטה, לא ראית! אם כן, לא ראית תַּפּוּחֵי סתָו מימיך. כסבור אתה תפוחים סתם, תפוחים כשאר כל התפוחים שבעולם? – לא ולא, שוטה שבעולם! תפוחים כתפּוּחַי אין גם בגנו של שר־הפלך… הראית דלועים? – הוא הוא שעור גָּדְלָם של תפּוּחַי! כל תפוח כדלעת המצרית. והרי הם נראים מרחוק, שוטה שבעולם, כדלועים הללו התלויות באילן וּמציצות מבין העלים. בוא ואראֶךָּ טפש, ואל תאמר שאריה שִקר לך”. – וּבדבּרוֹ, היה מושך אחריו את המפקפק בדבר אל ביתו וַיראהו שני תפוחים גדולים וגסים מאוד, המצוינים באמת במינם, והוא הולך וּמונה שבחם וּמפליג בטעמם, במראיתם וּבריחם.

ואף־על־פי שמקץ ימים נתפרסם פתאֹם, ששני התפוחים האלה “לא באשפתו של אריה גדלוּ”, כי אם באו לו מִגַּן האדון לאמפידריצקי, שיש לו לאריה מִלְוָה בידו – בכל זאת לא הפיל הפרסום הזה את אור פניו של אריה; פעם בפעם היה מוליך את קטני האמנה אל שני התפוחים, לקבוע מסמרות בדבריו וּלהוכיח בעליל, מה גדלו תפוחי אריה ו“אל תאמר שאריה שִקר לך!”

שני התפוחים הללו היו מונחים וּמתגלגלים בארון עד שהרקיבו ונתעפשו, ולא היה אדם יכול לעמוד מפני ריחם. וּבערב שבת אחד קפץ על התפוחים רוגזה של חנה, אשת אריה, אשה כרסתנית וּמפוטמה, שפניה וחוטמה ועיניה מצהיבין תמיד – מאהבתה ל“טִפָּה המרה” – וּכדי שלא להרגיז עליה את בעלה בפָגְעָהּ בכבוד תפוחיו, אמרה אליו בלשון זהירות, כנמלכת בו: “מה דעתך, אריה? כמדומה שהתפוחים נתקלקלו מעט, והם מתחילים מסריחים… צר לי עליהם. אריה! אריה, למה אתה שותק?” – “הם מסריחים? אם כן עשי אותם ‘צימס’” – ענה אותה אריה קצרות. עמדה חנה ועשתה אותם “צימס” – והתפוחים עוד אינם! גם כֹּחוֹ ועָשְׁרוֹ, שני ראשי מעלותיו שהוא משתבח בהם, השתדל אריה להפליגם וּלהגזימם בפני הבריות בבדויות וּבסִפורי מעשׂיות שכֻּלם עלו לסגנון אחד מעין זה; פעם אחת פרצו אל אֻרוָתו בלילה שלשה גנבים, שנתנו עיניהם באדמוני שלו, וַיֹּאמרוּ ל“קנותו במשיכה”. והוא, אריה, יצא ברגע ההוא דרך נס, או לצָרכּוֹ, החוצה. אין עליו בלתי אם “תחתניו” וכֻתָּנתּוֹ לבדם. וַישמע, וַיַּרְא, וַיתגנב בַּלָּט וַיארֹב להם, ו“יחטוף” שנַיִם כאחד בבלוריתם וַיַּךְ קָדקֹד אל קדקֹד, ואת השלישי הפיל ארצה בבעיטה קלה, ויאסרם ויניחם בעגלתו ויוליכם אל בית־הפקידות. או מעין זה: מעשה בחמִשה קצַפִּים שִׁכּוֹרים שקראו עליו למהלומות, ו“יחטוף” את האחד ברגליו וַיניפהוּ תנופה כְּהָנֵף מַטֶּה, וַיַּחְבֹּט בו את הנשארים עד כּלוֹתם. ספוריו על אֹדוֹת עָשרו היו פותחים בגרף או בגינירל, שֶׁלָּוָה ממנו חמשת אלפים או עשרת אלפים כסף. וּפעמים היה כורך אריה את כֹּחוֹ וכספו ביחד: פותח ב“גרף שלָוָה ולא שִלם” וּמסיים ב“מעשה שהיה”: פעם אחת בא אל בית הגרף לתבוע את ה“צרורות”, ואיש אין בביתו זולתי הגרף לבדו, וַיתפשׂהו אריה בגרגרותיו וַיֹּאמר לו: אם תשיב לי את כספי – מוטב! ואם לא – פה תהא קבורתך!

סִפּוּרים כאלה וכאלה היה מספר אריה במושב משרתי המישורים וּבמעמד העגלונים הצובאים, הם ועגלותיהם המדולדלות וסוסיהם הצרועים, ברחוב העצים. להוליך וּלהביא סחורת עץ לכל דורש, והם מצויים אצל אריה לשמוע את שיחותיו החביבות עליהם. ואם אחרי כל ספוריו ועֵדוּת פיו עדין נמצא איזה מפקפק – הוציא אריה את פקפוקו מלבו במופת חותך: פשׂק את שתי אצבעותיו, הבֹּהן והאצבע, כמלקחַיִם, וַיֹּאחז במפרקת המפקפק ויפרפרהו וינידהו כּהָנֵד הקנה הֵנה והנה, מנַעֵר ואומר:

“עתה ענני נא, ענני, פרעוש בן בנו של פרעוש, מי אדיר על הכל? האתה או אני?”

“ר' אריה! ר' אריה!” – מודה הנער בעל כרחו, מפרכס לצאת מן הצבת המעיקה מאֹד.

“מי גבּוֹר על הכל, מי חזק על הכל?” – שונה אריה וּמוסיף ללחוץ את צַואר המודה במקצת, המפרפר בידו כדג, וּפניו מתמלאים דם.

“ר' אריה! ר' אריה!” – נואק המסוּפּק בקול רצוץ מעָצמת הכאב.

“אם כן, ברח לך, כלב, למאורתך, ואל תחרץ את לשונך במקום גדולים”, – היה מסיים ר' אריה את תוכחתו, וַיִּרֶף ממנו.

“ואתה למה תִסּוֹג אחור?” – פונה אריה שנית לעגלון אחר הנסוג אחורנית, “גשה נא אלי ואמושך, בני! אל תירא, שוטה שבעולם! רק אין דבר, כי אם אניחך על צפרני האחת וּבשניה אני ממעכך – כזה – ואתה מומת!…” ואריה הורה בעליל בשתי צפרניו אופן מיתתו של פרעוש מעוך הנדון ברִסּוּק איברים, מה שהביא את כל העגלונים והמשרתים לידי שׂחוֹק.

מובן מאליו, שכל זה לא נעשה אלא מטוב לב וּלשם בדיחוּת בלבד. גם העגלון וגם אריה לא נתכַּונוּ אלא להנאת כל החבורה.

לַמפקפקים בעָשרוֹ ענה אריה קצרות: עמד וחשׂף את הגבשושית שבכיס מכנסיו, טופח עליה ואומר: “הרי צרורות!” – ומיד נסתתמו פיותיהם.

שפיכת מעַיִם, רִסּוּק איברים, מליקת הראש, רציצת גֻלגֹּלת ורִטּוּש הבטן – אלה הם המֶלח והתבלין ששיחותיו של אריה ממולחות ומתובלות בהם, כאילו היה דורש בחָכמת הנִתּוּח. וּכשבא ריב עגלונים לפניו, דבר המצוּי עשר פעמים ביום, יעץ לאחד לשפוך בני־מעיו של השני, ולשני למלוק את ראשו הצרוע של הראשון, או לעקור את גרגרתו הנבזה – והכל על מקומו יבוא בשלום. וּבשביל זה כִּבּדוּהוּ העגלונים וישׂימוּהוּ לדיָן ולשופט קבוע, להוכיח ביניהם בכל קטטותיהם המרוּבּוֹת.

ד.

האמת נִתּנה להֵאָמר, שכל זה לא דִבֵּר אריה אלא “לתפארת המליצה”; וּבאמת לא היה בהול להשתמש בכֹחוֹ; אם מפני שכבר שקעה רתיחת דמו של בחרוּתוֹ, ואם מפני שהוא בן חמִשים ואין זה לפי כבודו – על־כל־פנים, מעטים הם שזכו לראותו מכֶּה, שופך בני־מעיהן וּמרטש כריסותיהן של בריות. המלאכה הזאת נעשית בעיקר על ידי בניו.

בבחרותו אמנם התלמד והתאמן אריה בכל המלאכות הללו בקרב ה“סלובודא הקַצפית”. עוד מילדותו נצנצו בו ציצים וּפרחים שאינם תפארת לילד יהודי. הוא היה תינוק בורח מן ה“חדר”; ילד ערֵל לב, גס וּמטומטם־מֹחַ, המסיר אָזנוֹ משמוע “חומש”; נער שובב וּפריץ, הבועט בּרַבּוֹתיו, וּבחוּר שיצא לתרבות רעה – אל פרבר הקצפים, להתחבר אל זאטוטיהם ולהיות כאחד מהם. עוד מנעוריו לקחו בני הקצפים את לבו בצביונם וּבקומתם, בעוז פניהם וּבעותק צַוארם, וגם תלבָּשׁתָּם והליכותיהם מצאו חן בעיניו, ואין צריך לומר בלוריותיהם המגודלות וכובעיהם החבושים עליהם וּמוּטים מעט הצִדָּה – האין כל אלה מעשה “בני חַיִל?” ומאז נתן דעתו על זה השתדל להִדָּמוֹת אליהם בכל מנהגיו: גִדל בלורית והִטה כובעו כמותם, עמד כמותם עמידה מאוששת וקלה כאחת, פצח זרעונים בהיסח הדעת וְכִלְאחר יד כמותם, שָרַק כמותם שריקה חרישית בין השִנַּיִם בהרעידו בשעת מעשה אחת מרגליו, וגם איזה מין גאוָה קפצה עליו, גאוה האומרת לכל: “כל הקרב הקרב יוּמת!…” לא נתקררה דעתו של אריה עד שעמד והתקין לעצמו גם מעיל שחור, הצר מלמעלה וּמתרחב מלמטה, כתַבנית מעילי בעלי הקצפים. ומאז נתקבלה לאזרח נכבד בין “בני החַיִל”, וַיתערב בכל מעשי נערותם, וילך בדרכיהם וּמנהגיהם ולבו גס בהם. בלילות לן עמהם באחו על יד הסוסים הרועים, וּביום התאמן ברכיבה מהירה על גבי הסוסים והתחנך ב“שפיכת בני־מעַיִם”. סוף דבר, אריה גדל ויִּשָּׂא אשה, את “חנה שלו”, והוא עודנו מתהלך את הקצפים, שגדייהם נעשו תיָשים. הוא יודע את אָרחם ורִבעם, מוֹצאיהם וּמוֹבאיהם, הוא עושה עמהם עסקים, עִסקי אופל וצלמָות. אז יָחֵלּוּ מסעות בלילות… הולָכה וַהֲבָאה של סוסים… שרוקים יוצאים, ברודים באים… אבל כל זה היה בשכבר הימים, וּמעת שהגיע אריה ל“צרורות” וַיּוֹלֶד בנים וּבנות – נשתתק וַימשוך ידו מכל זה; וּמכל מעשי נערותו לא נותרו בו כי אם זכרונות העבר, שהוא בונה עליהם כרכים גדולים של בדויות וגוזמאות, ואהבה מפשטת, אפלטונית, לעִנְיַן הסוסים וּלכל הנוגע לזה: לסוחרי סוסים וְלִמְגַדליהם, לעגלונים וּלצוֹענים וּלשׂיחות על דבר סוסים. עשר פעמים בשבוע היה מחליף אריה את סוסו, שלא פסק מאֻרְוָתו, בסוס אחר: היום שרוק בברוד, וּמחר ברוד באמוץ, וכן להלן. וכל זה לא לשם רֶוַח ושׂכר, כי אם מפני חִבּת סוסים, לשם טִפּוּל ועסק סתם בענין החביב עליו. אולם כל זה אינו אלא שריד ונותר מימי הנעורים, ואת כל השאר כבר מסר לבניו, שגם הם נעשו תיָשים.

אריה הגיע ל“צרורות”, כסבורים אתם על ידי אותם העסקים האפלים והעברת הסוּסים וּמסעי הלילות מימים ראשונים? – טעיתם! אריה נתעשר על ידי… תקיעת־כף של הצדיק מק., ואשתו היא שגרמה לזה. היא נבאשה פתאֹם בעיניו וַיֹּאמר לגרשה, אחרי שגלגלה עמו בשלום כחמש־עשרה שנה; אבל היא מאנה להתגרש והלכה וּתבָעַתּוּ לפני הרבי. והרבי, מפני השלום, הבטיח את אריה להניח ברכה אל תוך ביתו לרגלי אשתו; אבל אריה, ש“בן אדם פשוט” הוא, נכנס לתוך דבריו ושאל שלא כהוגן: “רבי! במה אדע כי יבֹא דבר הרבי? היתקע לי הרבי כפו על זה?” והרבי – שמעו ושומו – נענה לו ותקע לו כף! – כך משיחים התמימים שבתושבי רחוב העצים. ואריה, החרד על מזלו שלא יוּרַע ושלא תשלוט בו עין הרע, חשׂך את עצמו מלהכריז על זה בגלוּי, שמא יגרום בִּטּוּי שׂפתיו ויוּרַע כֹּחַ תקיעת הכף… אבל בלבו נהנה מאד על אגדה זו המתפשטת בין הבריות, שעין רובם צרה בו; למען ידעו “כל אותן המצורעים”, שיש לו לאריה על מי להִשען, ותתפקע מרתם. וּכדי לעשות חִזּוּק לאמונה זו, התחכּם אריה לרמז עליה לפרקים, וּבשעה שהודיע גלוי, שלא עשה כל החיל והעושר הזה אלא “בעשר אצבעותיו”, הסמיך תכף וגמר: “וּבזכות הרבי”. לא כן חנה אשתו, שעל ידה נתגלגלה תקיעת־הכף ונתחבבה על ידי זה על בעלה – היא הזכירה את הזכות הזאת עשר פעמים ביום, וּפעם בפעם נשׂאה עיניה הסגלגלות והאדומות למרות, שפשפה ידה בכותל ואמרה: “השם יתברך תחִלה ואחרי כן הרבי…”

ה.

משהגיע אריה ל“צרורות” לא זחה דעתו עליו ולא רדף אחרי כּבוֹד “גבירים” וחשיבוּת של “יהודים יפים” – ויהי “אריה” כשהיה. אותה החברה, אותן השׂיחות ודברי הנבלה, ואותם המנהגים בבית וּבשוק כִּלְשעבר, אלא שלבשו צורה נאותה וּראוּיה לפי שנותיו. הוא הוא אריה “בן החַיִל” חניך ה“סלובודא” – אבל “בן חיל” זקן. סדרי ביתו, מאכל שֻלחנו ועֵרך בגדיו לא נשתנו שִׁנּוּי נִכָּר. לא כאותם החשובים, שכספם קונה להם יתר המעלות וההשלמות,וּמכיוָן שהם מתעשרים הם נעשׂים פתאֹם מעודנים, לומדים, חכמים, מנגנים וטובי טעם, ואפילו כף רגלם מתקטנת פתאֹם והיא מונעלת ברוָחה בנעל קטנה וקלה, תחת שלא נדחקה לפנים, בימי נַולוּתם, אלא בקושי וּבדוֹחק גדול בנעל גדולה וגסה. אריה לא מצא בנפשו לא כשרון ורצון ולא צורך ויכולת לצאת ממחיצת גסוּתוֹ אל עבר היהודים היפים. וּבכן התבצר במחיצתו וַיסתפק בשם “בעל גוף”. השם הזה ממלא כל צרכי תאוַת הכבוד שלו, והוא מוַתר בלב שלם על השם “גביר”, שיש במשמעו אף חשיבות וסלסול. ולוּ את פיו שאלו, כי עתה בחר בשם “בעל צרורות”, המציין בדיוק גמור את המושג שהוא רוצה בו. “אריה בעל הצרורות” – כמה נאה לו שם זה! די לו ש“כל אותם המצורעים” יודעים, שבקופסתו מונחים צרורות הרבה, וכל השאר – הבל הבלים. וּממילא אין אריה מוצא את עצמו מחויב לנהוג סִלסוּל והִדּוּר וּלדקדק ב“שאר המעשיות” והנִמּוּסים שהיהודים היפים נזהרים בהם. את כל אלה הוא מניח להם, להיהודים היפים, להתגדר בהם בבית־המדרש, והוא מוחל על זה מחילה גמורה. ראשית, מפני שכל זה “עולה בדמים”. החשיבות והכבוד התלויים השם “גביר” אינם נִקְנִים בחִנָּם. והשנית, כל אלה “המעשיות” קשות לטבעו ונוטלות טעם חייו. הוא אינו רוצה לתת את צוארו השמן בעול כבד כזה.

וּמכיוָן שנתיאש אריה מלצאת מתחומו וּלהתרומם למדרגת “בני עלִיָּה”, עמד ושׂטם משׂטמה רבה את כל מה שטבוע עליו חותם של עִדּוּן וּפִנּוּק, אצילוּת ורוּחניוּת. לא רק רְזון פניו של המו“ץ הדק והמצוּמק, “צלוחיותיו” (כך קורא אריה לפאות מסולסלות כעין שפופרות חלולות) של השו”ב המפוטם, ועניו התרוטות של הש"ץ בעל־הבכי – העירו חמתוֹ עד להשחית, כי אם גם כל מיני בריות חשובות ויהודים יפים היו שנואי נפשו ואויביו הטבעיים, מפני שאינם כמותו… והוא, אריה, אינו מצטער ואינו חושש כלל וּכלל לְבוּז הגאיונים וּללעג הגבירים; הם אינם עושים כן אלא מִקִּנאָתם בעָשׁרוֹ. שעשרו הוא – עושר גמור וקַיָּם לעד, עשירות של קבע: נחלאות וקרקעות; ועָשרם הם – עושר מדומה ועורבא פרח, “פִי־פוּ־פַא”, כלעומת שבא כן ילך.

בשיחותיו את העגלונים לא הניח שום בעל־בית הגון ושאינו הגון שלא העבירו תחת שבט פיו ושלא מצא עֲוֹנוֹ ללגלג בו ולדרוש בגנותו, וּלכל אחד כִּנה שֵׁם מעין “חולשתו” וּמוּם שבו. ביחוד חשׂף את אוּמנוּתוֹ זאת כשהגיע לשם איש שהיה לו בזמן מן הזמנים עסק וממון עמו. “ר' אהרן שור הבר” – הוא מה “שאסור לדבר”; חיים הירש לויתן – כל בו; יעקב ניסן כרכשתא – עלוקה וּמניח ארבעה זוגות תפִלִּין; בֶּריש תרנגול – שטוף באותו דבר; איצי קורקבן – גנב וערוּם כממזר. כך היה מונה אריה שבחם של כל היהודים היפים שבשכונתו. וּלשבחו נגיד, שבינה יתירה וּטביעת עַיִן נִתְּנה בו, לתפוס פגימה דקה שבאנשי חרמו ולעשׂוֹתָהּ שיחה נאה מתובלת במשלי הדיוטות וּבנִבּוּל פה, לתענוגם של המשרתים והעגלונים השותים בצמא את דבריו והמשתדלים “לשרבב את לשונו” בשאלותיהם.

“וּמה דעתך, ר' אריה, בנוגע לר' ברוך ברדלס?” שואל עגלון אחד זריז וּממוּלח, שלבו גס ב“בעל גוף”.

“ר' ברוך בר־בר־יס!” – משנה אריה לגנאי וּמאריך בּנִגּוּן של תמיהה – “ר' ברוך בר־בר־בריס?!!” – ותיכף הוא מוסיף בניחותא – “בר' ברוך ברדלס אל תתגרו, רבותי. הוא יהודי יפה באמת. הוא אינו גנב פשוט, כי אם גנב מתוך ‘בוכהלטריא’… אם לא תדעו לכם – הִנני וסִפרתי: הלא תזכרו את היער שהיה לי עמו בשותפות. את ה”צרורות" לקנִיָּה ולעִבּוּד נתתי אני, וכיוָן שהִגענו לחלוקת הרֶוח – והנה אני רואה ביום החמישי עם חשכה עגלה עומדת לפני ביתי ור' ברוך יורד מעליה. כסבור הייתי הוא מוליך את ה“צרורות”, וָאוֹמַר בלבי: “בוא בְרוּךְ ה'!” והנה אני רואה ר' ברוך פורק מעל העגלה – לא צרורות, כי אם – פִּנקסאוֹת! – פנקס אחד, שנַיִם, שלשה – חמש־עשרה “חתיכות”! כֻּלם עבים וּכבדים כחזירים. “ר' ברוך!” שואל אני, “לאן אתה נושא את זאת? הא למה לך?” – “אני נושא את הבוכהלטריא!” – טוב מאד! שָׂא לך את הבוכהלטריא. הבוכהלטריא מונחת על השלחן, ועדַיִן איני רואה את העיקר. " והיכן הם הצרורות“? שואל אני – “כאן!” מורה ר' ברוך באצבע על העבה שבפנקסאות. אני פותחו וּמפשפש בו ועדין איני רואה. " איני רואה, ר' ברוך, איני רואה!” – “עַיֵּן שם!” עונה ר' ברוך וּמהפּך את הדף. אני מעַיֵּן ומעיֵן שם ואיני רואה כלום, אין שם כי אם תיבות מרובעות ושׂרטוּטין עם “נקודות של זבובים” – “אין כאן כלום, ר' ברוך!” אומר אני – “עַיֵּן פֹּה!” עונה ר' ברוך ומהפך דפים אחדים לאחור. הבה אראה מה מונח שם בתוך התיבות המרובעות – “חנה! תני לי את המשקפים!” אני מרכיב את המשקפים על חוטמי ואומר לר' ברוך: “קרא!” ור' ברוך לוקח וקורא: “שַׁחַת – שבעה עשר רו”כ וּשלשים ושבע קופיקות וּמחצית הקופיקא“. טוב! וּלהלן מה כתיב? – “ש”ש – שלשים ושבעה רו”כ וּשבע עשרה קופיקות וּרביעית הקופיקא" – טוב מאוד! – הלאה! – “סוס – בכך וכך; עגלה – בכך וכך”; וכן להלן: “סוס, שחת – שחת, סוס” עד גמירא. זאת היתה הבוכהלטריא; וּצרורות – עוד אינם עד היום הזה!" “ור' מנדל מה הוא בעיניך?” מוסיף העגלון לשאול.

"בר' מנדל לא אתן פי לחטוא. ר' מנדל מאריך בבית־המדרש אחר התפִלָּה ולועס ‘חֹק’, וּכשהוא מוציא קול הברה בשעת לִמּוּדוֹ – קולו יוצא מתוך זקנו הצהוב ודומה כּאִלּוּ פרתי האדומה נועה. “כלום יודע אתה מהו ‘חֹק’, בּרילי?” – שואל פתאֹם אריה דרך אגב את העגלון הסמוך לו – “אינך יודע, חמור? כי עתה שאלני ואַגֵּדְךָ. ‘חֹק’ – זהו מן ספר המונח בתוך תיק הטלית וּתפִלִּין של היהודים היפים. והם לומדים מתוכו אחרי ‘עלינו’ – כעין ‘קִנּוּח תפִלה’… וגם ר' מנדל הנהו יהודי יפה מתמול או משלשום. זה היה לו מיום שירד לנכסי האלמנה העלובה ויתומיה הקטנים וַיציגם ריקם, וּמיום שפשט את הרגל בליפציג… גם עטרה של כסף קשר לראש טליתו, הכלב!”

“הוי שוטים, שוטים!” – בקריאה זו היה חותם אריה את להגו ולגלוגו – “עדין אינכם יודעים שֶׁכֻּלָּנוּ בשׂר ולא אֵל, ואין אדם מתכַּוֵּן אלא כלפי ה’קופיקא'… וּמה שהיה שם… שם בעולם העליון – רק אבינו שבשמים יודע, ואנחנו מה?”

דרשות של דופי כאלה היה אריה דורש אחרי סעודת הצהרים, כשהוא יושב על האצטבא שלפני שער חצרו, מוקף עגלונים וסוחרי עץ קטנים וּמדוּלדלים, שהוא מתהלך ומשׂוֹחח אתם כְּרֵעַ וּכאח, בלי כל התגדרות וּמנהגי סלסול – ממש כחד מן חבריא. ואף הם החזיקו לו טובה על עַנְוְתָנוּתוֹ, מתכַּוְנים לרדת לסוף דעתו וּמתראים כפתאים מאמינים לכל סִפּוּרי מעשיותיו על דבר סוסים וקצַפִּים, גרַפים וגינירלים המצפים להלוָאוֹתיו, ועל גבר הגזלנים שדן אותם ברִסּוּק אברים חמִשה כאחד, וּבדחילו וּרחימו היו שומעים את חקירותיו על דבר מה “שיהיה שם”, שבהן היה מסיים את שיחותיו. וּמִדֵּי הַגִּיע אריה למקרא זה של המָות, שִנה פתאֹם את טעמו וקלות ראשו, כּאִילּוּ באה מַרדּוּת בלבו על חטא שחטא בבִטּוּי שׂפתַיִם… וּבהכנעה וענותנות המיוחדת לו הוא הולך וּמַרצה דעותיו על כל העִנְיָן ההוא וּמתחיל לבטל על פי דרכו וסגנונו את כל חיי העולם הזה, שאינם שוים אפילו “ביצה מוזרת”. “המיתה היא קץ כל הקִצים והמשׂחק האחרון, שוטה שבעולם!” – סיים אריה ברוח דכא – “אתמול – הוא, היום – אתה, וּמחר – אני. הכל הולך אל מקום אחד, וּלכֻלָּנוּ יחשׂפו את שולי הכתונת. עָרוֹת עד צואר… שכב, אדון חשוב, ועל צדך אל תתהפך!” והעגלונים נאנחים וּמשתתקים לזמן מרוּבּה.

ו.

העַנְוְתָנוּת בכלל היתה מִמִּדּוֹתיו של אריה. הוא היה מקדים שלום ו“צפרא טבא” אפילו לנָכרי בשוק; הוא לא בוש לתחוב את כפו אל כיסו המזוהם של איזה עגלון או אִכּר וּלהוציא מתוכו עִקּרי טבק נמוחים מלוא אצבעות לִקטֹרת; הוא לא בוש, כשהיתה השעה צריכה לכך, להתחרות ב“גבורה” עם אַחַד האִכּרים בשוק וּלהתגושש עמו בפני עם ועדה ולסור אחרי כן עם המנוצח אל בית המרזח הקרוב, לשתות מעומד “כוס נצחון” קנויה בכסף האכר. סוף דבר, אריה הוא ענָו וּשפֵל רוּח במאֹד מאֹד. אבל מלבד הענוְתָנוּת הכללית ההיא עוד נמצאת בו מין ענותנות אחרת, המיוחדת רק לאנשים שכמותו, וכל עיקרה אינה באה אלא ממורך לב וּמִיִּראה תפֵלה וגסה וּמבּהילוּתוֹ על ממוֹנו. והיא היא שגרמה לו, עם כל בטחונו בכֹחוֹ ובעָשרוֹ, שיהיה גם שם שמים שגור על פיו, ולשתף תמיד מִדַּת רחמיו של הקדוש ברוך הוא למעשה ידיו – מִדֵּי נגע הענין בממונו, והיא שגרמה לו להאמין בכל הבלי שוא: במכשפים וברבּיים, בלחשים וּבסגוּלוֹת; לשחוט תנשמת בדינר זהב וּלקָברהּ תחת המפתן – להצלחה; לשמור על החולדה הדרה בעִקּרי ביתו כבבת עינו, מפני שהיא שומרת את מזלו; ללחוש שלש פעמים בשחר בעת פתיחת שערי החצר את הלחש הידוע. והיא שגרמה לו לפתוח את צרורותיו, החביבים עליו מגופו, לפני הרבי הקו־בי, וּלהסתלק כרגע כשמעבירים לפניו “בר־מִנָּן” והלגינין מקשקשים… איזה מין יראה תפֵלה וחרדה גדולה קפצה עליו, כשראה את השׂטן מרקד בקרבתו וּמִדַּת הדין מתוחה סמוך לו. אז ישתנה פתאֹם אריה שִׁנּוּי עצום ואיש לא יכּירֵהוּ. אריה צפיר, ככל האנשים הגסים שנעקרו ונתלשו במקרה מאשפתם, וּמזלם הגביהם למעלה מאוירם, ירא וחרד לרגעים מאימתו של איזה כֹּחַ נסתר, תקיף ואכזר, הנוח לכעוס ויכול להפילו פתאֹם ממדרגתו וְלַהֲשִׁיבוֹ לאשפה כשהיה. וְכַחֲמוֹר זה העולה בסוּלם, היה עומד וּמרתת: שמא תִשָׁבר הדרגא מתחתיו – ואיבריו מתרסקים… – ואף־על־פי שיש לו על מה להִשָּען, – על תקיעת־כף הידועה – בכל זאת יש לחוש… מפני שלקלקל יכול אפילו זבוב, וּ“באלֹהים אל תִּתְגָּר” יאמרו הבריות. וּבגלל זאת מוטב שתשתדל, קודם כל, להתרחק מאותו התקיף המסתתר הרחק כִּמלֹא עיניו, שיסיח דעתו ממך ויעבור עליך ולא יתערב בעסקיך להרע. אלא מה: אולי ישכחך לגמרי? – גם אז לא תגדל הרעה כל כך כשיש “צרורות” בידיך ואתה ה“מוחזק”… התחבולה הזאת אינה “עולה בדמים” וחביבה היא ביותר על אריה. וּמה יפה היה לראות את הגוף הגדול הזה, איך צִמצם עצמו כּקִפּוֹד וּמִעֵט את דמותו כשאירע איזה חולה מסוכן, גוסס, או “בר־מִנָּן” חשוב בשכונתו. אנה הלך, אנה פנה אז כל “הגשם” הלזה? אנה הלך, אנה פנה אז אריה “בעל־הגוף”, הגִבּוֹר, הבוטח, המלגלג, המתפאר והבדאי? מה נוחות ועלובות, מה רכות וחלקלקות היו אז אִמרותיו ושׂיחותיו של אריה בדרשו לפני חבורה של עגלונים מעין המאורע של יום! אז ידבר אריה בכובד ראש וּבקוֹל נמוך ונכנע על כל חיי ההבל שאינם שָׁוִים אפילו ביצה מוֹזרת; על מוֹתר האדם מן הבהמה שהוא אָיִן; על טִפּשׁוּת החי המדמה בלבו “שאין הוא בכלל” ו“לא עליו מרמז הפסוק” ועל ההון והכסף שהם הבל הבלים ועוד פחות מהבל הבלים! ותוך כדי דבור הוא מַטִּיף גם רסיס תנחומים לעגלונים נשברי לב ונואשים, ש“אין הוא, כביכול, בא בטרוניא על בריותיו, והוא, האב שבשמים, רחום וחנון”. וּמאין לקח האיש הזה דברים כאלה וסגנון כזה? ממש כקורא מתוך “שבט מוסר!” עודנו מדבר והִנה ה“לוָיָה” עוברת. ה“בר־מִנָּן” נִשָׂא במִטת נסרים וּכלוֹנסאות מצורפים לשעתם, כראוּי ל“בר־מִנן” הגון; העם הולך אחריו אבֵל וּכְפוּף ראש, השמשים מקשקשים בלגינין – קיש, קיש – צדקה תציל ממָות ~ ואריה שבִּטֵּל זה רגע את הכסף והזהב כעפרא דארעא, מתחיל להצטמצם ולהתמעט עוד יותר, מצטמצם ומצטמצם עד שהוא – נעלם לגמרי… וּברגע שהגיע השמש המקשקש לעבור על פני חבוּרת העגלונים, המזדרזים להטיל פרוטות מחוקות אל תוך נקב הלגין – כבר שוכב אריה במרתפו. או מסגר בביתו וּמַטֶּה אזנו לקול הקשקוּש ההולך וּמתרחק, הולך וּפוחת… וכל כך למה? אלא להסיח ממנו דעתו של מִדת הדין כשהיא קרוב אליו, כלומר: “וכי מה אני חשוב בעיניך, שתפקדני ותשים אלי לבך?הלא אני אינני כלום, רִבּוֹנוֹ של עולם, ואני מסתלק לי מזה”.

אולם מפני שהתחבולות השליליות לבדן עדין אינם מספיקות להגֵן וּלהציל, כי יש אשר ימצאך השׂטן גם במרתף, ולא יועילו לך כל השתמטוּת וּמחבוֹאים; לכן נחוצה איפוא גם איזו תחבולה חיובית ו“כֹחַ שכנגד”, מעין דורון, תפִלָּה, או מלחמה, נגד אותו הכֹּחַ הנעלם והקפדן. וּלתכלית זאת ראה שנית לו אריה צפיר, מלבד הסגולות והלחשים המנויים למעלה, שיהיה מצוּי אצלו בשׂכר לכל עת מצוא (הלואי שלא יצטרך לזה!) איזה פרקליט או סרסוּר קבוע בינו וּבין התקיף הנעלם, לרַצּוֹתוֹ בשעת כעסו, לפַיסוֹ וּלשחדוֹ בשעת הצורך – סוף דבר, סרסור בר־סמך, שהוא יגמור בעדו את כל ה“עסקים” שבינו וּבין שמים, ויהי עול זה פרוק מעל צוארו לגמרי. וּלעִנְיָן זה לא מצא אריה טוב מהרבי הקו־בי, בנו של אותו צדיק בעל תקיעת־הכף. כמעט הריח סכנה כל שהיא קרובה – מִיד רתם את עגלתו וַיָּרָץ אל הרבי, להקדים רפואה למכה. בכֹח הצדיקים האמין אריה אמונה שלמה וּמוחלטת, מבלי שׂים פּדוּת בין צדיק לצדיק. ולא משום טעמים רוחניים ודברי חסידות, כי אם מפני שהצדיקים הם לדעתו כל מיני “בעלי מלאכה” שיש לעולם צורך בהם, כמו המכשפים, להבדיל, וּ“כשנצרכין לגנב מורידין אותו מעל התלִיָּה” יאמרו הבריות. אלא כשם שיש “בעל מלאכה” אמָן וּמומחה, כך יש צדיק הדיוט וצדיק אָמן. האחרון אינו עושה את מלאכתו רמִיָּה, והבטחותיו מתקַימוֹת. בכל מה שחוץ לאומנותם יכולים הצדיקים להיות בני אדם פשוטים כשאר הבריות, וגם הם אינם מתכַּונים אלא “כלפי הקופיקא”.

בהרבי הקו־בי בחר אריה, מפני שזכות תקיעת־כפו של אביו היתה מְסַיַּעְתּוֹ, וַישמור לו את החסד. וּמלבד זה הוחזק גם הוא אצלו ל“בעל מלאכה” הגון, אי אפשר לאמֹר כאביו, אבל בשעת הדחק, “כשאין דגים, גם הסרטן קרוי דג”, ואפשר לצאת גם בו. וּזקנו המגוּדל של הרבי הקו־בי כמה הוא שַוֶה! לשאר הצדיקים שבסביבה אין זקן מגודל כזה. ודיה לו זכות הזקן לבדה להחזיקו צדיק… והאמת נִתּנה להאמר, שאריה לא קִפַּח שכר סרסרותו השמימית של הרבי. והרבי ידע אף הוא נפש בהמתו וקצב לעצמו מכל עסק שכר סרסרות הגונה, כמה שעלתה במחשבתו. וּבשעת הדחק היה מקדים לשלוח אליו את גבאיו המחזירים בעיָרוֹת, לקחת ממנו גם על חשבון העתיד. על בקורי הגבאים הללו, התדירים אצלו יותר מדי, היה אריה מתגאה בגלוּי ומצטער ונאנח בסתר. “עלוקות!” חרק אריה את שִׁנָּיו בלחש וּבזעף מִדֵּי רְאוֹתוֹ את אחד משלוּחי מצוָה אלה יורד אל ביתו לקחת על חשבון העתיד. ותוך כדי דִבּוּר השתדל לעשות פומבי לדבר, לאמֹר: “ישמעו העִבְרִים, כי הרבי שולח אלי וזקוק לי” – והגבאי הובא אל הבית בפִרסוּם וּבקולי קולות, עד שידע כל הרחוב כי “הרבי שלח אל אריה”. וכך היה אריה נאנח ונותן, והרבי היה מסרסר ולוקח. וּכלום יש ברירה לאריה? הלא נחוץ לשלם לו להרבי “שכר מלאכה”, כי אסיא דמַגָּן – מַגָּן שָׁויא, די לו שהרבי מצילהו מפִּזּוּר הנפש במילי דשמיא, שבכללם גם מצוַת צדקה ל“עלוקות” (כך היה קורא לכל פושטי יד ותובעים לצדקה), שהוא יוצא ידי חובתה בנתינוֹתיו להרבי – גם זה שוה כסף! ועוד, “הלוא גם הרבי בריה הוא, וּבמה יחיה, אם אנחנו לא נחזיר בידו?”

את אלה הפנים האחרונים בנתינותיו להרבי מגלה אריה רק בפני אחרים, אף־על־פי שהכל יודעים שאריה הוא “חם”, שאין בו “אף גיד יהודי אחד”, בן נֹח הנהרג על פחות משוה פרוטה וכל עמלו לכיסו, מבלי אשר ידאג כלל, מהיכן תחיינה בריות אחרות. הקבצנים המחזרים על הפתחים בערבי ראשי חדשים, גבאי צדקה וּ“כלי הקֹדש” של בית־המדרש – החזן והשמש – פוסחים על סִפּוֹ בפה מלא אָלה. וּבִדרוֹךְ איזה “נכד” על מפתנו בשוגג, הריהו מודה וּמשבּח לשמו יתברך, שהוציאהו שלם בגופו משם. ועוד כיום תמים אחרי כן תִּצַּלנה אָזְנָיו, וּפניו משתנים ככרום, לזכר כל אותן האמרות הטהורות שנפגע בהם אריה צפיר:

“אַהא! ר' צדוק’ל!” – היה מקדם אריה את פני ה“נכד” על הפתח, “מרש! מרש! אין לי מעות, אין לי! אני איני נוהג… ברח, דודי!”

באין ברירה, כשלא יכול אריה להִפָּטר בלא כלום, היה משלח את ה“עלוקות” לחנה אשתו, שממנה היו לפרקים החזן והשמש, כגון בשני ימי־המיתה של הוריה, שהיתה נזהרת בהם מאֹד, ועל השמש הוטל לזכרם וּלהזכירם וּלהדליק נרות, ועל החזן – ללמוד משניות, לאמֹר קדיש ולקרֹא “מלא”, שעל זה קִבּלוּ שניהם שׂכרם משלם איש איש חמש פרוטות.

ואין צורך לאמר שמעולם לא נתן אריה לאיש הלוָאה בגמילות־חסד. ואין איפוא כל תֵּימַהּ שנמצאו מטיחים כלפי מעלה וקוראים תגר על מִדּוֹתיו של הקדוש ברוך הוא לאמֹר: “אין הוא, כביכול, יודע מה לעשות בכספו. פשפש ולא מצא להשקיע את ממונו אלא במקום כזה – נזם זהב באף חזיר”.

שִׂנאת מָות שׂנאו את אריה – סוחרי העצים הקטנים והמדולדלים, המחניפים לו בפניו, וּמקללים אותו קללות נמרצות שלא בפניו. “הראיתם את ‘עֵשָׂו’ זה, ימח שמו וזכרו, איך הוא וּ’ממזריו' חוטפים את פת לחמנו מפינו?” – היו קובלים עליו תמיד קטני הסוחרים. הכִּנּוּי האחרון מוסב על בניו של אריה. שלשת הבנים הללו, העוזרים על־יד אביהם בעסק העצים, כשהם עומדים על שער המישור למשוך קונים אחריהם, או כשהם יוצאים אל השוק לקנות מעשי יער מיד האכרים – נוראים הם מחיות טרף! אוי לו למי שפגע בהם, ואוי אוי למי שפגעו הם בו. הם שחטפו את החררה מיד המהפך בה, שקפצו והוסיפו שני זהובים לאכּר במחיר מעשי עציו, אחרי שיגע וטרח בו איזה יהודי מדולדל להעמידו על המחיר הנכון – פטורים; ואחרים שנִסּוּ לגעת בהם מגע כל שהוא שיש בו מעין הסגת גבול במקצת, או אפילו רק להגן על זכֻיּוֹת עצמם – חייבים מיתה! עונש קל ממיתה לא ידעו אריה ובניו: “אם אינך הולך מזה, טפה סרוחה – אתה מומת!” “אם לא תסתלק מזה, מוקצה מחמת מאוס – בני־מעיך נשפכים!” כך היו איומיהם של אריה וּבניו. ואם אין כֹּחַ האב אלא בפיו – הנה הבנים הם מן האומרים ועושים. ובכֹחם זה הם הולכים וכובשים את כל השוק וּמיטב הסחורות, לכליון עיניהם של יתר הסוחרים, המסתפקים על־כרחם בפגול וּבְנוֹתָר. וכמה גדול מזלו של אריה! כל האִכּרים כרוכים אחריו ולבם בידו כפלגי מים. כמעט כל האכרים מביאי העצים הם מיודעיו הטובים, שלבם גס בו. היותר שכִּבּדוּהוּ על כֹּחוֹ הגדול ועל ידו החזקה, ויותר שאהבוהו על דעתו המעורבת עמם, על לשונם השגורה על פיו לכל דקדוקיה וּמשליה ועל דבּרנותו ושׂיחתו הנאה שהיתה מְבַדַּחְתָּם וּמְשַׁדֵּלְתָּם על־פי דרכם וטעמם – עוד הוחזק אצלם אריה, לא נודע מדוע, לאדם ישר וכשר, שלא יוֹנֶה ולא יעקוב איש, אף־על־פי שכל אותן המעלות המנויות למעלה לא שִמשו אצלו, לדברי מקנאיו, אלא תחבולה ואמצעי “להוציא נִשמת האִכָּר בנשיקה”.

הִנה שִׁמשוֹ של יום השוק זרחה על הארץ. עיניהם של שאר סוחרי העץ קִדמוּ אשמוֹרוֹת והתגברו כארי לעבודת היום. ועוד בטרם עלה השחר שִנסוּ את מָתניהם ויצאו באפלה אל מחוץ לעיר מהלך ארבעה מיל עד האכסניא הישנה והלאה, לקדם בדרכים את האכרים הנחשלים, אשר פִּגרוּ מִבּוֹא בעוד לילה אל מגרש השוק: אולי יחוס, אולי ירחם ה' ויזמין להם מציאה כשרה ויזכו בּמִקָּח טוב לכבוד יום השבת. אבל, אהה, גם האִכּר שבדור זה נתפקח, בַעֲוֹנותינו הרבים, וּבשום פנים לא יֹאבה ולא ישמע לעמוד על מִקָּחוֹ על אֵם הדרך, ולבו נמשך השוקה. “שם יש פַּאני אַריל יִזָּכֵר האכר ומזדרז לנסוע מבלי שיחוש לכל אותם הכרכורים שאיזה “מנדל” או “יענקל” מכרכר לפניו. “עמוד, עמוד רגע אחד, איוואַן!” – קורא יענקל אחרי עגלת איוואן המתנהלת הלאה, מלפפו ורוקד כנגדו ככלב, מקשקש לפניו בזוזים ותוחבם לו בחיקו בשעה שהאכר מתקרה לעבור על־פני האכסניא והיי”ש נותן ריחו, להרגיז עליו יִצרוֹ… “תָּמֵהַּ וּמשתוֹמם אני, אִיוואן! הלא פִקֵּחַ אתה, איוואן! וכי לא הִכַּרְתַּנִי, איוואן! עשה למען ידידותנו הישנה, איוואן ~ זכור את בּוֹרַאֲךָ, איוואן…” – לשוא! לשוא! – איוואן מפנה בקור רוח את חצי פניו וּכתפוֹ כלפי יענקל, מהרהר מעט בלבו כּחָפץ להגיד דבר־מה, אבל מתחרט כרגע, מניף שוטו על סוסיו העיֵפים בזעף וקורא: "וְיוֹ! "…

וּבעצם השעה הזאת סובב הולך לו אריה צפיר על מגרש שוק העצים הגדול, מזדקר ונדחק בין הקרונות והעגלות הצפופות, הטעונות כל מעשה עץ ויער, שואל ידיד ורֵע בשלום האִכּרים הזקנים שאצל הקרונות, מהתל וּמשטה בּטוּב לב בצעיריהם, צוֹרם באָזנוֹ של זה וסוטר על חָטמוֹ של זה, או מבדח דעתם בדברי נבלה, ודרך אגב ממשמש בשׂק המונח על עגלה זו וּבקוּפה שעל עגלה אחרת, טוֹפח על כרשׂו של סוס אחד וּבוֹדק שִני השני – כּאִלּוּ אין דעתו ולבו כלל על מעשי העץ והיער, ולא בא אלא לשאול בשלומם וּלשׁוֹחח עִמם מעט לקורת רוחם. בין כֹּה וכֹה וחבורה של אִכּרים מתאספת סביבו, ושוב שאלות שלום, חקירות וּדרישות על דבר פרתו של פיטרא אם כבר בִּכְּרָה, ועל דבר סוסתו של מיטרא, אם ילדה זכר (אריה בקי במעמדם וּבהוָיוֹת עולמם של הרבה אִכּרים), שׂיחות על דבר השלג של אשתקד ועל דבר היריד הקרוב לבוא, וּבינתים הוא יורד לתוך צרורו המזוהם של איזה אִכּר וּמוֹציא מתוכו עִקּרי טבק וּפִסת ניָר, כורחם ומצית בהם אש וּמקטירם; לא שאריה נהנה מקטורת זו – אלא כדי לקרב אליו את לבם במִדת ענוָה זו קִרבה יתירה וּלשתף את דעתם בדעתו על־ידי החִבּה היתירה שהוא מראה “להם”… וּבין כֹּה וכֹה מֵעְיַן שיחותיו של אריה הולך וּמתגבר, וּלשוֹנוֹ משתרבבת יותר ויותר – וּכבר נסחף בשטף לשונו והגיע לבדיחותיו על דבר מנהגיהם של יהודים, שהוא אוהב לדָרְשָׁם כּמין חומר וּלחקותם לפני האִכּרים בשוק, לתענוגם וּלקוֹרת רוחם של אלה. מספר הוא להם על־פי דרכו בפרוטרוט את כל מנהגי הסדר של פסח, של סדר יום הכפורים וּמנהגי יתר המועדים, כל שיש בו כדי להתמיה את האִכּרים וְלַהֲביאם לידי גיחוך. ביחוד הוא מטעים את כל אותם המנהגים שעולים ליהודי ב“דמים”, מאריך בפרטי ההכנות לפסח, בחלוקת הכסף ל“קערות” בערב יום הכפורים, וכדומה, להודיעם כמבקשים חייו וּמזונותיו של יהודי, המטופל בהוצאות יתֵרות וּצרכים מרוּבּים. “כך הוא העִנְיָן, כל הוא, אנשי חסד”, היה אריה מסַיֵם שיחות כאלה. “לא הרי משלכם כהרי משלנו. אנו מוקפים אנו במִצווֹת; צרָכינוּ מרוּבּים מצָרכיכם”. בשיחות כאלה וכאלה מושך אריה את לב האכּרים, מושך וּמושך – עד שימשוך אותם וּקרוֹנוֹתיהם וּמעשׂי עציהם אל מישורו. הקנִיָה נגמרת אצלו תמיד במאמר אחד. הוא מכַוֵּן תמיד את הרגע הנכון בשיחתו המתגלגלת מעִנְיָן לעִנְיָן – וּכעשׂר עגלות טעונות מעשׂי יער נעקרות בבת־אחת בקול שריקה וּגניחה מן בשוק, להתפרק משׂאן במישורו של “פַּאני אַריל”, תחת השגחתו וּפִקּוּחוֹ של אחד מבניו.

ז.

וּמפּני שאין כלל בלי יוצא, לכן גם אריה לא תמיד שחק לו מזלו לצאת בשלום מן השוק, ויש אשר הסב לו השוק צרות וּתלאוֹת רבות וגרם לו טורח וטפוּל לימים רבים. מקרה לא טהור כזה היה מצוּי ביחוד כשנזדמן לעמוד על מקח אחד עם אלתר תרנגולת… אבל פה מוכרח אני להפסיק ולהודיעכם מה טיבו של אלתר תרנגולת זה.

אלתר הוא לפי מצבו – “בעל בית” בינוני, מסוחרי העצים הבינונים; בגופו הנהוּ אדם קטן, דק וצנום (ועל שם כל הוא קרוא “תרנגולת”), שפניו הזעומים, אפו המחודד ועיניו הדלוחות מעוֹרים בורידי תכלת רבים; ומטבעוֹ – רתחן הוא, בזוּי וּמזוּלזל, מבעלי המרה האדומה והשחורה כאחת, שוֹנא את הכל ושנוּא לכל. גם כשהיה שותק נראתה כל “ישותו” הקטנה כחמת מלאה זוהמה רותחת, רותחת ורותחת… וכשפתח פיו – לא פתחוֹ אלא לחרף ולגדף את כל העולם כֻלוֹ, ובשעת מעשה הרים את אגרופו הקטן בחמה עזה ובקצף על שפתים – גם כן כנגד כל העולם כֻלוֹ… הבריה הקטנה הלזו היתה בעל לאשה גברתנית, גבוהה וחזקה, אשת חיל מפורסמת באגרופה הקשה היורד על קדקֹד בעלה, ובקשוּאיה הכבוּשים לשם ולתהלה. בימות החֹרף היתה יוצאת נעולה במגפים גסות וצהובות, מה שהוסיף לה שעור קומה וגברוּת. הזוג הנחמד הזה היה משמש אב ואם לחמשה בנים גדולים, בחורים כארזים, שירשו מאביהם הקטן את רתחנותו ואת דמיו המקולקלים, ומאמם הגדולה – את גדלם, שעוּר קומתם וידם החזקה. בטוח ביוצאי חלציו אלה ובבת זוגו “בַּבָּא” (כך שמה), לא אבה בשום פנים המפגיע הקטן, אלתר תרנגולת, לקבל עליו את מוראו של הארי הגדול, אריה צפיר. ופגישת שתי בריות כאלה היתה עושה רושם. והרי כאן דוגמא קטנה מפגישה כזו:

אריה היה רואה את אלתר עומד בשוק על מקח עצים אצל עגלת אחד האכרים ממכריו וּמיוּדעיו הטובים. ה“העזה” הזאת אינה מוצאת חן בעיני אריה. “מה זאת? – האכר שלו, ועצי האכר – בוַדאי שלו! וּבפתע פתאֹם מהדסת איזו תרנגולת באמצע וּמפסקת בינו לבינם… יש להבריחה”…

“קיש־קיש־קיש!” מקשקש אריה מאחורי אלתר, כמבריח תרנגולת, והוא מתכַּוֵן להקניטו ברמז לכנוּיוֹ.

ורידי התכלת המעוֹרין בפני אלתר ובחוטמו מזדעזעים; הארס שבהם תוסס, מחלחל, מפעפע, וקופץ אל תוך העינים הדלוחות ומאדימן… ובכל זאת הוא שוהה מעט על נקודת הרתיחה, מטה ראשו הקטן בעקלתון כלפי אריה ומנענעו לכאן ולכאן, ומביט בו הבטה זעומה והשקפה לרעה מלמטה למעלה.

“צפרא טבא למיטרא!” פונה אריה אל האכר, כאלוּ אינו חושש כלל למעמדו של אלתר ואינו מודה במציאותו כל עיקר. “מה זה היה לך מיטרא? ההבאת דוֹחן השוּקה ולי לא הגדת? תמיהני! הלא ידעת, כי גם באשפות חצרי, ברוך השם, מנתרים ומנקרים תרנגולים, ולדוֹחן הם צריכים, אותם התרנגולים, אבל מה זה אני רואה? עיני הטעתני! לא דוחן – כי אם קרשים בעגלתך. ומה איפוא לתרנגולת ולקרשים? קיש־קיש־קיש!!”

הסאה נגדשה. חוד חוטמו של אלתר משתרבב ומתחדד יותר ויותר, עפעפיו הולכים ומתכוְצים, כאלוּ הוא חפץ למצות את עומק חמתו ולצמצם את כל זעם מבטו ורוע עיניו בנקודה אחת, להטיל ארס באריה וּלשרפו רגע אחד… “צפיר! יכנס הרוח באבי אביך!” – חפצה התרנגולת לצרוח מר – לולא באה פתאֹם מרדוּת בלבה, בזכרה את הסכנה הכרוכה בצריחה זו, באין אחד מאפרוחיה בקרבתה לעמוד בפני הצפיר ברגע הנכון… הזכרון המר הזה נופל כזרם מים קרים אל תוך החמת הרותחת להשקיטה. אולם לבל יעמוד בחבוּק ידים בעוד אויבו לנגדו, צורח פתאֹם אלתר בקול מר:

“אריה! אריה!! אריה!!!”

בקריאה משולשת זו, שנעקרה מעומק לבו הזועם והחרד ושנאמרה בחרוּק שִנַים, כרך אלתר את אלפי קללותיו ורבבות גדופותיו שהתרוצצו על קצה לשונו ופרכסוּ לצאת – עד שנתמעכו בין שִניו החורקות. אבל אריה עומד במרדוֹ ומוֹסיף בסגנונו הקודם: “וּבאמת אוֹמר לך, מיטרא, נוֹאלת כי הבאת קרשים ולא דוחן למקום שהתרנגולים מצויים, אבל עכשיו שהבאת קרשים – קחם והוֹליכם למישורו של אריל, ונאמן הוא שישלם לך את שכרך; הלא תדענוּ, את אריל, כמדומה לי, לא מתמול שלשום. לא כך, מיטרא? למה אתה שוהה? קוּם וּנהג! ואת דבר התרנגולים נטוש עלי – אנֹכי אדאג להם…”

אלתר נושא את עיניו – מאין יבֹא עזרוֹ? והוא רואה את בניו הרחק הרחק ממנו. שם בקצה השני הם מכרכרים כרכוּרים כנגד אכרים ועגלוֹת אחרים. רע מאד המעשה! – עזרה רחוקה והסכנה קרובה.

והאכר מצדוֹ אינו דוחק את השעה ואינו נחפז להסיע את עגלתו. מלומד הוא בנסים כאלה, ויודע מראשית אחרית, שכל עגלה שזכתה להיות לסלע מחלֹקת לשני סוחרים סופה להשתלם פי שנים, ובכגון זה לא כל הזריז נשכר, שעל כן הוא יורד במתינות רבה לתוך כיס מכנסיו, מוציא ממנו את צרור הטבק ואת מקטרתו ומתחיל להכין את עצמו לקטֹרת.

אבל אלתר רואה בשהיָתוֹ זו סימן טוב לעצמו, וּמתברך בלבבו, שאין האכר יכול להעיז פניו בו אחרי שטרח במקח זה; ועל כן אף הוא מוציא מכיסו את הכסף לפי המחיר האחרון שעמדו עליו בטרם נזדקר הצפיר באמצע, תוחב את הכסף בחיק האכר העסוק וּמטוּפל במקטרתוֹ, תוחב ואומר:

“הנה לך מיטרא, כמה שאתה רוצה, אף־על־פי שאין הסחורה שוה – כה אזכה לראות במפלתם של שונאי – ובלבד שלא תהא טרחתי לבטלה”.

“כמה אתה נותן שם, פַּאני אלתר?” שואל האכר כמתמם בהציתוֹ אש במקטרתו, “כמה?! שנים עשר רו”כ ושלשה זהובים? הלא אנכי אמרתי: חמשה־עשר וחצי".

“זה היה מתחִילה, מיטרא, זה היה מתחילה… ואחר כך הסכמת לשנים־עשר וּשלשה”, מנסה אלתר לעורר את כֹח הזכרון של מיטרא, שקפצה עליו פתאֹם שכחה, והעלה את השער בשלשה רו"כ.

“אי! פַּאני אלתר, לא כך המעשה, אלא כך וכך…” והאכר מתעתד לחזור על הראשונות ולהתחיל הכל מראש, אבל אריה שקצרה נפשו בלהגם, קפץ ולקח את השוט מיד מיטרא בשמֹאלוֹ ואת מושכות הסוסים בימינוֹ, ויאמר:

“הכל היום אעמוד על גביכם לשמוע את גרגוּריכם – וְיוֹ!” ובדברוֹ הוא מושך בשריקות שפתים את המושכות, והסוסים נועצים טלפיהם בקרקע וּמתחזקים לעקור…

“לא!” קורא אלתר באחזוֹ ברסן הסוסים לעצור בם, “לא תמוש מזה, צפיר!”

“אמוש, תרנגולת, אמוש… וְיוֹ!”

“עמוד!…”

“קיש־קיש־קיש, תרנגולת!”

“יהי רצון שיקשקשו בלגין אחרי מטתך! יהי רצון שינקרו תרנגולים על קברך, יהי רצון…”

“סור מזה אם אינך חפץ להיות מומת! הנה שפיל שלי הולך – וְיוֹ!”

“צפיר! צפיר! צפיר!” – צועק אלתר בכל כֹחו ועוצר בסוסים – עֵשָו, חָם, ממזר! הניחני גם אני לאכול פת לחם!"

אבל ברגע ההוא הממה מהלומה נוראה את ראש אלתר הקטן. המהלומה הזאת היתה בת אגרופו של שפיל, שחש לבוא לקול הקריאה של “צפיר!” ונזדקר בין העגלוֹת וקפץ מאחורי אלתר, וּמיד אחר זה קפץ על עגלת האכר ויתפש את המושכות מיד אביו, משוֹך וקרוֹא:

" וְיו, וְיוֹ, וְיוֹ!"

אבל אלתר שנטרפה דעתו מכובד המהלומה, לא הרפה מרסן הסוסים, נסחב אחריהם ויצעק בכל פה: “צפיר, צפיר, הושיעו, הצילו!” ומקץ רגעים עמדו על ידו כל חמשת בניו, שחשו גם הם לקול הצעקה – והעגלה נעצרה שנית.

וברגע השני באו לעזרה גם שני בני אריה הנותרים, לחזק ידיו במלחמה. ויערכו מערכה לקראת מערכה, ויעמדו כשני חשיפי עזים, אלה מצד הסוסים מזה – מושכים, ואלה מזה – עוצרים.

ובעוד רגעים – התלקחה המלחמה; וּמקץ רגעים מספר – הגיעה לעצם תקפה, ארבע היתדות, התקועות בארבע פעמות העגלה, להחזיק בתוכן את הקרשים – נשמטו והוּצאוּ בידי הנצים, להיות למקלות חובלים, והקרשים נפלו ונתפזרו על הקרקע…

התכסיס היה פשוט מאד. הנלחמים נפלגו לשלשה ראשים. הראש האחד – הבנים – עסקו ברציצת גלגלות על־ידי המקלות שבידיהם; הראש השני – האבות – יצאו ידי חובה בתלישת זקן וּבמכות לחי; והראש השלישי – שתי האמוֹת, חנה ובבא, שרצו עם טפן אל המערכה באחרונה – שעו בדברי הבל ותפלוּת כאורח נשים, מעין שמיטת השביסים וּפריעת הראש ושריטת הפנים ועוד קטנות כיוצא באלה.

ומסביב לכל המהומה והמבוכה הזו עמדו במעגל הילדים והילדות משני הצדדים, ויתיפחו ויבכוּ ויפרשוּ כפיהם.

ומיטרא המתון פִּתַח לפי־שעה את סוסיו ויתן לפניהם על דרבן המוט את טרסקל המספוא, וּבדעה מיושבת וּצלולה אמר לשוב אל מעשה הקטורת שהתחיל בה וּלהסתכל בשעת מעשה ביהודים המתחבטים; אבל מפני שבינתים כבתה המקטרת והנקב נסתם באפר, לכן הוא מוציאה מפיו, מהפכה על פניה ומנקש בה על כף ידו לדשנה, והוא מכין את עצמו למלאותה שנית ולחכות באֹרך רוח אחרי מתי עוד.

אבל ברגע הזה נבהל לבוא אחד השוטרים… וּלמראה הפנים החדשות התחממו הלבבות שנית, והמלחמה התחדשה באופן אחר לגמרי. כל הנלחמים התלכדו פתאֹם למוצק אחד, כצנפת תולעים נפתלים ונאבקים יחדו. אין קול ענוֹת, כי אם מהומה וּמבוסה, ומתוכה כדמוּת ראשים פרועים לשמצה, פני להבים מלוכלכים בדם, שערות סומרות ומדוּבקוֹת, בלוֹריוֹת אחוזות בידים, אגרופים עולים ויורדים, אשה גדולה וּפרועה מטולטלת הנה והנה – וכל זה מתנועע ומתפתל, מתחבט ומתלבט יחד… דעתו של השוטר נתבלבלה כל כך למראה המחול הסבוך והמסוּבך הזה – עד שהוציא מחיקו את משרוֹקיתוֹ, ובכל כֹח שפתיו התחיל לשרוק בה…

ותכבד המלחמה בפעם ההיא. באחרונה באוּ פקיד השוטרים וּשני רופאים לחבוש פצעי המוּכים, ויכתבו בספר ויעידו עדים והמלחמה נשלמה כדת וכהלכתה – אבל העם לא נפוץ איש לאֹהליו. הם נשארו לחוג את חג הנצחוֹן ברב תפארת. והנצחון היה – לאריה! קרשי המריבה, שנטענו שנית על העגלה אחר פזוריהם – קמו למקנה סוף סוף לר' אריה צפיר בתשלומי כפל; ובהלויה גדולה של עגלוֹנים ובקוֹל תרועת הידד נקלטה העגלה לשערי מישורו – לכליון עיני אלתר תרנגולת ובניו. כבוֹד גדול נתכבד אריה באותה שעה! ורגעים כאלה הם היקרים ברגעי חייו.

הנצחון הזה חלק מכבודו גם למלקוֹח המוצל בחרף נפש. כמעט כל העגלונים טפלו בשקידה יתרה בפריקת הקרשים ובסדוֹרם, שלכך הקצה אריה בחצרו מקום חשוב ומגוּלה, ולא שתם על יתר הקרשים והקורות התלולים בחצרו בלי סדרים.

ח

מישורו של אריה, שככה הוא נותן נפשו עליו, ישק על־פי שלשת בניו: שפיל, זליג ומשה, בסדר כזה: שפיל בחור אלם וחסון עשוֹי בצלם אביו, הנהו יד ימינו של אריה בכבוֹש השוק, וכשהשעה צריכה – תהי ידו בראשונה להכות. זליג שיש בו מבהמיותה של אמו וֹמענותנותו של אריה, וּמטבעוֹ הוא מתון ומצונן – מפקח על עסקי המישור הפנימים ועל פריקת העצים וטעינתם, ואחרון אחרון חביב – משה, המחקה בכל את מנהגי בן האציל למפידריצקי, שיש לאריה מלוה בידו – ממונה ועומד לדבר עם ה“פריצים” המצויים במישורו של אריה לקנות בהקפה. קונים ממין זה חביבים ביותר על אריה, מפני שאין דרכם של אלו לדקדק בפרוטה ולעמוד על המקח הרבה. כי מה אכפת להם? – הרי הם לוקחים בהקפה. ועוד – מפני שיש בזה ריח מלוה: הפריץ נותן לפי שעה שטר חוב וההקפה נזקפת במלוה – וּפריץ לֹוֶה טוב טוב הוא מעשרה “קצפים”. גורל אלה הפריצים הוטל בחיק משה בנו הקטן. שהרי לא לחנם הוא מכיר לדבר פולנית וּמיטיב לנגן בחליל, חוטמו טעון משקפי תכלת, ושפם לו עשוי בדמות שני עלוקות מרימות זנבוֹתיהן זו לעומת זו – ממש כשפמו של בן האציל. איש אשר כל אלה לו צפוי, לדברי אריה, לעתידות גדולות; שעל כן הוא קורא לו “קנדידט”. “הקנדידט שלי” – כן היה אומר אריה בדברו במשה – “התראה אתמול פנים את הגוּברנטוֹר ויאמר לו…”, או: “הקנדידט שלי הוכיח את הפוליצמיסטר על פניו אמש בבית ‘התריאטר’ על בלי השגיחוֹ…”; היום בערב קרוא הקנדידט שלי אל המשתה אשר יעשה הגינירל טימופיאוב…" – כן היה אומר אריה. אבל חנה אינה מסכמת להתואר “קנדידט” שהניח אריה, ולה יש תואר אחר המגדיר היטב את אצילותו של משה. “משה שלי”, אומרת חנה, "קרוץ הוא מחֹמר אחר לגמרי ואינו דומה אפילו במשהו לאחד מאתנו. משה שלי הריהו כבן ‘פריץ’ גמור וכל ה’פריצוֹת' הרי הן כפרתו… “משה שלי הוא אגנט!!”

אגנט – זהו לדעתה מדרגה עליונה של אצילות שאין למעלה ממנה. “הגם פלוני באגנטים?!” אמרה בבוז, מדי ראוֹתה איזה איש מתהדר בלבוש שאינו הולמו לפי דעתה, או מתגדר במשקפי תכלת – וחוטמו אינו ראוי לאותו דבר. בנוגע לשני בניה, לזליג ולשפיל – לא הרבתה בשבחים יותר מדי, ובדברים מעטים הגדירה את כל טבעם:

“שפיל – הנהו אריה בכל התגין, וזליג – נשמה כשרה, כמוהו כאמו”.

ובין שלשה אלה נחלקה עבודת המישור לכל מוצאיו ומובאיו.

מלבד מלאכת “הדבור עם הפריצים”, המסורה כֻלה בידי ה“קנדידט”, הוא ה“אגנט” – הניח אריה לבנו זה עוד מקצוע אחד להתגדר בו: זוהי מלאכת הכתב. במקצוע הגדול הזה היה משה המלומד היחידי בכל בית אביו. וכאשר אִנה אלהים ליד אריה לחתום על איזה כתב או תעודה – עד משה יבוא הדבר, והואר מלא את משאלותיו של אביו על צד היותר טוב תחת השגחתו ופקוּחו.

“בוא נא הנה, בוא נא, קנדידט שלי!” – היה אריה קורא למשה בהרכיבו את משקפיו על חוטמו, ובפרשו על השֻלחן את הגליון העומד לחתימה – בוא נא אלי והראני במה כֹחך גדול. שב נא פה ו’חתמני' כאשר אוֹרך".

משה היה יושב אל השֻלחן, לוקח את העט וּמתחיל לנענע בו במהירות כסופר מהיר, וּמצפה לפקודתו של אריה.

“עתה כתוב בזהירות כאשר אוֹרך. עמוד! אנֹכי אקריא לפניך”. ואריה מקריא:

“מתחלה הנח שם אל”ף רבתי!" – והאלף באה על מקומה בשלום.

“עתה דחוֹק לשם ררי”ש! התשמע? רררי“ש! ולא רי”ש".

אריה מבטא תמיד את הרי“ש דגוּשה וּמוּתזת היטב, והוא אוהב שתהא הכתיבה כקריאתו – והנה גם הרררי”ש נדחקה בשלום.

“עתה טבול את העט שנית וזרוק לשם יו”ד קטנה!" – היו"ד נזרקה.

“ועתה הטל ה”א לשם וּקרא לפני את הכתוב“! גוזר אריה – הה”א הוטלה, והשם נקרא כהלכתו מפורש: אריה!

למעלה מזה לא באה אומנותו של הקנדידט לידי שמוש: כלום נבראה מלאכת הכתיבה אלא בשביל מלאכת החתימה. בתועלתה של החתימה מודה גם אריה. ענין החתימה הוא דבר שיש לעולם צורך בו, כי באין חתימה – אין שטר חוב ואין מלוה ואין רבית ואין “קצפים” ואין “פריצים”, וכל העולם חוזר לתֹהו ובֹהו – ואריה אנה הוא בא?… וּבאמת כלום אין החתימה המצאה נפלאה? “הנה, למשל, האדון למפידריצקי! האדון הזה איש מדוֹת הוא, עבה וגבוה, בעל כרס ובעל שפם; ולא עוד אלא שהוא גם מיוחס גדול, חוטר מגזע גרפים קדמונים, וממילא יש לו ‘הונור’ מרובה – והנה כל האדון הגדול הזה כֻלוֹ, כשבא אלי ללוות מנה אחת, אני לוקח פסת ניָר קטנה שכתוב עליה מלמעלה שורה קצרה אחת: 'שטר חוב על סך אלף רובל כסף כזה: 1000 רו”כ. ואני אומר לו: ‘אדון רם ונעלה! הטריחה נא, במחילה, את כבודך הגדול ואת ה’הונור’ שלך, ועלה והתמתח בכל ברייתך פה מלמטה בקצה פסת הניר המונחת לפניך!' והאדון הנורא והנכבד הזה – עולה ומתמתח! ומן הרגע ההוא הריהו כֻלוֹ שלי ואחוז בידי… אני לוקח את פסת הניָר שהאדון למפידריצקי מונח בה, ואני כורכה ומקפלה, מקמטה וּממעכה בכף ידי כמעסה דונג רך… האדונים הנוראים והקשים הללו – מכיון שהם עולים ונמתחים על גבי הניָר, הרי הם נעשים רכים וּמעוּסים כשעוה… גם ה’הונור' יחלֹף כליל – מעך וּמעך כאוַת נפשך… ואחרי כן אני מוריד את האדון הגדול למפידריצקי אל כיס מכנסי לנוח צרוּר בצרוֹר אחד עם יתר בני מינו – ושם תהא קבורתו!… מן העת ההיא שהאדון למפידריצקי מונח בקופסא כרוך וּמקוּפל כתינוק במעי אמו – מן העת ההיא מתחלת השורה העליונה של פסת הניר להתגדל וּלהתגדל, והאדון למפידריצקי שבשורה התחתונה להתקטן וּלהתקטן… ומי עושה את כל זה? – החתימה!" כך היה מהרהר אריה בלבו ברוב נחת ותענוג, וּמציֵר בנפשו את למפידריצקי הגדול תפוס בכף ידו כצפור והוּא משחק בו…

ואשר למישורו של אריה – עסק זה אינו זקוק למעשה הכתב. אריה אינו מאמין בפנקסאוֹת של חשבון. מה שאינו בעין – לא יתנו גם הפנקסאות. הטובה שבבוכהלטריות – הוא הכיס. ובאמת תמוה מאד, מדוע יוציאו מבלי העולם את זמנם לבטלה על עריכת פנקסאות, בעוד מישורו של אריה מתנהל על צד היותר טוב גם בלי פנקסאות, ולא יחסר, ברוך השם, מאומה.

ט.

אכן, ראתה עין במישורו של אריה מה שלא ראתה בשאר המישורים. אריה, שפרנסתו מצויה בשופי מיתר נכסיו ומהלוָאוֹתיו – אינו סוחר עצים בשביל ה“קופיקא”, כי אם סוחר לתאבון, סוחר לשמה. אחרי הסוסים – נודעת ממנו חבה יתרה למסחר העצים והוא יודע בו פרק וּמוֹצא בו טעם מיוחד כ“אוהב עתיקות”, למשל, המבין ערך תמונה עתיקה או כל דבר מלאכת מחשבת יוצא מן המצוי והרגיל. ועל כן חבב אריה ביותר את מיני מעשי היער שאין תשמישם מצוי ואינם נצרכים אלא ל“בעלנים”. במינים כאלה השתדל אריה להעשיר את מישורו עד שהעלהו לדרגת “אוצר עתיקות למלאכת מחשבת מעשי יער”. וגם במראהו החיצוני וּבאי־סדריו דמה המישור לחנויות של דברים עתיקים שברחוב היהודים. קורות עבות וארוכות למעלה מעשרים אמה, שהיו לפנים כבוד היער, תלולות וּצבוּרוֹת בערבוביה משונה זו על גבי זו, ומעיקוֹת תחתיהן אלוני זוקן שכבר הושחרו פניהם מחורב וֹממטר של תקופות קיץ וחורף רבות. ואלוני הזוקן האלה דוחקים ולוחצים מצדם אף הם מרישים משונים ועֻבִּים ישנים נושנים שאין לעולם כל צורך בהם, ולא יצלחוּ כי אם לתרני אניוֹת. למטה מהם… אבל מה שלמטה מהם אין כל בריה יכולה לדעת, לפי שכבר טבע ונבלע בקרקע כל מה שלמטה, מכוֹבד המשא שנטען עליו. גם אריה בעצמו שכח מה הוא המין שהיה מונח שם לפנים ונבלע בקרקע. סמוך לענקים ולנפילים האלה מצאו מקום “הצרפתים” – כך קורא אריה לקורות ארוכות ודקות בעלות זנבות שאין דעתו נוחה מהן – ועל גביהם מלמעלה מפוזרים וּמפורדים רעפי גג עשויים על־פי מנהג קדמונים, שכבר אבד סברם ובטל סכוּים מהיוֹת לגג… רצוף להם מוטלים צִבּוּרים צִבּוּרים של מעשי יער דקים, כרותות, צלעות, נסרים קטנים, מכשירי עגלות ואופנים… וכל זה צָבור יחד בערבוּביה רבה, מין בשאינו מינו, חדשים וישנים, שחורים וּלבנים, קצרים וארוכים, עבים ודקים מעורבים זה בזה יחד, צפופים וּדחוּקים עד אפס מקום, כל מיני הסחורות הללו, אף־על־פי שחדל להיות להם אורח בין כל חרשי עץ וּבנין – בכל זאת צבוּריהם הגבוהים הולכים וּמתנַונים מאליהם, גם בלי קונים… שלישיתם תבלע האדמה, שלישיתם נגנבת על־ידי השכנים להסיק התנורים, וּשלישיתם תהי לבז לאכרים הפורקים מעשי יער במישורו וּממלאים את הצבוּרים המתמעטים, שיעמדו על מלואם… את הבז הזה יקחוּ באמתלא שצריכים הם לתקוּני עגלותיהם המתפרקות בדרך, ואריה לא יכהה בהם. אריה יבוּז לקטנוֹת כאלה. “פריץ טוב” אחד – ישיב לו שבעתים כנגד כל זה, והוא ישלם גם את הגנובה, גם את הבלועה וגם את הבזוזה ארבעה וחמשה. ועל הרוב לא טעה אריה בחשבונו. מי שהיה נצרך למיני עצים שאינם מצויים, אחרי שחזר על כל המישורים ולא מצא, הוזקק לנפול סוף סוף בידי אריה, אשר הריח מיד “במה הכתוב מדבר” וּמה היא ה“צפוֹר” אשר הקרה לפניו “אביו שבשמים” – ויחרוך את צידוֹ ביד חרוצים.

וּמפני שהמשל אומר: “כל הסנדלרים הולכים יחפים” – לכן לא ראה אריה בשנים הראשונות לעשרוֹ כל צורך בדבר לשנוֹת את דירתו הישנה, חורבה כפופה וּסחופה שנקנתה לו לפני כמה שנים אגב קרקע כמעט בלא מחיר, ולבנות בעצמו בית־דירה נאה למושב וּלהכין לו כלים נאים, כדרך הבריות. אותה החורבה הישנה היא בעלת שני חדרים חשֵכים וצרים וחדר בשוּל גדול מאֹד. הן אמנם בעיני חנה, שכבר הכיר בה אריה שנצנצה בה מעין תאוה לחשיבוּת ולשם “גבירה”, לא מצאה החורבה ההיא עם שדרת גגה, שנתעקמה באמצע כשדרת הסוס, שום חן, וּכבר נסתה לא אחת וּשתים לרמז לפניו על הצורך לחדש את ביתו כדרך הבריות, וּלקעקע את החורבה הרעועה אשר קצה מפניה – אבל אריה לא שם לב לתאוָתה המשונה הלזו; לא מכילות ורוע לב, חלילה; כי אם מפני שמאֹד מאֹד קשה עליו לצאת מלמוּדוֹ וּלשנוֹת את מצבו. מאֹד מאֹד היה זהיר במזלו. בלבו נקבעה מאליה ההזיה שעליו להשאר אותו אריה כאשר מצאהוּ מזלו. אריה כזה מצליח, ואין אריה אחר מצליח; כל שנוּי קל גורר רעה ושנוּי מזל. לשוא הוכיחה לו חנה שלא יביא הקדוש־ברוך־הוא תקלה על ידה, מאחר שלא נתלה לו המזל אלא בזכותה, וכיון שהיא מַשיאתו לזה, בודאי עצה טובה היא, והקדוש־ברוך־הוא יסכים על ידה – אריה כחלמיש, מדעתו לא ימוש! וכמעט שנואשה חנה מתקותה להגיע בזמן מן הזמנים לאצטלא של “גבירה”, וּכבר התחילה מהרהרת אחרי מזלה וקובלת עליו: הה! למה לה כל העושר והגדוּלה הזאת – אם עדין היא נחשבת כאחת השפחות בשוק וּבעזרת הנשים. הה! מה קצה נפשה במעמדה השפל בין הגבירות! וּמה רב החרפה והבזיוֹן אשר תשבע מדי סוּר אל “בית קבורתה” (כלומר: דירתה) זוג של גבירות גבאיות. הה! נוח לה שתבלע בקרקע משתראינה אותה שתי גבירות אלה בנַולוּתה. קבר חשוך וצר, כלי בית רעועים וּמדוּלדלים – כאחד הקבצנים. ואריה – חמשים ומאתים מכוֹת בבטנו, רבונו של עולם! – יושב לו שם עם עגלוניו ואינו חושש ולא כלום… – כך הגתה חנה ברוחה הקשה ותמאן להתנחם. התאניות האלה הלכו הלוך וקשה מאז התחילו לבקר אותה בחשאי איזו מן נשים שהיתה חנה מתלחשת עמהן בקרן זוית בהחבא וּבזהירות. הנשים הללו היו מאותן התגרניות המביאות תחת הסינר “מציאוֹת כשרוֹת” – תכשיטים ושיָרי מטוה – לבית הנשים שעסקיהן רעים עם בעליהן, ויש להן צרוֹרוֹת של חשאין. ואף לחנה היה משא וּמתן עמהן, וכבר חבשה בטמון, במעמקי ארון בגדיה, תכשיטים יקרים רבים, צרורים בשתי אנפילאות יחד עם צרור החשאין, וכלוּם חסר לחנה אלא בית חדש וכלים נאים – והרי היא כגבירה מבטן. אבל מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן, וּמה שלא עשתה חנה באמרי פיה, נתן לה מאורע קל אחד – וּמעשה שהיה כך היה:

פעם אחת בא לפני אריה אחד מעושי נפלאות: בעל קרקס או מרקד על חבלים וּמטפס על עצים גבוהים חמשים אמה – סוף דבר, אחד מאותן ה“צפרים” שאריה מחכה להן… בעל המופת הזה הוזקק לעץ גבוה וּמשונה לצורך מופתיו ונפלאותיו ועץ כזה לא נמצא רק במישורו של אריה. ויקנהו האיש מידו בכסף מלא.

