שמעון רבידוביץ'
עיונים במחשבת ישראל
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: ר' מס; c1969-c1971

כרך ראשון

מאת

שמעון רבידוביץ'


מבואות ל“עיונים במחשבת ישראל”

מאת

שמעון רבידוביץ'

מבואות ל“עיונים במחשבת ישראל”

מאת

שמעון רבידוביץ'


הקדמה ל“עיונים במחשבת ישראל”, כרך ראשון / בנימין חיים יצחק ראביד

מאת

בנימין חיים יצחק ראביד


בהערות למאמריו הזכיר שמעון ראבידוביץ תכופות מחקרים שחיבר בנוסח ראשון ולא הספיק להכשיר לדפוס, או שהתעתד לחבר כשתספיק לו שעתו. כדי להבהיר רמזים אלה, וכן למען תיאור דמותו ושאיפותיו, מפַרט חלקה הראשון של הקדמה זו את תכניותיו שלא זכה להגשימן; חלקה השני של ההקדמה מעיר על תכנו של ספר זה. פרטים נוספים על חייו ותורתו של ראבידוביץ נמצאים בפרק הביוגרפי "לחייו ולכתביו של שמעון ראבידוביץ", להלן בכרך זה. כמו כן, מופיעה להלן ביבליוגרפיה נבחרת של עיקר כתביו.

לאחר שפתח שמעון ראבידוביץ את פעלו המדעי בעריכת “ספר המדע” לרמב“ם בשנת 1922, החל לעסוק ב”מורה נבוכי הזמן" לרבי נחמן קרוכמאל. ספרו “כתבי רנ”ק“, בצירוף מבואו הגדול בן 225 עמודים, יצא לאור בשנת 1924 ואילו פרקים נוספים בחקר רנ”ק, אשר לא היה יכול להכניס למבוא, פורסמו בכתבי עת שונים1. באותה תקופה התחיל גם לטפל בשיטתו של הפילוסוף הגרמני לודוויג פוירבאך לשם קבלת הדוקטורט באוניברסיטת ברלין. אחר כך המשיך ראבידוביץ לעסוק במשנתו של פוירבאך לשמה, ובשנת 1931 פירסם את ספרו הגדול על פוירבאך אשר פרקו הראשון הוגש לפני־כן כדוקטורט2.

בשנת 1926 נתמנה ראבידוביץ על־ידי ועד היובל להוצאת כתבי משה מנדלסזון להיות העורך של כתביו היהודיים של מנדלסזון. הכרך הראשון מארבעת הכרכים אשר נמסרו לעריכתו – כרך ז' – יצא לאור בשנת 1930. עם עלית הנאצים לשלטון, בוטלה הוצאת הכרך השני של ראבידוביץ, כרך ח', אולם ראבידוביץ הצליח לפרסם מהקדמותיו לספר זה באכסניות שונות3.

בראשית שנות השלושים, התחיל ראבידוביץ, בנוסף לעיוניו במחשבת ישראל, לפרסם גם מאמרים על בעיות התרבות העברית בתפוצות ועל היחס בין ארץ־ישראל והתפוצות, נושאים שהעסיקו אותו ממש עד ליומו האחרון4.

בשנים 1933–1940 הפנה ראבידוביץ את תשומת לבו המדעית בעיקר לחקר הרמב“ם והפילוסופיה היהודית של ימי־הביניים. אחר־כך בשנת מלחמת־העולם השניה, הוא ראה חובה מוסרית תרבותית ומדעית לטפל בחיזוק היצירה העברית בארץ מושבו, אנגליה, הארץ החפשית האחרונה באירופה. לכן פנה הוא במידה ניכרת ממחקרו המדעי והקדיש את רוב זמנו לעריכת קבצי ה”מצודה“, בהם פירסם גם מחקרים מדעיים וגם מסות מקיפות על שאלות הזמן. נוסף ל”מצודה“, אשר ממנה יצאו שבעה ספרים בחמשה כרכים (1943–1954), ערך גם את “ספר סוקולוב” (1943), “פנקס שיקאגו” (1952), ו”ספר דובנוב" (1954).

בראשית שנות החמישים בא ראבידוביץ לידי החלטה שלאחר הופעת ספר ז' של ה“מצודה” (1954), הגיעה השעה למשוך את ידו מעריכה כדי להתמסר רק למחקריו הוא. תכניתו היתה לחבר ראשית ספר מקיף שבו יסכם את השקפותיו בשאלת מדינה ותפוצות, הוא הספר “בבל וירושלים”. הוא קיווה שלאחר הופעת ספר זה יוכל להקדיש את כל זמנו למחקריו המדעיים. אולם בקיץ 1957, בתחילת חצי שנה של שבתון, נפטר בטרם־עת בהיותו רק בן ששים. בשעותיו האחרונות עסוק היה בחיבור מפתח־ענינים לספרו “בבל וירושלים”; רבות היו תכניותיו המדעיות אותן הגה ובהן ביקש לעסוק – אך לא זכה לבצען. לא הפריז כלל וכלל כשציין שהיו לו מזוודות גדושות כתבי־יד; הוא הדין באמרו שרעיונותיו הספיקו לו לעוד מאתיים שנות מחקר.

כאמור, לאחר הופעת ספרו “בבל וירושלים” רצה למשוך ידו מהדיונים בשאלות השעה ולהקדיש את זמנו לתכניותיו המדעיות. קודם כל קיווה להוציא מהדורה שניה של “כתבי רנ”ק“, ספר שאזל מן השוק עוד בשנות השלושים. הוא התעתד להוציא את הספר הזה בשנת 1940 במלאת מאה שנה לפטירתו של רנ”ק, אבל תנאי הזמן עיכבו בעדו5. רק כשנתיים לפני פטירתו התחיל ראבידוביץ בביצועה של תכנית זו. הוא קבע את תכנה של מהדורה זו אך לא זכה להתקדם במידה ניכרת בטיפולו בה. בני משפחתו הצליחו להוציאה לאור בשנת 1961 לפי לוח־התוכן שנמצא בעזבונו6.

מימי נעוריו נמשך ראבידוביץ מאוד אחרי הרמב“ם. מזמן שהוציא לאור את “ספר המדע” בשנת 1922, לא הפסיק להגות בו, להרצות עליו ולרשום לעצמו הערות על הרמב”ם. נסיבות הזמן לא נתנו לו להעלות בכתב ולהכין לדפוס את כל רעיונותיו בנושא עצום זה, ותקוותו העזה היתה תמיד כי לאחר הופעת המהדורה השניה של “כתבי רנ”ק" יוכל לקיים את שאיפותיו החזקות במחקר הרמב“ם. מתוך הקדמתו של ראבידוביץ למהדורת תש”ז של “משנה תורה”, הערותיו למחקרים על הרמב“ם שנתפרסמו בחייו, ורשימות אחדות שנמצאו בעזבונו, אפשר לשחזר במידה ניכרת את תכניותיו בפרשת הרמב”ם.

ב“מצודה” ז' פירסם ראבידוביץ את מאמרו “ספר פתיחה ל’ספר המדע' " (המופיע להלן בכרך זה). המאמר דן ב”הלכות יסודי התורה" וב“הלכות דעות”; חומר נוסף, אשר דן ביתר חלקי “ספר המדע” ונועד כנראה לספר ח' של ה“מצודה”, נמצא בעזבונו בלי הערות וגם הנוסח עצמו טעון עיבוד. בעזבונו נמצאו גם התחלות למאמרים בשם “תורת התואר והשלילה לרמב”ם", “עיוני רמב”ם III: ‘מורה נבוכים’ ו’ספר המדע' " וגם מאמר על “עקל ואעתקאד”.

מאמרים אלה היו אך חלק מתכניות יותר רחבות בדבר הרמב"ם; כנראה שעלו במחשבתו שלשה ספרים גדולים שהיקפם היה מגיע לשיעורם של כמה כרכים:

I. ספר המדע: הוצאה מדעית עם הערות ומפתחות. בשנות השלושים התחיל ראבידוביץ להכין לדפוס מהדורה חדשה של “ספר המדע” ע“פ כתבי־יד בצירוף הערות ומפתחות. ערב מלחמת־העולם השניה שלח את גוף “ספר המדע” למוציא לאור, מר ראובן מס, בירושלים, אשר שמר בטובו על החומר המסודר בדפוס עד לאחר המלחמה. אז נאלץ מר מס להדפיס את הטכסט של “ספר המדע” כחלק הראשון של הספר, בתקוה שראבידוביץ יסיים בהקדם האפשרי את החלק השני שבו יופיעו ההקדמות, המבואות והמפתחות. אלא בינתיים עסק ראבידוביץ בעריכת ספרי ה”מצודה“, “ספר דובנוב” ו”פנקס שיקאגו" וגם בכתיבת מאמריו שהופיעו ב“מצודה” ואחר־כך בכתיבת ספרו “בבל וירושלים”, ולא זכה להתקין מחקר זה על הרמב"ם לדפוס. ההערות להוצאה הזאת של “ספר המדע” – הממלאות יותר מ־1650 עמודים בכתב ידו – מכילות לפי השער של כתב־היד, “מראי מקומות, הקבלות מדברי הרמב”ם, פירושים, סקירות על מושגים מרכזיים ופרשיות יסוד וכו' “. לפי לוח התוכן שנמצא בעזבונו, רצה להכניס גם “מפתח ענינים, מפתח השמות, מפתח המקראות, מפתח לשונות המקרא, מפתח מאמרי חז”ל, שינויי גרסאות”7.


II. מבוא ל“ספר המדע”: ספר זה, לפי רשימה בעזבונו, עתיד היה לכלול מאמרים על “ספר המדע” שכבר פורסמו, בצירוף פרקים חדשים שאחדים מהם עלה בידיו להתחיל בכתובים:

א. מושג המדע ב“ספר המדע”.

ב. “ספר המדע” ו“ספר המצוות”.

ג. “ספר המדע” ו“מורה נבוכים”.

ד. “ספר המדע”, “פירוש המשנה” ו“שמונה פרקים”.

ה. מבנהו הפנימי של “ספר המדע”8.

ו. ערביסמים ב“ספר המדע”.


III. עיוני רמב"ם: ספר זה היה מכיל אחדים ממאמריו הנדפסים של ראבידוביץ על הרמב"ם – והם מופיעים בספר זה – בצירוף פרקים נוספים, אשר לא הספיק לסיים9.

עוד מפעל ענקי עלה במחשבתו: קונקורדנציה פילוסופית. בעזבונו נמצא תיק גדול מלא פתקים קטנים שבהם רשומים מונחים בעברית ובערבית. רוב המונחים שאובים מ“מורה נבוכים” ומ“משנה תורה” (ולא מ“ספר המדע” בלבד). אולם מופיעים גם מונחים מ“אמונות ודעות” ומ“חובות הלבבות”. ואולי התכוון לשתי קונקורדנציות, האחת למונחים בכתבי הרמב"ם והשניה למונחים עבריים וערביים בפילוסופיה היהודית־הערבית של ימי־הביניים. בעבודה הזאת פתח בשנות השלושים, ובלי ספק הוסיף הנתוח המדויק הדרוש להכנת הקונקורדנציות לשליטתו החודרת והבנתו העמוקה בפילוסופיה של ימי־הבינים. מעיון מדוקדק זה במקורות שאב הרבה רעיונות לספרים שהתעתד לכתוב.

בנוסף לתכניותיו אלה במחקר הרמב"ם היה בדעתו לחבר ספר גדול ומקיף שבו רצה לנתח את הפילוסופיה היהודית לפי השיטה וההשקפה המיוחדות לו. לספר זה קבע את השם “ישראל ההוגה [או “הגות ישראל”]; מבוא למחשבת ישראל בימי הבינים ובדורות האחרונים”10. בעזבונו נמצאה רשימת התוכן של הספר הראשון של “ישראל ההוגה”:

1. מבוא כללי:

על ימי־הבינים והדורות האחרונים, "השפעות" (חדוש מקורות בבית). (לא פרטי ה'פיסוק' וכו' בחושבינו אלא מאבקם על ההגשמה מכריע) כיצד ללמוד פילוסופיה של ימי הבינים (ויכוח עם ניימרק).

2. בית וחוץ במחשבה.

3. ממראה למושג.

4. ניגודים (אפלטון) (אולי כאן שכבות, חפירה).

5. אמונה, כפירה, תשובה.

6. פירוש (ובו כמה פרקים על שפינוצה).

7. תבונה והתגלות (רס"ג וכו').

8. דו־לשוניות, לשון ומחשבה, עברית וערבית.

9. הגשמה (כרוכה במראה ובמושג…).

נספחים: א. תאויל.

        ב. אעתקאד.

את הספר הזה, לא זכה ראבידוביץ לחבר, ונותרו ממנו אך שלשה שרידים, והם “על פרשת בתים”, “עם ההולך ומת”, והמאמר האנגלי “על הפירוש”11.


מרשימותיו של ראבידוביץ (אחת מהם פירסם בעצמו בסוף ספרו “בבל וירושלים”), מהחומר שנותר בעזבונו, ומדבריו־הוא בהערות למאמריו שפורסמו ניתן ללמוד על יתר תכניותיו מבלי לקבוע סדר של מוקדם או מאוחר.

ראשית, רצה לחבר ספר מקיף בשם “פרשת העיקרים במחשבת ישראל” (או “עיקרים בפילוסופיה היהודית בימי־הביניים והעת החדשה”). ממעטפה גדושת רשימות להרצאותיו לשנת 1955–1956 ניתן ללמוד שעסק בהתקנת נוסח מתוקן עם הערות על פירוש הרמב"ם לפרק “חלק” בפרט, והערות על בעית העיקרים ביהדות בכלל.

באשר לסעדיה גאון, התעתד ראבידוביץ לחבר לכל הפחות ספר אחד על שיטתו של רס“ג12. אף היה בדעתו לערוך מהדורה חדשה של “אמונות ודעות”, וגם של ספר “חובות הלבבות” לר' בחיה אבן פקודה. כנראה שלא הגיע בתכניות אלה להכנות של ממש, אלא הרגיש בצורך לכך וטיפל בהן אך בעקיפין דרך הכנותיו לקונקורדנציות ולהרצאותיו. אף רצה לכתוב “מבוא לכוזרי”; כנראה שהרשימות להרצאותיו “על יהודה הלוי במחשבת ישראל” נועדו לשמש לו בסיס לספר זה. כמו־כן בהרצאותיו על ר' יוסף אלבו וה”מסכת התאולוגית־מדינית" לברוך שפינוצה, מסר הוא הרבה מהחידושים שהיה מכניס למחקרים שרצה לחבר על ר' יוסף אלבו וברוך שפינוצה.

אף־על־פי שלעתים נחשב בעיקר לחוקר הפילוסופיה של ימי הביניים, לא הצטמצם ראבידוביץ בתחומה של הפילוסופיה של ימי־הביניים בלבד, כפי שיעידו מחקריו הידועים בפרשת מנדלסזון ורנ"ק, שיופיעו בכרך השני של “עיונים במחשבת ישראל”. היו לו השקפות מיוחדות על תורת מנדלסזון וכן על ההשכלה, המחשבה היהודית החדשה והספרות היהודית החדשה. את השקפותיו בפרשיות אלה לא הספיק להכשיר לדפוס, והן נשארו בעיקרן בצורת “תורה שבעל־פה”13.

בפתח מאמר אחד על מנדלסזון, ציין ראבידוביץ שהמאמר ההוא אך חלק מספר מקיף על מנדלסזון, ספר אותו לא זכה לכתוב14. בשנות הארבעים בקשו ממנו “מוסד ביאליק” וגם ה־ Jewish Publication Society לכתוב ספרים על מנדלסזון. לא היה בידו להענות אז לבקשתם, משום שהעדיף הוא מצידו לחבר תחילה את ספרו על רנ"ק. בסוף לא הספיקה לו שעתו להכין לדפוס לא את זה ולא את זה.

הצטער ראבידוביץ תמיד שלא היה בידו בשנת 1924 לפרסם ב“כתבי רנ”ק" את כל מחקריו בפרשת “מורה נבוכי הזמן”. תכופות הזכיר תכניתו בדבר ספר מיוחד על רנ“ק בשם “רבי נחמן קרוכמאל, חייו ומשנתו”15. בשולי העמודים בטופס אחד של מהדורת 1924, רשם הערות שנועדו, כנראה, לשמש בסיס לספרו זה על רנ”ק.

בקולג' על שם דרופסי בפילדלפיה, במשך הקיץ של 1951, ובבוסטון בשנת 1951–1952, הירצה ראבידוביץ שורת הרצאות בשם “מבוא למחשבה הישראלית החדשה”. בקשר להרצות אלה ציין כי "בשנים האחרונות חדשתי כמה חדושי־יסוד בשדה עיון זה, לא פירסמתי ומי יודע אם אזכה לפרסם, כי הזמן קצר וכו' וכו' "16.

בשנות העשרים, התידד ראבידוביץ בברלין עם חיים נחמן ביאליק. מאז נפגשו תכופות, ולאחר כל פגישה ישב ראבידוביץ הצעיר ורשם ביומן מיוחד את תוכן השיחות. כנראה שלאחר־מכן היה בדעתו לחבר שני ספרים על ביאליק. בראשון היה כנראה דן בביאליק והספרות העברית החדשה. השני, בשם “חיים נחמן ביאליק: שיחות, פגישות, רשמים, זכרונות, אגרות, פרקי הערכה”, עתיד היה להיות מוקדש לאישיותו של ביאליק על יסוד הפגישות ויומן השיחות (ואולי תיכנן להדפיס גם את היומן עצמו)17.

נוסף למאמריו הרבים בשאלת ארץ ותפוצה, הכין ראבידוביץ סידרה של חמש הרצאות על אחד־העם, בהן ביקר חריפות את תורתו של אחד־העם בענין המרכז הרוחני, ההשפעה והחיקוי. הרצאות אלה היו ראויות, לדעתו, לעיבוד בכתב18.

מוחו הער הבחין בכל מיני בעיות ובקשרים שביניהן, שרצה לנתחם אלא שידע היטב שלא יזכה לכך. לכן "עלה בדעתי לחבר ספר קטן ושמו: ‘צריך עיון’, בו ארמז כמה וכמה רמזים לספרים ומחקרים שלא ינתן לי לכתבם, כלומר לעסוק בהם בפרוט מדעי הרצוי כי אזלת יד וכו' "19.

ולאחרונה, לא אחת חשב ראבידוביץ לכתוב ספר זכרונות, שבו היה מתאר את בית אביו, ישיבת לידה, הערים במזרח־אירופה לפני מלחמת־העולם הראשונה, והמרכזים בהם ישב ופעל אחר־כך. באותו ספר חשב להאריך את הדיבור גם על אישים שהכיר ועל גישותיהם למדעי־היהדות ולבעיות הזמן. כל המצוי אצל בהירות מחשבתו, רוחב השכלתו, עומק הבנתו וחדירת ניתוחו הפסיכולוגי של שמעון ראבידוביץ יעריך שספר זה, שהיה משמש גם מקור חשוב לתולדות התרבות היהודית במאה העשרים וגם ספר זכרונות למופת, הוא בבחינת אבידה שאינה חוזרת20.


* * *


כרך זה, הראשון לספר “עיונים במחשבת ישראל” כולל מה שהספיק שמעון ראבידוביץ לכתוב בעברית מספרו המתוכנן “ישראל ההוגה” (עיין לעיל) וגם את כל מחקריו המודפסים בפילוסופיה הישראלית של ימי־הביניים. מקום הופעתם הראשון של המאמרים הכלולים בכרך זה הוא:


“על פרשת בתים”, “בבל וירושלים” (לונדון־וולתאם, מאסס., 1957) 51–158.

“קדושה, שבח וגנות”, שם 541–567 21

“עם ההולך ומת”, “מצדה” ה’־ו' (תש"ח) 134–148 22.

“בעית ההגשמה לרס”ג ולרמב“ם”, “כנסת” ג' (תרצ"ח) 322–377 23.

“משנת האדם לרב סעדיה גאון”, “מצודה” א' (תש"ג) 112–125.

“אדם ואלוה” “מאזנים” ג' (תרצ"ה) 493–526 24.

“שאלת מבנהו של ‘מורה נבוכים’” “תרביץ” ו' (תרצ"ה) 285–333.

“על ה’מדע' ב’ספר המדע'”, “מצודה” ב' (תש"ד) 132–143 25.

“‘ספר המצוות’ ו’ספר המדע' לרמב”ם", “מצודה” ג’־ד' (תש"ה) 181–212.

“ספר הפתיחה ל’משנה תורה'”, “מצודה” ז' (תשי"ד) 125–196.

“חובתנו המדעית ל’מורה נבוכים'”, “העולם” 23 (1935) 272–273.


הכרך השני יכלול מאמריו על מנדלסזון, רנ"ק, והספרות העברית החדשה, לרבות שברי עיונים בתרבות היהודית בתקופה החדשה.

המאמרים מופיעים כאן בצורה בה פורסמו לראשונה. כמובן, שתוקנו שגיאות הדפוס, ככל האפשר או לפי כתב־היד המקורי, במקרה שהוא נמצא בעזבונו של ראבידוביץ, או לפי הערותיו בטפסים שלו. כיון שכל החומר סודר מחדש בדפוס, היה צורך להכניס מיספור רצוף של ההערות בכל המאמרים בהם מיספר ההערות מיוחד לכל עמוד ועמוד. לפי שהמאמרים נדפסו בארצות שונות במשך תקופה של כמעט כ"ה שנה, מצויים בהם נוהגים שונים בענינים טכניים כגון כתיב מלא וחסר, וגם חוסר אחידות בצורת המובאות ופיסוק ההערות וכו'. לכן נכללו בספר זה אי־אלו שינויים לשם העקביות, במיוחד בצורת המובאות ובפיסוק ההערות, אבל במקום שהחומר היה מובן מאליו, לא עמדנו על עקביות שלמה בענינים כגון פיסוק, כתיב מלא או חסר, וגם לא באיות מילים כגון בעיא – בעיה, דוגמא – דוגמה או אישלם – איסלם – איסלאם. כל הערה והסבר מטעם המהדיר מופיעים בסוגריים מרובעים. יפה אמר פעם ראבידוביץ “על־פי־רוב תיקון טעות גורר טעות”26. אף־על־פי־כן, יש לקוות כי קטן הוא מספר טעויות הדפוס בספר זה.

נוסף על שני הכרכים של “עיונים במחשבת ישראל” יש תקווה שעוד יופיעו בשנים הבאות הספרים האלה:

1) קובץ מאמריו האנגליים של שמעון ראבידוביץ במחשבת ישראל (בהכנה לדפוס).

2) יומן ביאליק (עברית)27.

3) קובץ מכתבים (עברית)28.

4) עיבוד אנגלי של הספר “בבל וירושלים”.

ולבסוף, רצוני להביע את תודותי העמוקות לשלש נפשות יקרות. לאמי היקרה, לשיקול דעתה הצלול ולהבנתה העמוקה, חייב אני יותר משניתן לי להביע; בלי עזרתה לא היה מופיע ספר זה מעולם. מודה אני לדודי, אחי אבי ז“ל, מר אברהם ראביד, איש תל־אביב, אשר מזמן פטירת אבי ז”ל מעודד אותי ועוזר לי בטיפולו בכתבי אבי ז“ל. כאן במיוחד רצוני להודות לו בעד מסירותו הנאמנה באיסוף מכתבי אבי ז”ל ובעד הידיעות המפורטות שמסר לידי בקשר לחיי אבי ז“ל. תודתי הרבה נתונה גם למר ראובן מס, ידידו של אבי ז”ל משנות העשרים, כשהם עבדו שכם אחד למען הספר העברי בברלין. עכשיו בשנים תשכ“ז–תשכ”ט, שנים קשות למדינת ישראל בכלל ולמשפחתו בפרט, השתתף הוא בהקמת ציון זה לזכר ידידו המנוח.


בנימין חיים יצחק ראביד


וולתאם, מאסס., ארצות הברית.

כ“ב בתמוז, תשכ”ט.

שתים־עשרה שנה לפטירת אבי־מורי ז"ל.



  1. עיין להלן בביבליוגרפיה הנבחרת. מאמרים אלה על רנ“ק יופיעו בכרך השני של ”עיונים במחשבת ישראל".  ↩

  2. Ludwig Feurbachs Philosophie, Ursprung und Shicksal (Berlin, 1931) 517; zweite Auflage, Berlin 1964.  ↩

  3. “הפילוסופיה של ‘ירושלים’ ”, “ספר ביאליק” (תל אביב, תרצ"ד) מחלקה ג' 99–140; “תרגום התהילים למנדלסזון”, “ספר קלוזנר” (תל־אביב, תרצ"ז) 283–301. מאמרים אלה בצירוף יתר מאמריו העבריים של ראבידוביץ על מנדלסזון יופיעו בכרך השני של “עיונים במחשבת ישראל”.  ↩

  4. באשר לפרטים נוספים עיין להלן בכרך זה בפרק “לחייו ולכתביו של שמעון ראבידוביץ”, וגם בביבליוגרפיה הנבחרת.  ↩

  5. עיין במבואו למהדורה השניה של “כתבי רנ”ק“ (לונדון־וולתאם, מאסס., 1961) 6”ה־6“י, וגם במאמרו ”ר‘ יצחק אברבנאל ורנ“ק”, “מצודה” ה’־ו' (תש"ח) 298, הערה 18 (המאמר יופיע בכרך השני של “עיונים במחשבת ישראל”).  ↩

  6. “כתבי רנ”ק“, מהדורה שניה (לונדון־וולתאם, מאסס., 1961) 238, תקכ”ה.  ↩

  7. על תכניות אלה, עיין בשער ל“משנה תורה: ספר המדע”, הוצאת ראובן מס (ירושלים, תש"ז), ובהקדמה, שם. כמו־ כן עיין בהערה בהתחלת המאמר “ספר הפתיחה ל‘משנה תורה’”, “מצודה” ז‘ (תשי"ד) 125, ושם 167, הערה 116 (להלן 381, 430, בכרך זה). עיין גם במאמרו של ראבידוביץ "על ה’מדע‘ ב’ספר המדע‘ “, ”מצודה" ב’ (תש"ד) 134, הערה 6 (להלן 335, בכרך זה): “הנני דן בפרוטרוט ב‘ספר המדע’ בכללו במבואי ובהערותי ל‘ספר המדע’ העומד לצאת לאור – על פי כתבי־יד בקרוב”.  ↩

  8. עיין בהערה בפתיחת המאמר “ספר הפתיחה ל‘משנה תורה’”, “מצודה” ז‘ (תשי"ד) 125 (להלן, 381, בכרך זה): "מאמרי זה כולל את שלושת פרקיו הראשונים של מחקרי על מבנה ’ספר המדע‘ – והוא מן הפרשיות המרכזיות בספרי על ’ספר המדע', שעדיין לא יצא לאור".  ↩

  9. עיין לדוגמה בהערה בהתחלת המאמר: “אדם ואלוה”, “מאזנים” ג' (תרצ"ה) 493 (להלן, 297, בכרך זה): “מאמרנו הוא פרק מתוך מחקר מסועף ומקיף. כמה סוגיות הנרמזות כאן תתפרשנה, ובקשר עם שיטות פילוסופיות אחרות, במחקר הנ”ל".  ↩

  10. עיין “בבל וירושלים” (לונדון־וולתאם, מאסס., 1957) 11, וגם במבוא למהדורה השניה של “כתבי רנ”ק“ (לונדון־וולתאם, מאסס., 1961) עמוד 6”ה.  ↩

  11. “על פרשת בתים”, “בבל וירושלים” (לונדון־וולתאם, מאסס., 1957) 51–158; “עם ההולך ומת”, “מצודה” ה‘־ו’ (תש"ח) 134–148 (עיבוד אנגלי מקוצר הופיע בשם: Israel The Ever–Dying People, Judaism 16 [1967] 423–433. רוב שגיאות הדפוס במאמר זה תוקנו בתדפיסים); On Interpretation, Proceedings of the American Academy for Jewish Research XXVI (1957) 83–126.  ↩

  12. עיין בהערה בהתחלת המאמר: “משנת האדם לרב סעדיה גאון”, “מצודה” א‘ (תש"ג) 122 (להלן 157, בכרך זה): "מאמר זה – פרק מתוך ספרי, ’משנתו של רס“ג בפילוסופיה'”.  ↩

  13. באשר לפרטים נוספים, עיין בחלק האחרון (ה') של הביוגרפיה, “לחייו ולכתביו של שמעון ראבידוביץ”, להלן בכרך זה.  ↩

  14. “משה מנדלסזון”, “התקופה” כ“ה (תרפ"ט) 501, ועיין גם בהערה בראש המאמר ”הפילוסופיה של ‘ירושלים’ “, ”ספר ביאליק“ (תל־אביב, תרצ"ד) מחלקה ג', 99. שני המאמרים האלה יופיעו בכרך השני של ”עיונים במחשבת ישראל".  ↩

  15. עיין ב“כתבי רנ”ק“, 16, ובביבליוגרפיה הנבחרת להלן בכרך זה. המאמרים על רנ”ק הנזכרים שם יופיעו בכרך השני של “עיונים במחשבת ישראל”. כמו־כן חיבר ראבידוביץ בשנות העשרים “קיצור מורה נבוכי הזמן”, הנמצא בעזבונו, אשר אולי היה מכניס ל“ספר רנ”ק“; עיין ב”כתבי רנ“ק”, 107, הערה 3.  ↩

  16. מכתב 6.7.1951, לאחיו, אברהם ראביד.  ↩

  17. עיין בספרו “בבל וירושלים” (לונדון־וולתאם, מאסס., 1957) 569 (בפרק “ראשון בשני” אשר יופיע בכרך השני של “עיונים במחשבת ישראל”) הערה 2. במכתב 27.7.1934 לאברהם ראביד, כתב הוא “אתה קורא יומני וספרי ה‘גנוזים’ יודע כי ספר שיחות לי עם ביאליק ואני חוכך וחוכך בדבר, אם למהר להדפיסו. יש בו קצת סנסציות. אולי אחליט לדחות את פרסומו לשנים אחדות. שמור סוד זה לנפשך”. הפתיחה לספר המתוכנן על ביאליק הופיעה ב“מאזנים” כ"ז (1968) 107–109, 157.  ↩

  18. עיין בספרו “בבל וירושלים” (לונדון־וולתאם, מאסס., 1957) 620 (בפרק “יראת מקרא” אשר יופיע בכרך השני של “עיונים במחשבת ישראל”) הערה 1. למאמרי הבקורת של ראבידוביץ על משנתו של אחד־העם, עיין בפרק “לחייו ולכתביו של שמעון ראבידוביץ” וגם בביבליוגרפיה הנבחרת, להלן בכרך זה.  ↩

  19. מכתב, 16.7.1951 לאברהם ראביד; עיין גם “בבל וירושלים” (לונדון־וולתאם מאסס., 1957) 54 (בהתחלת הפרק “על פרשת בתים”, להלן בכרך זה).  ↩

  20. באשר למקורות מהם ניתן לשחזר את הביוגרפיה של ראבידוביץ, עיין בהערה בראשית הפרק “לחייו ולכתביו של שמעון ראבידוביץ”, להלן בכרך זה.  ↩

  21. ראבידוביץ מציין את הפרקים א‘־ד’ של החלק השלישי ל“בבל וירושלים” כ“תוספות” לפרק “על פרשת בתים” (“בבל וירושלים” [לונדון־וולתאם, מאסס., 1957] 11). הוחלט להדפיס את פרק א‘, “קדושה, שבח וגנות” בכרך זה בצורת נספח לפרק “על פרשת בתים”; פרקים ב’־ד' (“ראשון בשני”, “שני בראשון” ו“יראת מקרא”), הדנים בספרות העברית החדשה לאור תורת “על פרשת בתים” יפורסמו בכרך השני של “עיונים במחשבת ישראל”.  ↩

  22. עיבוד מקוצר של מאמר זה נדפס גם באנגלית: Israel: The Ever Dying People, Judaism 16 (1967) 423–433.  ↩

  23. חלק ממאמר זה נדפס גם באנגלית: Saadya's Purification of the Idea of God, Saadya Studies, edited by E.I.J. Rosenthal (Manchester, 1943) 139–165  ↩

  24. מאמר זה נדפס גם באנגלית: Knowledge of God: A Study in Maimonides Philosophy of Religion, Jewish Studies Issued in Honor of the Chief Rabbi J.L. Landau (Tel Aviv, 1936) 78–121  ↩

  25. מאמר זה נדפס גם באנגלית: On Maimonides' “Sepher Hamadda” Essays in Honor of the Very Rev. Dr. J.H. Hertz, edited by I. Epstein, E. Levine and C. Roth (London, 1942) 331–339  ↩

  26. “בבל וירושלים” (לונדון־וולתאם, מאסס., 1957) 49.  ↩

  27. עיין לעיל, הערה 17.  ↩

  28. קטעים מהמכתבים הופיעו בקובץ “גנזים” א' (תל־אביב, תשכ"א) בעריכת ג. קרסל, והובאו לדפוס על־ידי אברהם ראביד, 290–307.  ↩


לחייו ולכתביו של שמעון ראבידוביץ

מאת

בנימין חיים יצחק ראביד

1


א

“א' לך לך, ד' מרחשון [תרנ”ז] בשעה תשע וארבעים מינוט נולד לי בעז“ה בני הנקרא שמעון, יחיהו ד' ויאריך ימיו ואזכה לגדלו ולחכמו ולחנכו בתורה ובמעשים טובים”. כך רשם ביומנו חיים יצחק בן אברהם שלום, דור רביעי לר' שלום שכנא, ראש אב בית-דין בעיר אוגוסטוב, שעל יסוד ראשי-התיבות של כהונתו זו נקראו צאצאיו בשם המשפחה: ראביד-ראבידוביץ.

חיים יצחק נולד בעיר שצוצין, בפלך לומז’ה, אז ברוסיה, אחר-כך בפולין, בשנת 1863. בנעוריו למד בישיבות לומז’ה ומיר (אצל ראש הישיבה הרב חיים לייב טיקטינסקי) ובישיבת וולוז’ין (אצל הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, וחתנו ר' רפאל, ואחר-כך אצל חתנו של הרב רפאל, ר' חיים סולובייצ’יק, עוד לפני שהוכתר האחרון בכתר רבנות בבריסק). בשנת 1883 חזר חיים יצחק לבית אביו שהיה אז בגרייבה (Grayevo), עיירה קטנה, אז ברוסיה, 4 ק"מ מהגבול הגרמני. שם נשא לאשה את חנה בתיה בת אברהם יצחק רמבלינקר, שוחט ובודק בגרייבה, והתחיל להקים את ביתו. הרבה ניתן ללמוד על אישיותו של חיים יצחק מהעובדה שבשעת נשואיו כשנתן לו חותנו לבחור בין שעון זהב לבין ספרי-תלמוד הוצאת ווילנה כמתנה, בחר בתלמוד, בו הגה, למד ולימד עד סוף ימיו.

על-אף עיסוקו במסחר עורות ופיטריות שייצא מרוסיה לגרמניה, בחלה נפשו של חיים יצחק בכל דברי משא-ומתן וראה את המסחר כעבודה זרה. לכן הקדים כל שעה פנויה ממסחרו לתורה. בתאור קצר, בשם “אבי מורי ז”ל", מזכיר שמעון ראבידוביץ את דמות אביו:


“לילה-לילה היה משכים בין שלש לארבע שעות כדי ללמוד תורה – וכמה שנים היה מעיר בוקר-בוקר את כותב הטורים האלה – ואת אחיו – ומשתפם בלמידתו. קול זמרתו הנלהב בלימוד הגמרא היה מפריע לכמה משכניו – וגם לקטנים בבני ביתנו שלא הצטרפו לשלחן תורתו. לפיכך היה ‘גולה למקום תורה’ והולך עם בניו בוקר-בוקר (בימות החורף פרקים כמה שעות לפני החמה) לבית מדרשנו – ‘בית המדרש החדש’, ללמוד בו תורה. שמש בית מדרשנו מחסידי גור היה (אם זכרוני לא יטעני שני ‘קלויזים’ של חסידים היו בקהלתנו שרובה ככולה מתנגדים: של קוצק ושל גור) תקיף, זורק מרה בגבאיו. ‘בעלי-בתיו’ המתנגדים היו יראים מפניו של אותו חסיד. דעתו לא היתה נוחה כלל מ’בעל-בית' זה שקבע את מקום תורתו בבית המדרש, והיה מעירו – לפתיחת בית-המדרש – כמה שעות לפני עלות השחר. לאחר כמה ‘רוגזין’ וטענות – העביר שמשון השמש על מדותיו, היטיב עם אבא והפקיד בידו מפתח לבית-המדרש. וכך אבא לא היה שוב תלוי, בחסד שמשון השמש – וזה ניתן לו לנום את תנומתו באין מפריע”2.


נוסף לדבקותו בדרכי המסורת היהודית, מעיד יומנו שקיננה בלבו של חיים יצחק ראביד, הסוחר הישר והנדבן הנאמן, אהבה עמוקה לארץ-ישראל ודאגה רבה לאדמתה השוממה. כבר בשנת 1891 היה חבר בחברה החדשה “חברת ישוב ארץ-ישראל” שמטרתה היתה לאסוף כספים לעזרת האיכרים בארץ ישראל. מעיד בנו שמעון על ציונותו של אביו:


“כל ימיו התפלל והתכונן לעליה ארצה. אבא היה ראש וראשון ל’חובבי-ציון' ולציונים שבקהלתנו. המשטרה הרוסית היתה תכופות עורכת בדיקות בביתנו – לשם גילוי ספרות ציונית פסולה, קופסאות ובולים לקרן הקיימת, או לשם בירור ה’יחס' בין אבא ובין איזה מטיף ציוני שנזדמן לעיר, או סתם עובר-אורח ‘חשוד’ שהסב על עצמו את עיני השוטרים בגראייבא. אבא סבל הרבה גם בקהלת ישראל בשל אהבתו את ציון ועסקנותו הציונית. למען ציון היה מכניס את עצמו אפילו למחלוקת עם מתנגדי הציונות שבקהלתנו… אלמלא היה אבא עוסק כל ימיו (הפנויים) בתורה (כמדומני היה בעל הבית היחידי בגראייבא שהיה קובע עתים לתורה, לומד ומלמד, זמן-מה היה גם קורא שעור במשנה ומדרש לבעלי-מלאכה בחברת ‘תפארת בחורים’) וזהיר במצוות בתכלית הזהירות, כמוהו כשאר האדוקים בעירנו בכל בחינה שהיא (עם קריאתו המרובה בספרות עבר החדשה, פירסם גם מאמר אחד ב’המליץ' בחתימת חי“ר, ובשבתות היה נוהג לדבר עברית עם בניו ובנותיו, והוא שהכניסני גם ל’דיבור העברי”) – היו קנאים ודאי פוגעים בו, ולא היו מסתפקים בהערות עוקצניות על ר' חיים יצחק ש’הציץ ונפגע' קצת והיה ל’ציוניסט' רחמנא לצלן, שאזני אוזן ילד היתה קולטת למקוטעין בבית המדרש מזמן לזמן”3.


בשעה שנהגו המהדרין מן המהדרין לא להשתמש באתרוגים מארץ-ישראל שכן טענו שהחלוצים הציוניים הם אפיקורסים ואינם שומרים שמיטה כהלכה, והעדיפו להשיג את אתרוגיהם מקוֹרפוּ – אפילו לאחר הפוגרום שאירע שם בשנת 1891 – היה חיים יצחק מזמין מאות אחדות של אתרוגים ולולבים מארץ ישראל ומביאם לביתו. בפרק זכרונות אשר נכתב למעלה מארבעים שנה לאחר המעשה, מזכיר בנו שמעון איך הוא היה מדביק בכתלים של בתי המדרשות כרוזים המוכיחים מן התורה, מן הנביאים ומן הכתובים לא רק שאין חטא בקנית אתרוגים מארץ-ישראל אלא שמצוה היא. בנו הצעיר של חיים יצחק מזכיר גם שהיה עומד בימים ההם מחוץ לביתו ומשתדל להשפיע על העוברים לבוא ולקנות את האתרוגים מארץ-

ישראל, באומרו שכמותם לא נמצאים בין אתרוגי קורפו. הוא גם קיבל על עצמו תפקידים אחרים למען ארץ-ישראל, כגון האחריות להעמיד קערות של צדקה לטובת ועד אודסה של “חברת ישוב ארץ-ישראל” בבתי-הכנסיות ערב יום-הכיפורים4.

בשנת 1905 נשלח חיים יצחק לקונגרס הציוני השביעי כציר מפלגת ה“מזרחי” מפלך לומז’ה. שׁם שׂם חלקו עם הציונים הדתיים שהתנגדו בתוקף לעמדתו החיובית של הרב ריינס, מנהיג “מזרחי”, כלפי ההצעה לקבל את “ארץ אוגנדה” כארץ היהודים. לבסוף, עזב חיים יצחק את מפלגת “מזרחי”, בגלל עמדתו זו של הרב ריינס.

כמובן, כיהודי אדוק דאג חיים יצחק מאוד לחינוך בני משפחתו, ובמיוחד לשני בניו הגדולים, יעקב ושמעון. תחילה שלח אותם ל“חדר”, ואחר-כך, כנזכר, התחיל ללמדם בעצמו.


“מסורת וולוז’ין היתה נערצה על אבא. מרבה היה עיון ב’משנה תורה' לרמב”ם. בימי חג היה נוהג להשכים עם בניו למנין ותיקין – כדי שיהא סיפק בידו לחזור עמהם על הלכות החג ב’משנה תורה‘, בשעה שבני העיר יושבים ונהנים מזמרת החזן, הוא שהכניסני ל’משנה תורה’. ‘משנה תורה’ בהוצאת ראם, המכורך כריכת עור מנומרת, היה מספרי-נעורי הראשונים ש’לקחו את לבי שבי‘. ולב אבא היה כולו לרש"י, בו שם את כל מעייניו. זכורני, כשהייתי שב מן ה’חדר’ – כבן שבע או שמונה – ו’פלפול' של מלמדי בפי, בסוגיות תקפו כהן, יאוש שלא מדעת וכו' – היה אבא עמל ופושט ערמומית שב’פלפול‘, מעמידני על דרך הפשט, אומר וחוזר ואומר: נצא ונראה מה רש“י אומר, עיין ברש”י, הפוך בו. מסופקני אם ירדתי באותם ימי הילדות לסוף ‏’פשט’ של רש“י – ומבוטח הייתי בו ברש”י שהוא הוא המפלט לכל נבוך ואובד-דרך, וכל הנאחז בו לא יכשל לעולם. מלמדי לא שבעו רצון מאבא שפרק קושיותיהם, כל מיני ‘אויסרעדעכץ’ שלהם בדרך הפשט – ובעיקר על שהיה משתדל לעוררם שילמדו לתינוקות סדר מועד (ביצה, פסחים וכו') במקום סדרי נשים ונזקין (גטין, קדושין, בבא בתרא וכו')"5


על אף התנגדותו החריפה של חיים יצחק לעמדת הרב ריינס בענין “אוגנדה” שלח בשנת 1910 את בנו שמעון ללמוד בישיבת לידה שבראשה עמד אז הרב ריינס. שמעון עצמו העדיף לבקר ב“קורסים הפדגוגיים למורים” בגרודנה, שכן נמשך לבו, כלבותיהם של רבים מבני-דורו, לספרות העברית החדשה. אולם הוא כיבד את רצון אביו ונסע לישיבת לידה. אמנם שם בישיבה לא נכנע לגמרי “יצר הרע”. לאחר עשרות שנים, כתב ראבידוביץ ש“בזכרוני שמורה נזיפתו [של אביו, חיים יצחק] בי באחד ממכתביו אלי ללידה על בקשתי לשלוח לי את גליון מנדלי של ‘העולם’: מנדלי, שמנדלי, סוף סוף נסעת ללמוד תורה ומה לך שטויות אלו…”6.

לאחר שעשה שנה אחת בלידה, חזר שמעון לגרייבה. נעשה חובש בית-המדרש ושמע שיעור בתלמוד מפי הרב עמיאל (שהיה אחר-כך מראשי ה“מזרחי” ובשנותיו האחרונות רבה הראשי של תל-אביב) וגם עזר לאביו במסחר היצוא שלו. בזמן זה רצה שמעון להתכונן לכניסה לגימנסיה בווילנה, אבל עז היה רצון אביו ששמעון יהא רב, ועל-כן לא הרשה לו לנסוע לשם. קרוב לסוף ימיו, לאחר חיים פעילים של מחקר אשר בהם עמדה לו גרסא דינקותא שלו, הזכיר ראבידוביץ את הרגשותיו מימי נעוריו כשלא תמיד חשקה נפשו בתלמוד:


“רבקה, במכתבך האחרון עוררת את שאלת ספרי אבא. רבות חשבתי על כך. אחדים מהם אפשר למסור לספריה במרחביה – אולם את רובם יש לשמור במשפחתנו. לדוגמא, הש”ס הוילנאי וה’יד החזקה' (‘משנה תורה’) לרמב“ם – הספרים הללו בהם למד אתי אבא שנים רבות בגריבה– מן היושר הוא שאם אין ‘בעלן’ אחר לכך, שאעיין בהם בשנות זקנותי… ספרי נעורים היו לי הללו. כמה דמעות שפכתי עליהם – כשלא חשקה נפשי באותו דף גמרא, ולמדתיו עם אבא כדי שלא לצער אותו. אילו יכולתי להתאכזר לו כיעקב, הייתי וודאי מפסיק בלמוד הגמרא תיכף אחרי שובי מישיבת לידה – אולם לא יכולתי, ראיתי כמה מתאווה היה שלפחות אחד מבניו ילמד דף גמרא, הייתי השה לעולה… כמה מספרי הש”ס נשאתי היערה – ברחוב בוגושי – כשצלחה הרוח על אבא והחליט ללמוד דף גמרא ביער, ובפשוט מעיל, ככל בני אדם ההולכים היערה לשיר, לנוח, להתעלס באהבים וכו' – לא, אבא הלך אתנו ללמוד דף גמרא… בכמה ממסכות הש“ס הוילנאי העירותי גם בכתב-ידי כמה הערות. בכמה מהן ודאי נשתמרו שערות אבא – שהרי ‘אסור’ היה להשליך ארצה אפילו שערה אחת… והוא הדין ב’משנה תורה' לרמב”ם – ספר נעורים היה לי גם הוא. ולמעשה עוסק אני בו הרבה, פרקים יומם ולילה – בט“ו השנים האחרונות לרגל הכנתי את ‘ספר המדע’ – המוקדש לזכר אבא – ומה נאה אילו יכולתי להשתמש בו עכשיו, לאחר הפסקה של ארבעים שנה בערך”7.


בתקופה הזאת של גרייבה ניסה ראבידוביץ בפעם הראשונה את ידו בכתיבה. נסיונו הראשון של הצעיר המוכשר והרגיש שעקב בהתלהבות אחרי הספרות העברית החדשה היה ספור בשם “שני אחים”. ספור זה, שהיה בוודאי פרי הסתכלותו באנשי סביבתו ומעשיהם, נקרא “שני אחים”, על שם שתי הדמויות המרכזיות שבו, הם אביו ודודו. את פרי עטו הראשון שלח למערכת “העולם” באודיסה והוחזר אליו

בצרוף הערה קצרה: “לא יודפס”.

עם פרוץ מלחמת-העולם הראשונה בשנת 1914, עברו חיים יצחק ובני-ביתו כפליטים מגרייבה לביאליסטוק הסמוכה ושם נאלצו הבנים והבנות לפרנס את המשפחה. בחורף 1914 המשיך ראבידוביץ ללמוד בבית המדרש “משמר”, ואחר-כךהתחיל להורות ב''חדר מתוקן". הוא ושתי אחיותיו, רבקה ושפרה, בוגרות גימנסיהרוסית בעיר מאריאמפול, היו גם נותנים שעורים פרטיים.

בסתיו 1915, עת נכבשה ביאליסטוק על-ידי הגרמנים, פתח ראבידוביץ יחד עם שקולניק ואהרן יעקב שפירא תכנית של “קורסים עבריים למבוגרים”. הקורסים נתקיימו בשעות הערב מכיון שהתלמידים היו עסוקים במשך היום בלימודים או בעבודה. הם שימשו כמרכז לפעולה תרבותית ולפעולה ציונית, ורוב הפעולות הציוניות בביאליסטוק נעשו על-ידי תלמידי הקורסים.

הרושם שעשה ראבידוביץ הצעיר על התלמידים אשר היו כמעט בני גילו, הוזכר לאחר למעלה מארבעים שנה במכתב-תנחומים שכתבה אחת מהתלמידות למשפחת ראבידוביץ לאחר פטירתו:


“במשך השנתיים שלמדתי ספרות עברית, תנ”ך והיסטוריה עברית באותם קורסים ניתן לי מטען רוחני לכל ימי חיי… לכל שיעור היינו הולכים כאל מסיבה חגיגית. היינו יושבים כמוקסמים וחשים תחושה מוחשית את המושג ‘האיש מרחף בעולמות העליונים’. רעיונותיו, שהציפו אותנו כמעיין המתגבר, הובעו בצורה כה פיוטית ומשכנעת שנעשו כחלק מישותנו… רעיונותיו על תרומת היהדות לתרבות האנושית כמקביל לתרומתם של עמי-קדם אחרים: מצרים, יוון וכו' נתנו לנו את היסוד המוצק של כבוד לאומי, אך לא על יסוד צר של ‘אתה בחרתנו מכל העמים’, אלא מבוסס על הכרת המיוחד החיובי שבכל עם ועם ועל מזוגם הכללי בתור ערכים כלל אנושיים…"8.


ראבידוביץ הבחין יפה בצרכים התרבותיים של הקהילה היהודית, והתחיל עוסק בצרכי ציבור. כתוצאה מכשרונותיו הרב-צדדיים, אישיותו המקסימה ומרצו שלא ידע לאות, תפס מקום נכבד בחייה התרבותיים של העיר, על-אף גילו הצעיר והיותו תושב חדש בביאליסטוק. הרצאתו הפומבית הראשונה שהוקדשה לפרץ סמולנסקין נתקיימה בחג הסוכות 1915, ותוך זמן קצר היה ראבידוביץ למרצה נדרש ביותר בביאליסטוק ובעיירות הסמוכות. גם כתב מאמרים בעברית ובאידית ב“עתון חי” של אגודת “צעירי ציון”. ביוזמתו נוסדה להקת חובבים “בימה עברית” שהציגה מחזות שונים; הוא עצמו תירגם מחזות אלה לעברית והיה יחד עם זה גם הבמאי והטכנאי.

בימים ההם התקיימו בכל תקפם הפולמוסים הסוערים והחריפים של “מלחמת השפות” בין שוחרי העברית לבין האידישיסטים. ראבידוביץ, מימי נעוריו עד לסוף ימיו, היה בין הקנאים ביותר לשפה העברית. בפרק זכרונות מזכיר הוא כי “כנער בן 15 הלכתי פעם אל ד”ר אולשונגר כחולה בגלל נימוק אחד: רציתי שתהיה לי הנאה וזכיה להבדק בדיקה רפואית בעברית… 50 אגורות מ’קופתי הפרטית' היו

שוות זאת. כלל וכלל לא הייתי זקוק אז לרופא… איזה לוקסוס יכול היה אז עברי צעיר בגריבה להרשות לעצמו"9. באותם הימים, לפני מלחמת-העולם הראשונה, השתתף ראבידוביץ בחוג קטן של צעירים אשר החליטו לדבר ביניהם רק עברית והסכימו לשלם “גראשן” אחד בעד כל מלה אידית שתצא במקרה מפיהם. מובן על-כן שהוא היה מאוד פעיל כחבר “חובבי שפת עבר” ובשעת מלחמת השפות היה לאחד

הפולמסנים הנלהבים והקנאים ביותר לשפה העברית. האידישיסטים עצמם, אשר בראשם עמד יעקב פאט, ציינו שנאומיו של ראבידוביץ באידית למען העברית היו התעמולה הטובה ביותר לאידית, כי שפתו האידית היתה עסיסית, נקיה ממלים לועזיות ומתובלת בביטויים ופתגמים עבריים.

בקיץ 1918 התקיימה בביאליסטוק ועידה ציונית מחוזית, בה הוקם ועד גלילי לדרום ליטא. בועידה זו הירצה ראבידוביץ על פעולות התרבות במחוז. לפי הצעתו החליטה הועידה על יסוד “קרן תרבות”, היא קרן התרבות הראשונה בהסתדרות הציונית, שהפסיקה את פעולתה רק עם יציאת מייסדה מביאליסטוק10.

בין כסה לעשור 1918 התקיימה בוילנה ועידת הועדים המחוזיים של “צעירי-ציון” בשטח שנכבש על-ידי הגרמנים. הגבולות בין אזור לאזור היו חסומים על-ידי משמרות צבאיים ואף-על-פי-כן השתתפו בועידה שלשה נציגי “צעירי” ציון" מביאליסטוק, ואחד מהם היה ראבידוביץ.

לאחר המהפכה בגרמניה (נובמבר 1918) התפורר השלטון הגרמני במחוזות הכבושים והאיסור על קיום בתי-ספר עבריים בטל. ראבידוביץ הכיר שהגיעה שעת הכושר לפתוח בתי-ספר עבריים. הוא גייס את אחיותיו ששימשו קודם לכן כמורות בבתי-ספר הגרמניים, וכן אחדים מתלמידי הקורסים ויחד הקימו בביאליסטוק שלשה בתי-ספר עממיים ששפת ההוראה בהם היתה עברית. כדי להכשיר מורים לבתי ספר

החדשים, הוקמו מטעם הועד הגלילי “קורסים פדגוגיים” בהנהלתם של ראבידוביץ והסופר א. ש. הרשברג. קורסים אלה הנחילו השכלה כללית לחניכי הישיבות והשכלה עברית למורים שקיבלו את חינוכם בגמנסיה.

בשל ידיעותיו העמוקות, כשרונותיו בארגון וכושר דיבורו, נבחר ראבידוביץ, בגיל עשרים ואחת, כאחד מחמשת הצירים של מפלגת “צעירי-ציון” לועד הקהילה הדמוקרטי הראשון בביאליסטוק, בדצמבר 1918.

נוסף לחינוכו היהודי המסורתי, רצה ראבידוביץ מכבר לרכוש לעצמו גם השכלה כללית. כשהוקם השלטון הפולני בביאליסטוק, בסתיו 1919, החליט ראבידוביץ להגשים את שאיפתו החינוכית, שם את פניו מערבה, ויצא מבית אביו לברלין, מרכז תורה וחכמה.


ב

בימים ההם היתה העיר ברלין רגילה כבר מזה דורות אחדים לשמש אכסניה ליהודים צעירים, ילידי מזרח-אירופה אשר מילדותם עמלו יומם ולילה באהלה של תורה ולבסוף, לאחר ששתו ממקורות היהדות והיו ספוגים רוחה, חשקו גם בחכמת העולם החיצוני. כך היה בואו של ראבידוביץ לברלין חלק מתהליך רגיל ומקובל. ההתנגשות הרוחנית היתה בתחילה קשה. הוא התרשם והושפע מהמערב, מדרכי חייו ומחכמתו. בשנת 1919 התחיל להתכונן כאֶכּסטרן לקראת בחינות ה-Abiturienten (בגרות אכסטרנית), בהן עמד בהצלחה רבה בשנת 1921 ונתקבל כסטודנט באוניברסיטה של ברלין. בקריאתו השקודה והמקיפה של התקופה הזאת, התרכז במיוחד בפילוסופיה, ספרות, מדעי-החברה, אסתטיקה ושאלות כלליות של מיתודולוגיה. הכרתו החדשה הכריחה אותו לבדוק מחדש את יחסו למסורת היהודית ולספרותה, ובוודאי לא היתה דרכו סלולה. נפתחו לפניו עולם-מחשבה חדש ומושגים חדשים. אבל הוא רצה להשאר נאמן למסורתו ולהזדהות עם יצירת עמו ועברו, שכן עמוקות היו הזדהותו עם ואהבתו ליהדות ותרבותה אשר שאב מסביבת ביתו וערי מגוריו גרייבה וביאליסטוק. לכן לא וויתר במשך כל התקופה הזאת על הפן היהודי והעברי של אישיותו ופעולתו, ולאחר תקופת ההסתגלות של קריאה מעמיקה והתבוננות חודרת הוא בא לשיווי-המשקל האיזון והתאים אשר איפיינו מאז ואילך את פרי עטו

השופע במשך למעלה משלושים שנה.

ברלין של תקופת-וויימאר היתה מרכז התרבות העברית. אמנם רוב ה“עברים” בברלין לא היו ילידי גרמניה אלא מהגרים ממזרח-אירופה אשר נהרו לברלין לאחר המהפכה הרוסית וקנו שביתה בברלין עד שעלו לארץ-ישראל, או עד שנאלצו לצאת מגרמניה לאחר שנת 1933. בני האינטליגנציה הזאת של סופרים, עסקנים, מורים וסטודנטים חיו חיים עבריים פעילים, אלא שתרבותם היתה תרבות של עילית כיון שבגרמניה לא היה קיים קהל גדול של יודעי עברית בין ילידי הארץ, בניגוד למצב ששרר אז ברבות מערי מזרח-אירופה. אבל עם כל זאת הם העשירו את חייה העבריים של העיר ברלין במידה ניכרת ובהשפעתם נהפכה העיר למרכז של יצירה עברית11.

ראבידוביץ הצעיר מצא מיד את מקומו בין האנשים הללו ויחד אתם תרם את תרומתו לתור-הזהב של התרבות העברית בברלין. כבר בחורף הראשון שלו בברלין התחיל הוא לעבוד שכם אחד עם א. ד. פרידמן בעריכת “אונזער פרייהייט”, העתון האידי של “הפועל הצעיר”. חיים נחמן ביאליק הבחין במהרה בסגולותיו של ראבידוביץ ושניהם נהיו לידידים טובים עד שיחס המשורר הותיק לראבידוביץ הצעיר

הגיע כמעט לזה של אב לבנו12. נרקם קשר ביז ראבידוביץ ובין שמעון דובנוב כאשר ניגש ראבידוביץ להוציא את “פנקס מדינת ליטא” בהוצאת הספרים “עינות” (עיין להלן), ונתהדק הוא ונמשך עד לסוף חייו של דובנוב13. כן קיים ראבידוביץ יחסים ידידותיים עם שאול טשרניחובסקי כבר מספר שנים לפני עבודתם המשותפת במערכת “התקופה” בשנת 1928.

בשנת 1920, נתקיימה בפראג ועידה עולמית של נציגי “הפועל הצעיר” ו“צעירי-ציון”, שמטרתה היתה לאחד ולחבר את המחנה הציוני הסוציאליסטי. בועידה ההיא השתתף ראבידוביץ יחד עם מ. בובר, ח. ארלוזורוב, ר. וולטש וי. רייכרט כנציגי מפלגת “הפועל הצעיר” מברלין. ראבידוביץ התרשם מאד מאישיותיהם והשקפותיהם של א. ד. גורדון ותלמידו-חסידו א. ל. יפה,‏ הצירים מארץ-ישראל בועידה ההיא. בסיכום רשמיו הבחין ראבידוביץ ש“רק שם בפראג נוכחנו כי תהום בינינו בני הגולה ובני הארץ. אם אפילו אין זה תהום מפרידה – מבדילה ומגדירה היא שני עולמות… והם… משוחררים מהמון החובות של ההמונים והעמים… מה להם ולפרובלמות הגולה ושאלת היהודים”14. ראבידוביץ האזין לדבריו החריפים של יפה אשר דיבר נגד הגולה והטיף לדת החדשה של העבודה והאדם. כתוצאה בא ראבידוביץ להרהר “… ואשר לנו, לבני הגולה, ואשר לחיי הגולה ועבודתנו בה – נחפשה דרכנו ונחקורה, שמא צדק אליעזר יפה”15. כעבור תשע שנים של עבודה מדעית ופעולה תרבותית בתפוצה, היה ראבידוביץ מוכן לתת תשובה ברורה לדבריו של אליעזר יפה (עיין להלן).

בשנת 1920 הצטרף ראבידוביץ לצוות המורים של בית-הספר החדש לשפה העברית (Hebräische Sprachschule), שנועד בעיקר לתלמידי האוניברסיטה בברלין. לאחר שפרש מההוראה שם היה קשור ב-Scripta Universitatis atque Bibliothecae Hierosolymitananrum כעורך ומתרגם לעברית, וכן קשור היה באנציקלופדיה “אשכול”.

לאחר שישב ראבידוביץ שלש שנים בברלין, בא הוא לייסד חברה להוצאת ספרים עבריים בשם “עינות”. במכתב אשר כתב לביאליק, הסביר את הגורמים אשר הביאו אותו לייסד את הוצאת “עינות”. לגישה המתוארת במכתב זה נשאר נאמן עד סוף ימיו:

“לפני שנתיים ומחצה בערך כשטלטלני שר של חיים מעיר מושבי ביאליסטוק לכאן – התחלתי דן בדבר הוצאת ספרים שמגמתה היא להכניס את מיטב ספרות העבר לתוך העם והחיים דרך ביה”ס וכיוצא בו, משום שסבור הייתי שלא נבנה מכל מיני התרגומים בלע“ז… ואף לא מספרי הלימוד והחנוך השונים שרובם ככולם אין בהם לא משום למוד ולא משום חנוך שנטולים הם מעל [מלה חסרה] והמקור ואין בהם בכדי שיכנסו לתוך נפש האומה ויהיו מעורים בחיי רוחה. כי אין גאולה לנו אלא במקור ואומה ששכחה מקורותיה, נתלשה ונתרחקה מעליהם ועל כלי שני שלישי וכו' מזונותיה – אין לה תקנה אלא נוון”16.


לפי פרוספקט, אשר ודאי נכתב על-ידי ראבידוביץ עצמו:

"הוצאת-הספרים ‘עינות’ באה ותכנית מיוחדה, תכנית ספרותית-מדעית חדשה בידה: הדלאת מבחר מקורות המחשבה והספרות הישראלית שבכל התקופות מתוך תהום היצירה הלאומית בת האלפים. ועם הדלאת-המקורות באה גם הכשרתם, שיהא בהם כדי להכנס גם לתוך בית הספר העברי ולתוך קהל הקוראים והמשכילים, עד שיהיו לערכי-תרבות חיה, קניני-עבר שכחם פועל בהוה וכח-כחם יהיה נכר אף בעתיד…

אין לפני הוצאת-הספרים ‘עינות’ אלא מקורות היצירה בעבר הרחוק והקרוב, המקורות כמות שהם שהיא עמלה להכשירם לשם בני-הדור. כי מבקשת היא בעקר להשיב את דורנו לתרבות של מקור, להכניסו תחת כנפי היצירה הלאומית לכל סוגיה ולשונותיה. אין לפניה מוקדם ומאוחר לחשיבות ולערך. לא כשר ופסול: כל ערכי-הספרות והמחשבה שכחם גדול בעבר ורשומם נכר בהוה – ראוי להכניסם לקיום ולהחזירם לעטרת ישנם. ולפיכך דנה היא דין המחקר והקבלה שבימי-הבינים (ספרי הרמב"ם, הזוהר ועוד) כדין ספרות החסידות (ספרי הבעש"ט, ר' נחמן מברצלב, ה’מגיד' ממזריטש ועוד) וכדין המחשבה והשירה שבספרות החדשה (רנ“ק, רמח”ל, מיכ"ל ועוד). ולשם מלואים לספרות המקורות נזקקת הוצאת-הספרים ‘עינות’ גם לספרות מדע וחנוך העשויה להכניס ברכה לביה“ס העברי. עשרת הספרים הראשונים שיצאו לאור ע”י ‘עינות’ אינם אלא התחלה בלבד. יוצאים הם ללמד על מגמתה ותכניתה של הוצאת-ספרים זו.

בחשאי התחילה הוצאת הספרים ‘עינות’ את עבודתה, ושמחים אנו לציין כאן את העובדה שלאחר עבודת שנתים בערך עלה בידינו לעורר את תשומת לב קהל סופרינו וקוראינו על צורך-השעה הגדול שבעבודתה של ‘עינות’. ולאחר שטובי חכמינו וסופרינו מתחילים משתתפים בפועל בהגשמת תכניתנו, אנו מקוים שהוצאת-הספרים ‘עינות’ תזכה להגיע למדרגת מכון ספרותי-מדעי לספרות-המקורות בישראל, שכל אדם מישראל יהא נכנס לתוכו ומוצא בו את משאלת-לבבו".


הספר הראשון שהופיע בהוצאת “עינות” (1922) היה מהדורת ראבידוביץ של “משנה תורה: ספר המדע” לרמב"ם, ספר אשר לתוכו הכניסו אביו עוד בימי נעוריו. לגופו של “ספר המדע” שקיצר במקצת לצורכי בתי-ספר עבריים – אותו הכין לדפוס בארבעה שבועות – הוסיף ראבידוביץ הקדמה נלהבת, וגם כ-600

הערות שחלק מהן כתב בבית-הדפוס עצמו בגלל לחץ המדפיס עקב עליית השערים שלא היתה פוסקת בימי האינפלציה17. בספר זה גילה ראבידוביץ את ידיעותיו הרבות והבנתו העמוקה וגם את סגנונו העברי המעולה שקלט את הלשון העברית על כל שכבותיה ומזגן במיזוג של אמן. מדבריו של ראבידוביץ במבואו למהדורה זו ניתן ללמוד על יחסו הפנימי לנושא מחקרו זה: “ואם גם יחסנו לכמה שאלות שונה הוא מזה של ‘הנשר הגדול’ ושבע מאות שנה ויותר מפרידות בינינו, יהיו בני הדור יוצאים מקן-נשרים זה ותמהים על ידו החזקה של הרמב”ם. הפליאה היא סבת ההשכלה, ותמיה מביאה ללמוד, והן זוהי כל מגמתנו"18.

מקטע אחר במבוא זה נראה שהתכוון ראבידוביץ להוציא לאור גם את יתר ספרי ה“משנה תורה” ולאחר מכן, “מלון מיוחד מוקדש לברור המונחים של ‘משנה תורה’ במקצוע האמונה ההלכה והמחקר”19.

בין החוקרים האחרים אשר מסרו את ספריהם להוצאת “עינות” נמנו ש. דובנוב, א. ש. הורודצקי, א. ש. יהודה, י. קלוזנר וז. רובשוב-שזר20. הצליח ראבידוביץ ב“עינות” כחוקר, כמנהל וכמו“ל עד כדי-כך שהפציר בו ידידו הקרוב ביאליק שהכיר היטב בכשרונותיו המרובים, כי יקבל את הנהלתה של הוצאת הספרים “דביר” בתנאי שיפסיק את פעילותו ב”עינות". ראבידוביץ סירב כי רצה להמשיך בהוצאת “עינות”, שהתקיימה עד שנת 1925.

בבחירת נושאי-מחקריו נמשך ראבידוביץ תמיד אחרי ענקי המחשבה, ההוגים של תקופות משבר ומפנה אשר ניסו לתפוס את העיקר ביהדות ולנסחו מחדש למען בני-דורם. לאחר פירסום “ספר המדע”, החל בהכנת מהדורה חדשה של “מורה נבוכי הזמן” לרבי נחמן קרוכמאל, ספר אשר לא זכה עד אז לתשומת לב הראויה לו. מהדורתו של “כתבי רנ”ק", ובמיוחד מבואו בן 225 עמודים, קבעו את מקומו בין הבולטים שבחוקרי הדור. לפי מאמר-ביקורת ברבעון “קרית ספר”:

“כל מה שהוצאה מדעית יכולה לתת לספר נעשה כאן במדה גדולה: מפתח מלא של שמות, סדור הגון, דפוס יפה, דיוק מעולה, וחיצוניות טובת טעם, ועריכה חדשה לסימני הפסק מאירת עינים. רק מי שידמה הוצאה זו לעומת הוצאת לבוב וורשא ידע להעריך טיבה ונוייה… כמדומה שזהו הספר הראשון לתקופת ההשכלה שזכה להוצאה זאת, העתידה להיות לדוגמא למלאכת מוציאים… המבוא של המוציא הוא ספר גדול לעצמו וקובע ברכה לעצמו, וחבל שנעשה כאן טפל להוצאה אף אם להוצאה משובחת כזו. ראוי מבוא זה שיצא ספר לעצמו שלא יאפיל עליו רנ”ק בצלו ובגדלו, ושלא יהיה הוא תוספת מרובה על העיקר. הספר אינו נותן למבוא לחיות חיי עצמו"21


גם בדעתו של פרופ' צבי פרץ חיות היה להוציא את הספר “מורה נבוכי הזמן”, אלא לאחר הופעת מהדורת ראבידוביץ, הסתלק מרעיון זה, באומרו כי כעת אין להוסיף לפרשה זו.

לפי שעיקר מגמתה של “עינות” היתה להוציא לאור סידרת מקורות, הצטרך ראבידוביץ לצמצם את מבואו ולא הכניס לתוכו את כל החומר אשר הכין בליבון פרשת “מורה נבוכי הזמן”. אחדים מפרקים אלה שלא הכניס לספרו, פירסם לאחר מכן כמאמרים נפרדים במקומות שונים22. במחקריו אלה, ניתח את תורת רנ“ק נתוח יסודי. בין היתר, הוא הוכיח שאף-על-פי שפרשות אחדות בתורת רנ”ק נשארו סתומות לעולם משום שרנ“ק לא זכה לגמור את ספרו, בכל זאת אין לראות את רנ”ק כאוחז במשנתו של הגל. את המיוחד שבתורת הגל, התפתחות ההיסטוריה דרך תיזה, אנטיתיזה וסינתיזה, לא הכניס רנ"ק לתוך שיטתו, אלא הלך בעקבות המסורת היהודית מצד אחד, ובעקבות הוגי-דעות אירופיים כגון ויקו, לסינג והרדר

מצד שני23.

ראבידוביץ הדגיש את חשיבות מחקרו זה במיוחד:


“עיקר מבוקשי בפרק [הגליניות] במבואי היה 1) להעמיד את רנ”ק על עצמיותו, לשחררו משיעבוד אסכולה כדי לתפוס את מהותו לנפשו… 2) לעורר את מעיינינו שיצאו ויעיינו בעיקרה של דמות רנ“ק. זה אינו כרוך ביציאה בעקבות פילוסופוס פלוני ואלמוני בחוץ – אלא במעמדו בבית, בעמלו שעמל לחדוש בית ישראל וביצורו…”24.


הרעיונות האלה של “המעמד בבית” ו“עמל לחדוש בית ישראל וביצורו” שתפסו מקום מרכזי במתודולוגיה שלו במחקריו על רנ"ק בשנות העשרים, פותחו ובוטאו בצורה יותר רחבה בכתביו האחרונים (עיין להלן, במיוחד בחלק ה').

ולאחר עשרים שנה העיר ראבידוביץ כי

“אין איש יודע כי אותו מבוא ארוך כתב בחור בן כ”ה שנה בערך בעשרת שבועות בנשימה אחת, פעמים מעלות עמוד השחר עד אשמורה ראשונה… היה כותב חצי גליון דפוס ושולחו לדפוס, כותב כמעט ישר למכונת הדפוס. עד היום [1945] קשה לי להעלות על דעתי כיצד בצעתי אותו דבר בעשרה שבועות. ואני מצטער על שלא השהיתי את כתב-היד כחצי שנה לפני המסרו לדפוס. ואף על פי כן, ב’כנסת', תש“ג, לאחר 20 שנה, אשרו את עקר דברי מבואי… אדיר רצוני להוציא את ספרי על רנ”ק בשלמותו, בו המבוא הנ“ל אינו אלא חלק…”25.


כאמור, התכוון ראבידוביץ לחבר עוד ספר מיוחד בעברית על רנ“ק ומשנתו (וגם ספר עליו בגרמנית) ולא זכה. באותן השנים התקין גם קיצור “מורה נבוכי הזמן” – הנמצא היום בעזבונו – שנתכוון לפרסמו בתוך ספרו העברי המתוכנן על רנ”ק26. לאחר פירסום “כתבי רנ”ק“, הציע ביאליק לראבידוביץ שיוציא לאור על ידי “דביר” את כתבי אברהם קרוכמאל, בנו של רנ”ק. ראבידוביץ חיבר הצעת-תכנית לספר זה, ואף התחיל לאסוף חומר, אולם תכנית זו לא יצאה לפועל.


בינתיים, בשנת 1922, עלה אביו של ראבידוביץ מפולניה לארץ-ישראל. שם ישבו אתו במשך שנים כל בניו ובנותיו, חוץ משמעון ואחיו הגדול יעקב27. בזמן ההוא הסבו חיים יצחק וכל בניו חוץ משמעון את שם משפחתם חזרה לצורתו העברית המקורית “ראביד”. שמעון, שכבר היה ידוע בחוגים מדעיים בשם “ראבידוביץ”, לא החזיר את שמו לצורתו המקורית. רצונו הטבעי של ראבידוביץ לחיות בארץ ישראל

נתחזק עוד יתר משום שהתגעגע לשבת במחיצתם של אביו, אחיו ואחיותיו. באותן השנים, בראשית שנות העשרים, עודדו אותו ביאליק ויוסף קלוזנר לעלות לארץ, בטענם שבנקל ימצא עבודה שם. אבל ראבידוביץ היסס, כי בימים ההם עדיין לא פתחה האוניברסיטה העברית בירושלים את שעריה, ולכן הוא ראה חובה לעצמו לסיים תחילה את לימודיו באוניברסיטת ברלין לפני עלותו ארצה. סוף-סוף הגיע בשנת 1925 ארצה לביקור. לאחר ביקור קצר זה והפגישה עם בני משפחתו חזר מלא צער להמשיך את לימודיו בברלין. במכתב אחד הוא נבא לעצמו: “נע ונד תהיה בארץ. לגולה תרד בעל כרחך, ובארץ לא תכה שרשים, לעולם תהא מצוי אצל כרטיס המסע ומקל הנידודים”28.


שקד ראבידוביץ על לימודיו באוניברסיטת ברלין. במכתב מהתקופה ההיא מצויים רמזים סתומים על תוכניות שונות שלו: “יעלה בידי ליצור יצירה היסטורית רבת ערך (ביחס לספרות העברית החדשה), אין לבי הולך אחרי זה בלבד… רוקם אני תוכניות גדולות ומקיפות. חיבור של ספר מיתודולוגי גדול לכל מדעי הרוח. אם יעלה בידי, יהא זה ספר קים באמת”29.

כמקצועות הראשיים שלו בחר ראבידוביץ בפילוסופיה (שמע בעיקר את הרצאותיהם של הפרופסורים Heindich Maier, Max Dessoir). בהיסטוריה ובמזרחנות. בשנת 1926 גמר את מחקרו על לודוויג פוירבאך L. Feuerbachs Philosophische Jugendent-wicklung und siene Stellung zu Hegel bis 1839 וקיבל את הדוקטורט. הוא המשיך לעסוק בפרשת פוירבאך ובשנת 1931 פירסם את ספרו בן 517 העמודים: L. Feuerbachs Philosophie: Ursprung und Schicksal אשר בו נכללה הדיסטרציה שלו כפרק הראשון. ספר זה, אשר היה בין הספרים של מחברים יהודיים שהועלו על המוקד בשעת שריפת הספרים בתקופת שלטונו של היטלר, הוא עד היום ממחקרי היסוד שנכתבו על פוירבאך וזכה למהדורה שניה בגרמניה בשנת 1964.

כבר בשנת 1921 הכיר ראבידוביץ את אשתו העתידה, אסתר אויגניה קליי, בתו של מנהיג הציונים בגרמניה, ד“ר אלפרד קליי, עורך הדין המפורסם בברלין30. ד”ר קליי היה בימי נעוריו מעוזריו של הרצל, ונאומיו הנלהבים קנו הרבה נפשות לציונות מבין יהדות גרמניה. אחרדכך היה יושב-ראש ה-Jüdische Volkspartei בקהילת ברלין, נציגה בועד קהילת ברלין ובא-כוחו של ועד קהילת ברלין בחברת I.C.A. (Jewish Colonization Association). בתו למדה אז באוניברסיטת ברלין לקראת הדוקטורט בזואולוגיה, והכירה את ראבידוביץ מהשעה שהיתה תלמידתו ב- Jüdische Sprachschule והוקסמה מאישיותו והוראתו של מורה. היא קיבלה את הדוקטורט שלה בשנת 1924, ובשנת 1926, לאחר שראבידוביץ קיבל את הדוקטורט שלו, הם נישאו.

בינתיים, בשנת 1924, נפטר ד"ר דוד נוימרק, פרופסור לפילוסופיה יהודית במוסד Hebrew Union College, בסינסינטי, ארצות-הברית. המוסד פנה אל ראבידוביץ בקשר למינויו כיורשו של נוימרק, אבל לצערו של ראבידוביץ, תכנית זאת לא יצאה לפועל.

על סמך מחקרו על קרוכמאל, שהיקנה לו מוניטין, ופירסומו המדעי בכללו, פנו לראבידוביץ בשנת 1926 העורכים הכלליים של המהדורה הגדולה של כתבי מנדלסזון, שתוכננה לקראת שנת המאתיים להיוולדו, בהצעה שיטול לידו את עריכת החטיבה היהודית-הגרמנית של כתבי מנדלסזון. הוא התמסר למחקר זה, ובשנת 1930 יצא לאור הכרך הראשון מארבעת הכרכים שהיו מיועדים לעיבודו. בכרך זה, כרך ז‘, הוא דן בפולמוס מנדלסזון-לוטר, בהערות מנדלסזון על בוני31, Ritualgesetze der Juden ותקנות ה- Judeneides. כן המשיך ראבידוביץ בהכנותיו לכרך ח’ וחיבר מבואות לתרגום התהלים למנדלסזון, להקדמת מנדלסזון ל“תשועת היהודים” לר' מנשה בן ישראל ול“ירושלים”. כמו-כן הכין את “ירושלים” גופו לדפוס. עם עלות הנאצים לשלטון, בוטלה הוצאת כרך זה, ולכן לא הופיעו המבואות של ראבידוביץ. אלא חלק ממחקרו המיועד לכרך זה פירסם ראבידוביץ בעברית וכך נשתמר שריד גדול ממחקרו בפרשת מנדלסזון32. במחקרו זה ביקש ראבידוביץ לתאר את מנדלסזון כמות שהוא. הוא התנגד לשיטותיהם של החוקרים שהסתכלו בקורות זמנו של מנדלסזון והזמנים שלאחריו על מנת לגלות יחס של סיבתיות ולפסוק למשל, שמנדלסזון היה אידיאולוג האמנציפציה וההשכלה, הפותח את תנועת הרפורמה, או שהיה אבי השמד וההתבוללות33.

נוסף על הפעולה המדעית הזאת, נענה ראבידוביץ לבקשתו של אברהם יוסף שטיבל והשתתף בשנים 1927 עד 1930 בהנהלת “הוצאת שטיבל” בתקופתה הברלינאית. יחד עם שאול טשרניחובסקי, ובן-ציון כ"ץ ערך ראבידוביץ את כתב-עת “התקופה”. אלא בשנת 1930 העביר שטיבל את הוצאת הספרים לארץ-ישראל, וראבידוביץ ביקש מקור מחיה, נוסף לעבודתו בהוצאת היובל של מנדלסזון. לכן הכשיר

את עצמו לספרנות בספריה הממשלתית הפרוסית (Preussische Staatbibliothek) ונעשה לספרן בספרית הקהילה היהודית בברלין. “לחוף זה לא התפללתי אלא יש בו כדי להבטיח לכל הפחות כמחצית צרכינו… משרה זו [אני] רואה אותה כ’קבורה במדרגה שניה' ואני מקוה להמלט ממנה בזמן מן הזמנים”34.

כדי לאפשר לאשתו להמשיך במחקרה הביולוגי במעבדות של בית-הספר לרפואה של אוניברסיטת ברלין (Charité) קיבל ראבידוביץ אזרחות גרמנית. על כך כותב הוא:


בבית אביו בערים גרייבה וביאליסטוק גדל ראבידוביץ באוירה עברית וציונית, וערכיה תפסו תמיד מקום מרכזי בחייו. כאחד האנשים המסורים ביותר לספרות ולתרבות העברית בברלין והפעילים ביותר למענן, השתכנע ראבידוביץ שאחד היסודות של האידיאולוגיה הציונית השפיע לרעה על הרצון לקיום התרבות העברית בתפוצות. עם כל הוקרתו לאחד-העם הגיע ראבידוביץ למסקנה שיסוד שלילי זה הוא מושגו של אחד-העם בדבר ה“מרכז הרוחני”, היינו התפיסה שהישוב בארץ-ישראל חייב לשמש דוגמה לקהילות התפוצה, ושבלי דוגמת המרכז הזה בארץ והשפעתו, לא יהיה בכוח ההיקף ליצור תרבות משלו. תפיסה זאת, שמבחינה תרבותית הורידה את התפוצה לדרגה נחותה לעומת המרכז, חיזקה, לדעתו של ראבידוביץ, את הנטיעה לשלילת הגולה, נטיה אשר גרמה לבני אדם לזלזול בעברה של יהדות התפוצה, להקלה ביצירתה בהווה, ולשלילת עתידה התרבותי. כשנתקבלו שני המושגים האלה של “מרכז רוחני” ו“שלילת הגולה” יותר ויותר במשך שנות העשרים על ידי דבּריה של התנועה הציונית והישוב בארץ-ישראל, ראה ראבידוביץ אורבות בהערכות השליליות סכנות גדולות לתפוצה אשר במשך מאות שנים יצרה תרבות נשגבת עצמאית משלה, למרות התלהבותו הגדולה לבנין הארץ, לפי דעתו אסור היה לשלול את ההוה והעתיד של התפוצות. כך מהלך המחשבה בתנועה הציונית הביא את ראבידוביץ לידי ניסוח אידיולוגיה חדשה בפרשת ארץ ותפוצה; המניעים לביקורתו ולהצעותיו החיוביות לא היו מדיניים, מוסריים או דתים אלא תרבותיים.

בנאום נלהב בראשית שנת 1929 ב“בית העם העברי”, מועדון שהוקם בברלין ביזמתו של ראבידוביץ וידידיו כדי לרכז את הפעולות העבריות בעיר, הציג ראבידוביץ לראשונה את השקפותיו בענין התרבות העברית בתפוצה והיחס בין א"י לתפוצה. הרצאתו עוררה ויכוחים חריפים, ובעקבותיהם הציע הוא כנס לשם דיון במצבה של התרבות העברית ותנועותיה בתפוצות. ביחד עם ידידים אחדים והחברות העבריות הקיימות בברלין, הקים ראבידוביץ ועדה יוזמת שהזמינה את כל ההסתדרויות והחברות העבריות בארץ-ישראל ובתפוצות לכינוס העברי הראשון בברלין ביוני 1931. בכינוס זה הירצה ראבידוביץ את ההרצאה הראשית על יסוד הארגון החדש וכלל בה תמצית השקפותיו אשר הביע גם במאמריו מאותה התקופה35. בגלל חשיבותו של נאום זה להבנת הלך-מחשבתו של ראבידוביץ, לתולדות התרבות העברית בתפוצה, וגם לחיי התפוצה בהווה, מובאים כאן עיקרי דבריו36:


"לא שאלת הלשון, אלא שאלת-ישראל עומדת לפנינו, שאלת קיומו הרוחני של ישראל בגולה. אין אנו בחינת ‘שפּראך-פעראיין’, לא את השפה ה’יפה, השרידה, היחידה' אנו באים ל’הציל' – אלא את… ישראל

הנאבק על קיומו התרבותי. קיומו הרוחני של ישראל שבגולה! – זוהי השאלה. עליה אנו מכריזים כלפי העולם, ובפתרונה אנו מדיינים.

אנו באים לעשות מעשה. אולם אם אין הלכה – מעשה מנין? ההלכה קודמת למעשה, ואם אין תורה אין מעשה. ושמא יש לומר, שלא בא כשלונה של התנועה העברית בגולה אלא משום שלא יצרה זו תורה משלה. תנועה שאינה מסקלת אבנים מדרכי תורתה, שאינה מדבקת בעיקרי מחשבה – אין סופה להתקיים. והריני לעמוד ברשותכם – וקצרות – על התורה ועל ההלכה, שיש לדעתי להקדימן למעשה התובע ממנו את הגשמתו. הלכה זו היא הקדמה שיש בה משום תנאי, אף-על-פי שאינה משמשת כאן עיקר לעצמה. המעשה עיקר ולא ההלכה, אולם מעשה שהלכה קודמת לו – מתקיים, ומעשה שאין עמו הלכה משלו אינו מכה שרשים, שומרי-תורה יהיו גם עושי-מעשה….

האמנם חסרים אנו הלכה, תורה? האמנם אין יסוד אידיאולוגי טבוע בתנועתנו, או יותר נכון, בשאיפותינו העבריות בגולה? הכיצד?

תשובתי: האידיאולוגיה שהיתה טבועה עד כאן ביסוד תפיסתנו התרבותית העברית בגולה אין בה כדי לכלכל ולקיים תנועה עברית יוצרת בגולה זו. חברת ‘שוחרי הטוב והתושיה’ שבדור המאספים, חברת ‘חובבי שפת עבר’ שברוסיה שלפני המלחמה היו נגררות אחרי אידיאלים אסתיטיים ולשוניים, מתוך אהבת הלשון ומתוך הכרה שאין לה ליהדות החדשה שיור אלא לשון זו בלבד. מה שאין כן מפעלנו התרבותי-העברי בגולה שאחרי ימי המלחמה [מלחמת-עולם הראשונה]. מצד אחד מותנה הוא מהתנאים המדיניים שנוצרו באירופה שלאחר המלחמה, ומצד שני מפעל זה כרוך כנר בפתילה ברעיון הציוני. עד כמה שהוא נובע מתוך הציוניות, תומך זה את יתדותיו בתורת המרכז הרוחני אשר לאחד-העם, שממימיו כולנו שתינו. וכאן מקום-התורפה של מפעלנו התרבותי בגולה. פרט זה בונה אב לכמה פרטים אחרים, שאין שעתי מרשה לי לעמוד עליהם. אולם על פרט יחיד זה עלינו להתעכב, כשאנו באים לחדש את מפעלנו ולתת לו שעור-קומה…. דייני כאן ברמז אחד, וממנו תקישו על השאר. לנו, לצורך מפעלנו, יספיק הרמז על אחד הלקויים היסודיים בתורת ה’מרכז הרוחני', זו התורה שהיתה כאמור חותכת חיים למפעלנו

בגולה. לקוי מכריע זה אני מוצא בחוסר רעיון היצירה, בחוסר יסוד היצירה. במרכז תורתו של אחד-העם טבוע רעיון החקוי. בחיים הוא רואה חקוי לחיים שכבר עברו. העבר משמש מרכז-חקוי להוה, ההוה משמש מרכז-חקוי לעתיד. היום מחקה את האתמול, והמחר יחקה את היום. מכלל תורתו אנו שומעים, אם גם לא בפרוש נאמר: homo homini simia – האדם לאדם קוף. לא זאב טורף, לא אלהים סלח – אלא קוף מחקה. הלאומיות עומדת על חיקוי (‘חיקוי של התחרות’) וההתבוללות אף היא מיוסדת על החקוי (‘חקוי של התבטלות’). החקוי משמש לו לאחד-העם חוק נפשי, חברתי ומטפיסי כאחד, בחינת פרינציפ, חוק ראשון…. אחד-העם שואל: מה ישראל חסר? והוא משיב: מרכז חקוי. היכן יבנה מרכז החקוי? אין לו לכך ארץ אחרת אלא ארץ ישראל. מעשה החקוי שיעשה בארץ ישראל לחיים שהיו קיימים בימי היות ישראל בארצו ישמש שוב מרכז-החקוי לגולה. וכך נפל אחד-העם, וכמותו כמה מדברי הציוניות והתנועה העברית, בשבי של סבך רעיונות מיכניסטיים, שלא אוכל לעמוד עליהם כאן בפרוטרוט….

דבר זה צריך לשמש לנו מושכל ראשון: אין אנו חיים – חיים במשמעות עליונה – אלא את החיים שאנו עצמנו יוצרים, ועד כמה שאנו יוצרים אותם. את אשר אין אנו יוצרים אין אנו חיים. ואם באיש כך – בצבור, בקבוץ, באומה על אחת כמה וכמה. זוכה הקבוץ משל קבוצים אחרים, נהנה מכאן ומהנה מכאן, – אולם חייו האמתיים, העליונים, הראשוניים אינם אלא יצירת-נפשו. אם הראשונים מלאכים, בני-אדם או פחות מכן – אנו יוצרים. אם אין אנו יוצרים – אין אנו קיימים….

בכל מקום שקבוץ ישראל חי – מרכז-יצירה ישראלית חי בו. ואין לארץ ישראל לחשוש מפני מרכזי-יצירה אלה. ונהפוך הוא, זקוקה היא להם. יהדות הגולה, תפוצות-ישראל יבואו לידי אחדות שלמה ויקבלו עליהם את עול ארץ ישראל, ישאו בסבל בנינה – לא מתוך חקוי, מתוך רצון-חקוי ותקות-חקוי, אלא מתוך יצירתם הם, משום שיצירתם תעמידם על כרחם בקשר בל ינותק עם חבריהם לתפוצות ועם ארץ ישראל הנוצרת על-ידיהם. וכשאני בא להעמיד את רעיון-היצירה במקום רעיון-החקוי, אין כוונתי לומר, שרעיון-חקוי זה מן הפסולים הוא, שאין אנו מוצאים יסודות-חקוי מכריעים בחיי הנפש והחברה! אין אנו באים אלא להפקיע את כח-הפרימט שלו. אין זה יכול לשמש בנין-אב לתפיסת-חיינו. הפרימט ליסוד-היצירה!

אילו לא היתה יצירה בעולם, אילו לא היה העולם כולו תובע-יצירה, תוסס-יצירה – לא היה מקום לכח-החקוי ולכמה כחות דומים לו בספירות-חיים שונות.

על כרחנו עלינו להשתחרר תחלה מזו ההיפנוזה של רעיון החקוי, כאילו יכול ה’היקף' לחיות ולהתקיים בכח החקוי. ואחרי שהכרנו, שאין יהדות התפוצות יכולה להתקיים אלא בכח היצירה בלבד, ולמרות כל המכשולים הרבים האורבים לה ליצירתנו בגולה שאין אנו מעלימים עינינו מהם, אין לה דרך-קיום אחרת אלא זו, ואף אם יצירתה לא תזכה לעולם להגיע לפסגת-השלמות, מוכרחה היא לילך בדרך זו – אחרי כל אלה עלינו להשתחרר מהנחה שניה של הציוניות הרוחנית, – והיא שארץ ישראל לבדה תפתור את שאלת היהדות. כשם שאין יהדות הגולה לבדה יכולה לפתור את שאלת היהדות – כך אין ארץ ישראל לבדה, ארץ ישראל שבימינו ושבעתיד הקרוב, יכולה לפתור את שאלת תרבות ישראל השלימה, הרצויה והנכספת, שעשרות דורות חלמו עליה והקריבו חייהם עליה. מכאן אנו למדים: תרבות ישראל השלימה שתהא נאה לאומה עתיקת-יומין ובת מסרת, לאומה בת תורה נביאים וכתובים וכו', לא תבא לעולם אלא מתוך שתוף-יצירה בין ארץ ישראל והגולה. תרבות ישראל שלעתיד לבא – תרבות במשמעותה היסודית והמקיפה שני שותפים בה: ארץ ישראל ויהדות התפוצות…. אם תחית-היהדות מפעל שותפות הוא יש להעביר תחת שבט הבקרת את דרכי מפעלנו-התרבותי על מנת להעמידו ברשותו החדשה. על כרחנו אנו מוותרים על מונופולין הפתרון לארץ ישראל, ואנו אומרים: שאלת היהדות הרוחנית בתפוצות נפתרת מתוך חיי-התפוצות גופן ומתוך השתתפות-יצירה של התפוצות ביצירת ארץ-ישראל….

יהדות-התפוצות אינה מקבלת, מושפעת בלבד – על כרחה תהא נותנת, על כרחה תהא שותף, לא אריס, לא חוכר, לא שכיר-יום, לא אקספדיטור ולא קבוץ של ‘חלוקה’ – אלא שותף. וכבר אמרנו במקום אחר: עד עכשיו למדנו הלכות מרכז והיקף, מעכשו עלינו לצאת וללמוד הלכות שותפות, הלכות שותפין….

בעיקר הדברים, מתוך גלוי שני היסודות הללו: א) יצירה ישראלית-עברית כצורה הכרחית לקיום ישראל בגולה; ב) שלילת מונופולין של ארץ ישראל לטובתה ולזכותה של ארץ ישראל, והכנסת תרבותנו לרשות שותפים – אנו באים על כרחנו לידי תפיסה חדשה של שאלת קיומנו בגולה. ושני רעיונות-יסוד אלה יש להטביעם בבסוס ההסתדרות החדשה שאנו באים ליסדה….

אני רואה חובה לעצמי להדגיש, שאין אני מאמין בהצלחת עבודתנו כל שעה שתהא זו מבוססת על תורת הציוניות ‘הרוחנית’ והדומה לה, כל שעה שלא יבוא במחננו שנוי ערכיו גמור….

לא לעבודת-ההווה במובנה המקובל אצלנו אני מטיף! אני דורש תפיסה חדשה, תפיסה אחרת של עצם שאלת קיומנו בגולה ופתרונה: תפיסת-יצירה ליהדות הגולה ולא תפיסת-חקוי. שנוי-זה יביא על כרחו גם לידי הכרה חדשה זו: פני ישראל שבגולה לארץ ישראל אולם מרכז-הכובד לשאלת-קיומו הרוחני של ישראל בגולה – אינו בארץ ישראל, אלא בתוך יהדות הגולה גופה.

דברים אלה טעונים ברור, והריני מרגיש שלמרות כל ברורי הנוספים יגלו בדברי פנים שלא כהלכה ואיש איש יראה בהם מהרהורי לבו, יכניס הרהורי לבו לתוך דברי ויחייבני על דברים שנאמרו מפיו ולא מפי

ההתבוללות, הריפורמה, הליברליזם המערבי וכו' באו ואמרו: הגולה היא כלי מחזיק ברכה לישראל. העלו מבית-גנזינו את המאמר הישן העמוק: צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפזרם בין האומות. באה הציוניות ואמרה: אין הגולה אלא קללה, מארת אלהים! ואנו אומרים: אף להבא נמרוד בגולה, כבוני הארץ נלחם ונלחם בגולה, כבוני הארץ לא נשלים עמה לעולם. מלחמה לנו בה כל ימי היותנו, כל ימי היותנו בונים את ארצנו. אולם הרי אין אנו בונים את ארץ ישראל בלבד. הרי חיי-תפוצות דורשים ממנו את תקונם ואנו על כרחנו מוכרחים להשמע לדרישתם – ובדרך של יצירה, של יצירה שביצירה. הצבור הישראלי המוכרח לחיות בגולה, זה הצבור בן המיליונים, שעל כרחו יהא חי ויוצר את חייו בגולה ימים רבים, על כרחו הוא אומר: כשאני עומד במסגרת יצירתי אני מכיר שאין הגלות לא ברכה ולא קללה, אלא עובדה, נתון היסטורי. שתי שיטות-בנין לנו: שיטת-בניננו את הארץ ושיטת-יצירתנו בחיי התפוצות, שיטה שיטה וחוקיה היסודיים, מי שאינו משגיח בשיטה וחוקיה המיוחדים – מחריב את עצמו ואת השיטה הקבועה. אין יחסנו אל הגולה בשיטת-בניננו את הארץ כהרי יחסנו אל הגולה בשיטת-חיינו שבתפוצות…. על כרחנו אנו חיים בשיטת-בניננו התפוצתית חיי יצירה, ועל כרחנו אנו מוכרחים לחיות ב’עובדה' זו. כמה ימים עוד נכונו לה ל’עובדה' זו? לא אדע. ברית לא כרתי עם המלאך הממונה על הנצחיות. אם ‘עובדה’ זו ששמה

תפוצות-ישראל לא תתקיים אלא עד שנת 2100, לדוגמא, על כרחנו אנו מושבעים ועומדים לחוקק לה חוקים, להשמע לחוקיה הפנימיים, למרוד בה לחיות בה, ולא לצאת ידי חובתנו באותה אמרה: קללה היא זו… ישראל אוסר עלינו קלות-דעת זו, ארץ ישראל תובעת ממנו שנשכיל לעמוד על סוד התפוצה סוד ה’עובדה'….

מהו תפקידו של ישראל במאות הבאות? על כרחו יהא בונה את ארצו מכאן וחי חיי יצירה ובנין בארצות פזוריו מכאן! במקום תורת-המוחלט, זאת התורה המופשטת לציוניות המקובלת, ועתים אין מוחלט זה שבידה אלא מוחלט למראית-עין, פסידו מוחלט, אני מנסה לרמז על תורת היחסיות בפתרון שאלת-ישראל. שאלת-ישראל יש לה פתרון אחד שהוא שנים: אחד ביחסו אל בנין ארצו ואחד ביחסו אל חייו בגולה, ושניהם נובעים ממקור אחד. שניהם אוחזים בטלית אחת. נושא שניהם הוא אחד, חומר שניהם הוא אחד ונשמת שניהם היא אחת. הפן האחד בפני ישראל פונה כלפי ארץ ישראל והפן השני כלפי התפוצות. שניהם כאחד הם הפנים, פני ישראל. שניהם כאחד – ואין פן אחד, אחד מהם, פני ישראל כולו. המעמיק לירד לסוף דעתי זו, יראה, ששני הפתרונות הם אחד, ששתי שיטות-היחסים חוזרות ומדבקות אחת בחברתה והיו לאחת….

לצורך מפעלנו נצא ונכריז: אנו באים לחדש את פני יהדות הגולה. רצוננו לעורר את כחות-היצירה ביהדות זו, רצוננו לעשות יהדות זו קבוץ לאומי יוצר ערכים, קבוץ לאומי הנתון בקשר של יצירה עם

תרבות העולם. יש את נפשנו לעשות את יהדות הגולה שותף-יוצר במעשה היצירה העברית בארץ ישראל, מלחמה לנו בשיטות הבאות לעשות את ישראל שבגולה קבוץ-מקבלים, סמוכים על שולחן-חוץ, ואם גם שולחן-קודש הוא לנו, מלחמה לנו בשיטות הרואות ביהדות הגולה מעין חברה לאמפורט ולאקספורט בע"מ – נאמר: ברית העברים הנוסדת באה לכרות ברית חדשה או לחדש את הברית הישנה של ישראל עם שכינתו, ואני בטוח בדבר שישראל שבגולה יטה לנו אוזן. נבוא ונאמר: לא בתי-ספר וגני-ילדים בלבד אנו מיסדים, אין אנו דורשים אך ורק תמיכה במוסדותינו הכורעים תחת סבל לא ישוער – אלא את שאלת קיומו הרוחני של ישראל בגולה אנו מנסים לפתור, את שאלת הפרודוקטיביזציה הרוחנית של ישראל בגולה, רצוננו להפוך עם מתפרנס משיירי עולמות שעברו ומצפה לחסד-מעלה וחוץ לעם יוצר וחי – וכלום יש ספק בדבר שגדול יהא הד דברינו?! ואני חוזר ומדגיש, ולצערי אני מוכרח לחזור על דברי: לשם יצירה אפשר וכדאי להפעיל את הגולה העברית – ולשם חקוי של היקף לא יתכן. לא נצליח, משום שהדבר מתנגד לחוקי תנועת-החיים! אדם ישלים עם הרעיון שאבות אבותיו היו בחינת קופים – אולם אין אדם משים עצמו קוף! כשהגולה יוצרת, כשהיא רואה עצמה בחינת שותף-יוצר –עתידה היא להקריב קרבנות לשיטת מפעלנו. אם אין זו אלא מסתכלת, מקבלת ונהנית, אם הכל נעשה, יעשה ויכול להעשות בארץ ישראל, ובשלמות האידיאלית ביותר, הכל גם בשביל יהדות התפוצות – למה תטפלנה תפוצות ישראל ביצירת תרבות עברית?…

ברור הדבר: הסתדרות חדשה זו – שאנו מציעים לקרא לה בשם ‘ברית העברים37 – תהא על כרחה הסתדרות עממית אוֹטוֹנוֹמית, עובדת שכם אחד עם חברות קרובות לה ובלתי תלויה בהן ונושאת את עצמה. ודאי תמצא ה’ברית' דרכי עבודה משותפות עם מוסדות החנוך והספרות בארץ ישראל, או עם הסתדרות עברית כללית בארץ ישראל – לכשתווצר, אם יהא צורך לארץ ישראל בהסתדרות מעין זו. מה שאין כן ההסתדרות הציונית. ה’ברית' תהא פרושה לגמרי מזו האחרונה (ויש כמובן להבדיל בין ההסתדרות הציונית ובין הציוניות דרך כלל). כל שעה שתהא התנועה העברית סמוכה על שלחנה של ההסתדרות הציונית – תזכה בפירורים, ובמצב הנוכחי גם בפירורים לא תזכה. כשתעמוד ה’ברית' ברשות עצמה הרי היא מלכה לעצמה. לא הרי שיטות עבודתה של ה’ברית' כהרי אלו של ההסתדרות הציונית….

וכשאני אומר, שאסור לה ל’ברית' לכוף עצמה למפלגה מדינית, אין כאן משום רדיפה אחרי הנוח והקל, אחרי אופורטוניות, אלא משום שמרכז הפעולה של התנועה העברית בגולה מוכרח לעמוד בגולה, ומרכז-הפעולה של ההסתדרות הציונית על כרחו בארץ….

אין אני מתכוון ביצירת ‘ברית העברים’ אלא לנסיון-יצירתה של האומה העברית בגולה (אין לתלות בבטוי זה כוונות שאינן בו), ליצירת ‘רפרזנטנץ’ לישראל העברי שבגולה. כשם שהיהדות מאורגנת בבית-הכנסת לצרכי דת, בקהלה לצרכי חייה האזרחים, הדתיים וכו' – כך צריכה יהדות התפוצות להיות מאורגנת ב’ברית העברים' לשם חייה העבריים!

הקץ לכל הארגונים הבודדים! יהיה לנו ארגון אחד מקיף, ולו יהיו כפופים כל הזרמים והארגונים השונים! אין אנו משלים את נפשנו שנוכל להכניס את כל יהדות הגולה למסגרת ה’ברית‘. אין אנו רוצים לצאת ידי חובתנו בפסוק הנישא בפי כל: ‘ואעשה אותך לגוי גדול’. עלינו להשתדל להכניס תחת כנפי ה’ברית’ את כל היהדות הלאומית בגולה.


* * *

בקוים כלליים תחמנו את תחומיה של ‘ברית העברים’ כלפי חוץ וכלפי פנים. ואין בתחום זה משום חיץ מבדיל, אלא משום רצון לצמצום של יצירה. עלינו לדון כעת בשאלה החשובה ביותר, והפשוטה לכאורה ביותר: שאלת תכניתה ותפקידיה של ‘ברית העברים’.

אני מודה על האמת: תחלה הייתי תופס מועט. בשנים האחרונות דנתי הרבה בדבר יצירת ברית הספרות העברית. תחלה לא היו לפני עיני אלא הספרות, המדע והאמנות בלבד. ושאלה זו עמוקה ומסובכת הרבה יותר מכפי שמשערים המפיצים המושבעים של הספר העברי…. במדה שירדתי לעומקה של השאלה, בה במדה בשלה הכרתי ש’ברית העברים' מוכרחה להיות מכון ומרכז עליון לכל לבושיה וגלוייה של התרבות העברית, לכל נסיונותיו ומפעליו של חפץ-הקיום הישראלי.

ה’ברית' תחפש על כרחה שיטות-עבודה מדיניות ומעשיות חדשות לחקר חיי ישראל בגולה, ה’ברית' תעמוד על משמר חיינו כלומדת, איש שאינו למד אינו קיים, וצבור על אחת כמה וכמה. ה’ברית' צריכה ללמוד את תנאי הכלכלה הישראלית בגולה, תנאי חיינו החברתיים, המדיניים, וצריכה לסגל על פיהם

את עבודתה. הגיעה השעה להשתחרר מהדילטנטיזמוס והארעיות שדבקו בנו. יש לנהל עבודת-תרבות (בלע"ז: Kulturpolitik ) בשיטה מדעית ומעשית מתוך עמדת חיינו הכלליים והישראליים בגולה, מהותם, תעודתם וכו'. קודם לכן עמדנו על התפיסה החדשה למפעלנו, ועכשו אנו מדגישים את הצורך בשיטה מדעית-מעשית חדשה לעבודתנו….

ה’ברית' תהא מוכרחה להדגיש רעיון זה, שאין בבל הישראלית יכולה להשאר בלי תלמוד משלה, שכל זמן שישראל שרוי בבבל, כל זמן שיש בבל בישראל – על כרחו יהא ישראל לומד לא רק תלמוד ירושלמי אלא גם תלמוד בבלי. שנים ירושלמי ואחד בבלי או אחד ירושלמי ושנים בבלי? שאלה זו אני מניח לאחרים לדון בה.

אל תניחו את בבל בלי תלמוד משלה! וכמות שאמרתי במקום אחר: ‘עדיין עולים מבבל לארץ ישראל ויורדים מארץ ישראל לבבל. אין עדיין לבבל תלמוד בבלי חדש ואין עדיין לארץ ישראל תלמוד משלה. שערי בבל פתוחים לא“י ושערי א”י לבבל. עוד תקוה נשקפת לנו לתלמוד בבלי-ירושלמי. עדיין אפשר לקדם את פני הרעה שלא יגבה הר בין בבל החדשה – ואין בבל אחת לישראל בימינו – ובין א"י החדשה, שיוצרי הרוח הישראלי ומטפחיו בארץ ובגולה יהיו יוצרים איש במדינתו ובפנתו, מתוך הכרה של עם ולא מתוך גבהות-לב או שפל-ברכים של שבט, מתוך שתוף המקור והגורל לבבל הישראלית ולארץ-ישראל’.

תבוא ה’ברית' ותרגיל את ישראל שבגולה אצל רעיון זה, שספרות, מדע ואמנות עברית אינם מצוה התלויה בארץ, הם חובת הצבור העברי באשר הוא שם".


ראבידוביץ לא הסתפק בהרצאת שיטתו החדשה, אשר לדעתו היתה בה כדי לשמש בסיס לחייהן העבריים של התפוצות, אלא גם שירטט בקצרה את רעיונותיו על טיבו וצורתו של הארגון החדש. הוא הציב לפני שומעיו את המטרות לגייס מאה אלף חברים במשך שלוש שנים, ולהקים קרן תרבות עברית כדי לאפשר את ביצוע תכנית ה‘“ברית”. כן הציע לכנס אחת לשלש שנים, או לפי הצורך, קונגרס עברי לעניני התרבות העברית בכל ארצות התפוצה. את כל הדברים האלה ניסח בקיצור: "תכריז ה’ברית’ לישראל, הבט לברית ואל תפן ליצר ההתבוללות והאדישות".

החלק העיוני של ההרצאה הזאת עורר ויכוחים חריפים ולבסוף הוחלט להקים בברלין מרכז זמני עד לכינוסו של הקונגרס העברי העולמי הראשון. על המרכז הזה הוטל להפיץ את ידיעת הלשון העברית ותרבותה, לטפח את החינוך העברי (במיוחד בין הנוער) ולהקים את קרן התרבות העברית. כמנהלו הראשון של ועד מרכזי זה נבחר ראבידוביץ.

ובזמן שראבידוביץ עסק בהקמת “ברית העברים” – או לפי השם שנתקבל בסוף לארגון החדש, “ברית עברית עולמית” – נכונה היתה לו הפתעה נעימה ומכובדת:


"ובעוד אני פונה כה וכה – בא גהיימראט מיאֵר (פרופסור מן המנין לפילוסופיה בברלין, נוצרי וגם אנטישמי) והציע לי שאיעשה פריבט-דוצנט לפילוסופיה באוניברסיטה בברלין, לא מללתי ולא פללתי! על יסוד ספרי על פויארבך. כנראה שעוד שני פרופסורים מן המנין יסכימו להצעתו. אם לא תגבר יד היטלר

יותר מדי ואם לא תבוא מהפכה מן החוץ – יש לקוות שבמשך חצי שנה או שנה (בערך) אזכה לכך. זהו ‘כבוד’ יוצא מן הכלל. מיום שגרמניה קיימת לא נתמנה עדיין פריבט-דוצנט לפילוסופיה אדם שהוא כולו לקויים לגבי כך: א) יהודי רוסי, ב) כותב עברית ועוסק בעניני יהדות. ספוק נפש מוסרי גדול יש כאן. ודוקא אנטישמיים מסייעים בידי יהודי. כמה מרובה מדת האוביקטיביות של כמה מהמלומדים הנוצרים. וגם כשהם אנטישמיים! צריכים אנו ללמוד וללמוד ממדותיהם הטובות של אומות העולם.

– ומבחינת הפרנסה אין בכך כלום, לפי שעה, אחרי שנים אחדות אפשר לקבל מה שהוא – כך המנהג בגרמניה.

אלו ‘השכלתי’, אלו הייתי נשמע רק לחוק קיומי הרוחני והכלכלי, הייתי צריך להשליך אחרי גווי את ‘עסקנותי’ העברית ולהתמסר להגשמת תכנית חדשה זו. ענין זה דורש את כל זמנו של אדם, כל לבו ונפשו, אחרת אי אפשר, זאת התורה, אדם כי ימות באהל, אילו הייתי קרייריסטן וכו', ובאמת אין כאן

קרייריזמוס, אלא הכנת בסיס לעבודה מדעית ולעתיד מדעי.

ביסוד ה’ברית' הטבעתי ‘אידיאולוגיה’ משלי, על היחס בין ארץ-ישראל והגולה שלעתיד לבוא, שבה אני מתרחק מכמה יסודות ואמתות, המקובלים בבית מדרשה של הציונות וכו'. זהו נסיון חדש לנסוח פתרון שאלת קיומנו בגולה. רבים גם מתנגדי. בכנסיה נלחמו בי שני ימים רצופים. אני מקווה, שלאט לאט ישלימו עם ‘תורתי’ ועם תפיסתי החדשה. כמובן, שכל מה שהרציתי וכתבתי בענין זה אינו אלא התחלה ובמשך הזמן אוסיף וארחיב את דברי, בכל פנים, קמה ע"י כך קצת סערה במחננו.

כאמור, מבחינת עתידי המדעי, הרוחני והכלכלי כאחד, אסור לי לטפל בהקמת תנועה עברית חדשה בגולה. אלא שאין אני יכול להפטר ממנה בבחינה מוסרית. מרגיש אני, כי הסכנה גדולה, ועדיין לא מצאתי במחננו איש שימלא מקומי. צריך למשוך בעול, בעול שאני עצמי הטלתי עלי לרצוני ומתוך אחריות…"38.


קשה היה תפקידו של ראבידוביץ כמנהל הועד המרכזי. נוסף על טיפולו בכל הבעיות האירגוניות, גם נאבק לשם השלטת השקפותיו. כארבעה חדשים לאחר שכתב ראבידוביץ את הדברים המובאים לעיל, הוסיף וכתב ברוח יותר מדוכאת:


"אתה מתפלא על ה’מרץ' ועל ‘עוז הנפש’ שנתגלו באחיך, שיצא להקים ‘ברית’ בשעה זו. היא היא הנותנת. מתוך אימת-פחדים, יאוש, מתוך הכרה זו שעוד מעט ואבדה התנועה העברית בגולה – יצאתי ויצרתי את ה’ברית‘. זה משמש בשבילי נסיון אחרון. אם אפשר לעשות דבר-מה לטובת התרבות העברית בגולה, דבר גדול ונאה, מוטב. ואם לאו, אני חוזר וגונז עצמי בארבע אמות של תורה, אעוג עוגה לעצמי ולא אצא מ’פתח-ביתי’, וחסל.

כמובן, שענינים אלה גוזלים ממני זמן ומרץ. אלא שאלהים היה בן חורין לפני ‘בראשית ברא’, עד שברא את העולם. משברא את העולם הריהו משועבד לעולם, עבד כנעני למעשה ידיו… כך הוא גם במעשיהם של בשר ודם… והם ימשלו בנו. אנו עבדים למעשינו.

ואילו אמרו לי לפני רבות בשנים ש’יהדותי' תעמוד לי למכשול בדרך חיי, הייתי ממלא פי שחוק. ולצערי, כך הוא. אילו לא עסקתי כ“כ הרבה בעניני יהדות, הייתי זה כבר ‘עולה לגדולה’ באוניברסיטה בברלין, כמה וכמה הבטחות לי…”39.


במכתב לפרופ' יוסף קלוזנר, מסביר ראבידוביץ את עמדתו:


“עיקר מלחמתי הוא באותה ‘שלילת הגולה’ השטחית שעשתה שמות בישראל, בגולה ובא”י. אין לשער כמה מן ההפקרות והרשלנות הכניסה ‘תורה’ זו לחיינו. נדמה לי, שחייבים אנו לחפש תוכן לעבודתנו העברית בגולה. וכאן עמדתי על הכרח רעיון ‏ היצירה לחינו בגולה – אף על פי שגלוי וידוע גם לי שמצבנו בגולה קשה ומר כעת. אולם גם בא"י, לדאבוננו הגדול, לא זכינו עדיין לגאולה שלמה. ודווקא משום כך יש להגביר ולחשל את כח יצירתה ורצון יצירתה של יהדות הגולה.

לצערי הגעתי בשנים האחרונות לידי הכרה, שרעיון המרכז לרבנו אחד-העם ז“ל, שזכרונו יקר לי במאוד, טעון בקורת. ובענין רב קראתי את דברי בנו של אחד העם, ש. גינזברג, שנדפסו ב’התקופה' האחרונה. הרי הבן מהפך את תורת אביו על פיה”40.


כמובן שרבים לא הבינו את הלך רוחו של ראבידוביץ ואחדים אף לא רצו להכיר במעשיו:


“בכלל פעלתי בזמן האחרון משהו. יצרתי את ה’ברית עברית עולמית‘, אף-על-פי שלאחר מעשה באים כמה בני-אדם ומכריזים על אבהותם. אם קראת את הרצאתי ב’מאזנים’ [כרך ג' (תרצ"א) גליון ט‘, 2–5; גליון י’, 2–8] יכולת לעמוד על הגורמים הנפשיים שהביאוני לידי כך. יחסי אל ארץ-ישראל לא נשתנה אף כל שהוא. אלא שאני מעמיד במרכז שאלותינו את שאלת עתידה של היהדות בגולה. וכאן הייתי איש ריב ומדון לכל הארץ. הרבה סופרים ועיתונאים השחיזו ומשחיזים את צפרניהם נגדי. וכדרך מלחמה – אין הלוחמים מנסים להבין את דברי נושא מלחמתם כמות שהוא”41.


מתוך רגש של אחריות כלפי ה“ברית”, המשיך ראבידוביץ בראש הועד המרכזי, מתוך תקוה שבקרוב יתאסף הקונגרס העברי ואז ישתחרר ממשאו שכן שעותיו המצומצמות נחוצות היו לו לעבודתו המדעית. אלא בגלל סיבות שונות, נדחה הקונגרס העברי העולמי. עם עלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933, נתפרק המרכז בברלין ובמקומו הוקמה אכסקוטיבה של הברית בלונדון, בהנהלתו של ראבידוביץ, וגם משרד מרכזי בוורשה. אחר-כך נוסד גם ועד מרכזי בתל-אביב, אשר במשך הזמן וכתוצאות המאורעות נעשה לעיקר ה“ברית”, אבל האידיולוגיה המיוחדת אותה ביקש מיסדה של ה“ברית” לקבוע בה נעדרה ממנה42.


מחקריו של ראבידוביץ – אשר נכתבו רובם עברית – עשו בינתיים רושם על רבים מאנשי האוניברסיטה העברית. כבר בשנת 1928 התחילו ועדות האוניברסיטה לדון במינויו למשרה החדשה בפילוסופיה היהודית של ימי-הביניים, אשר נפתחה אז במכון למדעי היהדות, שהלך וגדל ביחד עם יתר חלקי האוניברסיטה ובמקביל להתפתחות הישוב. למרות תמיכתם של אחדים מאנשי הרוח הן בישוב והן

בתפוצות בראבידוביץ, לא באה האוניברסיטה לידי החלטה בנידון זה. במכתב לפרופ' י. קלוזנר, בשנת 1931, מעיר ראבידוביץ על מצבו:


"לפני חודש הודיעני געהיימראט פרופ' היינריך מיאר, ראש הפרופסורים מן המנין לפילוסופיה באוניברסיטה שבברלין, כי נכון הוא להציע לפני הפקולטה בברלין שתמנני לפריבט-דוצנט בפילוסופיה על יסוד ספרי על פוירבאך! הוא מקוה שהענין יסודר…

מצד אחד פריבט-דוצנטורה פילוסופית בברלין ליהודי שכמותי, בעל ‘חטאים’ מרובים ו’עבר' כ"כ בלתי גרמני, יש בה משום ספוק-נפש ו’כבוד' רב. אולם רודף כבוד לא הייתי מימי…

אם האוניברסיטה בברלין מוצאת בי חפץ (והן מרובים הם המלומדים הצעירים הנוצרים כחול על שפת-הים…) מדוע תנעל האוניברסיטה בירושלים בפני את שעריה?"43.


כידוע, הורע בשנת 1932 המצב הפוליטי בגרמניה ובסוף ינואר 1933 עלה היטלר לשלטון כראש ממשלת גרמניה. אז נאלץ פרופ' מיאר לכתוב לראבידוביץ מכתב בו הביע את צערו שבגלל נסיבות הזמן לא היה בידו לקיים את אשר הבטיח תחילה בענין ה- Habilitation בפילוסופיה באוניברסיטת ברלין. באותו זמן פוטרה אשתו של ראבידוביץ מעיסוקה במחקר הסרטן ב- Charité, מעבדת בית-הספר לרפואה ליד אוניברסיטת ברלין, בגלל החוקים החדשים שנחקקו נגד היהודים. האוירה בברלין נעשתה יותר מחניקה ליהודים. זה זמן רב רצה ראבידוביץ לבקר שוב את משפחתו בארץ-ישראל וראה שעתה הגיעה השעה לביקור זה. אם ימצא עבודה מתאימה לו ולאשתו, רצה להגשים את שאיפתו להשתקע בארץ. עוד לפני צאתו את ברלין בקיץ 1933, הוזמן על-ידי המוסד Jews Collegeבלונדון לבוא למוסד זה, במסגרת תכניתו המיוחדת להצלת חוקרים יהודיים מגרמניה. ראבידוביץ ראה שאם לא יצליח למצוא משרה מתאימה בארץ-ישראל, לא תהיה לו ברירה אלא להענות להזמנה ‏ זו. ‏ אף-על-פי-כן, באו הוא ואשתו לארץ-ישראל בקיץ 1933 בתקוה שנסיעתם תהיה על מנת להשתקע, ולא תהפך לביקור קצר בדרך ללונדון.

בשבע עיניים חיפש ראבידוביץ מקום פעולה מתאים. למרות רצונו העז להשתקע בארץ-ישראל, רצה כמובן בעבודה מתאימה לידיעותיו, יכולתו ואישיותו. ההצעה המעשית האחת היתה זו של מנהל הוצאת-ספרים חדשה שרצתה שושנה פרסיץ, בעלת “אומנות”, להקים בשביל סופרים פליטים מגרמניה. אבל הצעה זו לא נתבצעה לעולם. ידידיו, ובמיוחד מנחם אוסישקין, אמרו לו: לך לונדונה, ומשם יזמינו אותך לירושלים.

חזקה היתה התקשרותו של ראבידוביץ לארץ-ישראל ומאוד רצה להשתקע בה. בזמן ביקורו זה החליט להשקיע את חסכונותיו בבנין בית מגורים, שהכנסותיו תאפשרנה לו להשתקע בארץ ולהמשיך במחקריו המדעיים עד שתפתח משרה מתאימה. אבל בנין הבית עלה בהרבה יותר משהיה צפוי מראש, ולאחר שסילק את המשכנתא, גרמו חוק הגנת הדייר, אשר הקפיא את שכר הדירות בתקופה של עליה ענקית במחירים, וירידה בערכה של הלירה לכך שלעולם לא איפשר הבית לראבידוביץ להגשים את תקוותו העזה.

לבסוף נאלץ ראבידוביץ לשמוע לעצת ידידיו, ובסתיו 1933 המשיכו הוא ורעיתו בנסיעתם ללונדון. מצד אחד הצטערו על כך, אולם מצד שני התנחמו כי:

“מלונדון קרובה הדרך לירושלים. נקל לעבור ממוסד למוסד. והכל תלוי במזל… מגריבה לביאליסטוק, מביאליסטוק לברלין, מברלין ללונדון, והכל כדי שיגיע אדם ביום מן הימים לירושלים. ההוא דכתיב: ולא נחם אלהים”44.


ג

בסתיו 1933 נפתחה עוד פעם תקופה חדשה בחייו של ראבידוביץ. הוא הירצה ב- Jews College

וגם הוזמן להצטרף ל-School of African and Oriental Studies של אוניברסיטת לונדון כ“מרצה נוסף” על ה-Panel אבל תפקידים אלה לא שימשו במידה רבה קרדום לחפור בהם.

הוא הדין בקשר להזמנה להצטרף למערכת “העולם”. נוסף לפירסום מאמרים על מנדלסזון ועל בעיות השעה בעולם היהודי, קיבל על עצמו כתיבת שני טורים קבועים: “הדים: מן העתונות והחיים” (על פי רוב בחתימה “נ. צופה”) ו“מן הילקוט” (על פי רוב בחתימה “בן ארעי”); כמו כן השתמש בשם הבדוי “בן חנה” ולאחר הולדת בנו יחידו בשנת 1936, “אבי חיים”. עמד ראבידוביץ לימינו של העורך משה קליינמן ונוסף להיותו העורך של “העולם” בזמן שנעדר משה קליינמן מאנגליה, ערך ראבידוביץ גם כמה מהגיליונות המיוחדים של “העולם” כגון גליון הרמב"ם, גליון הנוער ועוד. בשנת 1936, הוחלט להעביר את מערכת “העולם” מלונדון לירושלים. לפני שיצא העורך קליינמן לארץ ישראל, נעשה הסכם שגם ראבידוביץ יעלה ארצה על מנת להסתפח למערכת שם. אולם בגלל הפוליטיקה הפנימית של המפלגות הציוניות בארץ, לא בוצע דבר זה וראבידוביץ נשאר בלונדון.

בשעה שישב ראבידוביץ בלונדון, הגיעה אליו השמועה שלבסוף קיבל פרופ' יוליוס גוטמן, אשר לא היה ציוני וגם חסר זיקה לתרבות עברית, את ההזמנה למלא את המשרה בפילוסופיה יהודית בירושלים. ארוכים ורבים היו הדיונים, ולבסוף שני גורמים, מלבד לוותיקותו של גוטמן כבעל משרה אקדמאית, הכריעו את כף המאזניים למינויו במקום ראבידוביץ. הראשון היה נטייתה של הנהלת האוניברסיטה העברית למשוך אז דווקא יהודים ילידי גרמניה בעלי שם ומעמד לירושלים, והשני היה התנגדותו האישית החריפה של אחד מחברי המוסד לראבידוביץ. ראבידוביץ, הציוני והעברי המובהק, מאוד נפגע ע"י החלטה זו אבל ראה כבר מזמן את הנולד. במכתב ליוסף קלוזנר, אשר תמך במועמדתו ביחד עם אחרים במשך חמש שנים, משלים הוא עם המצב:


“תקוותי לאוניברסיטה אינן מרובות כלל וכלל, ובאמת אני מתחיל לוותר על כך. סוף סוף אין כדאי לבוא באש ובמים על ענין זה. לא משום שהוא כל כך מסובך, אלא משום שבאמת צריך וחייב אדם לעסוק בתורה לשמה ולא לעשותה קרדום לחפור בה. מתאווה הייתי למשרה אקדמית מכיון שזו נותנת מנוחה חיצונית לאדם, ומרשה לו לעסוק בתורה אולם בדליכא – צריך למצוא דרך אחרת … עד כאן ב”ה לא זכיתי לשום כתר ובכל זאת עבדתי במקצועי לא פחות מאנשי הכתר"45.


לאחר שראבידוביץ המשיך את מחקרו המדעי ועבודתו התרבותית ונתפרסמו דבריו במשך שנות השלושים, הארבעים והחמישים הביעו יותר ויותר אנשים שמקומו היה בירושלים; לא ברור מי הפסיד יותר על-ידי ההחלטה הנזכרת של הנהלת האוניברסיטה העברית.

בתקופה הלונדונית שלו, המשיך ראבידוביץ את פעולתו בשני הקווים שלהם היה מסור כל חייו: מחקר מדעי ותרבות עברית. כאמור, ישב ראבידוביץ בראש האקסקוטיבה חדשה של ה“ברית עברית עולמית” בלונדון. בשנת 1934 אירגן וניהל את “השבוע העברי”, אחת מפעולותיה הגדולות של ה'“ברית” בלונדון46. אחר כך קיבל על עצמו את תפקיד יושב-ראש ההסתדרות “תרבות” בלונדון. דבריו של המנהיג

הציוני הוותיק סיר אריה-ליאון סימון משנת 1938 משמשים עדות ברורה להישיגיו של ראבידוביץ למען התרבות העברית באנגליה:


“זה 30 שנה ויותר שהשתתפתי בעבודה העברית בלונדון, ומעולם לא נזדמן לי אדם כמוהו, שהוא מלומד, סופר גדול ומסור לתנועה העברית בכל נפשו, וגם עסקן-חלוץ בעל כשרונות מעשיים וארגוניים גדולים, וכל העובד אתו מוצא עונג רב לעבוד במחיצתו. עד כה מעולם לא נזדמן לי איש כזה, ואשרינו שנתגלגל למדינתנו”47.


כשנפטר נחום סוקולוב בשנת 1936, נתבקש ראבידוביץ על-ידי משפחת סוקולוב לסדר את עזבונו של המנהיג הציוני והעברי הוותיק, ואחר-כך לערוך ספר זכרון לסוקולוב, אשר יצא בשם “ספר סוקולוב” בשנת 194348.


נוכחותו של ראבידוביץ בעיר הבירה לונדון, ופעולתו כמרצה וכמארגן תרמו גדולות למען הרמת קרנה של התנועה העברית. אך השפעתו לא נצטמצמה רק לעיר זו. מאמריו הארוכים עוררו תגובות, הן חיוביות והן שליליות, בכל העולם העברי והציוני.

מאמרו המקיף הראשון מתקופת אנגליה שלו דן במפנה שחל במצבה של יהדות גרמניה בשנת 1933. מאמר זה “קיום התפוצה – י”ד פרקים בשאלת ישראל בגרמניה", נכתב ופורסם בשנת 193449, בשעה שעדיין ניתן ליהודים לצאת מגרמניה ורוב העולם עדיין האמין כי ממשלת היטלר לא תאריך ימים. ראבידוביץ פתח בניתוח חריף של המהפכה הנאצית תוך סיכום תגובותיהם של המחנות השונים בעם

היהודי. אחר כך האריך הוא את הדיבור על כשלונה של התנועה הציונית בהגשמת מטרותיה בשטח העליה. הוא הראה את הפער בין הרטוריקה שלה ביחס לקיבוץ גלויות לבין מעשיה במציאות. לבסוף, מתוך התבוננות במאורעות בכללותם, בא ראבידוביץ לנסח את “חוק הקיום וההתמדה”, חוק שלפי דעתו הוא אולי הראשון לחוקי היסוד בחיי התפוצות, ועל כן חזר עליו אחר כך במקומות אחרים50. ראבידוביץ לא ניסח חוק זה בשמחה ולא ראה בו ברכה. הוא הכריז עליו מתוך התחשבות במציאות; החוק שיקף את המציאות של חיי התפוצות ולא נבע באופן דדוקטיבי מהשקפותיו האידיולוגיות של ראבידוביץ. היום ניתן לראות שמהלך המאורעות במשך תקופה של למעלה משלושים וחמש שנה שעברו מאז שראבידוביץ ניסח

את “חוק הקיום וההתמדה” מוכיח את צדקת דבריו.


“פרשת-היטלר, מהפכת-תרצ”ג – הורו את סוד התמדת התפוצה (לפחות, לעתיד הקרוב), את כח הקיום של התפוצה הישראלית, זה שחלקו נובע מתוך אינרציה של התמדה וחלקו מתוך רצון התמדה ורציפות ההולך ומתחדש בכל תפוצה כשמעמידים אותה בפני גורלה.

למדנו: אין תפוצה ישראלית נעקרת ממקומה עקירה שלמה, עקירה-לחלוטין, עקירה מכוונת, ובשעור זמן ההולם את מושג העקירה והבטול המוחלט – אלא אם כן היא ‘זוכה’ לגרוש שלם, כל תפוצה מתפוצות ישראל מתמדת ברובה ובעיקרה במקומה – כל שעה שאין המדינה השלטת סותמת את אחרונות בארות-חייה ואינה עוקרת אותם עקירה ראויה לשמה בזרוע.

צאו וראו: לא היתה בדורות האחרונים תפוצה מתפוצותינו שנפלה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא (בלי קורטוב של ‘מליצה’), שירדה מחרות (ואם גם לא היתה אלא חרות אזרחית כלפי חוץ) לעבדות אזרחית גמורה כמו התפוצה הגרמנית. אף פעם לא ניטלו מתפוצה זכויותיה המרובות בין לילה, אף פעם לא ‘הושלכה החוצה’ תפוצה כל-כך מעורה בהמוניה בחיי התרבות והחברה השלטת. לא נעשתה – בדורות האחרונים – בן-לילה תפוצה בעלת-קומה בחומר וברוח מעין זו הפקר גמור בבחינה משפטית-אזרחית, חברתית-מדינית. זה מאות בשנים לא נתחללו כבוד ישראל ושיבת-דורותיו גלוי לעיני כל העולם כמות שנתחללו בשנת תרצ''ג מטעם שלטון אחת המדינות הגדולות, וכשעדיין נמנתה על חבר-הלאומים!

הרי צריכים היו ששים רבוא אלה, בני התפוצה הגרמנית, לצאת את ארץ-מושבם בנעריהם ובזקניהם. ואם הם לא היה בכחם – או רצונם לא היה מספיק לכך – חייבת היתה יהדות העולם לערוך יציאת גרמניה לעיני כל העולם, לשם הצלת התפוצה ולשם קדוש שם ישראל!"51.


למרות גישתו לבעית התפוצה, לא דרש ראבידוביץ את הנצחת התפוצה; הוא רק טען שכל עוד שקיימת תפוצה, “עיקר ענינו [של קיום התפוצה] שאיפה למכסימום של חיים ויצירה ליהדות שבתפוצות”52. כלפי יהדות גרמניה בפרט, הוסיף “מאושרים היינו אילו ראינו בשנות תרצ”ג ותרצ“ד בעקירתה הגמורה של תפוצתנו מגרמניה, אולם תפילה זו אינה נשמעת”53.

דבריו אלה של ראבידוביץ עוררו התנגדות חריפה אצל רבים במחנה הציונים. אפילו מערכת “מאזנים”, שפירסמה את מאמרו, ראתה את הצורך, כמו שראו בדרך כלל גם מערכות אחרות שפירסמו את דבריו, להסתייג מדעותיו. המערכת הסבירה בסוף המאמר ש“נתנו מקום למאמרו החשוב של ד'”ר ראבידוביץ והדפסנו את דבריו בשלמותם, אף כי בכמה פרטים חשובים אנו חולקים עליו, ביחוד על הרעיון שבא כאן לידי ביטוי, שיצויירו חיי-עם בעלי ‘פנים שלמים’, שהם מחולקים ומכוונים לכאן ולכאן – דבר העומד בניגוד לכל נסיונות חיינו החדשים, שנקנו ביסורים רבים כל-כך"54.

בין המתנגדים החריפים נמנה הסופר והפובליציסט הארץ-ישראלי ר' בנימין שהשיג על ראבידוביץ וכתב ש“החובה היא לא לבצר את חומות התפוצה, החובה היא לערער את יסודותיהן, להכין בעוד מועד את חיסולן”55. כתגובה כתב ראבידוביץ את מאמרו “לבצר ולא לערער” והאשים את ר' בנימין ש“חטא הוא לדכא את רצון הקיום ולהחליש את כח-הנחתם של ההמונים בתפוצות”56.

לאחר תקופה של עשר שנות עיון, ויכוח וכתיבה בא ראבידוביץ בשנת 1939 לכתוב את מאמרו המקיף בשאלות ארץ ותפוצה, “בדק הבית”57. לאחר דברי הפתיחה “בין מהפכה למהפכה”, מבקר ראבידוביץ בשני פרקים “יהודים, יהדות ומרכז” ו“האליפסה ושתי נקודות השרפה” את תורת אחד-העם בדבר מרכז והיקף, הכופרת בכוחה של יהדות התפוצות ליצור נכסים וערכים יהודיים, ומציג לעומתה את תפיסתו הוא, “תורת השותפות”. במיוחד משיג ראבידוביץ על המושגים של ה“מרכז הרוחני” ו“החקוי”. אם אין ליהדות התפוצה כוח ליצור בעצמה, כוח ורצוןלחקות את המרכז מנין יבואו לה?


"אם אין יצירה, אין קבלה. רק דרך יצירתו של האדם הוא הולך ומכשיר אתנפשו לספיגה מן החוץ, והוא הדין בצבור. בקצרה: קבוץ בני אדם שבעטים של כמה גורמים מבית ומחוץ ניטל ממנו כחו לעצב את דמות עצמו ולצור את מציאותו ברוחו הוא, לא יהא בכוחו – כל שעה שיעמוד בחוסר-אונים זה – אף לקלוט מזולתו קליטה שיש בה ממש, זו של הפראה קיימת ומקיימת, ספיגה מזינה ומעמידה.

לא ניתן להעלות על הדעת שיהדות התפוצות תוכל לעולם ל’צאת ידי חובתה' בכל מה שיווצר ויוקם בארץ ישראל. מה שיהדות התפוצות לא תיצור מתוך עצמה, ובכוחותיה היא – לא יהיה ולא יקום לה. ארץ-ישראל אינה ‘מכפרת’ על עוונותיה של יהדות התפוצות. במקום החטא שם הצורך וההכרח למלחמה על הכפרה ועל הסליחה, על תקון הפגימות"58.


נוסף על כך, מפקפק ראבידוביץ מאוד, אם למעשה – בגלל התנאים החברתיים והתרבותיים השונים הקיימים בארצות המרכז וההיקף – יהיה ביכולתה של היצירה העברית של המרכז להשפיע השפעה ניכרת על ההיקף. בשל כל הסיבות האמורות דוחה ראבידוביץ את תורות “השפעה” ו“מרכז רוחני”, ובמקום רעיון החיקוי, מעמיד הוא את רעיון היצירה. את דבריו מסכם הוא בהצעת סמל חדש כתחליף לסמל המקובל:


“אם תורת-המרכז השלטת מצטיירת על כרחה בצורת עגול בעל מרכז והיקף, הרי רעיון-שותפות זה (שאני דן בו זה כעשר שנים) ניתן לקרבו אל העין ואל ציור-המחשבה בצורת אליפסה בעלת שתי נקודות-שריפה, שאך ורק על שתיהן כאחת ‘עומדים’ חלל האליפסה ומלואה, והיא: ישראל”59 .


בפרקים 'גלות" ו“שער השלילה”, סוקר ראבידוביץ את דעותיהם והשקפותיהם המוזרות, השליליות והבלתי-עקביות של אחדים מבני הארץ וממנהיגי הציונות כלפי הגלות. בפרק “עיקרים”, ששמו בא לו משמונת העיקרים עליהם מעמיד ראבידוביץ את תורת השותפות שלו, הוא מוסיף לבקר את התנועה הציונית על שנהפכה להיות לתנועה של פן אחד בלבד משני פני העם היהודי, הפן הארץ-ישראלי, והזניחה את השני, הוא פן התפוצות, וזה הוא “כשלוננו בבית”. הוא דורש, איפוא, כינוס של קונגרס ציוני חדש, אשר נוסף לעיסוקו בבנין הארץ גם יודה במציאות התפוצות. כנוסח ההצהרה החדשה החייבת לצאת מהקונגרס הזה, מציע הוא:

“הציונות שואפת לרכוש מקלט בטוח לעם ישראל בארץ-ישראל ומאמינה בזכות קיומן ובהכרח-מציאותן של כנסיות-ישראל בתפוצות, ולפיכך היא רואה עצמה כתנועה להנהלת האומה בכללותה על כל מעמדותיה וכתותיה, לרכוזה של מלחמת ההגנה והתנופה על חיי האומה בארץ ובתפוצות, לכל גלוייהם בחומר וברוח”60.


היו לראבידוביץ “חסידים” רבים אשר התלהבו מרעיונותיו ודרך ביטוים. אבל רבו יותר מתנגדיו. לעתים הם שללו את רעיונותיו כליל, והיו שטענו כי התנגד הוא לבנין ארץ ישראל והאשימו אותו שהיה “אנטי-ציוני” או “בונדיסט”. וגרוע מזה, היו אלה שנידו אותו לגמרי ועברו על מאמריו בשתיקה. תגובות אלה לדעותיו של ראבידוביץ יתכן ומקורן היה בנטייתם הטבעית של בני-אדם ותנועות לדחות מראש כל ביקורת מטרידה, מבלי לרדת לעומקה כדי לחקור ולברר שמא היה בה מן האמת. במקום זה, על סמך שורות אחדות של ביקורת – ולפעמים על סמך אי-הבנה של רוחן ומשמעותן האמיתיות של שורות אלו – דוחים את הביקורת כולה על יסוד דעותיהם הקדומות. ועוד, יתכן ולא תמיד יכלה התנועה הציונית, שהיתה עסוקה במאבקה הקשה למען ארץ-ישראל, להרשות לעצמה להקדיש תשומת לב נאותה כדי לבדוק דברי ביקורת. קל יותר ונוח היה לדחותה מראש. רק בשנות החמישים והששים של המאה העשרים התחילו אחדים מדבּרי התנועה הציונית ומראשי מדינת ישראל להכיר בערכם ובתוקפם של דברי ראבידוביץ, וכתוצאה התחילו במידת מה לשקול מחדש נקודות אחדות באידיולוגיה שלהם (עיין להלן,

פרק ה'). למרות התגובות השליליות שבהן נתקלו דבריו, ראה ראבידוביץ מחובתו להמשיך בהגותו זו לפחות כל עוד שיושב הוא בתפוצות.


“אילו רציתי בכך – הייתי זה מכבר נשבע שבועת אמונים שכל תורת [פלוני] ומעשהו אמת, ובוודאי היו במשך הזמן משתפים אותי ב’דברות' זו… אולם באמת אינני רוצה אלא בארבע אמות של הלכה, ומן השמים דנוני לגיהנום זה ששמו ‘תרבות עברית’, כביכול, שאין בו שום תקווה ל’דברות' וכיוצא בה… ומשום שרוצה אני בכל לבי להשתחרר מעול זה – איני רוצה לא בלונדון ולא בניו-יורק, אלא בפנה שקטה בירושלים (כמובן, לא על הר הצופים), בה אהיה פטור מאחריות זו שתהא מוטלת עלי על כרחי בכל מרכז יהודי בגולה, מכיון שבטבעי קשה לי להיות ‘נאה דורש’ ורואה עצמי חייב להיות ‏ גם ‘מקיים’. בירושלים – אהיה פטור מדרשה ומקיום, יתקע איוואן בשופר! תמשיך ‘תנועת התחיה’ בארצות הגולה לילך בדרכה…”61


אף-על-פי שהשקיע ראבידוביץ לא מעט ממרצו במאמריו הנזכרים על עניני התרבות העברית בתפוצות, לא הניח מעולם את ידו ממחקרו המדעי. ראשית, פירסם נוסחאות עבריים של החומר שהכין בגרמנית לכרך השמיני למהדורת היובל של “כתבי מנדלסזון”, כרך שלא הופיע כלל, כנזכר, בשל הפסקת ההדפסה בגזירת הנאצים62. אולם עיקר כוחותיו המדעיים הקדיש ראבידוביץ לרמב'“ם ולפילוסופיה היהודית של ימי-הביניים. בהיותו בלונדון נדפסו שלשה מאמריו המקיפים “אדם ואלוה”, “שאלת מבנהו של ‘מורה נבוכים’ “, ו”בעית ההגשמה לרס”ג ולרמב”ם“, המופיעים להלן בכרך זה. הוא גם התקין לדפוס “מלות ההגיון” לרמב''ם לפי המקור, אשר עד אז לא יצא לאור63. אבל במיוחד העסיקו אותו בימים ההם שתי תכניות גדולות: קונקורדנציה למונחים בכתבי הרמב”ם ופילוסופים אחרים של ימי-הביניים, והוצאה חדשה של “משנה תורה: ספר המדע” עם מבוא מקיף, הערות ומראה מקומות. בנוגע לקונקורדנציה הוא הספיק לערוך מונחים על פתקים של ניר, אבל לא זכה אף פעם להביא את החומר לדפוס. אלא אין ספק שהעיון המדויק הדרוש להכנת הקונקורדנציה הוסיף לשליטתו החודרת והבנתו העמוקה בפילוסופיה של ימי-הביניים, וממנו הוא שאב הרבה רעיונות למחקרים שהתעתד לכתוב. בקשר להוצאת “ספר המדע”, הוא הכין את גופו של הספר על-פי כתבי-יד ומסרו לדפוס בשנת 1940. מיד אחר-כך רצה להתחיל לעסוק במבוא וההערות אבל פרצה מלחמת-העולם השניה בכל תוקפה וסיכלה את כל תכניותיו בפרשת הרמב"ם64.


בשנת 1939, השתדל אחיו של ראבידוביץ, ד'"ר יעקב ראביד בניו-יורק, להשפיע עליו לצאת מאירופה ולבוא לארצות-הברית, אף-על-פי שתנאי-החיים ודאגתו של ראבידוביץ למצב בני-ביתו באנגליה הביאוהו לפנות מערבה, היה לבו במזרח. משום כך, גוער הוא באחותו ובעלה בארץ-ישראל אשר עודדו אותו, כנראה, לצאת לארצות-הברית:


"… וציוני נאמן שכמותך מעודדני לילך לאמריקה – בשעה שהחלטתי שנפשי תמות עם ישראל בארץ ולא עם הפלשתים שבברונכס וכו‘… יתכן שאזכה ליתר הוקרה והשפעה באמריקה – אולם מימי לא רדפתי אחרי ‘מחיאות כפים’ אלו. חשקה נפשי להשתקע בארץ – ודווקא עכשיו, כשאין שבר בארץ, כשאין אני עולה ארצה כדי ל’הבנות’, אלא להדגיש במציאותי העלובה והדלה את הסולידריות הנפשית שביני ובין הנסיון הגדול שנעשה בארץ, שפתרוניו מוטלים בחיק העתיד.

האם לא עמדת על כך שאני מבדיל בקפדנות יתירה בין בנין הארץ (ורק ארץ בת המונים – המונים ראויים לשמה זה) ובין רוב הנחותיה של האידיולוגיה הציונית. בנין הארץ – חובה ראשונה היא שאין לוותר עליה ויש ליהרג על הגשמתה, ‘יהרג ואל יוותר’. ואלו האידיאולוגיה הציונית, תפיסתה את בעית ישראל שבתפוצות – אינה כמעט אלא שלשלת מושגים מוטעים ומושכלות מטעים, וד“ל”65.


כעבור שנה ומחצה הוא מוסיף לדון בפרשה זו:


“ודאי שמעתם מאברהם כי ויזה אמריקנית לנו (מי"א בנובמבר). סרבתי, סרבתי הרבה לילך לשם. – אולם הפעם לא נשארה שום ברירה. על כרחי אני הולך לשם – כלומר אלך לשם, אם אזכה לצאת בשלום ואם תהא אניה מפליגה לשם, לפי שעה תאניה ואניה בלונדון על כי אין אניה, ואין איש יודע מתי יחודש קשר-אניות גם בשביל נוסעים ‘מן השוק’ כמותנו. מאמריקה קוראים וקוראים אותי לבוא. הסתדרות הנוער דבקה בי אולי יתר על המידה (ירא אני במקצת מפני פגישה עם ‘חסידים’ צעירים אלה); בכל עת מצוא הם עושים אותי מוטו; או: הייתי למשל ומוטו בעתוניהם כל הימים… (באחד מהם זכיתי להיות שני לברנר ז"ל; בשני שמוני בין שני הרים: אחד-העם וביאליק. ואני קטונתי מכל ה’חסדים' וכו') הודיעו לי ששטיבל עומד לחדש את ‘התקופה’ – ולאחר כל ה’גליקען' והסכויים הללו אין לי אף כזית חשק לניו-יורק. למה לי שאון רב כזה! קצתי בהמולה, ביאהודים, בציונים המדברים השכם והערב על ‘פאלעסטיין’ וששקועים במ”ט שערי עם הארצות והתבוללות. דייני. ירא אני מפני לונדון שניה. ועל הראשונה אני מצטער. חשקה נפשי בפנת-שקט בארץ הקודש תבובב“א – ללא עול ‘תרבות’ ‘ברית’ וסופרים וכו', לישב דומם ולעיין בספר, למשוך קצת בשבט סופר, לשבט ולחסד – ולנוח, לנוח. אולם המלאך (הלזה מלאך יקרא?) כופה ואומר: רד בבלה, לבבל חדשה, בבל שבבבל, ובשעה שנפשי משתוקקת לפנה אחרת, ולמנוחה רבה”66.


אבל משנתקבלה הויזה לאחר השהיות מרובות, לא ניתן כבר ליחידים לעבור את האוקינוס האטלנטי בגלל סכנת הצוללות הגרמניות, ולכן נשארה משפחת ראבידוביץ בלונדון. בזמן “מלחמתה של בריטניה” וה“בליץ” נאלץ היה ראבידוביץ לגור עם אשתו ובנו הקטן במרתף בית-דירתם. שם לקול הפצצות והצופר, ולפעמים לאור הנר, המשיך הוא בכתיבתו. בימים ההם הכיר לדעת את עוזו וגבורתו של העם האנגלי אשר אותו תאר כ“אומה של ברזל”. במיוחד העריץ מאד ראבידוביץ, בעל החוש הלשוני הרגיש והמפותח, את ראש הממשלה, צ’רצ’יל, אשר הלהיב את נפשותיהם של האנגלים בנאומיו. רק לאחר המלחמה כשנוכה לדעת ששמו היה רשום ב“רשימה השחורה” של הנאצים, רשימת האנשים המיועדים להשמדה באנגליה, הכיר ראבידוביץ את הסכנה האישית המיוחדת שהיתה צפויה לו עם נצחון הגרמנים.

באותם הימים מאוד מאוד חרד ראבידוביץ לשלום הישוב בארץ-ישראל. באירוניה העיר כי “הנה כי-כן: גם כאן התגשם עקרון השותפות – פצצות בלונדון, פצצות בתל-אביב”67. כסמל לאמונתו בעתידו של הישוב סילק ראבידוביץ את עודף המשכנתא על ביתו בתל-אביב – בית בו השקיע את חסכונותיו – בדיוק באותם הימים ששר הצבא הגרמני רומל עמד בשערי אלכסנדריה של מצרים.

שנות 1940–1941 היו ימי קדרות לבית ישראל. החלו להגיע מאירופה ידיעות ושמועות אימים על גורל היהודים. בראשית שנת 1941 קיבל על עצמו ראבידוביץ עריכת ירחון בשם “ילקוט” אשר יצא בסייעו של התעשין הלונדוני, מר אוסקר פיליפ. בראשונה היה ירחון זה מוסף ל-Zionist Review, וכן לזמן מה ירחון עצמאי. הסביר ראבידוביץ במכתב ש“קבלתי על עצמי ‘עול’ קטן זה [עורך “ילקוט”]… אך ורק משום שראיתי חובה לעצמי להקים מעין זכר לחורבן ספרותי-עברי בעיר האחרונה באירופה בה מותר להדפיס בלשון הקודש”68.

בקיץ שנת 1941 הוזמן ראבידוביץ על-ידי ההסתדרות הציונית להציג את השקפותיו על הציונות בסידרת שמונה הרצאות באנגלית בשם: Zionist Philosophy and Policy: A Critical Analysis (“פילוסופיה ומדיניות ציונית: ניתוח-ביקורתי”). שמונת ההרצאות הללו עשו רושם כביר על הקהל שמילא את האולם עד אפס מקום ועקב אחר הצגת תפיסותיו של ראבידוביץ במשך שמונה שבועות. על אף הסתיגויותיהם הצפויות מראש של נציגי התנועה הציונית, הושפעו רבים מהשומעים עד מאוד על ידי פיתוח רעיונותיו. כתוצאה הורגש הצורך להתגבר על המחיצות המפלגתיות במחנה הציוני ולארגן את התנועה הציונית מחדש. קבוצת אנשים בלונדון שיתפה פעולה עם ראבידוביץ והוקמה חברה בשם.Jewish Unity Group אבל בגלל צאתו של ראבידוביץ מלונדון, חסרה היתה לחברה מנהיגות בעלת-מרץ, וכעבור שנה הפסיקה החברה את פעולותיה69.

באותה שנה (1941) יסדה האוניברסיטה שבעיר לידס (Leeds), בצפון אנגליה, קתדרה חדשה למדעי היהדות. להפתעתו, הוזמן ראבידוביץ לקתדרה החדשה הזאת ובסתיו 1941 יצא יחד עם אשתו ובנו מלונדון. ערב צאתו ערכו שוחרי התרבות העברית בלונדון נשף פרידה לכבודו.


“מאות בני אדם השתתפו בו. על הבמה ישבו כל גדולי לונדון (ובן-גוריון בכללם)… מכל צד הדגישו שמינוי זה הישג מדיני רב הוא. דברי בן-גוריון עלי ועל עצם הענין עשו באמת רושם עלי. לא פללתי שיטריח עצמו ויבוא למסיבה וידרוש בהתלהבות זו. חבל, אילו היה הוא בלונדון במקומו של… הייתי יכול לפעול כמה פעולות שלא הצלחתי בהן בכל ימי שבתי בלונדון. כמובן גם הוא רחוק מדעותי – אולם הוא איש חי ומחיה, פורה ומפרה, אוהב ספר וכו‘, וכו’, לא כ’מנהיגי' הציונות כאן ו’שליחי' א”י העומדים לימינם"70.


הצליח ראבידוביץ במשרתו החדשה ובשנת 1946 כשהוא נתמנה שם לראש המחלקה השמית, היתה זאת הפעם הראשונה בתולדות האוניברסיטה הזאת שיהודי (ועוד יהודי מרוסיה שבא לאנגליה דרך גרמניה) כיהן כראש מחלקה. אולם תלמידיו ברובם לא היו מתקדמים ביותר ולצערו הגדול, לא נמצאה שם ספריה מספיקה בפילוסופיה היהודית. ונוסף לזה, בתקופת המלחמה הוחבאו הרבה מכתבי-היד במוזיאון הבריטי,

שבהם רצה לעסוק, במערות מסכנות התקפות המטוסים הגרמניים ונמנע ממנו להשתמש בהםי


סיפוק-נפש בימי שבתו בלידס בא לו לראבידוביץ ממקום אחר. נוסף לידידותו עם אוסקר פיליפ, נתקשר בידידות עמוקה עם שני האחים אלכסנדר ובן-ציון מרגליות, שהתרשמו ביותר מאישיותו והגותו והסכימו ליסד ולממן חברה להוצאת ספרים עבריים. לחברתם החדשה הזאת קבע ראבידוביץ את השם “אררט” לסמל את מקומה של אנגליה כמפלט האחרון בתוך המבול הנאצי באירופה, ולקובץ העברי אשר הוציא לאור קבע את השם “מצודה”. נאלץ היה ראבידוביץ להיות בעצמו סופר, עורך, מביא לבית הדפוס, מגיה, משגיח על ההדפסה ולפעמים גם מסדר מגביות קטנות וכו' – ושכר המעשה – המעשה; “מצודה שתי הוראות בלשון הקודש: מבצר וגם מלכודת. שניהם נתקיימו בי”71. בזמן שעמד על כך שיתר הסופרים

יקבלו שכר-סופרים הגון בעד מאמריהם, הוא עצמו לא רק נמנע מלקבל אותו שכר-סופרים אלא אפילו כיסה מכיסו הוא גם הוצאות כגון ניר כתיבה ודמי משלוח.

באחד ממכתביו מנמק ראבידוביץ את קבלת עול חדש זה:


"ובכן: נתנה ראש ונשובה לימי ‘עינות’ ושטיבל בעיר שאסור להזכיר את שמה [בגלל המלחמה]! ובכן – אני מתכנן תכניות, בונה עולמות ומחריבם, ושוב הנני נתקל בחוסר כחות ספרותיים ומדעיים במדבר זה, ויש שאני אומר נואש, אולם איככה אוכל והחמצתי הזדמנות זו? רגש אחריות כלפי הספרות מחייבני

לנצלה, משום שאם אמשוך את ידי ממנה ודאי שתעלה בתהו, יהודים אלה לא יעסקו בכך אלא אם כן אעמוד על גבם, ואהיה המוציא והמביא (ושוב ‘כמובן’, שלא על מנת לקבל פרס. אין לך מושג, אברהם, כמה גדולה מדת ‘נדבנותי’ ואני מפזר כחי וזמני שלא על מנת לקבל פרס על שבעה ימים ללא קבלת שום

פצוי חמרי, ‘חולשה’ היא…).

וכך, לדוגמא, אצטרך בעוד שבוע לילך לונדונה, לעסוק באותו ענין כשבועיים, ואני רצוץ מעמל הסמסטר (או טרם) ההולך ונגמר – מקריב אני את ימי החופש של ‘כריסטמס’ הנחוצים לי כל כך, למנוחת הגוף והנפש, אמנם כן, בעל עבירה גדול אני: עתיד אני ליטול את הדין על כל יום שאני מבזבז בעריכה ובארגון הוצאת-ספרים וכו', ואיני עוסק בעשרות עניני הספרותיים המשוועים לפרסום, כלומר להכשרה לדפוס. אולם כאמור, אם אני לא אהיה קצת מְעַשה – יעמק בוץ זה בו אנו נתונים כאן הרבה יותר. ואשר לספרות עברית כאן – אי אפשר לי בשום פנים להשלים עם הרעיון שבשעה שבאירופה כולה האות העברית מוחרמת לא נעשה כלום בשדה ספר בלונדון, המצודה האחרונה לחירות בבית ובחוץ! חובתי היא – לעצמי, בין אם יבינוה בין אם יזלזלו בה, ולא איכפת לי אם אחר כך ירשמו ההיסטוריונים הארץ-ישראליים שנסיונות אלו בלונדון של ‘בליץ’ ומלחמה נעשו על-ידי פלוני ואלמוני – ולא על-ידי –

כאשר עשו ועושים ביחס אל ה’ברית עברית עולמית'. יעשו להם כרצונם – ויבושם להם – ולי איכפת הענין כשלג דאשתקד"72.


לו היו הימים ימי שלום כתקונם, היו קובצי ה“מצודה”, עם מדוריהם המוקדשים לשאלות השעה, מחקרים מדעיים, דברי ספרות, זכרונות וסקירות נחשבים כתרומה גדולה לחייה הרוחניים של עם ישראל. ובימי מלחמה אלה שמשו הם גם עדות כבירה לכוחה של התרבות העברית בתפוצות למצוא את ביטויה אפילו בתנאים הקשים ביותר. נוסף על כך, ה“מצודה” גם נתהוותה במה לפירסום מאמריו של ראבידוביץ, אשר הגיעו בשיעורם כמעט לספרים, על בעיות היהדות. תמיד נשאר ראבידוביץ נאמן לתורתו היסודית בענין ה“שותפות” אלא שבתוקף התנאים של המלחמה וסכנת הפאשיזם לעולם בכללו ולעם היהודי בפרט, הרחיב הוא את העיון והדיון והכניסם לתחומם של מדעי-המדינה. ב“מצודה” ב‘, וג’-ד' פירסם מאמרו

“ממושכלותיה הראשונים של מדיניות ישראל”, אשר פרקיו הם: “זכות וחסד”, “האדם אחד”, “ישראל אחד”, “אם כל חירות”, “שארית ישראל”, ו'“תנועה לשלמות ישראל”73.

ב“זכות וחסד” מנתח ראבידוביץ את ניסוח הצהרת בלפור: It is essential that it [the Jewish people] should know that it is in Palestine as of right and not on sufferance. הוא קיבל כמובן בשמחה את הרעיון שעם ישראל יושב בארץ ישראל בזכות ולא בחסד, אבל בניסוח מעין זה של ההצהרה ראה שתי סכנות נשקפות לעם היהודי. ראשית, ההצהרה מפרידה בין שני החלקים של העם היהודי – החלק הגר בארץ והחלק שבחוץ-לארץ – וזכותם לשבת במקום בו הם יושבים. שנית, מניסוח

ההצהרה – שבארץ-ישראל יושב עם ישראל בזכות ולא בחסד – אפשר להסיק מסקנה שמחוץ לארץ-ישראל יושבים היהודים בחסד ולא בזכות. אם ישיבתו של עם ישראל מחוץ לארץ-ישראל מבוססת רק על החסד ואם אין בטחון לזכויותיהם של יהדות התפוצות, מנין הבטחון ליהודים היושבים בארץ-ישראל של המנדט? לאלה ולאלה קודמת זכות האדם באשר הוא אדם ולכן אין להעלות על הדעת שלישוב יהיה בטחון אם היהודים מחוצה לו יתקיימו רק בחסד ולא בזכות.

בפרק “אדם אחד” מצהיר ראבידוביץ על זכותו היסודית של האדם באשר הוא אדם:

“… לקיום מלא ושלם שיש בו משום שמירת עצמיותו, הרחבת כח קנינו ופתוח דמותו על כל מראותיה. אותה זכות-קיום וכל בנותיה… לא ניתנה ל’משא ומתן', לערעור שום בית-דין, זכות-יסוד היא – שאינה ניתנת לחצאין, ולשליש ולרביע. אִם היא לכל אותן הזכויות שבלעדיהן אין העולם יכול להתקיים קיום הראוי לשמו אפילו שעה אחת… אין רשות לשום מצוי – אם איש אם קבוץ – לשלול את זכות קיומו של מצוי זולתו”74.


בפרק “ישראל אחד” חוזר ראבידוביץ לדון על רעיונותיו בענין היחס בין ארץ-ישראל והתפוצות:


“בקצרה: כל תהליכיה של ההיסטוריה הכללית והישראלית וראשי מאורעותיהם למן המאה הי”ח אומרים אחת: גורל אחד לישראל שבארץ ולישראל שבתפוצות, אלה ואלה נתונים לאותה סכנה, תלויים באותו

‘כוכב’. חלקה האחד של האומה לא יציל נפשו בראש חברו. חורבן האחד לא יסייע לחברו – אלא יגרור אחריו סילוקו של חברו, או: ירידה ממושכת ומסוכנת בהתפתחותו.

ישראל אחד – כי האדם אחד, אחד הוא העולם.

גם כי נלך בגיא צלמות שכמה מאומות העולם ערכו לנו – לא נפנה עורף לאחדות האדם. עליה נשמור בתקופה שאחרי מלחמת-העולם ב' – תביא לנו זו מה שתביא. גם כי יכופפו את קומתנו ויתנוה בעול ברזל של גיטו והדומה לו – מהכרתנו-אמונתנו זו לא נרף.

ישראל הביא לעולם את רעיון אחדות אלוה: ישר ובעקיפין, דרך הנצרות והאיסלאם וכמה אסכולות-מחשבה שינקו מישראל. קשה היתה השלטת האמונה ב’ה' אחד‘. קשה, הרבה קשה ממנה – תהא קבלת הרעיון: ‘האדם אחד’. ואשר לא עשה הרצון יעשה ההכרח, כאמור. אין תקומה לאדם אלא ב’אחד’ זה.

ואין תקומה לישראל אלא ב’אחד' זה, – עולם וישראל אף הם ‘אחד’ הם.

מסיום לפתיחה: ‘אחד’ זה שולל אף משהו-בן-משהו של חלוקה בין ‘זכות’ ל’חסד‘. כולו זכות, – זכות אחת לכל: לאדם, לעולם ולישראל. ואם לאו, – שוב: אל יצא אדם ממקלטו, ממערתו-’מצודתו', מנקרות הצורים, מחורי הסלעים ומעבי האדמה; מרתפו יהא קברו, וקובר לא יהיה לו; ואשמדאי שבאירופה ובאמריקה, היטלר או מעין-היטלר שבכל עם ולשון – ימלוך על כל העולם כולו"75.


את הפרק “אֵם כל החירות” פותח ראבידוביץ בדברי שבח לנשיא ארצות-הברית, רוזוולט, שהכריז בשנת 1942 על ארבע החרויות: חירות לדיבור ולהבעה, חירות לעבודת אלהים, חירות ממחסור, חירות ממורא. אלא, לפי דעתו של ראבידוביץ, אין ד' החירויות הללו מספיקות, שכן קיימת עוד חירות אחת שלא ניתן ללומדה כתולדת החירויות האחרות והוא חירות האדם והציבור להחזיק בדרכיהם השונות, בלשונו של ראבידוביץ “הווייה של שונה” (libertas differendi).


"אותה זכות להווייה-של-שונה פירושה למעשה: כל קבוץ בני-אדם מותר לו שיהא שונה מהקבוצים זולתו בכל בחינה שהיא; רשאי הוא להתמיד בהיותו-שונה כל שעה שכוחות-חייו ורצון-קיומו גוזרים עליו לעמוד במציאות-של-שונה זו, להיות את אשר הוא, או כל שעה שיש ברצונו ובכוחו להענות ליצר חייו וקיומו. אין שום כוח מן החוץ – קבוץ בני אדם זולתו או מדינה – רשאי לפגוע בזכותו זו של הקבוץ, ולכפות עליו מדיניות החותרת תחת אותה זכות (והיא לו חובה, במשמעותה היסודית) שלא ניתנה לא לביטול ולא לטשטוש, לא לפשרה ולא לשיעורין.

האדם לאדם שני, וכך הוא גם הקבוץ לקבוץ. כל אדם, כל קבוץ –שני לזולתו. כל שני שונה. זכות האחד כזכות השני. זכות כל אחד כזכות כל שני – ובכל רשויות החיים"76.


בזמן שהטוטלטריות והפשיזם השתלטו על רובה של אירופה, ראה ראבידוביץ צורך להדגיש ביתר שאת חירות יסודית זו. עיקרון זה לדעתו חשוב היה ביותר ליהודים, כי ישראל הוא “השוֹנה” הגדול בעולם. לכן על עם ישראל להשתתף בכל כוחו במאבק לזכות קיומו של השונה באשר הוא שונה קיום ללא תנאי. ובמאבק זה על קיומו, אין ישראל – אצל ראבידוביץ פירוש המונח “ישראל” הוא תמיד “עם ישראל”, העם היהודי (עיין להלן) – חייב להצדיק את קיומו.


"אין אנו חייבים לעולם-החוץ שום מתן-טעם ושום הסברה, שום התנצלות ושום למוד-זכות על הוייתנו המיוחדת לנו. שהרי אין עולם-חוץ זה רשאי לנצל הווייה-של-שונה זו – שלנו כשל זולתנו – כדי להפלותנו משאר הקבוצים, לקפחנו באיזו בחינה שהיא. להם אין אנו אלא אומרים: שונים אנו – כי שונים אנו

הגיעה השעה שנעמוד כלפי העולם בכל תוקף על עצם זכותו של השונה באשר הוא שונה. ולישראל יאמר: אל תחזרו בפחד ובצער על קובלנותיו של עולם-החוץ על היותכם שונים, אל תסתירו את השונה בחובכם, הבליטוהו גלוי לעיני עצמכם ולעיני כל העולם – כי לא זו בלבד שאתם שונים מן העולם, אלא העולם גם הוא שונה, שונה מכם; ואם לו זכות קיום ומפעל, גם לכם זכות קיום ויצירה; אין זכות קיומכם פחותה במדה כל שהיא מזכותו של העולם השונה מכם.

כל תכנית מדינית מעין ‘המגילה האטלנטית’, כל חבר ‘אומות מאוחדות’, כל ברית אומות גדולות ותקיפות, כל תכנית לשלום-עולם, לא יצלחו – שעה שביסודם לא יהא טבוע אותו עיקר ראשון: ‘האדם אחד’, בו כרוך העיקר השני: האדם שונה. אין תקווה רבה לישראל ואין תקומת-אמת לשום עם כל עוד שלא תהא מערכת-היחסים בין עם לעם – ובין העמים לישראל – מבוססת על האחד ביסוד חיי-האדם והעמים ועל השונה בכל צורותיהם ולבושיהם. ובמדה שירבו להדריך את המוני האומות בחמשת חלקי-התבל ברוחן של אותן זכויות-היסוד – בה במדה יבוצר שלום-הבית בכל מדינה ותמעט הסכנה למלחמת עולם ג' וד'

וכו' "77.


נוסף למאמריו אלה על בעית עם ישראל ועריכת המאמרים של המשתתפים האחרים, היה גם בעל מדור מיוחד של התרשמויות קצרות אותן קרא בשם “שברי דברים” וחתמן בכינוי “איש בודד”. הוא גם פירסם ב“מצודה” את מאמריו המדעיים בפילוסופיה היהודית. ב“מצודה” א‘, פירסם מאמר בשם “משנת האדם לרבי סעדיה גאון”; ב“מצודה” ב’, “עיוני רמב”ם: על ה’מדע' ביספר המדע' “, ב”מצודה" ג‘-ד’, " ‘ספר המצות’ ו’ספר המדע' לרמב“ם”; ב“מצודה” ה‘-ו’, “על הרוחני המוחלט לר' נחמן קרוכמאל”, וב“מצודה” ז‘, חלק מ"ספר הפתיחה ל’משנה תורה’ "78.


בנוסף לעריכת שבעת הספרים של ה“מצודה” (שהופיעו בחמשה כרכים בשנים 1943–1954), עסק ראבידוביץ גם בתכנון ובעריכת ספר זכרון לשמעון דובנוב, ה“קדוש על כרחו”. ספר זה יצא בהוצאת “אררט” בשנת 1954, לאחר דחיה ארוכה בגלל סיבות טכניות79.

עם תום מלחמת-העולם השניה, גזר על ראבידוביץ מדפיס “ספר המדע”, ידידו מימי “עינות” בברלין, מר ראובן מס בירושלים (המוציא לאור של ספר זה, אשר סידר בדפוס את גוף “ספר המדע” בשנת 1940 ובטובו שמר עליו עד 1946) לפרסם לפי שעה את החלק הראשון בלבד בלי המבוא וההערות אותם התכונן להדפיס בספר שני. כך יצא “ספר המדע” מהדורת תש"ז לאור העולם80.


בשנת 1945, השתדל שוב אחיו של ראבידוביץ, ד“ר יעקב ראביד בניו-יורק, להביא את משפחת ראבידוביץ לארצות-הברית. ביזמתו קיבל ראבידוביץ הזמנה להורות ב”מדרשה ללימודי היהדות בשיקאגו בשנת 1946–1947. לפי שראבידוביץ היה ראש המחלקה בלידס, לא יכול היה בקלות לצאת משם, ורק לאחר משא-ומתן ארוך הסכים לבוא לשיקאגו כמרצה-אורח לחצי שנה. באביב 1948, עם תום מחצית השנה הזאת, בקשה המדרשה ממנו שיעשה דירתו קבע בשיקאגו. קשה ביותר היתה ההחלטה. מצד אחד היה לו מקום נכבד כראש-מחלקה באוניברסיטת לידס. אולם, מאידך גיסא, לא היו לו בלידס תלמידים בעלי רמה ראויים, וכן חסרה שם ספריה הגונה למחקריו, ומעל לכל לא היתה אוירה עברית-תרבותית לפי רוחו בלידס. לאחר התלבטות קשה הכריע המצב הפוליטי הבלתי-יציב באירופה. בשנת 1948 החליט ראבידוביץ, לאחר היסוסים רבים, לעבור לשיקאגו.


“ואני מה לי הכא, מה לי התם. ברבות הימים אבד בלבי החשק להתישב במקום זה או במקום אחר, במקום מסויים. חי אני חוץ לזמן וחוץ למקום. לו נמצא לי פנת שקט לעיון מה ולסיום כמה מפרשיותי. חוששני לא אמצאה לא כאן ולא במדינת-ישראל; איננה כי אין זה בנמצא בשבילי”81.


ד

על-אף פקפוקיו המרובים, היו שלש השנים שישב ראבידוביץ בשיקאגו מבחינות רבות מלאות סיפוק. בימים ההם, בסוף שנות הארבעים ובהתחלת שנות החמישים, עדיין היה בנמצא בשיקאגו קהל גדול של יהודים – רובם ממזרח-אירופה – אשר היו נאמנים לתרבות העברית ושמשוה כמורים או כחובבים. הם נהרו לקבל את פניו של ראבידוביץ ולשתות בצמאון את דבריו. הוא כבש את לבה העברי של שיקאגו ואילו הוא עצמו התרשם ביותר מקבלת-הפנים החמה של הקהל ומהתלהבותו. “אין ספק בדבר, אם לא ארץ-ישראל – כאן היה מקומי…82, מימות ביאליסטוק לא ראיתי אהבה כזו מצד התלמידים”83.

סבור היה ראבידוביץ שקהילה כל-כך פעילה חייבת לשמור על ידיעת עברה ועל תולדות אזורה והוא קווה שעיון זה בעבר גם יעודד את תושביה ליצור תרבות משלהם. לכן הציע שהמדרשה תוציא לאור ירחון בשם “פנקס שיקאגו”. אמנם לא הוקמה במת קבע כפי הצעתו, אלא הוחלט להוציא קובץ חד-פעמי של מאמרים על הקהילה היהודית בשיקאגו, ונעשה ראבידוביץ לעורך ספר זה, “פנקס שיקאגו”, אשר הופיע בשנת 195284.

בתקופת שיקאגו הגיע בנו של ראבידוביץ למצוות. אחד מדודיו של הצעיר, שבתי ראביד, הזמינו לבקר בארץ-ישראל לפחות לשנה אחת, אולם דעת אביו היתה שמוטב כי בנו יתבגר לפני שיסע לארץ. במכתב לאחיו בבאר טוביה שבו הסביר עמדתו זו, הוא הביע גם דעות על הדת, הלאומיות והתפוצות.


“את גוף בננו ונפשו אתה רוצה להציל – כאדם האומר: מילא האבות, דור המדבר… לו בנם ישאר לפליטה בארץ-אבות. נאה ויאה. מבחינת הנפש – ודאי קשה במאוד ליהודי היושב בחוץ-לארץ להיות יהודי לאומי שלם – וכל זמן שהיו יושב בחוץ-לארץ עליו לשאוף לאותה לאומיות שלמה עד כמה שניתנה לו – ומאידך גיסא לא כל היושב במדינת ישראל זוכה לשלמות זו. הישיבה בארץ כשהיא לעצמה אינה מבטיחה חלק בעולם הבא שלא כמאן דאמר וכו'. קשה להיות אדם – און מ’דארף זיין א מענש… און גאט וועט העלפען… ומכיוון שרמזת גם על החטא: עד לבר-מצוה היה חטא ישיבת חקי [כינוי לבנו יחידו של ר.] בחוץ-לארץ על חשבון אביו ומכאן ואילך חטאו הוא – אוסיף ואעיר לך שלא זה הדרך להצלת נפשות נוער יהודי בחוץ לארץ. ברוך המקום ברוך הוא שהשתחררנו – רוב ישראל – במאות האחרונות מההשקפה המסורתית המכתימה בכתם החטא בל-ימחה כל יהודי שאינו זהיר בתרי”ג מצוות על כל תרי“ג-תרי”גהן. רובו של ישראל פרק מעליו עול הערכה זה שהיה מבדיל בין צדיק לרשע מבחינה דתית-מצוותית צרופה – פרט לאנשי הדת, מן מזרחי עד נטורי-קרתא, המבדילים בין יהודי ליהודי מתוך אותה אספקלריא של דורות. אנו אומרים: יהודי שומר תרי“ג מצוות אשריו וטוב לו, אשריו בעולם הזה וטוב לו בעולם הבא, על שכרו יבוא בזה ובבא; ויהודי שאינו שומר תרי”ג מצוות אוי ואבוי לו מבחינת שכר ועונש בחיים, אולם אינו נופל אף במעט – בערכו כיהודי – מזה הנוחל את כל ש“י העולמות. אין הבדל בין יהודי ליהודי, כולם באותה מדרגה. והוא הדין ביחסנו למדינת ישראל: אין הבדל-ערכים כל שהוא בין יהודי היושב במדינת ישראל ובין זה החי בחוץ-לארץ. יהודי היושב בא”י אשריו וטוב לו – כאמור לעיל – ויהודי החי בחוץ-לארץ אוי ואבוי לו – ושניהם באותה מדרגת ערך וחשיבות מבחינה יהודית כללית. אין להפלות בין יהודי ליהודי – ואין לראות את יהדות חוץ-לארץ כיהדות חיה בחטא. ודאי, יש חטא, ישנם כמה חטאים וברשויות שונות. לא סתם יהודי בחוץ לארץ פרזיט, ולא סתם יהודי בארץ כולו מוסר של מעלה"85.


ימי שיקאגו לא ארכו הרבה. בשנת 1950 הזמין ד“ר אברם סכר, נשיא האוניברסיטה החדשה אשר הוקמה בוולתאם, מאסס. (Waltham, Mass.), על שמו של השופט העליון היהודי, לואי ברנדייס, את ראבידוביץ להצטרף לסגל ההוראה במוסד החדש. לא יכול היה ראבידוביץ להיענות להזמנה כי כבר התחייב לפני-כן להשאר בשיקאגו שנה נוספת להרצות ולהדריך את מחלקת המסיימים החדשה במדרשה. רק בשנה שלאחר-מכן, בסתיו 1951, עבר הוא לברנדייס בדרגת פרופסור מלא, החמישי במוסד החדש86. מאוד הצטערו ה”עברים" בשיקאגו על צאתו של ראבידוביץ שנתחבב מאוד עליהם, ולאחר זמן-מה, כאשר נתפנה מקומו של נשיא המדרשה ללימודי היהדות בשיקאגו, הוזמן ראבידוביץ לחזור ולמלא את המשרה אך לא נענה לבקשה זו.


בברנדייס בא ראבידוביץ סוף-סוף מהרבה בחינות אל המנוחה ואל הנחלה. האוניברסיטה היתה קטנה, אבל גם מעולה, והלכה וגדלה מדי שנה בשנה. ראבידוביץ מיד נתמנה לכהן כראש המחלקה למדעי-היהדות, תפקיד בו שימש עד לסוף ימיו. היא גדלה בהדרכתו, ובשנת 1953, נפתחה מחלקה למסיימים. במחלקה חדשה זו הוא הירצה וניהל סמינריונים בנושאים שונים בפילוסופיה היהודית של ימי-הביניים ושל התקופה החדשה ובספרות העברית החדשה, נושאים שהיו תמיד מעסיקים אותו ושקיווה שיזכה עוד להתקין את חידושיו בהם לדפוס. במיוחד שמח שניתן לו בהרצאותיו ובסמינריונים שלו במחלקה זו למסיימים לשמור על טהרת השפה העברית. הוא נתבקש גם מטעם המחלקה לפילוסופיה כללית באוניברסיטה להרצות בה, אולם השיב בסירוב משום שלבו היה מסור כולו למדעי היהדות, ולהם רצה להקדיש את כל כוחותיו. כשם שכבדוהו והעריצוהו תלמידיו – ובמיחד המעולים שבהם במחלקת המסיימים, שהיה בידיהם הרקע הדרוש להבין ולהעריך את חידושיו הרבים בהרבה פרשיות –

כך הכירו גם חבריו בפקולטה את בקיאותו וחריפותו רבת-הענפים של ראבידוביץ, תכונות שבאו לידי בטוי אפילו בשיחת החולין שלו. אישיותו הקורנת והלבבית קנתה לו הרבה ידידים מכל התחומים והמקצועות. בשל התענינותו בשיטות מחקר השונות יסד הוא Faculty Forum לשם החלפת רעיונות והצגת בעיות מתודולוגיות בין חברי הפקולטה במקצועות השונים. כתוצאה מפעילותו המדעית נתמנה ראבידוביץ לחבר ה- Amerian Academy of Arts and Sciences וה- Mediaeval Academy of America ובשנת 1957 לחבר ה- American Academy for Jewish Research.

למרות חובותיו האקדמיות בברנדייס וירידה ניכרת במצב בריאותו, הספיק ראבידוביץ להשלים את עריכתם של שלשה ספרים בשנים הראשונות לעבודתו באוניברסיטה החדשה. שניים הראשונים היו “ספר דובנוב” ו“פנקס שיקאגו” הנזכרים לעיל, והשלישי בספריו אלה היה הקובץ השביעי והאחרון של ה“מצודה”. קובץ זה סמל הוא לרעיון השותפות של עורכו; הוא ישב בארצות-הברית, התומכים באנגליה, המדפיס בפאריס והחוקרים והסופרים המשתתפים שלחו את מאמריהם מארבע כנפות תבל לוולתאם, מאסס., ארה"ב..

ראבידוביץ, בעל האישיות הדינאמית, לא צימצם את עצמו בתחום ארבע אמותיה של האוניברסיטה והספרות העברית בלבד. הוא היה מהנדרשים ביותר על-ידי מכללות וארגונים יהודים, ורגיל היה להרצות את דבריו בשלוש שפות: עברית, אידית ואנגלית. מדי שנה בשנה קיים סידרת הרצאות למורים ומחנכים עבריים בסביבת בוסטון, בה הלהיב קהל גדול בחידושיו הרבים בספרות העברית החדשה ובפילוסופיה היהודית המודרנית. היה בדעתו לעבד את הרצאותיו ולהוציאן בכתב, אבל לא הספיק להגשים את תכניתו זו87.

את קבלת-הפנים החמה ביותר העניק לו קהל שומעי האידית. למרות היות ראבידוביץ בעצמו “הבראיסט”, נלחם הוא למען כל מפעל שהיה בו משום חיזוק היצירה היהודית. הוא הכיר בתפקיד הכביר של השפה האידית ותרבותה במלחמה נגד ההתבוללות88. ראבידוביץ קיים קשרי ידידות ויחס של הוקרה הדדית עם אנשי-הרוח של התרבות האידית כגון אפאטאשו, גראדע, לייוויק, ניגר ומאנגער. כשהירצה ראבידוביץ באידית בניו-יורק, משך תמיד קהל רב אשר התלהב לא רק בשל תוכן הרצאותיו בלבד אלא גם בשל סגנונו האידי המעולה, משביקשו נציגי שתי השפות, העברית והאידית, עורך לאנציקלופדיות בשתי הלשונות, תלו את עיניהם באיש אחד, שמעון ראבידוביץ. בשנת 1955 נגש המו"ל של האנציקלופדיה העברית מירושלים לביתו של ראבידוביץ בוולתאם, והציע לו לקבל על עצמו את עריכת

האנציקלופדיה. ראבידוביץ לא נענה לבקשתו זו. הסיבה לסרובו היתה פשוטה. הוא כבר נתנסה בשלוש התקפות לב (בשנים 1941, 1950 ו-1951) ועתה הרגיש שהגיעה השעה לפרוש מעריכת דברי אחרים ולנטור את כרמו שלו.


"לפני שלשים שנה לא היו בלבבי אף עשרה למאה מהמחשבות הממלאות אותי כעת… יש שאדם מזקין ורוחו עולה, לעצמו. אילו ידי עמדה לי, וכוח עבודתי כלפנים – הייתי יכול לסיים כמה ספרים בשנה אחת. ועכשיו… אל דאגה, יהיה ספר אחד פחות, ומה בכך?

וחשבוני פשוט: אם איני מלמד-מרצה אלא ט' שעות בשבוע (בצרוף ישיבת ראש בוועדות וכו'), וג' או ג' וחצי חדשי-חופש לי בשנה – איני מספיק להעלות ‘על הניר’ את אשר בלבבי, וכמה כתבי-יד שלא תמו ונשלמו מצטברים והולכים ב’עזבוני'(!..). אם אשב יום-יום מבקר עד ערב במשרד האנציקלופדיה ואכבס

לבנים, כלומר אתקן ערכים של מחברים, אערוך, אנהל מו“מ– על אחת כמה וכמה שאקפח את המעט משלי שניתן לי לעשותו. השעה קצרה, אין לי פנאי לעריכה. ובאמת, אסור לי לטפל אפילו בעריכת ‘מצודה’. למה לי לבטל זמני על תיקון מאמרי סופרים ולהוציא ספר (העולה לי בשנתים של עבודה מיגעת, חליפת מכתבים) – וכמובן, ללא קבלת פרוטה של פרס, וזו אינה העיקר – ואחר-כך להתחנן ל’הדאר' באמריקה וכו' שירחמו ויפיצו את הספר – בשעה ששבעה ספרים מונחים ב’שופלאדן' שלי, ועלי לסיימם ולהכשירם לדפוס. אסור לי לבטל זמני בעריכה – בכלל. הרגש אחריות מוזר ומיוחד מעוררני להמשיך ב’מצודה' – ואילו הייתי בר-דעת ואדם מן הישוב ואיש מעשה, לא הייתי עוסק ב’מצודה' ולא ב’ס' דובנוב', אלא הולך ומסיים את ספרי”89.

ואף-על-פי-כן, לבסוף נענה ראבידוביץ לבקשתו המפצירה והלוחצת של יעקב פאט, יריבו ומתנגדו בשעת מלחמת-השפות בביאליסטוק מלפני כארבעים שנה, שיקבל עליו את עריכת ה“אידישע ענציקלאפעדיע” בניו-יורק. הטעמים לכך מנה במכתב:


"מאות סופרי יידיש בניו-יורק, חכמי יווא, ועוד ועוד – ודווקא בי נתנו עיניהם: אם לא אקום להם, אין להם עורך… כמה כתבי-יד משלי משוועים לסיומם ולהכשרתם לדפוס – וזה בא באנציקלופדיה, ו’בדיחה היסטורית' נאה היא. אילו ניבאו לפאט ולי בביאליסטוק בשנות 1915–1919 שיבוא יום והוא יבוא לוולתאם כדי לרתמני למרכבת אנציקלופדיה שלו… צא וראה מה גדולה שנאת המן שלי, כלומר מה רב צערי על השתלטות הלעז האנגלי בישראל שבאמריקה וכו'. משנאת המן זו יצאתי לעזור לחיבור אותה אנציקלופדיה; אויבנו (אויב העברית) היא האנגלית, ולא יידיש; באו מים עד נפש, יש להציל בתפוצות

ישראל את כ“ב האותיות, את האלפא ביתא ממש… הציונות והסינאגוג וכו' הולכים ונשקעים במ”ט שערי אנגלית. ואם נגזר עלי שלא לערוך אנציקלופדיה עברית באמריקה, ועלי לבחור בין אנגלית ויידיש הכתובה בא“ב שלנו – אכריע כלפי א”ב שלנו… ‘שנאתי’ את התרגום ללעז מרובה…, ועוד: חיי ישראל במאות האחרונות ניתנו לתיאור שיש בו ממש אך ורק בעברית וביידיש, ולא בלעז. הלעז מלעיז ומסרס ועוקר דברים משרשם. האנציקלופדיה תשמש אספקלריה גם לאותה מציאות ישראל שבאירופה שחלפה. הרגשתי עצמי חייב חובה מוסרית להציב ציון לאשר עבר ואיננו; יעקב פאט וחבריו טענו וטענו – ובצדק – אם דבר זה לא יעשה עכשיו, בעוד חמש או עשר שנים לא יהא אף קומץ קטן של בני אדם שיהא בכוחם לעשותו; אמרתי: אנסה בכרך אחד, בת עשרה כרכים תהא האנציקלופדיה, אראה אם לא למעלה מכוחי

הוא, אם לא יגזול יותר מדי מזמני אמשיך, ואם לאו… למעשה ‘בדיחה’ מעניינת וטראגית – שכר העריכה שהאנציקלופדיה משלמת לי ישמש לי מקור מכריע להוצאות ‘כתבי רנ"ק’ וספרי עבר שלי שיבואו אחריהם"90.


כבר בסוף שנות השלושים עודד שמעון דובנוב את ראבידוביץ לכנס את מאמריו בעניני ארץ ותפוצה91. בראשית שנות הארבעים תיכנן ראבידוביץ ספר של מאמרים שכבר נתפרסמו בצירוף כמה פרקים חדשים; לספר זה רצה לקרוא “בבל וירושלים”. אלא כשהתחיל בביצוע התכנית הזאת בשנת 1951, אף-על-פי שלא שינה את דעותיו והשקפותיו, ראה הוא חובה לעצמו לערוך את הספר כולו מחדש, מעור אחד, בגלל השינויים שחלו במשך השנים, בראשם הקמתה של מדינת ישראל והתהוותה של בעית הקשרים העתידים בין המדינה החדשה והתפוצות ושמירת איחוד העם ההולך ונעשה שני עמים כביכול. תוך כדי כתיבה וקריאת עמודי הגהה, הוא הרחיב בהרבה את שיעור הספר והוסיף נספחים שונים. באופן זה גדלו מימדי הספר לשני כרכים שהיקפם עולה על 900 עמוד92. כמה פרקים מתוך ספר זה, “בבל וירושלים”, שהוא חטיבה אחת, פירסם הוא בכתבי-עת שונים לפני הופעת הספר עצמו93. לחלק השני של תכניתו – כינוס מאמריו הנדפסים בעניני היחס בין ארץ-ישראל והתפוצות – לא זכה.

חשוב ביותר הוא מבואו של ראבידוביץ לספרו “בבל וירושלים” (עמודים 11–50) לא רק מבחינת עצמו אלא גם כמפתח להבנת הלך-נפשו של ראבידוביץ. ממבוא זה ניתן להבין את הקשר בין שני התחומים בהם הוא עסק: מחקר עיוני במחשבה היהודית בעבר מצד אחד, ובעניני התרבות והאידיולוגיה של ההווה מצד שני. רק לכאורה שני תחומים נפרדים היו. לאמיתו-של-דבר לא היו אלא רשות אחת בלבד.

במבואו זה פותח ראבידוביץ את גוף הספר – הדן בעיונו בשנת תש''ח, אשר לפי דעתו היא אחת משנות-ההכרעה בתולדות עם-ישראל – בהערות על העיון בשעה. כל העוסק בחקר השעה חייב, לדעתו, לעיין גם בעברה של השעה, ולצרף מאורע למאורע עד שהוא רואה ומבין את שלשלת השעות הקודמות הנקראות בלשונו של ראבידוביץ “עולם” או “נצח”. הוא חולק על בעלי העמדות הקיצוניות, היינו אלה הרואים רק את השעה בלבד ומעלימים את עיניהם מן הנצח וגם על אלה הרואים רק את הנצח ואין העיון בשעה, בהווה, לפי כבודם. אין להקל, לפי דעתו, בשעה כי השעה מגלה את הנצח, ואין פתח לנצח אלא דרך השעה. לכן, כל השונה משנת-שעה כהלכתה, שונה גם משנת-עולם. על החוקר לדרוש את יסוד השעה שבנצח ויסוד הנצח שבשעה, ולהכניס על-ידי-כך את השעה בעול המחקר. הוא דורש מ“חכמת ישראל” שתימנע מלחלק את מחשבת ישראל תקופות-תקופות שכן על ידי כך נעשית היא מקוטעת ותלושה. “חכמת ישראל” חייבת לחפש את המחובר, עליה לסלק כל מחיצה בין זמן לזמן ובין מקום למקום ולצרף זמן לזמן ומקום למקום וללכת אחרי החוזר והנשנה בכל זמן ומקום; עליה לעקוב אחרי העיקר הפושט צורה ולובש צורה ולבקש את הרציפות בתולדות עם ישראל94.

ראבידוביץ, המגן על כבוד “מחקר-השעה”, מחייב את חוקר השעה להחזיר את השעה לממשותה תוך מיצוי של כל רמזי-הנצח שבקרבה על-מנת להוציא את עיקרה של השעה ולהכשירה על-ידי-כך ל“נצחה”. לפי שכל שעה בנצח ישראל מימות הבית הראשון ואילך טבועה בתוך שנת תש“ח, סבור הוא שלא תהא הבנת שנת תש”ח ראויה לשמה ללא הבנת כל השעות הקודמות לה. לכן מקדים הוא, איפוא, לעיונו בשנת תש"ח פרק עיון מופשט ומדעי ממבואו לתולדות הפילוסופיה היהודית (הוא הפרק “על פרשת בתים”, להלן בכרך זה) העשוי לעזור להבנת הבעיות התרבותיות והמדיניות של המאה העשרים.

בהמשך מבואו ל“בבל וירושלים” מסביר ראבידוביץ שהוא בודק את ההיסטוריה היהודית, ובמיוחד את השנים משנת תש“ח ואילך, לאור קני-המידה והאספקלריה של המושגים “ישראל אחד” ו”שותפות". מודה הוא שרבים מבני הקהל או שאינם מודים לדבריו בפרשת ארץ ותפוצה או שאומרים ששנת תש''ח ומאורעותיה פתרו את כל הבעיות. כתשובה טוען ראבידוביץ שדעות אלה נובעות מכך שאין בעליהן

תופסים בידיהם את קני-המידה האמיתיים שבעזרתם ניתן לבדוק את ההיסטוריה היהודית, ובמיוחד את שנת תש“ח. קני-מידה אלה הם, כאמור, המושגים “ישראל אחד” ו”שותפות". לאמיתו של דבר:


“אני אומר: שאלת ישראל לא תמה ולא נשלמה, לא ‘נפתרה’ ולא ‘חוסלה’, ואינה עומדת ל’היפתר' ול’היחסל' בידי המדינה שקמה בתש”ח. עם הודאתי השלמה באותו עשוי – הריני רואהו ועודו תוך תהליך היעשותו ועשיתו. אם גם אין משיבים על העשוי, שומה עלינו לילך וללמוד אותו מעשה-תש“ח, כל מעשה שעשתה שנת תש”ח (השנים שבאו אחריה) במדינת ישראל ובחוץ לגבולותיה – לשם למידת לקח לימים יבואו, כששאלות אלו (או מעין אלו) ש’נפתרו' כבר לדעת ה’פותרים' תחזורנה ותעמודנה בפני האומה"95


ספרו “בבל וירושלים”, הוא מסביר, מכיל, לאמיתו של דבר, שני ספרים הדבקים זה בזה. הספר הראשון הוא “על פרשת בתים” “הבא לפתוח פתח חדש לחקר מחשבת ישראל, לפי עניות דעתי, עם ארבע תוספותיו [”משער לשער“, פרקים 1–4, 541–645]”96. עיקר הפרק “על פרשת בתים” – המופיע להלן בכרך זה – הוא ניתוח והשוואה של מהותן וערכיהן של תקופות הבית הראשון והבית השני. לדעתו, אין לראות מבחינה רוחנית את הבית השני כהמשכו של הבית הראשון אלא יש לראותו כהתחלה שניה וחדשה, המתבטאת בלבוש של פירוש לבית הראשון. על יסוד הרקע הזה הוא ממשיך, בפרק “על פרשת בתים” והתוספות שלו, לנתח את תולדות היצירה והתרבות היהודית, במיוחד מהמאה הי"ח ואילך, לאור ההיאבקות בין רוח הבית הראשון ורוח הבית השני בקרב העם97.

כך היה ראבידוביץ לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים. לאחר שהגדיר את טיבו של המחקר הרצוי, הציג דוגמה למופת של אותו סוג עיון בפרק “על פרשת בתים”. פרק זה גדוש ראיות מהתנ“ך, ספרות-חז”ל וספרות-ימי-הביניים והתקופה החדשה, ואינו מוגדר לא בתחום הזמן ולא בתחום המקום. כך מבוסס העיון בשעה בסוף הפרק “על פרשת בתים” וביתר הספר “בבל וירושלים” על מחקר העבר שקדם לו.

לשונו העברית העסיסית והנמלצת של ראבידוביץ מגיעה לשיאה בפרק זה. בו נמצאות בנות-קול מכל הסגנונות של היצירה העברית מתקופת התנ“ך ואילך ממוזגות ביחד בהרמוניה, אשר ניתן לגבשה רק על-ידי יוצר בעל חוש אמנותי, רגיש לניבי הלשון והסגנון. פסוקים ושברי פסוקים, אמרות חז'”ל, פתגמים ומונחים מספרות ימי-הביניים – כולם באים ביחד. צלילי מלים, רמזים וציורים – כולם מצטרפים להעשיר ולקשט את הצורה החיצונית ולהוסיף לקורא השקוע במקורות העבריים מימדים נוספים של הבנה והנאה אשר אינם ניתנים לתרגום.

לאחר הבסיס של “על פרשת בתים” בא ראבידוביץ לחלקו השני של הספר “בבל וירושלים”, הוא עצם עיונו במחקר שעה, “שער תש”ח". בפרקים אלה יש לראות את הניסוח האחרון של שיטתו, וכוח הדברים עודו יפה היום, שכן הבעיות הכרוכות בתרבות העברית בתפוצה וביחסים בין יהודי התפוצות והיהודים היושבים במדינה דומות לאלה שעמדו על הפרק בזמן כתיבת “בבל וירושלים”, ואדרבא עכשיו דורשות הן ביתר-שאת את פתרונן.

פותח ראבידוביץ את דיונו בהצדקת שיטתו לאור ההיסטוריה:


“בין תש”ח ותשט“ז הוספתי ועיינתי בשאלת ישראל ועולם, בדקתי בהנחותי שהלכתי והנחתי בשלשים השנה האחרונות – וראיתי: אותו אהל-עיון שנטיתי במחשבת ישראל, בו בשער, לא נסחף בשטף הזמן. יתר על כן: לא זו בלבד ששנת תש”ח לא פגעה בו, אלא הוסיפה יתדות ליתדותיו, גם היטיבה יריעותיו

והרחיבה גבולו.

פסוקי שאני הולך ופוסק מסוף שנות העשרים למאה זו: בבל וירושלים (עיין בבל וירושלים, 506–526) – בעינו הוא עומד גם אחרי תש“ח, ובתוספת תוקף. בבל וירושלים – היא היא תשובתי לשאלת תש”ח. שומע אני כל שעה משעות חיינו אחרי תש“ח משוועת: נבל וירושלים. הריני מברך בכל לבבי ברכת שהחיינו על תש”ח – כשאני יוצא לעורר את לב בני ישראל שכל ברכת-אומה שיברכו מכאן ולהבא תהא לא ברכת-ירושלים ולא ברכת-בבל, אלא ברכת בבל וירושלים98.

דומני, רשאי אני להוסיף ולרמוז: אין בעל ה’שותפות' וה’אליפסה' ו’ישראל אחד' חייב לחזור בתשובה, ל’החליש' או לחקן את עיקר הנחתו שהניח בפרשת ארץ ותפוצה. ואף-על-פי שעם העמקת רעיון ‘ישראל אחד’ בט“ו השנים האחרונות חל מאליו היסט-מה בהדגש ה’שותפות‘: מעיקרה יצאה זו לשלול מונופול של ארץ ישראל ורעיון ה’הגמוניה’ בישראל בכללותו – ולפיכך דיברה גם בתלות ה’שותפים' זה בזה. בא ‘ישראל אחד’ ופתח לי פתח לויתור על אותה תלות-של-‘שותפים’: אין תלות בין ‘בבל וירושלים’ – כי אחת הן. כל התופס ‘ישראל אחד’ תפיסה שלמה – אינו זקוק לאותה תלות. כמה מהיוצאים בעקבותי, לא עמדו על הרחבת תפיסת השותפות והעמקתה ברוח ‘ישראל אחד’. הרחבה והעמקה – והשותפות בהוראתה העמוקה במקומה עומדת. מבחינה זו, רשאי אני לומר לקוראי: חזרו ועיינו בביכורי דברי בשער זה – צאו וצרפום לדברי שאמרתי אחר כך בו בשער”99.


ראבידוביץ מראה שהציונות הצליחה בשנת תש"ח בפן החוץ של מטרתה – הקמת המדינה, – ואילו כלפי פנים לא הצליחה; אין בכוחה של המדינה לפתור לא את בעית היהודים ואף לא את בעית היהדות. אפילו אילו רצו כל היהודים בתפוצות לעלות למדינה, לא היתה יכולה המדינה ‏ קלוט אותם. ומצידם, מנהיגי הציונות בתפוצות אינם דורשים עליה המונית; במקום לומר לחבריהם: “נלכה”, אומרים הם לתפוצות אחרות: “לכו”. מציאותה של מדינה יהודית לא רק שלא פתרה את בעיות היהודים, אלא אדרבא, הקמתה של מדינה יהודית ריבונית החמירה מבחינות אחדות את מצב חייהם של היהודים בתפוצות אחדות, במיוחד במדינות ערב. לכן, שמחתם של היהודים במדינת ישראל צריכה להיות שמחה לשמה, “ציון לשמה”, ולא שמחה בציון על מנת שהמדינה תפתור את בעיות היהודים או בעיות היהדות.

כיון שאין בכוחותיהן של המדינה והציונות לחסל את התפוצות, מוטב שמנהיגיהן ישתחררו מכל אבק של המושג “שלילת הגולה” ויכירו במציאותן של התפוצות. כמו-כן, עליהם, וגם על מנהיגי הציונות בתפוצות, לחדול מלדבר על ‘השפעה רוחנית’ ו“מרכז והיקף” ולהכיר בזכותן והתחייבותן של התפוצות ליצור חיים יהודיים משלהן. על התפוצות, מאידך גיסא, להדגיש את האוטואמנציפציה התרבותית שלהם

ממדינת ישראל ולראות את עצמן אחראיות ליצירת תרבותן היהודית המקורית. אם כל חלקיו של העם היהודי ימשיכו ביצירתם היהודית, ימשיכו הם להיות עם אחד, מקושר ומאוחד.

בגלל הפער שהלך וגדל בין יהודי המדינה ויהודי התפוצות, חזר ראבידוביץ להדגיש ביתר שאת את הצורך שכל בני-ישראל, באשר הם שם, יהיו חייבים לראות את עצמם כחלקים מעם אחד. מסיבה ואת ערער על קביעת שם המדינה “ישראל”. ראשית שם זה הוא דו-משמעי, שהרי הוא מורה גם על המדינה וגם על העם, ועל כן הוא עתיד להביא לידי אי-הבנות. אבל חמור מזה, מבחינה אידיולוגית השימוש בשם “ישראל” כשמה של המדינה מייחד למדינה מה שהיה קודם נחלתו של כל העם היהודי, הרי למשל בטויים וצרופים כגון: “דין ישראל”, “לבנות בית בישראל”, “מחשבת ישראל”, “כנסת ישראל”, “ישראל לשעבר”, מה פירושם? וגדולה מזו, מהי “בת-ישראל”: היהודיה בתפוצות, או ערביה ונוצריה היושבת

ביפו או בנצרת? על-ידי השימוש בשם “ישראל” כשם המדינה, משתמע שכל מי שאינו חי במדינה, אין לו חלק ונחלה בישראל. מכאן אך כפסע להכרזה המזעזעת של בן הדור הצעיר במדינה שאין הוא יהודי אלא ישראלי. ראבידוביץ ביקש לשמור על “ישראל” כשמו של העם היהודי ודרש שהמדינה תיקרא “מדינת ישראל” או “ארץ”ישראל" או שם מתאים אחר100.

הודה ראבידוביץ כי בשנת תש"ח נגזרה חלוקה על ארץ-ישראל, אבל בשום אופן ופנים לא הודה שנגזרה חלוקה גם על עם-ישראל. ישראל “שנים שהם אחד” הוא. מבחינת ארץ ותפוצות, ישראל אחד פירושו: מדינת ישראל אינה גוף ישראל, אלא אבר מאבריו של גוף זה. בשער המציאות, שתי בנות-מציאות הן היהודים במדינה ובתפוצה לאם-מציאות הכוללת את שתיהן: ישראל. ובחינוך יהודי – ובעיקר בחינוך העברי בתפוצות – ראה ראבידוביץ את האמצעי היחיד והתקווה האחרונה לצמצם את הפער ההולך וגדל.

ראבידוביץ, אשר יסד את ה“ברית עברית עולמית” בשנת 1931, ובשנת 1939 קיווה להצהרה חדשה מטעם קונגרס ציוני מיוחד, דרש בשנת 1957, לאחר שהשיגה הציונות את מבוקשה, את חיסולה של התנועה הציונית אשר הזניחה את התפוצה. הוא דורש “חיסול לשם פתיחה”, פתיחתה של תנועה חדשה, תנועת עם אשר תשמש תנועת ציון ותפוצה, תנועת “בבל וירושלים”, כדבריו:


“לאור תנועת בבל-וירושלים נהגה את הגותנו בירושלים ובבבל, נעשה את מעשנו, נלמד את עברנו, נסתכל באותו ‘מחזה’ רב-עלילה שאין בעולם משלו ושמו: תולדות ישראל – והן תולדות ירושלים ובבל. אלה תהיינה תולדות ישראל – גם אחרי תש”ח. נמשיך ונלך בדרך האדם האחד, העולם האחד, ישראל אחד. מוניטין ל’בבל וירושלים' הם: האדם אחד מכאן – ישראל אחד מכאן"101.


בסתיו 1957, הגיעה לראבידוביץ מחצית שנה של שבתון מהוראתו בברנדייס, ובדעתו היה לסיים תחילה את המפתחות ל“בבל וירושלים” במשך הקיץ, ואחר-כך לגשת להוצאת מהדורה שניה של “כתבי רנ”ק" וכן להכין לדפוס את המבוא וההערות שלו ל“ספר המדע” אשר בהם פתח, כאמור, בשנות השלושים.

בימים החמים והלוהטים של יולי 1957, כשכבר היה “בבל וירושלים” בעמודי ההגהה האחרונים וראבידוביץ עסק בהתקנת מפתח הענינים הוא חש ברע עד כדי-כך שהלך להבדק על-ידי הרופא. ביום הששי אחר-הצהרים, בהכנסו לבית החולים לבדיקות נוספות, לקח עמו פתקים עליהם נכתב חומר למפתח “בבל וירושלים”. הוא קיווה לגמור לסדרם בסדר אלפא-ביתי בבית-החולים בשבוע שלאחר-מכן. אך ביום השבת עם עלות השחר קיבל התקפת-לב חזקה – הרביעית שלו – ודופק הלב נפסק, אולם הרופא הצליח להפעילו מחדש. כשניגש בנו – אשר אותו קיץ התחיל אביו להכניסו לים התלמוד – לחדרו, אמר לו אביו “לא למדנו היום”. אותו מוצאי-שבת, זמן קצר לאחר צאת הכוכבים, שקע שמשו של שמעון ראבידוביץ ה“גולה על כרחו”, בעיירה וולתאם, מאסס.


ה

אלה תולדות שמעון ראבידוביץ, איש האשכולות. קשה ביותר לגבש ולתאר את דמות אישיותו העשירה ורבת-הפנים. “הוא הופיע בספרות ובמדע העברי בכמה פנים וכמה שמות. הוא היה גם ‘איש בודד’ – ואעפ”כ היתה דעתו מעורבת עם הבריות. בכל בדידותו – בדידות היחידים הגדולים ואנשי סגולה – היה איש רעים, איש החברה, על הכל היה ידיד נאמן ומסור, נעים-הליכות, מוכתר בנימוסין, כגדלו כך היתה ענוותנותו"102.

בנפשו נתמזגו רגישות אמנותית ופיוטית עם כוח הניתוח ההגיוני. הרצאותיו היו שנונות ומזהירות. במשא-ומתן ובוויכוחים הצטיין בתשובות מחוכמות, מבריקות ומבדחות, תכונות אשר עשו אותו גם לבעל שיחה מובהק. מורה ויועץ מסור היה, שהרגיש באחריות גדולה כלפי תלמידיו, ותמיד היה מוכן לענות בנחת-רוח לשאלותיהם – אפילו שאלות בסיסיות –, לתת להם עידוד ועזרה, ולהקדיש להם מזמנו המצומצם, כי הבחין יפה בחשיבות שבהסברת פנים יפות לתלמיד.

בלט בו במיוחד היושר האינטלקטואלי אשר מעולם לא ידע פשרה. הוא כיבד את האינדיבידואליות של הזולת ואת דעותיו, אבל חרץ משפט קשה על כל גילוי של שטחיות ובינוניות כשהתחפשו במסווה מקוריות ויצירה. יפה תאורה דמותו בדברי אליהו אילת, שגרירה לשעבר של מדינת ישראל בבריטנה ובארצות הברית ואחר-כך נשיא האוניברסיטה העברית בירושלים:


“היה יריב רעיוני חריף, אך בורך בסגולות אצילות כאדם וכחוקר אשר העמיד את האמת לפני כל השגות אחרות. תלמידיו העריצוהו לא רק בגלל עומק ידיעותיו והיקפן, אלא גם חיבבוהו כמורה שדאג לעורר אצל כל אחד מהם אהבת מדע ולהקנות להם שיטות המחקר המדעי. זאת ראה לא רק כחובה, אלא גם כשליחות להכשיר ממשיכי המסורת של תורה והשכלה יהודית ועברית בארצות-הברית”103.


השקפותיו של שמעון ראבידוביץ על המסורת הדתית, ויחסו הפנימי אליה, נשארו סתומים מבחינות אחדות וקשה מאוד לשחזרם בוודאות. למרות שבעצמו לא היה איש דתי במובן המקובל של המלה, גילה הוא יחס של הבנה וכבוד למסורת ולשומריה. דווקא בהיותו איש המחקר ואיש התרבות, הכיר בתפקידו של איש ההלכה בקיום האומה. בחייו הפרטיים – מלבד השנים המכריעות להתפתחותו הפנימית בברלין – שמר מן המצוות כסימן הזדהות. למרות שלא נמנה עם מחנה החרדים, היה הנוסח המסורתי של התפילה, אשר בו היה רגיל מימי נעוריו, תמיד קרוב ביותר ללבו. אבל אצל ראבידוביץ לא השמירה היתה העיקר אלא – היצירה. החטא הגדול ביותר בעיניו, חטא שלפניו ננעלו שערי התשובה, היה “עם-הארצות”. לכן, התנגד בחריפות לנטיות של התבוללות תרבותית והסתגלות לסביבה, אשר אותן ראה הולכות ומתגברות בין יהדות התפוצות על כל מחנותיה, אפילו בן החרדים.

כסימן המובהק של ההתבוללות בתפוצה החשיב ראבידוביץ את הזנחת השפה העברית. לפי דעתו השפה איננה רק כלי, צורה חיצונית, אשר ניתנת להמרה בשפה אחרת בלי הפסד או גרעון. לגבו השפה היתה חלק מהותי, יסודי ועיקרי של תהליך המחשבה והיצירה במשך תולדות האומה. לכן, ראה ראבידוביץ בידיעת השפה העברית לא רק תריס נגד ההתבוללות, אלא תנאי מוקדם הכרחי לקיום העם היהודי ותרבותו בתפוצה.

תולדות חייו מעידות על המקום המרכוי שתפסה השפה העברית במחשבתו ובמעשיו. מרכזיות זו נתגלתה בתשובה שהשיב לא אחת לאנשים שהוצגו לפניו והתנצלו על שלא יכלו לשוחח עמו בעברית: “לא אסלח לך”. תשובה חריפה זו והשיחה שלאחריה השפיעו על אחדים משומעיו עד-כדי-כך שבאו לשקול מחדש את יחסם לשפה העברית, ולבסוף באו להעמיק את ידיעותיהם בה בפרט, ובתרבות היהודית בכלל104.

לעתים קרובות ביקשו אלה ששמעו על רעיונותיו ורצו לקרא את פרי-עטו אך לא היו בקיאים בשפה העברית, שיכתוב באנגלית או שיתרגם את כתביו לאנגלית. הוא לא נענה לבקשה זו, והסביר כי הוא עצמו לא רצה לעזוב את השפה העברית ולכתוב לועזית105. אף-על-פי-כן, אמר שנכון הוא לעזור לאחרים שרצו לתרגם את דבריו.

כמובן, אהבתו העמוקה לשפה העברית ועמידתו על דעתו להשתמש בה בעיקר גרמו לכך – במיוחד בתקופת חייו האחרונה בה ישב בארצות-הברית – שרעיונותיו לא זכו להפצה הראויה להם, אשר אליה בוודאי היו מגיעים אילו כתבם אנגלית. דווקא אותו הקהל אשר היה זקוק לדברי העידוד וההדרכה שלו לא יכול היה לקראם. ראבידוביץ הבין יפה שהיה במידה גדולה מנותק מאנשי סביבתו אך המשיך הוא בדרכו העברית; לשואלים “למי אני עמל”, ידע מה להשיב:


“ואתה, אם לנפשך אתה עמל – עמל דורות עמלך, בו חוזר ונעמל עמל קדמונים, בודדים-מבודדים כמוך, אם שאלו ואם לא שאלו שאלת למי אני עמל; שב זה ומתעצב בעמלך; עמל לעמל מצטרף, מצטרף ומצרף אחרונים לראשונים, זוכה הנך ומתדבק בהם, אתה והם אחד – לעמל. עמל שכמותו אינו שואל ואינו משיב – כי עמל הוא. על עמלו – חייו, סבלו ותפארתו, אם יזכה לה. שכר עמל שכמותו – עמל, עמל עד אין-קץ”106.


ראבידוביץ הפך והפך כל ימיו בספרות חז"ל, בפילוסופיה היהודית של ימי-הבינים, בפילוסופיה היהודית והאירופאית המודרנית ובספרות העברית כולה, ובמיוחד בספרות העברית והאירופאית המודרנית. כשם שהיה מצוי באהלי-שם, כן היה קרוב ליופיו של יפת. הוא חדר לא רק לתוך סוגיות קשות בפילוסופיה, בספרות ובהיסטוריה כללית, אלא גם הבין את סודות נפש האדם, הן של בני דורו והן של נושאי מחקריו. כמעט לא היה נושא במדעי-הרוח ובמדעי-החברה שהיה זר לו וגם במדעי-הטבע מצא את דרכו. ביד רחבה השתמש בידיעותיו בכל המקצועות האלה כדי לחדור למהותה של מחשבת עם ישראל בכל הדורות. למרות הייתו בן שני בתים, תמיד העדיף ראבידוביץ שבת באהלי שם.

מחקריו הרבים לא היו מוקדשים לנושאים נפרדים בלתי-מקושרים, אלא התרכזו מסביב לבעיות מרכזיות מסוימות. רובם היו פרקים ממחקרים מקיפים שתכנן ולא זכה להשלים107. דרכו במחקר בולטת בהערותיו ל“ספר המדע”, אשר לא זכה להכשירן לדפוס. בהערותיו אלה לא רק ניתח את “ספר המדע” ניתוח יסודי, אלא גם חקר את המקורות התלמודיים של “ספר המדע” והביא הקבלות מכתבים אחרים של הרמב“ם, משל קודמיו ומשל בני-דורו. אבל ניתוח פנימי, דרישת המקבילות ומחקר המקורות, למרות חשיבותם המדעית, לא שימשו מטרה לעצמם אלא שימשו אמצעי להבנת בעיות עמוקות ומקיפות יותר בתהליך מחשבת הדורות. לדוגמה: בבדיקתו המדוייקת בשאלת מבנהו של “מורה נבוכים” לרמב”ם, ראה הוא “הרבה… מן התועלת העיונית גם לתפיסת עצם שיטתו של הרמב”ם. ושמא מותר להוסיף, שהרעיון הארכיטקטוני ב’מורה נבוכים' מן ההכרח שיקדם לעיון השיטתי הצרוף לפחות קדימת זמן. מצע מדעי מקיף בשאלת המבנה החיצוני והפנימי של ‘מורה נבוכים’ בחינת תנאי קודם הוא למחקר השיטתי“108. כמו-כן, מאמרו " ‘ספר המדע’ ו’ספר המצוות' " מהווה לא רק ניתוח והשוואה של שני ספרים אלה אלא גם פרק ממחקר מקיף על מושג העיקרים במחשבת ישראל. ואין חשיבותו של מאמרו “בעית ההגשמה לרס”ג ולרמב”ם" מצטמצמת להשוואת הגישות של שני הפילוסופים הגדולים בענין ההגשמה, אלא יש בו גם נסיון להפיץ אור על התפתחות המחשבה היהודית.


“בפרשנות כתבי-הקודש ובתרגומיהם נעשו כמה נסיונות לבעור ההגשמה, כמרומז. במחשבה הישראלית פתח בבעור זה – גם כמפרש ומתרגם – רב סעדיה גאון, ‘ראש המדברים’ (כמות שרבי אברהם אבן עזרא קורא לו), וסיים בו הרמב”ם. ברור נקודות הפתיחה והסיום אגב צרופן הפנימי והארת כמה גקודות-בינים – מאליף לא רק בבעיה זו לבדה. מכאן גם סיוע-מה לעיון במהלך-התפתחותן של כמה בעיות יסודיות בתחום המחשבה הישראלית, והוא הדין להבהרת הסמוכים והרחוקים שבין הרס“ג ובין הבאים אחריו, ובמיוחד – הללו שבינו ובין הרמב”ם"109.


למרות שהודה בכוחה של השפעת הסביבה, רוחב ידיעותיו ביצירה היהודית על כל תקופותיה הביאו למסקנה שעל החוקר תמיד לחפש השפעה מבפנים לפני שהוא מניח שקיימת השפעה מן החוץ. לפי דעתו, העיקר והמכריע אצל כל גדול במסורת היהודית לא היה ההשפעה החיצונית אלא הפירוש מבפנים. אם השפעה זו אינה ניתנת להבחנה מידית, על החוקר להתאמץ לגלותה. גישה זו הביאה את ראבידוביץ לכתוב, לדוגמה,


“שניהם [הרס”ג והרמב“ם] לא הדגישו בחבוריהם הפילוסופיים המרכזיים ‘עלילת’-הגשמה זו שבאה מן החוץ – אף-על-פי שהרס”ג עמד רוב ימיו בקשרי-מלחמה עם הקראים, שמצאו ב’עלילה' זו נשק נוסף למלחמתם ביהדות הרבנית, והרמב“ם לא פרש אף הוא מפולמוס כלל וכלל ולא נזהר בדברי-גנאי חריפים כלפי הרחוקים מהעיקרים שקבע במחשבה ובאמונה. לא במשנתו של הרס”ג ולא בזו של הרמב“ם שמשה דעת-חוץ זו מניע לסניגוריה או לבירור. מלחמתם בהגשמה ניזונה אך ורק מבפנים, הכח המניע למלחמה זו נבע מתחום העיון הרצוף”110.

ועוד, לדוגמה, בקשר למחקרו על רנ“ק – אשר בו הוכיח בין השאר שרנ”ק לא היה הגליאני – טען שלמרות הצורך להוכיח למען האמת המדעית שרנ“ק לא הושפע במיוחד על-ידי הגל, העיקר הוא לבדוק את הניסוח החדש שנתן רנ”ק למחשבה ההיסטורית היהודית111.

עיונו של ראבידוביץ במחשבה היהודית מראשיתה עד לימיו, ובמיוחד הסתכלותו בתהליך התפתחות מושגים מרכזיים, והשתדלותו להסביר אותו כתהליך של הגדרה וניסוח מחדש מבפנים – ולא בעיקר כהסתגלות להשפעה חיצונית – הביא אותו לנסח פילוסופיה חדשה של המחשבה וההיסטוריה היהודית. כבר בשנות השלושים העיר ראבידוביץ על הצורך להעמיק חקר במושג הפירוש במחשבת ישראל והציע

דעות חדשות בענין היחס בין המקרא והספרות הרבנית112. אולם רק בשני מחקרים, אשר הופיעו לאחר פטירתו, זכה הוא לצרף ולפתח את שני המושגים האלה – של השפעה מבפנים ופירוש – לתוך פילוסופיה חדשה של ההיסטוריה היהודית113. בסיס השקפתו החדשה הזאת – אשר לא זכה לפתחה במידה הרצויה – הוא קביעת יחס חדש בין הבית השני והבית הראשון: לא יחס של פירוש למקור אלא יחס של התחלה חדשה שהתלבשה בלבוש פירוש לישן. השקפתו זו האירה באור חדש את יצירת תקופת התלמוד, את הפילוסופיה של ימי-הביניים, את גישות שפינוצה, מנדלסזון וההשכלה, וגם הספרות העברית החדשה. לרוע המזל הספיק ראבידוביץ עצמו להזכיר אך את התחומים בלבד ולא הספיק לפתח את חידושיו כפי

שרצה114. לפי השקפתו זו ניתן להבחין בתנועות אשר אחרים ראו בהן השפעות חיצוניות (לדוגמה – ההשכלה והציונות) התרוצצות פנימית בין רוח הבית השני, אשר שלט מתקופת עזרא, לרוח המתקומם של הבית הראשון.

מחקרו זה בעבר לא שימש לו לראבידוביץ מפלט מבעיות השעה. להיפך, הוא ראה את ההווה כהמשכו של העבר ולא הקים מחיצות ביניהם. לדעתו, כשם שידיעת העבר הכרחית להבנת ההווה, כך ידיעת ההווה נחוצה להבנת העבר, לראיית נטיות אשר אז עדיין לא באו לביטויין השלם.

כתביו מעידים שביחד עם עיסוקו בבעיותיה של מחשבת העבר, אזן ראבידוביץ וחקר גם במקורות ההווה של עם ישראל. בתשומת לב רבה עקב אחרי עתוני הישוב ומדינת ישראל, והדיונים וההחלטות של הקונגרסים הציוניים ושל הכנסת של מדינת-ישראל. הצד השווה בכל הנושאים הללו היה שבכולם ראה את גילויהן של היצירה, התרבות והמחשבה של עם ישראל, שהן כולן היו קודש לו לראבידוביץ. עם כל התרומה הגדולה שתרם ושהיתה בידו לתרום למקצועות הפילוסופיה והספרות היהודית וגם לפילוסופיה הכללית, הרגיש ראבידוביץ באחריות כלפי עמו ממנה לא רצה ולא יכול היה להתעלם. כדי לשאת באחריות זו וויתר הוא על חלק ניכר של תכניותיו המדעיות.


למרות השגיו הכבירים המרובים בשטחים שונים, והסיפוק אשר העניקו לו, ניתן לומר ששעתו לא תמיד שיחקה לו. מצד אחד, הוא היה ראוי להיות בעל משרה אקדמאית בשנות העשרים והשלושים, בימים שכמעט לא ניתנה דריסת רגל למדעי היהדות באוניברסיטאות של העולם המערבי. ומצד שני, עלית הנאצים לשלטון סתמה את הגולל על סיכוייו הוודאים להיות מרצה בפילוסופיה כללית באוניברסיטת

ברלין. עד לשנת 1941, בה הגיע כבר לגיל ארבעים וארבע, הצטרך להתפרנס ממלאכות אחרות בלתי אקדמאיות אשר בהן לא נהנה מהמנוחה והשלוה שמשרה אקדמאית מעניקה לחוקר. העיר לידס, אשר בה מצא את משרתו האקדמאית הראשונה, היתה עיר-שדה קטנה, רחוקה מרכוזי המלומדים ורק בשנת 1951, עת קיבל מינויו באוניברסיטה על שם ברנדייס, הגיע למעמד המתאים לו. עם מינויו כיושב-ראש המחלקה למדעי-היהדות, ופתיחת המחלקה למסיימים בשנת 1953, בא אל המנוחה ואל הנחלה. אבל פטירתו הפתאומית לאחר ארבע שנים שללה ממנו את תקוותו המתמדת לחנך דור חדש של חוקרים לפי השקפותיו.

וכמו-כן, געגועיו העזים להשתקע בארץ-ישראל לא באו על סיפוקם. בשל האוירה העברית והציונית של גרייבה וביאליסטוק, הערים במזרח-אירופה בהן גר עד שהגיע לגיל עשרים-ואחת, היה הוא כולו מסור לדרכי-חיים אשר בהם תפסו השפה העברית והרעיון הלאומי מקום מרכזי. הוא יצא מפולניה לברלין, כי רצה לרכוש לעצמו חכמה. אבל למרות שבתו בברלין, קיווה להשתקע בארץ. כשביקר בארץ-ישראל לראשונה בשנת 1925, הרגיש בצורך לשוב לברלין לגמור את לימודיו, כי בימים ההם אי-אפשר היה עדיין להשיג דוקטורט בארץ-ישראל. לאחר קבלת התעודה – המשיך לגור בברלין וקיווה שיהא בידו לעלות ארצה. בשנת 1933, נאלץ היה לצאת מברלין ובכל לבו ציפה שאז יוכל להשתקע בארץ. מבחינה פסיכולוגית, בגלל השיגיו האקדמאים (כתבי רנ"ק, 1924; מנדלסזון, כרך ז, 1930; פוירבאך, 1931; לרבות מאמרים רבים) והשיגיו כעורך ומנהל (עינות, 1922–1925; הוצאת שטיבל 1927–1930; ברית עולמית 1931–1933) עברה השעה שבה היה יכול לקבל עבודה בלתי-מתאימה לו, ולפי שלא מצא לו עבודה ניאותה במסגרת הישוב המצומצם של הימים ההם ואפילו לא עיסוק כלשהו – נאלץ היה לפנות לאנגליה. ובכל זאת, תיכנן הוא כל הימים להשתקע בארץ. בשנת 1933 השקיע את חסכונותיו בבנין בית בתל-אביב בתקוה שיוכל לשבת שם ולהתפרנס ממנו. אבל תכנית זו לא הצליחה. כשנזדמנה האפשרות, היה הוא מוכן לעלות לארץ כעורך “העולם” – תפקיד שבוודאי לא היה נותן לו הרבה סיפוק – אבל גם אפשרות זו לא יצאה לפועל.

במשך הזמן השלים שמעון ראבידוביץ עם המצב. לבסוף שלחו הגורל לארצות-הברית והוא נשאר עד סוף ימיו “גולה על כרחו”. אך בארץ-ישראל היה מקומו האמיתי. שם היתה אישיותו מגיעה להתגשמותה ולהתפתחותה השלמה והיה זוכה להעמיד תלמידים ולקיים אסכולה.


היו שטענו שבא ראבידוביץ לנסח ולפתח את מושגיו של “שותפות” ו“ישראל אחד” כתוצאת ישיבתו הממושכת בתפוצה. הוא התנגד בחריפות לסיבתיות המוטעת הזאת. ראשית, הוא הראה שהתחיל הוא להביע את ההשקפות האלה עוד בסוף שנות העשרים כשהיו לו עדיין סיכויים של ממש שיזכה לעלות ארצה ולהקלט שם. ושנית, הדגיש הוא שמושגיו החדשים היו מבוססים על הנחות היסטוריות, תרבותיות, אידיולוגיות ולאומיות כאחת, ולא על מקרי-חיים אישיים שלו. בגלל הבנתו החריפה במהלכי החברה והאידיולוגיה בא ראבידוביץ להטיל ספק בכמה ממסקנותיה המקובלות של הציונות. ספקות אלה לא המקום גרמן אלא המציאות. לפעמים הצטער על שהעמיק כה לראות. אבל הוא ראה, וכחוזה בטרגדיה יוונית, הרגיש הוא את החובה להגיד את אשר היה בלבו. כבר בשנות השלושים הוא כתב:


“משעה שנתבררה לי שאלה זו על כל תהומיותה וטרגיותה – קשה לי להצטרף להמון החוגגים והרוקדים והמאושרים והשמחים בחלקם, המדברים השכם והערב על א”י כ‘פתרון היחידי לשאלת ישראל כולה’ מאושר הייתי אילו הכני אלהי אבותי בקצת עורון – ו’ראיתי' את שאלת ישראל באספקלריה הקבועה במערכותינו. אלהי אבותי ענשני ופקח עיני לראות שאלה זו על כל מחשופה האכזרי – ומשעה שהצצתי בה נגזלה ממני שארית מנוחתי לכל ימי חיי"115.


ראה ראבידוביץ את אשר ראה, וכאשר ראה, בנה. לא היה מעולם בונה מצודות של אויר. מי שהקים חברות להוצאת ספרים, ארגון תרבותי עולמי, וערך כתבי-עת וספרים, היה איש מעשי וכלל כלל לא חולם. “בבל” שלו לא היתה סמל מופשט, מטפיסי, אלא מעין מיצוי וסיום של יותר מכ"ה מאות שנים של חיים ויצירה בתפוצות. לא היה ראבידוביץ מטפיסיקן, הנוקט בשיטות א-פריוֹריוֹת, הודאות מראש, אלא אֶמפיריקן.


"כשאני דן בשאלת ישראל אין לפני לא אהבה ולא שנאה. אחד מעיקרי תפקידיו של הלך רעיון ה’שותפות' הוא להוציא את בעית התפוצה מתוך תחום ההערכה, מ’מסכת ערכין', על מנת להכניסה למסכת-מציאות, ללא עומס הערכה מחייבת או שוללת, כדי שידונו בה מתוך אספקלריה היסטורית ומציאותית-ממשית

כאחת"116.


ראבידוביץ לא ראה בתפוצה לא נורמה מוסרית, לא עיקר תיאולוגי ואף לא אידיאל לאומי117. בגלל השקפה זו, העדיף הוא להשתמש במלה “תפוצה” במקום “גולה”. מעולם לא דרש הוא את הנצחת התפוצות. אדרבא, לא רבים היו שמחים כמותו אילו זכו לראות קיבוץ גלויות שלם. ראבידוביץ לא ראה את התפוצות כברכה ולא כקללה, כי אם כעובדה: תפוצה באה ותפוצה הולכת ויהדות התפוצות אינה עוברת מן העולם.

כמובן, הכיר ראבידוביץ היטב את מציאות מצבה של התרבות העברית בתפוצות.


"אין פירושה של בבל השלמה עם הקיים, גמירת הלל על מציאות ישראל כמות שהיא, – אלא מרד בקיים, מלחמה מתמדת על שיפורו, ומבפנים. אין בה משום לימוד זכות על אפס אונים, ליאות הגות ומעש, סנגוריה על פיק-ברכים ורפיון-ידים; אינה מסתפקת בכזית – תופסת היא מרובה, דורשת היא מרובה, את הכל היא תופסת ודורשת.

בבל היא תעודה – לא בהוראת ‘מיסיון’ המקובלת; תעודה שהיא חובה, כולה חובה לעיון ולמעש. האומר בבל – בבבל וירושלים – לא ברך ‘ברוך שפטרני’. בבל פירושה כאן עול ללא-גבול, התאמצות-יצירה ללא-הפסק, קבלת אחריות ללא ויתור, נשיאת משא ללא מרי-פריקה.

בבל וירושלים – פירושן: מלחמת ישראל על קיומו באשר הוא שם ללא רתיעה-לאחור כל שהיא, ללא הרכנת-ראש אפילו לשעה קלה. מלחמה – כולה חירוף-נפש, ללא נסיגה – בקומה זקופה על חזון וממש, קודש וחול, על ישראל ועל העולם בלבושו של ישראל. כמה לבושים הלבישה בבל את ישראל מסוף ימי הבית הראשון עד ימינו – שומה עלינו לשקוד על כך שלבוש בבל בדורנו ובדורות יבואו אחרינו יהא לבוש ישראלי, הוא לבוש בבל וירושלים"118.


אילו נתבקש ראבידוביץ לתאר את הבבל האידיאלית שלו, כנראה שהיה מעלה לפנינו את צורת-החיים התרבותיים של ליטא-ימי-נעוריו, אותה חברה יהודית ותרבות עברית של קודש וחול שמבחינות רבות החזיקו מעמד במזרח-אירופה עד לערב מלחמת-העולם השניה. וכשהרגיש ראבידוביץ עייפות ורצה להפטר ממשאת התפקיד הקשה שהטיל על עצמו, היו לו אלה המקור ממנו שאב את כוחו.


“וכשאני הוגה בחלום שחלמנו בימי נעורינו על הקמת סוכת עבר הנופלת, בירושלים ובבבל, על ביצור ארבע אמות של רוח ומחשבה בישראל – והוקל קצת ללבבי; והנני ממשיך והולך, אם גם קשה היא ההליכה. אדם שהסכין לעמוד לבדו בשער, לילך לבדו – ילך וילך…”119.


החזון של “תפוצות של מעלה” ששיווה ראבידוביץ תמיד לנגד עיניו נתן לו את הכוח להמשיך בעבודתו בתפוצות הממשיות של מטה ולדרוש את קיומה וביצורה של התרבות העברית במאבקה לחיים נגד ההתבוללות, נגד עם-הארצות ונגד האידיולוגיה השלילית של הציונות הרשמית.

לא בכדי השתמש ראבידוביץ בשם הבדוי “איש בודד”. כבר בשנות השלושים הוא הרגיש היטב את בדידותו: “ואוי לו לאדם מישראל בימינו שאינו נמנה על מפלגה. עני חשוב כמת. ומי שאינו לובש טלית קטן של איזה ‘רבי’ מדיני או של איזו ביורוקרטיה מפלגתית – פחות ממת, או יותר ממנו…”120. הוא הבחין יפה בסיבה למה לא עוררו דבריו הדים יותר חזקים: “שני הימנונים חסרים ב’פובליציסטיקה' שלי: הימנון לארץ ישראל והימנון לאלוהים. קשה היא דרכו של אדם מישראל שאינו מתעטף אף באחת מן האיצטלות הללו”121.

לעומת ההתנגדות של אלה שלא קיבלו את דבריו ושל אלה שלא ירדו לעמקם כהלכה, הוא השלים עם המצב והמשיך במסירות תמידית בדרכו, דרך “בבל וירושלים”.


“איש מסתורין מושלימי אחד בימי הבינים אמר: אדם שדעותיו לא קנו לו אלף אויבים לפחות – לא היו הללו דעות-אמת. פרקים היה עלי כאילו אני הולך ומתקרב למדרגת בעל דעות-אמת בישראל… בני-בבל בישראל שבימינו קפצו על אותו ‘לאו’ לירושלים לבדה בבבל-וירושלים, ולא ענו אמן אחרי ו' החיבור בהן חוברה ירושלים לבבל. ואנשי ירושלים אמרו לי תכופות: מה לך פה וכו'; אל שאינה-ירושלים לך, ‘חוזה התפוצה’, ושם תשא את מדברותיך, אדמתנו אדמת ירושלים היא, לשוננו לשון ירושלים, קול בבל או בבל-וירושלים לא ישמע בה. קשה דרך בבל וירושלים בישראל, ביחוד בגבול ירושלים. ולפי שעה: מה יתאונן בעל רעיון אחד על סבלו – רעיון לו ודייו…”122.


למרות כל הקשיים, לא ברח איש כראבידוביץ. למען ישראל לא יחשה. עמד והטיף בנאמנות מתמדת את אשר היה בלבו. הוא עמד ליד העצמות של התפוצה ההולכות ומתיבשות, והשתדל בכל כוחו לנפח בהן את כוח היצירה לשם חידוש ימיהן כקדם. כשהתחיל ראבידוביץ לשאת את משאו, היו המרכזים בפולניה ובליטא עוד קיימים ואיש לא שער את הצפוי ליהודי רוסיה. אם יודעים כעת שמבחינה כמותית ואיכותית ירדה היצירה בתפוצות בין שנת 1930 עד לזמננו, אין להסיק מסקנה שכך הכרח המציאות. למרות שאין להעלים עין מכוחותיהן של ההתבוללות והאדישות בקרב העם, הרבה גרמו סיבות חיצוניות לירידת התרבות העברית בתפוצות, ובמיוחד כמובן השמדתה של היהדות במזרחה של אירופה ובמרכזה במלחמת העולם השניה והמדיניות של אחדות מארצות מזרח-אירופה לאחר המלחמה.

אילו נתקבלו דבריו עוד בשנות השלושים, ונתחנך דור שלם, הן בארץ והן בתפוצות, על פי האידיולוגיות החיוביות של ה“שותפות” ו“ישראל אחד”, ולא על-פי המושגים של “השפעה” ו“שלילת הגולה”, יתכן שמצבה של התרבות העברית בתפוצות היה איתן יותר וגישתו של הנוער במדינת ישראל יותר חיובית כלפי תפוצות עם ישראל. אפילו אלה שהתנגדו בחריפות למסקנותיו בשאלות ארץ ותפוצה הודו שניתוחו של המצב היה מאוד חודר, קולע למטרה ועוזר הרבה לליבון הבעיות. ומתעלוליו של הגורל הוא כי היום, כשירדה כמותה ואיכותה של היצירה העברית בתפוצות ועבודת הביצור נעשית קשה מיום ליום, באים עתה מנהיגיה של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל – ולפעמים אפילו אותם שהתנגדו לרעיונותיו של

ראבידוביץ, עשרים ושלושים שנה קודם לכן – להזכיר את מושגיו של ראבידוביץ. במקום להטיף ל“שלילת הגולה”, דורשים הם חינוך יהודי בתפוצה כגשר בין המדינה והתפוצה, וחוזרים הם על מושגיו של “שותפות” ו“ישראל אחד”, ועל-פי-רוב מזכירים הם את המושגים ההם בדרך העלולה לעכב את הגאולה. לפי דעתו של ראבידוביץ, המשתמשים במושגיו קיבלו אותם בהרבה מקרים לא מכתביו הוא אלא מכלי שני או שלישי, “ואינם ממצים את הגנוז בהם… פרקים נראה כאילו אותי עזבו ומחשבתי ‘ניצלו’ – ועל עיקרה לא עמדו. נאחזו בקליפתו של מושג-יסוד שהשתדלתי להכניס למחשבת ישראל – ותוכו רחוק מלבבם”123. אולי ניתן לומר כי תוכן מושגיו של ראבידוביץ היה רחוק מלבם שכן אצלם הצורך ב“שותפות” וב“ישראל אחד” לא נבע ממקורות פנימיים, נפשיים ותרבותיים, אלא מתוך שקולי

המציאות המדינית, הכספית והדמוגרפית.

ראבידוביץ הבחין יפה בתהליכי ההיסטוריה והפילוסופיה היהודית. הפילוסופים שאחריהם נמשך ראבידוביץ, ולהם הקדיש את רוב מחקרו המדעי – סעדיה גאון, רמב“ם, מנדלסזון ורנ”ק – כולם חיו בתקופות משבר רוחני לעם ישראל וכולם השתדלו להיות מורים לנבוכי דורם. ראבידוביץ הכיר שגם דורו דור נבוך הוא, נבך עד כדי כך שמבחינות אחדות אפילו לא הבחין במבוכתו כל צרכו. דורו, דור מקימי ה“בית השלישי”, חי בשעת מפנה שלא היתה דוגמתה מזמנם של זרובבל, עזרא ונחמיה, מקימי הבית השני. יפה הכיר ראבידוביץ בצורך ב'“תלמוד בבלי” חדש, למען בבל של המאה העשרים, ובצורך ל“שלחן ערוך” חדש לעריכת חיי היהודים בתפוצות של המאה העשרים124. לבני דורו אשר ראו ביהדות בתפוצה לא רק את פני הדת אלא גם את פני הלאומיות התרבותית, יצירת ספרות עברית של חול, וליהודי המדינה והתפוצה אשר רצו לשמור על אחדות העם בפני הסכנה של התפתחות פער בין מדינה ותפוצה – לאלה השתדל ראבידוביץ לשמש מורה נבוכי דורו. להם רצה להנחיל אידיולוגיה בצורת תורות “ישראל אחד” ו“שותפות”, לפיהן קווה להדריך את בני-דורו בבעיתם החמורה ביותר: קיום העם היהודי באשר הוא שם – בתנאים הקיימים לאחר האמנציפציה ולאחר הקמתה של המדינה היהודית הנכספת משך דורות – כעם אחד, נאמן למסורתו ולתרבותו עתיקת היומין ומכובדת בין תרבויות האנושות.

בראשית שנות השלושים פירסם ראבידוביץ דברים, אשר למרות השינויים שחלו בינתיים, עדיין בכוחם לשמש מפתח להבנת אישיותו ופעולותיו כחוקר וכאידיולוג והם מעין צוואתו לעם ישראל בדורות הבאים:


“גיהנום וגן עדן! שנים על שנים עמדו והטיפו בישראל: התפוצות הן גיהנום וארץ ישראל הוא גן עדן. בתפוצות יהיו ישראל נדונים כרשעים בגיהנום, ובארץ ישראל יהיו יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, על מנת להוציא ח”י פרוטות לישוב א“י בימי ‘חבת ציון’ או לירות אחדות לקרן היסוד בימינו צריך להעביר את כל נוראותיו של הגיהנום אשר לדנטי לפני התורם: ראה גיהנום וגן עדן לפניך, ובחרת בגן-העדן! ואף על פי שאינני כופר בדבר שצריך היה, וצריך גם כיום, לילך בכל הדרכים הכשרות והרצויות על מנת להחריד את ישראל ממנוחתו ולשתפו בבנין א”י, על מנת להכריחו שיקריב קרבנות ראויים לשמם על מזבחו של בנין הארץ, הריני מוכרח לומר שהתעמולה המקובלת הרואה גיהנום מכאן וגן עדן מכאן עשתה שמות כאן ושם, בתפוצות ובארץ. תעמולה בת גיהנום וגן עדן זו לא הביאה ברכה רבה לארץ, ורשומה המוסרי בתפוצות אין לך נורא ומסוכן ממנו.

אין אני בן ה’כת‘, ומכל מקום הרשוני לשנות את דברי גדול אחד בישראל, רבם של חסידים. כשראה רבי מנחם מנדיל מקוצק את רוב התלאות והצרות שאפפו את צאן מרעיתו, כשהעלה בדמיונו את אימתה של מדת-הדין בגיהנום, את מלאכי החבלה, את הסגופים והענויים, ועיני ‘צאן-קדשיו’ היו מסתכלות בו וצווחות: אויה, רבנו הקדוש, כאן גיהנום ושם גיהנום, עכשיו גיהנום ולאחר כך גיהנום, כאן אנו נרדפים ובאים באש ובמים על לחם צר ומים לחץ, ולאחר כך אנו עתידים להיות טרף לשניהם של מלאכי החבלה בגיהנום – מה עשה? עמד ר’ מנחם מנדל מקוצק ובטל את הגיהנום, עמד ואמר: אעלה על גגו של גיהנום ואפתח פי בתורה. הצדיקים בגן עדן ישמעו תורתי, יבואו לכאן, יהיה הגיהנום לגן עדן!

ר' מנחם מנדל מקוצק איכה? חסרים אנו מורד בגיהנום שכמותו! לא הגענו למדרגה של אותו צדיק, ואין בכחנו להפוך את הגיהנום לגן עדן! יודעים אנו יפה שגיהנום הוא גיהנום. ואף על פי כן… הרי אנו חיים בגיהנום, ועל כרחנו עלינו לברוא לנו ארבע אמות של חיי ישראל בגיהנום. וארבע אמות של אדם וצבור קונות לו בכל מקום – אף בגיהנום. את אשמדאי אפשר לנצח בשם המפורש – וזה אינו בידינו. ואת הגיהנום אפשר לנצח בתורה, בתורה במשמעותה הרחבה, לא רק בתורה שבכתב ושבעל פה, לא רק בתורה הכתובה והמסורה ובכל מה שנתחדש בישראל מתוכה, עליה ונגדה – אלא בעיקר בניצוצות התורה החיים בכל ישראל, בניצוצות הרוח והיצירה החיים בהמוני ישראל באשר הם שם. אל תאמרו:

גיהנום – וחסל! אל תאמרו: אין עצה ואין תרופה נגד מלאכי החבלה! נאמר: ישראל חייב ללמוד תורה בגיהנום. הגיע זמן קריאת תורה בגיהנום! וככל אשר יגדל קול התורה (במשמעותה הרחבה והיסודית) בגיהנום, כן ירד כחם של מלאכי החבלה. ושוב: אין אנו רוצים ואין אנו יכולים להפוך את הגיהנום לגן עדן, – גיהנום הוא גיהנום, כאמור. אלא שאין לברוח מן המערכה ויש לדבר עם מלאכי-החבלה המרובים בשער. גורל ישראל הוא – והבורח מן הגורל החיים בורחים ממנו.

יהי רצון שיעמוד דורנו – דור המשבר הגדול בהיסטוריה הישראלית החדשה, דור רצון ומרי, דור מעפילים והורסים – על הסוד הגדול הגנוז בדברי רבי מנחם מנדיל מקוצק, והוא: את הגיהנום אפשר לנצח מבפנים ולא מבחוץ, את הגיהנום אפשר לנצח אך ורק כשחיים ויוצרים בו, כשנלחמים בו דרך חיי יצירה, דרך-קיום. כל הבורח מן הגיהנום – מציל לכל היותר את נפשו. כל הבורח מן הגיהנום אינו

מנצח את הגיהנום, נהר דינור שלו במקומו עומד. כל היושב בגיהנום ו’לומד תורה', כל היושב בגיהנום ומעורר בו את כל הכחות המתנגדים לו – הוא לבדו מובטח לו שינצח את הגיהנום, נצחון משעה לשעה או נצחון לדורות.

מלחמה לישראל בגיהנום בו הוא חי, לא מלחמה של בורחים אלא מלחמה של יוצרים ‘לומדי תורה’. נגביר את רוח-המלחמה בגיהנום, נצא למלחמה, ומתוך רוח מלחמה זו בגיהנום נמצא דרך לחדוש רוח ישראל שבתפוצות, להעלאת שעור-קומתה של יהדות-התפוצות, לתפוצות של יצירה"125.


  1. הדפים הבאים הם הנסיון הראשון לתיאור מקיף של חייו ותורתו של אבי, שמעון ראבידוביץ, ז''ל. כמובן במסגרתו של ספר זה לא ניתן לנו לצערנו להרחיב את הדיבור במידה הרצויה במספר פרשיות חשובות. אנו תקוה שדברינו כאן יעודדו עיון יסודי

    ושיטתי לא רק באישיותו, תורתו ושיטתו של אבי ז"ל, אלא גם בתולדות התרבות העברית בתפוצות במאה העשרים.

    תיאורנו מבוסס בעיקרו על דברי אבי ז“ל עצמו, בספריו, במאמריו, במכתביו ובמבואות ובדברי חתימה שלו לספרים שערך. רצוני להביע את תודתי העמוקה לדודי מר אברהם ראביד, איש תל–אביב, האוסף במסירות–לב את מכתבי אבי ז”ל. כבר בסוף שנות החמישים התקין הוא במכונת כתיבה, ילקוט של 150 עמודים ממכתבי אבי ז“ל לבני משפחתו בארץ–ישראל והעמידו לרשותי. לנוחיות הקורא, הוחלפו בפרק זה רוב ראשי–התיבות הרבים המופיעים במקור במלים שלמות, וכן נוספו הסברים קצרים בסוגריים מרובעים במקומות בהם נראה הדבר הכרחי. כל המעיין בדברינו כאן יכיר את ערכם ההיסטורי והביוגרפי של המכתבים ההם. אחדים מהם הובאו לדפוס בצירוף הערות מאת אברהם ראביד בקובץ ”גנזים" א‘, בעריכת ג. קרסל (תל–אביב, תשכ"א) 290–307. כמו–כן, חייב אני הרבה לאמי היקרה שעמדה לי תמיד לימיני בתשובותיה המרובות והוסיפה לי מאוצר זכרונותיה. רצוני גם להביע את תודתי למורי פרופ’ יצחק טברסקי, לפרופ‘ נחום סרנה, למר גצל קרסל, לקרובי פנחס פיק, ולידידי גב’ חנה לפידות, פרופ‘ אפרים תלמג’, פרופ‘ אהרן ליטופסקי ופרופ’ ראובן שיינדלין, אשר קראו את הביוגרפיה הזאת והציעו הצעות חשובות הן ביחס לתוכן והן ביחס לסגנון.

    החומר הביוגרפי המועט שיצא מידי אבי ז“ל הוא ”גראיעווע: די שטרעבנדיקע און טרוימענדיקע (א קאפיטל זכרונות)“ בקובץ ”גראיעווע יזכור בוך“, בעריכת ג. גארין (ניו–יורק, 1950) 35–46, נדפס שנית בספר ”שריפטן פון שמעון ראווידאוויטש"

    (בוענאס–אירעס, 1962) 45–54; המאמר “אבי מורי ז”ל“, אשר הופיע בקובץ ”רש“י, תורתו ואישיותו”, בעריכת ש. פדרבוש (ניו–יורק, תשי"ח) 226–230; והקטע “ביאליק שלי”, “מאזנים” כ"ז (1968) 107–109, 157.

    חומר נוסף לביוגרפיה נמצא באוסף “אגרות חיים נחמן ביאליק”, בעריכת פ. לחובר (תל–אביב, תרצ“ח–צ”ט, עיין במפתח, כרך ה‘, עמ’ ש"פ) ובמאמרו של אבי ז“ל, ”ביאליק, שמונה אגרות‘, “דבר”, כ’ תמוז תרצ''ט, עמ‘ 5. אגרות שמעון דובנוב אל אבי ז“ל הופיעו ב”ספר דובנוב“, בעריכתו של אבי ז”ל (לונדון–ירושלים–וולתאם, מאסס., תשי"ד) 402–458. אחדים ממכתביו של אבי ז“ל שנכתבו באידית נתפרסמו בקובץ ”שריפטן" וכו’, הנזכר לעיל, 399–423.

    ביבליוגרפיה נבחרת של עיקר כתבי אבי ז“ל מסודרת לפי ענינים נתפרסמה ב”כתבי רנ“ק”, מהדורה שניה (לונדון–וולתאם, מאסס., 1961) תקי“ט–תקכ”ה, ומופיעה מסודרת לפי השנים גם להלן בספר זה; עיין גם ב“ד”ר שמעון ראווידאוויטש: ביבליאגראפיע“ עלדידי יעפים ישורון בקובץ ”שריפטן" וכו', הנזכר לעיל, 425–441.

    אשר לפרסומים שתיכנן אבי ז“ל ולא זכה להוציאם לאור, וכן בדבר פרטים על ספר זה, עיין לעיל ב”הקדמה".  ↩

  2. ש. ראבידוביץ, “אבי מורי ז”ל“, בתוך הקובץ ”רש“י, תורתו ואישיותו”, בעריכת ש. פדרבוש (ניו–יורק, תשי"ח) 227.  ↩

  3. ש. ראבידוביץ, “אבי מורי ז”ל“, בתוך הקובץ ”רש“י, תורתו ואישיותו”, בעריכת ש. פדרבוש (ניו–יורק, תשי"ח) 229–230.  ↩

  4. עיין בפרק זכרונות “גראיעווע: די שטרעבנדיקע און טרוימענדיקע” אשר הופיע בקובץ “גראיעווע יזכור בוך”, בעריכת ג. גארין (ניו–יורק, 1950) 35–46 (נדפס שנית: “שריפטן פון שמעון ראווידאוויטש” [בוענאס–אירעס, 1962] 45–54).  ↩

  5. ש. ראבידוביץ, “אבי מורי ז”ל“, בתוך הקובץ ”רש“י, תורתו ואישיותו”, בעריכת ש. פדרבוש (ניו–יורק, תשי"ח) 228.  ↩

  6. מכתב לאחיו של שמעון ראבידוביץ, אברהם ראביד (נולד 1904), היושב בתל–אביב, אסרו חג שבועות, ת“ש. יתר בניו ובנותיו של חיים יצחק ראביד הם: רבקה, אשת פישל אולדק, ז”ל, היושבת במרחביה (נולדה 1890); שפרה ז“ל, אשת ירוחם לוין ז”ל, נפטרה ברחובות (1892 – 1967); יעקב ראביד ז“ל, נפטר בניו–יורק (1895– 1967); שמעון ראבידוביץ, ז”ל, נפטר בוולתאם, מאסס. (1896– 1957); שבתי ראביד, היושב בבאר טוביה (נולד 1899); מאיר ראביד, היושב בפרדס חנה (נולד 1901).  ↩

  7. מכתב, 23.7.1951, לרבקה ופישל אולדק. באשר להוצאת “ספר המדע” הנזכר במכתב, עיין ב“הקדמה”, לעיל בכרך זה, וגם להלן בפרק ג'.  ↩

  8. מכתב מגברת רינה פרבר, מורה בבית–הספר התיכון, נהלל, 11.8.1957, לאחיותיו של שמעון ראבידוביץ, רבקה אולדק ושפרה לוין.  ↩

  9. ש. ראבידוביץ, “גראיעווע: די שטרעבנדיקע און טרוימענדיקע” בקובץ “גראיעווע יזכור בוך” בעריכת ג. גארין (ניו–יורק, 1950) 41–42 (נדפס שנית: “שריפטן פון שמעון ראווידאוויטש” [בוענאס–איירעס, 1962] 50).  ↩

  10. “העולם” 20 (1932) 274.  ↩

  11. לתיאור קצר של ברלין בתקופה ההיא מעטו של ראבידוביץ, עיין “מאזנים” כ"ז (1968) 107–108, 157.  ↩

  12. עיין במכתבי ח. נ. ביאליק אל ראבידוביץ, באוסף “אגרות חיים נחמן ביאליק”, בעריכת פ. לחובר (תל–אביב, תרצ“ח–צ”ט) וגם “שמונה אגרות”, “דבר”, כ‘ תמוז תרצ"ט, עמ’ 5. ליומן ביאליק של ראבידוביץ, עיין ב“הקדמה”, לעיל בכרך זה, ובמיוחד בהערה 17. הפתיחה מחומר זה הופיעה ב“מאזניים” כ"ז (1968) 107–108, 157.  ↩

  13. עיין במכתבי דובנוב אל ראבידוביץ, “ספר דובנוב”, בעריכת ש. ראבידוביץ (לונדון–ירושלים–וולתאם, מאסס., תשי"ד) 402–457.  ↩

  14. “מבני הארץ”, “העבודה” א‘ (תר"פ) חוברת ז’–ח', 8–9. חלק ממאמר זה הופיע גם ב“הפועל הצעיר” 36 (תשי"ט) גליון 16, 17–18. עיין גם מאמרו של ראבידוביץ “הועידה בפרג”, “מקלט” 10 (תר"פ) 126–132.  ↩

  15. “מבני הארץ”, “העבודה” א‘ (תר"פ) חוברת ז’–ח', 18.  ↩

  16. מכתב, 15.3.1922, לחיים נחמן ביאליק.  ↩

  17. עיין בהקדמה לספר “משנה תורה: ספר המדע”, הוצאת ראובן מס (ירושלים, תש"ז).  ↩

  18. “משנה תורה: ספר המדע”, הוצאת עינות (ברלין, תרפ"ד) 28.  ↩

  19. שם, 28. מרעיון זה התפתחה כנראה התכנית לחבר קונקורדנציה למונחים בפילוסופיה היהודית של ימי–הביניים. עיין בחלק הראשון של ה“הקדמה”, לעיל בכרך זה, וגם להלן בפרק זה.  ↩

  20. לרשימת הספרים אשר יצאו מהוצאת “עינות”, עיין א. ראביד, “מאגרותיו של שמעון ראבידוביץ”, “גנזים א'”, בעריכת ג. קרסל (תל–אביב, תשכ"א) 293, הערה 2. עיין גם “ספר דובנוב”, בעריכת ש. ראבידוביץ (לונדון–ירושלים–וולתאם, מאסס., תשי"ד) 402, 420, הערה 36.  ↩

  21. א מ. ליפשיץ, “קרית ספר” II (1925–1926) 26.  ↩

  22. עיין ב“כתבי רנ”ק“, 16, וגם בביבליוגרפיה שלהלן בכרך זה. מאמרים אלה על רנ”ק יופיעו בכרך השני של “עיונים במחשבת ישראל”.  ↩

  23. עיין ב“כתבי רנ”ק“, 160–201, וגם המאמר ”גאולת דמות“, ”העולם“ 14 (1926) 588–589, 609–611, 628–629, אשר יופיע בכרך השני של ”עיונים במחשבת ישראל".  ↩

  24. “מבוא למהדורה שניה”, “כתבי רנ”ק“, מהדורה שניה (לונדון–וולתאם, מאסס., 1961) 6”ה.  ↩

  25. מכתב, ‎,21.11.1945‏ לאברהם ראביד. באשר לפרטים נוספים בקשר למהדורה הזאת והשפעתה על מחקר–רנ“ק, עיין ב”מבוא למהדורה השניה“, ”כתבי רנ“ק” (לונדון–וולתאם, מאסס., 1961) 6“ה–6”י.  ↩

  26. עיין ''כתבי רנ“ק”, 16, וגם שם, 107, הערה 3.  ↩

  27. עוד לפני מלחמת העולם הראשונה יצא יעקב מגרייבה לתל–אביב. לאחר שהתנדב לשירות בגדוד העברי בארץ–ישראל באותה מלחמה,למד רפואה בארצות–הברית ועסק ברפואה בניו–יורק עד לפטירתו שם בשנת 1967.

    לאחר שנים אחדות נאלצו רוב בני המשפחה לצאת ממרחביה למקומות אחרים בארץ–ישראל. חיים יצחק נשאר במרחביה עם בתו הבכורה רבקה ובני ביתה עד שנפטר שם בשנת 1936, באשר ליתר בניו ובנותיו של חיים יצחק, עיין בהערה 5, לעיל; אשתו חנה בתיה נפטרה בביאליסטוק, פולניה, בשנת 1919.

    מחצית היום היה חיים יצחק עובד אדמת המושב, ויתר היום הקדיש לכתיבת הערות על דברי רש“י והתוספות לתלמוד הבבלי. החלק הראשון מהן – על המסכתות ”ברכות“ ו”שבת“ יצא לאור בטיפולו של בנו, שמעון, בשנת תרפ”ט בשם “מרחבי יצחקי”, בהסכמת הרב קוק. יתר החומר עדיין בכתב–יד. חיים יצחק היה אהוב ומכובד ביותר על תושבי מרחביה, והיה יושב–הראש הראשון של ועד המושב וזמן מה שימש כגזברו. היה נוהג ללמד את המשניות של “סדר זרעים” בשבתות בבית הכנסת לאחר התפילות, ואפילו אלה שלא נהגו להתפלל היו באים לאחר התפילות לשמוע לדבריו. עיין “אכר בא”י בתור חוקר רש“י”, בקובץ “'רש”י, תורתו ואישיותו", בעריכת ש. פדרבוש (ניו–יורק, תשי"ח) 225–232.  ↩

  28. מכתב, 26.5.1925, לאברהם ראביד.  ↩

  29. מכתב, 12.3.1936, לאברהם ראביד. עיין בהערה בראש המאמר “א. ד. גורדון: רעיון העבודה ורעיון הלאומיות”, “התקופה” כ“ד (תרפ"ח) 440: ”קטע מתוך מחקר חברתי–פילוסופי אשר בכתובים“. מאמר זה על א. ד. גורדון יופיע בכרך השני של ”עיונים במחשבת ישראל".  ↩

  30. על ד“ר קליי, עיין: Jüdische Lexikon, III, 1929, 733–734; י. מייזל, ”אלפרד קליי“, ”מצודה“ ג‘–ד’ (תש"ה) 426–428; ז. וורבה, ”אלפרד קליי“, ”בצרון" 19 (תש"ט) 35–38; Bewährung im Untergang. Ein Gedenkbuch, herausgegeben von E. C. Löwenthal (Stuttgart, 1966) 94–97.  ↩

  31. נוסח עברי מקוצר במקצת, פורסם ב'“התקופה” כ“ה (תרפ"ט) 498–520; כ”ו–כ“ז (תר"ץ) 547–594, ויופיע בכרך השני של ”עיונים במחשבת ישראל“ בשם ”משה מנדלסזון ויוהן קספר לוטר".  ↩

  32. “הפילוסופיה של ‘ירושלים’”, “ספר ביאליק” (תל–אביב, תרצ"ד) מחלקה ג‘, 99–140; “תרגום התהלים למנדלסזון”, ‏ “ספר קלוזנר” (תל–אביב, ‏ תרצ"ז) 283–301. שני המאמרים האלה יופיעו בכרך השני של “עיונים במחשבת ישראל”, המאמר על תרגום תהלים בתיקון שגיאות הדפוס הרבות שבו, לפי כתב–היד המקורי. נוסח גרמני של המובא לכרך ח’, בכתב–ידו של ראבידוביץ, נמצא בעזבונו.  ↩

  33. עיין בפתיחת המאמר “משה מנדלסזון”, “התקופה” כ“ה (תרפ"ט) 498–501 ובפתיחת המאמר ”הפילוסופיה של ירושלים“, לפי הנוסח שפורסם ב'העולם” 24 (1936) 74. חומר זה יופיע בכרך השני של “עיונים במחשבת ישראל” בפרק “משה מנדלסזון: פתיחה”. עיין גם “בבל וירושלים” (לונדון–וולתאם, מאסס., 1957) 121 וכו' (להלן, 71 וכו', בכרך זה).  ↩

  34. מכתב, 16.11.1932, לאברהם ראביד.  ↩

  35. עיין בביבליוגרפיה להלן בכרך זה. נאום הפתיחה ל“ברית עברית עולמית” פורסם ב“מאזנים” ג‘ (תרצ"א) גליון ט’ (ק"ט) 2–5; גליון י' (ק"י) 2–8, ואחר כך בנפרד כחוברת בצירוף הערות: “אם לא כאן – היכן?” (לבוב, תרצ"ג). עיין גם בדו“ח הכנסיה העברית שיצא בצורת חוברת בשם ”הכנסיה העברית בברלין“, הוצאת הברית עברית עולמית (ברלין, 1932) 88 עמודים, וספרו של אברהם לווינסון, ”תולדות התנועה העברית בגולה“ (וורשה, תרצ"ה) 103–113. בישיבת ה”ברית עברית עולמית“ בכ”ד אב תשי“ט, העלה זלמן שזר, עכשיו נשיאה של מדינת ישראל, ”את שאלת הנצחת זכרו של שמעון ראבידוביץ, ז“ל. עם כל חלוקי הדעות שהיו בינינו אין להתעלם מזכותו כאחד ממיסדי התנועה העברית המאורגנת וכמקיים אכסניות עבריות בגולה לספרות ודברי הגות. מוטלת עלינו חובה לעשות למען הנצחת זכרו ויש להביא הצעות ממשיות לאחת מישיבותינו הקרובות” (“הדואר” 38 [תשי"ט] 648).  ↩

  36. הקטעים המצוטטים כאן לקוחים מהחוברת “אם לא כאן – היכן?” (לבוב, תרצ"ג). נאום זה נדפס גם ב“מאזנים”, עיין בהערה הקודמת.  ↩

  37. [לבסוף נקבע השם “ברית עברית עולמית”, עיין להלן].  ↩

  38. מכתב, 6.7.1931, לאביו, חיים יצחק ראביד; נדפס ב“מאגרותיו”, 301–302.  ↩

  39. מכתב, 10.11.1931, לשבתי ראביד; נדפס ב“מאגרותיו”, 303–304.  ↩

  40. מכתב, 16.9.1931, ליוסף קלוזנר.  ↩

  41. מכתב, 16.11.1932, לאברהם ראביד.  ↩

  42. באשר למאמריו של ראבידוביץ על התנועה העברית, עיין בהערה 35 לעיל. על דחיית הקונגרס העברי והיחסים בין הסניפים של ה“ברית”, עיין במאמרו של ש. וינברג, “לכשלונו של הקונגרס העברי בארץ ישראל”, “העולם” 23 (1935) 544–545. על יחסו של ביאליק ל“ברית”, עיין במאמרו של ראבידוביץ, “ליחוד התנועה העברית”, “הדואר” 29 (תש"י) 856–857.  ↩

  43. מכתב, 3.6.1931, ליוסף קלוזנר.  ↩

  44. מכתב, 2.7.1933, לאביו, חיים יצחק ראביד. “לא נחם אלהים”, שמות י"ג, יז.  ↩

  45. מכתב, 8.11.1934, ליוסף קלוזנר.  ↩

  46. “הבו לנו שבוע”, “העולם” 22 (1934) 788–789.  ↩

  47. דין וחשבון ועידת ההסתדרות “תרבות”, לונדון, י“ט אדר א', תרצ”ח, 3.  ↩

  48. עיין “עזבונו של נ”ס“, ”רמה" 2 (תרצ'"ח) 34–36, 87–90, 218. באשר למאמריו האחרים של ראבידוביץ על נחום סוקולוב, עיין בביבליוגרפיה הנבחרת, להלן בכרך זה.  ↩

  49. “מאזנים” ג' (תרצ"ה) 125–139, 265–276, 581–609. וגם “העולם” 23 (1935) 444–446, 493–495, 510–511, 567–569, 587–589.  ↩

  50. עיין למשל, “על כשלוננו בבית”, “בצרון” (ת"ש) 102; “בבל וירושלים” (לונדון–וולתאם, מאסס., 1957) 192, 507–508.  ↩

  51. “מאזנים” ג' (תרצ"ה) 598–599.  ↩

  52. “מאזנים” ג' (תרצ"ה) 608.  ↩

  53. “מאזנים” ג' (תרצ"ה) 608.  ↩

  54. “מאזנים” ג' (תרצ'"ה) 609.  ↩

  55. “בשולי הספר והזמן”, “מאזנים” ד' (תרצ"ה) 71–78.  ↩

  56. “לבצר ולא לערער”, “מאזנים” ה' (תרצ"ו) 139–149, 290–294.  ↩

  57. “העולם” 27 (תרצ"ט) 336, 361–362, 379–380, 399–400, 419–420, 440–442, 477–479, 500–501, 516–518, 536–537, 620–621, 641–642, 660–661, 679–681, 701–702, 738–739, 758–760, 777–779, 819–820; “בצרון” ו' (ת"ש) 93–103, 206–215; “העולם” 28 (ת"ש) 392–393, 409–410, 423–424, –439–440, 468–469, 480–481, ‎,512–511‏ 525–526.  ↩

  58. “העולם” 27 (תרצ"ט) 441.  ↩

  59. “העולם” 27 (תרצ"ט) 447.  ↩

  60. “העולם” 28 (ת"ש) 525.  ↩

  61. מכתב, 10.1.1937, לשפרה וירוחם לוין.  ↩

  62. עיין לעיל, הערה 31.  ↩

  63. כתב יד זה נמצא בעזבונו של ראבידוביץ בצורה מוכנה לדפוס. הידיעה שא. אפרת הכין ספר זה לדפוס (מהדורה זאת יצאה לאור בשנת 1938) גרמה להפסקת עיסוקו של ראבידוביץ בכתב יד זה.  ↩

  64. עיין בהקדמה לספר “משנה תורה: ספר המדע”, הוצאת ראובן מס (ירושלים, תש"ז).  ↩

  65. מכתב, 1.6.1939, לשפרה וירוחם לוין.  ↩

  66. מכתב, 12.12.1940, לשפרה וירוחם לוין.  ↩

  67. מכתב, 12.9.1940, לאברהם ראביד.  ↩

  68. מכתב, 27.4.1941, לאברהם ראביד.  ↩

  69. באשר לתכנית החברה, עיין לדוגמה: Jewish Chronicle, London, April 3, 1942.  ↩

  70. מכתב, 20.11.1941, לאברהם ראביד.  ↩

  71. מכתב, 17.4.1945, לאברהם ראביד.  ↩

  72. מכתב, 2.11.1942, לאברהם ראביד.  ↩

  73. “מצודה” ב‘ (תש"ד) 47–7ג’–ד' (תש"ה) 87–5.  ↩

  74. “מצודה” ב' (תש"ד) 22.  ↩

  75. “מצודה” ב' (תש"ד) 43, 47.  ↩

  76. “מצודה” ג‘–ד’ (תש"ה) 13.  ↩

  77. “מצודה” ג‘–ד’ (תש"ה) 16, 17, 18, 20.  ↩

  78. ארבעת המאמרים על ר' סעדיה גאון והרמב“ם מופיעים להלן בכרך זה; המאמר על רנ”ק יופיע בכרך השני של “עיונים במחשבת ישראל”.  ↩

  79. עיין בדברי החתימה ל“ספר דובנוב” (לונדון–ירושלים–וולתאם, מאסס., תשי"ד), 459–460.  ↩

  80. עיין בהקדמה לספר “משנה תורה: ספר המדע”, הוצאת ראובן מס (ירושלים, תש"ז).  ↩

  81. מכתב, 6.12.1948, לאברהם ראביד.  ↩

  82. מכתב, 5.2.1948, לאברהם ראביד.  ↩

  83. מכתב, 4.6.1951, לאברהם ראביד.  ↩

  84. עיין בדברי הפתיחה לספר “פנקס שיקאגו” (שיקאגו, תשי"ב), ז‘–ח’.  ↩

  85. מכתב, 29.1.1951, לשבתי ראביד.  ↩

  86. במכתב לאחיו אברהם, 17.4.1951, כתב ראבידוביץ על מינוי זה: “…יתכן שלאחר חמש או עשר שנים ‘ברנדייס’ – האוניברסיטה היחידה בכל אמריקה שנוסדה ע”י יהודים – תתפוס מקום גדול בחייה האקדמיים של אמריקה ועלי נגזר, כנראה, להחלץ ולסייע להקמת מרכז זה. מעניין, מוזר, הקב“ה יושב למעלה ומזווג זווגים וכו‘, ובשעת הפנאי הוא גם חומד לו קצת לצון: עיין בשברי דברים ב’מצודה‘ האחרונה [’רק מציון‘, ’מצודה‘ ה’ (תש"ח) 558–563], בהם הגינותי על יהודי אמריקה היוצאים לבנות אוניברסיטה משלהם נגד וויצמן שיצא והכריז: אוניברסיטה אך אחת לישראל, על הר הצופים וכו' – ואני אז בק”ק לידס, מי מלל ומי פלל כי אני אהיה בבוני אותה אוניברסיטה!"  ↩

  87. באשר לפרטים נוספים, עיין ב“הקדמה”, לעיל בכרך זה.  ↩

  88. עיין לדוגמה, מכתבו של ראבידוביץ לשמואל ניגער, 3.5.1949, אשר נדפס בספר “שריפטן פון שמעון ראווידאוויטש” (בוענאס אירעס, 1962) 404–405.  ↩

  89. מכתב, 20.11.1954, לאברהם ראביד.  ↩

  90. שלשה מכתבים: ‎,21.12.1956‏לשפרה וירוחם לוין; 1.3.1957, לאברהם ראביד; 2.5.1957, לאברהם ראביד.  ↩

  91. “ספר דובנוב” (לונדון–ירושלים–וולתאם, מאסס., תש"יד) 454.  ↩

  92. “בבל וירושלים”, 909 עמודים בשני כרכים (לונדון–וולתאם, מאסס., 1957).  ↩

  93. באשר לפרטים ביבליוגרפיים, עיין בביבליוגרפיה הנבחרת, להלן בכרך זה.  ↩

  94. באשר לדברי ראבידוביץ על “חכמת ישראל”, עיין “בבל וירושלים” (לונדון–וולתאם, מאסס., 1957) 17–28, וגם 156 (106, להלן בכרך זה).  ↩

  95. “בבל וירושלים”, 30.  ↩

  96. “בבל וירושלים”, 11. לפרק זה, “על פרשת בתים” (להלן בכרך זה) קורא ראבידוביץ “פרק ממבוא לפילוסופיה של תולדות ישראל', הוא ספר אותו רצה לחבר לאחר סיום ”בבל וירושלים“, ולאחר הוצאת המהדורה השניה של ”כתבי רנ“ק” וספריו המקיפים על הרמב“ם (עיין ב“הקדמה”, לעיל בכרך זה). ראבידוביץ הספיק עוד לחבר שני מאמרים שהם חלקים ממבוא זה. המאמר הראשון הוא On Interpretation, Proceedings of the American Academy for Jewish Research 26 (1957) 83–126. זוהי למעשה הרצאה מחורף 1956–1957 שאותה מסר לפרסום בכתב רק שבועות אחדים לפני פטירתו הפתאומית. המאמר השני הוא ”עם ההולך ומת“ (להלן בכרך זה), הפרק התשיעי ממאמרו ”לכלייה או לתקומה“, ”מצודה" ה‘–ו’ (תש"ח) 134–148. נוסח אנגלי מקוצר הופיע בשם Israel: The Ever–Dying People, Judaism 16 (1967) 423–433 (רוב שגיאות הדפוס במאמר זה תוקנו בתדפיסים).  ↩

  97. באשר לפרטים נוספים, עיין מאמרו של ג. קרסל, “מדרש תולדותינו באור חדש”, “מאזנים” ח' (1958) 190–193.  ↩

  98. “בבל וירושלים”, 12.  ↩

  99. “בבל וירושלים”, 38–39.  ↩

  100. עיין “בבל וירושלים”, 472–505, וגם “מצודה” ז‘ (תשי"ד) 11–61. קיצור אנגלי פורסים ב: Judaism 2 (1953) 31–40. חליפת מכתבים בין ראבידוביץ לדוד בן–גוריון בענין שם המדינה נתפרסמה ב“בבל וירושלים”, 872–909. עיין גם ב“אידישער קעמפער” 36 (1955) ט"ז ניסן, 80–92; ז’ אייר, 19–22.  ↩

  101. “בבל וירושלים”, 525.  ↩

  102. “לזכרו של שמעון ראבידוביץ”, מאת הנהלת אררט, “בבל וירושלים”, III.  ↩

  103. א. אילת, “ד”ר שמעון ראבידוביץ, ז“ל (שנה למותו)”, “דבר”, 18.7.1958.  ↩

  104. דברים אלה, אשר נכתבו לזכרו של ראבידוביץ בשנתון של האוניברסיטה ע“ש ברנדייס, 1958, עמ' 4, על–ידי Prof. Harold Shapero, יעידו על השפעתו של ראבידוביץ: On our first meeting I had asked him to forgive my ignorance of Hebrew, and was surprised when his replay was ”I don't forgive you!" Later, when an opportunity arose to compose a musical work in the Jewish tradition, I remembered his remark and decided to use a Hebrew text. We chose beautiful poems of Jehuda Halevi and spent long afternoons together translating every line precisely and establishing each Hebrew accent. Simon would ofter leave a poetic line to range brilliantly through vast philosophical territory.

    יחסו החדש של ד"ר שפירא לשפה העברית מתגלית בהקדמתו ליצירתו המוסיקלית אשר הקדיש לזכרו של ראבידוביץ:

    Although the Cantata can be sung in English, marked reference in the musical setting has been given by the composer to the transliterated Hebrew version (Harold Shapero, Hebrew Cantata [New York, 1966] 2).  ↩

  105. אכזבתו של ראבידוביץ ממנהיגי הציונות אשר הקלו ראש בשפה העברית בכלל, ובמיוחד בשימושה בתפוצה, מתבטאת יפה בקטע ממכתב לאחיו אברהם ראביד, 8.4.1949: “…בקרתי את וייצמן קשות ב‘מצודה’ [ה‘–ו’ (תש"ח) 558–563] – איני מתחרט על כך. נשיא א”י כותב ספר חייו באנגלית שאינה לשונו! לא קראתיו, ימים רבים יעברו עד שאקראהו. כשנפטר ביאליק, וחיים וייצמן ישב בראש אספת האבל שבלונדון – אמרתי לו רגעים–מספר לפני הפתיחה: רצוי שתפתח עברית – הסתכל בי באותו לעג ציגי המיוחד לו: כן, בירושלים ולא בלונדון… זכה ופתח את כנסת ישראל בירושלים עברית. ואני הסבור שעברית אינה מצוה התלויה בארץ וגם בלונדון מקומה – ‘אנטי ציוני’ הנני כמובן".  ↩

  106. “מצודה” ז' (תשי"ד) 672.  ↩

  107. באשר לפרטים נוספים, עיין ב''הקדמה", לעיל בכרך זה.  ↩

  108. “שאלת מבנהו של ‘מורה נבוכים’ ”, “תרביץ” ו' (תרצ"ה) 83 (להלן, 288 בכרך זה).  ↩

  109. “בעית ההגשמה לרס”ג ולרמב“ם”, “כנסת” ג' (תרצ"ח) 327–328 (להלן, 177–178, בכרך זה).  ↩

  110. “בעית ההגשמה לרס”ג ולרמב“ם”, “כנסת” ג' (תרצ"ח) 328–329 (להלן, 178, בכרך זה). לפי ההשקפה הזאת, כתב שלמרות נקודות המגע והשפעת–הגומלין בין המחשבה האיסלמית והמחשבה הישראלית “בעיית ההגשמה שבמחשבת ישראל לא נתעוררה בהשפעת המחשבה האיסלמית. דורות רבים לפני צמיחת האיסלאם נתחבטו בה גדולי ההלכה והאגדה, רשומיה מצויים בספרי האלכסנדרונים ומתרגמיהם של כתבי הקודש”, שם, 324 (להלן, 173, בכרך זה).  ↩

  111. עיין במבוא ל“כתבי רנ”ק“ וגם ‏ On Interpretation, Proceedings of the American Academy for Jewish Research XXVI (1957) 83–126. כמו כן, עיין במאמר ”רנ“ק ואברבנאל: על הרוחני המוחלט”, “מצודה” ה‘–ו’ (תש"ח) 290–298 (מאמר זה יופיע בכרך השני של “עיונים במחשבת ישראל”). על שאלת השפעה מבפנים ומבחוץ בספרות הרבנית, עיין “בבל וירושלים”, 65 הערה 7 (להלן, 14–15, הערה 7, בספר זה).  ↩

  112. על הצורך לבדוק במושג הפירוש, כתב ראבידוביץ בשנת 1935: “וכשם שה‘פירוש’ בספרות ישראל בכללו לא זכה עדיין לגאולתו המדעית השלמה – אף ה‘פירוש’ המקראי–הפילוסופי לא דנו בו עדיין לכל עומקו, ולא עמדו לא על חומר בעיותיו ולא על שיטת יחסו אל החיבור הפילוסופי…”, “שאלת מבנהו של ‘מורה נבוכים’ ”, “תרביץ” ו' (תרצ"ה) 42 (להלן, 239, בכרך זה). ובקשר ליחס בין מקרא לתלמוד, כתב בראשית שנות השלושים:

    “דברי אלה על התלמוד הבבלי כוונתם לרמז על הפרספקטיבה ההיסטורית החדשה, שמתוכה ניתן לראות את שאלת גולה וארץ שלא כמקובל. וכמובן שאין לראות את התלמוד בבלי כ‘פירוש’ בלבד ולהוכיח מתוך כך את חוסר כוחה ויצירתה של בבל הישראלית בעבר, וגם בהווה ובעתיד. יש להתעמק יותר במושג ה‘פירוש’ שבחיי רוח אומתנו. ואותו תלמוד בבלי אינו מלא כל כך ‘הכנעה והתבטלות’ כלפי המרכז הא”י, כדברי אחד ממבקרי. רצון היצירה הישראלית של היהדות הבבלית בולט בתלמוד בבלי הרבה יותר מכפי שעמדו על כך עד כאן אצלנו. לא חסרו כמו כן יוצרים ישראליים בבבל שראו את בבל כמרכז ישראלי לעצמו, כמרכז שוה במעלת קדושתו לארץ ישראל. ורבי נתן הוא שאמר: כי מבבל תצא תורה ודבר ה‘ מנהר פקוד (עיין על כך בפרוטרוט במאמרי ‘הלכה ומעשה’, העולם תרצ"ב, 19 [1931] 936–937, ‎ ,959–958‏ 978–979, 998–999). דברי אלה על התלמוד הבבלי עוררו כנראה את אחד הסופרים בא"י לצאת ולכלות את חמתו בתלמוד הבבלי, וכך נתעורר – לצערי הגדול, שהרי אני גרמתי שלא ברצוני ל’התקפה‘ זו על התלמוד – בעתונות הא"י ויכוח ממושך על ’ערכו‘ ו’חשיבותו' של התלמוד הבבלי…"

    (אם לא כאן, היכן? הרצאה ליסוד “ברית עברית עולמית” [ברלין, תרצ“ג] הערה בעמודים 31–32, ועיין גם ”הלכה ומעשה“, ”העולם" 19 [1931] 978).  ↩

  113. “על פרשת בתים” והמאמר האנגלי “על הפירוש”; עיין בהערה 95, לעיל. בנידון זה עיין מאמרו של פרופ' ג. גלצר: Simon Rawidowicz: On His Tenth Yahrzeit, Judaism 16 (1967) 340–344.  ↩

  114. עיין בדרך כלל, “בבל וירושלים”, 53–158, 541–567 (“על פרשת בתים” ו“קדושה שבת וגנות”, להלן 3–138, בכרך זה). על מחשבת ישראל בימי הביניים בפרט, עיין: On Interpretation, Proceedings of the American Academy for Jewish Research XXVI (1957) 97–106. על מנדלסזון וההשכלה עיין “בבל וירושלים”, 121 וכו' (להלן, 71 וכו', בכרך זה). על הספרות העברית החדשה (“ואם תספיק לי שעתי אצא ביום מן הימים ואמלא אותו חסר עיון בספרותנו החדשה לאור אותה התרוצצות בתים”, “בבל וירושלים”, 133; להלן, 83, בכרך זה) עיין “בבל וירושלים”, 132–144 (להלן, 82–95, בכרך זה), 568–645 (חומר זה יופיע בכרד השני של “עיונים במחשבת ישראל”).  ↩

  115. מכתב, 20.5.1946, לשבתי ראביד.  ↩

  116. “בדק הבית”, “העולם” 27 (תרצ"ט) 516.  ↩

  117. בנקודה חשובה זו נבדלת שיטתו של ראבידוביץ הבדל יסודי משיטתו של ידידו דובנוב. בשעה שדובנוב דרש אבטונומיה, שלטון בית, לקהילות היהודיות בתפוצות, לא ראה ראבידוביץ בה הכרח ודרש לאומיות תרבותית אשר אינה זקוקה לביטוי בתחום הפוליטיקה. עיין “ספר דובנוב'” (לונדון–ירושלים–וולתאם, מאסס., תשי"ד) 455, הערה 103, וגם “בבל וירושלים”, 777–779.

    כמובן, שאלת היחסים בין האידיולוגיה של ראבידוביץ ואלה של דובנוב ואחד–העם מחייבת עיון נוסף על יסוד המקורות. באשר ליחסו החיובי של אחד–העם ל“כתבי רנ”ק“ של ראבידוביץ, עיין ”כתבי רנ“ק” מהדורה שניה (לונדון–וולתאם, מאסס., 1961) 6“ז–6”ח.  ↩

  118. “בבל וירושלים”, 510.  ↩

  119. “בבל וירושלים”, 36.  ↩

  120. מכתב, 10.1.1937, לשפרה וירוחם לוין.  ↩

  121. מכתב, 1.6.1939, לשפרה וירוחם לוין.  ↩

  122. “בבל וירושלים”, 31  ↩

  123. “בבל וירושלים”, 38.  ↩

  124. בדבר השימוש בסמל של התלמוד הבבלי, עיין במקומות אחדים לעיל, ובמיוחד בסוף הקטע מהרצאת היסוד של ה“ברית עברית עולמית”. לשימוש במונח “שלחן ערוך” עיין “לבצר ולא לערער”, “מאזנים” ה' (תרצ"ז) 292:

    “אם בשעה זו אנו מונים תשעים ושמונה למאה מישראל בתפוצות, הרי גם כשלא ישתייכו בתפוצות הללו אלא שבעים למאה מהם – יהא קיים בעיני אותו צורך בשיטת–חיים יהודית בתפוצות, בשיטה קבועה ומסתגלת לצרכי הזמן והתפוצה כאחד, בקונסטיטוציה יהודית לתפוצות ישראל, ב‘שלחן ערוך’ מדיני, כלכלי, חברתי לכל סעיפיו הגדולים והקטנים. חיבור ‘שלחן ערוך’ חדש זה לתפוצות – שאלת חיים היא להן. מפורסמות הן הנצורות שחולל ה‘שלחן ערוך’ של ר‘ יוסף קארו – לשלמות האומה, לאחדותן הרוחנית של תפוצות ישראל. ’שלחן ערוך‘ מדיני–תרבותי חדש זה שניתן בעתיד לתפוצות ישראל במאה העשרים (ואני בטוח בנתינתו) – פעולתו ההיסטורית בחיי החול לא תהא פחותה מזו של ה’שלחן ערוך' המסורתי, כל נגע מנגעי גוף–ישראל ורוחו שבתפוצות משווע קיום התפוצה, שלחן ערוך ואורח חיים – לחיי החולין בכל. רשויות הרוח, הכלכלה והחברה – לתפוצות ישראל, לתשעים ושמונה למאה מישראל בשנת התרצ”ה לשבעים למאה מהם בשנה התשצ“ה…”

    ואפשר לא במקרה חילק את ספרו האחרון “בבל וירושלים” לשלשה חלקים, דוגמת “מורה נבוכים”, ואילו לשלשת חלקיו קרא “שערים” זכר ל“מורה נבוכי הזמן”, וכן חילק את שני החלקים האחרונים של “בבל וירושלים” לי“ד פרקים, כעין ”משנה תורה".  ↩

  125. “שותפות של קיום”, “העולם” 20 (1932) 324–325.  ↩


ביבליוגרפיה נבחרת של כתבי שמעון ראבידוביץ

מאת

בנימין חיים יצחק ראביד

את מאמריו הראשונים פירסם שמעון ראבידוביץ ב“עתון חי” של אגודת “צעירי ציון” בביאליסטוק בשנת 1915. מאז, ובמשך תקופה של יותר מארבעים שנה לא = הניח את ידו מכתיבה. הוא עצמו כתב בארבע שפות. רוב יצירתו כתב עברית, ואם לא כתב עברית, העדיף לכתוב בשפה היהודית השניה, אידית. בגלל תנאי הזמן והמקום, כתב לעתים בגרמנית ובאנגלית.

