(הערת המחבר: תוכן ספור־עם זה ומהלכו ניתן לי מאת אליהו לוין)
א 🔗
אם בערבי שבתות סתם כל הזריז משובח – ביום הששי הקצר על־אחת־כמה־וכמה! ביום הששי הקצר אסור להתרשל! התרשלות כל־שהיא – ואתה בא, חלילה, לידי חִלּוּל שבת. השׂטן הרי מקטרג דוקא בשעת הסכנה.
אין אפוא שום חִדּוּשׁ בדבר, אם הרב ר' ליפא, שיחיה, יהודי חלוש וּפחדן מטבעו, התחיל להתחכם לנגד יום הששי הקצר מבּעוד שחר: מחמיר היה על עצמו! ירא וחרד הוא מאֹד מאֹד, שמא יאחר, חלילה, שעה קלה – ונמצא כל סדר יומו מתקלקל.
וסדר היום של ר' ליפא אל יהא זה קל בעיניכם. צאו וחשבו: תִקּוּן חצוֹת, היינו “תקון רחל” עם “תקון לאה”; תּהִלִּים עם מעמדות; אמירות וּ“פרפראות” שלפני תפִלה וּלאחריה, תפִלה עצמה, פרקי משניות, שעור בגמרא, שנַיִם שלשה סִמנים ב“שלחן ערוך”, וּלבסוף שנים מקרא ואחד תרגום בפרשת השבוע – זהו “לה'”; ועכשו “לכם”: הַיְנוּ סעדא דלִבָא, אכילה! מה לעשות? בשר ודם! ועל כרחך אתה אוכל … אחרי חצות היום הרי לך “סדרה” חדשה: מרחץ, נטילת צִפָּרנַים, שחיקת טבק לכבוד שבת וכדומה. הוסף על זה: פסקי שאלות, ולפעמים “דין תורה”. התִגרה, כידוע, מצויה דוקא בערבי שבתות … וּבינתים – אין לך “יום”! פונה אתה לכאן וּלכאן – והנה ה“שקיעה” …
אין אפוא, כאמור, שום תֵּמַהּ, אם הרב ר' ליפא התגבר כארי וקם ביום הששי הקצר כעלות השחר ותיכף לנטילת ידיים נזדרז והתחיל בעבודה מִיָּד. הלואי שיִכָּנס ויצא בשלום! חרד הוא על כל רגע קטן שלא יֵצֵא לבטלה, ועינו נתלית משעה לשעה אל אותו זקן מופלג הכבד באברים וּבשנים – זה האורלוגין העתיק, התלוי כנגדו על הקיר. מאֹד מאד ירא וחרד ר' ליפא, שמא יִגָּרע, חלילה, דבר מחוֹק יומו – ונמצא נכנס לשבת שלא מתוך דעה צלולה, חס ושלום.
אבל כבר אמרו חכמים: הכל תלוי במזל! ונגד המזל, דעו לכם, אין עצה ואין תבונה ואין זריזות …
שמעו נא מעשה נורא.
ב 🔗
לאחר שגמר ר' ליפא את כל ה“אמירות” שבהשכמה והתחיל לכוֵן לבו לתפלה – צָוְחָה פתאֹם הדלת, ואל הבית נכנס עמוד הֶבֶל ועָרֵל עמו.
“מה לו לזה שהשכים לפתחי?” – תמַהּ ונבעת קצת הרב, מתכַּוֵּץ מפני גל הצִנה שבא לבית.
הערל העמיד את השוט אצל המזוזה, הפשיט בתי־ידיו, ירד לתוך חיקו ולבסוף הוציא משם וּמסר ליד הרב אִגרת מקוּפּלת, קמוטה וּמלוכלכת מצדי צדדים. הרב כִּלָּה לקרוא את האִגרת ונענע בכתֵפיו:
מעשֹה שֹטן …לבו הגיד לו! הנגיד ר' גֶצי, זה המוכסן העשיר שבכפר הסמוך, מזמינו ל“ברית”. “הִנֵּה כְּפִי” – כך הוא כותב בּאִגרת – “הנה כְּפִי שהוא, ר' גצי, מכניס היום את נכדו הראשון, הבכור לבתו הבכירה, בבריתו של אברהם אבינו, ‘באשר על־כן’ הוא מכבד אותו, את הרב, שיחיה, ב’סנדק'! עליו, על הרב, שיחיה, להטריח אפוא את כבודו ולרדת אל הכפר – ותיכף וּמיד. עגלת־החֹרף השלוחה עומדת וּמחכה …”
המוכסן ר' גצי אמנם איננו סופר מהיר, במחילה, וּמכתביו לא ירוץ הקורא בם, אלא שנתחכם הפעם וצרף אל האִגרת שלשה פירושים מספיקים.