ומפני שהעץ הזה נח לו בשלום בין השׂדֵרות התחתונות טבוע חציוֹ בקרקע תחת ערב רב ותלי תלים של עצים אחרים – הוכרח אריה לשכוֹר פועלים לפנות את השדרות העליונות ולרדת עד התהום, לחפור משם את העץ, ויהי כחפרם – וימצא שם בקרקע מטמוֹניוֹת מטמוניוֹת של מעשה יער – ממש “מישור” שלם קבור תשע אמות באדמה! “פּוֹמפֵּיאָה” זו שמצא אריה במעמקים בהסח הדעת וּבפתע פתאֹם – הביאתהוּ במבוכה: אנה יכנסו כל העצים הללו, ואיפֹה יניחם? וכאן נצנץ רעיון במוחו: אולי טוב להסכים לעצת אשתו, שהיא מַשיאתו מכבר לבנות לו בית חדש תחת הישן המתמוטט והולך, להראות “לכל אותם המצורעים”, שגם לו לאריה, ברוך השם, דירה נאה וּמרוּוחת. הן אמת לא מכילוּת וקמצנות נמנע עד הנה מהקים לו בית חדש, כי אם מיראתו לשנות מצבו, שמא ישתנה מזלו; אבל עתה, המציאה הפתאומית שהזמין לו הקדוש ברוך הוא, בוַדאי רמז משמים הוא, שהוּתרה לו זאת, מבלי אשר יבוּלע למזלו, חס ושלום.

אז יצוה אריה לפתוח כל קברות הטבועים והבלועים, וּלהרגיז ממנוחתם ישני עפר עתיקי יומין, וּלבקש מהם במחילת כבוֹד עתיקותם לצאת לאויר העולם. וכל מי שלא ראה את המרישים הענקים והקורות הנפילים בעלותם מבטן האדמה – לא ראה גאון נשבר, יחוּס נעלב והדרת שיבה נרמסת מימיו… גופות גדולים שוכבים להם מתוחים וּכבדים על גבי קרקע, והם מושחרים ולחים, נקובים וחלולים – שם נמלים ותולעים יקננו, וּמסוֹס יֹאכל קרבם, וריח עפר ואפר נודף… והלֹא המה בשעתם אדירי היער היו!…

הענקים האלה, אחרי אשר הפשיטו בקרדוּמוֹת את אדרת יחוּסם מעליהם ויקציעוּם – נגזרו במגזרות לגזרים וּלגזרי גזרים, ויבואו בשלום לנוּח בתוך קירות הבית אשר אמר אריה לבנות. למראה ההפשט והנתוח של הענקים האלה, זכר אריה את הימים הראשונים הטובים ואת כל המחמדים מימי קדם, לפני שרוֹץ בארץ הבריות החדשות והקטנות “שאין להן אלא פי־פו־פא”. וּבאהבה זכר והזכיר לפני פרחי העגלונים את מעשי האבות שבדור העבר, איך הם, רק הם ידעו על בוריה את סוד האכילה: כיצד אוכלים, כמה אוכלים וּמה אוכלים; רק הם הבינו כהלכה “כיצד מבקשים כֹח בקערה”. אז יזכור אריה את לביבות הגבינה הגדולות שהיו מעלים בקערת חרש עמוקה על שֻלחנות אבותינו: גודל כל לביבה כככר לחם; וּלביבות הענק האלה היו עשויות ככיסי קמח גרש ממוּלאוֹת גבינה, חצי הליטרא גבינה ללביבה, והן היו עולות על השֻלחן כשהן רוחשות בחמאה רותחת וּמפעפעת, עד שהיו מקרקרות כצפרדעים. והפשטידות שקורין טרימבל“א בלעז, הבאות בכיסנין והממוּלאות גלדי שומן ובצלים? והאוזים הצלויים? והקורקבנים? והיי”ש החריף “גג על גג” המחמם ברמ"ח איברים? והקשוּאים הכבושים? – אָח, אָח, אָח! טובים היו הימים הראשונים! הדור הזה לא טעם טעם אכילה וּשתיה מימיו. והוא אריה, עדיין הוא חי בכֹח האכילה של הימים ההם…

לא היו ימים מועטים – ו“כל אותם המצורעים” למקטנם ועד גדולם ראו לכליון עיניהם את כל חֵשק אריה אשר חָשק להראות: קרן זוית אחת, הבולטת לכבוֹד וּלתפארת אל פני הרחוב, מבית ארוך העומד בעקלתון בתוך חצר כלול בהדרו לחמדת כל עין, ואכסדרה קטנה לפני הפתח.

וּמוּבן מאליו, שבנין הבית לא הוקם בלי עזרת הרבי. לפני גמר בנינו ירד אריה אל הרבי לקחת ברכתו וקמעותיו. הרבי לא מנע את הטוב ממנו, ויענק לו כברכת ידו: ארבעה מטבעות נושנים ומחוקים לטמנם בקרקע הבית בארבע פנוֹתיו, קל"ח מחטי ברזל לשימם תחת הספים, וּשמירות וּקמיעות לקבען במשקופי הפתחים וּבזויוֹת הבית. טעון בכל היקרות האלה שב אריה אל ביתו שמח וטוב לב, ויחלט לעשות “חנוכת הבית” וּלהזמין את כל בני הרחוב… לרבות גם את כל הגבירים והבריות הנאות; כי כן חזקה עליו בקשת חנה אשתו.

י.

ועוד בשבת ההיא, שבת של חנוכת הבית, זכה אריה ואשתו לקבל בביתו החדש את כל “פני הרחוב”, שלא בעטו בהזמנתו ויבוֹאוּ הם ונשיהם וּבניהם וכל הטף אשר ברגלם – משום “מצוה לחסר”.

כבוד גדול נתכבד אריה בשבת ההיא! הכל, הכל ראו את כל עושר גדולתו ומעשה תֹקף צרורותיו, מתחילה בֵאר לקרואים שביתו איננו בנוי “צרפתים” וּכלונסאות דקים כאותם הבתים, כביכול של אותן הבריות החשובות, העומדים בנס על “רגלי תרנגולת” – כי אם עשוּי אלונים חזקים וּמוּצקים, אשר יעמדו ימים רבים. אריה – הלא תדעו את אריה – איננו אוהב מעשי צעצועים. אחרי כן הוליכם אל כל החדרים ויראם את כלי הבית החדשים, הלוך ושבח אותם: “הראיתם את הכסאות הללו? הרי כאן תריסר חסר אחד. הם היו עומדים בטרקלינו של הגרף פיטינקיוויץ. ויהי היום ויסר אל ביתו גינירל גדול ושמן מאֹד, וישב על אחד מהם, וישבר תחתיו. וּמפני שלא נמצא נגר וּבר נגר אשר ידע לעשות כסא כמתכֻנתם להשלים המנין – עמד הגרף ומכרם לי בחצי חנם, בשתי מאות ושלשים רו”כ. בסגנון זה היה מאריך בשבחם של שאר כלי הבית. ביחוּד השתבח בשתי מראות גדולות וישנות מימות מתושלח בעלות מסגרות מוזהבות, שהיו תלויות לפי דבריו לפני ששים שנה בחדר־משכיתו של אחד המיניסטרים, או מעין מיניסטר, ורק בדרך נס נתגלגלו ובאו לעיר N. הקרואים נסוּ והביטו אל המראות לעמוד על טיבן – וימצאו פתאֹם את כל צורותיהם שבתוך המראות מעוקמות עקימה משונה, כאלוּ אחזתם עוית… שבחים דומים לאלה נפלו בחלקם של כסא כבוד ודרגש מדולדל שאין בשניהם מתום, ואריה העמידם במקום מגולה לעינים מפני חשיבותם ויחוּסם. ואחרי אשר גמר את ההלל על כל הכבודה הרבה, שב אריה בלב טוב – כאדם שעשה את חובתו – הלשכתה, ויבקש מאת הקרואים ליהנות מכל הטוב הערוך לפניהם על השֻלחן.

והקרוּאים הטובים לא סרבוּ גם הפעם ויתנפלו על ה“כִּבּוּד” המוכן לפניהם, חטפו, לעסו, טחנו ויאכלוּ בכל פה וגם שמו בכלי הכף אשר ברגליהם, והכל – משום “מצוה לחסר”. ואריה עשה עצמו כאלוּ לא ראה ולא התבונן, וכל־כך נתבלבלה דעתו למראה כל אותם הפיות הלועסים, הלשונות המתהפכות והשִנַים הטוחנות והמפצחות; וכל־כך תעה לבבו מקולות הקוראים “לחיים” שהקיפוהו מכל עבריו, עד כי בתקוע לו ר' אהרן, זקן הגבירים והחשוב שבהם, את ידו לברכוֹ – החזיקוֹ פתאֹם אריה בזקנוֹ, ויאמר לנשקו כדרך שהוא עושה עם העגלונים, ורק בקושי גדול השתמט הלז מידו.

וחנה – מי שלא ראה את חנה בקשוּטיה באותה שבת, לא ראה גבירה מימיו. כל היקרות והתכשיטים שהיו טמונים ימים על שבועות באפלה, חבושים וצרורים בתוך הפוזמק במעמקי הארגז, זכו עתה לעלות ממעמקים ולהתלוֹת ולהבהיק לחמדת כל עין על גופה של חנה, המזדקרת שלא כענין בין הקרואים והקרואות, וּמשתדלת שיהיו האיברים המקושטים נראים יפה לעין כל, כלומר: “צאינה וראינה, גבירות חשובות! הרי כאן אזני וּבהן קבועים וּתלויים כשני פולים גדולים שני נזמים מתנדנדים וּמזהירים… כסבוּרוֹת אתן זהו סוף דבר? הבטנה עוד ותמקנה עיניכן! הרי כאן שרשרת זהב עבה וגדוֹלה מצלצלת וּמברקת מצוארי ועד חזי; והנה עוד צמידי זהב על ידי וטבעות על אצבעותי – והרי הן, שתי ידי, פשוטות כאן לפניכן, בואנה וּבדוקנה בהן” – כך היתה אומרת כל ברייתה של חנה. כל זה נראה אמנם משונה ותמוּה קצת, והיא גם היא נראתה בעיני עצמה משונה ושלא כדרכה, כגבירה לא מלומדה, אבל אין בכך כלום – הרי כֻלה תפוּשה זהב, מזהרת ומברקת… ואפילו פניה ועיניה הכסיפו והצהיבו שלא כדרכם, והבהמיוּת שבהם הסתתרה רגע אחד תחת חוט של גבירוּת שנמשך עליהם. כפל סנטרה התנפח והתעגל כפלח התפוח, ושתי לחייה היו מתלהטות ומאדימות כאבטיח שלוּק, או כאלוּ ספגה זה עתה שתי מכות־לחי מיד אריה. ואפילו הקפלט הגבוה והקלוע כ“חלת פורים” החבוש לראשה הוסיף לה לוית חן… כֻלה אומרת גבירה מעכשו! וכמעט עלתה בידה למשוך עליה סקירות עיניהן של קצת גבירות, סקירות מלאות חמת עקרב, קנאה ולעג, שנתגלגלו עד מהרה בקריצות וּלחישות רעות אשה באזני חברתה; אלא שצרכי הכִּבּוּד וההכנות טלטלוה פעם כפעם אל בית־המבשלות וּטרדוּה מחדר לחדר.

אז יגיע תור הפשטידות לעלות על השֻלחן. חנה השתדלה בכל אוּמנוּתה הטבחנית (היא בת קצב היתה) לשכלל את ה“כִּבּוּד” ליום החנוּכה כליל תפארת במעדני שבת. וּלתכלית זאת הכינה שלשה מיני פשטידות, והמשוּבחת מכֻלן היתה “פשטידת הקיבה” שלא כל אשה זוכה לה ויודעת לעשוֹתה כתקוּנה, מפני שסורה רע… ואפילו אריה זרזה לכך מערב שבת לאמֹר: יאכלו – ותתפקע מרתם… אבל המלאך הממונה על חמין של שבת בגד בהם הפעם באופן מגוּנה וגס שלא כהוגן כלל: הפשטידא החשובה, מלכת הפשטידות, מפני הצנה שבתנוּר, לא נצטמקה יפה יפה ולא נכנס ריח גן עדן בעלותה על השֻלחן… מקצת מן הקרואים שבאו לשם נקמה, מצאוּ כאן עִלה להתנקם, והתחילו פתאֹם מצמצמים ומכַוְצים את חוטמיהם ברמיזא לחכימא… אבל בעלי תרבות שבהם תלוּ את עיניהם אל הגביר הזקן היושב בראש, לראות מה יאמר חוטמו של הגביר הזקן בענין זה.

הגביר הזקן נגע בקצה חוטמו בעצם הפשטידא, הטה את החוטם לכאן – וירח בנחירו הימנית, ואחרי כן הטהוּ לכאן – וירח בנחירו השמאלית, ובאין אומר ודברים השיב את החתיכה עם המזלג הנעוץ בה למקומה, עצם את עיניו ויברך בלחש את הברכה האחרונה והתחיל לעמוד מלפני השֻלחן על מנת להפטר מבעל־הבית וללכת אל ביתו ברוב כבוד והדרת “גבירים”. אבל מפני שראה את חנה מכינה עצמה להפציר בו לטעום מן הפשטידא, “שלא טרחה בה אלא בשבילו” – בראותו זאת, הזדרז וּמהר לתקוע את כפו כלאחר יד אל כף אריה בגמגמוֹ בשעת מעשה מעין ברכה הנהוגה, ותוך כדי דבוּר התמלט מן הבית. ממנו ראו וכן עשו כל יתר הקרואים החשובים, ויצאו בחפזון כנסים מתוך המהפכה – לעלבונה של פשטידת הקיבה, מלכת הפשטידות, שנשארה כיתומה עלובה עומדת בהוָיתה על השֻלחן, לצערה הגדול של חנה ולהנאתוֹ המסוּתרת של אריה.

והעגלוֹנים – להם קבעה חנה מדור ושֻלחן בפני עצמם וגם “כִּבּוּד” מיוחד שמה לפניהם: צלוחית יי“ש מהול במים, דוּבשניוֹת קטנות, וּשלשה דגים מלוחים עשויים בשמן וּבחומץ. מיתר המטעמים והמעדנים שעלו לשֻלחן גבוה ולא נתנה להם כלום, מה שהעיר את חמתם עד להשחית, ויקללוּה בחרוק שנים. וּבאמרם לנקום את נקמת כבודם המחולל – העגלונים נוחים מאֹד להעלב בהקראם ל”שמחה" – כִלו את חמתם ביי"ש, ויערו את הצלוחית עד היסוד, ויצאו את הבית זועפים וסרים בלי ברכת הפרידה, וּבלבם שנאה כבושה…

“ברוך שפטרני!” אמר אריה בשבתו אל השֻלחן אחרי מנוסת הקרואים החשובים. “הראית, חנה, את הזוללים והסובאים ההם, איך התנפלו כארבה על כל המוּשם לפניהם ויחסלוהו מבלי השאיר שריד? גם בכליהם שמו! נס גדול, שנשארה פשטידת הקיבה לפליטה”. ואריה הטיל לתוך פיו “כזיתים” אחדים צנון ובצלים פתוכים זה בזה.

“ואני מצטערת על זה”, משיבה חנה. “אבל השמת לבך, אריה, כי שפרינצי הגבירה דברה אתי בפנים מאירות וגם…”

“אֶט! מעשה נשים!” מפסיקה אריה. “ומדוע הנך מצטערת, את אומרת? כלום יש על מה להצטער! – הקריבי אלי את הכבד עם הבצלים!”

חנה מקרבת כבד כתית בבצלים לפני אריה

“ואני”, מוסיף אריה במלאו את פיו מן הכתית, "טובים לי העגלונים מהבריות הנאות: שהם יחזיקו לך לכל הפחות טובה על הכבוד שאתה חולק להם, והללו – אינם אלא לצים הבאים לראות את ערוַת הבית ולעשותו אחר כך כמין זמר. היום הם ממלאים כרשם מעדניך וּמחר ישימוך ללעג ולקלס. הלואי שאשקר – תני הנה את הביצים עם הבצלים!…

כך היו משוחחים אריה ואשתו בתוך סעודת שבת של צהרים. וניכר היה שלב שניהם טוב עליהם, וכל מה שהם מסיחים אינה אלא פטפטנות מטוב לב על־פי דרכם וגלגולי דברים, הבאים בסעודת שבת על כוס מלא ועל חמין מצומקין יפה יפה הנאכלין לתיאבוֹן בשעה של קורת רוח.

יא.

ויהי ערב ויהי בֹקר יום הראשון – ועולם כמנהגו נוהג. לא באה תקוַת חנה, שתתרומם מעט משפלוּתה בעיני הגבירות בזכות חנוכת הבית והפשטידות, כמו שלא נתקיֵם חפצו של אריה, ש“תתפקע מרתם” של השוֹנאים מקנאה. אף מרה אחת לא נתפקעה ממחרת היום, וּמלבד שתים ושלש קיבות שהוזקקו לשמן קיק, לא אירעה כל תקלה וקלקלה, חס ושלום, על־ידי ה“קדוּש” של אריה. תחת זה נתקַימה נבואתו של אריה, שנבא בסעודת שבת על דבר ה“ליצנות”. מיד ביום הראשון נדרשו “קדוּשוֹ” של אריה וּפשטידותיו כמין חומר. וּבהתאסף הבריות הנאות לתפלת שחרית בבית המדרש, העלו תיכף את ה“קדוּש” של אתמול על הפרק, וכל אחד מליצני הגבירים (וּמי מגבירי רחוב מ. איננו משתדל להיות לץ?) השתדל לכלות את כל חִצי לגלוּגו וחדוּדיו ולדרוש תלי תלים של “ליצנות” על כל קוץ וקוץ שב“קדוּש”. וּמוּבן מאליו שפשטידת הקיבה העלובה הוסיפה פרשה שלמה וקבעה ליצנות לעצמה, וּבחלקה נפלו רוב מניָנם של החדודים החדים והחריפים ביותר. הגביר הזקן הרצה בפרוטרוט וּבחשיבות גדולה, איך הרהיב “החזיר” – אריה – עֹז בנפשו להרכין את חרטמוֹ כלפי פניו של הגביר, לנשקוֹ, ואיך השתמט הוא מידו. והגבירים הבינונים, המתחככים אצל הגביר הגדול, הוסיפו כל אחד ואחד פלפלא חריפתא מפרי הסתכלותם גם הם – והליצנות יצאה חריפה וּמחוּדדת כל צרכה, לקורת רוחו של הגביר הגדול ולשחוק כל הגבירים הבינונים.

וכיוָן שכך – שוב אין אריה זקוק לחדרים הרבה שאין להם תשמיש מיוחד; ולכן עמד ביום הראשון בצהרים, ממחרת החנוכה, וסגר על מסגר רוב חדרי ביתו וקבע דירתו בארבעה, והחדרים הסגורים האלה אינם נפתחים כי־אם במקרים מיוחדים: בבוא הרבי הקו־בי, או בבוא איזה מחוּתן לראות לו חתן בבחוריו של אריה.

וכיון שכן – ממילא אין חנה זקוקה עוד להביא לידי שמוּש את כל כלי הכסף שקנתה לשם שכלול מערכת השֻלחן ומשק הבית, כי כאמור, אין כל אלה דברים הצריכים לגופם, כי־אם לנוי ולתפארת; ולכן עמדה חנה עוד ביום הראשון בצהרים ממחרת השבת והטמינה בארגז את כל השַׂכינים והכפוֹת והמזלגות של כסף, שקשקשה בהם כל כך אתמול בקול רעש גדול לפני הקרואים. היקרות האלה תהיינה מונחות בארון עד חתונתו של אחד מבניה, ואז תגיע עתן להגלוֹת שנית ולהשתקשק בקול רעש גדול.

כל היום הראשון ההוא לא היה לב אריה טוב עליו וישב על מדרגת האכסדרה החדשה שלפני פתח ביתו החדש סר וזעף, ולא הביט אל האצטבא הישנה שלפני השער, מקום מושבו מתמול שלשום – זה חמש עשרה שנה. חנה השביעתהוּ והתחננה לפניו אתמול שירחם עליה ולא יֵשב עוד על האצטבא ההיא לדרוש דרשותיו בחברת העגלונים. דבר זה אינו נאה לו עתה, והוא מתבזה על־ידי כך אפילו על העגלונים עצמם. וגם אַיֵם אִיְמָה עליו, שאם לא ישמע לה – תעקור את האצטבא מן השרש, תעקור וּתשבר וּתמגר וּתכלה מבלי תת לה כל חנינה, וגם על העגלונים תשפוך עביט של רותחין, למלוג את הכלבים הצרועים ההם וּלגרשם מצבוֹא על שערי חצרה, לחרפתה וּלבשתה. “איזו הדרך לבשה גאוה כזו את הטפשא שלי?” תמה אריה בלבו. ובכל זאת לא היה חושש לה אריה: הוא איננו כפוף לאשתו ואין ידה תקיפה עליו כלל – לולא התבונן מרחוק, שגם העגלונים מתרחקים ממנו ונוטרים לו בלבם. הם לא שכחו עוד את עלבוֹנם מאתמול וישְׂטוּ מעליו וילכו מנגדו בעינים מושפלות וּבפנים זועפים. והוא מרגיש בעצמו, שאף אלוּ התכנסו עתה סביבו כל העגלונים, לא היו שיחותיו עולות יפה, כאלוּ נסתלקה ממנו רוח הקֹדש ואיזו חציצה דקה חוצצת עתה בינו ובין עולמו הקודם.

וּפתאֹם צללו אזניו לקול צחוק גדול, שהגיע עליו מחבוּרת העגלונים, שחוּברו להם יחדו על אחת העגלות הפנויות באמצע הרחוב. אריה מסתכל מן הצד בחבורה זו ורואה את יענקל, זקן העגלונים, יושב לו על טרסקל המספוא שעל עגלתו הנמוכה, מקטרתוֹ נתונה בין שנַיו הצהובות והרקובות, והוא מקטר ורָק וּמדבר כאחד – אוּמנוּת המיוחדת רק לזקני בעלי־העגלות – בקהל עגלונים צעירים ממנו, התלויים ויושבים בנס על כל פרקי העגלה שיש בהם כדי אחיזה וּבית מושב במשהו, והם מַבעים וחוֹשפים את שִניהם בצחוק פרוע וּמביטים מצדם גם הם לצד אריה. ניכר היה שהם מדברים בו ומלגלגים ב“קדושו” של אתמול, וכמדומה לו שנזרקה מפי החבורה גם מלת “פשטידא”…

“הם מלעיבים בי”, משתקע אריה בהרהוריו יותר ויותר, "וכך יפה לי, הפתי הזקן! הטרם ידעתי שאחרית כל זאת יהיה לעג וקלס? חמש עשרה שנה ישבתי בשלוָה ולא התגדרתי ב’מעשיותיהם' וב’חפציוֹתיהם' של הגבירים היפים. ופתאֹם עמדתי והזמנתי ל’חנוכת הבית' את ‘כל אותם המצורעים’. יקחם אופל! כאלוּ מתכבד אני בכבודם, כביכול, ואני זקוק לחשיבותם! – וכל זה למה? – בשביל שהטפשא שלי לא נואשה עדין מהיות ‘גבירה חשובה’.

ואריה נזכר בכל אותו ה“קדוש” – של אתמול – וגופו סולד. הוא זוכר את כל אותם המסובים היפים וּפניהם החשובים המפיקים יהירות ורֹחב נפש, סלסול והדוּר וחשיבות. חשיבות, חשיבוּת בלי קץ… זכר את כניסתם החשובה, את פסיעתם היהירה ואת ישיבתם הזהירה, כאלוּ הם מכבדים את הספסל כבוד גדול בשבתם עליו. זכר את מבטי הלעג ואת שחוק הבוז שהיו מלַוִים אותם מכניסתם ועד יציאתם, את ה“מימרות” שנאמרו ב“לשון טרובקי”, (כן קורא אריה ללשון הקֹדש שהוא אינו נזקק לה) בשבתם אל השֻלחן, שבהן בוַדאי כרוכות רמיזות של לעג על אריה וביתו. זכר איך פשטה לה פתאֹם ותעף כל אותה החשיבות מדי עלו מעדנים וּמטעמים על השֻלחן. איך התנפלו כרעבתנים וגרגרנים פשוטים על כל נתח טוב ויאכלוּ ויגרסו ויטחנו וישמידו כל זכר. ההוא, אריה, לא יבין את כל הבוז והלעג שהודיעוהו באכילה זו? הכן מתנהגים הקרואים גם בשבתם אל שֻלחן “גביר חשוב”? שם יתנו לפניהם “קדחת רבה בצלחת קטנה” והם אוכלים בנמוס וחשיבות, נוגעים ואינם נוגעים, ויותר משנותנים לפניהם הם משאירים אחריהם – וכאן? – לא! הם לא באו ליהנות מטובי – כי אם לאכול אותי! לא באו לכבדני – כי אם לבזוֹתני. לבַישני. להכפישני באפר! ומדוע? לפי שאיני יודע את המלאכה כיצד להעשוֹת גביר חשוב; לפי שאיני מבין לגרגר ב“לשון טרובקי” ולעין באותיות הקטנות כמותם; מפני שאיני מניח ארבעה זוגות תפלין ואיני מתחכך בקפוטת המשי של הגביר הזקן. אלתר שפיפון גם הוא אמנם אינו יודע לגרגר ב“לשון טרובקי” ולעיֵן באותיות הקטנות – ואף־על־פי־כן הוא מבין את סוד החשיבות ומלאכתה וזכה לשם “גביר”. אף אם במה שנוגע ל“צרורות” אינו מגיע לקרסולי… על כל חסרונותיו תכסה אומנותו להתחכך בגביר הזקן…

ומתוך מחשבה זו נזכר אריה, איך הרכין את עצמו לנשק לגביר הזקן מרוב טרוף הדעת ואיך השתמט הלז מידו בעזרתו של אלתר שפיפון. ובאוֹתוֹ ענין זכר את הכנסת ה“פשטידא של קיבה” וזיו פני חנה באותו רגע, את החוטמים הפקוקים. את עמידת הגביר ממקומו, את מנוסת הקרואים, וּבין כל הערבוביא הזאת מרקדת חנה כעגלה לא מלומדה, מתרוצצת אילך ואילך וּמנענעת נזמי אזניה הגדולים, מבקשת, מתיאשת, מטפלת באורחים וּמפצרת – ואחרי כן הפשטידא העזובה, העלובה… וּפתאֹם חלפהוּ רעיון כחץ: הפשטידא נעזבה בזדון, במתכוֵן, הקרואים נסו בכוָנה רעה, למען עשוֹתו למשל ולשנינה וּלעולל בעפר קרנו. וּמתוך רעיון זה קם אריה פתאֹם ממקומו, וירץ אל חנה, שעמדה ברגע זה בבית המבשלוֹת, ויצעק בקול נורא:

“עגלה! בהמה! קצבת! רק את אשמה בכל זאת, וּבשלך באני כל הבזיוֹן הזה! מתאוָה את להיות גבירה חשובה מתאוה את – אבל אנֹכי ירֹק אירק בפניהם החשובים של כל הגבירים! התשמעי, טפשא? ירק אירק בכל החשיבוּת ובכל הבוז שיבוּזוּ לי. בעלך אינו חפץ להיות בריה נאה! אריה אינו יכול להיות גביר חשוב! אריה לא נוצר לכך וישוב להיות אריה כשהיה… החשיבות אינה נקנית ב’צרורות’… החשיבות – זוהי מין סגולה, מין אומנות, דבר משהו – שאין אריה נזקק לו ואינו מתאוה לו. אריה בדמות יהודי יפה, אריה גבאי בבית המדרש, אריה מחלק עליות, אריה מגרגר ב’לשון טרובקי' – חה, חה, חה! – טפשא! יהודי יפה צריך לגרגר ב’לשון טרובקי', לעיֵן באותיות הקטנות וּלהניח ארבעה זוגות תפלין! ואריה אינו מומחה לכל זה. לאריה צרורות יש – ודיוֹ”.

יב.

ועוד בערב ההוא, אחד מערבי הקיץ, בשעה שהלבנה מאירה, הכוכבים נוצצים, והצפרדעים מקרקרות מרחוק… בשעה שחלונות בתי רחוב מ. נפתחים וקולות משונים של מנגינות כנוֹרים משונות בוקעים ויוצאים בעדם אל הרחוב, לתענוגם של “בעלי־הבתים” החשובים (אבות הבנים המנגנים), היושבים להם על מדרגות אכסדרותיהם, או מטַיְלים להם בנחת הנה והנה לאורך המרצפת בצלע ביתם לבושי מעיל דק וקליל, חבושי כפת משי קליל וּנעולי סנדלים קלילים… וּבשעה שגם חלונות ביתו החדש של אריה נפתחו וישלחוּ החוצה, כמו להכעיס, קולות ושריקות של חלילים (בני אריה מחללים בחלילים) – בשעה יפה זו ישב לו אריה שוב על האצטבא הישנה שלפני השער, האצטבא החביבה שעבדה אותו באמונה ונשאה אותו על גבה בסבלנות גדולה חמש עשרה שנה; וּבהתבוננו לאור הלבנה אל הגבירים החשובים וּבהקשיבו אל זעקת השבר של הכנוֹרוֹת המתחככים והמתגרדים וּלשברי התרועה והשריקות של חלילי בניו המתחרים את הכנוֹרים – חשב מעין זה:

“הבריות החשובות הללו המתהלכות שם לאט בדעה רחבה ונהנות מגופן – אין לכחד – חשובות הן מתחלת בריאתן. וה' אלהים עמם! יהי להם אשר להם! כי, מה לי לשקר? אני והם – שני הפכים. אבל דעתי ההדיוטית אומרת לי, שחשיבות זו, שהיתה עוברת לסוחר לפני שנות מספר, אינה שוה כעת אפילו פרוטה אחת. אמת, שאני אריה הנני בוּר, עם־הארץ, כעין ‘ממזר’ בקהל ישראל, ואפילו ה’צרורות' אינם מטהרים אותי ולא עמדו לי כי אם לטפס עד מדרגת בעל־גוף ולא יותר, וכל ימי הנני כמרוחק ומנודה מן הצבוּר – אבל העתיד, העתיד יהיה לה’קנדידט' שלי המחלל עתה בחליל, ולא לבניהם החשובים של אלה המנגנים עתה בכנוֹר. עכשו חשיבות אחרת עוברת לסוחר! אחרת לגמרי מחשיבותם הבטלה של אלוּ. מי מטיֵל עם בת הפריסטאב? – הקנדידט שלי! מי משחק עם הפוליצמיסטר בקלפים? – הקנדידט שלי! מי מדבר עם הגוּברנטור? – הקנדידט שלי! וּמי קרוא אל משתה הגינירל טימופיאוב? – שוב הקנדידט שלי! ויש יום שהקנדידט הזה עוד יהיה תקיף אצל הגוברנטור, ואז – הכינו חוטמיכם, בריות חשובות! כֻלם כֻלם בידו נִתנוּ!” – ואריה ממשמש בכיסו המלא צרורות.

והנה מנגינות הכנורים פוחתות והולכות. עוד שנַים או שלשה כנורים מתיַגעים וחוככים להוציא קולות. אך קול החלילים הולך הלוך וחזק, הלוך ורם והוא מתפשט בדמי הליל… מי ינצח את מי? הכנור המיוחס, או החליל הגס? והנה נשמע מרחוק גם קול שיר הזמיר בכל רוממותו ואריה פתח פיו ויפהק בקול גדול. ופתאֹם קרא: “שפיל! ההשקית את האדמוני?”

שפיל המחלל הוציא ראשו מן החלון ויען: “השקיתי. אבא!”

“אם כן. לך לישון! מרש! כבר באה העת. עוד עליך להשכים מחר ליום השוּק!” ואריה קם בכובד איברים מעל האצטבא, נפנה והולך תחלה אל המישור לתת סמנים בצבוּרי העצים מחשש גנבה, בודק את דלתות הרפת והארוה – והולך לישון.

א

פּרבּר העצים שהיה לפני עשׂרים וּשלשים שנה מקום של ישוב קטן אבל מרוּוָח לקצַפּים אמידים בעלי חורשות וגנים וּבעלי מקשאות וּמדלעות, נהפך עתה כולו לישוב גדול של יהודים יושבים צפופים וסוחרים בקנים ובקנקנים של החורשות הקצוצות ובפירות וירקות תלושים. הכל נתיהד שם: הבתים, החצרות, הגדרות העקומות של החצרות, התרנגולת המנקרת באשפה, אפילו האויר והעוף הפורח באויר. הקצפּים, ועִמם החורשות, הגנים והמקשאות, נהדפו לאחור, הרחק מן הפרבר. שם משתטחים הערלים ברוָחה תחת שמי ה' לכל אַוַּת נפשם, זורעים ונוטעים, רועים סוסים בשדה, מדליקים מדורות של זהב בלילות ומגדלים בקר וצאן עם “שקצים” וּכלבים. הם נהנים ואדם מישׂראל נהנה אף הוא קצת; אדם מישׂראל משכים עם הנץ החמה ויוצא בעגלתו לִשְׂדֵה יער מחוץ לפרבר ושב משם בצהרים מלא ברכת ה' וריח הגן והשדה עמו; בצל ירוק, קלח של צנון, קפלוט של כּרוּב, מחרוזת של פִּטְרִיּוֹת. חבילה של שחת רטוּבּה עדַיִן, ולפעמים גם תפוח אדום וּפך קטן, מלא וגדוש תותי בר ודומדמניות, חבוי בתוך השחת…

ורק גּוֹיָה עקשנית אחת, שקוּריפינשטשיכא שְׁמָהּ, אשה ארמלית וַחשׂוּכַת ולָדוֹת,שגִדלה אסופית בתוך ביתה וכלב עם כלבים קטנים בחצרה – היא לבדה מכל הקצפּים הקודמים החזיקה בנחלתה, חצר וגן אילן וירקות מאחוריה, החזיקה בשתי ידים – וקונָם עליה שלא תזוז! עברה שנה אחר שנה, השכנים נִסּוּ אליה רַכּוֹת וקשוֹת, הביאו את מחיצות חצרה במצור של בִּניָנים מכל צד, הקיפו עליהן רפתים, אשפתות, תִלי זבלים, נדבכי אבנים; לסוף התחילו מזחילין לתוך חצרה את המים הרעים, סִקלו מרשותם לרשותה, פרצו גדרותיה לקיסמין ולהסקה, “מעשים אשר לא יֵעָשו” עשו עמה – וּשקוריפינשטשיכא באחת: “איני זזה מכאן, יהודים! תפקע עינכם ומרֵרתכם – ולא אזוז!” אין לך יום בלא תגרה וּקטטה עם שקוריפינשטשיכא ואין לך שבוע בלא משיכה לבית-דין. הם שופכים לחצרה אפר ורמץ – מחזירה היא להם אוּדים עשֵׁנים. ופעם אחת כמעט שלא נפלה דליקה. הם מורטים אַוָּזים ומפריחים נוצות לחצרה – חורכת היא בן-חזיר ושולחת את עשן החרֵכה בחלונותיהם; הם עושים את מחיצות חצרה דפנות לבתי-כסאות – מגביהה היא את המחיצות טפח וּטפחַיִּם כנגד חלונותיהם ממש וּמֵקדרת עליהם את היום בצהרים. הם משלחים נעריהם בגַנָּה – משַׁסה היא בהם את הכלבים…

“אגוז קשה הוא, ולא במהרה יתפּצע” – נואשו השכנים והרפו ממנה לפי-שעה – “יבוא יומה!”

והמצור הולך בינתייים ורב משנה לשנה, וּשקוריפינשטשיכא הולכת וּמתבצרת מפניו: את המחיצות הגביהה טפח אחר טפח; על כלביה, נוטרי חצרה וגנה, הוסיפה כלבים חדשים; את השער והפשפש, אלו שהיו פתוחים לרחוב, לצד שכונת היהודים,סגרה בבריחים ולא יִפָּתחו – וכך הבדילה את עצמה לגמרי מן השכונה. כשהיתה היא או מארינקא, האסופית שלה, צריכה לצאת לשוק או לעיר – היו יוצאות דרך הפשפש האחורני, זה שבירכתי החצר והגן, ומשם היו הולכות בשביל היחיד, דְּרוּס רגליהן, מטפסות ועוברות על גדרות נמוכות וסובבות בעקיפין דרך מקשאות וקרפיפות, מקום שאין עין ורגל של יהודי מצויות כל-כך, וּמשם והלאה, עד שהן נבלעות ונעלמות בין צללי אילנות ושיחים שבצדי דרכים.

דרך השכונה עצמה לא היתה ּשקוריפינשטשיכא עוברת אלא בזמן הוצאת פירותיה בעגלה לשוק. אז יִפָּתח השער החיצון בקול שריקה וחריקה, וּמן החצר היתה יוצאת טעונה פירות עגלה בת שני אופנים, דְּיוּפַנִּי, משוכה על-ידי סוס קטן כעין סיָח, “גוצי” שמו. בעגלה על גבי הפירות היתה יושבת ּשקוריפינשטשיכא והמושכות בידה. פרחי העגלונים, שהיו עומדים כנגד השער ומצפים ליציאה זו כלביאת משיח, היו ממצעים לה דרך ביניהם ומקבלים את פניה בתרועה גדולה. אגב חדוָה הם חוטפים מתוך העגלה קּשּׁוּא גדול וירוק, תפוח אדמדם או אגס מהודר ונועצים בהם את שִניהם החזקות תיכף וּמיד, לעיני הנגזלת…

הדירה עצמה של ּשקוריפינשטשיכא היתה עומדת על אפם ועל חמתם של יהודי השכונה, סמוכה בכתפה אחת למבוי של בית-המדרש דוקא. וּבלילי שבתות, כשיוצאים היהודים בבגדי משי ובכובעי סמט מבית-המדרש ועוברים דרך המבוי – מלוים אותם לכל אורך הגדר שמימין שלשה כאחד: שני מלאכי-השרת ונבחת “שקוריפין” – הגדול שבכלבי שקוריפינשטשיכא, שקבעו לו שם כשם גברתו, או להפך: שהיא, הגברת, קרויה על שמו. הכלב עצמו סמוי מן העין: עומד הוא קשור בשלשלת ברזל בתוך החצר מֵעֵבר לגדר, ורק נבחתו הרתחנית ועמה צליל ברזל באה משם על הולכי המבוי ומפרחת את הנשמה…

מצד הרחוב היתה דירתה של שקוריפינשטשיכא משוכה קמעא ויוצאת מחוץ לשורת הבתים, ועמידתה אף היא היתה משונה, שלא כדרכה; פניה וחלונותיה – כולם נתונים לחצר, ואחוריה – דופן בלא חלונות – כולו כלפי רשות הרבים. היה בעמידה מעליבה זו מעין “ברוגז” או “להכעיס”: “יהודים, הריני הופך פרצופי מכם – וּרְאיתם את אחורַי…”

הפיכת עורף זו מצד הדירה – כבר יש בה כדי להרגיז את עינם ולבם של השכנים..“בני ישראל, הרי היא מקלקלת את כל השורה של הבתים!” – היו טוענים אלו על הדירה וּפושטים יד כהה ונואשה כלפי כבוד אחוריה; ואלא שהיתה לה, לאותה דירה, עוד מִדה מגונה אחרת, ורעה מן הראשונה: חובלנית היא ודרכה להזיק.

לכאורה, מה רעה יכולים לעשות גג וּדפנוֹת? אבל מתוך הזוית החיצונה של דירת שקוריפינשטשיכא היה מבצבץ ויוצא לצד המבוי כלונס ארוך כמו זיז, שמרחוק היה דומה כמראה לכלב באצבע גדולה על המבוי: נבח, שקוריפין, יהודים הולכים. הבה, הב-הב! ואותו הזיז, שהיה גבוה מן הארץ ממש כקומת איש – פגיעתו רעה.

כל פעם שיהודי יוצא בלילה מתוך המבוי והופך לימין, מיד – חבט! וחַבּוּרה סגלגלה, גדולה כביצה, זורחת במצחו.

“שׂרפה, חוּרבּן, מפּוֹלת” – מחרף הנחבל ורץ לביתו להדק את החבּוּרה בלהב סכין.

כמה צוָחוֹת צָוחוּ השכנים על אותו כלונס – והכל לבטלה; דבֵּר אל העצים! מבצבץ הוא לו אותו מוט נַגָָּח מתוך הדירה ועוֹשׂה בחשאי את שלו: מטיל בכל לילה “ביצים” על מִצחוֹתיהם של ישׂראל. כמעט אפשר לומר, שהוא עושה זאת בכוָנה: אוֹרב הוא, המזיק, בזוית וכיון שרואה יהודי בא – חבט!

היו רתחנים, שקפצו בחמתם “לנפץ חלונות” – אבל ברגע שהגיעו לעצם הדירה רפו ידיהם: לפניהם עמד כותל אִלֵּם וסומא, ירך הבית, שאין בו אפילו סימן חלוֹן.

“שׂרפה, מפּוֹלת, חוּרבּן” – וּמיד רץ הנחבל לביתו למַעֵךְ את החבּורה בסכין…

כנגד זה יש לה לאותה דירה גג נאה, אם כי אף הוא משונה קצת. באמת, אין זה גג, אלא תלולית עפר משופעת לכאן וּלכאן. בימות החמה צצים ועולים משם מיני ירקות וּדשאים ונעצוצים, וכל הדירה נראית על-ידי כך כבריה מגודלת שער, שעומדת תחת כפת הרקיע וראשה פרוע. ארובת-העשן כמעט שמתעלמת כולה והעשן בוקע ועולה מתוך הדשאים.

במה שנעשה בתוך החצר מבפנים לא שלטה עין. הפשפש הרי סגור כל הימים וליהודים, אפילו מן השכנים הקרובים, אין בחצר דריסת הרגל.

ועוד – שקוריפין. ישמרכם אלהים מלעמוד במחיצתו של כלב מר ונמהר זה. סכנת נפשות. אין זה כלב. אלא כלב שבכלבים, ברדלס, דורס בני אדם. נביחתו נביחה רתחנית ולבו רע עליו תמיד. כשהוא מריח פסיעות בן-אדם במבוי הקרוב – מיד “רְ-רְ-רְר – הָב, הָב!” – כך הוא נובח בפירוש: “הָב!” בקמץ ולא בפתח, וכלב שנביחתו קמוצה – הזאב טוב ממנו.

וכמה פִּקֵּחַ הוא שקוריפין! כשיש צורך בדבר – הוא מסתתר במלונתו, שוכב מקופל, מערים ושותק – ופתאֹם: חֲטָף! כאִלּוּ צץ מן הקרקע! וּלעולם אינו מתכוֵן אלא כלפי הגרגרת. מעשה וירד גנב לחצר, מצאוהו בבֹּקר מוטל לפני שקוריפין בשלולית של דם וגרגרתו שמוטה. וכל אותו הלילה שקוריפין לא נבח!

וּמפּני שכל יהודי השכונה בעלי גרגרת הם, לא נמצא בהם אפילו אחד, שיבקש להסתכן וּלהכניס ראשו וצוארו באוירו של החצר לשם סקירה בלבד ואולם הנערים הקטנים, בהליכתם לבית-המדרש דרך המבוי או בבואם לשָׁם להתגרוֹת בשקוריפין דרך נקב שבגדר (לבם עליו: הוא שומר את הגן באמונה) – הם היו מציצים בֵּין פַּצִּים לַחֲבֵרוֹ לתוך החצר והיו רואים מה שבתוכה. החצר רבועה וּמרוּוַחת, ולעולם קרקעה מרוּבּץ ומכוּבּד. נקי הוא כטבלא של שֻלחן, אין עליו אפילו קיסם. לפני הבית שטוחה כרמלית קטנה של עשבים ירוקים ועומדת שורה זקפה של אילנות ענֵפים. בין האילנות, מסדן לחברו, מתוח חבל דק וּפעמים לבנים תלויים עליו. בראשי השׂוֹכוֹת התחתונות תלויים שנים שלשה כדים. שורה אחת שחורה של פכים כפויים על פיהם סְדוּרה על-גבי התיתורא הירוקה של הבית. בצלע החצר שכנגד –דיר גדול, שחֶציוֹ ארְוָה לסוס, ל“גוצי”, וחציוֹ מַאֲבוּס לחזירים, רפת קטנה לפרה, מַטְמוּרָה לעצים, וסמוך להם מבחוץ – הדיופני, תל של אשפה וזבל, מלונת שקוריפין וּשקוריפין עצמו הקשור בשלשלתו. מירכתי החצר ואילך מתחיל הגן, אותו הגן שהוא נראה תמיד בכפותיו הירוקות והרעננות גם בעד החלונות הפתוחים של בית-המדרש וריח תפוחיו ורחש ענפיו מתערב בהמולת שחרית של שבת; אותו הגן, שמארינקא לנה בו לבדה בלילות הקיץ וּשקוריפין שומר עליה…

וכאן תוחב אחד מבעלי-דבריו של שקוריפין מקל בנקב, כנגד עיניו של הכלב ממש – והתִגרה מתחלת. הם, הגבורים שמאחורי הגדר, קוראים מזה: “גיר, גיר, גיר…”, כלומר: " גירא בעיניך, שקוריפין, אדרבה, צא נא והִלחם בנו…" והוא, הכלב הקשור בשלשלת, הומה וחומר בחצר מתוך מעיו: רְ-רְ-רְ-רְ – מפרזל בשלשלת וכל עצמותיו נמשכות לקרב.

ומי יודע עד היכן היו הדברים מגיעים, אִלּוּלי שהיתה שקוריפינשטשיכא יוצאת ומַברחת את הגִבּוֹרים. לא שהם מתיראים מפני שקוריפינשטשיכא. כֹּח אשה, אפילו אם היא ערלית – מה הוא! מפני מה הם מתיראים? מפני קולה.

לאמִתּוֹ של דבר, כמעט שאין לה קול כלל. אבֹד אבד לה אבדה עולמית מתוך רוב קטטה בשכניה. לא נשאר לה אלא כעין בבואה מטושטשת של קול בצֵרוּף רסיסים של צויחות דקות, מרוסקות מתוכן. מין תסיסה אריכתא זסשר"צית, ששופעת מתוך הגרון ונִתֶּזת על פניך כחול קלוי באש. מה שהיא מדברת וצווחת לא שמע אדם, אבל מורגש היה, שהערלית צווחת מלבה, בשארית כֹּחָה. דומה, כּאִלּוּ גלגל חוזר בגרונה וּמשחיזין עליו סכין: תסיסה, צוִיחה, ניצוצות פוקעין, האף מריח גפרית והשִנַּים קהות קצת, כמי שאוכלים תפוחים חמוצים בפניו.

ותימה! דַוקא תסיסה זו כֹּחָהּ להבריח אפילו את אשמדי. לחישת שׂרף, יללת חתולים בלילי אייר, קול רעם בגלגל – ולא תסיסת גרונה של שקוריפינשטשיכא. השכנים נשבעים, שאינם יכולים לישון בלילות. תסיסת קולה של הערלית מנסרת וּבוקעת דרך דפנות הבית והחצר וּמגעת עד לחדר משכבם וכל הלילה – תְּסְ-תְּסְ-תְּסְ! למה היא תוססת כל הלילה? כמדומה, שהיא מכה את ה“ממזרת” וגוזרת עליה שתיקה. נחום-יוסי שמע בעצם אָזנוֹ את החבטות ואת צַעֲקוֹת הנערה. כלבתא! לא די שהיא מַעבדת את ה“שריצה” בפרך, עוד היא מכה אותה מכות מָות. צער בעלי-חיים…

וה“ממזרת”, זו מארינקא, עובדת בחצר וּבגן והולכת וּגבוהה מיום ליום, נחבטת מדי לילה – וּלחייה מאדימות כפרחי פרג. מחֲלַפְתָהּ עבתה ושמנה ושָדיה כתפוחי סתיו. זאטוטי הקצפים התחילו באים עם כלביהם מן השדה לריחה. אורבים הם לה בליל אביב וקיץ מאחורי הגן מן הצד השני, ממקום שהוא כָּלֶה שם אל השדה. אבל מארינקא כלא יודעת. ישֵׁנה היא בלילות אלו יחידה בצריף קטן של קש הזקוף באמצע הגן- וּשקוריפין רבוץ על פתחו. שומר הוא אותו כלב את הגן ואת מארינקא שמירה מעולה…

בשכונה היהודית מצד הרחוב לא היתה מארינקא מראה את פניה אלא לפרקים. פותחת היא את הפשפש ושוהה רגע מבחוץ כשידיה מקופלות על לבה – וּמיד חוזרת ונסגרת מבפנים. עינם ופיהם של העגלונים, המצויים עם קרונותיהם וסוסיהם הצרועים כנגד ירך ביתה, פוגעים בה תיכף ליציאה וּמבריחים אותה מיד.

ואולם אחד מן הנערים, מאלו ההולכים לבית-המדרש וּמצויים דרך אגב אצל הנקבים והסדקים שבגדר המבוי – יש שהוא מציץ בין פרצים לחברו ומתכוֵן לשקוריפין ועינו פוגעת שלא במתכוֵן במארינקא. עומדת היא ריבה זו, אדמונית ובעלת-איברים באמצע החצר, כפופה, למשל, על-גבי הכביסה, לִבּהּ מגולה טפח ועוד, וידיה החשׂוּפוֹת טבולות עד חֶצְיָן בִקְצָפָה לבנה של מי בורית צפה בערֵבה… אז תדבק פתאֹם עינו אל הסדק, תדבק ולא תמוש עוד. בעוד רגע והנה נער שני וּשלישי וּרביעי – וכל הסדקים יִמָּלאו עינַיִם. דומים הם באותה שעה כזבובים שחברוּ על חלת דבש. משוקעים עד הברכַּיִם בנעצוצים, עומדים הם שם מוּטים מאחורי הגדר, מצחותיהם קבועות בנסר סדוק ועיניהם במארינקא. אין אומר ואין דברים – רק שתיקה ועיון. כל אחד זוכה בה בעיניו לעצמו, זוכה בכוּלהּ, בלי שיור כל-שהוא.

וּפעמים שהיתה מארינקא מתגלה במלוא קומתה ובכרעיה היחפות לעיני השמש מעל ראש הגג. עולה היתה לשָׁם לשטוח פולין ושומשמין בחמה, כדי שיתנגבו. ואז היו פרחי העגלונים, העומדים למטה ברחבה אצל עגלותיהם ושוטיהם תחת בית-שחים, מגביהים פתאם, כאיש אחד, את עיניהם למעלה – וּשׂחוק של הנאה ותאוָה מרחיב את פרצופיהם וּמַבעה את שִניהם הלבנות, הסוסיות… הלץ שבהם זורק כלפי מעלה מין דבור, שמצית את לחיי מארינקא ואת אזניה כאש וּמכביש ראשה למטה, כלפי הדשאים והירקות שעל הגג. העגלונים “פוקעים” מצחוק: חָא-חָא-חָא, חַא-חַא-חַא!… וּמארינקא כובשת ראשה עוד יותר, קפיצת חתול – והיא נעלמת בחצר.

ב

לכל דבר בעולם יש בן-זוג, ואף לדירת שקוריפינשטשיכא. ובן-זוגה שלה – הוא הבית בעל-הגג הכפול, השני לה בשורה, העומד אצלה כתף בצד כתף וּמחיצת קרשים גבוהה מפסקת ביניהם.

לומר שיש שלום בין הזוג – אי-אפשר. משעה ראשונה שיצאה הדירה השניה מרשות הקַצַף סֵירָפים לרשות היהודי חנינא-ליפא – הוא בא לכאן עם אשתו העבה ציפּא-לאה ועם בנו הקטן והיחיד נֹחַ לפני כמה שנים מאחד הכפרים – מִיָּד נפלה ביניהם המחלוקת. נחלקו על טפח אדמה, על תרנגולת שאבדה, על היזֵק ראיה, על פרצה בגדר – הכל כמנהג השכנים. אך עיקר טענתה של שקוריפינשטשיכא הוא העִפּוּש! מיום שנשתקעו אלו היהודים בצִדה – טוענת היא וּמשחזת סכין בגרונה – אין היא יכולה לעמוד מפני העפוש. האוָזים, אומרת היא, שבגגות היהודים – ציפא-לאה מַלעטת אוזים – מעפשים עליה את אויר העולם. כלבתא שכמותא! ערלית טמאה, שתריסר חזירים במאבוסה – היא אינה יכולה לעמוד מפני ריח רע! הגיעו הדברים לידי סטירות-לחי, וחנינא-ליפא, המתחיל בדבר, עמד, לא עליכם, לדין, ושִׁלֵּם קנס. חרק שִׁנָּיו ושִלם.

ומאז התחילה בין שני הצדדים מלחמת שכנים שתוקית, שנשתתפו בה אפילו עצים ואבנים דוממים המוטלים בתוך שתי החצרות. זה היה דלף טורד, ממושך וּמְיַגע של מעשי איבה קטנים,סמויים מן העין, שאין צועקים עליהם – והם יורדים חדרי בטן כטפין של זפת בוערה. דומה, שאפילו כָּתלי שתי הדירות הוגים, בעד המחיצה הגבוהה שביניהם, שנאת מָות אלה לאלה. כל אחד חורש בסתר על חברו וכל אחד מצפה דומם לחוּרבּן קרוב וּלמפלה גמורה של חבֵרוֹ.

בינתים וגגה הרקוב של דירת חנינא-ליפא נקרע קרעים שאינם מוטלאים. עמוד שדרתו נתעקם ונשבר וּבשִפּועֵי צלעותיו נפרצו חורים מפולשים. ואימתי? בעצם ימות הגשמים, ובעונת האַוָּזים, כשתחת כּפּת הגג יושבים אצלו וּמקרקרים בלוליהם כתשעים וחמִשָּׁה אוָזים! נזדרז חנינא-ליפא ועשה בחכמה, ומלמעלה לגג הישן של תבן – תלה כעין סוכך, גג חדש של רעפים. הגג הקודם נשאר אחר כך בהוָיָתו זמן מרובה, אלא שהיה מתנַוְנֶה והולך מאליו: ציפה-לאה היתה מפקעת ממנו פקיעין פקיעין של תבן לחריכת אוָזים ולשפשוף כלי חרס. והגג החדש תלוי ועומד בנס על גבי-ארבעה כלונסאות, כעין בריה בפני עצמה, עד היום הזה.

וכך עומדים להם בתוך שורת הבתים דירת שקוריפינשטשיכא וּבן-זוגה – הבית של חנינא-ליפא. כתף מול כתף הם עומדים, זו בראשה הפרוע וּשׂערה המגודל וזה בכובעו החדש וּבירמולקא הישנה; שניהם שוקעים באדמה משנה לשנה – כמו שמעיד בעליל הרֶוח שבין “הכובע ולירמולקא” ההולך וגדול – וּשניהם טינא מרובה כבושה בחדרי חדריהם וּבלבּוֹת בעליהם, טינא שהיתה מפעפעת בלחישה כארס של נחש-שרף ובאה מזו על זה וּמזה על זו.

וּכשתקפה האיבה בלב הבעלים עד להשחית, עד כדי טרוף הדעת, עד לשלח איש את בית חברו עם כל מה שבתוכו באש – היו שני בעלי-הדירות נטרדים פתאֹם מבתיהם ויוצאים כל אחד לַחצרו ומתחילים, באין ברירה וּבאין עילה להִתָּלות בה, לכלות את חמתם בעצים וּבאבנים או גם בבעלי-חיים אִלְּמים, שבאו לידם. שניהם נעשים פתאֹם זריזים לבטלה, מתחבטים בחצר מזוית לזוית, מבקשים וּמוצאים לעצמם מיני עבודה של מה-בכך, עבודה שאינה צריכה לגופה – וטורחים בה לשמה, מתוך קוצר רוח ואיבה עצורה, מרוסקת בין השִנים. שקוריפינשטשיכא בודקת פתאֹם את שורת הפכים שעל-גבי התיתורא ּמוצאת שלא הודחוּ ושלא נתמרקו עדין כהוגן – והיא דנה אותם ברותחין וּבהגעלה פעם שניה. משפשפת היא את הכלים וּמקרצפת בכל כֹּחָהּ וַחמתהּ, וּבִמהירות, במהירות, כשמרפק ידה העסקנית מפזז בשעת מעשה באויר… וּפתאֹם היא מתחילה להוציא מתוך איזו מטמורה מיני שׂקים בלים, שומטת מבפנים וזורקת לחוץ, עד שגל גדול של סמרטוטים נערם לפני פתחה. וּבעוד רגע והִנֵּה היא מַחֲזַרְתָּם אחד אחד למחבואם הראשון – וגל הסמרטוטים כלא היה. פגעה בינתים במארינקא – והיא חותמת צביטה חריפה בבשרה. נזדמנה לה החֲזירה – והרי בעיטה בצלעה. הכלב שקוריפין רואה וּמקבל עליו מרות מאליו: מתקפל הוא חרש במלונתו או מצמצם עצמו על תל האשפה מאחורי המלונה – והס! אין שקוריפין בעולם… יודע הוא, כלב זה, נפש בעליו בשעת זעם.

וחנינא-ליפא מצִדו אף הוא נעשה פתאֹם עסקן ורודף סדר, מתלבש בזריזות ומתחיל טורח. איזו רוח רעה מטלטַלתּוֹ בחצר אילך ואילך והוא עמֵל וגונח וּמזיע – ואין נחת. עולם הפוך בחצרו! הכל מונח שלא כשורה והכל מוטל שלא כהלכה: “חבית זו, יִמח שמה” – זועם הוא וּמגלגל בדחיפת רגל איזו חבית רצוצה וּמפולשת – “מקומה, לכל הרוחות, שם, אצל האֻרְוָה ולא כאן…” וּפתאֹם – פּק! – פקעה החבית ונתפקעו חוליותיה – ורגלו הימנית, המוגבהת לדחיפה, נשארת בּטֵלה באויר, מתמלא חנינא-ליפא עֶברה וּמתחיל זורק בחמתו את נִסרי החבית בזה אחר זה כלפי הגדר של שקוריפינשטישיכא: טרח, טרח, טרח! – זורק וזועם: שׂרפה, מגפה, חולירא!… בעוד רגע והנה הוא גורר בכפיפת כל הגוף וּבשברון חצי מָתְנַיִם איזו דלת מרוּפטת, מגלגל מתוך אנחה ואנקה איזו אבן גדולה, מטפל ומתיֵגע באיזו קורה כבדה, שמונחת כנבלה באמצע החצר – ואין להזיזה ממקומה. הזֵעה כבר שׁטָפַתְהוּ – והוא עדַיִן מתחכם לה, לאותה קורה, משתדל וּמתלבט מצדי צדדים להגביהה כל-שהוא, ויהא כחוט השערה. בנפשו הוא.

פעמים שהדבר נגמר בשלום. חנינא-ליפא, לאחר שהתפשט קפוטתו וחגר את מָתניו – רקק לתוך כפות ידיו אחת וּשתים, הסיט את הקורה היסֵט כל-שהוא – ודעתו נחה. אבל פעמים שטרח לבטלה – ואז תתגלע בין השכנים הקטטה הגדולה, זו שתחִלָּתה קללות, צעקות וַחרפות בחצר משני צִדי הגדר, וסופה עפיפת אבנים וּגזירין וּכלי חרס משני ראשי הגגות. עזים וּמרי נפש כנמרים שַׁכּוּלים מתגלים פִּתאׂם שני השׂוֹנאים זה לעומת זה ברוּמהּ של השכונה: חנינא-ליפא במרום גגו הכפול שלו וּכנגדוֹ שקוריפינשטשיכא בין הבצלים והשוּמים ובתוֹך החמניות הגבוהות שבראש גגה שלה. באויר, מגג לגג, מתעופפים, לחרדת הצִפֳּרים שלמעלה ולתרועת העגלונים שלמטה, מרדות ומגרפות, קדרות וּפכּים, מערוֹכים ושחיפי עץ. חצַר שקוריפינשטשיכא מתמלאת יבבה ויללה של כלבים וצריחת תרנגולים. שקוריפין מפרזל בשלשלת מזה, ציפא-לאה מתיפחת מזה. פרחי העגלונים שברחוב מריעים “הוּרא” – והשכונה היהודית כולה תהיה לחרדת אלהים ימים רבים…

ג

מבני שתי החצרות לא התערבו בריב השכנים שתי בריות בלבד: האסופית של שקוריפינשטשיכא, מארינקא, וּבן-גילה נֹח, בנו היחיד של חנינא-ליפא. בשעת קטטה היו הללו עומדים מן הצד ושותקים.

עוד בילדותם, בימים ראשונים לשכנות, נעשו שנים הללו ידידים אהובים. היא הרי היתה בימים ההם בודדה ועזובה כל-כך! בתחִלָּה, כשדר עדַיִן הדוד סירפים בשכונה, לא רבתה הרעה: באה היתה לביתו בשליחות הדודה לשאול קדרה ונפה, ולפרקים אף היתה משחקת בחול עם בנו הקטן מַקַרקא. הדוד עצמו אף הוא היה מְקָרבהּ: בימי החג היה מביא לה כעך מן השוק, וּכשהרבתה הדודה להכותהּ – היה בא וּמצילהּ. אבל משעקר הדוד את דירתו והחצר הסמוכה נתרוקנה – חשך עליה כל עולמה. אין מעתה “דוד”, אין מקרקא ואין כל, אבל יש “דודה” זעומה וצַיְקנית וּמכּוֹת ורעב וישיבת כלא בחצר. הימים ימי אביב היו, זמן של עבודה זריזה וחיה במקשה וּבגן. “הדודה” היתה משכמת ויוצאת עם הנץ החמה למקשה, אל פועלותיה, וּמאחרת לשוב עם צאת הכוכבים. את החצר עזבה מתוך אזהרה צרודה,אבל חמורה, “שלא לצאת אנה ואנה”, על מארינקא הקטנה לבדה. מארינקא צִיְּתה ולא יצאה אנה ואנה. כל היום היתה יושבת כלואה בתוך ארבע המחיצות ושומרת את החצר הסגורה מצדי צדדים. לולא הכלב הקטן – שקוריפין – שנטפל אליה בימים אלו ונפשו נקשרה בנפשה – היתה מתה בשממון. חמדה גנוזה אחת נשאה עמה בחיקה – מחרוזת של כעכים קטנים ונוקשים, שהדוד, לפני יציאתו, הניחם לה במתנה. ימים רבים חסה עליהם מלאכלם וכל עת שנשארה לבדה היתה מוציאתם מחיקה וּמשתעשעת בהם. בכל יום היו בעיניה כחדשים וּמוצאת בהם סגולה אחרת: צהובים הם, עגולים כטבעות וּמקשקשים כאבני חצץ… אמת, קטנים הם, אבל כמה עבים, כמה עבים… כמעט שאין להם חלל כלל. שבע פעמים ביום היתה מונה אותם באצבע אחד אחד – וּראה זה פלא:: לעולם הם תשעה, לא פחות ולא יותר. אבל כשגבר עליה פעם אחת הרעב, לא עמדה בנסיון ואכלתם. מאז לא נשאר לה בעולמה אלא הכלב שקוריפין וזֵכר הדוד. בּיִחוּד זוכרת היא יפה יפה את דבריו האחרונים של הדוד. הוא נכנס במגפיו הגבוהים, כשהשוט בידו, אל “הדודה” להפרד ממנה, ולפני יציאתו אמר לה בלשון זו: “ראי, זקנה”, – כר אמר מפורש, מִלה במִלה – “ראי, זקנה, אל נא תכי יותר מדי את התינוקת, עלובה היא, יראי את אלהים”. את הדברים המתוקים, הנחמדים, האהובים האלה, שמעה היא, מארינקא, בעצם אָזנה כשישבה על הסף וחתכה דלועים לחזירים. לבה גָוַע מהכרת טובה, וּכשיצא הדוד ועבר על הסף – מִהרה היא ועמדה על ארבע ונשקה לו במגף מאחוריו נשיקה חטופה וחשאית, מבלי שידע… אמת, הדודה לא קִימה את צוָאתו ולא חדלה מהכות, אבל מארינקא אף היא לא פסקה מלחזור בלבה על אותם הדברים יום יום: “ראי, זקנה…”

ופעם אחת תְּקָפָהּ יִצְרָהּ ועברה על אזהרת הדודה. לבהֹ משכהּ אל הבית העזוב של הדוד סירפים, עמדה ויצאה כמתגנבת מן החצר ונכנסה לשם.. בכניסתה תְּקָפָהּ עצב גדול כל-כך. הבית עמד ריק, שמם, וּכזר היה בעיניה. הדודה אומרת שנמכר לז’ידים. מי הם הז’ידים שיבואו לכאן? וּלהיכן יצא הדוד סירפים? דומם ישבה באחת הזויות לארץ והתחילה בוכה. הבכיה היתה מתוקה, מתוקה, נובעת ויוצאת מן הלב מאליה. היא היתה רוצה לשבת כך בזויות זו ובבכִיָּתה כל ימיה… פִּתאֹם נכנסו לבית שני מיני.בריוֹת משונות: אחד בן-אדם קצר ושמן, בעל שֵׂער ובעל קפוטא וּבידו שוט, ואחד בעל צִפָרְנַים אדומות וּקנה המִדה, אַמַּת-הבנין, בידו. מתוך הדמעות שנקוו ורתתו בעיניה נראו לה פרצופיהם משונים ומאוּימים כל-כך. מארינקא נבהלה, צמצמה עצמה בזוית ונשתתקה. הבריות שהו קצת בבית, בדקו בעיניהם את הכתלים, את התקרה, את החלונות – ויצאו. וּמיד חזרה מארינקא לבכיָּתהּ. אבל הבכיה שנטרפה באמצע, היתה עכשו תפֵלה, בלא טעם. לערב מצָאַתָּה הדודה מנמנמת שם באפלה – גְרָרַתָּה בשערותיה לבית..מאז לא יצאה עוד מן החצר ולחוץ אפילו פסיעה אחת. בודדה ועגומה היתה יושבת לה כל הימים על גבי האצטבא שבין שורת האילנות ולבית, וּלרגליה רבוץ מי שהיה אז אף הוא קטן וּבן-חורין וּבלא שלשלת על צוארו – הכלב שקוריפין, זו הנפש האחת הכרוכה אחריה ויודעת לבבה. רובץ הוא אותו קטן לפני מארינקא, שומר את פיה ועיניו בעיניה. ממרחקים מצד הגנים והמִקשאות עולים וּבאים פליטי קולות של שירות הפועלות, קולות צלולים, רעננים, אביביים, וּשניהם, מארינקא והכלב, זוקפים פּתאֹם את אזניהם. הכלב מתחיל רוטט, רוטט, ופתאֹם הוא מתנער וקופץ על רגליו, מכשכש בזנבו ונותן עיניו במארינקא, כמי שלוֹהֵט ואומר: “לכי ונלכה, מארינקא, ותיכף וּמיד!…” והיא מעלה אותו על ברכיה, לוחצתו אל חיקה: “אסור, שקוריפין, אסור, הדודה מכה…”

וּבאחד מן הימים הללו נתמלאה החצר השניה המולה. “הז’ידים באו”, אמרה הדודה. וּמן היום ההוא נעשו אזהרותיה של הדודה ביציאתה חמורות וּצביטותיה חריפות משהיו. על שמירתה המעולה הוסיפה שמירה מעולה ביותר: כל מה שניתן להטמנה ולנעילה, הטמינה ונעלה, תלתה מנעולים גם על המרתף, על עלִיַּת הגג, על דיר העצים. הביאה לחצר כלב חדש. “הביטי בשבע עינים”, היתה הדודה מַזְהַרְתָּהּ מעתה אזהרה כפולה שמונה, " שומעת את? היהודים והצוענים כולם גנבים. שומעת את? תקע היהודי חוטמו לכאן – את הכלבים שסי בו, את הכלבים. שומעת את? את הכלבים – היהודים יראים. שומעת את? הרי לך כאן פת וּבצל ואל תצאי אנה ואנה. שומעת את? אם יאבד מן החצר מה-שהוא את עורך אפשיט. שומעת את?…"

שומעת את, שומעת את?" אוי כמה שנוא על מארינקא דִבּוּר תוסס וחוכך זה. על לוח לבה מלמעלה, סמוך לכתף, יש – כך נדמה לה למארינקא – כמין חכך עגול מורגש, כגודל מטבע, שאותו הדִבּוּר בשפשופו התמידי שחָקוֹ שם, וּלעולם הדבור פוגע וּמשפשף דוקא במקום ההוא, מקום המיוחד לו לבדו: “שומעת את, שומעת את!”

ומארינקא מַרכּנת ראש ושומעת. וּברגע שהפשפש האחורני, זה שבירכתי הגן, צווח שתים ונוקש אחת מאחורי הדודה היוצאת – מיָד, והנה היא אצל המחיצה שבין שתי החצרות. מיום שבאו הז’ידים לשם עשויה היא לעמוד כך יום יום הפוכת עורף אחורי הגדר, ראשה הקטן בין שתי כפות ידיה ועיניה מצומצמות בסדק. יפה לה עמידה זו מישיבת שממון על-גבי האצטבא. רואה היא פנים חדשות ושומעת דבר משונה: “גַע-גע-גע”, “גיר-גיר” – ואינה מבינה כלום. על פני הקרקע מונחים, סְדוּרים וּמפוּזרים, סְאָרים וצִבּוּרים של קורות, קרשים, נסרים, כלונסאות, שחיפים וּשאר פשוטי כלי עץ, מהם ישנים וּשחורים וּמהם חדשים ולחים, מבהיקים עדַיִן בלבנוניתם וּמצהירים בטִפִּין של שרף חי וַחֲריף-ריח. קרונות נכנסים ויוצאים. עגלונים ועוד בני אדם. בין הסארים סובב הולך אדם קצר ושמן, בעל שׂער וּבעל קפוטא, והוא מתעסק וגונח וּמזיע. היכן ראתה אדם זה? כמדומה שכבר נגלה אליה פעם אחת. כן, כן – הוא הוא! זוהי אותה הבריה עצמה שהבעיתה אותה באותו בין-השמשות כשישבה בזוית וּבכתה. “והוא הז’יד” – מחליטה מארינקא בפחד ומציצה עוד. בין רגלי הז’יד מתלבט איזה נער שחרחר וּמקוּוַץ שׂער, שמטפס ועולה מסואר לסואר, מקפץ על קורות וּמדלג על כלונסאות, עומד על דוכנו וּמעורר שוט באויר, מצליף וקורא: “הי, הי!” הזקן בעל השער והקפוטא גוער בו, שומטו מעל הסואר, דוחפו דחיפת בּרך מאחוריו וּמשלחוֹ – והקטן פורש ורץ בבכיה לבית. וּמיד נפלה בת-קול צַוחנית בחצר, קול אשה קוראת מעבר הבית: “נינא-ליפא! נינא-ליפא!…” ועוד כמה מִלות צוָחה, שאינן ברורות לה למארינקא… שקוריפין הקטן, שהיה עִמה באותו מעמד, התחיל פתאֹם מכרכר כנגד הגדר – אץ-אץ – והב-הב! מארינקא פקעה בחרדה מעם הגדר וּברחה עם שקוריפין למקומה הקבוע – אל האצטבא.

“נער יפה וזריז”, הרהרה מארינקא, “הגם הוא מן הז’ידים?”

עברו אחר כך למארינקא ימים אחדים של סיוע ושמוש בעבודת הבית והחצר עם שקוריפינשטיכא. בגן שבירכתי החצר נזמרו האילנות, והקטנה היתה רדופה וּמטולטלת כל היום ממקום למקום, יורדת למרתף ועולה לעלית הגג, הולכת ורצה בשליחות, מְהַלְקֶטֶת לתרנגולים וּבוללת לחזירים – ועל הכל סופגת צביטות. מחצר הז’יד עלה כל היום קול פריקה וטעינה: זרוק פּרוק, פרוק זרוק! – ושקוריפינשטשיכא היתה רותחת וצובטת, צובטת ורותחת…

ולאחר ימים, כשנשארה מארינקא שוב לבדה וחזרה אל הסדק – לא ראתה כלום. צבּור גבוה של קורות, תלול סמוך לגדר, היה חוצץ בפניה. הדבור שהגיע מעבר לקורות היה עמום וסתום וגם נלעג ביותר: לַא-לַא, לא-לא.הִטתה אֹזן, אולי תבחין בין הקולות את קול הנער – ולא יָכוֹלה.

ביום השני בבֹּקר, תיכף ליציאת הדודה מן החצר, עמדה מארינקא, בדקה את המחיצה לכל אָרְכָּהּ, וּבינות לבתים מצאה בה נקב של סיקוס שנשר, נקב מפולש וּסגלגל, כדמות גלגל עינו של השור. הנקב היה למטה, סמוך לקרקע, מכֻוָּן כנגד התיתורא של כותל השכן – כרעה והציצה בו. אפלולית וּדממה. בין המצָרים, תחת שִׁפּוּלי הגג של השכן, נמשכת רצועה קטנה וּשחורה של עפר תחוח וּמפורר. הרצועה עשויה כולה ערוגות ערוגות קטנות, ובאמצע נעוץ מעדר. אין איש. “מי הוא שזורע כאן?” תמהה מארינקא. פסיעות! שקוריפין התנער וזִמֵן עצמו לנבוח. “תְס!” הקדימה מארינקא להשתיקו והִטתה אֹזן. לא פסיעות, אלא שעטת רגלים, מעֵין דהרות סיָח. השְעָטָה באה מן הצד, באה וקרבה, וּלכאן, וּלכאן…

וּבעוד רגע ואל הסמטא הקטנה שבין המחיצה לכותל השכן בא מקפץ ודוהר הנער השחרחור והמקוּוָץ. “הוא הוא!” – הכירַתּוּ מארינקא מיד וכבשה נשימתה. הנער זרח כולו מאושר וגיל, וּכשהוא מרים חָפְנַים ממולאות למעלה הוא מרקד וקורא: “יש ויש! הכל יש”! מבין האצבעות מבצבצים ונשפכים ארצה זרעוני פול ועדשים ושמשוניות. “משוגע” מהרהרת מארינקא וּשׂחוק כבוש מבעבע בגרונה. סותמת היא ביד אחת את פיה וּבשניה חוסמת את פי שקוריפין. מרגשת היא ברטט גופו, שאף הוא אינו יכול להתאפק והוא קרוב לנביחה.

“מה יש?” – נזרק פִתאֹם מפיה דרך הנקב ותוך כדי דבּוּר נתחרטה.

הנער נזדעזע רגע והביט מתוך מבוכה קלה כה וכה. את הזרעונים מהר להצניע בתוך כיסי בגדיו. אחר כך, כשמצאה עינו את הנקב, כרע בחשאי, מתוך עינים מפוחדות קצת, על ברכיו והציץ בנקב אף הוא. מתוך הנקב שחקה כנגדו עין בהירה ופִקחית, עין טובה.

רגע של דממה וּמבוכה.

“מי את?” – שאל לבסוף את העין.

“אני…. מארינקא…”

“ואני נֹחַ!…”

דממה ממושכה. מארינקא הרחיקה קצת פניה מן הנקב. נֹח התבונן בה רגע ואמר כמתרעם: “למה את מציצה לכאן?”

“לא כלום. רצוני לראות מה אתה עושה כאן…”

“אני?… זורע אני…”

“חי-חי-חי”, שחקה מארינקא ושִקעה ראשה בכתפיה

“מה את שוחקת, פלונית?” – נעלב נח והקפיד.

וברגע זה נבח הכלב. נח נתפיֵס מיד ונכנס עִמה בדברים. הוא שאלהּ על הכלב והיא ענתה, ומעִנְיָן לענין התחיל לפתותה, שתעבור עם הכלב אליו, אל הסמטא.

“אני, רואה את”, השתדל נח להסית, “גִנה אני זורע, בואי ונזרע ביחד. יש לי כל, חי ראשי. הרי פולים, הרי קטניות והרי חמניות”. והוא הוציא מן הכיסים בזה אחר זה את זרעוניו. “לא תגידי לאיש?”, שאל פתאם בלחישה, “משֶּל אמי לְקַחְתִּים. בסתר. אמא לא תדע כלום, וּכשיגדלו אשיב לה עשרת מונים, חי ראשי… נו, מארינקא, רוצה את?”ֹ

מארינקא נדנדה בראשה: לאו!

“מדוע?” – נצטער נח.

“כך. אין השמש בסמטא”.

“וּמה בכך?” – תָּמַהּ נֹח ונבעת.

“הצמחים יגדלו שוטים ואתה טורח לחנם”.

“אי שקרנית”, הקפיד נח שוב וכמעט בכה, “יגדלו, יגדלו, וגם יביאו פירות. השמש מגיעה לכאן לפנות ערב. בעיני ראיתי. אני, הרי יודע אני…”

מארינקא לא השיבה כלום. היא הושיבה את הכלב בחיקה, העבירה כפה על ראשו ונפחה לו מאחורי האוזן. נֹח בִּקש לומר לה עוד דבר-מה, אבל ברגע זה נפלה בחצר בת-קול צוחנית, קול אשה קוראת מעבר הבית: “נח! נח!”

נח קפץ ונעלם מן הסמטא.

ד

ומן הבֹּקר ההוא ואילך נעשו שני הילדים ידידים. בשעות שאין שקוריפינשטשיכא בחצר, היו נפגשים בחשאי אצל הנקב ומסיחים זה לזו דרך בו כל תעלומות לבבם. נֹח היה מדבר הרבה הרבה, והכל ברגש רותח ובהתפעלות וּבשבועי שבועות, כשלחייו מתלהטות ועיניו דולקות. הבל חם היה נודף מפיו וטופח דרך הנקב על עפעף עינה היחידה של מארינקא. מדבר היה על הכפר שיצא ממנו, על החברים שהניח בכפר ועל הכלבים הקטנים והיפים שהיו לו שם. או, אוי – הוא עצם עיניו מתוך כוָנה וּמתיקות – קטנים כל-כך, יפים כל-כך!… ועוד היה מדבר על איזה יער: יער גדול, גדול, גדול – ככל העולם כולו, חי ראשו. העצים גבוהים כל-כך – אימה ופחד! הוא בעצמו עבר באותו יער, חי ראשו. כשיצא עם אבותיו מן הכפר עבר בו בעגלה. הם נסעו ונסעו ונסעו והיער עדַיִן לא כלה. מתי יצאו מן היער אינו יודע. הוא נתנמנם בעגלה על-גבי הכסתות. וכשניעור ולא ראה עוד את היער, בכה, חי ראשו. הוא בכה כל-כך! ואף“מינצא” פרתם בכתה. היא היתה הולכת מאחורי העגלה קשורה בחבל – ומשעה לשעה החזירה ראשה לאחוריה וגעתה בבכיה. מתגעגעת היתה על העגל שנשאר בכפר. אוי, כמה יפה היה העגל! אדמוני וּטלאי לבן במצחו. כל היום היה מקפץ; וכך היה מקפץ: אץ, דץ, קפץ! פיטרא קנה אותו בשמונה זהובים, חי ראשו. את הסיָח קנה קוּזמא. אף הסיָח היה מקפץ, אלא שהיה שחרחור ובעטני. בכפר היו להם הרבה פרות והרבה סוסים, עתה אין להם אלא פרה אחת, הי מינצא, וסוס אחד, שְמַרְגָז שמו. הנה הוא עומד באֻרְוָה. אֶה, לה, למארינקא, אין שמרגז!…

וּמארינקא אף היא היתה מספרת לנֹח על העבודה בחצר ובגן, על פירות הגן ועל לינותיה שם בלילות אפלים. לבדה היא לנה שם בתוך הצריף, והיא יראה וחרדה כל-כך. כל הלילה מתהלך במשעולי הגן וּבולש בין האילנות אחד“נעלם”. מהלך הוא בחשאי אילך ואילך, אילך ואילך, אפילו שקוריפין מתירא: הוא שוכב אז ורועד בצִדה על אלומת התבן, עוצם עיניו ועושה את עצמו כלא שומע… את הדבר הזה היתה מארינקא אומרת בלחש, כמגלה סוד, וּלחישתה היתה מלאה חרדה נַעֲלָמָה, שנאצלה ממנה וּבאה גם על נח וצִננה רגע את דמו הרותח… בשיחה אחת שאלהּ נֹח: היכן אִמה?