ברשימה זו לא הוכנסו כמה ערכים, רובם ככולם “זוטות” שפורסמו באכסניות הבאות:Jüdische Rundschau בברלין (לפעמים בחתימה: “יצחקי”); Jewish Chronicle בלונדון (ביחוד בשנים 1937–1939, בחתימה “שמעון בן יצחק” או ללא כל חתימה); New Judea בלונדון (1937–1940); Zionist Review בלונדון (ביחוד בשנים 1938–1939 בחתימות: '“בן ארעי” “נ. צופה” ו“שמעוני”). כמו כן, לא פורטו לחוד הטורים הקבועים שפירסם בשבועון “העולם”, בימי הופעתו בלונדון, והם “הדים מן העתונות והחיים” (לרוב בחתימה: “נ. צופה”) ו“מן הילקוט” (לרוב בחתימה: “בן ארעי”) וכן שאר זוטות אשר הופיעו ב“העולם”, לעתים בשמו המפורש ולעתים ללא כל חתימה. מצויים דברים משלו גם בכתב-העת “ילקוט”, שהופיע בלונדון, בעריכתו. אף שם חתם לעתים בשמו ואילו חומר שליקט, ופעמים גם משלו, נתפרסם ללא כל חתימה. נוסף לחתימות הנזכרות, חתם גם בפסבדונימים אלה: “בן חנה”, “אבי חיים” ו“איש בודד”.

הרשימה דלהלן מסודרת לפי סדר כרונולגי. רשימה ביבליוגרפית אחרת, לפי נושאים, פורסמה במהדורה השניה של “כתבי רנ”ק" (לונדון-וולתאם, מאסס., 1961) תקי“ט–תקכ”ה. רשימה ביבליוגרפית מאת יעפים ישורון בשם: “ד”ר ש. ראווידאוויטשעס ווערק, איבערזעצונגען און רעדאקטירטע אוסגאבע" פורסמה בספר “שריפטן [די יידישע שריפטן פון ד”ר שמעון ראווידאוויטש ז“ל]” (בוענאס-איירעס, 1962) 427–441.

המאמרים שפורסמו באידית נדפסו שנית בספר “שריפטן” הנזכר לעיל. מאמריו העבריים של ראבידוביץ במדעי היהדות נדפסו שנית בשני הכרכים של הספר “עיונים במחשבת ישראל”. ספר שיכיל מאמריו באנגלית במדעי היהדות נמצא בשלבי הכנה.

לבסוף, רצוי להעיר למי שיחפש חומר של שמעון ראבידוביץ, או עליו, ברשימות המסודרות לפי האלף-בית, כי סופרים ועורכים לפעמים אינם מדייקים באיות שמו, וכותבים את שם משפחתו בלי האות “א”. ראבידוביץ עצמו הקפיד לכתוב את שם משפחתו בצורה “ראבידוביץ”. אביו, חיים יצחק (מחבר ספר “מרחבי יצחקי”), בשבתו במושב מרחביה (תרפ“ב–תרצ”ו) החזיר את שם המשפחה למקורו העברי, “ראביד”, שהוא לפי מסורת המשפחה ראשי תיבות של “ראש אב בית דין”, זכר לאחד מבני המשפחה ששימש בכהונה זאת באוגוסטוב.


ביבליוגרפיה


1915–1918

מאמרים (עברית ואידית) ב“עתון חי” של אגודת צעירי ציון, ביאליסטוק.


1919

אונזער פרייהייט: ציוניסטישער פאלקס-סאציאליסטישער צוויי-וועכענטליכער ארגאן ארויסגעגעבען דורכין פאראייניגטען ועד הפועל הצעיר מיט צעירי ציון (ברלין, 1919) (עורך).


1920

אחד העם ובית מדרשו, החיים [וילנה] א' (1920) גליון 2, 5–6; גליון 3, 5–7.

קונגרס החנוך בגרמניה, מעברות 3 (תרפ"א) 126–131.

הועידה בפראג, מקלט 4 (תר"ף) 126–131.

מבני הארץ (מרשמי הועידה הפראגית) [א. ד. גודון וא. יפה], העבודה [וינה] א' (תר"ף)

חוברת ז‘-ח’, 18–8.

חלק ממאמר זה נדפס שנית: הפועל הצעיר 30 (תשי"ט) גליון 16, 17–18.

מספרותנו [מן הספרות] הצעירה במערב, השלח 39 (תרפ"א) 185–191

דור-המעבר ומשוררו (מ. ז. פיארברג), התקופה 11 (תרפ"א) 399–419.

מאמר זה נדפס, בשינויים, כחוברת לחוד: מרדכי זאב פיארברג (ברלין, תרפ"ג) 48 עמ'.


1921

א. ד. נארדאן, בריף פון ארץ-ישראל (ברלין, תרפ"א) 52 עמ' (מתרגם מגרמנית).

א. ל. יפה, ארבייטער-זידלונגען אין ארץ-ישראל (ברלין, תרפ"א) 112 עמ' (מתרגם מעברית).


1922

משנה תורה: א. ספר המדע, עם מבוא, הערות ומראה מקומות (ברלין, תרפ"ב) 28, קי"ד עמ'.

הקדמה ל’ספורי מעשיות לרכי נחמן מברצלבי, בעריכת ש. א. הורודצקי (ברלין, 1922) V–VI.

Moderne Hebräische Literatur: Einleitende Übersicht, Der Jude V (1922) 324–328.


1923

הערה לבקורת, העולם 11 (1923) 196.

לנפשו (על מ. י. ברדיצ’בסקי), העולם 11 (1923) 836–838.

גוסטב לנדויאר, התקופה 19 (תרפ"ג) 389–405.


1924

כתבי רבי נחמן קרוכמאל, מבוא: א. חיי רנ"ק; ב. היסטוריה בקורת ומסורת; ג. הגליניות: ד. תרגום

ולשון; חתימה. מורה נבוכי הזמן; מאמרים; אגרות; שיר ומליצה; דברי רנ"ק; תמונות; מפתח

(ברלין, תרפ"ד) 225, תע"ח עמ'.

חלק מפרק ב' נדפס כמאמר: נחמן קרוכמאל בתור חוקר ומבקר, השלח 42 (תרפ"ד)

167–182, 252–266, וכמו-כן בתרגום גרמני:

Nachman Krochmal als Historiker, Festschrift zu Simon Dubnow’s siebzigstem Geburtstag, Herausgegeben von I. Elbogen, J. Meisl, M. Wischnitzer (Berlin 1930) 57–75.

וגם באידית: נחמן קראכמאלס דרך אין געשיכטע, קריטיק און טראדיציע, דווקא 8 (1957)

281–308 (תורגם על-ידי בער קרימסקי).

רבי נחמן קרוכמאל: יחסו ל“חסידות” ל“השכלה” ול“לאומיות”, התורן 11 (תרפ"ה) 155–174.

י. דוידזון, פרקי תפילה מתוך ה“גניזה”, 8 עמ'; א. שורץ, עקרי מפקנותיו של המחקר ההירמינויטי-

המדעי, 27 עמ‘; א. מיטווך, מחקרים באטימולוגיה העברית, 4 עמ’; כתבי האוניברסיטה ובית הספרים בירושלים, Scripta Universitatis atque Bibliothecae Hierosolymitanarum, קדם ויהדות, כרך א' (ירושלים, תרפ"ד) (מתרגם מגרמנית ומאנגלית).


1925

רבי אברהם אבן עזרא בהארתו של רבי נחמן קרוכמאל, השלח 45 (תרפ"ו) 32–44.


1926

גאולת-דמות [רנ"ק והגל] (פרק במחקר רנ"ק), העולם 14 (1926) 588–589, 609–611, 628–629.


1927

קליטת רנ"ק והשפעתו (רבנו משה בן מימון, עזריה מן האדומים, הקבלה, השפעה ומגע), העולם 15

(1927) 119–120, 138–139, 179–180, 199–200, 258–259, 338–340, 358–359.

Ludwig Feuerbachs Philosophische Jugendentwicklung und seine Stellung zu Hegel

bis 1839 (Berlin, 1927) 73 Seiten.

Jüdisches Lexikon (Berlin, 1927–1930): Achad Haam I: 69–75; Bialik, Chayim Nachman I: 955–961; Brainin, Ruben I: 1134–1135; Feierberg, Mordechai Seev II: 609–610; Friedberg, Abraham Schalom II: 810–811; Gordon, Juda Löb II: 1211–1213; Horodezky, Samuel Abba II: 1665–1666; Kaminer, Isaak III: 571–572; Krochmal, Nachman III: 910–912; Lebensohn, Micha Josef III: 1001–1002; Mendele Mocher Sforim IV: 91–93; Rabinowicz, Jakob IV: 1221.


1928

התקופה 24–28 (תרפ“ח–תר”ץ) (עורך ביחד עם שאול טשרניחובסקי ובן-ציון כץ).

א. ד. גורדון [רעיון העבודה ורעיון הלאומיות], התקופה 24 (תרפ"ח) 440–458.

הגורן, התקופה 24 (תרפ"ח) 532–534.

כתבי הרמן כהן, התקופה 24 (תרפ"ח) 537–540.

War Nachman Krochmal Hegelianer?, Hebrew Union College Annual V (1928),

535–582

1929

Moses Mendelssohn und die Haskala, Frankfurter Israelitisches Gemeindeblatt VIII

(1929) Nr. I, 6–7.

Moses Mendelssohn, Der Verteidiger des Judentums, Gemeindeblatt der Jüdischen

Gemeinde zu Berlin XIX (1929) 444–446.


1930

הציונות בגולה ושמעון דוכנוכ (מתוך נאום בחגינת היובל בכרלין), דבר 6 (תרצ"א) א' חשון.

לשם חידוש ספרותנו, העולם 18 (1930) 971–972, 994–995, 1014–1015.

Moses Mandelssohn, Gesammelte Schriften, Band 7: Schriften zum Judentum, Einleitungen: I. Zum Lavater-Mendelssohn-Streit; II. Zu den “Gegenbetrachtungen über Bonnets Palingenesie”; III. Zu “Ritualgesetze der Juden”; VI. Zur Reform des Judeneides. Zueignungsschrieben Johann Caspar Lavaters an Moses Mendelssohn; Schreiben an den Herrn Diaconus Lavater zu Zürich; Erwiderung Mendelssohns auf eine Rezension seines Schreibens; Lavaters Antwort; Mendelssohns Nacherinnergung; Anmerkungen über die von HE Lavater eingeschickte Zusätze; Was ihn zu diesem Schritte bewogen?; Gegenbetrachtungen über Bonnets Palingenesie; Ritualgesetze der Juden; Zur Reform des Judeneides; Anhang: Briefe und Dokumente zu Mendelssohns Auseinandersetzung mit Lavater und Bonnet; Lesarten; Anmerkungen; Quellennachweis zu “Ritualgesetze der Juden” (Berlin, 1930) CLXXXIII, 517 Seiten.

פרקים א' וב' של המבוא נדפסו בקיצור עברי: משה מנדלסזון [מנדלסזון ולוטר], התקופה 25 (תרפ"ט) 498–520; 26–27 (תר"ף) 547–594. חלק ממאמר זה נדפס גם באידית:

משה מענדעלסאנס וויכוח מיט לאפאטערן, דווקא 10 (1959) 169–188 (תורגם על-ידי בער קרימסקי).

Encyclopedia of the Social Sciences (New York, 1930–1935): Krochmal, Nachman VIII: 602; Mendelssohn, Moses X: 307–308; Nordau, Max XI: 395–396.

1931

שתי שאלות שהן אחת, מאזנים ב' (סידרה ראשונה) (תרצ’א) גליון מ“ד (צ"ד), 7–9; מ”ה (צ"ה), 8–9.

לארגון הגולה העברית, מאזנים ג' (סידרה ראשונה) (תרצ"א) גליון ט' (ק"ט), 2–5; י' (ק"י), 2–8.

הרצאה זאת נדפסה בצורת חוברת, עם הערות נוספות: אם לא כאן – היכן? (הרצאה ליסוד

“ברית עברית עולמית”) (לבוב, תרצ"ג) 40 עמ'.

המפסיק ממשנתו (ליובל השבעים של ר' נחום סוקולוב), העולם 19 (1931) 16–77.

הלכה ומעשה (הערות אחדות לכנסיה העברית בברלין), העולם 19 (1931) 936–937, 958–959,

978–979, 998–999.

Ludwig Feuerbachs Philosophie: Ursprung und Schicksal. I. Feuerbach und Hagel; II. Feuerbach und die übrige deutsche Spekulation; III. Das Schicksal der Feuerbachschen Philosophie (Berlin, 1931) 517 Seiten.

Die Hebräische Kulturebewegung in Deutschland, Bayerische Israelitische Gemeindezeitung VII (1931) 165–166.


1932

יובלו של לוגוס (על תורת הגל, מאה לפטירתו), מאזנים ג' (סידרה ראשונה) (תרצ"ב)

גליון ל“ד (קל"ד), 7–9; ל”ה (קל"ה), 11–12; ל"ז (קל"ז), 8–10.

הערה להצהרה, מאזנים ג' (סידרה ראשונה) (תרצ"ב) גליון נ' (ק"נ), 14–15.

ליסוד קרן התרבות העברית, העולם 20 (1932) 274.

שותפות של קיום, העולם 20 (1932) 291–293, 306–308, 322–325.

הקונגרס העברי הראשון, העולם 20 (1932) 683–684, 700–701, 734–736.

Die Emanzipation vom Judenrecht, Gemeindeblatt der Jüdischen Gemeinde zu Berlin XXII (1932) 297–298.


1933

מאמר בקורת על ספרו של הוגו ברגמן “פילוסופיה של שלמה מימון”, קרית ספר 9 (תרצ"ב–תרצ''ג)

409–411.


1934

הפילוסופיה של “ירושלים”, ספר ביאליק, בעריכת י. פיכמן (תל-אביב, תרצ"ד) מחלקה ג', 99–140.

נדפס שנית בשינויים אחדים בשם: משנתו של מנדלסזון בפילוסופיה ישראלית, העולם 24

(1936) 74–75, 91–92, 103–105, 121–122, 135–137, 152–153, 167–169, 201–202.

קיום התפוצה: “י”ד פרקים בשאלת ישראל שבגרמניה, מאזנים ג' (סידרה שניה) (תרצ"ה) 125–139,

265–276, 581–609.

נדפס שנית בשם: המהפכה בגרמניה ויהדות הגולה, העולם 23 (1935) 444–446, 464–466,

493–495, 510–511, 567–569, 587–589.

הרצל החי, העולם 22 (1934) 411–413.

אם נשכחך [על ח. נ. ביאליק], העולם 22 (1934) 483–484.

ברון אדמונד די רוטשילד ז"ל, העולם 22 (1934) 685–686.

הבו לנו שבוע, העולם 22 (1934) 717.

כלפי פנים (אחרי השבוע העברי), העולם 22 (1934) 788–789.

Mendelssohns handschriftliche Glossen zum Moreh Nebukim, Monatsschrift für die Geschichte und Wissenschaft des Judentums 78 (1934) 195–202.


1935

ביוגרפיה של אנגלס, דבר 11 (תרצ"ו) י"ד תשרי.

אדם ואלוה, מאזנים ג' (סידרה שניה) (תרצ"ה) 493–526.

מאמר זה נדפס גם באנגלית:

Knowledge of God: A Study in Maimonides' Philosophy of Religion, Jewish Studies issued in Honor of the Chief Rabbi J. L. Landau (Tel Aviv, 1936) 78–121.

וכמו כן באידית: מענטש און גאט לפי דעם רמב"ם, דווקא 5 (תשי"ד) 3–40 (תורגם על-ידי קרימסקי).

ספר ההעפלה, העולם 23 (1935) 2–3.

חמשים שנה לפטירת פריץ בן משה סמולנסקין, העולם 23 (1935) 49–50.

יובל המחשבה הישראלית [על הרמב"ם], העולם 23 (1935) 233–234.

חובתנו המדעית ל’מורה נבוכים", העולם 23 (1935) 272–273.

שאלת מבנהו של "מורה נבוכים‘, תרביץ ו’ (תרצ"ח) 285–333.

Philosophys as a Duty, Moses Maimonides' VIII Cenenary Volume, edited by I. Epstein (London, 1935) 177–188.



1936

משה מנדלסזון: ק“כ לפטירתו, דבר 11 (תרצ"ו) י”ד שבט.

מאמר זה נדפס גם באנגלית:

Moses Mendelssohn, The German and Jewish Philosopher, Gaster Anniversary Volume, edited by B. Schindler and A. Marmorstein (London, 1936) 472–487.

וכמו-כן באידית: מענדעלסזאהן – דער דייטשער און אידישער פילאזאף: הונדערט פופציג יאהר מענדעלסזאהן, די צוקונפט 42 (1937) 13–20, 168–173, 222–229.

ועידת התרבות של ארצות הגולה, העולם 24 (1936) 177–179.

על השליחות, העולם 24 (1936) 244–245, 383.

מאמר זה נדפס גם בגרמנית, איטלקית ואנגלית:

Ich und nicht der Schaliach, Jüdische Rundschau 42 (1937) 26 März, 9–10;

Ani ve-lo Hashaliach, La Rassegn Mensile di Israel XI (1937) 359–367;

I and Not My Messenger (A Chapter from the Theory of the Oneness of Israel)

Jewish Academy [London] (1945) February, 22–27 (Translated from the German by William Margulies).

מס התרבות העברית (מתוך הרצאה על “חובתינו כלפי התנועה העברית” לפני הועידה הל"י של ציוני

אנגליה), העולם 24 (1936) 667–669.

חלק מהרצאה זאת נדפס גם בשם: חובותינו כלפי התנועה העברית בגולה, עם וספר א' (תרצ"ז) חוברת ב', 4–7.

Um die Zukunft der jüdischen Wissenschaft, Jüdische Rundschau 41 (1936)

3 April, 10.


1937

תרגומי התנ"ך [תהלים] למנדלסזון, ספר קלוזנר, בעריכת נ. ה. טורטשינר, א. א. קבק, א. צ’ריקובר וב.

שוחטמן (תל-אביב, תרצ"ז) 283–301.

ליסוד ברית הנוער העכרי, בדרך [ווארשה] 1937, 19 במרס, 31 במרס.

לשאלת הנוער העברי, ברקאי |יוהנסבורג] 5 (תרצ'"ז) גליון מ“ח, 10–11; מ”ט, 12–13.

לבצר ולא לערער, מאזנים ה' (סידרה שניה) (תרצ"ז) 139–140, 290–294.

משה העס: דער פילאזאף, די צוקונפט 42 (1937) 592–597.

Zur “Jerusalem”-Polemik, Festschrift Armand Kaminka, Redigiert von S. Rappaport und Rabbi M. Zikier (Wien, 1937) 103–117.


1938

בעית ההגשמה לרס“ג ולרמב”ם, כנסת ג' (תרצ"ח) 322–371.

החלק הראשון של מאמר זה נדפס בעיבוד אנגלי:

Saadya’s Purification of the Idea of God, Saadya Studies, edited by E. I. J. Rosenthal (Manchester, 1943) 139–165.

משנתו העיונית של משה הס, מאזנים ו' (סידרה שניה) (תרצ"ח) 436–449.

הקטרוג מפאריז [על נ. סוקולוב], העולם 26 (תרצ"ח) 892–895.

עזבונו של נחום סוקולוב, רמה 2 (תרצ"ח) 34–36, 87–90, 218.

נחום סאקאלאוו, די צוקונפט 43 (1938) 525–529, 599–602, 675–678, 741–742.

Valentin’s Jewish Encyclopedia (London, 1938): Aristotle 49–50; Creation 162–163; Kant, Immanuel 343–344; Lazarus, Moritz 376; Leo Hebraeus 380; Maimonides 403–405; Mendelssohn, Moses 420–421; Neoplatonism 458–459; Pantheism 500–501; Philosophy, Jewish 515–525; Plato 528–529; Revelation 552; Spinoza, Baruch 614–615; Tarbuth 633–634.


1939

על כשלוננו בבית, בצרון 1 (ת"ש) 93–103, 206–215.

שמונה אגרות [מח. נ. ביאליק לש. ר.], דבר 14 (תרצ"ט) כ' תמוז, מוסף לשבתות ולמועדים.

ברכה לנוער העברי באמריקה, ניב 3 (תרצ"ט) גליון ד', 2–3.

בדק הבית (פרקים אחדים בשאלת ישראל), העולם 27 (תרצ"ט).

  1. בין מהפכה למהפכה, 336; 2. יהודים, יהדות ומרכז, 361–362, ‎,380–379‏ 399–400,

419–420; 3. האליפסה ושתי נקודות השרפה, 440–442, 477–479, 500–501, 516–518; 4. גלות, 536–537, 620–621, 641–642, 660–661; 5. שער השלילה, 679–681, 701–702, 738–739, 758–760, 777–779, 819–820.

ועידת “תרבות” באנגליה [מתוך הרצאה בועידה השנתית של ההסתדרות “תרבות”], עם וספר (תרצ"ט)

חוברת א‘-ב’, 6–12.


1940

ילקוט [לונדון] א' (תש"א) מוסף חודש ל-Zionist Review; ב' (תש"ב) ירחון לשאלת החיים ודברי

ספרות, אחר-כך שוב מוסף חודש (עורך).

ה“ילקוט”: פתיחה, ילקוט א' (תש"א) 1.

עקרים (הנחות לבדק המחשבה הציונית ותנועותיה), העולם 28 (ת"ש) 392–393, 409–410,

423–424, 439–440, 468–469, 480–481, 511–512, 525–526.

העברעישע ליטעראטור אין דער השכלה-צייט, אלגעמיינע ענציקלאפעדיה, מהדורה שניה (פאריז–ניו-

יורק, 1940) ב', 373–388.

לילי טוביאס וליליה לואיסון, דניאל דירונדה, מחזה בפרולוג ושלש מערכות (על-פי הרומן "דניאל

דירונדה" של ג. אליוט), העולם 28 (ת"ש) 111–112, 127–128, 141–142, 159–160, 173–174, 187–188, 221–223, 271–272, 288, 316–318 (מתורגם מאנגלית).


1941

שאלות, ילקוט א' (תש"א) 5–6.

עולם ולשון, ילקוט א' (תש"א) 9–10.

יוסף חיים ברנר: עשרים שנה לפטירתו, ילקוט א' (תש"א) 17–19.

על נהרות בבל ומצרים, ילקוט א' (תש"א) 25.

מפרשת חייו של נחום סוקולוב, ילקוט א' (תש"א) 26–29.

ארץ ואם בישראל, ילקוט א' (תש"א) 41–42.

חיים נחמן ביאליק, ילקוט א' (תש"א) 42–43.

עת לתקוע יתד, ילקוט ב' (תש"ב) 1–8.


1942

למענכם – ולא למעננו (באזני סופרי העולם בקוננרס הבין-לאומי הי“ז של פא”ן-קלוב בלונדון בספטמבר

לשנת 1941), בצרון 10 (תש"ב) 299–301.

נדפס גם: ילקוט ב' (תש"ב) 29–33 וכמו-כן: דבר 17 (תש"ב) כ"ז טבת.

איש קשה עורף, ילקוט ב' (תש"ב) 41–43.

שברי דברים: א‘-ו’, ילקוט ב' (תש"ב) 87–95.

רשימות צונץ להוצאת “מורה נבוכי הזמן”, כנסת ז' (תש"ב) 367–378.

On Maimonides' “Sepher Hamadda”, Essays in Honor of the Very Rev. Dr. J. H. Hertz, Edited by I. Epstein, E. Levine and C. Roth (London, 1942) 331–339.

מאמר זה נדפס גם בעברית: על ה“מדע” ב“ספר המדע”, מצודה ב' (תש"ד) 132–143.


1943

מצודה א' (תש"ג) 188 עמ' (עורך).

מצודה כ' (תש"ד) 300 עמ' (עורך).

פפר סוקולוב (ירושלים, תש"ג) ע"ב, 407 עמ' (עורך).

מכחרות לשיבה [דברי פתיחה של העורך], ספר סוקולוב, בעריכת ש. ראבידוביץ (ירושלים, תש"ג)

י“ז–ל”ב.

על פי התהום, בצרון 7 (1943) 317–322; 8 (1943) 95–98, 195–202.

במצודה זו: 1. הגדולה באכזבות; 2. באירופה השבוייה; 3. באהלי יעקב באיים הללו, מצודה א' (תש"ג)

5–20.

משנת האדם לרב סעדיה גאון, מצודה א' (תש"ג) 112–125.

נדפס גם: בצרון 7 (1943) 53–58; 190–196.

שברי דברים: ז’–י"ד, מצודה א' (תש"ג) 160–176.

מאת העורך, מצודה א' (תש"ג) 187–188.

ישראל בעולם (ממושכלותיה הראשונים של מדיניות ישראל): 1. “זכות” ו“חסד”; 2. האדם אחד;

3. ישראל אחד, מצודה ב' (תש"ד) 7–47.

נדפס גם בשם: לישראל ולעולם, הדואר 23 (תש"ד) 3–5, 39–41, 56–58, 72–73, 78–79,

88–90, 105–106, 120–123, 135–137, 139.

שברי דברים: ט"ו–כ‘, מצודה ב’ (תש"ד) 231–244.

אויגן מיטווך (שנה לפטירתו), מצודה ב' (תש"ד) 282–286.

ישראל נרודיצקי, מצודה ב' (תש"ג) 295–296.

מאת העורך, מצודה ב' (תש"ג) 297–300.

די פראבלעמאטיק פון באגריף גלות, ייווא בלעטער 21 (1943) 165–188.


1945

מצודה ג’–ד' (תש"ה) 436 עמ' (עורך).

קיום ללא-תנאי (ממושכלותיה הראשונים של מדיניות ישראלית, חלק שני): 1. אם כל חירותLibertas

Differendi; 2. שארית ישראל; 3. תנועה לשלמות ישראל, מצודה ג’–ד' (תש"ה) 5–87.

“ספר המצוות” ו“ספר המדע” לרמב"ם, מצודה ג’–ד' (תש"ה) 181–212.

מן המעוררים (על ברל כצנלסון, בצרוף ארבע אגרותיו), מצודה ג’–ד' (תש"ה) 327–338.

נדפס שנית (בלי האגרות): על ברל קצנלסון, זכרונות ודברי הערכה, בעריכת מרדכי שניר (תל-אביב, תשי"ב) 183–190.

מאת העורך, מצודה ג’–ד' (תש"ה) 432–434.


1947

ספר המדע לרבנו משה בן מימון, חלק ראשון (ירושלים, תש"ז) קמ"ז עמ' (עורך).

על הרוחני המוחלט לר' נחמן קרוכמאל, הדאר 26 (תש"ז) גליון היובל, 198–800.

נדפס שנית: ר' יצחק אברבנאל ורנ"ק: על הרוחני המוחלט לר' נחמן קרוכמאל, מצודה ה’–ו'

(תש"ח) 290–298.

סיכויי תרבותנו בתפוצות, מחברות [פריס] ב' (1947) גליון א’–ב', 4.

1948

מצודה ה’–ו' (תש"ח) 640 עמ' (עורך).

לכלייה או לתקומה?: 1. העולם החדש; 2. על פרשת הדרכים?; 3. אמת לחצאין; 4. מסכת עדות;

5. אשלייה של הסכמה; 6. נצח; 7. סוף ואין-סוף; 8. שחייה שניה; 9. עם ההולך ומת;

10. כלייה ותקומה, מצודה ה‘-ו’ (תש"ח) 7–161.

עיבוד אנגלי של פרק 9, אשר ניתן בצורת הרצאה נדפס בשם:

Israel: The Ever-Dying People, Judaism 16 (1967) 423–433

שברי דברים: כ"א–מ‘, מצודה ה’–ו’ (תש"ח) 524–567.

אברהם יוסף שטיבל, מצודה ה’–ו' (תש"ח) 627–630.

מאת הנהלת אררט, מצודה ה’–ו' (תש"ח) 635.


1949

צוויי וואס זיינען איינס [הרצאה בסימפוזיון של הצוקונפט: מדינת ישראל און די יידן פון אנדערע

לענדער, בהשתתפות אליהו אילת, ה. ליוויק וש. ר., פברואר 20, 1949] די צוקונפט 54

(1949) 282–289.

Israel and the Diaspora, Jewish Spectator 14 (1949) September, 13–21.



1950

לשם יחוד התנועה העברית, הדואר 29 (תש"י) 663–665, 691–693, 714–716, 748–749,

793–794, 821–822, 838–839, 855–857.

גראיעווע – די שטרעכנדיקע און טרוימענדיקע (א קאפיטל זכרונות), גראיעווע יזכור בוך, בעריכת ג.

גארין (ניו-יורק, 1950) 35–46.

איין המשך, צוויי המשכים? [הרצאה בסימפוזיון של הצוקונפט: אונדזער המשך – ווי איך זע אים,

בהשתתפות ר. גארדיס, ש. ניגער וש. ר., פברואר 5, 1950], די צוקונפט 55 (1950) 192–

195, 246–251.

On Jewish Learning (Assress Delivered at the Opening Convention of the College of Jewish Studies, Chicago, Ill., Sept. 1948) (Chicago, 1950), p. 24.


1952

פנקס שיקאגו (שיקאגו, תשי"ב) החלק העברי, קכ"ב עמ‘; החלק האנגלי, 197 עמ’ (עורך).

דברי פתיחה, פנקס שיקאגו, בעריכת ש. ראבידוביץ (שיקאגו, תשי"ב) ז‘-ח’.

מדינת ישראל, אדער צוריק צו ארץ-ישראל, די צוקונפט 57 (1952) 7–14.


1953

פרק בתורת המוסר לרמב"ם, ספר היובל לכבוד מרדכי מנחם קפלן, בעריכת משה דייוויס (ניו-יורק,

תשי“ג) ר”ה–רל"ו.

פרק זה נדפס גם כחלק מהמאמר "ספר הפתיחה ל’משנה תורה' ", מצודה ז' (תשי"ד)

162–196.

קדוש על כרחו, בצרון 28 (1953) 3–14.

נדפס גם: ספר דובנוב, בעריכת ש. ראבידוביץ (לונדון-ירושלים-וולתאם, תשי"ד), 13–23.


1954

מצודה ז' (תשי"ד) 683 עמ' (עורך).

ספר שמעון דובנוב (לונדון–ירושלים–וולתאם, מאסס., תשי"ד) 460 עמ' (עורך).

מכתבי שמעון דובנוב אל שמעון ראבידוביץ, ספר דובנוב, בעריכת ש. ראבידוביץ (לונדון–ירושלים–

וולתאם, מאסס., תשי"ד) 402–458.

דברי חתימה, ס' דובנוב, בעריכת ש. ראבידוביץ (לונדון-ירושלים-וולתאם, תשי"ד) 459–460.

ספר הפתיחה ל“משנה תורה”, מצודה ז' (תשי"ד) 125–196.

שברי דברים: מ“א–מ”ט, מצודה ז' (תשי"ד) 644–672.

דברי חתימה, מצודה ז' (תשי"ד) 673–677.

אחרי מאתים שנה, שביבים [פריס] 1 (תשט"ו) חוברת א', 3–6.


1955

א וויכוח אין בריוו, אידישער קעמפער 36 (1955) 80–92.

באשר למכתבים נוספים מאת דוד בן-גוריון אל שמעון ראבידוביץ, עיין ספרו של ראבידוביץ, בבל וירושלים (לונדון–וולתאם, מאסס., 1957) 872–909.

רבנו משה בן מימון [הרחבת הרצאה שנישאה בועידה ה-29 של ווייא קאנפערענץ, יאנואר 1955], די

צוקונפט 60 (1955) 203–210, 266–273.


1957

בבל וירושלים; חלק ראשון: שער הבית, על פרשת בתים (פרק ממבוא לפילוסופיה של תולדות ישראל).

חלק שני: שער תש“ח, שנת תש”ח ושאלת ישראל: 1. ללא משיח?; 2. בין ישראל לישראל; 3. עירובין; 4. ברית בין המבותרים; 5. חיסול לשם פתיחה; 6. קיבוץ גלויות; 7. מגילת יוחסין; 8. השפעה; 9. אחד; 10. אוטו-אמנציפציה – כאילו אין מדינה; 11. ממזל למזל; 12. היסטים; 13. ישראל; 14. ירושלים ובבל. חלק שלישי: משער לשער, מגופי הפרשיות בשער הבית ובשער תש"ח: 1. קדושה, שבח וגנות; 2. ראשון בשני; 3. שני בראשון; 4. יראת מקרא; 5. מנצחון למבוכה; 6. מפרשת ההשפעה; 7. גשרנות; 8. תלות; 9. הקבל; 10. אחדות וממשות; 11. מרחב בית; 12. אשלייות; 13. משמר ישראל; 14. בין ירושלים ולבבל וירושלים (לונדון-וולתאם, מאסס., תשי"ז) 909 עמ' (בשני כרכים).

פרקים מתוך ספר זה פורסמו כמקומות שונים בשעה שהספר עצמו היה בבית-הדפוס:

בין ישראל לישראל: חזות א' (תשי"ג) 106–120. בצרון 29 (תשי"ד) 1–12.

מגולה לגאולה, בעריכת מ. שטיינר (תל-אביב–בוסטון, תשט"ז) 352–362.

עירובין: גשר א' (תשי"ד) 55–71.

חיסול לשם פתיחה: בצרון 30 (תשי"ד) 1–13, 77–95.

פרשת יוחסין: בצרון 29 (תשי"ד) 143–149.

השפעה: בצרון 31 (תשט"ו) 223–233; 32 (תשט"ו) 163–173; 33 (תשט"ז) 91–101; 34

(תשט"ז) 65–76.

ממזל למזל: שינויי מזלות, שביבים [פריס] א' (תשט"ו) חוברת ב', 1–10.

ישראל: מצודה ז' (תשי"ד) 11–61.

Israel: The People, The State, Judaism 2 (1953) 31–40

למען ישראל לא אחשה, די צוקונפט 59 (1954) 196–107.

הפרק ירושלים וככל נדפס בתרגום אנגלי: Jerusalem and Babylon, Judaism 18 (1969)

142–131 (תורגם על-ידי אפרים תלמג').

פתחון, ספר הדואר למלאת לו 35 שנה (1957) 4–8.

יידישער קיום, סוף און אין-סוף, די צוקונפט 62 (1957) 204–210, 256–267.

On Interpretation, Proceedings of the American Academy for Jewish Research 26 (1957) 83–126.

1958

אבי מורי ז“ל, רש”י, תורתו ואישיותו, בעריכת ש. פדרבוש (ניו-יורק, תשי"ח) 226–232.


1961

כתבי רבי נחמן קרוכמאל, מהדורה שניה, צילום עם תיקון שגיאות הדפוס והוספות: דברי המביאים לבית

הדפוס; מבוא למהדורה השניה; רשימות צונץ להוצאת “מורה נבוכי הזמן”: מפתחות;

ביבליוגרפיה נבחרת של כתבי שמעון ראבידוביץ, ז"ל (לונדון-וולתאם, מאסס., תשכ"א) 238,

תקכ"ה עמ'.

מאגרותיו של שמעון ראבידוביץ, הביאן לדפוס בצרוף הערות: אברהם ראביד, גנזים א' [קובץ לתולדות

הספרות העברית בדורות האחרונים], בעריכת ג. קרסל (תל-אביב, תשכ"א) 290–307.


1962

שריפטן (די יורישע שריפטן פון ד“ר שמעון ראווידאוויטש ז”ל), א; אויטאביאגראפישע נאטיץ; א קורצע

ביאגראפיע; א. גאלאמב: פראפ. שמעון ראווידאוויטש; ג. קרעסעל: דער אויסטייטש פון אונדזער געשיכטע אין א נייעם ליכט; בערל כהן: פראפ. שמעון ראווידאוויטש ז“ל; גרויסער עולם באערט דעם אנדענק פון פראפעסאר שמעון ראווידאוויטש; גראיעווע – די שטרעבנדיקע און טרוימענדיקע. ב: העברעישע ליטעראטור אין דער השכלה-צייט; רבינו משה בן מימון; גאט און מענטש לפי דעם רמב”ם; משה מענדעלסאן – דער דייטשער און יידישער פילאסאף; משה העס – דער פילאסאף; נחמן קראכמאלס דרך אין געשיכטע, קריטיק און טראדיציע; גוסטאוו לאנדויער, זיין לערע און זיינע ווערק; נחום סאקאלאוו. ג: די פראבלעמאטיק פון באגריף גלות; יידן אויף דער וועלט; יידישער קיום – סוף און אין-סוף; צוויי וואס זיינען איינס; איין המשך – צוויי המשכים; די שרעק פון פירער; מדינת ישראל – אדער צוריק צו ארץ-ישראל; למען ישראל לא אחשה. ד: בריוו; יעפים ישורון: ד"ר שמעון ראווידאוויטש – ביבליאגראפיע (בוענאס-איירעס, 1962) 441 עמ'.

בריוו פון שמעון ראווידאוויטש, שריפטן (די יידישע שריפטן פון ד“ר שמעון ראווידאוויטש, ז”ל) (בוענאס-איירעס, 1962) 399–423.




1964

Ludwig Feuerbachs Philosophie: Ursprung und Schicksal, Zweite Auflage (Berlin,

1964) 517 Seiten.


1967

Two That Are One, Jewish Spectator 32 (1967) March, 7–10.


1968

ביאליק שלי, מאזנים 27 (סידרה שלישית) (1968) 107–109, 157.



חלק ראשון: מבוא לפילוסופיה של תולדות ישראל

מאת

שמעון רבידוביץ'

חלק ראשון: מבוא לפילוסופיה של תולדות ישראל

מאת

שמעון רבידוביץ'


על פרשת בתים

מאת

שמעון רבידוביץ'

ישראל – בית ובית

“צריך עיון”. – פרשת בתים: הבית הראשון והבית השני. – יחודי בתים. – ראשית ומוגמר, בוסר ופרי, חלום ופתרון. – מראה ומושג. – אלוה ואדם. – רקע־מיתוס לבית הראשון, פריקת עול־מיתוס בישראל, מדרגות במיתוס ובמלחמתו. – חופש ועול, אמונה ותלמוד־מדרש ומעשה. – היסט־עיון ושינוי־הדגשה. – מרחב וצמצום, מרחב־דרך־צמצום, מרחב־בית ומרחב־חוץ. – חברה ושבט, בית ומדינה וארץ, בעל־אלוהים, בעל־של־מדינה. – שבעים השנה המכריעות, פריקת עול וטעינת עול, שחרור. – ראשית התפוצה, פתיחת שאלת ישראל בעולם, שיבת־ציון ואי־שיבת ציון. – בין בית ראשון לבית שני. – קטגורים וסנגורים. – הפרדה והרווחה. ־־ המשך, בליעה. – התהמה וטשטשנות. – מקור ופירושו, יצירתו של הבית השני. – התייחדות הבית השני, ארבע דוגמות: התורה שבעל פה כמקור מכריע ליחוד ישראל; מתן תורה בסיני והתורה שבעל־פה; אל לומד תורה; קדושת הארץ, ראשונה ושניה. – הנחת־יסוד לבית־ובית בישראל. – הצורך בעיון בית־ובית בתולדות ישראל ומחשבתו. – השפעת־חוץ והתאבקות ראשון ושני בישראל. – בית שני בישראל עד למאה הי“ח וממנה ואילך. – שני המחנות: ישראל־של־קודש, שאר ישראל. – בית שני לישראל־של־קודש, כתבי־הקודש בהלכה ובאגדה, פרשת סומך ונסמך, צריפת ראשון בשני. – התאבקות בית בישראל ה”חדש“. – סמן מובהק לישראל ה”חדש“. – גילויי שיבה אל הבית הראשון. – פתיחת השער לעולם החדש. – משען ה”השכלה“. – הבית הראשון בספרות ה”השכלה“, פרשת הלשון מבחינת הבית. – שיבת בית ושיבת ציון. – תנועות רוחו של ישראל ה”חדש“, ריפורם־של־דת, ליבראליזם יהודי וכו'. – בית ראשון ושני במחשבת הציונות ותנועתה. – ציונות משיחית ושאינה משיחית. – פרשת הבית ושלילת הגולה. – בית ראשון והנוער בארץ. – מאבק־בית בספרותנו העברית החדשה. – מבית ראשון לבית שני. – “נביא” שירת עבר החדשה, אגדתו והלכתו. – שולל נבואתו. – בני בית ראשון והשתלטות הבית השני בספרותנו. – שרשי־בתים לנפש הישראלי. – “טיפולוגיה” של בית. – קניית בית, מדרגות בית, שגגות בית. – שיבה אל כתבי הקודש ומשמעויותיה. – בית ראשון ושני ושלישי. – הבית השלישי על פרשת בתים. – פתח תש”ח מבחינת בית־ובית. – שאלות לבית השלישי. – מזיגה, “סינתיזה” ויצירה. – עיון בית ובית והרחבת תחומה של חכמת־ישראל. – לבית ולא לחוץ.

א.

בעשרות השנים האחרונות הולכות ונערמות בלבבי שאלות רבות בהן נתקלתי בכמה פרשיות־עיון – מהן שאלות שהן ספקות בלבד, מהן תמיהות פורכות למפורסמות ומקובלות הנראות לי כמשובשות טעונות עקירה או תיקון. הפרשיות הללו רובן חוץ לתחומי הן – עד כמה שהרוח ניתן לתחימה. יש אדם עומד במסכת פלונית ושאלות במסכת אלמונית – אם סמוכה לה אם רחוקה ממנה – צצות לפני עיני רוחו ותובעות את פתרונן. טוב היות המעיין מייחד עיונו למסכתו, בודקה על כל סתרי־סתריה, מוצאיה ומבואיה, ואף נימה נגוזה אחת בינה ובין שאר המסכתות שכנגדה ובצדה לא תהא נעלמה ממנו. ופרקים אדם מעמיק ראות – או מיטיב שאלה – דווקא במסכת שאינה מסכתו. עין אדם תופסת עתים בקב חברו יותר מבקבו. יש ובא־מן־החוץ מתגלים לפניו פאר בית ופרצותיו שנעלמו מעיני יושביו ונאמניו – וכך גם

הוא בא על שכרו.

חוששני: לא תספיק לי שעתי לברר אותן שאלות בירור ממצה כראוי להן – ואין אני בן חורין להיבטל מהן. וכך אני הולך ומכנסן לקונטרס “צריך עיון” – שייחדתיו לנצני־הגות שלא ניתן לי להבשילם כל צרכם, בחינת בצק שלא הספיק להחמיץ, הטעונים שיקול־דעת רב ובדיקת מקורות קדמונים ואחרונים, משלנו ומשלהם. כשתמלא “סאתו” של אותו קונטרס – אפשר ואוציאו לרשות הרבים. יבואו חברי בית מדרשנו, יעיינו בקושיות ובתמיהות שהטרידוני, ואם ממש בהן להם וישובים נאים בידיהם – יצאו ויישבו וילבנו את הטעון ישוב וליבון, ובאה עליהם ברכה.

באמתו של דבר, בדין הוא שכל מעיין יעמיד את חבריו־לעיון ואת עצמו לא רק על אשר שאל והשיב, ברר וליבן, יגע ומצא – אלא גם על כל שלא השיב ולא יישב ולא סילק והשאיר על כרחו בצריך עיון. דוק ומצאת: לכל שטין יש בין־שטין. אין לך ספר הראוי לשמו שאין ספר שכנגדו מרחף בו ערטילאי, הוא הספר שלא נכתב, המבקש את תיקונו, – והוא גנוז בין השטין, בו נפגשים הסופר וקוראו פגישת־סתרים, והיא הקיימת לעד. הכל הולך אחריה: בה בפגישה תוך עיון נחרץ גורלה של היצירה למעיין בה, אם ידבק בה לעולמים ותשמש לו מעיין־הגות ואם יסיחה מלבו עם נעילת הספר. כשם שלכל יצירה – אם גדולה ואם קטנה, אם חיה חיי נצחים ואם בת שעה קצרה – יש נגלה ונסתר, בלשון כמה מהקדמונים. וכאן מקור כל פירוש – מיום היות יצירה בעולם. פניו לנגלה ולנסתר, לשטין ולבין־השטין כאחת. השטין – תעודה הן לכיבושי היוצר והשגיו. בין־השטין – לאשר לא כבש ולא השיג.

ניכר הוא המעיין ואיש־הרוח היוצר כמות שהוא לא בהשגיו ובכיבושיו בלבד – גם בכשלונותיו; לא רק בוולדותיו שכלו חדשיהם אלא אף בנפליו, ועתים בנפליו יותר מבוולדותיו. פרקים “צריך עיון” של מעיין – ערכו לעיון רב מזה שבעיוניו שבשלו כל צרכם, או נולדו בשלים, כאילו אין לגרוע מהם ואין להוסיף

עליהם. שואל כענין – פותח שער למשיבים כהלכה. פרקים נאה לו למעיין שלא יהא חושש מפני תיקו או מעין־תיקו – יבואו אחיו־לעיון ויישבו כל שהשאיר בצריך־ישוב, כמרומז.

ב.

עיון זה בו אני פותח שערי “בבל וירושלים” – מתוך אותו קונטרס “צריך עיון” הוא, ומן הראשונים שבו: פרשת בית ראשון ובית שני: בית ראשון לעצמו ובית שני לעצמו, בין בית לבית, כניסת הבית הראשון לבית השני, גלגולי השתלשלותם של שני הבתים לאחר שנעשו בית אחד, בימי הבית השני גופו ובי“ט המאות האחרונות שאחרי חורבנו עד לתש”ח, שנת ראשיתו של הבית השלישי.

פרשה זו סתריה רבים על גלוייה. עיקרי הבעיות הכרוכות בקימתו של הבית הראשון1 ובעיצוב דמותו, בו גופו ובתחום שבינו לבין אותו חוץ שסבבו מראשיתו עד סופו, באורח חייו ובמחשבתו – עדיין לא בוררו כל צרכם כלל וכלל. הנחיל לנו הבית הראשון את ספר־הספרים – כתב־יוחסין ראשון לאומה, זה ספר תולדות אדם וישראל, אוד מוצל מאש־קדומים, גלעד למלחמת דורות. ואחרי כמה אלפי שנות פרשנות בכל דרך מדרכי פרד"ס, ולא בישראל לבד – עודו חתום בפנינו, בכמה מעיקרי שעריו; לא מבחינת לבוש־לשונו בלבד, אלא גם (ובעיקר) מבחינת העולם שנשקע בו, ששימש לו שורש ורקע, אף מקור לתגובה־שכנגד יוצרת מיוחדה במינה, זה שנבלע בו לאחר שצורף ונופה וטוהר בידי אמני צריפה וניפוי וטיהור שאולי לא היו כמותם בין צורפים ובעלי־אומנות הקרובים להם. ולא ניתן לנו לעמוד במידת הדיוק הרצוייה על רוב נפתולי שביליו, נעלמים הם גם בגילויים.

חלילה לי מלקפח שכרם של חכמים משלנו ומשלהם שיצאו באלפיים השנה האחרונות לעשות אזנים לתורה, מאזין־תורה מאזין־תורה ואזניו, מאזין מאזין וחכמת האזנתו; של חופרים מגלי עמוקות מני חושך, מפענחי כתבי קדומים וחידותיהם, הללו שהמיתו עצמם על פירושם של שיירי־גוילים ושברי־חרס וקטעי־כתבות שנשארו לנו לפליטה מימי המקרא. ואחרי כל אלה – מה רבו המקראות והפרשיות בספר־ספרינו האומרים: דרשני, או: חזור ודרשני. מקראות ופרשיות לבדם? ספר־הספרים כולו, עיקרו, – עומד ואומר: דרשני. עדיין אינו '“פרוש כשמלה” לפנינו2. גם עולם הבית השני על ארצו ושמיו עמוס בעיות אין־מספר המשוועות לפותריהן־מיישביהן.

ואם שני הבתים כשלעצמם כך – אותו “בין” שבבין בית ראשון ושני ואשר בא אחריו על אחת כמה וכמה, והוא עיקר מבוקשי כאן.

ג.

הבית הראשון והבית השני נבלעו זה בזה – כלומר, זה בלע וזה נבלע, שני בלע ראשון, – בלועים ומעורים הם זה בזה, דבקים דבקות שאין דומה לה בעולם הנדבקים; קשה הוא במאד לסמן בדיוק־העיון הרצוי את התחום בין בית לבית, לתפוס תפיסה שלמה את הייחודים המבדילים שביניהם – והללו טבועים במהותם של שני הבתים ובמציאותם, ברקעם, באוירתם, גם בריחם. בית בית ורוחו, בית בית וריחו. ריח לבית הראשון וריח לבית השני. כשם שיש ריח מיוחד לכל “בית” בעולם, לכל תרבות, לקבוץ בני אדם, למשטר חברה ומדינה; ריח לתורה וריח לבן־תורה המבדיל בינו ובין שאינו בן־תורה, "והריחו ביראת ה' " (ישעיהו, י"א, ג') – אינה מליצת לשון.

ועם הקושי הרב בהפרד בין הדבקים הללו – ואפילו להלכה בלבד, כדרישה שלא ניתנה להיתק־מעשה – ושפע המכשולים האורבים לעיון שכמותו, – הנני אומר: שומה עלינו להעיז ולפתוח באותה הבחנת־בתים, ומכמה טעמים, טעמי הגות ומעש. והרי שנים אלה בתים הם לישראל על בשרו ודמו ורוחו, מהותו ומציאותו, הרגשתו והגותו, תפיסתו את עצמו ואת זולתו, תגובתו לעולם חוצו על כל הכרוך בהן. חשבוננו עם עברנו ועצמנו, בירור מעמדנו בביתנו ובחוצנו – מחייבנו לירד לנבכי בתינו אלה. חלילה לי מלקבוע כאן מסמרות. אין הללו בידי כשאני נכנס לשער הבית, – ואודה: רוחי סומר במקצת מפחד עיון זה במעשה בראשית של ישראל; ואילו היו מסמרות בידי, פרשה שכמותה לא היתה נשמעת להם. מסוג פרשיות־עיון היא זו שפרקים אתה אוחז בהן והן נעלמות מידיך תוך כדי אחיזתך; אתה חש במיוחד שבהן, גם כשהנך מתקשה קצת בהגדרתו הברורה, כאילו נתון הוא לאותה חישה לבדה. הרבה בהן מן המושך והמגרה, וסרבניות הן ביותר למיצוי שלם. מה הכרת “סודות החכמה האלהית” נראתה לו לרמב"ם בחינת אור ניעור וכבה, מאיר ונעלם3, אף הכרת “סוד” זה שלפנינו מסרבת למוחלט ולקבוע בתכלית ההחלט והקבע.

יודעני: אין אדם רשאי לומר דבר בצבור עד שיפשטהו שתים או שלוש פעמים בינו לבין עצמו4. ואף על פי כן, הנני מעז ויוצא להרהר בצבור בפרשה שלפנינו, להעיר – דרך רמז בלבד – על כמה מהיחודים בהם נתייחדו בית ראשון ובית שני – ולא כולם; אין אני בא למצות פרשה זו על כל הגנוז בה. הרי דברי – על

אף היקפם זה – בגדר צריך עיון הם. ולא עוד, באים הם גם לשם לימוד זכות על פתיחת שער בספרותנו לאותו צריך־עיון.

ד

לא הרי בית ראשון כהרי בית שני – באדמה עליה עמד (על אף שיתוף־ארץ שביניהם) ובשמים אליהם נשא את נפשו (ושניהם לבם ועיניהם אליהם) ובאשר בין האדמה והשמים, בכמה בחינות.

הבית הראשון – כשמו כן הוא. כולו ראשית, פטר־רחם לאומה, תור “פרימיטיב” לבית ישראל – לשבטי ישראל שהיו הולכים בו ונעשים בית ישראל – בית “פרימיטיב'' במשמעותו העמוקה. חותמו: נבט. הרבה בו מן הבוסר, ואינו בהול על בישולו, מחן הבוסר ופארו; בוסר ראשונים עתים מרווה מפרי אחרונים, הרוויתו באה תוך אותה הרעבה מיוחדה שלא ניתנה אלא לבוסר. ספוג הוא הבית הראשון ערפלי ראשית, מלא רוחות קדומים שאינם חוזרים ונעורים ומרחפים לאחר שחלפה משמרתם. בבית השני נגוזה אותה ראשית, נעלם הבוסר המגרה, בשל כל פרי. עשרה קבים של בהירות שניתנו לו הבריחו כל ענן מענני הקדומים. גברה בו אורתו של המוגמר, רב בו הבשל על הנובט. אין בו תהיית־דמדומים, פעימת־לב רבה זו ל”נער ישראל" שרק נער ידעה, חרדה על כל שקיעה ושקיעה, כלות־נפש עמוקה לעליית שמש חדשה. במקומן בא הבטחון, בטחון בשמים ובארץ, באלוה ובאדם. היה הנער לאיש – והוא צועד מצעדי גבר.

עתים נראה לנו הבית הראשון – ביחוד בראשיתו – והוא תור החלום, חלום לאדם ולגוי, ואין פותר לו. וכאילו אין זה החלום מצפה כלל לפותרו, מבקש הוא לילך ולהחלם ללא־קץ. הבית השני כולו פתרון. פותריו מרובים מחולמיו, כשם שפריו רב על בסרו. אילן נאה למיתוס אינו מפסיקו ממשנתו. וניר נאה לחלום אינו מעבירו על דעתו. הבית הראשון – לפנות־בוקר ובוקר משמשים בו באור אחד. אין בקרו־במילואו מבריח כוכבי־בקרו, ואילת־השחר עודה במלוא זיווה. הבית השני – יש בו יותר מן הצהרים, ומשהו מבין השמשות המבשר את בוא הערב, וללא אימת־שקיעה.

הבית הראשון – שוב: ביחוד בראשיתו – און עלומים לו, ונראים הם כאילו לעולם יעמדו בעינם. בת יהודה ואפרים עודה רואה עצמה והיא בתולה. נביאיה־מוכיחיה משמיעים באזניה של אותה “בכרה קלה משרכת דרכיה” כי בעולת בעל היא – וזו כאילו מחזיקה בעקשנותה באמונת בתוליה. בבית השני – במקומה ש' בתולת בת יהודה באה כנסת ישראל. בעולת בעל מכירה ויודעת כי בעולת בעל היא. אינה עומדת ומזכירה לדודה־גואלה חסד נעוריה, לכתה אחריו בארץ לא זרועה. מדיינת היא אתו, קובלת לפניו, גם בתחנוניה. בעולת בעל תובעת בפה את מזונותיה. אשת איש נלחמת על גביית כתובתה ותוספתה מכל קרקע ומטלטלין, מנכסים משועבדים ושאינם משועבדים. נעלמו בבית השני חן עלומים וקסמיהם, אין זכר להתרפקות יונים לכנסת זו שנמשלה ליונה. מעט בו הפרח. כולו פרי. עמוס הוא גודש עשייה, ביצוע, התגשמות. עומד הוא – בארבע אמותיו – עמידת־תוקף, ללא רטיטת־נעורים. כולו וודאות. יודע הבית מי ומה הוא, אם הוא כאן הכל כאן. גלוי וידוע לו אשר נטל עליו לעשות, לקיים ולשמור. כולו עמידת־מבטחים, כמרומז: צהרים גדושי אורה ובהירות, ללא פעימת־שחר וחרדת־שקיעה.

ה.

הבית הראשון כולו חזון, חזון וחזייתו, ‏מראה, מראה וראייתו, מראה עינים,.עיני בשר ורוח, ממש ודמיון, הלך־נפש, חידה, סמל. בבית השני מתחיל ישראל עובר מן המראה אל המושג. הבית הראשון רואה, בית רואים, רואים גם את הנתון לשמיעה5. עין עושה בו גם שליחותה של אוזן. כאילו נראה ונשמע

נאמרו בבית הראשון (בעיקר בראשיתו) בדיבור אחד; ראייה ושמיעה הללו – שאנו נוהגים להבדיל ביניהן, בחקר הנפש והאמנות על כל גילוייהן – אחת הן כאן: מה זו אף זו אינה השגת משיג אלא תפיסת רואה־שומע. הבית השני ממעט בראייה, כאילו כהו עיניו במקצת; וכנגדה, גבר ועלה כוח השגתו. פותח זה ומפשיט את ישראל מראותיו של הבית הראשון – הולך ומלבישו לבוש־מושג, מושג ניתן למשיג, מושכל נתון למופת ולהיקש, לקיום ולפירכה. לא במראה ולא בחידות, – פנים־אל־פנים דיבר הבית השני; פני משיג אל פני מושג. פניית־פנים זו אל המושג באה על עיקר עיצובה בהלכה – והיא ניכרת בכל רשות מרשויות הגייתו ועשייתו של הבית השני, לרבות רשות הלשון, לדוגמה. כתבי הקודש ידברו, זמנם פתוח־מפולש בבחינת־מה, הווה ועתיד בו נשקו – והמשנה מדברת. דיבר הבית השני בהווה, כתוביו וכותביהם־חכמיהם – בהווה. מה נאה היה אותו זמן עתיד מיוחד במינו למראה הבית הראשון – והבית השני פשט את מחלצותיו ופרק עולו מעל צוארו, כי אל המושג היו פניו ולבו פונים. חילוף־זמנים זה כרוך בו שנוי־עתים בלב האומה; נובע הוא גם מאותו גלגול שישראל נתגלגל ממראה למושג (ואין כאן המקום לפרט בבירורו).

מעבר זה ממראה למושג לא נשלם בבית השני. מחשבת ישראל בימי הבינים מרב סעדיה גאון ואילך – וקדמו לו כאן כמה ממפרשי התורה, תורת הבית הראשון, ומתרגמיה – עשתה עצמה כולה קודש לפתירת חלום הבית הראשון על חידותיו ומראות־פלאיו, להפשטת המראה שבבית הראשון – הפשטה שתים במשמע – אגב גילוי תכנו, תוכן־מושג. מבחינה זו, מלחמתם הרבה של רב סעדיה גאון ורבנו משה בן מימון בהגשמת אלוה, פירושם פירוש־מושג למראות הבית הראשון, השתדלותם של ההוגים שעמלו להלביש את בורא העולם לבוש מושג (לבוש סיבה ראשונה לדוגמה, וכאן עקרו מראה וממש כאחת והניחו מופשט, או הפשיטו מראה וממשו), מלחמת ההתגלות והתבונה על כל הכרוך בה, פרשת הנבואה והמצוות ושאר פרשיותיה של מחשבת ישראל – יש בהן ללמדנו הרבה על התאבקות־רוח כבירה זו בנפש האומה: בין מראה הבית הראשון ומושג הבית השני; וגם על המעבר מבית לבית, שהשאיר רישומים עמוקים בלב ישראל, ועדיין לא עמדו עליו המעיינים כראוי לו.

התאבקות מראה ומושג – מלחמת־נפש מכריעה היא לאדם באשר הוא; בה פתח, ומן הפתחים המכריעים, להבנת תקומתן ועיצובן של הדת והאמנות, התעצמותה של תרבות מין האדם על כל רשויותיה. ובישראל – מן העצומות היא במלחמות שזה נלחם בנפשו מסוף ימי הבית הראשון ואילך. מראה ומושג מתרוצצים בלבבו מראשיתו. ממראה־הקדומים יונק ישראל – ובמושג המטפח על פניו, דרך פירוש עוקר ומניח, הוא תומך את יתדותיו. ‏ ממראה למושג – סימן מובהק הוא לדרך ישראל מן הבית הראשון אל הבית השני, לראשיתו של אותו דרך, ולדרך מן הבית השני לבית־לא־בית בו יוחד ישראל אחרי חורבן הבית השני. הולך זה ונמשך עד ימינו אנו – ויהא מוסיף ונמשך כל ימי היות ישראל בעולם, כל עוד יהיו לאדם – באדם – מראה ומושג; כלומר: כל ימי היות אדם על פני האדמה.

ראשיתנו, כאמור, – במראה. בו באנו לעולם. מקור מקורותינו – עולם המקרא – כולו סמל ומראה וחידה. ראשית דעת לתינוקות של בית רבן בישראל – אותו עולם המראה והחידה. ואנו מהלכים על אדמה ישנה־חדשה זו – המסרבת למראה על כל רזיו ורמזיו. חיים אנו בעולם שכולו מושג, מושג מגדיר ומוגדר, מגביל ומוגבל. מכאן גם זו – מה תממו מקצצי כתבי־קדשנו בדורות האחרונים, מקטנם עד גדולם: השמיטו פסוק “מוזר” פלוני וקיצרו פרשה סתומה אלמונית, וסבורים היו ש“הכשירו” את המקרא לתינוקות מישראל במאה העשרים. ועל העיקר לא עמדו: אין מקצצים במראה. לא ניתן זה לקצרנות קצרנים ולערכנות עורכים. אחרי כל הקיצוצים, אם רבים אם מועטים, עולם המראה במקומו ובתקפו עומד – ומה הועילו קצצנים בקצצנותם? אם ל'“תיקון” המראה ול“גאולתו” – הרי הללו לא ניתנו אלא: א) תוך ראייתו של מראה חדש, מעלין במראה ואין מורידין. מראה במראה סמל בסמל ימצא תיקונו, ובו לבדו; ב) דרך עיצוב המראה בכוחו של המושג, כלומר, דרך מהפכת־מראה יוצרת מיוחדה במינה. ובאין שתים אלה – חלילה לו לגשת אל המראה; פגיעתו – פגיעת האדם במראה – רעה למראה הנפגע ולאדם הפוגע כאחת. כל הנוגע בהר המראות מות ימית כל מראה, יגע ולא ירווח לו.

ו.

מפרשת המראה והמושג אל פרשת אלוה ואדם. שניהם – הבית הראשון ביתם והבית השני ביתם. אחד הם בבית, הראשון והשני – ושונים פניהם, ופני אותו “בין” שבבין אלוה ואדם.

עולם המקרא, עולם הבית הראשון, מקרא כפשוטו ובית ראשון כפשוטו, מניח היסוד בפרשה זו ולא לישראל לבדו – פותח באלוה בורא שמים וארץ וכל אשר ביניהם, מטביע צלמו ודמותו באדם, עושהו רודה “בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרומש על הארץ”; ממלא ידי יצורו לקרוא שמות לבהמה ולעוף ולחית השדה, בחינת שלוחו של מקום, שותפו לרדייה ולהטבעת חותם־כינוי,

כביכול; מושיבו בגן עדן אותה ישיבה אחת ראשונה, לא חזר וזכה לה האדם משעת גירושו ולא יזכה לה לעולם. בו בעולם המקרא (בראשיתו) מתהלך אדון כל הארץ לרוח היום, מדבר עם האדם כדבר איש עם רעהו, בלשון כל בשר ולא במראה ולא בחידות, שואלו שאלת איכה שנגנזה לעולמים עם צאת אדם וחוה מגן עדנם – ולא חזרו ושמעוה יוצאת מפי הגבורה עד היום הזה. אל בורא שמים וארץ ותקפו מלא עולם – “נוצח” על ידי אותו “ערום מכל חית השדה אשר עשה”, נחש קדמון שנזדווג לאם כל חי, (הבית השני זווגם); חויא בחוה פגע; סטרא אחרא גבר בנברא בצלם אלוה, הטיל בו זוהמתו; נכשל הנברא, וכאילו הכשיל את בוראו ואת צלמו שבו גם יחד: נהפך עליו מזלו לעולמים, גם בטלה מחשבת החסד לאלוה

לא תדע מהותו לא בטלה ולא תמורה – לשלום העשוי בדמותו. קונה שמים וארץ משלים עם כשלון חסדו ותבוסת האדם לעולמים, עובר מכסא החסד לכסא השבט, עושה כתנות עור לאדם ואשתו ומלבישם, מקלל את בחיר יצוריו לו צפוייה היתה ברכת־עולמים בגן עדנו, מעמיס עליו עול עמל לקיומו, וזה כולו צמצום ופגם ביסודו, קיומו של מן עפר בא ואל עפר ישוב; בין עפר לעפר נשארה לו מתנת־הייאה קצרה ודלה, ומה רב בה העפר. ועדיין לא הדיח הבורא אותו נברא יחידי סורר ומורה. עודו קרוב קרבת־ממש רבה לאדם, בניו בני אלהים עודם באים אל בנות האדם, “הגבורים אשר מעולם אנשי השם” ממקור־מעלה הם יונקים. ואלהים גופו שועה אל קרבנות בחיריו, מריח ריח ניחוח קרבנות אבות ובניהם, גוזר וניחם, כועס ומרחם, מוחה ומציל, מכה ומרפא, עושה כמה מעשי בשר ודם – ואינו חושש מה יאמרו החרדים לטהרת דמותו, מבארי הגשמתו ומבעריה מן הבית השני ואילך. ולאחר הברית שכרת עם איתנו של עולם, ה' איש מלחמה נלחם על הצלת עם בחירתו, ועל השלטת תקפו בעולם, עד לשעת התגלותו היחידה ואין שניה לה על הר סיני; וממנה ואילך אל אזור בגבורה נלחם ללא־הרף באלהים אחרים הממלאים את חללו של הבית הראשון – על האדם ושלומו, באדם ובכל אל זר שבלבבו, בכל פנה בארץ סגולתו, על כל גבעה נשאה, על הר הכרמל ושאר הרי יהודה ואפרים, ובכל עמק בו שח אדם ושכח צור עשהו.

לא הרי פשוטן של משנה וגמרא, הלכה ואגדה, פשוטו של עולם הבית השני כהרי פשוטו של מקרא. אין אותו סטרא אחרא רב־תוקף ששמו בעל, לא עשתורת ותרפים וכו‘, ואין ה’ נלחם באלהי הגויים. ישראל נלחם לאלהיו, את מלחמת בוראו – בביתו, בבית כל ישראלי, ובלבבו. המלחמה מכאן ואילך היא בין תורה ועבודה זרה, מלחמת בית בעיקרה. התורה תורת בית ראשון ושני היא, והעבודה הזרה כל חכמת־גויים שאין בה מאותה תורה – וכל הכופר בעבודה זרה זו כאילו מודה בכל התורה כולה. אין אלהים מתגלה בבית השני כאיש מלחמה, חמוץ בגדים מבצרה, דורך בגת, רומס גויים בחמתו, מבוססם באפו ומשכרם בחמתו וכו', מכה בעברתו כל אליל “בשמים” וכל גוי תחת השמש. עטוף הוא אלהי העולם ואלהי

ישראל טלית ישראל ותפלין, יושב בישיבה, לומד תורה (עיין להלן), אל מלך יושב על כסא דין וכסא רחמים, מתנהג בחסידות, גולה עם עם־סגולתו, מצפה גופו לישועה, לשעת גאולה.

אל לבית הראשון ואל לבית השני (כאמור: אין כאן מענייני לעמוד על גלגולי תפיסת אלוה מראשית הבית הראשון ולסופו־שיאו). בעיצומו של דבר, אלהי הבית הראשון הוא אלהי הבית השני, כשם שעם הבית הראשון הוא עם הבית השני. אין ריבוי גילוייו של אלוה – ריבוי מושגי־האדם על התגלות אלוה, ריבוי התארים בלשון מחשבת ימי־הבינים – פוגע באחדות אדון כל הארץ6. ואף על פי כן – השמים המספרים כבוד אל פניהם שונו הרבה בבית השני, ולשון סיפורם אינה לשון הבית הראשון. “הצד שכנגד”, אותו סטרא אחרא – נשתנה הרבה. גם “עזר כנגדו” זה, אותו כלי מלא בושה וכלימה ששמו אדם, לא הוא, לא בן הבית הראשון הנהו, – ומן הנמנע שאותו חלוף־משמרות לא יפגע פגיעת־ממש בבין־אדם־לקונו, בתפיסת־אלוה לו לאדם. התגלות פושטת גילוי ולובשת גילוי – והגילויים פושטים צורה ולובשים צורה לו לאדם, ואין לזלזל בפשיטת צורה ולבישת צורה ברשות שבין אדם למקום.

ז.

הבית הראשון רקוע רקע מיתוס: ממיתוס בא, ואל מיתוס ישוב. במיתוס נאבק כל ימיו, ומיתוס יצר – ולא הרי מיתוס כהרי מיתוס7. חצוב הוא מעולם המיתוס הקדמון – על מעשי בראשיתו ומעשי מרכבתו, מלאכיו ונפיליו, בני האלהים יודעי סוד בנות־האדם, על שמיו ושמי־שמיו וארצו וכל אשר בה – ובו מרד. אותה מלחמה רבה שהבית הראשון נלחם במיתוס האלילים הקדמון תהא מוסיפה ומתבהרת בכל עצמתה – לאחר שנזכה ונגיע ביום מן הימים להקבלה־השוואה שלמה של ימי מקראנו עם ימי עמי־המזרח שספו ואינם.

כשאני מסתכל בכתבי־הקודש לאור אותו מיתוס קדמון – אני רואה אותם והם הגדולה בתעודות למלחמת האדם במיתוס, התעודה הנשגבה ביותר לפריקת עול־מיתוס (“די־מיתולוגיזאציה”) שנכתבה בכתב אנוש, ובלשון מיתוס בולע מיתוס. הנביאים, ראשונים ואחרונים, אנשי “די־מיתולוגיזאציה” הם מכף רגלם ועד ראשם, מחללי קודש־מיתוס. לא היו יוצרי־קודש ומחללי־מיתוס כמותם בעולם. איזהו מחלל־קודש יוצר? לא סתם פורק־עולם לתאבון, משליך אבנים בקודש להכעיס – אלא זה שחילולו עושה קידוש, המקדש תוך כדי חילול, יוצר קודש בכל חילול שהוא מחלל, קודש חדש, קודש־אמת, לדורו ולבאים אחריו.

הבית הראשון נלחם במיתוס הקדמון כשרגלו האחת בו במיתוס – ורגלו השניה במיתוס חדש, מיתוס משלו בנוסח אחר: “מצורף” ו“מזוקק” – ומיתוס הוא, מיתוס עושה אומה, מיתוס עושה עולם, מפרנס גם דורות מתמרדים בו במיתוס. אותה מלחמה במיתוס הבאה תוך כדי עשיית מיתוס חדש ומחדש – מייחדת מקום לעצמה בתולדות מלחמות האדם על נפשו, ועדיין לא מיצוה כראוי לה: מלחמה־במיתוס־דרך־מיתוס זו – שער חדש פתחה למין האדם. הוכיחה גם היא כמה עצום כוחו של מיתוס. שבעים ושבעה ביעורים תבערהו, כל נקב וסדק תסתום בפניו – והוא חוזר ופורץ פתחים ונוקב נקבים לנפשו, ולתקפו הוא חוזר, בלבוש אחר. פרקים כאילו שברי לוחות המיתוס שנפסל ושייריו הסמויים מן העין מצטרפים זה לזה, ומתגלגלים גלגול־מיתוס חדש. עתים מיתוס שני מאריך ימים ושלטון מן הראשון, שמחורבנו נבנה ואת אפר קדשו שחילל הוא נושא בחובו. כאילו אין לך פריקת מיתוס שאין טעינת־מיתוס נתכפת לה, ועתים גם כרוכה בה.

אותו מיתוס חדש שיצרו בני הבית הראשון, נשתמרו בו גרעיני־יסוד מזרע המיתוס שעבר – או נראה כאילו עבר – מן העולם, כדרך כל מהפכה העוקרת מסורת שלפניה, שאי אפשר לה להמלט מאבק ההולך ונחרב, והוא דבק בה על־כרחה. אבק זה נאבק בה הרבה, יש והוא זוכה וחוזר ונעשה תבן ולבנים לבנין. שומה עלינו שנהא זהירים הרבה בו באבק – כשאנו מעיינים בתולדות רוחו של אדם, על בנייתו והריסתו. ואותם גרעיני־יסוד – על פירותיהם ופירי־פירותיהם – פתחו פתח בישראל למלחמה במיתוס ללא־הפסק. בני הבית השני המשיכו באותה פריקת־מיתוס של אבותיהם בבית הראשון, וכאילו השתדלו גם להחליש או להעלים אותם שיירי מיתוס קדמון במיתוס המצורף שנחלו מאבותיהם – לא דרך רקימת מיתוס חדש (כאבותיהם), אלא בדרכי ההשגה, דרך מושג הבא לבאר מראה־מיתוס ולבערו, תוך הפניית־פנים מיוחדה במינה למעשה. כאן נסללת אם־ארחים למחשבה בישראל – בה אתה מוצא מלחמה־במיתוס ודבקות בו במיתוס בנוסחו החדש, אותן פריקת מיתוס וטעינתו כאחת. (היחס בין הנביאים והחכמים־הפרושים, תורה־שבכתב ותורה־שבעל־פה, טעון בירור לאור פרשת־מיתוס זו).

סכם וראה – בית ראשון פירושו מבחינה זו: פריקת־מיתוס תוך רקיעת מיתוס חדש, שני; ובית שני: השלמתה של פריקת עול מיתוס, אותו מיתוס ראשון, בכוח ההלכה והמעשה, ללא יֵצֶר למיתוס שלישי. לא יָצַר בית שני מיתוס משלו, כאמור – פירש מיתוס שנחל מהבית הראשון (באגדה בת הבית השני נשתמרו כמה מסורות־קבלה מן הבית הראשון ובהן שיירי המיתוס שקדם לו, זה שכתבי־הקודש התקוממו נגדו ונלחמו על ביעורו השלם, וזו פרשה לעצמה היא)8, גדר לו גדר, סייג לו סייג, התיכו בכור ההלכה, נתן נפשו בעול המעשה. וכך צומצם מיתוס כתבי־הקודש השני בתכלית הצמצום – ולא נגנז. והרי הוא שהרווה את לב ישראל למעלה מאלפיים שנה, הפעימו ועוררו למלחמה על מיתוס חדש – שלישי, אם לעצמנו למנות ראשון, שני ושלישי בפרשה שלפנינו, באותן אלפיים שנה – ובעיקר בתורת הרז, והוא חוזר וניעור בכל תנועה משיחית שקמה בישראל עד לאותה תנועה שבסוף המאה הי“ט, שיבת ציון: ורעבון זה למיתוס שאתה נתקל בו בארץ ישראל שהוקמה על ידי פורקי עול מיתוס, “מחללי קודש” שבסוף המאה הי”ט והכ', הלובש כמה צורות – חוזר ומאשר את ההנחה שהנחנו על אותו כוח בל־יחרב למיתוס.

מלחמת־מיתוס זו – מלחמה־במיתוס בכמה דרכים, אם מתוך מחאה עצומה על מיתוס מקובל, אם לשם יצירת מיתוס חדש, – גם היא מן הגדולות במלחמות זרע אברהם יצחק ויעקב מראשיתו. וכך ניתן גם להעמיד את עיקרה של מחשבת ישראל בימי הבינים ומימי הבינים עד ימינו, מרב סעדיה גאון במאה העשירית עד כמה מטובי הוגינו במאות האחרונות, על אותו משא־נפש לפריקת עול־מיתוס – אם בכוח ההלכה, אם בברית־מחשב עם העולם, וכיוצא בכל הגלגולים הללו, בחול ובקודש. דברה תורה כלשון בני־אדם, תורת הבית הראשון השלימה על כרחה עם לשון זו. לשון בני אדם אינה אוסרת על עצמה את המיתוס בהנאה, ולשון בני אדם הקרובים לימי מיתוס עולה באש מהפכה לא כל שכן. גם דור בועט במיתוס, בכל מיתוס שהוא, שומר נפשו ממנו – אין בכוחו לשמור את לשונו מתורתו. תורת הבית הראשון דברה כלשון בני־אדם, הבית השני ראה אותה לשון וללמד יצאה, הלכה למעשה, גזרה בכל דרכי גזירה, דרשה כל אך ורק וגם ואת שבה בכל מדה שניתן לדרוש בה – ומחשבת ישראל אחרי הבית השני, בעיקר, התחילה גכוית הרבה באותה “לשון בני אדם”, על שום שיירי מיתוס שבה, ובפרשיות בהן גנוזים גופי תורה, תורת אלוה ואדם.

גם מכאן ניתן לעמוד על משמעות מלחמתם של מתרגמי התורה הקדמונים, כמה מבעלי הלכה ואגדה בבני הבית השני והדורות הסמוכים לו, רב סעדיה גאון והבאים אחריו, ובעיקר רבנו משה בן מימון והיוצאים בעקבותיו – על צריפת מראה־האלהות של הבית הראשון, על העברתו של הנס אל תחום הטבע, על הוצאת הנבואה, חזיונותיה וחלומות־קסמיה מתחום המיתוס אל עולמו של המושכל, על הלבשת “אובייקטים” (של שיירי מיתוס) בלבוש “סובייקט”, עקירתם מעולם הדברים־שבחוץ לעולם החוויות־שבנפש (“סובייקטיביזאציה” – בלעז – של כל התגלות מלאך שנזכרה בכתבי־הקודש, לדוגמה, וכיוצא בפירושי־עקירה יסודיים אלה). מתוך אספקלריה זו של פריקת־מיתוס ניתן להסתכל לא רק במחשבת ישראל אלא גם בתנועותיו המדיניות והחברתיות. שהרי מנין ניזונה התאבקות רוח רבה זו, אם באה על סיפוקה ואם לא השיגה אפילו חצי־חצייה של תאוותה – אם לא מאותו יצר להקניית שביתה לישראל בעולם שאינו טבוע טביעת מיתוס – כשנשמת מיתוס מפעמת בו?

ח.

הבית הראשון – עולם רב חופש. יש דיין. שופט כל הארץ עינו צופיה בכל – וכל הארץ אומרת חופש. בן הבית הראשון לא עלה עליו עול. מתקומם הוא נגד העול ומבשריו. טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו – קונן נביא החורבן על חרבות ירושלים. ולא יאבה הגבר שאת עול בנעוריו – נעורים לא לעול נבראו. כי נער ישראל – לא הלכה נפשו בעול. כנגדו, בבית השני – העול קם והיה. קומת ישראל הסתגלה לו לעול. כפיפה ראשונה ומכריעה שאותו עול כפפה לדורות – שעתה וגלגולי התאבקותה נעלמו ממנו. ובן הבית השני עומד לפניו והוא נתון בעול. זקוף קומה ועמוס עול. זקוף וכפוף כאחת – זקוף כשלעצמו, כפוף כלפי בן הבית הראשון. נעלם בבית השני (בעיקרו, ב“דרך המלך” שבו) מכתב־החופש לבית הראשון – נתפרש ופרש ממנו – אם חוסל אם נגנז – ואיננו. היתה חירות לחרות9. אין אני אומר: בית ראשון כולו אמונה, ובית שני כולו דת, מעשה – ודת ומעשה בלבד. (פרשת אמונה ודת ומעשה בישראל עודה טעונה בירור יסודי). גם הבית השני בית אמונה הוא – כשם שהבית הראשון ידע את המעשה, אם כולו אם קצתו. עומדי מעמד הר סיני אמרו: נעשה ונשמע – ולפי עניות דעתי, אין מוקדם ומאוחר בין נעשה ונשמע, נשמע הוא נעשה, וצדוקי שנתכוון לפגוע בפרושים, ואולי לא היו נהירים לו שבילי לשון־הקודש, לא ביקש נרדף, והנחיל לדורות אותה תמיהה רבה על עם פזיז המקדים פיו לאזנו10. כתבי קדשו של הבית הראשון דורשים גם הם שמירה ועשייה, ואינם מסתפקים כלל באמונה שבלב. ואף על פי כן: הבית השני הוא שהעלה את המעשה לאותה מדרגת הכרעה שלא ניתנה לו בבית הראשון; הוא שעשאו עיקר־עיקרים הטובע פרצופה של אומה וצובת את בשרה ורוחה צביתת־עולמים. וכך, הוא הוא שהמעשה בישראל נקרא על שמו – וכדין. אם גם אבות ונביאים ומלכים חידשו הלכות והתקינו תקנות – אין ההלכה כרוכה אלא בבית השני, ובו לבדו. מכאן: הבית השני גופו רואה את התורה־שבעל־פה והיא נתונה בסיני, אמורה “בדיבור אחד” עם התורה־שבכתב. ומכאן: מחקר האנתרופולוגיה בדור האחרון מקדים תורה־שבעל־פה לתורה־שבכתב, ‏ “ריטואל” ו“מוסדות־דת” לאמונות ולדעות, בכל אומה ולשון. ועם כל אלה: אין לפגוע – מבחינה דתית, היסטורית ורוחנית־כללית – באותו תחום שנתחם בין תורה־שבכתב ותורה־שבעל־פה: הבית הראשון בכללותו בית הוא לתורה שבכתב; ודמות הבית השני בעיקרו – דמות תורה־שבעל־פה.

הבית הראשון ידע – לדוגמה – גם את התפילה, כמה דעות־שבלב ומושגי־דת והליכות־חיים שנכרכו אחר כך בבית השני – ובו בבית השני עלו הללו לייחודם; הוא שקנה להם מקום בישראל לדורות. זה הבית שקנה – יצר, טבע וקבע מטבעות משלו, גם הטביע בחותמו מטבעות שנחל מהבית הראשון – וחשבון מטבעות־בתים זה מייחד עיון לעצמו. וכך נפתחים בבית השני בית הכנסת ובית הספר והקהלה, על כל הכרוך בהם – ששימשו במקום מקדש וקרבן, כהונה ונבואה ומלכות (גם לאחר שחזרו מקדש וקרבן ומלך וניתנו לו לבית השני.) אין אלה סתם “דבר שבהתפתחות”. שומה עלינו להעמיק ראות באותם המעשים, ה“מוסדות” והדעות שבאו או חזרו וחודשו לישראל בבית השני – לא רק בהם כשלעצמם, במהותם ובתפקידם – אלא גם בפן־התחליף שבהם, במידה שמילאו מקום, מקום דברים שהיו פגומים או רפופים בבית הראשון, מילאו חסר שבבית הראשון – בין חלל שנחלל בישראל עם חורבנו של הבית הראשון בין חלל שהיה קיים בישראל קודם לכן.

בני הבית השני גופו דנו הרבה בפרשת תלמוד־מדרש ומעשה: מה משניהם עיקר, ולא הרי תלמודו של הבית השני כהרי תלמודו של הבית הראשון, לא הרי מעשה זה כהרי מעשה זה. יש בו בעצם מושגו של תלמוד־מדרש בבית השני להבליט את יחודו כלפי הבית הראשון – בית אמונה שמדרשו־תלמודו היה מועט, ולא היה מצוי בו כלל בנוסח הבית השני – לא רק בשער תלמוד־מדרש, אלא גם לצאת וללמד על המעשה, טיבו־עניינו ומשקלו בו בבית ובבית שקדם לו. המטשטשים את יחודיו של הבית השני בתחומי תלמוד־מדרש ומעשה כאחד – לא עמדו גם על סוד ההיסט בדעות, ההדגש במחשבה ובמעשה. כל מי שעיין בתולדות הרוח בכללותו – בדת ובעיון, באמנות ובמדינה ובחברה – יודע כמה גדול כוחו של היסט זה. חידוש כובש. שינוי קונה גם ברוח – וכוח קנייתם ויחודם של היסט והדגש אינו מועט כלל מזה הנתון לחידוש ולשינוי. ניתן – ורצוי – לכתוב ספר תולדות אדם ורוחו לאור ההיסט וההדגש האמורים כשלעצמם. צא וראה: מוסר הנצרות, לדוגמה, לא הוסיף אף נופך אחד משלו על מוסר היהדות, ובכוח אותו הדגש יתיר וקנאי שהדגיש רעיון־מוסר אחד ששאב מהיהדות – ואהבת לרעך כמוך, תוך העלמת שאר מצוות עשה ולא תעשה בהן אותה מצוות אהבה משולבת בויקרא י"ט ובהלכה שהרחיבה ועיצבה פרשת־קדושה זו למעשה – ייחד מקום לעצמו והטביע את חותמו על חיי רוחו של מין האדם, וצו־אהבה זה כרוך בו ובו לבדו – בעיני אותו מין האדם.

אילו הסתפק הבית השני בהיסט־עיון, תלמוד־ומדרש, ובהדגש־מעשה לבדם – רשאי היה לתבוע לעצמו מעמד בית מיוחד ומייחד בישראל. וכוחו רב היה גם חוץ לשערי ההיסט וההדגש – בשינוי ובחידוש ובכיבוש בכל אשר פנה.

ט.

הבית הראשון – רב בו המרחב – על אף צרותה של כברת הארץ בה הוא קבוע, קטנותה ותשישותה של המדינה ששימשה לו מגן. גדולים בו מעוף־הדמיון והרקעת־הנפש לשחקים, שבאו על ביטויים בחזון הנביאים ובמשאם. מרחב הוא – אם מרחב־מדבר אם מרחב “פרימיטיב” – ללא זיקת ארץ זעירה ההולכת ונכבשת ונחלקת בחבל לשבטים.

הבית השני – בית תלמוד ומעשה – בית צמצום, בית מצמצם הוא. צמצום זה בא לו לבית השני לא רק בגזירת החוץ (חורבן הבית הראשון על כל הכרוך בו) – אלא נבע בעיקרו מבפנים. מי שאמר: האמן ניכר בצמצומו, יפה אמר – ולא דק. אדם ניכר בו בצמצום: אם אין צמצום שהוא יחוד – אין היכר לו לאדם. שוגים הם בני אדם כשהם מעלים בקנה אחד צמצום וקיצור. זה לחוד וזה לחוד. יש קצרות ואין בהם צמצום כלל. הקיצור מושג־יחס הוא בלבד: פחות ארוך מן הארוך ממנו. הקיצור רואה לשטח, למדת־החוץ; והצמצום – לנפש הדבר, לעיקרו. יש צמצום־פנים גם באריכות־חוץ. צמצום פירושו: גדר, סייג, משמעת, קבע קובע. מתוך צמצום מייחד שכמותו כובש אדם את עולמו. זיקה לבדה היא המשחררת, המפתחת חרצובות בשר ורוח, ומעלתם מעלה־מעלה. נקודת הריכוז הגודרת ומסייגת – היא לבדה פותחת לאדם מרחבי עולם, כל אופק בשמים וכל היקף בארץ. גדול צמצום שהוא מביא ל ידי מרחב. אין חופש שיש בו ממש – חופש־מלגו – אלא זה הבא בחוק על כל זיקתיותו. אין מרחב־אמת נקנה אלא דרך צמצום. צמצם ישראל – ואדם – את עצמך וברא, צמצם והרחבת, צמצם עצמך ישראל וכבשת את נפשך ואת העולם – צו הבית השני הוא לאומה.

הנצרות – בראשית דרכה, בעודה במחובר לבור־מחצבתה, בשר מבשרה ורוח מרוחה – סרבה לעול, לאותו מרחב־דרך־צמצום, הקלה ראש בהלכה וביטלתה ביטול גמור. בעטה בפירושי הפרושים שהסתכלו בחירות דרך חרות־על־הלוחות – כאילו נאחזה במרחב הבית הראשון. אילו לא כשלה בראשוני מצעדיה ונפלה בפח אותו מיתוס של בר־אלהין, ולא דרשה סמל אלהים־אבא וישראל־בן שבכתבי הקודש פשוטו כמשמעו, והיתה מסתפקת בהתאבקותה על החזרת עטרת מרחב הבית הראשון לישנה – לא היתה זוכה להיעשות דת־עולם. כנגד זה, אפשר והיתה מביאה ברכת־מה, ברכת־מרחב לבית־אבותיה, בית ישראל. המלחמה על החוק בין מחייביו ושולליו – “נומיסם ואנטי־נומיסם” – בין אמונה ומעשה על כל הכרוך בהם, ולא בנצרות לבדה אלא במחשבה ובדת ובחברה בכללותן – עיקר מקורה באותה התרוצצות בין מרחב וצמצום.

בישראל גופו – שדחה בכל לבו אותה נצרות צמאת־מרחב ופלטה מקרבו פליטת־עולמים – עתים כאילו לא נתקבל נוסח בית שני, נוסח פרושים מקיימי־עולם, נוסח מרחב־דרך־צמצום בשלמותו ההיסטורית. יהדות המסתורין, לדוגמה – בבחינה מסויימת, ואם לא בכל אסכולה מאסכולותיה ולא בכל תקופה – נלחמה הרבה על מרחב חדש, או מרחב חדש־ישן, מרחב הבית הראשון ומרחב בנוסחה היא. אנשי המסתורין הללו הרקיעו שחקים כשהם עטופים טלית ותפילין, נושאי עול בית שני באמונה – פרצו גדר, הציצו מאחורי הפרגוד, פגעו ועתים נפגעו, דרשו מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור; ובעיקר נאבקו אותם יורדי־מרכבה ועולי־מרומים מאות־מאות שנים על מרחב שאינו נקנה דרך צמצום־ההלכה, על מרחב־תוך־מרחב, מרחב הבא מעבר־לטבע, מעל־לטבע, עלו השמימה לשם קנייתו של אותו מרחב שלא צורף בכור צמצומו של הבית השני. אילו ניתן להם, או לכמה מהם – אפשר והיו מעבירים מישראל מרחב זה שקנה בית שני, או מנסחים אותו ניסוח חדש שהיה פוגע בנוסח הבית השני השליט. ואף מכאן ניתן להסתכל בנטיות לקצוץ־בנטיעות שנתגלו ביהדות־הנסתר; אם גם לא קצצו אלה הרבה, כוונת קציצה שכמותה אינה פחותה במשקל־עיונה מקציצה שיש בה ממש, למעשה.

ועם אותה התקוממות נגד נוסח הבית השני – שלבשה כמה צורות באלפיים השנה האחרונות: פחד מן המצר, מרד בו במצר, מורא צמצום, בריחה מן הצמצום, כתגובה חריפה על השעבוד לארבע האמות ולהתרכזות במצר – סלל זה דרך, את הדרך, לישראל שאחרי החורבן. אותו גילוי מרחב־דרך־צמצום, צמצום־צורך־מרחב, מצר־לשם־חופש, צמצום־תנאי־במרחב – הוא שעמד לאבותינו ולנו, שהרחיב לנו כל מצר, סיפק אויר לנשימתנו עת באנו בין המצרים. קנינו מעט – ומצא לנו. היה בו בקב חרובין משלנו להרוות את נפשנו. הצרו צעדינו בחוץ – ולא נחנקנו, כי ידענו סוד צמצום, צמצום מביא למרחב, ואין דרך למרחב אלא בצמצום. מרחב־חוץ אינו מרחב אלא למראית־עין. מרחב נקנה לאדם – ולעם – אך ורק מבפנים, מבית. הרחב ביתך, בביתך – ורחב לך, ורווח ללבך. הרחב ביתך – ורחב חוצך, עולמך.

שגגתה הרבה של ההתבוללות היא, לדוגמה, ולאו דווקא בדורות האחרונים, או מן המקורות המכריעים לשגגתה: לא עמדה, ואינה עומדת על סוד צמצום־צורך־מרחב ומרחב־דרך־צמצום. אין זו יודעת לגלות מרחב בצמצום, חירות בעול, מעוף במצר. אין היא קוראת מן המצר, ממנו היא בורחת – ואין עונה לה במרחב, במרחבה והוא בחוץ. נפלטת היא למרחב שקנו אומות – ולה אין חלק בו; ולא מפלט הוא. בשגגה זו נכשלו גם כמה וכמה מבני ישראל ובנותיו – בדור־דור, ‏ ובדורות האחרונים – שלא ברחו־נפלטו, נשארו יושבים אתנו בבית ישראל ולא שבת אחים, אחים־לבית, כי לבם אינו בבית. קינה אחת אינה משה משפתותיהם: מה צרו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל. צר להם המקום בבית – צר להם המקום בירושלים ובבבל גם יחד. מהם נאבקים על שינוי־מקום, גאולה דרך אותו שינוי – והמקום לא ימלא חסרונם. כי חסרון מקום אינו חסרון מכריע, סוד צמצום־בא־במרחב לא למדו.

בעומקו של דבר: כל ישראלי מימות הבית השני עד לימינו אנו, המהלך בעולם ואינו מפסיק בישראליותו ומחשב חשבון עצמו וחשבון האומה – שתה ושותה קובעת כוסה של בעיית מרחב־וצמצום על כל מרירותה – ומתיקותה. רבים שתו, רבים ישתו. הבית הראשון מרמז מרחב לישראל, ואין בכוחו להשיגו – כי הבית השני נטל מאבותיו אותו טעם מרחב “ראשון”. עתים כשהוא מתקומם בנפשו נגד הצמצום – בא בית שני ומפייסו, מרכך אותו מרי־מרחב שבלב; יוצא זה ומלמדו: יש סייג־לסייג ופתיחה בו, כיבוש ומרחב שמו. ולא כל לב איש־מרי מתפייס. אין התרוצצות מרחב־צמצום מיוחדת רק לישראל, לובשת היא כמה צורות בכל עם ולשון – במחשבה ובדת ובאמנות ובתחום החברה והמדינה על כל גילוייהן; לא הרי אותה התרוצצות באומה גדולה ו''נורמאלית" כהרי זו באומה קטנה ואינה־“נורמאלית” (מרחב וצמצום בישראל בכללותו – פרשה לעצמה היא).

י.

ייחודי־בית הללו לשני בתי ישראל שנרמזו כאן – מהם הלכי־נפש ונטיות לבב, דברים שבאוירה ובריח שלא כל אדם מריחם באותה מדת־ריח, ובוודאי ניתנו להתפרש לכמה פנים. איני תומך יתדותי אך ורק באותו צמד־יחידים מכריע לשני הבתים, המבדיל בין בית לבית הבדלה החודרת ונוקבת עד התהום, תהום בית ובית: נבואה וחכמה, מקרא והלכה – על כל הכרוך בהם. בני־בית בישראל, והם במקרא ובמשנה ובהלכה ובאגדה – אותו בין־מקרא־להלכה ובין־נבואה־לחכמה גלוי וידוע להם. ובין זה עודו צריך לימוד רב; בהמשך ליבון הפרשה שלפנינו אפשר ויתברר לנו שכמה פנים גם לו. ואם גם יבואו אנשי־עיון וישתדלו לטשטש, אם מעט ואם הרבה, “מפני דרכי שלום” או מטעמים אחרים, לא הרי זה שבין מקרא להלכה, כאילו אין הללו אלא מקור (“טכסט” בלעז) מכאן ופירוש־למקור בלבד מכאן – ודאי לא יעלה על דעתם לזלזל באותו לא הרי בית כהרי בית בתחום החברה והמדינה.

הבית הראשון (מימי עלייתו ואילך) עומד על נביא־רואה ואורים ותומים ומלך, מקדש וקרבן – ובית שני לא נביא לו ולא מלך (אותו מלך־מעט שניתן לו לזמן־מה לא היה בו כדי להטביע חותם־מלכות על הבית השני בכללותו). מקדש לו, כהנים בעבודתם ולויים בשירם ובזמרם – ולבו לתורה ולא למקדש, לחכמה ולתפלה, משלם פרים שפתיו, אם גם אינו מבטל קרבנות, תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם. יש מלכות בבית השני – ולא הרי זו כהרי מלכות בבית הראשון; לא הרי מדינתו של זה כהרי מדינתו של זה.

הבית הראשון – שבטי ישראל מגששים בו בדרכם בעיצוב חברתם־מדינתם, עמלים על כיבוש מעמד בבית ובחוץ. לבם שואל: ככל הגויים ישראל אם לא ככל הגויים? אף על פי שאותו שתום־העין, בן־החוץ, ראה יותר משראו כמה קוסמים וחוזים ועינים להם: בגויים לא יתחשב. הולכים השבטים – והליכתם ארוכה היא – ומתלכדים ונעשים עם: עם לא נוסה הרבה, וצעידתו צעידת טבע. אין בלבות המתלכדים בטחון־איתנים – ואין בהם גם פחד מפני יום מחר כי יבוא. בקרה של מלכות עולה – וצלליה מגיחים תוך כדי זריחת שחר ראשונה. עתים נראה כאילו מלכות זו התפוררה טרם תזכה לגיבושה השלם – ואף על פי כן היה בה כדי להטביע חותמה על הבית הראשון. קדם בית זה הרבה למדינה – לאותה תפלת־שבטים לשמואל הרואה: “עתה שימה לנו מלד לשפטנו” וכו'. ומשהתעטר בעטרת מדינה – זו המדינה נתנה בו טעם מכריע11; היה הבית למדינה – אף על פי שימי חסנה ותפארתה היו מועטים.

הבית השני קדם גם הוא למדינתו. וברוב זמן־קיומו היה ללא־מדינה: בית ולא מדינה. פרט לתקופת הורדוס הקצרה – לא זכה הבית השני לחוסן־מלכות שיש בו ממש. הבית השני גילה את סוד הבית – קיבלו במדה רבה מסוף ימי הבית הראשון. הרבה ב“סוף” זה יש בו מן הבית השני יותר מזה הראשון שקדם לו) – הבית הגובר על המדינה. בית יעקב, בית ישראל – מטבעותיו של הבית הראשון הם, מטבעות לבית שקדם למקדש ולמדינה כאחת. והבית השני חוזר וטובען, וזיוון מבהיק לו תוספת הבהקה. באתגליא, גם “רשמית”, הבית הוא בית המקדש – הנבנה והחרב, – ובאתכסיא, גם למעשה, הבית הוא בית ישראל, עם ישראל. בבית השני הולך ומתבצר בלב האומה הרגש־בית חדש ומיוחד במינו, – שעמד לו לישראל עד ימינו אנו.

הבית הראשון התלבט לבטי שבט ומדינה – ולבית השני נכנסה שארית פליטה עניה־סוערה לא־נוחמה כל צרכה ובשורת נצחון בפיה: אין סכנת פירוד־שבטים וחלוקת־מלכויות. לא השבט לבדו נעלם – גם המדינה היתה כלא היתה, עם מלחמתו הרבה של הבית השני על הנחת יסודותיה וביצור גבולותיה. חורבן הבית הראשון ושבעים שנות גלות בבל שחררו את ישראל מעול המדינה, נטלו מן המדינה פן־תנאי שבה – ובכוח נטילה זו חיה האומה עד ימינו ועד בכלל. אם גם הבית השני החזיר את המדינה לישראל ולזמן־מה – לא עלתה בידיו – ואולי גם לא התכוון – לחזור ולנטוע את זיקת המדינה בלב ישראל תורת תנאי בני גד ובני ראובן: ישראל, אם אינך עם־מדינה סופך לעבור מן העולם. איני מזלזל בחשמונאים ובכיסופי הבית השני למדינה – ואין להתעלם מן העובדה שעצמאותו המדינית הקצרה של הבית השני כרוכה באשר לא מישראל הוא, בהורדוס, כאילו היתה זו מנחת אדום, מתת גרים לישראל. ולא זו בלבד. בהתגברותו של ישראל על המדינה ופריקת עולה – היתה כרוכה בהכרח גם השתחררותו מן הארץ, התגברותו על ארץ־אומה, כלומר: ויתור על ריכוז־ארץ כתנאי בקיום־אומה12.

קץ לא־בקצו לבית הראשון ושבעים שנות־בבל הורו לישראל תורה חדשה וגדולה, סוד עצום ורב, סוד קיום שלא ידעו קודם לכן, רזא דרזין. הטעימוהו הללו טעם הייאה חדש. אשר למד ישראל באותן שבעים שנה לא למד בכמה מאות שנים, לפניהן ולאחריהן. באותן שבעים שנה – וכמוהן כאין מבחינת הזמן בדברי ימי ישראל עתיק־ימים – לא זו בלבד שישראל השתחרר מזיקת ארץ והתגבר על אדיקות־עם במדינה, אלא גם – על מושגי אלהי־ארץ וארץ־אלהים. מאותה שעה שבבל נטעה (או ביצרה) בלב ישראל תורת־חיים, תורת־עולם זו: אין אלהידארץ ואין ארץ־אלוה – שוב אין בן ישראל הגולה מארצו, רואה עצמו כמגורש "מהסתפח בנחלת ה' " (עיין להלן).

בבית הראשון, על אדמת יהודה, נלחמו נביאי ישראל באמונת הבעל, בין אדם למקום. ובבבל זכה ישראל ופרקו מעליו עול הבעל על כל צורותיו: בעל בשמים ובעל בארץ, בעל־של־מדינה, בעל־של־טבע, בעל־של־שבט, גם בעל־של־מקום כמות שהוא. היה בכוחו למגר ולשבר צלמי כל בעל – משום שהפקיע מעל

עצמו זיקתו של אותו “פרימיטיב” עתיק, שיור אחרון של מיתוס־הקדומים; וכך ניתן לו להכשיר עצמו לקבלת עול מלכות שמים בנוסח ההלכה לפרושים. שחרור זה שבא בתקופת־בבל לכנסת ישראל מיוחד הוא במינו: שחרור בא בשעבוד, פריקת עול דרך טעינת עול, עול חמור ומחמיר, ומקיים ומחייה הוא.

באותן שבעים שנה ירושלים ירדה בבלה, הטבילה עצמה בנהרות בבל, ושבה (שאריתה) ירושלימה – לא כלעומת שירדה. הרבה איבדה, או: על הרבה ויתרה. וכנגדו, קנתה־זכתה הרבה־הרבה. עיקרה עמד בעינו – אם גם דמותה נשתנתה. דוק ומצאת: בשבעים שנות בבל חרבה מדינת הבית הראשון חורבן שני לאחר

שחרבה חורבן ראשון על ידי נבוכדנצר מלך בבל ושפעת קלגסיו – וחורבן שני זה בבבל גופה היה מכריע מחחורבן הראשון; הוא שפגע פגיעת־יסוד בזיקת המדינה על ישראל – כמות שהיא, וכוח־כוחה מורגש בכל דברי ימי גלותנו, עד היום הזה. באותן שנים (ויש לצרף כאן את מצרים לבבל) חרג ישראל ממסגרת־ארץ והיה לבן־עולם (ומבחינה אחרת: “לנודד־נצח”) – קמה התפוצה13, לא עדת פליטים, שבויי־מלחמה, יושבים ובוכים בכיית איך נשיר וכו' – אלא עם, בית יעקב, בארץ שלא הובטחה לאברהם יצחק ויעקב, לא ארץ־ברית בין אדון כל הארץ ואבי האומה, ואף על פי כן: בית יעקב הוא, וחי וקיים – וכאן ראשיתה של שאלת ישראל בעולם14.

לא ניתן לי לעיין כאן בתפיסה שבני הבית השני תפסו את ביתם – אם תפיסת קבע אם תפיסת ארעי, בית של גאולה או המשך הגלות. בספרות הבית השני (“ספרים חיצוניים”, גם בספרי ידידיה האלכסנדרוני) המתפללת הרבה לגאולה ונכספת לקבוץ גלויות, כלומר, גאולה וקבוץ גלויות הם בה (כבספרות הבית השלישי, בראשיתו) דבר שבחזון, משא־נפש ולא מציאות – באה על ביטוייה הרגשת אותה אכזבה שהבית השני הכזיב את מקימיו והחוסים בצלו: בית המקדש כשלעצמו על כל הכרוך בו, חזון הגאולה שבוצע בבית השני ולא היה בו כדי להרוות נפש הגאולים. חוקרי הבית השני עמדו על כך ששיבת ציון ובנין הבית השני – שהיו בבני הבית גופו שדנו בו דין גלות משום שנבנה בימים ללא־גאולה, וגם “טומאת” גלות בו, וניבאו להתחדשותו ולהיטהרותו או לבנין בית חדש עם קץ הגלות – “לא עשו רושם” על שבי ציון, ועל אלה שלא שבו ונשארו בתפוצות לא כל שכן; הקמת הבית השני לא עוררה את התפוצה לעקירה; בני הבית השני לא ראו אותה שיבת ציון כשיבת גאולה מכריעה ועומדת לעד, לא היתה זו להם אלא שיבה־על־תנאי: אם בני ישראל יחטאו – ישוב אלוה ויגלם מארצם15. ולא עמדו על העיקר: סיבתו של “אי־רושם” זה – מבחינה התפוצה גופה. הבית השני “לא עשה רושם” על דור מקימיו והדור שלאחריו לא אך ורק משום שלא היה בו להלהיב את לב הזקנים שראו את הבית הראשון בתפארתו ולא את לב הצעירים ששמעו עליו מפי אבותיהם – אלא, והוא המכריע, משום שבני התפוצות בבבל ובמצרים (בה ניתן להקים מקדש־חוניו ולא לגרום לידי פירוד בישראל, גם מכאן ניתן ללמוד הרבה על השתרשותה של אותה תפוצה) גילו את סוד ההנחה בתפוצה, נאחזו בה בהנחה בכל כוחם, וסרבו לחזור ולתלות עצמם בארץ ובמדינה, על “עציה ואבניה”. כנגד שיבת־ציון, פרשה רבת־עניין זו – מן הראוי הוא לעיין תוספת־עיון באי־שיבת־ציון, בהתהוותם של התפוצה הראשונה ו“גרעיני” הפיזור שקדם לה והכשיר לזו קרקע־מה. קביעתם של סבה ומסובב בשער שלפנינו – בין אותו שפל רוח ומעש לשבי־ציון והשתרשות־תפוצה זו להללו שלא שבו – מייחדת מדרש לעצמו.

אילו ידענו שבעים שנות בבל16 (והשנים שקדמו להן) על כל שעותיהן ורגעיהן ידיעה שלמה – היינו תופסים ביתר עמקות אותה תמורה מיוחדת במינה שחלה בירושלים לאחר טבילת־בבל זו, והיינו זוכים לעמוד בדיוק הרצוי על פתיחתה של שאלת ישראל בבית ובחוץ – ועל ראשית התעטפותו של הבית

הראשון בטלית בבל וירושלים של הבית השני – וזו הפרשה מעיקרי מבוקשנו היא. עכשו שלא זכינו לאותה ידיעה שלמה נכספת – נגזר עלינו לגשש גם כאן בשבילי דורות משובשים, ובין בית לבית.

ואין להתעלם גם מחוצו של בית בשער שלפנינו. הרבה הולך בחיי עמים ועיצוב תרבויותיהם אחרי סביבתם – כלומר: אחרי חוצם, בו הם מתחככים, אם להנאתם אם על אפם ועל חמתם, כשהתחככות זו נגזרה עליהם מן החוץ בכוון מסויים שאינו ברוח המתחככים. “קואפיציינט־ההתחככות” מכריע הרבה בה בפרשה. מבחינת־חוץ זו – לא הרי החוץ בו התחכך הבית הראשון, בו גם מרד, כהרי החוץ בו היה נתון הבית השני. לא הרי שבעת העמים בארץ כנען ומצרים וצור וצידון ואשור וכו' כהרי בבל ופרס ויון ורומא שבימי הבית השני.

מבחינתנו אנו, בני הדורות האחרונים: אותם עמים בחוץ־לארץ שהבית הראשון נשא ונתן אתם, ניצחם ונוצח על ידם – עמי־מיתוס הם לנו, חלפו ועברו מן העולם, והם כה רחוקים ממנו. מה שאין כן הבית השני, ביחוד במחציתו השנייה: עולם יון ורומי ששימש לו רקע, בו נלחם הבית השני וקלט ממנו תוך כדי מלחמתו זו – גלוי לנו במדה מרובה, קרוב לנו יותר מעולמם של החתי והיבוסי והגרגשי וכו'. במדת־מה גם אנו חיים בו, מתחככים בו. מבחינת־חוץ זו מלחמת הגנתו ותנופתו של הבית השני – היא גם מלחמתנו, כאילו בני בית אנו בו בבית השני – וחלק אין לנו במלחמת הבית הראשון במיתוס השליט שבחוצו,

יא.

עד כאן לא הרי הבית הראשון כהרי הבית השני – כלומר, כמה ראשי רמזים לאותו לא הרי, ומהם ניתן לעמוד על כיוצא בהם והכרוך בהם; ואילו באתי לפרט אותה מהפכה רבה שחלה בישראל בין בית לבית, לא הייתי מספיק כלל. מכאן ואילך: בין בית ראשון לבית שני. בין זה מה טיבו?

בין בית ראשון לבית שני? יש כופרים בעצם בין זה: בית ראשון ובית שני אחד הם ובתכלית האחדות, אסור – לא ניתן כלל – להפריד בין הדבקים הללו, ואין דורשים בדבק דבקים שכמותם. כנגדם, אתה מוצא בישראל ובעמים – וביחוד כמה ממבקרי־המקרא הנוצריים בדורות האחרונים, מהם ששנאתם לישראל קדמה להבנתם בכתבי־קדשו – האומרים: בין זה תהום הוא; כלומר, אין כאן בין כלל משום שאין “קשר” בין הבית השני לבית שקדם לו; ואם יש זכר־ל“קשר”, רופף הוא במאד; בבית השני קם עם אחר, בני הבית השני וכו' אינם כלל צאצאי בני יהודה וישראל שבבית הראשון17. מכאן: התנגדות חריפה לעיון באותו בין בית לבית. ומכאן: בין זה משמש נשק למלחמה בישראל שאחרי הבית השני.

ודאי, המתהימים בין בית לבית – ומתוך קטגוריה על ישראל – שגו שגגה רבה. עמלם שעמלו לבתר את ישראל – לשוא הוא. עם הבית השני הוא עם הבית הראשון – בית בית וגלגולי עם שבו, עיצובי־פנים ההולכים ומתחדשים מדור לדור ובו בדור. כנגדם, המקפידים באחדות הבית בישראל, ללא ריוח כל שהוא

ביניהם – אם מטעם מסורת־דת שאינה מוותרת על קוצו של יוד, אם מטעם לאומיות־של־חול קפדנית – מסתכלים בפרשה שלפנינו מתוך אספקלריה של סגגוריה: חוששים הם מפני עצם העיון בבית־ובית; חתירה בו – לדעתם – תחת אחדות ישראל, פתח להפרדה מסוכנת בין מקורות האומה. וכאן, כשאני יוצא

לדרוש באותם מעשי־דדבקים – רחוק אני תכלית ריחוק מן המקטרגים, – ואין בטענותיהם של הסנגורים כדי להניח את דעתי. מה הם – הסנגורים – אף אני דוחה כל נסיון לכפירה ברציפות־רוחו ואחדות־דמותו של ישראל הקדום, על שני בתיו. ורציפות ואחדות אלה אינן אוסרות עלינו שנהא מעיינים בייחודים בהם נתייחדו אותם בתיים של ישראל, ובניגודים הנובעים מהם על כרחם; משקלם של ניגודים אלה וכוח הכרעתם בעיצוב דמות האומה – הערכת טיבם מסורה ללבב המעיינים בפרשה שלפנינו. לא זו בלבד – שומה עלינו לעיין בבית ראשון לנפשו, לילך בו לאורו הוא, – והוא הדין בבית השני, בית בית ואורו – וללמד את עינינו שתהיינה מבחינות בין אור לאור, אף על פי שקשה לו לאדם להבדיל בין אור לאור. עיקר מבוקשי כאן להוציא אותה שאלה מתחום הקטגוריה והסנגוריה ולהעלותה לרמת־עיון מקיפה וכוללת יותר. לא להפריד בין הדבקים הללו באתי – אלא ליתן ריוח ביניהם. ולואי והיו אנשי־המסורת הסנגורים מבדילים כאן בין הפרדה ובין נתינת־ריוח – זו שעליה אמר רב עובדיה: “ולמדתם – שיהא למודך תם, שיתן ריוח בין הדבקים”18. בית־ובית במחשבת ישראל זקוקים הרבה לאותו ריוח ולהרווחתו, ויהא העיון בהם בבחינת למוד תם.

פשטנים אומרים בפשטות: וכי מה שאלה כאן? הבית השני המשך לבית הראשון, “התפתחותו” של הבית הראשון הוא. חייבים הם בירור לטיב “המשך” ו“התפתחות” אלה – ואין בכוחם לפרוע חובם. אם הבית השני בלע את הבית הראשון – כיצד בלעו, דרכי בליעתו מה היו? לא נודע כי בא הבית הראשון אל קרבו של הבית השני? ואם נודע, מה בליעה זו מודיעתנו? נעלם הבית הראשון בבולעו כברייה לעצמה, ולא נאבק על שמירת פרצופו? בליעת נשיקה היתה זו, ולא התרוצץ כלל הנבלע בבולעו לאחר שבלעו, לא היה עתים כאילו מתכוון לבלוע את בולעו? האם תהליך־בליעה זה נסתיים בשעה מסויימת אחת בשעות הבית השני, תם בימי הבית השני ונשלם?

רווחת היא הנחת חוקרינו זו: הנביאים פתחו והסופרים סיימו, הראשונים הנחילו והאחרונים נחלו, אשר היו חוזים ורואים ונביאים לבית הראשון היו סופרים ופרושים, בעלי הלכה ואגדה, לבית השני, אותה עשייה עשו אלה ואלה. עיין בדבריהם וראית: אין בהם הסבר לבעייה שלפנינו, מבעיות־היסוד בראשיתו של ישראל; אין הללו מבררים לנו את טיב עיקרו של אותו פירוש שהבית השני פירש את הבית הראשון. אינני מקפח שכר עמלם שעמלו באמונה על ליבונן של כמה וכמה פרשיות בשערי ההלכה והאגדה של הבית השני ודברי ימיו החברתיים והמדיניים – ורובם שיירו יותר מששנו; ברוכים יהיו על כל פקיחה שפקחו עינינו – ועודנו תוהים על עצם מלאכתו של הבית השני, לא רק על מהותו של אותו פירוש־פרושים אלא גם על מקורותיו הנפשיים בבית השני, על טיב בניו ובנותיו, אורח חייהם והגותם, בינם לבין ביתם ובין ביתם לבין חוצם.

האמנם עשו סופרים ופרושים בבית השני אשר עשו חוזים ורואים ונביאים בבית הראשון? והיה כחוזה כרואה כנביא כסופר כפרושי? האמנם ניתן למתעלמים מייחודו המבדיל של הבית השני על תורתו ומעשהו לדון אותו דין היינו־הך – לדוגמה – בדברי מיכה המורשתי:… “מה ה' דורש ממך עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך” (ו‘, ח’) וב“פירושו” של רבי אלעזר – כמה מאות שנים אחריו: “והצנע לכת עם אלהיך זו הוצאת המת והכנסת כלה לחופה”?19 כלום אין רבי אלעזר אלא “מפרט” את דברי מיכה ה“כלליים”, ה“רחבים” – כאילו היחס בין מקור הנביאים ופירושיהם של בעלי ההלכה והאגדה אינו אלא בין הכללה לפירוטה? הנביאים ראו את אשר ראו בהיקפו הכולל, והסופרים והפרושים הוציאו אותם מושגים מן הכלל אל פרטיו? והרי בעומקו של דבר: מי שאמר והצנע לכת עם אלהיך, אמר אחת – ומי שירשו והמשיכו ואמר: והצנע לכת זו הוצאת המת והכנסת כלה לחופה, אמר אחת. זה אמר וזה אמר, ואם גם אינם חולקים – לא אמרו אותה אמירה. לא הכללה ופירוטה לפנינו כאן – ובמאות הדוגמות שניתן למצוי אצל ספרות ההלכה והאגדה להוסיף עליה, ואינן מענייני – אלא שינוי גישה, הנובע מהיסט מכריע במעמד־נפשם של אותם אומרים וצרכי חייהם, במחשבתם ובמציאותם על כל לבושיהן, כלומר – שינוי שיש בו משום עקירה רבה, עקירה לשם הנחה חדשה. לא הרי מעיין ההגות והחיים ממנו נשאבה אמירת הנביא כמאה לפני חורבן הבית הראשון כהרי זה ממנו ינק פירושו של אותו פרשן, דורות רבים לאחר חורבן הבית השני.

המשתמטים מאותו יחוד־בית יהיו תומכים יתדותיהם – לדוגמה – באחרון לנביאי הבית הראשון, ירמיהו, שיצא ו“פירש” את דעת אלהים ברוח המעשה, המוסר: "דן דין עני ואביון אז טוב הלא היא הדעת אותי נאום ה' " (כ“ב, ט”ז). וכלום רשאים הם להסיק מדברי ירמיהו אלה שכל דעת אלהים וקרבת אלהים האמורה בכתבי־הקודש אין פירושה אלא אך ורק מעשה, ואין בהם כלום מן הדעה, ההרגשה, האמונה? כאילו דברים שבלב, דברי אמונה בלבד – נחלת הנצרות היא, והיהדות ראשיתה מעשה וסופה מעשה, כולה מעשה במעשה, ומעשה בלבד. שוב: האמנם רשאים הם להניח שמיכה המורשתי נתכוון לדעת רבי אלעזר – ושאר נביאי ישראל היו מפרשים דברי מיכה ברוחו של רבי אלעזר וחבריו, וכולם לא אמרו אלא אשר אמרו הבאים אחריהם מימות עזרא ונחמיה עד לימי חתימת התלמוד בבבל?

יב.

הנאחזים באותם “המשך” ו“ירושה” לא עמדו על כך שעצם המושג “פירוש” המקובל בעולם אינו הולם כלל את יצירת רוחו של הבית השני, – גם זו של הדורות התכופים לו שמקומם במזלו של בית זה, על שום שהם נובעים ממנו וכרוכים בו ללא־הפרד בבחינתה של אותה יצירה. רואים הללו כתוב (מקרא הבית הראשון, תורה שבכתב) מכאן, ומאמר (הלכה ואגדה של הבית השני, תורה־שבעל־פה) מכאן, ופוסקים: לא בא המאמר אלא לפרש אותו כתוב, ואין בזה אלא מה שיש בזה. דיינים הם שאין להם אלא מה שעיניהם רואות – ויצירתו של הבית השני זקוקה ללב רואה, וראיית מעמקים20.

הבית השני לא “הסביר” את הבית הראשון – אלא באון־ראשונים הכניסו כולו לכור־רוחו ויצקו יציקה שניה, והיא כשלעצמה יציקה ראשונה, ותוך כדי יציקתו זו לא הזניח את מקורו הוא. לא הוסיף נופך משלו לבית הראשון – אלא הטילו ליורתו והתיכו התכה שלמה, העבירו באש יצירתו ונסכו נסיכה חדשה. אין כאן סתם “המשך” – אלא מרקם, מעשה ידי רוקם שיש בו כדי להטביע חותם שני בראשון ולעשותו שני שלם. עד כמה שניתן לדבר ביצירת רוחו של הבית השני בלשון פירוש – אין לפירוש זה ולסתם ביאור והסבר, ל“הרמינויטיקה” בהוראתה המקובלת, אלא שיתוף־שם בלבד. וכשם שלא היה הבית השני בית סתם פרשנים, כך גם לא ירד למדרגת בקצור־מקצרים ובילקוט־לוקטים, אנשי אנתולוגיה וכריסטומטיה – נובלות כינוס וחתימה אלה שרבו בישראל במאה העשרים, המתכוונים לעשות את כתבי־הקדומים שוים לנפש האחרונים, תוך השמטת המוזר והסתום והרחוק ביותר מאותו עולם־קדומים ויצירתו. הבית השני לא קטע קטעים בבית הראשון, לא בחר ממנו את הנוח לו – בכוח־איתנים חזר וניסחו ניסוח שני, לנפשו. אם היה פירוש בבית השני – פירוש עוקר ומקעקע היה זה, מניח ומייצב כאחת, בעקירה ובהנחה ובקעקוע ובייצוב שקשה למצוא דוגמתם בעולם הרוח. אם פירוש – פירוש הופך קערת־מסורת על פיה היה, הופך ומקומם תוך הפיכה. הפיכה־מבית היתה זו. לא היה כבית השני יודע סודה של אותה הפיכה. מטשטשי יחודו של הבית השני אינם רואים הפיכתו־עקירתו זו כהלכתה. נעלם מהם סוד מלאכתו־חכמתו של הבית השני: סוד הנחה־באה־בעקירה, טעינה־באה־בפריקה; וכשהעקירה סמוייה מן העין, היא עוקרת בתוספת שאת. לא עמדו הללו על אותה חירות־יצירה רבה שבבית השני, גם כשהוא נראה כאילו אינו אלא פרשן. יש במלאכתו־חכמתו זו לשמש סמל לכל מעשה־יצירה במסורת: כזה ראה ויצור ו“פרש” – ככה הופכים מבפנים, בבית, שוברים חבית ושומרים אותה ויינה, ומחדשים זו החבית ויינה תוך שבירתה ושמירתה כאחת.

הבית השני עשה בבית הראשון כעושה בתוך שלו, כידוע. העלה תחתונים והוריד עליונים, הרשיע צדיקיו של הבית הראשון והצדיק רשעיו21, הלביש לבוש־פרושים כל אב ובן ונכד בבית הראשון משם ועבר ואברהם אבינו עד לדוד המלך ושלמה והבאים אחריהם, הם על שרי צבאותיהם עזי־הנפש והמוני־עמם – ועד כדי כך שהנביאים נראו למנסחי נוסח הבית השני כשוני הלכות ומתקני תקנות, ופרקים כשוני הלכות בעיקר מהותם22. ולא עוד, אלא לא הסתפק במלכותא דארעא ויצא לכבוש גם מלכותא דרקיעא. העז ועלה למרום ופירש פירוש־פרושים את השמים וצבאם – וקונה שמים וארץ בכבודו ובעצמו; כבודו מלא עולם, והבית השני לא חשש להעמיד את עולמו על “ארבע אמות של הלכה”, הלכת־פרושים, לראות את אלהים גופו כפרשן. בעיקרו של דבר: עניינו של אותו בין בבין הבית הראשון והשני מקיף ועמוק מזה שבבין התורה־שבכתב והתורה־שבעל־פה – או בבין הנבואה אל החכמה וההלכה. שוב, כל האומר: אין בית שני אלא בית מפרשים – לא תפס את עיקר דמותו של הבית השני, שראשיתו יצירה וסופו יצירה, ואם גם מכוסה הוא מכסה־פירוש; גם לא עמד על סודו של פירוש.

מה המתהימים בין בית ובית בישראל אף מטשטשי כל יחוד־בית – לא ניתן להם לעמוד על אותו בין בית לבית כהלכתו. אם גם הכל ניתן מרועה אחד23 – הרי כמה חלקים ב“הכל”, שכבות־יסוד שכל אחת מהן מייחדת קיום לעצמה. ובלשון רועה וצאן: כמה מיני צאן לו לרועה, ואיזהו רועה נאמן? היודע להבחין בין צאן וצאן24. אחרי כל מחלוקת לשם שמים ניתן לשמוע בת קול יוצאת ומכריזה: אלה ואלה דברי אלהים חיים הם. ועד להכרזת אותה בת קול – לא הרי אלה כהרי אלה, ואין לדון בהם כשהם מכונסים תחת טלית “כל הדברים”, המעלימה כל יחוד. ואף לאחר זו ההכרזה – החולקים יהיו הולכים וחולקים, אם גם דבריהם כולם דברי אלהים חיים הם; אין לזלזל בחליקתם זו – גם כשנהא משגיחים בבת קול; והללו שלא ישגיחו, טעמם עמם: מן השמים היא התורה25, ולא בשמים. אמנם כן, “סוף־סוף” כל הנחלים הולכים אל הים, בים הם נבלעים זה בזה, – ולא הרי נחל כהרי נחל. אין אותו “סוף־סוף” מכריע. בעומקו של דבר: הכל הולך אחרי הגועש ומכה־גלים בכל נחל עד להיבלעותו בים הבולע הכל. בנחל־נחל – ולא באותו ים – מתרחש כל המתרחש, נערך כל קרב, נקבעת כל דמות, באה כל דעה על ראשית עיצובה, נחרץ גורל אדם וגוי. בנחל־נחל – עצם החיים, המעש כמות שהוא.

בבית־בית – קם ישראל והיה. בית וקימתו, בית והייאתו. גם בית ובניו ובנותיו.

יג.

אילו לא היה הבית השני אלא סתם “המשך” לבית הראשון – לא היו כמה מאנשי ההלכה והאגדה שבבית השני משתדלים לייחדו לנפשו, ואפילו לנשאו על הבית הראשון.

נביאי שיבת ציון הנחילונו אותה הרגשת אכזבה רבה שמילאה את לבותיהם של בני הבית השני, בראשיתו – אכזבת־אבות זו יש בה משום “סמן” לבנים ולבני־בנים, בני הבית השלישי, עם פתיחתו; כאילו ראשית בית שני וראשית בית שלישי אחת הן בה באכזבה, זו החוזרת ל“אכסניה” שלה. כנגדה, גם חזו את חזון־הנחמה לימי־בית יבואו, בהם יהיה כבוד הבית השני גדול מכבוד הבית הראשון. התוחלת הנכזבה והאמונה בבאות – ממקור אחד הן נובעות: אותו ערגון לייחודו של הבית השני – האחרון בלשון חגי הנביא (א‘, ט’), בבחינה מכריעה. אילו נכנע הבית הראשון בפני הבית השני כניעה גמורה, “נתפרש” בו כולו עד כדי קיפוח דמותו־לנפשו, ולא היה תוסס בו תסיסתה של שכבת־יסוד ראשונה הנלחמת על שמירת בכורתה־ראשוניותה, – לא היה הבית השני צריך להתגונן בפניו, להתעצם כנגדו, שלא יהא הנבלע בולע, הנכבש כובש את כובשו בביתו הוא. התגוננות והתעצמות אלו – בהן אתה מוצא נטייה גם להתעלות ולהתעדפות – באו על ביטויין לא רק ביחסו של הבית השני אל הנבואה, סמל־הסמלים לבית הראשון – כלומר, בהעלאתה של החכמה על הנבואה26 ובכפיפתה של הנבואה למעשה, למצוות27 (רבים דנו בפרשיות אלו, וטעונות הן עיון נוסף לאור הנחת בית־ובית שלפנינו) – אלא גם בכמה חזיונות־יסוד נוספים בחיי הבית השני ובמחשבתו; מן ההכרח הוא שהמעיין בתולדות ישראל על בשרו ורוחו יהא דן בהם בכל חומר הדין. אסתפק כאן בארבעה אלה, וניתן להקיש מהם על הסמוך להם והדבק בהם:

א. כריכת יחודו של ישראל בתורה־שבעל־פה.

ב. העלאת תורה־שבעל־פה – תורת הבית השני (בעיקרה, לכל הדעות) – למעלת תורה שבכתב, תורת הבית הראשון.

ג. הטלת עול תורה־שבעל־פה על נותן התורה גופו, תורתו מן השמים – שמיו.

ד. העלאת הבית השני על הבית הראשון בשער הקדושה.

יד.

א. ניתן לעמוד על השתדלותם של חכמי הבית השני להרויח באומה אותה הכרה שכבוד הבית השני גדול בבחינת התורה מזה של הבית הראשון, וכוחה המייחד של התורה־שבעל־פה עולה על זה שבתורה־שבכתב, כאילו עיקר יחודו הדתי – או ה“לאומי” – של ישראל פותח בו בבית השני, – גם מתוך שיחה זו בין הקדוש ברוך הוא ומשה רבנו, החוזרת ונשנית בספרותנו התלמודית־המדרשית: “כתב לך את הדברים האלה (שמות ל“ד, כ”ז). הה”ד: אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו (הושע ז', י"ב). בשעה שנגלה הקדוש ברוך הוא בסיני ליתן תורה לישראל, אמרה למשה על הסדר: מקרא ומשנה תלמוד ואגדה, שנאמר וידבר אלהים את כל הדברים האלה (שמות כ‘, א’). אפילו מה שהתלמיד שואל לרב אמר הקב“ה למשה באותה שעה. מאחר שלמדה מפי הקב”ה, אמר לו: למדה לישראל. אמר לפניו: רבש“ע, אכתוב אותה להם. אמר לו: איני מבקש ליתנה להם בכתב, מפני שגלוי לפני שאומות העולם עתידים לשלוט בהם ולטול אותה מהם, ויהיו בזויים באומות. אלא המקרא אני נותן להם בכתב, והמשנה והתלמוד וההגדה אני נותן להם על פה. שאם יבואו אומות העולם וישתעבדו בהם, יהיו מובדלים מהם. אמר לנביא: אם אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו. ומה אני עושה להם? נותן את המקרא בכתב, והמשנה והתלמוד וההגדה בעל פה. כתב לך – זה המקרא, כי על פי הדברים האלה – **זו המשנה והתלמוד שהם מבדילים בין ישראל לבין העכו”ם**28 – הם ולא כתבי הקודש, כתבי הבית הראשון. בכוח כתבי הבית השני ובזכותם חי ישראל – כישראל.

ובתוספת נופך־מה, בנוסח אחר: “אמר רבי יהודה ברבי שלום: בקש משה שתהא המשנה בכתב וצפה הקב”ה שהאומות עתידין לתרגם את התורה ולהיות קוראין בה יונית ואומרים: אין הם ישראל29. אמר לו הקב“ה: הא משה, עתידין האומות להיות אומרים: אנו הם ישראל, אנו בניו של מקום. וישראל אומרים: אנו הם בניו של מקום. ועכשו המאזנים מעויין. אמר הקב”ה לאומות: מה אתם אומרים שאתם בני, איני יודע אלא מי שמסטירין שלי בידו הוא בני. אמרו לו: ומה הם מסטירין שלך? אמר להם: זו המשנה. והכל היאך לדרוש. אלא אמר רבי יהודה הלוי בי רבי שלום: אמר הקב“ה למשה מה אתה מבקש שתהא המשנה בכתב, ומה בין ישראל לאומות” וכו‘?30. מאמרו זה של ר’ יהודה מכוון – אולי בעיקרו –נגד התרגום שהלך ופשה בבית השני ודחק את רגלי המקור31. באמתו של דבר, הבית הראשון היה רב מקור מהבית השני. ביתר דיוק: כולו מקור היה, על טהרת המקרא כולו. ואף על פי כן, כשבאו אנשי־

מקור מבני הבית השני – הללו שאסרו על המתרגם להגביה קולו, מתוך חרדת־נפש עמוקה ונאמנה למקור – להלחם באנשי־תרגום בו בבית, לא נתעטפו בטליתו של המקרא, בן הבית הראשון, מקור כל מקור בישראל, אלא בזו של המשנה, בת הבית השני. שהרי בו בבית זכה ישראל למיסטירין שלו ל“תעודת זהותו” הלאומית, אף על פי שתעודת לידתו היא בכתבי הקודש. בו בבית השני עמד על יחודו הרוחני, המבדיל בין ישראל לעמים, אם גם הייאתו של עם סגולה פותחת באברהם אבינו ומגיעה לשיאה בתורתו ובנביאיו ובכתוביו של הבית הראשון.

תאמר: שיחה זו בין הקב"ה ומשה רבנו באה להכות על קדקדם של הנוצרים הראשונים, היהודים הנוצרים והאביונים למיניהם, שקיבלו חמשת חומשי תורה ונביאים וכתובים ודחו את המשנה וראו עצמם כישראל הראוי לשמו, מכאן, ועל זה של אבות הכנסיה שקיבלו דברי שאול התרסי על הנצרות שירשה את היהדות ובאה במקומה וראו את כתבי הקודש כולם כנחלת הנצרות לבדה, כאילו “נכשלו” הללו בהישג תעודתם בישראל ובאו על סיפוקם בכנסיה הנוצרית, מכאן. הרי יש בתפיסה זו כדי להוסיף משמעות וממש לכוונת יחדנותה של אותה אסכולה באגדה לא רק כלפי הדורות הראשונים לצמיחת הנצרות לבדם, אלא גם לבית ישראל שאחרי חורבן הבית השני כולו, עד דורנו זה ועד בכלל. בעלי אגדה אלה, ר' יהודה וחבריו, קבעו כאן כלל גדול, ולדורי־דורות: אימתי מתחיל ישראל, מאימתי קורין בספר־היחוד לישראל? לא מימי הבית הראשון. הבית הראשון על כתבי קדשו נשמע לגויים, מובן להם כל צרכו, ועד כדי כך שדת־הנצרות התקיפה שצמחה מתוך היהדות קיבלה אותם כתבי־קודש וקבעתם בראש אמונתה ופולחנה, הגותה ומוסרה. ישראל מתחיל – כשאין אומות העולם שומעות לשונו, כשתורתו כולה זרה להם, תמוהה להם, “מוקצה” עליהם מחמת בדלנות, חוק ומשפט, מצווה ומעשה – מכת פרושים בעיניהם. אומות העולם שומעות את לשון כתבי הקודש – ואינן שומעות את לשון המשנה והגמרא, ההלכה והאגדה, אינן רוצות לשמעה, אינן יכולות לשמעה: בה פתח יחוד ישראל. כאן נפרדה הבת מאמה – ואין לה חלק בנחלתה, הותהמה אותה תהום בין יהדות לנצרות – שאם גם טשטשנים מכמה מחנות עמלים על העלמתה, עודה עומדת בעינה, ועמוד תעמוד כל שעה שר' יהודה וחבריו ימצאו להם שומעים בישראל.

טו.

ב. אדיקותם המרובה של בני הבית השני במתן־סיני לתורה־שבעל־פה – בנוסחו של ר' יהושע בן לוי: “ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני”32 ובנוסחם של אחיו להנחת־יסוד זו33, ששלטה בישראל שאחרי ימי הבית השני כיסוד היסודות לחיי דתה ורוחה של האומה, ועודה

שולטת במערכות ישראל־של־אמונה בימינו – צריכה עיון מעמיק מתוך אספקלריית בית־ובית זו. יש נכוים באותו נאמר למשה בסיני – גדולי ההלכה היו מדיינים בטיב משמעותה של “הלכה למשה מסיני” כשל־עצמה – ואינם רואים כאן את עיקר כוונתם של יוצרי תורת הבית השני להעלאת תורתם זו למדרגת תורת הבית הראשון. אם גם, למעשה, חיץ מבדיל בין דברי תורה ודברי סופרים, מדאורייתא ומדרבנן, – הרי יש באותו נאמר למשה בסיני האמור בתורה־שבעל־פה כדי להעלות את תורת הבית הראשון ותורת הבית השני בקנה אחד לקדושה ולייחוד ולתוקף עולמים. אין לתורת הבית הראשון מקור אלא במעמד הר־סיני – והוא הוא גם מקורה של תורת הבית השני. הרי – כמוה כתורת הבית הראשון. והתאמצות רבה זו למתן סמוכים ואישור לתורה־שבעל־פה בכוחו של מעמד הר־סיני – מייחדת פרשת־עיון לעצמה.

אמרתי: העלאת הבית השני (או התורה־שבעל־פה) – והיא פותחת פתח לשאלה רבה: האין בהעלאה זו לבית השני משום הורדה כל שהיא לבית הראשון? כל שנים שאתה קובע העלאה ביניהם, תוך העלאתך זו אתה מניח על כרחך גם הורדה בבחינת־מה: עליית האחד גוררת ירידת זה שכנגדו, שעליו; אינו דומה עולה מטבעו, נולד עולה – למתעלה, לנעשה עולה. העלית את הבית השני למעלת הבית הראשון – נמצאת אומר: עלה “פירוש” למדרגת מקורו, מקור ופירושו היינו הך. האמנם אין המקור נפגע אפילו פגיעה כל שהיא כשפירושו עולה למעלתו, מצוי אתו בה במעלה? אם גם ה“פירוש” טבוע בחותמו של מעמד־הר־סיני – האמנם לא נפגמה אותה הבחנה בין מקור ופירוש ביסודה, או בכמה מעיקריה? תאמר: לא עלה כאן שני למדרגת ראשון אלא להלכה. כלום ראית הלכה שאין סופה מעשה?34.

מחשבת ישראל בכללותה – ולא ההלכה לבדה – חייבה לעיין ולעיין באותה פרשה ובה כרוכה גם שאלה רבת משקל זו – ההתגלות במחשבת ישראל הקדומה. “ולא יסף” האמור ב“קול גדול” שהשמיע נותן התורה “בהר מתוך האש הענן והערפל”35 כפשוטו וכדיוקו הוא, לא היתה אלא התגלות אחת, ואפילו משה עצמו לא הוסיף כלום על אשר ניתן לו בהר סיני – או אין לתפסו כפשוטו: חזרה ההתגלות על אכסניית־סיני שלה, משה זכה להתגלות נוספת, גם אהרן זכה לה, וזו ההתגלות (של תורה ומצוות) הלכה ונמשכה בבחינת־מה אחרי מעמד־הר־סיני, אם גם בשינוי לבוש? (עיין להלן על רוח הקודש ובת קול). שוב: אותה השתדלות לפרוש את כנפי ההתגלות על התורה־שבעל־פה, הבאה לבצר תורה זו ולהשליטה שלטון־עולמים בישראל – כלום אינה מפחיתה הפחתה כל שהיא מתפארת ההתגלות לתורה־שבכתב ותקפה, מיחודה המייחדה ביותר? האין בהרחבתה של ההתגלות משום סכנת־מה לראשיתה, למהותה כשלעצמה? מה בין בכתב ובעל־פה כשלעצמם – כששניהם ניתנו באותו מתן? תאמר: יש ויש בין בכתב ובעל־פה, לא הרי זה כהרי זה ביסודם – אם כן, כיצד דרו בכפיפה אחת, נאמרו בדיבור אחד? לאור הנחת בית־ובית ניתן להבהיר גם אותה מחלוקת בין מרחיבי תחום ההתגלות ומצמצמיו. (אין להסתפק כאן בהשוואות ובהקבלות מחילוקי־אסכולות בנצרות ובאישלאם בפרשת ראשונים ואחרונים. לא הרי אותו בין בבין מתן־תורה בסיני ועליית התורה־שבעל־פה בבית השני כהרי זה שבין דרגות ההתפתחות במחשבת הנצרות והאישלאם).

ואותה עטיפת־סיני שראשי הבית השני עטפו את תורתם לא באה לבלום את חירותם בשערי היצירה. להעלות בקודש נתכוונה זו, להוסיף ולא לגרוע. לא זו בלבד שלא אסרו את שאינו־מסיני, אלא גם עודדו את תלמידיהם לילך ולהוסיף משאינו־סיני על של־סיני, וללא הפסק. וכך אנו מוצאים כשרבי אלעזר בן הורקנוס אומר לרבן יוחנן בן זכאי: “אמשול לך משל למה הדבר דומה. לבור הזה שאינו יכול להוציא מים יותר ממה שהיה מוציא, כך אני איני יכול לומר דברי־תורה יותר ממה שקבלתי ממך” – בא רבו ומטפח על פניו ואומר לו: “אמשול לך משל למה הדבר דומה. למעיין זה שהוא נובע ומוציא מים ויש בכוחו להוציא יותר ממה שהוא מכניס, כך אתה יכול לומר דברי תורה יותר ממה שקבלו בסיני36. האם לא ראו רבן יוחנן בן זכאי וחבריו את ביתם, הבית השני, כמעיין יצירה שאינה פוסקת, הנובע מתוך עצמו, מוציא “יותר ממה שהוא מכניס”? וכך דרכו של כל מקור יוצר שאין יצירתו תלוייה באותה “הכנסה”, אינו כסתם־ביאור שאין לו אלא מה שהוא “מכניס”.

צא ולמד: לא בור היה הבית השני לעצמו ולישראל שאחריו – אלא מעיין.

טז.

ג. מתרומותיו הגדולות של הבית השני לתורת האלהות בישראל –ואולי תרומתו הגדולה ביותר – היא הכתרת אלוה בכתר־תורה, תפיסתו את אלהי העולם וישראל כיושב בישיבה: אל לומד תורה.

העוסקים בחקר מחשבת ישראל לא עמדו עדיין על מהפכה רבה זו שהפרושים הכניסו לתורת האלהות כשלעצמה. אין אומה ולשון בעולם המאמינה באלהים ומתפללת אליו – ורואה אותו כלומד תורה (הנני דן בפרשה זו בכללותה במקום אחר)37. הנצרות דרכה להבליט פן חוק ומשפט ונקמה וכו' באלהי היהדות. תמהני: לא זו ולא אישלאם שקם אחריה עמדו על מציאותו של אל תורה, אל לומד בישראל שבימי הבית השני – כלומר, על עובדה זו שעם עליית התורה למעלת מרכז – המרכז בה"א הידיעה – בחיי ישראל שבאותם הימים, נכרכה זו גם באלוה, והוא גופו נתעטר עטרת תלמיד חכם, נתעטף איצטלא דרבנן, כביכול.

יומו של הקדוש ברוך הוא פותח בתורה, תורת יום־יום היא לו – לפי חשבון יום־של־מעלה שחישב וקבע אחד מראשוני אמוראינו וגדוליהם, רב: “שתים עשרה שעות הוי היום. שלש הראשונות הקדוש ברוך הוא יושב ועוסק בתורה. שניות יושב ודן את כל העולם כולו וכו'. שלישיות יושב וזן את העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כנים. רביעיות יושב ומשחק עם לויתן” וכו'38.

אלוה לומד תורה – שתים כאן: עצם למידתו ותכנה. הלמידה כמות שהיא באה לשם סיפוקו של צורך בנפש הלומד, מילויו של חסר, תיקונו של פגם, ביעורה של בערות, משיבה היא נפש העוסק בה, מהנהתו הנאת־רוח, – והרי אין למידה הראוייה לשמה שאין ברכת נהנין לפניה ולאחריה. כלומר, אנושית היא הלמידה ביותר, נאה לבשר ודם, לכלי זה מלא בושה וכלימה ופגימה, בחינת חרס נשבר או מושבע ועומד להישבר. וכיצד ניתן להוריד אותו “ממציא כל הנמצא, וכל הנמצאים מן שמים וארץ ומה ביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו”, השלם בתכלית השלמות “שכל הנמצאים צריכין לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם”, בלשון הרמב“ם39, למדרגת תלמיד, מצוי לומד – להכניסו ל”תהליך" של למידה, שכל דבר שזה מחייבו עצם מושג־האלהות מטפח על פניו ומרחיקו בתכלית ההרחקה? כלום לא הורידו כאן פרושים את השכינה למטה מעשרה טפחים, ואין בהורדתם זו משום “חילול־השם”, כביכול?

אמנם כן, כשהעמדתי תיאולוגים משלהם (באנגליה) על אותו אלוה־פרושים, – תמהו תמיהה רבה: אלוה לומד? מלך מלכי המלכים לומד – כבשר ודם, כמוך כמונו? גם רגשו־רגזו ואמרו: What a blasphemy. תיאולוגים משלהם –וגם כמה משלנו בדורות האחרונים, שלא מילאו כרסם לחם ובשר מישראל – יודעים אלהי אהבה מה הוא, אל חסד ומוסר, אל נאה להמוני־עם ולכל שיטת־עיון “פרגמאטית”, “דיאלקטית”, ואפילו “אכסיסטנציאלית” – וסוד אל לומד לא יבינו לעולם. כאן, לפי עניות דעתי, גם כאן: אחד הייחודים המכריעים לתורת האלהות בישראל, המבדילים הבדל־עולמים שלא ניתן לטשטוש

כל שהוא בין יהדות לנצרות. אל המתגלם ומתאנש ב“בנו”, “מקריבהו” לכפר בדמו חטא כל בשר ומחייהו וכו', ואל לומד תורה – כלום יש לך תהום גדולה מזו שביניהם? אלהותה של “תרבות יהודית־נוצרית” זו שרבים דשים בה, בישראל ובעמים בימינו, ובישראל יותר מבעמים, אחת היא?

ומה לומד הקדוש ברוך הוא? נותן התורה על הר סיני בקולות וברקים40 יושב בישיבתם של חכמי הבית השני והדורות הסמוכים לו ולומד את תורתם, תורת הבית השני, – כלומר, לומד פירושים לתורתו, פירושי פרשנים לתורה שנתן למשה עבדו. כאילו לא ניתן לו לנותן התורה – שלמד את תורתו זו מאה פעמים ואחת לפני אותה שעת־נתינה גדולה, כדי שתהא שגורה בפיו – להבין את תורתו כהלכה, אם לא יהא מעיין בה באספקלריתם של עושי־אזנים לתורה כרבי עקיבא, רבי אליעזר וחבריהם. אין למידת־תורה זו שאלוה לומד נכרכת דרך כלל בחורבן הבית, כדברי עולא המפורסמים: “מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד”41. כלומר, אין ההלכה משמשת לו להקדוש ברוך הוא מעין נחמה־לחורבן או מפלט מפורעניות בלבד, אלא בחינת פעולה הצריכה לגופה היא; למידת תורה לשמה כאן – תורה־שבעל־פה לשם עצמה ולשם הבנת תורה־שבכתב.

בן בלי־ימים עליון זה, לו היום ולו הלילה, לא ראשית לו ולא אחרית – יושב ולומד כל ימיו אותה תורת־פרושים. ור' יצחק – לדוגמה – יצא והעמיד גם אותו דיבור פנים"אל־פנים לאלהים עם משה, שהטריד הרבה את לבותיהם של הוגי־דת בישראל ובעמים – על ההלכה: “ודבר ה' אל משה פנים אל פנים (שמות ל“ג, י”א)… אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, אני ואתה נסביר פנים בהלכה”42. מקומו של מלאך־אלהים שבבית הראשון (ברובו) ממלאת אותה בת־קול, – הנשמעת ממרומים43 לא רק על ישראל ועל מעשי חכמים וצדיקים, בחייהם ובפטירתם, אלא מגיעה היא גם לשערי ההלכה, נוטלת היא רשות לעצמה

להכריע בהלכה, ואין הבית השני (לשם הדיוק: רוב בניו ושומריו, כנגד הללו שקיבלוה בכל לבבם) משגיח בה: לא בשמים היא. ואלהי הבית השני “מחייך” ונהנה מקשי־ערפם של אותם חכמים שאינם משגיחים בבת־קולו44.

יתר על כן: נותן התורה – לדעת ר' ינאי, תלמידו של רבי יהודה הנשיא – סתם את תורתו ביודעים ובמתכוון, שיווה לה פנים־לכאן ופנים־לכאן, ללא הכרעה ממרומים, לא רק בתורה־שבעל־פה, אלא אפילו בתורה־שבכתב – והוא גופו פתח פתח לרבים שיבואו ויטו, זיכה את חכמי הבית השני ויורשיהם באותה הטייה, או הטילה עליהם כתעודת־עיון שאינה פוסקת: “לא ניתנו דברי תורה חתוכין אלא כל דבור שהיה אומר הקב”ה למשה היה אומר (לו) מ“ט פנים טהור ומ”ט פנים טמא. אמר לפניו: רבונו של עולם, עד מתי נעמוד על בירורו של דבר? אמר ליה: אחרי רבים להטות. רבו המטמאין טמא, רבו המטהרין טהור“45. לכאורה, מן המאמרים הוא שיש בהם להרעיש את העולם – כדרך בני הבית השני שהרעישו את העולם על כל מקרא סתום או “מסוכן” בעיניהם. הרי יש בה בתפיסת פנים”ופנים זו לתורה מן השמים כדי לחתור תחת עיקר ערכה של זאת התורה, עצם תקפה וזכותה לאותו החלט־עולמים שהיא תובעת מהמחזיקים בה בטבעה, על כרחה. כלום מוצא אתה דת־של־התגלות בעולם שתתיר לעצמה להעמיד את מאמיניה־שומריה על כך שהיא סתומה, אין הן שלה הן ברור ואין לאו שלה לאו מפורש, נתונה היא לדיון ולעיון, והיא מפקידה את גורלה ורוחה בידי מחייבים ומזכים, מטמאים ומטהרים, מגלי פנים, ורובם הוא שיכריע במצוותיה לחיוב או לזיכוי, לטומאה אם לטהרה? מלכות־שמים שתפתח פתח מעין זה לבשר ודם שיבוא ויעשה בתורתה כרצונו, כחכמת לבבו, וההכרעה תהא בידי רוב שאין בו סוף־סוף מן הקבע, והרי העיון נתון בטבעו לתמורה, תלוי במערכי לבבו של המעיין וצרכי שעתו ומקומו? עד כדי כך הגיעה אהבת עמילותם־בתורה של בעלי ההלכה46, העדפת שקלא וטריא על הלכה פסוקה – שלא חששו לכרוך בה את אלוה גופו, וכאילו רק תורה פתוחה ונתונה למחלוקת ולהכרעת רבים תורה שלמה היא. אך אלוה לומד תורה – אוהב תורה, אוהב למידת תורה עד כדי־כך – סותם מצוותיו כדי להגדיל למידתה של תורה, להרבות משא ומתן של הלכה. אלוה שכמותו יש בכוחו ליתן לנושאי דברו עלי אדמות כלי רב פנים – כלומר פגום מבחינת מקור כל שלמות – לתלות אמתו ותקפו באדם, ולא באדם השלם כשלעצמו, אלא ברבים, יהיו הללו נמנים וגומרים ומכריעים.

אלוה גופו אינו אוסר את הספק, שונה הוא הלכות חלוקות בשם חולקיהן47, מחבב שקלא וטריא, משא ומתן בהלכה במתיבתא דרקיעא. בישיבה־של־מטה אחרי רבים להטות, מה שאין כן בישיבה־של־מעלה – כשדעתו של הקדוש ברוך הוא דעת יחיד ורבים חולקים עליו למעלה: "קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא אם

בהרת קודמת לשער לבן טמא ואם שער לבן קודם לבהרת טהור. ספק – הקדוש ברוך הוא אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיעא אמרי טמא“48. יחיד של מעלה אינו כופף קומתו בפני רבים – ושומר הוא על זכותם לחלוק עליו, אינו מכריע בכוחו הוא, אלא מעלה לישיבתו אמורא בבלי אחד, רבה בר נחמני, והוא פוסק הלכה כקדוש ברוך הוא: טהור49הוא שהכריע, יד הקדוש ברוך הוא היתה סוף”סוף על העליונה – כי ירם אמורא ידו וגברה יד אלוה. שותף הוא האדם להקב‘“ה במעשי בראשית – כאן: דרך ההלכה, ושותף מכריע. אלמלא הוא שנצטרף להקב”ה במלחמתה של תורה, נגד כולהו מתיבתא דרקיעא – היו הללו מטים ודוחים ומכריעים נגד בורא העולם. אחד ואין בלתו למעלה ואחד ורבים כמותו למטה, ביבנה ובפומבדיתא וכו’, מצטרפים זה לזה ומנצחים את הרבים למעלה –ושוב: תתאה גבר, בשר ודם שונה־הלכות מלמטה הכריע.

התורה־שבעל־פה העלתה את אחד מגדולי יוצריה וסדרניה, רבי עקיבא, למדרגת “מעכב” לאלהים, המכריחו לישב ולקשור “כתרים” לתורתו50: “בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב'”ה שיושב וקושר כתרים“51 לאותיות. אמר לפניו: רבונו של עולם, מי מעכב על ידך?52 אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבונו של עולם הראהו לי. אמר לו: חזור לאחוריך. הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומר, תשש כוחו, כיון שהגיע לדבר אחד53, אמרו לו תלמידיו: רבנו, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו54. חזר ובא לפני הקב”ה. אמר לפניו: רבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני" וכו'. “כך עלה במחשבה” לפני אל אלהי הרוחות לכל בשר, גזירה היא מלמעלה שאין משיבין עליה למטה – ולבו של בן־עמרם תוהא עליה. כאן אין ראשון לתורה־שבעל־פה מעלה את עצמו למדרגה אחת עם מביא התורה־שבכתב – כבמאמרו של רבי יוסי: “ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו לישראל אלמלא קדמו משה”55 – אלא משה רבנו ורבם של כל הנביאים יורד למטה ממדרגת יורשי עזרא, רבי עקיבא וחבריו. הבית השני רואה את משה רבנו – שלא ישב בישיבותיהם של פרושים – והוא גופו מרגיש ב“נחיתותו” זו. לא חששו הפרושים גם להעלות במפורש את מעלתם בתורה, כוחם להבנתה ולפירושה, על הללו של מקבל התורה גופו מפי הגבורה: “דברים שלא נגלו לו למשה, נגלו לרבי עקיבא וחבריו”56 – וכאן הוא המקור לאותה תשישות־כוח שתקפה את משה כשישב בבית מדרשו של רבי עקיבא.

משה רבנו גופו – אבי אבותיה של תורה־שבכתב, עמוד־העמודים לבית הראשון – נראה כמגן על מעלת הבית הראשון כלפי הבית השני ההולך ומתנשא עליו, כשהוא “מעורר” את הקדוש ברוך הוא שיהא מקפיד על כבודו מלא עולם ולא יוריד עצמו למדרגת תלמידם של פרושים, בני הבית השני57: “בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקדוש ברוך הוא יושב ועוסק בפרשת פרה אדומה הלכה בשם אומרה: רבי אליעזר בני אומר עגלה בת שנה ופרה בת שתים. אמר משה לפניו: רבונו של עולם, העליונים ותחתונים שלך הן ואתה אומר הלכה בשמו של בשר ודם?58 אמר לו: צדיק אחד עתיד לעמוד בעולמי ועתיד לפתוח בפרשת פרה אדומה תחלה וכו'. אמר לפניו: רבון העולם יהי רצון שיהא מחלצי. אמר לו: חייך שהוא מחלציך” וכו'59.

לא משה רבנו לבדו תמה אותה תמיהה רבה על אדון כל הארץ ה“אומר הלכה בשמו של בשר ודם”. לא נוצרים ומושלימים לבדם, גם כמה בני־ברית שלא טבלו טבילת בית שני כהלכתה – אמרו ואומרים: חוצפה כלפי שמים כאן, סילוף דמות אלוה. זר – משלנו ומשלהם – לא יבין זאת. ולפי דרכי: אם חוצפה כאן, חוצפה קדושה ויוצרת היא. אל לומד תורה – תפיסת־מעמקים מכריעה היא שתפסה יהדות־הפרושים בשער האלהות, גם בין אלוה לאדם, ובעיקר בין אלוה וישראל. לא נסתפקו הללו באל בורא עולם, קונה שמים וארץ, אל רחום וחנון, אל מוסר ומשפט, מנהיג־הבירה וכו' של נביאי ישראל והבאים אחריהם – ובאלהי אהבה וחסד וגאולה של הנצרות לא כל שכן. לא ידעו את אלהי אריסטו ויורשיו: שכל־מושכל־ומשכיל, מחשבה החושבת עצמה, מחשבת־המחשבה, סבה ראשונה המניעה את הבירה תנועה־במחשבה. גם לא אל מזדווג עם שכינתו, יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, מסתורין של זווג־מעלה כלפי זווג־מטה, בנוסח הקבלה. אלהיהם היה אל יושב ולומד תורה, לומד עם כל עוסק בתורה בירושלים וביבנה, באושי ובצפורי, בנהרדעא ובסורא ובפומבדיתא – עד למגנצא ושפיירא וכו‘, מיר ואיישישוק וולוז’ין וכו’ (ועד לניו־יורק שבימינו, שלא הגיעה למדרגת מיר ואיישישוק וולוז’ין ויש בה אלפי זקנים גם נערים היושבים ועוסקים בתורה). לומד הוא לא רק עם רבי עקיבא וחבריו – אלא גם מפיהם. תינוקות של בית רבן ממלאים את עולמו של ישראל עוז־תורה בהבל־פיהם – ואל אלהי צבאות אינו רק נהנה מהבל־פיהם זה שבזכותו העולם עומד, אלא גם לומד אתם יחד, מוסיף עוזו לעוזם.

תפיסת אל־לומד־תורה זו חשיבות יתירה לה גם מבחינת קיום ישראל בכללותו. ישראל היה עם לומד תורה – כי אלהים לומד תורה. כל מקום שישראל גלה, תורתו גלתה עמו – ושכינה גלתה גם היא וישבה ולמדה אתו תורה. כל שעה שלא פסקו בישראל תלמידים ותיקים המורים הלכה, והלכתם נאמרה למשה בסיני – אין פי נותן התורה על הר סיני פוסק מגירסה. וכך היו ישראל ואלהיו חבורה אחת של לומדי תורה. הכל – כמעט הכל – למדו, אחד הממעיט אחד המרבה, והללו שלא למדו נטלו חלק באותה למידת עם ואלהיו: מתינוקות של בית רבן והמוני־העם שהסתפקו במועט והשתדלו להבטיח חלקם בתורת הלומדים על ידי מצוות ומעשים טובים – עד לגאוני דור־דור, שוחים בים התלמוד שיש באמנות־שחייתם לבייש שחייני־ים שאומנותם בכך, טוחנים הרים ועוקרים אותם בסברא, בוראים עולמות־רוח ומחריבים אותם יום־יום, יודעי סוד למידה הראוייה לשמה, כי העיקר הוא דרך־הרוח, תהליך הלמידה, הילוך הלכה שאינו פוסק עולמית. וכולם – וביחוד המאורות שבהם, ידעו כי לא הם לבדם לומדים: יש אל לומד בשמים, נושא בעול התורה, גם שומע ללמידתם, למשאם ומתנם בהלכה, נוטל חלק ממרומים בווכוחי־הלכה של־מטה.

מכאן אותה רמה־של־תורה לארזי־הלבנון בהלכה ובאגדה שעמלו בכל כוחם לעלות מעלה־מעלה ולהגיע לדק־מן־הדק בעיונם – כי אל מבין ומאזין תורה להם, מקשיב לפלפול־תורתם, ובפניו אין לוותר ולהסתפק במועט, שמיעת לומד־מרומים מחייבת התאמצות־רוח ללא־גבול – וגם עידוד־רוח רב לאומה כולה על אנשיה נשיה וטפה. תורה אחת להם וליושב־במרומים, מלכותא דארעא כמלכותא דרקיעא, משום שתורת־מטה היא היא תורת־מעלה. ולפיכך, ירידת תלמוד־תורה בישראל ‏ “למטה” בדורות האחרונים כרוכה – וכריכה מכריעה מבחינת־הבית – בירידת התורה “למעלה”: כלומר, כשבא ישראל בדורות האחרונים והשמיט אותן שלוש שעות ראשונות של תורה ביומו של הקדוש ברוך הוא, ואל לומד תורה של פרושים נעשה כה מוזר לו לישראל וכה רחוק מלבבו; ולא השמיט ישראל תורה למעלה אלא כשהשמיטה ופרק עולה למטה, השמטת־מטה והשמטת־מעלה אלו באו כאחת לישראל החדש – ופרשת שמיטה־והשמטה זו מייחדת עיון לעצמו.

ועד לאותה שעת ירידה “למטה” “ולמעלה” – צא וראה גם זו: מבערי־ההגשמה בין מתרגמי התורה, ובעיקר הפילוסופים שבימי הבינים, שנכוו בכל רמז־הגשמה בכתבי־קדשו של הבית הראשון – לא פגעו כלל בהגשמת־אלוה שהגשימו פרושים בבית השני, שאינה פחותה כלל מן ההגשמה שבכתבי־הקודש. וזו לא רק משום שאין למדים מן האגדה ואין משיבים עליה, – אלא למידת תורה להקב"ה לא “הרגיזה” הרבה אנשי־תורה כמותם, יושבי אהלה־של־תורה בסורא ובקורדובה ובפוסטאט־קהיר וכו'60.

ומבחינת עיון בית־ובית שלפנינו: הבית השני נתכוון באותה תפיסת־אלוה להטביע בחותמו לא רק את תורת הבית שקדם לו – אלא גם את נותן התורה גופו. “פירוש” זה הטיל את כוח־שלטונו לא רק על מקורו (תורה־שבכתב) אלא גם על המקור־למקור, מקור כל מקור. יצא הבית השני ותבע כאן לא רק שוויון־ערך שלם – לעיון ולמעשה – לבית השני עם הבית הראשון, אלא יתירה ממנו: חובת צריפתו של המקור דרך “פירושו”. אין המקור כשלעצמו בר־תוקף אלא אם כן נצרף אותה צריפה – ונותן־המקור בתקופת־המקור לאומה אין תורתו שלמה אלא אם כן קיבלה על עצמה עול תורה־שבעל־פה. אלוה בכבודו ובעצמו זקוק, כביכול, לאותם פרשנים, בני הבית השני; פרשן גם הוא, פרשן עם פרשני תורתו. מבחינת תפיסת־התורה של הבית השני גופו ניתן לשאול: אם הכל ניתן בסיני – כיצד היו דברים (דברי רבי עקיבא) שלא נגלו לו למשה רבנו? ומה טעם למידתו של “ניתן” זה שהנותן גופו לומד, וחייב ללמדו? אולי עלינו להבחין גם כאן בחילוקי תפיסה של אסכולות בבית השני. ועיקר המהפכה בתפיסת־אלהות זו בעינו עומד.

הניתן להעלות על דעתנו שאלהים יהא מתואר בכתבי־הקודש (ואין זמן חתימתם מעלה ומוריד כאן) כיושב ולומד תורה, ומפי בשר ודם, גם מניח תפלין ומתפלל?61. כמה תאורים לו לאלהים בכתבי־הקודש, בדמויות רבות ראהו בן הבית הראשון: שופט כל הארץ, פוקד עוון אבות על בנים וכו‘, איש מלחמה, אל נקמות, אל רחום וחנון, משכיל אל דל, אבי יתום ואלמנה וכו’. ואילו חזו בחזונם רואי ישראל ונביאיו משמואל עד מלאכי קצה־קצהו של אלוה לומד תורה – כלום לא היו משאירים לו זכר־מה, רמז כל שהוא בנחלת־רוחם שהנחילונו? אילו היתה התורה שלטת בבית הראשון כדרך ששלטה בבית השני – כלום לא היתה מטביעה את רישומיה העמוקים גם במחשבת האלהות של אותו בית, בשערי אלוה ואדם, אלוה וישראל?

יז.

ד. אותה נטייה להעלאת הבית השני על הבית הראשון בולטת במדה רבה ומכריעה גם בשערי הבית גופו, שערי הארץ – בתפיסת קדושת הארץ, זו המבדילה להלכה ולמעשה, ולא באגדה בלבד שאין למדים ממנה – בין קדושה ראשונה וקדושה שניה. כלומר, עשתה זו את קדושת הבית הראשון שנוייה במחלוקת: יש בחכמי הבית השני האומרים שאותה קדושה שנתקדשה ארץ ישראל עם כיבוש יהושע בן נון לעולמים היא עומדת, ויש אומרים: לשעתה בלבד היתה, לשעת קיומו של הבית הראשון. כנגדה: הכל מודים שקדושה שניה שארץ ישראל נתקדשה עם שיבת עזרא ושבי ציון מבבל, לשעתה ולעולמי עולמים היא.

משנתנו מבדילה הבדלה זו בין קדושה לקדושה, ויד קדושה שניה על העליונה: “שלש ארצות לשביעית. כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד. וכל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד נהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד” וכו‘62. וברייתא אחת שונה63: “אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי: למה מנו חכמים את אלו?64 שכשעלו בני הגולה מצאו אלו וקידשום. אבל ראשונות בטלו משבטלה הארץ”65. ובלשון הרמב"ם המסכם תורת קדושה זו של חכמי הבית השני: "כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה כיון שגלו בטלו קדושתן, שקדושה ראשונה לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא. כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שניה העומדת לעולם, לשעתה ולעתיד לבוא. והניחו אותם המקומות שחחזיקו בהם עולי מצרים ולא החזיקו בהם עולי בבל כשיהיו וכו’. ורבנו הקדוש התיר בית שאן מאותם המקומות שלא החזיקו בהם עולי־בבל והוא נמנה על אשקלון ופטורה מן המעשרות“66. כל שנכבש בארץ הקודש על ידי מקדשיה בקדושה ראשונה (יוצאי מצרים) טעון היה כיבוש שני על ידי אותם מקדשי קדושה שניה (עולי־בבל), כדי שיזכה לקדושת עולמים. וכך נחלקת ארץ ישראל גופה – מבחינתן של קדושה ראשונה ושניה אלו: “נמצא כל העולם לענין מצוות התלויות בארץ נחלקת לג' מחלקות: ארץ ישראל וסוריה וחו”ל. וארץ־ישראל נחלקת לשנים: כל שהחזיקו עולי בבל חלק א' וכל שהחזיקו עולי מצרים בלבד חלק שני” וכו'67, ואותו “חלק שני” נדון דין ארץ לעצמה68.

פרשה זו תמוהה ביותר: יהושע בן־נון ובני יוצאי מצרים ‏כבשו את הארץ בדבר אלהים, שהבטיחה לאבות האומה ולמשה רבנו, הבטחה זו משולבה בברית אלוה עם ישראל שילוב בל־ייפרד69, וכיבושם קידש את הארץ – בא חורבן הבית הראשון והפקיע אותה קדושה; ואילו לא שבו עזרא ונחמיה בימי כורש מלך פרס – היתה אותה קדושה בטלה לעולמים. עזרא ונחמיה ועולי בבל שלא כבשו את הארץ – והיא גם לא הובטחה להם הבטחה מיוחדה, שניה, מפי כורת הברית עם עם סגולתו – לא זו בלבד שהחזירו לארץ את קדושתה, אלא שהוסיפו קדושה לקדושתה, או בדיוקו של דבר – הם שקידשוה קדושת־אמת, קדושה חדשה, קדושת־נצחים שלא זכתה לה הארץ בימי הבית הראשון; ובה לא פגע החורבן, חורבן הבית השני70.

תמיהה אחת שהיא שתים: א) עצם הנחת ראשון ושני בקדושה. לפי פשוטו של מקרא ופשוטם של נביאים וכו' מקור־המקורות לקדושת הארץ הוא בברית שכרת אלהים עם אבי האומה והבאים אחריו, באותה הבטחת־נחלה שהבטיח ל“חבל נחלתו” – וקדושה שניה, שתי קדושות, מנין? כלום ניתנה קדושה למנייה? והרי המנייה פותחת פתח לעלייה וירידה, באה היא מן החוץ, מן הזמן – בשעה שזו הקדושה נובעת מבפנים; ובעיקר: הקדושה מחייבת רציפות ארץ קודש אין קדושתה נפסקת לעולמים.

ב) אם מקור הקדושה הוא באותה ברית־הבטחה שבוצעה לעיני כל ישראל והעולם בימי יהושע בן נון – כיצד יהא כוח תולדתה, תולדה לקדושה, עדיף־תקיף מכוח אב, אבי אבות הקדושה? מפני מה תהא יד יהושע בן נון על התחתונה ויד עזרא ונחמיה על העליונה? מנין קיבלו עולי בבל אותה קדושת־ארץ מיוחדה, העולה על זו שקדמה לה? מפני מה תהא חזקה זו שלהם71 – שאין לה מקור־ברית נוסף – גדולה ומתמידה מן הכיבוש שבא במצוות אלוה, בו תלוייה אמת הברית כמות שהיא, כאמור? והרי לא ניתן להסביר את העדפת כוח החזקה על זה של הכיבוש אך ורק באהבת השלום לפרושים, מרבים שלום אלה בעולם. כאילו אותה חזקה בדרכי־שלום מחתה את עקבות דם הכיבוש שכבש יהושע בן־נון, וכיבושו – שעליו ועל השמדת שבעת העמים נצטוו ישראל – בחטא הוא? תאמר: העם מקדש את הארץ72, ולפיכך כשגלו פקעה קדושת הארץ, וכששבו עולי בבל חזרה לה קדושתה? אם כן – מנין לו לעם בימי עזרא ונחמיה לקדש את הארץ קדושה רבה מזו שקודשה על ידי כיבוש יהושע בן נון וזה כיבוש עם היה – שבטים שנעשו עם, שנכנסו לחבל נחלתם לשם התנחלות־עם.

ודאי, תפיסת קדושה שניה זו מבליטה הרבה את מעלת התורה, תורת הבית השני (שכנסה לתוכה את תורת הבית הראשון), והחזקה שהחזיקו עזרא ונחמיה ועולי בבל, היא חזקה־לשם־תורה, חזקת בית־של־תורה73. ואם פרשת קדושה שניה זו עודה צריכה עיון – הרבה־הרבה יש בה ללמדנו בהלכות בית־ובית שלפנינו, ועיקרה: קובעי עיקר הקדושה השניה לא הסתפקו אך ורק בהדגשת כוחו של הבית השני לייחוד ישראל, שלא ניתן לו לבית הראשון (בשיחת הקב"ה ומשה רבנו) – אלא יצאו והוסיפו לייחוד ישראל את ייחודה של ארץ ישראל: לא הבית הראשון, אלא הבית השני הוא הוא שקידש את ארץ

ישראל קדושה לשעתה ולעתיד לבוא, עד סוף כל הדורות.

גם כאן מצא לו הבית השני מקום להתגדר בו – להבליט ביתר שאת את חירותו, עצמאותו, לפתוח בסדר זמנים חדש בישראל – סדר גם לקדושה.

יח.

למדנו, אותה תפיסה רווחת המורה: בית שני הוא הוא בית ראשון – אינה תופסת את העיקר בשאלת־שאלות זו לאומה. וכאן אני מניח הנחה אחת – אם לזאת תורת הבית שאני נוטל לעצמי רשות לפתוח בישראל:

ישראל הוא אחד הבא בשניים, אחד שנתגלה בשנים. בית ישראל אחד – ושנים חיים בו, מבחינת עיצוב דמותו הפנימית וגיבוש שעור קומתו ברוח. חלילה לי מלפגוע ברציפותו של ישראל בין בית לבית; ומבית שני ואילך בית ישראל בית־ובית הוא. אין הבית השני סתם־“המשך” ולא סתם־“פירוט” – אלא גלגול חדש, התחלה שניה לישראליות, וכמוה כהתחלה שקדמה לה – ליצירה ולגילוי און ראשית.

הבית הראשון והבית השני אינם פרקי־זמן וציוני־דרך בלבד – אלא שתי מהויות הם, בעיקרם; שתי צורות־פתיחה במחשבת ישראל וחייו; שתי לשונות־ראשית, ולשון בחינת תורה־תוכן ולבוש־צורה כאחת נאמרה כאן. יש לו לישראל פתיחה אחרי פתיחה, ראשית אחרי ראשית – כפתיחה ראשונה כפתיחה שניה, כראשית שניה כראשית ראשונה.

לבושיים לבש ישראל במשך ימי קיומו: לבוש הבית הראשון, לבוש הבית השני – ושניהם ראשונים. הבית הראשון והבית השני שניהם אוחזין בטלית אחת – ולא הרי אחיזתו של זה כהרי אחיזתו של זה. שני צעדים – ראשונים – הם לישראל, וצעד שני לא מחה עקבות צעד ראשון. שניהם קיימים, עומדים בעינם – בחינת עמידת עין תוך עין – גם כשהם בלועים מעורבים זה תוך זה.

אותו שני בבית השני – אין תפיסתו הראוייה לשמה נקנית אלא בהתאמצות־רוח רבה. שהרי אין זה שני כדרך כל שני שבמנין. פירושו: עשיית־ראשית תכופה לראשון, הגיית־ראשית שניה, שניה והיא ראשונה. שני הוא בזמנו בלבד – בזמן התגלותו, יציאתו מאתכסיא לאתגליא בצורתו זו שלפנינו – ולא במהותו ובתכנו, לא במשקל־בית שבו. ראשון ושני אלה – במדרגת־ערכים אחת הם. אחזור – לתוספת־ הדגש – ואעמיד תורת־בית זו על עיקרה: שני ספרי־בראשית לישראל – הבית הראשון בראשית לישראל, הבית השני בראשית לישראל גם הוא.

שתי דמויות־ראשית אלו, דמויות־רוח שהן גם מציאויות־חיים, שקודות הן על הצטרפותן לדמות אחת, – ועדיין לא ניתנה להן הצטרפות זו בכל שלמותה. כאן מקור לכל תסיסה בישראל: כלומר, אחד המקורות המכריעים לכל משבר ומעבר בישראל – ומה ‏ רבו משבריך־מעבריך, ישראל – הוא באותה תסיסה בית־ בבית מדור־דור. תסיסה ומתיחות כבירות ביותר – ואין כאן פירוד־תהומות. שנים כאן – ולא שניות מבתרת־מרסקת.

יט.

עצומה היא התרוצצות־הבתים ביצירת רוחו של ישראל. ברובה סמוייה זו מן העין, ועין הלב מרגישה בה. באמתו של דבר, אין התרוצצות ראוייה לשמה בין מפורדים נבדלים שהזמן והמקום – או מאורע ממאורעותיהם – חיברום זה לזה. הללו כל ארץ לפניהם: האחד יימין וחברו ישמאיל – וחסלת פרשת ההתרוצצות. מה שאין כן תאומים, שנרקמו במחובר, או חיים בו במחובר. אין לד התרוצצות טבע ואמת

כהתרוצצותם – הואיל והם יונקים מאותו מעיין, תקועים באותן ארבע אמות של מקור־הייאה ראשון, אוחזים ונאחזים בו במפלט.

וישראל תאומים ברוחו. לא תאומי יעקב ועשו – יעקב ברח מעשו, הרחיק נפשו ממנו, פלטו לעולמים, – אלא תאומי יעקב ויעקב, בית ראשון ובית שני. אם שנים אלה קיימים היו קיום־תאומים מראשיתם, כאילו עם בואו של בית שני לעולם הוברר הדבר למפרע שגנוז־כלול היה בו בבית הראשון ושניהם ישבו שבת־תאומים בשני הבתים, אם תאומיות זו “נולדה” בבית השני, וזה אינו אלא גלגול חדש (שני) לישראליות שלבשה לבוש מסויים (ראשון) בבית הראשון – תאומים הם, להלכה ולמעשה (ולא הרי תאומי־רוח כהרי תאומי־בשר). ובהתרוצצות־תאומים זו יש להעמיק ולבקש פתח להבהרת כמה חזיונות בדברי ימי ישראל מדור דור – ברשות הרבים וברשות היחיד.

מחקר ההלכה והאגדה עדיין לא עמד על סוד ראשון ושני בשתי רשויות־מקור אלו לרוח ישראל. אפריון אביא לבעלי תריסין בהלכה ובאגדה שיצאו ויחפרו באדמתן של שתים אלו – לארכה ולרחבה – לשם גילוי שכבות־בית שבה, על כל הכרוך בהן. מובטחני: לא ייגעו לריק – ברכה רבה יביאו לחקר שתי רשויות אלו רבות שורש וגוף, פרח ופרי, ולא הללו לבדן. לא רק אותה מתיחות בין צמצום והרחב, בין הסגר־בית והתפשטות־חוץ, בין כספון לגאולה והשתרשות באדמת נכר; עצם התהוות התפוצה, ה“מעבר” מנפוצות ישראל ויהודה בבית הראשון אל התפוצה רבת־העם, החוסה בצל ממלכות, כפופה להן ומובטחת בעצמה, מבוצרת תוך גבולותיה; גם חזיון ההתגיירות בעולם בימי הבית השני ואחריו, שעדיין לא הובהר בשלמות הרצוייה – עד כמה יסוד הבית הראשון שהיה נשמע לגויים יותר מיסוד הבית השני היה מכריע באותו כיבוש שכבשה היהדות בעולם, ויסוד הבית השני היה המעכב בו בכיבוש (וכאן טעונה ההתגיירות לימוד במצורף להתפשטות הנצרות שתמכה יתדותיה בבית הראשון ובכוחו השיגה הרבה ממה שהשיגה, גם בזכות הלקח המכריע שלמדה מן הבית השני, עיין למעלה) – חילוקי הדעות בבית מדרשם של הפרושים בהכנסת גרים תחת כנפי השכינה, – כל הפרשיות המרכזיות הללו על כל בנות־פרשיותיהם המרובות טעונות עיון מתוך אותה אספקלריה של בית ראשון ושני, קיצורו של דבר: יש לבדוק בדק־בתיים בתולדות ישראל כולו, על יצירתו ומציאותו ברוח, בדת, בחברה ובלשון, מסוף הבית הראשון עד לראשית הבית השלישי ועד בכלל. לא רק באותה שיבת־מקרא ששבה הקראות – שהקרובים אל הבית הראשון בימינו רואים בה לא רק מרד בתלמוד (ככת הצדוקים, שקדמונים ואחרונים כורכים בה את הקראים, וכאילו הצדוקים שהתקוממו נגד הפרושים שבו אף הם אל הבית הראשון, והם משמשים סמל למלחמת־הגנתו של הבית הראשון על נפשו בו בבית השני) אלא גם מלחמה בגלות, ב“גיטו של תורה” שהקימו הפרושים בבית השני, וגם תנועת גאולה מן הגלות ומתורת הפרושים, זו שיש בה משום השלמה עם הגלות, עם ה“גיטו”, וויתור על הארץ, הטבע, הנורמאליות לחיי עם וכו'. ולא באנטי־נומיסם זה לבדו שמצא את ביטויו בתנועות המשיחיות, שהיו בהן מברכות “ברוך מתיר איסורים”, תוך יניקה רבה מן הבית הראשון, ולא ב“יחסים” שבין יהדות לנצרות ובה בנצרות גופה על כמה מתסיסותיה בלבד. שומה עלינו להסתכל בכל חזיונות בשרו ורוחו של ישראל הסתכלות מעמיקה מתוך אספקלריה של בית ובית.

מלחמת בתים בישראל, התאבקות ראשון ושני בבית ישראל בכללותו.

כל לרבות (דוגמה נוספת להסברת הנחתנו) את מחשבת ישראל מאחרי הבית השני ואילך. חוקרי מחשבת ימי הבינים יוצאים ידי חובתם בציון שלשת מקורותיה בחוץ: כלאם (המדברים), אפלטון ונאו אפלטוניות, אריסטו ופרשניו. ואין ציון זה מספיק כלל וכלל להבהרת עיקר התלבטותה של מחשבת ישראל, לא בימי הבינים ולא בימים שלאחריהם. בעומקו של דבר, התאבקות אריסטו ושאינו־אריסטו במחשבת ימי הבינים – אינה הפרשה המכריעה בה. יש להסתכל בה הסתכלות־בית ולא הסתכלות־חוץ זו – שהשתלטה יתר על המדה במחקר מחשבת ישראל בשלשת הדורות האחרונים, ואין זה אלא בן דורות אלה בקירוב. התרוצצות־בית שבה – או מתיחות ראשון ושני – רבת משקל מזו שבאה מן החוץ. יש בה לפתוח פתח להבהרת כמה פרשיות במחשבת ישראל, כגון תבונה והתגלות, אלוה ואדם, חירות וסמכות, דת ואמונה, מראה ומושג, כוונה־שבלב ומעשה, על כל הגנוז בהם. ולא רק מחשבת־הנגלה – גם מחשבת־הנסתר בישראל טעונה בדיקה לאור אותו רזא־דרזין הכרוך בהתאבקות בית־ובית שלפנינו.

החסידות, לדוגמה – בעיקר בראשיתה וביסודה, במדה שיש בה משום ביטול בית־המדרש – בה במדה מן הבית הראשון ומכוח־כוחו היא יונקת ו“בנוסח ספרד” משלה. אם גם אין לראותה ראיית “מתנגדיה” שדנו בה דין תנועה לביטול תורה, או לפריקת עולה – הרי איננה במהותה תנועה לטעינתו של אותו עול. לא מרדה מרד שלם בפרושיות לבית השני – והרחיקה עצמה ממנה, לא עשתה אותה מרכז לנפשה. כיוונה פניה ולבבה דווקא לעם הארץ שפרושים קדמונים ואחרונים זלזלו בו וגזרו עליו כמה גזירות. נתנה קולה בשיר, התירה את רגלי הישראלי בריקוד לשם שמים, עוררה בלבבו הרגשת חיים של שמחה – ולדעת כמה מפרשניה בדור האחרון: גם הרגשת טבע וקרקע וגאולה שלא ניתנה ללב 'מתנגדיה"74. וכאן נקוט כלל זה בידיך: כל בישראל שאינו טבוע בחותם הבית השני טביעה ברורה ומפורשת – הולך ומתקרב מאליו לבית הראשון, גם כשאינו כולו ראשון, ואפילו מתקשה הוא בו בראשון, ואין ראשון זה הכוח המניע והמכריע שבו. כלומר – כשאין שני זה מכריע, נפתח פתח לראשון, מכלל לאו לשני אתה שומע הן לו לראשון. גם הן־מה – הן הוא כאן.

ואם מחשבת ישראל כך – שירת ישראל, מהמאות הראשונות אחרי חורבן הבית השני עד לתקופת ה“השכלה” וראשית שיבת ציון בדורות האחרונים, על אחת כמה וכמה. אותו חול שבה – אין לראותו כהשפעת־חוץ בלבד. הרבה בו – מקורו באותו כספון עצום לבית הראשון, בשיבת בית זו; וכמה פנים לה לשיבה (עיין להלן).

לא אמרתי: הנחת בית־ובית זו שהנחתי כאן היא בחינת “תשבי יתרץ קושיות ואבעיות”, כל קושיה ובעיה. שומה עלינו להזהר בכל חלוקה־לשנים שאנו מחלקים בדעות ובדברים שלא תהא מפליגה ביותר, ונמצא שכרה יוצא בהפסדה. אסור לה לראיית זה־כנגד־זה בכל תחום־רוח לתבוע לעצמה זכות־החלט שהמוסר תובע לחלוקת טוב ורע, הקודש – להבחנה בין טהור וטמא, וכיוצא בהם. והרי גם מדת חלוקה זו במוסר ובקודש שנוייה במחלוקת – בין משטר־רוח למשטר־רוח ובין דור לדור. ואם אותה הבחנת־בית לא ניתנה **להחלט גמור **– חובה רבה היא; יש בה גם לשמש פתח־גילוי לכמה סתומות בדברי ימי חיינו ומחשבתנו; ודיי באותו אור – פרקים מרובה פרקים מועט – שיש בכוחו להאיר לנו בגשישתנו זו שאנו מגששים באפלת הדורות.

וברכה אחת נוספת – ורבה – אני רואה באותה הרווחת־בית מבחינת שיטת המחקר בין בתולדות חברה ומדינה בין בדת ובמחשבה על כל גילוייהן: חוקרי ישראל בימינו – כרבותיהם בימים שקדמו להם – מרבים בהדגשתה של השפעת־החוץ על ישראל – מימי קדם לבית הראשון והשני עד לימי הבינים והדורות שאחריהם. אין אני מזלזל בה – ולא ניתן לי להעלים את חששי שאני חושש בשער זה. נראה לי, הפלגה רבה מפליגים הללו בה בהשפעת־חוץ. לפיכך – תבוא אותה הנחת־בתיים ותעורר את חוקרינו שיהיו מכאן ואילך פותחים בבית, מרכזים את עיקר מבוקשם בבית – ובאותו בית־ובית. רוב התמורות שחלו בישראל מסוף הבית הראשון ואילך, והללו שמהן נבנה בית ישראל – באות מבפנים, ופרקים במדה מכריעה, מתוך אותה מתיחות שאינה פוסקת בין בית ראשון ובית שני על כל הגנוז בהם. יש ולחץ־חוץ מעורר בישראל את היצר לבית הראשון – מעודד ומחסן, ואינו יוצרו יש מאין; טבוע זה בו כל ימיו, ביחוד מימי הבית השני ואילך. אותו לחץ־חוץ – או השפעת־חוץ – אינו עיקר, גם כשהוא מתבלט לפנינו ביותר בפן־חוץ שבפנינו. הרבה־הרבה בדברי ימינו – באלפי השנה האחרונות – עתיד להינהר ולהיצהר לאור עיון מעמיק באותו בית־ובית בנפש ישראל וחייו, חיי האומה ואישיה כאחת.

כ.

קטגורי ישראל המתהימים בין בית לבית מכאן וסנגוריו המטשטשים כל ייחוד־בית שיש בו כדי להבדיל הבדלה כל שהיא בין בית לבית (אתה מוצאם בדור האחרון גם בעמים, ויחידי־סגולה הם) מכאן, נעלם מהם העיקר בשער זה, – גם משום שצמצמו את עיונם אך ורק ל“יחס” בין בית ראשון ושני בבית השני לבדו. לא ראו הללו אותו בית־ובית בכללותו; לא עמדו כלל על רציפותו שהלכה ונמשכה אחרי הבית השני, וביחוד לאחר ימי הבינים. העלם־ראייה זה עיכב ולא ניתן להם כלל לתפוס עצם שאלה זו – שאלת בתיים בישראל – גם בבית השני גופו, בו השקיעו הללו את כל עיונם.

וכשאני יוצא להסתכל באותה רציפות־המשך להייאת בית־ובית, הנני נוטל רשות לעצמי לפתוח בהנחה זו – למעשה, להוסיף הנחה להנחת־היסוד האמורה, ודרך רמז, על יסוד עיוני שעיינתי בו ב“המשך” (עד כמה שזה ניתן לי, ואי אפשר שעיון־יחיד שכמותו יזכה לשלמות, אינו אלא פתח־עיון לחברי בבית המדרש, יצאו ויעיינו בה בפרשה איש איש בארבע אמותיו): אילו גם נתברר שהבית הראשון שמר על יחודו, נשאר בבחינת־מה עומד בעינו בבית השני ובבית יעקב שאחריו, נלחם על עיצובו במפורד, אם מעט ואם הרבה, וכוחו – כוח בית־לנפשו – רב היה בימי הבית השני, (ואיני קובע כאן מסמרות, כאמור) – היינו רשאים לומר: ידו של הבית השני היתה על העליונה ביהדות מראשית הבית השני עד לראשית המאה הי"ח. זו כולה טבועה בחותמו של הבית השני – להכרעת מעשה, למראית־עין, – אם גם ניתן לראות את הבית הראשון והוא תוסס בה, ופרקים כאילו מתקומם בפני בולעו (בקראות, במשיחיות, כמרומז). ניצחה ההלכה – והוא נצחון הבית השני. גבר תלמודה של בבל – אם גם קראו עליו: במחשכים הושיבני75 – ובצדו גם תלמודה של ירושלים, ואחד הם כאן.

עד “ערבי פסחים” לזמן “חירותו” של ישראל החדש, במאה הי“ח – עלתה לה ליהדות להעלים למעשה כל ניגוד בין בית ראשון ובית שני, והיא נראית לנו כולה מעור אחד. בית ראשון ובית שני – בית אחד הם כאן. אין תחום ביניהם, וכמעט אין מוקדם ומאוחר בשניהם. אין לך דבר שאינו רמוז בתורה. הכל ניתן למשה בסיני76, כל הוראה שתלמידים ותיקים הורו בישראל עד לדורות האחרונים נאמרה למשה בסיני, והכל היה רענן ושמח כנתינתו בסיני. כל חידוש שחידש הבית השני – מקורו בבית הראשון, רווח היה בו, ואין בו כלל מן החידוש, דור־דור היה מחזיר עטרה לישנה – העטרה עמדה בעינה, לא חלה בה יד הזמן, ולא יד הבית. אבות העולם היו יושבים בישיבה – כתנאים וכאמוראים, – אב אב וָבית מדרשו, גם שם ועבר מחזיקים היו בית מדרש. נביא נביא ובית דינו. אברהם אבינו “עשה כל התורה כולה עד שלא ניתנה”77. נכדו, יעקב אבינו, “שימר את השבת קודם שניתן”78. דוד המלך – בעל מוניטין: מקל ותרמיל מכאן ומגדל מכאן79, שבימי נעוריו קנה לו לאשה את בת המלך הראשון בישראל ב”מוהר־קדמונים": מאה ערלות פלשתים80, וגם בימי עמידתו לא אסר על עצמו אותה “אשה רוחצת על הגג”81 – ידיו “היו מלוכלכות בדם ובשפיר ובשלייא כדי לטהר אשה לבעלה”82. ושאר מעשי בית שני של בני הבית הראשון על ראשוני קדמוניו, ידועים לכל מעיין בספרות ההלכה והאגדה.

אותו עיקר: “ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני” – הגיון יוצר טבוע ביסודו (על כל חומר הבעייה הגנוז בו, עיין למעלה): אם המסורת שבידי ישראל אמת – אמת היא מראשיתה; אם אין סוף לתקפה – אין לה ראשית, ואי אפשר שתהא לה ראשית בבית השני; ראשיתה של תורה־שבעל־פה היא ראשיתה של תורה־שבכתב, ראשית אחת לשתי התורות: ראשית־סיני. וכך טלית כל ישראל היתה פרושה על הבית הראשון והבית השני יחד. אין מסורת־ישראל מבדילה הבדל־ערך בין תא לתא בבית הראשון גופו – בין פסוק לפסוק באותו ספר־ספרים שניתן מרועה אחד83, בין לבנה ולבנה, זמן וזמן, מקום ומקום בבית השני ובאשר בא אחריו; לא בין בית ועלייה בישראל, ובין בית לבית לא כל שכן. אמנם כן, גם ל פני המאה הי"ח היו בישראל־של־מסורת זה יודעים־לשאול במקרא, מעין “מבקרי”־מקרא, בין אנשי־נגלה ובין אנשי־נסתר, מתנגדי אגדתא ומקילים ראש באגדה, נאנחים על עול ההלכה – רישומיהם מצויים גם בספרות הויכוחים והפולמוס בין יהדות לנצרות ואישלאם, – ודרך המלך בישראל אחד. ומי הוא הנותן בו טעם, וטעם מכריע? הבית השני.

ומן המאה הי"ח ואילך – אני רואה את טלית כל ישראל והיא הולכת ונפגמת, אותו מעור אחד של בית ראשון ובית שני הולך ונסדק – מרוב שימוש, בעטייה של פריצת פרץ בבית יעקב, מרד בבית ורוחות חדשים מנשבים בו מן החוץ. בית יעקב עולה באש. לא נשרף זה בה – אלא לאור השריפה כאילו התפרץ הבית הראשון מבית יעקב, שרוף ואינו־אוכל זה, שחרר עצמו מאותה צבת מזיגת־בתים מיוחדת במינה, בת אלפי שנה, חזר ונעור, והוא מתחיל בונה במה לעצמו. מאותה שעה ואילך – נוטל אני רשות לעצמי לראות בית־ובית בישראל בגלוי: במחשבה על חושביה, בחיי הרוח והחברה על ראשי־מדבריהם. לאור אותו בית־ובית – אני בודק את בני ישראל ומתחיל מונם, על תנועותיהם ומניעיהן לבתיהם, לבתי אבותם: מי לבית ראשון מי לבית שני.

וכך נחלק לי ישראל שבדורות האחרונים לשנים מבחינה זו: ישראל של תרי"ג מצוות מכאן ושאר ישראל, או ישראל ה“חדש”, מכאן.

כא.

ישראל שומר תורה ומצוות, שאינו זו מהשלחן הערוך על כל דקדוקיו כמלוא נימה – נשאר עורו אחד במחשבה ובמעשה גם לאחר אותה פרצה רבה שנפרץ בית יעקב, ובעורו זה הוא עומד גם בימינו. אין מחנה שלומי אמוני ישראל, עד לדורנו ועד בכלל, מבחין הבחנת זמן ומקום תוך המסורת גופה. חכמת ישראל הטבועה בחותם המסורת, במדינת ישראל ובתפוצות שבימינו, יש בה לאשר הנחתי זו. פרט ל‘“נאורים”־לחצאין שבה, שטעמו טעם “עץ הדעת” ב“גן עדנה” של תרבות אירופה ואמריקה, המדברים פרקים בלשון־חול, לשון חדשה במקצת, הנזקקים לעיוני היסטוריה ומדעי החברה כאילו היו מודים בעיקרי מדע העומד ברשות עצמו, בהכרת־אנוש בת־חורין ומכריעה, והללו מסתבכים על כרחם בסתירת־יסוד בין ישן וחדש – רוב העוסקים בה, הולכים בדרך אבותיהם מאז ומעולם, ממעטים בשאלות מה למעלה וכו’, אינם דורשים במופלא מהם, והיהדות כולה היא מרועה אחד פשוטו כמשמעו, חטיבה אחת שלמה ללא התפתחות זו, שהמעיינים הללו מודים בה בכמה תחומים ולא בתחום היהדות, אמונותיה ודעותיה.

והוא הדין בפרשת הבית. כאן בית־ובית אחד הם – ויסוד בית שני גבר, בית זה על שלוחותיו הרבים ששלח בדור־דור בתחום ההלכה והמעשה. כמה מעיקרי הניגודים בין מחנה־קודש זה ושאר המחנות בישראל במאות הי"ט והכ', מחנה חול ומחנה חול־וקודש כאחת, – מקורם בעובדה מכריעה זו, שהללו כולם – לרבות מחנה חול־וקודש – אין בתיהם או ביתם אחד כבית אותו מחנה־שכולו־קודש, ללא תערובת־חול; ואם כזית־חול בו, בטל הוא בששים של קודש; ולא הרי אדיקותם של הללו בבית השני כהרי אדיקותו של זה.

“יחסו” של אותו מחנה אל כתבי הקודש כשלעצמם – חוץ ל“תפקידם” בחיי הדת בכללם – טעון עיון לעצמו. לא תמיד זלזל זה בכתבי־הקודש, ולא כל בניו – וכמה פנים לאותו “זלזול”, גם למדת־ה“כבוד” שנהג בהם. היו – וישנם – כמה אנשי משנה וגמרא שהעריצו את כתבי־הקודש, – ראשי־ישיבה ו“משגיחים” אוהבי־מקרא שעוררו את חניכיהם האמונים על מהרש“א ומהר”ם שיף, טובעים בים קצות החושן ונתיבות המשפט, שיהיו מעיינים גם בעשרים וארבעה (“סווארבע”, “פסוק”, בלשון־יידיש). ויש בהשתדלותם זו גופה להעיד גם על ההזנחה הרבה שהזניח ישראל שכולו הלכה־ומעשה את העיון בכתבי־הקודש, עיון לשמו, להרחבת־הדעת ולהרווחת־הנפש. רוב שלומי אמוני ישראל – עד לימינו – תפסו כפשוטו פירוש רש"י לדברי רבי אליעזר החולה לתלמידיו: “ומנעו בניכם מן ההגיון”84: “לא תרגילום במקרא יותר מדי”.

ידועים הם הויכוחים על הוראת כתבי־הקודש לילדי ישראל במזרח ובמערב, בעבר הרחוק והקרוב (ויש להבחין בין אשכנז וספרד בה בפרשה). וכשבאה ה“השכלה” והתחילה מחזירה את האומה לכתבי־קדשו של הבית הראשון – יצאו רבים משלומי אמוני ישראל ואסרו את התנ“ך בהנאה על בניהם, אם איסור ממש ואם זה שאינו אלא בחינת סייג ועצה טובה. ה”השכלה" ששקדה על דקדוק לשון המקרא וצחותה – כאילו “הבאישה את ריח” התנ“ך לרבים מהם: אם “משכילים” נאחזים בכל לבבם במקרא – מות בסיר זה. כנגד אנשי־המסורת שהקפידו בעיון־מקרא – מרובים היו אחיהם ברוח שלא היו קוראים בכתבי הקודש או ממעטים ביותר בקריאתם, לא בחול ולא בשבת, “מפני ביטול בית המדרש”85. קריאת מקרא “שלא לצורך”, לפנים משורת המצווה על אותה קריאה – היה בה משום ביטול תורה. כשם שהיו הללו מקצרים גם בתפלה – כדי שלא לבטל את זמנם והוא כולו לתורה. ישראל זה קרא מדי שבת בשבתו את פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום – ופיו לא פסק מגירסא בגמרא, בין קריאת־מקרא וקריאת־מקרא, בין תפלה לתפלה, יומם ולילה ובשעה שלא יום ולא לילה, להוסיף על “והגית בו יומם ולילה”. רבים מבני ישראל אלה, גם כשעיינו בכתבי־הקודש – עשו אותם ל”ב או קל“ב פירושים לכה”ק עיקר. בבחינת־מה שימשו הפירושים הללו מעין המשך לנושאי כלי הגמרא, ההלכה והאגדה; קרובים היו לעולם המדרש מלכתבי־הקודש כשלעצמם. עתים כאילו חריפות חידודיו ורמזיו של פרשן כר' אברהם אבן עזרא האפילה על המקרא שפירש – ודרשת חז"ל עשתה טפל את הפסוק בו תמכה יתדותיה.

אילו נשארו בעלי הלכה ואגדה אלה ומקרא לבדו בידיהם – היה עולמם מתרוקן עליהם הרבה. יכולנו – לדוגמה – לראות ישראלי “חדש”, דתי־ליבראלי, כהרמן כהן איש־מארבורג, בן סוף המאה הי“ט וראשית המאה הכ', חי חיי נפשו ורוחו – כישראלי – בעולמם של כתבי הקודש, ודייו בו. אילו נעלמה יצירת הבית השני וזו שנבעה ממנו, לא היה בניינו חרב עליו. ואיני יכול לשוות בנפשי מה היה בסופם של הרי”ף והראב“ד והרשב”א, הרמ"א והגאון ר' אליהו איש־וילנה86 – הוא ורבותיו ורבות־רבותיו, תלמידיו ותלמידי־תלמידיו עד לימינו אנו, ובכללם גם רבים מהללו שהציצו ונפגעו – אילו לא היה להם אלא ארבע אמות של מקרא בלבד? כלום לא היו הללו רואים עצמם בודדים, נטושים לנפשם, בחינת “אבי ואמי עזבוני”? – “מה היה בסופם” – ומה היה בראשיתם? כלום היו אותם לויתנים בים תלמודינו מגיעים לראשית, והיו בונים בית בישראל – ממשיכים בבנייתו של אותו בית בו בית־ובית אחד? וכלום היתה היהדות זוכה לנחלת־רוחם זו שהנחילוה?

כב.

לעגנו הרבה בדורות האחרונים לאותו בקי בש“ס ובפוסקים – מחניכי ישיבות מיר, אישישוק וולוז’ין ומאות בתי־המדרשות במזרח־אירופה, אותם “בחורי עוני הולכים בחפזון” – הנשאל על פסוק פלוני בישעיהו ופסוק אלמוני בירמיהו ומשיב: “דאָס איז אַ בפירושער פסוק אין כתובות דף קי”א עמוד ב', און דאָס איז אַ פּסוק אין בבא בתרא דף קט”ז עמוד א' " וכו' (מקרא מפורש הוא בכתובות וכו‘, וזה פסוק הוא בבבא בתרא וכו’). לעגנו – ולא לרש לעגנו. אותו בן מיר וכו' עשיר היה; בית לו, בית שני.

דוק ומצאת: כריכתם – או מציאתם – של פסוקי עמוס והושע, ישעיהו וירמיהו בבבא בתרא ובכתובות וכו' – ענין רב בה להבהרת פרשת־הבתים שלפנינו. עדות מכריעה היא לתפיסת תורה־שבכתב ותורה־שבעל־פה ליהדות־מסורת שלמה זו – תפיסת בית ראשון ובית שני, מקרא וגמרא. ודאי, חייב אדם – ואדם מישראל לא כל שכן – לקלוט את ישעיהו וירמיהו וכו' קליטת־מקור מכלי ראשון. ולאנשי־מסורת אלה שבאלף האחרון – או למעלה מאלף – הגמרא (בעיקר, הבבלית) בלעה את כתבי הקודש עד כדי כך שלא ראו את ישעיהו וירמיהו וכו' אלא דרך שלוש הבבות וכל אשר לצדן ומסביבן. אין להם ביהדות – למחשבה ולמעשה – אלא מה שיש בבבא קמא ובגטין ובחולין וכו'. הללו שחיו חיי נפשם ורוחם בבית השני – ראו כל ימיהם לפניהם את הפסוק, הקרא, משובץ גמרא, ואך ורק תוך גמרא, בעמוד פלוני בברכות ובעמוד אלמוני בשבת, ולא בספרי הנביאים והכתובים גופם, במקורם. אותה גמרא־של־בבל – לא היתה להם מעולם כלי שני. כלי גדול זה לבית השני – ולדורות שתכפו לו – היה להם כלי ראשון, בזמן ובמעלה כאחת, מקור כל המקורות לישראליות.

חזקת הבתים ליהדות זו – עליה היא עומדת מראשיתה – אינה אלא חזקת הבית השני. נקוט כלל זה בידיך: אין אותה יהדות קולטת את הבית הראשון אלא דרך הבית השני. כל שהיה בו בתפוסתו של הבית הראשון כדי שימור וקיום לאומה בכללותה, – מן ההכרח שיהא עוקר עצמו מן הבית הראשון על כלי־תפארתו הנשגב וחוזר ומניח ומנסח עצמו בכלי הבית השני – ואם גם כלי־גולה הם, כלי בבל. כל ראשון שלא חזר ונערך ונוסח ניסוח־שני ולא נקלט בו בשני – רחוק ממנה. וכל שצורף וגולגל גלגול־ מחילות בבית השני ונשתמר בו – משומר וקיים לה, מקובל עליה, וזה לבדו. מורה היא יהדות־המסורה השלמה: חייב היה הבית הראשון לקבל עליו את עול הבית השני, על מלוא כבדו – כדי שיתקבל בישראל שאחרי חורבן אותו בית. שני הציל ראשון – הוא שעיצבו עיצוב קיים וייצבו יציבות־עולמים.

הרי לפנינו ‏חזרה – מכריעה – על תורת הקדושה האמורה, קדושת הארץ. יהדות זו כאילו מונה שתים גם בקדושת ישראל: קדושה ראשונה וקדושה שניה. כל ראשון שחזר וקודש קדושת־שני, קדושתו קיימת לעולמים; וכל שלא זכה לקדושה שניה, פקעה או חלשה קדושתו. וכן שנינו: קדושה ראשונה קדשה אלא לשעתה, קדושה שניה קדשה לשעתה ולעתיד לבוא.

במה פעמים שמעתי – ובוודאי לא אני לבדי – מפי חובשי בית המדרש, בעלי ואגדה שבימינו: “איך וועל אייך פאַרקויפן אייער גאַנצן תנ”ך פאַר איין בלאַט גמרא, פאַר איין געשמאַקע שטיקעלע רש“י מיט תוספות” (אמכור לך תנ“ך שלר כולו בדף גמרא אחד, בפיסקת רש”י ותוספות עריבה אחת). תגובה טפוסית היא ל“למדן” המגן על עצמו נגד ה“משכיל” שכוחו הלך וגבר בדורות האחרונים, הנאחז בהלכה ובמעשה נגד המוצא מפלט לנפשו במקרא על חזונו – כלומר, בן הבית השני שבלע נגד בן הבית הראשון שנבלע ומורד בהיבלעותו, אם מעט ואם הרבה. ודאי, לא כל פרושי יושב בישיבה בדורות האחרונים היה מוכן לאותו “ממכר”, “חילוף” ראשון־בראשון – בשני־בשני ובשלישי־בשלישי… והצעת חליפין מעין זו מקורה באותה זיקת בית שני שהיתה – ועודה – רווחת בישראל החי חיי הלכה ואגדה, תלמוד ומדרש, חיי בית שני בעיקרם. העמק וראית: הבית הראשון באותו מחנה־ישראל – ובבחינת־מה בו יותר מבשאר מחנות־ישראל שבדורות האחרונים, – אינו הבית הראשון במקורו: “מצורף” הוא, חלול חלולי בית שני, מפורש פירושיו, עטוף בטליתו, נשוא־בכליו. בית ראשון הוא – ואיננו, כי ראשון בלוע בשני הוא.

אין מן הצורך להוסיף: כתבי־קדשו של הבית הראשון חיו חייאה עמוקה בבית השני, ביסודו (וה“אחרונים” שבו בני הבית השני גופו הם) והחיו כל אשר בו – וחייאתם זו אחרת היתה, שונה מבמקורה, בבית הראשון כשל־עצמו. וכך מחייב טבע הבית השני. הרי בו חיו כתבי־הקודש לאחר חתימה, כלומר: חתימת המעיין ממנו נבעו – או סמוך לחתימתם. ואילו בבית הראשון חיו תוך כדי התהוותם; בשר מבשרו היו, רוח מרוחו, יתר על כן: כל בשרו ורוחו היו. אינה דומה חייאתו של השוטף והולך ועולה ומכה גלים ונובט ציץ ועושה פרי ולא ניתן עדיין לחתימה, – לזו של הנתון־בצבת והחתום והמקודש והקבוע־לדורות. כתבי הקודש נבלעו בתורת הסופרים והפרושים – ומשעה שנבלעו בה, הבדל רב קיים בהם בין לפני־בליעה ואחר־בליעה: בין כתבי הקודש בבית הראשון כשהיו קיימים לבדם, בבדילותם, בתפארת־עולמים לעצמם, ובין הללו בבית השני, מעיין שאינו פוסק לכל דורשי אתין ואכין ורקין וגמין וקובעי מדות שהתורה נדרשת בהן. משנבלעו כתבי־הקודש אותה בליעה – כאילו ניטל מהם טעם ראשון שבהם. “חדשים” ומחדשים בישראל נלחמים על החזרתו של טעם אותו “ראשון” לישנו. כנגדם, אנשי מסורת שלמה ומוציאים חדש מפני ישן, מחזיקים בכל שנתקבל וקודש בבית השני – אין מלחמה זו מלחמתם.

המעמיק עיון בפרשה זו יעמוד על כך שניתן למצוא גם במחנה אנשי־המסורת גופו חילוקי גישה והדגשה באותו תחום שבין בולע ונבלע – אם גם למעשה אין ניגוד כל שהוא ביניהם. הרבה מן המחלוקת במחנה זה מקורו בשינויי תפיסתו של אותו בין מקור “לפירוש”, בין הסומך לנסמך: אותו “פירוש” של תורה־שבעל־פה לתורה־שבכתב, סמיכה זו למקרא, הללו כשלעצמם מה טיבם? סומך (בית ראשון, בהוראתו המקיפה) או נסמך (בית שני) עיקר? זה אומר: הנסמך טפל לסומך, אם אין סומך – נסמך מנין? וזה אומר: לא כי, הנסמך עיקר, הוא העושה את הסומך סומך, כאילו לא בא הסומך אלא לשמש מקור לנסמך, ואם אתה נוטל את הנסמך – אין ממש בסומך, ולא צורך בו. אותו כלל גדול, לדוגמה: “בשעה שאסרו למקרא סמכו ובשעה שהתירו למקרא סמכו”87 – מה פירושו, מה המכריע בו כאן: פעילות האסור וההיתר כשלעצמה, או סמכנות זו שאותם איסור והיתר נסמכים למקרא? וכנגד עצם אותה סמכנות־מקרא שאינה פוסקת – אנשי ההלכה יצרו פרקים את יצירתם זו גם ללא סמוכים בכתבי־הקודש88.

לפי עניות דעתי, עיון בשאלת־הכרעה זו עתיד להאיר אור רב על התפתחותה של התורה־שבעל־פה ועל חילוקי האסכולות שבה. הנאחז בעיקרו בבית השני – גם במחנה אנשי־המסורת, הפרושים, בדורות האחרונים – תולה את סמכותם של כתבי הקודש באותה הודאה שהודה בהם הבית השני, הוא שזיכה תוקף־עולמים לתורה־שבכתב, בת הבית הראשון. ופרושי שאינו רוצה ואי אפשר לו להבדיל בין בית לבית, יהא מדגיש את הצד שכנגדו: זיקת המקור על הפירוש, תלותה של תורהה שבעל־פה בתורה שבכתב, שהרי אילו לא ניתנה לו לישראל תורה־שבכתב לא היתה – לפי תפיסתם – התורה־שבעל־פה באה לעולמו. מחלוקת ראשון ושני זו לא תיעלם מישראל־של־מסורת גם לעתיד לבוא.

ועם כל חריפותה של אותה מחלוקת – וסמוייה ‏ מן העין היא ברובה – בו במחנה־הפרושים, קשה למצוא בו מכריעים כלפי הבית הראשון, כשלעצמו. לא נחלקו החולקים אלא בטיב ההכרעה כלפי הבית השני, – והצד השווה שבכולם שהם דוחים כל נסיון להחזרת טעמו של ראשון לישנו. שקודים הם על שמירתו של אותו מעור אחד של בית־ובית, ועל זו של מבית אחד ליהדות כולה. שהרי מן ההכרח הוא – כאמור –לפרושי, בעבר ובהווה, שכתבי הקודש יצורפו בגמרא, יחזרו ויותכו בכור גמרא, כדי שיעשו בשר מבשר גמרא, והיו בני־בית בבית השני. אותו מעשה־צריפה – הוא לבדו יש בו כדי גילוי הגנוז בהם בכתבי־הקודש. אין הפרושי – עד לימינו ועד בכלל – קונה בית ראשון אלא אגב בית שני. רק עד כמה שכתבי־הקודש התעטפו בטלית ההלכה – היו הללו מקובלים על הפרושים, מניחי היסוד לבית השני ויורשיהם, מן נהרות בבל עד נהרות רהיין, דנייסטר, ניימן, ויסלה, הודסון וכו‘. במדה שהבית הראשון גולגל ועוצב וצורף בצנורותיו של הבית השני – בה לבדה היה לנכס צאן ברזל לישראל שאחרי הבית השני, ולנושאי דגלו עד ימינו אנו. שוב, חוק־עולם ליהדות־של־פרושים: כל ראשון מהבית הראשון שהיה לבשר מבשר הבית השני ניצל, יהא עומד לדורות, כאמור. וכך נהפכו כתבי־הקודש והיו לים־של־פסוקים בששת סדרי משנה וגמרא. כאילו בבא בתרא נותנת תוקף לישעיהו וירמיהו, חולין – לעמוס ותהלים ומשלי וכו’89.

חזיון זה מיוחד במינו, לא רק בדברי ימי ישראל אלא בדברי ימי אדם ורוחו. בן־חוץ לא יבינהו. גם בן־בית “חדש” שנפשו לא ינקה יניקת בית שני כהלכתה – לא יעמוד על סודו: אלהים, בורא שמים וארץ, נותן התורה על הר סיני, מסביר לנאמן־ביתו מפני מה לא ניתנה תורה־שבעל־פה להיכתב, מכאן – ואותו בעל הלכה ואגדה, חובש־בית־מדרש שאינו עומד על פסוקי ישעיהו וירמיהו אלא בסדרי נזיקין ונשים וכו' של תלמודינו, מכאן. כאלהים כעם־סגולתו.

אלהים אומר: אין בכתבי הקודש משום מסטירין לישראל. אולי ניתן למצוא ביחס הפרושים מדור־דור אל כתבי־הקודש גם קצת מן הפחד מפני אותה “כלליות” ('“אוניברסאליות”) – ואלמלא חששתי: הייתי אומר: “גויות”… – שבכתבי הקודש. פתוחים הללו בפני כל באי עולם, ועתים לשאינם בני־ברית יותר מלבני־ברית (רוב האנגלים לדוגמה, וכמה פרוטסטנטים בארצות אירופה, מצויים גם בימינו, – בהם אין העיון בכתבי־הקודש במערכותיהם רווח כבימים שלפניהם, – אצל כתבי־הקודש יותר מרוב היהודים באנגליה ובשאר ארצות אירופה ואמריקה), מתורגמים לאלף לשונות, בקירוב. כמרומז: כל בישראל שהוא נשמע ופתוח לשאינו־ישראל – אין בו כדי לייחד את ישראל. כל מקום שישראל אינו מובן לאומות העולם – בו הגיע ישראל לייחודו, לעצמותו. Biblisches Judentum, Prophetic Judaism (יהדות־של־מקרא) – כה קרובה ללב איש מוסר ודת משאינם בני־ברית, וגם ללב בני־ברית אכולי נכר וטמיעה, מסתפקים ב“כזית”־יהדות זה, יהודי מקרא שאין לבם הולך אחרי משנה וגמרא וכו'. כל האומר: אין בידי אלא יהדות־של־נבואה – יהדותו כולה טעונה בדיקה.

התעטפות משנה וגמרא זו שהפרושים מדור־דור – ודורנו בכללם – מתעטפים בה, כלום אינה בעיקרה התעטפות בית שני כתריס בפני הבית הראשון, הדגש הלכה ומעשה נגד אותה הסתפקות ביהדות־של־נבואה?

הבית הראשון בית הוא לישראל ולגויים, בית תפלה לכל העמים, כחזון שלמה90. והבית השני בית ישראל הוא, בית תורה, ורק לישראל; בית לנפשו, כולו שלו; ממנו בא ישראל, לו הוא והוא לו.

אולי עמוקה משמעותה של אותה שיחה בין הקדוש ברוך הוא ונאמן־ביתו הרבה־הרבה יותר מכפי שהיא נראית לסתם מעיין באגדה. לא זו בלבד שהבית השני גזר בה את דינו של הבית הראשון, אלא גם שם את גזר־דינו זה בפי הקדוש ברוך הוא גופו, נותן התורה בקולות וברקים על הר סיני: אין בכתבי־הקודש משום ייחוד לישראל, זקוק זה למסטירין, ואין הללו אלא תורת הבית השני.

האם פג תקפו של אותו גזר־דין? כאן המלחמה נטושה – ותהא נטושה לדורות, בכמה צורות – בין בני בית ראשון ובני בית שני בישראל “ישן” גם “חדש”.

כג.

לא הרי ישראל המקצץ בנטיעות־המסורת מן המאה הי"ח ואילך – שפתח פתח־בית כלפי אותו פתח־חוץ שנפתח לו לישראל, מרד בסייגנות סייגים או השתדל להעמידה על מיעוטה שאין להמלט ממנו, עיקרו ורובו חול, ופרקים חול וקצת־קודש ומעין קודש משמשים בו בערבוביה, מתקשה הוא גם בתחימת תחומים בין קודש לחול – כהרי אותו ישראל שכולו קודש. ישראל “חדש” ומתחדש זה על כל מחנותיו:

תאומים בבטנו, בנפשו; אותם תאומי בית־ובית חזר ונעור בהם און־קדומיהם, ועושים מעשה־תאומים: מתרוצצים.

מבחינת הבעייה שלפנינו ניתן לומר: מסימניו המובהקים של החידוש בישראל שבדורות האחרונים, בכללותו, הם: א) אותה התפוררות שנתפורר “מעור אחד” של בית ראשון ובית שני, עצם ההבחנה –ורובה בלא־יודעים – בין בית ובית, ב) פתח זה שנפתה לו לישראל לפריקת עול בית שני או להחלשתו תוך חזרה אל הבית הראשון – אם על כל פניו אם על פן מפניו, בתערובת יסודות בית שני, ויסוד בית ראשון גבר. אמור מעתה: ישראל החדש מהו? זה שניתן לו – או נגזר עליו – לעמוד ולילך על פרשת בתים. מאותה שעה בה שמע לבבו אומר לו: בית ובית לפניך, ובחרת בבית, הרשות נתונה לך לבחירה זו – הוא מונה את קיומו על בימת תולדותינו, פתח פנקס חדש בישראל לזכות וחובה, להישג וכשלון, לנצחון ותבוסה.

צאו והסתכלו בתנועות רוחו של ישראל מהמאה הי“ח ואילך, גם בניעיו־ובנידיו שלא זכו להכנס למזל תנועה – ואין משקלם פחות מזה של אותן תנועות – בגישושיו ובנפלי־רוחו בהם ניכר אדם גם צבור (ואף כאן להסתפק על כרחי ברמזי־פרקים), וראיתם: ישראל החדש פותח את דרכו בשיבתו אל הבית הראשון, בכמה דרכי־שיבה, לשם סיפוקם של כמה צרכים, צרכי בית וחוץ כאחת. ושיבה זו נושאה פרי־מה בישראל, מגיעה לשלמות־מה – כשפניה מכוונים כלפי פנים. ברוב החזיונות לפריקת עול המסורת שאתה מוצאם בישראל בדורות האחרונים, לשם בדק־הבית ולשם הסתגלות־לעולם – חי רצון, אם סתום אם מפורש, לעיטוף ישראל בטליתו של הבית הראשון. לדוגמה, אותן פגיעה בפן־עם של ישראל והדגשת פן־דת בפניו שיש בה לטשטש או לבער פן־אום שכנגדו, השתדלות רבה זו – של בני־ברית ושאינם בני־ברית, מחוץ ומבית, מן הסנהדרין של נפולאון דרך הליבראליזם היהודי במערב־אירופה עד ל”אמריקן קונסול פאר דז’ודאיזם" בימינו – להעמיד את ישראל על הדת בלבד, – מקורן בשלילה המרובה שהללו שללו את הבית השני, על פרושיו והלכתם ואגדתם וכל הכרוך בהן. אין כפירה שאין עמה אמונה, אם גם סמוייה היא מן העין, ואין שלילה שאין חיוב כרוך בה. אותה קונסיסטוריה בצרפת מכאן ובית מדרשו של דוד פרידלנדר מכאן, הוא והיוצאים בעקבותיו או הקרובים לעיקר רוחו – נאחזו גם הם במקרא, אם מעט ואם הרבה. “קראות” חדשה זו הטבילה עצמה טבילת בית ראשון, – ואם גם לא בברכת שם ומלכות, ולא לשם שמים. אותו “ביבליזם” – שלאורו אנו חייבים להסתכל בכמה מפרקי תקומתו של ישראל החדש, ולא בהם לבדם, יש בו בנותן ענין וטעם לחזיונות רוח וחברה מסויימים באירופה החדשה בכללותה – עלינו להחזירו למקורו, להסתכל בו במחובר לקרקעו, כלומר: בבית הראשון.

כד.

אין לך כמעט צעד שצעד ישראל החדש בראשית דרכו, מאמצע המאה הי“ח ואילך, שלא היה בו זכר ורמז – ופרקים כוונה מפורשת – לאותה שיבה אל הבית הראשון. אפתח ב”השכלה". מה היה עיקר משענה של זו, ומבפנים? הווה אומר: הבית הראשון.

משה מנדלסזון, מראשוני ישראל החדש שנכנסו לעולם־החוץ שנפתח בפניהם, ולא הרי כניסתו כהרי כניסתם של רוב המתפרצים מבית לחוץ – ואין אני רואהו כלל כאבי ה“השכלה” ולא כפותח שער ספרות עבר החדשה – חי למעשה חיי־מסורת מעור אחד, מבחינת בית־ובית. ולבו ערג לבית הראשון – לא רק כמתרגם תורת משה ומפרשה (מקצתה) וספר תהלים, כמבקר־ספרות וכמעריץ שירת קדמונים, אלא גם כפילוסוף גרמני, דבר ל“אויפקלערונג”, ראש המדברים בפילוסופיה הגרמנית בימים שבין כריסטיאן וולף לעמנואל קנט, וכפילוסוף ישראלי. במקורו ובתרגומו התחיל חוזר – או עולה – אל ירושלים שבימי הבית הראשון, וזו היתה עליית־בית־ראשון מכריעה לדור ה“השכלה”. בתרגום תהלים נתכוון לא רק לגאול את הליריקה העברית העתיקה מכבלי התיאולוגיה הנוצרית שהשתלטה באותו מעיין־שירה בן ק“ן פרק (בלשונו של הרדר) – אלא גם ליתן לעולם ולישראל שירת־קדומים זו כבבואתו של תור־הזהב ל”השכלה" העברית הצרופה שבימי דוד, נעים זמירות ישראל91 – גם להכניס עולם וישראל שבמאה הי“ח אל הבית הראשון. וב”ירושלים" המשיך בהפניית־בית זו ביתר שאת. בו, בקיים שבחיבוריו, קם נגד הנוצרים – בחוץ למחנה “אויפקלערונג” שבימיו, ובמחנהו גופו, שנתקשו הרבה ביהדותו של משה איש־דסוי – והרים על נסו את ירושלים של דוד ושלמה, את ראשית הבית הראשון כסמל ל“השכלה”, כמורה דרך למשכילים שבימיו: כזה ראה והשכל![92].

לא עמד מנדלסזון על ניגוד־היסוד בין כיסופיו בבית ובחוץ ובין מציאותו הישראלית בפרסיה של פרידריך ה“גדול”, בין הערצה רבה זו שהעריץ את ירושלים של דוד ושלמה ובין תפיסת־יהדותו, היא תפיסת ר' יוסף אלבו והיוצאים בעקבותיו בסוף ימי הבינים וראשית התקופה החדשה, גם זו של ר' יעקב עמדן (שהיה בטוח בבעל “משנה תורה” שלא חיבר את “מורה הנבוכים”, זיוף זייפן היה זה בעיניו) ור' יהונתן אייבשיץ יריבו, ר' דוד פרנקל ור' הרשל לוין ואחיהם־ברוח באלטונא ובפראג ובברלין ובשאר קהלות ישראל שבאותם הימים, במערב ובמזרח. כשם שקיום ישראל בעולם החדש לא שימש לו “בעייה” כלל – ופרשה לעצמה היא. ועם כל אדיקותו של אותו Stock־Jude – בלשון מתנגדיו הנוצריים בגרמניה שבימיו – במבית־אחד מדור־דור, עץ־החיים לבית הראשון שבדורות האחרונים התחיל פורח בלבבו.

בתוספת שאת מתפרץ המפנה אל הבית הראשון במחשבת ה“השכלה” ובספרותה – אחרי ר' משה איש־דסוי, כמובן, לא ניתן לי לעמוד כאן על “משכיל” “משכיל” ומלחמת ביתו. דיי, לצורך ענייני, ברמיזה זו לתנועת ה“השכלה” בכללותה – מבחינת פרשת הבתים. רבו המסלפים את פני ה“השכלה” – כקטגוריה וכסנגוריה. מרבים להדגיש לחץ חוץ והשפעתו על ישראל־של־“השכלה” – ואינם רואים מלחמת בית־ובית שבה, או: מלחמתה על ביתה היא, הבית הראשון. אינני מסיח את לבי כלל ממלחמת בית־וחוץ בישראל מהמאה הי“ח ואילך – ותוספת משקל אני מוצא במלחמת בית־ובית זו, בתקופת ה”השכלה" ובתקופות שבאו אחריה. משבר ישראל בלבוש ה“השכלה” – לא משבר־חוץ הוא אלא משבר־בית, ומשבר בית־ובית; ביתר דיוק: באותו משבר בית־ובית עצמתו של משבר־הבית. פאתוס של הבית הראשון הטביע את חותמו על ה“השכלה”, אם גם לא בא בזו על ניסוחו־עיצובו הראוי לו. הבית הראשון שימש עוגן־הצלה ל“השכלה” העברית. הוא שפתח לה אותו פתח מכריע למעבר מקודש לחול, שהעוברים מקודש־לחול בחוץ, מצילי נפשם בו בחוץ, ובהמון רב, לא היו זקוקים לו כלל: הבית הראשון הוא שהתיר את העולם לישראל חדש זה בתחום ה“השכלה” – ועשה את החוץ בן־בית בבחינת־מה. הוא שהעניק לו הענקת מרחב, מרחב חדש בישראל, פתח לו פתח למרחב הבית הראשון. אין מכריעה ומחייה ל“השכלה” אותה שאיפת־אויר חדשה בחוץ, שישראל כולו (גם בחוץ למחנה ה“השכלה”) התחיל שואפה מאמצע המאה הי"ח ואילך – אלא דווקא שאיפת־אויר מרחיבה זו בבית, שבאה תוך התאבקותו של ישראל על החזרת מרחב־הקדומים לעטרתו.

דבקותה של ה“השכלה” בכתבי־הקודש – בתוכן ובצורה ובלשון – ניתנה להארה מסבירה הרבה מתוך הנחות־היסוד שהנחתי כאן. אותו פוריזם־מקרא אין לפטרו כחיבת־מליצה למליצים חסרי אונים וישע, רודפי אמרים יפים ונבובים. אין להתעלם ממקורה הנפשי של זו המליצה, והיא: שאיפתו של ישראל שנתכנס תחת דגל ה“השכלה” לשוב אל הבית הראשון ולהתעטף בטליתו גם עטיפת לשון וצורה. העמק וראית: לשון המקרא, לשון ראשית קדשה של האומה, היא ששימשה לבוש לאותו שינוי־מזל רב־תוצאות בישראל: מקודש לחול. כאילו דווקא בזו ניתן לו לישראל החדש־ה“המשכיל” לפתוח בהפקעת הקודש מכאן ובהרחבתו מכאן. והרי הוא הוא עיקר מפעלה של ספרות עבר החדשה: מחללת היא את הקודש, מכאן, ומרחיבה את זיקתו כשהיא מטילתה על רשויות חול שהקודש (בלשונו) לא היה מבקיע לתוכן עד ל“השכלה”, מכאן. כלומר, מחללת ומקדשת כאחת; קידוש־החול בא במדה מכריעה תוך חילול־הקודש – קידוש בא בחול. תהליך־משנה זה ה“מתהלך” לפנינו בספרות עבר: פירוש־חול עוקר לעולם־קודש, ופירוש מניח ומקדש קידוש לשון ומחשבה לעולם שכולו חול, בו ניתן לישראל־של־“השכלה” לכבוש את החול בבית ובחוץ בכוחה של לשון־קודש מחוללת – לא ניתן להפרד משאיפת־המפנה אל הבית הראשון (הנני מעיין בו במפורט במקום אחר). אין אני אומר: אותה שאיפה באה ב“השכלה” ובספרות עבר החדשה על שלימות ביטוייה. גם כאן אני משיא עצה לבן דורנו והדורות שיבואו אחרינו: הבט ליצר ואל תפן להישג.

תחיית ישראל החדש – היא גם תחיית יצריו, ולא תחיית תבונתו בלבד; ואולי קדמה כאן תחיית יצר לתחיית תבונה. הגדול ביצריו – מבחינת יצרי האומה – הוא היצר לבית הראשון. הוא שהלהיב בשלהבתו את שאר היצרים שנתעוררו בו בלב ישראל באותם ימי יצר ותבונה רבי הגות ועלילה. וכוח עיצובו רב היה מזה של שאר יצרי ישראל החדש. אותו בנין שהתחיל הולך ונבנה במאות הי"ח והי''ט – בכוחו נבנה, בזכותו קם אשר קם בישראל.

בחכמת ישראל של ה“השכלה” בית ראשון ושני התרוצצו (ויש להסתכל גם ב“וויסענשאַפט דעס יודענטום’ס” שבמערב־אירופה מראשית המאה הי"ט ואילך מתוך אספקלריה זו של בית־ובית) – ובשערי־“יופי” שבה ניצח הבית הראשון, בבחינת ה“נושאים” והלשון ו“האוירה”. מן הפיטן הראשון לספרות ה“השכלה” בגרמניה־של־מנדלסון עד ל“אחרון במשוררי ציון” ברוסיה – כולם ניזונו בעיקרם מן המקרא, יצאו להחיותו בשיר ובמחזה. כלום מן הצורך להוסיף ולרמז בפרק־בית זה לסמל המובהק לתחייתו של אותו יצר־בית ושמו אברהם מאפו?

אבי הרומן העברי הראשון הלביש את אכרי ישראל בחרסון, יהודי תחום המושב הרוסי שבמאה הי“ט, בעלי קאפוטות־של־גלויות, את בגדי תפארתו של הבית הראשון. במושבות אכרים מישראל ברוסיה (“שדה מנוחה”, “נהר טוב” וכו') קם הבית הראשון לעיני חוזה־בהקיץ ראשון על נהר ניימאן. אמנון ותמר חגגו ב”אהבת ציון" את חג כלולותיו של ישראל החדש עם הבית הראשון – ואלפי־אלפי אמנון ותמר בעיירות פולין וליטא ואוקראינה וכו' שבאותם הימים היו שושביניהם, לאורם גיששו בעריהם “הנכחדות” עד שזכו ונכנסו גם הם לחופה עם אותו בית ראשון. רוח חדשה נשבה בחייהם וביצירתם של ה“משכילים” – מקובנה על ניימאן ועד וורשה על ויסלה ואודיסה על הים השחור, מירושלים דליטא עד לבוב וברודי וטרנופול בגליציה ויאסי ברומניה. הבית הראשון התחיל קם לתחיה. לא חזו הללו חזון שיבת ציון – ציון שבה אליהם, ציון באה וירדה לבבל־אירופה של “השכלה” זו. הירדן נבלע בניימאן, ירושלים ושומרון נעשו בשר מבשר פולין, הרי גלבוע העתיקו עצמם להרי קרפאטים. צא וראה: כמאה וחמשים שנה לפני חיבת ציון – התחילה שיבת ציון בישראל, שיבת ישראל אל ביתו הראשון ב“השכלה”, ועל אדמת תפוצות. שיבת הבית הראשון קדמה הרבה־הרבה לשיבת הארץ, ארץ הבית הראשון והשני.

הבית הראשון חזר וקם בתפוצות אירופה (של אשכנז; בית ראשון ושני ביהדות ספרד בכללותה פרשה לעצמה היא) – במציאותו ובאוירו, ברוחו ובריחו ובחלומות־קסמיו – כמפלט מפני החוץ החדש, וגם כמחאה על הפרושים ומשנתם, לשם חתירה תחת בניינם שבנו או החלשת תקפו, אם מעט ואם הרבה. אנטי־נומיסם של ה“השכלה” אח גם הוא לאותה מלחמת־“מליצים” על לשון המקרא ועל החייאת הבית הראשון בכללותו, מקור אחד להם. וכך אין ה‘“השכלה” – בדורה השני – מתרחקת מן הפרושים לבדם אלא אפילו מהנביאים שניתן לצרפם בבחינת־מה לבני הבית השני, כלומר גם מסוף הבית הראשון הכרוך בבית השני. יהודה ליב גורדון פוסל לא רק את ר’ ופסי וחבריו – אותם פרושים בני פרושים, נהרגים והורגי נפשות על קוצו של יוד בליטא ופולין וכו' – אלא גם את ירמיהו הנביא. צדקיהו, האחרון למלכי יהודיה, רואה באיש־ענתות לא את נביא הבית הראשון, אלא את שומר־השבת, תופש־התורה, מכשיר הקרקע לפרושים, לסיוג סייג לסייג, מצר מרחב־מלכות בישראל ומחריבו – את מבשרו של הבית השני92.

כה.

הבית הראשון פתח פתח־ירושלים למשה איש־דסוי. ומימיו ואילך הלך אותו בית והיה לפורק־עול בישראל, משחרר מרץ־דורות, פוקד כוחות קדומים בישראל סבא ומעוררם לתקומה. הוא שפרץ פרץ למתירי־איסורים ולמחללי־קודש בישראל החדש, כאמור, וכמה מהם זכו והיו סוף־סוף למקדשי־חול. מנוף הניף הבית הראשון לישראל. כנפים עשה לו. כנפי ישראל החדש – כנפי הבית הראשון הן.

משה איש־דסוי ביקש לעשות אותו פתח־ירושלים פתח־לעולם, פתח־חוץ לישראל – ובעיקרו היה זה פתח בית־וחוץ כאחת. הבית הראשון פתח פתח – כמרומז – לכל התנועות שקמו בישראל מהמאה הי"ח ואילך. הכל נאחזות בו בבית הראשון – וברובן היאחזות שלא־מדעת – במרחב שבו ובשאר הקניינים שקנה לישראל.

ה“השכלה” שבה אל עולם־רוחו של הבית הראשון על מציאותו וחזיונות־קסמיו, אל לשונו. לא ניתן לה לשוב אליו שיבה זוקפת את קומת־האומה זקיפת־עולמים, להחיותו החייאה רצוייה, ולא להבדיל בינו ובין כל אשרדבק בו בבית השני ואחריו – והבית הראשון היה לה חוף, חוף־מבטחים.

ה“ריפורם”בדת" במערב אירופה ובמרכזה – ואחר כך גם באמריקה, עם ראשית התבצרות ישובה מישראל באמצע המאה הי"ט – שב אל אמונת ישראל שקדמה לבית השני, אמונה ללא עול הלכה ומעשה.

ה“ליבראליזם הישראלי” – מחלוציו במאה הי“ח עד להרמן כהן ותלמידיו במאה העשרים – שב אל מוסר הנביאים: אם אל המוסר כמות שהוא, אם אל מוסר הנביאים לשם מפלט מפני עול־מעשה של הבית השני, בחינת תריס בפני הפרושים וביתם שבנו בישראל, – ומוסר הבית הראשון הוא ביסודו. כל משנת־מוסר בישראל החדש, ובעיקר זו המעמידה את היהדות כולה על המוסר – טעונה עיון מבחינת מקורה הנפשי, הכוח המכריע המניעה מבפנים, והחוף אליו היא חותרת; כלומר, עד כמה יש בה מוסר־לשמו או מוסר הבא בעיקרו כתגובה נגד הלכה־ומעשה של הבית השני והשלחן הערוך הטבוע בחותמו. ותנועת רוח וחברה זו הכרוכה ב”ליבראליזם הישראלי" העמידה את היהדות כולה על אחת: Biblisches Judentum – בנוסח־אשכנז; ואחר כך: Prophetic Judaism בנוסח ישראל שבאנגליה ובאמריקה. אם גם היו במחנה זה אישים שלא זלזלו בפן פלוני ואלמוני מפני הבית השני בכללותו, – עד כמה שאותו “ליבראליזים” ינק מבפנים – ואסור לזלזל ביניקתו זו שינק, אם גם מועטה היא, ולא בשרשיו שהכה בבית ישראל אף על פי שלא העמיקו ביותר – מן הבית הראשון ינק.

הסוציאליזם היהודי – בכמה מעיקרי ניסוחיו, בחוץ ובבית – הרבה גם בו מן הבית הראשון; עד כמה שפניו היו מכוונים הכוון־בית, יסוד הראשון בלט בו במדה מרובה. סכם ואמור: עד למאה הי“ח היה הבית הראשון מובלע כולו ללא־הפרד ביהדות בכללותה, – באה ראשית־הזמנים החדשה והוציאתו מאותה מזיגת־בתים שמזגו פרושים בחכמה רבה. יצאה לעשות את הבית הראשון אבן־פנה לבית ישראל תוך ארבע אמותיו, לזה כמות שהוא, לתפוצת ישראל בעולם ללא עקירה – בנוסח ה”השכלה"; בית לישראל־בחוץ, והוא מעין “גשר” לאותו חוץ – בתנועת הריפורם והליבראליזם וכו' ובכל משנה של התבוללות־הסתגלות מימות המהפכה הצרפתית עד לימינו אנו; בית לאדם העמל, לכל בשר – במשנות הסוציאליזם היהודי.

האם קבלה זו שקיבל ישראל החדש את הבית הראשון קבלה שלמה היתה, בה תוכן וצורה נשקו? כמה מדרגות בה בקבלה. מה ה'“השכלה” אף הריפורם והליבראליזם והסוציאליזם היהודי זרקו את קליפתו של הבית הראשון (קליפת־הבית גופה) ואת תוכו (אם במוסר ובחברה, אם בלשון ובהלך־רוח) אכלו. ואינה כן תנועת הציונות – בה מתגלה פן חדש בפני אותו מפנה־אל־הבית־הראשון. בזו – ישראל החדש שב לא רק אל “תוכו” של הבית הראשון אלא גם אל “קליפתו”, ופרקים – בכמה ממחנותיו – אל “קליפתו” ‏ יותר מאל “תוכו”. מפנה־אל־הבית־הראשון כאן פשוטו כמשמעו: שיבה הביתה, בית האומה בארץ מולדתה הלאומית, בניית בית תוך עקירה, קבוץ גלויות וריכוזן בארץ הבית הראשון גופה.

ה“השכלה” באה לבנות – בכוחו של בית ראשון – בית לישראל – תוך ישראל, ובלשון ישראל, כמרומז; שאר התנועות האמורות כאן יצאו לבצר את בית ישראל בחוץ, בית פתוח מארבע רוחותיו או משלשתם החוצה, והרוח המכריע בו – מבחינת הבית – הוא בית ראשון, אותו נסיון ראשית שישראל ניסה. הצד השווה שבכולן: הודאה – בלא־יודעים וביודעים – בבית־ובית, הפרדת הבית הראשון מן השני לשם הכרעה – אם מעטה אם רבה – כלפי הבית הראשון. ולא הרי תנועה גדולה זו בישראל, הציונות, כהרי שאר התנועות שקדמו לה ושארחו לדרכה, גם הללו שנלחמו בה – אף בשערי בית־ובית.

לכאורה, אין תנועת־בית־ראשון כזו הציונות. אין כמוה בתנועות ישראל לעוז־פאתוס של בית ראשון. ואף על פי כן, לא ניתנה לה אותה הכרעה שלמה כלפי הבית הראשון. חזרו בה תאומי־קדומינו, תאומי־בית, להתרוצצותם – כי שתים בה, פן ופן לה: פן בית ראשון ופן בית שני. וזה הראשון – פרקים אתה מוצא בו תערובת שני רבה; כאילו נאה לה לציונות אותו מעור אחד של מסורת מכיבוש ריוח־בין־הבתים שכבש ישראל החדש.

כו.

הציונות פירושה: שיבה אל ראשית ישראל. היא התנועה שהתפללה בכוונה שלמה, כוונה שיש עמה מעשה – שלא ניתנה לשאר התנועות בישראל – אותה תפלה עתיקת־יומין: חדש ימינו כקדם. וכקדם מה הוא – אם אינו הבית הראשון, קדם בעצם קדמותו? אם בניית בית לישראל – כלום יש סמל נאה לה מהבית הראשון? אם שיבה אל המקור – על כרחה שיבה היא אל הבית הראשון, טרם יעבור דרך צנורותיו של הבית השני ו“יכשיר” נפשו וכליו הכשרת־פרושים. ואם ליצירה, ליצירת־עם חדשה – היכן אתה מוצא כזה־ראה־ויצור נאה מבבית הראשון? אותה ירושה שירשה הציונות משאר התנועות בישראל, בין אלו שקדמו לה ובין אלו שהתחככה בהן במשך ימי קיומה – גם היא הנחילתה נטייה רבה זו כלפי הבית הראשון. וכאן עמדו לה קצת – שלא ברצונם – גם ראשי־מדברים באותן התנועות שנלחמו בה, ואגב יסוד בית ראשון שבהן נמצאו גם מסייעים לה. ולא היתה הציונות זקוקה לירושת־תנועות זו. תנועה למלכות היא במהותה, להחזרת שבט ליהודה, – כל חסד שבה טבוע בחותמו של אותו שבט – לקניית בית לאומה, להחזרת עטרת בית לישנו, והוא בית דוד ושלמה (ולא בנוסח מנדלסזון האמור). אינה מתפללת ל“סתם'”־יצירה אלא ליצירה שאין בה כלום מן ה“פירוש” – חכמת־“סרק” זו של גלויות שיסודותיה הונחו בבית השני, ואין לך דבר שנוא־מוקצה על מחשבת הציונות הנאמנה לעצמה ומקפידה על טליתה כזה ה“פירוש”, המעיד על “חוסר־אונים” ו“תלישות” והעדר נורמאליות וקרקע ושמים וכו' – ומה היא אותה יצירה נשגבה? הווה אומר: הנבואה. הגדולה בתקוותיה־תפילותיה של הציונות: תחזור נבואה לישראל, עם חזרת שכינה לציון – שכינה זו שהציונות (שאינה־דתית) הפשיטה סות־מעלה שעליה והלבישתה סות־מטה, סות עם וארץ. אותו ערגון רב להחזרת הנבואה – מסמניו המובהקים של הבית הראשון בציונות, ובכל הלך־רוח בישראל החדש ששיווה את נביאי ישראל נגדו והתפלל תפלת והשיבה נביאינו כבתחילה. ולציונות הוא יסוד־יסודות. נאחזת היא באמונה רבה בתשובתו המפורסמת של “החבר” לכוזרי: “כל מי שנתנבא לא נתנבא כי אם בה או בעבורה93 – בה לא נתנבא ישראל אלא בבית הראשון, ובעבורה לפי תפיסת הלוי – בימים שקדמו לכבוש כנען ובימי שיבת ציון מבבל. ומשיבת ציון ואילך נסתם חזון הנבואה, בבית השני כולו לא התנבא ישראל – לא יצר, פתח בפירוש פירושים. ולפיכך: אין תקנה לישראל, אם רוצה הוא בחיים של כבוד וביצירה שהיא נבואה, אלא לשוב הביתה, הבית בה”א הידיעה, הוא הבית הראשון.

מבחינה מדינית – המשיחיות שבציונות אילצתה גם היא, או סייעה לה הרבה להתעטף בטליתו של הבית הראשון, והתעטפות זו מכריעה בה בציונות: בבית הראשון ל א היתה שאלת ישראל בעולם – בחוץ־לארץ – הבית השני הוא הפותח בחוץ־לארץ בישראל (עיין למעלה). כאילו יוצא זה לאויר העולם ותפוצה בו, לצדו, מחוץ־לו ובנפשו פנימה. פותח הוא באותו “עזר כנגדו” לירושלים: בבבל, היא התפוצה הלומדת תורה ומלמדתה לציון, המעלה ירושלימה חכמים וסופרים, יושבי־קרנות ואנשי־מעשה המחזירים בה עטרת תורה לישנה, כל שעה שהיא משתכחת בירושלים מדור־דור, מעזרא עד לר' חייא ואחריו, עד למאה העשרים ועד בכלל. הבית השני פותח לא רק בקיום תפוצה אלא גם בתלות הארץ בה בתפוצה –בשבת־יחד של ארץ ותפוצה. וכשבאה הציונות – מראשיתה בסוף המאה הי"ט – והכריזה על עצמה שתנועה פותרת היא, עיקר כוונתה לפתירת שאלת ישראל בעולם, כלומר, להוצאת ישראל מעולם חוץ־לארץ – פניה היו אל הבית הראשון, ואליו בעיקר – לרצונה ועל כרחה כאחת.

כאן הוא מקור הנפשי והעיוני של שלילת־הגולה, – והיא נשמת הציונות ביסודה, על אף נפתולי טשטשניה, המשתדלים פרקים להעליםאותו פן־יסוד בפני הציונות, אם מחוסר אמונה בציונות גואלת־פותרת, אם מטעמי תכסיס ואסטרטגיה: שלא לעורר מחלוקת בישראל ולא להרגיז את יהודי־התפוצות שהציונות ומדינת ישראל זקוקות להם. סופר פלוני בישראל מתפאר בכך שהוא שטבע את מושג שלילת הגולה (או הגלות), ועסקן ציוני אלמוני רואה אותו כחידוש רוחו הוא. למעשה, ימי שלילת־הגולה כימי הציונות, ירדו שתים אלו כרוכות מן השמים – או: עלו כרוכות מן הארץ, מן החזון לתקומתה.

מיום שהתחלתי מתקומם נגד שלילת הגולה שהטביעה את חותמה על ספרותנו העברית מראשית חיבת־ציון עד לימינו ועד בכלל – על ברכיה גדלתי, ושלילתה זו ספגתי בימי נעורי, – בה אין כמעט אויר־לנשימה לשאינו שם חלקו עם השוללים – הרגשתי שאין זו בחינת “מקרה” שקרה את תנועת הציונות בדרכה אל מחוז־חפצה, לא נופך הוסיף לה הוגה ציוני פלוני ולא עקשות־לבב של שולל־גולה אלמוני. ממהותה של הציונות היא; ביתר דיוק: עצם מהותה, מבחינת ארץ ותפוצה. היא שלילת־הגולה (וכבר אמרתי כמה פעמים בעשרות השנים האחרונות: הבדלה שכמה שוללים המתקשים בשלילתם או מבקשים לטשטשה במקצת בין שלילת־גולה ושלילת־גלות, אין בה ממש כל שהוא) להביא את המחזיקים בה – והביאתם, למעשה – לשערי שנאה, לא שנאת גלות בלבד אלא גם שנאת ישראל שבה, – בלשון השוללים: שנאת תכונותיו של יהודי־הגלות – לסילוף דמותו של ישראל בגולה שבימינו וזו של תולדות ישראל באלפיים השנה האחרונות בכללותן. וכוונתה כשלעצמה “רצוייה” ממסקנותיה ומניסוחיה.

ודווקא שולל את שלילת הגולה בכל לבבו כמותי, – מבין יפה לנפשם של השוללים הללו. ראיתי כמה מקורות לשלילה זו: משיחי, חברתי, רוחני, דתי, כלכלי וגם “אסתיטי” (רגש ה“יופי”, האישי והלאומי, אומר להם לשוללים: הגלות כולה כיעור, “ניוול”, “זוהמה” וכו'). ועיקר מקורם: אותו מעיין־קדומים, זה היוצא מהבית הראשון להשקות את המאות הי“ח, הי”ט והכ'. אפשר ומעיין־נפש זה סמוי גם מעיניהם של רוב השוללים גופם – והוא הוא מעיינם.

אין להסיק מכאן שכל שולל־גולה בן הבית הראשון הוא מכף רגלו ועד ראשו – וביודעים – וכל מחייב־גולה בן הבית השני הוא, ובית זה לבדו. עיקר כוונתי להלך־השלילה כשלעצמו, על כל המכוון והגנוז בו. אותו מעיין־קדומים החי חיי סתרים בלב האומה ובניה, המפכה פרקים תוך מעיין הבית השני והמעיינות שנבעו ממנו, בבית ובחוץ – הוא המכריע בה בשלילה. הוגיה ופיטניה, רובם ככולם – נפשם חוצבה ממחצבת הבית הראשון, העמידו את כל ישראליותם על אותה הגות שלילה ותפלתה: חדש ימינו כקדם –כקדם ממש, בלי חוץ־לארץ, בלי שאלת ישראל בעולם, –חדש עלינו לטובה את ימי הבית הראשון. יניקת־קדומים זו היא העושה אותה שלילה כה רוגשת־נרגשת, נוקמת־נוטרת ותוקפנית – כאילו כל הכופר בה חוץ־למחנה יוצא, קבורת חמור יקבר בספרות עבר – בגזירת אותם יונקים ממעיין הקדומים לישראל.

כז.

“זכתה” הציונות המשיחית ושאיפת־שיבתה זו אל הבית הראשון הגיעה לשיאה בנפש הדור הצעיר בארץ, בשלשים השנה האחרונות, בהן נתלבשה כמה לבושים. לבוש “חיובי” (בעיני הציונות בכללותה) מכאן: שלילת־גולה “טבעית”־נורמאלית, בנוסח בית־אבא וברוח המורה והסופר שעלה מן התפוצה, דבקות בארץ התנ“ך היונקת מאותה שיבת בית ראשון, שאינה אוסרת על נפשה בהנאה גם קצת ה”עצמאות" שבבית השני – בהן מתייחד דור הצברים בארץ. ולבוש “שלילי” – אפילו בעיני שוללי־הגולה גופם מבני הדור ההולך, אבותיו ומחנכיו של אותו דור בא – מכאן: אותה התרפקות על מיתוס כנען ל“עברים הצעירים” ולכנענים בארץ. לבוש זה אינו “שלילי” אלא מבחינתם של שאינם־כנענים והם קרובים להם במקצת – ואני, הרחוק מהם תכלית־ריחוק, מתחילתם לא הגסתי לבי בהם. דחיתי את תורתם, ותוך כדי דחייה אמרתי: אל תזלזלו בהם. אין אני מתכוון ללמד עליהם זכות – וברור הדבר: אלה הם הגידולים שגידלו הציונות והספרות העברית. אבותיהם, סופריהם ומחנכיהם, הרעיבום רעבון רב לבית הראשון – ומה יעשו הבנים שלא יחטאו, ולא יחטיאו? מעשי־בנים והגותם סמן לאבות94.

בנים אלה אומרים לנפשם: אם חידוש־כקדם שיבה לבית הראשון הוא – מפני מה לא נשוב לאותו קדם שקדם לקדם, ממנו חוצב הבית הראשון גופו? – ומי יאמר להם: מה תאמרו? אגב קניית הבית הראשון הם מבקשים לקנות עולמו של מיתוס שסבב את הבית הראשון, וגם קדמו. נושאים הם את נפשם אל ימי “כי נער ישראל”, אל נהר ראשית ישראל, נהר פרת וחדקל – לא אל נהרות בבל של ראשית הבית השני, ולא אל נהרות בבל החדשים שבימי הבינים ובדורות האחרונים: ניימן ודנייפר ודניסטר והודסון וכו'. מוקצים הם הללו עליהם מחמת גלות – הם ושירתם ששרו עליהם לויים ראשונים ואחרונים; ושירה זו פגולה בעיניהם הרבה מנהרותיהם של גויים כשלעצמם. בין נהר פרת ונהר חדקל הם רואים את גוף ישראל ורוחו תועים ערטילאים ומבקשים להם תיקון. צר להם גופם המקום בישראל, לא רק בבבל השנואה־המגונה עליהם אלא גם בירושלים שהם מוסרים נפשם עליה. רוצים הם במרחב־הקדומים, מרחב־פרתיה, – ובו הם מבקשים להטביע את מדינת ישראל ההולכת ונבנית95.

הללו אי אפשם בבית ראשון שצורף וטוהר וזוקק בבית השני – אלא בבית הראשון גופו כמות שהוא, על שיירי־מיתוס שבו, ואפילו על אותו מיתוס־קדומים נגדו התקומם הבית הראשון כשהגיע לבגרותו, בימי עליית שמשה של הנבואה הישראלית. דוחים הם כל נופך שהבית השני הוסיף משלו לבית הראשון דרך אותה צריפה. לבני בית שני ובית ראשון ושני כאחת תיקון כאן, ולכנענים הללו אינו אלא סייג, עוות־דמות, פלסתר־לקדומים. נוסח־שיא זה לשיבת הבית הראשון מחריד כל לב בישראל שאינו בן הבית הראשון באמת, גם כשהוא מתראה כמותו – ובן הבית הראשון בשורש־נשמתו לא יירתע ממנו. הוא המקור המכריע לתהום בין ה“צברים” הללו למיניהם ובין אבותיהם ומחנכיהם, רוב סופרי הציונות; הללו הרעיפו עליהם מטל הבית הראשון, השגיבוהו עליהם בכל לשון־השגבה– ובלבם לא ויתרו על הבית השני והרבה ממה שקם והיה אחריו, לא חששו בנוסח בו צורף בכור בית שני. ודור צעיר זה אומר: אל תקרא צירוף אלא סילוף – ופסול הוא לנו.

גידולי ציונות אלה, חניכי “ראשוניות” שבה – לבבותיהם כולם אכזבה, על בית ראשון כי לא בא; אולי חשים הם כי לא יוכל בוא, חוששים שמא לא יבוא לעולמים. האמינו הללו אמונה תמימה בדברי אבותיהם ומחנכיהם כפשוטם, קוו ל“עברי חדש”, לחיים חדשים בבית ראשון מחודש, – והנה “גלות” זו לפניהם על אדמת הבית הראשון. “גלות” פירושה להם לא רק יהדות אירופה ואמריקה שבמאה זו – אלא גם הבית השני ואשר בא אחריו, שבני אותה יהדות ואבותיהם בארץ מחזיקים בו. וי לבני בית ראשון אלה שנתגלגלו לדור בית־ובית זה, שקשה לו לשוב שיבת־ממש אל הבית הראשון ולעולם־מיתוס ממנו חוצב.

כח.

ואין הציונות כולה אך ורק בית ראשון. מהאמור ניתן ללמוד: מבחין אני בה בציונות בין משיחיות ושאינה־משיחיות. ההראשונה – כולה לבית הראשון; השניה – בית־ובית בה, ובכמה צורות. ושתים מתקוממות בציונות נגד אותה הכרעה לכף הבית הראשון: א) דחיית המשיחיות; ב) המסורת הדתית.

הציונות שאינה משיחית, המתפללת גם היא להחזרת נבואת הבית הראשון לקדמותה – לא ניתן לה לעשות עצמה כולה בת הבית הראשון, לטהר גופה ורוחה במעיין־קדומיו. אותו ריאליזם שבה – רוחני, מדיני וחברתי – מטפח על פני חזון לבבה, – גם בשעה שהיא מעיזה והוזה וחולמת בהקיץ. פשרנית, עתים גם טשטשנית היא בכמה רשויות. מרחיקה נפשה מן הקצוות, רואה היא אותה בית־ראשוניות – עד כמה שהיא נראית לה – כ“קיצוניות” יתירה, כעין “מחלת־נפש” שאין אנשי שביל־זהב חולים בה מימיהם. וכך נאחזת זו על כרחה בבית השני.

ומחנות המסורת הדתית – אין ברצונם ולא בכוחם לוותר על הבית השני ויתור כל שהוא, גם כשהם קושרים כתרים לבית הראשון. מחזיקים הם בכל לבבם באותה יריעת מעור אחד שנרקמה בבית השני והיתה פרושה על ישראל כולו עד למאה הי"ח. להם בית ראשון ובית שני, מאברהם אבינו עד לעזרא ונחמיה ומעזרא ונחמיה עד לחפץ חיים ור' אברהם יצחק הכהן קוק – בית אחד. נביאים וסופרים, כתבי־הקודש ומשנה וגמרא ושלחן ערוך וכו' – חד הם.

כאן פתח להבנת התסיסה – שקוראים לה פרקים מבוכה – ביהדות כולה ובציונות שבה. יהדות ויהדות בישראל שבדורות האחרונים – גם ציונות וציונות: ציונות של בית ראשון וציונות של בית שני. לא כל האומר: ציון – פניו מועדות לאותו חוף. יש ציון ויש ציון – להלכה ולמעשה. יש אומר: ציון תחדש עלינו את בית ישראל – והוא מתכוון לבית דוד ושלמה; ויש ופניו מכוונות לבית הלל ושמאי, ולבתים שחסו באורם עד ימינו, או לבית דוד זה שנעשה בשר מבשרו של בית הלל וכו' ואך ורק עד כמה שנעשה בשר מבשרו.

וכך מתרוצצת הציונות – מראשיתה – בין בית ובית. פרקים כאילו היא עמלה על צינונה או כיבוייה של שלהבת הבית הראשון שהתחילה עולה בישראל, וגוברת עם עלייתה היא גופה, זריחת שמשה של הציונות – ואינה פוסקת מלחצוב להבותיה על אותו בית ראשון, ה“מסוכן” לה במקצת. פרקים כאילו בית ראשון בלבה – ובית שני על שפתותיה, ופרקים היפוכו של דבר. בית־ובית לה. בית אחד בפה – ובית אחד בלב.

כט.

בין בית לבית מתלבטת הרבה גם ספרותנו העברית החדשה96 – דוגמה נוספת ומאלפת לפרשה שלפנינו.

הנני מסתכל בספרותנו זו מתוך שתי אספקלריות: א) ספרותית, מבחינת הצורה – במשמעותה המקיפה – על השגיה וכשלונותיה, ב) חברתית, עיונית – ספרותנו החדשה כבבואה ל“שעה” (או “תחנה”) מסויימה בהתפתחות רוחנו. מבחינה זו אין ספרותנו החדשה ענין אך ורק לחוקרי ספרות ומבקריה אלא לחוקרי רוח ישראל בכללותו. תמהני על ההופכים בתולדות המחשבה הישראלית שאינם יורדים לשערי ספרותנו החדשה. לקו הללו בצרות־עיון מיוחדה במינה – ומקורה גם בצרות־עינם באותו חדש שחודש באהלי ספרותנו מן המאה הי“ח עד לימינו אנו. אין בצרות־עין שכמותה – הנובעת מריחוק־שבנפש וגם מזלזול־מה באותם אהלים – ברכה לחקר מחשבתנו בדורות האחרונים. קוראי דברי – גם לפני “בבל וירושלים” – ודאי עמדו על כך כמה רחוק אני מדרכם, מקפיד ושומר נפשי מתחימת תחומים טועה ומטעה זו בין ישן וחדש במחשבת ישראל. אם דור לדור לא יביע אומר למעיין במחשבת ישראל – קולה לא יהא נשמע לו. עדיין אין בידינו מחקר יסודי וממצה המקיף את כל ספרותנו החדשה, על קנקניה ועל מה שיש בהם, מבחינת צורה ותוכן־עיון כאחת. בדין הוא שחוקרי ספרותנו זו יצאו ויעיינו בה גם עיון בית־ובית – יש בו כדי הבהרת כמה פרשיות חשובות בחיי רוחנו בכללותם. מעז אני ומבטיח לחברי בבית־המדרש שיחלצו לעיון זה – שיבואו על שכרם ויאירו אור־מה גם על אהלי ספרותנו. ואם תספיק לי שעתי – אצא ביום מן הימים ואמלא אותו חסר: עיון בספרותנו החדשה ל”אור" אותה התרוצצות־בתיים.

מכאן: כל אותה בית־ראשוניות שתססה ב“השכלה” ובריפורם ובליבראליזם ובסוציאליזם ובציונות ובמשיחיות בכללותה, גם בתורת הסוד והחסידות – חיה בה בספרותנו, נאבקת על עיצובה בכמה צורות. ומכאן: חששנות מפני אותו שפע בית־ראשוניות, נסיגה מראשון שהטביע עליה את חותמו בתקופת ה“השכלה”, נטייה להכרעה כלפי הבית השני – ובכמה צורות.

כשאתה עובר ממאפו ויל"ג וסמולנסקין וחבריהם אל מנדלי וביאליק – הרי עליך כאילו קפצת קפיצת־בית מיוחדת במינה, ובטיסה אחת טסת מהבית הראשון אל הבית השני. לא בלשון בלבד, אלא באוירת־הרוח בה הללו חיו ויצרו, בחוף אליו חתרו כל ימיהם. ואין מן הצורך להוסיף כאן: זו הלשון אינה סתם צורה או כלי; מערך במערכי הלב היא, בשר מבשר כל הגות ושירה. שינוי לשון או סגנון – שינוי מחשבה ואוירה ורוח ולב ונפש היא. בשינוי־אמת הראוי לשמו כתובי זה מדבר. פתח מנדלי כאברמוביץ – כידוע – והוא עטוף עטיפת לשון הבית הראשון, לשון ה“השכלה”, – והמשיך וסיים והגיע למלוא כוחו כשהוא יושב שבת יוצר בבית השני, בו גילה ומצא את שרשיו. פתיחה והמשך־סיום אלה צריכים עיון אף הם, מבחינת הפותח והממשיך ומבחינת עולם הרוח והבשר בישראל בו פתח והמשיך וסיים. עם דבקותו הרבה בכתבי־הקודש – הוא שהיה מראשי המעבירים את ישראל החדש ממקרא למשנה, בקע אותו ים־סוף בין בית־לבית והכניסנו לבית השני. היו לו למנדלי אחים להפניית־מפנה זו בספרותנו החדשה – ואין אני בא למנותם כאן.

וחיים נחמן ביאליק הגדיל עשות ממנו. יפה היה כוח התלמיד מכוח הרב – לא רק בלשונו, אלא גם באישיותו שהטביע על ספרותנו וסופריה. גלויים וידועים לי דברי ביאליק על התנ"ך, רבי ההשגבה וההלהבה – זכורני: ערב אחד בברלין סיפר לי כמה בכה בימי נעוריו על מקרא אחד בישעיהו, ובוודאי שפך דמע רב ולבבו עלץ על מאות פסוקים זולתו בכתבי־הקודש.

ואף על פי כן איני חושש לומר: נראה הוא לי כאחד מבני הבית השניבשורש נשמתו – ומגדוליהם במאה זו. ה“השכלה” עוררתו והצעידתו אל הבית הראשון. ה“משכיל” שבו התרפק עליו; היה לו בזה משום מחאה על מציאותו – כשהיה מתלבט ומחשב חשבון חלקה ופרודותיה97. אותה חלקה צחיחה ומקוללת המעבישה את גרעיניה החזקים ופרודותיה הבריאות. ולבו היה מעיקרו וכל ימיו לבית השני. רבות נאבק – דרך יצירה – על חידוש נחלת הבית השני והנחלתה לדורו. את המקרא קיצר, עשה אזנים לסיפוריו – עשיית אומן פדגוג, השוקד לתקנת תינוקות של בית רבן, מרביץ־תורה המשתדל למזוג יין ישן בקנקן חדש ואינו פוגע במעט ביין, עושה מעשי מו"לים ומחברי כריסטומטיות לעם ולבית הספר – ולעולם האגדה של הבית השני נכנס כניסת מחדש, איש אגדה ופיטן, יצא לצרוף עצמו באותו כור־יצירה ישן, גם להתיך בבחינת־מה את האגדה התכה חדשה, לפתוח פלטין ישן־נושן לעם הולך ומתחדש, ופתיחה־של־יצירה.

אודה: כשאני שומע בני אדם מתלהבים הרבה על ספר האגדה לביאליק (צ"ל: לביאליק ולרבניצקי, ושותף־חבר נאמן זה לא היה מקפיד, כנראה, כשכרכו אותו ספר בביאליק) – אני אומר לנפשי: ולואי והיה מי שהוא מבעלי־האגדה שבדורנו נוטל לעצמו אותה עטרת מרביץ־אגדה בישראל, מכשיר לה “עין יעקב” לפי טעם דורנו – וביאליק לא היה נטרד מעליית גג יצירתו ולא היה מפסיק באגדתו הוא. אינני מסיח דעתי מהברכה שהביא “ספר האגדה” לעולמנו: לדור הבא, לחניכיו ולמחנכיו, ואפילו לסופריו שלא טעמו טעם הלכה ואגדה במקורן, ומימיהם לא נהנו אותה הנאה רבה של מעבר מהלכה לאגדה בגמרא (מה שונים הם פני האגדה במחובר לשקלא וטריא של הלכה ובמפורד ממנה, במאספי־אגדה ישנים גם חדשים), מעבר משיב־נפש ומטעים טעם אגדה מיוחד במינו. ברכת־עם זו לחוד, ושפע מרץ־הרוח והזמן שביאליק שיקע ב“ספר האגדה” ו“המחיר” ששלמה ספרותנו באותו מפעל־אגדה לחוד. ולואי והיה ביאליק מנחיל לנו – במקום “ספר האגדה” – כמה פיוטים נוספים מעין “הברכה”, “אחד אחד ובאין רואה”, “חלפה על פני” וכו', ולא נשארה בו “נימה אחת אלמה”, ולא אחת היתה, והיה מסיים את “ספיחו”, אותה סימפוניה־לא־שלמה או כמעט לא־התחילה, המייחדת מקום תפארה לעצמה בספרות עבר החדשה. עם “קובלנתי” הנשמעת ב“ולואי” זה – יודעני: מי יאמר לו ליוצר מה תיצור, אין קובלים “קובלנות” שכמותה – בדיעבד, לענייננו: עשה ביאליק באגדה של הבית השני מעשה־יצירה שלא ניתן לו לעשותו בכתבי־קדשו של הבית הראשון – מטעמים התלויים בהם ובו כאחת.

ביאליק המכנס מצא שדה־לכינוס לא בבית הראשון אלא בבית השני בא אחריו – ולא רק משום שאין הבית הראשון זקוק לאותו “כינוס”. הבית הוא שגירה בו את היצר לכינוס, פתח לו פתח לכינוס – כלומר, הזינו מזון־כינוס זה שהיה מכריע במזונותיו של ביאליק הצעיר, ועד זקנה לא ידע בו שבעה. הבית השני הוא שעשה את ביאליק מכנס –ולא זה בלבד: גם פרשן. כשהכניס המשורר עצמו לאהלי פרשנים – לבית השני נכנס, את המשנה פירש (פתח בפירושה לפני מלחמת־העולם א') ולא את המקרא. כלום זה אינו זקוק לפירוש? שוב: ולואי ולא היה מתעטף בטליתם של פרשנים – ואינני מזלזל באשר עשה בתחום זה – לא לפרשנות שכמותה נוצר. גדולות היו בלבבו, נשגבות נגנזו בו – ולא זכינו בכולם. אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ. ואין איש כינוס מכנס אלא במקום שלבו מכונס.

מן המכנס והפרשן אל איש ההגות. הגותו של ביאליק מכוונת היתה הרבה כלפי הבית השני ואשר בא אחריו. עד כמה שזו באה על ביטוייה במסותיו – הללו הנזקקות לאגדה הן מן המעולות שבהן. ומסתו הגדולה ביותר – שהטביעה רושם עמוק בנפש דורו והדור שבא אחריו – אין לך עדות נאה ממנה לכיסופיו הרבים של ביאליק אל הבית השני. “חמשים לפרדס שערים” נפתחו לפניו, ולאיזה שער יצא למצוא את תיקונו, גם את תיקוננו ותיקון הבאים אחרינו? לשער הבית השני. בצר לו, לאן פנה ביאליק? עיינו ב“הלכה ואגדה'” וראיתם.

“הלכה ואגדה” – בבחינה מכריעה מחאה היא על השירה (אולי רק איש־שירה מובהק כמותו היה בכוחו להתקומם נגד קסמיה ולבקש לו מפלט ב“צד שכנגדה”, ערגונו הרב של גיתה על “געזעטץ” – לדוגמה – יש בו בנותן ענין לפרשה זו), על עצמו, שוועת נפש לפריקת עול האגדה. והיא גם מחאה על הבית הראשון, על רוחו שנשתלט בישראל; מרד כאן באגדה בה בית ראשון ושני נשקו; תפלה להיתוכו של בית ראשון בכור הבית השני, והיתוך יוצר, לזיקוק השירה והאגדה דרך ההלכה; התאבקות על שמירת דפוסי הבית השני לבית הראשון. בגדולה במסותיו זו לא התפלל ביאליק – ככל בני בית ראשון שבדורו – להחזרת הנבואה בישראל98, אלא להשבת־רוח ממרומי הבית השני. עת בא בין המצרים – לא שיווע לבבו: מי שענה לאליהו ולעמוס ולישעיהו הוא יעננו. לאלהי הסופרים והפרושים קרא: אלהי עזרא הושענא, אלהי ההלכה, זה שמשחרב ביתו אין גם לו בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד: “לבנות אתם אומרים – כרתו אמנה וכתבו ועל החתום שרינו לויינו וכהנינו [וכו‘] והעמידו עליכם מצוות! – [ההדגשה במקור] הלא כך החלו לבנות גם אבותיכם. החזיונות הנשגבים של ישעיה השני העירו את הלבבות, ואולם כשהגיעה שעת הבנין, היו שני הנביאים שבין הבונים – חגי וזכריה – האחרונים לנבואה והראשונים להלכה, ואלה שלאחריהם – עזרא וסיעתו – לא היו אלא בעלי הלכה בלבד. בואו והעמידו עלינו מצוות [וכו’]. אנו כופפים את צוארנו: איה עול הברזל? מדוע לא תבוא היד החזקה והזרוע הנטויה”99.

יד חזקה וזרוע נטויה אינה לו לבעל “הלכה ואגדה” יד בוקע ים סוף, “היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים”, יד נוחלי כנען – אלא יד הבית השני, ידי עזרא ונחמיה. אל השלחן הערוך לא שב, לא רצה ולא יכול לשוב (טועים המפרשים “הלכה ואגדה” ברוחה של שיבה אל המסורת, בסתמיותה). אל הבית השני שב, אל נשמתו ועיקרו, יד החזקה, עולו היוצר. אליו ביקש להשיבנו.

שוב: ידועה לי היניקה הרבה שביאליק ינק מכתבי־הקודש, אדיקותו במקרא הבית הראשון – ובעיקרו היה לו זה הבית הראשון שעבר דרך הבית השני. “בית שני” של ולוז’ין וכו‘, הוא הפתח ל“מעין ממנו שאבו אחיך המומתים” וכו’ – פרקים נראה כעומד על ספו וירא להכנס לבית השני פנימה, וסוף־סוף הוא וביתו זה היו לאחד – גבר על בית ראשון של מאפו ויל"ג. ומצעדיו שצעד ביאליק בדרכו מבית ראשון לבית שני – לא רק בלשון, תחילה צרוף בית שני לבית ראשון דרך האגדה, ואחר כך בעיטה רבה באגדה ותפלה להלכה – יש לעקוב ולעקוב אחריהם. גם זו: ביאליק תפס בעמקות רבה סודה של ראשוניות לאדם: “באמת אמרו, אין אדם רואה ומשיג אלא פעם אחת: בילדותו. המראות הראשונים, בעודם בבתוליהם, כיום צאתם מתחת יד היוצר, הם הם גופי דברים, עיקר תמציתם, ואלה שלאחריהם – אך מהדורותיהם השניות והפגומות הן. מעין100 הראשונים, רמזים קלושים להם, ולא הם ממש. ומבשרי חזיתי זאת: כל מראות שמים וארץ שהייתי מברך עליהם בימי חיי, לא ניזונו אלא מכח ראייה ראשונה” וכו'101. ובשערי בית־ובית לא נתפס לאותה “ראייה ראשונה”, היא ראיית־מקרא, ולא חשש מפני “מהדורתה השניה”. ראשוניותה של האומה – הבית הראשון – לא שימשה לו מפלט, אלא שניותה, שביאליק – ככל מי שהכריע את הכף כלפי הבית השני – ראה אותה והיא ראשוניות. צא וצרף כיסופי־ראשוניות הללו של ביאליק לתפלתו־להלכה – ועמדת על הרבה מהגותו בשערי הבית; יתר על כן: על עיקר דמותו.

ל.

ביאליק לא היה איש־מיתוס – לא מיתוס כנעני, ישראלי, יווני. רחוק היה גם משירת המיתוס והגותו באירופה שבימיו; אין לערבב סתם “סמליות” שבשירה במיתוס – (הסמליות בשירתו פרשה לעצמה היא). אם אינני טועה, לבו לא הלך אחרי כמה יוצאי־דופן בשירה החדשה. “לוחות גנוזים” לא חיפש מימיו, כשם שלא הרעיש עולמות על לוחות גלויים שנשברו, שברי לוחות לא הטרידו הרבה את נפשו. אותו חופש־מרחב לבית הראשון – לא היה המעיין ממנו שאב עיקר־שאיבתו.

לפיכך אני מוסיף ומעז ואומר: שירת הנבואה102 לביאליק לא היתה שירתו כולו, לא שירת עיקרו – על אף משקלה הרב לו למשורר ולשירת עבר, אינני אומר: לא היתה שירת אמת – והנני אומר: מסופקני אם בן בית שני שכמותו היה “כשר” באמת לנבואה. והרי – לפי עניות דעתי – שורש הבית הראשון לא היה לו אב־שרשים, לא השורש שהכריע, אם גם היה שורש משרשיו. שירת־הנבואה שימשה מוצא לריתוריקה הרבה בביאליק. שחררתו זו מאותו עודף תוכחה והכשירתו – שלא במתכוון – לשירת קיץ וחורף, זוהר ושמש מזהירה בספרותנו, ללחש “צנח לו זלזל” ולתפלה זכה של “יהי חלקי עמכם”, לאותו שירה צרופה המיוחדה לו שאך מקצתה ניתנה לספרותנו ורובה נגנז במשוררנו, ירד אתו אלי קבר.

לכאורה, מן ההכרח היה שביאליק יכשל על בימת המתנבאים שאינה בימתו, לא עיקרו בה. ורבים עשו כביאליק, חזו חזון כמותו – ולא עלתה בידם. שירת נבואתם לא הכתה שורש בספרותנו, ורישומיה המועטים הולכים ונעלמים. רבים חללים הפילה באהל שירתנו גם חזרה זו אל נבואת הבית הראשון.

אם ביאליק לא נכשל כיוצאים בעקבותיו – הרי אין זו אלא משום שעלה עליהם בשירה, לא בנבואה. דוק ומצאת: המשורר שבו הציל את הנביא, הוא ששחררו סוף־סוף מיד הנבואה שירדה עליו. אך בעל כוח־יצירה בשירה כמותו – ניתן לו לסכן את נפשו, נפש בן בית שני, להכנס להיכל־גנזיו של הבית הראשון ולצאת ממנו בשלום. משה ליב לילנבלום – כמסופר – ורבים כמותו לא האמינו בשאול טשרניחובסקי הצעיר כשבא וקרא “היה אלי דבר אדני: קום איש הרוח, הנבא בגיא!” (“מחזיונות הנביא”) – כי אזנו שמעה דבר אדוני. האמינו בביאליק כי רוח אל פעמה בלבבו, לא רק משום שהיה נאמן בכל בית ספרותנו – לא אבוא מתוך שבחו של ביאליק לגנותו של שאול טשרניחובסקי, – אלא גם עמדה לו בחינת־מה זכות בית שני שבו. כנראה, עיפה נפשם של רבים בישראל שבימיו מהראשון שב“השכלה”, כאילו חיכו לבת־קולו של הבית השני – בא ביאליק והשמיעה להם. היו בבני הדור האמון על אותו ראשון שציפו להתרת הבית השני – בעל “הלכה ואגדה” נענה להם בכל מאדו. אולי הוסיפה אותה בת־קול לבית השני וכבשה לו את לב עדתו – כיבוש שלא זכה לו בסופרי ישראל שבדורות האחרונים אלא הוא לבדו. למושרש בבית השני כמותו – “התירו” גם להתנבא במחנה. שירת נבואה של יודע סוד בית שני כביאליק, – היא שקרבה את משוררה במדה מרובה לכל נפש בישראל – כלומר, לישראל שעמד על מציאותה של ספרותנו החדשה וביאליק שבה – עוררה אמון אין־מצרים בו ובשירתו־הגותו. אולי ניתן לומר: משנה וגמרא שבידו – הוסיפו תוקף לקול מקרא שקרא ביעקב.

לא.

העיון ‏ בשרשי־בית לשירתו של ביאליק ולזו של חבריו והבאים אחריהם עד ימינו, ולא לשירת עבר חדשה זו לבדה – יש בו ללמדנו הרבה בשערי רוח ישראל בדורות האחרונים, כמרומז.

צא וראה: מי היה החריף ביותר – והראשון, אם קדמו לו וארחו לדרכו זה, אותה “מלאכה” תהא תמיד נקראת על שמו – בין שוללי “נבואתו” של ביאליק? איש עברי אחד היה בספרותנו ודוד פרישמן שמו ויהי בשמעו את קהל בני ישראל במאותיו ובאלפיו מריע לקראת ביאליק: יחי הנביא – ויחר אפו וירגז ויקם ויקפוץ ויקרע את אדרת החוזים מעליו ויאמר: לא נביא זה ולא בן נביא.

פרישמן לא עמד על העיקר, שרשו של ביאליק, ולא על פרשת־בתים בישראל ובספרותנו החדשה – ומשבח אני את חושו הנאה שעוררו לאותו מרד במקובל על “המשורר הלאומי”, “הנביא”, “משורר הזעם”. הרגיש יפה בחוסר ה“אמת” בהתנבאותו של ביאליק במחנה ישראל החדש – ולא ראה כי מקורו באותה “שגגה” ששגה בן בית שני מובהק והתעטף בטליתו של בית ראשון103. אילו ראהו – היה ודאי גם עומד על אותו ניגוד מכריע בינו עצמו ובין ביאליק: ניגוד־בית.

לא היה – כמעט – בין ראשי סופרינו בסוף תקופת ה“השכלה” וראשית התקופה שאחריה רחוק ומרחיק עצמו מן הבית השני כדוד פרישמן. הולך הוא ונשכח בראשית המחצית השניה למאה העשרים – ותרומתו לשעתו רבה היתה, הרחיב את אוהל ספרותנו, תרם הרבה אפילו בתרגומיו בהם לא דק ביותר ועשה במקורותיהם יותר משאדם עושה בתוך שלו. ראו בו את “האירופי”, “יפה־הרוח” – ומבחינת אוהל־ספרותנו יש להסתכל בעיקר־בית שבו, בן־בית־ראשון בספרותנו היה פרישמן לא רק בלשונו – לשון הבית הראשון נבלעה ברוחו, מרננת היתה בלבבו כל ימיו, לא ריננה במדה זו בלב סופר מסופרינו בתקופת מנדלי־ביאליק – ששימשה לו תריס בפני עליית כוכבו של בית שני בימיו, אלא גם בהגותו ובמעמדו־בנפש, ביחסיו אל בני דורו והלכי־הרוח שבספרותנו. מחאתו על ההלכה של הבית השני, שנשתמר בה שיור רב למרדנות ה“השכלה”, גם להמשך יל“ג (ששימש לו “סמל” ליצירה, בימי נעוריו), והכשירה זו קרקע למעריצי כנען שקמו אחריו בספרות עבר – באה על ביטוייה בספורי “במדבר”104; ואין הללו ממצים אותה בית־ראשוניות של מספרם עד תומה. פרישמן לעג ל'”חכמת ישראל" – וזו התעלמה ממנו ומחבריו מניחי היסוד לספרותנו החדשה. אלה ואלה טעו הרבה. לא עמד על עיקר עניינה של חכמת ישראל הרצוייה לנו – וזו שבימיו דלדלה עצמה הרבה כשלא הזינה את נפשה מעמלם של אותם אנשי־מרי בשדה־הרוח בישראל. כאילו אותו שדה־ספר לחוד ושדה חכמת ישראל לחוד, ושדה בשדה לא קרב.

מקורו של אותו לא הרי פרישמן וחבריו כהרי ביאליק ובית מדרשו – באותו אב־שוני בין בית ראשון לבית שני: בין התמים למבוגר, הפקע לפרי, הבוסר לבשל; המתרפק על פרימיטיב – אם גם סות־“אירופיות” עליו– למחזר אחרי הקובע והקבוע, הייציב והמייצב; המרחף לאור כוכבי־בוקר לבית הראשון למהלך איתנות בצהרי־יום של הבית שאחריו. ופירוטם: חופש־של־יופי נגד חוק ומעשה, מרחב הלך־נפש נגד צמצום עול, דרור־לנפש נגד צבת־משמעת לבשר ורוח. ודווקא ביאליק שעלה הרבה בכוח פיוטו על פרישמן הפייטן – וזה גופו הכיר בכך – יצא לנפץ עטרת פיוט ואגדה שעיטרתו אומתו. הבית השני הוא שעוררו לכך, חישל בו אותו כוח־לניפוץ – ושמר עליו שלא יחריב את עצמו ולא ידלדל את מעיין שירתו־אגדתו.

פרישמן וחבריו השיבו על פני ספרותנו את רוח־קדומיו של הבית הראשון, והשבת־רוחם זו משיבת־נפש היתה. ומנדלי וביאליק והיוצאים בעקבותיהם הם הם שהניחו את היסוד המכריע לספרותנו הצעירה ושירתה. הבית הראשון של ה“השכלה” ופרישמן וכו' – עם כל ברכתו הרבה – לא היה בכוחו לחשל אותו יציר־רוח לישראל החדש, להקביעו קבע־ממש. הבית השני של מנדלי וביאליק ויורשיהם עשה אותו מעשה. לא זו בלבד שמנדלי וביאליק וכו' עלו בכוח יצירתם ובמשמעת־הרוח המדריכה על רוב בני המחנה שכנגדם. גלגול הבית הראשון של ה“השכלה” ופרישמן וכו' כשלעצמו היה רופף יותר על המדה, מושך ואינו מקביע, משכר ואינו משריש, קוסם ואינו מאחיז, מגרה ואינו עושה־נחלה. הרבה מאותו “מוצק” בו מתפאר ויתפאר נוסח מנדלי־ביאליק – מבית שני הוא, מכוח־כוחו בצורתו זו שניתנה לו בדורות האחרונים.

לב.

כלום “שני” זה של מנדלי־ביאליק שלט שלטון אין־מצרים באהל ספרותנו הצעירה? לא ולא. שאול טשרניחובסקי ובני־לווייתו נלחמו בכל כוחם באותו עול בית שני שהתחיל כובש את ספרותנו, באוסרי רוחה ב“רצועות של תפלין” לבית השני.