פירוש אחד – שטר כסף חדש, בן שלשה רו"כ, נתון בתכריך, שטר “חי ומדבר”, שעבר באותו מעמד מיד ליד, מיד הערל ליד הרב, להבדיל.
פירוש שני –שק מלא בולבוסין גדולים וּבצִדו כָּפוּת אַוָּז קרקרני, שמן וּמפוטם. את הזִוּוּג הנאה הזה הורידה השפחה מן העגלה – והרי הם מונחים בחדר־הבִּשול.
והשלישי, ליתר בֵּאוּר – אדרת שֵׂער חמה וּרחבה עם קורדיקין של לבדים, ששלח לו ר' גצי על־ידי אותו ערל משלו, מבגדי החֹרף של ר' גצי בכבודו וּבעצמו, כדי שיתעטף בהם הרב, שיחיה, יפה יפה – ויֵחַם לו בדרך.
שלשה פירושים ברורים אֵלּוּ האירו מיד את עיני הרב וּכרגע הקיף בּשֹכלו הבהיר את כל הענין.
“טַה, מה לעשות”, נתאנח הרב, “בודאי כך רצונו של הקדוש־ברוך־הוא. ברית מילה, מצוָה כגון זו! … ואף־על־פי־כן צריכים להִמָּלך ברבנית”.
ר' ליפא נכנס לחדר שני, אל הרבנית, ועשה שם מה שעשה ושהה שם כמה ששהה – ויצא מלובש בחלוק לבן וּבזופיצא של שבת, נכון לדרך. כאן בחדר ראשון נתעטף שוב על־גבי הזופיצא באדרת השלוחה, נעל על־גבי מנעליו השחורים את הקורדיקין הצהובים, חבש על־גבי הירמולקא את הצניף הטהור, צניף של שבת, שִׁנס את מָתניו באזור האדום של השליח איוואן – וּמהוּדר בבגדים אלו של תערובת קודש וחול עמד ר' ליפא ונשק את המזוזה ויצא את הבית.
עגלת־החֹרף, שעמדה לפני הבית, היתה גדולה וּמוצעת שחת הרבה. ור' ליפא עלה ונתיַשב בתוכה ברוָחה, כזה שיושב בשלוֹ. הערל כִּסה את רגלי הרב בקַש וּבגבבא ועלה וישב אף הוא. שריקה אחת – והעגלה החליקה על־פני השלג.
ג 🔗
הדרך היתה טובה וחלקה והסוסה זריזה. ממש קפיצת הדרך …
מִקץ שעה, עוד לא האיר היום, והרב בא אל הכפר אל בית בעלי־הברית.
הקרואים כבר נתאספו. אחרי שתִיַּת חמין עמדו להתפלל בעשרה, כדין קַצָּב אחד, שבא דרך מקרה אל הכפר לקנות עגלים, נמצא בעל קול נאה, וירד לפני התיבה. ה“עברי” שלו היתה אמנם לקויה קצת. קצת טעה ב“מַשִּׁיב הרוח” וּקצת ב“טל וּמטר” – אבל אין בכך כלום. סוף־סוף רקקו ב“עלינו” ונפטרו מן התפִלָּה בשלום, וּבשעה טובה החל סדר ה“ברית”.
התינוק הוכנס בּחִתּוּליו ועבר מיד ליד. הדוד מְסָרוֹ לדוד האב, דוד האב לבן האח, בן האח לאבי האב, אבי האב לאבי האם וכו' וכו' – עד שנפל אל חיק ה“סנדק” ועשו לו שם מה שעשו …
לאחר המעשה חזר הדבר חלילה: שוב העלו את הגוף הקטן והאדמוני, העקוד בידיו וּברגליו והוא פועה וּמפרפר כֻּלּוֹ, וּשלחוּהוּ בדרך שבא: מחיק הסנדק לחיק האב, מיד האב ליד אבי האם, מיד אבי האם ליד אבי האב, וכן להלן – עד שחזר למקור מִחיָתו, אל מאחורי הקלעים, ושם נשתתק קצת.
וכאן מגיעים לעצם העיקר – לסעודה …
המוכסן ר' גצי הריהו יהודי מכניס אורח, בעל עין יפה ולב רחב מטבעו אפילו בשאר כל הימים, ועכשָו שזִכָּהוּ הקדוש־ברוך־הוא והגיעהוּ וקִיְּמהוּ לראות נכד קטן, בכור לבת הבכירה – כל־שכן וכל־שכן! וּמאליו מובן, שהיתה הסעודה “כיד המלך”: דגים, כמה שנאמר: התנינים הגדולים! בשר – עגל שלם, תריסר אוָזים וּשלשה ברבורים אבוסים! ואין צריך לומר “שאר ירקות”, כגון מיני זפק ממולאים, אלו הקיבות המפולמות ואותם החזות והלשונות והקורקבנים המטוגנים וכדומה לזה מהנהו מיני מוּלַיְתא. ועכשו הלפת! אותה הלפת המצומקת הנודעת לתהִלָּה.