“איני יודעת”, אמרה מארינקא בלחש.

“ואביך?”

מארינקא החרישה.

מת? יתומה את?"

’אין לי אב" אמרה מארינקא והורידה ראשה.

נֹח נתמלא עליה רחמים. וּבימים שלאחר כך היה מביא לה חלק מכל המעדנים שנתנה לו אמו. בימי בכורי הפירות בגן היו עושים חליפין: הוא זורק לה דרך הגדר פת לבנה של שבת והיא זורקת לו תפוח נאה או אגס מהודר. פעמים שהוא מפרר לה מן הקורקבן שנתנה לו האם וּמושיט לה דרך הנקב. כמה פעמים נתאַוָּה לרדת לתוך חצרה – ולא יכול. החצר היתה סגורה וּמסוגרת מארבע רוחותיה. וּפעם אחת, כשהגיע נח לפרשת סוסים, הודיעַתּוּ מארינקא בדממה, כדרכה, שאף באֻרוַת הדודה עומד סוס וננס הוא, גוצי שמו. הדודה מוליכה בו פירות לעיר. נֹח התרגש:

“באמת? ננס? בי, מאריניטשקא, הראיני את גוצי, הכניסיני לאֻרוה…”

“לא, לא, לא” –נבהלה מארינקא –“אסור!”

“הן, הן, הן” – התעקש נֹח – “מותר!”

ותוך כדי דבור הוא מטפס ועולה במחיצה. מארינקא נתחלחלה, קפצה ממקומה ופרשׂה כפיה: “רד, נוֹי, רד! הדודה תהרגני. אוי, אוי, רד!”

ונח ירד. “למה היא יראה כל-כך את הדודה?” היה מהרהר אחר כך נח מתוך רחמים למארינקא ושׂנאה “למכשפה” הזקנה, “ואיזה הדרך באה מארינקא לכאן?” ביותר גברו עליה רחמיו בימי שבתות ומועדים, כשהוא היה יוצא לחצר שָׂמֵחַ וטוב לב, מהוּדר ושׂבע, וּמצא את מארינקא יושבת או עומדת מעבר הלז על עבודתה ופניה וּמלבּוּשיה וכל ברִיָּתה כתמול שלשום – כולם חול. באותה שעה נראתה לו עלובה ואומללה כל-כך! “למה אין היא יהודית?” – היה מצטער נֹחַ. וּכשכִּוֵּן רגע שאין הדודה רואה, היה ממהר וזורק לה מעבר לגדר ממעדני השבת: פרוסת רקיק, דובשנית וכדומה, ממה שהצניע בכיסו לכַתְּחִלָּה לה ולשמה.

פעם אחת, כשנכנס נח לאחורי הבית, הגיע אליו מעבר הלז קול צוָחה מעוכה, מין שאגה רצוצה וּכבושה. הציץ בנקב לחצר – אין איש. השאגה יוצאת מתוך הדירה, ושל מארינקא היא. “הדודה מכה” – הרהר נח והטה אָזנוֹ. הצוָחה היתה עמומה וּמרוסקה, אבל יוצאת מתוך הנשמה ונוקבת את המֹח. כזה שכּוֹוים את בשרו בשַׁפּוּד ופיו סתום. נדמָה לו לנֹח, שהיא צווחת מתוך תוכה, שואגת מתוך צִפָּרני רגליה ושַׂעֲרוֹת ראשה. לא יכול נֹחַ לעמוד מפני אותה צעקה – עִוָּה את פניו מכאב רב והתחיל טופח באגרופו הקטן על הגדר, טופח וּבוֹכה, טופח וחורק את שִנָּיו: “אוי, אוי, הרפי, הרפי, הרפי!” בצד השני לא עשתה הדפיקה שום רושם, כנראה, מפני שהשאגה לא פסקה, אבל מצד זה הרגישה ציפא-לאה בדבר וּמִהרה לבוא, בקושי הִתִּיקַתּוּ מן הגדר. פניו היו חִורים וכל גופו רעד מכעס. “אוי אוי!” קרא ורקע ברגליו. " היא תהרגנה, היא תהרגנה“. ציפא-לאה משָׁכתהוּ לבית וּ”בטלה חלומות":

“תוּף, תּוּף!” רקקה לארץ וקִנחה בסינרה את חוטם נח. “הילד יוצא מדעתו מבטלה. צאינה וּראינה, בנות ישראל, כשהמכשפה מכה את ה’שריצה' – הוא מקיש בגדר וּבוכה. הראיתן מימיכן?… אוי ואבוי לאמא, כולו כחול כטחול…”ּ

וּכשעלה באותו לילה על משכבו לא יכול לישון. הוא במִטָּה ולבו מאחורי הגדר. אותה השאגה האיומה חזרה ונעורה באזניו ובקעה את מֹחוֹ. היא אינה מגיעה עוד מבחוץ, מאיזה מקום אחר, אלא מתוכו עצמו. כל עצמותיו תשאגנה. נֹח התרומם ממשכבו והדביק אזנו אל הכותל, זה שפונה לצד הגדר והוא ישן סמוך לו. הכותל שואג, שואג, שואג בקול.

“מה עושה לה המכשפה” – קדחה מחשבה במֹחו – “מה היא עושה לה?”

וּבפגיעה ראשונה שאחרי זה, שאלהּ על כך. מארינקא לא השיבה כלום, אלא עמדה וחשׂפה את ידה עד למעלה מן הקיבורת: “ראה…”

היד היתה צבוטה ומרוטה כולה, ומראֶהָ כפומפיה. חברבורות אדומות וצלקות כחולות היו זרועות עליה כגבשושיות צפופות זו בצד זו והן מרובות על הלבן.

“מה זאת, מארינקא?”

“צביטות…”

סנטרו של נח רתת. בקש נח לאחוז בידה של מארינקא, להעביר עליה בכפו, להחליקה – אלא שהגדר היתה חוצצת.

“היד כואבת, מאריניטשקא, כואבת מאד?”

מארינקא נענעה בראשה: לאו. “בשעת צביטה תכאב. אוי, כמה תכאב, עתה לאו”.

“אבל למה היא מענה אותך?” צעק נח וטפח באגרוף על הגדר – “מאריניטשקא, למה היא מענה אותך, הא?…”

“אסופית אני, נוי, אב ואם אין לי”, השיבה מארינקא וּבכתה חרש…

אסופית? מהי אסופית? ולמה הבריות קורין לה ממזרת? וּמה זה אין לי אב ואם? מתו? אבל מארינקא אומרת, שאינה יודעת היכן הם?

עמד פעם אחת ושאל את אמו:

“אמא, מהי אסופית?”

ציפא-לאה היתה ברגע זה טרודה מאד עם שפחתה בטִגון לביבות ואת שאלת בנה שמעה ולא שמעה.

“הא, אסופית?” אמרה ציפא-לאה, כשהיא צופה בפי התנור נתונה כולה ללביבות הרוחשות שם בחמאה. “אסופית, אומר אתה? אסופית – זוהי, זוהי – אוי ואבוי לי, הלביבות נחרכות!”

וציפא-לאה הריצה מפי התנור את המשְׂרֵת עם הלביבות שבתוכה.

“אמא, אמא” – לא הניחה נח – “מהי אסופית? הא, אמא?”

“אינך יוצא מזה, מזיק? חנינא-ליפא!”

ולא ידע נח מהי אסופית. על הדבר הזה עמד אחר כך, לסוף ימים – אבל בעת ההיא כבר היה נח מזדמן עם מארינקא במחיצה אחת, בלא שום חציצה…

ה

מעבר לירכתי החצר של חנינא-ליפא וגַנהּ של שקוריפינשטישיכא, מאחורי השכונה היהודית והלאה, שם יש כעין עולם חשאין בפני עצמו – קרפף שמם וּרחב ידים. הקרפף נתון כולו בתוך מקשאות וּמדלעות וּמוקף מחיצות מכל צד. מגיעים אליו במשעול צר, בין שתי גדרות, ונכנסים לתוכו דרך פרצה שבגדרו שלו. כל ימות החרף הוא מופקר לשִכבוֹת שלגים צחים וַעמוּקים, שמגיעים עד למעלה מחצי כתליו, וּבִימות החמה הוא עזוב לפריה וּרביה חשאית של כל מיני דשאים וגידולי בר וּלמרעה עגל בודד או חזיר יחידי. קריאת תרנגול רחוקה או בת-קול של אדם מגיעה לכאן כאילו מעולם אחר, והכל נראה כחלום. פעמים סר לכאן ערל לחרוך חזירו ועגלון להפשיט נבלתו. הסמרטוטר היחידי של המקום, גוי זקן, שַתְקָן וּמטוֹרף קצת וחשוד על הכשפים, עשוי לעמוד שם שעות שלֵמוֹת יחידי במקלו ותרמילו וּלחטט דומם באשפה, חוֹטט וּמנענע בשׂפתיו המרופטות ונראה כמלחש. ביחד עם גלגלוֹת יבשות וּשלדים לבנות וקרני פרה. מוטלים שם באפלה, במעבה הדשאים וּבתוך בורות סכוכים וּסמויים מן העין, אף הרבה גולמות כבדים ודוממים של שָרשי אילנות עקורים, שרשים מעורים עדין בגידיהם. ויש שמבצבצים ונראים משם, כעין מצבות עתיקות, אף ראשיהם רחבים ועגולים של גזעים כרותים, זכר לאילנות שהיו ואינם… לפנים – כך אומרים – רָעַשׁ במקום הזה חורש מצל ורענן. עתה דממה גדולה שרויה בתוכו, דממת בית-הקברות. מכל הגדוּלה הקודמת לא נשתַירוּ בו אלא שני אילנות: אחד אלון זקן וּשׂבַע ימים, אזרח איתן וּמתערה, שעומד באמצע הקרפף וּמגביה קומתו על כל גגות הפרבר, ואחד עץ אגס, נמוך ויבש למחצה, שעומד על תִּלּוֹ הקטן מן הצד ומתנַונה בחמה. יש שם גם אוג אחד, אוג עבות ורב צמרת – אבל זקן זה עומד בָּדֵל מחוץ לקרפּף, סמוך לפרצה, וכשהוּא נשען בצַמַּרתּוֹ הענֵפה והעבותה אל הגדר מבחוץ, הריהו צופה וּמביט כל הימים מרחוק אל חברו האדיר והזקן ממנו שמבפנים – אל האַלּוֹן. הנער נֹחַ, לאחר שנעשה לבו גס בסביבות השכונה, היה בא לאותו קרפף ללקוט מאגסי הבר ולבקש קִנִּים, וכל עת שנכנס יחידי לשם היתה תוקַפתּוֹ מעֵין אימה מתוּקה של יִחוּד, כזה שהוא נכנס לחורבה. הוא לא היה מזדקר לשם בבת-ראש, אלא קמעא קמעא, כמתגנב. מתחִלָּה תקע ראשו לתוך הפרצה, מציץ לכאן ולכאן, ואחר כך מכניס רגל לשם, והכל בזהירות וּבחשאי – הס!… פרכוס כל-שהוא, קפיצת שפן מתוך אחד הבורות היה מרתיע את לבו מתוך איזה פחד כמוס וּמתוק כאחד. הוא לא ידע בעצמו יִראה זו מהי, אבל היא שלטה בו, תיכף להכנסת הראש, מאליה. יש באותו קרפף איזה כֹּחַ טמיר, מאַיֵּם וּמוֹשך כאחד. מעֵין נפש חיה נעלמה יש בו והיא מושכת ומשכת, מכל המחבואים, מכל השִׁיחין והבּורוֹת.

וּבאחד מימי התמוז נכנס נֹח לקרפף. היום בער כתנור, מקוצי הקרפף נִתּזוּ ניצוצות אש – עלה נֹח וישב באילן. זה לו ימים אחדים שאינו מוצא את מארינקא אצל הנקב: שומרת היא עתה את הפירות הבשלים בגן – ונפשו עגמה לה. צופה הוא מעל האילן – והִנה גנה הגדול של שקוריפנשטיכא נגלה לפניו. זוית אחת של הגן נוגעת במחיצת הקרפף וּשנים שלשה נסרים של המחיצה משותפים לשניהם. האילנות שבגן טעונים פירות: הלבינו שם תפוחים והצהיבו אגסים – אבל רחוקים הם, רחוקים. אפשר יראה מכאן את מארינקא ויקרא לה? – אבל היא לא נראית. ירד נֹחַ וּבא אצל הזוית. הנסרים של המחיצה גבוהים וּמחודדים בראשם – ולעלות אי-אפשר. “אִלּוּ נעשָׂה כאן פרץ בגדר”- נצנצה מחשבת גאולה בּמֹחוֹ – “היה יכול לראות את מארינקא בלא חציצה”. וּמִיָּד התחיל חותר בקרקע מתחת לנסר, מחטט בקיסם וּבצפרנים. לא עבר כרבע שעה וּמתחת המחיצה נעשתה מחתרת קטנה כדי הכנסת אגרוף. הכניס ידו לשם – אי! היד פגעה בסָרָבִים ונִכְוְתה. פתאֹם והנה כמין פה וחוטם של כלב בתוך המחתרת – שקוריפין! הכלב התחיל הומה ומריח, תוקע בדוחק גדול, מתוך נענועי כל הגוף, שני ראשי כפות וּמקצת הראש לתוך הגומא, שׂוֹרט וחופר בה בשעת מעשה בצפָּרניו, בחוטמו ובפיו, נוקב ונדחק לתוכה בכל כֹּחו. כמי שרוצה להרחיבה. הדבר לא עלה ברגלו והתחיל מילל בחשאי, כמי שאומר: “בואו ועזרני!” – ברגע זה נראתה בין האילנות מארינקא. הכלב הפקיע ראשו, רץ כנגדה וּמשָכהּ לצד הגומא.

“מארינקא!” – קרא נח בשמחה.

“נוי?!” – נבעתה מארינקא ועמדה מרחוק – “מה אתה עושה כאן?”

"מארינטשקא, בבקשה ממך…

“לך מזה. ותיכף וּמיד” – הפסיקַתּוּ מארינקא בלחש וּבחרדה – “הדודה בגן. לך ושוב מחר… בבֹּקר… שקוריפין!”

וּמארינקא שרקה לכלב ונעלמה עמו בין האילנות.

מלא צער חזר נֹח לביתו. כל הלילה בקש בלבו תחבולות, מה יעשה ויהרוס את החציצה שבינו וּבין מארינקא. בּבֹּקר השכים והוציא מתחת מִטּת אביו את הקרדום הקטן. החביאוֹ תחת כנף מעילו ונתחמק מן הבית. בחצר נתקל בחנינא-ליפא, שעמד אצל הבאר והשקה את הסוס מתוך דלי מוטה בידיו. זה הציץ עליו מתוך חשד וקִבֵּל את פניו ב“צפרא טבא” של “אבא”:

“להיכן הרגלַים, תכשיט?”

נֹח זרק כנגדו אף הוא מין הברה סתם, כלאחר יד, ופרח לו. אין פנאי – טס הוא אל הקרפף. כשבא לשם כבר נתמלא הקרפף אורה עזה, ואולם גִּדּוּלי הבר שבצֵל הגדר סמוך למחתרת עמדו עדַין רטובים ונוצצים בטַלְליהם. נח שקע בתוכם ונִגש תיכף ומיד אל המלאכה: האחיז את ראש הקרדום בשפת הנסר למטה, במקום חִבּוּרהּ על-ידי מסמר לקורה התחתונה. ונתלה בכל כֹּחוֹ על הקת. הנסר פקע קצת ממקום חִבּוּרוֹ ובינוֹ וּבין הקורה נחשׂפה מקצת שִׁנּוֹ השחורה של המסמר, שלופה מקצתה. הסדק שבין הנסר לחברו נתרחב כדי הכנסת אצבע. מבין האילנות רשרשו ויצאו ברגע זה מארינקא וכלבּהּ. נֹח גבר חֲיָלים: אחת, שתים, שלש – חֲרָק! המסמר התחתון נעקר כֻּלּוֹ, והנסר נשאר תלוי כעין וילון בעליון לבדו. נֹח סלק את ה“וילון” אל הצד. צִנַּת הגן הטילה דרך הפרץ גל עָרֵב על פניו הלוהטים. לפני הפרץ מבפנים עמדו מארינקא וכלבּהּ.

“צאי”, אמר לה נֹח כשהוא תומך בידו את הנסר המוטה אל הצד.

מארינקא, ועמה הכלב, נדחקו ויצאו. החמה טפחה על פני מארינקא בכל ציציותיה – ועיניה הֻכּוּ בסנוֵרים. לבבה תעה מאוֹרה עזה וּרוָחה רבה. כל עשׂב וּסבך שנתנה בה עיניה – זרח. האהילה בכפה על המצח וּבת-שׂחוֹק של הכרת טובה אִלמת עלתה וצפה על פניה.

“טוב, מאריניטשקא, טוב?” שואל נח כשהוא אוחז בכף ידה וּמציץ מאושר לתוך עיניה.

“טוב מאֹד, נוי, טוב מאד”, עונה היא שׂוחקת וזורחת כֻּלה.

“ואל הגן, מאריניטשקא, תכניסיני?”

“אכניסה, נוי, אכניסה”.

“ותפוחים תתני לי?”

“כמה שתרצה”.

“ואגסים וּשזיפים?”

“הכל אתן, הכל…”

ואולם נֹח לא שמע עוד. נח נהפך לגלגל החוזר. משוגע משמחה וּמשטף כֹּחַ הפיל את עצמו פתאם על גבי הדשא והתחיל להתהפך על ידיו ועל רגליו, כמין אופן בעל ארבע יתֵדות, שמתגלגל והולך מאליו… הכלב אף הוא התחיל רץ וּמתפלש וּמכרכּר אחריו. פתאֹם נבלע נֹח בקרקע. מן הארץ עלה בעוד רגע צפצוף משונה. הכלב החזיר ראשו לאחוריו לצד מארינקא ועמד כתוהה, עיניו שאלו: מה זאת?

“נוי!!” – קראה מארינקא מפוחדת קצת.

“חא-חא-חא!” – צץ נח ועלה בצחוק מן הבור שבדרך גלגולו נפל לשם – “יפה צפצפתי, הא? בואי וּראי, גּוּמָא, גּוּמָא”.

ונֹח רץ וּמושך אחריו את מארינקא ואת הכלב, וּמראה לה גומות חבויות תחת סבכי קוצים וסריגי דשאים. מתוכן נשמעת כעין רחישה וּזחילה חשאית של דברים סמויים מן העין. באחת מהן נצנצה לטאה ונעלמה מיד. שקוריפין פרש פתאֹם מן החבוּרה והתחיל רודף אחרי שפן…

“חֲטָף, חטף, חטף!” זֵרְזוֹ נֹח ורץ אף הוא לצד זה. השפן הגיע בּדִלּוּגיו עד למחיצה ושם נעלם.

“חבל!” – נתיאש נֹח ונפל יגע לארץ – “נסתתר בין הדשאים, יש כאן הרבה הרבה שפנים. אף קִפּוֹדים וחפרפרות יש כאן, ואף נחשים ועקרבים”.

“נחשים?” נבהלה מארינקא.

“צַה-צה-צה, איני מתירא מהם. בכפרנו היו הרבה נחשים. דרים היו בעִקּרי ביתנו. גדולים, קטנים וּקטני קטנים. היו בהם יפים כל-כך. אבא היה יוצא בקרדומו וקוטל בהם”.

“אסור להרוג את הנחש”, אמרה מארינקא ביראה.

“שוטה, אסור? – מצוָה להרוג. פגריהם היוּ מוּטלים בחצרנו חמרים חמרים. הייתי תולה אותם על גבי הגדר כנקניקים, חי ראשי. מארינקא” – נזכר פתאֹם נח וקפץ ועמד על רגליו – “ואימתי לגן?”

“לך אחרי” נענענה לו מארינקא בראשה, "שקוריפין!

שקוריפין פרש מן הדשאים, שהריח וּפשפש בהם, ורץ אחרי מארינקא ונֹחַ אל הגן. אצל המחתרת על-גבי הקרקע היה מוטל עדַין כנשכח הקרדום הקטן. מארינקא סִלקה את ה“וילון” אל הצד: “הִכּנס!…”

וּשלָשְתָּם נבלעו בגן. נֹח הבקיע וּבלש ורץ בתוך שׂיחים וּבצללי אילנות. צהלה עליזה וּפצחנית של צִפֳּרי שחרית צלצלה ממעל לראשו כשרשרות זכוכית. צִנָּה מתוקה יְעָטַתְהוּ. הוא רץ – וכתמי אור עגלגלים, מהירים וקלים, כעין עכברי זהב, מפזזים על פניו, על ראשו, על בגדיו, עלֹה וירוֹד, עלֹה וירוֹד. מרגיש הוא בדגדוגם החם והמתוק שעל לחייו. הכלב קדָמוֹ ועבר בראש ונראָה כּאִלּו הוא מתפלש וּמגולל ומסתבך בתוך רשָתוֹת של אור וּצללים סרוגים ביחד. ענפים כפויים למטה, מסוּבּלים תפוחים גדולים, פגעו בראש נח והשמיטו כובעו. תפוחים, תפוחים, תפוחים: תפוחים למעלה, תפוחים למטה, על-פני כל הקרקע בתוך הדשא מפוזרים תפוחים. אצל הצריף, על מצע תבן, צְבוּרִים כריים ריחניים, גדולים וּקטנים, של תפוחים… מראשי הדובדבנים מבין העלים, הציצו, בגנבה וּבערמוּמית, כעינים חיות, גרגרים בודדים וּשחורים שחורים של דובדבניות נשכחות, וּבין השׂיחים השפלים, מאחורי עלה ירוק, מתחבאת עדַיִן, נראית ולא נראית, ענבה יחידה וּצנועה של תות, דומדמנית עדינה של משי…

נֹח היה כשכור. צִנַּת הצללים, ריחות הפירות וּפֶצח הצִפֳּרים – כל אלה נפלו עליו כאחד והלמו ראשו. רץ היה מעץ לחברו, תולש ואוכל, תולש וזורק, תולש ונותן בכיס, תולש ודורס… מארינקא לא כהתה בו. אדרבא, היא היתה מסַיַּעת לו לברור מן המשובחים והבשלים ביותר, מראה לו כל מין משובח ומוּבחר וּממלאת בהם את חיקו ואת כיסיו.

לבסוף, כשחזר נֹחַ לביתו, והוא עיֵף ויגֵעַ מֵאוֹשר, וכיסיו כבדים בתפוחים וּבאגסים וּבשזיפים, והוא כולו נושם ונושף ולוהט – נתקל בשער החצר שוב באביו; אבל, דרך נס, הפעם לא השגיח בו זה: טרוד היה עם איזה אִכָּר להסיע ממקומה עגלה טעונה קרשים, שהסוסים נתקשו בעקירתה. יהי שם ה' מבורך! – ונח החליק משם בשלום לתוך הבית. את הקרדום הגנוב השיב אל מקומו תחת המִטה ואיש לא ידע, ואת התפוחים והאגסים והשזיפים העלה לעלִיַּת הגג של האֻרְוָה והצניעם שם בתוך ערמת השחת: יהיו מונחים שם עד שתגיע שעתם…

הקרפף והגן נעשו מעתה לנֹח וּלמארינקא לִמְקוֹם מוֹעֵד. בכל שעת הכושר היו מזדמנים לשם, משתטחים בצללי אילנות או משקעים עצמם בדשאים ומשַׂחקים ביחד. הדבר נעשה בצִנעא, מפני שבינתים התחילו מריבות בין השכנים. שקוריפין, שעמד תמיד על גבם, לא מחה בדבר ולא גלה סוד. מארינקא גזרה עליו שתיקה – ושתק. לבסוף אף נכרך אחרי נוֹי והיה מקבל פניו בדיצה וּבקפיצה, בלחיכת עפר וּבכשׁכּוּש זנב. מצפה היה בעיניו הכלביות לידו של נֹח. זה, מדי בואו, מביא עמו פרוסה יפה, חלק למארינקא וחלק לכלב.

וּבאחד מן הימים האלה הכניסה מארינקא את נֹח גם לַחֲצֵרָהּ. את הדבר הזה עשתה בזהירות גדולה, מתוך יראה שבלב. ברגע הראשון לכניסה ראה נח את עצמו כמי שבא לתוך אויר אחר. אחר כך רץ מיד אל הֻארְוָה, שחציה מאבוס לחזירים, לראות את גוצי. לצערו, נמצאת האֻרוה נעולה, והציץ לתוכה דרך סדק. ריח חריף של זבל חם עלה באפו. וכשהבחינה עינו בתוך האפלולית את הסוס הקטן העומד על אבוסו ולועס – לא יכול עוד לזוז משם: “אוי, אוי,,, גוציניו” – התחטא בקול חנינה כשהוא עומד וּמציץ. מן האֻרוה נִגש בחשאי, על ראשי אצבעותיו, אל אחד מסדקי הגדר והציץ דרך בו לחצַר אביו. הדבר נראָה לו משונה, שהוא עומד כאן מצד זה בַּחֲצַר הגויה וּמציץ לתוך חצַר אבא. אִלו ידעו אבא ואמא בדבר!… חצר אבא וכל מה שבתוכה – אף הם נראים לו עתה דרך הסדק בפנים חדשות. גָּוֶן אחר וסדר אחר – הכל מהופך משהיה. הנה אבא בעצמו. חי-חי-חי, נֹח שִׁקַּע ראשו בין כתפיו ושׂחק בחשאי בינו לבין עצמו – אבא עומד לו שם בין הקורות ואינו יודע כלום. כשאני רוצה אני מעוֶה פני ושולח לו לשון – קוּקוּ! קוּקוּ!

חנינא-ליפא החזיר ראשו לאחוריו כמשתאה – ונח נבעת ונצטדד. לבסוף סר משם בחשאי והצמיד פניו לזגוגית החלון של דירת שקוריפינשטשיכא, סוכך מכאן וּמכאן בכפות ידיו. הכל דומם ומתנמנם שם מבפנים: המטה המוצעת עם כסתותיה וכריה המרובים שעולים עד לתקרה, הארגז הכבד המצופה רִקּוּעֵי פחים וּמחוּשׁק ברזל וּמנעוּל גדול תלוי עליו, השֻלחן והספסלים הלבנים של עץ, האיקונין שעל הכתלים. נֹח הסיר את פניו מעל החלון ועיניו בּקשׁוּ את מארינקא. היא היתה יושבת כדרכה על האצטבא וּלרגליה רבץ שקוריפין.

“מארינקא, הולכת את לבית הכניסה?” – שאל נֹח בחשאי.

היא נענעה בראשה: לאו.

“למה?”

“אני שומרת את החצר”

“והיכן את ישֵנה בחורף?”

“בבית”.

“עִמהּ במִטה?”

“על-גבי הקרקע”.

נֹח בא וישב על-גבי הדשא בצד הכלב לרגלי מארינקא היחפות ונשא אליה את עיניו ברחמים. הוא בקש לשאול דבר ולא שאל. בעיני מארינקא עמדו דמעות.

“למה תבכי, מאריניטשקא, הדודה מכה? הדודה מרעיבה אותך?”

כתפי מארינקא רעדו מבכי כבוש. העינים זלגו דמעות.

“אל-נא, מאריניטשקא” – נִחם נח והניח ידיו על ברכיה – “אל נא תבכי… בכל יום אבוא אצלך, בכל יום, חי ראשי…”

ונֹח קִיֵּם הבטחתו. בכל יום היה בא וּמביא לה אף חלק מסעודתו. שעות שלמות היתה בת-קולה של ציפא-לאה מפוצצת וּמכרזת באויר השכונה: נֹחַ! נֹ-חַ!!! – ונֹח לא שׂם על לב. מתיחד היה בשעות אלו באחד המחבואים עם מארינקא – וגם צפור השמים לא ידעה היכן הוא. לבסוף נתגלה הדבר ונפלה בין השכנים מחלוקת גדולה. ציפא-לאה הרעישה את העולם: אוי ואבוי לאמא! רואה היא שהילד מתנונה והולך מיום ליום כנֵר של חֵלב, ועל שום מה! – על שום הממזרת של המכשפה, ימח שמה וזכרה. כל מה שנותנים לילד – הממזרת זוללת. רִמָּה ותולעים יאכלוה, רבונו של עולם. חנינא-ליפא התיר את הרצועה מעל מכנסיו וּבקש למתוח את נֹח על הספסל, אלא שציפא-לאה עמדה בפרץ, וּשקוריפינשטשיכא סחבה את מארינקא לתוך הבית – ואיש לא ראה מה שעשתה לה שם. מתוך ביתה נשמע רק קול בכי עמום ורצוץ, הנוקב ויורד עד המֹחַ. נח שמע את הבכי על משכב עד חצות הלילה וכמעט שיצא מדעתו.

בני הזוג נפרדו לימים מועטים. שקוריפינשטשיכא הוסיפה גזֵרות. מארינקא נשארה שוב יחידית, סגורה וּמסוגרת. זה ימים שאין נח בא אל הקרפף. ציפא-לאה שומרת עליו וידו בידה. הנקב המפולש נסתם אף הוא; “בין המצרים”, במקום הגנה של נח, הניחו מיני כלונסאות וכל החלל נסתתם. נח היה מתרגז וּבועט וּממרר חיי הוריו ואיש לא ידע מה היה לו:“גִּנָּתִי, גִנתי” – צוַח נֹח ובעט ברגליו – “למה אִבּדתם את גִנתי?” חנינא-ליפא רקע ברגליו אף הוא והתיר את רצועת המכנסים: “אינך שותק, ממזר? הרי אני חותך את בשׂרך כזיתים וּמשליכו לכלבים. הראיתם מימיכם? עסק בגנים!”

הגיעו ימי גשמים וּשלגים. הדודה בבית וּמארינקא לא זזה מחצרה: עינה הזעומה ואימתה של הדודה עליה. בפני הדודה ירֵאה היא לגשת אפילו אל המחיצה. ואפילו כשמגיע פעמים אליה דרך סדק קולו החשאי של נוי – היא עושה את עצמה כלא שומעת. המבוא אל הקרפף דרך פרצת הגן נסתם אף הוא: השלג מעכב. הקרפף, כדרכו, נתמלא שלג עד למעלה מחצי כתליו ואין לבקוע בו. ים הלבן!

וּבינתים גברו ותכפו הקטטות בין השכנים. למארינקא הגיעו ימים של עבודה קשה וּרצופה. בחצרו של הז’יד עדַיִן צִבּוּרי העצים הולכים וּגבוהים וכל היום: זרוק פרוק, פרוק זרוק! המחיצה שבין שתי החצרות הולכת ומוגבהת כנגדם אף היא. מעתה אין בה אפילו סדק. ואם יש – העצים התלולים לכל אורך הגדר מעבר מזה חוצצים בפני העין…

בתחִלת ימי אביב הובא נֹח ל“חדר” שבשכונה, ויש לו עתה “עסקים” אחרים. עוברים ימים, שבועות – ונֹח איננו. מארינקא חִכּתה לו בגן. בִּקְשַׁתְהוּ בקרפף – איננו!

“היכן נוי? מדוע אינו בא?” – שואלת מארינקא את נפשה.

ושוב הגיעו ימי קיץ. לשקוריפינשטשיכא כבר אבד יותר מחצי קולה מרוב קטטה. אבל היא מדרכָּהּ לא תֵט: יום יום בעונה זו היא מַשכּמת ויוצאת למקשה ושבה לחצרה עם צאת הכוכבים. וּבימים אלו יושבת מארינקא שוב בודדה ועצובה על-גבי האצטבא שבין האילנות ולבית, שקוריפין רובץ על ברכיה והיא מבּטת בעיניו ושותקת. וכשהיא נושאת עין אל המחיצות הגבוהות, יש שנדמה לה, שלא הן גבהו עליה מבראשונה, אלא שהיא העמיקה לשקוע בתוכן. וּבשעה שהיא יושבת כך והכל שותק סביבה בדוּמִיַּת קיץ – יש שתפול בחצר השכן בת-קול צַוחנית, קול אשה קוראת מעבר הלז: “נח? נ-ח!!” – אז תזדעזע מארינקא ורצה מהר אל הגדר שבין החצרות. בפעם האלף מבקשת היא שם סדק כל-שהוא, סדק כחוט השערה. שקוריפין רואה ללבבה, ואף הוא מסיֵעַ עמה לפשפש. מקדים הוא ורץ רץ לפניה, סומך וחוזר וסומך שתי כפיו בגדר וסורט וּמחטט בצפרניו, וּמריח וּמריח… וּכשמבקשת ואינה מוצאת – שבה היא בדממה אל האצטבא, מעלה את שקוריפין על ברכיה וּמבּיטה אל עיניו, וּפתאֹם היא לוחצת בכל כֹּחה את הכלב אל חיקה, לוחצת ורועדת כולה: שקוריפין, היכן נוי?…

ו

“נוי” נסחב בכל יום ל“חדר”, מפני שברצון אינו הולך. אמו ציפא-לאה מענקת לו צידה לחדר מכל “מעדני מלכים”, כגון קורקבנים, מעשה מרקחת וכדומה – והוא אינו רוצה. ציפא-לאה בוכיה, חנינא-ליפא מתיר את רצועת המכנסים – והוא: “איני רוצה ואיני רוצה”. מ“חדר” אחד ברח, מן השני שוב ברח – מה לעשות ל“עכברוש” שכמותו? בחור כהלכה – ועדַין אינו יודע מה בין צלב לאל“ף! לבו הולך אחרי כלבים וסוסים ואחרי גנים וּמקשאות. כל היום הוא זורע מאחורי הגדרות מיני גנים ונוטע מיני פרדסים. הראיתם מימיכם? – עמדו וּמסָרוהו להמלמד ראובן-הירש, יהודי שתחִלָּתו מתוק כצפיחית בדבש וסופו מר כחזרת, שִׁכּוֹר וקטלן, קֵרח שליש שפמו, מדבר מתוך הפיקה של הגרגרת בלשון “הָא” ו”דָא" וממעך את תלמידיו תחת בית-השחי עד כדי יציאת נשמה. הוא, ראובן-הירש " – אמרו לו השכנים לחנינא-ליפא – “ימצא לו תקנה. ימצא וימצא…”

מִתְחִלָּה היה הכל נוהג כשורה. בכל יום, תיכף לחליצת תפלין, היה ראובן-הירש סוטר באצבע, כדרכו, על-גבי הפיקה, וּבקריצת עין שׂוֹחקת וערמומית שלוחה לצד השידה שבזוית היה מרמז לתלמידיו על “דא” – על הבקבוק… וּלאחר שהיה משלשל לתוך גרונו אחת וּשתים ושלש את “הא” – את הכוס, התחיל ממעך בזה אחר זה את “דא” – את תלמידיו… וּממעך היה עד כדי דמעות, עד כדי אפיסות הכֹּחוֹת, עד כדי גִלגּוּל על-גבי קרקע. לא עברו חמִשָּׁה רגעים ואצל השֻלחן לא נותר אף תלמיד אחד, זה מוטל תחת השֻלחן, זה תחת הספסל, וזה תחת המִטה, אחד נתגלגל לאחורי העביט של שופכין, ואחד לתוך הכוך שמתחת לתנור…

“הא”, “המיעוך” – היה אומר ראובן-הירש, עומץ בערמה את ענו השמאלית הקטנה – “יפה ל’דא' – לתורה…”

וכשהגיע לתורה, נסרחה “הא” – חכמתו של ראובן-הירש. בשום פנים לא אבה נֹח לקבל עליו עוּלה של “דא” – של תורת ראובן-הירש. במשך שתי השנים שהוא, נֹח, לומד תורה מפיו ברח מן החדר והשיבוהו כעשר פעמים. וּפעם אחת, כּשבִּקש ראובן-הירש, אחרי מעוּך מרובה, להפשיט את מכנסיו – עמד הקטן ובעט ברבּוֹ, בעיטה ממש, כף רגל בכרס – וּברח. יום ולילו עמו לא שב הבועט לא לבית אבא ולא ל“חדר”. ראובן-הירש ותלמידיו פשטוּ לבקשוֹ בכל הפרבר וּמחבואיו, בתחום וחוץ לתחום, עד שהגיעו לכלבים וחזרו. ציפא-לאה כמעט שיצאה מדעתה. איומה כלביאה פרצה לתוך “חדרו” של ראובן-הירש וּמגרפה בידה. השכנים קפצו ויצאו מיד וחברוּ על החלונות. “היכן הוא השִכּוֹר?” – צעקה בקול מר, מנענעת במגרפה כלפי ראובן-הירש, שישב בירמולקתו בראש תלמידיו ועיניו בלטו מפחד פתאֹם – “היכן הוא רוצח בני? הניחו לי, בני-ישראל, הניחו לי ואהרגנו! אין לי אלא להָרגוֹ!…”התלמידים פרחה נשמתם, והרבי קפץ ממקומו בבהלה – בֶה, מֶה – ואין בלשונו מִלה. איבריו נשתתקו. המגרפה מרחפת כנגד עיניו, והוא עומד זחיל ודחיל, הולך ונרתע קמעא קמעא אחורנית, מבקש בעיניו מנוס ואינו מוצא.

פתאֹם נתגבר הרבי כארי וּבקפיצה אחת פרח לו דרך החלון לחוץ ונתחבא ב“בבית-הכסא”. בקרנות מקום זה עשוי הרבי לאחוז בכל שעת סכנה גדולה, כגון בכניסת שוטר וכדומה. לתלמידים היתה אורה! פעם בפעם יצא אחד מהם לקבל פני רבם היושב וּמרתת בבית מקלטו. כל אחד נתאַוָּה לראותו בכבודו. “מותר לצאת?” – שאל הרב בלחש כל אחד מתלמידיו הנכנסים. – “חלילה וחס! סכנה! ישכב הרבי, ישכב!”

כל היום היתה ציפא-לאה מחזרת עם שלוחיה בפרבר וּבקשה את בנה. לערב נטפל אליה גם חנינא-ליפא. בקשו בגנות ובקרפיפות, פשפשו בבורות וּבחריצין. את כל כלבי הפרבר החרידו עליהם – ולבטלה.

כחצות הלילה האיר הקדוש ברוך הוא את עיניהם וּמצאו את הבן היחיד כשהוא מוטל ישן בסמטא מאחורי גדר וּבידו תפוס, אוי ואבוי לאמא, קִשּׁוּא גדול מכורסם למחצה!…

אחר מעשה זה, כשחזרה ציפא-לאה עם בנה על כל המלמדים – לא רצו לקבלו. “אי-אפשר, ציפא-לאה, באמצע הזמן. השׂגת גבול מדאורייתא. בזמן הבא, אם ירצה השם, שָׂאנֵי! אחר סֻכּוֹת הבע”ל, אם יחיינו השם יתברך…": נתיָראו המלמדים מפני מגרפתה! נֹח לא חשש הרבה. עסוק היה באותם הימים בגידול יונים ושׁעְבֵּד להם כל חושיו וכל זמנו. חברוֹ מַקַרְקא מפרבר הקצפים המציא לו יונים – והוא בונה להן שובך. עתיד מקרקא להמציא לו אף כלב, בפירוש הבטיחו. וכבר נתן נֹח עינו בבן זרזיר אחד של סירפים…

מלבד יונים וּכלבים יש אָמנם עוד דבר אחד – מארינקא, אבל משנכנס נֹח ל“חדר”, הוריד את “הדבר הזה” לתוך המרתף של הלב ונעל בפניו. יודע הוא שמארינקא יוצאת עכשיו לפרקים אל הקרפף השמם לרעות חזיריה – וּמשום שהוא יודע, לפיכך אינו סר לשם. משוטט הוא כל היום במסבי השכונה ואל הקרפף לא יבוא. מתיָרא הוא וּמתבַּיֵּש… מפני מה וּמפני מי? – בעצמו אינו יודע. כל שעה שמזדמן לו לעבור על פני אותו קרפף – לבו נוקפו והוא מסתכל לצדדים. דומה, שמכל חור ומכל סדק מציצה עליו עינו היחידית של מי שהיה חברו ועתה אויבו בנפש, נט’קא קאמבאלא. סגי-נהור זה, תִּפַּח רוח אביו הגנב, אין לו מתחת למצחו עין פקוחה אלא אחת – אבל עין זו צופיה לִפְנֵי ולפנים וּמעֵבר לשבע מחיצות. לעולם היא אורבת מאחורי הגב ואפילו חוט השדרה מרגיש בה. אפשר כבר יודע הלז מה שהוא בענין מארינקא והקרפף – וי, וי, אנה יבוא מפני הבושה!…

והקרפף מושך את הלב וּמושך. וּבאחד מימי הבטלה לא יכול נֹח להתאפק עוד ונכנס לשם בחשאי. תיכף לכניסה סתם את הפרצה באיזה נסר שהיה מוטל שם וּפנה כֹּה וכֹה מתוך יראה מתוּקה. אין דבר. הקרפף – קרפף, כתמול שלשום, הקִמשונים והחרולים הגדֵלים שם פרע ובעִרבּוּביא – גדלים להם כדרכם, מתמוגגים ונוצצים בזֹהר צהרַיִם. מתוך ים הצמחים בולט גב של חזיר גדול וצִוְחַת בני חזירים רכים עולה. הגדול מכרסם ונוחר, מכרסם ונוחר… האין אלו מחזיריה של מארינקא? הס! הדשאים נזדעזעו ורשרשו. שפעת פרפרים לבנים ושחורים התחילו מרפרפים באויר. נֹח זקף אָזניו. איזו בריה, נעלמת בתוך הדשאים, ממשמשת ורצה אליו. עמד נח והמתין. הזעזועים שבראשי הדשאים צפים וּקרֵבים, וּפתאֹם קפץ ויצא כנגדו שקוריפין! הכלב כמעט שנשתגע משמחה. הוא התחיל מכרכר לפני נח קוממיות, קפיצין קפיצין, מנתר ועולה כפקעת של גומי עד כנגד הפרצוף, מתכַּוֵּן לחִבּוּק ונִשׁוּק. “דיך, דיך!” – דוחהו נח מלפניו דחִיָּה קלה של חִבּה ולבו מפרכס אף הוא. וּמיד מפַיסו. תופס שני ראשי כפיו בידיו ומציץ לתוך עיניו; “נו, כלב, להיכן?” הכלב הבין והתחיל רץ ועובר פני נח בין הדשאים, רץ ומחזיר פעם בפעם ראשו לַאחוריו עד שהגיע לאלון. תחת האלון, על גבי מצע של עשבים, שכבה מארינקא וישנה. כאן עמד הכלב, כאומר: הרי שלך לפניך. נח שחה עליה קצת והתבונן בה. מוטלת היא לה, העניה, יחידה בעצם יום בקרפף שמם, מכונסת בתוך העשבים, אגרופה הזעיר תחת ראשה ועיניה עצומות… כפף ונגע נגיעה כל-שהיא: מארינקא, מאריניטשקא!… מארינקא נזדעזעה וּפקחה את עיניה. “נוי!” – דמדמה מתוך חצי תנומה וידיה הדקות נמשכו מאליהן לצוָארו. נח עצם את עיניו והפקיר את ראשו לעניבת ידיה השלובות. לבו גוַע. לא הרגיש אלא שהוא נמשך ונמשך לארץ….

וּבעוד שעה – והדשאים הגבוהים של הקרפף השמם החביאו בתוכם את שני השכנים הקטנים. אמת, הללו גבהו עתה בקומה משהיו לפני פרידה; עכשיו לא יכלו עוד הדשאים הצפינם: שני הראשים, אחד שחרחור ואחד צהבהב, מבצבצים ויוצאים משם – אבל אין רע: מי משוגע ויִכּנס פתאֹם לכאן? בשעת הדחק, הרי שקוריפין שוקד על משמרתו בצדם. נדנוד קל, רחש כל-שהוא – ואזניו נזקפות. ובשעת דחק גדול – הרי שוחה עמוקה וַאפלה, שפיה סרוג בסככים וַחללהּ מצונן; הרי בקעה קטנה שקרקעיתה זרועה כולה מיני לסתות וּטלפים ומלתעות סוסים ובמִדרונה רבוצה תמיד, מִדי קיץ בקַיצוֹ, דלעת יתומה אחת, גדולה וּנפוחה, שגדלה כאן, שנה שנה, דרך נס, מאליה. אין יודע מי קוֹשרה לכאן בטבורה בימות החמה וּלהיכן היא נעלמת בימות הגשמים…והרי עוד אחוריו של תל קטן, מגוּדל שׂיחים וחרולים כולו; והרי נופו של האלון ושל האגס… אין לך מחבואים נאמנים מאלו. בא אתה לשם – וכל השכונה, וכל העולם כֻּלּוֹ כאִלּוּ אינם – עשה מה שלבך חפץ.

ונח נעשה שוב אורח מצוי בקרפף השמם. הימים ימי סוף קיץ וּבין המלמדים עדַיִן לא נמצא לו “בעלן”. פנאי יש לו אפוא די והותר. מורא חבריו אף הוא כבר פג מלבו. וּבצהרים, לעת צאת מארינקא וחזיריה אל הקרפף, בא אף נׁח לשָם משוּט ביער וּבשדה והוא עיף וּמשולהב פנים; תיכף לכניסה מטיל הוא את עצמו בפִשּׁוּט ידים ורגלים לתוך עומק הדשאים או לאחד משאר המחבואים, שוכב שם, וּמתיחד שעות שלֵמות עם מארינקא, מספרים הם זה לזה, כדרכם, כל מה שבלבם. הוא לה – בלשון עזה, לשון שטופה וּרדופה, כשדמו רותח ועיניו דולקות, וּכמי שאין לו פנאי וכֹחַ להגיד אף אחת מני אלף, והיא לו – בשיחה מתונה וּשלֵוָה, וחשאית חשאית, חורזת מִלה למלה וּמגלה טמירין… עיניני שיחתם אף הם נשתנו קצת משהיו בימים ההם, לפני פרידה. במקום הכפר ואכּרי הכפר, שהיה נֹח מסיח בהם לפנים בגעגועים רבים, בא עתה פרבר הקצפים ודרי בתיו, ותחת סנוניות וּסיָחים –יונים וסוסים, סוסים גמורים, שנֹח בעצמו רוכב עליהם. כעוֹף הוא פורח, כעוֹף. אין רוכב מהיר כמוהו בכל הפרבר, ואפילו מקרקא. וּבלא אוכף, בלא אוכף, חי ראשו. כשהוא עולה על הסוס וטס – פנו דרך – פְיו!…

“ול’שקולא' – הפסיקתהו מארינקא בלחש – לא תלך עוד?”

לשקולא? אימתי? אם לא בחורף הבא. עכשיו אין המלמדים רוצים בו, חי ראשו. ויאכלום הכלבים! כסבורה אמא באמת, שיחזר עמה על פתחי המלמדים ויבקש רחמים – תקיעה גדולה! וּבחצוצרות! בשום ממון שבעולם לא ילך! אף בלא כך הרי כבר נעשה למשל וְלִשנינה בפי מי שהיו חבריו. ויד מי בדבר, כסבורה היא? יד ראובן-הירש. שִכּוֹר מצורע זה אינו נותן לו חנינה. בשבת, כשהוא, נֹח, בא עם אבא לבית-המדרש – מיד משסה בו ראובן-הירש את תלמידיו. “קורקבן בן פוטיאל” – כך הם קוראים לו. יודעת היא את הסומא קאמבאלא? אינה יודעת – הרי זה נבל וּמְנֻוָּל שאין כמותו. כל עת שהוא הסומא, עובר עליו, על נֹח, בבית-המדרש, הוא מביא אותו לידי רתיחה. את מֹחו יפצע, חי ראשו. לכאורה הוא עובר עליך לתומו, כולו משוקע, כביכול, בסִדּוּר’ל – וּבאמת יהי רצון שתִמַּק עינו הפְּקוּחה! כל כוָנתו אינה אלא להקניט. כשיבא זה לידו במבוי – ינקר את עינו השניה, חי ראשו. בשבת הבאה הוא, נֹח, לא ילך עוד לבית-המדרש. בשום פנים! לכאן יבֹא, אל הקרפף, לבקש קִנים ולתלוש אגסים…

“בשבת?”

נח נבוך קצת. לא, לא, הוא לא אמר כך אלא דרך משל. וּכשתמצי לומר – ואם בשבת מה בכך? בלחישה יאמר לה – היא לא תגלה לאיש? – כשהוא בא לפרבר הקצפים, הוא עושה כל מלאכה בשבת, הוא וּמקרקא…

“ואבא שלך מה יאמר?”

אבא? מה יעשה לו אבא? אינו יודע כלום. הוא, נֹח, עושה כל מה שלבו חפץ. מחר, למשל, הרי הוא וּמקרקא מכינים עצמם למלחמה, ועל מי, כסבורה היא? על ראובן-הירש ותלמידיו, חי ראשו. הם יֵרדו אל הנהר לרחוץ, והוא וּמקרקא יֵשבו במארב. וּבו ברגע שיתפשטו הללו ערומים – יגיחו הם מן המארב וישסו בהם – חַא, חַא, חַא – הכלבים, את הכלבים. אוי, אוי, כמה תִרְבֶּה המהומה! "ואת, מאריניטשקא – שאל פתאֹם נֹח – “לא תבואי לפרבר? הדוד סירפים שואל לך תמיד. כשתגדלי, אומר הוא, וּתהא יכולה לעבוד, יקָּחך, הוא אומר, לביתו. חס הוא עליך, אומר הוא. הזקנה, אומר הוא, תענה אותך עד מַות. מאריניטשקא, הֲתֹאבי לעבור אל הדוד סירפים?”

מארינקא החרישה.

“למה תחשי, מארינקא? – את תִפָּטרי מן הדודה וּממכּוֹתיה ואני אבוא אצלך בכל יום אל הפרבר. לא כך? אמרי את האמת, רוצה את, שאבוא אצלך אל הפרבר?”

“תגיע השעה ותראה”, אומרת מארינקא, טופחת בחבה על פניו ועיניה מאירות…

“האח!” – צוהל נח וקופץ ועולה באלון, תופס אחד מענפיו בבלוריתו, מנערו וּממטיר אלונים לחזיריה של מארינקא. החזירים ממהרים בחריקה ושריקה אל מקום הנֵשֶׁר ונח מטפס ועולה עד לראש ראשו של האלון. רואה הוא משם את כל הסביבה כאִלּוּ היא מונחת על פִּסַּת היד: מצד זה גגות השכונה, החצרות והסְאָרים שבתוכן, הפלטיא של השוק, וּמצד זה מקשאות ירוקים מסורגלים בגדרות ושדות צהובים, שטוחים לכל מלוא העין… והנה שם, שם מרחוק גם הפרבר על בתיו הקטנים והלבנים ועל נהר הכסף שמשתלשל בצדו, והנה גם החורשה השחורה שמעֵבר לנהר…

בא נֹח לקרפף ולא מצא את מארינקא – היה מבקש ומוצא לו תיכף עבודה אחרת. קודם כל – האגס. אילן נמוך זה זקן מופלג הוא וּבעל מומין הרבה: שרשיו חשופים וסדנו, המעוקם עקמומיות משונה, מטופל בכמה מיני חטוטרות ויבלות. הענפים שלו דקים וּכחושים אבל צפופים וּמפותלים והם מרובים מכפי כֹחוֹ. דומה, שנסבכו זה בזה על מנת לחנק וּלהחנק, עלעלעה בהם רוח – מיד עַלעוליהם הזעירים משמיעים כסכוס יבש, כצֶלצלים קטנים של פחים. אף-על-פי-כן זקן קשה ויבש זה לא רצה בשום פנים למות, כדרך כל הארץ, מיתת עצמו; אחת בשמִטה עדין הוא מאמץ כֹּחוֹ להוציא אף-מיני פירות, כביכול. השנה, למשל, נתגבר העלוב והביא לאחר יאוש כמאתים אגסי “כל-נדרי”. באגסים הללו נתן נֹח את עיניו, ומראש חֹדש אלול ועד ראש השנה, ימי הבִּכּוּרים של אלו, כולם נפלו בידו עד אחד. מעבר לאחת הגדרות הקרובות, מבית המדרש, היו מגיעים לכאן טרופי תקיעות וּצריחות של השופר, שנפל ביד נערים – ונח היה יושב לו לבדו באילן ותולש “אגסים”. כל אחד מהם גדול כפוֹל, קשה כאבן חצץ וקהה כחומץ. הם אף מלוחים במקצת – אבל לכך יש תקנה. נֹח מכמיר אותם בשחת שבעלִיַּת גג האֻרוה והם מונחים שם עד שמתעפשים, וּכשנתעפשו הם מתבשלים וּמִתְמַתְּקִים מאליהם…

ופעמים כשהוא בא אל הקרפף לפנות ערב והמקום ריק ומטיל אימה יתירה, ומארינקא איננה – הוא עולה ומחביא עצמו בתוך צמַרתּוֹ העבותה והמבושמת של האוג ומבקש קִנִּים בחשאי… פתאֹם הוא רואה כנגדוֹ את החמה בשקיעתה ואת השמים בנחלי אש-ותִמְהוֹן אלֹהים נופל עליו. שכוב הוא לו בדממה על-גבי שׂוֹכה אחת, מדביק לחייו אל העלים הרחבים והמצוננים, מניח עליהם ראשו כישֵן וּמכַוֵּן פניו המשולהבים כנגד דִמדומי החמה. בשעה זו נדמה לו שהוא גדל באותו אילן מכבר, מכבר, גדל כאחד העלים… וּכשהוא עוצם עיניו ומבליע עצמו כֻּלו באילן – מיד עומדת לפניו בהירה וּמדוּיקה, לכל תגיה וּפרטיה, תמונה אחת של ערבית בכפר מולדתו: הוא, הילד, תקוע וחבוי בתוך שיח של אגוזים אצל משוכת חדק. שולי הרקיע כמדורת אש. כל העולם אדום וּבוֹער. חצר אבא מלאה אדמומית. באמצע החצר עומדות כעשׂר פרות מְאָדָּמוֹת וּלרגליהן המפוּשָׂקוֹת כורעות ברך “שקצות” יחפות וחלוצות כתף וּזרוע וּספלים מוטים בידיהן. מִדַּדֵּי הפרות לתוך הספלים מתנתזין בקול ערב וּפושר – תְּזְז, תְזְז – קִלּוּחים דקים וּלבנים של חלב. הקצף הלבן שבספלים עולה ועולה. מתעוררת תאוָה באצבע להיות נתקעת לשם – וְחַם לה… ריח חלב בעולם… וּפתאֹם מתגלה הָאֵם באמצע החצר. פניה כנגד האש, בידה האחת קיתון של חלב והשניה מאהילה על העינים, עומדת משולהבת כולה – וּבת-קול יוצאת באדמומית העולם: נֹ-חַ! נֹ-חַ!!"

ז

הגיעו ימי גשמים וערפל, הימים שאחרי סוּכּוֹת. הקרפף השמם – שמם שבעתים. הרגל מוֹעדת שם בחלקלקות וטובעת בבוץ. טרפי הצמחים מוטלים כפושים בטיט שמן והגבעולים החבוטים מתמתחים וּשכוּבִים זה על-גבי זה כתולעים מתים. האגס נתערטל כֻּלּוֹ וּבַדי ענפיו נראו בשחרוריתם וּבעקמוּמיתם כערב רב של דרקונים ועקרבים מעופפים, שקפצו להתנפל זה על זה, ותוך כדי קפיצה של עפיפה אחזתם עוית והיו לאבן. האלון הגבוֹה – עדַיִן שיוּרי עלים, כעין מטליות מלוכלכות, מתלבטים עליו. הבקעה הקטנה נתמלאה מים עכורים והדלעת היחידית נעלמה פתאֹם, כדרכה. מארינקא עלתה לִגדוּלה: משתלחת היא יום יום רעולה בסודר אל השדה, לחפור מטמורות לתפוחי-האדמה. ונֹחַ – נֹחַ נפל בידי מלמד חדש.

מארינקא הורדה וננעלה שוב במרתף האפל של הלב – וּלאורך ימים.

המלמד החדש, שבידו נפל נח עכשיו, היה בטבעו מן המקילים, איש טוב ומיטיב, בעל מרה לבנה וּמצונן. התלמידים היו מתעללים בו – אבל אין בכך כלום, “כשאין אתרוג”, אמר חנינא-ליפא “יוצאים בבוּלבוס”.

עד פרשת “וַיְחִי”– נהג העולם כמנהגו. “סדרה” הולכת ו“סדרה” באה, התלמידים מחליקים רוב היום על-גבי הקרח ועושים שם מלחמות את תלמידי ראובן-הירש – והרבי מקבל שכר-לימוד עם דמי חנוכה וּפורים במלואם ישן בכל יום שנת הצהרים לבטח. פעמים מתגנב נֹח אל החדר בשעה שהרבי ישן, ובמעמד כל התלמידים, הוא תולה למעלה ממִטתו של רבי, כנגד פניו ממש, צרור קטן של שלג כרוך במטלית. הצרור מטפטף על פני רבי: טיף, טיף, והרבי, מתוך תרדמה, סוטר לו כל פעם על לחיי עצמו, כמבריח זבוב… התלמידים מתפתלים בחבלי שחוק ורבי מתעורר בבהלה: הוּ-הַא, מי כאן, מה כאן?… טלו את החומשים… בימי שחיטת אַוָּזים ציפא-לאה שולחת בשכר זה “לרבי” תוספת חִנם: מנה יפה של גלדי שומן. כך היה העולם נוהג עד פרשת “ויחי”.

וּביום החמישי בערב, פרשת “וַיְחִי”, בפסוק “וַאֲנִי” – אירע האסון: תחת “וַאֲנִי – אוּן אִיךְ יעקֹב”, כמו שהורה הרבי לנגן וּלתרגם חמִשָׁה ימים רצופים, נזרקה פתאֹם מפי נֹח: “וַאֲנִי – אוּן איךְ וַאנִי”. טעות גוֹי זה של חִלול שם הקודש יעקֹב אבינו בשם הטומאה של איזה “ואני” מפרבר הקצפים העבירה על דעתו אפילו את המלמד הטוב והמֵקיל. היתכן, היתכן? בּקִצּוּר, יצא מגדרו וּבִקש לתת לנֹח מכת לחי. הקדימו נח ונתן לו תחִלה – וברח.

הוא ברח, אבל השם “ואני” רדף אחריו כל ימי סוף החורף ההוא וּתחִלַּת הקיץ שלאחריו. כל הנערים קראו לו מעתה “ואני”. נח התחיל אורב להם במבואות ומתנפל עליהם משם. כשירדו עם רבותיהם אל הנהר לרחיצה שִסָּה בהם, הוא וחבריו מן “השקצים”, את כלבי הפרבר וזרק בהם אבנים. הכל ראו שבלא מלחמה מכרעת אי-אפשר, וּבאחת משבתות הקיץ פרצה המלחמה.

אל המגרש הירוק שבין השכונה לפרבר הקצפים – המקום המוכן למלחמות – יצאו באותה שבת לפנות ערב משני צדדים שונים שני מחנות: נערי בני ישראל וּבראשם נט"קא גנב מצד זה, והשקצים של הפרבר עם “ואני”, זה נח, ומקרקא בראשם מן הצד שכנגד.

החמה נטתה לשקוע. המגרש הירוק עם ציציו הצהובים הפך אדום. באויר העולם, למעלה מן העיר, הודלק צלב הזהב. שני המחנות עמדו נכונים.

פתאֹם נזדעזע האויר. הפעמון הגדול שבעיר נתן קול: דום-דום-דום…

“הוררא!” באה תרועה גדולה משם, ממחנה האויב, ועמה ברד כבד של אבני אלגביש.

“חזק, חזק ונתחזק!” מתריע מכאן מחנה ישראל וּמפריח אבני חצץ כלפי האויב.

המלחמה היתה ארוכה וּכבדה. שני הצדדים נלחמו בחֵמה שפוכה. אבנים עפו, שבטים שרקו, כלבים נבחו, חוטמים וקדקדים שתתו דם. והפעמון כל אותה שעה בשלו: דום-דום-דום…

מחנה-ישראל לא הניח את מקומו. הכל הרגישו את ערך השעה. רוב האבנים היו מכוונות, על-פי הדבור מראש, כלפי נח. “היאך! נער עברי וידו עם השקצים! היום יומת המשומד!”

ושוב אבנים פורחות באויר ושוב תרועות “הוררא” ו“חזק” עולות ביחד. הקטנים מלקטים וּממציאים אבנים והגדולים משליכים. העינים בוערות, הפנים להבים והיד לא תיגע…

החמה כבר ישבה בראשי האילנות והפעמון עדַיִן בשלו: דום-דום-דום… המגרש היה לחרדת אלהים. כבדים, עמומים וּשחורים התכדרו מתוך הפעמון הרחוק והנעלם גלמי הקולות ונפלו בזה אחר זה לתוך איזו תהום אפלה. ואולם אויר העולם עדַיִן נוהם סביבותם נהם כבד ואדמדם, נהם מאוּים וזר, שזוחל וּבא לכאן גל אחרי גל, מרטט בחלל העולם וּמתפשט על פני שדות ירוקים וּמגרשות מְאָדָּמים…

והידים, ידי יעקב, רפו. החמה שקעה בינתים – והמשומד לא הומת. עם חשכת בין-השמשות היה מחנה האויב הולך ורב. מארבע רוחות גברה נבחת כלבים זעומה, הולכת וּקרֵבה, הולכת וּמקפת מסביב. אל תוך נהם הפעמון הגדול נפלו פתאם ב“גלין-גלן” שלהם הצלצלים הקטנים. נערי בני ישראל לבשו חרדות וּברחו מבוהלים לבית-המדרש שבמבוי “למנחה וּמעריב” ונֹח שב עם חברת השקצים לפרבר הקצפים.

כל הערב ההוא ישן בין השקצים כאבל בין החתנים וּכאִלּוּ הוא היה המנוּצח. כמעט שבכה. אחר ההבדלה, בא חנינא-ליפא לשם בעגלתו, להשיב את נֹח אל ביתו. נח לא סרב והלך אחריו מיד. כל הדרך ישבו שניהם בעגלה מחרישים. כשבאו הביתה, הניח חנינא-ליפא את העגלה וסוּסהּ כמו שהם בחצר ואת נֹח הכניס לאֻרְוָה ונעל את הדלת מבפנים. מה שעשה לו שם – לא ידעו כי-אם כתלי האֻרְוָה ויתדות האופנים שמוטלות שם באפלה. לאחר מעשה יצא משם חנינא-ליפא וּפניו וידיו מלוכלכים בדם, וּביציאתו נכשלו רגליו בגופת ציפא-לאה ששכבה לפני הסף והיא מתעלפת…

ונֹח הובא לבית בידי שכנים כשהוא מרוסק איברים וּמת למחצה…

ח

כשני חדשים היה נֹח מוטל במִטה. וכששב לאיתנו ויצא ביום קיץ אחד לחוץ – ראה את עצמו בודד מכל צד. חבריו הקודמים היו מתרחקים ממנו כמלוא עינם, המלמדים משכו את ידיהם ממנו לחלוטין. וּמארינקא – אף היא אינה מצוּיה עוד בחצרה. יוצאת היא עתה, כאחת הפועלות, אל השדה, וּכשהיא שבה בערב – אין שעת הכושר לבוא עמה בדברים. הרי “גדול” הוא ויש עין רואה. וּבימי בטלה ארוכים של אותו קיץ היה נֹח משוטט שוב בשדות וּבמגרשות, יורד לקרפיפות ולמקשאות, רוכב על סוסים, שוחה בנהר וּמפליג בחורשה. לערב היה בא וההוא פְרוע ראש ומשולהב פנים, ובידו מִזִּמרת החורשה וּמִפּירותיה: כמהין וּפטריות, אגוזי בר, תפוחי ארץ-ישראל, אגסי “כל נדרי”, כל מיני גרגרים, וּפעמים גם צפור משונה. את התפוחים והאגסים הוא מכמיר בתוך השחת של האֻרְוָה כדי למתקם, וּכבר יש לו שם מהם כמה קבים. כל ה“צימֶסים” של ציפא-לאה מהם. ואת הצִפֳּרים הוא נותן בכלובים ותולה בשמי קורה. כל הבית מתמלא צפצופים ודביונים – ואין מנוס מהם. “אפשר לצאת מן הדעת”, קובלת ציפא-לאה, “בחור בר-מצוה ועוסק באפרוחים. חנינא-ליפא! מה אתה שותק, אבא אתה אם לא? מה יהא בסופו?”

עלה חנינא-ליפא בעגלתו לעיר והוריד משם בשביל נח מלמד מיוחד, אברך משי, שירד משֻלחן חותנו זה עתה. בריה כחושה וּצמוּקה, עור ועצמות. “רואה אַת גרוגרת זו”, אמר חנינא-ליפא בקול רם לציפא-לאה, תיכף לכניסה והורה בשוט שבידו על האברך, “הוא עולה לי בשבעים ‘קַרבּונות’, חוץ ממזונות. מקח יפה, מציאה כשרה, הַא? אל תביטי אל מראהו, קטן ודק – ומלא תורה כשק.אין לנו אלא לאבסו במקצת ויהא לו כח גברא. היכן התכשיט?…”

ה“תכשיט” ישב אותה שעה באֻרְוָה וטִפל בכלב קטן, שנתן לו אתמול מקרקא במתנה, כלב יפה וּמסולסל, דומה לטלה, כולו צמר לבן, תלתלים תלתלים, רק עיניו הזעירות וראש חוטמו הקטן מנצנצים מתוך הלובן כשלש טִפִּין שחורות של סגול. כשהכניס חנינא-ליפא את הסוס לאֻרְוָה ומצא בנוֹ בכך – כעס כעס גדול: “ממזר שכמותו”, צעק, “הֵביאו לו ‘רבי’ והוא עוסק בכלבים. שבעים קרבּוֹנות, שבעים מכות בגופך, אני משלם”.

הרבי החדש, לאחר שתהה על הקנקן שלפניו וראה מה טיבו, צמצם את כל כֹּחו במקצוע מעשי אחד: באכילת מזונות. דרך אגב הורה את תלמידו פרק בהנחת תפִלִּין, וּלתכלית זאת השתמש בתפִליו של חנינא-ליפא, שבשעור גָּדְלָן הן דומות לזוג מגפַיִם, להבדיל, וּרצוּעוֹתיהן קשות ועבות כגלדי סנדל. יום יום היה האברך “חובש”, כדבריו, “את החמור”, את נֹח, נותן עליו את ה“מוסרות” וּמלמדו הלכה למעשה בעל-פה: הדק ההדק – יפה הדק… אמור: “ברוך אתה”… כרוך… ושוב כרוך… שלש, ארבע, חמש… הייא הייא – עמוד! על האצבע: אחת, שתים, שלש – די! של ראש!…

ציפא-לאה ראתה את פרי בטנה מעוטר בתפִלין – וכמעט שלא בכתה משפע תענוג. אשריה שזכתה לכך; היא נהנית והרבי רואה עולמו בחייו: עודנו מקפל טליתו, רקיקת “עלינו” עדין בין שִניו – ועל השֻלחן שלפניו צצים ועולים בזה אחר זה, כסדרם: בקבוק נאה של יי"ש, צלוחית אדמדמת של משרת דובדבניות, קוּרקבן מהודר, ירך יפה של תרנגולת, הטובה שבחררות, גלדי שומן מבוצלים נותני ריח, גלוסקא חמה, לביבה מפרכסת בשמנוניתה… “טעום, רבי, טעום”, מזרזתו ציפא-לאה. “אכול ויערב לך… רואה אתה, בני”, – פונה היא בתוך כך כלפי נֹח – “בקול הרבי צריכים לשמוע. בר-מצוָה אתה, בן שלש-עשרה. כמה צער, בני, כמה יסורים…” – והיא מקנחת עיניה בסינר.

עברו כמה שבועות. האברך עשה באמונה את שלו: אכל מזונות בכל פה, והמזונות אף הם עשו את שלהם. וּבאחד מלילי תמוז החמים מנשוא – לא יכול האברך להתאפק עוד ונסה דבר אל השפחה. הוא נכנס אצלה בחשאי, כמובן מאליו, ויצא ממנה בקולי-קולות: שתי מכות-לחי, להבת שלהבת, החרידו מִמּטוֹתָם את כל אנשי הבית. התלמיד קפץ ממִטתוֹ בתוך שאר הקופצים וּמצא את הרב כשהוא עומד בחלוקו וּבתחתוניו באמצע הבית והוא מטושטש, פאתו הימנית היתה מופשלת לו לאחורי האוזן ולחיו המגולה התלהטה כאש…

עם הנץ החמה פרח לו האברך. ציפא-לאה חרדה אל כפות הכסף והמזלגות שבשידה וּמצאה אותם במלואם – ודעתה נחה. לא נצטערה אלא על שמחתה שעברה. “אוי ואבוי לאמא, הילד יִכָּנס לבר-מצוה בלא רבי”.

ונח נפטר מן הרביים פטורי עולם. הנחת התפִלין של הבן היחיד ביום מלאת לו שלש-עשרה, נעשתה בבית-המדרש בהשגחת חנינא-ליפא לבדו וּבסיוע שכנים טובים מן העגלונים, אבא העלוב טרח הרבה בשעת מעשה. המלאכה נמצאה דקה מכפי ידו – וּשתי טפות זעה גדולות כפוֹלין בצבצו ממצחו. בשום פנים לא אבה ה“של ראש” לשבת על הקרקפתא. העגלון הזקן בֶּרילי קיֵם מצוַת “עזוב תעזוב” וחש לעזרה:

“טפרר! ה’של ראש' בועט, מַתְּגֵהו ּקצת…”

אחר התפִלה נכנסו עגלונים וּשאר שכנים לסעודת בר-מצוה. הבית נתמלא רעש מרזח. ציפא-לאה ושפחתה נושאות קערות. העגלונים משלשלים כוסות לגרונם, צווחים “לחיים”! גורפים חוטמיהם בתרועה וּמעבידים “טוחנותיהם” בפרך. כפות וּמזלגות מנקרים בקערות. צלוחיות וצנצנות נושקות זו את זו נשיקות צלצלניות. העלוב חנינא-ליפא עומד על הקרואים, משיב “לחיים, לחיים” לכל צד ומזיע כביבר. והזקן ברילי, שמשח לכבוד היום את זוג מגפיו בעטרן, קם פתאֹם מבין המסובים, וכשהוא מבושם כהוגן ועמוס בלשונו, עומד ולא עומד על רגליו, הוא מתחיל מקשקש במזלג, צורח וקורא בכל גרונו לבעלת-הבית, שתחיה, היא צי-צי-ציפה-לאה-לאה’ניו, שת-תבא אצלו. הוא רררוצה, הוא מחויב, לומר לה דבר… “ל-ל-לחיים” הוא רוצה לומר לה… וּמָאטִי פוֹנְפִי הופך פתאֹם פרצופו הַחֲרוּמַפּי לחתן הסעודה, מאנפף ושואל: “מבַנְקש אַנְתָּה אִנְשָה, בחור?”

“ה”בחור" נועץ בו שתי עינים דולקות ומתאדם.

“חֶה-חֶה-חֶה” – גיחך החרומף וטופח על שכמו – אכן ‘בר חברה’ אַנְתָּה…"

וּלאחר הסעודה, כשהיה חנינא-ליפא מוטל במִטתוֹ כקורה ונוחר וציפא-לאה נטרדה בפִנּוּי כלים – יצא נֹח להתרַוֵּחַ קצת בחצר. מתקשה היה בבגדיו החדשים ולא מצא מקום לעצמו. שלא מדעת הגיע לסמטא שבין הבית ולגדר; כמדומה, שממעל לגדר נצנץ שם רגע אחד ראשה הצהבהב של מארינקא. לבו נרתע בו מתוך הנאה מסותרת. “ודאי עלתה לראות, מה השמחה בביתנו, אבל היאך עלתה? בסולם?”

נתאַוָּה נֹח לטפס על הגדר ולראות בעיניו – אבל מיד נזכר ב“תפִלין” וסר משם. בשרו הרגיש שוב בבגדיו החדשים. כל היום היו מצֵירים לו. ובלילה כשנפטר סוף סוף מהם, ונתגלה לעצמו לפני מטתו בלבניו החדשים, הרגיש רוָחה נעימה בכל בשׂרו. כשעלה ושכב, קפצה ועלתה פתאֹם במֹחו השאלה החרומפית של מָאטִי פוֹנְפִי, כלשונו וכהברתו: “בחור, מבנקש אנתה…”; מהר נח ונתעטף יפה יפה בשמיכה – אבל השאלה המזוהמת בוקעת גם לשם אל תחת השמיכה. היא לבשה פרצוף שעיר וחרומפי, שמגחך כנגדו בשִנים צהובות: “בחור, מבנקש אנתּה…”, ובעוד רגע והנה היא משתרבבת לפניו בדמות אברך בעל פיקה, שעומד מטושטש בחלוקו ותחתוניו באמצע הבית… נֹח מפרפר משחוק כבוש, וּמן המרתף הנעול בחצַר שקוריפינשטשיכא מארינקא שולחת לו פעם בפעם ראשה וקוראת: קוּקוּ!…

וּבאחד מן הימים השכים נח ויצא בלא תפִלה למקום שיצא ולא שב אלא לסעודת היום. “תפִליו” החדשות עם ריח העטרן הנודף מרצועותיהן נשארו היום הזה, וגם ימים רבים אחרי כן, מונחות בנרתיקן בלא תשמיש.

בשכונה יצא רִנּוּן. איש לא ראה דבר ואיש לא ידע דבר. אדרבה, הכל ידעו שלא היה דבר ולא יכול להיות – ואף-על-פי-כן היו הכל מרננים. הרִנּוּן הגיע גם לאָזני שני השכנים, אף-על-פי שאיש לא הגיד להם. שני השכנים ידעו אף הם שאין דבר, ואף-על-פי-כן… על מריבת הדמים שבין השכנים נוספה מריבה חדשה: מריבה ארוכה ואכזרית שבין אב לבנו ושבין “דודה” לאסופתה.

ט

עברו עוד כארבע שנים. ביתו של חנינא-ליפא כבר נתעקם קצת בכתפו אחת, אבל למעלה מן הגג הישן חבוש עתה לראשו גג חדש. החצר נתרחבה מאחוריה ומגעת עכשיו מצִדָּה אחד עד לגַנהּ של שקוריפינשטשיכא. במקום ההוא, על מצר הגן ממש, עומד עתה אף בנין חדש, כעין דיר לנגב בו עצים, וּבדופן שמאחוריו, סמוך לארובה קטנה ורבועה, שיש בו מלמעלה, מתחכך גופו של אחד מאילני הערלית. הדיר נצטרף לאֻרוה הישנה וֹשניהם נעשו כמין בנין ארוך אחד, שמגיע עד הגן ודוחק את גדרו… צִבּוּרי העצים שבחצר נתרבו וגבהו אף הם, וחנינא-ליפא, שנזדקן קצת, ואָזנו אחת מטפטפת וּסתומה במוֹך, אינו מוצא בהם עוד את ידיו ואת רגליו. הדירה של שקוריפינשטשיכא שקעה עוד טפח באדמה וּמחיצות החצר גבהו מאליהן… הגויה הִזקינה אף היא, קומתה נכפפה וכֹחהּ תש. הכלב שקוריפין מפרזל בשלשלת ולבו רע עליו. ונֹח ומארינקא, שגדלו בינתים וחמדו זה את זה בלבם, נעשו זהירים באָרחוֹתיהם יותר ויותר.

נֹח הריהו עתה כבן שמונה-עשרה.בחור כהלכה. בלוריתו המגודלת שחורה כזפת, וּמגבעתו, בגפה השחור והנוצץ, משופעת עליו, דרך קוזק וּבן חיל, לצד האוזן. פניו שחרחורים שחומים ועיניו גחלי אש, כשל צועני. בפרבר הקצפים הוא אורח מצוּי, וּכשהוא שב משם על סוסו הרותח ומתפרץ פתאֹם לשכונה – עוף! פנו דרך! את כל השכונה הוא עובר בטיסה אחת כברק, וכל החבורות של העגלונים, העומדים ברגע זה באמצע הרחוב, מִשְׁתַּסְּעוֹת פתאֹם לחצאין מאליהן. בעלי-הבתים נסים בחרדה איש לשער חצרו וּבת-צחוק קלילה מעקמת שׂפתותיהם; “התכשיט!” וּמן החלונות מציצים ברגע זה ראשי בתולות, בנותיהם של בעלי-הבתים, שמביטות מתוך נשימה עצורה אחרי אבק רגליו של הסוס הפורח ורוכבו עד העלמם…

וכשנֹח יוצא פעמים במגפיו הגבוהים והמגוהצים וּבפידְזַ’קוֹ הקצר לעמוד על שער החצר – יציאתו עושה רושם בשכונה. פרחי העגלונים, העומדים סמוכים לשם וּמסיחים בחבורה, מנמכים קולם קצת. נערים וּבתולות מצטדדים ועוברים עליו בחפּזוֹן. יש במבטו וּבכל מהותו איזה קורטוב, נדנוד כל-שהוא, שמרעיד בסתר לבות נערים וּבתולות, מושך וּמטיל אימה כאחד. ויש שבתולה אחת, עזת נפש, מעברת עצמה בכַוָּנה תחת שבטי עיניו הקודחות; רוצה היא להִכָּווֹת בהם כוִיָּה מתוקה וחריפה רגע אחד.

אבל נח אינו משגיח בריבות שבשכונה. נֹח שותק ואין יודע מה בלבו. בין הבריות אינו מתערב ועם העגלונים אינו מרבה שיחה. וּפעם אחת נסתכן עגלון בחור ונסה לרמז לו “אֶ-אֶ-אֶ” על פרבר הקצפּים, כלומר, “אֶ-אֶ-אֶ- על השקצות” – נתן בו נֹח את עיניו ונקרש דמו.