אם מסופק הנך בבית שני של ביאליק, אם יש את נפשך לדעת את המעיין ממנו שאב בעל “אם יש את נפשך לדעת” את שאיבתו המרווה, סורה לא רק אל ביתו הוא, בית־המדרש הישן הנושן – אלא גם אל שירתו של אחיו לכהונה גדולה בשירתנו, טשרניחובסקי. צא ועיין בשניהם במחובר. ואין לקרוא בהם במפורד, שניהם כאחד מכניסים אותנו לעיקרו של אותו ריתמוס חדש שהתחיל מפעם את חיי רוחנו בדורותיים האחרונים – וראית: אינם שונים ורחוקים זה מזה אך ורק בחינוך ובהשכלה (ראדי־ז’יטואמיר – אודיסה, וולוז’ין – היידלברג וכו'), באישיות, במזג־רוח ובאופי־היצירה אלא גם ובעיקר, בביתם, אותו בית־שבלב העושה את הישראלי בן־בית, ואם בן־בית – הרי בתיים בלבבו, ולפניו. שאול טשרניחובסקי כל עצמותיו תאמרנה: אך לא בית שני, עטרות ענד לחשמונאים ולבר־כוכבא – והם לו המשך בית ראשון, ממנו נבעו ואליו שבו – והוא אתם. יכול הוא בן בית ראשון להוציא ראשון מתוך שני ולהחזירו למקורו. “ומי אתם דמי רותחים בי”? לא דם קדושי ת“ח ות”ט, לא דם מקדשי את השם על מוקדי אש בספרד ולא דמי מתים באחד – “אני נואשתי מאלהים”105, גם ביאליק אמר: “אם יש בכם אל… ואני לא מצאתיו”, ומה שונים הם פני “שכינתו” של ביאליק מפני “אלוה הלבב” לטשרניחובסקי106 – ואפילו לא דמי המכבים: “לא, עצבי שיש קדושים לי במלחמת גוי וגוי”. דם דור המדבר וכובשי כנען107 – אין לו דם אלא זה. בדמיהם חי – והחייה את אשר החייה בשירת עבר שבמאה העשרים.

אם רשאי אני לראות את הראשון בשלשת אבות שירתנו הצעירה כבן הבית השני בעיקרו – או כקרוב ביותר לאותו בית, – הייתי מעז ורואה את שני חבריו לאבהות, בעל “מחזיונות נביא השקר” וכו' ובעל “לוחות נגוזים” – זלמן שניאור – כרחוקים ומרחיקים עצמם מאותו בית שני, מהמיוחד שבו, המשמש ‏ “ניגוד” לבית הראשון, ובעיני בעלי “מעור אחד” אינו אלא “פירוש” כולו מילואים והשלמה. עיקר יוונותו של טשרניחובסקי – כיסופיו לבית הראשון ולאשר קדם לו, וביתר שאת לראשית־ערפליו של אותו בית. הללו שהטילו ספק ביוונותו של משורר “לנוכח פסל אפולו” וכו' – הדין היה עמהם. יון בלשונו כנען היא. יפיפותה של יון שימשה מעין “תחליף” לכנעניות קדומה שאולי לא נתגלה חזונה לו למשורר הצעיר בכל שלמותו, עם ראשוני גישושיו בהיכל השיר. וכשהלכו מצעדותיו בו וגברו ובטחו – הוברר הדבר למפרע, לו ולקהלו, שמראשיתו היו פניו מועדות לבית הראשון ואל אשר קדם לו, אל העולם ממנו זה חוצב, בו היה לו חלק ונחלה, ובלעדיו גם הוא לא היה בא לעולם בצורתו זו.

צא וראה: שני הראשונים בשירתנו הצעירה התעטפו בטלית שאינה שלהם. זה נראה היה כמחדש נבואה בישראל, כמחזיר עטרת־עטרותיו של בית ראשון לישנה – ועיקר שרשו בבית השני. וזה נראה כמפליג בעוז לחופי יון – ופניו לבית הראשון, בית יהודה ואפרים, ומעבר לו לבית: כנענה.108

אם הרגיש טשרניחובסקי הרגשת “נטע זר” לעמו – אולי היתה בה במקצת גם מהרגשתו של בן בית ראשון שנכנס – בבחינת מה: ש“גלה” – לספרותנו בימים בהם התחילה זו שבה אל הבית השני. ועל אפה של הרגשה זו, ברכה רבה אצל נוסח בית שני של מנדלי־ביאליק לטשרניחובסקי, התעטף גם הוא באדרתו של זה (גם בלשון, באידיליות, לדוגמה). כאילו ביקש להציל בית ראשון שבלבבו ע"י כניסתו תחת כנפי אריות הבית השני בימיו. הם שפרשו את מצודתם על הצעירים מהם. לאורם הלכו – והאירו אורם הם – גם כורע לאפולו ומגלה לוחות גנוזים. ועם טשרניחובסקי ושניאור ארחו בדרכם אל הבית הראשון כמה מטובי סופרינו בדורותיים האחרונים – מהם שנראו עתים כאילו רצו לשוב דרך עם־הארץ ופשוטי־המון של מזרח־אירופה (בספור ובשיר) אל שכורי אפרים ועליזי שומרון שבבית הראשון על “פרימיטיב”־עם שבו, כשהם פוסחים על “חלליו” של הבית השני ואשר בא אחריו באלפיים השנה האחרונות. בו בדרך ממשיכים בתוספת־עוז כמה פרחי־ספרות שבימינו.

לא כל מעריצי בית ראשון – או הקרובים לו ביותר – בספרותנו מתר"ם ואילך, בקירוב, היו בני בית ראשון שלמים. מהם שנתגלגלו כמה גלגולים, השלימו על כרחם עם הראשון שבבית השני, עמלו על הרכבתו של ראשון בשני. (עיין להלן). מן הצורך להוסיף: אי אפשר לי לבדוק כאן בדיקת־בית בכל סופרינו שבדורות האחרונים. וכשאני הוגה בבני הבית הראשון שבהם – בדור שאחרי ביאליק, הדבק בו בדור־ביאליק – כמה דמויות עולות לפני, ודמות אחת שבהן מבליטה את עצמה ביותר. יש בה ללמדנו הרבה בפרשת בית־ובית בישראל החדש – ואני דן בה במיוחד109, כדוגמה מאלפת לאותה הכרעת־ראשון בספרותנו החדשה.

לג.

אין דרכי דרך אנשי־מסתורין בחקר־הנפש. ונראה לי: אי אפשר לנו להתעלם ממציאותם של שרשי־קדומים לנפשותינו, בכמה בחינות. האדם מן היונקים הוא. ולא כשאר היונקים – יונק הוא כל ימיו, אם משדי אמו־יולדתו אם משדי שבטו־אומו, ומשדי העבר בכללותו. אין אדם מפסיק ביניקה לעולם – ולאחר שינק דייו, הוא מיניק, ואף המיניק מוסיף והולך ויונק, כי יונק־ומיניק הוא בטבעו. והישראלי שאחרי הבית השני יונק ממעיין־עבר אחד שהוא שנים: בית ראשון ובית שני. יש קונה את ישראליותו קניית בית ראשון, עיקרה של זו ניתן לו מתן בית ראשון, והבית השני מסייע או מצטרף לו במקצת. יש קונה זו קניית בית שני, והבית הראשון מוסיף לו נופך־קדומים משלו. ויש קונה ישראליותו קנין בתיים, בהם לא ניכר ראשון לפני שני, באה לו זו במחובר, ומסרבת היא לא רק להפרדת־בתים אלא גם להרווחה כל שהיא בין בית לבית. לבו אינו הולך אחרי אותה הפרדה־הרווחה – ואף על פי כן, בינו לבין עצמו פרקים אותו מבית אחד מתרסק ומתפרד מאליו, ובו בלב גובר בבחינת־מה הבית האחד על חברו.

דומני: רשאים אנו לפתוח בישראל במיון־מינים, או בהטפסת טיפוסים (טיפולוגיה בלעז) מבחינת בית־ובית זו. נאה לו לאדם מישראל להחריף את חוש־ריחו לבית: חוש־ריח להבחנת בית־ובית כלפי ערכים ונכסים באומה, תנועות רוח וחברה על המונן ודבריהן. וכבר אמר רבי אברהם אבן עזרא: “פעמים תטעה הרגשת האוזן שתשמע ואין קול. גם העין תטעה שיראה לה הנח שהוא נע. רק הרגשת הריח לא תטעה”110.

מיום שעמדתי על אותו בית־ובית, התחלתי הולך ומבחין בכל תנועה בישראל בעבר ובהווה, בודק – לנפשי – גם בכל איש רוח ומעשה מישראל בו אני נתקל: מי לבית ראשון מי לבית שני ומי לבתיים במחובר. אודה: פרקים נראה לי כאילו יסוד־בית אחד בולט באשר לפני – במערכת דעות והרגשות, בהוגה או בסתם אדם מישראל – עד כדי מישוש־יד. ופרקים לא ניתן זה לו למישוש – וברור הוא לי בעיקרו. כמרומז: הבחנת־בתיים זו לא ניתנה תמיד להכרע שיש בו מן ההחלט, יש בה ברובה מאותו מתגלה ונעלם שניתן לראותו כסמן מובהק להכרת האדם ביסודה, ביחוד כשהיא “הורסת לעלות ההרה”, ופניה מכוונים כלפי “המופלא” מן האדם, הטמיר במהותו. הרבה למדתי תוך אותה בדיקה. גם זו: לא כל אדם מישראל – אם יוצר ערכי־רוח, אם קולטם – ניתן לאותה מדידת־בית. לא כל אדם זוכה והבית האחד מתבדל בו ומתגבר התגברות מכריעה על שכנגדו, או עושהו עזר – כנגדו. רק בעל דמות ישראלית ברורה ומגובשה, והוא מחשב כל ימיו את חשבון דמותו – יהא בכוחו לגלות בנפשו את שורש ביתו, וראה עצמו כבן־בית בראשון או בשני. הרבה מכריע כאן לא רק חינוכו של אדם, סביבתו ושעתו – אלא גם אפיו. יש שעיקר מזגו של אדם מישראל, הלך־רוחו ומערכי־לבבו, בבית הראשון; יש והוא בבית השני.

לא כל ישראלי בן־בית – ראיתי בני־בית והם מועטים – ולפיכך לא ניתן כלל לאותה בדיקת־בית. ולא כל בן־בית מכיר את ביתו הכרה ברורה, אין תחומי־הבתים מבוררים לו כל צרכם. גם כשאדם מישראל מפריד אותו הפרד־בתים, לבו יהא מסרב לו. רוצה זה בשלום־בית, באחדות־בתים – ומאורע מסויים, בחוצו או בביתו, בא ומעביר מן העולם אותו שלום נכסף. יש מטשטשים – כאמור, ביודעים ובלא־יודעים – כל “לא הרי” בין בית לבית. מגיעי בית בבית הם, בית בבית יקריבו ובני־בית מבתיהם ירחיקו. חסרים הם הרגש־בית מיוחד זה היודע לחדור לשתין של כל בית, על כל סדקיהם הסמויים מן העין.

אשרי יושב ביתו. ולא כל אדם זוכה לכך. יש מתלבט כל ימיו בין בית לבית. פרקים מקופח ממנו זה הקונה שביתה בבית לא־לו. שרשו בראשון והוא משקיע עצמו בבית השני, מקורו בשני וכל ימיו הוא עורג על הבית הראשון – אוי להם ואוי לחיי־ביתם. יש בן בית ראשון והוא מחפש לו מפלט בבית השני – משום שלא עמד כלל על עיקרו של שני בו בבית, ואינו דבק אלא בראשון שבו, והוא הדין בבן בית שני ששגה ותקע נפשו בבית הראשון. רבים חללים הפילה אותה שגגת־בית – במחשבה, בשירה, גם בשערי חברה.

היו שהגו ושרו על כתבי־הקודש, ולא היה בכוחם להכנס לביתם פנימה – כי קרובים הם לבית השני קרבה מכריעה, ואין כתבי הקודש נקנים אלא למי שהוא חצוב ממחצבתם. קיבלו הללו בית ראשון בכלי שני – בכלי ירושלים ובבל לבית השני, ואין בית ראשון במפורד דומה לבית ראשון במחובר בבית השני, כאמור – ולא ידעו כי שני בידם, ראשון בא בשני; ואין ראשון סובל כלי שני, כל שני.

שגגת־בית זו – ניתן למצוא בה מקורו של אותו פסוידו־ביבליזם, ולא בישראל לבד. אתה מוצא גם שימוש בית שלא לשמו. לדוגמה, יש מרבים דברים על יהדות־של־נבואה, כמרומז – ואין בהם אף ניצוץ־ממש מן הבית הראשון ונבואתו. בית ראשון בו הם מדברים מה הוא? אין זה אלא משמש להם עידוד למרדנותם בבית השני, סיוע לפריקת עולו; ואין פניהם של הללו אל הבית הראשון, על נפשו ורוחו, ואל ביתו ולשונו לא כל שכן.


לד.

מבחינת בית־ובית זו – כל שיבה ששבו בישראל ובעמים אל כתבי־הקודש צריכה עיון. יש שיבה ופניה אל הבית הראשון כמות שהוא, ויש שפניה אל הבית הראשון במחובר לבית השני, כמה פנים לכתבי־הקודש – לאדוקים בהם ולנאחזים בהם דרך שיבה:

הריפורם־בדת רואה בכתבי־הקודש סמל לדתיות “צרופה” והיא מפלט מהתלמוד והמעשה לפרושים, תריס בפני היחוד הלאומי־המדיני, גשר לעולם־החוץ, מאחד ישראל ואומות, ושלום על ישראל.

ה“השכלה” – כתבי הקודש שימשו לה לא רק אוצר־נשק למלחמה בשלחן הערוך וברמ"א ונושאי כליו, ברב ופסי וחבריו, קנאים איומים אלה, המחריבים חיי אנשים ונשים שלא חטאו, אלא גם בשורת אביב לשואפי־האור, שירת נעורים חיה ומחייה לעם, פתיחת פתח ללב האדם מישראל המתעורר להתאבקותו על פדות נפשו וחירות מעשיו, עולם לשון והגות שהבית השני ואשר בא אחריו העלימוהו והוא טעון החייאה.

לציונות בכללותה – כתבי־הקודש הם מקור המקורות לייחוד לאומי־מדיני, פסגת יצירתו של ישראל הקוראת לו לעם המתחדש בארץ: כזה ראה ויצור; מבטח עולמים בהם ל“השנות החלום”, חלום־הקדומים, כשמדינת ישראל תעמוד על תלה וקמו בה נביאים והחזירו עטרת כתבי־הקודש לישנה (עיין למעלה); ובאחד ממחנותיה אין שיבה זו אל כתבי־הקודש שיבה אל הבית הראשון לבדו. אין בניו מוותרים ויתור כל שהוא על כל שקנה הבית השני לישראל; ויש מהם הרואים את עיקר תקפם של כתבי־הקודש דווקא בבית השני – בו קודשו ונתקבלו ונחתמו, כאילו הבית השני לא נחל קדושה מן הבית הראשון אלא הוא שקידש את זה שלפניו.

לנוער בארץ, חניך הציונות וספרותה העברית – כתבי־הקודש בעיקרם הם כתבי הארץ. אין פניו מכוונות כלפי “דתיותם הצרופה” של כתבי־הקודש ולא כלפי מוסר־הנביאים שבהם, ואפילו לא כלפי לשונם (הורתו ולידתו בלשון עבר זו, ואינו זקוק לכתבי־הקודש לשם שיבת־לשון). נאחז זה בכתבי־הקודש – בזכות הארץ שבהם111, על שום ריח המדינה, ריח העצמאות שבהם (אף על פי שלא התמידה, ולא זכתה לתוקף רב), קול אדמה ללא גלות העולה מתוכם (והללו מרבים דבר בגלות ישראל הקרובה לבוא ובשיבתם מן הגלות וכו'). כתבי־הקודש הם להם התעודה הנשגבה לטבע ולנורמאליות, למחאה על הגלות – ולדורי דורות.

הצד השווה שבתנועות האמורות כאן שהן נאחזות בכתבי־הקודש אם לשם התאחזות שלמה בבית הראשון אם לשם חידוש בית שני דרך האצלת רוחו של הראשון. מה שאין כן אותם שבים אל הבית הראשון לשם גילוי שרשיו בעולם־כנען ממנו חוצב. אין הללו מפסיקים בדרכם כשהם מגיעים אל הבית הראשון וכתבי־קדשו, אלא הולכים וחותרים אל עברו של עבר, לאשר קדם לבית הראשון, ל“מעלה” ו“לפני־ולפנים” שלו. מדביקים הם עצמם דווקא ב“שקר” שבבית הראשון, חוזרים וחוזים הם חזיונות נביאי השקר, נביאי הבעל, לבם אל המשותף לבית הראשון ולעולם האלילות – ולא אל הישראלי המיוחד שבו, שהכשיר קרקע לאשר בא אחריו; אל מיתוס־הקדומים שבו, אותו ראשון בבית הראשון שהבית השני לא קלט ולא רצה לקלטו. מחזרים הם אחרי אותם סמלי־נפש, ארחות־מחשבה ולשונות־חיים שהבית השני גנז ופסל, או שינה ללא־היכר, ביטלם בדרך מדרכי־ביטולו, וביטול יוצר היה. עמלים הם על גילויו של אותו מגע טמיר לבית הראשון בעולם המיתוס הקדמון – ומרחיקים עצמם מכל ראשון שהיה כשר וראוי לכניסה לבית השני, אוסרים על עצמם את ו’־הדיבוק המדביקה בית ראשון בבית שני כמות שהוא.

והפלגת בית ראשון רבה זו, על כל גילוייה, טעונה עיון מבחינת מקור ביתה גופה: פרקים אולי אינה כולה תום־שבבית, רעבון “טבעי” ל“ראשוניות” של מעריצי ראשון הפורצים כל גדר – להרוות נפשם. הרבה בה מן השני, מהתלבטותם של אותם מעריצים בין ראשון לשני; ואותה “טיסה רחוקה” לשמי־הקדומים אינה באה אלא לחפות על הזיקה שהבית השני הטיל על הטסים הללו.

לה.

עד כאן בית ראשון ובית שני. ומכאן ואילך – בסיומה של פרשת בית־ובית זו: בית ראשון ובית שני ובית שלישי.

למדנו: לא הרי בית־ובית בישראל עד למאה הי“ח כהרי זה במאתים האחרונות, ובהן גופן כמה פנים לו. ושיבת ישראל לארצו היסט מכריע היא מסיטה בשער שלפנינו. עם חורבן הבית השני יצאו שניהם – בית ראשון ושני – בגולה. כוח ההלכה ואורח־המעשה לבית השני – בצרוף הסיוע סייעוהו כמה גורמי־חוץ – רב היה להסתיר מעין רואים, על אדמת נכר – הרבה מן ההתאבקות בין בית־ובית, לעשות את היהדות מעור אחד ומבית אחד ואין פרץ וצווחה; ועד כמה שפרצו פורצים – פריצתם לא פרצה הרבה. בסוף המאה שחלפה פתח ישראל בהנחת היסודות לבית השלישי, ובשני שעורי זמן, נסיון והישג: מבי”לו עדלהצהרת בלפור, וממנה עד לתש"ח (ואנו עומדים בשנת שבע לו לבית השלישי). מאותה שעת פתיחה חזרו שני איתני־בית אלה למקורם – זכו והגיעו לחידוש עטרת־קדומיהם, או לפתיחה לאותו חידוש, ובארץ־מכורתם זו נכנסו בית־ובית למזל חדש.

היו – וישנם – במחיי שממות הארץ ומקימי־המדינה ששבו ביודעים שיבה שלמה אל הבית הראשון, רצייתם היתה מפורשת ומכוונת להקמתו של בית דוד ושלמה. לא קיבלו – ואינם מקבלים – מן הבית השני אלא ראשון שבו, אם מעט ואם הרבה, דוחים הם כל שני מבית שני שנמשך בגולה, שהיה ויש בו כדי להשתמר בכלי גולה; מהם המסתכלים, לדוגמה, גם במשנה שנוצרה בארץ מתוך אספקלריה של שלחן ערוך “גלותי” ונושאי כליו שכולם “גלות־שבגלות”; והרי כל שאחר־הנביאים מכונס ומרוכז – בעיניהם – באותו עמק־בכא אחד: גלות… וכנגדם היו – וישנם – שהעריצו את הבית הראשון גם הם רק במחובר לבית השני ולבית השני כולו, על כל הגנוז בו שהיה הולך ומשתלשל ממנו בדורות גלותנו. הבית הראשון בית וראשון הוא להם – במדה שנבלע בבית השני; חייב היה זה להיבלע בו בבית השני, לחזור ולנסח עצמו כדי שיגיע למיצוי רוחו בשלמותו וייעשה מקור־קיום לאומה – ואין לפגוע במורשת הבית השני כולה אף פגיעה קלה.

רוב העולים בין תרמ''ב ות‘"ש, ומסוף מלחמת־העולם ב’ עד לתשט“ו על אחת כמה וכמה – כרוב העם שנשאר בתפוצות, – לא חישבו חשבון בית־ובית זה כלל. ואם נמצאו ביניהם שהרגישו בו, הרגשתם היתה עמומה ביותר. ואני מתכוון כאן למחשבי־חשבונות בישראל, חשבון נפש ובית כאחת. כל העוקב אחרי חייו הפנימיים של הישוב היהודי במדינת ישראל בין תש”ח ותשט“ו – ימצא בעיון בית־ובית זה סיוע רב להבהרת כמה מתופעותיהם. מאלף הוא הדבר, לדוגמה, שהאיש שהכריע את הכף להקמתה של מדינת ישראל, ראש ממשלתה הראשון, הרים נסו של הבית הראשון והתחיל קורא: **נשובה אל התנ”ך**. פאתוס בית ראשון שבציונות בא בו (ולא בו לבדו) על עוצם ביטויו. וכנגדו, נשמעים קולות אזהרה על אותהשיבת־תנ“ך – והם קולות סופרים ומנהיגי מחנות ששורש נשמתם בבית השני, או הללו המתנגדים לכל בדיקת־בית ורואים בשיבת־תנ”ך זו סכנה לאותו מבית אחד שהם מחזיקים בו בכל כוחם112. לא כל מקימי המדינה בתש"ח חזון שיבת בית ראשון היה חזונם.

ועכשו שהבית השלישי עומד על תלו – שאלת בית־ובית על כל הגנוז בה חוזרת ותובעת את פתרונה, ובצורה שלא תבעתו עד לתש“ח. אינני דן כאן בפן המדיני, המרכזי, המיוחד לבית השני: התפוצה, ורוב ישראל בה בתפוצה. אותה שאלה מכוונת ליסודו ולשרשו של הבית השלישי, לעצם מהותו. שלישי – פירושו: ראשון ושני לפניו. למעלה מאלפיים וחמש מאות שנה ביגו ובין הראשון, כי”ט מאות שנה בינו ובין השני. הבית השלישי לא יוכל התנכר לבתיים שקדמוהו – ואיך יהא מודה בהם, מה תהא הודאתו זו? מה טיב הפתיחה שפתחה שנת תש“ח: להתאבקות בין בית ראשון ובית שני, אם להמשך אותו מבית אחד? מה יהא אותו בין בבין בית ראשון ובית שני בבית השלישי מתש”ח ואילך?

המאה הי“ח העמידה את ישראל על פרשת בתים, – באה שנת תש”ח והציבה את הבית השלישי גופו על אותה פרשת בתים: הבית השלישי לאן? לבית הראשון על רקע קדומיו בשלמותם – או לבית השני על הלכתו ואגדתו, אמונתו ומעשהו? למיתוס מחודש או להלכה חדשה? לפרימיטיב־קדמון, למרחב ללא־גבול – או למרחב־דרך־צמצום, לחוק־מעשה שגובש בבית השני? ואם אל הבית הראשון ישוב – לחזון הנביאים יהיו פניו מועדות, לנביאי האמת ומוסרם, או אל נביאי כל “שקר” וכל בעל, אל הבית הראשון בנוסח עברים חדשים וצעירים וכנענים?

הבית השני בלע את הבית הראשון ועיצבו עיצוב שני שהוא עושה ראשון – היהא בכוח הבית השלישי לבלוע את שניהם בליעה יוצרת? ואם לאו, מה יהא מקומו בישראל וערכו לדורות יבואו? היעוצב הבית השלישי בנוסח הבית הראשון, ונותן טעם בו יהא הבית, המדינה – או יתעטף בטליתו של הבית השני, ובה שתי־וערב של מדינה אינו מכריע? יהא זה בית שלישי לישראל –או רק בישראל?

רודפי שלום, שלום־בית ושלום־בתיים, או טשטשנים יראי כל ניגוד וחילוק – עד כמה שיודו במציאות בתיים לישראל – ודאי יאמרו: אין לך דבר פשוט מזה, מזיגה כאן, בית בבית יימזג. פרקים מזיגה אינה אלא מן המונחים המשמשים מפלט לו לאדם כשהוא נתקל במבוי סתום ללא מוצא. והשאלה היא: במה מוזגים, כיצד מוזגים? היהא בכוחה של מזיגת־בתים זו שהבית השלישי יהא מוזג בישראל להביא מנוחה לנפשו העייפה, מעמד לגוו הכושל – מנוחה לשם הנחה מקוממת, הנחה לשם תנועת יצירה מחדשת? מזיגה הראוייה לשמה אי אפשה ב“מלאכותיות”, כוחות־איתנים מוזגים ומזיגתם קיימת. יצירה היא עבודה לדורות, ולדורות רבים.

אנשי־דיאלקטיקה בשילוש־משלשים יהיו מוצאים כאן מקום להכנסתם של דברי ימי עם לבדד ישכון ובתיו לצבת השילוש הנכסף: תיזה (הנחה): בית ראשון; אנטי־תיזה (סילוק־ההנחה): בית שני; סינתיזה (סילוק־סילוקה): בית שלישי. תקוב דיאלקטיקה את המציאות, ותורת השילוש אמת ויציב. ואחרי שלשנות זו, השאלה חוזרת ונשאלת: אי־זה הדרך תהיינה ההנחה וההנחה־שכנגדה קיימות באותה סינתיזה, שהיא מושבעת ועומדת לבלוע את שתיהן ולא להעבירן מן העולם, להיבנות מהן ולשמור עליהן ולעלות בכוחן ולהעלותן לשיא מציאות חדשה, עליונה מזו בה היתה נתונה לפני פתיחתו של אותו “תהליך דיאלקטי”?

סכם ושאל: יהא הבית השלישי בית ראשון או שני, או המשך מבית אחד – או לא יהא לא ראשון ולא שני? יבלע את שניהם והללו לא ייבלעו־יימזגו זה תוך זה, ולא יעשו בית אחד לחתירה תחת הבית השלישי שהעלם מתהום ה“נשייה”? יהיו בית ובית תאומים מתרוצצים בו – או בריאה חדשה יברא, ואינה כתובה לא בתורת בית ראשון ולא בתורת בית שני? אם יגבר קול דמיהם הרותחים של כובשי כנען ויד בני הבית הראשון תהא על העליונה – היינתן לישראל בבית השלישי שיעקור מלבו את הבית השני, או יחלישהו ויעשהו טפל, זכר־לבית במקום בית ממש?

מסורת מחייבת־מעיקה, מסורת מזכה. מסורת מעכבת, מסורת מסייעת. זכה עם – והיא מסייעת, לא זכה – מעכבת. אם הבית הראשון יכריע בבית השלישי – אותן אלפי שנות בית שני וגלות שאחריו מה תהא עליהן? ידונו בהן דין אלפיים שנות תוהו, שאינן נכנסות בחשבונו של ישראל, אלה תולדות ישראל שאינן ראויות כלל לשם היסטוריה כ“חכמתם” הרבה של שוללי־גולה ועברים צעירים גם זקנים וכנענים?

ומן שאלות־היסוד בפרשת־הבתים, גם זו: אותו בית ולא־בית בעת ובעונה אחת, אין דומה לו בבתי־עמים ובלא־בתיהם, הוא בית יעקב היושב בעולם לועז בחוץ לבית השלישי – דינו מה יהא? בני בית ראשון שבדורנו דוחים אותו בכל תוקף. בני בית שני – משלימים אתו על כרחם. ומה מקום יהא לו לזה בבית השלישי – במהותו, במחשבתו, במציאותו על כל לבושיהן? האם לא יהא אותו בית־לא־בית – ובית נאמן הוא לאומה, מנוסה נסיון אלפי־שנה – מעכב את הגאולה? כל שעה שזה יהא קיים – כלום ינתן לבני בית ראשון שבבית השלישי להחזיר עטרת ביתם לישנה? והרי אותו בית־לא־בית טבעו ומציאותו אוסרים עליו לקבל נוסח בית ראשון בשלמותו, על פן־מדינה שבו? במדה שבית־לא־בית זה יהא “מפריע” לראשון בו בבית השלישי, כלום לא תלך ותגדל התהום בין שניהם בה במידה?

בין בית ובין בית־לא־בית – אין לך בין־ובין קשה ממנו.

לו.

אין לך רשות ברשויות מציאותן של מדינת ישראל ותפוצות ישראל ששאלת מהותו של הבית השלישי מבחינת בית־ובית – בלבושה המדיני, החברתי, הדתי, הרוחני־הכללי – לא תהא פוגעת בה, ופגיעה רבה ועמוקה. לשבט אם לחסד? לשבט ולחסד.

כשאני מסתכל בחיי מדינת ישראל ובספרותה, אני תמה על העלם מתיחות בית־ובית זו מעיני חכמינו ומחנכינו, האחראים לעיצוב פרצופו של הבית השלישי, הארחת אורח חייו ועריכת שולחנו. מעיין אני – לדוגמה – באותו ויכוח רב במדינת ישראל ובתפוצות – עתים חריף ביותר עתים כבוש במקצת – על הכוון מדיניותה של מדינת ישראל (“אוריינטציה” מדינית): לאן יהיו פניה פונים, מזרחה או מערבה, ל“דימוקרטיה העממית” בנוסח־רוסיה או ל“דימוקרטיה המערבית” בנוסח־אמריקה. ואני אומר: אילו גם היה ממש בשאלה זו – המניחה שהרשות נתונה למדינת ישראל לבחור בנוסח זה או “חברו” ולהכריע בין אותם “שני הרים”113 – הרי אינה אלא כלפי חוץ. ושאלת־שאלותיו של הבית השלישי כלפי פנים היא, שאלת אותה “אוריינטציה”־של־בית: לבית ראשון או לבית שני או להמשך מבית־אחד ללא שינוי כל־שהוא. הרי גם חוצה של מדינת ישראל יהא הולך אחרי ביתה – בו תקנה שביתה. ישראל – ביתו תמיד קדם לחוצו. חוק הוא לו מעולם ועד עולם.

וכן אתה מוצא במדינת ישראל מרבים דברים על המשבר – במוסר, בחברה, וגם בדת, – ואין הללו עומדים על עיקר מקורו, והוא באותה התרוצצות בית־ובית שבבית השלישי. יש שואלים אם “עודם יהודים”, ויש משיבים בשמחה רבה: אשרינו, איננו יהודים. אלה ואלה נעלמה מעיניהם אותה מסורת רבה וארוכה – בבחינה מכריעה – מסורת בית־ובית, לשאלתם ולתשובתם גם יחד. יש תולים תקוותם בתיקונים בדת: “התאמת” ארבעת חלקי השלחן הערוך למשטר־המדינה, התקנת כלים ותיבול תבלין נגד איסורי שבת ויום טוב וכו' שאין המדינה יכולה לעמוד בהם. ל“ט מלאכות אסורות בשבת – ופרקים נראה כאילו אותה מלאכת תיקונים וסיגול הדת לצרכי המדינה שקולה כנגד כולן. ויש אומרים: הבו לנו סנהדרין, תוקם “סמכות דתית עליונה” בירושלים – והכל יבוא על מקומו בשלום. מרכזה של פרשת דת במדינת ישראל אינה לא בתיקונים ולא בסנהדרין – אלא ביצירה: אם, עד כמה, יהא בכוחה של מדינה זו להכניס את ישראל שבה למזל יצירה דתית מחדשת את ארחות החיים וההגות כאחת. “יצירה דתית” אין פירושה רומנטיקה דתית של “בעלי תשובה”, הציצו ונפגעו ושבו, או עמי־הארצות ששבו ואינם יודעים מאין באו ולאן הם הולכים114 – אלא חזון דת שיש בו לעקור ולהניח, לבנות ולקומם. החי חזון שכמותו במדינת ישראל? “פוליטיקה דתית” לא תציל את דת ישראל לדורות יבואו. השקועים במ”ט שערי “טכניקה”, “איסטרטגיה” דתית, “ארגון” – שוגים הרבה אם מאמינים הם באמת שיש בכוחם של אותם ממזרי־רוח לפתור את שאלות נפשו של הבית השלישי. אל יבטח יעקב בשיפורי “איסטרטגיה”, תיקוני־שעה וקיצוצים־לשם־הקלה, שאין בהם תשועה. הוד מעלתו הרוח – זה לבדו יפתח לו פתח לרווחתו.

זריזים בשערי רוח ודת וחברה – כלי זינם עליהם. מומחים הם ל“הסרת שאלות מעל הפרק” – חכמה־מלאכה מיוחדה היא במערכותינו, – וכוחם רב בדחייה. “יפה” דחייה זו שיש בה “הצלת”־שעה, הסרת אבן־נגף לרגע קט – וברכתה לרגע שאחריו כאין וכאפס. ניתן להחלץ מסכנת “קולטור־קאמפף” בשעה זו על ידי דחייתו של דיון בחוקה למדינת ישראל, לדוגמה – וסכנת ריקניות־שבלב ושיתוק ההכרעה בין בית לבית גדולה ממנה. רב כוחנו לנדחה. נדחה דוחה – ואינו בונה. חכמי־נדחה מנחמים את ישראל: אשר יעשה הזמן לא יעשה השכל. ואוי לו לשכל כשמלאכתו נעשית על ידי אחרים, כל שאינו־שכל כזמן והדומה לו115.

שאלה ראשונה במעלה לבית השלישי בשעת פתיחת־הבית – זו ששאלנו: יד מי תהא על העליונה בבית השלישי: ראשון או שני – או לא תיראה ותכריע בו יד כלל, לא יד זה ולא יד זה? שנים אלה לא יקרבו זה לזה – ולא יערכו קרב זה בזה, ולא יאבקו תוך מדידת כוח וערך בינם לבין עצמם – וזו תהא תבוסה רבה לשניהם כאחד? היהא בכוח הבית השלישי לשמש לאומה בית חדש ליצירת־ראשית בקודש ובחול, בדת וברוח בכלותם? היהיו פניו לקדומים, על נכסיהם וערכיהם – או יהא בכוחו להתאזר עוז ולקום ולפתוח ברקימת־רוח חדשה, שלא עלתה על דעת הבית הראשון והשני כאחת?

בתחום הרוח והדת, לדוגמה – הבית השני ביצר את המעשה בישראל והעלהו למדרגה שלא זכה לה קודם לכן (עיין למעלה). כת אחת שבו, זו שלבשה אחר כך את לבוש הנצרות – בעטה במעשה בכללותו בעיטה רבה ועוקרת, והיא שפתחה פתח לאותח שאלת אדם יסודית: אמונה או מעשה, חירות או חוק, מרחב ללא־גבול או מרחב־דרך־צמצום? שאלה זו על כל סתריה חזרה ונשאלה במחשבת ישראל – בנגלה ובנסתר. לא רק פרשת טעמי המצוות – לדוגמה, מקורה בה בשאלה, אלא גם פרשת טעם המצווה, המצווה כמות שהיא, המעשה כ“עזר כנגדו” למוסר ולאמונה ולרוח (עיון רב סעדיה גאון בצווי כשלעצמו116 – הרבה בו בנותן ענין לפרשה שלפנינו). ציונות־של־חול – על רוב מחנותיה – בטוחה היתה מראשיתה: אין המעשה אלא כלי־מגן לעם ללא־ארץ, כלי־גולה הוא בעיקרו, תהא ארץ לישראל, תקום מדינה וחסל עול מעשה. לא העמיקה זו הרבה באותה שאלת יסוד האמורה, ונכשלה בפתרון היונק כולו מן ה“קליפה” ושורש אין לו בתוך־תוכה של שאלת האדם באשר הוא אדם, אם מדינה לו אם אין. “ההיסטוריה הישראלית” – אם “שפתה אתה” – לוחשת לו לבית השלישי: אמור דבריך, בית שלישי, חפור במכרה־הדורות, רד לעמקי בית־ובית, וסללת דרך למרחב, לחופש, לרוח, לקודש ולחול – או חדש עלינו עול מעשה.

מה דבר יאמר הבית השלישי, דבר של יצירה ולא של “טכניקה” ו“ארגון” – ומתוך אותה התרוצצות בית־ובית? אם לא ימצה כל עומקה של פרשה זו ובשרו ורוחו לא יתלבטו בכל לבטי־לבטיה – עיקר הבית יעלם ממנו, ואולי יהיה בן־בלי־בית; שאלת השאלות לקיום ישראל תהא חתומה בפניו, כל השגיו יהיו השגי־חוץ, למראית עין, ונפש האומה לא תהא ניזונה מהם.

כאן אין מקום להטלאה, לפשרנות פשרנים ולטשטשנות טשטשנים, להאפלה על הקושי שבנפש, להערמה על המיצר ולהשתמטות מן ההכרעה117. הבית השלישי יבנה ויבצר אך ורק בידי ישראל אמיץ־לב, בר־יצירה, בוחר ומכריע, עמוס מסורת בית־בית והוא מושל בה, יודע סוד בית ורז בית־ובית ונלחם מלחמת ביתו ללא רתיעה כל שהיא. אך ישראל שכמותו יזכה להקים בית שלישי בכוחו לעשות לאומה את אשר עשו לה הבית הראשון והבית השני. ולא הרי בית כהרי בית, לא הרי עשייתו של זה כהרי עשייתו של זה.

לז.

בעיצומו של דבר: שנת תש“ח פתחה לא רק פתח־בית – הבית השלישי לישראל, אלא גם פתח חדש לבית־ובית זה מדור־דור. היא שהחריפה ביותר אותה התרוצצות בית־ובית, כשפרצה פרץ לבית הראשון ולבית השני לצאת ממחבואיהם ולהזדווג זווג חדש – להדווג שנים משמע – על אדמתם הם, אדמת הבתיים, והזדווגות שלא ניתנה להם עד כה. הוא הוא המייחד את שנת תש”ח. הכל מרימים על נס את פן־החוץ בתש"ח: ישראל זכה למדינה, בכל עמי המדינה הוא מעכשו. ואני מסתכל בעיקר בפתיחה זו שפתחה לבית – ולבית־ובית בישראל. אדמת בית ראשון ושני המתנערת מעפרה מזכה תאומים מתרוצצים אלה בשדה־קרב חדש – והוא ישן־נושן, מקור שניהם הוא – נוח וקשה הוא ביותר כאחת: יקרבו הבתים זה אל זה, יקרבו זה בזה, או לא יפגעו פגיעה כל שהיא זה בזה? קרב־בתים, קרבת־בתים, או בית בית לנפשו?

עתים נראה לי כאילו עוד מעט ורוחות קדומים יהיו חוזרים למקורם ופותחים בקרב שנפסק בבית השני גופו, אולי תוך כדי התפרצותו, קרב־נפש מיוחד במינו, קרב־בתיים: אנשי מרחב־המדבר בטועני העול שבבית השני, כובשי ארץ כנען בשמחים בנחלתם שבאו אחריהם, המון עברים וישראלים קדומים בעם רב חכמה ותורה, רואים וקוסמים וחדים חידות באנשי הבינה הכובשת המרחיקים עצמם מן הקסם, המראה והחידה. ראשונים יהיו מתנערים מעפרם, אבות העולם קמים ומסתכלים מה עשו בניהם לביתם – הבית הראשון. שניים הולכים ומגיחים גם הם מקברותיהם, רוחות סופרינו ופרושינו וחכמינו יוצאים לבדק־בית מעמיק, לחישוב חשבון ביתם – הבית השני. שעת נסיון גדולה שעתנו – נסיון לבית ראשון ובית שני על אדמת הבית השלישי. אותו שדה־קרב שנכבש להם מחייב, גוזר להכרעה; לבדק בית ובתיים וכל סדק בין בית לבית – ואי אפשר לישראל להשתמט מהכרעת־בית זו; בה תלוי גורל הבית השלישי.

אין נביא וישער את הגנוז לה לאומה בהזדווגות־בתיים זו – ואנו אך בראשית ראשיתה.

לח.

מכאן ומכאן. מכאן: חוקרי הבית הראשון פרקים אינם מרבים עיון בבית השני, וחוקרי הבית השני אינם הופכים הרבה בבית שקדם לו. אלה ואלה – אינם מעיינים – כחוקרים – בישראל החדש שהתחיל מתכונן לבית השלישי. ומכאן: אין העוסקים בישראל החדש מחזרים הרבה אחרי מקורותיו בבית הראשון ובית השני; אין הללו בעיניהם אלא “דברי ימי קדם” עתיקים שאבד עליהם כלח, ענין לדורשי רשומות ומחטטים־בקדמוניות – והם אין לפניהם אלא יומם בלבד, היום הזה. הראשונים מוציאים חדש מפני ישן, והאחרונים דוחים ישן בשל חדש. הצד השווה שבכולם: אין הם רואים אותו “קו שני”, שתי וערב מכריע בבשר ישראל ורוחו – הוא בית־ובית בישראל מן הסופרים והפרושים עד ל“השכלה” ול“ריפורם” ולליבראליזם ולציונות ולכנעניות בימינו אנו118.

עמדתי במבוא לספרי119 על הטעון שיפור בחכמת ישראל. והנני נוטל רשות לעצמי להוסיף ולומר: יש בעיון בית־ובית לסייע הרבה להרחבת גבולה של זו – ומבפנים –, ותהא חכמת ישראל כולו; כי ישראל בית־ובית הוא. כל איש־הגות בישראל, פייטן ואמן ואיש־מעשה במדינת ישראל ובתפוצות, הנזקק לשאלה משאלות רוחנו ובשרנו מדור־דור – חייב להעמיק בכל לבבו בהולך ומתרחש בפרק חדש זה שנפתח בשערי בית־ובית. מכאן ולהבא שומה על המעיין בשאלת ישראל לעמוד כהלכה על פן־בית שבה, ובעיקר על פן בית־ובית – הוא המקור לזווג ולפירוד בבית. מלחמת הרוח בישראל – הרבה בה, ובמדה מכריעה, ממלחמת הבתים, מלחמת ראשונים ושניים.

סוגיית־בתים – כמה גופי תורה תלויים בה. צריכה היא עיון – וללא משוא־פנים לא לבית הראשון ולא לבית השני ולא לבית השלישי, תוך השתקעות־נפש רבה בשלשת בתינו כאחת – לשם גילוי אותו בית־ובית ובית־בבית, הוצאתו של כל יחוד וניגוד מן החבוי אל הגלוי, ברוחה של הרווחת־בתים האמורה. לא עלינו המלאכה לגמור – אפילו עיון זה. דורות יבואו יוסיפו ויעיינו אותו עיון בית־ובית – עיון הבא ביצירה, תוך מלחמת־הגנה על הבית השלישי בארץ ישראל ועל בית־לא־בית הוא בית יעקב בתפוצה כאחת.

*

ועם חתימת “שער הבית” – על פרשיות הבית הראשון והבית השני והבית השלישי שבו – רמיזה אך אחת לפרשת הבית כמות שהיא: יהי הבית השלישי אשר יהי, יבוא אשר יבוא על אותו בית־לא־בית ששמו תפוצות ישראל – שומה עלינו לשוות נגדנו עיקר־עיקרים זה, ושנים הוא: א) עצם הבית, ישראל הוא בית. ב) אין ישראל בית־ובית אלא לעצמו, כלפי פנים; כלפי חוץ – בית אחד הוא.

כמה “כוחות” ישנים גם חדשים, בחומר וברוח, יהיו מקיימים את ישראל לעתיד לבוא – ולעולם יהא ראשון בהם: כוח הבית. הוא שעמד לישראל עד לראשית הבית השלישי – והוא שיעמוד לו בדורות יבואו.

אין בית כבית ישראל תלוי במקום, אין לזמן שליטה עליו – כל עוד ביתו אתו, ביתו בנפשו. כוח בית, הטבוע בעומקה של נפש־האומה – עדיף מכוחה של מדינה. מדינה באה ומדינה הולכת – ובית לעולם עומד.

כל עוד חורבן הבית פירושו בישראל היה אך ורק חורבן ארץ ישראל ובית המקדש שבירושלים – בית ישראל היה חי וקיים. היה – וישנו – בית לישראל גם “שלא בפני הבית”, בית שכל עצמות האומה אמרו עליו: ביתנו הוא, לנו הוא הבית. ניתן לו לישראל להתגבר ולהחזיק מעמד אחרי אותם חורבנות־בית בידי נבוכדנצר מלך בבל וטיטוס בן אספסינוס – ואילו חרב ביתו־שבלב, לא היה יכול להתקיים אפילו שעה אחת. “נקל” בבחינת־מה לישראל להחזיר עטרת מדינתו לישנה בארץ אבותיו – ומה קשה הוא לעם הולך מגוי לגוי, מחוץ לחוץ, לשמור אותה משמרת־בית בלבבו, ומשמרת חיה שיש בה ממש. אמור מעתה: הראשונה בחובות ישראל – כאן ושם, בבית השלישי ובאותו בית־לא־בית בחוץ־לארץ היא: טיפוח כוחו לבית, ביצורו והעמקתו בלב כל איש ואשה בבית ישראל באשר הוא.

שני יצרים בישראל מראשיתו: יצר־בית ויצר־חוץ. יצר־בית כולו טוב, יצר־חוץ כולו רע. מדינה כשלעצמה, לבדה, אין בכוחה להציל את ישראל מיצר־החוץ הלובש כמה לבושים: בריחה מן המקור ורדיפה אחרי תרגום על כל נוסחיו, בעיטה במקרא ישן וחדש, ויתור על המשך ומסורת. חייב כל אדם מישראל – ועם ישראל כולו – להרגיז בנפשו את היצר הטוב על היצר הרע: יצר־הבית על יצר־החוץ.

אין החוץ כשלעצמו מסוכן לבית. אין בית בעולם שאין לו חוץ; ולא עוד, אלא יש חוץ וגם ברכת־מה בו לבית. במה דברים אמורים? כשאין זה פורץ ומסיג את גבול־הבית, אינו זומם"אורב לו למלא חדריו חוץ, כדי לכבשו מבית. חכם קדמון בישראל אמר: ראיתי בני עלייה והם מועטים. ובשער הבית, בו אני עומד, כבר אמרתי: ראיתי בני בית ואינם מרובים. רבו בישראל מכניסי חוץ לבית, פורצים ביתנו לחוץ, עושים חוץ עיקר ובית טפל – מחייצי בית, גם חוצצי בית, וישראל – במדינתו ובתפוצותיו – זקוק לאנשי־בית, לנאמני־בית. הללו אין חיקוי לפניהם, ואפילו לא “לשם התחרות”, אינם עומדים בחוצו־של־עולם וקולטים בו על מנת לפלוט בבית. הללו נאחזים בבית בכל לבבם ונפשם, ומחדשים אותו – מבפנים. מאמינים בו בבית, בכל מקום שהוא. באמונתם זו הם חיים – ויחיו.

מלחמת בתיים בישראל. גדולה ממנה היא המלחמה על הבית, על האמונה בבית, הנאמנות לבית – לא רק על רוחו, אלא גם על כל “צורותיו”, לרבות לשונו. כל עוד יהיו בישראל בני בית – יהא בית בישראל, לישראל, יהא ישראל בן־בית – ובית ישראל לא ישקר.

ישראל זקוק מעודו לתורת־בית, תורת חיים וקיום – אם כל תורה לאומה. זאת התורה אדם כי ימות באהל – אין היא נקנית אלא למי שממית עצמו עליה. זאת תורת הבית לעם כי יחיה בבית, לעם חפץ־חיים, חפץ־בית. אין זו נקנית אלא למי שמחייה עצמו עליה.


אם לבית הראשון אם לבית השני, כל עוד יהא ישראל עם נאבק ויוצר ופניו אל הבית – אין עליו לחשוש מפני אותה התרוצצות חדשה ששנת תש"ח פתחה בישראל לפרשת הבתים. כל שעה שאינו פורש מביתו, שרשיו קבועים ועמוקים בו בבית – אין לו בפרשת בתים זו משום סכנה.

לבית ולא לחוץ – צו ראשון הוא לאומה מראשיתה עד “אחרית הימים”.

זאת הפתיחה לתורת הבית לישראל – לדורנו, לדורות יבואו.




  1. מבחינת הזמן והמקום – הבית הראשון האמור כאן אין במשמעותו בית שאול ודוד ושלמה וכו‘ עד לצדקיהו בלבד, אלא גם אותם אהלים נטו אבותינו אברהם, יצחק ויעקב – וגם הימים שקדמו להם, הכרוכים בהם, מקומם בו – ויוסף ובניו ובני בניו במצרים, יוצאי מצרים במדבר, בו נדדו בדרכם (או בשובם) כנענה. אשר לבית השני – גם המאות הראשונות אחרי חורבנו, בארץ ישראל ובבבל ובמצרים וכו’, טבועות בחותמו, ומבחינת “אוירתן הרוחנית” אף הללו בכלל בית שני הן. המשך בית שני כבית שני; כוח־כוחו ככוחו.

    כשאני דן כאן בבית הראשון דין חטיבה אחת, אין אני מתכוון להניח שלא היו בו כמה דרגות התפתחות, גם ניגודים וגלגולים רבים, עוקרים ומניחים. על כרחי אני מוותר כאן על מנייתן של אותן מדרגות ושכבות־קדומים, כשם שלא ניתן לי להיזקק לבירור התפתחותו של מושג אלוה בישראל, מהימים שקדמו לימי האבות עד לימי הנביאים ואילך – ובמושג אלוה זה כרוכים גם מושגי אדם וחברה, מציאות ומשמעות־קיום. סדר “תעודותיו” של הבית הראשון וזמניהן אינו קבוע בדיוק הרצוי, ולא ניתן לי לירד כאן לים ההשערות וההנחות בחקר כתבי הקודש והבית הראשון על רקעו ההיסטורי והעיוני. לצורך בירורה של הפרשה שלפנינו – הנני נוטל רשות לעצמי לדון בבית הראשון בהיקפו האמור אותו דין חטיבה אחת. ודין זה אני דן גם בכתבי הקודש – שוב – לצורך ענייננו, אף על פי שלא נעלם ממני שתורה לחוד ונביאים לחוד וכתובים לחוד – ומהם שחוברו או נערכו־נחתמו בימי הבית השני. עם כל ההבדלים בשערי קדושה בין תורה לנביאים וכתובים (מגילה כ“ג, א'; כ”ז, ב‘; מסכת סופרים ג’, א' ועוד), הרי היו דרך־כלל שלושה אלה אחד לבני הבית השני: מקרא (קדושין ל“א, א': ”תנו רבנן העוסקין במקרא“ וכו' – רש”י: “מקרא – תורה. נביאים וכתובים”, ועיין להלן בהערה 28. כנגדו: “ואמר רבא מקרא זו תורה” – רש“י: ”ולא נביאים וכתובים"; קידושין ל‘, א’). יש מעלים בקנה אחד תורה (או חלקה) והלכה מכאן, נביאים ואגדה מכאן – כאילו ספר ספריו של הבית הראשון אינו כולו – או רובו – מיוחד כלל לבית הראשון. לענייננו – אין ההכרעה בפרשה זו מעלה ולא מורידה. אם גם יש לבית השני “חלק־מה” בתנ“ך – מכריעה היא העובדה שאין אנו מוצאים בכתבי קדשו של הבית הראשון – שהבית השני ערכם וחתמם וקידשם לעולמים, ודן כמה מהם בגניזה – אפילו ספר אחד שהוא טפוסי לו לבית השני: לא ספר הלכה ולא ספר אגדה. גם מכאן: חתימת תחומים זו שאנו מחזיקים בה בין בית ראשון ושני בכללם – כדין היא, לצורך הפרשה שלפנינו. וכן אין מן ההכרח לברר כאן אם ”משהו“ או ”הרבה“ מן הבית השני היה גנוז בבית הראשון – כשם שזה הבית הראשון נגנז אחר כך בבית השני. ודאי, לא נפל בית שני ”משמים ארצה“; יסודותיו בבית הראשון – בבחינת העם, ”נושא" הבית, בן הבית על כל אשר בו. ועיון נוסף בין בית לבית – שלא ניתן לי לעמוד כאן על פרטי פרטיו – עתיד להבהיר במקצת גם פרשה זו.  ↩

  2. עיין בספרי בבל וירושלים, 620–645. [פרק זה, “יראת מקרא”, יופיע בכרך השני של קובץ זה].  ↩

  3. מורה נבוכים, פתיחה (הוצאת יהודה אבן שמואל, ירושלים, תש"ז, ו').  ↩

  4. מדרש תנחומא, שמות, יתרו ט“ו – על רבי עקיבא שלא רצה לקרות בספר תורה בצבור משום שלא פשט אותה פרשה כמה פעמים בינו לבין עצמו. גם במדרש רבה, שמות מ‘, א’; שם מ”ז, ח', על משה רבנו שהיה – אותם ארבעים יום שעשה במרומים – “לומד תורה ביום ופושט אותה בינו לבין עצמו בלילה”.  ↩

  5. “וכל העם רואים את הקולות” (שמות כ', ט"ו). ר' אברהם אבן עזרא, שם: “כי כל ההרגשות מתחברות אל מקום אחד”. רש“י, שם: ”רואין את הנשמע שאי אפשר לראות במקום אחר".

    מכילתא דרבי ישמעאל, הוצאת לויטערבאך, תש“ט, II, 266: ”רואין ושומעין את הנראה“; שם, 209: ”דבר אחר אמרו רצוננו לראות את מלכנו לא דומה שומע לרואה" וכו'.  ↩

  6. וכבר עמדו על כך בעלי האגדה והפילוסופים בישראל. “אמר ר‘ לוי: בדמויות הרבה נדמה להם. לזה עומד לזה יושב לזה בחור לזה זקן וכו’, בפנים הרבה נראה להם הקב”ה בסיני. בפנים זועפות בפנים חריפות בפנים מוריקות בפנים שמחות בפנים משחקות בפנים מסבירות“ וכו' (פסיקתא רבתי דרב כהנא, פרשה כ"א, ו'). ”אמר ר‘ יוחנן: אלמלא מקרא שכתוב אי אפשר לאומרו. מלמד שנתעטף הקב“ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה” וכו’ (ראש השנה י"ז, ב'). “לפי שנראה להם הקב”ה בים כגבור עושה מלחמה ונראה להם בסיני כסופר מלמד תורה ונראה להן בימי דניאל כזקן מלא רחמים. אמר להם הקב“ה: לא בשביל שאתם רואים אותי דמויות הרבה אלא אני הוא שבים אני הוא שבסיני” וכו' (ילקוט שמעוני, יתרו רפ“ו; מכלתא, בשלח י”ג, ב').

    גם ידידיה האלכסנדרוני עומד על שינוי גילוייו של אלוה. עיין: הכוזרי לר‘יהודה הלוי, ד’, ג‘; רמב"ם, משנה תורה, הלכות יסודי התורה א’, ט'.  ↩

  7. אין אני מעמיד את המיתוס על האליליות הקדומה לבדה. כשאני מדבר במיתוס בית ראשון ואחריו – כוונתי למיתוס בהוראתו הרחבה והעמוקה ביותר: תפיסת עולם שאינה כולה מושכל, זו שאין המושכל מכריע בה, ובכוונה ברורה; מערכת יחסים בין אלוה ואדם, שמים וארץ, שאין הכרה שבמדע מחייבתה, או אין בכוחה לקבלה כפשוטה.

    ואין מן הצורך להוסיף: כשם שיש מחשבת־מושכל כך יש מחשבת שאינו־מושכל (מחשבת מיתוס), וזו לובשת כמה לבושים.

    בדורנו רווח מושג מיתוס “מחולל”, טבוע בחותמם של פוזיטיביזם ופרגמאטיזם. וזה פירושו: אמונות ודעות הנעשות ערכי־יסוד לחברה ואישיה, צורות־מחשבה, הגבות ורצייות לאומיות מדיניות וחברתיות המשמשות אידיאלים לה לחברה, או למעמד במעמדותיה ולשכבה בשכבותיה. מיתוס זה עתים כולו ארץ, ובה אין מקום לסולם שראשו מגיע השמימה. לא למיתוס זה אני מתכוון בשער הבית שלפנינו.  ↩

  8. אוסיף וארמוז: בדין הוא שחוקרי תולדותינו לא יהיו דנים בכל גילוי־לב לבעלי־האגדה שאיננו ברוח התורה והנביאים דין “זמורת זר”, פרי “השפעה” מן החוץ – אלא יהיו משתדלים לחזר אחרי מקורו במסורת ישראל קדומה שלא הותרה לבוא בקהל המסורות שבכתבי־הקודש, ונשארה חיה בישראל, אם בשדרה מסויימת בעם, אם בסוד נזירים ויושבי מדבריות, אם באסכולת־מסתורין. לדוגמה, דברי האגדה על אפרו של יצחק (ר‘ יצחק נפחא, זבחים ס"ב, א’ ועוד) ועל‏ רביעית דם שיצחק נתן על גבי המזבח והיא “כפרה על ישראל” (ר‘ יהושע, מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי, הוצ’ דוד צבי הופמאן, תרס"ה, 4; גם מכילתא דרבי ישמעאל, שם, I, 57, ובמקורות אחרים), שאינם משגיחים בקול מלאך ה‘: “אל תשלח ידך” וכו’, ועוקרים את נוסח עקדת יצחק שבספר בראשית – אין לתלותם בהשפעת הנצרות על האגדה (כדעת אברהם גיגר, לדוגמה). אין להסתכל בדברים שכמותם מתוך אספקלריה של “כריסטולוגיה” – שלאורה הולכים כמה מפרשני תולדותינו. אין לפנינו כאן אלא שיור ממסורת־מיתוס קדומה של הבית הראשון – אם בראשיתו אם בהמשכו – שאנשי כתבי־הקודש דנו בגניזה – והמשיכה וחיתה חיי סתר בישראל. אין זה מן הנמנע שעליית הנצרות והתגברותה עוררו כמה בעלי־אגדה להוציא דברי־מיתוס גנוזים מגנזיהם (לא רק על יצחק שנשרף או נשחט, על משה שהקריב דמו למען ישראל, וכיוצא בהם). ולא הנצרות היא שחידשה תפיסה זו בישראל. יתר על כן: הנצרות קיבלתה מישראל ־־ ולאו דווקא מעמי המזרח הקדמון, שותפיו של ישראל הקדום באותו מיתוס

    שנגנז אחר כך בישראל – שוב: נגנז ולא נעלם. ומכאן ניתן להקיש על כמה פירושי חכמים בדורות האחרונים לחזיונות “מוזרים” בעברו של ישראל, לדעות סתומות – או “מתנגדות לרוח היהדות”, בלשון הפסקנים על אותו “רוח יהדות” – הטעונים תיקון.  ↩

  9. אבות ו‘, ב’:… “והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות (שמות ל“ב, ט”ז) – אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה”.  ↩

  10. שבת פ“ח,א‘־ב’ (“ההוא צדוקי דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא” וכו'): חוזר הוא – או אחיו לאותה פגיעה – על דבריו לר' זירא ש”נקט במצרא וקעבר“ לארץ ישראל – כתובות קי”ב, א'. גם פרושים יצאו להסביר אותו “נעשה ונשמע” (שבת שם, דרשות ר' סימאי ורבי אלעזר) – ואין הסברם מענייני כאן.  ↩

  11. ועלינו להזהר מהפלגה כל שהיא באותו “טעם מכריע”. יש לעיין בעובדה זו שהפרד־המדינה בבית הראשון (בין יהודה ואפרים) לא התהים תהום בין שבטי ישראל. בני יהודה ואפרים הלכו וראו את עצמם בני עם אחד, – על אף התגרות שביניהם. הניתן ללמוד מכאן שרעיון המדינה לא השתלט בלבותיהם של שבטי ישראל, לא ביהודה ולא באפרים, – כאילו ‏בית ישראל היה עיקר לעם שבשתי המלכויות, ולא המדינה?  ↩

  12. השתחררות זו מן הארץ והמדינה אינה מכריעה אך ורק בהתפתחות רוחו ומדיניותו של ישראל בבית השני ובימים שאחריו. גם הנצרות למדה אותה התגברות על הארץ והמדינה משבעים שנות בבל וימי הבית השני שאחריהן. בכוחה של זו צעדה את צעדיה הראשונים לבין־ארציות ובין־לאומיות בתחום אמונה, בין אדם למקום – כשהשתחררה מן המצוות התלויות בארץ, ומן המצוות והמעשה כמות שהם, הכרוכים בארץ ובמדינה גם כשאינם תלויים בה. הבית השני – ודווקא בית מצווה ומעש זה – הוא שפתח לנצרות “שערי שמים” אלה הפתוחים לכל עם וארץ, שבזכותם כבשה אחר כך גם שערי ארץ, שערי ארצות רבות. מדגישים הרבה – כדין – את תורת הנביאים ואמונת האחדות כמקור מכריע לנצרות – ואין לזלזל גם באותה תורה שקיבלה הנצרות מן הבית השני בשערי מדינה וארץ. אלמלא זו שעמדה לה, לא היתה זוכה להתפשטותה בעולם. הבית השני שחרר את היהדות מתלות־ארץ, וזו נשארה מיוחדת לעם שלא ויתר בחזון גאולתו על אותה ארץ – והנצרות נבנתה מאותו שחרור, בכוחו פרצה כל גבול וגדר בין מדינה למדינה ועשתה עצמה דת־עולם. אותה כת שמרדה בפרושים ותורתם – חייבה כאן הרבה־הרבה למנסחי נוסח בית שני בישראל. וכנגד נוסח בית שני זה – רבים בנצרות הכיסופים למרחב הבית הראשון, כאמור.  ↩

  13. ניתן לעמוד על פיזור ישראל בעולם בימי הבית השני ואחריו גם מתוך ספורו זה של ר‘ תנחומא: “מעשה בספינה אחת שהיתה כולה של גויים והיה בתוכה יהודי אחד. הגיעו לנס אחד אמרו לאותו יהודי פלוני: טול מעות ועלה לנס הזה וקח לנו משם מאומה. אמר להם: לא אכסנאי אני מכיר אני להיכן אלך. אמרו: ויש אכסנאי יהודי בכל מקום שאתה הולך אלהיך עמך” וכו’ – מדרש רבה, דברים ב‘, י’, בשינוי־נוסח – בירושלמי ברכות ט‘, הלכה א’ (ל"ו, ב').

    לא ספרי תלמוד ומדרש לבדם, גם שאר המקורות לדברי ימי הבית השני מעידים על התפשטות ישראל בעולם באותם הימים. יוספוס – לדוגמה – מביא את דברי סטראבון על התפשטות היהודים “בכל עיר ועיר, ולא בנקל ניתן למצוא מקום שלא אסף אותו שבט ולא נכבש על ידו” (קדמוניות היהודים י“ד, ז‘, ב’, סעיף קט”ו); ובמקום אחר הוא מוסיף: אין עם בעולם שאין בו חלק מישראל (מלחמות היהודים ב‘, ט"ז, ד’; ז‘, ג’, ג'). לדברי ידידיה האלכסנדרוני – הרואה את ירושלים כמטרופולין העולם כולו, בשל התפשטות ישראל בחוץ־לארצו: מחציתו של מין האדם יודעת תורת־משה, כלומר מישראל היא (חיי משה, ב‘; ה’; כ"ז ועוד). אם גם סנגורים אלה הפליגו בכמה מתאורי תקפו ומניינו של ישראל בעולם – אין חוקרי התקופה שלפנינו חוששים לקבל את עיקר עדותם בפרשה זו. מהם מעמידים – לדוגמה – את מנין ישראל בעולם סמוך לחורבן הבית השני על שמונת מיליוני נפש (ששה מהם בחוץ־לארץ, כולם יחד למעלה מעשרה למאה באוכלוסייתה של קיסרות רומא בכללותה, וכעשרים למאה בזו של אזור־המזרח לים התיכון).

    דברי חכמינו: “מצור ועד קרטיגני מכירין את ישראל ואת אביהם שבשמים” וכו' (מנחות ק"י, א' – אמר רבי אבא בר רבי יצחק אמר רב חסדא ואמרי ליה אמר רב יהודה אמר רב) שיש לתתם ענין לפרשת ההתגיירות – אינם תופסים מרובה, כנראה. ניתן ללמוד על התפשטות ישראל בחוץ־לארץ בימי הבית השני ואחריו גם מן הברית החדשה, ומפעולותיהם של ראשוני הנצרנים (לדוגמה, מפעלות השליחים ב‘, ט’ – י"א ועוד).  ↩

  14. יציאת ישראלים ויהודים, ממלכות ישראל ויהודה – וכנראה, לא מתי־מספר שהלכו ונטמעו בארצות הגויים, אלא בתי־אבות וחוגי־צבור שהיה בהם כדי לייחד מעמד־קהל לעצמם בארצות קליטתם – התחילה זמן רב לפני חורבן הבית הראשון, גם לפני גלות עשרת השבטים. נביאי ישראל מעמוס עד ירמיהו מדברים בכינוס נפוצות יהודה. ספר עמוס מסיים ביעוד שיבת הגולים: “ושבתי שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וכו' ונטעתים על אדמתם ולא ינטשו עוד מעל אדמתם” וכו‘ (ט', י“ד־ט”ו). הושע י“א, י”א: “יחרדו כצפור ממצרים וכיונה מארץ אשור והושבתים על בתיהם” וכו’. ישעיהו מוסיף ומונה כמה תפוצות: “והיה ביום ההוא יוסיף אדני שנית ידו לקנות את שאר עמו אשר ישאר מאשור וממצרים ומפתרוס ומכוש ומעילם ומשנער ומחמת ומאיי הים. ונשא נס לגויים ואסף נדחי ישראל ונפצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ” (י“א, י”א־י"ב), ירמיהו כ“ג, ז‘־ח’: ”לכן הנה ימים באים נאום ה‘ ולא יאמרו עוד חי ה’ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים. כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם".

    אותה יציאה לא היה בה כדי החלשת מלכות יהודה, וכדי פירוקה לא כל שכן. עם חורבן הבית נתפרק המרכז בארץ מחוץ, ועם השתרשות נפוצות יהודה וישראל בחוץ־לארץ נפגע ונחלש המרכז מבפנים. בימי הבית הראשון היו נפוצות ליהודה ולישראל – ובבית השני התחילה התפוצה: קהל ישראל חי וקיים ויוצר בחוץ־לארצו.  ↩

  15. צוואת נפתלי ד‘, ד’ וכו' ובמקורות אחרים.  ↩

  16. “שבעים שנות בבל” אלו בהן אנו מדברים אין לתפסן בדיוקן, דיוק־זמן.

    אין גולים אומללים, סחופים ודוויים, מתנערים מאבלם ומאריחים אורח־חיים משלהם, מתקינים משטר־דת חדש, אם מחודש, מסיטים היסט־של־יצירה כזה שהסיט ישראל בין סוף הבית הראשון לראשית הבית השני – בשבעים שנה. אין שינוי־לבבות או שינוי־הדגש בהכוון לבה של אומה, מעין זה שלפנינו בין בית לבית, בא – בשבעים שנה, וביחוד בשנות קדם שלא ניתנה להן “טכניקה” מהירה זו להרווחת־דעות שבדורות האחרונים. אין גולים מידבקים – בשבעים שנה – בארץ גלותם עד כדי כך שאינם יוצאים ממנה (ברובם) וחוזרים לארץ מולדתם – עם פתיחת שעריה, הבאה מטעם מלכות מנצחת ושלטת. ניתן לשער: כמה ישובים מישראל הלכו וקמו בבבל – בעלת התרבות המפותחת, רבת העמים והלשונות, גם עתירת הפולחנים והיכלותיהם – במשך ימי הבית הראשון. גולי יהודה מצאו בבבל קהלה ישראלית תקיפה בחומר וברוח – מנפוצות ישראל ויהודה שירדו בבלה (כאחיהם שירדו למצרים ולשאר ארצות) כמה דורות לפני חורבן הבית הראשון, ועליהם נלוו רבים מגולי ישראל עם חורבן מלכותם. אם יבוא יום ויגלו את הלוט מעל נפוצות ישראל ויהודה בחוץ־לארץ – בעיקר בבבל – לפני חורבן מלכות ישראל ומלכות יהודה – וזכינו לברר כמה פרשיות סתומות ומשובשות בדברי ימי הבית הראשון, והן פרשיות יסוד בדברי ימינו בכללותם. גם פרשת בין בבל לישראל, כלומר, היחסים בין גולי ישראל ויהודה ובין הבבלים ופליטי שאר ארצות שכונסו בבבל – שיש בה להעמידנו על ראשית דרכו של ישראל בינו לבין העמים – עודה חתומה לנו.

    ואין אני בא להעלות כאן אותה שאלה שחוקרי תולדותינו שאינם יכולים לעמוד ב“נסיון” זה נזקקים לה: מי הציל את ישראל מכליונו שארב לו עם חורבן הבית הראשון – שרידי בני יהודה שבארץ ישראל, שארית־הפליטה שבה, או ישראל־שבבבל, תפוצתנו היוצרת הראשונה? דומני: מן השאלות שלא ניתנו להכרעה היא זו. ומבחינת “ישראל אחד” אין קביעתו של “מקום ההצלה” מעלה ולא מורידה.  ↩

  17. רבים – בעמים ובישראל – הרואים את הבית הראשון כ“נסיון” שנפסק תוך כדי התנסותו, ואת הבית השני לא כ“יורשו” של הבית הראשון אלא כ“מחסלו”. ניתן לשמוע הדה של תפיסה זו, לדוגמה, גם בדברי שמעון ברנפלד – ספוג ספג הרבה חכמה, שימש משפך לקהל קוראיו שהזינם באמונה, וכספיגתו כך פליטתו –:…“אבל עם כל זה היתה היהדות [של הבית הראשון] הולכת ומתקדמת בדרך סלולה זו וכו‘. ואולם התקדמות היהדות על פי השקפה זו נתעכבה בינתים בסבת המאורעות המדיניים שהפריעו את התפתחותה הטבעית וכו’. החיים הלאומיים פסקו שלא באופן טבעי, וכאשר החלו אחרי כן בתקופה מאוחרת לקומם הריסות האומה וכו' גרמו סבות חצוניות לריאקציה פנימית, אשר נתנו פנים חדשות להיהדות והסבו את התפתחותה כלפי מטרה אחרת. המשפט הכללי על היהדות בתקופה הראשונה נוכל להקיף במאמר אחד: בשעת צמיחתה וגדולתה, כאשר החלה לשאת פרי, לצאת מגדר המושגים והמנהגים הדתיים מיסודה של הגיות הקדומה, נפסקה התפתחותה באמצע על ידי מאורעות חיצוניים. היהדות הזאת היא יצירה שלא נשלמה, שלא הגיעה לידי גמר. היא נסיון הסטורי, שלא יצא לפעולה כלו” (“בחינת היהדות”, העתיד I [תרסי'ח] 46, ההדגשה במקור).  ↩

  18. ברכות ט"ו, ב'.  ↩

  19. סוכה מ“ט, ב'; גם מכות כ”ד, א‘. דברי יעקב (ישראל) ליוסף בנו: “… אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי” (בראשית מ“ח, כ”ב) מעוררים תמיה בבית מדרשם של פרושים: "וכי בחרבו ובקשתו לקח? וכו’. הא מה תלמוד לומר בחרבי ובקשתי? זו תפלה“ (מכילתא דרשב"י, שם, בשלח י', 45); גם: ילקוט שמעוני לישעיהו מ”א, י“ד; כאמור, ניתן להוסיף דוגמות רבות – ומכמה רשויות־עיון – לדרך־”פירושם" זה של הפרושים.

    המסתכלים בפרשה שלפנינו מתוך אספקלריה של כלליות ופרטיות יוצאים – ביודעים או בלא־יודעים – בעקבות מי שאמר:… “ונתן לנו את התורה בכתב ברמז צפונות וסתומות, ופרשום בתורה שבע”פ וכו‘. ולא עוד אלא שתורה שבכתב כללות ותורה שבע“פ פרטות ותורה שבע”פ הרבה ותורה שבכתב מעט" כו’ (מדרש תנחומא נח, ג'); ואין בזו כדי להאירה כראוי לה.  ↩

  20. הקדשתי מחקר מיוחד לבעיית הפירוש כמות שהיא – ולזו שבמחשבת ישראל:

    [On Interpretation, Proceedings of the American Academy for Jewish Research XXVI (1957) 83–126 – Ed.]  ↩

  21. היו בבעלי האגדה שלא חששו – לדוגמה – גם ליטול עטרת צדיק מיוסף, המשמש בישראל – ובעולם – סמל לגבור הכובש את יצרו, והעז ביצרים: “ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש וכו' [בראשית ל”ט, י“א]: רבותינו חולקין בדבר. יש אומרים: לעשות צרכו נכנס ובקש עצמו ולא מצא דכתיב: ואין איש. ויש אומרים לעשות מלאכתו מלאכה שעליו מן הבית” – מדרש תנחומא, בראשית, וישב ט‘. גם סוטה ל"ו, ב’: “אמר רבי יוחנן: מלמד ששניהם לדבר עבירה נתכוונו”. כנגד דרשת “ואין איש” זו – עיין, לדוגמה, במדרש רבה, במדבר י“ד, י”ח: “והיה הבית פנוי שלא היה שם איש שיראהו” וכו'.

    עטרת־צדקניות זו שניטלה מיוסף – ניתנה באגדה לרחב הזונה “שאין לך כל שר ונגיד שלא בא” עליה; בת עשר היתה כשיצאו ישראל ממצרים, זנתה “כל אותן ארבעים שנה שהיתה ישראל במדבר”, ו“אחר ג' שנה נתגיירה” (זבחים קט"ז, ב'). “גיורת כשרה” וחסודה זו זכתה לרוח הקודש שתשרה עליה (“וי”א ששרתה עליה רוח הקודש עד שלא נכנסו ישראל לארץ", כלומר, בתקופת זנוניה – מדרש רבה, רות ב‘, א’) ו“עשרה כהנים נביאים עמדו” ממנה; הראשון שבהם – ירמיהו, והאחרון – יחזקאל

    (מדרש רבה, רות, שם; ספרי, דברים, הוצאת מאיר איש שלום, תרכ“ד, כ”ב).  ↩

  22. התקנת תקנות המיוחסת בהלכה ובאגדה לנביאים – בצדה של אותה הנחת־יסוד ש“אין נביא רשאי לחדש עוד דבר מעתה” (בבא מציעא ל“ג, א‘; קדושין ל’, א', ועוד, ועיין במשנה תורה לרמב”ם, הלכות יסודי התורה ט‘, א’ ועוד, ובהשגות מפרשיו להלכתו) – ומקורה (בפלפול ובסברא, בדרך הסופרים והפרושים, או על פי הדיבור, שיש בו מעין המשך הנבואה), אותו “ייסוד” שהיו הנביאים חוזרים ו“מייסדים” הלכות “שנשתכחו” בעם, – פרשה חשובה זו עודה טעונה בירור, בין מבחינת ההלכה בכללותה, בין מבחינת התפיסה שתפסו יוצרי ההלכה שבבית השני את מקומם של הנביאים בבית הראשון גופו, את רוח יצירתם, סמכותם בחיי הדת והחברה, יחסם אל תורת משה. ומכאן ניתן להבהיר הרבה גם את יחסם הנפשי של בני הבית השני הללו אל הבית הראשון כשלעצמו.

    חכמינו העמידו את “פעולתם” של שלשת הנביאים בשבי־ציון – חגי זכריה ומלאכי – על עדות, ובתחום הפולחן: “אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה. אחד שהעיד עליהם על המזבח ואחד שהעיד עליהם על מקום המזבח ואחד שהעיד להם שמקריבין אע”פ שאין בית“ (זבחים ס"ב, א'). ר' אלעזר בן יעקב עושה את שתי העדויות הראשונות עדות אחת, ומייחד לעד השלישי עדות ”על התורה שתכתב אשורית“ (שם). גם עירובין ק”ד, ב‘:… "אמר רב נחמן בר יצחק: באר מים חיים וכו’ לא כל הבורות הקרות התירו אלא זו בלבד וכשעלו בני הגולה חנו עליה ונביאים שביניהן התירו להן. ולא נביאים שביניהן אלא מנהג אבותם בידיהם" (עיין: רש"י, שם) – כאן נשלל משלשת האחרונים לנבואה גם כוחם להתרה. (עיין גם: פסחים קי“ז, א'; יבמות ע”ז, א‘; תענית כ"ז א’; בבא קמא ס“א, א'; ראש השנה י”ט, ב‘; עבודה זרה ל"ד, ב’; חולין קל"ז, ב', ובמקומות אחרים).  ↩

  23. לדוגמה, מדרש רבה, במדבר י“ד, י”א; שם, קהלת י“ב, י”א: “בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה. הללו מטמאין והללו מטהרין וכו‘. שמא יאמר אדם: הואיל והללו מטמאין והללו מטהרין וכו’ היאך אני לומד תורה מעתה? תלמוד לומר: נתנו מרועה אחד, אל אחד נתנן. פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא” וכו‘; שם, י’ג: “אע”פ שזה אומר טעמו וזה אומר טעמו דבריהם של אלו ושל אלו כולהם ניתנו מן משה הרועה מה שקיבל מיחידו של עולם".  ↩

  24. כאותו “רועה יפה”, דוד בן־ישי, שהיה “כולא אלו מפני אלו, מוציא הגדיים ומאכילן ראשי עשבים, מוציא את התיישים ומאכילן אמצען של עשבים” וכו' – שהקב"ה בחנו בצאן (ילקוט שמעוני, תהלים תתכ"ג; מדרש רבה, שמות ב‘, ב’).  ↩

  25. מושכל־יסוד זה – “לא בשמים היא” (עיין להלן) – משמיענו שתים: השמים שמים לה' וההלכה נמסרה לבני אדם, לא ניתן לשמים לקפח זכותם וחירותם של העוסקים בהלכה להכרעה שלמה, ללא התערבות מן החוץ ואם גם מגבוה, מכאן – שלמותו של מתן־התורה בסיני, נעילת דלת בפני מתן תורה שניה שיש בה משום ביטולה או החלשתה של התורה הראשונה, מכאן:

    א) מדבריהם של כמה מבעלי ההלכה והאגדה ניתן ללמוד כאילו נסתם אותו מקור “שמים” לעולמים עם רדת משה מן ההר, ומשעה זו אין מכריע בהלכה אלא העוסק בה, בכוח תבונתו ו“פלפולו”, וכבר עמדו על כך יהושע בן נון – תלמידו של מוריד התורה משמים ארצה – בני דורו וראשי הדורות שאחריו, בראשיתו של הבית הראשון, ובדורות הבית השני ואחריו לא כל שכן: “אמר רב יהודה אמר שמואל: שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה. אמרו לו ליהושע: שאל. א”ל: לא בשמים היא. אמרו לו לשמואל: שאל. אמר להם: אלה המצוות שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה [כאילו שאלה למעלה וחידוש דבר אחד הם]. אמר ר‘ יצחק נפחא: אף חטאת שמתו בעלי’ נשתכחה בימי אבלו של משה. אמרו לפנחס: שאל. אמר ליה: לא בשמים היא. א“ל לאלעזר: שאל. אמר לה: אלה המצוות” וכו‘. “במתניתין תנא: אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו: אף על פי כן החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו” וכו’ (תמורה ט"ז, א'); “א”ל: האלהים אי אמר לי יהושע בן נון משמיה לא צייתנא ליה“ (חולין קכ"ד, א'); דברי אביי: ”אלא קראי קא דרשינן“ (מכות כ"ג, ב'). דברי רבי יהושע ור' ירמיה – בבא מציעא נ”ט, ב' (עיין להלן).

    ב) “לא בשמים היא – אמר להן משה שלא תאמרו משה אחר עומד ומביא לנו תורה אחרת מן השמים. כבר אני מודיע אתכם לא בשמים היא שלא נשתייר הימנה בשמים” (מדרש רבה, דברים ח‘, ו’).  ↩

  26. “אמר אמימר: וחכם עדיף מנביא שנאמר: ונביא לבב חכמה (תהלים צ', י"ב). מי נתלה במי? הוי אומר: קטן נתלה בגדול” (בבא בתרא י"ב, א'). מפורסמים הם דברי רבי אבדימי דמן חיפא: "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה

    לחכמים“ (פירוש הגמרא לדבריו מעלה את החכם על הנביא: “אטו חכם לאו נביא הוא? הכי קאמר: אעפ”י שניטלה מן הנביאים, מן החכמים לא ניטלה") – ור' יוחנן: ”מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות“ (שם, י"ב, ב'); גם במדרש שוחר טוב ז‘, ג’; ”מהו שוגג ומשגה? אמר רשב“ל: נביאים ונבואותיהם. ר' יוחנן אמר: שטיא ושטיתא”. הנבואה נכפפה גם לכהונה: “כהן גדול קודם לנביא” (תוספתא הוריות ב').

    אין אותו “מיום שחרב בית המקדש” מתכוון לבית השני, כדעת אחד מחוקרינו; בבית ראשון הוא מדבר. רוח הקודש נמנה כאחד מחמשת ה“דברים [ש]היה המקדש האחרון חסר מן הראשון”, כלומר הבית השני כולו (ירושלמי תענית א‘, ב’: “אש וארון ואורים ותומים ושמן המשחה ורוח הקודש”, וביומא כ“א, ב': ”ארון וכפורת וכרובים ואש ושכינה ורוח הקודש ואורים ותומים“, רש”י שם: “ארון כפורת וכרובים כוליה חדא מילתא ושכינה לא שרתה בו ורוח הקודש לא היתה בנביאים משנת שתים לדריוש ואילך”, מסורת הש“ס: ”צ“ל ארבע”, ובמקומות אחרים). חוסר רוח הקודש בישראל שאחרי הבית הראשון (על אף כמה מאמרים המדברים ברוח הקודש ובבת קול בימי הבית השני, ואפילו אחריו) שימש, כידוע, גם הוא סלע־מחלוקת בין היהדות לנצרות, בראשיתה. הראשונה טענה: חורבן הבית הראשון גרם, והאחרונה אמרה: אותו חטא שחטא ישראל ולא הודה בישו, “חותם” הנבואה והחזון. בירור היחס בין צמיחת הנצרות ובין עמדת בעלי ההלכה והאגדה כלפי הנבואה בדורות הסמוכים לאותה צמיחה, וגם התלבטותה של הנצרות גופה – במאותיה הראשונות – בשאלת ה“נבואה” וה“נביא” לאחר ישו, במערכותיה היא – מדרש לעצמו הוא.

    דברי האמוראים: “אין אלו אלא דברי נביאות” נדרשים לשבח ולגנאי. לדוגמה, לדברי ר‘ יוסי (ב“ב י”ב, א') – רש“י: ”בלא טעם“, וכן גם בתוספות: ”לא לשבח קאמר" וכו’; כנגדם, בתוספות למאמר ר‘ אידי “אין אלו אלא דברי נביאות” וכו’ בעירובין ס‘, ב’: “אומר ר”י דבכל מקום שאומר אין אלו אלא דברי נביאות הרי לשבח. כלומר אין חכמה כזו שמבין לחלק כל כך סברא מועטת וברוח הקודש אמר“. לדעתו גם דברי ר' יוסי הנ”ל לשבח הם. רש“י שם: ”אין אלו אלא דברי נביאות – כמתנבא מפי הגבורה שאינו נותן טעם לדבריו אמרן ר‘ יהושע בן לוי לדברים הללו" וכו’. גם בכורות מ“ה, א': ”א“ר יוחנן: עשו דבריהם כדברי נביאות” וכו‘ – רש“י: ”שאין צריכין ליתן טעם לנבואתן לפי שבלא טעם שומעין לה כך הם לא נתנו טעם לדבריהם“, בתוספות: ”מדפריך עליה משמע דלאו לשבח קא“ל דברי נביאות ובפ”ק דבבא בתרא וכו’ משמע דקאמר לענין חשיבות" וכו'.  ↩

  27. “אמר שמואל בר נחמן: כל טובות וברכות ונחמות שראו הנביאים בעוה”ז לא לחנם ראו אלא ע“י שהיו הוגין ועושין מצוות וצדקות” (מדרש רבה, קהלת א', כ"ז) – וכיוצא במאמר זה; עיין להלן.  ↩

  28. מדרש רבה, שמות מ“ז, א‘. ובירושלמי פאה ב’, ד': ”אמר רבי אבין: אילולי כתבתי לך רובי תורתי לא כמו זר נחשבו. מה בינן לאומות. אלו מוציאין ספריהם ואלו מוציאין ספריהם. אלו מוציאין דפתריהן ואלו מוציאין דפתריהן“. במדרש רבה, במדבר י”ד, כ“ג: ”נתן להם תורה שבע“פ להיות מצויינין בה משאר האומות. שעל כך לא נתנה בכתב כדי שלא יזייפוה אומות העולם כשם שעשו תורה שבכתב ויאמרו שהם ישראל. אמר הקב”ה: אם אכתוב לישראל רובי תורתי זו המשנה שהיא גדולה מן המקרא כמו זר נחשבו".  ↩

  29. בנוסח מדרש תנחומא, וירא ה‘: “והן אומרים אנו הן של ישראל” וכו’.  ↩

  30. פסיקתא רבתי, הוצאת מאיר איש שלום, י"ד, ב'.

    האגדה ייחסה חשיבות מכריעה ל“מסטירין”. לדוגמה: מארבעת הדברים שבזכותם נגאלו ישראל ממצרים הוא “שלא גילו מסטירין שלהם” – מדרש שוחר טוב, קי“ד; מלאכי השרת שגילו **מסטורין של הקב”ה** נדחו ממחיצתן קל"ח שנה (ר' לוי

    בשם ר‘ שמואל בר נחמן, מדרש רבה, בראשית ע"ח, ג’). אין להתעלם גם ממאמר מעין זה, המדגיש את הייחוד בספר התורה: “לא מאסתים ולא געלתים לכלותם [ויקרא כ”ו, מ“ד]. וכי מה נשתייר להם שלא נגעלו ולא נמאסו, והלא כל מתנות טובות שנתנו להם נטלו מהם ואילולי ספר תורה שנשתייר להם לא היו משונים מאומות העולם כלום” וכו' (ספרא, הוצאת א. ה. ווייס, בחקותי ח‘, י’).  ↩

  31. מדרש תנחומא, שם, מקדים לדברי ר‘ יהודה הלכת תרגום ומקרא: “כך שנו רבותינו: המתרגם אסור לו להסתכל בס”ת ולתרגם כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה. והקורא אסור ליתן עיניו חוץ לתורה שלא נתנה התורה אלא בכתב וכו’ ואסור למתרגם ברבים ליתן עיניו בתורה“. ובנוסח מדרש תנחומא, כי תשא ל”ד, דברי ר' יהודה קודמים לבירור הלכת תרגום ומקרא. ובשניהם כרוכים אותם הדברים בפרשת התרגום – והוא המכריע, לעניננו. אילו לא נתכוונו בעלי אגדה אלה אלא אך ורק להגן ב“שיחה” זו על היהדות מפני הנצרות (עיין להלן), לא היו נזקקים כלל לפן־תרגום בה ב“שיחה”. שהרי באמתו של דבר: א) הניגוד בין יהדות ונצרות אינו זה שבין מקור ותרגום, ב) אילו גם לא תורגמה התורה יונית, היתה הנצרות טוענת טעם ירושה ובעלות על המקרא, והנוצרים הראשונים קבלו – או “ירשו”, בלשונם – את תורת משה והנביאים במקורם.  ↩

  32. ירושלמי פאה ב‘, ד’, – גם חגיגה א‘, ח’ ובמקומות אחרים (בכמה נוסחים: מסיני) ובקצת הרחבה במדרש רבה, קהלת א‘, כ“ט: ”ויתן ה’ אלי את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלהים ועליהם ככל הדברים… ללמדך שמקרא ומשנה הלכות תוספות והגדות ומה שתלמיד ותיק עתיד להורות כבר היה וניתן הלכה למשה מסיני“ וכו‘. ולדברי ר’ יהושע בן לוי נתכפים שם דברי ר' ברכיה בש”ר חלבו: “כך שמעת תורה מפי תלמיד חכם יהי בעיניך כאילו שמעוה אזניך מהר סיני” וכו‘. גם ברכות ה’, א‘: “וא”ר לוי בר חמא אמר ר’ שמעון בן לקיש מאי דכתיב: ‘ואתנה לך את לוחות האבן’ וכו' לוחות אלו עשרת הדברות, תורה זו מקרא, והמצוה זו משנה, אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים, להורותם זו גמרא, מלמד שכולם ניתנו למשה מסיני".  ↩

  33. מדרש רבה, שמות כ“ח, ד':… ”אמר ר‘ יצחק מה שהנביאים עתידים להתנבאות בכל דור ודור קבלו מהר סיני" וכו’; “בימי מלאכי לא נאמר אלא ביד מלאכי שכבר היתה הנבואה בידו מהר סיני ועד אותה שעה לא ניתנה לו רשות להתנבאות” וכו'; "וכן

    ישעיה אמר… מיום שנתנה תורה מסיני שם הייתי וקבלתי הנבואה הזאת… עד עכשיו לא ניתן לו רשות להתנבאות. ולא כל הנביאים בלבד קבלו מסיני נבואתן אלא אף החכמים העומדים בכל דור ודור כל אחד ואחד קבל את שלו מסיני“ וכו'; דרשת רבי עקיבא: ”אלה החוקים והמשפטים והתורות [ויקרא כ“ו, מ”ו] החוקים אלו המדרשות. והמשפטים אלו הדינים. והתורות מלמד ששתי תורות ניתנו להם לישראל אחד בכתב ואחד בעל פה. אמר רבי עקיבא: וכי שתי תורות היו להם לישראל, והלא תורות הרבה ניתנו להם לישראל? זאת תורת העולה וכו‘ בהר סיני ביד משה מלמד שניתנה התורה הלכותיה ודקדוקיה ופירושה ע“י משה מסיני” (ספרא, בחקותי ח', י"ב); “ואמר רבי חייא בר אבא א”ר יוחנן וכו’ מלמד שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה דקדוקי תורה [רש“י: ריבויין אתין וגמין מיעוטין אכין ורקין] ודקדוקי סופרים [רש”י: שידקדקו האחרונים מלשון משנת הראשונים] ומה שהסופרים עתידין לחדש. ומאי ניהו? מקרא מגילה“ (מגילה י"ט, ב'); גם מדרש רבה, שיר השירים א', כ”ט; תענית ט‘, א’: “יתיב ר' יוחנן וקא מתמה ואמר: מי איכא מידי דכתיבא בכתובי ולא רמיזי באורייתא [רש”י: ולא רמזה משה באורייתא שהחומש הוא יסוד נביאים וכתובים ובכולן יש סמך למצוא מן התורה]".

    עיין בהקדמת הרמב“ם לפיה”מ ובפתיחת הקדמתו למ“ת; גם שם, הלכות ממרים א‘, א’: ”בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל ועליהן הבטיחה התורה וכו' זו מצות עשה. וכל המאמין

    במשה רבנו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן" וכו'.  ↩

  34. ר‘ יוחנן – משום רבי ישמעאל – מנה שלושה מקומות בהם הלכה עוקבת מקרא (סוטה ט"ז, א'). רב פפא מבדיל (שם) בין הלכה עוקבת ועוקרת והלכה עוקבת ומוסיפה; ובעומקו של דבר, גם כשהיא מוסיפה היא עוקבת, ואינה נזהרת בתכלית הזהירות ב“לא תוסיף”. עיין גם בתוספות ד"ה וחותם וכו’, ברכות ט"ז, א'.

    אשר להעלאת תורת הבית השני על זו של הבית הראשון בכללותה (הרמוזה למעלה), עיין לדוגמה בירושלמי ברכות א‘, ד’: “חבריי‘ בשם ר’ יוחנן: דודים דברי סופרים לדברי תורה וחביבים כד”ת וכו‘. שמעון בר ווה בשם ר’ יוחנן: דודים דברי סופרים

    לד“ת וחביבים יותר מד”ת וכו‘. ר’ אבא בר כהן בשם ר‘ יודה בן פזי: תדע לך שחביבים דברי סופרים מד"ת וכו’. תני רבי ישמעאל: ד“ת יש בהן איסור ויש בהן היתר יש בהן קולין ויש בהם חומרים אבל דברי סופרים כולן חמורין הן וכו‘. רבי חנניא בריה דרב אדא בשם רבי תנחום בי ר’ חייא: חמודים דברי זקנים מדברי נביאים” וכו‘: ביא זקוק ל“חותם וסימנטרין”, לאות ומופת, מה שאין כן זקן, כוח התורה עדיף (גם סנהדרין י"א, ד'). “חביבין הן הדברים הנדרשים מן הפה מן הדברים הנדרשים מן הכתב”; "ר’ חגי אמר בשם ר‘ שמואל בן נחמן: נאמרו דברים בפה ונאמרו דברים שבכתב ואין אנו יודעין איזה מהן חביב אלא מן מה דכתיב כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל [שמות ל“ד, כ”ז] הדא אמרה אותן שבפה חביבין" (ירושלמי פאה ב‘, ד’); גם מדרש תנחומא נח, ג’. המאמרים הללו וכיוצא בהם יש בהם להדגיש אותה סכנה לרבונות המקור – כאילו יפה כוח הפירוש מכוח מקורו.

    אין להעלים עין מז המאמרים הרבים על בין מקרא למשנה וגמרא. לדוגמה: “תנו רבנן: העוסקין במקרא מידה ואינה מידה [רש”י: מדה היא קצת. ואינה מדה שהמשנה והגמרא יפים ממנה מפני שתלויין בגירסא ומשתכחים שבימיהם לא היה גמרא בכתב וגם לא היה ניתן ליכתב אלא לפי שנתמעטו הלבות התחילו דורות אחרונים לכותבו]. במשנה מידה ונוטלין עליה שכר. גמרא אין לך מידה גדולה מזו. ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן גמרא“, ועיין ביישובו של ר' יוחנן לסתירת־לכאורה זו בדברי הברייתא על גמרא ומשנה – בבא מציעא ל”ג, א‘־ב’. רש“י מגדיר – שם – גמרא: ”סברת טעמי המשנה ולהבין שלא יהו סותרות זו את זו וטעמי איסור והיתר והחיוב והפטור" וכו'.

    וכשהעמידו מקרא במדרגה אחת עם משנה וגמרא – לדוגמה, בחובת הלמידה בכללה – לא התירו לו אלא שליש חייו של אדם, כנגד שני שלישיו שהוא חייב להקדיש למשנה ולגמרא (קידושין ל‘, א’).  ↩

  35. דברים ה‘, כ''ב. זכר להתלבטות־פרשנים באותו קול – בכמה מאמרי חכמים, ואי אפשר לי לעמוד כאן עליהם. לדוגמה, מדרש רבה, שמות כ"ח, ד’: “רבי יוחנן אמר קול אחד נחלק לז‘ קולות והם נחלקים לע’ לשון. רשב”ל אמר שממנו נתנבאו כל הנביאים שעמדו. ורבנן אמרי שלא היה לו בת קול".  ↩

  36. פרקי רבי אליעזר וכו‘ עם ביאור הרד“ל, תרי”ב, פרק ב’, ג‘, ב’. ופרושי בן המאה הי“ח – אם הגאון ר‘ אליהו איש וילנה אם אחד מתלמידיו – נתקשה במשלו של ר’ יוחנן בן זכאי ותיקנו וגרסו: ”יותר ממה שקבלת ממני", במקום בסיני. עיין בהערת ר' דוד לוריא, שם.  ↩

  37. [עיין בהקדמה לקובץ זה].  ↩

  38. עבודה זרה ג‘, ב’. בהמשך פרשה זו: “ברביעיות מאי עביד? יושב ומלמד תינוקות של בית רבן תורה” וכו‘. "ובליליא מאי עביד? איבעית אימא מעין יממא, ואיבעית אימא רוכב על כרוב קל שלו ושט בשמונה עשר אלף עולמות וכו’. ואיבעית אימא יושב ושומע שירה מפי חיות“ וכו‘. גם ס’ אליהו רבא וכו' (הוצ' מאיר איש שלום, שם, 130):… ”שליש היום אני קורא ושונה" וכו'.  ↩

  39. משנה תורה, הלכות יסודי התורה א‘, א’ וכו'.  ↩

  40. בעלי האגדה ספרו בשבח הדממה שהיתה שולטת באותה שעת קולות וברקים: “אמר ר‘ אבהו בשם ר’ יוחנן: כשנתן הקב”ה את התורה צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש. ויצא הקול: אנכי ה‘ אלהיך וכו’. ארשב“ל: מהו ולא יסף וכו'. ואם תמה אתה ע”ז הרי אליהו כשבא לכרמל כנס כל הכומרים ואמר להם [מלכים א', י“ח, כ”ז] קראו בקול גדול כי אלהים הוא. מה עשה הקב"ה? הדמים כל

    העולם והשתיק העליונים והתחתונים והיה העולם תוהו ובהו כאילו לא היה בריה בעולם וכו‘. על אחת כמה וכמה כשדבר הקב"ה על סיני השתיק כל העולם כדי שידעו הבריות שאין חוץ ממנו ואמר אנכי ה’ אלהיך" וכו' (מדרש רבה, שמות כ"ט, ט'),

    אין דממת־עולם זו באה להשתיק או לגנוז אותם קולות וברקים על הר סיני שבשמות י“ט, ט”ז – אלא אך ורק להאדירם. כלומר, אין לראות כאן סתירת אגדה לדברי המקרא.  ↩

  41. ברכות ח‘, א’. והיו שהעמידו גם את “הימצאותו” של אלוה על ההלכה, כאילו אין זה שמלוא כל הארץ כבודו נמצא “בעיקרו” אלא באותן ד‘ אמות: "רבי אברהם בשם רבי אבהו: דרשו את ה’ בהמצאו [ישעיהו נ“ה, ו'] היכן הוא מצוי? בבתי כנסיות ובבתי מדרשות” וכו' (ירושלמי ברכות, ה‘, א’).

    הרמב“ם אינו מקבל מאמרו של עולא כפשוטו ומפרשו לפי דרכו – בהקדמתו לפירוש המשנה: ”והשב לבך לזה הדבר שאם תסתכל אותו על פשוטו תמצאנו רחוק מאד מן האמת. כאילו ארבע אמות של הלכה בלבד היא התכלית הנדרשת ושאר החכמות והדעות מושלכות אחר גוו. ובזמן שם ועבר ואחריהם שלא היתה שם הלכה הנוכל לאמר שלא היה להקדוש ברוך הוא חלק בעולם כלל? אבל אם תעיין זה הדבר עיון שכלי תראה בו מן החכמות דבר פלא ותמצאו כולל כלל גדול מן המושכלות" וכו'.

    כנגד מאמר עולא – דברי רבי אלעזר: “אין לו להקב”ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד" (שבת ל"א, ב').  ↩

  42. ברכות ס“ג, ב'. אלהים גם מפרש את התורה למשה: ”ומי יודע פשר דבר [קהלת ח‘, א’] זה הקב“ה שפירש את התורה למשה” וכו‘ (מדרש רבה, במדבר חוקת, י"ט, ג'), אלוה ומשה מתוארים באגדה גם כרב ותלמידו. לדוגמה, שם: “א”ר יהושע דסכנין בש“ר לוי: על כל דבר ודבר שהיה אומר הקב”ה למשה אומר לו טומאתו וטהרתו. כיון שהגיע לפרשה אמור אל הכהנים [ויקרא כ"א, כ’] אמר לו משה: רבש“ע, אם נטמא זה במה תהא טהרתו? לא השיבו. באותה שעה נתכרכמו פניו של משה. כיון שהגיע לפרשת פרה אדומה, אמר לו הקב”ה: באותה שעה שאמרתי לך אמור אל הכהנים ואמרת לי אם נטמא במה תהא טהרתו לא השבתיך זו טהרתו ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת".

    יתירה מזו: לא חשש גדול באגדה לראות את אלוה כמבקש עזר ועידוד ממשה עבדו־תלמידו: “ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב”ה שהיה קושר כתרים לאותיות. אמר לו: משה אין שלום בעירך? [רש“י: אין דרך ליתן שלום במקומך]. אמר לפניו: כלום יש עבד שנותן שלום לרבו? אמר ליה: היה לך לעזרני [רש”י: לומר תצלח מלאכתך]. מיד אמר לו: ועתה יגדל נא כח ה‘ כאשר דברת [במדבר י“ד, י”ז]“ – שבת פ”ט, א’.  ↩

  43. כשאין במשמעותה קול אדם שלא נראה לשומעו – מעין “ומשיאין ע”פ בת קול“ (משנה יבמות ט“ז, ו', ועיין בגמרא יבמות קכ”ב, א', למשנה זו); סנהדרין י”א, א'.  ↩

  44. … “וחזר [רבי אליעזר] ואמר להם: אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל ר”א שהלכה כמותו בכל מקום. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא [דברים ל‘, י“ב]. מאי לא בשמים היא? א”ר ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול שכבר כתבת בהר סיני בתורה: אחרי רבים להטות [שמות כ"ג, ב’]. אשכחיה רבי נתן לאליהו. אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? אמר ליה: קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני בני" – בבא

    מציעא נ"ט, ב'.

    רש“י לא ראה צורך בפירוש לפרשת בת קול זו כולה עד ל”כל טהרות שטיהר ר“א” ששרפון באש (פרט למלת עכנאי). ואולי יש בחוסר פירושו לצאת וללמד על יחסו לשאלת בת־קול בהלכה בכללותה – אם רשאים אנו ללמוד מפרשנדתא גם כשאינו מפרש. כנגדו, בעלי התוספות באים ליישב שתי שאלות בפרשה זו: א) אותה בת קול שיצאה ביבנה ואמרה: “והלכה כבית הלל”, והשגיחו בה, ולא אמרו: לא בשמים היא (עירובין י"ג, ב'); ב) כנגד חיוכו של הקב“ה – מאמר רב אחא: ”מיום שחרב בית המקדש אין שחוק להקב“ה” (עבודה זרה ג‘, ב’): “היינו קבוע והכא מילתא דבדיחותא בעלמא הוא דאמר”.

    אשר לאותה שאלה ראשונה – עיין גם ביישובו השני של רב נסים גאון (ברכות י"ט, ב'): “והשנית שלא היתה הכונה אלא לנסות את החכמים אם יניחו הקבלה שבידם והגמרא שבפיהם בשביל בת קול ואם לאו. ודומה למה שכתוב כי מנסה ה‘ אלהיכם אתכם. והנה נודע עם כל זאת ברור קבלתם. וזה שאמר ר’ יהושע לא בשמים היא, כלומר כי תורת ה' תמימה וכבר ניתנה לנו בסיני והודיענו כי אינו מחליף ממנה דבור אחד ואין בתורתנו חסרון ולא ספק כדי שנצטרך אל ראיה מן השמים”. שאלת סמכותא של בת קול או רוח־הקודש – בהלכה – בבית השני ואחריו, משמעות מאמרים כגון “הראוני מן השמים” וכיוצא בהם, המצויים בדברי גדולים בבעלי הלכה (עיין בספרי בבל וירושלים, 550) [פרק “קדושה, שבח וגנות”, סוף פסקה ד', להלן בקובץ זה] מייחדת מדרש לעצמו.  ↩

  45. מדרש תהלים, הוצאת באבער, תרמ“ט, י”ב, ד‘. ובשינוי־נוסח ותוספת־הדגשה בירושלמי סנהדרין ד’, ב‘: "אמר ר’ ינאי: אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה. מה טעם וידבר ה‘ אל משה? אמר לפניו: רבונו של עולם, הודיעני איך היא ההלכה? אמר לו: אחרי רבים להטות; רבו המזכין זכו, רבו המחייבין חייבו; כדי שתהא התורה נדרשת מ“ט פנים טמא ומ”ט פנים טהור" וכו’.

    דרישת התורה בפנים אלה היתה לדברי חכמינו רווחת גם בראשית הבית הראשון: “ר‘ יוסי ור’ יהושע בן לוי אמרו: תינוקות שהיו בימי שאול ושמואל עד שלא הביאו שתי שערות היו דורשין את התורה מ”ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא והיה דוד מתפלל

    עליהם" וכו' (שם ז‘, ז’; י"ב, ד').  ↩

  46. “אם בחקותי תלכו [ויקרא כ”ו, ג‘] וכו’ להיות עמלים בתורה. וכן הוא אומר: אם לא תשמעו לי וכו‘ להיות עמלים בתורה" וכו’ (ספרא, בחוקתי א‘, ב’).  ↩

  47. “ואשכחיה רבי אביתר לאליהו. אמר ליה: מאי קא עביד הקב”ה? אמר ליה: עסיק בפילגש בגבעה. ומאי קאמר? אמר ליה: אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר. אמר ליה: ח"ו ומי איכא ספיקא קמי שמיא? אמר ליה: אלו ואלו דברי אלהים

    חיים הם" וכו‘ – גטין ו’, ב'.  ↩

  48. בבא מציעא פ"ו, א'.  ↩

  49. שם: “ואמרי מאן נוכח? נוכח רבה בר נחמני. דאמר רבה בר נחמני: אני יחיד בנגעים אני יחיד באהילות. שדרו שליחא בתריה. לא הוה מצי מלאך המות למקרב ליה מדלא הוה קא פסיק פומיה מגרסיה. אדהכי נשב זיקא ואויש ביני קני. סבר גונדא דפרשי הוא. אמר: תינח נפשיה דההוא גברא ולא ימסר בידא דמלכותא. כי הוה קא ניחא נפשיה אמר: טהור טהור. יצאת בת קול ואמרה: אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור ויצאתה נשמתך בטהור. נפל פיתקא מרקיעא בפומבדיתא רבה בר נחמני נתבקש בישיבה של מעלה. נפקו אביי ורבא וכולהו רבנן לאיעסוקי ביה, לא הוו ידעי דוכתיה” וכו'.

    אותה “שותפות” מעלה ומטה בהלכה פרקים צורת “הסכמה” לה – לדוגמה: “אמר רבי יהושע בן לוי: שלשה דברים עשו בית דין של מטה והסכימו בית דין של מעלה על ידם” (מכות כ"ג, ב'); גם מדרש רבה, רות ד‘, ז’ (… “שגזרו בי”ד של מטה“ וכו' ”הסכים הקב"ה עליהם" וכו'); שם, במדבר כ“ג, ו': ”דבר זה [כיבוש חומת יריחו בשבת] עשה יהושע מדעתו והסכים הקב“ה על ידו”; גם ירושלמי ברכות (עמוד אחרון); שבת פ"ז, א' (הסכמת הקב"ה למשה) ובמקומות אחרים.  ↩

  50. דברי רב, מנחות כ"ט, ב'.  ↩

  51. רש“י, שם: ”כגון התגין דספר תורה".  ↩

  52. רש“י, שם: ”מה שכתבת, שאתה צריך להוסיף עליהם עוד כתרים".  ↩

  53. רש“י: ”שצריך טעם".  ↩

  54. רש“י: ”של משה. הואיל ומשמו אומר אע“פ שעדיין לא קיבלה”.  ↩

  55. ברייתא, סנהדרין כ“א, א': ”במשה הוא אומר: ומשה עלה אל האלהים [שמות י“ט, ג‘], בעזרא הוא אומר: הוא עזרא עלה מבבל [עזרא ז’, ו'] מה עלייה האמור כאן תורה אף עלייה האמור להלן תורה” וכו'. הלמדים ממאמר זה את התנגדותה של היהדות לפולחן־האישיות מכאן ואת הנטיה ששלטה זמן־מה – בכמה אסכולות פרושים – להפחית קצת ממעלתו של משה רבנו מכאן – רואים רק חלק־מה מהגנוז בו. יש להסתכל בו – ובמאמרים קרובים לו ברוחם – גם, ואולי בעיקר, מתוך שאלת בית־ובית בכללותה.  ↩

  56. מדרש רבה, דברים י“ט, ד‘; מדרש תנחומא, דברים חקת, ח’; פסיקתא דרב כהנא, הוצ' באבער, תרמ”ט, ל“ט, ב‘; גם ספרי, הוצ’ מאיר איש שלום, תרכ”ד, דברים א‘, י“ז: ”אמר לו הקב“ה למשה: אתה דן דין קשה חייך שאני מודיעך שאין אתה דן דין קשה שאני מביא עליך דין קשה שתלמיד תלמידך יכול לשמוע ואין אתה יכול לשומעו ואיזה זה דינן של בנות צלפחד” וכו’.  ↩

  57. מדרש תנחומא, שם.  ↩

  58. דברי תמיהתו אלה של משה רבנו חסרים בנוסח מדרש רבה, דברים י"ט, ד'. מסוג שינויי־נוסח הוא שיש בו ללמד על מלחמת דעות באסכולות בעלי האגדה וההלכה.  ↩

  59. תחילה יצא רבי מאיר מכלל החכמים שהקב“ה שונה את הלכותיהם, ואחר כך זכה ונכנס לקהלם: ”אשכחיה רבה בר שילא לאליהו. אמר ליה: מאי קא עביד הקב"ה? אמר ליה: קאמר שמעתא מפומיהו דכולהו רבנן ומפומיה דרבי מאיר לא קאמר. אמר

    ליה: אמאי? משום דקא גמר שמעתא מפומיה דאחר. אמר ליה: אמאי? רבי מאיר רימון מצא תוכו אכל קליפתו זרק. אמר ליה: השתא קאמר מאיר בני אומר [רש“י: עכשיו שמע לקולך ואמר שמועה מפיו]” – חגיגה ט"ו, ב'.  ↩

  60. הרגישו הללו בהגשמת־אלוה במאמרי חכמינו על הקב“ה האומר: ”ישמעאל בני ברכני“ (ברכות ז‘, א’), על שתי דמעותיו של הקב”ה ה“הולכות לים המלח” (שם נ"ט, א'); וכשעמדו על אלוה המלמד תורה לתינוקות (בדברי רב, עבודה זרה, שם) – לא השגיחו בתיאור אלוה כלומד תורה, כזקוק ללמידה זו, (כשם שאנו שומעים מדברי סנגור אחד לרמב"ם, שיצא להגן על רבו כדורותיים אחרי פטירתו), ואל לומד תורה, תורת בשר ודם, “גשמיותו” מרובה מזו של אל מלמד תורה בלבד. הנני מעיין בפרשה זו במחקרי על הגשמת־אלוה במשנת הפרושים. [עיין בהקדמה לקובץ זה].  ↩

  61. ברכות ז‘, א’: “א”ר יוחנן משום ר‘ יוסי: מנין שהקב“ה מתפלל” וכו’; שם ו‘, א’: “אמר רב אבין בר רב אדא אמר ר‘ יצחק: מנין שהקב’”ה מניח תפילין" וכו'.  ↩

  62. שביעית ז‘, א’; עיין גם: חלה ד‘, ח’; ירושלמי שביעית ו' (בראשית הפרק).  ↩

  63. שבועות ט“ז, א'; רש”י, שם.  ↩

  64. רש“י, שם: ”לא פירש לי במה מקודשים ערי ארץ ישראל".  ↩

  65. בגמרא, שם, ברייתא אחרת החולקת עליה. [עיין בפרק “קדושה, שבח וגנות”, להלן בקובץ זה].  ↩

  66. משנה תורה, הלכות תרומות א‘, ה’.  ↩

  67. שם, שם, ו'.  ↩

  68. שם, הלכות בכורים ה‘, ח’; “שלוש דינין לחלה בשלש ארצות. כל ארץ שחחזיקו בה עולי בבל עד כזיב מפרישין בה חלה אחת כשיעור והיא נאכלת לכהנים. ושאר ארץ ישראל שחחזיקו בה עולי מצרים ולא עולי בבל שהיא מכזיב ועד אמנה מפרישין בה שתי חלות. האחת נשרפת וכו', מפני שהחלה הראשונה טמאה שהרי לא נתקדשה אותה הארץ בימי עזרא וקדושה ראשונה בטלה משגלו” וכו‘. ועיין גם בתשובות הרמב“ם, הוצאת א. ח. פריימן, תרצ”ד, סי’ קל"ו, 131 וכו'.  ↩

  69. ירושת הבנים – השבטים – את הברית שנכרתה עם אבותיהם מודגשת במקורותינו. לדוגמה: “ומנין שהברית כרותה לשבטים? שנאמר: וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים. מלמד שהברית כרותה לשבטים” (ספרא, בחקותי ח', י"א); גם משנה תורה, הלכות שמיטה י“ג, י”א: “יראה לי שאין הדברים אמורים [בלויים, בהלכות נחלה וביזה] אלא בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם ליצחק וליעקב וירשוה בניהם ונתחלקה להם. אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל הרי הכהנים והלויים באותן הארצות ובביזתן ככל ישראל”.  ↩

  70. יש לעיין ביחס בין תורת הפקעת קדושתה של הארץ בהלכה ובין השיטות בעולם־החוץ, בימי קדם ומהמאה הי“ז ואילך, על הפקעת קדושת ישראל, או ”קץ" ישראל, או הפקעת תקפה של התורה דרך כלל, בכמה ניסוחים – בנצרות בכללותה מכאן ובמשנתו של ברוך שפינוצה והיוצאים בעקבותיו מכאן. עיין בספרי בבל וירושלים, 506–526.  ↩

  71. משנה תורה, הלכות תרומות א‘, ה’, ובמקומות אחרים. קניית נכסים שיש להם אחריות בחזקה נלמדה מדברי משה על כבוש ארץ כנען, דברים י“א, ל”א – “דבי רבי ישמעאל תנא: וירשתם אותה וישבתם בה. במה ירשתם? בישיבה” – ומדברי ירמיהו אל שארית הפליטה בארץ יהודה, אחרי חורבן הבית: “אמר חזקיהו אמר קרא: ושבו בעריכם אשר תפשתם [שם, מ‘, י’] במה תפשתם בישיבה” (קדושין כ"ו, א') ועיין בספרי בבל וירושלים, 545 וכו‘ [פרק “קדושה, שבח וגנות”, פסקה ב’, להלן בקובץ זה] על החזקה.  ↩

  72. עיין בספרי בבל וירושלים, 541–567 [פרק “קדושה, שבח וגנות”, להלן בקובץ זה].  ↩

  73. תורה זו קידשה את בבל – לשיטתם של “מחייבי” בבל בדורות הסמוכים לבית שני, עיין בספרי בבל וירושלים, 545 וכו‘ [פרק “קדושה, שבח וגנות”, פסקה ב’, להלן בקובץ זה]. יתר על כן, עזרא גופו דחה את עלייתו ארצה לזמן־מה בשל זו התורה – “משום שהיה צריך לברר תלמודו לפני ברוך בן נריה” (מדרש רבה, שיר השירים ה', י"ד). גם מגילה ט“ז, ב': דברי רב שמואל בר מרתא – ”שכל זמן שברוך בן נריה קיים לא הניחו עזרא ועלה“; רש”י, שם: “שכל זמן וכו‘. שיש לך לתמוה למה לא עלה עזרא עם זרובבל בימי כורש עד השנה השביעית לדריוש האחרון לאחר שנבנה הבית וכו’ שהיה לומד תורה מפי ברוך בן נריה בבבל וברוך לא עלה מבבל ומת שם בתוך השנים הללו. ודאמרן לעיל ברוך נתנבא בשנת שתים לדריוש בבבל היה מתנבא ושולח ספרים לירושלים”. ולפני עזרא, חזקיהו מלך יהודה לא אמר שירה על מפלת סנחריב. תורה דוחה עלייה, דוחה גם שירה: “אמר ר' אבא בר כהנא, אמר חזקיהו: תורה שאני עוסק בה מכפרת על השירה” שלא הושרה (מדרש רבה, שיר השירים ד', י"ט).

    שיבת ציון הראשונה מבבל – בראשותו של זרובבל – העלתה ארצה כחמשים אלף גולים, ובהם למעלה משבעת אלפים עבדים ואמהות – וברכוש רב (עזרא, פרק ב'). שיבת ציון השניה מבבל – שעזרא עמד בראשה – לא העלתה אלא כחמשת אלפי נפש, מתוך תפוצה שמנתה כמה מאות אלפי נפש; ועליית עזרא האפילה הרבה – בזכרון האומה – על עליית ה“המונים” שקדמה לה בימי זרובבל.  ↩

  74. יש מוצאים בהשתדלותה של החסידות להחזיר עטרת ראש חודש לישנה – ביטוי ל“שיבתה” של תנועה זו אל הטבע. אולם, כלום ידעו הבעש“ט ותלמידיו – וגם הם התפללו תפלת ”ראשי חדשים לעמך נתת" – שישראל הקדום חגג ראש־חודש כחג־טבע?  ↩

  75. עיין בספרי בבל וירושלים, 562 [פרק “קדושה, שבח וגנות”, התחלת פסקה י“א, להלן בקובץ זה] על קריאת ”במחשכים הושיבני“ זו. ר' ירמיה הוא שאמר: ”אלבשוני חוורין חפיתין [פני משה: לבנים מגוהצין ונאים] אלבשוני בגרסיי יהכין מסנאיי ברגלוי וחוטרא בידי ויהבוני על סיטרא אין אתא משחא אנא מעתד [פני משה: בגרסיי – כפי מה שאני רגיל בחיי ותנו מנעלים ברגליי ומקלי בידי והשכיבוני על צדי כדי שאהיה מוכן להתעורר ולעמוד בביאת המשיח ואז יחיו המתים והכל לחזק האמונה ופנת תחיית המתים]“ – ירושלמי כלאים ט‘, ג’. – והיו שדנו דין ”חושך“ בתורה שבע”פ כולה, כדי להבליט את אורה:…“לפי שלא כרת הקב”ה ברית עם ישראל אלא על התורה שבע“פ וכו‘. שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול שהיא משולה לחושך שנאמר העם ההולכים בחושך ראו אור גדול [ישעיהו ט’, א'] אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול שהקב”ה מאיר עיניהם באסור והתר בטמא ובטהור" וכו' (מדרש תנחומא, נח, ג').  ↩

  76. בבל וירושלים, 68 וכו‘. [לעיל, פסקה ט“ו, בקובץ זה]. ”וידבר ד’ אל משה בהר סיני [ויקרא כ“ד, א'] – מה ענין שמיטה אצל הר סיני והלא כל מצוות נאמרו מסיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני” – ספרא, ויקרא, פתיחת בהר. גם סנהדרין צ“ט, א': ”תניא אודך כי דבר ה‘ בזה [במדבר ט“ו, ל”א] זה האומר אין תורה מן השמים ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב"ה אלא משה מפי עצמו זה הוא כי דבר ה’ בזה. ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מדקדוק זה מקל וחומר זה ומגזירה שווה זו זה הוא כי דבר ה' בזה".  ↩

  77. משנה קדושין ד', י“ד; ”קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין" (רב ואיתימא רב אשי, יומא כ"ח, ב'),  ↩

  78. “נכנס בערב שבת עם דמדומי חמה מבעוד יום וקבע תחומין מבעוד יום” וכו' (מדרש רבה, בראשית ע"ט, ז'). למד תורה י"ד שנה בבית עבר (מגילה ט"ז, ב').  ↩

  79. מדרש רבה, בראשית ל“ט, ט”ז.  ↩

  80. שמואל א‘: י“ח, כ”ה־כ“ו:… ”ויך בפלשתים מאתים איש ויבא דוד את ערלותיהם" וכו’ – וכשביקש מאיש בושת בן שאול להחזיר לו את מיכל אשתו לא הזכיר אלא “מאה ערלות פלשתים” – שמואל ב‘: ג’, י"ד.  ↩

  81. שמואל ב‘: י"א, ב’, וכו‘. ור’ יונתן ניקהו גם מחטא רב זה, כידוע, ועשה טועה “כל האומר דוד חטא” (שבת נ"ו, א').  ↩

  82. ברכות ד‘, א’. מדברי דוד אל הקב“ה: ”ולא עוד אלא כל מה שאני עושה אני נמלך במפיבושת רבי ואומר לו: מפיבושת רבי, יפה דנתי? יפה חייבתי? יפה זכיתי? יפה טהרתי? יפה טמאתי? ולא בושתי“ וכו'. הקב”ה אומר לו לדוד: “טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח”. – ועל יום פטירתו ספר בעל האגדה: “כל יומא דשבתא [רש”י: של כל שבתות השנה] הוה יתיב וגריס כולי יומא. ההוא יומא דבעי למינח נפשיה קם מלאך המות קמיה ולא יכיל לה, דלא הוה פסק פומיה מגירסא" וכו' (שבת ל‘, א’־ב'). אין פלא בדבר שאחד מראשי גבוריו של דוד, בן מבני צרויה שהיו כל ימיהם חרדים במדה יתירה לשלום מלכם ולשלטונו (ודוד היה עוצר בעזי־נפש אלה שלא יכלו כל חמתם באויביו – “מה לי ולכם בני צרויה” וכו‘ שמואל א’: כ“ו, ח‘; שמואל ב’: ג', ל”ט; ט“ז, י'; י”ח, ב'; י“ט, כ”ג; כ“א, י”ז ועוד), אבישי, עסק גם הוא בתורה – כדוד. לא זו בלבד שידע את המשנה האחרונה בפרק שני בסנהדרין הדנה בהלכות כבוד למלך

    בישראל, ובלשונה, אלא שאותו איש מלחמה קנוא ונוקם היה מסופק בה אם נאמרה גם בשעת סכנה – “אתא שאיל ביה מדרשא” (סנהדרין צ"ה, א'). ודוד גופו היה מקיים המשנה: “אין מגדלים בהמה דקה בארץ ישראל” (מדרש רבה, שמות, ב‘, ג’). ועיין גם: סוטה כ“א, א': ”מתקיף לה רבה (רבא): אלא מעתה דואג ואחיתופל מי לא עסיק בתורה אמאי לא הגינה עלייהו"? וכו'. דוד נמנה עם הנביאים הראשונים, קודם לשמואל, ואחריו שלמה בנו (סוטה מ"ח, ב') שהרבה לו נשים נכריות

    כדי “למושכן לדברי תורה ולקרבן תחת כנפי השכינה” (דעת ר‘ יוסי, ירושלמי סנהדרין ב’, ו' ובמקומות אחרים), ובת שבע אמו נדרה עליו – לאחר שנתעברה מדוד אביו ואמרה: “יהיה לי בן זריז ומלומד בתורה והגון לנביאות” (מדרש רבה, במדבר י‘, ח’), שלמה “תיקן עירובין ונטילת ידים”, ואמר “על כל דבר ודבר של סופרים חמשה ואלף טעמים” (עירובין כ"א, ב').

    ואם אותו חוטא ומחטיא את הרבים, ירבעם בן נבט, נמשל לשלמה חדשה, מה זו “אין בה שום דופי אף תורתו של ירבעם לא היה בה שום דופי” (סנהדרין ק"ב, א'), ואחאב – שאליהו התשבי ראהו כעוכר ישראל (מלכים א': י“ח, י”ז) ור‘ יוחנן אמר עליו: “אין לך כל תלם ותלם בארץ ישראל שלא העמיד עליו אחאב עבודת אלילים והשתחווה לו”, קיים עצת חכמים והיה מהנה תלמידי חכמים מנכסיו (סנהדרין ק"ב, ב') – כלום תימה בדבר שחזקיהו מלך יהודה, צדיק גם בדורו ובביתו, הבית הראשון, שהיה “מחזק את ישראל לאביהם שבשמים” – שמנו היה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, וזה שחיבל עולו של סנחריב. “מה עשה [חזקיהו]? נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר: כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו. בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ. מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת איש ואשה שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה” (סנהדרין צ"ד, א‘־ב’). עי’ למעלה בהע‘ 38 על תינוקות בימי שאול וכו’, שידעו לדרוש מ"ט פנים טהור וכו' בתורה.  ↩

  83. בלשון הרמב“ם, בפירושו לחלק, היסוד השמיני: ”ואין הפרש בין ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען [בראשית י‘, ו’] ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד [שם ל“ו, ל”ט] ותמנע היתה פלגש [שם ל“ו, י”ב], או אנכי ד‘ אלהיך [שמות כ’, ב‘] ושמע ישראל ד’ אלהינו ד‘ אחד [דברים ו’, ד‘] כי הכל מפי הגבורה והכל תורת ד’ תמימה טהורה וקדושה אמת" וכו' (מבוא לפרק חלק מפירוש המשנה לרמב“ם, הוצאת י. א. האלצער, תרס”א, 26).  ↩

  84. ברכות כ"ח, ב'.

    הרבה מן הענין בעובדה זו שהסנגוריה הראשונה על לשון עבר – לישראל ה“חדש” – ולא על מקרא בלבד – במאסף הראשון לספרות עבר החדשה, הוא תעודת־לידתה – “קהלת מוסר” למשה מנדלסזון ומקורביו – נחלצת למלחמה בפשוטו של אותו מאמר: “ויש שמו מצחם כנחושה ועיניהם אל קדוש ישראל תראינה הוא רבנו שלמה בפירושו (מס‘ ברכות עלה [!] כח’ ע"ב) אמרו חז”ל ומנעו בניכם מן ההגיון. ואמר זה למוד המקרא הכה שמו כזב מחסם ובשקר נסתרו. מלבד כי טחו עיניהם מראות פירוש הרמב“ם באמרו כי ההגיון הוא למד הטענה והנצוח. כי גם בדברי רש”י שגו ברואה והגו שקר. יען דעתו היא שלא נבלה כל ימינו בלמוד המקרא והמסורת. כמעשה האנשים אשר ישישו אם ימצאו אות או נקודה אשר לא שערו הראשונים. כי כן כתב הוא ז“ל בעצמו לא תרגילו במקרא יותר מדאי. ויותר טוב לנו ללמוד התורה המסורה לחכמים כי היא חיינו ואורך ימינו. אבל להתרפות ממלאכת הלשון מכל וכל: חלילה לו לצדיק מעשות כדבר הזה. ונהפוך הוא כי מצוה היא וכו'. נאלף מיתר האומות ללשונותם בארצותם. לא נחו ולא שקטו עד הרחיבו גבול לשונם. ולמה נהיה הוזים שוכבים ולא נעשה כמעשיהם בלשוננו הראשון במעלה והקודם בזמן”? (כל כתבי משה מנדלסון, כרך י“ד, ערוך ע”י ח. בורודינסקי, תרצ"ט, 4).  ↩

  85. עיין: רש“י, למשנה שבת קט”ו, א'.  ↩

  86. על אף ה“אגדה” המספרת על הגר“א שלא למד בפרק אחד מפרקי חייו אלא תנ”ך בלבד – “ומשם, מראש הצור הזה, השקיף על פני כל הספרות הגדולה והרחבה, שהתפצלה והתפתלה לארבע רוחות, כערוצי נחלים מתוך מעין סלע” (ש“י איש הורויץ, החסידות וההשכלה, מאין ולאין, תרע”ד, 186). וכמה טעה אותו ספקן, שהתלבט הרבה במהותה של היהדות ובעתידה, כשהוסיף ואמר: “אפשר לשער מה שצריך היה איש הגיוני כהגר”א להרגיש באותה שעה, כשראה מה עלתה להם למימיו הזכים של אותו ה‘מקור’ הטהור, וכמה טיט ורפש נטבעו בהם בדרך נפתוליהם“… מהרהורי לבו ראה בגר”א – וללב הגר'"א לא ראה.  ↩

  87. רבי אחא בשם רבי יונתן, ירושלמי שביעית א‘, א’.  ↩

  88. משנה חגיגה א‘, ח’: “היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמוכו. הלכות שבת חגיגות ומעילות הרי הם כהררים התלויין בשערה שהן מקרא מועט והלכות מרובות” וכו'.  ↩

  89. לפני זמן־מה הרציתי בפרשה זו לפני קהל עברים בעיר אחת באמריקה, גם הזכרתי אותו בן־ישיבה שאינו מוצא פסוק־מקרא אלא בבבא בתרא וכו'. לאחר הרצאתי ניגש אלי אחד המסובים ואמר לי באמונה רבה: אילו נשאל ישעיהו בן אמוץ עצמו על פסוק מפסוקיו, היה משיב: פסוק הוא בבבא בתרא; מה היה בסופו של ישעיהו ובסופם של שאר נביאי ישראל אילו לא באה גמרא אחריהם, הרי רק בזכותה הם קיימים.

    טיפוסיים הם הדברים הללו לבן בית שני, פרושי בן פרושים, גם במאה העשרים.  ↩

  90. מלכים א‘: ח’, מ"א וכו'.  ↩

  91. דנתי במאמרי “תרגום התהלים למנדלסזון”, ספר קלוזנר, תרצ"ז, 283–301, [מאמר זה יופיע בצורה מתוקנת בכרך השני של קובץ זה] בפן הספרותי (אסתיטי־פורמאלי) והעיוני במפעלו זה של מנדלסזון.  ↩

  92. ב“הערות והארות” ל“צדקיהו בבית הפקודות” מוסיף יל“ג ומדגיש – בעקבות בעל ”דור דור ודורשיו“ שראה את דור ירמיהו כדור (או פרק) ראשון לתורה שבעל פה – פן זה בפני ירמיהו: הוא הוא רבו של ברוך בן נריה, רבו של עזרא הסופר; שיטתו ”בזמן חורבן הבית הראשון היא היא שיטת רבן יוחנן בן זכאי בשעת החורבן השני“; והברית החדשה שעליה ניבא ירמיהו (ל“ב, ל”א, וכו') אינה לו אלא התלמוד – נגדו התקוממה ה''השכלה” (כל שירי יל''ג, תרנ"ח, ספר שלישי, 207 וכו').  ↩

  93. הכוזרי, מאמר שני, י"ד.  ↩

  94. עיין בספרי בבל וירושלים, 69 וכו‘ [לעיל, פסקה ט’, בקובץ זה]; גם בבל וירושלים, 802–818.  ↩

  95. עיין בספרי בבל וירושלים, 69 וכו‘ [לעיל, פסקה ט’, בקובץ זה]; גם בבל וירושלים, 802–818.  ↩

  96. ספרות עברית חדשה – שיש מתקשים בהגדרתה – פירושה לי: ספרות עבר מאמצע המאה הי“ח ואילך שנוצרה מתוך משבר הרוח ששבר את ישראל (החדש) גם השביר לו שבר – בתנועת ה”השכלה" מכאן ובשאר גילויי היקלעותו של ישראל בין בית לחוץ; זו הספרות שעזבה אם ארחים והתחילה מחזרת אחרי אורח חיים והגות לאומה שאינו טבוע בחותם המסורת הדתית. מכאן שתי מסקנות לתחימת תחומים בתולדות ספרותנו:

    א) אין להכניס לרשות ספרות עבר החדשה את יצירת הדורות האחרונים הטבועה בחותמה של אותה מסורת – ספרי הלכה ודרוש למיניהם, למתנגדים ולחסידים. ספרות לעצמה היא, וצריכה עיון: עד כמה אינה אלא חוליה בשרשרתה של יצירת־הרוח

    שקדמה למאה הי“ח, ובאיזו מדה נשמע בה הדדמה לאותו שדוד־מערכות בישראל מן המאה הי”ח ואילך.

    ב) לא כל המכונס ברשות ספרות עבר החדשה מן המאה הי"ח ואילך בשר מבשרה הוא. כל שאין אותו משבר־רוח נותן בו טעם מכריע – אין מקומו בה ברשות. מבחינה זו כמה פרקים שכותבי תולדות ספרותנו החדשה מכניסים לגבולותיה טעונים בדיקה. פרשה זו כשלעצמה – וגם הבעיות שבינה לבין ספרות־יידיש וספרות־לעז בישראל בדורות האחרונים – צריכה עיון.  ↩

  97. עיין בספרי בבל וירושלים, 568–65. [פרק זה, “שני בראשון”, יופיע בכרך השני של קובץ זה].  ↩

  98. כשביאליק הצעיר כרע תחת סבל דמעתו הכבושה בלבבו – חזר גם הוא על שוועת דורו לנבואה: (“לא תמח” – תר"ס).

    "אך מאמין אנכי כי נביא עוד נקים

    שיוריד לעיני העולם עוד דמעה,

    והרעים עוד קינה להרגיז שחקים

    ואחז כל בשר פלצות לשמעה"  ↩

  99. “הלכה ואגדה”, כל כתבי ח. נ. ביאליק, תרצ“ח, רי”ג.  ↩

  100. ההדגשה במקור.  ↩

  101. “ספיח”, שם, קמ“ה וכו'. ביאליק חזר על כך גם ב”אחד אחד ובאין רואה" (תרע"ו):

    "ידעתי כי רק אחת ישת האדם מכוס הזהב

    וחזון זיו וזהר לא יקום לאיש פעמים;

    כי מראה תכלת יש לרקיע ועין ירוק לדשא

    ואור גנוז למלוא תבל וזיו פנים לכל מעשי אלהים,

    אשר רק אחת תזכה להם עין הילד – ולא יוסיף"…

    תפלתו להחזרת הוייתה של אותה ראשוניות בהמשך השיר – היא גם בפתיחתו:

    "אשר איטב נא עוד בעיני אלהים ולפני נטות יומי,

    אם בהקיץ ואם בחלום, אך לו עוד פעם אחת,

    אהה, לו אך הפעם, ולו רק עד־ארגיעה,

    ישנה נא אלי בכל יקרו חזון קדמת ילדותי

    ובוקר חיי יעברני במלוא מתקו הראשון".  ↩

  102. בה פתח ביידיש (“דאָס לעצטע וואָרט” – “נביאיש” – תרס"ב) ולא בלשון הנביאים – בבל וירושלים, 600 [בפרק “ראשון בשני”, פסקה ט"ו, שיופיע בכרך השני של קובץ זה].  ↩

  103. פרישמן נאחז בניגוד בין נביא ואמן, בין “פרימיטיב” ו“קולטורה”: “ביאליק הוא ההפך הגמור מן הנביא: ביאליק הוא אמן – אפשר האמן הראשון בצביון חשוב ומצוין שהשירה העברית זכתה לו. ואמן – כלומר, זה שהסימן העקרי של הפואזיה שלו הוא בעצם וראשונה הצורה האמנותית – זהו לכתחילה ההפך היותר גדול מן הנביא, אשר סימנו העיקרי של זה הוא העדר אמנות מכל וכל” (מכתב שלישי על הספרות, כתבים חדשים, תרע"ה, כרך א', 24). משיג הוא על זה שאמר “כי אילו היה מוצא בספר הביבליה בין הדפים היותר טובים של הנביאים היותר טובים איזה דף משירי ביאליק לא היה עומד עליו אף רגע אחד והיה מניח, שגם הדף הזה הוא חלק מן הביבליה” (שם, 25): “אלו קרה לי מקרה להיפך, שהייתי מוצא בין שירי ביאליק דף אחד מן הביבליה – ואת הביבליה לא הייתי יודע עוד כלל וכלל (הן בימינו הכל אפשר!) בחיי ראשי אני נשבע: אותו הדף הייתי מכיר תיכף ומיד. הייתי מכיר אותו באבי־אבות הטבעיות שלו, בהעדר האמנות שלו מכל וכל, באותה התכונה של הפרצים האלמנטריים והפראים שלו כך בנוגע לתוכן וכך בנוגע לצורה, באותו האופן הטבעי והפרימיטיבי שלו בכל נטיה ונטיה, באותו הטיפוס הקדום שלו שלפני כל קולטורה” וכו' (26).

    במדה שפרישמן מעריץ את ביאליק המשורר־האמן, בה במדה הוא פוסל ודוחה את ביאליק הנביא, “המחקה הקטן של הגדולים”: "לכל היותר כתב לנו – מלבד דברים רבים ואחרים – גם איזו פרודיות על נביאים עם הזעם ועם הקצף שלהם, אבל

    כמו שנדפס באמשטרדם אינו אמשטרדם וכו‘. פרודיות על נביאים כבר כתבו גם רבים אחרים לפניו; די לי להזכיר את שתי הפרודיות היותר גדולות ויותר חשובות שבעולם: את הברית החדשה ואת הקוראן – וגם הן אינן עושות עלי רושם עמוק ביותר" וכו’. פרישמן מפליא את לבוש־הנביאים בו התעטף ביאליק בשירי־נבואתו – וגם זה אינו בעיניו אלא חיקוי בל יעשה רושם…, “כמעט כמו שנדפס”: “מתחיל אני לקרוא בניגון המיוחד ובפתוס הדרוש: ‘את רצפת האש מעל מזבחך זרה הלאה הנביא’ וכו‘ ואני משתאה ומשתומם רגע אחד ליפי הלשון ושילוב חוליותיה (הגם שלשון זו היא מעט יותר מדי צחה וישרה ומדוקדקת יפה ועשויה על פי ‘תלמוד לשון עברי’, מהיות לשון של ביבליה), ואולם כרגע אני מכיר במה שלפני וכי בכונה קודם למעשה כותב לי אותו הכותב את סגנון הנביאים (סגנון של נביאים בשנת 1907!) וכו’, לכן עושה עלי הדבר רושם תמוה ואין לי שום הנאה” וכו' (30).

    אין בדיקת הנחתו זו של פרישמן על לשון־המקרא לביאליק מענייני כאן; ומענייני – אותה דחייה רבה ועזה שהוא דוחה את השנות החלום, חלום הנבואה והנביאים, במאה העשרים; וזו נובעת מדבקותו העמוקה בבית הראשון, שעוררתו לגעור ב“נביא” שבשירת עבר החדשה ובבני־הנביאים שבאו אחריו. וכך הוא יוצא גם לתבוע את כבוד ביתו מ“מחלליו” בדורו: “אכן פלא הוא עד כמה אין להם לבני אדם חרדת קודש בפני ספר הבייבליה [הביבליה] האדיר והגדול מן הצד האחד ובפני פלאי האמנות מן הצד השני, שהם באים ומערבבים לנו כלאחר־יד את המושגים האלה. הביבליה! עד כמה כבר הוגעתי את מוחי האומלל לבוא עד תכונתו של סוד הקסם הנפלא הטמון בה, ועדיין אני עומד לפני הסוד הגדול. יש שם מין התפרצות של כח פראי ואלמנטרי, מין יכולת של תקיפות עקסטטית, מין העדר־אמצעות של טבע, מין פתאומיות וגודל של פראות, מין דבר למעלה מן החשבון ומן האדם, מין גדלות אנושית ועולמית בבלי דעת ובלי כוונה תחלה. האם מונח כל זה בתוך המלה? האם בהרכבת המלים? האם בין המלים? – אין אני יודע. איך כל זה נעשה כך, אין אני מבין” וכו‘ (26). מוכן היה פרישמן להעיז ולבקש מאלהים – באותו “לילה אחד בשנה שהשמים מתבקעים” ומבוקשו של אדם ניתן לו “כרגע” – שיעשהו משורר כהיינריך היינה – “ואולם לו עלתה המחשבה על לבי לחפוץ להיות אחד מאנשי הביבליה, למשל, ישעיהו, והשמים היו נבקעים, לנוכח עיני תשעים ותשע פעמים: בפה פעור לרווחה הייתי עומד וכל דבר לא היה מועיל לי. לא הייתי יודע מה עלי לשאול. כי אינני יודע את היסודות הדרושים לדבר כזה ואינני יודע איה הסוד של קסמיהם הנפלאים ובמה הוא” וכו’ (28־27).  ↩

  104. חזון־המדבר של פרישמן הלהיב הרבה את לב הלוחם ב“כתב” וב“ספר” וכו‘, **מיכה יוסף ברדיצ’בסקי**. נגד היונקים ממעין האגדה, מתארי גבורת ישראל, “עושים יש מיש”, הוא מעלה על נס את הוצאת המים מן האבנים וכו‘: "אחרת היא וכו’ אם בדור המדבר נשמע את התרועה לתאות נפשנו, אם שם נקים לנו משכן חדש לבת־השירה החדשה, לא ידענו אותה עד כה. לספרות החדשה האחרונה נפלה בשעת חרום מנה זו לנחלה, ודוד פרישמן הוא הנותן. הוא קיים אותו נדר. פסע יוצר שורת המעשיות

    הביבליות גם על הביבליה בעצמה בתור ספר דת ויפח באף בני עבר שחיו אז ויקימם על רגליהם. כמוץ הם דברי־נביאים ואין שומע לדברי התוכחות והיעודים. לאדם קומה, יונק הוא מאור השמש והוא עובד את השמש, חום ושיח לכל חי, רוחב ופשוט. ומצא המספר את הפתוס לחיים בלי מעצור ולתוגה הכבירה של נפשות נפתחות כמעינות וגם הן נאספות. לא קול אלהים מתהלך, כי אם קול האדם. הסער שבלב ממלא את חלל העולם. חול בוער, מתאדמת כל עין וכל שער שבראש מתקשה. כי יבוא גבר אל אשה, כי יתאו החי תאוה, היה יהיה ככוכב עולה מן נהר די־נור וכמו לויתן עוזב את מעונו. חרדת האהבה לא ידעה מחוקק וחוזה, כי אם בני השבטים החונים לצבאותיהם ולדגליהם"…

    ופסקה אחרונה זו חשובה ביותר לפרשתנו: “כי ישוב יהודה אל נוהו וישראל ישוב אל אדמתו, יפשוט עקמומית לבו, ישליך מעליו אדרתו, וירד אל הירדן לטהר את בשרו, ועלה יעלה והוא נער, אין לו תורה ולא חוקים ולא מצבות, אף לא קברי מחשבה. וכי יספר איש לרעהו איזה מאורע, אשה תשיח באזני רעותה או בתה על הימים שעברו ועל שנות קדם – לא מימי עזרא וירמיהו יספרו, אף לא מימי דוד ויהושע, כי אם מימי המדבר וכל החרות והעוז שבחיי המדבר. ספורי המדבר הם ספורי העתיד. תהי אחריתי כמוהם”! (כתבי מיכה יוסף בן גריון, בשדה ספר, חלק שלישי, דברי בקורת, תרפ“א, נ”ג־נ"ד).

    על המדבר – בבל וירושלים, 624 [בפרק “יראת מקרא”, פסקה ב', שיופיע בכרך השני של קובץ זה].

    הרבה מן העניין בכך שברדיצ'בסקי תכף אותו הלל ל“שירת המדבר” לפרישמן – לבקרתו שביקר את העלאת זכרם של ימי הקדומים ב“ספיח” לביאליק (שם, נ“ב: ”אבל איז כאן השלמה ואף לא סימני תחיה. מטיילים אנו במבוא פתוח משני עבריו. אין ערב ואין בוקר"…). כנגדה – שבח לפרקי “ספיח” הראשונים בו בכרך (שם, ע"ז).  ↩

  105. גם בשירו “הרוגי טירמוניה” (1937):

    “אין אלהים בשמים – אין אל!” – וכו'.  ↩

  106. “מחזיונות נביא השקר”:

    "וכי תשאלו לי לאלהים אלהי:

    ‘איפה הוא ונעבדנו ברננה?’

    פה בארץ גם הוא, והשמים לא לו

    והארץ לאדם נתנה.

    אילן נאה, ניר נאה – דמות צלמו גם בם,

    ועל כל הר גבוה יתעלם;

    מקום בו רגש החיים, בשר ודם,

    בצומח ובדומם יתגלם.

    ומשפחתו – כל יש: האילה והצב

    והשיח ועב הרת־רעמים;

    כי לא אל רוחות הוא – אלוה הלבב,

    זה שמו וזה זכרו לעולמים.

    “נטע זר את לעמך” (1898):

    … "כי עיניך הרואות את יצר הכל,

    ואזניך תשמענה, תקשבנה לקול

    אלהים המתהלך במרחבי אין־סוף,

    בסוד שיח השדה ובצפצוף העוף,

    ובקול גערות רעמים ובמשברי ים,

    בעב־ענני תימן ובהמית הדם"…  ↩

  107. “מנגינה לי” (1916):

    "מי אתם דמי רותחים בי? דמי דור המדבר? כך!

    דם כובשי כנען דמי הוא, קולח ואינו נח.

    שוב קורא לי השיר העז, מנגינת דם ואש:

    עלה בהר ורעץ הכר, כל מה שתראה – רש!"

    קודם לכן:

    "בקרוא על שדמות זהב־הבר למות אדני,

    והמטיר דם על מענית את וקצירו נפש חי,

    מה אתה, דמי, שוקק בי, הוי דם עתיקי דור,

    דם נדיבי עם מקדמת דנא, מירכתי שמש ואור?

    קול טמיר בא מראשון דור, דור רענן, דור עז,

    קול דם דור שר עם אלהיו ולחרבות צרים בז".  ↩

  108. כלומר, לאותה כנען־של־רוח שלא בוערה והושמדה עם כיבוש הארץ והשרשת אמונת אל אחד – על הכרוך בה – במאות השנים שאחריו. לדוגמה: “עשתרתי לי, הלא תסיחי לי”; “חזון נביא האשרה”, 1933:

    "אשר חזה ביום שחוט אליהו

    והאנשים אשר אתו את נביאי הבעל, ארבע" וכו'.

    "אל תאמרו, השוחטים: שחטנום

    אבדו עובדי הבעל, נכחדו.

    הנה הקהה הקהיתם מאכלותיכם,

    פגומות חרבותיכם מרוב שחיטה

    ולו לא תוכלו, כי לא בכוחכם הוא" וכו'.

    שיבת ציון החדשה היא לו שיבה לאותו בעל־קדומים:

    "הוי, הוי העמק הגדול והפורה,

    אשר ברכו בעלים כליותיו,

    עמק יזרעאל, עמק קדומים!

    כמלוך עליך ה‘ – תשם" וכו’.

    "עד בוא יבוא דור־המעפילים,

    חלוצי־הגולה וחולמי־פדותך,

    והייתי להם לאלהים, אני בעל־עמק" וכו'.

    וסיומו: "כי ציון במעדר תפדה ושדיה בעבודה

    כברכת אל חדש בעל־עמק".

    גם בשירו: “אתם מקדשי לבנה בחודש”:

    “אני – שיר כהני און” וכו'.

    "נכרים, ואם אחים עוד אמש,

    בינינו תהום, תהום שבתהום" וכו'.

    בארץ אפרים… בקצה העיר” (תל־אביב, 1934).

    אל תצא בלילה” (ירושלים, 1935) בסיומו:

    … "והבעל פוסע בקהל כרובים,

    מדשיא את הדשא וזן חרובים".  ↩

  109. עיין בספרי בבל וירושלים, 606־־619 [פרק זה, “שני בראשון”, יופיע בכרך השני של קובץ זה].  ↩

  110. בפירושו לישעיהו י"א, ג'.  ↩

  111. אתה מוצא מחנכים בארץ העושים את כתבי־הקודש מעין “מדריך” לארץ ישראל. שמות מקומות – כמוהם כחזונות נבואה נשגבים, ואולי הם למעלה מהם. פניהם למקום – המקום ימלא חסרונם? מלה סתומה אם קשה בכתבי־הקודש שניתן לפרשה בלשון מקום – גילוי “מהפכני” הוא בעיני חכמי־ה“מקום” הללו ותלמידיהם, שאין עיניהם בכה''ק אלא למקומותיהם… לכמה מהחופרים הללו בשדה כה“ק – ”ריאליא" שבהם כאילו חשובים ממלחמת־הרוח הגדולה המפעמת בספר־ספרינו. אינני מזלזל

    במחקר כל צומח וחי ודומם וכו‘ בכה“ק; והללו אינם ”מדריך לארץ ישראל“ בלבד אלא לישראל, לראשיתו המכריעה, שאין להאפיל עליה האפלת ”חומר", צומח ודומם וכו’.  ↩

  112. עיין בספרי בבל וירושלים, 620–645 [פרק זה, “יראת מקרא”, יופיע בכרך השני של קובץ זה].  ↩

  113. עיין בספרי בבל וירושלים, 218 וכו'. משנת תשי“ג ואילך הובלט חוסר הממש ב”בחירתה החפשית“ של מדינת ישראל בשער־החוץ – גם לדורשים בפרשת ”אוריינטאציה“, ולאדוקי־”נייטראליזם" בכמה נוסחים.  ↩

  114. עיין בספרי בבל וירושלים, 279–313, 506–526.  ↩

  115. עיין בספרי בבל וירושלים, 651 ועוד.  ↩

  116. אמונות ודעות, פתיחת מאמר ג', ובמקומות אחרים.  ↩

  117. עיין בספרי בבל וירושלים, 180, 677 ועוד.  ↩

  118. עיין בספרי בבל וירושלים, 29 וכו'.  ↩

  119. [הכוונה לבבל וירושלים, 11–50, ובמיוחד עיין 17–28].  ↩


נספח: קדושה, שבח וגנות

מאת

שמעון רבידוביץ'

אדמת־קודש ושבת־עם על שאינה אדמת־קודש. – קדושת חפץ, קדושת מטה ומעלה. – קדושה מיטלטלת בת עקירה. – קדושה נתונה לביטול ולחידוש. – גוי קדוש ומקדש, טיב כוח קידושו. – ארבע הקדושות. – קדושת התורה, קדושת ישראל וקדושת הארץ. – החלט והפסק בקדושה. – קדושה ראשונה ושניה. – קדושה, ירושה, תחימת תחומים. – כוח הקידוש בחוץ לארץ. – הדי מחלוקת הקדושה בספרות הפוסקים. – קדושה ושבח. – ילקוטי שבחי ארץ ישראל, העיקר החסר בהם. – התרוצצות ארץ ותפוצה בפרשת השבח. – בירור מושג השבח על הגנוז בו למשובח ולשאינו־משובח. – שבח: הגנה והתקפה, גינוי ופולמוס. – מלחמה בשאינו־משובח, יצרי שלטון והגמוניה, מונופוליזם, קדושה ונושאי דגלה. – דוגמה למלחמת ירושלים בבבל. – שבח ירושלים וגנות בבל. – נצחון בבל, בבל מאחדת. – קדושה, שבח וחובה.

א.

כמה עמים, עתיקים גם חדשים, ראו את אדמתם והיא קודש – ואולי אין בהם עם כישראל שהעלה את אדמתו לאותה מעלת־קודש עליונה. ועם הפלגתו זו בקודש אדמתו – אין בגויים כגוי קדוש זה שהיה בכוחו לישב בחוץ לארץ־קדשו ישיבה רבת רציפות, עתירת כוח להכאת־שורש בכל אדמת־נכר, היא אדמת געש לו, ליפול ולקום ולחזור וליפול ולקום ‏ ולהאריך ימים ‏ כמותו בחוץ־לארצו; להיות מושבע ועומד שבועת אם אשכחך, להעלות זכר בור־מחצבתו על ראש כל שמחה וכל צרה בצרותיו כי רבו – ולא להענות לקול ארץ־קדשו, כשהתנערה מעפרה וזכתה לחזור ולהתעטר בעטרת־מדינה, זרועותיה פתוחות לבניה שגלו מעל שולחנה, וכולה תחנונים להם: שובו, בנים, שובו לבית־אבא, לחיק־אמא…

ניתן למצוא בהשתחררותם של העברים הקדמונים מקדושת־החפץ (אובייקט, גם פטיש) שאחיהם עמי־הקדם היו מצויים אצלה – אחד הסמנים הראשונים לעצמאותם, להתבגרותם שזכו לה תוך בדק בית כנען ומצרים וכו' שלפניהם – ואותו בדק על תוצאותיו המכריעות לעיצוב פני ישראל הלך ונמשך דורות רבים. במדה שהתרחקו ממיתוס־האלילות, בה במדה הלכו ופרקו מעליהם עול קדושתו של הממש־שבחוץ, עץ ואבן וכו‘, על סמליהם ורמזיהם ורוחותיהם. וכך העלו את הקודש מן הרוחות דרי־מטה, הפקיעוהו מן האלילים דרי־מעלה, – לשם יחודו לאל אחד בשמים, קדוש ונערץ. תוך כדי העלאת קודש זו – העבירוהו גם מן הטבע הדומם והחי אל האדם המדבר, מעולם העצמים אל עולמה של הנפש, מחוצו של אדם לביתו. "קדושים תהיו כי קדוש אני ה’ אלהיכם" (ויקרא י"ט, ב') – קדוש אחד למעלה ואין זולתו, וקדוש אחד למטה והוא לבדו, הוא האדם, הוא ישראל, כל ישראל החייב בקדושה זו ויש בכוחו להתעטף בטליתה. כמה גלגולים נתגלגל רעיון הקדושה בישראל הקדום עד שהגיע לאותה מצוות־קדושה: קדושים תהיו וכו'. ומשזכה לה, שער חדש נפתח לקדושה, בישראל ובעולם: שער למוסר ודת. עד כמה שנשאר לו לישראל מן הקודש בחוץ־לאלוה ובחוץ־לאדם – העמידהו כולו תחילה על המשכן, על ארון אלהים; ואחר כך על הבית שנבנה לשמו, בית אלהים, ועל הארץ בה עמד הבית, זו שהבטיח אדון העולם לאבות האומה, ארץ־ברית לעם־הברית.

במדבר, לאחר יציאת מצרים, אנו רואים – בכתבי־הקודש – את הקדושה והיא מיטלטלת עם שבטי ישראל הנודדים, כשהם נעקרים ממצרים לשם הנחה בארץ כנען. לאחר חורבן הבית הראשון – קדושה ‏ זו שנכרכה בארץ נכנסה לתחום ההייאה וההפסד, הביטול והחידוש – וכאן עניינה של סוגיית קדושה ראשונה ושניה; וקדושת אלוה שוב לא היתה כרוכה בארץ. בא חורבן בית שני והוסיף והבליט אותו הפרד בין קדושת־ארץ לקדושת־שמים, כשעשה קדושה־של־מעלה זו בת עקירה ממקומה ומארצה. ניתנה קדושה־של־מטה לביטול או לגניזה – כי מקורה הלך ונעקר מארץ־סגולתו. מאותה עקירה ואילך: כל מקום שישראל גולה שכינה גולה אתו, שרוייה בגלותו; ולא עוד, אלא גם משועבדת היא כמותו1.

השכינה, היא היא הקדושה, שרוייה תוך עצמה – וגם ישראל שזכה לשכינה העוקרת עצמה ממקום־קדשה לשמו, כאילו מוסיף וזוכה ונאצל לו קודש לעצמו, ואין קדשו שוב תלוי בשרייתו בארץ־הקודש. וכך מתחיל עולה כוכבו של ישראל המקדש – לא גוי קדוש בלבד, אלא גם גוי בר כוח לאצילת קודש, יודע סוד קידוש בקדושתו.

צריך עיון הוא: גוי קדוש זה שניתנה לו קדושה מן השמים – נטבעה בו קדושה, או ענין אלהי, בנוסחו של ר' יהודה הלוי – כשזכה לעלות למעלת גוי מקדש, עד היכן מגיע כוחו לקידוש? המעניק לו זה גם מדת־מה של “עצמאות” ו“חופש” בשער הקדושה, קדושתו הולכת ונעשית קדושת עצמו2, והוא עושה בה כקדוש העושה בתוך שלו – או אין קדושתו יוצאת לעולם מגדר מתן בלבד, מתן־חסד, שני הוא לקדושה, אין בכוחו להיות ראשון לזו, ואב קדושה לא כל שכן? עצם אותו מושג “ישראל מקדש”, ולא רק בתחום שבינו לארצו – גם “תפקידו” בקדושת אלוה, כביכול, ישראל כ“אמצעי” לגילוי כוח אלוה וכו', כמעורר או כמכוון קדושת־מעלה3, העלאת ישראל על המלאכים, כפיפת הנביאים לישראל4, שאלת “מוקדם ומאוחר” בין תורה וישראל5 – טעונים בירור, ואי אפשר לי להזקק להם כאן.

במדה שכוחו של ישראל המקדש הולך ועולה, בה במדה כאילו נמתחת מתיחות־מה בין קדושת הארץ השוממה ללא עם־קודש בגבולה ובין קדושת ישראל הסחוף6 – עבד ה' – בנוסח ישעיהו נ“ג ובנוסח יורשיו עד לדורות האחרונים – המקדש עצמו ואוצל מקדשו, לנפשו –, בכל שעל אדמה בו הוא מנסה להכות שורש. שאינו־קודש היא אדמת־נכר זו – והוא חי בה חיי קודש. עתים נראה כאילו “משהו” מחייו אלה נאצל (על כרחם) לארבע אמותיו באדמת־הנכר – ואולי הוא המכשירה, במדה זעומה, לקליטת שורש־מה לגוי קדוש, להנחה כל־שהיא לגוי מקדש7. אין הקדושה כמות שהיא מחייבת לעצמה קיום של טלטול ונדודים מישוב למדבר וממדבר לארץ, ולא בעקירה מארץ לתפוצה ובקניית שביתה אחרי שביתה בין פקידה לפקידה – וגוי קדוש גוררה אחריו, על כרחה; כאילו אין קדושתה קדושה אלא בו, ובזכותו. וקשה לו לאותו גוי קדוש להרחיק את קדושתו לעולמים, להפרידה ממנו, לצמצמה לאדמת מרחקים וכל אשר עליה, אם גם קרובה היא ללבו – ולחיות באשר הוא חי ללא קודש מסביבו. ישראל־של־קודש דיו בקודש־מעלה, כוחו רב ליניקה מקודש־מרחקים. וישראל־של־חול, ה”חדש“, התחיל עורג לקדושה משלו, כשהלך וחיללקודש המסורת ונאבק על עיצובו של קודש “חדש” – זה שיצא להפריד בין קדושת הארץ (על מקורה המכריע) וקדושת־ישראל. אין בכוחו לקדש את אדמת־הנכר (גם לאחר שמחנה מסויים בו התחיל אומר: כל ארץ היא ציון, כל נהר מנהרות בבל ירדן הוא) – ועתים הוא נראה כמנסה לפרוש סוכת־קודש מישראל על אותה אדמה, והוא יושב בה ובסוכת־קדשו כאחת. ישראל ה”חדש" לא השיג את מבוקשו זה, – חוף־קדשו עודו רחוק ממנו. ולישראל בכללותו – קדושת־הארץ בעינה עין־מסורת עומדת.

ב.

הדורשים בקדושת הארץ פרקים נראים כאילו אין להם אלא זו לבדה – ובעיצומו של דבר, ארבע קדושות הן לישראל, אבי־אבות קדושה ושלש תולדות: קדושת אלהים – מקור כל קודש, – קדושת עם־אלהים (ישראל), קדושת הארץ, וקדושת התורה. אבי־אבות הקדושה לחוד, ואותן שלש תולדות לחוד.

מכאן – כאילו ראשית ישראל, ראשית יראה ואמונה וחכמה בישראל: ארץ ישראל, זו “שנבראה תחילה וכל העולם כולו נברא לבסוף”8. ומכאן – התורה שקדמה “לבריית העולם”9 – גם לכסא הכבוד – ולישראל, קדמה גם לארץ ישראל. היו אסכולות של בעלי־אגדה – בבית השני ואחריו, בירושלים ובבבל – שהשתדלו להעלות את התורה על ארץ ישראל: “אמר הקב”ה: לא נתתי לאלו את ארץ ישראל אלא כדי שיקראו וישנו ויעסקו בתורה" וכו'10. לא זו בלבד שאין התורה כמות שהיא תלוייה בארץ ישראל, אף על פי שכמה ממצוותיה תלויות בה בארץ – אלא התורה עולה על הארץ בכך שלא ניתנה על תנאי11.

אי־תלותה של התורה בארץ ישראל מובלטת בהדגש זה שבעלי־האגדה הדגישו את מעלת המקום בו ניתנה התורה – אף זה בכוונת מכוון הוא. כנגד הטוענים בבית ובחוץ – מינים משלנו, מתיונים טמועי־רוח, נוצרים ובני כתות בסוף הבית השני ואחריו – שאין תקפה של התורה אלא בארץ ישראל ולשעתה12, – הרימו אותם בעלי־אגדה על נס את העובדה שהתורה לא ניתנה בארץ ישראל אלא במדבר13; ולא זה המדבר ולא הר סיני שבו14 זכו לקדושה כל שהיא על ידי מתן־התורה. שמירת התורה, שקדמה לכניסה לארץ – תנאי היא בה בכניסה15.

עד כמה עמלו אסכולות־תורה אלו לעשות את הארץ טפלה לתורה, למצוות – ניתן להוסיף וללמוד, לדוגמה, גם מפירושן זה שפירשו את כיסופיו של משה רבנו לארץ ישראל:

“דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאוה משה רבנו ליכנס לארץ ישראל? וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל. אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי. אמר לו הקב”ה: כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר. מעלה אני עליך כאילו עשיתם" וכו'16.


אין שלש הקדושות – ה“תולדות” – מעור אחד, ולא ברמת־ערך ובמעלת־הדגש אחת. פרקים קדושה בקדושה מתרוצצת – בלבותיהם ‏ של יחידי־סגולה ובתנועות רוח ודת וחברה בישראל, בדורות ראשונים ואחרונים. אנשי קודש דוחים כל הבדלה בין קודש לקודש; והמעיין בקודש ובחול, המבקש לעמוד על עיקרם ללא “משוא פנים” לקודש ולחול שכנגדו, – חייב גם בבדיקת קדשים.

אילו היתה לישראל קדושת־ארץ בלבד – לא היו פני בין ישראל לארצו עתים כה קודרים, רבי כיסופים וחלום ומעטי מעש והישג. תפיסת אלוה וקדושתו – השכינה הגולה, האל הבורא גלות, מתחרט על בריאתו זו ואינו מעבירה מן העולם17 – הכנסת מקור־כל־קודש זה לתהליך הגלות והגאולה, ביהדות של נגלה ונסתר, – חותרות הרבה תחת זיקת העם לארצו. אין עם ששכינתו גולה אתו לכל ארבע רוחות העולם תלוי בארץ מולדתו כזה שאין שכינתו גולה. ולא אותה תפיסת שכינה גולה לבדה. קדושת העם וקדושת התורה, הכרוכות בארץ ואינן תלויות בה – הן הן הנוטלות הרבה מקדושת הארץ, מכוחה הגוזר והכופה, הזוקף והמקומם. אותה הנחה רווחת על הגלות שביטלה את קדושת הארץ, פשוטה כמשמעה: אין ישראל בארץ ישראל – אין ארץ זו קודש, ישראל חוזר לארצו – קדושתה חוזרת. ארץ ישראל היא בחירתו־סגולתו של בורא־העולם, הוא שקידשה מכל הארצות18 – וכשאין ישראל שרויים בתוכה, פסקה בחירתה־קדושתה (אם גם פסיקת־שעה). כאילו הקדוש ברוך הוא מקדש – ובידי ישראל לבטל את קידושו (עם גלותו), ולהחזירו (עם שיבתו) לישנו־תקפו, ובתוספת קדושה – משלו.

כאן מקורה של אותה מתיחות בעצם מושג קדושת הארץ: החלט בה והפסק לה – החלט מגבוה והפסק מלמטה. כלום ניתן להחלט ולהפסק לדור בכפיפה אחת? זה ההפסק – מי מושל בו למטה? ישראל, ולא הארץ. אם ישראל הוא המחדש את קדושת הארץ, הוא המקדשה – כלום לא נפגע החלט־ארץ כשלעצמו פגיעה רבה ומכריעה? במדה שקודש־תורה וקודש־עם הלכו וגברו בישראל, נכספו לאותה ברית משולשת עם קודש־הארץ והמשיכו ובנו עולם־קודש לעצמם – בה במדה נטלו על כרחם הרבה מתקפו של קודש־הארץ, תוקף־התנאי. העמק בדבר וראית: אותם החלט־ארץ וקודש־ארץ לא מבחוץ נפגעו – אלא מבפנים; ורק פגיעה־מבפנים פוגעת בהחלט על כל קודש שבו19.

שערי הקדושה בישראל – אותן ארבע קדושות, כל אחת לנפשה וארבעתן במצורף – עודם מצפים לשועריהם־פותחיהם. שומה עלינו לבדוק הרבה בכל פרשיות הקדושה בספרותנו העתיקה – במקורן במציאות האומה מכאן וברישומיהן בחייה מכאן, בתנועות ישראל בדורות האחרונים על כל גילוייהן. ראשית חכמה: זקוקים אנו לנוסח ברור ומדוייק לדברי תלמודינו ומדרשינו; שכמותו יפתח לנו לעיון־כהלכתו בפרשת־קדושה שלפנינו, לחלוקתה למקורותיה ולדורותיה, לאסכולותיה ולשכבותיה; תוך בירור שאלות השעה והמקום בהם חיו ויצרו בני אותן האסכולות באגדה ובהלכה. חוששני: אנו, בני דור עומד והולך שבראשית מחציתה השניה של המאה העשרים, לא נזכה למשנה ברורה זו גם בשער הקדושה. כשאנו מעיינים “לצורך המלאכה אשר לפנינו” בתלמודינו ובמדרשינו – עלינו לכלות רוב כוחנו צסילוקן של אבני־הנגף בדרכנו, בבדיקת גירסות, בבירור שמותיהם של משלשלי שלשלת הקבלה – ושוקעים באפלת הנוסח המשובש שלפנינו. בכמה סוגיות אנו משאירים על כרחנו את דיוננו בצריך עיון או בתיקו. עדיין לא הוכשרה השעה, לא הכשירנו הנוסח שלפנינו – לקביעת מסמרות בה בפרשה. ולואי ותהא דרך הבאים אחרינו נוחה ונאה מדרכנו בשער שלפנינו – גם רבת פרי מפרינו, פרי הזורעים בדמעה ורינת־קצירתם אינה תמיד מרנינה.

ג.

אותו שילוב קדושה בקדושה – ושילוב־דורות הוא, רב־מסורת – מחייב את המעיין בקדושת־הארץ – בהלכה ובאגדה, בדברי קדמונים ואחרונים – לצרפה לפרשת קדושת ישראל בכללותה, וכך יעמוד על פרק־יסוד גם בחקר נפשה של כנסת ישראל הנקלעת בין עקירה והנחה, ואין כאן מקומו.

הבעיה הכרוכה במניית ראשון ושני בקדושה20 לא הטרידה את לבות בעלי ההלכה והאגדה – או ביתר דיוק: אין רישומיה של הטרדה זו נראים במקורותינו, עד כמה שניתן לנו לראותם. כשהמשנה מדברת בקדושת ארץ ישראל בכללותה, אין היא מבחינה בין קדושה ראשונה ושניה21.

אין המשנה מזכירה במפורש את הקדושה הראשונה אלא פעם אחת22: “אמר רבי יהושע: שמעתי שמקריבין ואף על פי שאין בית וכו' שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא”. מכלל קדושה ראשונה אתה שומע קדושה שניה – ואין זו נזכרת במשנה. מן הגמרא23 אנו למדים על רוויחותה של חלוקה זו בין קדושה ראשונה לשניה. במחלוקת על טיב הקדושה הראשונה תלוייה גם הערכת קידושו של עזרא. לדוגמה, בבאור הגמרא למשנה שבועות ב‘, א’:

“שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים וסנהדרין של שבעים ואחד ובשתי תודות ובשיר וכו' וכל שלא נעשית בכל אלו הנכנס לשם אין חייב עליה” – “איתמר, רב הונא אמר: בכל אלו תנן. רב נחמן אמר: באחת מכל אלו תנן. רב הונא אמר: בכל אלו תנן – קסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא ועזרא זכר בעלמא הוא דעבד. רב נחמן אמר: באחת מכל אלו תנן – קסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא ועזרא קידושי קדיש אע'”ג דלא הוו אורים ותומים" וכו'24.

עצם רעיון הפקעת קדושתה של ארץ ישראל והחזרת עטרתה לישנה – טעון בדיקה רבה לא רק מבחינת קדושת הארץ וקדושת העם, אלא גם להלכה, כשלעצמה. טיב חידוש חיובן של המצוות התלויות בארץ – אם מן השמים הוא חיוב זה, כאילו אותו ביטול שבא בעטייה של גלות לא פגע כלל במהותו, או אינו אלא גזירה שגזרו שבי ציון על עצמן – שנוי גם הוא במחלוקת:

… “מה ביאתן בימי יהושע פטורים היו ונתחייבו אף ביאתן בימי עזרא פטורים היו ונתחייבו. ממה נתחייבו? רבי יוסי בר חנינא אמר: מדבר תורה נתחייבו וכו' הקיש ירושתך לירושת אבותיך; מה ירושת אבותיך מדבר תורה אף ירושתך מדבר תורה וכו'. אמר רבי אלעזר: מאליהן קיבלו עליהן את המעשרות”25 וכו‘. "שמעון בר אבא בשם ר’ יוחנן אמר: כיון שגלו נפטרו [מן המעשרות] והם חייבו עצמן מאליהן" וכו‘26. ולפי נוסח אחר: “בשעה שעלו מבבל בקש הקב”ה להתיר להם את המעשרות. מה עשו? עמדו וגזרו על עצמן שיהו מעשרין" וכו’27.

ולא הרי מנין הירושות שירש ישראל את הארץ כמנין הקדושות. שתי קדושות הן לארץ – ושלש ‏ ירושות: “דתניא בסדר עולם אשר ירשו אבותיך וירשתה (דברים ל‘, ה’) ירושה ראשונה ושניה יש להן ושלישית אין להן”28 – ומפרשינו נחלקו במשמעותן.29 גם תחימת התחומים בין ארץ ישראל וחוץ־לארץ לתנאים ולאמוראים ולראשוני הפוסקים, קביעת מקומה של בבל – אינה ענין אך ורק לחוקרי גיאוגרפיה של ארץ ישראל30. טעונה היא עיון מבחינת עמדתם של בני ארץ ישראל ובבל כלפי ארץ ישראל ובבל, בימי הבית השני ובמאות התכופות לחורבנו.

והדבר טעון בירור, עד כמה נשאלה שאלת תקפה של קדושת הבית הראשון לא רק מבחינת הארץ אלא גם מבחינת התפוצה, והיא שאלה דתית, חברתית ומדינית – מבחינת כוח קידושו של ישראל בחוץ־לארץ. והרי אנו מוצאים את מקדש חוניו במצרים כרוך בה בפרשת הקדושה. לדוגמה, המשנה31 שונה בסיומה: “קדושת שילה יש אחריה היתר וקדושת ירושלים אין אחריה היתר” [במות]. באה הגמרא הבבלית ותוכפת לסיום־משנה עובדה זו – מקדש חוניו – המטפחת על פניו:

“א”ר יצחק: שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזמן הזה. קסבר בית חוניו לאו בית עבודת כוכבים היא וקסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא. דכתיב (דברים י"ב, ט'): כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה. מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלים. מקיש נחלה למנוחה: מה מנוחה יש אחריה היתר אף נחלה יש אחריה היתר" וכו'32.

ד.

הדיה של מחלוקת־הקדושה נשמעים גם בספרות הפוסקים. הרמב"ם – לדוגמה – פוסק בפירושו למשנה (עדויות ח‘, ו’) כמכריעי הכף כלפי הקדושה השניה:

… "וכבר ביארנו בשני משבועות33 כי מן העקרים קדושה ראשונה קדושה לשעתה וקדושה לעתיד לבוא.

ורצוני לומר בקדושתה ראשונה קדשה שלמה ע“ה ובמקדש בלבד הכל מודים בו אבל בקדושת שאר ארץ ישראל יש בו מחלוקת. ואנו סומכין בזה על קדושת עזרא והוא קדושה שנייה ולדברי הכל שקדושה שנייה והיא כל מה שהחזיקו בה עולי בבל קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא”.

בהכרעתו זו עומד הרמב“ם גם ב”משנה תורה"34, בו הוא מסביר את ההבדל בין מקדש וירושלים, שקדושתם הראשונה לא בטלה, ובין “שאר ארץ ישראל”, שקדושתה זו לא קדשה לעתיד לבוא:

“לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה. והרי הוא אומר: והשימותי את מקדשיכם [ויקרא כ”ו, ל“א] ואמרו חכמים: אף על פי ששמומין בקדושתן הן עומדים. אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרת מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל, וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכבוש אלא בחזקה שחחזיקו בה35. ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השניה הוא מקודש היום ואף על פי שנלקחה הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות” וכו'36.

הראב"ד חולק עליו, גם למעשה, מבחינת קדושת הארץ “בימינו”, כלומר בימי הרמב“ם והראב”ד:

“אמר אברהם: סברת עצמו היא זו ולא ידעתי מאין לו וכו' אלמלא למאן דאמר קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא לא חלק בין מקדש לירושלים [צ”ל: וירושלים] ‏ לשאר א“י. ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא לא אמר אלא לשאר ארץ ישראל אבל לירושלים ולמקדש לא אמר. לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קדוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם. כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו37. לפיכך הנכנס עתה לשם אין בו כרת”38.

מחלוקת רמב“ם־וראב”ד זו יש בה בנותן ענין לחליקתם בהמשך קדושת הארץ לאחר חורבן הבית השני.

הרמב“ם פוסק: “ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג. אבל בזמן הזה אפילו קבל עליו כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד אין מקבלין אותו”39 – והראב”ד משיג עליו:… “שבזמן שאין היובל נוהג יושב אפילו בעיר עצמה שאין קדושת הארץ עליה כשהיתה”. בתורת נזיר – הרמב“ם פוסק: “אין הנזירות נוהגת אלא בארץ ישראל. ומי שנזר בחוצה לארץ קונסין אותו ומחייבין אותו לעלות לארץ ישראל ולהיות נזיר בא”י כמנין הימים שנזר. לפיכך מי שנדר בזמן הזה בחוצה לארץ כופין אותו לעלות לארץ ישראל ולהיות נוהג שם נזירות עד שימות או עד שיבנה המקדש ויביא קרבנותיו במלאת ימי נזרו”40. הראב“ד אומר כנגדו: “למה כופין אותו לעלות ולמנות? וכי יש שם טהרה? והלא כלנו טמאין טומאת מת ואין כאן הפרש בין ארץ ישראל לחוץ לארץ ואסור להזיר בכל מקום”. ויש ליתן ספקותיהם של ראשונים ואחרונים בקדושת הארץ “בזמן הזה” ענין לפרשה שלפנינו. לדוגמה ישמשו דברי תוספות לברייתא הפוסקת: “הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות כופין אותה לעלות”41: “אינו נוהג בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים. והיה אומר רבינו חיים דעכשו אינו מצוה לדור בא”י כי יש כמה מצוות התלויות בארץ וכמה עוגשין ואין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם”42. גם הרמב“ם לא מנה את ישוב ארץ ישראל בתרי”ג המצוות43.

רמזי אלה יספיקו להבלטת אותו צריך־בירור בפרשת־הקדושה. ויש לעיין לאור פרשה זו – ביחסו של ישראל־של־קודש במאות הי“ט והכ' אל רעיון שיבת ציון בכללותו, גם בשאלת חידוש בית המקדש ועבודתו במערכות הציונות הדתית, ‏ מימי ראשוני חובבי־ציון עד לאחר הקמתה של מדינת ישראל בתש”ח.

ה.

מקדושה לשבח.

הרגשת קדושה זו שבורא־העולם ועם־סגולתו קידשו את ארץ ישראל לשעתה ולדורות – אם מכיבוש יהושע בן־נון וללא־הפסק, אם משיבת־ציון בימי עזרא – מצאה את ביטוייה גם באותו שבח רב שישראל היה משבח את ארץ ישראל.

מראשית חיבת־ציון במאה הי“ט הרבו בישראל ללקט בספרותנו העתיקה כל דבר־שבח שנאמר בה בארץ ישראל. לא הסתפקו הלוקטים בעידוד לב בני־ברית לציון, בכוח אותם דברי־השבח העתיקים, – ברוח “ציון מן התורה מנין”, “ציונות מן המשנה־והגמרא וכו' מנין” – אלא היו “משתמשים” בהם גם לקניית לבותיהם של שאינם־בני־ברית לציונות. כמה תבן הכניסו הללו לעפריים – והרי גלוי וידוע לכל באי עולם כי נפש ישראל (כולו, עתים רובו) מימי הבית הראשון עד ימינו היתה דבקה בארץ ישראל כנר בפתילה. פרקים נראים היו כסבורים שניתן גם להכריע את הכף בעולם־החוץ לטובת הציונות – בימי הויכוח על תכניתה של ועדת־פיל, ואחר כך על “הספר הלבן” לממשלת נויל צ’מברלין – בתקפם של אותם מאמרי חז”ל. בימי עלייתה של הציונות המדינית מכאן והציונות הסוציאליסטית מכאן, היו הצעירים שבדור מלעיגים הרבה על זקני חיבת־ציון שהיו נזקקים לאותו ליקוט־שבחים – וסמוך למלחמת־העולם ב' התחילה האמונה בכוחו של ה“פסוק” להכרעת הכף חוזרת ועולה בציונות לכל מחנותיה.

מצויים בתלמודינו ובמדרשינו גם כמה שבחי בבל. ואין ספק בדבר: אם ישימו מחציתו של שבח־ירושלים בכף אחת ושבח־בבל כולו בכף שכנגדה – כף ירושלים תהא על העליונה. אין להתעלם מכף־בבל, ולא לה ולא לשקילת־כפותיים זו אני מתכוון כאן – אלא להעיר על הצורך: א) בבירור אותם דברי־השבח המרובים על רקעם החברתי והמדיני, גם מקומם שניתן להם בידי מסדרי תלמודינו ומדרשינו: ב) בעיון בשבח כמות שהוא.

מוני שבחי־הארץ אחד־ושנים לא השגיחו בכלל ראשון זה: אין למדים ממאמר – בכל מקום, וביחוד מאמר ממאמרי חז"ל הללו הרקומים בתלמודינו ובמדרשינו רקימת־שכבות מיוחדה במינה – במפורד, במקוטע ממחרוזת־המאמרים בה הוא נתון (אם בידי שוניהם גופם, אם בידי מסדריהם), אלא במחובר לאותה מחרוזת כולה. עיון־במחובר לבדו יש בו להעמיד את המעיין על מלחמת הדעות והאסכולות בשערי בבל וירושלים, בימי עיצובן של ההלכה והאגדה, – גם על המגמה שלשמה נשנה או נזכר אותו דבר־שבח, ועל אומרו, שעתו ומקומו, לא כל שכן. אין שבח נאמר לגופו. בעיקרו הוא משמש צורך מסויים. פתחו שהוא פותח אינו רק למשובח ולמשבחו בלבד. רצונך לעמוד על שבח־הארץ כהלכתו, צא ועיין בו במצורף לשכנגדו.

ו.

צא ועיין – לדוגמה – בעמודים האחרונים במסכת כתובות – ק"י, ב' וכו'44 – מהם שואבים הרבה מוני שבחי־הארץ – וראית שבח ושבח־שכנגדו, שבח בשבח מתרוצץ, שבח־ירושלים בשבח־בבל. ושיבוח־שבחים זה פירושו: ארץ ותפוצה נאבקות על זכות קיומן ומעמדן בישראל.

ברייתא אחת מדגישה את מעלתה היתירה של ארץ ישראל: “הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות, כופין אותה לעלות, ואם לאו תצא בלא כתובה” וכו‘45; וחברתה – לאחר כמה דברי גמרא ביניהן – חוזרת ומרימה על נס מעלתה זו של הארץ, וביתר שאת: “לעולםידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה נכרים ואל ידור בח”ל ואפילו בעיר שרובה ישראל שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה וכו’. וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה? אלא לומר לך: כל הדר46 בחוצה לארץ כאילו עובד עבודת אלילים" וכו'.

לברייתא זו תוכפת גמרא־של־בבל את המעשה ברבי זירא47 שהשתמט מרב יהודה, אותו “מחייב־בבל” נלהב – משום שביקש לעלות לארץ; כלומר, לצאת מגדרו של בן ישראל שאין לו אלוה או כאילו עובד עבודה זרה: "דאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר: בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאום ה' " (ירמיהו ‏ כ“ז, כ”ב)48. המחלוקת בפירוש הכתובים (שם) בין רב יהודה ור' זירא, ולא רק בדברי ירמיהו אלה לבדם (ר' יהודה כורך “יובאו” בישראל ופשוטו כמשמעו, ור' זירא תולם בכלי שרת) – יש בה ללמד על מלחמת בין אמוראי בבל בשאלת העלייה מבבל לארץ ישראל.

בהמשך אותו בירור־דברים – לאחר כמה מאמרים נוספים בשבח־הארץ – חוזר ונשמע שבח־בבל, כלפי שאר הארצות: “אמר רב יהודה אמר שמואל: כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות”49; ומסדר הגמרא שלפנינו תוכף לו דברי רבה ורב יוסף בשבח ההנחה כשלעצמה, נגד העקירה או היציאה ממקום למקום בבבל גופה50 – שאולי ניתן לשמוע בהם חרדה רבה לשמירת הקהלות וישיבותיהן בבבל כמות שהן. לאחר שלוב כמה מאמרים – חוזר מסדר הגמרא ופותח פתח לרב יהודה, היוצא וחולק על דברי תנאים ואמוראים דבקי ארץ ישראל, כשהוא מעמיד את בבל וארץ ישראל במדרגה אחת: “כל הדר בבבל כאילו דר בארץ ישראל” וכו'.

רב יהודה – לשיטתו הלך, כשלא חשש להעלות – בשם ראש אמוראי בבל, רב, – את בבל למדרגת ארץ ישראל גם הלכה־למעשה: “אמר רב יהודה אמר רב: עשינו עצמנו בבבל כארץ ישראל לבהמה דקה”; ואחר כך: “איכא דאמרי: אמר רב הונא, אמר רב51, עשינו עצמנו בבבל כארץ ישראל לבהמה דקה מכי אתא רב לבבל”52. אין בגמרא (שם) טעם להעלאתה זו של בבל למדרגת ארץ ישראל, והרבה מן הענין בהנמקתם של רש“י ורמב”ם; רש'“י: “בבל כארץ ישראל – שמיום גלות יכניה רבו שם תלמידים ונתיישבו שם בישוב קבוע”; “מכי אתא רב לבבל – רבו מתיישבין שם מפני ישיבתו. לישנא אחרינא הוא בא ולימדנו להיזהר בכך שראה שם רוב ישראל וישוב קבוע”53; רמב”ם: “וכבר עשו בבל כארץ ישראל לאסור בה גידול בהמה דקה וחיה דקה מפני שהיו רוב השדות והכרמים שם באותם הימים של ישראל”.54

כשירד רב אבא אריכא לבבל שינה ממטבע הלכותיו שטבע בארץ ישראל:

“והאמר רב יהודה אמר רב: כשות וחזית מערבין בהן ומברכין עליה בורא פרי האדמה. לא קשיא: הא מקמי דאתא רב לבבל הא לבתר דאתא רב לבבל ובבל הויא רובא דעלמא55.

רב הולך לשיטתו גם בהלכות גיטין:

“איתמר: בבל רב אמר כארץ ישראל לגטין. ושמואל אמר כחוצה לארץ וכו'. רב סבר כיון דאיכא מתיבתא משכח שכיחי. ושמואל סבר מתיבתא בגירסייהו טרידי. איתמר נמי אמר רבי אבא אמר רב הונא עשינו עצמנו בבבל כא”י לגטין מכי אתא רב לבבל"56.


“על דעתיה דרב: בשעה שישראל זוכין רובן בא”י ומעוטן בבבל"57 – הניתן לשמוע מדבריו אלה שהשלים עם בבל עד כדי כך שמציאות כל ישראל בארץ ישראל לא עלתה כלל על דעתו?

ז.

אשר לעצם מושג השבח – יש בו מן ה“חנופה” והתנופה, המגן וההתקפה: מגן לזוכה־לשבח ותנופה לצד שכנגדו. הילול וחילול באים בו כאחת: הילולו גלוי, חילולו גנוז. שבח משבח מכאן – ומגנה מכאן. אין לך כמעט שבח לזוכה־לו שאינו מביא לידי גנות, – לגינויו של זה שכנגדו, הקרוב לו לזוכה, דומה לו דומי־מה, ואינו בכללו. וכמה מדרגות בגינוי: חריף ועוקץ עקיצת־נחש, מזלזל־במקצת ומקל ראש בשאינו זוכה לאותו שבח.

אינני אומר: אין למדים מן השבח. ולמדים מן השבח על המשבח והמשובח – ותוך ‏ כדי למידה זו אנו ללמוד ממנו גם על שאינו־משובח. הנזקק למניית־שבחים, מן ההכרח שיעמוד גם על מקורו של אותו שבח, הצורך שהוא מספק למשבח ולמשובח – ובעיקר על מידת הגינוי הכרוכה בו, אם מפורשת היא אם נשמעת ממנו בלבד; ויהא גם שואל את עצמו: זה שלא זכה לשיבוח משבחים, וגינויו בא בשיבוח זה־שכנגדו, אם במישרים אם בעקיפים – מגונה הוא באמת, לקוי ונפסד הוא כשלעצמו?

מכלל הן אתה שומע לא, מכלל לא אתה שומע הן – ולאו דווקא מכלל הן מפורש ולא מפורש. אין לך שיפוט שאדם משפט שאינו שיפוט־הן או שיפוט־לאו. כל הנחה שאדם מניח עוקרת הנחה שכנגדה – גם כשאין זו מפורשת בה כלל. כל הגדרה שאדם מגדיר – מרחיקה את שלא נכנס לתחום הגדרתו, וכמה צורות להרחק. קביעה זו שאדם קובע בשיפוטיו מעוררת – או עשוייה לעורר – קביעה המטפחת על פניה, או מצמצמתה ומגבילתה58; ועל כרחה היא תובעת אישור, גם צרוף לשאר הקביעות שהוא גופו ושאר בני אדם קובעים בו בתחום, או תיקון שיסודו בקביעה השוללת את קביעתו. ואם סתם שיפוט כך – שיפוט־של־שבח על אחת כמה וכמה.

אין השבח משפט־מציאות, משפט הקובע עובדה או אמת, אמת־שבהגיון או אמת שבמציאות. משפט־הערכה הוא, המשמש ביטוי למערכי־לבו של המשבח, לאהבתו ולשנאתו, לחיובו ולשלילתו – אם יחיד הוא אם צבור, אם דור אם אסכולה שבו. ניתן למצוא בשבח גם מן משאלת־הלבב – לב המשבח הרואה אור דברים כדברים, ערכים נכספים והם עובדות־ממש. אם כל משפט־קביעה מחייב ושולל תוך חיובו, – משפט־הערכה על אחת כמה וכמה: עתים שלילתו קודמת לחיובו, ולעולם אין הוא עושה אחת, אלא מניח ועוקר, מתיר ואוסר, מכשיר ופוסל. יש בו בטבעו הרבה מן הפולמוס – בהוראתו העמוקה. והרי זה השבח – מושג־פולמוס הוא בעיקרו, על שום שהוא מושג מגן־ותנופה: דוחה ומקרב, פוסל ומתיר. כל קרבה שהוא מקרב, יש בה ללמד על דחייתו ונדחיה; כל שיבוח למשובח מעמידנו על שאינו־משובח – המשמש מטרה לפולמוס־שבשבח, כמרומז.

אין הפולמוס נזקק לשאינו־קיים, לשאינו־נתון־לקיום, ‏ ולא לנעדר־כל־כוח. פניו מכוונות כלפי הקיים והוא בר־תוקף – או הולך וקונה לעצמו קיום ותוקף במציאות אם במחשבה, זה שיש בו סכנה לצד שכנגדו, אם רבה אם מעטה, בשעת השיבוח או לעתיד לבוא. אמור מעתה: שבחו של המשובח פותח פתח לתפיסת קיומו ותקפו של שאינו־משובח, הכרוך במשובח כריכת־מה; וכשהוא כרוך בו כריכה רבה לא כל שכן.

ח.

לפיכך, בדין הוא שמלקטי שבחי־הארץ יעמדו על הנחה ראשונה זו: כמה מאותם דברי־השבח המעלים את ארץ ישראל שאחרי חורבן הבית השני על בבל, לא נאמרו אלא משום שבבל היתה חיה וקיימה, בת יצירה, משפיעה ומכריעה; הלכה ונעשתה בית ישראל; הוסיפה והאפילה על ארץ ישראל, וכאילו עמד ישראל לפתוח ולמנות בבבל זו סדר־זמנים חדש. רבים מאותם השבחים לא נבעו מאהבת הארץ לבדה. גדולה היתה בהם תגובת־המחאה לבני הארץ על תוקף־בבל. במדה שרב שיבוחם, בה במדה רבה עדותם על שפע און החיים והיצירה שהיה מפעם את תפוצת־בבל, ותרומתה שתרמה לקיום ישראל. מכאן אתה למד: מבחינה היסטורית – בשקילת מעמדן של ארץ ישראל ובבל במאות הראשונות לאחר חורבן הבית השני, אין שבחי ארץ ישראל מכריעים כלל את הכף כלפי מעלת הארץ במציאות (בחומר וברוח), בה זכתה בבל וידה היתה על העליונה.

ודאי, שבחי ארץ ישראל הרבה בהם מן האמונה התמימה, מהערצת האדמה בה בחר בורא־העולם למושב לעם־סגולתו, מהדבקות בבור־מחצבתה של האומה, מן החרדה לשמירת שרשי ראשוניותה בארץ ראשיתה – ואינם כולם אך ורק תום אמונים. אין להתעלם גם מיצר השלטון וההגמוניה שבלב משבחי־הארץ – ואינו כולו אך יצר טוב, לא בעולם ולא בישראל. בשבחי הארץ נשמעות גם קנאות בני־הארץ בבבל “צרתה” בדברי ימי האומה, חששנותם לעלייתה של שאינה־ארץ־ישראל בישראל; מורגש בהם רצון המשבחים להטלת עול הארץ החרבה והחלשה (בחומר וברוח) על בבל הפורחת ועולה.

חלילה לי מלחשוד במשבחי־הארץ שלא נתכוונו לשם שמים, גם לשם שמירת נצח ישראל – מתוך אמונתם שאין ערובה לישראל, על נצחו ואחדותו, אלא ארץ ישראל זו. ולא כל מאמר־שבח לארץ ישראל – כולו קודש. אין לך כסות־עינים נאה ליצר שלטון והגמוניה מכסות־של־קודש. ‏ חזיון ‏ הולך וחוזר הוא בדברי ימי כל בשר ורוח: כהני בית אל למיניהם, אנשי קודש וחול הבטוחים בטובתם שהם מטיבים לעדתם ולמין האדם בבשורת גאולתם ובתעודתם, שליטי ארץ החרדים לשלטונם ולשלום ארצם – כשהם נאחזים בקרנות מזבח שנותר להם לפליטה, קשה להבדיל בין רשות המזבח לרשות הכהן וכו', בין מלחמת השליט על שלטונו ההולך ויורד ובין טובת ארצו, בין ההתאבקות על הקודש והחול כמות שהם למלחמת הנאבק על שמירת מעמדו ותקפו, הוא מעמד מחנהו ומפלגתו. חייב אדם להלחם על כבוד התורה, תורה שמחלה על כבודה אין כבודה מחול – ויש שאנשי תורה “מזהים” את כבודם עם כבוד התורה עד כדי כך שכל הפוגע פגיעה קלה בכבודם מעלים הם עליו כאילו חילל את כבוד התורה. אוי לה למדינה כששליטה נעשה המדינה (“המדינה – אנכי”). וי לה לתורה כשכבוד העטוף – או המתעטף – בה נושאה, נעשה עיקר, והכל חייבים בכבודו, זה בא במקומה: אנכי – התורה, אנכי – הכהונה. כאן נפתח פתח לא רק להתגברותו של בשר־ודם על הרוח, כשבשר־ודם ממלא מקומו של רוח, להשתלטות אותו “כלי מלא בושה וכלימה” ששמו אדם – אלא גם לממשלת הכלי כמות שהוא: הכלי – במה שיש בו, הצורה – בתכנה, המסגרת – ברעיונה; יד הצבת הצובתת הכל – על העליונה59. לא כל מלחמה שנלחמו בישראל בשמה של ארץ־הקודש – מלחמת־קודש היא. משבחי ארץ ישראל אנשי קודש היו – ולא כל דברי־שבחיהם קדושים הם, לפי עניות דעתי. הריני כפרת משכבם – וקשה לי לכבוש את צערי על כמה מדבריהם, שאלמלא נאמרו ונמסרו לנו כלשונם, קשה היה לאמרם. הללו שהכריזו: כל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה או כמי שאין לו אלוה60 – כלום לא זלזלו זלזול רב בקהל־ישראל שבחוץ־לארץ, זרע קדושים בני קדושים גם הם, כל ישראל קדושים, קהל עמלים על קיום ישראל ושיפורו – וביחוד בגדולי רוחו, יוצרי הגמרא הבבלית שהמיתו עצמם באהלה של תורה בנהרדעא ובנציבין, בסורא ובפומבדיתא? כלום אין הללו בגדר חכמי ישראל שאסור לבזותם?

חסרים היו משבחי־הארץ אותן ענוותנות ואהבת־תורה של אדון הנביאים שאמר למשרתו יהושע, המקנא לכבודו: “מי יתן כל עם ה' נביאים” (במדבר י“ב, כ”ט). לא היה בכוחם להשתחרר מאותה צרות־עין לשם שמים וארץ ולומר: מי יתן והיה כל קבוץ מישראל לומד תורה, יוצר תורה ומרויחה בעולם – באשר הוא שם.

ט.

אוסיף כאן דוגמה אחת שיש בה להעמיד את מלקטי השבחים האומרים – פרקים לקוטים אחר לקוטים, ילקוט מתוך ילקוט, כי המילקט מן המילקט פטור – על הצורך להעמיק בדברי השבח שלפניהם.

שוללי גולה – קיצוניים ומתונים – נאחזים גם באותו מעשה בתנא (בן המאה השניה) חנינא (גם חנניא, בנוסח ירושלמי: חנניה) בן אחי רבי יהושע:

"כשירד… לגולה היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ61. שגרו אחריו62 שני תלמידי חכמים רב יוסי בן כיפר ובן בנו של זכריה בן קבוטל. כיון שראה אותם אמר להם: למה באתם? אמרו לו: ללמוד תורה באנו. הכריז עליהם: אנשים הללו גדולי הדור הם ואבותיהם שמשו בבית המקדש וכו'. התחיל הוא מטמא והם מטהרים, הוא אוסר והם מתירים. הכריז עליהם: אנשים הללו של שוא הם של תוהו הם. אמרו לו: כבר בנית63 ואי אתה יכול לסתור, כבר גדרת ואי אתה יכול לפרוץ. אמר להם: מפני מה אני מטמא ואתם מטהרים, אני אוסר ואתם מתירים? אמרו לו: מפני שאתה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ.

אמר להם: והלא עקיבא בן יוסף היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ. אמרו לו: הנח רבי עקיבא שלא הניח כמותו בארץ ישראל. אמר להם: אף אני לא הנחתי כמותי בארץ ישראל. אמרו לו: גדיים שהנחת נעשו תיישים בעלי קרניים והם שגרונו אצלך וכן אמרו לנו, לכו ואמרו לו בשמנו: אם שומען מוטב, ואם לאו יהא בנדוי; ואמרו לאחינו שבגולה: אם שומעין מוטב, ואם לאו יעלו להר64, אחיה יבנה מזבח, חנניא ינגן בכנור ויכפרו כולם ויאמרו אין להם חלק באלהי ישראל. מיד געו כל העם בבכיה ואמרו: חס ושלום, יש לנו חלק באלהי ישראל. וכל כך למה? משום שנאמר: כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" [ישעיהו ב‘, ד’]65.

שוללי בבל מדגישים הרבה געייה זו שגעו כל העם בבכייה ואמרו: חס ושלום וכו' – ואינם עומדים על עיקרו של אותו מעשה. בא זה ומלמדנו: א) נאה ומבוצר היה מעמדה של בבל שמשכה לגבולה את גדולי חכמי ארץ ישראל, רבה היתה אמונתם בארץ מושבם החדשה – חנינא בטוח היה שלא הניח אחריו כמותו בארץ ישראל, לא שער שגדייו יהיו לתיישים בעלי קרנים, – עזה היתה שאיפת בבל לעצמאות־רוח, שנבעה מתוך יכולת־יצירה ורצייה חיה ליצירה זו; ב) עצמת בבל היתה כה מרובה, וחרדת בני ארץ ישראל גברה עד כדי כך – שהללו היו נאלצים לשגור “שלוחים” לבבל, שפתחו בערמה (“ללמוד תורה באנו”) ועברו לתכסיסי־חתירה תחת סמכותו של החכם שהתראו כבאים לצקת מים על ידיו, כשלא השגיחו בברייתא מפורשת האוסרת על החכם לטהר את שטימא חברו66 – עת לשמור הגמוניה הפרו תורתך, זלזלו בכבוד חכמיה – וסיימו (לפי נוסח הבבלי) באיום על בני בבל שיצאו מכלל ישראל; ואיום זה הוא שהפיל פחדו על בני בבל, – ו“געו כל העם בבכייה”.

כלום מעשה זה מוכיח שבני בבל ויתרו ברצונם על יצירתם, פעילותם, אחריותם לישראליותם? ישבו וציפו ל“השפעה” מן המרכז בארץ ישראל, ל“הוראה” בחיי יום־יומם מחכמי הארץ? אותה הגמוניה של ארץ ישראל על בבל ושאר תפוצות – עד כמה שהיתה קיימת, בתחומי רוח ומשפט – קמה תמיד “בדרך הטבע”, ואך ורק כסיפוק משאלת־לבבם וצרכיהם של בני התפוצות?

מציון לא יצאה תמיד תורה מאליה. לא כל התפוצות עמדו בכל דורותיהן ופיותיהן פעורים למלקוש רוחה של ארץ ישראל. בני הארץ עמדו על נפשם (בתקופות האמוראים והגאונים ואחריהן, כידוע) נגד בני בבל, כשניסו לבצר ארבע אמות משלהם. ציון הקפידה על שמירת כוחה להכרעה בחיי רוחה של האומה – ובניה נלחמו על שמירת כוח־מונופול לתורתם, תורת בני ציון. וכשם שחכמי הארץ בימי חנינא – לפניו ואחריו – נלחמו במקדשי חדשים ומעברי שנים בבבל, בשמו של מי שחזה “כי מציון תצא תורה” – כך לדוגמה, לא חששו כמה שוללי־גולה במאה העשרים להתנגד (אם בפועל ובמישרים, אם בעקיפים, ולהלכה) לחיוב־תפוצה, בתפוצות גופן, עתים גם לביצור־רוח שהללו כה זקוקות לו67. אילו ניתן כוח־החרם לשוללי־הגולה שבימינו – אולי כמה מהם לא היו נמנעים מלהשתמש בו נגד בבל שבמאה העשרים. כבר העירותי על כמה פרטים קלי־ערך כשלעצמם בו בכוון; סנגורי שלילת־הגולה מזלזלים בהם; אילו יצאו וצרפום פרט־לפרט – היו ודאי עומדים על כך: אם גם “ראשיתם מצער”, יש לחשוש לאחריתם.

מכלל איסור אתה שומע – על פי רוב, ואולי תמיד – מעשה, מנהג רווח, אם מעט אם הרבה. אין איסור בא לאסור מעשה שלא בא ולא יבוא לעולם, לא בעינו ולא בדומה לו. מבחינה זו, כל איסור שאסרו בארץ ישראל על בבל, כל מניעת כוח והכרע שמנעו ממנה – יש בהם ללמד על נוהג־חיים שהיה נוהג בבבל, על מעשים שבני בבל היו עושים, עומדים לעשותם, או ראויים לעשותם – אילו לא נאסרו בעשייתם, עושים קודם שנאסרו, או גם לאחר שנאסרו, כשלא היו משגיחים באותו איסור.

מהאיסור שאסרו, לדוגמה, על עיבור השנים בחוץ־לארץ – אתה שומע שהיו נוהגים לעברן בחוץ־לארץ. למעשה, גם לאחר שאסרו לעבר שנים בחוץ־לארץ ירד רבי עקיבא לעבר שנה בנהרדעא68 – אם משום “אונס”69 אם מטעמים אחרים, כדעת חוקרים בימינו, וכולם בגדר השערה; רבי מאיר הלך לעבר שנה בעסיא70; ובעקבותיהם יצאו כמה אמוראים71 – שזכו ואותם גדיים שנעשו תיישים בארץ ישראל לא שגרו אחריהם שלוחים לבבל שיטמאו את הטהור ויטהרו את הטמא, ובלבד שלבסוף תהא יד ארץ ישראל על העליונה.

האחראים למשמר שלטון־הארץ היו, כנראה, פרקים גם כופפים קומתם בפני יחידים בחוץ־לארץ, תקיפים, גומלי חסדים לרבנן – כתודוס ‏ איש רומי ש“הנהיג את אנשי רומי שיהו אוכלין גדיים מקולסין בלילי פסחים”: “שלחו חכמים72 ואמרו לו: אילולא שאת תודוס לא היו מנדין אותך73. מהו תודוס74? אמר רבי חנניה: דהוה משלה פרנסתהון דרבנן” וכו‘75. זכה אותו פורץ־גדר וחכמי דורו הבטיחוהו שלא ינדוהו, אף על פי שהוא ראוי לנדוי, והתירו לו בדיעבד להמשיך בפריצתו זו. לא כקהלתו של חנינא… ודאי, לא יחיד היה תודוס בישראל ברומי – ובשאר התפוצות – שראה את תורת ישראל כתורת האומה, ניסה לשמרה כמות שהיא, ולא חשש לקים בחוץ־לארץ גם מצווה התלוייה בארץ או בבית המקדש וכו’.

בה בפרשת־עיבור אנו מוצאים: “מכאן אמרו: אפילו צדיקים וחכמים בחוצה לארץ ורועה צאן ובקר בארץ אין מעברין את השנה אלא ע”י רועה צאן ובקר. אפילו נביאים בחוצה לארץ והדיוטים בארץ ישראל אין מעברין את השנה אלא ע"י הדיוטים שבארץ''76.

ראייה נוספת היא לכך: הכפפת קומתה של בבל, הקלת־ראש במלחמת־קיומה שנלחמה לאומה למעלה מאלף וחמש מאות שנה – אינן נובעות כולן אך ורק מהכרת קדושתה של הארץ. אין אני אומר: חכמי ארץ ישראל התעטפו בטלית־של־קדושה כדי לחפות על יצר השלטון וההגמוניה שחי בלבותיהם. עטופים היו אותה טלית באמת. בטוחים היו שקדושת הארץ מחייבתם להחרים מעברי שנים בחוץ־לארץ כחנינא וחבריו. – ואנו, שומה עלינו להבדיל בין קדושת הארץ ובין זלזול־בבל שנכרך בה. עם כל הערצתי למקדשי ארץ ישראל בדורות הראשונים – הנני מעז ומרחיק עצמי מתפיסתם זו המביאה לידי ביזוי תורה ולומדיה בבבל ובשאר התפוצות – הוא ביזוי ישראל.

“ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ”77 –ולא יהא תלמיד חכם שאינו ממזר, צדיק גמור בחוץ־לארץ, “לפחות” במדרגת רועי צאן עמי־הארצות שבארץ ישראל?

יא.

למעשה, על אף דרשותיהם של משבחי־הארץ כגון זו של ר' ירמיהו: “במחשכים הושיבני זה תלמודה של בבל”78, אותו לעג רב שהיו משבחי־הארץ מלעיגים ‏ על בבל, חכמיה והדיוטותיה, “בבלאי טפשאי”, קהל ישראל שבה בכללותו – ישראל קיבל את בבל, זו נעשתה אבן־פינה לבית ישראל, שכבה מכריעה בנפשו.

בבל הלכה לה בדרכה. מה תורה־שבעל־פה העלתה עצמה למדרגת תורה־שבכתב79 – אף מרכז־התורה שבבבל רומם עצמו למעלת מקור, ראשית בישראל, כמות שאנו למדים מדברי בעלי־האגדה על שתי הישיבות בבבל “שריחן נודף מסוף העולם ועד סופו” – שייסודן מיוחס לקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, במחשבה תחלה:

“ואף הקב”ה כרת ברית עם ישראל שלא תשתכח תורה שבע“פ מפיהם ומפי זרעם עד סוף כל הדורות וכו'. ולפיכך **קבע הקב”ה שתי ישיבות** לישראל שיהיו הוגין בתורה יומם ולילה ומתקבצין שתי פעמים בשנה באדר ובאלול מכל המקומות ונושאין ונותנין במלחמתה של תורה עד שמעמידין דבר על בוריו והלכה לאמתה ומביאין ראיה מן המקרא ומן המשנה ומן התלמוד כדי שלא יכשלו ישראל בדברי תורה וכו‘. ואותן ב’ ישיבות לא ראו שבי ולא שמד ולא שלל ולא שלט בהן לא יון ולא אדום והוציאן הקב“ה י”ב שנה קודם חורבן ירושלים בתורתן ובתלמודן וכו‘. אלא צדקה עשה הקב“ה עם ישראל שהקדים והגלה את גלות יכניה לגלות צדקיה כדי שלא תשתכח מתן [מהן] תורה שבע”פ וישבו בתורתן בבבל מן אותה שעה עד היום ולא שלט בהן לא אדום ולא יון ולא גזרו עליהם שמד. ואף לימות המשיח אין חבלו של משיח רואין" וכו’80.

“ואותן ב' ישיבות לא ראו שבי ולא שמד”, “וישבו בתורתן בבבל מן אותה שעה עד היום ולא שלט בהן לא אדום ולא יון” וכו' – בבל שלנו היתה מתנשאת הרבה על ארץ ישראל בזכות רציפותה בישראליות, שלא נפסקה על ידי חורבן ושמד. ידועה היא מלחמת גאוני בבל במנהגי ארץ ישראל, ובארץ ישראל גופה: ראו אותם כ“מנהגי שמד”, שנקבעו בארץ ישראל בימי פורעניות בהם נשתכחה התורה. אם דייקו ואם הפליגו גאוני בבל בהנחתם זו – אינו מעלה ואינו מוריד לענייננו. מכריעים הם אותם הרגש תקיפות־של־יצירה, בטחון בכוח־הקיום, יכולת־רוח רבה שעוררו גאונים אלה להעלות את בבל למדרגת “תנא ופליג”

בישראל, קבוץ פוסק ומכריע, שאינו מוותר על שלו וכובש את נבואתו – עם הודאתו בקדושת הארץ המקובלה הטבועה בחותם המסורת מדור־דור.

וכך השתדלו בני בבל גם להעלות את ראש־הגולה שבבבל למדרגת הנשיא שבארץ ישראל – כשכרכו, לדוגמה, את בבל בחזון יעקב ובהתאבקותו עם ה“איש” “עד עלות השחר”. האמורא רבה מצא בדברי ה“איש” ליעקב אבינו – “כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל”81 – רמז שנרמז לו ליעקב “שעתידים שני שרים לצאת ממנו: ראש גולה שבבבל ונשיא שבארץ ישראל82; כאילו השלישי באבות האומה חזה בבל זו וראשיה במחזהו. ורב הוא שאמר: פעמים שנים משלשת “שרי גאים” בבבל הם, ואחד בארץ ישראל83; ר' יוחנן אמר משום ר' שמעון בן־יהוצדק…: “אלו מ”ה צדיקים שהעולם מתקיים מהם ואיני יודע אם שלשים כאן וט”ו בארץ ישראל ואם שלשים בארץ ישראל וט“ו כאן”. אין לפנינו כאן השוואת בבל לירושלים – אלא העלאתה על ירושלים.

כוח בבל הלך – אחרי חורבן הבית השני – וגדל בכל תפוצות ישראל, כשירשה את מקומה של ארץ ישראל בחיי אותן התפוצות; מאמצע המאה השמינית (ובמידה מסויימה גם קודם לכן) התחילה תורת בבל כובשת את “המלכה בביתה”, את ארץ ישראל גופה. מלחמתו של ר' אהרן בן מאיר (במאה העשירית) להחזרת עטרת השלטון לארץ ישראל נסתיימה בכשלון, כידוע. קהלות הבבליים ידן היתה על העליונה בתפוצות ישראל. וקהלות אלו שבארץ ישראל לא זו בלבד ששמרו – בתקופת הגאונים – על מנהגיהן ונוסח תפלתן שהעלו מבבל, אלא גם לא חששו מלדרוש מבני ארץ ישראל שיקבלו את נוסח־בבל ויאריחו בו את אורח־חייהם. עולי בבל אלה שמרו על שרשם שבבבל, מרכז התורה; מנהרות בבל שאבו והשקו תורה, היא מים היא יין – לכל ישראל. תלמודה של בבל נתקבל בעולם ישראל כולו – לרבות את ארץ ישראל – הלכה למעשה84, והוא שהניח את היסוד לאחדות האומה מראשית ימי הבינים ואילך. אחד של ישראל – לאחר חורבן הבית השני – נכרך בבבל. וכך כל ישראל – “בארבע כנפות הארץ” – גם התפללו בנשימה אחת לשלום בבל וירושלים – בתפלת יקום פורקן (“למרנן ורבנן חבורתא קדישתא די בארעא דישראל ודי בבבל” וכו'); וזו עודה קבועה בסדר תפלותיו של ישראל־של־מסורת, כתשע מאות שנה לאחר שעברו מן העולם אותם “רישי כלי”, “רישי גלותא” ו“רישי מתיבתא”.85 ישראל ה“חדש” שהשמיט אותה תפילה מסדר תפלותיו – לא זו לבדה השמיט.

יב.

אל יסיקו קוראי מדברי מסקנות שלא נתכוונתי להן – גם כאן. אינני בא להכריע את הכף כלפי בבל, נגד ירושלים – והרי לא בבלי אני, פני לבבל־וירושלים. אי אני בא לזלזל בשבח ששיבחו קדמונים ואחרונים את ארץ ישראל. עיקר מבוקשי הוא להעיר את תשומת לב חוקרינו על הצורך בבירורו של עצם המושג שבח, כאמור. מה ספרותם של מוכיחים, ספרות־המוסר – ולא בישראל לבדו – אף ספרותם של משבחים אין לקראה פשוטה כמשמעה. איני פוסק כמי שאמר: אין למדים מן האגדה (או ההגדות). למדים ממנה –והוא כשמעיינים בה כהלכה. למדים גם מן השבח, כאמור – כשתופסים את עיקרו: הגנוז בו למשובח ולשאינו־משובח כאחת.

אין אני בא לגרוע מקדושת הארץ כשלעצמה. על אף אותה העלאת בבל למדרגת ארץ ישראל, לא זכתה – ולא תזכה – בבל, כארץ, לאותה מעלת קדושה שניתנה לארץ ישראל86. קדושת הארץ נאה ויאה – ואין אני שומע מכללה טומאתה של ארץ־תפוצה87. קדושת ארץ המסייעת לקדושת אדם ועם, לקיום אומה – ברוכה ומבורכה. קדושה המחלישה והמדכאת, זו שיש בה לשמש סות שלטון והגמוניה – לא היא ולא יעודיה.

קדושה ארץ ישראל – כי קדוש ישראל, כלומר: כי חייב ישראל לקדש עצמו; כי קדוש האדם – ניתן לו לאדם לעלות בקודש, שומה עליו לקדש נפשו. אדם קדוש מקדש, גוי קדוש מקדש; ישראל כגוי בר־קודש – בר־קידוש הוא; בקודש בהוראתו הכללית, עד כמה שניתן לו לאדם, אני מדבר; לא בקדושת־שמים (לא בידינו היא, לא לקידוש ולא לביטול). לא המקום מקדש אדם וגוי, הם מקדשים אותו – אם קדושים הם וקדושים מעשיהם.

קדושת אדם ועם וארץ – ולא מונופוליסם של ארץ, זה כשלעצמו, שורש־ארץ לחוד, אדם וגוי זקוקים לו לשורש, – ואותה בדלנות מתרברבת הנכרכת במונופוליסם־של־ארץ לחוד. מכאן אתה שומע: אין אני רואה במדינה כשלעצמה, על מונופוליסם הכרוך בה, את התגלמותו השלמה של ה“רוחני המוחלט”, שיש בה כדי לשמש יסוד־יסודות לחיי אדם וגו'88. תפלתי היא תפלה לאדם האחד: מי יתן והיה כל בשר ורוח טוב ונאה ואמת – והיה כל ישראל בכל מקום עם תורה וחכמה.

לא חוניו שבמצרים ולא יהודי המושבה יב היו חייבים להקים מקדש89, תודוס איש רומי לא היה חייב להנהיג אנשי רומי שיהיו אוכלין גדיים מקולסים בלילי פסח – וכל חוניו וכל קהלת־יב וכל תודוס, בכל מצרים ורומי ובבל, חייב לעשות מעשי בבל: לחיות וליצור, להיות סמוך על שלחן עצמו – גם ברוח.

חכמי הארץ שנלחמו על הגמוניה של ארץ ישראל הקפידו כל כך באיסורו של עיבור שנים בבבל עד שלא חששו גם לשתף את הקב“ה במלחמתם זו: “יצא יעקב בחוצה לארץ ובקש לעבר את השנה בחו”ל. אמר לו הקב”ה: יעקב אין לך רשות לעבר את השנה בחו“ל” וכו‘; ואחר כך, כ“שעלה עזרא וכל הקהל עמו ורצה יחזקאל לעבר את השנה בבבל, אמר לו הקב”ה: יחזקאל אין לך רשות לעבר את השנה בחו“ל” וכו’90. וברוך רבי עקיבא – אותו עמוד גדול לבית בנו הפרושים – שלא השגיח בדבריהם ויצא לעבר שנים בחוץ־לארץ. ברוכים רבי מאיר וחנינא, וכל מי שבא אחריהם והלך בדרכם וירד לבבל ועיבר בה שנים וקידש חדשים וימות־חול וריבץ תורה והקהיל קהלה וסמך חכמים והורה לעם ונאבק על קיום ישראל – בכל רומי ומצרים ובבל, ספרד ואשכנז, ליטא ופולין וכו'. ברוך זכרו.

“עד שלא נכנסו ישראל לארץ ישראל הוכשרו כל ארצות לומר שירה. משנכנסו ישראל לארץ ישראל לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה וכו'. כיון שגלו חזרו להכשרן הראשון”91. הרי גלות זו ביטלה – או העלימה לשעה – לא רק את קדושת הארץ, אלא גם העבירה מן העולם אותו מונופול לשירה בישראל. ישראל חייב הרבה לכל בן־בבל מברוך בן נריה ויחזקאל בן בוזי הכהן ועזרא הסופר עד לאחרון פיטנינו וסופרינו במאה העשרים על נהרות ניימאן, דנייפר, דניסטר, ויסלה, הודסון וכו‘, שלא תלה כנורו על ערבים ואמר איך נשיר – אלא שר, ישב על נהר מנהרות בבל וכו’ ויצר והגה וחזה ופירש והניע את ניע רוחו של ישראל, עד כמה שידו מגעת, הכל לפי התפוצה, מקומה ושעתה. בזכותם – בזכות מורידי שכינה לבבל, על אף המקובל “שאין השכינה נגלית בחוצה לארץ”92, יודעי שמוע בת קול גם בבבל93 ‏ – חי ישראל.

אם כל החובות שבין אדם למקום ובין אדם לחבירו, חובות הגוף לאדם מישראל, הלכות איסור והיתר וכו' נוהגות בין בארץ ישראל בין בחוץ־לארץ94 – אין לפטור חוץ־לארץ מאיזו חובה שהיא, לא בגוף ולא ברוח, לא חובת יחיד ולא חובת צבור. כל חובה שישראל חייב בה – בה הוא חייב בכל מקום ובכל שעה, אם מדינה לישראל אם אין, בארץ ובתפוצות, וכמובן: הכל לפי המקום והשעה. וחובה זו שמוטלת על בבל – מחייבת את ירושלים ‏ להודות בבבל הודאה שלמה. כירושלים כבבל לכל דבר בישראל – באחריות לישראליות על כל גילוייה, בעול תורה ומצוות, ישנות גם חדשות. לא לשבח את בבל באתי – אלא לחייבה בכל חובה בישראל, לצרפה לירושלים ולהעלותה למעלתה בכל בחינה מבחינות ישראליותנו.

הקדושה והשבח לירושלים. כל הקדושה לה, לה כל השבח, – העול והחובה והאחריות לבבל, גם לבבל; ולמעשה: לבבל ולירושלים כאחת – כל שעה שיש ירושלים ובבל בישראל.

ישראל הנכנס לאותו מזל־עולם חדש אי אפשר לו להתקיים בו אך ורק בכוחם של מעיינות הקדושה והשבח לירושלים. זקוק הוא למעיין קדושה ושבח שיש בו להרוות גם את בבל.

אם עם קדושים ישראל – קדוש הוא גם בבבל, ראוי לה לקדושה בכל בבל. והעיקר: פתחו שערי חובה לבבל – לא שבח ולא גנות. בחובתה תחיה.




  1. מגילה כ“ט, א': ”תניא ר“ש בן יוחאי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב”ה שבכל מקום שגלו שכינה

    עמהן“ וכו' ”ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה. עמהן“ וכו'. במקורות אחרים: ”וכן אתה מוצא שכל זמן שישראל משועבדין כביכול שכינה משועבדת עמהם“ וכו' (מכילתא דרבי ישמעאל, הוצאת לויטערבאך, 1, 113 וכו'). וכנגד גלות השכינה אתה מוצא גם את הדגש התמדה בציון:…”כי עתה תצאי מקריה ושכנת בשדה [מיכה ד‘, י’] אעפ“י שחרב בית המקדש לא זזה השכינה משם” וכו' (ילקוט שמעוני, מיכה ד').  ↩

  2. כלומר, שאלה זו מכוונת גם למשמעותם המדוייקת של דברי קדמונים – מעין אלה בספרי, ראה י“ד, ב‘: כי עם קדוש אתה וכו’ – ”כי עם קדוש אתה קדושת עצמך“ וכו'; קודם לכן, שם: ”קדושה שהיא עליך היא גרמה לך. ד“א לא תגרום לעם אחר להיות קדוש כיוצא בו כי בו בחר ה' ” וכו‘. עיין גם בספרא, קדושים א’ (בין ישראל לאלהים בשער הקדושה).  ↩

  3. לדוגמה, אותה הבדלה בין עשייה שאלהים עושה “למען שמו” ובין זו שהוא עושה “למען עמו ונחלתו” – מדרש שמואל ט"ז, ב', ובמקומות אחרים.  ↩

  4. “רבי עקיבא אומר לאמר: צא ואמור להם שבזכותם היה מדבר עמו”, רבי שמעון בן עזאי מוסיף על דברי רבו: “ולא עם משה בלבד נדבר עמו בזכותן של ישראל אלא עם שאר כל הנביאים לא נדבר עמם אלא בזכותן של ישראל” וכו' (מכילתא דרבי ישמעאל, שם, I, 13 וכו').  ↩

  5. תורה קדמה, או “מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר” (ר‘ הונא ור’ ירמיה בשם ר‘ שמואל בר ר’ יצחק, מדרש רבה, בראשית א‘, ה’, עיין להלן).  ↩

  6. עיין במ“ת, הל' איסורי ביאה י”ד, א',  ↩

  7. ידועה היא דבקותו של ר“נ מברצלב בארץ ישראל. ואין להתעלם גם מדבריו אלה:…”במקום שישראל יושבין שם מכבר בחו“ל הוא בחינת קדושת א”י וכו‘. כי ע“י שישראל יושבין שם נתקדש האויר בבחינת אוירא. דא”י" וכו’. “כי ישראל עם קדוש באים לפעמים במקומות שהיו רחוקים מאד מאד מקדושת ישראל וכו'. וישראל באים לשם וכובשים המקום ומקדשין אותו שיהיה מקום ישראלי שזהו ג”כ בחינת א"י וכו' (לקוטי מוהר“ן תנינא, ‏ אפטא, תרח”ץ, ע"ח, ועוד).  ↩

  8. תענית י‘, א’; מדרש רבה, במדבר כ"ג, ועוד.  ↩

  9. מדרש רבה, בראשית א‘, ה’; שם, ו‘: “א”ר בניה: העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות התורה" וכו’. ספרי, עקב ז', י“ב: ”תורה לפי שהיא חביבה מכל נבראת קודם לכל“; – וגם ”ארץ ישראל שהיא חביבה מכל נבראת קודם לכל“, גם תנא דבי אליהו, י”ד, 144.  ↩

  10. תנא דבי אליהו, תשי“ד, י”א, 133 (אינו בהוצאת מאיר איש שלום, עיין להלן).  ↩

  11. מכילתא דר"י, יתרו (שם, II, 188).  ↩

  12. עיין בספרי בבל וירושלים, 521 וכו'.  ↩

  13. מכילתא, יתרו. י“ט, כ': ”ויחנו במדבר. ניתנה תורה דימוס בפרהסיא במקום הפקר. שאילו ניתנה תורה בארץ ישראל היו אומרים להם לאומות העולם אין לכם חלק בה. אלא ניתנה במדבר דימוס בפרהסיא במקום הפקר כל הרוצה לקבל יבוא ויקבל" (שם, II, 198).

    שם, 236: “מפני מה לא ניתנה תורה בארץ ישראל? שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר לפי שניתנה תורה בארצן לפיכך לא קבלנו עלינו. דבר אחר שלא להטיל מחלוקת בין השבטים שלא יהא זה אומר בארצי ניתנה תורה וזה אומר בארצי ניתנה תורה. לפיכך ניתנה במדבר דימוס פרהסיא במקום הפקר” וכו'.

    מכילתא, בשלח י“ג, י”ז: “ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף. מפני מה? וכו'. רבי יהושע אומר דרך כדי ליתן להם את התורה” וכו' (שם, I, 171, 173 וכו').  ↩

  14. תענית כ“א, ב'; גם מכילתא, II, 215: ”כל זמן שהשכינה בהר כל הנוגע בהר מות יומת. נסתלקה שכינה הכל רשאין

    לעלות בהר".  ↩

  15. “הוא שמשה אמר: כי יכרית ה' אלהיך [דברים י”ב, כ"ט]. מהו כי יכרית? על תנאי הוא שאם ישמרו את התורה יכנסו

    לארץ“ (מדרש תנחומא, דברים, ראה ח'). ספרי (עקב י“א, י”ג) סומך תלות ארץ במצוות – בתהלים ק”ה, מ"ד וכו'.  ↩

  16. סוטה י"ד, א'.  ↩

  17. “אמר רב חנא בר אחא אמרי בי רב: ארבעה מתחרט עליהן הקב”ה שבראם ואלו הן גלות כשדים וישמעאלים ויצר

    הרע" (סוכה נ"ב, ב').  ↩

  18. מדרש תנחומא, ויקרא, בהר א‘; דברים, ראה ח’, ובמקורות אחרים ורבים.  ↩

  19. עיין בספרי בבל וירושלים, 442.

    ההתאבקות במחשבת הבית השני גם בין תורה וישראל טעונה בירור. כנגד פותחי העולם בתורה – אנו מוצאים גם בעלי אגדה שאמרו: “שמים וארץ לא נבראו אלא בזכות ישראל”; והיו שראו את ישראל כבורא העולם, כלומר הקב''ה אומר לעולמו: “עולמי וכו‘ מי בראך וכו’ בוראך יעקב ויוצרך ישראל” (מדרש רבה, ויקרא ל"ו, ד'). וידועים‏ הם דברי אליהו ל“אדם אחד שיש בו מקרא ואין בו משנה” שאמר לו כי אוהב הוא תורה וישראל אהבה גדולה ואינו יודע “אי זה מהן קודם”: “דרכן של בני אדם שאומרים: תורה קדומה לכל וכו' אבל הייתי אומר: ישראל קדושים [קודמין]” (סדר אליהו רבא וסדר אליהו זוטא, תנא דבי אליהו, הוצאת מאיר איש שלום, 1900, י“ד–ט”ו, ‏ 71).  ↩

  20. עיין בספרי בבל וירושלים, 101 וכו'. [פרק “על פרשת בתים”, פסקה י"ז, לעיל בקובץ זה].  ↩

  21. כלים א‘, ו’: “עשר קדושות הן ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות. ומה היא קדושתה? שמביאין ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם מה שאין מביאין כן מכל הארצות”. המשנה לא באה ללמדנו את סיבת קדושתה של הארץ, אלא להעמידנו על הדברים בהם אותה קדושה מוצאת את ביטוייה; גם: משנה תורה, הלכות בית הבחירה ז', י"ב.  ↩

  22. 22  ↩

  23. מגילה י', י"א, ועוד – עיין להלן.  ↩

  24. שבועות ט“ז, א‘. במגילה י’, א' מדיינים האמוראים רבינא ורב אשי בפירוש דברי רבי אליעזר ורבי יהושע בברייתא שלפניהם ברוח החלוקה בין קדושה ראשונה ובין קדושה שניה. בזבחים ק”ז, ב‘ חולקים. ר’ יוחנן וריש לקיש – לדעת ר‘ יוחנן קדושה ראשונה קידשה גם לעתיד לבוא, ואינה כן דעת ריש לקיש; גם בערכין ל"ב, ב’, ובמקומות אחרים.

    בחגיגה ג‘, ב’ נוסף הטעם לדברי רבי אלעזר במשנה ידים ד‘, ג’: “מקובל אני מרבי יוחנן בן זכאי… הלכה למשה מסיני שעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית” – “הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא והניחום כדי שיסמכו עליהן עניים ‏ בשביעית”.‏ עיין בדברי רש“י, שם: ”כך מקובלני שקדושה ראשונה שקידשה יהושע לשעתה לא קידשה לעתיד לבוא אבל קדושה שנייה נתקדשה לעולם“ וכו'; גם יבמות ט”ז, א‘ (שם, רש“י: ”עמון ומואב. ישראלים הדרים בארץ עמון ומואב שכיבש משה מסיחון ונתקדשו בקדושת א“י ועכשו בבית שני בטלה קדושתה וזורעין בשביעית” וכו'); ובחולין ז’, א‘ נשנה אותו מאמר “הרבה כרכים” וכו’ בשם ר‘ שמעון בן אליקים משום ר’ אלעזר בן פדת שאמר משום רבי אלעזר בן שמוע (עיין בדברי רש"י, שם). במקורות שלפנינו:‏ “קדשה לשעתה” וכו‘, גם: “קידשה” וכו’.  ↩

  25. ירושלמי שביעית ו', ראשית הפרק (י"ז, א').  ↩

  26. מדרש רבה, רות ד‘, ז’.  ↩

  27. דברי ר‘ יהושע בן לוי. ראשוני הפוסקים מבחינים כאן בין מן התורה ומדרבנן. רמב"ם, משנה תורה, הלכות תרומות א’, כ“ו: ”התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שחחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהם וכו‘. וכן יראה לי שהוא הדין במעשרות" וכו’. ועיין שם בהשגת הראב"ד.  ↩

  28. יבמות פ"ב, ב'.  ↩

  29. רש“י, ‏שם: ”ירושה ראשונה. בימי יהושע הויא ירושה וכן שנייה דבימי עזרא וכשגלו גלות ראשונה בטלה קדושת הארץ. שלישית אין להם. כלומר לא בעי למהדר ומירתא דירושה עומדת היא ואשמעי האי קרא דלא בטלה קדושת הארץ בגלות טיטוס“. תוספות, שם, דבור המתחיל ”ירושה ראשונה“ וכו': ”פר“ח ראשונה ‏ ירושת אברהם יצחק ויעקב. שנית ירושת יהושע ומשם ואילך קדשה לעולם. ולא יתכן לפרש כן דבסוף פרק יוצא דופן (נידה מ"ז, א') מפליג רבי יוסי בין תרומה לחלה ואם כן קדושה שניה היא קדושת עזרא דבקדושת עזרא שייך לחלק בין תרומה לחלה” וכו'.  ↩

  30. גטין ח‘, א’ וכו‘, ובמקומות אחרים: משנה תורה, הלכות תרומות א’, ב‘ וכו’.  ↩

  31. מגילה א', י"א.  ↩

  32. מגילה י‘, א’ – ואחר כך בא הדיוןבקדושה ראשונה ושניה. עיין על מקדש חוניו במנחות ק“ט, א', ובמקומות אחרים; על המושג נחלה – ארבע נחלות הן: ישראל, ארץ ישראל, בית המקדש, תורה – במכילתא דר”י, שם, II, 77 וכו'.  ↩

  33. בפירושו למשנה שבועות ב‘, א’:…“לפי שבקדושתו עומד [בית שני] עד סוף הדורות. ר”ל הקדושה שנתקדש בימי שלמה ומעשה עזרא אמנם זכר בעלמא הוא דעבד".  ↩

  34. הלכות תרומות א‘, ה’־ו‘ (בבל וירושלים, 101 וכו’ [פרק “על פרשת בתים”, פסקה י“ז, לעיל בקובץ זה], על קדושה שניה – גם בהלכות מעשר י”ג, ג‘–ה’, ז‘, ח’; הלכות שמיטה י“ב, ט”ו; הלכות איסורי ביאה כ‘, ג’ ועוד; הלכות מעשה הקרבנות י“ט, ט”ו; עיין בפירוש ר‘ דוד ב"ר שלמה זמרא להלכות תרומות א’, ה' (מ“ת, הוצאת ”עם חי“, ניו־יורק, תש”ז). ופרשת־קדושה זו לרמב"ם (ולשאר הפוסקים) עודה צריכה בירור.  ↩

  35. ר' יוסף קארו משיג על הבחנה זו שהרמב“ם מבחין בין כיבוש וחזקה – כסף משנה, שם; עיין בספרי בבל וירושלים, 102 [פרק ”על פרשת בתים“, פסקה י”ז, לעיל בקובץ זה].  ↩

  36. הלכות בית הבחירה ו‘, ט“ז; שם, י”ד, ט“ו. ועיין בתוספות: תמורה כ”א, א’ (דבור המתחיל: “אי קסבר” וכו'); זבחים ס‘, ב’ וכו‘; יבמות פ"ב, ב’ (דבור המתחיל: “ירושה ראשונה” וכו'); מכות י"ט, א' (דבור המתחיל: “ואי סבר” כו').  ↩

  37. הראב“ד חוזר כאן על לשון רבי אליעזר – במשנה ידים ד‘, ג’ (גם חגיגה ג‘, ב’) עיין גם בהקדמתו לפי' מסכת עדויות. אין לראות בפרשת־סוד זו הבדל־יסוד בין הרמב”ם והראב“ד. גם הרמב”ם אומר בפתיחת אחת מתשובותיו: “ולפי מה שהורוני מן השמים” (תשובות הרמב“ם, הוצאת א. ח. פריימן, תרצ”ד, סי' שע"א, 339). ויש בכך משום ענין להבהיר מושג הסוד במורה־הנבוכים. – יש והראב“ד מסיים את השגתו למ”ת ב“כן מורה השכל” (הל‘ נזירות ב’, ה').  ↩

  38. היו שחלקו על דעתו של הראב“ד. עיין בהשגות הרדב”ז להשגת הראב“ד: ”ומה שכתב הראב“ד וכו‘. אם נגלה אליו הדבר בסוד ה’ ליראיו אני מאמין אבל לא הייתי סומך על עצמי ליכנס למקדש ואפילו היה נגלה אלי כי הייתי אומר לא בשמים היא” וכו‘ (משנה תורה, שם, ע' 14). עיין גם בהשגת הראב"ד להלכות איסורי ביאה כ’, א' (על כהנים בזמן הזה) ולהלכות תרומות י“ג, י”ג.  ↩

  39. משנה תורה, הלכות איסורי ביאה י“ד, ה'; עיין גם בהשגת הראב”ד להלכות עבודה זרה וכו‘ י’, ו'.  ↩

  40. שם, הלכות נזירות ב', כ"א.  ↩

  41. 41  ↩

  42. שם, דבור המתחיל: “הוא אומר לעלות” וכו'.  ↩

  43. הרמב“ן מנה שבע עשרה מצוות חסרות – לדעתו – במניין מצוות־העשה לרמב”ם, הרביעית שבהן היא מצוות ירושת (כיבוש) הארץ וישיבתה: “שנצטוינו לרשת הארץ וכו' ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה” וכו‘; הרמב“ן מסתייע בהדגשתו את מצוות ישיבת ארץ ישראל בשבחי־הארץ בכתובות ק”י וכו’ (עיין להלן) – “א”כ היא מצות עשה לדורות מתחייב כל אחד ממנו ואפילו בזמן גלות“ וכו' – ובמעשה ברבי יהודה בן בתירא וחבריו שהיו יוצאים חוצה לארץ וקראו וזכרו את ישראל, בכו וקרעו בגדיהם וקראו: ”וירשתה וישבת בה" וכו' (ספרי, ראה י“ב, כ”ט – ואחריו מסופר אותו מעשה בר‘ אלעזר בן שמוע ור’ יוחנן הסנדלר).

    כנגדו, ‏ ר' יצחק די ליאון, בעל “מגלת אסתר”, מגן על הרמב“ם כשהוא שולל את מצוות כיבוש הארץ וישיבתה כאחת: ”נראה לי כי מה שלא מנאה הרב הוא לפי שמצות ירושת הארץ וישיבתה לא נהגה רק בימי משה יהושע ודוד וכל זמן שלא גלו מארצם. אבל אחר שגלו מעל אדמתם אין מצוה זו נוהגת לדורות עד עת בא המשיח כי אדרבא נצטוינו וכו‘ שלא נמרוד באומות ללכת לכבוש את הארץ בחזקה" וכו’. אין – לדעתו – כבוש הארץ מלחמת מצווה אלא “כאשר לא נהיה משועבדים לאומות”. ואשר להפלגת החכמים “בשבח דירת הארץ – זה דווקא בזמן שבית המקדש קיים אבל עכשו אין מצוה לדור בה” – והוא מסתייע בדברי ר' חיים הנ"ל ובדברי רב יהודה (בכתובות ק"י, ב', עיין להלן).

    אין הוא מתעלם גם מן המעשה בבוכים על ארץ ישראל, שהזכיר הרמב“ן. ושאלה זו שבעל ”מגילת אסתר“, בן המאה הט”ז, שואל עליהם, היא היא בבחינה מסויימה שאלתו של בעל “בבל וירושלים”, במאה העשרים – על שוללי־הגולה ומקבצי־הגלויות היושבים בתפוצות: “והמאמר שהביא מספרי שבכו וקראו המקרא הזה וכו' שהיה הבית חרב היו בוכים. והראיה ממה שקרעו את בגדיהם שנראה שעל החורבן היו מתאבלים. שאם מצוה זו היתה נוהגת גם לאחר החורבן למה בכו וקרעו את בגדיהם? והלא גם עתה היו יכולים לקיימה. לכך נאמר שבודאי מצוה זו אינה נוהגת אחר חורבן הבית שתבנה במהרה בימינו” (ספר המצוות לרמב“ם בצרוף השגות הרמב”ן ומגילת אסתר לר‘ יצחק די ליאון, אמשטרדם, 1660, ע"ז, ב’ וכו').  ↩

  44. בתלמוד בבלי. בירושלמי עומדת הגמרא למשנה אחרונה זו בכתובות (הלכה י"א) על שבע שורות – כנגד ארבעה עמודים בבבלי, בקירוב.  ↩

  45. שם, ק“י, ב'; תוספתא כתובות, פרק י”ב. במשנה, שם: “הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין”.  ↩

  46. הרמב“ם משנה לשון הברייתא: ”שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה" (משנה תורה, הלכות מלכים ה', י"ב); והוא ברוח איסור היציאה מארץ ישראל לחוץ־לארץ ומבבל לשאר הארצות, התכוף לו.

    עיין בספרי בבל וירושלים, 456 ועוד.  ↩

  47. לא ר‘ זירא לבדו – שכשעלה לארץ “יתיב מאה תעניתא דלשתכח גמרא בבלאה מיניה כי היכי דלא נטרדיה” (בבא מציעא פ"ה, א') – גם ר’ אבא “הוה קא משתמיט מיניה דרב יהודה”, כשביקש לעלות ארצה (ברכות כ"ד, ב').  ↩

  48. גם בשבת מ“א, א'. תוספות, כתובות, שם, דבור המתחיל ”בבלה יובאו“ וכו': ”אע“ג דהאי קרא בגלות ראשון כתיב יש לומר דבגלות שני נמי קפיד קרא”.

    ור' יצחק די ליאון (עיין למעלה, בהערה 43) תופס פירושו של רב יהודה לדברי ירמיהו כפשוטו ומסיק ממנו את שלילתה של מצוות הישיבה בארץ ישראל, לפני ביאת המשיח: “ואם היה מצוה בדירת א”י בכל הזמנים, איך יבוא נביא אחרי משה לסתור את דבריו. והא אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה וכל שכן לסתור" (ספר המצוות לרמב“ם, ע”ז, ב').

    השווה דברי ר‘ יצחק די ליאון לדברי הרמב"ן, שם – וראית: הרמב"ן נאחז בשבח־הארץ שבכתובות, ור’ יצחק די ליאון – בשבח בבל, כשהוא מפרש את שבח־הארץ ברוחו. גם מפירושם זה (עיין למעלה, כנ"ל) ניתן ללמוד על מתיחות הרוחות בין בבל לירושלים בישראל שבימי הבינים ובדורות הסמוכים להם.  ↩

  49. שם קי“א, א'. רש”י, שם: “לפי שיש שם ישיבות המרביצות תורה תמיד”.

    הרמב“ם פוסק כרב יהודה ושמואל, ובשינוי־לשון: ”כשם שאסור לצאת מההארץ לחוצה־לארץ כן אסור לצאת מבבל לשאר הארצות“ וכו' (שם, הלכות מלכים ה', י"ב). כל שינוי מקום ששינה הרמב”ם בדברי המקורות שלפניו (חוצה לארץ במקום בבל, וכיוצא בו) טעון עיון; הנני מטפל בשינויים אלה בספרי על הרמב"ם. [עיין בהקדמה לקובץ זה].

    עיין בהגהות ‏ר' יעקב עמדן, כתובות, שם:…“שזהו ודאי לא נאמר אלא לדורם של אמוראי דשכיחי מתיבתא מה שאין כן עכשו שבטלו בעונותינו הרבים הישיבות. ושמא אעפ”כ יש שם מצות דירה יותר משאר ארצות רחוקות שאין שם בני תורה כערי מדי“ וכו'; גם בפירוש **מהרש”א**, שם.  ↩

  50. שם: “רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אפילו מפומבדיתא לבי כובי. ההוא דנפק מפומבדיתא לבי כובי שמתיה רב יוסף. ההוא דנפק מפומבדיתא לאסתוניא שכיב” וכו'.  ↩

  51. תוספות, ‏ גיטין ו‘, א’, דבור המתחיל “מכי אתא רב” וכו': “ולא גרס אמר רב הונא אמר רב שרב עצמו לא היה אומר מכי אתא רב לבבל”.  ↩

  52. בבא קמא פ‘, א’.  ↩

  53. בבא קמא, שם; עיין גם בדברי התוספות, דבור המתחיל “מכי אתא רב לבבל”, ולהלן, בהערה 56.  ↩

  54. משנה תורה, הלכות נזקי ממון ה‘, ח’; גם: הלכות שכירות ח‘, ט’.  ↩

  55. עירובין כ"ח, א'.  ↩

  56. גטין ו‘, א’. רש“י, שם: ”מכי אתא רב לבבל – וקבע ישיבה בסורא ודשמואל הואי בנהרדעא אבל מעיקרא לא ואע“ג דגמירי דמשגלה יכניה לבבל [מלכים ב', כ”ד] והחרש והמסגר עמו לא פסקה תורה מהם“. רבנו תם מפרש: ”מכי אתא רב לבבל והורה לנו שמימות יכניה שגלו עמו לבבל החרש והמסגר דינה להיות כא“י לגטין”, ואינו חוזר על סוף דברי רש“י: ”לא פסקה תורה מהם“ – תוספות, שם, דבור המתחיל ”מכי אתא רב לבבל“; ובסיום פירוש התוספות: ”ויש מפרשים: מכי אתא רב לא רב ממש אלא כלומר רבנים ובעלי תורה".

    הרמב“ם פוסק כרב: ובבל כא”י לגטין – משנה תורה, הלכות גרושין ז‘, י’; ועיין שם בדברי מפרשיו.  ↩

  57. מדרש רבה, בראשית, ויחי צ“ח, י”ד. ר' אלעזר קרא על בית רב בבבל את מקראו של יחזקאל (י“א, ט”ז): “ואהי להם למקדש מעט” (מגילה כ"ט, א').  ↩

  58. כאן עניינו של אותו חוק־הגיון שלאורו הלכו אנשי־הגיון ‏ וגם אנשי־מסתורין, והיה מקובל ביותר על אנשי־דיאלקטיקה, בימי הביניים ובדורות האחרונים: Omnis determinatio est negatio.  ↩

  59. עיין בספרי בבל וירושלים, 459 וכו'.  ↩

  60. עיין בספרי בבל וירושלים, 456 הערה 3.  ↩

  61. שלא כהלכה: “אין מעברין את השנה אלא ביהודה”, סנהדרין י“א ב'; עיין שם, תוספות, דבור המתחיל: ”אין מעברין השנה" וכו‘; ירושלמי סנהדרין א’, הלכה ב' ועוד.  ↩

  62. רש“י: ”למחות בידו".  ↩

  63. רש“י: ”שהגדלת שמנו לומר גדולי הדור הם."  ↩

  64. רש“י: ”לאחד ההרים להתנהג בחקות העמים לבנות במות."  ↩

  65. ברכות ס"ג, א‘–ב’.

    בשינוי נוסח – ובתוספת כמה פרטים מאלפים לפרשת בבל וירושלים – בירושלמי, סנהדרין א‘, הלכה ב’; גם שם,

    נדרים ו‘, הלכה ח’: "חנניה בן אחי רבי יהושע עיבר בחוצה לארץ. שלח ליה רבי תלת אגרין גבי רבי יצחק ורבי נתן. בחדא

    כתב לקדושת חנניה [פני משה: שהיה משבחו ומזהירו שיחזור בו מחמת קדושתו וחסידותו]. ובחדא כתב: גדיים שהינחת נעשו תיישים. ובחדא כתב: אם אין את מקבל עליך צא לך למדבר האטד [קרבן העדה: למקום שגדילים שם האטד ותמשול עליהם והיינו כמשל דיותם בן ירובעל] ותהא שוחט ונחוניון זורק [ק“ה: כלומר עשה כמו שעשה נחוניא וכו' שבנה מזבח במצרים כך עשייתך שאתה קובע שנים בח”ל בזמן שיש בית דין בא“י; פני משה: ונחוניון הוא נחוניא שהיה ראש הגולה בימיו]. קדמיתא ואיקרון [ק”ה: נתנו לו כתב הראשון ועשה להם כבוד ויקר וכו‘]. תנייתא ואיקרון [ק"ה: נתנו לו כתב שני ועשה להם יקר יותר וכו’]. תליתייא בעי מבסרתון [ק“ה: כשנתנו לו האגרת השלישית רצה לבזותם]. אמרין ליה: לית את יכול דכבר איקרתנון [ק”ה:…שכבר כיבדת אותנו לעיני כל העם ולא יאמינו לך לשנות]. קם רבי יצחק וקרא: כתיב באורייתא אלה מועדי חנניה בן אחי רבי יהושע. אמרין [ק“ה: הצבור] ליה: מועדי ה', אמר לון גבן [ק”ה: אצלינו בא“י כתיב מועדי ה‘ אבל אתם אחרי שאתם סומכים על מועדי חנניא אין זה מועדי ה’]. קם רבי נתן ואשלם [ק”ה: וסיים הדרשה]: כי מבבל תצא תורה ודבר ה‘ מנהר פקוד. אמרין ליה: כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים. אמר לון גבן [ק“ה: אצלינו בא”י כתיב כי מציון וכו‘ ש“מ שכל שיש בית־דין בארץ ישראל אין סומכין על קביעת השנים שבחוץ לארץ]. אזל וקבל עליה גבי רבי יהודה בן בתירה לנציבין. ‏ אמר ליה: אחריהם אחריהם [ק”ה: צריך שתלך אחרי הקביעות שקבעו בא"י וכו’]. אמר ליה: לינה ידע מה שבקית תמן מאן מודע לי דאינן

    חכמים מחשבה דכוותי [ק“ה: וכי לית אנא ידע מה הנחתי שם ת”ח כשיצאתי מא“י הלא כולם היו קטנים ממני מי מודיע לי שעכשו הם יודעים לחשוב תקופ' ומזלות כמותי] מכיון דו אמר לא חכמין דכוותי ישמעון ליה מכיון דאינון חכמין מחשבה דכוותי ישמע להון [ק”ה: ר‘ יהודה בן בתירה השיב: מכיון שהוא אומר שמא אינן חכמים כמותו ישמעון לו, בתמי’. אדרבא מכיון שהם אומרי‘ שהן חכמים כמותו להן שומעין שמספק מחמירין ואין סומכין על הקביעות שבח“ל; פני משה:…להם שומעין שאין להשב ולקבוע בח”ל אלא במי שנודע ודאי שאין כמותו בח’ל].

    אין בנוסח הירושלמי אותו איום “אין להם חלק באלהי ישראל” – ולא געיית העם בבכייה. שינוי הכתובים בו השתמשו שלוחי ארץ ישראל – דרך לעג, כדי להחזיר את עדת חנינא “למוטב” – כנראה, לא היה בכוחו לעורר לא את חנינא ולא את עדתו לקבלת עול ארץ ישראל. גם שלש האגרות – הטעונות עיון, לעצמן – לא “הפחידו” את חנינא ועדתו.  ↩

  66. ברכות, שם, שאלת גמרא: “בשלמא הוא מטהר והן מטמאין לחומרא. אלא הוא מטמא והן מטהרין היכי הוי? והא תניא: חכם שטמא אין חברו רשאי לטהר, אסר אין חברו רשאי להתיר? קסבר: כי היכי דלא נגררו בתריה” וכו'.  ↩

  67. עמדתי ב“שברי דברים” על הוספת “רק” שהוסיף חיים וייצמן לדברי ישעיהו בן אמוץ, ופסק פסוקו: “רק מציון תצא תורה” (מצודה ה‘–ו’ [תש"ח] 559 וכו'); עיין בספרי בבל וירושלים, 747.  ↩

  68. משנה, יבמות ט"ו, ז'.  ↩

  69. כדברי התוספות, יבמות קט“ו, א', דבור המתחיל: ”אמר רבי עקיבא" וכו'.  ↩

  70. מגילה י"ח, א'.  ↩

  71. “רבי חייא בר זרניקי ורבי שמעון בן יהוצדק הוי קאזלי לעבר שנה בעסיא. פגע בהו ריש לקיש איטפיל בהדייהו. אמר: איזיל אחזי היכי עבדי עובדא” – סנהדרין כ“ו, א'. שם, תוספות, דבור המתחיל ”לעבר שנה בעסיא“: ”ואם תאמר: איך היו מעברים בעסיא הא עסיא חוצה לארץ היא וכו‘. ויש לומר דלעבר ר“ל לחשוב” וכו’; גם תוספות יבמות קט“ו, א'; תוספות סנהדרין י”א, ב‘, דבור המתחיל: “אין מעברין” וכו’. ירושלמי סנהדרין א‘, הלכה ב’ (נדרים ו‘, הלכה ח’): “ירמיה עיבר בחוצה לארץ. יחזקאל עיבר [ב]חוצה לארץ. ברוך בן נריה עיבר בחוצה לארץ” וכו'.  ↩

  72. לפי נוסח ירושלמי, פסחים פרק ז‘ (מ"א, ב'). בנוסח בבלי, ברכות י"ט, א’: “שלח לי' שמעון בן שטח: אלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נדוי שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ”. קביעת זמנו של תודוס – אם בפני הבית אם לאחר חורבנו – שנוייה במחלוקת.  ↩

  73. “בתמיה” (ירושלמי, שם, קרבן העדה).  ↩

  74. ירושלמי, שם, פני משה: “מאי רבותיה שנשאו לו פנים ואמרו לו אילולא תודוס וכו' לא היינו מנדין אותך”.  ↩

  75. קרבן העדה: “דהוה משלה” וכו'; “שהיה מסייע לחכמים בפרנסתן שהיה נותן לת”ח להשתכר בה".  ↩

  76. פרקי דרבי אליעזר… באור הרד“ל, תרי”ב, י“ט, א' – שם: ”גלו לבבל היו מעברין את השנה ע“י הנשאר בארץ. לא נשאר אחד בארץ, היו מעברין את השנה בבבל”.  ↩

  77. משנה הוריות ג‘, ח’.  ↩

  78. סנהדרין כ“ד, א'; עיין בספרי בבל וירושלים, 109 [פרק ”על פרשת בתים“, פסקה כ', לעיל בקובץ זה]. על חושך בבל מעמידנו גם מאמרו זה המובא בכמה מסכתות (פסחים ל“ד, ב'; מנחות נ”ב, א', ועוד): ”אמרוה רבנן קמיה דרבי ירמיה אמר בבלאי טפשאי משום דיתבו באתרא דחשוכא אמרי שמעתתא דמחשכן" וכו'.  ↩

  79. עיין בספרי בבל וירושלים, 88 [פרק “על פרשת בתים”, פסקה ט"ו, לעיל בקובץ זה].  ↩

  80. מדרש תנחומא, נ‘ח, ג’.  ↩

  81. בראשית ל“ב, כ”ט.  ↩

  82. חולין צ“ב, א'; רש”י, שם.  ↩

  83. … “ובגפן שלשה שריגים [בראשית, מ‘, י].. אלו ג’ שרי גאים [רש”י: עשירים וקרובים למלכות] היוצאין מישראל בכל

    דור ודור פעמים ששנים כאן ואחד בארץ ישראל. פעמים ששנים בארץ ישראל ואחד כאן" וכו'.  ↩

  84. לדוגמה, רב האי גאון (בתשובתו לשאלה על הלכות סתומות שבתלמוד בבלי אם יש לסמוך על פירושן בתלמוד ירושלמי):. …“מיהו כל מה שמצינו בתלמוד ארץ ישראל ואין חולק עליו בתלמודנו או שנותן טעם יפה לדבריו נאחזנו ונסמוך עליו דלא גרע מפירושי הראשונים, אבל מה שמצינו שחולק על תלמודנו נעזבנו” (ספר האשכול, חלק ב‘, הלכות ס"ת, סי’ י"ד, ע' 49); ובתשובה אחרת: “ומלתא דפסיקא בתלמוד דילנא לא סמכינן בה על תלמודא דבני ארץ ישראל הואיל ושנים רבות איפסיקא הוראה תמן בשמאדא והכא הוא דאתבררו מסקני אי נמי אנן על מסקני דהכא סמכינן” וכו‘ – תשובות הגאונים מתוך הגניזה, הוצאת שמחה אסף, תרפ"ט, [חלק ב’] 125 וכו'.

    כמה מן הפוסקים יוצאים כאן בעקבות הגאונים. לדוגמה, ר' יצחק אלפסי, סוף עירובין (ל"ה, ב'): “דכיון דסוגיין דגמרא דילן להתירא לא איכפת לן במאי דאסרי בגמרא דבני מערבא. דעל גמרא דילן סמכינן דבתרא הוא” וכו‘.‏ רבנו אשר (שאלות ותשובות, כלל רביעי, סימן י', בפתיחתו): “ואנן בכל מילתא אזלינן בתר חכמי בבל ועבדינן כותייהו היכא דפליגי אהדדי חכמי בבל וחכמי א”י דתלמוד בבל חשבינן עיקר" וכו’. זכרון לראשונים, סימן שמ“ט (“ותלמוד שלנו – הבבלי – שעליו אנו סומכין ועליו כל ישראל סמוכין מכריע”); תשובות, ליק, סימן מ”ו, ובדברי פוסקים אחרים.

    בירור טעם התעלמות הגאונים מהגמרא הירושלמית (במדה שהתעלמו ממנה, וכאן נחלקים חוקרי ההלכה שבימינו) וקנאתם לכבוד גמרא־של־בבל, אם מטעמי הלכה בלבד או משום שיצאו להגן על כבוד אמוראי בבל כלפי חכמי ארץ ישראל ונשיאיה – אינו מענייני כאן. מימות שלמה יהודה רפופורט עד ימינו – הרבו חוקרי התלמוד לעיין ביחס גאוני בבל אל התלמוד הירושלמי, במידת ידיעתם אותו תלמוד וכו' – ושערי סוגייה זו לא ננעלו עדיין גם הם. ואין להקיש מיחס גאוני בבל אל

    התלמוד הירושלמי על יחס אמוראי בבל (לא כולם, ובכל דורותיהם ואסכולותיהם) אל ארץ ישראל וחכמיה. כמה מדבריהם בגמרא הבבלית מעידים על הודאתם השלמה בסמכותם של חכמי ארץ ישראל. ומהם שהיו שוקלים חכמי בבל כנגד חכמי ארץ ישראל: “אמר אביי וחד מינייהו עדיף כתרין מינן. אמר רבא וחד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו. דהא רבי ירמיה כי הוא הכא לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן כי סליק להתם קרי לן בבלאי טפשאי” (כתובות ע"ה, א').  ↩

  85. על ראש־הגולה וראשי־הישיבה – עיין גם בפירוש־המשנה לרמב‘"ם, בכורות ד’, ג':…“ונשאר עלינו לברר מי הוא הנותן רשות ולמי ראוי לתת רשות שיועילנו ואומר שהנותן רשות הוא ראש גלות הממונה בבבל ואין צריך להיות חכם וראש ישיבה ממונה בא”י. אבל ראוי שיהא גדול בחכמת התורה מאד עד שלא ימצא גדול ממנו בשום פנים בא“י בזמן שממנין אותו. ואם הדיין הזה נקט רשות מראש ישיבה בארץ ישראל אותו הרשות מועיל לא”י בלבד ואינו מועיל בחוצה לארץ. ואם נקט רשות

    מראש הגולה הרי הוא המועיל בכל מקום בא“י ובח”ל לפי שדינו של ראש גלות על כל ישראל כדינה של מלכות שאונסת ומכרחת“ וכו'. ”אם היה גדול בחכמה עד שמשיב כראוי כששואלין אותו בכל הגמרא הרי זה ראוי למנותו ראש ישיבה“ וכו' – על ”ענינו"־תקפו, עיין שם.  ↩

  86. עיין בספרי בבל וירושלים, 370 ועוד.  ↩

  87. עיין בספרי בבל וירושלים, 193.  ↩

  88. עיין בספרי בבל וירושלים, 48, 453 וכו', ועוד.  ↩

  89. אף על פי שישעיהו ניבא: “ביום ההוא יהיה מזבח לה‘ בתוך ארץ מצרים ומצבה אצל גבולה לה’ ” (י“ט, י”ט).  ↩

  90. פרקי דרבי אליעזר, שם, י"ט, א'.  ↩

  91. ברייתא, מגילה י"ד, א'.  ↩

  92. מכילתא, ‏ שם, 6 וכו‘ – וראייה לכך מיונה הנביא שאמר: “אלך לי לחוצה לארץ מקום שאין השכינה נגלית” וכו’. שם, 4: “ועד שלא נבחרה ארץ ישראל היו כל הארצות כשרות לדברות. משנבחרה ארץ ישראל יצאו כל הארצות”.  ↩

  93. עיין בדברי האמוראים לברייתא על השכינה הגולה עם ישראל והעתידה לשוב עם גאולתו:‏ "בבבל [שכינה] היכא? אמר אביי בבי כנישתא דהוצל ובבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא ולא תימא הכא והכא אלא זמנין הכא וזמנין הכא וכו'. אבוה דשמואל [ולוי] הון יתבי בכנישתא דשף ויתיב בנהרדעא אתיא שכינה שמעו קול ריגשא [קמו ונפקו. רב ששת הוה יתיב בבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא אתיא שכינה] ולא נפק. אתו מלאכי השרת וקא מבעהו ליה. אמר לפניו: רבונו של עולם, עלוב

    ושאינו עלוב מי נדחה מפני מי? אמר להו: שבקוהו“. על בת־קול – עיין בספרי בבל וירושלים, 94 [פרק ”על פרשת בתים“, פסקה ט”ז, לעיל בקובץ זה].

    נמצאו, כנראה, בנים שהיו מסופקים בשלילה זו ששללו אבותיהם את השכינה מישראל שבבבל, כשנפטר רב הונא – “פתח ‏ עליה ‏ רבי אבא: ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה ליה [רש”י: שאין שכינה שורה בחוץ לארץ]. מתיב רב נחמן בר חסדא ואמרי ליה רב חנן בר חסדא: היה היה דבר ה‘ אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים [יחזקאל א’, ג']. טפח ליה

    אבוה בסנדליה [רש“י: רב חסדא בסנדלא שטפח לו לרב נחמן על סנדלו כאדם שנוגע על רגל חבירו בחשאי כדי שלא ישמעו העומדים סביב מטתו דרב הונא ע”א הכהו בסנדלו]. אמר ליה: לאו אמינא לך לא תיטרוד עלמא. מאי היה? שהיה כבר" (מועד קטן כ"ה, א'). אין בטפיחת סנדל משום תשובה לאותה שאלת בן, שחזר עליה לאחר כמה מאות שנה גם מלך הכוזרים (הכוזרי לר‘ יהודה הלוי ב’, י'ג) – ויש לחזור ולחזור עליה, גם כשהשואל יהא בעיני הנשאלים טרחן וטרדן… ומה שהיה – הוא בגדר חוזר והווה, הווה ויהיה.  ↩

  94. קדושין ל“ו ב‘ וכו’; ל”ז, א‘: “אמר רב יהודה ה”ק: כל מצוה שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בח“ל” וכו’. המחלוקת – שם – בתפיסת “מושב” ו“ביאה” שנאמרו בארץ, אם פירושם “כל מקום שאתם יושבים” או “כל מקום שנאמר בו מושב אינו אלא לאחר ירושה ושיבה” – יש לתתה ענין לפרשת בבל שלפנינו; גם: ירושלמי שביעית ו‘, הלכה א’ ועוד.

    עיין: משנה מכות א‘, י’, בבלי מכות ז‘, א’ – על סנהדרין הנוהגת בארץ ובחוצה־לארץ; גם סנהדרין י"ד, א'.  ↩


עם ההולך ומת

מאת

שמעון רבידוביץ'

א.

כמה דמויות לו לישראל בעולם, ודמות אחת לו לישראל בישראל: דמותו של שכיב־מרע שאין שכיב־מרעיותו פוסקת עולמית. מבחינת־החוץ ראה ישראל רוב ימיו את עצמו והוא כבשה דלה נרדפת על צוארה, רודפיה כל אריה משבעים האריות, כל כלב חצוף בעולם זה רב כלבים וחוצפה אין־קץ. ראייה זו באה על עיצובה גם בשיר העם ובמשליו, בתוכחתם של מוכיחים, בקישוטיהם־ציוריהם של כמה אנשי־עין בבית שהעזו ועברו על “לא תעשה לך… וכל תמונה, כשאותו לא־תעשה עמד בכל תקפו בישראל. ויש שאותה כבשה נרדפת הפכה והיתה לאיל שחוף ודקיק־עצמות, מעין זכר לאיל־הקדומים שזכה ומילא את מקומו של השני באבות־העולם לעקידה. ומבחינת ביתו כאילו הולך ישראל ועובר מן העולם מששת ימי בראשיתו – וללא הפוגה, יעוד־הקץ, קץ־עולם שאין אחריו תקומה, התחיל מרחף על ראשו והוא טרם יהיה עם, במדבר נדודיו, עם מצעדותיו הראשונות ליישובו של עולם. עתים דומה עלינו כאילו קדם קצו לראשיתו, או זה וזו באו כאחד. מפגישתו הראשונה של אדון הנביאים עם צאן מרעיתו ואילך, מן פרשת התוכחה בספר דברים שאין כמותה לשגב ולאכזריות עד למשא־רעמו של משורר־הזעם ואיש־התוכחה הדגול במאה העשרים – חזר כל רואה בעם, נביא ואיש־רוח על אותו יעוד”קץ, כולו מרדף אימים ומזהיר: ישראל אתה הולך ונמחה מעל פני האדמה, סופך להיות כלא־היה, ובמהרה, – אם…; חוזה־חוזה ו“אם” שלו – וכולם “אם” אחד.

על אדמת ארץ ישראל, כשעוד היו לנו כהנים בעבודתם לויים בשירם ובזמרם וישראל במעמדם, שכורי אפרים ועליזיה, בנות ציון ההולכות הלוך וטפוף, נוסכים לבעל ומקטירים לעשתורת, עבדי אלהי השמים ויראיו־חסידיו, – מתהלכים היו נושאי־חזונם של שבטי ישראל ביהודה ובאפרים בקרית מלך רב ובשומרון, בתקוע ובענתות, נאמני ביתו הגדולים, שומרי־גורלם בלבותיהם הבוערים ואינם אוכלים, ומשפתותיהם לא ימוש יעוד החורבן ההולך וקרב; לכאורה אינו אלא פרי החטאים כי רבו מנשוא, ופרקים כאילו גזירה היא שאין מפלט מפניה. חזונם לא חזון־יחידים היה. רבים־רבים מן הענוים אשר בארץ, פקוחי הלבב בהמון העם, שותפים היו למייעדי הקץ באותה תחושה יסודית, תחושת ערב הכליון, בה נולדו ועל ברכיה אומנו, ולא הרפתה מהם זו גם בימי אורה ושלום. עתים נשאו חוזינו נפשותיהם לשמים החדשים ולארץ החדשה שייבראו אחרי אותו כליון, כאילו ציפו למעשי בראשית שניים, וניבאו ליקום הולך וקם אחרי כשלונו הרב, תוך מעגל תקומה החוזרת ומתגלה בו בעולם – ורעמם בו הרעימו את בני דורם היה רעם הכליון, כליון שכאילו אין אחריו תקומה, כמרומז.

בימי הבית השני – לאחר שחורבן הבית שקדמהו ואבדן המלוכה זעזעו את נפשותיהם של בני יהודה זעזוע עמוק שהיה בו משום הפיכת עור ופנים בבחינת־מה – הלכה אותה תחושה וגברה בעם, וממנה יתד לכמה חזיונות באותה תקופה. הוסיפה זו והחריפה־החמירה במידה שאין למעלה ממנה והיתה למועקה רבה כמעט בלב כל איש ואשה וילד מישראל, ברוב דברי ימיו שבתפוצות – באלפיים שנות סבלו העצום, בהן באו זו תוך זו גבורה וחולשה, כיבוש וכשלון, תפארת וקלון, יצירה גאיונה ואפס־אונים, גיבוש־פרצוף וטשטוש־דמות, כמעט בכדור הארץ כולו.

ב.

צא וראה: אין לך כמעט דור בדורות תפוצותינו שלא ראה עצמו והוא אחרון, קץ־ישראל, טבעת־סיום בשלשלתה של האומה. לבו של כל דור היה נתון באותה צבת של קץ־שלא־בקצו. בהקיץ ובחלום ראה את שבט האחרית שלוח אליו, פי תהום־הקץ הפעור לבלעו. בנה והרס, קם ונפל, עקר והניח וחזר ועקר – וכולו פחד: בו יקיץ הקץ לישראל, הוא שנגזר עליו לשמש “סוף כל הדורות”. לאותה אימת־אחרית נצטרפה בלבו גם תוגה רבה שלא ניתנה לביטוי על “כל הדורות” שחלפו – שיחזרו ויחלפו לבלי־שוב עם עבור דור אחרון זה מן העולם. דור יתום ועלוב שקצרה ידו לנטוע נטיעה־של־קיים, לחזור ולפתוח ולא לחתום, לכבוש ולהנחיל ולא לסתום גולל; ויתירה ממנו – צער ללא־ניב על “כל הדורות” שעתידים היו לבוא לעולם, הללו שעלו במחשבתו של בורא־העולם להבראות ולא ייבראו. נמצא דור אחרון זה גם מטיל פגם במחשבת הבורא, כביכול, מביא בעוונותיו הרבים לידי שינוי־סדרים במעשי־בראשית, ששוב לא יתחדשו בכל יום תמיד – בעטייו.

פניהם של ראשי־המדברים בדור־דור כפני דור־דור. וכך אתה מוצא כל חכם וגדול בישראל – לא רק בתקופת התנוונות, רעייה־להסתאבות, או חזרה משעממת־פושרת, אלא גם בימים סעורים־סוערים, עוקרים ומניחים אבני־פנה חדשות לאומה, מימי הבית השני ואילך – והוא רואה עצמו – אחרון לחכמה בישראל, תורתו “קץ תורה”, סוף יצירה באהלי יעקב. עם קריאת שמע אחרונה שלו תוחזר התורה לסיני, או תחזור ותהא מונחת כאבן שאין לה הופכין בקרן־זוית; אותה קרן־זוית בה כאילו התורה מונחת משעה שניתנה לו לישראל על הר סיני ועל כרחו, זו ההולכת ומשתכחת מעיקרה, משעת התגלותה הראשונה בעולם. בארץ מולדתה – או ליתר דיוק, ברוח המסורת: במחוז־חפצה – נשתכחה כמה פעמים; עלו שבי־בבל עזרא והלל הבבלי ור' חייא הבבלי וחידשוה, איש־איש בדורו, מחדש מחדש וחידושו, ועל אחת כמה וכמה בתפוצות: בהן לא פסקה תורה זו מלהשתכח אפילו שעה אחת – ולשגשג תוך כדי אותה השתכחות שגשוג שאין למעלה ממנו, שגשוג ראשונים ואחרונים, להתרחב ולהעשות ים רב גלים ולויתנים. כל חכם בישראל כאילו חוזר ומוצא זאת התורה באותה קרן־זוית, מנערה מעפרה, ובערוב יומו – הוא יוצא ומחזירה לה לקרן־הזוית, וחוזר חלילה… אותה קרן־זוית1 – מי מקוראי דורותינו ומהמעיינים־בספר בישראל וזו לא תעמוד לפני עיני רוחו השכם והערב, – וגם בחלומות־ליל תבעית רוחו – עמידת ברייה עלובת־עולם, ספוגת יגון־אבל ללא־נחמה, תובעת את תיקונה – ותיקון אין. מה כוחם של אנשי קרן־זוית לתיקון?

אותה הרגשה של זריעת־זרע־לבטלה וכילוי־כוח־לריק היתה מכרסמת לבותיהם של בני כל דור מדורות־האחרית המרובים, כלומר רוב דורות תפוצותינו ככולם. דיכאה זו רוחם של כמה מגדולינו וטובינו, העכירה עליהם את אור־חייהם ומעיינות־יצירתם, עד שהעבירתם מן העולם שלא־בקצם. שהרי מה גמול צפוי לו לבן דור שהוא חותם הדורות? מה ממש בעמלו ומה בצע בו, אם יסק שמים ואם יעמיק תהומות ברוחו, רוח בן־אחרית?

בן־אחרית, – זו היתה דמותו של כל יפתח בדורו ושמואל בדורו, כל צדיק בדורותיו, כל יחיד בעם, בעיניו ובעיני בני דורו, תלמידיו השותים דבריו בצמא. “רבנו, על מי אתה עוזבנו?” – היה כל דור תלמידים שואל כל חכם ונשיא בישראל, כשהגיעה שעתו להתבקש לישיבה של מעלה. כל דור היה חושש שעם סתימתו של גולל על רבו הנערץ – נסתם הגולל על התורה בישראל, ולעולמים. מכאן קינתם של דורות, קינת נכאים ומעמקים יוצאת מן הלב, הממלאה את חדרי ספרותנו מדור־דור – על אראלים שנצחו מצוקים, עלי ארון קודש שנשבה ומאור שמש כי אסף נגהו. האראלים תמיד נצחו, מצוקי־ארץ כחלום עפו. כל ארון קודש נדון לשבייה. מאור השמש הלך ודעך באין הפוגה. כמעט בכל קבר חכמים נקבר מאור חכמה ותורה, נגנזו לוחות וארון, והעולם כולו בעוורון.

דור חותמי־המשנה, האחרון לתנאים, סיכם במשנתו אותה הרגשת־אחרית בפשטותו המיוחדה: “משמת רבי מאיר בטלו מושלי משלים, משמת בן עזאי בטלו השקדנים. משמת רבי עקיבא בטל כבוד התורה. משמת רבי חנינא בן דוסא בטלו אנשי מעשה. משמת רבי יוסי קטנתא פסקו חסידים… משמת רבן יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה. משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה [זה בטל אחר כך משמת רבי עקיבא] ומתה טהרה ופרישות. משמת רבי ישמעאל בן פאבי בטלה זיו הכהונה. משמת רבי בטל ענוה ויראת חטא”2. הרבה מן העניין בדבריהם־השגותיהם של שני אמוראים (מבני הדור השלישי) לאותה משנה: “אמר ליה רב יוסף לתנא: לא תיתני ענוה, דאיכא אנא. אמר ליה רב נחמן לתנא: לא תיתני יראת חטא, דאיכא אנא”. הניתן לדון בדברי רב יוסף ורב נחמן מעין דין מחאה על אותה ראיית־“משמת” של משנתנו, דין נסיון להבלטת מעלתם של דורות האחרונים – האמוראים – שאם גם אינם אלא כקליפת־השום כלפי הראשונים – התנאים – (“אם הראשונים כמלאכים” וכו') – הרי אין הדור יתום בו חיים חכמים שכמותם? אוסיף ואשאל: הרשאים אנו להניח שמסדרי הגמרא הבבלית סיימו בבכוונה מסכת סוטה באותו “דאיכא אנא”, לא לכבודם של שני אמוראים אלה – כיצד ניתן לו לענו להכריז על עצמו “דאיכא אנא”, וכלום נאה הוא לו לירא־חטא להתפאר ביראתו בפרהסיא?3 – אלא לשם הדגשתה היתירה של יצירת האמוראים, זה תלמודה של בבל שהיה בשעתו בחינת “במחשכים הושיבני” לחולקים עליו, ואחריהם יצאו מפקידה לפקידה ועוררו עליו משטינים־מקטרגים בבית ובחוץ, עד ל“משכילים” במאה הי"ט וליורשיהם ברשות זו – שוללי־הגולה במערכות הציונות, הממעטים דמותה של אותה יצירת־בבל ואינה בעיניהם אלא “מורשת גלות”, תעודת־ירידה לישראל ולרוחו?

יבואו המעיינים בעריכתו של התלמוד הבבלי, המומחים בשערי “הדרן” למסכתותיו, ויכריעו בשאלה זו והכרוך בה – ואותו חזיון במקומו עומד: עם פטירתו של כל גדול בישראל נשמט – בעיני בני דורו, טובי־יורשיו, ופרקים גם בעיניו הוא – אחד העמודים שעליהם עמד בית־האומה, נעלמה אחת המידות המרכזיות בהן זו התייחדה מראשיתה, חלף קניין מקנייניה הראשונים במעלה וללא תשלום ותחליף לעולם.

ג.

בת־קולו של אותו “משמת” שבמשנתנו מנסרת גם בחללה של ספרותנו בימי הבינים ובדורות האחרונים שלאחריהם. אין לך ארז מארזי לבנונינו, לויתן מלויתניו של ים־התלמוד, מבעלי־התריסין במשנה ובגמרא בפרדס ובעיון ובפיוט, שלא התהלך כל ימיו עלי אדמות והוא רדוף אותה אימת־אחרית; ולא יצא מן העולם ולבו שסוע־טרוף על שעם פטירתו יעברו ישראל – ותורתו – מן העולם, או ירדו ירידה רבה שאין לה תקנה.

עתיד אני לחזור ולהזקק לאותה פרשה במקום אחר4, וכאן אסתפק בדוגמה אחת מימי הבינים: “נשר ספרד”, שכוח טיסתו וכיבושו הלך והאדיר מאותו קונטרס־נעורים “מלות ההגיון” עד לפרי־פרדסו הבשל והשלם “מורה־נבוכים” – רוב ימיו רדף אחריו קץ־התורה ההולך וקרב. היא שעוררהו לחתימה ולגניזה, שהצליל מצלליו על רוחו לבלי־חת והרפה ידיו ידידמשה. זמן־מה לאחר שברך על המוגמר בשערי־מחשבתו וסיים את מוה"נ – כתב אגרת־שלומים זו לחכמי לוניל שבצרפת הדרומית: “הרי אני מודיע לכם שלא נשאר בזמן הזה הקשה אנשים להרים דגל משה ולדקדק בדברי רב אשי אלא אתם וכל הערים אשר סביבותיכם – שאני ידעתי שאתם קובעים מדרשות תמיד ושאתם בעלי בינה וחכמה. אבל בכל המקומות האלה אבדה תורה מבינם. רוב המדינות הגדולות מתות ומעוטן גוססות, וכמו שלשה ארבעה מקומות חולים בכל ארץ ישראל, ובכל סוריא מדינה אחת והיא אחלב שבה מקצת חכמים ועסקיהם בתורה אבל אין ממיתין עצמה באלה [באהלה?]. ובכל הגולה בבל ושנער שנים שלשה גרגרים. ובכל תימן וערי המצר הערבים כולם מעט עוסקין בתלמוד אבל אינם מכירים אלא הדרוש וקבל שכר לפי שבקצוות הן כבר נתנדבו מהם אנשים בעלי ממון יברכם אלהינו ושלחו שלוחים וקנו שלוש נוסחאות מן החבור [משנה תורה] ונתנו נסחה בכל גבול וגבול. הוא שהאיר עיניהם ותיקן מעשיהם עד הודו. אבל היהודים שבהודו אינם יודעים התורה שבכתב ואין להם מן הדת אלא שהם שובתים ונימולים לשמונה. ובערי העלגים שהם בדת ישמעאל קוראים בתורה שבכתב ועושין כפשטה. וערי המערב בעוונותינו כבר נודע את אשר נגזר עליה ולא נשאר לנו עזרה אלא אתם אחינו אנשי גאולתנו. חזקו ונתחזקה בעד עמנו ובעד ערי אלהינו. השתדלו להיותכם אישים בני חיל [כי?] הדבר תלוי בכם”5.

זו היתה דמותו של סוף תור הזהב לישראל שבימי הבינים – למעשה, תור דם ודמע אין קץ – בעיני אחד הגדולים בצורפי זהבו. לא ידע רבנו משה בר מימון תוך כדי קוננו קינה רבה זו כי הולכים ונרקמים ישובים לישראל מעבר לרהיין, על גדות הויסלה והניימאן והדנייסטר והדנייפר והבוג – שבגבולותיהם יהיו יושבים רבבות מישראל מאות־מאות שנים ועושים ימים כלילות לעיון ב“משנה תורה”, ועילוייהם־גאוניהם ידרשו כל א“כין ור”קין שבו, יקריבו עצמם על בירורן של סתומות וסתירות בדבריו – שפרקים אינן אלא פרי טעויותיהם של מעתיקים ו“בחורים זעצערים” – ופירוקה של קושייה בדבריו יהא תענוגו־שכרו הגדול ביותר של כל למדן וגדול בתורה בארצות ליטא ופולין והונגאריה וכו‘; והללו היו נעלמות מעיני הרמב“ם הרבה יותר מארצות הצב”יים וחייהם ודרכיהם, שפתחו לו פתח חדש לפירושה של תורת משה. לא ניתן לו לרמב“ם להעלות על דעתו את אשר עתיד היה לשמש ליהודי אירופה המרכזית והמזרחית עד למאה העשרים (ומעז אני להוסיף: את אשר ישמש להם לאחריה). כשם שמקונני־”משמת" בצפורי וביבנה, בסורא ובפומבדיתא לא שערו – ולא ניתן להם לשער – שיום יבוא וקמו ר’ יצחק אלפסי באפריקי ורש"י ותלמידיו בצרפת ובגרמניה ור' משה בר מימון בספרד ובמצרים, ויהודי ארצות־הרהיין – בורים גמורים אלה בימי פריחת הגמרא בבבל – יספקו לאחר שלש מאות שנה חכמה וחכמים לתפוצות ישראל במזרח ובארץ ישראל גופה, מאות־מאות שנים.

לא ר' משה בר מימון לבדו. גם חכמי ארצות הרהיין ואירופה המזרחית שבאו אחריו דנו בעצמם דין אחרונים. ספרות־המוסר שלנו – דוגמה נוספת – כולה ספוגה אותה תחושת־כליון. יודעני: מחבריהם של ספרי־מוסר דרכם להפליג הרבה בכל אומה ולשון, והוא הדין בישראל. הואיל והם בהולים להחזיר את ישראל למוטב, אינם יודעים גבול ומידה בתיאורי האימים שהם מתארים את המציאות הישראלית שבדורותיהם. כוונתם להטיל אימה על הצבור – כדרך מחנכי־עם. פרקים לשונם גם לשון אנשי־תעמולה שבדורות האחרונים שאין דבריהם אמת מזוקקת, שהרי מטרתם מקדשת בעיניהם כל דרך הגזמה שהיא. (לפיכך, אם נמצה את עומק הדין, אין בספרי־המוסר הללו כדי לשמש עדות היסטורית הראוייה לשמה במילואה; רוב מחקרי־ההיסטוריה שחוברו בדורות האחרונים על פי ספרי המוסר בישראל, שמחבריהם דנו בהם דין אספקלריה של מציאות ישראלית כמות שהיא, – מסקנותיהם טעונות בדיקה רבה מבחינה מדעית. ולא ניתן לי להוסיף ולדון כאן בשאלת־יסוד חשובה זו: עד כמה רשאים אנו ללמוד “היסטוריה” מדבריהם של נביאי ישראל, יוצרי התוכחה ה“לאומית”). ואם גם ניתן לומר: אין למדים מספרי מוסר, או לפחות, שומה עלינו לנהוג זהירות יתירה באותו סוג־ספרות, מבחינת אמיתותה של המציאות ההיסטורית – אין לזלזל בחרדת־האחרית המפעמת אותן תעודות־הרוח הנערצות על האומה. והיא היא הבוקעת ועולה בספרותנו שבימי הבינים והדורות שאחריהם גם מתוך דבריהם של כמה מסיחים לפי תומם, שאלות ותשובות להלכה ולמעשה בין קהילות ויחידים גאוני דור ודור. מתפרצת היא מתוך אלפי הערות אגב אורחא – פרקים בצירוף אותו “השתא דאתינא להכא” מסורתי – אם כמאמר מוסגר אם כרמז שאין מגלים אותו אפילו לצנועים, בהקדמות לספרים (ועתים מיטב הספר העברי העתיק הקדמתו) ובדברי סיומם, באגרות קדמונים ובמכתמיהם. קץ־שבת, סוף־תפלין, אבדן יראת־שמים וכל דבר שבאמונה, ראו לפניהם רוב גאוני־התורה שבמאות האחרונות, ימים רבים לפני תנועת ה“השכלה”, – והללו נראים לנו עכשיו כ''תורי־זהב" לשבת ולתפלין, לאורח חיים ולשולחן ערוך. אחרונים שבהם, בשערי ההלכה והאגדה – דומים עלינו כראשוני־ראשונים. ובעיניהם – ולבני דורותיהם – לא היו אלא בחינה בין אחרון לאחרון. (חרדת־האחרית במשיחיות הישראלית טעונה גם היא עיון לעצמה).

ד.

לא יהדות־התורה־והמצוות לבדה, גם יהדות־החול כאילו ראתה את עצמה כקץ ישראל – בעיקר ברייתה, עם צעידת ראשוני צעדיה, הרוטטים־הגוששים, שלא זכו להעשות מצעדי גבר בוטחים־תקיפים עד היום הזה. כשהתחיל ישראל ה“חדש” פוקח את עיניו בעולם שלאחר המהפכה הצרפתית – “העולם החדש” שבמאה הי“ח, וביחוד לישראל שבמערב – והוא מנסה לנער מעל עצמו הרבה ממסרתו של העבר, – במסורת־האחרית לא שלח ידו. כמוהו כישראל ה”ישן" בה ברשות. לא בלבד מחנה היינה וצונץ – להבדיל בין מי ששנה ופירש ובין מי שחרק שניו ונשאר בבית, בשבר־לב גדול, המית עצמו באהלה של תורה ובנה בנין רב־מידות לבאים אחריו – וחבריהם במערב, פורקי־עול, מקוצצי־קץ ומקצצים־בנטיעות אלה לתיאבון ולהכעיס. גם מחנהו של יהודה ליב גורדון במזרח – מחנה מעפילים ומציבי־דלתות בישראל, מנערי לשוננו מאבק־הדורות, שבה רבו משטיניהם ובה מעטו יודעיהם – ראה עצמו והוא חותם יהדות, סותם גולל על תורה ושירה בישראל. לא ידע אותו פורץ־גדר, איש מרד ומרי, – כמה גדולה היתה זיקת המסורת עליו כשרוחו הציקתהו וקם ונשא את קינתו המפורסמת: “ולמי איפוא אעמול אני הגבר? / הוי, מי יחוש עתידות, מי זה יודיעני / אם לא האחרון במשוררי ציון הנני / אם לא גם אתם הקוראים האחרונים?”… הפייטן האחרון, הקוראים האחרונים.