מניחים אנו מיני מאכל וּבאים עכשָׁו למיני משקה. ר' גצי, דעו לכם, הריהו יהודי פשוט, בלי חכמות יתֵרות. וּכשאומרים: יי“ש – פירושו: יי”ש! היינו, פשוטו כמשמעו: לא פחות מ“תשעים וחמש”, ודוקא ישן. היינו? יי“ש המשומר במרתפו קבור באדמה זה ימים ושנים, וּלכתחִלָּה – שומעים אתם – לכתחִלה נגנז לשם הנכד הראשון, שעתיד לבוא. אדרבא, ישתה נא הרב, רק עוד כוס אחת, כוס זעירה זו – גצי תקע לתוך כף ידו של הרב צנצנת בת רביעית הלוג – נא ונא! ישתה נא הרב! אל נא יתיָרֵא! וכי יי”ש הוא זה? אין זה יי"ש כלל! הרי זה שמן זית! זולף הוא לכוס ואין קולו נשמע. שמן זית זך ממש! כמו ששמו גצי! נא, לחיים, רבי, לחיים! …
גצי המוכסן נתבסם. פניו השעירים והשמנים נתלהטו והבהיקו כפני מיחם מצוחצח ועיניו טבלו בשומן …פעם בפעם היה נועץ אצבע בלבו, מנקש ודובב בלשון עמוסה לעצמו: “גצי, יודע אתה? אתה הרי אתה מעתה זקן …סבא אתה! שומע אתה? חי, חי, חי, אתה נעשית סבא. ואשתך מה היא? ס־ס-סבתא! …היכן את, ס־ס-סבתא! גשי נא הלום, הסבא ישתה עמך ל־לחיים! בואי, בואי, אל נא תתבַּישי, הרב יענה אמן …לא כך, ר־ר-רבי!”
וכאן תופס ר' גצי את הרב בזרוע, אוחז בכתפיו בכל כֹּחו וּמנדנדוֹ כשק של בולבוסין, וּפתאֹם נופל על צוארו וּמתחיל לנשקו בכל פה. מתוך רוב שמחה ותענוג הוא שוחק וּבוכה כאחד על הכבוד, חי־חי־חי, הכבוד שעשה ר' ליפא, הרבי שיחיה, לו לגצי, חֵי ראשו, הכבוד. ואלמלא הוא, הרבי שיחיה – הים, הים, הים …
“נו, נו, דַּיֶּךָּ! לחיים” – מניח ר' ליפא את דעתו של גצי הבוכה, וגומע בזהירות גדולה מן הצנצנת, “לחיים! הבכיה למה? אין צורך בבכיה. אין צורך …”
ר' גצי מתנחם וּמוחה דמעה מעל פניו בשרוֻל: “יפה אומר הרב. כמו ששמו גצי! אין צורך בבכיה. אין צורך. אלא לחיים, ושוב לחיים! ודוקא לחיים! היינו – לחיים ממש! ל־ל-לחיים של פרנסה …אוי, אוי, רבי”, וכאן מתחיל גצי בוכה שוב בדמעות שליש: “אוי, אוי, אוי, פר־ר-נ־סה! …”
ור' ליפא, שהוא חלוש ורך לב בטבעו, לא יכול לראות בצערו של בעל־הבית ועשׂה עמו חסד של אמת וטעם עוד קורטוב ושוב קורטוב …
וּבינתים רד היום, יום הששי הקצר. ר' ליפא שנתבסם קצת אף הוא, התעורר אמנם אחת וּשתים ונסה לעמוד על רגליו הכושלות מלפני השלחן: " אֶ־אֶ־אֶ", טען בפרישׂת כפים וּבגמגום שׂפתים, “ערב שבת! היום הקצר …” אבל ר' גצי לא יאבה ולא ישמע, ר' גצי תופסו בשתי ידים ואינו מניח.
וּבשעה זו יושב לו בשלוָה בחדר־הבִּשול המחמר איוואן וּמיטיב את לבו אף הוא בסעודת המצוָה. הנאה מרובה יש לו על שעשׂו לתינוק הרך את דתו – וּמתוך חדוָה הוא משלשל לתוך גרונו רביעית אחר רביעית: אחת, אחת ואחת, אחת וּשתים …
וּבתוך כך השמיע האורלוגין שלש. ר' ליפא נדחף ועמד מלפני השֻלחן בחִפּזון גדול, אבל הרגלַים אינן נחפזות כלל. וּכשעמד ונתעטף בעטיפתו הכפולה וֹּמכוּפּלת: באדרת הדובים וּבאדרת הכבשׂים ונתאזר באזור האדום והכניס רגליו לתוך שתי החביות, הקורדיקין הכבדים, שוב לא נשמעו לו הרגלים כלל וּכלל. תחת לעקור את עצמו ממקומו נחבט פתאֹם ר' ליפא במלֹא גופו המסורבל על ספסל אחד ונמצא יושב באמצע הבית. ר' ליפא מזיז את גופו: אֶ־אֶ־אֶ – וּלבטלה! אינו זז ממקומו.