“מה אתה אומר, מצורע?”

“אֶ-אֶ-אֶ, איני אומר כלום, כלום איני אומר”, גמגם ה“בחור”, כשהוא הולך ונרתע לאחוריו עם השוט שתחת בית-השחי.

רוב הימים אין נֹח נראה בשכונה ואינו בא באנשים. בשבתות וּבימים-טובים הוא הולך לבית-המדרש ועומד שם יחידי, מן הצד, במקומו הקבוע אצל חלון צפוני מערבי. כל שעת התפִלה הוא עומד על רגליו, מביט בשתיקה לסִדּור’ל ואינו מנענע אפילו בשפתיו. בשעת ההפסקות אינו יוצא אל הפרוזדור, וּכשחוזר אביו מן התפִלה לבית, כבר הוא מוצאו שם…

בשאר הימים הולך נֹח למקום שהולך ועושה מה שעושה – ואין חנינא-ליפא בודק אחריו. רשותו של האב פקעה מעל הבן מאליה, ואין איש יודע אימתי. ציפא-לאה בלבד עדין עֵינהּ עליו מרחוק, סורגת את הפוזמק ונאנחת בחשאי…

ואולם נֹח אינו מרבה עכשיו בהליכה וּביציאה. בחצרו של חנינא-ליפא, מאחורי הבית, סואר אחד של קרשים יש, סואר גבוה מחבריו, שרואים מעליו כל מה שבַּחֲצַר הערלית – וּבראשו מוטל נח רוב שעות היום. אין יודע למה הוא מוטל שם, אלא נח בלבד: מראש מִצְפֶּה זה עיניו מדברות עם עיני מארינקא.

עם הנץ החמה, משיזהיבו בראש הגג של הגויה פני החמניות וזריהן – מארינקא עוזבת את מלונתה בגן וּמתגלה בחצרה. יוצאת היא בשעה זו עם כליה וחבילתה הקטנה ללכת השׂדה, ובאותה שעה כבר עומד לו נֹח, זקוף כתורן, בראש הסואר וּמקבל במאור עינים פני חמה וּפני מארינקא כאחד. היא מלמטה, בריאה וחכלילית, שוחקת לו וּמתאדמת, והוא ממרום, שחרחור וּלבֶן שִׁנים, מגחך לה אף הוא, מנענע לה בבלוריתו “צפרא טבא” וּמשַלחהּ בעיניו עד צאתה.

ותיכף ליציאתה – נֹח משתטח בראש הסואר וקובע עיניו בחצר שנתרוקנה. יודע הוא שלא תשוב מארינקא עד הערב, ואף-על-פי-כן הוא שוכב וּמסתכל. בחצר חנינא-ליפא כבר ממשמש וּבא המונו של בֹּקֶר. השפחה חולבת את הפרה וּמוֹצִיאַתָּה לעֵדר. הזקן מושך את הסוס בבלוריתו מן האֻרוה אל הבּאֵר וּמדבר אליו מתוך זקנו גויית, כדרכו. ציפא-לאה מהל’קטת לתרנגולים וקוראת “ציף-ציף” – ונֹח עדין אינו זז ממקומו. כשהוא מתעורר לרדת – החמה כבר עומדת ברום הרקיע, וּבחצר, משוקעות בין הסארים, עומדות, פרוקות וּטעונות למחצה, שתים שלש עגלות של קרשים.

וּבשעות השרב של צהרים, כשמקצת מתריסי הבתים מוגפים, הקרשים נסדקים מחום וּמוציאים שׂרף, סנונית באויר רודפת אחרי בת-זוג וּמַדְבַּקְתָּהּ, והעולם כולו שׂבע ועיֵף לחמדה – בשעות אלו היה נֹח יוצא אחרי סעודת היום לחצר ותועה בין הצִבּוּרים הגבוהים של העצים כשִכּוֹר. המֹח מעוּטף ערפל, הגוף הולך ונטען ואין העור מחזיק את הבשר. מבקש הוא מקום לעצמו ואינו מוצא. נכנס הוא ממחבואה למחבואה.. פעם הוא מתעלם בסמטא, משתטח שם על הקרקע ושוכב בצל, וּפעם הוא עובר לאחורי צִבּוּר של קורות. בסוף הוא נִצְלֶה שוב בחַמה על-גבי הסואר הגבוה. מתוח וּמוּטל על כרסו רבוץ הוא שם שעה, שעתַיִם, ראשו זקוף בין שתי ידיו ועיניו בחצר השכנה. רואה הוא עתה כל מה שבתוכה. הנה מוטלת שם על צִדָּה החבית הגדולה ושתי פִּסּוֹת רגלַים, מלוכלכות ונקשות, מבצבצות מתוכה. הרגלים – רגלי שקוריפינשטשיכא, שנשארת עכשיו במקום מארינקא לשמור את החצר, והיא ישנה שעה זו בחבית שינת הצהרים. והנה האצטבא שנתיתמה. והרי גם שקוריפין. שוכב לו זה בחשאי, מקופל אצל המלונה, צד זבובים בפיו וּמנמנם. פעמים הוא פוקח קִמעא עין אחת וּמציץ כלפי נֹח מן הצד, דרך סדק עפעפיו. מתרעם אתה עלי, כלב? על מה ולמה?

וּפעמים שהיה נֹח מתחמק ונעלם פתאֹם מן החצר. ציפא-לאה כשהרגישה בדבר, היתה יוצאת מתוך דאגה כמוסה לבקשו. לבסוף היתה מוצאת אותו תחת כִּפַּת הגג של האֻרוה החדשה. יחידי היה מוטל שם בעלטה, שוכב משוקע בתוך השחת וּמציץ דרך הארובה הקטנה לגן שקוריפינשטשיכא או לקרפף השמם.

“מה לו שם בעלית הגג?” דאגה ציפא-לאה וחשדות סתוּמים עלו בלבה.

והיא החליטה שלא להסיח ממנו עינה. נתברר לה, ש“הילד”, טעון שמירה מעולה דוקא בשעה שמארינקא מתגלית בחצרה או בגנה. זו הרי כבר גדלה והיתה לבחורה נאה וּבריאה… בין-השמשות, כשהיא שבה מן השדה,וּכלי מלאכתה, מכוש או חרמש, על כתפה, מיד נֹח צץ וּמתגלה אצל הגדר, בּפִנַּת הגג או בשאר מקומות נַעֲלָמִים, שהוא יכול משם לבוא עִמָּה שעה קלה בדברים. נתנה ציפא-לאה לבה על הדבר, וּכשישבה פעם אחת בצהרים על המפתן וסרגה פוזמק, אמרה פתאֹם לבעלה היושב בצִדה:

“יודע אתה, חנינא-ליפא, כמדומה שצריכים להשׂיאו אשה…”

“את מי?”

“את הילד, את נֹח…”

“מזל טוב! אין לך פנאי, יהודית?”

“לךָ הרי יש לעולם פנאי…”

וציפא-לאה החליפה את הצנורא מיד ליד ונתאנחה… וּבאותה שעה היה נֹח מוטל לבדו בתוך השחת בעלטה, תחת כפת הגג של הדיר, פורס כזיתים משיורי חלת שבת וזורקם דרך הארובה הקטנה לתוך הגן. שם בתוך השיחים מלמטה עמד יחידי הכלב שקוריפין, ראשו ועיניו למעלה, כלפי הארובה, וּפיו הפתוח קולט את הפרוסות מן האויר. הגן שתק בדמי צהרים, האילן הסמוך לדופן הדיר נשען בקצה נופו על שִׁפּוּלי הגג ולא זע. מתחת לתקרה מלמטה, נשמעו בלי הפסק בעיטות עמומות של טלפַים בצירוף גריסת שִׁנַּים והצלפות זנב: הסוס עומד שם על אבוסו, כוסס שבולת-שועל בחשכה ונלחם בזנבו עם הזבובים. דרך חורים מפולשים, ארובות קטנות לפסות רקיע, נכנסות ויוצאות פעם בפעם בדיצה וּבצויצה סנוניות פרחניות, טסות רגע בחלל האפלולי והריקן של הדיר: צויץ, צויץ, ושוב צויץ – וּפורחות להן מיד. בתוך השחת ועל המעזיבה וּבין שחיפי העצים מפוזרים פה ושם, כדינרים, כתמי זֹהַר עגולים ומתמתחות רצועות דקות של זהב. באחת הפִּנּוֹת רועדת רשת דקה של עכביש… וּמבחוץ ממרחקי שדות וּמקשאות, דרך גנות וקרפיפות, נמלטים וּמגיעים לכאן, ארוּכּים וּקצרים, עזים ומרוכרכים, רחוקים וּקרובים, פליטי קולות של נגינות שאין להם סוף, קטעי יבבות של שירות הפועלות בשדה… פליטים אלו, כשהם נופלים לכאן, אל אפלולית העליה, דרך הארובה הקטנה – הם נעשים גנובים וּמתוקים כל-כך, ונכנסים כל-כך אל חביון הלב. בכל אחד מאבריו מרגיש נח, שבשעה זו, כשהוא רבוץ לו כך, כרוך בתוך השחת המאובקת והריחנית וּמעוטף עלטה נוּגה וזהרורית – בשעה חשאית זו הולך ומתבשל בתוכו איזה דבר, כאותם פירות הבר, שהיה נוהג להצניעם כאן, וכשזיפים הללו, שמתפקעים עתה באילנות מרוב עסיס… הלב תופח ועולה כעִסָּה בעריבה, הגוף נטען וּמתמלא מתוכו והדם צועק מן הבשר… וּפתאֹם רוטט הלב וגל מתוק יעברֶנּוּ… באויר, בין פליטי הקולות, נצנצה כמדומה הברה חטופה, צליל עז וקצר, של נגינת מארינקא, נצנצה וכבתה מיד. נֹח נצמד אל פי הארובה והכלב הפך ראשו – ונקשה במקומו. שניהם הרגישו בקולה כאחד וּשניהם מיחלים בדממה וּבלב רועד וּמתאפק להִשָּׁנותו…

ויש שגופו של נֹח מוטל כאן בעליה, ונשמתו יוצאת דרך הארובה הקטנה ופורחת לה עם הסנוניות לשם, אל השדות והמקשאות, מקום שמארינקא עומדת שם עתה עם חברים וחברות בתוך קמות גבוהות וִירָקוֹת מגוּדלים או יושבת בדד עם שקוריפין אצל צריף ושומרת כל היום את יבול האדמה. הנה הוא מוטל שם, למשל, רואה ולא נראה, מאחורי אחת הגדרות וּמציץ בחשאי במה שנעשה מבפנים. אוכל הוא בעיניו כל טפח מגולה של בּשׂרהּ. כך ישכב לו שם כל היום, וּלעת ערב, כשתשוב מארינקא לביתה, יגיח מן המארב ויתגלה אליה באחת הסמטאות פתאֹם… אואינו! אפשר ילך אחריה ויתחבא בגן, וּכשתבוא בלילה אל הצריף יבוא גם הוא לשם…

וּכשתוקף עליו דמו עד לבלתי הכיל, קופץ נח דרך הגדר שבירכתי החצר – ורגליו עומדות מיד מחוץ לשכונה היהודית. הולך הוא בּצִדה של מחיצת קנים רעועה וּפצומה וצִלהּ משׂתרג עליו וּמתכּרך סביבו רצועות רצועות, עוטפו עטיפה חמימה וּקרירה של שחור ולבן בבת-אחת, מעין טלית. קיץ, קיץ. הבתים הצפופים כָּלוּ. הגנים והמקשאות נתנו ריחם. והנה הציץ עליו דרך פרצת הגדר הקרפף השמם. הוא רומז לו כבריה חיה, כביכול. חייכם, שהוא רואה משם רמיזת עינים ממש.

פתאֹם ­ וצִנָה ערֵבה וּמבוּשׂמת טופחת על פניו. מובלע הוא כולו בצִלּוֹ הכבד של האוג העומד שם בצמרתו הענֵפה והעבותה מבחוץ סמוך לפרצה. וּבאותו רגע והנה כמטר זהב נִתָּך על ראשו. אלו הם צִפצפופי צִפֳּרים וגרגרי אור שנשתפכו ברבבותיהם מתוך צמרת האוג. הצִפֳּרים בעצמן אינן נראות – אבל מתוך המון צפצופיהן אתה אומר ששים רבוא פיפיות הן, כאלוּ האוג כֻּלּוֹ מצלצל בעלי זכוכית… וּמעשה כשפים: כיוָן שהוא מגיע לכאן שוב אינו יכול לזוז ממקומו. כמין שטף של מתיקות תוקפהו, עיניו נקרמות מאליהן ואבריו מתרשלים. האדמה מוֹשַׁכְתּוֹ אל חיקה בידים ממש. מבקש הוא בית סתרים להתיחד עמה והוא נכנס לקרפף השמם. יש לו בתוכו מחבואה, בור עגול כמין מכתש, שהוא מוצנע באפלה וּמסוכָך דשאים ושיחים. האור זולף וּמטפטף לשם דרך הסכך טפין טפין והצמחים השוטים שבתוכו מאפילים על-גבי עצמם בטרפיהם הגסים והרחבים ועושים שם מה שעושים… מפיל הוא את עצמו בפִשוט ידים ורגלים לתוך חללו המצונן והאפל של בור זה. הדשאים סתר לו והוא שוכב וּפניו למטה, כובש לחיו יפה יפה באדמה ונועץ צפּרניו בעפרהּ התחוח והרטוב. נשמתו חוזרת באותה שעה לשרשה והריהו כאחד מגדולי קרקע, צמח את צמחי אדמה… בכל אחת משערות ראשו הוא גומע את ריחה של האדמה וכל דמי נעוריו מן האדמה יזעקו: מארינקא!

וּמארינקא הולכת וּגדֵלה, הולכת וכובשת את כל הרהוריו. עכשיו כבר נתונה לה חירות לצאת ולבוא כרצונה. אבל דַּוְקָא עכשיו אין המזל מזַמן את שניהם למקום סתר אחד. אל הקרפף אינה יוצאת עוד. הדודה הרגישה בפרץ וסתמה אותו. וּבגלוי מארינקא משתמטת מפניו. בּבֹּקר עיניה שׂוֹחקות כנגדו וּמבטיחות, ולערב, כשהיא שבה מן השדה, היא והבטחתה נבלעות בצריף שבגן, מקום שמארינקא ישֵנה שם לילה, לילה. ידוע לו, שהיא יוצאת לפרקים גם לפרבר הקצפים, אבל לפניו לא נזדמנה שם. אפשר באמת יצא ויארוב לה באחד המבואות?…

י

וּבאחד מערבי שבתות, עם חשכה, שכב נֹח חבוּי בתוך סרבים וּסלונים מנמנמים תחת הגדרות מחוץ לשכונה והמתין. יודע הוא, שבשעה זו חוזרת מארינקא דרך כאן מעבודת היום. המָקוֹם מְקוֹם סתר: משׂוּכוֹת וּגדרות מכל צד וּבשעה זו אין רגל מצויה שם. סמוך לכאן הפשפש של גן שקוריפינשטשיכא.

לבו של נֹח דפק בחזקה. מסביב דממה גדולה, דִממת ליל שבת שמחוץ לשכונה. בצבצו בזה אחר זה כוכבים. לבנה גדולה, סגלגלה, חלוקה לשנים על-יד כלונס שכנגד, עלתה מעבר למשׂוּכה אחת. וּמעבר לאחת הגדרות שמאחוריו, מבית-המדרש, נתגלגלה וּבאה לכאן רננת מקבלי שבת ונשתפכה בעצב טמיר וחשאי על הנעצוצים… הרי שאון קהל, והרי קול חזן…

עצב חרישי ויִראָה נַעֲלָמָה התגנבו אל לב נח. שם, מעבר לגדר, כארבעים או כחמִשים פסיעות מכאן, בבית הגדול ורב החלונות, המלא אורה והמון מתפללים, עומד עתה אבא בקפוטא ובכובע של שבת וצועק בקול: “ארבעים שנה אָקוּט בדור!” והוא, פושע ישראל, מוטל בשעה זו מאחורי איזו גדר ואורב ל“שקצה”.

הלבנה הגביהה את עצמה בינתים ונתקעה בין אילן וּבין ארובת עשן של איזו דירה מלבנת מאחת הקרפיפות. בין הדשאים, מקרוב, הלבינה רצועת שביל נמשכת לגן ונסר איזה צרצר. נשמעו בתוך כך פסיעות רכות, חשאיות. נֹח מגביה ראשו קצת וּמכין את עצמו.

לאור הלבנה המלאה נגלתה מארינקא והמכוש על כתפה. וּברגע שהגיעה אל המארב ונבלעה בצל, קפץ נח אחת – וּצבת של ידים לפתה מתניה.

“נוי!” נבעתה מארינקא והמכוש נשמט מידה. “מה אתה עושה?” הנח…"

נח לא הרפה. דעתו נטרפה. הוא אִמֵּץ אותה אל לבו, הִגְבִּיהָהּ באויר, לחש באָזנה, גִּפֵּף ונשֵּׁק, מגמגם מתוך כך מיני דִבורים טרופים: “אוהבת את, מאריניטשקי? אמרי, אוהבת את? אוהבת? למה תחשי? אוהבת את?”

מארינקא התלבטה בתוך הצבת, דוחה וּמקרבת כאחת, נצמדת אל נח יותר ויותר. לחישתה נעשתה לבסוף חלשה, רכה, מלאה צער וּתחִנָּה:

“הנח, נוי, עתה הנח… אין צורך…”

“ואימתי, מאריניטשקי, ואימתי? הלילה? בגן?”

“לאו, לאו!” לוחשת מארינקא וכל עצמותיה אומרות: “הן”… ופתאֹם נתעוררה וקראה בחלחלה: “הנח! אוי, אוי, שומע אתה? הולכים”.

והיא דחפה מעִמָּהּ את נֹח בכל כֹּחהּ.

נח הרפה ממנה. בגן רשרשו חריות ושיחים. מארינקא הרימה מכושה, וּבלי שתביט לאחוריה, רצה כלפי הגן. בעוד רגע נסגר עליה הפשפש.

נח נשאר שוב יחידי בין המשוכות והגדרות. שאון התפִלה פסק: שמונה עשרה או אחר התפלה? – והוא נזדרז ושב אל השכונה.

הבתים מימין ומשׂמאל לבשו צורה של שבת. חלון חלון ונרותיו הדולקים. הדירה של הגוֹיה היא בלבד עומדת כמנודה: ללא חלון וּללא נר. דומה ששאר בתי השכונה מציצים בה בחלונותיהם המאירים מתוך מין לעג דק של מיוחסים. ראשי גברים אינם נראים בעד החלונות. “אם כן”, התנחם נח והפך למבוי של בית-המדרש, “שמונה-עשרה!”

במבוי פגש ביוצאי בית-המדרש. נתערב ביניהם והשתדל להמציא עצמו לפני אביו, אומר לו בקול רם, שלא כדרכו, “שבת טובה” והלך אחריו הביתה…

וּכשעה אחרי הסעודה, כשהלבנה המלאה, לבנת ליל תמוז חם מנשוא, היתה עומדת ממעל לשכונה, ויהודים ויהודיות כבדי איברים התחילו פורשים זוגות-זוגות מן האכסדרות ונסגרים בחדרי-המשכב – אמר נח פתאֹם לאמו שהוא יעלה הלילה לישון בעלית הגג של האֻרוָה.

“למה באֻרוה?” – חרדה האם ונסתכלה בעיניו הלוחשות של הבן.

“כך אני רוצה”

“אציע לך בפרוזדור”.

“לא, כי באֻרוה”…

“תּוּף”, רקקה האם “טירוף!”

והוא עלה לעלית הגג של הדיר. אף כר לא לקח עמו. כל הלילה לא עצמה ציפא-לאה עין. נדמה לה שגנבים בדיר. בּקְשָּׁה כמה פעמים להעיר את חנינא-ליפא ונתאפקה. מתיראת היא עתה מפני כניסתו של חנינא-ליפא לדיר…

וּבדיר היה האויר מלא זעה חמה של זבל וכבד מנשוא. הסוס עומד באפלה הגמורה של המדור התחתון, מתיגע וּבועט בלי הפסק את בעיטותיו העמומות, ונֹח שכב בעליה ונתלבט מקוצר רוח. שד אחד עִנָּה בלילה את שניהם.

סוף סוף נשתתקה השכונה. נח הטה אזנו. דומה שהאילן הנשען בדיר מבחוץ מסרט בחשאי על הדופן. עמד והוציא ראשו מן הארובה. האילן הושיט לו בראש שרביט אחד, קרוב ביותר, שני תפוחים אדומים וּבשלים, כמי שאומר: טול, שלך הם.

פשט נח ידו, שִׁרבּבה – ולא הגיעה. עוד כאצבע, עוד כאצבע – היד לא הגיעה.

עיניו התיזו ניצוץ. קפיצה אחת – והוא נפל לתוך אמבטי פושרת של דיו, אל האפֵלה המזיעה שבמדור התחתון. בעיטה בדלת – והוא מבחוץ. שוב עלִיָּה – והוא בראש הגג של הדיר, ושוב קפיצה – והוא בתוך הגן עצמו.

כל העליות והירידות באו פתאֹם ולא ארכו אלא כהרף עין. השיחים שבגן ננערו פתאֹם מתנומתם והתיזו ניצוצות לאור הירח. מבין צִללי אילנות נגלו כחזיון לילה מארינקא וְכַלְבָּהּ.

הצריף בלע בעוד רגע את שני בני השכנים. על הפתח עמד שקוריפין ושמר.

יא

וּבאחד הלילות עמד נח וברח עם מארינקא?

אין אתם יודעים את נפש האדם מפרבר העצים. בשבת חנוכה נשא נֹח בתולה כשרה בת מוכסן אחד, על-ידי שדכן וּבחוּפה וקידושין, כדת משה וישׂראל. לחג השבועות בא עם אשתו החדשה לבית הוריו בפרבר העצים והשמחה היתה מרובה. וּלאחר סעודת החלב, כשנתיחדו בני הזוג הצעירים על קורה מוטלת מאחורי הבית – עמדה באותה שעה מארינקא והתינוק בזרועה מאחורי הגדר והציצה דרך סדק.

א

את הדברים שלהלן שמעתי מפי אורח לסדר של פסח, איש־צבא יהודי מחיל המלואים, כבן ארבעים, שנקרא השנה למלחמה, ובליל ראשון של פסח נזדמן עמי למסבה אחת. ואני מוסר בזה את דבריו כמו שהם, בלי פרכוס:

“זאת לי הפעם השניה בימי חיי” – כך פתח איש־הצבא ואמר – “שאני מסב לסדר אל שלחן זר. בפעם הראשונה עלתה לי כך בהיותי עוד נער קטן כבן תשע – הדבר אירע איפוא בערך לפני שלשים ושתים שנה – ואולם אז “פסחו” עמי בבית זר כל בני ביתנו” אבי ואמי, אחי ואחיותי, ואפילו משרתנו סטיוֹפי. הא כיצד? שואלים אתם – מעשה שהיה כך היה:

אבי בא עם ביתו לגור בכפר קטן סמוך לעיָרה יום אחד, בסך־הכל יום אחד, אחרי שנאסרה על היהודים הישיבה בכפרים. אלו הקדים לבוא שמה יום אחד, לא יצא מה שיצא; אבל אֵחר יום אחד – וגזר דינו נחתך. ולא שהיה עברין לתאבון או להכעיס, אלא אנוס היה לכך על־פי המשמרת שנתּנה לו שם באחד היערות הקרובים. ומשום פרנסה אין משגיחין לא בעבירה ולא ביסורים התלוּיים בה. שוטרי אותו הגליל נראו אמנם מתחלה כמחמירים, אבל בעיקר הדבר היו גם נהנים הנאה מרובה; סוף סוף יפה להם יהודי אחד הדר באיסור מעשרה בהיתר, שזה – עץ פרי, ואלה – אילני סרק. ובאמת לא היו ימים מועטים ובין שני הצדדים, כלומר, בין אבא בעל העבירה ובין השוטרים שומרי משמרת החוק, נקבעו “יחוסים נורמליים”: הוא וביתו דרו בכפר, והם קבלו, כל אחד ואחד לפי “כבודו”, את כסף חקם מדי חדש בחדש, מלבד מתנות ארעי, כגון דמי יום־טוב ומלוות קטנים שלא על מנת להחזיר, ומלבד כל מיני דורונות ותקרבות, בין לימי אידיהם ובין לכל ימי ההולדת של הסטנובוי ושל אשתו ושל כל ילדיהם, בני אדם הללו, הרי יודעים אתם, אינם מזלזלים בשום מתנה: זוג ברבורים אבוסים, חביונת יין, בקבוק יי"ש, מאה ביצים, כובע סוכר בנרתיקו הכחול, ליטרא תה, כּרֹכֶת טבק, תרמיל גבינה לחה, “אזני המן” – את הכל הם נוטלים. וכמה נקיי דעת הם! הסטנובוי, למשל, מעולם לא תבע אלא בקש. "יוסי – היה אומר לאבא, כשהוא מניח כף יד כבדה על שכמו – “צו נא, בבקשה, להביא לי מיערך עצים להסקה; החורף הרי ממשמש ובא”; או “אל נא תשכח, חביבי, לשלוח לי כאלף רעפים! הלא אתה: גגי צריך תקון”.

האוּריאַדניק עקום העין – זה דרך אחרת היתה לו: דבר שנתן בו את עינו העקומה, היה משבחו. “איטה” – היה אומר לאמי, כשהוא מביט בעינו העקומה אחרי תרנגולת שמנה מנקרת באשפה שבחצרנו – “היכן מצאת תרנגולת משובחת זו?” – והיו בטוחים, שאחרי שבח כזה נמצאה אותה התרנגולת הנאה מוטלת כפותה על־גבי השחת בעגלתו הכחולה של האוּריאדניק. ומתכון היה אותו האוריאדניק לבוא לביתנו בימי שבתות ומועדים דוקא, ודוקא בשעת הסעודה. אך ישבו בני הבית אל השלחן – וכנגד החלון מבחוץ צצו מיד מאליהם סוס הצהוב ועגלתו הכחולה של האוריאדניק, והאוריאדניק עצמו בתוך העגלה. מה לעשות? מראים לאורח פנים יפות ומזמנים אותו לסעודה. הזמירות נדחות, הספר שאבא מעין בו בין תבשיל לתבשיל נסגר ומתפנה אל הצד, והבל פי שכור נודף ומטמא את השלחן בשיחה תפלה, ופעמים גם בדברי קלסה, שמחויב אתה לקבלם כבדיחות נאות ולמלא עליהם פיך שחוק של הנאה, בשעה שבשרך נעשה חדודים־חדודים והיד נקמצת לאחוז בעורף אומרם ולהשליכו החוצה.

אכן ברבות הימים הסכינו עמו בני הבית ולא היו חוששים לו עוד; ופעמים, לאחר שהטיל זה לתוך גרגרותיו מלוא הבקבוק יי"ש ונתבסם כל צרכו, אף היה מצטרף עמנו לנגוני הזמירות, וכמובן, על־פי דרכו, בעקימת פה ולזות שפתים, וכשהוא ממצמץ בתוך כך בעינים שתויות, מדושנות ושוחקות לבעלת־הבית ופושט דרך אגב את ידו בשפחתנו פּרַשה, שקצה שמנה ומחוטטת פנים. רק מלמדנו לבדו, שהובא מן העירה, לא יכול בשום פנים להסכין עמו, כמו שלא הסכין גם עם הכלב הקשור בחצרנו לשלשלת. שניהם היו עליו תמיד כחדשים והטילו עליו אימה יתרה, אף־על־פי שהיה אבא מעלה מס מיוחד גם בשביל גלגלת נוספת זו של המלמד.

כך עברו עלינו בכפר חמש שנים. בתוך אותו הזמן בנה לו שם אבא משלו, מעצי יערו, בית קטן, ולחנוכת הבית הזמין אליו גם את כל אכרי הכפר וערך להם שלחן מיוחד. מאחורי הבית השתטחה וירדה במדרון גנת ירק גדולה, שזרעתה אמא. ברפת עמדו שלש פרות חולבות ובארוה – שני סוסים. בחצר היו מנקרים תרנגולים ומקרקרים אוזים ואפרוחיהם. בשלולית שלפני החצר שכשכו בני אוזים ובמגרש הקרוב רעו עגל וסיח. הכל כדרך אנשי הכפר. הפרנסה היתה מצומצמת, החיים דלים, אבל היו בהם מעט שלוה ונחת.

כל ימות החול היה אבא שוהה ביער, ובערבי שבתות וימים־טובים היה חוזר בעגלתו לביתו ומבלה יום או יומים במסבת אשתו וילדיו. הילדים היו שומרים עת בואו על־יד דרך היער בקוצר רוח ובלבבות חרדים מגיל. אך נשמע מרחוק, מקצה היער, הכלה סמוך לכפר, קול מצלות צמד סוסיו – מיד התנערו כצפורים ורצו לקראת העגלה בתרועה ובצהלה: “אבא, אבא!" וכרגע והנה כלם מטפסים ונופלים בחיק העגלה ומתרפקים על אבא. זה יושב על ברכיו, זה נתלה בצוארו וזה ממשמש בכיסיו, לראות מה מתנה מוליך אבא שם. אפילו משרתנו הרכב, הוא הוא גם שומר היער, סטיוֹפּי, בחור מגודל ובעל כתפים, אף הוא משתתף בשמחה, מַבעה שניו הלבנות והמוצקות בחיוך של תענוג, וכדי להנות את הילדים יעורר שוטו בכל כח והסוסים ישאו את העגלה אל הבית ב“סערה”.

לא אמרתי לכם עוד, כי באותו כפר עצמו דר מכמה שנים, ובהיתר, עוד יהודי אחד, זליג שמו: ביתו שלו עמד בראש גבעה הכפר ושלנו – בתחתיתה, ושני בתי יהודים אלה, בעמידתם הפרושה קצת משאר בתי הכפר ושבנוי קומתם ותואר גגותיהם וחלונותיהם, נראו כשכונה קטנה בפני עצמה. עד מהרה נדרסה בגבעה, מלמעלה למטה, רצועה דקה, שביל קטן, שנמתח בין הדשאים כפסקת הלובן בקדקד שער, ושתי החצרות נקשרו על ידו קשר של קימא. מלמד אחד לילדי שני הבתים ומשפט אחד ליושביהם. כל אחת משתי בעלות־הבית יודעת מה בקדרת חברתה, שולחות הן זו לזו ממטעמי תבשיליהן וממאפה תנוריהן, משאלת שכנה לחברתה קדרה, מרדה ונפה. נמנות ביחד על אגודת ירק, על קופה של ביצים ועל זוג של תרנגולים. בלילי החורף ובימי הקיץ הארוכים באה אשה לבית חברתה או לסטיו שלה לשם שיחה בטלה, להתליע קטניות, לטגן מרקחת, או לשם מריטת נוצה וסריגת פוזמק בחבורה.

לא עברו ימי שכֵנוּת מועטים – והקשר בין שני הבתים נתחזק. השכנים נהפכו למחותנים. אבא היה מטופל בבנים זכרים ונקבות, והבן הבכור שמואל כבר מלאו לו עשרים, ולענין עבודת הצבא “בעל זכות” היה; ולעומתו זליג היה מטופל בנקבות וזכרים ובתו הבכורה זלדה הגיעה לפרקה. עמדו וכתבו “תנאים” והגבילו את יום החתונה. לא עמדה לו “זכותו” לחתן ונלקח לעבודת הצבא, ולתוגת כל בני שני הבתים נדחתה החתונה עד עדן ועדנים, כלומר, עד אחרי מלאת לו לחתן שנות עבודתו בצבא.

לעל דבר אחד היה אבא מצטער הרבה: על שאין “מנין” קבוע בכפר, ושבת או יום־טוב בלי תפלה בצבור, היה אומר אבא, חצי טעמם נטול. כל נפשות הגברים בני ה“מנין” שבכפרנו לא היו אלא שבע, ארבע בביתנו: אבא, שני אחי הגדולים והמלמד, ושלש של בית זליג. ומיום שיצא אחי לעבודת הצבא עמדו על שש. ולפיכך שמחה יתרה היתה לו לאבא, כשהזמין לו הקדוש־ברוך- הוא אורחים לשבת, או מסוחרי העצים הבאים ליער או מפקידי היער חבריו, ואם מן היהודים המחזרים בכפרים, כגון רוכל, זגג וכדומה. בכגון זה היה אבא שולח מבערב להודיע את פסח־איצי החלבן, יהודי פשוט חשוך בנים, שהיה דר יחידי עם אשתו העקרה ופרותיו החולבות בחַוָּתו הבודדה שבאחד העמקים הקרובים, מהלך תחום שבת אחד מן הכפר, וזה היה משכים ובא לביתנו בשבת בבקר, הולך דרך גנות וקרפיפות, כשהוא מעוטף מתחת לסרבל שבתו בטלית לבנה, כדי להצטרף לעשרה. לא שהיה זהיר כל כך בטלטול – רוב בני הכפרים הרי אינם מן המדקדקים במצוות המעשיות – אלא מכיון שמקימים תפלת שבת בצבור, הרי יש לעשות המצוה כתקונה. בשעת הדחק, היו מצרפים למנין קטן וחומש בידו. ומשתכפו המנינים, הביא אבא לביתו מן העירה גם ספר תורה מוצנעת מתחת לפרוכת בארון קטן, והקציע לה בחדר הלמוד זוית מיוחדת, שהיתה מטלת עלינו, הקטנים באותה שעה, בקדושתה הצנועה אימה מסתורית. קריאת התורה על־ידי מלמדנו בנגון הטעמים בתוך העדה הקטנה, הכפרית, העטופה טליתות ומזוינת במשקפים ובחומשים, היתה משרה על בקר השבת בבית נעימת קדש מיוחדת, שהרגישו בה, כמדומה, אפילו כלי הנחשת, הנוצצים בטהרתם מכנגד, מעל גבי השִדָה, ומחיכים לנו בזהרם חיוך רך וענוג של שבת. ובחדר הסמוך, מאחורי הקיר, היתה עומדת באותה שעה אמי בשמלת שבתה הנקיה ובמטפחת משיה, סדורה העבה בידה, שפתיה רוחשות ועיניה מתמלאות דמעות גיל, שפירושן, בקירוב, כך: “אמנם נדחים אנו בכפר, שרויים בין הגוים, אבל אל חסד אלהים, אל רחום וחנון, את עמו לא יטוש ולא יעזוב, הוא נתן לנו ברחמיו את השבת והשכין בביתי את תורתו הקדושה והטהורה”. לכבדו שבת כזאת, שהיה בה מנין לקריאה, היתה אמי מוסיפה מאתמול פשטידא יתרה, ואחר התפלה כבדה את בני המנין ביי"ש לקידוש ובדובשניות והטעימתם מכל מעדני השבת. היהודים שותים גמיעות גמיעות קטנות, כדרכם, ומברכים את אבא ואת אמא: “לחיים, יוסי, יהי רצון שתהיינה ישועות ונחמות בישראל, ולחיים, איטא, יהי רצון שישוב אליך מהרה בנך”. ואמא נאנחת ועונה: “אמן כן יהי רצון, רבונו של עולם”.

ופעמים שנפקד ביתנו בסעודת רעים ובהלולא קטנה. בליל מוצאי־שבת של חרף, שחלה בו זביחה של עגל או שחיטה של אוזים וטגון שומנם, היה השוחט של העירה הסמוכה, יהודי פקח, לבוש נקיים תמיד, בעל אבנט רחב ובעל שיחה נאה, בא לביתנו באדרתו ובנרתיק חלפיו ומביא עמו עלינו ריח של יהדות העירה וקצת התרוממות רוח. לכבוד המאורע של אותו הלילה היו מתכנשים ובאים לביתנו תיכף אחרי הבדלה כל בני המנין: המחותן ר' זליג ואשתו ובניו, החלבן פסח־איצי ואשתו העקרה ושנים שלשה מפקידי היער, שהוזמנו לכאן על־ידי אבא מערב שבת. יושבים מסביב למיחם רותח על השלחן, שותין חמין ומזיעים. אבא וזליג משחקים ב“עזים וזאב”, והמלמד עומד עליהם ומתנענע, כלומד גמרא, ונותן עצות לשני הצדדים גם יחד. פקידי היער – רובם גחכנים ועליזי רוח – מבדחים את דעת הנשים. פסח־איצי החלבן אינו מוציא מקטרת המַחורקה מפיו וממלא את הבית עשן ועפוש, ואחי הבכור, היודע נגן, עומד ופורט על כנורו “חסידית” או “וואלאכית”.

אך הנה הובא השוחט הביתה – “ברוך הבא! שבוע טוב!” – והכל מפנים לו מקום בראש השלחן. לאחר שהוא שותה בחפזון שתים שלש כוסות תה ומתחמם, הוא יוצא בכנפות מקופלות, בשרולים מופשלים ובמאכלת נוצצת – מראה גזלן – ל“בית המטבחים”, כלומר, לרפת, לעשות שם מעשהו בעגל ובאוזים הכפותים. כלבי החצר שומעים צריחות האוזים הנכפתים וגעית העגל הנעקד והנם צובאים על הרפת ומצפים מתוך המיה של רוגזה וקוצר רוח לחלקם בפסולת הטבח, המושלכת לאשפה. בגמר השחיטה והבדיקה – השוחט שב הביתה ותופס מקום בראש השלחן ומראהו כבראשונה, מראה יהודי שו“ב בעל צורה, בעל אבנט רחב ובעל שיחה נאה. “העזים והזאב” נעזבים וכל הפיות פונים אליו. ר' גדי – כך שם השוחט – הרי זה יושב בירמולקתו הנקיה של סמט, שמצח לבן ורחב מבהיק תחתיה, ומספר מעשיותיו. מעשה באליהו הנביא, זכור לטוב; ומעשה בבעל שם טוב, זכרונו לברכה; ושוב מעשה בהסבא משפולא, זכותו יגן עלינו; ועוד מעשה באחד מל”ו צדיקים… הכל משתתקים ומשימים אזנם כאפרכסת. ה“רבי” יושב בעינים עצומות, זקנו המדולדל בידו, מתנענע כלומד גמרא ושומע בכונה גדולה, כשהוא מתאנח כל רגע מלבו אנחות של יראת שמים. פסח־איצי מתעטף בענן מקטרתו וכובעו שמוט כלפי מעלה. פקידי היער, קלי קלים אלו, הכבידו ראשם פתאם ואחת הנשים הצנועות ממהרת להחביא קווצה מרדנית מתחת למטפחתה. המיחם אף הוא מנמך קולו ומזמזם בחשאי. הס! שיחתו של השוחט, שיחה ערבה, מתונה ומוטעמת, נובעת בנחת, זולפת טפין טפין מתוקות ובאה אל הלב כצרי וכסם חיים. העולם, אם כן, איננו הפקר עדיין, שומר ישראל לא ינום אפוא ולא יישן…

אחרי כן – סעודת “מלוה מלכה”, שתחלתה משקה – יי"ש ומִשרת פירות בתוספת גלדי שומן, קורקבנים וכבדים מרוסקים של האוזים השחוטים, אמצעיתה – שוב משקה בצירוף תחמיץ רותח ומעלה הבל ולביבות ממולאות, וסופה – עוד הפעם משקה עם זמירות בפה ונגינת אחי בכנור וברקודים של התלהבות עד עלות השחר. החלבן פסח־איצי, זה היהודי השתקן בכל ימות השנה, יש שהיה יוצא בלילה כזה פתאם מגדרו ומגיע עד לידי מדרגה עליונה של התלהבות. הולך היה ומרקד ומזמר עד כדי טרוף הדעת, עד כלות הנפש, ובתוך רקודו היה משליך מעליו קפוטתו, פניו כלפיד אש, עיניו עצומות, כפיו פרושים ברחמים, והוא מרקד ושואג בקול: “ישראל עם קדושים, הרי אני כפרת צפרנכם הקטנה!” או בבכיה: “יהודים בני רחמנים, הניחו לי ואשָרף על קדוש השם. חוסו עלי, עקדוני והעלוני על המוקד. הוי, הוי, לבי נשרף מאהבת ישראל!”… וכך היה מרקד ושואג ובוכה עד שהיה נופל על הדרגש כמת, ולמחר, בבקר השכם, כשנתפכח, היה מתגנב ובא אל ביתו, חוזר אל פרותיו ומעשה חלבו ואל מקטרתו ומשתתק שוב לזמן מרובה.

רוב ימי החגים היו עוברים עלינו בשמחה שלוה וצנועה, מסובה בתוגת חשאין. הפרישה מן הגוף היהודי, פרישה מאונס, מורגשת בימים אלו לבני הכפרים ביותר, והלב מתמלא געגועים. החצי של “לכם” מתקיים כהלכה: אכילה, שתיה, שינה, בטלה, אבל החצי השני של “לה” פגום. אין בית־המדרש, אין צבור יהודי ואין כל. ופעמים שאין אפילו מנין מפני שהמלמד עולה לביתו בימים אלו, ואורח אף הוא אינו מצוי, כי מי גם עני שבעניים יוצא מביתו בימי החג? וכשמתלקט מנין בקושי – מה טעם, בעונותינו הרבים, יש בהקפה של ספר תורה יחידי או בנענועים של לולב בודד. סדר הבקורים לכבוד יום־טוב אף הוא איננו גדול ביותר וקורת רוח מרובה אין בו. בית המחותן זליג ובית פסח־איצי מבקרים בבית אבא, בית פסח־איצי ובית אבא – בבית המחותן זליג, בית אבא ובית זליג – בבית פסח־איצי, – וכל המחזור תם. יושבים בשעת הבקור איש בבית שכנו, מפצחים אגוזי־יער וזרעוני דלועים, מספרים חדשות שנתישנו, מנקשים באצבעות על־גבי השלחן ומפהקים עד כדי כאב הצדעים.

משיצא אחי הבכור לעבוד בצבא נוספה בכוס היגון החשאי של אמא טפה חדשה, שרשומה היה נכר ביותר בימי שבתות ומועדים. החבורה בבית נתמעטה, הכנור של אחי היה תלוי על הקיר, אלם וגלמוד כל הימים. ומקומו של הבן הבכור, הפנוי בשורת הילדים מסביב לשלחן, נראה לאמא תמיד כחלל של שן אמצעית עקורה או של אצבע כרותה. כל עת שהיתה מחלקת מנות התבשילין בין המסובים היתה נושאת עינים נוגות אל המקום הפנוי ההוא וכובשת אנחתה, שלא לחלל שבת או יום־טוב.

עם האכרים שבכפר הלך אבא בשלום ובמישור.בא לכרות את היער נוספה פרנסה בכפר. הללו מן האכרים עובדים ביער, הללו מוציאים אל העירה הקרובה עצי הסקה ובנין למכירה, והללו מוליכים עצים אל התחנה הקרבה של מסלות הברזל. עצי בנין היו מצויים לאכרי הכפר בזול ובתשלומין לשעורים, ומתוך החורבות העקומות וצריפי העפר עלו מעט מעט בנינים טובים בעלי קומה: בית חדש, אסם, רפת, מכלא. שנים שלשה גגי תבן נתחלפו בשל רעפים ופרצות רבות בגדרות נסתמו. היו אמנם מקרים, שעצי הבנין באו לידי אחד האכרים ב“משיכה” – כפר שיער קרוב לו, אי־אפשר לאכריו בלא זה – אבל אבא לא היה ממצה, על־פי רוב, על ה“מושך” את עומק הדין, ופעמים אף עשה עצמו כמתעלם. סוף סוף הרי בתוכם היה יושב, ובאיסור, ויפה ליהודי השלום. אכרי הכפר כבדוהו על כך כבוד מרובה, ויש שהיו מביאים לפניו את תגרותיהם ומשפטיהם הקטנים. אבא ידע לדבר עמהם בלשונם ועל־פי דרכם: את האחד פיס, את השני הוכיח ובשלישי גער – וכל הצדדים יצאו מלפניו מרוצים. עם המכובדים שבהם היה בית אבא אף מחליף משלוח מנות בפורים: בית אבא שולח להם “אזני־המן” ולחמניות והם מחזירים תרנגולת חיה, ביצים, תרמיל פרגים. אחד מהם, וסילי, אכר פקח ובר־דעת, ידיד ישן לאבא, לא נמנע אף מלשלוח את בנו הקטן לחדר מלמדנו, כדי ללמדו שם בין שאר הילדים את מעשה הכתב – בכפר בן ארבעים בתי אכרים לא היה שום בית־ספר, כשם שלא נמצא בו גם בית־תפלה וכהן – ופיטקא – כך שם הגוי הקטן שנתיהד, יודע היה על־פה הרבה פסוקי תפלה, חצי ה“קדוש” ורוב ספורי החומש, ממה ששמע מפי חבריו היהודים או ממה שקלטה אזנו שלא במתכון, וכותב היה רוסית באותיות עבריות בדרך מסורסת, משמאל לימים דוקא. בליל קלנדא היו באים שקצי הכפר ומזמרים את זמירותיהם מאחורי חלונותינו, ואומנתנו הזקנה יבדוחה מוציאה להם מן הבית חלה לבנה, כיסנין ממולאים פולין וקטניות ופרוטות קטנות. בימי האביב היה אחי הבכור שמואל יוצא לחורשה הקרובה ומתקין שם, מעץ לחברו, נדנדה, שהיו מתנענעים עליה כל ילדי הכפר, של הגויים ושל היהודים ביחד. ובימות החורף התקין להם מִזחָלות, שהחליקו בהן הילדים מראש גבעת זליג לתחתיתה. בערבי הקיץ יש שהיו מתלקטים זאטוטי הכפר, בחורים ובתולות, מסביב לביתנו, אחי שמואל עומד בחלון ומנגן בכנור מבפנים והם יוצאים במחולות ורוקדים מבחוץ. דרך אגב: אותה הזקנה יבדוחה אמנה בביתנו שלשה ילדים ודבקה בהם ובבית־אבא בכל לבה. מטפלת היתה בילדים באמונה: מאכלתם ומשקתם, מישנתם ומעוררתם, מזרזתם כאחת היהודיות על לבישת טלית קטן, על כסוי הראש ועל אמירת “מודה אני”, על תלמוד ויראת שמים, מרחקתם בחרדה מתערובת כלי בשר בכלי חלב. כשחלה אחד מהם היתה מביאה בסתר צלוחית “מים קדושים” ומַזָה עליו לרפואה.

הכל, כמדומה, עלה יפה. דרה לה בנחת משפחה קטנה יהודית באחד הכפרים הקטנים, ומה רעה בכך? – והנה בא השטן וקטרג, וברגע אחד נהפך הכל לתהו ובהו.

ב

השטן בא בשנה הששית לשבתנו בכפר. בעיר הפלך היו חלופי משמרות: שר אחד ירד, ושר אחר עלה במקומו – ובכל הגליל נמתחה פתאם מדת הדין, תכפו גזרות ורבו גרושים. השמועות הרעות, שהגיעו בכל יום מן הכפרים מסביב, הטילו בתוך חיי היהודים הבודדים, המשוקעים בכפרים, דאגה וחרדה. החיים היו תלויים מנגד והקנאה וצרות העין גברו. כל אחד חרד לפת לחמו וחשד בחברו. אבא היה יורד פתאם, שלא בעונתו, מן היער לביתו בפנים זועפים, מתלחש שעה רבה עם אמא ועם המחותן ונוסע בחפזון לעיר המחוז או לעיר הפלך, להמתיק שם “את הדינים”. המחשבה בלבד על־דבר יציאה מן הכפר – היה בה כדי להקריש את הדם. בית אבא הרי כבר השריש בכפר וזמן מועט לפני תגבורת הדינים התחיל אבא גם עוסק בבנין בית משרפות זפת, שהשקיע בו רוב ממונו המצומצם. ואולם השתדלותו של אבא “במקומות הראויים” לא הצליחה, כנראה, ביותר, משום שאבא היה חוזר ממסעיו תמיד עוד סר וזועף משהיה. הפקידים ב“מקומות הראויים” נעשו שוב פתאם מחמירים גדולים. שער ה“מס” עלה שבעתים – ובטחון גמור, בכל זאת, אין. האוריאדניק אף הוא היה תוכף את בקוריו בביתנו, כמי ששוקד על המשמר, אלא שהיה מתכון עתה לבוא בלילות, כמתגנב, ועינו הימנית, שנראתה עתה עקומה משהיתה, נעשתה פתאם זרה וקרה, כמעט זעומה. חלבונה נתרחב וכאילו אינה מכרת בנו כלל. האכרים שבכפר אף הם נשתנו פתאם: מעין שחצנות נזרקת בהם, שחצנות שלא היתה בהם קודם לכן. והרע מזה, שאין לך לילה בלא גנבת עצים מן היער. ויש מן האכרים שלא השתדלו אפילו להצניע את הגנבה, בדעתם, שיפה עתה לאבא השתיקה והעלמת העין. הגיע לידי כך, שאכר אחד, סַאשקה ה“זאב”, “לקחן” ידוע בכפר, הוא ושני בניו, נתפסו פעם בלילה על־ידי שומר היער, משרתנו סטיוֹפי, בשעה שהטעינו אלה את עגלתם עצים גנובים. עמדו הגנבים על סטיופי והכוהו מכות רצח – ואת העצים הוליכו לביתם. על המעשה הזה לא יכול עוד אבא, כמובן, לעבור בשתיקה, ומסר את הגנבים לדין. ומאז הקים עליו אבא שונאים רבים מבית הגנבים וקרוביהם, אחד מקרובי הגנב, לבלר הכפר, שכור מפורסם התחיל כותב בדרך קבע, אחת בשבוע, שטנה על אבא בנוסח השגור: “ליהוי ידוע, שהיהודי פלוני בן פלוני, היושב עם ביתו בכפרנו באיסור, כנגד החוק המפורש, משחית במעשיו את רוח העדה ומביא נזק למדינה” – והאכר הגנב היה מוליך את כתב השטנה בחיקו וממציאו ל“מקום הראוי”. ה“מקומות הראויים” היו מבהילים פעם בפעם אליהם את אבא לראיון, ובחזירתו מראיון כזה היה מראהו מראה מת. פעם אחת חזר ממקום שחזר – ומצמד הסוסים שבעגלתו לא שב בלתי־אם סוס יחידי. הסוס האחר, היפה ביותר, נשאר בידי ממונה של “מקום ראוי” אחד בתור “כופר”, והסוס הפליט, שלא מצא לו אבא לפי־שעה בן־זוג, חזר עם אבא “בגפו” כנזוף, ומוט העגלה, היוצא מן האמצע, משורבב לו שלא כדרכו בצדו האחד. פני אבא התלהטו מעלבון כאלו גלחוהו חצי זקנו וכרתו לו חצי קפוטתו, והרכב סטיופי כמעט שבכה מעגמת נפש, וכשפתח את הסוס היחידי מן העגלה והכניסהו לארוה קללהו קללות נמרצות, חרק עליו שיניו, הכהו על פיו באגרופו וכלה בו כל חמתו. החסרון, אמנם נתמלא אחר כך: אבא החליף את סוסו היחידי, הטוב גם הוא, בשנים רעים – מה שגרם צער וחרפת לב לסטיופי – אבל המנוחה והבטחון לא שבו עוד. מבלי דעת מה ילד יום, משך אבא את ידו מבית משרפות הזפת לגמרי, ומלאכת הבנין שבתה באמצע. אבא היה אומר, שהנדבכים, העזובים בחורשה בין האילנות למלונת חזירים ועגלים, באים אליו בכל לילה בחלום ובוכים לפניו…

ומדת הדין שנמתחה על יהודי הכפרים מסביב, הלכה בינתים, וגברה. מתחלה היו מתרין ומגרשים, ואחרי כן היו מגרשים בלא התראה. לא הועיל שום כופר. בתי־אבות, שנבנו בעמל שנים, נחרבו על ידי פקודת פתאם בשעה קלה. בחול הדרכים המשוכות מן הכפרים לעירות, היו זוחלות בכל יום עגלות אכרים ומטלטלי היהודים המשולחים בתוכן. ולמחרת היו אותם אכרים עצמם חוזרים לכפריהם ושוחקים על משבתי היהודים הנשארים, שלא פגעה בהם עדין מדת הדין. אימה חשכה נפלה על בית־אבא והלבבות נבאו רעות.

ופעם אחת ביום פגרא של גויים, כשהיה אבא בביתו, בא סטיוֹפי פתאם אל הבית מבוהל וספר, שאכרי הכפר יושבים עתה מסובים בבית־המרזח, רובם סבואים, והנה מכינים איזה “ניר” לרעת אבא. ראשי המסיתים הם סאשקא ה“זאב”, הוא האכר הגנב, וקרובו הלבלר, ודברי ה“סניגורים” בטלים בבקבוקי יין־השרף, שהמסיתים מכבדים בהם את ה“קהל”. תוכן ה“ניר” הוא, לפי השמועה, השתדלות ה“קהל” לפני “המקום הראוי”, להרחיק את הז’יד יוסי מן הכפר, ראשית מפני שהוא דר באיסור, והשנית, מפני שהוא “מזיק”. היו רגלים לדבר, שגם איזה יד יהודי באמצע: סמוך לאותו זמן קנה לו אחד היהודים גם הוא חלקת יער על גבול היער של אבא, ובין שני היערות נפלה תחרות, שהביאה לפעמים גם לידי תגרה, כנהוג.

לא שהה אבא והלך מיד בעצמו לבית המרזח. בפניו, חשב אבא, לא יעיזו. וכך היה. כניסת אבא פתאם לבית־המרזח הביאה את המסיתים במבוכה. שנים שלשה מהם נשמטו ויצאו מן הבית והנשארים כבשו עיניהם בקרקע. אחד מהם נבהל ופשט את ידו אל ה“ניר” העזוב, כממהר להצניעו, קדמהו אכר אחד, איש זקן וירא שמים, ממכבדי אבא, וחטף את הניר, ובהצליבו תחלה על לבו, קרע את הניר לקרעים, קורע ואומר לאבא: “ברך את אלהים, יוסי, נצלת מצרה ואנחנו מעבירה. צו להגיש יי”ש לעם“. אבא צוה וכרגע נהפך לב העם ורוח אחרת היתה עמו. נתעוררה מדת היושר וחבורת הסניגורים נצחה. מקצת ב”בעלי התשובות" נהפך לבם כל־כך אחרי שתים שלש כוסות, עד שהעידו באָלה ובשבועה בעצמם, שהם כלבים בני כלבים בני בניהם של כלבים עד עשרה דורות; ואחד, בבקשו סליחה מאבא, בכה כביבר, השתטח על הקרקע וקרא: “רמוס, יוסי, רמוס”. ועוד אחד תופף על לבו וצעק, שיגן על יוסי עד טפת דם האחרונה, ואת ה“זאב” יהרוג, הרוג, יהרג… בחזירת אבא לביתו הגיע אליו קול צוחה מבית־המרזח. מתוך “תשובה” באו, כנראה, המסיתים ושכנגדם לידי מהלומות ויד אכר היתה בבלורית רעהו, כנהוג.

הניר נקרע הפעם, ואולם הסכנה לא חלפה כליל. העם שבכפר נחלק לשתי מחנות צוררות זו את זו כל הימים. לתגרות ומריבות לא היה קץ, וכתבי שטנה הגיעו אל “המקומות הראויים” משני הצדדים. הסטנובוי מבהיל אליו פעם צד זה ופעם את שכנגדו, רוקע ברגל על שניהם ושואג כארי: “לסיביר! בשלשלאות של ברזל!”

ובאחד מימי החנוכה הבהיל אליו הסטנובוי את אבא. הניח אבא בעגלת־החורף זוג אוזים שמנים, תקרובת של חנוכה לאשת הסטנובוי, ומהר לבוא לקול הקריאה. בעלת הבית קבלה את התקרובת בסבר פנים יפות והסטנובוי הכניס את אבא חדר לפנים מחדר ואמר לו:

“בקש רחמים, יוסי, אני איני יכול עוד הצפינך. שונאים חותרים תחתיך. ובפלך גברה מדת הדין. חומרות, אזהרות. יהודי בכפר – חלילה וחלילה, בבל יראה ובבל ימצא. מדקדקים שם עכשו כחוט השערה”.

“היתכן?” טען אבא, “בגלל יום אחד?”

“בגלל יום אחד…”

“ומה אעשה?” שאל אבא. “אולי יש בכל זאת תחבולה?”

הסטנובוי פרש כפיו ושרבב שפתיו, כאומר: “עשה מה שבכחך. אני – קצרה ידי”.

לא חזר עוד אבא לביתו – ורץ בעגלתו לעיר המחוז, מעיר המחוז רץ לעיר הפלך. וכך היה רץ ומתרוצץ, עד שחזר אחרי ימים לביתו רצוץ ומדוכא וכמעט בלא כלוּם. נמצאו לו שם אמנם בעלי עצה, אבל העצות היו סותרות ומבטלות זו את זו; היו גם שתדלנים שהבטיחוהו, אבל ההבטחות היו קלושות. אחד מהם, שיש לו, לפי דברו, “צדדים” בתוך “המקומות הראויים”, קבל אמנם על עצמו – בשכר הגון, כמובן – לבוא בדברים עם אותם הצדדים, כדי “להתיר” את אבא, כלומר, “להקדים” את זמן ישיבתו בכפר יום אחד לפני צאת האיסור, אבל לדברי רבים, אין בדבריו של זה ממש. רמאי מפורסם הוא. אף־על־פי־כן נתן לו אבא דמי קדימה: מי יודע? אולי…

בכח “אולי” זה “חלב” אותו השתדלן את אבא כמשלוש חדשים, והענין מכלל “אולי” לא יצא. בכל שבוע נתגלו “צדדים” חדשים שטעונים “פיוס” ויד אבא יגעה מלפיס. באחד הימים הודיע אותו השתדלן, שלבטל הגזרה אי־אפשר; כבר כתובה וחתומה היא ומונחת במקום פלוני. אלא מה אפשר? לעכב, ודבר זה יהא עולה בכל וכך. נתן אבא כך וכך ועכב; ואולם לא עברו ימים מועטים ושוב באה הודעה, שהניר, אחרי כל העכובים, זז בכל זאת, ושוב הוא טעון עכוב. נתן אבא שוב כך וכך ועכב בשתי ידים, והניר זז. זוחל היה בלאט, רתיעה רתיעה, וסמוי מן העין, כגנב במחתרת, אבל זז, וכל עקירה והנחה שלו עלתה לאבא בדמים, והעיקר בעלבון כבוד וביסורי־נפש שאין דוגמתם: חזרות לבטלה על פתחי ערכאות, דחיות בלך ושוב, מתן בסתר, בקשת רחמים, גנבת דעת, התרפסות לפני זקני פקידים אכזרים, ערלי לב וידועי שכרון ולפני פרחי פקידים שחצנים ומופקרים, ועידות סתר בבתי־מרזח מזוהמים, משא־ומתן של נבלה… ממסעות כאלה היה אבא חוזר לביתו כל פעם רביעית דם ושוכב אחר כך בביתו שנים שלשה ימים… וכשירד מן המטה היה מתיחד בחדרו ומתהלך שם הנה והנה שעות רצופות. ופעם אחת, בין־השמשות, מצאתיו עומד בזוית לפני ארון הקדש הקטן ובוכה בחשאי…

הרבה שערות לבנות בראשו ושרטוטים חדשים במצחו הוסיפו לו הימים ההם.

ראה אבא, שב“דרך הטבע” לא תבוא הישועה, וצפה לרחמי שמים. מלהשתדל לא חדל, “וברכתיך בכל אשר תעשה” כתיב – אבל בישועה גמורה לא האמין עוד. מתפלל היה בלבו, שהפורענות לא תמהר, על כל פנים,לבוא. ובינתים, מי יודע, אולי… אולי יארע בינתים איזה נס, כגון מין מניפסט, או מלחמה או כדומה לזה מכת מדינה, שתשכיח את יוסי הדר בקוזיאובקה מן הלב.

בינתים באו ימי ניסן. ומאחי הבכור, משמואל העובד עבודת מחצצר בלהקת הנוגנים של הצבא, הגיעה פתאם אגרת מבשרת בשורה כפולה: ראשית, שהוא, שמואל, זכה, בגלל התכשרותו המיוחדת בנגינה ל“מתפורת”; והשנית, שקבל מאת הרָשות שלו חופשה לשבועים ובערב פסח יבוא לביתו הוא וחצוצרתו. אבא קרא את האגרת באזני כל בני הבית – ובבית היתה שמחה. הילדים מרקדים – “שמואל יבוא, את החצוצרה יביא!” על פני אמי נפלה רגע קרן אורה ובעיניה נצצו דמעות.

“אי אשה, למה תבכי?” – אומר אבא ומוחה באצבע דמעת סתר אף הוא – “הרי סימן טוב. עתה תראי כי יושיענו אלהים…”

“הלואי, רבונו של עולם, מי יתן בזכות הילדים” – עונה אמא וכובשת בכיתה בכל כחה, שלא לצער את אבא.

אהה, תפלת אבא ואמא לא נשמעה. הפורענות הקדימה לבוא, ובשעה שלא היינו מוכנים לה כלל: בערב פסח".

ג

האורח נח מעט ואחר הוסיף לספר:

"אותו היום – ערב פסח שחל להיות בשבת היה, ובזכרוני נחרתו כל פרטיו. מן הבקר זרחה השמש ולא חדלה, ושני בתי המחותנים, זה שמתחת לגבעה וזה שבראשה, היו מבהיקים ושוחקים זה לזה בלבנוניתם החדשה ומתגדרים זה בפני זה באבנטם הכחול, הוא חוט הששר, הסובב את מתניהם, למטה מן החלונות, לכבוד יום־טוב. מאחורי הבית עלו שירות הפעולות שהקדימו היום ראשונה את הגנה לעדרה, וכל שעה הוסיפה לה ערוגה חדשה, ערוגה שחורה ולחה. גבעת זליג העלתה בן־לילה, אחרי הגשם, שער דק וירוק של נצני משי רכים. ורצועת השביל המתוחה שם מלמעלה למטה הצהיבה פתאם בחדושה מבין המשי; כל הרצועה מראשה ועד לסופה זרויה היתה חול רטוב וזהבהב. איש לא ראה מי זרה שם את החול, אבל הכל יודעים, כי יד הכלה עשתה זאת בסתר, בבקר השכם, ולכבוד החתן, העתיד לבוא היום. כמעט שהייתי חס על הרצועה המרובצת, שלא לפגמה בדריסה, קודם שתדרוך עליה רגלו שלו, של החתן. בשתי החצרות רבתה התכונה: הגעילו כלים, גרדו, קרצפו, שפשפו – והקול הלך עד למרחוק. ספסלים ושלחנות נדונו ברותחים ובאבנים מלובנות והתענו תחת היד הרזה והמגוידת של הזקנה הצמוקה, יבדוחה, גויה מיוהדת זו, שהיתה מדקדקת בעניני כשרות יותר מישראלי, ותחת היד הגסה והשמנה של השקצה המחוטטת פרַשה. שתי המחותנות עבדו היום, וגם העבידו את אחרים, בגבורה גדולה, כמעט במסירות נפש, כאלו התחרו זו עם זו בזריזותן. וכי קלה היא – היום יבוא שמואל, החתן, ולאחר שנתים של עבודת הצבא.

עליכם לדעת, כי מיום שבאה אגרת אחי עמדו שתי המחותנות במחלוקת; אמי טענה: שמואל אורח שלה הוא. ההורים – היתה אומרת – קודמים למחותנים. והמחותנת צוחה: “לא כי! שמואל חתן הוא, ומי זה ראה חתן, שלא ישהה פסח אחד בבית המחותן?” נתערבו הגברים ופשרו: יחלוקו. סדר ראשון – בבית ההורים, ושני – בבית המחותנים.

מחלוקת מעין זו נפלה היום גם בין ילדי הבתים: כל אחד מהם רצה ללכת עם סטיופי בעגלה אל התחנה הקרובה, לקבל שם את פני האורח, העתיד לבוא היום אחרי הצהרים ברכב. סוף סוף עלה כבוד זה בחלקי – ואני הייתי עומד ומצפה בעינים כלות ליציאת העגלה, העומדת זה כשעה רתומה, מוצעת ומוכנת בכל, לפני שער החצר ואינה זזה בכל זאת ממקומה. מעוכבת היא לסטיופי, שיושב עוד בחצר רכוב על גבי חמור של נגרים ומפצל ומשפד בקרדם את המקלות הלבנים, ידות חדשות של פסח, למגרפות וליתוכים. רוצה אני לסיע לסטיופי בכל כחי ולקרב את הקץ. אבל אמי מושכתני משם לחפיפת הראש ולהלבשת לבנים. יראה היא, שלא אתמהמה בדרך ואכנס ליום־טוב בגוף שאינו נקי.

שלא להפסיד זמן, מפקיר אני הפעם את ראשי לעריבת הרותחים ולמסרק הפגום ואת בשרי לכתונת המצוחצחת, הנוקשית, שמביאה עלי בצנתה הלבנה סמרמרת קלה, ובשעת הכושר, מנסה אני להשתדל בפני אמא, שתלבישני מיד – לא לכבודי, כמובן, אלא לכבוד האורח – גם את חליפת שאר בגדי החדשים, את הכובע, את המעיל ואת המכנסים, והעיקר – את הנעלים המגוהצות. רוצה אני להראות בפני שמואל בכל הדרי. אבל אמי דוחה את השתדלותי בטענה נצחת, שהבגדים האלה יתלכלכו בדרך, ונוח לי ולהם שאלבשם אחר כך, בחזירתי. על כרחי אני מסתפק במועט ויוצא מיד מן הבית ביד רמה, משופר ומחודש למחצה, כשהכתונת הנוקשית מכסכסת עלי וכשאני מרגיש כבר את חצי נועם החד מפעפע בעור בשרי ובעצמותי.

בפרוזדור נתקלתי באחותי, שישבה כבר על שרפרף וכתשה מצה ובעלי של עץ גדולים ממנה פי שנים; ואחותי האחרת, כמעט תינוקת, מרקדת את הכתוב בנפה זעירה, שחן פסח עליה, אל תוך סדין לבן. על־גבי מסרג עגול של נצרים, הוא “דף המליחה”, היו מונחים כבר העופות הרטושים, הם וקורקבניהם הכחולים ואשכולות חלמוניהם, עם הברבור השסוע באמצע, וצירם האדמדם שותת. אחי האמצעי רסק מרור במגררת, מעקם פרצופו ומתעטש. אצל הפתח בחדר־הבשול עמדה פרַשה, לבושה נקיים, מקושטת בסינר ובמטפחת לבנה, ככלה בקשוריה, כולה כשרה לפסח, ופניה המחוטטים מבהיקים, וסרקה בסכין פגומה, כשהיא מתזת קשקשים נוצצים, את עור בשרו של דג שמן ומפרפר, המוכן לקלחת הנחשת שבצדו. מחדר־הבשול מבפנים עלה השאון הנעים של שחיקת סממנים ותבלין ושל האש המלהטת בתנור המחודש וקדרות חדשות הלבינו פנים. אבא הכין חרוסת. אמא טבלה בגומא שבחצר מחרוזת ארוכה של כפות ומזלגות ממורטים. כלי העץ, הספסלים והאצטבאות, החבית והדלי הלבן, עמדו כבר, שטופים ומודחים, איש על כנו ועשו את תפקידם. מתוך גומא שניה שבחצר הבהבה עדין השלהבת הקטנה של החמץ הנשרף ועשנה הקליל רטט באויר. ערב הפסח כבר נתן קולו וריחו בכל מקום. ואולם הפסח עצמו עודנו נעול בטרקלין מבפנים, בחדר המיוחד לו, ואין אמא מנחת להכנס אליו. שם הוא יושב ספון, המלך במסבו, מאחורי היריעה, ביקר כרים לבנים וכלי־זכוכית מזהירים ומתלחש עם אליהו הנביא. רק כשאמא פותחת רגע את הדלת לצרכה, יש הוא מציץ אלינו הילדים משם בעין אחת טובה, כרומז: הנני, ילדים.

כחצי שעה אחר בעור חמץ מָשה סוף סוף העגלה ממקומה ואני בתוכה. עתה ידעתי כי נוסע אני, ובעוד שעתים אראה אפוא, אם ירצה השם, את פני אחי, אותו ואת חצוצרתו…

בנטות העגלה אל הדרך העולה לתחנה רדפו אחרי והשיגוני שירות הפועלות העודרות בגנה. החזרתי את ראשי לאחורי, לצד השכונה שלנו: שני הבתים הלבנים, העליון והתחתון, עומדים חגורים באבנטיהם הכחולים ומביטים אחרי. שניהם כאילו מזהירים: אל תתמהמהו בדרך. ערב פסח!

הדרך בין הכפר ובין התחנה, אף־על־פי שנימוחה קצת מגשם הלילה, ומקומות מקומות של טיט קלוש בה – רעה ביותר לא היתה, והסוסים רצו עליה כדרכם, ריצה מתונה. מן הכפר עד התחנה – מהלך שתי שעות בעגלה, וכן לחזרה. אם לא יעכבנו דבר, נשוב אפוא כשלש שעות לפני הערב, כלומר, בשעה שהכל בבית כבר יהא מוכן לפסח. אני מצַיר לעצמי עד כמה תרבה השמחה בשוב העגלה עם שמואל. כל בני שני הבתים יתאספו ויצאו לקבלת הפנים, וגם הכלה בתוכם…

הסוסים רצו בין שדות חרושים, רוץ וצלצל במצלותיהם. רוח קלה הבהבה על פני, ולבי טוב עלי מאד מאד. חן ערב הפסח שכן על כל העולם, בין העבים הקטנים ברקיע נתפנו רוָחים גדולים, שבילי תכלת חדשה, תכלת של פסח. באויר הזך התנצחו זה עם זה גלים קטנים של חמימות מתוקה וצנה משיבת נפש, ושתיהן טופחות על פני ועל ערפי לסירוגין טפיחות קלות. שלוליות שלוליות של מים קבועות בתוך השדות כמראות זכוכית, מהן חלקות, שתכלת הרקיע צופה משם בטהרתה, ומהן מרטטות רטט של צנה ונוצצות בקשקשי כסף וזהב, כעין הצלוחיות והכוסות של פסח. אפילו השיורים המלוכלכים של צבורי השלג הקטנים, שבצבצו לפרקים מתוך אחד הפחתים, לא פגמו את המראה. בעיני היו כשיורי חמץ נוקשה שנתכוצו מבושה בחורי עפר.

העגלה רצה, ואנו נכנסים ויוצאים משדה לחורשה ומחורשה לשדה. בינתים אני מסדר לי בלבי את סדר הימים של הפסח הבא. אכן גדולה תהי השמחה במעוננו בפסח הזה. יום יום ושמחתו. ביום הראשון – יבואו המחותנים אלינו: יין, סופגניות, קנובקאות, אגוזים ומשחק באגוזים. ביום השני – נבוא אנחנו לבית המחותנים, ושוב יין, סופגניות, קנובקאות, אגוזים ומשחק באגוזים. במוצאי יום־טוב ראשון – יתאספו שוב הכל לביתנו. המחותנים יבואו, הכלה, ופסח־איצי ואשתו. הכל, הכל. שמואל ינגן בחצוצרה. הילדים ירקדו. ושוב יין, וסופגניות וקנובקאות ואגוזים…

אודה ולא אבוש. יותר ששמחתי על אחי העתיד לבוא, שמחתי על החצוצרה שתבוא עמו, והיא היא שזרזתני לצאת את התחנה. מעודי לא ראיתי חצוצרה פנים אל פנים. ידעתיה רק על־פי צורתה בתמונה הצלוּמה בלבד, היא התמונה ששלח אלינו שמואל זמן מועט אחרי כניסתו ללהקת המנגנים ועתה היא תלויה בביתנו על הקיר סמוכה לכנור. מצויר הוא שם בבגדי השרד והחצוצרה בידו. אכן חפץ נאה ומשובח היא החצוצרה, ובעוד שעה קלה אזכה לראותה ואולי גם להשתמש בה. “אולי” זה בלבד מלא את לבי שמחה בלי מצרים, ולא יכולתי להתאפק, שלא להסיחה מיד לסטיופי, היושב לפני וערפו אלי.

“הגידה נא לי, סטיופי,”, אומר אני אל הרכב, “הראית חצוצרה מימיך?”

“וכי מה?” – הסב הוא אלי את פרצופו בתמיהה.

“אי אתה יודע? שמואל יביא עמו חצוצרה! חצוצרה של ממש, של נחשת!…”

הבשורה הזאת לא הרעישתו, כנראה, כלל וכלל. מפני שהפך מיד, בלי ענות דבר, את פניו אל הסוסים וחִמר לו כבתחלה, במנוחה שלמה. “מה יבין זה!” מבטלו אני בלבי: “עם הדומה לחמור!” ומיד צרפתי אגרוף לאגרוף, דוגמת שפופרת, והתחלתי לתקוע ולהריע באויר העולם, כשאני מרקיד עצמי על מושבי לפי קצב התרועה. כנגדנו באו כמה קרונות של אכרים השבים מן התחנה; עברה עלינו גם כרכרה קלה, מצלצלת אף היא במצִלות סוסיה, ושני מיני פקידים לבושי מדיהם בתוכה – ואני הייתי מריע והולך ואיני חושש. רק סטיופי לבדו החזיר כמה פעמים את ראשו לאחוריו והביט אחרי הפקידים הבטה לרעה עד העלמם מן העין, כאלו לבו הגיד לו, שפגיעת שני ה“מלאכים” האלה אינה לטובה.

כשהגענו אל התחנה מצאנו שם את שמואל, כשהוא עומד כבר בבגדי הצבא על הדוכן של בית־הנתיבות ומחכה לעגלתנו. כמה נתגשמו פניו! והיכן חתימת זקנו? קפצתי מן העגלה ורצתי לקראתו. שאילות שלום, נשיקות. סטיופי השקה את הסוסים והעביר אל העגלה את חפצי אחי. בקשתי בעיני בתוך החפצים את החצוצרה, ולא מצאתי בלתי־אם ארגז אחד גס וכבד, ושני לו קטן ממנו ויפה, כעין נרתיק. הבינותי מיד, שהנרתיק הוא כלי מחזיק ברכה, ובכל זאת, כדי לצאת מידי ספק, שאלתי עליו את אחי, מה הוא.

“זהו נרתיקו של הכלי” – ענני אחי.

ידי שמשמשה בנרתיק, נרתעה כמעט לאחוריה מפני שם הכבוד הזה: הכלי! חפץ הייתי לבקש מאת אחי, שיראני את עצם הכלי מיד, ולא העזתי, נשאתי אליו את עיני בתחנונים, אחי כאלו הבין ללבי ואמר:

“עתה עלינו למהר הביתה. ערב פסח”.

הדין עמו. עתה עלינו למהר הביתה, ערב פסח. ושלשתנו הזדרזנו ועלינו על העגלה. הסוסים מהרו לרוץ בדרך שבאו מרוצה קלה ושמחה, רצים ומבשרים במצלותיהם: שמואל בא, שמואל בא! שמואל נכנס מיד עם סטיופי בשיחה שאין לה סוף על עסקי הכפר, זה שואל וזה משיב, ואני– לבי לנרתיק ולמה שבתוכו. כמעט שנתיאשתי מלראות את גוף החצוצרה בדרך: סגורה ומסוגרת היא בנרתיק, כאותו הפסח בטרקלין; אבל הקדוש־ברוך־הוא לא רצה, כנראה, לקפח שכר נסיעתי, ובעוד כברת ארץ לבוא אל הכפר, נתן בלב אחי מחשבה טובה, לבשר מרחוק בתרועת החצוצרה את דבר בואו. הוא אמר והוא עשה, וכרגע נפתח הנרתיק, וביד אחי הבהיקה פתאם החצוצרה, כלילת נחשת נוצצת, מעשה חלילים־חלילים, שבזהרה הכתה כמעט את עיני בסנורים. בעוד רגע – ומתחת אצבעות אחי התחילו מבעבעים והומים בנחת מעלות ומורדות של קולות זכים וצלולים. הכלי מתחטא כתינוק, ופתאם והנה הרעים גרון הנחשת בכל גבורתו ועל פני מרחבי שדה, באויר הזך, התפוצץ “מַרש” אדיר ונפלא.

סטיופי הרעיש שוט – והסוסים העלו אבר וגמאו ארץ. המצלות והפעמונים שבצואריהם כאלו נתבלבלו רגע אחד מפני המרש ופזמונם נתערבב, אבל מיד שבו לאיתנם ולצלצולם העליז והקצוב, ובכח חדש היו מבשרים ואומרים: שמואל בא, שמואל בא! האילנות שבצדי הדרכים רקדו לפנינו והרחיבו לנו דרך. השלוליות הצהילו כנגדנו פנים, הכל מריע ומבשר: שמואל בא, שמואל בא!

ובעוד העגלה שוטפת במרוצתה – והנה הכרכרה, ושני הפקידים בתוכה, באה שוב כנגדנו. אותה הכרכרה ואותם הפקידים, שפגעו בנו תחלה, בהליכתנו לתחנה. פגיעה כפולה זו היתה בעיני כסימן רע שיש לחוש לו. החצוצרה רעדה ביד שמואל, וכמו הועם זהרה פתאם, ושמואל מהר והורידה לחיק העגלה וסכך עליה במעילו. העגלה והכרכרה עברו זו על פני זו בחפזון, והיושבים בשתיהם, כמו על־פי נבואת־לב אחת, הפכו כולם כאחד את ראשם לאחוריהם והביטו אלה אחרי אלה הבטה חשדנית כמה רגעים…

בינתים עברה עגלתנו ברעש עמום וקצר, שנקטע מיד, על גשר קטן, נטוי על פני חריץ, ונכנסה בתחום הכפר. במקום הזה קוינו למצוא אנשים משלנו יוצאים לקראתנו, כמו שהותנה עוד לפני הנסיעה, אבל לתמהוננו לא היה שם איש. אל הלב התגנבה דאגה. אחי תקע בחצוצרתו עוד תקיעה אחת אחרונה, בשפה רפה, והשיב את הכלי לנרתיקו. סטיופי עמד פתאם על רגליו, דפק את הסוסים בכל כחו ויריצם ב“סערה”. על פנינו חלפו בחפזון בזה אחר זה בתי אכרים בודדים במבוא הכפר, הם וגדרותיהם הדחויות ו“שקציהם” היחפים והמלוכלכים, שכשכו בשלוליות והתעוררו לקול המצהלות והשוט ולמראה איש־הצבא הנשוא בעגלה.

והנה הבהיקו כנגדנו גם שני הבתים הלבנים שבראש הגבעה ושלמטה. לפני חצרנו נראתה חבורה של אנשים ונשים עומדת. אין אלה כי־אם מן הנאספים לכבוד האורח. אבל מדוע אין איש מהם זז לקראתנו? הדבר כלו מוקשה.