כשהלך יל“ג לעולמו, פסקו אחריו רבים־רבים מבני־דורו: משמת יל”ג בטלה שירה בישראל, בלתה ופסקה ספרות עבר טרם תהיה לה עדנה. מי מאתנו לא נתקל בכמה שיירי־“משכילים” שהאמינו באותו “משמת יל”ג" בכל לבם? – ישב יל"ג בסט. פטרסבורג, בה התחיל מתרקם ישוב יהודי חדש, רב השכלה, מטרופולין לתפוצה גדולה ורבת און וסבל, והספיד את עצמו ובני דורו, האחרונים כמותו – ולא שער שבמרחק־מה, בתחום־המושב, הלך גדל בישיבת ולוז’ין אברך צנוע־בישן אחד, כבד־תנועה, אלם־נפש בראשיתו לכאורה וכנפיו כנפי־נשרים: חיים נחמן ביאליק; הלך והכין פעמיו להיכל שירתנו – בבית ספר רוסי באודיסה – צעיר פותח שערים חדשים לשירת ישראל, ושמו שאול טשרניחובסקי. ועל אחת כמה וכמה שלא ניתן לו לארי שירת־ההשכלה לשער שבסמוך לעליית שמשם של שני יורשיו אלה, יעלו בשמי ישראל כוכבי־שירה עצומי־אור כזלמן שניאור ובני גילו והצעירים גם מהם, עד לאורי צבי גרינברג וש. שלום וחבריהם, כובשי שירתנו בסערה.

וביאליק גופו – שרבים ראוהו כנביא האחרית במאה העשרים – איש המסורת המובהק, כלום לא שמר אמונים גם הוא למסורת־קץ זו? כמה שעות מכריעות בחייו היה לבו נתון לאותה אימת־דורות6; פחד־האחרית רדפהו לחתימה ולכינוס נכסי דורות, כינוס דור אחרון לעמל־רוחם של דורות אחרונים רבים – ועתים היה חוזר ומקונן קינת יל"ג: מי יודע… מי שלא עמד על אותה חרדה רבה שהיתה תוקפת מפקידה לפקידה אותו “לא משורר, לא נביא” וחוטב־עצים, איש־קרדום (… “ורד היום וידי רפתה”…) והוא פרקים גם התקומם בכל עוצם כוחו, בגבורת אריה בעל־רוח רבה, נגד אותו חזון־אחרית, ועל אותה התרוצצות שבלבו בין אחרית וראשית – הרבה ממצוקת משוררנו וכיבושיו יעלם מעיניו. (וכלום אינך מוצא כמה מטובי בני דורנו אנו, שאישיות ביאליק ושירתו נבלעו בדמיהם, והם מוכנים לעטר גם את משוררנו הנערץ באותה עטרת־“משמת”: משמת חיים נחמן ביאליק פסקה שירה לעברים, אחרון היה במינו, שכמותו לא יקום בישראל, וכיוצא בלשונות־אחרית אלה?).

ואם ביאליק, הגדול בבני בית אחד־העם כך – מיכה יוסף ברדיצ’בסקי שחש בכל רמ“ח אבריו ושס”ה גידיו אותה תחושת־אחרית ואת שירתה שירת־נכאים שר־הגה בישראל בשארית כוחו, והקרובים לו ברוח על אחת כמה וכמה. המשיכו הללו ורקמו אותה מסכת־קץ, ורבים הנפכים הוסיפו לה משלהם. וכך ראה את עצמו יוסף חיים ברנר – איש־חול גדול שמת מות קדושים בארץ הקודש – רוב ימיו והוא אחרון, אחרון הכותב לאחרונים. “הספרות העברית כולה [אומר יוחנן ב”מעבר לגבולין“] היא אינה אלא מקצת ליריקה, ולדעתי – אגב אורחא – אכן זוהי תעודתה להיות ליריקה ורק ליריקה – השתפכות הנפש של יהודים אחרונים”. “מה ישעיה וירמיה ויחזקאל ובן סירא ושאול איש תרסוס ור' חיים וויטאל ור' ישראל ממדזשיבוז – אם אין שארית?”7 ספרותנו העברית הצעירה היתה לו לברנר “רפרופים של אחרוני אנשים אשר דור יולד לא ידע מהם”8, לשוננו לשון אחרונים, עמלנו עמל אחרונים “אשר לא יהיה להם זכרון” לא לראשונים ולא לאחרונים, “וגם האחרונים לא ישמחו בו” (בלשון קהלת, ממנו נחל גם יל"ג אותו “למי אני עמל”).

ה.

אמנם כן, לא כל בית יעקב שבדורנו נתפס לאותה אחרוניות. אהל אחד יש בו – רב־תפארה וכיבוש, יהיה רצון שיזכה ויהיה מבצר־עם ומקדש־מעט והוא בוגד באותה מסורת־אחרית ומתעטף בטלית היפוכה: ראשוניות. רובם של בני־הישוב וביניהם גם הללו שעדיין לא הספיקו לנער אבק־גלויות מנעליהם, עולי־היטלר וכיוצא בהם – רואים את עצמם והם אנשי־בראשית, עושים מעשי־בראשית, שותפים במעשי־בראשית. ‏ “בראשית” – ממלות־הקסם המצודדות לבני־הישוב היא, לבוראי “יש מאין”. בראשית – בכפר ובעיר, בחקלאות ובתעשייה, וגם באהלי רוח. כמה כתרים קושרים פייטנינו ומבקרינו – לאותה רוח־בראשית המרחפת על פני ישובנו שבארץ – ובני־תפוצות מגזימים פרקים בהבלטתה של אותה בראשיתיות יותר מבני־הישוב. אותו שכרון־של־בראשית טעון עיון מבחינה פסיכולוגית, אישית ולאומית. עתים אני שואל את עצמי: האין בתחושת־“בראשית” זו והפלגתה הרבה גם קצת מן הינוקיות, “אינפאנטיליות” בלע“ז מכאן, ומשום גילוייה של פאתולוגיה קיבוצית מסויימה מכאן? למעשה: כלום אין “בראשיתיות” זו משמשת גם היא רקע ל”עברים" – יסוד לאותה אשלייה איומה ומסוכנה בכל בחינה על התהוותו של עם עברי בארץ, עברי שאינו יהודי, עברי המשמש ניגוד טבעי ומכוון כאחד ליהודי – ולא לעברים לבדם, אלא גם ל“כנענים הצעירים” אשר בארץ? עברים עליך, ישראל! כנענים עליך! וזכריהו הנביא ניבא: “ולא יהיה כנעני עוד בבית ה' צבאות ביום הוא”. (אין לזלזל בעבריות חדשה ובכנעניות אלו, אם גם ראשיתן מצער והכנעני טרם יהיה עז בארץ, ממקורות רבים בציונות ניזונות הללו, ואינן מיוחדות למפלגה פלונית או לחוג אלמוני).

בראשית? האין “בראשיתיות” זו – אם כהכרה אם כחווייה של תחושה – סתירה תוך עצמה, ממנה ובה? הניתן להם לאנשי־בראשית באמת להרגיש ולהכיר כי בראשית הם. בראשית בהם? האין כורח בה בתחושת־בראשית שתהא נעלמת מאליה תוך כדי עמידת האדם עליה, היקלטותה בתחום־הידע לאיש בראשית? – הידעו אדם וחוה, עת ישבו בגן העדן, עץ הדעת טוב ורע ועץ החיים היו סמויים מעיניהם, והנחש היה זוחל למאורת־קדומיהם ומלמדם סודות כל היקום, סתרי תורה, תורת־נחשים, פוקח עיניהם ומקרבם לפתח כל חטאת ומכשול – כי אנשי בראשית הם? הידעו… והרי עם טעימתם הראשונה מפרי עץ הדעת – נטרדו מגן־עדנם. ואילו עמדו על סוד בראשיתם – היה וודאי זה נעלם מהם.

חלילה לי מלקפח שכרו של הקטן־בכיבושים שכבש ישובנו בארץ. פתיחה חדשה, הנחת־יסודות לחוד – ואותה רוממות־דברים שאינה פוסקת על בראשית לחוד. ואולי אין זו – במידה מרובה – מחלת יעקב בלבד. פגע העולם הוא, אצבע הזמן: זמן קולני, רב ענות תרועה, דור נפלג ומפולג ומפליג עד לאין שעור. אנו תפלה שיהא המשך לאותה פתיחה רבה, והישוב הרואה עצמו עומד ב“בראשית” יזכה להוסיף אריח לאריח, פרשה לפרשה בספר חייו ויגיע ל“דברים” ול“זאת הברכה” שבהם. ולפי שעה: “בראשית”, ובשערי “בראשית” – אין בראשית.

יש ולבי אומר לי: מתהלכים יחידים, אנשים בודדים בהרי יהודה ובעמקיה – היגיעו אליהם הרהורי־בקול אלה? – שעדיין לא השתחררו ממסורת־האחרית ומאימת האחרוניות ומחרדתו של עם ההולך ומת ללא־הפוגה. אם קול להם והם משמיעים אותו, אין זה קול יעקב בארץ, קול ענות גבורתו. רובו ככולו מרד באותה מסורת. נראית היא לו כאסימון־עבר שנמחקה צורתו, נחלתן של גלויות “אחרונות”, כורעות תחת בהלת־האחרית – ומה לה ולישוב שכולו בראשית? אור שבעת ימי בראשיתו מבריח כל צל מצלליה של אותה אחרוניות.

מה שאין כן בתפוצות ישראל. ביחוד עכשיו, לאחר חורבן ת“ש–תש”ה. אחרון, אחרון הוא – בעיניו ובעיני “העם אשר מסביבו” – כל אדם מישראל שיש לו פת כזית בסלו, פרורי לחם ובשר בכרסו, רמזי ש“ס ואבק־אבקם של פוסקים. אחרון כל אוהל לרוח. בחותם האחרוניות טבועה כל יתד הנתקעת לסוכת חכמה בישראל. אחרון כל הוגה דעות בישראל, כל מורה הוראה, ואפילו מלמד דרדקי שאינו עושה מלאכת ה' רמיה, סתם עסקן צבורי לשם שמים שאינו עושה טרחו עם הצבור קרדום לחפור בו, וכל קובע עתים לתורה. ואיש אשר צרר נפשו בצרור לשוננו, כובש יצר לע”ז ועומד בנסיונו – לא בגיטו לשוני־תרבותי אלא בעולם פתוח פתיחת לשון ורוח – ואינו מתעטף בלשון סביבתו בה כל אבן מכל קיר תזעק: לע“ז, לע”ז, הלע“ז עצמך ושמע העם לקולך, עם לוע”זים תתלע“ז ועלז כל לוע”ז בישראל לקראתך והיה הד רב לדבריך בעם הולך ולוע“ז – והוא נאחז במקור ובוחל בכל תרגום, מוותר על “העולם” וגונז עצמו בלשון ראשיתנו, מוסיף ומשמש באותן כ”ב אותיות החרותות באש שחורה על גבי אש לבנה בנפש האומה גם כשהן סמויות מעיני בניה ובנותיה, – אלהי אברהם יצחק ויעקב, כלום ניתן בשעה זו להעלות על הדעת אחרון והוא אחרון ממנו? אחרון לאחרונים – בשפת כל אחרון.

עדת אחרונים, המוסיפה ושוקעת באחרוניות שאין ראשית אחריה – בית יעקב שבתפוצות, והוא מונה בשעה זו תשעים וחמשה למאה מישראל. כולנו הולכים על אדמה צחיחה זו של תפוצות, והיא גם רבת געש וסער – כסותמי גולל. צלובה של אחרוניות־דורות על כתפינו – מבריחה מלבותינו עמוסי־האכזבות שיור אחרון של חלום וחזון; מקצצת היא כל כנף, מפוקקת כל ברך, מרפה כל יד בעם.

ו.

אותה חרדת־אחרית ניתן למצוא בה הרבה גם מפחד־השקיעה החי – לא רק בישראל – בכל דור של משבר ופירוק־נוסח. אחד מיסודותיו הנפשיים הסמויים מן העין יונק מאותה אימה רבה שתקפה את אדם הראשון כשראה לראשונה חמה שוקעת במערב, ולא ידע כי לא לעולם שקיעה והערב־שמש.

עם ההולך ומת? העולם כולו הולך ומת. קוראי הדורות מונים עשרים ושבע ציביליזאציות שקדמו לציביליזאציה זו בה אנו חיים – היא הכ“ח. ציביליזאציה הולכת וציביליזאציה באה – והארץ לעולם עומדת. כשהתחיל כוכבה של קיסרות רומא יורד, האמינו בני הדורות ההם כי קץ כל העולם הולך ובא. רבים מראשי־המדברים בנצרות מובטחים היו שה”אנטיכריסט" יופיע עם חורבן רומי וקץ כל בשר ורוח יבוא ביום הדין האחרון (עיין ב־De civitate Dei לאוגוסטינוס). מבחינה זו הרבה מן העניין גם בהלך־רוחם של כמה אנשי לב ומחשבה בבריטניה הגדולה בשעה זו: ירידת מדינתם וקיסרותם משרה עליהם מרוח־האחרית, אם גם לא דבק בהם אותו תסביך־אחרוניות ואין שקיעת שמשם נראית להם כסוף־עולם. עד כמה שיש באותה קינת־“משמת” משום הערצת גאונים, העשויה להביא לידי הטלת ספק ב''השנות החלום" בחזרת הנס ובקימתם של גאונים חדשים בימים יבואו – אין זו מיוחדה כלל וכלל לישראל. אתה נתקל בה, בתחומי רוח ודת ומדינה, בכמה עמים ולשונות (גם בנצרות ובאישלאם). ועם כל אלה, פחד־שקיעה והערצת־גאונים לחוד ואותה הרגשת־אחרית החיה בקיבוץ־בני־אדם בהתמדה ובממשות ובחריפות רבות אלו – לחוד. כולה לנו. נחלה היא ליעקב מיום היותו לבית ישראל.

עתים דומה עלי כאילו אותה תחושת־אחרית תחושת־מגן היתה מעיקרה, תחושה שניתקה לרעיון והיתה לאחד מרעיונות־היסוד ששימשו בחינת מחסה לעם, עידוד לנצחונו על הכלייה מראשית קיומו בימי נדודיו ומלכותו, שלא מילאה את לבו הרגשת בטחון־של־קיום. הרבה ישראל להגות בכליונו, לשוות תמיד את אחריתו נגדו – ואותם הגייה ושווי־אחרית הם הם שסייעו לו להתגבר על האחרית, לעמוד בפניה כל שעת משבר וכלייה, כשזו ארבה לו אריבת־ממש; וכך היה עם־אחרית לעם־ראשית, ואחרית לו אין קץ לה. תחושת־האחרית לא נולדה בלב האומה בגלות בבל, כמרומז – ואותה גלות היא שחיסנה את לבה והצילתו מאחריתו, תוך ראיית אחרית זו (ועדיין רב הסתום והטעון בירור בפרשת גלות בבל והמהפכה שהביאה בלב האומה). נוסף לכך: אולי יש בה באותה תחושה גם הרבה מן הערמה – ערמת הטבע, טבעו של ישראל, ערמת ההיסטוריה, (סמוכים לראייה זו במשנותיהם של הפילוסופים שדיברו ב־ List der Vernunft, List der Geschichte). ערמתו של עם המערים כל מיני הערמה לביצורו ולקיומו, ואינו פוסל אפילו הערמת־אחרית? כאילו באה זו לעם מתוך שפע רצון גנוז ואון־לחיים חבוי – ולא שימשה לו אלא מעין כסות־עינים לאותה גבורת־בית עצומה, או גם מפלט־מה מ“עינה הרעה” של ההיסטוריה, שלא תבוא זו ותשלוט בעם ההולך ומת הליכת־מות שאינה פוסקת. (גם בפרשה זו נוסיף ונעיין).

מבחינת המציאות ההיסטורית, אין דומה לו לחזיון זה בדברי ימי אדם: עם ההולך וגווע, ההולך וכלה מן העולם למעלה מאלפיים שנה, לאחר שגלה פעמיים מארץ מולדתו – ועומד וקיים, אם גם בשינוי־עין, יוצר וכובש, קונה מן החוץ בכל דרכי משיכה ושינוי וקנין, מתעצם במנין וברוח9; כמה פעמים נשדד עד כדי מחציתו – וזוכה לעמוד ולחזור ולעמוד על קברות רודפיו־משמידיו, רבי־און וזדון ללא־גבול. אין לך עם גוסס כמותו, מתום אין בו מכף רגלו ועד ראשתו – ובאלפי שנות תפוצתו לא היה כמותו (בין הקיבוצים התלושים מקרקע־ראשיתם) לאון־פנים ולעוז־רוח בהתמדת קיום ובהמשכו. יתוש־האחרית מכרסם לבו ללא־הפוגה – ורוח קמה בו עם כל בוקר חדש של מלכויות לחזור ולנטוע ולהכות שורש בכל אדמת טרשים, והוא תמיד על סף הכליון, רגלו האחת בהווייה ורגלו השניה בחדלון. כשם שמשל ר' יהודה הלוי את ישראל באומות ללב באברים: “רב חלאים מכולם ורב בריאות מכולם”10.

לכאורה, מבחינת בין־ישראל־לעמים, מקור רב כאן לנחמה: התעודה הראשונה בתעודות־העולם (עד כמה שנשתמרו) בהן נזכר שמו של ישראל – תעודת־כלייה היא לנו. כרוכה היא בשמו של מרנפתח בן רעמסס השני, מלך מצרים שמת בשנת 1215 לפני הספירה המקובלת. באותה מצבה בה התפאר בנצחונותיו ובכיבושיו השאיר גם לנו זכר עולמים, ואמר: “ישראל הושם וזרעו אינו עוד”. למעלה מאלפיים שנה הולכים וניבאים לנו כליון גמור, וכמה יעודי־כליון נתגשמו בגודש סאה שלא עלה במחשבתם של רואי השחורות המופלגים בנביאי־אחריתנו. כשלשת אלפים ומאה וחמשים שנה אחרי אותו מלך מצרים קם בלב אירופה שד משחת והתחיל מתנבא גם הוא לאחרית ישראל לא באירופה לבדה אלא בעולם כולו. לא הסתפק בנבואה, יצא ותיכן עם פמליא־של־שטניו תכנית להשמדת ישראל בכל דרך־של־השמדה, במיטב־כוחה של הטכניקה החדשה – וסוף־סוף לא עלתה גם לו להעביר את ישראל מן העולם; אם גם החריב טובי מעינותיו והציגו עירום וערייה בעולם שאין בכוחו להלביש ערומים, וערומים מישראל לא כל שכן. אחרי ככלות הכל, – ללא מליצה – ועוד מונה ישראל כי"ב מיליוני נפש, למעלה מפי ארבעה במניינו בימי המהפכה הצרפתית. ירד הרבה בחכמה ובתורה – ועוד רוחו נטוייה ליצירה, ואם גם לא בשלימות הרצוייה. נסתחף שדו, מה נסתחף – ועוד עמדה לו בעולם עוין ולקוי־חשדנות. דולדל עד יסודותיו –, ותוקף ואון לו ורצון לעלייה חדשה, אם גם סגר עליו מדבר־העמים בכל אשר יפן.

אם כך יבואו הלוחשים על כל מכה ויאמרו: קינה לישראל למה? רבים שתו ואנו ביניהם; כמה עמים לקו, ואם לקו ישראל “קצת יותר” – מה בכך? למה רגשנו? אין לחשוש יתר על המדה, דיה לצרה בשעתה; ובינתים נהיה קורין ומפטירין כאתמול, איש לאהליך – ושלום על ישראל.

אין לך נחמה “זולה”־תפלה ממנה. אותו אופטימיזם מופרז אין סכנתו פחותה כלל מזו הטבועה בפיסימיזם ההרסני שברוח אחרוניותו מתנבאים נביאים אחרונים־שבאחרונים בכמה ממערכות ישראל שבימינו.

ז.

היא היא צרת יעקב: אופטימיזם מכאן ופסימיזם מכאן, ושניהם מוקצים מחמת טשטוש־המציאות שבהם.

ישראל פתח את דרכו בעולם באופטימיזם חובק זרועות עולם לעצמו ולאומות. משיחיותם של הנביאים נושאת עיניה להר ציון בראש ההרים, לעולם רב דעת ואורה וטובה (חירות בלשוננו), “הר ציון בראש ההרים” – פירושו: הרים רבים יהיו בעולם, עם עם והרו; הרים אין־קץ מחוץ לציון, והרי תפארה כהר ציון. כל ההרים יהא להם חלק בעולם הבא, עולם שכולו ברכה ודעת אלוה, ובית התפלה בירושלים “בית תפלה יקרא לכל העמים”. ישראל ידריך את העולם, וזה ינהר אל מעיין הטובה והברכה. אור חדש יאיר לעולם כולו ולישראל כאחד. מימי הבית השני ואילך הלכו הפורעניות שבאו על ישראל וצמצמו אותו חזון־משיחיות צמצום אחרי צמצום, עד שהיה ברבות הדורות לחזון לישראל לבדו, חזון המשיח הלאומי שיביא גאולה לכנסת ישראל. ודאי, כנסת ישראל רבת־הסבל זקוקה היתה למשיחיות־של־גאולה זו הרבה יותר מאומות־העולם שבגולה לא הלכו, גם הללו מהם שנתונות היו זמן־מה בעול־שעבוד. שוב אין משיחיותנו מבליטה ביותר אותה נהירת גויים רבים להר ציון וכל הכרוך בה; תהום בין הרי העולם והר ציון ללא גשר. בבחינה מסויימת נעשתה המשיחיות אופטימיזם־של־שכר מכאן (לישראל) ופסמיזם־של־עונש מכאן (לגויים). יחס היסוד בין ישראל לעמים הוא מאותה תקופה: כבשה אפוסת־אונים, נרדפת על צוארה, צולעת בארבע רגליה, מחפשת בשארית־כוחה טיפת־מים לרוות צמאונה ואין – וכנגדה ארי טורף, שגיא־כוח, נוהם מתוך קופה של בשר, פיו פעור לבליעה יומם ולילה. ברוחו הלך ונטבע גם חזון המשיחיות של אלפיים השנה האחרונות: פיצוי שאין לו גבול לכבשה העשוקה. אגרא לפום צערא מכאן – ויום־דין איום ונורא לאריות, בו יבואו על “שכרם” הם, מכאן.

כמה גלגולים נתגלגל רעיון המשיחיות בישראל החדש ולא זכה לחזור לעטרת כלליותו־שלמותו בה נתעטר עם צאתו לאויר העולם על אדמת יהודה. לא זו בלבד שנשתמרה בו אותה שניות שבין ישראל ועולם (בלבוש חדש), אלא שנוספה לה שניות־בית מיוחדה: בין ישראל לישראל. הליבראליזם היהודי בשני עברי הרהיין עמד במאה הי“ט על האופטימיזם כלפי העולם ועל הפסימיזם כלפי ישראל – כעם בעל עתיד קבוצי־לאומי, כחטיבה שלמה בעולם. היתה זו נקודת־שיתוף מכריעה לו ולמהפכנים הבין־לאומיים מישראל באותה מאה. גם הם חיי־חוץ חיו, נטרו כל כרם בעולם, האמינו בו בעולם, וכמה מהם הקריבו חייהם על מזבח אמונתם זו שאין לזלזל בה כלל; היה בה מתפארת־האדם באשר הוא אדם בצירוף נופך־ישראל מכריע, ואם גם בלא־יודעים – וכפרו בישראל ואפילו בפן־”רליג’יה" שלו, המפלט היחידי לליבראליזם בישראל. באה הציונות וחלקה את ישראל גופו לשנים: ישראל בארץ מולדתו ההיסטורית ולו עתיד עולמים מכאן – ישראל בתפוצות ואין לו אף צל־צלו של עתיד מכאן. בחלוקה זו החזיק גם הסוציאליזם היהודי שהתעטף בטליתה של הציונות. שניות של אופטימיזם־פסימיזם זו הטביעה את חותמה גם על הסוציאליזם היהודי שפסל אותה טלית־ציון, והוא שזכה בארצות אירופה המזרחית (עד למלחמת־העולם ב') להשפעה מרובה מזו של הסוציאליזם הציוני, אלא שבא והפכה על פיה: הורה אמונה בישראל שבתפוצות וכפירה בישראל שבארץ, כלומר בהגשמת שאיפותה של הציונות (בירור היחס שבין הלאומיות היהודית והסוציאליזם הבין־לאומי באידיאולוגיות הסוציאליסטיות בישראל אינו מענייני).

אין אני בא לעיין כאן בהישיגיהן ובכשלונותיהן של התנועות הללו שקמו לנו בק“ן השנה האחרונות, וביחוד משנת רמ”א ואילך – וכולן נכשלו אם מעט ואם הרבה, על כרחן, בבחינה אידיאולוגית ותכסיסית־איסטרטגית כאחת והן טעונות – כאמור וכשנוי – בדק־בית יסודי כדי שיהא בכוחן להכשיר עצמן למציאות החדשה שלא שערוה מניחי האידיאולוגיות הללו לפני שנים או שלושה דורות. לא אופטימיזם־של־גלות ולא פסימיזם־של־גלות, לא אופטימיזם־של־ציון בלבד, – אלא ראיית־מציאות מקוממת הרחוקה מן הפסימיזם ומן האופטימיזם כאחת (עד כמה שניתן לו לאדם להתרחק משני לבושי ההרגשה היסודיים הללו) וגם מ“סבל הירושה” של תורות חברתיות ומדיניות שאין בכוחו להיות נר לרגלינו בימים הבאים עלינו – לכך זקוק ישראל בשעה זו.

*

כמה הרבה לילך ולמות אותו עם הולך ומת בדורות האחרונים, ובמידה שאין למעלה ממנה במלחמת־העולם ב' שבמאה העשרים, – וכמה הרבה חיים וקיום. בעומקו של דבר, פירושו של אותו הולך ומת: הולך וחי, נופל וקם, חי וקיים. הליכה־ומיתה זו היא היא הליכה־וחייאה שאינה פוסקת.

אם אחרונים אנו – ובכמה בחינות אחרוניותנו כאילו מרובה מזו של כמה דורות “אחרונים” שלפנינו – נהא נא אחרונים כהללו שקדמונו. נכשיר קרקע לאחרונים – אחרינו. נשקוד על כך בכל דרך של שקידה שאחרינו יוסיפו ויבואו “יהודים אחרונים”, ואחריהם הם אחרונים, ואחרונים אחריהם “עד סוף כל הדורות”. רבה האחריות המוטלת עלינו לאחריתנו, וגם לאחרוניותנו. נתגבר ונפסח על תהום האחרוניות – כאבותינו ואבות אבותיהם, – נלך מאחרוניות לאחרוניות ופנינו אל מציאות ישראל מדור־דור, והיא אחרונה ומעבר לכל אחרוניות כאחת. דור כלה כלייה כה רבה – יניר ניר גם לתקומה. דור כולו אוד מוצל מאש, סותם גולל, יתר על כן: מהלך חי וגוללו בו ועליו – יהא נא גם דור פתיחה, דור נוחל ומנחיל.

אם גזירה היא שנגזרה על ישראל שיהא עם הולך ומת – יהא נא עם הולך ומת, עם אחד מדן ועד באר שבע, מהררי־האורה ביהודה עד לגאיות־הצלמות באירופה ובאמריקה וכו'. אחד באחרית ובראשית.

ההוכשרה הקרקע ל“אחד” זה בישראל?




  1. גם מאמר־קדמונים זה הוצא מידי פשוטו תוך שימוש הדורות. לא לאותו עלבון־עזיבות שבקרן הזוית נתכוון אותו “איש לץ לב רע ובליעל” ואליעזר בן פועירה שמו כשהשיב לינאי המלך – בפגישתו המפורסמת עם חכמי ישראל – ששאל “ותורה מה תהא עליה”: “הרי כרוכה ומונחת בקרן זוית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד” (קדושין ס"ו, א').  ↩

  2. סוטה ט‘, ט“ו, הרמב"ם תמה כנראה – ובצדק – על אותו ”משמת רבי“ במשנה שנערכה בידיו, והעיר בפירושו למשנה זו: ”ואשר היו אחר רבנו הקדוש הם שהוסיפו בכאן משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא“ – ועיין סוטה מ”ט, ב’: "תנו רבנן: משמת

    רבי אליעזר נגנז ספר תורה. משמת רבי יהושע בטלה עצה ומחשבה. משמת רבי עקיבא בטלו זרועי תורה ונסתתמו מעיינות החכמה. משמת רבי אליעזר בן עזריה בטלו עטרות חכמה, שעטרת חכמים עשרם".  ↩

  3. דברי רב נחמן ורב יוסף אלה לא עוררו את רוב מפרשי הש“ס לפירוש. לא הם כשלעצמם ולא מקומם בסיומה של אותה מסכת. עיין בדברי מהרש"א, שם: ”אין דרך החכמים להתפאר ולהשתבח במעלתם וכמ“ש יהללוך זר ולא פיך. מכל מקום כדי שלא יהא שונה הברייתא בטעות אמרו כן דלא בטלה משמת רבי; גם לא היה לו שבח בדבר באותו דור כמ”ש ויראי החטא ימאסו וק“ל”. עמד מהרש“א על הקושי בדברי האמוראים, ולא פרקו. אחד ה”אחרונים", מתרגם התלמוד לגרמנית, הח‘ אליעזר גולדשמידט, מלמד זכות על ר’ יוסי שסומא היה וחלה ושכח תלמודו (בפירושו, שם). מסופקני, אם גם בעל יסורים שכמותו רשאי היה להתפאר בענוותנותו.  ↩

  4. פרק זה – קטע הוא ממסה בפילוסופיה של ההיסטוריה הישראלית. [עיין בהקדמה לקובץ זה].  ↩

  5. קובץ תשובות הרמב“ם ואגרותיו, הוצ' ליכטנברג, תרי”ט, אגרות מ"ד.  ↩

  6. לדוגמה, גם ב“לפני ארון הספרים”:

    … "התזכרו עוד? – אנכי לא שכחתי –

    בעלית קיר, בתוך בית־מדרש שומם,

    אני הייתי אחרון לאחרונים,

    על שפתי פרפרה ומתה תפלת אבות,

    ובפנת סתר שם, על יד ארונכם,

    לעיני דעך כליל נר התמיד"…  ↩

  7. המעורר, II (1907) 78, 163, יוחנן אומר על תוכן הפואימה “השארית” שעלתה במחשבתו: “יהודי הוזה ובר־דעת כאחד בעת הזאת והיותו מוטל בין שתי להבות: או לשקר לעצמו ולחלום עם מתי־המעט על תחייה לאומית ועלייה לארץ אבות, שלזה אין כל יסוד במציאות הדברים ובטבעו של המון בית ישראל, או להבין לגמרי את אי־השיבה העולמית לבצרון, את הקץ המוחלט כמו שהוא…” (שם, 81).  ↩

  8. וכמה עמוקה היתה אמונתו של ברנר בלשוננו ובספרותה גם בתקופת “מעבר לגבולין”, – תקופה בונדאית, אנטי־ציונית או אי־ציונית למראית־עין – אמונתו של אחרון בערכים אחרונים – ולואי וידעוה כמה מ“הראשונים” בבני דורנו. דאָבע שואלת (שם) את יוחנן: “אם אין ציונות, אם את מקומה ירשה התנועה הארצית, שהיא לפי צרכי השדרות הרחבות – מה אז מקום בכלל לספרות בלשון הקודש?”, – ויוחנן משיב: “בתוך ההמונים היהודים אין תנועה טריטוריאלית ולא תהיה. הם צריכים לאיזו פרנסה זמנית מיד ולאיזו אפשרות לחיות חיי־כלבים גם להלן. מה רציתי לומר? כן: ‘ספרות עברית’ את אומרת. מאי נפקא מינה – וכי בשביל למלאות איזה צורך־השוק באה הספרות? כלום מקח וממכר היא, שתהא תלוייה ב‘דרישה’ לי, לי, עברי מארץ־העברים, ‏לי נחוצה היא, או יותר נכון: לי היתה נחוצה. אמור אמרתי: האמנות הישראלית, בטויו של העברי בן־הדור, לה יש עוד מקום. הספרות הישראלית…” – דאָבע: “הבלתי נחוצה לכל והעוברת?” – יוחנן: “ומה אינו עובר? חשוב הוא איפוא לא מה שלא עובר, אלא מה שחשוב על פי עצמו. אמור אמרתי אז דוקא בשכונתנו, בשכונת ישראלים הקרועים והמדובללים, מרגשת עבודה מחשבתית כבירה, אפני רגש חדשים, צללי יחוסים שונים, ואם גם אין בזה גרעינים ‘בריאים’ להצמיח פרי בעתיד, אף אם כל זה אינו אלא רפרופים של אחרוני אנשים אשר דור יולד לא ידע מהם – מה בכך? אדרבה! ידע נא מהם דור יולד, לא ידע – מאי נפקא מינה? גם שפתנו הספרותית היא בת־גורל כזה” (שם, 83 וכו'). –

    קוראי דברי יעמדו בעצמם על כך כמה רחוק אני מאותה תפיסה של חיי ישראל כ“חיי כלבים” – מביט אני לפצעי לבבו של ברנר ומעלים עיני מהפלגתו הרבה בגנותה של כנסת ישראל שבתפוצות, שסייעה גם היא לסילוף דמות מציאותנו בספרותנו העברית ובחנוך הציוני בארץ ובתפוצות. אותה “שנאה” עצומה ששנא ברנר את עצמו כיהודי – או כיהודי־הגולה – ולא הוא לבדו – ינקה הרבה ממעיין שכולו אהבה לאדם ולישראל. על המעיין נברך – ופלג־השנאה שהתפרץ ממנו היה כולו מים מאררים ומבאשים; מארתם וריח־באשתם עוד לא פגו בספרותנו שלאחר ברנר ובני דורו, ובמערכות התעמולה הציונית לא כל שכן.  ↩

  9. כאמור, כשבא תיאודור הרצל ובשורת “יודענשטאאט” בפיו מנה ישראל שבתפוצות כעשרה מיליוני נפש. חכמי הסטאטיסטיקה בציונות ובמחנות זולתה היו מוכיחים מסוף המאה הי“ט ואילך כי ישראל הולך ויורד במניינו – ולמעשה הלך זה ועצם עד שמנה ערב מלחמת־העולם ב' כי”ח מיליוני נפש. בין מהדורה למהדורה של כמה מספרי הסוציולוגיה הנ“ל הלך ישראל ופרה ורבה בתפוצות – ומחבריהם לא השגיחו בכך, והמשיכו להוכיח במופתים ובמספרים כי אנו הולכים ונעלמים – בתקופה בה נוספו לנו כשמונה מיליוני נפש – מן העולם ”בדרך הטבע" (כלומר בלי “עזרתו” של היטלר – וזה לא שערוהו כלל בדמיונם).  ↩

  10. הכוזרי, ב', ל“ו; גם בזוהר, פרשת פנחס: ”ישראל בין שאר עמים כלב בין שייפין".  ↩


חלק שני: סעדיה גאון

מאת

שמעון רבידוביץ'

חלק שני: סעדיה גאון

מאת

שמעון רבידוביץ'


משנת־האדם לרב סעדיה גאון

מאת

שמעון רבידוביץ'

1

(למלאות אלף שנה לפטירתו, ד' תש"ב–ה' תש''ב)


א.

רב סעדיה גאון, ראשון לפותחי־השערים בישראל שבדורות ימי־הבינים, – פתח גם שער המחשבה הישראלית. ר' יצחק הישראלי שקדם לו ובן דורו ר' דוד אלמקמץ (הבבלי) – ש“עשרים המאמרות” משלו המייחדים לו מקום במערכות המחשבה הישראלית עודם מחכים לגואלם – הכשירו במקצת את הקרקע למפעלו, ולא ניתן להם להטביע את חותמם על תקופת־הפתיחה במחשבה הישראלית. משנתו של רס“ג במחשבה – משנת־מעבר היא בין עולמה של האגדה המדרשית ובין זה של העיון המתחיל מתגבש בישראל ועומד על נפשו תוך כדי שחרורו מכבליה של האגדה. בכמה מפרקיה חיה אותה מתיחות בין סגנון־המדרש המסורתי – סגנון־מחשבה במשמעותו העמוקה ביותר – ובין סגנון ההרצאה הפילוסופית שנאצל לישראל מן החוץ, מיון דרך צנורותיו של האיסלאם. יש בה במתיחות זו משום פתח־פירוש לכמה מראשי־דבריו של הרס”ג, וביותר היא ניכרת במשנה רבה אחת משלו: היא משנת־האדם.

ניזונה זו בעיקרה מתפיסת־האדם של המסורת המדרשית־האגדית, ובכמה בחינות מכריעות (בתורת הנפש והמוסר) קלטה לתוכה גם יסודות יון ואיסלאם. אותה מסורת רואה את האדם ואינו אלא “טפה סרוחה”, “כלי מלא בושה וכלימה”, פוסקת גם היא “מה אנוש כי תזכרנו וכו' “, ומצד שני היא היא המחייבת להעלות אותו בשר ודם למדרגה עליונה שלא ניתנה לשום יצור מן היצורים. אלוה הוא אף כאן המשפיל והמרומם. אמונת־אלוה המורידה את האדם למדרגת “חרס נשבר”, העושה אותו “עפר ואפר” כלפי בורא השמים והארץ – היא היא הזוקפת קומתו של אדם והופכת במטה־קסמיה אותו “כלי מלא בושה וכלימה” ל”היכל” שגיא, אחד ה“היכלות” המפוארים והעלובים ביותר כאחד. האדם אינו כאן לא בחינת “סטרא אחרא” ולא מעין “צד שכנגד” לאלוה, הוא נושא דברו של בורא־הכל עלי אדמות; מעיד בעצם קיומו – שכולו העדר וארעי, – ומפעלו – שאינו אלא כשלון ומפח־נפש לו ולבוראו – על מציאות בעל־הבירה, חכמתו, כל־יכלתו, גבורתו המלאה עולם, השגחתו, טובו ורחמיו על כל מעשיו וכו'. רבונותו של אלוה בשמים כאילו מחייבת את רבונותו של אדם, כביכול, בארץ. עושה אמונת־אלוה את האדם יצור מיוחד במינו: סוף ואין־סוף ב“טפה־סרוחה”, כולו ליאות ואין־אונים מכאן, יכולת ותוקף מכאן.

לא המטפיסיקה של האמונה לבדה היא היוצרת “יצור־פלאים” זה. אף הדת למעשה, שיטת־מצוות־העשה ולא תעשה מחייבת את “אפסותו” של אדם מכאן ואת חרותו וכח־בחירתו ורצונו, כח־מפעלו וממשלתו מכאן.

ב.

אותו אדם הוא הוא שרס"ג שווהו נגדו, ולא נתקררה דעתו בכך. בא והוסיף לו – כלומר לתפיסת־האדם המסורתית – נופך עיוני משלו, שאינו אמנם כולו שלו, אולם ניתן לקראו על שמו – על שום שהוא קובעו במרכז משנתו, והוא: רעיון התוך.

כי האמצע הוא העיקר, הציר שהכל סובב עליו, וכאילו הטבע מחייב שה“היקף” יהא טפל ל“מרכז” ולא נברא אלא לשמשו – רעיון זה וכל הכרוך בו קרוב ללבו של אדם, וביחוד זה שגדל על ברכי התפיסה הגיאו־צנטרית. ניתן למצוא את שרשיה של הערצת־האמצע במיתולוגיה הקדומה, באי־אלו אסכולות של המחשבה היונית והאיסלאמית ובספרות התלמודית־המדרשית2 – מהם קבלוה רס“ג וכמה מהבאים אחריו (ביחוד ר' יהודה הלוי שתמך את יתדות תורתו כולה בתפיסה זו והעמיקה במדה מרובה). בהקדמתו ל”אמונות ודעות" שונה הרס"ג הלכה זו שכולה וודאי לו: “וראיתם על זה שתהיה אש באמצע, כי כל דבר חשוב באמצע. וכבר התישב לנו שנחשוב זה לאדם השוכן בארץ אשר הוא באמצע הכל…”3.

אמצע זה שנים הוא: א) בחינת נתון מסויים בטבע, מציאות פיסיקלית מוגדרת. אמצעיות מעין זו יחסו אפלטון (ב“תימיאוס”), אריסטו ותלמידיהם לאדמה, כטבורו של “קוסמוס”. ב) בחינת מרכז ההולך ונעשה עיקר, “סגולה”, אמצע ההולך ועושה היקפו כולו טפל.

לא כל מי שהורה אמצע שבטבע הורה גם אמצע שהוא מרכז וכוונת־הכל. ואריסטו גופו יוכיח: מעלה הוא את ההיקף – הגלגלים העליונים – על האדמה (הטבור)4. ואילו רס'"ג לא הבחין בין שני סוגי “אמצע” אלה. אמצע ומרכז – אחד הם לו. לא הסתפק ברעיון התוך – הלך וצרף לו גם את רעיון הערך. האמצע הנתון בטבע הוא גם הגדול בערכים. אדמה ואדם כרוכים גם במשנתו ללא הפרדה. מאדמה הוא מקיש על האדם: מה זו אמצע אף זה אמצע, מה זו הנכבדה בטבע אף האדם כך, עליון אין דומה לו (בנבראים).

“מרכזיותו” זו של אדם ניזונה ממעלה ומטה, מאלוה ומאדם – ו“עילאה גבר”, אלוה הוא המכריע. חכמתו, כל־יכלתו וכו' – כמרומז – מחייבות שיהא קיים בארץ אותו ערך מיוחד במינו ששמו אדם. רעיון התכלית בבריאה – אף הוא עושה כאן הרבה. ולא עוד אלא שבא הרס“ג ועשה את תכליתה של הבריאה כולה כמות שהיא מופת למשנת־האדם שלו. “לאי זו עלה ברא הבורא אלה הנמצאות?” הוא שואל בסיום המאמר הראשון ב”אמונות ודעות“. תשובתו הראשונה של הרס”ג – שאלוהים “בראם לא לעלה” – אין בה באמתו של דבר כלל משום תשובה. שתי התשובות שאחריה אומרות: האדם הוא אותו נותן־טעם; הבריאה לשמו ולמענו: “השנית שרצה (אלוה) בזה להראות החכמה ולגלותה. וכמו שאמר [תהלים קמ”ה, י“ב] להודיע לבני האדם גבורותיו. והשלישית: רצה בזה תועלת הברואים במה שמנהיגם בו ויעבדוהו”…5.

לאחר שבסס הרס“ג את רעיון חדוש־העולם (בריאת יש מאין) באותו מאמר, את אחדות־אלוה ורוחניותו במאמר השני6, ואת שאלות ה”צווי והאזהרה" במאמר השלישי – הוא פותח בברור “ענינו” של נושא הצווי והאזהרה במאמרו הרביעי המוקדש לדיון ב“עבודה ומרי צדק והכרח”. אף על פי שרשאים אנו להניח שספר או“ד אינו “מעור אחד” והמוקדם והמאוחר שבו אין בהם משום מוקדם ומאוחר בהתפתחות דעותיו של רס”ג והרצאתן – הרי קביעת סדרם של ה“מאמרים” ושלובם זה בזה יש בהם ודאי ללמד על עיקר כוונתו הפילוסופית של הרס''ג בשעה שיצא לעשות את עשרת “מאמריו” – או עשר “מגלותיו” – חטיבה אחת. ומכאן חשיבות יתירה לעובדה שייחד את עיקריה של משנת־האדם לאותו מאמר רביעי. ר' בחיי אבן פּקודה – מגדולי תלמידיו של הרס“ג – פותח משנת־אדם שלו בברור ילדותו של אדם, מטפל בפרטי גופו וכו'7 – ואילו רס”ג לא חתר אל ה“פרימיטיב” שבאדם, לא נזקק כאן לראשיתו8, אע"פ שלא נעלמו מעיניו חולשותיו המרובות הנעוצות בה בזו.

בפניו עמד האדם הבוגר, ה“שלם” – הוא הוא אמצע־הכל (“וסט” – בערבית)9… “שאף על פי שראינו הברואים רבים, אין ראוי שנהיה נבוכים במכוון מהם. רצוני לומר: מי הוא. כי הנה שער טבעי יתבאר לנו בו מי הוא המכוון בכל הברואים. וכאשר נחקור בשער ההוא נמצא המכוון הוא האדם”10. ומנין לו לרס"ג

שהאמצע הוא הנכבד ביותר? מ“בנין'” כל דבר, מעולם הצומח והחי, מגוף האדם, מהארץ והשמים11. כל אלה מוכיחים לו לרס“ג בוודאיות שאין למעלה ממנה שהאדם הוא ה”ענין" המכוון בלי ספק. הארץ ה''אמצעית"12 – מרכז לשמים ולגלגלים; והאדם מרכז בתוכה, מרכז תוך מרכז.

אין הרס"ג חוזר ומדגיש בפתיחתה של פרשה זו – כדרכו בכל פרשה ועתים גם בבת־פרשה – שהוא מעמיד את דבריו על שלשה: המושכל הכתוב והמקובל (פרקים הוא מצרף להם גם את ה“מורגש”13), ואף על פי כן ברור הוא שפתיחה זו למשנת־האדם היא כולה מושכל. בסיומה הוא מוסיף מן הכתוב על המושכל (ה“מקובל”: “מנקול'” חסר כאן), כלומר, מכתבי־הקודש14 – ואינו מסתייע אלא במקרא אחד של ישעיה (מ“ה, י”ז): “אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי”. ודאי, הדגש מוצב על “עליה” (ומכאן גם פתח לפרשנותו של רס“ג ל”וישת עליהם תבל“, שמואל א' ב', כ”ח, עיין להלן) – ממנה הוא למד על מעלת האדם.

תוך כדי פתיחה זו ודאי צפה לפני רס“ג אותה שאלה שהטרידה דורות של אנשי דעת ומחשבה בישראל (בעלי האגדה15 מכאן וידידיה האלכסנדרוני מכאן16) ובעמים: מפני מה נברא אדם אחרון? הרי בדין הוא שיהא העיקר קודם לטפל, – לא קדימת־ערך בלבד אלא גם קדימת־זמן. אין הרס”ג מייחד את הדיון בשאלה זו אלא מבליעה בסוף פתיחתו: “אבל מתחלת התורה ספר כל הברואים וכאשר השלימם אמר (בראשית א', כ''ו) נעשה אדם17, כמי שבונה ארמון ומציעו ומתקנו – ואחר כך מביא אליו בעליו”18. נמצאת “אחרונותו” של אדם בספר הנבראים יוצאת ללמד על תוספת החשיבות הנודעת לו מהבורא. האדם – תחלה במחשבה, ואם גם סוף במעשה. והכל הולך אחרי המחשבה, כוונת המכוון.

רס“ג רחוק בתכלית מאותו פיסימיסמוס של מי שאמר: “מותר האדם מן הבהמה אין” (קהלת ג ט'). אותו רעיון ה”אמצע" כופה על רס“ג – וחבריו לדעה זו בישראל ובעמים – שיהא שולל את תורת שויון כל היצור, בין שויון ביאולוגי־טבעי ובין שויון “מטפיסי”. אין “אמצע” מסוג זה ושויון יכולים לדור במשנה אחת. השינוי שבין היצורים, – שאינו כאן שינוי־צורה (מורפולוגי) בלבד אלא שינוי־תכלית וכוונה (טיליאולוגי) הטבוע בעצם מהותה של הבריאה – מחייב שינוי־מדרגה יסודי. אמצע־מרכז פירושו: יתרון. הרס”ג מונה את יתרונו של אדם על כל הברואים19 על הדברים שאלוה הודיענו על ידי נביאיו, ואין “יתרון” זה למעשה אלא שלטון. לפיכך מסתייע כאן רס“ג בבראשית א', כ”ו – “וירדו בדגת הים” – ובתהלים ח' – “ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ”, “מתחלתו ועד סופו”20, ובוודאי, עיקר כוונתו לפסוק ו' ואילך: “ותחסרהו מעט מאלוהים וכו' תמשילהו במעשה ידיך” וכו'. האדם – השליט בעל אותו “יתרון” – אינו שוב חוליה מן החוליות במערכת הטבע. אין זה ממעל לטבע בלבד – אלא גם מחוץ לו. בבחינת־מה הוא משמש כמעט “טבע” לעצמו. “יתרונו” הוא העושה אותו חוץ־לטבע.

הואיל והאדם הוא שליט־היצורים – הוא הבוחר. ולפיכך תוכף רס“ג את רעיון הבחירה21 להנחת־היתרון. בחירה זו אינה מביאה אל הרצון – אלא לשערי החכמה. סוד יתרונו של אדם גנוז בה בחכמה שניתנה לו מאלוה, ובה האדם אדם; היא הבונה אב לכוח־זכרונו של בעל־היתרון, לראיית־הנולד, לשלטונו בחי ובדומם (ורס"ג שחי במצרים ובבבל מונה – ובהדגשה – גם את הוצאת המים מעבי־האדמה על “נפלאותיו” של אדם), לחיי־גופו ורוחו בכללם, להישגיו בצבור, במדינה, ובמדע22. במדת־מה יש בו באותו פרוט שרס”ג מפרט את גלויי־חכמתו של האדם משום חזרה “עיונית” מסבירה – על מזמור ח' בתהלים. ונוסף לכך: חכמה זו היא גם בחינת “בריח תיכון” בין אלוה ואדם. גושרת היא גשר בין אלה השנים – ששום חבור ודבק לא יצוייר ביניהם. ומכאן גם סמיכות־ענין לסוף המאמר הראשון באו“ד – מאמר ה”חדוש" – בו הרס"ג שואל לטעם הבחירה – והוא מגלהו בחכמת אלוה (עיין למעלה). חכמת־אלוה מחייבת הכמת־אדם, היא המשמשת עמוד ראשון במשנה זו.

אותו גשר אינו עומד על החכמה בלבד – אלא גם על המצוה, שאלוה הוא נותנה והאדם – הוא המקבלה. קיום המצוות ועבודת־האלוהים הם הם מראשי־המניעים לעיצוב רעיון “מרכזיותו” של האדם במשנת רס“ג ובזולתה. מן ההכרח הוא שאותו יצור שאלוה הפקיד בידו את קיום תורתו – יהא אף הוא עליון, ראשון ב”מלכותא דארעא". ומכאן: עליונות זו, היות האדם “קוטב העולם ומכונתו”23 אינה זכות – כולה חובה. האדם אינו מתעלה למדרגת מרכז־הבריאה אלא על שום סופו. זוכה הוא למעלה זו שלא ניתנה לשום יצור כדי שיהא בכחו להיות ברדמצווה, בר־גמול ועונש: “ולא הותירו החכם24 אל הדברים כי אם בעבור ששמו מקום [במקור: “מוצע”] למצוותו והזהרתו”… המקום ברוך הוא בשמים – זקוק לאותו “מקום” בארץ, שאין בו ברכה אלא עד כמה שהוא משמש “מקום” של מטה למקום של מעלה.

וכך משמש לו לרס"ג אותו מותר־האדם מכל היצור אמת מדעית ומוחלטת (בלשונו: “אמת ברורה וצדק מבואר”), יסודותיה באמונה ובנסיון, בעצם היותה של בריה זו ששמה “אדם” – ולא פרי יהירותו או דמיונו של נזר הבריאה – “אינו טעות שנופלת בלבנו עליו ולא נטות אל הותירנו ולא שהביאתנו גאוה ולא עזות שנטעון אותו לנפשנו”…25.

ג.

רס“ג שהיה עוקב אחרי המשא־והמתן של הפילוסופים באסכולת־האיסלאם שבימיו – היה גם משתתף בוויכוחי־הדת הפומביים שהיו נערכים בבגדד, והדם ניתן למצוא בהרצאת־הדברים שבאו”ד – ודאי ידע יפה שעצם המושג “אדם” היה שנוי במחלוקת בבית מדרשם של המדברים (“אלמתכלמון”): אם אדם פירושו גוף בלבד או נפש בלבד אם שניהם כאחד26. אותה שאלה יש בה בנותן ענין לכמה סוגיות בתיאולוגיה האיסלאמית – ובתוכן גם סוגיית שכר ועונש. רס“ג ממשיך אף כאן במסורת־ישראל: אדם הוא גוף ונפש. ולפיכך הוא כאילו מלמד “סניגוריה” על חכמת־אלוה ששמה את הנפש הנכבדה שהיא “יותר זכה מן הגלגל” בגופו ה”פחות" של האדם. נפש וגוף זקוקים זה לזה, לא ניתנו להפרדה – והוא הדין בגמול ועונש הבאים על האדם27.

האדם הוא גוף ונפש. אולם ברור הדבר, – ולא היינו מטילים בו אף ספק כל שהוא אילו גם לא יצא רס“ג להעמידנו עליו – שאין המכוון באדם “גופו הקטן והנבזה” אלא רוחו: “שאף על פי שגופו [של אדם] קטן, נפשו רחבה מהשמים והארץ”. שהרי “מדעו” של אדם משיג לא רק מה שיש בהם לבדם אלא גם את הכח העליון־הטמיר המקיימם: אלוה. (כאן מדבר רס"ג בהכרת־אלוה חיובית). אין פלא בדבר שהנחה זו על רוחב־נפשו של אדם גוררת אחריה את השאלה: מפני־מה בן־חלוף הוא אותו מבחר־היצורים? רס”ג משיב: “שהבורא לא נתן לו החיים האלה הקצרים [אלא]28 בעולם הז\ה אשר הוא עולם הטורח [במקור: "דאר כלפה"] אך כאשר יסייעוהו יהיו לו החיים התמידיים”. כאילו גם טיבו של עולם זה מעכב בדבר ומחייב שנצח־האדם – הצפוי לו – ייוחד לעולם הבא.

בתורת הנפש והמוסר עמל רס"ג להתגבר על שניות זו ששמה “גוף ונפש”, ואין אותה שניות מכבידה בה במדה בפרשה בה אנו מדיינים: מושג־האדם כמות שהוא, “ערכו” ועמדתו בקוסמוס. כשם שאי אפשר לו לאדם – כלומר: לגופו – שיזכה לחיי־נצחים בעולם ללא־נצח זה כך אי אפשר לו לגופו שלא יהא “מורכב מהדם ושתי המררות”, מן הנמנע הוא שיהא עשוי חומר “זך” שלא ניתן להפסד ולכליון. תהום זו – הנובעת מאותה שניות – היא היא הנותנת‏ “טעם” במציאותו של אדם. אילו לא היה אדם – או גופו – עשוי אותו חומר, לא היה ראוי לשמו. אילו ניטל חמרו מגבוה, מן הקיים לעד – היה מגיע למדרגת מלאך או כוכב, כלומר, לאי־אדם. כל הבא לשנות ממטבע שטבע הבורא באדם – הרי הוא מעבירו מן העולם. משול הוא למי “שרצה שלא יהיו שמים כי אם מעפר ושלא תהיה ארץ כי אם מאש, שרצונו הבל ומה שאינו חכמה…”29.

טבע זה – הכרח הוא, הוא העושה את האדם “קוטב העולם” והוא המעכב בידו מלהגיע למדרגה הראוייה לאותו “קוטב העולם” – ולטובתו הוא. וכך כרוכות ביאולוגיה ותיאולוגיה זו בזו במשנת־האדם של רס“ג: טבע מכאן וכוונה עליונה מכאן. נגלה ונסתר באים כאחד. והטבע, לא טבע האדם בלבד אלא הטבע בכללו, – דבר שאינו טעון פירוט הוא – אינו עומד ברשות עצמו. כפוף הוא לאלוה, לרצונו, לחכמתו ולכל־יכלתו. מבחינה זו “מיישב” – או מפרש – רס”ג את החיוב והשלילה שבאדם, את הברכה והקללה בברייה שלמה־פגומה זו שכולה חסד ושבט כאחד.

לכאורה, לאחר שהוברר שטבע־האדם מחייב שיהא עשוי אותו חומר ושלא יהא בן־נצחים בעולם זה – אין טעם בחקירת סבותיהן של חולשות האדם ולקוייו. ואף על פי כן מוסיף רס“ג ונזקק לשאלת מחלת־האדם, שהרבתה להעסיק לבותיהם של דורשי־טעמים ומפענחי־כוונות בכל אומה ולשון: “וחשבתי עוד בחליים הבאים עליו ואמרתי: הלואי ניצל מהם או נדחו מעליו. אולם: מצאתים טובים לו”. לא באו המחלות – הולך כאן רס”ג בדרך הסלולה בתיאולוגיה הישראלית והכללית – אלא לעורר את האדם לתשובה. יסורים צורך עליה הם. זקוק האדם ליסורים ממרקים. אילו לא היה כפוף לממשלת החום והקור, אילו לא שלט בו “ארס זוחלי העפר והחיות המזיקות”, – לא היה מרגיש בצער כל עיקר ולא היה מפחד מעונש: “כי כאשר אומר אליו [אלוה]: אני אצערך – לא היה יודע מהו הצער. ושמהו מרגיש בצערים [במקור: “אלאלאם”] האלה לבעבור יכירם ויהיו לו לדמיון…” מה המחלות אף התאוות – “אשר הרבה מהם לרע לו” – צורך קיומו של אדם הן, קיום־הטבע ליחיד ולחברה; ובמשנת רס“ג במוסר משולבים הללו שלוב מיוחד במינו. חזרנו ולמדנו: גופניותו של אדם – נקודת־התורפה שבו, מקור כל כשלון וסבל – היא היא המכשירתו למעמדו בעולם, מעמדו של מצוי מוסרי־דתי שנטל עליו לשמש אותו בסיס יחידי – או נקודת־”משען" יחידה – לאלוה עלי אדמות.

השכר והעונש מתפרשים אף הם מתוך אספקלריה זו: השכר (“הנעימות התמידית וההתמדה בגמול”) והעונש (“הצער המכאוב וההתמדה באש”) הכרח הם לאדם30. שאלמלא הם לא היה בא לא לידי “יראה גמורה” ולא לידי “תקוה גמורה”. רס“ג, שהיה מחונן בהרגשה פסיכולוגית מעמיקה, ידע יפה כי האדם זקוק לשני מפלטים אלה: תקוה ופחד31. שתיהן – מקורן הראשי בתורתו של אימפידוקלוס – תופסות מקום מיוחד במשנתו של רס”ג, (ממנה יצאה תפיסה זו והתפשטה במחשבה הישראלית עד לדורו של ר' נחמן קרוכמאל)32. לא נעלם מעיני רס"ג כי שתי הפעלות אלו נובעות מאין־אוניו של אדם, כולן אומרות רפיון־עולם, זיקת האדם לזולתו, חוסר בטחון, קבע ויציבות. תוספת־חולשה זו היא הנותנת טעם מיוחד בעמדתו של אדם במערכות־הקוסמוס, שאינן נתונות לפחד ואינן יודעות תקווה מה טיבה.

יתר על כל אלה: עושה הרס"ג אותו “אנוש רמה” למרכז־בריאה מיוחד במינו: מרכז שהוא תנאי – ותנאי כפול. שהרי להלכה ולמעשה – העולם בתנאי נברא: והאדם הוא התנאי. בן אדם תולעה מתנה־קיום – והעולם כולו מותנה־קיום: "ואם יהיו שניהם [הגוף והנפש] ערומים מן המעשים לא יהיה לבריאתם ענין;

– ואם לא יהיה לבריאתם ענין – יבטל עם בטולו בריאת השמים והארץ ומה שיש ביניהם"…33 ומאותו טעם הוא דוחה את הנזירות שהרי “פרישות דרך ארץ” גוררת אחריה את בטול האדם (“מין המדברים”) – ובבטולו “תבטל החכמה והתורה ויום הדין [במקור: “אל־קיאמה”] והשמים והארץ”34.

מ“טפה סרוחה” עד אותה יתד עליונה שמציאות השמים והארץ תלוייה בה, – מה ארוכה ורבת־עליות וירידות היא הדרך בה עובר האדם במשנתו של רס“ג. למדרגת תנאי ראשון זה לא זכה יצור מן היצורים: לא העלה הרס”ג את האדם למדרגת מלאך או גלגל בחומר – אולם ברוחו ובערכו העלהו, לכאורה אף על הגלגלים ה“שכלים הנפרדים” הקרובים לאלוה.

ד.

משנת אדם של רס“ג מצאה לה ממשיכים בישראל – וכמה מהם עלו עליו בהפלגת “מרכזיותו” של האדם. אולם נתקלה גם בהתנגדות, ועתים בהתנגדות חריפה. זו היתה מכוונת קצתה כלפי ההנחה על האדם ככוונתה העליונה של הבריאה; ורובה – לא כלפי אותו “יתרון” שניתן לו לאדם עלי אדמות אלא כנגד עשיית הגלגלים והמלאכים טפלים לאדם. הרס”ג לא הורה בפירוש שהאדם עולה על המלאך, (שלא כדעת כמה מחוקרינו). תפיסה זו רווחת בספרות התלמודית35 וגם ר' דוד אלמקמץ החזיק בה.

משיגי הרס“ג בפרשה זו נמנו על מחנה הקראים (יפת בן עלי, לדוגמא) ועל מחנה ה”רבנים" כאחד. ר' אברהם אבן עזרא שהעריץ את הרס“ג, וגם חזר על כמה מדברי רס”ג במשנה זו36 – דוחה בפירושו הקצר לספר שמות37 את רוב הנחותיו של הרס“ג בפתיחת המאמר הששי שבאו”ד (עיין למעלה)… “ואיך יברא הנכבד בעבור הנבזה והטוב כולו הרב בעבור טוב מעט מעורב ברע? ואם האדם הבל וכזב, הנה נבראו המלאכים בעבור הבל וכזב. חלילה לאל מרשע. כי האדם נברא מטפה סרוחה ודם מעופש כולו מגואל ומטונף בחייו. כי על דברי הגאון מבושי איש נכבדים מהראש [מכוון שהזרע הוא אמצע־עיקר – ולהלן אומר הראב”ע: והנה “זרע איש במבושיו”], וזאת בושת עולם. כי אמר שהשמים העליונים נבראו

בעבור הארץ שהיא מתחת, והקב“ה אומר: השמים כסאי [ישעיה, ס”ו]".

הראב“ע שאמר אף הוא “כי הנכבד באדמה הוא האדם” (שמות ל“ג, כ”א) חולק לא רק על ראיותיו של הרס”ג ממערכות הטבע אלא גם על אותה חשיבות יתירה שהגאון מייחס ל“אמצע”: “וראיותיו גרעיני כל פרי שהם העיקר על כן הם בתוך התפוח והענבים, ומי הגיד לו כי הצמחים הם העיקר עד שיהיו לראיות על כל חי… וידוע כי האמצעיים נשמרו כן בעבור היותם מורכבים ולא יבוא להם נזק מחוץ… ומה שאמר על הלב – יש לו לדעת כי הראש נכבד ממנו38. ואמר על הביצה שמהאודם יצא אפרוח, וראיות גמורות יש כי הלובן עיקר התפוח. ואילו היה מבין סוד העולם או ראה שהוא וגם אנחנו כדמות צלם למערכת העליונה. וכך הכתוב אומר: אך בצלם יתהלך איש [תהלים ל”ט, י"ז]. כי בהשחתת המערכת ימות האדם.

והלוא יפקח עיניו ויראה כי גופות התחתיות הם חושך וחלקלקות ואין אור כי אם מהעליונים“. קנאת העליונים ואורם היא שקוממה את הראב”ע נגד משנת־האדם של הרס“ג. בפירושו למקרא הראשון ב”בראשית" הוא מבליט את התנגדותו זו: “ואל תשים לב לדברי הגאון שאמר שהאדם נכבד מן המלאכים… וידעתי כי אין בני אדם נכבדים כמו הנביאים ויהושע נפל על פניו לפני מלאך ה' וישתחווה” וכו' והוא חוזר על כך בפירוש ה“טעמים” לספר איוב:… “כי בן אדם לא יגבה לבו כנגד המלאכים ולא כנגד בני האלוהים כי הם נכבדים ממנו כפלי כפליים”… – ובמקומות אחרים. אם הראב“ע לא שאב הנחה זו שהרס”ג העלה את האדם על המלאך ממסורת שבעל פה – אין זו אלא בחינת “מכללא איתמר” כאמור39. ואף על פי כן סייעה אותה הנחה להרחיק כמה מחושבי ישראל ממשנת־האדם של הרס"ג.

הרמב"ם שעמד על מקור “מרכזיותו” של האדם בדברי הנביאים40 נתפס תחלה גם הוא לרעיון שהוא מדגישו במפורש בהקדמתו לפירוש המשניות (לסדר זרעים):… “אך על דרך כלל יש לדעת שכל הנמצאים תחת גלגל הירח נמצאים בשביל האדם לבדו. וכל מיני החיות יש מהם למאכלו כצאן ובקר וזולתם, ויש מהם לתועלתו… ומהם מינים שלא נדע להם תועלת ויש בהם תועלת לאדם ולא יכיר אותה” וכו'. אולם כשבא לסכם את עקרי־שיטתו הפילוסופית דחה בתוקף אותה תפיסה41. הבדיל הרמב“ם בין שתי ההנחות הללו: האדם הטוב ביצורים מורכבי־חומר זה והאדם ככוונת הבריאה כולה: “ולא תטעה בנפשך ותחשוב שהגלגלים והמלאכים נבראו בעבורנו… ובחון עצמך ועצם הגלגלים והכוכבים והשכלים הנפרדים ואז יתבאר לך האמת ותדע שהאדם הוא יותר שלם ונכבד מכל מה שיהיה מזה האומר לא זולת זה. וכשתעריך מציאותו למציאות הגלגלים כל שכן למציאות השכלים הנפרדים יהיה פחות מאד מאד42 ולא כל שכן שהרמב”ם לא יכול לקבל את דעת הרס"ג שאם יבטל האדם – תחזור כל הבריאה כולה לתוהו ובוהו. תנאי־קיום זה ייחד אך ורק לאלוה43.

במדה ש“מורה הנבוכים” האפיל על “האמונות והדעות” – בה במדה הלכה תורת־האדם של בעל מורה־נבוכים והחלישה את השפעת משנתו זו של “ראש המדברים” (כמו שהראב"ע קורא לו) במחשבה הישראלית. כשנעמיק בדבר נראה שמתנגדיו של הרס“ג הגזימו הרבה: סוף־סוף אין הרס”ג מודה ב“אוטונומיה” כל שהיא לאדם. אין הוא עושה את האדם אלהות לעצמו, כביכול. לא זכה האדם במשנת הרס“ג – ואפילו בתחום־המוסר, בו ניתן למצוא אי־אלו נטיות ל”שחרור" האדם – לעמוד ברשות עצמו. הרי מרכזיותו של האדם אינה מטרה לעצמה – לא באה זו אלא להגדיל כוחו של אלוה, להכשיר קיום לאדם כמגשים יעודיו, מצוי שהוא בגדר הגמול והעונש, ולקבוע ערובת־עולם לתורה ולמצוותיה. האדם הוא המכוון בבריאה – אולם אף כאן אינו אלא בבחינת נשוא (אובייקט). המכוון־הנושא (הסוביקט) הוא אך ורק אלוה. אמנם כן, הכל נברא לשמש את האדם – וזה אינו אלא עבד ל“מלך עליון”. רשאי אדם לראות את עצמו כ“קוטב העולם” – וחייב הוא לידע שקטביות זו כולה חובה. רבונותו במלכותא דארעא אינה אומרת אלא עבודת מלכותא דרקיעא. עלייתו היתירה לא באה אלא כדי להכשירו שישמש שליח לדבר־אלוה עלי אדמות. שליחות זו אי אפשר שתעשה בידי מלאכי השרת. ולפיכך, אין אנו רשאים לראות את ה“אדם” של בעל או“ד והוא “מצוי מוחלט”. שערי המוחלט נעולים גם בפניו. “כוונת־בריאה” זו שזכה לה האדם אין בכחה לשחררהו מיחסיותו שאין לה תקנה עולמית; גם בתורת הרס”ג – האדם תלוי ואין עמידתו עמידה, כולו שעה וארעי. מעין “כלי” לבורא הכל. בחינת פטיש מכאן וסדן מכאן – בו מגלה אלוה את חכמתו, גבורתו וכל־יכלתו, ועליו ובו מתחוללת מציאותו של ה“עולם התחתון”, מציאות טורדת, רבת־כשלון ואכזבה; ואין לה לזו תקנה תוך עצמה, אלא ב“מפלט” הצפוי לה, ל“אחר כלות הכל” – לו לאדם.

מבחינה זו אין בין הרס“ג ובין משיגיו כמעט ולא כלום. אף משניות־אדם שלהם ממשיכות בכמה מעיקריהן את משנתו הוא. וכך לא נעלם כח־כחה של זו אף לאחר שבא שדוד־המערכות במחשבה הישראלית עם דורו של הרמב”ם בישראל, – וגם בעמים שקבלוה ממקורות אחרים. ותומאס איש אקוינא יוכיח, שתפיסת־האדם שלו קרובה לזו של רס"ג. כי “מרכזיותו” של אדם דבקה בבחינת־מה בהתגלותו של אלוה. וכשם שמטעמים מסויימים זקוקה הנצרות לאמונת־ההתגלות העל־טבעית יותר מהיהדות (ובשעה שהרס“ג והרמב”ם, לדוגמא, לא חששו להעלות – בבחינות מכריעות – את ההתגלות והתבונה בקנה אחד, לא זז תומאס איש אקוינא מצורתו המסורתית של רעיון־ההתגלות) – כך זקוקה זו ביותר לאותה “מרכזיות” של אדם.

עם המהפכה המדינית והמדעית בעולם־רוחה של האנושיות באירופה שאחרי ימי הבינים – חלו פרצים רבים גם בתפיסת־האדם העתיקה, השכלתנית־הדתית המקובלת. עליית־שחרה של תפיסת־הטבע המתימטית במאה הי“ז עוררה את אנשי המחשבה לצאת ולחזר אחרי תפיסת־אדם חדשה. כוכבו של אדם התחיל עולה ויורד חליפות: הללו היו עמלים לעטרו בכתר “מלכות” – והללו היו מחזירים אותו למקורו, ארצה: כי מעפר הוא. בדורות האחרונים חזרו ויצאו כמה אסכולות פוזיטיביסטיות ופרגמטיסטיות לבקש להן מפלט באדם כ”קוטב העולם ומכונתו“. הד קולו של פרותגורוס שאמר: “האדם מדת כל הדברים” – בוקע ועולה מתוך כמה שיטות־עיון רבות שרשים וענפים במאות התשע עשרה והעשרים. ובעמקו של דבר: קביעת מדתה וענינה של אותה “מדה”־אדם יש בה בנותן ענין מכריע לא לתחום הדת – או התיאולוגיה – לבד, אלא גם לרשות־המחשבה בכללה ולמציאות החברתית והמדינית, המודדת ונמדדת בה ב”מדה".

והוא הדין בישראל. גלגולי־התפתחותה של תפיסת־האדם ביהדות שאחר ימי הבינים יש בהם ללמד לא רק על עצמם אלא על פשיטת צורות־יהדות ולבישתן. ואף מכאן ניתן לעמוד על ערכה המיוחד של משנת־האדם לרס"ג, המשמשת מבוע ראשון לתורת־האדם של המחשבה הישראלית.




  1. הערה: מאמר זה – פרק מתוך ספרי “משנתו של רס”ג בפילוסופיה"; תפיסת־האדם וערכו כשהם לעצמם – ולא שאלות אדם ואלוה, אדם מוסר וחברה והכרוך בהן – היא הנידונה בו. [עיין בהקדמה לקובץ זה].  ↩

  2. …“שררך זו סנהדרין. למה נקרא שמה שררך? שהיא יושבת בטיבורו של עולם. אגן שהיא מגינה על כל העולם כולו” (סנהדרין ל"ז, א'). “ארץ ישראל טיבורו של עולם… ארץ ישראל יושבת באמצעיותו של עולם וירושלים באמצע ארץ ישראל ובית המקדש באמצע ירושלים” (מדרש תנחומא, קדושים ל"ט, ב'), ובמקומות אחרים. גם דנטי – וכמה גיאוגרפים בימי הבינים – רואה את ירושלים כטבורו של עולם, טיבוריות זו יחסו היונים, לדוגמא, לאתונא ולמקומות־ישוב אחרים.  ↩

  3. הוצאת סלוצקי, 1864, 10.  ↩

  4. עיין גם במשנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות יסודי התורה ג‘, א’ וכו'.  ↩

  5. או“ד, שם 38. ועיין גם בפירוש ר”י בן ברצלוני לס' יצירה (לקוטי שד“ל, ב”הליכות קדם", הוצ' פולאק, 1847, 90).  ↩

  6. ר' משה בן עזרא, הרמב“ם וכמה ממפרשיו עמדו על כך שהרס”ג יוצא בעקבותיהם של המדברים. עיין במאמרי: בעית ההגשמה לרס“ג ולרמב”ם, כנסת III (תרצ"ח) 322–377 [לעיל בקובץ זה]. עיין M. Schreiner, Der Kalam in der jüdischen Literatur, 1895; יעקב גוטמאן (Die Religionsphilosophie des Saadia, 1882) הבליט את יסוד־אריסטו שבשיטת הרס"ג. ס. הורוויץ (Die Psychologie bei den jüdischen Religionsphilosophen des Mittelalters von Saadia bis Maimuni, I. Saadia, 1898) וחוקרים אחרים הוסיפו להדגיש רשומיו של אריסטו בה בזו.  ↩

  7. חובות הלבבות, שער הבחינה.  ↩

  8. או“ד, 89. מן הראוי לשים לב למונחי האדם במקורו הערבי של או”ד (הוצאת ס. לנדויער, ליידן, 1880). על פי רוב הוא אומר “אנסאן”, פעם – “רגל”. אולם במקומות רבים קורא לאדם: “עבד” (ברבים “אלעבאד”). וחבל שר' יהודה אבן תבון, מתרגם או“ד, לא השגיח כלל בהבדל חשוב זה בין ”אדם“ ל”עבד“. פרקים הוא מתרגם ”אלעבאד“: ‏”בני אדם“; פרקים – ”הברואים“. גם חוקרי הרס”ג לא עמדו על כך. ומן הענין הוא שבמאות הראשונות לאיסלאם פרחה בעיראק, ארץ מושבו של הרס“ג, כת־נזירים אחת שהיתה קרויה ”עבאד"; עיין: I. Goldziher, Vorle־sungen ueber den Islam, 1925, 147.  ↩

  9. שלא כזאב בכר (Die Bibelexegese der jüdischen Religionsphilosophen des Mittelalters vor Maimuni, 1892, 25) הפותח הרצאת “מופתי” הרס"ג בפרשה זו – בבריאת האדם ביום הששי, כלומר, בהיותו אחרון לבריאה – וזו אינה בגדר מופת כלל. עיין להלן.  ↩

  10. שם, 75, והוא ברוח המשנה (סנהדרין ד‘, ה’): “לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם”. “ר' נחמיה אומר: מנין שאדם אחד שקול כנגד מעשה בראשית?” וכו‘, (אבות דרבי נתן ל"א). “כך אדם הראשון נברא לתשמישו של הקב”ה וגלגל חמה לתשמישן של הבריות" וכו’, פסיקתא דרב כהנא ק“א, א', ועיין: ספרי, האזינו ל”ב, ב' ובמקומות רבים זולתם.  ↩

  11. או“ד, 75,… ”והוא כי המנהג והבניה משימים כל דבר נכבד באמצע הדברים אשר אינם נכבדים כמוהו. ונתחיל מהקטן שבדברים ונאמר כי הגרגיר ממוצע בתוך כל העלין, והוא שהגרגיר יותר נכבד מהם כי צמח הצומח ותכונתו ממנו… וכן חלמון הביצה הוא הממוצע בה כי ממנה יהיה האפרוח".

    …“וכן לב האדם הוא ממוצע בתוך חזהו, מפני שהוא משכן הנפש והחום הטבעי. [דעה רווחת בתורת הנפש העתיקה – בזו של אריסטו ושל ימי הבינים] – וכן הרוח הרואה באמצע העין”…  ↩

  12. שם: “וראיתי הארץ באמצע השמים והגלגלים סובבים אותה מכל צד… התקיים אצלנו כי המכוון בבריאה הוא הארץ. ואחר כך הסתכלנו בכל וראינו העפר והמים שניהם דומם ומצאנו הבהמות בלתי מדברים ולא נשאר כי אם האדם”…  ↩

  13. בהקדמתו לאו“ד הוא מונה ארבעה שרשים או מקורות ל”אמת“: ”ידיעת הנראה“, ”מדע השכל“, ”ידיעת מה שההכרח מביא אליו“ ו”ההגדה הנאמנת“ (השורש הרביעי אינו קיים אלא ל“קהל המייחדים” והוא גופו מושרש בשלשת המקורות הראשונים) שם, 7. את ”ההגדה הנאמנת“ הוא מחלק לשתים: זו שבכתב וזו שבע”פ (בפירושו למשלי, 126) וכך הוא מגיע לחמשה “משכי־אמת”: “כמסה אצול אלחכמה והי אלשאהד ואלעקל ואלמכתוב ואלמנקול ואלאנסתבא”. והללו מרומזים – לרס“ג – במשלי כ”ב, י“ז–כ”א, עיין שם.  ↩

  14. במקור: “אלכתאב'” (כת"י אוקספורד), “אלכתב” (כת"י פטרסבורג), הוצאת לנדויאר, 146. אבן תבון תרגם: “הספרים”. גם מפרט זה ניתן ללמוד על דרכי תרגומו.  ↩

  15. עיין סנהדרין ל“ח, א': ”תנו רבנן: אדם נברא בערב שבת, מפני מה? שלא יהיו צדוקים אומרים: שותף היה לו להקב“ה במעשי בראשית. דבר אחר: שאם תזוח דעתו עליו, אומר לו יתוש קדמך במעשה בראשית. דבר אחר: כדי ליכנס למצוה מיד. דבר אחר: כדי שיכנס לסעודה מיד. משל למלך בשר ודם שבנה פלטרין ושכללן והתקין סעודה ואחר כך הכניס אורחין”…; גם מדרש רבה, בראשית ח‘, ה’, ט"ו, ד' ובמקומות אחרים.  ↩

  16. De Officio Mundi, 77; E. Stein, Philo und Der Misrasch, 1931, 6 ff.  ↩

  17. בטעות בהוצ' סלוצקי: “עתה נעשה אדם”; בהוצאת יוזעפאף: “אמר עתה” – ואף לנוסח זה אין יסוד.  ↩

  18. עיין בהערה 15.  ↩

  19. במקור: “אנה פצל אלאנסאן…” (שם, הוצ' לנדויאר, 146).  ↩

  20. אין במקור אלא “עד סופו” (“אלי אכרה”, שם, 136).  ↩

  21. שם: “ושם את הבחירה ברשותו וצווהו שיבחר בטוב כאשר אמר (דברים ל', י"ט): ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו‘. ואמר אחרי כן (שם) ובחרת בחיים וגו’. והעמידו לנו על המאמר הזה באותות ובמופתים וקבלנוהו”.  ↩

  22. שם: “והוא בה שומר כל דבר שחלף כהפעלים, ובה רואה הנולדות אשר תבאנה ובה הגיע להעביד הבהמות לעבוד לו הארץ ויביאו לו תבואתה ובה הגיע להוציא המים ממעמקי הארץ עד שיהיו הולכים על [כך צ”ל, ולא “עד”] פניה. ועוד עשה לו גלגלים השואבים ממנה מעצמם. ובה הגיע לבנות הבתים הנכבדים וללבוש הבגדים החמודות ולתקן המטעמים הערבים. וזה הגיע לנהיג החיילים והמחנות להנהגת המלכות והשלטון עד שנתקנו בני אדם. ובה הגיע אל ידיעת תכונת הגלגל והליכות הכוכבים ושעור גרמיהם ומרחקיהם ושאר עניניהם. ואם יחשוב חושב כי אשר נתן לו היתרון הוא דבר זולת האדם יראנו אלה המעלות או קצתם לזולתו – וזהו שלא ימצאוהו".  ↩

  23. במקור: “קטב אלעאלם וקאעדתה” (שם, 147). מסתייע כאן הרס“ג בשמואל א‘, ב’, ח': ”כי לה‘ מצוקי ארץ וישת עליהם תבל" (סוף הפסוק חסר במקור) ובמשלי י’, כ“ה: ”וצדיק יסוד עולם“. אשר לראשון – אין זאב בכר מדייק כשהוא מרצה את דברי רס”ג אלה ואומר: Der Mensch heist der Pol der Schoepfung, I Sam. 2, 8 שהרי לא נאמר כך בשמואל. ואשר לאחרון – אין רס“ג חושש לכך שהמקרא מדבר ב”צדיק“ ולא באדם סתם. שהרי אותו האדם הנעשה במשנתו ”קוטב העולם" הוא הוא הצדיק.  ↩

  24. מכיוון שהוא דן בחכמה הוא קורא כאן לאלוה: ה“חכם” (תרגום מדויק מערבית: “אלחכים”). מתרגמי ספרי רס“ג ורמב”ם וכו' לא השתדלו דרך כלל לתרגם את שמות אלוה במקורות שלפניהם בדיוק הרצוי.  ↩

  25. שם, 75.  ↩

  26. עיין מ, שריינר, שם, 18; ס. הורוויץ, שם, 63.  ↩

  27. כלפי הטוענים שאלוה “הרע” לנפש להורידה לגוף־האדם הוא מוכיח (שם, 99) כי פרידת הנפש מעל הגוף לא היתה מביאה לה טובה – "כי אילו היה מניחה נפרדת לא היתה מגעת אל נועם ולא אל הצלחה ולא אל חיים מתמידים. כי הגעתה אל כל אלה

    איננה כי אם בעבודת בוראה ואי־אפשר לה על חוק הבניה אל העבודה כי אם בגוף מפני שעמו פועלת כל פועל, כמו שהאש אי אפשר לה להראות כי אם בהתלותה בדבר… ואילו נשארה הנפש לבדה לא היתה פועלת דבר כל שכן שהגוף לא היה פועל דבר"…  ↩

  28. כך צריך לומר, ולא כבהוצאת סלוצקי.  ↩

  29. שם, 76; וגם עיין 100.  ↩

  30. יש בו בעונש היחיד גם משום תקון־החברה: “כי השכל כשהוא רואה כי אדם אחד כשיפסד אחד מנתחיו [עיין במקור, הוצ' לנדויאר, 150] שכריתתו תקנה בעבור הצלת שאר גופו כן רואה מן [צ”ל: “מין”] המדברים כי המית מי שנשחת מהם והשחית בארץ תקנה בעבור שינצל שאר המין" (שם, 77).  ↩

  31. התקוה והפחד הללו – שתיהם עמודי־עולם הם לא בדת ישראל לבדה. וכאן מצא לו ברוך שפינוצא – שוודאי לא נעלמה ממנו משנתו של רס“ג – מקום לטפח לא רק על פני דת אבותיו אלא על פני הדת כמות שהיא, כשאמר: Spei et metus affectus non possunt esse per se boni, (Ethica, IV, 47). ”הפעלות של תקוה ופחד כשהן בפני עצמן אינן יכולות להיות טובות" (בתרגומו של י, קלצקין, תורת המדות, תרפ"ד).  ↩

  32. עיין: כתבי רנ“ק, תרפ”ד, 113.  ↩

  33. “כי הכל לא נברא כי אם בעבור האדם”… (שם, 99). “נוטה שמים ויוסד ארץ בעבור ויוצר רוח אדם בקרבו (זכריה י"ב, א') [”בעבור־קרבו“ אינו בכתב־היד של המקור] וכאשר יש במעשה בראשית כי הכל בעבור נעשה אדם”. תמיהני על זאב בכר (שם, 6) שלא הבדיל בין דברי זכריה כמות שהם (ללא הוספת “בעבור”, כנ"ל) ובין הפירוש שניתן להם על ידי רס"ג, וזו לשונו: Dass Alles um des Menschen willen erschaffen wurde, sagt auch Sacharia 12, I a..

    לא עמד בכר גם על כך שאותו מקרא כצורתו – משמש לו לרס“ג אסמכתא ל”התחלת נפש האדם בלבו" (פתיחת מאמר ו') ולהיות הנפש ברואה (פרק ג‘, מאמר ז’).  ↩

  34. מאמר עשירי, שם, 147.  ↩

  35. עיין, לדוגמא, פסדר“כ ל”ד, א‘: “בשעה שבקש הקב”ה לבראות את האדם נמלך במלאכי השרת. אמרו לפניו (תהלים ה‘, ה’): מה אנוש כי תזכרנו? אמר להם: אדם זה שאני רוצה לברוא בעולמי תהא חכמתו מרובה משלכם", ועיין: אבות דר’ נתן ובמקומות אחרים. אולם אין ללמוד יתרון האדם על המלאך (כדרך ששמידל [שם, 83] וחוקרים אחרים נוהגים בטעות) ממדרש חז“ל כגון: ”חביבין ישראל לפני הקב“ה יותר ממלאכי השרת” וכו‘, (חולין צ"א, ב') – שהרי הללו מדברים בחבה היתירה הנודעת מהקב’“ה לעם סגולתו ולא לאדם כמו שהוא, בו מדבר בעל ”אמונות ודעות".  ↩

  36. אין להעלים עין מפרושו לשמות ח‘, י“ח: ”וטעם כי אני ה’ בקרב הארץ דרך משל כמנהג המלכים לעמוד באמצע מלכותם להיות קרוב אל הקצות. כאשר ברא השם לב האדם שהוא מלך על כל הגוף באמצע. ורוח האדם באמצע הגוף ככתוב ויוצר רוח

    אדם בקרבו. ועל זה ראיות רבות מן התולדה. על כן כתוב מציון מכלל יופי אלוהים הופיע (תהלים נ‘, ב’) כי הוא באמצע הישוב ומלכות השם תראה בישוב“. מן הענין ששני המקראות הללו משמשים סעד למשנת־האדם של רס”ג (באו"ד ובפירוש לספר יצירה).  ↩

  37. הוצאת יהודה פליישר, תרמ"א, 201, וכו'.  ↩

  38. אולם בפירושו לדברים ו‘, ה’ הוא אומר: “הלב הוא הדעת והוא כינוי לרוח משכלת כי הוא המרכבה הראשונה וכן חכם לב קונה דעת” ועיין גם בראשית א‘, א’.  ↩

  39. אין תימה בדבר שיש"ר שאל: “מי הוא זה הגאון אשר נגדו שלח הרב יד לשונו”? (כרם חמד ד' [תקצ"ט] 108), ושד"ל פסק שאין גאון זה רבנו סעדיה (שם, 168). ועיין בדברי שי"ר באגרותיו (ק"ז). אותה פסקה שפליישר (שם, 197) מסתייע בה: “אולי חושב יחשוב איך השכין הבורא אורו בין בני אדם והניח המלאכים הטהורים, ונאמר: ומי הודיעך שהניח המלאכים הטהורים בלא אור כי אפשר שכבר השכין הבורא ביניהם כפלים מאורו ממה ששמו בין בני אדם”… (או"ד, 73, טעונה תקון לפי המקור, עיין בהוצ' לנדויאר, 142) – לא ניתן ללמוד ממנה שהרס“ג הורה מותר האדם מן המלאך. עיין גם: קובץ חכמת הראב”ע וכו‘, בעריכת דוד כהנא, תרפ"ב, ב’, 52, 85 וכו'.  ↩

  40. מורה נבוכים ג', י“ג: ”וכן יחשבו שתכלית המציאות כולו מציאות מין־האדם לעבוד את השם ושכל מה שנעשה אמנם נעשה בגללו עד שהגלגלים אינם סובבים רק לתועלותיו ולהמציא צרכיו וקצת פשוטי ספרי הנביאים יעירו זאת המחשבה הרבה"… ואין הדיון בשאלה זו מעניננו כאן.  ↩

  41. אף על פי שהדה חי באי־אלה מדבריו כגון: “וכאשר הסתלק היחס בינינו ובינו יתברך, רצה לומר בינו ובין זולתו”… (מו“נ א', נ”ו).  ↩

  42. שם, ג‘, ג’.  ↩

  43. משנה תורה, ספר המדע, הלכות יסודי התורה א‘, ב’: “ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות”.  ↩


בעית ההגשמה לרס"ג ולרמב"ם

מאת

שמעון רבידוביץ'

א.

הגשמת־אלוה עתיקת־ימים היא, ואינה מיוחדת אך ורק לבני־שם, כדעת כמה חוקרים. אין לך דת בעולם שתהא בת־חורין גמורה מבת־לויתה זו. כל דת נלחמה בה, ובכולן קנתה שביתה, אם מרובה ואם מועטה. לפילוסופי־דת רבים היתה מוקצה מחמת חלול עצם תפיסת־הדת, והמוני־מאמינים בכל אומה ולשון נגררו אחרי הגשמה זו, אם בשלמותה ואם לשעורים, אנשי־המחשבה וקנאי־השכל כילו חכמתם בתמימים הנלהבים הללו, והאחרונים ראו את הראשונים והם בני בלי דת. מימות כּסנוֹפנס איש־אֶלאה נלחמו הפילוסופים – בין הללו שחתרו אל התאמת הדת עם החכמה או החכמה עם הדת ובין הללו שחיו רחוקים מדרכים אלה כל עיקר – במושכל־ההגשמה הכרוך בתפיסת־הדת כמות שהיא חיה בלבות “המון בני אדם”, מהם גם שהפכו אותו מקרא שבבריאת־האדם על פיו וגרסו: ויברא האדם את אלהיו בצלמו. לפרסום־עולם זכו דבריו של כסנופנס על השור והסוס שהיו צרים את צורת אלוה בצלמם אילו ניתן להם כח־הציור ועצוב־הדמות. ולא הוא לבדו, כמה אנשי־עיון ואמונה השמיעו דברי־לעג מעין אלה על האדם החוזה את אלהיו מבשרו. וכך אנו מוצאים, לדוגמא, את האימאם אבו ג’עפר אל־בקיר, שהמשיל את מחייבי־התארים לנמלים הרואות את אלוה והוא בן קרנים כמותן. גזלי, שפלס לו דרך בין שני הקצוות בשאלת ההגשמה, אף הוא היה מלעיג על האדוקים הקיצוניים שלא יכלו להתרומם למדרגת תפיסת־אלוה רוחנית ואומר: אילו ניתנה בינה בזבוב ודאי שהיה צר צורת אלוה בצלמו הוא, בצלם הזבוב. כנגדם אנו מוצאים גם חושבים וחוקרים – ודוקא במאות האחרונות – שהעמיקו לירד לסוף תכונתו של האדם והם שראו יפה כמה מותנית פעולת־הגשמה זו ברוח־האדם ובחוקים הטבועים ביסוד נפשו. גטה, לדוגמה, הוא שאמר: אין האדם יודע לעולם עד כמה הוא מגשים. ולא עוד, אלא שבא קנט והתיר סוג אחד בהגשמה: ההגשמה ה“סמלית” (בניגוד להגשמה ה“דוגמתית”, הפסולה בתכלית). דבקות רבת־פנים זו שבין מושכל־האלהות ומושכל־האדם, תפיסת אלוה כאישיות, רעיון הרצון, היכולת, המפעל וכו' באלוה, תפיסת התכלית בבריאה – הללו וכיוצא בהם הטבועים בגישת־ההגשמה הם שכפו את תפיסת־ההגשמה על האמונה התמימה, והיא לא נכוותה בה כזו האמונה ש“צורפה” בכור התבונה או הנסיון המדעי. (ברור רשומי האלילות הקדומה בהגשמה זו משמש ענין לעצמו), המחשבה האסלאמית (על שני פניה: פן־העיון ופן־הדת), שבגלגולי התפתחותה כרוך עיצוב־דמותה של המחשבה הישראלית שבימי־הבינים, אף היא נקלעה בין ההגשמה והרחקתה. “אבות האסלאם” נתפסו להגשמה גמורה, ראו את אלוה והוא עתיקדיומין, יושב ישיבה של ממש על כסא מלכותו בשמים. כשם שהתנגדו לכל נסיון־צרוף של מושכל־האלהות וגזרו על שלילת־התארים מאלוה, שלא ראו בה אלא ערטולו של מושכל־האלהות מתכנו (“תעטיל”), כך גם מצאו את שלילת גשמותו של אלוה והיא פוגעת בעצם מציאותו. המתונים שבבית־מדרשם ראו בכך משום טעות שבדת, הקיצונים שבהם דנו כל שולל גשמות־אלוה דין כופר במציאות אלוה. כל האומר – פוסק, לדוגמא, אבו מעמר אל־הודלי – שאין אלוה מדבר, שומע, רואה, רוצה וכועס הרי הוא כופר. (והוא גופו לא עמד בנסיון כשהורידוהו לבור האינקביזיציה של אנשי המעתזלה, הודה על כרחו שאלוה אינו גשם וניצל ממות). אבן כוזימא הורה: הכופר בגשמות אלוה שסרב לחזור בתשובה מסייפים אותו ומשליכים פגרו לדומן, כדי שלא יטעה את קהל המאמינים. אנשי המסתורין שבאסלאם הוסיפו נופך משלהם להגשמה זו. אחד מהם היה אומר: כשאלוה אוהב את עבדו הוא נעשה עינו, אזנו, רגלו וידו. ולא היתה בעיית ההגשמה מסורה לאנשי העיון והמסתורין בלבד, אף בכבושים ובחלופי־הרשויות המדיניות במאות הראשונות לאסלאם תפסה זו מקום רב. חרבם של הכובשים היתה מכריעה גם בבעייה זו, כמות שאנו למדים מכמה מפקודותיהם. הגשמה זו ניזונה לא רק מתוך תפיסת־אלוה מסויימה, אלא גם מצאה סעד רב בקוראן ובמסורת הדתית. נתלתה בעייה זו בשאלת ה“תוכן הפנימי” או ה“נסתר” שבקוראן, היא השאלה אם ניתן לפרש את דברי ההגשמה שבמסורת ולהוציאם מידי פשוטם המגשים, – כלומר בשאלת ה“תאויל” (פירוש). האורתודוכסיה האסלאמית לא הוציאה את דברי־ההגשמה הללו מפשוטם, הקפידה על כתבו ולשונו של הקוראן. כל שמיעה, ראיה, ישיבה, עמידה, כעס וכו' שנאמרו בו באלוה – תפסום כפשוטם. גרסו נגלה ולא נסתר. קצת מן הויתור היה נשמע בהודאתם של כמה מהמגשימים, שאין האדם יכול להעלות במחשבתו את “תבניתם” וממשותם של כל אותם האברים או פעלי־ההגשמה האמורים באלוה – אולם מציאותם ואמתותם, היתר־יחוסם לאלוה היו מקובלים עליהם כמושכלות ראשונים בדת שאין להרהר אחריהם. בהכרזת הקוראן: אין דבר אשר ידמה לאלוה, והוא השומע והרואה – ראו המגשימים את כח הסיפא עדיף מכח הרישא. העדר־הדמיון שבין אלוה ואדם הסביר, לדוגמא, התיאולוג מחמד בן סעדון (מת בשנת 1130): אין האדם דומה לאלוה בבחינת האלהות, אולם אלוה אף הוא בר־צורה הוא, כצורת האדם (בלשונו: “כצורתי וכצורתך”). ולא עוד אלא שלא חשש להקיש העדר־דמיון זה שבין אלוה לאדם לאותו הבדל שמחמד הבדיל בין נשי הנביא ובין שאר הנשים – והרי אין האחרונות נבדלות מהראשונות בצורתן ובגופן, אלא אך ורק במדרגת חשיבותן1. אנשי המעתזלה הם שקמו כנגד השמרנים ופתחו באסלאם במלחמה גם לשם בעור ההגשמה, והם שהכניסו לתחומו את שיטת ה“תאויל”, המפרשת את כל מקורות־ההגשמה המקובלים בדרך ההשאלה וההעברה לשם צרוף מושכל־האלהות מסיגיו, ובעיקר מסיג הגשמה. האדוקים בתיאולוגי האסלאם היו מעלים בקנה אחד כופרים ואנשי־“תאויל” (לדוגמא ישמשו דברי באקילאני שמת בראשית המאה הי"א), ואף־על־פי שראזי (מת בשנת 1209), מגדולי המחנה הזה, למד זכות על ה“תאויל” – חששו מפניו ולא התירוהו לבוא בקהל המאמינים על שום הסכנה הכרוכה בו, שהרי מכיון שניתנת רשות למפרשים שוב אינם מבחינים. רבים הפליגו ב“תאויל” יתר על המדה, הרבו לעסוק ב'“נסתר” שבקוראן ובצורה המטפחת על פני ה“נגלה” שבו. הפולמוס בין מתירי ה“תאויל” – שלבש כמה צורות – ומחרימיו זעזע במשך דורות את קהל האסלאם2. גם על עמדתם של המתירים והמחרימים עברו כמה גלגולים, וכמובן שנעשו גם כמה נסיונות־פשרה בין שני המחנות הללו3.

בעיית ההגשמה שבמחשבה הישראלית לא נתעוררה בהשפעת המחשבה האסלאמית. דורות רבים לפני צמיחת האסלאם נתחבטו בה גדולי ההלכה והאגדה, רשומיה מצויים בספרי האלכסנדרונים ומתרגמיהם של כתבי־הקדש. ואף־על־פי־כן עשוי העיון בפולמוס־ההגשמה שבאסלאם לסייע הרבה להבהרת בעייה זו וכמה בעיות הכרוכות בה. מרובות היו נקודות־המגע והשפעת־הגומלין בין המחשבה האסלאמית והישראלית אף בפרשה זו. גם בישראל שבאותם הדורות אנו מוצאים את החושבים שחתרו אל מושכל־אלהות צרוף שנפגעו בדברי־ההגשמה שבמסורת מכאן, ואת הקנאים לדברי־ההגשמה המקובלים באומה והמקוימים בפשוטם של המקורות בכתבי־הקדש ובספרות שלאחריהם מכאן. כשבא הרמב“ם ומנה את ה”אומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה" על המינים “שאין להן חלק לעולם הבא אלא נכרתים ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים”, – יצא משיגו החריף הראב“ד ותקפו: “ולמה קרא לזה מין? וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות”4. והרמב”ם גופו מספר ב“מאמר תחית המתים”, שפגע ב“אדם שהיה נחשב שהיה מחכמי ישראל וחי השם יודע היה דרך משא ומתן במלחמתה של תורה לפי מחשבתו מנעוריו והוא היה מסופק אם השם גשם בעל עין יד ורגל בני מעיים כמו שהוא בפסוקים, או אינו גוף. אמנם אחרים שפגשתי מאנשי קצת ארצות פסקו לגמרי שהוא גוף והחזיקו לכופר מי שהיה מאמין חילופו וקראוהו מין ואפיקורס”5. לא אבוא למנות כאן את כל העדויות להתפשטות אמונת־ההגשמה בישראל, לא רק בהמון העם, אלא גם בחוגי החכמים, שהרמב“ם כלה בהם חמתו כשאמר עליהם: “אלו האובדים לגמרי שהם מוקצים וחושבים שהם חכמי ישראל והם הם הסכלים שבבני אדם ויותר תועי דרך מהבהמה – – וכבר נתמלא מוחם משגעונות הנשים הזקנות ודמיונם הנפסדות כעורים וכנשים”6. ואין אני מתכוון בכך אלא להעיר, שכנראה אף מכאן ניזונה אותה דעה – שהיתה רווחת באסלאם ובנצרות שבימי־הבינים – על ישראל כעם־המגשימים. לכמה מהסופרים הערביים שמשו יהודים ומגשימים בחינת שמות נרדפים. לדברי שהרסתאני, כינה מחמד גופו את ה”משבהא“: “היהודים שבאומה זו”. שהרסתאני מבדיל בין היהודים לנוצרים, שהראשונים מדמים את הבורא לבריאה והאחרונים – את הבריאה לבורא. ואף את הגשמתה הגסה של כת ה”גליא" הוא מיחס למקור־ישראל. שהרסתאני, סופר ערבי קדמון זה שטפל בתולדות הכתות בישראל, ידע הרבה על הפולמוס בין הכתות הללו בעיון ובדת, והוא נראה כנוטה להניח, שלא היו הכתות הללו חלוקות באמונת־ההגשמה ובבסוסה בכתבי־הקדש. (הוא גם הפליג בכך, וכאילו לא הספיקה לו ההגשמה שבכתבי־הקדש הוסיף עליה משלו או ממקורות אחרים ואמר, לדוגמא, שבכה"ק נאמר שאלהים בכה על המבול עד שחש בעיניו, שאלהים צחק עד שחשף את שניו וכיוצא בהם)7.

דבר שאינו צריךד להאמר הוא, שרבים בישראל – בעיקר מן הקרובים ל“חכמות החיצוניות” ומאלה שטפחו אי־אלה קשרים עם עולם החוץ בכללו – נפגעו קשה מדברי־בקורת אלה של המוסלימים והנוצרים, שגם הקראים נצטרפו להם (עיין להלן). הד עלבונם עולה מתוך דברי ר' משה בן עזרא, הקובל בהתמרמרות רבה על המאשימים מן החוץ: “וגם אמנם אנחנו עשוקי משפט מהגויים בנו מושלים עלינו, בראותם אלה ההעברות בתורתנו אמרו כי אנחנו מאמינים בגשמיות, אלה ההעברות הן אמתיות, והיד החזקה והזרוע הנטויה אשר להם עלינו תמנענו להדביק לשונם אל חכם במענה נמרץ וחזון נפרץ”8. מכאן אנו למדים שסלוק אמונת־ההגשמה היה בו – בעיני מתנגדיה – משום הצלת כבוד ישראל כלפי פנים וחוץ, ולא בא אך ורק לשם העמדת מושכל־האלהות על טהרתו הרוחנית ולשם צרוף כתבי־הקדש מסיגי־ההגשמה.

בפרשנות כתבי־הקודש ובתרגומיהם נעשו כמה נסיונות לבעור ההגשמה, כמרומז. במחשבה הישראלית פתח בבעור זה – גם כמפרש ומתרגם – רב סעדיה גאון, “ראש המדברים” (כמות שרבי אברהם אבן עזרא קורא לו9), וסיים בו הרמב"ם. ברור נקודות הפתיחה והסיום אגב צרופן הפנימי והארת כמה נקודות־בינים – מאליף לא רק בבעייה זו לבדה. מכאן גם סיוע־מה לעיון במהלך־התפתחותן של כמה בעיות יסודיות בתחום המחשבה הישראלית, והוא הדין להבהרת הסמוכים והרחוקים שבין הרס“ג ובין הבאים אחריו, ובמיוחד – הללו שבינו ובין הרמב”ם.

ב.

הראב“ד, מראשי־המדברים במחשבה הישראלית בתקופה שבין הרס”ג לרמב“ם, אף הוא עמד על דעת “החולקים עלינו מן האומות” שראו את ישראל בכללותו כעם־המגשימים10. מה שאין כן הרס”ג והרמב“ם. שניהם לא הדגישו בחבוריהם הפילוסופיים המרכזיים “עלילת”־הגשמה זו שבאה מן החוץ – אף־על־פי שהרס”ג עמד רוב ימיו בקשרי־מלחמה עם הקראים, שמצאו ב“עלילה” זו נשק נוסף למלחמתם ביהדות הרבנית11, והרמב“ם לא פרש אף הוא מפולמוס כלל וכלל ולא נזהר בדברי־גנאי חריפים כלפי הרחוקים מהעיקרים שקבע במחשבה ובאמונה. לא במשנתו של הרס”ג ולא בזו של הרמב'"ם שמשה דעת־חוץ זו מניע לסניגוריה או לבירור. מלחמתם בהגשמה ניזונה אך ורק מבפנים, הכח המניע למלחמה זו נבע מתחום העיון הצרוף12.

הרס“ג, כשאר מרחיקי־ההגשמה, הרגיש אף הוא באותה דבקות־עולם שבין ההגשמה והלשון כשהיא לעצמה, כמות שיתברר אחר־כך, – ולא הרבה לעמוד על מקורותיה העיוניים ונמוקיה הפסיכולוגיים של זו ההגשמה. אין הוא מברר ב”אמונות ודעות“13 מפני מה עשוי או מוכרח האדם להגשים, אם כל אדם מגשים, ואם בטבעו הוא מגשים וכיוצא באלו השאלות (אף־על־פי שרמז פעם במה מגשימים ובמה אין מגשימים, עיין להלן). מה שאין כן הרמב'”ם שראה עצמו חייב להזקק לדיון בסבותיו של חזיון־ההגשמה, ובפרקו הראשון של מוה“נ. עם פתיחתו בברור המקרא הראשון – הראשון לא רק מבחינת סדר המקראות, אלא גם מבחינת משקלו המכריע בתחום זה – הוא מונה שתי סיבות עיקריות המביאות לידי הגשמה: א. האמונה בפשוטו של הכתוב והחשש ל”הכזיבו“14. ב. זהוי ההגשמה עם האמונה, החשש ששלילת ההגשמה תגרור אחריה כפירה באלוה15. (ובפתיחה זו קובע הרמב“ם במפורש את דרכו – להוציא לכתחלה מלבם של טועים, – שאין כאן מענינו שלילת עצם גשמות־אלוה והוכחת אחדותו16, שלא כרס”ג). סבה שניה זו כרוכה בסבה היסודית הנעוצה בכח־הכרתו של האדם בכלל (וזוהי סבה עיונית־מטפיזית כללית ולא דתית־מסורתית בלבד), והיא קוצר־כחו של האדם לצייר במחשבתו מציאותו של מצוי ללא גשמיות, או מציאות שאינה בעת ובעונה אחת מציאות של גשם. אין הרמב''ם מיחד לקוי־עיון זה אך ורק להמון בני אדם17, שהוא וחבריו נוהגים לזלזל בכח־עיונם, – אלא מדגיש במפורש, בפרק המוקדש להוכחת רוחניותם של המלאכים, שלקוי זה – אגב ערבוב המושכל והמדומה – נכשלו בו אף "רוב המעיינים": “וכבר ידעת כי השגת הנקי מן החומר, הערום מן הגשמות לגמרי, כבדה מאד על האדם אלא אחר למוד רב ובלבד למי שלא יבדיל בין המושכל והמדומה ורב השענו על השגת הדמיון לבד ויהיה כל מדומה אצלו נמצא או אי אפשר [צ”ל: אפשר] המציאה, ומה שלא יפול ברשת הדמיון אצלו נעדר ונמנע המציאה, כי אלו האנשים והם רוב המעיינים לא יתאמת להם ענין לעולם ולא יתבאר להם ספק”18. הרמב“ם קובע נמוק פסיכולוגי מכריע להגשמה, – ואף־על־פי שאין הוא עומד עליו בפתיחתה של פרשת ההגשמה, הרי טבוע הוא ביסוד הסבות המסורתיות־הדתיות והמטפיסיות המביאות להגשמה, והוא: אותה “גזרה שוה” מתמדת שהאדם עומד וגוזר בינו לבין אלוה. לא רק פשט הכתוב, זהוי ההגשמה עם האמונה, זהוי המציאות עם הגשמות וכו' חייבים בתקלה זו ששמה הגשמה, – אלא האדם גופו חייב, האדם ה”המוני" או האדם באשר הוא אדם שאין בכחו לראות את אלוה אלא מבשרו הוא ומכל הכרוך בבשרו. עשוי האדם להטיל את גלויי קיומו ומציאותו הוא על אלוה, וכאן כרוכה ההגשמה בהדמות, אף־על־פי שאינה מצומצמת בתחום זה לבדו. כאילו ההגשמה בעיקרה וביסודה נעוצה אף היא באותו היקש שקשה לו לאדם להשתחרר מזיקתו: “מה אני אף אלוה”, מה אני איני מצוי אלא בתחום הגשם, ומה כל המציאות בה אני נתון מציאות־גשם היא – אף אלוה לא יצוייר אלא בלבוש־גשם זה. וכך אנו מוצאים: מכיון שהאדם, או ה“המון”, כורך חיים בתנועה – מן ההכרח שאל חי יהא בעל תנועה. מכיון שסתם־השגה לאדם אינה אלא השגת־חושים – הריהו מיחס על כרחו לאלוה המשיג אף חושיו של אדם. בדרך זו למד האדם על היות אלוה פועל ובעל נפש, ועל כרחו יחס או “השאיל” לו לאלוה אף כל אותם ה“כלים” הכרוכים בתנועה, בחיים, בנפש, במפעל, בחושים וכו', (כלי התנועה, ההרגשה, הדבור). הרמב“ם עמד גם על המניע המוסרי היסודי לפעולת־הגשמה זו, המתפרנס מתוך נטיתו של האדם לראות את אלוה כתכלית השלמות, ובמדה שיש בגשמיות מן השלמות אי־אפשר לו לאדם שימנענה מאלוה. כלומר, אין האדם מטיל על אלוה את יסודות מציאותו בלבד, אלא גם את אמת־המדה של שלמותו הוא (או, בלשון המחשבה המודרנית: כוֹפה הוא על אלוה את סולם ערכיו החיוביים, ההולכים ומתעלים כמובן עם הדבקותם באלוה). וכאן מוצא הרמב”ם פתח להסברת אותו חזיון, שכמה “כלים” או פעולות גשמיות לא יחסם האדם מעולם לאלוה (או לא נאמרו בכתבי־הקדש באלוה): ו“כל מה שידמהו ההמון חסרון או אי אפשר לציירו בחק השם יתעלה לא השאילוהו ספרי הנבואה לו יתעלה, ואף־על־פי שמשפטו משפט הדברים אשר הושאלו לו, מפני שאותם שיתואר בהם ידמו קצת שלמות או אפשר לדמותם”19. מלבד אותן הסבות היסודיות, הטבועות בעצם האדם ומותנות מצד הבעיה כאחת, מונה הרמב“ם שתי סבות נוספות המביאות לידי הגשמה, והן הסכלות וקוצר השגתו של ה”המון" דרך כלל20, וההרגל והחנוך על אמונת ההגשמה21. הסכלות וקוצר־ההשגה כלולים בעיקרם באחד הגורמים המנויים למעלה, ואשר להרגל ולחנוך – אין, לפי עניות דעתי, לראותם כסבה המביאה לעצם האמונה בהגשמה, שהרי אותם הרגל וחנוך גופם אינם מצויים וחלים אלא לאחר שהגורמים היסודיים השרישו את האמונה בהגשמה. כלומר, אין ההרגל והחנוך משמשים סבה (במשמעותה המצומצמת והמסויימת) להגשמה, אלא מסייעים לקיום אמונת־ההגשמה ושומרים עליה בלב ה“המון” מפני המחקר וה“פרוש” (“תאויל”)22.

כשהרמב“ם מתקרב לסיום פרשת ההגשמה וסכומה (א', מ"ו) הריהו נראה כנוטה ומשתדל למצוא תועלת־מה ב”רע מוחלט" זה ששמו הגשמה, והוא יוצא ומפרשה מתוך אותו צורך ב‘“הישרת” ההמון למציאות אלוה:…“כן קרה בהודעת הבורא יתעלה להמון בכל ספרי הנביאים ובתורה, כי כאשר הביא הצורך להישירם כולם למציאותו יתעלה ושיש לו השלמות כולם, ר”ל שאינו נמצא לבד כמו שהארץ נמצאת והשמים נמצאים, אבל נמצא חי חכם יכול פועל ושאר מה שצריך שיאמינו במציאותו, כאשר יתבאר אחר זה, היישרו דעות בני אדם שהוא נמצא בדמיון הגשמות ושהוא חי בדמיון התנועה“… היו גם בין הפילוסופים מרחיקי־ההגשמה שלא הסתפקו בקביעת ההכרחיות שבלשון־הגשמיות בה משמשים כתבי־הקודש, אלא היו גם מלמדים עליה סניגוריה, ולא עוד אלא שגלו בה ערך חנוכי מסוים, לדוגמא ישמשו דבריו של ר' בחיי אבן פקודה: “ואשר נסכים עליו כולנו, כי הדחק הביאנו להגשים הבורא יתברך ולספר אותו במדות הברואים, כדי לשער ענין שיקיים מציאות הבורא יתברך בנפשות, והוציאו אותו ספרי הנביאים לבני אדם במלות גשמיות, שהם קרובות לשכלם ולהבנתם. ואלו היו מספרים אותו בענין שראוי לו מן המלות הרוחניות והענינים הרוחניים לא היינו מבינים לא המלות ולא הענין [כלומר, לא ה”המון” בלבד, אלא כולנו, האנשים בדרך כלל, וגם הפילוסופים בכללם], ולא היה אפשר שנעבוד דבר שלא נדע, כי לא יתכן עבודת דבר שאינו נודע. על כן היה צריך שתהיינה המלות והענינים כפי כח בינת השומע, כדי שיפול הענין על לבו על דרך הגשמות המובן מן המלות הגשמיות בתחלה, ואחר כן נתחכם לו ונדקדק להבינו ולהודיעו, שכל זה על דרך הקרבה ומליצת הספר ושהענין האמתי הוא יותר דק ומעולה ומרומם ורחוק מאשר נוכל להבין אותו על תכונת דקות ענינו. והמשכיל הנלבב ישתדל להפשיט קלפות המלות וגשמותם מעל הענין ויעלהו במחשבתו ממדרגה אל מדרגה עד שיגיע מאמתת הענין הנדרש אל מה שיש בכח יכלתו והשגתו, והכסיל הפתי יחשוב הבורא ית’ על דרך הנראה ממליצת הספר“… השלמתו זו של ר' בחיי עם ההגשמה מתלבטת ביותר מתוך הדגשתו הנוספת: “ואלו היה נוהג הספר כשמתרגם הענין הזה המנהג הראוי באמתו, אשר לא יוכל להבינו כי אם המשכיל הנלבב לבד, היו נשארים רוב המדברים בלי דת ובלי תורה, מפני קצר שכלם וחלישות הכרתם בענינים הרוחניים, כי הדבר שיובן ממנו ענין גשמי לא יזיק המשכיל מפני שהוא מכיר בו ומועיל הכסיל כדי להתישב בלבו ובדעתו כי יש לו בורא שהוא חייב בעבודתו”23. הרס”ג והרמב''ם שניהם היו רחוקים בתכלית מתפיסת ההגשמה כפרוזדור להשגת־אלוה הצרופה. על אף שנוי־הנוסח בדברי ר' בחיי24 אין להניח שבעל “חובות הלבבות” או זולתו רשאי היה ליחס לרס“ג השלמה מעין זו עם ההגשמה. ואשר לרמב”ם, הרי הוא מבדיל בבירור הרצוי בין ההישרה אל מציאות הדבר ובין “האמתת מהותו ועצמו25 (והפרש זה המתברר מתוך הדוגמאות בפרקים ל“ג ומ”ו שבח“א למו”נ טעון תשומת־עיון מיוחדה מכמה בחינות, ויש בו בנותן ענין גם להלכות אחרות במשנתו של הרמב"ם). עד כמה שניתן לראות בהגשמה משום “הישרה” זו, אין הרמב'“ם מעלה כלל על דעתו שיש בה בהגשמה כדי להעמיד את האדם על אמתות מהותו של אלוה ולו גם בצורת־תפיסה העשויה להתקבל על לב ההמון. אם יש בהגשמה זו משהו מן החיוב, הרי אינו אלא בכך, שהיא מסייעת ל”הישיר" את ההמון למציאותו המיוחדה, שאינה נפרדת כאן מהאמונה ההכרחית בשלמותו, “ושאר מה שצריך שיאמינו במציאותו”. ה“הישרה” מצומצמת בטבעה ובעיקרה בתחום ההיות ואינה מובילה לשערי המהות.

מבחינת־“הישרה” מצומצמת זו מסביר הרמב“ם את ה”עובדה" שבהגשמה, אולם אינו מלמד לעולם סניגוריה – כר' בחיי והיוצאים בעקבותיו – על המגשימים, ובניגוד גמור ומכוון כלפי השלמה זו עם המגשימים, שהיתה כנראה מצויה אף במחנה מרחיקי־ההגשמה, כמרומז, הוא אומר: “ואם יעלה בדעתך שמאמין ההגשמה יש לו התנצלות בעבור שגדל עליה או לסכלותו וקוצר השגתו, כן ראוי שתאמין בעובד עבודה זרה, שהוא לא יעבוד אלא לסכלות, או מפני שגדל על זה, מנהג אבותיו בידיו. ואם תאמר, שפשוטי הכתובים ישליכום בזה הספק, כן תדע שעובד עבודה זרה אמנם הביאוהו לעבודתה דמיונים וציורים חסרים, אין התנצלות אם כן למי שלא יקבל מן המאמתים המעיינים, אם יהיה מקצר מן העיון”…26 גם הרס“ג לא חזר אחרי “התנצלות” למגשימים. אולם אף־על־פי שהרס”ג היה קרוב לכת המעתזלה ולא הרמב“ם (עיין להלן), יש בקנאותו העיונית והדתית של האחרון כמה נקודות־מגע עם כת זו, שרבים מראשי־מדבריה דנו דין כופר בכל אדם שלא הודה בשיטתם בתארים או בבחירה חפשית, כשם שהד יחסם השלילי של כמה מהם אל המון המאמינים התמימים עולה לפרקים גם מתוך דברי הרמב”ם27, שלא הסתפק במלחמתו במגשימים בשערי העיון בלבד והכריז עליהם שהם גרועים מעובדי עבודה זרה28, אלא מנאם גם הלכה למעשה בין חמשת המינים “שאין להן חלק לעולם הבא” וכו' כאמור29. מפירושו של הרס“ג ל”דניאל" אנו למדים שגם הוא פסק: “כל האומר כי ראה דניאל ה' צבאות עין בעין הרי הוא פושע, כמדמה דמות לה' ואין לו דמות”…30, אולם החמיר בפרשה זו כרמב“ם, – לא בתחום העיון ולא בתחום ההלכה – שלא הסתפק בהרחקת־ההגשמה מצד ה”משכיל" (“עאקל”), אלא תבע, כידוע, להעמיד אף את הקטנים, הנשים, הסכלים וחסרי השכל על אמת יסודית זו של אי־גשמיות אלוה31, תביעה שאף כמה מהפילוסופים הרציונליסטים והאריסטואיים באסלאם לא השמיעוה, אם מחשש אמונת־העם המקובלת או מסבות עיוניות מסויימות. במה דברים אמורים? בהגשמת אלוה, כאן לא ידע הרמב“ם ותור. אולם לא החמיר כל־כך בהגשמת המלאכים, אף־על־פי שהקיש רוחניות המלאכים לרוחניות אלוה: “ואם לא ירצה להאמין זה אחד מן ההמון וייטב בעיניו להאמין כי המלאכים גוף ושהם יאכלו גם כן אחר שבא בפסוק ויאכלו, ושבני העולם הבא גם כן גופות, אנחנו לא נקפיד בזה ולא נשימהו לכופר ולא נרחיק מעליו, ולא יוסיף אצלנו כל מי שיאמר זה סכלות, ולואי כל סכל לא יסכל רק זה השעור ונהיה בטוחים שתמלט אמונתם מאמונת הגשמות בבורא יתברך, ואין היזק אם יאמינוהו בנבראים הנבדלים”…32 הרמב'”ם תובע שה“תקליד” (הקבלה) יסייע להשרשת האמונה ברוחניותו של אלוה, ה“תקליד”, ולא ההגשמה גופה.

וכל אותה ההשתדלות העיונית הרבה להרחקת־ההגשמה לא היתה משיגה את מבוקשה אילו לא יכלה לתמוך את יתדותיה ב“תאויל”. זו היא אחת מזכויותיו הגדולות של הרס“ג – “תחלת המפרשים” – שהכניס אותו “תאויל” לתחום הפילוסופיה הישראלית. (טעות היא בידי המעלים בקנה אחד את ה”תאויל" והפירוש האליגורי־הסמלי, שהיה מקובל גם בצופיסמוס ובמסתורין האסלאמי, וינק גם משיטתו של ידידיה האלכסנדרוני בפרשנות33. הכלל העליון שקבע הרס“ג ב”תאויל" שמש מושכל ראשון מכריע לכל הבאים אחריו במחשבה: “וכל פרוש מסכים למה שיש בשכל הוא האמת, וכל מה שמביא אל מה שהוא חולק בשכל הוא הבטל”34. ה“תאויל” הולך אחרי השכל, הוא המכריע והמציב גבולותיו של התאויל. (הדגשת־שכל מיוחדה זו באה לו לרס“ג מאנשי המעתזלה, שאמרו עליהם שמנו באדם חוש ששי נוסף, הוא חוש ה”עקל"). וכדי שה''תאויל" לא יפתח שער לכל פורץ־גדר ואיש סוד ומסתורין, מתנה בו הרס“ג ארבעה תנאים: “והוא שאנחנו, כל בני ישראל, מאמינים כי כל אשר בספרי הנביאים הוא כאשר נראה ממשמעו והידוע ממלותיו אל מה שהנראה והידוע ממנו מביא אל אחד בארבעה דברים: אם להכחיש מוחש, כמו שנאמר על חוה (בראשית ג‘, כ’): כי היא היתה אם כל חי; או להשיב מה שיש בשכל, כמו שאמר (דברים ד, כ"ד): כי י”י אלהיך אש אוכלה; או לסתור דבר אחד כתוב, כמו שנאמר (מלאכי ג‘, י’): ובחנוני נא, אחר שאמר (דברים י, ט"ז): לא תנסו את י”י אלהיכם; או להכחיש מה שקבלוהו קדמונינו, כמו שנאמר (שם כ"ה, ג'): ארבעים יכנו לא יוסיף, ואמרו רבותינו שהם שלשים ותשע מכה. והדרך בכל אלה שיבוקש להם שער עובר בלשון, ממה שמנהג הלשון לשמש במלות ההם בו עד שיסכים לענין ההוא ולא יחלוק עליו“… והוא מדגיש במפורש, שבשעה “שאין צורך דוחק” אסור לבקש “תוצאות והעברות” וחייב אדם לתפוס הכתובים כמות שהם35. לפיכך הוא אוסר מתן־”תאויל" למסור ולמקובל באמונת תחית המתים ומתוך דבריו עולה הד פולמוסו עם הקראים ועם בעלי־האליגוריה לסוגיהם השונים36. הרס“ג מכניס את ה”תאויל" גם לתחום הגמול. בין הראשונים הזוכים לגמול הוא מונה בשער “זכיות וחובות” את ה'“מתאוילין” (המפרשים או ה“סוברים” בלשון אבן תבון), הללו הסוברים פסוקים על ארבעה דרכים: מי שסובר להפיק בין פסוק ובין מה שיש בנבואה אף בשכל או מה שיש בכתוב אחר או מה שיש בקבלה, וישלם לו זה37. אף ה“תאויל” המותר והרצוי מבחינת השכל נידון על שם סופו.

אם ה“תאויל” בכללו היה לדעת רוב מתיריו רשות, הרי בתחום ההגשמה היה חובה – ואף זו, הרס“ג הוא שעשאה קבע. בעיה זו הכרוכה במסורת־ההגשמה הספרותית, בספורים ודברים בהם אלוה נראה ראית גשם מתפעל וכו', בתיאורים שמקורם באמונת־עם (או “המון” בלשון הפילוסופים) קדומה וטבעית עמדה, כאמור, גם בפני המתרגמים והמפרשים שקדמו לרס”ג38, ואף הם השתדלו על־פי דרכם למצוא מוצא מאותו מבוך, ולא כאן המקום לדון בנסיונותיהם והשגיהם בתחום זה. הרס“ג הוא שנחלץ – מתוך תפיסת־אלוה שלו בהשפעת נסיונותיהם של מתרגמי התורה מכאן ומלחמת מטיפי”ה“תאויל” בבית־מדרשו של המעתזלה מכאן39 – לסול דרך אף בתחום העיון – להתרת ה“תאויל” ולהודאה בהכרחיותו לשם שלילת ההגשמה והתארים שבמקרא ולשם התאמת דברי־הקבלה הללו עם ה“עיון האמתי”: “וכלל אומר – קובע הרס”ג במאמר ב' שבאו“ד – כל מה שימצא בספרים ובדברינו אנחנו המיחדים מלשון בספור בוראנו ומעשיו וחולק על מה שמחייבו העיון האמתי, בלי ספק שהוא דרך העברה מהלשון ימצאוהו המחפשים כאשר יבקשוהו”40, ולאחר כך שוב: “וכל מה שימצא בספרי הנביאים מתארי העצם והמקרה אי אפשר שלא ימצא להם בלשון ענינים זולת ההגשמה, עד שיסכים למה שמחייב אותו העיון. וכל מה שנאמרהו אנחנו המון המאמינים מתאריו ממה שידמה להגשמה הוא ממנו הקרבה והמשלה, ואינו בגשמות הדברים אשר נאמר כמוהם על בני אדם”41. אנו מוצאים, לדוגמה, גם את ר' משה בן עזרא מדגיש בעקבות הרס“ג אותו הבדל שבין “דרך ההעברה” ו”דרך האמת" ואותה חובה לדון ב'“כל שמותיו ומדותיו הרוחניים והגשמיים” של אלוה בין “העברות” בלבד:… “ועל כן ראוי עליהן לישר המחשבות באלו העברות ולדעת כי הענין האמתי אשר בקש המופלא ונשגב מלהשיגו על תכונותיו. והמשכיל יפשיט הענינים ממעשה [ממעטה] ההעברות הגסות וילבשם מעטה נעימות עד אשר יגיע בהם אל הענין המבוקש כפי אשר תשיג יכולת האדם”42. בחוגי ה“משכילים”, שעליהם מרמז הרמב“ע, היה אותו “תאויל” רווח בתקופה שבין הרס”ג והרמב“ם, אולם, כנראה, לרבים מהם שמש גם מקור־מבוכה, או הוסיף מבוכה למבוכתם. ולפיכך יש להבין אף מכאן את מלחמתו הרבה של הרמב”ם לא רק להתרת ה“תאויל”, אלא גם לבסוסו המדעי ולקביעת גבולותיו. בדבריו של הרס“ג ב”הסכמה" בין כתבי־הקדש ובין העיון מסומנת התכנית לא רק לרוב חלקו הראשון של מוה“נ בלבד. כאן מתווה הרס''ג את הדרך לרמב”ם לפרש את מקראות ההגשמה ומלותיה, לגלות בהן דרך־ה“תאויל” משמעויות שאין בהן כלום מן הגשמיות, עד שמקורות המסורת “יסכימו” להנחותיו היסודיות של העיון43. “הסכמה” זו שהרס“ג תובע (במקור: “חתי יתואפק”) היא שרחפה לפני עיני הרמב”ם זמן רב לפני חבור מוה"נ, כמות שאנו למדים מהקדמתו ובעיקר מדבריו על מחשבתו לחבר את “ספר ההשוואה44.

מה הרס“ג45 אף הרמב”ם – ובמדה מרובה ומעמיקה מזו של “תחלת המפרשים” – תומך את יתדות ה“תאויל” בהנחת דו־הפנים שבתורה: פן־הנגלה ופן־הנסתר46 (“ט’אהר – באטן”47). אף־על־פי שאין לראות את פרשנותו של הרמב“ם כאילו אין בה אף עלה אחד מ”עלי התאנה" של האליגוריה48, אין לא ב“נסתר” בו הוא מדבר ולא ב“סודות” ו“סתרי התורה” שעליהם הוא מרמז משום מגע עם הפרשנות המסתורית ביהדות או באסלאם. ה“תאויל” של הסודות הללו במו“נ ובשאר חבורי הרמב”ם מעיד על כך עדות שאין לחלוק עליה49. “תאויל” זה כפוף בעיקרו להכרה הדתית־הפילוסופית (וליסודות הלשון, עיין להלן) והוא בא גם לטהר את ספרות־המסורת ממשמעויות דבקות בה שהכרה זו מטפחת על פניהן. הצורך בפירוש (“יחתאג' אלי תאויל” וכיוצא בו) הוא מן ההדגשות המצויות בחבורי הרמב“ם, והוא מבדיל בין דברים שניתנו ושלא ניתנו לפירוש, בין הזקוקים לו ובין אלה שאסור לפרשם. כשהוא מבקש להדגיש את סמכותה העליונה של דעה מן הדעות המסורתיות, הוא מכריז שאין הפירוש חל עליה50; ואינו חושש לסמן את ה”תאויל" כהוצאת המקרא מידי פשוטו51, שהרי הוא מזלזל ב“פשוט” הגשמי המקובל על ההמון. בתחום האלהות, וביחוד בתחום ההגשמה, לא ידע הרמב“ם גבול ל'”תאויל" בו תלוי צרופו של מושכל־האלהות – ומכאן הערך המיוחד לדבריו באפשרות ה“תאויל” של המקראות המורים על חדוש העולם (מו“נ, ב', כ”ה) היוצאים ללמד במדה מרובה על “תאויל”־ההגשמה: “דע כי אין בריחתנו מן המאמר בקדמות העולם מפני הכתובים אשר באו בתורה בהיות העולם מחודש, כי אין הכתובים המורים על חדוש העולם יותר מן הכתובים המורים על היות השם גשם, ולא שערי הפירוש [במקור: "אבואב אל תאויל"] סתומים בפנינו, ולא נמנעים לנו בענין חדוש העולם, אבל היה אפשר לנו לפרשם כמו שעשינו בהרחקת הגשמות. ואולי זה היה יותר קל הרבה והיינו יכולים יותר לפרש הפסוקים ההם ולהעמיד קדמות העולם כמו שפרשנו הכתובים והרחקנו היותו ית' גשם. ואמנם הביאונו שלא לעשות זה ושלא נאמינהו ב' סבות. האחת מהם, שהיות השם בלתי גוף יתבאר במופת ויתחייב בהכרח שיפורש כל מה שיחלוק על פשוטו המופת ויודע שיש לו פירוש בהכרח – –; והסבה השנית, כי האמננו שהש”י בלתי גשם לא יסתור לנו דבר מיסודי התורה ולא יכזיב מאמר כל נביא, ואין בו אלא מה שיחשבו הפתאים שבזה כנגד הכתוב, ואינו כנגדו, כמו שבארנו, אבל הוא כוונת הכתוב“… אף הדברים הללו הקימו כנגד הרמב”ם את מאמיני־החדוש התמימים ומתנגדיו של ה“תאויל”. וכנראה, שכמה תלמידים שלא שמשו כל צרכם, מקצצים בנטיעות, שפרצו את הגדר שגדרו הרס“ג והרמב”ם ב‘“תאויל”52, סייעו להתנגדות וחששנות אלו, שלא היה בכחן להזיז את מגני ה''תאויל" הללו מעמדתם זו שיתדותיה היו תמוכות גם במהותה של הלשון כשהיא לעצמה ובגלוייה של הלשון בשמושם של בני־אדם. אחד מעמודי ה“תאויל” משמש לו לרמב’“ם אותו כלל מפורסם “דברה תורה כלשון בני אדם”53, בו נסתייעו לפניו – ואם גם לא במדה מרובה והדגשה זו – גם הרס”ג54, ר' בחיי אבן פקודה55, ור' יהודה הלוי56, וזה האחרון לא לצורך “תאויל”־ההגשמה, ורבים מבני דורותיהם57 ממרחיקי־ההגשמה, בניגוד לחולקים עליהם שדחו בכל תוקף אותו שמוש ב“דברהתורה כלשון בני אדם”58. אולם לא הרי יחסו של הרמב“ם אל הלשון בכללה כהרי יחסו של הרס”ג. מעולם לא הסביר פנים ל“לשון בני אדם” זו כרס“ג, הדן בדברי ההגשמה והכרוך בה שבכתבי־הקודש גם דין חזיון הנובע מהצורך בהרחבת הלשון59. הרס”ג, שהיה נבדל מהרמב“ם גם בכמה בחינות ספרותיות־פורמליות ולא חשש מללמד סניגוריה על ה”מליצה" בכללה60, לא זו בלבד שהוא משלים עם הכרחיות זו הטבועה בהרחבת הלשון, אלא גם מוצא בה טעם וברכה לתורת האלהות: “ואם יאמר אומר: מה היתה התועלת שהרחיב הלשון זאת ההרחבה שתפיל לנו אלו הספקות ולמה לא סמכה על מלות אמתות והיתה מסירה מעלינו זאת הרעה? אומר: כי אלו סמכה על מלה אחת היה השמוש בלשון מתמעט ולא היה מגיע להגיד בה על קצת המכוונות, ואלו היינו באים לספר עליו בלשון האמתי היינו חייבים לעזוב ולהניח שומע ורואה, רחום חפץ, עד אשר לא יעלה לנו כי אם הישות בלבד”61. (סתם כאן הרס“ג ולא עמד על טיבה של ה”לשון האמתי" – במקור: “אללפט' אלמחקק” – הרצוייה וההוגנת לתיאור מהותו או ישותו של אלוה, שהרי כנראה סבור היה שמלבד הלשון המקובלת הבלתי־מספיקה יש לשון שניה או ראשונה העולה עליה באלו הבחינות, – ודוקא כאן גנוזה בעיה פילוסופית רבת־משקל). קצת מן המגע עם דברי רס“ג יש בהסברת הרמב”ם לצד ה“הישרה” שבהגשמה, המעמידה את ההמון על כך שאלוה אינו נמצא לבד “כמו שהארץ נמצאת והשמים נמצאים, אבל נמצא חי, חכם, יכול, פועל, ושאר מה שצריך שיאמינו במציאותו” (עיין למעלה), – אולם רחוק היה מלמוד־סניגוריה זו אף על הרחבת הלשון שחלה באלוה מתוך אותו צורך כללי בלשון רחבה ומפותחת, כדי שלא יתמעט “השמוש בלשון”, בזו הלשון שהרס“ג אינו רואה אותה כמרחיבה, משאילה ומדמה בלבד, אלא גם כ”מסתרת"62.

על גילוי הסתרותיה אלו של הלשון, הרחבותיה ודמוייה בפרשת ההגשמה – עמל בעל מוה“נ יותר מבעל או”ד. אמנם, הרס“ג לא זו בלבד שהכשיר את קרקע ה”תאויל" לרמב“ם, אלא גם קבע כמה כללי פירוש שבודאי שמשו (או, לפחות, עשויים היו לשמש) נר לרגלי בעל מוה”נ. כדוגמא ישמשו דברי הרס“ג בהקדמתו לפירוש־איוב שלו: “וכאשר נפעמתי לזה חייבתי נפשי לבאר זה הספר כפי שלשה העקרים אשר בהם יבארו המבארים כל ספרי האל, והם: הנטוע בטענת השכל ושמוש לשון העם אשר ביניהם נכתב הספר והמעתיקים אשר קבלותיהם נתאמתו להם מקדמוניהם בשם נביאי האל ית' וית', ואבארהו על פי המדרגות האלה ראשון ראשון ושני שני. ואומר, שהמדרגה הראשונה בכל פירוש הוא המפורסם ממלות הספר המפורש, רק אם יבוטל המפורסם הזה אצל השכל או תכחישהו הקבלה. והמדרגה שאחר זה היא העברת לשון הנוהגת באומה וצריך המבאר להוציא אליה קצת מלות אותו הענין אשר מפורסמו בטל בשני הדברים הנזכרים (ר"ל השכל והקבלה) או באחד מהם ותהיה הוצאתו אל ההעברה ביושר כפי מה שהוא אפשר בלשון העם, לא כפי מה שהוא נמנע אצלם”63… אולם, שומה עלינו להעיר, לא הלך הרס”ג בחבורו הפילוסופי המרכזי בדרד זו שהתווה לעצמו בפרשנות כתבי־הקודש. ניתן לשער, שבהרבה סמך על תרגומו ופירושיו לכתבי־הקודש ולא ראה צורך לסכמם באו“ד, אף־על־פי־כן חייב היה הרס”ג לירד באו“ד לעמקם ולרוחב־היקפם של המונחים המקראיים במדה יותר מרובה. הרמב”ם, שלא חבר לא תרגום ולא פירוש לכתבי־הקודש, שלב במוה“נ – ביחוד לתוך פרשת ההגשמה שבו – גם את פירושיו ותרגומיו למונחים ולמקראות הנדונים, משׁלו ומשל קודמיו64. שותפים הם הרס''ג והרמב”ם בהרחקת ההגשמה בתכלית; אולם שונות הן דרכי דיונם, גישתם ושיטתם בפרשה זו. מדברי הרס“ג במאמר השני שבאו”ד אנו למדים שבטול האמונה בגשמיות אלוה היא “מכוונת65 כל הספר הזה וקטבו”66, – אף־על־ פי־כן אין הגשמת אלוה נידונה באו“ד באותה מרכזיות שבמו”נ. הרס“ג פותח את חבורו בבעית חדוש העולם ואת רוב ה”מאמר" שלאחריו הוא מקדיש – בתחום בעית האחדות (“תוחיד”67) – לבעית הגשמות וההגשמה, ואילו הרמב“ם מבדיל במפורש בין שלילת גשמיות אלוה והרחקת ההגשמה (עיין להלן), פותח את מוה”נ בבעית ההגשמה. הרמב“ם מקדיש לה ולכרוך בה מ”ט פרקים, רוב חלקו הראשון של מוה“נ – והרס”ג יוצא כאן ידי חובתו באותו חלק ה“מאמר” השני שבאו“ד. הרס”ג מקדים את בסוס האמונה בחדוש העולם לבירור רוחניותו של אלוה, והרמב“ם רואה חובה לעצמו לסקל תחלה את אבן־הנגף של ההגשמה, ההדמות והפעלות־אלוה, ואחריה – זו של התארים והנחות המדברים, ואך לאחר כל אלה מצא את המצע מוכשר לעיון בבעית גשמיות אלוה ובזו של חדוש העולם וקדמותו (בחלק השני)68 (אין בעית ההגשמה נדונה לעולם לבדה, כשהיא נבדלת מבעית הידמות־האדם לאלוה, הפעלות אלוה מזולתו, מבעית תאריו והכרת אלהים בכללה. קביעת מקומה של בעית ההגשמה בסדר הבעיות שבמשנתם של הפילוסופים מרחיקי ההגשמה הולכת אחרי עיקרי־מגמתו של המרחיק ושיטתו במבנה כאחת, והרבה ניתן ללמוד על הלך־דעותיו של הפילוסוף המרחיק מדרך שלובו את בעית ההגשמה בשאר הבעיות האמורות). אין הרס”ג רואה את הסכנה אורבת לחמשת ה“ענינים” היסודיים באלוה, הכתובים בספרי הנביאים ומקויימים בכח השכל, והם שאלוה הוא: “אחד, חי, יכול, חכם, לא ידמה לו דבר ואין דומה לפעליו”, אלא משני צדדים (והוא מוסיף להדגשה: “אין להם שלישי”): מצד אותה גזרה שוה שהאדם החולק על הנחת חמשת ה“ענינים” הללו גוזר בינו לבין קונו, ומצד תפיסת המקראות כפשוטם (ללא “תאויל”)69. אולם אין הדיון בסכנה זו משמש לרס“ג פתיחה ישרה לבירור בעית ההגשמה, אלא לבירור אחדות אלוה, ואך לאחר בירורה הוא פותח בשלילת גשמיות אלוה ובהרחקת ההגשמה: מעורבת היא באו”ד בעית ההגשמה בשאר הבעיות האמורות למטה, וכך הוא עומד אגב מנין דוחי ידיעת ה“עושה”, – לאחריהם – אף על המגשימים במפורש או בעקיפין; ואילו במו"נ אין זו הבעיה מעורבת במדה זו בשאר הבעיות ואינה מובלעת בהן. אין היא קובעת סתם־מרכז לעצמה, אלא מרכז־דיון ראשון – סיקול אבן־נגף ראשונה מכאן ופתח לעצם השיטה הפילוסופית מכאן.

ולא רק בהיקף פרשת־ההגשמה שונים הם הרס“ג והרמב”ם – שהרי זה האחרון נתכוון למצות בעיה זו לכל עמקה, ולפיכך גם הרחיב מהרס“ג את תחום ה”תאויל“, – אלא אף בעצם שמוש ה”תאויל" בפרשה זו, כמות שיתברר מתוך הקבלת הפרשיות הללו שבאו“ד ובמו”נ.

ג.

הרס“ג אף הוא רואה את הנבוכים לפניו, וביחוד בפרשת ההגשמה; מה הרמב”ם גם הוא מתכוון להוציאם מן המבוכה70 – אף־על־פי שדרך כלל מרבה הרס“ג לטפל בספק ובספקנים, ואין המבוכה והנבוך עומדים במרכז עיונו. ל”הוראת הנבוכים" והספקנים בבעית הגשמה זו כמות שהיא כרוכה בבעיות ההידמות והתארים, כאמור, שמש לו תנא מסייע – לפחות, בבחינה מיתודית – רבו של הרמב“ם: אריסטו. דוקא הרס”ג שאינו נמנה על האריסטואיים בחושבי ישראל שבימי־הבינים, אם גם מצויים רשומי־אריסטו במשנתו71, מכניס את הבעיות האמורות למסגרת עשרת המאמרות לאריסטו (ללא הזכרת שמו). מתוך בחינת עשרת המאמרות הללו72, או “סוגי הסוגים” בלשון ר' בחיי73, שהם לפי הגדרתו של אריסטו הנשואים (או התארים) הכלליים ביותר שניתנו ליחסם אל הנושאים, הולך הרס"ג ומצרף את מושכל־האלהות – הנעלה מכל עשרת המאמרות – מכל סיגיו, ובעיקר מסיג ההגשמה, ההפעלות, ההדמות והתארים, ובמסגרת זו הוא מוכיח שגם מסורת־ההגשמה שבכתבי־הקודש ניתנה להתפרש – או יתר על כן: מן ההכרח שתתפרש –שלא ברוח הגשמת־אלוה74.

הרס“ג הרבה לשוות לפניו את עשרת המאמרות הללו ולבדוק לאורם כמה מהבעיות העיוניות בהן נתקל75. בפירושו ל”ספר יצירה" הוא דורש סמוכים בין מחבר ספר יצירה שבקש לתאר את עולם הנמצאות ובין החכמים (“עאלמין”) שהכניסו את כל הנמצאות לגדר עשרת המאמרות (“מעלומאת”76) – ואף כאן ללא הזכרת שמו של אריסטו – והוא מדגיש שהמאמרות עשרה הם בדיוק, “לא פחות ולא יותר”77. ולא עוד אלא שגם את עשרת הדברות הוא כורך בעשרת המאמרות: “וראינו ונבין כי העשרה דברות ששמעום האבות לפני הר סיני כנגד אלה העשרה מאמרות, עד שלא תשאר מצוה שלא תכנס תחתם. ופירוש זה כי אנכי ד' אלהיך נופל על הפעלים – – ודבור לא יהיה לך מרמז על מציאות הנמצאים – – ודבור לא תשא נופל על האיכיות, לפי שרוב הנשבעים אינם אלא על ענינים. ודבור זכור הוא חלק מן הזמן בברור, ודבור כבד הוא הטפול בעצמו. ודבור לא תרצח נופל על המופעל איזה מהם שיהיה, שכתוב כי בצלם ד' וגו'. ודבור לא תנאף נופל על היחס, לפי שזה הפעל אינו אלא יחוס והשמה. ודבור לא תגנוב נופל על הרכוש והקניה על האמת. ודבור לא תחמוד נופל על המקום וכל הנאסף אליו, ולכך הקדים בית רעך. נתברר עתה כי העשרה דברות הקיפו כל נברא והנוצר שבעולם”78… (ותרי“ג המצוות ה”נכנסות תחת עשרת הדברות"79 נכנסות על כרחן גם למסגרת עשרת המאמרות לאריסטו). כנראה, שהרס“ג סייע אף הוא לכך שהשמוש במאמרות־אריסטו במסגרת תורת־האלהות חדר לתחום הפילוסופיה העברית. וכך אנו מוצאים גם את רבי משה בן עזרא מבדיל בין אלוה לאדם מתוך אספקלריה של עשרת המאמרות, אלא שהוא מונה את כולם באדם (“גם י' הכחות אשר הם עיקר המציאות אצל הפילוסופים כלם מצואים באדם”)80, שלא כרס”ג הבוחן בעיקר את אפשרות חולם של המאמרות על אלוה. ואף־על־פי שהכנסת תורת־האלהות למסגרת המאמרות יש בה משום מגע עם דרכם של אנשי המעתזלה בהוכחת אחדותו של אלוה81, אנו מוצאים אף את האריסטואי הראשון בישראל, ר' אברהם בן דוד (שלא נתעלם ב“אמונה רמה” מהרס“ג, כרמב”ם) והוא מכניס את עשרת המאמרות למשנתו, ובצורה מרכזית82. גם “הרמב”ם של הקראים“, ר' אהרן בן אליה, פותח את בירור שאלת התארים ושמות אלוה בעליונותו של אלוה על עשרת המאמרות לאריסטו83. ודאי, ניתן למצוא הסבר – הן מבחינת תורת־ההכרה והן מבחינת בעית־ההיות – לאותו צורך עיוני שהביא את הרס”ג ורבים מחבריו בבית מדרשה של הפילוסופיה (ביהדות ובאסלאם) להעמיס על עצמם עול זה של עשרת המאמרות. לא זו בלבד שהללו שמשו לבוש הגיוני־מטפיסי כולל לכלל הנמצאות, אלא השמוש בהם הספיק לפילוסופים גם מעין קנה־מדה לאמתת הנחותיהם. הכשיר להם קרקע לעצם העיון מכאן והספיק להם אמת־מדה ובקורת הגיונית מכאן (הרבה מן הענין יש בכך, שהקלסיקן של האריסטאיות במחשבה הישראלית, הרמב“ם, לא הלך בדרך “בעלי־המאמרות” האמורים, ומכל שכן שלא היה לו צורך במסגרת־המאמרות לפרשת ההגשמה שבמוה”נ). אולם מסגרת־מאמרות זו, כשהיא לעצמה בפרשה הנדונה, מצד אחד רחבה היא יתר על המדה ומצד שני יש בה משום צמצום הבעיה הנדונה. כשנמצה את עומק הדין יתכן שנבוא לידי מסקנה, שהרחבה יוצאת בצמצומה. ואין זה מן הנמנעות, שזו המסגרת אף היא עכבה בידי הרס“ג מלהבחין כהלכה בין מקורות־המבוכה והספק השונים – כשהם לעצמם – הכרוכים בתורת האלהות בכללה ובפרשת־ההגשמה במיוחד, ועל־ידי כך הם משמשים באו”ד בערבוביה זו שאין נתקלים בה במו"נ – כמות שיתברר.

בבירורו של המאמר האריסטואי הראשון (“עצם”) כורך הרס“ג את אי־הידמות הנמצאים (חמשת ה“שרשים”: המוצק, הצומח, החי, הכוכבים והמלאכים) לאלוה בשלילת היות אלוה עצם מן העצמים – וזה משמש לו מבוא נאה לשלילת ההגשמה, ודאי מתוך אותה הכרה שהידמות האדם (או הנמצאים) לאלוה משמשת אחד ממקורותיה הפסיכולוגיים המכריעים של ההגשמה84. לאחר שהוא קובע מושכל ראשון זה, שאין הנמצאים דומים לאלוה ואין הוא דומה להם, הוא מתחיל בבירור בעית ההגשמה. הרבה מן הענין יש בכך, שהמקרא הראשון בו פותח הרס”ג פרשה זו הוא מקרא בריאת־האדם בצלם־אלוה85, – והרי גם הרמב“ם פותח את פרשת ההגשמה שבמו”נ (היא פתיחת המו"נ בכללו) באותה בעית־ה“צלם”86. לכאורה ניתן לומר, שהרמב“ם יוצא בפתיחת חבורו בעקבות הרס”ג, אולם בעמקו של דבר לא היה הראשון זקוק לשם כך להשפעה מיוחדה מצד האחרון, שהרי אותו מקרא נתקלו בו ה“נבוכים” בכל אומה ולשון שבימי־הבינים, ולא בימים ההם לבדם. אתה מוצא מקרא זה ראשון אף במנין מקראות־ההגשמה שב“חובות הלבבות”87, לבירורו נזקקו לא רק המתרגמים88, אלא גם רבים מחכמי האסלאם בדורות רבים ישבו על מדוכה זו, וכמה מפירושיהם קרובים לפירושיהם של חכמי ישראל89. ואילו גם שמשה פתיחה זו שבאו“ד מניע לרמב”ם, הרי היתה מוכיחה שאף במקום שהרמב“ם יצא בעקבות הרס'”ג לא חשש מלחלוק עליו ולסול לעצמו דרך משלו.

בכמה בחינות יוצא דרך־טפולו של הרס“ג במקרא־ה”צלם" ללמד על שיטתו בפירוש המקראות לצורך משנתו הפילוסופית בכללה, והוא הדין על הבדלי־היסוד בין הרס“ג לרמב”ם בסוגיה זו. הרס“ג שהיה, כידוע, מצוי אצל הבלשנות יותר מהרמב”ם לא נהג לא כאן ולא בבירור שאר מקורות־המסורת בפרשה זו לא כבלשן מקיף ולא כפרשן־לשון פילוסופי. הרס“ג מפרש אף כאן את המקרא בכללותו ואינו יורד לעומק המונח או הלבוש הלשוני בו ההגשמה כרוכה. בשעה שהרס”ג יוצא ידי חובתו בהדגמת המקרא לבדה – הרי הרמב“ם פותח בבירור המונח המסוים, ומבירורו הוא עובר לביאור המקרא (או שורת המקראות) בו מצוי אותו מונח והוא גם מדגיש את היחוד שבדרך זו בקביעתו (לרוב) את המונח הנדון בראש הפרק או במשפטי־הפתיחה. הרמב”ם מעמיק ומקפיד מהרס“ג בשיטתיותו זו. הוא נוהג לפצל את המלה הנדונה פצול אחרי פצול, חושף את שכבותיה הנתונות זו בתוך זו: שכבה יסודית ראשונה (המשמעות המלולית, הגשמית והנגלית), שכבה שניה (המשמעות המופשטת), ואין הוא מסתפק אף בזו, אלא הולך וחותר במלה לשם גילוי כל משמעויותיה השכליות, הנאצלות, המושאלות, המשותפות וכו'. אגב גילויו של רבוי־משמעויות זה הולכת ונחלשת, ועתים גם נעלמת לגמרי, משמעותה היסודית־הגשמית של זו המלה (שיטת־פרשנות זו, כמובן, אינה מתגלה בפרקו הראשון של מוה"נ, אלא בפרקי־ההגשמה וכו' בכללותם). מה שאין כן הרס”ג. אין הוא מנתח את המלה הזקוקה ל“תאויל” לשם תפיסת דו־משמעותה או רבוי־ הוראותיה, אלא מפרשה, ולא במיוחד, אלא דרך־הבלעה, אגב גלוי־פנים חדש במקרא בכללותו והעברתו לתחום רחוק מהגשמות. וכך אין הרס“ג מטפל כאן בעצם המושג “צלם” ובמנוחים הקרובים לו (כרמב“ם במו”נ, א' והפרקים שאחריו), אלא מבאר את המקרא כולו שהוא “על דרך היחוד והסגולה, לא על דרך ההגשמה”90. הרמב”ם לא היה מצוי אצל שיטת־פרשנות זו, שבכמה בחינות היא כללית וסתומה ביותר, אינה מכשירה לעצמה את קרקע הלשון ואינה תומכת יתדותיה במפורש ובמיוחד שבאותה מלה מסוימה בה המבוכה כרוכה, – אף־על־פי שהעמדתו את ה“צלם” על ה“השגה השכלית” יש בה משום קרבה רבה ל“יחוד והסגולה” שבאו"ד.

מקרא ה“צלם” אינו משמש מקור אלא לאחת ממבוכות־ההגשמה, והרי כך פותח הרס“ג את פרשת עשרת המאמרות: “ואומר91 כי אנשים סברו92 כי זה הענין עצם ונחלקו דעותם בו. אמר קצתם אדם ואמר קצתם אש, ואמר קצתם אויר וקצתם כסף93 ואחרים אמרו דברים אחרים זולת אלה”… ולפיכך רואה הרס”ג עצמו חייב לטפח גם על פני ראית אלוה כאש, לאחר שמקרא מפורש הוא: “כי י”י אלהיך אש אוכלה הוא“94. הרס”ג מפרשו: כאש אוכלה (בכ' הדמיון), וענינו: העונש שאלוה מעניש “למי שכפר וכחש”, – בשעה שהרמב“ם העלים עיניו בכוונה מדעות הללו שראו את אלוה כאש, כאויר וכיוצא בהם. אותו מקרא מצוי אף במו”נ, – אולם לצורך אחר (לשם ברור “אכל”) ולא להרחקת הזהות של אלוה ואש95.

וכשם שבבירור מאמר־ה“עצם” מקדים הרס“ג שלילת אי־ההדמות להרחקת ההגשמה, כך הוא נוהג גם בבירור המאמר השני לאריסטו: הכמות. לאחר שעלתה לו מן המושכל, הכתוב והמקובל שאין במאמר־הכמות כדי שיחול על אלוה, ושלשת מקורות־הסעד האמורים הוכיחו את “הרחקת הדמיון” בין אלוה לזולתו – הוא פותח בבירור גוף הבעיה המרכזית שבפרשה זו. כאן, בתחום מאמר־הכמות, אנו מוצאים את כובד־מאמצו של הרס”ג בשלילת ההגשמה (עיקרו, ולא כולו) המוצא את בטויו בבירור “עשר המלות הגשמיות” האמורות באלוה בכתבי־הקודש. אילו דק כאן הרס‘“ג יותר, היה אומר במפורש: עשרה מאברי (או חלקי) הגוף המיוחסים לאלוה; שהרי רק בהם דן, ולא התכוון כלל למנות “עשר מלות גשמיות” סתם, ללא קשר אורגני־פנימי בינן לבין עצמן. ודאי, יש כאן משום נסיון שיטתי לרכז במסגרת אותו מאמר־הכמות פרטי־בעיה המצטרפים לכללות אחת. טבע ההגשמה מחייב שהמגשימים ומרחיקי ההגשמה יהפכו ויהפכו בעצם ה”גשם" וחלקיו. ולפיכך, מצד זה לא פתח כאן הרס"ג פתח למקשנים. מה שאין כן קביעת מקומו של בירור זה: יתכן שיעלה על דעת משיגי הרס’“ג לטעון נגדו שהיה חייב לקבוע את ענין־ה”גשם" וחלקיו במסגרת המאמר הראשון לאריסטו, בה הוא מונה – ולראשונה – את דעת האומרים שאלוה אדם הוא. אולם הרס“ג ביכר את מאמר־הכמות על מאמר־העצם לצורך בירור שאלת־ה”גשם", הואיל והציב את הדגש לא על היחס שבין האברים לאדם או לגשם, אלא על־דבר היותם חלקים, פרקים, דברים שבמנין, כלומר ענינים שמאמר־הכמות חל עליהם96.

הרס“ג מונה כאן חלק מאברי הגוף מראשו ועד רגלו (שמונה חיצוניים ושני פנימיים: ראש, עין, אזן, פה, שפה, פנים, יד, לב, מעים, רגל), ואילו הרמב”ם – כשם שלא הכניס את מלחמתו בהגשמה למסגרת עשרת המאמרות לאריסטו, כך לא דן ב“גשם” המיוחס לאלוה מבחינת כללותו הגופנית. לא העלים הרמב“ם עיניו מעשרת חלקי־הגוף הללו (“ראש” לבדו חסר במו"נ), ולא עוד אלא שגם הוסיף – מתוך שיטתו המיוחדה – על חלקי־הגוף המנויים באו”ד97. אולם כל כמה שהוא מטפל (ופרקים מרבה לטפל) באברי־הגוף אין הוא מוֹנם כסדרם בגוף ולא כמנינם באו“ד98. יתכן שלא היתה דעת הרמב”ם נוחה ממנין זה שהוא לוקה בחסר, וגם לא מנקודת־המוצא האמורה המשמשת בסיס לעיון זה באו“ד. גם במקום שהרמב”ם יוצא למין את חלקי־הגוף בפני עצמם, הוא דן בהם דין “כּלים” המיוחסים לאלוה, ומתוך יתר היקף והרחב מאשר באו“ד99. משקלו העיוני של אותו דיון במו”נ – מבחינת הסעד שהוא ממציא להרחקת ההגשמה – אף הוא עולה הרבה על זה הגנוז בפרשת “עשר המלים הגשמיות” הללו100. אין בכך מן הארעי שרוב המקראות בהם נסתייע הרס“ג בבירור מאמר־הכמות נעדרים במו”נ, או משמשים סיוע לצרכים אחרים, שלא כבאו"ד.

אף בבחינה פורמלית־סדורית אין כאן דרך הרס“ג דרכו של הרמב”ם. הרס“ג מונה תחלה את עשר “המלות הגשמיות” האמורות, כל מלה – בצירוף מקרא־הגשמה בו היא מצוייה. ולאחר שסמך למנין זה פסקה על התועלת בהרחבת הלשון (עיין למעלה)101 – הוא חוזר למלות הללו כשהוא מדגיש את צד־ההשאלה וההפשטה שבהן אף כשהן נאמרות באדם, ומשמושן זה באדם הוא דן קל וחומר בשמושן באלוה102. ואילו הרמב”ם, לא זו בלבד שהוא מרבה למצות את תכניה ומשמעויותיה של המלה הנדונה, ותוספת מיצוי זה מטילה על הרמב“ם שירבה מקראות־דוגמאות, – אלא דרכו בכללה הפוכה מזו של הרס”ג. נוהג הוא, כמרומז, לפתוח במשמעותה המקובלת, היסודית והגשמית של המלה הנדונה, ואחר־כך הוא עובר ממשמעות למשמעות, על־פי רוב בהדרגתיות מסויימה מן הגשמיות היסודית אל הרוחניות הנאצלה. ואין במו“נ המעבר ממשמעויות גשמיותה של המלה הנדונה לזו של ההשאלה דבר הנלמד בקל וחומר, – אלא מעבר ישר, טבעי הוא. וכך מסתלקת – במו”נ – המבוכה שבמקרא־ההגשמה מאליה, מתוך הגנוז והנשמע בה במלת־המבוכה גופה. הרמב“ם עמל יותר מהרס”ג על ליבון עצם מלת־ההגשמה כשהיא לעצמה, לא רק בבחינת התּלותה באלוה. שׁיקע עמל־רוח רב בהוכחה זו שמלות־גשמיות אלו כשהן לעצמן, אף כשהן נאמרות בגשמים, משמעות מופשטת, שכלית או רוחנית גנוזה בהן, ולפיכך לא חששו לכרוך מלה זו גם באלוה.

על כך אנו עומדים גם מתוך ברורן של עשר “המלות הגשמיות” שבאו“ד והקבלתן שת ההגשמה שבמו”נ:

א.ראש” האמור באלוה, שהרס“ג רואה בו “ענין ההגדלה וההעלאה”, אינו נדון במו”נ, וגם מקרא־הסעד “וכובע ישועה בראשו”103 אינו במו"נ.

ב.עין” – כמקרא־הגשמה משמש לרס“ג: “עיני י”י אלהיך בה”104, והוא רואה ב“עין” זו השגחה. ראיה לכך משמש המקרא “ואשימה עיני עליו”105. בשני מקראות אלה יוצא הרס“ג ידי חובתו. ואילו הרמב”ם מקדיש ל“עין” פרק מיוחד (מו“נ, א', מ”ד), בו הוא מונה תחלה – לפי דרכו – שלש הוראות ב“עין”: עין המים, העין הרואה, עין שהיא השגחה (בעקבות הרס"ג), ונוספה עליהן עין־אלוה הכרוכה בפעל־ראיה שיש לעולם במשמעותה “השגה שכלית לא השגה רגשית”. והוא חוזר ומפרש '“עין” האמורה באלוה בין שאר ה“כלים הגשמיים”106.

ג.אזן” – אין הרמב“ם מקדיש פרק מיוחד לברור “אזן”, אלא מזכירה אגב מיון החושים ומנינם במסגרת אותם ה”כלים הגשמיים“. ואין הוא מדגים אותו מקרא־”אזן‘" האמור באו“ד107, אלא המקרא “הטה י”י אזנך ושמע”108, שפעולת־האזן מתוארת בו בצורה נושאית־פעילה, לא כבאותו מקרא שבאו“ד. ואשר ל”תאויל" של ה“אזן”, הרס"ג יוצא ידי חובתו במשפט קצר זה; “ורצו באזן קבול הדברים”109, ואילו הרמב’“ם מקדיש יתר תשומת־עיון לפירוש ה''אזן” והפעל “שמע” הכרוך בה. מלבד שמיעת האוזן ממש מונה הרמב“ם שני מיני שמיעה: אחת שהיא “קבול” ואחת שהיא ידיעה ו”השגת מדע'" “וכל מלת שמיעה שבאה בחק הש”י אם יראה מפשוטו של כתוב שהוא מהענין הראשון הוא ספור על ההשגה והוא מהענין השלישי – –, ואם נראה מפשוטו של כתוב שהוא מן הענין השני הוא ספור על ענותו יתעלה לצעקות הצועק למלאות שאלתו או לא יענה לצעקתו ולא ימלא שאלתו“110. “קבול הדברים” אינו לרמב”ם אלא אחד הפירושים ל“אזן”, ואף הוא לא מידי הרס“ג בא לו, אלא מידי אונקלוס, שהוא מדגיש דבר זה במיוחד בפרק אחר: “כל מה שבא מענין השמע מיוחס לאל יתעלה תמצא אונקלוס הגר נשמר ממנו ופירש ענינו בהגיע המאמר ההוא אליו יתעלה, כלומר – שהוא השיגהו, ואם היה בכלל הצעקה והתפלה יפרש ענינו שהוא קבל או לא קבל”111… כאן לא עכב הרמב”ם את הגאולה כשלא שנה “תאויל” זה בשמו של הרס"ג, שהרי זה האחרון גופו יצא בעקבות אונקלוס112.

ד. גם “פה” כולל הרמב“ם באותו פרק הדן ב”כלים הגשמיים" ובחושים113 בין “כלי הדבור” ואינו מדגים את המקרא שבאו“ד, אלא אף כאן הוא מבכר עליו מקרא־הגשמה שבו ההגשמה מתוארת בצורה פעילה יותר, והוא: “פי י”י דבר114. וכמו כן אין הרמב“ם מקבל כאן את פירושו של רס”ג ל"פה'' האמור באלוה (“ורצו בפה ובשפה באור וצווי”).

ה. והוא הדין “שפה”, אף עליה עומד הרמב“ם בין שאר “כלי הדבור” ואינו מדגים את המקרא שבאו”ד115, אלא את המקרא “ויפתח שפתיו עמך”116. שוב מתבלטת הכרעתו של הרמב“ם כלפי־מקראות־הגשמה בהם אברי־הגוף הנדונים מתוארים כפועלים, או בהם פעולתם ניתנת בצורתה הפועלת ולא בזו הנולדה או הנפעלת. הרס”ג כורך ב“תאויל” שלו פה ושפה כאחת, והרמב“ם כשם שלא פירש ברוח הרס''ג את ה”פה" כך לא יצא בעקבותיו בפירוש ה“שפה”. כנגדו, סמך הרמב“ם ל”שפה" שתי מלות־הגשמה נוספות: “קול” ו“לשון” שאינן בפרשה זו שבאו"ד.

ו. לבירור “פנים117 מקדיש הרמב“ם פרק מיוחד ומפורט ביותר (א', ל"ז). באותו פרק שבמו”ג אנו מונים עשרים וארבעה מקראות־“פנים”, וביניהם אינו נמנה מקרא־ה“פנים” היחידי שהרס“ג מדגים באו”ד![161] לכאורה, הולכת תמיהה זו וגדלה כשאנו מוצאים את הרמב“ם פוסק בסיום אותו פרק את הפסוק “ישא י”י פניו אליך וישם לך שלום”118, והוא תכוף לפסוק המודגם באו“ד. מפני מה לא הדגים הרמב”ם אותו מקרא שבאו“ד? כלום לא היה זה משמש לו סעד כמקרא שלאחריו? והרי אין מקום אף לחשש כל שהוא שהיתה לרמב”ם כוונה מיוחדה בדבר, כאילו “העלים” בכוונה אותו מקרא שבאו“ד והדגים זה שלאחריו כדי ל”העלים" את או“ד כמקור או כסיוע לפרקי ההגשמה שבמו”נ. לאמתו של דבר, יש בהכרעתו זו של הרמב“ם טעם מיוחד המתברר מתוך עיון במו”נ, והוא: בסוף הפרק ל“ז מונה הרמב”ם מקראות־“פנים” שיש בהם משום “הזהר והשגחה” ובהם כרוך הפעל “נשא” בשם “פנים”, האמור באדם ובאלוה כאחד (“לא תשא פני דל” – “אשר לא ישא פנים”), ולפיכך חייב היה להסתייע במקרא שבו כרוך “נשא” ב“פנים” (כלומר כ“ו ולא כ”ה).

ואשר ל“תאויל” ה“פנים”, אין פירושו של הרס“ג המעמיד את ה”פנים" האמורים באלוה על הרצון והכעס אלא אחד הפירושים שהרמב“ם מפרש “פנים” אלה, ואין הוא רואה ב”פנים" אלא את הכעס לבדו119.

ז.יד” – אף היא נכללה במו“נ בין “כלי השמוש” המיוחסים לאלוה, והרמב”ם מצרף לה, כאמור: אצבע, כף, זרוע וימין שנאמרו באלוה. אין הרמב“ם מפרש כרס”ג “יד” במשמעות “יכולת”120.

ח. ל“לב” מקדיש הרמב“ם פרק מיוחד121, בו הוא מונה שני פירושים ללב האמור באלוה (לאחר ברור רבוי־המשמעויות ב“לב” סתם): לב במשמעות רצון ושכל (“עקל”), שאינו עולה בקנה אחד עם ה”חכמה" (“חכמה”) שרס“ג מוצא ב”לב"122, זו “החכמה” שבספר “משלי”.

ט.מעים” – הרס“ג תוכפם ל”לב“, והרמב”ם יוצא כנראה גם בעקבותיו, בבחינה זו שהוא מפרש שיש ב“מעים” האמורים באלוה משום “לב”. אולם, אילו ידענו שספרו של הרס“ג היה לפני הרמב”ם בשעת חבור מו“נ, היינו רשאים לראות בהדגשתו שמ”האברים הפנימיים לא יוחס לאלוה אלא ה’לב' לבדו וה’מעים' אינם אלא בחינת שם נרדף ל’לב' “123 משום פולמוס כלפי הרס”ג. ואין הרמב“ם מקבל את פירושו של הרס”ג: “ורצו במעים חֵנות”124.

י.רגל” – מלת־הגשמיות העשירית שבאו“ד, המתפרשת אף היא בקצור נמרץ, זכתה לעיון מפורט במו”נ125, בפרק מיוחד שבו נכרכה גם אותה הערצה רבה שהיתה נודעת מהרמב“ם לאונקלוס מרחיק־ההגשמה, אחר־כך חזר הרמב”ם ודן ב“רגל” בפרשת החושים והאברים שבפרק מ“ו, – ובשני המקומות הללו ברור, שאין הרמב”ם, המונה ב“רגל” כמה משמעויות, רואה בה כרס“ג את ה”הכרח“126, אולם הוא מקבל את משמעות־הסבה שב”רגל" מתרגום־התורה של הרס“ג. אשר לשני מקראות־ה”רגל" שבאו“ד, לא נסתייע בהם הרמב”ם לא בפרקים האמורים ולא במקום אחר זולתם במו“נ, אף־על־פי שבפרק מ”ו עומד הרמב‘"ם על “הדום רגלי” האמור באלוה, והוא קרוב למקרא המשמש דוגמא לרס’"ג (“והשתחוו להדום רגליו”)127.

‏הרס“ג מפרנס קל וחומר זה שהוא דן ממלות־ההגשמה האמורות באדם על הללו האמורות באלוה בהיקש נוסף מהארץ והמים שגם בהם נאמרו128: ראש, עין, אזן, פנים, פה, כנף, יד129, שפה, לב, טבור, בטן, רחם וירך; “וכאשר מצאנו הלשון שעשה אלה המלות למה שהעיד חושנו שאין מאומה130 מאלה האברים, אבל הם כלם העברות, כן עשתה זה למה שהעיד לו שכלנו131 שאין לו מאומה מאלה האברים, אבל הם כלם העברות. ואם יאמר אומר: אין הלשון עושה אלא מה שהוא מוגשם, יתחייב שימציאנו אלה השתים עשרה בארץ ובמים”132. הרס”ג יוצא אף כאן ידי חובתו במנין שנים־עשר מקראות המיחסים אברים גם לארץ ומים ומהם הוא מקיש על ההגשמה האמורה באלוה (ואף בהיקש זה יש קצת מן הקל וחומר, והוא בין עדות החוש לעדות השכל), – ואילו הרמב“ם אינו מסתפק לעולם בהדגמת־מקראות מעין זו, כאמור. ואף דבר זה ראוי לתשומת־לב, שמכל שנים־עשר המקראות הללו שבאו”ד אין אף אחד משמש דוגמא במו“נ לאותו צורך שבאו”ד, להרחקת־ההגשמה; ואף שני המקראות מהם המצויים במו“נ חוזרים ומבליטים את העדר זקתו של הרס”ג על הרמב''ם בפרשה זו133. לא נעלם גם מעיני הרס“ג שאף לאחר שמצא סמוכים להוצאת מלות־ההגשמה הכרוכות בגוף האדם מידי פשוטן הגשמי לא הרחיק עדיין את ההגשמה בכללותה, ידע ששייר כאן יותר מששנה, – וכך הוא אומר לאחר מנין המקראות הכרוכים בשמים ובארץ: “וכמו שעברו אלה המלות עבר עוד134 המצטרף אליהם מהטה אזנך, פקח עיניך, שלח ידך135 והדומה לזה, ועברו פעליהם136 המיוחסים אליהם מויראה, וישמע, וידבר, ויחשב137 והדומה לזה”. ברמז כללי זה סיים הרס”ג את תעודתו בפרשה זו. מה שאין כן הרמב“ם, שלא יכול להסתפק ב”תאויל" זה לשמות ופעלים חשובים אלה (אף־על־פי שגם הרמב"ם מרמז לפרקים על מציאותו של “כיוצא” במונחים בהם הוא מטפל במיוחד), וכך אנו מוצאים שפעלי־ההגשמה הללו שהרס“ג מבליעם כאן דרך רמז מיחדים לעצמם דיון מפורט במו”נ: א) ל“ראה” (בצרוף “הביט” ו“חזה”) מוקדשים הפרקים ד' וה' (ח"א); ב) ל“שמע” – פרק מ''ה; ג) ל“דבר” ו“אמר” – פרק ס“ה. ובאמת יש מקום לתמוה על הרס”ג שלא דן במיוחד אף בפעל־הגשמה מעין “דבר” האמור באלוה והרי ודאי שהגיע גם לאזניו הד הפולמוס החריף שעורר דבור־אלוה אף בתיאולוגיה האסלאמית, גם בדורות הסמוכים לו, בין בסוגיית התארים ובין כבעיה לעצמה138. הרמב“ם לא הסיח עיונו מבעיה חשובה זו ששמשה סלע־מחלוקת בכמה שיטות־מחשבה ודת ובתקופות רבות. כנגד זה אין “ויחשב” האמור באלוה משמש בעיה לרמב”ם, ואין הוא רואהו כפעל־הגשמה כלל. פוסל הרמב“ם ה”רעיון" באלוה, משום שהוא מעמידו על הדמיון (“תכי᷃ל”) ולא על המחשבה והתבונה139; ולא עוד אלא שכמה מפעלי־ההגשמה הוא מפרש ברוח המחשבה וההשגה השכלית, – גם על שום שהיה קרוב מהרס"ג לאסכולה זו שהדגישה הרבה את פן־המחשבה שבאלוה.

אמונתו הרבה של הרס“ג באפשרות ה”תאויל" ובהכרחיותו מתבלטה ביותר כשהוא נתקל בהגשמה שב“וירח י”י“140, אולם אינו מעמיק ומקיף אף כאן כרמב”ם ואינו דורש כמותו באי־אלה דברי־הגשמה שלא נאמרו באלוה כדי לשמוע הן־מה מכלל לאו זה. לא הסתפק הרמב“ם בפירוש ההגשמה המצוייה, אלא טפל גם בחסר שבה, שסייע בידו להגיע לאי־אלה חוקים או כללים מכריעים ביחוסם של דברי־הגשמה לאלוה, וגם לידי הסבר פסיכולוגי לשמושי־הגשמה אלה (עיין למעלה). ומתוך כך הוא מברר מפני מה יחסו כתבי־הקודש לאלוה את השמיעה, הראיה והריח ולא את הטעם והמשוש, – משום שמקובל הוא גם אצל המון בני־אדם שאין אלוה בא במגע גשמי בלתי־אמצעי (“פגישת גשם לגשם”) עם עולם הגשמים, וחוש הטעם והמשוש “לא ישיגו מורגשיהם עד שימששום”141. וגם מעיני הרס”ג לא נעלם שיש לטעון נגד “תאויל”־ההגשמה כלו בכח תיאורי גשמות־אלוה הברורים והמסויימים בכתבי־הקודש, ולאחר הרמזים על עשר “המלות הגשמיות” ועל שכיוצא בהן, לאחר שסלל דרך ל''תאויל"־ההגשמה, בא בשאלה זו: “ואם יפרץ פרץ ויאמר: ואיך יתכן שיסבור אלו הסברות142 באלו המלים המוגשמות ובמה שייוחס אליהם, והכתוב כבר פרש שצורתו כצורת האדם, ראוה הנביאים מדברת עמם ומיחסים אליה דבריו, וכל שכן שהוא על כסא ומלאכים נושאים אותו ממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, וכבר נראית הצורה הזאת על כסא ומלאכים מימינה ומשמאלה”143

בקושיתו של “פורץ פרץ” זה רמוזות ארבע בעיות יסודיות בעצם תיאורי גשמות אלוה, ולא במקראות המגשימים שעד כאן: א. אלהים בצורת אדם; ב. התגלות אלוה לנביאים; ג. כסא אלוה; ד. מלאכים ואלוה. בעיקר מתכוון כאן הרס“ג לתיאורי המרכבה של ישעיהו ויחזקאל144, והוא מסתייע גם בדברי הנביא בימי אחאב ויהושפט, מיכיהו בן ימלה: “ראיתי את י”י יושב על כסאו וכל צבא השמים עמד עליו מימינו ומשמאלו”145. בעיות אלו, שנרמזו כאן בסיום בירור המאמר השני לאריסטו, משמשות מרכז במו"נ. יתר על כן: מעשה־מרכבה זה, שהרס“ג מבליעו כאן תוך ענינים אחרים, משמש אחת מתעודותיו העיקריות ומפרשיותיו היסודיות של מו”נ146. והוא הדין באותה בעיה חשובה שבנבואה ובהבדל שבין משה רבנו ושאר הנביאים, שהרס“ג פוטרם כאן ברמז קצר147, ואילו לרמב”ם הם משמשים גופי־הלכות ומשניות מסועפות לא במו“נ לבדו אלא אף ב”משנה תורה" ובשאר חבוריו. אשר לבעיה הראשונה עליה מרמז כאן הרס“ג148 – הרבה מן המאליף יש בכך שהרמב”ם הקדיש במו“נ פרק מיוחד (אם גם קצר במאד) לברור “אדם”, ובו אין אף רמז לקשר כל שהוא בין אלוה לאדם ואף לא לדברי מקשן הלמד מן הכתוב שאלוה בצורת אדם הוא149. כנגד זה רבים רשומי הנחתו של הרס'”ג על ה“אור הנברא”, כבוד י“י והשכינה במשנתו של הרמב”ם150. ולא בזו לבדה151.

ד.

שני פנים לו לקשר ההגיוני והשיטתי בין ההגשמה ובין הפעלות־אלוה מזולתו, ביחוד בבחינת ההרחקה. שלילת ההפעלות משמשת סיוע להרחקת הגשמות, ומצד שני נובעת היא מזו האחרונה כמסקנה הגיונית שאין להמלט ממנה. מרחיקי ההגשמה דרך כלל נוהגים להקדים את הרחקת ההגשמה לשלילת ההפעלות, אולם שלילה זו גנוזה בה באותה הרחקה גופה מראשיתה ומעיקרה. הרמב“ם, שלא הכניס את הרחקת ההגשמה והכרוך בה למסגרת עשרת המאמרות, פתח בשלילת ההפעלות לאחר שהוכשר הקרקע לכך עם ביעור סיג־ההגשמה מכתבי־הקודש, ואילו הרס”ג, שהיה נתון ב“צבת” עשרת המאמרות, ראה עצמו חייב לכרוך את שאלת ההפעלות במאמר השלישי לאריסטו: האיכות. אריסטו גופו מונה את ההפעלויות על הסוג השלישי באיכויות152, והרס“ג אינו יודע כאן באיכויות הללו אלא את ההפעלויות לבדן. אותו משקל עיוני מיוחד במינו שהרס”ג מיחס לרעיון האהבה והשנאה (שהן מן החשובים במקרים שעליהם מעמיד כאן הרס“ג את ה”איכות" בכללה153) ככחות מרכזיים מניעים בתחום הנפש והמדות (והרמב"ם לא היה כרוך אחרי הלך־רעיונות זה מיסודו של אמפידוקלוס) סייע אף הוא לכך. לאחר שהוא שולל את יחוס המקרים מאלוה154, הוא מרחיק ממנו אותן ההפעלויות היסודיות: אהבה ושנאה, רצון וכעס. “אבל הכעס והרצון המוגשמים והאהבה והשנאה המוגשמות לא יהיו כי אם במי שיקוה ויירא ונמנע מבורא הכל שיקוה לדבר ממה שברא או שייראהו, ועל הצרך הזה נוציא שאר תארי היראה [האיכות] העולים במחשבה”. הרמב“ם נלחם ביתר חריפות ובתוספת הדגשה ב”אנפעאלאת" המיוחסים לאלוה. להרחקת הכעס והשנאה מאלוה מקדיש הרמב“ם – ומתוך הרחבת־תחומין – שני פרקים מיוחדים במו'”נ: ל“ו ול”ז (ח"א)155. מקומם של הפרקים הללו במסגרת הרצאת־הענינים שבמו“נ ושפע המקראות־הדוגמאות שבפרק ל”ו156 יש בהם כדי להוכיח כמה חשיבות יחס הרמב‘“ם לאותו בירור. הרמב’ם מונה ב”פנים" ששה “שתופים”, והרס“ג עומד כאן רק על פן־הכעס שב”פנים“157. ואשר ל”תאויל" – הרס’“ג מעמיד את האהבה על המצווה, השנאה על האזהרה, הרצון על הגמול והכעס על העונש158, מה שאין כן הרמב”ם, הקובע שכל “חרון אף”, “כעס” ו“קנאה” לא באו אלא בעבודה זרה, ואין נקרא אויב ה', צר או שונא אלא עובד עבודה זרה159. לא המצווה והמרי מכריעים לרמב''ם בפרשת האהבה והשנאה. כאן מבליט הרמב“ם את הערצת ההכרה העיונית שהוא מעלה אותה על המצווה המקובלת, ומדבריו בו בענין המשולבים בפרשת התארים כאילו נשמע קצת מן הפולמוס נגד הלך־דעות מעין זה של הרס”ג המעלה את המצווה והאהבה בקנה אחד: “ואמרו למען אמצא חן בעיניך מורה על שמי שידע הבורא הוא אשר ימצא חן בעיניו, לא מי שיצום ויתפלל לבד, אבל כל מי שידעהו הוא הנרצה המקורב, ומי שסכלו הוא הנקצף בו המרוחק, וכדי שיעור החכמה והסכלות יהיה הרצון והקצף והקרוב והרחוק”160.

הרס“ג כורך בהגשמה גם את שאלת היחס שבין אלוה לנמצאים, שהרי אין יחס אלא דרך ההגשמה והיחס בעיקר־מהותו מחייב שתוף־מה או מגע־מה בתחום הגשמיות. ולפיכך שולל הרס”ג – בבירור המאמר הרביעי לאריסטו: “המצטרף” – אף את היחס בין אלוה לאדם161. אין כאן לפני הרס“ג אלא שתי נקודות־יחס חיוביות בין אלוה לאדם: א) אלוה כמלך, האדם – עבד, והמלאכים – משרתים. (אין שרות המלאכים בא כאן לשם דיון בבעית־המלאך כשהיא לעצמה, אלא להבליט את מלכות־אלוה); ב. יחוס אוהבים ושונאים לאלוה (כאן ממשיך הרס"ג לרקום את חוט האהבה והשנאה שבמאמר הקודם, ומתוך אספקלריה של האדם). הרס”ג נאמן לשיטתו, היא שיטתם של כמה ממפרשי המקרא ומתרגמיו שניתן לסמנה כשיטת־ההערכה, על שום שהיא מפרשת ומתרגמת מתוך ראית־ערכים מסויימה, רעיון־הערך משמש לה לזו מפלט מכל המבוכות הכרוכות בפרשיות הסתומות והמסובכות שבכתבי־הקודש. שיטה זו מפרשת רוב־רובם של דברי־ההגשמה על דרך ערך־ההפלגה, – ומובן מאליו, כל כמה שדברי־ההגשמה גופם אינם מטפחים על פני “סופּרלטיביסמוס” זה. וכן גם מפרש הרס“ג מלכות־עבדות זו האמורה באלוה ובאדם ואינה אלא “על דרך הכבוד והגדול, בעבור שהגדול שבבני אדם אצלם הוא מלך, ועל ענין שהוא עושה כל מה שירצה ומצותו מתקיימת”. וכשם שמלכות־אלוה אינה משמשת אלא ביטוי להערצת האדם את אלוה כך אין ב”אוהבי“־אלוה ו”שונאיו" אלא משום סימון ערכם הדתי (או מדרגתם בדת) של בני־אדם: האוהבים הם החסידים, והשונאים – החטאים, שלא כרמב“ם, התופס את האהבה והשנאה הסוביקטיביות והאוביקטיביות של אלוה (אהבת אלוה ושנאתו את האדם, אהבת האדם ושנאתו את אלוה) תפיסה עיונית שונה מזו של הרס”ג (עיין גם למעלה). אף־על־פי שגם הרמב“ם לא הדיר עצמו מאותה שיטת־ערכים בפרשנות, הרי אין זו – שיטת־הפרשנות “על דרך הכבוד והגדולה” – תופסת במשנתו אותה עמדה מרכזית שהרס”ג מיחד לה. ואשר לעצם שלילת ה“מצטרף” (יחס) בין אלוה לאדם, או בין אלוה לזולתו – זו משמשת מן המושכלות הראשונים לרמב“ם, המדגישה בתוספת תוקף וטענות, שהד דברי הרס”ג נשמע בהן162.

הרחקת היחס בין אלוה ובין עולם הגשמים גוררת אחריה מאליה שלילת כל קשר בין אלוה ובין המקום והזמן (הם המאמר החמשי והששי לאריסטו). מובן מאליו, אין כאן מעניננו לדון בבעית המקום והזמן במשנתם של הרס“ג והרמב”ם, אלא עד כמה שהיא משולבת בהגשמה; והוא הדין בשאר הבעיות. אי־גשמיותו של אלוה משמשת מופת אחרון להנחה יסודית זו שהרס“ג קובע: “לא יתכן שיצטרך הבורא אל מקום שיהיה לו”163. אולם אין הרס”ג עומד על ההגשמה הגנוזה במלת “מקום” גופה האמורה באלוה, בשעה שלרמב“ם משמש בירור ה”מקום" פתיחה לפרשה השניה שבמו“נ (לאחר פרשת־ה“צלם”, בהתאם לשיטתנו בשאלת המבנה של מו"נ), ואין הוא מסתפק ב”מקום" לבדו אלא מוסיף עליו כמה שמות ופעלים שיש בהם משום מנוחה ותנועה, עקירה והנחה164. מכל פרשת־ההגשמה הכרוכה ב“מקום” לא עמד הרס“ג אלא על שני ענינים: ישיבת אלוה בשמים ושכוֹן אלוה בבית־המקדש, בתוך בני ישראל ובציון. דברי הנביאים על אלוה היושב בשמים מפרש שוב הרס''ג שהם “על דרך הגדול והכבוד” – “מפני שהשמים אצלם165 רמים מכל דבר166 שידענוהו”. ואילו הרמב”ם, שלא נעלמה מעיניו השאלת ה“גדולה והעוצם” שב“עלה” ו“ירד” (הראשונים במנין הפעלים הכרוכים במקום)167, לא הכניס את השמים לתחום פרשנות “הגדול והכבוד”, אלא כרכם ברעיון אי־השתנותו של אלוה: “ומזה הענין האחרון נאמר עליו יתעלה אתה ה' לעולם תשב, היושבי בשמים, יושב בשמים, הנצחי העומד אשר לא ישתנה בפנים מאפני השינוי ולא שינוי עצם – – ועל זה הענין יכונה בישיבה באשר נזכרה לו יתעלה, ואמנם תיוחס אל השמים ברוב המקומות, להיות השמים הם אשר אין שינוי בהם ולא התחלפות, ר”ל שלא ישתנו אישיהם כאשר ישתנו אישי הווי הארץ ונפסדיה“168. גם “תאויל” זה של “שמים” וישיבת אלוה בשמים שבאו”ד ובמו“נ יש בו ללמד הרבה על ההבדלים בתחום העיון והפרשנות הפילוסופית שבין הרס'”ג לרמב“ם. הרס''ג מפרש גם “שכן” האמור באלוה – פעל־ה”מקום" היחידי המתפרש באו“ד – ברוח ה”גדול והכבוד“169, בשעה שהרמב”ם מעמיד פעל זה אף כשאינו אמור באלוה על “ההתמדה במקום אחד”. אגב פירוש “שכן” מוסיף הרס“ג בכבוד בית־המקדש, ללא קשר ביניהם: “ועם זה כבר הראה בו אורו הנברא אשר הקדמנו זכרו הנקרא שכינה וכבוד”, אולם הרמב”ם כורך אותו “אור נברא” ב“שכן”, אף־על־פי שאינו מעמידו עליו לבדו: “ולפי זאת ההשאלה הושאל לבורא יתעלה, כלומר להתמדת שכינתו או השגחתו באיזה מקום שהתמידה בו השכינה או לכל דבר שהתמידה בו ההשגחה – – וכל מה שבא מזאת הפעולה מיוחס לבורא יתברך הוא בענין התמדת שכינתו, כלומר אורו הנברא במקום או התמדת ההשגחה בדבר אחד, כל מקום כפי ענינו”170. הרס“ג מדגים שלשה מקראות־”שכן" האמורים באלוה גופו, ואילו הרמב'“ם פותח בכוונה את שורת המקראות הדוגמאות במקרא המדגיש במפורש את “כבוד י"י” כשוכן: “וישכן כבוד י”י”171, ואין זה כלל מן הנמנע שיש מ“כוונת המכוון” גם בסיום הפרק שלפניו במו"נ (כ"ד): "לכו ונלכה באור ה' ".

מה הרס“ג אף הרמב”ם מונה בין המושכלות הראשונים מושכל זה ש“לא יתכן שיהיה לבורא זמן”172, אולם זה האחרון לא הכניס את שאלת הזמן לפרשת ההגשמה. הרס“ג מתחבט כאן במקראות־”זמן“, שכאילו ניתן ללמוד מהם על היות אלוה בזמן, – והרמב”ם לא ראה מקראות מעין “מעולם ועד עולם אתה אל”, כמקורות־מבוכה הזקוקים ל“תאויל”. הרס“ג רואה הכרח לעצמו לפרש את ה”עמידה והקיום" שנאמרו באלוה והן “על דרך הקרוב”173, והרמב“ם השתדל לפרש כמה מעלות־ההגשמה ומקראותיה ברוח ה”עמידה והקיום“174, – וכאן יש משום קרבה (אם גם לא בדרך ישרה) בין שניהם, אף־על־פי שמהמקראות שהרס”ג מדגים בפסקה זו על ה“זמן” אינם מצויים במו“נ אלא שנים, אולם לא אותם חלקי־המקראות שבאו”ד, ולא לאותו צורך ששמשו לרס“ג175. ואשר לדיון במאמר השביעי לאריסטו (“הקנין”) שבאו”ד, אין לו סמיכות־פרשיות ישרה לא עם בעית ההגשמה, התארים וההדמות ולא עם בעית האלהות כשהיא לעצמה – פרט ל“תאויל” שבו, שהרי גם כאן מטיל הרס“ג על המקראות הנדונים את שתי הדרכים העיקריות בפירוש: דרך הכבוד והגדול מכאן ודרך העברה מכאן. אילו לא היה הרס”ג כפות למנין עשרת המאמרות של אריסטו, לא היה נזקק כלל בפרשה זו לדיון בבעית “קנין''־אלוה176, – שאין לה בעיני הרמב”ם משקל פילוסופי מסויים, פרט ל“קונה שמים וארץ” האמור באלוה177. כנגדו, רב רשומו של בירור המאמר השמיני לאריסטו (“המצב”) במו“נ178. הרס”ג תולה את הרחקת ה“מצב” מאלוה באי־גשמיותו, יחידותו, קדמותו ואי־השתנותו179, ומסתפק הוא בהנחה כללית זו שלא ניתן ליחס לאלוה “מצב מהמצבים לא מישיבה ולא מעמידה והדומה לזה”, בשעה שהרמב“ם מקדיש שורה של פרקים לא רק ל”ישיבה" ו“עמידה”, אלא לכמה משאר הענינים הכרוכים ב“מצב”180. הרמב“ם מקבל את פירושו של רס”ג ל“ישב” האמור באלוה שאינו אלא “קיום”, והוא דן ב“קיום” זה דין השאלה כללית הגנוזה ב“ישב” אף כשאינו אמור באלוה181. מה הרס“ג מרחיק את המצב מאלוה אף על שום ש”אפני המצב מחייבים שנוי וחלוף לנצב" ואין אלוה בגדר ההשתנות, אף הרמב“ם סומך את הנחת אי־השתנותו של אלוה לבירור “ישיבה”. והוא הדין “קימה” האמורה באלוה, גם זו מפרש הרמב”ם ברוח הרס“ג, מתוך משמעות “קיום הדבר ואמתתו” שב”קימה" הוא מגיע גם לראית צד ה“יעוד לטוב ולרע” שבה182. הרמב“ם הולך לשיטתו זו אף ב”תאויל" של “נצב”183, בשעה שהרס“ג כשהוא מגיע ל”ויתיצב עמו שם“184, אינו מוצא לו מפלט אלא בתורת האור הנברא: “רוצים בו האור ההוא שנקרא שכינה”. גם “הלך” האמור באלוה בפרשת סדום185 מפרש הרס”ג ברוח זה (''רוצים בו לעלות האור ההוא"), – והרמב“ם הרואה ב”שכן" התמדת השכינה או ההשגחה וב“יצא'” את העלות השכינה “אשר נמשך אחריה העדר ההשגחה בנו” אינו מיחד את השכינה ל“הלך” (לו הוא מקדיש פרק מיוחד):…“ולפי זאת ההשאלה כל לשון הליכה שבאה בבורא יתברך, כלומר שהיא הושאלה למה שאינו גוף אם להתפשט הענין186 או לסור ההשגחה –;– וכמו שכנה הסתלק ההשגחה בהסתרת פנים – – כן כנה אותו בהליכה אשר הוא בענין סור מן הדבר”187. ומשותפת היא לרס“ג ולרמב”ם הדגשת צד־ההסתלקות וההסרה שב“הלך”188.

הרס“ג ממשיך ב”תאויל“־ההגשמה גם בבירור המאמר התשיעי לאריסטו: “פועל”, בו הוא פוסק שכל עשיה ופעולה שנאמרו באלוה אין במשמעותן מן הגשמיות189, ומטיל “תאויל” זה על השמות והפעלים: עשה, שבת, נוח (משער הבריאה), דבר (משער הנבואה), החשה, זכירה190, ולבסוף על מדות הטובה והרחמים, הנקמה והעונש המיוחסות לאלוה, שכולן “שבו על הברואים”. אין פרשת־ההגשמה שבמו”נ מטפלת ב“עשה”. בחלקו השני של מו“נ (בפרק ל', הוא פרק מעשה־בראשית) דן הרמב'”ם בארבע המלות שנאמרו ביחס השמים אל אלוה, ועליהן נמנה גם הפעל “עשה”, אולם אין הרמב“ם מקבל את פירושו של הרס”ג, שיש ב“עשה” משום “המצאת הדבר המחודש” – על זו הוא מעמיד את ה“בריאה” (וידועה היא התנגדותו של הראב“ע לתפיסה זו הכורכת “ברא” ב”יש מאין"), ואילו ב“עשה” הוא רואה את מתן “הצורות המיניות” או הטבעים191. הרס“ג דן ב”עשה" ו“שבת” דין דבר והפכו, ומ“עשה” הוא למד על “שבת”192, ואילו הרמב“ם כורך “שבת” ב”אמר“193. מה הרס”ג אף הרמב“ם תוכף בירור “ניחה” ל”שבת“, אלא שאף ב”ניחה" אינו רואה כרס“ג את “עזיבת החדוש והבריאה”, אלא את ה”עמידה מן הדבור“, אף־על־פי שלא נעלמו מעיניו דברי חכמים ומפרשים שפירשו “וינח” שבפרשת בראשית ברוח הפסקת הבריאה, ואין זה מן הנמנע שמנה גם את הרס”ג על החכמים והמפרשים הללו, כדרכו, מדגיש הרמב“ם שאף כשהכתוב מדבר בבני־אדם חלה לשון ניחה על העמידה מן הדבור194. מבחינה סדורית־פורמלית יש לעמוד אף על כך, שהרס”ג פוטר בירור “וינח” במשפט אחד והרמב“ם מרבה לטפל ב”תאויל" שלו, ואינו חושש אף כאן להסיג גבולם של מדקדקים ובלשנים195; ודיון זה ב“ניחה” הוא שחזר והוציא מפי הרמב“ם הודאה חשובה זו היוצאת ללמד לא רק על דרכו של הרמב''ם ב”תאויל" לבד: “והסרת כמו זה הענין המטעה לא יבוטל בדרכי שמוש לשון, עם דעתנו שאנחנו היום בלתי יודעים לשוננו ושדרכי כל לשון רבים”196. ואשר ל“בירור הדבור” גופו, נראה הרמב‘"’ם כמקבל את דברי הרס''ג בו, אע''פ שהוא דן בו בענין ביתר היקף ומוסיף על מה שנאמר באו“ד: “ובשער הנבואה אמרו וידבר י”י. וענין197 הדבור שהוא ברא דבור הגיע באויר אל שמע הנביא או העם”. הרס“ג מצמצם כאן את ה”תאויל" לדבור שבשער הנבואה ואינו דן ב''אמר" שבשער הבריאה (ואולי יצא כאן ידי חובתו ב“תאויל” של “אמר” בתרגום־התורה), והרמב“ם אינו מבדיל בין “דבור” ל”אמירה“198 ומפרש את שניהם שהם “אם כנוי על הרצון והחפץ או כנוי על הענין המובן מאת השם, והוא אחד אם נודע בקול נברא199 או נודע בדרך מדרכי הנבואה”… קרבתו זו לרס”ג מתבלטת ביותר כשהוא מוסיף וקובע, שכל “ויאמר” שנאמר במעשה בראשית ענינו רצה או חפץ, ושלא כדרכו הוא מדגיש כאן, שיש בעלים ל“תאויל” זה, אם גם ללא הזכרת־שם: “וכבר זכר זה זולתנו והתפרסם מאד”200, – והרי זה התפרסם בשמו של הרס“ג, מתוך תרגום־התורה שלו. ודאי, לא מצה הרס”ג את כל עומק המאמר “פועל” על בעיותיו הנוטות לכמה רשויות בתורתת האלהות; בדין היה שיכניס למסגרת זו יותר משהכניס. כנגדו, לא כל מה ששנה כאן הרס“ג מצא את רישומו במו”נ: לא עמד הרמב“ם בפרשת־ההגשמה לא על “הפך הדבור”, ה”חרישות“, ולא על “זכר” ו”שכח“, וסיומו של בירור אותו מאמר באו”ד המטפל במדותיו של אלוה, היה הרמב“ם – אילו הלך בדרך הרס”ג להכניס את בעית ההגשמה והכרוך בה למסגרת עשרת המאמרות – אולי מצרף למאמר ה“איכות” או למאמר האחרון, מאמר־“הנפעל”, ולא למאמר־“הפועל” שלפניו, שהרי אנו מוצאים את הרמב“ם מטפל (מו“נ, א', נ”ד) במדות אלו מבחינת הפעלות־אלוה, כלומר, הרחקת ההפעלות ולא מבחינת פעולתו201. הצד השוה בהם, ששניהם כורכים מדות־אלוה בתורת־התארים; הרס”ג ברמז כדרכו בפרשה זו באו“ד, והרמב”ם בהיקף ובדרך־המיצוי שהוא רגיל בהם במו"נ202.

לתשומת־עיון מיוחדה ראוי בירור מאמר־“הנפעל” (הוא המאמר העשירי לאריסטו) שאין הרס“ג תופסו תפיסה סוביקטיבית מבחינת אלוה (כמות שהניחו בטעות כמה חוקרים ומפרשים שנגררו אחרי הגדרת אריסטו בתחום זה), אלא תפיסה אוביקטיבית. כלומר, אין הוא מדבר כאן באלוה המתפעל או נפעל מזולתו, אלא באלוה הנפעל באדם, אלוה כנשוא הפעלויותיו של האדם – והוא קובע שאין “חושבים” שיש לו לאדם כלפי אלוה יותר מהפעלות־הראיה203. כידוע, כמה מחשובי התיאולוגים באסלאם הורו, שמכיון שאלהים הוא מצוי מן ההכרח שיהא גם נראה, שהרי אין מצוי אלא נראה, והאמינו הללו שבעולם הבא יהא האדם רואה את אלוה בכח חושו הששי204. לפיכך ראה הרס”ג עצמו חייב לטפח במיוחד על פני מחייבי הראות־אלוה לאדם, בה ראה אחד ממקורותיה של ההגשמה, שהרי “הדברים אינם נראים כי אם במראים הנראים בשטחיהם המיוחסים אל הארבעה טבעים ומתחברים עם הכחות אשר בראות העין ממיניהם באמצעות האויר ויראו”, ולפיכך לא תתכן הראות־אלוה לאדם. להנחה יסודית זו חייב היה הרס“ג לסמוך בירורה של אותה בקשה שבקש משה רבנו מאלוה: “הראני נא את כבודך” וכו'. בקשת־משה זו ותשובת אלהים, ששמשו אף בדורות הראשונים להתפתחות המחשבה הדתית בישראל פרשת־עיון לחושבים ולפרשנים205 – בירורן מסייע אף הוא לבירור הבעיות שלפנינו. בקצור ובהדגשה עומד הרס”ג על המבוכה שבפרשה זו: “וכבר בלבל206 דעת קצת בני אדם ענין משה רבנו איך שאל מאלהים (שמות ל“ג, י”ח) הראני נא את כבודך, והוסיף להם בלבול תשובתו: לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי, ונכפל בלבולם באמרו: וראית את אחורי ופני לא יראו”. הרס“ג מצטמצם כאן בבירור נשוא ראית־משה, כלומר מה בקש לראות ומה הראהו אלוה, והוא מפרש פרשה זו ברוח “כבוד י”י”, הוא המבוקש והנראה207. מה שאין כן הרמב“ם. אין שאלת־משה זו משמשת לו בעיה בפרשת ההגשמה, מבחינת ראיה גשמית או רוחנית וכו' – אלא בפרשת התארים, מבחינת השגת מדותיו או דרכיו של אלוה. הרמב”ם מעמיק מהרס“ג בבקשתו של משה ומוצא אותה שהיא שתים, – משה נענה בראשונה (השגת דרכיו של אלוה) ולא נענה בשניה (השגת עצם אלוה) – ובקשות אלו על תשובתן משמשות לו לרמב'”ם מבוא ובסיס לבירור תארי־אלוה208. אין הרמב“ם דוחה כלל את ה”תאויל" של “כבוד י”י" שנראה למשה, אלא שהוא מונהו במקום אחר בין שאר אפשרויות־ה“תאויל” ואינו עושהו מרכז בעצם בירור השיחה שבין משה רבנו לאלוה – אף מכאן ניתן ללמוד הרבה על יחוד־דרכו של הרמב“ם, המוצא את בטויו אף בפרט חשוב אחר באותה פרשה. הרס”ג קורא את המקראות בספר “שמות” המעלים בקנה אחד את משה רבנו עם זקני ישראל כפשוטם וכסדרם: “ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל. ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר. ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו”209. הרס''ג למד מהרצאת המקראות שאף משה היה בכלל “ויראו את אלהי ישראל” וכו‘210. מה שאין כן הרמב“ם, התוחם תחום בין אדון הנביאים ובני־לויתו ה”רואים" ואומר: משה רבנו זכה להביט תמונת י"י211 על שום שהסתיר פניו תחלה מהביט את האלהים, מה שאין כן אצילי בני ישראל – "הרסו ושלחו מחשבתם והשיגו אבל השגה בלתי שלמה, ולזה אמר עליהם ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו וגו’, ולא אמר ויראו את אלהי ישראל לבד" – – ו“חייב זה הרסם קודם שלמותם – – והאריך השם להם עד שנשרפו בתבערה ונשרף נדב ואביהוא באהל מועד”… ולשם כך מוכרח הרמב'“ם להפריד (במקרא ט') בין משה לכל הדבקים בו, וליחס אך להם לבדם לא רק ראית־אלוה אלא גם את האכילה והשתיה שבסוף המקרא י”א212. ואין ללמוד מכאן שהרס“ג לא הודה ביחוד שבשליחות משה ובהפרש שבינה לבין שליחות שאר הנביאים, אף־על־פי שבמאמר השלישי שבאו”ד הוא חוזר ומעמיד את משה רבנו במדרגה אחת עם שאר הנביאים ונבואת משה משמשת לו דוגמא לנבואה סתם ולאמונת העם בנבואה213, – שהרי בפתיחת־פירושו לספר התהלים הוא מדגיש יחוד זה שבנבואת משה וגם אומר עליו שמבחינת קבלתו מפי הגבורה הוא ממלא מקומו של מלאך214. אף כאן אנו נתקלים בחזיון זה, שהרס“ג לא טרח לכנס ל”תאויל" שבחבורו הפילוסופי המרכזי את רוב מסקנותיו והכרעותיו מתחום הפרשנות. אילו דאג יותר לכך שאו“ד שלו ישמשו סיכום גם לפרשנותו זו (כמובן, במדה שהיא כרוכה בבעיות הנדונות באו"ד) – היה “תאויל”־ההגשמה שבאו”ד עמוק ומקיף יותר ובודאי שהיה מטביע במדה יותר מרובה את חותמו על הבאים אחריו והרמב''ם בכללם215.

ה.

לא נתכוונתי לדון כאן בכל צומת המגעים והניגודים שבין הפותח ובין החותם במחשבה הישראלית (הפותח – אף־על־פי שקדמו לו מעיינים בישראל, החותם – אם גם אתה מוצא בין הבאים אחריו בעלי שעור קומה) – פרשה שבירורה מצריך עיון בסוגיות רבות שבמחשבה הישראלית. בירור דיונם של הרס“ג והרמב”ם בבעית ההגשמה יש בו כדי לשמש נקודת־מוצא לא רק לחקר דרכיהם בעיון בלבד. כאן היו הרס“ג והרמב”ם לא רק לשים בעיסה אחת, אלא גם קרובים זה לזה מברוב הבעיות העיוניות בהן נתקלו. גם מכאן מתברר שלא היה הרמב“ם מסתכל ב”אמונות ודעות" ומחבר את “מורה נבוכים”. אף־על־פי שניתן לתמוה על הרמב“ם שלא הזכיר שמו של הרס”ג הנערץ עליו, במקומות שחייב היה להזכירו216 – וכמה מחכמי ימי־הבינים לא היו נוהגים לומר דברים בשם אומריהם217 – הרי גם עיון־השוואות והקבלות זה בפרשת־ההגשמה יש בו כדי להעמידנו על היחוד שבדרך הרמב“ם, ואולי גם ללמד זכות־מה על מאמרו המפורסם בהקדמתו למו”נ, שחבורו הוא הראשון “באומתנו בזמן הגלות הזה”, שבוודאי נתכוון בו להדגיש את דרכו המיוחדה בעיון וב‘“ענינים הנסתרים”, ולא עלתה על דעתו להכריז שלא נתחבר שום ספר־עיון, בכלל, בישראל לפני מו“נ. רוב הדוגמאות המנויות כאן, בירורה של דרך־השמוש במקורות המשותפים, קביעת העדרם של רוב מקראות־ההגשמה שבאו”ד בחבורו המרכזי של הרמב“ם, – דברים אלה וכיוצא בהם יש בהם כדי ללמדנו שחבורו זה של הרס”ג לא היה כלל לפני עיניו של הרמב“ם וגם לא הגה בו דרך הזכרון כשישב וסיכם את משנתו הפילוסופית במו”נ, שהרי אי־אפשר כלל וכלל להעלות על הדעת, שחבור זה היה לפניו ובכוונה העלימו. משותפים היו לרס’“ג ולרמב'”ם כמה מעיקרי מקורותיהם, שניהם נתקלו באותה הסכנה מן החוץ והמבוכה שבפנים, משותף היה הרבה מן הסעד שקבלו מאונקלוס ומשאר המתרגמים והמפרשים – אולם שונים הם בכח־עיונם ונסוחם הפילוסופי, והרבה גם בגישתם ובאמת־המדה שבידם, על אף נקודת־המגע והקרבה המצויות גם בפרשה זו. מתקבל על הדעת, שאין ההבדלים הללו שביניהם בגדר הכמות, אין כאן יחס של פחות ויותר – אלא תלויים הם בעצם שיטותיהם העיוניות. אין לומר, שהרמב“ם מרחיב כאן את הבנין שבנה הרס”ג, אלא בונה אותו בנין מחדש. אין בכך מן המקרה (“כיף אתפק'' בלשון מו”נ) שהרמבי“ם פתח את מו”נ במ“ט פרקי ההגשמה והכרוך בה, בשעה שהרס”ג דחה את בירורה ל“מאמר” השני, ואגב הבלעה בתורת אחדות־אלוה בכללה, ללא אותו מיצוי עומק הבעיה וללא אותו היקף שבמו“נ – אף־על־פי שהרס”ג המדגיש את כוונתו לקצר218 לא היה מן המקצרים ביותר וכמה מהבאים אחריו קבלו על “אריכות מלין” שלו219. לא מן המקרה הוא שרוב ההבלעות והרמזים בבעית־ההגשמה שבאו“ד נעשו סוגיות יסודיות במו”נ, שנדונו בו ביתר פירוט ועומק מתוך דחית כמה ממסקנותיו של הרס“ג והוספת דרכים חדשות ל”תאויל“. ואותו יחוד בגישתו של הרמב”ם לבעיה זו אינו מוצא, כאמור, את בטויו אך ורק בבחינה הבלשנית והפורמלית (ניתוח המונחים לכל משמעויותיהם, סדר מנינם, מבנה הפרשה בכללותה, כריכת ההפעלות וכו' בהגשמה, כמות שעמדנו על כך) לבדה.

הרמב“ם, שאמר על עצמו שלא הניח חבור ב”עבודה זרה" שלא קראו (“שלא נשאר לי בעולם ספר בענין זה בלשון ערבי אשר העתיקו אותו משאר לשונות עד אשר קראתי והבנתי בו עניניו220…”) ודאי שלא נעלמו מעיניו נסיונות הרחקת־ההגשמה בישראל, וגם לא מאמר־ה“אחדות” שבאו“ד221 – אולם לא הניח זה את דעתו, לא דבריו ולא רמזי המרחיקים שיצאו בעקבות הרס”ג, לרובם שמשה הרחקת־ההגשמה עמוד מעמודי תורתם, לרמב“ם – מבוא ראשון למחשבה דתית צרופה, ואף מכאן מפתח להשפעתו העצומה של הרמב”ם אף בפרשה זו222.

הרחקת־גשמותו של אלוה שבפירוש התורה ובתרגומיה לא הצליחה לבער בתכלית את אמונת־ההגשמה שהכתה שרשים עמוקים לא רק בהמוני ישראל לבדם, כאמור הפילוסופיה הישראלית היא שבערה אמונה זו, כמות שאנו למדים מעדויותיהם של קדמונים ואחרונים. הרס“ג פתח במלחמת־תנופה זו, והרמב”ם סיים. דורו של הרמב“ם והדורות שלאחריו הכירו שהמסיים הוא הוא שסתם את הגולל על אמונת־ההגשמה. לא שכחו את הפותח, אולם ראו את הרמב'”ם כמכריע במלחמת־דעות זו בין “האמונים עלי תולע הגשמות וחסרון השכל” (בלשונו של ר' יצחק אבן לטיף) ובין “מסלקי השעור”, כמות שכינו את מרחיקי־ההגשמה223. רוב המקורות לתולדות המחלוקת על הרמב“ם שפלגה את היהדות שבאותם הדורות לשני מחנות מעידים על המקום המרכזי שתפסה בעית־ההגשמה באותו פולמוס224, וכל סניגורי הרמב''ם ומעריציו רואים אך אותו לבדו כמטהר את ישראל מנגע־ההגשמה. ר' ידעיה הבדרשי, לדוגמא, מנה ב”כתב ההתנצלות" שלו את כל החכמים מהרס“ג ואילך שכל ספריהם לא “רוו צמא המשכילים בשלמות עד שרצה המקום לזכות את ישראל והזריח לנו שמשו של הרב הגדול עטרת הגאונים רבי משה ע”ה”, שהגדול במפעליו הוא הרחקת־ההגשמה; “וכמעט היתה ההגשמה מתפשטת בקצוות רבות בתחלת צאת ספריו הקדושים בארצות. ובפירוש ראינו בכתבים רבים בזמן המחלוקת הראשונה השלוחים כנגדו מכנפות הארץ שהם תופשים עליו מאוד ומגנים ספריו על אמרו שאין לבורא הכל שעור ותמונה – – והנה היום ת”ל נעקרה אותה האמונה הרעה מעקרה מכל כתותינו לא שמענו מי שהחזיק בה כלל או שיתבלבל בהאמנתה וזה אם בידיעה מופתית או בידיעת קבלה. הנה אם לא יצא ולא יושג מן התפלספות רבנו הגדול תועלת בעיונו בלתי זה היה באמת מספיק והיינו מחויבים להודות ולפאר לחכמתו הרחבה אשר הגעתהו אל האמת“…225. ר' אליהו דילמידיגו ורבים זולתו, העלימו עיניהם לגמרי מ”מסלקי השעור" שקדמו לו לרמב“ם ונהגו ליחס את הרחקת־ההגשמה לו לבדו226. ובמדה שהרבו להעריץ את הרמב”ם כמרחיק־ההגשמה בה במדה הדגישו שהרמב“ם לא הצליח בכך אלא בכחן של הפילוסופיה מן החוץ ושל ההשכלה הערבית. ר' ידעיה הבדרשי, שהרהקת־ההגשמה סייעה לו ללמוד־הסניגוריה על הפילוסופיה בישראל, אומר במפורש:…. “כי מן הדברים המפורסמים מאד התפשט ההגשמה בדורות הקדמונים כמעט בכל גלות ישראל מיום גלות הארץ, אלא שעמדו בכל הדורות גאונים וחכמים בספרד ובבל ובערי האנדלוס, שמתוךבקיאותם בלשון ערב הזדמנה להם ההכנה הגדולה להריח ריח החכמות ברב או במעט, אשר הם מועתקות ללשון ההיא, ומתוך כך התחילו לברר וללבן דעות רבות בתורתם ועל הכל ביחוד האל ובהרחקת ההגשמה, בפרט בראיות העיוניות הלקוחות מספרי המחקר”…227 והר”מ אלאשקר מדגיש אף הוא ביותר השפעת־“מושכל” זו:…“ובזכות רבנו הרב זצ'”ל ובהמצאת ספריו המעולפים ספירים כבר אבדה אמונה זו של הגשמות ונכרתה מפי אנשי אומתנו, וידוע כי אלו הדברים וכיוצא בהן לא ישיג אותן האדם מהתלמוד בלבד, אלא צריכין להקדמות רבות מהמושכל228. בעקבותיהם יצא גם חכם אחד בדורות האחרונים, י. ש. ריג’יו, הרואה את התועלת הראשונה בלמוד “חכמת מה שאחר הטבע” בסיועה שהיא מסייעת להרחקת ההגשמה, והעמיד מפעל־עיון זה אך ורק על השפעת־החוץ: “וברם זכור אותו האיש לטוב הוא רבנו משה זצ”ל הנקרא בצדק נר ישראל על כי בעזר החכמות החיצוניות שלמד האיר עיני אנשי גלותנו ויפדה את נפשותנו משחת המינות, כי לולי בקיאותו בפילוסופיאה מי יודע כמה מאות שנים האריכה עוד העולתה הזאת לשכון בקרב עדת ישרון”229. יתר על כן: לא רק שלילת־גשמיותו של אלוה והרחקת־ההגשמה של הרמב"ם, אלא משנתו הפילוסופית בכללותה נראתה – ואף בדורות האחרונים – כמבצר היחידי לרוחניות־אלוה וכתריס בפני כל הגשמה שהיא230.

* * *

עם “סלוק־שעור” זה לא סולקו עדיין כל אבני־הנגף בתחום־“שתופים” זה ללא שום שתוף שבין הדבקים הללו מששת ימי בראשית, שמן הנמנעות היא שתהא ביניהם דבקות־אמת וממש – אלוה ואדם.

רואה אני הגשמה זו והיא שתים: הגשמה גסה־גופנית והגשמה רוחנית־שכלית נאצלה, הגשמה שבדמות ובצורה והגשמה שבמהות ובנין. הראשונה כופה את גוף־האדם על אלוה, את אמת־מדתו, פעולותיו והפעלויותיו, והשניה – מקורה בהכרתו השכלית של האדם מכאן ובמצפונו המוסרי מכאן. בראשונה חוזה האדם את אלהיו מבשרו, בשניה – מרוחו. הראשונה הגשמה ממש היא, והשניה – עומדת כולה על האדם, ומן הראוי היה לסמנה בתואר מעין “האנשה”. בזו השניה אין אלוה בן־חורין בתכלית החרות הרצויה ל“כל יכול”. הנהגתו נכפפת להרגשתו המוסרית של האדם. אלוה חייב לעשות צדק, דין ומשפט (אם גם אין דין זה עולה תמיד בקנה אחד עם מדת־הדין של האדם). ולא זו בלבד: על כרחו הוא “חושב” מחשבה הגיונית בתכלית, ‏חייב הוא ל“חשוב” בדרכי ההגיון והטבע הקבועים ועומדים. מן הנמנעות ש“יחשוב” את הנמנע מבחינת ההגיון ושיעשה את הנמנע מבחינת המוסר. שוב: הדגש הוא על ההכרח. כאילו הצדק (וגם ההגיון האנושי וכו') קודם לאלהות, ופרקים גם קדימת־ערכים. אמת־המדה לטוב המוחלט ולאמת המוחלטת של אלוה אינה בו גופו, אלא בתבונת־האדם ובהרגשתו המוסרית. מתוך הלך־דעות מוסרי־שכלתני מעין זה תובעת – לדוגמא – אותה תיאולוגיה של אנשי המעתזלה באסלאם (ולא זו לבדה) שכל מעשי אלוה יעשו ברוח האדם (האדם המוסרי, כמובן, וקנאי ההגיון האריסטואי מוסיפים כאן: גם ברוח האדם הנשמע לחוקיו היסודיים של ההגיון), שהרי, כאמור, אלוה פועל על כרחו מה שהוא נאה וטוב מתוך האספקלריה של האדם. ואין שיטות דת ועיון אלו חוששות כלל לכך, שתבונתו ומוסריותו של האדם מקפחות כאן את רצונו וחרותו של אלוה, קפוח שלם או לשעורין ובתנאים מסוימים.

אם נמצה את עומק־העיון, יתכן שנבוא על כרחנו לידי הכרה שבכמה בחינות יש בה בתפיסת מחשבה ומפעל, הנהגה ושלטון זו של אלוה (הלובשת כמה צורות) הרבה מן ההגשמה, ואולי יותר מבזו המגשימה את דמות אלוה. פוגעת היא בחרותו של אלוה, כופפתו לרבונותו של האדם המוסרי ובעל־השכל – אם לא יותר מזו הצרה את אלוה בצורת גשם, הרי לא פחות ממנה. האחרונה מגשימה את “פני” אלוה – השניה מטהרת את “פניו”, ותוך כדי טיהור זה היא גופה מכניסה הרבה מן ההגשמה הנאצלת לעצם תוכו של אותו מצוי עליון, “ממציא כל הנמצאים”. כפית עולם־ערכיו של האדם על אלוה, שרמזנו עליה למעלה – נמנית אף היא על המניעים הראשיים המפרנסים “האנשה” זו בכמה משנות דת ועיון (באלו המשלימות עם ה“הגשמה הסמלית” וזולתן), אף לאחר שהללו פסלו את ההגשמה הגסה־הגופנית פסול־עולם.

מלחמה זו שנלחמו חכמי ישראל מן הרס‘“ג עד הרמב”ם ואחריו ב’“תולע הגשמות'” היתה מכוונת בעיקרה כלפי הסוג הראשון והיסודי בהגשמה. כל תפיסת־דת הכפופה לרבונותו של השכל או מודה בו אף במקצת מושבעת ועומדת לבער אחריה ביעור שאין אחריו ביעור. והתחבטותם של העיון בכללו והמחשבה הדתית במיוחד בסוג השני שבהגשמה – קובעת פרשה לעצמה.




  1. גולדציהר (102,1925,Vorlesgungen über d. Islam) מונה כמה מקורות להגשמה באסלאם. עוד במאה הי“ב דרש תיאולוג אסלאמי אחד בירידת אלוה מן השמים, וכדי להוציא פשוטו של מקרא מכל ספק ירד מן הבמה תוך כדי דבורו ואמר: אלהים ירד ממש כשם שאני יורד כאן לפניכם. עיין כמו”כ: M. Horten, Die philos. Systems d. spekulativen Theol. im Islam, 1912, 51 ובמקומות אחרים.  ↩

  2. כת האסמאעליה וכתות קרובות לה הוסיפו פירוש לפירוש (בלשונם: “תאויל אל־תאויל”). כנגדם אל־אשעארי, יוצא בית מדרשה של המעתזלה שחזר בתשובה ובסס מחדש את יסודותיה העיוניים של התיאולוגיה האסלאמית המסרתית, התנגד בתכלית לכל “תאויל”. ללא היסוס כל שהוא הכריז אותו מעתזלי לשעבר: “כי ישאלוני אם יש לאלוה פנים? אשיב: כן, שהרי כך נאמר בקוראן. אם יש לאלוה ידים? כן, שהרי כך נאמר בקוראן, והרי מקובלנו שאלהים ברא את העולם בידיו, נטע את גן־העדן בידיו, כתב את ספר התורה בידיו” וכו‘. אולם תוך כדי הקפדה על ההגשמה שבמסורת הוא קובע שלא הרי “פנים”, “ידים” וכו’ האמורים באלוה כהרי פני האדם וידיו, וכל אותה גשמיות־אלוה יש לתופסה “ללא איך” (“בלא כיף”), כלומר, לא בתפיסת האיכות שאדם מצוי אצלה בטבעו.  ↩

  3. שהרסתאני מסכם ואומר: אנשי המעתזלה מפליגים כל־כך באחדות אלוה ובשלילת תאריו עד שהם מגיעים לידי ריקונו הגמור של מושכל־האלהות: וה“משבהא”, המדמים אלוה לאדם, מפליגים כלפי הקצה השני (בלשונו: “מקצרים”) ועושים אלוה גוף. עיין גם: H. Steiner, Die Mu‘taziliten, 1865 18 ff; A.V. Kremer, Geschichte der herrschenden Ideen des islams, 1868 28 ff; M. Schreiner, Zur Geschichte des As’aritenthums, Actes du huitième congr. intern. des orientalists, 1891, 83 ff..  ↩

  4. משנה תורה, הלכות תשובה ג‘, ו’־ז‘. בספר ה“עקרים” לר“י אלבו יש נוסחה אחרת של דברי הראב”ד: “אמר אברהם אף־על־פי שעקר האמונה כן הוא המאמין היותו גוף מצד תפיסתו לשונות הפסוקים והמדרשות כפשטן אין ראוי לקרותו מין” (מאמר א‘, פרק ב’). דוד קויפמן (488,1877 ,Geschichte der Attributenlehre usw) משער, שנסוח מתון זה נוסח בדורות שאחרי הראב“ד בכוונה לשם הצלת כבודו של הראב”ד (אף־על־פי שכמה ממתנגדי הרמב“ם סמכו את ידיהם על דברי הראב”ד בצורתם שב“משנה תורה”). ר’ יוסף קארו מעיר על דברי הראב“ד: ”ויש לתמוה על פה קדוש איך יקרא לאומרים שהוא גוף ובעל תמונה גדולים וטובים ממנו, ואפשר שעקר הנוסחא כמו שכתוב בספר העיקרים“, (כסף משנה, שם). מצדדים שונים השתדלו חכמי ישראל להחליש או לטשטש במקצת את חריפותם של דברי הראב”ד בנסוחם שב“משנה תורה”, והוא הנכון כנראה. לדוגמא ישמשו דברי הר“מ קורדובירו:…”אמנם מחלוקתם תלויה בזה שהרמב“ם לפי הנראה מלשונו ס”ל שהאומר שאלוה הוא בעל גשם הוא מין, ואע''פ שיהיה הטעות הזה מטעם כי לא הורגל באלהיות ורדף אחר פשוטי המקראות והחדושים ולא ירד לעמקם להבין ענינים כצורתם, ולזה השיגו הראב“ד ז”ל וכחש לו ואמר, שאיש כזה שבכל עניניו עובד את האל והולך בדרכי התורה בתמימות ומפני קוצר ידיעתו האמין בגשמות לא יקרא מין עם שהוא בודאי טועה, אחר שאין כונתו להרע ח“ו, אבל המכיר את בוראו שנגלו לו שערי ההקדמות בהכחשת הגשמות ואינו מודה באמת ומעיז פניו ואומר שאלוה גשם, זה ודאי יקרא מין ואפילו לסברת הראב"ד ז”ל" (פרדס רמונים, 1591, שער א‘, י’, א').  ↩

  5. קובץ תשובות הרמב"ם ואגרותיו, הוצ‘ ליכטנברג, II (תרי"ט) ח’, א'.  ↩

  6. ש“הגדולים בחכמת התלמוד בצרפת ובכמה מקומות היו מגשימים הבורא בפרהסיא” אנו למדים לא מדברי מהר"ם אלאשקר לבדו (השגות שהשיג החכם ר' משה אלאשקר זיל על מה שכתב רבי שם טוב בספר האמונות שלו נגד הרמב“ם ז”ל, פירארא, 1556, י"ט), עיין “אגרות קנאות” ב“קובץ” הנ“ל. על החריפים שבמגשימים ומתנגדי הפילוסופיה נמנה ר' משה תקו (תאקו, ר' משה בר חסדאי מפולניה בחדושי הרמב"ן ובמקורות אחרים), גאון תלמודי במאה הי”ג, בעל “כתב תמים”, שכרמולי גלהו במאה הקודמת ורפאל קירכהיים, שפרסמו ב“אוצר נחמד” (הוצ' בלומנפלד), מסמן אותו, כ“חכם אשכנזי אשר ארח לחברה עם מורדי אור”. אין לך תיאור־הגשמה בכתבי הקדש ובספרות שאחריה שאין רמ“ת תופסו כפשוטו ומאמין בקדושתו ואמתתו המחלטות. אמונתו זו יש בה ללמד על גישתה של היהדות הרבנית (או לפחות על זו של חוגים רבים בקרבה) שבימי־הבינים – ולא רק בפולניה ובגרמניה, ארצות מושבו של רמ”ת – אל בעית ההגשמה. בעיקר מתכוון בעל “כתב תמים” לפגוע באבי הפילוסופיה בישראל ובראש מרחיקי־ההגשמה: הרס“ג; אולם הוא מצרף לו את הראב”ע והרמב“ם ועושה את שלשתם מטרה לחציו השנונים. הוא מגן על חכמי התורה וכו', שהיה ”לבם נכון באמונה שלמה שהבורא הוא עליון מעל כל והוא יושב על כסא רם ונשא“, בניגוד לרס”ג, לראב“ע ולרמב”ם שבאו והפכו את הקערה על פיה. “קובלני – אומר רמ”ת – על ספר האמונות כי בא בחכמת החיצונית והרבה עונות להפליג את הרבים מיראת שמים שלמה והרהר בדברים עד שאינם יודעים מה הם עומדים ומחזיק ידי הוברי שמים אשר טינא בלבם על תלמוד רבותינו“… רמ”ת לא היה לפניו תרגום ה“אמונות ודעות” לאבן תבון, אלא אותו תרגום חפשי (ה“פרפרזה” המכונה: “פתרון ספר האמונות וחרצב הבינות ממליצות מפענח צפונות”) שהיה מיוחס בטעות לר‘ ברכיה הנקדן, וממנו העתיק כמה דברים שאינם כלל באו“ד. בחריפות הוא מגנה את הרמב”ם על שלילתו את ההגשמה ב“משנה תורה” (הלכות יסודי התורה, פרק א‘ וכו’) ואומר: "עוד מדה זו היתה לר’ משה בר מימון, שהיה את הפילוסופין שאינן מאמינין את התורה, ופי‘ באיוב הן בעבדיו לא יאמין, אילו הפילוסופים אילו העובדים אותו לא האמין להם להודיע סוד מציאותו, ושמים לא זכו בעיניו, הפרושים המדבריים אשר התבודדו במדברות לא זכו בעיניו לגלות פלאות אלהותו וסוד מחזורו“… הרמב”ם אומר ב“הלכות יסודי התורה”, שאלוה הוא “מנהיג הגלגל בכח שאין לו קץ ותכלית” והוא מסבב אותו “בלא יד ובלא גוף”, ורמ“ת שואל בתמימות ובלעג: ”ועוד מה גבורה הזכיר ר’ משה בר מימון שהוא מגלגל הגלגל? והלא כמו כן נושא כל העולם עליונים ותחתונים“… רמ”ת מתנגד לרסי“ג גם כשהוא מפרש ברוחו את המקרא ”ה' אלהיך אש אוכלה“ (עיין להלן) ואומר: ומשמעות פשטיה כן הוא, ומביא ראיות לכך; וכמו כן בענין המלאכים: ”ומה שאמר שהמלאך אינו אש, והלא אמרו רבותינו מיכאל הוא שר של אש וגבריאל של שלג ולא זה מזיק זה“. ותמהני על דוד קויפמן, שאחרי כל אלה פסק שלא ניתן לומר על רמ”ת שחלק על הרמב“ם ברוח המגשימים (שם, 497); רוב דבריו של רמ”ת מטפחים על פניו (עיין: אוצר נחמד, III, 64 וכו‘, 68 וכו’, 72, 77 וכו').  ↩

  7. עיין: Abu־‘I־Fath’ Muhammed asch־Schahrastanis Religionspartheien und Philosophenschulen,… übers… v. Th. Haarbrücker, 1850, 13, 113 ff; 116, 199, 212 ff; 247 ff. שהרסתאני (שם, 256) מספר בכת יהודית אחת מה“מקארבה” שהורו, כי כל מקום בכה“ק שתואר בו אלוה כפועל או כבעל־גשם פירושו: המלאך. הוא המלאך היושב על הכסא, נותן התורה, נגלה לנביאים וכו'. שהרסתאני דורש סמוכים בין כת זו ובין אחד מגדולי הקראים בנימין נאהוונדי (שהרס“ג מזכירו ב”אמונות ודעות"). א. הרכבי, המשער ששהרסתאני שאב בעיקר ממקור קראי, מעיר על כמה מדבריו (לקורות הכתות בישראל, דברי ימי ישראל לגראטץ, III, 493 וכו'). על היהודים וה”מקארבה“ עיין במאמרו של א. ילינק: Jüdische mystische Sekten vor Saadja (Der Orient, XII [1851] 410 ff). כמה מכתות המגשימים באסלאם הפליגו כל־כך בהתנגדותם ל”תאויל“ עד שבתרגומיהם את הקוראן לפרסית לא תרגמו את מלות”ההגשמה כלל, אלא השאירון בלשונן הערבית. מעין זה אנו מוצאים בדברי רמב“ם על יונתן בן עוזיאל: ”וזה הפסוק לא תרגמו – – כלל" וכו' (מו“נ, א', ע”א).  ↩

  8. לקוטים מספר ערוגת־הבושם לרמב“ע, ע”י י. דוקס (ציון II [תר''ב], הוצ' יוסט־קרייצנאך, 137). ר‘ שמעון בן צמח דוראן מדד לאסלאם במדה שמדד ליהדות ונקם בו את נקמת הנפגעים על־ידי האשמת האסלאם:…“ובענין הרחקת הגשמות שהוא שרש אמונתנו גם כן ראיתי היום המוני חכמי דתם אמונתם בזה אמונה שלמה ואומרים מה שאנחנו אומרים כי מחיוב אמונת האחדות הוא הרחקת הגשמות – – אבל לא נפלו באמונה זו מפני הכרעת פסוקי הספר הנמסר להם, אלא שראו מופתי החכמים בזה קבלוהו ממנו מהפילוסופים [עיין להלן], אבל הספר ההוא [הקוראן] חייב הגשמות והמקום לא”י מכל זה“. הרשב”ץ מבדיל בין ההגשמה שבתורת משה ובין זו שבקוראן: “ואעפ”י שתורתנו הקדושה והשלמה דרך העברה והשאלה היא מדברת בא“י בענינים גשמיים, זה הוא מפני הכרח הדבור, שאין בעל גשם משיג אלא דברים גופניים [עיין להלן על נמוקי הרמב”ם להגשמה], נתנה לנו התורה השלמה השרש האמתי בזה כי אינה מדברת על זה אלא ע“ד ההבנה לאשר לא העמיקו בחכמה. וזה השורש אמתה אותו התורה באומרה כי לא יראני האדם וחי – – הנה גלתה באומרה כי לא ראיתם כל תמונה שאותה ראייה שראו את אלהי ישראל ואותם הפנים שדבר עמהם אינם דברים גשמיים וחס ושלום. אבל ספרם לא הניח דברים גשמיים לאל והיותו במקום ע”ז האופן, אבל חיוב עצמי הוא מחייב לאל הגשמות והמקום ושהוא נראה להם ראייה מוחשת“… (קשת ומגן, 1790, כ‘, א’; ועיין חובות הלבבות, שער היחוד, ל"ט, ב‘, הוצ’ סלוצקי). אבן תימייא הוא שייחס את הרחקת ההגשמה באסלאם להשפעת יהודי אחד, עיין: M. Schreiner, Der Kalam in d. jüd. Literatur, 4 (על הסבות שהוא מונה, בשמו של השופט בן רשד, שהביאו בהכרח לידי אמונת ההגשמה באסלאם עיין כ‘, ב’ וכו'). הרשב”ץ מאשים גם את הנצרות בהגשמה, שם כ"ו, א’ וכו'; גם בחבוריו “סתירת אמונת הנוצרים” ו“מגן אבות”. עיין מ. שטיינשניידר: Islam u. Judentum, Magazin f. d. Wiss. D. Judent. VII (1880) 22; Polemische und apologetische Literatur, 1876, 244 ובמקומות אחרים.  ↩

  9. ר“ש פרחון אומר ב”מחברת הערוך“: ”והנה רבנו סעדיה גאון זצ“ל ראש המדברים ותחילת המפרשים שבאר את המקרא כתקנה והעמידה על מתכונתה ומחכמתו למדו כל המפרשים, והוא ידע לשון הקדש כתקונו וגם לשון ישמעאל ולשונות אחרות”, מעין דברי הרמב‘"ם על אונקלוס (הוצ‘ שטרן, תר“ד, נ”ד, ב’). גם ר’ משה תקו (אוצר נחמד, שם) רואה – ברוחו הוא – את הרס“ג כמקור ראשון למחשבה בישראל; כל הבאים אחריו ”יונקים מחכמת ספר האמונות וקובעים ומוסיפים ועושים ספרים הרבה ודברים וטעמי הנביאות, אבל עד רב סעדיה לא היה אדם מחדש ממשמעות התורה והנביאים והכתובים ודברי רבותינו הנאמנים ועומדים לעד“; ועל הרמב”ם הוא אומר: "ועוד עשה פטפוטים שלו, ולא שלו הן, כי הראשון שהתחיל לדקדק

    בהוויות של הקב“ה ספר האמונות, ועל זה עלה וכתב שהוא עושה מעשי בראשית”.  ↩

  10. אמונה רמה, הוצ' וייל, 1852, 91.  ↩

  11. הקראים פקדו על היהדות הרבנית ועל הרס“ג את עוון הספרים שעור קומה, אותיות דרבי עקיבא, היכלות דרבי ישמעאל (עיין: הרכבי, לקורות הכתות בישראל, שם, 495 וכו‘; ספר מלחמות ה’, כולל טענות הקראי סלמון בן ירוחים נגד רס“ג, י”ל ע“י י. דודזון, תרצ”ד 144 וכו'). חבור רס”ג נגד האשמות הקראים נזכר במגלת הסתרים של רבנו נסים גאון (נטעי נעמנים, הוצ' היילברג, 16) ובפירוש ספר יצירה לר“י ברצלוני (לקוטי שד“ל ב”הליכות קדש", הוצ' פולאק, 70), מדברי הרס”ג שם: “ואני משלים הדבר על שעור קומה ואומר כי שעור קומה לא נתקבצו עליו דברי כל החכמים מפני שאינו לא במשנה ולא בתלמוד ואין לנו דרך שיתברר לנו בה אם הוא דברי ר' ישמעאל או לא, ואולי איש אחר אמרם על שמו – ואם הוא הדבר כן אין עלינו להשיב על זו בטענה ובכל שכן אני משיב עליה לדרך החזוק”. הרמב“ם, המדבר בפירושו ל”חלק“ בשעור קומה ואינו מתכוון לחבור הנ”ל, אומר עליו באחת מתשובותיו: “איני רואה כי הוא [שעור קומה] מן החכמים ז”ל, וחלילה להם כי יצא דבר זה מתחת ידם, רק הוא חבור אחד מן הדרשנים היונים בלי ספק. סוף דבר מחיקת זה הספר וכריתת זכר ענינו מצוה רבה היא, כמו שכתוב: ושם אלהים אחרים לא תזכירו וגו', ובודאי עצם שיש לו קומה הוא אלהים אחרים" (נטעי נעמנים, 77). עיין גם במאמרו של א. גיגר: Die Anthropomorphismen in der Haggadah und die Rabbinen d. arab. Schule, (הוספה גרמנית לנטעי נעמנים, 44 וכו').  ↩

  12. דוד קויפמן למד מעובדה זו, שאין הרס“ג נכנס באו”ד בפולמוס עם האסלאם (בשעה שאינו נזהר מבקורת הנצרות), ואף לא על הדעה המקובלת על ישראל כעם המגשימים, שחבר את ספרו גם בשביל בני האסלאם ורצה שיתקבל על לבותיהם (שם, 80 וכו'). יעקב גוטמן הוכיח, כנגדו, שהרס“ג לא נזהר כלל מפולמוס באסלאם (Die Religionsphilos. d. Saadia, 1882, 17). אין אני דן כאן בעצם השאלה, אולם עלי להעיר כלפי יעקב גוטמן, שאם גם המקורות לתיאור ישראל כמגשימים בהם מסתייע ד”ק זמנם מהימים שאחרי דור הרס“ג, הרי אין ספק בדבר שדעה זו המבוססת במסורת קדומה באסלאם היתה רווחת באסלאם בימי הרס”ג ולפניהם, וקרוב לודאי שהרס"ג עמד עליה ישר מתוך מקורות האסלאם או מתוך טענות הקראים.  ↩

  13. מראי־המקומות לאו“ד הם על־פי הוצאת סלוצקי, לייפציג, 1864; למקורו הערבי – בהוצאת ס. לנדויאר, ליידן, 1880. כדי להקל על הדפוס הריני מעתיק את הדוגמאות הנחוצות לעניגנו מהמקור בכתב ”עברי“, לא בכתב הערבי שבהוצאת לנדויאר; מו”נ – עפ הוצאת גאלדמאן, וורשא, תרל“ב, באו”ד – אנו מסמנים את העמודים, במו"נ – את החלקים ופרקיהם.  ↩

  14. בפרשת התארים מקיש הרמב''ם סבת האמונה בתארים לזו של האמונה בהגשמה, מתוך “רדיפת [במקור: ”תבע“] פשוטי [במקור: ”טואהר“] ספרי התורה”: “וזה כי מאמין ההגשמה לא הביאהו אליה עיון שכלו, אבל נמשך אחר פשוטי הכתוב” (א', נ"ג).  ↩

  15. שם א‘, א’:…“והתחייבה להם ההגשמה הגמורה, והאמינו בה, וראו שהם אם יפרדו מזאת האמונה יכזיבו הכתוב, וגם ישימו השם נעדר אם לא יהיה גוף בעל פנים ויד כמותם בתמונה ותאר, אלא שהוא יותר גדול ויותר בהיר לפי סברתם, והחמר שלו גם כן אינו דם ובשר”… הרמב“ם וחבריו למלחמה בהגשמה – באסלאם וביהדות – לא העלימו עיניהם מטענתם היסודית של מגיני ההגשמה, שאין זו מתכוונת ליחס לאלהים ידי־אדם ממש, רגלי־אדם ממש וכו'. כמובן, גם ”הגבלה" זו לא היה בה כדי להחליש את התנגדותם של מרחיקי־ההגשמה.  ↩

  16. גם אחר־כך הוא חוזר ומדגיש, שאין מענינו לטפל בפרשת־ההגשמה במופתים לאי־גשמיותו של אלוה. לדוגמא: שם, פרקים ט', י"ח. אף אנו איננו דנים כאן במופתים לרוחניות אלוה, אלא בבעית ההגשמה.  ↩

  17. במקומות אחדים נראה כאלו הרמב“ם סבור שה”המון“ לבדו נכשל בתחום זה: ”כי לא ישיגו ההמון בתחלת המחשבה מציאות כי אם לגשם בלבד ומה שאינו בגשם אינו נמצא אצלם" (א‘, כ“ו; כמו”כ א’, מ"ו).  ↩

  18. מו“נ, א', מ”ט. מדבריו במאמר תחית המתים אנו למדים, ש“החכמים באמת” רחוקים מתקלה זו בה נכשלים גם “רוב היודעים”: “ואולם מה שאינו גוף ולא מקרה בגוף אינו נמצא אצל הסכלים אשר הם בלא ספק אף־על־פי שהזקינו גמולי מחלב עתיקי משדים, ומפני זה יאמינו רובם שהשם גוף אצלם, שאם לא יהיה גוף אינו נמצא. ואמנם הנקראים חכמים באמת לא על דרך העברה הנה התבאר אצלם שכל נבדל מן החומר הוא יותר חזק מבעל החומר, ואין ראוי לומר יותר חזק, אבל מציאות הנבדל יותר אמתי, מפני שלא ישיגהו אחד מאופני השנוי, והם אשר התבאר אצלם במופת שהשם אינו גוף, ומפני זה מדרגת מציאותו יתעלה בתכלית החזוק” (קובץ תשובות הרמב"ם, II, ח‘, ב’).  ↩

  19. מו“נ, א', מ”ז־מ“ח; עיין גם כ”ו.  ↩

  20. “סכלות המשיג וקוצר יד שכלו מהשיג מה שאפשר השגתו” היא הסבה השלישית שאלכסנדר הפרדוסי מונה בין “סבות המחלוקת בענינים” דרך כלל (מו“נ, א', ל”ו).  ↩

  21. את “ההרגל והלמוד” מוסיף הרמב“ם משלו על שלש הסבות שמנה אלכסנדר ב''מחלוקת בעניינים” בכללה: “ובזמננו סבה רביעית, לא זכרה שלא היתה אצלם, והוא ההרגל והלמוד, כי האנשים בטבעם אוהבים מה שהורגלו בו ונוטים אליו, עד שאתה תראה אנשי הכפר כפי מה שהם ממעוט רחיצת ראשם וגופם והעדר ההנאות וצוק הפרנסה ימאסו המדינות ולא יהנו בהנאותם ויבחרו הענינים הרעים המורגלים על הענינים הטובים שאינם מורגלים – – ולפי זאת הסבה ג”כ ימנע האדם מהשיג האמת ויטה אל מורגליו, כמו שקרה להמון בהגשמה ובענינים רבים אלהיים, כמו שנבאר. כל זאת מפני ההרגל הגדול על כתובים שהתישב להרגילם ולהאמין בהם יורו פשוטיהם על ההגשמה ועל דמיונים אין אמתות להם אבל נאמרו על צד המשל והחידה, והיה זה לסבות שאני עתיד לזכרן“ (א', ל"א). עיין גם סוף א', כ”ו: “וזה הענין [הרחקת הגשמות] ההארכה בו יתרון, אלא מפני שהרגילוהו דעות ההמון כן צריך לבארו לאשר לקחו עצמם בשלמות האנושי ולהסיר מהם אלו המחשבות המתחילות משני הנערות אליהם במעט הרחבה כמו שעשינו”.  ↩

  22. אילו גם ניתן לצרף את ה''הרגל והלמוד“, שאין בו, כאמור, כדי לשמש מקור להעמידה במרכז הגורמים הללו, ומכל שכן שאי אפשר לראות ”הרגל ולמוד" אלו כסבה יחידה להגשמה (כיצחק היינמן M. und die arabischen Einheitslehrer, MGWJ LXXIX [1935] 129 – האומר שהרמב“ם אינו מבסס את ההגשמה בקוצר השגתו של ההמון לצייר בשכלו מציאות רוחנית, אלא ב''החזיקם בהרגל”. גם המקור בו בעל־המחקר החשוב מסתייע – מו“נ, א', נ”ג – מדגיש במפורש את “פשוטי הכתוב” כסבה להגשמה, ולא את ההרגל. והניגוד בין הרמב"ם ובין ר' בחיי אינו בפרט זה, עיין להלן).  ↩

  23. חובות הלבבות, שער היחוד, הוצ‘ סלוצקי, כ"ז וכו’. ועיין גם בדברי ר“י הלוי: ”אין להרחיק כל מה שנאמר בתמונת ה‘ יביט, ויראו את אלהי ישראל ומעשה מרכבה, אף לא שעור קומה [עיין למעלה], בעבור מה שיש בו מהכנס מוראו בנפשות…“ (כוזרי, ד‘, ד’. נוסחה אחרת: “אך לא שעור קומה”; ועיין במקור הערבי, הוצ' הירשפלד, 1887, 246). הכספי, מפרש ה”כוזרי“, מדגיש את צד־ההיתר ל”שעור קומה“:…”בעבור היותו מדבר מעניני השם ית’ בגשמות ולזה יבוארו יותר אצל ההמון ויבינו אמתת הענין על מהותו ויהיה זה סבה אל הכנס מוראו בנפשות…" עיין: ל. דוקס Der Orient XI (1850) 509.  ↩

  24. מונק (44,1838,Notice sur R. Saadia):… “יד‘כר אן אלצ’רורה”… המקור הערבי (בהוצ' א. ש. יהודה) ותרגום תבון מטפחים על פני אותו נוסח. דוד קויפמן (80,1874,Die Theol. d. Bachia ibn Pakuda). המסתייע בנוסח־מונק הנ“ל, חייב היה להבחין בין דרך ההגשמה כ”פרוזדור" לרוחניות־אלוה ובין כוונתו החנוכית של אלוה במתן־מצוות וכיוצא בהן.  ↩

  25. גם תיאורי גשמותם של המלאכים רואה הרמב“ם כהישרת השכל אל מציאות המלאכים (א', מ"ט). כמו כן הוא מדגיש, שחכמי התלמוד והמדרש היו רחוקים בתכלית מההגשמה ולא נמשכו אחרי פשוטם של הכתובים אלא משום ש”דבר זה בטוח הוא בו מן הספק ואין פחד עליו מטעות בו בשום פנים, אבל הכל על צד ההמשל והורות השכל לנמצא" (א, מ"ו).  ↩

  26. מו“נ, א', ל”ו.  ↩

  27. עיין, לדוגמא, גולדציהר, הרצאות וכו', 115 ובמקומות אחרים.  ↩

  28. מו“נ, א', ל”ו: “ודע שאתה כשתאמין הגשמה או ענין מעניני הגשם, שאתה מקנא ומכעיס וקודח אש וחמה ושונא ואויב וצר יותר קשה מעובדי ע”ז מאד“. התפשטות האמונות האסטרולוגיות בדורות הסמוכים לרמב”ם (A. Marx, The correspondence between the Rabbis of Southern France and Maimonides about Astrologym HUCA III [1926] 311–358) אף היא שהמריצה את הרמב"ם להלחם על צרוף מושכל־האלהות, וגם דרך בעור ההגשמה.  ↩

  29. משנה תורה, הלכות תשובה ג‘, ז’. אין אבן־תבון משתמש במונח “מינות” שבמשנה תורה, אלא במונח ה“כפירה”, שהיה מקובל גם באסלאם. הרמב“ם מגדיר במו”נ כפירה זו: “שאני לא אחשוב לכופר מי שלא יביא מופת על הרחקת הגשמות, אבל אחשוב לכופר מי שלא יאמין הרחקתה, וכ”ש במצוא פי' אונקלוס ופירוש יהונתן ב“ע ע”ה ירחקו מן ההגשמה כל מה שאפשר“. הרמב”ם מעלה את אמונת ההגשמה בקנה אחד עם אמונת העדר אלוה או השתוף (מו“נ, א', ל”ה; על מושג ה“שתוף” לכת המעתזלה עיין: גולדציהר, הרצאות וכו', 120).