“השֶמן”, שבא בעצמותיו של ר' ליפא, עשה, כנראה, את שלו. ואולם ר' ליפא לא הצטער על זה כלל. אדרבא, דעתו היתה בּדֵחה ולבו טוב עליו, וּבשעה שגופו היה משתדל מתוך שטיחת כפים ונענוע אצבעות להסיע עצמו בעל־כָּרחו ממקומו – היה פיו מְצַחְקֵק מן הגרון בקול צפור דק, מְצַחְקֵק ודובב:
“הי־הי־הי, ר' גצי, הרגלַיִם …”
“הי־הי־הי”, שחקו כל המסובים אף הם, “הרבי! …”
סוף סוף, בעזרת הנותן ליָעֵף כֹּחַ וּבעזרת מקצת מן המסובים, נעקר הגוף המסורבל ממקומו, וּשתי הבריות הנאות, הרב ר' ליפא, שיחיה, וּבן־לויָתו המחַמֵּר איוואן, להבדיל, יצאו יחדו בשעה טובה וּמוצלחת מן הבית, וּכשהם מסַיעים זה לזה ונסמכים זה על כתפו של זה טִפּסו ועלו אל עגלת החֹרף בשלום.
ושוב יושב לו רבנו ברוָחה בתוך העגלה, כשגופו מעוטף ורגליו מכוסות. ושוב יושב לו איוואן על הדוכן. שריקה גדולה וּשׂמֵחה –והסוסה נשאה את הרגלים …
וכאן אנו מגיעים לעיקר המעשה.
ד 🔗
מאותו הרגע שזזה העגלה ורבנו נתכנס באדרותיו יפה יפה – הרגיש פתאֹם כעין חום נעים, מתוק ממש כדבש, שמתפשט והולך בכל האברים. שמורות עיניו נאחזו בחבלי תנומה, וראשו התחיל מתנדנד. “הי־הי־הי, השֶמֶן!” – שׂחק הרב לתוך חיק עצמו, והרגיש כעין גרגרי חול בעיניו – “שמן זית זך! …” וּברגע שעברה העגלה את הגשר הקטן מחוץ לכפר נפלה על הרב תרדמת אלֹהים – וַיִּישָׁן.
ואיוואן הערֵל עדַיִן היה יושב לו בשעה זו על דוכנו וּמסיח קצת עם הסוסה שיחה קלה, שיחת רֵעים מטוּב לב, מבטיח לה בשעת רצון כמה וכמה הבטחות טובות לעתיד לבוא, וּבלבד שתלך לה ולא תֵט מן הדרך הישר. וּבעוד שהוא מסיח עמה כך – והנה נשמטו השוט והמושכות מידו, ראשו עם מצנפת הכבשים צנח אל חיק הגלימא, וּבן־רגע – והנה הוא נוחר כ“דבר אחר” …
והסוסה כיוָן שהרגישה את עצמה בת־חורין, מיד שכחה את כל דברי המוסר של בעליה ואת כל הבטחותיו הנעימות לעתיד לבוא, וּכשהגיעה לפרשת דרכים עמדה ושהתה רגע אחד, כזו שנמלכה בלבה: לכאן או לכאן? – וּפתאֹם משכה את העגלה בכל כֹּחה ונטתה, דרך פשרה, לא לכאן ולא לכאן, אלא לאמצע דַוקא, לצד השדה.
וּבינתים נתענן היום והחשיך על הסוסה בדרך. השלג ירד בשפע, והוא גס ולח, מערבב את העולם ומטשטש את הדרכים. הסוסה התחילה, כנראה, לפקפק, שמא לא כהוגן עשתה, וּכבר היתה מהרהרת בתשובה, אבל מפני שלא ראתה בעיניה, עיני בהמה, תקנה לדבר, הפקירה עצמה בידי שמים והיתה מוספת והולכת לה באפלה, עצובת רוח וּקטופת אָזנים, פוסעת לה בלאט, כמו בעינים עצומות, על־גבי תִלֵּי תִלִּים של שלג וסבכי קוצים, פוסעת וגוררת אחריה את העגלה וּמה שבתוכה …וּמי יודע עד היכן היתה הסוסה מגעת, לולא אירע לה פתאֹם איזה מכשול – והעגלה נהפכה. שני הנוסעים שלנו הקיצו בבהלה רבה בתוך ערמת שלג – ומסביב להם חֹשֶךְ וַאֲפֵלה.
“האי מאי?” נשתומם הרב וּפרכס לצאת מן השלג. פתאֹם זכר כל אשר נעשה וּכעין מכת קרדום כבדה הלמה בראשו:
האיך, שבת!