וסטיופי עודנו עומד על דוכנו קוממיות, בפשוק רגלים, ומצליף שוט ביד רמה. באויר התפוצץ לרגעים קול השוט כשלפוחיות מתפקעות והעגלה טסה וקרבה ברעש וחפזון. הנה אני מכיר כבר את כל אחד מבני החבורה. בני בית המחותן, הגדולים עם הקטנים, פסח־איצי, אשתו ועוד. הבגדים כלאים: תערובת יום־טוב וחול. מתנוססים כובעים, מטפחות ומנעלים חדשים. הנה גם הכלה שם. כולה לבנה. והנה גם זקן הכפר בזקן השום שלו ובאזורו האדום, עומד הוא שם מן הצד, מקלו בידו וציץ הנחשת על לבו. זה מה לו פה בשעה זו? ומבני ביתנו מדוע אין נראה שם איש?…

מקץ רגע, כשעמדה העגלה לפני שער החצר ופני הנאספים נראו לנו מקרוב, נפתר לנו הכל. באין אומר ודברים נפתר לנו הכל…"

ד

האורח השפיל קולו קצת והוסיף:

"הפתרון היה אכזרי מאד, אכזרי מכדי העלות על לב נער קטן כמוני. הדבר הרי בא בפתע פתאם כל כך!

מי יכול לשער, כי בשעה שנשוב אני ואחי מן התחנה לבית אבא לא נמצא עוד שם מאומה…

מי פלל כי בתוך כדי ארבע או חמש שעות ששהינו בדרך, יבואו בני אדם לבית אבא, יטעינו כלים ונפשות בקרונות ויאמרו להם: לכו אל אשר תלכו.

ואימתי? בעצם יום כזה!

כמה חדשים רצופים זחלה הגזרה, זחלה בלאט, כפתן חרש, ועתה ברגע קטן של היסח הדעת, קפצה ממחבואה פתאם ונשכה! וכמה עזה וממארת היתה הנשיכה.

הכרת פני הנאספים בעלי הכובעים והמטפחות החדשים, שקדמו את פנינו בשתיקה, הגידה לנו מיד את כל הבא על בית אבא. במראיהם המדוכא והקודר ובפניהם החמרמרים מבכי דמו יותר לחבורה של אבלים מלחבורה של קבלת פנים.

וברדת אחי שמואל מעל העגלה ואני אחריו, נתקה פתאם מתוך החבורה ופרחה למעלה כחץ צוחה עזה, זעקת שבר בודדה, שנקטעה מיד כנו בסכין חריפה והשאירה אחריה חריץ עמוק באויר העולם ובלב. המחותנת היא שצוחה כך, והיה בצוחה קטועה זו מעין פריחת נשמה מן הגוף. הילדים געו בבכיה והגברים הסבו פניהם הצדה ורפרפו בריסי עיניהם ובסנטריהם.

העולם נטשטש עלי, והדברים שמכאן ואילך איני זוכרם אלא כאילו ראיתים במראה עכורה, שברים־שברים, למחצה, לשליש ולרביע.

אני ושמואל עומדים בחצר, ואיני יודע איזה הדרך נכנסנו לשם. כובעים ונעלים חדשים בלי גופים באמצע הולכים מאחורינו בשתיקה, כצפים באויר. אחד, קרוב אלי, מדבר, ואני שומע כל מלה בפני עצמה, אבל איני רואה מי מדבר ואיני מבין מה ולמה הוא מדבר. מתוך הרפת הנעולה, שאיני רואה ממנה אלא את המנעול בלבד, בוקעת ועולה ונוקבת את המח געית עגל מר צורח. למה העגל צורח?

מתוך כתלי הבית פורש ומרחף לקראתנו באויר עוד כובע חדש. למטה הימנו זקן, ושתי ידיו בשרוליהן פרושות לו מתחתיו. הידים בוכות כתינוק ואומרות: ראה, שמואל, מה עוללו לנו? – אבא? אם כן עודנו פה?

והנה גם יבדוחה. מתבוננת היא מרחוק בפני שמואל, מנענעת ראשה הקטן כגרוגרת, ומיבבת בחשאי: החביב, הנחמד…

אנו עומדים בבית בפנים: חרבן ומהפכה.

שלחן הפסח, הקירות החלונות – כולם נתערטלו. המטות ריקות. שנים שלשה כסאות מוטלים הפוכים. מהפכה וחרבן.

ארון הקדש הקטן בלבד נשאר עומד חבוי בפנתו כשעמד ופניו מכוסים בוילונו הנקי והחדש. שלא לראות את הבית בנווּלו.

ובתוך המהפכה סובבת הזקנה יבדוחה, סופקת כפים ומיבבת חרש:

“באו הרשעים, באו. הטעינו בעגלות ושלחו… האם על הבנים…”

היש צורך לספר גם פרטי הגרוש? הם פשוטים וקצרים עד מאד:

שני הפקידים, שלוחים מיוחדים מעיר הפלך – הם הם שקרונו בדרך פעמים – באו בצהרים פתאם, הביאו מן הכפר שלשה קרונות, ובלי טענות ומענות צוו להטעין את הכלים ואת הנפשות ולהוליכם אל אחת העירות הקרובות. שום תחנונים ובכיות וזעקת שבר לא הועילו. אמא והילדים הושבו על־כרחם בתוך הקרונות, ועמהם הכרים והכסתות וצרור המצות ויתר כלי הגולה. אפילו מחבת הדגים וסיר הבשר הורדו מעל הכירה באמצע הבשול ונשתלחו עם בעליהם מן הכפר. עם הגולה הגלתה עוד הטובה בשלש פרותינו, היא אֵם העגל הנשאר, שהילדים היו צריכים לחלבה. לאבא הותר בקושי להשאר עד שישובו שני בניו הנשארים, כלומר: אני ושמואל, ועגלתו מן התחנה, ובלבד שיעזבו אחר כך, הוא ובניו הנותרים, תיכף ומיד את הכפר, באותו יום ובאותה עגלה. זקן הכפר נצטוה צווי חמור לבלי לזוז משם עד שיתקים החוק במלואו.

אבא מסר את ספר התורה בארונו הקטן למחותנו זליג ואת צרורות המפתחות ביד הזקנה יבדוחה, שנשארה לשמור הבית, והתחיל מזדרז ומזרז אותי ואת שמואל לעלות אל העגלה ולהשיג את אמא והילדים.

הגיעה שעת הפרידה האחרונה. האומנת הזקנה הצמידה ראשי ללבה וגעתה בבכיה. מתוך החבורה פרצה יללת נשים חדשה. המחותנת נתעלפה, והכלה כבשה פניה בכפות ידיה וכפותיה רעדו.

העגלה משה. שני הגברים הגדולים, המחותן ופסח־איצי, לווּנו בדממה עד קצה הכפר, מקום שהחורשה מתחלת, ושבו. מאכרי הכפר לא בא ללותנו איש, ואלה שראונו מרחוק, מהרו להתחבא בבתיהם. בעוד רגע נבלעה העגלה כולה בחורשה – והכל נשאר מאחורינו: שני הבתים הלבנים, הגבעה, המלוים, זקן הכפר במקלו וציץ נחשתו, יבדוחה – תם ונשלם הכפר!

מימין הדרך, מבין העצים הדלולים ושרביטי ענפיהם, נגלתה קרחת עגולה, ובנין שלא נגמר נזדקר מאמצעה. הוא בית משרפות הזפת, העזוב באמצע בנינו. נדבכי הלבֵנים הציצו עלינו מבין גזעי האילנות בשוממותם. נדמה לי, שהקיצו מתרדמה כבדה, תרדמה שלאחר יאוש, וכאילו הם קובלים בדממה: “יוסי, יוסי, למה עזבתנו?”

אבא הסב מהם פניו, שלא להסתכל בהם. פתאם והנה הגה קול חלחול נשמע, חלחול ונהימת חשאים…

אבא בוכה…

סטיופי דפק את הסוסים בזעף, כאלו נתכַוֵּן להבליע במרוצתם ובקול מצלותיהם את בכי אבא ואנקתו, אבל הסוסים היו עיפים, הדרך אל העירה היתה מקולקלת והעגלה התנהגה בכבדות.

ושוב העגלה עוברת בין חורשות ושדות. המצלות משמיעות שוב את צלצולן הדק והקלוקל – אבל כמה עצב קולן הפעם!

עם ערוב היום נראו לנו סוף סוף מרחוק שלשת הקרונות המשרכים דרכם בבוץ, הם והמטלטלין והנפשות שבתוכם. מאחורי הקרון האחרון נמשכת פרה, קשורה במוסרה, שהחזירה פעם בפעם את ראשה לאחוריה וגעיתה עלתה השמימה, באזני נעורה שוב געית העגל הכלוא ברפת…

בעוד רגע השיגה עגלתנו את השיָרה של הקרונות.

האספר לכם על־דבר פגישת אמא ובנה בדרך היאך היתה? – למעלה מכחי הוא, ומוטב שאדלג על זה. אחרי אותה הפגישה היתה האם מוטלת שעה ארוכה כמתה, משוקעת בתוך צרורות הכרים והכסתות. בצדה שכבה מקופלת אחותי הקטנה, שנרדמה מתוך בכיה, ודמעתה על לחיה. אחותי השניה ואחי האמצעי ישבו ביתר שני הקרונות – ופניהם אף הם חמרמרים מבכי.

עם שקיעת החמה הגיעה השירה לחורשה אחת הסמוכה לעירה כמהלך חצי שעה. אמא נתעוררה פתאם, היטיבה המטפחת על ראשה, הוציאה חבילה קטנה מתוך אחד הצרורות, צותה לעכב את הקרונות, וירדה.

“לאן?” שאלה אבא, כשראה אותה נוטה לצד תל שבחורשה, ועכב את עגלתו אף הוא.

“להדליק נרות” ענתה אמא.

איש לא התפלא. הרי שבת ופסח כאחד היום, והיא מימיה לא בטלה את ברכת הנרות. אבל איש לא שער, כי בתוך בהלת הגרוש לא תשכח מהכין לה נרות, שמא יחשך לה בדרך.

אחי שמואל נחפז מיד אחריה לסיע לה. הקרונות ומנהיגיהם האכרים עמדו במקומם עמידה של יראת כבוד. בעוד רגע הזהיבו מעל התל שתי שלהבות קטנות. החורשה הסמויה נתפקחה פתאם, כאלו נקבעו בה שתי עינים חיות, והאילנות שבחורשה השתאו דומם על היהודית בעלת המטפחת, שעומדת שעה זו ביניהם, פורשת כפיה על נרות ובוכיה בדממה.

מוזר הדבר: עד כמה שהיתה עגומה ומשונה באותה שעה המסבה כולה, נדמה לי בכל זאת, כי בו ברגע שנצנצו בין האילנות שתי השלהבות הקטנות, מיד תפסה קדושה בחורשה, ובאחת מפנותיו האפלות, בהיכל מוצנע שם לפני ולפנים, נפתח שער קטן של רחמים, ומלאך טוב הוציא משם ראשו. שתי השלהבות היו בעיני כשתי נקודות זהב של סוף פסוק בשולי רקיע: עד כאן חול, מכאן ואילך – שבת ויום־טוב. עגמת הנפש שתקפה באותה שעה את כלנו, כאלו נתרככה ונתקדשה אף היא, ודומה שאפילו האכרים הרגישו בדבר, ואחרי ההדלקה, כשעקרו הם ובהמתם את רגליהם ללכת, נראתה לי הליכתם בדרך היער ובתוך עלטת בין־השמשות כזהירה וחשאית מבראשונה, ו“הייא, הייא” שלהם כלפי בהמתם העיפה כיוצא מפיהם מנומך, וברחמים, כאלו יגון הרגע שפך עליהם מרוחו והכניע לבבם וקולם פתאם.

אמא לא אבתה עוד, אחרי ברכת הנרות, לשוב אל הקרון, אלא הלכה רגלי בצד הדרך, ושמואל ואבא הלכו על ידה בדממה מזה ומזה. הילדים שבקרונות עברו בעצת אבא לעגלתנו, וסטיופי נצטוה להריצם אל העיר הקרובה לפני בוא הקרונות שמה. עד מהרה נשארו מאחורינו הקרונות, הבבואות שבצדם, החורשה. הסבותי עוד הפעם את עיני כלפי התל שבחורשה: שתי השלהבות נצנצו לי עוד משם רגע אחד קטן, ומיד נעלמו. “כבו”! – אמרתי בחרדה, ונפשי עגמה מאד לחורשה שנסמית שוב וחזרה לאפלתה. שער הרחמים שנפתח רגע נסגר שוב, המלאך הטוב השיב ראשו, והכל נאלם מסביב.

בינתים יצאה העגלה מן החורשה – ודיסקוס הירח, שצץ פתאם כנגדנו מן הארץ, הביט עלינו בתמיהה רבה, מלוא רוחב פרצופו, כשואל: מי הם אלה הנוסעים כאן בשעה זו?

הצטמצמנו ארבעתנו בחיק העגלה וישבנו מחרישים. שממה עלינו נפשנו. צנה, עלטה, כאב לב ובשת פנים. איכה נבואה אל העירה בשעה זו?

והעירה הנה היא הולכת וקרבה לעומתנו בחפזון. קורצת היא לנו מרחוק מתוך עלטת הערב בשביבי אור רבים, שביבי חג, שמרמזים על הדר בתים וחדרים כלילי זהר וטהר, על שלחנות לבני מפות, עמוסי כל טוב וברכה, עלי כרי הסבה מצוחצחים, על יין מתאדם בכלי־זכוכית יקרה, על כפות ומזלגות נוצצים, על בגדי חמודות ותכשיטים, על רחבות לב ומאור פנים…

מכל יהודי העולם אפשר אנחנו בלבד נמצאים בשעה זו בדרך.

נשאתי עיני לשמים. אף הם עטו הלילה את כל תכלתם ושתו עלינו את כל עֶדים: כוכביהם הגדולים, הקטנים, קטני הקטנים… זעיר פה זעיר שם מתרקעות עליהם שרשרות שרשרות של כסף של רדידי עבים קלות, עבי בלימה, שנראים בקלותם ובזַכותם כעין לוית פאר לתכלת החג הנהדרה. והנה יד נעלמה מגביהה את “קערת הכסף”, את הירח, מעבירה מעליה בזהירות את המפה הזכה, את רדיד העב הקלה, והיא נגלית בכל מלואה ותפארתה.

יגון חשאי זלף עם אור הלבנה ומלא את הלב המית נכאים. בגרון מחנק ובעינים דמעות. ופתאם, והנה ידענו את כל הבא עלינו – והדמעות זנקו. מתחלה בכינו בחשאי, כל אחד לנפשו, ואחרי כן בקול ובחבורה, ארבעתנו יחד. אנו בוכים והעגלה רצה, רצה…

וכשהגענו לעירה כבר עמד הירח באמצע הרקיע. על־פי רצון אחינו משה עברה העגלה לפנינו ואנחנו ירדנו והלכנו ברגל בצדי הדרכים ודרך מבואות אפלים מתכַּוּנים להבליע את עצמנו, כמתגנבים, בצללי גדרות ובתים, שלא להראות יותר מדי. הזהירות היתה, באמת, יתרה, מפני שהרחובות היו באותה שעה ריקים כלם מאדם; העם לא יצא עדין מבתי־הכנסת, ובכל הדרך, עד האכסניא היחידה שבעירה זו, שהלכנו עתה לשם בהוראת אבינו, לא פגע בנו אדם.

בעוד רבע שעה הגיעו לאותה אכסניא גם הקרונות וההולכים עמהם… בעת ההיא יצא העם מבית הכנסת, ויהודים מלובשים בגדי יום־טוב, שעברו במקום ההוא, ראו לתמהונם שלשה קרונות טעונים מטלטלין חונים לפני שער האכסניא של משה־אהרן, ומאחד מהם פרורי מצה נשפכים ונופלים ארצה לאור הירח…

ובלילה ההוא – סים המספר את דבריו – הסבותי ראשונה, ביחד עם כל בני בית אבא, לסדר של פסח על שלחן זר, על שלחנו של ר' משה־אהרן בעל האכסניא, זכור לטוב. האיש הטוב החזיק בכלנו ולא נתן אותנו להתפזר, ולא עוד אלא שנתכון לעשות נחת רוח לאבא ואמא וכבד אותי, בנם הקטן, בארבע הקושיות."

“והחצוצרה?” – שאל פתאם מבין המסובים נער קטן, שלא הרגיש בו אדם תחלה.

כל המסובים נתנו פניהם בנער – ונתאדם. והאורח גחן וענה:

“החצוצרה? מקץ שבועים, במלאת ימי החפש, חזר עמה אחי לעבודת הצבא, ואני לא זכיתי בפעם ההיא לשמוע את קולה עוד. מונחת היתה כל אותם הימים בנרתיקה תחת אחת המטות של האכסניא, מקום שהושלכה לשם עם יתר החפצים, ולא העיזה לצאת משם ולהשמיע קול. החצוצרה נתבישה”.

(הערת המחבר: תוכן ספור־עם זה ומהלכו ניתן לי מאת אליהו לוין)

א

אם בערבי שבתות סתם כל הזריז משובח – ביום הששי הקצר על־אחת־כמה־וכמה! ביום הששי הקצר אסור להתרשל! התרשלות כל־שהיא – ואתה בא, חלילה, לידי חִלּוּל שבת. השׂטן הרי מקטרג דוקא בשעת הסכנה.

אין אפוא שום חִדּוּשׁ בדבר, אם הרב ר' ליפא, שיחיה, יהודי חלוש וּפחדן מטבעו, התחיל להתחכם לנגד יום הששי הקצר מבּעוד שחר: מחמיר היה על עצמו! ירא וחרד הוא מאֹד מאֹד, שמא יאחר, חלילה, שעה קלה – ונמצא כל סדר יומו מתקלקל.

וסדר היום של ר' ליפא אל יהא זה קל בעיניכם. צאו וחשבו: תִקּוּן חצוֹת, היינו “תקון רחל” עם “תקון לאה”; תּהִלִּים עם מעמדות; אמירות וּ“פרפראות” שלפני תפִלה וּלאחריה, תפִלה עצמה, פרקי משניות, שעור בגמרא, שנַיִם שלשה סִמנים ב“שלחן ערוך”, וּלבסוף שנים מקרא ואחד תרגום בפרשת השבוע – זהו “לה'”; ועכשו “לכם”: הַיְנוּ סעדא דלִבָא, אכילה! מה לעשות? בשר ודם! ועל כרחך אתה אוכל … אחרי חצות היום הרי לך “סדרה” חדשה: מרחץ, נטילת צִפָּרנַים, שחיקת טבק לכבוד שבת וכדומה. הוסף על זה: פסקי שאלות, ולפעמים “דין תורה”. התִגרה, כידוע, מצויה דוקא בערבי שבתות … וּבינתים – אין לך “יום”! פונה אתה לכאן וּלכאן – והנה ה“שקיעה” …

אין אפוא, כאמור, שום תֵּמַהּ, אם הרב ר' ליפא התגבר כארי וקם ביום הששי הקצר כעלות השחר ותיכף לנטילת ידיים נזדרז והתחיל בעבודה מִיָּד. הלואי שיִכָּנס ויצא בשלום! חרד הוא על כל רגע קטן שלא יֵצֵא לבטלה, ועינו נתלית משעה לשעה אל אותו זקן מופלג הכבד באברים וּבשנים – זה האורלוגין העתיק, התלוי כנגדו על הקיר. מאֹד מאד ירא וחרד ר' ליפא, שמא יִגָּרע, חלילה, דבר מחוֹק יומו – ונמצא נכנס לשבת שלא מתוך דעה צלולה, חס ושלום.

אבל כבר אמרו חכמים: הכל תלוי במזל! ונגד המזל, דעו לכם, אין עצה ואין תבונה ואין זריזות …

שמעו נא מעשה נורא.

ב

לאחר שגמר ר' ליפא את כל ה“אמירות” שבהשכמה והתחיל לכוֵן לבו לתפלה – צָוְחָה פתאֹם הדלת, ואל הבית נכנס עמוד הֶבֶל ועָרֵל עמו.

“מה לו לזה שהשכים לפתחי?” – תמַהּ ונבעת קצת הרב, מתכַּוֵּץ מפני גל הצִנה שבא לבית.

הערל העמיד את השוט אצל המזוזה, הפשיט בתי־ידיו, ירד לתוך חיקו ולבסוף הוציא משם וּמסר ליד הרב אִגרת מקוּפּלת, קמוטה וּמלוכלכת מצדי צדדים. הרב כִּלָּה לקרוא את האִגרת ונענע בכתֵפיו:

מעשֹה שֹטן …לבו הגיד לו! הנגיד ר' גֶצי, זה המוכסן העשיר שבכפר הסמוך, מזמינו ל“ברית”. “הִנֵּה כְּפִי” – כך הוא כותב בּאִגרת – “הנה כְּפִי שהוא, ר' גצי, מכניס היום את נכדו הראשון, הבכור לבתו הבכירה, בבריתו של אברהם אבינו, ‘באשר על־כן’ הוא מכבד אותו, את הרב, שיחיה, ב’סנדק'! עליו, על הרב, שיחיה, להטריח אפוא את כבודו ולרדת אל הכפר – ותיכף וּמיד. עגלת־החֹרף השלוחה עומדת וּמחכה …”

המוכסן ר' גצי אמנם איננו סופר מהיר, במחילה, וּמכתביו לא ירוץ הקורא בם, אלא שנתחכם הפעם וצרף אל האִגרת שלשה פירושים מספיקים.

פירוש אחד – שטר כסף חדש, בן שלשה רו"כ, נתון בתכריך, שטר “חי ומדבר”, שעבר באותו מעמד מיד ליד, מיד הערל ליד הרב, להבדיל.

פירוש שני –שק מלא בולבוסין גדולים וּבצִדו כָּפוּת אַוָּז קרקרני, שמן וּמפוטם. את הזִוּוּג הנאה הזה הורידה השפחה מן העגלה – והרי הם מונחים בחדר־הבִּשול.

והשלישי, ליתר בֵּאוּר – אדרת שֵׂער חמה וּרחבה עם קורדיקין של לבדים, ששלח לו ר' גצי על־ידי אותו ערל משלו, מבגדי החֹרף של ר' גצי בכבודו וּבעצמו, כדי שיתעטף בהם הרב, שיחיה, יפה יפה – ויֵחַם לו בדרך.

שלשה פירושים ברורים אֵלּוּ האירו מיד את עיני הרב וּכרגע הקיף בּשֹכלו הבהיר את כל הענין.

“טַה, מה לעשות”, נתאנח הרב, “בודאי כך רצונו של הקדוש־ברוך־הוא. ברית מילה, מצוָה כגון זו! … ואף־על־פי־כן צריכים להִמָּלך ברבנית”.

ר' ליפא נכנס לחדר שני, אל הרבנית, ועשה שם מה שעשה ושהה שם כמה ששהה – ויצא מלובש בחלוק לבן וּבזופיצא של שבת, נכון לדרך. כאן בחדר ראשון נתעטף שוב על־גבי הזופיצא באדרת השלוחה, נעל על־גבי מנעליו השחורים את הקורדיקין הצהובים, חבש על־גבי הירמולקא את הצניף הטהור, צניף של שבת, שִׁנס את מָתניו באזור האדום של השליח איוואן – וּמהוּדר בבגדים אלו של תערובת קודש וחול עמד ר' ליפא ונשק את המזוזה ויצא את הבית.

עגלת־החֹרף, שעמדה לפני הבית, היתה גדולה וּמוצעת שחת הרבה. ור' ליפא עלה ונתיַשב בתוכה ברוָחה, כזה שיושב בשלוֹ. הערל כִּסה את רגלי הרב בקַש וּבגבבא ועלה וישב אף הוא. שריקה אחת – והעגלה החליקה על־פני השלג.

ג

הדרך היתה טובה וחלקה והסוסה זריזה. ממש קפיצת הדרך …

מִקץ שעה, עוד לא האיר היום, והרב בא אל הכפר אל בית בעלי־הברית.

הקרואים כבר נתאספו. אחרי שתִיַּת חמין עמדו להתפלל בעשרה, כדין קַצָּב אחד, שבא דרך מקרה אל הכפר לקנות עגלים, נמצא בעל קול נאה, וירד לפני התיבה. ה“עברי” שלו היתה אמנם לקויה קצת. קצת טעה ב“מַשִּׁיב הרוח” וּקצת ב“טל וּמטר” – אבל אין בכך כלום. סוף־סוף רקקו ב“עלינו” ונפטרו מן התפִלָּה בשלום, וּבשעה טובה החל סדר ה“ברית”.

התינוק הוכנס בּחִתּוּליו ועבר מיד ליד. הדוד מְסָרוֹ לדוד האב, דוד האב לבן האח, בן האח לאבי האב, אבי האב לאבי האם וכו' וכו' – עד שנפל אל חיק ה“סנדק” ועשו לו שם מה שעשו …

לאחר המעשה חזר הדבר חלילה: שוב העלו את הגוף הקטן והאדמוני, העקוד בידיו וּברגליו והוא פועה וּמפרפר כֻּלּוֹ, וּשלחוּהוּ בדרך שבא: מחיק הסנדק לחיק האב, מיד האב ליד אבי האם, מיד אבי האם ליד אבי האב, וכן להלן – עד שחזר למקור מִחיָתו, אל מאחורי הקלעים, ושם נשתתק קצת.

וכאן מגיעים לעצם העיקר – לסעודה …

המוכסן ר' גצי הריהו יהודי מכניס אורח, בעל עין יפה ולב רחב מטבעו אפילו בשאר כל הימים, ועכשָו שזִכָּהוּ הקדוש־ברוך־הוא והגיעהוּ וקִיְּמהוּ לראות נכד קטן, בכור לבת הבכירה – כל־שכן וכל־שכן! וּמאליו מובן, שהיתה הסעודה “כיד המלך”: דגים, כמה שנאמר: התנינים הגדולים! בשר – עגל שלם, תריסר אוָזים וּשלשה ברבורים אבוסים! ואין צריך לומר “שאר ירקות”, כגון מיני זפק ממולאים, אלו הקיבות המפולמות ואותם החזות והלשונות והקורקבנים המטוגנים וכדומה לזה מהנהו מיני מוּלַיְתא. ועכשו הלפת! אותה הלפת המצומקת הנודעת לתהִלָּה.

מניחים אנו מיני מאכל וּבאים עכשָׁו למיני משקה. ר' גצי, דעו לכם, הריהו יהודי פשוט, בלי חכמות יתֵרות. וּכשאומרים: יי“ש – פירושו: יי”ש! היינו, פשוטו כמשמעו: לא פחות מ“תשעים וחמש”, ודוקא ישן. היינו? יי“ש המשומר במרתפו קבור באדמה זה ימים ושנים, וּלכתחִלָּה – שומעים אתם – לכתחִלה נגנז לשם הנכד הראשון, שעתיד לבוא. אדרבא, ישתה נא הרב, רק עוד כוס אחת, כוס זעירה זו – גצי תקע לתוך כף ידו של הרב צנצנת בת רביעית הלוג – נא ונא! ישתה נא הרב! אל נא יתיָרֵא! וכי יי”ש הוא זה? אין זה יי"ש כלל! הרי זה שמן זית! זולף הוא לכוס ואין קולו נשמע. שמן זית זך ממש! כמו ששמו גצי! נא, לחיים, רבי, לחיים! …

גצי המוכסן נתבסם. פניו השעירים והשמנים נתלהטו והבהיקו כפני מיחם מצוחצח ועיניו טבלו בשומן …פעם בפעם היה נועץ אצבע בלבו, מנקש ודובב בלשון עמוסה לעצמו: “גצי, יודע אתה? אתה הרי אתה מעתה זקן …סבא אתה! שומע אתה? חי, חי, חי, אתה נעשית סבא. ואשתך מה היא? ס־ס-סבתא! …היכן את, ס־ס-סבתא! גשי נא הלום, הסבא ישתה עמך ל־לחיים! בואי, בואי, אל נא תתבַּישי, הרב יענה אמן …לא כך, ר־ר-רבי!”

וכאן תופס ר' גצי את הרב בזרוע, אוחז בכתפיו בכל כֹּחו וּמנדנדוֹ כשק של בולבוסין, וּפתאֹם נופל על צוארו וּמתחיל לנשקו בכל פה. מתוך רוב שמחה ותענוג הוא שוחק וּבוכה כאחד על הכבוד, חי־חי־חי, הכבוד שעשה ר' ליפא, הרבי שיחיה, לו לגצי, חֵי ראשו, הכבוד. ואלמלא הוא, הרבי שיחיה – הים, הים, הים …

“נו, נו, דַּיֶּךָּ! לחיים” – מניח ר' ליפא את דעתו של גצי הבוכה, וגומע בזהירות גדולה מן הצנצנת, “לחיים! הבכיה למה? אין צורך בבכיה. אין צורך …”

ר' גצי מתנחם וּמוחה דמעה מעל פניו בשרוֻל: “יפה אומר הרב. כמו ששמו גצי! אין צורך בבכיה. אין צורך. אלא לחיים, ושוב לחיים! ודוקא לחיים! היינו – לחיים ממש! ל־ל-לחיים של פרנסה …אוי, אוי, רבי”, וכאן מתחיל גצי בוכה שוב בדמעות שליש: “אוי, אוי, אוי, פר־ר-נ־סה! …”

ור' ליפא, שהוא חלוש ורך לב בטבעו, לא יכול לראות בצערו של בעל־הבית ועשׂה עמו חסד של אמת וטעם עוד קורטוב ושוב קורטוב …

וּבינתים רד היום, יום הששי הקצר. ר' ליפא שנתבסם קצת אף הוא, התעורר אמנם אחת וּשתים ונסה לעמוד על רגליו הכושלות מלפני השלחן: " אֶ־אֶ־אֶ", טען בפרישׂת כפים וּבגמגום שׂפתים, “ערב שבת! היום הקצר …” אבל ר' גצי לא יאבה ולא ישמע, ר' גצי תופסו בשתי ידים ואינו מניח.

וּבשעה זו יושב לו בשלוָה בחדר־הבִּשול המחמר איוואן וּמיטיב את לבו אף הוא בסעודת המצוָה. הנאה מרובה יש לו על שעשׂו לתינוק הרך את דתו – וּמתוך חדוָה הוא משלשל לתוך גרונו רביעית אחר רביעית: אחת, אחת ואחת, אחת וּשתים …

וּבתוך כך השמיע האורלוגין שלש. ר' ליפא נדחף ועמד מלפני השֻלחן בחִפּזון גדול, אבל הרגלַים אינן נחפזות כלל. וּכשעמד ונתעטף בעטיפתו הכפולה וֹּמכוּפּלת: באדרת הדובים וּבאדרת הכבשׂים ונתאזר באזור האדום והכניס רגליו לתוך שתי החביות, הקורדיקין הכבדים, שוב לא נשמעו לו הרגלים כלל וּכלל. תחת לעקור את עצמו ממקומו נחבט פתאֹם ר' ליפא במלֹא גופו המסורבל על ספסל אחד ונמצא יושב באמצע הבית. ר' ליפא מזיז את גופו: אֶ־אֶ־אֶ – וּלבטלה! אינו זז ממקומו.

“השֶמן”, שבא בעצמותיו של ר' ליפא, עשה, כנראה, את שלו. ואולם ר' ליפא לא הצטער על זה כלל. אדרבא, דעתו היתה בּדֵחה ולבו טוב עליו, וּבשעה שגופו היה משתדל מתוך שטיחת כפים ונענוע אצבעות להסיע עצמו בעל־כָּרחו ממקומו – היה פיו מְצַחְקֵק מן הגרון בקול צפור דק, מְצַחְקֵק ודובב:

“הי־הי־הי, ר' גצי, הרגלַיִם …”

“הי־הי־הי”, שחקו כל המסובים אף הם, “הרבי! …”

סוף סוף, בעזרת הנותן ליָעֵף כֹּחַ וּבעזרת מקצת מן המסובים, נעקר הגוף המסורבל ממקומו, וּשתי הבריות הנאות, הרב ר' ליפא, שיחיה, וּבן־לויָתו המחַמֵּר איוואן, להבדיל, יצאו יחדו בשעה טובה וּמוצלחת מן הבית, וּכשהם מסַיעים זה לזה ונסמכים זה על כתפו של זה טִפּסו ועלו אל עגלת החֹרף בשלום.

ושוב יושב לו רבנו ברוָחה בתוך העגלה, כשגופו מעוטף ורגליו מכוסות. ושוב יושב לו איוואן על הדוכן. שריקה גדולה וּשׂמֵחה –והסוסה נשאה את הרגלים …

וכאן אנו מגיעים לעיקר המעשה.

ד

מאותו הרגע שזזה העגלה ורבנו נתכנס באדרותיו יפה יפה – הרגיש פתאֹם כעין חום נעים, מתוק ממש כדבש, שמתפשט והולך בכל האברים. שמורות עיניו נאחזו בחבלי תנומה, וראשו התחיל מתנדנד. “הי־הי־הי, השֶמֶן!” – שׂחק הרב לתוך חיק עצמו, והרגיש כעין גרגרי חול בעיניו – “שמן זית זך! …” וּברגע שעברה העגלה את הגשר הקטן מחוץ לכפר נפלה על הרב תרדמת אלֹהים – וַיִּישָׁן.

ואיוואן הערֵל עדַיִן היה יושב לו בשעה זו על דוכנו וּמסיח קצת עם הסוסה שיחה קלה, שיחת רֵעים מטוּב לב, מבטיח לה בשעת רצון כמה וכמה הבטחות טובות לעתיד לבוא, וּבלבד שתלך לה ולא תֵט מן הדרך הישר. וּבעוד שהוא מסיח עמה כך – והנה נשמטו השוט והמושכות מידו, ראשו עם מצנפת הכבשים צנח אל חיק הגלימא, וּבן־רגע – והנה הוא נוחר כ“דבר אחר” …

והסוסה כיוָן שהרגישה את עצמה בת־חורין, מיד שכחה את כל דברי המוסר של בעליה ואת כל הבטחותיו הנעימות לעתיד לבוא, וּכשהגיעה לפרשת דרכים עמדה ושהתה רגע אחד, כזו שנמלכה בלבה: לכאן או לכאן? – וּפתאֹם משכה את העגלה בכל כֹּחה ונטתה, דרך פשרה, לא לכאן ולא לכאן, אלא לאמצע דַוקא, לצד השדה.

וּבינתים נתענן היום והחשיך על הסוסה בדרך. השלג ירד בשפע, והוא גס ולח, מערבב את העולם ומטשטש את הדרכים. הסוסה התחילה, כנראה, לפקפק, שמא לא כהוגן עשתה, וּכבר היתה מהרהרת בתשובה, אבל מפני שלא ראתה בעיניה, עיני בהמה, תקנה לדבר, הפקירה עצמה בידי שמים והיתה מוספת והולכת לה באפלה, עצובת רוח וּקטופת אָזנים, פוסעת לה בלאט, כמו בעינים עצומות, על־גבי תִלֵּי תִלִּים של שלג וסבכי קוצים, פוסעת וגוררת אחריה את העגלה וּמה שבתוכה …וּמי יודע עד היכן היתה הסוסה מגעת, לולא אירע לה פתאֹם איזה מכשול – והעגלה נהפכה. שני הנוסעים שלנו הקיצו בבהלה רבה בתוך ערמת שלג – ומסביב להם חֹשֶךְ וַאֲפֵלה.

“האי מאי?” נשתומם הרב וּפרכס לצאת מן השלג. פתאֹם זכר כל אשר נעשה וּכעין מכת קרדום כבדה הלמה בראשו:

האיך, שבת!

רצה הרב לצעוק צעקה גדולה וּמרה – ולא יכול. כל ישותו נתקפלה ונקרשה בתוך מחשבת אימה של מלה אחת:

“שבת!”

וּכשחזר אליו במקצת כֹּח הדבור – יצאה השאגה מגרונו מאליה:

“איוואן! אַי וַי!”

בשאגה זו, שפרצה מעומק הלב ונאמרה בשלש המלים היחידות הידועות לרבנו מלשון הערלים, היו כרוכים בה ביחד: זעקת תמרורים וּבקשת רחמים, פחד אלהים וצִדּוּק הדין, חרטה וקובלנא, ועוד כמה וכמה דברים, מה שאין הפה יכול לדבר …

איוואן היה עומד בשעת מעשה וּמטפל מתוך חרוף וגִדוף בעגלה ההפוכה וּבמושכות הסבוכות. בועט היה פעם בפעם בכרסה של הסוסה הדווּיָה וּפוקד עליה עֲוֹן אבות ואמהות עד אלף דור. בגמר התקונים הזמין את ה“רַבִּין” לעליה. הרב נושא את עיניו אל הלילה: מאין יבוא עזרו? – ועזר אין. רגע עלתה במחשבה לפניו, שלא לזוז מכאן, ויהי מה. פה בשׂדה ילין וּפה ישבות. יֵהָרֵג ואל יעבור. כלום מעטים הם ה“מעשיות” בחסידים ואנשי מעשה שקָדַש עליהם היום ביערים וּבמדבריות? …הרי המעשה ב“אריאל” יוכיח! וכי לא הזמין לו הקדוש־ברוך־הוא לאותו חסיד במדבר ארי לשמירה עד “הבדלה” ולרכיבה אחר “הבדלה”? …אבל כשחזר ר' ליפא ונסתכל באפלת הלילה – מת לבו. משמאל עינו מבחנת כמין יער ממש, יער כבד ואפל, למא רעש גדול ויללת סופה, וּמקוּבּלָנוּ, סתם יער בחזקת סכנה: לסטים יש בו וחיות רעות …וּמימין – הרי שדה שומם וּרְחַב ידַיִם, עטוף כולו תכריכים לבנים. מתוך השלג מבצבצים ויוצאים מיני גולמות וּדברים גושים, שלוֹבן וּשְׁחוֹר מעוֹרב בהם ונראים כמצבות ב“בית־עולם”. השם יודע מי הם הללו: שדים, חיות, מתים, או סתם סבכי קוצים …מכל עבר וּפִנה, מתוך האפלה, ממשמשים וּבאים עליו מחנות מחנות של ברדלסים וּשפיפונים …

“לאו!” חוזר בו ר' ליפא, “פִּקּוּחַ נפש דוחה שבת. ‘וחי בהם’ – ולא שימות בהם. ועל הנס אין סומכין. וּמי יודע אם כדי אני שיעשה לי נס …”

ור' ליפא רואה בחוש ברדלס גדול, נורא מאד, עומד מכֻוָּן כנגדו, מתיז עליו ניצוצות מעיניו וחורק עליו שִׁנַּיִם עקומות …בּשׂרו של ר' ליפא סמר מפחד ועיניו יצאו מחוריהן …

“לאו ולאו!” פוסק הרב מתוך חרדת מָוֶת וּנקישת שִׁנים, מטפס ועולה לתוך העגלה. “באמת לאמִתּוֹ, על־פי עומק הדין, איני מחויב כלל למסור נפשי על הדבר. אדרבא! נסיעה בשבת אינה אלא מדבריהם, שְבוּת, ועל השבות …”

ר' ליפא נמצא יושב בינתים בתוך העגלה ממש, אלא שהיה משתדל עדין, מתוך אנחה ואנקה, לֵישֵׁב שם ישיבה דחוקה, שלא כדרכה, לשם שִׁנּוּי … העגלה שֵׂרכה דרכה בחֹשֶךְ וחלקלקות ור' ליפא “קִבֵּל שבת” בלחש, בלב נשבר ונדכא …

לא עליכם, כל עובדי דרכים! ליל החֹרף נשתרבב בעיני ר' ליפא כיובל. הסוסה העלובה עָיפה כבר והלכה בלא כח. העגלה רקדה על־גבי יתדות הדרכים והרקידה עמה את גופו הרצוץ של ר' ליפא. כמעט שנתפזרו עצמותיו בדרך. אילני יער, זקנים מופלגים, רחבי ענפים וּמסובּלי שלג, עברו לעיניו בתוכחה של שתיקה וּבזעף גדול, וסבכי אלונים, קטני יער, הציצו בראשיהם המחודדים מתחת לכובעיהם הלבנים והיו תמהים וּמשתוממים: מי הוא זה ואי זה הוא אותו ר' ליפא, רב נעיר וּמרא דאתרא, אשר מלָאוֹ לבו לנסוע בשבת …קוצים וּברקנים כבשו פניהם בקרקע מבושה והרוח בין הבכאים היתה מתיפחת ובוכה: אוי אוי מֵחִלּוּל השם, ואוי אוי אוי מעלבונה של תורה!

ה

כּחצוֹת הלילה הגיעה סוף סוף העגלה עד בית מלון אחד, שעומד בדד על־יד הדרך והוא משוקע עד חלונותיו בשלג. הסוסה העלתה הבל וּכפור מחוספס ועָיְפה עד מָוֶת והנוסעים היו שבורים וּרצוצים. זקנו וּפאותיו וּשׂפמוֹ וראש אדרתו של הרב נעשו מקשה אחת של זכוכית. מכאן ואילך אין לנסוע בשום פנים. יצא אליהם גוי זקן, משרת האכסניא. ירד הרב אל האכסניא והעגלה נקלטה בתוך שער החצר.

בחדר שנכנס בו הרב שלטו קור ושִממון ואור פגום של עששית קטנה מפוחמת. מן החדר הסמוך עלתה נחרת הבעלים הישֵׁנים. על־גבי השֻלחן עומדות שתי מנורות של נחֹשת שֶׁכָּלוּ נרותיהן, ועל־גבי המפה, בד עבה ארג יד, מפוזרים מיני פֵּרורים ועצמות, שִׁיּוּרי סעודה של ליל שבת. ר' ליפא הפך פניו, שלא להסתכל לשם, וּכשהוא קרוש כֻּלּוֹ מִקור ועמוס בבגדיו הכבדים התנפל כל עוד נפשו בו על איזה ספסל ערום וקשה הסמוך לכותל וכבש ראשו בחיק אדרותיו.

“כך, הוא, הרב, חִלֵּל שבת …כמה גדול חִלּוּל השם! איך ישׂא מחר את פניו? וּמה יענה ביום־הדין? אוי אוי לאותה בושה! …”

ועיני הרב זלגו דמעות. פאותיו וּזקנו וּשׂפמו הפשירו וירדו אף הם מים. ראשו של הרב ואבריו כבדים עליו כמטילי עופרת. רוצה הוא לזוז – ואינו יכול. “אפשר הגיעה שעת מיתה?” – חרד הרב חרדת מָוֶת ושִנָּיו צללו – “הן, זוהי המיתה! עת להתוַדּוֹת …”

ושִׂפתי הרב החלו רוחשות וִדּוּי מאליהן. “אוי אוי, אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד …אנא, אל נא, רחם נא! רבונו של עולם, סלח וּמחל, בשׂר ודם, רִמָּה ותולעה …רגלוהי דבר נש! … אמנם חטאתי, עויתי וּפשעתי …אבל אלה הצאן, אשתי וילדי, מה חטאו?”

ושעה מרובה שׂבע האומלל נדודי לילה. כל גופו שפע זעה קרה וּבעצמותיו כאש בוערת. מתוך הקדחת היה מדמדם וקורא בלחש פסוקים משונים. כורך היה ביחד לִקוטי משניות עם פסוקי חומש, מאמרי חז"ל עם דברי תפִלָּה ותחנונים – מעין “תִקון שבועות” …הרהורי דשמיא, בענין שׂכר ועונש, גֵּיהִנֹּם וגן עדן, חִבּוּט הקבר וּמלאך דּוּמָה התרוצצו בּמֹחוֹ המטורף בערבוביא יחד עם מלי דביתא: אשה אלמנה, יתומים, בת בוגרת, חזקת הרבנות, מכס השמרים …

וּבהרהורים רעים כאלו התלבט הרב העלוב והיה גונח ונאנח עד עלות השחר. משעלה השחר נפלה עליו תרדמה קשה וּטרופה, תרדמת מעונה ובעל־יסורים, שבאה מתוך נשימה כבדה וּקצרה – וַיִּישָׁן.

ו

וּבה בשעה שהרב ר' ליפא מוטל באכסניא שוממה על הספסל, מקופל בתוך אדרותיו, כֻּלּוֹ שרוי בזֵעה וּבשִׁפעַת מים של הפשרת זקן וּפאות, רואה חלומות קשים וישן – הקדוש־ברוך־הוא יושב ברקיע ועושה את שלו: מקריא בשחר את התרנגולים וגולל חֹשך מפני אור. וכיון שקרא הגבר ודרך האשנבים הקטנים המחוּפּים כפור בקעה לתוך הבית אוֹרה חִוֶּרֶת־זועפת וּמצוננת של שחר יום חֹרֶף – מיד נתעטש פַיבקא בעל־המלון, גהק: פֶה! והקיץ משנתו. בקפיצה אחת ירד ממִטתו, נעל מגפיו הכבדים, נתן אדרתו הקצרה על כתפיו – ויצא אל החדר הגדול, לראות מי הוא זה שבא לבית מלונו בלילה. וּכשנכנס והציץ – ויהי לגולם: לפניו על הספסל נמצא מוטל סרוח במלוא אדרותיו – הרב! ר' ליפא!

מִתְּחִלָּה חשב שאין זה אלא אחיזת עינים וּמעשׂה שדים. גחן והביט שוב, עִיֵּן יפה יפה: הביט מלמעלה וּמלמטה וּמן הצד – “חייכם, הרב! הוא הוא! הרי חוטמו השופר, והרי פניו פני הגרוגרת …”

פיבקא היה כמטורף: “מה זאת? שבת – והרב …שִׁכּוֹר אני או משוגע …” פתאֹם טפח באגרופו על ראשו: “אי פיבקא, אי חם בן־חם! ודאי טעות יש כאן, וטעות מגונה …בחשבון ימי השבוע טעית, פיבקא! כן, כן, פיבקא, נפלת בפח, אוי לך ואוי לחייך …עם עֵשָׂו גַּרְתָּ, וּבַעֲוֹנוֹתיך הרבים החלפת סדר זמנים. אָ־אָ, מעשה יפה, ענין יפה, ביהדותי …מחר וידעה כל העיָרה …פֶה!”

וכיוָן שעמד פיבקא על עיקר הדבר מיד קפץ לבער את כל סימני השבת מן הבית, קודם שיתעורר הרב ויִראֶנּוּ בקלקלתו. קודם כל, העביר מעל השלחן את מנורות הנחֹשת ואת שיורי הסעודה ואת המפה הלבנה. אחר־כך קפץ ונכנס לחדר־המשכב והבהיל את אשתו ואת בתו מן המטות:

“עושו, חושו, נבלות! הייא, הייא, מגפה תהי בכן! …”

“מה כאן, מי כאן?” – נתעוררה האשה בבהלה רבה.

“רדי שאולה, בהמה גסה, אל נא תרימי קול! עִמדי מיד וּמהרי את החמין מתוך התנור …”

שעה קלה לא ידעה מה בעלה סח. וּכשהסביר לה זה על־ידי נגיחה גדולה באגרוף את העִניָן על בוריו – קפצה ונתלבשה וּמהרה אל התנור.

“הכל, הכל הוציאי, מגפה תהי בך”, קרא הבעל, “הדַּיְסָא, הפשטידא. אל העביט שפכי, אל העביט. שׂריד וּפליט אל יהי להם!”

וּבן רגע נהפך כל מראה הבית ויהי לאחר. יצאה השבת וּבא החול במקומה. בתנור הגדול רחב הפה דלקה אש. המיחם הכרסתן נתמלא גחלים בוערות והחל מזמזם. נשמע קול גרזן וּפטיש בבית: המשרת יוכים עומד וּבוקע עצים ותוקע יתדות וקובע מסמרות לצורך ושלא לצורך. פיבקא בכבודו וּבעצמו עומד כפוף על הערֵבה ולש את הבצק בכל כֹּחו. הבת הבוגרת, בתולה גבוהה, נפוחת פנים וּמפוחמת, שעמדה מטושטשת באמצע הבית ולא הבינה מכל הנעשה כלום, נטלה בינתים מיד אביה המלוכלכת בבצק שתי מכות־לחי וּצביטה אחת – ועמדה לקלף בולבוסין אל תוך סיר גדול מלא מים. “קלפי, קלפי, מגפה תהי בכן!” – קורא וּמזרז פיבקא כשהוא בעצמו טורח בלישה בכל כֹּחוֹ …מצפה היה פיבקא כל רגע שיתעורר הרב – וּכשגמר את הלישה והרב לא נתעורר, נזדרז וחבש מצנפתו הבלה והמעוכה, שבצבוצי מוך מציצים מנקביה, חשׂף זרוע והתחיל להניח תפִלִּין ולומר בקול רם וּבנִגּוּן של חול את ברכות השחר.

הדלת סבבה בינתים על צירה בלי הרף ואִכּרים עטופי גלימות ואחוזי שוט התחילו יוצאים וּבאים. הבית נתמלא צִנַּת שלג והבל פה ועשן מחורקא וריח גלימות עם בעיטות רגלַים ושׂיח שׂפתותַים …

פיבקא מתכוֵן ועובר בתפִלָּתוֹ על־פני משכב כבודו של הרב דוקא, מזמר בקול רם וּבנִגּוּן של חול “הללויה, הללויה”. וּבשעת מעשה הוא נותן בהרב הישן עין בדקנית מן הצד, כזה שאומר: “יְשַׁן, ישן, רבי, ותערב לך. עתה איני חושש לך עוד. עתה רשאי אתה אפילו לקום …”

וּבאמת, ברגע הזה הזיז הרב את גופו זיז כל־שהוא. “חזק ואמץ, פיבקא!” אמר בעל־האכסניא לנפשו, “ראה, אל נא תקלקל! …”

ופיבקא נבלע מיד בעשן המחורקא וּבערב רב של גלימות, אורב משם בעין פקוחה להרב וּמזמר בנִגּוּן של חול וּבקול ענות גבורה: “הללויה, הללויה!”

ז

והרב שלנו כיוָן שנתעורר – כל מכאוביו הקיצו עמו: “אח, אח, אח! כל הראש לחלי וכל העצמות מרוסקות!” – זקף בקושי גדול את חצי גופו וּפקח את עיניו. מה זאת? היכן הוא? במרחץ? לא, באכסניא. היכן השבת? אין זכר לשבת! אכּרים. המונו של חול. והרי מיחם רותח שם כנגדו!

“אם כן”, החרידה מחשבה איומה את כל עַצְמות הרב וּפניו המכורכמים נתכרכמו יותר, “אם כן, הייתי ישן והולך כל יום השבת וליל מוצאי שבת עמו. כאן על הספסל, לעיני פיבקא וּלעיני הגויים, הייתי מוטל וישן ‘מעת־לעת’ שלם. וּבלא קִדּוּש, וּבלא תפִלָּה, בלא הבדלה. מה אתה עושה עם ליפא, רבונו של עולם? …”

אימה חשכה נפלה על הרב ויאוש גדול תקף את לבו. כמעט שנתעלף. מאד מאד המַר לו אלהים, יותר מִדַּי …“ולמה?” זעק לבו בקרבו, “אמור לי, רבונו של עולם, למה?”

מתוך עב הענן של עשן המחורקא הגיח ויצא עם השוט שבידו הערל איוואן:

“עת לנסוע, רבין. העגלה מוכנה”.

הרבי קם לאנחוֹת ממקומו ושׂם פניו אל הפתח. נוד התנודד כשכּוֹר וּבקושי הבקיע לו דרך בין האכּרים. אצל הפתח נתקעה פתאם כף רחבה ונוקשית של פיבקא בידו:

“שלום עליכם, ר־רבי!”

“שלום, שלום”, נשתמט הרב ויצא בחפזון, “אין פנאי …”

“שלום, שלום”, נענה אחריו פיבקא, “לך לשלום, ר־רבי, וה' יצליח דרכך …”

הפרישה בשעה זו היתה יפה לשני הצדדים ואיש לא עִכֵּב בה. פיבקא מהר וסגר אחרי הבורח את הדלת בכֹח גדול, כאומר: “יברכך! …” והרב טִפֵּס ועלה במסירות נפש לתוך העגלה.

“הייא, איוואן, איוואן!” – החל הרב לזרז את המחמר …

מה הבהלה? לברוח? לאן? – על שאלות אלו לא היה הרב בעצמו יודע מה להשיב, אלא שבאותה שעה לא שאל ר' ליפא כלום ולא הִרבָּה חֵקר. כל מה שעשה – כאִלּוּ נעשה מאליו, בלא דעת וּבלא חשבון …אחת שאלה נפשו ועליה התפלל בכל לבו: “רבונו של עולם, עשה לי נס וישתרבב הדרך מהלך אלפי אלפים פרסא. שנים תחלופנה, יובלות יעברו – ואני אהיה נוסע ונוסע ונוסע …ואם איני כדאי – קח נא את נפשי, רִבּוֹנוֹ של עולם, מוחלני לך את הכל – וקח נפשי …”

אבל תפִלָּתו של ר' ליפא לא נשמעה: העגלה נשׂאה אותו על כנפי נשרים והדרך הלטושה והחלקה קפצה כנגדו. אחרי הלילה המעונן יצאה שמש החֹרף והארץ הלבנה האירה ושׂמחה. העורבים שמנקרים בדרך פִּנּוּ מקום לעגלה המעופפת וקִבּלוּ את פניה בצריחותיהם הצרודות: קרע, קרע!

בוש ר' ליפא מפני העורבים וּמִפּני זֹהַר החמה ולוֹבן השלג, כבש ראשו בחיק אדרתו ונשתקע שוב בהרהורי יאוש. וּמשעה זו ואילך לא ראה ולא שמע ולא הרגיש עוד שום דבר. הפקיד את רוחו ביד אלֹהי הרוחות ואת גופו הרצוץ בידי העגלה הטסה:

“יהיה מה שיהיה …”

ח

וּבחצות היום, כש“הקהל” בעיָרה יצא מבית־הכנסת והלך בהדרת שבת וּבנחת בצדי הרחוב וּבאמצעו, והכל נותנים וּמחזירים “ברכת שבת” זה לזה – בו ברגע נחלצה וּבאה כנגדם מן המבוי עגלה מהירה וקלה, וּבתוכה – אוי לעינים! – הרב ר' ליפא! …

פרק ראשון: כפר מולדתי וחלומי

כמה תקופות קַיִץ וחֹרף עברו עלי משעה שנגליתי לנפשי בכפר מולדתי עד אותה שעה שיצאנו משם, אני וּבית אבי, לגור בפרבר של העיר הקרובה – איני זוכר. תינוק מוּטל באשפה הייתי, עוד לא מָלאוּ לי, כמדומה, חמש שנים תמימות, וּמה סדר זמנים יש לתינוק? ודאי גם בכפר מולדתי לא נשתנו עלי סדרי בראשית: תקופה באה וּתקופה יצאה בשעתה והעולם כמנהגו נהג. אבל אותו העולם הראשון, הקדמוני, שהוצאתיו עִמִּי מן הכפר וַעֲדַיִן הוא כמוס עִמָּדִי במדור מיוחד לו בּגִנזי לבי – אותו העולם המשונה, הפלאי, היחידי, – הוא, כמדומה, שלא ידע חֹרף וּסתיו מימיו. כל הכפר של אותם הימים, לכל מְלֹא עינַי, כֻּלּוֹ עשׂוּי מסכת אחת שלמה – קַיִץ טהור כֻּלּוֹ. השמים – שמי קיץ, והאָרץ – אֶרץ קיץ. הצמח והחי – כֻּלם קיץ; ואף פֵיגֶלֶה, פיגלה בת גילי וַחֲבֶרְתִּי האחת בכל הכפר – אף היא כֻּלָּהּ קיץ. איני מוצא בו אלא יום ברזל אחד של חֹרף, כֻּלּוֹ מִקשַׁת קרח וּכפוֹר, שעומד אכזרי ונזעם כלסטים מזוּין בקרדוּמוֹ מן הצד, וסמוך לו מושלך ברפש כפגר מובס יום סגריר יחידי נמק ברעתו ודולף מתוגה. אך אלה אינם בלתי־אם יוצאי דופן. פסֹלת. העולם בטָהֳרתו, זה שמתפשט והולך מן העשב אשר בקיר ביתנו הקטן עד החורשה הירוקה החוסמת את העין בקצה הכפר – עולם זה כֻּלּוֹ קיץ.

על יריעה זו, שכֻּלָּהּ תכלת רקיע וִירַק דשא, רקומים עתה לפָנַי כל מראות עולמי של הימים הראשונים ההם, מראות פלאים מראות שאננים וקלים כערפלי טֹהַר, חֶצְיָם חידות וחציָם חלומות – וּבכל זֹאת אין בהירים וּברורים כמוהם ואין מציאות כמציאותם. הם הם מראות שתִיָּה לנפשי, צורות יסוד, שנִתְּנוּ לי משמים חִנם, נִדבת אלֹהים וחסדו, עקב רֹךְ שָנַי וקֹצר ידי ועֵקב אֵלֶם שׂפתַי וכליון לבבי. רך וקטן ועזוב לנפשי הייתי; לא ידעתי לשאול עוד וּקרוא דבר בשמו, ואיש אין על ידי לפתוח פי וּלהעיר רוחי. אין מחזיק בימיני ואין פוקד פִּנָּתי. כאפרוח יתום תעיתי בדד מסביב לקִנִּי, אבי ואמי עזבוני ועין לא חסה עלי. וֵאלֹהִים אסָפַני ברחמיו אל תחת סתר כנפיו, וַיִּתְּנני לשבת דוּמם אצל הדום רגליו וּלשֹחק בלאט בציציות כסותו וּבשולי אַדַּרְתּוֹ. יומם צִוָּה לי את מלאכיו הנעלמים לשעשעני בחלומות וּלהעלות בת־שׂחוק על שׂפתַי, ואיש לא ראה, וּבלילה שלח לי את גמדיו הקטנים, לזמר לפני לאור הירח וּלהפיג פחדי, ואיש לא שמע. רואים ולא נראים השכּינָם מסביב לי וַיִּתקעם בעלטת כל פִּנה וּבאפלולית כל חור, למלא נפשי חרדה מתוקה ותִמְהוֹן אלֹהים. ידו הנעלמה היא זרעה פלאים את כל נתיבותי ונטעה חידות בכל אשר לָנָה עֵינִי. כל צרור אבן וקיסם עץ – מדרַשׁ פּליאה, וּבכל שוחה וגוּמָא – רזי עולם. איכה ילין הניצוץ באבן דומם, וּמי השכין את הצללים האִלְּמים בקירות הבית? מי יערום הררי אש בשולי רקיע, וּמי יאחיז את הלבנה בסבכי יער? אנה תנהרנה אָרְחוֹת עבים, ואחרי מי ירדוף הרוח בשדה? מה רִננת בּשָׂרִי לבֹּקר וַהמוֹן לבבי לפנות ערב? מה למימי המעיָן כי יבכּוּ חרש ולמה יצא לבי להֶמיָתם? כִּתְּרוּנִי הפלאים, השׂיגוני, עברו ראשי הקטן והדל – ואין מנוס ואין מפלט. הם הרחיבו את עיני ואת לבבי העמיקו, לראות את הנסתר בַּנִּגלה ואת הסתום בַּמְפוֹרש. כמעט אפקח לשמים את ארוּבּוֹת נפשי הקטנות, את שתי עיני, וּמַראוֹת אלֹהים נוהרים וּבאים אלַי מארבע הרוחות, וַאני לא קְרָאתים. יש אשר יצופו ועלו אלי ממצולות דממה, וּדמות להם כמראות אשר יִגָּלוּ בחלום וּבמי ברֵכה בהירה. אין אֹמר ואין דברים – זולתי מראה. גם הַדִבּוּר שבהם אין קול ואין הברה לו. דבּוּר פלאים הוא, בריה לשעתה, שהקול התנדף ממנו – והוא קַיָּם. וגם אני לא באָזנַי שמעתיו, כי דרך מבוא אחר, נעלם, הגיע אל נפשי. כן יַגיע אל נפש עולל נרדם בערישׂתו המון לב אִמּוֹ ורחמי עיניה, בּעָמְדָהּ עליו למראשותיו נפעמת וַחֲרֵדָה, והוא לא יֵדע. ויש שנתרקמו המראות וּבאו מתוך פליטי קולות וצֵרוּפיהם. רבים הקולות בחלל העולם ושונים אלה מאלה, וּפנים אין מספר להם. מי יגיד משמעם וּמי יבֹא עד חֵקר תכונתם? קולות יום וקולות לילה. שחוצים וּצנועים. עזים וּרפי כֹחַ. נמשכים עד אין קץ ונקצצים פִּתאֹם. שַוְעת טובע בקצה העולם ואנקת הרוג מפרפר ביער. כרוחות אין גְּוִיָּה היו בעיני, רָצי אלֹהים ונוֹשאי דברו, המשוטטים הנה והנה על כנפי רוח, טסים כּחִצִּים ממחבואה למחבואה, מגיחים רגע ונעלמים פתאֹם, ואין יודע מוֹצאם וּמוֹבאם ועַין לא תשורֵם. ויש אשר שמעתי את הדממה ואת הקולות ראיתי, כי לא ידעו עוד חושי גבולות וּמצרים, והאחד בא בשדה רעהו. הקול משך עמו את המראה, המראה את הקול, והריח – את שניהם. גם מִדה וָקצב לא ידעתי עוד: הגבעה הקטנה בשדה נחשבה לי כּהֹר הָהָר, בּרֵכת המים – כאוקיָנוס וּתחוּם הכפר – כקצה הארץ.

באמת אמרו, אין אדם רואה וּמשֹיג אלא פעם אחת: בילדותו. המראות הראשונים, בעודם בבתוליהם, כיום צאתם מתחת יד היוצר, הם הם גופי דברים, עיקר תמציתם, ואלה שלאחריהם – אך מהדורותיהם השניות והפגומות הן. מֵעֵין הראשונים, רמזים קלושים להם, ולא הם ממש. וּמבּשׂרי חזיתי זאת: כל מראות שמים וארץ שהייתי מברך עליהם בימי חיי, – לא נִזּוֹנוּ אלא מכֹּחַ ראִיָּה ראשונה. גם את שמי איטליה וּתְכֶלְתָּם המתוקה ראיתי מקץ ימים. רגלי עמדו גם על מרום הררי שְׁוֵציה. רְאיתים ונפשי יצאה: מתי נגלתה עלי תכלת מתוקה מזו? ואיפה נודעו לי הרים גבוהים ונוראים מאלה? כל אימת שאני רואה חמה בשקיעתה או בזריחתה הנהדרה, אעמוד משתומם: הלא ראיתי פעם אחת שקיעה או זריחה נהדרה ונפלאה מזו? וּמִדי עָבְרִי על פני ירק שׂדה, איני יודע למה ינצנץ לפנַי רגע אחד מראה הדשא, מראה אותו הדשא, כאשר ראיתיו ראשונה בכפר, בעודני כרוך אחרי אוֹמַנתי הזקנה, זכרה לברכה. דשן היה ורענן, חי וחדש, עמד עד מָתניו במים זכּים, וכֻלּוֹ זרוּע פרחים קטנים מתוקים לעינים, שמוציאים ראשיהם הצהובים והרטובים מבין החציר, וּמרגלית דמעה זכּה רועדת בעין כל אחד מהם.

אחרי צאתנו מן הכפר אל אשר יצאנו – וַאני כבן חמש בעת ההיא – כהתה עלי מעט עין העולם וזָהֳרוֹ הוּעם. במקום מגורינו החדש, בפרבר העיר, קִדְּמוּני ימי חול וּמהומה רבה, ימי עיָרה ישׂראלית בטָרחם וּבזעפּם וּברוֹע עִניָנם, וּככל אשר רבתה עלי המולת אדם מסביב, כן נחבּאתי אל נפשי וכן מעטו חגי לבי וּתרועותיו. המלמדים ההדיוטים, שנפלתי לידם, הבריחו מעלי בזעף פניהם וּברצוּעתם את חזיונות ילדותי. המראות הראשונים, מראות אלֹהים, לא יספו להִגלוֹת עלי בלתי־אם במצאם אותי בדד, מחוץ להמונו של יום וְלִמחיצת המלמדים. מאחורי איזה פרגוד נחבאו, וּמפּקידה לִפקידה ישלחו אלי משם רמזי עין, להחיות עלי חזיונות רוחי וּלחדש כֹּחם. מציצים רגע ונעלמים, מציצים – ונעלמים. טִפִּין טפּין, כסם חיים יְקר עֵרך, יִרעַף זיו ימי הפלאות ההם אל לבי, וּמעולם ילדותי לא יִגָּלוּ לפני במרבית הימים בלתי אם טפחים טפחים. מתוך האויר מבצבצים ויוצאים פִּתאֹם שברי מראות וּפסקאות מקוטעות משכבר: איזו פִּסַּת רקיע רחוקה בּטָהֳרתהּ הקדמונית, רצועה אחת של אדמה בִּתְחִלַּת אביב, רצועה שחורה, שמנה, נותנת ריח – אדמת בראשית, שקפצה ויצאה זה עתה מתחת סְדין השלג הקר, וַעֲדַיִן גוּפהּ מרטט. מלונה בודדה ושוממה בעזובת מקשה. שקיעה לוהטת בּפאתי רקיע. קול יְלֵל מִיַּער. צריחת צִפור משונה בלילה. לבנה תלויה למעלה מארובת עשן על אחד הגגות. “מניָן” של יום־טוב בבית אבא, ועדת תינוקות מפוחדים מתפרצים הביתה בצוָחה: זאבים בכפר! וסמוך לזה – יהודים עטופי טליתות עומדים במרומי הגג, פניהם ליער, כלפי הזאבים, פורשים כפים באויר העולם וּמאַימים בנהמת דובים: אהוּ־וּ! אהוּ־וּ! פתאֹם והִנֵּה גם פֵיגֶלֶה כאן. היא, היא! מאחורי האילן הישיש נחבאה, שולחת אלי רגע אחד את ראשה וקוראת: קוּ־קוּ!

ואולם ברגעים מתוקים של שפע קֹדש, בִּמלֹאת הלב עסיס כעֵנב בָּשֵל וצִנּוֹרי רחמים נפתחים בו פתאֹם מאליהם, די לי לעצום רגע את עיני, ונגלו לפני, כמו לאור הברק המהבהב, כל נתיבות חיי מראשיתם, בּהַבְהֵק עליהם זיו לבן וּבהיר, לַהֲאִירָם את כֻּלם יחד מן הקצה ועד הקצה. ברגע מעין זה יופיע פתאֹם במחזה כפר מולדתי והתיַצב לפנַי כֻּלּוֹ כאשר הוא, בכל חִנּוֹ וחסדו וּבכל זיוו הראשון. כמין פִּסת יד של אש, יד נעלמה וּמהירה, תצא פתאֹם, והושיטה לי את כל תמצית ילדותי, תרומת ימים ושנים, כשהיא מקוּפּלת וּנתונה בתוך נרתיק קטן של הרף עין אחד. עין בעין אראה שוב את משכנות בֹּקֶר חיי וּנאוֹת ילדותי הראשונה, אותם ואת כל מלוֹאם ואת כל היקוּם אשר מסביב להם, את כֻּלם בבת אחת, כגדולות כקטנות, אין נגרע דבר – ואני טועם בכֻלם שוב טעם ראִיָּה ראשונה. מאשר הוא שם, מאחת הפִּנּוֹת הנשכחות בוואליניה, מִסֵּתר קנה וּבִצָּה וּמִמְּקוֹם יערות שאין להם סוף, עלֹה יעלה לפנַי כפר מולדתי על ימיו ולילותיו, על חגיו ושבּתיו ועל כל מועדי שנתו יחד, וּמראהו כאשר עָשָׂהוּ אלֹהים: קטן ושלֵו וצנוּע. עומד הוא לו שם עדַיִן כּשעמד במקומו המצומצם לו מששת ימי בראשית, חֶצְיוֹ במישור וחציוֹ במדרון, חבוּי בצל שׂיחָיו ואילנותיו וּמעוּטר גַּנּוֹתיו וּמקשותיו, נוֹשׂא במנוחת יגון את עול קִיּוּמוֹ הכּשר כְּשֶׁנָּשָׂא – ושותק. דבר לא נשתנה בו וּצרור לא נפל ממנו. הם הם בתי החמר וּצריפי העץ נמוכי הקומה, הזרועים בּבּקעה וּבהר כעדרי צאן מבוֹהלים; הוא הוא החורש האִלֵּם, הזומם לי מרחוק, מאחורי הכפר, בּעלטתוֹ הצוננת; היא היא הגבעה הירוקה הרובצת ממולי, נֹכח בית אבי ממש, כמין חַיַּת פחדים רעבתנית, מעין שור הבר, עלי אֹרח, וּבולעת יום יום, מִדי בין־ערבים, כִּכַּר זהב שלֵם – את החמה השוקעת – כִּכָּר שלם לערב, כִּכּר שלם לערב; היא היא הבּרֵכה שמבהקת בצד הגבעה כאספקלריה מאירה, וּבני האוָזים מִטַּהרים וּמתקדשים בה כשהם מתהפּכים לרגעים: ראשם במים וּזנבם לרקיע; והם הם המשעולים, שמשתלשלים כִּנחשים דרך שׂדות וּמגרשים ואובדים מתוך געגועי עולם במרחקים נַעֲלָמִים. דוּמם, כמו בחלום, יעמדו לְפָנַי כל מועדי השנה: שבת וָחול, קיץ וָחורף, ימי רצון ועִתּוֹת זעף, חדווֹת יום וּבִעוּתי לילה, הם ושבריהם ושברי שבריהם, דברים דברים והִפּוּכם בּצִדם כשהם מזוגים כֻּלם יחד – ואינם בְּטֵלִים זה בזה. עונה עונה ואוֹרָהּ המיוחד לה, יום יום וּמראֵהוּ. וכֻלם מצטרפים בכל זאת – שוב כמו בחלום – לחטיבה שלמה אחת, ששמה: כפר מולדתי. ימי אביב צעירים לִבני ציצים וּרפוּדי ירק רך וענוג מלבלבים בגילה וּרעדה על־יד ימי קיץ בוערים, עֲיֵפֵי שרב וַעֲמוּסֵי זהב, וּבתוֹכם יִדעכו ביגון דומם על גחליהם הלוחשות בֵּינוֹת־עַרְבַּיִם עגומים של עונת בציר ושולי רקיע זועפים וּמתולעים של חֹרף. רגע אחד יהבהב לי מתוֹכם גם השלג הראשון, השלג הצח והמתוק, ברפרפו שלֵו ושאנן, כמו מתוך תנומה קלה, באויר העולם, לאחוז שמורות עיני וּלהביא בּלִבִּי את צִנָּתו הלבנה והרעננה. ירושת פליטה היא באוצר זכרוני וּשארית קטנה של חֹרף שלם, שנגנב מלבי ולא ידעתי אנה בא. אבד החֹרף ההוא – ואיננו, כאשר נמחו מלבי גם ראשיתה ואחריתה של סערה אחת גדולה, אשר השׂיגתני פתאֹם ביום שרב אחד במשעול הגבעה, בין הדשאים הגבוהים, ברגע רִדְתִּי לביתי. מיַרכּתֵי הארץ הגיחה הסערה וַתִּפּוֹל בכפר – והארץ היתה כרגע לחרדת אלהים. השמים לבשו קדרות ועלטה היתה. היער שאג מרחוק, אילנות נהפכו מִשֹּׁרש ועשׂבות הגבעה דבקו ברעדה לארץ. התאבכו תִימרוֹת אבק וגגות תבן פרחו באויר. וּבטרם אמצא את ידי ואת רגלי – והנה גם אני פורח! חייכם, פורח אנֹכי! כּנף רוח אדירה היתה בי פתאֹם וַתגביהֵנִי כנוצה וַתפריחני אל תחתית הגבעה ואל ראש המשׂוכה אשר מסביב לביתנו. איך באתי, או איך הוּבֵאתִי אחרי כן לבית אבא – לא אזכֹּר, ואולם טעמה של אותה טיסה – מי פתי וינסה להסבירה לאחרים? רק בחלומות הלילה יש אשר יטעם האדם אחד מששים ממנה – – –

פעמים, כשאני מתפקח, יש שאני אומר לנפשי וחוזר ואומר: להד"ם! הכפר, אותו הכפר, כמו שאני רואה אותו בדמיוני, לא היה ולא נברא. לא הוא, ולא יער, ולא פֵיגלה, ולא מאומה. אין אלה כי־אם דברי אגדה וַחלומות, שעלו מאליהם, כצמחים שוטים, בדברי אמת מועטים, כדי להנעימם על התינוקות. על כל פנים – מתחכם אני עוד – ודאי יש כאן ערבוב זמנים וסֵרוּסי מקראות. המוקדם מאוחר והמאוחר מוקדם. כֹּחַ הדמיון בּדאי, ואין לסמוך עליו.

לוּ יהי כן! אמונתי השלמה במציאותם המוחלטת של דברי בּדוּת אלה אינה נפגמת על־ידי כך אפילו כמלוא נימה. מה לי היו, מה לי לא היו? הוָיָתָם הִנֵּה היא בנפשי וּמציאוּתם הלא בּבשׂרי וּבעצמותַי. אצבע אלֹהים חרתה אותם על לוחות חיי, וּמי יבוא למחותם? אם כאלה הם דברי חלומות – אין אֱמֶת כַּאֲמִתָּם ואין מַמָּשׁ כְּמַמָּשָׁם. כיין המשומר בענביו, כן יעמדו בלב האדם כל עוד נשמה באפו. לא יפוג ריחם ולא יִפָּגם טעמם. אדרבה, מרוב ימים עוד יוסיפו זֹהַר וַחריפוּת וּככל אשר יתיַשנו כן יחזק כֹּחם וכן יִרבֶּה מִתְקָם. אכן אין יין עז וּמתוק גם יחד כאגדת ילדותנו! טִפּה אחת מִשֶּׁלָּהּ דַּיָּהּ פעמים לשׁכּר את הלב עד כדי טֵרוּף! עד כּלוֹת הנפש! וִיהִי שֵׁם מלאָכנו הטוב מבורך, אשר לא יגיש אל פינו מכוס עדניה בלתי־אם טִפָּה טִפָּה, וּלעִתִּים רחוקות. טִפּה אחת יתֵרה, או גדולה מִכּשִּׁעוּר – וּמת לב האדם כרגע מיתת נשיקה.

וּברי לי, כי ביום הִפָּקד עלי פקוּדת כל האדם, עם פתיחת שערי העולם ליציאה – בשעה אחרונה זו יֵצאו אלי שוב כל מראות ילדותי מאחורי הפרגוד וּבאו והתיַצבו לפָנַי מחנה אחד. כֻּלם עד אחד יָבֹאוּ, וּבכל חִנָּם וחסדם וּבכָל זיוָם הראשון, כַּמראה אשר הָרְאֵיתִים בְּבֹקֶר יָמַי. בהירים וּברורים יעמדו כנגדי והִבִּיטוּ אלי דוּמם. פתאֹם יזרח עליהם אור שבעת הימים – וכבו עם אור נפשי לעולמים – – –

החלומות שוא ידבֵּרוּן – אך לא כֻלם. וגם אני טרם אחל להרצות מכאן ואילך מעט מזער, פרקים פרקים, מגִלגולי חייו הפנימיים וּמחלומות נפשו הנאמנים של אחד מבני הספיחים בישראל – תִנָּתן נא לי הרשות לספר בזה, בלי קשר גלוּי, לכאורה, עם המוקדם והמאוחר, אלא לשם מחיצה קטנה ביניהם בלבד, את אחד מחלומותי אני, חלום שנחרת בּלבּי מלשעבר ועמד בו בכל בהירותו וּלכל פרטיו עד היום הזה. אינני יודע, אם תמצא ידי להביא אל נפש מי שהוא את דברי החלום כַּהֲוָיָתָם, והעיקר, להטעימה מטעם אורו ואוירו המיוחדים – כמה קשה דבר זה לגבי חלום! – וּבכל זאת, יהי מה, אספֵּרה. החלום – חלום אמת, כמעט דבר מציאות ממש; אין בו משום כן לא זרות ותהפוכות ולא דברים מתמיהים. וכמדומה, שהוא במקצת גם דבר במקומו.