    את “תכלית דברו” של אונקלוס הוא מעמיד על הרחקת ההגשמה (א', כ“ח: ”כי הרחקת ההגשמה דבר מופתי הכרחי באמונה"…).  ↩

  30. בסופה של אותה פסקה: “וכל האומר כי ראה מלאך הוא מן השונים”… פירוש לדניאל ז‘, י’ (“עתיק יומין יתיב”). עיין במאמרו של נ. פורגס: “פירוש הרס”ג לדניאל", MGWJ XXXIII (1884) 72.  ↩

  31. מו“נ, א', ל”ה: “אמנם הרחקת ההגשמה והסרת הדימוי וההפעליות מהשם הוא ענין שראוי לבארו לכל אדם כפי מה שהוא, למסרו בקבלה לקטנים ולנשים ולסכלים ולחסרי השכל, כמו שימסר להם שהוא אחד ושהוא קדמון ושלא יעבוד זולתו, כי אין יחוד כי אם בהסרת הגשמות – – וכשיקבלו זה ויוגדלו עליו ויתבלבלו בספרי הנביאים יבואר להם ענינם ויפורשו להם ראשון ראשון – –; ומי שיקצר שכלו להבין פרושי הפסוקים והבנת שווי השם עם ההתחלפות בענין, יאמר לו שזה הפסוק פרושו מובן לחכמים, אבל אתה הוי יודע שהשי”ת אינו גוף ולא יתפעל“…; וכמו”כ א‘, כ"ו; סוף א’, כ“ח. גם הרס”ג עמד על חשיבות ה“הגדה” והאותות והמופתים לחנוך הנשים והנערים, עיין בהקדמת או“ד, 13 (הד מדברי רס“ג, המוכיחים את הכרחיותו של גלוי־האלהות, חוזר ונשמע במשנתם של רוב חושבי ישראל שאחריו, ואולי יש רשום־מה ממנו גם בדברי ר' בחיי הנ”ל בזכות ההגשמה). כאמור, לא כל הפילוסופים מרחיקי־ההגשמה הסכימו לכך, שהרחקת־ההגשמה תהא רווחת בהמון־העם. עיין, לדוגמא, בדברי הר”מ נרבוני (ביארו למו"נ, הוצ‘ גאלדנטאל, ב’, ב'): “ואמנם החכם אבן רש”ד אמר כי אין ראוי לומר להמון שאיננו גשם, כי יבטל מציאותיו [מציאותו] אצלם; גם איננו ראוי לומר כי הוא גשם, כי הוא חלוף האמת; אבל ראוי שנבחר היותר נכבד ממשיגי הגשם ושנאמר כי הוא אור, כי נמלט אותם מאמונת ההגשמה ויהיה נמצא אצלם ונכבד שבנמצאים" (על המושג “אור ה' ” – להלן).  ↩

  32. מאמר תחית המתים, קובץ וכו‘, II, ח’, ב'.  ↩

  33. על התפשטותו של פירוש אלגורי־סמלי זה באסלאם עיין גולדציהר, הרצאות וכו' (גרמנית) ‏ 157, 341 ובמקומות אחרים; וכמו"כ: Die Richtungen d. islamischen Koranauslegung, 1920, 227 ff..  ↩

  34. או“ד, קל”ג. “ואם יסבור סובר שאלה הפסוקים סובלים סברות אחרות מפסידים הטענה בהם לעולם הבא נבאר, שהדבר איננו כמו שסבר, כי השכל חייב הגמול בעולם אחר”. בניגוד לשמוש הרגיל באו“ד, אין כאן המונח הערבי לפירוש ”תאויל“, – אלא ”תפסיר“. – אין כאן המקום לעיין בשאלה עד כמה השפיע על הרס”ג חיוב־ה“תאויל” של הקראים, שלמדו הרבה באסכולות־ה“תאויל” שבאסלאם.  ↩

  35. שם, ק“ט. עיין גם בדברי הרס''ג בהקדמתו לאו”ד על חמשת הדברים המפסידים “קיום אמתת מדע ההכרחי”, שם, י'.  ↩

  36. שם, קי“ב וכו': ”והתבוננתי עם העיון והחיוב, כי אם יתחייב או יכשר שנסבור פרשיות האלה אשר יש בהם תחיית המתים על הדרכים האלה עד שנעתקו מפשוטם מבלי דוחק שיביא אל זה, יתחייב ויכשר על הדרך הזה לסבור במצות השמעיות וההגדות הקדמוניות והאותות הנזכרות סברות אחרות, עד שלא ישאר מהם דבר כפשוטו, אך יעתקו אל ענינים אחרים. ואדמה מהם קצת מן המצות השמעיות: ולא יאכל חמץ (שמות י"ג, ג'), אפשר שיסברו בו ולא יהיה ביניכם זנות, מפני שדמה אותו בלחם אשר הוא חמץ, שאי אפשר שלא לדבקו, כאמרם (הושע ז‘, ד’) – – ואמרו לא תבערו אש (שמות ל"ה, ג') אפשר שיסברו בו אל תצאו למלחמה, מפני שכבר דמה אותה לאש – – עד שלא תשאר מצוה שמעית. ומההגדות הקדמוניות דברי הבריאה אמרו בראשית ברא וכו', יתכן תקון ענין אומה מן האומות – – וכן בפני עושה פרי המלך הגדול – – עד שלא תשאר בריאה ממעשה בראשית שלא תצא מפשוטו של ענין אשר הוא הבריאה והיצירה. ובספור האותות והמופתים יסברו גם כן – – עד שלא ישאר מופת ולא אות שלא יצא מפשוטו ויבוטלו".  ↩

  37. שם, צ“ג: ”ואם לא ישלם לו זה אין לו גמול כי אם עונש“, וכן גם תרגם גוטמן (שם, 191); גם היוצאים בעקבותיו לא עמדו על הגירסא הנכונה במקור הערבי: ”ולא עקאב עליה“ (אין לו עונש), עיין הוצ' לנדויאר, 104, גם בכר (שם, 9). אף כאן אין הרס''ג מעלים את עיניו מסוגי ה”תאויל“ המביאים לידי כפירה: ”והסובר במצות והוליד ספק הוא משיג את נביאי השקר“ (כך הוא בדפוסים ובתרגומים השונים, אולם בכ“י אוכספורד של המקור הערבי אין אלא ”ואלמתאול פי אלמצות“, – ”והסובר במצות“, – בלבד, עיין שם, הוצאת לנדויאר, בגירסא האחרת שבכ”י פטרבורג, שינויי־גירסא אלה חשובים למדות אסור והיתר שהרס“ג קובע ב”תאויל"). להלן: ”והסובר בעניני הבורא וחדש הוא משיג את הכופרים" וכו'.  ↩

  38. הרס“ג הוא שהדגיש לראשונה את עוצם מפעלם של המתרגמים בהרחקת־ההגשמה. או”ד, מ“ט: ”ומן המקובל, כי מצאנו חכמי עמנו הנאמנים על תורתנו בכל מקום שמצאו מאומה מאלה הדמיונים לא תרגמוהו מוגשם, אבל השיבוהו אל מה שמסכים לשרש הקודם. והם תלמידי הנביאים ויודעים יותר דברי הנביאים, ואילו היה אצלם שאלה המלות בגשמותם היו מתרגמים אותם לנו כאשר הם [במקור: “בחאלהא”]. אך התברר להם מהנביאים, חוץ ממה שיש בשכלם, כי אלה המלות המוגשמות רצה בהם ענינים גדולים ויקרים, תרגמום כאשר התברר להם“. לרס''ג משמשים תרגומי התורה אחד המקורות המכריעים להרחקת ההגשמה. בעקבותיו יוצא הרמב”ם שהרבה להעריץ את אונקלוס וחבריו (מו“נ, א', כ”ז ובמקומות אחרים) והרחיב מהרס“ג את הדבור בו בענין, ובתוספת הדגשה שיטתית. וראוי הוא לתשומת לב, שאף־על־פי שבבחינת הרחקת־הגשמות רס”ג הפליג בכמה פרטים מתרגום התורה של אונקלוס (A. Schmiedl, Randbemerk. z. Saadja's Pentat. – Übers., MGWJ XLVI [1902] 360), לא הזכיר הרמב“ם שמו של הרס”ג במו"נ אפילו בפרשת־הגשמה זו, ועיין להלן.  ↩

  39. על הרס"ג ושטת המעתזלה בפרשנות ההגשמה שלו, עיין גולדציהר, Die Richtungen der islamischen Koranauslegung, 1920, 116.  ↩

  40. או“ד, מ”ד. אין הרס“ג מתכוון לדון כאן במפורט בבעיה זו של ”העברה מהלשון“ והוא מרמז על דבריו בפתיחת פירושו לתורה. הרס”ג מונה כאן שלשה דברים: העברות לשון (“מג'אזאת”), שמושים (“אסתעמאלאת”) ורוחב הלשון (“אתסאע אללגה”), – הם ששיום לפניו בתאויל־ההגשמה.  ↩

  41. שם, מח. עיין גם י“ד:…”ואי זה דבר מזה שיבוא לידינו ונמצא לו העברה ושמוש שאפשר אין אנו צריכים יותר מזה“. לשם הבנת תפיסתו של הרס”ג את גבולות ה“תאויל” בכללו יש לעיין בסיום דברי התנגדותו לספר “שעור קומה”: “ואמר אילו שמנו כתב שעור קומה לר' ישמעאל היינו מוצאים כמה פנים לדבריו ומפרשים כי הם יוצאים על דרך האמונה והיחוד” (הליכות קדם, שם, 70).  ↩

  42. לקוטים מספר ערוגת הבושם, ע"י דוקס, ציון II (תר"ב) 134 וכו'.  ↩

  43. כמו“כ או”ד, ‏מ“ט: ”וראוי שיושב כל דבר מסתפק מהעברות הלשון אליהם, עד שיסכים עמם“; אף בסיום המאמר השני: ”אל תמהר לגזור על המלות, אבל גזור על השרשים הקודמים ושים המלות העברה והקרבה…“ יש משום התוית־דרך לרמב”ם (שם, נ"ז).  ↩

  44. עיין במאמרי “שאלת מבנהו של מו”נ", תרביץ VI (תרצ"ה) 331. [להלן בקובץ זה].  ↩

  45. עיין גם בפירוש הרס“ג למשלי, הוצ' דרנבורג, תרנ”ד.  ↩

  46. עיין גם במאמר תחית המתים:… “כאלו לא כתבו ז”ל שדברי תורה יש להם נגלה ונסתר“ (קובץ, II, ח‘, ב’). שהרסתאני (שם, 256) מספר בכת יהודית אחת (“יהודים”, ועיין באו“ד, ק”ג: “אבל אומר שאנשים ממי שנקראים יהודים”) שהבחינה בין המשמעות הפנימית והחיצונית שבתורה; כנראה, שנתפסה לרמז וסוד. על ה”יהודים" והקראים עיין: פוזננסקי (MGWJ XXXIX [1895] 446), הרכבי (חדשים גם ישנים, גראטץ, V, 18): גם קויפמן (שם, 84) ואחרים.  ↩

  47. ז. בכר (9,1896,Die Bibelexegese M. Maimunis) לא שם לב לכך, שמונחים אלה מצויים בפתיחת מוה“נ. על שמוש חכמי ישראל במושגים ”ט'אהר“ ו”באטן“ עיין גם נויבויאר, על יוסף בן עקנין, 396 (1870) MGWJ XIX. גם בפירושו ל”חלק“ מדבר הרמב”ם בפתיחת “הנעול במקראות התורה” (הוצ' האלצר, 24).  ↩

  48. גם הראב“ע, בעל ה”סודות“ גופו, שלח חציו בבעלי האליגוריה הללו: ”הדרך הג‘ חושך ואפלה, והיא מחוץ לקו העגולה, והם הבודאים מלבם לכל הדברים סודות, ואמונתם כי התורות והמשפטים חידות, ולא אאריך להשיב עליהם כי עם תועי לבב הם“ (הקדמתו לפירוש התורה). – להבהרת מושג ה”נסתר“ בתורה של הרמב”ם מסייע גם אותו “נסתר” שהוא מוצא ב“רוב חכמות הטבע” ו“אצל פילוסופים”, ו“חכמי האומות מקדם היו מסתירין הדברים בהתחלות ומדברים בהם בחידות”… מו"נ, א’, י“ז. ואין ”נסתר“ זה פותח פתח להבחנת עיקר וטפל (או “לב” ו“קלפה”) בתורה גופה. עיין פירושו ל”חלק“ (שם, 26 וכו'): ”ואין הפרש בין ובני חם כוש ומצרים – – ובין אנכי ד' אלהיך ושמע ישראל, כי הכל מפי הגבורה – – וזה שהיה מנשה אצל חכמינו ונביאינו כופר ומגלה פנים יותר מכל הכופרים, לפי שחשב שיש בתורה לב וקלפה ושאלה דברי הימים והספורים אין תועלת בהם"…  ↩

  49. מבחינה זו יש לדייק הרבה בהבחנת מונחי ה“פירוש” השונים שבמו“ג ובשאר חבורי הרמב”ם, לא כולם משמשים בהוראת “תאויל” האמור, ולא כאן המקום לכך. ז. בכר (.Die Bibelex. M. Maimunis, 10 ff) לא עמד על שמושי הפעל “תאול”, לא השגיח בטרמינולוגיה הערבית המיוחדה של הרמב“ם לסוגיו השונים של ה”פירוש", ועל כך בפרוטרוט – במקום אחר.  ↩

  50. בהתנגדותו להטלת ה“תאויל” על המצוות (נויבויאר, שם; בכר, שם, 142) יוצא הרמב“ם בעקבות הרס”ג (עיין למעלה). במאמר תחית המתים הוא מתנגד ל“מפרשים” את תחית המתים דרך “משל”:… “ובארנו להם, שתחית המתים פנת התורה והוא שוב הנפש לגוף ולא יפורש זה” (קובץ, II, ח‘, ב’). ולהלן: “ואומר שתחית המתים המפורסמת והנודעת באומתנו – – ענינה שוב זאת הנפש לגוף אחרי הפרידה, זה מה שלא נשמע באומה מחלוקת עליו ואין בו פירוש כלל ואין מותר להאמין באיש מאנשי הדת שהוא מאמין חלוף זה” (שם, ט‘, א’). גם באסלאם חששו מפני הטלת ה“תאויל” על המצוות והאמונה בעולם הבא. (Goldziher, Aus. d. Theol. d. Fachr al־din al־Razi, Der Islam III [1912] 228 ff.).  ↩

  51. קובץ, שם, ט‘, א’: “והנני עתיד לבאר לך בזה המאמר למה לא נפרש אלו הפסוקים כמו שנפרש פסוקים רבים בתורה והוצאנו אותם מפשוטיהם” וגו'.  ↩

  52. הרמב“ם גופו מספר מעשה שהיה באחד מ”היוצאים בעקבותיו“: ”וכאשר התפרסם חבורנו בארצות והתפשט בקצוות נאמר לנו, שאחד מן התלמידים בדמשק אמר, שאין תחית המתים ולא תשוב הנפש לגוף אחרי הפרדה. ואמרו כל אנשי המעמד ההוא איך תאמר זה, והתחיל להביא ראיה ממה שזכרנוהו אנחנו בחבורנו – – והתחילו הם להביא ראיה מן המפורסם באומה ובדברי החכמים בזה, ואמר שהם כולם משל, וארכו דבריהם עמו. וכאשר נודע לנו מה שאירע לא הרגשנו אליו ואמרנו זה בטל במעוטו, שאין מי שיסכל זה ולא מי שיקשה עליו הבנת מה שאמרנוהו" (קובץ, שם, ח‘, ב’).  ↩

  53. ברכות ל“א, ב', ובמקומות אחרים, עיין: מו”נ, א‘, כ“ו, כ”ט, ל“ג מ”ו, מ“ז (וכל זה כלשון בנ“א”), נ”ג וכו’; הלכות יסודי התורה א‘, ט’; פירושו לסנהדרין פרק י‘, בבירור היסוד השלישי (הוצ' האלצר, 22); מאמר תחית המתים (קובץ, II, ח') וכו’. במו“נ א', כ”ח מזכיר הרמב“ם: ”לשון כל העם“ (“לסאן ג'מיע אלאמה”). עיין: או”ד, א‘ כ“ו ובמקומות אחרים למדו כאלו אותו מאמר ”דברה תורה" וכו’ נאמר בכוונה להעלות בקנה אחד “לשון בני אדם” זו עם ה“דמיון ההמוני” (“כ‘יאל אלג’מהורי”), ראה פירושו למו“נ, א', כ”ו, עיין גם א‘, ל“ג: ”וזאת היא הסבה בדברה תורה כלשון בנ“א, כי אליהם נתנה ובה יתחילו הנערים וכל העם מורשה קהלת יעקב, וכבר הקדים ראשונה ואמר כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים, וכבר ביאר קרב אתה ושמע כפי אמתת מהותו ואתה תדבר אלינו כפי דמיוננו והתישו כחו כנקבה בצרוף אצלם” (הוצ‘ גולדגטאל, ד’, ב'). על מקור המאמר “דברה תורה” וכו’ והדומים לו עיין: ז. בכר: Die Agada d. Tannaiten, I, 245 ff.; Die Biblex. M. Maimunis, 1896, 19. מדברי הרמב“ם במו”נ נ“ג: ”ובלשון העם“ (“ופי לגה אלקום”). הר”מ נרבוני מדגיש את כוונתו של הרמב“ם ב”תאויל“־ההגשמה (עיין לדוגמא גם ב“בחינת הדת” לר‘ אליהו דלמידיגו, בסיליאה, 1629, ד’, ב': “וחכמינו הראשונים עזרוהו בזה באמרם דברה תורה – – ומה נפלא זה המאמר בבאור עניני הדת”). אולם דוקא י. ש. ריג'יו, המקדיש בספרו ”התורה והפילוסופיאה“ פרק מיוחד להרחקת ההגשמה, השתדל להוכיח שאין זו מכוונתו הראשונה והיסודית של המאמר (אגרת יש“ר אל יצחק בלומנפלד, אוצר נחמד, א' [תרי”ו] 125 וכו'). ובעקבותיו ‏ יצאו חוקרים אחרים. – להסברת הגוזמאות וההפלגות שבספורי הנבואה מסתייע הרמב”ם (מו“נ, ב', מ”ז) גם במאמר “דברה תורה לשון הבאי”, חולין צ‘, ב’.  ↩

  54. עיין גם בפירושו לדניאל ז', כ“ה: ”דבר הכתוב כלשון בנ“א” (שם, MGWJ). לא כבכר (שם, 19); ואין, כמובן, להבדיל בין “דברה תורה” ל“דבר הכתוב”.  ↩

  55. חובות הלבבות, הוצ‘ סלוצקי, ל"ט וכו’:…“וזה דומה לאדם שבא אל אחד מאוהביו מן העשירים והיה חייב בארוחתו, והיו לו בהמות שחייב לתת להם מספוא ושלח אליו הרבה שעורים לבהמותיו ושלח מן המאכל הראוי לו מעט כפי הצורך והמספיק למזונו בלבד, וכן הרחיבה לשון הקודש וכל ספרי הנביאים דברי החסידים במצות הבורא ית' במליצות הגשמיות אשר זכרנו, כפי הבנת ההמון ובלשון שמדברים בו בני אדם איש אל רעהו, ועל כן ארז”ל בדומה לענין זה דברה תורה כלשון בני אדם“… מ”בדומה לענין זה“ למד ז. בכר (72,Die Bibelexegese), שר' בחיי ידע שאותו מאמר ”דברה תורה“ וכו' לא נאמר מלכתחלה בתיאורי־אלוה שבלשון בני”אדם. אולם המקור הערבי – ובשתי נוסחאותיו שבהוצאת א. ש. יהודה, 1912, 76 – מטפח בבירור על פני הנחתו של ז, בכר. בנוסחה האחת אמור: “ולד'לך קאל אואלנא פי הד'א אלמעני ובמא מאת'לה (כלומר: בענין זה – ההגשמה – ובדומה לו] דברה תורה כלשון בני אדם”. בנוסחה השניה: “לד'לך קאל אואלנא ע”ם דברה תורה כלשון בני אדם“. משתי הנוסחאות ברור, שר' בחיי כורך את המאמר ”דברה תורה" וכו' באופן ישר בבעית ההגשמה.  ↩

  56. כוזרי, ה', כ"ז ועוד.  ↩

  57. עיין גם מגלת סתרים של רבנו נסים גאון (נטעי נעמנים, הוצ' הילברג, 1847, 16).  ↩

  58. לדוגמא דברי ר' משה תקו נגד הרמב“ם: ”השתא וכי נכון לשום מאמין התורה לומר דברה תורה כלשון בנ''א וכל עקר התורה לומר היא חידה ומשל" (שם, 77).  ↩

  59. או“ד, נ': ”ואלה הדברים והדומה להם ממעשה הלשון והרחבה, תפיל כל אחד מהם על ענין וסברתו במה שנמצאנו בזולת ענין הבורא, ונדע כי הלשון כן אמתתה ומנהגה שתרחיב ותשאיל ותדמה, כאשר מרחיבה ואומרת שהשמים מדברים – – ושהים מדבר – – ושהמות מדבר – – ושהאבן שומעת – – ושההרים מדברים – – ושהגבעות לובשות – – והדומה לזה. ש. זקש (התחיה I [תר"י] 11) משער, שדברי הרמב“ם במו”נ, ב‘, ה’, מכוונים נגד דברי הרס“ג המעמיד את הדבור המיוחס לשמים בשורה אחת עם זה המיוחס למות ולאבן וכו', כלומר – ואינו רואה בשמים המדברים אלא מעין ”העברת לשון".  ↩

  60. או“ד, פ”א: “ואחר כן אחבר אל הדברים האלה כל הפסוקים אשר יש בהם ספקות ושבושים בענין ההכרח, ומפני רובם בעבור רוחב הלשון, כאשר זכרתי במאמר היחוד, כי הלשון אם לא תרחיב לא ימצא בה כי אם הדבר בלבד”… (פסקא זו טעונה תקון על יסוד המקור הערבי). אף־על־פי שנעשו גם נסיונות לתאר את הרמב“ם כמחבב המליצה (לדוגמא ישמשו דברים אד“ם הכהן בכרם חמד ח' [תרי”ד] 177), רחוק היה הרמב”ם מתפיסת־לשון זו.  ↩

  61. שם, ג'. בין “קצת המכוונות” ל“ואלו היינו באים” יש במקור הערבי משפט שלם חשוב שאינו אף באחד מדפוסי התרגום לר“י אבן תבון. ז, בכר (12,Die Bibelexegese) מתרגמו: ”אך הרחיבה [הלשון] עד שהביאה כל מבוקש ונשענה על אשר בשכלים ובכתובים ובקבלה".  ↩

  62. או“ד, נ”א. הרס“ג מבקש לו סמוכים גם מהלשון הערבית (או“ד, נ”ד); יחסו אליה מתברר מתוך שורת־הפתיחה לתרגום התורה שלו: ”שרח אלתורה – – מן אללגה אלקדיסה עלי אללגה אלגאלבה עלי זמאן אלמכ‘רג’ לה ווטנה“, בתרגום דרנבורג:… ”אל הלשון הגוברת על זמן המעתיק ועל ארץ מולדתו".  ↩

  63. Version arabe du livre de Job de R. Saadia… publié… par W. Bacher, כתבי רס“ג V, 7. כמה מנסוחי בכר בתרגומו הנ”ל טעונים תקון והשלמה מתוך המקור גופו.  ↩

  64. הרמב“ם גופו קורא במפורש בשמותיהם של אבן גנאח, ר”מ גקטילה ואבן בלעם, אולם קבל הרבה גם מחיוג, וגם מתרגום התורה של רס"ג, כמות שהוכיח בכר (Die Bibelex. M. Maimunism 171 ff.).  ↩

  65. במקור: “קאעדה”. לא כאן המקום להכנס בפרטי־השוואות בין המקור ובין תרגומו ע“י יהודה אבן תבון, אולם במקום שהתרגום משנה ממטבע המקור או כשיש צורך בנוסח המקור להבהרת הענין הנדון – אנו מעירים על דברי או”ד במקורם הערבי, ללא הוספת בירור מיוחד, מחמת קמוץ במקום.  ↩

  66. שם, מ“א: ”וכאשר תמנע הבקשה שהוא גשם תסתלק ממנו הבקשה במאומה ממקרי הגשם הכלליים. והשיבותי הדברים בהקדמה, עם שמנהגי לקצר, להשביעה באור, מפני שהיא מכוונת כל הספר הזה וקטבו, ואתעכב בה מעט כי הוא מספיק מיגיעה רבה אחריה". (המשפט האחרון טעון השוואה עם המקור, תקוני סלוצקי בפסקה האחרונה נעדרים יסוד ואין צורך בהם).  ↩

  67. שהרסתאני (שם, 43) אומר על אנשי המעתזלה, שהם רואים הכרח במתן “תאויל” (הארבריקר מתרגם לגרמנית: “פירוש אליגורי”, ובעקבותיו יוצאים רבים, ולא דק כל צרכו, כמרומז) למקראות־ה“הידמות” שבקוראן, והם מסמנים שיטה זו (“נמט”) בשם “תוחיד”. ומכאן ענין להקדשת ה“מאמר” השני באו“ד ל”תוחיד“, אף־על־פי שסדר־זמני ה”מאמרים“ שבאו”ד מוטל קצת בספק (עיין: קויפמן, שם, 7; מלטר,Saadia Gaon, 1921, 194). דוד קויפמן (שם, 55) למד מתיאורו של שהרסתאני, שאנשי המעתזלה תוכפים את ה“פירוש האליגורי” לתורת התארים, אולם אין מוקדם ומאוחר זה הכרחי מתוך אותו תיאור. מסיום פרק כ“ב של ”מחכימת פתי“ לקראי ר' יוסף הרואה, המשמש מקור חשוב לחקר ה”כלאם“, נראה, שקבע את הווכוח עם המגשימים לאחר מנין חמשת העיקרים ביחוד אלוה (קיום הדקים והאפעים, קיום הבורא, קיום ספורי הבורא יתנ“ש, הכחדת הספורים ממנו אשר לא תעבור עליו יתנ”ש, קיום האחד ואין לו שני והוא א' בספוריו). הוא גם ששמר על שיטת המתעזלה בחלוקת תורת האלהות ל”שערי היחוד“ ו”שערי הצדק והיושר“ (ואנשי המתעזלה נקראו “אהל אלתוחיד ואלעדל”). עיין: P. F. Frankl, Ein mutazilitischer Kalama us d. 10 Jahrh., 1872, 51 ff.; גם: גולדציהר, הרצאות וכו‘, 105 וכו’. על סדר הבעיות במשנת המדברים עיין מו”נ, א', ע“א (חדוש, מציאות אלוה, אחדותו, שלילת הגשמות; ”זה דרך כל מדבר מן הישמעאלים בדבר מזה הענין וכן המחקים להם מאומתנו אשר דרכו דרכיהם“, וכאן מצא הר”י אברבנאל רמז לרס“ג: ”ואחשוב שרמז בזה לגאון רב סעדיה, שזה עצמו היה דרכו גם כן בספר האמונות אשר לו" (מפעלות אלהים, ויניציאה, 1598, נ"ח, א').  ↩

  68. כשם שהרמב“ם מקדים את הרחקת ההגשמה לשלילת עצם גשמיות־אלוה, כך הוא מקדים את הרחקת ההפעלות ממקראות־ההפעלות לקביעת ההנחה שאלוה פועל ואינו מתפעל (בפרשת התארים, מו“נ, א', נ”ד), את הרחקת ההדמות ממקראות־ההדמות לעצם שלילת ההדמות (שם, א', נ“ה, נ”ו). בפרשת התארים הוא מונה ארבעה דברים הטעונים הרחקה מאלוה, ובסדר זה: גשמיות, הפעלות, העדר שלמויות, דמוי ל”שום דבר מן הנמצאות“ (שם, א', נ"ה). במו”נ, א', ל“ה, מונה הרמב”ם בסדר זה: הרחקת הגשמיות, הדמוי וההפעלות מאלוה.  ↩

  69. או“ד, מ': ”ואומר כאשר הגעתי אל שער ידיעת העושה ראיתי אנשים דוחים את זה בעבור עלת שלא ראוהו, ואחרים מפני עומק ענינו ודקותו [אינו בדיוק לפי המקור] ואחרים חושבים שתהיה ידיעתו ידיעה אחרת מפני עומק ענינו ודקותו [לפי המקור צ“ל: ”מפני עמקו ועומק ענינו ודקותו מכל דקות“, עיין: M. Ventura, La Philosophie de Saadia Gaon, 1934, 316], ואחרים חושבים שתהיה ידיעתו ידיעה אחרת [לפי המקור צ'”ל: “אחרי ידיעתו ידיעה אחרת”, ונטורא, שם], ואחרים חושבים לציירו במחשבתם גשם, ואחרים אינם בושים בהגשמתו בפירוש [סלוצקי מתקן בעקבות בן־זאב: “הנם בושים”, והנראה לי שלפי המקור צ“ל: ”אינם בוטים“]. אך הם מבקשים כמות או איכות או מקום או זמן והדומה לזה”. (בעקבות הרס"ג הבדילו מרחיקי־הגשמה זולתו בין הגשמה מפורשה להגשה בעקיפין). במקומות אחרים בפרשה זו מקדים הרסי''ג שלילת הדמות האדם לאלוה להרחקת ההגשמה.  ↩

  70. בכמה פרשיות שבאו“ד מבליט הרס”ג את המבוכה בה נמצא קורא ספרו ולשם שחרורו מהמבוכה הוא מציע את שיטתו. אף שמוש המונח הערבי “חיר” משותף לרס“ג ולרמב”ם.. לדוגמא, או“ד, מ”ח: “על כן אל תהי נבוך [במקור: ”פלא תתחיר“] בעבור תאר שתראה אותו בספרים או שתמצא אותנו מסכימים עליו ותשוב בספק”, שם, פ“א: ”ויהיו נבוכים בתקון המעשה ההוא“; שם, ק': ”וזה אשר תמצא רוב בני אדם נבוכים בשער הזה“, ובמקומות אחרים. גם ר' בחיי מדבר בהקדמתו בנבוכים: ”ומראה הדרך לנבוכים“ [במקור הערבי, הוצ' יהודה: ”ללמתחירין"].  ↩

  71. הרס“ג נראה לבאים אחריו כאחד מן המדברים או מאנשי המעתזלה. על הרמז במו”נ על כך, עמדנו למעלה. עיין ביאור הר“מ נרבוני למו”נ (הוצ' גולדנטאל, 1852, ט"ו); מונק (16 ,Notice sur R. Saadia); יעקב גוטמן, שעמד גם על השפעת אריסטו על הרס“ג (31,Die Religionsphilos. d. Saadia); על רשומי המעתזלה במשנת רס”ג עמד בפרוטרוט מרטין שריינר (Der Kalam in der jüd. Literatur, 1895).  ↩

  72. עצם, כמות, איכות, הצטרפות, מקום, זמן, מצב, קנין, פועל, מתפעל.  ↩

  73. חובות הלבבות, הוצ‘ סלוצקי, ל"א, א’.  ↩

  74. טועה א. ווייס, המניח (בהקדמתו לתרגום מוה“נ לגרמנית, 1923, ע' מ”ג), שהרס“ג אסר את יחוס ה”מאמרות“ לאלוה זולת מאמר־ה”עצם“. כמו כן לא דק אנגלקמפר בדבריו (Die religionsphil. Lehre Saadja Gaons über d. Heil. Schrift, 1903), שהרס”ג מטיל את עשרת המאמרות על מהות אלוה “לשלילה או לחיוב”.  ↩

  75. עיין, לדוגמא, או“ד, ל”ט, מ', ובמקומות אחרים.  ↩

  76. באו“ד משמש הרס”ג במונח “מקולאת”, עיין בהוצ‘ לנדויאר 82, 93. סדר המאמרות בפירוש הרס“ג לספר יצירה עולה בקנה אחד עם זה שבאו”ד, פרט לשינוי קל זה: בפירוש לספר יצירה שם המאמר הרביעי: "אצ’אפאת“; באו”ד – “מצ'אף”. ר“ש אבן תבון היה נוטה לבכר ”נאמרות“ או ”נאמרים“ לתרגום ”מקולאת“, אולם נמשך – לדבריו, ב”באור המלות הזרות“ לתרגום מוה”נ – “במלת המאמרות אחרי המעתיקים אשר לפניו ואחרי המחברים”.  ↩

  77. Commentaire sur le Séfer Yesira… publié et traduit par Mayer Lambert 1891, ס“ב וכו' במקור הערבי. ועוד: ”וכל אלה ההקדמות למה, לפי שהיה חפץ מחבר זה לצייר איך נתקנו הענינים ויהיו הנמצאים כחקור אותם חכמי התושיה וכהקיף אותם סרעפי המדברים וחושיהם מצאום עשרה ענינים ידועים לא פחות ולא יותר – – ובאסוף החכמים אלה העשרה המאמרות לא נשאר ענין מדעי ושכלי בעולם שלא נכנס תחתיהם אלא הבורא ב“ה שהוא למטה על כל קצוב ואסוף ומוקף”. מעין הקבלה לעשרת המאמרות יש למצוא במנין עשרת חלקי הגוף בפרשת ההגשמה שבאו“ד. גם מבחינת הזכיות והחובות מונה הרס”ג עשר מדרגות בבני־אדם (מאמר ב' באו"ד), כמו כן הוא דן בעשר שאלות בתחית המתים (מאמר ז'), עשרה ענינים בגמול ועונש (מאמר ט'). אם גם נקבל דעת החוקרים המניחים שאו“ד לא חוברו מתחלה בצורתם זו ”בכוונת מכוון“, אלא ניתנו שערים־שערים, וכמה בהם היו באמת קיימים וידועים כספרים בפני עצמם, – אפשר היה לצרף לשיטת־עישור זו של הרס”ג את העמדת או“ד על עשרה מאמרים. בכלל, חבה יתרה היתה נודעת מאת הרס”ג למנינן של תורות ודעות (לדוגמא: מנין י"ג הדעות על הבריאה ומניני הטענות המטפחות על פניהן, וכך בשאר המאמרים, ביחוד: ז‘, ח’, ט‘ וכו’). אולם לא חבת־המנין בכללה, ולא נטיה מיוחדה זו לעישור יכולות לשמש אף בסיס־מה להשערות על נטיותיו העיוניות של הרס“ג, או על מבנהו של או”ד. גם בעל “חובות הלבבות”, המושפע בהרבה מהרסיג, מעמיד את “יחוד המעשה” על עשרה ענינים (שער ה‘, ב’), וכמו כן הוא מונה עשר סבות לכניעה ושפלות (שער י‘, ג’). אולם אף עישורים אלה וכיוצא בהם אין בהם כדי לשמש פתח להבנת שיטתם של המעשרים במקומות שונים. גם מי שלבו נוטה למצוא טעם מיוחד בעישור זה, אין הוא רשאי להעלים עינו מכך, שמלבד עישור זה מצויים כמה נסיונות־מנין בחבורי הפילוסופים הנידונים.  ↩

  78. קורות השיר והמליצה מזמן ר‘ סעדיה גאון עד ר’ יוסף בן חסדאי ור‘ שמואל הנגיד ז"ל מאת ל. דוקס, נחל קדומים, א’, 3. “ואנשי המחקר מצאו כל דברי הגופות שהם י‘, והם ראשים כללים אין למעלה מהם. הראשון הוא עצם כל דבר והוא עומד, והט’ דברים כולם מקרים וכולם נסמכים על הראשון ונלוים אליו וממנו יצאו, כי הוא כמדות האחד בחשבון עשרה, כי ממנו יצא כל חשבון וכל חשבון ימצא בו, כי הוא היסוד”.  ↩

  79. על אזהרות הרס“ג עיין דברי הראב ”ע (“והגאון רב סעדיה חבר אזהרות וכלל כל המצוות באלה עשרת הדברים”) ורש"י (“כל שש מאות ושלש עשרה מצות בכלל עשרת הדברות הן, ורבנו סעדיה פירש באזהרות שיסד לכל דבור ודבור מצוות התלויות בו”). שמות כ"ד, ב'.  ↩

  80. י. דוקס, לקוטים מספר ערוגת הבושם לרמב"ע, ציון II (תר"ב) 137.  ↩

  81. בין הנחותיהם העקריות של אנשי המעתזלה מונה שהרסתאני גם זו, שאין דמיון בין אלוה לאדם בשום פנים: בכוון, במקום, בגוף (כך הוא לפי המקור הערבי, תרגומו הגרמני של הארבריקר אינו מדוייק כאן) וכו'. (עיין במקורו של הספר: Book of religious and philosophical sects, by Muhammad Al־Sharastanit, edited by William Cureton, 1842, 30). ברור, שאין ה“בחינות” הללו עולות בקנה אחד עם עשרת המאמרות לאריסטו, אף־על־פי־כן יש בהן זכר ורמז לשמוש במאמרות בתחום תורת האלהות. דוד קויפמן (שם, 55) עמד על כך בזהירות הרצויה.  ↩

  82. פרקו הראשון של מאמר א‘ ב“אמונה רמה”, המניח יסודות ב“הקדמת בחכמת הטבע ומה שאחריו”, מוקדש לבירור עשרת המאמרות, שהראב“ד מוצאם בפרק ל”ט שבתהלים: “וכבר ענה דוד ע”ה העצם ורוב אלה המקרים וזכר הקפת חכמת האל ית’ בהם“…, עיין שם (הוצ‘ ווייל, 4, וכו’). על עשרת המאמרות ב”מקור חיים" – עיין להלן.  ↩

  83. עץ חיים (הוצ' שטיינשניידר־דליטש, 1841, 84): “החלק האחד לא הביאו את השם ית‘ תחת הלשון ולא קראוהו בשם כי אם בשם עלה לבד – – אמנם העלה שמונעת מהביא את השם ית’ תחת הלשון זאת היא מפני שכל הנמצאים המושגים אלינו הם עצם ותשעה מקרים והלשונות כלם הסכימו על אלו העשרה וכבר השכל הורה שהשם ית' אינו ממין אלו העשרה אע”פ שבמלת עצם כוללים אותו, א“כ אי זה לשון תאות בו, ולנו אין לשון מוסכמת חוץ מכלל אלו העשרה”…  ↩

  84. לא ניתן לעמוד על הסמוכים והרחוקים בין חושבי ישראל שבימי־הבינים מבלי להשוות גם את מקורותיהם מכתבי הקודש ומהספרות שלאחריהם. תעודה מדעית זו רבת־ענין היא הן בבחינה מיתודית והן בבחינה פילוסופית־שיטתית, ועל אחת כמה וכמה שערכה רב בפרשיות עיוניות המטפלות במתכוון ובאופן ישר בספרות־המסורת. לפיכך אנו עומדים כאן על שתוף־המקורות בכה“ק לרס”ג ולרמב“ם, והרבה ניתן ללמוד מכאן על התפתחות הבעיה שלפנינו בכללותה ועל מדת־הקליטה שקלט הרמב"ם ממשנתו של הרס"ג במחשבה. החוקרים שטפלו בבעיות אלו לא השגיחו עד כאן בערכו של מחקר־השוואות זה. – אשר להוכחת אי־הידמותו של אלוה – משנים־עשר המקראות (לפי הנוסח שהיה לאבן תבון) המשמשים לה סעד באו”ד אינם מצויים במו“נ אלא שלשה בלבד, ולא כולם לאותו צורך שבאו”ד; אולם בשנים מהם (“ואל מי תדמיוני ואשוה”, ישעיה מ‘, כ“ה; ”ואל מי תדמיון אל" וכו’, שם, מ', י"ח) מסתייע הרמב“ם בפרק המטפל גם בשלילת הגשמות, אי־ההידמות וכו' (מו“נ, א', נ”ה), אלא שהרמב”ם אינו שומר על סדר שני המקראות הללו באו"ד, וגם אינו מעתיק מהמקרא

    ישעיה מ‘, י“ח אלא את החלק הצריך לו בלבד לשם הוכחת אי־ההידמות, שלא כרס”ג. חלק מהמקרא “ונשמרתם מאד לנפשותיכם” וכו’ (דברים ד', ט"ו) משמש במו“נ דוגמא לבירור המונח ”תמונה" (א‘, ג’).  ↩

  85. “ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו”, בראשית א', כ“ז. או”ד, מ"ט.  ↩

  86. מו"נ, א‘, א’.  ↩

  87. הוצ‘ סלוצקי, ל"ח, א’. ועיין גם דברי הראב"ד ב“אמונה רמה”, שם, 91: “ודע שאנשים מה מסכלי אומתנו נתבלבלו ונבוכו במאמר האל ית' נעשה אדם בצלמנו כדמותנו” וכו‘; הראב“ד רואה במקרא־ה”צלם’“ את המקור ל”עלילת“ האומות על ישראל כעם המגשימים (עיין למעלה): ”והוקשה על חכמי אומתנו לצאת ממה שהשיגו עליהם בעלי מחלוקתם עד שהשבעים, אנשים אשר העתיקו התורה לתלמי המלך, אמרו ויברא אלהים את האדם בצלם ודמות“ וכו'; פירושו של הראב”ד גופו לאותו מקרא קרוב לפירוש הרמב“ם. הרמב"ן מזכיר – באגרת הסניגוריה על הרמב”ם, עיין להלן – ביאור ר' אלעזר מגרמיזא ל“צלם” והוא ברוח הרס"ג. (לקוטים מס‘ תעלומות חכמה, בסיליאה, פ"ח; ועיין גם כוכבי יצחק, מחב’ כ'ז, 8).  ↩

  88. על סומכוס ושאר המתרגמים שהשתדלו לטהר מקרא זה מצד־ההגשמה שבו ועל דברי ר‘ עקיבא שאמר “חביב אדם שנברא בצלם” (ולא “בצלם אלוה”) עיין א. גיגר: דברי בקרת אחדים וכו’, אוצר נחמד, הוצ‘ בלומנפלד, III, 4 וכו’, גם 119; גם “אורשריפט” להנ“ל, ‏ 323, ובמקומות אחרים. ר' משה תקו, לדוגמא, תפס גם מקרא זה כפשוטו:…”וברא מלאכים ובני אדם לעבודתו ובראם בצלם דמות תבניתו, כמו שיש לעדות תורה ונביאים וכתובים משנה ותלמוד ואגדות. תורה, דכתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וכתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו, והר‘ יעקב בר שמשון שפי’ מסכת אבות כתב שם שמי שמפרש בצלמו בצלם אלהים ברא אותו חיישינן שמא מין הוא, כלומר מי שעושה פסק אצל בצלם, משום שרוצה לומר שאין הקב“ה צלם”… כתב תמים, שם, 59.  ↩

  89. גם כמה מהתיאולוגים האסלאמיים הסבו את “צלמו” שבאותו מקרא על האדם הנברא ולא על אלוה הבורא. עיין: גולדציהר, הרצאות וכו‘ (גרמנית), שם, 123, 330 וכו’, גם פירושים אחרים של חכמי האסלאם למקרא־הגשמה זה. על באורו של גזלי ל"צלם עיין: I. Obermann, Der philos. u. relig. Subjektivismus Ghazalis, 1921, 127.  ↩

  90. או“ד, מ”ט: “ואבאר שזה על דרך ההגדלה והחשיבות, והוא כאשר כל הארצות שלו והגדיל אחד מהם באמרו זאת ארצי; ושכל ההרים שלו והגדיל אחד מהם באמרו: זה הרי. וכן יש לו כל הצורות והגדיל אחד מהם באמרו זאת צורתי, על דרך היחוד והסגולה – לא על דרך ההגשמה” (עיין בבאורי “גדולה ועצמה” במו"נ, א‘, ט’, י‘, כ’), וקודם לכן (ע' מ"ז) דן הרסי“ג ב”נעשה“ שבאותו מקרא: ”וראיתי אחרים נתלים בנעשה אדם בצלמנו – – ואומרים שזה הדבור רומז לרבים, ואלה יותר סכלים מהאנשים ההם, כי לא ידעו כי לשון העברים מתרת לגדול לאמר נפעל ונעשה והוא אחד“… הרס”ג מתנגד לסוג־“תאויל” מסוים שהיה מקובל כלפי אותו מקרא; עיין שם, צ“ג: ”והסובר בעניני הבורא וחדש הוא משיג את הכופרים, כאשר סוברים בפר‘ נעשה אדם בצלמנו וחשבו כי מלאך ברא אדם וכל העולם“. ועיין דברי הרמב”ם ב“נעשה אדם” וכו’ במו"נ, ב‘, ו’.  ↩

  91. במקור: “פאקול קולא”.  ↩

  92. “סבור” משמש תכופות לאבן תבון: פרש במשמעות “תאויל”, ואינו כן כאן.  ↩

  93. ענין ה“כסף” ב“מאמר” זה שבאו"ד לא מצא עדיין את בירורו הרצוי, ואינו כאן מעניננו.  ↩

  94. דברים ז', כ“ד. הרס”ג מסתפק במקרא־ה“צלם” ומקרא“ה”אש“. ועיין (שם, מ"ח וכו') בדברי רס”ג על אי־ההדמות.  ↩

  95. מו“נ, א‘, ל’: ”אש אוכלה הוא, כלומר יאבד המורים בו כאבוד האש למה שישלוט עליו“. מן הענין הוא שהר”י אברבנאל מפרש דברי הרמב“ם הללו כאילו נתכוון לקרבם לדברי הרס”ג באו“ד, המדגים כמה מקראות להוכיח שהלשון מדמה בלא כ' הדמיון: ”ואם תקשה איך קראנוהו אש, שהוא דבר גשמי, לזה פי' יאבד המורים בו כאבוד האש ויחסר א“כ בכתוב כ”ף הדמיון ויאמר כאש אוכלה הוא“ (שם, דף מ"ח). ובאמת אין הכרח להניח שהרמב”ם נסתייע כאן באותו מקרא שבאו"ד, יתכן שהעתיק

    את חלק המקרא מדברים ט‘, ג’.  ↩

  96. השווה לכך פתיחת הרס“ג בבירור מאמר־הכמות:… ”שענין הכמות סובל [במקור: “יקתצ'י”] שני דברים לא יתכנו על הבורא, אחת מהם מדת ארך ומדת רחב ומדת עמק [לפי המקור אין צורך אלא במלה “מדת” הראשונה], והאחרים [צ“ל: ”והאחר“] פרקים וחבורים יתפרקו ויתחברו קצת אל קצתם”… (שם, מ"ט).  ↩

  97. ל“פנים” (מו“נ א', ל”ז) תכף “אחור” (ל"ח); ל“לב” (ל"ט) תכף “רוח”, “נפש”, “כנף” (מ', מ“א, מ”ג),  ↩

  98. לדוגמא: בירור “רגל” (מו“נ, א', כ”ח), האחרונה במנין שבאו“ד, קודם לבירור ”עין" (מ“ד, מ”ו), וכיוצא בהם.  ↩

  99. מו“נ, א', מ”ו, מ“ז. הרמב'”ם מונה כלי התנועה (“הרגלים וכפותם”), כלי השמע, הראות והריח (אוזן, עין, עפעף, אף), כלי הדבור וחומר הדבור (פה, לשון, קול), כלי־העושה, גם כלי המשוש (ידים, אצבעות, כף, זרוע, ימין) וכו'. כמו כן הוא עומד על הכלים שלא יוחסו לאלוה, כלי ההעתקה והמזון, ומ“משפט הכלים” הוא למד שאין כלי לאלוה – “כלומר – שהוא אינו גוף, ואמנם פעולותיו בעצמו לא בכלים, והכחות באין ספק מכלל הכלים, אם כן אינו בעל כח, כלומר שיהיה בו ענין זולת עצמו בו יעשה או ידע או ירצה, כי התארים הם כחות, שנו בהם השם, לא זולת זה”.  ↩

  100. “עשר המלים” הללו שמשו מסגרת גם להרחקת־ההגשמה של ר' אלעזר מגרמיזא (“שערי הסוד והיחוד והאמונה”, א‘. ילינק, כוכבי יצחק, מחב’ כ"ז, 8) – אולם בשינויי־מקראות וללא הזכרת שמו של הרס“ג, אף־על־פי שאחר־כך הוא שונה את פירוש־ה”צלם“ מאו”ד בשם הרס"ג (עיין למעלה).  ↩

  101. אשר למקראות בהם מסתייע הרס“ג להנחתו על הלשון ”שתרחיב ותשאיל ותדמה“ – המקרא ”השמים מספרים כבוד אל“ (תהלים י"ט, ב') משמש במו”נ ב‘, ה’ דוגמא לא להרחבת הלשון, אלא, להפך, למעלתם של השמים, כלומר ללא “תאויל” (עיין למעלה, הערת ש. זקש בו בענין); המקרא בים המדבר (ישעיה כ"ג, ד') אינו במו“נ; הוא הדין במקרא המשמש דוגמא לדבורו של המות (איוב כ“ח, כ”ב); ”הנה האבן הזאת תהיה לנו לעדה כי היא שמעה“ (יהושע כ“ד, כ”ז) משמש במו”נ א‘, ס“ו, דוגמא לצורך אחר; ”ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה“ (ישעיה נ“ה, י”ב) משמש במו”נ ב’, מ“ז. לאותו צורך שבאו”ד (דוגמה להשאלה); “וגיל גבעות תחגרנה” (תהלים ס“ה, י”ג) אינו במו"נ.  ↩

  102. או“ד, נ': ”וכיון שמצאנו אלה המלות [במקור: “מת'ל הד‘ה אלאלפאט’ ”] בבני אדם על זולת ההגשמה ואחר כן אומר בקצת העתים, קל וחומר שיכשר פירושם בעניני הבורא על זולת ההגשמה“. ”ואחר כן אומר" – אין לה לא יסוד במקור ולא טעם, וטעונה השמטה; וכבר עמד על כך יעקב גוטמן (שם, 118).  ↩

  103. ישעיה נ“ט, י”ז.  ↩

  104. דברים י“א, י”ב.  ↩

  105. בראשית מ“ד, כ”א.  ↩

  106. מו“ג א, מ”ו. אין הרמב“ם מסתייע תחלה באותו מקרא ה”עין“ האמור באלוה שבאו”ד, אלא במקרא: “והיו עיני ולבי שם כל הימים” (מלכים א‘, ט’, ג'), מכיון ש“לב” נידון באחד הפרקים הקודמים והוצא מכלל הגשמה, המקרא שבאו“ד בא אחריו. ואין הרמב”ם מסתפק בשניהם, אלא מוסיף עליהם מקרא שלישי: “עיני ה' המה משוטטות” (זכריה ד‘, י’). מקרא־העין האמור באדם שבאו“ד (“ואשימה עיני עליו”, בראשית מ“ד, כ”א) אינו במו”נ. במקומו מסתייע כאן הרמב“ם בירמיה ל”ט, י“ב: ”קחנו ועיניך שים עליו".  ↩

  107. “כי בכיתם באזני י”י“, במדבר י”א, י"ח.  ↩

  108. מלכים ב', י“ט, י”ז. מקרא זה הודגם אח“כ באו”ד, אולם לא בסוגיית־גוף זו.  ↩

  109. במקור: “קבול קול”. מקרא־הדוגמא שבאו“ד: ”ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני“ (בראשית מ“ד, י”ח) אינו במו”נ. כנגדו הסתייע הרמב“ם לשם בירור ”נגש“ בראשיתו של אותו מקרא: ”ויגש אליו יהודה" (מו“נ, א, י”ח).  ↩

  110. מו“נ, א', מ”ה.  ↩

  111. מו“נ, א', מ”ח.  ↩

  112. אין הרס“ג מזכיר משל המתרגמים אלא ”תרגומים“ אלה: ”הנה יד ה‘ “, ו”תחת רגליו“, ”ע“פ י”י“, ‏ ”באזני י“י” (שם נ'). ר’ בחיי מונה תרגומים אלה: והנה ה‘ נצב עליו“, ”וירא ה’ “, ”וירד ה‘ “, ”ויעל מעליו אלהים“ (חוה"ל, שם). עיין גם מו”נ, א’, כ“א, כ”ז, כ“ח, מ”ח. על ביאור־ההגשמה של המתרגמים עיין י. מייבוים, Die Anthropomorphismen u. Anthropopathien bei Onkelos u. spätern Targumim, 1870; A. Geiger, Jüd, Ztsch. f. Wiss, und Leben 1871, 96 ff.; Ginsberger, Ztschr. f. protest. Theologie, 1891.  ↩

  113. שם, מ“ו: ”והכלים אשר בהם יהיה הדבור וחומר הדבור, והם הפה והלשון והקול".  ↩

  114. ישעיה א‘, כ’. גם מקרא־ה“פה” השני (“על פי אהרן ובניו”, במדבר ד', כ"ז), המשמש סעד לפירוש הרס“ג, אינו במו”נ.  ↩

  115. “ומוצא שפתי לא אשנה” (תהלים פ“ט, ל”ה).  ↩

  116. איוב י“א, ה'. גם חלק־המקרא שהרס”ג מדגים בביאור “שפה'” (“שפתי צדיק ירעו רבים”) אינו במו“נ, אף־על־פי שסופו של אותו מקרא (“ואוילים בחסר לב ימותו”) מודגם במו”נ, אגב בירור “לב” (א', ל"ב).  ↩

  117. אין הרס“ג שומר בפירוש ה”מלים הגשמיות“ על סדר מנינן הראשון, וכך הוא גם מקדים ”פנים“ ל”אוזן".  ↩

  118. במדבר ו', כ"ו.  ↩

  119. מו“נ, א', ל”ז. מקרא־הדוגמא ל“רצון” שבאו“ד: ”באור בני מלך חיים“ (משלי ט“ז, ט”ז) אינו במו”נ. כנגדו, מסתייע הרמב“ם להדגמת הכעס שב”פנים“ באותו מקרא שבאו”ד: “ופניה לא היו לה עוד” (שמואל א‘, א’, י"ח). המלה הערבית “נצ'ב” לכעס משותפת לאו“ד ולמו”נ.  ↩

  120. בכל דפוסי או“ד (אף בדפוס קושטאנטינא) אנו מוצאים לשם ביאור ”יד“ שהיא יכולת – את המקרא ”הן לא קצרה יד י“י” (ישעיהו נ"ט, א'), ואינו לפי שיטת הרס“ג המדגים כאן ב"תאויל" של המקראות אך ורק מקראות האמורים באדם ולא באלוה. במקומו, אנו מוצאים במקור הערבי (שם, 97) את המקרא ”וישביהן קצרי יד“ (מלכים ב', י“ט, כ”ו), והוא הנכון. אשר למו”נ – שני המקראות הללו אינם בו.  ↩

  121. מו“נ, א', ל”ט.  ↩

  122. המקרא המשמש באו“ד דוגמא ל”לב“ שהוא חכמה (“נער חסר לב”, משלי ז‘, ז’) נזכר בהקדמת המו”נ אגב הסברת מהותו של המשל, שלשמה מעתיק הרמב“ם את רובו של משלי פרק ז' – ללא שום קשר עם ה”חכמה“. המקרא ”ויאמר י“י אל לבו” (בראשית ח', כ"א), המשמש דוגמא ל“לב” כשהוא כרוך באלוה, מפרש הרמב“ם ברוח ”דברה תורה כלשון בני אדם“, אגב ברור הפעל ”עצב“ (מו“נ, א', כ”ט) ולא בפרק המטפל ב”לב“. על חלקו השני של אותו מקרא עומד הרמב”ם בפרשת איוב שבמו"נ (ג', כ"ב).  ↩

  123. שם, א', מ“ו. הרמב”ם אינו מסתפק כאן במקראות־ה“מעים” שבאו"ד, אלא מוסיף עליהם עוד מקראות־דוגמאות.  ↩

  124. במקור: “ואראדוא במעים אללטף”.  ↩

  125. א', כ"ח.  ↩

  126. במקור: “ואראדוא ברגל קהרא”.  ↩

  127. גם באסלאם שמשה “רגל”־אלוה בעיה תיאולוגית. עיין: גולדציהר, הרצאות וכו‘, 124 וכו’.  ↩

  128. לא כל עשר ה“מלות הגשמיות” המנויות למעלה נמנו ב“שתים עשרה מלות” אלו, ואף אלו שנמנו לא באו בסדר אברי הגוף.  ↩

  129. ראוי הוא לתשומת־לב, שהרס“ג מדגים ל”יד“ בחינת אבר את המקרא ”על יד הנהר" (דניאל י‘, ד’).  ↩

  130. לפי המקור צ“ל: ”שאין לו מאומה".  ↩

  131. לפי המקור צ''ל ברבים: “שכלינו”.  ↩

  132. או“ד, נ”א.  ↩

  133. מהמקרא במדבר י“א, ל”א נזכר חלק אחד באו“ד (“על פני הארץ”) וחלק אחר מצוי במו”נ (ב‘, ל’): “ורוח נסע מאת י”י“ (בקשר עם בירור “רוח”), כלומר – למטרה אחרת מזו שבאו”ד. הרמב“ם מסתייע במקרא שהרס”ג מדגים כאן לשם “כנף”: מ“כנף הארץ” (ישעיה כ‘ד, ט“ז; הרמב”ם: ’מכנף הארץ זמירות שמענו"). וכאן לפנינו שני הבדלים חשובים: הרס“ג דן ב”כנף“ האמורה אך ורק בארץ ולא באלוה (וגם לא מנה “כנף” בין האברים המיוחסים לאלוה), בשעה שהרמב”ם מפרש במיוחד “כנף” האמורה באלוה ובמלאכים (א', מ"ג). הרמב“ם מסתייע בשני מקראות להשאלת ”כנף“ לשם הוראת קצה הארץ, והשני בהם הוא זה שהודגם באו”ד. (המקרא הראשון הוא מאיוב ל“ח, י”ג: “לאחוז בכנפות הארץ”). גם פרטים אלה חשובים לבירור השאלה, אם ועד כמה שאב הרמב'“ם כאן מאו”ד.  ↩

  134. לפי המקור אין צורך במלת “עוד”.  ↩

  135. “הטה אזנך ושמע” (מלכים ב', י“ט, ט”ז) ישנו במו“נ, בפרק מ”ה המטפל ב“שמע” וגם בפרק מ“ז. ”פקח עיניך וראה“ – בפרק מ”ד המוקדש ל“עין”. (עיין או“ד נ”ג: “ועם הדרך הזה הוא מתקיים כל מה שדומה לדברים האלה”).  ↩

  136. על שמות ופעלים בפרשת ההגשמה שבמו“נ עיין במאמרי הנ”ל ב“תרביץ” V (תרצ"ה) 59 וכו'. [להלן בקובץ זה].  ↩

  137. המקור מונה כאן פעל חמישי: “ויבוס”.  ↩

  138. בעית דבור־אלוה נכרכה אחר כך בבעית עצם הקוראן, שהוא לפי אמונת האסלאם קדמון ולא נברא. “קול אלוה” פרשו אנשי המעתזלה, לדוגמא, והוא קול שנברא במאמר אלוה, בו הוא משמיע את דברו לנביאו (על הפולמוס החריף שעורר באסלאם רעיון ה“קול הנברא” ויחסו אל קדמות הקוראן עיין גם גולדציהר, הרצאות, בגרמנית, 110 וכו'). אל־אשעארי שנתכוון לפשר במקצת בין הקצוות ראה את הדבור ה“נפשי” או ה“רוחני” של אלוה כתואר נצחי לאלוה, והוא “דבור” ללא ראשית ותכלה. וכמה נקודות־מגע כאן עם בעיות שונות במחשבה הישראלית. עיין מונק (תרגום מו"נ, I, 290) על ה''קול הנברא“ והמעתזלה; על ה”קול הנברא“ במשנת ידידיה האלכסנדרוני – גולדציהר (Kitab ma‘ani al־nafs, Abhandl. d. Kön Gs. d. Wiss. Zu Göttingen, 1907 22 X, וגם 53 וכו’ במקור הערבי). עיין דברי הראב”ד: "אמנם הנוצרים יעתיקו

    כל ויאמר ה‘ וירד ה’: אמר האדון ונגלה האדון. אמנם הישמעאלים לא אמרו לעולם שהאל ית‘ ידבר עם הנביאים או נראה לו, אלא נמצא יקראוהו: גבריאל והרוח הנאמן וכמו אלה השמות“ (אמונה רמה, 91). הרבה מן הענין יש בתשובת הרמב”ם לר’ חסדאי הלוי, שגם בה הוא קובע שהדבור שנזקק למשה רבנו היה “קול נברא”, אלא שהוא מוסיף ואומר תוך כדי דבריו אלה: “ורבים אמרו שלא היה שם דבור גוף ולא קול, אלא שנפש משה רבנו ע”ה היתה אחוזה בדעות העליונות השכליות ומבינה ושומעת על דרך דבור האמת שהוא הגיון הדעות האלהיות, מה שאין אנו יכולין לידע איך הוא, ואילו לא שנה הכתוב לומר וישמע את הקול מדבר אליו וגומר הייתי מודה בכך, ועוד שבפרשת לוחות שניות אינה הולכת כך"… (קובץ, II, כ"ג, ב').  ↩

  139. מו“נ, א', מ”ז: “כמו שיראה חסרון הרעיון והדמיון ולא נראה חסרון ההשתכלות וההתבוננות, ולא הושאל לו רעיון אשר הוא הדמיון והושאלו לו מחשבה ותבונה אשר הם ההשתדלות וההתבוננות, ונאמר אשר חשב ה' ” וכו'. על “הכח הרעיוני” עיין: S. Scheyer, Das psychologische System d. Maimonides, 1845, 13.  ↩

  140. שם, נ“א: ”והיה לכל אחד מהם סברא [במקור: “תאויל”] עד וירח י“י אשר משמעו קשה, הוא קבול [גרסא זו נכונה, מ. ונטורא – שם, 318 – מתקן: ”אשר משמעו קשה להתקבל“, ותקונו קשה להתקבל באמת], כאמרו (איוב י"ד, ט') מריח מים יפריח”. “וירח י”י את ריח הניחוח“ (בראשית ח‘, כ’א) מתרגם רס”ג (בתרגום התורה) בעקבות אונקלוס: “פקבל אללה אלקרבן אלמרצ̇י”. מכאן סעד נוסף לגרסה שלפנינו באו“ד. המקרא מאיוב י”ד, ט', אינו במו“נ. אין הרס''ג מדגים מקראות לשאר הפעלים (ויראה וכו') וכמו כן אין מקראות־דוגמאות (בפרק מ“ז הנ”ל שבמו"נ) לפעל חמשת ה”כלים“ בהם דן הרמב”ם.  ↩

  141. מו“נ, א', מ”ז, וקודם לכן בפרק כ“ו. ועיין גם בנמוקי הרס”ג שבמאמר־ה“פועל”, או“ד, נ”ד.  ↩

  142. במקור: “אן יתאול הד̇ה אלתאוילאת” (שם, 99).  ↩

  143. גם פסקה זו טעונה השלמה מתוך השוואה עם המקור.  ↩

  144. סוף הפסקה האחרונה מיחזקאל א‘, כ"ו; ישעיה ו’, א‘ וכו’.  ↩

  145. מלכים א‘, כ“ב, י”ט. ראשיתו של מקרא זה (“ראיתי את י”י") ישנה במו"נ, א’, ד', בקשר עם בירור “ראה”. הרמב"ם מסתייע במקרא זה גם בפרקי הנבואה (ב', מ"ה) כדוגמא למדרגה השביעית בנבואה.  ↩

  146. עיין בהקדמת הרמב“ם למו”נ, גם ראשית ח“ג; ל”כסא“ מיוחד פרק ט' בח”א, ובכמה מקומות אחרים במו"נ נדונות הבעיות הללו.  ↩

  147. שם, נ“א:…”והבורא הגדיל נביאו, שהשמיעו הנבואה מצורה עצומה ברואה מאור נקרא כבוד י“י – – אבל שאר הנביאים המלאכים דברו עמם” וכו'.  ↩

  148. שאלת “אלהים בצורת אדם'' יכולה היתה למצוא את מקומה גם בבירור המאמר הראשון לאריסטו (שם, מ“ח: ”ונחלקו דעותם בו אמר קצתם אדם וכו' "), אולם כנראה שהרס”ג קבעה לסיום מאמר ה“כמות”, מכיון שיש במקראות־הכסא וכו' לטפח על פני ה“תאויל” של ההגשמה (המתברר במיוחד בתחום מאמר ה“כמות”) מעיקרו.  ↩

  149. מו“נ, א', י”ד. ואולי יש לראות פרק־“אדם” זה שבמו“נ כמתכוון לטפח על פני דברי ר”י הלוי, שאמר על אדם הראשון: “וכבר נקרא אצלנו בן אלהים ועל הדומים לו מזרעו בני אלהים” (כוזרי, א', צ"ה).  ↩

  150. או“ד, נ”א (גם נ"ה)…“נענה כי זאת הצורה ברואה וכן הכסא, והרקיע ונושאיו כלם מחודשים חדשם הבורא מאור – – והיא נקראת כבוד י”י – – ועליה אמרו החכמים שכינה“… עיין גם בדברי הרס”ג בפירוש ספר יצירה לר“י ברצלוני (לקוטים פורסמו ע“י שד”ל ב“הליכות קדם”, הוצ‘ פולק, תר"ז, 69 וכו’). ר' לוי בר אברהם בר חיים טוען בו בענין: ”לא שנטעה אחר קצת הגאונים שעם היותם רובם מרחיקים הגשמות מן האל הנה קצתם יחסוהו למלאכים וכנו בהם אלו הספורים המגשימים כפשטם עד רבנו סעדיה פרץ פרץ בענין המרכבה וכו‘ שיש צורה ברואה יקרה מן המלאכים ונוראה מאד – – כי זה ודומה לו מפועל הדמיון שיראה ספינת ברזל שתרוץ באויר ואדם שראשו בשמים ורגליו בארץ וזולת זה מן הדמיונים הכוזבים“ (מתוך הקטעים שפורסמו ע"י א. גיגר, החלוץ 2 [1853] 19). הרמב”ם מעלה אור נברא, כבוד ושכינה בקנה אחד (מו“נ, א', כ”ד, כ“ח; עיין גם שם: ס”ד, ס“ז, כ”א ובמקומות אחרים). שם, א’, מ“ו, מוסיף הרמב”ם למאמר בראשית רבה בענין ביאור חז“ל על הצורות הנבראות שהשיגון הנביאים במראה הנבואה: ”ומה נפלא מאמרם גדול כחם, כאלו הראו על עצמם עליהם השלום שהענין ההוא קשה עליהם“. מונק (I, 286) עמד על הקשר בין תורת רס”ג בפרשה זו ובין המעתזלה. עיין כמו כן: י. גוטמן (שם, 119); ז. בכר (Die Bibelexegesis M. Maimunis 87, Die Bibelexegese, 19); H. Wolfson (Crescas' Critique of Aristotle, 1929, 459 ff.). על תורת האור באסלאם – גם “קשת ומגן” לרשב"ץ (שם, כ"א, א').  ↩

  151. עיין, לדוגמא, כוזרי, ב‘, ז’; ד‘, ג’ ובמקומות אחרים; מגלת סתרים של רב נסים גאון, נטעי נעמנים, ט"ז וכו'.  ↩

  152. עיין בספרו של אריסטו על המאמרות (חלק ראשון באורגנון), פרק שמיני (על האיכות).  ↩

  153. או“ד, נ”א:…“האיכות והם המקרים”, ובאמת תשעת המאמרות שאחרי העצם כולם למקרים הם. נמצאו גם פילוסופים באסלאם ובישראל שהוציאו את העצם מכלל עשרת המאמרות ודברו בעצם בעל תשעה מאמרות, ומהם שהעמידו על־כן את ה“מאמרות” דרך כלל על תשעה. עיין לדוגמא ב“מקור חיים” לרבי שלמה בן גבירול (בו תופסים עשרת המאמרות צורה מרכזית), תרגום בלובשטיין, תרפ"ו, 26 ובמקומות אחרים. ויש לכך יסוד בדברי אריסטו גופו.  ↩

  154. שם, נ“א:…”שהוא באמת לא יתכן שיקרהו מקרה, כי הוא בורא המקרים כלם".  ↩

  155. למעלה רמזנו גם על מקומה של בעית ההפעלות במנין הבעיות הכרוכות בה במו“נ. הרמב”ם מבסס את שלילת הפעלות־אלוה מזולתו לא רק בהרחקת החסרון מאלוה שיסודה בשלילת גשמותו, אלא גם בשלילת השתנות אלוה, והוא תוכף לה גם שלילת הדמות האדם לאלוה. לדוגמא, מו“נ, א', ל”ה: …“שיש נמצא שלם בלתי גשם ולא כח בגשם הוא האלוה לא ישיגהו מין ממיני החסרון ולזה לא ישיגהו ההפעלות כלל”; ובסופו של אותו פרק:…“כי ההפעלות שנוי והוא יתעלה לא ישיגהו שנוי ולא ידמה דבר מכל מה שזולתו ולא יקבצהו עם דבר מהם גדר מן הגדרים כלל”…; שם, א‘, נ“ה:…”כי כל הפעליות יחייבו שנוי ושהפועל להפעליות ההם בלתי המתפעל בלא ספק, ואילו היה הוא יתעלה מתפעל בשום פנים מאפני ההפעלות היה זולתו עושה בו ומשנה אותו“, ואח”כ כורך הרמב"ם השתנות והפעלות כאחת. עיין גם בסוף א’, מ"ד.  ↩

  156. כנגד זה, מעשרת המקראות שהרס''ג מסתייע בהם בבירור המאמר “איכות” אין אנו מוצאים במו“נ אלא שנים: ”פני י“י בעושי רע” (תהלים ל“ד, י”ז) בפרק ל“ז, ח”א, ו“כי באלה חפצתי נאם י”י“ (ירמיה ט', כ"ג) בחתימת מו”נ, וללא מגע עם סוגיא זו שבאו"ד.  ↩

  157. אין הרס“ג מדגים שום מקרא־”כעס“ מפורש, כרמב”ם במו“נ, אלא מסתפק במקרא־”פנים“: ”פני י“י בעושי רע” (תהלים ל“ד, י”ז), והוא משמש במו“נ (א', ל"ז) כדוגמא לכעס אלוה. מקרא זה הוא השני בשורת המקראות מסוג זה, ואחריו מסתייע הרמב”ם בשני מקראות נוספים לאותו צורך. עיין פירושו של ר"י אברבנאל (שם, נ"ט, ב').  ↩

  158. שם, נ“ב: ”וזה אשר נמצא שאומר שהוא אוהב דבר או שונא דבר, הענין בזה שכל אשר צונו [במקור: “כל מא אמרנא בה אן נצנעה”] קראו אהוב אצלו, כאשר חייבנו לאוהב [לאהוב] אותו – – וכל אשר הזהירנו ממנו שלא נעשהו קראו שנוא אצלו, מפני שחייבנו לשנאתו – –; ומה שאנו רואים שהוא אומר שהוא רוצה ושהוא כועס הענין בו שקצת ברואיו כאשר חייב להם ההצלחה והגמול קורא זה רצון – – כאשר יתחייב קצתם הצער והענש קורא זה כעס"…  ↩

  159. מו“נ, א', ל”ו: “הנה אבאר לך בדברי בתארים על אי זה צד יאמר כי הבורא ירצה לו הדבר הפלוני או יכעיסהו ויקציפהו אשר בענין ההוא יאמר באישים מבני אדם כי השם רצה אותם או כעס עליהם או קצף עליהם – – דע שאתה כשתסתכל בכל התורה ובכל ספרי הנביאים לא תמצא לשון חרון אף ולא לשון כעס ולא לשון קנאה אלא בע”ז לבד“… הקשר בין בירור הכעס וכו' להגשמה במו”נ מתבלט ביותר בסיומו של אותו פרק.  ↩

  160. שם, א', נ"ד.  ↩

  161. או“ד, נ'”ב: “כי הבורא יתברך [אינו במקור] לא יתכן שיצרפו אליו על דבר ההגשמה [”דבר“ מיותר, במקור: ”עלי אלתג̇סים“, ואולי היה בכתה”י העבריים: “דרך ההגשמה”] ולא ייוחס אליו, כי הוא לא סר קדמון, ואין דבר מן העשויים מצטרף אליו ולא מיוחס. ועתה כאשר עשה לא יתכן שישתנה עצמו וישוב מיוחס אליו ומצטרף אליו בהגשמה אחר שלא היה כן".  ↩

  162. גם הרמב“ם כורך שלילת היחס בין אלוה לזולתו באי־השתנותו, וזו בטבעה כרוכה בגשמיות (מו“נ, א', י”א). מה הרס”ג אף הרמב“ם מבחין בשני סוגי היחס: ”נסבה“ ו”אצ̇אפה“, ההראשון מונם כאחד והאחרון דן בהם במיוחד מתוך הבדלה הגיונית מסוימה (א', נ"ב). במו”נ, א', נ“ו, למד הרמב”ם מתוך “הסתלק היחס בינינו ובינו יתברך” על “הסתלק הדמיון” בין אלוה לזולתו. על אף נקודות־המגע הללו אין במו“נ מששת המקראות שהדגים הרס”ג לביאור ה“מצטרף” (ואינם משמשים באו"ד דוגמאות לעצם בעית היחס) אלא שנים, ולא לאותו צורך שבאו“ד. המקרא על המלאכים כמשרתים (“משרתיו אש לוהט”, תהלים ק"ד, ד') משמש (בשלמותו, ולא חציו השני בלבד) במו”נ דוגמא ליסודות כמלאכים (ב‘, ו’). חציו השני של המקרא “באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה” (קהלת ח‘, ד’) משמש במו"נ (ג', כ"ח) להבהרת ההנחה שאין מונע למעשי אלוה.  ↩

  163. שם, נ“ב: ”תחלתם [במקור: “אולא”] שהוא בורא כל המקומות. ועוד שלא סר לבדו ואפס מקום ואיננו נעתק בעבור בריאתו למקום. ועוד כי הצריך אל מקום הוא הגשם אשר הוא ממלא מה שיפגשהו וממששו ויהיה כל אחד מן המתמששים מקום לאחר, וזה כלו [אינו במקור] נמנע מהבורא“. ועיין גם מו”נ, א', נ“ב: ”והבורא יתעלה אינו גשם, ואין יחס בינו ובין הזמן וכן אין יחס בינו ובין המקום".  ↩

  164. מו"נ, א‘, ח’ והפרקים שאחריו.  ↩

  165. לפי המקור צ“ל: ”אצלנו".  ↩

  166. במקור: “ארפע שי”.  ↩

  167. מו"נ, א‘, י’.  ↩

  168. שם, א', י"א.  ↩

  169. שם, נ“ב: ”וכן המאמר כשהוא שוכן בבית המקדש ־– – ושכנתי בתוך בני ישראל – – וי“י שוכן בציון, וכל זה להגדיל המקום ההוא והישות”. כך הוא בכל הדפוסים. במקום “והישות” צ“ל: ”והאומה" (לפי המקור), כמות שהעיר לנדויאר (הוצאת המקור, XI; נתחלף לו לאבן־תבון “אמה” – אומה – במלת “אניה”, שפרושה “ישות”). ז. בכר (Die Bibelexegese d. jüd. Religionsphilosophen, 20) מיחס תיקון זה ליעקב גוטמן, בשעה שזה האחרון גופו (שם, 121) שונה תקון זה בשם לנדויאר.  ↩

  170. שם, א', כ“ה. עיין בדברי ר”י אברבנאל, שם.  ↩

  171. שמות כ“ד, ט”ז. המקרא השני המודגם כאן במו“נ הוא אחד משלשת המקראות המודגמים שבאו”ד (“ושכנתי בתוך בני ישראל” – שמות כ“ט, מ”ה). משאר מקראות ה“מקום” שבאו“ד מצוי במו”נ (פעמים) רק המקרא קהלת ה‘, א’, אולם במו“נ מוצב הדגש לא רק על חלקו הראשון המודגם באו”ד (“כי האלהים בשמים ואתה על הארץ”), אלא על סופו (“על כן יהיו דבריך מעטים”, – מו“נ, א', נ”ט; ג', נ"ב).  ↩

  172. השווה לאו“ד, נ”ב – מו“נ, ב', י”ג, ל', ומקומות אחרים, ולא כאן המקום לטפל בפרטי בעיה זו.  ↩

  173. כאן מדבר הרס“ג ב”תקריב“ (“על דרך הקרוב”), ועפי”ר משמש לו לאותו צורך המונח “העברה”.  ↩

  174. במקום שהרס“ג חושש לכריכת ”זמן“ באלוה, נוטה כנראה הרמב”ם לראות הדגשת־נצח מיוחדה. משותפים לרס“ג ולרמב''ם המונחים הערביים לעמידה וקיום: ”ת̇באת ובקא" (מו“נ, א', י”ג. מתרגם מו“נ: ”קיום והשאר").  ↩

  175. אין הרמב“ם, כאמור, מתחבט בסיומו של המקרא ”מעולם ועד עולם אתה אל“ (תהלים צ‘, ב’), שבראשיתו (“בטרם הרים ילדוּ”) הוא מסתייע לשם בירור הפעל ”ילד“. חלק המקרא משמואל ב', י”ח, י“ד – לא זה שבאו”ד – משמש במו“נ, א', ל”ט, דוגמא לבירור “לב”. ועיין מו“נ, ב', כ”ח.  ↩

  176. אם אין לבירור מאמר־ה“קנין” ענין לפרשה זו, תנהו ענין לפרשה אחרת, היא בתחום היחסים שבין אלוה לישראל במחשבה הישראלית שבימי־הבינים. דברי הרס“ג: ”ואשר נראה בספרים אומרים שעם סגולתו וקנינו וחבלו ונחלתו – – כי חלק י“י עמו יעקב חבל נחלתו, אין זה כי אם על דרך הגדול והכבוד, מפני שאצלנו סגלת כל אדם וחלקו יקרים אצלו – – ועל הדרך הזה יהיה ענין קריאתו אלוה לאדם ולמאמינים [לפי המקור צ”ל: “לנביאים ולמאמינים”], כאמרו אלהי אברהם יצחק ויעקב [“יצחק ויעקב” אינם במקור] וכאמרו אלהי העברים, כי הוא אלהי הכל“… – משמשים בעיקר ניגוד לתפיסת ר' יהודה הלוי (כוזרי ד‘, ב’ וכו' ובמקומות אחרים). והרס”ג הולך לשיטתו זו גם בתרגום התורה. “בנים אתם לי”י אלהיכם“ הוא מתרגם: ”אנתם אוליא אללה רבכם כאלבנין“. ”כה אמר י“י בני בכורי ישראל”: “כד̇א קאל אללה משרפא” – – (בהדגשה שאין כאן אלא “גידול וכבוד” בלבד).  ↩

  177. במו“נ, ב‘, ל’ מונה הרמב”ם “קנה” בין ארבע המלים “אשר באו בערך השמים לשם”:…“ואמר בהם קונה למשלו ית' כמשול האדון על עבדיו, ולזה נקרא אדון כל הארץ, והאדון לא יהיה אדון אלא כשיהיה לו קנין, וזה נוטה לצד האמנת קדמות חמר אחד, לפיכך אמר בהם מלת ברא ועשה”… – שני המקראות שבבירור מאמר ה“קנין” שבאו“ד אינם במו”נ.  ↩

  178. הרס"ג לא שמר – ולא הוא לבדו – על סדר מנין עשרת המאמרות הללו. עיין: י. גוטמן (שם, 121). גם בספרו של אריסטו על המאמרות (שיש רואים אותו רק כמיוחס לאריסטו) יש שינויים בסדר המאמרות. עיין: Zeller, Die Philosophie der Greichen usw, 1921, I, 266.  ↩

  179. שם, נ“ג: – – ”והכל נמנע מפני שאיננו גשם ושהוא לא סר ואין דבר זולתו, ומפני שהמצב איננו כי אם השען גשם על אחר ואפני המצב מחייבים שנוי וחלוף לנצב".  ↩

  180. מו“ג א‘, ח’, י', י”א, י“ב, י”ג, ט''ו, ובמקומות זולתם.  ↩

  181. הרס“ג והרמב”ם משתמשים אף כאן באותו המונח הערבי: “אלת̇אבת”. הרס“ג: ”ומה שאומרים הספרים – – וישב י“י מלך לעולם רוצים [במקור: ”פאנמא יריד“] בו הקיום”. הרמב“ם, מו”נ, א‘, י“א: ”ומאשר היה האדם היושב נח עומד על השלם שבעניני עמידתו ומנוחתו הושאלה זאת המלה לכל ענין עומד נח שלא ישתנה – –, ומזה הענין האחרון נאמר עליו יתעלה אתה ה’ לעולם תשב – – הנצחי העומד אשר לא ישתנה בפנים מאפני השנוי ולא שנוי עצם“ וכו'. המקראות המשמשים באו”ד דוגמאות ל“מצב” אינם במו“נ, פרט לתהלים כ”ט, י'. מן הענין הוא, שהרס“ג הדגים את חציו השני (“וישב י”י מלך לעולם"), והרמב”ם נסתייע בפתיחתו לבדה: “י”י למבול ישב“. יתכן שהרמב”ם רוצה בדוגמא ל“ישיבה” לבדה ולא ל“ישיבה” זו ש“לעולם” כרוך בה.  ↩

  182. או“ד, נ”ג: “ואשר אומר – – קומה ה' ויפוצו אויביך אינם רוצים בו כי אם הקדמות [במקור: ”אלקואם“, עיין שם הערת לנדויאר; הצעת־תקונו של ונטורא: ”העזרה בנצחון“ אינה מתקבלת על הלב] העזר והעונש”. מו“נ, א', י”ב: “קימה – – ענין קיום הדבר ואמתתו – – ובזה הענין נאמר כל לשון קימה שבאה בשם יתברך – – ירצה בו עתה אקיים דברי ויעודי לטוב ולרע – – והושאל זה הענין לעבור גזרת האל על עם שהתחייבו העונש לאבדם…”; אין הרמב“ם מדגים את המקרא שבאו”ד: “קומה י”י ויפוצו אויביך“, תהלים כ”ב, י'. ז. בכר לא עמד גם על נקודות־מגע אלו ודומיהן בין הרמב“ם ובין הרס”ג (בשני ספריו הנ"ל), וכמו כן נעלמו מעיני החוקרים שטפלו אח"כ בו בענין.  ↩

  183. מו“נ, א', ט”ו: “ויהיה בענין הקיום וההתמדה. דברך נצב בשמים, כלומר קיים עומד. וכל מה שבא מזה השם בחק הבורא הוא מזה הענין – – ומזה הענין ונצבת על הצור” וכו'.  ↩

  184. שמות ל“ד, ה'. כאמור, אינו במו”נ.  ↩

  185. “וילך יי כאשר כלה” וכו', בראשית י“ח, ל”ג.  ↩

  186. על משמעותו של “ענין” זה עיין‏ מונק (בתרגום מו"נ לצרפתית, I, 85), בכר (שם, 55) מערער על תרגומו, אולם קשה במקצת להסכים לסמוכים שבכר דורש בין “אלאמר” זה שבמו“נ ובין ”שי אלאהי“ שב”כוזרי".  ↩

  187. מו“נ, א', כ”ד. עיין שם שאר ההשאלות שב“הלך”.  ↩

  188. שניהם משתמשים במונח “רפע”. או“ד: ”תריד בה ארתפאע ד̇לך אלנור“; מו”נ, שם:…“אמא לאנתשאר אלאמר או לרפע אלענאיה”.  ↩

  189. או“ד, נ”ג וכו‘:…“כי הבורא יתברך אף־על־פי שאנחנו קוראים אותו עושה ופועל לא יתכן ענינים [ענינם] בזה מוגשם, והוא שהפועל על המוגשם [כך הוא גם בדפוס קושטאנטינא, לפי המקור צ”ל: “שהפועל המוגשם”, מלת “על” אינה כנראה אלא חזרת סוף מלת “שהפועל”, תקון זה איננו ברשימת התקונים לונטורא, שקבץ את תקוני וולף, בלוך, קויפמן, מרגוליות, הורוביץ, גוטמן, בכר ואחרים] לא יוכל לפעול בזולתו עד שיפעל בנפשו וינוע תחלה ואחר כן יניע והוא ית’ יחפוץ ויהיה הדבר וזה דרך פעלו תמים [“תמיד”, וכבר תקנו וולף, שם, 706], ועוד כי כל פועל מוגשם צריך אל חומר יעשה בו ואל מקום וזמן שיעשה בשם [בהם] ואל כלי שיפעל בו, וכל זה מרומם ממנו, כאשר בארנו".  ↩

  190. שם: “ואמרו בשתי הלשונות זכירה ולא ספרה עליו אחת מהן הפך הזכירה אשר היא השכחה בעזב ההצלה”… וכבר העיר סלוצקי על כך, שכה“ק מיחסים ”שכח“ לאלוה. בכר (שם, 22) חוזר על הערה זו, ללא הזכרת שם מו”ל ספר האו“ד שהיה לפניו, וכמו”כ המפרש ישראל קיטובר, שם.  ↩

  191. עיין מונק (II, 255); מו“נ, א', ס”ו (בירור “מעשה אלהים” וכו').  ↩

  192. או“ד, נ”ד: “וכאשר ויעש איננו בתנועה ולא ביגיעה אבל הוא המציא הדבר המחודש, כן בלי ספק וישבת לא מתנועה ולא מיגיעה, אבל הוא עזיבת המציא הדבר המחודש”.  ↩

  193. מו“נ, א', ס”ז: “כאשר הושאל לשון אמירה לרצון בכל מה שנברא בששת ימי בראשית – – הושאלה לו השביתה ביום השבת כאשר לא היתה שם בריאה, – – כי העמידה מן הדבור גם כן תקרא שביתה”.  ↩

  194. שם: “הוא אמרו וידברו אל נבל ככל הדברים האלה בשם דוד וינוחו”.  ↩

  195. שם: “ולפי זה הענין נאמר גם כן וינח ביום השביעי. אבל החכמים וזולתם מן המפרשים שמוהו מענין המנוחה ושמוהו פעל מתעבר, אמרו החכמים ז”ל וינח לעולמו ביום השביעי, ר“ל הפסק הבריאה בו ואפשר שיהיה מעלולי הפ”א או עלולי הלמ“ד, ויהיה ענינו והניח או הנחה והמשך המציאות כפי מה שהוא ביום השביעי – – ולא יפחות מאמרנו היות שמושו אינו כשמוש עלולי הפ”א או הלמ“ד, כי כבר הוזרו שמושים ובאו על בלתי הקש, וכל שכן באלו הפעלים העלולים – – וכבר מצאנו בזה השורש גם כן עלול העי”ן ענין התשומה וההנחה“… אף כאן מתברר, שהרמב”ם מרבה במו“נ מהרס”ג לטפל בלשון, אע“פ שהוא מדגיש (א‘, י’) ש”אין זה המאמר בלשון".  ↩

  196. הרמב“ם האמין בדעה שהיתה רווחת בין חכמי ישראל שבימי־הבינים על אבדן חלק הלשון העברית. עיין גם מו”נ, א‘, ס“א: ”כי הלשון אשר אין אתנו היום ממנה אלא דבר מועט"; א’, ס"ז וכו'.  ↩

  197. במקור: “חאצל”.  ↩

  198. מו“נ, א', ס”ה: “ואיני צריך שאבאר שהאמירה והדבור בלשון העברי בענין אחד גם כן”.  ↩

  199. אין כאן שתוף־מונחים בין הרס“ג ובין הרמב”ם. הרס“ג: ”וחאצל אלקול אנה כ̇לק כלאמא אוצלה פי אלהוי אלי סמע אלרסול או אלקול“. הרמב”ם: “ואמא כנאיה ען אלמעני אלמפהום מן קבל אללה סוא עלם בצות מכ̇לוק” וכו'.  ↩

  200. מדברי הנרבוני: “אחשוב שרמז על הגאון ואבן גנאח” (שם, י"ב, א').  ↩

  201. מהמקראות המודגמים במאמר־ה“פועל” אין אלא שנים במו“נ: ”החשיתי מעולם אחריש אתאפק“ (ישעיה מ“ב, י”ד) – במו”נ, ג‘, ז’, לשם בירור “חשמל”; “נוקם י”י לצריו ונוטר הוא לאויביו“ (נחום א‘, ב’) – פעמים במו”נ, בשינוי נוסח. בא‘, ל"ו, – לסייע להנחה שכל לשון חרון אף וכו’ המיוחסת לאלוה מכוונת כלפי עובדי עבודה זרה; בא', נ“ד – להסברת ההנחה, ש”הפעלות אשר כיוצא בם יבואו ממנו על תכונה נפשית והיא הקנאה – – באו ממנו כפי התחייב הנענשים. לא על הפעלות בשום פנים“… ועיין או”ד, מ“ו: ”אך חפץ הספרים באמרם כי העושה עשה הדברים בצוויו או במאמרו או בחפצו או ברצונו“, ואח”כ הוא מונה דברי הגשמה אחדים: “כי הספרים אומרים כי ידי תעשה – – ושעינו תצור – – ושכבודו יאסוף – – ושאפו עולה – – ושרחמיו באים – – ואלה, יישירך האלהים, והדומה להם אצלנו העברות בדבור והרחבות נרחבה בהם הלשון”… מחמשת המקראות־הדוגמאות להגשמות הללו שבאו“ד אין במו”נ אלא אחד: “כבוד י”י יאספך“ (ג', נ"א), ולצורך אחד. ויש להעיר גם על כך, שקודם פתיחת בירורם של עשרת המאמרות מונה הרס”ג ארבעה פעלי הגשמה שיש בהם להטעות ולהכניס ספק בלבו של אדם: היה [לא “חיה” כבדפוסים], חפץ, רצה וכעס (או“ד, מ”ח). הרמב“ם לא תפס ”היה" כפעל המשמש מקור למבוכה.  ↩

  202. אין בעית התארים כאן מעניננו ולפיכך לא נעמוד כאן על הפרוש של הרס“ג בסיום המאמר הזה בין ”שמות העצם ושמות הפעלים".  ↩

  203. ברוח זה יש להבין את דברי הרס“ג: ”ועל הנפעל אין חושבים שמאומה מההפעלות נופל על הבורא כי אם הראות בלבד" (שם, נ"ד).  ↩

  204. אל־אשעארי ראה את השמיעה והראיה – זולת הידיעה – כ“תארים נצחיים” לאלוה (שהרסתאני, שם, I, 108 וכו'). דעת אבן חניפא על החוש הששי (שם, 94). על הפולמוס באסלאם בשאלת־ראיה זו מעמידנו גם ר‘ שמעון דוראן: “ולכן האמינו כת המעתזאלה שהאל אינו נראה, אבל גנו אותם מאד והחזיקום כופרים, לפי שהשכל בכללו הוא מניח כי הא”י מסכלותם הוא נראה ראיה מוחשת ושאמונתם היא כי המאמינים יראוהו באחרית, ואולם המעתזאלה הביאם להאמין כי האל בלתי נראה לפי אמונתם שאינו בעל גשם, ובהסתלק הגשמות יסלק הצד והמקום ובהסתלק חמקום יסתלק הראות. וכת אלשעריה חתרו לתקן, שחיוב סלוק הגשמות לא יחייב סלוק הראיה, ולפי שהדבר קשה הצטרכו בזה לטענות הטעאות משובשות, ועל זה כלו ימיהם אחרונים, אבל ן’ רשד נחלק בכל זה בהנחתו הראשונה כי הא“י הוא אור מוחש נראה…”. והרשב“ץ תולה גם קולר זה בקוראן: ”וכל זה יורה על חסרון בספר שבא לתקן ונתן להם מכשולות כלו ימיהם בהם“ (קשת ומגן, שם, כ"א, ב'). על המעתזלה והרס”ג בשאלה זו עיין: שריינר, שם, 13.  ↩

  205. עיין, לדוגמא, גם כוזרי ד‘, ג’: “ושמא זאת [כבוד י”י היתה בקשת משה באמרו הראני נא את כבודך“ וכו'; אמונה רמה לראב”ד, 90 (גם הוא מדבר בשתי שאלותיו של משה, עיין להלן); עולם הקטן לר"י אבן צדיק (הוצ' ילינק, תרי“ד, 74:…”ובאמת נאמר על העולם הזה שהוא בית הסהר לנקיים וגנת הרשעים – אבל שמו אותו דרך ושביל להשיג טוב העולם הבא – – אבל פריו המאור האמת הנאצל מאור הבורא האמתי בלא תכלית – – וזה שבקש משה לדעת באמרו הראני נא – – ואין זה מקום לגלות יותר מזה לתגבורת התאוה והסכלות והעורון על בעלי זמננו זה").  ↩

  206. הרס“ג משמש כאן במונח ערבי ”חיר“ (במקור: “פקד חיר בעץ אלנאס – – וזאדהם חירה” וכו'). אבן תבון מתרגם עפי”ר “חירה” בלשון “מבוכה”, וכאן – בלשון “בלבול”. עיין למעלה.  ↩

  207. שם, נ“ה:…”כי יש לבורא אור בראהו והראהו לנביאים להיות ראיה להם כל [צ“ל: ”על“] דברי הנבואה אשר ישמיעום הם מאת הבורא, וכאשר יראה אותו אחד מהם אומר ראיתי כבוד י”י – – ושאל משה רבנו שיחזקהו להסתכל באור ההוא, והשיבו כי תחלת האור ההוא עצומה לא תוכל לראותה ולא להסתכל בה שלא ימות, אך יסך עליו בענן או במה שדומה לו עד שיעבור תחלת האור ההוא"…  ↩

  208. מו“נ, א', נ”ד וכו'.  ↩

  209. שמות כ"ד, ט'–יא.  ↩

  210. או“ד, נ”ה: “וכבר ידעת כי משה ואהרן ונדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל אמר עליהם בתחלה – – ויראו את אלהי ישראל”…  ↩

  211. במדבר י"ב, ח'.  ↩

  212. מו“נ, א‘, ה’. לפירושו של הרמב”ם על אצילי בנ“י עיין דברי הראב”ע: “ורבי יהודה הלוי אמר, כי טעם ויאכלו כי הוצרכו שיאכלו אף־על־פי שנהנו מזיו השכינה. והזכיר זה בעבור משה שחיה ארבעים יום וארבעים לילה בלא אכילה, ככתוב בפרשה אחרי זאת” (שמות כ“ד, י”א). ועיין כוזרי ד‘: ב’, י“א; עולם הקטן לר”י אבן צדיק: “וכן נמצא הכתוב אומר ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, כלומר שהתמידו האור ההוא כאלו אכלו ושתו”… (שם, 74).  ↩

  213. עיין שם, ס“ג וכו': ”ועמדתי על שהנביאים היה מתאמת אצלם – – ואפשר שיראוהו גם כן העם כמו שהיו עם משה“, וכל אותו הקטע הבא לאח”כ.  ↩

  214. עיין: J. Cohn, Saadia's Einleit. zu seinem Psalmenkommentar, Magazin f.d. Wiss. d. Judent., VIII (1881) 61 ff. ועיין גם עולם הקטן: “והנה מצאנו משה רבנו שהיה במעלת המלאכים” (שם, 74). (גם תיאולוגי האסלאם התחבטו הרבה בבעיה זו, המלאך והנביא מי מהם עדיף).  ↩

  215. שתוף־המקראות שבפרשת־משה זו לאו“ד ולמו”נ רב – במדה יחוסית – מבשאר הענינים שנדונו עד כאן במאמרנו, ואם גם לא לאותו צורך. במו“נ, א‘, ד’ מסתייע הרמב”ם לשם הדגשת הפן השכלי שב“ראה” באותם המקראות שבאו“ד: ”הראני נא את כבודך“ (שמות ל“ג, י”ח), ”ויראו את אלהי ישראל“ (שם, כ"ד, י'). שמות ל”ג, י“ח הודגם גם בפרשת התארים (א', נ"ד) ופעמים נוספות לשם ברור ”כבוד י“י” (א‘, ס"ד; ג’, י"ג). “לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי” (שמות ל"ג, ו') – אף הוא בפרשת התארים (א', נ"ד) ובבירור “כבוד י”י“. (א', ‏ ס"ד). ”ושכּתי כפי עליך עד עברי“ (שמות ל“ג, כ”ב) מפרש רס”ג (או“ד, נ”ה) אגב בירור “כבוד י”י“ שנראה למשה, והרמב”ם מדגימו לשם בירור השגת אלוה (מו“נ, א', כ”א). מהמקרא “והסירתי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו” (שמות ל“ג, כ”ג) למד הרס“ג, ש”כאשר עבר תחלת האור גלה מעל משה הדבר הסוכך על שהסתכל באחריתו“, ולרמב'ים (מו“נ, א', כ”א) הוא משמש דוגמא להבהרת ההבדל בין ראית־פנים לראית־אחור, והוא חוזר ומעיר על פרט זה עוד פעמים – במו”נ, א‘, ל“ז, ל”ט. אותו מקרא משמות כ"ד, י’, משמש דוגמא במו“נ עוד שלש פעמים, אולם לא לשם בירור ענין ראית־אלוה, כלומר לא על שום ראשיתו – אלא על שום המשכו – ”ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר“ (שאינו נזכר בפרשה זו שבאו"ד): בפרוטרוט בא', כ”ח, אח“כ בבי, כ”ו, ובג‘, ד’ (מעשה מרכבה).  ↩

  216. מ“אגרת תימן” אנו למדים כמה העריץ הרמב“ם את הרס”ג בעל־ההלכה: “ואנו דנין את ר' סעדיה לכף זכות [בניגוד לשאר מחשבי־הקצין בישראל שעליהם פוסק הרמב”ם, ברוח המאמר המפורסם, “תפח רוחם של מחשבי קצין”] ונאמר, שמה שהביאו לענין זה, ואע“פ שהיה יודע שהתורה אסרה זה, לפי שהיו בני דורו בעלי סבות רבות נשחתות, וכמעט שתאבד תורת ה' לולי הוא ע"ה, לפי שהוא גלה מן התורה מה שהיה נעלם וחזק ממנה מה שנדלדל והודיעו בלשונו ובכתבו וקולמוסו וראה בכלל מה שראה בדעתו לקבץ המון העם על דרך חשבון הקצים כדי לאמץ אותם ולהוסיף על תוחלתם, והוא התכוון בכל מעשיו לשם שמים ואין לטעון עליו על שטעה בחשבונותיו כי כוונתו היה מה שאמרתי” (קובץ, II, ה‘, א’). הרמב“ם נתכוון כאן לדעת הרס”ג ב“מאמר” ח' שבאו“ד. אולם אין ללמוד מכאן, שהרמב”ם שאב ידיעות אלו מתוך ספר האו"ד, שהרי גם אותו “מאמר” היה קיים ומפורסם כחבור־רס"ג בפני עצמו.  ↩

  217. מ“ההקדמה” שבפתיחת מו“נ כאילו ניתן ללמוד שרק הלקטן (אקלקטיקן) נוהג או חייב לומר דבר בשם אומרו (…“שיהיה המחבר מי שקבץ דברי אנשים ולהם דעות מתחלפות וחסר הבעלים ולא ייחס כל מאמר לאומרו”…). על מנהג חכמי ימי־הבינים להשתמש בדעות אחרים ללא הזכרת שם בעליהן – עיין גם שטיינשניידר (Die Heb. Übersetzungen, 1893, 17). כך נהג, לדוגמא, גם רב האי גאון ברס”ג (עיין: תשובת שאלה לרבנו האי גאון זצ“ל על ענין הישועה, טעם זקנים, הוצ' אשכנזי, תרט”ו, 59 וכו‘, והוא העתק־דברים מ“מאמר” ז’ באו“ד; כוכבי יצחק, ה‘, 75; בכר – Die zweite Version von Saadja’s Abschrift usw. – תהלה למשה, תרנ”ו, 225). שניאור זקש (התחיה I [תר"י] 8) מלמד זכות על הרמב“ם, שלא הזכיר שמות קודמיו כדי ”שלא להתכבד בקלון חבריו“ וגו'. במה יכולה זכות זו להאמר? בדעות משובשות, שהיה חייב לחלוק עליהן, אולם אין מכאן להסביר מפני מה לא אמר הרמב”ם דברים מתוקנים בשם אומריהם.  ↩

  218. או“ד, מ”א.  ↩

  219. הראב“ע הוא שאמר: ”והגאון רבנו סעדיה חבר ספר באמונות ויש בו שערים שאין שעור לדבריו“ (יסוד מורא, א'); (עיין מלטר, 283). עמנואל הרומי שלח גם בו את חצו: ”אורך פלוני אורך ספרי רבנו סעדיה“ (מחברות עמנואל, למברג, 1870, 42). ואף ר' משה תקו מצא לו כאן מקום נוסף לגבות את חובו מהרס”ג, בשם “מי שפירש דברי הימים”: “כי הגאון מר רב סעדיה נאסר בבית המלכים י”ג שנה, והעתיק מספרי הישיבה וחדש הדברים, הנה מסתמא חכמי האומות היו שם עמו והוצרך להעמיק ולהשיב עד שנתיחד דבר בלבו והחזיק בו גם החזיק בבהילת דבריו להכניע את הרבים באורחותיו ע“י משלים וגלגולי לשונות זה על זה לומר בארבע פנים, ועוד היה יכול לכתוב בחמשה קונטרסין מה שכתב בחמשה עשר”.  ↩

  220. קובץ, II, כ"ה, א'.  ↩

  221. אף־על־פי שאין לזלזל בעובדה, שהרמב“ם לא מנה את הרס”ג באגרתו אל ר“ש אבן תבון (קובץ, II, כ"ח, ב'). אין הוא מונה בה מחכמי ישראל אלא שנים, ושניהם לשלילה: ר' יצחק הישראלי, שהיה ”רופא בלבד“ – ספריו ”כלם הזיות ורוחות

    והבלים“; ר' יוסף בן צדיק, שאת חבורו ”עולם קטן“ לא ראה – ”אבל אני ידעתי את האיש ואת שיחו והכרתי ערך מעלתו ומעלת ספרו כי בלי ספק הנהיג בו מנהג בעלי התארים“. וכמו כך אין לזלזל בכך, שהרמב”ם לא נתעלם מאנקלוס ומשאר

    המתרגמים. עם כל אלה, אחדים ממפרשי הרמב“ם הדגישו את השפעת הרס”ג על הרמב'“ם, וביחוד הר”י אברבנאל:…“כי הנה הספר ההוא [או”ד] חובר כמו שהודעתיך למעלה קודם חבור ספר המורה יותר משלש מאות שנה ובארץ מצרים אשר ישב בה הרב המורה היה הגאון גם כן. ונכרים דברי אמת, לפי שכמה מדברי הגאון וטענותיו ימצאו בפרקי המורה עם היות שלא זכרם הרב בשמו“ (מפעלות אלהים, נ"ח, א'). על רמזי הר”מ נרבוני עמדנו למעלה. יעקב גוטמן הקדיש מחקר מיוחד להשפעת הרס“ג על הרמב”ם (בספר הזכרון לישראל לוי, תרע"א, 308 וכו‘; בקובץ משה בן מימון, II, 1914, 201 וכו’) ובו לא עמד על הבעיה הנדונה כאן. השוואת או“ד ומו”נ במקורם הערבי יש בה כדי להוסיף הרבה להבהרת המשותף שבין הרס“ג והרמב”ם, ועל כך אעמוד במחקר מיוחד.  ↩

  222. הפילוסופים שבין הרס“ג ובין הרמב”ם לא הרבו לטפל בהרחקת ההגשמה, אפילו לא במדת או“ד. ר' בחיי, לדוגמא, יוצא ידי חובתו בפרשה זו בביאורי הרס”ג שבאו“ד, בפירושו לבראשית וכו' ולספר יצירה. מונה הוא: א) מדות ”המורות על דמות יצירה גשמית" (כצלם אלהים, על פי ה‘, אני ידי נטו שמים, באזני ה’, אשר לא נשא לשוא נפשו, בעיני ה‘, ויאמר ה’ אל לבו), מדות של אברים גופיים; ב) מדות המורות על תנועות ומעשים גשמיים (וירח ה‘, וירא, וינחם, ויתעצב אל לבו, וירד ה’, ויזכור

    אלהים, וישמע ה‘, ויקץ כישן ה’), חוה“ל, שם, ל”ח. על גשמות אלוה עומד בקצור רב בן דורו של הרס“ג, ר' דוד הבבלי (לקוטים פורסמו ע“י שד”ל ב“הליכות קדם”, תר"ז, 78). אגב דיון בשכר ועונש המוגשמים נוגע ר”י אבן צדיק ברמז קצר גם בבעיה זו (עולם הקטן, שם, 72). עיין כמו"כ כוזרי, א‘, פ''ח; ב’, ג'.  ↩

  223. החלוץ 4 (1865) 92; תשובות הרשב“א, תקע”ב, נ"ז, ב'.  ↩

  224. אגרות המחרימים: ר‘ שלמה ממונפליר וחבריו, אגרת ר’ אברהם בן הרמב“ם, אגרות הרמב”ן לרבני צרפת והרד“ק אל ר' יהודה אלפכר, כתבי רבני קהלות פובינציה, ”משרת משה" לר‘ קלונימוס ותעודות אחרות זולתם. עיין: קובץ, III, ובמקומות אחרים; י. ש. ריג’יו, התורה והפילוסופיאה, 1827, 66 וכו'.  ↩

  225. תשובות הרשב“א, תקע”ב, נ"ז, א‘ וכו’.  ↩

  226. בחינת הדת, הוצ‘ בסיליאה, 4:…“וזה כי ההמון יחשבו שמה שאינו גשם או כח בגשם בלתי נמצא, והתשובה בזה כי כבר התפרסם באומתנו אמות זה, וגדול המעלה והערך רבנו משה זצ”ל היה הסבה בזה, ולכן ראוי לחלוק לו כבוד בפעולתו זאת עתה" וכו’.  ↩

  227. כתב ההתנצלות, שם.  ↩

  228. השגות וכו‘, שם; ועיין גם דברי הרשב’יץ ב“קשת ומגן” למעלה.  ↩

  229. התורה והפילוסופיאה, שם, 70. בטופס הספר שהיה בידי נמצאות הוספות חשובות רבות בכתב־ידו של ריג'יו, אף בפרק המספר אותו “מעשה נורא” במחלוקת שפרצה על חבורי הרמב"ם.  ↩

  230. עיין, לדוגמא, בדברי שניאור זקש: “… שזה ההפרש הגדול שבין הפילוסופיא שלהם [רשב”ג וראב“ע] ובין אותה של הרמב”ם המתנגדת לה מן הקצה אל הקצה, כי רגל הפילוסופיא שלו תחובה בארץ, בכל זאת אין פילוסופיא שוללת הגשמיות כמוה, כי מהטבע (הגוף) תלך למעלה למעלה ראש עד השכל המוחלט, ואין פילוסופיא אשר תוליך להגשמה כמו זו של גבירול וראב‘“ע והמון המקובלים שבאו אחריהם וההולכים בדרכיהם, וכל זה קרה להם בעל כרחם וכמעט בלתי ידיעתם – כי הם אינם יודעים באמת שהם מגשימים, כמו שלא ידע גם שפינוזה – יען מה? יען זאת: שהתחילו להתפלסף מהנפש ומנפשם (שפינוזה עושה ג"כ כן, אך מתעה את נפשו וסובר שהוא מתחיל להתפלסף מהשם – –), לכן עשו את אלהיהם בצלם האדם (הרמב"ם להיפך עושה את האדם בצלם האלהים), ולכן הבינו המשלת האדם בעולם קטן” – – התחיה I (תר"י) 34 וכו’.  ↩


חלק שלישי: רמב"ם

מאת

שמעון רבידוביץ'

חלק שלישי: רמב"ם

מאת

שמעון רבידוביץ'


שאלת מבנהו של "מורה נבוכים"

מאת

שמעון רבידוביץ'


א.

בשאלה שלפנינו לא הרבו לטפל לא בדורות הסמוכים לימי הרמב“ם ולא בדורות האחרונים (על החשובים שבנסיונות המועטים בשדה-חקירה נטוש זה נעמוד בהמשך דברינו), בשעה שבשאלת מבנה “היד החזקה” זכינו למחקרים מקיפים מאת זכריה פרנקל, ב. צימליך ואדולף שווארץ. לא כל חיבור פילוסופי יש בו כדי שיחול עליו המחקר הארכיטקטוני, ולא כל פילוסופוס יכול לעמוד בפני בדיקה ארכיטקטונית (ובדיקה זו אינה בדיקה פורמלית-חיצונית בלבד, אלא מעיקרה ומפאת מסקנותיה – בדיקה שיטתית-פילוסופית). מה שאין כן הרמב”ם וספרו “מורה נבוכים”. כאמן-ההרצאה ההלכתית והפילוסופית, החזיק באמת-הבנין שבידו מתוך אחריות וכיוונה ארכיטקטונית. בכל חיבוריו שקד על המבנה, ששימש לו ענין נכבד במאד. ומדבריו גופם אנו למדים, כמה הרבה להקפיד בסדר שבמשנתו ובמבנה חיבוריו. מפורסמים דבריו מ“מאמר תחית המתים”:… “שכל חבורינו אמנם הם קב ונקי אין כוונתנו להגדיל גוף הספרים ולא לבלות הזמן במה שלא יביא אל תועלת ולזה כשנפרש לא נפרש אלא מה שצריך לפירוש ובשיעור שיובן לבד וכשנחבר לא נחבר רק קצור הענינים”1. בסיום מנין י“ג העיקרים שבמבואו לפרק חלק, מדגיש הרמב'”ם את דרכו המיוחדה בעיון ובמבנה: “לאני לם אצ̇עה כיף אתפק אלא בעד תאמל ותת̇בת ומטאלעה̈ ארא צחיחה̈ וגיר צחיחה̈ ותחציל מא ילזם אן יעתקד מנהא אסתט̇האר בחגג ודלאיל עלי כל מעני ומעני”2. ואם בפירוש ההוא ששולב תוך פירוש המשניות כך – בחיבורו הפילוסופי השלם על אחת כמה וכמה. והרמב“ם אמנם מדגיש אף בפתיחה למו”נ את הקפדתו זו במבנה3. ודווקא בצוואת-המאמר הוא אומר (או יותר נכון: מצווה) לתלמידו-קוראו ל“השיב פרקיו זה על זה” ולא להסתפק בהבנת כלל עניינו של הפרק – אלא “להעלות בידך גם כן ענין כל מלה שבאה בכלל הדברים ואעפ”י שלא תהיה מענין הפרק" והוא מוסיף ליתר הדגשה: “כי המאמר הזה לא נפלו בו הדברים כאשר נזדמן [”כיף אתפק“] אלא בדקדוק גדול ובשקידה רבה וכו'”. דבריו אלה של הרמב'“ם מחייבים את מחקר הפילוסופיה הישראלית להקדיש לשאלה הנדונה תשומת-לב יתרה מכפי שנהגו עד כאן. ואעפ”י שרשאים וחייבים אנו למוד את חיבורי-הרמב“ם במדת-הבנין החמורה והקפדנית ביותר, הרי מלכתחילה שומה עלינו להגדיר את מבוקשנו ולהגבילו הגבלה שיטתית. כל יוצר ופילוסופוס, וגם הטוב שבארכיטקטונים, יש שהוא משקיע אריח בחומה, שלפי דעת זולתו (ובכלל זה גם החוקר) אין מקומו בה, או מצרף לבנה ללבנה שאינה חברתה – לדעת זולתו. אין לפתוח פתח ל”סתם" שאלות-בנין: מדוע קבע מקומו של פרט זה במקום פלוני ומקומה של בעיא זו במקום אלמוני. הרמב"ם גופו לגלג על שאלות מעין אלה של “סתם מקשן”4. כלומר: אף הבדיקה הארכיטקטונית בחיבור פילוסופי מן ההכרח שתהא נובעת מתוך שיטת בעיות פילוסופיות-עניניות ושבה אליהן. לא זו בלבד שעליה להיות מנומקת בבחינה פילוסופית, אלא שהמטפלים בה חייבים לברר לעצמם, ששאלת הארכיטקטוניקה לא ניתנה להישאל אלא בתחום מסגרת השיטה הנידונה, על בסיס בנינו של הפילוסופוס גופו.

פירכות רבות נפרכו עליו על המו“נ ע”י משיגיו, מצד תוכנו ומצד צורתו ומבנהו. אחד הגורמים לכמה מן הפירכות הללו, הוא שלא עמדו על פן יסודי אחד במו“נ. לכשתעמיק בדבר תמצא, שהמו”נ אינו רק ספר שיטתי-פילוסופי לבד, אלא גם פירוש לתורה ולנביאים, ואם תמצא לומר: גם מעין מבוא לכתבי הקודש. ניתן למצוא סעד לכך גם בדברי הרמב“ם גופו. הרבה מן האמת בפשוטם של דברי המפרש שם טוב, המסמן (בדברי פתיחתו לפירושו) את המו”ן כ“ספר כולל ביאור כל התורה כולה על דרך האמת” (אין זה פוגם בערך מו"נ כשאנו מדגישים גם את ערכו הפרשני). וכשם שה“פירוש” בספרות ישראל בכללו לא זכה עדיין לגאולתו המדעית השלמה – אף ה“פירוש” המקראי-הפילוסופי לא דנו בו עדיין לכל עומקו ולא עמדו לא על כל חומר-בעיותיו ולא על שיטת-יחסיו אל “החיבור” הפלוסופי (להלן נעיר על דעת הרמב'“ם בדבר “פירוש” ו”חיבור“. הזנחת דברי רוב ה”מפרשים" הפילוסופיים בתיאוּרי תולדות המחשבה הישראלית מביאה לידי קיפוח שלימות דמותה של מחשבה זו, ואין זה כאן מענייננו). פרשנות-התנ“ך המשולבת במחשבתו של הרמב'”ם ובמו“נ – ערך שיטתי פילוסופי מיוחד לה. אין זו בחינת “יהודה ועוד לקרא” בלבד או כסות-עינים של התנצלות וכו', כדעת אחרים. מצד אחד זלזלו בפרשנותו זו של הרמב”ם, ראו אותה כ''סרח עודף" למו“נ, כטפל לעצם הרצאתו הפילוסופית, ומצד שני הפרידוה מן ההרצאה הפילוסופית בכללה ועשוה ענין לעצמה, לא עמדו על צירופה השלם של שני תפקידיה: הבלשני והפילוסופי כאחד, שהיא ממלאת במו”נ. רבות הן זכויותיו של בכר5, שערך כבלשן את פרשנות המקרא שבמו“נ וכו' ולימדנו הלכות בפרשה זו, במקורות הרמב”ם ובנקודות-מגע בינו ובין קודמיו. אולם חסר כאן בירור המניע הפילוסופי העיקרי לפרשנותו של הרמב"ם ובירור הקשר בינה ובין ההרצאה הפילוסופית. הדגיש בכמה מקומות – ובדין – את הצד הבלשני שבביאורי השמות, גם במקום שהם בראש ובראשונה ביאורים שיטתיים, ביאורים שאינם פוגמים בבלשנות – אולם כוונתם הפילוסופית היא היא הנותנת בהם טעם (והרמב"ם גופו תחם תחום בינו ובין חוקרי-הלשון ומפרשיה, עיין להלן). מחקרו היסודי והקיים של בכר טעון השלמה שיטתית-פילוסופית, ואינה מענייננו כאן.

בעיא חמורה ביותר שימש מבחינה זו החלק הראשון שבמו“נ, בו נתקלו רוב הקדמונים והאחרונים בחקר הרמב”ם, ומכיון שלא עמדו על יחודה המסויים של הפרשנות במו“נ, ראו חלק ראשון זה כתערובת פרקים בלתי קשורים קשר פנימי והגיוני, או גל של קטעים שאין עניינם מתחייב מתוך השיטה או ההרצאה גופה, ללא רעיון מאחד ומגמה מרכזית משותפת. אף חוקר כד”ר קויפמן, שהעריך הרבה את גודל-הארכיטקטוניקה של הרמב“ם, לא ראה בחלק הראשון שבמו”נ אלא מעין regellosen exegetischen Scharmützel6, ורבים יצאו בעיקבותיו אלה בהערכתם את החלק הראשון שבמו“נ7. אף הם תמהים כמותו שהמו”נ פותח ב“הערות פרשניות מפוזרות” ללא סדר וללא טעם הגיוני. ואף הם

סבורים, ש“הקדמות” פרשניות אלו, כלומר מדרש-הכתובים בח“א הכרוך בהרצאה השיטתית גופה, היו זוכות לרישום יותר מכריע, אילו לא נקבעו כאן אלא לאח”כ.

דברי ה“סניגוריה” שמלמדים כמה מחוקרינו על שיטת-בּניתוֹ של המו“נ אינם פותרים את עצם הבעיא. לא הצלת כבודו של הרמב”ם בתור “ארכיטקטון-פילוסופוס”, ארדיכל במחשבה, היא שעליה להביא למחקר זה, שהרי אין הרמב“ם זקוק לה – אלא בירור משנתו הפילוסופית כשהוא לעצמו מטיל עלינו חובה זו. במאמרנו זה אוכרח להסתפק בראשידרמזים יסודיים על בנין המו'”נ בכללו, יחס חלקיו, ובעיקר על שילוב הפרקים והפרשיות וכו'. ומובן הוא מאליו שלא אוכל לדון כאן גם בפרטי שאלות המבנה הפנימי שבכל פרק ובכמה בעיות ארכיטקטוניות הכרוכות בו. דיון מפורט בכל היחודים הללו שבמו"נ, ובעיקר הסקתן המפורטת של המסקנות השיטתיות הפילוסופיות ממחקר זה – מדרש לעצמו הוא.


ב.

פתיחת המו“נ נראית לכתחילה כאילו אינה מכוונת אלא לחלקו הראשון של מו”נ, שהרי אנו קוראים בה: “והנה נביא פרקים בזה המאמר שלא יהיה בהם זכרון שם משתתף אבל יהיה הפרק הצעה לזולתו או יהיה הפרק ההוא מעורר על עניין מענייני שם משתתף איני רוצה לגלות זכרון השם ההוא במקום ההוא או יהיה הפרק ההוא מפרש משל מן המשלים או מעורר על עניין אחר שהוא משל8 או יהיה הפרק ההוא כולל עניינים זרים9 שמאמינים בהם הפך האמת מפני שיתוף השמות או מפני שאת המשל במקום הנמשל או שאת הנמשל במקום המשל”10. אין דברי הפתיחה הללו חלים לכאורה על החלק השני והשלישי. אין הוא מזכיר ב''פתיחה" שהוא עומד לדון בשאלת הקדמות והחידוש, ההשגחה וכו' (עיין בפרק ב' בחלק ב'). ואעפי“כ אין להסיק מכאן, שבשעה שהרמב”ם חיבר “פתיחה” זו (או אחדים מחלקיה) לא היתה עדיין תכנית המו“נ בשלימותו ערוכה ומסויימה לפניו. מלבד שהרמב”ם הוסיף אח“כ הקדמות לשאר החלקים ולחלקי חלקיהם (עיין להלן), הרי גם ב”פתיחה" זו ניתן למצוא רמזים לשאר חלקי החיבור. מכלל הבטחתו שהבטיח לתלמידו לבאר את דברי המדברים אתה שומע גם את ההבטחה לברר את דברי הצד שכנגד: הפילוסופים. וכשהוא יוצא לרפא את מבוכתם של הנבוכים, יכול לכווין בכך גם למבוכתם בשאלת ההשגחה וכו', ואף בשאלת טעמי התורה ומצוותיה, למדנו: אם גם הפתיחה מדגישה ביותר את כוונתה כלפי החלק הראשון, פניה פונים גם כלפי שאר החלקים11.

רמז ראשון על היקף המו“נ ומסגרת-שאלותיו אנו מוצאים באגרת הרמב”ם אל ר' יוסף ב“ר יהודה אבן עקנין (בראש הפתיחה). הרמב”ם מסמן בה את דרך השכלתו של תלמידו שהיא טיפוסית להשכלת ימי הביניים12. בשירי תלמידו מצא “חוזק התשוקה לדברים העיוניים”, ואחר שבא אליו תלמידו ולמד מפיו13 מחכמת התכונה “ומה שקדם לך מן החכמות הלמודיות”14 ומחכמת ההגיון – ראה אותו ראוי לגלות לו “סודות ספרי הנבואה”15 והתחיל לרמז לו רמזים וכו‘16. אולם תלמידו לא הסתפק בהם וביקש הוספות (“אלאזדיאד”) מרבו, והפציר בו שיבאר לו: א) בענייני אלהות (“אשיא מן אלאמור אלאלאהיה”); ב) כוונת המדברים17, ואם הללו מופתיות (''ברהאניה̈" הרי קבל תלמוד זה מרבו, שכל הנחה שאינה “ברהאניה̈” אינה בגדר האמת), ואם לאו – על איזו “מלאכה” (“צנאעה̈”) הן נמנות. כלומר, שתים הן ה“הוספות” שביקש בעיקר ר’ יוסף אבן עקנין מהרמב'“ם: ביאור שאלות הכרוכות בתורת-האלהות, בירור שיטת המדברים, שעוררה כמה וויכוחים בחוגי המשכילים ה”נבוכים".

כמובן שאי אפשר לראות את המו“נ אך ורק כתשובה לשאלות – '”הוספות" אלו. בתשובה לשאלה השניה יצא ידי חובתו בסוף החלק הראשון לבדו. שאלות התלמיד שימשו אמנם מניע מכריע לחיבור מו“נ, אולם כשיצא הרמב”ם לחברו צירף אליו כמה שאלות שלא נשאלו מצד תלמידו וכמה פרשיות שלא עלו על דעת השואל.

מכיון שחלק א' משמש בבחינה מסויימת גם מבוא פילוסופי לתורה, כמרומז, ומצד שני כוונתו להלחם ברובו בהגשמת אלוה – מן ההכרח היה שיפתח פרק ראשון שלו בביאור “צלם ודמות” (ותוך הפרק הזה הוא משלב גם את ביאורו של “תואר”). הרי “נעשה אדם בצלמנו כדמותנו” הוא אחד המקראות שמחייבי ההגשמה תמכו בו במפורש ודרך-רמז את יתדותיהם ושוללי ההגשמה הרעישו עליו את העולם. הסיבה הראשונה שמונה הר“י אברבנאל לפתיחה זו: “לפי שמשה אדוננו בו התחיל התורה גם כן”18 – אינה מספיקה, שהרי אלמלי כך מן הראוי היה לו לרמב''ם לפתוח בביאור המלה הראשונה שבתורה, ב”בראשית“, ב”ברא“, או ב”אלהים" המתפרשים לאח'“כ. כמו כן מסיע הר”י אברבנאל פרק זה לשאינו עיקר לו, כשהוא אומר שפתיחה זו ב“צלם ודמות” באה לבאר "שהאדם נאמר שהוא בצלם אלהים מפני

ההשגה השכלית אשר לו וע“כ ראוי שישים כל השתדלותו בעיוניות, יען מפני זה נאמר עליו שהוא בצלם אלהים”. אין בירור מהות האדם ותעודתו ממגמתו העיקרית של הפרק א'.

הרמב“ם פותח את החלק הראשון של מו”נ בנקודת-המבוכה החמורה ביותר, היא נקודת הדמיון והשיתוף בין אדם ואלוה, בין האלהי והגשמי-חומרי בכללו. עד שהוא יוצא להוכיח את מציאות אלוה, אחדותו וכו' הוא רואה עצמו חייב לשלול אף צל-צילה של אפשרות שיתוף ודמיון בין אלהים וזולתו (“זולת-אלהים” – במשמעותו הרחבה והמקיפה ביותר). יש דברים בכה“ק והם מפרנסים כמה מטעויות אלה – ולפיכך הוא פותח בהם. אין כאן סתם מדרש-שמות וביאור-כתובים – אלא הכרח שיטתי-פילוסופי הביאו לכך. אין הוא יכול להציע את דבריו לשיעורין, בלי ההצעות היסודיות הקודמות וכו'. לא היה כרמב”ם שונא “חצי-מלאכה” או חצי-חכמה. זו התורה – שטעמי מצוותיה ושמירתה יתפרשו בסוף ח"ג – מן ההכרח לנקותה תחילה מסיגי הטעות והדומה לה, ולפיכך הוא יוצא כאן לגלות את עצם מקור המבוכה. מדרש פילוסופי-לשוני זה בא לסקל אבנים מדרך העיון והאמונה כאחד; מדרש-הכתובים – תעודה פילוסופית היא אף כאן.

לפנינו אחד מעיקרי הסדר והמבנה שבמו“נ בכללו. אין זה פותח, כאמור, לא במושג הסיבה הכרוך בבריאה, (מושג מרכזי בשיטתו של הרמב“ם, בין “מבדא” ו”אול" מבדיל הרמב“ם אח”כ), לא במושגי הבריאה והאלהות גופם וכיוצא בהם שבפרשת בראשית, אלא דווקא במושג הצלם שבפרשת האדם, מהטעם האמור. וממנו הוא עובר לדון במשותפים, במושאלים וכו'. אגב ביאור “צלם ודמות” בפ”א

– ברוח הרחקת השיתוף בין אלוה ואדם – עמד גם על ההשגה השכלית בה זכה האדם, ופרק ב' ממשיך הלך-מחשבות זה. פרק א' פותח בבירור לשוני-פילוסופי של שני מונחים, שהמחבר קובעם בראשו בלי הקדמה מיוחדת, ופרק ב' פותח בהרצאת השאלה שנשאל המחבר בעניין אדם הראשון שכאלו היה חוטא נשכר – (בוודאי היתה זו שאלתו של אחד ה“חכמים” ה“נבוכים”, ולפיכך הוא פותח בה כאן). בין עשרים הקושיות שהקשה הר“י אברבנאל19 על פ”ב שלפנינו אנו מוצאים גם זו, והיא מענייננו: מפני מה לא פתח הרמב“ם בביאור המונח “אלהים” כדרך שפתח בפרק א' ב”צלם ודמות“? באמת אין זו קושיא כלל, אמנם הכניס הרמב''ם את רמזו על שיתוף השם “אלהים” גם למלאכים ולשופטים לפ”ב זה, אולם ברור הוא שאינו אלא טפל לבירור השאלה המרכזית שבפרק – שנשאל בעניין חטא אדם הראשון. מגמת-הביאור מכוונת יותר ל“יודעי טוב ורע” מלראשית הכתוב “והייתם כאלהים”. בירור שמות וכתובים שיש בהם להביא לידי אמונת ההגשמה היה מעיקר עניינו. “צלם ודמות” היו זקוקים לביאור חדש של הרמב"ם,

מה שאין כן “אלהים”. נוסף לכך שאין בו חשש-הגשמה, הרי מן המפורסמות הוא שאין הרמב''ם מטפל בהם, וכך הוא אומר: “כי כבר ידע כל עברי כי שם אלהים משתתף” וגו‘, ואונקלוס הגר, הפרשן הנערץ ביותר על הרמב"ם, כבר עמד על כך. משפטים אחדים שבפרק ב’ מדגישים את הקשר שבינו ובין פ“א ואת הכרחיות קדימתו של פ”א לפ“ב20. סיום פ''ב מכוון גם לפ”א. סיום זה של “פסבחאן”21 אינו נפרץ כלל במו“נ, וכל מקום שאתה מוצאו – הוא טעון מדרש. כשהרמב”ם משבח בפתיחת ספרו, בסיום פ“ב, את “בעל הרצון אשר לא תושג תכליתו וחכמתו” הרי הוא מגלה בסיום זה אחד מעיקרי תורתו בשאלת-האלהות, כמות שהוא מרחיב בה את הדיבור לאח”כ, בח“ב22. ואין זה מקרה בלבד שרמז כאן הרמב”ם על

מפתח חשוב זה לתורת-האלהות שלו. ואף זו: קצת רמז-פתרון כאן לשאלות שנשאלו בפילוסופיה שבימי הביניים על מהות האדם המורכב מחומר וצורה, חלק אלוה ממעל בו ובשר ודם מצד שני. ובבחינת-מה באה הרצאת השאלה על חטא אדם הראשון ו“שכרו” לפ"ב גם בשל שאלת אלוה ואדם זו, שהיא דבקה בשאלת-ההגשמה, ובבחינה ארכיטקטונית כרוכה היא בבירור “צלם ודמות”, כאמור.

באמיתו של דבר פ“א וב' הם כחטיבה אחת. ובפ"ג נמשכת דרך ביאורי השמות שבפרק א‘. בפרקים המוקדשים לביאורי-שמות ומקראות אנו מונים טיפוסים שונים בבחינה ארכיטקטונית. ביניהם שני הטיפוסים העיקריים: א) פרקים הפותחים פתיחה ישרה בשם או בשורת השמות העומדים להתפרש; ב) פרקים שבהם הקדמות (ואם גם בנות מלים אחדות), הצעות, הערות וכו’ מקדימות את השמות המתפרשים. שני הטיפוסים הללו מצויים בפתיחת הספר: פרק א' הוא מטיפוס א', פ”ג – מטיפוס ב‘23, אם גם לא בצורתו המובהקת ביותר. שניהם – כרוב הבאים אחריהם – פותחים לא רק בבירורו החיובי של השם המתפרש, אלא גם בתיקון טעות הדעה המקובלת24. אין אנו יכולים לדון כאן בפרטי המקראות מהם מוציא הרמב"ם את השמות שבכל פרק (וזהו מדרש בפני עצמו), אולם לצורך ענייננו אין להעלים עין מפרט זה: בשעה שפרק א’ מוקדש לשלילת ההגשמה הכרוכה במקרא ממעשה בראשית ובריאת האדם, פרק ג' מטפל בשמות הכרוכים במתן-תורה ובנבואה. כלומר, בשני הפרקים הראשונים המוקדשים לביאורי שמות (והם בהכרח גם ביאורי מקראות) פגע הרמב"ם בשני מקורות המבוכה החמורה בשאלת ההגשמה: תיאור הבריאה ומתן התורה, שבהם כרוכות כמה וכמה מפעולותיו של אלוה, ופעולות תלויות ודבקות בפועל גשמי.

כאן גם מקור המעבר מפ“ג לפרק ד‘. מצד אחד היינו נוטים למנותו על סוג המעברים הפורמליים-לשוניים, (כלומר: כשראשית הפרק החדש נעוצה בפרק שקדם לו אגב שיתוף-לשון, שכנות במקרא וכיוצא בהם). פרק ג’ מסיים במקרא “ותמונת י”י יביט” (במדבר י"ב, ח'), ופרק ד' פותח בבירור שלושת

הפעלים: ראה, הבט, חזה. ומצד שני יש במעבר זה גם משום המשך שיטתי-ענייני לקודם, והוא ביאור פעלי-ההגשמה הקשורים בנבואה, במעמד הר סיני וכו' (אלה הם מעיקר מגמת פרק זה, אף על פי שנזכרו בו גם פעלי ראייה זולתם). והרמב“ם עמד כאן על הראייה הסובייקטיבית והאובייקטיבית כאחד: ראיית אלהים את האדם וראיית האדם את אלהים (אין “וירא אלהים כי טוב” מפרשת-הבריאה נזכר לראשונה. כדי לאמת את ביאורו, שראייה יש בה משום “אדראך עקלי” – הוא פותח בביאור מקרא מקהלת, שפשוטו מוכיח על כך). ואעפ”י שחוששני שמא יאמרו, כי הולך אני בדרך שיטת-הביאור הפסיכולוגית, שאינה מקובלת על כמה אסכולות פילוסופיות, ואף אני יודע כי גבולות עיוניים לשיטה זו ולא תעברם – הריני להוסיף כאן עוד ביאור פסיכולוגי לכריכת פעלי-הראייה ב“צלם”. כלומר, מלבד הסיבות המנויות עד כאן, הרי פעולת-הראייה כרוכה ב“צלם”, ב“תמונה” וב“תבנית” כריכה טבעית, ולפיכך סמך הרמב“ם – אף מטעם זה – בירור הראייה לבירור ה”צלם" וכו'.

לכאורה היה פרק ד' מספיק לצורך העניין, שהרי נתבאר בו כי “ראה והביט וחזה” מושאלים הם להשגת-השכל25. ואעפי“כ אין הרמב”ם יוצא ידי חובתו בביאוריו שבפרק ד', שהוא מסיימו בהדגשה מיוחדה: “פאעלם ד̇לך”. נגע כאן בשאלה מרכזית ביותר; לא יכול להמשיך בדרכו ולפתוח בשאר הביאורים מבלי

שיברר תחילה גבולותיה של ראיית-אלהים, שלא יאמרו ה“נבוכים”, הכל כשרים לראיית-אלהים זו, כלומר להשגת אלהים דרך ה“עקל”. לפיכך באה כאן – בפרק ה' – הפתיחה השיטתית הראשונה במו“נ. הוראתה השיטתית המיוחדה באה לידי ביטוי אף בכך שהיא משתלבת באריסטו (זו הפעם הראשונה שנשנה שמו במו"נ, ובכנויו: “רייס אלפלאספה̈”). ביקש הרמב”ם לתלות עצמו בתנא-מסייע, כדי להוכיח כמה רבים הם התנאים הקודמים להשגת-אלוה (הכנות במדעים הקודמים קדימת-זמן, – אם גם לא קדימת-ערך, – למדע האלהות, תיקון המידות וכו') ולא מצא אלא את אריסטו26. שאלתו של הר“י אברבנאל מפני מה קבע הרמב”ם הקדמה-התנצלות זו כאן ולא בעצם הפתיחה27 – אינה שאלה. “התנצלות” זו נבעה מתוך פרק ד' גופו. ביאור מושגה של ראיית-אלוה הוא שהכריחו – מתוך עצמו – להוסיף ולפרש, מי הוא המשיג השגה זו ומה הם התנאים המנויים בה. בפתיחתו הכללית לא המעיט אמנם בדברי-התנצלות על עצם עניין המחקר, אולם כאן הוא מדבר בפרשה מיוחדה של ראיית-אלוה. ועי"כ הוא קובע גם את ההבדל היסודי שבין ראיית-אלוה שראה אדון הנביאים ובין זו שראו אצילי בני ישראל –

הבדל המשמש יסוד חשוב במשנת-הנבואה. הרי שבין בבחינה ארכיטקטונית ובין בבחינה שיטתית כאן הוא מקומה הנכון של אותה ההקדמה (והמחקר השיטתי חייב לעמוד במיוחד על עיקרי המחשבות הפילוסופיות שנשתלבו תוך פרקי-השמות שבח“א של מו”ג, הרבה יוכל ללמוד מדרך-הרמז בה נאמרו ומסדר-ההדרגה בו נשנו). וראיה לכך שבירור טעותם של אצילי בני ישראל שהרסו להשיג את אלוה (לשם בירור השגת-אלוה האמיתית והנכספת) אף הוא מעיקר מבוקשו של הפרק, ישמשו דברי הרמב"ם, – אחרי שהעתיק את דברי שלמה (קהלת) “שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים” –: “ואשוב להשלים מה שנכנסנו לבארו”. מבחינת המעבר יש להוסיף, שאחד המקראות הראשונים שבפרק ה' (“ותמונת י”י יביט") מקשרו בפרק ג‘; וסיום פרק ה’ וסיכומו (בעניין ראייה וכו') משלב פרק זה בפרק

ד', כמות שהעירונו.

מפרק א' עד ה' טיפל הרמב''ם בצלם ובשמות הקרובים לו ובפעלי הראייה הכרוכים בהם. אולם עדיין לא נסתיים לו לרמב"ם ביאור צלם. וכאן המפתח לפרקים ו וז'.

דבריהם של מפרשי הרמב“ם לפרק ו' הקצר אין בהם להניח את הדעת. ‏רש"ט פלקיירא אומר: “באר איש ואשה שהוא שם מושאל לכל דבר בין באיש בין באשה בין בקדשים ורצה לבאר הד”מ על דרך הרמז כוונת יחזקאל וכו' “28. שם טוב, לדוגמא, רואה בביאור “איש ואשה” שבפ”ו רמז לצורה וחומר – ואין יסוד הכרחי לכך – בפרשה זו – בדברי הרמב”ם גופו. וכך הם גם דברי האפודי והר“י אברבנאל, וקרשקש עוד הוסיף להדגיש מהלך מחשבות זה29. שאלת המבנה היתה אולי נפתרת ע”י כך, כאילו פתח הרמב“ם בביאור מעשה בראשית. אולם כאמור, לא העיון השיטתי ולא העיון הארכיטקטוני מפרנסים ביאור זה. והנראה לי הוא שבא הפרק ו' בעיקרו לשמו של הפרק שלאחריו, ז', המברר מושג “ילד” והולדה בצלם. כאמור, הרמב”ם עודו עומד בפרשת-“צלם”, בה כרוכות אותן השאלות המרכזיות שנרמזו למעלה. אחרי שהעמיד עד כאן את מושג הצלם על עיקרו ורמז מתוך כך על מהות האדם – מן הצורך היה לו לבאר “ויולד בדמותו כצלמו” (והרי יש כאן גם משום זכר ל“נעשה אדם בצלמנו”), ומפני כך ראה צורך (מבחינה הגיונית וטבעית) לבאר – קודם שביאר את המושג “ילד” ו“צלם” הכרוך בו – “איש ואשה” (המוליד והיולדת), שגם בבחינת היותם שמות משותפים הותר מקומם בפרק זה. והמקרא שבפ"ו “חמש היריעות תהיינה חוברות אשה אל אחותה” גרר אחריו גם ביאור “אחות ואח” (הרמב“ם מקדים “אחות” ל”אח“, שלא כ”איש ואשה“, משום שהוא תולה את דבריו במקרא הנ”ל), שעניינם כעניין “איש ואשה”.

וכך אנו אומרים דרך סיכום ששבעת הפרקים הראשונים במו“נ משמשים פרשה אחת, פרשה יסודית ראשונה שבמו”נ, והיא: פרשת-ה“צלם”.

עם סיום הפרשה הראשונה הזו (“צלם” ופעלי הראייה) יוצא הרמב“ם מתחום הראייה ונכנס לתחום המנוחה והתנועה או לתחום ההנחה והעקירה (פרשה שניה בח“א שבמו”נ). כאן הוא פותח בבירור שמות ופעלים מסוגים אחרונים אלה שנאמרו באלוה ויש בהם כדי לפרנס את אמונת ההגשמה. אחרי פרשת-הצלם לא היתה לו כנראה לרמב”ם פרשה מסוכנה לדעת אלהים הצרופה מזו פרשת המנוחה והתנועה, הפותחת בפרק ח‘, שבא לברר את השם “מקום” – אחד השמות החשובים ביותר בפרשה זו (נקודת-מוצא למנוחה ולתנועה לכל סוגיה), והוא גם מצוי הרבה בקשר עם אלוה ופעולותיו (גם בתפילה, בשירה הדתית וכו', ואין בירור מלת “מקום” כשהיא לעצמה מעניינו של הרמב"ם אלא דבר-הסמיכות שבינה ובין אלוה, ובקשר עם ההגשמה). ואם אין זו ראיה גמורה, הרי זכר לדבר בגוף הפרק ח’, שכאן מתחילה פרשה חדשה, – והיא הקדמה מיתודית מיחדה זו שהרמב“ם משלבה לתוך פרק זה ומסמנה כ”מפתאח הד̇ה אלמקאלה̈ וגירהא“30. לכאורה חייב היה הרמב”ם לקבוע הקדמה זו – “מפתח זה המאמר” – בה הוא גם מבדיל בינו ובין חוקרי-הלשון ומפרשיה ויוצא להדגיש את דרכו המיוחדה במחקר זה ואת חובות קורא דבריו, בראשית חיבורו. אולם – לפי הסברנו – יתכן שהתיר לעצמו לקבוע את ה“מפתח” הזה בפרק הפותח פרשה חדשה, וביחוד פרשה זו הכוללת גם שמות ופעלים שאין עניינם לתורת-האלהות, למלחמה בהגשמה וכו', – הרבה יותר לדוגמא מפרשת ה“צלם” שלפניה. וכך גם הקדמה מוסגרת זו סעד לדעתנו הנ“ל. האפודי, ר”י אברבנאל31 והיוצאים בעקבותיהם הולכים לשיטתם ומבקשים למצוא קשר בין פ''ח ובין הפרקים הקודמים לו אגב דרשת סמוכין בין “מקום” ובין מעשה בראשית, כסמוכים שהם דורשים בין זה ובין “איש ואשה” ו“ילד”. ומהאמור למעלה מתברר, שדבריהם דחוקים, והשערתנו בדבר חלוקת-הפרשיות ומניינן בחלק הראשון שבמו"נ מסבירה יותר בעיות ארכיטקטוניות ושיטתיות-פילוסופיות אלו.

מהמונח הכולל “מקום” הוא עובר לשאר המונחים בפרשה זו32. פרק ט' דן ב“כסא” (ומובן הוא מפני מה ''מקום' קודם ל'“כסא” ולשאר העצמים המצויים במקום). פרק י' דן בפעלי תנועה הכרוכים במקום (“ירד”, “עלה”) ופי“א דן בפועל מנוחה (“ישב”) הכרוך בכסא (יתכן שהקדים בירור “עלה וירד” ל”ישב" – משום שצד ההשאלה והשיתוף שבעליה וירידה כרוך במושג “גדולה ועוצם”, כשם “כסא”

שבפרק ט‘33). פרק י’ ממשיך לתאר את גדולת אלוה – בדרך פרק ט' שלפניו. תוך כדי בירור צדדי השיתוף וההשאלה34. בפעלים אלה הוא רואה שוב חובה לעצמו להדגיש את דרכו המיוחדה, שאינה דרך חוקרי הלשון והמדקדקים. חושש היה הרמב“ם שמא יטענו כנגדו טענת “תנא ושייר”, ובכל אשר דן (ואפילו בתועבות הצאבה וכו', בח“ג במו”נ) שאף לשלמות ההיקף ולמיצויו של הנדון עד התכלית האחרונה. מכאן הקדמה קצרה זו לפרק י‘, והיא הכפלת חלק דבריו שבפרק ח’35. אף פרט זה מוכיח שפרק י' בא להשלים את שנאמר בפרק ח', ומכאן קיום לסדר ההרצאה ולשילובה בפרשה שניה זו שבח”א במו"נ.

הפרקים י“א וי”ב הם מעין פרק אחד. פרק י“א הדן ב”ישיבה‘" ממשיך כאמור את חוט-ההרצאה של הפרקים שלפניו. בפרק י’ צירף “עלייה” ו“ירידה” כאחד, כלומר: מושג והיפוכו. ואילו בפרק י“א הפריד בין המושג והיפוכו וייחדו אך ורק למושג בחיובו, בשעה שאת היפוכו (קימה, שבבחינה אחרת יש בה משום מושג-סיוע ל“ישיבה”) קבע לפרק שאחריו. ומחובתנו כאן להוסיף ולהעיר, שיש לעיין ולעיין בחזיונות-ארכיטקטוניקה מעין אלה שבמו”נ. אתה מוצא בו פרקים, בהם הוא מטפל בבירור כמה שמות נרדפים, מושגים והיפוכיהם כאחד. וכנגדם פרקים שכל אחד מהם מוקדש לאחד מן השמות הללו, למושג לחוד והיפוכו לחוד. אין הבדלים אלה מקריים, או בלשון הרמב“ם: “כיף אתפק” – אלא פרי כוונת מכוון ובונה את חיבורו במחשבה. כאן, לדוגמא, הפריד בין “ישיבה” ו”קימה“, משום שלבירור ה”קימה" (פי"ב) לא ייחס ערך פילוסופי-שיטתי מיוחד. בפרק י“ב הוא מסתפק בקביעת משמעות הצד המשתתף שב’קימה” ובמניין דוגמאות אחדות – בשעה שפרק י“א הדן ב”ישיבה" מתכוון להנחת אחדות מדעותיו העיקריות של הרמב"ם בתורת המטפיסיקה. מצד אחד נקבע כאן אחד המושכלות הראשונים בתורת האלהות שלו והוא בדבר “הנצחי העומד אשר לא ישתנה בפנים מאופני השינוי ולא שינוי עצם, ואין לו שום עניין זולת עצמו שישתנה בו, ולא ישתנה יחוסו לזולתו” וכו'. ומצד שני – אחד המושכלות הראשונים בתורת הטבע, ש“השמים הם אשר אין שינוי בהם ולא התחלפות”. וכאן נקודת-מגע וצירוף חשובה בין תורת האלהות ותורת-הטבע.

“קימה” זו שבפרק יב גוררת אחריה בירור “עמידה” בפרק י“ג (בצד המשתתף שב“עמידה” רואה הרמב"ם מעין ראיה דיאלקטית: המנע והפסק מכאן, קיום והשאר מכאן). מכיון שבפרשה זו אינו עוסק אלא בפעלי התנועה והמנוחה (“מקום” ו“כסא” אינם כרוכים בגוף-האדם המתנועע ונח) – אינו דן בשם “רגל” שהוא כרוך ב”עמידה" ודוחה את דיונו לפרק כ’ח, לבירור פרשת-האברים שיחסו או שנכרכו באלהות (דוגמת “עין”, כמרומז). הרמב“ם גופו מבליט בסיום פרק י”ג שלא נעלם ממנו כלל קשר זה שבין “רגל” ו“עמידה”. יבוא גם פרט זה ויוכיח, שגם כשהפריד הרמב“ם במו”נ בין דבקים וסמוכים היתה זו הפרדה מכוונת ולצורך מסוים.

עד פרק י“ג ועד בכלל הולך שילוב הפרקים בפרשה השניה כסדרו, בין בבחינה ארכיטקטונית ובין בבחינה שיטתית-עניינית. הרמב”ם לא סיים עדיין פרשת פעלי המנוחה והתנועה – והנה בא פרק י“ד הקצר המטפל בשם “אדם” והוא לכאורה מפסיק את מהלך ההרצאה בפרשה השניה. כל המפרשים כולם, עד כמה שלא העלימו עיניהם מפרק זה, נתחבטו הרבה בפירושו, ולא עלה בידם ליישבו כהלכתו. אילו היה בפרק זה רמז למעשה בראשית, כדברי שם טוב ואפודי, לדוגמא – ואף רמז זה אינו מוכח כלל וכלל – לא היה מקומו כאן. פירושו של הר”י אברבנאל, שלפיו כוונת הפרק היא להוכיח ש“אדם” לא נאמר במשה רבנו וכו'36 הוא דחוק בתכלית ואינו משיב לעצם השאלה, אין הרמב“ם נוגע כאן ב”אדם" שב“מרכבת” יחזקאל, ואינו מוציא את ה“אדם” מידי פשוטו, ולפיכך לא ניתן לדרוש סמוכין גם בין “אדם” האמור בפרק י“ד ובין מעשה מרכבה37. ואולי ביקש הרמב”ם להבליט בפרק זה, שבשעה שהשמות והפעלים בהם טפל עד כאן יש בהם צדדי שיתוף והשאלה ויש מאלה הצדדים שניתנו להאמר גם באלוה – הרי “אדם” שיש בו כמה משמעויות, כולן אינן אלא לאדם לבדו, אם לאדם הראשון38, למין האדם או להמון, אבל מעולם לא צירפו בכה“ק אדם ואלהים. השערה זו והדומות לה היו אולי עשויות להביא פתרון-מה לעצם הבעיא השיטתית הגנוזה בפרק הנדון, אולם אין בכחן לפתור את הבעיא הארכיטקטונית שלפנינו. לפיכך מן ההכרח הוא לומר, שפרק י”ד לא בא כאן אלא לרגל הפרק שלאחריו (עיין למעלה בבירור היחס שבין הפרקים ו' וז'). הפועל “נצב” שבפרק ט“ו כרוך בכה”ק גם ב“אדם”39 – ולפיכך סמך “אדם” ל“נצב”, כלומר “נצב” שבפרק ט“ו עורר את הרמב”ם להקדים לו בירור “אדם” הכרוך בו כנ“ל. ואין מן הצורך להוסיף, שפתרון-המבנה שלפנינו אינו שולל אפשרות זו, שנימוק שיטתי-ענייני מיוחד נוסף בנה אף הוא אב לפרק י”ד.

ומכיון ש“נצב” כרוך ב''צור" בפרשת מעמד הר סיני, ו“צור” נפרץ בכתבי הקדש – סמך לו ל“נצב” פרק המטפל ב“צור” (וזוהי ההפסקה הבלתי ישרה השניה בפרשה שלפנינו). פרק ט“ו מסיים בשני מקראות בהם נסמכו “נצב” ו”עמד" ל“צור” – ומכאן המעבר לפרק ט“ז. שני הפרקים כאחד ממשיכים בדרך מלחמת הרמב”ם בהגשמת-אלוה. בבחינה שיטתית-פילוסופית הפרק ט“ז משולב יפה בפרק ט”ו. ובבחינה ארכיטקטונית עלינו להוסיף, שמעבר זה הוא מעבר הבא מתוך קשר מונחים במקרא אחד, וקשר זה אף הוא הביא את הרמב“ם להפסיק בבירור פעלי המנוחה והתנועה (ואין כאן באפשרותי למנות את סוגי המעברים השונים במו"נ). ובאמת פרק ט”ז משמש מעין חלק של הפרק שלפניו, והוא מסיים בענין ה“צורים” במקרא שבא בסוף אותו פרק: “ונצבת על הצור” (“השען ועמוד על התבוננות היותו יתעלה התחלה שהוא המבוא אשר תגיע ממנו אליו”).

“צור” המתואר בפרק ט“ז הוא "כנוי"-אלוה הראשון, עליו עמד הרמב”ם במו“נ40 (עיין שם: “אד̇ הוא אלמבדא ואלסבב אלפאעל לכל מא סואה”), ולפיכך ראה חובה לעצמו להוסיף לו הערה מיוחדה – והוא פרק י”ז – על ההכרח בהסתרת יסודי החכמה האלהית מההמון (כלומר, על ההכרח בכינויים מעין אלה).

ולא זו בלבד, אף רוב חכמת הטבע לא ניתן להימסר להמון כפשוטה. ואחר שהזכיר כראיה לדבריו את הפילוסופים שלא דיברו בהתחלות הנמצאות במפורש אלא בחידות (ו“צור” שבפרק ט"ז הוא התחלה בבחינת-אלהות זו) ואת אפלטון שקרא מטעם זה לחומר אשה ולצורה איש – קבע דרך רמז את שלש התחלות הנמצאות: החומר, הצורה וההעדר המיוחד. פרק י“ז הוא הפרק הראשון במו”נ שהוא משמש אך ורק הערה מיתודית וסניגוריה (הסניגוריה וההרצאה הפילוסופית השיטתית הולכות שלובות גם במקומות אחרים במו“נ, ודרך אגב, לא במו”נ לבדו).

ובפרק י“ח הוא שב להמשיך בבירור פעלי המנוחה והתנועה. הרמב”ם מפרשכאן שכל “קרב”, “נגש” ו“נגע” הנאמרים באלוה אינם אלא “הדבק מדע ונגיעת השגה [במקור: “דנ᷃ו אדראך”] לא השגת מקום” – אולם בפירוש “ונגש” שבמקרא “ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו” (שמות כ"ד, ב') הוא כאילו מוותר בבחינת-מה למפרשי התורה כפשוטה, וגם מכיון שהכתוב מדבר במשה רבנו שהרמב“ם עושהו כמעט “שכל נבדל”, והוא אומר: “אלא אם תרצה שתשים מה שנאמר במשה ונגש שהוא יתקרב למקום מן ההר אשר שכן עליו האור כלומר כבוד ה' תוכל זה”41. הזכרת המושג “כבוד ה' “, התופס מקום חשוב בתורת האלהות שבימי הביניים, מעוררת אותו להקדיש את הפרק י”ט לבירור הפועל “מלא”, על שום שנאמר: “וכבוד י”י מלא את המשכן” (שמות מ', ל"ד). פרק י”ט42 זה שתי תעודות לו: המשך ביאור “כבוד ה' '' שבפי”ח (מעבר שיטתי) והמשך ביאור פעלי המגע (מעבר אגב שכנות במקרא, המרומז למעלה)43.

המעבר וההמשך מ“מלא” (פרק י"ט) אל “רם” ו“נשא” שבפרק כ' הוא ברור כל צורכו. אף המקראות הכרוכים ב“מלא” וב“רם ונשא” השנויים בשני הפרקים הללו קרובים קרבת עניין (על פי רוב כשהרמב"ם מקדיש פרק לביאור שני שמות או פעלים הוא מקדים את שניהם בראש הפרק, ולא כן כאן). אגב מושג התנועה והעקירה שב“נשא” (עיין במקראות שבפרק כ') הוא עובר בפרק כ“א לבירור הפועל “עבר”. חשיבות יתירה מייחס הרמב”ם לפרק זה (הארוך בפרקי המונחים), והוא גם מכניס לתוכו את ראשית בירור יחסו אל ה“תרגום” (עיין להלן). הפרקים כ“ב וכ”ג ממשיכים את הלך-ההרצאה ומטפלים ב“ביאה”, “יציאה” ו“שיבה”. הפרק האחד יוחד למושג עצמו, והשני – להיפוכו (עיין למעלה). פרק כ“ד המוקדש ל”הליכה" ממשיך את בירור מושג “העלות השכינה” או “העדר ההשגחה”44 שהוא כרוך בפרק הקודם במונח יציאה45.

בירור הרמב“ם עניינה של הסרת השכינה וההשגחה גרר אחריו את היפוכו, כלומר את התמדת השכינה וההשגחה הכרוכה בפועל “שכן” ואת עצם קביעת המונח “שכינה”, ומכאן המעבר לפרק כ”ה. הקדים הרמב“ם את השלילה לחיוב, משום שפרק ה”יציאה" (כ"ג) כרוך היה כפרק-ההיפוך בפרק ה“ביאה” (כ"ב), ומאליו היה מובן שפרק ה“הליכה” (כ"ד) יבוא בסמוך אחריו תורת סיוע והשלמה, וכך נתייחד פרק כ"ה לחיוב. פרק זה הוא האחרון לפרשה השניה בביאורי השמות והפעלים (ואולי גם מטעם זה הוקדש לחיוב, לביאור התמדת השכינה וההשגה).

ולפיכך בא הפרק שאחריו (כ"ו) כפרק מסכם. שאלת הר“י אברבנאל: “למה הביא הרב כאן זה הפרק בתוך השתופים? היה ראוי שיביאהו אם בתחלתם או בסופם”46 – אינה כלל שאלה. מלבד שפרק זה מסכם את הפרשה השניה שבח”א, הרי מתכוון הוא גם להסביר מפני מה יחס ההמון לאלהים פעולות-תנועה ולא יחס לו פעולות-גוף שונות (אכילה, שינה47 וכו') והרמב“ם מקיש ומסיים: מה פעולות-גוף אלו מן הנמנע שיתואר אלוה בהן משום, – שאף לפי דעת ההמון – פגם הן לאלוה, אף פעולות-התנועה כך, אע”פ שהתנועה היא משלימות בעלי החיים. שלילת ההגשמה (כמו שנתבארה עד כאן בשתי פרשיותיה הראשונות) גוררת אחריה שלילת כל הפעולות והתארים הללו. בבחינה שיטתית-פילוסופית הניח כאן את היסוד למושכל ראשון זה בתורת האלהות שלו, שאין יחס ואין דמיון בפן מן הפנים בין אלהים והאדם, אין מעלות האדם אלא פגימות לגבי אלוה וכו'. ובבחינה ארכיטקטונית תחם כאן תחום חדש בחיבורו, הסביר בפרק זה מפני מה טפל עד כאן ב“צלם” ו“ראיה” (פרשה א') ובפעלי תנועה ומנוחה (פרשה ב') ולא נזקק לשמות ופעלים מסוגים זולתם.

וראיה מפורשת לדבר שפרק כ“ו הוא פרק-סיום וסיכום, וגם לכך שאינו משמש סיום אלא לפרשה השניה הנ”ל – אנו מוצאים בחתימתו, כשהרמב“ם מונה את כל פעלי התנועה שדן בהם עד כאן. שלשה דברים ראויים לתשומת-לב במנין זה: א) חסרים בו שמות-העצם שנתבארו בפרשה זו; ב) אין הפעלים נמנים לפי סדר הפרקים; ג) נוסף הפעל “סבב” שלא עמד עליו הרמב”ם כלל בפרקים הקודמים48.

אחרי שסיכם הרמב“ם את הרצאתו בביאור פעלי התנועה ראה חובה לעצמו להוסיף פרק מיוחד (כ"ז) על אונקלוס הגר, שאף הוא – מתוך שלילת ההגשמה – לא תירגם את מונחי-התנועה כפשוטם, לא ייחס מימיו את התנועה לאלהים גופו, אלא ל”נור מכ̇לוק" או להשגחה. ההבדל היסודי בין הרמב“ם ובין אונקלוס הנערץ עליו במדה יתירה הוא, שעם היות שניהם שוללים את ההגשמה – אונקלוס מוציא מידי פשוטו את נושא הפעולה ומפרשו ברוח זה, ואילו הרמב'”ם מוציא מידי פשוטו “הגשמי” את הפעולה. הראשון משאיר את הפעולה במשמעותה היסודית והמקובלת ובמקום “אלהים” (הפועל, הפעול וכו') הוא אומר: יקרא, מימרא וכו', והרמב“ם משאיל משמעות “רוחנית” חדשה לפעולה וע”י כך ינתן לייחסה לאלהים

גופו (לכאורה צריך היה הרמב“ם לעמוד על שיטתו הוא, אולם בפרק כ”א הוא מדגיש שניתן לילך גם בדרך תרגום אונקלוס, כל הדרכים המרחיקות מן ההגשמה כשרות). הטיפול שהרמב“ם מטפל בתרגום אונקלוס ל”אנכי ארד עמך מצרימה" (בראשית מ"ו, ד') מתפרש מתוך ההרצאה גופה, והוא גם מדגיש את הקשר ל“ירד” שנתפרש בפרשה השניה. ומבחינה זו משמש פרק כ“ז השלמה לפרק כ”ו, אולם – השלמה עומדת ברשות עצמה. והר“י אברבנאל מעיר, שכפי מה שמצא “בספרים המדויקים אין זה פרק בפני עצמו, אבל הוא מכלל הפרק הקודם וחלק ממנו”49. ואמנם בתרגומו של אלחריזי מצורף פרק-אונקלוס לפרק כ”ו, וע“י כך אין לו אלא ע”ה פרקים בחלק הראשון (במקום ע"ו שבתרגום אבן-תבון).

עם פרק כ“ח נפתחת הפרשה השלישית בח'”א שבמו“נ: פרשת ביאורי ההפּעלויות והאברים (והם כרוכים אלה באלה בכמה בחינות). הפתיחה ב”רגל" – על שום שהיא קרובה ביותר לפעלי התנועה שנתבארו בפרשה השניה. ע“י כך מתבהר דבר הכנסתו של פרק כ”ז בין פרשה לפרשה, שהרי רוב הפרק

מטפל בתרגום אונקלוס, ועיקרו לא בא אלא לבסס את הכרחיותה של שלילת ההגשמה (“לאן נפי אלתג̇סים אמר ברהאני צ̇רורי פי אלאעתקאד”, ובסיום הפרק: “ואלקצד כלה מן כל עאקל נפי אלתג̇סים ען אללה תעאלי ואג̇עאל תלך אלאדראכאת כלהא עקליה̈ לא חסיה̈ פאפהם הד̇א ואעתברה”), ועם אלה נרמזו בו רמזים חשובים אחרים הנותנים ענין להרצאתו השיטתית-הפילוסופית בכללה.

עיון מעמיק בפרק כ''ח זה יש בו כדי לעורר הפלאה רבה על ההקפדה הארכיטקטונית שהקפיד הרמב“ם במו”נ. “רגל” בפרק שלפנינו משמשת מעבר מפרקי התנועה (פרשה ב') לפרקי ההפעלויות והאברים (פרשה ג'). ומפני מה? משום שמצד אחד נמנית “רגל” זו על פרשת התנועה, ומצד שני שימשה לו לרמב"ם פתח שיטתי לפרשה השלישית. המקרא “ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר” (שמות כ"ד, י') משמש כאן מבוא קצר לקביעת אמיתת החומר הראשון (“חקיקה̈ אלמאדה̈ אלאולי”) ולקביעת ההבדל בין החומר והצורה, שהחומר “מקבל לעולם, מתפעל לפי בחינת טבעו” (“מנפעלה̈ באעתבאר ד̇אתהא”, ואלחריזי תירגם: “מקבל תמיד מזולתו בבחינת עצמו”) והצורה “פועלת לעולם בעצמה”. עיון זה במהות

החומר והצורה, כריכת ההפעלות בחומר והרחקתה של זו מן הצורה (הצורה דרך כלל “מתפעלת במקרה” בלבד, בטבעה או בבחינת עצמה אין ההפעלות חלה עליה, ואלהים בחינת צורה אף “התפעלות במקרה” לא תצוייר בו) – הם הם המעבירים את הרמב“ם לברור שמות-ההפעלויות ופעליהן המיוחסים לאלוה. כשדן הרמב”ם ב“עמידה” מן ההכרח היה שידון גם ב“רגל” הכרוכה בה, אולם דחה את בירורה לכאן, כמרומז אף למעלה, כדי שתשמש לו גשר בין פרשה ב' ופרשה ג'. כמה מאליף פרט חשוב זה על שיטת הארכיטקטוניקה של המו"נ.

מפרשי הרמב“ם – עד כמה שנזקקו לשאלת מבנה מו”נ – נתחבטו הרבה לא רק בשאלת פרק כ“ח זה, אלא גם בשאלת פרק כ”ט שלאחריו, הדן ב“עצב”. שם טוב אומר, לדוגמא: “אמנם זה הפרק לא ידעתי למה הביאו הרב הנה, אלא אם נאמר כי כל מרי והפסד והשחתה יבוא מצד ההיולי כמו שבאר בחלק ג' פרק א' ולמה שפרק שעבר דבר במהות ההיולי נמשך לזה לבאר שם עצב אשר נאמר בשני ענינים או על הכעס או על המרי”50. תמיהתו של שם-טוב תמיהה, ותשובתו דחוקה בתכלית. והוא הדין פתרונו של הר“י אברבנאל הרחוק כאן מעצם השאלה הארכיטקטונית51. ואלו נרבוני מסתפק במשפט מבאר אחד לכל הפרק כולו52. אולם לפי שיטתנו מתיישבת בעיא זו על נקלה. אחרי דברי-המבוא (בפרק כ"ח) על ההפעלות הכרוכה בחומר (הגשמה) פותח הרמב”ם בביאור פעלי-ההפּעלות המיוחסים לאלהים, וכמובן שעליו לפתוח בפעל “עצב”, משום שהוא פעל-ההפעלות הראשון המיוחס בתורה לאלוה (“ויתעצב אל לבו”, בראשית ו‘, ו’)53. וכך אנו מוצאים פרק זה שחשבוהו המפרשים שהוא לא במקומו – והוא במקומו, בין בבחינה שיטתית-עניינית ובין בבחינה ארכיטקטונית. (דרכו של הרמב“ם לפתוח עפי”ר – בדוגמאות מהמקראות – במקום שנאמר בו מונח זה תחילה מוכחת גם מהפרק שלפנינו, כשהוא מביא דוגמא למשמעותה הראשונה, ה“גשמית” של מלת “עצב” מהמקרא הראשון בתורה שבו נאמרה מלה זו: "בעצב

תלדי בנים“, בראשית ג', ט”ז. ויש בכך משום ענין להבנת שיטתו של הרמב"ם בשימוש המקראות מכתבי הקודש).

בפרשה שלישית זו בח“א שבמו”נ אנו מונים שלשה חלקים ראשיים (מלבד הפרקים ל“ט-מ”ג, – עיין להלן – והחתימה):


א. באור פעלי-ההִפָּעלוּת (“אנפעאל”).


מפעלי-ההפעלות לא הוציא הרמב“ם לצורך ענינו אלא את הפעל “עצב” (בפרק כ"ט) ואת הפועל “אכל” בפרק ל‘54. בחציו הראשון ממשיך פרק ל’ בביאור פעלי-ההפעלות שבפרק כ”ט55. בפרק כ“ג כרך הרמב”ם את הפועל “אכל” בהסרת השכינה וההשגחה (“והסתרתי פני מהם והיה לאכל”, דברים ל“א, י”ז), וכאן הוא מטפל בו כשהוא נסמך ל“עצב” שנאמר ערב המבול (“ויאמר י”י אמחה את האדם אשר

בראתי מעל פני האדמה" וכו‘, בראשית ו’, ז'). מצד כינוי אלהים “אש אוכלה” ופירושו (“כלומר יאבד המורים בו כאבוד האש למה שישלוט עליו”56) יש כאן משום המשך פרק כ“ט, ומצד שני, מצד ביאור “אכל” בחינת חכמה ולימוד יובכלל להשגת השכליות אשר יתמיד בהם השארות הצורה האנושית על השלם שבענינים” – משמש פרק זה מעבר והקדמה לפרקים שאחריו, ל“א-ל”ה57.


ב. מבוא מוסגר בדבר לימוד תורת-האלהות וכו'.


עד שהרמב“ם עובר מבירור פעלי-ההפעלות לשמות הפרשה הזאת הוא רואה צורך להקדים הקדמה כללית בת כמה פרקים. שתי הפרשיות הראשונות בח”א, ששללו בעיקר את ההגשמה, היו להן הקדמות משלהן, כמבואר, ומן הדין הוא – מן הדין השיטתי והארכיטקטוני כאחד – שגם פרשה שלישית זו השוללת את ה“אנפעאל” (הפעלות) המיוחס לאלוה תהא לה הקדמה משלה. ההקדמות הללו נקבעו בין ביאור פעלי-ההפעלות ולשמותיה, והן נתלות ב“אכל” שבפרק ל‘, וראיה לדבר שפרק ל“ב מסיים שוב ב”אכל", חוזר על אחדים מהמקראות שנשנו בפרק ל’, וע“י כך משמשים הפרקים ל'-ל”ב מעין חטיבה אחת58. וכך היא דרך ההרצאה: פרק ל' מסיים ב“אכל” תורת לימוד וחכמה (המקורות שהרמב"ם שונה בפרק זה והדגשתו ההולכת ונשנית ראויים לתשומת-לב מיוחדה). אגב הזכרת הרעב והצמא “לשמוע את דברי י”י" ודברי המשורר “צמאה נפשי לאלהים לאל חי” (תהלים מ"ב, ג') הוא רואה חובה לעצמו להקדיש פרקים אחדים לקביעת גבולות הרוויתו של צמא לאלהים זה. פרק ל"א מעמידנו על גבול ההשגה השכלית (בדומה להשגת החושים) או שכל האדם גופו, על מציאות ענינים שלא ניתנו להשגת השכל ולפיכך לא תשתוקק הנפש כלל להשיגם59, יש כאן משום תשובה למשורר “צמאה נפשי לאלהים”, שכן

לא ניתן לרוות צמא זה הרוויה שלמה. והוא מוסיף לבאר מפני מה רבה “חירה̈” זו (אבן תבון מתרגם: “בלבול”, ואלחריזי הוא שתירגם כאן: “מבוכה”) בחכמת האלהות מאשר בחכמת הטבע ואינה מצויה כלל ב“ענינים הלמודיים”. לשלש הסיבות שמנה אלכסנדר האפרודיסי למציאות “המחלוקת בענינים” (“אלאכ̇תלאף פי אלאמור”) הוסיף הרמב“ם סיבה רביעית: “ההרגל והלמוד”60. מתכוון הוא כאן לרגילים בהבנת המקראות – גם מקראות ההגשמה – כפשוטם, והפרק ל”ב תומך יתדותיו ב“תוטיה̈” זו, מוסיף ומעמיד על הסכנה שישנה ב“צמא נפשי לאלהים” כשאין הצמא יודע את גבולו וכדי לרוות צמאונו הוא הורס להשגת אמיתות-אלהות נעלמות וסופו שהוא נכשל. מלחמתו של הרמב''ם שתים יש בה: מצד אחד הוא בא להוכיח ששערי עיון לא ננעלו, ומצד שני – שישנו גבול לשערי-עיון אלה.

ומכיון שנגע כאן הרמב“ם באחת משאלות-היסוד של מו”נ, אין הוא יכול להפסיק בה ולצאת ידי חובתו ברמזים שעד כאן והוא מקדיש פרקים נוספים לבירור הנחותיו שבפרק ל“א ול”ב61. פרק ל“ג שלאחריו מוקדש להסברת ההפסד הכרוך בפתיחת הלמוד בחכמה האלהית ובמשלי הנבואה וכו' (כלומר בהמשך ובניגוד לפרק ל”ב: הדברים המנויים כאן מותרים בלימוד וניתנו להשגה, אלא שהם זקוקים להקדמות

והצעות מחכמת הטבע וכו‘) ולקביעת התנאים הקודמים לגישה זו לסודות התורה וסתריה (חכם ומבין מדעתו), ובפרק ל“ד הוא ממשיך ומונה חמש סיבות המונעות לפתיחת הלימוד בחכמת האלהות ולגלויה להמון62. ותוך מנין הסיבות הללו ובירורן הוא מבליע דרך רמז כמה עיקרים חיוביים בשיטתו הפילוסופית וביחוד בתורת-האלהות שלו. פרק ל”ה בא להגביל את מניעתו של גילוי אמת-אלוה להמון (שבפרק שלפניו) ומונה את העניינים האלהיים שחייבים ללמדם (כאן השווה צעירים עם המון, ודרך כלל שונה בפרשה זו דעתו של הרמב"ם מדעת אבן רשד והנוהים אחריו63), ותוך כדי הרצאה הוא ממשיך לקבוע עיקרים יסודיים בתורת-האלהות שלו. עובדא זו שמניינם בפרשה זו קודם לבירורם הפילוסופי, ההכפלות וההדגשות – מוכיחה שהרמב“ם ייחס ערך רב לדבריו אלה, ודווקא בסדר זה. ובבחינה ארכיטקטונית מלמדנו פרק זה כמו”כ סדר הבעיות בהן ידון הרמב"ם אחר כך (כלומר, אחרי ביאור שמות-ההפעלות, ואף מכאן ראיה נוספת להרצאתנו, שהרי הרמב“ם הדגיש כאן כי עומד הוא עדיין תוך הפרשה השלישית שבח”א, היא פרשת-ההפעלות), שהרמב“ם הבליעו במאמר מוסגר בקטע שני בפרק שלפנינו: א) בירור התארים והרחקתם, (ענין יחוס התארים לאלוה); ב) שאלת הבריאה; ג) הנהגת-אלוה את העולם; ד) השגחתו בזולתו; ה) רצון-אלוה, השגתו וידיעתו; ו) הנבואה ומדרגותיה; ז) שמות אלוה. כמו שיווכח להלן, אין הרמב"ם שומר בסוף החלק הראשון ובשני החלקים שאחריו על הסדר הזה בשלימותו, ומכל מקום אסור להעלים עין ממנין-פרשיות זה שלפנינו64. ואין להקשות, מפני מה לא מנה הרמב”ם ביניהן גם את הפרשה האחרונה בח“ג, פרשת טעמי המצוות? הרי גם זו נמנית על “סתרי התורה” וה”סודות"! שהרי אין הרמב’“ם מונה כאן אלא את ה”סודות" שחלה עליהם חובת הדיבור והלימוד בראשי פרקים בלבד, מה שאין כן בירור המצוות המעשיות שניתנו להתפרש.


ג. ביאור שמות-ההפעלוּת והאברים.


שלש מלות-הסיום שבפרק ל“ה (“עבאדה̈ מן דונה” – “עבודת זולתו” בתרגומו של אבן-תבון, ואלחריזי מתרגם: “לעבד בלעדיו”) מבליטות את המעבר לפרק ל”ו. מצד אחד דן פרק זה בחלקו הראשון, לאחר ההקדמה הקצרה65 בפעלי הפּעלות-אלוה הכרוכים בעבודה זרה – ובבחינה ארכיטקטונית מתחיל חלק זה ממשיך את פרשת-ההפעלות שנפסקה ע“י ההקדמות שבפרקים האמורים – מדגיש את ההפסד הכרוך בעבודה זרה, מגדיר מושגי הכפירה וה”ג̇הל" (סכלות), ומצד שני הוא בא לסיים את מלחמתו בהגשמה בחריפות יתרה66, וע"י כך שוב נתפנתה הדרך להמשך בירור-ההפעלות.

שם-ההפעלות הראשון בו פותח הרמב“ם חלק זה הוא “פנים” (פרק ל"ז). המעבר מפרק ל”ו ברור: “פנים” כרוכים בחרון וכו‘, המנוי בפרק ל“ו בענין עבודה זרה. אגב בירור זה הוא עומד גם על הוראות-השאלה אחרות שב”פנים“67. “פנים” גוררים אחריהם את היפוכם: “אחור” (פרק ל"ח). מ”פנים" ו''אחור“, שמות-השטח הכוללים של הגוף, עובר הרמב”ם לביאור אברי הגוף. משום ש“לב” היא לדעתו (ויוצא הוא כאן בעקבות רבותיו) “התחלת החי כל בעל לב” (“מבדא חיאה̈ כל ד̇י קלב”, בלשון אלחריזי: “יסוד החיים לכל בעל לב”) הוא פותח בו (פרק ל"ט) שורה זו של פרקי “משיגי הגוף”. בפרק זה ובחבריו חוזרים דברי ההדגשה נגד עבודה זרה, נגד ההפעלות המיוחסת לאלוה, בענין השגחת-אלוה וכמה פרטים נכבדים זולתם מתורת האלהות של הרמב“ם שהוא עתיד לטפל בגופי הלכותיה אח”כ – לאחרי כל ההקדמות והרמזים הרבים המפוזרים בחלק א’. פרק מ' מטפל ב“רוח”, מ“א – ב”נפש“. אגב הקשר שבין “נפש” ו”חיים" (עיין גם במקראות שבפרק מ"א) מטפל הפרק שאחריו (מ"ב) ב“חי” (“חי” – אחד התארים68 שבעלי תארים מתארים בו את אלוה, ולהלן יטפל בהן). מ“ג דן ב”כנף“, שהושאל גם תורת כינוי לאלוה כתואר “חי” (ובכוונה אינו מטפל כאן בתעופה המיוחסת למלאכים, אלא נותנה ענין לפרק מיוחד, הוא מ"ט). הפרקים ל”ט–מ“ג משמשים מעין חטיבה לעצמה, הם הפרקים המטפלים במקורות, התחלות החיים וגילוייהם דרך כלל, עד כמה שהן קשורות בגוף. מכאן ואילך – מתחיל הטיפול באברי-הגוף. הפתיחה היא ב”עין" (פרק מ"ד) (מן הענין הוא להוסיף שהרמב“ם סמך גם למעלה את בירור ה”ראיה" לפרק הראשון בפרשה הראשונה, פרק-ה“צלם”. וכבר עמדנו על כך לעיל, מפני מה לא סמך בירור “עין” לפרק ד', בו נתבררו פעלי-הראיה, ודחהו לפרקי-האברים). נוספה כאן ל“עין” משמעות חדשה: השגחה. מראיה הוא עובר לשמיעה בפרק מ“ה (וכאן משמש הפועל במקומו של השם). סיום הפרק מ”ה (“והנה יבואך באלו ההשאלות והדמיונות מה שירוה צמאך ויבאר ספקך ויתבאר לך עניניהם כולם עד שלא תספק בדבר מהם”) יש בו גם מעין פתיחה לסיום הפרשה האחרונה בביאורי השמות והפעלים, המסתיימת בפרקים מ“ו ומ”ז, הללו המשמשים מצד אחד סיכום לא רק לזו הפרשה האחרונה בלבד אלא גם לחלק המרכזי הראשון שבח"א, ומצד שני הם מכינים את המעבר לפרשת-התארים.

ואולי יש בהזכרת “דע מה למעלה ממך עין רואה ואזן שומעת” שבסוף פרק מ“ז משום רמז נוסף לטעם סיום פרשה זו ב”עין" וב“שמע” (מ“ד, מ”ה). בפרקים מ“ו ומ”ז אין אנו מוצאים נסיון לסידור שיטתי של כל שמות-ההגשמה ופעליה וכו' בלבד, אלא גם כמה רמזים שיטתיים-פילוסופיים מפוזרים בהם. מכלל

דבריו עלינו ללמוד גם זו, שפועל הדיבור המיוחס לאלוה שייר הרמב“ם לפרקי-הנבואה, שהרי ה”דבור" מקושר יותר בשאלת הנבואה מבהגשמה הכרוכה באברי-הגוף ודומיהם. ומסקנת פרק מ“ז (“ועל דרך האמת אין תואר עצמי אמתי ראוי לו מוסף על עצמו כמו שיבוא עליו המופת”) מבליטה ביותר את סיום המעבר מפרשיות-ההגשמה אל פרשת-התארים. לכאורה צריך היה פרק מ”ח לפתוח בפרשה זו. אולם כשם שסיים את הפרשה השניה בפרק-אונקלוס, כך רואה חובה לעצמו להוסיף לחתימת הפרשה השלישית פרק מיוחד לאונקלוס, תנא-מסייע לו למלחמתו בהגשמה (הקבלה זו בין סיום הפרשה השניה והשלישית יש בה ענין רב בבחינה ארכיטקטונית). פרק כ“ז דן בתרגום אונקלוס ל”ירד" (פרשה ב', כאמור), ופרק מ“ח שלפנינו – בתרגומו ‏ ל”ראה" ו“שמע”69. סיים הרמב“ם בכך את שלילת ההגשמה הנתלית באלוה, ולא נתקררה דעתו עד שהוסיף עוד פרק (מ"ט) לשלילת-ההגשמה האמורה גם במלאכים (עיין גם בסיום פרק מ"ג) – מסיבות שיטתיות פילוסופיות ברורות. הגשמת-אלוה שהלכה ונשללה – באופן ישר ובעקיפין – במ''ח פרקיו הראשונים של מו”נ נראתה בטלה בתכלית בעיני הרמב“ם, וכך דיו להרחיב בפרק אחד בלבד את הסקת המסקנות הנ”ל אף על המלאכים (ובהם עוד ידון אח"כ).

כאן נסתיימה המערכה המרכזית הראשונה (בת ג' הפרשיות הראשיות) שבח“א במו”נ70. אחרי שהוגה מכשול זה של הגשמת-אלוה מדרך-האמונה והעיון, ניגש הרמב''ם להגות את המכשול השני, והוא: תארי אלוה.

פרשת התארים הנפתחת בפרק נ' שימשה לא לבד בעיא שיטתית-פילוסופית (וזו אינה כאן מענייננו)71, אלא גם בעיא ארכיטקטונית. הפרשן שהרבה לעסוק בבעיות ארכיטקטניות יותר מאחיו בבית-מדרש זה, הר“י אברבנאל, שאל אף הוא – בשאלה ב' שלו – מפני מה לא קבע הרמב”ם את פרקי התארים לחלק השני או לחלק השלישי? ובשאלה ג' הוא מוסיף ושואל: “למה זה הביא הרב דרוש התוארים קודם בירור מציאת השם ואחדותו ושלילת גשמותו כי הנה סדר הלימוד היה שיבאר ראשונה שהוא יתברך נמצא אחד ובלתי גשם ואח”כ יבאר ענין תואריו“72. ד”ר קויפמן יוצא בעקבותיו ואף הוא שואל: כיצד בא הרמב“ם ליתן תיאור מתכונות אלוה (או תאריו), בשעה שעדיין לא דן דיון-שיטה במציאות אלוה, באחדותו ובשלילת גשמיותו. בקורת דעות-אלוה הנפסדות היתה הרבה יותר מנומקת וקולעת – אילו קדם לה לזו בירורו של מושג-אלוה בכל טהרתו! הטיפול בתורת-התארים היה מוסיף הרבה בהירות, אילו יכול היה לתמוך יתדותיו בכ”ה ההנחות היסודיות שנמנו לאח“כ בחלק השני, ואילו נקבע והוברר לכתחילה מושג מחוייב-המציאות, שממנו נובעות מאליהן השגות-אלוה הצרופות73. ד”ר קויפמן רואה כאן את הרמב“ם הסיסטמטיקון והסופר הפילוסופי בחולשתו ובקלקלתו, וכדי להציל את כבודו הוא מעלה על נס את הרמב”ם-הפדגוג: כאילו הרמב“ם לא נתכוון ליתן במו”נ שיטה פילוסופית אלא “ספר-חינוך דתי” ל“חבריו-לדת היהודיים”, שמתוכו ישאבו הללו אמת זו שהתורה והחכמה, הידיעה והאמונה עולות בקנה אחד. אין כאן מענייננו לדון בדברי קויפמן על מהות מו“נ, מגמתו וכו' – אולם שומה עלינו לומר, שתשובתו אינה מספקת, שהרי גם ב”ספר-חינוך דתי" יש מוקדם ומאוחר, וגם בספר-ההלכה המקיף של הרמב“ם יש סדר ומשטר במידה כה מכריעה, ובבחינה ארכיטקטונית אף “ספר-חינוך דתי” כפוף לחוקי-ההגיון של המבנה, וביחוד כשהמחבר הוא ארדיכל-מחשבה כרמב”ם. ובאמת אין אנו זקוקים כלל לתשובה זו ולתשובות הדומות לה, שהרי השאלה מעיקרה אינה שאלה כלל.

כל מי שמסתכל בדרך-ההרצאה בח“א שבמו”נ ועומד על מבנה מ“ט הפרקים הראשונים, על מגמת החלק הראשון בכללו – יכיר שפרשת התארים מן ההכרח היה שתהא סמוכה לפרשת ההגשמה. ונהפוך הוא, אילו הפריד הרמב”ם ביניהן – היה וודאי מקום לשאול על כך. אילו בא הרמב“ם לבאר את אמיתות התארים – אפשר היה לשאול (כר"י אברבנאל, קויפמן ואחרים) מבחינת ההגיון השיטתי והמבנה כאחד, הרי קביעת אמתות אלוה, מציאותו וכו' קודמת לתיאורו. אולם הרמב”ם לא בא לבסס כאן את התרתם של תארי-הפעולה המיוחסים לאלוה – אלא נתכוון בעיקר להוכיח דבר המנעם המוחלט של תארי-החיוב לכל סוגיהם (ובמקום אחד הוא מדבר דרך אגב בהימנעם של התארים דרך כלל)74. ולא יכול היה להדגיש ולהבהיר את שלילת התארים במדה מרובה מאשר ע“י סמיכתה אל שלילת ההגשמה. ביקש הרמב”ם להוכיח ע“י כך, שהתארים נמנעי-אמונה ועיון כאמונה בהגשמה. שנים הם המקורות הראשיים למבוכה הפילוסופית והאמונתית: ההגשמה והתארים. כארכיטקטון-אמן פותח הרמב”ם (א', מ"ט) במלחמה בהגשמה – משום שכאן נשקפת תקוה יתירה למלחמתו זו. הרגיש והדגיש הרמב“ם שנקל הוא לעורר בני אדם שירחיקו עצמם מן ההגשמה מאשר מאמונת-התארים75, שלילת ההגשמה היא שהכשירה את הקרקע לפרשת התארים. אם ההגשמה במקראות ניתנה להתפרש ברוח חדשה זו (והרמב”ם הדגיש

את החידוש שבשיטתו, עיין להלן) – רמזי התארים על אחת כמה וכמה. אחרי שסתר את מבצר-ההגשמה מן ההכרח היה שיסתור את מבצר הטעות והמכשולים השני הכרוך בו.

בחלק הראשון במו“נ נצטמצם הרמב”ם בעיקרו (עיין בפרק האחרון במאמרנו) בגילויים של מקורות המבוכה ובהריסתם. לא יכול הרמביים לפתוח בהנחות הפילוסופים – כל שעה שהיתה אמונת ההגשמה והתארים (וכאן המקום להוסיף את סוף החלק הראשון: הנחותיהם המוטעות של המדברים) קיימת. הרמב“ם שיטה זו היתה כאן נר לרגליו: לא לפתוח בוויכוח ופולמוס לאחר הצעת האמת והנאות. תחילה סיקול אבני-נגף באמונה ובמחשבה, ואח”כ הצעת הדרך הנכונה. וטועים הם המקשים על הסדר בח“א וביחוד על קביעת התארים לח”א: אילו פתח הרמב“ם בכ”ה ההנחות וכו' – לא היה כלל נכנס לשלילת תארי-החיוב ולא היה גם זקוק לכך. וגם בבחינת המעבר הקשר מתיישב יפה. ביאור התארים ממשיך – מצד זה – את ביאור השמות, ובכללה משמשת פרשת התארים המשך ישר של הפרשיות הקודמות הכרוכות בהגשמה.

פרק ג' כולל הקדמה שיטתית יסודית, שענינה הפילוסופי אינו מיוחד רק לפרשת-התארים לבדה. אולם כאן מקומה הנכון – שהרי פרשת התארים כרוכה בשאלת האמונה (מושג ה“אעתקאד” בשיטתו של הרמב'"ם ובמחשבה הישראלית בימי-הביניים – ענין לעצמו הוא). הקדמה זו של בירור מהות האמונה לפרשת התארים אין בה משום דברי-עקיפין, כדרך שכמה חוקרים מניחים, אלא היא צריכה לגוף השאלה, כשם שאין פרק האצילות בח“ב (פרק י"ב) משמש הקדמת-עקיפין לפרקי החידוש והקדמות (פרק י"ג וכו') וכשם שאין פרקי החומר בח”ג (פרק ח' וכו') משמשים הקדמת"עקיפין לשאלת הרע והטוב (פרק י"א וכו', עיין להלן, שלא כבלוך ואחרים). כל אלה אינן “הקדמות”, אלא בירורי-דברים שעניינם והכרחיותם טבועים בהם עצמם, ובבחינת זולתם, כלומר בבחינת הבא אחריהם – והם משמשים חלק

מעצם השאלה הנדונה. שאלות המבנה הפנימי של הפרקים נ“א–ס', והוא הדין שאלות-המעבר והדרגת ההרצאה, משולבות בכמה בחינות בשאלות פילוסופיות יסודיות בתורתו של הרמב”ם ולא ניתן לייחד עליהן את הדיבור במסגרת זו76.

בפרשת-התארים (הפרשה הרביעית בח"א) כרוך בירור שמות אלוה (ס“א-ס”ד). וזוהי מעין בת-פרשה לפרשת התארים, יש בה משום לווי והשלמה (בסוף פרק כ' הקדים הרמב"ם את השמות לתארים: “פצול פי אסמא ואלצפאת”). אף כאן נדחק הפולמוס תוך ההרצאה, ובסיום פרק ס“ב – המאליף מבחינה ארכיטקטונית – הרמב”ם גופו חוזר ומדגיש את הקשר שבין פרשת שמות-אלוה ובין פרשת-התארים. קשר זה מובן מאליו ומתברר גם במקומות אחרים במו“נ77, אע”פ שבירור “דבור” ו“אמר” האמורים באלוה עיקר מקומם בפרשת-הנבואה (וכך גם הדגיש בפרק מ"ו) הוא מסמיכו לפרשה הנ“ל (או יתכן לומר: מכניסו לתוכה) ומייחד לו את הפרק ס”ה, שאינו עומד בפני עצמו. גם בפתיחה מתבלט חיבורו

לפרקים הקודמים, שכן הוא מדגיש בה את כוונתו לשלול בו את “צפה̈ אלכלאם”, ופרק ס“ד מסיים באמירה (“ובהיכלו כלו אומר כבוד”, תהלים כ"ט, ט) – וע”י כך מתבהר גם המעבר בין שני הפרקים הללו. פרק ס“ו ממשיך ענין הפרק שלפניו תוך כדי בירור המושג “מעשה י”י” (הקשר בין אמירה, דיבור

ועשייה האמורים באלוה ברור מאליו וגם מהפרקים הנ“ל). פרק זה פותח במקרא (“והלוחות מעשה אלהים המה”, שמות ל“ב, ט”ז) כאלו היה פרק של ביאור-מקראות לבד, וכך הוא גם בעיני כמה מפרשים, – ואינו כן78. וזהו הפרק הראשון במו”נ הפותח פתיחה ישרה במקרא מן המקראות בלי שום הקדמה, מפרק מ“ה עד כאן נהג הרמב”ם להבליע את מדרש-המקראות תוך הפרקים שרובם היו שיטתיים-פילוסופיים. והרמב“ם נאמן אף כאן לשיטתו שלא להסתפק בבירור המושג אלא לצרף לו גם את היפוכו, ולפיכך הוא מיחד פרק ס”ז לבירור “שביתה” ו“ניחה”, מושגי-ההיפוך ל“אמירה”, “עשייה” וכו' (הפסק הרצון והבריאה בניגוד לרצון ולבריאה).

אחר פרקי ה“אמירה” וכו' הם פרקי הרצון (הפרשה החמישית) הכרוכה בפרשה ד' ובפרשת-הלווי כאמור – בא פרק השכל (ס"ח), הדן באחת הפרשיות הנכבדות בתורת-האלהות, באחדות “אלעקל ואלעאקל ואלמעקול”, ועם פרקים אלה הוא מתחיל נכנס תוך הרצאת עיקרי שיטתו בתורת-האלהות וכו' (שעיקרה יבוא כמובן לאחר שיסקל מדרכו את אבני-הנגף של המדברים וכו'). קביעת פרק ה“שכל, המשכיל והמושכל” בראש פרשה חדשה זו (הפרשה הששית) מקורה בנימוקים שיטתיים-פילוסופיים גלויים79. בירורו של מושג אלוה תורת “שכל, משכיל ומושכל” מעביר בהכרח לעצם בירורו של מושג זה: אלוה בחינת סיבה ראשונה (לדעת הפילוסופים) או בחינת פועל (לדעת המדברים), וגם היא אחת

השאלות המרכזיות במחשבה הדתית בכלל, וביחוד בזו של ימי הביניים (פרק ס"ט). הפרק ע' שאחריו80 לא בא – כדעת אחדים – להוסיף עוד אי-אלה ביאורי מקראות ושמות, אלא משמש הוא המשך והשלמה לפרק ס“ט, בו מבאר הרמב”ם שאלוה הוא “פועל וצורה ותכלית”, ובסיומו הוא מטפח על פני קצת מהמדברים האומרים, שאילו נעדר הבורא לא נעדרה הבריאה עם העדרו, שהרי אלוה הוא “צורה̈ אלעאלם” ובו תלויה העמידה וההתמדה. לאחר שהסביר הרמב“ם, שלא נכשלו המדברים הללו אלא על שום שראו את אלוה כפועל בלבד, לא כתכלית ולא כצורה, הוא עומד על המושג “רוכב שמים”, “רוכב ערבות” – וכנראה כדי להבליט שמושג-הסבה בו הוא מחזיק באלהות אינו מושג שבהגיון מופשט ואינו שולל כלל וכלל את מושג ההנהגה והפעולה המציאותית, וראיה לדבר משמש “רוכב שמים”, שענינו הוא: “מסבב הגלגל המקיף ומניע ביכלתו ורצונו”81. וכאן, בנסיון מזיגה זה בין מושג-הסיבה ומושג-הפועל שער נכבד לתורתו של הרמב”ם באלהות82. (פרשה ששית זו אינה ממצה, כאמור, את תורת-האלהות של הרמב"ם, אלא מפנה לה את הדרך. נובעת היא מהפרשיות שקדמו לה ומכשירה את הקרקע לבקורת המדברים).

ואף מכאן יוצא שטועים הם הסבורים, כאילו לא טפל הרמב“ם במושגי האלהות אלא בחלק השני של מו”נ לבדו. הרמזים הרבים בו בענין המפוזרים בפרשיותיו השונות של החלק הראשון הספיקו לו לרמב"ם לצורך ענינו. ולאחר שסקל מדרכו את מכשולי ההגשמה והתארים ניגש לבירור המקור השלישי למבוכת בני דורו: תורת המדברים המקובלת83.

בזו הפרשה השביעית, הפרשה האחרונה שבחלק הראשון, פותח הרמב“ם בפרק ע”א. פרשה אחרונה זו באה למלא את בקשתו השניה שביקש ממנו תלמידו ר' יוסף אבן עקנין (עיין בפתיחה למו"נ).

אין הרמב''ם הסיסטמטיקון נכנס להרצאת שיטתם של המדברים אלא אם כן הוא מקדים תחילה תיאור התהוותו של בית-מדרש זה, כיתותיו, יחסם לאלה שקדמו להם, וע“י כך הוא עומד בבקורת מרכזת ומסכמת על ליקויי תורתם. אולם פתיחת פרק מיתודי ומקדים חשוב זה מוקדש לשאלת מציאות הפילוסופיה הישראלית הקדומה ואבדנה, או לקביעת מקורה של הפילוסופיה בכלל בישראל, שממנו קיבלוה היונים וכו'84. ושני נימוקים ראשיים לכך: א) כדי להסביר מפני מה אינו עומד על דעותיה של הפילוסופיה היהודית הקדומה, כשהוא מרצה דברי קדמונים במסכת זו, דבריהם של המדברים והפילוסופים; ב) וכדי להבליט את הקשר שבין המדברים ובין “קצת מהגאונים” והקראים, ואגב בקורת שיטתם של המדברים הוא יוצא ידי חובת בקורת החושבים מבנ”י שהיו מושפעים מהם. בהמשך הרצאתו

שבפרק זה אין הרמב“ם מסמן רק את דרך הרצאתו להבא אלא גם מסביר טעם דרכו זו. המעניין ביותר הוא, שפרק מקדים זה עומד לא רק על מה שיתבאר בפרשה האחרונה שבחלק א' (“כלל המציאות על צד ההגדה85 במה שכבר בא עליו המופת והתאמת אין ספק בו”, הקדמות המדברים) אלא גם על הקדמות הפילוסופים, דרכי ראיותיהם, ודרכו הוא – שיתבארו בחלק השני. הקדמה זו הפורשת את מצודתה גם על החלק השני יש בה לכאורה לפרנס אותה השערה, כאילו לכתחילה סבור היה הרמב”ם לצרף גם את הרצאת הקדמות הפילוסופים וכו' לחלק הראשון. אולם אין הכרח לכך. יתכן שלא מנה כאן משׁל החלק השני אלא אגב התוואתו את דרכו העתידה בכללה.

לאחר שהבליט כמה פעמים את הליקויים היסודיים בתורת המדברים, שאינה נובעת מעיון שלם במציאות כמות שהיא, והקדימו את דעותיהם למציאות (שלא כתמסטיוס שהורה מושכל ראשון זה, בו יחזיק הרמב"ם: “ליס אלוג̇וד תאבע ללארא בל אלארא אלצחיחה̈ תאבעה̈ ללוג̇וד”), מן ההכרח היה שיפתח בפרק ע“ב, והוא היה מחוייב לכך גם מצד הודעתו הנ”ל, בתיאור “הנמצא בכללו” (פרק זה נקרא ע'"י המפרשים בשם “פרק שיעור קומה”86). מעכשיו נתפנתה הדרך להרצאת הנחות המדברים. בפרק ע‘“ג מונה הרמב”ם י“ב הקדמות של המדברים בארבע השאלות הנידונות: חידוש העולם, מציאות הבורא, אחדותו ושלילת גשמיותו87. והמשך הטיפול הוא בפרקים שלאחריו. בפרק ע”ד הוא עומד על שבע דרכי המדברים לקיום האמונה בחידוש העולם. פרק ע“ה מונה חמשה מופתי ייחוד משלהם. פרק ע”ו מונה את שלושת דרכיהם להרחקת הגשמות, והוא הפרק החותם שבח’"א – המסיים בהתוואת דרך הרצאתו בחלק השני (ואין הרמב"ם מזכיר אף כאן את “החלק השני”), כמות שעמד עליה למעלה88 (השינויים בין סדר הרצאת דברי המדברים ובין הרצאת דברי הפילוסופים – בעיקרם עמד עליהם הרמב"ם גופו, ובכללם הם נובעים בהכרח הגיוני מתוך נימוקים שיטתיים-פילוסופיים).

למדנו: החלק הראשון של המו“נ, שכה הרבו לזלזל בין במבנהו ובין בערכו כלפי משנתו הפילוסופית של הרמב”ם בכללה – אף הוא ערוך ובנוי ב“כוונת מכוון”. פרשיותיו דבקות אחת בחברתה, כשם שפרקיהן משמשים דרך כלל מגמה פילוסופית אחת משותפת ומרכזית (אין מן הצורך לחזור ולמנות דרך סיכום את הפרשיות ופרקיהן). במידה שאנו מעמיקים לירד למבנהו ומגמתו של חלק ראשון זה – בה במידה אנו מוסיפים תורה במשנת הרמב“ם. וכמו”כ אנו מפליאים את אמנות-המחשבה והבנין שגילה הרמב"ם באותו שילוב של מדרש כתובים בהרצאתו השיטתית-הפילוסופית, בהסקת המסקנות הצריכות לגוף משנתו מהפרשנות, בהדרגת ההרצאה שבפרשיות וכו'.


ג

החלק השני של מו“נ אינו משמש בעיא ארכיטקטונית חמורה כחלק הראשון. אמנם כן, אף בו כמה חזיונות-מעבר ומבנה פנימיים דורשים עיון רב. אולם מבנה החלק בכללותו, רציפות הפרקים וקישורם זב”ז וכו' – אינם עמוסים פירכות וקושיות.

את כ“ה הקדמות הפילוסופים (בצירוף ההקדמה הכ"ו) מונה הרמב”ם לפני פרק א' העומד על מופתי אלוה וכו' של אריסטו (על מצע קדמות-העולם)89. את שאלת מציאות המלאכים הוא סומך למציאות אלוה, כמות שהוא מבאר בפרק ב‘, ואחרי שיטפל בה ישוב לשאלת הקדמות והחידוש (מדגיש הרמב"ם כאן בפירוש שהוא מחזר אחרי ההתאמה בין ראיות הפילוסופים ודברי התורה במציאות השכלים הנפרדים – “מטאבקה̈ ד̇לך לקואעד שריעתנא”). פרק ב’ זה משמש לא רק הקדמה מיוחדת לפרשת הגלגלים, אלא גם הקדמה כללית למטרת הרמב“ם בחיבורו, ביחוד לרוב חלק ב' וחלק ג', וזו תופסת את רובו של הפרק. הרמב”ם מציין חלק זה בשם המיוחד “מקדמה̈”, ומן העניין בבחינת הארכיטקטוניה הפנימית הוא שאינו

מייחד ל“הקדמה” זו פרק בפני עצמו, כמו שהוא נוהג במקומות אחרים, אלא מצרפה לחלקו הראשון של הפרק, שאף הוא ברובו משמש הקדמה (עיין כמו“כ בפתיחה הכללית למו”נ). בהקדמה הכללית הוא כאילו מגן על עצמו מפני הללו שיבקשו בספרו מה שאין בו. הוא מצמצם בתכלית חיבורו צמצום אחרי צמצום ומדגיש את דברי הקדמתו שלא נתכוון בחיבורו אלא ל’ביאור ספקות הדת90 והראות אמיתות נסתריה אשר הם נעלמים מהבנת ההמון", והוא מכפיל ואומר שגם כשהוא דן בשכלים הנפרדים, בגלגלים, בחומר וצורה, בשפע האלהי “וכיוצא באלה הענינים” אין כוונתו לאמות עצם הענינים האלה, ולא נזכרו אלא כדי ליישב ספק מספקות התורה ולהתיר “עקד כתירה̈”91 וכו', והוא חוזר ומוסיף, שספרו בא לדון במעשה בראשית ומעשה מרכבה, בביאור הספקות הנתלים בנבואה ובהשגת-אלוה92.

פרק ג' נמנה על הפרקים הקצרים ביותר במו“נ (מעין י“ב בח”א, או מ“ד, מ”ה), במקומות רבים משלב הרמב”ם בפרק אחד עניינים תוך עניינים, מפסיק ומעיר, מדגיש שאין הפסקה זו או מאמר מוסגר ארוך אם קצר זה ממגמתו, אלא פניו לענין אחר וכו‘, ואגב הפסקות אלו הוא מכניס עניינים חדשים תוך הפרק, וגם שלא מעניינו. ופעמים הוא מייחד פרק בפני עצמו להערה קצרה אחת. הערה קצרה זו שבפ“ג באה להדגיש את ההתאמה שבין דברי אריסטו ומאמרי התורה בו בעניין, והתאמה זו מודגשת אף לאח”כ (והיא עניין לעצמו), ובכוונה הקדימה לפרק ד’. פרק זה והבאים אחריו עד י“א ועד בכלל מטפלים בשאלת הגלגלים והמלאכים93 ובבעיות הכרוכות בהם – בפילוסופיה האריסטואית ובמחשבה הישראלית המסורתית94. בבחינה ארכיטקטונית פרשה זו במקומה היא. שאלתו של הר”י אברבנאל, מפני מה לא קבע הרמב“ם את מקומה בחלק השלישי95, נפתרת ע”י עיון בסדר ההרצאה שבחלק שני, ועל הקשר שבין פרשת הגלגלים והמלאכים ובין פרשת חידוש העולם והנבואה עמד הר“י אברבנאל גופו96. שאלת האצילות97 (הנרמזת בפרק י“א והנידונה בפרק י”ב) משמשת מעין מעבר בין פרשת הגלגלים ופרשת חידוש העולם98 – בה פותח פרק י”ג99.

בסדר-הרצאתה של פרשה מרכזית זו – קדמות וחידוש – אינן כרוכות בו בעיות ארכיטקטוניות מיוחדות. פרק י“ג מונה שלש דעות בשאלה הנידונה (בסוף מזכיר הרמב"ם גם דעה רביעית, דעת אפיקורס, אולם הוא פוסלה למפרע, כמבורר). פרק י”ד ממשיך ומברר דעתו של אריסטו100. פרק ט“ו פותח בסיכום כל הפרק כולו (“גרצ̇י פי הד̇א אלפצל אן אבין אן ארסטו לא ברהאן ענדה עלי קדם אלעאלם בחסב ראיה” וכו'). פרק ט”ז מקדים ומסכם לפרקים הבאים אחריו, מתווה דרך הרצאתו הוא ומבליט את הכרעתו בשאלת הקדמות והחידוש. מפתיחת הפרק: “הד̇א פצל אבין לך פיה מא אעתקדה פי הד̇ה אלמסאלה̈ ובעד ד̇לך אתי בדלאיל עלי מא נרומה” וכו' – אפשר היה להסיק כאילו בפרק זה יציע את כל שיטתו כולה, ואינו כן. ומצד שני, אין ללמוד מכאן כאילו הפרקים שאחריו אינם עומדים ברשות עצמם. הפרקים י“ז וי'”ח מוקדשים לבקורת הדרכים שהוצעו בפרק י“ד, להוכיח שמופתי הקדמות אינם מכריעים. פרק י”ט ממשיך מהלך-הרצאה זה וקובע שרעיון החידוש אינו נמנע. אגב הסברה זו הוא נכנס בוויכוח עם אריסטו בשאלות הכרוכות בפולמוס שבין אנשי הקדמות והחידוש וכיוצא בו101, בשאלת היות המציאות על צד החיוב או בכוונת מכוון. בסוף הפרק הוא מנסח את שתי השאלות102, בהן ידון בפרקים כ' וכ"א.

ולאחר שסתר בפרק כ“א נסיונם של “אחרוני” הפילוסופים המזווגים קדמות וחרות פעולת אלוה וכוונתו המוחלטת הוא שב בפרק כ”ב אל דעת אריסטו ומבסס את תפיסת-החידוש של היהדות. אגב הדגשת המסקנא היסודית שרעיון הקדמות נופל מרעיון החידוש בבחינה הגיונית משום שהוא רב ספקות ממנו (והוא יוצא בעקבות אלכסנדר שאמר, “שכל מה שלא יעמוד עליו מופת צריך שיונחו שני קצוות הסותר בעניין ההוא, ויראה מה יתחייב לכל אחד משני הסותרים מן הספקות ויאמן המעט בהם ספקות”), הוא יוצא מגדרו – וכל זה אינו אלא לחשיבותה היסודית של השאלה הנידונה, שהרי דרך כלל אין הרמב“ם מטפל במו”נ בשאלות-הגיון בפני-עצמן – ומקדיש פרק מיוחד (כ"ג) לשאלת ההכרעה בין דעות רבות-ספקות ומעוטות-ספקות. בפרק כ“ד הוא עומד על בעיות מחכמת התכונה וחוזר על ההבדל שקבע בדעות אריסטו בין “מתחת גלגל הירח” ובין “כל מה שבשמים” (“השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם”), ומוכיח שיש בכח שיטתו הוא יותר מבכח שיטתו של אריסטו לפתור את הבעיות הללו. בפרק כ”ה הוא מסכם את דעתו בחידוש העולם ומנמקה103 (והפרק מסיים בהדגשת “פאעלמה”).

עלתה בידו לבסס את רעיון החידוש, בו תלויה היהדות כולה, והוא מקדיש פרק כ“ו להדגשתה של הרחקת הקדמות, שניתנה להילמד מדברי ר' אליעזר הגדול; מקומו של פרק זה מן ההכרח אחרי פרק כ”ה המסיים בשאלה הנ“ל104 (ואולי טעם נוסף לכך: משום שבפרק כ''ה דן בדבר אפשרות פירושם של דברי קדמונים). עם סיום פרשת-החידוש הוא יוצא לדון בשאלת-הפסדו של העולם, ולהדגיש שאין אמונת הפסד העולם נובעת על כורחה מאמונת-החידוש ו”העיון יחייב שלא יתחייב הפסד העולם בהכרח“. ע”י כך הוא חוזר לעקבות אריסטו, שולל את הקדמות שהורה אריסטו ומבסס את תורת נצח הבריאה בכח טענותיו105. אף כאן נאמן הרמב“ם לשיטת המבנה שלו: לסמוך הפוך למושגו (הפסד לחידוש), אעפ”י שפרק-ההפסד כרוך בפרשת החידוש לא רק כריכה ארכיטקטונית אלא גם כריכה הגיונית-שיטתית הכרחית (ואף פרט ה“כסא” מקשר פרק כ“ז לפרק כ”ו). הרמב“ם מוצא תנא מסייע לדבריו בשלמה המלך (פרק כ"ח), שהאמין בנצחיות העולם ובוודאי שהאמין גם בחידושו (פרק-שלמה לא יכול להירצף לפרק ר' אליעזר הגדול, שהרי כאן העיקר הוא חיבור הנצחיות והחידוש – ולא שלילת רעיון הקדמות). בכך נסתיים גם בירור שאלת-ההפסד. משאלת הפסד העולם כשהוא לעצמו עובר הרמב”ם (בפרק כ"ט) לדון בדברי הנביאים על הפסד הבריאה; וכאן מתחיל המעבר המודרג לפרשת-הנבואה שבחלק ב', המעבר מהשאלות המטפיסיות שבמו"נ אל שאלת הנבואה.

אמרנו: “מעבר מודרג” – משום שאין פרשת-הנבואה נסמכת ישר לפרשת הקדמות, החידוש וההפסד. בבחינה ארכיטקטונית יכול היה פרק כ“ט לשמש מעבר משאלת ההפסד לפרשת-הנבואה. אולם ההרצאה השיטתית-הפילוסופית דרשה הקדמת פרשה אחת לפרשת הנבואה, והיא: פרשת מעשה-בראשית, שהיא כרוכה בשאלת החידוש וכו' (ולא נוכל לעמוד כאן על שאלות המבנה הפנימיות שבפרק כ'"ט, הנכבד במאד בבחינה זו). שאלת הפסד-העולם היא מפרשת מעשה בראשית, והיא גם משמשת לה מעבר (ובסופו של אותו פרק הוא מקדים שתי הקדמות לביאור מעשה-בראשית). רבים יתמהו ויקשו: כאן – בסוף פכ”ט בחלק ב' של ספרו – מתחיל הרמב“ם לטפל בבירור עניין זה ששימש מגמתו הראשונה של מו”נ (כשם

שהוא מדגיש אף כאן: “אד̇ אלג̇רץ אלאול פי הד̇ה אלמקאלה̈ אנמא כאן תביין מא ימכן תביינה מן מעשה בראשית ומעשה מרכבה”)! כאילו כל מה שנאמר עד כאן (כמחצית הספר) לא שימש אלא הקדמה או הצעה (“תוטיה̈”) לכך. אולם המעמיק לירד לבניינו ושיטתו של הרמב“ם יווכח, שלא יכול הרמב”ם לפתוח בבירורה של שאלה זו במו“נ אלא לאחר דיון בכל העניינים בהם טיפל עד כאן. רק לאחר בירור השמות המשותפים וכו', לאחר פרשת התארים ושמות-אלוה, בירור מושג-אלוה והשאלות הכרוכות בו –הגיעה שעתו של “מעשה בראשית” (ומעשה מרכבה בפתיחת ח"ג) במו”נ. דברי-המבוא של הרמב"ם למעבר זה: “ואד̇ ואנתהי אלקול אלי הד̇א פלנאתי בפצל נד̇כר פיה” וכו' – אין בהם מעין “השתא דאתינא להכא'” וכיוצא בו, כדעת אחרים, אלא גנוזה בהם משמעות שיטתית מסוימה.

פרשת בראשית זו היא קצרה ביותר, ואינה תופסת מקום יותר מכמה וכמה הקדמות והצעות במו“נ! פרק ל' המוקדש לה פותח בביאור המקרא הראשון של “בראשית”. תחילה הוא מבאר ברוח ההנחות היסודיות שהוצעו עד כאן את מלת “בראשית” (ההבדל שהרמב“ם קובע בין “אול” ו”מבדא" ראוי לתשומת-לב בבחינה שיטתית), ואח”כ את סופו של מקרא: “את השמים ואת הארץ”. משאר המקראות שבפרשת בראשית (עד לאחר פרשת אדם, קין והבל וכו') אין הרמב“ם מבאר אלא את המקומות הצריכים לו לגוף הרצאת שיטתו, הללו שיש בהם משום “סודות התורה”106, או הטעונים פירוש להרחקת אי אלה ספקות עיוניים ודתיים (עיון במבנהו הפנימי של פרק זה יהא בעת ובעונה אחת גם עיון שיטתי בעצם משנתו של הרמב"ם). את דבר השבת (“והי ת̇אלת̇ה̈107 וג̇וד אלאלאה ונפי אלת̇נויה̈”) הוא סומך לפרק מעשה בראשית וקובע לו פרק מיוחד: ל”א. פרק-השבת הוא מצד אחד סיום נאה לפרשת-החידוש (מצד זה, שהאחת משתי הסיבות שמונה הרמב"ם לשביתת השבת גנוזה ברעיון החידוש). ומצד שני, מפאת כריכת השבת ביציאת מצרים (הסיבה השניה: “תקון הענין הגשמיי”) משמש פרק-השבת מעבר לפרקי הנבואה, זו שאדוניה וגדולה הוא שהיה שליח למעשה זה. ואין לזלזל גם באותה מדת-בנין המשמשת – כמו שהוכחנו לעיל בכמה מקומות – לרמב''ם עיקר חשוב, לסמוך היפוך למושגו (שבת-מנוחה לבריאת בראשית). לפי שיטתנו זו מתיישב יפה דבר קביעת פרק-השבת בחלק ב', ודווקא בין פרשת החידוש ופרשת הנבואה, אע"פ שלכאורה ניתן לטעון שמקומו הוא בחלק השלישי108.

פרשת-הנבואה באה לברר אחת השאלות היסודיות בשיטת הרמב“ם. באחדים מחיבוריו (בפירוש המשניות, בשמונה פרקים וכו') הוא מזכיר את “ספר הנבואה” שעלה במחשבתו, וגם טיפל בהכנות לחיבורו (עיין בפתיחה למו"נ. נעמוד על שאלה זו בפרק האחרון של מאמרנו). ניתן לשער, ש”ספר הנבואה" לא היה מצטמצם אך ורק בבירור מהות הנבואה – אלא היה דן גם בשמות המשותפים והמשלים וכו' שבנביאים. ואף מכאן נקודות-המגע בין הספר הנ“ל ובין מו”נ. כמה מקומות בהם מזכיר הרמב“ם “נבואה” אין כוונתו לנבואת הנביאים או לחזיון הנבואה בכללו, אלא לשאלות דתיות-פילוסופיות שונות הכרוכות בכתבי-הקודש (כשם שאין “כתב אלנבוה” או “כתב אלנבויה” שבדברי הרמב"ם מכוונים רק לספרי הנביאים לבדם)109. ומה שיש בו ענין לבעיא שלפנינו, הוא הקשר בין הנבואה ובין השאלות שנידונו עד כאן במו”נ. כאן המפתח גם לבעיא הארכיטקטונית הכרוכה בסמיכת הנבואה למעשה בראשית. כבר רמזנו על השאלה, למה הפריד הרמב“ם בין מעשה בראשית ומעשה מרכבה הדבקים, ומצד שני פרשת-הנבואה הכרוכה גם במשה ותורתו, מעמד הר סיני וכו' מקומה היה לכאורה בסמיכות לפרשת טעמי המצוות והתורה שבח”ג, אחרי מעשה מרכבה. אולם הנבואה קשורה – במשנת הרמב“ם – קשר בל ינתק במציאות אלוה, בחידוש העולם, ומצד שני – ספרי הנבואה כרוכים בשאלת השמות המשותפים וכו' כמקור מבוכתם של הנבוכים, – ולפיכך נקבע מקומה של פרשת הנבואה לאחר פרשת החידוש, לאחר שתורת-האלהות נתבררה כל צרכה. והרמב”ם גופו מדגיש ומבליט קשר זה שבין פרשת הנבואה לפרשה שקדמה לה – ע“י דברי פתיחתו בפרק ל”ב: “דעות בני אדם בנבואה כדעותם בקדמות העולם וחדושו, אני רוצה בזה כי כמו שאלו שהתבאר אצלם מציאות השי”ת יש מהם שלשה דעות בקדמות העולם וחדושו כמו שבארנו כן הדעות בנבואה שלשה“. ובסיום הפתיחה הוא חוזר על הקשר בין שאלת-אלוה ובין שאלת-הנבואה: “ולא אפנה לדעת אפיקורס שהוא לא יאמין מציאות אלוה כ”ש שלא יאמין נבואה110 אמנם אכוין לזכרון דעות מאמין האל בנבואה”111. אין אנו עומדים כאן במחקר-הנבואה, ולפיכך לא נוכל לעמוד אף על השוואה זו שהשווה הרמב“ם נבואה לחידוש. אילו היתה זו השוואה שבמנין לבד – היה זה “דמיון חלוש מאד” כדברי הר”י אברבנאל112. ידים מוכיחות שהרמב"ם נתכוון להדגיש בדברי פתיחה אלה את הקשר הפנימי שבין שתי הפרשיות הללו ואת סיבת סמיכותן113.

פרשת-נבואה זו נפתחת בפרק ל“ב. בשעה שכמה פרשיות קטנות וקלות-משקל מזו זוכות לפתיחה מיוחדה או למבואות והצעות, הרי פרשה זו – אחד המניעים הראשיים לחיבור מו”נ – נפתחת פתיחה ישרה (ארבעת הפרקים המקדימים אינם הקדמה מבחוץ, אלא הקדמה המצטרפת לגוף הרצאת הפרשה). שאלת הר“י אברבנאל מפני מה לא פתח הרמב”ם את פרשת הנבואה בהגדרתה של הנבואה (כדרך שהגדיר אריסטו את מושג הטוב בפתיחת ספר המדות וכו') – אינה חמורה ביותר. הרי נוהג הרמב“ם בכמה מקומות למנות תחילה את הדעות המקובלות או הקיימות בשאלה הנידונה (ולפרקים גם את הספקות החלים בהן, מתוך שיטתו לפתוח בגילוי מקורות המבוכה) ולהגיע מתוך כך להגדרה או לעצם ההרצאה. תפקיד זה ממלא פרק ל”ב הנ“ל. בסיומו הוא מגיע על כורחו למעמד הר סיני, והוא מייחד לו פרק ל”ג שלאחריו. דברי הרמב"ם בסוף הפרק “ואד̇ ואנדרג̇ לנא ד̇כר מעמד הר סיני פלננ᷃בה עלי מא יבין” וגו' אין בהם משום מעבר דרך-אגב מעין “השתא דאתינא להכא” – שהרי פרק מעמד הר סיני הכרחי לגוף פרשת

הנבואה מטעמים שיטתיים-פנימיים. ממעמד הר סיני הוא עובר – בפרק ל“ד – לבירור “הנה אנכי שולח מלאך לפניך” וכו' שהוא ממשיך את ענין הפרק הקודם ומקדים לפרק ל”ה, – הבא להבדיל בין נבואת משה רבנו ונבואת שאר הנביאים ולברר שאין הוא מטפל במו“נ אלא בנבואת שאר הנביאים לבד (מן הפתיחה ניתן היה ללמוד כאילו לא יטפל אף כאן בבירור ההבדל הזה, ולמעשה כל הפרק מוקדש לקביעתו). וכך הוכשר הקרקע לבירור עצם מושג הנבואה שבפרק ל”ו, ולטיפול בנבואה ובנביאים, בדבריהם ובדרכיהם וכו' (עד מ"ח, סוף חלק ב'). דרך ההרצאה משתלבות בפרשה זו הקדמות כלליות ליחוד שבתורת משה, ולשם הסברת הנבואה נצטרפו להם גם כמה מעיקרי דבריו של הרמב“ם בשאלת האדם, החברה והמדינה וכו‘. ולצורך ענייננו כדאי להוסיף שאגב דבריו על מראות הנביאים, משליהם וכו’ בפרק מ”ו הוא עובר לדון – בפרק מ“ז – בדברי ההגזמה שבכה”ק, ורובם אינם מדברי נביאים – אף מכאן סיוע להערתנו הקודמת על מושג “ספרי הנבואה” שבמו“נ. בבחינה ארכיטקטונית ראויים שני הפרקים האחרונים לתשומת-לב מיוחדה. פרק מ”ז שב בקצתו לביאור ההשאלות שבח“א, ובסופו הוא שב ומדגיש את ההכרח בשלילת ההגשמה, התארים וההיפעלות, כאילו הוא מתכווין לרתק דרך סיכום את דבריו בשלשלת-השאלות מהחלק הראשון, והוא מקשר את החלק השני בבעיותיו המרכזיות של החלק הראשון. פרק-החתימה, מ”ח, ממשיך חוט-הרצאה זה. וכך הולך ושב הרמב"ם בסיום החלק השני משאלת הנבואה – לשאלת האלוה114.

סיום זה יש בו משום שיבה לח"א מכאן, ומשום מעבר לחלק ג' מכאן115.


ד

החלק השלישי פותח ב“מקדמה̈” מיוחדה, בה הוא חוזר על כמה דברי הקדמה שנאמרו למעלה. אף מהדגשתו שבסיום ההקדמה (“ואד̇א תאמ᷃לה מן אל᷃פת לה הד̇ה אלמקאלה̈ ותפה᷃ם פצולהא פצלא פצלא…”) מוכח שהיתה לו תכנית-מבנה ערוכה וקבועה והקפיד גם על השתלשלותה ההדרגית של הרצאת-העניינים וגם על הסדר במשנתו. בפתיחת ההקדמה הוא מדגיש ש“מעט̇ם אלגרץ̇” (אבן תבון: “שעקר הכונה”, אלחריזי: “כי רוב הכוונה”) בחיבורו היה בירור מעשה בראשית ומעשה מרכבה – ובמחציתה השניה של מגמתו העיקרית לא פתח אלא בחלק השלישי של חיבורו116. מהמשך דברינו והערותינו מתברר, שההרצאה שעד כאן שימשה הכנה לביאור מעשה מרכבה. ואולי ניתן למצוא עוד סיבה נוספת לדחיית בירור מעשה מרכבה לחלק השלישי בחובת-ההסתר המיוחדה החלה על מעשה מרכבה ועל שמירת “סודותיו” יותר משאר ה“סודות'” שבמו"נ, (ועיין פירוש הר“י אברבנאל לדברי הרמב”ם במעשה בראשית ומעשה מרכבה בפתיחה: “ולא במרכבה ביחיד”117), כמות שנרמז גם בסיום לפרק ז' (א’–ז' מטפלים בחזון יחזקאל וכו'118). סיום זה כולל הדגשה מיוחדה במינה: “ולא תקוה ולא תוחיל119 לשמוע ממני אחר זה הפרק אפילו דבר אחד120 בזה העניין לא בביאור ולא ברמיזה כי כבר נאמר בו כל מה שאפשר לאומרו וגם לחצתי מאד ודחקתי121 ואתחיל בעניינים אחרים מכלל העניינים שאני מקוה לבאר אותם בזה המאמר”.

אילו נתכוון הרמב“ם בפרשה הראשונה שבח”ג, בפרשת-המרכבה של יחזקאל, לטפל באחת משאלות הנבואה – וודאי שהיה מקום לר“י אברבנאל ולמפרשים אחרים לשאול, מפני מה לא צירף פרשה זו לחלק השני, כלומר לפרשה האחרונה בח”ב122. אולם ברור הדבר, שנבואת יחזקאל אינה נידונה בפתיחת ח“ג כבעיא נבואית, אלא כבעיא של מעשה מרכבה. ומכיון שהבעיא של ה”מרכבה" מעבירה את מהלך- ההרצאה לשאלת החומר ולשאלת ההשגחה וכו' הכרוכות בה – קבע אותה בראש החלק השלישי (עיין להלן). אילו צירף הרמב“ם פרשת יחזקאל לפרשת-הנבואה שבח”ב היה אופיה ה“מרכבתי” המיוחד של פרשת יחזקאל מיטשטש, היתה נעשית טפלה לפרשת-הנבואה בכללה. מצד אחד ביקש הרמב“ם להבליט את יחוד ה”מרכבה" שבה, ומצד שני קבעה בפתיחת החלק השלישי אף מטעם זה כדי שתהא סמוכה לפרשת-הנבואה, שהרי מצד הבעיא הנבואית שבה אינה משמשת אלא חלק הפרשה הנ"ל.

סיום פרשת-מרכבה זו הרבה בו מן העניין לצורך מחקרנו. בשעה שעד כאן היה משלב עניינים תוך עניינים מסבך השאלות המרכזיות במו“נ – עם פרק ז' בח”ג חתם את עיקר דבריו, והוא מתחיל לטפל “בעניינים אחרים מכלל העניינים” ("פי מעאני אכ̇רי מן ג̇מלה̈ אלמעאני אלתי אומ᷃ל אן אב᷃ינהא פי

הד̇ה אלמקאלה̈“). הפרט הזקוק לעיון רב הוא, שלרוב-רובו של החלק השלישי, החל מפרק ח' ואילך, לא מצא הרמב"ם שם-פרשה משותף וכולל ולא הכניסם תוך מסגרת-מבנה כוללת. אף רוב המפרשים הקדמונים כינו את הפרשיות שבח”ג לאחר פרשת-המרכבה בשם-סתם-זה “ענינים מפורדים”, כאילו הפרקים ח’–נ“ד לא היו אלא מעין “הוספה” למו”נ, כאילו לא היו קבועים מלכתחילה בתכנית המו"נ, וכאילו היו רק קטעים-קטעים, פרקים ארעיים ללא השתלשלות הגיונית וללא צירוף פנימי הכרחי.

כאן בעיא ארכיטקטונית ושיטתית-פילוסופית כאחת: האומנם רק “ענינים מפורדים” הם מ"ו הפרקים שבחלק השלישי ואין בריח תיכון שיטתי המבריח אותם?

אם נעמיק לעיין בפרשיות הבאות בח“ג אחר פרשת-המרכבה – יתברר שכולן סובבות על ציר מרכזי אחד, וכאילו כולן אינן אלא פרשה אחת והיא פרשת אלהים והעולם (אלהים והאדם, האנושי וכו'), פרשת הנהגת אלהים את העולם ואת החברה. ומתוך מה שהרצינו עד כאן מבורר הוא למדי, מפני מה קבע הרמב”ם מקומה של פרשה מרכזית זו אחרי פרשת-המרכבה. כך אנו באים לידי הבנת “מעאני אכ̇רי” אלה, ואנו מונים בפרשה זו חמש בנות פרשיות: א. חומר וצורה; ב. טוב ורע; ג. תכלית; ד. ידיעה והשגחה; ה. טעמי המצוות123.


א. חומר וצורה. בשאלה זו פותח פרק ח‘124. סמיכותו של חלק זה לפרשת-המרכבה ברורה מטעמים שיטתיים. הקדמת הפרק וכמה דברים אחריה יש בהם משום הכפלות דברים, ואעפי“כ הם נחוצים כאן לעצם ההרצאה. הרמב”ם מאריך כאן בכמה פרטים – שהרי בשאלת החומר כרוכה גם שאלת האדם דרך כלל. ומכאן המעבר לשאלת המוסר, טוב ורע וכו’. פרק ט' ממשיך לדון בשאלת החומר – מבחינת המחיצה והמסך (“חג̇אב”) שבין אלהים ואדם.


ב. טוב ורע. פרק י' פותח ב“העדר” (שהוא השלישי לחומר וצורה, עיין למעלה. וכאן נתונים המושגים הללו תוך מסגרת מוסרית-מטפיסית ולא טבעית-קוסמולוגית). שאלת החומר מעבירה על כורחה (ברוח האפלטונית החדשה יותר מברוחו של אריסטו) לשאלת הרע. פרק י“א ממשיך בו בעניין. פרק י”ב המונה

את ג' מיני הרע מסמן בהקדמתו (בדבר מקומו של האדם בבריאה) את המעבר לבת-הפרשה השלישית.


ג. תכלית. אחרי בירור מציאות הטוב והרע נפתחה הדרך לשאלת התכלית והיחס שבין האדם והבריאה בבחינת התכלית (י“ג–י”ד).


ד. ידיעה והשגחה (ט“ז–כ”ד). הפתיחה לבת-פרשה זו משמש פרק ט“ו, פרק-הנמנע (מידת הנמנע ויחסו לאלהים שימשה עיון לא רק לרמב"ם לבדו וכבר רמז עליה למעלה)125. אין זה כמו”כ מענייננו כאן לדון ביחס שבין הידיעה וההשגחה ובבעיות הכרוכות בו, אעפ“י שהעיון במבנה הפנימי היה יכול להגיה אור-מה אף על שאלה זו126. שאלת הר'”י אברבנאל, מפני מה הקדים הרמב‘"ם את פרשת-הנבואה (בח"ב) לבת-פרשה זו של ידיעה והשגחה, "כי הנה כפי סדר הלימוד ראשונה ראוי שנדע שהאל יתב’ ידע ענייני בנ“א ופרטיהם ושמשגיח בהם ואחר כך נדע שינבא אותם כי הנבואה היא ידיעה והשגחה משובחת”127, אינה מתיישבת ע“י מדרש-הסמוכים שהשואל נוהג לדרוש בין מבנה מו”נ ובין מניין י“ג העיקרים128. ברור הוא, ששאלת-הנבואה אין מקומה ההכרחי בפרשה המרכזית של אלהים ועולם, וסמיכות הנבואה לפרשת מעשה בראשית נתבהרה למעלה. בת-הפרשה הזו על ידיעה והשגחה עמוסה בעיות משולבות, וכמה מהן נוגעות בעצם בניינו העיוני של הרמב”ם. פרקי-איוב (כ“ב–כ”ג) הנתלים אף הם בבת-פרשה זו משמשים מעין חתימה לשלש בנות-הפרשיות הקודמות: הטוב והרע, התכלית, הידיעה וההשגחה. הרמב“ם עובר מפרק כ”א לפרק כ“ב – פרק א' של ביאור-איוב, – בלי הקדמה מיוחדה או ביאור לצירוף עניין איוב לכאן – משום שכנראה זה היה נובע בדרך הרצאתו בהכרח הגיוני ממה שקדם לו, וביאור ג' השאלות הנ”ל הגנוזות ב“ספר הנבואה” איוב היה מענין-ההרצאה גופו.

כנגד זה ניתן להקשות, מפני מה קבע הרמב“ם את פרק כ”ד (אחר פרק איוב) לשאלת הנסיון. כלום לא היה חייב להקדים את שאלת הנסיון בכללה לנסיון המיוחד הכרוך באיוב?

אולם כשם שפרקי איוב באו אחרי פרקי הידיעה וההשגחה וכו' גם כדי להדגיש שאין הרמב“ם רוצה אך ורק לבאר את ספר איוב129, אלא כוונתו לביאור הבעיות הנ”ל ופירוש איוב משמש מסקנא מתוך ביאור זה וכמו“כ מופת לאמיתותו – כך בא גם פרק הנסיון אחר פרקי-איוב, שהניחו את היסוד לשאלת-נסיון זו. ושוב: יש שהרמב”ם נוהג גם במו“נ להקדים את הכלל לאחד מפרטיו, והנסיון הוא פרט (אם גם מרכזי) מפרטיה של פרשת-איוב. ושאלת נסיון זו נקבעה לכאן, לפרק כ”ד, לא רק מבחינה שיטתית-פילוסופית, אלא גם מבחינה ארכיטקטונית. למעלה, בפרק י“ז, המונה את הדעות בהשגחה עמד כבר הרמב”ם דרך רמז על שאלת הנסיון, אולם במתכווין לא האריך בה במקום הנ“ל אלא קבע אותה לסיום פרשת הידיעה וההשגחה ולמעבר למה שלאחריה130 כלומר לפרשה האחרונה במו”נ. מעבר זה משאלת-הנסיון לפרשת שמירת-התורה, או טעמי התורה ומצוותיה – מתבלט בכמה מקומות בפרק כ"ד131.


ה. טעמי-המצוות, טעמי עשיית המצוות ושמירת התורה. בת-פרשה זו פותחת במבוא כללי שכוונתו לקבוע כי יש טעם ותכלית למעשי אלהים ומצוותיו (פרק כ"ה). אעפ“י שהתורה בכללה כרוכה בנבואה –הרי שמירת מצוותיה כרוכה יותר בשאלות הרע והטוב, ההשגחה והידיעה וכו' שנידונו בח”ג, ולפיכך מקומה הנכון הוא כבת-פרשה אחרונה בפרשת אלהים ועולם, כמרומז (ואין להעלים אמנם עין גם מזו, שבת-פרשה זו כרוכה מבחינה אחרת גם ב“מעשה בראשית”, שהרי שלילת ע“ז שיסודה בבורא-”בראשית" היא הנותנת טעם יסודי בשמירת המצוות). הפרקים כ“ו–ל”ד ממשיכים במבואות להרצאת טעמי המצוות, מפאת בירור מגמות התורה בכללה, הקשר בין כמה ממצוות התורה ודת הצאבה וכו'. תיאורה המפורט של דת אנשי הצאבה אינו מיותר כלל ואינו פוגם בבנין המו“נ, כדעת אחרים. ונהפוך הוא, תיאור ארוך זה – שהוא גם פרי נטיותיו הסיסטמטיות של הרמב”ם, שהניאוהו למצות שאלות עד עומקן ולא להסתפק בחצאי-תיאורים – מעיד גם על עניינו הרב של הרמב“ם ב”מקור" שלילי זה למצוות

התורה132 (ודרך אגב, עלי להוסיף כאן, בקשר עם פרט זה שעמדנו עליו, מבחינה שיטתית-פילוסופית, שהדעה המקובלת שהרמב"ם נתן כאן הסבר “רציונליסטי” לטעמי מצוות התורה טעונה בדיקה מעיקרה, כמו שאוכיח במקום אחר). בבחינה ארכיטקטונית ושיטתית כאחת הרבה מן העניין בפרק ל“ד, הוא החותם את המבוא הכללי בבת-פרשה זו. הרי הסבר טעמי המצוות מתוך המלחמה בעבודה זרה, כמות שהורה הרמב”ם עד כאן, יש בו משום סכנה שיבואו לידי מחשבה מוטעית זו, כאילו המצוות מכוונות כלפי נטיותיו הפרטיות של היחיד המצוי בזמן ובמקום, וכאילו נעשתה התורה ע“י כך תלויה באיש, בזמן ובמקום. ולפיכך בא פרק ל”ד להציל את אופיה הכללי והמוחלט של תתורה (יש כאן משום דוגמא לפרקי הסיכום והחתימה שבמו"נ). הפרקים שאחריו, ל“ה–מ”ט, דנים בי"ד סוגי המצוות (עיין גם בחלוקת המצוות ב“משנה תורה”; לכל סוג מקדיש הרמב“ם פרק מיוחד – בין אם הוא קצר בתכלית או ארוך במאד. ובבחינת המעבר הפנימי ושילוב העניינים – מעין שילוב שאלות מוסריות בדבר יהודה ותמר הכרוך בעניין הקדשה והדומה לו – ניתן להוסיף כאן הרבה, אף לבירור היחס שבין פרשה זו ובין ה”משנה תורה").

בביאור טעמי המצוות כרך הרמב"ם את ביאור תכליתם הכללית של סיפורי-התורה (מאדם עד מסעי ישראל, פרק נ'). ביאור שיטת המצוות קדם על כורחו לבירור הסיפורים הללו (עיין למעלה בעניין יחס הרמב''ם לקביעת מקומה של שיטת-פרטים מסועפת ופרטים בודדים). מעבר זה מאליף הרבה גם בבחינה

שיטתית-פילוסופית. סיפורים אלה (ובתוכם גם משפחות בני נח, בני שעיר וכו') מונה הרמב“ם על “סתרי תורה”. מכאן שמושג “סתרי תורה” שבמו”נ אינו, כדעת רוב החוקרים, מיוחד רק לפרקי המטפיסיקה שבתורה.

עם סיום בת-הפרשה האחרונה נפתחת חתימתו הכללית של מו“נ בפרק נ”א133 ונמשכת בפרק נ“ב. פרק נ”א הולך ודבק בהרבה מדבריו בראשית החיבור. הרמב'“ם גופו מציין פרק נ”א כחתימה (“הו שבה אלכ̇אתמה̈”134) ומדגיש את עיקר מגמתה135. החתימה – פניה כלפי המעשה, ומכאן גם דבקותה בפרשת טעמי עשיית המצוות. חתימה זו שבאה לבאר “עבודת משיג האמתות המיוחדות בשם יתעלה אחר השגתו איזה דבר הוא” והכשרתו לעבודה זו, שהיא “אלגאיה̈ אלאנסאניה̈”, מוקדשת לאחת השאלות המרכזיות בשיטתו של הרמב“ם: שאלת אדם ואלוה (ומאחר שהקדיש לה את חתימת מו“נ – מותר לשער, כמה רב המשקל העיוני שייחס לה הרמב”ם). “אלגאיה̈ אלאנסאניה̈” זו, תכליתו העליונה של האדם אינה אלא השגת-אלהים, והיא היא עבודת אלהים136, שהרמב”ם מונה בה כמה תנאים. “עבודת-אלהים” זו יסודה בשכל (שהיא “אלוצלה̈”, – “הדיבוק”, ואלחריזי מתרגם פעם: “המחביר בין אלהים ואדם”), תלויה בהתמדת שימוש-השכל וחיי-מושכל, בהשתכלות-שכל מתמדת באלוה (“אלקרב מן אללה” הן מסמן: “אלעבאדה̈ אלעקליה̈”). לכאורה “עקל” זה והעבודה התלויה בו – בידי האדם הם. אולם מצד שני הולך ומתבהר בחתימה זו רעיונו של הרמב“ם, שאין השגת-אלוה בת חורין מסיועו של אלהים גופו, שזו תלויה קצתה גם בחסד-אלוה: “ואל השם נשא תחנה ותפלה137 להסיר ולהרחיק המונעים המבדילים בינינו ובינו ואעפ”י שרוב המונעים הם מאתנו [רובם ולא כולם!] כמו שביארנו בפרקי זה המאמר…”. וכאן הסיבה העיקרית לביאור “חסד”, “משפט” ו“צדקה”138 בפרק נ"ג.

כמה מהמפרשים הקדמונים והחוקרים האחרונים לא עמדו על סיבת חזיון זה, שהרמב“ם פותח בשני פרקיו האחרונים של מו”נ שוב בביאור שמות. יש שראו בזה ארעיות, מעין “שרירות-לבו” של הרמב“ם – כאילו בסיום מו”נ נזכר הרמב‘“ם “פתאום” שיש עוד שמות אחרים הטעונים בירור, או כאילו רצה לסיים סיום-אמונה כדי לחפות על כמה מדבריו החדשים ששיקע תוך מו”נ… ולפי דרכנו מתברר הקשר היסודי הפנימי שבין חלקה השני של החתימה (נ“ג–נ”ד) ובין חלקה הראשון (נ“א–נ”ב. זו נקראת כידוע בפי המפרשים “הנהגת המתבודד”). אין כאן משום סתם הוספת ביאורי-כתובים לסיום מו“נ139 – אלא “הוספה” זו משמשת חלק יסודי בחתימה, שעל מגמתה העיקרית עמדנו לעיל. מושג ה”חסד" הוא הוא שלשמו בא פרק זה (נ"ג)140, ואף כאן נאמן הרמב’“'ם לשיטתו בביאורי-מונחים, שאין הוא מסתפק בבירור המושג מצדו האחד (החיובי או השלילי) אלא כמעט לעולם הוא מוסיף עליו ביאור המושגים המקבילים, המתנגדים לו או הכרוכים בו, אם כריכה הגיונית-הכרחית או כריכה במקראות שבכתבי-הקודש, – ולפיכך צירף ל”חסד" גם “משפט” ו“צדקה”. ומצד שני יש בהם בשמות הללו (אגב כל הכרוך

בהם) בכדי שינתנו ענין גם לבת-הפרשה של טעמי המצוות וגם לפרשה המרכזית בח“ג: אלהים ועולם. ואחר שעמד על שלשה מונחים יסודיים אלה – הוא עושה את כולם הצעה (“תוטיה̈”) לבירור המושג חכמה שבפרק האחרון, כאילו לא באו אלא לשמו141. ואף ביאור “חכמה” שבפרק נ”ד אינו ביאור-שם בלבד, אלא בא זה להוסיף סעד לאידיאל-ההכרה, החיים ועבודת-האלהים כמות שנראה לו לרמב"ם.

וכך יוצאת החתימה בכללותה ושוזרת מחדש את חוטי רוב הפרשיות שבחלק השלישי – ואגב צירוף כמה יסודות עיקריים משני החלקים שקדמו לו. ואין זה מקרה, או בחינת “כיף אתפק” (בלשונו של הרמב"ם), שהמו“נ מסיים ב”אור" (עיין גם בפרק נ"ב על הקשר בין אור ואלוה, וכבר נרמז לעיל על דברי אבן רשד בפרשת אור ואלוה). ב“אור” זה דבק אחד המושכלות הראשונים של תורת-האלהות של הרמב“ם הבא לידי ביטוי ב”קרוב מאד האל לכל קורא" וכו'. קרבתו המתמדת של האדם אל אלוהיו – עם היות אלוה שונה בתכלית ממנו, שונה שינוי שאין אחריו שינוי, שינוי שאין בו אף משהו של יחס או של מגע – בזו הבעיא המרכזית שבפרשת אדם ואלוה מסתיים המו“נ, שפתח בפרשת-ה"צלם", פרשת-המבוכה היסודית ב”יחס" בין אלוה ואדם. כך חוזר סיום המו"נ ומתדבק בפתיחתו.


* * *


לא כאן המקום, כאמור, לדון במסקנות השיטתיות-פילוסופיות מתוך עיון זה בארכיטקטוניקה של המו“נ (על אחדות מהן רמזנו בהמשך הרצאתנו). דיינו – לפי שעה – אם עלה בידינו להבהיר ברמזים אלה את עיקר מבנהו של המו”נ בכללו (וביחוד – ח"א עמוס-הבעיות), את שיטת-הבנין, מניעיו הפנימיים, להעמיד את “כוונת המכוון” היסודית בבנין זה על עיקרה – ולהמציא כמו“כ סעד-מה לדעתנו, שהמחקר בארכיטקטוניקה של המו”נ הרבה בו מן התועלת העיונית גם לתפיסת עצם שיטתו של הרמב“ם. ושמא מותר להוסיף, שהעיון הארכיטקטוני במו”נ מן ההכרח שיקדם לעיון השיטתי הצרוף – לפחות קדימת-זמן. מצע מדעי מקיף בשאלת המבנה החיצוני והפנימי של מו“נ בחינת תנאי קודם הוא למחקר השיטתי. וזוהי אחת מתעודותיו העיקריות של פירוש מדעי חדש למו”נ.


ה.

העיון במבנה הפרשיות והפרקים שבמו“נ מכשיר את הקרקע לדיון בשאלת חלוקת המו"נ והרכבו, הכרוכה כמו”כ בעיון זה – אחת השאלות היסודיות בשדה-מחקרנו, ועליה אנו באים לעמוד בקצרה בסיום מאמרנו.

הר“י אברבנאל פותח את י”א שאלותיו במבנה המו“נ בשאלת-החלוקה: למה חילק הרמב”ם את ספרו לג' חלקים, “ולמה לא יהיו שנים בלבד או ד' או יותר”? “או היה יותר טוב – הוא מוסיף – מבלי חילוק חלקים, כי כן קראו הרב עצמו תמיד מאמר142 להורות על אחדותו והקשר חלקיו ודרושיו זה עם זה”143. אין הר“י אברבנאל רואה דברי האומר, שהחלק הראשון במו”נ הוא אלהי, השני – שמימי והשלישי – טבעי; כלומר שייחד הרמב“ם את שאלת האלהות לח”א, ענייני שמים לח“ב וענייני הטבע לח”ג. והדין עמו. לא זו בלבד שאותה הנחה אינה יכולה להתקיים אלא ע''י הכנסת שינויים לסדר המו"נ והסעת פרקים מחלק לחלק (לפי חלוקה זו היה מן הצורך לסיים את החלק הראשון בפרק י“ב שבח”ב, ואת החלק השני – בפרק ז' שבח"ג) – ואם כך מה הועיל אותו חכם בהנחתו? אלא, אילו גם לא היינו מקפידים על סירוס-החלקים המתחייב מזו ההנחה, – הרי אין גבולות החלקים בינם לבין עצמם תחומים כלל ברוח אותה החלוקה.

ותשובתו של הר“י אברבנאל גופו אף בה אין להניח את דעתנו. הסמוכים שהוא דורש בין מו”נ ובין מבוא-הרמב“ם ל”חלק" בסנהדרין144, (והוא הולך לשיטתו שקבע ב“ראש אמנה”), אין להם הרבה על מה שיסמוכו. אילו הלך הרמב“ם במו”נ בעקבות מניין י“ג העיקרים – היה הספר מקבל על כורחו צורה אחרת לגמרי, והרמב”ם היה קובע סדר אחר למשנתו זו. במניין העיקרים שבמבוא ל“חלק” עיקרי מציאות אלהים ואחדותו קודמים לעיקר שלילת גשמותו – מה שאין כן במו“נ, שרוב חלקו הראשון מוקדש לעיקר השלישי, לשאלת התארים וכו', ולאח”כ, בח''ב, הוא מבסס בדרך החיוב את ארבעת העיקרים הראשונים. העיקר החמישי, לדוגמא, נקבע לסוף החלק השלישי במו“נ. העיקרים ו‘, ז’ נידונים (ולא בצורתם זו) בח”ב; העיקרים ח' וט' – כמה מרמזיהם בח“ג; העיקרים י' וי”א נידונים בח“ג לפני רמזי העיקרים ח' וט'; ואילו העיקרים י''ב וי”ג (אמונת המשיח ותחיית המתים) לא נשנו כלל במו"נ145. היתכן שהטביע הרמב“ם את מניין העיקרים הנ”ל ביסוד המו"נ – והעלים עינו מעיקרים מרכזיים, ואף אלה שדן בהם במפורש או דרך רמז לא דן בהם כסדרם ובדרך שילובם ההגיוני?

ודאי שיווה לפניו הרמב'“ם גם בחיבור מו”נ את רוב י“ג יסודותיה של היהדות, כמות שקבעם במבואו ל”חלק" – אולם לא שימשו לו הללו אמת-בניין לספרו, ופרט זה הוא המכריע במחקר ארכיטקטוני, וממנו תוצאות גם למחקר השיטתי בתורתו של הרמב"ם.

עצם השאלה בחלוקת המו“נ לג' חלקים אסור לה שתשכיחנו פרט חשוב זה, שמלבד סימון סיומו של כל חלק בסופו – לא הזכיר הרמב”ם אף פעם במו“נ גופו את שלשת החלקים146. בגוף הספר הוא נוהג לדבר בפרקי (“פצול”) המו”נ, ולא בחלקיו147. ברור הוא שהרמב“ם ראה את “מאמרו” מו”נ כיצירה שלמה אחת ולא הבדיל בין ג' חלקיה. ואעפי“כ אי אפשר להניח שהרמב”ם היה מחלק את “מאמרו” לג' חלקים אלמלא לא היה טעם ארכיטקטוני ושיטתי מיוחד בידו. והנראה לי – שמלבד אי-אלה נימוקים שיסודם בסימטריה148 – יתכן שייחד את ג' החלקים לשלשה תפקידים מיוחדים:

החלק הראשון – הוא שער המבוכה מכאן ושער הפולמוס מכאן. הפולמוס נתחייב מצד המבוכה בה נתקל הרמב"ם. בחלק זה הוא קובע את מבוכת הנבוכים ומקורותיה, בא לברר את הספקות, להרחיק את הטעויות – בקצרה חלק הבקורת והשלילה (לפיכך קבע כאן גם את הרצאת עיקרי המדברים).

החלק השני – הוא שער החיוב העיוני, והחלק השלישי –הוא שער החיוב המעשי.

חלק א' – הוא המבוא לספר, בחינת מכשיר את הקרקע לחיוב העיוגי והמעשי. חלק ב' – מתרכז במופתי אלוה, במעשה בראשית ובנבואה הכרוכה בו. חלק ג' – פניו לחיוב המעשי, פרקי העיון שבו משמשים מבוא והכשרה ליסוד העיקרי שלו: החיוב המעשי (לא יכול הרמב“ם להציע את הפילוסופיה החיובית-המעשית שלו קודם שהניח גם אותן ההנחות העיוניות המצויות בח'”ג, כמבואר דרך הרצאתנו למעלה. ייחוד מעשה בראשית לח“ב, ומעשה מרכבה לח”ג – אף על כך עמדנו בהרצאת דברינו).

בפרט זה, בנתינת טעם לחלוקת מו"נ לג' חלקים, אין אנו קובעים מסמרות. אין אנו רואים בהשערתנו זו אלא מעין פתח-הסבר לבעיא חמורה זו, ולא רק בבחינה ארכיטקטונית לבד.


* * *


והרבה מן הסיוע לבירורן של כמה מהשאלות שלפנינו (ולא רק שאלות המבנה לבדן) ניתן למצוא בהבדל זה שהרמב"ם גופו מבדיל בין חיבור ופירוש – באגרתו אל דיין אלכסנדריא ר' פנחס בר משולם: “דע אלופי ומיודעי שכל מי שכתב ספר בין בדברי תורה בין בדברי שאר החכמות בין מן הגוים הקדמונים בעלי החכמות בין מן הרופאים אחד משני דרכים הוא אוחז או דרך חבור או דרך פרוש. ודרך החבור להזכיר הדברים הנכונים בלבד בלא קושיא ובלא פירוק ובלא שום ראיה בעולם כמו שעשה רבנו הקדוש בחבור המשנה. ודרך הפירוש להזכיר הדברים הנכונים ודברים אחרים סותרין אותן והקושיות על כל דבר והפירוק והראיה שזה הדבר אמת וזה שקר או שזה ראוי וזה אינו ראוי. וזהו דרך התלמוד שהתלמוד פירוש המשנה. ואני לא עשיתי פירוש אלא חבור דרך המשנה”149.

לפי חלוקתו זו של הרמב“ם קרוב המו”נ יותר לסוג ה“פירוש” מלסוג ה“חיבור”. ומחקר הרמב"ם חייב למוד את המוג במידת “פירוש”150.

ומתוך בחינת העריכה וההרכב עלינו להוסיף, שאם גם לא עיבד הרמב“ם את המו”נ מחדש151, וכנראה שברובה משנה ראשונה לפנינו, ואין לנו נוסחא שנייה, כזו שהיתה לפירוש המשניות או ל“ספר המצוות”152 – הרי “פירוש” זה בכללו משמש חטיבה שלמה אחת. אין אנו באים לומר שנכתב “בנשימה אחת” – אבל מעור אחד הוא. ידועים לנו שלשה ספרים ששיקעם הרמב“ם תוך בנין המו”נ: ספר הנבואה, ספר ההשוואה – וכנראה – גם ספר הצאבה.

כשהגיע הרמב“ם (בפירוש המשניות) בהרצאת העיקר השביעי מעיקריו153 לדיבורו של אדון הנביאים עם הש”י בלא אמצעות מלאך – הפסיק בו, משום שעניין זה זקוק להצעות והקדמות רבות ולביאור מציאות המלאכים ומהות הנפש, “ולא יספיק בעניין זה לבדו ואפילו יהיה מקוצר בתכלית הקיצור מאה דפים” (“מאיה̈ ורקה̈”), והוא משייר בירור כל אלה העניינים לשלושת חיבוריו, או לאחד מהם: א) “פי כתאב תאויל אלדרשות” שיעד לחברו (“אלד̇י ועדת בה”); ב) “פי כתאב אלנבוה̈” בו פתח (“אלד̇י נאשבתה”)154; ג) “או פי כתאב… פי שרח הד̇ה אלקואעד” שיחבר (“אולפה”). בפתיחה למו“נ אין הרמב”ם מזכיר אלא את שני החיבורים הראשונים, מקדים ב' לא' ומסמן את א' (כאן ב') לא כ“כתאב תאויל אלדרשות” אלא כ“כתאב אלמטאבקה̈155. בחיבור שניהם פתח שנים רבות לפני חיבור מו“נ, אולם הדרך בה הלך, – דרך ביאור עניני הדרשות והנבואה להמון – לא ישרה בעיניו, לא יכול לצאת ידי חובת ביאור להמון וידי חובת העלמה כאחד, ולפיכך הפסיק בחיבורם או בהשלמתם156 (''פלאג̇ל הד̇ה אלאגראץ̇ אצ̇רבנא ען תאליף ד̇ינך אלכתאבין עלי מא כאנא עליה') והסתפק במה שהזכיר מאלו הפרשיות ב''משנה תורה”. אולם עם שינוי נקודת-המוצא לבירור שני סבכי-השאלות הללו (“נבואה” ו“דרשות”) ועם שינוי הקורא (במקום ההמון – הקורא של המו“נ, שהרמב”ם סימנו והגדירו פעמיים בפתיחה לחיבורו) – פונתה הדרך לרמב“ם לחזור ולטפל בבעיות המרכזיות הללו, ומתוך הצורך החדש ונקודת-הפתרון שנתחדשה. – מכאן המפתח לאופן שיקוע “ספר הנבואה” ו”ספר ההשוואה" תוך המו"נ. וודאי לא שיקע את קטעי שני החיבורים הללו כמות שהיו בידו157, או כמות שנערכו בימי חיבור פירוש המשניות

ולאחריו – שהרי נתחברו לצורך אחר ומתוך נקודת-בעיא אחרת לגמרי. שני קטעי-החיבורים הללו, עד כמה שהיו מוכנים וערוכים, לא שימשו לו לרמב“ם אלא חומר למו”נ, לא מפאת דרך-הרצאתם ולא מפאת הפתרון שאחריו חתרו – אלא אך ורק מפאת המקראות, ענייני הנבואה, הדרשות ודברי רז“ל שנתקבצו ונערכו בהם ע”י הרמב"ם.

מסוג אחר הוא כנראה יחסו של החיבור השלישי, חיבור הצאבה וכו‘, אל המו“נ. עליו כתב הרמב”ם לחכמי מארשילייא: “דעו רבותי כי אני חפשתי בדברים אלו [ענייני ע''ז] הרבה ותחלת למודי היתה חכמה שקוראים אותה גזרת משפטי הכוכבים… וגם קראתי בעניני ע”ז כלה כמדומה לי שלא נשאר בעולם ספר בענין זה בלשון ערבי אשר העתיקו אותו משאר לשונות עד אשר קראתי והבנתי בו עניניו וירדתי עד סוף דעתו. ומאותם הספרים נתברר לי טעם כל המצות כי יעלה על לב כל אדם שאינם דברים שיש להם טעם אלא גזרת הכתוב וכבר יש לי חבור גדול בענין זה בלשון ערבי בראיות ברורות על כל מצוה ומצוה…“158. (ומן הענין הוא שבאגרת זו, בה הוא מזכיר כאמור לעיל, את המו“נ בכללו – הוא מסמן את פרקי הצאבה וכו' שבח”ג במו"נ כחיבור בפני עצמו). ברור שב”חבור" זה פתח הרמב"ם לפני בואו של ר’ יוסף אבן עקנין אליו, קודם שעלתה במחשבתו תכנית חיבורו של המו“נ. כאן לא חל לא שינוי-צורך ולא חילוף נקודת-המוצא. לפיכך קרוב לוודאי שחיבור-הצאבה נכנס למו”נ כמות שהיה ערוך. הרי שידועות לנו שלש פרשיות מרכזיות במו“נ שהיה בהן לו לרמב”ם חומר מוכן וערוך לפני חיבור המו“נ. והשאלה היא, האמנם נתחברו הפרשיות הפילוסופיות הצרופות שבמו”נ אך ורק לשמו, אך לאחר שנפרד תלמידו ממנו? הרמב“ם שפתח את פעולתו המדעית בחיבור פילוסופי (“מלות ההגיון” חיבר כנראה בשנת הט“ז לימי חייו או זמן-מה לאח”כ), האומנם יתכן שלא טרח וערך אף לאח”כ אי-אלה קטעי-חיבורים פילוסופיים, ששיקעם אף הם – מן המוכן – תוך המו“נ? הרי נסיונותיו השונים בשדה הפילוסופיה, שאמנם לא עסק בה אלא אגב בירורי הלכה וכו' (דבריו בפירוש המשניות, לפ' חלק, שמונה פרקים וכו', ב“ספר המדע” שב“משנה תורה”) מוכיחים שלא מש מימיו מתוד אהלה של המחשבה הפילוסופית. וכשם שהכין לעצמו במשך כמה שנים פסקי-הלכות וכו' שנעשו אח”כ יסוד ל“משנה תורה” – כך ניתן לשער שהיה הרמב"ם הולך ומסכם את מחקריו הפילוסופיים מיום שעמד על דעתו הפילוסופית,

וכמה מקיצורי-סיכומים ותמציות אלה שימשו חומר ל“מורה נבוכים”, שהרי קשה להניח שבמשך זמן קצר זה (מפרידת תלמידו ממנו עד סיום המו"נ, 1186– 1190 בערך), ערך לו הרמב“ם (שקבל באותן השנים בכמה מאגרותיו על רוע בריאותו ועל שלהבתה של מחלוקת) את כל החומר הפילוסופי הרב ממשנתם של המדברים ושל הפילוסופים (בח“ב ובח”ג). אם “לא השאיר בעולם ספר בלשון ערבי” לשם חיבור פרקי הצאבה (וכמובן, בעיקר לשם הסברת טעמי מצוות התורה), על אחת כמה וכמה שעיין רבות בשנים בכל ספרות המדברים והפילוסופים המרובה, בדבריהם ובפירושיהם159. גם ריכוז ההרצאה הפילוסופית וסידורה במו”נ מעידים על הכנה פילוסופית רבה, על ליקוט-חומר במשך תקופה ארוכה. ולפיכך אנו רשאים לשער, כאמור, שבשעה שניגש הרמב“ם לחבר את המו”נ, היה לפניו חומר מקובץ, – וקצתו גם ערוך – לא רק במקצוע הנבואה, הדרשות והצאבה, אלא גם בשאר פרשיותיו של ספרו, וביחוד במיצוי דברי המדברים והפילוסופים, בהכרעת מופתי אלוה, בשאלת החידוש וכו', בשאלות הבריאה והאלהות בכלל.

כל החומר הזה שנצטבר – דרך השערה – במשך עשרות בשנים נערך כנראה מחדש ע“י הרמב”ם על פי תכנית קבועה ומסוימה כשיצא לחבר את ה“מורה נבוכים” – הוא חיבור-הזקונים שלו (ואף מפרט זה אסור להעלים עין), בניגוד לשאר יצירותיו המרכזיות. על מציאות תכנית קבועה זו ניתן ללמוד קצת גם מן החסר במו“נ: תורת-הגיון, תורת-נפש, תורת-מוסר וכו', שוויתר עליהן כאן לא רק משום שנגע בקצתן בחיבורים שקדמו למו”נ. ואף אלה העיונים הפילוסופיים (והם העיקריים למגמתו בחיבור המו"נ) שנכנסו תוך חיבורו לא מיצה אותם מיצוי אחרון; אף בהם היה מסתפק במקומות רבים ונכבדים ברמזים, והרמב''ם מדגיש כידוע כלפי קוראו, שלא יקווה למצוא כל “גרץ̇” שבמו“נ בהשלמתו הרצויה (עיין בפתיחה למו"נ); שהרי ראשי פרקים הוא בא ליתן, “ואפילו הראשים ההם אינם במאמר הזה מסודרים ולא זה אחר זה אבל מפוזרים ומעורבים בענינים אחרים ממה שנבקש לבארו” (כאן כוונתו של הרמב"ם בעיקר לסודותיה של תורת האלהות וכו', בהן אינו רוצה להיות “מגלה סוד”, אלא מגלה דרך כיסוי והעלמה, וממנה ניתן להקיש אף על זולתה). ואין כאן – מצד שני – משום היתר או פתיחת שער לאומרים שאין סדר למשנת מו”נ, אין בה מוקדם ומאוחר וכו'. להיפך, הדגשה זו שהרמב"ם מדגיש את דרך ראשי הפרקים שלו מטילה חובת-מחקר מכופלת.

ומכאן, אין המו“נ סיכום אחרון למחשבתו הפילוסופית של הרמב”ם, אלא חלק, החלק המרכזי של משנתו הפילוסופית. לא כינס הרמב“ם ל”פירושו" הפילוסופי את כל פרי מחשבת חייו. ב“משנה תורה” בא הרמב“ם לחתום. ב”מורה נבוכים" – בא לפתוח. הוא מדגיש בעצמו את חידוש-פתיחתו: “והשם יתב' יודע שאני לא סרתי היותי מתיירא הרבה מאד לחבר הדברים אשר ארצה לחברם בזה המאמר, מפני שהם ענינים נסתרים, לא חובר בהם כלל ספר זולתי זה באומתנו בזמן הגלות הזה…” (בפתיחה)160. וזו לא היתה דעת מחבר המו“נ לבדו. אחד מיורשיו וממפרשיו של הרמב”ם, מהפילוסופים ‏ המקוריים המועטים שקמו לישראל בדורות האחרונים, שלמה מימון161, אישר וקיים עדותו זו של הרמב''ם:

“ובפרט היות החיבור הנזכר בודד במציאותו, כי לא נעשה כמוהו לפני זמן הרב המחבר הז"ל ואחריו”.


  1. קובץ תשובות הרמב“ם ואגרותיו, הוצ' ליכטנברג, תרי”ט, II, י‘, א’.  ↩

  2. הוצ‘ האלצר, תרס"א, 29 וכו’.  ↩

  3. עיין מו“נ (את המשפטים מהמקור הערבי אני מעתיק לפי הוצאת מונק, וכדי לקצר במקום אני מסתפק בהזכרת מספר הפרק; והוא הדין בתרגומים העבריים של מו“נ, אבן תבון – עפ”י הוצאת וורשא, תרל“ו; אלחריזי – עפ”י הוצאת ווילנא, תרע'"ג) בפתיחה: ”אד̇א ארדת אן תחצל עלי ג̇מלה̈ מא תצ̇מנתה חתי לא יגאדרך מנהא שי פרדד פצולהא בעצ̇הא עלי בעץ̇ ולא יכון גרצ̇ך מן אלפצל פהם ג̇מלה̈ מענאה פקט אלא ותחציל כל לפט̇ה̈ גאת פיה פי מערץ̇ אלקול ואן לם תכן מן גרץ̇ אלפצל לאן הד̇ה אלמקאלה̈ מא וקע אלכלאם פיהא כיף אתפק אלא בתחריר כת̇יר וצ̇בט זאיד ותחפט̇ מן אלאכ̇לאל בתביין משכל ומא מן שי קיל פיהא פי גיר מוצ̇עה אלא לתביין אמר מא פי מוצ̇עה".  ↩

  4. בהסברת טעמי הקרבנות הוא מדגיש לדוגמא, שבעיית–הסיבה לא תתכן אלא במקום שהסיבה ניתנת להימצא ולהתפרש, ואין מן הטעם ב“סתם” שאלות: “אבל היות הקרבן האחד כבש והאחד איל והיות מספרם מיוחד זה אי אפשר לתת לו עלה כלל, וכל מי שמטריד עצמו לתת סבה לדבר מאלו החלקים הוא בעיני משתגע שגעון ארוך ואינו מסיר בזה ההרחקה אך מוסיף הרחקות, ומי שידמה שאלו יש להם סבה הוא רחוק מן האמת כמי שידמה שהמצוה כולה היא ללא תועלת נמצאת… ואפני ההמנעות בו שאמרך למה היה כבש ולא איל, השאלה ההיא בעצמה היתה מתחייבת אלו נאמר איל מקום כבש, שא”א מבלתי מין אחד, וכן למה היו שבעה כבשים ולא היו שמונה כן היו שואלים אם היו שמונה או י‘ או ק’ שא“א מבלי מספר בהמות… ואין ראוי לשאל למה היה זה האפשר ולא היה זולתו מן האפשרים” (מו“נ, ח”ג, כ"ו).  ↩

  5. Die Bibelexegese Moses Maimunis, 1896. דבריו על פרקי ביאורי השמות בח“א, לדוגמא: Sie bilden gewissermassen die breite lexikologische Grundlage, auf der das Werk sich aufbaut (שם, 45, ההדגשה משלי)– מוכיחים אף הם, שיש מן הצורך בגישה חדשה אל מחקר המו”נ.  ↩

  6. Geschichte der Attributenlehre, 1877, 367. גם בכר (שם) אומר בדברו בח“א זה: Die anscheinend bunte Reihe der so erklärten Wörter u. Wortgruppen…. עיין גם בדברי גרטץ, ד”י ישראל (גרמנית), 14, 307.  ↩

  7. עיין לדוגמא בדברי פיליפ בלוך (Charakteristik und Inhaltsangabe des More Nebuchim, Moses ben Maimon, I, 1908) המדגיש אף הוא את הארכיטקטוניקה ה“מוזרה” של החלק הראשון במו“נ: Die Gedankenfolge erscheint daselbst sprunghaft und aphoristisch, die einzelnen Kapitel sind lose aneinander gereiht. Wo eine Reihe von Stücken einheitlich gebunden ist, fehlt der Anschluss nach der einen oder anderen Seite hin…; dahingegen setzt der erste Teil sofort ohne weitere Auseinandersetzung mit einer Menge vereinzelter bibelexegetischer Bemerkungen ein… בלוך אמנם מבטיחנו שאף כאן יש חוט–שני מחשבתי המחבר את כל הקטעים מחוסרי–הקשר הללו, אולם לא ניסה ולא עלה בידו להוכיחנו שיש ממש בהבטחה זו, ותוך כדי הבטחה זו הוא ממשיך לדבר ב– vokabulärartiges Vorgehen השורר בח”א (ההדגשות משלי). לבעיא זו, החמורה ביותר בסבך הבעיות הארכיטקטוניות והשיטתיות ביחס למו“נ – אין תשובה ברורה ומספיקה בידי הנ”ל (עיין גם להלן). נסיונו לבאר חזיון “מוזר” זה שבח“א ע”י שיקוע “ספר הנבואה” וכו' לתוך אותו ח“א – אין בו משום פתרון, כמו שנברר בפרק–דברינו המטפל בשאלת חלוקתו של מו”נ.  ↩

  8. במקור: “עלי קצה̈ מא אנהא מת̇ל”. אבן תבון ואלחריזי מתרגמים “קצה̈”: “ענין”. יש בכלל זה גם “סיפור”. (מונק מתרגם: sujet). מתכוון הרמב“ם גם לביאור סיפורי התורה, ועיין גם בפתיחה, לפני ה”וציה̈“: ”אין אלקצה̈ אלפלאניה̈ מת̇ל.  ↩

  9. במקור: “גריבה̈”. אלחריזי מתרגם כאן (ובמקומות אחרים): “נפלאים”.  ↩

  10. הפתיחה עמוסה חלקים רבים: אגרת הרמב“ם אל תלמידו, הצעת מגמות החיבור והכרוך בה (שיטתו בהסברת המשלים וכו') – ואחריהן: ”וציה̈ הד̇ה אל מקאלה̈“ (“צואת זה המאמר” לפי אבן–תבון; אלחריזי מתרגם: “והמצוה בספר הזה”, וקודם לכן הוא מוסיף: “זאת אות הברית”; מונק מתרגם Recommandation au sujet de ce traité). שילוב ה”צוואה“ תוך חיבורו אין לו אח במו”נ, ואחרי הצוואה באה ההקדמה – בסוף הפתיחה.  ↩

  11. מכאן תשובה לדברי פ. בלוך (שם, 14), שכאילו אין זכר בפתיחה לכוונות הרמב"ם בפתרון המבוכה הפילוסופית והספקות העיוניים.  ↩

  12. בפרק ל“ד, ח”א, מונה הרמב“ם את מדרגות–הלימוד להשגת השלמות האנושית: ”פלא בד צ̇רורה̈ למן אראד אלכמאל אלאנסאני מן אלארתיאץ̇ אולא פי צנאעה̈ אלמנטק ת̇ם פי אלריאצ̇יאת עלי תרתיב ת̇ם פי אלטביעיאת ובעד ד̇לך פי אלאלאהיאת".  ↩

  13. “פלמא קראת עלי מא קד קראתה” מתרגם אבן–תבון: “וכאשר קראת עמי מה שקראת”. אלחריזי מתרגם: “וכאשר למדת לפני מה שלמדת”.  ↩

  14. לפי אפודי: “חכמת המספר והתשבורת”; לפי ר“י אברבנאל: ”תשבורת והנדסה“; לפי קרשקש: ”תשבורת". עיין בפירושיהם לפתיחה.  ↩

  15. על “ספרי הנבואה” במו"נ – עיין להלן.  ↩

  16. במקור: “פאכ̇ד̇ת אן אלו᷃ח לך תלויחאת ואשיר לך באשאראת”. אבן תבון לא תרגם אלא: “והחלותי לרמוז לך ברמיזות”. אלחריזי: “והחלותי תת לפניך ראש דברים ולרמז לך דברים רמזים”. מונק: Je commençai donc à te faire entrevoir des choses et à te donner certaines indications (שם, I, 4 וכו'). בכתבי–היד של תרגום אבן–תבון הגנוזים במוזיאון הבריטי (עיין רשימת כתבי–היד העבריים וכו' שבמוזיאון הבריטי) אנו מוצאים את גירסתו של אבן–תבון שלפנינו מקויימת.  ↩

  17. במקור: “ואן אכ̇ברך בהד̇ה מקאצד אלמתכלמין”, ואבן תבון תירגם: “ושאגיד לך אלו הכוונות אשר בהם כוונת המדברים”. בכל כתבי–היד של תרגום אבן–תבון הנ“ל בהערה הקודמת אנו קוראים: ”ושאגיד לך אלו הכוונות אשר למדברים“ ובשנים מכתבי–היד הנ”ל: 5525 Add. 27, 068, Harley, מצאתי גירסת אבן–תבון שלפנינו מקויימת.  ↩

  18. מו“נ, שם, י”ב, א‘. ועיין בדברי הנרבוני: “צלם התחיל בזה כי הוא תכלית וראשית המחשבה אחרית המעשה והוא כולל כל חלקי ההגשמה גם כי אדון הנביאים התחיל בו במעשה בראשית הענין אשר בו נתעצם הדבר כי החומר אינו נמצא שלם והיה הנמצא ההוא לא זולתו כענין בחומר שהוא משותף היות המבוקש מהם ענינים והוא הורדת הרוחניות”, ביאור לס’ מו“נ אשר ביארו ר‘ משה נרבוני, הוצ’ גולדנטאל, תרי”ג, ג‘, א’.  ↩

  19. מפרש זה כרבים מבני הדורות הסמוכים לו נוהג לפרקים להרבות בקושיות שאין הכרח–הבעיא נראה בהן, לא בסקירה ראשונה ולא לאחר עיון. יש כאן משיטת פרשנים קדומים להוסיף סימן–שאלה לכל מלה או לכל רעיון בענין המתפרש על ידו, וגם במקום שאין הכרח בדבר, ולפרקים אין בכח התשובה לתרץ את הפירכא. עיין לעיל בדברי הרמב"ם גופו בהסברת טעמי הקרבנות.  ↩

  20. עיין בפרק הנ“ל:… ”וד̇לך אן אלעקל אלד̇י אפאצ̇ה אללה עלי אלאנסאן והו כמאלה אלאכ̇יר הו אלד̇י חצל לאדם קבל מעציתה ובה קיל פיה אנה בצלם אלהים ובדמותו" וכו'.  ↩

  21. “פסבחאן ד̇י אלמשיה̈ אלתי לא תדרך גאיתהא וחכמתהא”. אבן–תבון (“ישתבח בעל הרצון אשר לא תושג תכלית כוונתו וחכמתו”) תרגם את חציו הראשון של המשפט כהלכתו, ואלחריזי (“ישתבח אדון היכולת אשר לא תושג תכליתו וחכמתו”) –את חציו השני. עיין הערת שייער, המו“ל של תרגום אלחריזי, לפ”ב, שם.  ↩

  22. אף מכאן רמז לשאלת היחס בין רצון אלהים וחכמתו.  ↩

  23. אבן–תבון מטשטש בתרגומו הבדל פורמלי זה: “תמונה, תבנית. יחשוב שענין תמונה ותבנית” וכו‘. במקור הערבי: “יט̇ן אן מעני תמונה ותבנית” וכו’. אלחריזי דייק כאן יותר מאבן–תבון: “יעלה על הלב כי ענין תמונה ותבנית” וגו'.  ↩

  24. בפ“א: ”צלם ודמות. קד ט̇ן אלנאס“ וכו'. בפ”ג: “יט̇ן אן מע̇ני תמונה ותבנית” וכו'.  ↩

  25. וזוהי אחת הסיבות, שאין הרמב“ם מטפל כאן ב”עין“ ומייחד לה אח”כ פרק מ“ד (ב“עין” בחינת השגחה וכו'). נוסף לכך: כאן הוא מצטמצם בעיקר בפעלי–הראייה, ופמ”ד הוא תוך פרקי–האברים, עיין להלן.  ↩

  26. אפודי ושם–טוב רואים הקדמה זו כהתנצלות. ר“י אברבנאל עמד על כך, שלכאורה אין דברי אריסטו משמשים ראיה לרעיונו של הרמב”ם: אריסטו מבקש שהמעיין בספריו לא ייחס את דברי מחקרו לעזותו וכו‘ אלא להשתדלותו בהשגת האמונות האמתיות וכו’ – בשעה שהרמב“ם למד מדבריו בעיקר אמת זו, שצריך אדם להרגיל עצמו תחילה בחכמות ובדעות ולא יהרוס ”לזה הענין העצום והנכבד מתחילת המחשבה“ (“אנה ינבגי ללאנסאן אן לא יתהג̇ם להד̇א אלאמר אלעט̇ים אלג̇ליל מן אול והלה̈”), הרמב”ם גופו מדגיש שדברי אריסטו הם דברי התנצלות (“קאל מעתד̇רא”), אולם בהם כלול גם רעיון ההכרה ההדרגתית וחובת ההכנות לשם ההכרה העליונה. ולפיכך אין להקשות כאן על הרמב"ם, שכאילו פתח בהתנצלות וסיים בהדגשת ההכנות הללו.  ↩

  27. שם, כ', א.  ↩

  28. מורה המורה, הוצ' ביסליכיס, 1837, 160.  ↩

  29. שם, נ“ג, א': ”רמז לנו הרב השלם בזה השיתוף רמזים נכבדים ואם העלים ממנו הענין אשר בעבורו זכר זה השתוף וזה שהוא כוון כאן להודיענו סדר הנמצא והקשרו קצתו בקצתו ובאמרו איש ואשה רומז אל החומר והצורה ובאמרו אח רומז אל הכרובים אשר הם השכלים"…

    ר"מ נרבוני אינו מפרש כלל את הפרק ו‘. כשאינו מפרש פרק, נוהג הנרבוני להוסיף לאותו פרק: “אמר משה זה מבואר”, או: “מבואר מעצמו ואינו צריך ביאור” (עיין לדוגמא דבריו לפרקים כ“ד וכ”ה, ח"א, שם, ד‘, א’). ואילו פרק ו’ זה – אינו מזכירו כלל בפירושו הנ"ל.

    שלמה מימון יוצא ב“גבעת המורה” בעיקבות רוב המפרשים הקדמונים: “רומז בזה על איש ואשה הנזכרים במעשה בראשית שהוא משל הצורה והחומר שזכרו הפילוסופים”… מו“נ, הוצ' איכל, תקנ”א, י"ג, ב'.  ↩

  30. שם, כ“ה, ב': ”ודע כי כל שם שנבאר שתופו בזה המאמר אין הכוונה ממנו להעיר על מה שאזכרהו בפרק ההוא לבד, אבל אנחנו נפתח שער ונעירך על עניני השם ההוא המועילים לפי עניננו, לא לפי ענין מי שידבר בשפת בעלי לשון מן הלשונות, ואתה תתבונן בספרי הנבואה וזולתם מחבורי בעלי החכמה ותבין השמות המשתמשים בהם כולם ותבין כל שם משתתף כפי ענין מעניניו הנאות או כפי המאמר ההוא, וזה הדבר ממנו הוא מפתח זה המאמר וזולתו".

    דברי הרמב“ם הללו על ”מפתח זה המאמר וזולתו“ משמשים פתח לאחד מראשוני מפרשיו של המו”נ, ר' יוסף כספי לפרש את הפרקים שקדמו לפרק ח‘ ברוח מעשה בראשית ומעשה מרכבה (עיין: עמודי כסף ומשכיות כסף, שני פירושים של ספר המורה להרמב“ם ז”ל, הוצ‘ וורבלונר, תר’ח, 23 וכו'). ה“מגיה” של הוצאה זו (החתום ק., המכוון הוא: רפאל ליב קירכהיים, עיין שם בהקדמת המעתיק והמביא לבית הדפוס) שולל יותר מדי את השפעת ר’ אברהם אבולעפיא, בעל “סתרי תורה” (או גם “באור סודות המורה”) על ר‘ יוסף כספי: “אבל מן האבולעפיא לא יוכל לקחת לו לקח טוב, כי על הרוב לא ביאר דברי המורה, גם סודותיו אינם נשענים על דברי הר”מ לא בפרט ולא בכלל… ומה לכספי עושה מלאכה בכור הבחינה מוסר הבליו, צרופי שמות וגימטריאות?“. גם הר”י כספי, שמצא לפניו מלבד פירושו של ר’ אברהם אבולעפיא למו“נ גם את 'מורה המורה” לרש“ט פלקיירא, פירש כמה מדברי המו”נ בדרך “סוד” ובאמת הם מתפרשים בדרך ה“פשט” מתוך דברי הרמב“ם גופו. הר”י כספי סלל לעצמו את דרכו בתרגום המו“נ ובכמה מקומות הוא חולק על תרגומו של אבן–תבון. פרשן–מו”נ זה העריץ את הרמב“ם כ”כ עד שירד מצרימה ליהנות מאור יורשיו של הרמב“ם, כמות שאנו למדים ב”מנורת הכסף“ שלו: ”יום אשר ילדתני אמי אל יהי ברוך כי לא קדמוני ברכים והייתי בזמן המורה ז“ל או אחר זמנו עד זמני ואם עתה ראיתי אור באורו אף כי הייתי בזמנו ויצקתי מים על ידיו, ואני לא זה עשרים שנה הרגזתי לרדת מצרימה אל בניו כי חשבתי הייתי מעלה מאב לבן נוסעת וכבר כבתה נרו בעוונותינו”.  ↩

  31. מדברי הר“י אברבנאל: ”הביא הרב זה הפרק לפי שבפרקים שעברו העיר על ענינים ממעשה בראשית, כאיש ואשה וילד, ורצה בעבור זה להעיר על עניני ג“ע, ולפי שנאמר בו וישם שם את האדם אשר יצר, ויורה זה היותו מקום גשמי, כיון שאמר עליו מלת שם, לכן הביא את הפרק לבאר בו, שיאמר מקום על צד ההשאלה על מדרגת הדבר ומעלתו, כדי ללמוד מזה שג”ע היא מדרגת ההשכלה אשר היה האדם בה, ושעליה נאמר וישם שם את האדם אשר יצר. ובזה נדע קשור הפרק ושמקום הוא שם מושאל, וצר בו הרמוז שלא זכרו הרב בביאורו".  ↩

  32. מן הענין הוא להשוות את ביאור השמות וכו‘ בפרשיות הראשונות שבמו“נ עם מנין ”מאורעות הגופות“ שהרמב”ם מונה ב“משנה תורה”, הלכות יסודי התורה א, י“א: ”לא חיבור… לא מקום… לא עלייה וירידה… ולא פנים ולא אחור. ולא ישיבה ולא עמידה" וכו’.  ↩

  33. שם: “ובעבור שהכסא אמנם ישבו עליו בעלי הגדולה, והעוצם כמלכים והיה הכסא דבר נמצא מורה על גדולת הראוי לו ומעלתו ועוצם ענינו” וכו‘. השוה לכך תאור “עליה וירידה” בפרק י’.  ↩

  34. היחס שבין השמות המושאלים והמשותפים במו"נ טעון בירור לעצמו.  ↩

  35. בפרק ח‘ שילב הדגשה זו תוך ההקדמה המיתודית הכללית, וכאן – בפרק י’ – עשאה ענין לעצמה, לתוספת הדגשה: “כבר קדם לנו שאנחנו כשנזכור בזה המאמר שם מאלו השמות המשתתפים, אין דעתנו שנזכור כל ענין שיאמר עליו השם ההוא, כי אין זה המאמר בלשון. אבל נזכיר מן הענינים ההם מה שאנחנו צריכים לו בעניננו, לא דבר אחר” (אבן–תבון מקדים שלא כדין את המלים “ירד, עלה” להקדמה זו, מה שאין כן אלחריזי). ומן הענין הוא להוסיף, שהרמב"ם חוזר על הערתו המיתודית הזו,

    שביאורו הוא ביאור לצורך פילוסופי מיוחד ולא לצורך בלשני, ולפיכך אינו מונה את כל ביאוריו של השם הנדון – דווקא בפרק י‘ זה, בו הוא עומד על חמש משמעויות הגנוזות ב“עליה וירידה”: א) משמעות גשמית–מקומית; ב) משמעות גדולה ועוצם; ג) משמעות עיונית; ד) משמעות נבואה, השראת השכינה על הנביא והסרתה ממנו; ה) משמעות עונש: הבאת צרה על אומה וכו’ (כאן הרמב“ם מבאר את מנוח ה”ירידה" בלבד). הרי שכוונת דבריו של הרמב“ם בעניין צמצום מנין המשמעויות הוא – שהוא עתיד למנות את כל משמעויות ההשאלה והשיתוף הגנוזות בשמות ובפעלים הנדונים, ולא את המשמעויות ה”גשמיות" והלשוניות.  ↩

  36. עיי“ש, ל”א, ב‘: "ואשר אחשבהו אני, כי אחרי שהרב בסוף הפרק הקודם סיים דבריו במאמר אדוננו משה אנכי עומד בין ה’ וביניכם ומאמר ית‘ לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי ובזה הבדיל מעלת משה ממדרגת ישראל והיה שבאותו הסיפור אמר היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי… ויורה זה שהם כללו עצמם עם משה בהיות הדיבור האלהי מגיע אליהם ואליו יחד ושכללם כלל בשם אדם, לזה הביא הרב אחריו פרק אדם לבאר שאדם לא יאמר על משה רבינו ע“ה, כי הוא לבד יאמר על האדם המיוחד והוא האדם הראשון ויאמר על כל איש מאישי המין ויאמר על הפחותים מבני אדם” וכו’.

    עיין כמו כן בקטעי הביאור למו“נ המיוחסים ליוסף ן' גיקטילייא (קצת ביאור מהמורה, ויניציה, של“ד, ל”א וכו'): ”מה שאמר הרב בפרק אדם אף על פי שנדע שהוא אחד מן הפרקים הבאים לרמוז סתר פנימי מסתרי תורה ואף על פי שהעלים בפרק זה העיקר שעליו בא הפרק ונשארה כוונתו נסתרת עם כל זה עלינו לשוב אצלו במה שהזכיר בפרק זה. הנה כבר נתבאר לבעלי הקבלה כי שם אדם הוא סוד פנימי והיות האדם נקרא אדם באמת בהיות בצורת מלבוש יו“ד ה”א וא“ו ה”א שזהו סוד אדם… ומה שאמר הרב כי אדם שם נגזר מאדמה אינו כך חלילה חלילה… אבל האמת שאדמה שם נגזר מאדם“… כמה רחוק היה בעל המו”נ מדברי–מסתורין אלה ודומיהם, שתלו כמה מפרשים אף בפרק זה שלפנינו.

    ועיין בדברי הרמב“ם, פרק ל', ח”ב: “וממא יג̇ב אן תעתברה ג̇דא כונה ד̇כר כ̇לק אדם פי ששת ימי בראשית וקאל זכר ונקבה ברא אותם…”  ↩

  37. עיין כמו“כ בדברי הרש”ט פלקיירא: “ונראה לי כי זה הפרק הביאו להבדיל בין אדם לאיש מזה תדע כי איש הנאמר במעשה מרכבה איש אל עבר פניו ילכו שלמים ועומדים נצחיים, ומי שיסתכל ידע האמת כי לא לחנם הביא זה הפרק בי אם להעיר על זה” (מורה המורה, 162). ראשוני המפרשים חיפשו פתרון לפרק זה, ואילו אחד האחרונים, שלמה מימון, שלא עמד על בעיות המבנה של מו“נ, אינו מטפל כמו”כ בפרק י“ד בכללו, אלא אך ורק בפירושו של הרמב”ם למקרא “ויראו בני האלהים את בנות האדם”, המשמש לו פתח להערה מפורטת על החשובים והפחותים, “שתי כתות אנשים אלו”, עיין גבעת המורה, שם, י"ז, א'.  ↩

  38. ר' יוסף כספי מוסיף לפרק שלפנינו: “הנה ביאור זה הפרק לפי הכוונה בספרנו זה אין צורך כי הוא מבואר בעצמו ואולם יש בכאן סודות”… (עמודי כסף, שם, 30 וכו'). היו מפרשים שראו בדברי הר“י כספי והר”מ נרבוני (עיין בהערתנו הקודמת), שהם מתכוונים לתלות בדברי הרמב"ם שבפרק זה את דעתם, שאדם הראשון לא היה ולא נברא אלא משל למשה רבנו.  ↩

  39. תהלים ל“ט, ו': ”…אך כל הבל כל אדם נצב סלה“. על צירוף זה עמדנו באחת משיחותי עם הפרופ‘ א. ביכלר, לונדון. – ומן העניין הוא שפסוק ז’ באותו פרק פותח: ”אך בצלם יתהלך איש…“ אף רמז זה מחזק את ההשערה שצירוף ”אדם“ ו”נצב“ זה רחף לפני הרמב”ם.  ↩

  40. ועיין דברי הר“י כספי: ”אבל אין כונתו בכאן שיהיה צור רומז דרך להיותו פועל או מניע לפי שמזה נגיע אל עצמותו ואל מציאותו ית‘ כמו שיתבאר בתחלת חלק שני וכו’ כי צור נשאר כפשטו בכל מקום“, עמודי כסף, 32. – עיין גם בהקדמת הרמב”ם ל“משנה תורה”: …“ומפני זה נערתי חצני אני משה בן מימון הספרדי ונשענתי על הצור ברוך הוא”…  ↩

  41. ליחסו של הרמב“ם אל ביאור ”ונגש“ האמור במשה וכמו”כ לביאור “עבר” בפרק כ“א, עיין דברי אביו, ר' מימון, ב”רסאלה̈“ שלו בעניין השמד (The Letter of Consolation of Maimun ben Joseph, ed. L. M. Simmons, 1890, 9 ff.): ”…וג̇הא ג̇וז עליה אללה נור כרמה כקולה אני אעביר כל טובי על פניך… תעאלי מתג̇ליא עליה מע האולאי כלהם ישק פי מא בינהם ויעלא פוקהם וינט̇ר אלי נור אללה עלי וג̇והא לו וצפת וקרב אלמעני פיהא ואוצ̇חת למא וסעתהא אלעקול כמה שהד אללה לה ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים“. ומן העניין הוא להשוות את יחסו של הרמב”ם אל משה רבנו עם דברי אביו באגרת הנ“ל ולעיין כמו”כ בנקודות–מגע בין הרמב"ם ובין אביו בביאורי שמות וכו' – ולא כאן המקום לכך.  ↩

  42. על חלוקת הפרק י“ט עיין כמו”כ פתיחתו של הר“י אברבנאל ב”שמים חדשים" (רדלהיים, תקפ"ט) המשמש פירוש לפרק זה, ושאלה זו מקומה לעיון בשאלות המבנה הפנימי.  ↩

  43. עיין גם בסוף פרק י“ט: ”וכל לשון מליאה שתמצא מיוחסת לשם היא מזה הענין, לא שיש לו גוף ימלא מקום. אלא אם תרצה שתשים כבוד ה' האור הנברא אשר יקרא כבוד בכל מקום והוא אשר מלא את המשכן אין היזק בזה“. ועוד שיתוף עניין אחר לשני הפרקים הנ”ל, והוא: מעמד הר סיני. במקום אחר אעמוד על שאלת המקראות במו“נ, ואף ממנה ניתן להסיק מסקנות נכבדות לביאור שיטתו של הרמב”ם.  ↩

  44. בפרק כ''ג מדובר ב“עדם אלענאיה̈” ובפרק כ“ד ב”רפע אלענאיה̈".  ↩

  45. הר“י אברבנאל מרמז על המקרא ”אלך אשובה אל מקומי“ (הושע ה', ט"ו) ששנה הרמב”ם בפרק כ“ג. אולם זה בא לשם ”שיבה“ ולא לשם ”הליכה", עין שם.  ↩

  46. שם, מ"א, א'.  ↩

  47. לדברי הרמב“ם שאלהים לא יתואר בשינה מעיר הר”י כספי על המקרא “עורה למה תישן ה' ” – “ואעפ”י שלא נמצא גזרה מוחלטת: ויישן ה‘ אבל כוונתו ז"ל כי היה למה תישן ה’ כאילו אמר למה תהיה כישן, כמו למה תהיה כאיש נדהם, ולא נאמר נדהם ה', ולכן כתוב: הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל", עמודי כסף, 40.  ↩

  48. כנגד זה אתה מוצא שהבטיח הרמב“ם בפרק ז' לברר מלת ”בן" (“כמא סנבין פי אשתראך אסמיה̈ בן”), ולא קיים את הבטחתו.  ↩

  49. שם, מ“ג, א'. הר”י אברבנאל זקוק היה לצרף פרק כ“ו לכ”ז בכדי להצדיק את הסימן ג“ן עד”ן לפוקי המו“נ. בתרגום אבן תבון מכיל ח”א: ע“ו פרקים; ח”ב: מ“ח; וח”ג: נ“ד. בתרגום אלחריזי – ח”א: ע“ה פרקים; ח”ב: מ“ט פרקים; ח”ג: נ“ד. כדי להעמיד את פרקי המו”נ על ג“ן עד”ן (קע"ז פרקים) הוא כורך את חלוקת הפרקים של אבן תבון ואלחריזי יחד. במניין פרקי ח“א הוא הולך אחר אלחריזי, במניין פרקי ח”ב הוא הולך אחרי אבן תבון. ואין זאת אלא לאמת את הסימן ג“ן עד”ן. אין סימן–מניין זה חידושו של הר“י אברבנאל, מקורו הראשון כנראה בדברי ר' אברהם אבולעפיא, וגם הר”י כספי מונה סימן זה. הרש"ט פלקיירא מעיר לפרק כ“ז: ”כשהעתיק ר‘ שמואל זה החבור עשה אלו הב’ פרקים אחד, ואחר כן תקן אותם והפרידם" (מורה המורה, 165).

    בדקתי בכתבי–היד הערביים של המו“נ הגנוזים במוזיאון הבריטי (עיין רשימת כתה“י העבריים וכו' של המוזיאון הנ”ל), והנה בהם נפרד פרק כ”ז מפרק כ“ו, ע”י סימון המספר בשולי הגליון. (בכתה“י האחד, 2423.Or, חסר סיום פרקי כ”ו וכ"ז). שני הפרקים הנ“ל מפורדים גם בכתבי–היד העבריים של תתרגום אבן–תבון הגנוזים במוזיאון הבריטי, והוא הדין בדפוס הראשון של המו”נ במוזיאון הנ"ל (1480, חסר השער).  ↩

  50. שם, מ"ז, ב‘ וכו’.  ↩

  51. שם: “כוונת הפרק הזה לבאר שיתוף שם עצב לפי שמצאנו הכתוב מייחס אותו להש”י… ואם היה עצב נאמר לבד על הכאב יחייב בו ית' גשמות מתאר ולזה הביא בו השיתופים להסירו מכאב".  ↩

  52. שם, ד‘, א’: “ומרה האדם רצון השם והיה העצבון והמרי שב אל האדם והלב על השם שהוא הרצון”.  ↩

  53. אף בעל “חובות הלבבות” עומד על מקרא זה – ב“שער היחוד”. והוא מזכיר לא רק את מקראות–ה“צלם”, אלא גם מקראות–הגשמה חשובים שלא הזכירם הרמב“ם במו”נ, מעין: “ויקץ כישן ה' ” וכו‘. רבי בחיי מרמז בפרק זה על חיבוריו השונים של רב סעדיה גאון (לא רק “אמונות ודעות” בלבד), הוצ’ סלוצקי, ל"ח ואילך.  ↩

  54. אין דברי המפרשים גם בבירור פרק ל‘ שלפנינו נוגעים בעצם שאלת המבנה. קביעתו של “זה אחר זה” אין בה לפרש טעם סידורו של “זה אחר זה”, ובהרצאת תוכן הפרק וודאי שאין משום פתרון לשאלת המבנה. שם טוב אומר, לדוגמא: “אחר שהביא הרב עצב שהוא שם מרי והכעס פירש שם אכילה שהוא נאמר על החכמה והיא הישועה האמתית, והוא הדבר אשר בעבורה ינצל מהשטן ומיצר הרע שהוא ההיולי הראשון”. הר“י אברבנאל אומר: ”כוונת הפרק הזה לבאר השאלת מלת אכל להסיר ספק ה’ אלהיך אש אוכלה הוא… וכוון ג“כ הרב בפרק הזה לבאר מכל עץ הגן אכל תאכל”…, שם, מ''ח, א'.  ↩

  55. לדברי הרמב“ם בעניין חרון–אף וכו' מעיר הר”י כספי על כמה “ויחר אף ה' ” שנאמרו בתורה וכו‘, ואין זה כאן מענייננו. ובעל “מקור חיים” משיב (סוף פ' בהעלותך) לדברי הר“י כספי: ”וכתב כספי שהיה זה שכחה מהרב ז"ל עם רוב טרדת לבו ומצוקת עיוניו בחברו ס’ המורה, האם אין שכחה לפני כסא כבודו ז“ל, והנה משה רבנו ע”ה שכח עצמו במי מריבה, אבל באמת אין איש אשר יחטא וכל יתרון החכמים הוא במיעוט תעיותיו“, עמודי כסף, 46, בהערת המו'”ל.  ↩

  56. במקור: “יביד עצאתה אבאדה̈ אלנאר למא תתסלט עליה”. ואלחריזי תירגם: “יאביד מורדיו כהאביד האש לכל מה שתמצא”.  ↩

  57. לסיום פרק ל‘, בדבר מעיני הישועה ומעיני העצה מוסיף רש“ט פלקיירא: ”ר’ שמואל שתפשו לחנם תפשו, שכתב כי נאים ושכיב מר אמר זה, וחושדו בתנומה תפול עליו תרדמה. ודוק ותמצא האמת", מורה המורה, 167.  ↩

  58. הרמב“ם מדגיש בסוף פרק ל”א: “והד̇א אלפצל אנמא קדמנאה תוטיה̈ למא יאתי בעדה”. הפרק הוא “תוטיה̈” לבא אחריו, ואין “תוטיה̈” (הצעה) במו“נ עולה בקנה אחד עם ה”הקדמה".  ↩

  59. שם: “פת̇ם אשיא יתבין ללאנסאן אמתנאע אדראכהא ולא יג̇ד נפסה מתשוקה̈ אלי עלמהא לשעורה באמתנאע ד̇לך”.  ↩

  60. במקור: “אלאלף ואלתרביה̈”. אלחריזי תירגם: “החברה והתרבות”.  ↩

  61. שם טוב ואפודי רואים בפרק ל"א “התחלה לרמוז מעמד הר סיני”. (שם טוב: “מזה הפרק יתחיל הרב לרמוז על מעמד הר סיני והגבול שזכר שיש לשכל האנושי רמז לגבול הנאמר במעמד הנבחר והגבלת את ההר”, שם, מ"ח, ב'). ודברינו מבררים פרק זה והבאים אחריו מתוך מהלך–ההרצאה במו"נ גופו.  ↩

  62. במקצת חוזר פרק ל“ד על חלק ממה שנזכר בפרק ל”ג – אם כי בעיקר למטרה אחרת. המשל במזונות הבלתי נאותים ליונק או ל“נער הקטן” (“אלטפל אלצגיר”), שבפרק ל“ג משמש סיום לפרק ל”ד. בהכפלות מעין זו לא אוכל לדון כאן. ואין מן הצורך להוסיף, ‏ שאין להקשות על מנין חמש הסיבות בפרק זה ממנין שלש הסיבות של אלכסנדר בצירוף הסיבה הרביעית שהוסיף עליהן הרמבי‘ם בפרק ל“א, כמבואר מדברינו. האפודי, לדוגמא, שואל ומשיב בו בעניין, ולדעתו חמש הסיבות המנויות כאן מיוחסות לחכמת האלהות לבד, והר”י אברבנאל קורא לדבריו “הבל ורעות רוח”. האפודי הולך לשיטתו בקישור פרקים אלה ופרק זה בכללם במעמד הר סיני; ולדוגמא קטע מדבריו:…“ר”ל ויהי ביום השלישי ויהי בעת למוד החכמה האלהית, בבקר רוצה לומר בימי הנערות, ויהי קולות ר''ל אורך ההצעות שהיא הסיבה השלישית, ואמרו וברקים רמז לדקות המושג ולקושי עמקו שהיא הסיבה הראשונה. ואומר וענן כבד על ההר רומז לקיצור המשיג. ומה שאמר על ההר רוצה לומר הראש שהוא משכן המוח שהיא הסיבה השנית, ואמר קול השופר רמז לסבה חמשית שהוא העניק בצרכי הגשמים, ואומר שופר נגזר מאמרי שפר שהגוף נגרר אחריהם, ואמרו ויחרד כל העם ר"ל שמפני אלו הסבות נמנעה למוד זאת החכמה להמון, ואמרו והר סיני רמז לסבה רביעית שהיא הכנות טבעיות, ואמרו והר סיני רמז לראש, ואמרו עשן כלו רמז לגסות החומר, ואמר אשר ירד וכו’ ר“ל שירד השכל האנושי בזה החום הטבעי וכו' ”. הרצאתנו פוטרת אותנו, כאמור, מלחזור ולטפל בנסיון פירושו זה של האפודי והיוצאים בעיקבותיו.  ↩

  63. וכבר עמד הנרבוני על הבדל זה, שם, ד‘, ב’: “ואמנם החכם אבן רש”ד אמר כי אין ראוי לומר להמון שאיננו גשם כי יבטל מציאותו אצלם גם איננו ראוי לומר כי הוא גשם כי הוא חלוף האמת אבל ראוי שנבחר היותר נכבד ממשיגי הגשם ושנאמר כי

    הוא אור כי נמלט אותם מאמונת ההגשמה ויהיה נמצא אצלם ונכבד שבנמצאים עד שיכלול זה מן הצדק כמו שהאור סבת מציאת הגוונים בפועל וסבת ראותנו אותם כן האל ית‘ סבת הנמצאות כולם וסבת השכלתם ומאד המריץ שאמרו ונהורא עמי’ שרי' “. על היחס בין אלהים ואור מעמידנו המו”נ בכמה מקומות, עיין להלן.  ↩

  64. מנין “שמות אלוה” (סעיף ז') בהם מטפל הרמב“ם סמוך לבירור התארים (סעיף ה') בסוף ה”סודות“ ו”סתרי התורה" אינו משולל סיבה.  ↩

  65. אין אנו מטפלים כאן במעברים הפנימיים שבפרקים גופם, בחלוקתם, בסידורם וכו' – כאמור – ומכל מקום עלינו לרמוז על הקדמה קצרה זו המשמשת כמעבר והמדגישה בסיומה שאינה ממגמת הפרק. בסוף הפרק מדגיש הרמב“ם כנגד זה: ”וזאת היתה כוונת הפרק“. וממקומות רבים ברור למדי, שהרמב”ם נתן עניין מיוחד לכל פרק, לכל פרק היה “גרץ̇” לעצמו.  ↩

  66. “ודע שאתה כשתאמין הגשמה או ענין מעניני הגשם, שאתה מקנא ומכעיס וקודח אש חמה ושונא ואויב וצר [כינויים אלה נאמרו עברית במקור הערבי] יותר קשה מעובדי ע”ז מאד“, מו”נ, א', ל"ו.  ↩

  67. הר“י כספי כורך ביאור ”פנים" במעשה מרכבה (עמודי כסף, 49) – ללא צורך ובלי ביסוס מספיק.  ↩

  68. ר“י הלוי מונה ”חי“ על ה”שולליות“. עיין כוזרי ב‘, ב’: ”אבל השולליות כמו חי ואחד וראשון" וכו'.  ↩

  69. הרמב“ם בטוח בעקביותו של אונקלוס בתכלית, וכשהוא נתקל בשלשה תרגומי ”ראה“ שאינם לפי דרכו של אונקלוס – אין לו אלא דרך אחרת להניח, שטעות היא בנוסחאות תרגום–אונקלוס. אף מכאן ראיה כמה החמיר והקפיד הרמב”ם בדרישת העקביות כלפי זולתו, ולעצמו לא כל שכן, וכמה גם עלינו לדייק לא רק בגופי תורתו אלא גם במבנה–דבריו.  ↩

  70. אין הדין עם פ. בלוך (שם, 15) הרואה את הפרקים א‘–ג’ בח“א כפרקים שנתחברו לשם ”ההבנה הפופולרית“. וכי משום שהבנתם קלה מהבנת פרקי הטבע והאלהות וכו' פרקים ”פופלריים“ הם? האם הרמב”ם חיברם לשם ההמון, או בא להסביר להמון את דבריו?  ↩

  71. הר“י כספי, לדוגמא, נמנה על סוג המפרשים שלא הרבו לפרש בפרשת–התארים. וטעמו הוא: שיסוד דברי הרמב”ם בפרשה זו הוא בספרי ההגיון, בספרי אריסטו וכו' ואין רצונו “לעשות פירוש מלות לעוללים וליונקים” (עמודי כסף, 60 וכו').  ↩

  72. שאלות להחכם כה“ר שאול הכהן וכו', כ”ב, א'.  ↩

  73. שם, 265 וכו'.  ↩

  74. עיין בפתיחת פרק ס“ח בחלק זה:…”כמא קד אוצ̇חנא פי נפי אלצפאת"…  ↩

  75. עיין כמו“כ סיום פרק נ”א בחלק זה.  ↩

  76. בין פרטי המבנה הפנימיים שבפרשה זו, יש להעיר דרך אגב, לדוגמא גם על שילוב שאלות משה רבנו (נ"ד) וגם על פתיחת הפרקים נ“ז, נ”ח, נ“ט. אסור להעלים עין מהשתדלותו של הרמב”ם לשמור את גבול הרצאתו בפרשה זו ומ“כשלונותיו” בבחינה זו (ואף כאן הוא מדגיש כמה פעמים: “וקד כרג̇נא ען גרץ̇ אלפצל”, ומשתדל לשוב אל ה“גרץ̇”, חוזר על הקדמות, מסכם וכו'). אחרי שרמז בפרק נ“ד לדוגמא על הידמות האדם לאלוה הוא יוצא להדגיש בפרק נ”ה – פרק סיכום קצר ומרוכז מיוחד במינו – שאין דמיון בשום פנים בין אדם ואלוה, פרק נ“ו ממשיך בזה הענין, וסיום–הדגשתו מכריע (“פהד̇א אלמעני עט̇ים אלג̇לאלה̈ ענד אלעארפין פאחפט̇ה וח᷃צלה חק תחצילה ליכון עתידא למא יראד תפהימך איאה”). יש לייחס חשיבות יתרה לסיום פרק נ”ח: “פסבחאן מן אד̇א לאחט̇ת אלעקול ד̇אתה עאד אדראכהא תקצירא ואד̇א לחט̇ת לזום אפעאלה ען אראדתה עאד עלמהא ג̇הלא ואד̇א ראמת אלאלסן תעט̇ימה באוצאף עאדת כל בלאגה̈ עי᷃א ותקצירא”.  ↩

  77. גם הר“י כספי מקיים את הסדר הזה שלפנינו: ”דע כי ענין גדול הוא ועקר מופלג להבין כוונת כל פרק ופרק, רצוני הכוונה הכוללת, וכן סדור הפרקים זה אחר זה, ולכן אומר שהמורה סדר הי“א פרקים במניעת הנחת כל התארים בשם ית‘ לבדו, ולפי האמת ראוי שידבר עתה בענין השמות המונחים על דרך האמת מפי משה על השם ית’ ”, עמודי כסף, 64.  ↩

  78. אעיר כאן, דרך אגב, על אחד השיבושים המרובים שבתרגום מו“נ לגרמנית ע'”י אדולף ווייס (1923). במקור הערבי נאמר בראשית הפרק: “וכד̇לך קולה מכתב אלהים”. בדפוסי תרגום אבן–תבון ‏נשתבש מאמר זה: “וכן אמרו והמכתב מכתב אלהים, וכן אמרו מכתב אלהים הוא”. המתרגם ווייס לא עיין כמובן במקור הערבי ולא בכת“י של תרגום אבן תבון ולפיכך ייחס טעות או הכפלה זו לרמב”ם גופו: Das Doppelzitat [!] berhuht jedenfalls auf einam Versehen des Verf. s. [!] oder ist einfach eine Dittographie, I, 247. ואין ווייס יחיד ב“תיקונים” מסוג זה בדברי הרמב“ם. רבים ”מתקנים“ כעולה על רוחם או כפי שצריך להם לעניינם בתרגום אבן–תבון והם סבורים כאילו הם מתקנים בדברי הרמב”ם גופו. – בתרגום אלחריזי אין שיבוש הדפוס הנ"ל, עיין הערתו של שייער, 97.  ↩

  79. הרמב“ם מעיר כאן דרך אגב שפרשת התארים נסתיימה קודם לכן. בסיום הפרק יש מעין התנצלות על שלא הכניס למו”נ פרשה פסיכולוגית מיוחדה: “אד̇ הד̇ה אלמקאלה̈ מא אלפת אלא למן תפלסף וערף מא קד באן מן אמר אלנפס וג̇מיע קואהא”.

    עיין כמו“כ בדברי הר”מ נרבוני, שם טוב ושלמה מימון (“גבעת המורה”) לפרק ס"ח..  ↩

  80. פרק זה המכיל גם ביאור “מרכבה” הוא הראשון בשורת הפרקים ממ“ו ואילך הפותח – ופתיחה ישרה – בביאור פעל, ואעפ”י שאין עניינו מצומצם בפרט זה. על “רכב” רמז הרמב“ם בפרק–המלאכים, פרק מ”ט. ואולי יש בכך משום עניין–מה, שפרק מ“ט מסיים את החלק המרכזי הראשון ומשמש מעבר לפרשת התארים – ופרק ע' מסיים את הפרשה הששית ומשמש אף הוא מעבר לפרשה חדשה. בפרק מ”ט לא הזכיר הרמב“ם אף דרך רמז שהוא עתיד לעמוד אח”כ על “רכב”, כמו שהוא נוהג במקומות אחרים.  ↩

  81. אף רמז זה “וקאל סייד אלנביין רכב שמים” בפרקי השקלא וטריא החשובים בשאלת הקדמות של אריסטו (פרק י“ט, ח”ב), מוכיח כמה חשיבות ייחס הרמב“ם לביאור ”רוכב שמים".  ↩

  82. יש כמו“כ לשים לב להדגשה המיוחדה בסוף הפרק: ”ויהיה זה הענין נמצא תמיד בשכלך“ וגו'. במקור הערבי: ”פליכן הד̇א אלמעני חאצ̇רא דאימא פי ד̇הנך“. אלחריזי תרגם: ”וצריך שיהיה זה הענין מזומן בלבך תמיד“. ידועה הערתו של שייער בדבר ההבדל שבין ”עקל“ ובין ”ד̇הן“ (Das psychologische System des Maimonides, 1845, 18), והוא. יוצא בעיקבות רש”ט פלקיירא, המעתיק דברי אריסטו: “ומן אלעקל יכון אלד̇הן”, ומוסיף: “כלומר מן השכל יהיה הציור, וע”כ צריך אתה להבין מלת מחשבה באלו המקומות הציור" (מורה המורה, שם).  ↩

  83. הסיבה השלישית שהר"י אברבנאל מונה לקביעת הנחות המדברים בחלק א' ולהפרדתן מעל הנחות הפילוסופים (“שלשה שהפילוסוף השתמש במופתיו מאותה הקדמה שהניחו מקדמות העולם והיתה כוונת הרב להשיב על אותה הקדמה ולבטלה בחלק שני לכן הוצרך להניח באותו חלק הקדמות הפילוסופים ומופתיהם מה שכללו כדי להשיב עליו מיד ולהתווכח עם הפילוסוף בענינה”, שאלות וכו‘, כ"ג, ב’) אינה מיישבת שאלה זו.  ↩

  84. דעה זו היתה כידוע נחלת–רבים מידידיה האלכסנדרוני ואריסטובלוס עד רוב אנשי האסכולסטיקה הנוצרית והאישלמית בימי הביניים. ר“י הלוי חוזר עליה ב”הכוזרי“ כמה פעמים. את הפילוסופים הוא מציין כ”עם שלא נחלו חכמה ולא תורה, מפני שהם

    יונים… והחכמה שהיא ירושה מאדם, והיא חכמה המוחזקת בכח אלהי איננה כ“א בזרע שם”… (מאמר א', ס"ג). את התוכנים החדשים הוא מסמן כ“גונבי החכמה” (מאמר ב‘, כ’). ולהלן הוא אומר: “אמר החבר ומה תאמר בחכמת שלמה וכבר דבר על כל החכמות בכח אלקי ושכלי וטבעי והיו אנשי העולם באים אליו להעתיק חכמתו אל האומות עד מהודו. וכל החכמות הועתקו שרשיהן וכללם מאתנו אל הכשדים תחלה ואחר כך אל פרס ומדי ואחר כך אל יון ואחר כך אל רומי. ובאורך הזמן ורב המוצעים לא נזכר בחכמות שהם הועתקו מן העברים אך מן היונים והרומיים” (שם, ס"ו). ועיין כמו“כ בדברי ר"ע מן האדומים ב”מאור עינים". בוקסטורף, מונק וילינק קיבצו את החומר בפרט זה, כהערת א. הרכבי לדברי ימי ישראל של

    גרטץ, חדשים גם ישנים, תרנ“ה–נ”ו, 57.  ↩

  85. במקור הערבי: “ג̇מלה אלוג̇וד עלי ג̇הה̈ אלאכ̇באר”. אלחריזי תירגם: “כלל המציאות על צד הודעה”.  ↩

  86. עיין בדברי שם טוב (שם, ק"י, ב‘ וכו’) ובדברי הר“מ נרבוני (שם, ט"ז, א‘ וכו’). מן הראוי לשים לב ביותר לסיום הפרק בכללו וגם לדבריו ”פסבחאן מן אבהרנא כמאלה".  ↩

  87. לשאלת הר“י אברבנאל: ”מה ראה הרב לדרוש ולחקור בד‘ שאלות היקרות ההם יחד ולא צרף שאלה אחרת לא מן הנבואה ולא מן ההשגחה והידיעה ולא משאר הדרושים האלהיים ומהו היחס שיש לד’ השאלות האלה זו עם זו שבעבורו נתקשרו כלם“ (שאלות להחכם כה“ר שאול הכהן, שם, כ”ב, א'), יש להשיב, שאחרי בירור שאלת התארים והשמות חייב היה לברר את ד‘ השאלות היסודיות בתורת–האלהות, ולא היה כאן מקום לא לשאלת הנבואה ולא לשאלת ההשגחה וכו’. היחס שבין ד‘ השאלות בינן לבין עצמן מובן מאליו, וגם מתוך הרצאת הרמב’”ם.