רצה הרב לצעוק צעקה גדולה וּמרה – ולא יכול. כל ישותו נתקפלה ונקרשה בתוך מחשבת אימה של מלה אחת:
“שבת!”
וּכשחזר אליו במקצת כֹּח הדבור – יצאה השאגה מגרונו מאליה:
“איוואן! אַי וַי!”
בשאגה זו, שפרצה מעומק הלב ונאמרה בשלש המלים היחידות הידועות לרבנו מלשון הערלים, היו כרוכים בה ביחד: זעקת תמרורים וּבקשת רחמים, פחד אלהים וצִדּוּק הדין, חרטה וקובלנא, ועוד כמה וכמה דברים, מה שאין הפה יכול לדבר …
איוואן היה עומד בשעת מעשה וּמטפל מתוך חרוף וגִדוף בעגלה ההפוכה וּבמושכות הסבוכות. בועט היה פעם בפעם בכרסה של הסוסה הדווּיָה וּפוקד עליה עֲוֹן אבות ואמהות עד אלף דור. בגמר התקונים הזמין את ה“רַבִּין” לעליה. הרב נושא את עיניו אל הלילה: מאין יבוא עזרו? – ועזר אין. רגע עלתה במחשבה לפניו, שלא לזוז מכאן, ויהי מה. פה בשׂדה ילין וּפה ישבות. יֵהָרֵג ואל יעבור. כלום מעטים הם ה“מעשיות” בחסידים ואנשי מעשה שקָדַש עליהם היום ביערים וּבמדבריות? …הרי המעשה ב“אריאל” יוכיח! וכי לא הזמין לו הקדוש־ברוך־הוא לאותו חסיד במדבר ארי לשמירה עד “הבדלה” ולרכיבה אחר “הבדלה”? …אבל כשחזר ר' ליפא ונסתכל באפלת הלילה – מת לבו. משמאל עינו מבחנת כמין יער ממש, יער כבד ואפל, למא רעש גדול ויללת סופה, וּמקוּבּלָנוּ, סתם יער בחזקת סכנה: לסטים יש בו וחיות רעות …וּמימין – הרי שדה שומם וּרְחַב ידַיִם, עטוף כולו תכריכים לבנים. מתוך השלג מבצבצים ויוצאים מיני גולמות וּדברים גושים, שלוֹבן וּשְׁחוֹר מעוֹרב בהם ונראים כמצבות ב“בית־עולם”. השם יודע מי הם הללו: שדים, חיות, מתים, או סתם סבכי קוצים …מכל עבר וּפִנה, מתוך האפלה, ממשמשים וּבאים עליו מחנות מחנות של ברדלסים וּשפיפונים …
“לאו!” חוזר בו ר' ליפא, “פִּקּוּחַ נפש דוחה שבת. ‘וחי בהם’ – ולא שימות בהם. ועל הנס אין סומכין. וּמי יודע אם כדי אני שיעשה לי נס …”
ור' ליפא רואה בחוש ברדלס גדול, נורא מאד, עומד מכֻוָּן כנגדו, מתיז עליו ניצוצות מעיניו וחורק עליו שִׁנַּיִם עקומות …בּשׂרו של ר' ליפא סמר מפחד ועיניו יצאו מחוריהן …
“לאו ולאו!” פוסק הרב מתוך חרדת מָוֶת וּנקישת שִׁנים, מטפס ועולה לתוך העגלה. “באמת לאמִתּוֹ, על־פי עומק הדין, איני מחויב כלל למסור נפשי על הדבר. אדרבא! נסיעה בשבת אינה אלא מדבריהם, שְבוּת, ועל השבות …”
ר' ליפא נמצא יושב בינתים בתוך העגלה ממש, אלא שהיה משתדל עדין, מתוך אנחה ואנקה, לֵישֵׁב שם ישיבה דחוקה, שלא כדרכה, לשם שִׁנּוּי … העגלה שֵׂרכה דרכה בחֹשֶךְ וחלקלקות ור' ליפא “קִבֵּל שבת” בלחש, בלב נשבר ונדכא …
לא עליכם, כל עובדי דרכים! ליל החֹרף נשתרבב בעיני ר' ליפא כיובל. הסוסה העלובה עָיפה כבר והלכה בלא כח. העגלה רקדה על־גבי יתדות הדרכים והרקידה עמה את גופו הרצוץ של ר' ליפא. כמעט שנתפזרו עצמותיו בדרך. אילני יער, זקנים מופלגים, רחבי ענפים וּמסובּלי שלג, עברו לעיניו בתוכחה של שתיקה וּבזעף גדול, וסבכי אלונים, קטני יער, הציצו בראשיהם המחודדים מתחת לכובעיהם הלבנים והיו תמהים וּמשתוממים: מי הוא זה ואי זה הוא אותו ר' ליפא, רב נעיר וּמרא דאתרא, אשר מלָאוֹ לבו לנסוע בשבת …קוצים וּברקנים כבשו פניהם בקרקע מבושה והרוח בין הבכאים היתה מתיפחת ובוכה: אוי אוי מֵחִלּוּל השם, ואוי אוי אוי מעלבונה של תורה!