בחלומי – והנה דרך ארוּכּה וכִבְדַת חול לפני. והדרך מלאה שְׁיָרות שיָרות של שׁוּבֵי יריד – וַאני בתוך השיָרות. איני יודע, איך וּמאין הוּבאתי אל תוכָן, אבל הולך אני מובלע באוכלסא אחת רבּת מהומה ונסחף אחריה, כמעט שלא מדעתי. רעש והמולה וּצוָחה מסביב. עגלות וּקרונות, ריקים וּטעוני משׂאות, הם ויושביהם וּמנהיגיהם וּמלַוֵּיהם, רוכבי סוסים והולכי רגל, אדם וּבהמה עֵרֶב רב, מתנהגים וזוחלים בכבדות וּבאין כח בתוך ענני אבק וּבשפעת חול. קשה ההליכה כקריעת ים. אופנים ורגלים טובעים בשפעת החול עד חֶצְיָם. אבק. שרב. אין כֹּחַ. כֻּלָם עֲיֵפים וּרצוּצים, כֻּלם שטוּפי זֵעה דלוחה, כֻּלם זעוּמי פנים וַעכוּרי רוּחַ – וכֻלם צוֹעקים וּמכּים את בהמתם באכזריות חֵמה. היריד, כנראה, לא עלה יפה: איש מהם לא העלה את חצי תאוָתו בידו. על כן יכַלּוּ את חמתם בִּבְהֶמְתָּם העלובה. וּככל אשר תכבד הדרך, כן תקצר הרוח וכן יִגדל הרעש ותִרבֶּה הערבוביה. אין איש שומע עוד את שׂפת רעהו. כֻּלם מזרזים זה את זה וכֻלם מעכבים זה את זה כאחד: “הייא, הייא! נטה ועבור, בן־אדם!” – “עמוד, עמוד! אל תמוש ממקומך, בן־כלבים!” – אבל אין אחד מהם זז או נח מדעתו. אדם הולך – לפי שהכל הולכים, עומד – לפי שהכל עומדים. עֵדֶר. ואף אני אחד מן העדר. מתלבט אני בתוך אלה – ואיני יודע מה לי ביניהם. עיפתי. ראשי, ראשי. עוד מעט והתעלפתי – ואני מוסיף והולך. בעל־כָּרְחִי אני הולך. כמטושטש. עודני הולך – והנה כמראה אִבֵּי נחל לפני. פקחתי עיני – חייכם, אִבֵּי נחל ממש. חיים ורעננים, גבוהים וּצפופים, נמשכים הם לכל אֹרך הדרך מימין ועומדים כחומה ירוּקה בּצִדָּהּ, מבדלת בין עוברי הדרך וּבין איזה עולם אחר, עולם פלאים, שמעבר לאִבּים. ראיתי וַתְּחִי רוּחִי. תימה שלא הרגשתי בכך קודם לכן: הרי כאן הם וכאן היו גם מִתחִלָּה. ואף עתה, כמדומה, שאין איש זולתי מרגיש בהם. נפשי יצאה אל אִבֵּי הנחל – וּמבּלי הסיח מהם דעתי הוספתי להִגָּרר אחרי השיָרות הלאה. “שם, מעבר למחיצת האִבִּים, עולם אחר יש, עולם בהיר ושאנן – ואני אדענו, איש זולתי לא ידע זאת” – ואני הולך ונגרר אחרי השיָרות הלאה, הלאה. ואולם עינַי לא חדלו בכל זאת מִשְּמור את האִבּים. וּראה זה פלא! מִדי עָברִי על פני מקומות קלושים וּדלוּלים שבמחיצת האִבּים או על פני פרצותיהם הדקות – נשקפה לי דרך שם כעין בבואה של אחד פלאי, שיושב מעבר למחיצה בדד בדשא על שפת נחל זך, אחוֹרָיו אל האִבּים וּפניו אל המים הבהירים והשקטים. קול המונן של השיָרות העוברות מעבר מזה – לא יבקיע, כנראה, אליו, כּאִלּוּ הוא נתון בעולם אחר, רחוק. נטוע כמסמר הוא יושב במקומו, פניו לראי המים, ולא ניד ולא זיז, ואף־על־פי־כן, כל כמה שאני מוסיף והולך וּמתרחק – אף הוא כן. בבואתו השחורה הבהבה אלי פעם בפעם מרחוק מבין האבּים דרך כל רשת וּפִרצה חדשה שעברתי עליה, כאִלו הוא גופו והנחל הזך עמו וכל יקוּמָם מסביב לִוּוּנִי חרש, שלא מדעתי, כשהם נעתקים עמי יחד מאליהם קמעא קמעא בשעורים סמויים מן העין – דוגמת צורת לבנה בנהר. מי הוא הפלאי ההוא? הלא ידעתיו? הלא הֱיִיתִיו? הלא קרוב הוא אלי ואל נפשי מאד מאד? הלא כמוני כמוהו? הלא חַיָּב אני, ויהי מה, להתגנב מפה וּלהִמָּלט כרגע אל העולם הטהור והשאנן ההוא שמעבר לפרגוד הירוק? שׂפת הנחל הזך והטהור הלא מקומי הוא, ואני הוא שישבתי עליו מאז? – ואני מוסיף בכל זאת להִגרר אחרי השיָרות הולך בדרך הלאה, הלאה. כִּסּוּני ענני אבק והמולה רבה שתה עלי, ואני מתרחק והולך, הולך וּמתרחק. היכן הם אִבּי הנחל? היו ואינם! עזוב עזבתי את כֻּלם מאחורי, אותם ואת עולמם הטהור ואת נחל מימיהם הזכּים ואת הפלאי היושב תמיד על שפת הנחל. פתאֹם זכרתי ונפשי יצאה: זה הבודד הפלאי אשר עזבתיו מאחורַי על שפת הנחל – הלא אנֹכי אנֹכי הוּא! אני ולא אחר! – – –

זה מִסְפַּר החלום – והפתרונים לֵאלֹהים. נעזבה לפי שעה את הפלאי וְיֵשֶׁב במקומו בדד כּשֶׁיָּשַׁב. אל נא נפריענו ממנוחתו. וּמי יודע, בזמן מן הזמנים אולי תהבהב בבואתו שוב רגע קטן מבעד לחרכּים. אני אֲשָׂרֵךְ מעתה דרכי בשפעת החול לרגל השיָרוֹת.

פרק שני: אגודלי וחידות העולם

מעולם לא היה שְלום אמת ביני וּבין אבא. דומה שהיה מתקשה בי משעת לידתי, כזה שנפל לידו מקח רע ואינו יודע מה לעשות בו: לתשמיש – לא יצלח, ולמכירה – אין קונה. מזלי גרם, שאבוא לאבא וּלאִמא בהיסח הדעת, לאחר שכבר הִשִּׂיאוּ את רוב בניהם ונתיאשו מִוְּלָדוֹת חדשים. אני שמיני לבטן הייתי וּבן זקונים; וּכשבֵּרכה עלי המיַלדת את אבי ב“מזל טוב” – עִקֵּם הוא את חָטמוֹ קצת … כך סחה אִמי לשכנותיה. ועוד סחה, שלשים יום אחר לידתי נגזרה עלי גלות: הוּטלתי אל חיק מינקת נכריה בעיָרה סמוכה. המינקת היתה צמוקת דדים, במחילה, וּכשהייתי צוֹוֵחַ לחלב היתה נותנת אגודלי בתוך פי למציצה … כּשהוּבאתי משם היו רגלי עקומות, כרסי נפוחה ועיני בולטות כשני כדורי זכוכית. חוץ מזה הייתי נוהג לאכל סיד מטיח הכותל, לכסוס פחם ולמצוץ את האגודל …

הרגל זה של מציצת אגודל נעשה לי כטבע שני ולא הרפיתי ממנו ימים רבים. כל עת שהייתי משוקע בהרהורים הייתי מוצץ את האגודל. אבא, שהוא קפדן מטבעו, היה סוֹטרני על כך וקורא לי “בעל מציצה”, “איש המקטרת” – האגודל שבין שִׁנַּי נִדְמְתָה עליו כמקטרת בפי זקן בעל מחשבות – אבל אני לא הייתי חושש לו וּלמכּוֹת ידו, לשמותיו וּלכִנּוּייו. הוא בשלו ואני בשלי; וכיוָן שהיה יוצא מתוך הבית, מיד הייתי פורשׁ לקרן זוית, יושב בדד, מהרהר וּמוצץ … על מה וּבמה הייתי מהרהר – איני יודע. מקוּפּל הייתי כחומט בנרתיקו וחוזה בהקיץ. כל מה שהייתי רואה ושומע מסביב, נראה לי כעין חלום ולבי היה מתמלא תִמְהון אֵלם עם הרהורים שאין להם שם וּדמוּת. תוהה הייתי על הכל … קשקוש האורלוגין, הצל והכתמים על־גבי הקיר, שתיקת חדר ריקן, האפלולית תחת המִטָּה, הסנדלים המוטלים שם, הזהרורין הדקין שבזיו החלון, אבק פורח – כל אלו הם רזי עולם וּמסתורין שצריכים עיון, ואני תועה ואובד בתוכם כנמלה זו בין העשׂבים … אף הם חיים להם בחשאי כמוני ורק לבי לבדו יש לו עסק עמם. אם דִּבֵּר אלי איש, שמעתי ולא שמעתי, וּכששאלוני דבר, הייתי לוטש עיני ושותק. לבי היה תקוע תמיד במקום אחר: בכתם שבכותל או בזבוב פורח. נשמתי היתה נכנסת כמין “דבוק” בעובי כל דבר ושוכנת בתוך עצים ואבנים דוממים, סופגת מהם את הכל ואינה משיבה כלום …

מבּנֵי הבית לא השגיח בי אדם. אבא קפדן, חלוש וטרוד. איני יודע במה הוא טרוד; ואמי היתה נזכרת בי, אבל לעולם לאחַר הזמן. “אוי ואבוי, התינוק לא אכל עדַיִן … התינוק לא נתרחץ עדַיִן … היכן התינוק?” והתינוק, כלומר, אני שמואל’יק, הייתי יושב לי באותה שעה במקום מוצנע, תחת המִטה או בכוך שתחת התנור, או בחצר מאחורי אחת הגדרות, יושב וּמשׂחק עם עצמי. השכנות, כשבאתי לידן, היו מציצות בי מתוך מין חשד, מראות באצבע כלפי הצדע, לסימן שאין מֹחי כשורה, רחמנא לצלן, וּמתלחשות ורוקקות. וכשנכנסה בינתַיִם אמי היו משתתקות פתאֹם …

מכל כלי הבית משכה ביותר את לבי המראָה הישנה, זו שהיא תלויה למעלה מן המסב. בעיני היא הגדולה שבחידות עולמי, כל פעם שאני מזדקף על המסב כנגדה, אני רואה בתוכה שוב חדר וכלים, את עצמי ואת הארון שכנגד עם כלי הנחֹשת ברֹאשׁוֹ, הם הם ממש בדמותם וּבצלמם, אלא שבתוך המראָה כולם מוּטים ועומדים במדרון, מוכנים כל רגע לנפילה; והדבר כֻּלּוֹ מוּקשה: ראשית, מאין באו כל אלה לתוך המראָה? והשנִית, מדוע לא יתמוטט הארון עם כלי הנחֹשת שבּרֹאשׁוֹ?

נתתי את לבי לחקור לעת מצוא את הענין על בוּריוֹ, ושעה יפה לכך נזדמנה לי מהרה. בני הבית יצאו למקום שיצאו ואני נשארתי יחידי. השעה שעת הצהרַיִם. באמצע הרצפה שטוחה צורת החלוֹן כעין שלולית משוּבּצת של אור – וּזבוּבים באים וטובלים שם. תרנגולת מנומרת מטיֶלת לה בלאט, פסיעה פסיעה קטנה, וּמקרקרת בחשאי קִרקוּר קלוש, כמי שחטפַתָּה תנוּמה. כל אימת שהיא נבלעת בעמוד האור נוצותיה מזהיבות וכֻלהּ נעשׂית סכוּיה וזהרורית. קפצתי ועליתי על המסב ושרבבתי את עצמי כנגד המראה – יש ויש! שמואל’יק שני עומד כנגדי ממש וחוטמו נוגע בחוטמי. נרתעתי קצת לאחורי – ואף הוא נרתע. מתקרב אני – אף הוא מתקרב. אם כן, הרי אני מעַוֶּה את פני ושולח לשון – ואף הוא כך. “חי־חי־חי” משׂחק אני – ואף הוא משׂחק, אבל בלא “חי־חי־חי”, שאין קולו נשמע. הדבר תמוה, ואני מתיָרא קצת – ואף־על־פי־כן מסתכל … הרצפה שבתוך המראה משופעת וּשלולית האור באמצעיתה נוטה להשתפך … וּשאר הכלים אף הם מוּטים או תלויים כֻּלם בנס …הוי, אם יפול, חס ושלום, המכתש, למשל, מראש הארון – פַּץ! – יהא מפצע את המֹחַ …לבי פג מפחד סתום, אבל מיד אני מתחזק וּמציץ שוב. צריך אני לעמוד על סודו של הדבר – וִיהִי מה! מאחורי המראה ודאי יושב לו שם איזה לץ או “מזיק” נעלם והוא העושה בלהטיו את כל הקסמים האלה. “להציץ לשם או שלא להציץ? … מי יודע, שמא תפגעני יד נעלמה במכת־לחי. הֲיִבָּצֵר מן המזיק דבר? …” ואני מסתכן ותופס במסגרת המראה, מציץ במה שלאחור – וסולד מיד … שוב מציץ – ושוב סולד … פתאֹם נתנדנדה המראה ועִמה הרצפה, החדר, הכלים, אני עצמי – פַּץ! לבבי תעה, עיני חשכו, ואני מתמוטט ונופל תחת שברי המפולת …

כששבה אלי רוחי, ראיתי שהחדר, ברוך השם, לא נתמוטט, אלא המראה נשמטה מעל שני המסמרים התחתונים ונשארה תלויה רק בוו העליון לבדו. מבין דופן המסב והכֹּתל בולט מקצת מפנקסו של אבא. הוא נפל מסתמא מאחורי המראה ונתקע בין הדפָנוֹת. לא אירע אלא היזק קטן: מבהלה קפצה התרנגולת על השֻלחן והפּילה כּוֹס, ושֶבֶר אחד של זכוּכית נִתַּז לתוך שלולית האור והוא נוצץ עד מאֹד, כּאִלּוּ נעשׂה לו נס גדול פתאֹם …

סופו של מעשה זה היה, כסופם של כל מעשי ידי בבית אבא – סטירות לחי.

וּבאוֹתוֹ היום נגמר דִּינִי ל“חדר”.

סמוך לעונה זו עקר אבי דירתו מן הכפר וקבע ישיבתו בפרבר העיר הקרובה, ואני נפלתי בחלקו של מלמד תינוקות אחד, מבני הפרבר ההוא.

פרק שלישי: אלף בית ומה שבין השיטין

ב“חדר” לא השביח מזלי. בָּדֵל הייתי מחברַי והם בּדֵלים ממני. מצוּמצם הייתי בתוך עצמי, בונה עולמי בּלִבִּי ואין מרגיש ואין יודע. אפילו רבי וּסגנוֹ אינם יודעים כלום. אין הללו יודעים אלא להכות, זה על־פי דרכו וזה על־פי דרכו: רבי מלקה ברצועה וּבאגרוף וּבמרפק וּבמעגילה וּבכל דבר שיש בו כדי להכאיב, והסגן – זה מִדָּה מגוּנה אחרת יש לו: כשאיני משיב כהלכה, מיד הוא מפשׂק וּמעקם כנגד פנַי חמש אצבעות דורסניות וּמתחיל שומט את הגרגרת. בּאוֹתהּ שעה הוא נראֶה בעינַי כעין ברדלס או שאר חיה רעה משונה – ואימת מָוֶת נופלת עלי. מתיָרא אני שלא יחטט את עיני בּצִפָּרְניו המטוּנפוֹת, וּמפּני היִראה דעתי מִטָּרפת עלי וַאֲני שוכח את כל משנתי מאתמול. הוא מראה לי באצבע צורת אות ושואל: “מה זה?” ואני מפלבל בעיני, רועד בכל גופי ושותק. נסתלק ממני כֹּחַ הַדִּבּוּר.

בּגוּפוֹ של דבר אין תורתם נכנסת ללבי אלא כלאחר אֹזֶן, דרך הפאה השׂמאלית. באָזני הימנית נכנסת מאליה תורה אחרת, שעולה וּבאה מן ה“סִדּוּר” מבין השיטין וּמצטרפת למה שבלבי מכבר. השיטין עצמן וגוף האותיות – אינן אלא רמזים קלושים לה. עוד ביום הראשון כשהראה לי הסגן את לוח ה“אלף בית” שורות שורות – מיד קפצו ובאו לפנַי חֲיָלוֹת חֲיָלוֹת של אנשי צבא, מאֵלּוּ שעוברים לפרקים על פני ביתנו, הם והמתוֹפף עִמָּם בראש: טם־טררם! ביותר דומות לכך שורות האלפי“ן והגימלי”ן עם ה“קֻבּוּצים” שלמטן. הרי הם אנשי חַיִל ממש, מזוּינים מכּף רגל ועד רֹאש; אלו, האלפי“ן, תרמיליהם מוּפשלים להם לאחוריהם והם הולכים כפופים קצת תחת משׂאם, כפורשים ל”מַניֶבְרוֹת“; ואלו, הגימלי”ן, נִצבים פשוטי רגל מלפניהם, מוכנים ל“מרש”. עיני התחילו מפשפשות בצדי הלוח וּבשוּלָיו.

“את מי אתה מבקש?” שואלני הסגן.

“את המתופף …” אומר אני ועיני מפשפשות.

הסגן הניח מידו את ה“טַיְטיל” (המַחוֶה), תפָסַני בסנטרי, הגביה ראשי קצת כלפי מעלה והעמיד עלי עינים בהמיות …פתאֹם נתעורר ואמר: “רד!”

הברה אחת ולא יותר. וּמִיָּד עלה על הספסל תינוק אחר במקומי ואני ירדתי בפחי נפש וּפרשתי לקרן זוית, שלא לדעת מה הסגן רוצה. כל אותו היום הרהרתי בגיָסות וּבאנשי צבא. וּלמחר, כשעליתי שוב, הראה לי הסגן צורת א ואמר:

“רואה אתה אֵסֶל וזוג דליים? …”

“אמת, בחיי ראשי, אסל וזוג דליים …”

“הרי זו אל”ף", מעיד הסגן.

“הרי זו אל”ף", שונה אני אחריו.

“מה זאת?” שואל שוב הסגן.

“אסל וּשני דליים”, אומר אני ונהנה הנאה גדולה על שהזמין לי הקדוש־ברוך־הוא כאן כלים נאים אלו.

“לא, אמור: אל”ף!" חוזר הסגן ואומר, “זכור: אל”ף, אל“ף”.

“אל”ף, אל“ף …”

וּכשירדתי מלפניו פרחה לה מיד האל"ף מלבי וּבמקומה באה מַארוּסיָא, זו השִקצה שואבת המים. כל היום לא זזה מנגד עיני. ראיתיה כמו שהיא: בכרעיה היחפות, במחלפותיה העבות וּבאסל והדלָיַיִם שעל כּתֵפָהּ. והִנֵּה גם הבּאֵר עם השוקת בּצִדָּהּ וּבני האַוָּזים שבשלולית הסמוכה וגנו של ר' אלתר קוּקוּ …

“מה זאת?”, שואלני הסגן ממחרת וּמראה על האל"ף.

“אוי, מארוסיא! …” שָׂמֵחַ אני על המציאה.

הסגן זרק את ה“טַיטיל” מידו וּפשק את אצבעותיו; אבל מיד חזר בו, תפס בסנטרי ואמר:

“גוֹי, אל”ף, אל“ף! …”

“אל”ף, אל“ף, אל”ף! …"

צורוֹת שאָר האותיות נראו לי אף הן בכמה פנים: בדמות בהמות וחיות ועופות ודגים וכלים, או כבריות משונות סתם, שלפי שעה לא מצאתי להן עדַיִן דוגמא בעולם הזה. השי“ן – הרי זה מין שפיפון בעל שלשה ראשים; הלמ”ד – הרי זו חסידה פושטת צואר ועומדת על רגל אחת, מעין זו שדרה בראש האילן אחורי ביתנו; הגימ“ל – הרי הוא מגף, כזה שמצויר על־גבי הקופסאות של משחת נעלים ושד קטן בעל זנב מצחצח אותו בזריזות מרובה … הדל”ת – בחינת קרדום, וכן כֻּלָּן … וּפעמים נראתה לי אות אחת היום בדמות צורה זו וּמחר בדמות צורה פּלוֹנִית. דבר זה נעשה מאליו, בלא כוָנה וּבלא יגיעה מצדי. צורה שנתיַשנה עלי – נסתלקה וּבמקומה באה חדשה …

כשהִגעתי לצירוף האותיות – והנה ערב רב של בריות שונות ומשונות. כתי־כתות הן הולכות וּבאות זו בצד זו וזו מאחורי זו, עֹרף כנגד פנים וּפנים כנגד עֹרף, הן' הפשוטה והף' החרומף קופצות תמיד על רגל אחת בראש. הלמ"ד הולכת קוממיות בגרון נטוי וּבראש זקוף, כאומרת: ראינה, משכמי וָמעלה גבוהה אני מִכֻּלְּכֶן. בינתים מזדקר ובא היוד’ן, בריה קטנה זו, שאין לה כל דמות בעינַי ואין לה על מה שתסמוך, ואף־על־פי־כן אני מחבבה יותר מכֻּלן. תמיד היא נראית כצפה באויר או כּאִלּוּ היא נמשכת אגב גררא – ולבי לבי לה. ירא וחרד אני, שלא תֹאבַד בקטנותה בין חברותיה ושלא תֵּרָמֵס ושלא תתמעך, חס ושלום, בין כֻּלן …

אותה ערבוביא הסירה אזני מִשְּׁמוֹעַ תורתו של הסגן וגרגרתי היתה מצוּיה בין אצבעותיו. בפי אני הוגה אחריו, לכאורה, כל הברה, אבל הלב עושה בתוך כך את שלו: קולט צורה וּפולט צורה, מצרף צֵרוּפים וחולם בהקיץ … פעמים נארג גם קול ההברות בתוך רקמות חלומותי ונתן להם גון חדש או פנים חדשות, מעִניָנם ושלא מעִניָנם. כשנזדמן לי בתוך קריאה צֵרוּף של צורות מגוּחך ביותר – הייתי מתחיל שׂוֹחק פתאֹם; וּשׂחוֹק זה היה מרתיח את כל קרביו של הסגן וּמעיר עלי את כל חמתו. איני יודע, מה איכפת לו כשאני שׂוחק?

חברי שב“חדר” לא היו משגיחים בי כלל ואף אני לא הייתי חושש להם. כשהיו משׂחקים בחדר מבפנים – הייתי יושב מן הצד וּמסתכל או שהייתי פורש לקרן זוית, מוצץ את האגודל והוגה. שוגה הייתי באותן הצורות שב“סִדּוּר”, בהן וּבצֵרוּפיהן וּבצֵרוּפי צֵרוּפיהן, עד מקום שֶׁכֹּחַ הדמיון מגיע. לבי היה נוטל מהן כמה שיכול, תּוֹכָן עִכֵּל וּקְלִפָּתָן פָּלַט; וּכשהיו התינוקות יוצאים לשׂחק בחצר – הייתי מבקש וּמוֹצא לי מחבואה, יושב בדד וּמשׂחק לי ביני לבין עצמי. כל עת שהגיע תורי לקריאה, הייתי מתבקש שעה מרובה, עד שנמצאתי יושב וּמוֹצץ את האגודל מאחורי איזו גדר או מוּטל באפלה בּפִנַּת הפּרוֹזדוֹר.

פרק רביעי: נגמלתי!

כשעברו עלי שתי שנים בחדר וּברכה מרוּבּה ב“עִבְרִי” לא ראיתי – הכניסני רבי ל“חומש” – ותבוא עליו ברכה: הסִדּוּר כבר נתיַשֵּׁן עלי ואותיותיו חשובות עלי כמתות. משל למה הדבר דומה? לכוסס ולועס קלִפּוֹת ריקות. מה שאין כן החוּמש; הוא פתח לי אשנבּים חדשים לעולם הדמיון. ראשית, האל“ף הזעירא. את הננס הזה מצאתי מיד, כשהוא יושב פתח אֹהל מוֹעֵד בּתחִלַּת “ויקרא” וּמצפה לביאתי. את חבריו, ננסים כמוהו, אני מכיר משכבר הימים, מתוך ה”טל וּמטר" שבּסִדּוּר, ואני יכול למסור לו משמם פריסת שלום. והשנית, הצֹאן והבקר והעוף: שור, כשב, עז, תור ויונה … כל הדברים הללו ידועים לי יפה ולבי גס בהם. וּכשתמצֵי לומר, יש לי אף חלק בהם. העז והעגל הרי רועים בָּאֲפָר מאחורי ביתנו שבקצה הפרבר וּבשעות הפנאי אני מצוּי אצלם; והיונים – אלו הרי באות הן מִשּׁוֹבַכּוֹ של שכננו טרוכים, ויש להן דריסת רגל גם בחצרנו … בּבֹּקר, כשאני יוצא לחדר, הן באות כנגדי כמתוך טיול של חשיבות, מבליטות מֻראוֹתיהן וּמַהְגּוֹת: תּוּר תּוּר תּוּר … בּזוּג אחד מהן כבר נתתי את עיני, וּבחנוּכּה הבאה עלינו לטובה, כשאתעשר, אם ירצה השם, אקנה, בלי נדר, אותו הזוג בכסף מלא …

וּכשאני מגיע לאותם המקומות שנאמר בהם ראש וּפדר, קרב וּכרָעַיִם רחוצים במים, “וְעּרַךְ על העצים אשר על האש”, מליקת הראש ושִׁסּוּעַ הכנפַיִם בעוף, “מֻרְאָתָהּ בנוצתה”, מִצּוּי הדם, מִנְחַת מרחשת, מחבת וגומר, וגומר – מיד עולה בדמיוני כל חדר־הבִּשּׁוּל של אִמי בערב יום־טוב. אמי והשפחה – הסינרות בּמָתניהן ושַרוֻליהן מופשלים עד מרפקיהן, עומדות הן מזוּינות במעגילות וּמגלגלות בצק על־גבי הטבלא, ממרסות ביצים בקערה, יוצקות שמן מצהיר לתוך גומות בתִלֵּי סֹלֶת … החתול אף הוא כאן: אורב הוא מסביב לדף המליחה ולוטש עיניו אל ה“יותרת אשר על הכבד”, אל הכסלים והכליות ואל הקורקבנים והכרעַים המוטלים שם בּמִלחָם ושותתים מוֹהַל אדמדם … השפחה משלחת לפניו פעם בפעם בן מעי או שלפוחית לבנה של קרבי דגים או את ה“מוּראה בנוצתה” וכדומה, מעסַקתּוֹ לפי שעה, להסיח דעתו מן הבשר. העלי והמכתשת נותנים קולם: “הָדֵק היטב, היטב הדק!” באפי עולה ריח ערב מחַיה נפשות של מאפה תנור וּמנחת סֹלֶת בּלוּלה בשמן וּבחלמוני ביצים, וּלאָזְנַי מגיע קול פעפועים ורִחוּשים של לביבות צפות בשמנוניתן בתוך מחבת וּמרחשת לקול טִגּוּן של מנחה “מֻרבּכת” וּשאר מיני תופינים, פָּתות אותם פִּתִּים כעין לוקש“ין ועשׂה אותם קוגיל”יך וּקנובקאות בצִמּוּקים וּבכרכּוֹם וּבקִנָּמוֹן …מִלת “מֻרבֶּכֶת” מגרה את תאבוני ביותר, עד כדי כאב הצדעַיִם ועקימת הלחי: מֻרר־בֶּ־כֶ־ת! … בולמוס אוחזני. פי מתמלא ריר ואגודלי נתקעת שלא מדעתי בין שִׁנַּי …

“היכן אתה קורא? …” שואלני פתאֹם רבי והרצועה בידו.

כל התלמידים משתתקים ונותנים עיניהם בי. אצבעי הקטנה תועה בין השיטין, תועה עִוֶּרֶת וַחֲרֵדָה … עיני מציצות מתוך דמעה פעם לחומש וּפעם לרצועת רבי. האותיות רוקדות כנגדי מטושטשות. יד רבי מתרוממת וּכתֵפִי הימנית מתעקמת בּיִראָה. מתוך פחד שכחתי להוציא אגודלי מפי.

“בֶּרֶלֶה!” אומר פתאֹם הרבי לתינוק זריז אחד, “קפוץ ולך לנחום הסנדלר והבא משם קצת זפת. כרגע. אמוֹר: רבי מבקש”.

ברלה קפץ ויצא. התינוקות מסביב לשֻלחן התחילו מתלחשים זה עם זה, מציצים בי בגנבה ושׂוחקים, שוב מציצים ושוב שׂוחקים. מה הם רואים בי? ולמה הם שׂוחקים?

ברלה הביא מקצת זפת בראש קיסם והניח על השֻלחן לפני רבי.

“רד!” – גוזר עלי רבי.

ואני יורד.

“גשה אלי …”

ואני מתקרב פסיעה אחת קטנה.

“עוד …”

שוב פסיעה כל־שהיא.

“ועוד …”

ואני עומד תפוס בין ברכי רבי. רבונו של עולם, מה הוא אומר לעשות בי? …

ורבי עִקם את אגודלו שלו לאחוריה, עד שנעשתה מלמטה, אצל פרקה התחתון, כמין גּוּמָא קטנה, את הגוּמא מִלֵּא אבקת טבקה, וּכששאב ממנה מלוא חטמו, קם ונתעטש פתאֹם בפני ממש: “טְשְׁ! …”

וּלאחר מעשה זה דעתו נעשׂתה צלולה עליו והוא בא לגוף הענין: שומט הוא את אגודלי שלי מתוך פי וּמְנִיפָהּ תנופה לעיני כל התינוקות, מניף ושואל בסגנון של מורה על־פי השיטה המוחשית:

“ילדים, מה זאת?”

“אגודל, אגודל …”

“וזאת מה?” שואל הוא שוב על הזפת.

“זפת, זפת …”

“וזו מה היא?”

“טבקה, טבקה …”

“ותינוק שמוצץ את האגודל מַה יֵּעָשֶׂה לו?”

כאן נתקשו התינוקות ושתקו. רבי תבע תשובה בעיניו. פתאֹם קפץ תינוק אחד כבד־פה, עיניו זרחו, כמי שנצנצה בו רוּח הקֹדש, וּפיו מגמגם מתוך התפעלות עצומה:

“אֲ־אֲ־ני יודע …”

“אמור, אמור”, מזרזו רבי.

“מְ־מְ־מְ־קַ־קַ־קַ …”

“מקצצין את האגודל!” הקדימוֹ חברו.

הפִקחים שבתינוקות מִלאוּ פיהם שׂחוֹק ואף רבי גִחֵך. כבד־הפה נתביֵש. שוב שתיקה.

“נו?” שואל רבי בעפעפיו …

“כורכין עליה מטלית”, מציע אחד בזהירות.

“מלקין אותו”, פוסק עוד אחד.

“אי!” מנענע רבי בראשו, “אי אתם יודעים, תינוק שמוצץ את האגודל – כך עושים לו …”

ורבי החל מראה לתינוקות, בנחת וּבלא חפזון, כשהוא תוכף עשִׂיָּה לאמירה, וכיצד ענין זה נעשֶׂה:

“נוטלים זפת …”

ורבי נטל זפת.

“וּמוֹרחים על האגודל …”

ורבי מרח.

“אחר כך נוטלים טבקה …”

ורבי נטל אף זו.

“וזורים אותה על הזפת …”

ורבי זרה.

“ועתה” – סִיֵּם רבי בקול ענות גבורה – “ילך לו וימצוץ …”

ביום ההוא נגמלתי מן האגודל; וּכשהיה יצרי תוקפני – הייתי מקוסס ראשי צִפָּרְנַיִם.

פרק חמישי: מחשבה טובה ושכרה

חַיַּיִךְ, פֶּסי, הוא מדבר אל הכֹּתֶל! …"

כך אמר אבא באחד מלילי חֹרף, כשהגביה פתאֹם את עיניו מתוך הפנקס ורָאַני עומר לפני הכֹּתל ועושה העוָיוֹת וּתנועות משונות בראשי וּבלשוני וּבידי וּבעשר אצבעותי. ותיכף לאמירה זו סטירה, כנהוג.

באמִתּוֹ של דבר, אני לא הייתי מדבר אל הכֹּתל, אלא משׂחק וּמסיח הייתי עם צִלִּי שעל־גבי הכֹּתל. וכי מה יעשה תינוק בלילי חֹרף הארוּכּים, כשהוּא יושב בדד וכלוא בבית? אבל אבא קפדן הוא ואינו סובל לא אותי ולא את מִשֹחקַי, וכל מה שאני עושה – רע עליו המעשה, וּמביא אותו לידי רתיחה ולידי סטירה ולידי בעיטה ולידי קולי־קולות: “פּסי” – הוא צועק ובועט – “הסירי אותו מנגד עיני – הרוג אהרגנו!” וּבאותו הרגע דומה הדבר, כּאִלּוּ באמת אני, שמואל’יק, עשיתי לו, לאבא, ביום מן הימים איזוֹ רעה גדולה, רעה כבדה מנשוא, לא אוּכל כַּפְּרָהּ; כּאִלּוּ ירדתי, חס ושלום, לחייו, או סַבּוֹתי בנפשו, רחמנא לצלן. רבונו של עולם, אימתי עשיתי לו רעה? וּמה רעה עשיתי לו?

ואני מתחיל להשתמט מלפני אבא וּמשתדל שלא אהיה מצוּי כנגד עיניו; כשהוא בחדר־האוכל – אני בקיטון, וּכשהוא בקיטון – אני בחדר־הבִּשּׁוּל, מוצא לי שם מקום באחת הזויות, יושב בדד ועוסק במה שלבי חפץ …

וּבעת ההיא חפץ לבי בדבר קטן אחד. רוצה הייתי לחלוב את הכֹּתל … מפי חברַי שבחדר שמעתי, שיש בעולם אנשי מופת שעושים כזאת – והדבר מצליח בידם. וּמִיָּד נתתי עיני בּכתל אחד שבבית אבא. אותו כֹתל היה מחציוֹ וּלמטה טחוב ועָבֵש ושופע מין זעה ירוקה, וּכבר משך עליו את עיני. בימי סגריר הייתי יושב כנגדו שעות שלמות וּמעיין בצורות המשונות שצר עליו הטחב. רואה הייתי בכתמים הירוקים כל מה שהעין רוצה: הרים וּגבעות, שדות ויערים, ארמונות והיכלות …“הכֹּתל הזה”, אמרתי בלבי, “הוא הוא שנברא לחליבה” – ולא זזתי עוד ממנו כל שעתו הפנאי. בודקו הייתי מצִדֵּי צדדים, מבקש בו את המקום הכשר לכך. בִּקַּשתי וּמצאתי: בתחתית הכֹּתל, סמוך לזוית, נִראָה לי מקום תָּפוּחַ כעין דַּד – והוא הוא המקום הכשר. אין לי אלא לעשות בו נקב קטן ולנעוץ שם שפופרת – והחלב יהא זב ושופע כמעיָן המתגבר. וּכדי לקבל את השפע במלואו, בלא אִבּוּד טִפָּה אחת לבטלה, הקדמתי והכינותי לי למפרע, קודם לחליבה, כלים מכלים שונים: צלוחית מחוסרת צַואר, בית השקע של בקבוק שבור, קדירה סדוקה ששורין בה את הטיט, פלג קופסא של ר' מאיר בעל הנס, לגין של פחים, מנוקב ואכול חלודה, משפך מקומט וסתום מלמטה, ירמולקא מזוהמת, סנדל נוקשה ו“אלמן” שאין לו בן־זוג, וכיוצא באלו כלים ושברי כלים, מן המוטלים באשפה, בַּעֲלִיַּת־הגג או תחת המִטָּה. לא שכחתי מלהביא אפילו פקק! ולמה פקק? כדי לפקוק בו בין חליבה לחליבה את פי הדד, כלומר, את הנקב שבקיר. מוקף כלים אלו וּמזוּין במסמר וּבעֱלִי של מכתשת ישבתי לי על־גבי קרקע והתחלתי נוקב. העֱלִי – הך! – והמסמר שוקע. לבי מפרכס, עוד מעט, עוד רגע – וּמִתּוֹךְ פי הנקב יהא מזנק ונִתָּז קִלּוּחַ לבן וּפוֹשר – תְּזְזְ … וכאן, בתוך עצם העיקר, קפצה עלי פתאֹם מאחורַי סטירת־לחי: “הֵילָךְ, מטוֹרף, ואל תקרקר קירות!”

הסטירה – סטירת אבא. מכיר אני בה אפילו באפלה וּבעינים עצומות. זוהי סטירת־לחי חריפה וּמהוּדרת, שמופיעה פתאֹם כברק ויוצאת כלאחר יד סגלגלה, חדה וחלקה, צורבנית וצלצלנית. את קולה אתה שומע אחר־כך, לאחר מעשה … אבא היה אמן מופלא במקצוע זה, סטרן רבא. הוא היה יודע את סוד הצִמצום שבאמנות, ואפשר לומר, שהיה סוטר ב“רוח הקֹדש”, כביכול … וכי קלה היא זו? ארבעים שנה רצופות, משנעשה “אבא”, אדם עומד וסוטר … איך שהוא, הענין נתקלקל, בַּעֲוֹנותי, והכֹּתל לא נחלב עד היום. וחבל! אני לטובה נתכַּוַּנתי, עֵד אלֹהים. את עָניוֹ של אבי ראיתי ואמרתי לסַיעוֹ במה שבכֹחי … האמונה, שאיני יכול לראות בצערו, כשהוא בא לערב, יושב וּמקדיר את עפעפיו על־גבי הפנקס, לועס את זקנו וּמחשב, וּמחשב, וּמחשב … לכאורה, מה ענין פנקס אצל כעס? ואף־על־פי־כן – הזהרו באבא כשהוא מתיַחד עם הפנקס! השעה שעת סכנה וחייכם תלוּיים לכם בשׂערה … כן, מחשבתי היתה רצוּיה בודאי. אגב, אמרתי שמא ישוב אלי על־ידי כך לב אבא ויאיר אלי פנים ולא יסטרני עוד. אבל מה אעשה – השטן קטרג ואבא קִפַּח את פרנסתו בידו.

פרק ששי: אני ופי התנור

הואיל וכך – מניח אני את חליבת הכֹּתל וּמִזְדַּוֵּג אל פי התנור.

שומם וקודר בית אבא בימי החֹרף; וּבשעת בין־השמשות בשובי אליו מן ה“חדר”, הוא נראה לי שומם וקודר שבעתים. לחלוחית, זוהמה, עִפּוּשׁ. מן הכתלים וּמן הקרקע שופעת צִנָּה טחוּבה, שמטילה חלודה בעצמות. האויר מפוטם ריח עטרן, עשן מחורקא ועוד איזה ריח פגום – שיור של אִכּרים מבעוד יום (לאבי יש עסקים עם אכרים וּדריסת רגל להם בביתנו). כלי־הבית הפשוטים, שאובדים תמיד במִעוטם וּביתמותם בתוך החלל הגדול – מִטַּשטשים עתה באפלת בין־השמשות ונבלעים בה לגמרי. על־ידי כך החלל מתרוקן וּמתעגם ביותר. אמי נאנחת בחשאי מאחת הפִּנּוֹת, והחתול יוצא לקראתי מאיזה מקום אפל, נושא אלי עיניו וּמילל ברחמים. צער בעלי־חיים! …

רק בזוית אחת שבקיטון הבית, בתוך הכֹּתל, סמוך לקרקע, כעין ארובה קטנה יש, פי תנור מרוּבּע וּמפוחם, טפחַיִם על טפחַיִם, שכל היום הוא סתום, ועם חשכה, בין מנחה למעריב, מִשֶּׁיִּסְתַּמְּאוּ החלונות והבית מתמלא אימה – חטוטרת הכֹּתל שכּנגדוֹ מעלה זיהוב אדמדם וּמתחילה רותתת וּמפרכסת. סימן הוא שפי התנור דולק וחי … וּמיד – וַאני בתוך הקיטון, אצל פי התנור. כְּפוּף ברך אני יושב לפניו על־גבי השיור של חבילת העצים המוטלת שם, לופת ארכובותי בְּכַפַּי, מרכין ראשי וּמעַיֵּן … הגזירים שמבפנים הם קשים, לחים, קרים. רוּבּם בעלי שִׂכִּים, מטוּפּלים בשלג נוּקשה וּמסוּרבּלים סיב רועד מֵעֵין דבלוּלֵי זָקָן …השלהבת הקטנה של הקיסמין היבשים מתחת לגזירים – רפויה עדַיִן וּקלוּשה, וכל עת שהיא מזדעזעת וּמבלחת – לבי רועד. מתיָרא אני שמא תִכְבֶּה, חלילה, עד שלא תֵאָחז בגזירים. עינַי אורבות אחרי כל לקיקה וּלחיכה של לְשוֹנָהּ הזהב ואני מזָרְזָהּ בלבי בכל לשון של זרוז. “עלי, עלי, על־גבי אותו הגזר” – אומר אני לה בלבי – “מן הצד, מן הצד קחיהו, למעלה טפסי, למעלה, על גבוֹ. כך, כך יפה לו, בזקנו אחזי, בזקנו …” והשלהבת הקטנה נשמעת לי, משתרבבת, מתעקמת, מתכרכת וּמתלפּפת סביב הגזירים, מגששת וּמבקשת לה מקום נוח להֵאָחֵז … מלמעלה בארובת־העשן – יְלֵל רוח ודרדור צמידים מחרידי נפש וּבשׂר. כולי רועד מִצִּנָּה, שבוקעת וּמחלחלת לתוכי מלמטה, ממקום מושבי שעל־גבי שיור החבילה; גל רוח, שנקרע מארובת־העשן ונפל למטה, בפי התנור, זורה על פני קומץ של פיח צונן מאתמול – ואני איני זז ממקומי. עיני ולבי אל השלהבת. יושב אני וּמעַיֵּן, עד שהאש מתלקחת. וּברגע שהאש מתלקחת – הריני מטיל את נפשי ואת כולי למדורת האש … רואה אני בה ושומע אני מתוכה מה שאין הפה יכול לדבר. מין נגינה אני שומע, נגינה טמירה, דקה דקה, מנהמת ממעמקים, מתוך־תוכן של גחלי אש הפוקעות מבפנים, כעין פקיעתן של אלפי נימין דקות ונַעֲלָמוֹת, מתוחות יפה יפה … וּמין מחול אני רואה, מחול מטורף וּמסוּכסך של לשונות זהב קטנות, חיות, מפזזות, ערב רב של שלהבות אדמדמות, כחלחלות, ארגוָניות, כתומות … שלל של אורים וּנגוֹהוֹת, שעולים וּמשתרבבים חוטין חוטין, רצועות רצועות, והם מתגוששים וּמתפתלים, מלחכים וּמהבהבים, מלפּפים וּמגפּפים … לחישות של צִבּוּרי גחלים וּקריצות עינים חיות של אבני כַּדכֹּד ואקדח. תְּסְ־סְסְ – תוסס זְנַב אוּד אחד מתוך טִפָּה עכוּרה שבִּצבּצה עליו ברתיחה, – פָּק! עונָה לעוּמתוֹ גחלת שנתפקעה פתאֹם ונִתְּזה לרסיסים. וּמיד שוב מושכת והולכת נהימה חרישית, מתוחה, צליל נימי דק וחד – הים־ם! … וּפתאֹם – פררר! גל של אודים מאֻכָּלים נתפוררו תחתם ונשתפכו כזהב פרוך … פי התנור מתמלא תִלִּים תִלִּים של גחלים בוערות. אוירו – ברזל מלוּבּן. דומה לך, שברגע זה תגיח משם הסלמנדרא, בריה זו, שלפי הקבלה שביָדי מֵחֲבֵרַי בחדר, תולדתה מן האוּר, והיא משוקצת ואדומה כולה כסרטן קלוי … ודומה לך עוד, שברגע גִּיחָה מן האש תזדקף קוממיות על שתי רגליה האחורניות – וּקְפָץ בשמונה רגליה לתוך עיניך … זלעפת זוָעה תֹאחזני. אני עוצם עיני וּמרגיש את להט האש בפני ועל ברכי ושומע ברעדה את דרדור הצמידים בארובת־העשן – דררר … מתיָרא אני להפוך ראשי לאחורי. איזה שד עומד על גבי; כפוף הוא על עָרְפִּי ממש. “אמא, אמא!” – משַׁוֵּעַ לבי בתוכי, אבל הקול אינו יוצא. נחנק הוא בגרוני. חֶרדת מָוֶת תבֹא בי. שִׁנַּי וארכובותי נוקשות ולבי גֹּוֵעַ מִפַּחַד סתום. יְלֵל הארוּבה בא אלַי ממקום רחוק, רחוק מאֹד … וכאן, בשעת סכנה זו, מנצנצת בּמֹחי ה“סגוּלה”, אותה שמסר לי רבי לשמירה מפני השד הרודף אותי תמיד בשעת חזירתי מן החדר. ממהר אני ותוקע שתי בהונות ידי בחגורת המכנסים וקורא בתוך כך בּכוָנה עצומה “שמע ישראל”. הסגולה מועילה, פחדי פג, ואני יושב לי שוב וּמציץ בפי התנור. האוּדים נושרים איברים־איברים. הגחלים עוממות. הרמץ מתרבה. אוּד אחד, כֻּלּו אטלס נוצץ בשחרוריתו וּמלא סדקים וחריצים מעשה תשבץ, מוטל מן הצד, והוא מתמר וּמוציא מבין הסדקים פעפועים כחוּלים, כעין תִמוֹרוֹת קטנות ודקות של עשן. היללה בארובה מתגברת. עמומה היא וּרצוצה, אבל חזרנית וּסחרחרנית, ללא כֹח וּללא מנוחה … יבדוֹחה, שפחתנו הזקנה, באה לגרוף את התנור. שמורות עיני נאחזות מאליהן … הו־ו-י, הי־י-י – דררר – שומע אני עדַיִן יללה רחוקה ודִרדוּר קרוב מתוך תנומה …

וכל הלילה אני רואה בחלומי מיני בריות שחורות, פרצוּפים מפוחמים, מֵעֵין מנקי ארוּבּוֹת שעומדים בלילה, באפֵלת העולם, מפוּזרים על פני מישור שמם ועגום, איש איש כפוך על צִבּוּר גחלים בוערות והם מחטטים שם וּמחטטים, איש לנפשו, במגרפותיהם. צִבּוּרי הגחלים אינם מאירים אלא במקומם וּבפניו הזועפים של המחטט בם, וחלל העולם מסביב, מלמעלה וּמלמטה, מלפנים וּמאחור, נשאר אפל־אפל כשהיה. ושם, על־גבי ראשי הצִבּוּרים, עומדות ורוקדות קוממיות מיני סלמנדריות מרבּוֹת רגלַיִם, כשהן פושטות פימות וּפרצופים נאלחים כלפי מעלה וּמנענעות רגלים לחוֹת, נתעבוֹת, משוּקצוֹת, באויר העולם.

פרק שביעי: לוקש

וּבחדר עברתי בינתים לכִתת בעלי ה“חִבּוּר”. מעתה מחוּיב אני וּשאר התינוקות בני כִתתי, לצפצף יחד בחבורה, בנִגּוּן וּבקול רם, מיני דברים שבעל־פה, שנטפלים בגזֵרת רבי בסוף כל פסוק על דברי החוּמש שבכתב. מהיכן מביא רבי אותם הדברים, מי ממציאם לו וּמה עניָנם לגוּפֵי הכתובים שבחומש – לא הייתי יודע וגם לא נתתי את לבי לדעת. כי, באמִתּוֹ של דבר, אין העִניָן קשה בעיני כלל: ולא יהא זה אלא כ“מלאפו”ם בּית – בּוּ“, או כ”רק – נַיאירט" וּכ“אחו – גימוזיכץ”. סוף־סוף הכל גזרה היא ואין מקשין על הגזרה. וּבכן מקבּל אני על עצמי את הגזרה, מנענע את עצמי בכל כֹּחי, מצרף קולי לחבורה וצועק … העיקר הוא, שלא אשאר יחידי. לפי שכל זמן שאני מנגן וצוֹוח בחבורה – עדַיִן אין הצרה גדולה כל־כך. אדרבה ואדרבה! … אבל כשהחבורה פוסקת רגע וקולי מבצבץ ויוצא יחידי כמלוא השערה – הרי אני חשוב ממש כמת … וחושד אני בשאר חבֵרַי, שאף הם כמותי לגבי ענין זה. לְמָה היינו אני וַחֲבֵרַי דומים באותה שעה? לַחֲבוּרָה של סוּמין שמהלכין ביחד, אחוּזים ותמוּכים זה בזה, הלוך וטפוֹף על־גבי שברי קרח מתנדנדים בנהר. כל אחד ואחד סומך ואינו סומך בלבו על חבריו, וכֻלם יחד מסיטים וניסוטים כאחד על פי תהום … כנראה, כך טִבעוֹ של ה“חִבּוּר” מששת ימי בראשית ואין לשנות. ואם ביום החמִישִׁי, יום־הדין בחדר, נמצאו בכל זאת בין התינוקות כאלה, שאמרו את ה“חִבּוּר” ביחידות כשורה – אין זה אלא מעשה נסים. אני, שמואלי’ק, כמעט שלא הייתי מבין מכל ה“אוסרֵידיכץ” של ה“חבור” כלום. בּמֹחי שלי נתקעו דַוקא ה“גימוזיכץ” וה“נַיאירט” וה“בַּישטידל” וכדומה להן מן המלים המוזרות, המלמדיות, אותן המלים שלא שְׁמָעָתַן אָזנִי מעולם, לא ידעתי מה הן ורבי לא טרח להסבירן לי. הן הן גופי תורה – אמרתי לנפשי – עיקר הגבורה של ה“אוסרֵידיכץ” בהן, והשאר לאו דַוקא. המלים הטוּמטוּמיוֹת הללו נשארו טמונות בלבי, וּבשעת הפנאי, בְּשִׁבְתִּי בדד בפרוזדור מאחורי חבית המים, נתבקעו לי מתוכן, כפרפרי קיץ מתוך גלמיות, יצירי דמיון נאים, שהיו משעשעים רוּחי בבדידותה …מסיח הייתי עמהם, שׂוֹחק עליהם וּמתנחם בהם … יש מהם שהיו בני רגע: באו, נצנצו, ועד שעִיַּנתי בהם – חֲלָף! פרחו ואינם עוד; ויש מהם שהיו אורחים קבועים או גם חברים תדירים. אין לי אלא לעצום עינַי והם עמי. עִם מִקצתם היה לי משׂא־וּמתן מרוּבּה וּביני וּבינם נפלו כמה עִניָנים מוּפלאים, שלא יכולתי לגלותם לשום בריה שבעולם, לשום בריה, ואפילו לַחֲבֵרַי שבחדר. לא יכולתי, אף־על־פי שהייתי רוצה. ראשית, הם, התינוקות, אינם כדאים. שׂוֹחקים הם וּמלגלגים עלי וקוראים לי בעל מציצה וּשאר שמות וכִנּוּיִים. והשנית, מי יודע אם יאמינו לי. ודאי לא יאמינו. עוד יוסיפו לי כִּנּוּי חדש לגנאי.

שמות וכִנּוּיים יש לי, ברוך השם, די והותר. כל כנוּי – על שם מאורע וכל שם – נימוקו עמו. מלבד “בעל מציצה” ו“איש המקטרת” האמורים למעלה, זכיתי לפי־שעה גם לשמות מעֵין אלו, כגון: גולם, בעל חלומות, ביש גדא, לית דין בר־נש, פרא אדם, וכו' וכו'; ואחרון אחרון חביב: לוֹקש! נוסחא אחרינא: לֶקְשֶׁלֶה – דרך חִבָּה והקטנה.

ולמה לוֹקש? משום מעשה שהיה. מעשה וישבתי בחדר ביום הששי בצהרים והייתי חוזר ביחידות לפני רבי מתוך חוּמש בלוּי וּממוֹרט על פרשת השבוע. ורבי, באותה שעה, היה יושב, כדרכו בכל ערבי שבתות, על קערת חרס גדולה וּסדוקה, וּבאמצעות תַּרוָד של עץ השתדל לגמוע מתוכה מיני פושרים עכוּרים בדמות שמרים ממוּחָיִם של לוקש"ין חלוּטים (את הפושרים ההם אוהב רבי מאהבת נשים והוא מוכן להרוג וליהָרֵג עליהם). הוא גומע ואני חוזר, אני חוזר והוא גומע. פתאם – טפרר! איזו “וַיִּתְמַהְמָהּ” (הפרשה של “וירא” היתה) עומדת לפני כשׂטן בדרך וּמעכּבת. תיבה ארוכה וּמשוּנה זו מה היא? לא תרגומה בלבד נשתכח ממני פתאֹם, אלא גם היא כּוֹלה, כמו שהיא, נראית עתה בעיני כבריה חדשה וזרה. אך עתה צצה מתוך החומש ואיני יודע מה לה כאן. במקצת גרמה לכך השלשלת התלוּיה על ראשה. אף לזו לא נתתי לב עד עכשָׁו. ביהדותי, הרי אין זו, השלשלת, אלא נחש של ניָר, כזה שהפריח אתמול מיטקא בן טרוכים שכננו על גג הבית. וּבינתים נצנץ בעיני כמין דליל לבן בתוך זקנו המדולדל של רבי, נצנץ ונעלם. עיני כבושות, כבושות, כביכול, בחומש ותוהות, ודעתי מופלגת עלי. פתאֹם, שלא מדעת עצמי, הרימותי אצבע דקה כלפי זקָנוֹ של רבי וּבמין שִׂמחה משונה הכרזתי על המציאה: “אוי, הרי לוֹקש!” בְּהֵן שלי, שהדִבּוּר הזה נתמלט מפי מאליו, לפי תֻמִּי, וּבלי שום כוָנה רעה, חלילה. אגב גמיעה נפל מן הכף ונתקע בזקנו של רבי לוֹקש ממש, לוֹקש לבן וּפתלתּוֹל כעין שלשלת, והוא הוא הדליל שנצנץ לפני בשעת חזרה ולא ידעתי מה, וּכשראיתיו לפי תֻּמִּי אחוז בסבך, אורו עיני ושׂמחתי שִׂמחה נאמנה … אבל רבי ותלמידיו לא כן דִּמּוּ. הללו, התלמידים, נתנוּ עלי פתאֹם בשחוק קולם: “חַא־חַא־חַא – לוקש!” והוא, רבי, קפץ ממקומו כִּנְשׁוּךְ עקרב והתנפל עלי בתרוָד שבּידוֹ כגזלן. מכּוֹת רצח הִכַּנִי, חובט ואומר: “הרי לך לוקש, הרי לך לוקש”! – ברם, זכורה הרבנית לטוב, שאלמלא קפצה היא מן הכירה במגרפה שבידה לעזרתי – היו מטלטלים וּמוציאים אותי מבית רבי בסדין.

אחרי מעשה זה חליתי כשבועַיִם והייתי מדמדם מתוך החולי: “לוקש, טבקה, ויתמהמה, סלמנדרא …” וּכשקמתי מֵחָלְיִי וראיתי את עצמי “מיוּחס” קצת, לא הייתי רוצה בשום פנים לשוב עוד לחדרו של ר' גרשון (כך שם מלמדי של אותו “זמן”). וּלהיכן אני רוצה לילך? – לחדרו של ר' מאיר, זה שבבקעה הקטנה, מחוץ לפרבר. ולמה לשם דַוקא? – איני יודע. פעם אחת עברתי על אותה בִּקעה ונתקעה בלבי. הָרֵי חול ראיתי שם, אַמַּת־המים נצנצה, והרבה הרבה צמחים – ים של צמחים. מתוך הצמחים בצבצה מין חורבה ישנה, שעלו בה שיחים ועשבים. חברי היו מסיחים הרבה בבקעה זו ומספרים עליה ועל החורבה שבתוכה נפלאות. בלילה – היו אומרים – סכנה גדולה לירד לתוך הבקעה מפני המתים והמזיקין. וּמעשׂה ביחיאל הסמרטוטר שנכנס פעם אחת בתרמילו לחורבה לבקש סמרטוטים וּמצא שם את ר' קהת הזקן, זה שהרג את אשתו וּמת לפני שנה, יושב באחת הפִּנּוֹת על חבית הפוכה וּמְפַלֶה את טליתו הקטנה … כל הענין הזה עם הסכנה שבדבר משך את לבי ביותר לאותה בקעה, וּכשנזדמנה לי עתה שעת רצון – החלטתי שלא להחמיצה: יהי מה! רק לחדרו של ר' מאיר אלך!

אמי נשׂאה לי פנים, ואבא – אף הוא לא עמד הפעם על דעתו.

בּפָנַי אָמנם הצדיק עלי את דינו ואת מַכּוֹתיו של ר' גרשון. “כך יפה לו” – היה אומר, כלומר, כך יפה לי, לשמואל’יק, שאהיה מוּמָת … אבל שלא בפני הודה במקצת, ש“ר' גרשון גדש את הסאה במשהו – ויִכָּנס הרוח בַּאֲבִי אביו! …” כך שמעתי מפורש מאחורי הדלת. בּקִצּוּר – עמדה לי זכות אבות והרי אני מתלמידיו של ר' מאיר.

הנחה זו שעשה לי אבא הפעם כסימן טוב היא בעיני, שנתרומם מזלי מעתה. בפרבר זה שאנו דרים בו, בפרבר הַזַּפָּתִים – חדרו של ר' מאיר, ליהוֵי ידוע לכם, הריהו סוף תורה. למעלה ממנו אין! ור' מאיר עצמו אף הוא אינו דומה לשאר מלמדים; שכל המלמדים – “יִכָּנס הרוח באבי אביהם”, כדברי אבא, אבל ר' מאיר – ר' מאיר שָׁאנֵי! אדם נאה וּמהוּדר הוא, יְפה זקן וִיפֵה מצח; דִּבּוּרוֹ בנחת והִלּוּכוֹ בּכבוֹד; אפילו האיצטלית השחורה שעליו כוּלה אומרת: כבוד. הנשים מתברכות בו והתינוקות רצים לחדרו מאהבה. תלמידיו מוּעטים, והם רואים את עצמם כמיוחסים וּבני עליה. יש בהם גם כִּתָּה של “גדולים”, שלומדים, מלבד חומש עם רש"י, גם “פסוק” וּקצת גמרא; ואם כן אף אני אהיה גדול …

וּבין־השמשות של אותו היום המאוּשר, כשתקפה עלי שִׂמחתי ולא יכולתי עוד להתאפק, רצתי ויצאתי לחוּץ לבשׂר את גדולתי ברבים. מצאתי כנופיא של תינוקות, חבֵרַי מלשעבר, יושבים משוקעים בחול, משחקים באבני חצץ וּמעפּרים בעפר כלפי מעלה: “גשם” הם מורידים. עמדתי מאחוריהם, מרוחק מהם קמעא, וּכשידי מקופלות לאחורי, כדרך גדול, שלחתי לשון כנגדם ואמרתי: “אֶה, אבל אני לומד אצל ר' מאיר, לומד אני …”

“לוֹקש!” – הריעה עלי כל הכּנּוּפיא וַעֲנַן אבק גָּבַהּ בינינו – “לוֹקש, לֶקְשֶׁלֶה! …”

פרק שמיני: בבקעה

וּביום הראשון בּבֹּקר הִטְפִּיחָה אמי את פאותי ברוק שבאצבעותיה, קִנחה לי את החוטם, הכניסה זְנב כֻּתָּנְתִּי לתוך סדק המכנסַים, נתנה “צידה” בידי – ואני הולך לחדרו של ר' מאיר …

לבי לא הטעני. חדר חדש – עולם חדש. יום יום, אחרי קִנּוּחַ חוטם של שחרית, אני מצטַיֵּד והולך לחדרו של ר' מאיר – ולבי לא ישׂבע. מחוץ לפרבר, תיכף לירידה בתוך מדרון הבקעה, סמוך לשׂפתהּ, עומדת, מוּטָה על צִדָּהּ קצת, דירתו הקטנה והבודדה של ר' מאיר. בכתפה סוכה, בּצִדָּהּ אילן וּלפניה גִנַּת ירק. גוף הדירה חבוי בעמק תחת כפת האילן, אבל ראש גגה וארוּבּת־עשנה, שנוצצת בלבנוניתה מתוך ירקרק האילן, מודיעים עליה לעוברי דרך שלמעלה. דומה כאילו הארוּבּה עלתה לכתחִלָּה לראש הגג, כדי להציץ משם דרך רשת הענפים במה שנעשה מעבר הלז, על פרשת הדרכים שלמעלה … הדירה עצמה מבחוץ מאירה וּשׂמֵחה: כולה לבנה כשלג, וּלמטה מן האשנבּים תַחְגְּרֶנָּה סביב כעין אבנט רצועה כחולה של חוט הששר. האשנבּים אף הם מעוטרים סביב מסגרת של ציוּרי ציצים וּפרחים כּחוּלים, מעין סנוניות פורחות … התיתורא שלמטה, ביסוד הבית, ירוקה כולה ונראית כולה כחדשה. בכתף הבית מימין נשען סולם, שעוֹלים בו לַעֲלִיַּת הגג דרך חור שחור וּמטיל אימה קצת. וּלמעלה מן החוֹר, בראש הגג ממש, חוזר על צירוֹ בלי הפסק גלגל קטן, דוגמת “ריחים של רוּח”, חוזר וּמזמזם וּמְפַכֵּחַ קצת את אימת החור … את הגלגל עשׂה ותִקֵן ר' מאיר בידי עצמו. אמן גדול הוא ואת הכל הוא עושה בידי עצמו. בזיכים קטנים של עצם, מנקיות לאָזְנַיִם, מחצצות לשִנַיִם, וכיוצא באלו כלים זערורים לנוי וּלתשמיש. יש לו שתי שפופרות לטבקה, אחת של קלִפַּת אילן לחול ואחת של קרן אַיִל לשבת – ושתיהן מעשה אצבעותיו. ה“מזרח” וּתמונת מרדכי והמן שבתוך ביתו על הקיר – אף הם מלאכת ידו הם. כשהוא מגיע למלאכת המשכן, הוא מראה לתלמידיו “בעַיִן”, בתבנית קטנה, את המשכן ואת כליו, ואת בגדי הכהונה, את המנורה והשֻלחן ואת המְנַקִיּוֹת וְהַקְּשָׂווֹת וּשאר המכשירין. ר' מאיר טרח בהם וחתך באיזמל כמה “זמנים”, והם שמורים משנה לשנה בשִׁדָּה המשולשת הקבועה בקרן זוית. אומרים עליו, שהוא גם “מחוקק”, אבל איני יודע זה מהו. כלומר, יודע אני ש“מחוקק” תרגומו “קרִיצלֶר”, אבל איני יודע מהו תפקידו של ה“קריצלר”. גם שאר חברי אינם יודעים, ולשאול את ר' מאיר בעצמו אני מתבַּיֵּשׁ, לפי שהוא נוגע בדבר. הסֻכּה של ר' מאיר, זו שבכתף הבית, טובה ויפה מכל הסֻכּוֹת שבעולם. עומדת היא בהוָיָתָהּ משנה לשנה, ור' מאיר מספּק ממנה כמה סִפּוּקים. משמשת היא אצלו בסירוגין, כל תשמיש בעוֹנתוֹ, לדברים הרבה: דיר לעצים, מִכְלָא לעֵז, לוּל להלעטת אוָזים, מגורה לתפוחי־אדמה וּלְקִשּׁוּאִים, וּבימוֹת החמה – אף “חדר” לתלמידים. צִנָּה קלילה ואפלולית דקה שרוּיוֹת שם תמיד והאור מטפטף על־גבי החוּמשים דרך הסכך טִפִּין טִפִּין של זהב. כּשלִבּוֹ של ר' מאיר טוב עליו והוא רוצה לעשות לנו קורת רוח, הוא מוציא עם נטות היום את השֻלחן ואת הכִּסֵּא ואת שני הספסלים הארוכים חוץ לסוכה ואנו קובעים ישיבה ועוסקים בתורה תחת כִּפַּת האילן, בין הבית וְלַגִּנָּה. וחייכם, שאין לי שעה יפה מזו. מלמעלה מֵסֵךְ עלינו האילן בחופתו הירוקה, המלאה צפצוף צִפֳּרים וּפִרפּוּר כנפַיִם נעלמות. מימין משתפעת ויורדת הבקעה, היא וים הצמחים. בקרקעיתה למטה משתלשלת וּמזהרת רצועת הכסף של אַמַּת־המים. הומה היא וּמבעבּעת, ורצה רצה, עד שמתעלמת תחת מכסה עשבים. מנגד – הר גבוה וצהוב של חול וחורשה ירוקה בראשו. שמש גדולה וַאֲדוּמה נתקעת שם בין האילנות וּמציתה בתוכם אש. “סנה בוער באש” – מנצנץ בּמֹחִי. ציצין די נור ושרביטין של זהב נמתחים משם, מבין רשתות עֳפָאִים, מדליקים את האש בעינינו וּמקרינים את מִצחוֹ הַחִוֵּר ואת זקָנוֹ השחור של ר' מאיר. כל שׂערה ושׂערה נוצצת לעצמה. הרי הוא עתה בעינַי כאחד מן הַתָּנָּאִים הקדמונים, רבי שמעון בר־יוחאי, למשל, שיושב בראש תלמידיו באחד המִדְבָּרִיּוֹת תחת החרוב, וּפרוּשׁים מכל העולם הם עוסקים ב“סתרי תורה”. השעה שעת רצון וּכלות הנפש ושפע קֹדש. החמה קרובה לשקיעה. האויר מִתבַּשֵּׂם. ואנו קוראים וּמנעימים לפני רבי מזמורי תהִלִּים: “אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים …כי אם בתורת ה' חֶפצוֹ וּבתורתו יהגה יומם ולילה. והיה כעץ שתול על פלגי מים …”; או: “ה' רועי לא אחסר. בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני, נפשי ישובב. גם כי אלך בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אירא רע …” תרגום המִלים נעשה כמיותר, כמעט שהוא פוגם. שוטפים ושוטפים הדברים מן הלב וּפירוּשם כָּרוּךְ בתוכם. שער הבינה נפתח מאליו: “כעץ שתול” – פשוטו כמשמעו: זה האילן שׁבּצִלּוֹ אנו יושבים. “על פלגי מים” – דברים ככתבם: זו אַמת־המים שבבקעה. “גיא צלמָוֶת” – זו החורבה, שהמזיקין מצויים שם ורבי אוסר עלינו דריסת רגל בתוכה. “תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן” – הא אינו אלא השֻלחן שאנו יושבים עתה אצלו ועוֹסקים עליו ב“תורת ה'”. “נגד צוררַי” – מי הם הצוררים, אם לא אלו “השקצים”, צעירי הרועים, ימח שמם, שמתגלים עלינו לפרקים במקלם ותרמילם מראש ההר, מראים לנו מרחוק “אודנא דחזירא” וּמלעיזים בנו: “גיר, גיר, גיר” … הרי הם אותם ה“רשעים” עצמם שב“אַשְׁרֵי”, שעתידים, אם ירצה השם, להיות “כמוץ אשר תדפנו רוח”, פְּחָה – ואינם …

וּפעמים שעומדת לפוש על־גבי הבקעה הקטנה מלמעלה עדת עבים קלים, מלאכים צחורים. האורחה שוהה קצת – וּפתאֹם צפה והולכת לה כשבאה. רק אחד מהם, הצח והיפה שבכולם, יש שהוא נקשר בראש ההר שכנגד ושוהה שם יחידי. צופה הוא ממרומיו עלינו, על החבריא הקטנה, שיושבת כאן בבקעה ועוסקת בתורה. “מי יעלה בהר ה' וּמי יקום במקום קדשו …”

ועם הַעֲרֵב שמש, בַּעֲלִיָּתִי מתוך הבקעה, אני שוהה עוד על שׂפתהּ מלמעלה, לבי הומה ועיני בסוף העולם. הר, חורשה, שוּלֵי רקיע, לפידים, נְהַר דִּי נוּר, גֵּיהִנֹּם …

פרק תשיעי: חדרו של ר' מאיר

חדרו של ר' מאיר – מאיר באמת את העינים. צופה אני דרך בו מסוף העולם ועד סופו ועינִי לא תשׂבּע. אני הקטן שמואליק, אפרוח בן יומו, אפס בר אפס, יושב לי כפוּף וּמצוּמצם על ספסל נקשה בחדר צר ונמוך של בית חומר קטן, עמום ורעוע, משוּקע בבקעה בקצה העולם מזה, ורוחי משוטטת וצופה מעבר לאלפי שנים ורבבות פרסאות בקצה עולמות אחרים וּרחוקים. מתוך האותיות המטושטשות של הספרים הבּלים – חומש, רש“י, “פסוק” – אלו שאני הוגה בהם למקוּטעים, בסירוגים וּבדִלּוּגים רבים ושלא כסדרם, מבצבצים ועולים לפני בערבוביה וּבצורה מסוֹרסת דורות ויובלות, עמים וַארצות, מעשים וַעלילות, שכבר נמחו מספר החיים וזכר בעולם אין להם. בא אני עם כל הקדמונים בדברים וּשוּתף אני לחייהם וּלמעשׂיהם. ואיני זקוק בזה גם לפרשיות שלמות. בונה אני לעצמי את עולמם הֶחָרֵב אפילו מתוך שברי פסוקים ורמזי דברים מקוטעים: שם משונה, מִלָּה שלא כדרכה, כ”ף קטנה, עי“ן תלויה, נו”ן הפוכה, טעם קרני פרה ושלשלת, תגין וזיונין – אף הם חומר נאה לבנין. בשעת הדחק בא רש“י וּמוסיף נוֹפך – והדברים מאירים וּשׂמחים, כּפתּוֹר וָפרח. לומד אני סתום מן המפורש, ויותר ממה שכתוב משלים כֹּחַ הדמיון. והדברים שנגלו לי בחדרו של ר' מאיר – באמת כמה גדולים ונאים הם. הגיעו בעצמכם: מהודו ועד כּוּש בלבד יש שבע ועשרים וּמאה מדינה. כימי שני חיי שרה בצמצום, לא פחות ולא יותר. ונינוֵה היא עיר גדולה לאלֹהים, מהלַך שלשה ימים רצופים, בדיוק גמור. והגבעונים “הצטַיָּרוּ” ו”הצטַיָּדוּ" בשתי מלות משונות אלה, שחשודות לפי חזותן בשמץ לועזיות, וטרחו וּבאו מארץ רחוקה מאֹד בשׂמלות בלות ונעלות מטולאות, כלומר, בסווי’טעס ופאסט’עלעס בלעז, כּכּרוֹת של לחם נקודים בתרמיליהם ונֹאדוֹת מבוּקעים על שכמם. והמרגלים באו לערים גדוֹלוֹת וּבצוּרוֹת בשמים, וּכשראו שם ברחוב את בני הענק, עַם גדול ורם, את שלשת האחים, בריונים מפורסמים לגנאי, את אחימן, את ששי ואת תלמי (שלשה אחים הללו, בחורים כארזים, מגוּדלי בלורית וּמוּטֵי כובע, והאמצעי שבהם מנגן בהרמוניקא, מהלכים, כנראה, תמיד ביחד ואימתם על כל סביבותם) מיד היו בעיניהם כחגבים – כחגבים הללו שמנתרים וּמצרצרים במגרשי הפרבר – וּמהרו להִמָּלט על נפשם כל אחד ואחד אל מחבואו: נחבי בן ופסי – אל מאחורי השער, גדי בן סוסי – למלונה שבמקשה, גמליאל בן פדהצור – אל בין גפני הכרמים, או אל בין קפלוטות של כרוב … שם ישבו נחבאים כֻּלם, גם הציצו בפחד החוצה … וּבהָם, כלומר, בכּרך המפורסם “הָם”, ישבו, כידוע, הזוזים – מה, אין אתם יודעים מי הם? הלא הם אלה שהעמונים יקראו להם זָמזוּמים; מה שאין כן האימים: הללו, דעו לכם, התגוררו בּשָׁוֵה־קִרְיָתַיִם. וּבְעֵילָם המדינה מָלַךְ אדם מאוּים מאֹד, גדול ונורא שמו: כדרלעומר! פרא אדם: פשפש ולא מצא לעצמו שם נאה מכדרלעומר! שונים מכֻּלם ה“כפתורים היוצאים מכפתור” עם הפתרוסים והנפתוחים והכסלוחים שבּצִדָּם. אָמנָם, הללו איני יודע ברור מה עִניָנם, אבל לבי אומר לי, שאינם אלא עממים קטנים ואנשיהם בריות זעירות וּסגלגלות, מעין גמדים, שדרים תמיד בכפיפה אחת כנמלים בחוריהן וכל מעשיהם בשותפות. זה מִנַּיִן לי? אולי משום ששמותיהם באים תמיד בלשון רבים.

יש לי, מלבד זה, קצת מיודעים גם בין “אלופי אדום” – מלכים קטנים, מעין “פריצים”: אלוף קנז, אלוף געתם, אלוף שובל, אלוף יעוש. במשפחתם יש בחור נפלא אחד, איש מצליח! עֲנָה שמו. הוא ענה אשר מצא את היֵמים במדבר. בר מזל! אני תועה לפרקים שעות שלמות במגרשי הפרבר, נותן עיני וידי בכל השׁיחין והחריצין והאשפתות וּמעלה בידי חרס הנשבר או קרן תלושה של נבלת פרה, והוא, המאושר, יצא לרעות החמורים לצבעון אביו – ותיכף וּמיד מצא את היֵמים. מה טיבם של היֵמים הללו? – קוֹנָם אם ידעתי! רבי פירש לי: “פרדות”, כלומר, מין בריה משונה, שאינה לא סוס ולא חמור, אלא תערובת שניהם יחד. וּמכאן אני משער, שהיה היֵם מחובר משני פרקים: מראשו ועד טבורו – סוס, וּמטבורו ועד זנבו – חמור. יש מקום גם לקומבינציה אחרת: צלעו הימנית למלוא ארכו – סוס, וצלעו השמאלית – חמור. הדבר שקול, וקשה להכריע. ואין זאת כי־אם אח קרוב הוּא היֵם למשפחת האחשתרנים בני הרמכים, שהיו, כפי הידוע, בעלי שמונה רגלים, בארבע רצים וּבארבע נחים … על כל פנים, מציאה כשרה מצא ענה, מאחר שהכריז עליה הכתוב, ולאו כל אדם זוכה.

עוג מלך הבשן – מילידי הרפאים אף הוא, מיתר הפליטה. בשעת המבול רִחם עליו נֹח איש צדיק ונתן לו מקום מחוץ לתיבה על־גבי זיז, ודרך הצוהר היה מושיט לו מזונו בכל יום. היה עוג יושב לו על־גבי הזיז, מצחו נתקל כל שעה בעבים ורגליו משכשכות במים בעומק כמה מילין, יושב וּמטיל לתוך בית־הבליעה כּכּרוֹת לחם שלמות וגומע מתוך קלחת גדולה וּמפוחמת פסולת הגריסין משיורי שֻלחָנָם של נֹחַ וּבניו. וּבמה גמל אותו רשע לישראל? לבסוף, כשיצאו ישראל ממצרים, עקר הר ורצה להשליכו עליהם. כמעט שנתקעקעה ביצתם, לוּלא משה עמד בפרץ וקפץ בקרדומו למעלה מעשר אמות והִכָּהוּ על קרסוּלוֹ וַהֲרָגוֹ. כן יֹאבדוּ. עתה לא נשארה אחריו אלא ערשׂו, ערשׂ בּרזל, תשע אמות אָרְכָּהּ וארבע אמות רָחְבָּהּ, בּאַמַּת איש; דיוק נפלא, שאינו מניח אחריו עוד שום ספק בעולם כלל. לגבי אדם שמעניק גלגל חמה בקומתו ושקרסוּלו הוא למעלה משלושים אמה – מִדה זעוּמה כזו של הערש היא אָמנם מקופחת קצת ויש בה באמת כדי למעט בעיני את דמותו המאוימת של הענק מִעוּט הַנִּכָּר, אלא שרש"י הקדוש, יהי זכרו ברוך, מהר והוסיף נופך קטן, וּכבודו של עוג ניצל, לא נפל ממנו צרור ארצה. “בּאַמַּת איש” – כלומר, בּאַמַּת עוג עצמו – ואַמַּת עוג, בידוע, שהיתה מַחזקת כמה מילין. הערש היתה אם כן לפי כבודו של עוג, וּמעתה אין עוד שוּם סִבּה להצטער. הנה היא, הערש, עומדת בכריה וּבכסתותיה ברבת בני עמון עד היום הזה, וּמי שאינו מתעצל, ילך לשם ויִראֶנָּה. משכב מרוּוח יש בה לגדוּד שלם של אנשי צבא …

פרק עשירי: בדרך לביתי ומסעי במדבר ובים

מלא וגדוש ידיעות ברורות וּמדוּיקות מעין אלה, הייתי יוצא בכל יום לפני השקיעה ללכת הביתה. חברַי מתפזרים בּשִׂמחה וּבצהלה לבתיהם או לשעשועיהם ואני נשאר בדרך לבדי. בית אבא עומד מחוץ למחנה, מרוחק מן הפרבר, קרוב לחורשה, ועד שאבוא לשם עלי ללכת יחידי בדרך כבדה בחול, נמשכת בין שורות אילנות, על פני כברת ארץ שוממה מֵאֵין בית, ולעבור עוד מְקום סכּנה באמצע הדרך: גשר קטן נטוי על פני אַמַּת־הַמַּיִם, שלפי השמועה קבע לו שם ישיבה מתחת שֵׁד קטן אחד מִכַּת ליצנים. השֵׁדוֹן הוא אמנם, לפי הקבלה, נוח לתינוקות ואין פגיעתו בהם רעה, ואף־על־פי־כן כשאני רואה בראשי האילנות את עטרת הזהב של אור השקיעה פוחתת והולכת – לבי נמס. מעבר לנהר, מן החורשה, מגיע אלי “קוּקוּ” נעלם שמפחידני קצת ואני מתנהל לאטי, עזוב וּבודד, בין שורות האילנות שבּצִדֵּי הדרך, כתמי אור אדמדמים מהבהבים עלי, רגלי טובעות בחול ורוחי העגומה תִשָּׂאני למרחקים …

לא לביתי אני הולך אלא עובר אורח, איש הֵלֶךְ, העובר במקלו ותרמילו ימים וארצות. זה לי ימים אין מספר – שכחתי מתי – שיצאתי לשוט בארץ וּלהתהלך בה, ועד עתה, אוי ואבוי לי, לא באתי אל המנוחה. הרים עליתי, בּקָעוֹת ירדתי, נדדתי מעיר לעיר וּמכּפר לכפר, ואיש לא ידע מי אני, מאין באתי וּלאן אני הולך.

בדרך נטפלתי לאורחת ישמעאלים או לשיָרת דֹדָנים וידי לא זזה מתוך ידם. באשר ילכו אלך וּבאשר ילינו אלין …

יומם נעבור במדבריות, בארץ צִּיָּה וצִמאון, מְקום נחש, שׂרף ועקרב. הבחורים הולכים בּצִדֵּי גמליהם הטעונים חבילי חבילות של משי, שש ורקמה וארגמן ותולעת שני, וּצרוֹרי צרורות של נכֹאת ולוֹט וּצְרִי וכל רָאשֵׁי בְּשָׂמִים; והישישים, לבני הזקן וַעֲטוּפֵי המצנפות, רוכבים בראש, מהוּדרים וּכבודים, על אתונות צחורות, ורגליהם המפוזמקות והמסונדלות כמעט שנגררות בארץ ורושמות חריצין בחול.

לילה נסור ללין ביערות בערב, ושם נדליק מדורות ונישן סביבן על הארץ מוּקפים מכל צד אבנים עשויות כעין מרזב, חציצה מעולה בפני החיות הרעות, כמו שנהג, לפי פרש"י, יעקב אבינו …

בּאַחַד המקומות יִלָּווּ אלינו גם הגבעונים. אִכָּרים ערוּמים הללו, בשמלותיהם הבָּלוֹת ובנעלותיהם המטוּלאות וּבנֹאדוֹתיהם המבוּקעים והמצוֹררים. כל הדרך ילכו להם מן הצד, כחבורה בפני עצמה, וּפניהם עצובים ועיניהם מפוחדות כְּאִלּוּ דבר לאט עמם. איש מן השיָרה לא יֵדע מי הם וּמה בלבם, חוץ ממני שמואל’יק, לפי שאני – כבר נגלו לי כל תעלומותיהם למפרע, מתוך ספר יהושע …

אִלּוּ הקרה אלהים לפני – הייתי סר ללין לילה אחד גם בבית־מדרש של שם ועבר, מקום שנטמן שם יעקב אבינו ארבע עשרה שנים רצופות בברחו מפני עֵשָׂו אחיו. מובטחני, שהייתי מוצא עוד את העמוד שלמד עליו יעקב ואת הספסל שישן עליו עומדים שם אחורי התנור עד היום הזה …

וכך חולפים ימים, שבועות, ירחים … בקענו מדבר צין, חצינו מדבר פארן – ואין סוף. הרגלים בצקו, השמלות והנעלות בלו, לחם הצידה יבש והיה נקודים, והנֹאדות התבקעו כֻלם מאֵין בהם טִפָּה של לחלוחית. כמעט היינו בכל רע, וּפתאֹם – האח! את חצצוֹן־תמר ראתה עיננו! אנשי השיָרה חיתה רוחם! החמורים והגמלים שִׁוּוּ רגליהם כאחשתרנים, ועד בוא השמש, לפני קבּלת שבת, הִגענו כֻּלָּנו אל המנוחה. שם, בחצצון־תּמר מצאה השיָרה שתים עשרה עינות מים מתוקים וצוננים ושבעים תמרים, וַיִּשְׁבְּתוּ שם על המַיִם.