    שאלתו החמישית של המפרש הנ“ל: ”מה ראה הרב לדבר בד‘ השאלות היקרות ההם בדלוגים, כי הוא הביא בסוף החלק הראשון הקדמות המדברים ומופתיהם עליהם ובתחילת ח"ב הביא הקדמות אריסטו ומופתיו על ג’ מהם והיה ראוי שיתחבר הכל אם בח“א או בח”ב“ (עיי"ש), תשובתה בצידה, ועל עיקרה עמד השואל בעצמו. עיין גם בדברינו להלן על חלוקת הספר, על שאלת ג‘ החלקים וכו’. הרבה מן העניין יש ברמז שרמז הר”י אברבנאל (שם, כ"ה, ב') שאריסטו שימש כאן מופת לרמב"ם, גם אריסטו הזכיר במאמר א‘ שבספר הנפש את דעות קודמיו על מנת לבטלן, ובמאמר ב’ הציע דעותיו הוא.  ↩

  88. בפרקים האחרונים הולכת ההקדמה שבראש הפרק ונעשית יותר קצרה מפרק לפרק.  ↩

  89. בתרגומו של אלחריזי שונה, כאמור, אף בחלק זה מניין הפרקים. פרק א‘ שבמקור ושבתרגום אבן–תבון הוא פרק ב’ בתרגום אלחריזי, אעפ“י שאת ה”צדר“ של חלק ב' הוא מסמן כ”הקדמה“ ולא כפרק א'. והמו”ל שייער לא עמד כנראה על כך.  ↩

  90. במקור: “אלשריעה̈”, אלחריזי תירגם: “התורה”. להלן מתרגם גם אבן–תבון “משכל מן משכלאת אלשריעה̈”: “פרק מפרקי התורה”.  ↩

  91. אבן–תבון מתרגם: “קשרים רבים”, וזו היא הגירסא בכל שמונת כתה“י של תרגום אבן תבון שבמוזיאון הבריטי (וקצת נאה ממנו: “קשיים רבים”, אע'“פ שתרגום ”קשרים" הוא כדין). אלחריזי מתרגם: ”קושיות רבות". בעקבותיו מתרגם גם מונק: beaucoup de difficultés. (עיין גם בהערתו של מונק למשפט זה שנבנה שלא כהלכה, שם, II, 50).  ↩

  92. לאחר כך שוב חוזר הרמב“ם על הדגשתו: ”וכל פרק שתמצאני מדבר בו בביאור עניין כבר בא המופת עליו בחכמת הטבע או כבר התבאר במופת חכמת האלהות… דע שהיא מפתח בהכרח להבנת דבר מספרי הנבואה, רצוני לומר ממשליהם וסודותיהם, ‏ ומפני זה זכרתיו וביארתיו והראיתיו למה שיועילנו מידיעת מעשה מרכבה או מעשה בראשית [כאן מעשה מרכבה קודם למעשה בראשית] או לבאר עיקר בענין הנבואה או בהאמין דעת אמתית מן האמונות התוריות". שילוב ברור העניינים מספרי הנבואה בבירור מעשה בראשית וכו' טעון תשומת–לב מיוחדה.  ↩

  93. בשאלת המלאכים כבר נגע הרמב“ם בח”א, ולאח“כ הוא חוזר ודן בה. כאן הוא מייחד לה שני פרקים. הקשר בינה ובין תורת הגלגלים אינו זקוק להסבר מיוחד. אולם מן הראוי לעיין עיון חדש בתורת–המלאכים של הרמב”ם, בה אפשר לנגוע גם באי–אלה פרטים ארכיטקטוניים בהרצאת תורת המלאכים במו"נ.  ↩

  94. נעיר כאן דרך אגב על העניין הרב שיש בדברי הרמב“ם המדגיש את מקוריות מחשבתו בסיום פרק ט' (“וזה המספר הוא אצלי שורש גדול מאד לעניין עלה בדעתי לא ראיתיו לאחד מן הפילוסופים בביאורי ואולם מצאתי בדברי הפילוסופים ודברי החכמים דברים העירוני על זה”. סוף המאמר במקור הערבי: “לכנ᷃י וג̇דת פי אקאויל אלפלאספה̈ וכלאם אלחכמים מא נב᷃הני עליה”. בתרגום אלחריזי: “ודברי החכמים העירונו אליו”. המו“ל שייער לא עמד על השמטה זו, שאולי טעות דפוס היא, שיתכן שנפלה מחמת השנות מלת ”הפילוסופים" בסיום בכללו). ועוד: דברי הרמב”ם בעניין אבדן הפילוסופיה בישראל וכו', שהם הכפלת דבריו מפרק ע“א בח”א, לא באו אלא מתוך שאיפת ההתאמה בין דברי הפילוסופיה ודברי החכמים.  ↩

  95. שם, כ“ב, א': ”למה הביא הרב אחר זה [הקדמות אריסטו] אותם העשרה פרקים מדרושי המלאכים והגלגלים המיוחסים למעשה מרכבה בתחילת החלק ב‘ ויותר ראוי היה שיזכרם בח’“ג שייחד לדרוש המרכבה ואם עשאו להעלים למה זה הניחם במקום שהם בו ולא במקום אחר”.  ↩

  96. שם, כ"ג, ב'.  ↩

  97. הרבה מן העניין יש בשלושת המקראות שהרמב“ם מעתיק בסיום פרק–האצילות: ”אותי עזבו מקור מים חיים, כי עמך מקור חיים, באורך נראה אור". המקרא האחרון חשיבות יתרה לו לתורת–ההכרה של ימי–הביניים, תורת ההכרה בדומה שיסודה בשיטתו של אמפידוקלס וכו'.  ↩

  98. בסיום פרק י“א מדגיש הרמב”ם שידבר בחידוש העולם (לא בקדמות וחידוש; “ובעד ד̇לך אכ̇ד̇ פי אלכלאם פי חדת̇ אלעאלם”).  ↩

  99. הר“מ נרבוני מעיר על פי דרכו לפרק י”ב: “ולזה השלים הפרק באמרו והבינהו. וזה הפרק אמנם היה ראוי לסדרו לפני המאמר בדעת האנשים בקדמות העולם או חדושו ואין בדברי הרב ז”ל וסדורם מה שיקבל התוספת והחסרון או שנוי ותמורה, ית‘ המשפיע האמת על אוהביו“, שם, כ”ט, א’.  ↩

  100. בראשית הפרק חוזר הרמב“ם ומדגיש את דרכו המיוחדה בהרצאת דברי זולתו וכו'. ארבע הדרכים הראשונות הן משל אריסטו, ושלש הנותרות מוכיחות את הקדמות ”מן ג̇הה̈ אלאלאה", לא מצד טבע העולם.  ↩

  101. צורת הוויכוח הישר בין הרמב“ם ואריסטו (“סאלנא ארסטו וקלנא לה” וגו') ראויה לתשומת–לב מיוחדה. חשובה כמו”כ ההקדמה לפרק, בה הוא תוחם תחום בינו ובין המדברים.  ↩

  102. “א' מהם, הבמציאות זה ההתחלפות [”אלאכ̇תלאף“] יתחייב שיהיה זה בכוונת מכוון בהכרח לא ע”צ החיוב [או] לא יתחייב. והשאלה השנית, האם בהיות כל זה בכוונת מכווין ייחד זה היחוד [“כ̇צ᷃ץ הד̇א אלתכ̇ציץ”] יתחייב שיהיה זה מחודש אחר העדר או לא יתחייב זה אבל יהיה מייחדו לא סר כן [“בל יכון מכ̇צ᷃צה לם יזל הכד̇א”]".  ↩

  103. בדברי הרמב“ם על אפשרות פירושם של מקראות חידוש העולם ברוח רעיון הקדמות יש הרבה מן העניין להערכת דרכו של הרמב”ם בפרשנות. מכאן אתה למד גם זו, שפירושי המקראות לרמב"ם אינם פירושי–לשון או מקור קדמון בלבד, אלא הפירוש בא מתוך הכרח ההנחה הפילוסופית.  ↩

  104. רש“ט פלקיירא מעיר לפרק כ”ו: “ואומר כי מורנו ז”ל העיר בזה הפרק והגביל על ענין עמוק למי שמבין אותו וע“כ אמר בסופו ודע זה” (מורה המורה, שם).  ↩

  105. ולהלן, בפרק כ“ט, הוא מסכם את יחסו לתורת אריסטו: ”אנ᷃א נואפק ארסטו פי אלנצף מן ראיה" וכו'.  ↩

  106. במקום אחד (לאחר פרשת אדם וגן עדן וכו') אומר הרמב“ם שלא ירחיב בפירושו משום שאינו רוצה להיות מגלה סוד (“מגלה סוד” הוא אומר עברית במקור הערבי). בפרשת אדם וחוה ה”סודיות" הולכת ומוסיפה. מרובות הן בפרק זה ההדגשות

    המיוחדות לרמב“ם. עיין בדברי בכר על ה”סוד“ במו”נ ועל היחס בין הרמב"ם והראב"ע (שם, VIII, 12 וכו).  ↩

  107. עיין בעניין סימון השבת כמצוה השלישית בדברי הר“מ נרבוני (שם, מ"ב, א') והר”י אברבנאל בפירושם לפרק זה.  ↩

  108. דברי כמה מהמפרשים הקדמונים אינם ממצים את עומק הבעיא השיטתית והארכיטקטונית כאחת. גם דברי החוקרים בדורות האחרונים אינם מגיהים אור נכון על שאלה זו. פ. בלוך (שם, 35–34), לדוגמא, יוצא אף כאן ידי חובתו בהרצאת תוכן הפרקים – ונעלם מעיניו כל חומר הבעיא הגנוזה בפרקים אלה: כשהוא מסיים ומכליל בקיצור: Ein Hinweis auf den Sabbath, der die Weltschöpfung symbolisiert, beschliesst den ganzen Abschnitt (c. 31) in echt rabbinischem Geist.  ↩

  109. לפרקים הוא מונה ספרי נבואה לחוד ו“ספרי התורה” לחוד, ח“א, נ”ג.  ↩

  110. במקור הערבי: “לאנה לא יעתקד וג̇וד אלאה פנאהיך אן יעתקד נב᷃וה”, ואלחריזי השמיט ותירגם:‏ “שאינו מאמין בנבואה”. – ברוב ‏ כתה"י לתרגום אבן–תבון שבמוזיאון הבריטי מצויה הגירסא הנ''ל שלפנינו בעיקרה, בשינויי–לשון קלים. בשני

    כת“י (27,068.Add;14,764 .Add) מקויימת נוסחת–אלחריזי: ”שהוא לא יאמין נבואה" (“בנבואה”).  ↩

  111. למלת “בנבואה” אין זכר במקור הערבי: “ואנמא אקצד לד̇כר ארא מעתקד אלאלאה”. ואלחריזי דייק לתרגם מאבן תבון: “אבל כוונתי לזכור דעות המאמינים בבורא”. וכבר עמד המו“ל שייער על הבדל זה שבין שני המתרגמים. בכל כתה"י הנ”ל שבמוזיאון הבריטי אין מלת “בנבואה”, הם גורסים: “אמנם אכוון לזכרון דעות (דעת) מאמין האל”.  ↩

  112. עיין בדברי פירושו למו“נ, שם, ס”ו, א‘: "והנה יש אתנו זה המספר מהשלשה בעניינים רבים יקרים מאד, כגון שלשת חלקי המציאות נבדלים וגלגלים והווים נפסדים, וג’ האבות אברהם יצחק ויעקב ושלשת הרועים משה אהרן ומרים, ושלשת המחנות וכהנים ולוים וישראלים ותורה נביאים וכתובים ודברים רבים זולת אלה ולא ייחס הרב הדעות הנבואה אל אחד מהם כי אם אל דעת הקדמות וחדושו“. מלבד סיבה זו מונה הר”י אברבנאל (עיין שאלות וכו‘, כ"ד, א’) סיבה שנייה לסמיכות פרשיות החידוש והנבואה שמקורה במניין י“ג העיקרים ובקביעת סדר מו”נ בהתאם לאותו מניין. ואין דבריו אלה נראים לנו. הסיבה השלישית נאה ממנה, והיא שהנבואה מאמתת את אמונת החידוש. וראיה לכך מדברי הרמב“ם גופו, עיי”ש.  ↩

  113. ש. מונק (שם, II, 259) יוצא בעיקבות הר“י אברבנאל, והוא מעיר כמו”כ על דברי ר' יצחק עראמה בשאלה זו. עיין עקדת יצחק (שאלוניקי, 1522), שער ל“ה, קס”ה ואילך.  ↩

  114. מן הצורך לשים לב להדגשה המיוחדת במינה בפתיחת הפרק: “ואחרי זאת ההצעה שמע מה שאבארהו בזה הפרק והתבוננהו התבוננות מיוחד בו [במקור: ”ואעתברה אעתבארא כ̇ציצא בה“] מוסף על התבוננותיך לשאר פרקי זה המאמר”.  ↩

  115. בסיום ח"א הוא מסכם את דברי הפרשה האחרונה ומזכיר שעתיד הוא לעמוד בח“ב על דרכי הפילוסופים ודרכו הוא בארבע השאלות הנידונות, ואינו מזכיר פרשת מעשה בראשית ופרשת הנבואה. ח"ב הוא מסיים אך ורק בקביעת העובדא שדבריו בפרשת–הנבואה הם כל דבריו בו בענין, ואשר לח”ג הוא מסתפק: “ונתחיל בענינים אחרים בעזרת שדי” (גם ח“א מסיים ב”עזרת שדי“, מה שאין כן ח”ג, שהוא סוף החיבור, כמובן). דברי הסיום הללו “והד̇א גאיה̈ מא אנתהי בי אלקול פיה פי אמר אלנבוה̈ ואמת̇אלהא ועבאראתהא” מתרגם אבן–תבון: “וזה תכלית מה שהגעתי אל המאמר או [מונק מתקן: ”בו“] בענין הנבואה ומשליה ולשונותיה”. אלחריזי: “וזה תכלית דבר בענין הנבואה ומשליה ופירושם”. “והד̇א ג̇מלה̈ מא אד̇כרה לך מן הד̇א אלגרץ̇ פי הד̇ה אלמקאלה̈” מתרגם אבן–תבון בהשמטת סוף המשפט: “וזה כלל מה שאזכרהו לך מזה הענין”. אלחריזי: “וזה הכלל מה שאזכר לך מזה הספר”. ובתרגומו של מונק: Me voici arrive au terme de ce que j‘avais à dire au sujet de la prophétie, de ses paraboles et de ses expressions. C’est là tout ce que je te dirai sur ce sujet dans le present traité… (II, 367)  ↩

  116. ב“משנה תורה” (הלכות יסודי התורה) הוא מקדים פרקי מעשה מרכבה (א‘, ב’) לפרקי מעשה בראשית (ג‘, ד’).  ↩

  117. עיין כמו כן ב“משנה תורה” (שם, ד', י"א): …“שענין מעשה מרכבה אפילו לאחד אין דורשים בו אא”כ היה חכם ומבין מדעתו מוסרין לו ראשי הפרקים. וענין מעשה בראשית מלמדין אותו ליחיד אעפ“י שאינו מבין אותו מדעתו ומודיעים אותו כל מה שיכול לידע מדברים אלו”…  ↩

  118. הטיפול בתרגום יונתן בן עוזיאל שבפרק ד‘ בא אגב הפרק שלפניו, עיי“ש. בראשית סיום הפרק נאמר במקור: ”ולא תסתשנע כוני ד̇כרת תאויל יונתן בן עוזיאל עא“ס ותאו᷃לת כ̇לאפה”. ברוב דפוסי אבן–תבון האחרונים כתוב: “ולא תרחיק זוכרי פירוש יונתן ב”ע ע“ה ופרש"י[!] ופירוש זולתו” (עיין לדוגמא הוצ' גאלדמאן הנ"ל). בדקתי בכתבי–היד של תרגום אבן–תבון הגנוזים במוזיאון הבריטי (עיין רשימת כתה“י העבריים וכו' הנ”ל) וראיתי ששנים מהם (16AXI.Reg;27,063.Add) גורסים: “ולא תרחק זכרי פירוש יונתן בן עוזיאל ע”ה ופרשי פירוש זולתו“. (ופרשי – נהפך אח"כ והיה בכמה מהדפוסים: פרש"י!). ארבעה (Harley 5507, Harley 7586B; Harley 5786A, Add. 14,763) גורסים: ”ולא תרחיק זכרי [או: “זכר”] פיר’ [או: “פירושי”, “פירוש”] יונתן בן עוזיאל ע“ה [באחד חסר ”השלום“ ובשני – ”עליו השלום"] ופירשתי פירוש

    זולתו“, בכת”י 14,764.Add. אנו קוראים “ולא תרחיק זכר פי' יונתן בן עוזיאל ע”ה ופרשו פי‘ זולתו“. ובכת”י Harley 5525: “ולא תרחק זכרי פירוש יונתן ע”ה ופרשתי פירו’ אחר זולתו“. בדפוס ברלין, תקנ”א, הוצ' אייכל, לדוגמא אנו קוראים: “ולא תרחיק זוכרי פירוש יונתן ב”ע ע“ה ופירושי ופירוש זולתו”. המתרגם לגרמנית א. ווייס (עיין למעלה) יצא בעקבות הדפוסים המשובשים ותירגם: Es darf dich auch nicht befremden, dass ich die Erklärung Jonathans ben Uziel, die Erklärung Salomos ben Isaak (Raschis) und anderer erwähne… והמתרגם אינו יוצא ידי חובתו בתרגום זה שאין לו שום יסוד בדברי הרמב“ם, אלא גם מסביר בהערה מיוחדה טעם הכנסת רש”י(!) ע“י הרמב”ם לפרק זה, שם, III, 21.  ↩

  119. במקור: “ולא תתעלק אמאלך”. אלחריזי: “ואל יעלה בלבבך ואל תקוה”.  ↩

  120. במקור: “ולו כלמה̈ ואחדה̈”. אלחריזי: “אפילו מלה אחת”. ובעקבותיו מונק: un seul mot.  ↩

  121. במקור: “בל קד תקח᷃מת כת̇ירא”. אלחריזי: “ודחקתי נפשי מאד”.  ↩

  122. שם טוב עומד בפתיחתו לח“ג על הקדמת הנבואה למעשה מרכבה מצד זה: ”ולמה שאי אפשר ביאור מעשה מרכבה אם לא יתבאר ראשונה מהות הנבואה ומדרגותיה ואיך ידברו הנביאים במשלים, הקדים הרב בזה קודם הדיבור במעשה מרכבה", שם, א‘, א’.  ↩

  123. דברי הר“מ נרבוני ושם טוב שפ”ט פותח בשאלת ההשגחה אינם ממצים את עומק הבעיא הארכיטקטונית. הרצאת פ. בלוך (שם, 39 וכו') מטשטשת את חומר הבעיא המיוחדה הזאת שבחלק השלישי.  ↩

  124. בין החלוקה שהר“י כספי קובע לחלק השלישי – ואין דרכו בכך – הוא מונה על החלק השני בח”ג זה: “ב) מתחלת פ”ח עד פי“ו בענינים שונים” (עמודי כסף, 121), ואין בדבריו משום הגדרה מספיקה. אין הר“י כספי מבחין אף באחדות משאר בנות–הפרשיות שבח”ג וכוללן כאחת.  ↩

  125. פרק ט“ו זה הוא אחד הפרקים המועטים שרש”ט פלקיירא מעתיקם בשלימותם לתוך “מורה המורה” שלו – לרוב חשיבותו ומשקלו השיטתיים.  ↩

  126. הרבה מן העניין הארכיטקטוני והשיטתי בחלוקת הפרקים ובסדרם בבת–פרשה זו. לדוגמא – היחס בין הפרקים כ' וכ“א. עיין כמו”כ בכלל המיתודי שבסיום פרק כ"א.  ↩

  127. שאלות וכו‘, כ"ב, א’.  ↩

  128. שם, כ“ה, ב':…”שהנה הביא הרב דרוש הידיעה וההשגחה בחלק ג‘ בהיות ושהביא דרוש הנבואה קודם לזה בחלק ג’ לפי שהידיעה וההשגחה הם עיקרים תלויים בפעולותיו יתברך התמידיות שלא יוחדו לחלק ב‘ כי אם לחלק ג’ וכפי העיקרים הניחם

    במקומותיהם".  ↩

  129. דברי שם טוב לפרק ח', ח“ג: ”בזה הפרק יתחיל הרב לרמוז על עניין ההשגחה ובעבור סיפור איוב הנפלא בהשגחה“ – אינם קולעים למגמתו של הרמב”ם.  ↩

  130. עיין פרק י“ז: ”פסתסמע אלכלאם פי ד̇לך".  ↩

  131. בראשית הפרק מסמן הרמב“ם את ענין הנסיון כ”גדול שבמסופקי התורה“ (במקור: “אמר אלנסיון איצ̇א משכל ג̇דא והו מן אעט̇ם משכלאת אלשריעה̈”). אלחריזי מתרגם: ”דע כי ענין הנסיון הוא שבוש גדול מרוב שבושי התורה“. מונק מתרגם: L‘idée de l’épreuve est également très obscure et forme une des plus grandes difficultés de la religion (III, 187). אגב בירור עקדת יצחק הכרוכה בענין הנסיון מוצא לו הרמב”ם מקום לעמוד על “תכלית התורה כולה” ולאחר כך, בסיום הפרק, עם הדגשת מקומו של אברהם אבינו (שהוא “אלמבתדי בתעריף אלתוחיד ואת̇באת אלנבוה̈”) הוא שוב מעתיק את המקרא מבראשית י“ח, י”ט, המרמז על שמירת מצוות התורה. ועיין כמו“כ דברי המעבר משאלת ההשגחה למצוות התורה בסיום פרק י"ח. – ומתוך מהלך הרצאתנו יתברר כמו”כ שאי אפשר לסמן את “הענינים המפורדים” שבח“ג (העניינים “מהרעות הנמשכות מהחומר ומדעת המדברים בהעדר ושהרעות בעולם אינם יותר מהטובות ומבקשת תכלית העולם ומשעורי הגלגלים וגדלם טבע קיים”) כ”דברים בלתי מתייחסים שמה“ – כמות שניסה לסמנם הר”י אברבנאל בשאלתו התשיעית (שאלות וכו‘, כ"ב, ב’).  ↩

  132. דניאל חוולסון מקדיש בחלק הראשון של ספרו Die Ssabier und der Ssabismus, 1856, 689 וכו‘ פרק מיוחד (אחרי בקורת שהרסתאני) לבירור דברי הרמב"ם על הצאבה וכו’ ולדבריו – משמש המו“נ מקור ראשון באירופה להרצאת תורות הצאבה. בחלק השני (451 וכו') הוא מתרגם את כל פרשת הצאבה מהמו”נ בצירוף כמה הוספות והערות לנוסח הערבי ולתרגום העברי של מו"נ.  ↩

  133. אגב דיון בהתמדת השתכלותו של האדם באלוה הוא בא לידי פתרון חדש לשאלת “צדיק ורע לו”, שלא עמד עליו בפרשיות מציאות הרע וההשגחה. חשוב הוא הדבר, שהרמב'ים לא צירף פתרון חדש זה לפרשיות הנ“ל, אלא השאירו כאן בפרק נ”א. אעפ“י שפתרון זה לא היה מובן כל צורכו בפרשת–ההשגחה, בלי ההקדמות על ערך השתכלות זו – אולי יוכל גם פרט זה לשמש ראיה לכך, שהרמב”ם לא עיבד מחדש את המו"נ, עיין להלן.  ↩

  134. ואף כאן הוא מדבר בפרקי המאמר ("פצול הד̇ה אלמקאלה̈') ולא בחלקיו.  ↩

  135. בפעם היחידה במו“נ הוא קורא כאן לתלמידו ”בני“: ”ואעלם יא בני“, ואף ”תנביה“ מיוחד הוא מכניס תוך הפרק, ואין זה נפרץ במו”נ.  ↩

  136. הרמב“ם מסמן כמגמת הפרק ”אלתאכ̇יד̇ פי אעמאל אלפרכה פי אללה וחדה… והד̇ה הי אלעבאדה̈ אלכ̇אצ᷃ה̈ באלמדרכין ללחקאיק".  ↩

  137. במקור: “ואלי אללה אלצ̇ראעה̈”. תרגום אלחריזי עולה כאן מלה במלה בקנה אחד עם תרגומו של אבן–תבון. מונק תירגם: Il faut addresser à Dieu nos humbles supplications (שם, III, 444).  ↩

  138. עיין דברי הרמב“ם על ”צדק“ בסיום פרק ל', ח”א.  ↩

  139. עיין לדוגמא בדברי פירושו של הר“י אברבנאל: ”ולפי שלא יחשוב האדם וכו‘ הביא פרק נ"ב וכו’ כדי לבאר משם פסוק אל יתהלל חכם בחכמתו“ וכו‘, שאלות וכו’, כ”ה, א'. אף פ. בלוך (שם, 60) סבור, כאילו נגררה כאן הרצאת הרמב"ם אחרי הפסוק מירמיהו.  ↩

  140. הגדרת ה“חסד” בפרק נ“ג חשובה במאד לתורת האלהות של הרמב”ם: "ורוב שימוש ספרי הנבואה במלת חסד הוא בהטבה למי שאין לו חק עליך כלל, ומפני זה כל טובה שתגיעך מאתו ית‘ תקרא חסד, חסדי ה’ אזכיר, ובעבור זה המציאות כולו, ר"ל

    המצאת הש"י אותו, הוא חסד"…  ↩

  141. אין להבין את דברי סיום הפרק נ“ג ”וכוונתנו היתה בפרש עניני אלו ג‘ השמות [במקור: “הד̇ה אלאסמא”; בדקתי בשמונת כתה“י של תרגום אבן תבון הנמצאים במוזיאון הבריטי – ואין בהם ”ג’ “ זו, אלא: ”עניני אלו השמות“] הצעה לפרק הבא אחר זה”, כאילו אין לביאור ג‘ השמות הנ“ל ערך לעצמו. פרקים יש ב”הצעה“ זו שבמו”נ הרבה מן העיקר לעצמו ומן המעבר לזולתו כאחד. הכוונה היא כאן בעיקר לשלוב “חכמה” ב“חסד” וכו’, כמות שמוכח מתוך הפרק נ“ד, ובעיקר מתוך סיומו. אילו לא נתכוון הרמב”ם אלא ל“חכמה” בלבד, לא היה צריך לטפל מעיקרו ב‘"חסד’, ואפשר היה לו לסיים בפרק ה“חכמה” בלי ה''הצעה“ שלפניו. חשובה היא גם הדגשת ה”חסד“ והמושגים הכרוכים בו בסיום מו”נ, סוף פרק נ"ד.  ↩

  142. בפרט זה יש לו לרמב"ם אחים בספרות המחשבה הישראלית.  ↩

  143. שאלות להחכם כה“ר שאול הכהן וכו', שם, כ”ב, א'.  ↩

  144. עיי“ש, כ”ג, א‘: "וכאשר העיר ה’ את רוח רבינו המורה לחבר הספר הנכבד הזה מלאו לבו לבאר אותם העיקרים אשר כבר זכר בפ‘ המשנה ע"ד ההנחה והציור בלבד ולחקור בעניינם כפי העייון ויושר הסברא עדות כתובי התורה בספר הזה בביאור שלם ולכן עשה התחלות חקירתו ועייונו בשלשת השאלות היקרות שהם מציאותו ית’ ואחדותו ושלילת גשמותו" וכו'.  ↩

  145. הסברת הר“י אברבנאל להעדר שני העיקרים הללו היא דחוקה בתכלית. לכאורה היה מקומם של עיקרי ביאת המשיח ותחיית המתים בח”ג, אבל נפקד בו מקומם משתי סיבות: “האחת לפי שהם מכלל השכר והעונש ונכללים בעיקר ההשגחה והתבארו בביאורה, והשני מפני ששתי העיקרי‘ ההם כולם כפי הקבלה ולא יכול הרב לבארם על פי העיון כאשר עשה לשאר העיקרים, ולכן ביארם באיגרות אשר עשה עליהם ולא הביאם בספר הזה כשאר העקרי’ שהם כפי העייון והחקירה” (שם, כ"ד, ב'). ועוד שם: “הנה אם כן התבאר שבחלק הא' באר הרב עם מה שבאר בהתחלת הח”ב שלשת העקרים הראשונים הנתלים בעצמותו ית‘ שהם מציאותו ואחדותו ושאינו גשם, ובחלק הב’ באר האמונות התלויות בפעולותיו שעברו שהם היותו יתב‘ לבדו קדמון וכל מה שזולתו מחודש ומציאות הנבואה במיוחדים מבנ"א ומעלת נבואת משה על כל הנביאי’ ושתורתנו היא אלהית ונצחית ובח“ג הביא העקרים ונתלים בפעולתו יתב' המתמידות שהם ידיעתו והשגחתו בכלל ובפרט בשכר ועונש”.  ↩

  146. באגרתו לתלמידו (בפתיחה למו"נ) הוא מדגיש שחיבר את “מאמרו” פרקים פרקים (“וג̇עלתהא פצולא מנת̇ורה̈”, אבן–תכון מתרגם: “פרקים מפורדים”, ואלחריזי: “פרקים בלי מסודרים”). ולהלן הוא מודיעו שישלח לו את המו“נ שיעורים–שיעורים, כנראה פרקים–פרקים ולא חלקים–חלקים (וכאן פתח–הסבר לכמה חזיונות–מבנה פנימיים במו"נ): ”וכל מא אנכתב מנהא פהו יצלך או᷃לא או᷃לא חית̇ כנת“ וכו'. אולם מנין הפרקים אינו משל הרמב”ם אלא משל המתרגם אבן–תבון, ונתקיים אח“כ ע”י הרמב“ם גופו. עיין בסיום פתיחתו של המתרגם: ”ומעט חדשתי אני בספר הזה מפני שנראתה לי תועלת בחדושו והוא למנות הפרקים אשר בכל אחד מן החלקים ולכתוב בראש כל פרק מנינו, וכבר הודעתי זה אל הרב הגדול בעל הספר, ועל פי מנין הפרקים כתבתי לו שאלותי להודיע הפרק אשר בו שאלתי להקל מעליו טורח חפוש המקום ולהקל מעלי מהאריך לכתוב בשאלה… וזאת היתה סבה הגדולה אשר הביאתני על זה“. פ. הירשפלד שפירסם את כתה”י (של הרמב"ם, לדעתו) של סוף פרק ל“ב ול”ג מפוסק אם הרמב“ם מנה את פרקי המו”נ: It is, indeed, doubtful whether M. did more than mark chapters by the word fasl, as was the custom of Arab authors… (Jewish Quarterly Review XV [1903] 678). ואילו שפל לסוף הקדמת אבן–תבון לא היה פרט זה שנוי אצלו בספק. להשערתו של הירשפלד שמעתיקי הנוסח הערבי הוסיפו אח“כ את מנין הפרקים גם להעתקותיהם – יש להוסיף, שבשתי ההעתקות הערביות במוזאון הבריטי שהיו גם לפני עיני הירשפלד, אין המנין סמוך ל”פצל“ אלא רשום בשולי הגליון, וכן הוא גם בכמה כת”י של התרגום העברי.  ↩

  147. ובאגרותיו יש שהוא מדבר בספר מו“נ בכללו, ויש שהוא מזכיר את חלקי חיבורו. עיין בתשובתו לחכמי מארשילייא: ”…וכבר חברתי אני חבור גדול בלשון ערבי בעניינים אלה ושם ביארתי הראיות הברורות… כמו שכבר ביארתי באותם הפרקים“ (קובץ וכו‘, II, כ"ה, ב’). דברי הר”ד קויפמן על קטע זה: wo er ausdrücklich auf den dritten und zweiten Theil desselben hinweisen will (שם, 363) כוונתם לומר, שהרמב“ם הזכיר את תוכן דברי החלקים הנ”ל. וגם ב“מאמר תחית המתים” הוא מזכיר כמה פעמים את המאמר מו“נ בכללו, ולא את חלקיו. מה שאין כן באגרתו אל רב חסדאי הלוי ספרדי, שבה הוא מזכיר פירוש ”עולים ויורדים“ בפרק טיו שבח”א ובפרק י‘ שבח"ב (קובץ וכו‘, II, כ"ד, א’. באותה אגרת הוא כותב: “מאמרנו הנכבד ספר מורה נבוכים”). ובאגרתו למתרגם שמואל אבן–תבון הוא מזכיר את כל ג’ החלקים. באגרתו לקהל לוניל הוא מזכיר את החלק השלישי (שם, מ"ד, א'). עיין גם בנוסחת אגרת הרמב“ם אל חכמי לוניל שפירסם אברהם גייגר ב”אוצר נחמד" II (1857) 3 וכו'.  ↩

  148. גם במשנה תורה הקפיד הרמב“ם בהלכות–סימטריה, כמות שהוכיח צימליך, עיין בקובץ הגרמני ”משה בן מימון“ I, 1908, 248–318. [עיין גם במאמר ”ספר הפתיחה ל‘משנה חורה’ ", להלן בקובץ זה].  ↩

  149. קובץ תשובות הרמב“ם ואיגרותיו, I, כ”ה, ב'.

    מן העניין הוא שהרמב“ם מסמן גם את התרגום כפירוש, ”שרח" (עיין בדבריו על תרגום אונקלוס, מו“נ, א', כ”ז: “והד̇א מטרד פי שרחה”; גם “וממא יוכ᷃ד שרח אנקלוס הגר ז”ל…“. בסיום פרק ל”ו הוא מסמן את תרגומי אונקלוס ויונתן בן עוזיאל כ“שרח”, ואחים רבים לו במו"נ).  ↩

  150. ל. בלוי (Das Gesetzbuch d. Maimonides historisch betrachtet Mos. b. Maim. II, 1914, 339 ff.) דרוש סמוכים בין “חיבור” ו“פירוש” ובין Summa ו–Commentatio ואינו כאן מענייננו. הרמב“ם גופו, שקרא ל”משנה תורה“: ”חבור“ – אינו קורא למו”נ: “פירוש”, אלא עפי“ר: ”מאמר", עיין לעיל,  ↩

  151. כמה ידים מוכיחות לכך, ולדוגמא, אף ההכפלות הטעונות מדרש בפני עצמן (עיין למעלה). כמה מהן אינן אלא תוספות–הדגשה, וכמה מהן מקורן בחיבור הספר חלקים–חלקים, ובשליחתו לתלמידו פרקים–פרקים (עיין למעלה). רבות מהן היה הרמב“ם בוודאי משמיט – אילו הספיק לערוך את כל המו”נ כולו מחדש.  ↩

  152. עיין פאר הדור, סימן ק“מ וסימן קמ”א. על עיבוד ספר המצוות עיין בהקדמת משה אבן תבון (דפוס קונסטנטינופל, 1516 בערך): “עוד עיינתי בדברי המאמר ואבינה בו כי הועתק מטופס ראשון היו בו סברות רבות חזר בו הרב ושנה בו דבריו והחליף בו מאמרים לפי מה שנמצא בספר שהובא לי משם שהוא מסכים בכל דבריו בדרך חבורו הגדול ובסדורו על כן קיימתי העתקתי” וכו'.  ↩

  153. במבוא לפ‘ חלק, הוצ’ האלצר, 24.  ↩

  154. עיין הערת האלצר, שם, 38.  ↩

  155. אבן תבון מתרגמו: “ספר ההשוואה”, ואלחריזי: “ובספר קשר הענינים עם השכל”. תרגומו של אבן–תבון נתקבל אף בפרט זה. והרמב“ם נתכוון כאן יוחר להתאמה ולהשלמה מאשר ל”השוואה“ בלבד. שלמה מימון אומר ב”גבעת המורה“ (מו“נ, הוצ' אייכל, ב”פתיחה") ”ספר ההשוואה נקרא כן בעבור שבו השתדל הרב ז''ל להראות השוואת התורה ומאמרי רז“ל עם השכל האנושי”. מונק מתרגם: (15,I) le livre de l'Harmonie. דברי הרמב“ם בסוף פי”ז, ח“ג:…”הד̇א הוא אלראי

    אלד̇י יטאבק ענדי אלמעקול ונצוץ אלשריעה̈“ מתרגם אבן–תבון: ”זהו הדעת הנאות אצלי למושכל ולכתובי התורה“, ומעין זה אלחריזי: ”זאת היא הדעת אשר יאתה על המושכל ולפסוקי התורה".  ↩

  156. ועיין דברי ר‘ אברהם בן הרמב“ם במאמר על אודות דרשות חז”ל: “ואבי מורי ז”ל חשב לחבר ספר בפירושים כאשר זכר בתחלת פי’ המשנה [כוונתו לפ' חלק] ולבסוף נטה מעליו ויירא משה מגשת אליו כאשר אמר בתחלת המורה" (קובץ תשובות הרמב"ם, II, מ‘, ב’).  ↩

  157. פ. בלוך (שם, עמ‘ 8 וכו’), ובעיקבות חוקרים שקדמו לו, לא עמד על היחס הנכון בין ספרי הנבואה וההשואה ובין המו“נ. לאחר שלא עלה בידו לפתור את הבעיות הארכיטקטוניות שבחלק הראשון של מו”נ, ביקש ליישבן ע“י רמזים על שיקוע שני החיבורים הנ”ל בח“א זה, מבלי שעמד על ההבדל היסודי בין מגמת שני החיבורים הללו ובין כוונת הרמב”ם במו“נ. דבריו של בלוך על וויתורו של הרמב”ם בדבר חיבור שני אלה (es erschien weder ratsam noch zweckmässig, die harmonisierende Ausgleichung in einzelne Darlegungen zu zersplittern und durch die bei der Erklärung anzuwendende Bildere möglicherweise noch zu verdunkeln)… אף הם אינם עולים בקנה אחד עם דברי הרמב"ם גופו.  ↩

  158. קובץ תשובות הרמב“ם, II, כ”ה, א'.  ↩

  159. עיין כמו“כ בסיום החשוב במאד של אגרת הרמב''ם אל ר”ש אבן תבון – והוא כולל הצעת הספרות הפילוסופית הראויה לעיון, קובץ תשובות הרמב“ם ואיגרותיו, II, כ”ז, א‘ וכו’.  ↩

  160. במקור: “לאנהא אמור מסתורה̈ לם יוצ̇ע פיהא קט כתאב פי אלמלה̈ פי הד̇ה אזמאן אלגלות אלתי ענדנא מא אלף פיהא”. אלחריזי תירגם: … “ומעולם לא חובר בהם ספר באומה הזאת באורך זמן הגלות”. הצד השוה שבשניהם, שלא תירגמו את סוף

    המחצית הראשונה של מאמר: “אלתי ענדנא מא אלף פיהא”, כהערת מונק, שתירגם: car ce sont des choses caches et sur lesquelles on n'a jamais compose un livre parmi nos coreligionnaires dans ce temps de la captivité dont nous possédons encore les ouvrages, I, 25). ומו“ל תרגום–אלחריזי, שייער, שעמד על כך, שאלחריזי הצליח יותר מאבן–תבון בתרגום מחציתו השניה של המאמר (“פכיף אבתדע אנא” וכו'), נעלם ממנו הליקוי הנ”ל המשותף לשני תרגומים.  ↩

  161. בהקדמה ל“גבעת המורה” למו"נ, שם.  ↩


אדם ואלוה

מאת

שמעון רבידוביץ'

1


(פרקים בתורת האלהות של הרמב"ם)


לאבי מורי ר' חיים יצחק נ"י

אשר במרחביה, עמק יזרעאל.


א.

תורת האלהות של הרמב“ם היא משנתו המרכזית, ואם תמצא לומר: עיקר משנתו הפילוסופית. כל שאר פרקי משנתו אחוזים בה. ולפיכך במדה שאנו מרבים להשכיל בתורה זו – בה במדה גדלה תפיסתנו במשנת הרמב”ם בכללה. תורת-אלהות זו נופה נוטה לכמה רשויות, ואין אנו יכולים לדון כאן אף במעוטן.

שני שערים הם בתורה זו: שער החיוב ושער השלילה. בשער החיוב, בו הקים את תורתו זו ובססה לכל צדדיה, גילה את עצם כחו הבונה. בשער השלילה אנו מוצאים אותו והוא פילוסופוס-פולמסן (ואין לזלזל בפולמוס, התופס מקום חשוב ב“מורה נבוכים”, רובו של חלקו הראשון טבוע בטביעתו). שני השערים אחד הם, אין עומדים על החיוב בתורת-האלהות של הרמב“ם, אלא אם כן מצרפים לו את מלאכת השלילה ששלל בתחומה של תורה זו (הגשמה, היפעלות, תארים, הידעות וכו') ומעמיקים עיון באפיה המיוחד של תפיסת-השלילה שלו. ואין כאן מעניננו לבדוק בעצם מושג-האלוה של הרמב”ם, בדרך צרופו יסוד-אריסטו ויסוד-פלוטינוס מתוך מעמד הפילוסופיה האישלמית שבימיו, ואף לא בבסוסו רב-הפנים של מושג זה המשמש ציר מרכזי לכל משנתו הפילוסופית, ובכל הכרוך בו, כשם שאין אנו יכולים לדון כאן באותה פרובלימתיות מיוחדת במינה שנשארה קיימת בתורת האלהות של הרמב"ם (וכלל לא לרעתה של תורה זו), שיש בה להקים כנגדה את ההרגשה הדתית הצרופה מכאן ואת ההכרה ההגיונית מכאן.

בנקודה אחת נצטמצם כאן, בה חיוב ושלילה נפגשו: אדם ואלוה. אין אנו באים לדון בתורת-האדם של הרמב“ם בכללה, האדם והבריאה, האדם כ”עולם קטן" וכפרובלימה בבחינת התכלית, הנפש וכו'. פרשה היא זו במחקר תורת האנתרופולוגיה הפילוסופית בישראל, שאין מקומה במסגרת שלפנינו. מעניננו כאן האדם ב“יחסו” אל אלוה.

ושני דרכים ראשיים הם בפרשת אדם ואלוה:

דרך הדבוק בתכלית בין אדם ואלוה. אדם ואלוה קרובים קרבת עולם. האדם הוא מעין שליחו של אלוה בארץ, מעין בצלמו ובדמותו ממש. כמה נוסחאות ודרגים לדרך זה? מן האמונה התמימה והפשוטה הזקוקה למגע מתמיד עם אלוה למחסה-שעה שעה, לשכנות קיימת, לאוזן-אלוה שומעת וללב-אלוה המשתתף בסבל היצור וכו' (ואין אמונה תמימה זו חוששת גם להגשמת אלוה במדת-מה, כשם שמצויה היא אצל כמה היקשים מטפיסיים ודתיים בין “מעלה” ובין “מטה” – ש“מצרפי” האמונה נכוים בהם ומרעישים עליהם את העולם) – עד כמה מהזרמים הדתיים-העיוניים המקרבים את אלוה והעולם בתכלית הקרוב, רואים את אלוה והוא מתפשט בכל זולתו, חי בכל פרד ופרד שבבריאה (ועליהם נמנה גם הפנתיאיסמוס לכל סוגיו), חי גם באדם, ''נזר הבריאה", ודבק בו.

והדרך השני הוא דרך התוהמים או המתהימים (לשם הקצור יורשה לי שמושו של פעל זה) בין אלוה ובין האדם. הללו רואים את עיקר תעודתם העיונית הדתית-המטפיסית כאחד להפריד בין ה“דבקים”, אם מנמוקים שבהגיון ובהכרה, מתחום הישות והמציאות בכללן, מתוך מהות האדם או ad majorem Dei gloriam וכו'. מורים הם: אלוה ואדם לא ניתנו להיקש כל עיקר, לא ליחס ולא למגע ולא לכל מה שיש בו מן השיתוף או מן הצרוף, מן החבור או מן ההשוואה וכיוצא בהן. מוציאים הללו את אלוה מן העולם בתכלית ההוצאה וההרחקה. מדת טרנסצנדטיות זו אין לה שעור. לא היינו מספיקים למנות כאן את הצורות, שבהן נתלבשה “נוסחת” תהום זו שבין המושל בשמים ובארץ ובין היושב בארץ, תהום ללא גשר עולמית (לקיצוניות ועקבוביות מיוחדה הגיע בהתהמה זו, לדוגמא, יוצרה של “התיאולוגיה הדיאלקטית”, קרל ברט, שאין לפניו אלא תהום עולם בין אלוה ובין האדם).

הרמב"ם יש בו מן המתהימים ומן המדביקים.


זיקוקו של מושג האלהות בבחינתו העיונית מקרב אותו למחנה המתהימים. עמל הוא הרבה על העמקתה של התהמה זו. מכאן שער השלילה בתורת האלהות של הרמב“ם, הרחקת אלוה מכל זולתו (ו“הזולת” כלפי אלוה הוא ה“כל”, שהרי אין – לדברי הרמב"ם – ביש אלא אלוה וזולתו). אולם מצד שני, חניך המסורת הישראלית ומנסחה מחדש אינו יכול לקבל מרותה של התהמה קיצונית. תפיסת אלוה ומושג האדם של המסורת הדתית בישראל מטפחים על פני נסיון-התהמה זה. כאיש דת ישראלית חוזר הרמב”ם ומדביק אדם לאלוה – לאחר שנסה במיטב מרץ-מחשבתו להתהים ביניהם. וכך נזהר וגם ניצל מתהום זו שבין אדם לאלוה, שהפילוסוף שבו הולך ומחזר אחריה, עומד אתה על התנגשות פנימית זו שבין ההתהמה וההדבקה – והרי לפניך המבוא הראשי לתורת אדם ואלוה של הרמב"ם.

מושכל ראשון הוא לרמב“ם (לא לו לבדו בין חוקרי אלוה ואדם מראשית היות המחשבה), שאלוה לא ניתן להשגה2, אין משיג את אלוה אלא הוא עצמו והשגתו שניתנה לאדם היא השגה דרך אי-השגה, או “עג̇ז”, לאות-השגתו3. מושכל ראשון זה תומך את יתדותיו בשתים: במניעה אובייקטיבית-מטפיסית (מפאת אלוה) ובמניעה סוביקטייבית-אנתרופולוגית (בעיקר מפאת האדם ושכלו, קוצר כח המשיג וכו') אין זה לדעתו מושכל ראשון לפילוסופים בלבד4, אלא אמת-יסוד לכל “בני אדם כולם, העוברים והבאים”5. אין מגע ואין שתוף בין האדם ובין אלוה (“מה שאין המחשבה משגת” – בלשון כמה מאנשי המסתורין בישראל), לא בתחום המהות ולא בתחום המציאות, לא בתחום הידיעה ולא בתחום כל שאר מיני פעולות הנפש, השכל, הרוח וכו' שנאמרו גם באלוה או שיוחסו אליו. אין כאן אלא שתוף-שם דרך השאלה (מכאן ענינה של תורת הרמב"ם בשמות המושאלים והמסופקים). ההבדל שבין ידיעת האדם ובין ידיעת-האלוה, לדוגמא, אף הוא אינו נענה על ההבדלים שאנו מוצאים בין נבדלים דרך כלל, אלא הוא “מבאינה ג̇והריה” (וליתר הבהרה הוא מוסיף: “כהבדל עצם השמים לעצם הארץ”)6, “הבדל עצמיי” (הבדל שבסובסטנץ) או בלשון אלחריזי: “הבדלה אמתית עצמית”. הבדל עצמיי זה בונה אב לכל שאר ההבדלים שבין אלוה לאדם. כולם הם – בעצם הדבר הנדון. ובדברי הסכום בפרשת שאלת הידיעה, כשהוא חוזר ומדגיש הבדל עצמיי זה שבין אלוה לאדם בתחום הידיעה, שהרי הידיעה אצל אלוה לעולם אינה אלא ידיעה אחת, אין בה לא מן הרבוי ולא מן ההתחדשות ולא מן ההשתנות וכו' – הוא מוסיף: “והיותנו משתדלים לדעת איך הוא זה – כאלו השתדלנו שנהיה אנחנו הוא והשגתנו השגתו”. ולהלן: “ולו ידענו איך הוא – היה לנו השכל ההוא אשר יושג בו זה המין מן ההשגה, וזה דבר שלא ימצא במציאות אלא לו יתעלה והוא עצמו”7. זוהי נוסחת “אילו ידעתיו הייתיו” של הרמב”ם.

עמל-מחשבה רב שיקע הרמב“ם בבסוסה של הנחתדיסוד זו, שאין יחס (''נסבה"), ועל אחת כמה וכמה שאין הצטרפות (“אצ̇אפּה”) בין אלוה לזולתו, ומן ההכרח אף בין אלוה לאדם. אם אין יחס אין גם הידמות; ואי-ההידמות שבין אלוה וזולתו נמנית לעולם במדרגה אחת עם אי-השיתוף, עם אחדות-אלוה ויחידותו, פשטותו המוחלטת, יכלתו וכו' (עיין לדוגמא בפרשת התארים, ח“א, נ”ח). ובחריפות פולמוס ואירוניה מיוחדות במינן מצליף הרמב”ם באותה פרשת התארים (שם, נ"ט) על הרואים באלוה מהרהורי לבם ומדמים אלוה לאדם וכו‘. יודע הוא הרמב“ם את האדם הצופה בנפשו והמסתכל במהותו וכאילו בורא את אלוהיו בצלמו ובדמותו (לפיכך דרך אגב גם נלחם בהגשמה ובתארים וכו'. הוא שעמד בבהירות מחשבה על כך שלא ניתן לשים קץ לבריאת האדם את אלוהיו בצלמו – אלא על-ידי השמדתה של האמונה זו על בריאת אלוה את האדם בצלמו). כמה עמוקה ויסודית היתה התנגדותו לרעיון ההידמות בתחום העיון והמציאות – והיא שהוציאה את הרמב''ם ממסלול-תאורו והעבירתו גם על סגנונו המיוחד, סגנון היוצר, הכובש את עצמו (עיין שם). ואינו חושש כלל לכך, שרעיון הידמות זה לא היה כלל וכלל זמורת זר במחשבה הדתית הישראלית8. אף במקום שהרמב”ם רואה את ההידמות לאלוה כתכלית מעלת האדם (“גאיה פצ̇ילה אלאנסאן”)9 הוא מעמידה על עיקרה ומיעוטה ומצמצמה בתחום הפעולה – “כלומר שנדמה פעולותינו כפעולותיו”10. בתחום זה לבדו מתיר הרמב"ם תארים (תארי הפעולה), ולא עוד אלא שבנגוד לתחום המהות וכו’ – מחייב הרמב“ם בתחום-פעולה זה אף הכרת-מה, הכרת חלק או מקצת מ”אפני חכמתו" של אלוה בפעולותיו11. דברי ה“ספרי”: “מה הוא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא רחום אף אתה היה רחום”, אין בהם – לפי תפיסת הרמב"ם – לפתוח פתח להידמות לאלוה דרך כלל. מחוץ לתחום הפעולה אין יחס של “מה הוא – אף אתה” בין אלוה ואדם, אין היקש ואין גזרה שוה, ולא איזו מדה שהיא ממדות ההגיון.

פותח הרמב"ם פתח-מה בספירה שבין אלוה לזולתו, והוא תוכף נעילה לפתיחתו. כשהתיר הכרת-מה והידמות-מה בתחום הפעולה – הרי כאילו נפתח פתח למדביקי אלוה וזולתו, וההתהמה, שזיקתה מרובה עליו, מכריחה אותו לגדור בפני קרבה זו. ולפיכך אף כשהוא מודה בתפיסת אלוה כמנהיג-העולם ורבונו, ומתחיל לשמש בלשון האמונה התמימה הרואה בתחום שבין אלוה לזולתו מעין “יחס רב החובל לספינה” – הוא מצמצם הודאה זו בהדגשתו, שאין בזו לא משום יחס-אמת ולא משום דמיון אמת, והוא מעמיד תפיסת-יחס זו על מעוטה: אין בזו אלא משום הישרת הדעת12, שתעמוד על הנהגת אלוה את המציאות ושמירתו על סדרה.

העמדתה של הכרת-אלוה על הישות (“אניה”, בלשון אלחריזי: “הויה”) לבדה (“לא נשיג אלא ישותו לבד, לא מהותו”, וזו אינה צמצום לרמב"ם, מעוט זה רבוי, בחינת “מקסימום” בתורת האלהות שלו), תליית שלילת-ה“יחס” והכרוך בה בהכרה זו – הן הן שמוציאות מפי הרמב“ם הימנון לאלוה, אחד ההימנונות המועטים במו”נ, והוא מסיים אחד הפרקים היסודיים בפרשת התארים ב“סבחאן”13: “ישתבח מי אשר בהשקף הדעות עצמו תשוב השגתם קצור השגה וידיעה, ‏ וכשישקיפו חיוב פעולותיו מרצונו תשוב ידיעתם סכלות, וכשישתדלו הלשונות להגדילו בתארים – ישוב כל הפלגת דברים לאות וקצור”14. ובפרק נ“ט (ח'"א), לאחר שעמד על הדינמיות המיוחדה שבמושג השלילה הכרוך בפרשת התארים (ועל כך נדון במיוחד), הוא גומר שוב את ההלל ברוח זה על הכרת-האלוה שיסודה ב”לך דומיה תהלה": “וכל הפילוסופים אומרים: נצחנו בנעימותו15 ונעלם ממנו לחוזק הראותו, כמו שיעלם השמש מן העינים החלושים להשיגו. וכבר האריכו בזה במה שאין תועלת לשנותו הנה. והמופלג הנאמר בזה הענין אמרו בתהלים: לך דומיה תהלה. פירושו: השתיקה אצלך היא השבח. וזה הערצת דברים עצומה מאד בזה הענין16. שאנחנו כל דבר שנאמר אותו שנכוון בו הגדולה ושבח, נמצא בו מעמס אחד17 בחקו יתעלה ונשקיף בו קצת חסרון, אם כן השתיקה יותר ראויה וההסתפקות18 בהשגת השכלים כמו שצוו השלמים ואמרו: אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה”.

זוהי ידיעת-אלוה לרמב“ם. ידיעה מיוחדה במינה: ידיעת הלאות, ידיעת ה'”קצור" וה“סכלות”, ‏ ידיעת – “דוֹמוּ”. ‏ ידיעה-“סכלות” זו כלפי אלוה – היא היא צורת הידיעה היחידה שניתנה לו ליודע. הרמב"ם פוסל בתחום זה את הידיעה החיובית, הידיעה שאינה אלא ידיעה, אם מותר לומר כך. אין ידיעה בתחום זה – אלא זו שעברה דרך אי-הידיעה, או אי-הידיעה גופה (מכאן יש לעיין מחדש בתורת תארי-השלילה של הרמב"ם).

ידיעה ואי-ידיעה כאחת. התנגשות של הדבקה והתהמה מכאן, והתרוצצות בין ידיעה ו“סכלות”-ידיעה מכאן. בעומקו של דבר שתים שהן אחת הן. הכל הולך אחרי הידיעה, או אחרי ה“סכלות”.

נעל הרמב“ם בפני האדם את כל השערים לאלוה, הרחיק אף צל-צלו של מגע בין מעלה ובין מטה – ולא שייר פתוח בפניו אלא שער אחד זה: שער הידיעה-ה”סכלות“. צמצם הרבה מכחו של “נזר הבריאה”, נלחם בגאות “כל-יכול” מדומה זה, החזירו לגבול אנושיותו, היא אפסותו, או לפחות קטנותו האין-סופית – בבחינת הבריאה, התכלית וכו'. ומצד שני – האמין הרמב”ם שצמצום זה הגביר כחו של אדם ו“הצילו”, תוך העמדתו על עיקרו ומהותו, שחררו מן הדמיון, הטעות והמבוכה ונתן בידו מפתח לשער ההכרה. והוא שער צר, ונעול בטבעו, כשם שההכרה היא “תלויה בשערה”. אולם בחודה של “שערה” זו נתלה הגשר היחידי שבין אדם לאלוה. כאן, ממקורותיה הראשיים של הפרובלימטיקה העיונית והדתית של האדם, העמיד הרמב“ם את האדם בפני אחת מתעודותיו העיוניות והדתיות החמורות ביותר. אבן בוחן זו לו, לאדם ה”שלם" – אם להדבקה או להתהמה. מפרובלימתיקה זו ניזונה מחשבת הרמב"ם בבת-פרשה זו שבחידת האלהות, ששמה: “אדם ואלוה”.


ב.

אין מן הצורך בראיות מיוחדות לכל אותו חומר-הדין והעיון שנהג הרמב“ם בשאלת האדם ואלוה. הממצה את עמקי שיטתו יעמוד על המשקל הפילוסופי הרב בשאלה זו. ואילו היה צורך בראיות נוספות היתה חתימת ה”מורה נבוכים" מספיקה19. לאחר שהרחיק הרמב“ם את הגשמות, ההיפעלות ותארי-החיוב מאלוה וסתר את עיקרי הנחותיהם של המדברים (בחלק הראשון), הוכיח את מציאות אלוה, אחדותו והיותו לא-גשם וכו‘, הכריע לזכותה של אמונת-החדוש מתוך בקורת הנחת קדמות העולם וכו’, ברר מעשה-בראשית ופרשת הנבואה (בחלק השני), הציע עיקרי הנחותיו במעשה המרכבה ובשאלות המרכזיות שבפרשת אלהים ועולם: חומר, טוב ורע, תכלית, השגחה, ידיעה, נסיון, וכו', הסביר בהיקף לא הקדימו איש את טעמי מצוות התורה לכל י”ד סוגיהן ואף את ספורי התורה וכו' (בחלק השלישי)20 – הוא יוצא, לחתום את חבורו בארבעה פרקים, שהמפרשים הקדמונים (עיין בדברי האפודי וזולתו) קראו להם: “הנהגת המתבודד”21. ודאי ש“הנהגת המתבודד” מטביעה את חותמה על חתימת המו“נ (עיין להלן) – אולם בעיקרה וביסודה באה חתימה זו לסכם את גופי תורתו של הרמב”ם בשאלת אדם ואלוה. כאן בא לידי בטוי – אם גם לא במפורש – שהאדם, אותו חלק-מה מה“זולת”, הכולל את כל ההויה כולה, עם היותו בתחום הכרת מהותו של אלוה במדרגה אחת עם הדומם22, עם חסר-ה“עקל”, ואין לכאורה מותר האדם מן הנמוך ממנו לגבי השגת אלוה – הרי בעית אלוה שב“זולת” מתגלה ומתרכזת דווקא ב“בשר ודם” זה, הרי קיים יחס מה (שאין בו אמנם כדי לחייב יחס דרך כלל בין אלוה ואדם) בין אדם ואלוה, או בקצרה: שהאלהים הוא אלהים לאדם, שהאדם הוא הוא הנושא יחס-ואינו-יחס-זה (אם מותר לשמש בלשון זו) לאלוה, ובוא תבוא ההכרעה בספירה מרכזית זו.

אילו נתכוון הרמב''ם לסיום “פילוסופי מעשי” בלבד, כדעת רבים – צריך היה לכאורה לסיים את חבורו בהסברת טעמי מצוות התורה, טעם שמירתן ועשייתן. אולם החתימה, העמוסה מרץ-עיון ואמנות מחשבה, אינה פונה – כאמור – אלא אל זו השאלה היסודית האמורה.

שער זה שנשתייר לו לאדם להשגת אלוה הוא שער העבודה. ביאור עבודת אלהים הצרופה, “עבודת משיג האמתיות המיועדות בשם יתעלה אחר השגתו אי-זה דבר הוא”, הישרת האדם להשגת עבודה זו, שהיא תכליתו אל האדם (“אלגאיה אלאנסאניה”) – זוהי מגמת החתימה. להסברת רעיונו הוא ממשל את משלו המפורסם בהיכל המלך ואנשי המדינה23 ובדברי סיומו של קוראו-תלמידו שהוא קורא לו כאן שלא כרגיל בשם “בני”24, הוא מעוררו, שלא יסתפק בחכמות הלמודיות, בהגיון ובחכמות הטבעיות, אלא שימנה על החכמים, הנכנסים גם לחכמת האלהות (וע"י כך הם נכנסים עם המלך אל החצר הפנימית). אולם גדולה ממעלת החכם היא מעלתו של הנביא, זה שכולו מרוכז באלהות, “והוא נוטה כולו” (במקור: “ומאל בג̇מלתה”) לאלוה, דרך הסחת מחשבתו מזולת אלוה ורכוז שכלו כולו בבחינת הנמצאות מתוך בקשת אלוה, לשם השגת ראייה למציאותו והנהגתו – הוא הנביא הזוכה לבוא אל בית המלך. ומדרגות שונות הן בנביאים אלה: “יש מהם מי שהגיע מרוב השגתו ופנותו מחשבתו מכל דבר זולתי הש”י, עד שנאמר בו: ויהי שם עם ה', ישאל ויענה וידבר וידובר עמו במעמד ההוא המקודש, ומרוב שמחתו במה שהשיג לחם לא אכל ומים לא שתה. כי התחזק השכל עד שנתבטל כל כח עב שבגוף… ויש מן הנביאים מי שיראה לבד; ויש מהם מי שיראה מקרוב, ומהם מי שיראה מרחוק …"

אנו למדים: אין עבודת אלהים שניתנה לאדם אלא מחשבה (“פכרה”) מתמדת באלוה. ואין מחשבה זו לבדה מספיקה. מן ההכרח שתקדם לה ידיעת אלוה פלוסופית צרופה (עיין להלן). המרבה מחשבה באלוה מתוך דמיון או מתוך אמונה שלא זכה בה דרך-עיון אלא דרך מסורת וקבלה בלבד, – לא חשב כלום באלוה ולא השיגו, כלומר: לא עבדו. אין מחשבת-אמת באלוה אלא זו התומכת יתדותיה בציור שכלי (“אלתצור אלעקלי”) שלם על אלוה. ה“עקל” משמש תנאי יסודי בהשגת אלוה (אף אהבת-אלוה הולכת אחרי “הציור השכלי” שקדם לה והוטבע ביסודה, עיין להלן). עבודת האלהים, העבודה ה“שכלית” נעשית

ע“י כך לרמב”ם עבודה שבלב (גם במקור הערבי אומר הרמב"ם עברית: “עבודה שבלב”). ומהי עבודה שבלב? הווה אומר: תשומת המחשבה (או: שימת המחשבה25) במושכל הראשון (כלומר, המכוון כאן לאלוה גופו, המושג אך ורק דרך השכל, הנשוא העליון, הראשון והאחרון להשתכלותו של השכל; המושכל שהרמב"ם מסמנו כידוע במקום אחר “שכל, משכיל ומושכל”). ותשומת-מחשבה זו יש לה עוד מסקנה שיטתית נכבדה אחת.

ה“עקל” שופע על האדם מאלוה, והוא ה“דבוק” (“אלוצלה”, אלחריזי מתרגם: “חברה”, “המחביר”) בין האדם לאלהיו26. על רעיון השכל תורת שפע-אלוה מכאן ותורת דבוק בין אלוה ואדם מכאן חוזר הרמב“ם כמה וכמה פעמים27 – אלא שבחתימת מו”נ (ח“ג, נ”א) זוכה רעיון זה לדינמיות מנוסחה מיוחדה. אין שפע-אלוה ודבוק זה דבר קיים ומוגבל בשעורו, אלא הוא הולך וגדל, עלול גם להיות הולך ויורד. ובידי האדם הוא לחזק דבוק זה או להחלישו. ניתן להחלישו עד הקצה האחרון, כלומר עד התבטלותו הגמורה. וניתן להגבירו, להמריצו ולהעלותו למדרגתו העליונה ביותר. דבוק זה שקצהו האחד נתון באלוה וקצהו השני באדם, הולך אחרי האדם. הוא המכריע, הוא הצר לו צורה, קובע את שעור התפשטותו, תכנו והיקפו. הכל – לפי האדם הדבק והמידבק. באיזו דרכים נקנה הדבוק ומתגבר ועולה? דרך תשומת-מחשבה והשתכלות מתמדת באלוה. הרמב"ם תופס את התמדת ההשתכלות באלוה פשוטה כמשמעה הזמני – לא רק ההתמדה שבלב, התמדה בבחינה אינטנסיבית בלבד, אם מותר לומר כך, אלא גם

ובעיקר התמדה שבהיקף שעור הזמן. אין דבוק זה קיים אלא כל שעה שהאדם דבק דבוק זה. כשמפסיק הדבק את הדבוק אך לרגע – נפסק הדבוק. אין אלוה שומר עליו – אלא האדם. אין אלוה אחראי לדבוק – אלא האדם. הפסיק האדם דבוק זה – והריהו עובר ובטל כאלו לא היה שם דבוק מעולם. אין כנראה לדבוק

רשומים, שהיו יכולים להתקיים לעצמם, אף לאחר בטולו. שאין זה קיים, כאמור, אלא כל שעה שהוא קיים בפועל28. זו תורת הדבוק האקטואלי המיוחד במינו שבתורת האלהות של הרמב"ם.

הרמב“ם המתהים ששלל צל-צלו של יחס בין אלוה וזולתו – וותר כאן לכאורה הרבה. שהרי דבוק זה אף הוא יש בו הרבה מן ה”יחס“, ובבחינת-מה הוא יתר על “יחס”! וכשתמצה את עומק תורת-הדבוק של הרמב”ם, תראה שבאמת אף כאן אין הוא פותח פתח ל“יחס”: שהרי כל משקל-הדבוק הוא באדם הדבק, ולא באלוה! בחינת יחס שאין לו אלא מייחס ומתייחס אחד, ואף זו, כמובן, לא בשלמות-היחס. ומכאן שוב: מה רבה האחריות המוטלת עליו – על האדם המושבע וחייב לעמוד כל ימיו על משמר הדבוק הזה. לאדם אך דרך אחת זו לאלוה, ואם זו תהא משובשת – ננעלה בפניו אף השגה כל שהיא באלהות.

ובבחינה פסיכולוגית – אנו חייבים להוסיף – כאילו מטפח כאן הרמב“ם על פני חוק פסיכולוגי מרכזי שקבע הוא עצמו בפרשת טעמי המצוות שבמו”נ (מחקר הרמב"ם לא הקדיש לחוק זה את תשומת-העיון הרצויה). חוק זה מקומו בבאור כלל י“ב של המצוות, כלל הטומאה והטהרה, – “שהכוונה בכולם בכלל להתרחק מהכנס למקדש, כדי שיהיה לו בנפש גדולה ויהיו יראים ופוחדים ממנו” (שם, ל"ה). ובפרק מ”ז (ח"ג) הוא מוסיף לברר כאילו לא היה בית המקדש עומד אלא לעורר את יראת הכניסה לתוכו: “שהכוונה כולה היתה במקדש להתחדש בו התפעלות לבוא אליו, ושיירא ויפחד”, – מעין גרוי מניע לבאי המקדש. ולפיכך הרבתה התורה בחוקי טומאה, עד שכמעט אין לך בישראל טהור שיוכל להכנס לבית המקדש בכל שעה שירצה. הסבר זה שהרמב“ם מסביר את רבויים של חוקי הטומאה וכריכתם בבית-המקדש – יסודו בחוק פסיכולוגי מיוחד, שהייתי נוטה לסמנו בשם חוק גרוי הנפש: “וכל דבר נכבד כשיתמיד האדם לראותו יחסר מה שבנפש ממנו וימעט מה שהיה מגיע בגללו מן ההתפעלות”29 (ואין כאן מעניננו לעמוד על מקומו של חוק זה בתורת-הנפש שבימי הבינים). כלומר: במדה שאתה מרבה קרבה או ראייה ב”דבר נכבד" – בה במדה אתה מחליש את רשומו בנפשך. וכנגדו, ככל שתמעט בקרבה או בראיה בו בדבר – כן הולך ומתגבר הרשום. הפעלות הנפש היא בחינת פונקציה פסיכולוגית הפוכה כלפי קרבה ומרחק אלה.

חוק יסודי זה, שהיה כה חשוב לרמב"ם, עד שעשהו מפתח להסברת אחת הפרשיות החמורות ביותר בתורת משה, ולהצלת טעמה ומגמתה – אין לו לא ממש ולא תוקף בספירה זו שבין אדם ואלוה! כאן אין הקרבה וההשתכלות המתמידה גוררת מרחק והחלשה, ולא ההרחקה מביאה לידי קרבה. שכר קרבה קרבה, ומרחק גורר מרחק. כאן אין התגובה הנפשית “פולארית”, תגובה של קצוות והפכים, או תגובה

דיאלקטית” בבחינת מה – אלא תגובה ישרה ומתגברתבדרך הישר”, ניזונה היא לא מתוך היפוכה, אלא מתוך המשכה והתמדתה.

כשם שהיות-אלוה נבדלת toto genere מההיות זולתה, כך גם אין חלים אותם חוקי היסוד על “הזולת” – האדם, – כשהוא מחזר אחרי מגע-השגה עם אלוה. חוקי הנפש הקיימים אף בתחום חיי הדת דרך כלל (ביחסה של נפש האדם כלפי בית המקדש, כנ"ל) – אין להם שום שליטה בנפש האדם כשהיא פונה כלפי אלוה! שוב: מה שקיים ועומד דרך כלל – אינו קיים בספירה זו שבין אדם ואלוה.


ג.

לכאורה ההשתכלות-באלוה באה לספק את תביעתן של ההכרה העיונית וההרגשה הדתית. אולם למעשה אינה דבר שבעיון בלבד. פן שני לה: פן-המחסה. שכרה-למעשה של השתכלות זו בצדה. כל שעה שהמשתכל עומד בהשתכלותו זו – אין לרע בעולם שום שליטה עליו. דבוק-באלוה דבוק ממש הוא, דבוק המשמש מגן לדבק-המשתכל. רעיון-דבוק זה באלוה הוא כ“כ מציאותיי-קיומיי לו לרמב”ם – עד שהוא משמש לו מוצא לפתרון חדש לשאלות ההשגחה ו“צדיק ורע לו ורשע וטוב לו”. בשאלות אלו דן הרמב“ם בפרשיות מיוחדות בחלק השלישי – ומתוך המשך הרצאתן מתברר, שסיים באותן הפרשיות את עיונו בבעיות אלו, אלא שאגב דיון בהשתכלות-המתמדת באלוה הוא חוזר בחתימת המו”נ לבעיות אלו ומישבן מתוך נקודת-מפנה חדשה זו30: השגחת אלוה היא בחינת פונקציה הכרוכה בשכל האדם ובהשתכלותו באלוה. ההשגחה – לשעורין נתנה (ולא רק לפי ה“אסתחקאק” של האדם). אדם ששכלו דבק בהתמדה באלוה – ההשגחה מתמידה בו. ואף זה המדביק שכלו באלוה, כשהוא מסיח מחשבתו מאלוה – השגחת

אלוה נפקעת מעליו (אם גם לא לחלוטין, כמקרה מי שלא השתכל באלוה כלל; אולם היא נחלשת ביותר, ונתונה היא בגבול שבין ההיות-בכח וההעדר. לגבי ההשגחה מבדיל הרמב"ם בין המשתכל שהפסיק בהשתכלותו ובין זה שלא השתכל כלל – ואילו לגבי עצם הדבוק באלוה אין הם חלוקים כלל, הסחת-המחשבה גוררת אחריה בהכרח הפסק-הדבוק, עיין למעלה). הפקעה זו היא הפותחת פתח לרע: “ומפני זה יראה לי כי כל מי שתמצאהו רעה מרעות העולם מן הנביאים או מן החסידים השלמים, לא מצאהו הרע ההוא רק בעת השכחה ההיא, ולפי אורך השכחה ההיא או פחיתות הענין אשר התעסק בו יהיה עוצם הרעה… ותהיה השגחת הש”י מתמדת במי שהגיע לו השפע ההוא המזומן לכל מי שישתדל להגיע אליו,

ועם הפנות מחשבת האדם והשיגו הש“י בדרכים האמתיים ושמחתו במה שהשיג אי-אפשר שיקרה אז לאיש ההוא מין ממיני הרעות, כי הוא עם השם והשם עמו. אבל בהסב מחשבתו מהשם, אשר הוא אז נבדל מהשם, השם נבדל ממנו, והוא אז מזומן לכל רע שאפשר שימצאהו”31.

בגילוי “סוד” זה (בלשונו של הרמב"ם גופו) כרוך עיון יסודי נוסף בתורת אדם ואלוה של הרמב"ם:

הרמב“ם נלחם כל ימיו ב”אתפאק“, במקרה, ב”הזדמן“. שאף כפילוסוף וכאיש-אמונה לחיוב-עולם, להכרח שאין אחריו הכרח. כנגד “אתפאק” זה העמיד את ה”כוונה“, כוונת המכוון. בבחינה אונתולוגית-קוסמולוגית בסס “כוונת מכוון” זו לא רק במהות אלוה גופו, אלא גם בהיות-הטבע, בתכליתו ובחוקיותו. בחריפות יתירה התנגד לכל התורות הדתיות והשיטות הפילוסופיות שיש להן מגע-מה עם “כיף אתפק” (כמות שנזדמן). והאדם מבחינת החומר שבו נתון בסכנה מתמדת של “אתפק”. ה”מקרה" דבק בו מטבעו. האדם הזקוק לעולם לזולתו (“מפתקר”, בניגוד לאלוה!), הוא “המופקר למקרה” (במקור: “מסיבא מע אלאתפאק”). חיי האדם השלם מלחמה שאינה פוסקת הם ב“מקרה”. ומהי השגחת אלוה? כאן מקבלת זו את משמעותה החדשה: ההשגחה היא ההצלה מידי ה“מקרה”, האנתיטיזה ל''מקרה“, או סלוקו. וכיצד זוכה האדם השלם להשגחה, כלומר, לפריקת עול ה”מקרה“? הווה אומר: דרך השתכלותו המתמדת באלוה! אין לו לאדם מפלט מה”מקרה" אלא זה לבדו, השמוש שאינו פוסק אף שעה אחת ב“דבוק” שבין האדם ואלוהיו, ב“עקל”, והוא עולה בקנה אחד עם זו ההשתכלות המתמדת באלוה, שהרי לכך נוצר “עקל” זה.

ואין השתכלות-באלוה זו מוציאה את האדם מרשותו לרשות חוץ, אלא גוררת אחריה את השכנת אלוה באדם. וכך מגיע הרמב“ם לאידיאל דתי-פילוסופי זה של האדם ש”אלהיו בקרבו" (הרמב"ם משמש בצורתו העברית של מונח זה, ולא בתרגומו הערבי: “אמא אד̇א כאן אלהיו בקרבו פלא ינדאה שר אצלא”). למדנו: אין יציבות ואין חוסן, אין השגחה ואין מפלט מה“מקרה” ומ“הזדמן” אלא למי ש“אלוהיו בקרבו”32. וזולתו – כאלו הם מחוץ לתחום הסדר האלהי בארץ. אין עין אלוה צופה בהם, מופקרים-נתונים הם ל“אתפאק”. אולם זה ש“אלהיו בקרבו” אין הרע פוגע בו לעולם: “שאתה אלו יקרה [”אנך לו אתפק“] שתעבור במלחמת חרב פושטת ואתה על דרכך עד שיהרגו אלף הרוגים משמאלך ועשרת אלפים מימינך – לא יגע בך רע בשום פנים…” עד היכן כח ההשתכלות המתמדת באלוה מגיע!


ד.

האדם, ה“מפתקר” (הצריך לזולתו) הנצחי, שננעלו בפניו כל שערי-אלוה, שלעצם ההכרה, היא ההכרה שבמהות, לעולם לא יגיע – ו“אלהיו בקרבו”?

אף מדברי היישרתו של הרמב“ם לתלמידו (ח"ג בחתימה) אנו למדים, כי ידע יפה את האדם, את חומר האדם וצרכיו, אויבה הטבעי וה”מטפיסי" של הכרת-השכל השלמה, והוא גם הגוזל מהאדם את מתן-ה“דבוק”. הרמב“ם האמפיריקן, הרופא, איש המציאות וההלכה, איש “שביל הזהב” במוסר למעשה – לא העלים מימיו עיניו ממונעי ה”דבוק" ועויניו. כל ימיו שווה נגדו את ה“אמפיריסמוס” האריסטואי (וכמות שצורף בכור מחשבתה של הפילוסופיה הערבית) – וכשחתם את צוואתו הפילוסופית ובא להיישיר את האדם, מן ההכרח היה שיפרוץ גדרו של ה“מהלך באמצע”. והיישרה זו פירושה: התכלית האחרונה (או העליונה), הכרת-אלוה, מתן-ה“דבוק” אינם נקנים לאדם אלא מדרגות-מדרגות. תחלה – הסחת המחשבה “מכל דבר” (“מן כל שי”), מכל “זולת” בקריאת שמע ותפלה. אחר “תרגיל” (“ריאצ̇ה”) זה – התרכזות מוחלטת בקריאת התורה ובשמיעתה, שישים האדם כל מחשבתו באשר יקרא וישמע ממנה. ואחריו “תרגיל” שלישי: התרכזות בדברי הנביאים “עד הברכות כולם”. שלשת ה“תרגילים” הללו מספיקים לו לאדם להכשירו שיגיע למדרגת-התרכזות שלימה באלוה דרך הסחת מחשבתו מ“זולתו”. מה“תרגילים” בתחום חיי-דת יום-יומיים, בתחום מצוות כתובות ומסורות – עולה האדם למדרגה שאינה כתובה, שאינה אלא כבוש נפשו-הוא.

מוותר הרמב“ם לאדם, באשר הוא “בשר ודם”, ומשייר לו שהות-זמן רבה לצרכי החומר: “וסוף דבר תשים מחשבתך במילי דעלמא [גם במקור הערבי: “פי מילי דעלמא”] בעת אכלך, או בעת שתייתך, או בעת היותך במרחץ, או בעת ספרך עם אשתך ועם בניך הקטנים, או בעת ספרך עם המון בני אדם, אלו זמנים רבים ורחבים המצאתים לך לחשוב בהם בכל מה שתצטרך אליו מעניני הממון והנהגת הבית ותקנת הגוף”. אולם כנגד זה אין וותור כל שהוא לאדם בזמני עשיית “העבודות התוריות” (“פי אוקאת אלאעמאל אלשרעיה”; זמני עשיית המצות, זמני התפילה וכו' הם בין תחום “מילי דעלמא” ובין תחום ה“תכלית האחרונה”, ופרט זה ראוי לתשומת-עיון. הסבורים, דרך אגב, שהרמב"ם כאילו הקל ראש בערך התפלה וכו' – מגלים פנים בדבריו שלא כהלכה). אולם הכרת-אלוה השלמה, עבודת האלהים האמתית אינה נקנית לאדם אלא בבדידותו (עין להלן), בה הוא זוכה לאותו “דבוק”: “אבל בעת שתהיה לבדך בפני עצמך מבלתי אחר33, ובעת הקיצך על מטתך – הזהר מאד [”פאלחדר תם אלחדר”] מלשים מחשבתך בעתים הנכבדים34 ההם בדבר אחר אלא בעבודה ההיא השכלית, והיא להתקרב אל השם [“אלקרב מן אללה”] ולעמוד לפניו על הדרך האמתית אשר הודעתיך, לא על דרך ההפעליות הדמיוניות“. ומי מגיע למדרגה זו? רק החכם (“מן אהל אלעלם”) שעבר דרך ה”תרגילים" (“ארתיאץ̇”) האמורים.

וותור זה, שהרמב“ם מוותר, אינו אלא כלפי רוב החכמים; אולם אינו משמש לו אידיאל נכסף. ה”חכם" הרצוי לו לרמב“ם (והוא עדיף מסתם “חכם”, ומתקרב הוא למדרגת הנביא), הוא האדם שאין לו כל ימי חייו אלא “דבוק” זה באלוה דרך השכל השופע ממנו על האדם, זה שאף בשעת “מילי דעלמא” שלו, גם כשהוא נתון ל”בשר ודם" שבו – שכלו כולו (“עקלה כלה”) מכוון לאלוה (''מצרוף נחוה תעאלי", אבן-תבון: “יהיה עם השיי”ת) “והוא לפניו תמיד בלבו”. זה המשתכל המתמיד באלוה, שגם כשהוא נענה לגופו הוא דבק אך ורק באלוה, שכל מעשי גופו אינם פוגעים אלא בגופו לבד, ולא בלבו ובשכלו, שאין

הרף-עין של זמן בחייו פנוי מהשתכלות זו באלוה – שהרי הרמב“ם, כאמור, תולה את קיום ה”דבוק" בין אדם ואלוה לא ביציבותו העיונית ולא בעוצם הרגשתו בלבד, אלא בהתמדתו הזמנית, במשמעותו המצומצמת ביותר של מושג זה35. ותוך כדי התרוממות לאידיאל פילוסופי-דתי זה, שהרמב“ם מוצא לו רמז, על-פי דרכו בפרשנות, במקרא “אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק” – הוא מודה על כרחו, שמדרגה זו לא ניתנה אלא למשה רבנו ואבות העולם בלבד (השוה כאן את האבות עם משה, ואעפ"כ הקדימו להם). בשלמותה – לא ניתנה מדרגה זו למי שאינו במעלת משה רבנו. אולם במקצתה – כאילו צריכה היא לשמש מחוז-חפץ לאדם השלם, זה שגם כשמשיגים אותו משיגי הגוף – לבו ושכלו לאלוה. ואין אדם “אלהי” זה, כביכול, חי בשני עולמות. גופו חי בעולם המורכב מחומר וצורה. ה”עקל" שלו (וכאן יש בכללו: רוחו, לבו ודעתו), הוא הוא הקובע לא רק את ה“מותר” שלו, אלא את עצם מהותו והיותו – חי לעולם רק באלוה. מאלוה שופע “עקל” ובו ישוב וידבק. ואין כאן שניות. שהרי החומר אין לו חלק באלוה ואין לו מגע עמו, וצורת האדם האמתי אינה אלא באלוה, במקורה היא מדבקת. החומר חי את חייו הוא, והצורה אינה מתחלקת לרשויות. רשות אחת לה – ואין בלתה.

בתורת הנפש והמוסר, בהלכה בכללה – משווה הרמב“ם לפניו את האדם האמפירי-הביולוגי, האדם כמו שהוא, על כל פגימות ה”בשר ודם" שבו, על חולשותיו וכשלונותיו, נטייתו לקצוות הנפסדים וכו'. אדם זה הוא חוקר בבחינת הנפש, קובע לו חוקים ועדות בבחינת ההגיון, מרפא את מחלותיו בבחינת המוסר ותקון המדות (ולא היה הרמב"ם מקורי בתפיסתו את תורת המדות כרפואת הנפש החולה).

מה שאין כן בתורת האלהות, כאן אדם אחר לפני הרמב“ם. אין זה האדם החושב ומרגיש דרך כלל, המקיש היקשים נאים וכוזבים, הפועל והמתפעל, החי חיי נפש, חברה ומשפחה והוא זקוק ונשמע להדרכה פסיכולוגית, הגיונית, מוסרית, חברתית וכו', כאן – האדם המעפיל לעלות להשגת-אלוה, הצועד את הצעד רב-הסכנה וההעזה ביותר שניתן לו לאדם לצעוד במשך ימי חייו! האדם העולה כליל בכוונתו לראיית אלוה. זה שאין לפניו אלא אלוה לבדו, שכולו פונה לאלוה. כאן אין האדם “מהלך באמצע”, בין הקצוות, ב”שביל הזהב". כאן האדם הקיצוני בתכלית, אין לו אלא “קצה” אחד36.

בתורת האלהות – רק אדם זה לבדו קרוי לו לרמב"ם אדם.


ה.

במדה שהאדם המציאותיי, תורת מצוי אמפירי-ביולוגי, תופס מקום בתורת האלהות של הרמב'"ם – אף מבחינה זו הוא עומד ומחזר אחרי קרבת-אלוה. אולם לא הרי קרבה זו כהרי השגת-אלוה השלמה. והיא גם כאילו מכשילה את אלוה ומכריחתו לילך בדרכי האדם. כאילו כאן נהפך אותו היקש שבין מעלה ומטה מעיקרו. לא “מה הוא – אף אתה”, אלא “מה אתה – אף הוא”.

וכך בא הרמב“ם, לדוגמא, – עם כל עמלו הרב לשחרר את מושג-האלוה מכל ספק-ספקו של מגע עם החמרי-הממשי, הגשמי-האנושי, – לידי גילוי סגולה מיוחדה באלוה: ערמת אלוה. (הקדים כאן הרמב“ם ביחוד את הפילוסופיה החדשה, שהרבתה להפוך במושגים מעין “ערמת התבונה”, “ערמת ההיסטוריה” ו”ערמת הטבע": היגל, שופנהויאר וכו'), כאילו לא היה בכחו של אלוה להגיע למטרה הנכספת בדרך הישר. ובבחינה פרינציפיונית מכריע פרט זה, שהרמב”ם בא לידי מושג ערמת-אלוה לא בפרשיות מעשה בראשית ומעשה מרכבה, לא בהרצאת מופתי אלוה או בפרשת הווכוח על קדמות העולם וחדושו, בקצרה, לא בפרשיות המטפיסיות הצרופות, אלא בפרשה האחרונה שבחלק השלישי במו“נ: בפרשת טעמי המצוות. וסמיכות אותו רעיון לפרשה זו טעונה למוד. בפרשיות שקדמו לה לא היה לו אלוה אלא תורת סבה ראשונה ופועל (ואין כאן מעניננו לבדוק בבעיה החמורה והנכבדה הכרוכה במושג ה“סבה” בתורת האלהות בכלל, וביחוד בזו של הרמב"ם). עד כאן לא דבר אלא ברצון אלוה ובחכמתו – ועכשיו נתגלתה לו ערמת אלוה, שהיא כל-כך רחוקה מ”החכמה" המצורפת לרצון-אלוה. עם הסברתו את טעם שמירתן של מצוות התורה ועם הבחנתו בסוגיהן השונים של פעולות אלוה (עיין בראשית פרק ל“ב, ח”ג) – עמד על ערמת-אלוה זו תורת גורם לכמה ממצוות התורה ולהנהגת-אלוה את העולם: “כשתתבונן בפעולות האלהיות, ר”ל הפעולות הטבעיות, יתבאר לך מהם ערמת השם37 וחכמתו בבריאת בעלי חיים והדרגת תנועת האברים ושכונתם קצתם לקצתם וכן יתבאר לך חכמתו ותחבולתו בהדרגתו ענייני כלל האיש ענין אחר ענין" וכו'38.

ידע הרמב“ם, שקשה יהיה לו לקוראו-תלמידו להשלים עם רעיון הערמה או התחבולה באלוה (ו“אני יודע שנפשך תברח מזה הענין בהכרח בתחלת מחשבה ויכבד עליך, ותשאלני בלבך ותאמר לי: איך יבואו מצוות ופעולות עצומות מבוארות מאוד והושם להם זמנם, והם כולם בלתי מכוונים לעצמם, אבל הם מפני דבר אחר, כאלו הם תחבולה39 שעשה השם לנו להגיע אל כוונתו הראשונה? ואי זה מונע היה אצלו לצוות לגו כוונתו הראשונה ויתן בנו יכולת לקבלה, ולא היה צריך לאלו אשר חשבת שהם על צד הכוונה השניה?”). היסוס זה מסמן הרמב”ם בשם מחלה (“שמע תשובתי אשר תסיר מעליך זה החלי” וכו'). קשה לו לרמב"ם גופו לכרוך ערמה ותחבולה באלוה – אולם הוא תולה עצמו ביציאת מצרים, שנאמר בה: "ולא

נחם אלהים דרך ארץ פלשתים וגו‘, ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף וגו’ “, ומוסיף משלו: “וכמו שהסב השם אותם מן הדרך הישרה אשר היתה מכוונת תחלה, מפני יראת מה שלא היו יכולים לסבלו לפי הטבע, אל דרך אחרת עד שתגיע הכוונה הראשונה, כן צווה בזאת המצוה אשר זכרנו מפני יראת מה שאין יכולת לנפש לקבלו לפי הטבע עד שיגיע הכוונה הראשונה, והיא השגתו יתעלה והנחת ע”ז” וכו‘. ולהלן: “וכמו שהיה מחכמת השם להסב אותם במדבר40 עד שילמדו גבורה… כן בא זה החלק מן התורה בתחבולה אלהית עד שישארו עם מין המעשה המורגל, כדי שתעלה בידם האמונה אשר היא הכוונה הראשונה”… כוונתן של מצוות התורה מתבררת בתוך דרכי אלוה, שהרי גם לנותן התורה היתה כוונה ראשונה ושניה, דרך ראשונה ושניה, ואף הוא הולך בדרך השניה לשם הדרך הראשונה41. וכאמור: בבריאה, בהנהגת העולם בכללה וכו’ – אין מקום לערמה זו. אין אלוה מערים, מחבל תחבולות – אלא כלפי האדם לבדו, לטובתו (ובעקבות ההערמה שתורת משה מיחסת לאלוה – כלפי עם-בחירתו).

ולבעיה שאנו עומדים בה: עם יחוס ערמה ותחבולה לאלוה שוב נעשה אלוה קרוב קרבת ממש לאדם. במושג הערמה כרוך יחס מציאותי מיוחד בין המערים ובין המוערם. אין עצם הערמה בא אלא על שום שהמערים מבקש להדריך את המוערם למטרתו הנכספת. אלוה מחבל תחבולות כדי להביא את האדם לידי האמת (ובבחינת-מה גנוז כאן רעיון החנוך, חנוך המין האנושי על-ידי אלוה – רעיון שלבש כמה צורות במחשבה האנושית, עד שמצא את נוסחתו המפורסמת בתורתו של לסינג). ושוב כאילו נעשה האדם שותף לאלוהיו, כאילו משתתפים הם בהגשמת תעודה אחת – ודרך עקיפין וקפנדריה. אלוה, שהוא רחוק בתכלית המרחק מ“זולתו” ומהאדם בכללו – מתקרב אליו כל-כך בדרכיו ולובש אף את ערמתו כדי להצילו מן הכשלון האורב לו! זהו מן הפן השני בפני אלוהי הרמב“ם, הפן שלא הבליטו הרמב”ם ביותר. אלוה כמחבל תחבולות ומערים – כלום יש לך רעיון איום ממנו לפילוסוף דתי מטפוסו של הרמב“ם? מה רחוקה היא “סגולה” זו ממושג-האלהות הצרוף והמזוקק של הרמב”ם! ואולי, אלמלא מקרא נאמר ביציאת

מצרים – לא היה הרמב“ם כורך ערמה ב”מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו42. וכמובן: לא נעלמה כלל מעיני הרמב”ם השאלה, ערמה זו למה היא? מה הוא המונע שימנע מאלוה לילך בדרך הישר, ובכוונה הראשונה? הרמב''ם משיב תחלה בשאלה: “תחייב זאת השאלה השנית ויאמר לך: ואי זה מונע היה לשם שינחם דרך ארץ פלשתים ויתן להם יכולת להלחם, ולא היה צריך לזה הסבוב בעמוד ענן יומם ועמוד האש לילה? וכן תחייב שאלה שלישית על סבת היעודים הטובים אשר יעד על שמירת המצוות והיעודים הרעים אשר יעד על העבירות, ויאמר: אחר שכוונת השם הראשונה ורצונו היה שנאמין זאת התורה ונעשה ככל הכתוב בה, למה לא נתן לנו יכולת לקבלה ולעשותה תמיד, ולא היה עושה לנו תחבולה להיטיב לנו אם נעבדהו ולהנקם ממנו אם נמרהו, ולעשות הטובות ההם כולם והנקמות ההם כולם, כי זאת גם כן תחבולה שעשה השם לנו עד שיגיע ממנו אל כוונתו הראשונה, ואיזה מונע היה אצלו לתת רצון מעשה העבודה אשר רצה ורחוק העבודות אשר מאסם טבע מוטבע בנו”?43.

התשובה באה לבסוף: טבע האדם לא ניתן להשתנות. כל הנסים והמופתים שבעולם – ולא נס זה של שינוי טבע האדם. אין הוא אומר, שלמעלה הוא מכחו של אלוה לשנות את טבע האדם. אין שינוי זה מסוג הנמנעות, שהרמב“ם אוסר לתלותן באלוה. אלא אלוה – “כפי הפנות התוריות” – לא רצה ולא ירצה לעולם לפגוע בטבע האדם פגיעת-שנוי, ואילו רצה – היתה בטלה שליחות הנביאים ונתינת התורה (ולא כאן המקום לדון בכך)! ומכיון שטבע-האדם קיים ועומד על כל חולשותיו ונטיותיו החמריות, על הרכב חומר-צורה שלו וכו' – מן ההכרח היה שאלוה ילך דרך ערמה ותחבולה. יציבות אנושות – התגשמותו של טבע האדם (יציבות אי-שלמותו, אם מותר לומר כך), שהרמב”ם עמד עליה מתוך נמוקים פסיכולוגיים-אנתרופולוגיים מכאן ונמוקים מטפיסיים-כלליים מכאן – היא כה ודאית ומובטחה לו לרמב''ם, שאין הוא יכול “לפגום” בה אף פגם כל שהוא.

ממושכל ראשון זה בתורת האדם הפסיכולוגית והמטפיסית – תוצאות רבות-ערך לתורת המוסר ולתורת האלהות כאחת.

האדם מועד לעולם. אין אחריותו פוסקת ואין רצונו נפקע לעולם. תדיר הוא עומד בפני הנסיון.

אילו היה מצוי “ביולוגי” בלבד – לא היה יכול לצאת מארבע אמות אנושותו. ה“עקל” השופע עליו מאלוה הוא העושהו אדם ראוי לשמו.

וזה אינו שוב אלא האדם המשתכל באלוה.


ו.

השתכלות מתמדת זו באלוה – מן ההכרח שתעבור את גבולה ותפרוץ את תחום ההכרה הכרוכה ב“עקל”. כאן סוד צרוף ההכרה והאהבה, המעבר מידיעת אלוה לאהבתו.

לא שמש רעיון אהבת-אלוה לרמב“ם רעיון פילוסופי-עיוני בלבד, אלא גם ענין שבהלכה. ובספר הראשון של “משנה תורה”, ב”ספר המדע“, העלה הרמב”ם (לפני חבור המו"נ) את הכרת אלוה ואהבתו בקנה אחד הלכה למעשה44. זו האהבה באה מתוך ההתבוננות, האימה, הרגשת קטנות-האדם כלפי הוד-אלוה

וגבורתו וכו' (הרבה יותר מבמו"נ). באחד מפרקי פרשת טעמי המצוות שבמו“נ (ח“ג, כ”ח) הוא מגדיר מושג זה מבחינתו המטפיסית הכללית ואומר, “שזאת האהבה [גם במקור הערבי: “אלאהבה”, בצדה של “אלמחבה”, שמוש מונחים אלה במו''נ בצורתם העברית ראוי לתשומת לב מיוחדה] לא תתכן אלא בהשגת המציאות כולו כפי מה שהוא ובחינת חכמתו בו45. אין זו אהבה שבלב סתם מאמין תמים, אלא אהבה פילוסופית, והאוהב הוא יודע את כל המציאות – “עלי מא הי עליה”. אולם אין אהבה פילוסופית זו נופלת בה בעונה בחיוניותה וערניותה הפנימית מהאהבה ה”פשוטה“. ולפיכך זו ההשתכלות המתמדת – מורה הרמב”ם – מביאה לא רק לאהבה בלבד, לאהבת המושכל, אלא גם ל“חשק תמיד”, לחשיקה שאינה פוסקת לאלוה. זהות זו שבין ההכרה והאהבה הולכת וגדלה מתוך עצמה. (ואין כאן מעניננו לבדוק במהותה של זהות זו, אם היא שלמה מלכתחלה וכו'). בהכרת-אלוה הולכת ומתבלטת יותר (בחתימת המו"נ) הרגשת השמחה של המכיר את אלוהיו, אהבת-אלוה זו עולה ומתגברת, מדת האינטנסיביות מעמיקה עד שהיא נעשית לבסוף חשק-אלוה.

לכאורה (כמות שאולי עלול היה להניח המעיין במו"נ עיון ראשון), כאילו פרצה תפיסת-אלוה זו, תפיסת-חשק (“עשק”)46 בחינת Deus ex machine מתוך באור פרק צ“א שבתהלים, או כאילו נגררה אחרי פירושו של המקרא: “כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי”. ואינו כן. שכנות זו שבין תפיסת-החשק ובין ביאור הפרק אינה רשאית לפגום אף פגם כל שהוא בעצם תפיסה זו, או להחליש את משמעותה העיונית בתחום תורת האלהות לרמב”ם47. אף עלייה לדרג חדש זה היתה. “בכוונת מכוון”, בחינת מגמה יסודית הגנוזה במחשבה מעיקרה ומתבלטת פרקים ביותר עם סיום הלך-המחשבות. עם בצורה העיוני של החומה לדעת-אלוה שלו, אגב צרוף מושג-האלהות המקובל בישראל, זיקוק יסודותיו והכנסת כמה נעימות עיוניות מן החוץ – הלכה התפתחותה של תפיסת-אלוה זו והניעה-מבפנים – בלי הרף את הפילוסוף מה“עקל” אל האהבה וממנה אל ה“עשק”. אם השכל השופע מאלוה משמש דבוק מתמיד בין אדם ואלוהיו, – מן ההכרח שדבוק זה לא יעמוד בגבולו. אם הדבוק ניתן לגריעה ולהוספה, לירידה ולעליה, – מן ההכרח שיהא בו כדי לירד ולהפחית עד העדרו (עיין לעיל), ובדין הוא כמו“כ שיהא בו כדי לעלות עד תכליתו: החשק, שהרמב”ם אומר עליו “וכבר ידעת ההפרש שבין אוהב וחושק [”אוהב וחושק" נאמרו עברית במקור הערבי], כי הפלגת האהבה עד שלא תשאר מחשבה בדבר אחר אלא באהוב ההוא – הוא החשק".


*

ברעיון אהבת-אלוה ההרבו הפילוטופים לדרוש לפניו ולאחריו. אף הוא שמש סלע-מחלוקת בתחום המחשבה האישלמית. ה“צופיסמוס” הוא שנלחם הרבה על בסוסו של רעיון זה, לו שמש אלוה “חביב'” ותכלית האדם היתה בעיניו ההתחברות עם אלוה. בעקבותיו (ובעקבות גאזאלי) סמנו כמה תיאולוגים ערביים אהבה זו לאלוה כגעגועים לפגישת-אלוה. באהבה זו ראו תכלית שאיפותיו של האדם, חיי לבו ורוחו. הם היו אומרים: לב שאין בו מאהבה זו – רבים יסוריו מיסורי העין שנלקח אורה ממנה, מיסורי האוזן שנלקח השמע ממנה ומיסורי הלשון שניטל ממנה כח הדבור וכו‘. לתפיסת אהבה זו התנגדו אנשי ה''חוק" באישלם וגם המדברים (ה“מתכלמון”, שהרמב"ם הרבה להרחיק עצמו מהלך דעותיהם במטפיסיקה). האורתודוכסיה האישלמית אמרה: אין אלוה לא אוהב ולא אהוב. אין המאמין אוהב את אלוה, מתגעגע אליו ו“מחפשו”. התיאולוגים וה“רציונליסטים” הערביים – לפני דור הרמב“ם ולאחריו – שללו, כמרומז, לא רק את רעיון אהבת האדם לאלוה, אלא גם את אהבת-אלוה לאדם. שהרי אין אהבה אלא במקום שיש יחס שלם בין האוהב ובין נושא-אהבתו. ולפיכך מן הנמנעות הוא שיהא קיים יחס של אהבה בין אלוה ובין הנבראות. חששו הללו, שהגעגועים והאהבה לאלוה יביאו לידי הידמות האדם לאלוה (בלשונם ובלשון הרמב"ם: “תשביה”). היו מהם ששללו גם את רעיון הכניעה לאלוה, והעמידו את יחס האדם לקונו על ה”צבר" (צפית-סבלנות וכו')48. הדו של ווכוח דתי-פילוסופי בוער זה (בו תפסה מקום, לדוגמא, אף שאלה זו אם אברהם אבינו היה אהוב לאלוה, או חביב-אלוה) הגיע בוודאי אף לבעל “מורה נבוכים”, שהיה כידוע בן-בית ושליט בכל מבואיה של המחשבה האישלמית שעד דורו. אין הרמב“ם מגן על רעיון-אהבת-אלוה כגאזאלי, לדוגמא, ואינו מרחיב את הדבור בענין זה כמותו49, כשם שהוא מסתפק בקביעת מהותו הכללית של מושג זה ואינו מבחין בסוגיו השונים. אולם אף מכאן יש ללמוד, כמה חשוב היה לו לרמב”ם רעיון-האהבה – שהרי הוא חולק כאן על רבו אריסטו, שהורה במפורש (בספר המדות לניקומכס) שאין אהבה בין אלוה לאדם – על שום המרחק הרב ביותר שביניהם. קבל הרמב“ם את רעיון אהבת-אלוה הישראלי-המסורתי והטביעו ברוח תורת האלהות שלו. בהרבה קרוב הרמב”ם לכמה פילוסופים בישראל, ועם זו יש להזהר מדרישת סמוכין מופרזה בין מושג זה במשנתו של הרמב"ם ובין תפיסתו במשנותיהם של כמה מקודמיו ומהבאים אחריו. רבי יהודה הלוי, לדוגמא, מדגיש את אהבת-אלוה בעיקרה לא מבחינת ההכרה המיוחדה הזו המביאה עד לידי חשק – אלא מבחינת קדוש השם וכו’; “אמר הכוזרי: כבר התבאר לי ההפרש בין אלקים וי”י, והבינותי מה בין אלקי אברהם ואלקי אריסטו, ושי“י תכספנה לו הנפשות בטעם וראייה, ואלקים יטה אליו הקשה, והטעם ההוא יביא מי שיגיע אליו שימסור נפשו על אהבתו ושימות עליה, וההקשה הזאת היא ראייה כי רוממותו חובה בעוד שלא תזיק ולא יגיע בעבורה צער”50. ורבי בחיי אבן פקודה, שנוהגים לראותו כקרוב לרעיון אהבת-אלוה יותר מהרמב“ם – לא כרך כמותו, לדוגמא, באהבה זו לא את רעיון החשק ולא את רעיון ההנאה (“לד̇ה”)! “מונחים” אלה ודומיהם חשובים מאד לסמוכים שבין הרמב”ם לזולתו, ומשינויי-ה“טרמינולוגיה” שבפרשת-האהבה ניתן ללמוד הרבה לעצם השאלה. מן הענין הוא, שהדברים שאנו מוצאים בשער המיוחד המוקדש לאהבת-אלוה (שער עשירי ב“חובות הלבבות”, והוא החותם), בתרגומו של ר' יהודה אבן-תבון: “בעת התיחד כל אוהב באוהבו והתבודד כל חושק עם חשוקו51 אינם מתאימים כלל עם המקור הערבי, שבו נאמר: “ואנפרד כל מחבוב במחבובה”52, ובו אינו כלל חציו השני של המשפט הנ“ל, המשווה יחס האדם לאלוה עם יחס החושק אל חשוקו! אף רבי בחיי מסמן את אהבת-אלוה כ”כלות הנפש ונטותה בעצמה אל הבורא כדי שתדבק באורו העליון“, ואין אהבה זו מתיישבת בנפש – גם לדבריו – אלא כשלב האדם מתרוקן מאהבת העולם ומשתחרר מהתאוות. כיוצא בהם ניתן למצוא עוד כמה נקודות-מגע בין תפיסת-האהבה של הרמב”ם ובין זו של רבי בחיי ועם כל אלה אין למצוא ב“חובות הלבבות” אותו היסוד המיוחד הנותן טעם בתפיסת-האהבה של הרמב“ם53. רבי בחיי מדגיש בהרבה גם את אהבת-אלוה בקשר עם נדבנותו והקרבתו של האדם, ולא כן בעל “מורה נבוכים”. אף התנאים שהרמב”ם מונה באהבת אלוה אינם אלה שב“חובות הלבבות”54. דרך כלל, רעיון-האהבה בשער עשירי שב“חובות הלבבות” משוקע במסגרת דתית-מעשית, וכרוכים בו כמה דברים שבין אדם למקום וכו', שלא ניתנו להמצא במו“נ. ואולי אין בכך משום מקרה, שרבי בחיי מקדים את היראה לאהבה – שלא כרמב”ם55 בענין מצוות-העשה (עיין למעלה. ולא כאן המקום לטפל בהתפתחות רעיון האהבה במחשבה הישראלית56. ועלינו להוסיף, שיש כמובן להבדיל בין האהבה תורת עיקר מטפיסי-פילוסופי כללי, כמות שאנו נתקלים בו בכמה משנות פילוסופיות מימות אמפדוקלס ואילך ובין זו האהבה בתחום ה“יחסים” שבין אדם ואלוה האהבה הכרוכה בהכרת-אלוה, או זו ההכרה הנעשית גופה אהבה, – ואך בזו לבדה נגענו כאן לצורך ענינינו).


*

צרוף ה“חשק” לתפיסת-אלוה זו, הנאמנה לחוקי ההגיון והטבע האריסטואי (הריני אומר “אריסטואי” דרך כלל, ולא אפרט את היסודות השונים שנתערו תוך אריסטואיות ערבית זו שבמחשבת ימי-הבינים) – מעמיק תפיסה זו ומלבה אותה, עשוי הוא לפרוץ את גדריה שגדר הרמב“ם בעמל-מחשבה רב. עם “חשק” זה חדרה תוך תפיסת-אלוה של הרמב”ם דינמיות נוספת מיוחדה במינה, או נעשתה זו בעיקרה תפיסה דינמית. אם הכרת-אלוה מדרגות-מדרגות בה, חשק-אלוה על אחת כמה וכמה שניתן לדרגות, כאמור. וכך הולכת הוויתה של תפיסת-האלוה ומתרבה תנועה, ודרכה מן האין-סוף של המועט עד האין-סוף של המרובה, או מתכלית המרחק עד פסגת הדבוק. השגת מקסימום-החשק – הוא האידיאל הדתי-הפילוסופי הנכסף לו לרמב“ם. וכמובן, שאין הרמב”ם כורך לעולם “חשק” זה בחשק-החושים. חשק-אלוה מקורו בהשתכלות השכל. נובע הוא ממנה, ואף-על-פי- כן שמו חשק. ואין האדם בימי נעוריו עשוי להגיע למדרגתו של חושק-אלוה. ה“בשר ודם” שבו (“רתיחת הליחות הגופניות”, “אש התאוות” וכו') מעכב. במדה שהולך האדם ומשתחרר משלטון-החושים, הולך ומזקין – בה במדה הולך שכלו וגובר, מתרבה הכרת-אלוה שלו, גוברת שמחתו בהשגה זו, ועם התקרבותו למיתה הולכת שמחה זו ונעשית חשק. השגת-אלוה דרך-החשק, כאמור, זו שלא הגיעה עד תכליתה אלא שלש פעמים בדברי ימי האדם המשתכל באלוה: במשה באהרן ובמרים, ונסתיימה ב“נשיקה”. (גם האשה, שדרך כלל רואה אותה הרמב''ם ראיית בן ימי-הבינים ואיש-הדת כאחד – יש בכחה לעלות למדרגת חשק-אלוה, והאחת המיוחדה זכתה ל“נשיקה”). מיתת האדם השלם היא מיתה מתוך מקסימום של חשק ו“הנאה” (הכל לפי מדרגתו בהשתכלות). מיתתו באה כשהחשק מגיע למרום פסגתו. כלומר, הכרת-אלוה השלמה והנכספת מתחילה מתבהרת ומתבצרת עם הזקנתו של המשתכל, הולכת ועולה עם ירידתו בחומר, ואינה מגיעה לפסגתה אלא ברגע חייו האחרון57.

יתר על כן: אין הרמב“ם רואה במיתה זו, מיתת המשתכל השלם, אלא “המלט מן המות על דרך האמת” (“פהד̇א אלנחו מן אלמות אלד̇י הו אלסלאמה מן אלמות בחקיקה”58). עד כדי כך מרחיק הרמב”ם, ה“אמפיריקן” האריסטואיי לילך בתורת אדם ואלוה שלו! הוא מוציא את המות מידי “פשוטו” הדבק-המשתכל המתמיד באלוה – עומד גם בפני המיתה! הכובש את ההכרה והחיים מתוך השתכלותו המתמידה באלוה – שולט גם במות.

ומתוך בחינת ההשתכלות המתמדת והדבוק באלוה אין הרמב"ם מפרש את המות בלבד – אלא אף אידיאל-החיים שלו לובש כאן צורה חדשה.

הפילוסוף שהרבה להדגיש – ולא רק במו“ג לבדו – את ערך המדינה והחברה (האדם מדיני בטבעו, ברוח אריסטו, כידוע), ובפרשה האחרונה שבמו”נ, פרשת טעמי המצוות, עמד בכמה פנים על מעלתם היתרה של חיי המשפחה והצבור ובסס גם כמה ממצוות התורה על יסוד-החברתיות – הולך ונעשה בתורת האלהות לנביאה של התבודדות (זו שלבשה כמה צורות אף במחשבה האישלמית שבימיו, בהשפעת הניאו-אפלטוניות וזרמי-מסתורין זולתה). הצעד הראשון בדרכו מאריסטו, ‏ מ“שביל הזהב” וכו' לקראת אידאל דתי-פילוסופי חדש זה מוצא את בטויו באינדיבידואליסמוס טבוע אחריות-השתכלות מיוחדה. בפרק האחרון של המו"נ הוא מונה בעקבות רבותיו מהקדמונים ומהקרובים לו בזמן ארבעה מיני שלמות: שלמות הקנין, שלמות הגוף, שלמות המדות – והעולה על כולן היא השלמות האנושית האמתית, שלמות ציור המושכלות, בו תלויה הכרת-אלוה, והיא התכלית האחרונה (“אלגאיה אלאכ̇ירה”), (עיין למעלה),

וו השלמות הרביעית הנעלה משלש חברותיה – אף משום שהיא נתונה לו לאדם לבדו, ובה האדם אדם (“ובהא אלאנסאן אנסאן”). שלש השלמויות שקדמו לה – הן לזולתך, או לך ולזולתך. ואילו זו הרביעית אינה אלא לך לבדך ואין לזולתך בה שיתוף בשום פנים. ולפיכך מוסיף הרמב“ם – ראוי לך שתטריח עצמך (או תשתדל) להשיג קנין זה שישאר לך (“הד̇א אלבאקי לך”), ולא תטרח לזולתך, – “אתה אשר שכחת נפשך עד ששחר לובן פניה”… והרמב”ם מזכיר לשוכח-נפשו זה אותו מקרא משיר השירים: בני אמי נחרו בי, שמוני נוטרה את הכרמים, כרמי שלי לא נטרתי.

לא שלמות הקנין, לא שלמות הגוף ולא שלמות המדות – שהרי או שאין בהן ממש ואין שמן שלמות, או שהן לזולתך. אין אתה, האדם, מצוי תוך עצמך, עובד לנפשך, נושא את עצמך, בן חורין מזיקת זולתך – אלא כשאתה מכיר את אלוה.

מאינדיבידואליסמוס זה שאינו נובע כלל מאינטלקטואליסמוס קיצוני, אלא יש בו משום מסקנה ישרה מהאידיאל המיטפיסי-הדתי שלו (עיין להלן) – מובילה דרך ישרה אל דרישת ההתבודדות הגמורה: “הנה התבאר כי הכוונה אחר ההשגה היא להמסר אליו59 ולהשים המחשבה השכלית60 בחשקו61 תמיד, וזה ישלים על הרוב בבדידות ובהתפרדות. ומפני זה ירבה כל חסיד להפרד ולהתבודד62 ולא יתחבר עם אדם רק לצורך הכרחי”63. עד כדי כך עולה וגובר הפתוס של השתכלות זו, שהיא מרחיקה את הרמב“ם מהחברה ועושה אותו פרוש מן הצבור, מטיף להשגת-אלוה דרך נזירים ופרושים מהעולם. כל שעה שהשכל משתכל בנמצאות בכללם האדם הוא בן-צבור ו”איש מדיני". כשהשכל נתון להשתכלות באלוה – הוא גורר אחריו על כרחו מעין מהפכה בנפש האדם וטבעו. הכרת-אלוה הפותחת בשכל ומבוססת אך ורק בו – הולכת וגדלה עד אין-סוף תוך תחום השכל גופו. ובשעה שהמשתכל-המכיר והמשתכל-האוהב יכול להיות בן צבור – הרי המשתכל-החושק (המצוי במדרגת התלהבות-אלוה מיוחדה) מן ההכרח שיחזר אחרי ההתבודדות עם חשוקו. בתחום חשק-אלוה אין מפלט אלא ההתבודדות.

עם עצוב אידיאל זה של התבודדות ועם כריכת תכלית הכרת-האלוה בקץ חייו של המשתכל הולך הרמב''ם ומתקרב להלך דעות ורגשות דתיים מסתוריים. וכאן אפשר למצוא לו סמוכים בכמה מדבריהם של אנשי המסתורין בישראל (ורבים מהם יצאו בעקבותיו) ובאומות. אף-על-פי, שכאמור, גם במקומות אלה שאנו מוצאים סמוכים אלה – ניתן להבהיר את המיוחד והעצמיי שבתורת הרמב"ם.


ז.

למדנו: ביד האדם הוא לצור את צורת-הקרבה לאלוה (עד כמה שניתנה לאדם), הוא הקובע את מדת דבוקו באלוה, מתכלית ההעדר עד הנשיקה. ולא עוד אלא שמוצאים אנו את הרמב“ם בפרשה הראשונה שבמו”נ, היא פרשת-הצלם (לפי דרכנו בשאלת המבנה של המו"נ) באותו פרק ה' בו הוא מזכיר לראשונה “ראש הפילוסופים” אריסטו – והוא רואה חובה לעצמו למנות את התנאים הקודמים להשגת-אלוה, כאילו היה בכח תנאים אלה להבטיח לאדם השגה זו:

“… כן נאמר אנחנו, כי צריך לאדם שלא יהרס לזה הענין העצום הנכבד מתחלת המחשבה – בלתי שירגיל עצמו בחכמות ובדעות, ויזקק מדותיו זקוק רב, וימית תאוותיו ותשוקותיו הדמיוניות. וכאשר יבין הקדמות אמתיות וידעם, וידע דרכי ההקש ועשית המופת, וידע אופני השמירה מהטעאות השכל – יקדים לחקירה בזה הענין64 ולא יגזור בתחלת דעת שיעלה בלבו, ולא ישלח מחשבותיו תחלה וישליטם להשגת הבורא65, אבל יבוש וימנע ויעמוד עד שיעלה ראשון ראשון66 זוהי הדרגת הרמב"ם בהשגת-אלוה. וכשהוא תולה עצמו במקרא שנאמר במשה: “ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים” – אין אדון הנביאים משמש לו תנא-מסייע לתנאים הקודמים שהוא מונה בהשגת אלוה, לא לזו דרך-ההדרגה המיוחדה בכללותה, אלא בעיקר לסיום דבריו, כלומר: לחובת היראה, הבושה, המניעה והעמידה המוטלות על הבא להשיג את אלוה מה שאין כן אצילי בני ישראל, (עיין שם).

אולם אף לאחר שטרח אדם ועבר דרך כל ההכנות העיוניות, המוסריות וכו' (“ארתיאץ̇”) – אין מובטח לו שיזכה להגיע למטרתו. כשהאדם מוכן ומזומן כל מיני זימון אלה במדע ובמדות – פעולתו העיונית נפסקת, והוא נכנס על כרחו לשער האחרון להשגת אלוה, שער היראה, הבושה, המניעה, והעמידה. ואף מעבר לשער זה אין ההשגה הנכספת “מונחת בקופסא” שלו. בקצרה: אין האדם כובש השגה זו בכל הכנותיו – אלא הוא זוכה בה, זו כאילו ניתנת לו. עם כל הכשרתו ומלחמתו של האדם על השגת-אלוה –חסד-אלוה הוא כשהוא זוכה להגיע למדרגה זו. לאחר כל מאמציו השכליים-העיוניים, הנפשיים-המוסריים זקוק האדם סוף-סוף לסיוע-אלוה. אין הרמב“ם עושה רעיון- חסד זה רעיון מרכזי בתורתו, ואף-על-פי כן אסור להעלים עין ממנו67. אגב באור הפעל “עבר” (ח“א, פרק כ”א) אומר הרמב”ם, לדוגמא: “כי זאת ההשגה [השגת-אלוה בתכלית, ראיית פני אלוה] נעלמת, נמנעת בטבעה; ושכל אדם שלם עם הדבק שכלו במה שטבעו ישיג ויבקש השגה אחרת אחריה – תשתבש השגתו או ימות… אלא אם ילווה אליו עזר אלהי”. ובאחד מפרקי החתימה (ח“ג, נ”א) הוא מוסיף: “אבל המדרגה ההיא אשר קדם זכרה לפני זאת, אפשר להשתדל להגיע אליה בהרגל ההוא אשר זכרנוהו. ואל השם נשא תחנה ותפלה להסיר ולהרחיק המונעים המבדילים בינינו ובינו, ואף-על-פי שרוב המונעים הם מאתנו…”68. כאמור: אין המשתדל בהכרת-אלוה בטוח שישיג את מבוקשו, הוא חייב גם בתפלה לאלוה שיסיר את המסך החוצץ בינו ובין זולתו.

ואל יאמר אדם: הכרת-אלוה חסד בלבד היא, ניתנה להכבש בתפלה לבדה וכו‘. ואל יטען המאמין התמים בן ה“ג̇מהור” ודומיהם: אם כן, מה הועילו הפילוסופים בהכנותיהם, בכל אותם ה“ארתיאץ̇”, בדיקוק העיון ובזיקוק המדות וכו’? מוטב לנו לעמוד בתפלה שתפתח לנו אותו שער אחרון, שער הבושה והיראה! הרי אין שער אלא זה להשגת הבלתי-מושג!

להם היה הרמב“ם משיב: תפלה זו אינה נשמעת אלא כשהמתפלל הוא החכם, איש ה”ארתיאץ̇“. רק זה לבדו – לא ננעלו בפניו שערי ה”חסד" הזה. ה“שער האחרון” אינו נפתח אלא למי שהוכן לו כהלכתו, אלא למתפלסף לבדו. בושה, יראה, עמידה וכו' כשהן לעצמן אינן מועילות ולא כלום למי שהגיע לשער זה

ואין בידו מן מדעי ההגיון והטבע, ואינו יודע לא היקש ולא מופת, ואינו מבחין בין אמת ושקר בהכרה, בין שכל ודמיון וכו' (כמובן, שאין דברים אלה אמורים בנביא)69.

הרי לפנינו, אותו הבדל-יסודי הבונה אב לשיטת-הניגודים בין הרמב“ם ובין כמה מחכמי ישראל בימי-הבינים. שותפים הם לכאורה עם הרמב”ם בסיום, ב“שער האחרון”. מה הם אף הוא מסיים סיום דת ואמונה. אולם חולקים הם בפתיחה, וגם בדרכים המובילות ל“שער אחרון” זה – ואין לזלזל בכך. לפיכך שולל הרמב“ם מהם את “השער האחרון” – הואיל ולא עברו דרך השערים הקודמים לו. וכנגד זה, כמה מהם שללו מהרמב”ם את ה“שער האחרון”, נעלוהו בפניו, או אמרו עליו שנשאר שער זה נעול בפני “מורה הנבוכים” והיוצאים בעקבותיו – על שום שפתח שערים חדשים, שערים הגודרים גדר בפני ה“שער האחרון” – לדעתם, שאינם מובילים אליו, או – לדעת המתונים שבמתנגדיו – שאין ל“שער האחרון” צורך בהם.

רמזים אלה שאתה מוצא בתורת האלהות של הרמב“ם לרעיון החסד בהכרת אלוה וכיוצא בו – מטילים עלינו חובת-מחקר וזהירות עיון יתירה. למדנו: גם כשהרמב”ם מגיע אל ה“שער האחרון” ומתפלל לחסד-אלוה – אין עמידתו עמידת אנשי דת ומסתורין דרך כלל. איש ה“ארתיאץ̇” אינו מוותר אף כאן. בכריכת

“חסד” ו“ארתיאץ̇” כאחד, בהודאה ב“שער האחרון” ובהקדמת השערים שלפניו כאחד – בהן גנוז אחד מחדושיו ומכבושיו המקוריים ביותר של הרמב"ם בתורת-האלהות. כבוש זה אף הוא ששמש סלע-מחלוקת בינו ובין הללו שראו את השער האחרון והוא השער היחידי לאלוה, כאמור. מי שירד לעומקו של דבר יראה שגנוזה בפולמוס זה וחיה בו חיי-נצח בעיה מבעיותיה המרכזיות של תורת האלהות בכללה וזו הישראלית במיוחד.


* * *


ואין אני בא לקרב את הרמב“ם יתר על מדתו הראויה לו לאנשי המסתורין, בישראל ובאומות, ולא להעלות בקנה אחד דעת-אלוה של בעל “מורה נבוכים” עם זו שלא היה להם בפרדס-עיונם אלא לב וחובותיו בלבד, עם זו של בעלי ה-unio mystica, ה''אכסטזה” וכיוצא בהם (הרי אין הרמב"ם מדבר בהעשות-האדם אחד עם אלוה, אלא בהשגת ההכרה השלמה). ודווקא חובת הזהירות האמורה בפרוש דבריו היא המחייבת, שלא להעלים עין מהלך דעות ורגשות זה בתורת-האלהות של הרמב"ם.

יש גם בכך כדי לטפח על פני הללו שהטביעו את מושג-האלהות של הרמב“ם טביעת-שכל מופרזה – ופרט זה תוצאות נכבדות לו לתפיסת משנתו הפילוסופית של הרמב”ם בכללה. הללו שהרבו לדרוש ברציונליסמוס של הרמב“ם לא עמדו על מהותו המיוחדה של השכל ('עקל") בתורת הרמב”ם. לא הרי ה“עקל” היהודי-הערבי שבימי הבינים כהרי ה-ratio שבמאות האחרונות. כשם שבכלל כמה לבושים לו ל“רציונליסמוס”, ואין תואר מכליל זה הולם כלל וכלל את רוב שיטות-המחשבה, שנוהגים להכניסן תחת טלית אחת זו. אילו היה ה‘“עקל” אשר לרמב“ם ratio של רציונליסטן במשמעותו המקובלת – לא היה יכול לעולם להתרחב מתוך עצמו ולהתפשט כל כך עד כדי כבוש כל האדם, לפרוץ ולהגיע עד האהבה והחשק. דייני לרמוז כאן על אחד מיחודיו המובהקים של ה”עקל" הרמבמ“י, והוא: אין בו משום השכל המשמש ניגוד ללב, לעולם ההרגשה וכו' אלא כל פעולת-שלילתו מכוונת נגד הדמיון (“כ̇יאל”). שכל בחינת מטפח על הדמיון אינו דומה כלל וכלל לשכל בחינת מעלים עינו מחיי-ההרגשה. השכל הוא ששמש כלי-זינו של הרמב”ם במלחמתו ב“כ̇יאל” זה, שהוא קורא לו בשם “יצר הרע”70! הפוכו, השכל, הוא היצר הטוב – בו תומך הרמב"ם יתדותיו בבנין משנתו בכללה, בתפיסת המציאות, בהבנת המסורת היהודית והקבלה הפילוסופית הכללית וכו’ (על תפיסת השכל להרמב''ם בכללה – במקום אחר).

ותורת אלוה ואדם זו רחוקה בתכלית מה“רציונליסמוס”, מ“שלטון-השכל” המקובל הנטול מעמקי-הרגשה.

שכלו של הרמב“ם לא פגע אף במעט ברעיון אל חי וקיים, שהיה גם אלוהי-הרמב”ם (שלא כדעת שד"ל ורבים מקודמיו ומהיוצאים בעקבותיו), אל מחייה ומקיים את האדם ההוגה בו, הקיים את קיומו דרך הגייתו באלוה. זה תלוי בזו.

בכחו של “עקל” זה צרף הרמב“ם את מושג-אלוה מההגשמה, מההפעלות (“אנפעאל”), מהרצון הבלתי-מוגבל החי ב”דמיונם" של “בעלי דמיון”, מהתואר, מצל-צלו של מגע עם החומר, מהדמיון עם האדם וכו' – ועם כל אלה שמר תכלית-משמר אף על חיוניותו וממשיותו. יצא הפסד מושג-אלוה – במשנה

פילוסופית זו – בשכרו. קפח הרמב'“ם הרבה מפשטותו ותמימותו המסורתית, מבלתי-אמצעותו ה”המונית" והגשמית – והחזיר לו כנגדם, אחרי שצרפו בכור השכל, את שעור קומתו העיונית, הרווה אותו אהבה וחשק והציב לו מטרת-כוסף שלא ניתנה בשלמותה ל“בשר ודם”.

ולפיכך רשאי פילוסוף-“שכל” זה לבקש גם נוחם ומרגוע באלוה, להתקרב – אחרי “עבודת השכל” – למקור ההרגשה הדתית התמימה, לדרך-אבות של “אלוהיו בקרבו”, לאומרי “ה' לי ולא אירא מה יעשה לי אדם”, לפסוק (בחתימת המו"נ) אותו פסוק מאיוב: “הסכן נא עמו ושלם”, להרגיש כאמור את צד המגן והמחסה שבאלוה, לראות את אלוה כישועה היחידה ואין מוצא לאדם זולתו.

אין כאן לא “תרומת-מס” שהפילוסוף תורם לאמונת-אבות, ולא וותור על עיקרי בנינו באלהות ועל יסודות המטפיסיקה שלו. לא סתירה ולא סיום “בכי טוב” או סיום-אמונה, כדעת אחרים. לא הם ולא הכרוך בהם. אידיאל זה של הווית-שכל מתמדת עם אלוה, של חוית-אלוה שאינה פוסקת, הגיית-אלוה של ה“עקל” שאין הרף-עין של זמן פנוי ממנה אינו בא – ויש לחזור ולחזור על כך – אלא אחרי העיון הפילוסופי הצרוף, כאמור. וכאן היא ההכרעה: רק הפילוסוף מסוגל להשתכלותו זו בשלמותה – אף-על-פי, שרק אדון הנביאים והאבות זכו לה! אין מנוחה ואין מרגוע וכו' באלוה אלא לחכם, לאיש ה“ארתיאץ̇”. ההרגשה הדתית אינה נתונה בסופה של הכרת-אלוה הפילוסופית, אלא גם טבועה בכללותה. אולם אין הרמב“ם מודה בה ואינו מתיר אותה אלא כשעברה בכור העיון הפילוסופי, וכל עוד זה טבוע בה, וחי בה – כחו של עיון זה יפה. כאן מקור הניגודים בין תורת האלהות של הרמב”ם ובין זו של אנשי המסתורין לאסכולותיהם השונות.

פרשת אדם ואלוה עשויה להבליט ולהבהיר – אף מבחינה זו – את עיקרי תורת-האלהות של הרמב"ם ודמותה היסודית.

המחשבה הישראלית שלעתיד לבוא לא תפתח פרשת “אדם ואלוה” שלה – אלא אם כן תחזור ותעבור אף דרך “מורה נבוכים”, דרך המלחמה בהגשמה, בהפעלות, בתארים, בדמיון בין אלוה וזולתו, בהיקשים מפורשים ונרמזים הפותחים ב“מה הוא – אף אתה” וכו', אלא אם כן תרקום מחדש את מרקמו של "מורה

נבוכים".




  1. מאמרנו הוא פרק מתוך מחקר מסועף ומקיף. כמה סוגיות הנרמזות כאן תתפרשנה, בקשר עם שיטות פילוסופיות אחרות, במחקר הנ"ל. [עיין בהקדמה לקובץ זה].  ↩

  2. לדוגמא: מו“נ, ח”א, נ“ט. לשם הקיצור אין אנו מרמזים בהערותינו אלא על מקור דברי הרמב”ם בחלק ובפרק הנדון. נסינו כאן – לפי הצורך, ומסבות שאי–אפשר לפורטן – למסור את דברי הרמב“ם מתוך המקור הערבי גופו, אם דרך נסיון תרגום מחדשׁ או דרך הרצאה מדויקת במקום תרגום. המחקר בתורת הרמב”ם מן ההכרח שישוב אל המקור הערבי של המו“נ. עד כמה שהעתקנו מתרגומו של אבן תבון וסתם תרגום לא משלנו משל אבן תבון הוא – היתה הוצאת מו”נ של גולדמן (ורשה, תרל"ב) לפנינו; בתרגום אלחריזי השתמשנו לפי הוצאה ג‘ (שלוסברג – שייער), ווילנא, תרע“ג. גוף דברי המקור הערבי העתקנו לפי הצורד מהוצאת שלמה מונק (1856,Le Guide des Égarés, Paris). עיין כמו”כ ב“משנה תורה”, הלכות יסודי התורה, ב’, ח': “אפילו מעלה הראשונה אינה יכולה להשיג אמתת הבורא כמו שהוא אלא דעתה קצרה להשיג ולידע… והכל [כל המעלות] אינן יודעין הבורא כמו שהוא יודע עצמו”.

    הלך–רעיונות זה היה רווח בפילוסופיה היוונית (ולא רק במשנותיהם של פלוטינוס, ידידיה האלכסנדרוני וכו') והאישלמית (כמו שהוכיחו חוקרי התיאולוגיה והמחשבה באישלם, גולדציהר וכו'). ואף בישראל קדמו לו לרמב“ם בעיון זה רוב הפילוסופים שקדמוהו. עיין לדוגמא ב”חובות הלבבות“ לר' בחיי, שער היחוד:… ”על כן אתה צריך להטריח נפשך עד שתדע את בוראך יתעלה מצד סימני מעשיו ולא מצד עצם כבודו… כי לא נוכל למצאו במחשבתנו… ואמר אחר: החכם שבבני אדם בדעת הבורא הוא יותר סכל באמתת עצם כבודו ומי שאינו יודע אותו הוא סבור שיודע עצם כבודו“. השמות המיוחסים לאלוה, ”המליצה“ וכו‘ משווה ר’ בחיי עם ”השריקה לבהמה בעת שתית המים, שמביאתה לשתות יותר ממה שהיה עושה הדבור הצח והנכון“ (הוצ' סלוצקי, 71 ואילך). גם ב”אמונה–רמה“ לר' אברהם בן דאוד: ”והענין כמו שאמר הפילוסוף שבקושי השגנו הדברים יהיה משני צדדים: אם מחולשת מדרגת מציאותם… ואם מגודל מדרגת מציאותם, כאשר לנו יקרה אצל העיון באלוה ית', כי הוא נעלם לחוזק הראותו כמו השמש המאיר“… (הוצאת ווייל, 53 ובמקומות אחרים). ולא ניתן כאן למנות את כל נקודות–המגע והשתוף הללו בין הרמב”ם וזולתו ולדון ביחוד דבריו הוא.  ↩

  3. מקובל היה בידי פילוסופים אלה, שהורו תורת אי–השגה זו, אותו כלל מפורסם בפילוסופיה האישלמית: “אלעג̇ז מן דרך אלאדראך אדראך”: “הלאות מהשגה היא היא ההשגה”. (עיין: ד. קויפמן, Geschichte der Attributenlehre, 1877, 444 ואילך). הנחה הגיונית–מטפיסית זו שמשה יסוד מוסד לכמה חושבים שבימי–הבינים, ועוד נשתמר בה מרוחה הדיאלקטי המיוחד.  ↩

  4. בפרק המטפל בידיעתו של אלוה (ח"ג, כ') תולה הרמב“ם עצמו בפילוסופים, שהוכיחו במופת, שאין בכח שכלנו להשיג את מהות אלוה: ”ואם הם אשר ביארו במופת ששכלנו וידיעתנו מקצרות להשיג אמתת עצמו כפי מה שהיא", ועיין להלן באותו פרק.  ↩

  5. ח“א, נ”ט (פרק בפרשת התארים): “אלנאס כלהם אלמאצ̇ון ואלאתון”. אלחריזי לא דייק כאבן–תבון ותרגם: “הסכימו כל בני אדם”.  ↩

  6. ח“ג, כ'. ובסוף פרשת–איוב (שם, כ"ג) הוא מגדיר הבדל זה בשינוי נוסח:…”ובהבדלת הפעולות הטבעיות מן הפעולות המלאכותיות כן הוא הבדל ההנהגה וההשגחה והכוונה האלהית לענינים ההם הטבעיים מהנהגתנו והשגחתנו וכוונתנו האנושית למה שננהיג אותו ונשגיח ונכוון אליו"…  ↩

  7. ח“ג, כ”א. ובסוף אותו קטע הדגיש הרמב“ם: ”פאפהם הד̇א" (“והבן זה”), וכל מקום שבאה הדגשה זו טעון עיון מיוחד.  ↩

  8. שהרסתאני עמד בפרטות על יחסן של הכתות הדתיות הקדומות בישראל ובאישלם לשאלת “תשביה” זו והכרוך בה. עיין Religionspartheien und Philosophen–Schulen, תרגום הארבריקר, 1850, 247 ואילך, ובמקומות אחרים, ובאותו ענין דנו גם אחדים מחכמינו בדורות האחרונים.  ↩

  9. בפרק כ“ח, ח”ג, מעמיד הרמב“ם את ”השלמות האחרונה“ על ידיעת הדעות האמתיות: מציאות אלוה, יחודו, ידיעתו, יכלתו, רצונו, קדמותו. הללו הן 'גאיה אכ̇ירה”; ע“ש, גם פרק ל”ב.  ↩

  10. ח“א, נ”ד.  ↩

  11. ח“ג, כ”ה: “וכבר הודעתיך דעת תורתנו בזה הענין, והוא שראוי להאמינו שאין הרחקה באמרנו שכל אלו הפעולות מציאותם והעדרם נמשך אחר חכמתו יתעלה ואנחנו נסכל הרבה ממאפני החכמה בפעולותיו” (“ונחן נג̇הל כת̇ירא מן וג̇וה אלחכמה̈ פי אעמאלה”) – הרבה, ולא כולם.  ↩

  12. במקור: “לארשאד אלד̇הן”. אלחריזי ואבן–תבון תרגמו “ד̇הן”: “שכל”. ובאמת אינו עולה כאן בקנה אחד עם השכל לבדו. מונק תרגמו: l'esprit.  ↩

  13. סיומי–הסבחאן המועטים שבמו“נ טעונים תשומת–לב, כמרומז במאמרי: ”שאלת מבנהו של ‘מורה נבוכים’ ", תרביץ VI (תרצ"ה) 285–333. [לעיל בקובץ זה].  ↩

  14. סיום זה במקורו הערבי עשוי להטביע רושם יותר ניכר מבתרגום אבן–תבון. אלחריזי תרגם: “ישתבח הבורא אשר בהתבונן הדעות בישותו תשוב השגתם קצור וכשיתבוננו מה שהתחייב בפעולותיו מחפצו תשוב חכמתם סכלות, וכשיפצרו הלשונות לרומם אות במיני הספור תשוב כל מליצה פתיות”. בתרגומו של מונק: Louange à celui qui (est tellement élevé que), lorsque les intelligences contemplent son essence, leur comprehension se change en incapacité et lorsqu'elles examinant comment ses actions résultent de sa volonté leur science se change en ignorance, et lorsque les langues veulent le glorifier par des attributs, toute eloquence deviant un faible balbutiement. (שם, I, 248).  ↩

  15. במקור: “אבהרנא בג̇מאלה”. בתרגום אלחריזי: “גבר עלינו והבדילנו ברוב הודו”.  ↩

  16. במקור: “והד̇ה בלאגה עטימה ג̇דא פי הדא אלמעני”. ואלחריזי תרגם: “וזאת המליצה נמרצת מאד בזה הענין”. עיין להלן ברמזים מדברי ר‘ בחיי וכו’.  ↩

  17. במקור: “נג̇ד פיה חמלא מא פי חקה תעאלי”. תרגומו זה של אבן–תבון ראוי לתשומת–לב. ר‘ שם טוב פלקיירא הציע לתרגם “חמל”: “משא” או “טורח” (הצעה זו חסרה בהוצאת מורה המורה, פרסבורג, 1837, 151, ומונק – שם, I, 50, הוא שהשלים כאן את החסר. שייער, שהיתה לפניו הנוסחה הלקויה שב“מורה המורה”, שער שרש“ט פלקיירא עמד להציע במקום ”מעמס אחד“: ”נשוא מה" –שם, 86 – ואינו נכון). אלחריזי תרגם אף כאן על–פי דרכו: “נמצא כי בו נגרע מחק הבורא יתעלה”. מונק מתרגם: nous y trouverrons quelque chose d’offensant à l'égard de Dieu (שם, I, 253).  ↩

  18. במקור: “ואלאקתצאר”. ברוב דפוסי תרגום אבן–תבון: “וההשתקפות”; וטעות דפוס היא, תוקנה ע“י מונק (שם, I, 253); עיין בהערת שייער (שם, 86). גם אלחריזי מתרגם: ”ולהסתפק".  ↩

  19. כמה חוקרים זלזלו במקצת ב“חתימת” המו“נ. כנגדם הדגיש הרמן כהן בצדק ערכה הפילוסופי המיוחד של ה”חתימה", Charakteristik der Ethik Maimunis, Jüd. Schriften, 1924, III, 231.

    נעיר כאן דרך אגב, שתפיסת–הרמב"ם של הרמן כהן יש בה לשמש ענין לעצמו, ולא אוכל כאן להעיר עליה – וביחוד, בקשר עם הבעיות בהן אנו דנים במאמרנו, שהרי מן ההכרח הוא לטפל בכללותה ולא בפרטיה, ולא במסגרת זו המקום לכך.  ↩

  20. במאמרי הנ“ל ”שאלת מבנהו של המו“נ” [לעיל בקובץ זה] עמדתי על פרשיותיו המרכזיות ובנות פרשיותיו של המו"נ לשלשת חלקיו ועל בעיות המבנה הכרוכות בהן וכו'.  ↩

  21. גם בדורות האחרונים הרבתה הספרות הדתית לטפל ב“הנהגת המתבודד” של הרמב“ם. עיין לדוגמא בספר ”אגרת הקודש" לר‘ מנחם מנדיל מויטבסק וכו’.  ↩

  22. בהגדלת כבוד–אלוה, לדוגמא, השווה הרמב“ם את האדם עם הדומם:…”פעמים רוצים בכבוד הגדלת האנשים כלם את השם, ואף כל מה שזולתו יתברך יגדילהו. כי הגדלתו האמיתית היא השגת גדולתו; הנה כל מי שהשיג גדולתו ושלמותו כבר הגדילו כשיעור השגתו. והאדם לבד יגדילהו במאמרים להורות על מה שהשיג בשכלו ויפרסם בו לזולתו, ומי שאין השגה לו כדומם – כאילו הם מגדילים ג“כ, בהיותם מורים בטבעם על יכולת ממציאם וחכמתו, ויהיה זה מביא להגדלת הבוחן אותם, ידבר בלשונו או לא ידבר, אם הוא מי שאין ראוי עליו הדבור”… (ח“א, ס”ד).  ↩

  23. ח“ג, נ”א…“אמנם אשר הם חוץ למדינה – הם כל איש מבני אדם שאין לו אמונת דת, לא מדרך עיון ולא מדרך קבלה… ודין אלו כדין בעלי חיים שאינם מדברים ואינם אצלי במדרגת בני אדם, ומדרגתם בנמצאות למטה ממדרגת האדם ולמעלה ממדרגת הקוף. ואשר הם במדינה אלא שאחוריהם אל בית המלך – הם בעלי אמונה ועיון, אלא שעלו בידם דעות בלתי אמתיות: אם מטעות גדולה שנפל בידם בעת עיונם או שקבלו ממי שהטעם, והם לעולם מפני הדעות ההם כל אשר ילכו יוסיפו רוחק מבית המלך, ואלו יותר רעים מן הראשונים הרבה, ואלו הם אשר יביא הצורך בקצת העתים להרגם ולמחות זכר רעותם שלא יתעו זולתם; והרוצים לבוא אל בית המלך ולהכנס אצלו אלא שלא ראו בית המלך כלל – הם המון אנשי התורה, רצה לומר עמי הארץ העוסקים במצוות: והמגיעים אל הבית ההולכים סביבו – הם התלמודיים אשר הם מאמינים דעות אמתיות מדרך קבלה ולומדים מעשי העבודות, ולא הרגילו בעיון שרשי התורה ולא חקרו כלל לאמת אמונה; ואשר הכניסו עצמם לעיין בעיקרי הדת – כבר נכנסו לפרוזדור, ובני האדם שם חלוקי המדרגות בלא ספק; אבל מי שהגיע לדעת מופת כל מה שנמצא עליו מופת וידע מן הענינים האלוהיים אמתת כל מה שאפשר שתודע אמתתו, ויקרב לאמתת מה שא”א בו רק להתקרב אל אמתתו – כבר הגיע עם המלך בתוך הבית".

    משל זה הרגיז ביותר את רבני זמנו של הרמב“ם וגם כמה מהקנאים לאחר ימיו, עיין דברי המפרש שם טוב (שם, ס"ד, ב'): ”אמר שם טוב: רבים מהחכמים הרבנים אמרו כי זה הפרק לא כתבו הרב, ואם כתבו – צריך גניזה, והיותר ראוי לו השרפה. כי איך אמר, כי היודעים הדברים הטבעיים הם במדרגה גדולה מהעוסקים בדת? וכל שכן כי אמר עליהם שהם עם המלך בחצר הפנימית, אם כן הפילוסופים העוסקים בטבעיות ובאלהיות יש להם מדרגה יותר גדולה מהעוסקים בתורה!“ סניגוריו של הרמב”ם פרשו על–פי דרכם משל זה – לזכותו.  ↩

  24. רבי בחיי פונה לקוראו בשם “אחי”. עיין בהקדמה לשער י' של “חובות הלבבות” ועוד.  ↩

  25. אבן–תבון תרגם: “שישים האדם כל מחשבתו”, ואינו מדויק. במקור: “אעמאל אלפכרה”.  ↩

  26. חוקרים רבים דרשו סמוכים בין הרמב“ם ובין רבי אברהם אבן עזרא, שאמר: ”והמלאך בין האדם ובין אלהיו הוא שכלו“, ”כי השכל שליח השם“ (מבוא לפירוש התורה; משלי כ“ב, כ”א). אע”פ שגם לפי מחקרו של זאב בכר בפרשנותו המקראית של הרמב“ם – Die Bibelexegese M. Maimunis ,1896 – ניתן להניח שהרבה הראב”ע להשפיע על הרמב“ם, הרי העלימו דורשי סמוכים אלה עיניהם משינוי–הנוסח החשוב שבין דברי הראב”ע ודברי הרמב“ם. לרמב”ם אין השכל לא “מלאך” אלוה, ולא “שליחו” – אלא “יצלה”! ואין לזלזל בפרט זה.  ↩

  27. עיין שם, פרק נ“א, ובכמה מקומות. בפרק נ”ב, שם, מסמן הרמב“ם את השכל השופע מאלוה כ”מלך הגדול“ הדבק באדם ו”מחופף" עליו.  ↩

  28. עיי“ש: ”ודע שאתה, ולו היית החכם שבבני האדם באמתת החכמה האלהית, כשתפנה מחשבתך למאכל צריך או לעסק צריך [אלחריזי אינו מדייק ומתרגם: “ותתעסק בעסקיך הצריכים לך”], כבר פסקת הדבוק ההוא אשר בינך ובין הש“י… ומפני זה היו מקפידים החסידים על השעות שהיו בטלים בהם מלחשוב בשם והזהירו ממנו ואמרו: אל תפנו אל מדעתכם. ואמר דוד: שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט. הוא אומר: איני מפנה מחשבתי ממנו, וכאילו הוא יד ימיני אשר לא ישכחה האדם כהרף עין לקלות תנועתה, ומפני זה לא אמוט, כלומר לא אפול”. להלן דן הרמב“ם גזרה שווה בין המשתכל המתמיד באלוה כשהוא מפסיק השתכלותו זו ובין הסופר המהיר שאינו משמש בתפקידו. ובדרישת הסמוכין בין ההשתכלות באלוה ובין ”צדיק ורע לו“ (עיין להלן) הוא מוסיף ואומר: ”ויהיה מי שלא השכיל השם כלל כל עיקר כמו שהוא בחושך ולא ראה אור כלל… ואשר השיג וכוונתו כולה על מושכלו [במקור: “והו מקבל בכל᷃ית᷃ה עלי מעקולה”] – כמי שהוא באור השמש הבהיר. ואשר השיג והוא מתעסק – דומה בעת עסקו למי שהוא ביום המעונן, שלא תאיר בו השמש מפני העב המבדיל בינו ובינינו".  ↩

  29. במקור: “וכל שי מעט̇̇᷃ם אד̇א דאמת מבאשרתה נקץ מא פי אלנפס מנה ויקל מא כאן יחצל בה מן אלאנפעאל”. אלחריזי תרגם: “וכל דבר נכבד מאד כשירבה אדם להתחבר עמו תחסר מעלתו מן הנפש וימעט מוראו”.  ↩

  30. הפתיחה להרצאת רעיון זה ראויה לתשומת לב: “והנה נגלה אלי עיון נפלא מאד יפורו בו ספקות ויתגלה בו סודות אלהות”. במאמרי הנ"ל אני עומד על פרט זה מבחינת בעית–המבנה החשובה.  ↩

  31. ח“ג, שם. מן הענין הוא להוסיף, שבשעה שבפרשת ההשגחה (י"ז ואילך) כרך את השגחת אלוה בקרבת האדם אל אלוה דרך כלל, בא להוסיף בחתימת המו”נ אותו רעיון חדש, שאף בקרוב גופו ישנם שני מיני השגחה: השגחה בשעת קרבתו וזו מחוץ לה, שההשגחה תלויה באקטואליות של הקרבה ובאינטנסיביות שלה. כאן החדוש הרב (בשאלת ההשגחה) בחתימת המו“נ כלפי פרשת ההשגחה! עיין להבהרת דברינו בפרק י”ח, ח“ג:…”וזה הענין הוא פנה מפנות התורה ועליה בנינה. רצוני לומר על שההשגחה באיש איש מבני אדם כפי מה שהוא. השתכל איך ספר על ההשגחה בפרטי עניני האבות בעסקיהם ובשמושיהם עד מקניהם וקנינם ומה שיעדם השם מחבר ההשגחה עליהם… ונאמר בהשגחה על החשובים החסידים ועזיבת הסכלים: רגלי חסידיו ישמור ורשעים בחושך ידמו כי לא בכח יגבר איש. יאמר כשישלם קצת אישי המין מן המכות והמקרים ונפול קצתם בהם, אינו לפי כחותם הגופיים והכנותיהם הטבעיות, הוא אמרו: כי לא בכח יגבר איש, אבל הוא לפי השלמות והחסרון. ר“ל: קרבם אל השם או רחקם ממנו. ומפני זה הקרובים אליו – בתכלית השמירה: ורגלי חסידיו וכו'. והרחוקים ממנו – מוכנים למה שיקרה שימצאם ואין שם מה שישמרם ממה שיתחדש כהולך בחושך שאין ספק שיכשל… והפסוקים אשר באו בזה הענין רבו מלספור, ר”ל: בהשגחה על בני אדם כפי שיעור שלמותם וחסידותם".

    הלך–רעיונות זה בכללו עשוי היה לעורר כמה ספקות דתיים ומטפיסיים כאחד. היה כאן המקום להניח, כאלו הרמב“ם סבור שאלוה משנה את דרכי הטבע שעה שעה – לפי צרכיו של כל שלם ושלם מהמשתכלים הדבקים בו! וע”י כך היה כל סדר העולם חוזר לתוהו ובוהו. ומן הענין הוא, שספקות אלו נתעוררו בלב הקורא הדייקן והעמקן הראשון של מו“נ, הוא המתרגם שמואל אבן–תבון, שכתב בענין זה לרמב”ם: “והן אפער פי מיחל למלקוש תשובותיו הברורות ואמרותיו הטהורות על כל אשר שאלתי מכבוד חכמתו בכתביו הקדומים בשלשת חלקי המאמר הנכבד מורה הנבוכים. ואירא מהוסיף שאלותי פן אטריח מאד על כבודו, רק שאלה אחת היא בלבי כאש בוערת עצורה בעצמותי עוררה לי פרק אחד מן הפרקים האחרונים מן החלק השלישי הבאים באחרונה. אוסיף לשאול מכבוד אדוננו גם בה מבוכתי הגדולה עם יתר השאלות הקדומות” (קובץ תשובות הרמב“ם ואגרותיו, הוצ' ליכטנברג, תרי”ט, II, כ"ו, ב'). ורבי שם טוב פלקיירא הוא שהעתיק ב‘“מורה המורה” (הוצ' ביסליכס, 1837, קמ"ה ואילך) את גוף השגותיו של אבן–תבון, שהרגיזו כ“כ את מנוחתו. ומהן: ”הנה ע“ז הדרך יהיו התנאים מבלי תכלית, כמו שהתנה עם הים שיקרע לבני ישראל כן התנה עם כל הנהרות שלא ישטפו כל משיג שלם בעת צרכן, וכמו שצוה האריות שלא יזיקו לדניאל וצווה השחלים והתנינים שלא יזיקו לכל שלם משיג או יהיה סותר לאין כל חדש תחת השמש ולעולם כמנהגו נוהג, אם כן לא ישאר מנהג” וכו’. אולם כשר‘ שמואל אבן–תבון כתב אגרת ספקותיו זו לרמב“ם – לא היה כבר ה”מורה נבוכים“ בחיים. הרמב”ם נפטר כששה שבועות לפני חבור אגרת זו. ובנ“י שבארץ מושבו של אבן תבון לא נודעה להם עדיין פטירת הרמב”ם (עיין בהערת מונק, III, 446). וחבל שאגרת–ספקות זו לא זכתה לתשובת הרמב"ם. ר’ משה אבן–תבון תמה על אביו בעל האגרת הנ“ל, ר”מ נרבוני (גולדנטל, 1852, ס"ד) הוא שאמר: “ואני אומר כי ר' שמואל דבר כמו חכם שספק במה שראוי לספק כי הבין דברי הרב ז”ל… ור' משה לא הבין דברי הרב כלל, ולכן לא ידע מה הביא אביו אל זה"…  ↩

  32. ברוח זה מפרש הרמב“ם פרק צ”א בספר תהלים. עיין ח“ג, שם: ”הנה התבאר לך כי הסבה בהיות איש מבני אדם מופקר למקרה ויהיה מזומן ליאכל כבהמות, הוא היותו נבדל מהשם, אבל מי שאלהיו בקרבו לא יגע בו רע כל עקר"…  ↩

  33. במקור, בהדגשה: “פי וקת כ̇לואתך בנפסך דון אחד”. מונק תרגם (שם, III, 442): Quand tu es tout à fait seul.  ↩

  34. במקור: “אלאוקאת אלעזיזה”. מונק תרגם: dans ces moments précieux (שם). עיין בדבר ההרגלה גם בח“א, פרק ל”ד.  ↩

  35. ב“משנה תורה” דן הרמב"ם בשאלה זו גם מנקודת–ראות דתית מעשית. האדם המכוון כל מעשיו לעבודות השם והעושה כל מעשיו אך בבחינה זו – עובד את אלוה גם בשעה שהוא נושא ונותן, חי חיי–מין שלו, ישן וכו‘; ספר המדע, הלכות דעות, ג’, ג'.  ↩

  36. בפתיחת פרשת–החומר (ח"ג, ח') אגב דיון בתכליתו של האדם, ציור המושכלות וכו‘, ממשל הרמב“ם אחד ממשליו החריפים ביותר שבמו”נ כדי להבהיר את ההבדל בין המשתכל באלוה ובין השקוע בחיי החומר, והוא המשל שבו נמשל החומר לזבל, המשתכל באלוה מצטער על הכרח חיי החומר שלו וכל הכרוך בהם – “כאדם שכעס עליו המלך וצוהו לפנות זבל ממקום למקום לבזותו, שהאדם ההוא ישתדל בכל יכולתו להסתתר בעת הבזיון ההוא, ואולי יפנה דבר מועט למקום קרוב כדי שלא יתלכלכו ידיו ולא בגדיו ושלא יראהו אדם. כן יעשה מי שהוא בן חורין. אמנם העבד ישמח בזה ויראה שלא עמסו עליו טורח גדול, וישליך כל גופו בזבל ההוא וילכלך פניו וידיו ויפנה בפרהסיה והוא ישחק וישמח: כן עניני בני האדם… וישים תכליתו תכלית האדם באשר הוא אדם, והוא ציור המושכלות לא זולת זה… ואלו האנשים הם עם השם תמיד… אמנם האחרים הנבדלים מהשם, והם המון הסכלים, הם בהפך זה, בטול כל מחשבה והשתכלות במושכל”… בעקבות הרמב“ם אומר אחד ממפרשיו של המו”נ, שם טוב, לפרק ח’, בח“ג: ”ומהנה נחלקו מדרגות בני אדם כי מהם נמשכים אחר החומר וכל [צ“ל: בכל] פעולותיהם והם האנשים הבהמיים. ומהם נמשכים בכל פעולותיהם אחר השכל והם האנשים האלהיים. ומהם נמשכים פעם אחר החומר ופעם אחר השכל, ובכל אחד מאלו הכחות מדרגות גדולות”, שם י"א, א'.  ↩

  37. במקור “תלטף אלאלאה”. אבן–תבון מתרגם “תלטף” שבמשפט הסמוך לו: “ותחבולתו”. “ערמה” ו“תחבולה” שבתרגום אבן–תבון מתכוונות לדבר אחד. אלחריזי מתרגם “תלטף”: “חמלה” (“חמלת האל וחכמתו”), אולם אח“כ הוא גופו מבכר את תרגומו של אבן–תבון. ”ולמא לם ימכן פי אלעצבה ללינהא ולו אלנכ̇אעיה אך תחר᷃ך מפצלא תלטף פי ד̇לך…“ – מתרגם גם אלחריזי: ”ומפני שאפשר בזה הגיד מפני שהוא רק שיוכל להניעו פרק מן האברים סבב הבורא פני הדבר“ וכו'. כאן לא יכול להכניס את מושג ה”חמלה“. אבן תבון עקבובי במשפט זה בתרגומו: ”עשה הש“י תחבולה” וכו‘. ובהמשך הפרק נאמר: “פחצל בהד̇א אלתלטף אלאלאהי אן אמתחי ד̇כר עבודה זרה” וכו’. בתרגום של אבן תבון: “והגיע התחבולה בזאת הערמה האלהית שנמחה זכר ע”ז“ וכו'. אלחריזי, שחשש כנראה מפני התרגום ”ערמה“, תרגם משפט זה: ”ונכלל מזאת העצה האלהית כי נמחה שם ע“ז” וכו'. מונק (שם, III, 209) מתרגם “תלטף”: prévoyance.  ↩

  38. כדאי להוסיף כאן שאחד המושכלות הראשונים בתורת האלוהות של הרמב“ם, שאין אלוה פועל באופן בלתי אמצעי (ומכאן גם קשר למושג האצילות במשנת הרמב“ם: ח”ב, פרק י"ב), הנותן ענין לעצמו – אין לו קשר עם מושג ”ערמת אלוה“, בו אנו מטפלים כאן. עיין ח”ב, ד': “אן אללה עז וג̇ל לא יפעל אלאשיא מבאשרה”. בתרגום אבן תבון: “והוא שהשם יתברך לא יעשה הדברים בקריבה”. ואלחריזי תרגם: “כי האל יתברך שמו לא יפעל הדברים בלי אמצעי”. בתרגום מונק: que Dieu ne fait pas les choses par contact (שם, II, 60), והשווה לכך תרגומי שלשת המתרגמים הנ“ל ל”במבאשרה“ שנאמר בפרק י”ב.  ↩

  39. במקור: “חילה אחתאלהא אללה לנא”. כאן אף אלחריזי מתרגם בעקבות אבן תבון: “וידמה זה תחבולה אשר יעץ עלינו הבורא” וכו'.  ↩

  40. בדברי המקור: “וכמא תלטף אלאלאה בתחיירהם פי אלבריה”. לבש מושג הערמה צורה קצת יותר בהירה מבתרגום אבן–תבון, משום שאבן–תבון מצא לו כאן מקום להשתמש ב“להסב אותם במדבר” – תרגם “תלטף”: “חכמה”, ולא היה לו צורך להדגיש את הערמה הדגשה יתירה. אלחריזי מחליש או מרכך את דברי הרמב“ם בתרגומו: ”וכאשר סבב הבורא העצה ויניעם במדבר" (תרגום “בתחיירהם”). עיין בתרגומו של מונק (שם, III, 253): D'une part donc, Dieu usa de prévoyance en faisant errer ces hommes dans le désert….  ↩

  41. עד כמה חשוב לו לרמב“ם רעיון ה”ערמה“ ניתן ללמוד מהפרט החשוב, שזה משמש לו בעצם הדבר מפתח להסברת התורה כולה, כאילו כל התורה כולה היא ”ערמת אלוה“. תורת–משה קבלה את המנהגים ע”י עובדי האלילים – מתוך “ערמה'” חנוכית ומחנכת, וב“ערמה” נעשו מנהגים אלה יסוד לתורת אלהית (ובמקום אחר אדון על תפיסת היהדות הזו שהיא הרת–מסקנות חשובות ביותר). עמד והעמיד כאן הרמב“ם על עיקר זה, שהדרך אל האמת היא קשה, אינה ישרה, ואין הדרך אל ה”כוונה הראשונה“ הולכת בדרך הישר – אף אלהים מחבל תחבולות כדי להשיג את המטרה שהציג לפניו! מתוך ”ערמה“ הטבועה בחיים האורגניים (עיין ח“ג, ל”ב) מגיע הרמב”ם ל“ערמה” שבחיי החברה, או לערמה שבנפש הקבוצית. כרוך ב“ערמה” זו גם מושג התפתחות מיוחד, עיין שם, לדוגמא:…“וכמו זאת ההנהגה בעצמה מן המנהיג ההוא ית' באו דברים רבים רבים בתורתנו, והוא שאי–אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום, ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום.” וכאן באה גם אותה השוואה נאה:…“כי כמו שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחמר ובלבנים והדומה להם ואחרי כן ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם ילידי הענק פתאום, כן אין בטבעו שיגדל על מינים רבים מן העבודות ומעשים מורגלים שכבר נטו אליהם הנפשות עד ששבו כמושכל ראשון, ויניחם כלם פתאום”…  ↩

  42. סעיף ראשון בספר המדע, משנה תורה.  ↩

  43. שם, ח“ג, ל”ב.  ↩

  44. והרמב“ם גופו מעיר על כך במו”נ; עיין הלכות יסודי התורה, ב‘, א’ וכו‘: “האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבה וליראה אותו… [אהבה קודמת אף כאן ליראה], והאיך היא הדרך לאהבתו וליראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה [במו”נ אין הוא מדבר ב“תאוה” אלא ב“עשק” הערבי, עיין להלן] לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: צמאה נפשי לאלהים לאל חי, וכשמחשב בדברים האלו עצמם מיד הוא נרתע לאחוריו, ויירא ויפחד לידע שהוא בריאה קטנה, שפלה, אפלה, עומדת בדעת קלה, מעוטה, לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד: כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו? ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בענין אהבה: שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם“. ובסוף פרשת מעשה בראשית ב”משנה תורה" – שם, ד’, י“ב, – הוא חוזר ומדגיש: ”בזמן שאדם מתבונן בדברים האלו ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם כיוצא בו ויראה חכמתו של הקב“ה בכל היצורים וכל הברואים – מוסיף אהבה למקום ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב המקום ברוך הוא ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו, כשיעריך עצמו לא מהגופות הקדושים הגדולים… ימצא עצמו שהוא ככלי מלא בושה וכלימה ריק וחסר”. הרמב“ם מונה במניין המצוות את האהבה כשלישית בין שמונה מצוות–עשה הראשונות, שיש בהן ענין לבעיה, בה אנו עומדים. ואלו הן: ”א. לידע שיש שם אלוה. ב. לייחדו. ג. לאהבו. ד. לירא ממנו… ה. להתפלל. ו. לדבקה בו. ז. להשבע בשמו [הראב“ד משיג כאן: ”אינה מן המנין, אלא בא להזהיר שלא ישבע באל אחר…“]. ח. להדמות בדרכיו הטובים והישרים.”

    אהבת אלוה קודמת לו לרמבי“ם לאהבת המצוות. עיין באגרתו של יוסף בן גאבר: ”וכן חייבים אנו לאהוב את השם בכל לב ובכל נפש ומחוזק אהבתו ראוי לנו לאהוב מצוותיו ואזהרותיו“…, טעם זקנים לאליעזר אשכנזי, תרט”ו, ע“ו. עיין כמו”כ בדברי

    הרמב“ם ב”מאמר היחוד“, הוצ' שטיינשניידר, תר”ז, 3 וכו'.  ↩

  45. במקור: “אן הדה אלאהבה לא תצח אל אלא באדראך אלוגוד כלה עלי מא הו עליה ואעתבאר חכמתה פיה”. אלחריזי הוסיף לתרגומו את ה“סוד”: “כי זאת האהבה לא תתקיים אלא בהשגת סוד כל המציאות על פי מה שהוא עליה ולהתבונן חכמתו בה”.  ↩

  46. “עשק” הוא המונח המצוי בתורת האהבה והחשק של ה“צופיזמוס”. הרמב“ם מבכר את שמוש ה”עשק“ על תרגומו העברי: ”חשק" (בפתיחתו למו“נ מדבר הרמב”ם, דרך אגב, ב“חיזק תשוקת תלמידיו” לדברים העיוניים: “שדה אלאשתיאק”, ומעין זה במקומות אחרים).  ↩

  47. וראיה לכך ישמש אף סיומו של “ספר המדע” ב“משנה תורה”, בו מדבר הרמב“ם גם באהבת אלוה כמחלה, ולא עוד אלא גם משווה אותה לאהבת אשה: ”וכיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את השם אהבה גדולה, יתירה, עזה מאד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת השם ונמצא שוגה בה תמיד, כאילו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה, והוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת י“י בלב אוהביו, שוגים בה תמיד, כמו שצוונו: בכל לבבך ובכל נפשך. והוא ששלמה אמר דרך משל: כי חולת אהבה אני, וכל שיר–השירים משל הוא לענין זה”. ולהלן: “דבר ידוע וברור, שאין אהבת הקדוש ברוך הוא נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה.. אינו אוהב הקדוש ברוך הוא אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעה תהיה האהבה – אם מעט מעט ואם הרבה הרבה”. ובסיום: “לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג”…(הלכות תשובה י‘: ג’, ו'). וכאמור: תוספת משקל לדברים אלה – אחר שנקבעו בספר–ההלכה. בדברי הרמב"ם על השוגה תמיד באהבת אלוה רואה י. הינמן (Die Lehre von der Zweckbestinmung des Menchen usw., 1926, 79) נקודת–מגע עם אפלטון.

    הרמב“ם המדבר כאן באוהב–אלוה כ”חולה חולי האהבה" לא הרחיק כמובן לילך כאותם תיאולוגים אישלמיים ונוצריים שאמרו, האדם האוהב את אלוה מן ההכרח שיהיו לו גם יסורי–אהבה, שאם לא כן אין אהבה זו ראויה לשמה. עיין לדוגמא:

    A. Harnack, Der “Eros” in der alten christlichen Literatur, 1918. שמחת היסורין עליה רמז הרמב“ם בסוף פרשת איוב (ח“ג, כ”ג: “עושים מאהבה ושמחים ביסורין” וכו'), אין ענינה כלל לכאן. היסורים הבאים על האדם או על הצדיק והחכם לחוד, והיסורים העיוניים הדתיים הכרוכים בשאיפה זו להשגת אלוה, ”לפגישת אלוה" וכו', לחוד.  ↩

  48. עיין בדברי י. גולדציהר: Die Gottesliebe in der islamischen Theologie, Der Islam IX (1919) 144 ff.. עיין כמו כן בדברי ש. מונק, בספרו Mélange de philosophie juive et arabe, 1857, פרק ג' ואילך.  ↩

  49. עיין I. Obermann, Der philosophische und religiöse Subjektivismus Ghazalis, 1921, 275 ff.  ↩

  50. כוזרי, מאמר ד‘, ט“ז. וכמו”כ מאמר ב’, ג‘. הוצ’ סלוצקי, 46, 147.  ↩

  51. הוצ' סלוצקי, 192.  ↩

  52. הוצ‘ א. ש. יהודה, 1912, שם. גם תאור אלוה ב’“תכלית כל תאוה” (לדוגמא, בהקדמה ל“חובת הלבבות”) הוא תרגום בלתי מדויק של ר' יהודה אבן תבון.  ↩

  53. עיין לדוגמא, שם, פרק ב‘: "ועל ההקשה הזאת תהיה האהבה ממנו באלהים, לרוב חסדו עלינו והתמדת טובתו לנו ותדבק נפשנו באהבתו לתקוות גמולו. ויש שתהיה אהבתנו באלוהים להסתירו עוונינו ועברו על פשעינו, עם גודל מריינו אותו ועברנו על מצוותיו. ויש שתהיה אהבתנו בו לעצמו ולכבודו, לגדלו ולרוממו, וזאת היא האהבה הזכה באלהים ית’ ".  ↩

  54. שם, פרק ג‘: “וההקדמות אשר ראוי למאמין להקדים לה בנפשו הם שני יחודי הלבבות ושתי כניעות ושני חשבונות ושתי בחינות” וכו’. אע“פ שכאמור יש בהם גם כמה נקודות–מגע: רעיון השמחה, גדלות אלוה וקטנות האדם, ההשתוממות וכו', ולבסוף ההתבודדות, ואף כמה מקראות משותפים כאן למו”נ ול“חובות הלבבות”. [כך נדפס במקור].  ↩

  55. בנגוד לדעת רפופורט (ישרון, א'), שלא ידע הרמב“ם כלל את ”חובות הלבבות“ – מדגיש יעקב גוטמן (Die Beziehungen der Religionsphilosophie d. Maim. zu den Lehren seiner jüdischen Vorgänger, Mos. B. Maimon, II, 1914, 189 ff.) את השפעת ר' בחיי על הרמב”ם. ואין הוא דן במיוחד בנקודות–המגע והפירוד בתורת אהבת–אלוה של ר' בחיי והרמב"ם.  ↩

  56. ולפיכך לא נוכל לדון כמו“כ אף בתפיסת אהבת אלוה של בעל ”אמונה רמה“, הקרוב לרמב”ם בבחינות אחרות. רק לשם רמז נוסיף, שהראב“ד מתנה תנאי לאהבת–אלוה, והיא – ידיעת ”תאריו הנכבדים ופעולותיו“ של אלוה, וכמו”כ הרחקת הרעות הבאות על האדם מהשפעת אלוה. הראב“ד מבדיל – בקשר עם רעיון האהבה – בין שני מיני יראה: יראת הנביא ”אשר לא יזיק כלל“ (יראת ההגדלה שכרוכה בה גם הבושה והכרת קטנותו של האדם) ויראת את שיש בכחו להזיק (“אפעה ושרף”, מלכים, היא “יראת ההיזק”). ועיין בדברי הרמב”ם לעיל בו בענין. – ומכל–שכן שאי אפשר לדון כאן בלבושיו של רעיון–האהבה בפילוסופיה הישראלית שאחרי הרמב"ם.  ↩

  57. עי“ש… ”כי כל אשר יחלשו כחות הגוף ותכבה אש התאוות – יחוק השכל וירבה אורו ותזך השגתו וישמח במה שהשיג, עד כשיבא האיש השלם בימים ויקרב למות – תוסיף ההשגה ההיא תוספת עצומה ותרבה השמחה בהשגה ההיא והחשק למושג [במקור: “ותעט̇ם אלגבטה בד̇לך אלאדראך ואלעשק ללמדרך”], עד שתפרד הנפש מן הגוף אז בעת ההנאה ההיא. ועל ענין זה הענין רמזו החכמים במות משה אהרן ומרים ששלשתם מתו בנשיקה… וכן במרים אמרו: אף היא בנשיקה מתה, אבל לא זכר בה על פי ה‘ להיותה אשה ואין טוב לזכור זה המשל בה… הכוונה בשלשתן שמתו בענין [במקור: “פי חאל”, במצב] הנאת ההשגה ההיא מרוב החשק [בתרגום אלחריזי: “בתענוג זאת השגה מרוב תוקף החשק”]… ונמשכו החכמים ז“ל בזה המאמר על דרך מליצת השיר המפורסמת, שתקרא שם ההשגה המגעת עם חזוק חשק הש”י נשיקה… אבל שאר הנביאים והחסידים הם למטה מזה. אך כולם תחזק השגת שכלם עם המות… וישאר השכל ההוא אח“כ לנצח על ענין אחד [במקור: ”עלי חאלה ואחדה“], כי כבר הוסר המונע אשר היה מבדיל בינו ובין מושכלו בקצת העתים, ויעמוד בהנאה הגדולה ההיא אשר איננה מין הנאת הגוף”… את פרק–ההיישרה הנכבד במאד – פרק נ“א – מסיים הרמב”ם בדבריו: "ושים לבך להבין זה הפרק והשתדל בכל יכלתך להרבות העתים ההם אשר אתה בהם עם ה’ או שאתה משתדל להגיע אליו, ולמעט העתים ההם אשר אתה בהם עם

    זולתו ובלתי משתדל להתקרב אליו".  ↩

  58. אף על פרט זה עורר ר‘ שמואל אבן תבון את ספקותיו. ר’ שם טוב פלקיירא מסביר את רעיונו זה של הרמב“ם ברוח חיוב–המוות דרך כלל, עיין: מורה המורה, קמ”ו.  ↩

  59. במקור: “אלאנקטאע אליה”. עיין תרגום אלחריזי. מונק מתרגם de se consacrer à lui.  ↩

  60. למעלה דבר הרמב“ם בתשומת המחשבה באלוה, וכאן מחשש שמא יטעו ויכרכו מחשבה בדמיון – הוסיף להדגשה: ”אלפכרה אלעקליה". תרגומו של מונק: La pensée et l'intelligence (שם, III, 438) אינו מדויק, עיין בהערתו של המתרגם.  ↩

  61. מונק מתרגם גם “חשק” האמור כאן ‏l'amour ובמקום אחר: passion כדין.  ↩

  62. במקור: “אלאנפראד”. אבן–תבון הוסיף והדגיש בתרגומו.  ↩

  63. בחלק הראשון של מו“נ, בסוף פרק ח', אגב באור ”מקום“, הוא מדגיש את השלמות שהשיג משה רבינו בהתבודדותו: …”מצורף אל המקום הרמוז אליו מן ההר אשר בו היה ההתבודדות והשגת השלמות". התבודדותו זו של משה שמשה כנראה סמל להתבודדותו של המשתכל–באלוה דרך כלל.

    ואולי יש בדרך–עיון זו בכמה מיסודות תורת האלוה והאדם של הרמב“ם, שלא הדגישום עד כאן ולא עמדו על יחודם – כדי להבהיר את קרבתו היתרה של ר' אברהם, בנו של הרמב”ם, אל דרכי אביו במחשבה הדתית. ומכאן ניתן לעיין מחדש בהשפעת הרמב"ם על בנו. חלק חשוב מספרו הפילוסופי של ר‘ אברהם מימוני הוציא לאור בצרוף מבוא וכו’ ש. רוזנבלט:

    The High Ways to Perfection of Abraham Maimonides, New York, 1927.  ↩

  64. אבן תבון מתרגם בקרבה אל המקור: “חיניד̇ יקדם ללבחת̇ פי הד̇א אלמעני”. ואלחריזי תרגם: “אז יקרב לחקור אל זה הענין”.  ↩

  65. במקור: “ולא ימד אפכארה אולא ויסלטהא נחו אדראך אלאלאה”. בתרגום אלחריזי: “ואל יושיט ידי מחשבותיו מתחלה להשיג סוד הבורא” (ח“א, מ”ז).  ↩

  66. במקור: “בל יסתחי ויכף חתי יסתנהץ אולא אולא”. בתרגום אלחריזי: “אבל צריך שיבוא ויחדל ויירא מגשת אליו עד יתנהל לאטו צו לצו”.  ↩

  67. במאמרי הנ“ל ”שאלת מבנהו של ‘מורה נבוכים’ “ [לעיל בקובץ זה] עמדתי גם על משמעותו הארכיטקטונית של רעון זה בחתימת המו”נ, עיין שם. הרמב“ם מגדיר את ה”חסד“ בפרק נ'”ג, ח“ג: ”ורוב שמוש ספרי הגבואה במלת חסד הוא בהטבה למי שאין לו חק עליך כלל, ומפני זה כל טובה שתגיעך מאתו ית‘ תקרא חסד: חסדי ה’ אזכיר. ובעבור זה, המציאות כולו, ר“ל: המצאת הש”י אותו – הוא חסד. אמר: עולם חסד יבנה; ענינו: בנין העולם חסד הוא. ואמר בספור מדותיו יתברך: ורב חסד“. על מקומו של רעיון ה”חסד“ במחשבת הרמב”ם בכללה – במקום אחר.  ↩

  68. בדבר רעיון המחיצה והמסך שבין אדם ואלוה בספרות ישראל והאישלם עיין בהערתו של מ. שטיינשניידר ל“מאמר היחוד” לרמב"ם, שם, 22 וכו'.  ↩

  69. אף בדבריו של הרמב"ם בפרשת איוב (וספר איוב משמש לו ספר ההתהמה בין אלוה ואדם בתחום הידיעה, ההנהגה, ההשגחה, הכוונה והפעולה בכללותה, עיין סוף פרק כ“ג בח”ג), שהוא מגלה בהם אמנות פרשנית מיוחדת, הוא מוסיף ומדגיש את ההבדל בין ידיעת אלוה של המאמין ואיש התורה ובין זו של הפילוסוף החכם:

    … "ולוזה יחסו זה הדעת לאיוב, אלא שהוא אמר כל מה שאמר כל עוד שלא היה לו חכמה ולא ידע השם אלא בקבלה כמו שידעוהו המון אנשי התורות. אבל כשידע השם ידיעה אמתית הודה שההצלחה האמתית אשר היא ידיעת השם היא מוכנת בלא

    ספק לכל מי שידעה ממנו ולא יערבבה על האדם צרה מאלו הצרות כולם. ואמנם היה איוב מדמה שאלו שיחשבו הצלחות הם התכלית כבריאות והעושר והבנים, כל עוד שהיה יודע השם על דרך הגדה וספור [במקור: “טאלמא כאן יעלם אללה כ̇ברא”] לא על דרך עיון, ומפני זה היה במבוכות ההם ואמר המאמרים חהם"…  ↩

  70. עיין לדוגמא מו“נ, ח”ב, י“ב: ”כל זה המשך אחר הדמיון אשר הוא גם כן יצר הרע באמת כי כל חסרון בדבר או במדות הוא פעל הדמיון או נמשך אחר פעלו".  ↩


ספר-הפתיחה ל"משנה תורה"

מאת

שמעון רבידוביץ'


1

I.


א.

הרמב“ם, מן הגדולים באדריכלים שקמו להלכה ולמחשבה בישראל, הקפיד – כידוע – הקפדה יתירה באמת-הבנין שבידו. מדבריו גופו אנו למדים על שקילת-דעתו שהיה שוקל בפרשת-מבנה, – וראה חובה לעצמו להעמיד על כך את המעיינים בספריו. הרמב”ם הרבה בדיקת-מבנה לא רק בבניניו הוא. כך אנו מוצאים אותו בוחן בהקדמתו לחבורו המקיף הראשון בהלכה – כלומר, הראשון לחבוריו בתחום זה שהגיע לידינו בשלמותו, – פירוש המשנה, את סדר בנייתה של המשנה, מברר את עיקרי דרכו של ר' יהודה הנשיא – רבו וחברו הדגול לבניין ההלכה הישראלית – בעריכת המשנה. הנזקק למבנה “משנה תורה” בכללו חייב למצות את עומק עיונו זה של הרמב“ם כחוקר-המשנה – ומתוך כך יעמוד גם על מידת נאמנותו של הרמב'”ם בבנייתו של “משנה תורה” לאותם עיקרי-סידור שהניח או רמז בהקדמתו לפירוש המשנה. דבר שאינו צריך להאמר הוא, לא הרי ששת סדרי משנה לר' יהודה הנשיא כהרי “משנה תורה” להרמב“ם, ואין מוקדם ומאוחר בזו כמוקדם ומאוחר בזה, ואף על פי כן אין אנו רשאים להתעלם מעיוני המבנה שעיין בעל מ”ת במשנת ר' יהודה הנשיא2 – אם גם אין הללו כשהם לבדם מספיקים להבהרתו

השלמה של מבנה מ"ת.

לאחר שסיים הרמב“ם את פירושו למשנה והתחיל מכין עצמו לחיבורו של מ”ת, הקדים והרבה חקר בשאלות עריכתו ודרכיו – כמות שאנו למדים מהקדמתו ל“ספר המצוות”. אין הוא מגדיר בזו את תעודתו של מ“ת בלבד – ודבריו אלה מוסיפים ומבהירים את הצעת מגמתו בהקדמת מ”ת גופה – ואינו מסתפק בהנמקת בחירתו בלשון המשנה למ"ת, אלא גם נותן דין על עיונו בדרך בנייתו של החיבור ששיווה לפניו: "וכאשר כוונתי בדעתי התכלית הזאת שמתי מחשבתי3 באי זה פנים אחלוק החיבור ושעריו איך ראוי שיהיה, אם אחלקהו כמו חילוק המשנה ויספיק לו דרכו או אם אחלקהו חילוק אחר ואקדים מה שיחייב העיון שהוא היותר ראוי והיותר נקל ללמוד4. ונראה לי שהטוב שתהיה חלוקתו שיושם הלכות הלכות מקום מסכתות המשנה עד שיאמר בו הלכות סוכה הלכות לולב הלכות תפילין הלכות ציצית הלכות מזוזה ושאחלק כלל הפרקים והלכות5 כמו שתעשה המשנה עד שיהיה דרך משל בהלכות תפילין פרק ראשון ושני ושלישי, וכל פרק נחלק להלכות כדי שיהיה נקל לדעת אותו על פה למי שירצה או לזכור

דבר ממנו"6.

אף מכאן אתה למד: אין העיון במבנה חיבורו של הרמב“ם רשות אלא חובה. כשאנו מעיינים באספקלריה-של-מבנה בחיבוריו, וביחוד במ”ת – אנו מודדים לו במידתו שמדד לעורך המשנה. ועם אמן-בנייה וקפדן-עריכה כרמב“ם מדקדקים כחוט השערה, עד כמה שניתן לנו: בין בעריכת מ”ת בכללו ובין בסדר י“ד ספריו, בין במבנה כל ספר כשהוא לעצמו ובין במבנה חלקיו (“הלכותיו” הגדולות), בין בסידור הפרקים ב”הלכות" הללו ובין בתכיפת הלכה קטנה להלכה קטנה7 בכל פרק באותן ה“הלכות” הגדולות, ואחרון: בהרכבה של כל הלכה קטנה כשלעצמה. עיון-הרכב זה מחייב בדיקתה של כל ה“ק מבחינת מקורותיה התלמודיים-המדרשיים, שמתוכה יהא הולך ומתברר יחסו של הרמב”ם אל דברי אותם המקורות, יחוד דרכו לא רק כמקבץ חומר-ההלכה ה“מפוזר”8, כעורך-בנאי וכפוסק, אלא גם כמתרגם ומחזיר את עטרת ההלכה הישראלית ליושן לבושה הראשון. “אחרון” זה אינו מענין המחקר שלפנינו, לו אני נזקק בהערותי ל“ספר המדע”, והוא הדין בסעיף הראשון המנוי כאן: מבנה מ“ת בכללו וסדר ספריו על כל הבעיות הכרוכות בהם. מעניני הוא: עיון-מבנה בספר-הפתיחה למ”ת לבדו, על “הלכותיו” הגדולות ופרקיהן והלכותיהן הקטנות, תחילה בירור היחסים בין חמש “הלכותיו” של סה“מ, ואחר כך דיון בבעיות המבנה הכרוכות בהן גופן. עיון-מבנה זה יהא גורר גם דיון בעצם משנתו של הרמב”ם – ובמידה יתירה בפרקים המטפלים בבירורה של תורת המוסר לרמב“ם כמות שהיא נתונה ב”הלכות דעות"; אותה הרחבת גדר-מחקרי – עיון-מבנה זה גופו מחייבה.


ב.

בעיות-היסוד ביחס ה“הלכות” בסה“מ בינן לבין עצמן, הן: האם חמש “הלכות” אלו (יסודי התורה, דעות, תלמוד-תורה, עבודה זרה וחוקות הגויים, תשובה) שבסה”מ, מקומן בו בספר, הוא ספר-הפתיחה למ“ת? האין אנו מוצאים “הלכות” אחרות שניתן לו להכניסן, – או בדין היה שיכניסן, – לסה”מ? וסדר חמש ה“הלכות” הללו בזו אחר זו – הניתן לראותו כמחוייב הגיון-הבנין בתכלית החיוב? דורשי מבנה במ“ת9 – והללו טפלו בעיקר במבנה מ”ת בכללו ובסדר ספריו ולא בדקו כלל בדיקת-עריכה שלמה את ה“הלכות” הגדולות שבכל ספר ופרקיהן, ו“הלכותיהן” הקטנות לא כל שכן - לא עמדו על הבדל-היסוד בין סדר “מובן” – לנו – שניתן להשלים אתו כמות שהוא לפנינו, או ללמד עליו זכות וליישבו אם ישוב רווח ומרויח אם דחוק ביותר, ובין סדר מחוייב-השיטה, סדר והוא הכרח, שאי אפשר לפגוע בו אף פגיעה קלה, שהרי בו תלוי בנינו של אותו היכל-מחשבה כולו.

אין לערער כל שהוא על עצם פתיחתו של מ“ת ב”ספר המדע"10 – פתיחה שיש בה כשלעצמה משום חידוש-מהפכה רב בספרות ההלכה הישראלית; ולא ניתן לנו להכריע אם פתיחה זו ואם סה"מ בצורתו שלפנינו היו קבועים במחשבתו של הרמב''ם מלכתחילה, עם התחלת הנחתו את היסודות הראשונים לבנין

מ“ת כולו11. המשנה פותחת בקריאת שמע12 – לא בקביעת עצם חובתה אלא בשאלת זמנה (מאימתי קורין את שמע בערבית וכו‘, ברכות א’, א') – היא חובת ייחודו של אלוה. ואין אתה מוצא בה לא מסכת או פרק-מסכת מיוחדים לתורת ייחוד זו, או לתורת האלהות – דוגמת מסכת אבות לשלשלת הקבלה ולתורת המוסר. ודאי הרגיש הרמב”ם הרבה בחסר זה. ואע“פ שלא הזכירו בהקדמתו לפיה”מ, בא למלאו במ“ת ולהקדים ספר שלם ויסודי לאותו סדר-משנה הפותח בקריאת שמע (הוא ספר שני במ"ת, “ספר אהבה”). וכך הוא אומר בהקדמתו למ”ת תוך בירור חלוקתו של מ“ת לארבעה עשר ספר: “ספר ראשון אכלול בו כל המצוות שהן עיקר דת משה רבנו עליו השלום וצריך אדם לידע אותן תחילת הכל, כגון ייחוד השם ברוך הוא ואיסור עבודה זרה, וקראתי שם זה ספר המדע”. ואין שאר בעיות המבנה והסדר בסה”מ שמנינו נעלות מכל ערעור ופקפוק כאותה פתיחה עצמה למ"ת.

באותו תיאור שהרמב''ם מתאר את היקף עניניו (או מצוותיו) של ספר-הפתיחה למ“ת אין הוא מפרט אלא שנים מהם: מצות ייחוד אלוה ואיסור עבודה זרה – כלומר לא נרמזו בה אלא “הלכות יסודי התורה” (בחלקן) ו”הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים" בלבד.

אין הרמב“ם מקפיד באותה הקדמה הרבה בתיאור היקפם של י”ד ספרי מ“ת. בכמה מהם הוא מקצר ביותר. פרקים אותו תיאור יש בו מנין הלכות, ופרקים אינו אלא סיכום מכליל להלכות רבות בספר הנידון, ואילו הללו נזכרות בו כלל13. בתיאורם של ספרים נוספים14 השתמש הרמב”ם באותו “כגון” שבתיאור סה“מ – פרקים בא זה לפרט את התיאור, ופירוט רב ההולך ומתקרב למניינן של ההלכות בגוף מ”ת; ופרקים הוא מצמצם יותר משהוא מפרט. בכל פנים: בתיאור-סה“מ האמור לא נזכרו כלל שלש מ”הלכותיו" הגדולות (דעות, תלמוד תורה, תשובה), ואין להעלות על הדעת שהיתה הפסקה ארוכה אם קצרה בין חיבורה של אותה הקדמה ובין עיצובו המכריע של סה“מ, כאילו תחילה עמד הרמב'”ם לצמצם את סה“מ על שתים אלו בלבד (“הלכות יסה”ת" ו“הלכות ע”ז" וכו') ואח”כ נמלך בדעתו והוסיף עליהן שלש “הלכות” גדולות. כלומר: משש מצוות-העשה שב“הלכות יסה”ת" גופן לא נזכרה כאן אלא מצוות הייחוד – ובמנין המצוות בראש אותן ה“הלכות” ידיעת מציאותו של אלוה קודמת למצות-ייחוד זו (בו היא השלישית במצוות-העשה), וכך שורת ההגיון מחייבת. אותה מצוות-עשה ראשונה למ“ת ולסה”מ שבו לא נזכרה כלל בהצעת תכניתו הראשונה של מ“ת, כנגדה, נזכרה בה מצוות לא-תעשה הראשונה מארבע מצוות ל”ת המנויות בראש ה“הלכות” הללו.

לכאורה, רשאים היינו להניח שאם הרמב“ם שיווה נגדו את העיקרים בעריכת סה”מ, ויצא לרכזם בשערו הראשון של אותו ספר-פתיחה – שנקרא על שום כך: “הלכות יסודי התורה” להבדילן משאר ה“הלכות” בסה“מ – חייב היה לכלול באותן “הלכות יסה”ת” את כל היסודות, בלשונו: “כל המצוות שהן עיקר דת משה רבנו”. וכאן נשאלת השאלה הראשונה בפרשה שלפנינו: האמנם קיים הרמב'“ם את הבטחתו שהבטיח בהצעת תכניתו למ”ת ולסה"מ?

חייב היה הרמב“ם – ואת חובו זה לא פרע. מי”ג העיקרים בפירושו-ל“חלק” אינם נמצאים ב“הלכות יסודי התורה” אלא הללו בלבד: עיקר א' – מציאות אלוה – שם, א‘, ו’; עיקר ב' – ייחוד אלוה – שם, א‘, ז’; שני עיקרים אלה נזכרו כאן כמצוות; עיקר ג' – הרחקת הגשמות – שם, א‘, ז’, שולב תוך ביאור מצווה ב' ולא תואר כמצווה לעצמה; עיקר ד' – קדמות – וה' – עבודת אלוה – לא נזכרו כלל ב“הלכות יסה”ת“15; עיקר ו' – נבואה – שם, ז‘, א’ וכו‘, וכמצווה לעצמה; עיקר ז’ – נבואת משה רבנו – שולב תוך ביאור המצווה הכרוכה בעיקר ו‘, (שם, ז‘, ו’ וכו‘, ופרק ח’) ואינו מצווה לעצמה; עיקר ח’ – תורה מן השמים – לא נזכר כעיקר לא בפרק ז‘16 ולא בפרק ח’ ולא שולב בביאור מצוות הנבואה, אלא ניתן לראותו כמרומז בלבד במעמד הר סיני, שפרק ח' מבהיר את ערכו להכרעת אמיתותה של נבואת משה רבנו; עיקר ט' – נצחיות התורה – שולב גם הוא תוך ביאור עיקר ו‘, ואינו מצווה לעצמה. העיקרים י’ (ידיעת אלוה), י”א (שכר ועונש), י“ב (משיח), י”ג (תחיית המתים) לא נזכרו כלל ב“הלכות יסה”ת" – שוב: שלא כר' יצחק אברבנאל שמצאם בהן17, ותמהני עליו שיצא ופסק: “הנה התבאר מכל זה שכל אותם הי”ג עיקרים שהביא הרב בפי' המשנה כולם באו בדבריו בספר המדע בהלכות יסודי התורה כפי הדרך אשר זכרתי וששאר הדברים שהביא באותם הלכות הם מתייחסים אל היסודות והעיקרים ההם ולכן הובאו שמה“18. הכשיל כאן בעל “ראש אמנה” כמה מהיוצאים אחריו. סיכומו של דבר, לא נזכרו במפורש מי”ג עיקרי-“חלק” ב“הלכות יסה”ת" אלא שלשה בלבד; שלשה שולבו תוך ביאורם של עיקרים; ואם נדון בעיקר ח' דין עיקר מרומז ב“הלכות יסה”ת" – נשארו ששה מאותם י“ג העיקרים שאין להם אף זכר-רמז זה בחלקו הראשון של ספר-הפתיחה למ”ת.

ואילו היינו נוטלים רשות לעצמנו לדון באותם רמזים-לעיקרים דין הזכרת-עיקר מפורשת – לא היינו רשאים להעלים עין מכך שלא הרי עמידתו של הרמב“ם על העיקרים המרומזים והמשולבים כהרי מנייתו את שלשת העיקרים הראשונים האמורים. בפירוש הרמב”ם ל“חלק” נמנים י’ג העיקרים בזה אחר זה, וכולם במדרגת-ערך אחת – אף על פי שעיקר מציאות אלוה, לדוגמה, שונה במהותו ובתקפו מעיקר הגאולה, הראשון עיקר-לעולמים הוא ואילו השני גבול-זמן לו על כרחו, וזה אינו אלא רמז קל לכמה בעיות דתיות והגיוניות חמורות הכרוכות בתורת העיקרים לרמב“ם. וכאן – בתחום ההלכה, מבחינת המצווה – אנו מבדילים על כרחנו הבדלת-ערך בין עיקר שהוא מצוות-עשה ומקומו בתרי”ג המצוות (עיקר הנבואה, לדוגמה, בו אומר הרמב“ם: “מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם”, יסה”ת ז‘, א’)

ובין עיקר כנבואת משה רבנו שאינו בגדר מצוות-עשה.

למדנו: אין “הלכות יסודי התורה” כוללות את כל יסודי התורה – או עיקרי הדת19 – שמנה הרמב“ם בפירושו-ל”חלק“, ואפילו לא את מחציתם. לכאורה ניתן לערער – לא מבחינת המבנה בלבד, אלא גם מבחינת הרצאת שיטת משנתו של הרמב”ם בכללה – על עצם שימושו של הרמב“ם ב”יסוד" להלכות ראשונות אלו במ“ת. אם ליסודות שהם עיקרים ועמודים נתכוון – חייב היה להכניס את כולם לאותן “הלכות”. אין “תנא ושייר” ביסודות. ר”י אברבנאל למד מהעדרו של “כל” בשמן של ההלכות שלא נתכוון הרמב"ם להכניס לתוכן את כל היסודות20 – ובאמיתו של דבר, סתםהלכות יסודי התורה”, פירושן כל הלכות יסודי התורה.

תאמר: אם רוב עיקרי-“חלק” לא נמנו תורת עיקרים לא ב“הלכות יסה''ת” ולא בסה“מ כולו, הרי נזכרו או נרמזו ב”הלכות" האחרונות שבסה“מ21, ואולי שייר הרמב”ם בכוונה את מניית כל י“ג העיקרים ל”הלכות תשובה“? אם כן, אותה כוונה מה היא? אם ביקש הרמב”ם למנות – ואפילו דרך רמז בלבד – את י“ג עיקרי-”חלק" בסה“מ, מפני מה לא פתח להם פתח ב”הלכות יסודי התורה" והרי בהן מקומם! ואשר להזכרת העיקרים ב“הלכות תשובה”, אין להעלים עין מן הדברים הללו: א) אין העיקרים נזכרים ב“הלכות תשובה” תורת עיקרים, ב) לא בדיוק סדרם שבפירוש-“חלק”, ג) ולא דרך חיוב כלל וכלל (כיסוד או כמצווה) אלא דרך שלילה, ד) אין הללו מייחדים מקום לעצמם, אינם נזכרים לבדם אלא נמנים

הם במנייה אחת עם כמה עבירות שאין בהן כלל משום עקירת עיקר או שלילת יסוד ביהדות, ה) אחדים מן העיקרים הנזכרים ב“הלכות תשובה” אינם מתבארים בהן כלל, ואילו היתה מניית עיקרים עצם מבוקשו – או, לכל הפחות, מראשי מבוקשיו – ב''הלכות תשובה", לא היה פוטר עיקרים כגאולה ותחיית המתים בהזכרה בלבד, ללא ביאור-פירוט כל שהוא22.

שוב: אילו נתכווז הרמב“ם להעמיד את סה”מ על י“ג העיקרים, היה חייב להכניס את כולם (לדוגמה, גם פרקי ביאת הגואל שב“הלכות מלכים”) ל”הלכות יסודי התורה" או – לפחות – לדון בהם דין עיקרים ובפירוט הראוי להם בשער “ספר המדע” כשהכניסם לתוכו (“הלכות תשובה”). מן הראוי שחוקרי הרמב“ם המסתכלים ב”ספר המדע" (ואפילו ב“מורה נבוכים”) – מימות ר' יצחק אברבנאל23 ואילך –

לאור שלשה עשר העיקרים שבפירוש-“חלק”, כאילו שימשו הללו מצע מכריע ויסוד-מבנה לסה“מ (ול“מורה נבוכים”) – לא יעלימו עיניהם מהעובדות המטפחות על פני תפיסתם זו. מקור טעותם הוא בכך שלא עמדו כהלכה על שימושו של “עיקר” לרמב”ם, – שהרי לא כל “עיקר” בלשון הרמב“ם, במ”ת ובשאר חיבוריו, עיקר הוא בהוראתם המדוייקת של י“ג העיקרים שבפירוש-”חלק“. הרמב”ם מסמן לדוגמה – ב“הלכות תשובה” (ה‘, ג’) – את הבחירה החפשית כ“עיקר גדול” שהוא “עמוד התורה והמצווה”24, ולא מנאה כלל עם י’ג עיקריו25. יש תומכים את יתדותיהם בכל “עיקר” שנזכר במ“ת – לדוגמה, במנין המצוות שבראשת “הלכות תשובה”: “וביאור מצוה זו ועיקרים הנגררים עמה בגללה בפרקים אלו” – כדי להוכיח שמ”ת מבוסס במתכוון על אותם י“ג עיקרים. ולא עמדו על כך שה”עיקרים" הללו אין פירושם אלא הבלטות-חשיבות דרך-כלל (ולא עיקר תורת יסוד שכל הכופר בו דינו דין כופר בעיקר) שהרמב“ם מבליט את התשובה והכרוך בה; שהרי אין התשובה עיקר-יסוד, לא זו ולא הבחירה החפשית (אע"פ שהוא קורא לה כאן “עיקר”) – וכיצד ישמש שאינו-עיקר אב לעיקרים? ולמעשה, מה הם העיקרים הנגררים עם מצוות התשובה ובגללה? שוב: עד כמה שנזכרו תכניהם של העיקרים בפרק ג' ב''הלכות תשובה”, הרי לא נמנו תורת עיקרים ולא בצורתם החיובית, כאמור, אלא לצורד ההבדלה בין אלה שיש להם ואלה שאין להם חלק לעולם הבא26.


ג.

אין בשאלות ששאלנו על “הלכות יסה"ת” משום ערעור כל שהוא על עצם הכנסתן לסה“מ ועל קביעתן בפתיחתו. כנגדן, מבחינת הסדר מחוייב-השיטה אין הכנסתן של “הלכות דעות” לסה”מ נעלה מעל כל פקפוק. ליתר זהירות, עם כל החשיבות העיונית והדתית הרבה שהרמב“ם מייחס לחובת הידמות האדם לאלוה (עיין להלן, בחלקו השלישי של מאמרי) – ניתן לומר, לפי עניות דעתי, שלא היה לו לרמב”ם הכרח-שאין-להמלט-ממנו להכניס את “הלכות דעות” לספר-הפתיחה שבמ“ת. הרי אין המוסר בכללו – ולא פרשה מפרשיותיו – מן היסודות, או העיקרים, לרמב”ם. הרמב“ם מדגיש ומצדיק – בהקדמתו לפירוש המשנה – את חיבורם של פרקי אבות ל”סנהדרין ומה שנלוה לו“27 במשנת ר' יהודה הנשיא:…”וכאשר נשלם לו כל מה שצריך אליו הדיין התחיל באבות. ועשה זה לשני ענינים. האחד להודיעך שאמת הוא הסמך שאנו סומכים עליו [במקור: “ליעלמך צחה אלסנד ואלנקל” וכו‘] ולפיכך ראוי לכבד החכם ולהושיבו במעלה יותר נכבדת וכו’. והענין השני לזכור במסכת זו דברי מוסר כל חכם מן החכמים

ע“ה [במקור: “אדאב כל חכם מן אלחכמים”] שנלמוד מהם המידות הטובות. ואין אדם צריך לזה כמו הדיין. שעמי הארץ כשלא יהיו בעלי מוסר אין ההיזק לרבים אלא להם בלבד אבל השופט כשלא יהיה בעל מוסר ומוצא חן [במקור: “מתאדבא מרתאצא”] יזיק לו ולכל בני אדם. לפיכך היה תחילת דבריו במסכת אבות מוסר הדיינים וכו'. ואחר שהשופט צריך לכל אלה המוסרים להווסר בהם אם כן מה נחמד היה לחבר אבות עם סנהדרין ומה שנלוה לו מאחר שהיא כוללת כל אלה המוסרים ועוד מוסרים אחרים המביאים לידי פרישות בעניני העולם ולכבוד החכמה ובעליה ומעשי היושר והיראה”28.

אם כן, ניתן לטעון: בדין היה שהרמב“ם יצא בעקבות ר' יהודה הנשיא ויכניס “הלכות דעות” לספר-חתימתו של מ”ת, “ספר שופטים” – אחרי “הלכות סנהדרין” ואולי בסמיכות-מקום ל“הלכות אבל”29 בהן גם קבע הרמב“ם את צו-האהבה, צו-היסוד בתורת-המוסר (עיין להלן). נוסף לכך: גם מבחינת כריכתו של הרמב”ם את המוסר בחיי החברה והמדינה – כלומר ב“פוליטיקה”, בעקבות קודמיו – מן הראוי היה לו (או, לפחות לא היה לו מן הנמנע) להכניס את “הלכות דעות” לספר ה“פוליטיקה”, הוא “ספר שופטים”. לא נעלמו גם ממני לא חשיבות יתירה זו שהרמב“ם ייחס למוסר ולא אותם הקשרים העמוקים בין תורת האלהות ותורת המוסר במשנתו. אולם, הרי הכניס ל”ספר שופטים" כמה פרשיות – עולם הבא וגאולה,

הנמנים עם י“ג העיקרים – שחשיבותן הדתית והעיונית לא היתה מועטה לו מזו של תורת המוסר. ולאחר שהכניס הרמב”ם את “הלכות דעות” לסה“מ – ספק הוא אם היה בכך משום הכרח-שאין-להמלט-ממנו לתכפן ליסה”ת. מבחינת-מה, בדין הוא שהרמב“ם תוכף “הלכות תלמוד תורה” ליסה”ת, שהרי מדברי הרמב“ם ב”ספר אהבה" (הלכות קריאת שמע א‘, ב’) – “ומקדימין לקרות פרשת שמע מפני שיש בה צווי על ייחוד השם ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו”30 וכו' – רשאים אנו ללמוד שהוא כורך תלמוד בייחוד השם ואהבתו מבחינת העיקר שבהם, בכוח משקלם הדתי והעיוני. טעם נוסף לכך: פרק תשיעי – לפני הפרק האחרון ב“הלכות יסה”ת" – מוקדש לתורה (נצחיות התורה וכו') – ואילו תכף או סמך לו את “הלכות ת”ת“, היו הללו משמשות בבחינה זו המשך ל”הלכות יסה“ת”.

ואשר ל“הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים” – הרי כרוכות הללו כנר בפתילה ב“הלכות יסה”ת“, שמצוות-לא-תעשה הראשונה הטבועה בהן היא יסוד היסודות ל''הלכות עבודה זרה” – הזכיר שתי אלו, ואותן לבדן, גם בהקדמתו למ“ת (עיין למעלה) – ומן הראוי היה להקדימן ל”הלכות דעות“, כלומר לפתוח ביסה”ת ולהמשיך ב“הלכות ע”ז" וכו' כנגדן (כדרך שעשה במניית י“ד ה”כללים" במו"נ), לעבור מחיוב לשלילתו, ברוח “זה לעומת זה” הרווח ביותר בהרצאת ה“הלכות” במ“ת בכללו. ואולי יש בהסברתו שהרמב'”ם מסביר בהקדמתו לפירוש המשנה את מקומה של מסכת עבודה זרה במשנת ר' יהודה הנשיא בנותן ענין לבעייה שלפנינו: “אחר כן התחיל לדבר על עבודה זרה לפי שדבר מוכרח הוא לדיין שידענו ובו יהיה הדיין שלם כשידע נימוסי העבודות ההם ומה שצריך אליהם ואז ידע לדון עליהם. כי כל מי שיעבוד לכוכב שבתאי בעבודת כוכב נוגה או יתפלל לכוכב צדק בתפילת מאדים אינו חייב מיתה כמו שבאה אלינו הקבלה הברורה. והניח זו המסכתא לאחרונה מפני שלא תקרה ע”ז אלא באחד מני אלף לימים רחוקים [במקור: “לאנה קליל אלוקוע אלא פי אלשאד”]“31. אם כן, מכיוון שבוודאי אי אפשר היה לו לרמב”ם לקבוע את מקומן של “הלכות ע”ז" בסוף מ“ת כולו, משום שלא רצה לסיים בהן, ומאחר שהן כרוכות ביסודי התורה כדרך שסילוק-ההנחה כרוך בהנחה – חייב היה להכניסן לסה”מ, ודווקא סמוך לסופו, ולתכוף להן “הלכות תשובה”: תחילה החטא ואחריו ריפויו, זו התשובה המכבה עבודה זרה. כנגד אותו הסבר למקומה של מסכת ע“ז, היה בהסברו לסמיכתה של מסכת הוריות למסכת אבות במשנת ר' יהודה הנשיא – “וכאשר השלים מוסר הדיינים החל לבאר שגיאותם. כי כל מי שיש בו טבע בשר ודם לא ינקה מן החטא ולפיכך סדר הוריות אחר אבות”32 וכו' – לחייבו שיתכוף “הלכות עבודה זרה” ל”הלכות דעות" או ל“הלכות יסה”ת" – שהרי אין חטא עבודה זרה כרוך כלל בעוברים על מצוות תלמוד תורה, או מיוחד להם.

סיכומו של דבר: ניתן ללמד זכות על סדר חמש ה“הלכות” בסה“מ כמות שהוא לפנינו, ולאחר שלא תכף “הלכות ע”ז” וכו' ל“הלכות יסה”ת" ניתן להסביר את הקדמתן ל“הלכות תשובה” ואת סיומו של סה“מ באותן “הלכות תשובה”: כאילו הרמב”ם פותח ב“ספר המדע” במציאות אלוה (יסודי התורה), עובר ממנה להידמות האדם באלוה (דעות), ממשיך בתלמוד תורת אלוה (תלמוד תורה) ובכפירה בתורה (עבודה זרה וכו') ומסיים בתשובה לאמונה ולתורה (תשובה). אולם, אין להעלים עין גם מהערעורים שניתן לערער על סדר “מתקבל-על-הלב” מעין זה. הוא שאמרנו: מבחינת הסדר ה“מובן” המבנה שלפנינו בר-יישוב הוא, – ומבחינת הסדר ההכרחי, מחוייב-השיטה, לא ניתן לנו להתעלם מהספקות הכרוכים בו במבנה מ“ת וסה”מ בכללו. וראיה לדבר: הרמב“ם גופו לא השגיח כלל באותו סדר שקבע בסה”מ (ובמ"ת) כשיצא אח“כ והכניס במו”נ (ג‘, ל"ה וכו’) את כל מצוות התורה לארבעה עשר כללים. יש רואים את הרמב“ם הולך כאן לשיטתו, מחיבור לחיבור: בסהמ”צ קבע י“ד שרשים “שראוי לסמוך עליהם במספר המצוות” (במקור: “אלאצול אלתי ינבגי אן יעתמד עליהא פי עדד אלמצוות”), את מ”ת העמיד על י“ד ספרים, במו”נ קבע י“ד כללים למצוות – וטעות היא בידם. לא הרי י”ד השרשים בסהמ“צ כהרי י”ד הספרים במ'“ת, ואין הללו עולים בקנה אחד עם י”ד הכללים במו“נ. הצד השווה שבשלשת החיבורים הללו אינו אלא המנין י”ד בלבד – ואין בו, להלכה ולמעשה, משום שיתוף כל שהוא.

אשר לסדר סה“מ שלפנינו – שומה עלינו שלא נעלים עין מעובדות מכריעות אלו: א) לא עשה במו”נ את סה“מ כולו “כלל” אחד, לא דן בו דין חטיבה אחת כדרך שנהג בספרים אחרים מספרי מ”ת33, אלא חילקו לשלשה כללים (אילו נהג כך באשר י“ג ספרי מ”ת היה מונה במו“נ מ”ב כללים). ב) לא ייחד “כללים”

אלא לשלש ה“הלכות הגדולות” הראשונות בסה“מ (יסה“ת, ע”ז וכו', דעות). ג) בפרק הפתיחה לי”ד הכללים (מו“נ, ג', ל”ה) לא הזכיר כלל “הלכות תלמוד תורה”, אפילו דרך רמז – ובפרק שלאחריו (ל"ו) הוא מכניס ת“ת לכלל הראשון. אע”פ שאין “אמיתותו” כאמיתותן של “הלכות יסודי התורה” שניתן להן תקפו של “אמר ברהאני” (“ענין מופתי”)34 – כאילו הדביק ת“ת ביסודות התורה דביקות ללא-הפרדה. ד) במו”נ הרמב“ם מעלה למדרגתם של יסודי התורה (כלל א') לא רק את התשובה (מסה"מ) אלא גם את התענית (מ“סדר זמנים”). שתים אלה נזכרו בפרק הפתיחה לפרשה זו במו”נ – ובפרק שלאחריו הוא מוסיף עליהן (לכלל א') גם את השבועה בשם ה'35 (מ“הלכות שבועות” ב“ספר הפלאה”). ה) פרשיות תלמוד תורה ותשובה לא נזכרו בי“ד הכללים שבמו”נ כ“הלכות גדולות” במ“ת, – כדרך שנזכרו יסה”ת, ע“ז ודעות, וכמה משאר ה”הלכות הגדולות" שבמ“ת – כאילו עדיין לא גובשו ולא נחתמו חתימה מכריעה. ו) מבחינת סדרן של ה”הלכות הגדולות“: במו”נ “הלכות עבודה זרה” (כלל ב') תכופות ל“הלכות יסה”ת" (כלל א'), ואחריהן באות “הלכות דעות” (כלל ג').

גם מכאן אתה למד: אילו היה סדרן של חמש ה“הלכות הגדולות” בסה“מ הכרחי – מבחינת השיטה – בתכלית ההכרח, לא יכול היה הרמב”ם לשנותו במידה מרובה זו בפרשת י“ד הכללים שבמו”נ. עתיד אני לחזור ולדון בבעיות-המבנה בחיבורי הרמב“ם כולם – ביחסי-היסוד בין מבנה ומשנה ביצירתו – ובפתיחה שלפנינו דיי ברמז זה: היו לו לרמב”ם כמה עיקרי בנייה; כלומר, לא בנה את כל בנינו ב“משנה תורה”, ובשאר חיבוריו לא כל שכן, באמת-בנין אחת. פרקים פגעו אותם עיקרים זה בזה, ופגיעה שלא היה בה כדי לצרפם כלל – ולא בסה“מ ומ”ת לבדם. אם נמצה את עומק הדין, נודה: לא כולם גלויים – או:

עדיין לא נתגלו – לנו במידת הגילוי הרצוייה, על כל דקדוקיהם.


ד.

אשר למבנה הפנימי – מבנה ה“הלכות” (הגדולות), חלוקתן לפרקים, סיעופם של הללו להלכות קטנות, שילובן של ה“ק זו בזו, והוא עיקר מבוקשנו כאן36 – הרמב”ם גופו מעמידנו עליו בסיום חלק פתיחתו הראשון של מ“ת: “וראיתי לחלק חיבור זה הלכות הלכות בכל ענין וענין ואחלק ההלכות לפרקים שבאותו ענין, וכל פרק ופרק אחלק אותו להלכות קטנות כדי שיהיו סדורין על פה. אלו ההלכות שבכל ענין וענין יש מהם הלכות שהן משפטי מצוה אחת בלבד, והיא המצוה שיש בה דברי קבלה הרבה, והוא ענין בפני עצמו. ויש מהם הלכות שהן כוללין משפטי מצוות הרבה, אם יהיו אותן המצוות כולם בענין אחד, מפני שחילוק חיבור זה הוא לפי העניינים, לא לפי מניין המצוות כמו שיתבאר לקורא בו” – כלומר, אין הרמב”ם יוצא לא בעקבות ר' אחאי גאון, בעל ה“שאלתות”, שהחזיק בסדר המצוות בתורה, ולא בעקבות ר' שמעון מקהירא בעל “הלכות גדולות” ור' יצחק אלפסי ששמרו על סדר המשנה, תוך ויתור על מצוות שאינן נוהגות בזמן הזה. ויש בדברי הרמב"ם הללו לטפח על פני כמה הנחות מוטעות שהניחו אחדים מחוקרי משנתו בפרשה זו37.

הרמב“ם מבדיל בין קביעת המצוות להרצאת ה”הלכות" (הקטנות) הכרוכות בהן, היא “ביאור” בלשונו. בראש ה“הלכות” (הגדולות) הוא מונה את המצוות המתבארות בהן, ואחרי מנייתו זו הוא מוסיף, כשהן מרובות: “וביאור כל המצוות האלו בפרקים אלו” (הלכות יסה"ת, דעות, עבודה זרה); וכשהן מועטות, הוא חוזר ומונן בהוספתו זו: “וביאור שתי מצוות אלו בפרקים אלו” (הל' תלמוד תורה, ובהל' תשובה: “וביאור מצוה זו וכו' בפרקים אלו”). טבע מבנה זה מחייב “אי-התאמה” חיצונית בין המצוה וביאורה: המצוה נקבעת דרך מנייה, הביאור הולך ומתפשט על כרחו, מקיף כמה סוגיות שבמושכל ראשון אין אתה כורכן באותה מצוה – ואילו לרמב“ם כרוכות הן בה, עתים כריכה ללא-הפרדה, והוא משלבן בזו. וכך אין אתה מוצא במ”ת קבע ביחס-ההיקף שבין המצוות לבין ביאורן ופירוטן. יש בו הלכות מרובות מצוות ומועטות ביאור שהוא סעוף – וכנגדן הלכות מעוטות מצוות ומרובות ביאור-הרצאה, וביניהן הלכות שאין להן אלא מצוה אחת (לדוגמה, “הלכות תשובה” בסה"מ), – וחשיבות יתירה נודעת לה מהרמב“ם, ההולך ומבארה בפרקים רבים. אין גם קבע במידת ביאורן של המצוות38. הרמב”ם מאריך ומקצר בו, לפי הצורך. וכך אתה מוצא פרקים רבים במ‘“ת שכולם אך ורק ביאור, וכנגדם פרקים המונים כמה מצוות בו בפרק. אין הרמב”ם מקפיד בקביעת מקומה של המצוה בפרק: יש שהוא פותח בה “הלכות” או פרק מפרקיהן, ויש שהוא מקדים לה את ביאורה. אי-הקפדה זו בולטת עם פתיחתו של מ“ת, בשני פרקיהן הראשונים של “הלכות יסה”ת”: פרק א’ פותח בביאור – בו משתלבות שלש מצוות, – ואילו פרק ב' פותח במצוות וממשיך בביאור. עתים קביעת מקומם זו של הביאור והמצוה יש בה לצאת וללמד על גוף משנתו של הרמב"ם, על רצונו להדגיש סוגיה זו או חברתה בהרצאת הלכותיו.


II


א.

שלש חטיבות הן ב“הלכות יסודי התורה”39: א) תורת האלהות; ב) תורת קידוש השם; ג) תורת הנבואה.

חטיבה ראשונה ב“הלכות יסה”ת" פותחת בהרצאה פילוסופית מרוכזת המניחה בצמצום-הרצאה מיוחד במינו את “יסוד היסודות ועמוד החכמות”, והיא מציאותו של מצוי ראשון, “והוא ממציא כל הנמצא40, וכל הנמצאים מן שמים וארץ ומה ביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו”, את זיקתו של הממציא על כל הנמצאים ואת אי-תלותו המוחלטה ללא-דומה לה (“ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי, אין דבר אחר יכול להמצאות ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים, הוא לבדו יהיה מצוי, ולא יבטל הוא לביטולם, שכל הנמצאים צריכין לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם. לפיכך אין אמיתתו כאמיתת אחד מהם”). מרכזה של הנחה ראשונה זו שתים שהן אחת: מציאות אלוה המיוחדה במינה (בהערותי לסה“מ הנני דן בשאלת מציאות ואמת במשנת האלהות של הרמב”ם) וזיקתו של ממציא כל

הנמצא על עולם הנמצאים. לא מיצה הרמב“ם אותה הנחה ראשונה כל צרכה (עיין להלן) – והוא תומך את יתדותיה במסורת: “הוא שנביא אומר: ויי אלהים אמת [ירמיהו י‘, י’]41 הוא לבדו האמת ואין לאחר אמת כאמיתתו, והוא שהתורה אומרת: אין עוד מלבדו [דברים ד', ל”ה]. כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו”. שלא כדרכו, הקדים כאן הרמב“ם נביא לתורה – על שום כריכה זו שהנביא כורך את ה”אמת" במהותו-מציאותו של אלוה, בשעה שאותו מקרא-תורה מדבר במציאותו בלבד. לסמוכים אלה תוכף הרמב“ם את תיאורו של אלוה כמנהיג הגלגל ב”כוח שאין לו קץ ותכלית“. ועד כמה חרד הרמב”ם לחשש הגשמה ניתן ללמוד גם מכאן: תור כדי הרצאתה של אותה הנחה ראשונה הוא מוסיף: “והוא ברוך הוא המסבב אותם בלא יד ובלא גוף”. אלוה מתואר כאן כמצוי ראשון, כממציא כל נמצא, כאלוה העולם, אדון כל הארץ, מנהיג הגלגל – ולא כעילה, או כעילה ראשונה42 (ועל כך במקום אחר). בסופה של הרצאה זו מונה הרמב“ם (בה"ק ו') את שתי המצוות הראשונות במ”ת ובסה"מ: מצות עשה לידע שיש שם אלוה, מצות לא תעשה שלא יעלה במחשבה שיש שם אלוה אחר זולתו. וכשנמצה את עומק הדין אין הללו מבחינת תכנן אלא מצוה אחת שנתפרטה לחיוב ולשלילה.

למצוות יחודו של אלוה (ג' במצוות “הלכות יסה”ת") מוקדשת ה"ק אחת (ז'), המעלה אותו יחוד על כל מושגי-אחד שניתנו לו לאדם – אחדות מין וגוף43 – ומבצרתו מתוך שלילת גופניותו ותכליתיותו, ומסיימת בה: “וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר: יי אלהינו יי אחד”. עד כאן – חלקו הראשון של הפרק שלפנינו

המוקדש לשלש המצוות הראשונות ב“הלכות יסה”ת“, המתבארות בשבע ההלכות הקטנות הראשונות בו בפרק44. חלקו השני – והוא רובו – מוסיף ומביא סמוכים מכתבי-הקודש לאי-גופניותו של אלוה (ה"ק ח'); ה'”ק ז' משמשת אסמכתא-של-מסורת להנחת מציאותו של אלוה, וה“ק ח' מבססת ביסוס-מסורת את שלילת-גופניותו של אלוה, המשמשת בה”ק ז' אחת משתי הראיות המכריעות ליחודו של אלוה45. שלילת-גופניות זו גוררת – בהלכה קטנה ט' – את ביאורן של לשונות-ההגשמה שבכתבי-הקודש, שיש בהן לטפח על פני אותה הנחה: אין הללו אלא כינויים, ודרך משל נאמרו, “לפי דעתן של בני אדם שאינן מכירין אלא הגופות, שהרי אין לאלוה לא דמות ולא צורה, ואמיתת הדבר אין דעתו של אדם יכולה להשיגו ולחקרו”. הנחה אחרונה זו – קבלה היא בידי הרמב“ם מהוגי הדעות שקדמו לו בישראל ובעמים, ואינו כורכה לא בהם ולא בידידיה האלכסנדרוני שאזרחה במחשבה הדתית, אלא דווקא באיוב46: “וזה הוא שאמר הכתוב: החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא” (איוב י"א, ז') – התכופה להזכרת ראייתו (או ליתר דיוק: ראיותיו) של משה את אלוה (“על הים כגיבור עושה מלחמה ובסיני כשליח ציבור עטוף”) – מוצאת את הרחבתה בה”ק שלאחריה, הבאה לברר את בקשתו של משה: “הראני נא את כבודך” (שמות ל“ג, י”ג), שאלה שהטרידה גם היא את לבותיהם של הוגי הדעות הדתיים מדור דור. שתי הבעיות הללו: ראיית משה את אלוה ובקשתו ממנו – כרוכות בהנחת שלילת גופניותו של אלוה האמורה בה“ק ח'. מה ה”ק ט' אף

ה“ק י' פותחת בשאלה (“אם כן מה הוא זה שנאמר בתורה”, “מה הוא זה שבקש משה רבנו להשיג כשאמר” וכו') – והן שתי ההלכות הקטנות הראשונות במ”ת המבליטות את חיבתו היתירה של הרמב“ם לסגנון-השאלה הרווח בו במ”ת, יוצא הוא גם כאן בעקבות רבי יהודה הנשיא. והרבה ניתן ללמוד מנוסח שואל-ומשיב זה – המוסיף להרצאתו של הרמב“ם חיוניות רבה ופשטות מדריכה – על דרכי הרצאתו ומחשבתו כאחת47. שתי הלכות קטנות אלו – שהספיקו לו לרמב'”ם לצורך הרצאתו את פרשת האלהות במ“ת – לא הניחו את דעתו; יצא אחר כך והקדיש לשאלת ההגשמה שבה”ק ט' את מ“ח פרקיו הראשונים של מו”נ, ולבקשתו של אדון הנביאים את עיקרו של פרק נ"ד שבו (במחקרי על היחס בין סה“מ ומו”נ הנני דן גם בפרשת ההגשמה שבשניהם).

לאחר שהרמב“ם פירש וסילק בה”ק ט' וי' את המכשולים הכרוכים בלשונות ההגשמה ובבקשתו של משה רבנו, ניתן לו לחזור בה“ק י”א לאותו עיקר בו פתח קודם לכן: אי-גופניותו של אלוה, שהוכיח תחילה (בה"ק ז') את אמיתותה מתוך מושג-האלהות כשהוא לעצמו והביא לה אח“כ (בה"ק ח') סמוכים מכתבי הקודש. פתיחתה של ה”ק י“א – “וכיון שנתברר שאינו גוף וגוייה”48 וכו' – מדגישה את הידבקותה בה”ק ז' וח‘. ה“ק י”א זו לא באה אלא לפרט את מאורעות הגוף הטעונים הרחקה מאלוה – אותה הנחה שנשנתה בכללותה תוך קביעת עיקר אי-גופניותו של אלוה (בה"ק ז'): “הואיל ואינו גוף לא יארעו לו מאורעות הגופות” וכו’ – בה“ק י”א: “יתבאר שלא יארעו לו אחד ממאורעות הגוף”. כלומר, ה“ק ז' מרחיבה- מפרטת היא – סוג מיוחד בהלכותיו הקטנות של מ”ת הטעון עיון לעצמו, ולא מבחינת המבנה בלבד. תחילה מונה בה הרמב“ם עשרים וששה מאורעות גופות, מהם י”א צמדים – כל צמד תכונה והיפוכה בו – וארבעה מאורעות שאינם מצטמדים: חיבור ופירוד, מקום, מידה, עלייה וירידה, ימין ושמאל, פנים ואחור

(צמד-מאורעות זה כרוך בבירור בקשתו האמורה של משה ותשובת אלוה: וראית את אחורי וכו'), ישיבה ועמידה, מציאות-בזמן, השתנות, מות וחיים, סכלות וחכמה49, שינה והקצה, כעס ושחוק, שמחה ועצבות, שתיקה ודיבור50. ודאי, ניתן להוסיף על עשרים וששה אלה. ואילו בא הרמב“ם למנות את כל מאורעות הגוף, לא היה מספיק; לפיכך הסתפק בהללו שלפנינו. מהם מחוייבי-ההגיון, שמושג אחדותו של אלוה גופו תובעם; ומהם – כוונתם להרחיק את לשונות-ההגשמה שנכרכו באלוה בכתבי-הקודש. והרמב”ם חותם ה“ק זו במאמר חגיגה ט”ו, א' שאינו מונה אלא ארבעה מאורעות: “כך אמרו חכמים, אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה, לא עורף ולא עיפוי”51 – ואך שנים מהם נמנים עם אותם כ"ו המאורעות.

מה ה“ק י”א52 אף ה'“ק י”ב53 פותחת בהנמקה הבאה לשלבה בזו שלפניה, בחינת מסקנה הנובעת מההלכות הקטנות שקדמו לה. כנגד ה“ק י”א המפרטת – ההלכה הקטנה שאחריה אין בה חידוש עיקרי, ואפילו לא זה המשתמע פרקים מתוך תוספת-פירוט. ה“ק י”ב – ה"ק חזרנית היא. תחילתה – ישובן של

לשונות-הגשמה נוספות מכתבי-הקודש שאינן אלא משל ומליצה, ובצדן המאמר “דברה תורה כלשון בני אדם” בו תמכו יתדותיהם כל מבערי ההגשמה בישראל54 – אינה אלא חזרה על ה“ק ט', פרט לשינויים קלים אלה: א) בה”ק ט' מדבר הרמב“ם במשל בלבד (“אלא משל והכל משל”), וכאן הוא מוסיף עליו את המליצה (“הכל משל ומליצה הם”)55; ב) בה”ק ט' הרמב‘"ם מבליע אותו מאמר “דברה תורה” וכו’ בדבריו הוא, וכאן הוא מדגיש שאין זה משלו: “על הכל אמרו חכמים: דברה תורה” וכו‘. בהמשכה של ה“ק זו, המניח את אי-השתנותו של אלוה, הרמב”ם חוזר על דבריו שבה“ק י”א: “ואינו משתנה” וכו’56. כתובי-ההגשמה מתחום ההיפעלות (שחוק, כעס, ששון) שבראשיתה של ההלכה הקטנה שלפנינו הכשירו את הקרקע לחזרה על אי-ההשתנות. ודאי, לא בא עיקרה של ה“ק זו אלא לשם תוספת הדגשה לאי-גופניותו של אלוה, המוצאת את ביטוייה גם בסיומה, הוא סיום הפרק הראשון בסה”מ ובמ“ת, המייחד מקום לעצמו במקראיות לשונו, שכל מקום שאתה מוצאה במ”ת לימוד היא צריכה: "וכל הדברים האלו

אינם מצויים אלא לגופים האפלים השפלים שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם, אבל הוא ברוך הוא יתעלה ויתרומם על כל זה".

יש בעיון זה בפרקן הראשון של “הלכות יסה”ת" – שלא ניתן לו, כמובן, להעביר לפנינו את כל סוגי ההלכות הקטנות המצויות בסה“מ – לפתוח לנו פתח ראשון בשער-המבנה לרמב”ם בסה“מ. אין הוא מחלק את פרקו זה – והוא הדין בשאר פרקיו של מ”ת וסה“מ בכללו – חלקים-חלקים, ולמעשה הוא מחולק וערוך בכוונת מכוון; טבועה בו תכנית-מבנה מסויימה המבדילה בין הנחות עיקריות לבין סמוכיהן בכתבי-הקודש ובירור הבעיות הכרוכות בהם. ההלכות הקטנות א’–ז' ניתן לראותן – כמבורר – כחלק ראשון בפרק, והוא החלק המרכזי. הללו מרצות בצמצום רב את עיקרי ההנחות הכרוכות בשלש מצוותיו הראשונות של מ”ת: ידיעת מציאותו של אלוה, שלילת אלהים אחרים, ייחוד אלוה. ההלכות הקטנות ח’–י"ב חלק שני הם, חלק המקורות והסמוכים: תחילתו – הזכרת הסמוכים להנחות; המשכו – בירור הסמוכים הנראים כמטפחים על פניהן; וזה גורר פירוט שלילתם של מאורעות-הגוף, הנובעת בהכרח מהנחת אי-גופניותו של אלוה (בחלק הראשון); סופו – חזרה והדגשה שיש בהן משום סיכום-חתימה.

שלש מצוותיו הראשונות של סה“מ משולבות ב”ביאור" עניניהן, כלומר “ביאורן” קודם להן. ואינן כן שתי המצוות שלאחריהן (ד' – אהבת אלוה, ה' – יראתו). הללו פותחות את פרקן השני של “הלכות יסה”ת" בהלכה קטנה המיוחדה להן, בהן שתיהן בחינת מצוות-תאומים: “האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה ממנו” וכו‘. זווג-מצוות בצורה זו – שאין לו אח בסה“מ כולו – יש בו גם הוא ללמדנו עד כמה היו לו לרמב”ם אהבת אלוה ויראתו בחינת שתים שהן אחת; ויראה זו יראת אלוה עצמו היא, יראה שהיא הערצה ללא-גבול, ולא יראת ענשו של אלוה, שהרמב“ם מבדיל בינה ובין האהבה, שמעלתה גדולה ממעלת היראה57. הרמב”ם חוזר ומונן יחד בפתיחתה של ה"ק ב’ בו בפרק: “והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו?” – ומפריד בין דבקות אלה בהמשך הרצאתו בה בה"ק.

פרק אחד הספיק לו לרמב“ם ל”ביאורן" של שלש המצוות הראשונות – והם גם שלשת העיקרים הראשונים בפירושו-ל“חלק” – ואילו ל“ביאורן” של שתי מצוות אלו (אהבת אלוה ויראתו) הקדיש שלשה פרקים (ב’–ד'), הם פרקי מעשה מרכבה ומעשה בראשית הכרוכים ברובם באהבת אלוה ויראתו (פרק א' הוא פתיחה לפרקי מעשה מרכבה). הרמב“ם פותח “ביאורו” זה כאמור בשאלה הכוללת את האהבה והיראה כאחת, ובתשובתו הוא מפריד ביניהן כשהוא פותח באהבה: אהבת אלוה מקורה בהתבוננותו של אדם “במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים” של אלוה ובראייתו מהם את “חכמתו שאין לה ערך ולא קץ”. אין זו אהבה “סטאטית” הנחה להנאתה תוך עצמה; מפעילה היא את האדם-האוהב, מחייה את עולם הרגשתו והכרתו, עושתו משבח ומפאר לאלוה ומעוררת בלבו “תאוה גדולה לידע השם הגדול”. האהבה היא בחינת פתיחה למערכת-ה”יחסים" שבין אדם לקונו, והיא כשלעצמה אינה מביאה לידי יראה. באה זו מתוך מחשבה באותם הדברים שהתבוננותו של אדם בהם מביאה לידי אהבה: “וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו וירא ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות” וכו'. לשונות המקרא כשלעצמן ושפע השמות הנרדפים בהלכות הקטנות המטפלות באהבת אלוה ויראתו בפתיחת סה“מ ובסיומו, הפורצים את מהלך ההרצאה ולשונה, יש בהם להעיד הרבה על התעלות רוחו של הרמב”ם עם כניסתו ל“פרדסו” זה. אילו נתכוון כאן הרמב“ם אך ורק להסברה הפסיכולוגי-המיתודי של אותה דרך לאהבת אלוה ויראתו, היינו ודאי רשאים לטעון עליו ששייר יותר מששנה. למעשה, עיקר מבוקשו בפרק שלפנינו אינו בירור חוויותיו של האדם האוהב וירא את רבונו תוך כדי התבוננותו בעולם הנמצאים – אלא עולם זה גופו. לא באה כאן הערצתן של אותן אהבה ויראה אלא לשמש מבוא קצר לפרשיות מעשה מרכבה ומעשה בראשית. וכך הוא מסיים ה”ק זו: “ולפי58 הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בענין אהבה: שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם” (ספרי, ואתחנן). הרמב"ם דיבר עד כאן באהבה וביראה – אם בשתיהן כאחת ואם בכל אחת מהן לעצמה – ודברי החכמים בהם הוא תומך את יתדותיו מדברים בהכרה.

לאחר אותו מבוא בה“ק א' וב' – הרמב”ם פותח בה“ק ג' בהרצאתה של תורת הבריאה על שלשת חלקיה: ברואים בעלי גולם וצורה הנתונים להווייה והפסד, בעלי גולם וצורה שאין אותה השתנות מתמדת שולטת בהם, ובעלי צורה בלבד (המלאכים) – בהם מטפלות חמש ההלכות הקטנות שאחריה (ד’–ח'). תחילה מוציא הרמב”ם את דברי ההגשמה שנכרכו במלאכים מפשוטם ה“חמרי” – כדרך שהוא נוהג בדברים שכמותם שנאמרו באלוה, תוך כדי הקשתו אש האמורה במלאך לאש האמורה באלוה (ה"ק ד')59; אחר כך הוא מפרש את טיב שינוי מציאותן60 של הצורות הללו, המלאכים: “אלא כל אחד מהם למטה ממעלתו של חברו והוא מצוי מכוחו זה למעלה מזה” (ה"ק ה') ומקדיש את ההלכה הקטנה שלאחריה (ו') לפירוש דבריו “למטה ממעלתו”, שאין בהם משום “מעלת מקום” אלא מעין מעלה שבין חכם לחכם או בין עילה ועלול. ה“ק ו' זו כרוכה בה”ק ה' עד כדי כך שראוי היה לו לרמב“ם לעשותן ה”ק אחת. ומתוך אותו ייחוד שייחדה כהלכה לעצמה אנו למדים על חשיבות-העיון הרבה שייחס לה. בגילויי-מבנה מעין זה אנו נתקלים

בפרקים אחרים בסה“מ – ובמ”ת כולו. וניתן לחלוק על תכיפתו של הרמב“ם את ההלכה הקטנה ד' לה”ק ג‘. בדין הוא שהיה תוכף לה"ק ג’ המסיימת בדברים “שהמלאכים אינן גוף וגוייה אלא צורות נפרדות זו מזו” את ההלכה הקטנה ה' הפותחת בשאלה: “ובמה יפרדו הצורות זו מזו, והרי אינן גופין”? – כלומר, זו שפתיחתה משמשת המשך ישר לסיומה של אותה ה“ק ג'. נוסף לכך: שורת ההגיון מחייבת להקדים הגדרת מהותה של צורה זו (המלאך) לפירושם של דברי-ההגשמה שנאמרו בה בכתבי-הקודש – כדרך שנהג הרמב”ם בהרצאתו את תורת האלהות (בפרק א', עיין למעלה). עלינו לראות ה“ק ד' זו המפסיקה בין ה”ק ג' וה“ק ה' כה”ק מוסגרת – וה“ק ו' כה”ק פרשנית; פותחת היא את סוג ההלכות הקטנות הפרשניות במ“ת, – הללו המשמשות פירוש לדברי הרמב”ם גופו בה“ק שקדמו להן, ופירוש זה כמה פנים לו בה”ק אלו במ"ת, וגם כמה ניסוחי-צורה (זו שלפנינו פותחת ב“זה שאמרנו”). בירורו של שינוי מעלות

המלאכים (בה"ק ה‘, ו’) גורר (בהלכה קטנה ז') את מנין שמותיהם: “שינוי שמות המלאכים על שם מעלתם הוא”, מן חיות הקודש עד האישים, בני המעלה העשירית, האחרונה – “והם המלאכים שמדברים עם הנביאים ונראים להם במראה הנבואה”.

ממניית מעלותיהם של המלאכים בינם לבין עצמם עובר הרמב“ם (בה"ק ח') לתיאור “יחסיהם” אל אלוה, והם יחסי הכרה וידיעה. וכך הוא נכנס לשער הידיעה, שער מרכזי במשנתו, שהוא פותחו ונועלו כאן בשלש הלכות קטנות (ח’–י') – לאחר שהעמיק בו ביתר פירוט-הרצאה ב”שמונה פרקים" (ח'). בשניהם

– בש“פ ובסה”מ – לא יצא הרמב“ם ידי חובתו בשער זה – וחזר אחר כך ופתחו בתוספת-הרחבה במו”נ (א‘, מ"ט וכו’, ס"ח וכו', ובמקומות אחרים). הרמב“ם פותח ה”ק ח' בתיאור ידיעתן של הצורות הללו את אלוה: יודעות61 הן אותו “דעה גדולה עד מאד”, צורה צורה לפי מעלתה, ולא ניתן אף לאחת מהן “להשיג אמיתת הבורא כמו שהוא אלא דעתה קצרה להשיג” – אין כאן לא רק כפל-הענין בו במשפט, אלא גם יש בו משום חזרה על האמור בה“ק ט' בפרק א': “ואמיתת הדבר אין דעתו של אדם יכולה להשיגו ולחקרו” – ומסיימה בקביעת ידיעתו המיוחדה במינה של אלוה את עצמו: “והכל אינם יודעין את הבורא כמו שהוא יודע עצמו”. מידיעת אלוה זו הוא מסיק את כל-ידיעתו של אלוה – “ולפי שהוא יודע עצמו ומכיר גדלו ותפארתו ואמיתו, הוא יודע הכל ואין דבר נעלם ממנו” – בחצייה השני של ה”ק ט‘. חצייה הראשון – “כל הנמצאים חוץ מן הבורא מצורה הראשונה עד יתוש קטן שיהיה בטבור הארץ הכל מכוח אמיתתו נמצאו” – מפסיק בין אותו משפט-חתימה בה"ק ח’ ובין הנחת כל“ידיעתו של אלוה בה בה”ק ט'; ואינו אלא חזרה

על סיומה של ה"ק א' בפרק א' בהלכות שלפנינו (כלומר, משפטן השני של “הלכות יסה”ת"): “וכל הנמצאים מן שמים וארץ ומה ביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת62 המצאו”. חזרה הצריכה לגוף ההרצאה היא, שהרי – כמבורר – כל-ידיעתו זו של אלוה מבוססת על כל-המצאתו: משום שכל הנמצאים נמצאו מכוח אמיתו של ממציאם, זה יודעם תוך ידיעת עצמו והכרת “גדלו ותפארתו ואמיתו”, שלא נזכרה

בסיומה של הק ח'.

אין הרמב“ם מסתפק בכך, אלא מוסיף במשפט-הפתיחה לה”ק י‘: “הקב”ה מכיר אמיתו ויודע אותה‏ כמות שהיא" – הנחת-הן זו הנשמעת מכלל לאו שנאמר קודם לכן (ה"ק ח') במלאכים: “אפילו מעלה הראשונה אינה יכולה להשיג אמיתת הבורא כמו שהוא” וכו’. ה"ק י' היא פסגתה של פרשת-הידיעה בפרק שלפנינו.

חוזרת היא ומדגישה בתוקף רב את אחדות הבורא, ומתוך אספקלריה זו של הידיעה בכללה, העומדת על השניות בין היודע והידוע, או על שילוש של יודע וידוע ודעה: “אבל הבורא הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד מכל פינה. שאלמלי היה חי בחיים ויודע בדעה, היו שם אלוהות הרבה: הוא וחייו ודעתו”, והרמב“ם חוזר – שנית – על דבריו ומוסיף: “ואין הדבר כן, אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד”. גם מאותה חזרה ניתן לעמוד על החשיבות הרבה שהרמב”ם ייחס להדגשת-ייחוד זו – שהוא תוכף לה את הנחת אחדותו של השכל והמשכיל והמושכל, שקבלה מאריסטו63 ובית מדרשו ומסרה לבאים אחריו שעדרו בשדה המחשבה הישראלית, זו של נגלה ונסתר64 כאחת: "הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה הכל

אחד“. כבר הניח הנחה מרכזית זו ב”שמונה פרקים“65 – ולא הסתפק בדבריו בהלכה הקטנה שלפנינו, חזר אחר כך והקדיש לה פרק מיוחד במו”נ66, בו הוא מבצרה ביצור-הגיון – ואילו כאן הוא מצטמצם על כרחו, לצרכו המסויים במ"ת, בהבלטת הערצתו הרבה לנשגב באותו עיקר-אחדות המעלהו מתחום הכרתו של האדם: “ודבר זה אין כוח בפה לאמרו ולא באוזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו”67.

הרמב“ם פתח ה”ק י' זו בהכרה-ידיעה, ואחר כך הוסיף עליה את החיים (“אבל הבורא הוא ודעתו וחייו” וכו'). אותה הוספה משמשת גם הנמקה ומעבר לסמוכי-מקרא שהרמב“ם מסמיך להבהרת אחדותו של אלוה וחייו (הוא ההבדל בין “חי פרעה” ו“חי נפשך” בסמיכות ו“חי יי” בנפרד). לא מצא בכה”ק סמוכים מעין אלה לאחדות אלוה בתחום הידיעה, ומן החיים עלינו להקיש על הידיעה68. סיומה של ההלכה הקטנה שלפנינו מחזירנו אל פתיחתה, הידיעה: “לפיכך אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים כמות שאנו יודעים אותם, אלא מחמת עצמו ידעם. לפיכך מפני שהוא יודע עצמו ידע הכל, שהכל נסמך בהווייתו לו”. חציו הראשון של משפט אחרון זה אינו אלא חזרה על סיומה של ה“ק ט' (“ולפי שהוא יודע עצמו וכו' הוא יודע הכל”) – ומבחינת ההרצאה אין להעלים עין גם מפרט זה: אין הרמב'”ם חושש לפתוח שני משפטים בזה אחר זה באותה מלת-הנמקה “לפיכך”. ניתן ללמוד זכות"מה על חזרה זו: אותו משפט חותם את שער הידיעה בפרק שלפנינו, ולשם סיכום ותוספת-הדגשה בא – ואף על פי כן חזרה שמה.

בה“ק י' הרמב”ם סיים את עיקר מבוקשו בפרק שלפנינו. שתי ההלכות הקטנות שאחריה הלכות-חתימה הן לשני פרקיו הראשונים של סה“מ. בראשונה – י”א – הרמב"ם מעמידנו על כך שלא נתכוון למצות בפרקיו אלה את פרשת מעשה מרכבה כולה69; ובשניה – י''ב – הוא אוסר – ברוח המקור בחגיגה בשינוי

לשון, ובתוספת-הרחבה – את הדרישה במעשה מרכבה70. וכאן הוא תומך – לראשונה במ“ת – את יתדותיו בחכמתו של שלמה, שנראה לו לרמב”ם, ולא לו לבדו, כאב ופטרון לחכמה71. וכך, ניתן לחלק פרק זה לארבעה חלקים: א) מבוא (ה"ק א’–ב'); שתי פרשיות עיקריות: ב) פרשת חלקי הנבראים, ובייחוד חלקםהשלישי, המלאכים (ה"ק ג’–ז'), ג) פרשת הידיעה (ה"ק ח’–י'); ד) חתימה (י“א–י”ב).


ב.

בירורם של מעשה מרכבה ומעשה בראשית72 – הוא הוא ששיווה נגדו בשערו הראשון של ספר-הפתיחה למ“ת. שני פרקיו הראשונים הקדיש למעשה מרכבה, והשנים שאחריו (ג‘, ד’) – למעשה בראשית. הפרק הראשון בתורת מעשה בראשית (ג') שני חלקים בו: א) פרשת הגלגלים, והיא רובו של הפרק (ה"ק א’–ט'); ב) פרשת ארבעת הגופות (י’–י"א). באותו חלק ראשון עומד הרמב”ם על מנין הגלגלים, חלוקתם, צורתם, הגלגל התשיעי – “גלגל החוזר בכל יום מן מזרח למערב והוא המקיף את הכל ומסבב את הכל” – הכוכבים73 וכו‘. בסיומה של ה"ק ה’ הוא מוסיף: “וזו היא חכמת חשבון תקופות ומזלות, וספרים רבים חיברו בה חכמי יון”74 – כמעיד על מקורותיו בפרשיות אלו וכמעורר את המעיין בסה“מ שיצא וישלים את החסר כאן מאותם “הספרים הרבים”; שלא כבפרשת עבודה זרה, גם בה הזכיר את ספרותה המרובה – ואסרה בתכלית האיסור75. פרשה ראשונה זו מסתיימת בה”ק ט' הדנה ביחס הכוכבים והגלגלים – “כולם בעלי נפש ודעה והשכל”76 – אל מי שאמר והיה העולם, במידת הכרתם אותו, את המלאכים ואת

עצמם77; זו פחותה מדעת המלאכים וגדולה מדעת האדם, יש בו בסיום זה ב“בני האדם” גם קצת משום מעבר לפרשה השניה בו בפרק, פרשת העולם בו האדם חי, נהווה ונפסד, – הקובעת תחילה (בה"ק י') את מציאותן של ארבע הצורות לאותו גולם למטה מגלגל הירח “שאינו כגולם הגלגלים” וארבעת הגופות אש ורוח ומים וארץ, ושוללת (בה“ק י”א) נפש וידיעה והכרה לאותם “גופים מתים”78, “ויש לכל אחד ואחד מהם מנהג79 שאינו יודעו ולא משיגו ואינו יכול לשנותו”.

הפרק השני בפרשת מעשה בראשית (ד') שלשה חלקים בו: פותח זה בהרצאת ארבעת היסודות של “כל הנבראים למטה מן הרקיע”, דרך מהלכם, עירובם והשתנותם בגופות המעורבים" (ה"ק א‘, ב’), קובע דבר היפרדותו של כל מחובר מאותם ארבעת היסודות (ה"ק ג'); מייחד ה“ק אחת (ד') לפירוש דברי אלוה לאדם “ואל עפר תשוב” (בראשית ג', י"ט) המטפחים על פני ההנחה בה”ק שלפניה – גם בפרשה זו לא העלים הרמב“ם עיניו מהצורך ביישובם-פירושם של דברי כה”ק שיש בהם לשמש אבני-נגף בדרכו במחשבה; וחוזר (בה"ק ה‘, ו’) לביאורו של טיב ההשתנות בין ארבעת היסודות לבין עצמם. שש ה“ק אלו הכשירו את הקרקע לה”ק ז’–ט' – והן החלק השני בפרק שלפנינו – המטפלות באותו “גוף מעורב” מיוחד במינו (מבחינת המחשבה) ששמו אדם: לב האדם “הוא שמחלק הגוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה”, אינו רואה לעולם גולם בלא צורה או צורה בלא גולם, עין-הלב לבדה (זו שקבלה הרמב"ם מידי הוגי-הדעות שקדמו לו בעולם ובישראל80) יודעת אותן הצורות ללא-גולם “כמו שידענו [אין זו כמובן ידיעת מהות, אלא ידיעת מציאות בלבד]81 אדון הכל בלא ראיית עין” (ה“ק ז' והיא כרוכה גם בה”ק שלפניה) – ובהבדל בין נפש כל בשר, “המצוייה לכל נפש חיה שבה אוכל ושותה ומוליד ומרגיש ומהרהר”, ובין הדעה, צורת הנפש, צורת האדם השלם בדעתו, שעליה נאמר “נעשה אדם בצלמנו כדמותנו” – שבבירורו פותח הרמב“ם את מו”נ – (ה"ק ח'), ובסיומה מוסיף הרמב“ם אזהרה כללית זו: “ופעמים רבות תקרא זאת הצורה נפש ורוח, לפיכך צריך להזהר בשמות שלא תטעה, וכל שם ושם ילמד מענינו”. צורת הנפש הזאת אינה מחוברת מן היסודות, אינה “מכח הנשמה” הצריכה לגוף, אינה נכרתת, “אלא יודעת ומשגת הדעות הפרודות מן הגלמים ויודעת בורא הכל [עיין למעלה על טיבה של ידיעה זו] ועומדת לעולם ולעולמי עולמים”. מן הענין הוא שהרמב”ם מסיים ה"ק ט' – חלק ב' בפרק שלפנינו – בסמוכים משלמה (“הוא שאמר שלמה בחכמתו”), בו תמך את יתדותיו גם בסיומו של פרק ד' החותם את בירורו של מעשה מרכבה.

עד כאן הרצאת מעשה בראשית. מכאן ואילך ארבע הלכות חתימה – החלק השלישי בפרק ד' – שיש בהן הרבה מן החזרה על דברים שנאמרו קודם לכן. הרמב“ם פותח גם חתימה זו לפרקי מעשה בראשית בה”ק מיוחדה (י') בה הוא אומר שכל דבריו באותה פרשה אינם אלא “כמר מדלי” – בסיום פרקי מעשה מרכבה אמר: “דברים אלו וכו' כמו טפה מן הים הן” וכו'82 – “ודברים עמוקים הם, אבל אינם כעומק ענין פרק ראשון ושני. וביאור כל אלו הדברים שבפרק שלישי ורביעי הוא הנקרא מעשה בראשית”. בהלכת-הסיום לפרשת מעשה מרכבה (פרק ב', י"א) – המקבילה לה“ק שלפנינו – הסתפק הרמב”ם, כאמור, בהדגשת

חוסר-השלמות בדבריו ובסימונם כדברי מעשה מרכבה, ואת איסור הדרישה בה בפרשה ייחד לה“ק שאחריה (י"ב), – ואילו כאן חילק את האיסור החל גם על מעשה בראשית לשנים: בסופה של ה”ק י' קבע אותו איסור ברוח המשנה בחגיגה (עיין למעלה), בשינויים קלים, וייחד ה“ק י”א להסברת ההבדל בין ענין מעשה מרכבה וענין מעשה בראשית, שהנהו לכאורה מובן-מאליו מסיומה של ה“ק י' ואינו טעון פירוש כלל. ואם ראה הרמב”ם צורך באותו פירוש – בדין היה שיכניסו כולו לה“ק אחת, כדרך שנהג בסיום פרקי מעשה מרכבה. ואלמלא כתב-יד אוכספורד של סה”מ שלפני שאין בו ריוח כל שהוא בין “מעשה בראשית” (סיום חלקה הראשון של ה"ק י' בצורתה שלפנינו) ובין “וכך צוו” וכו' (פתיחת חלקה השני), וכנגדו מתבלט בו הריוח בין סיום ה“ק י' וראשית ה”ק י“א, – הייתי נוטל רשות לעצמי לצרף את סיומה של ה”ק י' לה“ק י”א ולעשותם ה“ק אחת; חלוקת-הלכות זו היתה מקבילה בדיוק רב לזו שבפרק ב': ה”ק י“א שבו מסיימת בדברים: “וביאור וכו' הוא הנקרא מעשה מרכבה”, ובסיום חלקה הראשון של ה”ק י' בפרק שלפנינו: “וביאור וכו' הוא הנקרא מעשה בראשית”. ניתן לשער, השתדלותו של הרמב"ם להזהיר בני-אדם על חומר העיון באותם סתרי-ענינים היא שעוררתו ליחד לו הלכה לעצמה, לתוספת הדגשה.

פרקי מעשה מרכבה מסיימים באותו איסור-דרישה – ואילו לפרקי מעשה בראשית אלה הוסיף הרמב“ם שתי הלכות חתימה. הראשונה (י"ב), המעמידתנו על אהבת הבורא ויראתו הבאות לו לאדם מתוך התבוננותו בעולם הברואים, אינה אלא חזרה – וכמעט מלה במלה – על ה”ק ב' בפרק ב‘83 – פרט לסיומה של ה“ק זו, ואין באותה הוספה כדי לטשטש את פן-החזרה לה”ק שלפנינו. שוב: הרמב"ם נתכוון לחזור ולהדגיש בסיום פרק ד’, שראהו כחתימה לארבעת פרקיו הראשונים על סה“מ, את עוצם חשיבותן של אהבת אלוה ויראתו, ואין הרצאת הפרשה שלפנינו מחייבת כלל וכלל הוספתה של אותה ה”ק. המעיין בסה“מ היה סיפק בידו לעמוד די-צרכו על הדגשתו זו של הרמב”ם – בפרק ב‘. ואם יבוא “סנגור” ויאמר: מטעמי “סמטריה” והקבלת-הרצאה בין פתיחת “ביאורן” של שתי מצוות-העשה בפרק ב’ ובין סיומו בפרק ד' חזר הרמב“ם כאן, בסיום ה”ביאור“, על פתיחתו – לא אמר כלום, וכפל-ההרצאה במקומו עומד. אין חזרה זו יחידה במינה לא בסה”מ ולא במ“ת בכללו. כל האומר: אין הכפלות ואין ייתורי-פירוטים במ”ת – מעיד על עצמו שלא בדקו כל צרכו. אין כבודו של הרמב“ם כאדריכל-מחשבה, כאמן-סגנון וכבעל כוח-הרצאה למופת נפגם על-ידי-כך כלל וכלל, – ואין להעלים עין מייתורי-דברים במ”ת, ששאף לתכלית הריכוז והצמצום, הללו ששכר הדגשתם ספק והפסד-הכפל שבהם ודאי84.

ההלכה הקטנה האחרונה (י"ג) בפרק ד', המשמשת הלכת-חתימה לארבעת פרקיו הראשונים של סה“מ בכללותם – בה אנו מוצאים “ואני אומר” ראשון של הרמב”ם במ“ת – הקימה גם היא על הרמב”ם כמה ממתנגדיו85. לא עמדה לו – בעיניהם – זכותו שיצא והזהיר “שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כרסו לחם ובשר” ונתן את משפט-הבכורה ללחם ובשר – “הוא לידע ביאור האסור והמותר וכיוצא בהן משאר המצוות” – כלפי אותו פרדס86. יצאה זו להם באותו “זלזול” שזלזל כאן בהוויות דאביי ורבא – “ואף על פי שדברים אלו דבר קטן קראו אותם חכמים, שהרי אמרו חכמים: דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטן הוויות דאביי ורבא” – ואף על פי שהרמב“ם מתעטף כאן בטליתם של חכמים. אשר לחלוקת-החטיבות – למדים אנו גם מפתיחתה של ה”ק אחרונה זו – “וענייני ארבעה פרקים אלו שבחמש מצוות האלו הם שחכמים הראשונים קוראין אותן פרדס” – שהרמב“ם דן בחמש המצוות הראשונות שבסה”מ דין חטיבה אחת, ודינו דין. צירופן-שילובן של אותן חמש מצוות ברור כשהוא לעצמו ומתבלט ביותר מתוך ארבעת פרקי ביאורן.


ג.

ענינה של החטיבה השניה ב“הלכות יסה”ת" (הפרקים ה’–ז'): ביאורן של מצוות עשה אחת – “לקדש שמו” – ושתי מצוות לא“תעשה: “שלא לחלל את שמו”, “שלא לאבד דברים שנקרא שמו עליהן”. בחטיבה זו הקפיד הרמב”ם שהמצוות ופרקי-ביאורן יהיו חופפים אלה את אלה – כלומר: פרק אחד יהא מיוחד לביאורה של מצווה אחת (או מצווה על פן-חיובה ופן-שלילתה כאחת), והפרק יהא פותח בקביעתה של המצווה, וההלכות הקטנות שאחרי הלכת-הפתיחה תשמשנה לה ביאור. וכך פרק ה' מוקדש לביאורן של מצוות-העשה לקדש-את-השם ומצוות לא-תעשה שלא לחללו – בהן פותחת הלכתו הקטנה הראשונה. הרמב“ם דן בה בה”ק גם ב“שאר מצוות” – כלומר, בתר“י המצוות – שאדם מישראל עובר עליהן ואינו נהרג, ופוסק: “ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו” – ומחלוקת ראשונים היא. ולאחריה – בה”ק ב' – הוא מונה את שלש המצוות (או העבירות) – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכת דמים – שעליהן נהרגים ואינם עוברים. אילו הפך את הסדר והקדים שלש מצוות אלו – בהן כרוך עיקר קדוש השם87 ואיסור חלולו – לשאר מצוות שאין אדם מישראל מצווה לקדש עליה שם אלוה, היו הללו נכרכות בתוספת עקיבות בפתיחתה של ה“ק א‘: “כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה” וכו’, והרמב”ם היה עי“כ משיב תשובה ישרה לשאלת “כיצד” שבה, התכופה לקביעתם של מצוות קדוש-השם ואיסור חלולו הנדונים באותו פרק. כנראה, פתח הרמב”ם בשאר מצוות, משום שהן רוב ובחינת תדיר ואותן שלש מצוות אינן אלא מעוט-שבמעוט ובחינת שאינו-תדיר ויוצא-מן-הכל. ואולי, גם משום שביקש לפתוח ב“יעבור ולא יהרג”. וכך ניתן לו להרצות פרשה זו בהדרגת-הגיון מסויימה, כשהוא עובר מהכלל ומהרוב ומהתדיר אל היפוכם.

הרמב“ם ייחד ה”ק ג' להבדלה בין גזירה בשעת שמד ושלא בשעת שמד. ולאחר שהבדיל את שתי ההבדלות האמורות – האחרונה וזו שבין שאר מצוות ושלש מצוות – בא להגדיר בה“ק ד' את מהותו של מקדש השם ומחללו, ביחידות ובעשרה מישראל; כאילו ה”ק ד' זו היא המשכה של פתיחת ה“ק א‘, וכאילו לא שימש בירור המצוות מבחינת יעבור ואל יהרג וכו’ אלא מעין מבוא לה”ק שלפנינו. משפט פתיחתה: “כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו” הוא חזרה על משפט-סיומה של ה“ק א': “ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו”; ולא בא כאן אלא לשמש מעבר למשפט שאחריו, המטפל במקדש השם. סיומה של ה”ק ד' זו: “ובעריות הוא אומר: ולנערה לא תעשה דבר” (דברים כ“ב, כ”ו) גורר פתיחתה של ה"ק ה‘: “נשים שאמרו להם גויים: תנו לנו אחת מכם ונטמא אותה” וכו’ (תרומות ח', י"ב).

מאונס לאונס. עד כאן נזקק הרמב“ם לסוגיית אונס ברוח – והוא חלקו הראשון של הפרק שלפנינו. בחלקו השני – ה”ק ו’–ט' – הוא מטפל באונס בגוף, כשמחלתו של אדם אונסתו לעבור על מצווה, והיא סוגיית ריפוי הבא בעבירה. ה“ק ו' פותחת במשפט שבא להדגיש מעבר-מבנה זה: “כענין שאמרו באונסין כך אמרו בחלאים”. בחלקו השלישי של הפרק (שתי הלכותיו הקטנות האחרונות, י’–י"א) יצא הרמב”ים להרחיב את מושג קדוש השם וחלולו ולהוציאו מתחום האונס מחוץ ומבית (הגזירה והמחלה): “כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל מצוות האמורות בתורה בשאט בנפש להכעיס, הרי זה מחלל את השם וכו‘. וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה לא מפני דבר בעולם וכו’ הרי זה מקדש את השם” (י'). ה“ק י”א מוסיפה על זו שלפניה. אין היא מטפלת בסתם בני אדם, בקדושם ובחלולם את אלוה. מיוחדה היא לאיש המעלה, ל“אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות” (ואח“כ, בהמשכה של ה”ק זו מדבר הרמב"ם בחכם סתם), שיש גם במעשיו שאינם עבירות מפורשות משום חלול השם – כ“שהבריות מרננות אחריו בשבילן”. שהרי חייב זה לדקדק על עצמו, לעשות את דינו לפנים משורת הדין; נטל עליו לשמש סמל לבני-אדם, לקדש את השם בכל אורח חייו “עד שימצאו הכל מקלסין אותו ומתאוין למעשיו”. ה“ק זו חורגת ממסגרתן של “הלכות יסה”ת” ונעשית מעין הלכה ב“הלכות דעות” – בהן חוזר הרמב“ם עליה. סוג ראשון של מחלל-שם בה”ק שלפנינו: “כגון שלוקח ואינו נותן דמי המקחלאלתר”, – וב“הלכות דעות” השמט “ונמצאו המוכרין תובעין והוא מקיפן” והוסיף בהן כמה ענינים בפרשה זו שלא נזכרו כאן. כנגד הסוג השני: “או שירבה בשחוק או באכילה ושתייה אצל עמי הארץ וביניהן”, שחזר עליו הרמב‘“ם אח”כ בהלכה הקטנה שלפנינו: “ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן” – בהלכות דעות ה’, ב‘: “ולא יאכל [החכם] אצל עמי הארץ” וכו’, שם, ג‘: “ואם נשתכר בפני עמי הארץ הרי זה חלל את השם”. כנגד הסוג השלישי: “או שאין דבורו בנחת עם הבריות ואינו מקבלן בסבר פנים יפות88 אלא בעל קטטה וכעס” – בהלכות דעות ה’, ז‘: "תלמיד חכם לא יהא צועק וצווח בשעת דבורו וכו’ אלא דבורו בנחת עם כל הבריות“, בהן נכרכה באותו סוג אזהרה על הדיבור הרצוי: “וכשידבר בנחת יזהר שלא יתרחק עד שיראה כדברי גסי הרוח”, וכאן באה לאחר כך; “והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם”. והוא הדין במקדשי-השם המנויים בהלכה הקטנה שלפנינו. כנגד העושה לפנים משורת הדין – שהרמב”ם מנאו בה בה“ק פעמיים (“ויעשה לפנים משורת הדין”, “ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין”) ב”הלכות דעות“; כאן: “ונעלב מהן ואינו עולבן מכבד להם ואפילו למקילין לו” – בהלכות דעות ה', י”ג: "יהיה מן הנרדפין לא מן

הרודפין, מן הנעלבים ולא מן העולבין“89. כאן: “ונושא ונותן באמונה” – בהלכות דעות ה', י”ג: “משאן ומתנן של תלמידי חכמים באמת ובאמונה, אומר על לאו לאו ועל הן הן” וכו‘. סוג מקדש-השם ה“עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין” שבהלכה הקטנה שלפנינו חסר ב“הלכות דעות”. ב“הלכות יסודי התורה” כורך הרמב“ם אותם מעשים ומדות בקדוש השם וחלולו – פותח ה''ק זו בשלילה, בהגדרת מחלל השם, ומסיימה בחיוב: “הרי זה קדש את השם”. ואילו ב”הלכות דעות" הוא דן בהם מבחינה מוסרית כללית, ורק פעם אחת מזכיר בהן הרמב“ם את פן חלול השם. סיומה של ההלכה הקטנה שלפנינו: “ועליו הכתוב אומר: ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר” (ישעיהו מ"ט, ג') הוא הוא סיומה של ה”ק י"ג בפרק ה’ ב“הלכות דעות” (בהן: “עליו” במקום “ועליו”) – גם מכאן ניתן לעמוד על הקשר הרב בין תורת המוסר של הרמב"ם ובין פרשת קדוש השם וחלולו (עיין להלן, בפרק השלישי).

אילו קבע הרמב“ם את פרשת קדוש השם וחלולו בסופן של “הלכות יסה”ת” – היה בה לשמש גשר-מעבר נאה ל“הלכות דעות”. תכפה לפרשת האלהות – על שום שהיא דבקה בה: תחלה הנחת מציאות אלוה ושאר המצוות הכרוכות בה, ואחריה מצוות קדוש שם אלוה ואיסור חלולו – בהם כרוך איסור איבוד דברים שנקרא שם אלוה עליהם. פרק ו' הוקדש למצוות לא-תעשה זו. מה פרק ה' אף פרק ו' פותח,

כאמור, בקביעתה של אותה מצוות לא-תעשה (ה“ק א', המזכירה לראשונה במ”ת: “לוקה מן התורה”, עיין בהערותי לסה"מ). ה"ק ב’–ה' מטפלות בשמות אלוה וכינוייו; ו' – בכלי שהיה שם כתוב עליו, ובשם כתוב על בשרו של אדם; ז' – בסתירת אבן של מזבח, היכל ועזרה, ובשריפת עצי הקודש; ח' – בכתבי

הקודש; ט' (ה"ק אחרונה) – בשמות האמורים באברהם ובלוט וכו‘. אין לפרק ו’ – ולא לחטיבה שניה זו בכללותה – הלכת חתימה מיוחדה, כלומר הלכה קטנה שעיקר כווגתה חתימתה של פרשה, חטיבה או מערכת מצוות והלכות מסויימה, בהן רבה ההדגשה המלהיבה והמעוררת, מעין אותן הלכות קטנות המצויות בסיומן של ה“ספרים” – וגם “ההלכות” – במ"ת ופרקים אתה מוצאן גם בסיומן של פרשיות

או חטיבות מסויימות תוך ה“הלכות הגדולות”. המעיין בסדר עריכתו של מ“ת יעמוד על ערכו המיוחד של הסיום כשהוא לעצמו – לספרי מ”ת, לפרקיהם ולהלכותיהם הקטנות. פרקים הסיום מחזירנו אל פתיחתן של ההלכות (או ענינן המרכזי), פרקים הוא משלימה-חותמה; ויש ואתה מוצא את עיקרה של ההבלטה – או הרבה ממנה – שהרמב''ם נתכוון להבליטה באותו סיום להלכה, או להלכות, – אם דרך סיכום וחזרה אם דרך הוספת-תיאור מרחיבה. (בהערותי לסה“מ הנני דן בשאלת ה”מוטו" – בראש ספרי מ“ת – והסיום לספריו, ל”הלכותיו" הגדולות לחטיבות המיוחדות שבהן – ולהלכותיהן הקטנות)90.


ד.

ארבעת פרקיה (ז’–י') של החטיבה השלישית בסה“מ, חטיבת-הנבואה, מיוחדים בסה”מ – ולא בו לבדו – בצמצומם. הרמב“ם כינס לתוכם את עיקרי דבריו שהרצה בפרשת הנבואה לפני חיבור מ”ת, לא נתקררה דעתו בהם ויצא והרחיב אח''כ תורתו זו בי“ז פרקים (ל“ב–מ”ח) בחלקו השני של מו”נ91. הפרקים שלפנינו מוקדשים לביאורן של מצוות עשה אחת: “לשמוע מן הנביא המדבר בשמו” ולמצוות לא-תעשה אחת: “שלא לנסותו”. שתי המצוות הללו נבלעות בביאורן המקיף, נזכרות בו דרך אגב, – כאילו הוא עיקר והן טפל – ללא הוספתה של אותה הדגשה המצוייה במ"ת: “ודבר זה מצוות עשה הוא”, או “מצוות לא תעשה הוא”92. מצוות-העשה של פרשת הנבואה נזכרה בסיומו של פרק ז' (ה"ק ז'), אגב שלילת כוח הכרעתו של האות-מופת בנבואה93: “ולא כל העושה אות ומופת מאמינין אותו שהוא נביא, אלא אדם שהיינו יודעין בו מתחילתו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו שנתעלה בהן על כל בני גילו והיה מהלך בדרכי הנבואה ובקדושתה ופרישותה ואחר כך בא ועשה אות ומופת ואמר שהאל שלחו, מצוה לשמוע ממנו, שנאמר: אליו תשמעון” (דברים י“ח, ט”ו). מצוות-לא-תעשה האמורה – בסיומה של חטיבת הנבואה (פרק י‘, ה"ק ה’), ובהבלעה: “וכן לדורות. נביא שנודעה נבואתו והאמנו דבריו פעם אחר פעם או שהעיד לו נביא והיה הולך בדרכי הנבואה, אסור לחשב אחריו ולהרהר בנבואתו שמא אינה אמת ואסור לנסותו יתר מדאי ולא נהיה הולכים ומנסים לעולם, שנאמר: לא תנסו את יי אלהיכם” וכו' (דברים ו', ט"ז).

משפט פתיחתה של ה“ק א' בפרקה הראשון של חטיבת-הנבואה: “מיסודי הדת94 לידע שהאל מנבא את בני האדם” מבליט את פן-היסוד בנבואה – זה שלא הובלט כלל בשאר היסודות שנמנו בששת פרקיו הראשונים של סה”מ. בהמשך הרצאתה של חטיבה זו מתבלטת סמיכת-הפרשיות בין חטיבה א' בסה“מ (מעשה מרכבה ומעשה בראשית) וחטיבה ג' זו – שהרי הנביא הוא האדם הנכנס לפרדס: “אדם שהוא ממולא בכל המידות הללו, שלם בגופו, כשיכנס לפרדס וימשך באותן העניינים הגדולים הרחוקים” וכו' – אותו פרדס שענייניו נדונו (או נרמזו) בארבעת פרקיו הראשונים של סה”מ95. הרמב“ם חוזר בתיאור הנביא בה”ק א' שלפנינו: “ומסתכל בחכמתו של הקב”ה כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ ויודע מהם גדלו" על כריכתן של אהבת אלוה ויראתו בהתבוננות האדם בטבע – שעמד עליה פעמיים, כאמור, בפרקי הפרדס שבסה"מ. דבקותו הפנימית של עיקר חטיבה ג' בחטיבה א' – ואין חטיבה ב' מפרידה בין הדבקות הללו – מסייעת הרבה להידוק “הלכות יסה''ת” בכללותן ולשלמותן בהרצאה ומבנה.

הרמב“ם פותח את חטיבת הנבואה במניית התנאים בנביא (ה"ק א'); בהי”ק ב' הוא מבאר את מעלות הנביאים ואת טיבו של מראה הנבואה, וממשיך בביאורו זה בה“ק ג' – בה מתברר גם היחס בין המשל ופתרונו בו במראה. בה”ק ד' הרמב“ם קובע את פן-החוץ באותו מראה: אין הנביא זוכה למראה כל שעה שהוא רוצה בו, מתן הוא המראה לנביא הרואהו; ומשום שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות וכו' אלא מתוך שמחה “לפיכך בני הנביאים לפניהם נבל ותוף וחליל וכנור, והם מבקשים הנבואה” וכו' – ולאחריה, בה”ק ה‘, הוא חוזר ואומר: “אלו שהם מבקשים להתנבא הם הנקראים בני הנביאים” – משפטה הראשון של אותה ה“ק. ניתן לטעון כאן שתים: א) הרי בה”ק ד’ נתברר בפירוש טיבם של בני הנביאים, וחזרה זו בה“ק ה' לשם מה? ב) אם ראה הרמב”ם צורך בהגדרה מיוחדת ומפורשת-ביותר לבני-הנביאים, בדין הוא שהיה מקדימה לתיאור מעשיהם של הללו בה“ק ד'. (מעין טענה ב' זו ניתן לטעון על כמה הלכות קטנות במ“ת, בהן הרמב”ם מקדים תיאור פרטיו או דיניו של ענין מן הענינים לעצם הגדרתו, עיין להלן). ואולי לא חזר הרמב”ם בפתיחתה של ה“ק ה' – והיא בת שני משפטים קצרים ביותר – על דבריו בה”ק ד‘, אלא כדי לעשותם גשר-מעבר לסיומה (או משפטה השני) של אותה ה“ק, הקובע שאין לבני-הנביאים “אלא שהם מבקשים להתנבא” בטחון כל שהוא בקבלת אותו מתן מגבוה: “ואף על פי שמכוונין דעתן אפשר שתשרה עליהן שכינה ואפשר שלא תשרה”. כאן יצא הרמב”ם ידי חובתו במשפט כללי זה ולא נזקק כלל לשאלת מניעתו של אלוה את הנבואה מן הנביא, המוחזק נביא בדוק ומנוסה – ולאו דווקא מבני הנביאים – וגם חסר זה מילא אח“כ במקצת במו”ג (ב', ל"ב). עד כאן חלקו הראשון של הפרק שלפנינו, הדן בנביא סתם. חלקו השני – העומד על ה"ק אחת, ו’, הארוכה בפרק שלפנינו, ומן הארוכות ביותר ב''הלכות יסה“ת” כולן – מוקדש לאדון הנביאים, משה, ולקביעת ההפרשים בינו ובין שאר הנביאים

שקדמו ל“רבן של כל הנביאים” ושבאו אחריו. חלקו השלישי של הפרק – אף הוא בן ה"ק אחת, ג' – שנים בו: א) ההבדלה בין הנבואה שבאה “להרחיב לבו ולהוסיף דעתו” של הנביא גופו ובין זו שיש בה מן השליחות, הממכוונת להשפיע על בני אדם, ובה כרוכה עשיית אותות ומופתים של הנביא; ב) תפקידו של

האות-מופת בנבואה וערכו לנאמנות-הנביא.

אותה הלכת-סיום (ז') בפרק ז' מכשירה את הקרקע לפרק ח' המוקדש לנבואת משה רבנו ותקפה הקיים לעולמים. פותח זה בשלילת כוח-הכרעתם של האותות שעשה משה: “משה רבנו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה”, מעמד הר סיני הוא היסוד לאמונה באדון הנביאים ולא אותותיו שעשאן “לפי הצרך”, “לא להביא ראיה על הנבואה”, שהרי אותותיו של משה רבנו לא באו לעורר או לחזק את האמונה במשה. ערכם היה רק למעשה, עד כמה שסיפקו את צרכי העברים (ה"ק א'). ממשיך הוא ביחס העדות שבין ישראל ומשה, אגב חזרת הדגשתו שמשה לא היה צריך לעשות אות כל שהוא לשם אימות שליחותו,

וכל נביא “שיעמוד אחר משה רבנו אין אנו מאמינין בו מפני האות לבדו וכו' אלא מפני המצוה שצונו משה בתורה” וכו' (ה"ק ב'); והוא מסיק מההנחות הללו (בה"ק ג'): אין שומעים לו לנביא שבא להכחיש באותות ומופתים את נבואתו של משה. כאן חוזר הרמב"ם על כמה מדבריו שאמרם קודם לכן באותו פרק על נבואת משה96.

לכאורה, ה“ק ו' (שראינוה כחלק ב') שבפרק ז' מקומה בפרק ח' – פרק משה. בדין הוא שהרמב”ם היה תוכף ה“ק ו' (שבפרק ז') לה”ק ה' – והיה קובע אותה ה“ק ו' המונה את ההפרשים בין שאר הנביאים ומשה רבנו בפתיחתו של פרק ח', לשם ריכוזן של כל ההלכות הקטנות הנזקקות לאדון הנביאים בפרק אחד. וכנראה, הבדיל כאן הרמב”ם בין שתי בעיות מרכזיות הכרוכות בנבואת משה: א) מהות נבואתו, השונה ביסודה מנבואתם של שאר הנביאים, ב) מופתי משה ואמונת ישראל בו ובנבואתו ולאו דווקא במופתיו. בעיה ראשונה תכף לבעיות שאר הנביאים, או הנבואה בכללה (בפרק ז') – ולבעיה השניה ייחד פרק לעצמו (ח'). וזו גוררת את הבעיה המרכזית בפרק התשיעי: נצחיות התורה ואי-השתנותה, תורת משה, (ואין הרמב"ם קורא לה בפרק ט' תורת משה), בה פותחת ה“ק א' באותו פרק: “דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת” – והוא עיקר תשיעי בי''ג העיקרים לרמב”ם97.

כריכת ה''ק א' שבפרק ט' בסוף ה“ק ג' שבפרק ח' בולטת ביותר – גם בבחינת ניסוח הלשון (“והואיל ואין אנו מאמינין במופת אלא מפני המצוה שצונו משה” – “שהיא מצוה עומדת” וכו'). הרמב”ם מקדים גם כאן את עיקר אמיתת הנבואה ונבואתו של משה לעיקר נצחיות התורה – והוא הסדר שקבע בפירושו ל“חלק”, שחזר והדגישו אח“כ במו”נ98: “וכבר נודע שפנת אמונת הנבואה קודמת לאמונת התורה שאם אין נביא אין תורה”. ומכאן: כל נביא הבא “להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה”, – שהרי גם פירושי המצוות ניתנו לו למשה בסיני99 – או לכפור בתוקף-נצחיותן של המצוות – נביא שקר הוא ומיתתו בחנק. מה בפרשת האלהות והמלאכים (עיין למעלה) אף בפרשת נבואה ותורה זו, הרמב“ם מניח תחילה את הנחתו ואח”כ הוא יוצא לפרש ברוחה את המקראות (או המקרא) שיש בהם לטפח על פניה. וכך ה“ק ב' הלכת-פירוש היא, מפרשת זו ברוח ההלכה הקטנה שלפניה דברים י”ח, י''ח (נביא אקים להם מקרב אחיהם וכו'): אין נביא זה בא “לעשות דת” אלא לעורר בנ“א שלא יעברו על תורת משה, ומצווים הם לשמוע לו בדברי הרשות. הטלת מיתה בידי שמים על העובר על דברי הנביא בסופה של ה”ק זו גוררת את פתיחת ההלכה הקטנה שאחריה (ג') בנביאים החייבים גופם מיתה בידי שמים, והיא קובעת בעיקרה את ההבדל בין נביא העוקר מצוה עקירת שעה – “מצוה לשמוע לו”, חוץ מעבודה זרה – ובין העוקרה עקירת עולם, שמיתתו בחנק. ה“ק ד' ממשיכה באותה פרשה ומטילה הבדל זה גם בעקירת דברים שלמדנו מפי השמועה, ובדין מדיני התורה, כשבא נביא ואומר “שיי צוה לו שהדין כך הוא והלכה כדברי פלוני”. ה”ק ה' – האחרונה בפרק שלפנינו – היא ביסודה חזרה, ובתוספת-הדגשה, על דברי ר' יוחנן (סנהדרין צ‘, א’) שקבעם הרמב“ם בה”ק ג': “בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי התורה כאליהו בהר הכרמל שמע לו חוץ מעבודה זרה”, בה לא ניתן להבדיל בין עקירת-שעה ועקירת-עולם, כאמור.

פרק-החתימה (י') ב“הלכות יסה”ת" מוקדש לשאלות בדיקת הנביא וניסויו. פותח זה בבירור טיבו של האות שאנו מבקשים מאדם הראוי לנבואה – “אינו צריך לעשות אות כאחד מאותות משה רבנו או כאותות אליהו ואלישע שיש בהן שינוי מנהגו של עולם, אלא האות שלו שיאמר דברים העתידין להיות בעולם ויאמנו דבריו” (ה"ק א'). חלקה השני של ה“ק זו מפרט את פתיחתה – ויש בו בפירוט חזרה על הנאמר לפניו100. ה”ק א' הניחה את חובת בדיקתנו את הנביא – וה“ק ב' מוסיפה ומלמדתנו שאין חובה זו מצומצמת לבדיקה אחת: “ובודקין אותו פעמים הרבה”. אפשר היה לו לרמב'”ם לצרף ה“ק ב' לזו שלפניה – שהרי ה'”ק ב' הקצרה ביותר השלמתה של ה“ק א' היא, ואינה מייחדת מקום לעצמה. העמדת בדיקתו של הנביא על העתיד לבוא בלבד (בה"ק א') גוררת מאליה את שאלת ההפרש בין הנביא ובין המעונן והקוסם – החוזים עתידות – לה מוקדשת ה”ק ג‘; וסיומה (“לא שיעשה – הנביא – דת אחרת או יוסיף מצוה או יגרע”) אינו אלא חזרה על האמור בפרק ט’ (עיין למעלה).

מהעמדת בדיקתו של הנביא על העתיד לבוא נובעת גם הבדלה זו שהרמב“ם מבדיל בין נבואת-פורעניות ונבואת-נחמה (לה מוקדשת ה"ק ד') – רק בזו האחרונה יבחן הנביא: אם יבואו דבריו נביא אמת הוא; ואם לאו, נבואתו שקר101. עד כאן דן הרמב”ם בחיוב בדיקתנו את הנביא ובכרוך בו – ובהלכת החתימה (ה')

של הפרק שלפנינו מסיים הרמב“ם: א) בשלילתו של אותו חיוב – “נביא שהעיד לו נביא אחר שהוא נביא הרי זה בחזקת נביא, ואין זה השני צריך חקירה”, וכאן אמונת ישראל ביהושע שמשה רבנו העיד עליו משמשת מופת לדורות; ב) באיסורו של ניסוי הנביא (עיין למעלה)102. מצוות לא-תעשה האחרונה ב''הלכות יסה”ת" מסיימת את חטיבתן השלישית. בסיום זה המצוה עיקר וביאורה קצר בתכלית הקיצור – שלא כבשאר מצוותיהן של “הלכות יסה”ת“. ומה החטיבה השניה, אף חטיבה שלישית זו ב''הלכות יסודי התורה” אין הרמב“ם מסיימה בהלכת-חתימה מיוחדת – כלומר, אין סיום “חגיגי” לא לחטיבה שלפנינו ולא ל”הלכות יסה'“ת” בכללותן.


III103


א.

אין “הלכות דעות” שבסה“מ נזקקות לכל בעיותיה של תורת המוסר ואינן ממצות אותן סוגיות-מוסר שנדונו בהן. מבחינת מקורות המוסר שרשיו בנפש האדם, היחס בין הכוונה והמעשה במוסר, שאלת הבחירה החפשית (שהכניסה הרמב“ם ל”הלכות תשובה") ופרשת המוסר ה”מעשי" על כל פירוטיו, שייר הרמב“ם ב”הלכות" אלו יותר מששנה. כמה מן החסר כאן בפרשיות אלו מצוי בחבורי הרמב“ם שקדמו ל”משנה תורה“. כנראה, סבור היה בעל מ”ת שרשאי הוא לצאת בהם ידי חובתו – ולא יציאת-ידי-חובה שלמה. חסר מצאנו כאן – ולא יתור, שלא כדעתו של דוד רוזין104. אין הדין עמו גם באותה הבחנה שהוא מבחין בין דעות קדמונים ודעות הרמב“ם גופו ב”הלכות דעות" ואומר: כל דברי-מוסר שמצא הרמב“ם בכתבי-הקודש ובתלמוד והיה בהם כדי להכניסם ללא-שינוי לשיטתו לא ניתן לראותם כמוסר משלו; רק בהוספותיו מחבוריהם של פילוסופים, או מדעותיו והערותיו הוא, רשאים אנו לדון דין תורת-מוסר של הרמב”ם. אין חלוקת “משלו” ו“משל אחרים” במ“ת – זה שהוא כולו “של אחרים” מכאן ובה בעת רובו-עיקרו משל הרמב”ם מכאן, שהרי קנה הנשר הספרדי מ“של אחרים” בדרכי קניינו המיוחדים לו, ויצירת-מקור (במשמעותה העמוקה) באה במ“ת דרך סיכום ומיצוי ל”של אחרים" – פשוטה במידה זו שנראתה לו לרוזין, שלא עמד על שאר בעיות-היסוד במשנת הרמב“ם ובמ”ת, מחוץ לפרשת המוסר105. גם במקום – או במקומות – שהרמב'“ם שואב במ”ת מהמקורות שלפניו כמעט “ללא-שינוי”, יש לבדוק בכל שאיבה ושאיבה, מבחינת בחירתו מאותם המקורות והכרעתו שהוא מכריע כחכם פלוני נגד חכם אלמוני.

אין להעלים עין גם מדברי המקורות שהרמב''ם לא הכניסם למ“ת. המשוייר, כלומר, כל שנשאר מחוץ-למ”ת – יש בו לצאת וללמד על המכונס בו. אין אדם עומד על היש בכל סוגיה במ“ת אם אינו מצרפו לאין, או לחסר, מבחינת המקורות. מה השנוי במ”ת אף המשוייר מעמידנו על יחסו של הרמב“ם אל בעיות ההלכה והמחשבה בהן כתובו מדבר. ואך תוך עיון זה ניתן להפריד במ”ת בין קב אחד של מחברו ותשעים ותשעה קבים של מקורותיו. כמו כן לא קלע רב צעיר106 אל המטרה כשיצא והבדיל בין “הלכות דעות” – “שבהן גילה [הרמב”ם] על פי רוב את השקפותיו הפרטיות ודעותיו העצמיות" ובין שאר ה“הלכות” במ“ת בהן אין הרמב”ם לא מכריע ולא פוסק אלא מלקט בלבד, “מראה פנים לכאן ולכאן, לפי שנמשך בזה אחר התלמוד”, ודרכו היה “לבלי להכריע בהלכה עפ”י השקפתו העצמית במקום שחכמי התלמוד מנעו את עצמם מזה, אלא השתדל למסור את השקפות חכמי התלמוד עם סתירותיהן וספקותיהן כמו שהן“. באמיתו של דבר, אין מקום לא לאותה הבדלה בין “הלכות דעות” ושאר ה”הלכות" במ"ת מבחינת

יחסן אל המקורות ואל “עצמיותו” או “פרטיותו” של הרמב“ם – ולא לתפיסה זו שתפס רב צעיר את דמותו של בעל מ”ת כמלקט107; לא עמד על היחוד בדרכי החתימה והסיכום לרמב"ם.


ב.

ארבע חטיבות הן ב“הלכות דעות”. חטיבה חטיבה והיקפה. כל אחת מהן נתחמת לעצמה תחום פרק או פרקים, וכולן בה בפרשת המוסר. רבת-ההיקף שבהן היא חטיבה א' (הפרקים א’–ד') הנזקקת למדה הבינונית על כל הכרוך בה, להידמות האדם באלוה והתרכזותו בו, לדרכים המובילים לאותה מטרה עליונה ובכללם שלמות הגוף על בריאותו וריפויו, זו שניתן לראותה כבת-חטיבה לעצמה (פרק ד'); חטיבה ב' (פרק ה') היא חטיבת החכם; חטיבה ג' (פרק ו') – חטיבת האהבה והשנאה וההוכחה; חטיבה ד' (פרק ז) – חטיבת הריגול והנקימה והנטירה. פירוקן של החטיבות הללו לפרקיהן מבליט בבירור נאה את הדירוג שהרמב"ם מדריג בפרשיותיה של תורת המוסר ואת שלובן של זו בזו.

אחת עשרה מצוות טבועות באותן ארבע החטיבות. גם בהן, כדרכו, אין הרמב“ם מקפיד כלל על שיווי מידה והיקף ב”ביאורן“; כשני שלישיהן של “הלכות” אלו מוקדשים ל”ביאורה" של מצוות-עשה אחת – הראשונה: להידמות בדרכיו – ושלישן האחרון מטפל בעשר מצותיהן. ב“ביאורה” של אותה מצוות עשה

ראשונה מניח הרמב“ם את עיקרי משנתו במוסר. עשר המצוות שאחריה רבות ערך ומשקל הן – וכנראה, לא דן בהן הרמב'”ם אלא דין תולדות הנובעות מאותה אם-למצוות במוסר: הידמות אדם לאלוה. עם כל אלה, לא קבעה הרמב“ם בפתיחתן של 'הלכות דעות” – ואסור להם לחוקרי תורת המוסר של הרמב“ם להעלים עיניהם מעובדה זו – וכשהזכירה בחלקו האחרון של פרק א' ב”הלכות" אלו לא הדגישה הדגשה מפורשת כמצוות-עשה.

מה ב“שמונה פרקים”, בהם לא נזכרה כלל מצוות ההידמות, – וזו אינה גם בפירוש הרמב“ם לאבות – אף במ”ת אין הרמב“ם פותח את משנתו במוסר באידיאל המוסרי-הדתי ששיווה לפניו – והוא הוא שגזר עליו להכניס את “הלכות דעות” לסה”מ, ולא זו בלבד אלא גם לתכפן ל“הלכות יסה”ת" – אלא בתיאור מדותיהם של בני אדם השונות והרחוקות זו מזו. היתה בפרשה זו יד הפסיכולוג-הרופא, איש ההסתכלות הנסיונית ותלמידו של אריסטו על העליונה (עיין להלן על בעית האריסטואיות במשנת המוסר לרמב'"ם). וכך פותחת ה“ק א‘108 בפרק א’ במנייתם של הקצוות בדעותיהם ובמדותיהם ובנטיותיהם של בני האדם בחמשה תחומים אלה: הכעס (בעל חמה כועס תמיד – בעל דעה מיושבת שאינו כועס כלל, או כועס “כעס מעט בכמה שנים”)109, הגאוה (גבה לב ביותר – שפל רוח ביותר), התאווה (אדם “לא תשבע נפשו מהלוך בתאוותה” – “טהור גוף ביותר לא יתאוה אפילו לדברים מעטים שהגוף צריך להם”), הקנין או הממון (“בעל נפש רחבה שלא תשבע נפשו מכל ממון העולם” – “מקצר נפשו” המסתפק בפחות מהמספיק), הוצאת-הממון או השמוש-בקנין (קמצן “שהוא מסגף עצמו ברעב וקובץ על ידו ואינו אוכל פרוטה משלו אלא בצער גדול”110, בזבזן “המאבד כל ממונו בידו לדעתו”). הללו משמשים דוגמה לקצוות ב”שאר כל הדעות“, שהרמב”ם מסתפק בהזכרתם בלבד, ובארבעה תחומים נוספים: מהולל – אונן, כילי111 – שוע, אכזרי – רחמן, רך לבב – אמיץ לב. כלומר, תשעה תחומי-דעות נמנו בה“ק שלפנינו, וכולם אינם אלא דוגמות למציאותם של אותם קצוות; וכך מסיימת ה”ק זו ב''וכל כיוצא בהן"112.

לא כה“ק א' שכולה נתונה לענין אחד – קביעת מציאותם של הקצוות בדעות – ה”ק ב' שתים בה: פותחת היא בהנחת מציאותן של דעות בינוניות113, וממשיכה – ברובה ככולה – בהנחת המקורות לדעותיהם של בני-אדם דרך כלל. נראה לי, אין הרמב“ם מונה כאן אלא שני מקורות, – שהרי בעיקר בא להבדיל בין מקור-פנים ומקור חוץ לדעות – שהם ארבעה: א) הדעות שמקורן באדם גופו שני סוגים בהן: a) הללו שהן לאדם מתחילת ברייתו לפי טבע גופו114; b) הללו שטבעו של אדם “מכוון ועתיד115 לקבל אותם במהרה יותר משאר הדעות”; אף על פי שאין דעות אלו טבועות באדם מתחילת ברייתו, נטייתו להעדפתן על זולתן נובעת מטבעו הוא ולא מן החוץ. ב) הדעות “שאינן לאדם מתחילת ברייתו”: a) הללו “שנפנה להן מעצמו לפי מחשבה שעלתה בלבו” ואין מקורן בטבע גופו; b) דעות שאדם שמען או למדן מאחרים, וקבלן ועשאן דעותיו. כלומר, דן אני במשפט “ויש מהן שאינן לאדם מתחילת ברייתו אלא למד אותם מאחרים”116 דין הקדמה כללית המתפרשת בשני הסוגים הנמנים אחריה: א) “או שנפנה להן מעצמו”, ב) “או ששמע שזו הדעה טובה לו ובה ראוי לילך” וכו'. וכך אני תופס גם את לשון הרמב”ם בה"ק שאחריה, שהיא מתכוונת לשני המקורות הראשיים לדעות: א) “ואם מצא טבעו נוטה לאחת מהן או מוכן לאחת מהן”, ב) “או שכבר למד אחת בהן ונהג בה”.