ה 🔗
כּחצוֹת הלילה הגיעה סוף סוף העגלה עד בית מלון אחד, שעומד בדד על־יד הדרך והוא משוקע עד חלונותיו בשלג. הסוסה העלתה הבל וּכפור מחוספס ועָיְפה עד מָוֶת והנוסעים היו שבורים וּרצוצים. זקנו וּפאותיו וּשׂפמוֹ וראש אדרתו של הרב נעשו מקשה אחת של זכוכית. מכאן ואילך אין לנסוע בשום פנים. יצא אליהם גוי זקן, משרת האכסניא. ירד הרב אל האכסניא והעגלה נקלטה בתוך שער החצר.
בחדר שנכנס בו הרב שלטו קור ושִממון ואור פגום של עששית קטנה מפוחמת. מן החדר הסמוך עלתה נחרת הבעלים הישֵׁנים. על־גבי השֻלחן עומדות שתי מנורות של נחֹשת שֶׁכָּלוּ נרותיהן, ועל־גבי המפה, בד עבה ארג יד, מפוזרים מיני פֵּרורים ועצמות, שִׁיּוּרי סעודה של ליל שבת. ר' ליפא הפך פניו, שלא להסתכל לשם, וּכשהוא קרוש כֻּלּוֹ מִקור ועמוס בבגדיו הכבדים התנפל כל עוד נפשו בו על איזה ספסל ערום וקשה הסמוך לכותל וכבש ראשו בחיק אדרותיו.
“כך, הוא, הרב, חִלֵּל שבת …כמה גדול חִלּוּל השם! איך ישׂא מחר את פניו? וּמה יענה ביום־הדין? אוי אוי לאותה בושה! …”
ועיני הרב זלגו דמעות. פאותיו וּזקנו וּשׂפמו הפשירו וירדו אף הם מים. ראשו של הרב ואבריו כבדים עליו כמטילי עופרת. רוצה הוא לזוז – ואינו יכול. “אפשר הגיעה שעת מיתה?” – חרד הרב חרדת מָוֶת ושִנָּיו צללו – “הן, זוהי המיתה! עת להתוַדּוֹת …”
ושִׂפתי הרב החלו רוחשות וִדּוּי מאליהן. “אוי אוי, אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד …אנא, אל נא, רחם נא! רבונו של עולם, סלח וּמחל, בשׂר ודם, רִמָּה ותולעה …רגלוהי דבר נש! … אמנם חטאתי, עויתי וּפשעתי …אבל אלה הצאן, אשתי וילדי, מה חטאו?”
ושעה מרובה שׂבע האומלל נדודי לילה. כל גופו שפע זעה קרה וּבעצמותיו כאש בוערת. מתוך הקדחת היה מדמדם וקורא בלחש פסוקים משונים. כורך היה ביחד לִקוטי משניות עם פסוקי חומש, מאמרי חז"ל עם דברי תפִלָּה ותחנונים – מעין “תִקון שבועות” …הרהורי דשמיא, בענין שׂכר ועונש, גֵּיהִנֹּם וגן עדן, חִבּוּט הקבר וּמלאך דּוּמָה התרוצצו בּמֹחוֹ המטורף בערבוביא יחד עם מלי דביתא: אשה אלמנה, יתומים, בת בוגרת, חזקת הרבנות, מכס השמרים …
וּבהרהורים רעים כאלו התלבט הרב העלוב והיה גונח ונאנח עד עלות השחר. משעלה השחר נפלה עליו תרדמה קשה וּטרופה, תרדמת מעונה ובעל־יסורים, שבאה מתוך נשימה כבדה וּקצרה – וַיִּישָׁן.
ו 🔗
וּבה בשעה שהרב ר' ליפא מוטל באכסניא שוממה על הספסל, מקופל בתוך אדרותיו, כֻּלּוֹ שרוי בזֵעה וּבשִׁפעַת מים של הפשרת זקן וּפאות, רואה חלומות קשים וישן – הקדוש־ברוך־הוא יושב ברקיע ועושה את שלו: מקריא בשחר את התרנגולים וגולל חֹשך מפני אור. וכיון שקרא הגבר ודרך האשנבים הקטנים המחוּפּים כפור בקעה לתוך הבית אוֹרה חִוֶּרֶת־זועפת וּמצוננת של שחר יום חֹרֶף – מיד נתעטש פַיבקא בעל־המלון, גהק: פֶה! והקיץ משנתו. בקפיצה אחת ירד ממִטתו, נעל מגפיו הכבדים, נתן אדרתו הקצרה על כתפיו – ויצא אל החדר הגדול, לראות מי הוא זה שבא לבית מלונו בלילה. וּכשנכנס והציץ – ויהי לגולם: לפניו על הספסל נמצא מוטל סרוח במלוא אדרותיו – הרב! ר' ליפא!