מחצצון־תמר ואילך הדרך נוחה וקלה, טיול של תענוג; מֵרִמּוֹן־פֶּרֶץ למִתְקָה, ממתקה לחור־הגדגד, מחור־הגדגד ליטבתה. ערים וּכפרים עוברים כבני מרון. כל פרשת “מסעי”, דרך ארבעים שנה במדבר – בשעה קלה.

וּפתאֹם – ואני בתוך אֳנִיָּה. הולכת היא לבוא אוֹפִירָה. הים – ים תרשיש. שמים ומים. בּיַרכּתֵי האניה נרדם על צרורו איש זקן. האין זה יונה הנביא? … אם נגיע בשלום למחוז חפצנו – שלל לא נֶחְסַר! זהב יִנָּתן כאבנים! את כל חורי האניה נְמַלֵּא זהב. אם לא נתעצל נסור לפי הדרך גם אל ארץ החוילה, שנהר פישון סובב אותה. זהב הארץ ההיא הוא הטוב ביותר, מן ה“בחינה” הגבוהה 96 טהור. ושם גם הבּדֹלַח ואבן השֹּׁהַם. וּלפי השערתי, נהר סמבטיון אף הוא מן הסתם אינו רחוק הרבה משם, מאותם המקומות.

בַּהֲקִיצִי מדמיונותי – כבר ירדה החמה אל מאחורי החורשה מעבר לנהר. בין ענפי האילנות מסתכסכים עוד חוטי זהב קרועים של נֹגַהּ השקיעה, מחליקים ונופלים מֵעָלֶה לַחֲבֵרוֹ באין מעמד … רגע – והחמה נבלעה בנרתיקה. מתוך השיחים שבחורשה הרחוקה השתרבב שוב, כתמול שלשום בשעה זו, במלוא קומתו למעלה מכל העצים אחד גבוה וזקוף, בעל ראש וּכתפַים, וצופה בזעף על פני כל הככר. מי הוא זה? ענק? לסטין מזוין? “זומם רשע לצדיק וּמבקש להמיתו” …

והנה גם הגשר הקטן וְאַמַּת־המים תחתיו. המים כָּהֲתָה עינם והם מפכּים וּבוֹכים בחשאי מתוך עָגמַת נפש וגעגועים טמירים של בין־השמשות … אָחְרִים הסומא, היושב כאן על אבן כל היום בתרמילו ולירתו וּמבקש נדבות בקול צרוד וּמרוסס, אף הוא נעלם. שממה ויגון. הַשֵּׁדוֹן …

ואני עוצם עיני מתוך בולמוס של פחד וּמחנק גרון ורץ רץ לביתי.

פרק אחד עשר: פרבר הזפּתים וסביבותיו

בהָם, בכרך הָם, ישבו הזוזים. נִינְוֵה היתה עיר גדולה לאלֹהים, וּבה אדם וּבהמה רבה. בֵּיתָר, זו שהחריבוה האויבים, ארבע מאות שוָקים היו בה, וּבכל שוּק – ארבע מאות שקקים, והיו בה טבח והרג מצד זה והִלּוּלים וּמחולות מצד זה, ולא ידעו אלה באלה. וּמֵעֵבר לסמבטיון הנהר יש יהודים אדמונים בעלי קומה, ואחד משלנו, כשהוא מתגלגל לשם, משׂימים אותו מחמת קָטנוֹ בכיס הבגד כאגוז או כמטפחת־האף, למשל, ואין מרגישים בו עוד.

בפרבר הַזַּפָּתים אין מכל אלה הגדולות דבר. לא מהן ולא מקצתן. פרבר הזפּתים אינו אלא מקום ישוב קטן, ישוב דל ושקט מאד. אדם מתעטש בו בקצהו מזה – חברו משיב כנגדו “אסותא” בקצה השני. תרנגול קורא בצהרים מאחת החצרות שבטבורו – קולו מפוצץ ויוצא עד מעבר לנהר … די לי לעלות ולעמוד על־גבי הסכך של סוכתנו או בראש האוג הנבוב שלפני פתח בית אבא – והפרבר וכל סביבותיו פּרוּשׂים לפני כשמלה. רואה אני לפני כשלשים בתי חומר וּצריפי עץ נמוכים, רובם ככולם עקומי כתלים, קטני חלונות וּבלויי גגות. תחתונים מכונסים למטה, בתוך הבקעה, מבצבצים שם בענוָה מן הארץ ביחד עם הדשאים וחוסים בּצִלָּם של אילנות בודדים, ערמונים ולוזים, הנטועים בּצִדָּם; ועליונים עומדים רוָחים משני צִדי הדרך ונראים כמי שנמלטו ועלו לשם מתוך הבקעה בכוָנה, כדי לפשט קצת את עקמוּמיוֹתיהם וּלהחליץ את עצמותיהם המפורקות. שנים שלשה בתים מן הנחשלים, וּבית רבי בתוכם, פִּגְרו לעלות ונשארו מוּטים ועומדים כנבוכים באמצע השפוע: לרדת אינם רוצים ולעלות אינם מעיזים. בימות החמה הבקעה מתמלאת גִּדּוּלֵי בר גבוהים: נעצוצים ונהלולים, וּבימות החֹרף – שכבת שלגים עמוקים, וּמִקּוֹמַת הבתים נגרעת על־ידי כך עוד מחצה. ויש שאין העין רואה מהם אלא ארובות־העשן …

כל ימות השנה הפרבר נראה כמנמנם. רוח התנומה עולה ושורה עליו מכל העברים: מן הדרך הרחבה, הכבדה בחול, שנמשכת אליו מן היער וחוֹתַכְתּוֹ באמצע; מֵעֶגְלת השוָרים היחידית, שזוחלת לפרקים באותה הדרך, משוּקעת בחול עד חצי אופניה; מן האכּר רְחַב מכנסי־הבד, נְעוּל הגֻמי וַחֲבוּשׁ המגבעת, שמחמר אחרי העגלה וּמקטרתוֹ בין שִׁנָּיו, וּמן ה“צָב־צבה” המרושל, שנפלט מאליו מפי האכּר כלפי השוָרים המקרינים ההולכים לאִטָּם; מן החורשות והמגרשים הדוממים; מִקָּמוֹת הזהב הגבוהות, שמתנופפות שם מקרוב בּשׂדוֹת לְרוּח חרישית של היום, וּמן הצִרצוּר והזִמזוּם שמנסרים שם בלי הפסק בין העשׂבים עד כדי לשעמם את כל החושים וּלהאחיז את שמורות העינים; מבין צלבי העץ הנמוכים והבּלים, שעומדים מוּטים על תִליהם בבית הקברות “שלהם” וּמציצים בעגמת נפש חשאית מעבר לגדר הדחויה החוצה; מערבת החול שמתפשטת כּמדבר אין־סוף מאחורי אותו בית־הקברות …

ואנשי הפרבר גם הם אינם לא מן הזוזים ולא מן הזמזומים. קטני ארץ הם, בני אדם דלים וּשקטים, נמוכי רוח וְשִׁפְלֵי ידים. גדולות לא יבקשו וּבנפלאות מהם לא ילכו. מַשָּׂאָם־וּמַתָּנָם – פרוטה, וּסחורתם – פסולת וּשיָרים. בימות הקיץ סניף גדול יש להם לפרנסתם – זפת ועטרן, נוזל אִלֵּם, ששותת בחשאי מכּלי אל כלי ואינו משמיע קול ואינו קובל. אדם מעמיד בכרמלית שלפני פתח ביתו או לפני פתח חנותו הפעוטה גיגית ועביט וּמוכר מהם לוגין לוגין זפת ועטרן לאכרים בעלי קרונות מעוברי הדרך. בין קונה לקונה החמה עומדת ברקיע בּטֵלָה – והזפת שוקטת שעות שלמות בלי תנועה בתוך הגיגיות והעביטים, מבהקת במנוחה שלמה בשחרוריתה השמנה וּמשמשת מתוך בטלה אספקלריה של חנם, אספקלריה שחורה ועגולה, לשמש, לרקיע, לעבים הקלות, לבתוּלה עוברת וּלעוֹף פורח.

והנהר הסובב את פרבר הזפּתים – טיטירוב שמו, ולא פישון; ו“סובב” לאו דוקא, אלא הולך הוא לו רוב ימי השנה לתוּמוֹ במישרים, בלי עקמומיות יְתֵרוֹת וּבלי עקיפים. מקבל הוא בחשאי, כלאחר־יד, כל מיני מתן בסתר וּבגלוי, הכנסה מן הצד, מֵי שופכים וּמי גשמים וּמי תהום, שמביאים לו חדשים לבקרים שלוליות וּפלגים, מעיָנות וּביבים, וּפניו תמיד כלפי מרום פני תם, כמי שאומר: עשה בי רצונך, אבי שבשמים, הנני בידך. בימי השרב יש שהוא מצטמצם בענוָה וּבצניעות יְתֵרה צִמצוּם אחר צמצום – עד שהוא מתיַבּש כמעט. אז יִגָּלו מתוכו שִׂרטוֹנוֹת וחוּליוֹת, כעין איים קטנים, מגוּדלי קנה וסוף, וּכחוֹם היוֹם באים בני ישראל מתושבי הפרבר וחונים שם למשפחותיהם, ערומים וּפשוטים כיום הִוָּלְדָם, משתטחים על החול בסתר קנה ושׂיחים וּמגלגלים יחד בעדשים או מפצחים לוזים בחבורה. וּפעמים שמבעירים שם אש וּמרתיחים קומקום. באותה שעה דומים הם עלַי כבני השיָרה של רבה בר בר חנה, שעלו בקלות דעתם על גבו של דג וּבִשְּׁלוּ ואפוּ עליו, וכמעט שנהפכו וירדו מצולה.

יש גם בני חַיִל מן הנערים, אמיצי־לב ועזי־נפש, שמסתכנים ועוברים אל שפת הנהר השניה שכנגד, ושם הם מתפלשים בחול וּמרקדים ערומים כתיָשים פראים, בלי בושה וּבלי פחד, בין סבכי היער ואילניו וּממלאים אותו המון וּתרועה. תמיהני אם ישובו משם בשלום. כפשׂע בינם וּבין דוב שכּוּל או זאב ערָבוֹת, שיגיח עליהם פתאֹם וישׂא את אחד מהם אל מאוּרתוֹ …

רק אחת בשנה, בשעת הפשרת שלגים, יש שגם טיטירוב הנהר יוצא מגדרו וּמשתובב קצת. אז ישׂא ממרחק על כֶּתֶף גליו וּגלידיו אל הפרבר שברי לוחות, עריבה הפוכה על פניה, חביות, קורת עץ, דלת עקורה, סוכת נוצר, וּפעמים גם אוָזים ותרנגולים חיים צפים בלוליהם על־גבי גליד וצורחים מרה, עֲרֵמַת שחת וכלב מטושטש נובח בראשה. ואולם גם במשובתו, רוחו טובה עליו ועינו יפה. גליו ימחאו כף, שׂוֹחקים וקורצים עין, כמרמזים וקוראים לכל: משכו וּקחו! כל הקודם זכה! ןבני ישראל ילבשו פתאֹם גבורה והשליכו את נפשם מנגד ואצו במגרפותיהם אל הנהר לשלוֹל שלל ולבוֹז בז. והפשילו אבות וּבנים את כַּנְפוֹת בגדיהם ואת שולי מכנסיהם, וחצו במים עד מָתְנַיִם, וּבזזו במגרפותיהם איש לו. היה מעשה והעלתה מגרפתו של מרדכי־אהרֹן עֶגְלָה תמימה בת שנתהּ כשהיא במכלא על אֲבוּסָהּ. הִכְנִיסָהּ לדיר וגִדְּלָהּ והיתה לפרה, ועתה היא מפרנסת את בני ביתו בריוח וּבכבוד.

פרק שנים עשר: החורשה אשר בעברי הנהר טיטרוב

והחורשה שבשני עברי הנהר – אין בה לא מארזי הלבנון הרמים ולא מאַלוני הבשן הַנִּשָּׂאִים. אלא מה יש בה? שׂיחים שפלים, חישות נמוכות של קנים, מורביות של ערבה להושענות, סבכי אשוחים לסַכֵּךְ בהם סוכות וּזרדים דקים וּכחושים ליטול מהם חבילין למרחץ. זקני הפרבר מראים באצבע על גזעים כרותים, פרוכי רקב, מתמיהים בּעָביָם, שמבצבצים עד היום מן האדמה וּמעידים בלי לשון על דור ענקים וחסינים, שנעקר מן העולם וּפִנָּה מקומו לדור קלוקל וּפתלתוֹל. בין הגזעים הכרותים יש כאלה, שעומדים בלחלוחיתם וּרטיבותם ימים רבים, וּמִדֵּי שנה בשנה, בכל תקופת אביב, עורקיהם המחוּתכים מדמיעים עסיס אדמדם, כעין דמעות מהולות בדם. בוכים וּמבכּים הם בלשד תמציתם ולא יוּכלוּ להתנחם על תפארת עוּזם שנכרתה מן העולם בעצם תוּמהּ, לפני מלאת ימיה. קול דמיהם צועקים מן האדמה: מדוע שֻלְּחָה בנו יד! לדברי בקיאים, עסיסם של אלה אסור בהנאה, כדין דמעת מתים. לא נשארו מדור האבות אלא אילנות יחידים, בעלי מומים עלובים, מֻכֵּי אלהים וידועי חולי, עקומי גב, בעלי חטוטרות, רְטוּשי בטן, שסועי קדקֹד, משוּלשי סדנים וִיבֵשֵׁי איברים וּסתם פסוּלי אילנות מָשְׁחֲתֵי תואר וּמסוֹרסי צורה, שדוֹמים יותר לבריות משונות מבעלי־חיים, כגון הקוף והקיפוף והגמל והברדלס והסירני, או לשדים ולילין וקינטורין מִכַּת ליצנים, שנתקללו להתגלגל בעצים ולהיות נטועים כמסמרים במקומם כל ימי עולם, להתמיה את הבריות וּלהטיל אימה על עוברי יער בלילה.

עלובים אלה, שפסח עליהם המשחית והניחם לחיי בוז ודֵרָאוֹן אחר זמנם, היו חביבים עלי ועל חברַי חִבָּה מיוחדת, ורבים מהם היו ידועים לנו בּכִנּוּייהם, לפי צורתם המשונה, וּמשמשים לנו בימי שבּתון מקומות מועד לשעשועים וּלהוללוּת.

ידעתי אחד מהם, ערבה זקנה וּכפופה, שבסדנָהּ המפוּשׁח עם שני החורים המפוּלשים זה לעומת זה בראשו – גומות לעיקרי שׂוֹכוֹת מלשעבר, שנשרו מן האילן מחמת זקנה וִיבוֹשת כְּשִׁנַּיִם רעוּעוֹת – היתה דומה לדג גדול ויבש, שסוע מגבּוֹ וּמנוּקר שתי עיניו, העומד קוממיות על זנבו, בטנו כקבר פתוח וּפיו פעור – נכון לבלוע חיים את כל הַקָּרֵב הַקָּרֵב … עוד אחד, אורן עִקֵּשׁ וּפתלתוֹל, היה דומה לשָׂרָף מעוֹפף וּפרש רוכב על גבו וּמעורר עליו שוט. שוב אחר – היה דומה דִמיוֹן גמור למנורה בעלת חמִשָּׁה קנים, וזה שמו בפי כל: המנורה.

תִּדְהָר גִּבֵּן אחד לא נמנע מלבַיֵּש את זִקנתוֹ, נתהפך כלץ הולל ועמד על ראשו ורגליו מפוּשׂקות בחרפה כלפי שמים. ואחד, לִבְנֶה ישיש ומסורבל, כפף קומתו כקשת לארץ, וּמִגַּבּוֹ צמח לו ועלה ביונק למעלה לִבְנֶה צעיר ורך, לבן ככסף טהור, יְשַׁר קומה וִירַקְרַק תַּלְתַּלּים, דורך על בָּמֳתֵי אביו ושואף למרום …

יש לשער, שרבים מאותם האילנות המשונים אינם באמת אלא שרידי עבודה־זרה מן האשרים והחמנים, שִׁקּוּצֵי הגויים הקדמונים, שסרס הקדוש־ברוך־הוא את צורתם והניחם למשמרת לדור אחרון, לראוָה בם …

מבּין השׂיחים יש שמזדקרים ועולים למעלה סדנים חשׂוּפים וִיבֵשִׁים שלוחי זרועות בדיהם באויר. אלה הם שלדי עצים מתים, מֵעֵין חנוטים, שלא היתה להם קבורה והם עומדים מחוברים לגלי שרשיהם, נתונים ב“עולם התוהו”, גופם צָפַד ונִקשָׁה, עצמם חרה והשחיר מִנִּי חורב וגשם, וכֻלם נקוּבים־נקוּבים מבּחוּץ וּנבוּבים מבּפנים.

שׁקצי הפרבר, ברעוֹתם בחורשה את החזירים ואת העגלים לאיוואן אביהם, או ילדי החדרים, בבואם בל“ג בעומר לירות בקשת וּבחִצִּים, אפילו אם יחפּשׂוּ בנרות לא ימצאו שם – עָרֵב אני בדבר – לא את היַמים ולא את התחשים ולא את התאו והיחמור. אלא מה ימצאו? את “נפיחוּת הדוב” ¹, קטלי־דידבי ², לסת של פגר סוס, טלפי חזיר, וּבדרך נס – גם “מפל עבים”, שמראיתו כְּרִיר חַלָּמוּת שבספר אִיּוֹב או כעין מִקְפָּה של רוֹטב דגים ב”סעודה שלישית", קרוּש וּמרטט … הנשים קוראות למין זוהמה זו: “דמעות רחל אמנו”, והיא, לדבריהן, סגולה למְקַשָּׁה לֵילֵד. ונער שזוכה אחת בשמיטה באותה מציאה – מִיָּד יְרִיצֶנָּה בשׂמחה לאִמּוֹ, וזו מענקת ממנה טִפִּין טִפִּין לשכנות מעוּבּרות, לתלותן בתרמיל קטן על הצואר, כקמיע.

לשֵמע אֹזן שמעתי, שגדֵלים בחורשה גם לוזים ואגסי כל־נדרי. ויש מעידים, שמצאו שם גם תפוחי ארץ־ישראל. המאמין יאמין. אני לא זכיתי לפי־שעה לראותם במו עיני. בשעת הכושר כדאי להפליג ביער ולהכנס בּעָביוֹ. ראוּי לְבָדְקוֹ. מי יודע את המוכן לי שם? רבות מחשבות בלבי על היער.

פרק שלושה עשר: פרבר הזפּתים ומעשה אבות

אכן קטן ושקט ודל הוא פרבר הזפתים, אבל בעיני הוא הוא רוב מִניָנוֹ ורוב בִּניָנוֹ של עולם. עיקר מעשי בראשית בו נאמרו. כאן, למעלה מן הגגות, נתלו בששת ימי הבריאה המאורות ברקיע; כאן, בתוך הגנות והקרפיפות וּבתוך החורשה, הִדְשִׁיאָה הארץ דשא עשב והוציאה עץ פרי ואילני סרק; וכאן בנהר טיטירוב וּבאגמי הפרבר, שרצו המים כל נפש חיה, דגים ותַנִּינִים וּצפרדעים וסרטנים ועלוקות ועוֹף יעוֹפף למינוֹ.

הקדוש־ברוך־הוא, ודאי מלוא כל הארץ כבודו – אבל ישיבת קבע בחר לו למעלה ברקיע במקום מכוּון כנגד הפרבר ממש ואת שכינת עֻזּוֹ צמצם בארון הקֹדש של בית־תְּפִלָּתֵנוּ, בין כנפי הכרובים המרחפים למעלה מן הפָּרֹכֶת.

כל המאורעות הגדולים האמוּרים בחומש וּברש"י וּבשאר ספרי הקֹדש – אֵלּוּ שאני הוגה בהם בחדרו של ר' מאיר –כֻּלם יש לבקש להם סְמוּכים וּמְקוֹם אחיזה בפרבר וּסביבותיו. הרבה דברים יש, שקשה לי להכריע בהם, איפה נגלו אלי תְּחִלָּה וּמאין באו ראשונה ללבי, אם מן הספר או מאחד המקומות מחוץ לו.

יכולני להראות באצבע על המקום בשדה שיצאה שם מכירת יוסף אל הפועל. הבור שהושלך יוסף אל תוכו, עודנו נמצא שם בעינו וּבצוּרתוֹ, כמו שהיה בימים קדמונים, עד היום הזה. הוא הוא הבור שבחומש לכל סימניו המובהקים, אין נגרע דבר. מה הבור שבחומש ריק ואין בו מים, אף שלי כך. ולא עוד, אלא שיש בו, לפי השערתי, גם נחשים ועקרבים, ממש כמו בזה של יוסף.

אִלּוּ הייתי רוצה לסכּן בעצמי וּלהפליג לבדי באותו השׂדה, מובטחני שהיתה פוגעת בי מיד אורחת ישמעאלים. הפרות שראה פרעֹה בחלום עדַיִן הן, או צאצאי צאצאיהן, רועות באחו על שפת היאור טיטירוב, וזה הנהר העלוב זוחל לו בלאט וּבחשאי כדרכו בצר פרברנו ואינו משער כלל, הפרות הללו שמהלכות לתומן על שפתו וּמלחכות עשב, מה הן וּמה טיבן.

לא נעלם ממני גם המשעול שירדה בו בתיה בת פרעה ונערותיה עִמָּה לרחוץ אל היאור. נמשך הוא ורץ כל ימות החמה מן הפרבר אל הנהר כלשון משורבבת, שלוחה למים. היום בוער כתנור. המשעול – עִתִּים משתלשל וּמלבין מִבֵּין מעלות וּמוֹרדות קטנים וּדשוּאים ועִתִּים מתעלם ונבלע בין שיחים וקמה. בת המלכה הולכת הלוך וטפוף בראש ונערותיה אחריה, היא – מוּסך של משי תכלת, וּמלל כסף לו, על ראשה, שמלה דקה וּצחורה על בּשׂרהּ, וּברגליה נעלי תחש דקות מרוקמות זהב, והן – הולכות אחריה יחפות וּפעמי רגליהן נִכְווֹת כְּוִיָּה נעימה באבק הלוהט של המשעול. בדרך הִלּוּכן תשלחנה ידן בקמה וּבשׂיחים, לקטוף מְלִילוֹת ועִנבי־שועל, ושִׂמְלוֹתיהן מסתכסכות בגבעולים וּבשִׁבֳּלִים וּמשמיעות רחש דק ונעים. פרפרי רקמה מפזזים לפניהן באויר וּדבורי זהב עם זבובים כחולים באזניהן יהימו. וּבין קנה וסוּף שעל שפת נְהַר טיטירוב, בתוך מסכת הצללים הדקים והמתוקים שם, שוכב לו באותה השעה התינוק משה חבוש בתיבתו הקטנה והוא פועה וּבוכה: אַ הוּ, אַ הוּ! ואינו יודע, הפטיט, שאחותו מרים, היא זלאטה בת דבורה האלמנה, נִצֶּבֶת גם היא פה מרחוק חבוּיה מאחורי אילן של אגסי כל־נדרי ועטופה במטפחתה, וּבסוככהּ בכפה על עיניה, תביט בדאגה וּבחרדה כלפי הנהר ולבה הולם פעם …

אבותינו הקדמונים, תרח אבי אברהם ואבי נחור, ישבו מעולם בּעֵבֶר הנהר – מֵעֵבֶר לטיטירוב. שם בתוך החורשה ישבו וגם חטבו עצים ועשו אותם צלמים. וּביום יריד, כשהיה הזקן תרח צריך להוציא מעשה אצבעותיו למכירה, היה מטיל את הצלמים לשׂקים ולסלים, מעבירם בסירה את הנהר, מעלה אותם לשוק וקובע לו שם, בין שאר התגרים, שֻלחן וּמעמד אצל בית־הקברות שלהם, סמוך לבעל־פעור, הוא הצלם הגדול המוּקע שם על צלב עץ גבוה, הנטוע באמצע פְּלַטְיָא וּמקומו משמש מקום יריד לאִכּרים וּקרונותיהם מן הכפרים הקרובים. בני ישראל יוצאי מצרים שכנו לשבטיהם, לפי השערתי, בערבת החול הגדולה שמתפשטת והולכת מאחורי בית־הקברות והלאה, הרחק הרחק מן הפרבר. שם, במדבר הגדול והנורא ההוא, “נִטָּיוּ אהליהם כנחלים” וחנו איש על מחנהו ואיש על דגלו, לצבאוֹתם וּלאוֹתוֹתם. ממש כמחנות הצבא שלנו, הנוטים בערבה ההיא את אהליהם מדי קיץ בקיץ.

וּפרשת בלעם אף היא, בטוח אני, באה ונהיתה בדרך הרחבה, זו העוברת לפני ביתנו, עבור והִמָּשך בין קמה וָניר, עד שהיא נבלעת לבסוף ביער. כאן עבר בלעם רכוב על אתונו וּשני נעריו עִמּוֹ, הלוך לקלל את ישראל, וכאן על אם הדרך, עם שׂדה השׂעוֹרה אשר לטרוכים, נִצַּב לשׂטן לו מלאך ה‘, וחרבו, הנוצצת כנגד החמה, שלופה בידו. הדבר נעשה לפתע פתאֹם, כְּאִלּוּ צץ המלאך מתוך הקרקע או קפץ מתוך אחת הפחתים מבין השׂעוֹרים. בלעם, כמובן, לא הרגיש בו והיה רוכב והולך לו כדרכו, ואולם האתון נטתה פתאֹם מן הדרך וַתֵּלֶךְ בשׂדה בין שִׁבֳּלי־השׂעוֹרים. אחר־כך נטתה שוב וּבאה בין המצָרים, בסִמטא הדחוקה שבין גִּנַּת יאנקא וּבין המקשה של מַתְיָא החֵרֵשׁ: גדר של קנים וּכלוֹנסאות משוּפּים מזה וגדר של נצרים קלועים מזה. אין ברירה, ר’ בלעם. באת במצודה. רֵד, במחילת כבודך, מעל האתון וֶאֱחוֹז בזנבהּ וּמָשְׁכֶהָ אחורנית. אין דרך לנטות ימין וּשׂמֹאל …

סוף הדבר ידוע לכל. לאחר שיגע אותו רשע וּמזִמָּתוֹ הרעה לא נתקַיְּמָה – עמד והכריז יריד! יריד גדול, כזה שהיה אשתקד באחד מימי אידיהם בפלטיא של בית־הקברות שלהם מסביב לצלם. כל המִדְיָנִים והַקַצַפִּים מן הכפרים והסלובודות הקרובים והרחוקים נועדו ובאו ליריד זה והביאו עמהם בקרונותיהם גם את בנות מדין: “שִקצוֹת” מְאָדָּמוֹת וּתפוּחוֹת לְחָיַיִם, רעוּלות וּפרוּפוֹת במיני מטפחות משוּקדוֹת וּמצוּיצוֹת, לבוּשׁוֹת צבעונים וּרְקָמוֹת וּמסוּבּלוֹת חרוזי אלגומים וּפניני זגוגיות, ענקים לגרגרותיהן, וַעֲגִילֵי נחֹשת עם נזמי זכוכית, לִוְית חן לאָזניהן. מקוּשטות בעדי עדיים אלה, תאוָה לעינים, סבבו בּנוֹת מִדְיָן בשוק על קובותיהם וּתריסיהם של היהודים הרוכלים והתגרים בני דור המדבר, שתו קוַס וּפִצְּחוּ זֵרעוֹנים ונהגו בדרך כלל בפריצות יתֵרה. מִתְּחִלָּה לא נתנו בני ישראל דעתם עליהן. מה איכפת להם? תשחקנה להן בנות הערלים! הן טמאות וּפרוּטתן כשרה. אך לפנות ערב, בחטוף בחורי הקצַפִּים של השכונה הקרובה איש שקצתו והמחולות התלקחו מסביב לצלם לקול חליל וכַתַּרינה וּלרעש תוף וּמצִלתַּיִם – באותה שעה – וַי, וַי – הצליח מעשׂה שטן, וּבני ישראל – אוי לאותה בושה – זנו אחרי בנות מדין וַיִּצָּמְדוּ לבעל פעור … צלם התועבה הנה הוּא מוּקע באמצע הפלטיא עד היום הזה, וכל העובר רוקק שלש פעמים ולוחש פסוק ידוע.

הרבה הרים גבוהים יש בעולם: הרי אררט, הר סיני, הור ההר, הר נבו; אבל הגבוה מִכֻּלָּם אינו אלא הר זה, שמתרומם מֵעֵבר לבקעה וראשו השסוע בשמים. הוא הוא ראש הפסגה הנשקף אל פני הישימון. עבים קלים בהליכתם נתקלים בו וּמניחים קִרעיהם אחוזים בין אבניו וגבשׁוּשִיּוֹתיו, ואִלו יעלה עליו אדם וָחַי, היה מוצא שם את הקרעים נטושים הפקר על פני כל ההר ואין מאסף. בצלעו החשׂוּפה, שנתלשו ממנה על־ידי מפולת וּכרִיָּה כמה חוּליוֹת וּמקוֹמן המגוּלֶה נראה באדמומיתו כבשׂר חי של ההר, עשויים כמין כּוּכים וּמערות, וּבהם ודאי נתחבּאו המואבים, בּאָרבָם לישׂראל במדבר עם אשד הנחלים ארנון. המואבים – ממילא משמע – אמנם נטלו את שלהם! עד שהם יושבים במחבואיהם וּמצפּים לישראל, שיעברו בעמק, כדי להתנפל עליהם מאחוריהם – והִנֵּה דבקו פּתאֹם שני ההרים משני צִדי העמק זה בזה, והגבשושיות שבצד זה נכנסו, כְּשָׁדַיִם לנרתיקיהם, לתוך הכוכים שכנגדן וכל המואבים נתרסקו כפשפשים! ולא נתקררה דעתו של הקדוש־ברוך־הוא, עד שהעלה את בארה של מרים – באר חביבה! – המתגלגלת והוֹמיה כאן בקרקעיתה של הבקעה מלמטה, והיא שטפה מתוך הכוכים גולגלות וּזרוֹעוֹת מרוּסקוֹת והציפה אותן לעיני כל ישראל אל טיטירוב הנהר, כלומר: לנחל ארנון …

אכן מקום סגולה הוא הפרבר, מועט המחזיק את המרובה, מעין אוצר עולם. כל מעשי בראשית וקורות הדורות מראש מקופלים בו כאותה השִׂמלה האגדית בִּקלִפַּת אגוז. ואין לך דבר בתורה שאין כנגדו בפרבר דוגמא מפורשת או רמז גדול. מי לקח ממי? – תיקו. אפשר שנסתכל הקדוש־ברוך־הוא בחומש ורש“י וּברא על פיהם את הפרבר, ואפשר גם להיפך: נסתכל בפרבר וּסביבותיו וכתב על פיהם את החומש והרש”י. ואולי כך מעורים הם זה בזה מימות עולם ואין אחד מהם קודם לחברו.

פרק ארבעה עשר: חכמת הטבע והאמנות

בקעת ר' מאיר המציאה לנו, חוץ מזה, גם חומר נאה להתאמן בתולדות הטבע, בסוגי החי והצומח למיניהם, וכן בכל מיני אמנוּת.

בימי התמוז, בשעת תנומת צָהֳרַיִם לר' מאיר, אני וַחֲבֵרַי יוצאים לשבת מאחורי הבית בּשִׁפּוּעַ הבקעה, מקום המוכן לנו לשעשועים וּלשׂיחה בּטֵלה. כאן בני חורין אנו לעשות כל מה שלבנו חפץ, איש איש כיד אלֹהים הטובה עליו.

הזריזים, מיכה וגדי, מקדימים ורצים אל בין הסבכים והסנאים, הגדֵלים שם במעלה ההר, מטפסים במסירות נפש מסבך לַחֲבֵרוֹ וּמבקשים עִנבי־שוּעל. לפי מסורת אגדה שבידי התלמידים איש מפי איש, צריכים אותם הסנאים להוציא בכל שנה ענבי־שועל, אלא שמעולם לא שב משם אחד מן הזריזים ועֵנָב בידו. כנראה, יש עוד אחרים, זריזים מהם, שמקדימים אותם. אומרים, שהעִזִּים חיָבות.

וֶלְוֶלֶה מַזִּיק מטפס ועולה מיד לראש אילן, יושב בסתר וקולע משם באבנים על כל אִכּר שעובר בעגלתו בדרך למעלה מן הבקעה, זֵכֶר לְגָלְיַת וְדָוִד.

נחום ותודי, שני עסקנים בדברים, גִּבּוֹרֵי צַיִד, מומחים לִזבוּבים וְלַחֲגָבִים וְלַחֲסִילִים וּלכל מיני צרעים ויתוּשים וּפרפרים – מוציאים כלי־אומנותם, מיני מחטין וצינורין ועוקצין ודוקרנין ועקרבנין וכל כלי משחית דקים מן הדקים למיניהם, ונִגָּשים מיד אל המלאכה, לעשות את “נסיונותיהם” השונים בבריות קטנות ואוּמללות אלה שנופלות בידם. לא יעברו רגעים אחדים – וּמִרְכֶּבֶת כּבוֹד קטנה, מרכבה נהדרה מאֹד, מעשׂה ניָר מקוּפּל, יוצאת רתומה לצמד חסילים מקרינים, וַחֲבוּרָה נַעֲלָסָה של זבובים וּצרעים וּפרפרים, שׁוֹנֵי תֹאר וּמראה: זהוּבּים, כחוּלים, אדוּמים, מנוּמרים, יושבים זוגות־זוגות כבודים בתוכה פנימה וּמרקדים כִּתּוֹת־כִּתּוֹת מסביב לה מבחוץ. אלה ואלה רתוקים למושבם או זה לזה על־ידי עוקצים דקים ודוֹקרנים, נעוּצים בבני־מעיהם וּבאחוריהם, וכֻלם מרעידים גפים ורגלים דקיקות וּמסלדים בחילה כשהם מפרפרים בין החיים וּבין המָוֶת וזִמזוּמם בוקע רקיעים; אך שני חכמי הטבע שלנו, נחום ותודי, אינם חוששים כלל ועושים בשַלְוַת פילוסופים וּבשקידה נמרצה מה שעושים.

הֶשֶׁלֶה, ילד כרסתן וּסגלגל כחבית, יושב בין העשבים הגבוהים וּמרביץ שם בחשאי צפורת אחת, “גֻּלְגֹּלֶת מת” שמה, על פרוטטת קטנה של נחֹשת, מתוך תקוָה וֶאֱמוּנה שלֵמה, שלמחר ישכים ויִמצא תחתיה שתי פרוטטות … רז זה גִּלָּה לו בלחישה וּבשׂכר שני כפתורים וּפלח תפוח, נט’קה גנב, שתיכף לאחר קבלת השׂכר נשא את רגליו ונסתלק לאחורי החורבה, לצוד שם זבובי אספנין.

כת אחת של תלמידים מלקטת מבין הדשאים וחורזת “מרגליות”, מין גרגרים דקים עגולים וּמרוּדדים, כעין גרוגרות זעירות; וכת אחרת עוסקת בנטיעה וּבנִכּוּשׁ, או גושרת גשרים וּמשיטה ספינות על־פני “באֵרהּ של מרים”, היא אַמַּת־המים שלמטה בבקעה.

מִתְּחִלָּה גם אני נגרר אחרי אחת מן הכִּתּוֹת ועסקיה, אך בעוד שעה קלה, וּבטרם אדע איך היה הדבר, והנה אני מבחוץ … בלי משׂים, כחוליה רפויה בשלשלת, נשמטתי ונפלתי מתוך חבורת המשַׂחקים, ואיש לא הרגיש בחסרוני. מוטל אני ככלי אובד ונשכח בין העשבים, גבעוליהם וטרפיהם סתר לי ואין רוֹאֵני ואין יוֹדעֵני. וכך יפה לי. לא מהם ולא מהמונם. רואה ואינו נראה, ארבץ לי לבדי מן הצד, חבוי בחיקו של עולם, עזוב לנפשי וְלַחֲלוֹמוֹתַי, מסתכל, מאזין וּמחשה.

הנה נמלה זוחלת, מטפסת ועולה בגבעול עשׂב, ונופלת, ושוב עוֹלה. תועה היא בריה דקה וּזעירה בחורש מֵצֵל ואין מוצא. והִנה סוסו של משה רבנו. דבק הוא לַאֲחוֹרֵי כַּפִּי כַּחֲצִי עדשה: עגוֹל, אדמדם עם נקוּדוֹת שחורות, נקשה, חלק ונוצץ, כמצוּפה שריון ממוֹרט. לפי מראהו ראוי הוא להִקָּבע כנופך בחותם טבעת. פתאֹם השריון משתסע באמצע. נצנצו גפים דקיקות, והזאטוט איננו! פרח לו האדמוני! יהי אלֹהיו עִמּוֹ ויפרח לו בשלום. ידי לא תהיה בו. בריה הוא, יצור כפיו של הקדוש־ברוך־הוא כמוני. ומי יודע, אפשר הולך הוא עתהּ למקום שהולך בשליחותו של מקום. בכל עושה הקדוש־ברוך־הוא שליחותו, אפילו על־ידי צפרדע ויתוש, חוץ מן העכביש, שהוא מנודה לשמַיִם ולבריות, לפי שהביא אש לבית־המקדש.

והעשׂבים אף הם לכל אחד ואחד מהם יש ממונה ברקיע שמכּה בו ואומר לו: גדל! וזה הדבר, שהם מתעוררים לפרקים משנתם בחפזון גדול, וחיל ורעדה יֹאחזוּן, מזרזים זה את זה בלחש: “גְּדַל, גדל, המלאך מכּה ואומר: גדל”. כדאי היה לדעת, במה הוא מכה: באצבע צרדה או ברצועה קטנה.

הס! על אָזְנִי ממש – ואולי בתוֹכה – נמתחה נימה אחת נעלמה והיא מנהמת וּמנהמת בקול דממה דקה, דקה מן הדקה, חוט השערה … יתוש מנגן! הקולות הקרובים והצוהלים של חברַי נעשׂים לי פתאֹם רחוקים רחוקים והם באים אלי כמו מֵעֵבר לכֹתל אטום או דרך כרים וּכסתות, מוּבלעים וּמבוּטלים בּקוֹל המוֹנוֹ של גלגל חמה המנסר ברקיע וּמושל עולם בגבורתו. והנימה הדקה עדַיִן מנהמת וּמנהמת בְּאָזְנִי, בנפשי פנימה. מַה תֶּהֱמִי עלי, נימה, וּמַה תשוחי עלי. הַאֲריכה מיתרך, יתושי, מְתָחֵהוּ היטב, הַעֲמִיקָה נַגֵּן. כך יפה לי, כך נעים וכך מתוק … צף אני עתה ונמוג עם העב הקטנה והזכּה בּזֹהר הרקיע. שלום לכם, חברי! שלום לכן, אִמִּי וַאֲחוֹתִי! שלום שלום לרחוק ולקרוב! … הולך אני עתה מכם בדרך רחוקה, רחוקה … הולך אני אל פֵיגֶלֶה …

פרק חמשה עשר: ואני בכפר מולדתי

הנימה מנהמת, עיני נעצמות מאליהן – וַאֲנִי בכפר מולדתי.

…בֹּקר בהיר. שמש וזֹהר רקיע. בתי חומר סכוכי תבן מבהיקים מבּין ירקרק דשא ואילנות טלוּלים. בית וגִנתו, בית וַחֲצֵרוֹ וקרפּיפו. קְדֵרוֹת וְכַדֵּי חרשׂ כפוּיוֹת כמגבעות בראשי יתֵדוֹת וקָנים של גדֵרות וּבשׂוֹכוֹת של אילנות. דובדבנים וחַמּוֹנִים מציצים מעבר לגדרות וּמשׂוּכוֹת. גדר גדר, משֹוּכה משֹוּכה וצִלָּהּ הצונן בצִדָּהּ. קילוני בּאֵרוֹת עולים ויורדים בשריקה וּב“יד רמה” והדליים מטפטפים רסיסים חיים וזכּים של כסף וּבדֹלח. קול בעלת־בית וקול שפחה. צהלת סוסים, נחרת חזירים וּגעִיַּת בקר וָצֹאן – המולה נעימה של טרדת בֹּקר. ריח זבל וריח חלב חם נודף. הגגות מקטרים לשמים מארוּבּוֹתיהם וּמעלים עמודי עשן. מרחוק, על מרומי שׂדה, מטחן של רוּח פּוֹרשׂ כנפים. ושם מעבר למטחן, בקצה העולם – ערבות שׂדה, מעלות וּמוֹרדוֹת, אֳרָחוֹת, שבילים, יערים, עַרְפְּלֵי טֹהַר …

בקצה הכפר, בירכתים, שופעת ועולה גבעה קטנה וִירוּקה. ברֹאשה בית וחצר וּבתחתיתה בית וחצר – שער מול שער. משעול צהבהב חוצה את דשא הגבעה וּמתמתח משער לחברו. עופות הבית ואפרוחיהם הרכים יוצאים ללֶקֶט של שחרית משפָּחוֹת משפָּחוֹת. סנוניות קושטות באויר כחִצים. צפצוף, קרקור, גע־גע, צויצה – המוּלת חדוָה של בֹּקר. פתאֹם, וּבחלון הפתוח של הבית התחתון מתגלה ילד רזה וחִוֵּר, כבן חמש למראה, והוא עוטה כֻּתֹּנֶת לבנה. אני הוא. עומד בּכֻתָּנְתִּי האחת לבשׂרי על אדן החלון, עיני מעומצות מפני שטף האור, וגיל הבֹּקר בפני וּבעצמותי. ראשי נשוא למעלה, לראש הגבעה, ועיני תלויות בצמאון לחלון הפתוח שם. אותה אני מבקש בעיני, את חברתי היחידה ו“כַלָּתִי”, את פיגלה.

בעוד רגע וּבחלון שלמעלה מופיעה היא, פיגלה. חמה וּמתוּקה וּשטוּפת אוֹר עוֹמדת היא שם בּכֻתָּנְתָּהּ הצחורה וּבתלתַּלֵּי זְהָבָהּ, פניה שׂוֹחקים וּקרֵנים וכֻלָּהּ רעננות בֹּקר, כֻּלָּהּ זֹהר וָחֵן.

“פיגלה!” – צועק אני לעומתה בּפִשּׁוּט ידַיִם, כנכון לפרוח, וגל מתוק מנשׂוֹא שטף לבי.

“שמוּאל’יק!” – מצפצפת היא מלמעלה ושולחת ידים קטנות כנגדי …

המראה נעלם. הנימה עוֹדנה מנהמת. ואני רואה שוב:

…הכפר אחרי הגשם. העבים נתפזרו והשמש זרחה. ברכה גדולה ירדה לעולם ואור חדש וּמצוחצח נָגַהּ עליו. טהור העולם, טהור. הכל התחדש פנים – מתכלת הרקיע ועד ירק גִּנָּה ושׂדה. האלון החסון, רְחַב הצמרת וּכבַד הָעֳפָאיִם, עומד על תִּלּוֹ באמצע הכפר והוא רענן ונהדר משהיה. האדמה שתתה לרוָיָה והותירה והיא מבשׂרת שפע שְׂשׂוֹנָהּ לקרובים וְלִרחוקים בצהלת יבלי מים שוקקים וּברטט אגמים נוצצים. גגות ואילנות נוטפים זהב וציצים וּפרחים חורזים פנינים וּבוֹכים מאוֹשר. על משעול הגבעה, בחול הרטוב שם, מוטל רסיס זכוכית והוא נוצץ ונוצץ, כְּאִלּוּ עלה פתאֹם לגדולה. אֵל אלֹהים! כמה שמשות! כמה רקיעים! אגם אגם ושמש בקרבו, שלולית שלולית ורקיע מתחתה. שברי עולמות הפוכים וגזרי רקיעים חדשים מתחת למים עד לאין מספר – ש"י עולמות! צִפֳּרים מבין עֳפאים ואפרוחים רכים מבין חציר משתגעים מחדוָה והם משרבבים גרון, פורשׂים גפַּיִם, פוצים פיפיות – וצֹוְחים וצֹוְחים … שיר ושבח מלמעלה, רון ופצח מלמטה. פתאֹם, וּשני תינוקות, ואני וּפיגלה, יחֵפֵי רגל וּטפוּחי כֻּתֹּנֶת, יוצאים חבוקים מאחורי הבית. צועדים הם קוממיות יחד, ברגל ישרה, גרונם נטוי, ראשיהם נשואים, פיהם פתוחים – וגם הם צֹוְחים וצֹוְחים … לא מלה ולא זמר – רק צִוְחַת תרועה וקוֹל עֲנוֹת, כְּצִוְחַת הכּרוּכיה מראש אילן ביער, במלוא פה וגרון: לָה־לָה ולָה־לָה־לָה ושוב – לה־לה ולה־לה־לה! חדוָה אחת רבה, חדוַת אלֹהים, אחזה עתה את כֻּלם, את יבלי המים ואת הצפרים ואת האילנות והדשאים ואת רסיס הזכוכית ואת שני הילדים, וַתסחָפֵם בַּהֲמוֹן גליה. שׂמחה אחת, שׂמחת עולם כֻּלו, על ראשם, וּצוָחה אחת בגרון כֻּלם – שיר ושבח לחיי העולמים …

…והנימה עודנה מנהמת, ואני הוֹזה ורואה שוב:

…לפנות ערב. אני והיא לבדנו במגרש הכפר. השמש נטה לערוב מאחורי אחת הגבעות וכל המגרש על ציציו וּפרחיו רוָה כֻלו נֹגַהּ אדמדם, זְהַב השקיעה. העלים והדשאים – שקופים וסנוני אור והאוָזים הלבנים הרועים שם העלו זיהוב קל – כסף מוּזהב! צַלְעוֹת האילנות הבודדים זבות דם וצִלְלֵיהם משתרבבים וּבאים, משתרבבים וּבאים. דממה גדולה מסביב. אימה מתוקה ותוגת פלאים. הפרפרים רפו כנפיהם והם מרפרפים אט־אט על השׂיחים. נשמעת גריסת שִׁנַּים של עגלים וּסיָחים המפוזרים במגרש וּמלחכים דומם, מתוך הרהורים … פיגלה בשמלתה הלבנה מרחפת כצפּוֹר משׂיח לשׂיח וּמלקטת פרחים ואני מעולל אחריה. מה הרבתה ללקוט היום: אלומה שלמה בידה! פתאֹם נרתעה לאחוריה: נבלת נחש־בית ראתה בדשא. “אל נא תיראי!” – מַרְגִּיעָהּ אני כמנוּסֶה – “מת הוא. ראי!” – ואני מרים את הנחש בידי. לבי גס בנחשים. מצויים הם בגִנָּתנו, ואיני מתיָרא מפניהם. – “הנח, הנח!” – קוראת היא בבהלה ונסוגה אחור – “השליכהו!” יצר הגבורה פוחז עלי ואני מנופף לעומתה את הנחש, כמעורר שוט. היא נסה בפחד וצועקת, ואני, האכזר, דולק אחריה. בתוך מרוצתה, הפרחים נופלים מידה אחד אחד וּמתפזרים אחריה – כחולים, צהובים, לבנים; זֹהר השקיעה העז מסתנן בעד לבנת שמלתה הדקה וּתנוכי אזניה, ואני – הנחש בידי ודולק. פתאֹם – לא אדע איך נפל הדבר – וּפיגלה נעלמה מעינַי. התחמקה ואיננה. ואולם רוח הגבורה לא רפתה מעלי ועודני שוטף במרוצתי. אך לא אחרי פיגלה כי־אם כלפי החמה השוקעת. הנה היא קרובה. מעבר לגבעה ההיא. ארדוף, אשיג. אסורה נא ואראה. יד אחזה בי וַתִּשָּׂאֵנִי הלאה – וַאני בראש הגבעה. נשאתי עינַי – וָאֱהִי לאבן: אש אש! כל כנפות הארץ והשמים היו למאכולת אש. נחלי אש והררי אש. ארמנות אש ויערות אש. אש מתלקחת בתוך האש ואש אוכלה אש. אש אדומה, אש לבנה ואש ירוקה. רכב אש וסוסי אש ידודון וּכפירים בּוערים דולקים אחריהם. והנה זה האלֹהים נורא הוד יורד באש …

לבי מת מפחד אלֹהים וַאני מסתיר את פני ובורח …

…הנימה מנהמת פלאים וַאני הוזה ורואה שוב:

…צָהֳרַיִם. חרבוני קיץ. עז האור מנשוא ולא יכיל היום את זָהֳרוֹ. יחידי אשב לי על אם הדרך משוקע בחול לוהט ועיני אל היער. אפס כְּתֵפוֹ האחת אראה, חודה של קרן־זוית אחת הנשענת לכפר, וכֻלּוֹ לא אראה. יושב אני מנגד לו ותוהה. כתמול שלשום יָחוּד לי מרחוק את חידתו האפֵלה, וַאני קטן וּבַעַר ולא אבין לו. מסביב אין איש. שרב וּדממה. ריח אבק יבש נודף. האבנים בשדה קלויות אש וּגדרות כתנור נכמרו. אילנות ושׂיחים נלאו מֵאֱרוֹג תחתם את קורי צלליהם. אזלת כל יד וקצרה כל רוּח. שׂדות וּמגרשות נִחָרִים מנשמים בתמצית לֵחָם ונראים כַּעֲשֵׁנִים וּמרטטים. כלבי הפקר נבוכי עין ושפלי זנב נהלכים בצללים, בטנם מַפּוּח מהיר וּלשונם שותת. צל, צל! מי יִתֵּן מעט צל. באים הם עד אחד השבילים, עומדים רגע, נושאים עין עכורה אל ההרים, אל היער – ושבים בפחי־נפש. שרב וּדממה. פתאֹם, והנה רָעַד קצה היער אשר ממולי, רעד וַיִּרְגַּשׁ. מעֲבִי אפלתו זנקו לפתע החוצה שלשה בני בקר צעירים וטובים: עגלה יפה־פיה אדומה כֻּלה וּשני פרים בני בקר שחורים כעורב. אחד מהם כוכב זרח לו במצחו. העגלה כצאתה מן היער כן עמדה, והפרים, בלי להפסיק שטף מרוצתם, החלו לסובב אותה במעגל רצוא וָסֹב. קלה ויפה היתה מרוצתם. מִתְּחִלָּה לא נראה להם בלתי־אם חלקת עוֹר שחור נוצץ וּמהבהב, רגלים מהירות טופפות בקצב, נוגעות ולא נוגעות, עקימת חן של צואר נטוי בשפוע, כמחוה קידה, ורִתחי אבק קל עולים מתחת טַלפיהם, מזהיבים רגע וּמתנדפים. הבכרה עמדה כל העת במנוחה, כבוחנת: למי היִתְרון. ואולם מרגע לרגע קצרה רוח המתחרים ולהטם גבר. שריריהם צבו. נחיריהם התרחבו ורעדו וּנשימתם תכפה. בולמוס אחזם. העינים מלאו דם והשגעון הציץ מתוכן. האבק מתחת הטלפים הלך ורב והצוארים העמיקו שחוח לארץ. “אסון יהיה” – חרד לבבי. בו ברגע וּבעל הכוכב הפך פתאֹם, וּבעמדו נְטוּי מצח וקרן לעומת רעהו השוטף עוד במרוצתו, השׂתער אליו בחמת רצח – וחבט! נאקת פרא, געִיָּה איוּמה וּמרה, עלתה מתוך ענן האבק והארץ מסביב היתה לחרדת אלֹהים. לבבי תעה ועיני חָשכוּ מֵראוֹת. וּבהתפזר הענן ראיתי והִנה אחד מן הפרים רץ רץ במישור, דמו שותת לארץ ונוצץ, וּגעִיָּתו בוקעת רקיעים, והשני, בעל הכוכב, ועמו העֶגלה, נבלעו שוב מתוך מרוצה נאה וקלה בעבי היער ונעלמו. המחזה תם. לא השאיר אחריו בלתי־אם עִקבות טלפַיִם טרוּפוֹת על פני אבק ה“זירה” אשר עם קצה היער ותִמְהוֹן אלֹהים בלב ילד קטן, היושב בדד מנגד בחול ותוהה…

והנימה נמתחת עד תכלית וּמנהמת חרש חרש … ואני חולם ורואה שוב:

…ליל קיץ מְלֵא יָרֵחַ וּכליל תכלת וכוכבים. הכפר ישן כֻּלּוֹ, נסוך אור תעלומות, וּבחוץ אין איש זולתי. לבדי עומד אני מחוץ לֶחָצֵר על־יד השער ואין הדבר תמוּהַ בעיני כלל, היאך אני, הילד הקטן, עומד כאן יחידי בשעה זו. עיני בגבעה הירוקה, היא גבעת פֵיגֶלֶה, השופעת ועולה לפני. הירח קבוע למעלה מגגו של בית פיגלה, והגבעה בשִפּוּעָהּ זרוּעה כֻּלָּהּ אור כסף בהיר וּרסיסי טל. הבית היחידי בראשה, בית פיגלה, נראה עתה בלבנוּניתוֹ גם הוא כיצוק כסף. יתר בתי הכפר הוזים חולמים למטה, איש במקומו, בצללי אילנות, מנצנצים לפעמים משם כנגד הירח בזגוגית אשנב או בלהב חרמש, תלוי מבחוץ על־גבי כֹּתל ועל־גבי שׂוֹכה. בירכתי הכפר, מימיני, נִצֶּבֶת וּמַאֲפֶלֶת מְלֹא רָחְבָּהּ וקומתה החומה הגבוהה של צלע היער, השחור מבחוץ וּמסוֹרג כסף מבפנים. מסביב אין קול ואין קשב. תרנגול לא קורא, כלב לא נובח, צפרדע לא מקרקרת, העולם מחריש וחולם ואני בתוכו כחלום בתוך חלום. פתאֹם רואה אני – לא אדע אם בעיני בשר או בעיני רוח – והנה שתי שורות קצרות, כשתי מחרֹזוֹת שחורות, של גמדים קטני קטנים, זרת קומתם, עוברים לפני אחוזי ידים בשִפּוּע הגבעה, כֻלם לבושים שחורים וּצנופים שחורים, וכֻלם צועדים בנחת וּבהדר, כהולכי חג, מנערים דרך הִלוכם רסיסי טל נוצצים מעל הדשא וּמרננים חרש חרש. לא בפיהם רננו, כי־אם מתוכם, בקרבם וּבנפשם, וּבלי קול, כְּרוֹן הכוכבים, וגם אני לא במו אָזנַי שמעתי רננתם, כי־אם בלבי וּבשׂרי וּבכל עצמותי. וּבכל זאת בוא באה אלי הרִנָּה בעצם תוּמהּ, ברורה וּמפורשת, לא נפל ממנה חצי הברה ארצה. לבי גָוַע ממתיקות ורוחי נפעמה מפּחד סתרים. “אמי!” חפצתי לקרוא בקול, ואולם גרוני נסתם והקול נחנק. את אחרית החזון לא אזכֹּר. ואולם ימים רבים אחרי כן נאלמתי דוּמיה וָאלך מַשְׁמִים בּתִמְהון רוחי. נגינת פלאים, רקומת אור סהר וּמתוקה עד לכלוֹת נפש, צללה במעמקַי פנימה ואיש לא ידע …

…והנהימה הולכת וּרחוקה, הולכת וגֹוַעַת, וּצליל לה – דק עד דק, עד אין נתפס. וּמתוק כמיתת נשיקה … תם! נִתְּקָה הנימה והצליל פסק. עיני הבשׂר שבו אלי ואני עודני מוּטל בדד בדשא מאחורי בית ר' מאיר – נופל וּגלוּי עינים. מתחתית הבקעה יגיעו אלי שוב קולות חֲבֵרַי המשַׂחקים…

וַאני פונה כֹּה וָכֹה בלאט וּבפחד כגנב, וּבראוֹתי כי אין נער מקרוב, מוציא אני בצנעא מכיסי את כלי הקסמים אשר לי, את צעצועי הזכוכית הצבועה, ארבע זכוכיות במספר: ירוקה, צהובה, כחוּלה ואדוּמה – ואני מכַוְּנָן אחת אחת כנגד עיני וצופה בעולם. כח וּסגולה בשברי זכוכית אלו לתת מאוֹרם על כל מראות עיני וּלהנחילני לפי רצוני ארבעה עולמות נפלאים, לא שערם אדם ולא שְׁזָפָתַם עין זולתי. עולם עולם ואורו המיוחד, אור פלאי, מוזר, נאצל מאיזה מקור נעלם וּמפעפע בכל. מה רב טובך, אלֹהים, אשר צפנת לִירֵאֶיךָ … אך אל נא יִוָּדע הקסם לאיש. חלילה וחלילה! העולמות ההם לי לבדי הם, לי לבדי.

(פרק זה, הנמצא בעזבונו של המחבר, הוא קטע מפרקי “ספיח”, שנכתבו ימים רבים לפני אותם הפרקים שנתפרסמו בדפוס. כיון שהמחבר החליט להתחיל את ספורו בימי הילדות הראשונים, הניח קטעים אלה עד שיגיע לכך בהמשך ספורו.)

אבא קורא לי בזעפּוֹ “הבחור” בה“א הידיעה, וּמִדֵּי דַבּרוֹ בי ים של משׂטֵמה הומה וחומר בתוך מֵעָיו. רואה אני בחוש, שהוא שׂוֹנא אותי שׂנאת מָות. על שום מה? איני יודע. ודאי יש בפרצופי, בּהִלּוּכי וּבכל יֵשוּתי מה־שהוא, שמביא אותו לידי רתיחה. כלי פגום אני בעיניו, פגום עד היסוד: מן הבלורית הקטנה המוצנעת תחת כובעי ועד הסדק שמאחורי ה”סורדוט" שלי, וּמן הבּעבּוּעין הדקין שבפני ועד הסיגריטא הדקה שבין שִׁנַּי. אפילו הרהורַי הנעלמים, שלא שלטה בהם עינו, אף הם בחזקת מזוהמים עליו. חשודים הם בעיניו כקובה זו, שתריסי חלונותיה מוּגפים לעולם.

כשאבא עובר עלי מאחורי – מיד גבי סולד … מרגיש אני עלי את מבטו אפילו מאחורַי. כמין סמרמורת קלה חולפת אז דרך כל חוט־שדרתי וּמתפזרת על כל פני עורי כמחטין דקין וּמצוּננין. דמי נקרש וגופי משתתק, ואין אני יכול להפוך ראשי ולזוז ממקומי.

וּכשאני ואבּא מזדמנים לפרקים פנים אל פנים – מיד אנו מוציאים כלי־הזַיִן מנרתיקם: את העינים. וּמסוכנת פגיעת עינים זו!

לפי שעה אבא שותק – וזהו סִמָּן רע. שתיקת אבא כֻּלָּהּ אכזריוּת ומרוֹרת פתנים: זהו מדור שמיני בּגֵיהִנֹּם שחֻדַּשׁ לְכַתְּחִלָּה בשבילי. מאה מיתות – ולא שתיקת אבא. מדה יפה זו של השתיקה התחיל נוהג בי משנעשיתי “הבחור” בה“א הידיעה. קודם לכן, כשהייתי עדיין בחור סתם, היה נוהג בי מִדַּת ה”דִבּוּר"; וּכשנתקל בי בבית, היה מתעכב עלי בחצי כתפו, הופך פניו כלפי אמי וּבוטה בִּלְזוּת שׂפתים ונִגּוּן משונה כהאי לישנא:

–פסי! (כך שם אמי) שמא היית שואלת, כדומה, עד אימתי יהא בחור, דרך משל, הולך בטל?

וכאן אף אני הייתי הופך חצי כתפי כלפי אמי, מפטיר בשפתי וּמלעיז באותו נִגּוּן עצמו:

–שמא היה אבא, כדומה, יועץ, כדומה, מה יהא עושה, דרך משל, בחור?

–הי־הי־הי – מצחק לו אבא בנעימה משונה והופך אלי עינים מהבהבות – הולכים ונעשׂים מלמד’ל …

כך בִּטֵּא בפירוש דרך הקטנה: “מלמד’ל”. כורך במלה זו את כל הארס שבשפתיו ואת כל הבוז והשמחה־לאיד שבעיניו, ונועץ אותה כמחט בעצם לבי.

פעמים הוסיף אבא לדבורו מין תבלין חריף בדמות “סטירת לחי”, וזוהי שוב מדת דין אחרת, שלישית, שיור מזו שהיה אבא משתמש בה כשהייתי עדיין בן חדר. עכשו אבא דן וּממית אותי בשתיקה – וזהו, כאמור, סִמן רע מאד.

הרי אני כבן שבע עשרה, והרי חתימת שׂפם וזקן יש לי, ואף־על־פי־כן הבה אגלה לכם בלחישה – פעמים כשאני מלא עבֵרוֹת כרִמּוֹן וחרטות אוכלות בּשׂרי כתולעים, אני מתגעגע על סטירת לחי, ודַוקא על סטירת לחי חריפה, מהודרת, שמופיעה פתאֹם כברק ויוצאת מתחת היד עגולה חדה וחלקה, צורבנית וצלצלנית. סטירת לחי כזו נתונה בעִתָּהּ יָפָה כאמבטי רותחת לגוף מזוהם. אבא היה אמן מוּפלא במקצוע זה, סטרן רבא! הוא היה יודע את “סוד הצמצום” שבאמנות. ואפשר לומר שהיה סוטר ברוח הקֹדש, כביכול. וכך היה נוהג בילדותי: מכיון שהרגיש בי שאני טעון סטירה וּמתאַוֶּה לה (יש גם רגעים כאלה בחיי ילד) – מיד התחיל שותק … אני משתדל להמציא את עצמי בידו בשעת כעסו, את פשעי אני אדע וכל פרצופי אומר: “סָטְרֵנִי!” – והוא עומד בשתיקתו. “הואיל ואתה, עכבר־רשע, מתאַוֶּה – לפיכך לא אתן לך … אימתי אתן? בהסח הדעת, ודַוְקָא כשתהא צדיק תמים בעיניך …” וּכשנתן לא גמר את החשבון ולא פרט את החטא, אלא נתן ושייר, נתן נתינה סתם, עד לחשבון, מוצא לו עילה של מה בכך, ממין הטענה, ואתה הֱוֵי שוב תלוּי בספק, לא זכּאי ולא חייב, באופן שלא תתקרר דעתך לעולם …

עכשיו נשתנה וִסְתּוֹ עִמִּי והוא נלחם כנגדי בכלֵי־זַיִן אחרים – בעינַיִם. כשנפגעות עינינו זו בזו לפעמים – נדמה לי כּאִלּוּ מלתעות שנינו ננעצות זה בעצם לבו של זה, וכל אחד נוֹשֵׁך ונָשׁוּךְ בבת אחת. הנשיכה היא שתוּקִית, אבל תַּאֲוָנית, ממוּשכה, ארסית, מתוך מין בולמוס של איבה חריפה וטינא כבושה, מעין זו של ערפּד, שהוא שוהה וּמאריך בנשיכה עד כדי מציצת כל דם התמצית … מרגיש אני עלי את מבּטוֹ אפילו מאחורי … כמין סמרמורת קלה חולפת אז דרך כל חוט־השדרה שלי וּמתפזרת על פני כל גבי כמחטין דקים וקרים. דמי נקרש. אני ירא להפוך את ראשי ולזוז ממקומי … וכך אני נשאר קרוש בהוָיָתי עד שאבּא מסתלק.

עיקר שכחתי: השדכנים אינם נותנים לי מנוח.

אבא כנראה כבר התיָאש ממני או משתדל להֵרָאוֹת מתיָאש. זה לו ימים אחדים שאינו משגיח בי כביכול כלל. רואה הוא אותי כאִלּוּ איני – וְדַיּוֹ. בּבֹּקר כשסיים את תפִלָּתו התחילה אמי מאיזו סבה לדבר עמו עלי. הוא נענע בידו דרך בִּטּוּל גמור ואמר: “הבחור? אי!” כלומר, ירעה עד שיסתאב, וּמיד רקק ב“עלינו” רקיקה חטופה וּפסקנית, מִהר וחָלַץ תפִלָּיו ושִלשל בית־ידו וּברח לחנות – ואיננו. אמי התחילה מקנחת חוטמה בסינר, רמז לבכִיָּה, וַאני הייתי יושב לי, כדרכי בשעה מעין זו, על גבי המסב המדוּלדל ועיני נשׂוּאוֹת לתִקרה בּעִיּוּן רב, כּאִלּוּ אני רואה שם מלאך, או צופה במים העליונים … אחר־כך נעצתי עיני בחוטם נעלי וּכשאני מרעיד את פִּסַּת הרגל תוססת בתוך כך מאליה בין השינַיִם כעין סמך אריכתא: ס־ס-ס … מהרהר הייתי בשעת מעשה מעין זה: “והם מה היו סבורים? שאוֹרֶה הוראות בישראל? בתמיה! או שמא היו אומרים שאלך ואשמש לפניהם בחנות וארד שם לפני התיבה הריקה – אתמהה! …”

ושוב צפה לפני באויר באותיות שבורות המִלה “תכלית”. זה כשנתַיִם שאני משתמט וּבורח מפני מִלָּה אכזריה זו ואני חוזר אליה חלילה בכל יום תמיד. טרחנית וטורדנית היא נִצֶּבֶת לפני, מצננת את דמי ונוטלת מאור חיי … היא נזרקה מפי אבא בשעת זעם – ונברא ממנה מלאך רע לעַנּוֹתֵנִי. פעם אחת היינו מסוּבּים, אני ואבּא, בסעודת חפּזון בצהרים. שנינוּ יושבים כדרכנו וסועדים בשתיקה של זעף. אני יושב ולועס וּמעַיֵּן דרך אגב בספר מליצה ואבא יושב ולועס גם הוא. לוטש אלי עיניו בשתיקה וחותך את בני מעי בלא סכין … פתאֹם והִנֵּה יד שלוחה – והספר עף אל פי התנוּר שכנגד.

–אבא – שאגתי כנשוך נחש – מה אתה רוצה?

–רוצה אני שֶׁתֵּחָנֵק בפרוסת לחם זו שאתה גוזל, ממזר משוּמד, משֻלחני, שתהא יהודי רוצה אני, בריה ככל הבריות, תכלית בקש לך, תכלית!

את המלה תכלית בִּטֵּא ברעד כל הגוף וּבַחריקת שִׁנַּיִם: ת־כ-ל־י-ת!!! וּברגע זה נדמָה לי כלסטים מזוּין שסכין מלוּטש בידו, מכוןן בראש חוּדוֹ כנגד לבי ממש … אני אָמְנָם הבינותי שהדין עִמּוֹ, אבל לא ידעתי בשום פנים כיצד עִניָן זה של “תכלית” נעשׂה וּמהיכן מתחילים בו. בכל יום אני נודר בלבי: “מחר, אם ירצה־השם, עם הנץ החמה אתחיל, אם ירצה־השם, בדבר … בודאי אתחיל … חייב אדם להתגבר כארי … ולהיות קשה כארז חייב אדם …” וּלמחר כשאני מתעורר משנתי וּפוֹקח עיני, האורלוגין שכנגדי מראה לי באצבעו: עשר חסר רביע – ונדרי מוּפר … מתעטף אני יפה יפה בסדין וּמוֹסר את כל גופי ברצון לרשות הרהורי הבֹּקר. בנחת, בנחת הם באים אלי, בזה אחר זה, נוחים וקלים, בהירים ורכּים, ונשמתי צפה וּמתנדנדת על גביהם כדוגית הנשואה מאליה, בלא מַלָּח, על גבי גלים קטנים וחמים … החתול שוכב מקופל למרגלותי וּמתחמם והחמה טופחת על פני בציציותיה. קול המונו של בֹּקֶר עולה מן הרחוב, וּמן החדר השני מגעת שירת שפחתנו הצעירה מתוך חִבּוּט כסתות … הגוף נעשה רך וקלוש, הדעה צלולה והלב חומד … מַצּית אני לי פפירוסא דקה ועיני מרפרפות מתוך עִשּׁוּן בין השִטִּין של איזה רומן … וּבחיי ראשי, שאין לי שעה של קורת רוח יפה מזו. הכל נבלע בזיו החמה וּמסתבך בתלתלי עשן דק וּכחלחל והכֹּל מצטרף לעולם קטן וקל מנוצה, עולם שכֻּלּוֹ שכחה וּמנוחה, זיו וחלום יעוף … והעברה לעולם שאין בו “תכלית” … אלא כל ברִיּוֹתיו גדלים כצמח השדה וחולפים כענני בֹקר בלא ראשית וּבלא “תכלית” …

ואולם דיה כניסת אבא ברגע זה שתחריב עלי כל עולמי היפה … שוכב הייתי פעם אחת בּבֹּקר על המסב, כֻּלּי מעוטף מתוך נומה דקה בסדין וּמאזין בעינים עצומות לשירת שפחתנו הצעירה, על־ידי כך נראית לי השירה עגומה וּמתוקה ביותר, מתוקה עד כּלוֹת הנפש. פתאֹם נפסק הקול: “הוא” נכנס לבית. מציץ אני דרך חור קטן שבסדין והנה הולך הוא ישר אלי וידו נפשטת אל האספקלריא התלויה למעלה ממשכבי. לבי מת. מוטל אני כאבן תחת היד הנטויה וּמאהילה עלי כעין צורת הפֶּתַח ואני מרגיש על גבי עצמי, לרוחב מָתנַי, את רצועת צִלָּהּ … מעין זה שמרגיש הצואר חוּדה של חרב כשזו עדַיִן תלויה באויר רגע לפני שחיטה … רצון אחד תְּקָפַנִי – להתנדף … רוצה הייתי להעלים את עצמי בתוך עצמי, כּחֹמט בנרתיקו, וּבלבד שלא ירגיש בי הוא … ו“הוא” הוציא את פנקס החנות מאחורי האספקלריא, הקיש בדלת וּפרח לו … ברוך שפְּטָרַנִי. שפחתנו הצעירה חזרה לשירתה וַאני להרהורי: מעשה בשפחה וכו'.

למה אני מתירא כל כך מפני אבא? איני יודע. מין מיחוש שנשתַּיֵּר בי מילדותי. ברם, אין זו יִראת הגוף אלא דבר אחר, שאיני יודע לו שם. הייתי אומר: בושה או זהירות מפני היזק ראִיָּה. דומה שיש לי בנשמתי איזה מקום צנוע, נקודה קטנה, וּכשאבא מעפעף בי עין – אותו מקום סולד וּמתעלם …

איך שהוא, אני ואבא – קשה לשנינו האויר בבית אחד, קשה עד כדי חניקה … וכל פעם כשהוא פורח לו מן הבית – אני מרגיש סביבי וּבתוכי רוָחה גדולה, כזה שיצא פתאֹם מסמטא לרחבה …

מאגדות קדומים

בת חמודות יפיפיה היתה למלך שלמה אשר אין בכל הארץ מָשלה, ויאהבנה המלך כנפשו, ויצרנה כבבת עינו. והנערה נִפְלָה וזרה מעודה בדרכיה מכל בנות גילה, ותמאס בשאון היכלי ענג, ותבחר להתהלך בודדה ודוממה בגן המלך או להשכים לכרמים ולהתהלך במשעוליהם, ונפשה הומה, ועיניה נשואות למרחוק, ותהי כחולמת בהקיץ כל הימים, ואיש לא ידע את לבה. ובהגיע לה עת דודים ויבואו בני מלכים מקרוב ומרחוק לדבר בה אל אביה, אולם הנערה בת המלך הסתירה פניה מהם ולא שעתה לדבריהם, וישובו כולם אל ארצם נכלמים וחפויי ראש. ויהי כי ארכו הימים והנערה הכבידה את לבה, ויואשו ממנה בני המלכים ולא יספו לשחר פניה. וידאג לה המלך ויתעצב אל לבו. ויעל בלילה הגגה ויבט בכוכבים, לראות בהם מי הוא בן המלך אשר הוכיח אלהים לבתו, ומתי יבוא. ויבן באותות השמים וירא – והנה לא מלך ולא בן מלך נכון לבתו מעם אלהים כי אם נער עני ואביון מדלת העם, הוא יבוא אליה למועד ולקחה לו לאשה.

וירע למלך מאוד, ויבקש תחבולה להפר עצת השמים, ויאמר בלבו: אצפינה נא את הנערה עמי עד עבור המועד אשר ראיתי בכוכבים, ועברה הגזרה. ויָתָר לו אי בודד בתוך הים הרחק ממקום מעבר אניות, ויבן שם מגדל גבוה ואולמים וחדרים בו רבים, ויקיפהו חומה בצורה מארבע רוחותיו סביב, ויושב את בתו בתוך המגדל. ושבעים סריסים הפקיד עמה מזקני ישראל לשמרה ולשרתה. וצידה לרב הכין מכל מאכל ומכל משתה ומכל מעדני הארץ, אין מחסור דבר. ויסגור את כל שערי המגדל ודלתותיו בבריחי ברזל ובמנעולים עד לאין מוצא ומבוא, ויאמר: עתה אראה פועל אלהים ומעשהו, התקום עצת הכוכבים אם לא.

ותשב בת המלך במגדל ההוא, ושבעים הסריסים שומרים אותה מכל משמר ושוקדים עליה יומם ולילה וחרדים למלאות את הקטנה ואת הגדולה במשאלותיה; וגם מכל שמחה לא מנעו לבה, כי כן צוה המלך להרבות לה שעשועים בבדידותה. רק את האחת קצרה ידם מתת לה: להוציאה מפֶּתח וחוצה, כי היה המגדל סגור ומסוגר מכל עבר אין יוצא ואין בא.

והיה מדי יצר לרוּחה בבית פנימה, ועלתה על גג המגדל והתהלכה שם לרוח היום, או אל מעקה הגג תשען והביטה אל מרחבי הים אשר מסביב, והקשיבה להמון גליו, והיתה לה הרוָחה.

וצופה עמד על החומה יומם ולילה ועיניו פקוחות אל הים מסביב, וישמור על האי מגשת כל ספינה אליו ומדרוך כף רגל בכל גבולו סביב. רק פעמַיִם ביום, בבקר ובערב, תופיע סירה קלה על פני הים, הרחק מהאי כמטחוי קשת, ודמות אדם בתוך הסירה, ציר שלוח מאת המלך לשאול לשלום הנערה. ונטה האיש מרחוק בנס הלבן אשר בידו לאמר: השלום לבת המלך? ונופף העומד לעומתו גם הוא נס לבן לאמר: שלום! והפכה הסירה כרגע ונעלמה בקצה השמים.

וככל אשר קרב המועד אשר יגור אותו המלך כן הוסיפו הסריסים משמר על משמר. וישקדו על משמרותם על השערים והדלתות הסגורים, ועיניהם פקוחות ואזניהם נטויות ואפם מריח, ויחרדו לקול זבוב מתדפק בחלון ולקול חולדה חותרת בקיר; כי כנים היו האנשים, ואת מלאכת המלך לא עשו רמיה.

ונער רש בן טובים ממשפחת סופרים יצא מעירו מעכו, כי צר לו פתאום המקום בבית הוריו האביונים, וישא נפשו למרחקים. ויצא הנער מביתו וידיו ריקות, אין לו כל, בלתי אם מקלו וגויתו. בכל זאת לא נפל רוחו עליו ודאגה לא ידע; כי עצמותיו מלאו עלומים ולבבו חזון ותקוה וקוצותיו תלתלים, ותפעמהו בכל הדרך רוח טוב, וילך הלוך ורנן. ובעברו בשדה ויט לבו אחרי החגב המנתר ואחרי הצפור הנעלסה ואחרי שפן הסלע המפחד ואחרי הלטאה המתפשת, ותמשכהו אליה כל אלָה רעננה וכל מלונה ריקה בעזובת הכרם. ויחיה נפשו כצפור בלקט, מאשר מצא בשדות אנשי חסד, ויישן על הארץ ואבן למראשותיו. ובשוטו בארץ ובהתהלכו בערים ובכפרים, ויט אזנו לשיחות עוברי דרכים וישמע לקח ומשל מפי העם וזקניו ויפנם בלבו, ויהיו לו לנחמה בעניו ולמשיב נפש בימי נדודיו.

ויהי היום, ויבא עליו השמש בשדה במקום עזוב ושומם; והימים ימי סגריר וקור, והעלם רעב וצמא וערום ויחף, ויאכלהו הקרח וכחו עזבו. וירא, והנה שלד שור, מֻשלכת על פני השדה, וישמח העלם ויאמר: “ברוך אלהים אשר המציא לי מטה במקום הזה, אולי יחם לי מעט”. ויבא אל בין צלעות השלד וישכב וירדם.

הוא ישן ונשר עז וגדול ירד בלילה על השלד, וישאנה בפיו, אותה ואת השוכב בה, ויעף עמם ויביאם אל מגדל בת המלך וינח שם את משאו על הגג, ויעמד לנקר את שארית הרקב מעל העצמות. ויצא הנער ויגרשהו, וישב על הגג כל הלילה, והוא עיף מאוד ומרעיד מן הקור ומהגשמים.

הבקר אור, והשמים הטהרו, ובת המלך עלתה על הגג כמשפטה יום יום, ותרא את הנער הזר, ותעמד מרחוק ותשאל: “מי אתה ומי הביאך הלום?”

ויען הנער בתם לבו: “אל נא תיראי הנערה, ואל נא יחר לך עלי. עברי אנכי בן עניים מתושבי עכו, וידבקני אמש הגשם בשדה ואני רעב וצמא וכסות אין לבשרי, ואשכב בשלד, וישאני הנשר הנה. ועתה לא אדע איככה אצא מזה, כי הים מסביב, וספינה אין בכל גבולו.”

ותחמל עליו בת המלך ותורידהו בלאט אל חדרה ותרחצהו ותלבישהו ותאכילהו ותשקהו, וישובו אליו כרגע זיו פניו ורוחו הטוב. ותראהו, והנה הוא יפה אף נעים, ותשמח עליו מאוד. ותמתק לה שבתו עמה, ותצפנהו אתה בחדרה, והסריסים לא ידעו; כי העלימה מהם את דבר בואו, והם גם הם לא יבואו אל חדרה פנימה בלתי אם נקראו. ותהי מהיום ההוא והלאה יוצאת פעמַיִם ביום והגידה להם את שלומה, והזקנים לא שמו אל לב, כי אמרו: אך מקרה הוא. ויוסיפו לשקד על משמרותם שקידה נמרצת, ויעמדו איש על כנו ואיש על פקודתו, ועיניהם משוטטות ואזניהם קשובות ואפם מריח; כי היו האנשים כנים במאד מאד, ויעשו את מלאכת המלך באמונה ובלב שלם.