מקביעת מציאותם של הקצוות והבינוניות במדות (בה"ק א' וב') עובר הרמב‘“ם בה”ק ג’ להערכתם. נאמן הוא אף כאן לשיטתו בכמה רשויות במחשבה ובהלכה כשהוא מקדים שלילה לחיוב. וכך הוא פותח ה“ק זו באזהרה על שני הקצוות בדעות “שאין ראוי לו לאדם ללכת בהן ולא ללמדן לעצמו” – ומסיימה בעצתו לאדם שילך “בדרך הטובים והיא הדרך הישרה”. אותה “דרך ישרה” שסתמה בה”ק ג' יצא ופירשה בה“ק ד', הפותחת בשתי מלות-סיומה של ההלכה הקטנה שלפניה: “בדרך הישרה” – ריתוק ה”ק בה“ק במ”ת דרך חזרת סיומה של האחת בפתיחתה של חברתה התכופה לה ראוי לתשומת לב מיוחדה – והיא "מדה

בינונית117 שבכל דעה ודעה מכל דעות שיש לאדם. והיא דעה שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו“; וכאן יש חזרה-במקצת – שהיא בחינת הרחבה – על פתיחתה של ה”ק ב‘. הדוגמות למדה בינונית זו מקבילות לדוגמות הקצוות בתחומי הדעות המנויות בה"ק א’: הכעס (לא "בעל

חמה נוח לכעוס ולא כמת שאינו מרגיש, אלא בינוני“, ללא סמוכים בכתבי-הקודש); התאווה (“וכן לא יתאווה אלא לדברים שהגוף צריך להם ואי אפשר לחיות בזולתן”, וסמוכיו באמור בצדיק, משלי י“ג, כ”ה); הקנין, משא ומתן, קבוץ ממון (“וכן לא יהיה עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה”, וסמוכיו באמור בצדיק, תהלים ל“ז, ט”ז); הוצאת הממון בה כרוכים צדקה ומלוה (“ולא יקפוץ ידו ביותר ולא יפזר כל ממונו, אלא נותן צדקה כפי מסת ידו118 ומלוה כראוי למי שצריך”, ללא סמוכים בכה'"ק). בשלשת תחומי הדעות האחרונים הגדיר הרמב”ם את מהותה של הבינוניות הרצויה בהם – והגדרה מפרטת זו חסרה בבירור התחום הראשון (הכעס), בו לא ניתן לעמוד על מהותה של הבינוניות אלא מתוך שלילתם של שני הקצוות שמנאם הרמב“ם; עמידה זו סתומה היא, מסורה ללב המעיין בסה”מ. ואין בכך משום מקרה, או הסחת-דעת לרמב“ם. חיסר כאן – משום שעומד היה לחזור אחר כך לבירורו של אותו תחום-כעס ולהפוך את קערת הבינוניות על פיה. ומבחינת עקביות-ההרצאה: לא זו בלבד שהרמב”ם שומר במנין-דוגמות זה בה“ק ד' על הדוגמות וסדרן שבה”ק א‘, פרט לגאוה החסרה בה“ק שלפנינו – וגם חיסור זה אינו פרי שכחה, עיין להלן בבירורה של ה”ק ג’ בפרק ב' – אלא גם כאן הוא מוסיף לפירוטם של תחומי-דעות רמזים לתחומים שאינו מפרטם. מונה הוא שנים מהתחומים הנזכרים בסוף ה“ק א' ומוסיף עליהם שנים: “ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן119 אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות”; ול”וכל כיוצא בהן" בסיומה של ה"ק א' מקבילים כאן: “וכן שאר דעותיו”.

מדה בינונית זו היא “דרך החכמים”120 – “כל אדם שדעותיו כולם דעות בינוניות ממוצעות נקרא חכם”. כנגד מדת חכמים זו מגדיר הרמב“ם בה”ק ה' את מדת החסידות: “ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא חסיד”. הדוגמה שהרמב"ם מדגים להבהרת ההבדל

בין חכמה לחסידות היא מתחום-דעות שייחס לו חשיבות מיוחדה במינה: גאוה (הקצה האחד) – שפלות רוח (הקצה שכנגדו) – ענוותנות (המדה שבין שני הקצוות): "מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד. וזו היא מדת החסידות. ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה ענו נקרא

חכם. וזו היא מדת חכמה" (גם דוגמה זו סיים בהיקש ל“שאר כל הדעות”). כאן מדבר הרמב"ם בחסיד בלבד – ולהלן (פרק ב‘, ה"ק ג’)121 הוא מעלה חסיד וצדיק בקנה אחד122.

לשון הרמב''ם בתיאורה של מדת החסידות יש בה כדי להטריד את לבו של המעיין במשנתו זו. בפתיחתה של ההלכה הקטנה שלפנינו הוא מגדיר את החסיד כ''מדקדק על עצמו ביותר" ומתרחק “מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה”. סמוך לסיומה הוא מדבר בחסידים הראשונים ש"היו מטין דעות שלהם מדרך

האמצעית כנגד שתי הקצוות. יש דעה שמטין אותה כנגד הקצה הראשון, וזה הוא לפנים משורת הדין“123. ראשוני מפרשיו ומשיגיו של הרמב”ם – הראב“ד, בעל “מגדל עוז”, בעל “הגהות מימוניות”, ר' יוסף קארו והיוצאים בעקבותיהם124 – וכמה מטובי אחרוניהם – דוד רוזין125 והרמן כהן, לדוגמה – לא נזקקו כלל לבעייה זו: “מעט לצד זה או לצד זה”, “כנגד שתי הקצוות”, הקצה הראשון והקצה האחרון הללו – מה פירושם? אדם המרחיק עצמו מהדעה הבינונית ומפליג בתאווה ובקנין שמו חסיד, כזה ההולך בדרך שכנגדו, בקצה הוויתור השלם? ודין מפליג בגאווה יהא כדין מפליג בענווה, שפל-רוח בתכלית שפלות-הרוח? האמנם ניתן ללמוד מלשונות הרמב”ם האמורות שמעמיד הוא את החסידות על הקיצוניות כמות שהיא, ולתפוס את דבריו בפירושו לאבות ה‘, ו’126, כפשוטם – כלומר, גם המפליג בקצה שכולו גנאי חסיד שמו? כאילו מושג החסידות של הרמב"ם כולל חיוב ושלילה, טוב ורע כאחת?

נראה לי, כל המסיק מסקנות אלו מדברי הרמב“ם – ואמנם אין הללו ברורים כל צרכם – אינו אלא טועה. לא עלתה כלל על דעת הרמב”ם להעמיד את החסידות על קיצוניות סתם. ראה אותה כקיצוניות מוסרית שכולה חיוב, ויתור שלם על הקצה שכנגדו ללא השלמה כל שהיא עם הבינוניות. אותם “לצד זה או לצד זה” בה“ק שלפנינו כוונתם “לצד זה” בדעה פלונית ו”לצד זה" בדעה אלמונית – ולא “לצד זה או לצד זה” בכל דעה ודעה; שהרי בכל דעה מן הדעות אין החסיד יכול להפליג אלא בצד אחד, והוא אותו צד מסויים שיש בו ממדת החסידות. תבוא גם הדוגמה בראשיתה של ה“ק ה' ותוכיח127: נתונה זו לקצה אחד בתחום גובה-הלב והענווה, הוא קצה שפלות-הרוח הרצוייה, ולא לקצה גובה-הלב שכנגדו. אף אותם “קצה ראשון” ו”קצה אחרון" בה“ק שלפנינו שניהם חיוב מבחינה מוסרית. ויש לתפוס ה”ק זו לאור דברי הרמב“ם ב”שמונה פרקים“, בהם הדגים ארבע דוגמות לקצוות הרצויים לחסיד – וכולן הפלגה-במוסר הם, ולא קצוות שלילה והפסד מבחינה מוסרית, כלומר ה”חסר" וה“יתר” בהפלגה שניהם חיוב: “ולוזה הענין לא היו החסידים מניחים תכונת נפשותיהם תכונה הממוצעת בשווה אך היו נוטים מעט לצד היותר או החסר על דרך הסיג והשמירה. רצוני לומר על דרך משל: שהיו נוטים מן הזהירות לצד העדר הרגשת ההנאה מעט, ומן הגבורה לצד מסירות עצמו בסכנות מעט, ומטוב הלבב לצד יתרון טוב הלבב מעט, ומן העבודה לצד שפלות הרוח מעט וכן בשאר הענינים. ואל זה הענין רמזו באמרם: לפנים משורת הדין”128.

ה“ק ו' סיימה בחובת התנהגות במדה הבינונית – וה”ק ז‘, הלכת-הסיום לפרק א’, מציעה בחלקה הראשון – המיתודי – את הדרך לביצועה: “וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שיקבעו בו? יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות ויחזור בהן תמיד עד שיהיו מעשיהן קלים עליו ולא יהיה בהם טורח ויקבעו הדעות בנפשי”. בחלקה השני חוזר הרמב“ם ומדגיש את חשיבותה המיוחדה של אותה מדה בינונית: “ולפי שהשמות האלו שנקרא בהן היוצר הן הדרך הבינונית שאנו חייבין ללכת בה נקראת דרך זו דרך יי129, והיא שלמדה אברהם אבינו לבניו” וכו' – בה, במדה הבינונית, ולא בדרך החסידים כורך הרמב”ם את שמו של אלוה130, הוא האידיאל המוסרי המוחלט שעליו להידמות לו. אין הרמב“ם מסתפק ב”אלהותה" של המדה הבינונית. כריכה זו שהוא כורכה לא רק בבורא העולם אלא גם באבי האומה – פותחת לו פתח גם להדגשת הברכה-למעשה הגנוזה בה לאדם: “וההולך בדרך זו מביא טובה וברכה לעצמו, שנאמר: למען הביא יי על אברהם את אשר דבר עליו”. הרי שתים בה במדה הבינונית:

הידמות לאלוה מכאן וטובה וברכה ממש מכאן. אזהרה היא לחוקרי תורת-המוסר של הרמב“ם הנוטים להדגיש אך ורק את פן-השמים, פן-ההידמות באותה תורה, שלא יעלימו עיניהם מהפן-שכנגדו, ‏ פן-הארץ, – מעובדה מכריעה זו שהמדה הבינונית “שמים” ו”ארץ" בה כאחת.

יש בחתימה בת-משקל זו לחזור ולהעמידנו על החשיבות המרובה שהרמב“ם ייחס לאותה מדה בינונית – בה סיים את הפרק הראשון ל”הלכות דעות“, שפתח בקצוות שבדעות, ודווקא בסיומו זה יצא והחתימה בחותם אלוה והדביקה באברהם אבינו, “עמודו של עולם”131 (עיין למעלה על הסיום במ"ת). ולא המשיך בתיאור המדה הבינונית על כל פרטיה, אלא תכף לה את מדת החסידות המטפחת על פניה, המתכוונת לפרוק מעל האדם עולה של אותה מידת-שיעורים מתמדת בין הקצוות. על כל הצמצום הכרוך בה. יש בסדר-הרצאה זה משום ענין רב להבהרת יחסו של הרמב”ם אל האידיאל המוסרי ואל ה“אסטרטגיה” המוסרית, אל מחוז-החפץ העליון שאדם חייב לשוות נגדו תמיד מכאן ואל הדרכים בהם ניתן לו לילך ולהגיע לאותה מדרגה עליונה רצוייה, מדת החסידות מכאן. ואין זו האחרונה מדתם של סתם בני אדם. הללו אינם מצווים בה – והרמב"ם מכניס עצמו לקהלם כשהוא אומר: “ומצווים אנו ללכת בדרכים אלו הבינוניים, והם הדרכים הטובים והישרים, שנאמר: והלכת בדרכיו” (דברים כ"ח, ט'), למדנו: אין דרך יי (המדה הבינונית) דרך החסידים-הצדיקים אלא דרך החכמים, והיא במוסר למטה מדרך החסידים-הצדיקים, דרך לפנים משורת הדין.

הרבה מן המאלף – ולא מבחינת המבנה בלבד – בדרך הבלעתו של הרמב“ם את מצוות-העשה הראשונה ל”הלכות דעות“: להידמות בדרכיו. חסרה היא אותה הדגשת מצווה מפורשת שניתנה לדוגמה למצוות-העשה הראשונות ב”הלכות יסודי-התורה“132, כאמור; והוא מחלקה לשנים, או מזכירה פעמיים – ובשינוי. במשפט-סיומה האמור של ה”ק ה' – הוא משפט-פתיחתה של ה“ק ו' בכת”י-אוכספורד – הוא קובע אותה מצווה “ללכת בדרכים הבינונים” וכו' ללא הזכרתה של ההידמות הכרוכה בו“הלכת בדרכיו” – זו שאינה באה אלא בסיומה של ה“ק ו' לאחר דברי ספרי עקב (גם שבת קל“ג, ב'; עיין: מו”נ, א', נ"ד): “וחייב אדם להנהיג עצמו בהן [בדרכים הטובים והישרים שהנביאים והבאים אחריהם ייחסום לאלוה] ולהידמות כפי כוחו”. במנין המצוות בראש “הלכות דעות” נאמר: “להידמות בדרכיו” סתם. נוטה אני לדון בהוספת “כפי כוחו” זו בגוף “הלכות דעות” – וכמובן אינו דומה מנין מצוות בראש “הלכות” לניסוחן בביאורן בגוף ה''הלכות”, אע'“פ שבדרך כלל שומר הרמב”ם ב“הלכות” על נוסח המנין – דין המרצה-עידוד ולא צמצום: כפי כוחו – עד תכלית כוחו, בהליכתו בדרך ההידמות לאלוה. ועם כל אלה, כשאנו מעלים על לבנו את מדת-ההדגשה המלהיבה והמופלגה שהרמב“ם מדגיש בהרצאתו במ”ת את הערכים המרכזיים ביהדות ובמשנתו מכאן ואת החשיבות היסודית שייחס לרעיון-ההידמות במוסר מכאן – אנו

אומרים על כרחנו: עיקר זה במוסר לא זכה ב“הלכות” אלו לאותה הבלטת-ניסוח שהוא ראוי לה, שמשנת הרמב"ם מחייבתה. ואין להעלים עין גם מחסר זה.


ג.

ידע הרמב“ם – כפסיכולוג וכרופא – שאותו אימון-למוסר (בו מסיים פרק א') נתקל על כרחו בנפש האדם – או רוב בנ”א – בהתנגדות רבה; שהרי המוסריות פירושה מלחמה מתמדת ביצרים ובתאוות, שזו באה לצמצמן או לבערן מלב האדם. ברוחם של הוגי-דעות קדמונים ובני הדורות הסמוכים לדורו, בעמים ובישראל, – רואה גם הוא את אי-המוסריות כמחלת-נפש, ואת המוסר כריפוי-נפשות; וכך הוא ממשיך בפרק ב' (ה"ק א') ומקיש לחולי-הגוף את חולי-הנפש ה“מאווים ואוהבים הדעות הרעות ושונאים הדרך הטובה ומתעצלים ללכת בה, והיא כבדה עליהן למאוד לפי חלים”133 – והרמב“ם מוצא סמוכים לתיאורו זה בדברי ישעיהו ה‘, כ’ – שתקנתם היא: “ילכו אצל החכמים שהם רופאי הנפשות וירפאו חליים בדעות שמלמדין אותם עד שיחזירום לדרך הטובה, והמכירים בדעות הרעות שלהם ואינם הולכים אצל החכמים לרפאותם עליהם אמר שלמה: ומוסר אוילים בזו”. ה”ק ב' מוקדשת לבירור עיקר ריפויים המוסרי של אותם חולי הנפשות. כנגד הדרכתם של סתם בני-אדם – כלומר, ה“בריאים” מבחינה מוסרית, הנוטים בטבעם אל השלמות המוסרית, המתכוונת לעשות את המדה הבינונית קבע בנפשותיהם – ריפויים של אותם חולי-הנפשות מחייב להנהיגם תחילה בקצה השני – והדוגמות הן מתחום הכעס והגאווה134 שאין הקצה האחד בדעות נעקר מלבו של אדם אלא ע“י הקצה שכנגדו. גם מבנה ה”ק ב' זו יש בו לטפח על פני חוקרי הרמב“ם המניחים שדרכו היא לפתוח תדיר בכלליות ולילך ולפרטן לפרטיותן. ואינו כן: על פי רוב אנו מוצאים את הרמב”ם מקדים פרטים לכללים, דוגמות-למעשה להלכות כלליות. ה“ק זו שלפנינו מתחילה ב”פרט" – בשני “פרטים”, בדוגמות לריפויים של בעל חימה וגבה-לב – וגומרת ב“כלל” המקיף-הכל: “ועל קו זה יעשה בשאר כל הדעות. אם היה רחוק לקצה האחד ירחיק עצמו לקצה השני וינהוג בו זמן מרובה עד שיחזור לדרך טובה135, והיא מדה בינונית שבכל דעה ודעה”.

לאחר ששקד הרמב“ם בשתי הלכותיו הקטנות הראשונות של הפרק שלפנינו על תקנתם של חולי הנפשות לשם הקבעת המדה הבינונית הרצוייה בנפשותיהם – הוא בא בה”ק ג' ושולל את כל-שלטונה של אותה מדה, כשהוא מלמדנו שאין תקפה תוקף-עולם ואין חיובה רצוי בכל תחום, שהרי “יש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק עד הקצה האחר”. אין הרמב"ם מונה כאן אלא שתים אלו, ללא הוספת “כיוצא בו”: גובה-הלב והכעס (שני התחומים שהדגים בה"ק ב' להכרת-הריפוי, ובשינוי סדר): לא די לו לאדם שיהא עניו בלבד, חייב הוא להיות שפל-רוח במאוד136; והוא הדין בכעס, גם בו חייב אדם להנהיג עצמו בקצה שכנגדו, לטפח בנפשו אותו העדר-רגישות (אטרכסיה) שאסכולות-הסטוא הדגישוהו ביותר137 וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר “שראוי לכעוס עליו”, יתרחק מן הכעס “עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסין, וזו היא הדרך הטובה, ודרך הצדיקים הן עלובין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחים ביסורים” וכו'. מבחינת היקף ההרצאה והדגשתה הפליג כאן הרמב''ם בתחום הכעס מבתחום הענוה138 – ואף על פי כן העלים הרמן כהן עיניו מתחום הכעס

ובסס את פירושו לתורת-המוסר של הרמב“ם אך ורק על דרישת הקיצוניות בתחום הענוה, כאילו זו לבדה נשתנה בה”ק שלפנינו, פרצה זו שפרץ הרמב“ם במדה הבינונית גם בתחום הכעס מקפחת אותו משקל מוסרי-פילוסופי שהרמן כהן מייחד לוויתורו של הרמב”ם בבינוניותה של ענוה, הנראה לו כמכריע

בתורת המוסר של בעל “הלכות דעות”139.

יש בדרישת קיצוניות זו בשני התחומים האמורים משום גילוי התפתחות מסויימה במשנתו של הרמב“ם במוסר – וגם בעובדה חשובה זו לא השגיחו חוקרי הרמב”ם, עד כמה שניתן לי לעמוד על דבריהם בה בפרשה. שהרי ב“שמונה פרקים” שולטת המדה הבינונית שליטה מכריעה ללא כל וויתור לקצה החסידות,

לא כלפי שפלות-הרוח ולא כלפי העדר-הרגישות. כלומר, שינוי יסודי חשוב זה במשנת הרמב“ם שלפנינו חל, כנראה, בין חיבור פירושו למשנה וחיבורו של מ”ת. בסה“מ נתכף בירורן של שתי הדעות שהקיצוניות חובה בהן להדגשת הכרחיותה של המדה הבינונית בכל דעה ודעה, ואילו ב”שמונה פרקים" הפלגת החסידים – דרך כלל, ולא בשני התחומים האמורים – נתכפת לבעיית הריפוי וההרגלה בדעות;

אין היא כשהיא לעצמה רצוייה כלל. הרמב“ם מתירה אך ורק מבחינת יסוד הריפוי שבה – ואפילו שפלות-הרוח אינה נראית בש”פ אלא מתוך אותה אספקלריה140. ודווקא בש“פ בהם תבע הרמב”ם אותה התרחקות לקצה המכוון נגד הכעס, הוא נזקק לכעסו של משה רבנו141 – ולא בסה"מ.

למדנו: בה“ק ד' שבפרק א' הרמב”ם מתיר – יתר על כן: תובע את המדה הבינונית בתחום הכעס (“לא יהיה בעל חמה וכו' אלא בינוני” וכו'), ואילו בה“ק שלפנינו הוא פוסלה; בה'”ק שקדמה לזו האחרונה (ב‘, פרק ג’), כשהוא מציע את הדרך לריפויו של האדם מן הקצה הפסול ולהכנסתו לרשות המדה הבינונית הנכספת הוא מדגים את דוגמותיו מתחומי הכעס והגאווה, – וכאן הוא פוסל אותה מדה בינונית בשני התחומים הללו. עד כאן סימן את המדה הבינונית כ“דרך הטובה” ובסופה של ההלכה הקטנה שלפנינו הוא מתאר בתואר עליון זה את הקצה השני בתחום הכעס: “עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסין, וזו היא הדרך הטובה”. רוב מפרשי הרמב“ם, הראשונים (בעל “הגהות מימוניות”, בעל “מגדל עוז”, בעל “כסף משנה” והיוצאים בעקבותיהם) והאחרונים142, לא נזקקו לבעייה מסובכה זו; והללו שנזקקו לה וישבוה – אין בישובם להניח את דעתנו143. אם ניתן למצוא שינויי ניסוח והרצאה במ”ת – או בין מ“ת ובין חבור מחבורי הרמב”ם – סתירות או מעין-סתירות, שעתים יסודן בעיבודי-עריכה של

הרמב“ם, בשינויי ניסוח והכרעה בין משנה ראשונה והמשניות שאחריה, ובעיקר בטעויות מעתיקים ומדפיסים – הרי קשה להעלות על דעתנו שהרמב”ם יהא סותר את עצמו בצורה בולטת זו בין ה“ק אחת לחברתה בו בפרק, תוך כדי הרצאתו של אותו סוג-הלכות. אילו היתה כאן פליטת-קולמוס או שגגת-הגיון, ודאי היה הרמב”ם – שלא ראה את חבוריו כשלמים בתכלית השלמות שאין להוסיף עליהם ולא לגרוע מהם, הרבה לתקנם לאחר עריכתם הראשונה – עומד על כך במשך ט“ז שנות חייו לאחר סיומו של מ”ת. ודאי, לא ניתן לטשטש אותה אי-עקביות – או סתירה – בפרשה זו; ואולי יש לראותה אך ורק כאי-עקביות שבהרצאה ולא כסתירה בגוף המשנה. אולי רשאים אנו לראות שתי מדרגות בתאורי הדעות – הכעס והגאווה בכללן – בשני פרקיהן הראשונים של “הלכות דעות” ולהבדיל בין הדגמת-דוגמות (שקביעת-הלכה מעורבת בהן) ובין קביעת-הלכה (שאין בה הדגמת-דוגמה כל שהיא). בה“ק א' הרמב”ם מסתפק בקביעת מציאותן של שתי דעות אלו – הכעס והגאווה – והקצוות שכנגדן. בה“ק ד' בו בפרק הוא מדגים דוגמות למדה הבינונית מתחומי דעות אחרים, ואין בהם תחום הגאווה אלא תחום הכעס לבדו, בו הוא פותח. בה”ק ה' בו בפרק הוא מבדיל בפירוש בתחום הגאווה בין מדת חסידות (שפלות-רוח) ובין מדת חכמה (ענווה). בה“ק ב' בפרק ב', בה הרמב”ם נזקק לבירור ריפויים של החולים בקצוות והחזרתם לדרך הבינונית – הוא שוב מדגים מתחום הכעס וגובה-הלב. אולם, הללו דוגמות הן למדה הבינונית דרך כלל – והדגמת דוגמות זו לא היה בה עדיין משום קביעת מסמרות באותם תחומי הגאווה והכעס. זו לא באה אלא בה"ק ג' שלפנינו המיוחדה להם – ולא לדוגמות-לקצוות סתם144.

ומבחינת משנתו במוסר בכללה יש גם בבעית קצוות זו בתחומים האמורים להעמידנו על המתיחות הרבה המפעמת בה בין המדה הבינונית לבין מדת החסידות; בין גישת הנסיון במוסר (ברוח אריסטו ותלמידיו במחשבה האישלאמית שבימי הבינים, אע"פ שאין מדה בינונית זו מיוחדה כלל לאותה אסכולה פילוסופית יוונית-אישלאמית) המודה במציאות החברתית והמדינית ובגבולות בהם נתון האדם מבית ומחוץ, המשתדלת להכשיר לאדם אורח מחשבה וחיים מוסרי באותה מציאות סרבנית למוסר מכאן ובין תביעתה של השלמות המוסרית שאינה משלימה עם אותה מציאות מכאן; בין דין – גם במוסר – ובין לפנים משורת הדין; בין מוסר כופף קומתו בפני יצרי-אדם ותככי-צבור ויוצא להציל “משהו” של חיי-מדות ובין זה הרואה את עצמו וכולו מרד בכל יצר, ביחיד ובחברה; בין הרחבת מרותו של אדם לשם ישובו של עולם ובין ויתור גמור על כל כיבוש-חוץ לשם ביצור נפשו של אדם, מנוחתו-שלומו ב“ביתו” הוא. אריסטו ורוב היוצאים בעקבתיו לא ידעו אותה הערצה נעלה של החסיד, הנעלב ואינו עולב, שומע חרפתו ואינו משיב. מה שאין כן הרמב“ם145. עמוס היה מסורת של מוסר “אשר לא מכאן” מבחינתה של כל אסכולה מעשית-אמפירית, מוסר של לפנים משורת הדין שטיפח על פני אותו “ריאליזם” מוסרי שגם בעל “הלכות דעות” הודה בו ונאבק על ביצורו והכנסתו לתחומה של אותה מסורת מוסרית. אין כאן מעניננו ברורם של המדה הבינונית כשהיא לעצמה ולא של היחס בינה – כמסייעת או כמורה-דרך לסידורן של המדות – ובין ההכרה המוסרית כמקור המדות הללו. ניתן לשער: לא נעלמה מעיני הרמב”ם גם אותה בעית-הגיון חמורה הכרוכה ביחס שבין שני הקצוות והמדה הבינונית שביניהן. הרי בעומקו של דבר: מדה בינונית זו בחינת מדה ואינה מדה. אין לה לכאורה פרצוף-מדה משלה ולא קיום-מדה לעצמה. הולכת היא אחרי הקצוות, תלוייה היא בהם. עם כל תזוזה בקצוות – זזה המדה הבינונית מבינוניותה. מטבעם של הקצוות שלא ניתנו לשיעור מוגדר ומוחלט, עשויים הם על כרחם להצטמצם ולהתרחב – ואם הללו אין שיעורם שיעור, שיעור למדה הבינונית מנין? המדה הבינונית פניה לסטאטיקה-של-אמצע ביחסים שבין אדם לחברו ובין יחיד לצבור – והדינאמיקה שבקצוות מטפחת על פניה. על כרחה מבקשת זו לשמש נקודה מסויימה בין שני קצוות, נקודת-קבע – ואם אין קבע לקצוות, קבע לזו מנין? שורת ההגיון נותנת שתהא

רחוקה ‏“ריחוק שווה” משני הקצוות – ואותו שיווי-רחוק כלום ניתן לביצוע? קצה – פירושו הפלגה. וזו – נקודת-ראשיתה מה היא, סיומה היכן הוא? מי מכריע בגבולות שבמדות – ובהפרזה שבהן? לא נזקק הרמב“ם לברורן של כל אותן הבעיות הגנוזות בתורת המדה הבינונית – לא ב”שמונה פרקים" ולא ב“הלכות דעות” – אולי גם משום שאותה “דרך” אינה הדרך כולה, וסוף סוף יש דרך והיא למעלה ממנה: דרך החסידות, דרך הקצוות.

לדרך-קצוות זו פתח הרמב“ם פתח בה”ק ג' שלפנינו. ועליו ודאי ניתן לשאול, בין מבחינה מסרתית-ישראלית ובין מבחינה מוסרית-כללית: פתח זה – על שום מה פתיחתו כה מצומצמת? כלום ניתן לפתוח כאן פתח ולסגרו תוך כדי פתיחה? מפני מה התיר – יתר על כן: תבע – הרמב“ם ויתור על המדה הבינונית אך ורק בתחומי הגאווה והכעס? (הצד השוה שבהם: שניהם קצוות “סובייקטיביים”, קצוות שבאופי, והקצוות שכנגדם פניהם לכיבוש-היצר בתכלית-הכיבוש)146. מפני מה היה כולו דין ומדה בינונית בתחומים שבין יחיד לצבור, בתחום הקנין והשמוש-ברכוש? ואם גם התקינו באושא: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש (כתובות נ‘, א’), והדין דואג לקיומו של אדם המקפיד על קב משלו – מה לו למוסר לאסור את הפזור וה”בזבוז" לצרכי צדקה, לדוגמה147, והם ברוחה של אותה מסורת עליה חי וגדל הרמב“ם? הרי אותם עלובים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים – קונמים על עצמם את המדה הבינונית לא רק בתחומי הגאווה והכעס אלא גם בתחום הקנין וכיוצא בו. האפשר לו לעלוב ואינו עולב, שומע חרפתו ואינו משיב, להיות מהלך באמצע בשאר רשויות היצר והמעש, להקפיד בתחומי קנין ותאווה על בינוניות בין שלו ושל אחרים, בין יצריו ויצרי זולתו, בין הנאתו והנאת אחרים? כלום אין אותו העדר-רגישות להעלבתם שלבני-אדם גובע מתוך שיטת הגבה נפשית והערכה מוסרית הרחוקות ריחוק רב בכל בחינה שהיא מהמדה הממוצעת? אילו לא הורה הרמב”ם אלא זו בלבד: שני דרכים הם, דרך חכמים בעלי מדה בינונית מכאן ודרך חסידים אנשי קצוות מכאן, ודרד אל דרך לא יקרב – היתה משנתו במוסר כולה “מעור אחד”. ומכיון שפתח פתח לדרך החסידים בשני התחומים האמורים, – מתיחות רבה הכניס למשנתו זו. אותה מדה בינונית שנפרצה מקצתה – נפרץ עיקרה, אם גם לא כולה; הובלט כל הפגום והטעון-תיקון שבה – כמעט ללא-תקנה. אמרתי: מתיחות היא – לא שניות ולא סתירה. שהרי הרמב“ם מחזר תוך כדי הנחתו את עיקר המדה הבינונית אחר דרך החסידים, – ותוך כדי שיבוחו את הנעלבים ואינם עולבים הוא עמל לבצר את המדה הבינונית. אין לזלזל לא בדרך החכמים ולא בדרך החסידים שלפנינו. שניהם ביחד דרך אחד הם, דרך הרמב”ם במוסר. המתיחות שביניהם מזינה הרבה את תורתו זו. ועיון במבנה "הלכות

דעות" יש בו להעמידנו על התרוצצותם של שני היסודות הללו – ניגודים מכאן ותאומים מכאן – ועל השתדלות הרמב"ם לצרפם תוך כדי שמירת גבולותיו של כל יסוד לעצמו.

כנגד שתי ההלכות (א‘, ב’) למדה הבינונית מוקדשות השתים שלאחריה לקצוות המטפחים על פניה: ה“ק ג' האמורה – וה”ק ד' הטבועה ברוחה של דרך החסידים-הצדיקים, התובעת את השתיקה, שיש בה כדי לשמש קצה כנגד הדבור בכללו או ריבויו148. “לעולם ירבה אדם בשתיקה” – פתיחתה של ה"ק זו – אינם דברי אדוק נלהב במדה הבינונית. שכמותו אין בכוחו – ואינו מענינו – לעמוד על סוד השתיקה ולהפריז במעלתה. תורת מוסר העורגת על השתיקה יונקת ממעינות-הרגשה ומסבכי-חוויות החתומים בפני מוסריות שדרכיה הן דרכי-נועם של המדה הממוצעת. מוסר חברתי-מעשי שיסודו באותו עיקר “האדם מדיני בטבעו”149 אינו עשוי לקשור כתרים לשתיקה. הדבור מצרף אדם לחברו, יחיד לצבור. השתיקה מרכזת את האדם בנפשו הוא, פותחת לאדם מעיני-לב סתומים, מחזקת את קשריו בינו לבין עצמו – ועל כרחה נמצאת זו מבדלתו בידול רב, מפרידה בינו לבין חברו – ויש בה להביא את האדם לפתח התהום בינו ובין החברה. עולם השתיקה הראוי לשמו – עולמם של אנשי מסתורין, פרושים מבטלי-עולם, הוא.

הרמב“ם תוכף לחיובו של ריבוי-השתיקה את צמצום הדבור והתרתו אך ורק “בדבר חכמה או בדברים שצריך להן לחיי גופו”, ואפילו בהם “לא ירבה אדם דברים”. ואם סתם אדם כך, חכם על אחת כמה וכמה. חייב זה לצמצם את דבורו גם בדבריו הוא: דברי תורה וחכמה – בהם “יהיו דברי החכם מעטים ועניניהם מרובים, והוא שצוו חכמים ואמרו: לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה”. לאחר שעבר הרמב”ם מדבור סתם לדבור חכמים, כרך בו – או העמידו על – דבור לתלמידיו (חלק שני בה"ק ד'), – בו ממשיכה ה“ק ה' הפותחת במאמר קצר אחד הכרוך בחלקה הראשון של ה”ק ד' (“סייג לחכמה שתיקה”, ואין הרמב"ם שונהו בשם אומרו, רבי עקיבא, ואפילו לא בשם סתם “חכמים” הנזכרים תכופות בהלכות קטנות אלו) ומרצה את חובת החכם כלפי תלמידיו מאותה בחינה: “לפיכך לא ימהר להשיב ולא ירבה לדבר וילמד לתלמידים בשובה ונחת, בלא צעקה, בלא אריכות לשון” וכו‘. מבחינת המבנה ניתן לטעון, לפי עניות דעתי: אפשר היה לו לרמב“ם לצרף ה”ק ה’ לה“ק ד', שהרי אין יסוד לפילוג הלכת הוראתו של החכם – חצייה כחלק שני בה”ק ד' וחצייה כהלכה קטנה ה‘. אין ה"ק ד’ עמוסה חומר ביותר, ולא היתה מתארכת יתר על המדה אילו צורפה לה ה“ק ה' הקצרה, – להוציא מלבם של המפריזים בנימוק “סימטריה” במבנה מ”ת, הסבורים שחילק הרמב“ם – תדיר או על פי רוב – פרקים והלכות אך ורק מטעם “סימטריה”150. מאותו טעם, לשם שמירת גבול ומדה בין ה”ק לה“ק, נאה היה לו לרמב”ם לסיים ה“ק ד' בחלקה הראשון, חלק השתיקה בכללה, ולפתוח ה”ק ה' במשפט-פתיחתו של חלק ב' בה"ק ד‘: “וכן בדברי תורה ובדברי חכמה יהיו דברי החכם מעטים” וכו’151.

מהדגשתם של חיוב-השתיקה דרך כלל ומיעוט-הדברים בהוראה עובר הרמב“ם – בה”ק ו' – לתאור גנותם של דברי חלקות (דבור שיש בו משום היזק למעשה, לשומעו) ואיסור גניבת דעת הבריות, “ואפילו דעת הגוי”: לעולם יהא אדם תוכו כברו, לא אחד בפה ואחד בלב, “אפילו מלה אחת של פיתוי ושל גניבת הדעת אסורה, אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות”. שפע מושגים נרדפים אלה – ובלשון המקרא – שאינו רווח ביותר במ“ת ובסה”מ (מבחינה דקדוקית, או סינטכסית, אין משפט אחרון זה בה"ק שלפנינו – “אלא וכו' והוות” – שלם כל צרכו) בסיומה של ה“ק – יש בו ודאי להעיד גם הוא על החשיבות הרבה שייחס הרמב”ם לטהרת השפה והרוח והלב כתנאי-יסוד במוסר.

כנגד ההלכות הקטנות בפרק שלפנינו שפרצו אותה פרצה בחומתה של המדה הבינונית, בא הרמב“ם ומקדיש את הלכת-הסיום (ז') בו בפרק למדה שנפרצה. כאילו חושש היה שמא הדגשתו את מדת החסידות בפרק ב' תביא לידי זלזול במדה הבינונית, או כאילו לא פרט עד כאן מדה זו כל צרכה – יצא לסיים בה, לחזור ולהציעה בה”ק זו תוך כדי הדגמתו דוגמות נוספות: שמחה – נגד שחוק והיתול מכאן ועצבות ואוננות מכאן; קבלת כל אדם בסבר פנים יפות – נגד פריצות בשחוק וקלות ראש מכאן ועצבות והתאבלות מכאן (פעמיים נשללת העצבות בה"ק זו, בראשונה סתם, ללא רמז לדברי קדמונים, ובשנייה בשם חכמים שצוו); עין טובה, שמחת האדם בחלקו (שוב ללא רמז למקורות, ואפילו לא להוספתו: “מעט עסק ועוסק בתורה” – דברי רבי מאיר באבות ד‘, ב’: “הוה ממעט בעסק ועסוק בתורה”) נגד בהילות להון מכאן ועצלות מכאן. אחרי פירוטן של דעות בינוניות אלו וקצוותיהן – מוסיף הרמב''ם ומונה ארבע דעות-קצוות שהן שלילה, ללא מדה בינונית בהן: קטטה, קנאה, תאווה, וכבוד, שלכאורה חייב היה הרמב“ם למנותן בפתיחתו של פרק א' (בו מנה רק אחת מהן: את התאווה, עיין למעלה)152. לא נתקררה דעתו של הרמב”ם בחזרותיו-הדגשותיו המרובות בשבחה של המדה הבינונית – ונראות לי הללו כייתורי-הרצאה – בשני פרקיהן הראשונים של “הלכות דעות” – בא וסיים ה"ק זו בהדגשה נוספת: “כללו של דבר: ילך במדה הבינונית שבכל דעה ודעה עד שיהיו כל דעותיו מכוונות באמצעית, והוא ששלמה אומר: וכל דרכיך יכונו”. סופה של הלכת-הסיום שלפנינו חתימה היא לשני הפרקים הראשונים כאחד, שעיקרן המדה הבינונית. פתחו הללו במבוא שהכשיר לה את הקרקע – וסיימו בה ממש,


ד.

שלשה חלקים בפרק ב‘: א) תקנתם של חולי הנפשות, אנשי-הקצוות – (ה"ק א‘, ב’); ב) שתי תחומי-הדעות בהם אין המדה הבינונית הדרך הרצוייה, המסקנות הנובעות מאותה פרצה בבינוניות (ג’–ו'); ג) חזרה על חיוב המדה הבינונית – כדרך-היסוד במוסר (ז'). ופרק ג’ – שני חלקים בו; יש בצרופם משום חשיבות עיונית רבה לתורתו של הרמב“ם בכללה. לפני אותו “כללו של דבר” בסיומה של ה”ק ז' שבפרק ב‘, הרמב“ם חוזר על דברי רבי אלעזר הקפר: “הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם” (אבות ד', כ"א), בהם הוא פותח ה”ק א’ בפרק ג' – היא חלקו הראשון, ולשם דחיית ההפלגה בשלילת התאווה וכו', כלפי קצה הפרישות: "שמא יאמר אדם הואיל והתאוה153 והכבוד וכיוצא בהן דרך רעה

הן ומוציאין את האדם מן העולם אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה וכו' גם זו דרך רעה היא ואסור לילך בה. המהלך בדרך זו נקרא חוטא“154. ה”ק זו מסיימת גם היא בדברי שלמה: “אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם” (קהלת ז', ט"ז).

ברוח “זה לעומת זה” המצוי הרבה במ“ת תוכף הרמב”ם לסיום המזהיר על “הצדיקות'' וה”התחכמות" היתירות את חלקו השני של הפרק שלפנינו, – ההלכות הקטנות ב' וג' המוקדשות להנחתו של אחד מרעיונותיו המרכזיים – או רעיונו המרכזי – בתורת המוסר ותורת אדם-ואלוה בכללה, שחזר עליו בכמה מקומות, ובתוספת-תוקף בחתימתו של מורה-נבוכים (ג‘, נ"א וכו’): “צריך האדם שיכוון כל מעשיו כולם כדי לידע את השם ברוך הוא בלבד, ויהיה שבתו וקומו ודבורו הכל לעומת זה הדבר”155. והרמב“ם מוסיף ומדגים דוגמות-למעשה לאותה הנחה עליונה. כאן (לא רק בתחומי הכעס והגאוה האמורים), בין אדם למקום, בתחום חובתה של ידיעת אלוה, התרכזותו המתמדת של אדם ברבון העולמים – שוב אין מדה בינונית. (גם אריסטו פרץ כאן את המדה הבינונית, עיין למעלה). אותה חובה המוטלה על האדם לכוון את מעשיו כולם כלפי ידיעת אלוה – תובעת-הכל היא, ללא ויתור כל-שהוא. לכאורה, מקומה של ה”ק א' שבפרק ג' – השוללת את החסידות המביאה לידי פרישות וסגופים – הוא אחרי ה"ק ג' בפרק שקדם לו –

המחייבת את מדת החסידות בשני התחומים האמורים, וכך היה אותו “זה לעומת זה” מתבלט ביותר: הנחה (החסידות) ואזהרה מפני ההפרזה שבה (הפרישות). ועיון-במבנה (בצרוף שני החלקים האמורים בו בפרק) יש בו להעמידנו על כוונת הרמב“ם באזהרתו זו על הפרישות (וביחוד בנוסח כומרי אדום), שעיקר סכנתה היא אותה חתירה שהיא חותרת תחת בריאות (או שלמות) גופו של אדם ושוללת ממנו את עיקר-מבוקשו בעולמו: ההתרכזות באלוה. דחיית ה”צדיקות" וה“התחכמות” היתירות באה לשם הדגשתה של אותה חובה שאין חובה גדולה ממנה: כפיפת כל מעשי אדם להשגתה של אותה התרכזות מתמדת באלוה. ומבחינת המבנה ניתן לטעון על הרמב“ם על שהרבה במחציתה השניה של אותה ה”ק יסודית – ב' בפרק

שלפנינו – בפירוט עניני אכילתו ובעילתו של אדם156, שמקומם בפרק שלאחריו (ד'), אע''פ שהם באים תוך ההדגמה להנחה המרכזית על אותה תעודה שאדם חייב לשוותה נגדו תמיד.

הרמב"ם ממשיך ונזקק לשאלת האמצעים והמטרה במוסר בפתיחתו לפרק ג‘. בריאות הגוף אינה מטרה לעצמה אלא אמצעי להשגת אותה מדרגת שלמות המבוקשת: “שאי אפשר שיבין ויסתכל בחכמות והוא חולה או אחד מאבריו כואב”; “אין זו דרך טובה” כשאדם מוליד בנים כדי שיהיו לו עוזרים במלאכתו, אלא “וישים על לבו שיהיה לו בן אולי יהיה חכם וגדול בישראל” – כאילו לא באה מצוות פרו ורבו אלא להרבות תורה וחכמה בישראל. “נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו כולן עובד את יי תמיד אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל, מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את יי; ואפילו בשעה שהוא ישן, אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את יי והוא חולה נמצאת שנה שלו עבודה למקום ברוך הוא” וכו’. מה רב כוחה של אותה תעודת-כל-התעודות. שוללת היא ערך כל פעולה שאדם פועל ביום ובלילה, בגופו וברוחו; מרוקנת כל ממש שבה, מורידה כל מעשי ידי האדם ורוחו על כל פירותיהם ופירות-פירותיהם למדרגת אמצעי בלבד לאותו

ממש יחידי שניתן לו לאדם: ידיעת אלוה. אילו דברנו בלשון-לעז, או לשון-חוץ, היינו אומרים: כאן נכפף המוסר לדת. ובלשון המסורת הישראלית אנו אומרים: כאן חזר ודבק מוסר בדת, הובלטה בבהירות מכריעה אותה אחדות עליונה בין מוסר ודת. השלמות המוסרית היא היא השלמות הדתית. המעשה המוסרי כמות שהוא, או פסגת כל מעשיו המוסריים של האדם – היא התרכזותו באלוה. המוסר נעשה סוף-סוף מוסר בין אדם למקום, מוסר אלהי במשמעותו המיוחדה לבעל מ“ת ומו”נ.

כריכה זו שהרמב“ם כורך את ידיעת הבורא בבריאות הגוף – בה”ק ג' בפרק ג' – משמשת מעבר-הכנה לפרק הרביעי: פרק הבריאות והרפואה והתזונה157 במ“ת הפותח – תוך חזרה על האמור באותה ה”ק ג‘158 – בסימון בריאות הגוף ושלמותו כדרך “מדרכי יי”: "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי יי הוא וכו’ צריך אדם להרחיק עצמו מדברים המאבדין את הגוף ולהנהיג עצמו בדברים המברים המחלימים" וכו‘. ודאי, לא הרי דרך יי האמורה במדה הבינונית בכללותה כהרי זו שנאמרה בבריאות הגוף. מן הנמנעות הוא ליתן לבריאות הגוף ושלמותו ענין כל שהוא לאותו מצוי עליון שאין לו גוף ולא דמות-הגוף. לא נתכוון כאן הרמב"ם אלא לומר: בריאות הגוף ושלמותו מסייעות לו לאדם בדרכו אל הכרת בוראו (כלומר, דרך האדם אל יי) – או תנאים הם בו בדרך. לאחר אותה הקדמה-חזרה כללית, פותחת ה''ק א’ שבפרק ד' – במחציתה השניה – בהוראותיו של הרמב“ם בפרשת אכילה ושתייה והשייאת-נקבים. ה”ק ב' וג' ממשיכות בפרשת האכילה והשתייה. ה“ק ד' וה' מפסיקות פרשה זו ונזקקות לפרשת השינה. ה”ק ו’–י“ב חוזרות ודנות באכילה. (מבחינת המבנה הפנימי מאלפת היא ה”ק ז': תחילתה פירוט ענינים למעשה


אכילת בשר עוף ובשר בהמה וכו' – וסופה הכללה: “לעולם יקדים הדבר הקל ומאחר הכבד”). ה“ק י”ג–י“ט מטפלות בשאלות העיכול הכרוך באכילה; ט”ז וי“ז – ברחיצה; י”ח – בהקזה; י“ט – בבעילה. בה”ק כ' ערב הרמב“ם – הרופא – לאדם המנהיג עצמו בדרכים אלו “שאינו בא לידי חולי כל ימיו עד שיזקין הרבה וימות ואינו צריך לרופא וכו' אלא אם כן היה גופו רע מתחילת ברייתו” וכו', או תלאות-חוץ פגעו בו. בה”ק שלאחריה מעיר הרמב“ם שהלכות בריאות אלו לא נאמרו אלא בבריא – “אבל החולה וכו' או מי שנהג מנהג רע שנים רבות יש לכל אחד ואחד מהם דרכים אחרים ומנהגות כפי חליו, כמו שיתבאר בספרי הרפואות” וכו'. ובאין רופא – מלמדנו הרמב”ם בה“ק האחרונה ראוי לו גם לחולה לילך בדרכים שהציע בי”ט הלכותיו הקטנות של הפרק שלפנינו. הלכה קטנה כ“ב זו הפותחת ב”כל מקום שאין בו רופא" גוררת את מנין עשרת הדברים שהעדרם בעיר אוסר על תלמיד חכם את ישיבתו בה (בה"ק כ''ג) – והראשון בהם הוא הרופא. יש לראות הלכות בריאות ומזונות אלו כהלכותיה של המדה הבינונית בתחום הגוף, הלכות למעשה. פרק רביעי זה, הבא להניח את עיקריה של אותה מדה בחיי גופו של אדם, אינו “יוצא דופן” ב“הלכות דעות” ואינו פרק לעצמו. פרק-חתימה הוא לחטיבה הראשונה ב“הלכות דעות”: חטיבת המדה הבינונית.


ה.

אורח חייו – חיי גופו של סתם אדם – הוא נושאו של הפרק הרביעי; הפרק שאחריו מוקדש לחכם, ומייחד חטיבה לעצמו, השניה ב“הלכות דעות”. יכול היה הרמב“ם – או ראוי היה לו – לסיים פרק ד' בה”ק כ“ב ולפתוח פרק ה' בה”ק כ''ג האמורה, שמשפטה הראשון הוא: “כל עיר שאין בה עשרה דברים האלו אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה”. וכנראה, נושאה של ה“ק כ”ב – הרופא – עוררו לתכוף לה בו בפרק את ההלכה הקטנה המונה את הרופא בראש עשרת הדברים האמורים. אף זו: אם גם עשרה דברים אלה – שחמשתם רופא ואומן ובית המרחץ ובית הכסא ומים מצויין בחינת תנאי בבריאות-הגוף הם – כרוכים בחכם, הרי אין ערכם מצומצם כלל לו לבדו; לפיכך צרפם לפרק הבריאות והתזונה שבו אין בודקים בחכמה, ולא עשאם פתיחה לפרק-החכם. וכך, הלכת-הסיום בפרק ד' – הנזקקת לעיקר ענינו של פרק ה' – אינה רק הלכת-חתימה לפרקה היא, אלא גם הלכת מעבר (לפרק שאחריו) ושלוב (פרק בפרק) – טפוס של הלכת-סיום במ"ת הטעון תשומת-לב מיוחדת מבחינת הרצאת ההלכות ועריכת הפרקים.

פרק-חכם זה פותח בהנחה כללית על חובת היחוד באורח-חייו של החכם: “כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהן משאר העם כך צריך שיהיה ניכר במעשיו: במאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשיית צרכיו ובדיבורו ובהילוכו ובמלבושו ובכלכול דבריו ובמשאו ובמתנו, ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר”. הנחה זו, בת תשעת הסעיפים, יש בהם משום תכנית-מבנה לפרק ה' כולו –

והרמב“ם הקפיד בה בעריכתו של אותו פרק. רובה של ה”ק א' בפרק ה' (לאחר אותה הנחה) וה“ק ב' מטפלים במאכלו של חכם (סעיף א'): כמות אכילתו ודרכיה, מקום סעודותיו וטיבן (“לא יאכל אצל עמי הארץ”, ו“אין ראוי לו לאכול אלא בסעודה של מצוה בלבד” וכו'). אע”פ שהחכם הוא נושאו של פרק זה – וחכם רשאי ליהנות מסעודה של מצוה – הוא מסיים אותה ה“ק בחסידות: “והצדיקים החסידים הראשונים לא אכלו מעולם מסעודה שאינה שלהם”. ה”ק ג' דנה במשקהו (סעיף ב') של חכם, כלומר בשתיית יין שחייב הוא להזהר שלא תביאנו לידי שכרות: “וכל המשתכר הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו159, ואם נשתכר בפני עמי הארץ160 הרי זה חלל את השם” – נכלל זה בשינוי ניסוח בסוגי חלול-

השם הנמנים ב“הלכות יסה”ת“161. ה”ק ד' וה' מטפלות בבעילתו של חכם (סעיף ג'), ליתר דיוק: ה“ק ד' – בבעילתו של חכם, וה”ק ה' בטיב בניו של חכם המנהיג עצמו בקדושה בבעילתו, והרמב“ם מונה בהם תכונות אלו: “נאים וביישנים ראויים לחכמה ולחסידות”. ה”ק ו' – בעשיית צרכיו (סעיף ד') של חכם; אין הרמב“ם תוכפה למאכל ולמשקה אלא להלכת-בעילה, בין בהנחתו הכללית בה”ק א' ובין בפירוטה בהלכות הקטנות שאחריה. ניתן להניח שסופה של ה“ק זו – “ולעולם ילמד אדם עצמו להפנות שחרית וערבית בלבד כדי שלא יתרחק” – אינו מכוון אך ורק לחכם, אע”פ שבכמה מקומות אין “אדם” בלשון הרמב“ם סתם-אדם אלא זה המיוחד במינו, הראוי לאותו שם מבחינת צורתו שנתן לו האל: חכם162. ה”ק

ז' דנה בדבורו של חכם (סעיף ה'). וזה שנים במשמעו: דרך דבורו (“לא יהא צועק וצווח בשעת דבורו כבהמות וכחיות וכו' אלא דבורו בנחת עם כל הבריות” וכו') ותכנו, כלומר היחסים בין אדם לחברו הכרוכים בו בדבור, הוא הגשר בין אדם לחברו: מקדים לשלום כל אדם, דן כל אדם לכף זכות, מספר בשבח חברו, אוהב שלום, שותק במקום שאין דבריו מועילים ונשמעים, כגון: אינו מרצה את חברו בשעת כעסו, אינו שואל לו על נדרו שנדר, אינו מנחמו בשעה שמתו מוטל לפניו, אינו נראה לחברו בשעת קלקלתו, אינו משנה בדבורו, “ולא יוסיף ולא יגרע אלא בדברי שלום וכיוצא בהן”. הרמב“ם נהג במושג זה הרחבת-גבול יתירה, שלא כבשאר המושגים המנויים בהנחתו בה”ק א'. לא כל הפעולות, ההגבות והיחסים הנכרכים כאן ב“דבור” כלולים בו מאליהם; ולאחר שהרמב"ם כללם בו, יכול היה להוסיף עליהם כמה פעולות והגבות שחכם – ולא הוא לבדו – חייב להזהר בהן מבחינה מוסרית בתחום הדבור המורחב.

ומבחינת המקורות, או רמזי הרמב“ם המסמנים פרקים את דבריו בסה”מ ובמ“ת כשאובים ממקורותיהם – כנגד כמה ה”ק בהן הרבה בהדגשות “וצוו חכמים”, “אמרו חכמים” וכיוצא בהן, לא רמו בה"ק מפורטת זו רמז כל שהוא לכך שפירוט זה יסודו בדברי קדמונים (ובבעיה זו הריני דן במחקר המטפל בבירור יחסו

של סה“מ אל מקורותיו). בסופה של ה”ק זו הרמב''ם חוזר אל משמעותו הישרה והמצומצמת – מבחינת התוכן – של “ודיבורו” האמור בה“ק א': “כללו של דבר: אינו מדבר אלא או בגמילות חסדים או בדברי חכמה וכיוצא בהן”. אין ב”כללו של דבר" זה לא משום סיכום לה“ק ולא משום כלל הבא לאחר מנין פרטיו – ומסיים הוא בחובה נוספת המוטלת על החכם להזהר באנשי שיחו: “ולא יספר עם אשה בשוק אפילו היא אשתו או אחותו או בתו”. חלקו הראשון של סוף ההלכה הקטנה אינו בעיקרו אלא חזרה – בשינוי-מה – על הלכת-השתיקה (ד') בפרק ב', הפותחת: “לעולם ירבה אדם בשתיקה ולא ידבר אלא או בדבר חכמה [ואח”כ הוא מוסיף עליהם: דברי תורה] או בדברים שצריך להן לחיי גופו” – בה חסרים גמילות חסדים ו“כיוצא בהן” שבה“ק ז' שלפנינו; ובזו חסרה חובת המעוט-בדברים והריבוי-בענינים אפילו בדברי-חכמה. ה”ק ח' דנה בהילוכו של חכם (סעיף ו') (בסיומה: “גם במהלכו של אדם ניכר אם חכם בעל דעה הוא או שוטה וסכל”, וסמוכים לו בדברי שלמה. כאן “חכם” ו“בעל דעה” משמשים ניגוד לשוטה וסכל סתם ולא למחזיק בקצה מן הקצוות השליליים מבחינה מוסרית, ברוח הנחת-היסוד בראשיתן

של “הלכות דעות”), ואינה יוצאת מגדרה. מה שאין כן ה“ק ט' המוקדשת למלבושו של חכם (סעיף ז'), שבסופה מוסיף הרמב”ם: “ולא ישים בושם בשערו אבל אם משח בשרו בבושם כדי להעביר את הזוהמה מותר [שימת בושם בשערו ומשיחת בשרו בבושם נגררות אחרי “בגדים מבושמים” שקדמו להן] וכן לא יצא יחידי בלילה אלא אם היה לו זמן קבוע לצאת בו לתלמודו. כל אלו מפני החשד”.

עד כאן יחד הרמב“ם בדייקנות הרצוייה הלכה קטנה אחת לכל סעיף מהסעיפים המנויים בה”ק א' – ואילו לכלכול דבריו של חכם (סעיף ח') הקדיש שלש הלכות קטנות: י’–י“ב. כלכול-דברים זה סתום הוא כהנחה הכללית שבה”ק א' – והלכותיו הקטנות האמורות (משפט-פתיחתה של הראשונה בהן ממשיך באותה סתמיות: “תלמיד חכם מכלכל דבריו במשפט”) מעמידות אותנו על הגנוז בו: אכילתו ושתייתו של חכם, כלכלת ביתו כפי ממונו והצלחתו, “ולא יטריח על עצמו יותר מדי”, (לאותה אזהרה על ההפלגה בטורח תוכף הרמב"ם אזהרת חכמינו על אכילת בשר163 שמקומה בפרק ד', וכאן לא באה אלא לחיזוק ההדגשה שאין לו לחכם להטריח על עצמו יתר על המדה) ומדת הכבוד שאדם – ולאו דווקא חכם, כלומר “אדם” זה שבדברי המקור המובאים בה“ק זו פורץ את גדר ה”חכם“, נושא הפרק כולו, – חייב לנהוג באשתו ובבניו164 (ה"ק י'); קביעת דרכם של בעלי דעה – כאן “דרך בעלי דעה” בלבד, עיין למעלה, ה”ק ח‘: “אם חכם בעל דעה הוא” – בחיים, והיא פתיחה במלאכה המפרנסת את בעליה, ואח“כ קניית בית דירה ונשיאת אשה, והפוכו של סדר זה בטפשים – למעלה, שם: “שוטה וסכל” (ה“ק י”א); איסור לאדם להפקיר או להקדיש כל נכסיו (ה“ק י”ב). שוב: ה”ק זו מדברת באיסור לסתם-אדם: ''ואסור לאדם להפקיר או להקדיש" וכו’. הקיש כאן הרמב"ם מהאדם האמור במקורות על החכם, לו מוקדש הפרק

החמישי. וניתן לשאול: מה נשתנה כאן חכם מאדם? והרי פרק זה פותח בעיקר מציאותה של מערכת-הבדלים בין אדם לחכם, בהם חכם ניכר משאר בני אדם. עד כמה שתלמיד חכם “מכלכל דבריו במשפט” בבחינה זו – במכירת בית וקניית מטלטלין ושאר הדברים המנויים בה“ק י”ב – אינו “ניכר” כלל. כאן כאדם כחכם, – והחסיד-הצדיק אולי לא יבוא בקהלם.

בהלכת-הסיום (י"ג) שבפרק ה' חוזר הרמב“ם מהאדם אל החכם – לבירור משאו ומתנו (סעיף ט') של החכם: נושא ונותן באמונה, לאו שלו לאו והן שלו הן, מדקדק על עצמו ומוותר לאחרים, “נותן דמי המקח לאלתר” – הרמב”ם מונה מדה זו ב“הלכות יסה”ת" (ה“ק י”א) עם הדברים שהם בכלל חלול השם – ואינו לא ערב ולא קבלן ולא בא-בהרשאה, נוהג בדברי מקח וממכר לפנים משורת הדין165, אינו יורד לתוך אומנות חברו “ולא יצר לאדם בעולם בחייו” – והוא מסיים ב“כללו של דבר”, השלישי בפרק שלפנינו, ואף זה אין פניו לסיכום אלא להעלאתו-העמקתו של הענין העיקרי בה"ק שלפנינו: “יהיה מן הנרדפין ולא מן הרודפין, מן הנעלבים ולא מן העולבין. ואדם שהוא עושה כל המעשים האלו וכיוצא בהן, עליו הכתוב אומר: ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר” (ישעיהו מ"ט, ג'). ובאמיתו של דבר: אדם שהוא נרדף ואינו רודף, נעלב ואינו עולב – אינו לא סתם-אדם ואפילו לא סתם חכם, אלא חסיד-צדיק.

שיתוף-רשויות וערבוב-תחומים אלה לרמב“ם בין אדם וחכם מכאן ובין חכם וחסיד-צדיק מכאן ולא בסה”מ לבדו – אינם פרי רישול-לשון או ליאות-עיון. גם בהם מצאה את בטויה אותה התרוצצות רבת-פנים במשנתו של הרמב“ם במוסר. על המתיחות האמורה בין המדה הבינונית ומדת החסידות נוספה כאן זו שבין סתם אדם ובין חכם. מבחינה מוסרית כללית פתח הרמב”ם בפרשה זו פתח לשואלים שיבואו וישאלו: מוסר לחכם זה מה פירושו? כל ההולך בדרך המדה הבינונית חכם שמו, לפי הגדרת הרמב“ם. אם לו הוא מתכוון, מה בינו ובין סתם אדם המקבל עליו עולה של אותה מדה? מאותה בחינה ניתן להרהר גם אחרי אותה הרחקה יתירה שהרמב”ם – בעקבות חז“ל – מרחיק את החכם מן החברה (באכילה וכו'). כלום אין המוסר כשהוא לעצמו משווה קטן וגדול בחכמה דרך כלל – כלומר מחוץ לתחומם של הקצוות והבינוניות במוסר, – וגם חכם ושאינו חכם? בעומקו של דבר נדחק כאן – ולא ב”שמונה פרקים“, בהם לא נזקק הרמב”ם כלל לאותו מוסר-לחכם – יסוד נוסף (ומבחינה מסויימה: מן החוץ, ואם גם מגבוה) לתורת המוסר הכללית של הרמב“ם, והוא כבוד התורה. בפרשה זו אין הרמב”ם נזקק שוב לאישיות המוסרית כמות שהיא, אלא לתלמיד החכם (או לתלמיד-החכמים, לפי כת"י-אוכספורד) החייב להחמיר על עצמו בשם התורה, שהוא נושא דגלה, ולא בשמו של המוסר כשהוא לעצמו, – עד כמה שניתן לנו להבדיל בין “מוסר” ו“תורה”. הרמב“ם ששלל את זכות החכם להתפרנס על חכמתו-תורתו – והיו שמצאו בכך טעם, או טעם נוסף, להתנגדותם של כמה מחכמי ישראל לבעל מ”ת ומו“נ, ואין ממש במציאתם, שהרי הרמב”ם ששלל אותה זכות מחכמי התורה העניקם זכויות יתירות בתחום החברה והכלכלה166 במדה שלא נתקבלה על לבותיהם של כמה מן הראשונים – נשאר נאמן למסורת מסייגי הסייגים לשמירת כבוד התורה ונושאי דגלה בישראל. ומבחינת המבנה – “הלכות יסודי-התורה” שקדמו ל'“הלכות דעות” ו“הלכות תלמוד תורה” שאחריהן נכנסו לרשות הלכות המוסר שלפנינו. המשיכו הללו את שער קידוש השם וחלולו שב“הלכות יסה”ת“, והכשירו קרקע-לשער כבוד האדם שב”הלכות ת“ת”.


ו.

הפרק הששי מחזירנו מן החכם לסתם-אדם. כנגד חמשת פרקיהן הראשונים של “הלכות דעות” המשמשים “באור” למצוות-עשה אחת, נזקק פרקן הששי – שאינו אלא בן עשר הלכות קטנות – לבאורן של שבע מצוות, ארבע מצוות עשה ושלש מצוות לא-תעשה אלו: להדבק ביודעיו, לאהוב את הרעים, לאהוב את הגרים, שלא לשנוא אחים, להוכיח, שלא להלבין פנים, שלא לענות אומללים (מצוות ב’–ח' במנין המצוות בראש “הלכות דעות”). גם מכאן ראייה לדבר שאין הרמב“ם מקפיד – כאמור – בשיווי-משקל חיצוני-כמותי לא בחלוקת המצוות בין הפרקים שב”הלכותיו" של מ“ת ולא בתחום שבין קביעת המצוות ובאורן. אותו פרק ו' פותח בה”ק כללית על זיקת האדם לסביבתו – "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו

ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו“, ולפיכך עליו “להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמד מעשיהם ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך167 [כאן מעלה הרמב”ם בקנה אחד את הצדיקים בעלי מדת החסידות ואת החכמים בעלי המדה הבינונית, ואולי ויתר בה”ק זו לגמרי על

אותה חלוקה שחילק בראשיתן של “הלכות דעות”, כלפי הרשעים מה לנו צדיקים מה לנו חכמים] כדי שלא ילמד ממעשיהם“; לצאת מן המדינה הרעה “למקום שאנשיו צדיקים ונוהגים בדרך טובים”; הרמב”ם לא הקפיד שוב במונחיו שהניח: הנוהג בדרך טובים, היא המדה הבינונית, ‏אינו צדיק אלא

חכם; ודי לו לאדם במדינה שאנשיה חכמים בבחינה מוסרית זו; “ואם היו כל המדינות שהוא יודען ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמננו [זוהי ההערה הראשונה שהרמב”ם מעיר בסה“מ על זמנו, ולהלן הוא מעיר על מקומו168] או שאינו יכול לילך למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החלי, ישב לבדו יחידי, בענין שנאמר: ישב בדד וידום (איכה ג‘, ח’). ואם היו רעים וחטאים שאין מניחין אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונהג במנהגן הרע, יצא למערות ולחוחים ולמדברות ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים” וכו'169. אע"פ שלא נברא המוסר אלא לחברה, ובאין “בין אדם לחברו” תעודת המוסריות מאבדת את עצם ערכה ותקפה – כאן תובע המוסר בריחה מן החברה, ויתור גמור על חיי בין

אדם לחברו. במשפטה השני של ה“ק א' זו הזכיר הרמב”ם את עיקר מצוות-העשה “להדבק ביודעיו” – “לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמד מעשיהם” וכו' – ולא ראהו אלא כמובלע באותה הקדמה כללית, וכך הוא מייחד את הנחתה של מצוות-עשה זו לה"ק ב' הפותחת

בה: “מצוות-עשה170 להדבק בחכמים כדי ללמוד ממעשיהם” וכו‘, – כמעט חזרת מלה-במלה על דבריו הנ“ל בה”ק א’, – והוא מפרטה וסומכה בדברי מקורותיה171. במנין המצוות שבראש “הלכות דעות” מדבר הרמב“ם ביודעי אלוה: “להדבק ביודעיו”; – בה”ק א' – ב“צדיקים” וב“חכמים”; ובה“ק ב' – ב”חכמים" לבדם, ומוסיף עליהם בעקבות ספרי (שם) את תלמידיהם של החכמים.

הרמב“ם תוכף למצוות ההידבקות-בחכמים את מצוות האהבה (ה"ק ג): “מצווה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל172 כגופו שנאמר, ואהבת לרעך כמוך” (ויקרא י“ט, י”ח) – ואינו מפרט מסעיפיו של כלל גדול זה בתורה173 אלא: ל”ספר בשבחו" (של כל אחד ואחד מישראל) – שאין בו כאן מן החדוש כלל

וכלל, שהרי כבר עמד הרמב“ם קודם לכן על סיפור-בשבח זה, ובתוספת-הדגשה, בהלכה הקטנה המטפלת בדבורו של תלמיד חכם (דעות ה‘, ז’: “מספר בשבח חברו ואינו מספר בגנותו כלל”) – ו”לחוס על ממונו כמו שהוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו“, והוא מסיים אותה ה”ק בדין המתכבד בקלון חברו, שעתיד הוא לחזור עליו ב“הלכות תשובה” (ג', י"ד).

יש בו בעיון זה במבנה, במוקדם-ומאוחר שבסה“מ וב”הלכות דעות" שבו, לצאת וללמדנו פרק מכריע בתפיסתו של הרמב“ם את עיקרי בעיותיו של המוסר הישראלי. לא פתח הרמב”ם “הלכות דעות” במצוות-האהבה בכללה – שהיא אם כל מוסר וחיי חברה הראויים לשמם, זו שהנצרות הרבתה להתעטף בטליתה174 ולהעמיד את עצמה עליה עד כדי כך שהטעתה גם כמה מחכמינו – לא מחכמיה היא בלבד – לראות את מצוות ואהבת לרעך כמוך בניסוחה המקראי כמצווה נוצרית; ומהם הפליגו ואמרו: נוצרית בלבד היא, “מתנגדת לרוח היהדות” שמימיה לא ידעתה ולא קבלתה באותו תוקף-חיוב שניתן לה בדברי ישו והבאים אחריו175; כאילו אין היהדות יודעת אותו צו-אהבה יסודי אלא בצורתו השלילית שניתנה לו על ידי הלל, – בשעה שהרמב“ם עצמו מנסחו אותו נוסח חיובי, “נוצרי” כביכול, ב”משנה תורה“: “אע”פ שכל מצוות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים עשה אתה לאחיך בתורה ובמצוות” (הלכות אבל י"ד, א') – ובסה“מ הוא מנסחו בחיוב ובשלילה כאחת, ואינו מבדיל בין זה לזו כלל. כשם שעם כל אדיקותו של הרמב''ם במדה הבינונית, אין מקור הפאתוס המוסרי שפעם בנפשו אותה מדת-בינונים, הללו שאינם-רשעים ביותר ואינם-חסידים ביותר, – כך עם השתדלותו הרבה לכוון את המוסריות כלפי האדם ה”אמפירי" על כל חולשותיו ופגימותיו, והרי לא ניתן המוסר למלאכי השרת אלא לאותה “בריה קטנה שפלה אפלה זו” ששמה אדם176, אין מופת לו לאדם בתחומו של מוסר אלא הקצה-שכנגדו, הקצה בתכלית הקצויות: אלוה בעצמו, כזה ראה וחיה, למד ועשה – ואין אף פתח כל שהוא לבינוניות בין שני הקצוות הללו. הרמב"ם מדגיש תדיר הדגשה רבה אותו

“כי לא יראני האדם”177 שנאמר לו למשה “רבנו ורבן של כל הנביאים”, ואף על פי כן מצווה – ויכול – האדם להדבק בו, לא דבקות-ראייה אלא דבקות-דרכים. ולפיכך אין עיקר ראשון בתורת המוסר של הרמב“ם אותה אהבת-רע שהרמב”ם פוטרה בקיצור נמרץ בה"ק ג' שלפנינו – אלא הליכת האדם בדרכי

אלוה, – מכאן ניתן ללמוד הרבה גם על היחס בין מוסר ודת בישראל (עיין למעלה). מכיון שפתח במצוות-ההידמות, מוכרח היה לתכוף לה את מצוות ההידבקות-בחכמים, שהרי לא ניתן לו לאדם להידמות לאלוה אלא דרך הידבקות זו178. מבחינת המוסר למעשה, מצוות ההידמות-לאלוה ומצוות ההידבקות-בחכמים אחת הן, שתיהן מכשירות כאן את הקרקע למצוות ואהבת לרעך כמוך ולאיסור היפוכה, וששה פנים לו: השנאה (על חיוב ההוכחה הכרוך בה), הלבנת הפנים, ענויי-אומללים, הליכת רכיל, נקימה ונטירה – להם מוקדש הפרק שלפנינו. עם כל אותה חשיבות יתירה שהרמב“ם מייחס לעצם רעיון ההידמות, אין אנו רשאים להעלים עינינו מרבוי טיפולו ב”שמונה פרקים" וב“הלכות דעות” במוסריות-למעשה מבחינתה האמפירית, ובמדה יתירה מבאותו רעיון ההידמות. מבחינה זו ניתן להוסיף ולטעון על הרמן כהן על שהפליג בחייוצו שחייץ בין הרמב“ם ואריסטו ולא השגיח בתשומת לבו המיוחדה של הרמב”ם למדה הבינונית ולכל הכרוך בה. כמרומז: כל המבקש לעמוד על משנתו של הרמב“ם במוסר כמות שהיא, אסור לו לראותה כולה הידמות-לאלוה או כולה מדה בינונית. אך מתוך צרוף שתיהן וראיית המתיחות שביניהן ניתן להעריך את מפעלו של הרמב”ם בשערי המוסר כראוי לו.

הרמב“ם תוכף למצוות אהבתו של כל אחד ואחד מישראל את מצוות אהבת הגר (ה"ק ד'). כנגד המזלזלים בגרים, שפרשו את מאמרו של ר' חלבו: “קשים גרים לישראל כספחת”179 כפשוטו, ולא הודו בשוויון-אמת בין מי שנולד בישראליות ומי שנולד בגויות180 – מלמדנו הרמב'”ם שמבחינת המצווה, אהבת הגר “שבא ונכנס תחת כנפי השכינה” יתירה על אהבת בן אברהם יצחק ויעקב: שתי מצוות עשה בה181 – אהבת רעים ואהבת גר; וליתר הדגשה הוא מוסיף: “צווה על אהבת הגר כמו שצווה על אהבת שמו” וכו‘, “הקב”ה עצמו אוהב גרים" וכו’. יחסו החיובי – בתכלית החיוב – של הרמב'“ם אל הגרים מן המפורסמות הוא182 – ויש לתתו ענין למשנתו ביהדות בכללה. אין הרמב’ים מפרט מצוותה של אהבת הגרים כדרך שהוא מפרט – ואולי לא בשלמות הרצוייה – את מצוות אהבתו של אדם מישראל (בה”ק

ג'), ודאי משום שאותו פירוט חל גם על הגר.

מפרשת האהבה עובר הרמב"ם להיפוכה, לפרשת השנאה (ה"ק ה): “כל השונא אחד מישראל עובר בלא תעשה” וכו‘, ובשנאה שבלב הדברים אמורים183. באיסור השנאה כרוך כריכה הגיונית-טבעית חיוב ההוכחה – והוא הוא סדר התורה184 – וזה חוזר ונשנה כאן בשתי הלכות קטנות: ו’, ז', ובשתיהן הודגש

חיוב זה כמצוות-עשה, כלומר פעמיים, תוך הוספת מקורו בתורה185 – אין לחזיון-חזרה זה אח בסה“מ כולו. לא נחלקו הללו אלא בכך: ה”ק ו' מטפלת ביחס בין המוכיח לאדם שחטא לו, ואילו ה“ק ז' מדברת באדם הטעון הוכחה דרך כלל, “שחטא או שהוא הולך בדרך לא-טובה” שמצוה להודיעו “שהוא חוטא על עצמו”. באותה ה”ק מוסיף הרמב“ם 186ודן בדרכי ההוכחה ובלשונה, בחובותיו של המוכיח כשאין המוכיח שומע לו – ומסיים בחובת ההוכחה בצורתה של המחאה: “וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה, הוא נתפש בעון אלו כולם שאפשר לו למחות בהן”. יש בה בהוכחה להביא לידי הלבנת פניו של המוכח – ובה מטפלת ה”ק ח' (והוא סדר התורה: “ולא תשא עליו חטא” תכוף ל“הוכח תוכיח”, ויקרא, שם): “המוכיח את חברו תחלה לא ידבר לו קשות [חזרה היא על האמור בה”ק שלפניה: “וידבר לו בנחת בלשון רכה” וכו‘] עד שיכלימנו וכו’ מכאן שאסור להכלים את ישראל וכל שכן ברבים וכו' בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימים אותו ברבים ומפרסמין חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזים ומקללים עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים בישראל“. ההוכחה מצוה היא, כדי שלא יכבוש אדם בלבו את שנאתו לחברו שחטא לו (כאמור בה"ק ו') – וה”ק ט' באה ללמדנו במיוחד שאין זו מצוה כשאין כיבושה מביא לידי שנאה, וכאן שוב הרמב“ם מכריע את הכף כלפי החסידות: “מי שחטא עליו חברו ולא רצה להוכיחו ולא לדבר לו כלום, מפני שהיה החוטא הדיוט ביותר או שהיתה דעתו משובשת ומחל לו בלבו ולא שטמו ולא הוכיחו, הרי זו מדת חסידות; לא הקפידה תורה אלא על המשטמה”. מדת חסידות זו עוקבת מצות הוכח תוכיח האמורה בתורה. מבחינת המבנה, אולי מוטב היה לו לרמב”ם לתכוף את עניינה של ה“ק ט' זו לה”ק ו' המטפלת בהוכחה הכרוכה בחטא האדם לחברו – ואפילו

להכניסו לתוך אותה ה“ק ו' גופה, שהרי דבק זה בה”ק ו' יותר מבה"ק ח'.

הרמב“ם מסיים את הפרק רב-המצוות, שעיקרו פרשת האהבה והשנאה, בה”ק מיוחדה (י') המוקדשה לאזהרה על עינוי יתומים ואלמנות, בהדגשה רבה: “חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות מפני שנפשן שפלה למאד ורוחן נמוכה, אף על פי שהן בעלי ממון, אפילו אלמנתו של מלך ויתומים של מלך מוזהרין אנו עליהן” וכו‘187. במנין המצות בראש ה“הלכות” שלפנינו נאמר “שלא לענות אומללים” דרך כלל – ואין מונח זה נזכר כלל בה"ק י’, שהיא מפרשתו על כל פרטיו. הרמב"ם מזכה אותם אומללים בזכויות יתירות. במצוות האהבה (ה"ק ג') הוא אומר באדם מישראל סתם: “לפיכך צריך וכו' ולחוס על ממונו כמו שהוא חס על ממון עצמו”, ואילו ביתומים ובאלמנות הוא פוסק: “ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו”; מתיר הוא לענותם לטובתם הם “כדי ללמדם תורה או אומנות או להוליכם בדרך ישרה” – ותוך כדי התרת-עינוי זו הוא מזהיר: “ואף על פי כן לא ינהג בהם מנהג כל אדם, אלא יעשה להם הפרש וינהלם בנחת וברחמים גדולים וכבוד, כי יי יריב ריבם”.


ז.

עד כאן חטיבה של ישית ב“הלכות דעות”. שלש מצוות לא-תעשה האחרונות ב“הלכות דעות” – שלא להלוך רכיל, שלא לנקום, שלא לטור (ט'-י"א במנין המצוות בראש ההלכות) מנויות ומתבארות בפרקן האחרון, השביעי, היא החטיבה האחרונה, הרביעית, בהלכות שלפנינו. רובו (ה"ק א’–ו') מוקדש למצוות לא-תעשה הראשונה (האיסור להלוך רכיל) בה פותחת ה“ק א' (וכך הוא נוהג גם במצוות הכרוכות בנקימה ובנטירה שהוא קובען בראש ה"ק ז' וח') – או, ליתר דיוק: לכרוך בה, והוא איסור לשון הרע: “יש עוון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה, והוא לשון הרע”. הרמב”ם מצמצם את קביעתו של איסור הריגול ובאורו לה"ק קצרה אחת (א') ולפתיחתה של ההלכה הקטנה שאחריה, ואילו לבאורו של איסור

לשון הרע, שלא יוחד לעצמו אלא נכלל באותה מצות לא-תעשה, כאמור, הוא מקדיש לא רק את רובה של ה“ק ב' אלא גם את ארבע ההלכות הקטנות שאחריה: ה”ק ג' – הכוללת שלשה דברים שאמרו חכמים על אותו נגע: “אמרו חכמים”, “ועוד אמרו חכמים”, “ועוד אמרו חכמים”, – ה“ק ד' המטפלת באבק לשון הרע, ה”ק ה' (על המספר בלשון הרע בפני חברו או שלא בפניו וכו'), ה“ק ו' המסכמת את כל ההלכות הקטנות שקדמו לה בה בפרשה: “כל אלו הם בעלי לשון הרע שאסור לדור בשכונתם וכל שכן לישב עמהן ולשמוע דבריהם; ולא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע בלבד”. גם מעובדה זו שהרמב”ם ייחד לאותו סיכום הלכה קטנה לעצמה – לשם תוספת הדגשה – ולא עשאו משפט-חתימה בה“ק ה', ניתן ללמוד על החשיבות הרבה שייחס לו188. וניתן להוסיף ולהעיר: ריבוי טיפולו של הרמב”ם באיסור שאינו מצוות לא-תעשה לעצמו ואינו אלא כלול במצוות לא-תעשה מבגוף המצוה שממנה הוא מסתעף, – כאילו עושה את המצוה טפלה לאיסור הכלול בה, ולא לכאורה בלבד, חזיונות מעין זה – האפלתו של גנוז-במצוה על עיקר-המצוה – מצויים במ"ת, והם מייחדים עיון לעצמם, מבחינת המבנה וההלכה כאחת.

שתי ההלכות הקטנות האחרונות בפרק ז' – וב“הלכות דעות” – מטפלות באיסור הנקימה (ז') – תחילתה אזהרה כללית וסופה דוגמה-למעשה – והנטירה (ה“ק ח' הפותחת ב”וכן"), ובה הדוגמה-למעשה קודמת לאזהרה המוסרית, בה מסיימת אותה ה"ק: "העושה כזה עובר בלא תטור, אלא ימחה הדבר מלבו ולא

יטרנו, שכל זמן שהוא נוטר את הדבר וזוכרו שמא יבוא לנקום. לפיכך הקפידה תורה על הנטירה עד שימחה העוון מלבו כלל ולא יזכרנו. וזו היא הדעה הנכונה שאפשר שיתקיים בה ישוב הארץ ומשאן ומתנן של בני אדם זה עם זה".

“הלכות דעות” פותחת בשינוי דעותיהם של בני אדם. באו הללו להורות לאדם את המדה הבינונית, היא הדרך הטובה, דרך יי – לא רק לשם השלמתו המוסרית של היחיד, אלא גם לטובתה של החברה ולקיומה עלי אדמות – בלשון הרמב“ם: “לשם ישוב הארץ ומשאן ומתנן של בני אדם זה עם זה”. ובמקום אחר העמידנו בעל “הלכות דעות” על יחסו להכרח בישוב הארץ189 ולאותה דרך טובה, שהרמב”ם עשאה אם-ארחים לאדם, היא הדרך לישוב הארץ. וכך נאה להן ל“הלכות דעות” סיומן זה ב“הלכות נטירה” – זו שיש בה להביא לידי נקימה (עיין לעיל בקטע-הסיום של הלכה קטנה ב'), הגוררת כל דעה נפסדת שיש בה משום חתירה תחת המדה הבינונית – וכדברי הרמב“ם באותה הלכת-נקימה: “אלא ראוי לאדם להיות מעביר על כל דברי העולם, שהכל אצל המבינים דברי הבל והבאי ואינם כדאי לנקום עליהם”190. דוק וראה: “המבינים” נאמרו כאן – לא חכמים ולא חסידים. איש מעלה חדש הוא המבין ב”הלכות דעות" – ונזכר בהבלעה, דווקא בסיומן191, כאילו ההבנה האמתית הראוייה לשמה ברוחו של הרמב“ם היא הערובה לשלמותו המוסרית של האדם; ואולי אין לא בינוניות ולא חסידות באין אותה הבנה. פתח הרמב”ם “הלכות דעות” בחכם ובחסיד – וסיים במבין “המעביר על כל דברי העולם” ו“הכל אצלו דברי הבל והבאי”. וכך אנו מוצאים בחתימתן של “הלכות דעות” אותה “דעה נכונה” – המדה הבינונית – בה תלוי “ישוב הארץ ומשאן ומתנן של בני אדם זה עם זה” מכאן, ופריצתה של מדה זו ע“י הכנסת ה”מבינים" למשנה שלפנינו, הללו הרחוקים תכלית ריחוק מהבינוניות שאין בכוחה להשלים עם אותה חכמה-חסידות עליונה, מכאן. אותה מתיחות שעמדנו עליה, – המותחת ומעמיקה, וגם מחייה את תורת המוסר של הרמב"ם – לא נחלשה ולא טושטשה טשטוש כל שהוא גם בחתימתה זו.


חוקרי הרמב“ם שיראו במדה הבינונית כמות שהיא את עיקר מבוקשו בתורת המוסר – לא מוסריות “ממדרגה שניה”, מעין וותרנות בלבד, “הנחה” לסתם-אדם (שקראו כאן חכם) וחולשותיו – ודאי יודו גם הם: לנפשו לא התיר בעל “הלכות דעות” בינוניות כל שהיא. לא השלים עם המצוי. הרצוי בתכלית השלמות היה החוף אליו חתר כל ימיו. יודעים אנו כמה החמיר על עצמו בכל תחומי העיון והמעש, ובמוסר לא כל שכן. ודאי תמיד שיוה נגדו אותו חזון-שלמות עליון בו הוא מסיים ספר רביעי שבמ”ת (ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל י“ג, י”ג), לאחר שסיכם את ההלכות הכרוכות בשבט לוי, אותו “חיל השם” “שהובדל לעבוד את ה' ולשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים”: “ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעת את ה‘, והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקש בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה’ חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכר לו בעוה”ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים וללויים. הרי דוד ע"ה אומר (תהלים ט"ז, ה'): ה' מנת חלקי

וכוסי אתה תומיך גורלי".

הישראלי כמות שהוא – אם משבט לוי אם משאר י“א השבטים, והרמב”ם השווה “כל באי עולם” לאותו שבט לוי – היה לו לרמב“ם האיש המובדל, המובדל בה”א הידיעה192. אותה חובת היבדלות החלה על הישראלי כולו, במהותו ובמציאותו, מ“מדעו ודעותיו” עד למלבושו וכיוצא בו – אחד ממעינותיה הראשיים היא המוסר, שהרמב“ם הוציא לו מוניטין: מדה בינונית העשוייה (וחייבת) לפרוץ את גבולותיה, תוך נשיאת נפשה לארחותיהם של אותם עלובין ואינן עולבין וכו' מכאן, ומלחמתו של אדם על הגשמת חזון ההידמות-לאלוה מכאן, והם אחד. מה בתורת הרמב”ם בכללה אף במשנתו במוסר – אדם ואלוה אין כמותם לניגוד ולריחוק, ובכל פנים שהם. לא ניתנה לו לאדם הכרת-מהותו של אלוה. ודרך אותו פתח צר של הכרת-מציאותו של אלוה שניתן לו – והוא פתח שסתימתו באה תוך כדי פתיחתו – שומה עליו להגיע לדבקות באלוה, והיא כל האדם; כלומר זה השלם הראוי לשמו. הוא הדין במוסר. דרך המדה הבינונית, תוך ישובו של עולם, ניתן לו לאדם – וחייב הוא – לחתור ולהגיע לשערי שמים שבטבעם אינם נפתחים לבינוניות ולכל הכרוך בה, אלה השערים – צדיקים-חסידים יבואו בם.




  1. מאמרי זה כולל את שלשת פרקיו הראשונים של מחקרי על מבנה “ספר המדע” – והוא מן הפרשיות המרכזיות בספרי על “ספר המדע”, שעדיין לא יצא לאור. הנני משתמש כאן בנוסח סה“מ שפרסמתי ע”פ כת“י בשנת תש”"ז (בהוצאת ראובן מס,

    ירושלים). בחלק השני של הוצאת–ירושלים העומד לצאת לאור, יבוא פירוש מקיף לסה"מ, הן מבחינת מקורותיו ונוסחותיו והן מבחינת הרכבו ותכנו, לו אני מתכוון כל מקום שאני מרמז כאן להערותי לסה"מ. [עיין בהקדמה לקובץ זה, וגם להלן בסוף הערה 116].

    לא זכינו עדיין להוצאה מדעית של גוף “משנה תורה” בשלמותו (פרט לסה“מ ו”ספר אהבה“ בהוצאת משה ח. חיימזאהן, תרצ”ז, תש“ט, וסה”מ בהוצאתי הנ“ל. נוסח סה”מ שבהוצאת חיימזאהן טעון תיקונים רבים מבחינת כת"י אוכספורד שהוטבע

    ביסודה) ולפיכך אני נאלץ לדאבוני, להשתמש (בהזכרת דברים משאר י“ב ספרי מ”ת) בדפוסי מ"ת, ואין בנוסחם להניח את דעתנו מבחינה מדעית.

    מסיבות טכניות לא ניתן להוסיף את הנקודות ה“דיאקריטיות” לאותיות הערביות ד‘, ת’ וכו'.  ↩

  2. דיינו כאן, לצורך מחקרנו, ברמזים אלה: הרמב“ם מנמק בהקדמתו לפירוש המשנה לא את קביעת סדריה של המשנה בלבד אלא גם את תכיפתן של המסכתות בכל סדר לעצמו – ונימוקיו הם: סדר התורה מכאן וסדר מחוייב הטבע וההגיון מכאן. אשר לסידורם הפנימי של שלשת הסדרים: ר”י הנשיא פתח בברכות – “שכל מה שיאכל האוכל אין לו רשות לאכול עד שיברך”, ומשום ש“אין לך מצוה שכל איש חייב בה בכל יום אלא קריאת שמע בלבד” פתח בק“ש ”ובכל מה שנתחבר אליו“. הרמב”ם שואל על קביעת מקומה של מסכת ערלה בסדר זרעים, שראוי היה לו לר“י הנשיא לתכפה למסכת כלאים, לפי סדר התורה, ותשובתו היא: ”שהערלה לא בכל ענין מוכרח לה, שכל זמן שלא נטע לא יתחייב בערלה“. הטעם לפתיחת סדר מועד במסכת שבת הוא ”מפני שהיא קדמון במעלה ועוד שהיא בכל יום שביעי והרבה תקופותיה בזמן ובה התחילה ג“כ התורה במועדות” – ולקביעתה של מסכת חגיגה בסיומו: “בשביל שאינו ענין כללי, משום שאינה חובה אלא על הזכרים”. ומפני מה פתח ר“י הנשיא סדר נשים ”ביבמות ולא בכתובות, שעיון השכל נותן ל הקדימו? הוא מפני שהנשואין דבר העומד ברשות האדם ואין

    לבית דין לכוף שום איש שישא אשה, אבל היבום הוא מוכרח לעשותו וכו‘ וההתחלה בדברים מוכרחים היא הנכון ועל כן התחיל ביבמות“. הרמב”ם שואל גם על סיומו של סדר נשים: “מפני מה מסכת קדושין באחרונה והיה היותר נכון להקדימה ולסדרה קודם כתובות?” ותשובתו היא: עורך המשנה יצא בעקבות הכתוב שהקדים גירושין לקידושין. פתח סדר נזיקין בבבא קמא משום ש“אינו ראוי לשופט להקדים דבר קודם שיסיר ההיזק מבני אדם”, וסידר בבא בתרא “באחרונה בשביל שכולו קבלה ודברי סברות שלא נתבארו בתורה”; תכף שבועות למכות משום “שבין סוף המסכת דלעיל ותחלת המסכת הזאת יש דמיונים בדיניהם”; והניח מסכת עבודה זרה סמוך לסיום הסדר “מפני שלא תקרה ע"ז אלא באחד מני אלף לימים רחוקים”; קבע בסדר קדשים מעילה אחר כריתות “מפני שהדברים שחייבין עליהם מעילה יותר קלים מהדברים שחייבים עליהם חטאת, והביא אחר מעילה מסכת תמיד והניח אותה לאחריהם בשביל שאין זה דרישה וחקירה ולא היתר ואיסור אלא הספור איך היו מקריבין התמיד כדי לעשות כן לעולם” וכו’, “והניח זה הענין [מסכת קנים] מפני שאינו מוכרח להיות וכו' ועוד שהדבור בה מעט מזעיר”; הקדים בסדר טהרות אהלות למסכתות שאחריה משום שענינה – טומאת מת – “קשה מכל הטומאות”; “הניח נדה אחר אלו הטומאות, שהיא אינה טומאה כללית למין האדם, לכך סידר נדה אחר מקואות; והנכון היה לסדר אחר נדה זבים, אבל הקדים מכשירין על זבים כמו שהקדימו הכתוב”; הניח מסכת עוקצים לאחרונה “מפני שהוציאוה בדרך הסברא ואין לה עיקר ברור בכתוב” (הקדמת המשנה להרמב“ם יו”ל בלשון ערבי, הוצאת האמבורגר, תרס"ג, 30 וכו').  ↩

  3. במקור (ספר המצות, הוצאת בלאך, תרמ"ח, ד): “דהני”. הקטעים מתרגומו העברי של סהמ“צ – ע”פ הוצאת אמשטרדם, 1660. עיין להלן על חלוקת מצוות עשה ולא תעשה במ"ת.  ↩

  4. במקור: “ואקדם ואוכר חסבמא יקתצי אלנטר אנה אלאולי ואלאסהל ללתעלים” (שם).  ↩

  5. במקור: '“ואן אקסם כל גמלה אלי פרקים והלכות” (שם).  ↩

  6. במקור: “כי יסהל חפטה למן אראד אן יחפט שיא מנה” (שם).  ↩

  7. הרמב“ם גופו, כנראה, מנה אך ורק את פרקי מ"ת ולא את הלכותיהם הקטנות. אין להן מנין לא בכת”י–אוכספורד ושאר כתבי–היד שהיו לפני – ולא בדפוסי מ“ת הראשונים (רומא, שונצינו, קונשטנטינא, ויניציאה רפ“ד, ויניציאה ש”י); בדפוס ויניציאה, של”ד, הן נמנות. אין קבע בחלוקת הפרקים להלכות קטנות בכת“י–מ”ת, כלומר בהיקפן החיצוני; עיין בהערותי לסה"מ.  ↩

  8. בלשון הרמב“ם, בתשובתו לר' יהונתן הכהן: ”ואנשים גדולים ככם הם ידעו מה שעשיתי. שהרי קרבתי דברים מרוחקים מפוזרים ומפורדים בין הגבעות וההרים וקראתי אותם אחד מעיר ושנים ממשפחה" (קובץ תשובות הרמב“ם ואגרותיו, הוצ' ליכטענבערג, תרי”ט, I, י"ב, ב').  ↩

  9. B. Ziemlich, Plan and Anlage d. M.T. (Moses b. Maimon, I, 1908, 248 ff.); A. Schwartz, Der Mischneh Thora. Ein System d. mosaisch–talmudischen Gesetzeslehre, 1905.

    עיין להלן על מאמריו של רב צעיר (חיים טשרנוביץ) בפרשה זו. רי“א הרצוג אינו מזכיר במאמרו ”סדר הספרים ב‘משנה תורה’ “ (רבנו משה בן מימון… בעריכת הרב י. ל. הכהן פישמן, תרצ“ה, רנ”ז וכו') את חוקרי הרמב”ם שנזקקו לפניו לשאלה זו – ואין מאמרו כשהוא לעצמו מוסיף להבהרתם של עיקרי השאלות הכרוכות ב“סדר” – או מבנה – מ"ת.  ↩

  10. דנתי בשמו של ספר–הפתיחה למ“ת במאמרי ”על המדע ב‘ספר המדע’ “, מצודה ב' (תש"ד) 132–143. [לעיל בקובץ זה]. תפיסתו המקובלת של ”מדע“ מעוררת על כרחה את בעית היקפו של ”ספר המדע“. כלומר, אם ”מדע“ האמור כאן כוונתו לידיעה סתם או ל”הכרה שכלית" – רוב הלכותיו אין מקומן בו בספר המדע. שוורץ (שם, ס"ב) הדגיש בבעיה זו:

    Wollte man das hebraeische Wort מדע rein begrifflich fassan, dann es allerdings unfasslich, wie M. soviel und so vielerlei in dem Worte finden konnte…

    ומשום שלא השווה את פתיחת סה“מ העברי לפתיחת סהמ”צ הערבי נעלם ממנו ש“מדע” שלפנינו מקביל “לאעתקאד” בערבית (אמונה דרך כלל); ואילו – כמות שרמזתי במאמרי הנ“ל – כתב הרמב”ם את סה“מ ערבית, ניתן להניח שהיה קוראו ”כתאב אלאעתקאד“, כלומר: ”ספר האמונה“, ”ספר הכרת–אלוה“, ולא ”ספר מדע“ במובנו המקובל; ובוודאי שלא ניתן לתרגם ”ספר המדע“: Book of Science (כתרגומו של מתרגם אחה”ע לאנגלית: Ahad Ha–Am: Essays, Letters, Memoirs, edited by L. Simon, 1946, 173.

    תפיסת מדע לאור “אעתקאד” שבסהמ“צ מסייעת הרבה להבנת מדת–היקפו של סה”מ, כמרומז.  ↩

  11. עיין במאמרי: “שאלת מבנהו של ‘מורה נבוכים’ ”, תרביץ III (תרצ"ה) 285–333, [לעיל בקובץ זה].  ↩

  12. הרמב“ם אומר בהקדמתו לסה”מ, תוך דיונו בסדר המשנה: “ואין לך מצוה שכל איש חייב בה בכל יום אלא קריאת שמע בלבד ואין נכון לדבר בברכות קריאת שמע קודם שידבר על ק”ש בעצמה לפיכך התחיל מאימתי קורין את שמע ובכל מה שנתחבר אליה" (שם, 32).  ↩

  13. משש המצוות הטבועות בשש הלכותיו של “ספר אהבה” נזכרו בתיאור–שבהקדמה ארבע, ובשינוי–סדר (קריאת שמע, תפלה, תפלין, ברכת כהנים, מילה) בחיוב, ואחת (ציצית) דרך שלילה; את עשר הלכותיו של “ספר זמנים” (שבת, ערובין, שביתת עשור, שביתת יו"ט, חמץ ומצה, שופר וסוכה ולולב, שקלים, קדוש החודש, תעניות, מגלה וחנוכה) הוא מעמיד על שתים, בהכללה ובשינוי שם: “כל המצוות שהן בזמנים ידועים כגון שבת ומועדות”; מחמש הלכותיו של “ספר נשים” – שלש בלבד (חסרות: הלכות נערה בתולה, סוטה); מ“ספר קדושה” – שתים מהלכותיו (כלומר שני שלישיו: “מצוות של ביאות אסורות ומצוות של מאכלות אסורות”, חסרות “הלכות שחיטה”; מארבע הלכותיו של “ספר הפלאה” נזכרו בו רק שתים: שבועות ונדרים (חסרות: נזירות, ערכין וחרמים); משבע הלכותיו של “ספר זרעים” נזכרו בו שלש, בשינוי סדר (שמטין ויובלות, מעשרות ותרומות; חסרות: כלאים, מתנות עניים, מעשר שני וכו‘, בכורים וכו’); את “ספר עבודה”, הכולל תשע הלכות (בית הבחירה, כלי המקדש וכו', ביאת המקדש, אסורי המזבח, מעשה הקרבנות, תמידין ומוספין, פסולי המוקדשין,

    עבודת יוהכ“פ, מעילה) תאר בסיכום מכליל ומקצר הרבה: ”אכלול בו מצוות שהן בבנין המקדש וקרבנות צבור התמידין“; מעין זה נהג בתיאור ”ספר קרבנות“ הכולל שש הלכות (“אכלול בו מצוות שהן בקרבנות היחיד”), ”ספר טהרה“ הכולל שמונה הלכות (“אכלול בו מצוות שהן בטהרות וטומאות”), ”ספר נזקין“ הכולל חמש הלכות (“אכלול בו מצוות שבין אדם לחברו ויש בהן היזק תחלה בממון או בגוף”), ו”ספר קנין“ הכולל חמש הלכות (“אכלול בו מצוות מכירה וקנין”). בתיאורם של שני הספרים האחרונים הוא מרבה פירוט מבקודמיהם, ואין זה עולה בקנה אחד עם ניסוח תכנם ושמות ההלכות בגוף מ”ת: את “ספר משפטים” הכולל חמש הלכות (שכירות, שאלה ופקדון, מלווה ולווה, טוען ונטען, נחלות) הוא מתאר: “אכלול בו מצוות שבין אדם לחברו בשאר דינין שאין בתחלתן היזק כגון: שומרין ובעלי חובות וטענות וכפירות”; ועל “ספר שופטים”, הכולל גם

    הוא חמש הלכות (סנהדרין, עדות, ממרים, אבל, מלכים ומלחמותיהם), הוא אומר: “אכלול בו מצוות שהן מסורות לסנהדרין כגון מיתת בית דין וקבלת עדות ודין המלך ומלחמותיו”.  ↩

  14. אהבה, זמנים, נשים, הפלאה, זרעים, משפטים, שופטים.  ↩

  15. ר‘ יצחק אברבנאל (ראש אמנה, 1861, כ"ד, א') אומר: "ובפרק השני זכר הנבראים כולם ובפרט מדרגות השכלים הנבדלים. וכן בשאר הפרקים ג’ וד‘ זכר ענין הגורמים השמימיים והד’ יסודות והמורכבים מהם והביא כל זה כדי להוליד משם שהוא ית‘ קדמון וכל מה שזולתו מחודש ואינו קדמון כשנעריכהו אליו כי זה ידענו ממה שבאר הרב בנמצאים האלה עליונים אמצעים ושפלים שהם כולם ברואים, ומאחר שהם נבראים ומחודשים מחויב הוא שנניח אלוה קדמון שבראם ויצא לנו גם כן מזה העיקר הה’ שהוא ית‘ ראוי שנעבוד ונרים קול ברוממותו וכו’. והנה הביא בכללם לאהבו וליראה ממנו לפי שמבחינות האלה ר“ל מצד האהבה והיראה ראוי שנעבוד את השם שהם שתי מיני העבודות וכו‘. ולפי שראוי לאהבו ראוי לקדש שמו, ולפי שראוי ליראה ממנו ראוי שלא לחלל את שמו וכו’. הנה אם כן באו המצוות האלה כולם מתייחסות אל העיקר הה' שהוא ראוי לעבדו”. אולם, בעומקו של דבר, אם גם ניתן למצוא בפרקים ב‘ וכו’ רמזים לעיקר העבודה, הרי לא יצאו מכלל רמזים. אילו נתכוון הרמב“ם להזכיר אותם עיקרים ג‘ וד’ כמצוות – ברוח דבריו הנ”ל בהקדמתו לסהמ"צ – היה ודאי מזכירם בפירוש, כדרך שהזכיר את המצוות א‘ וב’, שהן עיקרים א‘ וב’.  ↩

  16. שלא כר"י אברבנאל (שם, ז‘, ב’).  ↩

  17. ראש אמונה, כ“ד, א': ”עוד תמצא שבפרק ב‘ הקודם זכר הרב העיקר העשירי והוא מהידיעה האלהית ואופן ידיעת הדברים“. ניתן למצוא רמז לעיקר זה בהלכות יסה”ת ב’, ט': "ולפי שהוא יודע עצמו ומכיר גדלו ותפארתו ואמתו הוא יודע הכל

    ואין דבר נעלם ממנו“, ועיקרו של אותו עיקר – ידיעה שהיא השגחה, ולא ידיעת–הכל לאלוה הנובעת מתוך ידיעת עצמו השלמה, שהוא גוף מבוקשה של אותה פרשה בפרק ב' שב”הלכות יסה“ת” – חסר כאן. אין הדין עם ר"י אברבנאל כשהוא

    מגלה את עיקר י“א בפרק קדוש–השם ב”הלכות יסה“ת”: “ואמנם בפ‘ ה’ העיר הרב על העיקר הי”א שהוא מהשכר והעונש ולכן הביא שמה מצות קדוש–השם ושאר הדברים ששכרם הרבה וענשם גדול“ (ראש אמנה, שם). אין עיקר שכר ועונש כרוך – או מצומצם – בקדוש–השם וחלולו. והיכן ”העיר הרב“ באותו פרק על עיקר י”א? הבאת דברים “ששכרם הרבה” וכו' אין בה משום קביעתו של אותו עיקר.

    אשר לעיקרים י“ב וי”ג – מודה ר“י אברבנאל שלא נזכרו ב''הלכות יסה”ת“, ואין הדין עמו כשהוא מנמק, לשיטתו: ”לפי שהם מינים נכללים בעיקר הי“א שהוא מהשכר והעונש” – אם כן, בדין היה שהרמב“ם יוותר עליהם גם במנין י”ג עיקריו בפירושו ל“חלק”.  ↩

  18. ראש אמנה, כ"ד, ב'.

    בראשיתו של אותו פרק י“ט (שם) מבדיל אברבנאל גופו בין עיקרים שבפירוש ”חלק“ והמצוות שב”משנה תורה“: ”הנה התבאר מדבריו שאין הכוונה הראשונה בהלכות האלה כי אם באור המצוות לא באור העיקרים שכבר התבארו במקום ראוי אליו שהוא פי' המשנה כמו שבארתי" (שם, כ"ד, א').  ↩

  19. דת ותורה שמות נרדפים הם לו לרמב"ם.  ↩

  20. ראש אמנה, כ“ד, א': ”ואמנם הביא הנה הלכות יסודי התורה לבאר אותם היסודות שיש בכללם מצוות, ולכן לא אומר כל יסודי התורה, כי אם בלשון סתמי הלכות יסודי התורה". עיין: הלכות תשובה ג‘, ו’.  ↩

  21. “ואלו שאין להם חלק לעולם הבא וכו‘: המינים והאפיקורסים והכופרים בתורה וכופרים בתחיית המתים והכופרים בביאת הגואל והמשומדים ומחטיאי הרבים והפורשים מדרכי צבור והעושה עבירות ביד רמה בפרהסיא וכו’ והמוסרים ומטילי אימה על הצבור שלא לשם שמים ושופכי דמים ובעלי לשון הרע והמושך ערלתו” – הדגשתי בה“ק זו את משוללי החלק לעולם הבא הכופרים בי”ג העיקרים, וכאן הם חמשה. מההלכות הקטנות שאחריה אנו למדים שה“מינים” הם כופרים בחמשת העיקרים הראשונים, האפיקורסים – בעיקרים ו‘, ז’, י‘, הכופרים בתורה – בעיקרים ח’, ט' (בפירוש–“חלק” האמונה בתורה מן השמים ובפירושה עיקר אחד הן, וכאן כופר בתורה שבכתב לחוד וכופר בתורה שבע"פ לחוד). כנגד העיקרים הנ“ל, העיקרים י”א וי“ב (משיח, תחיית המתים) לא בוארו כאן כלל – וכאמור, אין הרמב”ם גם מרמז באותו פרק ב“הלכות תשובה” שאותם הכופרים האמורים כופרים בעיקר הם.  ↩

  22. אברבנאל – המגיע בסוף “ראש אמנה” לשלילת עצם הנחת עיקרים ליהדות – מביא סמוכי–י“ג מן התלמוד לי”ג עיקריו של הרמב“ם: ”וכבר נמצא במסכת תענית (דף כ"ה) על ר‘ אליעזר בן פדת כשנשאל מה היה לו מוכן לעולם הבא והשיבוהו מן השמים יהיבנא לך תליסר נהרי דמשכי וכו’ דמתענגא בהו. רמזו בזה שהיה נצחי וקיים בעונג נמרץ בשביל י“ג עיקרי האמונות אשר האמין. וכן כשנכנס ריב”ל בגן עדן שהיה מכריז אליהו בפניו פנו מקום לבר ליואי אשכחיה לרבי שמעון בן יוחאי דהוה שכיב על תליסר תכתקי דפיזא וכו‘ ואמר ליה אנת הוא בר ליואי אמר ליה אנא אמר ליה נראתה הקשת בימיך אמר ליה אין ולא היא אלא כדי שלא להחזיק טובה לנפשי’ קאמר כמו שבא בכתובות פרק המדיר (דף ע"ז). הנה השלש עשרה תכתקי דפיזא שהיה רבי שמעון שוכב עליהם אין ספק שיהיו י“ג עיקרי האמונה אשר האמין בחייו כמו שהניחם הרב, כי מפני שהאמין בהם היה שכרו אתו ופעולתו לפניו” וכו' (ראש אמנה, י"ב, ב‘ וכו’). כשם שאין ממש בסמוכים הללו – כך אין יסוד לסמוכים בין י"ג

    העיקרים ובין סה“מ ומו”נ.

    ואברבנאל גופו פותח אותו פרק עשירי בהקדמתו החמישית האומרת כי “מספר היסודות ועיקרי האמונה שזכר הרב הגדול לא נפל בהם על צד המקרה וההזדמן ולא להסכימם עם מספר י”ג מדות הרחמים של הקב“ה ולא עם הי”ג מדות שהתורה נדרשת

    בהם, אבל כיון במספרם זה אחת משלשת חכמות ועיונים או שלשתם יחד" (שם, י"א, ב').  ↩

  23. ראש אמונה, כ"ד, ב'. עיין למעלה.  ↩

  24. שם, ה‘, ה’: “וזה העיקר שכל דברי הנבואה תלויים בו”; ו‘, א’: “פסוקים הרבה יש בתורה וכו' שהן נראין כסותרין עיקר זה” וכו'.  ↩

  25. ר' יצחק אברבנאל פתח – כדרכו – בשאלה מפני מה לא מנה הרמב“ם את הבחירה – ”שהוא עיקר גדול שלא יצוייר מציאות שום דת זולתה“ – כעיקר (ספק י"ב, ראש אמנה, פרק ג‘, ו’, ב') והשיב שעיקרי הרמב”ם “הם כולם אמונות בש”י לא בידיעת

    הדברים האנושיים“ – וברוח תשובתו–יישובו זו הוא מוציא את דברי הרמב”ם בהל‘ תשובה ה’, ג‘ – “ועיקר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה” – מפשוטם: “כי הנה לא אמר הרב שזהו עיקר התורה אבל אמר שהוא עיקר גדול, והוא אמת כי הוא עיקר גדול כולל הסדור המדיני. ואמר שהוא עמוד התורה, לא שהוא עיקר התורה, כי אם עמוד אשר בו תשען, כי הוא הנחה ושרש כולל לה ולזולתה מן האמונות ומן הפעולות האנושיות, כי גם אמונות עובדי עבודה זרה וכל שאר האמונות המתחלפות כולם צריכות לזה העמוד. והסתכל אמרו שהוא עמוד התורה ולא אמר שהוא עיקר התורה, לפי שהעיקר הוא מעצם הדבר וחלק ממנו כעיקר האילן שהוא חלק מהאילן ומטבעו, אמנם העמוד אינו חלק מן הבית ולא מטבעה אבל הוא דבר מחוץ יניחו אותו שמה להשען עליו הבית. וכן ענין הבחירה שאינה מעצם הדת ולא עיקר מעיקריה אבל היא דבר מחוץ ועמוד הכרחי אליה” (שם, כ‘, ב’). לא כאן המקום לדון בחלוקתו של אברבנאל בין “התחלה כוללת לכל הדתות” (והבחירה היא מסוג זה, לדעתו) ובין “עיקר מעיקרי התורה האלהית” (שאין הבחירה במדרגתו). ועלי להוסיף שאין ממש בחלוקתו בין עיקר ועמוד, בין עיקר התורה ועמוד התורה והמצוה. תפיסתו זו של ר“י אברבנאל מכריחתו גם לפרש שלא כהלכה את משפט–חתימתה של ה”ק ה’ בפרק ה‘ ב“הלכות תשובה” – עיין להלן. ור“י אברבנאל גופו אינו מבדיל בין עיקר ועמוד. לדוגמה, שם, כ”ג, א’: “שהמצוה הראשונה היא כוללת והיא עמוד ועיקר לשאר המצוות” וכו'.

    הרמב“ם משתמש בכמה מקומות ב”עמוד“ להדגשת עיקר שאין עיקר למעלה ממנו: ”עמוד שהכל נשען עליו ויתד שהכל תלוי בו“ (מו"נ, סוף ההקדמה לחלק ג'), ועל לשון – עברית – זו חוזר בנו ר' אברהם באחת מתשובותיו הערביות: ”והנה העיקר האמתי הזה הוא שמסתלקים בו רוב הספקות וכו‘ ואל תשכחהו כי הוא בהלכה עמוד שהכל נשען עליו ויתד שהכל תלוי בו“ (תשובות רבנו אברהם בן הרמב“ם, מכונסות… מאת אברהם חיים פריימן, המקור הערבי מוגה ומתורגם… מאת ש. ד. גוטיין, תרצ”ח, 72). הרי כשם שהרמב”ם כורך “שהכל תלוי בו” בעיקר (יסה“ת א‘, ו’: ”וכופר בעיקר שזהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו") כך הוא כורכו כאן ב“יתד התכופה לעמוד”; אברהם אבינו הוא “עמודו של עולם” (הל‘ ע"ז וכו’ א‘, ב’): “בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר התורה שבעל פה והם עמודי ההוראה” וכו’ (הלכות ממרים א‘, א’) ועוד.  ↩

  26. הנני מטפל במחקר מיוחד בברור המושג “עיקר” לרמב“ם. [עיין בהקדמה לקובץ זה]. אסתפק כאן ברמז זה על שימוש ”עיקר“ בסה”מ. הרמב“ם יוצא תוך כדי דיונו ב'”עיקר“ הבחירה – שאינו, ‏ כאמור, מי”ג העיקרים – לפרש את המקראות המטפחים על פני אותו עיקר, שאין הללו שוללים את הבחירה אלא מניחים את מניעת התשובה מהחוטא, ואומר: “והריני מבאר עיקר גדול שממנו תדע פירוש כל אותן הפסוקים” וכו' (הל‘ תשובה ו’, א'). כלומר, מה הבחירה “עיקר גדול” (שם, ה‘, ג’) אף מניעת התשובה מהחוטא “עיקר גדול”, וזו ודאי אין בה אפילו משום אבק–עיקר. הרמב“ם משתמש גם בשאלת התאמת כל–ידיעתו של אלוה עם בחירתו החפשית של האדם ב”עיקר“ שלא בהוראתו המדוייקת והשלמה: ”דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלוים בה“ (שם, ה‘, ה’). כמו כן לדוגמה: ”ובאור כל העיקרים שבשני פרקים אלו הוא הנקרא מעשה מרכבה“ (יסה“ת ב', י”א); ”עיקרו של ודוי“ (תשובה א‘, א’); ”שהרי בארנו כל העיקרים

    שעליהן תסמוך ותדע" (הל‘ יבום וחליצה ח’, י"ג) ובמקומות רבים.

    כנגד שימושו ה“מרושל” והסתמי של הרמב“ם ב”עיקר“ וב”עיקר גדול“ עיין בהל' ע”ז וכו' בהן מסמן הרמב“ם – בצדק ובעקביות – את אמונת אלוה הצרופה כ”עיקר גדול“, ולה בלבד ראוי אותו תואר מבחינת שיטתו של הרמב”ם: "ושתל בלבם

    העיקר הגדול הזה“ וכו' (א‘, ג’); ”וכל הכופר בע“ז מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן” (ב‘, ד’); “ומקדימין לקרות פרשת שמע מפני שיש בה צווי על ייחוד השם ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו” (הל‘ ק"ש א’, ב'); “אלא כל מחשבה שגורמת לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרים אנו שלא להעלותה על לבנו” וכו' (הל‘ ע"ז וכו’ ב‘, ג’), ובמקומות אחרים.  ↩

  27. במקור הערבי, הקדמת המשנה להרמב“ם הנ”ל, 40: “פמא אחסן נטם אבות ומא יתצל בהא” וכו'.  ↩

  28. שם, 33–40.  ↩

  29. הרמב“ם גופו מנמק את הכנסתן של הל‘ אבל ל’יספר שופטים”, בפירוט המצוות בראש הספר: “ואין אדם מתאבל על הרוגי בית דין ולפי זה כללתי הלכות אלו בספר זה שהן מעין קבורה ביום מיתה” וכו'. ולא הוסיף והעיר בו במקום על מציאותה של הנמקת–מבנה לפרקים ולהלכות קטנות מעין זו: “ומפני זה כללתי דין המגדף בהלכות עבודה זרה” (הל‘ ע"ז וכו’ ב‘, ו’) (עיין גם שוורץ, 21, הערה 3). דברי שוורץ על מבנהו של ספר י“ד, ספר החתימה למ”ת, טעונים בדיקה. מוזרה היא מסקנתו זו שהוא מסיק (שם) מ“התלבטותו” של הרמב“ם בהכנסתן של הלכות אבל למ”ת:…und wir brauchen uns bloss daran zu erinnern, dass er bisher einen Teil des Traktates M. K., den von der Trauer ueber Heimgegangene handelnden, nicht unterzubringen vermochte, und wir begreifen vollstaendig das Missbehagen, mit welchem ihn die begriffliche Eingliederung dieses Teiles gerade in das Buch der Richter erfuellen musste. Es ist uebrigens fuer den Optimismus der juedischen Welt–anschauung in hohem Grade bezeichnend, dass der groesste Systematiker, den wir hervorgebracht haben, gerade fuer die Trauer in seinem System der Gesetzeslehre keinen passenden Platz finden konnte….  ↩

  30. תלמוד הוא במדרגה אחת עם יחוד–השם ואהבתו מבחינת העיקר – מה אלה אף זה “עיקר גדול” הוא. ואעפ“כ לא הקדים הרמב”ם “הלכות ת”ת“ ל”הלכות דעות“. אולי ניתן למצוא כאן רמז נוסף להנחתנו שהרמב”ם לא השגיח בעיקרים בסה"מ, או שהללו לא היו גוף מבוקשו – לא מבחינת המחשבה ולא מבחינת מבנה–ההרצאה.  ↩

  31. שם, 37.  ↩

  32. שם, 40.  ↩

  33. לדוגמה, הספר התכוף במ“ת לסה”מ – “ספר אהבה” – הוא כלל לעצמו, והוא הדין ב“ספר זרעים” וספרים אחרים. רבה היא אי–ההתאמה בין סידור מ‘“ת לי”ד ספרים ובין חלוקת המצוות לי“ד כללים במו”נ: שלשת הכללים הראשונים בזה האחרון נתונים לשלש חמישיותיו של ספר אחד במ"ת, כאמור; כלל ד’ אינו כולל את הלכותיו של “ספר אהבה” (שהוא כלל תשיעי במו"נ) אלא הללו של “ספר זרעים”; כלל ה‘ כולל “ספר נזיקין”; ספר החתימה למ“ת – שופטים – הוא הכלל הששי; הספר השלישי במ”ת – זמנים – הוא כלל ח’, וכיוצא בשינויים אלה בין שני החבורים האמורים בתחום מוקדם ומאוחר. וגם זו: כנגד ספר אחד ממ“ת ששלש חמישיותיו זכו לשלשה כללים, כאמור, אתה מוצא במו”נ כללים שכל אחד מהם כולל ספרים אחדים

    מספרי מ''ת, וספרים רבי היקף מסה“מ; לדוגמה: כלל י”א, כלל י"ד ועוד.  ↩

  34. שם, ל“ו: ”המצוות אשר כלל אותם הכלל הראשון והם הדעות אשר ספרנום בהלכות יסודי התורה סבת כולם מבוארת. הסתכל בהם אחת אחת, תמצא אמתת הדעת ההיא ושהוא ענין מופתי. וכן כל מה שבא מן הזרוז והאזהרה ללמוד וללמד מבואר התועלת. כי אם לא תהיה שם חכמה לא יהיה שם מעשה טוב ולא דעת אמתי. וכיבוד חכמי התורה גם כן מבואר התועלת. שאם לא יהיו גדולים בעיני בני אדם ומכובדים לא ישמעו אל דבריהם במה שיישירו אליו מן הדעות והמעשים. ובכלל זאת המצוה גם כן להתנהג בבושת ובענוה, ר“ל אמרו: מפני שיבה תקום”. בחלקו הרביעי של מאמרי זה, בו אעיין עיון–מבנה ב“הלכות ת”ת“, אעמוד על היחס בין ”הלכות יסה“ת” ו“הלכות ת”ת“ בסה”מ. [עיין בהקדמה לקובץ זה].  ↩

  35. “ומזה הכלל גם כן המצוה אשר צוונו להשבע בשמו והוזהרנו מהשבע לשקר או לשוא” וכו'.  ↩

  36. חוקרי מבנהו של מ“ת לא נזקקו הרבה לפרשה זו; וכשנזקקו לה הסתפקו בדוגמות אחדות, עד כמה שהיו צריכות להרצאתם או לתפיסתם את עיקר מבנהו של מ”ת. חלילה לי לקפח את שכר עיונם בבעייה זו, ושיורם רב כאן מעיונם. לא ניתן להגיע לידי

    הערכת דרכו של הרמב“ם בשילובן הפנימי של פרשיות מ”ת על סעיפיהן וסעיפי–סעיפיהן – הערכה הראוייה לשמה – על יסוד עיוני דוגמות בלבד, וגם כשהן מרובות. נתוח מדוייק לכל פרק בהלכות מ“ת – על כל הלכה קטנה שבו – הוא לבדו יש בו מן הממש. מחקר מסוג זה אינו עדיין בספרות הרמב”ם – עד כמה שזו ידועה לי. עיוני אני בפרשה זו מיוחדים כאן אך ורק לסה"מ. בדקתי לעצמי כמה בדיקות–מבנה – לשם השוואה עם סה“מ – גם בשאר י”ג ספרי מ“ת, – לא אפרסם את מסקנותיהן כל שעה שלא ינתן לי למצות אותן בדיקות על כל הגנוז בהן, כדרך שנהגתי בסה”מ – והן סייעו לי הרבה בעיוני אלה,

    שוורץ (שם, 21) לא נהג במדת חומר–הדין הרצוייה בשאלת סדורו של ספר–הפתיחה למ“ת, – וויתר בכוונה על עיון–מבנה בסה”מ – על הלכותיו הגדולות ופרקיהן והלכותיהן הקטנות – והרבה יש בו בזה כדי ללמדנו, ומבחינות שונות, כמות שיחברר.  ↩

  37. לדוגמה, חיים טשרנוביץ (רב צעיר), “משנתו של הרמב'”ם בהלכה“, מקלט XV (תרפ"א) 368: ”מקור המקורות [למ“ת] – המקרא. כל עצמו של סדור ‘משנה תורה’ לא בא אלא על המצוות שבתורה, באופן שאלמלא החלוקה ההגיונית שלו אפשר היה לחשבו בין הספרים שנתחברו על מנין המצוות. ומטעם זה הוא עומד קרוב לגוף התורה וסומך הרבה הלכות על משמעות דורשין על כתובים, שהוא עצמו מצא ודרש”. במאמרו זה חזר ר“צ על הדגשתו שהדגיש במאמרו ב”הזמן“ (עיין להלן) שהרמב”ם בא במ“ת לא לפסוק הלכות ולא להכריע ביניהן אלא אך ורק לקבצן בלבד – ואח”כ יצא להוכיח במאמרו “לו לא קם כמשה”, מאזנים III (חוב' הרמב“ם, תרצ”ה) 399 וכו', שהרמב“ם ראה במ”ת “קונסטיטוציה של מלכות ישראל העתידה”. והשאלה היא: כיצד יוכל ספר שכולו ליקוט ואין בו הכרעת–מחבר לשמש “קונסטיטוציה”? (עיין במאמרי: “ ‘ספר המצוות’ ו‘ספר המדע’ לרמב”ם“, מצודה ג‘–ד’ [תש”ה] 182). [לעיל בקובץ זה].  ↩

  38. עיין בהקדמת הרמב“ם לסהמ”צ: “והוא מבואר כי בהיות החלוקה כן שהמצוה אחת עשה או לא תעשה אין ראוי לחלוק דיניה בשני ענינים [במקור: ”גמלתין“], שאר ”גמלה“ שבמקור – בפסקה זו – תרגם המתרגם: ”כלל“, להלן: ”בפרקים שבאותו הכלל“ וכו']. אבל כל מה שיצטרך בה מן החלוקה יהיה בפרקים שבאותו כלל ופעמים יהיה בכלל האחד מספר המצוות אם בעבור שיהיה להם ענין [במקור: ”מעני“] אחד שיכללם או שיהיו המצוות בכוונה אחת [במקור: ”פי גרץ ואחד“]. ואומר דרך משל כי כשאדבר בעבודה זרה ואזכיר בזה הכלל הל‘ עבודה זרה הנה אחבר בו דיני מצוות רבות וכו’ ומפני זאת הכוונה באתי וראיתי שהוא ראוי שאשים תחלה בפתיחת הספר מספר המצוות כולם עשה ולא תעשה עד שתבוא חלוקת הספר על כללם ולא תמלט מצוה שלא נשלים הדבור בדיניה אם בפרט וכו' או על כלל מצוות מהם כמו שזכרנו אחר שנמנה אותן ונאמר שהלכות ע”ז אלו יש להם כך וכך מצוות עשה והם אלו ואלו כך וכך מצוות לא תעשה והם אלו ואלו זה כולו להשמר שלא יעדר ממנו דבר שלא אדבר בו ובזכרי כל המצוות במספר הייתי בטוח מזה".  ↩

  39. במו“נ (ג', ל"ה) מסמן הרמב”ם את המצוות הכלולות ב''הלכות יסה''ת'' כ“דעות שרשיות” (במקור: “ארא אצליה”), כדעות “אמתיות ומועילות באמונת התורה” שהן מבוארות הסיבה והתועלת; גם שם, ל"ו.  ↩

  40. יש כאן במקצת משום המשך תאורו של אלוה בהקדמת הרמב“ם לפירוש המשנה: ”אלואחד אלדי אוגד אלמוגודאת ואנפרד באכמל אלכמאלאת“ (בתרגום העברי: “האחד הממציא כל הנמצאים ומתאחד בכלל השלמות”), הוצ‘ האמבורגער, 8. ועיין בדיונו של ר’ הלל מווירונא בה”ק א‘ שב"הל’ יסה“ת” (חמדה גנוזה, הוצ‘ צ. ה. עדעלמאן, מחברת א’, 1856, ל"א, א‘ וכו’).  ↩

  41. אין הרמב“ם חוזר ותומך במו”נ את יתדות תורת האלהות באותו מקרא שבירמיהו, – שלא נזכר בו כלל. כנגדו, משמש זה סיוע לו לרס“ג פעמיים באו”ד: א) מאמר ב‘, פרק א’, לביסוס התואר חי לאלהים (ולא לביסוס ה“אמת”, כבסה"מ): “ומה שהוא חי אמרו (דברים ה', כ"ה) כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים וכו' ואמרו (ירמיה י‘, י’) ויי אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם”. ב) בו במאמר, פרק י“ג, לביסוס ”קיומה“ של מציאות אלוה בדעתנו, אע”פ ש“חוש מחושינו לא נפל עליו”.

    ב“אגרת תימן” מכנה הרמב“ם – פעמיים – את אלהים: אמת – (“ואלחק יהזו בהם וכו' והזו אלחק בהם” וכו'), אגרת תימן לרמב”ם, המקור הערבי ושלשת התרגומים העבריים, ערוכים… בידי אברהם שלמה הלקין…, תשי“ב, 10. בספרי על רב סעדיה גאון ורמב”ם (בכתובים) הנני דן גם בפתיחת או“ד ומ”ת במושג האמת. [עיין בהקדמה לקובץ זה].  ↩

  42. כנגד תיאורי אלוה בסה“מ העברי – השווה, לדוגמה, את תיאוריו בסהמ”צ הערבי: א) מצוות עשה א‘:…“והו אן נעתקד אן תם עלה וסבב הו אלפאעל לגמיע אלמוגודאת” וכו’; ב) מצוות עשה ב‘:…“והו אן נעתקד אן פאעל אלוגוד וסבבה אלאול ואחד” וכו’. והוא הדין במבואו לחלק, בביאורו של עיקר ב': “וחדתה תעאלי ודלך אן הדא עלה אלכל ואחד” (מבוא לפרק חלק… בלשון ערבי ובהעתקה עברית עם מבוא והערות בלשון אשכנז, הוצאת האלצער, תרס"א, 21).  ↩

  43. השווה לבירור האחד בצורתו זו שבסה“מ את ניסוחו של אותו מושג במבואו של הרמב”ם ל“חלק”, בבירור עיקר ב‘: “ליס כואחד אלגנס ולא כואחד אלנוע ולא כאלשכץ אלואחד אלמרכב אלדי הו ינקסם לאחאד כתירה ולא ואחד כאלגסם אלבסיט אלואחד באלעדד אלדי יקבל אלאנקסאם ואלתגזי אלי מה לא נהאיה בל הו תעאלי ואחד בוחדה ליס כמתלהא וחדה בוגה” וכו’ – “אינו כאחד הזוג [צ”ל: הסוג – ש. ר.] או כאחד המין ולא כאיש האחד [המורכב] שהוא נחלק לאחדים רבים ולא אחד כמו הגוף הפשוט האחד במנין שמקבל החלוק [והפרידה] לאין סוף אבל הוא יתעלה אחד באחדות שאין כמותה אחדות [בשום פנים]“ וכו' (הוצ' האלצער, 21). וקודם לכן, כשיצא הרמב”ם לסכם את עיקרי היהדות – ואם גם לא בהדגשת–עיקר מפורשה – ב“אגרת תימן” הניח אותו עיקר של אחדות אלוה בקצור רב: “אן אללה תע' ואחד ליס כסאיר אלאחאד” (“שהאל יתברך אחד לא כשאר האחדים”) אגרת תימן, שם, 28.  ↩

  44. בהערותי לסה“מ הנני דן גם בחלוקת ההלכות הקטנות בפרקן הראשון של ”הל' יסה“ת” ובשינויים בכתה"י ובדפוסים הראשונים.  ↩

  45. עיין בהערותי לסה“מ על המקורות למושג האחדות בתורת האלהות של הרמב”ם, זה שחזרו עליו – עתים גם בדיוק נסוחו, וללא הזכרת שם הרמב“ם – הוגי הדעות בישראל שאחרי הרמב”ם, וגם המקובלים. עיין, לדוגמה, ר‘ משה קורדובירו, אילימה רבתי,תרמ"א, ב’: “אחד ירצה שהוא אלהים אחד ולא ב‘ ולא יותר על ב’ אלא אחד שאין כיחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם. לא כאחד במין שהוא כולל אחדים הרבה ולא כאחד בגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות, אלא אחד שאין יחוד שני כמוהו במציאות” וכו'. בהלכה הקטנה שלפנינו: “אלוה זה אחד הוא אינו לא שנים ולא יתר על שנים, אלא אחד שאין כיחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם, לא אחד כמין שהוא כולל אחדים הרבה ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות, אלא יחוד שאין יחוד אחר כמותו בעולם”. ומן הראוי הוא לכנס את רישומי–הדיה של תורת–אחדות זו לרמב"ם בספרות ישראל שאחריו – על כל סוגיה –, בין כשחזרה עליה בשלמותה בין ששילבה אי–אלה מחלקיה בפרשיות הסמוכות לתורת–האחדות.  ↩

  46. אין ללמוד מכאן שהרמב"ם גילה אותה הנחה באיוב ולא עמד עליה אלא אך ורק מתוך עיונו בדבריו. קרוב לוודאי שאיוב שמש לו כאן אסמכתא–של–מסורת להנחה שהיתה קרובה לרוחו, והיו לו בה שותפים רבים בישראל ובחוץ–לישראל, ביחוד מימות ידידיה האלכסנדרוני ואילך. (אפלטון ואריסטו לא הורו שאלוה לא ניתן להכרה. H. A. Wolfson, The Knowability and Describability of God in Plato and Aristotle, Harvard Studies in Classical Philology LVI–LVII (1947) 233–249; Philo, 1948, II, 94 ff..  ↩

  47. מונה אני בסה“מ ארבעים הלכות קטנות הפותחות בשאלה. מרובות מהן ההלכות הקטנות בהן השאלה פותחת חלקי–הלכות. בהערותי לסה”מ דנתי בצורותיו של אותו סגנון–שאלה.  ↩

  48. זאב בכר (Zum sprachl. Charakter d. Mischneh Thora בקובץ משה בן מימון, II, 1914, 294) מונה “גוף וגוייה” הללו עם השמות הנרדפים במ“ת. והדבר צריך עיון לאור תיאור אלוה המקביל בערבית, במבואו של הרמב”ם ל“חלק”, בו אינו שולל מאלוה סתם גוף וגוייה אלא גוף וכוח בגוף: “ודלך אן הדא אלואחד מא הו גסם ולא קוה לגסם” (“כי האחד הזה אינו גוף ולא כוח בגוף”, הוצ' האלצער, 21). המושגים גוף וכוח בגוף דבקים זה בזה גם בפרשת שלילת גשמותו של אלוה בשאר חיבוריו הערביים (ובעיקר, לדוגמה, במו“נ, ב' הפותח בהקדמות–המופתים להרחקת גשמיותו של אלוה: ”אלמקדמאת אלמחתאג אליהא פי אתבאת וגוד אלאלאה תעאלי ופי אלברהאן עלי כונה לא גסמא ולא קוה פי גסס“ וכו‘; פתיחה לחלק ב’: ”ההקדמות שצריך אליהם בקיום מציאות האלוה ית‘ ובמופתים על היותו לא גוף ולא כוח בגוף" וכו’, גם בפרק ב', שם, ובמקומות אחרים). הרי גוף וגוייה הללו אין לדון בהם דין סתם שמות נרדפים: כלומר אין ה“גוייה” הנתכפת לגוף כפל–מלה, אלא כוונתה (או כוונתו של צרוף–מלים זה כמות שהוא) לשלל מאלוה לא רק את הגוף אלא גם את ה“כח בגוף”. רשאי אני

    להוסיף. ולהעיר: מכאן, כמה מכפלי–הלשון במ“ת הנראים כשמות נרדפים טעונים בדיקה אם נרדפים הם באמת. מדרש ההקבלות בין דברי הרמב”ם בעברית ובערבית – ועדיין לא נדרש זה כהלכתו כלל וכלל – יש בו לסייע הרבה גם להבהרתה של בעיה זו.  ↩

  49. בשני הצמדים הללו – מות וחיים, סכלות וחכמה – אין הרמב“ם כורך את הדוגמה–באדם, או את היפוכם–באלוה אלא בחצאיהם השניים: ”ואין לו לא מות ולא חיים כחיי הגוף החי, ולא סכלות ולא חכמה כחכמת האיש החכם" – ומהחצי השני ניתן ללמוד על הראשון.  ↩

  50. בצמד אחרון זה הוא נוהג כבשני הצמדים הנזכרים בהערה הקודמת: “לא שתיקה ולא דבור כדבור אדם”.  ↩

  51. הרמב“ם כבר תמך את יתדותיו בדברים הללו בבאורו לעיקר ג' במבואו ל”חלק“, בו הוא מפרש עורף ועיפוי: ”כלומר לא פרוד והוא עורף ולא חבור והוא עפוי מלשון ועפו בכתף פלשתים [ישעיהו י“א, י”ד] כלומר ידחפו אותם בכתף להתחברם בהם“ (הוצ' האלצער, 22). רש”י מפרש עיפוי: עיפות. בעל ה“פירוש” לסה“מ בשם יש אומרים: ”תנועה… מדכתיב ועפו בכתף פלשתים שפירושו ינועו ישראל לרוח פלשתים לשלול אותם" וכו'.  ↩

  52. וכיון שנתברר שאינו גוף וגוייה” וכו'.  ↩

  53. והואיל והדבר כן הוא” וכו'.  ↩

  54. עיין במאמרי “בעית ההגשמה לרס”ג ולרמב''ם", כנסת III (תרצ"ח) 324 וכו'. [לעיל בקובץ זה].  ↩

  55. ה“משל” חוזר אח“כ בה”ק ד‘ בפרק ב’, ועוד, ולא כן ה“מליצה”.  ↩

  56. עיין להלן על החזרות בסה"מ.  ↩

  57. עיין, לדוגמה, בסיומו של סה“מ, הלכות תשובה י‘, א’, וכו': ”..שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים, ואין עובד את יי על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים שמחנכין אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה“; שם, ב': ”העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצוות וכו‘ לא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וכו’ ומעלה זו היא מעלה גדולה עד מאד, ואין כל חכם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו שקראו

    הקב“ה אוהבי, לפי שלא עבד אלא מאהבה” וכו‘; גם שם, ה’.  ↩

  58. שימוש “ולפי”, “ולפיכך” בכמה מקומות במ“ת – משימושי–לשונו של הרמב”ם הצריכים עיון.  ↩

  59. כאן, במלאכים “הכל במראה הנבואה ודרך חידה”; באלוה, בפרק א‘, ה"ק ט’: “הכל במראה הנבואה ובמחזה”; והמשל משותף לשתי ה"ק אלו.  ↩

  60. ליתר דיוק, בכת“י–אוכספורד: ”מציאתן“; עיין על ”מציאות“ ו”מציאה“ בהערותי לסה”מ.  ↩

  61. הרמב“ם משתמש בה”ק אלו – מבחינת ידיעת הצורות בשלשה פעלי ידיעה: מכיר, יודע, משיג; תחלה: “ומכירים את הבורא ויודעין אותו” וכו‘; אח“כ: ”אינה יכולה להשיג אמתת הבורא וכו’ אלא דעתה קצרה להשיג“; ”אבל משגת ויודעת“ וכו'; ”יודעת הבורא“ (ללא הוספת “משגת”); ולבסוף: ”להשיג ולידע כמותה“. מבחינת ידיעת אלוה את עצמו – אך ורק בשני פעלים: יודע, מכיר: ”כמו שהוא יודע עצמו“ (סוף ה"ק ח'); ”ולפי שהוא יודע עצמו ומכיר גדלו ותפארתו ואמתו הוא יודע הכל“ וכו' (ה"ק ט'); ”הקב“ה‏ מכיר אמתו ויודע אותה כמות שהיא ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו” וכו‘; “ויודע בדעה” וכו’; “הוא היודע והוא הידוע” וכו‘; "אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים וכו’ אלא מחמת עצמו ידעם. לפיכך מפני שהוא יודע עצמו ידע הכל" וכו' (ה"ק י').  ↩

  62. בה“ק ה‘ בפרק ב’ שלפנינו הוסיף על ”אמת“ זו: ”והכל נמצאים מכוחו של הקב“ה וטובו”.  ↩

  63. מטפיסיקה, ספר י"ב, פרקים ז‘ וט’.  ↩

  64. לדוגמה, ר“מ קורדובירו, פרדס רמונים, תק”ם, ש“ח, י”ג: “אין ידיעת הבורא כידיעת שאר הנמצאים, כי ידיעת שאר הנמצאים אינם הם וידיעתם אחת, אלא יודעים הדברים בידיעה שהוא חוץ מהם וכו'. ואין ידיעת הקב”ה כן, אלא הוא הדעת והיודע והידוע. והענין כי אין ידיעתו בעניינים מצד השגחתו בהם אחר הפרדם ממנו אלא בהשכלה ובידיעת עצמותו ידע וישגיח כל עניני העולם. כי כל הדברים שבמציאות הם נמצאים מיוחדים אליו בעצמותו כי הוא דפוס כל הנמצאים כולם" וכו'.  ↩

  65. ח‘: אנה אלעלם והו אלעאלם והו אלמעלום“; ר”ש אבן תבון לא השגיח גם כאן בשימוש–לשונו העברי של הרמב“ם – ב”דעה“ – ותרגם: ”שהוא המדע והוא היודע והוא הידוע“; עיין במאמרי הנ”ל "על המדע ב’ספר המדע' " [לעיל בקובץ זה].

    בש“פ תכף הרמב”ם את אחדות שילושם של החיים המיוחדה במינה לאלוה (“והוא החיים והוא החי והוא אשר ימשיך לעצמו החיים”) לאחדות השילוש בתחום הדעה. עיין בהערותי לסה"מ.  ↩

  66. א', ס“ח, ”אנה אלעקל ואלעאקל ואלמעקול“; תרגומי תבון ואלחריזי: ”שהוא השכל והמשכיל והמושכל".  ↩

  67. ש“פ, שם: ”ואלו העניינים קשים לא תקוה להבינם הבנה שלמה משתי שורות או שלש מדברי, ואמנם יעלה בידך מהם סדור דברים בלבד" (במקור: “אלאכבאר פקט”).  ↩

  68. במקום אחר הנני דן בניסוחה של פרשה זו בש“פ, בסה”מ ובמו“נ – וביחס שבינה לבין הפרשיות הסמוכות לה במשנת הרמב”ם.  ↩

  69. “דברים אלה שאמרנו בענין זה בשני פרקים אלו כמו טיפה מן הים הן ממה שצריך לבאר בענין זה. ובאור כל העיקרים שבשני פרקים אלו הוא הנקרא מעשה מרכבה”.  ↩

  70. “צוו חכמים הראשונים שלא לדרוש בדברים אלו אלא לאיש אחד בלבד, והוא שיהיה חכם ומבין מדעתו, ואחר כך מוסרין לו ראשי הפרקים ומודיעין אותו שמץ מן הדבר והוא מבין מדעתו ויודע סוף הדבר ועומקו, ודברים אלו דברים עמוקים הם עד למאד ואין כל דעת ודעת ראוייה לסבלן” וכו'.  ↩

  71. הרמב“ם מרבה בסמוכים מדברי שלמה ב”הלכות דעות“ אגב הדגשת חכמתו (ט“ו פעמים, והם גם משמשים לו סיום להלכות קטנות ולפרקים – הל‘ דעות ב: א’, ד‘, ה’, ז‘ – הוא גם סיומו של פרק; ג’: ג‘ – גם סיומו של פרק; ד’: ט”ו; ה‘: א’, ח'). בהערותי לסה”מ מנויים כל סמוכי–שלמה בסה“מ בכללו. הלך כאן הרמב”ם בעקבות קדמונים שהרימו על נס את חכמת שלמה והבאים אחריו יצאו בעקבותיו גם בהרמה–על–נס זו. הרבה מן הענין בהערצת–שלמה הרבה של ברוך שפינוצה – עיין במסכת תיאולוגית–מדינית, פרק ב' (על הנביאים).  ↩

  72. עיין בפתיחת הרמב“ם למו”נ, חלק א'.  ↩

  73. כאן (ה"ק ח'): “והשמש גדולה מן הארץ כמו מאה ושבעים פעמים”. הרמב“ם דייק יותר בפירושו למשנה: ”וגודל זה הכדור כגודל כדור הארץ מאה וששים וששה פעם ושלשה שמיני פעם“ (הוצ' האמבורגער, 47); ועיין בפרקי הגלגלים במו”נ.  ↩

  74. עיין: הלכות קדוש החודש, י“ז, כ”ה: “וטעם כל אלו החשבונות ומפני מה מוסיפים מנין זה ומפני מה גורעין והיאך נודע כל דבר ודבר מאלו הדברים והראיה על כל דבר ודבר היא חכמת התקופות והגמטריות שחברו בה חכמי יון ספרים הרבה, והם הנמצאים עכשיו ביד החכמים. אבל הספרים שחברו חכמי ישראל שהיו בימי הנביאים מבני יששכר לא הגיעו אלינו. ומאחר שכל אלו הדברים בראיות ברורות הם שאין בהם דופי ואי אפשר לאדם להרהר אחריהם, אין חוששין למחבר בין שחברו אותם נביאים בין שחברו אותם האומות. שכל דבר שנתגלה טעמו ונודעה אמתתו בראיות שאין בהם דופי, אנו סומכין על זה האיש שאמרו או שלמדו על הראיה שנתגלתה והטעם שנודע”.

    הרמב“ם לא ראה צורך לעצמו לנמק בסה”מ את הכנסתן של פרשיות “כלליות” כתורת הבריאה וכו' וכתורת הרפואה וההזנה (ב“הלכות דעות”) לספר סיכום לתורה שבכתב ושבע“פ כ”משנה תורה", שילבן בהלכה הישראלית, ונעשו הללו בשר מבשרה.

    ובסיום “הל' קדוש החודש” (י“ט, ט”ז) יצא להסביר את טיפולו הרב בחכמת התכונה: “הרי בארנו חשבונות כל הדרכים שצריכין להם בידיעת הראייה ובחקירת העדים, כדי שיהיה הכל ידוע למבינים ולא יחסרו דרך מדרכי התורה ולא ישוטטו לבקש אחריה בספרים אחרים. דרשו מעל ספר ה' וקראו אחת מהנה לא נעדרה”. כלומר, אין מ“ת משנה תורה בלבד, מאסף לתורה שבכתב ושבע”פ עד לימי הרמב"ם בלבד אלא גם משנה חכמה, מסכם אותן פרשיות חכמה שהתורה צריכה להן, חייבה

    להכניסן לגבולותיה.  ↩

  75. הל‘ עבודה זרה וכו’ ב‘, ב’: “ספרים רבים חברו עובדי עבודה זרה בעבודתה: היאך עיקר עבודתה ומה משפטה ומעשיה. צוונו הקב”ה שלא לקרות אותן הספרים כלל, ולא נהרהר בה ולא בדבר מדבריה“ וכו'. כנגד זה – דברי הרמב”ם באגרתו לחכמי מרשיליא: “דעו רבותי שאני חפשתי בדברים אלו [עניני אצטגנינות] הרבה. ותחלת מה שלמדתי היא חכמה זו שקורין גזירת הכוכבים… וגם קראתי בכל עניני עבודה זרה כולה. כמדומה לי שלא נשאר חבור בעולם בענין זה בלשון ערבי שהתיקו אותו משאר לשונות עד שקראתי אותו והבנתי עניניו וירדתי עד סוף דעתו” וכו' (A. Marx, The Correspondence between the Rabbis of Southern France and Maimonides about Astrology, HUCA III [1926] 351).

    ועיין: סה“מ, הל' ע”ז וכו‘ ג’, ב‘: “ומפני זה הענין צריכין בית דין לידע דרכי העבודות” וכו’; גם: יד משה… מאת יעקב משה טולידאנו, תרע“ה: ”…כי הדברים שאסר ה‘ עשיתם מותר ללמוד אותם ולהבינם. כי ה’ אמר לא תלמד לעשות. ובא בקבלה: אבל למד אתה להבין ולהורות“ וכו'. עיין: עבודה זרה מ”ג, ב'.  ↩

  76. שאלת “נפשם” ו“דעתם” של הכוכבים והגלגלים שנוייה במחלוקת במחשבת ימי הבינים – האישלאמית, הנוצרית והישראלית; עיין בהערותי לסה"מ.  ↩

  77. בה“ק ט' משתמש הרמב”ם אך ורק בפועל ההכרה מבחינת הכוכבים והגלגלים: “ומכירים את מי שאמר” וכו‘; "וכשם שמכירים וכו’ כך מכירים את עצמן ומכירין את המלאכים“ וכו'; ובסופה: ”ודעת הכוכבים והגלגלים" וכו'.  ↩

  78. שלשה פעלי ידיעה נכרכים בארבעת הגופות הללו: “ואינם יודעים ולא מכירין” וכו‘, “מנהג שאינו יודעו ולא משיגו” וכו’.  ↩

  79. להלן, פרק ד‘, ב’: “ואין הלוכם בדעתם ולא בחפצם, אלא מנהג שנקבע בהם וטבע שנטבע בהם”.  ↩

  80. אפלטון, לדוגמה, מדבר בעין הנפש (oma tes psyches) הנתונה לכל אדם, היקרה מרבבת עיני בשר, שהרי רק בה רואה האדם את האמת (המדינה, ספר שביעי, 528). ואחריו הרבו נאו–אפלטוניים והקרובים להם לדבר בה בעין–הנפש. ר' יהודה הלוי מייחד את “העין הנסתרת” לנביא: “ושם למי שבחר מברואיו עין נסתרת [במקור: ”עינא באטנה"] רואה דברים בעיניהם לא יתחלפו ליקח מהם השכל ראיה על ענין הדברים ההם ולבותם. ומי שנבראה לו העין ההיא הוא הפקח באמת, ויראה כל בני

    אדם כעורים, ויורם ויישירם וכו‘. ואלה מאין ספק רואים העולם ההוא בעין הנסתרת ורואים צורות ראויות לטבעיהם ומה שהרגילו ומספרים אותם בתבניתם אשר ראום מוגשמות וכו’. וכשרואה הנביא בעין הנסתרת הצורה התמימה שבצורות אשר ראה אותה בדמות מלך או שופט יושב על כסא דין וכו‘ ידע שהיא צורה ראוייה למלך נעבד נשמע" וכו’ (כוזרי, מאמר ד‘, ג’).  ↩

  81. מו“נ, א', נ”ד.  ↩

  82. כשנזקק הרמב“ם לשאלת הניגוד בין ידיעת אלוה ובחירתו החפשית של האדם – הל‘ תשובה ה’, ה' – אמר: ”דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה".  ↩

  83. פרק ב‘, ה"ק ב’: “בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי. וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו וירא ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות” וכו‘. פרק ד’, ה“ק י”ב: “בזמן שאדם מתבונן בדברים האלו ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם וכיוצא בו ויראה חכמתו של הקב'”ה בכל היצורים וכל הברואים, מוסיף אהבה למקום ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב המקום ברוך הוא ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו כשיעריך עצמו לאחד מהגופות הקדושים הגדולים וכל שכן לאחת מהצורת הטהורות הנפרדות מן הגלמים שלא נתחברו מגולם כלל וימצא עצמו שהוא ככלי מלא בושה וכלימה ריק וחסר".  ↩

  84. בהערותי לסה“מ מניתי את כל החזרות שבסה”מ – חזרות“מלים וחזרות–תוכן; מהן לצורך מיוחד ומהן להדגשה יתירה; ולפי עניוז דעתי ניתן לו לרמב”ם לוותר על כמה חזרות לשם הדגשה בסה“מ ובמ”ת.  ↩

  85. גם דעת כמה ממעריציו לא היתה נוחה מדברי הרמב“ם בצורתם זו. סנגורו של הרמב”ם, בעל “מגדל עוז”, לא נזקק כלל לפירושה של ה“ק זו. מה שאין כן בעל ”כסף משנה“, הל' יסה”ת, שם: “וכתב הר”ן דבר קטן הוויות דאביי ורבא פי‘ משום דמעיקרא אמר שלא הניח מקרא ומשנה וכו’ קרי להוויות דאביי ורבא דבר קטן. לפי שאין ספק שהתנאים הראשונים היו יודעים המשנה על בוריה, הוויות דהוו בתר הכי אביי ורבא לדבר קטן חשבינן להו. והרמב“ם כתב מה שרצה והלואי שלא נכתב. וכן פירש הריטב”א וסיים אבל דבר גדול הוא מכל חכמות העולם. וזה הפירוש אמת הוא ולא כמו שפירשו אחרים והאלהים יכפר בעד עכ“ל” וכו'.  ↩

  86. “אף על פי כן ראויין הן [אותם לחם ובשר] להקדימן, שהן מיישבין דעתו של אדם תחלה; ועוד שהן הטובה הגדולה שהשפיע הקב”ה לישוב העולם הזה כדי לנחול חיי העולם הבא [עיין: סיום הלכות דעות – ז‘, ח’ – הלכות תשובה, פרק י', ובמקומות אחרים] ואפשר שידעם הכל: גדול וקטן, איש ואשה, בעל לב רחב ובעל לב קצר".  ↩

  87. פרשת קדוש–השם אינה רק בת משקל דתי רב, אלא גם חשיבות מדינית יתירה לה במשנת הרמב“ם – ועל כך במקום אחר. [עיין בהקדמה לקובץ זה]. בה בפרשה – בהוצ' סה”מ שלי, י“ט, 13: ”ואפילו לדבר עמו מאחורי גרדין מורין לו“ וכו' – צ”ל: “ואפילו לדבר עמו מאחורי גדר אין מורין לו” וכו'.  ↩

  88. הרמב“ם חוזר על כך בה”ק בצורה חיובית: “ומקבילן בסבר פנים יפות”.  ↩

  89. ועל כך חוזר הרמב“ם פעמים נוספות בסה”מ.  ↩

  90. [עיין בהקדמה לקובץ זה].  ↩

  91. במחקרי על השתלשלותה של תורת הנבואה ביצירותיו של הרמב“ם הנני דן גם ביחסים בה בפרשה בין סה”מ ומבוא הרמב“ם לפירוש המשנה ושמונה פרקים מכאן ובינו למו”נ מכאן. [עיין בהקדמה לקובץ זה].  ↩

  92. לדוגמה, הלכות יסה"ת א‘, ו’ ועוד.  ↩

  93. הרמב“ם מדגיש בהקדמתו לפירוש המשנה את יתרון השכל ומופתיו על אותות הנבואה: ”ואין להביט לאותותיו וכו' כי עדות השכל המכזיב טענתו יותר נאמנת מעדות העין שרואה אותותיו. שכבר נתבאר במופת אצל בעלי השכל שאין לכבד ולעבוד זולתי האחד הממציא כל הנמצאים ומתאחד בכלל השלמות“ (הוצ' האמבורגער, 8). עיין בהערותי לסה”מ על שאלת האות במחשבה הישראלית בימי הבינים.  ↩

  94. גם מכאן ראיה לדבר שדת ותורה אחת הן לו לרמב"ם. עיין למעלה.  ↩

  95. הל‘ יסה"ת ד’, י"ג.  ↩

  96. כאן: “לפי שנבואת משה רבנו אינה על פי האותות כדי שנערוך אותות זה לאותות זה אלא בעינינו ראינוה ובאזנינו שמענוה כמו ששמע הוא”; השווה בה“ק א': ”שעינינו ראו ולא זר“ וכו'; והוא הדין ברעיון העדות וביחס בין המצוה והאות (השווה ה”ק

    ב', י"ג).  ↩

  97. במקור: “אלנסך ודלך אן הדה שריעה משה לא תנסך ולא תאת שריעה מן קבל אללה גירהא” וכו' (הוצ' האלצער, 27).

    תרגומו ‏ העברי המקובל, המצוי בנוסח פיה“מ לרמב”ם בהוצאות הש“ס וכו', של הרופא שלמה בר יוסף אבן יעקב בסאראגוסה: ”ההעתק. והוא כי תורת משה זאת מועתקת מאת הבורא יתברך לא מזולתו“ – משובש. הרי עיקר ט' בא להניח את נצחיותה ואי–ביטולה של התורה, כלומר שאלהים לא יתן תורה זולתה, ולא שהתורה נמסרה מאלהים ולא זולתו. תמהני על כמה מבני הדור האחרון – שהתחילו מקפידים בהוצאת חבורי הרמב”ם לפי כת“י ודפוסים ראשונים – שלא עמדו על הטעון תיקון בניסוחו הרווח של אותו עיקר וחזרו ופרסמוהו כמות שהוא. לדוגמה: ב. צ. דינבורג – רמב”ם, חייו וספריו וכו‘, תרצ"ה, ‏ 34 – מכאן, ומ. ד. רבינוביץ – ספר המאור, כרך א’, תש“ח, קמ”ב – מכאן; לדברי מ. ד. רבינוביץ, ספר המאור הנ“ל הוא פירוש המשנה לרמב”ם, “מוגה ומתוקן על פי דפוסים ראשונים”, ואם כך מן הראוי היה לו לעיין בהוצאת המקור הערבי של אותו מבוא לפרק “חלק” ולהגיה על פיו את התרגום העברי. שהרי אם “העתק” הוא תרגום “אלנסך” אי אפשר לומר “כי תורת משה מועתקת מאת הבורא יתברך”. (טעות היא בידי מ.ד. רבינוביץ שפירש “העתק” האמור כאן: “המסורת, הקבלה”, שם). ואולי היה נוסח התרגום הנ“ל מעין זה: ”ההעתק. והוא כי תורת משה זאת אינה מועתקת ולא תבוא מאלהים תורה זולתה“, ואחר כך נשתבש ונעשה רווח בצורתו שלפנינו. השערתי זו יש לה סמוכים בתרגום אותו עיקר ט' המצוי ב”ראש אמנה“ לר”י אברבנאל (שם, ה‘, א’): “והיסוד התשיעי הוא עיקר הנסיחה. והוא כי זאת התורה היא תורת משה רבנו ע”ה לא תהיה נסוחה ולא נחלפת ולא תברא [בודאי טעות דפוס, במקום “תבוא”] אחרת מאת הבורא זולתה“ וכו'. אותו תרגום ”נסך“: ”נסיחה“ (גם ראש אמנה, י“א: ”הא‘ כי זאת התורה לא תהיה נסוחה ולא נחלפת מפאת אומתנו בכלל וכו’ והשנית שלא תבוא תורה אחרת מאת הבורא ית‘ " וכו’. וכך הוא גם בתרגום המיוחס לר“י אלחריזי, הוצ' האלצער, 40, הערה 189: ”לא תהיה נסוחה ולא נחלפת ולא תבוא תורה מאת הבורא זולתה") – נעלם מיעקב קלצקין, שלא מנה – ב”אוצר המונחים הפילוסופיים“ – חלק שלישי, בערך ”נסיחה" אלא את הוראת הגלגול בלבד.

    שאלת ה“נסך” (ביטול התורה) כשהיא לעצמה נדונה הרבה במחשבה הישראלית; עיין: או“ד לרס”ג, מאמר ג'; מאמרי: “בעית ההגשמה לרס”ג ולרמב“ם”, כנסת III (תרצ"ח) 322–377. [לעיל בקובץ זה].  ↩

  98. ג‘, מ“ה; מקור: ”וקד עלם אן קאעדה [תרגם אלחריזי: “עיקר אמונת הנבואה”] אעתקאד אלנבוה מתקדם לאעתקאד אלשריעה" וכו’.  ↩

  99. בהנחה זו פותח הרמב“ם את הקדמתו למ”ת.  ↩

  100. “אין אומרין לו: קרע לנו את הים [אות משה רבנו] או החיה מת [אות אלישע]” וכו'.  ↩

  101. ברוב הדפוסים (גם בדפוס ויניציאה, של“ד, עד להוצאת האחים שולזינגר, ניו–יורק, תש”ז ועד בכלל) באים אחרי המשפט “שכל דבר טובה שיגזור האל אפילו על תנאי אינו חוזר” בה“ק שלפנינו הדברים: ”ולא מצינו שחזר בדבר טובה אלא בחורבן ראשון כשהבטיח לצדיקים שלא ימותו עם הרשעים וחזר בדבריו. וזה מפורש במסכת שבת“ (גם בדפוס ויניציאה ש“י מצוייה הוספה זו פרט לסיומה: ”וזה מפורש במסכת שבת") – שאינם בכתה”י של מ“ת שהיו לפני, ובוודאי אינם משל הרמב”ם. בעל “עבודת המלך” (ספר עבודת המלך… מאת… מנחם קראקאווסקי, חלק ראשון – על ספר המדע, תרצ"ה) עמד על כך מתוך כתב–היד שלפניו – וניתן לפקפק בהנחתו ש“לרגיל בדברי רבנו נראה ברור שאין זה לשונו”. ואעפ“כ לא השמיט אותה הוספה מגוף סה”מ, המצוייה גם בהוצאת סה“מ הנ”ל ל–ש. ת. רובינשטיין. גם שוורץ (שם, 76) לא עמד על כך ומנה בטעות פסקה נוספה זו עם ארבעת המקורות התלמודיים–המדרשיים במ“ת. חיימזאהן לא הכניס הוספה זו לתוך המקור, בעקבות כת”י–אוכספורד שלפניו – ואף על פי כן היא מצוייה בתרגומו האנגלי – ובמקומות רבים אין המקור העברי ותרגומו האנגלי בהוצאת חיימזאהן חופפים זה את זה. אולי תרגם חיימזאהן את סה'“מ (או רובו) מנוסח הדפוסים ולא מנוסח כת”י–אוכספורד של הוצאתו.  ↩

  102. לתשומת–לב מיוחדה ראוי כל חזיון–קבע בשמות נרדפים במ“ת. במדה שהוא חוזר ונשנה – ופרקים פעמים רבות – בה במדה יש בו להעיד על כוונה מיוחדה שהיתה לו לרמב”ם באותו שימוש–נרדפים. אסתפק כאן בהערה על הנרדפים "חשוב

    והרהר“ בה”ק שלפנינו (ה') הכרוכים זה בזה גם בפרק משה (ח'). כאן: “אסור לחשב אחריו ולהרהר בנבואתו”, “ולא יהרהרו ולא יחשבו אחריו”; ובפרק ח': “נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה” (ה"ק א'); “שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי ומהרהר ומחשב” (ה"ק ב'); ואח“כ ויתר על החשיבה: ”יסתלק ההרהור שמההרהרין אחריך“, ”ולא ישאר בלבן הרהור" (בה בה"ק).  ↩

  103. פרק III פורסם כ“פרק בתורת המוסר לרמב”ם“ – בשינויים מועטים – גם ב”ספר היובל לכבוד מ. מ. קפלן“, תשי”ג, ר“ה–רל”ו.  ↩

  104. D. Rosin, Die Ethik des Maimonides, 1876, 123.  ↩

  105. הרבה מן הענין לפרשה זו בדברי הרמב“ם בהקדמתו ל”שמונה פרקים“: ”ודע שהדברים שאומרם באלו הפרקים ובמה שיבוא מן הפירוש אינם עניינים בדיתים אני מעצמי ולא פירושים שחדשתים. ואמנם הם ענינים לקטתים מדברי החכמים במדרשות ותלמוד וזולתם מחבוריהם, ומדברי הפילוסופים גם כן הקדומים והחדשים ומחבורים הרבה מבני אדם, ושמע האמת ממי שאמרו“ (הוצאת י, י. גארפינקל, תרע"ב, 6). בבירורם של י”ד הכללים במו“נ (עיין למעלה) מסתפק הרמב”ם בהערה קצרה (ג', פרק ל“ח, והוא – בצדו של פרק מ”ד המוקדש לכלל התשיעי, “ספר אהבה” – הקצר ביותר באותה פרשה) לכלל–המוסר: “המצוות שכלל אותם הכלל השלישי הם אשר ספרנום בהלכות דעת, ותועלת כולם מבוארת מפני שהם כולם מדות שבהם יתוקן ענין חברת בני אדם, וזה מבואר בענין שלא אצטרך להאריך בו. ודע שבקצת המצוות גם כן מה שהכוונה בו לקנות מדה טובה, ואע”פ שהם קצת מעשים, ויחשב בהם שהם גזרת הכתוב ללא תכלית ואנחנו נבארם אחת אחת במקומותם. ואמנם אלו אשר ספרנום בהלכות דעות הנה התבאר בכולם בפירוש שהכוונה בהם קנות המדות הנכבדות ההם".  ↩

  106. משנה תורה להרמב"ם, הזמן I (1905) 376.  ↩

  107. אין כאן מעניננו בירורה של אותה סתירה בדברי הרמב“ם בין ”הלכות דעות“ ו”הלכות גזירות“ שרב צעיר משתמש בה לדוגמה במאמרו הנ”ל ב“הזמן”, עיין בהערותי לסה"מ.  ↩

  108. ניסוחו של משפט–פתיחתה: “דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם וזו משונה מזו ורחוקה ממנה ביותר” אולי אינו מדויק כל צרכו. הרי “כל אחד ואחד מבנ”א“ אין לו אלא דעה אחת מסויימת בכל תחום מתחומי–הדעות ולא ”דעות הרבה“. כוונת הרמב”ם היא, כנראה: כל אחד ואחד מבנ"א יש לו דעה משלו בכל תחום ותחום, וכך נמצאו דעות הרבה לכל בני–אדם באותם התחומים.  ↩

  109. על השינויים במנין התחומים ודוגמותיהם בפרשה זו בין סה“מ ו”שמונה פרקים“ – עיין בהערותי לסה”מ.  ↩

  110. על שכמותו פסק הרמב“ם כחכמים (כתובות ס"ז, ב') בהלכות מתנת עניים ז‘, ט’: ”ועשיר המרעיב עצמו ועינו צרה בממונו שלא יאכל ממנו ולא ישתה, אין משגיחין בו" (לעניני צדקה).  ↩

  111. כנראה, הבדיל הרמב“ם בין קמצן ”המסגף עצמו ברעב“ האמור קודם לכן ובין כילי. עיין הלכות תשובה ה‘, ב’: ”אלא כל אדם ואדם ראוי להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירבעם או חכם או סכל או רחמן או אכזרי או כילי או שוע" וכו'.  ↩

  112. “כיוצא בו” ו‘כיוצא בהן" וכו’ שבמ“ת (ובסה"מ בכללו) מייחדים עיון לעצמם – הן מבחינת המצוי במ”ת והן מבחינת החסר בו (או: המשוייר, ביחס אל מקורותיו של מ"ת), זה שהרמב“ם לא פרטו ולא הזכירו אף דרך רמז אלא הכניסו לתחום ”כיוצא בו“. גם עיון זה שלא נזקקו לו עדיין חוקרי הרמב”ם – יש בו משום סיוע להבהרת דרכיו של בעל מ''ת בהלכה ובמחשבה.  ↩

  113. יש לראות את משפט–פתיחתה של ה“ק זו: ”ויש בין כל דעה ודעה הרחוקה ממנה בקצה האחד דעות בינוניות, זו רחוקה מזו“ לאור דברי הרמב”ם על המדה הבינונית להלן, בה“ק ד': ”היא הדעה שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו“. כלומר, אין בין דעה לדעה אלא דעה בינונית אחת, ולא ”דעות בינוניות רבות“. מכאן: באותן ”דעות בינוניות“ שבמשפט–הפתיחה שלפנינו נתכווז הרמב”ם לריבויין של הדעות הבינוניות שבין הדעות הרבות, ולא בין דעה לדעה בתחום–דעות אחד. וניתן לשאול על דברי הרמב“ם הנ”ל: “זו רחוקה מזו” – מה כוונתם? הרי הדעה הבינונית רחוקה משני הקצוות דרך כלל ריחוק שוה. ואין לדבר בריחוקן של דעות בינוניות “זו מזו” – שהרי אין לדעה הבינונית, לדוגמה, בין הדעות–הקצוות בתחום הכעס וכבושו, יחס כל–שהוא לדעה הבינונית שבין הקצוות בתחום הגאווה ושפלות–הלבב. עיין להלן, ה“ק ד': ”ואינה קרובה לא לזו ולא לזו".  ↩

  114. דעות שהן “לפי טבע גופו” של אדם – “מתחלת ברייתו” הן, ואין כאן אלא הדגשה יתירה, מסוג ההדגשות הרווחות במ"ת.  ↩

  115. נוטה אני לראות “ערביסם” בשימושו זה של “עתיד” בהוראת מוכן (מקביל במשמעותו הפסיכולוגית ל“מכוון” שלפניו): מקורו ב“עתד” בערבית. בהערותי לסה“מ הריני מעיר על שמושי–לשון כגון אלה בסה”מ.  ↩

  116. שלא כדוד רוזין (שם, 64) המונה בה“ק זו ”שלשה או חמשה סוגים“. רואה הוא ”למד אותם מאחרים“ כסוג לעצמו, ולא עמד על כך שלמידה זו כרוכה ב”שאינן לאדם מתחלת ברייתו"; כלומר, הלמידה מאחרים ואינו–מתחלת–ברייתו אחד הם כמקור–חוץ לדעות, ואין כאן חמשה סוגי–מקורות. גם שבתי סופר (ספר הלכות דעות… עם ספר שערי דעה אשר יסדו… שבתי סופר, 1899) לא קלע אל המטרה בפירושו להלכה הקטנה שלפנינו.  ↩

  117. עיין בהערותי לסה“מ על תורת המדה הבינונית במחשבה הישראלית מרס”ג ואילך. הרמב“ם לא פתח במדה זו, והוא שהרויחה ביותר בישראל. המדה הבינונית הטביעה את חותמה גם על הספרות הרבנית – וביחוד זו המוסרית שבמאות האחרונות. מפרשי אבות הרבו לצאת בעקבות הרמב”ם, גם כשלא הזכירוהו. עיין, לדוגמה, בפירוש הרע“ב מברטנורה לאבות ב‘, א’: ”רבי אומר: איזהו דרך ישרה וכו‘ – שהוא נוח לו ויהיו נוחין בני–אדם ממנו. וזה יהיה כשילך בכל המדות בדרך האמצעי ולא יטה לאחד משני הקצוות וכו’ אבל מדת הנדיבות שהוא אמצעי בין הכילות והפיזור היא תפארת לעושיה ששומר את ממונו ואין מפזר יותר מן הראוי“ וכו'. מחברי ספרי דרוש ומוסר רבים במאות האחרונות נתעוררו ע”י הרמב“ם לפרש פירושי–דוחק כמה מאמרים ומעשים שהיו נזכרים בתלמודים ובמדרשים ברוחה של אותה תורה, והכל כדי להוכיח את ”יהדותה“ ו”קדמותה“. פרשת פרשנות מוסרית זו מייחדת עיון לעצמה. אחד האחרונים, לדוגמה, בעל ”שערי דעה“, מוצא סיוע לאותו אידיאל של מדה בינונית גם בדברי בן עזאי הללו: ”אסתר לא ארוכה ולא קצרה היתה אלא בינונית“. יוצא הוא בעקבותיו של פרשן אחר שמצא סמוכים לאותה מדה בדברי רב דימי (ברכות ל"א, ב'): ”לא ארוך ולא גוץ, לא קטן ולא אלם, ולא צחור ולא גיחור, ולא חכם ולא טפש“. כמו כן תלוה כמה פרשנים גם ביעקב אבינו, על שום שנאמר בו ”ויבא יעקב שלם“ – ”שלם בגופו שלם בממונו ושלם בחכמתו“ (שבת ל"ג, ב‘; שערי דעה, ד’, א'). עיין ספר אור זרוע, זיטאמיר, תרכ”ב, פ“ג, 176: ”עושה אדם עצמו מדה בינונית מוסרין לו מלאך שמתנהג עמו בדרך מדה בינונית".  ↩

  118. עיין: הל‘ מתנות עניים ז’, א‘ וכו’; י‘, א’ וכו' ובמקומות אחרים.  ↩

  119. הדעות המודגשות על ידי משותפות הן לה"ק א‘ וב’.  ↩

  120. עיין בהערותי לסה“מ על שמותיה של מדה זו ב”הלכות דעות“: דרך טובים, דרך ישרה, דרך בינונית, אמצעית, ממוצעת – ועל הפעלים בהם הרמב”ם משתמש בתיאור המדה: שם, משער, מכוון וכו‘. גם הל’ תשובה ב‘, ד’: “ומשנה מעשיו כולם לטובה ולדרך ישרה” וכו‘; ה, א’: “אם רצה להטות עצמו לדרך טובה להיות צדיק וכו' ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע” וכו‘. בדפוסים – וגם בהוצאת חיימזאהן – מסיימת, ‏ בטעות, ה"ק ד’ במשפט זה. ולפי כת“י–אוכספורד משפט–פתיחה הוא לה”ק ה', הממשיכה בהגדרתו של החסיד: “ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא חסיד” – כלומר, באותו כת“י מיוחדת ה”ק אחת להגדרת החכם והחסיד. עלי להוסיף ולהעיר שגם מבחינת חלוקת ההלכות הקטנות בסה“מ אין לסמוך על הוצאת חיימזאהן. לא השגיחה זו בדיוק הרצוי ברווחים שבין ה”ק לה“ק בכת”י–אוכספורד. לדאבוני, מגיה הוצאת–סה“מ שלי (עיין למעלה) הגיהה כנראה ע”פ הוצאת חיימזאהן, היוצאת כאן עפי“ר בעקבותיהם של דפוסי מ”ת המקובלים, ועל ידי כך לא נשתמרה גם בה חלוקת ההלכות שבכת“י–אוכספורד. אעמוד על חלוקת הלכות זו בסה”מ בהערותי להוצאה שניה ומתוקנת לסה"מ.  ↩

  121. “ודרך הצדיקים הן עלובין ואינן עולבין” וכו‘. הלכות דעות ה’, ב': “והצדיקים החסידים הראשונים לא אכלו מעולם מסעודה שאינה שלהן”.  ↩

  122. אין הרמב“ם משגיח תמיד בשערי המוסר בהקפדה הרצוייה בחלוקה זו שחילק כאן בין חכם וחסיד. יש שהוא מונה חכמה וחסידות במנייה אחת, כאילו דן בהם דין מושגים נרדפים או מדות המצויות באותה מדרגת–ערכים. לדוגמה, בפרשת חלול–השם הוא פותח בחסיד ומסיים בחכם – הל' יסה”ת ה‘, י“א: ”והוא שיעשה אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננות אחריו בשבילן וכו’ הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין“ וכו‘ (כאן חכם, ולא חסיד, הוא איש לפנים משורת הדין); בהל’ דעות ה‘, א’, חכם וצדיק אחד הם, מצדיק האמור במשלי (י“ג, כ”ה) הוא למד על החכם: ”אבל החכם אינו אוכל אלא תבשיל אחד או שנים ואוכל ממנו כדי חייו ודיו. הוא שאמר שלמה: צדיק אוכל לשובע נפשו“. שם, ה‘, ה’: ”בנים נאים וביישנין ראויים לחכמה ולחסידות“; הל‘ מלכים ה’, ט': ”ואע“פ שמותר לצאת [מא”י לחו"ל]

    אינה מדת חסידות“. הל‘ עבדים ט’, ח': ”מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך. ואעפ“י שהדין כך, מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו” וכו‘. ‏ “חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן” וכו’. לתיאור החסידות עיין גם הל‘ דעות ו’, ט‘; בהגדרתה מסיים הרמב"ם הל’ טומאת אוכלין (ט“ז, י”ב): “אעפ”י שמותר לאכול אוכלין טמאים ולשתות משקין טמאים חסידים הראשונים היו אוכלין חולין בטהרה ונזהרין מן הטומאות כולן כל ימיהם והן הנקראים פרושים. ודבר זה קדושה יתירה היא ודרך חסידות שיהיה נבדל אדם ופרוש משאר העם ולא יגע בהם ולא יאכל וישתה עמהם. שהפרישות מביאה לידי טהרת הגוף ממעשים הרעים. וטהרת הגוף מביאה לידי קדושת הנפש מן הדעות הרעות. וקדושת הנפש גורמת להדמות בשכינה“ וכו'. הרמב”ם כורך צדיק גם באיש מעשה: “הצדיקים הגמורים ואנשי מעשה לא יקבלו מתנה מאדם אלא בוטחים בהשם ברוך שמו לא בנדיבים” וכו' (הל' זכייה ומתנה י“ב, ט”ו).  ↩

  123. מה“ק ה' זו אנו למדים שהדרכים הבינוניים – הם ”הטובים והישרים“ – לחוד ודרך ”לפנים משורת הדין“ לחוד. כנגד זה מעלה הרמב”ם בהל' גזלה ואבדה (י"א, ז') דרכים אלה בקנה אחד: "אף על פי שהיא [האבדה] שלו, הרוצה לילך בדרך הטוב

    והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר את האבדה לישראל“ וכו'; גם שם, י”ז. ולמעלה, הל‘ יסה"ת ה’, י“א:…”הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין“ וכו‘. עיין: בבא מציעא ל’, ב'; רש”י, ב“מ פ”ג, א‘: “בדרך. טובים – לפנים משורת הדין”; רש"י לדברים ו’, י“ח: ”ועשית הישר והטוב וכו' – זו פשרה לפנים משורת הדין“, גם דברי הרמב”ן שם; ועיין בהערותי לסה"מ.  ↩

  124. פרט – לדוגמה – לבעל “לחם משנה”.  ↩

  125. הגדרת רוזין את מושג החסיד לרמב“ם – שם, 122 – טעונה תיקון. אין החסיד סתם בעל ”מדות מוסריות ושכליות" (חלק א' בהגדרתו), אלא המפליג במוסר (חלק ב'); גם שם, 132.  ↩

  126. “וחסיד הוא האיש החכם כשיוסיף במעלה, רצוני לומר במעלת המדות עד שיטה אל הקצה האחד מעט וכו' ויהיו מעשיו מרובין מחכמתו, ומפני זה נקרא חסיד לתוספתו, כי ההפלגה בדבר יקרא חסיד, תהיה ההפלגה ההיא בטוב או ברע”. ויקרא כ‘, י“ז: ”ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה והיא תראה את ערותו חסד הוא" וכו’. רש“י, שם: ”חסד הוא – לשון ארמי חרפה חסודא“ וכו'; אבן עזרא, שם: ”חסד הוא – מגזרת פן יחסדך שומע (משלי כ"ה, י') וטעמו תוספת בנות“, גם רשב”ם ורמב“ן, שם. הראב”ע במבואו ל“יסוד דקדוק”: “ודע כי חסד תוספת דבר שאיננו חיוב בין בטוב בין ברע”. האם מצא לו כאן הרמב“ם סמוכים גם בדברי חז”ל מעין אלה: “כהניך אלו צדיקי אוה”ע שהם כהנים להקב“ה בעוה”ז כגון אנטונינוס וחבריו, וחסידיך אלו רשעי ישראל שנקראו חסידים, שנאמר: אספו לי חסידי" וכו' (ילקוט שמעוני, ישעיה, כ"ו)?  ↩

  127. “כיצד? מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד, וזו היא מדת חסידות” וכו'.  ↩

  128. שמונה פרקים, שם, 23. בעל “לחם משנה” האריך הרבה בסילוק הקושיא בה“ק שלפנינו – וכבר עמד על כך רוזין, שם, 87 – וסילוקו אינו סילוק. לאחר שעמד בעל ”לחם משנה“ על דברי הרמב”ם הנ“ל בש”פ, נאה היה לו לוותר על סילוקו שמתוכו הוא מגיע גם להבדלה בין מדה בינונית ומדה ממוצעת במשנת הרמב“ם (“וזהו שכתב כאן כל אדם שדעותיו בינוניות ממוצעות שרצה לכלול שאר הדעות במלת בינוניות ומדת הענוה והכעס במלת ממוצעות דאם לא נאמר כן הלשון כפול ומכופל”) ואין בה ממש; בינוניות וממוצעות – בפרשה זו – הם מן השמות הנרדפים במ”ת, זאב בכר מנאם במאמרו Zum sprachlichen Charakter d. M. T., (Moses b. Maimon II, 1914, 294). בעל “טורי אבן” – הל‘ דעות, שם – יוצא בעקבות בעל “לחם משנה”: “כבר האריך בלח”מ ליישב לשון רבנו בשני פרקים אלו וכלל הדברים שבכל המדות צריך לילך בדרך הבינוני חוץ מב’ מדות גאוה וכעס צריך להרחיק עד הקצה האחרון אבל לא ממש לקצה האחרון יעו“ש שהאריך בטוב טעם” – האריך, ולא תרץ את הקושיה, כאמור.  ↩

  129. להלן, ד‘, א’: “הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי יי הוא” וכו‘; הל’ תשובה ט‘, א’: “מאחר שנודע שמתן שכרן של מצוות והטובה שנזכה לה אם שמרנו דרך יי הכתוב בתורה” וכו‘. דרך יי זו אינה עומדת ודאי על המוסר לבדו; הל’ ע"ז וכו‘ א’,

    ג': “והבדיל לוי ומנהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך יי ולשמור מצוות אביהם”. עיין בהערותי לסה“מ על המושג דרך יי לרמב”ם. – ברוח תפיסתו זו את דרך יי – הרמב"ם מדגיש בכמה מקומות את מעלתה היתירה של תורת משה כולה שהיא תורה

    בינונית. לדוגמה, ש“פ, ד': ”וזאת התורה התמימה המשלמת אותנו וכו‘ לא זכרה דבר מזה [מדרך הסגופים] ואמנם כוונה להיות האדם טבעי הולך בדרך האמצעיה, יאכל מה שיש לו לאכול בשווי [במקור: “באעתדאל”]" וכו’. “ובדברי נביאינו וחכמי תורתנו ראינו שהם מכוונים אל השווי ושמירת נפשם וגופם על מה שתחייבהו התורה”. עיין גם: מו“נ, ב', ל”ט; הלכות נדרים י“ג, כ”ג.  ↩

  130. אע“פ שכה”ק מסמנים את אלוה גם כחסיד: ירמיהו ג', י“ב; תהלים קמ”ה, י"ז.  ↩

  131. הלכות עבודה זרה וכו‘ א’, ב'.  ↩

  132. לדוגמה: “וידיעת דבר זה מצות עשה” (מ"ע ראשונה, שם, א‘, ו’): “וידיעת דבר זה מצות עשה” (מ"ע ג‘, שם, א’, ז') ובמקומות אחרים. ולא הרי “ומצווים אנו” כהרי “וידיעת דבר זה מצות עשה”. – מלבד הדגשת–מצוה זו החסרה למצוות–העשה הראשונה ב“הלכות דעות”, אין להעלים עין גם ממקומן של מצוות–העשה הראשונות בשאר ה“הלכות” בסה“מ ובזו הראשונה ב”הלכות דעות".  ↩

  133. עד כמה הרמב“ם נוהג להקפיד בהיקשיו מסוג זה, ניתן ללמוד גם מהקבלת ”הכל לפי רוב החולי“, (בחולי הגוף, המשמשים כאן משל) ל”והיא כבדה עליהן מאד לפי חלים" (בחולי הנפשות, הם הנמשל).  ↩

  134. “מי שהיה בעל חמה אומרין לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל, וילך בדרך זו זמן מרובה עד שתיעקר החמה מלבו”. “ואם היה גבה לב, ינהיג עצמו בבזיון הרבה וישב למטה מן הכל וילבש בלויי סחבות המבזין את לובשיהן וכיוצא בדברים אלו עד שיעקר גובה הלב ממנו ויחזור לדרך האמצעית שהיא הדרך הטובה” וכו‘. עיין: שמונה פרקים, ד’; הלכות עדות י"ב, כ‘ וכו’.  ↩

  135. שמונה פעמים מסמן הרמב“ם בשני הפרקים הראשונים – ליתר דיוק: עד לה”ק ב‘ בפרק ב’ – ב“הלכות דעות” את המדה הבינונית כדרך טובה, או כדרך טובה וישרה (בסוף ה"ק ד‘ בפרק א’: דרך החכמים). פרקים יש בסימון זה מן החזרה; עיין למעלה.  ↩

  136. בש“פ (שם, 23) מזכיר הרמב”ם את החסידים שהיו נוטים “על דרך הסייג והשמירה” “מן הענוה לצד שפלות הרוח מעט” (במקור, הוצאת מ. וולף, 1863, 20: “וען אלתואצע נחו אלכסה”) – ואינו מטיל על האדם את שפלות–הרוח כחובה מוסרית. גם זו נעלמה מעיני הרמן כהן, עיין להלן. הרמב“ם מטיל על המלך חובת ”הענווה היתירה“ ושפלות–הרוח, ואולי ניתן לראות אותה ”ענווה יתירה“ כחזרה–הדגשה של שפלות–הרוח בה הוא פותח ה”ק ו‘ בהל’ מלכים ב‘: “כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול וחייב הכל בכבודו כך צוהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל [אין ''חלל” נזכר בהל’ דעות] שנאמר: ולבי חלל בקרבי [תהלים ק“ט, כ”ב] ולא ינהג גסות לב בישראל יתר מדאי וכו‘ לעולם יתנהג בענוה יתירה. אין לנו גדול ממשה רבנו והוא אומר: ונחנו מה לא עלינו תלונותיכם [שמות ט"ז, ז’]“. גם בהל' דעות משמש משה סמל לשפל–הרוח; אלא שכאן הרמב”ם תומך יתדותיו לא בדברי משה גופו אלא בדברי התורה על משה: “ולפיכך נאמר במשה ענו מאד” (במדבר י"ב, ג').  ↩

  137. בשמונה פרקים, א‘, מונה הרמב“ם את הכעס (במקור: “אלגצב”) בצדו של הרצון (“אלרצא”) ושאר המקרים הנפשיים עם פעולותיו של החלק המעורר (“אלגז אלנזועי”). כאן אין הרמב”ם מסמן בתואר מיוחד את הקצה שכנגד הכעס ואינו מזכיר את המדה הבינונית בין הקצוות באותו תחום. חסר זה מילא בש"פ, ד’: “והסבלנות ממוצע ביו הכעס והעדר הרגשת חרפה ובוז” (במקור: “ואלחלם מתוסט בין אלחרג ואלמהאנה”). הרמב“ם הרחיב דבורו בשבחו של אותו העדר–רגישות בפירושו לאבות ד‘, ד’ – לדברי רבי לויטס: מאד מאד הוי שפל רוח – והוסיף: ”והנה ראיתי בספר מספרי המדות שנשאל לאחד מן החשובים החסידים ונאמר לו: איזה יום הוא ששמחת בו יותר מכל ימיך. אמר: יום שהייתי הולך בספינה והיה מקומי בפחות שבמקומות הספינה בין חבילות הבגדים. והיו בספינה סוחרים ובעלי ממון. ואני הייתי שוכב במקומי. ואחד מאנשי הספינה קם להשתין. ואהי נקל בעיניו ונבזה, שהייתי שפל בעיניו מאד, עד שגילה ערוותו והשתין עלי. ותמהתי מהתחזק תכונת העזות בנפשו. וחי השם לא כאבה נפשי למעשהו כלל ולא התעורר ממני כוחי. ושמחתי שמחה גדולה כשהגעתי לגבול שלא יכאיבני ביזוי החסר ההוא, ולא הרגישה נפשי אליו. ואין ספק שזאת תכלית שפלות הרוח עד שיתרחק מן הגאוה" וכו'.  ↩

  138. וכך לא השגיח הרמב“ם בדברי רב: ”כל המתיהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו“ (פסחים ס"ו, ב') והכניס לה”ק זו את דברי ר“ל הבאים אחריהם: ”כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו“ וכו'. וכשהרמב”ם מונה בהלכות תשובה ז‘, ג’ את הדעות הרעות שאין בהן מעשה, אינו מכניס למניינן את הגאוה: “כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו ולשוב מהן: מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן התחרות ומן ההתול ומן רדיפת הממון והכבוד ומרדיפת המאכלות ומכיוצא בהן” וכו'.  ↩

  139. Herman Cohen, Charakteristik der Ethik Maimunis, Juedische Schriften, 1924, III, 269, ff.

    הרמן כהן הולך לשיטתו בתפיסתו את משנת הרמב“ם במוסר, – והעלמת עינו הגמורה מדברי בעל ”הלכות דעות“ על הכעס תמוהה הרבה כשהיא לעצמה וגם מבחינת בירור יחסו של הרמב”ם אל אריסטו. כאן היה כהן מוצא לו מקום נאה להבליט את התנגדותו של הרמב“ם לאריסטו, – שכה הרבה לעמול על ביסוסה, ופרקים הדגיש סאתה – שהרי כשדחה הרמב”ם את הכעס אותה דחייה קיצונית טיפח על פני אריסטו שלא הקפיד בחוסר כיבוש האדם את עצמו בתחום הכעס כדרך שהקפיד באותו ליקוי בתחום התאוות (עיין: אריסטו, תורת המדות לניקומאכוס, ספר ב‘, פרקים ז’–ט'). כהן דן ברותחין את שפינוזה על שהעלים עיניו משני נוסחים במ''ת בהלכת המקבל שבע מצוות בני נח והסתפק בשלישית, והוא מסיק מאותה העלמת–עין מסקנה מכריעה על אישיותו של שפינוזה ומשנתו: Durch die Heranziehung nur der einem Maimonidesstelle von den dreien hat Spinoza sich nicht nur in seine Seele schauen lassen, sondern sie wird allzeit als das Bollwerk erkannt werden, mit dem seine ganze historische, politische, religioese Theorie des juedischen Staates und der juedischen Religion sich selbst zur Widerlegung bringst (Spinoza ueber Staat und Relition, Judentum und Christentum. שם, 346 וכו', 351). אם חייבים אנו, לדעת כהן, לנהוג אותו חומר–דין בהסתפקותו של שפינוזה בנוסח–רמב"ם אחד מתוד שלשה נוסחים בה בפרשה (זו גופה צריכה עיון, ואין כאן מקומו) – על אחת כמה וכמה

    אסור לנו להקל ראש בהסחת–לבו של כהן ממחצית פרצתו של הרמב"ם במדה הבינונית; כלומר, מפרצה זו שפרץ בתחום הכעס והטיל את העדר–הרגישות הגמור כחובה מוסרית על כל אדם, שיש בה לפרק את עיקר בנינו שכהן בונה תוך כדי פירושו

    את משנת הרמב“ם במוסר. וגם זו: כהן – תוך זלזולו במדה הבינונית – מייחס חשיבות מרכזית להדגשת ”לפנים משורת הדין“ ב”הלכות דעות“, – והרי הרמב”ם מייחד כאן אותו דרך לחסידים הראשונים, והוא תוכף לו את המדה הבינונית עליה הוא חוזר

    ואומר: “ומצווים אנו ללכת בדרכים אלו הבינוניים והם הדרכים הטובים והישרים” וכו' (דעות א‘, ה’). דרך כלל, כהן רואה פרקים ברמב“ם מהרהורי לבו, ויתר על המדה; לדוגמה, כשהוא אומר שהרמב”ם נתכוון להעמיד את היהדות או דת ישראל

    על המוסר בלבד. גם מבחינה זו ניתן לערער הרבה על עצם תפיסת–הרמב"ם להרמן כהן.

    כהן – והיוצאים בעקבותיו – מרימים על נס כל ויתור שויתר הרמב"ם על הבינוניות במוסר ולמדים ממנו על אי–אריסטואיותו, ופרקים גם על התנגדותו לאריסטו. והרי לא נעלם מהם שאריסטו גופו הפקיע את כוחה של המדה הבינונית בכמה תחומי–מדות.

    עיין: תורת המדות לגיקומאכוס, ספר ב‘, פרק ו’: “ואולם אין כל מעשה ומעשה, ואין כל הפעלות והפעלות מקבלת את האמצע, כי יש מהם שעצם שמותיהם מעידים עליהם שהם נמנים על הרע, למשל [בין–הפעלויות]: שמחה לאיד, חוסר–בושה, צרות עין. בתחום המעשים: ניאוף, גניבה, רציחה… וכן טעות היא לחשוב שיש אמצע ויתרון וחסרון בעוול, בפחדנות ובפריצות” וכו' (המדות לאריסטו… תרגם… ח“י רות, תש”ג, 74 וכו'). אריסטו, כידוע, לא השלים עם הבינוניות גם בתחום ההתרכזות באלוה.

    ירצ'בסקי קידם את הרמן כהן ודוד רוזין ועמד על כך – אם גם לא בשלמות הרצוייה – שלא היה הרמב"ם אריסטואיי קיצוני במוסר (Adolph Jaraszewsky, Die Ethik des Maimonides und ihr Einfluss auf d. scholastische Philosophie des 13–ten Jahrhunderts, Zeitschrift fuer Philosophie und philosophische Kritik, Halle XLVI [1865] 5 ff.).  ↩

  140. שם, ד‘, 28: “ולזה הענין לא היו החסידים מניחים תכונת נפשותיהם תכונה הממוצעת בשווה, אך היו נוטים מעט לצד היותר או החסר על דרך הסייג והשמירה [במקור: ”עלי סביל אלחוטה“]. ר”ל על דרך משל שהיו נוטים מן הזהירות לצד העדר הרגשת ההנאה מעט [במקור: “נחו עדם אלאחסאס באללדה קלילא”] ומן הגבורה לצד מסירת עצמו בסכנות מעט, ומטוב הלבב לצד יתרון טוב הלבב מעט ומן הענוה לצד שפלות הרוח מעט [במקור: “וען אלתואצע נחו אלכסה קלילא”] וכן בשאר. ואל זה הענין רמזו באמרם: לפנים משורת הדין" וכו’ (23, וכו').  ↩

  141. שם, ד‘, 28: "דקדק עליו השם שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס. וכיוצא בזה בדין האיש ההוא היה חלול השם מפני שמתנועותיו כולם ומדבריו היו למדים והיו מקווים להגיע בהם אל הצלחת העולם הזה והעולם הבא, ואיך יראה עליו הכעס והוא מפעולות הרע וכו’ ולא יבוא כי אם מתכונה רעה מתכונות הנפש" וכו'.  ↩

  142. הרמן כהן שהעלים עיניו מתחום הכעס בתורת המוסר לרמב"ם, כאמור, לא השגיח בסתירה הכרוכה בו בפרק. אולם, הרי אותה בעיה מתבלטת גם בפרק ענווה שכהן ייחדה והדגישה הדגשה יתירה.  ↩

  143. מן המפרשים ה“רבניים” לדוגמה, בעל “לחם משנה”, עיין למעלה; בעקבותיו מפרשים אחרים, והוא הדין בעל “עבודת המלך” (שם, 40), המסיים את “תירוצו” הארוך ב“והדברים ברורים ומיושבים כראוי”. דוד רוזין (שם, 86 וכו') השאיר בעייה זו ב“צריך עיון”. ואין הדין עמו: א) כשהוא תולה את דרישת–הקיצוניות של הרמב“ם בשני התחומים שלפנינו אך ורק ב''לחץ” שלחצוהו המקורות התלמודיים: (Ausdrueckliche talmudische Aussprueche noethigen M., hier eine Ausnahme in droppelter Hinsicht zuzulassen).

    אותה קיצוניות נובעת מהכרתו המוסרית של הרמב“ם, שלא השגיח בכמה וכמה ”תלמודישע אויסשפּריכע“ בשער המוסר ונשאר נאמן לשיטתו. ב) כשהוא מחליש קיצוניותו זו של הרמב”ם ומפרשו כאילו ל א נתכוון לקצה שפלות הרוח ואי–הכעס,

    כלומר לאותו קצה ממש: Streifen ans Extrem scheint von M. in diesem (ההדגשה משל רוזין) Nur ein solches

    zwei Faellen gefordert zu werden, nicht das Extrem selbst, das er ja in einem dieser Faelle unbedingt tadelt.

    רוזין מביא ראיה לכך מדברי הרמב“ם בהל‘ דעות א’, ד': ”ולא כמת שאינו מרגיש“ – ואינה ראיה כלל. הרי כל דברי הרמב”ם עד לה“ק זו שלפנינו, הדורשים אך ורק בינוניות, מטפחים על פני אותה תביעה חמורה לקיצוניות. ובדין הוא שהחוקר הנ”ל היה חוזר ומעיין בהדגשת שפלות הרוח הקיצונית בפירושו של הרמב"ם לאבות, עיין למעלה; והוא גם סותר את עצמו בהערתו ג‘ בעמ’ 25, בה הוא אומר: Ferner wird der Zorn von den juedischen Weisen so verworfen, dass M. ausnahmsweise das Extrem desselben fordert (ההדגשה משלי).  ↩

  144. אין להעלים עין גם מעובדה זו שהאיסור שהרמב“ם אוסר את הבנוניות בתחומים האמורים בפתיחת ההלכה הקטנה ("ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית') מתפרש אח”כ, בהמשך ההלכה הקטנה, כעצה טובה בתחום הכעס (“וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר” וכו').

    ואולי ניתן להוסיף וליישב אותה סתירה ע“י הבדלתו של הרמב”ם בין האדם הכועס באמת ובין זה הנראה כועס ואינו כועס, שהרי מתיר הוא את הכעס לצרכי חנוך ומשמעת חברתית. כלומר, דברי הרמב“ם בה”ק ד‘, פרק א’ – “לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא ייעשה כיוצא בו פעם אחרת” – באים להתיר שיראה עצמו כאילו הוא כועס, ולא שיכעס באמת. והוא ברוח דבריו בה“ק ג' בפרק שלפנינו: ”וילמד עצמו שלא יכעוס (באמת) ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו“, מה שאין כן להראות עצמו כאילו כועס: ”וכן אם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הצבור, אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהם כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי ליסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה איש בשעת כעסו והוא אינו כועס".  ↩

  145. מן הענין הוא שהרמב“ם חוזר כמה פעמים בסה”מ על אותו אידיאל מוסרי של נעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואין משיבין וכו‘: הל’ דעות ב‘, ג’; ה‘, י"ג; הל’ ת“ת ז', י”ב.  ↩

  146. בהלכות תשובה ז‘, ג’, מונה הרמב“ם את הכעס עם העוונות שאין בהם מעשה, ומבחינת התשובה הוא רואה אותם כ”קשים מאותן שיש בהן מעשה [“כגון זנות וגזל וגניבה”] שבזמן שאדם נשקע באלו קשה הוא לפרוש“. ומבחינה מוסרית דווקא הקצוות שיש בהם מעשה (בזבוז לצרכי צדקה וכיוצא בו) קשים מהללו ”שאין בהם מעשה", ובהם יבחן האדם אם הולך הוא בדרך המוסר הרצוייה.  ↩

  147. בהלכות דעות ה‘, י“ב, אוסר הרמב”ם על האדם להפקיר או להקדיש כל נכסיו כדי “שלא יטריח על הבריות”. הרמב"ם חוזר על אותו איסור – בתוספת הדגשה חריפה – בהל’ ערכין ח‘, י"ב וכו’: “אע”פ שההקדשות והחרמים והערכין מצוות וראוי לו לאדם לנהוג עצמו בדברים אלו כדי לכוף יצרו וכו‘ אעפ"כ אם לא הקדיש ולא העריך ולא החרים מעולם אין בכך כלום וכו’. לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו, והעושה כן עובר על דעת הכתוב וכו‘; ואין זו חסידות אלא שטות, שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות, ואין מרחמין עליו, ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים: חסיד שוטה מכלל מבלי עולם" וכו’. ב“אגרת תימן” אומר הרמב“ם על משיח השקר בתימן: ”והאות שהוא עם הארץ הוא מה שספרת עליו שהוא צוה בני אדם שיתנו כל מה שתחת ידם לצדקה ולא שמעו ממנו. באמת הם המבינים [תרגום אבן חסדאי, במקור: “צאיבין”, תרגום אבן תבון: “הם עשו כהוגן”] והוא המחטיא שהוא עשה הפך התורה. מפני שלא יאות בתורתנו שיתן האדם לצדקה כל מה שיש לו“ וכו' (שם, 88). היה מי שלמד מכאן על נטיותיו ה”רכושניות“ וה”ריאקציוניות“ של הרמב”ם, מחייב את סדרי–החברה כמות שהם, שנלחם ברוח המהפכה החברתית שהיתה מפעמת בתנועות המשיחיות. נגד שיטתו של הרמב"ם בפרשה זו ניתן למצוא

    במקורות התלמודיים–המדרשיים כמה מאמרים המפליגים בשבחו של הבזבוז לצדקה ללא גבול כל שהוא.  ↩

  148. הרמב“ם מונה בפירושו לאבות א', י”ז, חמשה סוגי דבור; עיין בהערותי לסה“מ. בחובת צמצום–שיחה זו מסיים הרמב”ם הלכות טומאת צרעת (ט"ז, י'):…“קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות. לפיכך ראוי למי שרוצה לכוון אורחותיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן כדי שלא יתפס אדם ברשת רשעים וסכלותם. וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים. בתחילה מרבין בדברי הבאי וכו‘ ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים וכו’ ומתוך כך יהיה להן הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם וכו‘ ומתוך כך באין לדבר באלהים וכופרין בעיקר וכו’. זו היא שיחת הרשעים שגורמת להן ישיבת קרנות וישיבת כנסיות של עמי הארץ וישיבת בתי משתאות עם שותי שכר. אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא דברי תורה וחכמה, ולפיכך הקדוש ברוך הוא עוזר על ידן ומזכה אותן בה” וכו'.  ↩

  149. מו"נ, ב‘, מ’.  ↩

  150. בכת“י–אוכספורד יש ריוח–מה לפני ”וכן בדברי תורה“ וכו'. ואין ללמוד ממנו שאותו משפט פותח ה”ק חדשה.  ↩

  151. כמה מהסבריהם של הללו רחוקים מן האמת. כדוגמה ישמש הסברו של צימליך (שם, 270 וכו') להכנסת “הלכות איסורי ביאה” ל“ספר קדושה” ולא ל“ספר נשים” – כאילו זו נעשתה אך ורק משום ש“ספר נשים” היה עמוס חומר יתר על המדה. לא עמד צימליך על הקשר בין איסורי ביאה ואיסורי מאכל כמות שהם בסדר ההלכה של הרמב"ם.  ↩

  152. הרמב“ם פותח בשלילתם של הקצוות הללו ואח”כ הוא סומכה בדברי המקורות. בהערותי לסה“מ הנני דן בשילוב המקורות בהרצאתו של הרמב”ם ובמוקדם ומאוחר שביניהם.  ↩

  153. השמיט כאן הרמב“ם את הקנאה מדברי רבי אלעזר הקפר. אין זו בנותן ענין לפרישות הנדונה בה”ק שלפנינו.  ↩

  154. כר‘ אלעזר הקפר ברבי; כנגדו הורה רבי אלעזר: נקרא קודש – תענית י"א, א’.  ↩

  155. “כשישא ויתן או יעשה מלאכה ליטול שכר לא יהיה בלבו קבוץ ממון בלבד, אלא יעשה דברים האלו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להן מאכילה ושתייה וישיבת בית ונשיאת אשה. וכן כשיאכל וישתה ויבעול לא ישים על לבו לעשות דברים הללו כדי ליהנות בלבד וכו' אלא ישים על לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואבריו בלבד” וכו'.  ↩

  156. “מי שהיה בשרו חם לא יאכל בשר” וכו‘; “וכן כשיבעול לא יבעול אלא כדי להברות גופו” וכו’.  ↩

  157. הרמב“ם מדגיש פעמיים בהקדמתו לפירוש המשנה – תוך הסברתו את עיקרי סידורה – את יתרונה של ההקפדה–בתזונה על הריפוי בסמי–רפואה: ”התחיל בברכות לפי שהרופא הבקי כשירצה לשמור בריאות הבריא על התכונה שהיא עומדת עליה

    יקדים לכל דבר תיקון המזון [במקור: “צלאח אלגדא”]“ וכו', שם, 32; ואח”כ (39): “ועל דרך כלל שיהיה השופט כרופא בקי שכל זמן שיוכל לרפא במזונות לא ירפא ברפואות. אבל כשרואה שהחולי חזק ואי אפשר להתרפא במזונות ירפא ברפואות קלות קרובות אל טבע המזונות” וכו'.  ↩

  158. כאן: “שהרי אי אפשר שיבין או ידע והוא חולה”; ה“ק ג‘, פרק ג’: ”שאי אפשר שיבין ויסתכל בחכמות והוא חולה או אחד מאבריו כואב".  ↩

  159. למעלה (ג‘, א’) קורא הרמב“ם למזיר עצמו מן היין חוטא; וחכם המשתכר אינו חוטא בלבד אלא גם ”מגונה ומפסיד חכמתו"; עיין על איסור שכרות למלך בישראל בהלכות מלכים ג‘, ה’.  ↩

  160. ה', י“א: ”או שירבה בשחוק או באכילה ושתייה אצל עמי הארץ וביניהן".  ↩

  161. הלכות יסודי התורה ד‘, ח’.  ↩

  162. לדוגמה, בסיום ה“ק י”ב בפרק שלפנינו: “ואדם שהוא עושה כל המעשים האלה וכיוצא בהן, עליו הכתוב אומר: ויאמר לו עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר” (ישעיהו מ"ט, ג'). אין הרמב“ם מקפיד במ”ת בלשונות “אדם” ו“חכם” (או “תלמיד חכם”) שבמקורות התלמודיים–המדרשיים. פרקים דברים שנאמרו באדם הוא אומרם בחכם, בחינת קל וחומר: ומה אם סתם אדם חייב בכך, חכם על אחת כמה וכמה. ופרקים הוא מרחיב תחום–תקפן של חובות האמורות בחכם ומטילן על סתם אדם.  ↩

  163. “צוו חכמים בדרכי ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון וכו' די לבריא לאכלו מערב שבת לערב שבת, ואם היה עשיר כדי לאכול בשר בכל יום אוכל”, חולין פ"ד, א'.  ↩

  164. גם מדה זו פותח הרמב“ם ב”צוו חכמים ואמרו“: ”לעולם יאכל אדם פחות מן הראוי לו לפי ממונו וילבש כראוי לו ויכבד אשתו ובניו יותר מן הראוי לו".  ↩

  165. עיין בהלכות יסה“ת, שם. הרמב”ם חוזר בהן על המוסריות בהלוואה שהזכירה בהל‘ דעות א’, ד‘; שם ההלוואה תכופה לצדקה: “אלא נותן צדקה כפי מסת ידו ומלווה כראוי למי שצריך” – וכאן, ללא אותה הוספת “כראוי” וכו’: "ואם נתחייבו

    לו אחרים בדין, מאריך להן ומוחל להן ומלווה וחונן".  ↩

  166. הלכות ת"ת ג‘, י’; ו‘, י’ ועוד.  ↩

  167. השווה הלכות דעות ה‘, ה’: “וכל הנוהג כמנהגות שאר העם ההולכים בחושך [ולאו דווקא הרשעים] הווין לו בנים כמו אותן העם”.  ↩

  168. הלכות דעות ה‘, ט’: “כמו בגדי הפשתן הקלים ביותר שעושין במצרים”. עיין בהערותי לסה“מ על רמזי הרמב”ם במ“ת לזמנו ולמקומו וערכם להבהרת השקפותיו המדיניות והחברתיות. רמז ל”זמנו“ של הרמב”ם בהוראתו הקוסמית – הל' יסה"ת

    ג‘, ז’: “ואלו השתים עשרה צורות לא היו מכוונות כנגד אותן החלקים אלא בזמן המבול וכו' אבל בזמן הזה כבר סבבו מעט” וכו'.  ↩

  169. כאן מדבר הרמב“ם בחובת הבריחה ממדינה רעה מבחינה מוסרית–כללית – וב”אגרת השמד“ בה בחובה מבחינת שמירת היהדות: ”והעצה שאני יועץ לנפשי והדעת שאני רוצה בה לי ולאוהבי ולכל מבקש ממני עצה שיצא מכל המקומות וילך למקום שהוא יכול להעמיד דתו ולקיים תורתו בלא אונס ופחד ויעזוב ביתו ובניו וכל אשר יש לו עליו וכו'. ולא עוד אלא אפילו היו שתי מדינות מישראל, אחת מהן יותר טובה במעשיה ובמנהגותיה ויותר מדקדקת מהאחרת ונכנעים למצוות יותר, שחייב

    ירא ה‘ יתב’ לצאת מאותה המדינה שמעשיה אינן כל כך [חסר?] לאותה המדינה הטובה… וכל זה כשהיו שתי המדינות ישראל. אבל אם היה המקום מן הגוים, ישראל שהוא עומד ביניהם על אחת כמה וכמה שהוא חייב לצאת ממקומו למקום טוב וכו'

    ואף על פי שמפיל עצמו בסכנות עד שינצל מן המקום הרע וכו‘ והעולם גדל ורחב וכו’. והתנצלות מי שטען בענין ביתו ובניו אינה טענה לפני באמת וכו‘. וכל העומד שם [במקום השמד] הוא עובר ומחלל שם שמים והוא קרוב למזיד. אבל אלו שמסיתים עצמן ואומרים שיעמדו במקומם עד שיבוא מלך המשיח וכו’ יוציאם ויוליכם לירושלים, איני יודע איך יבטל מהם זה השמד, אלא הם עובדים ומחטיאים זולתם“ וכו' (חמדה גנוזה, ‏ א‘, 1856, י"ב, א’–ב'). שם: ”כבר הזכירו רז"ל שלא ידור אדם במדינה

    שאין בה עשרה חסידים" וכו'. ועיין גם: אגרת תימן, שם, 34.  ↩

  170. ניסוח מפורש ומדגיש זה לא ניתן למצוות–העשה הראשונה והיסודית ב''הלכות דעות", עיין למעלה.  ↩

  171. בשינוי ניסוח: ספרי דברים י“א, כ”ב; נזכר בסהמ“צ, מצוות עשה ו'; גם: כתובות קי”א, ב'.  ↩

  172. לפי כת“י–אוכספורד והדפוסים הראשונים. ר' שבתי סופר, בעל ”שערי דעה“ הנ”ל, תיקן את דברי הרמב“ם הללו וקבע במקום ”מישראל“: ”מבני אדםכנגד תיקון זה – דעות ו‘, ה’: ”כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה“; ז‘, ז’: הנוקם את חברו עובר בלא תעשה” וכו‘ ז’ ח‘: “וכן כל הנוטר לאחד מישראל עובר בלא תעשה” וכו’. ואין הפרש רב בדבר אם נזכר ישראל או נשמט בדברי המקורות הקדמונים – כבדברי הרמב“ם – כלומר, אין בין נוסח ”כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא“ ונוסח ”כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא“; ואין ללמוד מהעדרו של ”מישראל“ במאמר זה ובמאמרים דומים לו על אסכולות או נטיות ”אוניברסליסטיות" של חכמי התלמוד והמדרש. כשאמרו הללו נפש סתם או

    אדם סתם – נתכוונו (לפחות, עפי"ר) לישראל. ועיין: הל‘ רוצח ושמירת נפש א’, א‘ (“שכל המאבד נפש אחת מישראל” וכו'); ד’, י“א וכו'; י”ג, י"ד (“והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים” וכו'); גם להלן, הערה 183.  ↩

  173. בלשון רבי עקיבא, ירושלמי נדרים ט‘, א’ ועוד.  ↩

  174. כשנשאל ישו על הטוב המנחיל לאדם את חיי העולם הבא מנה אחדות מעשרת הדברות, והוסיף עליהן בסופן: “ואהבת לרעך כמוך”. מתתי‘ י"ט, ייח וכו’: “…ויען ישוע: לא תרצח לא תנאף לא תגנב לא תענה עד שקר כבד את אביך ואת אמך ואהבת לרעך כמוך”; כ“ב, ל”ה וכו‘: "ואהבת את ה’ אלהיך וכו‘ זו היא המצוה הגדולה והראשונה. והשניה דמתה לה: ואהבת לרעך כמוך. ועל שתי מצוות אלו תלויים כל התורה והנביאים“. מרקוס י”ב, כ''ח וכו’ מונה אותן שתי מצוות כ“ראשית כל המצוות”; ואילו מרקוס י', י“ט מונה רק ”לא תרצח לא תנאף לא תגנב לא תענה עד שקר לא תעשק כבד את אביך ואת אמך" – ואינו מזכיר כלל ואהבתך לרעך כמוך. כנגד ישו – הלל העמיד את התורה כולה על צו האהבה בלבד (שבת ל"א, א'); עיין להלן.  ↩

  175. עיין: אחד העם, על שתי הסעיפים, (על פרשת דרכים, ד', מ"ה):…“ואולם הסתכלות יותר עמוקה בדבר תביאנו לידי הכרה, שההבדל בין שתי התורות בענין זה הוא לא הבדל של ‘פחות’ או ‘יותר’, כי אם הבדל יסודי בעצם ההשקפה על תכונת הבסיס המוסרי. ולא במקרה נתן הלל לכללו צורה שלילית, אלא מפני שבאמת הבסיס המוסרי של היהדות אינו סובל את הכלל החיובי. ואילו נמצא באיזה מקום כלל כזה על שם הלל לא היינו יכולים לשמוח עליו, לפני שהיינו מטילים ספק בעצם ה‘מציאה’, אם באמת יצאו מפי הלל דברים המתנגדים לרוח היהדות” (ההדגשה משלי). העירותי על שגגתו זו של אחד–העם במאמרי “ 'סהמ”צ‘ ו’סה“מ' לרמב”ם“, במצודה ג‘–ד’ (תש"ה) 201. [לעיל בקובץ זה]. עיין שם גם על הניסוח החיובי והשלילי לצו–המוסר בספרות הנוצרית וההלניסטית. תמהני על תלמידי אחד–העם החוזרים על דבריו, מתרגמים ומפרשים אותם – ולא עמדו על העלמת–עין זו שהעלים רבם מדברי הרמב”ם, שהיה נערץ עליו ביותר – והוא גם מביא במאמרו הנ“ל מדברי הרמב”ם ב“הלכות רוצח” (שם, מ"ז), אילו עמד גם על דבריו ב“הלכות אבל” היה ודאי חוזר ובודק בעיקר הנחתו, שניתן להסיק ממנה על מציאותם של “דברים המתנגדים לרוח היהדות” במ“ת לרמב”ם. אין ממש גם בהשתדלותו של אחה“ע להוציא ”ואהבת לרעך כמוך“ מידי פשוטו ולהעמידו על ”אמתותו" השלילית (שם, מ"ח) ובמסקנתו שהוא מסיק מהעובדה שהתורה לא אמרה

    “ואהבת לרעך ממך”. עיין גם בספרו של חוקר הנצרות פ. פ. ברוס, ‏ ידידי ותלמידי באוניברסיטת לידס: F. F. Bruce, The Acts of the Apostles, 1951, 299.  ↩

  176. הלכות יסה"ת ב‘, ב’.  ↩

  177. שם, ז‘, ו’ ועוד.  ↩

  178. ה“ק ב' בפרק שלפנינו: ”וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה? אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו: הדבק בחכמים ותלמידיהם“. עיין בהערותי לסה”מ.  ↩

  179. יבמות מ“ז, ב'; עיין בפירושי רש”י ותוספות שם.  ↩

  180. לדוגמה: ר‘ יהודה הלוי, כוזרי א’, כ“ז: ”וכל הנלווה אלינו מן האומות בפרט יגיעהו מן הטובה אשר ייטיב הבורא אלינו, אך לא יהיה שווה עמנו" וכו'.  ↩

  181. גם בסמ“ג, י”ב, עיין שם.  ↩

  182. עיין בסהמ“צ, ר”ז: “ואיני יודע אדם ממי ששנה המצוות שסכל זה”; ובאגרות הרמב“ם אל ר' עובדיה הגר (תשובות הרמב“ם, הוצ' פריימן, תרצ”ד, 40 וכו‘, 336 וכו’). בסהמ”צ סומך הרמב“ם את ההקבלה בין אהבת הגר ואהבת אלוה בדברי המדרשות; עיין: מדרש רבה, בראשית פ”ד, ב‘; חגיגה ה’, א‘ ועוד. הד מדרש שו“ט תהלים, קמ”ו (“אמר הקב”ה: טובה גדולה אני צריך להחזיר להגר שמניח משפחתו ובית אביו ובא אלי" וכו') נשמע בתשובתו הנ"ל לר’ עובדיה הגר.  ↩

  183. עיין: הלכות רוצח ושמירת נפש י“ג, י”ד: “השונא שנאמר בתורה לא מאומות העולם הוא אלא מישראל. והיאך יהיה לישראל שונא מישראל, והכתוב אומר לא תשנא את אחיך בלבבך? אמרו חכמים: כגון שראוהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר, הרי זה מצוה לשונאו עד שיעשה תשובה וישוב מרשעו” וכו‘. עיין: פסחים קי"ג, ב’; תענית ז‘, ב’. בסהמ“צ (לא תעשה ש"ב) מזכיר הרמב”ם ספרי ויקרא (שם) כמקור לדבריו; הל‘ רוצח ושמירת נפש ו’, י‘: "ואי זהו שונא? זה שלא דבר עמו ג’ ימים מפני האיבה".  ↩

  184. ויקרא י“ט, י”ז: “לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך” וכו'. אין הרמב“ם נאמן – גם בפרשיות אלו – תמיד לסדר המקרא, שהרי בו ”לא תלך רכיל בעמיך“ (כאן: פרק ז‘, א’ וכו') קודם ל”לא תשנא“; ו”לא תקם ולא תטר“ (פרק ז‘, ז’) קודמים ל”ואהבת לרעך כמוך" (עיין למעלה).  ↩

  185. ה“ק ו': ”אלא מצוה עליו להודיעו וכו‘ שנאמר: הוכח תוכיח" וכו’. ה“ק ז': ”מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו וכו‘ שנאמר: הוכח תוכיח" וכו’.  ↩

  186. שם: “אעפ”י שהמכלים את חברו אינו לוקה, ‏ עוון גדול הוא“; ה”ק ה‘, על השונא אחד מישראל בלבו: “ואין לוקין על לאו זה, לפי שאין בו מעשה” וכו’; ה“ק י', על מענה יתומים ואלמנות: ”ולאו זה אעפ“י שאין לוקין עליו, הרי ענשו מפורש בתורה” וכו‘; להלן, פרק ז’, א‘, על המרגל בחברו: “ואעפ”י שאין לוקין על לאו זה עוון גדול הוא" וכו’; שם, ה“ק ז', על הנוקם: ”ואעפ“י שאינו לוקה דעת רעה היא עד מאד” וכו'.  ↩

  187. עיין בהערותי לסה“מ על המקורות לה”ק זו.  ↩

  188. עיין, לדוגמה, בהל‘ טומאת צרעת ט"ז, י’ ובמקומות אחרים.  ↩

  189. …“שאם יהיו כל בני אדם מבקשים החכמה ולומדים הפילוסופיה [במקור: ”מתפלספין“] ישחת העולם ויאבד ויכלה מין האנושי ממנו בימים מועטים. שהרי האדם דל מאד מצטרך לדברים רבים והיה נצרך ללמוד לחרוש ולקצור ולדוש ולטחון ולאפות ולעשות כלים לכל זה כדי לתקן מזונו וכו‘. על כן נמצאו כל אלה לעשות אלה המלאכות שצריכים אליהם במדינה כדי שימצא החכם צרכו ותתישב הארץ ותהיה החכמה מצויה. ומה טוב אמר האומר לולי המשתגעים נשאר העולם חרב. שהרי מי יש שגעון כזה שאדם שהוא חלוש הנפש ודל ההרכבה נוסע מתחלת האיקלים השני עד תחלת הששי וכו’ ומוסר נפשו לחיות רעות ולנחשים אולי ירויח דינר. ואחר שקבץ סך מן אלה הזהובים שמכר בהם שלש נפשותיו יתחיל לחלק אותם על אומנים שיבנו לו יסודות חזקות על טבור הארץ בסיד ואבנים להקים עליהם קיר שיעמוד הרבה מאות שנים. והוא יודע שלא ישאר משנות חייו מה שיוכל לבלות בו בנין עשוי מן גומא. היש שטות גדול מזה? וכן כל תענוגי העולם ותאוותיה הם סכלות גמור. אבל הם סיבה לישוב הארץ [במקור: ”לתעתמר אלארץ“]. וע”כ קראו החכמים מי שאין לו חכמה עם הארץ. כלומר לא נמצאו אלא לישוב הארץ ולפיכך היו מיחסים שמם לארץ" (הקדמת המשנה, שם, תרס"ג, 55 וכו').  ↩

  190. הלך–רוח זה רווח בספרות התלמודית–המדרשית. יומא כ“ג, א': ”והאמר רבא כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו“ (דבריו תכופים לברייתא של הנעלבין ואינן עולבין וכו', ומאותו מקור שאובים סיום “הלכות דעות” וסיום “הלכות תלמוד תורה”, עיין בהערותי לסה"מ). פסחים קי”ג, ב‘: “שלשה הקב”ה אוהבן: מי שאינו כועס ומי שאינו משתכר ומי שאינו מעמיד על מדותיו“, קדושין ע”א, א’ ובמקומות אחרים. מדרש רבה, קהלת ב‘, א’: “ר' יונה בש”ר סימון בר זבדי: כל שלוה שאדם רואה בעוה“ז הבל היא לפני שלותו של עוה”ב“ וכו'. מדא”ז, א‘: “כל מה שיש לי בעולם הזה אין לי חפץ בהם לפי שאין עוה”ז שלי"; שם, ב’: “דע שמן היום ולמחר בין שהוא שלך בין שאינו שלך אינו שלך. את שלך אינו שלך, ואת שאינו שלך למה הוא לך?”.  ↩

  191. בתורת המוסר שבסה“מ לא נזכר ה”מבין“ אלא פעם אחת זו; ואינו שכיח ביותר בשאר הלכותיו של הספר שלפנינו, בהן נזכר חמש פעמים בתורת האלהות – יסה'”ת ב‘, ב’: “כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם”; ב', י“ב – פעמיים: ”והוא שיהיה

    חכם ומבין מדעתו“, ”והוא מבין מדעתו“ (בפרשת מעשה מרכבה); שם ד', י”א – פעמיים: “אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו” (בפרשת מעשה מרכבה), “אע”פ שאינו מבין אותו מדעתו“ (בפרשת מעשה בראשית). פועל ההבנה כרוך בסה”מ בפעלי הידיעה, ההשכלה וההשגה – הל‘ דעות ד’, א‘: “הואיל והיות גוף בריא ושלם מדרכי יי שהרי אי אפשר שיבין או ידע והוא חולה”; הל’ תשובה ה‘, ה’: “אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה”. הרמב“ם מדגיש הבנה זו ביותר במשפט–חתימתו של סה”מ: “לפיכך צריך האדם ליחד עצמ להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעין לו את קונו, כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג''. גם בהלכות קדוש החדש (י“ט, ט”ז), לדוגמה, המבין הוא איש התורה והחכמה כאחת: ”כדי שיהיה הכל ידוע למבינים ולא יחסרו דרך מדרכי התורה“ וכו'. הנני דן במחקר מיוחד במושגי הידיעה ומונחיה בחבורי הרמב”ם (ולא במו“נ ומ”ת לבדם) מבחינתן של תורות ההכרה והמוסר כאחת.  ↩

  192. הלכות ע“ז וכו' י”א, א'; הלכות טומאת אוכלין ט“ז, י”ב; אגרת תימן, שם, 8 ובמקומות אחרים.  ↩


חובתנו המדעית ל"מורה נבוכים"

מאת

שמעון רבידוביץ'


(ליובל הרמב"ם: 1135־1935)


לא בחובתנו כלפי “מורה נבוכים” גופו, כלפי רבנו משה בן מימון ז"ל, בהחיאת עולמו הרוחני בכללותו וכו’– אני בא לדון. זו רבת־פנים ועמוסת בעיות, שאין לפורטן כאן. מצטמצם אני בנקודה מדעית “מעשית” אחת, והיא חובתנו כלפי הספר “מורה נבוכים”.

לפני כמה שנים תכנו חכמי ישראל שבאמריקה תכנית להוצאתם השלמה של כל כתבי הרמב"ם. כנראה שמסבות־הזמן גרמו לכך, שתכנית זו לא תצא לפועל. אולם חובה מדעית זו, שהיא גם חובה לאומית, חובתנו לעצמנו, למעמדנו התרבותי בהווה ובעתיד הקרוב – שבטלה כנראה בהיקפה זה, לא בטלה מקצתה. ואם לא ניתן להגשים תכנית מעין זו בשלמותה הרצויה, הרי מן הראוי וההכרח הוא שתתגשם בקצתה.

כבר עמדו טובי חוקרי ההלכה הישראלית על הצורך בהעמדת מחקר שיטתו של הרמב“ם בהלכה על יסודות חדשים, יסודות בקרתיים צרופים. הדגישו את הצורך במחקר המקורות הממצה להלכת־הרמב”ם, בברור גרסאות התלמודים ושאר מקורות ההלכה שהיו לפניו – שהרי רק ברור מדעי מסוג זה עשוי להגיה את האור הרצוי על שיטתו של הרמב"ם בהלכה, ולפתור את רוב הבעיות הכרוכות בה, שדורות רבים עמלו על יישובן.

אין מן הצורך להוסיף, שרבה וחמורה ממנה היא התעודה כלפי משנתו הפילוסופית של הרמב“ם. רוב דרישותיהם של חוקרי ההלכה בישראל חלות גם על מחקר תורתו הפילוסופית של בעל ה”מורה נבוכים“: גילוי כל מקורות המחשבה הישראליים, האישלמיים, היוניים וכו', ברור ה”חומר" הפילוסופי שמצא לפניו על כל פרטי פרטיו ותאור מעמד הפרובלימטיקה הדתית והפילוסופית בדורו ובדורות שקדמו לו מתוך “כלי ראשון”, וכיוצא בהם – ועל כולם החובה הראשונה והיסודית היא: הכשרת “מורה נבוכים” למחקר ולעיונו של המשכיל, הקורא המצוי אצל ספרות מסוג זה, שיש בידו מן ההכנות הדרושות לכך. מן המוסכמות הוא, שאין לעולם בכחו של תרגום לשמש במקום מקור. ולפיכך החוקרים ודאי יחקרו את תורתו הפילוסופית של הרמב“ם בלבושה הערבי. בוודאי יש להצטער הרבה על שהרמב”ם לא כתב את “מורה נבוכים” עברית. וזוהי אחת האבדות הגדולות שאבדה ללשון העברית וספרותה. לא היה בישראל כרמב“ם ראוי ובר־יכולת ליצור את הסגנון הפילוסופי המקורי בעברית. השוואה מרפרפת בין קטﬠים אחדים ב”ספר המדﬠ" ובין קטעים מקבילים להם ב“מורה נבוכים” דייה להעיד על כך. על הגורמים שעכבו בידי ר' שמואל אבן תבון מלתרגם את “מורה נבוכים” ללשון “ספר המדע” – לא נעמוד כאן. וחלילה לנו מלקפח את עוצם פעלו של ר' שמואל אבן תבון (במחקר מיוחד אני דן בפעלו זה על יסוד השוואה עם המקור הערבי, תרגום אלחריזי וכו׳), אולם, כאמור, ההכרעה בשאלות תורתו של הרמב“ם הולכת אחרי העיון במקורה הערבי. ולפיכך היה משום מעשה גאולה בהוצאת המקור הערבי על־ידי שלמה מונק (פריס, 1856 ואילך)1. הוצאה זו היא אחת המתוקנות ביותר בספרות המקורות שלנו. שמואל דוד לוצאטו הוא שקבל על שלמה מונק שכלה את כחו בלקוט דברי קדמונים ובינתים הלך מעיין יצירתו הוא ונסתתם. יש משום מחאתו של “חופר בור שיח ומערות”, של יורד לנכסי אבות ומכשירם לדורות יבואו בדברי שד”ל על מונק שנסתמא (שהיו גם מכוונים כלפי נפשו הוא): “אחרי אשר בלה את עצמו בקדמונים היה לו עתה לשוב אל עצמו ולהוציא פנינים יקרות מעומק נשמתו הגדולה בודאי יותר מנשמת הרמב”ם או גנאח… הראות מועלת אבל העורון מועיל יותר לנפשות…" אולם אף לאחר דברי שד"ל, שהרבה בהם מן הענין להלך־רוחם של יוצרי “חכמת ישראל”, הרי ודאי שבצד גילוי “מקור חיים” כחבורו של ר' שלמה בן־גבירול היתה ותהיה הוצאת “דלאלה אלחאירין” אחד ממפעליו הספרותיים והמדעיים הקיימים ביותר של שלמה מונק. ואף על פי כן, עם כל הטובה המרובה שאנו מכירים לו, עלינו להוסיף, שיש צורך במהדורה מדעית חדשה של המקור הערבי גופו, שתערך בצורה מדעית בהתאם להתקדמות אמנות, או אומנות־ההוצאה המדעית, על יסוד כמה פרטים נוספים בזמן האחרון וכו' וכו'. אילו היתה יכלתנו מרובה, היינו צריכים לפתוח בהכנת המהדורה החדשה הזו של “מורה נבוכים” במקורו הערבי. אולם מעוט כוחותינו וקוצר ידינו מטילים עלינו לוותר לעוד זמן־מה על תכנית מדעית זו ולהסתפק בהוצאת־מונק, שכאמור הניחה את היסוד המדעי למחקר “מורה נבוכים”, וזכויותיה ההיסטוריות מרובות הן, כידוע, (גוף המקור הערבי של “מורה נבוכים” מהוצאת מונק, – הכוללת גם תרגום צרפתי, הערות וכו׳ – העתיק באי אלו הוספות הד“ר י. יואל, בסיועו של הד”ר בנעט, בהוצאת “ספריה הפילוסופית”, תרצ׳׳א).

אולם אם ניתן להסתפק בהוצאת המקור הערבי שע“י מונק, הרי אי אפשר כלל וכלל להשלים עם “מורה נבוכים” בנוסח תרגומו העברי של ר׳ שמואל אבן תבון כמות שהוא בידינו. אחד החוקר ואחד הקורא המשכיל זקוקים להוצאה מדעית, בקרתית של “מורה נבוכים” בתרגומו של אבן תבון. גם החוקר – על שום שתרגום זה חי בספרותנו המחקרית למעלה משבע מאות שנה, ו”מורה נבוכים" השפיע דווקא בלבושו האבן־תבוניי על התפתחות המחשבה בישראל. אסור לנו להעלים עין גם מכך, שנוסח “מורה נבוכים” ששמש יסוד לתרגום אבן־תבון הוגה על־ידי הרמב"ם ותלמידיו, והוא סמך את ידיו על המתרגם ומפעלו2. בצדם של שאר הנמוקים המסייעים לכך, יש לשים לב גם לפרט זה, שתרגום אבן־תבון משמש מקור חשוב להשתלשלות המונחים הפילוסופיים בישראל וכו'. תרגומו של אבן־תבון הוא ששמש גם יסוד כמעט לכל תרגומי “מורה נבוכים” ללשונות לעז. אף שני התרגומים לרומית, לדוגמא (יעקב מנטינו, פריס, 1520; בוקסטורף, בזל, 1629), שמהם למדה הפילוסופיה הכללית והתיאולוגיה הנוצרית – מהמאה הט“ז ואילך – את משנתו של הרמב”ם, נעשו ﬠל פיו. כמדומני שאין מן הצורך למנות אי אלה נמוקים נוספים להכרחיות הוצאתו המדעית של “מורה נבוכים”, אף מנקודת ראות מחקרית צרופה, ואולי דווקא מתוך נקודה זו. ואילו היה צורך בהם – היו דפוסי תרגום אבן־תבון שבידינו מספיקים להעיד עדותם להכרחיות זו. כי דפוסים אלה משובשים במאד ברובם – דבר זה מן המפורסמות הוא. מכשילים הם לא רק את הקורא המשכיל, אלא גם את העוסקים במחקר. יש גם מתקנים, לפי הצורך אשר לפניהם, בדברי “מורה־נבוכים” ותולים כמה השערות בתקונים אלה, ונעלם מעיניהם, שלא דברי הרמב"ם, אלא דברי אבן־תבון לפניהם!… (ﬠל אחדים מהשבושים בדפוסי אבן־תבון עמדתי – על יסוד השוואה ﬠם שמונה מכתבי־היד של תרגום אבן־תבון – במאמרי “שאלת מבנהו של 'מורה נבוכים׳׳׳, תרביץ VI [תרצ׳׳ה] 285־333 [לעיל בקובץ זה]. אולם הם רק כ”טפה מים" הטעויות).

ויש יסוד להניח, שהוצאה בקרתית של “מורה נבוכים” בתרגום אבן־תבון תמלא את התקוות שאנו תולים בה. בשעה שמכתב־יד תרגומו של אלחריזי לא היה לפני המו“ל שלו אריה ליב שלוסברג (לונדון, תרי"א), אלא כתב־יד אחד (כת"י פריס) – הרי לפנינו עשרות העתקות בכת”י מתרגום אבן־תבון, המוטלות בספריות העולם ללא שמוש, – וכמה היתה תועלתן מרובה אילו גאלון ממחשכי־שפוניהן3. (תאור גלגולם של כמה מכתבי־היד הללו יש בו – דרך אגב –הרבה מן המאליף בבחינה היסטורית כללית ובבחינת התפשטות תורתו הפילוסופית של הרמב׳׳ם בישראל). באחדים מכת"י אלה השתמש מונק, באחדים מהם עיינו עיון ארעי עוד חוקרים אחדים. אולם בכללם – לא נהנינו מעושר זה. המחקר המשיך בדרכו ולא שם לב, שכמה וכמה מספקותיו בתרגום אבן־תבון היו עשויים להתברר על־ידי הוצאתו הבקרתית, כשתהא ערוכה לפי דרישות המדע שבדורנו. וכתבי־היד עמוסים גם כמה הערות חשובות (וביניהן גם הערות ר' שמואל אבן־תבון גופו), שלא נתפרסמו, ולא הפיקו את התועלת המחקרית מהן.

הוצאה בקרתית של “מורה־נבוכים”, על יסוד עשרות כתבי־היד הנ"ל, בצרוף אפרט מדעי ערוך על כל חלקיו (השוואת גרסאות, מראי־מקומות, לוח־מקראות לפי סדר הפרקים שב“מורה נבוכים” ולפי סדר ספרי התנ"ך, מפתחות שמות וענינים וכו׳) – יש בה כדי לשחררנו מעבירה זו על לאו מפורש בתורה: “ולפני עור לא תתן מכשול”. והרי כולנו מגששים באפלה בדפוסי אבן־תבון שבידינו.

משער אני שבאי־אלה ארצות יוציאו לשם יובל־הרמב“ם הבא קצורי “מורה־נבוכים”, ואולי גם הוצאות “עממיות” וכו'. אולם ברור הוא לכל, שנסיונות מעין אלה אם יעשו רק על פי דפוסי אבן־תבון ולא על יסוד כתה"י – תועלתן מוטעה, ובעיקר כולם יעמדו על בסיס רעוע. כדי שיתכן לתת קצור “מורה נבוכים” או להוציאו הוצאה עממית, מן ההכרח לקבוע תחלה את צורתו האמתית, ההיסטורית של נוסחו העברי של “מורה־נבוכים”. רק לאחר שתערך ההוצאה המדעית המוצעת כאן – יתכן לגשת לחבור פרוש מדעי מקיף ל”מורה נבוכים". אולם בראש וראשונה: סקול אבני הנגף, הוצאת־נוסח בקרתי ומדויק.


*

יודע אני, יהיו שיאמרו: מוטב לתרגם מחדש את “מורה נבוכים” עברית, תרגום עדיף מהוצאה זו שאני מציע. שתי תשובות לי בדבר: ודאי היה תרגום מחדש מכניס ברכה לספרותנו הפילוסופית, ובעיקר מבחינה לשונית־סגנונית, אולם איננו פותר את הבעיות עליהן עמדנו. שהרי החוקר לא יוכל לעולם לצאת ידי חובתו בתרגום חדש זה, ושום תרגום שבעולם לא ישחררהו מחובת המקור, כאמור. כלומר, מחקר־הרמב“ם לא ירויח כמעט ולא כלום על־ידי התרגום מחדש, ולו גם יעמד על תכלית אמנות התרגום ודיוקו. אולם יעברו עוד כמה ימים עד שימצא החוקר שיעלה בידו לזכות את ספרותנו בתרגום “מורה נבוכים” מחדש, שהרי מצריך הוא שליטה גמורה בערבית ובעברית כאחת, שליטה פילולוגית ופילוסופית בספרות הפילוסופיה הערבית שקדמה לרמב”ם, אמנות תרגום מדעית וכו' וכו'. ואחרי כל אלה, מי יודע אם כל הטורח הרב הזה שישקיע המתרגם האידיאלי יעמוד לו שהתרגום החדש יעלה באמת הרבה על תרגום אבן־תבון. (הרי לא כתב הרמב"ם את ספרו “למען ירוץ בו הקורא”, ואין גם לתרגמו ברוח זה). ואילו גם נתקבלה תפלה זו – חובת הוצאתו של תרגום אבן־תבון במקומה עומדת. תרגום חדש לא ישכיח לעולם את תרגומו. ואילו יכול להשכיח – היה אחרי כל אלה נשאר ערכו ההיסטורי והמדעי של תרגום אבן־תבון בצדו. ונסיון תרגום חדש מעין זה אף הוא יכול היה ליהנות הרבה מהוצאה בקרתית שלמה של תרגום אבן־תבון על־יסוד כתבי־היד.


*

ועלי להוסיף: חובתנו המדעית ל“מורה־נבוכים” אינה מסתיימת בהוצאת ספר־יסוד זה במקורו ובתרגומו, כמות שבררנו. מן הצורך ומן ההכרח הוא להוציא לאור קובץ הפירושים ל“מורה נבוכים” על־יסוד כתבי־יד ודפוסים שונים, בצרוף מבואות, הערות וכו‘. ר’ יוסף שלמה דילמידיגו מקנדיאה מספר – באגרתו אל ר׳ זרח ב׳׳ר נתן – שראה במצרים שמונה עשר פירושים “גדולים וקטנים” ל“מורה נבוכים”. ביניהם הוא מונה לא רק את ר' משה נרבוני, ר' שם טוב, קרשקש והאפודי, שהוא משווה אותם לארבעת הבנים שב“הגדה של פסח”4 אלא גם את ר' יוסף כספי, ר' שם טוב פלקיירא, אל תבריזי, ר' דוד יחייא, ר“י אברבנאל, ורלב”ג.

מ. פרידלנדר מונה בהקדמתו למהדורה השניה של תרגום “מורה נבוכים” לאנגלית5 למעלה מארבעים פירושים ישנים וחדשים ל“מורה־נבוכים”. אבל גם מנין זה אינו שלם עדיין. טעונים תשומת לב מיוחדה כמה פירושים יסודיים שמחבריהם חיו בדורות הסמוכים לרמב“ם, ובהם נשתמר מקצת מן המסורת הפילוסופית בין תלמידי הרמב”ם, והם גם שהוסיפו לטוות את חוט המחשבה בישראל על־פי דרכם. מהם שלא זכו עדיין לראות אור הדפוס, ומהם שנדפסו, אלא שדפוסם הוא משובש, או אינו ערוך כהלכתו על־פי נוסחאותיו בכתבי היד השונים. הצד השווה שבהם שכולם טעונים בדיקה והוצאה מדעית הראויה לשמה.

בודאי שקובץ פירושים זה היה עשוי להביא ברכה רבה לא רק למחקר תורתו הפילוסופית של הרמב"ם לבדה. אולם, לצערי, פוסקים הלכה בישראל כמי שאמר: תפסת מרובה לא תפסת. ולואי ויקיימו לפחות את חציו השני של כלל “גדול” זה בחיים: תפסת מועט – תפסת.

“מועט” זה – אני מסכם ואומר – הוא הוצאה מדעית של “מורה־נבוכים” על־יסוד עשרות כתבי־היד הגנוזים בספריות, וכמובן בהשוואה עם המקור הערבי, בהוספת הערות, מפתחות הצריכים לגוף הספר וכו' (ולא כאן המקום לדון בפרטים).

“מועט” זה הוא לבדו עשוי להכשיר – כאמור – את הקרקע לפירוש הגדול הרצוי, להוצאת־עם או להוצאת קצור־“מורה־נבוכים” לקובץ הפירושים הישנים והחדשים, ואולי גם לתרגום עברי חדש. “מועט” זה הוא התכוף ביותר בבחינת המחקר והעיון בתורת הרמב"ם, והוא הוא שניתן להגשמה, אף בכחותינו הדלים.

אם יש מן הממש ב“קול ענות תרועה” זה מקהיר וירושלים עד קורדובה, מדריד, ברלין, ורשה, לונדון, ניו־יורק וכו', אם ישראל רוצים לחוג באמת ובתמים את זכרו של רבנו משה בן מימון– כלום יש לנו מעשה־חג נאה מהחזרת עטרת “מורה־נבוכים” לטהרתה?

זו תהא אבו־פנה במצבת־הזכרון למאור המחשבה הישראלית במשך שבע מאות שנה ומעלה.





  1. כ“ג שנה קודם לכן (בשנת 1833) הודיע מונק על תכניתו זו במאמרו שהוסיף לתרגום כה”ק לצרפתית, (Réflexions sur le culte des anciens hébreux dans ses raports avec les autres cultes de l'antiquité…) ששמש מבוא לספרי ויקרא ובמדבר, ובו שלב קטעים אחדים מהחלק השלישי של “מורה נבוכים” במקורו הערבי. זה היה הנסיון הראשון לפרסום המקור הנ“ל. בהערתו מרמז מונק על החוקרים ששגו הרבה משום שלא עיינו במקורו של ”מורה נבוכים".  ↩

  2. עיין באגרת הרמב“ם אל ר' שמואל אבן־תבון: … ”וכיוון שהגיעו אלי כתביך בלשון העברי ולשון הערבי והבנתי ענייניך ויופי ציורם וראיתי המקומות שנסתפקו לך במאמרנו הנכבד ספר מורה הנבוכים, והמקומות אשר הרגשת בהם בשבוש הסופר, אמרתי אז כאשר אמר בעל השיר הקדמוני: לו אבותיו ידעו אז אמרו היא מעלת האב לבן נוסעת… יפה שאלת בכל אשר שאלת וכל המקומות אשר שערת בהם חסרון תיבה או תיבות כך הוא… לך בודאי ראוי והגון להעתיק מלשון אל לשון, לפי שלב נבון נתן לך הבורא יתברך להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם, והכרתי מדבריך שלבך ירד עד עומק הענין ונגלה לך מצפוניו, והנה בארתי לך בלשון עברי איך תעשה בכל ההעתקה… חייך שבשעה ששמעתי כל דבריך וראיתי יופי מאמריך והבנתי עומק ציוריך ודעת שפתיך ברור מללו, מאד שמחתי ותמהתי למציאות בן לחכם כזה, והוספתי תימה היאך יהיה טבע בן שנולד בין העלגים כך וירדוף אחרי החכמות ויהיה מהיר כל כך בלשון ערבי שהוא ודאי לשון עברית שנשתבשה מעט, ועוד היאך יבין דקדוקי הלשון בענינים עמוקים“… (קובץ תשובות הרמב“ם ואגרותיו, הוצ' ליכטנברג, תרי”ט, II, כ"ז, א׳־ב׳). – ולקהל לוניל שבקשו מהרמב׳׳ם שיתרגם את ”מורה־נבוכים“ לעברית השיב:… ”ואשר שאלתם שאעתיקנו לכם אני בלשון קודש – מי יתנני כירחי קדם לעשות שאלתכם בזה הספר ובשאר הספרים שחברתי בלשון קדר אשר הקדיר שמשי כי אהליהם שכנתי ושמחה גדולה היתה לי בזה להוציא יקר מזולל ולהשיב גזלה אל הבעלים. אבל סבות הזמן סבבוני, אפילו הפירושים שעשיתי וכמה ענינים שחברתי בלישנא דרבנן שהן עדיין אפילות לא נשאר לי פנאי לדקדק אותן ולהגיהן עד שיצאו לאור העולם וכל שכן להעתיק מלשון אל לשון… ומכל מקום [הנה] אצלכם בן החכם משמח אב אשרי יולדתו הוא התלמיד היקר נזר המשכילים ר׳ שמואל שצ׳׳ו ב“ר יהודה החכם ז”ל נבון ומשכיל ורחב לב הרבה ובעל דעה נכונה ולשון למודים נתן לו האל ולא יבצר ממנו כל אשר חפצו להעתיק לכם וכבר כתבתי לו כתב בכתב ידי בלשון ערבי [עברי?] והגרי על עסקי ההעתקה"… (שם, II, מ"ד, א׳).

    וכמה הרבה ר' שמואל אבן תבון לדייק בעבודתו (מונק קורא לתרגומו: Calpue de l'original arabe ולדבריו אין מבינו אלא מי שיודע ערבית ועברית “רבנית” ויודע פילוסופיה אישלמית ומונחיה), אנו למדים גם מאגרתו של הרמב“ם, בה הוא מבקש שתלמידיו יגיהו את כתה”י “בדקדוק גדול פעם ושתים עד שיהיו בטוחים שלא נשאר בהם טעות, ויחתום אדוננו בהם אחר שיתאמת לו טוב הגהתם… כי ידעתי כי ייטב בעיני כבודו להסיר עולה מאהלינו, וגם לבבי לא ישקוט ולא ינוח עד דעתי מאמר ההוא מוגה”… ולהלן אנו עומדים על הקפדתו המפליאה:… "ואני בקצת השגיאות ששערתי בהן הייתי מציין בחוץ בדיו ובקצתם הייתי מעביר צפרני בגליון כנגד השטה שבה הטעות שבקצתה אין בה ציון כלל, ומחסד אדוננו לצוות על המגיהים שלא יגרדו מכל מה שימצאו בספרים אפילו אות אחת אך יגיהו מבחוץ לא על ידי גרד, ויציינו היטב המקומות כדי שלא ישאר לנו הספק במה שיגיהו׳׳… (שם, II, כ"ז, א׳).  ↩

  3. במוזיאון הבריטי, לונדון, גנוזים שמונה כתבי־יד של תרגום אבן־תבון (עיין: מרגולית, רשימת כתה"י העבריים וכו', 1899). אחד מהם נשלמה העתקתו כשמונים שנה אחרי פטירת הרמב“ם. בספרית־בודלין שבאוקספורד: שמונה כתבי־יד ועוד כמה קטעים. אחד מהם נקנה ל־ידי שמואל בן משה דליאוצי מנוצרי אחד. כתב־יד זה היה קנינו של בית־הכנסת ל”לועזים“ בפאדובה. הקונה חזר ונתנו במתנה לבית־הכנסת של ”לועזים" במנטוא (עיין: א. נויבויאר, רשימת כתב"י העברים וכו׳, 1886, מס' 1250 ואילך).

    בבית־הספרים הלאומי שבפריס גנוזים עשרה כתבי־יד (עיין: רשימת כתה"י העבריים וכו' בספריה הממלכתית, פריס, 1866). אחד מהם היה גם בידי ר‘ עזריה מן האדומים. בספריית גינצבורג (פריס), כתב־יד אחד שנכתב לשמו של ר’ משה די ליאון. בקובץ א. ג. אדלר, ששה כת“י וקטעים. בספרית שטרסבורג – כת”י אחד, וזולתם כת"י וקטעים בספריות אחרות.  ↩

  4. “ואולם דרך צחות אומר כי מפרשיו כנגד ארבעה בנים: א‘ רשע – זה ר’ משה הנרבוני ראש למבינים, והוא זקן ביתו של המורה וירד לעומק דבריו מכל המפרשים, אלא היה כהולך רכיל מגלה סוד ולאיש לא נשא פנים; ואחד חכם – הוא ר' שם טוב מבאר יפה ומעורר על דברי הרב קושיות ומדנים; תם – זה קרשקש, פירושו כפירוש הרבנים: ואחד שאינו יודע לשאול – זה אפודי, והוא איש נכבד משיב חרש ואינו שואל כדרך רש”י בקצור ובאור הוא ראש הפרשנים, והוא בכלל חכמי השעור והתורנים, מה שאין כן ר' שם טוב"… (מכתב אחוז, ס‘ מלא חפנים, הוצ’ א. גייגר, ת"ר, 18).  ↩

  5. London,1904, XXXII.  ↩


"ספר המדע" ו"ספר המצוות" לרמב”ם

מאת

שמעון רבידוביץ'

“ספר המדע” ו“ספר המצוות” לרמב”ם: (עיוני הרמב”ם, II)


לאחי

הד"ר יעקב מ. ראביד

איש ניו־יורק

באהבה.


א.

משעה שנכנס הרמב”ם לשערי ההלכה הישראלית – ניתן לומר: משחר עלומיו, הרי כבן עשרים ושלש פתח בחיבור פירושו למשנה, וקודם לכן עשה אזנים לגמרא הבבלית והירושלמית1 – נשא כנראה את נפשו לסיכומן של ההלכה והמחשבה הדתית, ולסיכום שאין אחריו סיכום (ואין בו משום חתימה במשמעותה המקובלת), כלומר לחיבור “משנה תורה” שלו. במחשבה – גם אם לא למעשה – פתח בו ודאי לפני שנת 1170, תוך כדי עמידתו בפרשנות התלמודית, וסיימו בשנת 11802. אין כאן המקום לדיון בעיקר מבוקשו של הרמב”ם ב“משנה תורה”. מפורסמים הם דברי הקדמתו לחיבורו זה, הברורים ביותר, אף על פי שנתנו מקום למתנגדיו, בני דורו, לתלות בהם כוונות שהרחיק עצמו מהן במפורש, וגם בני הדורות שאחריו נתלבטו בהם הרבה: “…ובזמן הזה תכפו צרות יתירות ודחקה שעה את הכל ואבדה חכמת חכמינו ובינת נבונינו נסתתרה. לפיכך אותן הפירושין והתשובות וההלכות שחברו הגאונים וראו שהם דברים מבוארים נתקשו בימינו ואין מבין ענייניהם כראוי אלא מעט במספר. ואין צריך לומר התלמוד עצמו הבבלי והירושלמי וספרא וספרי והתוספתות שהן צריכין דעת הרחבה ונפש חכמה וזמן ארוך ואחר כך יודע מהן הדרך הנכוחה בדברים האסורין והמותירין ושאר דיני התורה היאך הוא. ומפני זה נערתי חצני אני משה ב”ר מימון הספרדי ונשענתי על הצור ברוך הוא ובינותו בכל אלו הספרים וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלה החיבורין בענין האסור והמותר, הטמא והטהור עם שאר דיני התורה כולן בלשון ברורה ודרך קצרה… כללו של דבר כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל, אלא יהיה חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה עם התקנות והמנהגות והגדרות שנעשו מימות משה רבנו ועד חיבור התלמוד… לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה, לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחלה ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם"…

עם עבודתו בכינוסה של כל ההלכה – לרבות זו שאינה נוהגת בזמן הזה ובחוץ לארץ – מהספרות ה“רחבה כים” שמצא לפניו3, הלכה ובשלה בלבו ההכרה ש“משנה תורה” זקוק למצע־מבנה שיהא בו גם משום מפתח ומעין אמת בנין ובדיקה כאחד, כשם שאנו למדים מהקדמת הרמב”ם ל“ספר המצוות”4 [ומכאן ואילך סהמ”צ] – זה שנטל עליו למלא אותו תפקיד כלפי “משנה תורה”. לאחר שהרמב”ם מרצה בהדגשה יתירה את עיקר מגמתו בחיבור “משנה תורה” ברוח הקדמתו הנ"ל5, הוא מוסיף6: “… ומפני זאת הכוונה באתי7 וראיתי שהוא ראוי שאשים תחלה בפתיחת הספר8 מספר המצוות כולם עשה ולא תעשה עד שתבוא חלוקת הספר על כללם ולא תמלט מצוה שלא נשלים הדבור בדיניה… זה כולו להשמר שלא יעדר ממנו דבר שלא אדבר בו, ובזכרי כל המצות במספר הייתי בטוח מזה…; ולכן ראיתי9 שאקדים לפני החיבור שזכרתי מאמר, והוא הספר הזה שאבאר בו ענין10 המצות ואיך ראוי שימנו… וכשיתאמת מספרם במאמר הזה בראיה מבוארת אין ספק בה, אז יתבאר למי שיקראהו טעות כל מי שמנה חלוף מה שמנינו אנחנו11; וכשתגיע ידיעת מספרם בראיה מזה המאמר אז אזכרם זכרון מוחלט בתחלת החיבור הכולל במה שזכרנו”12.

אין הרמב”ם מזכיר את “משנה תורה” בגופו של סהמ”צ (בו נזכר פירושו למשנה), כשם שאין הוא מעיר על מציאותו של סהמ”צ ב“משנה תורה”, אע“פ שלא היה הרמב”ם מקמץ ברמזים בין חיבור לחיבור, לפי צורך הענין. לכאורה חייב היה להעיר על סהמ”צ – בכלל, ובעיקר על “שרשיו” שהניח בו במנין המצוות – בסיום הקדמתו ל”משנה תורה“, בו הוא מדגיש שאין חיבורו זה מחולק לפי מנין המצוות ומוסיף בקצרה: “ומנין מצות התורה הנוהגת לדורות שש מאות ושלש עשרה מצות” וכו'. גם עובדה זו סייעה לכך שכמה חכמים – לדוגמא בעל “ספר היוחסין”13 – יצאו והקדימו את “משנה תורה” לסהמ”צ.14 על הנחה זו מטפחים – מלבד כמה מרמזיו של הרמב”ם ומעדויות מתרגמיו ומפרשיו – דבריו המפורשים של הרמב”ם באחת מתשובותיו: “…ספר אחד יש לי שחברתיו קודם חבור זה שהוא משנה תורה ואותו הספר קראתיו ספר המצוות”…15. ואף על פי כן רשאים אנו להניח על יסוד דברי הרמב”ם גופו – שאילו לא יצא הרמב”ם לחבר “משנה” תורה שלו, לא היה עורך את סהמ”צ. כלומר, חיבורו של סהמ”צ בא מתוך טיפולו של הרמב”ם במ”ת – אם בפתיחתו אם באמצעיתו, לא ניתן לנו להכריע בדבר. ואם כך, אולי ניתן לשער שלא רק מחשבת חבור מ“ת קדמה לסהמ”צ, אלא גם כמה מראשי פרקיו או מספריו של מ”ת חוברו, ואם לא נערכו בצורתם האחרונה, לפני חיבור סהמ”צ. ולאחר שסהמ”צ ומ“ת היו שניהם ערוכים בצורה מסויימה זו שלפנינו (עיין להלן על משנתם הראשונה והשניה) – אפשר שעמד הרמב”ם לצרף את שניהם ולהכניס את סהמ”צ כהקדמה לגופו של מ”ת, ואחר כך הפריד ביניהם, אולי גם בשל שינוי־לשונם.

הרמב”ם ראה חובה לעצמו להסביר את נימוקיו לעובדה שכתב את מ“ת עברית, וגם להדגיש את סגנונו שייחד לו למ”ת16. ואשר לסהמ”צ שכתבו ערבית – כפירושו למשנה וכו' – למדים אנו מר' משה אבן תבון, האומר בהקדמתו לתרגום סהמ”צ: “וחיבר זה בלשון הגר למען לא יחובר עם חבורו הגדול ואע”פ שהוא כפתיחה אליו“17. משה בלאך18 וחכמים זולתו מוצאים בדברי אבן תבון טעם מספיק לחיבורו של סהמ”צ בערבית. ובאמת הדבר צריך עיון. הסברתו זו של אבן תבון מוקשה משני פנים: אילו היה סהמ”צ כתוב עברית, כלום היה על ידי כך בלבד “מחובר” עם “משנה תורה”, או נבלע בו? ומפני מה “לא יחובר [סהמ”צ] עם חבורו הגדול”? הרי אבן תבון גופו מלמדנו שסהמ”צ בא לשמש “יסוד קיים” ו”עמוד חזק לבנות עליו הבנין הטוב הבנוי לתלפיות שהכל פונים אליו, הוא חיבורו השלם המכונה משנה תורה הכולל כל משפטי הדת בלשון קצר ובשפה ברורה“. ומפני מה חייב היה הרמב”ם להפריד הפרדת לשון זו בין ה”יסוד" וה“עמוד” ובין הבנין גופו? ונוסף לכך: הרמב”ם כותב באחת מתשובותיו: “וניחמתי הרבה על שחברתיו בלשון ערבי מפני שהכל צריכין לקרותו, ואני מחכה עתה שאעתיק אותו ללשון הקודש בעזרת שדי”19. אילו כתב הרמב”ם את סהמ”צ ערבית במתכוון, מטעמו של אבן תבון – הרי היה רשאי למצוא בו “התנצלות” – מה ללבושו הערבי של סהמ”צ, ולא היה מתחרט על אותו לבוש בצורה זו.

לעניננו: גם לאחר שהרמב”ם לא עשה את סהמ”צ ומ“ת ספר אחד, הרי לא זו בלבד שהם לשים בעיסה אחת, אלא הם גם אחוזים זה בזה, וביחוד מ”ת בסהמ”צ. ולפיכך שומה עלינו לברר אם ועד כמה שימש סהמ”צ אמת־בנין (במשמעותה המקיפה) למ“ת בכללו, עד כמה יוצא הרמב”ם במ”ת בעקבות סהמ”צ; כלומר: מה הוא היחס בין מנין המצוות וניסוחן בסהמ”צ ובין מבנה ההלכה הישראלית בשלמותה כמות שהיא ערוכה לפנינו במ“ת. אין אני בא לדון בשאלות אלו במלוא היקפן. מבוקשי כאן אינו אלא לברר את מערכת היחסים – בסדר, במבנה, בניסוח ובהרצאה – שבין סהמ”צ ובין ספר הפתיחה ב”משנה תורה“, הוא “ספר המדע”, הכולל שבעים וחמש מצוות־עשה ולא־תעשה מתרי”ג המצוות שבסהמ”צ.


ב.

עשר המצוות (שש מצוות־עשה וארבע מצוות לא־תעשה) הנכללות ב“הלכות יסודי התורה” (חלק ראשון ב“ספר המדע”) – תשע מהן כרוכות באלוה, ואחת בנבואה. ויש בו בעיון ראשון בפתיחה זו ללמדנו שאין דרך “משנה תורה” דרכו של “ספר המצוות”. לא כל עשר המצוות הללו, הראשונות של פרשת האלהות המנויות בזו אחר זו בסהמ”צ נכללות ב“הלכות יסודי התורה”, כלומר בפתיחת “משנה תורה” ו“ספר המדע” (מכאן ואילך – סה”מ): מצוות־עשה א' ב“הלכות יסה”ת" – “לידע שיש שם20 אלוה” – היא גם פותחת את מנין המצוות בסהמ”צ. ב' – “שלא יעלה במחשבה שיש שם אלוה זולתי ה'” – היא גם מצוות לא־תעשה א' בסהמ”צ; ג' – “ליחדו” – ב' בסהמ”צ; ד' – “לאהבו” – ג' בסהמ”צ; ה' – “ליראה ממנו” – ד' בסהמ”צ; עד כאן סדר־סהמ”צ הוא גם סדר סה“מ. אולם מצווה ו' ב”הלכות יסה“ת” – “לקדש שמו” – היא ט' בסהמ”צ; ז' – “שלא לחלל את שמו” – מצוות־לא־תעשה ס“ה בסהמ”צ; ט' – “לשמוע מן הנביא המדבר בשמו” – קע”ב בסהמ”צ; י' – “שלא לנסותו” – מצוות לא־תעשה ס"ד בסהמ”צ21.

מצוות־עשה ה' בסהמ”צ, בתחום שבין אדם למקום – עבודת ה‘, כלומר מצוות תפלה – לא הכניס הרמב”ם לסה“מ אלא ל”ספר אהבה" (“הלכות תפילה”). למצוות־עשה ו’ בסהמ”צ – ההתחברות בחכמים – ייחד הרמב”ם מקום ב“הלכות דעות”. מצוות־עשה ז' – השבועה בשם אלוה – הכניס ל“ספר ההפלאה” (“הלכת שבועות”). מצוות־עשה ח' – ההידמות לאלוה – לזו לא מצא הרמב“ם מקום ב”הלכות יסודי התורה“, הכוללת את עיקרי האמונה הישראלית, אלא קבעה ב”הלכות דעות" (עיין להלן). וכנגדה, מצוות־עשה ט' בסהמ”צ – קידוש שם אלוה – מנוייה ב“הלכות יסודי התורה”, כאמור. הפרדה זו שהרמב”ם מפריד בסה“מ בין מצוות ההידמות לאלוה ובין מצוות קידוש השם, שממנה ניתן להסיק שהרמב”ם דן בקידוש השם (על שתי מצוות לא־תעשה הכרוכות במצות־עשה זו) דין יסוד מ”יסודי התורה“22 ולא דן דין זה במצוות ההידמות לאלוה – יש בה משום ענין לא רק לתורת האלהות שלו, אלא גם להבהרת מבנהו של סה”מ.

מאותה הקבלה ראשונה ניתן ללמוד לא זו בלבד שאין הרמב”ם הולך בסה“מ (וב“משנה תורה”) אחרי מנין המצוות שבסהמ”צ, אלא אינו שומר בסה”מ על סדר סהמ”צ אפילו בעריכתן – או בהרצאתן – של פרשיות שלמות, הללו שלכאורה ניתן היה להניח שהיה לו לרמב”ם נימוק מיוחד לעריכתן המסויימת ולשילוב מצוותיהן בסהמ”צ; ובכללן גם פרשיות ששמשו – כמות שהן בסהמ”צ, על סדרן וצרופן – לצורך הלכותי מסויים. מובן מאליו; לא הרי סהמ”צ כהרי סה“מ (כספר ב“משנה תורה”). הראשון – עיקר תעודתו מניינן של מצוות, והשני – בו יצא הרמב”ם להקים את שיטת ההלכה הישראלית על כל מערכותיה, הן וסעיפיה על פרטי פרטיהן. מגמתו של “משנה תורה” בכללו, מבנהו ודרכי הרצאתו – מחייבים פרקים את הרמב”ם להקדים בו את המאוחר ולאחר בו את המוקדם שבסהמ”צ. שינויי סדר ומקום בין סהמ”צ לסה”מ הם שינוי מבנה. והללו יש בהם לצאת וללמד על שינויי־כוונה, ופרקים על גלגולי־התפתחות במחשבתו של הרמב”ם; עתים אתה מוצא שינויים בין סהמ”צ לסה”מ גם בעצם הרצאתן ובניסוחן של המצוות והלכותיהן המסתעפות מהן. רובם של השינויים הללו גוררים אחריהם הסעתו של מרכז־הכובד מענין לענין, וזו נותנת טעם בפרשה הנידונה בכללותה.

הרמב”ם תחם לעצמו תחום בסהמ”צ: “וזה כי אני אבאר המצות כולם ומספרם מצוה אחר מצוה ואביא ראיה על כל מה שיש בו ספק, ואין כוונתי בזה המאמר לבאר דין מצוה מן המצות אבל מספרם לבד, ואם אבאר מהם בעת שאזכרם אבאר אותו על צד באור השם עד שיודע זה הצווי או האזהרה על איזה דבר הוא נופל”… (בהקדמתו לסהמ”צ). במצוות רבות שומר הרמב”ם בסהמ”צ על אותו תחום, אולם בכמה מהן אינו משגיח בו; כלומר, אינו מסתפק במנין המצוות ובסימון מקורותיהן במקרא ובספרות התלמודית23, אלא הוא גם יורד לעצם הבעיה – או הבעיות – הכלולות במצווה שלפניו, אם בקצור וברמז, ואם בקצת פירוט ואריכות, הכל לפי הצורך. וגם בתחום פירוש ונמוק זה מתלבטים שינויים מאלפים בין סהמ”צ לסה”מ. רובם של סוגי השינויים הללו – שאין לזלזל אף באחד מהם, שהרי משתדל היה הרמב”ם להרחיק עצמו מן ה“מקרה” גם בעריכת חיבוריו ובהרצאת דבריו בכללם24 – מצויים בפרשה מרכזית זו, פרשת האמונה ב“יסודי התורה” – וכולם צריכים תלמוד25.


ג.

בסהמ”צ מצטמצם הרמב”ם בסימונה של “האמנת האלהות” כמצוות עשה (א'), ואילו בסה“מ הוא מרחיב בהרצאתו של “יסוד” ראשון זה ומעמיק בו, וכך מחייב טבעו של “משנה תורה” וסה”מ שבו, במרומז. כאן מתבלט גם שינוי־לשון יסודי אחד שיש בו משום ענין רב למשנתו הפילוסופית של הרמב”ם בכלל: בסהמ”צ הוא מגדיר את אלוה כ“עילה וסבה”:… “והו אן נעתקד אן תם עלה וסבב הו אלפאעל לגמיע אלמוגודאת”… (“והוא שנאמין שיש שם עילה וסבה הוא פועל לכל הנמצאים”); ואילו בהלכה – בלשון הרמב“ם בהקדמתו ל”משנה תורה“: בהלכה הקטנה – המקבילה לכך בסה”מ חסר אותו מושג של עילה וסבה ולא בזו לבדה – אלא בכל פרשת האלהות שבסה”מ. והוא הדין במצוות־העשה השניה, מצוות היחוד. בסהמ”צ נאמר: “והוא אן נעתקד אן פאעל אלוגוד וסבבה אלאול ואחד”… (“והוא שנאמין שפועל המציאות וסבתו הראשונה אחד”…) ואין זכר ל“סבה ראשונה” זו בהלכות־היחוד שבסה“מ (שם, א‘, ג’ וכו'). כנראה נזהר הרמב”ם מלהכניס את המושג האריסטואי “עילה ראשונה” ל”משנה תורה" שלו, אף על פי שלא חשש לכך בסהמ”צ – ולא עוד אלא שלאחר כך יצא הרמב”ם והתיר ב“מורה נבוכים” במפורש לשון־פילוסופים זו של “סבה ראשונה”26. אולי ניתן לומר: כשכתב הרמב”ם ערבית ניסח את דבריו בפרשת האלהות בסגנון הפילוסופי המקובל (ביחוד באסכולתם של האריסטואים) מה שאין כן בעברית – וביחוד ב“משנה תורה” – בה לא דבר באלוה בלשון עילה וסיבה27. כנגדו, אינו מסתפק כאן בתאורי אלוה כ“מצוי ראשון”, “ממציא כל הנמצא” (מקביל ל“אלפאעל לגמיע אלמוגודאת” בסהמ”צ) אלא הוא מפליג בתאורים אלה: “אלוה העולם”, “אדון כל הארץ”, “מנהיג הגלגל בכח שאין לו קץ ותכלית, בכח שאין לו הפסק”, “הוא המסבב אותו בלא יד ובלא גוף”, “הוא לבדו האמת ואין לאחר אמת כאמתתו”; והוא גם רואה צורך לעצמו לעמוד כאן – ובקיצור מופתי – על תלותה של מציאות העולם בכלל במציאותו של אותו “מצוי ראשון”: “וכל הנמצאים מן שמים וארץ ומה ביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו28. ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי, אין דבר אחר יכול להמצאות. ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים, הוא לבדו יהיה מצוי, ולא יבטל הוא לבטולם; שכל הנמצאים צריכין לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם, לפיכך אין אמתתו כאמתת אחד מהם”.

בהנחתה של מצוות לא־תעשה ב' – “שלא יעלה במחשבה שיש שם אלוה זולתי ה'” – אין סה“מ מוסיף על סמה”צ, פרט לאותה הדגשה שכל המעלה על דעתו מחשבה זו “כפר בעיקר, שזהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו”. כנגדה, מצויים שני שינויים חשובים בין סהמ”צ וסה“מ בניסוחה של מצוות־עשה ב' – אמונת היחוד. בסהמ”צ ובסה”מ משמש דברים ו‘, ד’ – “שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד” – מקור לאותה מצוות־יחוד. בסהמ”צ בא המקרא כולו, ובו הוא כורך מצווה זו בישראל: “וברוב המדרשות תמצאם אומר29: על מנת ליחד את שמי, על מנת ליחדנו, ורבים כאלה. רוצים בזה המאמר: אנחנו30 אמנם הוציאנו מעבדות ועשה עמנו מה שעשה מן החסדים והטובות על תנאי האמנת היחוד. כי אנחנו מחוייבים בזה”; והוא מסיים: “והרבה מה שיאמרו מצוות יחוד ויקראו גם כן זאת המצווה מלכות שמים. כי הם אומרים: כדי לקבל עליו מלכות31 שמים. רצה לומר: ההודאה ביחוד והאמנתו”. ואילו בסה“מ, בהלכה הקטנה הכולל מצווה זו – אין זכר לאותה הדגשת־שראל. ואולי מטעם זה אין הרמב”ם מביא בסה”מ אלא את סיומו של המקרא ומשמיט את פתיחתו (“שמע ישראל”)32. גם מכאן ניתן ללמוד כמה יש לעיין ולעיין בדרכי שמושו של הרמב”ם במקראות בהם הוא תומך את יתדותיו. כמו כן לא הוסיף הרמב”ם בסה”מ אותו רמז ל”מלכות שמים“. כנגד זה משתדל כאן הרמב”ם להגדיר מושג מרכז זה של יחוד־אלוה מבחינה הגיונית ומיטאפיסית: “אלוה זה אחד הוא. אינו לא שנים ולא יתר על שנים אלא אחד, שאין כייחודו33 אחד מן האחדים הנמצאים בעולם, לא אחד כמין שהוא כולל אחדים הרבה, ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות אלא יחוד שאין יחוד אחר כמותו בעולם”, והוא מוסיף ולמד על יחודו של אלוה מתוך אי־גשמיותו זו המוציאה אותו מתחום הקץ והתכלית. ודאי, כאמור, תפקידו של סה”מ לא היה תפקידו של סהמ”צ. ואף על פי כן, מכיוון שהרמב”ם פרץ גדרם של מוני המצוות בישראל שקדמו לו34 ומנה את מצוות האמונה במציאות אלוה ויחודו בתרי”ג המצוות, ניתן היה לשער שיניחן גם בסהמ”צ בשלמותן הרצוייה או – לפחות – בתוספת־ביאור, ואם גם לא באותה צורה שניתנה להן בסה”מ.

מצוות־העשה ג' וד' שבסהמ”צ – אהבת אלוה ויראתו – כלולות בהלכה קטנה אחת בסה”מ35. בזו אין הרמב”ם פותח בהרצאת הלכותיה של המצווה (או המצוות), כדרכו בהנחתן של כמה מהמצוות ב“משנה תורה”, אלא בקביעתה של המצווה כמות שהיא: “האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה ממנו”…; ואחר כך הוא הולך ומבאר את “הדרך לאהבתו ויראתו”. בארבעה דברים שונים ניסוחם והרצאתם של שני “יסודות” אלה בסה”מ מזו שבסהמ”צ, ולהם גם משמעות פילוסופית מסויימה:

א. בסהמ”צ ה“אהבה המחוייבת” היא: “וזה שנחשוב ונתבונן36, במצוותיו ומאמריו37 ופעולותיו עד שנשיגהו [”חתי נדרכה“] ונהנה [”ונסתלד“] בהשגתו בתכלית ההנאה… הנה בארנו לך שבהתבוננות [”באלאעתבאר“] תעלה בידך ההשגה ותגיע ההנאה ותבוא האהבה בהכרח”. כנגדו: בסה”מ אין האדם מתבונן “במצוותיו ובמאמריו” של אלוה, אלא בפעולותיו לבד; ואין המתבונן משיג את אלוה, אלא רק “אוהב” ומתאוה לידע: “בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב משבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול”38… בסה”מ זהיר הרמב“ם בפרשה מרכזית זו מבסהמ”צ, ובו הוא מקפיד על הנחתו היסודית והמפורסמת בתורת האלהות שלו: “ולא נשיג אלא ישותו לבד, לא מהותו”39. המטפחת על פני הדעה שהרמב”ם כאילו הורה שניתן לו לאדם להשיג את אלוה השגת־מהות בבחינה מסויימה. ועל כך חוזר הרמב”ם בסה”מ, לאחר הרצאתם של שלשת חלקי הבריאה (שם, הלכות ג’–ז‘, פרק ב’), מתוך הרחבת תחומה של אי־השגתה – או ליאות־השגה – זו: “…אפילו מעלה הראשונה אינה יכולה להשיג מתת הבורא כמה שהיא לא דעתה קצרה להשיג… וכן כל מעלה ומעלה עד מעלה עשירית גם היא יודעת הבורא דעה שאין כח בני האדם המחוברין מגולם וצורה יכול להשיג ולידע כמותה. והכל אינם יודעין את הבורא כמו שהוא יודע עצמו”.

ב. בסהמ”צ כוללת מצוות האהבה מצווה נוספת, או בת־מצווה, והיא שלא יסתפק ה“מתבונן” באהבת בוראו אלא שיהא מעורר את הבריות לאהוב את המקום כמותו: “וכבר בארו [קאלו]40 שזאת המצוה גם כן כוללת שנהיה קוראים41 לבני האדם כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו. וזה שאתה כשתאהב איש אחד תספר בשבחיו ותרבה בהם ותקרא בני האדם לאהוב אותו [”לצדאקתה“], וזה על דרך משל. כן כשתאהב [”אחבבת“] אותו יתעלה באמת כאשר הגיע לך מהשגת אמתתו, אתה קורא בלי ספק הסכלים והפתיים42 לדעת [אין צורך ב”לדעת“] לידיעת האמת אשר ידעתו. ולשון ספרי: ואהבת את ה' אהבהו על הבריות כאברהם אביך, שנאמר: ואת הנפש אשר עשו בחרן, ור”ל [ר“ל] כמו שאברהם מפני שהיה אוהב43, כמו שהעיד הכתוב: אברהם אוהבי [ישעיהו מ”א, ח'], וזה בעוצם השגתו קרא בני האדם להאמין בשם44 מרוב אהבתו, כן אתה אהוב אותו עד שתקרא אליו בני האדם“. מצווה זו, – לאהב את אלוה על הבריות – אינה נכללת בסה”מ במצוות האהבה, ולא עוד אלא שאין הרמב”ם מזכירה כלל לא בסה”מ ולא בשאר ספריו של “משנה תורה”. בפרקן האחרון של “הלכות תשובה” עומד הרמב”ם על מעלתו הגדולה של אברהם אבינו – זו ש”אין כל חכם זוכה לה" – המשמש לו סמל לעובד את רבונו מאהבה, ה“עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם, לא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת”45… והוא גם מעיר שהקב“ה קרא את אברהם אוהבי46; כלומר, לא נעלמו ממנו דבר ספרי הנ”ל בשעה שערך “הלכות תשובה” שבסה”מ, ואף על פי כן אין הוא כורך בסה”מ את רעיון ה“תעודה” באברהם אבינו, כדרך שעשה בסהמ”צ. והרי איהובו של המקום על הבריות ודאי היה נאה ביותר לאותו עובד מאהבה, הוא איש הדת והמוסר העליון, בו מסיים הרמב”ם את סה”מ. ויש בו בוויתור זה בסה”מ על רעיון ה“תעודה” (במשמעותו המיוחדת לרמב”ם) שבסהמ”צ לקבוע עיון לעצמו.

ג. מושג היראה שונה בסהמ”צ מבסה”מ: בסהמ”צ יראה זו מובלטת כיראת העונש וכמחסה מכפירה: “שצוונו להאמין יראתו יתעלה ולהפחד ממנו ולא נהיה ככופרים ההולכים בשרירות לבם ובקרי [”אלמטמינין אלואתקין“], אבל נירא ביראת ענשו בכל עת [”מע אלאחיאן"]. ואילו בסה”מ מרכזה של היראה נעוץ בהכרת האדם את דלותו ומעוט מעלתו, וזו אינה “אמונה” ביראה אלא נובעת היא מתוך התבוננותו של אדם במעשיו של אדון עולם: “וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו וירא ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאומר דוד: כי אראה שמיך וגו' מד אנוש כי תזכרנו וגו' [ תהלים ח‘, ד’–ה’)”47.

ד. אין זה מן הנמנעות שהשינויים במושגי האהבה והיראה – ואולי היתה לו למושג היראה כאן הכרעה יתירה – גרמו לכך שבסהמ“צ מצוות האהבה והיראה שנויות במפורד (ג’–ד') ואילו בסה”מ הן מעורות זו בזו כאילו אין אלא שתים שהן אחת: “האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה ממנו. והיאך היא הדרך לאהבתו וליראתו?”… אין אנו דנים כאן בשאלת היחס בין אהבה ויראה במשנתו של הרמב“ם – מעניננו הוא שהרמב”ם השתדל ביותר להדגיש בסה“מ (שלא כבסהמ"צ) את שיתוף המקור והדרך לאהבת אלוה וליראתו כאחת. ותוספת ענין בכך שאין הרמב”ם מסתפק בשלב זה של אהבה ויראה בפתיחת פרקן השני של “הלכות יסודי התורה”, אלא הוא חוזר עליו בסיום פרקן הרביעי, לאחר הרצאתה של תורת הגלגלים וארבעת הגופות והמחובר מהם וכו': “בזמן שאדם מתבונן בדברים האלו ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם וכיוצא בו ויראה חכמתו של הקב”ה בכל היצורים ובכל הברואים, מוסיף אהבה למקום ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב המקום ברוך הוא ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו כשיערוך עצמו לאחד מהגופות הקדושים הגדולים וכל שכן לאחד מהצורות הטהורות הנפרדות מן הגלמים שלא נתחברו בגולם כלל וימצא עצמו שהוא ככלי מלא בושה ריק וחסר“48. תאור הוויתה של יראה זו הבאה מבפנים ומתוך “עריכת” האדם את עצמו לנעלה ממנו – בו “נכשל” הרמב”ם בקצת “פיוט” שלא היה זר לרוחו, ואפילו בכפל־לשון, המצוי גם במקומות אחרים ב“משנה תורה” – חוזר ומבליט את השינוי שבינה ובין מצוות־היראה בסהמ“צ. אין לתלות אותו שינוי – ושינויים דומים לו – בהכרח הצמצום שהיה מוטל על הרמב”ם בסהמ“צ – שהרי יש ואין הרמב”ם נזהר כלל בצמצום זה בסהמ“צ, כמרומז, ואתה מוצא מצוות שזכו בו לפירוט שלא ניתן להן ב”משנה תורה".

בניסוחה של מצוות־עשה ו' (ט' בסהמ"צ) – קדוש השם – שומר הרמב“ם בסה”מ על ההדגשה המיוחדה שניתנה לה בסהמ“צ: “וזאת היא מצות קדוש השם המצווים בה בני ישראל בכללם” [”בני ישראל בגלמתהם“]. וכך פותחת פרשה זו בסה”מ: “כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה”49. אולם, השמיט כאן הרמב“ם את רוב הצעתה של מצווה זו בסהמ”צ “וענין זאת המצווה אשר אנחנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמתית בעולם50 ושלא נפחד בהזק שום מזיק ואף על פי שבא עלינו מכריח לבקש ממנו לכפותנו51 שלא נשמע אליו, אבל נמסור עצמנו למיתה [”ללמות צרורה“] ולא נתעהו לחשוב52 שכפרנו אף על פי שלבותיו מאמינים בו יתעלה… כמו שעשו חנניה מישאל ועזריה בזמן נבוכדנצר הרשע כשצוה להשתחוות לצלם והשתחוו לו כל ההמון53 וישראל בכלל, ולא היה שם מקדש שם שמים אבל פחדו הכל והיתה בזה חרפה לכל ישראל על אשר אבדה זאת המצוה מכללם54 ולא נצטוותה זאת המצוה אלא לכמו המעמד המפורסם הגדול ההוא [”אלמשד אלעטים“] אשר פחד ממנו כל העולם, ולהיות פרסום היחוד בזה55 יעד השם על ידי ישעיה שלא תשלם חרפת ישראל בזה המעמד56 ושיראו בהם בחורים57 בעת ההיא הקשה לא יפחידם המות ויתירו58 נפשם [”ויביחון נאנפסהם ודמאהם“] ויפרסמו האמונה59 ויקדשו את השם ברבים כמו שהבטיחנו באמרו [כמא שרענא תע' על יד משה רבינו והו קול ישעיה”]60: לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו" (ישעיה כ“ט, כ”ב). אותו וותור בסה“מ על חובת פרסום האמונה בעולם יש בו להוסיף טעם ותוקף להשמטת רעיון איהובו של המקום על בני־אדם בבירור מצוות האהבה (עיין למעלה). ולא זו בלבד: בסה”מ חסר גם אותו רעיון חשוב שהרמב“ם מדגישו בסהמ”צ, והוא שקדוש השם היה בו משום תנאי ביציאת מצרים – ולפיכך חייבים בו בני ישראל גם מבחינה זו (“ולשון ספרא: על מנת כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים, על מנת שתקדישו את שמי ברבים”61). כנגד מה שהחסיר הרמב“ם בסה”מ בעצם הנחתה של מצוות קדוש השם, בא והשלים בו בהרצאת דיני קדוש השם, שלא ניתן לפורטם בסהמ"צ.

אף כאן – וכך מחייב טיבו של סה“מ62, בניגוד לסהמ”צ – חיוב ושלילה, עשה ולא־תעשה משולבים זה בזה: איסור חלול השם תכוף לחיוב קדוש השם. בסהמ“צ נמנה קדוש השם בין עשר מצוות־עשה הראשונות, ואילו איסור חלול השם לא מצא לו הרמב”ם מקום אלא בעשור השביעי של מצוות־לא־תעשה (ס"ג)63. בסהמ“צ מונה הרמב”ם שלשה “חלקים” בחלול השם, “שנים כוללים והאחד מיוחד”: א) “כולל [”עאם“], עבירה על מצוות בשעת השמד ושלש העבירות החמורות ביותר (עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים) אפילו שלא בשעת השמד; ב) “כולל” עבירות להכעיס: “כשיעשה האדם עבירה אין תאוה בה ולא הנאה אבל כוון בפעולתו המרד ופריקת עול מלכות שמים הנה זה מחלל גם כן ולוקה ולפיכך אמרו: לא תשבעו בשמי לשקר64 (ויקרא י“ט, י”ב), כי זה מכוון להכעיס בזה הענין ואין הנאה גשמית בזה”; ג) מיוחד (“עלי אלכצוץ”) – “שיעשה אדם ידוע במעלה ובטוב מעשה פעולה אחת65 נראה בעיני ההמון [”יוקע פי אלנפס אלעואם”] שהוא עבירה, ואין ראוי לנכבד לעשות דמיון הפועל ההוא, אף על פי שהפועל מותר, הנה הוא חלל את השם“66… חלוקה זו שהיתה קבועה לו לרמב”ם לפני חיבורו של סהמ“צ, כמות שאנו למדים מ”אגרת השמד“67 שלו, וותר עליה הרמב”ם בסה“מ. למעשה, שלשת סוגיו הללו של חלול־השם נדונים בסה”מ, ובתוספת הרחבה ופרוט מבסהמ“צ. יש גם בפרשה זו שבסה”מ משום הרחבת גבולין והשמת ענינים – כלפי סהמ"צ.