מִתְּחִלָּה חשב שאין זה אלא אחיזת עינים וּמעשׂה שדים. גחן והביט שוב, עִיֵּן יפה יפה: הביט מלמעלה וּמלמטה וּמן הצד – “חייכם, הרב! הוא הוא! הרי חוטמו השופר, והרי פניו פני הגרוגרת …”
פיבקא היה כמטורף: “מה זאת? שבת – והרב …שִׁכּוֹר אני או משוגע …” פתאֹם טפח באגרופו על ראשו: “אי פיבקא, אי חם בן־חם! ודאי טעות יש כאן, וטעות מגונה …בחשבון ימי השבוע טעית, פיבקא! כן, כן, פיבקא, נפלת בפח, אוי לך ואוי לחייך …עם עֵשָׂו גַּרְתָּ, וּבַעֲוֹנוֹתיך הרבים החלפת סדר זמנים. אָ־אָ, מעשה יפה, ענין יפה, ביהדותי …מחר וידעה כל העיָרה …פֶה!”
וכיוָן שעמד פיבקא על עיקר הדבר מיד קפץ לבער את כל סימני השבת מן הבית, קודם שיתעורר הרב ויִראֶנּוּ בקלקלתו. קודם כל, העביר מעל השלחן את מנורות הנחֹשת ואת שיורי הסעודה ואת המפה הלבנה. אחר־כך קפץ ונכנס לחדר־המשכב והבהיל את אשתו ואת בתו מן המטות:
“עושו, חושו, נבלות! הייא, הייא, מגפה תהי בכן! …”
“מה כאן, מי כאן?” – נתעוררה האשה בבהלה רבה.
“רדי שאולה, בהמה גסה, אל נא תרימי קול! עִמדי מיד וּמהרי את החמין מתוך התנור …”
שעה קלה לא ידעה מה בעלה סח. וּכשהסביר לה זה על־ידי נגיחה גדולה באגרוף את העִניָן על בוריו – קפצה ונתלבשה וּמהרה אל התנור.
“הכל, הכל הוציאי, מגפה תהי בך”, קרא הבעל, “הדַּיְסָא, הפשטידא. אל העביט שפכי, אל העביט. שׂריד וּפליט אל יהי להם!”
וּבן רגע נהפך כל מראה הבית ויהי לאחר. יצאה השבת וּבא החול במקומה. בתנור הגדול רחב הפה דלקה אש. המיחם הכרסתן נתמלא גחלים בוערות והחל מזמזם. נשמע קול גרזן וּפטיש בבית: המשרת יוכים עומד וּבוקע עצים ותוקע יתדות וקובע מסמרות לצורך ושלא לצורך. פיבקא בכבודו וּבעצמו עומד כפוף על הערֵבה ולש את הבצק בכל כֹּחו. הבת הבוגרת, בתולה גבוהה, נפוחת פנים וּמפוחמת, שעמדה מטושטשת באמצע הבית ולא הבינה מכל הנעשה כלום, נטלה בינתים מיד אביה המלוכלכת בבצק שתי מכות־לחי וּצביטה אחת – ועמדה לקלף בולבוסין אל תוך סיר גדול מלא מים. “קלפי, קלפי, מגפה תהי בכן!” – קורא וּמזרז פיבקא כשהוא בעצמו טורח בלישה בכל כֹּחוֹ …מצפה היה פיבקא כל רגע שיתעורר הרב – וּכשגמר את הלישה והרב לא נתעורר, נזדרז וחבש מצנפתו הבלה והמעוכה, שבצבוצי מוך מציצים מנקביה, חשׂף זרוע והתחיל להניח תפִלִּין ולומר בקול רם וּבנִגּוּן של חול את ברכות השחר.
הדלת סבבה בינתים על צירה בלי הרף ואִכּרים עטופי גלימות ואחוזי שוט התחילו יוצאים וּבאים. הבית נתמלא צִנַּת שלג והבל פה ועשן מחורקא וריח גלימות עם בעיטות רגלַים ושׂיח שׂפתותַים …
פיבקא מתכוֵן ועובר בתפִלָּתוֹ על־פני משכב כבודו של הרב דוקא, מזמר בקול רם וּבנִגּוּן של חול “הללויה, הללויה”. וּבשעת מעשה הוא נותן בהרב הישן עין בדקנית מן הצד, כזה שאומר: “יְשַׁן, ישן, רבי, ותערב לך. עתה איני חושש לך עוד. עתה רשאי אתה אפילו לקום …”
וּבאמת, ברגע הזה הזיז הרב את גופו זיז כל־שהוא. “חזק ואמץ, פיבקא!” אמר בעל־האכסניא לנפשו, “ראה, אל נא תקלקל! …”
ופיבקא נבלע מיד בעשן המחורקא וּבערב רב של גלימות, אורב משם בעין פקוחה להרב וּמזמר בנִגּוּן של חול וּבקול ענות גבורה: “הללויה, הללויה!”