ובת המלך ראתה את חכמת הנער המסכן ואת שכלו הטוב ואת בּר לבו ותאהבהו בכל לבבה ובכל נפשה. ויהי היום ותאמר אליו:

“הטובה אני בעיניך לקחת אותי לאשה?”

ויאמר הנער: “למה תשאלי? עבד אני לרחוץ את רגליך.”

אז הגידה לו הנערה מה עזה אהבתה לו, כי טוב ויקר הוא לה מכל בני המלכים אשר בארץ, וכי מהאלהים היתה זאת להביאו הנה על כנפי נשר, וכי מאז ראתהו דבקה נפשה אחריו, וכי בלעדיו אין חייה חיים; ועוד דברים רבים כאלה דברה הנערה אליו בתום לבה, והוא גם הוא השיב לה דברי אהבה שבעים ושבעה, ויכרתו שניהם ברית אהבה לעולם. ויקם הנער ויקז דם מידו ויכתוב בדמו את הברית בספר, כתֹב וחתֹם, ויארשנה לו כמשפט ויאמר: עד אדני ועדים מלאכיו מיכאל וגבריאל.

ואחרי כן פרש את כנפיו עליה, וירוו דודים ויתעלסו באהבים כל הלילה. והסריסים לא ידעו מכל הדברים האלה קטנה וגדולה, כי אין כמוהם אנשים ישרים ונאמנים, וישימו לילות כימים וישקדו על משמרתם במאד מאד.

ויהי היום וישימו הזקנים אל לבם כי עבתה מעט בת המלכה משהיתה כדי אצבע למראה. וידאגו לה בלבם ויתלחשו, ובצאתה אליהם שאלוה:

“מה לך בת המלכה האין את חולה?”

ותתמם בת המלכה ותאמר:

“שלום לי אל תיראו; ראו עורב פורח”

ובדברה נסה החדרה וידיה על בטנה מצחוק.

וירגע לב הזקנים מעט, ואחד מהם איש יודע מרפא ומשכיל על דבר הניע יד ויאמר: “אין דבר. אין זאת כי שמנה מעט הנערה מרב שבתה כלואה בחדרה. תרבה נא להתהלך הנה והנה על הגג, ושבה כשהיתה.”

אז נחה רוח הזקנים כליל, וישובו אל כנם ואל משמרתם. ואולם לא עברו עוד כשבועים והנה התבוננו הזקנים כי עבתה בת המלך עד כדי אצבעים, וידאגו דאגה גדולה. ובצאתה אליהם השגיחו אל בטנה וישאלוה:

“מה לך בת המלך אולי חלית?”

ותעמד את פניה ותען:

“שלום לי, אל תדאגו; ראו שממית בזוית!”

ובענותה ותנס החדרה, וידיה על חלציה מצחוק.

והזקנים הביטו אחריה ויניעו ראש ומנוחתם נגזלה, כי ראו כי שנתה הנערה פתאם את טעמה ואת דרכה עמם ולא ידעו מה היה לה.

ויהי היום, ותצא אליהם בת המלכה לעת בקר כמשפטה, ותרא את אחד הסריסים טובל את פתו בחמץ ותתאו תאוה ותתעלף. ויחרדו אליה הסריסים להשיב את רוחה, ויהי כעשותם הנה והנה ויגל להם הסוד, ויספקו כף ויאמרו:

“אהה, גברתנו בת המלך, ואת הרה!”

ותען להם בת המלך, ועיניה עצומות עוד, וקולה רפה, אך על פניה נגה אור רך:

“אכן הרה אנכי!”

“למי?” שאלו הזקנים פה אחד, והמה נדהמים.

“לא לכם לדעת”, ענתה בת המלך.

ויפלו מאד פני הזקנים וייראו יראה גדולה, וינע לבבם כנוע העלים הנובלים מפני רוח סתו, כי מה יענו את המלך ומה יגידו לו. וישבו הזקנים לארץ אבלים וכפופי ראש, קודרים ונואשים, ויחכו לגזר דינם.

אהה! מה נאמנו דברי נעים זמירות: אם ה' לא ישמר – שוא שקד שומר.

וביום ההוא לפנות ערב כבוא הסירה בים לשאול לשלום בת המלך – וינופף הצופה לעומתה נס אדום לאמור: אין שלום.

ויֻגד לשלמה ויתחלחל, וימהר וירד באניה, ויבא אל המגדל וימצא את הסריסים יושבים לארץ בכבד אבלם, וישאל בחרדה:

“מה נהיתה?”

ויפלו הזקנים לפניו אפים ארצה והמה יראים ומרעידים ויאמרו:

"אהה, אדוננו המלך! אל נא ישים בעבדיו עון, כזה וכזה היה לבת המלך, ואנחנו לא ידענו איככה היתה כזאת. חי אלהים, כי בכל כחנו שמרנו, והבן לא נוכל מאין באה עליה הצרה הגדולה.

ויזעם המלך, ויקרא לנערה וישאלנה בחרי אף:

“סוררה! הגידי, איך היה הדבר?”

ותפל הנערה לרגלי המלך ותאמר:

“אל באפך, אבי המלך! כי רק עם אלהים עשיתי את אשר עשיתי. הוא שלח את מלאכו ויבֵא אלי עלם חמודות נער יפה ומתוק וטוב ויתנני בחיקו. הנה הוא צפון בחדרי. ראהו בעיניך וברכת אותו אבי.”

ותוצא אליו את הנער ויעמד לפני המלך. וירא שלמה את חמדת תארו ואת אור פניו ואת בֹּר עיניו, ויט אליו חסד. וידבר אתו, וימצאהו עשר ידות בכל דבר חכמה משל ומשא על כל הסופרים והחכמים אשר במלכותו. ויוסף המלך וישאלו לשמו לעירו ולבית אביו ואמו, ויענהו העלם על כל שאלותיו דברי אמת וענוה ותם. ויספר לו את כל עָנְיוֹ ואת נדודיו ואת אשר הביאהו הנשר באורח פלא אל גג המגדל ואת אשר חמלה עליו הנערה ותגמלהו חסד; ויוצא לשלמה את ספר הכתֻבָּה, אשר כתב וחתם בדמו אות ברית אהבת עולם בינו ובין בת המלך. וישמע המלך שלמה את דברי הפלאות והאמת האלה, ויבן כי הוא הנער העני אשר הָראה במראות הכוכבים בלילה ההוא. וישא כפיו ויאמר:

“ברוך אלהים הנותן אשה לאיש. עתה ידעתי, כי אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'.”

והזקנים שמעו את דברי הפלאות וישתוממו ויענו פה אחד:

“מה' יצא הדבר.”

ויקח שלמה את בתו ואת אישה ויביאם ירושלימה, ויעש להם משתה שבעת ימים וישש אתם משוש. וככלות ימי המשתה קרא לחתנו ויאמר:

“הנה חתן המלך אתה וממלכתי גדולה ורחבה, ועתה בחר לך משרה כבודה כלבבך ונתתיה לך.”

ויען חתן המלך:

"אדוני! איש ספר ובן עניים אנכי מנעורי, ואבותי כלם היו סופרים ולמודי ה'. אחרי הגדולות לא הלך לבם, והיכלי ענג לא ידעו. ועתה אם טוב אנכי בעיניך, ונתת לעבדך נוה בודד ושאנן על שפת הים, וישבתי שם את חמדת נפשי, והגיתי ככל אבותי בפעלי אלהים ובדעת דרכיו כל הימים. ויתן לו המלך כשאלתו, ויפקידהו על סופרי המלך. ויקהל אל חתן המלך חבר סופרים וחכמים יודעי דעת בישראל, נאמני שפה ונאמני רוח כולם, ויאגרו את כל משלי החכמה ואת דברי השיר והמליצה ואת דברי החקר אשר השמיע שלמה דבר דבר בעתו, ויעלו את הדברים על ספר, הלא הם כתובים בשיר השירים ובמשלי שלמה ובדברי קהלת עד היום הזה. וגם מעט מדברי חכמתו הוא אשר ידע ואשר הגה מלבו אסף חתן המלך וישימם על משלי שלמה באחרונה, הלא הם דברי אָגוּר בּן-יָקֶה עד היום הזה. והוא אשר יאמר במשליו:

שְׁלשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי / וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים.

דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם / דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר

דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם / וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה.

אִישׁ הַסִּפּוּן ¹ / ח"נ ביאליק

(רָשְׁמֵי דֶרֶךְ)

14/12

זאת לי הפעם הראשונה ללכתי באניה בחברת נוסעים שכֻּלם עמקי שׂפה. אין בהם, כמדומה, אחד – במחלקתי, על כל פנים – היודע לשׂיח בלשון בני אדם, כלומר בלשון המובנת לי. לא עברית ולא יהודית, ואף לא קורטוב של רוסית או גרמנית. לפרצוף יהודי אין באניה סימן וזכר. אף לא כקוצו של יו"ד. ואולי יש – והוא מתעלם. וְכַנּוֹסעים כַּמשרתים. אף הללו נזקקים לכמה לשונות – חוץ מלשלי. לאסוני הכפול, משועבד אני לדיאיטה כפולה: לזו של הרופא ולזו, להבדיל, של הר סיני. ליהנות מן השולחן הכללי איני רשאי, וּלפרש את חפצי כראוי למלצר קָצרה לשוני. וּבַהֲסִבִּי ללחם הצהרַים, והמלצר המהוּדר והמגוהץ – כמעט בן בָּרון למראה – כפף את עצמו לפנַי כאגמון ועיניו בעיני מלמטה למעלה, כמצפה למוצא פי – לא ראה אדם צער בעלי-חיים גדול מזה. צער כפול, עלי ועליו. עיני שנינו מפלבּלות מן המיצר אילך ואילך לצד השכנים המסוּבּים עמי אל שולחן אחד, כמי שאומר: קומו והוֹשיעוּ. אבל איך יושיעו וּבמה יושיעו, וכולם מדברים צרפתית.

וּבאין כל תשועה מן הצד הושיעה לי אצבעי. נעצתי אצבע בלבי ואמרתי בתוקף רב:

“אני… דיאיטה! רג’ים חמוּר! וויגיטרי!”

וּליתר תוקף חתמתי בקול:

“מדיצינה! דוקטור!”

הדִבּוּרים היו, כמדומה, ברורים בהחלט, ואולם המלצר העלוב נתבלבל עוד יותר. עיניו הפיקו תחנונים, מבוכה, אָבְדַן עצוֹת.

סוף סוף נגלה המושיע. בין המשרתים נמצא אחד “בלשן” משמש בכמה לשונות, והוא שבא להיות למליץ ביני וּבין משמשי. השפה המשותפת היתה הפעם גרמנית.

אכן באה הרוָחה. בן-רגע נתפרשו למלצר כל משאלותי, וּפרשת מאכלַי לפי “שולחן ערוך” שלי נקבעה לכל ימי המסע. אמרתי להודות למתורגמן, אך הוא נעלם ואיננו. פָּרַח לו האיש היקר. ואני גם לא הצצתי יפה בו וּבפניו. הלואי שלא אצטרך לו עוד. בינתים אסתפק שוב בשפת האצבעות ונענועי שאר ראשי איברים.

עתה נפניתי לראות במסובי שולחני.

אל השולחן ישבנו חמשה: שנים כנגד שנים ואחד יוצא זנב. אני ועוד אחד ממולי, צרפתי, בקצה האחד, כמין צירה, וחבורה בת שלשה, בעלי קלסתר מזרחי – (האין הם יהודי מזרח?) – בקצה השני, כעין סגול. בין הצירה והסגול פֶּסֶק של כסא פנוּי מזה וכסא פנוי מזה.

הצרפתי שכנגדי הוא איש בשנות העמידה, מְלֵא-גוף, מרוכרך בשר וּרחב פרצוף. מבת-צחוקו התמידית נכּר שהוא נהנה. יושב הוא ממולי, מצחצח כנגדי בשניו הלבנות ונהנה. מאֹד מאֹד הוא שבע רצון. כל דבר ממציא לו קורת רוח. אפילו מחבלי לשוני דָּלֹה דלה לו האיש מְלוֹא חפנַיִם נחת. וּכשהוא לועס את אכילתו הוא מוצץ וּממצמץ וּמתמצה וּמלקק שׂפתיו – וּמדוּשן נחת. כוּלוֹ גוש של נחת.

וּמִן החבורה המשולשת המזרחית, – השנים הם בּחצי ימיהם, בני שנות הכוח, בריאים כבני בקר, אמיצי פנים, מלאי שפתים וחזקי שִׁנַּיִם, והאחד, הצעיר בהם, עלם בעל צורה, מנוּמס וּמעודן, בעל עינים יפות וחמות, וּכבן עשיר למראה. שלשתם שחורי שׂער, ברוניטים עמוקים. חייכם, יש במראה פניהם משהו יהודי. אחד מהם, זה בעל הגבות העבותות, פניו לחלוטין כפני אחד ממכָּרַי הספרדים, פרופיסור מפורסם.

נזכרתי, כי בשעת מבוכתי הלשונית, לא עליכם, הסבּוּ אלה השלשה את עיניהם אלי מתוך השתתפות נאמנה וכל הכרת פניהם הִגידה התנדבות לְעָזְרֵנִי. מאז נתקרבה אליהם דעתי.

וּבעת האוכל ראיתי וְנָתוֹן אל לבּי שוב, כי הצעיר הנחמד נוהג אף הוא כמוני צמצום וּפרישות במאכלים. מטעם איזו דיאיטה? של הרופא, או של משה רבנו? וכמדומה, שגם שני חבריו הגדולים אף הם בודקים קצת במזונות. אף-על-פי שהם בולעים וטוחנים, ברוך השם, את הרצוי להם מן המאכלים בתאבון גדול וּבשעורים הגונים.

מכּלל חשד, על כל פנים, לא יצאו. כדאי לבדוק.

וּמיד ניתן לי פתחון פה לכך שלא מדעתי. הצעיר הפנה אלי את עיניו המבהיקות והחמות ושאל:

“גרמני?”

“לא – נענעתי בראשי – רוסי… כלומר, יהודי, מפלשתינא”.

“אה, רוסי? – האירו ושׂחקו עיניו – חאראשוֹ, חְליֶעבּ, ניצֶ’בוֹ”.

והוא הבּיט אלי בידידות וּבמאור פנים וגם בקצת התגדרות של טוב לב.

בשלש המלים הללו – כל רכוּשוֹ הבלשני ברוסית – שיצאו מפיו בהברה משונה, נתכַּוֵּן, כנראה, למתוח חוט כל-שהוא משותף ביני וּבינוֹ. נאחזתי בחוט של חסד זה ולא הרפיתיו ואמרתי כמסכים:

“אכן מוסיו, חאראשו, חליעבּ, ניצ’בו. מאד מאד חאראשו”.

עיני הצעיר זרחו מגיל. אז הוריתי אני באצבע עליו ושאלתי:

“ומוסיו… צרפתי?”

“לא – נענע בראשו – סורי”.

“סורי?! לא יהודי אספאניולי?”

“לא, לא!” – מנענע הוא בראשו.

“והריליגיה? מושלימי?”

“נוצרי”.

אכזבה גמורה. ואולם דעתי לא נחה עוד, וּבהורותי באצבע שוב על הירקות ועל בקבוק מי המינירלים שלפניו:

“הגם מוסיו בעל דיאיטה?”

פירושה של שאלתי זו לא נתחַוְרה לו ביותר ועיניו שעו אל חבריו לעזרה. אלה נִסּוּ לנחש וּלפרש. סוף סוף השיב הצעיר מה שהשיב. עתה לא הבינותי אני את התשובה. היכן המתורגמן? חוששני שאֶזָּקק לו עוד לא אחת. איך שהוא, השיחה נפסקה הפעם מאליה, מתוך הכרח, וּללא כל תוצאות ממשיות.

וּבכן סורים הם אלה השלשה, ונוצרים. אכזבה גמורה! שוב אני בודד ואִלֵּם.

אוי, אוי, חבלי לשון.

15/12

הנוסעים באניה, בשני מדוריה העליונים, אינם מרובים. במדור השני, זה שאני שרוי בתוכו, נמצאים בסך-הכל, מלבד הפקידים, כעשרים וחמש נפש, וּבְתָאִי משוּלַש המִטּוֹת אין נפש זולתי. הרוב הגדול של השולחנות בחדר האוכל פנויים בשעת סעודה ממסובים. ואף-על-פי-כן, ואולי דוקא משום כן, הנסיעה נעימה מאד. האניה מרוּוחת למדי – אניה צרפתית אמידה. עתרת פאר אין בה, אבל נאה היא וּמַרחבת את הדעת. החדרים הכלליים ערוכים בטעם וּבחן. התאים נוחים. נִקיון וסדר בכל. המאכלים טובים, כמעט כמאכלי בית. אין בהם מן הפִּגּוּל המיוחד לפתבג כל האניות, אפילו המפוארות ביותר, פגוּל שמהפך את כל בני-המעַים. גם עִתּוֹן משלה, קטן וּמצוּמצם, אבל ערוך גם הוא בטעם, נאה מוּדפס ונאה מצויר, מוציאה האניה להנאת נוסעיה. והנעים מכל – השקט. בחדר האוכל, בחדר הקריאה והשׂיחה, במזנון ואפילו על הסִפון, בכל המקומות שקט וסדר. כמעט נָוֶה שאנן, שלוַת בית אב. השׂיחה וההליכה בנחת. אין בהילות והתרוצצות לבטלה ואין המוּלת שוא. גרמו לכך, כמובן, גם מִעוּט הנוסעים וטיבם – רובם אנשים מיוּשבים וּמתוּנים – וגם טיב העונה וּמזג האויר. ימי הסתו מַשרים שקט וּמנַמכים מעט את הקול. אם כֹּה ואם כֹּה – והנוסעים יש שהם שוכחים כי נתונים הם בספינה ודורכים על בָּמֳתֵי ים. מטַילים, משׂוֹחחים, משַׂחקים בדומינו, מעַינים בספר, והכל בשוּבה וּבנחת, כמו בבית מרגוע. פעמַיִם ביום, בין שנת הצהרים למשתה התה וּבין סעודת ערבית לשינה, נכנסים – בלי חמדה יתֵרה – שני המנגנים בכליהם, צ’ילו וכִנּוֹר, לחדר הקריאה והשיחה, הוא גם חדר הנגינה, וּמצמבלים מעט. פעמִים נִלְוֶה אליהם גם הפסנתר. יוצאים הם ידי חובת הַנְעָמַת המסע בנגינה. ואולם הנוסעים בעצם אינם זקוקים, וגם אינם נזקקים ביותר להנעמה זו. שומעים הם את המוסיקה בחצי אוזן ועושים את שלהם. אין מהם גם אחד מתעורר למחוא פעמִים כף למנגן, ולוּא רק מפני הכבוד. בחדר הסמוך, חדר המזנון, יושבים מְתֵי מִסְפָּר בשלוָה על כוס קוניאק או על ספל קפה וּמבלים את השעה בקלפים או בשחמט ודומינו. שעה או שעתַיִם לפני השינה, כטוב מזג האויר, מוציא איש הסִפּוּן תיבת גרמופון ישנה וּמרוּפּטת החוצה, אל הסִפּוּן, וזוג אחד, לכל היותר שני זוגות, יוצאים בּרִקּוּד לקולו הצרוד. שני הזוגות מצטרפים מתוך שתי אחיות צעירות ונחמדות שבין הנוסעים – אומרים, מבית “נסיכים” הן – וּשני צעירים בעלי צורה מפּקידי האניה. קופצים אחרים על הרִקּוּדים זוּלתם אין. ואף אלה מרקדים בלי התעוררות מיוחדת, אלא סתם, דרך נִמּוּס, שלא להשכיח תורת רגל מן האניה. האחות הבכירה בצאתה לרקד אף אינה מסירה מעל כתפיה את מעילה העליון. וכך הם סובבים סובבים מעט וּמתפזרים לתאי השינה.

בּקִצּוּר, צהלה אין באניה, אבל גם שעמום אין. אדרבה, יש קורת רוח. הים מתנהג לפי שעה כשורה. זעֵף הוא קצת, מרומם גלים קמעא, מנדנד מעט את האניה וּמַרְכִּינָהּ אחת הנה ואחת הנה – אבל בּמִדַּת החסד. לידי גדישת הסאה והַקְדָחַת התבשיל לא הגיע.

אגב, איש הסִפּוּן, זה הממונה על הגרמוֹפוֹן. הַגִּיעוּ בעצמכם: הלֹא הוא האיש היקר והנפלא, המתורגמן שלי. כמעט נפלתי על צוארו, מִתְּחִלָּה לא הִכַּרְתִּיו, וגם הוא לא הכירני. האפלולית גרמה, וגם שנוּי בגדים וּמסִבָּה. אחרי חִלוּפי מבטים מספר נתברר הדבר. הוא הוא. עומד הוא בבגד השָׁרֵת שלו, במָתנִיַּת בד לבנה, על-גבי הגרמופון וּמשמשוֹ. מוציא לוח וּמכניס לוח. מסביב לבית-זרועו כרוך סרט רחב ושחור כעין צמיד, כזה של האבל, וּכתובת אדוּמה עליה: דֶּקְמַן – לאמֹר: משָׁרֵת הסִפּוּן. והוא, הדקמן, גם פתח עמי בשיחה תחִלָּה, בהתעכּבי דרך טיולי על-יד הגרמופון לראות במרקדים.

“הלא אדוני הוא ששמשתי לו היום בסעודת צהרים מתורגמן” – פנה אלי בגרמנית טובה – “לא הִכּרתיו תחִלָּה – הוסיף כמצטדק – שִׁנּוּי בגדים ושִנוי מאוֹר”.

“אכן אני אני הוא. עתה גם אני הכרתיך. הלא באמת אתה הוא מתורגמני. מה טוב וּמה נעים”.

אחרי התהלכי יום תמים כּאִלֵּם מאוֹנס שׂמחתי באמת להזדמנות זו, ממש חיתה נפשי.

“ואדוני מהיכן? כלומר, בן איזו ארץ?” – שאל שוב.

“יליד רוסיה”.

“רוסיה?” – שמח הוא הפעם עלי, ועבר מיד לרוסית – “גם אני גדלתי רוב ימי ברוסיה. במוסקבה, בפטרבורג. גם אשה נשׂאתי שם. אשתי היתה, במחילת כבוד אדוני, – יהודית. יהודית מרוסיה, מפלך קובנה”.

כזאת לא פִללתי. הצצתי עליו בּעִיּוּן. כבן שלשים וחמש למראה. איש קומה, מעין כלונס ארוך, בְּהִיר שֵׂעָר. גֻּלְגֹּלֶת מָאֳרכה כעין מלפפון, פנים רזים, לא מכוערים, אבל שׁחוּקים, נִקלים וּמזועזעי עצבים, עינים מימיות, משוטטות, מפיקות פחזוּת וקַלוּת דעת. תנוּעוֹת פזיזות. מפיו טפח עלי ריח רע של יַיִן – סוף דבר, לפי כל מראהו – בריה לא חשוּבה ביותר, איש הקלוקל, אבל בשעת רצון זו נטה לבי אליו חסד והכרעתיו לכף זכות. שִחֲדַתְנִי אשתו היהודית. הלא דבר הוא.

“רוסי אתה?” – תהיתי על קנקנו.

“שׁוֵידי אנֹכי, יליד סטוקהולם. אבל גִּדּוּלי וחִנּוּכי ברוסיה היו. עודני ילד השתקעו הורי לרגלי עסקיהם ברוסיה, בפטרבורג, ושם גדלתי. מסיח אני בשתים עשרה לשונות, מהן אירופיות וּמהן מזרחיות. שומע אני תורכית, פרסית, סינית, יפָּנית, בנגלית ועוד. היפָּנית כשפת האם היא לי, וּמתוך שִׁמּוּשׁ. עשיתי ביפניה כשנתַיִם. תרתי את הארץ לְאָרְכָּה וּלְרָחְבָּה. בים וּביבשה. למשמרתי באניה הזאת ירדתי זה מקרוב, ולא לשם עצמה, אלא לשם דבר אחר”.

והוא גחן ולחש לי מתוך קריצת עין ערמומית וּבת-שׂחוק אוילית וּכשריח היין טופח מפיו על פני:

“לשם מסחר… המבין אדוני? קונ-טרו-בנ-דה!… מוליך וּמביא אני מהכא להתם וּמהתם להכא…”

וּמיד הוסיף שלא בגחינה וּלחישה:

“אדוני חכם ויבין מדעתו, כי יש כאן מקום להשׂתכּר פרוטה. לא כך?”

ושוב קריצת עין וּבת-שׂחוֹק מגונה.

האיש דִּבֵּר בשטף וּבחִפּזוֹן, וּכשעיניו המימיות משוטטות וּפוֹזלות אילך ואילך וראשו המלפפוני מתהפּך לרגעים כגלגל לַאֲחוריו, כמי שנזהר מפני אויב נעלם. מִדַּי עֲבוֹר על פנינו אחד מפּקידי האניה מיד הוא הופך פניו מעִמִּי, מתאבן במקומו וכל מעיָניו בפוֹנוגרף. עתה ידעתי. האויב הנעלם הוא האחד, או כל אחד, מפקידי האניה. על-פי ה“תקנות” אין משרת הדיוט רשאי להרבות שיחה עם הנוסע. אין זה דרך-ארץ. ויש גם חשש הסח דעת מחובות המשמרת.

והפונוגרף המרוּפּט עודנו צורח ותוסס, וקולו הצרוד מנסר בחלל האניה וּמרקיד את הזוג היחידי רִקּוּד פושר של “מהיכי-תיתא”. מסביב לזוג נתלקטו כחצי “מנין” נוסעים, וּבתוכם הצעיר הסורי הנחמד. איש הסִפּוּן החליף בכלי הנגינה דיסקוס בדיסקוס, וּבהרגישו כי אין חשש מראית עַיִן של פקיד, פנה שוב אלי ושאל:

“וַאדוֹני במה הוא עוסק, ירשני נא לשאול – סוחר? נוסע לצרכי מסחר?”

“מעין זה, כמעט. הפעם נוסע אני להנאתי”.

“אם כן” – פחז ואמר – “אולי אוכל להיות לו מועיל במסעו. אעשה זאת בחפץ לב. שִמַּשתי מנהיג וּמורה דרך לתיירים. בעיקר, גם למשמרתי זו באניה לא נכנסתי אלא מאהבתי את המסעות לשמם. תייר ותיק אנֹכי מעודי. ארבע פּעמים סבבתי את כל כדור הארץ. שוטטתי במדינות ואיים רחוקים וראיתי עמים וַעֲמָמִים שׁוֹנים וּמשׁוּנים. לבי מושכני למרחקים, לראות עולם וּמלואו. לולא זאת לא עמדתי במשמרתי אפילו יום אחד. משמרת כלב, יִקָּחֶנָּה אופל, טפו! אקוֶה להפָּטר ממנה בקרוב, ואשלח במסחר ידי. הן מבית סוחרים וּכנענֵי ארץ אנֹכי. אבי המנוֹח הפך במיליונים. בעצם גם עתה אין לי סבה להתאונן ביותר. משׂתכּר אני כדי מִחְיַת ביתי. ואולם טוב מזה המסחר. במסחר יש תקוָה להצלחה. כשהשעה שׂוחקת – אפשר להרויח כמה וכמה רבבות בבת אחת. המותר לי לשאֹל את אדוני, מה מסחרו?”

“למאי נפקא מינה? – נניח, מוציא ספרים”.

“עסק טוב וחשוב” – שִׁבַּח איש הספון – “וּמתן שׂכרוֹ בּצִדּוֹ, לא כך? אחת אמרתי: גם עלי לשוב אל המסחר, ויהי מה. צרכי ביתי מרובים, וּמַשְׂכֻּרְתִּי הקטנה אינה מספקת. בלעדי – עוד שלש נפשות על צוארי, שתי ילדות ואם זקנה, צא וּפַרנסן במשׂכֻּרתי הזעומה. וחִנּוּךְ הילדות? בצרפת – גר אני עתה במרסיל – החִנוך עולה ביוקר. לוּ ראה אדוני את יַלְדוֹתַי. מחמד עינים! חי ראשי. כשאֶפָּנֶה אַראה לאדוני את תמונותיהן. עתה אני מוכרח להסתלק שעה קלה למלאכתי. שעת פִנּוּי הכלים בחדר האוכל הגיעה. עוד הערב אשובה לשוחח את אדוני, אם ירשני”.

ואיש הסִפּוּן פרש מן הספון וּכמהר עכבר אל חורו קפץ וירד בחפּזוֹן ל“שאול תחתית” – לבית הבליעה של סִפּוּן האניה.

שיחתו של איש הספון – שנראה לי, דרך אגב, אותה שעה “מבוּשׂם” וּמרוֹמַם רוח כל-שהוא וּמדבּר בטעם היין הנודף מפיו – לא ערבה ולא נאמנה עלי ביותר. עויות פניו המזוּעזעים וּתנוּעוֹתיו המשָׁרְתִיּוֹת וחרדתו לרגעים מפני העין הרעה של הפקיד – כל אלה ענו בו כי נִקְלֶה האיש, ואולי גם מתעתע. וּבכל זאת תּפָשַׂני בלבי. בפרטים אולי מגַזֵּם הוא. ודאי מגזם – אבל בדרך כלל דבריו נראו לי כקרובים לאמת. וּביוֹתר העסיקה את דעתי חידת אשתו היהודית. מהיכן באה לו זו? וּמַדּוּעַ לא מנה לבסוף בין נַפְשׁוֹת ביתו את האשה גופה? זו להיכן נשמטה?

החלטתי משום כך להמשיך אתו, לכשישוב, את השיחה, אלא שאנהג בו זהירות. ימין דוחה וּשׂמֹאל מקרבת. העִנְיָן טעון בירור.

ואמנם מקץ חצי שעה צץ ועלה שוב ה“דקמן” על-פני השטח העליון של הסִפּוּן. הרִקּוּדים בינתים פסקו והגרמופון נאלם. לאוזן היתה הרוָחה. נוסעים בודדים, והצעיר הסורי בתוכם, מטַילים על-פני הסִפּוּן טִיּוּל אחרון שלפני שינה. המזנון וַחֲדַר השיחה נתרוקנו. המשרתים מגיפים את התריסים ואיש הספּוּן מתרוצץ ועוזר על ידם בחפזון וּבפזיזות כּדרכּוֹ, והפעם, כמדוּמה, גם מעט יותר מכּדרכּוֹ – וּבזעף. אץ ונכסף הוא, כנראה, לשוב אל השיחה. מדי עברו עלי בהתרוצצו כה וכה, הוא זורק כנגדי: עוד מעט, עוד מעט ואֶפָּנֶה. בינתים עבר עלי בדרך טיולו הסורי הנחמד והנעים, וּבהבהיקו אלי בעיניו השחורות והחיות הטיל לעומתי שוב דִבור רוסי אחד שנלכד ועלה ברגע זה במצודת זכרונו: “יא טעביא ליוּבּליוּ” (אהבתיך), וסמוך לזה עוד דִבור שני: “טי מוֹיָא ליוּבּוֹב” (אתה אַהֲבָתִי). פניו זרחו בשעת אמירה זו כילד שזכה בגורל או כמי שבִּצַּע עלילת גבורה. הוא האמין, שגרם לי בכך גם קורת רוח גדולה.

“וּבכל זאת, יש באור פניו של צעיר זה משהו יהודי” – הרהרתי בלבי שוב.

השד יודע מדוע היתה עלי היום יד לבקש שרטוּטי יהדוּת בכל פרצוף. הבגלל בדידותי הוא או בשל אותה האשה היהודית?…

עודני מהרהר והנה איש הספון מאחורי כתפי. פניו שׂוֹחקוֹת אלי מאחוֹרַי שׂחוֹק ידידות כמכר ישן. חוששני, עוד מעט ויחבוט לי על שכמי.

“וּבכן” – אומר הוא – “עתה פנויים אנחנו לדבּר כנפשנו שָׂבְעֵנו. אולי יואיל אדוני לשבת אתי מעט? נעבור, איפוא, אל המדור ההוא מעבר למחיצה. שם המקום נוח יותר לשיחה. שמחתי למצוא פה איש אשר אוכל לדבר עִמּוֹ כלבבי. הנוסעים רובם שחצנים ואנשי רהב. אל תִּגַּש אליהם מקרוב. אותך לבדך ראיתי לפני באניה הזאת איש טוב ועדין, אדם בעל נפש, שמטה אוזן לשיחת פי זולתו. היואיל אדוני לעבור לשם, לצד השני?”

והאיש הֱבִיאֵנִי אל שטח הסִפון שמעבר למחיצה, אל ירכתי האניה. בכניסתי לשם הבינוֹתי מיד מה טעמו של שִנּוּי מקום זה. חלק זה של הספון שִמש מדור לאנשי השרת הנמוכים של האניה. שם המטבח, מחסן הבשר והירקות, מקום שְׁטִיפַת הכלים והדחתם. הרצפה נמצאה שם מזוהמת והאויר מעוּפּש. הטבָּח ועוֹזריו, זְהוּמֵי סינרוֹת וְלִבְנֵי מגבּעוֹת, ישבו בשעה זו של “ככלות הכל” לפתח המטבח שֶבֶת מרגוע, עִשְּׁנוּ באפלולית סיגריטות סרוחות ורִננוּ יחד בחשאי. לאיש הספון היה מדור זה באמת נוח יותר. כאן הוא בביתו וּבתוך שלו ואין חרדה לרגעים מפני עין זעומה של פקיד קפדן. ואולם אני מחלתי על הנוחות ונרתעתי מיד לאחורי, למקום הראשון. איש הספון נמשך כנזוף אחרי. רוחי קצרה עלי.

“וּבכן” – אמרתי לו נמרצות – “פתח פיך ודבר. אבל מִתְּחִלָּה אולי תואיל לבאר לי, כיצד נתגלגלו הדברים שנשׂאת לך אשה יהודית? אגב, בהזכירך לפני בראשונה את אשתך היהודית התנצלת לפני ואמרת ‘במחילת כבודך’ – למה אמרת כזאת?”

“רואה אדוני, מיני בני אדם יש בעולם, וּכמוהם רבים ברוסיה, שרע עליהם המעשה בקחת נוצרי אשה יהודית. ‘זידובקה’ אומרים הם דרך חֵרוּף וּגִדּוּף. אמרתי, אולי אדוני כאחד מהם”.

מהרתי להניח את דעתו:

“אף אני יהודי, אין לך איפוא להתנצל לפני. מוטב שתודיעני איך בא הדבר”.

הוֹדאתי הפתאומית ביהדוּתי הוציאַתהוּ מכליו וּמשִווּי-משקלו. היתה אתו רוח אחרת. רוח של חרות ושל התרפסות כאחד. התרפסות מסוג מיוחד. מתאַמץ הוא לשאת חן וחסד לפני, ויהי מה (סוף סוף, הרי יש בינינו מעתה צד חִתּוּן). הסרט השחור וּכתבתו האדומה, בעלת השם המפוֹרש “דקמן”, הכרוך סביב בית-זרועו וּמשמש עדוּת בּרוּרה למצבו הירוד, העיק עליו מעתה כאות קלון, והוא, בעל הסרט, עמל בכל כּוחו להעלימו מעיני. במנהגו וּבהתעוררותו היתֵרה היה משום כן מעתה משהו שלא כדרך הטבע. לפני נפתחו מעתה כל מעיְנוֹתיו, וּללא סכר. דַּבֵּר דִּבֵּר בשטף וּבפזיזות וּבקפיצות מעִנְיָן לעִנְיָן – ולא בלי סתירות. ניכּר, שכוָנתו “להתראוֹת”, לפרכס את המציאות וּלגַזֵּם בפרטים. אבל בכלל דבריו לא מצאתי גם עתה סיבה לפקפק. הדברים בכללם עשׂו רושם של אמת. והעולה מהם, אחרי זריית המוץ, זהו:

בשנת התשע עשרה – והוא כבן עשרים וחמש בעת ההיא – שֵׁרֵת בתֹאר קצין במחלקת הריגוּל אשר לצבא האוֹקוּפַּצְיוֹנִי האנגלי, שחנה אז ברוסיה, בבאקוּ. עמדה לו במשׂרה זו זכוּת ידיעותיו הלשׂוניוֹת. פעם אחת, בהיותו מוטל במִטָּה אֲחוּז קדחת עזה וּממארת, נכנס אליו קצין אנגלי וּבִקֵּשׁ מעִמו להיות למליץ בינו וּבין עלמה אחת מסיחה רוסית שבאה לפניו ואין הוא, האנגלי, יודע מה חפצה. נתקשה החולה תּחִלָּה בדבר. קַדַּחְתּוֹ תקפה עליו באותה שעה וּבהיותו כמטושטש מֵאן לראות וּלהֵראוֹת פני איש, ואף כי פני אשה. חזקו עליו דברי האנגלי, והעלמה הוּבאה החדרה. הוּברר, שבאה לחפּשׂ שם את אחד הקצינים האנגלים, מי שהוזמן לבוא אל בית אחיה לסעוּדה ולא בא. רצונה לדעת היכן הוא וּמה היה לו. אחרי בירור זה עמדה לצאת, אבל נתעכּבה על-יד הפתח שעה קלה והתבוננה בו, בחולה. יש את לבה לדעת מה טיב מחלתו. וּכשהוּגד לה, הביעה חפצה לנסות דבר, להקל מעל החולה את יסוריו. אחיה, אמרה הנערה, רוקח מפורסם הוא, ראש וּמנהל לבית-מרקחת גדול, סיטוני וּמרוּבּה סניפים בעיר, והוא, אחיה, כפרמקולוג מלומד, יודע גם פרק ברפואה. למחלת הקדחת, המצויה בבאקוּ, יש עִמּוֹ תרופה פשוטה, מקובלת בידו, שהוא משתמש בה לעתים מזוּמנוּת, ולא בלי תועלת. כדאי לנסותה. בטוחה היא, שהתרופה תביא הרוָחה. אנא, יואיל החולה לנסות. החולה, ברוב מכאוביו, הסכים. ולערב אמנם שבה העלמה וּבידה צנצנת קטנה, מלאה מין לחלוחית של זוהמה ירוקה שנהפכו עליו מעיו למראיתה בלבד. והַגיעו בעצמכם: אותה הזוהמה הביאה לו הרוָחה. גמוע גְמָעָהּ את כֻּלה בבת-אחת, ואחרי זמן-מה עמד על רגליו. בינים וּבינתים נתקרבו שניהם – השוֵידי והיהודיה – קרבת לב והוא היה מצוּי לבוא לבית אחיה. העלמה שכנה שם והיתה עוזרת על-יד אחיה בעבודתו. בבית ההוא נקשר אליה עוד יותר, והיא גם היא נטתה אליו חִבָּה. אחיה נמצא איש משכיל, רוקח מלומד על-פי מקצועו, וחוץ לזה גם עשיר וּבעל נכסים, היו לו כמה בתי מרקחת בעיר וגם הרבה עסקים אחרים. מפני המהומות שבאותם הימים – ימי שלפי מלחמה וחִלּוּפי שלטונות לכל תולדותיהם: בִּזָּה ושוד וּמהפּכות וכו' – החליט לכנס את רכושו המפוזר וּלמַלְּטוֹ קמעא קמעא אל מקום בטוח, אל מחוץ לגבול המהומות. לשם כך התוַדַּע לרָשוּת של הצבא האנגלי וּלמקצת מן הקצינים, למען הֵעָזֵר בהם בשעת הצורך. חֵלק מסוּים מכספו השקיע בשטיחים יקרים להוציאם לפרס. לבסוף נתקבלה פקודת פתאום בצבא האנגלי לפַנּוֹת את המקום בעשׂרים וארבע שעות. הבולשביקים ממשמשים וּבאים (הלא יֵדע אדוני את דרך האנגלים: מִתְּחִלָּה מבטיחים “הרים וּגבעות”, וּלבסוף – עורבא פרח!). קמה בעיר בהלת חרדה. הכל נָסִים – אבל לאן? האנגלים לא התירו להוציא עִמם אלא את שלהם ואת שׂכיריהם העובדים עמם. וּביום בַּלָּהוֹת זה באה לפניו גם הנערה והיא אחוזת חיל ופחד. אחיה היה בעת ההיא בדרך רחוקה, ולא נודע מה היה לו. לפי השמועה נגזלו ממנו כל שטיחיו ויצא “נקי”. להִשָּׁאר בעיר לבדה לא אבתה הנערה. נמלכה להִלָּווֹת עליו ולצאת עם האנגלים. ואולם לשם קבלת הרשיון על כך משלטון הצבא האנגלי הוּכרח להכניסָהּ תחִלָּה לרשימת היוצאים בתורת אשתו – וכך עשה. במקום חנִיָּתם החדשה הוכרח שוב – מטעם השלטון – לסדר נשואים אזרחיים כחוק, וגם את הפיקציה הזאת בִּצַּע. לבסוף נהפכו הנשואים המדומים לגמורים.

“ולא היה שום צד אונס בדבר?” – הפסקתי את שטף דִּבּוּריו.

“לא ולא, אדוני” – ענני בפשטות לא צפיתי לה – “מרצון נעשה הדבר, חי ראשי. עוד בבית אחיה נקשרו נפשותינו יחד. אני אהבתיה, והיא גם היא נמשכה אחרי. גם מן הרגע הראשון, בעמדה על סף חדרי ואני מוטל במִטה במכאובי הקשים, קנתה מיד את לבי. נחמדה היתה למראה. בת עשרים. עינים שחורות וּפקחיות. בשמלתה הכחולה היתה מלאה חן וחסד. וּבהכּירי אותה אחרי כן לדעת מקרוב בבית אחיה נמשך לבי אחריה כמים. ילדה טובה היתה, נחמדה”.

הוא דִבר כל העת בלשון עבר. נזכרתי כי גם לפני כן, במנותו את נַפשוֹת ביתו, לא הֱבִיאָהּ בחשבון. שאלתיו על כך.

“עתה איננה עוד בחיים” – השיב איש הספון, ושוב בפשטות תמוהה, וגם חשודה קצת בעיני – “מוֹת מתה עלי, העניה, בשחפת מתה, במחלת משפחתה, לפני שלש שנים. שבע שנים ישבנו יחד. והיא ילדה לי ארבעה: ילד אחד ושלש ילדות. שנים מתו. נשארו לי שתי ילדות. האחת, הצעירה, כבת תשע, דומה מאד לאמה. בכל, בתֹאר פניה וּבכשרונותיה. בּיִחוּד גדול כוחה בחשבון. ראש יהודי! והבכירה – בת אחת עשׂרֵה – דומה לי. שתיהן לומדות בגימנסיה ואִמי הזקנה מטפלת בּחִנּוּכן. כשנגיע לחוף מרסיל – מקום מגורי עתה – ולא יהי יום סגריר, אפשר תביאן אִמי אלַי אל החוף – וראית בעיניך. ברם, יואיל אדוני לחכות מעט. אלכה ואשובה בעוד רגע”.

ואיש הספון נסתלק וּבעוד רגע הוציא החוצה והושיט לי תמונה פוטוגרפית: הוא וּשתי ילדותיו.

“ראה את הקטנה” – אמר – “האין היא נחמדה? כמה מחוּכּמת היא. עינים לה חיות וּממללות. כמוה כּאִמָּהּ”.

“הֲרָאִיתָ נחת את האשה?”

“נחת ושלום” – הבליע בחפזון – “עתה ראש דאגתי הן ילדותי הקטנות. עמֵל אני לתת להן חִנוך טוב. הכנסתין לגימנסיה וּמשלם עליהן שְׂכר-לִמּוּד למעלה מכוחי. משמרתי באניה מַרחַקתני מהן רוב ימות השנה, ואמי הזקנה היא השומרת עליהן. ידים נאמנות! אשה משכלת היא אמי – אָמנם שומרת דת, אבל לא אדוּקה ביותר, ועינה טובה על הילדות”.

“וַאֲחִי אשתך היכן הוא? האין לבו לדעת שלום הילדות, בנות אחותו המתה בנכר?”

“נשׂוּאַי את אחותו לא ישרו בעיניו מתחִלָּה. היטב חרה לו. לאוּמי נלהב, ציוני ותיק ואחד העסקנים החשובים במקומו. ידו היתה רחבה ונתן בעין טובה לכל צרכי צבור. אחרי הִוָּדַע לו דבר הנשואים נִתק את כל הקשרים בינוֹ ובינינו, וכך עמד בזעפּוֹ ימים רבים. אחרי כן נתפַּיֵּס והריץ אִגרוֹת. דורש היה לדעת שלום הילדות ועל כל אודותן. עתה שוב נשתתק ואיני יודע מה היה לו. שמעתי, בקאזאן הוא, על-יד האוניברסיטה. פרמקולוג. לֵעזֶר יעקובליביץ ליפקין”…

“איך, איך אמרת? ליפקין? האמנם ליפקין?”

“אמת ויציב, ליפקין. הוא שם משפחת אשתי. אחרי נשׂואַי נקרא גם שם משפחתי שלי על אשתי, וּביחד: גומברד-ליפקין. שמה העברי היה: עטל, ואני קראתיה עמיליה, עמיליה יעקובליבנה. ושמי אני הוא במלואו: באררו וארדין כריסטופרסן גומברד. ואולם רואה אני, כי אדוני התעורר לשמע שם ליפקין. הידוע לו השם הזה?”

“מלוּמד מפורסם אחד בשם כזה מת גם הוא בשחפת בדמי ימיו. האמנם בת משפחתו היא אשתך?”

איש הספּוּן קפץ ונפל על הגדוּלה החדשה שנִתּוֹספה לו בהיסח הדעת ולא הרפה עוד ממנה:

“ודאי, ודאי. משפחת אשתי הקימה מתוכה אנשי מדע. משפחה מיוחסת היתה בישראל, משפחה גדולה. אחי אשתי, לעזר יעקובליביץ, משמש עד עתה פרופיסור בקאזאן. ואני – כלום סובר אדוני קוטל-קנים אנֹכי? מאן-דהוא? סטודנט הייתי בפקולטה לשׂפוֹת המזרחיות. מן האוניברסיטה יצאתי לעבוד בצבא. למדתי לקרוא הירוגליפים וּכתב היתדות. גם את השׂפה העברית למדתי – וּשכחתיה. למדתי, חי ראשי. הרבה למדתי. חתרתי לקריֶרה מדעית. ואולם באו ימי המלחמה והמהפכה. אבי הפסיד כל רכושו ומת, ואני יצאתי לבקש מחיה. והנה נפגשתי את משפחת ליפקין”.

“הידעת עוד את מי שהוא מקרובי אשתך, ואם שמעת עליהם?”

“מקרוֹבי אשתי לא ידעתי איש זולתי אחיה. והיא גם היא לא הרבתה עמי דברים על עברה ועל משפחתה. אבל ברי לי, כי בת טובים היא. דם צרוף. מצאתיה טובת שׂכל. את השׂפה העברית וסִפְרוּתָהּ ידעה לאשורן. וגם היא כאחיה היתה ציונית נאמנה, אוהבת את עמה בלב ונפש. כמה נכספה לציון! כאשר ירחב לי מעט אשתדל גם אני לסור פעם אחת לפלשתינא. אסורה ואראה. שמעתי על הגדולות אשר עשו היהודים ב… ב… מה שם העיר היהודית החדשה על-יד יפו?”

ואולם אזני בל עמי. שומע אני ואיני שומע. השם ליפקין הרעיד את לבבי. בשם זה נקובה, כידוע, משפחה גדולה בישראל. האמנם אחת מבנות המשפחה הזאת נפלה בחלקו של זה… הערל המבוּשׂם?

על לבי עלו ברגע אחד כל סִפּוּרי המעשה הקטנים בבנות ישראל השבויות שבאגדות החורבּן. מעשה בבתו של נקדימון… בצפנת בת פניאל… במרתא בת ביתוס.

האֻמנם היא היא המשפחה? – בכל לבי בִּקשתי לבטל את ההשערה, ואולם הפרטים חִזְּקוּהָ. אותו המלוּמד הצעיר שמת בשחפת… האין זה סימן מובהק?

מן ההכרח לברר הדבר. ואולם בינתים הגיעה שעת השֵׁנה והיא שהפרידה ביני וּבין איש הסִפּוּן.

“מחר ואֵדַע” – אמרתי בלבי ברדתי אל תאי.

16/12

למחר, כלומר היום, לא נודע לי כלום. מן הבֹּקר עד הערב, והערב בכלל, נִתַּךְ מטר סוחף, חודר לעצמות. הים הולך וסוער, מגלגל מִשְבָּרים בַּחֲמַת אף וּבשצף קצף, והנוסעים, אחוזי טחב וצִנָּה וּמכוּרבּלים במעיליהם, מתכנסים בחדרים המשותפים ויושבים איש באשר ימצא עכוּרֵי רוּח וּמצוּמקים. כוּלם חוֹמץ וּשמרים. והִנֵּה גם החֵלה האניה מתנודדת. לפי-שעה באים הנִדנוּדים בנחת, אבל גם ברחבוּת וּבקצב מתמיד, אחת לימין ואחת לשׂמֹאל, אחת לימין ואחת לשׂמֹאל. אין זאת כי-אם חשב עתה הים באמת וּבתמים להראות מי הוא. שני המנגנים, ועליהם השלישי, הפסנתרן, בן לִוְיָתָם, בּאָמרם להעביר מעט את הרוּח הרעה וּלהפיג את השִממון, הקישו ונִסרו בכליהם בכל עוז, כמתחרים את הים, ודוקא מנגינות תרועה, מג’ור בלעז, אבל מי שומע להם? הנוסעים, וּביִחוּד הנוסעות, משוקעים בכוּרסאוֹתיהם כגושי עופרת וכל עצמותיהם תֹּאמרנה: אוי, סַמְּכוּנוּ באשישות! גברת אחת כבר הפשילה ראשה לאחוריה וּפניה פני תרנגולת שחוטה. אל שֻלחנות האוכל לסעודת-הצהרים הֵסֵבּוּ היום יחידים. מקומם של שלשת הסורים, סגל החבורה, על-יד שוּלחני, נפקד אף הוא. לא נשאר עִמי אלא הצרפתי, זה היושב ממולי, בעל ה“נחת”. גם סערת הים והסגריר היו לו למקור נחת. הוא שׂבע-רצון גם עתה, אוכל, ברוך השם, לתאבון גדול, גומע מן היין מלוא לוגמיו, מלבין שִניו הרחבות כנגדי וּמצחקק. יערב לו, יבוּשׂם לו. ואם תמצי לומר – ילך לעזאזל! נפשי תתעב כל אוכל ואני יוצא בכף ארוחת ירק וּבכוס מי-לימון. אין רצון ואין יכולת גם לפתוח פה וּלעין בספר. רצון אחד יש – להרדם תרדמת אלהים עד גשת הספינה אל היבשה או עד עבוֹר זעף הים.

לערב נח אמנם קצת הים מזעפּוֹ וַחֲמַת הגשם שככה, אבל רוחם הטובה של הנוסעים לא שבה אליהם עוד. הגרמופון אף הוא לא הוצא הערב החוצה והרִקּוּדים בטלו הפעם. הסורי הצעיר והנחמד מצא לו נוסעת אחת צעירה, ספרדית מפורכסת שחורת עינים ועליזת רוח, והיה כרוּך אחריה וּמטַיל עִמה על הסִפון ארוכות וּקצרות. בעָברוֹ עלי דרך טִיּוּלוֹ זרק כנגדי עוד מימרא אחת רוסית שצפה ועלתה פתאום בזכרונו: “סְפּוֹקוֹינוי נוֹטְשִׁי”, לאמֹר “ליל מנוחה”. הפעם זרחו פניו ועיניו למשנה, ממש כחתן בלילה הראשון. חֶבְרָתָה של הספרדית המתיקה אותו כנוֹפת צוּפים, נמוג כולו ויהי לנחל דבש.

והאניה הגיעה בינתים לעבור על-פני הררי הגעש שבדרך למרסיל. איש הספון, שלא ראיתיו כמעט כל היום, צץ מתחתיו וזֵרְזַנִי לגשת אל שפת האניה ולנעוץ מבטי באפלת הלילה, אל מול פני האופק. שם, לפי דבריו, נמצא הר הגעש “בעבודתו” – כשהוא פולט אש ועשן. עשיתי כדבריו ועיני לא העלתה מאומה: לא עמודי אש ולא עמודי עשן. ערפל כבד וַאֲפֵלָה נִצַּחַת מסביב. בּקִצּוּר, ירדתי הלילה אל תא השינה ריקם, בלי רְאוֹת את הר הגעש וּבלי שיחה עם איש הספּוּן על אֹדוֹת אשתו היהודית.

“וּבכל זאת עוֹד הצל אציל מפיו דברים ויהי מה”.

17/12

הערב הזה הוא האחרון לנסיעה. הים שקט כולו, הגשם חדל והאניה עושה דרכה במנוחה שלֵמה. ארוּחת הערב, כדין כל סעודה אחרונה באניה, זו שלפני מתן שׂכַר טִרחה למשרתים – נערכה בעין יפה. המשרתים גופם – כולם היו נועם וּמתיקות, כל חוליות שדרותיהם התפקקו מחמת שקידה יתֵרה על תַּקָּנַת מסוביהם, ורוח כל הנוסעים טובה עליהם מאֹד מאֹד. הגרמופון הצרוד והתוסס לבש היום כוח וּגבוּרה, כביכול. ממש בוקע רקיעים ועוקר הרים בצִוחתו. שני ה“זוגות”, אלה שמתמול שלשום, מרקדים, להנאת כל הסובבים עליהם, רִקּוּד אחר רִקּוּד לתֵאָבוֹן גמוּר וּבכַוָּנה גדולה, אפשר לומר מתוך התרוממות הרוח, כאילו אמרו למַלאוֹת הערב את אשר החסירו אמש. הצעירה בשתי האחיות – אותן ה“נסיכוֹת” – צהלה עליה רוחה הערב למשנה, וּבפזזה בכל עוז וּללא לאות בזרוֹעוֹת בן-זוגה הפקיד – נתחכללו לחייה חכלילוּת גדושה, קצת יותר מכּשִעוּר. בשעת ההפסקות הקצרות אף הרבתה צחוק וּמהתלות וְלִרְגעים אף התהוללה קצת. גם אחותה הבכירה, המתוּנה והמסוּיגת ממנה, אף היא “הוּפשרה” לשעה ונתפסה לקַלּוּת ראש. הערב התירה קצת את רצועתה ורקדה אף היא כאחותה הצעירה – שלא כדרכה בערבים הקודמים – בלי מעילה רחב הכנפות והשולַיִם על כתפיה המחוטבות. כל שלשת ימי המסע לא ירד המעיל הזה מעל כתפיה, אלא היה תלוי וסרוח לה מאחוריה וּמתבדר בשעת רִקּוּד התבדרות רחבה, נסיכית, מלוא שוליו וכַנפוֹתיו. גם לבן-זוגה, הפקיד הקטן, נטתה זו הפעם חסד יותר מבראשונה והאירה אליו בשעת רִקּוּד את פניה הנסיכיים, ושוב שלא כמנהגה תמול שלשום. הפקיד – עלִיַּת נשמה היתה לו, רקד בחן, בעדינות, בהכּרת ערך, כנסיך מלידה וּמבּטן וּמהֵריוֹן. הצעיר הסורי נמוֹג כולו לַמראה ויהי כצנצנת דבש. ויש להודות, כי שתי האחיות הנחמדות, גם בקלות רֹאשן, לא עזבוּן החן והחסד, הנועם והפשטות האצילית שהיו שורים כל עת המסע עליהן ועל כל הליכותיהן. הרהרתי אותה שעה: כמה פעמים ראיתי צעירות ישׂראל בּצָהֳלָתָן. ומדוּע יקר כל-כך למצוא גם בהן וּבַהֲליכוֹתיהן מזג נאה של החמודות ההן?

איש הספון, משוּעבּד על-פי חובת משמרתו לגרמופון, שנִרְדָּה הערב בפרך – לא שעה אלי מתחִלה, אף כי מדי עָבְרִי עליו הרגשתי בו, כי נמשך הוא אלי כמחט לאבן השואבת וכוּלוֹ קוצר רוח. סוף-סוף כָּלוּ הנגינות והרִקּוּדים – ואיש הספּוּן שוב תקוע ככלונס ארוך מאחורי כתפי.

“וּבכן” – אמרתי לו – “יש לך עתה שעה פנוּיה? הוסיפה לספר לי עוד פרטים על אשתך היהודית”.

הגוי הארוך הציץ בי מן הצד, בגנבה, חִיֵּךְ חיוך ערמומי ואוִילִי ואמר:

“האם לא יֵרַע בעיניך, אדוני, על לכת נערה יהודית אחרי איש… נוצרי כמוני. לבי אומר לי כי… כי חושד אתה במה שהוא”.

“זאת לא זאת” – מהרתי להניח דעתו – “לוּא אַךְ עשתה את הדבר מרצון. ואולם… היודע אתה, כל העניָן נראה לי מופלא מאד. יש רגלים לדבר, כי אשתך היהודית היא נצר מגזע איש אחד גדול וּמפוּרסם מאד בישראל. איש סגולה, יחיד בדורו. לוּא ידעת… בקִצּוּר, גדול מאד מאד. ועתה האֻמנם אחת מנכדותיו הלכה אחריך? לא יאמן כי יסופר. רצוני לדעת, מה הֱבִיאָהּ לידי כך? אין אתה משער בעצמך, מה נפל בחלקך…”

“עד כדי כך?” – התעורר איש הספון – “ואנֹכי לא ידעתי, חי רֹאשי. אדוני הפתיעני מאד. כלומר, שערתי כי בת טובים וּגדולים היא אשתי (נתתי לב, כי הפעם הקודמת, בדברו על יחשׂ אשתו לא אמר “גדולים”), אבל היא, כאשר אמרתי, לסִבַּת מה לא הרבתה לדבר בפני על עברה ועל משפחתה. גם אחיה, המשמש עתה פרופיסור בקאזאן (אף כאן הפך את הספק לודאי – הרהרתי) לא בא אִתי בקשרי מכתבים. ואולם המתן, המתן לי, אדוני… עתה נזכרתי באמת, שהיתה מספרת, כמדוּמה, לפרקים על אחד מאבות משפחתה, אביה זקֵנהּ כמדומה, רב גדול וּמפוּרסם בישראל… כך, כך, אני זוכר בפֵרוּש וּבבירור גמור… רב גדול ומפורסם מאד…”

“זאת לא זאת” – שִׁסַּעְתִּיו שוב – “לא רב גדול סתם, אלא איש גדול, חכם והוגה דעות, יוצר שיטה מיוחדת… שיטה מוסרית… ברם, עלי יקשה להסביר לך את הענין. הוא, האיש הזה, הקים גם תלמידים הרבה. וַעֲדַיִן יש לו המון מעריצים, מפִיצי תורתו והולכי דרכיו. האם לא נזדמן לך לשמוע מפי אשתך את השם ישראל?”

הגוי הערום קפץ וחטף מפי ואמר בשמחה, כנזכר נשכחות:

“אכן, אכן, אדוני. בחיי. כך שמעתי מפיה מפורש: ישראל! כך, כך. עתה נזכרתי. לא איזראיל, כאשר אמר אדוני, אלא ישראל (אני, בדבּרי רוסית, בִטֵּאתי את השם בהברתו הרוסית, והוא הִגִּיהוֹ ותִקנוֹ לפי המבטא היהודי האשכנזי). כך, כך שמעתי מפיה לא אחת. חי ראשי. יושבת היתה על ברכי סבא שלה. היא היתה אז תינוקת קטנה, קטנה. אולי כבת שלש, והוא רב ישיש וּמגוּדל זקן. היתה יושבת על ברכיו והוא משתעשע בה, משתעשע. מגפפה וּמנשקה וּמספּר עִמָּהּ. וּבשעת מעשה היו עומדים עליו המוני מעריציו הבּאים לשחר את פניו מארבע כנפות הארץ. הם עומדים והוא מטיף להם את תוכחותיו ואת תורותיו. מטיף וחוזה היה, וּמכל פִּנּוֹת העולם היו פונים אליו, גם מאמריקה וּמיֶתר הארצות. זקן, זקן היה האיש, וישׂראל שמו, אדוני, ולא איזראיל…”

“כך” – אמרתי, בהתבונני אל פניו המתמוגגים מהתפעלות והעונים בו כַּחשוֹ – “ישראל שמו. וְכִנּוּיוֹ סאלאנטר. איש מיוחד במינו היה. צדיק וחסיד. וגם משׂכּיל ונאור במדת-מה. הוגה דעות עמקן. וּבעיקר, איש המוסר. בעם מספרים עליו אגדות. עוד בימינו, על-יד קובנה, בסלובוֹדקה, יש שם “יעשיבוט” (“ישיבה” במבטא הרוסי) מיוחד, מין בית תלמוד ששמו כך, ושם מרביצים תורתו”.

“איך? יעשיבוט? לא שמעתי. ואולם את השם ‘ישראל’ שמעתי בפירוש וּבבירור גמור. ישראל. ולא איזראיל. וגם את השם סנט… איך אמר אדוני?”

“סאלאנטר”.

“סאנטאנדלר”.

“לא, סאלאנטר”.

“סאלאנטר. אכן כל פעם נתקשיתי לבטא שם זה, וַיהִי בפי כשם אחת הערים בהישפניה: סאנטאנדלר. איך אמר אדוני?”

“סאלאנטר”.

“ס-נ-ד-לר… כן, ישראל סנטנדלר. הוא הוא, ישיש היה, וּזקנו מגודל. וכל היהודים מכל ארצות תבל, ואפילו מאמריקה, היו נוהרים וּבאים אליו לבקש עצה והדרכה מפיו. איש קדוש היה, והיא עודנה בעת ההיא תינוקת קטנה, קטנה, היתה יושבת על ברכיו ושומעת שיחותיו. והוא היה מחבּבהּ וּמגפּפהּ, מניח ידו על ראשה ואומר: בתי…”

“שמע-נא” – לא נתתיו להמשיך – “החשבון, כמדומני, איננו מדוקדק ביותר. אשתך, בהִנָּשׂאהּ לך, היתה, לדבריך, כבת עשרים, ואם כן, לא ראתה מעודה את הישיש ההוא. הדבר ברור. הוא נפטר, כמדומה, כארבעים או כחמשים שנה קודם לכן. אפשר לבדוק את הדבר על-פי כל אנציקלופדיה יהודית. אין זאת כי אם היתה בת רִבּעים לאותו ישיש”.

“אולי” – מִהר להשיב בלי צל של מבוכה – “איני מעיז לחלוק. פרטים איני יודע. את אלה לא ספרה לי. נמנעת היתה מלהשׂיח עִמי בכמו אלה. וּבכלל, העלימה ממני כמה דברים. עתה משער אני מה טעמו של דבר. ואולם, יאמר לי אדוני באמת – שב הגוי פתאֹם להתעוררותו – האֻמנם בת גדולים כאלה היתה אשתי? וַאני לא ידעתי במי דבקתי. אכן אשה נאמנה היתה לי – נטה פתאֹם מן הענין – אשת חיל גמורה. את הבית כִּלכּלה בדעת וּבחשבון. יודעת היתה גם פרק במסחר. בבית אחיה העשיר הרי היתה היא המוציאה והמביאה. עוזרת היתה לו בבית המרקחת וּבמרכֹּלת הסמים. אי, לוּלֵי מתה עלי, הייתי מגיע לעושר ולִגדוּלה. לא עמד לי מזלי. בעצם, איש המסחר אנֹכי מעודי. אבי הלך בגדולות, הפך במיליונים. מצוּדת מסחרוֹ היתה פּרוּשׂה בכל ארצות תבל. ואף אני נועדתי לכך. לשם כך הרי למדתי לשונות ותרתי ארצוֹת. והיא גם שהביאַתני בשעת דָּחֳקִי, בּמוֹת עלי אבי אחרי אבוֹד כל רכושו בימי המהפכה ברוסיה, לרדת למשמרת מנוּולת זו, אף כי לַאמִתוֹ של דבר, מה יש לי להתאונן? מוֹצֵא אני מִחיָתי, ואם גם בצִמצוּם. וּבכל זאת, אחת אמרתי: להִפָּטר ממשׂרתי במהרה בקרוב. ויהי מה. בעוד שבועַיִם. בעוֹד חודש. לבי למסחר. מה דעת אדוני? הכדאי לי? לא לרבבות כסף וזהב אשא עיני. איני אץ להעשיר. החלטתי לשים קץ לנדודי. רב לי”.

“מהו בעצם תפקיד הדקמן באניה?” – שאלתיו.

איש הספון נבוך מעט וגִמגם, כמשתדל לבחור לו “לשון נקיה”: “אני… אנֹכי הנני… כיצד אסביר לך… נניח, למשל, אחד מפקידי משטרת האניה אנֹכי. ממוּנה אנכי לפקח על הסדר בין הנוסעים; רשוּת משמרתי הוא הסִפּוּן. ואולם בעלי האניה הצרפתים, תִּפַּח רוחם, מתעמרים בעובדיהם כּאַוַּת נפשם. וּכמוֹהם הנוסעים. כל נבל בהם רואה אותי כעבדו. על כן באה היום השערוּרה”…

“איזו שערוּרה?”

“בגלל אותו כרסתן, בעל שִׁנֵּי הגמל!” – הוא הראה מרחוק על הצרפתי בעל הנחת, שכני לשֻלחן האוכל – “לא שמע, אדוני? היום בבוקר התנפל עלי ככלב שוטה, בגלל מה? בגלל כִּסֵּא מנוּחתו שלא נמצא במקומו הקבוע לו על הספּוּן. מי שהוא טִלטלו למקום אחר, ואני החיָב. כִמעט קרָעַנִי כדג. ואולם גם אני לא קפצתי פֶּה. עניתיו כאִוַּלתּוֹ. עוד מעט והייתי מרוצץ גֻּלְגָּלתּוֹ בכסאו הוא. והִנֵּה היתה שערורה. אי, מִחְיָה בּזוּיה. לוּלי שתי ילדותי הקטנות…”

“וּמה חִנּוּכן הדתי של ילדותיך?” – שאלתיו פתאם בּעָצרִי שטף שׂיחתו.

“חִנּוּכן הדתי? בעינַי כל הדתות שוות. כּוּלן כאחת כוֹזבוֹת, ויש לבערן מן העולם. לא כך, אדוני? אני, לא אכחד זאת, אינני מן המאמינים. ואת הקתוליות אני שונא בתכלית. טובה ממנה האליליות הגמורה. ידעתי שבטים עובדי עץ ואבן, עוֹבדי השׂטן, וכוּלם לא התעיבוּ עלילה כקתולים. כלוּם לא ידע אדוני? האינקביזיציה, טוֹרְקְבֵמָדוֹ, אוטו-דה-פה. כופר אני בעיקר, ישוּ לא היה ולא נִברא. להד”ם! נוכלים ואנשי תככים בָּדוּהוּ. את האיקונאות איני מכבד. ילדה אחת שלי אמנם טבוּלה היא. בדרך מקרה, שלא בעטיִי. אבל ילדתי השניה לא נטבּלה. לזכר אשתי. כך היה רצונה. חפשיה היתה בדֵעוֹתיה. בת חורין גמורה. אף-על-פי שהיתה דבֵקה בעמה, ציונית נלהבת כאחיה. אמי הזקנה אף היא אינה כופה את דעותיה על הילדות. היא גופה נאמנת למסורת, אך לא אדוקה ביותר. אשכנזית היא לפי מולדתה, וגם לפי תכונתה וחִנּוּכָהּ. אשת מוּסר מחמירה לעצמה, אבל סבלנית וּמקילה על אחרים. מחנכת היא את הילדות על-פי דרכן וּלפי רוחי. וּבעיקר, לפי תביעת בית-הספר הצרפתי, ולא יותר. ילדות טובות. חבל שהן מתגדלות ללא אם, וגם – ללא אב. אין נחת עתה בעולמי, אדוני, בלעדי אשתי".

“האֲהַבְתָּהּ?”

“האפשר היה שלא לאהוֹב אותה? נפש יקרה. בשעת המנוחה היתה קוראת לפני בספרים. מתרגמת לי גם מתוך ספרים עברים. כמעט שהחִלּוֹתי ללמוד גם עברית. ידעתי כמה צֵרוּפֵי מִלִּים עברים, והם נשכחו עתה מלבי. הנה נזכרתי: “לבקש עבודה” (הוא בטא את שתי המלים האלה בהברה אשכנזית ליטאית, מלעיל, והחולם כצירה) – יפה אמרתי? גם בעודני סטודנט ללִמודי לשונות המזרח למדתי משהו עברית. ואולי עוד אשוב ללָמְדָהּ לעת מצוא. כאשר ירחב לי מעט – אלך לראות את פלשתינא. כל ימיה חלמה אשתי על הארץ הזאת. הֲרָאָה, אדוני את פלשתינא?”

“אני בא עתה משם. תושב פלשתינא אנֹכי”.

פני איש הספון נהרוּ.

“הוא אשר דִּמִּיתִי! שערתי מיד, כי אדוני הוא… הוא… כי דברים בגוֹ. משׂיחתו של אדם נִכָּר מי הוא. וּבמה, ירשני לשאול, עוסק אדוני?”

עשׂיתי את רצונו ואמרתי לו.

איש הסִפּוּן קפץ ויצא מאחורי כּתֵפִי ועמד לימיני ממש, כתף בצד כתף. טִפּה של נשמה יתֵרה נזרקה בו וּלשִעוּר קומתו הארוּכּה כאִלּוּ נתוספה עוד זרת, כמי שטִפֵּס ועלה בגדר המעלות עוד מדרגה אחת. במִדְלַח עיניו השתוּיוֹת נִצְנְצוּ זַהֲרוּרִים דֵּהִים, כשברירי חמה עכוּרה במי בִּצָּה, וּבהתלקחוֹ פתאֹם כפקיע שחת נדלקת שִנָּה פתאֹם כל טעמו וצהל בהתפעלות:

“כבוֹדוֹ סופר? הוא הוא אשר חשבתי. עתה נתחוֵר לי כל הענין מראש ועד סוף. הלא כן שִערתי גם מתחִלָּה. אך ערֹם הערים לי אדוני. הכּרתי מיד כי הדברים אינם כפשוטם. ראיתי כי אדוני חוקר וּבוֹדק, נכנס לפרטים, וּמִיָּד אמרתי, הלא דבר הוא. וּבכלל, כל שׂיחת אדוני וּמנהגיו עמי נראו לי שלא כדרך… כדרך… כדרך נוסע סתם. וּבכן, אדוני הוא סופר? יֵדע נא אפוא, אדוני, כי האיש הנִצב עִמו בזה אף הוא פַּיטן. כן, אדוני, פיטן אנֹכי! אל תראני שאני דקמן. לפי טבעי וּתכוּנתי אינני בלתי אם פיטן. משורר בחסד עליון. כותב אני שירים. כל מה שנופל לידי ונגלה לפני עיני במרחבי עולם – מיד נהפך בקרבי לשירה וּלמוסיקה: טרה-לה-לה-לה, טרה-לה-לה-לה”.

וּכמדגים את דבריו, התחיל מיד לדקלם וּלרַנן בחשאי, בינו לבין עצמו, חרוזים רוסיים, ספק שלו, ספק של אחרים, אמורים על “הדר הטבע”.

“כן אדוני” – הפסיק את רִנּוּנוֹ ואמר – “לפניו עומד פיטן. כותב שירים אנֹכי ברוסית וּבגרמנית. מלבד זה, כותב אנֹכי ספר הימים. כל מראות עיני בדרך מסעי הלא הם כתובים בספר הימים שלי. כתוּבים בשיר וגם בפרוזה שירית. בדרך כלל, מעדיף אני את השיר על הפרוזה. גם המוסיקה היא אחת המוּזוֹת האהובות עלי. איש המוסיקה אנֹכי. כל עצמותי תֹאמרנה מוסיקה. אני המשורר וַאני המזַוֵּג לשירַי את הנגינות. טרה-לה-לה-לה, טרה-לה-לה-לה”.

וּבעוֹדֶנּוּ מדגים לפני בעליל את כשרונו המוסיקלי נתתי בו עין מן הצד. ראיתי כי שַקֵּר ישַקֵּר האיש. אין בדבריו קורט של אמת, ואני שאלתי את נפשי:

“מי הוא בר-נש זה, שבמשך ארבעת ימי המסע התהפך לפנַי כּכרוּם והחליף את צבעו שבעה מונים: למבריח מכס, לסטודנט בלשן, לתַיָּר, לסוחר, לפיטן, למנגן. מוּכן וּמזוּמן הוא, כנראה, להתחפש לפני עוד בעשרה לבושים: בלבוש קוביוסטוס, כומר, לסטים מזוין, אשמדאי – וּבלבד שלא יִגָּלה לפני בדיוקנו האמִתִּי. מה בצע ומה הנאה לו בכך? האוּמנם יִחוּס אשתו וּגדוּלת אבותיה, שנתגלו לו במקרה על ידי, הם שהעבירוהו על דעתו? תם אני ולא אדע”.

וּפתאֹם עלתה על לבי מחשבה זרה:

“אוּלי מזרע היהודים הוא? ליטוואק?”

שוב נתפשׂתי למחשבת גִּיּוּר. עוד מעט ואיַהֵד את כל נוסעי האניה. לא ולֹא. בפניו של גוי ארוך זה אין אפילו תג אחד יהודי. כֻּלּוֹ טפוס גרמני צפוני טהור.

ואיש הספון הפסיק פתאום את רִנּוּנוֹ וקרץ אלי עֵין עָרְמָה:

“ידעתי גם ידעתי, אדוני, לא לחִנם התחקה עלי ועל דברי. הן אומר הוא לעשות מזה ‘מטעמים’ ספרותיים. האף אין זאת? מוכן וּמזוּמן אנֹכי לענות על כל שאלותיו. ואולם אחת אשאל מאת אדוני. בבואו הביתה יואל-נא להמציא לי עוד פרטים על דבר משפחת אשתי, וּביִחוּד על דבר אביה זְקֵנָהּ הרב ישראל סאנטנ… איך אמר אדוני? – סאלאנטר, כן. הלא אמר אדוני, כי יש ויש דברי דפוס וקוּנטרסים בענין זה. הייתי רוצה שיִמָּצאוּ בידי, יהיו שמורים בידי לזִכָּרוֹן, וגם לא אכחד – לתפארת וּלגאוֹן לי. אתפאר בהם נגד כל באי ביתי. יֵדעוּ נא כּוּלם, מי היתה אשתי. ותדענה גם יַלְדוֹתַי, אִמָּן מי היתה. מה היא כתובת אדוני בפלשתינא?”

אמרתי לו שם עירי וּשמי.

“היש לכתוב את האדרסה בעברית? ‘אוּלִיצָא’ היא בעברית ‘רחוב’, לא כך? (הוא בִּטא שוב את החולם כצירה). רואה אדוני, לא שכחתי עוד את כל העברית שלי. מתורת אשתי היא לי. וגם מתלמודי באוניברסיטה. יואל נא לרשום לי את האדריסה בכתב לטיני וגם בכתב עברי. יודע אני קצת צירופי אותיות שלכם. מחר בבוקר לפני עלותו אל היבשה אמציא לו בכתב גם את כּתָבְתִּי המפוֹרטת וגם את השם העִברי של אשתי ושם משפחתה הישן והחדש. יהיו בידו למשמרת, שמא יצטרך להם. מחר בבוקר נגיע למרסיל. ליל מנוחה”.

“ליטוואק או… מרגל?” – שאלתי שוב את נפשי בּרִדְתִּי אל התא לישון.

18/12

בבוקר, בחוף מרסיל.

הנוסעים אוכלים בחפּזוֹן פת שחרית שלהם וּממהרים אל הספּוּן העליון, לאוּלם המחלקה הראשונה. הפקידים הצרפתים שעלו לאניה יושבים שם וּבוֹדקים את תעודות המסע של הנוסעים. מהוּמה וערבּוּביא שלפני העליה ליבשה. נוסעים, פקידים, סבָּלים, מזוָדות, פריקה, טעינה, עליה, ירידה.

בבואי גם אני לאולם הבדיקה מצאתי את איש הספּוּן עומד בבגדי השרת על יד הפתח וּמפקח על סדר הנכנסים והיוצאים. הוא הכניסַני מיד. וּלאחר שעה קלה, כשיצאתי, מסרתי לו את כְּתָבְתִּי רשוּמה בכתב והוא גם הוא תקע לידי בחפָּזון מתוך טרדה, כמעט בגנבה, פִּסַּת ניָר כתובה ולחש לי: “יקבּל אדוני את זאת וימציא לי את הכל כהבטחתו. יַלְדוֹתַי לא הוּבאוּ לאניה. יום סגריר. חבל. שלום וּברכה לאדוני. שמחתי מאד על הפגישה. יהי שלום וּברכה”.

לחצתי את כפו.

ועוד בטרם ירדתי מן האניה העיפותי עין על פִּסַּת הניָר. שם מצאתי רשום גם את שם אשתו היהודית של איש הסִפּוּן ושם משפחתה בישראל, ואולם בשִנוי קטן, לא “ליפקין”, כי-אם “ליפקינד”.

אם כן, הכל מוטעה מעיקרו. טעיתי בשמיעה והטעיתי. אף זו, ליפקינד, היא, כמובן, בת ישראל, וּבכל זאת – ליפקינד איננה ליפקין. הַאֶשׂמַח על כך, אם אצטער? על כל פנים נפלתי במוקש והכשלתי גם את זוּלתי. רע, רע מאֹד עלי המעשה.

החלטתי לתקן את המעֻוָּת מיד. שבתי אל איש הספּוּן, הטרוד עדין בהכנסה וּבהוצאה, ובהַטּוֹתי אותו רגע אחד הצִדָּה, אמרתי לו בלחישה וּבעינַיִם כבושות, משתדל שלא להביט בפניו:

“שמע נא, אדוני, שם המשפחה של אשתך היה ליפקינד, ולא ליפקין”.

“ליפקינד” – הדגיש איש הספון את הדל"ת – “ליפקינד, ולא ליפקין. רבים היו טועים בדבר זה, והיו קוראים לה: הגברת ליפקין. ואולם באמת שם משפחתה: ליפקינד”.

“אם כן” – אמרתי וכבשתי את עיני עוד יותר – “סלח לי. הטעיתיך. שם המשפחה של הזקן ישׂראל – ליפקין הוא, ולא ליפקינד. היה שלום. סלח”.

ושלא להסתכל בפניו נחפזתי וירדתי מן האניה כבורח.