ז 🔗
והרב שלנו כיוָן שנתעורר – כל מכאוביו הקיצו עמו: “אח, אח, אח! כל הראש לחלי וכל העצמות מרוסקות!” – זקף בקושי גדול את חצי גופו וּפקח את עיניו. מה זאת? היכן הוא? במרחץ? לא, באכסניא. היכן השבת? אין זכר לשבת! אכּרים. המונו של חול. והרי מיחם רותח שם כנגדו!
“אם כן”, החרידה מחשבה איומה את כל עַצְמות הרב וּפניו המכורכמים נתכרכמו יותר, “אם כן, הייתי ישן והולך כל יום השבת וליל מוצאי שבת עמו. כאן על הספסל, לעיני פיבקא וּלעיני הגויים, הייתי מוטל וישן ‘מעת־לעת’ שלם. וּבלא קִדּוּש, וּבלא תפִלָּה, בלא הבדלה. מה אתה עושה עם ליפא, רבונו של עולם? …”
אימה חשכה נפלה על הרב ויאוש גדול תקף את לבו. כמעט שנתעלף. מאד מאד המַר לו אלהים, יותר מִדַּי …“ולמה?” זעק לבו בקרבו, “אמור לי, רבונו של עולם, למה?”
מתוך עב הענן של עשן המחורקא הגיח ויצא עם השוט שבידו הערל איוואן:
“עת לנסוע, רבין. העגלה מוכנה”.
הרבי קם לאנחוֹת ממקומו ושׂם פניו אל הפתח. נוד התנודד כשכּוֹר וּבקושי הבקיע לו דרך בין האכּרים. אצל הפתח נתקעה פתאם כף רחבה ונוקשית של פיבקא בידו:
“שלום עליכם, ר־רבי!”
“שלום, שלום”, נשתמט הרב ויצא בחפזון, “אין פנאי …”
“שלום, שלום”, נענה אחריו פיבקא, “לך לשלום, ר־רבי, וה' יצליח דרכך …”
הפרישה בשעה זו היתה יפה לשני הצדדים ואיש לא עִכֵּב בה. פיבקא מהר וסגר אחרי הבורח את הדלת בכֹח גדול, כאומר: “יברכך! …” והרב טִפֵּס ועלה במסירות נפש לתוך העגלה.
“הייא, איוואן, איוואן!” – החל הרב לזרז את המחמר …
מה הבהלה? לברוח? לאן? – על שאלות אלו לא היה הרב בעצמו יודע מה להשיב, אלא שבאותה שעה לא שאל ר' ליפא כלום ולא הִרבָּה חֵקר. כל מה שעשה – כאִלּוּ נעשה מאליו, בלא דעת וּבלא חשבון …אחת שאלה נפשו ועליה התפלל בכל לבו: “רבונו של עולם, עשה לי נס וישתרבב הדרך מהלך אלפי אלפים פרסא. שנים תחלופנה, יובלות יעברו – ואני אהיה נוסע ונוסע ונוסע …ואם איני כדאי – קח נא את נפשי, רִבּוֹנוֹ של עולם, מוחלני לך את הכל – וקח נפשי …”
אבל תפִלָּתו של ר' ליפא לא נשמעה: העגלה נשׂאה אותו על כנפי נשרים והדרך הלטושה והחלקה קפצה כנגדו. אחרי הלילה המעונן יצאה שמש החֹרף והארץ הלבנה האירה ושׂמחה. העורבים שמנקרים בדרך פִּנּוּ מקום לעגלה המעופפת וקִבּלוּ את פניה בצריחותיהם הצרודות: קרע, קרע!
בוש ר' ליפא מפני העורבים וּמִפּני זֹהַר החמה ולוֹבן השלג, כבש ראשו בחיק אדרתו ונשתקע שוב בהרהורי יאוש. וּמשעה זו ואילך לא ראה ולא שמע ולא הרגיש עוד שום דבר. הפקיד את רוחו ביד אלֹהי הרוחות ואת גופו הרצוץ בידי העגלה הטסה:
“יהיה מה שיהיה …”
ח 🔗
וּבחצות היום, כש“הקהל” בעיָרה יצא מבית־הכנסת והלך בהדרת שבת וּבנחת בצדי הרחוב וּבאמצעו, והכל נותנים וּמחזירים “ברכת שבת” זה לזה – בו ברגע נחלצה וּבאה כנגדם מן המבוי עגלה מהירה וקלה, וּבתוכה – אוי לעינים! – הרב ר' ליפא! …
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.