אחרי פרשת חלול השם בסה“מ – פרק מיוחד (ו') מוקדש לבירורו של האיסור לאבד שם משמותיו של הקב”ה, כלים שהיה שם כתוב עליהם, אבני מזבח וכו‘, ולבסוף – כתבי הקודש – היא מצוות לא־תעשה ח’ ב“הלכות יסודי התורה”. למצוות לא־תעשה זו תכופה מצוות־העשה “לשמוע מן הנביא המדבר בשמו”, ואחריה – מצוות לא־תעשה – איסור ניסויו של אלוה. ואינו כן בסהמ“צ: בו מנויים שלשת האיסורים בסדר זה: חלול השם (ס"ג), ניסוי אלוה (ס"ד), איסור אבוד השם וכו' (ס"ה). ניתן לשער שהרמב”ם שינה בסה“מ בכוונה מסויימה את סדר המצוות הללו שבסהמ”צ. שינוי זה רב פנים הוא, וכל אחד מהם יש בו לצאת וללמדנו על השתדלותו הרבה של הרמב“ם לחזור ולעצב בסה"מ את תכנן של המצוות ולסדרן מחדש, כפי הצורך שהטיל עליו מבנה “משנה תורה”: תכף בסה”מ את איסור איבוד השמות וכו' לאיסור חלול השם והוציא את איסור ניסויו של אלוה המפריד ביניהם בסהמ“צ, ועל ידי כך שונה מהלך ההרצאה כולה משלשה טעמים יסודיים: א) איבוד השמות וכו' הוא מעין”המשך טבעי" לחלול השם, ואין להפריד ביניהם, ב) איסור ניסויו של אלוה, כמות שהוא מנוסח בסהמ“צ – “שהזהירנו שלא לנסות יעודין ויחולין68 שיעדו אותנו בהם נביאינו על צד הספק שנספק בהם אחר שנדע אמתת נבואת הנביא שיספר בהם” – מחייב שתקדם לו מצוות השמיעה מן הנביא (“לשמוע מן הנביא המדבר בשמו”), שיונחו עיקריה ויבררו יסודותיה. ג) מכיוון שטבע מבנהו של סה”מ גרם שקדוש השם וחלול השם יהיו באים בו בזה אחר זה, מן ההכרח היה לו לרמב“ם לתכוף את פרשת הנבואה לאותו “המשך” של חלול השם. והרי הקשר בין הנבואה וקדוש השם עמוק במדה מרובה מבחינה דתית־עיונית כללית. אם “כל בית ישראל מצווין על קדוש השם” ופרסומו בעולם, הרי אין כנבואה מופת לכך ואין כנביאים “מפרסמים” לאלוה, לכוחו ולחסדו. נוסף לכך: מכיוון שיציאת מצרים באה “על תנאי” קדוש השם, וזו כרוכה באישיותו של אדון הנביאים, שהרמב”ם העלה אותו למדרגה ששום ילוד אשה לא זכה לה 69– מן הדין הוא שהנבואה תהא סמוכה לקדוש השם במנין מצוותיה של דת ישראל ובהנחת יסודותיה של התורה. בפרשה זו ניכר שינוי־עמדה חשוב כלפי סהמ“צ. בזה – הנבואה (מצוות־עשה קע"ב, מצוות קדוש השם – ט') נתונה בפרשת מלכות ובית דין; לפניה – קע”א – מצוות מחצית השקל, ואחריה: מינוי מלך (קע"ג), שמיעת בית דין הגדול (קע"ד), הכרעה אחרי רבים (קע"ה), מינוי שופטים ושוטרים (קע"ו) ומצוות נוספות בענייני דין ועדות. כאילו נתכוון הרמב“ם לרכז בפרשה אחת זו שבסהמ”צ את כל חובות ה“שמיעה” (נביא, מלך, בית דין). וכשבא להניח את יסודי התורה בסה“מ, וותר על הסמיכות החיצונית (או הפורמלית) של “שמיעה” (אף על פי שניתן למצוא גם סמיכות־פנים בין חלקיה של אותה פרשה בסהמ"צ), הוציא את מצוות השמיעה לנביא מתוך אותה פרשה של מלכות ודין – שייחד לה מקום ב”ספר שופטים" – וכרך אותה כולה כאחת על חיובה ושלילתה, ובעקבוביות רבה מסהמ“צ וב”משנה תורה" לבין סיומו, אלא שיצא הרמב“ם וצרפם תוספת צרוף, הדק והבהיר בסה”מ קשרי־סוגיות שהיו רופפים או מרומזים בלבד בסהמ“צ, והכל לפי המטרה ששווה לפניו ב”משנה תורה" שלו.

גם בעצם ניסוחן של שלש המצוות האחרונות הללו (בסה"מ) חלו שינויים בין סהמ“צ לסה”מ, רובם – שינוי טבעם של שני החבורים הללו מחייבם. איסור ה“איבוד” האמור בסהמ“צ פותח באזהרה “מנתוץ ומאבד בתי עבודת האל”, וממשיך: “ומאבד ספרי הנבואה שלא נמחוק את השמות הנכבדים והדומה לזה”. מה שאין כן בסה”מ. בו פותח הרמב“ם באיבודו של שם מן השמות הקדושים, אחר כך הוא דן בכלים שהיה שם כתוב עליהם, בשם הכתוב על בשרו של אדם, בסתירת אבן מן המזבח וכו', ולבסוף – בכתבי הקודש ובשמות אישים אחדים שבהם. ונטיית ההרחבה וההעמקה, השאיפה לשלמות ולמיצוי בסה”מ – בולטות ביותר בהרצאתה של מצוות־העשה שבפרשת נבואה: “לשמוע מן הנביא המדבר בשמו”. בסהמ“צ די היה לו לרמב”ם לומר במצות־עשה קע“ב: “…לשמוע כל נביא מהנביאים לעשות70 כל מה שיצוה אפילו71 בהפך מצוה או כלל מצוה [”גמלה שראיע”] מהמצות האלו ובתנאי שיהיה זה לפי שעה, לא שיצוה להתמיד תוספת או חסרון“… (הרמב“ם השמיט כאן אותה הגבלה יסודית, שמצוות שמיעה זו “בהפך מצוה” וכו' לא נאמרה אלא בשאר מצוות ולא בהתרת עבודה זרה, ואפילו לא לפי שעה, עיין בהלכות יסה”ת ט‘, ה’). ובסה”מ ייחד הרמב“ם לפרשת הנבואה ארבעה פרקים יסודיים, בהם נדונה לא רק שאלת מהותה של הנבואה ומקורותיה וכו‘, מעלת משה רבנו וכו’ – אלא גם בעית בטול התורה [”נסך"], מן הבעיות המרכזיות שהטרידו במדה מרובה את לבותיהם של חכמי ימי הבינים (ולא בישראל לבדו).

איסור ניסויו של אלוה כרוך כאן כריכה יתירה באיסור ניסויו של הנביא… “וכן לדורות, נביא שנודעה נבואתו והאמנו דבריו72 פעם אחר פעם או שהעיד לו נביא והיה הולך בבתי הנבואה אסור לחשב אחריו ולהרהר בנבואתו שמא אינה אמת, ואסור לנסותו יותר מדאי. ולא נהיה הולכים ומנסים לעולם. שנאמר: לא תנסו את ה' אלהיכם כאשר נסית במסה [דברים ו', ט”ז]. שאמרו: היש ה' בקרבנו אם אין [שמות י“ז, ז‘] אלא מאחר שנודע שזה נביא, יאמינו כי נביא היה בתוכם [יחזקאל ב’, ה']. אותו שינוי סדר ומבנה בפרשה זו סייע לו לרמב”ם לסיים את חלקו הראשון של סה“מ בהדגשת הקשר בין אלוה ונביאיו, בהבלטת מרכזיותה של האמונה בנבואה בכללה. סיום זה של “הלכות יסודי התורה” – “וידעו כי ה' בקרבם” – חוזר ודבק בפתיחתן – “יסוד היסודות וכו' לידע שיש שם אלוה” – ומבליט את אחדותן של הלכות אלו ואת כוונתן היסודית. באמתו של דבר, נימוק־מבנה חשוב זה כשהוא לעצמו היה בו כדי לעורר את הרמב”ם שלא ילך בפרשה זו בסה“מ בדרך סהמ”צ.


ד.

פתיחתן של “הלכות דעות” – החלק השני בסה“מ – הכוללות חמש מצוות־עשה ושש מצוות לא־תעשה) יש בה גם ללמד על שינוי כוון, מגמה ומבנה כאחד בין סהמ”צ לסה“מ. “הלכות” אלו פותחות — לאחר הנחת עיקריה של “המדה הבינונית”, היא ה”דרך הישרה" – במצוות־העשה “להידמות בדרכיו”, שהרמב“ם ראה אותה כ”תכלית מעלת האדם73. בסהמ”צ מנוייה מצוות ההידמות לאלוה (ח')74 בין מצוות השבועה בשם אלוה75 (ז') ובין מצוות קדוש השם (ט'); כלומר, משולבת זו בפרשת האלהות. מה שאין כן בסה“מ: בו היא שנוייה בתורת המוסר; ביתר דיוק: היא פותחת את הרצאת משנתו המוסרית של הרמב”ם. ודאי, אין שינוי מקומה של מצוות ההידמות בסה“מ ענין שב”מקרה“, אלא יש בו משום שינוי מבנה ומחשבה מכוון, ממנו ניתן ללמוד – כמובן מאליו, בזהירות הרצוייה בהסקת מסקנות כגון זו – שבסהמ”צ עדיין לא בשלה משנתו העיונית של הרמב“ם בכל מלואה; כלומר, בתקופה שבין סהמ”צ לסה“מ (ואם גם נניח שלא היתה ארוכה ביותר) עדיין היו מערכת דעותיו ומבנה מחשבתו של הרמב”ם ברשות זו נתונים להתפתחות, בה היתה כרוכה העמקה שיטתית מסויימה.

עקירתה של מצוות ההידמות מאותה פרשה בה היתה נתונה בסהמ“צ גוררת אחריה על כרחה גם שינוי הדגשה למצווה זו בסה”מ. בסהמ“צ מנסח הרמב”ם את מצוות ההידמות בכללותה הדתית והעיונית76: “הוא שצוונו להדמות בו יתעלה כפי היכולת77 [”חסב טאקתנא“]… ובא בפירוש שרצה לומר ההידמות בפעולותיו הטובות והמדות הנכבדות שיתואר בהם האל יתעלה על צד המשל יתעלה הכל עילוי רב”. ואילו בסה“מ כורך הרמב”ם את מצוות ההידמות בדרכי אלוה בחובתה של ה“מדה הבינונית”, היא מרכז משנתו של הרמב“ם במוסר:…”ומצווים אנו ללכת בדרכים אלו הבינוניים, והם הדרכים הטובים והישרים, שנאמר: והלכת בדרכיו78 [דברים כ“ח, ט']. כן למדו בפירוש מצווה זו: מה הוא נקרא79 חנון אף א תה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש. ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותם הכינויים: ארך אפים ורב חסד, צדיק וישר, תמים, גבור וחזק וכיוצא בהן להודיע שאלו דרכים טובים וישרים הן וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות כפי כוחו”80.

בסהמ“צ קודמת מצוות־העשה “להדבק ביודעיו81 של אלוה” (ו') למצוות ההידמות; תכופה היא למצוות העבודה (ה') שהרמב”ם לא הכניסה כלל לסה“מ, כאמור, ומצוות השבועה בשם אלוה (ז', עיין למעלה) מפרידה בין מצוות הדבקות ביודעי אלוה לזו של ההידמות לאלוה. כנגדו, מנויות שתי מצוות עיקריות אלו בסה”מ בדרך הגיונית יותר מבסהמ“צ: לא זה בלבד שהן תכופות זו לזו, אלא שמצוות ההידמות קודמת – בזכות יסודיותה וכלליותה – למצוות הדבקות ביודעי אלוה, שהרי זו ההידמות בדרכי אלוה היא הגוררת אחריה מצווה שניה, להדבק בחכמים “כדי ללמוד ממעשיהם”. האדם החייב להידמות לאלוה, כלומר לדרכי אלוה שאין לאדם להן דרך, שהרי הן למעלה מכוח־ההידמות שבאדם, – מוצא סיוע בדרכו זו הקשה ורבת־המכשולים בלמידתו מדרכי בשר ודם ובני־חלוף כמותו: “החכמים”. ויש לייחס חשיבות יתירה לעובדה שבסה”מ שמר הרמב“ם (פרט להדגשות אחדות ול“מהנה תלמיד חכם מנכסיו” שלא נזכר בסה"מ) על ניסוחה של מצווה זו בסהמ”צ82. מכלל שמירה כגון זו על נוסח־סהמ“צ ניתן ללמוד הרבה על העדרה, בכל מקום שסה”מ משנה מהמטבעות הטבועות בסה"מ.

לברורן של שתי מצוות־עשה ראשונות אלו וכל הכרוך בהן מקדיש הרמב“ם את חמשת פרקיהן הראשונים של “הלכות דעות” בצרוף ראשית פרקן השישי. תשע המצוות שאחריהן נדונות ברובו של פרק ו' ובפרק ז'. השתדלותו זו של הרמב”ם למנות את המצוות בסה“מ ביתר שיטתיות מבסהמ”צ ופרקים גם לפרשן ברוח משנתו ביהדות ובמחשבה, בולטת ביותר במניינן של המצוות הללו ובהרצאתן ב“הלכות דעות”. כאן תוכף הרמב“ם למצוות ההתחברות בחכמים את מצוות האהבה – אהבת רעים במנין המצוות בפתיחתן של “הלכות” אלו, והיא לשון המקרא: “ואהבת לרעך כמוך” (ויקרא י“ט, י”ח)83 – ואהבת ישראל בכללם. כך בהרצאתה של המצווה בגוף סה”מ. כנגדו, אין מצוות אהבה זו נמנית בסהמ“צ אלא קרוב לסופו של מנין מצוות־העשה (ר"ו), לאחר מצוות “הוכח תוכיח” (עיין להלן). יש בשינוי־מקומה של מצוות האהבה בסה”מ משום חשיבות דתית ומוסרית. לכאורה, אהבת רעים היא המצווה המוסרית הכוללת ביותר, ויש כאן מקום לטוען שיבוא ויטען על הרמב“ם על שלא פתח בה את תורת המוסר שלו בסה”מ. אולם לכשנעמיק במשנת הרמב“ם נראה שדווקא פתיחתן של “הלכות דעות” במצוות ההידמות, כלומר בזו שבין האדם לבין קונו ולא בזו שבין אדם לחברו, ואם גם היא ראשונה במעלה, מבליטה ביותר את יחוד דרכו של הרמב”ם בדת ובמוסר. ומכיוון שאין לרמב“ם הידמות האדם לאלוה אלא הידמותו לדרכי אלוה, ראה עצמו חייב לתכוף למצוות ההידמות לאלוה את מצוות הדבקות בחכמים, שהרי – כאמור – “ובו תדבק”, פירושו לאדם: “הדבק בחכמים ותלמידיהם”. לאחר ששתי מצוות אלו הונחו ופורטו על ידי הרמב”ם, הוכשרה הקרקע להרצאתה של מצוות האהבה. מבחינה פילוסופית־שראלית כללית יש לייחס חשיבות יתירה לכך שבין בסהמ“צ ובין בסה”מ מנסה הרמב“ם את חובת האהבה לא בצורתה השלילית שנכרכה בהלל (“דעלך סני לחברך לא תעביד”, שבת ל"א, א') אלא בצורתה החיובית, בנוסח המקרא (“ואהבת לרעך כמוך”). בסהמ”צ הוא אומר “מצוה ר”ו היא שצוונו לאהוב קצתנו את קצתנו [“במחבה בעצנא בעצא”] כאשר נאהב את עצמנו ושתהיה אהבתו וחמלתו לאחיו כאהבתו וחמלתו לעצמו [במקור, בגוף ראשון: “שפקתי ומחבתי לאכי… מתל שפקתי ומחבתי לנפסי”; וכך גם בה“ה: “ושתהיה חמלתי ואהבתי לאחר וכו'”] בממונו ובגופו וכל מה שיהיה ברשותו אם [צ”ל “או”, לפי המקור וגם בה“ה] ירצה אותו ארצה אני אותו [”ארצה אני אותו" אינו לא במקור ולא בה“ה, והוא מיותר כאן]; וכל מה שארצה לעצמי ארצה לו כמוהו84 [במקור: “וכל מא אריד לנפסי אריד לה מתלה”] וכל מה שאשנא לעצמי או למי שידבק בי אשנא לו כמוהו85, – והוא אמרו יתעלה: “ואהבת לרעך כמוך”. בסה”מ לא זכתה מצווה יסודית זו לאותו ניסוח ברור ושלם שבסהמ“צ, ופן החיוב שלה עומד בו בעינו: “מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר: ואהבת לרעך כמוך. לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כמו שהוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו”… ובמקום אחר ב”משנה תורה" חוזר הרמב“ם ומנסח את מצוות האהבה בצורתה זו החיובית, וביתר קרבה לנוסח־סהמ”צ:…“אע”פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות" (הלכות אבל י"ד, א')86.

ומה בסהמ“צ אף בסה”מ אהבת הגר תכופה לאהבת רעים. אהבתו הידועה של הרמב“ם לגרים87 מוצאת את ביטויה בניסוחה של מצווה זו – ובסהמ”צ קצת בתוספת הדגשה מבסה“מ88, שורת ההגיון וטבע מבנו של סה”מ מחייבים שאיסור השנאה – שלא לשנוא אחים" – יהא תכוף בסה“מ לחובת האהבה (בסהמ“צ – מצוות לא־תעשה ש”ב)89. איסור זה גורר אחריו בהכרח את חיוב ההוכחה, והרמב”ם מדגיש אותו קשר בסה“מ: “כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק, כמו שנאמר ברשעים: ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון [שמואל ב', י”ג, כ”ב]; אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו: למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני? שנאמר: הוכח תוכיח את עמיתך [ויקרא י“ט, י”ז]“. שוב שינה הרמב”ם שינוי יסודי ממטבע שטבע בסהמ“צ – בו מצוות ההוכחה, (ר"ה) הבאה אחרי מצוות השבת האבדה, קודמת למצוות האהבה90. יתר על כן: סדר־סהמ”צ הוא כאן סדר התורה – ויקרא י“ט, י”יז: “הוכח תוכיח את עמיתך”; שם י“ט, י”ח: “ואהבת לרעך כמוך”… – ואף על פי כן אין הרמב“ם שומר בסה”מ על אותו סדר. בסה“מ הוא מעדיף כנראה – עד כמה שניתן – סדר של מוקדם ומאוחר מבחינת הענין, ופרקים גם מעין סבה ומסובב, על סדר המקראות בתורה. הנחתם של “יסודי התורה”, מבנה שיטתה הדתית והעיונית של היהדות ב”משנה תורה", כופים עליו שלא ישגיח בסדר המצוות שבתורה – ולא כאן בלבד91.

מכיון שההוכחה עשויה להביא לידי הלבנת פניו של המוכח – תוכף הרמב“ם בסה”מ מצוות לא־תעשה “שלא להלבין פנים” למצוות־העשה “להוכיח”. ממנין חמש מצוות לא־תעשה האחרונות שב“הלכות דעות” אנו חוזרים ולמדים שלא היתה דעתו של הרמב“ם נוחה מסדר המצוות בסהמ”צ. סדרן של חמש מצוות אלו בסהמ“צ הוא: ש”א – שלא להלוך רכיל (אחרי אזהרת הדיין מהכאת החוטא, ש'); ש“ב – שלא לשנוא “קצתנו את קצתנו”; ש”ג – שלא לבייש “קצתנו את קצתנו”; ש“ד – שלא לנקום; ש”ה – שלא לנטור, וכנגדו, בסה“מ: ה' – שלא לשנוא אחים; (ו' – להוכיח); ז' – שלא להלבין פנים; ח' – שלא לענות אומללים (שאינה מנוייה באותו סוג של מצוות לא־תעשה בסהמ“צ, אלא מצוות ל”ת רנ"ו היא, התכופה לאיסורי אונאה של “קצתנו את קצתנו”, של הגר והעבד, ואחריה מנויים איסורי עינוי עבד עברי ומכירתו); ט' – שלא להלוך רכיל; י' – שלא לנקום; י”א – שלא לנטור ואשר להרצאתן של מצוות לא־תעשה אלו: מצוות לא־תעשה שלא להלוך רכיל מפורטת בסה“מ הרבה יותר מבסהמ”צ; והוא הדין – במדה פחותה מזו – בשאר מצוות לא־תעשה באותה פרשה. במצוות לא־תעשה “שלא לבייש” מדגיש הרמב“ם בסהמ”צ את מקורה של זו ב“ולא תשא עליו חטא”: “אמנם הפשט הוא שהזהיר שלא תחשוב לו עוון [”דנבא פי נפסך“] ותזכרהו”. השוואת ניסוחן של כמה מהמצוות הללו בסהמ“צ ובסה”מ מסייעת לנו לעמוד על שיטת הרצאתו של הרמב"ם ועל דרכי שילובם של דברי המקורות התלמודיים בגוף הרצאתו.


ה.

אין הרמב“ם שומר על סדר־סהמ”צ גם בחלקו השלישי של סה"מ – “הלכות תלמוד תורה” – הכוללות שתי מצוות עשה בלבד.

בסהמ“צ נמנות אחרי מצוות ההידמות לאלוה (ח') מצוות קדוש השם (ט') ומצוות קריאת שמע (י') – ואחריה מצוות לימוד תורה (י"א). ב”משנה תורה" מפריד הרמב“ם בין המצוות הללו: את מצוות קריאת שמע הוא קובע בראש הספר השני ל”משנה תורה“, “ספר אהבה” (“הלכות קריאת שמע”), ובמצוות למוד תורה הוא פותח “הלכות תלמוד תורה” שבסה”מ. בסהמ“צ יצא ידי חובת הרצאתה של מצווה זו בקצור רב: “מצווה י”א היא שצוונו ללמוד תורה92 וללמדה וזהו הנקרא תלמוד תורה, והוא אמרו: ושננתם לבניך [דברים ו‘, ז’], וכתוב בספרי: לבניך אלו התלמידים שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר: ומצאו בני הנביאים [מלכים ב‘,ב’ ג']. ושם נאמר: ושננתם, שיהיו מחודדים בתוך פיך, כשאדם שואלך דבר לא תהא מגמגם לו אלא תהא אומר לו מיד. וכבר נכפל זה הצווי פעמים רבות: ולמדתם אתם93 [דברים י”א, י“ט] ולמען ילמדו [שם, ל”א, י“ב]. וכבר נתפזר הצווי והתורה על מצווה זו94 במקומות רבים מן התלמוד. והנשים אין חייבות בה”… “הלכות תלמוד תורה” פותחות בסיומו של סהמ“צ, אגב הוספת “עבדים”: “נשים ועבדים95 פטורין מתלמוד תורה”… שאר תכנה של מצוות עשה י”א96 נידון בהלכה קטנה ב' של פרק א' ב“הלכות” הללו, ואחריה הולך הרמב"ם ומרצה (פרקים א’—ד') את תורת החנוך שלו, על כל שאלות תוכן וצורה וסדר שלה.

בסהמ“צ מפרידות כמאתים מצוות־עשה בין מצוות למוד תורה זו ובין מצוות כיבוד חכמים (ר"ט)97, ובסה”מ הן מנויות בזו אחר זו. שלשת הפרקים האחרונים ב“הלכות תלמוד תורה” מוקדשים לכל הכרוך במצוות־העשה “לכבד מלמדיה ויודעיה” של תורה: דברים שבין תלמיד לרבו ושבין עם לחכם, דיני נידוי וכו‘. בסהמ“צ פותחת אותה מצוות עשה ר”ט בחובת כיבוד החכמים והקימה מפניהם, ואחר־כך היא מטפלת בחובות התלמיד כלפי רבו98 (ואין באותה מצוות עשה שבסהמ"צ אלא שתים אלו בלבד) מה שאין כן בסה"מ: פרק ה’ ב“הלכות תלמוד תורה” מברר את חובת התלמיד לרבו, ופרק ו' פותח בירורה של מצוות כיבוד של חכם דרך כלל. מבחינה שיטתית יש בכיבוד התלמיד את רבו משום בת־מצוה; כלומר, אין זה אלא חלק ממצוות־העשה של הכיבוד בכללה. ואף על פי כן הקדימו הרמב“ם ב”הלכות תלמוד תורה" למצוותו הכללית של כיבוד חכמים, משום שפרק ד' באותן ההלכות מטפל בסדרי ההוראה ובדברים שבין תלמיד לרבו, וכך מוצא זה את המשכו בפרק ה' שלאחריו, כאן מבנהו הפנימי של סה"מ הוא שחייב אותו שינוי סדר בהרצאתה של מצוות־העשה הנדונה.


ו.

איסור האמונה באלהים אחרים ואיסור עבודה זרה כרוכים זה בזה. במקומות רבים הדגיש הרמב“ם – ברוח המקובל באומה – את גודל חשיבותה של הכפירה בעבודה זרה, שיש בה משום הודאה בתורה כולה. שני האיסורים הללו באים בזה אחר זה בפתיחת מניינן של מצוות לא־תעשה בסהמ”צ: א' – האמונה “באל אחר זולתו”; ב' – עבודה זרה. כריכתן של שתי מצוות אלו היתה קבועה במחשבתו הדתית והעיונית של הרמב“ם מיום שעמד על דעתו. בהקדמתו ל”משנה תורה" הוא כותב: “ספר ראשון, אכלול בו כל המצוות שהן עקר דת משה רבנו וצריך אדם לידע אותן תחלת הכל, כגון ייחוד שמו ברוך הוא ואיסור עבודה זרה”… וכך הוא גם בחלוקת המצוות שב“מורה נבוכים” (ג', ל“ו–ל”ז): אחרי הכלל הראשון של המצוות הכלול ב“הלכות יסודי התורה, בא הכלל השני הכלול ב”הלכות עבודה זרה" וכו'. אף על פי כן יצא הרמב“ם והפריד בסה”מ בין שני הדברים הללו: את איסור האמונה באלהים אחרים סמך לחיוב האמונה במציאות אלוה (לפני מצוות האמונה ביחודו), ואיסור העבודה הזרה לא זו בלבד שלא כללו ב“הלכות יסודי התורה”, אלא גם לא תכפו להן (אותו והמסתעף ממנו). ניתן להניח שפרישה זו מסדר־סהמ“צ – מבנהו הפנימי של סה”מ חייבה. פותח זה בהנחת יסודותיה של האמונה הישראלית. מ“יסודי התורה” הוא עובר לתורת המוסר: ממנה – ללימוד ולחנוך, עד כאן פרשה שכולה חיוב. ואחריה באה כנגדה פרשת השלילה, היא פרשת כשלונו של אדם וגוי (או ישראל) – עבודה זרה. ולבסוף – בסיומו של סה“מ – נפתחים לאדם שערי תשובה99. מכאן – קביעת מקומן של “הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים”100 בסה”מ – לאחר “הלכות תלמוד תורה” ולפני “הלכות תשובה”.

“הלכות ע”ז" וכו' אלו – הכוללות שתי מצוות־עשה ומ“ט מצוות לא־תעשה101 – ניתן לחלקן לפרשיות מסויימות, אף על פי שאין התחומים שביניהן מסומנים בסה”מ. פרשה פרשה ומצוותה. בקביעת סדרן של פרשיות אלו בהרצאת רוב מצוותיהן בסה“מ – אין הרמב”ם משגיח לא במוקדם ומאוחר שבסהמ“צ ולא בניסוחו. ה”הלכות" פותחות – לאחר מבוא היסטורי כללי102 על העבודה הזרה (תולדותיה, מרידתו של אברהם אבינו וכו') בשתי מצוות לא־תעשה כלליות ויסודיות: א' – “שלא לפנות אחר עבודה זרה”; ב' – “שלא לתור אחר הרהור הלב וראיית העינים”. פתיחה זו )פרשה א‘) חוזרת ומבליטה את השתדלותו של הרמב“ם לעצב מחדש בסה”מ את שיטת מצוותיה של היהדות, זו הכופה עליו שיוותר על סדר המצוות שקבע בסהמ“צ. שתי מצוות לא־תעשה ראשונות אלו רחוקות זו מזו בסהמ”צ: א’ שבסה“מ היא י' בסהמ”צ, וב' שבו – מ“ז בסהמ”צ, והיא מנוייה בין איסור הישיבה בארץ מצרים ואיסור כריתת ברית עם הכופרים (מצוות לא־תעשה ל“ג ב”הלכות" שלפנינו). בירורה של המצווה “שלא לפנות אחר עבודה זרה” מפורט בסהמ“צ מבסה”מ. רוב סיום הרצאתה של אותה מצווה בסהמ“צ מצוי בפתיחתה של זו בסה”מ. ורוב פתיחתה שבסהמ“צ – בסיומה בסה”מ. מאלפות הן גם נקודות־השיתוף שבין שתי הנוסחאות בסהמ“צ ובסה”מ. הללו חוזרות ומוכיחות כי הרמב“ם שמר בסה”מ על הקבוע והקיים בחיבורים שקדמו לו, כשם שהשינויים בסה"מ מבליטים את השתדלותו לשפר – או להדק – את קשריהן של המצוות, לתקן כל הטעון תיקון בפרשיותיהן אם מבחינת הסדר ההגיוני ואם מבחינת המבנה בכללו, הפנימי והחיצוני103, כאמור.

שלא כמצוות לא־תעשה א‘, זכתה מצוות לא־תעשה ב’ בסה“מ להרחבה שיש בה משום תוספת משקל עיוני לאותו עיקר יסודי “שלא לתור אחר הרהור הלב וראיית העינים”. בסהמ”צ אזהרה זו (מ"ז) היא קצרה: “שלא לתור אחר לבבנו [”מע אפכרנא“] עד שנאמין דעות הפך הדעות שחייבתנו התורה אבל נקצר מחשבותינו [”פכרנא“] ונשים להן גבול נעמוד אצלו104 והוא מצוות התורה ואזהרותיה”… בסה“מ לא נוסחה הכרחיותו של אותו גבול למחשבה בצורה זו. כנגד זה מעיר בו הרמב”ם הערה רבת־משמעות על הסכנה הגדולה הכרוכה בקוצר דעתו של אדם, כשהוא נתון לנפשו, נמשך אחרי הרהורי לבו, ועל כרחו הוא נקלע מספק לספק: "ולא עבודה זרה בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה, אלא כל מחשבה הגורמת לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו ואל נסיח דעתו לכך ונחשוב ונמשך אחר הרהורי הלב; מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולות להשיג האמור על בוריו, ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו. כיצד? פעמים יתור אחר עבודה זרה ופעמים יחשוב בייחוד הבורא שמא הוא שמא אינו, מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור, ופעמים בנבואה שמא היא אמת שמא אינה, ופעמים בתורה שמא היא מן השמים שמא אינה, ואינו יודע המדות שידון בהן עד שידע האמת על בוריו, ונמצא יוצא לידי מינות. ועל ענין זה הזהירה התורה, ונאמר בה: ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם, כלומר, לא ימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת105.

מצוות לא־תעשה ג' בסה“מ – “שלא לגדף” – אין בה מכלליותן של שתי המצוות הקודמות לה, והיא כרוכה בהן, שהרי “כל המודה בעבודה זרה שהיא אמת, אע”פ שלא עבדה, הרי זה מחרף ומגדף את ה' הנכבד והנורא”106. ומטעם זה, מוסיף הרמב“ם ומעיר: “ומפני זה כללתי דין המגדף בהלכות עבודה זרה”107. גם כאן לא השגיח הרמב”ם בסדר שקבע בסהמ“צ, – אין בו איסור הגידוף (מצוות ל"ת ס') סמוך לא לאיסור עבודה זרה (י') ולא לאיסור ההליכה אחרי הרהור הלב (מ"ז), – אלא תכוף זה לאיסור שכחת מעשה עמלק (נ"ט), ואחריו מנויים איסורי שבועת שקר ושוא (ס“א, ס”ב). כנראה מאותה הערה נוספת בסה”מ – שינה הרמב“ם מקומו של איסור הגידוף בכוונה; ואולי לא באה זו אלא לשם הסברתו של אותו שינוי־מקום, שיש בו – כאמור וכשנוי – לצאת וללמד גם על שינוי יחס וגישה. הרצאתו של דין המגדף מפורטת בסה”מ מבסהמ"צ (ובזה האחרון דן הרמב"ם בטיבה של אותה “אזהרה”).

פרשה שניה ב“הלכות” אלו (פרק ג') מצוותיה מנויות בעשור הראשון בסהמ“צ, ושלא בסדרן בסה”מ: ד' בסה“מ – “שלא לעבוד אותה כדרך עבודתה” – היא ו' בסהמ”צ; ה' – “שלא ישתחוה לה'” – ה' בסהמ“צ; ו' – “שלא לעשות פסל לעצמו” – ב‘, שם; ז’ – “שלא לעשות פסל אפילו לאחרים” – ג‘, שם; ח’ – “שלא לעשות צורות אפילו לנוי” – ד', שם108. שינוי־סדר זה בסה”מ בא – כנראה מתוך הקבלה זו – לשם שיפורה ההגיוני של אותה פרשה והידוק הקשר שבין הלכותיה. גם כאן יש בסה“מ משום התקדמות־מבנה כלפי סהמ”צ.

השתדלותו של הרמב“ם בסה”מ לשלב את המצוות סמוכות־הענין המפורדות בסהמ“צ זו בזו ניכרת גם בהרצאת דיני עיר הנדחת (פרשה שלישית, פ"ד). מצוות לא־תעשה ראשונה בפרשה זו בסה”מ, ט' – “שלא להדיח אחרים אחריה” – היא ט“ו בסהמ”צ; מצווה שניה, היא מצוות־העשה – “לשרוף עיר הנדחת” – (י' בסה"מ) מנוייה קרוב לסיומה של המאה השניה במצוות־העשה – קפ“ו – בין מצוות האיבוד (איבוד עבודה זרה לפניה, ואחריה – הריגת שבעה עממין והכרתת זרע עמלק). במנין מצוות לא־תעשה שבסהמ”צ שבע מצוות (הכרוכות במסית) מפרידות בין איסור ההדחה אחרי עבודה זרה ובין איסור בנינה של עיר הנדחת (כ"ג), ואילו בסה“מ איסור אחרון זה (י"א) תכוף לאיסור ההדחה – וכך מחייב סידורה הפנימי של פרשה זו. מה בסה”מ אף בסהמ“צ איסור ההנאה מממונה של עיר הנדחת תכוף לאיסור “שלא לבנותה”. משום שצבור ויחיד צבור קודם – מנויים דיני המסית את היחיד לאחר דיניה של עיר הנדחת. בפרשה רביעית זו – מ־”ג עד י“ח ב”הלכות" הנ“ל109 – נשתמר בסה”מ דרך כלל סדרו של סהמ“צ (ט“ז—כ”א), ולא כל דיוקו: בסהמ”צ מצוות “שלא לעזוב שנאתו” של המסית קודמת לאיסור אהבתו, ואילו בסה“מ הקדים הרמב”ם את איסור האהבה, ושוב: כך מחייבת שורת ההגיון110, והוא הדין בשתי הפרשיות שלאחריה: א) בפרשה החמישית, פרשת הנבואה הכרוכה בעבודה זרה111, בה אנו מוצאים רק שינוי אחד, והוא: בסהמ“צ סמוך איסור ההתנבאות לשקר (כ"ז) לאיסור ההתנבאות בשם עבודה זרה (כ"ו), והאיסור השלישי הוא שמיעה למתנבא בשם עבודה זרה (כ"ח)112. כנגדו, תכף הרמב”ם בסה“מ את האיסור האחרון לאיסור ההתנבאות בשם ע”ז, ואחריו באים שאר האיסורים בפרשה זו. בפרשה (הששית) בה נכללו איסורי אוב, ידעוני, מולך, הקמת מצבה, השתחויה לאבן משכית, נטיעת אשרה (כ“ד—כ”ט) בסה“מ; ז’–ט', י”א—י“ג בסהמ”צ). בסהמ“צ איסור ההעברה למולך קודם לאיסור עשיית אוב – שלא כבסה”מ, – וסדר זה הוא סדר המקראות113. השינוי בפרשה השביעית ב“הלכות” אלו שבסה“מ – מצות איבוד עבודה זרה ואיסור ההנאה ממנה – הוא מסוג השינויים שסדר ההרצאה השיטתית מחייבם: מצוות עשה ל' ב”הלכות ע“ז” וכו' – “לאבד עבודה זרה וכל הנעשה בשבילה” – היא מצווה קפ“ה בסהמ”צ, בו זו פותחת את מצוות האיבוד וההריגה (עיר נדחת, שבעה עממין, עמלק). שתי מצוות לא־תעשה בפרשה זו בסה“מ – “ל”א. שלא ליהנות בעבודה זרה ובכל משמשיה; ל”ב. שלא ליהנות בציפוי נעבד" – הן מפורדות בסהמ“צ, ולא עוד אלא שאיסור ההנאה בציפוי נעבד (כ"ב) קודם בו לאיסור ההנאה של עבודה זרה ומשמשיה (כ"ה). אף על פי שיש יסוד לסדר זה במקרא114 – הרי נחלש זה הרבה על ידי הפסקת הקשר שביניהן עם מניינן של שתי מצוות הכרוכות בעיר הנדחת בין הראשונה לשניה. וודאי ראה הרמב”ם חובה לעצמו להקדים בסה"מ את איסור הנאת עבודה זרה בכללו.

שתי הפרשיות האחרונת ב“הלכות ע”ז" וכו' – השמינית והתשיעית – מטפלות ברשות שבין ישראל לעמים. הפרשה השמיני – “ל”ג. שלא לכרות ברית לעובדי עבודה זרה; ל“ד. שלא לחון עליהן; ל”ה. שלא ישבו בארצנו" – המניחה את עיקריה של מדיניות־החוץ של ישראל, יחסו של ישראל אל האומות בארץ ישראל – היתה קבועה בצורתה זו בסהמ“צ, במצוות לא־תעשה מ”ח115, נ‘, נ“א. מצוות לא־תעשה מ”ט – שלא להחיות איש מז’ עממין – לא הכניס הרמב“ם לסה”מ אלא ל“ספר שופטים” – “הלכות מלכים” (ה'), והן מקומן של כל הבעיות הכרוכות במדיניות־החוץ של ישראל.

איסור כריתת ברית עם עובדי עבודה זרה ושאר האיסורים הסמוכים לו – עיקר כוונתם לשמור על ישראל שלא ילכו בחוקות הגוי (מצוות לא־תעשה להתבוללות באומות, בלשון הדורות האחרונים), ושמירה זו היא עניינה של הפרשה האחרונה ב“הלכות” שלפנינו. מצוות לא־תעשה הפותחת אותה פרשה – “ל”ו, – שלא להדמות במנהגותם ובמלבושם“116 – אינה תכופה בסהמ”צ למצוות לא־תעשה הללו שבסה“מ; פותחת זו גם בסהמ”צ את מערכת המצוות הנובעות מאותה מצוות־יסוד “שלא להדמות” לאומות, והן חמש עשרה מצוות לא־תעשה. אין הרמב“ם שומר בסה”מ על סדר־סהמ“צ של מצוות אלו: ל”ז בסה“מ – “שלא לנחש” – היא ל”ג בסהמ“צ; ל”ח – “שלא לקסום” – ל“א, שם; ל”ט “שלא לעונן” – ל“ב, שם; מ' – “שלא לחבור חבר” – ל”ה, שם מ“א – “שלא לדרוש אל המתים” – ל”ח, שם; מ“ב – “שלא לשאול באוב” – ל”ו, שם; מ“ג – “שלא לשאול בידעוני” – ל”ז, שם; מ“ד – “שלא לכשף” – ל”ד, שם117; מ“ה – “שלא להקיף פאת ראש” – מ”ג, שם; מ“ו – “שלא להשחית פאת זקן” – מ”ד, שם118 (במנין שתי מצוות אלו לבדן שומר הרמב“ם בסה”מ על סדר־סהמ"צ); מ“ז “שלא יעדה איש עדי אשה” – מ', שם; מ”ח “לא תעדה אשה עדי איש” – ל“ט, שם119; מ”ט – “שלא לכתוב קעקע” – מ“א, שם; נ' – “שלא להתגודד” – מ”ה, שם; נ“א – “שלא לעשות קרחה על מת” – קע”א, שם. ודווקא בשתי מצוות לא־תעשה אחרונות אלה חזר הרמב“ם בסה”מ לסדר המקרא (דברים י"ד ע': “לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת”), שלא השגיח בו בסהמ"צ.


ז.

אין ב“הלכות תשובה” – חתימתו של סה“מ – כדי לשמש מצע־השוואה בין סה”מ וסהמ“צ כ”הלכות" שקדמו לה, שהרי אין הללו (בנות עשרה פרקים) כוללות אלא מצוות־עשה אחת120, – ואף על פי כן אין העיון בהן בלי חידוש. במנין המצוות הפותח את ה“הלכות” הללו מנוסחת אותה מצוות־עשה: “שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתוודה” – ובגוף הרצאתה הרמב“ם מדבר בווידוי כבמצוות־עשה: “כל המצוות שבתורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון ובין שגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר: איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם…והתודו את חטאתם אשר עשו [במדבר ב‘,’ וכו')] זה וידוי דברים. ווידוי זה מצוות עשה”. כאן נאמן הרמב”ם בסה“מ לשיטתו בסהמ”צ (מצות עשה ע"ג): "שצונו להתודות על העונות והחטאים שחטאנו לפני האל ולאמור אותם עם התשובה121

היו שהשיגו על הרמב“ם על שלא מנה את התשובה עצמה במצוות עשה, אלא כללה תוך חובת הוידוי, ואין לדון כאן באותה השגה. וחשיבות יתירה לעובדה שבסהמ”צ מנה הרמב“ם מצוות־עשה זו בין המצוות הכרוכות בקרבנות (לפניה, ממצוות ל“ט ואילך, לאחריה, מצווה ע”ד וכו') וב”משנה תורה" הוציא הרמב“ם מצוות וידוי זו מפרשת הקרבנות122, וקבעה בראש “הלכות תשובה”, בהן הרמב”ם עובר מוידוי לתשובה, ומתשובה (בה הוא מונה את סוגי החוטאים וגם את הדברים המעכבים את התשובה וכל הכרוך בהם) לשאלות הבחירה החפשית וידיעת אלוה הכרוכה בה, העולם הבא וימות המלך המשיח, – ומסיים בהדגשת מעלתו של העובד את רבונו מאהבה (עיין למעלה), באהבת הבורא, היא המשמשת גשר בין “ספר המדע” ל“ספר האהבה” שאחריו. וכך כרך הרמב“ם בסה”מ כמה מהפרשיות המרכזיות בדת ובעיון ובמצוות־עשה אחת, שבסהמ“צ לא היה לה אף רמז־מגע כל שהוא עם פרשיות אלו. גם מכאן ניתן להקיש על גלגולי־כוונתן של כמה מצוות זולתה ועל שינוי תפקידן היסודי – בין סהמ”צ לסה"מ.


*


למדנו: כמה מעיקריהן – או פתיחתן – של ארבע ה“הלכות” הראשונות בסה“מ (יסודי התורה, דעות, תלמוד תורה, עבודה זרה וכו') כלולים באחת עשרה מצוות־עשה ובעשר מצוות לא־תעשה הראשונות שבסהמ”צ. כלומר, בעיצוב חלקו של סהמ“צ שמר הרמב”ם במדת־מה על קו־הבנין של משנתו בהלכה הישראלית, ששמש לו יסוד בחבורו של סהמ“צ. כנגד זה, כשאנו מעלים על לבנו שלא השגיח הרמב”ם בסה“מ לא בסדר מנינם של “עיקרים” אלה בסהמ”צ ולא בניסוחם, שסלל לו כאן דרך אחרת מזו שבסהמ“צ בהנחת פירוטיהם של אותם “עיקרים” (שאין חשיבותם הדתית והעיונית, להלכה ולמעשה, פחותה מזו של ה“עיקרים” הללו), וכשאנו מצרפים לכך עובדות אלו שהמצווה האחת הכלולה ב”הלכות תשובה" אינה נמנית עם מצוות הפתיחה בסהמ“צ ורוב מצוות ל”ת שב“הלכות ע”ז" וכו' אינו בפתיחת מנין מצוות לא־תעשה שבסהמ“צ – רשאים אנו לומר ש”ספר המדע" אינו לא גנוז ואפילו לא מרומז בשלימותו זו כספר מסויים בסהמ“צ. אין ללמוד מסהמ”צ שבשעת חיבורו (או בשנות חיבורו) היה סה“מ קבוע ועומד כחטיבה ספרותית מסויימה, ערוכה בצורה זו שלפנינו או בצורה קרובה לה, וכמו כן לא ניתן להניח שהיה הרמב”ם מסתכל בסהמ“צ ומחבר את סה”מ. השינויים המנויים כאן בין סהמ“צ וסה”מ – בסדר ובמקום, בניסוח, בחסר וביתיר, בהדגשה, בשילוב פרשיות, בין אם השינוי היסודי בין שני ספרים אלה כמות שהוא מחייבם, בין אם הם נובעים מתוך שינוי־כוונה, התפתחות עיונית וכיוצא בהם – יש בהם כדי ללמדנו שלאחר שמנה הרמב“ם את המצוות בסהמ”צ יצא להקים את בנין ההלכה הישראלית לא לפי סהמ“צ, אלא לפי עיקרים יסודיים אחרים או שונים – במבנה ובמחשבה הלכתית ודתית, – והללו קובעים עיון לעצמם. הרמב”ם גופו אומר בהקדמתו ל“משנה תורה” שחילק “חבור זה לפי הענינים לא לפי מנין המצוות” – וכשנעמיק בסה“מ (ובמ"ת בכללו) נראה שהתרחק בו לא רק מ”מנין המצוות" שבסהמ"צ לבדו.

ניתן לשער שעברו על “משנה תורה” כמה גלגולי התפתחות במחשבתו של הרמב“ם עד שלבש צורה זו בה מסרו יוצרו לדורו ולדורות123, ואם “משנה תורה” בכללו כך, “ספר המדע” על אחת כמה וכמה. ההיה “ספר המדע” נמנה עם ספרי “משנה תורה” משעה שחיבורו של זה עלה במחשבתו של הרמב”ם? ההיה סה“מ – בצורתו שלפנינו, בעיקר בנינו וסדרו, אם גם לא בהרצאתו בכללה – מלכתחילה ספר־הפתיחה ל”משנה תורה“? שאלות אלו ויוצאות בהן, שבירורן – עד כמה שניתן זה לנו – חשוב ביותר להערכת חיבורו זה של הרמב”ם, שהוא עצמו העריצו במדה מרובה, אינן כאן מעניננו. כמה עיונים שעיינתי בסמוכים ורחוקים שבין שאר י“ג “ספריו” של “משנה תורה” ובין סהמ”צ קיימו את רוב מסקנות עיוני זה ביחס שבין סהמ“צ לסה”מ. אף על פי כן אין אני רשאי – ולא התכוונתי כלל לכך, כמרומז – להסיק מהם מסקנה כל שהיא על יחסו של “משנה תורה” בכללו אל סהמ“צ. והריני מוסיף ומעיר שחסרונו של מחקר־השוואה ממצה במערכת־היחסים שבין שאר י”ג “ספריו” של “משנה תורה” וסהמ“צ – בבחינת התוכן והצורה על כל גילוייהם, ולא בבחינה הלכתית לבדה, אגב תוספת עיון במקבילות לעניניהם בשאר חיבוריו של בעל סהמ”צ ומ“ת – מורגש הרבה באותו שדה־עיון. עתיד מחקר מעין זה להביא ברכה לחקר הרמב”ם בכללו, ולא ל“משנה תורה” לבדו.




  1. “וחברתי פירוש בתלתא סדרי מועד ונשים ונזקין וחברתי כמו כן פירוש חולין לרוב הצורך אליו”וכו' (בהקדמת הרמב”ם לפירוש המשנה).  ↩

  2. בשנת מ“ה לחייו, שנראתה לו לרמב”ם כ”עת הזקנה" (עיין להלן באגרתו לתלמידו אבן עקנין).  ↩

  3. הרמב”ם כותב באגרתו לר‘ יהונתן מלוניל:…“וכמה טרחתי יומם ולילה כמו עשר שנים רצופות בקבוץ חבור זה, ואנשים גדולים ככם הם ידעו מה שעשיתי, שהרי קרבתי דברים מרוחקים מפוזרים ומפורדים בין הגבעות וההרים וקראתי אותם אחד מעיר ושנים ממשפחה”… (קובץ תשובות הרמב”ם, הוצ‘ ליכטנברג, תרי“ט, 1, י”ב, ב’). גם הראב“ד, אביר משיגיו, הודה בערכה של ”מלאכה גדולה“ זו כשהיא לעצמה: ”כל מה שכתב בכאן אין לו שורש בגמרא ולא בתוספתא ולא השכל מורה…; וחיי ראשי לולי כי מלאכה גדולה עשה באסיפתו דברי הגמרא והירושלמי והתוספתא הייתי מאסף עליו אספת עם וזקניו וחכמיו כי שנה עלינו הלשונות והמליצות וסבב פני השמועות לפנים אחרים וענינים שונים“… (הלכות כלאים ו‘, ב’). ופעם גם אמר עליו: ”המאסף הזה אסף דברים שאינם בעולם“ (הל‘ מאכלות אסורות ב’, כ"ג), על יחס הראב”ד אל הרמב”ם עיין ב“יד מלאכי” לר’ מלאכי בן יעקב הכהן, כללי הרמב”ם, כלל מ"ג (הוצא' ברלין, 1852).  ↩

  4. באחת מתשובותיו כותב הרמב”ם “ואותו הספר קראתיו ספר המצוות” (תשובות הרמב”ם אספן… א.ח. פריימן, תרצ"ד, 344). ואעפ“כ נקרא עתים לאחר כך גם: ”ספר מנין המצוות“ (עי' שטיינשניידר, קטלוג בוליאנה, 1881), ע' על שם הספר במקורו: מ. בלאך בהקדמתו לסה”מ במקורו VI (להלן: Neubauer, zum ursprünglichen Titel von Maimunis Buch der Gebote und seiner Geschichte MGWJ LXXXI (1937) 105–119.  ↩

  5. באגרתו לר‘ יוסף בן יהודה בן עקנין כאילו מבליט הרמב”ם שני טעמים נוספים לחיבור “משנה תורה”:…“והשם יתברך יודע כי לא טרחתי בו ראשונה אלא לעצמי ולנפשי, שאנוח מן החקירה ומן המשא והמתן ומלבקש מה שאצטרך אליו. ולעת הזקנה ת”ל יתברך שאני חי קנא קנאתי לה’ צבאות וראיתי האומה בלא ספר מחוקק שלא יהיה בו לבד עיון אמתי בלי מחלוקת ולא שבִוש, ועשיתי מה שעשיתי לכבוד השם יתברך לבד“… (קובץ וכו‘, II, ל’, ב'). גם אותו רמז ל”ספר מחוקק“ עורר אחדים מחכמי דורנו להניח שהרמב”ם נתכוון לכך שמ”ת ישמש קונסטיטוציה של מלכות ישראל העתידה“ (ח.טשרנוביץ, “לו לא קם כמשה”, מאזנים (תרצ"ה) 399 וכו'; ש. צייטלין, רמב”ם [אנגלית] 1935, 85). אולם, אם נניח שהרמב”ם לא בא במ”ת לא לפסוק הלכות וגם לא להכריע ביניהן אלא רק לקבץ את ההלכה התלמודית (ח. טשרנוביץ, “משנתו של הרמב”ם בהלכה”, מקלט XV [תרפ"א] 361 וכו'). קשה לקבל דעה זו שספר “מקבץ” בלבד ישמש חוקה למדינה, הלכה למעשה. נוסף לכך: עצם המונח “ספר מחוקק” צריך עיון: האם נתכוון בו הרמב”ם לספר שהוא בחינת חוקה, או בא זה להדגיש שלא תהא בספר זה “מחלוקת” חכמים וכל הכרוך בה.  ↩

  6. השתמשתי כאן בהוצאת אמשטרדם (שנ"ב) של “ספר המצוות”. לפי הצורך אני מעיר על נוסחו במקורו הערבי, בהוצאת משה בלאך (Le Livre des Precepts…publie par … Moise Bloch 1888) ועל שינויי־נוסח בהוצאת העליר (סהמ“צ לרמב”ם ז”ל ע“פ תרגומו האמתי של רבי משה אבן תבון… יו”ל… חיים העליר, תרע"ד). מסבות טכניות לא ניתן להוסיף את הנקודות הדיאקריטיות לאותיות הערביות ד‘, ת’ וכו'; ההוספות והתיקונים בדברי הרמב”ם וכמו"כ קטעי המקור הערבי ניתנים בחצאי ריבועים. שלש נקודות מסמנות השמטה (“מצווה” ו“מצוות” בדברי הרמב”ם באות כאן בוי"ו אחת).  ↩

  7. במקור “איצא ראית”; בהוצ' העליר (להלן בה“ה: ”גם כן ראיתי".  ↩

  8. מ. שטיינשיידר (שם) היה סבור שהרמב”ם נתכוון כאן לסמה“צ, ובאמת נתכוון למנין המצוות בפתיחת ”משנה תורה“ לפי הערותי של דוד קאססעל (משכיל לדוד, ישורון ג' [1857] 65), אלא שטעה זה כשהוסיף:…(מנין המצוות… בס' היד) ”שמסכים והולך במנין המצוות עם ס' המצוות". עיין להלן.  ↩

  9. במקור: “אנה ינבגי אן אקדם”; בה“ה: ”שראוי שאקדים".  ↩

  10. במקור: “עדד” בה“ה: ”מניין".  ↩

  11. קודם לכן מעיר הרמב”ם על הצורך להביא ראיה למנין המצוות, והוא מבקר את מוני המצוות שקדמו לו ואת חכמי דורו:…“וכאשר התבוננתי וידעתי פרסום הענין הזה בידי ההמון ידעתי כי אם אזכור אני המנין האמתי שראוי שימנה זכרון מוחלט מבלתי ראיה, הנה הקורא הראשון שיקראהו יחייב במחשבתו שזה טעות ותהיה ראית הטעות אצלו ראותו בחלוף מה שזכר פלוני ופלוני, כי זהו שכל [”עקל“] רוב הסגולות [אכואץ”] בזמננו זה כי לא יבחנו המאמר בענינו אבל בהסכימו למאמר מי שקדם בלתי בחינת המאמר הקודם, כל שכן ההמון".  ↩

  12. במקור: “במא דכרת”; בה“ה: ”כמו שזכרתי".  ↩

  13. הוצאת קראקא, קל"א, ב'.  ↩

  14. ד. קאססעיל (שם, 65) נטה ליחס טעות זו למו“ל ספר היוחסין, וכבר העיר יששכר בעער (B.Beer) שהיא דעת בעל ס' היוחסין גופו (מחלקה גרמנית של ישרון, כנ“ל ח”ב I [1857] 18). דברי דוד האלוב (תולדות רמב”ם, 1884, 31): לתשלום ספר משנה תורה חבר רבנו עוד ספר אחד הנודע בשם ”ספר המצוות" – אינם ברורים כל צרכם.  ↩

  15. תשובות הרמב”ם, תרצ“ד, 334. מ. בלאך (שם, 7) לא עמד על תשובה זו. גרטץ לא דייק כאן בלשונו: Um nun die vielfachen irrtümer in betreff der Zählung zu widerlegen, verfasst Maimuni als Anhang zu seinem Kodex ein werk in arabischer Sprache…Kitab Aschariah (Gesch. D. Juden, VI, 294) מתרגמו העברי שאול פנחס ראבינאוויץ (ספר די“י, תרנ”ה, ד', 362) עמד על כך בהערתו לדברי גרטץ שאין דבריו ”מדוקדקים“ ושאבן תבון סימן את סהמ”צ כפתיחה למ”ת; אולם הוא מתרגם את דברי גרטץ בדרך זה: “לישר המעקשים ולתקן השבושים בהמקצוע הזה חבר הרמב”ם קונטרס העומד בקשר ויחס עם ספרו הגדול אם כחתימת הספר או כפתיחתו”…(ההדגשות משלי). גרטץ ושפ“ר מעירים שסהמ”צ תורגם ע”י אבן תבון (שניהם טועים וכותבים: שמואל, וצ“ל: משה ב”ר שמואל, ובטעות מייחס שפ"ר הערת־גרטץ זו לעצמו); נעלמו מהם שני תרגומיו הנוספים של סהמ”צ ע“י ר‘ אברהם בן חסדאי הלוי ור’ שלמה בן יוסף אבן איוב (שלשת התרגומים היו בידי ר' עזריה מן האדומים); עיין גם: ח. העליר, ”‘ספר המצוות’ שהיה ביד הרמב“ן”, חוברת היובל של הרמב”ם, “הארץ”, תרצ"ה, ב'.  ↩

  16. בהקדמתו למ“ת הוא אומר בקצור: ”וראיתי לחבר… בלשון ברורה ודרך קצרה“…; ובתוספת פירוט בהקדמתו לסה”מ: “וכך ראיתי שלא אחברהו בלשון ספרי הנבואה לפי שהלשון ההוא קצר בידינו [במקור: ”אד תציק בנא אליום תלך אללגה אלמקדסה“] מהשלים עניני הדינים בו. וכן לא אחברהו בלשון התלמוד לפי שלא יבינוהו מאנשי אומתנו [במקור: ”מלתנא“; בתרגום אבן תבון, הוצאת העליר: ”אמונתנו“] כי אם יחידים ומלות ממנו זרות וקשות אפילו לבקיאים בתלמוד; אבל אחברהו בלשון המשנה כדי שיקל זה לרוב [במקור: ”עלי אכתר אלנאס“; בתרגום אבן תבון ”לרוב האנשים“]”. אין לזלזל בכך שהדגשת לשון זו באה כסעיף שני בבירור תכניתו של “משנה תורה”. ואשר לסגנונו של מ"ת – אחדות מאגרותיו מוכיחות כמה חביב היה זה על הרמב”ם.  ↩

  17. קונטרס תרי“ג… אהרן יעללינעק, תרל”ח, 31 וכו''.  ↩

  18. שם, 6.  ↩

  19. תשובות הרמב”ם, תרצ“ד 335. וכך הוא כותב גם לר' יוסף בן גאביר: ”וראוי לך גם כן שתלמוד זה השעור מן החבור מלשון הקודש שתבינו בו החבור כי הוא קל להבין וקרוב להתלמד מאד. ואחר שתתחנך בספר אחד תבין כל החבור כולו. ואיני רוצה בשום פנים להוציאו בלשון ערבי לפי שכל נעימותיו יפסדו, אני מבקש עתה להחזיר פירוש המשנה וספר המצות ללשון הקודש, וכל שכן שאחזיר זה החבור ללשון ערבי, אל תבקש זה ממני כלל“… (חמדה גנוזה, מאת צבי הירש עדעלמאן, מחברת א‘ 1856, ד’ א'). ר' שלמה בן יוסף אבן אינב מסתייע – בהקדמתו לתרגום סהמ”צ – בדברי הרמב”ם הללו, והוא בא בתרגומו ל”השלים" את כוונתו של הרמב”ם.  ↩

  20. מכיוון שרבו הטועים בקריאת מלת “שם” זו אעיר כאן ששי“ן שלה היא קמוצה – לא בצירי ולא ”שום“ (עמדתי על כך באחת מהערותי ל“ספר המדע” שהוצאתי לאור לצרכי בתי הספר בשנת תרפ“ב, בהוצאת ”עינות", ברלין). וכבר העיר ר' שמואל אבן תבון שהרמב”ם שאל שמוש־לשון זה (“יש שם”, “אין שם”) מערבית – ”אן תם“ – והוא מצוי במקורו של מו”נ: “והנה הרב הגדול… כשרצה לדבר מעט בדברי חכמה בספר מהמדע ובמקומות אחרים מן החבור ההוא, נמשך אחר לשון הערבי בענינים ההם. הנה שמש במלת שם הנזכרת במקומות רבים. כתב בראש פרק ראשון מס' המדע:… לידע שיש שם מצוי ראשון… ובכל זה נמשך אחר דברי החכמים בלשון הערבי, בעברי לא נמצא זה הענין, עד שמעט מאנשי הארץ הזאת ידעו לקרוא אותו, אך קראו אותו בצירי תחת השם, והבינוהו כינוי לבורא יתברך” (לפתיחתו לתרגום מו"נ). דברי אבן תבון נעלמו מעיני כמה ממפרשיו של הרמב”ם. אחד מן הראשונים, ר‘ יוסף קארו, בעל “כסף משנה”, עומד באחד משני פירושיו ל“שם” זה על מקור ערבי, ולא על מקורו הנכון (עיין בדבריו). אחד מן האחרונים, בעל “עבודת המלך” (חדושים ובאורים על כל ספרי מ“ת להרמב”ם ז”ל מאת ר‘ מנחם במהורצ“ה קראקאווסקי… חלק ראשון, תרצ”א, א’, א') שעמד על דבריו של אבן תבון, אומר גם הוא: “אם הפירוש הוא כמו שרצו המפרשים לומר שם מצוי, בצירי תחת השין, הנה כוונת רבנו כאן למה שכתב במורה ח”א פ"א: ’ביום ההוא יהיה ד‘ אחד ושמו אחד’ וכו‘… וכיצד יישבו קוראי ’שם‘ זה בצירי שאר ’יש שם‘ ו’אין שם‘ במ"ת שאינם אמורים באלוה? לדוגמא: ’בזמן הזה שאין שם קרבן‘ (הל‘ חמץ ומצה ח’, ח'); ’שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים‘ וכו’ (הל‘ מגילה וחנוכה ב’, י"ז); ‘מימות עזרא נהגו שיהא שם תורגמן מתרגם לעם’ וכו‘ (הל‘ תפלה י"ב, י’); ’יש שם ארבעה חליים אחריהם‘ (הל‘ איסורי המזבח ב’, ח')“. א”ש יהודה – שחכמת ישראל חייבה לו הרבה גם על הוצאתו המצויינה של “חובות הלבבות” לר’ בחיי במקורו – הוציא אותו “יש שם” מפשוטו:…“אולם כל מי שיודע אפילו המעט מסגנון הערבית, ברור לו שביטוי זה מכון לביטוי הערבי ‘אן תם’, לא להגבלת מקום אלא לחזוק הפעל, כלו‘ ’כי בודאי יש‘ וכך צריך להיות התרגום הנכון: ’כי בודאי יש אלוה'” (“רס”ג והסביבה הערבית“, בצרון VI [תש”ב] 761) ובאמתו של דבר “יש שם” זה מורה על המציאות כמות שהיא, ואינו בא “לחזוק הפעל”. (“יש שם” מצוי גם בלשונו של ר‘ אברהם בר חייא, עיין במאמרו של ח. רבין, "ר’ אברהם בר חייא, ותחיית לשוננו בימי הבינים", מצודה ג‘–ד’ (תש"ה) 158–170.  ↩

  21. מקורותיהן של עשר מצוות עשה ולא תעשה בתורה הם בסדר זה: שמות כ‘ ב’; שם כ‘, ג’; דברים ו‘, ד’; שם ו‘, ה’; שם ו‘, י“ג; ויקרא כ”ב, ל“ב; שם, כ”ג, ל"ב דברים כ’, ט“ז, שם י”ח, ט“ו; שם, ו', ט”ז. גם מכאן ראיה לכך שאין סדר התורה נשמר לא בסהמ”צ ולא בסה"מ, ועיין להלן.  ↩

  22. בהקדמות ל“משנה תורה” אומר הרמב”ם שסה“מ יכלול ”כל המצות שהם עיקר דת משה רבנו…“ (לא “תורה”); בהל' יסה”ת ז‘ א’: “מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם”; שם, ט‘, א’, התורה כולה נקראת “מצוה”: “דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים”…; עיין גם שם, ט‘, ב’. על "עיקר הדת לרמב”ם – במקום אחר [עיין בהקדמה לקובץ זה].  ↩

  23. עיין: יד מלאכי, שם; גם: M. Peritz. Das Buch d. Gesetze usw., Moses b. Maimon, I, 1908  ↩

  24. “כי אני לא חיברתי” – אומר הרמב”ם ב“שמונה פרקים”, הוצ‘ האלצער, תרס"א 29 וכו’ – “כפי מה שנזדמן לי [”כיף אתפק“] אלא לאחר עיון גדול התבוננות…” ובהקדמתו ל“מורה נבוכים” הוא חוזר ומדגיש: “כי המאמר הזה לא נפלו בו הדברים כאשר נזדמן [”כיף אתפק“] אלא בדקדוק גדול ובשקידה רבה” וכ‘ו. עיין במאמרי: "שאלת מבנהו של ’מורה נבוכים', תרביץ VI (תרצ"ה) 285–333. [לעיל בקובץ זה].  ↩

  25. רבים מהשינויים הללו יעמדו בסתימותם, וכמה מהם ניתן לפרשם – או למצוא להם טעם – מתוך מדרש מפורט של כל הסמוכים והמקבילות בדברי הרמב”ם בינם לבין עצמם.  ↩

  26. שם, א‘, ס“ט: ”הפילוסופים, כמו שידעת, יקראו השם ית’ העילה הראשונה והסבה הראשונה, ואלו הידועים במדברים וברחו מזה השם מאד ויקראו אותו פועל, ויחשבו כי הפרש גדול יש בין אמרנו סיבה ועילה ובין אמרנו פועל…; וזה מאמר מי שלא יבדילו מה שבכח ובין מה שבפועל, ואשר שתדעהו שאין הפרש בין אמרך עילה או פועל בזה הענין…; ולא הרווחנו דבר בהגדיל שם פועל על שם עילה וסבה, והכוונה הנה אמנם היא להשוות בין שני השמות, ושהוא כמו שנקראהו פועל, ואף על פי שפעלו נעדר אחר שאין מונע לו ואין חושב לו מעשות כשירצה, כן ראוי שנקראהו עילה וסבה בזה הענין בעצמו ואף על פי שהעלול נעדר“… הניגוד היסודי בין מושג ”הפועל“ (או הבורא) ובין מושג ”העילה" בפרשת האלהות שאין לזלזל בו כלל וכלל – בנה אב לכמה ניגודי־תפיסה וניצוחי־אסכולות במחשבה הדתית, ולא בישראלית לבדה.  ↩

  27. המונח “עילה” מצוי בסה“מ, ואינו כרוך באלוה. לדוגמא:…”אלא כמו שאומרין בשני חכמים שאחד גדול מחברו בחכמה שהוא למעלה ממעלתו של זה. וכמו שאומרין בעילה שהיא למעלה מן העלול“ (הל‘ יסה"ת, ב’, ו'). הרמב”ם כורך ”עילה“ ב”טעם“ (הל‘ מעילה ח’, ח'); ”אם לא נמצא להם עילה" (הל' איסורי ביאה י“ג, י”ד).  ↩

  28. עיין בפירושיו של ר' הלל מווירונא, בעל “תגמולי הנפש”, להלכה קטנה זו בסה"מ (חמדה גנוזה א‘, 1856, ל"א, ב’).  ↩

  29. במקור “יקולון”; בה“ה ”יאמרו".  ↩

  30. במקור: “אנה אנמא”; בה“ה: ”שהוא אמנם הוציאנו".  ↩

  31. במקור ובה“ה: ”עול מלכות".  ↩

  32. כך הוא לא רק בדפוסים אלא גם בכתבי היד של סה"מ שהיו לפני.  ↩

  33. בהוצאת סה“מ של מ.ח. חיימזאהן (משנה תורה… ספר ראשון, תרצ"ז, 34 ב'): ”בייחודו“ – בכת”י אוכספורד שלפיו נערכה אותה הוצאה: “כייחודו”.  ↩

  34. שתי מצוות עשה הראשונות הללו – האמנת האלהות ויחודו, – וכמו כן מצוות לא תעשה של עבודה זרה, – לא מנאן בעל “הלכות גדולות” ר‘ שמעון קיירא, בכלל תרי“ג מצוות. הרמב”ן – בהשגותיו לסהמ”צ (שם, נ"ג, 1) – מוצא טעם להשמטה זו: “והנראה מדעתו של בעל ההלכות שאין מנין תרי”ג מצווות אלא גזרותיו יתעלה שגזר עלינו לעשות או מנענו שלא נעשה. אבל האמונה במציאותו יתעלה שהודיע אותה אלינו באותות ובמופתים ובגילוי השכינה לעינינו הוא העיקר והשורש שממנו נולדו המצוות, לא ימנה בחשבונן; והוא מאמר החכמים גזור עליהם, עשו קבלת המלכות ענין בפני עצמו והמצוות הנגזרות מאתו יתעלה מענין אחר“. ועיין גם בהשגותיו של הרמב”ן למצוות ל"ת ה’ בסהמ”צ, שם פ‘, 2, וכו’.  ↩

  35. הל‘ יסה"ת ב’, א'.  ↩

  36. במקור: “נתאמל ונתעבר”; בה“ה: ”שנתבונן ונשכיל".  ↩

  37. “ומאמריו” חסר בה“ה; ישנו במקור: ”וצאיאה ואואמרה ואפעאלה".

    הרמב”ם מקדים את אהבת אלוה לאהבת המצוות: “וכן חייבים אנו לאהוב את השם בכל לב ובכל נפש ומחוזק אהבתו ראוי לנו לאהוב מצוותיו ואזהרותיו…”“ (“טעם זקנים” לאליעזר אשכנזי, תרט“ו, ע”ו); כמו”כ: “מאמר היחוד” לרמב”ם, הוצ‘ שטיינשניידר, תר"ז, 3, וכו’.  ↩

  38. לסהמ”צ וסה“מ משותף המקור בספרי: בסהמ”צ – בלשון ספרי ובשמו, ובסה”מ – בהרצאת הרמב”ם ובהשמטת המקור, כנהוג ב“משנה תורה”. בסהמ”צ חסרה הראיה מתהלים מ"ב, ג' (“כמו שאמר דוד: צמאה נפשי לאלהים לאל חי”).  ↩

  39. מורה נבוכים, א', נ"ח.  ↩

  40. בה“ה ”אמרו".  ↩

  41. במקור: “אן נדעו”; בה“ה ”שנדרש ונקרא".  ↩

  42. לפי המקור: “אלגאפלין ולגאהלין”; ובה“ה: ”הכופרים והסכלים".  ↩

  43. לפי המקור; ובה“ה ”אוהב השם".  ↩

  44. “בשם”אינו במקור ("ללאימאן) ול א בה"ה.  ↩

  45. שם, י‘, ב’ וכו'.  ↩

  46. בתיאולוגיה האיסלאמית שבימי הבינים היו מתווכחים הרבה על אברהם אבינו כחביב־אלוה, עיין Goldziher, Die Gottesliebe in der islamischen Theologie (Der Islam IX [1919] 144); J. Obermann, Der philosophische und religiöse Subjektivismus Ghazalis, 1921, 275. על רעיון האהבה של הרמב”ם עמדתי במאמרי “אדם ואלוה”, מאזנים III (תרצ"ה) 493–526. [לעיל בקבוץ זה].  ↩

  47. מקרא זה חסר בהרצאת מ"ע ד' בסהמ”צ.  ↩

  48. שם, ד', י"ב.  ↩

  49. שם, ה‘, א’.  ↩

  50. כך הוא גם בתרגום אבן תבון; במקור “פי אלמלא”. נ“א ”אלמלה".  ↩

  51. במקור: “ולא גאנא קאהר מתגלב ידעונא אלי אלכפר בה תע''; בה”ה: ואע“פ שבא עלינו מכריח גובר יבקש ממנו לכפור בו ית'”.  ↩

  52. במקור: “ולא נוהמה” בה“ה” ולא נתנהו לחשוב".  ↩

  53. במקור“אלנאס כלהם”; בה“ה ”כל העמים".  ↩

  54. מן “היתה בזה” עד “מכללם” חסר במקור; ובה“ה: ”והיתה בזה חרפה גדולה על ישראל שנעדרה המצוה הזאת מכלם ולא היה שם מקיים אותה אבל פחדו הכל".  ↩

  55. במקור: “פכאן ילזם אן ישהר אלתוחיד ויעלן בה פי דלק אלוקת”; בה“ה: ”והיה בו ראוי שיפורסם היחוד ויגלה ברבים בעת ההיא".  ↩

  56. “משהד” זה מתרגם אבן תבון: “עדות”, שלא כבמשפט הקודם (“אלא למעמד הגדול”).  ↩

  57. במקור “פתיאן”; בה“ה: ”ילדים".  ↩

  58. בה“ה”“וימסרו”.  ↩

  59. במקור: “ויעלנון באלאימאן”; בה“ה ”ויפרסמו ויחזוק האמונה".  ↩

  60. בה“ה ”כמו שצונו ית' על ידי משה רבנו והוא אמרו".  ↩

  61. וכבר העיר מ. בלאך (שם) שבנוסח ספרא שבידינו נאמר: “על מנת שתמסרו עצמיכם לקדש את שמי”.  ↩

  62. בהקדמה לסהמ“צ:…”והוא מבואר כי בהיות החלוקה כן שהמצוה אחת עשה או לא תעשה אין ראוי לחלוק דיניה בשני ענינים [במקור: “פי גמלתין”; בה“ה: בשני כללים”] אבל כל מה שיצטרך בה מן החלוקה יהיה בפרקים שבאותו הכלל, ופעמים יהיה בכלל האחד מספר המצוות אם בעבור שיהיה להם ענין אחד שיכללם או שיהיו המצוות [במקור: “כתירה”; בה“ה: ”מצות רבות“] בכונה אחת”…  ↩

  63. במקור היא מצוות לא־תעשה ס“ב. הוצאת בלאך – כלומר המקור – מונה איסור החיאת איש מז' עממין כמצוות לא תעשה ס”ה, בניגוד לתרגומיו העבריים של סהמ“צ בהם אותו איסור היא מצוות ל”ת מ“ט. על ידי כך ישנו שינוי־מנין בין המקור ובין תרגומיו ממצוות ל”ת מ“ט עד ס”ה. מובן מאליו, איננו דנים כאן במנין המצוות בסהמ“צ כשהוא לעצמו. איני יודע אם עלתה בידי אחד מחוקרי הרמב”ם בדורנו ובדורות שקדמו לו לעמוד על סוד סדרו של אותו מנין בכללו ולהסבירו הסברה מדעית שיש בה להניח דעתו של המעיין בסהמ"צ.  ↩

  64. במקור ובה“ה בא גם רובו של סוף הפסוק: ”וחללת את שם אלהיך".  ↩

  65. במקור: “פעלא מא”; בה“ה: ”פעולה".  ↩

  66. עיין: הל‘ יסה"ת ה’, י‘ וכו’.  ↩

  67. חמדה גנוזה, א‘, 1856, ט’, ב‘ וכו’.  ↩

  68. במקור “אלנהי אלדי נהינא ען אמתחאן מואעידה ומיאעדה ת' אלדי יועדנא או יתואעדנא בה אנביאה”. אין שום הבדל בניסוח מצוות ל“ת זו בין הוצאת אמשטרדם ובין ה”ה.  ↩

  69. הל‘ יסה"ת ז’, ו‘ וכו’; על יחסו של הרמב“ם אל משה רבנו עיין בהערותי ל”ספר המדע", העומד לצאת לאור (על פי כתבי־יד) על ידי בקרוב [עיין בהקדמה לקובץ זה].  ↩

  70. במקור: “ואמתתאל”; בה“ה: ”ולעשות".  ↩

  71. במקור: “ולו אמר”; בה“ה: ”אפילו צוה".  ↩

  72. כך הוא בכתבי היד של משנה תורה שהיו לפני, והוא הנכון; ולא כבדפוסים: “והאמינו בדבריו”.  ↩

  73. מורה נבוכים, א', נ"ד.  ↩

  74. ר‘ אברהם, בנו של הרמב“ם, נשאל על מצווה זו שבסהמ”צ, שכאילו “והלכת בדרכיו” (דברים כ"ח, ט') הטבוע ביסוד מצווה זו יש בו משום תנאי ולא משום מצוות־עשה. עיין: תשובות ר’ אברהם בן הרמב“ם, א.ח. פריימן, תרצ”ח, 65, וכו'.  ↩

  75. שם, ז‘…“כשנצטרך לקיים דבר מהדברים [”אמרא מא"] או להכחישו כי בזה תהיה הגדולה והכבוד והעילוי, והוא אמרו ית’: ובשמו תשבע" (דברים י‘, כ’).  ↩

  76. והוא הדין במו“נ, שם, בו משולבת בהידמות ההערה על תארי הפעולה:…”כלומר שנדמה פעולתנו כפעולותיו, כמו שבארו בפ' קדושים תהיו, אמרו מה הוא חנון… והכוונה כולה כי התארים המיוחסים לו יתעלה הם תארי פעולותיו לא שהוא יתעלה בעל איכות".  ↩

  77. “כפי היכולת” – גם במו“נ, שם, ובסה”מ: “כפי כוחו”, עיין להלן.  ↩

  78. מקרא זה משמש בסהמ"צ מקור למצוות ההידמות כמות שהיא.  ↩

  79. יצחק היינמן ‎ Maimuni und die arabischen Einheitslehrer MGWJ LXXIX ([1935] 132) ‏ יחס ל“נקרא” זה – שנראה לו כהוספת הרמב“ם – חשיבות עיונית מיוחדת: und es ist sehr bezeichnend, dass er Deot I 6 schreibt כך למדו בפירוש מצוה זו מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום – fehlt an der Talmud, נקרא dass Wort stelle, auf die er anspielt, Sabb. 133b; seine Hinzufügung zeigt den Gegner aller positive Wesensattribute, mit Einschluss der sittlichen, וטעות היא בידו. הרמב”ם משתמש בסהמ“צ ובסה”מ בלשון ספרי (דברים מ"ט) בו נאמר “נקרא”.)  ↩

  80. הלכות דעות א‘, ה’–ו'.  ↩

  81. כך נאמר במנין המצוות בראש “הלכות דעות”; בהרצאתה של מצוה זו בגוף “הלכות דעות” מדבר הרמב“ם ב”חכמים" (כנוסח סהמ“צ, במקורו: ”אלעלמא“, ולא ב”יודעיו").  ↩

  82. ועם שמירת נוסח זו חלו כאן בסה“מ כמה שינויים כלפי סהמ”צ. חוקר דרכי הרצאתו של הרמב“ם ולשונו ימצא ענין בהקבלה זו שבין שני המקורות שלפנינו. סהמ”צ: “מצוה ו' היא שצונו להתחבר עם החכמים ולהתיחד עמהם ולהתמיד בישיבתם בכל אופן מאופני העבוד' והחברה [במקור: ”בכל וגה מן וגה אלמכאלטה“] במאכל ובמשתה והעסק כדי שיגיע לנו להדמות במעשיהם ולהאמין האמתיות [במקור: ”אעתקאד אלארא אלצחיחה“; בה”ה: “הדעות האמיתיות”] מדבריהם, והו אמרו יתעלה: ובו תדבק [דברים י‘, כ’]. וכבר נכפל זה הצווי גם כן: ולדבקה בו [שם, י“א, כ”ב] ובא בספרי: ולדבקה בו, הדבק בחכמים ותלמידיהם [ביתר דיוק בה“ה]. וכן הביאו ראיה על זה חיוב האדם לישא בת תלמיד חכם ולהאכיל תלמידי חכמים ולתת להם עסק [יש כאן משום הכפלה, עיין למעלה] מאמרו: ובו תדבק, ואמרו [מלה זו נשמטה בסה”מ, ועל ידי כך נראה הדברים כאילו הם משל הרמב“ם]: וכי אפשר לו לאדם להדבק בשכינה? והא כתיב: כי יי אלהיך אש אוכלה הוא, אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והנושא בת תלמיד חכם והמהנה תלמיד חכם מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה [במקור: ”אלא כל הנושא בת תלמיד חכם וגו'“ ולא יותר, ובה”ה בא המשכו של המאמר הנ"ל].

    סה“מ ”מצוות עשה להדבק בחכמים כדי ללמוד ממעשיהם [בסהמ“צ נזכרה גם למידת ”הדעות האמתיות“ מהחכמים, וזו נרמזה בהלכה א', ב”הלכות דעות“, ו'] שנאמר: ובו תדבק. וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה? אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו: הדבק בחכמים ותלמידיהם. לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת תלמיד חכם וישיא בתו לתלמיד חכם ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים ולעשות פרקמטיא לתלמידי חכמים ולהתחבר להם בכל מיני חיבור, שנאמר: ולדבקה בו. וכך צוו חכמים ואמרו: והוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם” (מקור אחרון זה – אבות א‘–ד’ – לא נזכר בסהמ"צ), הל‘ דעות ו’, ב'.  ↩

  83. ועיין בהל‘ דעות ו’ ד': “אהבת הגר… שתי מצות עשה: אחת מפני שהוא בכלל רעים ואחת מפני שהוא גר”.  ↩

  84. נוסח האבנגליון הוא: “לכן כל אשר תחפצון שיעשון לכם אנשים, עשו להם כמו כן גם אתם” (מתיא ז', י“ב, ע”פ תרגום יצחק זלקינסון).  ↩

  85. חלק השנאה שבמצווה זו – “וכל” עד “כמוהו” – חסר בהוצאה שלנו, והוא לפי ה“ה, בהתאם למקור: ”וכל מא אכרהה לנפסי או למן לאד בי אכרה לה מתלה".  ↩

  86. אחד העם, כידוע, מייחס חשיבות מכריעה לשינוי בניסוחו של חוק המוסר בין האיבנגליון (“הכלל החיובי”) לדברי הלל (“הכלל השלילי”) והוא משמש לו יסוד במשנתו במוסר הישראלי: …“ואולם הסתכלות יותר עמוקה בדבר תביאנו לידי הכרה, שההבדל בין שתי התורות בענין זה הוא לא הבדל של ‘פחות’ או ‘יותר’, כי אם הבדל יסודי בעצם ההשקפה על תכונת הבסיס המוסרי. ולא במקרה נתן הלל לכללו צורה שלילית, אלא מפני שבאמת הבסיס המוסרי של היהדות אינו סובל את הכלל החיובי. ואלו נמצא באיזה מקום כלל כזה על שם הלל לא היינו יכולים לשמוח עליו, לפי שהיינו מטילים ספק בעצם ה‘מציאה’, אם באמת יצאו מפי הלל דברים המתנגדים לרוח היהדות” (על שתי הסעיפים, עפ“ד, ד', מ”ה, ההדגשות משלי). מסופקני אם אפשר היה לו לאחד העם להחזיק בשיטתו זו, שרבים יצאו בעקבותיה – אילו עמד על דברי הרמב“ם בסהמ”צ ובמ“ת, שהרי מן הנמנע להטיל ספק בכך שדברים אלה הרמב”ם אמרם, וגם להניח שבעל “משנה תורה” נכשל והוציא מפיו “דברים המתנגדים לרוח היהדות”. גם כאן ניתן ללמוד כמה יש להזהר ולהזהר בפסיקת הלכות “מוחלטות” על רוח היהדות. – נוסח הלל אינו מיוחד לישראל, ולא ליהדות הפרושים; מצוי הוא גם – בקצת שינוי צורה – בספרות היונית וגם בספרות היהודית־החיצונית וההלינסטית (מנחם שטיין, דת ודעת, תרצ"ח, 94); ואפילו בקטכיזם הנוצרי הראשון, בן המאה השניה (G. Klein, Der älteste christ. Katechismus u. d. jüd. Propoganda–Literatur, 1919; M. Guttmann, Das Judentum u. seine Umwelt, 1927, 328 ff.). באגרת אריסטיאס מצוי אותו חוק המוסר בנוסחו החיובי והשלילי, זה בצד זה (G. Kittel, Die Probleme d. palästin. Spätjudentums u.d. Urchristentum, 1926). קיטל מעיר על המקורות התלמודיים לניסוחו החיובי של חוק המוסר. הללו עוררו את הרמב“ם לשנות אותו חוק בצורתו החיובית – ולא דברי האבנגליון שהרמב”ם לא השתמש בו בחיבוריו. (נעלם כמו כן מעיני אחד־העם שהרמב“ן – בפירוש לויקרא י”ט, י“ח – הקדימו בהדגשתה של אותה ”דוגמא“ מדברי רבי עקיבא, – ”חייך קודמין לחיי חברך", – שהוא מביא להשקפתו על מוסר היהדות).  ↩

  87. עיין בתשובתו של הרמב"ם לעובדיה הגר (תשובות הרמב“ם, תרצ”ד, 40 וכו', 336), הלכות מלכים ח‘ י’ וכו' ובמקומות אחרים.  ↩

  88. סהמ“צ: ”מצוה ר“ז היא שצוונו לאהוב את הגרים והוא אמרו יתעלה: ואהבתם את הגר [דברים י', י”ט]. ואף על פי שהיה נכלל בזה עם ישראל באמרו: ואהבת לרעך כמוך, שזה הגר גר צדק, אבל מפני שנכנס בתורתנו [“דאכל פי אלדין”] הוסיף האל אהבה על אהבתו ויחד לו מצוה נוספת כמו שעשו באזהרת ולא תונו, ואמר: וגר לא תונה; והתבאר מלשון הגמרא [בבא מציעא נ“ט, ב‘] שחייבין על אונאת הגר משום לא תונו ומשום וגר לא תונה, גם אנחנו חייבין באהבתו משום ואהבת לרעך ומשום ואהבתם את הגר. וזה מבואר אין ספק בו. ואיני יודע אדם ממי שמנה המצוות שסכל זה. וברוב המדרשות בארו שהאל צונו על הגר כמו שצונו על עצמו. אמר: ואהבת את ד’ אלהיך, ואמר: ואהבתם את הגר”; סדר שני המקראות הללו שונה במקורו של סהמ“צ. – אשר ל”מדרשות“ הנ”ל, עיין: מדרש רבה, בראשית פ“ד, ב'; ספרא קדושים צ”א, א‘; בהר ק", א’ וכו''; חגיגה ה‘, א’ ועוד.

    סה“מ, הלכות דעות ו‘, ד’: ”אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה שתי מצוות עשה: אחת מפני שהוא בכלל רעים ואחת מפני שהוא גר; והתורה אמרה: ואהבתם את הגר, צוה על אהבת הגר כמו שצוה על אהבת שמו [בכמה הוצאות: “אהבת עצמו”, והוא ברוח סהמ“צ: ”אן אללה אפרץ עלינא ללגר מתל מא אפרץ לדאתה תע‘"] שנאמר: ואהבת את ה’ אלהיך. הקב“ה עצמו אוהב גרים, שנאמר: ואוהב גר”.  ↩

  89. בסהמ“צ מוסיף הרמב”ם ומדגיש: “אבל שנאת הלב היא חטא חזק יותר מן הכל”, ואינו ב“הלכות דעות”, שם. מן הענין הוא שגם במקורו של סהמ“צ משתמש הרמב”ם באותו מונח עברי “שנאת הלב”:… “לכן שנאת הלב דנב אשד מן אלגמיע”. כל מקום שהרמב“ם שומר על לשונות עבריות בהרצאתו הערבית טעון תשומת לב יתירה. – בסהמ”צ מזכיר הרמב“ם באותה מצווה, שהמודיע לחברו שהוא שונאו אינו עובר משום ”לא תשנא את אחיך בלבבך“ אלא משום ”לא תקום ולא תטור“, ומשום ”ואהבת לרעך כמוך“. בסה”מ הוא כורך באיסור השנאה שבלב את הוצאת המכה והמחרף מגדר השונא את אחיו בלבבו; ואינו בסהמ"צ.  ↩

  90. מה בסהמ“צ אף בסה”מ חובת ההוכחה אינה רק כלפי החוטא בפועל אלא גם כלפי “מי שירצה לחטוא” (בסהמ“צ ובסה”מ: “או שהוא הולך בדרך לא טובה”). בסהמ“צ הוא מדגיש: ”ואין ראוי“ [”וליס לנא“] שיאמר אחר [אולי ”אחד“ בה”ה: “אחד ממנו”] שאני לא אחטא, אם יחטא אחר זולתי מה לי עם אלהיו? [במקור: “ואדא עצי גירי פשאנה ורבה”; בה“ה: ”מה לי דינו עם אלהיו“] זה הפך התורה; אבל אנחנו מצווין שלא נחטא ושלא נעזוב זולתנו מאומתנו [”מן מלתנא“] שימרה. ואם השתדל להמרות חייבין אנו להוכיחו ולהשיבו, – ואף על פי שלא יצא עליו עדות וחייב עליו דין”…; ולהלן: “אבל נצטוינו להוכיחו במאמר עד שלא ישאר דבר בנפש”.  ↩

  91. כנגד זה, בתכיפת מצוות ההוכחה לאיסור “שנאת אחים” ובתכיפת איסור הלבנת פנים לאותו איסור שנאה, נאמן הרמב“ם לסדר התורה. דרך כלל, אין סדר התורה נשמר גם בפרשה זו ולא בסהמ”צ ולא בסה“מ, כשם שניתן לראות מסדר מקראותיהן של י”א המצוות ב“הלכות דעות”: דברים כ“ח, ט'; שם, כ”ח, י‘; ויקרא י“ט, י”ח; דברים י’, ט'; ויקרא י“ט, י”ז; שם, שם; שמות כ“ב, כ”א; ויקרא י“ט, ט”ז; שם, י“ט, י”ח; שם.  ↩

  92. במקור: “עלם אלשריעה”; בה“ה: ”חכמת התורה".  ↩

  93. לפי המקור; בהוצאת אמשטרדם ובה“ה: ”ולמדתם ועשיתם".  ↩

  94. במקור: “וקד תפרק אלחץ עלי הדה אלמצוה ואלנדב להא”; בה“ה: ”וכבר התפזר הזרוז על המצוה זו ולשקוד בה תמיד".  ↩

  95. לפי כתה“י; בדפוסים: ”נשים ועבדים וקטנים".  ↩

  96. פרט לדרשת “ושננתם”“ בספרי, עיין בהל' ת”ת ד‘, ט’.  ↩

  97. קודמת זו בסהמ“צ למצוות כיבוד אב. ובסה”מ פותחת הלכה א‘ בפרק ה’ של “הלכות ת”ת“: ”כשם שאדם מצווה בכבוד אביו וביראתו כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו; ורבו יותר מאביו“… – אין סדר התורה של שתי מצוות עשה אלו שב”הלכות תלמוד תורה“ נשמר לא בסהמ”צ ולא בסה"מ.  ↩

  98. המעבר בסהמ“צ מחובת כיבוד החכמים לכיבוד התלמיד את רבו הוא:…”ודע שעם היות מצווה זו מחייבת לאנשים כולם בכלל, כלומר לכבד החכמים ואפילו לחכם ששוה לו בחכמה, כמו שבארו באמרם [בבא מציעא ל“ג, א']: תלמידי חכמים שבבבל היו עומדים זה מפני זה, דע שיש בכבוד דברים נוספים על התלמיד, וזה כי כבוד התלמיד לרבו יש בו תוספת גדולה על הכבוד שהוא מחוייב לחכם ויתחייב לו עם הכבוד המורא”. “כבוד” ו“מורא” נאמרים עברית במקור הערבי: “אלכבוד אלמורא”.  ↩

  99. בירור מבנהו הפנימי של סה“מ קובע מחקר לעצמו, [עיין במאמר ”ספר הפתיחה ל‘משנה תורה’", מצודה ז' (תשי"ד) 125–196, להלן בקובץ זה].  ↩

  100. לפי כתבי־היד; ברוב הדפוסים: “הלכות עבודה זרה” בלבד. כמה הלכות במ"ת אינן מצומצמות לפרשה אחת אלא כוללות פרשיות אחדות הדבקות זו בזו (לדוגמא: הל‘ תפלה וברכת כהנים, הל’ שופר וסוכה ולולב, הל‘ יבום וחליצה, הל’ שאלה ופקדון, הל' מלכים ומלחמותיהם וזולתן).  ↩

  101. אין דומה להן בריבוי מצוות עשה ול“ת ב”משנה תורה“ כולו. – ”הלכות“ אלו משמשות אחת משתי הדוגמאות להרצאת ההלכות במ”ת שהרמב“ם מזכירן בהקדמות לסהמ”צ: “…כי כשאדבר בע”ז ואזכיר בזה הכלל הלכות ע“ז הנה אחבר בו דיני מצות רבות, מסית ומדיח ומעביר למולך ומתנבא בשמה ועובד אותה וזולת אלו ממה שהוא מן המצות בענין ע”ז לבד…“; ואחר כך: ”… ונאמר שהלכות ע“ז אלו יש להם כך וכך מצות עשה והם אלו ואלו כך וכך מצות לא תעשה והם אלו ואלו”…  ↩

  102. סקירות היסטוריות מעין זו אנו מצאים במ“ת גם בהל' איסורי ביאה י”ג, א‘–ג’; שם, י“ד–ט”ז; הל‘ שמיטה ויובל י’, ב‘–ז’; הל‘ בית הבחירה א’, ב‘–ג’ ועוד.  ↩

  103. השווה מצוות ל“ת י' שבסהמ”צ עם הלכות ע"ז וכו‘ ב’ א‘–ב’.  ↩

  104. במקור: “בל נקצר פכרנא ונגעל לה חדא יקף ענדה”; בה“ה: אבל נקצר מחשבתנו ונשים לה גבול תעמוד אצלו”.  ↩

  105. בסהמ“צ מביא הרמב”ם ראיה לדבריו אלה משמשון: שנאמר: ויאמר שמשון לאביו, אותה קח לי לאשה, כי היא ישרה בעיני [שופטים י“ד, ג']. רוצה לומר המשך אחרי התאוות הגשמיות [במקור: ”אללדאת ואלשהואת אלגסמאניה“; בה”ה: “ההנאות והתאוות הגשמיות] והתעסק המחשבה בהן [”ואשתגאל אלפכר בהא דאימא“ – תמיד, כך הוא גם בה”ה]“. זו אינה בסה”מ.  ↩

  106. הלכות ע"ז וכו‘ ב’, ו'.  ↩

  107. בדומה לה – בהסברת הכנסתן של “הלכות אבל” לספר שופטים, במנין מצוותיהן של “הלכות” אלו: “ולפי זה כללתי הלכות אלו בספר זה שהן מעין קבורה ביום מיתה שהיא מצות עשה”. (מכאן שנימוק־מבנה זה, היחידי ביחס שבין “הלכות” ו“ספר” במ“ת, אינו היחידי במ”ת בכללו).  ↩

  108. סדרן של מצוות אלו בסהמ"צ אינו מחוייב מצד סדר המקראות שבתורה.  ↩

  109. שלא להסית יחיד לעברה, שלא לאהוב המסית, שלא לעזוב שנאתו, שלא להצילו, שלא ללמד עליו זכות, שלא ימנע מללמד עליו חובה.  ↩

  110. לכאורה, ניתן היה להניח שהמקרא המשמש יסוד לשתי מצוות לא־תעשה אלו – דברים י“ג, ט' – מחייב אותו סדר המנין בסהמ”צ: לא תאבה לו ולא תשמע אליו. אולם מקור התורה למצוות לא תעשה ט“ז מאוחר למקורות מצוות לא־תעשה י”ז – כ“א בסהמ”צ. גם מכאן נראה שסדר המצוות בתורה לא הכריע בעריכת סהמ"צ.  ↩

  111. י“ט – כ”ב בסה"מ: שלא להתנבא בשמה, שלא לשמוע מן המתנבא בשמה, שלא להתנבא בשקר ואפילו בשם ה', שלא לגור מהריגת נביא השקר; נכרך בה גם איסור השבועה בשם עבודה זרה (כ“ג בסה”מ, י“ד בסהמ”צ).  ↩

  112. שוב: מנין זה אין סדר המקראות מחייבו.  ↩

  113. “ומזרעך לא תתן להעביר למלך” – ויקרא י“ח, כ”א; “אל תפנו אל האבות ואל הידעונים” – שם, י“ט, ל”א.  ↩

  114. “לא תחמוד כסף וזהב עליהם” (מקור לאיסור צפוי נעבד) – דברים ז‘, כ“ה; ”ולא תביא תועבה אל בתיך" (מקור לאיסור הנאת ע"ז בכללה) – שם ז’, כ"ו.  ↩

  115. בסה“מ: ”אין כורתין ברית לעובדי עבודה זרה“…; בסהמ”צ: “הזהירנו מכרות ברית עם הכופרים [”…אלכפאר“] ולהבטיחם על כפירתם [”ומהאדנתהם עלי כפרהם“]. רצה לומר: על ז' עממין”…; ועיין גם בסהמ"צ, מצוות לא לתעשה ל'.  ↩

  116. כך מנוסחת מצווה זו במנין המצוות בראש “הלכות ע”ז“ וכו', ובגוף ה”הלכות“ אומר הרמב”ם: “אין הולכין בחוקות הגויים ולא מדמין להם ןלא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן… אלא יהיה הישראלי מובדל מהם וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו”, עיין במאמרי “על המדע ב'”ספר המדע''“, מצודה ב' (תש"ד) 132–143 [לעיל בקובץ זה]. בבירורה של אותה מצווה בסהמ”צ אומר המרב“ם ”הזהירנו מלכת בדרכי הכופרים ומהתנהג במנהגותיהם ואפילו במלבושיהם [“ולו פי מלאבסהם”] ובקבוציהם במושבם…“; ובסיומה הוא חוזר ומדגיש: ”וכבר ידעת לשון הנביא: ועל כל הלבשים מלבוש נכרי [צפניה א‘, ה’] וזה כולו להתרחק מהם ולגנות כל חוקותיהם ואפילו במלבוש"…  ↩

  117. סדר המצוות הללו בסהמ“צ – בעקבות דברים י”ח, י'–י“א: ”לא ימצא בכך…קסם קסמים מעונן מנחש ומכשף וחבר חבר ושאל אוב וידעוני ודורש אל המתים".  ↩

  118. ויקרא י“ט, כ”ו–כ“ז:…”לא תנחשו ולא תעוננו לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך".  ↩

  119. סדר־סהמ“צ הוא סדר דברים כ”ב, ה‘: “לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה”… והרמב“ם לא השגיח בו בסה”מ. – אין כאן המקום לדון ב“הלכות ע”ז, וכו’ ובמצוות המקבילות להן בסהמ"צ מבחינה הלכתית.  ↩

  120. “הלכות” הכוללות מצוות־עשה אחת בלבד במ“ת הן גם – לדוגמא – הל‘ קריאת שמע ציצית וכו’, עירובין (מדברי סופרים ואינה מן המנין), טומאת מת (ובהן כ"ה פרקים), טומאת אוכלין (ט"ז פרקים), מקוואות (י"א פרקים), טוען ונטען (ט"ז פרקים). הרמב”ם אומר בהקדמות למ“ת: ”…וראיתי לחלק חבור זה הלכות הלכות בכל ענין וענין…אלו ההלכות שבכל ענין וענין יש מהם הלכות שהן משפטי מצוה אחת בלבד והיא המצוה שיש בה דברי קבלה הרבה והוא ענין בפני עצמו. ויש מהם הלכות שהם כוללים משפטי מצות הרבה אם יהיו אותן המצות כולם בענין אחד, מפני שחילוק חבור זה לפי הענינים לא לפי מנין המצות“. הרמב”ם לא הוסיף ואמר שישנן במ“ת הלכות שאינן כוללות אפילו משפטי מצוה אחת” כגון הל' כלים (כ"ח פרקים), זכיה ומתנה, שכנים ועוד.  ↩

  121. הרמב“ם עצמו מביא בסהמ”צ את דברי המכילתא כמקור למצווה זו, ואף על פי כן נעלמו דבריו אלה ממפרשו ר‘ יוסף קארו, בעל “כסף משנה” (“ומכל מקום מאי דמפיק לה רבנו מכל חטאות האדם, צריך עיון היכא מייתי לה”). מפרשים אחרונים טרחו ומצאו אותו מקור בספרי זוטא – וגם הם לא השגיחו בדברי הרמב“ם בסהמ”צ; ופרט זה יש בו כדי לצאת וללמד על העלמת־העין מסהמ“צ בה נכשלו כמה ממפרשיו של הרמב”ם – וע’ ב“יד מלאכי”, כללי הרמב“ם, 1852, כ”ג: “אין להקשות על הרמב”ם בס‘ המצוות אלא במה שהוא מתייחס למנין המצות אבל במתייחס לדעת תלמוד המצות ודיניהם לא דק בהם כל כך, כי בספר היד הוא מקום תחנותן ודקדוקן כמו שנראה מתשובת הרב עצמו להר’ שמואל ראש ישיבת בבל הלא היא כתובה בתוך תשובותיו הנדפסות, וממנה יש תשובה על כל מה שיקשה אל המעיין במה שלא יכוון הרמב“ם באיזה ענינים מ”ש בס' המצות עם חבור היד מלבד מה שאפשר ג“כ מן החזרה ממה שהיה סבור קודם לכן”…  ↩

  122. עיין בסהמ“צ, שם:…” ובעבור שבא זה הצווי שהוא והתודו עם חיוב הקרבן, היה עולה במחשבה שאין הודוי לבדו מצוה בפני עצמה אבל הוא מדברים הנגררים אחר הקרבן הוצרכו שבארו זה במכלתא. כי הוידוי חובה בפני עצמו וחובה לחוטא על כל חטא שחטא בין בארץ בין בחוצה לארץ בין הביא קרבן בין לא הביא קרבן חייב להתודות"…  ↩

  123. הרמב“ם עצמו מעמידנו בתשובתו לחכמי לוניל על שתי נוסחאותיו הראשונות של מ”ת: “ובשעה שחברתי הספר עמדתי בדבר זה כמה ימים והנוסחא הראשונה הילדה שחברתיה תחלה שהקצתיה מלבי ולא העתקתיה היה כתוב בה כפי הנראה מההלכה הזאת אליבא דר' יצחק… ובעת שהעתקתי ודקדקתי כל שמועה ושמועה מן הספרים לא שמעתי ולא סמכתי על קושיא זו”… (תשובות הרמב“ם, תרצ”ד, 146 וכו'). ובמחשבתו של הרמב“ם היו לכמה מספריו של מ”ת כמה נוסחאות, יתר על שתים.

    גם סהמ“צ פשט צורה ולבש צורה. אבן תבון תרגמו לפי נוסחו המתוקן שהיה בידי ר' אברהם, בן הרמב”ם, כשם שאנו למדים מהקדמתו לתרגומו:…“ואני שמעתי שמע הספר הזה ונכספה נפשי אליו וחליתי אחד ממשכילי ארצי שהיה הולך לאלכסנדריא שיבקשהו שם, ואם לא ימצאהו שיחלה בשמי בכתבו פני הנגיד הגדול נין הרב המחבר [נ”א: “בן הרב המחבר”] לצות אחד מסופרי ארצו ולשלוח אלי; והנגיד הנכבד לנועם מוסרו ומשמרו אהבה הקדומה שלח לו [ספרו שיעתיקו ממנו והתנצל] אליו כי אלו היה אצלו זולתי מדויק היה שולח אותו אליו [נ“א: ”אלי“]… ולבסוף:…”ואחרי הימים הובאה אלי ההעתקה הצחה ההיא [של ר‘ אברהם הלוי אבן חסדאי]… ואבינה בו כי העתק מתופס ראשון היו בו סברות רבות חזר בו הרב מהן ושינה בו דברים להמליץ מאמרים לפי מה שנמצא בספרו [נ“א: ”בספר“] שהובא לי משם שהוא מסכים בכל דבריו והולך בדרך חבורו הגדול ובסדרו”… יעללינעק, קונטרס תרי“ג, שם, 32; בשינויי־נוסח – בהוצאת העליר. עיין על טופס סהמ”צ של ר’ אברהם בתשובותיו, שם, 69 וכו':“… ומה שנמצא בספר מצות הוא טעות של היסח דעת במרוץ הכתיבה וכבר תקנתיו עכשיו בנוסח זה… ותקן גם אתה לפי זה”…  ↩

כרך שני

מאת

שמעון רבידוביץ'


הקדמה ל"עיונים במחשבת ישראל" - כרך ב

מאת

שמעון רבידוביץ', בנימין חיים יצחק ראביד


בראש הכרך הראשון של “עיונים במחשבת ישראל” הקדמנו שלשה פרקים: א) “הקדמה”, שהיא הקדמה כללית לספר “עיונים במחשבת ישראל” בכללו ולכרך הראשון בפרט; ב) “לחייו ולכתביו של שמעון ראבידוביץ”, שהוא נסיון ראשון לסקור באופן מקיף חייו וכתביו של שמעון ראבידוביץ, וכאמור שם, התקווה היא שהביוגרפיה הקצרה ההיא תעודד עיון נוסף בכתביו וברעיונותיו של שמעון ראבידוביץ; ג) “ביבליוגרפיה נבחרת של כתבי שמעון ראבידוביץ”.

כאן ברצוננו להסביר פרטים אחדים לגבי תכנו של כרך זה, השני לספר “עיונים במחשבת ישראל”.


א. משה מנדלסזון

בשנת 1926 פנו העורכים הכלליים של “מהדורת היובל” לכתבי מנדלסזון (M. Mendelssohn: Gesammelte Schriften: Jubilӓumsausgabe) א. אלבוגן, י. גוטמן וא. מיטווך אל שמעון ראבידוביץ בהצעה שיטול לידיו את עריכת הכתבים היהודיים־גרמניים של מנדלסזון (Schriften zum Judentum). הוא התמסר למחקר זה, ובשנת 1930 יצא לאור הכרך הראשון מארבעת הכרכים שהיה עליו להתקין לדפוס. לכרך זה, כרך 7 (לפי מיספור הכרכים של “מהדורת היובל”), הקדים מחקרים מקיפים בגרמנית על פולמוס מנדלסזון־לוטר (Lavater), על הערות מנדלסזון לבוני (Bonnet), על דיני־ישראל (Ritualgesetze der Juden) ועל תקנת שבועת־היהודים (Judeneid) שהופיעו בכרך 7 הנזכר.

הוא גם הכין ופירסם עיבוד עברי של מחקרו בדבר פולמוס מנדלסזון־לוטר והערות מנדלסזון לבוני1, שניתן להלן בכרך זה.

לאחר מכן, המשיך ראבידוביץ בהכנותיו לכרך השמיני. הוא חבר מבואות לתרגום ספר תהלים למנדלסזון, להקדמת מנדלסזון ל“תשועת ישראל” לר' מנשה בן ישראל, ולספרו של מנדלסזון “ירושלים” – כל אלה נועדו לכרך השמיני. אולם, בעלות הנאצים לשלטון נפסקה הוצאת כרך 8, וההקדמות שהכין ראבידוביץ, לרבות טופס מהמהדורה הראשונה של “ירושלים” מסומן למדפיס, וכן של תרגום ספר תהלים מוגה לפי כתב ידו של מנדלסזון בספריה הממלכתית של פרוסיה (Preussische Staatbibliothek) נשארו אצלו ונמצאים כיום בעזבונו. חלק ממחקרו שנועד לכרך השמיני הזה פירסם בעברית2, ומופיע בכרך זה.

לפי הפרוספקט של “כתבי מנדלסזון, מהדורת היובל” היה על ראבידוביץ להתקין לדפוס כרכים 9–10, שצריכים היו להכיל:

Uebersetzung der fünf Bücher Moses (1783) (כרך 9); Salomos Hohes Lied übersetzt; Kleinere judaistische Abhandlungen, Predigten Gedichte nach dem Hebräischen u. a., Kommentar zu den fünf Büchern Moses (deutsche Uebersetzung) (כרך 10).

כנראה שראבידוביץ לא הגיע לכתיבת המבואות לשני הכרכים האלה, או להכנת דברי מנדלסזון עצמם. בראשית שנות השבעים למאה העשרים, קיימת תכנית להשלים את הכרכים החסרים של “מהדורת היובל”, וכך ייתכן שיפורסמו המבואות הגרמניים שהכין ראבידוביץ לכרך השמיני.

בראש מחקר, שפירסם בשנת 1929, העיר ראבידוביץ, שהוא פרק מספר שהתעתד לחבר על מנדלסזון3. כנראה שינה אחר־כך את דעתו בענין כתיבתו של ספר זה, כי מלבד מאמר נוסף שפירסם בשנת 1936 במלאות ק"נ שנה לפטירתו של מנדלסזון4 (מופיע להלן בכרך זה), לא המשיך ראבידוביץ בפירסום מחקרים מיוחדים על מנדלסזון. בשנות הארבעים הוזמן על־ידי “מוסד ביאליק” ועל־ידי הוצאת הספרים Jewish Publication Society לחבר ספרים על מנדלסזון. הוא לא נענה לפניות אלה בהעדיפו לחבר תחילה ספר על קרוכמאל (עיין להלן). למרות זאת המשיך בהרצאותיו ובסמינריונים שלו באוניברסיטה על שם ברנדייס לטפל באישיותו ובתורתו של מנדלסזון לפי השקפותיו החדשות בענין תולדות המחשבה היהודית. תורתו בפרשה זאת נשארה ברובה תורה שבעל פה. ברם, רמז לגישתו החדשה במחקר מנדלסזון נמצא בעיון אחד שחיבר בשנותיו האחרונות והופיע בדפוס רק לאחר פטירתו5.

בכרך שלפנינו הופרדו הפתיחות של שנים ממאמרי ראבידוביץ על מנדלסזון ונקבעו כ“פתיחה” למדור זה הכולל מאמריו המכונסים של ראבידוביץ על משה מנדלסזון6.


ב. נחמן קרומכאל

בשנת 1924 הוציא ראבידוביץ את ספרו של רנ“ק “מורה נבוכי הזמן” בצירוף מאמרים ומכתבים של רנ”ק בשם כולל: “כתבי רנ”ק" והקדים לו מבוא בן 225 עמוד. המבוא המעמיק הקנה למחברו הצעיר, בן עשרים ושבע, שם בין החוקרים בתחום מדעי היהדות. חמשת הפרקים של המבוא הם: “חיי רנ”ק“, “היסטוריה בקורת ומסורת”, “הגליניות”, “לשון ותרגום” ו”חתימה". בגלל חוסר מקום לא כלל כל החומר שהכין לתוך מבואו7. חלק ממנו פירסם בכתבי־עת שונים8, ונדפס שנית בכרך זה. כמו כן, הכין בשנות העשרים “קיצור מורה נבוכי הזמן”9, אשר נמצא בכתב־יד בעזבונו.

לפי דעתו של ראבידוביץ, למרות ספרו “כתבי רנ”ק“, עדיין לא זכה רנ”ק לתשומת־לב הראויה לו, ועל־כן תמיד היה בדעתו לחבר ספר מקיף וכולל על רנ“ק. בשנת 1925 הכין תכנית מפורטת בגרמנית לספר זה וגם מילא את שולי הדפים של טופס אחד של “כתבי רנ”ק” בהערות ופירושים עבריים לשם כתיבת ספר זה. אלא בינתיים פנה למחקרים אחרים, ואף פעם לא ניגש לחבר ספר חדש זה, והתכנית המפורטת וכן הטופס של “כתבי רנ”ק" המלא הערות – עברו לעזבונו.

כשהספר “כתבי רנ”ק" עצמו אזל מן השוק, שנים אחדות לאחר שהופיע, רצה ראבידוביץ להוציא מהדורה שניה. הוא חשב לעשות כך בשנת 1940, למלאות מאה שנה לפטירתו של רנ“ק, אלא זה לא עלה בידו10. רק שנתיים לפני פטירתו הפתאומית בשנת 1957, התחיל להכין את המהדורה השנייה של “כתבי רנ”ק” לדפוס. הוא עצמו לא זכה להתקדם במידה ניכרת בטיפולו בהדפסת הספר, ובני משפחתו הצליחו להוציאו לאור בשנת 1961, לפי תוכן הענינים שבעזבונו. מכיוון שמאמרו הטכני של ראבידוביץ “רשימות צונץ להוצאת ‘מורה נבוכי הזמן’”11 נדפס שנית במהדורת 1961 של “כתבי רנ”ק"12, לא הוכנס המאמר לכרך הנוכחי.


ג. הספרות העברית החדשה באספקלריה של תורת “על פרשת בתים”

ראבידוביץ גדל על ברכי הספרות העברית החדשה, ואם עסק בעיקר בר' סעדיה גאון, ברמב“ם, במנדלסזון ובקרוכמאל, לא גרע עיסוק זה מזיקתו האיתנה לספרות העברית החדשה, לה הקדיש הרבה מכשרונו וכוחו החל מה”קורסים לגדולים" בימי נעוריו בעיר מושבו ביאליסטוק עד לסמינריונים שלו במחלקת המסיימים באוניברסיטה על שם ברנדייס. אישית, קיים יחסי־ידידות קרובים עם גדולי הספרות העברית בארץ־ישראל ובתפוצות. במיוחד התידד עם ביאליק, ולאחר כל פגישה עם ביאליק בברלין בשנות העשרים, נוהג היה לרשום ביומן מיוחד פרטי־השיחה כדי לשמור בדיוק את הדברים ששמע מפיו של ביאליק. הוא החשיב מאד את יומן ביאליק זה, ולאחר שעבר מגרמניה לאנגליה בשנת 1933 וישב בלונדון בימי מלחמת העולם השנייה, בתקופת התקפות האויר הקשות של הגרמנים, העתיק בכתב ידו את היומן הזה ושלחו, מטעמי בטחון, לאחיו ד"ר יעקב ראביד בניו־יורק. כל ימיו רצה להכין את היומן הזה לדפוס, וגם התעתד לחבר ספר מיוחד על ביאליק, אישיותו ושירתו13, אולם לא זכה לכך. הפתיחה של “ספר ביאליק” נתפרסמה בשנת 1968 וקטע מהיומן עצמו בשנת 1970 14.

בראשית שנות החמישים, התחיל ראבידוביץ להעלות על הכתב דברי־עיון בשם: “על פרשת בתים: פרק ממבוא לפילוסופיה של תולדות ישראל”15. כאן פיתח את רעיונותיו על היחס בין הבית הראשון והבית השני, וכן תפיסתו את החיים הרוחניים של עם ישראל מתקופת התלמוד עד לימיו באספקלרית היחסים והמאבק בין “בתים” אלה. בסוף המסה “על פרשת בתים” ניתח את הספרות העברית לפי השקפה חדשה זו. ניתוח יותר מפורט של הספרות העברית החדשה לאור תורת “על פרשת בתים” פירסם בשלשה “נספחים” בכרך השני של “בבל וירושלים”16. נספחים אלה ניתנים כאן כחלק ששי של “עיונים במחשבת ישראל”. לשם הבנה יתירה של ההנחות עליהן מבוסס חלק זה, מן הראוי לעיין בפרק “על פרשת בתים” שנדפס שנית בכרך הראשון של “עיונים במחשבת ישראל”.


ד. שברי עיונים

חלק זה מכיל שלשה מאמרים קצרים על א. ד. גורדון, משה הס ושמעון דובנוב וכן תכנה של חוברת אחת על מ. ז. פיארברג.

לאחר היסוסים רבים, הוחלט לא להכניס לספר זה מאמרים ותיאורים קצרים, רובם דברי הערכה או “הספד” על אישי רוח ועשייה כגון חיים נחמן ביאליק17, מיכה יוסף ברדיצבסקי18, י. ח. ברנר19, א. ד. גורדון20, תיאודור הרצל21, ברל כצנלסון22, גוסטב לנדויאר23, אויגן מיטווך24, ישראל נרודיצקי25, פרץ סמולנסקין26, נחום סוקולוב27 ואברהם שטיבל28. למרות ענינם הרב של מאמרים אלה, שרובם מבוססים על הכרותו האישית של ראבידוביץ את נושא המאמר, הורגש שאין מקומם בספר זה.

עם כל שקידתו המיוחדת של ראבידוביץ בחקר הפילוסופיה של ימי הבינים, מנדלסזון וקרוכמאל, התעניין בכל גילוייה של היצירה היהודית. אישיותו, ידיעותיו והשקפותיו גרמו לכך שהתנגד לצמצום האופק המצוי, לדעתו, בין הרבה מהחוקרים במחנה “חכמת ישראל”, ולנטייתם להקל ראש בעיון בתקופה החדשה; הוא מצידו דרש עיון בכל גילוייה של הפילוסופיה, ההיסטוריה, הספרות והתרבות היהודית בעבר ובהווה כאחת29. לכן מצאנו לראוי שספר זה, “עיונים במחשבת ישראל”, המוקדש בעיקרו לעיונים בפילוסופיה היהודית, לרבות לעיונים הדנים בספרות העברית החדשה, פותח במחקר המנתח את כל גילוייה של היצירה העברית מהתנ"ך עד לימינו וחותם בהערות כלליות אחדות על שמעון דובנוב, וההיסטוריוגרפיה והמציאות היהודית.

* * *


מקום הופעתם לראשונה של המאמרים המופיעים בכרך הנוכחי הוא:

“משה מנדלסזון: פתיחה”, “התקופה” 25 (תרפ"ט) 498–501; “העולם” 24 (1936) 74.

“משה מנדלסזון ויוהן קספר לוטר”, “התקופה” 25 (תרפ"ט) 502–520; 26־27 (תר"ץ) 547–594 30.

“הפילוסופיה של ‘ירושלים’”, “ספר ביאליק”, בעריכת י. פיכמן (תל־אביב, תרצ"ד) 99–140; נדפס בשנית בשינויים אחדים בשם: “משנתו של מנדלסזון בפילוסופיה ישראלית”, “העולם” 24 (1936) 74–75, 91–92, 103–105, 121–122, 152–153, 167–169, 201–202.

“תרגום התהלים למנדלסזון”, “ספר קלוזנר”, בעריכת נ. ה. טורטשינר, א. א. קבק, א. צ’ריקובר וב. שוחטמן (תל־אביב, תרצ"ז) 283–301 31.

“משה מנדלסזון: ק”נ לפטירתו“, “דבר” 11 (תרצ"ו) י”ד שבט32.

“רבי נחמן קרוכמאל כחוקר ומבקר”, “השלח” 42 (תרפ"ד) 167–182, 252–266 33.

“רבי נחמן קרוכמאל: יחסו ל’חסידות‘, ל’השכלה’ ול’לאומיות'”, “התורן” 11 (תרפ"ה) 155–174.

“רבי אברהם אבן עזרא בהארתו של רנ”ק", “השלח” 45 (תרפ"ו) 32–44.

“גאולת דמות”, “העולם” 14 (1926) 588–589, 609–611, 628–629.

“קליטת רנ”ק והשפעתו", “העולם” 15 (1927) 119–120, 138–139, 179–180, 199–200, 258–259, 338–340, 358–359.

“ר' יצחק אברבנאל ורנ”ק", “מצודה” ה’־ו' (תש"ח) 290–298; נדפס גם: “הדאר” 26 (תש"ו) גליון היובל 798–800.

“ראשון בשני: ח. נ. ביאליק”, “בבל וירושלים” (לונדון־וולתאם, מאסס., 1957) 568–605.

“שני בראשון: יעקב שטיינברג”, “בבל וירושלים” (לונדון־וולתאם, מאסס., 1957) 606–619.

“יראת מקרא”, “בבל וירושלים” (לונדון־וולתאם, מאסס., 1957) 620–645.

“דור המעבר ומשוררו: מ. ז. פיארברג” (ברלין, תרפ"ג) חוברת של 48 עמודים; נדפס קודם, בשינויים: “התקופה” 11 (תרפ"א) 399–419.

“א. ד. גורדון: רעיון העבודה ורעיון הלאומיות”, “התקופה” 24 (תרפ"ח) 440–458.

“משנתו העיונית של משה הס”, “מאזנים” ו' (סידרה שניה) (תרצ"ח) 436–449.

“שמעון דובנוב: קדוש על כרחו”, “ספר דובנוב”, בעריכת ש. ראבידוביץ (לונדון־ירושלים־וולתאם, מאסס., תשי"ד) 13–23; נדפס גם “בצרון” 28 (1953) 3–14.


המאמרים מופיעים כאן כנתינתם לראשונה. טעויות־דפוס תוקנו, במידת האפשר לפי כתב־היד המקורי או לפי הערות ראבידוביץ בטפסים שלו. כיון שכל החומר סודר מחדש בדפוס, היה צורך להכניס מיספור רצוף של ההערות בכל המאמרים בהם מיספור ההערות המקורי היה מיוחד לכל עמוד ועמוד. מאחר שהמאמרים נדפסו בארצות שונות במשך תקופה של כמעט 35 שנה, מצויים בהם נוהגים שונים בענינים טכניים כגון כתיב מלא וחסר, והוא הדין בצורת ההערות ופיסוקן. לכן נכללו בספר זה אי־אלו שינויים לשם העקיבות, אולם בכל מקום שהחומר היה מובן מאליו, לא עמדנו על עקיבות שלמה, במיוחד בכתיב מלא וחסר, וגם באיות מלים כגון דוגמא / דוגמה. כמו־כן, הוספנו לנוחיות הקורא חומר ביבליוגרפי בסוגריים מרובעים בתוך ההערות.


לבסוף, רצוני להביע את תודותי העמוקות לארבע נפשות יקרות. לאמי היקרה, לשיקול־דעתה הצלול, להבנתה העמוקה ולאהבתה הנאמנה חייב אני יותר משניתן לי להביע; בלי עזרתה, לא היה ספר זה מופיע מעולם. מודה אני לדודי, אחי אבי ז“ל, אברהם ראביד, איש תל־אביב, אשר מזמן פטירת אבי ז”ל מעודד אותי ועוזר לי בטיפולי בכתבי אבי ז“ל. כאן במיוחד רצוני להודות לו על מסירותו הרבה והנאמנה שהשתתף אתי ועזר לי בקריאת עמודי ההגהה לכרך זה. כמו־כן, מודה אני לקרובי פנחס פיק, אשר העמיד לרשותי בסבר פנים יפות פרי נסיונו במערכת ה”אנציקלופדיה העברית“. לבסוף, נתונות תודותי גם למר ראובן מס, ידידו של אבי ז”ל משנות העשרים, עת עמלו יחד למען הספר העברי בברלין. עכשיו בשנים תשכ“ז־תש”ל, שנים קשות למדינת־ישראל בכלל ולמשפחתו בפרט, השתתף הוא במסירות ובנאמנות בהקמת ציון זה לזכר ידידו המנוח.


בנימין חיים יצחק ראביד בן שמעון ראבידוביץ, ז"ל

אוניברסיטה על שם מק־גיל

מונטריאול, קנדה

כ“ב בתמוז, תש”ל

שלש־עשרה שנה לפטירת אבי־מורי ז”ל.




  1. “משה מנדלסזון”, “התקופה” 25 (תרפ"ט) 498–520; 26־27 (תר"ץ) 547–594 .  ↩

  2. “הפילוסופיה של ‘ירושלים’”, “ספר ביאליק”, בעריכת י. פיכמן (תל־אביב, תרצ"ד) 99–140; מאמר זה נדפס בשנית בשינויים אחדים בשם: “משנתו של מנדלסזון בפילוסופיה ישראלית”, “העולם” 24 (1936) 74–75, 91–92, 103–105, 121–122, 152–153, 167–169, 201–202.  ↩

  3. עיין “משה מנדלסזון”, “התקופה” 25 (תרפ"ט) 501; נדפס שנית, 8־9, להלן בכרך זה.  ↩

  4. “משה מנדלסזון: ק”נ לפטירתו“, ”דבר“ כרך 11, י”ד שבט תרצ"ו. מאמר זה הופיע גם באנגלית ובאידית; עיין להלן הערה 32, בהקדמה לכרך זה.  ↩

  5. “בבל וירושלים” (לונדון־וולתאם, מאסס., 1957) 121–125; נדפס שנית: “עיונים במחשבת ישראל”, כרך א', 71־75.  ↩

  6. “משה מנדלסזון”, “התקופה” 25 (תרפ"ט) 498–501; “משנתו של מנדלסזון בפילוסופיה ישראלית”, “העולם” 24 (1936) 74.  ↩

  7. עיין “כתבי רנ”ק", 16.  ↩

  8. “רבי נחמן קרוכמאל: יחסו ל‘חסידות’, ל‘השכלה’ ול‘לאומיות’”, “התורן” 11 (תרפ"ה) 155–174; “רבי אברהם אבן עזרא בהארתו של רבי נחמן קרוכמאל”, “השלח” 45 (תרפ"ו) 32–44; “קליטת רנ”ק והשפעתו (רבי משה בן מימון, עזריה מן האדומים, הקבלה, השפעה ומגע)“, ”העולם" 15 (1927) 119–120, 138–139, 179–180, 199–200, 258–259, 338–340, 358–359.  ↩

  9. עיין: “כתבי רנ”ק", 107, הערה 3.  ↩

  10. עיין: “ר' יצחק אברבנאל ורנ”ק: על ‘הרוחני המוחלט’ לר‘ נחמן קרוכמאל“, ”מצודה" ה’־ו' (תש"ח) 298, הערה 18; מאמר זה נדפס גם ב“הדואר”, תש"ז, גליון היובל, 798־800; וכמו־כן בכרך זה, עיין להלן, 290.  ↩

  11. “רשימות צונץ להוצאת ‘מורה נבוכי הזמן’”, “כנסת” 7 (תש"ב) 367–378.  ↩

  12. “כתבי רנ”ק",מהדורה שניה (לונדון־וולתאם, מאסס., תשכ"א) 227–238.  ↩

  13. עיין “בבל וירושלים” (לונדון־וולתאם, מאסס., 1957) 569, הערה 2; נדפס שנית, 294, להלן בכרך זה.  ↩

  14. “ביאליק שלי”, “מאזנים” 27 (סידרה שלישית) (1968) 107–109, 157; “שיחות עם ביאליק”, “מאזנים” 31 (סידרה שלישית) (1970) 110–112.  ↩

  15. “בבל וירושלים” (לונדון־וולתאם, מאסס., 1957) 53–158; פרק זה נדפס שנית: “עיונים במחשבת ישראל”, כרך א', 3–108 ויופיע בעיבוד אנגלי מקוצר מאת ל. ברמן בקובץ אנגלי של עיוני ראבידוביץ במחשבת ישראל, בעריכת נ. נ. גלאצר, הנמצא עכשיו בהכנה לדפוס.  ↩

  16. “בבל וירושלים” (לונדון־וולתאם, מאסס., 1957) 567–645; עיין גם שם, 11.  ↩

  17. “אם נשכחך”, “העולם” 22 (1934) 483–484; “חיים נחמן ביאליק”, “ילקוט” א (תש"א) 42–43.  ↩

  18. “לנפשו”, “העולם” 11 (1923) 836־838.  ↩

  19. “י. ח. ברנר, עשרים שנה לפטירתו”, “ילקוט” א' (תש"א) 17–19.  ↩

  20. “מבני הארץ (מרשמי הועידה הפראגית), ”העבודה", (וינה) א‘ (תר"ץ), חוברת ז’־ח', 8–18.  ↩

  21. “הרצל החי”, “העולם” 22 (1934) 411–413.  ↩

  22. “מן המעוררים”, “מצודה” ג‘־ד’ (תש"ה) 327–338; חלק ממאמר זה נדפס שנית: “על ברל כצנלסון”, בעריכת מ. שניר (תל־אביב, תשי"ב) 183–190.  ↩

  23. “גוסטב לנדויאר”, “התקופה” 19 (תרפ"ג) 389–405.  ↩

  24. “אויגן מיטווך (שנה לפטירתו)”, “מצודה” ב' (תש"ד) 282–286.  ↩

  25. “ישראל נרודיצקי”, “מצודה” ב' (תש"ד) 295–296.  ↩

  26. “חמישים שנה לפטירת פרץ בן משה סמולנסקין”, “העולם” 23 (1935) 49–50.  ↩

  27. “המפסיק ממשנתו (ליובל השבעים של ר' נחום סוקולוב)”, “העולם” 19 (1931) 76־77; “הקטרוג מפאריז”, “העולם” 26 (תרצ"ח) 892–895; “עזבונו של נחום סוקולוב”, “רמה” 2 (תרצ"ח) 34–36, 87–90, 218; “מפרשת חייו של נחום סוקולוב”, “ילקוט” א' (תש"א) 26–29; “מבחרות לשיבה” (דברי פתיחה של העורך), “ספר סוקולוב” (ירושלים, תש"ג) י“ז־ל”ב.  ↩

  28. “אברהם יוסף שטיבל”, “מצודה” ה‘־ו’ (תש"ח) 627–630.  ↩

  29. עיין “בבל וירושלים” (לונדון־וולתאם, מאסס., 1957) 17–28; גם שם, 156, נדפס שנית: “עיונים במחשבת ישראל”, כרך א', 106.  ↩

  30. חומר זה הינו עיבוד עברי מקוצר של פרקים א‘ וב’ מההקדמה לכרך 7 של Moses Mendelssohn: Gesammelte Schriften (Berlin, 1930) ופורסם ב“התקופה” בשם “משה מנדלסזון”.  ↩

  31. הרבה טעויות־דפוס נמצאות במאמר זה; עיין בהערת ראבידוביץ למכתבו של דובנוב, “ספר דובנוב”, בעריכת ש. ראבידוביץ (לונדון־וולתאם, מאסס., תשי"ד) 451, הערה 98. הנוסח בכרך זה תוקן לפי כתב־היד המקורי אשר נמצא בעזבונו של ראבידוביץ.  ↩

  32. מאמר זה נדפס גם באנגלית: Moses Mendelssohn: The German and Jewish Philosopher", Gaster Anniversary Volume, edited by B. Schindler and A. Marmorstein, (London, 1936) 472–487

    וכמו־כן באידית: “מענדעלסזאהן – דער דייטשער און אידישער פילאזאף: הונדערט פופציג יאהר מענדעלסזאהן” “די צוקונפט” 42 (1937) 13–20, 168–173, 222–229, נדפס שנית בקובץ “שריפטן: די יידישע שריפטן פון ד”ר שמעון ראווידאוויטש ז“ל” (בוענאס־איירעס 1962) 141–157.  ↩

  33. מאמר זה הוא כנראה נוסח מהפרק השני ל“כתבי רנ”ק“ אשר נמסר למערכת ”השלח“ עוד לפני הופעת המהדורה הראשונה של ”כתבי רנ“ק”.  ↩


חלק רביעי: משה מנדלסזון

מאת

שמעון רבידוביץ'

חלק רביעי: משה מנדלסזון

מאת

שמעון רבידוביץ'


משה מנדלסזון: פתיחה

מאת

שמעון רבידוביץ'

1

אישיותו של משה מנדלסזון ותורתו נתפרשו לכמה פנים, כפני המפרשים והמבקרים שטפלו בהן, ופני־מנדלסזון גופו טושטשו הרבה.

במחנה הליברליסמוס הישראלי שבארצות המערב ענדו כמאה שנה ומעלה עטרות לראשו, שלא היו לו לנוי אלא לסבל מעיק. הלל גדול שלהם פגם באישיותו ובתורתו. הללו ראו בו את הגירמאניזטור הגדול של היהדות (על שתרגם את תורת משה לגרמנית בכתב עברי!…), את אביה של תנועת הריפורמה (והוא הקפיד על טליתו הישראלית, והכריז שאין להוסיף ולגרוע מתורה שבכתב ושבע"פ, ושכל המצוות המעשיות הן חובה שאין לזוז ממנה ימינה או שמאלה), בחינת תנא מסייע ל“מתקני” דת ישראל שבמאה הי“ט. אברהם גיגר כשהוא לעצמו, זה ה”מתקן" הקיצוני, הכיר שרחוק היה מנדלסזון משאיפות הריפורמה הדתית, והמון ה“ריפורמיים” לא הרגישו בכך. גלחו את חתימת־זקנו האחרונה של ר' משה מדסוי, פסלו ציציות “טלית קטן” שלו – והוא כמוהו כמוהם…

במחנה הלאומיות התחילו – מימות פרץ סמולנסקין – רואים במנדלסזון מסית ומדיח, מהרס, אבי תנועת השמד וההתבוללות, מטיף לכליון לאומי, “שונא ישראל” למחצה או לשליש. אבות לאומיים הגונים בישראל, שביתם לא היה מימיו בית ישראלי גמור כביתו של רמ“ד בברלין שבשנת תקע”ו וכו‘, שבניהם ובנותיהם לא ניצלו כלל מטמיעה וכו’ – אינם יכולים לסלוח למנדלסזון עוונות בניו ובנותיו! כאילו לא היו מנהיגים דתיים ולאומיים בישראל, מלבד מנדלסזון, לפניו ואחריו, שנענשו אף הם ב“בניך ובנותיך נתונים לעם אחר”… וכך כל שהיה לבוש רוח הלאומיות הצרופה, ראה חובה לעצמו לזרוק אבן בבן־מנחם ה“מהרס”…

במחנה הסוציאליסמוס היהודי לא זכה מנדלסזון לחיבה יתרה. ראו בו פילוסוף “בורגני”, בעל שיטה “ליברליסטית” מרחפת באויר, נעדר הבנה בשאלות הכלכלה, מלחמת המעמדות וכו'. טפלו עליו – במחנה זה ובמחנות אחרים זולתו – פגם שפגם בהיסטוריה, העדר הבנתו ההיסטורית (שנשתכללה במדעי אירופה לאחר מות מנדלסזון!), אולם מבקריו אלה וכיוצא בהם, כשהם מגיעים לפרשת מנדלסזון, מרבים לזלזל בזמן ובמקום, בתנאי ההיסטוריה ובצרופיה, הרבה יותר ממנדלסזון ה“משכיל” האַ־היסטורי.

וכנגדם, במחנה־ימין, בעולם “שלומי אמוני ישראל”, דנים במנדלסזון כאילו כפאם שד. מצד אחד, הרי מן המפורסמות הוא שהיה מנדלסזון לבו תמים ושלם עם אלהי ישראל ותורתו, מקפיד בשמירתן של מצוות קלות כחמורות, כמוהו כקיצונים שבשלומי אמוני ישראל שבדורו, מתרועע ומחליף “שאלות ותשובות” עם גדולי רבני זמנו, נושא חן וחסד אף לפני הקנאי הלוחם ר' יעקב עמדן, לא זזה ידו מיד ר' הרשל לוין וכו'. לכאורה, לא היה בו מבחינה זו שום פגם. ואף על פי כן, הרי “סוף סוף” היה משכיל, הרי עמד בראשו ורובו בתחום התרבות והחברה הגרמנית שבימיו, הרי היתה לו עוד רשות אחת בחוץ, לא היה בן־בית בלבד אלא גם בן־חוץ. כמה צוואות ציוו גאוני ישראל ליורשיהם, ומועטות מהן נשתמרו כצוואתו זו של החת“ם סופר: “ובספרי רמ”ד אל תשלחו יד”… (והחת"ם סופר נטה כאן מפשוטו של מקרא, שהרי “ויד אל תשלחו בו” שאמר ראובן על יוסף כוונתם היתה לחסד ולא לשבט…).

לא “שלחו יד” במנדלסזון בכל המחנות המנויים ושאינם מנויים כאן. ועד כמה ש“שלחו בו יד”, כלומר טפלו בו ובתורתו, – ראו בו מהרהורי לב המחנות, מחנה מחנה והרהורי לבו. אלה ואלה לא תפסו את כל סבך־הבעיות הגנוז באישיותו של מנדלסזון ובעמדתו במאה הי"ח ולא ירדו לעומק תורתו, שלכאורה “פרושה היא כשמלה”.

עם חגיגת יובל־המאתים להולדת מנדלסזון (בשנת תרפ"ט) פתחתי בפרסום פרקים על תורתו הכללית והישראלית, לשם העמדתה על יסודותיה ועקריה, ללא מגמת־מחנה מיוחדה.2 ואם אותה שעה היה הצורך מורגש בדיון חדש בתורתו של מנדלסזון, ובעיקר במשנתו הפילוסופית ביהדות ובאישיותו הישראלית – על אחת כמה וכמה בשעה זו, כשלש שנים לאחר מהפכת־היטלר בשנת תרצ"ג, תוך ההרס וההפכה שפרצו בארץ־מולדתו ומושבו של מנדלסזון, בשעת שקיעה ונסיון לקהלת־ישראל בגרמניה “שלו”.

לאחר שהגרזן הונף על הדימוקרטיה הגרמנית ועל התפוצה היהודית שחסתה בצלה, גרזן זה שבער (אם בעור־שעה או בעור־עולם, מי יודע?) את שייריה של תקופת ה“השכלה” וליברליסמוס בגרמניה וטאטאם מכל רשויות החיים, לאחר שנטשטשו שרידים אחרונים מימי מנדלסזון, לסינג וכו', ולאחר שכמה מאחינו (ולא כולם, לצערנו) שעמדו בעוורונם עשרות בשנים התחילו רואים כמה מן הכזב וההפסד הכללי והישראלי היה בשיטת דוד פרידלנדר וחבריו (ואלה לא היו יורשיו הנאמנים והאמתיים של מנדלסזון) – דווקא בשנת תרצ"ו הגיעה שעת דין וחשבון על מנדלסזון ודורו, על בן־מנחם ותורתו.

בשעה זו כשאחינו על גדות השפריי מתחילים לקונן קינת “על נהרות בבל” חדשה (וכמה קלושה וחסרת־אונים היא עדיין!), נסתיימה תקופת־האמנסיפּציה, נסתם הגולל על תקופה בת ק"ן שנה שנוהגים להעמיד את מנדלסזון בראשה, ועל אידיאולוגיה מסויימה שמיחסים אותה לבן־מנחם.

רצונך להבין כמה מטרופי השעה בתפוצה הגרמנית וממבוכות הדורות הקודמים והשליותיהם – לך אל מנדלסון ודורו. כאן המפתח לכמה מבואות סתומים.


* * *


משה מנדלסזון חותם את תקופת ה“גטו” בהיסטוריה הישראלית. שמו משמש תחום, מן התחומים החשובים ביותר, במחשבה הישראלית, ואף בחיי ישראל בכלל. על שמו נקראת תקופה מכריעה בחיי ישראל. בהיסטוריה הישראלית החדשה אנו מונים: הימים שלפני מנדלסזון – הימים שלאחריו. שותף היה במהפכה הרוחנית שבאה בישראל, עד־ראיה לחלוף־משמרות ביהדות.

תקמ“ו – תרפ”ט! מיום מותו של משה מנדלסזון נשתנו פני המציאות הישראלית בארץ־מושבו ובשאר מקומות־מושבותיהם של בני ישראל שנויים יסודיים ומכריעים. מרכזים ישראליים עתיקי־מסורה ורבי־אוכלוסין, עמודי־ברזל שעליהם נשען בית־ישראל הלכו ועברו מן העולם, איים חדשים נבראו לקליטתם של ישראל. שיטות־מחשבה וחיים ישראליות, שקיומה של האומה היה תלוי בהן, – נסתחף שדן. שמשות שקעו וזרחו, עולמות נבראו ונחרבו. ולא זו בלבד. אף חיי העולם והמחשבה הכללית אין בהם כמעט ולא כלום מדורו של מנדלסזון. המהפכה הצרפתית, שפרצה שלש שנים לאחר מותו, ושאר המהפכות המדיניות והחברתיות שבאו אחריה הפכו את חיי המדינה והכלכלה מעקרם. המחשבה והשירה, האמנות והמדע, הדת ושאר דרכי־בטויו של הרוח נתרחקו תכלית רחוק מתקופתו של מנדלסזון. בימיו האחרונים של מנדלסזון התחיל עולה כוכבו של אותו פילוסופוס איש־קניגסברג, עמנואל קנט; אותו “הורס הכל”, שהיה מעריץ את מנדלסזון הערצה יתרה, שקנא בסגנונו הנאה של הפילוסופוס היהודי איש־דסוי, שהיה ממתין לגזר־דינו של משה מנדלסזון על ספריו, זה שלא יכל לעמוד בפני מנדלסזון, שניצחו בשנת 1763 וקבל מהאקדמיה הפרוסית פרס חמשים דוקטים3, ־ האפיל עליו אח“כ בגדלו, עליו ועל חבריו ל”השכלה" הגרמנית. שקעה שמשה של ה“השכלה”, וזרחה שמשו של בית מדרשו של קנט. עם התפתחותה של הפילוסופיה הקנטינית וזו של האידיאליסמוס הגרמני נסתם הגולל על הפילוסופיה שהיתה טבועה בחותמה של ה“השכלה”. במאה הי“ט עלו וירדו הרבה אסכולות פילוסופיות, אסכולה אחת נלחמה בחברתה. הפילוסופיה הגרמנית, בת־ארצו של מנדלסזון, עברה דרך ארוכה וקשה מקנט, “קופרניקוס” זה שלה, עד האחרון ליוצרי האידיאליסמוס הגרמני, הגל, מבית מדרשו של זה עד הפּוזיטיביסמוס, המטריאליסמוס ועד תחיתה של הפילוסופיה הקנטינית, זו שגררה אחריה תחיתן של כל שאר שיטות־המחשבה האידיאליסטיות (של פיכטה, הגל, ואפילו זו של שלינג). עקרי הלכות פילוסופיות, שיסודן נעוץ במשנות־מחשבה שקדמו לדורו של מנדלסזון, הולכים וקמים לתחיה בעשרות השנים האחרונות. ואילו הפילוסופיה של ה”השכלה" הגרמנית, זו ששרשיה נעוצים במחשבה שבמאה הי“ז ובתקופת הריניסנס, לא זכתה לתחיה, אף על פי שיסודות אחדים משלה טעונים הצלה משני־הכליון של ההיסטוריה. כגורל “השכלה” כן גורלם של ה”משכילים". זכות מיוחדה עמדה לו לחברו של מנדלסזון, גוֹטהוֹלד אפרים לסינג (1781־1729), שדמות־דיוקנו לא נטשטשה עד היום לא בחיי הרוח הגרמניים ולא בחיי הרוח הכלליים. מה שאין כן מנדלסזון גופו. לא מנדלסזון הפילוסופוס ואף לא משה איש־דסוי הישראלי יש בו אותו “לוז השדרה” שהוא מחיה חושבים ומשוררים, שומר עליהם – ולא דרך חניטה – משני הזמן, מחדש נעוריהם לאחר שעברו עליהם מאות בשנים.

גדול היה ערכו לשעתו; עם גוטהולד אפרים לסינג, פרידריך ניקולי (1811־1733) וחבריהם היה עומד ומחדש את הספרות הגרמנית. ראש המדברים היה בפילוסופיה שבזמנו4, דבריו נשמעים בחצרות שרים ונסיכים שבאותם הימים. רמי־המעלה וגדולי־היחס מבין הנוצרים, הגרמנים ובני חוץ־לארץ, היו משכימים לפתחו. ואף מטרוניתות מסלתה ושמנה של החברה האירופית שבאותם הימים היו שותות בצמא את דבריו. לא היה בשעתו ולא לאח“כ כמנדלסזון יהודי העומד בשתי רגליו בתחום היהדות, היהדות המסורתית, עוסק בתורה ובמצוות, מקפיד על טליתו הישראלית, מתרועע עם הגדולים שברבני זמנו, כמוהו כאחד היהודים שב”גטו" הפרוסי שבאותם הימים, – ומצד שני הוא עומד בשתי רגליו בתחום התרבות הכללית, עומד עמידת בן־בית ולא עמידת אורח וזר בא מן החוץ, יתר על כן – עמידת בעל־בית, אחד מיוצריה של תרבות כללית זו, הרוח החיה שבה. יהודי גטואי מיוצאי דסוי אשר במדינת אנהלט זכה ועלה על כסא המלוכה בהיכל הספרות הגרמנית שבימיו. והוא כל ימיו בכל שעה בחייו, יהודי וגרמני כאחד, יהודי שלם וגרמני שלם, מחבר לבקשתו של השלטון הפרוסי “קצור שלחן ערוך” חדש, אי־אלה מעקרי חוקי־ישראל לפי החושן־משפט ושאר הפוסקים מכאן, ועומד בקשרי מלחמה – כמנהיג – על שאלות האסתיטיקה, הפילוסופיה והספרות שבדורו מכאן. יהדות וגרמניות לא שמשו לו עדיין דבר שבפרובלימה, שתי רשויות היו אלה, נבדלות זו מזו – אם גם ינקו בחשאי זו מזו. לא כפף יהדות לגרמניות ולא עשה גרמניותו מדרס ליהדותו, יהדותו קדמה לגרמניותו קדימת־זמן בלבד.

אף ברפובליקה הגרמנית שבימינו [1929], כמאה ארבעים ושלש שנה לאחר מותו של מנדלסזון, זו שזכו בה יהודי גרמניה למדרגת־חרות מדינית, אזרחית וחברתית כאחד, להשפעה מכריעה בכמה וכמה מקצועות, זו שמצד שני אתה מוצא ביהודיה לאומיים קיצוניים ואדוקים קנאים בעלי השכלה ותרבות כללית – אין אתה מוצא אף יהודי אחד דוגמת משה מנדלסזון, יהודי שיהדותו המסורתית אינה דוחקת את רגלי גרמניותו היוצרת שהוא כולו יהודי “גטואי” וכולו גרמני יוצר כאחד.

מכאן אתה למד, אישיותו של משה מנדלסזון קובעת פרובלימה בפני עצמה. חזיון זה שהוא מיוחד במינו טעון עיון רב – בקשר עם תנאי החיים והחברה שבאותם הימים. רבים נכשלו בתפיסת אישיותו של מנדלסזון ומשנתו, מהרהורי לבם ראו בו. רבים ראו בו נרדף על יהדותו, סובל בסבלה של היהדות, מעין קרבן־היהדות בחברה הגרמנית שבימים ההם. וכנגדם היו מי שראו בו מעלים עיניו מהיהדות, חי חיי־חוץ, מזין וניזון מעל גבי שלחנן של אומות העולם. במחנה הלאומיות ראו בו מסית ומדיח, אבי תנועת ההתבוללות והשמד, אבי הכליון הלאומי, “צר ואויב”, מעין “שונא ישראל” למחצה או לשליש5. במחנה הליברליסמוס הישראלי שבארצות המערב ראו בו את הגרמניזטור הגדול של היהדות, את אביה של תנועת הריפורמה, תנא מסייע למתקני הדת הישראלית שבמאה הי“ט. אלה ואלה לא תפסו את עומק הפרוֹבלימטיקה באישיותו של מנדלסזון, לא ירדו לעומק משנתו הפילוסופית הישראלית (פרק מיוחד נקדיש לברורה של הלכה חשובה זו). בפרקי זמן שונים שבמאה הי”ט זכתה אישיותו של מנדלסזון בארצות שונות למדרגת־הערצה מופלגה. עם חתימתה של מאה זו התחילו נשמעים קולות־בקורת חריפים, קמו קטיגורים קשים למנדלסזון שהשתדלו להורידו מכסא־כבודו בהיסטוריה הישראלית החדשה.

עוד מעט ויתחילו חוגגים את יום־הולדת המאתים (תפ“ט־תרפ”ט) למשה מנדלסזון בכל תפוצות ישראל. ודאי יבואו סופרים וחוקרים וישתדלו לעשותו “גבור השעה”. נסיונם זה לא יצליח. כל הבא להבין את מנדלסזון מתוך זמננו והלך־רוחו מגלה פנים בפרשת־מנדלסזון שלא כהלכה. יותר משהוא גבור דורנו, הרי הוא נחלת ההיסטוריה, אחד מעושי ההיסטוריה לשעבר, בדורו. ואף על פי כן גנוזים בו הרבה ערכי־מחשבה כלליים וישראליים הראויים להשמע אף לבני דורנו. ואישיותו כשהיא לעצמה – הרבה פרשיות חיים ומחשבה ישראליות, ניתנו לחוור לאורה, כמרומז לעיל.

במאמרי־הערכה “כלליים” אין אנו יוצאים ידי חובתנו כלפי מנדלסזון ודורו, כלפי אישיות היסטורית זו ומפעלה. אע“פ שכבר דנו הרבה בפרשת מנדלסזון (והרבה נכתב בענין זה מתוך מגמתיות יתרה, לשם סנגוריה ופולמוס כאחד, לצורך השעה), כל מי שטפל – ובטפול מדעי הכתוב מדבר – בתקופת ה”השכלה" הגרמנית ובזו הישראלית יודה בעל כרחו, שמחקר המקורות לפרשת־מנדלסזון – משנתו בפילוסופיה כללית וישראלית, חייו ודורו – לא זכה עדיין להגיע לשלמותו המדעית הרצויה. ספרו הגרמני של קיזרלינג6 על משה מנדלסזון וחייו, שהשקיע בו המחבר הרבה עמל ויגיעה, זה שבעקבותיו יוצאים רוב ההיסטוריונים בעשרות השנים האחרונות, אינו עומד בפני דרישת הבקורת המדעית החדשה7. עם הוצאתם המדעית של כל כתבי משה מנדלסזון, שקבלה על עצמה החברה להרמת היהדות יחד עם האקדמיה הישראלית בברלין, נתגלו מקורות חדשים לחקר חייו של מנדלסזון ומפעלו – הגיעה השעה לשחרר פרשה זו של מחקר־מנדלסזון מנטיות חברתיות, ממגמות שהזמן גרמן. (השקפת־עולמו של משה מנדלסזון – ענין בפני עצמו הוא. לידי זו אנו מגיעים לאחר שעמדנו על מפעלו הפילוסופי וההיסטורי). שומה עלינו להעריך את חייו ומעשיו הערכה אוביקטיבית־מדעית, לגשת לברור אישיותו של מנדלסזון ומפעלו:

א. מבחינה פילוסופית כללית.

ב. מבחינה היסטורית־ספרותית.

ג. מבחינה ישראלית, פילוסופית־ישראלית.

ואף בביאוגרפיה או “ארגוֹ־גרפיה” של מנדלסזון יש צורך מיוחד.

ספרי “משה מנדלסזון, חייו ומפעלו” בא למלא חסרון מחקר מקיף זה, שהנהו קיים לא רק בספרות העברית בלבד – כי אם גם בספרות המדעית בכלל, ואף בספרות המחקר הגרמנית המטפלת בפילוסופיה של ה“השכלה”. כרך ראשון של ספרי מוקדש לברור דמותו של מנדלסזון הפילוסופוס הגרמני. כרך שני – לדמותו של מנדלסזון הסופר הגרמני ומפעלו בספרות הגרמנית. כרך שלישי מוקדש לאישיותו של מנדלסזון הישראלי והפילוסופוס הישראלי. כרך רביעי – לתאור חייו של האיש מנדלסזון. דבר שאינו צריך להאמר הוא, שאין אני בא לפרסם כאן את ספרי כולו, פרקים אחדים על מנדלסזון הישראלי ומנדלסזון הפילוסופוס אפרסם כאן, וכל פרק קובע מחקר בפני עצמו, משמש פרשה מיוחדת במסכת מנדלסזון.

המאורע המכריע בחיי־יהדותו של מנדלסזון ובהתפתחות משנתו ביהדות הוא דבר־התנגשותו עם הכהן הנוצרי יוֹהן קספּר לוטר Lavater (1801־1741) בציריך. ולפיכך יבוא זה ויפתח במחקרינו על משה איש־דסוי, מנדלסזון הפילוסופוס הישראלי.




  1. [ראבידוביץ לא זכה לפרסם את כל פרי מחקרו בפרשת מנדלסזון ובמיוחד לא הספיקה לו שעתו להרחיב את הדיבור בקשר לדמותו של מנדלסזון ולהשפעתו. לכן הפרדנו את הפתיחות הכלליות משנים ממאמרי ראבידוביץ הדנים במנדלסזון וקבענו אותן כאן כ“פתיחה” לחלק זה של הספר “עיונים במחשבת ישראל”. באשר לפרטים נוספים, עיין בהקדמה לכרך זה].  ↩

  2. עיין במאמר הבא בכרך זה.  ↩

  3. הכתוב מדבר בחבורו של מנדלסזון: Ueber die Evidenz in den metaphysischen Wissenschaften  ↩

  4. אף חוקרי הפילוסופיה הגרמנית, בדורות שעברו ובדורנו, רואים את מנדלסזון והוא משמש אישיות מרכזית בפילוסופיה שבדורו. לסינג ידידו, שעלה עליו בכח יצירתו המקורי לא היה איש האסכולה הפילוסופית, ואילו מנדלסזון הביא לידי בטוי שיטתי בהיר את כל השקפת־עולמה הפילוסופית של ה“השכלה”. עיין לדוגמא בדבריו של אדוארד צלר, זה ההיסטוריון הקלסי לפילוסופיה היונית שנזקק גם למחקר הפילוסופיה הגרמנית , על מנדלסזון: Eduard Zeller, Geschichte der deutschen Philosophie seit Leibniz, 1873, 333 ff.  ↩

  5. על יחסו של פרץ סמולנסקין והיוצאים בעקבותיו אל משה מנדלסזון נעמוד בפרקים הבאים.  ↩

  6. M. Kayserling, Moses Mendelssohn: Sein Leben und seine Werke, מהדורה ראשונה יצאה לאור בשנת 1862, בצרוף “נספחות” (אגרות חדשות של מנדלסזון); מהדורה שניה יצאה לאור בשנת 1888.  ↩

  7. עיין דברי־בקרתו של אברהם גיגר על ספר זה: Judische Zeitschrift fur Wissenschaft und Leben I (1862) 140־146  ↩


משה מנדלסזון ויוֹהן קספּר לוטר

מאת

שמעון רבידוביץ'


א. לוטר וה“השכלה”


לא היה לוטר (Lavater) איש השיטה הפילוסופית. פילוסופוס תיאולוגי זה, מטיף ומשורר כאחד, שמצודתו היתה פרושה על פני כמה מקצועות ספרותיים, זכה והיה לנביאה של תקופת ה“סער והתפרצות” (Sturm und Drang) בפילוסופיה הגרמנית שבסוף המאה הי"ח. נביא זה דינו כדין כמה נביאים שקדמו לו. “חסידים” נלהבים ומעריצים לו – מצד אחד, מבקרים חריפים פקפקנים אויבים – מצד שני. לסינג (Lessing) ראה אותו והוא “שוטה שכולו התלהבות,. גתה (Goethe) אמר עליו בפני איש־שיחתו אקרמן (Eckermann) (בשנת 1829), שהיה תועה ומתעה את הרבים. אלה הם דברי גתה הזקן1. גתה הצעיר היה ממעריציו של הכהן הנוצרי לוטר, איש־הפיזיוגנומיקה. זכה לוטר להתחמם לאורו של גתה. אצל עליו זה מהודו. וכך עמדה לו ללוטר זכותו של גתה שנתחבב הרבה על יוצרי הספרות והתרבות הגרמנית בסוף המאה הי”ח. בזכות ניצוץ־גאוניות אחד שגילה בו גתה הצעיר קנה לו מקום מסוים בתולדות־הרוח בגרמניה.

פרסום רב קנה לו לוטר על ידי התנגשותו עם משה מנדלסזון, אותה שעה שבא והציע למנדלסזון לקבל עליו עול נצרות.

נוהגים היו החוקרים לראות בלוטר מעין “מיסיונר” בלבד, רודף אחר ניצורם של בני־ישראל, איש ה“סנסציה”, קל־הדעת. להערכה זו זכה לוטר לא רק בבית־מדרשם של חכמי ישראל, כי אם אף בזה של חוקרי אומות־העולם, מבני זמנו והדורות שלאחר כך. אין אנו באים ללמד זכות על יחסו של לוטר למשה מנדלסזון, על “הקדשתו” למנדלסזון (ועל כל אלה ידובר בפרוטרוט בסעיף הבא), אבל הרואה אותו “שונא ישראל” בלבד, אינו אלא טועה. רצוננו לעמוד על סיבת ההתנגשות שבין מנדלסזון ולוטר, ועל כרחנו אנו מתעמקים במחקר אישיותו של לוטר, במשנתו בדת ובפילוסופיה.

נצמצם עצמנו בגופי־הלכה אחדים שבמשנתו של לוטר וראינו, כמה גדולה היתה התהום המפרידה בין הכהן הנוצרי איש־ציריך ובין משה מנדלסזון.

נגוד ראשון שביניהם, נגוד יסודי שהוא בונה אב לכמה וכמה נגודים – אינו אלא זה: מנדלסזון הוא “משכיל”, דבּרה של ה“השכלה” הגרמנית, מה שאין כן לוטר. הוא, שבא לעולם כשתים עשרה שנה אחרי משה איש־דסוי, מצא את ה“השכלה” מוכנה לפניו. על ברכיה נתחנך אף הוא. בימי נעוריו התחילה ה“השכלה” רווחת אף בציריך עיר מולדתו (המשורר והמבקר בּוֹדמר, התיאולוג צימרמן וחבריהם הם שעמדו באותם הימים בראש תנועת ה“השכלה” בשוויציה). בתקופתו הראשונה היה לוטר הצעיר כמוהו כאחד ה“משכילים”, אף כל פי שגם באותו פרק־זמן השתדל להשתחרר מכבלי ה“השכלה” שהעיקו עליו. בשנות השבעים הראשונות למאה הי“ח התחיל הולך ומנצח את גרעיני ה”השכלה" הגנוזים בו, היה לאחד מנביאי הרומנטיקה החדשה, מתוקעי־שופרה של תנועת ה“סער והתפרצות”. ואף על פי שההתנגשות בינו ובין מנדלסזון פרצה בסוף שנת 1769, באותם הימים שעדיין לא גילה לוטר את ה“סוער והמתפרץ”, את הרומנטיקן, את אויב־ה“השכלה” שבו גלוי גמור, – הרי לא היה לוטר מעולם “משכיל” גמור לכל דבר, לא נשבע מימיו לעשות דברותיה של ה“השכלה” כמשה מנדלסזון, לסינג (1781־1729), פרידריך ניקוֹלי (1811־1733), גרפה (1798־1742), רימרוס (1768־1694), אבּרהרד (1809־1738) תּוֹמס אבּט (1766־1738), אנגל (1802־1741), צימרמן (1795־1728) וחבריהם. באתכסיא פעלו במחשבתו – אף בשנות הששים – אותם היסודות, שבכחם הרס הוא וחבריו ל“סער והתפרצות” את מבצרי־ה“השכלה”, זו שתמכה יתדותיה במשנתם של לייבניץ וּוולף.

מימיו – ואף בתקופת ה“השכלה” שלו – לא ראה לוטר את ה“פילוסופיה הפופולרית” (Popularphilosophie)2, משנתם של ה“משכילים”, והיא תכלית־החכמה. הודה בדבר, שמקורה של הפילוסופיה ונקודת־מוצאה הוא השכל האנושי הטבעי, אולם היה כופף את הפילוסופיה לתיאולוגיה, לחכמת־האלהות. וכך אנו מוצאים את לוטר הצעיר כותב בשנת 1706 לידידו הינרך הס: הוה עושה את הפילוסופיה דרך־מסעך ואת התיאולוגיה מחוז־חפצך3. לא נתכוון לוטר לומר, שהתיאולוגיה היא “גברתה” של “שפחה” זו ששמה פילוסופיה, דוגמת דברי אנשי האסכולסטיקה שבימי הבינים, ומכל מקום משמשים דברי־לוטר אלה נגוד גמור ליסודותיה של ה“השכלה” הגרמנית. זו ה“השכלה” הגרמנית לא היתה פורצת גדר, יותר משהיתה שוללת קיצונית נוטה היתה לחיובו של החדש שהביאה בכנפיה. ודבר שאינו צריך להאמר הוא, שלא היתה ה“השכלה” הגרמנית כופרת בעקר מעין ה“השכלה” הצרפתית (בתקופת עליתה), אולם לא הרי מושג־האלהות של ה“השכלה” כהרי זה של יוֹהן קספּר לוטר. מושג־האלהות ללוטר (ובהרבה הושפע לוטר כאן ע"י אונגליון־של־יוחנן) הוא טבוע טביעת־ההרגשה, אמוציונלי הוא מטבע ברייתו – בנגוד למושג־האלהות השכלני, העיוני, המופשט של ה“השכלה”. ואין לנו לבדוק כאן בשאלה חשובה זו, עד כמה נשתחרר לוטר ממושג־האלהות של ה“השכלה”, שהטביע בתקופתו הראשונה את חותמו על מחשבתו, ועד כמה יונקת היתה חכמת־האלהות של לוטר ממעינות המחשבה הפיאטיסטית.4 ה“השכלה” נלחמה על דת־של־טבע, שהיא דת של תבונה. ראתה זו טבע ותבונה עולות בקנה אחד, הכריזה ה“השכלה” על חרות התבונה שנטל עליה לשמש תריס בפני סמכותה של דת־הכנסיה של הדת העומדת על התגלות־אלהים בלבד. ה“השכלה” תמכה יתדותיה באותה תורה של lex naturae, של “אור־הטבע” מיסודה של התיאולוגיה הנוצרית שקדמה לה5. הרבּרט איש־שרבּרי (1648־1581) הוא אחד ממניחיה הראשונים של ה“דת הטבעית”. הדיאיסטים האנגליים (טוֹלנד, טינדל וחבריהם) סייעו הרבה לנצחונה בעולם־המחשבה, וכך היתה זו רווחת בימי ה“השכלה”. לזו לא שמשו האמתות הדתיות אלא אמתות־הטבע, אמתות־התבונה. יסוד התגלות־האלהים לא היה בו ל“משכילים” כדי להוכיח אמתותה של דת. קיומה של אמת דתית אינו קיום, כל עוד שאין זו אף אמת שבטבע, אמת שבתבונה (ומכאן תעמוד על השתדלותם של ה“משכילים” להוכיח בדרך־התבונה את אמתותתם של כמה מעקרי הדת: מציאות אלוה, השארת־הנפש וכיוצא בהן). אמתותיה של הדת שמשו להם לכמה מראשי־ה“השכלה” בחינת אמתות ארעיות, אמתות היסטוריות בלבד שאין בהן לעלות למדרגת אמתות שבתבונה, אמתות שבהכרח6. יסוד־יסודותיה של הדת, התגלות־האלהים, לא היה בכחו לבסס אמתותה של זו. כריסטין וולף (1754־1679), אותו Praeceptor Germaniae ובית מדרשו העמידו את הדת על הטבע ועל התבונה ומכל מקום ראו עצמם חייבים להציל את רעיון התגלות־האלהים, באו להוכיח שאין זה מתנגד לתבונה. כמה “משכילים” ראו בהתגלות־האלהים מעין קיום אלהי לאמתותיה של הדת הטבעית, שכשהיא לעצמה אינה זקוקה לכך מטבע ברייתה. והיו כמה “משכילים” שהשתדלו להשתחרר מעיקר יסודי זה בדת, מיסוד התגלות־האלהים (הרבה מן הענין יש ביחסו של מנדלסזון היהודי וה“משכיל” לשאלתה של התגלות־האלהים, ועל כך נעמוד להלן).

אלהי ה“השכלה” הוא אל טבעי ותבונתי, אלהים שכחו הולך ומצטמצם על ידי תאות־שלטונם של שני הכחות האיתנים הללו. ואלהי לוטר הוא אלהים ממש, לא פרי המחשבה העיונית, הוא אלהי־המקרא, אל רב־העלילה, משדד מערכות הטבע, אל שאינו כפוף לחוקי הטבע כי אם משעבד הטבע לצרכיו, אלהי־הטבע ולא אל טבעי, אלהים כל יכול. אין זו אלהות שנתגלתה אחת לבני־אדם, שפעם אחת נעשו נסים על ידה, ולאחר התגלותה נסתלקה מן העולם ומסרה שרביט־שלטונה לטבע. היא האלהות שכחה וגבורתה מלא עולם – אל חי וקיים, במשמעותו הדתית הצרופה של בטוי זה. מכאן אתה למד, אף מושג־הדת של לוטר רחוק תכלית רחוק מזה של ה“השכלה”. לוטר בא ועשה את הדת דבר־שבלב, דבר שיסודו בהרגשה הצרופה, לא זו הדת האינטילקטואליסטית של ה“השכלה” (בתפיסתו האֶמוציוֹנלית את הדת הוא הולך ומתקרב למשנתם הפילוסופית של י’ן י’ק רוּסוֹ, דוד יוּם, לודוויג פויאֶרבך7 וחבריהם). “והרגשת את ה' אלהיך” – זוהי כל תורתו הדתית, צווי עליון ומוחלט.

ב“קטעים הפיזיוגנומיים”8 שלו, שהם משמשים בטוי־תמצית לכל משנתו הפילוסופית, משנתה הפילוסופית של תנועת ה“סער וההתפרצות” שלו, אנו מוצאים כתוב: Die Gottlichkeit aller gottlichen Dinge muss gefuhlt werden9.

ה“השכלה” השתדלה בדבר להעלות את הדת והמוסר בקנה אחד (בנסיון זה נכשלה לא רק תקופת ה“השכלה” בלבד; בתקופות שונות לפניה ולאחריה יצאו להעמיד את הדת על המוסר, ואף עמנואל קנט תלה דת במוסר, ובעקבותיו יצאו רבים, עד שקם פרידריך דניאל שליאֶרמכר ושחרר את הדת מזקתו של המוסר – וזו היא אחת מזכיותיו הגדולות בפילוסופיה. בא הגל והורה: הדוגמות הדתיות עקרים פילוסופיים הם, תלה זה ובית מדרשו דת בפילוסופיה. קם אחד מיוצאי בית מדרשו וממתנגדיו החריפים לודוויג פויארבך והחזיר עטרת הדת ליושנה, השיב לה מקוריותה ועצמיותה, differentia specifica שלה). ואילו לוטר נלחם מלחמה עזה בהנחה יסודית זו. ב“קטעים הפּיזיוֹֹגנוֹמיים” שלו ובשאר ספריו הוא עומד ומוכיח, שאין לה לדת כשהיא לעצמה עם המוסר ולא כלום. אשר למוסר – למוסר, ואשר לדת – לדת. יוֹהן יוֹאַכים שפּלדינג (1804־1714) רבו הורה, שהדת היא בבחינת מוסר, צדקה לשם שמים (Tugend um Gottes willen). דעה זו מצאה בלוטר את מתנגדה החריף ביותר. יודע הוא לוטר, שאיש־אלהים, איש־דת ואיש־מוסר – אין השתוף חל בהם כלל וכלל. הכופר בעקר אף הוא יכול להיות איש־המוסר, אפשר לו לזה לעשות מעשי צדקה וטובה מתוך הרגשת־יושר טבעית או מתוך תנאי חיי־החברה שבהם הוא נתון. הטובה שאנו עושים יש בה משום נצחון הרוח על הבשר, לכך מסוגל אף אותו איש שמימיו לא שמע קול־אלהים בחוּבו. הצדקה (Tugend) עושה את האדם אדם. הדת עושה אותו אלהים. הצדקה בת העולם הזה, הדת בת עולם־הבא היא. הדת היא “צדקת השמים” (Tugend des Himmels). הדת בשמים היא, מעבר לארץ, מעבר לגלוי ונראה לעין. הדת מאמינה במצויים נעלמים, שעם היותם נעלמים יש בכח המאמין להשיגם ולתפסם דרך רשמי־החושים, גוזרת היא זו הויה מציאותית־ממשית לאותם המצויים העליונים הנעלמים. לוטר תולה את מציאותה של הדת בחוש עליון טבוע בנו, שמטבעו להיות תופס את האלהות, את עולם־המסתרים של אלוה, אותו חוש פנימי הכובש את העולם שמחוצה לנו. הכל כשרים לזכות להרגשת־אלוה עליונה זו, אולם לוטר שונה מדרגות־מדרגות בהרגשת־אלהות זו. והדת היא תכלית לעצמה, שכר דת – דת10.

יוֹהן קספר לוטר ידע, שעשויה היא תורתו להפוך את קערת ה“השכלה” על פיה. על התנגדותו ל“השכלה” אין אנו עומדים מכלל דבריו בלבד, בפירוש נשנתה זו. הרבה נלחם בתורת־האלהות של כריסטין וולף ובית מדרשו, העושים את אלוה מעין הפשטה גמורה11. באחת מאגרותיו ליעקב הס הוא מדגיש, שאין הוא בא להרגשת אושר ומנוחה אמתית אלא מתוך עיון בכתבי הקודש, ולא בדבריהם של ליבניץ, וולף, ניוטון וכיוצא בהם12.

כמה רחוק היה משה מנדלסזון, הנשר הגדול של תקופת ה“השכלה” הגרמנית, מאותו אמוציונליסמוס בפילוסופיה־של־דת, מאותה הרגשת־אלהים מסתורית, ממשנה פילוסופית זו שבאה לתת לאמונה את היתרון על הפילוסופיה, שיצאה להשליט את הרגש על השכל. לא זו היתה דרכו של דור “שלטון השכל” של ה“השכלה”. ולא זו בלבד, לא רק שיטתו של לוטר בדת בכלל מוכרחה היתה בטבעה להגביה הר בינו ובין מנדלסזון. באה תפיסת־הנצרות שלו והעמיקה את התהום שביניהם.

שהרי היה לוטר הפילוסוף הנוצרי של המאה הי"ח, נלחם זה על הנצרות יותר מכל בני דורו. שאיפת־שאיפותיו אינה אלא זו שיזכה ויהיה אדם שלם. ואין אדם שלם אלא אם כן הוא נוצרי, שהשלימות היא לנצרות. הנוצרי הוא איש־האמת, איש־הדת, הוא לבדו ואין זולתו13.

ישו הנוצרי משמש לו מרכז כל העולם, נפש התבל, הכל גנוז בו. לא היה כמעט במאות האחרונות חוקר, שהעמיד את ישו הנוצרי במרכז השקפת־עולמו וחייו במדה זו שעשה לוטר. ישו הוא יסוד־ההרמוניה שבתבל, לפיכך חייב אדם להדבק בישו, ומי שזכה לכך זכה לחיי־נצח. הומניות, אמת, פילוסופיה ונצרות – היינו הך. הכל כשרים להרגיש הרגשת־האלהות, ולא כל אחד זוכה לכך שיהא משיג אותו יופי עליון, אותה רוחניות נאצלה הגנוזה בדת־ישו. אין אדם זוכה ומתעלה למדרגת תפיסתה של דת־ישו, אלא אם כן הוא אמן בחסד עליון. ברבים מספריו וביחוד ב“קטעים הפיזיוגנומיים” הוא נלחם על הנצרות, בשם דת־ישו, ומגן עליה מפני “נביאי האנושיות”, “נביאי הצדק”, “בני התבונה”, – כלומר אנשי ה"השכלה, שבדורו14.

דת־ישו זו (והרבה הושפע לוטר בפרט זה מקלופשטוק) היא שעכבה בידו, לדוגמא, מהתקרב לודוי־הדת הנשגב של י’ן י’ק רוסו. אותו ודוי־דת היה גם ודויו של לוטר – אך יסוד ישו היה חסר בו, ולפיכך לא הודה בו לוטר.

יסוד זה הוא שהביא את לוטר לידי כפירה באמתותה המוחלטת של ה“השכלה”. אין ה“השכלה” יכולה להגיע למדרגת השלמות, אלא אם כן תבוא ותקבל עליה עול נצרות וישו. מוכרחה זו לטבול טבילת־נצרות. בשם ישו תזכה להשלים את פגימותיה.

כלום יכול היה משה איש־דסוי להשלים עם השקפת עולם דתית־פילוסופית זו?

ולא רק מנדלסזון הישראלי בלבד, אף חבריו ה“משכילים” הנוצרים הרחיקו עצמם מפילוסופיה לוטרינית זו תכלית רחוק. לא לשם כך קבלו “השכלה” מאנגליה וצרפת והשתדלו להשרישה בתרבות הגרמנית. זו ה“השכלה” לא היתה מודה כל עקר בדבר, שהאמת הדתית גנוזה בנצרות לבדה. באה זו לידי הכרה, שהרבה ערכי־אמת גנוזים בשאר דתות (לייבניץ היה מדבר בהתלהבות על דת הסינים), שאמת אחת משותפת לכל הדתות – עד כמה שהן נשמעות ליסודות הטבע והתבונה. אמת דתית זו, אמת משותפת זו לכל הדתות – היא שראו בה דת־המופת.

ולא בהשקפותיהם הפילוסופיות והדתיות בלבד, אף באישיותם הדתית היו מנדלסזון ולוטר שונים זה מזה. מנדלסזון הוא טפוסו היסודי של הפילוסופוס הנלחם על האמת השכלית, האמת הטבעית, האמת שיסודה בבינה, בשכל הטבעי. הוא איש “שביל־הזהב”, בעל ה“מדה הבינונית” – זו שנחלה מידי אריסטו והרמב“ם – הרחוק ומרחיק עצמו מקנאות דתית, המבקש להשלים, לפשר ולתווך, הוא בן הדור ששמר על ה”הרמוניה הקבועה מראש" הליבניצינית (ואם גם בצורה שטחית ביותר), הפילוסופוס הרציונליסטן במאה השמונה־עשרה. איש הדתיות היוצרת, לא היה משה מנדלסזון מימיו, אף על פי שסופר רב־גוונים זה, שמצודתו היתה פרושה על פני מקצועות־מדע וספרות שונים, נזקק לכמה וכמה שאלות דתיות. מימיו לא תפסה הדת בחייו אותה עמדה מרכזית שתפסה בחייו ובמחשבתו של לוטר. אותה דתיות אינטנסיבית שחי עליה לוטר לא ידע מנדלסזון מעולם, ואף לא רדף אחריה. ואילו לוטר משמש עקר־טפוסו של האיש האלהי, האיש אשר במרכז חייו עומד רעיון־האלהות. כל מחשבותיו נזונות מתחום הדת, וכולן חותרות לשוב למקור מחצבתן. הוא חי כל ימיו ב“שלשת ימי הגבלה” שאינם פוסקים. כולו נרגש, מצפה לקראת מעמד הר סיני חדש, התגלות־אלהים – מלא כל העולם כבודו… בארבעה עשר בספטמבר לשנת 1759 הוא כותב לידידו פליכס הס: “אין השירה אלא הרגשת־אלוה”. ובשעה שחבריו של לוטר הצעיר יושבים ודנים בדבר המונדות אשר לליבניץ, שהרי בימיו היתה שאלת המונדולוגיה הליבניצינית שאלה בוערת, אין לבו של לוטר הולך אחריהם. לבו – בשמים. המחשבה הפילוסופית, הפרובלימטיקה האסתיטית שהתחיל כוכבה עולה באותם הימים – אינן שאלות־חייו. הדת לבדה משמשת שאלת־קיומו15. היא הכובשת את כל ישותו הרוחנית, בכל הוא רואה את אלהים, את הדת. לדוגמא ישמש יחסו של לוטר לתפיסת־התנ“ך של יוהן גוטפריד הרדר (1803־1744)16. דמותו של איוב מקסימה את הרדר, ואילו לוטר אינו רואה בכתבי־הקודש אלא את דמותו של דניאל, איש־הרזים. הרדר רואה במקרא יופי נשגב, לוטר אינו מוצא בה אלא את האלהי, “מכתב אלהים” שבה. כתבי־הקודש הם לו כתבי־הקודש, כתבי־הדת, ולא כתבי שירה עליונה בלבד. בשעה שה”השכלה" עמדה בראשה ורובה בסוף, בעולם שכולו סוף, חי לוטר באין־סוף, מקום־מקלטם של אנשי־הסוד והמסתורין. מתוך עמדתו זו לדת, מתאוה היה לוטר כל ימיו לדבקה באלוה, לעלות לעולם המצויים הנעלמים, לבוא בקשר־ממש עם אלהים, לזכות ע"י כך בהתגלות־אלוה. וכל אלה לא היו משאות־לבב וכסופים דתיים בלבד. לוטר עשה גם כמה מעשים, כדי להאציל על עצמו רוח־אלהים, כדי להשיג את האלהות השגת־החושים. ואין כאן המקום להאריך בזה17.

לוטר נתקל במשה מנדלסזון, במנדלסזון היהודי וה“משכיל”. אף מגע כל שהוא לא היה בין שניהם. רחוקים היו איש מחברו תכלית רחוק. באין שיתוף־רשות, אין מקום לכאורה למלחמת רשויות. ומכל מקום פרצה ביניהם התנגשות, שהטילה סערה עזה בעולם־הרוח באירופה שבאותם הימים.




ב. הפולמוס


Es ist unsinnig, dem Gewissen einer Nation, Gemeinde, Gesellschaft eine Religionsform aufzudringen. Zum ӓusserlichen Bekenntnisse kann man durch Zwang gebracht warden; zur innerlichen Ueberzeugung nicht. Es können nicht alle gleich empfinden, gleich leiden, gleich wirken.

יוהן קספּר לוטר

(קטעים פיזיוגנומיים, 1778־1775, III, 240)


בעשרים ושבעה בחודש מרץ לשנת 1763 בא לוטר הצעיר לברלין בלוית חבריו פליקס והינריך פיסלי (Fuessli). בעיר־הבירה של פרוסיה שבמאה הי"ח הכיר לוטר הצעיר את גדולי־ברלין. המשורר ואסתיטיקן זוּלצר עמד לימינו של השויצרי הצעיר, זה קרבו לאנשי־השם בעיר־הבירה של פרידריך הגדול, ואף הציג אותו לפני יורש העצר הפרוסי. דבר שאינו צריך להאמר הוא, שלוטר בקר בברלין את ארז הספרות הגרמנית משה מנדלסזון.

מי הכניס את לוטר לביתו של מנדלסזון? אפשר זוּלצר בכבודו ובעצמו, ואפשר אחד מידידיו ומקורביו של מנדלסזון. ובאמת לא היה לוטר זקוק כלל ל“המלצות” מיוחדות, ביתו של מנדלסזון – או משרדו בבית־החרושת למשי אשר לברנהרד בעליו – היה פתוח לרוחה לכל אנשי־הספרות בעיר הבירה הפרוסית. רגיל היה משה איש־דסוי לכך שעוברי אורח בין אנשי־הרוח הנוצריים, מפורסמים וטירונים בהיכל הספרות, ישכימו לפתחו. ולפיכך לא הטביע בקורו של לוטר הצעיר רושם מיוחד על מנדלסזון. ואילו ללוטר שמשה פגישה זו עם הפילוסופוס הישראלי בברלין מאורע נפשי חשוב ביותר.

בשמונה עשר לאפריל לשנת 1763 מודיע לוטר לבריטינגר (תיאולוג מפורסם, 1774־1701) בציריך על רשמיו השונים שקלט בעיר־שלטונו של פרידריך הגדול. בפרטות הוא כותב אף על בקורו אצל “היהודי משה”18, מחבר ה“שיחות הפילוסופיות” ו“המכתבים על התחושות”, כשהוא מטפל (במשרדו של בעל בית־החרושת ברנהרד) בעסקי משי. הוא מלא התלהבות מתכונותיו הנפשיות, מידיעותיו הרבות והשכלתו המדעית הרחבה. מדגיש הוא דבר זה, שמנדלסזון דיין־אמת הוא בכל עניני המדע והאמנות, שיחתו נאה ולבו פתוח לקראת איש־שיחו, דרכו דרך ענוה, כמוהו כאחד מאחיו בני ישראל, מסביר פנים להם, חביב ונערץ עליהם. בסוף מכתבו הוא מודיע לבריטינגר, שמנדלסזון משמש “אינספקטור” בבית־חרשתו של אותו “יהודי עשיר” ברנהרד. יודע הוא לוטר אפילו פרט זה, שמשכרתו השנתית של מנדלסזון עולה לשלש מאות טלר. מצטער הוא, שהואיל ומנדלסזון אנוס לעסוק רוב עתותיו בישובו של עולם אין שעתו פנויה לעסוק בתורה כראוי לו19.

עד כאן דברי מכתבו של לוטר על בקורו הראשון במשרדו של מנדלסזון. רובם של הביוגרפים של מנדלסזון (קיזרלינג והיוצאים בעקבותיו) ושל לוטר (גיסנר) עמדו רק על בקורו הראשון של לוטר. אולם לוטר עשה בברלין עד השלישי בחודש מאי לשנת 1763, אחר כך הלך עם בני־לויתו לעיר ברטה וישב שם תשעה חדשים בביתו של שפּלדינג, ובחברתו שב בדצמבר לברלין20. וכך אפשר היה לו ללוטר לבקר כמה וכמה פעמים את מנדלסזון, לדון אתו על שאלות שונות שהיו מרחפות אז בעולם־המחשבה21.

לוטר הצעיר חזר, כאמור, הרבה על פתחיהם של גדולי־ברלין במדע ובספרות. אולם יותר משהיה לוטר מתענין בנצחונותיה של ה“השכלה” הגרמנית ובכבושיה, שקוע היה אף אז בראשו ורובו בפרובלימטיקה של הדת וכל הכרוך בה, בשאלת אמתותה של הנצרות ונצחיותה. ברלין־של־“מעלה” העסיקה את רוחו הרבה יותר מברלין־של־“מטה”. ברלין הדתית המציאה יותר מזון לרוחו מזו שקבלה על עצמה את הגשמת שאיפותיה של ה“השכלה”. וכך אנו רואים, שביום הראשון לבואו של לוטר לברלין, לאחר שעבר עליו ועל חבריו לילה ראשון לשנה על “מצע־תבן קר” בביתו של זולצר, נכנס אליו בּרון פוֹן אַרנים והמציא לו ספריהם של זק ודיטריך (ספרו של האחרון Kurzer Entwurf der christlichen Lehre עשה עליו רושם כביר). אף משה מנדלסזון לא שמש לו סמל ה“השכלה” הגרמנית בלבד, לא ראה בו דבּרה של הספרות הגרמנית המתחדשת בלבד. אותו אברך צעיר שבא מציריך לברלין בשנת 1763 לא היה לו סוף סוף מושג בהיר כל צרכו מאותה מלחמה גדולה שנלחמו מנדלסזון, לסינג, ניקולי וחבריהם לשם חדושה של הלשון והספרות הגרמנית, לשם חדוש חיי־התרבות בארצם, לשם הגשמת ה“השכלה”, זו המלחמה שעשתה את הלוחמים חטיבה אחת. כנוצרי, נוצרי מאמין, איש־דת חי בעולם שכולו אמונה, קנאי לדת, עמד לוטר לפני מנדלסזון הפילוסופוס, “חכם־העולם” (Weltweise), ולא ראה בו אלא את “משה היהודי”. לא תפס לוטר הצעיר כהוגן דבר חשוב זה, שה“השכלה” הגרמנית השתדלה ביודעים ובלא יודעים לטשטש את הנגודים בין יהדות לנצרות, שהכירה זו בערכי־האמת הגנוזים אף בדתות האחרות, כלומר מחוץ לנצרות, שחתרה אחר דת־תבונה כללית. יהדות ונצרות – ברשות־בינים זו היתה גנוזה בשבילו שאלת־חייו ומחשבתו, השאלה בה' הידיעה. ראה עצמו חייב, כאמור לעיל, להוכיח, שאין דת־אמת מוחלטת אלא הנצרות בלבד. והילכך אין אתה עומד על הפולמוס שפרץ שבע שנים לאחר כך בין לוטר ומנדלסזון, אלא אם כן אתה מעמיק לרדת למגמת־חייו של לוטר הצעיר, כמות שעמדנו על כך לעיל.

שהרי לא היה מנדלסזון בשביל לוטר אלא חידה קשה ומסובכת. אחד הישראליים הראשונים שכבש לו דרך לתרבות הנוצרית והוא הולך ומטביע עליה את חותמו. יהדותו של מנדלסזון היא שהתמיהה את לוטר הצעיר. כאן מצא לוטר את הפרובלימה היסודית. יהודי עומד בראש התרבות הגרמנית המתחדשת! בראש תרבות גרמנית זו שאינה בשבילו אלא התרבות הנוצרית! יהדותו של מנדלסזון, יחסו אל הנצרות שמשו בודאי נקודה יסודית בשיחתם של מנדלסזון ולוטר בשנת 1763. בהן דן לוטר לפני מנדלסזון הרבה יותר מבאותן השאלות הפילוסופיות, האסתיטיות, שעמדו ברומו של עולם ה“השכלה”, שנאבק עליהן מנדלסזון – ולוטר נפשו נזונה ממקורות אחרים.

כמות שיתברר אחר כך, לא עמד מנדלסזון לפני לוטר כיהודי קנאי, כלומר כמקנא קנאת דת־ישראל. סבור היה לוטר להתקל ביהודי שונא־נצרות, מחרף נוצרים – ומה רבה היתה טעותו. מנדלסזון הפשרן, הקוסמופוליטן, תלמידם של ליבניץ־וולף, שתמך יתדותיו ב“הרמוניה הקבועה מראש” ונתנה ענין אף לשאלות־הרוח השונות, לא היה חושש כלל וכלל להודות בפני לוטר על כך, שערכים חיוביים גנוזים בנצרות. משנתו ביהדות לא הטילה עליו להלחם בנצרות. הודאתו זו של מנדלסזון בחיוביותה של הנצרות הדהימה את לוטר הצעיר. בדבר ויתורו של מנדלסזון על יחס־האיבה היהודי המסורתי אל הנצרות, על אותה המרירות, שבה היו רוב בני־ישראל בני דורו מדברים על הנצרות, דן לוטר דין ויתורה של היהדות כלפי הנצרות, דין הודאה גמורה בנצרות. לא שמע לוטר את הודאתו של ה“משכיל” הגרמני בנצרות, לא תפס אלא את הודאתו של משה איש־דסוי הישראלי, ראה אותו פילוסוף גרמני־ישראלי הולך ומתקרב לנצרות הנערצה עליו.

וכך מצא לוטר בדברי מנדלסזון על הנצרות הגשמת חלום נצרותו המשיחית. כלום באמת זכה לכך, שעל ידו יתקדש שם הנצרות בפרוסיה ה“שכליית” שבמאה הי"ח? כלום יבוא ויכריז על ידי כך את נצחון האמונה על הפילוסופיה?

כל ימיו היה מתפלל לכך, שיזכה להוכיח ברבים את אמתותה המוחלטת של הנצרות. וכך נתן לוטר עיניו בארזי־הספרות שבימים ההם ובקש להפכם נוצרים שלמים. חמש שנים לפני התנגשותו עם מנדלסזון הכין לוטר עצמו להכניס את י’ן י’ק רוּסוֹ הנוצרי תחת כנפי הנצרות הצרופה![29] ולא את רוּסוֹ בלבד. אף את המשורר רמלר, גתה ואחרים מבני־דורו בקש בפרקי־זמן שונים להכניס תחת כנפי הנצרות22. אולם למה ילך ויחרף נפשו על הצלתם של “נוצרים למחצה” בשעה שראש־המדברים בחיי־הרוח הגרמניים ההולכים ומתחדשים עומד מחוץ למחנה, מחוץ לנצרות?

כשנפגש לוטר עם מנדלסזון, לא היה בכחו לנסות נסיון אחראי זה, לפרוש כנפי הנצרות על משה איש־דסוי. מאותה שעה, משנת 1763 ואילך, הלך והכשיר עצמו לקראת שעה גדולה זו, בה יקדש שם נצרות ברבים על ידי התנצרותו של הפילוסופוס היהודי המפורסם בברלין. ובמדה מרובה, הכרח היה בדבר. אנוס היה לוטר להראות “אות” על כחו. נראה הדבר, כאלו את נפשו בקש להציל – ולא את נפשו של מנדלסזון. שהרי נואש היה מצבו של לוטר, הכהן הנוצרי, בסוף שנות הששים למאה הי"ח. רבו אז הספקנים שהתחילו מפקפקים בכחו הדתי, בתורת־הנס, באמונת־התפלה שהיה מטיף להן יומם ולילה. אפילו חסידיו ואנשי־בריתו התחילו מטילים ספק בשיטתו הדתית. היו מרננים אחריו, שאיש־הזיות הוא, רודף־רוח, שאין יסוד לתפלתו שהוא מיחס לה השפעה מכריעה. מתנגדיו של כהן נוצרי זה התחילו שואלים: איה גבורותיו, איה נוראותיו? היכן הם הנסים שהבטיח, ומפני מה לא באו האותות והמופתים? חייב היה להגן על עצמו, על תורתו כי יש נסים בעולם, כי יש בכח התפלה להחריב עולמות ולבראם, כי ניתן לו לאדם לבוא במגע ישר עם המצויים העליונים הנעלמים23. חייב היה בראש ובראשונה להוכיח, כי הנצרות שהוא מטיף לה היא לבדה דת־אמת היא ואין זולתה. כלום יש לך דבר בעולם שיכול היה לדכא את כל ספקותיהם של מתנגדיו וחסידיו, לנצח את אויביו השונים, לבצר את עמדתו הרופפת מהתנצרותו של הפילוסופוס המפורסם מברלין? מהתנצרות זו שתבוא בכח השפעתו הוא, בכח תפלתו, בכח אמונתו?

בברלין לא דבר אתו מנדלסזון כאויב־הנצרות. בשנים שלאחר כך התחיל לוטר שומע, שבברלין הולכים כמה וכמה יהודים ומתקרבים לנצרות24. שמא נתקרב אף מנדלסזון לנצרות? שמא אין הוא חסר להתנצרותו אלא מלאך “מטביל” בלבד, אלא מי שיבוא ויקים לו גשר זה שיעבירו מיהדות לנצרות? ומי כלוטר ראוי לתפקיד היסטורי מכריע זה?

שנים רבות לאחר בקוריו בלשכתו של מנדלסזון היה לוטר מטכס עצה, כיצד ל“הציל” נפש אחת מישראל זו ולקיים את כל עולמו, עולם אמונתו ומחשבתו. ובשנת 1769 באה הזדמנות זו אליה התפלל כמה וכמה שנים, לידו.

אותה שנה הגיע ספרו של שרל בּוֹני (,Bonnet 1720־1793): Ide’es sur l’etat future des êtres vivant ou Palingénésie Philosophique et qui contient principalement le pre’cis des recherches de l’auteur sur le christianisme25. ספר סנגוריה זה על הנצרות, פרי־עטו של שרל בּוני, שזרחה שמשו בחיי־הרוח בצרפת עד שהתחילה זורחת שמשו של רוּסוֹ ומאפילה עליה, הלהיב את לוטר ביותר. בטוח היה בו, שיהא בכחו להביא את מהלך־התנצרותו של מנדלסזון לידי גמר. אילו היה ספר זה מעשה ידיו של תיאולוג נוצרי, לא היה לוטר מעיז להטילו על מנדלסזון. כאן היה לפניו ספר־סנגוריה של פילוסופוס. סבור היה לוטר, שהוכחותיו הפילוסופיות של שרל בּוֹני יש בהן כדי להעביר את מנדלסזון הפילוסופוס על דתו.

מהר לוטר ותרגם מתוך ספר זה אותם הפרקים שהם דנים בדבר אמתותה של הנצרות, וכשני חדשים לאחר שהגיע לידו ספרו של בוני יצא תרגומו לאור: Herrn Carl Bonnets, verschiedener Akademieen Mitglieds, Untersuchung der Beweise für das Christentum. Samt desselben Ideen von der künftigen Gluckseligkeit des Menschen26

תרגום ספרו של בוני הקדיש לוטר למנדלסזון. הקדשתו (מיום כ"ה לחודש אוגוסט בשנת 1769) היא קצרה ביותר. לוטר מתכוון, לדבריו, להביע במעשה־הקדשתו זה את הערצתו ואת רגשי־תודתו למנדלסזון. לא יכול היה מנדלסזון לקבּוֹל על דבר־ההקדשה שהקדיש לו לוטר את ספרו של בוני, אף על פי שבבחינת־מה היה במעשה זה שלוטר עשה, כלומר בעובדה זו שהקדיש למנדלסזון היהודי ספר־סנגוריה על הנצרות, משום “פרובוקציה”, משום הכרזת־מלחמה חשאית, שהרי על ידי כך אנוס היה מנדלסזון לברר בפומבי את יחסו למעשהו של לוטר או את דעתו על ספר־הסנגוריה שהוקדש לשמו. ולוטר לא יצא ידי חובתו במעשה־ההקדשה כשהוא לעצמו. ראה עצמו חייב להבליט את מגמתו ביתר בהירות. וכך הוא הולך ומוסיף בדברי־הקדשתו משפטים אחדים, והם הם שגררו אחריהם את הפולמוס החריף שפרץ לאחר כך. לוטר מזכיר בדברי־הקדשתו את שיחתו עם מנדלסזון שבע שנים קודם לכן ומגלה על ידי כך ברבים את עקר תוכן שיחתם, וכך הוא מפרסם, שבאותה שיחה הדגיש מנדלסזון את “כּבוּדו הפילוסופי” כלפי “אפיו המוסרי” של ישו הנוצרי. לפיכך בא לוטר ומבקש את מנדלסזון לברר בפומבי את יחסו אל ספרו של שרל בּוֹני. שומה עליו על מנדלסזון, לדברי לוטר, לבטל את עקרי־הנחותיו של שרל בוני, אם מופתיו שבהם הוא יוצא ללמד סנגוריה על הנצרות משוללים יסוד, ואם לאו – עליו לשמוע לקול החכמה, אהבת האמת והיושר, עליו לקום ולעשות מה שהיה עושה סוקרטס27 במקומו, אילו הגיע לידו ספרו הנדון של שרל בּוֹני וראה את דבריו דברי־אמת.

ברביעי בחודש ספטמבר (1769) שולח לוטר למנדלסזון את תרגומו. באגרתו מאותו יום הוא מוסיף ומדגיש, שלא עשה מה שעשה אלא מתוך אהבה והערצה, הואיל ואין הוא מבקש אלא דבר זה שמנדלסזון יברר יחסו לאמתותיה של הנצרות, שעליהן הוא חי28. בי"ב בחודש דצמבר (1769) מסיים מנדלסזון את תשובתו ללוטר: Schreiben an Herrn Diaconus Lavater zu Zürich von Moses Mendelssohn29

אין בידינו הרבה עדויות בנות־סמך מפורטות על מה שפעלו בו בענין לוטר ומנדלסזון בין ספטמבר – זמן ה“הקדשה” – לבין דצמבר, זמן תשובתו של מנדלסזון. אולם ידוע הוא הדבר, שדברי־הקדשתו של לוטר הטילו סערה נוראה בציריך, בברלין ובשאר מרכזי־התרבות באירופה. לא היה לוטר הראשון בבני דורו שהציע למנדלסזון שימיר דתו. נוצרים רבים מבני דורו לא יכלו להשלים עם יהדותו של מנדלסזון. ידידו של מנדלסזון תּוֹמס אַבּט מודיעו, לדוגמא, באחד ממכתביו על אֶבּרט, ידידו של לסינג, ששאלו, אם אין תקוה שמנדלסזון ימיר דתו30. אך עד כאן לא העיז איש מהם לעורר לכך את מנדלסזון בפומבי. לוטר העיז. קשה ביותר היתה עמדתו של משה מנדלסזון. מנדלסזון הישראלי נמנע כל ימיו בפרוסיה שבימי פרידריך הגדול מפולמוסי־דת. בוכוחים דתיים לא ראה אלא סכנה בלבד. עג עוגה מסביבו שלא יסתבך במלחמות־דת. בעמל רב, בגיוס כל כחות־נפשו ורוחו עלתה בידו – בידי היהודי משולל־הזכיות בפרוסיה שבמאה הי"ח, בידי היהודי שלא זכה באותם הימים לקבל “שוץ־בריעף”, להיות “שוץ־יודע”, יהודי חי בחסדו של מלך פרוסיה! – ליצור מסביבו ארבע אמות של מנוחה דתית, לזרוע אמון בלבות בני סביבתו הנוצרית, לגעור בשטן המסכסך יהודים בנוצרים, להבריח את רוח־המלחמה בין הדתות.

חנך מנדלסזון את הנוצרים מסביבו, שיתחילו מבינים את נפש היהודי שלא כאבותיהם ואבות אבותיהם. “כבשה אחת” היה “בין שבעים אריות”. שלום־אמת היה בין הכבשה החלשה ובין האריות שמסביבה. ואם נבחו הכלבים בכבשה זו, לא ידעה פחד. האריות עמדו לימינה. עמד מנדלסזון בראש הספרות הגרמנית המתחדשת עם חבריו הנוצרים – והוא כמוהו כמוהם (והוא לא העלים מימיו את יהדותו). בכמה עוז־נפש, כמה יושר־לבב, חכמת־חיים, כשרון־מעשה – עלה לו למנדלסזון נצחון רב זה! בקש לישב בשלוה – קפץ עליו רוגזו של לוטר. זה בא ומציע לפניו שתי דרכים: להודות באמתותה של הנצרות להלכה ולמעשה, כלומר לקבל עליו עול הדת הנוצרית, או לבטל עקרי־המופתים שהנצרות תומכת בהם את יתדותיה. אוי לו למנדלסזון מהודאתו בנצרות ואוי לו ממלחמתו בה; אמנם, היתה לפניו דרך שלישית, והיא שלא ישים לב כלל למעשה־לוטר, שיעבור בשתיקה על דבר־הקדשתו. אולם לא זה הדרך למנדלסזון. מנדלסזון ה“משכיל” אי אפשר היה לו, שיהיו הבריות מרננים אחריו, שאיננו הולך בשיטתו, שהוא “משכיל” נאה דורש ואינו נאה מקיים, שבורח הוא מפני האמת, שאין בכחו להוכיח בפומבי כלפי מתנגדיו את צדקת תורתו.

רבים מה“משכילים”, שהיו רחוקים ממשנתו של לוטר בפילוסופיה ובדת, היו דנים דין שתיקה זו כתעודת עניות וחולשה למנדלסזון. כוכבו של לוטר התחיל אז עולה, כחו של בּוֹני היה באותם הימים גדול ביותר בחיי־הרוח באירופה – לא יכול היה מנדלסזון לזלזל בהם ולעבור על דברי לוטר, שנראים היו כאילו נאמרו גם ברוחו של שרל בּוֹני, בשתיקה גמורה.

ושוב: לא היה מנדלסזון דבּרה של ה“השכלה” הגרמנית בלבד. מנדלסזון הישראלי, זה שעמד בשתי רגליו בתחום היהדות המסורתית, כלום יכול היה להשתמט מברור־דברים, מהבלטת התנגדותו למעשה־לוטר? כאילו אין בכחו וברצונו להגן על היהדות בפני הכהן הנוצרי מציריך, כאילו דברי־לוטר אמת, כאילו הדין עם אותן השמועות השונות שנפוצו אז בברלין ובציריך, כי הודה מנדלסזון לו ללוטר, שהנצרות קרובה אל האמת מן היהדות! מפני דרכי שלום, מתוך התרחקותו מדברי־מחלוקת ופולמוס, אפשר והיה מנדלסזון כובש את יצרו ולא היה משיב ללוטר כלל וכלל. שהרי מצד שני, לא יכול היה מנדלסזון לשער מראש, מה יהא יחסם של לוטר וחבריו לתשובתו, שמא ישתמשו בשעת־כושר רצויה זו ויתחילו מחדשים את הוכוחים הדתיים, דוגמת מעשי הכנסיה בימי הבינים, שמא ייענו להם גדולי־הרוח באירופה, והעולם הנוצרי ישתער על היהדות. מי יודע, עד היכן היו הדברים מגיעים. הרי אף בני דור ה“השכלה” הקוסמופוליטית, התקופה הפשרנית והסבלנית, אף רבים מראשי־המדברים של תנועה זו לא היה יחסם אל הדת אדיש ביותר, כמו שסבורים רוב חוקרי תולדות־הפילוסופיה. אפשר והיתה מתלקחת מלחמה דתית (אם גם בעיון בלבד), מלחמה על ירושתה של טבעת־האמת (לסינג – “נתן החכם”) שהרי כך דרכו של פולמוס: פתיחתו קלה וסיומו קשה.

ומכל מקום לא היתה לו למנדלסזון דרך אחרת אלא לצאת למערכה. בתשובה פרטית לא היה יוצא ידי חובתו, מה לוטר בפומבי – אף הוא בפומבי.

“תשובתו” של מנדלסזון, הנזכרת למעלה, הרבה בה מן הענין בבחינה היסטורית ופילוסופית כאחד. רואים אנו כאן את מנדלסזון כובש את יצרו, כובש חמתו והתרגזותו המרובה, זו שגררה אחריה מחלה ממושכה31. אין הוא כופף קומתו בפני לוטר הנוצרי ואין הוא נושא לו פנים. פתיחתה של ה“תשובה” היא “מנומסת” ביותר. הוא מכיר טובה ללוטר על יחס־חבתו אליו. ומכל מקום אין דעתו מרוצה מדבר־ההקדשה. מנדלסזון מזכיר למתנגדו, שבשעת שיחתם השתמט מוכוחים בשאלות דת. וכשהפצירו בו לוטר וחבריו, אמר מה שאמר בתנאי שלא יפרסמו דבריו בפומבי. באירוניה קלה מוסיף מנדלסזון ואומר: אם סבור היה לוטר שהוא מרחיק עצמו מפולמוסי־דת מתוך פחדנות, הרי בדין הוא שלא היה רשאי לעשות מה שעשה – וכי “חולשה” מעין זו אינה ראויה לתשומת־לבו של כל אדם הדוגל בשם האהבה? מנדלסזון מדגיש דבר זה, שמשתמט הוא מפולמוסי־דת לא מתוך פחד ולא מתוך בערות, שהרי חקר והתעמק ביהדותו “לא מתמול ולא משלשום”, כל ימיו נלחם על בקשת־האמת, עסק בתורה לשמה, במחקר הפילוסופיה ומדעי־היופי לשם השגת האמת. אילו לא הכיר באמתותה של דת־ישראל, היה רואה לעצמו עוון שאין לו כפרה אלמלי היה בא ומודה באמתותה של הדת המתנגדת לה. וכי מה הוא הדבר, שיש בו כדי לשחד את דעתו לטובתה של דת־ישראל, שהיא שנואה ובזויה בעיני הגויים? כלום נשאר הוא עומד ביהדותו, משום שירא הוא את בני דתו! וכי כח ושלטון כל שהוא יש להם לנרדפים הללו, משוללי־הזכויות, חסרי־הבסיס? כלום מחזיק הוא בדתו מתוך עקשות־לבב, הרגל שנעשה טבע, רשלנות? הן הוא רואה עצמו כל ימיו מושבע ועומד לחקור ולדרוש, לבדוק להתגבר על ההרגל וכיוצא בו.

מנדלסזון הישראלי מראה את כל חולשתו בפני לוטר הנוצרי – וכאן גבורתו! כנסת ישראל חלשה – ובכל זאת הוא בן נאמן לאומה זו – ומתוך הכרה, לרצונו, ביודעים.

מנדלסזון חוזר ומדגיש, שנאמן הוא לדת ישראל, ואין הוא רואה עצמו חייב ליתן על כך דין וחשבון בפני עולם־הנצרות, ומצד שני הוא מדגיש ברוח ה“השכלה”, ברוח הבקורת ההיסטורית שבזמנו, שדת ישראל קלטה במשך ימי קיומה “הוספות” שונות שנעשו בידי בני־אדם, ואלה העיבו את יפי זהרה. אולם תוך כדי דבריו אלה הוא מוסיף ומעיר: אין לך איש־אמת בעולם שיוכל לומר, כי בדת אבותיו לא חלו ידי־אדם, שהוסיפו עליה משלהם. מאמין הוא ביסודי־היהדות כשם שלוטר ובּוֹני מאמינים ביסודי־הנצרות32. אילו בא לפרוק מעליו עול דת־ישראל, מן ההכרח היה לו לשנות טבעו, להפוך עורו.

הודאתו של מנדלסזון ב“אישיותו המוסרית” של ישו הנוצרי (בשעת שיחתו עם לוטר וחבריו) לא היתה הודאה גמורה, הודאה־על־תנאי היתה, ולפיכך נוזף מנדלסזון בלוטר על שעבר בשתיקה על אותו תנאי (על טיבו של תנאי זה נעמוד מתוך המשא והמתן שלאחר כך). אין לבו של מנדלסזון הולך אחר פולמוס־דת. אין הוא רואה עצמו חייב ללמד סנגוריה על דת־ישראל, להראות לנוצרים את יפיה של היהדות. כתבי־פלסתר על היהדות אין בכחם להטריד מנוחתו. ילכו הנוצרים וישאבו ידיעותיהם ה“מגוחכות” על היהדות מתוך ספרי־בערות, שאין ישראלי משכיל מכיר כלל בקיומם. מבקש הוא להציל את כבוד ישראל הנתון לשמצה – לא על ידי כתבי־סנגוריה, כי אם בדרך הטוב, בדרך האמת. דת־ישראל שבידו, משנתו בפילוסופיה ומעמדו החברתי מטילים עליו להרחיק עצמו מכל פולמוס־דת שהוא ולהקדיש חייו לברורן של האמתות המשותפות לכל הדתות.

ודת־ישראל אינה רודפת כלל אחרי גרים, קשים לה אלה כספחת. חוקי־ישראל חובה הם אך ורק לבני־ישראל, שאינם בני־ברית חייבים לשמור את חוק־הטבע ו“דת האבות” (שבע מצוות בני נח הן חוקי־הטבע)33. ומכיון שרק בני ישראל בלבד מצוּוים על שמירתה של תורת ישראל, אין מנדלסזון מבין כלל, מפני מה באים הנוצרים ומתווכחים על שמירתה של תורה זו, שאינה מטילה כלל את זקתה על שאינם בני־ברית. אין דת־ישראל שולחת מיסיונרים לא להודו ולא לגרנלנדיה – לארץ זו שאנשיה שומרים את חוקי־הטבע הרבה יותר מבני־אירופה. למה יבואו הנוצרים בפולמוס לשם בדיקת אמתותם של חוקי דת־ישראל, בשעה שאין אלה חובה אלא לבני־ישראל בלבד?

מתוך חרות פנימית גמורה הוא מברר ללוטר, שאילו חי קוֹנפוּציוּס או סוֹלוֹן בדורו – יכול היה כיהודי לאהבם ולהעריצם, ולא היה עולה כלל על דעתו “רעיון מגוחך” זה, שחייב הוא להכניסם תחת כנפי־היהדות. מנדלסזון מטעים דבר זה, שמרובים הם חבריו בין שאינם בני־ברית. הם אוהבים איש את חברו אהבת־אמת, אף על פי שגלוי וידוע לפניהם, שנבדלים הם איש מחברו בעניני דת. מנדלסזון מכריז את הדוגמה של הסבלנות שדורו חי עליה: אין איש רשאי להתערב בעניני דת חברו. משפטים קדומים ודעות כוזבות בעולמה של הדת, כגון קנאות, רוח־איבה, קלות־דעת וכיוצא בהם – יש להשמידם בתכלית, מכיון שהם גוזלים את מנוחתם ואשרם של בני־אדם, משום שהם מתנגדים ליסודות האמת והטוב. שגגות עיוניות־פילוסופיות, שאין להן כל השפעה על חיי־המעשה, אֵלו שהן משמשות מצע להשקפת־חייה המוסרית והחברתית של האומה, – אין אדם שהוא מבקש טובתם ושלומם של בני־אדם רשאי להתנגד להן, להלחם בהן, ואפילו כשהוא רואה אותן והן שגגות מוחלטות. כל עוד שבני־האומה לא הכירו באמת החדשה (האמת העיונית, האמת של ה“השכלה”), על כרחנו אנו עומדים ומושבעים שלא לעכבם בשמירת תורתם המוסרית והחברתית שבידם, ואפילו אם זו תומכת יתדותיה במשפטים קדומים שהם פסולים בהחלט. מנדלסזון כאילו מודה בדבר, שהוא מוצא אצל בני־ישראל “משפטים קדומים לאומיים34 ודעות כוזבות בעניני דת”, ומכל מקום רואה הוא עצמו חייב שלא להלחם במשפטים ודעות אלו, שאינם עשויים לפגוע לא בדת־הטבע ולא בחוק־הטבע, ולא עוד אלא ש“במקרה” מדרכם לסייע לנצחונו של הטוב. כל עוד שהאמת אינה “לאומית”, כלומר כל עוד שהאמת העיונית־הפילוסופית לא היתה נחלת האומה כולה, ואין עדיין בכחה של זו להשפיע השפעה מוסרית קיימת על חיי המון־האומה, כשם שמשפיעים המשפטים הקדומים הלאומיים החיים בנפשם של בני־האומה – הרי מן ההכרח הוא לכל איש־אמת, לכל “משכיל” בעמו לשמור על משפטים קדומים אלה, ולא עוד אלא שחייב הוא ליחס להם ערך "קדושה".

בדבריו אלה של מנדלסזון יש משום רמז לשיטה פיקציוֹנליסטית במוסר ובשאלות החברה (מעין זו הפילוסופיה הפיקציונליסטית מיסודו של הפילוסוף הגרמני בן דורנו הנס ויהינגר, כמובן בשנוי הפנים והמגמה), שיטת־מוסר של “כאילו”, שיטה המעלה דעות כוזבות למדרגת האמת, שיטה היוצאת לשמור על קיומן של הנחות מוטעות תורת תשלומין להנחות אמתיות שעדיין לא הגיעה שעתן, זו שמוצאת ערך מוסרי בדעות נפסדות כשהן לעצמן, אם הן אינן מזיקות לחיי החברה (ואין כאן המקום לעמוד על נסיון פילוסופי זה). מנדלסזון הישראלי לא היה חושש להודות בפיקציוֹנליסמוס מוסרי־חברתי מעין זה. יכולה היא היהדות, לדבריו, לעמוד בפני הפילוסופיה הנלחמת ב“משפטים קדומים”, יכולה היא (לפי שעה) לשמור על ה“משפטים הקדומים” הטבועים במשנתה בדת ובמוסר – הואיל ויש בידה להעביר לפני האנושיות רבים מגדוליה, אנשי חכמה ומוסר, היכולים לשמש סמל ומופת למין האנושי. רשאית היא היהדות לתבוע ממבקריה, שיהיו מתיחסים אליה ביראת־הכבוד, אף בשעה שהללו נתקלים בלקוייה, ומי יבוא ויעז להעלים עיניו ממעלותיה של אומה רוֹממה זו, ששמה כנסת ישראל, וללמד עליה חובה בשעה שהוא נתקל בחולשותיה?

עד כאן ברר מנדלסזון, שמטבעו הוא מרחיק נפשו מפולמוסי־דת. ובסוף דבריו הוא מעמיד את לוטר על כך, שאין הוא יכול לבוא ולהתווכח על אמתותה של הנצרות – משום שהוא חייב להזהר שלא לפגוע בכבוד פרוסיה, שהרי עליו להכיר טובה על מדת “הכנסת־אורחים” שפרוסיה נוהגת בו ובאחיו. בציריך לא היתה אז זכות־ישיבה לאדם מישראל, וכיצד יעיזו יהודי־פרוסיה לצאת ולחלוק על דת־המדינה ה“סובלת” אותם ומעלימה עין מיהדותם?

את “תשובתו” מסיים מנדלסזון בהערה כללית על ספרו של שרל בּוֹני. אין הוא רואה ספר זה והוא עשוי לשמש סנגוריה לנצרות35. מקבל הוא על עצמו להוכיח בהנחותיו היסודיות של שרל בּוֹני אמתותה של כל דת שבעולם, ולא רק זו של הנצרות בלבד. אם יהא לוטר דורש ממנו בפומבי, שיחבר כתב־בקורת מיוחד על ספר־הסנגוריה של בּוֹני, הרי הוא מוכן למלא דרישתו זו. מנדלסזון אינו רוצה לעזוב את המערכה כמנוצח. אולם רוצה הוא בכל נפשו, שהפולמוס לא ימשך, רוצה הוא שלוטר לא יחזור ויפנה אליו בפומבי, שלא יכריחו לשוב ולברר יחסו אל היהדות והנצרות, מבקש הוא לשוב לארבע אמות של מנוחה שקנה לו ברב עמל בפרוסיה הנוצרית שבמאה הי"ח.

מנדלסזון כתב מה שכתב ללוטר כאיש־ה“השכלה” לחברו. כל יסודותיה של השקפת עולמו, שבהם הוא תומך את יתדותיו (אידיאל של צדקה, יתרון המוסר על הדת, עקר האושר, רעיון חוק־הטבע, דת־הטבע, שתוף האמתות לכל הדתות, סבלנות ועוד), נעוצים בפילוסופיה של ה“השכלה” הגרמנית. לא ידע משה איש־דסוי, כי אין זו השקפת עולמו וחייו של לוטר, כי נפשו של זה יונקת מעולמות אחרים, לא מעולם־הטוב הנגלה, כי אם מהיכל־החסד העליון, לא מעולם־המוסר החברתי, כי אם משורש האמונה והדבקות באלהים.

בכ"ד בחודש דצמבר (1769) שולח מנדלסזון את “תשובתו” הפומבית ללוטר. באגרתו הפרטית ללוטר מאותו יום חוזר מנדלסזון ומביע את תקוותו שלוטר יווכח אף הוא בדבר, שלא ניתן להתווכח בעניני דת, ואף הוא לא יבוא להמשיך את הפולמוס שפרץ ביניהם36.

מנדלסזון – לשלום, ואילוּ לוטר אי אפשר היה לו להענות לבקשת־שלום זו.


לא זכה מנדלסזון לכך ש“תשובתו” תהא נועלת דלת בפני לוטר וחבריו – “תשובתו” זו שבאה לדכא את הפולמוס בשעת ברייתו. וכך נוצרה “דרמה” מיוחדת במינה, בה השתתפו היהודי משה איש־דסוי ואותו כהן נוצרי יוֹהן קספּר לוטר37.

“דרמה” זו העסיקה את לבותיהם של בני המאה הי"ח בגרמניה ומחוצה לה הרבה יותר ממלחמת שבע־השנים שנפסקה קודם לכן – כמו שהעיר על כך אחד מבני מחנה־מנדלסזון.

שרל בּוֹני, אבי הפולמוס שלא מדעתו ושלא ברצונו, מחה כנגד דברי־הקדשתו של לוטר – באגרותיו ללוטר ולמנדלסזון38.

רבים מדבּריה של ה“השכלה”, בין המתונים ובין הקיצוניים שבהם הכריזו על כך, שאין דעתם נוחה ממעשהו של לוטר. אפילו אחד ממתנגדיו הגדולים ביותר של מנדלסזון, אותו “מג הצפון”, המן אמר ללוטר – כשמונה שנים לאחר כך – שלא היתה לו ללוטר כל תקוה לזכות בריבו עם “משה מפיבושת”, עם זה משה האיש שבכח נביאיו עלה הרבה על בוני ותורתו. ראה לוטר והוא ברע – מהר וכתב למנדלסזון (בכ"ו בדצמבר בשנת 1769) מעין מכתב־פיוס והתנצלות. נכון היה, אם יעמוד מנדלסזון על כך, לתקן את המעוות בפומבי.

כשכתב לוטר מכתב זה לא היה עדיין בידו “תשובתו” ומכתבו של מנדלסזון. בינתים שמע מנדלסזון מפי ידידיו של לוטר, שזה נעלב בשל אי־אלה “בטויים” ב“תשובתו”. בא (במכתבו מעשרה בפברואר) להרגיע את רוחו: הרי ברור היה ללוטר שהם חולקים בהשקפותיהם הדתיות, ולמה כל הרוגז? כלום סבור היה שמנדלסזון יחניף לו ב“תשובתו”? אין מנדלסזון רואה עצמו חייב לשנות בדברי “תשובתו”. כולם שרירים וקיימים. מה שאין כן דבריו כלפי בוני. כאן טעה מנדלסזון ונכשל. סבור היה שמאחוריו של לוטר עומד בוני, שבוני הוא שהמריץ את לוטר לכך שיבוא ויקדיש לו את תרגומו בצרוף אותה ה“הקדשה”, ולא עוד אלא שסבור היה, שאף בוני בא בספרו – במקורו – לצודד נפשות־ישראל לנצרות. מכתבו האחרון של לוטר העמידו על טעותו זו. בוני לא היה עם לוטר לא בעצה אחת ולא בדעה אחת. לא הלך לבו אחרי חלומותיו של לוטר, שהיה כולו איש־דת, שנפשו ניזונה מהיכל־האמונה, שהעמיד כל עולם־מחשבתו על הרגשה בלתי אמצעית של ישו הנוצרי. בוני נשמע הרבה יותר מלוטר לשלטון־השכל, הוכיח אמתותן של הדת והנצרות לא דרך־ההרגשה הבלתי אמצעית, לא דרך הדבקות באלהים – אלא דרך השכל המצורף בכור האמונה. בשעה שבא לוטר לתרגם את ספר־הסנגוריה על הנצרות לבוני, רחוק היה תכלית־רחוק מאיש־הפלינגנזיה, שוב לא היה זקוק למופתיו של בוני. מתוך דת־ישו שנגלתה לו מחדש עמד על מציאות־אלוה, השארות הנפש וכיוצא בהן. ואילו ידע מנדלסזון את מצב־הדברים, היה חס ב“תשובתו” הרבה יותר על כבודו של בוני והיה נוטל רשות לעצמו להבליט את התנגדותו ללוטר ביתר תוקף. אימת בוני היתה תחלה על מנדלסזון, אימתו של זה החוקר המפורסם בשעתו ולדורו, אחד מתקיפי־הרוח שבאירופה שבמאה הי“ח – עכשיו ניטלה זו הימנו. בוני אינו מצדד בזכות מתרגמו, כל דבריה של ה”השכלה" מתנגדים ללוטר ה“נמהר”. אותו פולמוס־דתי שעתיד היה לטורדו מעולם־מנוחתו הולך כנראה ונחנק בראשית התפרצותו, וכך מציע מנדלסזון ללוטר, שלא ימשיכו בדברי־פולמוס, למה ישמשו חומר ל“אניקדוטות” בפי הבריות? עד שיטפלו בשאלות שהם חלוקים בהן, מוטב ויזקקו לאמתות המשותפות לשניהם.

דעתו של לוטר לא היתה נוחה מ“תשובתו” של מנדלסזון, ראה עצמו אנוס לברר כלפי “דעת־הקהל” שבימיו, שאינו כולו חייב. אי־אלה דברים ב“תשובתו” המנומסת והמתונה של מנדלסזון פגעו בכבודו, ואין כהן־דת מוחל על כבודו, כבודו כבוד שמים כביכול.

וכך נסתיימה תקופתו הראשונה של הפולמוס (פרק הזמן שבין ארבעה בספטמבר בשנת 1769 עד עשרה בפברואר בשנת 1770). תקופתו השניה מסתיימת בעשרים באפריל בשנת 1770.

ידידיו של לוטר בברלין ידעו שעומד הוא לפרסם תשובה ל“תשובתו” של מנדלסזון, וכנראה התרו בו שלא יגדיש את הסאה. בני־ברלין אלה היו זהירים בכבוד אכסניה שלהם. ברלין במאה הי“ח! זו היתה בחינת “קולוניה”, קולוניה ובה הרבה “קולוניות”: ישראלית, גרמנית, צרפתית וכו'. חותם לאומיות־פרוסית לא היה טבוע עדיין עליה. לא היתה זו קנאית לדת ולאומה. מדת חרות וסבלנות יתרה היתה נוהגת בה. וכאן המפתח להבנת פעולתו של משה מנדלסזון והשפעתו. יפה העיר מי שהעיר, אילו לא חי מנדלסזון בעיר־קולוניה זו לא היה זוכה מימיו לתפוס אותה עמדה מרכזית (ובמקצת יש כאן דמיון־מה בין עמידתו של מנדלסזון בברלין במאה הי"ח לזו של ידידיה באלכסנדריה של מצרים שבימיו). אילו היה מנדלסזון יושב בעיר פרוסית שאינה בחינת “קולוניה” – היו יציאתו מן ה”גטו" ועלותו על כסא־המלכות בספרות הגרמנית שבימיו עולות לו בחייו, ביהדותו, בנפשו. בקולוניה זו ששמה ברלין מצא את מקום גדולו ופעולתו. Juif \(à\) Berlin – זה שמו וזכרו באירופה שבמאה הי“ח משעה שנתרגם “פידון” שלו לצרפתית. Juif à Berlin זה שמש אח”כ שנים מרובות מלכות בפני עצמה באותה “קולוניה” של פרידריך הגדול. וידידיו של לוטר בברלין הכירו ברוחות המנשבות בקולוניה זו, נסו הללו להשפיע רוח של מתינות על לוטר. מבחינה זו ראוי לתשומת־לב יתרה מכתבו של המטיף הנוצרי פרידריך גרמנוס לידקי (Lüdke) (מכתב זה לא נתפרסם עדיין, ולא השתמשו בו כלל), שהיה אחד מעוזריו הראשיים של פרידריך ניקולי במערכת “אלגעמיינע דויטשע ביבליאטעק” שלו. מכתב זה צנן הרבה את תאות־הפולמוס של לוטר. ממכתבו של לידקי אנו לומדים, שלוטר וחבריו סבורים היו שמנדלסזון דוגל בשם יהדות "חדשה“, שהוא בחינת לוּתּיר (Luther) לדת ישראל, שדבר אין לו עם דת ישראל המסורתית, ולפיכך באו הללו לסייע בידו, לגשור לו גשר לנצרות. קול שאינו פוסק יצא בעולם הנצרות על מנדלסזון, זה ה”יהודי לשיטתו של לייבניץ“, כמות שקרא לו אחד ממתנגדיו הנוצריים, שנמנה הוא על היהודים ה”פילוסופיים" בברלין המבקשים את קרבתה של הנצרות, המודים בנצרות (וביחוד בצורתה האוניטריית, זו העומדת בנגוד לנצרות של אַטנזיוּס). ועל טעותו זו של לוטר, שבנתה אב לפולמוס, אנו עומדים גם מתוך מכתבו ללידקי (ארבעה עשר בפברואר בשנת 1769). פרידריך ניקולי, זה לוחם־ה“השכלה” המובהק, שהעריך מתוך פכחות והבנה יתרה את “יהדותו” של מנדלסזון, העמיד את לידקי על טעותו זו: מנדלסזון לא בא לעקור את היהדות המסורתית משרשה, לבו תמים עם אלהי אבותיו ותורתם! נסתתמו טענותיהם של ידידי לוטר בברלין, אם אין בין מנדלסזון ובין שאר היהודים ולא כלום – אין תקוה לעמלם.

כשנתקל לוטר בקשיות־ערפו של היהודי ה“לייבניציני”, נוכח בטעותו שטעה, בא ב“אגרת־תשובתו” לתקן את המעוות, ומאידך גיסא ללמד סנגוריה על עצמו. (ביחוד פגעו בו דברי מנדלסזון, שגלה ברבים את שיחתם זו שהתנו עליה, שלא תתפרסם ברבים. כהן נוצרי המטיף למוסר לא יכול להשלים עם דברי הבריות שיאמרו עליו כאילו אינו איש־סוד, אינו שומר מוצא־שפתיו. כלפי בני עדתו היתה עמידתו קשה ביותר – על שום שיהודי נזף בו על כך). לוטר נתן רשות למנדלסזון, שיעשה ב“אגרת־תשובתו” כאדם העושה בתוך שלו, והוא שיודיעו על כך. מנדלסזון ראה עצמו חייב לפרסם “נספחות” ל“אגרת־תשובתו” של לוטר. בברלין נועד חבר־מומחים שהוטל עליו לבקר את “אגרת־תשובתו” של לוטר ואת “הנספחות” למנדלסזון על מנת למסרן לדפוס כאחת. וע"י כך – סוף השלום לבוא. בחבר־נבונים זה היו מנדלסזון וידידו ניקולי, ובאי־כחו של לוטר: המטיף לידקי והכהן הנוצרי שפלדינג39.

מנדלסזון גופו ראה שחבר זה, שלתוכו נכנסו שני כהנים נוצרים, מוכר ספרים אחד ויהודי אחד (יהדות היתה משמשת באותם הימים בחינת מעמד בפני עצמו) – מעין חזיון “משונה” ביותר.

לכאורה נראה היה שהפולמוס הולך וקרב לידי גמר40. דעתו של מנדלסזון היתה נוחה מ“אגרת־תשובתו” של לוטר. אנשי־בריתו של זה האחרון סמכו את ידם על ה“נספחות” למנדלסזון. וברוח־שלום וידידות כותב מנדלסזון את מכתבו ללוטר, בו הוא מברך על גמר־הפולמוס. אולם לא הגיעה עדיין השעה לכך. נמלך לוטר ושלח לאנשי־בריתו בברלין “הוספות” ל“אגרת־תשובתו”. והללו ליבו את שלהבת־הפולמוס מחדש. “הוספות” אלו פגעו במנדלסזון פגיעה יתרה, ולפיכך דרש במפגיע מאנשי־בריתו של לוטר, שזה האחרון יוותר על פרסומן של ה“הוספות”, ולא – לא יפרסם את ה“נספחות” עם “אגרת תשובתו” של לוטר כאחת, אלא יטול רשות לעצמו לפרסם לאחר כך מחברת מיוחדה.

אותה שעה עומד היה מנדלסזון לשנות תכסיסי־“מלחמה” שלו. מתוך רוגז והתמרמרות התחיל כנראה, – למרות רצונו, – מכין כתב־קטגוריה מיוחד על לוטר. לא נשמר ממנו אלא קטע אחד41, שהוא יוצא ללמד על כתב־קטגוריה זה – אילו עמד מנדלסזון וכתבו. כאן עוזב מנדלסזון את דרך־נמוסו, שהיתה בשבילו “אם ארחים”, הוא מתחיל לובש גבורה וחריפות־פולמוס. בהתול שנון הוא מעמיד את לוטר ועולם־הנצרות על הסתירה היסודית שבידם: מתוך קיומה העלוב ועמידתה הדלה של כנסת־ישראל הדוויה הם למדים ומלמדים את אמתותה של הנצרות, כאלו לא נתכוון הקדוש־ברוך־הוא בשמירת־ישראל אלא כדי להביא מופת לאמתותה של הנצרות, ומצד שני הם משתדלים להכניס עדה עלובה וסחופה זו תחת כנפי הנצרות, ועל ידי כך נמצאו מבטלים את ה“מופת החותך” שבידם, שהרי אם אין ישראל בעולם – אמתותה של הנצרות מנין?

דרך התול שיש עמו זעם רב שואל מנדלסזון את לוטר וחבריו: לשם מה באים הללו לטפח על פני היהדות, והרי זו אין חייה חיים, “מושפלת עד שאול תחתיה”. ומפני מה פתח לוטר בפולמוס? כאן, בקטע זה שנתפרסם לאחר מותו של מנדלסזון, נאמרה התשובה בפרוש: "לא מתוך ידידות" (במכתביהם מכריזים מנדלסזון ולוטר על ידידותם וחבתם היתרה).

הרמזים המועטים שבקטע זה דיים להוכיח, מה צורה היתה לובשת תשובת־פולמוס של מנדלסזון כהלכתה. תשובת־פולמוס זו, שלא באה לעולם, ודאי היתה הרבה יותר חיונית, יסודית, נוגעת בשרשי הדברים, בה היה מתגלה משעור־קומתו של מנדלסזון הרבה יותר מבכל דברי־השלום שנאמרו על ידי מנדלסזון בשעת פולמוס זה. ולא זו בלבד. תשובת־פולמוס כהלכתה היתה מחייבת את מנדלסזון להזקק לעצם השאלה, להשיב לנוצרים, להציע את עיקרי טענותיו נגד הנצרות ואת יסודות משנתו ביהדות. וכך היתה התנגשות זו משמשת יסוד לברור פילוסופי על היהדות ועל הנצרות – כלומר היינו זוכים על ידי כך במבוא פילוסופי ל“ירושלים”, שנתפרסם שלש עשרה שנה לאחר כך.

מנדלסזון מפסיק לפי שעה את משאו ומתנו עם לוטר. פרידריך ניקולי נלחם לו. זה שהיה “איש ריב ואיש מדון” לכל גרמניה. דברים שמנדלסזון לא יכול לאומרם – נאמרו ללוטר (במכתבו בעשרה במרץ) מפי ניקולי: מנדלסזון לא איכפת לו כלל אם אתה, לוטר, עומד בנצרותך, ואתה דואג ומצטער על כך שמנדלסזון נשאר עומד ביהדותו!… מנדלסזון רחוק מדברי־פולמוס, ואתה נפשך חשקה בכך, אם למלחמה – מלחמה… אם יפרסם לוטר את “הוספותיו” – יפרסם מנדלסזון אחר כך אגרת מיוחדה עליהן. סגנונו החריף של ניקולי ודברי־איומו הכריעו את הכף לשלום, ולא למלחמה. לוטר, שהיה חוכך בדבר אם לשמוע לעצתו של ידידיו אנשי ברלין, שקראו לשלום, או לקבל דעתם של ידידיו בני־ציריך, שעוררוהו למלחמה, – כופף קומתו בפני מנדלסזון ואיש־בריתו ניקולי. אין הוא עושה את פרסום ה“הוספות” דבר שבתנאי (עיין במכתבו למנדלסזון בתשעה עשר במרץ בשנת 1770). הכל מסור ללבו של מנדלסזון, לכשירצה – ישתמש בהן. הרגיש לוטר בדבר שאין לו דרך אחרת אלא זו של הכנעה והשלמה. מבטל הוא רצונו מפני רצונו של איש־דסוי הישראלי. כנגד זה מבקש הוא את מנדלסזון שיברר לו כמה הלכות סתומות ביהדות ובדת. משתדל לוטר לעורר את מנדלסזון לכך שישא ויתן אתו – משא ומתן של אגרות – בשאלת הנס – זו השאלה שעמדה ברום עולמו של לוטר. מנדלסזון לא היה לו דבר, כמרומז לעיל, עם אותה אמונת־הנס המשולהבת והקנאית ללוטר. לא ראה בנסים מה שראו בהם לוטר וחבריו. והוא הדין בתפלה. מנדלסזון, איש ה“השכלה” בת המאה הי"ח, נעלם ממנו סוד תפלה, זו שראה אותה לוטר ובכחה לחולל נפלאות, לברוא יש מאין כביכול42. מנדלסזון עמד על כך מראשית הפולמוס, שרחוק הוא מלוטר הרבה יותר מריחוק יהדות מנצרות (לפי תפיסתו), מונע היה עצמו מלהסביר לו פרק בדבר יהדות ודת.

עברה הסכנה שהיתה מרחפת על ראשו של מנדלסזון; שמח על כך, שסוף סוף זכה להפטר מלוטר מתוך שלום וידידות (מכתבו ללוטר בתשעה באפריל 1770). וכך פרסם ניקולי, זה ששמש מו“ל לכתבי־הפולמוס, לימי יריד־פסח (בליפסיאה) בשנת 1770 את “אגרת־תשובתו” של לוטר ואת ה”נספחות" למנדלסזון (ה“הוספות” ללוטר לא נתפרסמו, וממילא לא היה צורך בפרסום “הערותיו” של מנדלסזון ל“הוספות” הללו)43.

ב“אגרת־תשובתו” הופך לוטר את הקערה על פיה: מימיו לא נתכוון להעביר את מנדלסזון על דת־אבותיו שבידו, לא כתב מה שכתב ב“הקדשתו” אלא כדי לעורר את מנדלסזון לכך, שיזקק לשאלת אמתותה של הנצרות. סבור היה שאין דרך טובה לכך מ“הקדשתו”. אולם תוך כדי דבריו אלה הוא סותר את עצמו, כשהוא הולך ומוסיף בהמשך דבריו, שבאמת קווה שמנדלסזון יעמוד מתוך ספרו של בוני על אמתותה של הנצרות ונצחיותה, כלומר שיודה בנצרות להלכה ולמעשה. עמידתו הקשה של לוטר נכרת גם מתוך “אגרת־תשובתו” זו: מראה פנים לכאן ולכאן, מתנצל, ומקוה לראות את מנדלסזון חוסה בצלה של הנצרות… ובבחינת מה מנסה הוא להקים את הפילוסוף, ה“משכיל” שבמנדלסזון כנגד היהודי שבו, להבליט את הסתירה היסודית שבין שתי רשויות אלה. בהתלהבות יתרה הוא מדגיש את ההבדל בין אפיה האוניברסלי של הנצרות ובין זה הלאומי־המצומצם אשר ליהדות. באוניברסליותה של הנצרות הוא מוצא מעין “היתר” למעשה שעשה כלפי מנדלסזון.

אף מנדלסזון משתדל ב“נספחות” להסביר פנים ללוטר ולחפות על פשעו – מפני דרכי שלום… מה ב“תשובתו” אף ב“נספחות” אלה חוזר מנדלסזון ומדגיש שלא היה לוטר רשאי לעשות מה שעשה. לוטר וחבריו אמרו עליו על מנדלסזון שאינו יכול להיות דן בשאלת־הדת, הואיל והוא נתפס למשפטים קדומים, הואיל ויהדותו קודמת ל“השכלתו”. ואין לך פגם יותר גדול לגבי דור ה“השכלה” מזה של משפטים קדומים. בני תקופת שלטון הרציונליזמוס ראו את משפט הקדום והוא פגם בהגיון, מום שבאופי. מי שנתפס ל“משפט קדום” לא היה בגדר “משכיל”, פילוסופוס, “אדם מן הישוב”. פגם זה שהטילו לוטר וחבריו במנדלסזון היה בו כדי להרגיז את מנדלסזון ביותר, להכריחו שיבוא ויטפח על פני החולקים עליו. ומכל מקום לא יצא מנדלסזון מהעוגה שעג לעצמו. הם אומרים שלקה במשפטים קדומים כלפי דת־אבותיו, והוא משיב ואומר: אין בכחי להכריע בדבר, אם אני נתפס למשפטים קדומים כלפי דת־אבותי, – כשם שאיני יודע אם ריח פי יפה או לאו… ותשובתו זו של מנדלסזון ראויה לתשומת־לב יתרה. מה ריח שבו מיוחד לו, אינו עשוי להנטל ממנו, טבוע הוא בו, אין לשנותו ואין להתנצל עליו – אף דת־אבותיו שבידו כך.

מנדלסזון יוצא לברר ללוטר, שמושג־הדת שבידו אינו נעוץ במושגה של התגלות־האלוה: דת לחוד והתגלות־אלוה לחוד. ה“השכלה”, שהכריזה על האוטונומיה של התבונה והעמידה אותה כנגד סמכותו של גלוי־האלוה, נסתבכה ביותר בשאלת התגלות־האלוה. חלוקים היו בני דור ה“השכלה” בשאלה זו. הללו ראו את התגלות־האלהים כמושכל ראשון לדת, והללו כפרו בה לגמרי. מהם לא הודו אלא בדת הטבעית בלבד, ומהם ראו בה מעין הוספה לדת הטבעית, מעין קיום־אלוה לתבונת־האנוש הטבעית. רבים מבני בית מדרשו של אבי ה“השכלה” הגרמנית, כריסטין וולף, עמלו כל ימיהם לגלות את יסודות התבונה שבהתגלות־האלוה, ולא כאן המקום לעמוד על כך. מנדלסזון, מהמתונים שב“משכילים”, סלל לו כאן דרך מיוחדה: הודה במעמד הר סיני וכפר בהתגלות־ישו וכל הכרוך בה. מנדלסזון הודה: הדת היא דת טבעית, יסודה נעוץ בתבונה, אין הדת דרך כלל זקוקה להתגלות־אלוה. מה שאין כן גלוי־אלוה על הר סיני. בגלוי זה מחזיק מנדלסזון בקשיות־עורף מיוחדה במינה. בעקבותיו של רבי יהודה הלוי, בעל ה“כוזרי”, הוא יוצא ומבסס את אמתותו של גלוי זה, זו שלא זכה לה גלוי־אלוה אחר.

דברים אלה שאמר כאן מנדלסזון דרך רמז מצאו אחר כך את בסוסם העיוני והרחבתם בכתב־בקרתו על ספר־הפלינגנזיה לשרל בוני (Gegenbetrachtungen über Bonnets Palinge’ne’sie, עיין להלן).

אין מנדלסזון מוותר, על מעמד הר סיני, ואילו בכחו של הנס הוא כופר. הוא מעמיד את האמונה בהתגלות־האלוה על החוק, על רעיון מעמד הר סיני, על רעיון מתן־תורה ב“הקהל” – ולא על האמונה בנסים.

אין מן הצורך להדגיש, כמה רחוק היה לוטר ממהלך־רעיונות זה. לוטר הקנאי חי בעולמו של המוחלט, דעתו לבדו אמת ודעות זולתו הן נפסדות, ואילו מנדלסזון מודה בפרוש שאף דברי אחרים דברי אלהים חיים הם, שכמה דרכים מובילות לרומא. אין הוא אומר שאין תורת־אמת אלא תורתו. כשהוא יושב על כסא המשפט לשפוט תורותיהם ודעותיהם של בני־אדם, הוא נוהג במדת־הספקנות. כאן אין הוא דוגמטיקן אלא סקפטיקן: שמא יש אמת בדברי החולקים עליו? לוטר לא יכול היה לרדת לעומקה של מדת־סבלנות יתרה זו. מתוך מדה זו בא מנדלסזון ואומר, שאשרי הדור שיחיה על אמתותיהם של המשובחים שבנוצרים ושביהודים כאחד.

עד כאן תשובתו של מנדלסזון ללוטר, מכאן ואילך הוא מתווכח עם אחד ממתנגדיו הקיצוניים, יוהן בלטזר קילבלי.


ובשעה שעד כאן ראינו את מנדלסזון והוא רודף שלום בכל כחו, שונא ריב ומדון, מעורר את חבריו וידידיו שישתתפו בהשלמתו עם לוטר, מרחיק עצמו מכל פולמוס־דת שהוא – הרי הוא מופיע לפנינו באגרותיו לאלחנן הרץ כאיש מלחמה, נוקם ונוטר לאלהי ישראל, מקנא קנאת היהדות.

באחד ממכתביו (מיום ששה עשר בנובמבר בשנת 1770) להרץ הוא מצטער על שלא המשיך בפולמוסו עם לוטר, אין הוא מתחרט כלל על פולמוס זה, כאן נראה מנדלסזון כמצפה לפולמוס חדש, ולכשיזכה לכך – ילחם על “קדוש השם”. וכאן אנו למדים שמנדלסזון כשהוא לעצמו רצה בפולמוס – אלא שבטל רצונו “מפני רצון־אחרים”, ואילו לא היה תלוי בדעת “אחרים” אלה, היתה “תשובתו” לובשת צורה אחרת לגמרי![52]. מכתב זה חידת־פלאים הוא. לכאורה הופך הוא את הקערה על פיה. לכאורה רצה מנדלסזון בהפסקת הפולמוס לא משום שנפשו חשקה בשלום, משום שהרחיק עצמו ממלחמת אנשי־דת, ולא משום שחרד היה לגורלן של האמתות המשותפות לכל הדתות, שפולמוס־דת עשוי להעבירן מן העולם, להכביד על ההתקרבות האטית שבין הדתות – אלא משום שאחדים מ“בני עמו” כפו אותו עד שאמר: רוצה אני בשלום! ואם כך, היו כל דבריו על הצורך בשלום כלפי פרידריך ניקולי, לסינג, לוטר דברים בעלמא, דברים בלב ולב? וכל טענותיו על ההפסד הרב הכרוך בפולמוס־דת לא היו אלא דבר שבתכסיס – בעוד שלבו שאף למלחמה לשם קדוש שמה של היהדות?! וכלום גם פרידריך ניקולי וחבריו “מלאכי השלום” הללו שהשתדלו לדכא את הפולמוס בעצה אחת היו עם “בני עמו” של מנדלסזון, וכולם עשו את מנדלסזון – על כרחו – רודף שלום?! ושוב: אם קנאת הדת והיהדות בערה במנדלסזון והתפלל לשעה בה יפרוץ פולמוס־דת חדש, מפני מה השתדל על כך שפולמוס־לוטר יעבור מן העולם ולא ישאיר אחריו רשומים נכרים באפולוגיטיקה הישראלית המקובלת?

רגלים לדבר, שכלפי פנים בקש מנדלסזון לעמוד כסנגור־ישראל, שלא יאמרו עליו שלא רצה או לא יכול להגן על דתו, לא ידע מה שישיב לכהן נוצרי. כלפי “בני עמו” התנצל על כך שהפולמוס עבר מן העולם, בלי כתב־סניגוריה על דת־אבותיו מצדו, ותלה את הקולר בצוארם של אחרים.

ועד כמה בקש מנדלסזון את השלום באמת, ירא היה מפני הפולמוס והדומה לו – יבוא פרסום הקטע הרומאי מיומנו של לוטר ויוכיח. לאחר שהשלום שב על מכונו, הלך אחד מחבריו של לוטר ופרסם בעתון אחד שבינה (Jenaische Zeitungen für gelehrte Sacher) קטע מיומנו הרומאי של לוטר, בו ספר לוטר על מנדלסזון, שאין הוא מתנגד לישו, שאין לבו תמים עם יחס אבותיו למניח הדת הנוצרית, ומכל מקום אך בידי אלהים הוא להכניסו תחת כנפי דת־האמת, דת־הנצרות. פרסום קטע זה כשהוא לעצמו היה בו כדי להרגיז את מנדלסזון, שהרי מקום היה להניח, שלוטר יוצא שוב למלחמה, שאין מעשה זה אלא אות־קרב חדש. ואלו היו אף פני מנדלסזון למלחמה לשם קדוש שמה של תורת ישראל, ולא היה חסר אלא אמתלה הגונה לכך – הרי לא היתה לו אמתלא טובה מזו! מנדלסזון לא השתמש בשעת כושר זו. להפך. תיכף לאחר פרסומו של קטע זה כתב מנדלסזון ללוטר ובקשו לברר, אם קטע זה מעשה ידיו הוא ואם בידיעתו נתפרסם בדפוס. לוטר מהר להתנצל על כך בפני מנדלסזון. תחלה אמר שאין קטע־יומן זה משלו אלא משל חברו שנפטר זה כבר. הרגיש בדבר, שמנדלסזון לא יאמין לו, מהר ופרסם בו בעתון גלוי דעת, בו הוא מוחה כנגד אותו “פלאי” שפרסם קטע־יומן משל חברו בשמו הוא. מאמר זה הניח את דעתו של מנדלסזון, שהיה שמח ביותר על שלוטר הודיע בפומבי, שאין הוא אחראי לאותו קטע ולפרסומו. במכתבו האחרון ללוטר בו בענין (ט"ו בינואר בשנת 1771) הוא מעמיד אותו על כך, שאין בני ישראל נוטרים איבה לישו הנוצרי ולתורתו. כל עוד שהיתה ידם של הנוצרים תקיפה על ישראל, על כרחם בקשו להם ישראל מפלט ומגן ברגש־האיבה כלפי הנצרות, שהרי לא היה בידם אלא כלי־זין זה בלבד. ועכשיו, כשהנוצרים הולכים ומרחיקים עצמם משנאת ישראל ורדיפתם – הולכת ונחלשת אף שנאתם של ישראל כלפי הנצרות. במדה שהנצרות מודדת ליהדות, בה במדה תהא היהדות מודדת לה. מחובתם של כל ה“טובים” שבבני האדם לבער אחרי שנאת־הדת שבין היהודים והנוצרים. מנדלסזון קובל על כך, שטופלים על בני דורו מעשיהם של הצדוקים והפרושים בפרשת־ישו. אין הוא יודע כלל וכלל אם היו גזרי הדין של אבותיו לפני אלף ושמונה מאות שנה בירושלים הגונים או לאו. הרי אין הוא יכול להיות אחראי אף לגזרי־הדין של דייני פרוסיה שבימיו. מכיון שאין לה ליהדות מקורות נאמנים ומפורטים לפרשת־ישו, על הנבונים שבישראל להרחיק עצמם ממשוא־פנים לאחד הצדדים, ולמסור לשמים את דינם של רודפי ישו. ויש בישראל הרואים את ספרי תורתה של הנצרות נאמנים, ולפיכך הם מודים במוסריותו של ישו. אלא שהללו – ומנדלסזון רואה את עצמו כאחד מהם – מתנים ארבעה תנאים בדבר: שישו לא בקש מימיו להדמות לאביו שבשמים, שלא ראה עצמו כבן־אלהים, שלא בקש שיתפללו אליו ולא בא לבטל את דת משה וישראל (עיין להלן בדבר יחסו של מנדלסזון אל שאלת היהדות והנצרות).


* *


הפולמוס פסק ושני הלוחמים לא יצאו כאויבים. בספריו השונים שנתפרסמו לאחר כך גומר לוטר את ההלל על מנדלסזון44. בספרו המפורסם, – שבנה אב לתקופה מיוחדה בתקופת ה“סער וההתפרצות”, – “קטעים פיזיוגנומיים" הוא מנסה כמה פעמים לעמוד על ה”פיזיוגנומיה" אשר למשה מנדלסזון. מתוך הערצה יתרה הוא עומד על שרטוטי פניו השונים, במעמקי עיני מנדלסזון הוא מגלה משהו משל נפשו של סוקרטס. דמותו של מנדלסזון משמשת לו סמל לחכמה עליונה, דמות הנשגב והנעלה45. נראה הדבר כאלו עמד מתוך התנגשותו עם מנדלסזון על הערכים החיוביים הגנוזים בנפש האומה הישראלית. בא לקלל ונמצא מברך.

כשיצא בשנת 1782 ספרו של כריסטין וילהלם דוהם על שפור מצבם האזרחי של בני ישראל (Chr. Wilhelm Dohm, Ueber die bürgerliche Verbesserung der Juden), זה הספר שהיה בו משום מפעל היסטורי, גמר עליו לוטר את ההלל. הוא מחזק את ידי דוהם במלחמתו לטובתם של ישראל. ולא עוד, אלא שהוא קובל על בני דורו, דור ההשכלה והסבלנות, שהם כולם למן המלך היושב על כסא מלכותו עד הפחות שבבני האדם נרתעים לאחוריהם כשהם נתקלים באדם מישראל, הואיל וסבורים הם שנעלים הם על בני ישראל. משיא הוא עצה לנוצרים שיתחילו להסביר פנים לישראל, להתיחס אליהם יחס של כבוד ובמדה זו יהיו ישראל מודדים להם46. ולמרות כל אלה לא כבש לוטר את יצרו כשפרץ פולמוס־הפנתאיזמוס, הפולמוס בין מנדלסזון ובין פרידריך הנריך יעקובי, – הפילוסופוס של תקופת ה“סער וההתפרצות” במחשבה הגרמנית, – על שפינוציותו של לסינג, זה הפולמוס שבעטיו – ובמקצת בדרך בלתי ישרה – נפטר מנדלסזון מן העולם. אין כאן המקום לעמוד על פרטיו של פולמוס זה, שהוא תופס מקום מיוחד בתולדות הפילוסופיה החדשה, זה שהכשיר את לבותיהם ומוחותיהם של טובי המשוררים והחושבים בסוף המאה הי“ח לקבלת תורתו של ברוך שפינוצה. הפעם לא לוטר הנוצרי קרא למלחמה על משה איש־דסוי היהודי, – יעקובי הסוער והמתפרץ, הרומנטיקן בא להוריד מכסאו את מנדלסזון ארי ה"השכלה”. ולא דבּרה של ה“השכלה” בלבד – אלא ה“השכלה” גופה. היתה זו שעת שחרורו של הדור הצעיר מכבלי הצריונליזמוס. הפעם לא היה מנדלסזון המנצח. נצח דור מחדשי המחשבה והחיים בגרמניה, דורם של יעקובי, גתה הצעיר, הרדר וחבריהם. כאן מצא לוטר מקום לגבות את חובו. לא השתתף באותו הפולמוס כסופר וכחושב. ואין אנו עומדים על יחסו אל מנדלסזון בשעת אותו פולמוס אלא מתוך מכתביו אל יעקובי. במכתביו אלה הוא מעודד את יעקובי למלחמה במנדלסזון, ואגב עדוד זה הוא מספר בגנותו של מנדלסזון. הרי לפני שש עשרה שנה היה גורל יעקובי גורלו. אנוס היה לכפוף קומתו בפני אותו משה איש־דסוי. ולפיכך ראה עכשיו נקם באיש־ריבו, ראה בשקיעת שמשו של מנדלסזון – ודעתו נחה עליו. ושוב: לאמתו של דבר לא היה כאן משום נקמת נעלב לשעבר בלבד. לוטר ראה עם שקיעת שמשו של מנדלסזון את עלית שמשה של הרומנטיקה הפילוסופית והפיוטית, זו הרומנטיקה שהוא היה ממבשריה הראשונים.

ואף מנדלסזון שעמדתו בספרות הגרמנית ובפילוסופיה הלכה ונתבצרה לאחר פולמוס־לוטר, שהיה מרבה לכתוב דברי־בקרת במקצועות־ספרות שונים, קנם על עצמו כנראה בין חליפת־מכתבים ובין משא ומתן ספרותי עם איש־ריבו. מנדלסזון לא חייב את תורת הפיזיוגנומיקה של לוטר, זו שמשה רבות בשנים סלע מחלוקת בספרות הגרמנית שבאותם הימים (ואף הוא כחברו פרידריך ניקולי טפל במסכת זו), ומכל מקום הרחיק את עצמו מפולמוס־סופרים זה, שיסודו היה נעוץ במשנתו של לוטר. בהעלם שמו כתב פעם קצרות בהלכה זו, ואף באחד ממכתביו לאוגוסט פון הנינגס דן את משנתו בפילוסופיה של לוטר ברותחין. בשנת 1775 פנה מנדלסזון ללוטר והפיל תחינתו לפניו שישקוד על תקנתם של יהודי קהלות אחדות בשווייצריה (לינגנו ואֶנדינגן). מדברי ניקולי אנו למדים שלוטר נענה למנדלסזון, ומצבן של אותן הקהלות הוטב. בספרות ובחיים לא נפגשו לוטר ומנדלסזון, מימות הפולמוס אף פגישה אחת של ממש.


* *


הדו של פולמוס־לוטר נשמע באגרותיו של מנדלסזון מאותם הימים. הרבה ממה שהעלים בגלויי־דעתו בו בענין גלה, ופרקים שלא במתכוון, באגרותיו אלה. וכך, לדוגמא, שאלו אחד מסופרי הדור הרמן אוברייט, איזו היא הדת המביאה את מדת־הצדק הגדולה ביותר לאלהים ולאנשים? מנדלסזון משיב ואומר: זו הדת שהיא סובלת ביותר ומעלימה עין מעוברי־מצוותיה, זו הדת המחבקת בזרועות אהבתה את כל המין האנושי. דת שהיא מוציאה אנשים או צבורים מכלל האושר אין שמה דת. דת שאינה מטילה מרות על התבונה, שהיא מודה בחרותה של התבונה – כלי מחזיק ברכה היא לעולם. מודה מנדלסזון בדבר, שבזמן האחרון התחילו יחידי סגולה שבין הנוצרים להשתחרר ממשפטים קדומים כלפי שאינם בני בריתם. נטיה זו הוא רואה גם בבני עדתו, והוא מתפלל על הצלחתה והתפשטותה. באגרת אחרת מאותם הימים (מקבל־האגרת אינו ידוע) רואים אנו את מנדלסזון והוא מצדיק את הדין על פולמוס־לוטר, שכן זכה להכיר ע“י פולמוס זה כמה בני אדם “הגונים”. מקבל־האגרת הנוצרי הרצה כנראה לפני מנדלסזון פרק בנצרות, ובצורה פילוסופית־השכלתית־סבלנית. מנדלסזון אינו חושש כלל מפני הנצרות בצורתה זו. ולא עוד אלא שהוא מסכים לכך, שיקרא שם הנצרות על תורת המוסר החדשה, שהציע לפניו אותו מקבל־האגרת. אם שם הנצרות עלול להביא ברכה – ישאר השם בעינו. אולם אף דבר זה מדגיש מנדלסזון, שזו לא תהא נצרות של נוצרים, אף ליהודים, לבני־אישלם ולבני־סין יהיה חלק בה. מנדלסזון מבדיל כאן בין עבודת־האלהים הפנימית שביהדות ובין זו החיצונית. עבודת האלהים הפנימית היא היא דת הטבע. ישראל חייבים בהפצתה של עבודת־האלהים הפנימית. ואף הוא מנדלסזון משתדל בכך. מה שאין כן עבודת האלהים החיצונית, זו תלויה בזמן ובמקום. ישראל מאמינים, לדברי מנדלסזון, שדתם היא הטובה שבדתות, משום שנתנה מאלהים; אולם אין זו הטובה שבדתות לעולמי עד. הטובה שבדתות היא לנו ולזרענו אחרינו, ב"תנאים וזמנים מסוימים”. כאן תולה מנדלסזון את דת ישראל במקום ובזמן, ואלו במקום אחר הוא מדגיש שהיא למעלה מן המקום ומן הזמן. ושמא יש להבדיל בין עבודת האלהים הפנימית שביהדות ובין זו החיצונית. הראשונה היא למעלה מהזמן ומהמקום, ואלו האחרונה חייבים בשמירתה ישראל לבדם, עד שיבוא גלוי־אלוה וישחררם מ“הוראת שעה” זו.

כבר רמזנו לעיל על כך שאותו פולמוס־לוטר עמד בשעתו – ובמשך שנים אחדות – במרכז עניניה של דעת הקהל בארצות אירופה. נסיכים ורוזנים בגרמניה, בצרפת ובארצות הסמוכות להן, פילוסופים בני אסכולות שונות, תיאולוגים נוצרים, המון סופרים וסתם “משכילים” היו חרדים במדה יתרה לגורלו של הקרב שבין הכהן הנוצרי ובין היהודי איש־דסוי. אחד מבני דורו של מנדלסזון, אוגוסט וילהלם הוּפּל, אמר, שפולמוס זה עורר את תשומת לבם של חוגי החברה העליונים והבינונים הרבה יותר מ“מלחמת שבע השנים” המפורסמת שנגמרה קודם לכן (עיין לעיל), שהרי קודם לכן לא היה כדוגמת פולמוס זה. לא היה זה פולמוס על דת ישראל עם רב מרבני ישראל, ה“צד שכנגד”, צד ישראל היה אחד הסופרים והפילוסופים הגרמנים המפורסמים שבדור, בעל ה“פידון” שהיה נערץ על גדולי אירופה מן רוּסוֹ ועד קנט ועד גתה, על רוב נסיכי גרמניה ומדינות חוץ. ולא הרי תקופה זו כהרי תקופת ויכוחי הדת המפורסמים. בתקופה זו לא היה כחה של הכנסיה גדול כבימי הבינים. ושוב: לא היה זה ויכוח בין שתי דתות, בין שתי כנסיות, בין כנסיה תקיפה ובין כנסיה נרדפת. היה זה ויכוח בין נוצרי אחד ובין אדם מישראל, ויכוח בין שני יחידים, בני חורין. ובן־חורין היה גם משה איש־דסוי, אף על פי שנמנה היה על אומה נרדפת ונטולת־זכויות.

הדו של אותו הפולמוס עולה מתוך הרבה מאגרותיהם של גדולי אירופה במחצית השניה של המאה הי"ט. הרבה חוברות־פולמוס מיוחדות נתפרסמו על ידי בני הדור בו בענין, רובן צדדו בזכותו של לוטר ומעוטן נכתבו ברוחו של מנדלסזון (כל ספרות־הפולמוס זו על תרגומיה רשומה במחקרי הגרמני, עיין לעיל). בספרות־פולמוס זו השתתפו באי כח הדת הפרוטסטנטית והקתולית. ברוח סבלנות יתרה דן בפולמוס־לוטר מחבר קתולי אחד47. בטוח הוא במנדלסזון, שאלו היו יהודי פרוסיה זוכים לכך שידם תהא תקיפה על הפרוסים, לא היה זורק בהם מרה והיה שוקד על תקנתם ושלומם. מסופק הוא מחבר זה, אם כך היו נוהגים אף רבני־ישראל. ואותו ספק הוא מטיל אף בכהני שאר הדתות. הוא מפליא את מדת סבלנותו של מנדלסזון שאמר: אלו היה חי בדורי קונפוציוס או סולון, הייתי מכבדם ומוקירם ולא היה עולה כלל על דעתי להכניסם תחת כנפי היהדות.

מחבר אחר של חוברת פולמוס48, מומר כנראה, בא לכלות חמתו במנדלסזון. לדבריו אין יהודי פרוסיה נטולים זכותה של חרות־המחשבה. הוא מחרף את הספרות התלמודית, מטפח על פני מנדלסזון שאמר, שאין היהדות רוצה בגרים. יבוא אברהם שהכניס גרים ויוכיח, יבוא אותו גר שבא לפני שמאי והלל ויוכיח שגרים אינם קשים לישראל כספחת! אותו מחבר לא ירד לסוף דעתו של מנדלסזון. הלה לא אמר, שהיהדות גזרה על הגיור, אלא שאינה רודפת אחריו. מנדלסזון הדגיש את יחסם החיובי של ישראל לאומות, והמחבר חולק עליו, מונה הוא בישראל את שנאתם לאומות העולם, מזכיר להם עוונות ראשונים של כבוש כנען ומעשי־הטבח הכרוכים בו. מעשי־אכזריות של כמה מהאומות הנוצריות אינו נותן ענין לכאן, הואיל והוא מעמיד כנגד היהדות את הנצרות הצרופה. המחבר שואל את מנדלסזון, אם משתדל הוא בדבר, שיקרא בישראל ובאומות: “רבי משה הקדוש?” ואלו חי אברבנאל ורבנו משה בן מימון בתקופת־ה“השכלה” זו ודאי לא היו מתיחסים אל הנצרות כדרך שמנדלסזון מתיחס אליה.

כהן נוצרי אחד, אוטו יוּסטוּס בּזיליוּס היסי, השכיל בחוברת־פולמוס שלו49 לקלוע אל המטרה. הוא מצדד בזכותו של לוטר, ואינו פוגע במנדלסזון. קובל הוא על האחרון, שיצא ידי חובתו בהכרזת יתרונה של היהדות על הנצרות, ולא ראה חובה לעצמו להוכיח אמתותה של הלכה זו. הוא מודה באמתותה של היהדות שקדמה לנצרות, אבל לא בזו שבאה לאחריה. אין דעתו של היסי נוחה מדברי מנדלסזון שאמר דרך סתם, שמחזיק הוא בקשיות עורף בעקרי היהדות, ולא פרש עקרים אלה. אם דת ישראל תומכת יתדותיה בגלוי־אלהות, מן ההכרח הוא שתטיל זקתה על כל שאר האומות ולא תצמצם שכינתה בישראל בלבד. הוא קובל על מנדלסזון, המודה במעמד הר סיני וכופר במופתיה של הנצרות, המחייב התגלות־אלוהית לישראל ושולל את נחיצותה ועובדתיותה מהאומות, שדיין בדת־טבע לבדה. אם שבע מצוות בני נח (שהן הן לדברי מנדלסזון עקר תורת הצדקה אשר לדת הטבע) דיין כדי להביא אושר נצחי לאומות, מפני מה הוזקקו ישראל למעמד הר סיני? אין דעתו של היסי מרוצה ממעמדם החברתי והמדיני הירוד של ישראל באירופה, אולם אין הוא יכול להשלים עם כפירתם בישו ותורתו. ושוב חוזרת הטענה הישנה הנושנה: אלו היה רצונו של הקב“ה בכך שישראל ישמרו את תורתם שקדמה לנצרות, מפני מה הוא מענישם? עם כל אלה מצויים בחוברת־פולמסו זו הרבה דברים של טעם. מנדלסזון גופו הרגיש בדבר. ואילו הגיע לידו חוברת זו לפני פרסום ה”נספחות" שלו, היה ודאי משיב על כמה מדבריה50.

רוב המשתתפים בספרות הפולמוס התנגדו לתפיסת רעיון־הנס של מנדלסזון51. מהם העמידו אותו בשורה אחת עם הדיאיסטים, מהם עם הנטוריליסטים. אחדים העלו אותו בקנה אחד עם יום (Hume), וולטיר (Voltaire) ורוסו (Rousseau). יהדותו של מנדלסזון, הדגשת אמונתו בדת־ישראל – היו לחידה בעיניהם. אחד מהם הכריז בפרוש שמנדלסזון אינו מאמין בדת־ישראל כשם שאינו מאמין בנצרות. לדבריו אין מנדלסזון שומר מצוותיה של תורת ישראל אלא כדרך שולטיר ורוּסוֹ שומרים את נמוסי חברתם וארץ מולדתם52, כלומר, לא יסוד הדת מכריע כאן, אלא יסוד־הנמוס, יסוד־ההרגל, ואם תמצא לומר: היסוד ה“לאומי”. דעה זו ראויה באמת לתשומת לב יתרה. נגע כאן אנונימוס זה בפרובלימה חשובה ביותר, שנעמוד עליה במקום אחר.

החריף שבמתנגדיו של מנדלסזון היה פרקליט נוצרי אחד איש־פרנקפורט, יוהן בלטזר קילבּלי. הוא שהשתמש בכל שעת־כושר שהיא, ואף לפני פולמוס־לוטר, כדי לצאת ולחלוק על מנדלסזון. באחד מספריו53, בו הוא מספר על המרתה של משפחה ישראלית אחת, הוא עומד על כך, שאלו היה מנדלסזון מקבל עליו עול נצרות היה זוכה ומגיע למדרגה יתרה בפילוסופיה. מנדלסזון לא השיב לו על דבריו אלה, כשם שלא השיב על דברי־פולמוס שונים שהיו מצויים בספריו האחרים של אותו קטגור־ישראל. פולמוס־לוטר עודד את קילבילי להכנס בפומבי בוכוח־דת עם מנדלסזון. בקש לצאת בעקבותיו של לוטר. במחברתו המיוחדה54 הוא מאשים את מנדלסזון שהוא מגזים בתאורו את שפל מצב יהודי פרוסיה. לדבריו טובה עמידתו האזרחית והכלכלית של מנדלסזון מזו של סתם פרופיסור נוצרי באחת האוניברסיטאות שבפרוסיה. חושד הוא במנדלסזון, שאהבתו לישראל היא אהבה התלויה בדבר, הואיל והוא מכניס הרבה כפקיד בבית חרשת של יהודי, וכיוצא בזה. אף הוא רואה את מנדלסזון והוא לקה בדיאיזמוס, תומך הוא את יתדותיו בדברי איזנמנגר, מקטרג־ישראל מפורסם, שספרו (Entdecktes Judentum) שמש – ואף כיום הוא משמש – מעין־תורה לצוררי־ישראל שבכל דור ודור. מנדלסזון ראה עצמו נאלץ להשיב למתנגדו זה. בסוף ה“נספחות” (עיין למעלה) הוא מטפח בחריפות יתרה על פני קילבילי, מודיע ברבים שאיננו עומד בשום משא ומתן או פולמוס עם קילבילי, שדבריו נטולים יסוד, שאין כוונתו אלא להזיק לו; ואף להבא לא יכנס אתו בשום פולמוס עיוני או דתי (לא לסינג בלבד, אף לוטר התנגד לדברי קילבילי נגד מנדלסזון). אלחנן הרץ ירא היה, שמא יאמינו אנשים מישראל בדברי קילבילי ובהאשמותיו שהוא טופל על מנדלסזון, כאלו היה כופר באלהי־ישראל וכיוצא בכך, ועל כן השיב לו מנדלסזון: “מ' קעלבלי, ליבר פריינד! איך ווירדי עש מיר זעהר פערדנקן, ווען איך מיט איהם פערנר צייט פרדערבן זאלטי. רעכטשאפני לייטי זינד ניט דאמיט צופרידן, דש איך איהם דש ערשטי מאהל גאנטווארטט האבי. על כגון זה נאמר אל תען כסיל כאולתו. זייני בשולדיגונגן זינד זא אונפרשעמט, אונד זייני ראיות זא דום, דש איך מיך שעמן ווירדי דרויף צו אנטווארטן. זיא זאגען רבי' מבני עמנו קענטן איהם גלויבן געבען, ליבר ר' אלחנן! איבר דיא קעלבלש מבני עמנו מאקירי איך מיך הערצליך דען איין פרנינפטיגר מענש מוז דיא אלברנהייט דיזש אונפרשטענדיגר שוועצרש גאר באלד איין זעהן”55.

וקילבילי לא נח. הוסיף לפרסם חוברות־פולמוס נגד משה איש־דסוי, השתדל קילבילי להוכיח, כמרומז לעיל, שמנדלסזון אין לבו שלם עם דת אבותיו, שמתוך שהוא כופף את האמונה בפני התבונה, משליט את התבונה על גלוי־האלהות, הוא חותר תחת קיומה של הנצרות והיהדות כאחת. קובל הוא עליו, על שהוא, היהודי, כופף קומתו בפני ליבניץ וניוטון. בערמה יתרה, כמתכוון להטות אחריו את לב אדוקי היהודים, הוא שואל את מנדלסזון: כלום נבונים אנו ממשה, דוד, שלמה, ישעיהו, יחזקאל ושאר הנביאים, משום שבאנו לעולם אחר דורם של ליבניץ וניוטון? קילבילי רואה סכנה מרובה ליהדותו באישיותו של מנדלסזון. אותם שני היהודים שהמירו את דתם בציריך (עיין להלן) לא עשו כך, אלא משום שראו, שאין בכחו של מנדלסזון ללמד סנגוריה על תורת־ישראל56. בכל כתביו אלה לא עלתה ביד קילבילי לעורר את מנדלסזון לכך, שיצא מהעוגה שעג לעצמו. הוא קבל, האשים התנפל על מנדלסזון – וזה לא נענה.

קמו גם סנגורים למנדלסזון, ומבין הנוצרים, שהרי לא היו באותם הימים באירופה אנשים מישראל שהשתתפו בספרות אירופה ובתרבותה השתתפות שיש בה ממש. יזכר מהם מטיף נוצרי בליבלנד אוגוסט וילהלם הופל, שמחברת הסנגוריה שלו57 הטילה סערה מרובה באותם הימים. הופל מספר מעשה במטרונית נוצריה זקנה שעמדה שבעה ימים בתפלה, אולי ירחם אלוה על נפשו של מנדלסזון ויכניסה תחת כנפי הנצרות. אין הוא מאמין שהמרתו של מנדלסזון היתה גוררת אחריה תנועת־שמד כבירה בישראל. הרי קבל עליו וינקלמן המפורסם את עול הדת הקתולית, וכלום רבו היוצאים בעקבותיו? אלו נשמע מנדלסזון ללוטר, היה מקפח את כבודו ועמידתו בישראל ובאומות. ושוב: באיזו נצרות יודה מנדלסזון? הרי מרובות הן הכתות בנצרות. וכלום עלולים הם חייהם ומעשיהם של הנוצרים למשוך אחריהם לבו של ישראל ישר־לב ומעשה? מוטב ויקשטו הנוצרים את עצמם תחלה, ואח"כ יקשטו את ישראל. אין הופל רשאי להשפיע על מנדלסזון, שיקבל עליו עול נצרות, – הואיל ואין הוא יודע, אם עתיד עול חדש זה להביא ברכה למנדלסזון.

לא כאן המקום להרצות בפרשה זו את דברי המאספים ומכתבי העת השונים מהמאה הי"ח, שבהם אנו מוצאים בבואת דעת־הקהל באירופה על התנגשות זו. דרך כלל נראה הדבר שדבּריה של הספרות הגרמנית לא רצו בפולמוס זה. אף התיאולוגים הנוצרים השתדלו בדבר לדכא את הפולמוס בראשיתו. חוששים היו מפני מנדלסזון. שמא יכריז מלחמה על הנצרות, שמא יבוא עליהם בטענות ובמופתים שאין עליהם תשובה. יראים היו, שמא יעורר פולמוס זה תסיסה ופרוד־הלבבות בעולם הנצרות גופו. השעה לא היתה שעתם. התיאולוגים הללו היו מודים בדבר, שדבר־הקדשתו של לוטר היה בו מעשה נמהר, דבר שבקלות־דעת. הכירו בזכותו של מנדלסזון שלא להכנס לתוך פולמוס־דת שלא ברצונו. חלקו עליו בשני דברים: א) מימיה לא הרחיקה היהדות עצמה מהגיור; ב) רעיון־הנס הוא יסוד ומושכל ראשון בכל דת ודת ואף בדת ישראל. וכך היו דבּריה של התיאולוגיה הנוצרית מפשרים בין מנדלסזון ולוטר, גזרה שמא תתלקח שלהבת־הפולמוס ופגעה אף בביתם, בהיכל דתם ותורתם.

ואם אנשי־התיאולוגיה כך, דבריה של ה“השכלה” האירופית, חבריו ואנשי־בריתו של מנדלסזון על אחת כמה וכמה! על תפקידו של הלוחם המסור פרידריך ניקולי עמדנו בהמשך דברינו. ראוי לתשומת לב הוא יחסו של לסינג אל פולמוס־לוטר. רבים קבלו על לסינג שראה את חברו וידידו הנאמן משה איש־דסוי נתון בצרה, יד כמה קנאים בו, מדבר עם אויבים בשער – והוא לא מהר לעזרתו. קשה באמת לשער את תוצאותיו של פולמוס זה, אלו נטפל לסינג למנדלסזון. אולם כל האומר: לסינג עמד מן הצד משום שרצה בפולמוס זה, – אינו אלא טועה. מאגרותיו לאחיו קרל ולפרידריך ניקולי אנו למדים שלסינג השתתף בכל לבו ונפשו בצערו של מנדלסזון, שאל לכל פרט ופרט, קרא כל המכתבים והתעודות הכרוכים בפולמוס58, לבו היה עם מנדלסזון, התנגד תכלית נגוד ללוטר איש ההזיות, הקנאי קל־הדעת, רצה בכך, שמנדלסזון ישיב ללוטר תשובה נצחת, בקומה זקופה ומתוך חרות יתרה. (עיין במכתבו למנדלסזון מתשעה בינואר בשנת 1771). לסינג הנוצרי תלה תקותו במשה איש־דסוי, שיבוא ויאמר לעולם־הנצרות של לוטר וחבריו דברים שהוא עצמו רוצה היה לאמרם ולא יכול לאומרם. בטח במנדלסזון שיקעקע את בירתה של נצרות זו (ובטחונו זה לא היה אלא בטחון שוא), לסינג הנוצרי לא יכול לצאת למלחמה על הנצרות שכם אחד עם שאינו נוצרי. ראה עצמו כאחד מהאנשים ה“ישרים”, שאין בכחם להחריב את עולם־הנצרות של לוטר דרך חורבן ומלחמה אלא דרך בנין וחיוב, כלומר כשהם מתראים כבאים לבסס עולם זה בסוס חדש, ובסוס חדש זה יהא חורבנו. לסינג הלוחם ראה בכך טרגיות יתרה, שהוטל עליו לבסס עולם־נצרות זה לא כדי לקיימו אלא להעבירו מן העולם. דרך אחרת לא היתה לפניו. ושוב: מן הנמנעות היה שלסינג יטפל למנדלסזון בפולמוס־דת. בעומקו של דבר, לא עלה מושג־הדת של לסינג בקנה אחד עם מושג־הדת של מנדלסזון. מנדלסזון לא ידע כלל, שחברו הקרוב לו ביותר, גוטהולד אפרים לסינג, רחוק היה ממנו בכמה הלכות מכריעות בדת ובמחקר59. וכאן המפתח לפולמוס־הפנתיאיזמוס שפרץ אחר כך. אפשר ומתנגדיו של מנדלסזון העמיקו ממנו לירד לעומק דעותיו של לסינג.

אף גתה, שלוטר היה זמן רב אחד ממקורביו, בקר לאחר כך בחריפות יתרה את מעשה־לוטר60. גיאורג־כריסטוף ליכטנברג לא נמנה דרך כלל על מוקיריו של מנדלסזון, לא היה זה אוהב־ישראל כלל וכלל. אמר עליו על מנדלסזון, שאלו חי במדינת־יהודים לא היה מגיע מימיו למדרגת פרסום וכבוד זו, בברלין עלה לגדולה, בירושלים לא היה זוכה לה61 (בדבריו אלה נגע ליכטנברג בפרובלימה חשובה ביותר להערכתו של מנדלסזון). ומכל מקום צדד אף הוא בזכותו של מנדלסזון, ואמר שמנדלסזון אחד טוב לו ממאה לוטר.

ואף הרדר צדד בזכות מנדלסזון. אלא שבקש את מנדלסזון שישתמש בשעת כושר זו ויוכיח הוכחה עיונית־הגיונית את אמתותה של היהדות, כמות שהיא נראית לו. הרדר דרש שמנדלסזון יצא ויברר מפני מה הוא עומד ביהדותו62. היו מי שראו כאן שנאת־ישראל. לאמתו של דבר, לא נתכוון הרדר בדבריו אלה להשפיל את כבוד ישראל, מבקש היה שתתברר היהדות ברור פילוסופי־הגיוני. “מפני מה אתה יהודי?” שאל הרדר את מנדלסזון, מנדלסזון לא השיב על שאלה זו. לא שאל את הרדר, “מפני מה אתה נוצרי?” ושאלתו זו של הרדר, שאלה שנשאל דבּרה של ה“השכלה הגרמנית”, משה איש־דסוי, שאלה היא לדורות. ואלו היה פולמוס־לוטר זה פולמוס בין יהודי ובין נוצרי, בין שני סופרים בלבד – לא היה ענין זה קובע מחקר בפני עצמו. אולם כאן גנוזות פרובלימות עיוניות והיסטוריות, פּרובלימות שלא פגה חריפותן אף מאה וחמשים שנה אחרי מות מנדלסזון. ולפיכך חובה עלינו להתעמק במחקרו של מאורע זה. מחקר ההיסטוריה הישראלית שהזניח עד כאן מאורע זה, הפסיד הרבה ע"י כך.

עד שנבוא להעריך את פולמוס־לוטר הערכה כללית ומסכמת, עלינו לברר את פרשת מנדלסזון ובוני.



ג. מנדלסזון ושרל בּוֹני


שרל בּוֹני (Bonnet), חוקר הטבע והפילוסופוס, שתפס מקום מכריע בחיי הרוח באירופה שבמאה הי"ח והשפיע הרבה על התפתחות הפסיכולוגיה, זה שלא שקעה שמשו אלא לאחר שזרחה שמשו של י’ן י’ק רוּסוֹ, ידע את כתבי מנדלסזון בתרגומם הצרפתי זמן רב לפני פולמוס לוטר. אחד מידידיו של מנדלסזון, תומס אַבּט קרב בחליפת מכתביו את שני החושבים הללו. בוני אף הוא היה ממוקיריו של מנדלסזון ונצטער צער רב על דבר־הקדשתו של לוטר. חושש היה שמא יחשדו בו מנדלסזון וחבריו, שנתן יד ללוטר – הואיל וספרו שמש אמתלא ללוטר לאותו דבר־ההקדשה. בוני מחה כידוע במכתביו ללוטר כנגד מעשה זה. ראה בו מעשה־פחזות ואולת מאין כמוהו. קבל על לוטר שהביא את מנדלסזון במבוכה, ולא את מנדלסזון בלבד, אלא אף אותו, בוני, הביא בין המצרים, שהרי עלול היה מעשה לוטר לעורר את מנדלסזון למלחמה בבוני, שכן סבור היה מנדלסזון שבוני בא להעבירו על דתו, שמתכוון הוא להכריז מלחמת־דת על ישראל63. כשם שמנדלסזון התחרט על בקרתו החריפה את ספרו של בוני, כך חושש היה בוני שמא יראה מנדלסזון אותו ואת לוטר שנים שהם אחד. במכתבו משנים עשר בינואר בשנת 1770 מדגיש בוני כלפי מנדלסזון שהוא מתנגד תכלית נגוד למעשהו של לוטר. מכיר היה טובה למנדלסזון אילו הואיל להעמידו על ספרי־סנגוריה נוצרים העולים על ספר־הפּלינגנזיה שלו, מבקש הוא את מנדלסזון, שיעביר את ספרו תחת שבט־בקרתו:

La Religion que je professe et que jàime ne pourroit que gagner à être examine’e de nouveau par le sage Fils de Mendel. מנדלסזון רמז קודם לכן על היתדות שתורתו של בוני תומכת בפילוסופיה הגרמנית. כנגדו מדגיש בוני את המיוחד שבמשנתו. בעקרו של דבר, היתה משנתו הנאטוראליסטית והסנסואליסטית של שרל בוני רחוקה תכלית רחוק ממשנתו האידיאליסטית של אביר הפילוסופים בגרמניה, אבי הפילוסופיה בגרמניה שבמאה ההיא, גוטפריד וילהלם ליבניץ. וכנגד זה אנו מוצאים כמה וכמה נקודות־מגע בין שתי התורות הללו, ובהרבה בחינות יוצא שרל בוני בעקבותיו של ליבניץ ובית מדרשו. כמה מחוקרי תולדות הפילוסופיה יצאו לגלות את שרשיה של תורת־הגרעין (le Germe, על תורה זו עיין להלן) לבוני בתורת המונדות אשר ללייבניץ. בוני קבל מידי ליבניץ את רעיון ההרמוניה הקבועה מראש, את רעיון הרציפות, דבר ההבדלים הבלתי נתפסים וכיוצא בהם. הדין היה עם מנדלסזון שגלה את מקורות משנתו של לייבניץ בפילוסופיה הגרמנית, – אף במכתבו זה אנו רואים את בוני והוא מעביר על מדותיו, רודף שלום, מבקש קרבתו של מנדלסזון. הוא מצטער הרבה על שרחוק־המקום מעכב בידו מלשוחח עם מנדלסזון בעניני דת ומחקר.

עיני מנדלסזון זלגו דמעות כשקבל מכתבו של זה בוני. מכתב זה הביא גאולה לנפשו: שרל בוני בכבודו ובעצמו מבקש סליחתו על מעשה לוטר! בוני מבקש את קרבתו! בתשעה בפברואר בשנת 1770 כותב מנדלסזון ארוכות לבוני, והרבה יש ללמוד מכאן להבנת תורת־יהדותו של מנדלסזון. מצטער הוא מנדלסזון ששלשה אנשים “טובים”, שכל אחד מהם רוצה בטובתו של חברו, הוטל עליהם לבוא בריב. צר לו למנדלסזון שהוא ולוטר הביאו אותו במבוכה, בשעה שאין לו ולמעשה־לוטר ולא כלום. מאושר מנדלסזון, שמצא בשרל בוני את בן־זוגו. מה הוא רודף שלום, מתעב פולמוסים מכל מין שהוא – אף הלה כך. אף את בוני מבקש מנדלסזון, שיטפל באמתות המשותפות לכל הדתות, ויהא מעלים עיניו מהנגודים שביניהן. ואילו היה הוא, מנדלסזון, ובוני מעמיקים בנתוח דעותיהם, היו שניהם באים לידי מסקנה, שבכמה אמתות קרובים הם איש לחברו הרבה יותר מבני דת אחת. דברי מנדלסזון אלה ראויים לתשומת לב יתרה. כאן אנו רואים את מנדלסזון ה“משכיל” האירופי שבמאה הי“ח והוא נאבק על יצירת לשון־מחשבה נעלה על הדתות והאומות השונות, לשון־מחשבה שתהא משותפת לכל הפילוסופים וה”משכילים“, לשון שלא תהא מבחינה בין יהודי ליווני, בין נוצרי ובין איש־האישׂלם. תוך כדי התלהבותו על לשון זו שלעתיד לבוא הוא מכריז שבעצם הדבר אין בין יהדות לנצרות אלא מה שיש בין קרטזיניות לליבניציניות, כלומר, שאין היהודי והנוצרי חלוקים אלא כדרך שבן בית־מדרשו של דיקרט חולק על היוצא בעקבותיו של לייבניץ! כשאנו מעלים על לבנו, שמנדלסזון לא ראה במחלוקתן של האסכולות הפילוסופיות השונות שבימיו מחלוקת מהות וענין, מחלוקת ששרשיה נעוצים בתפיסות־עולם מיטפיסיות מיוחדות, אלא מחלוקת־מלים בלבד, וכך לא ירד לסוף המחלוקת שבין הקרטזיניים והלייביניציניים (הראשונים היו מחזרים בצורות שונות אחרי העצם – סובסטנץ – המקיף וכולל הכל, ואלו האחרונים בקשו לתפוס את החלקים השלמים האחרונים שבמציאות ובהויה, כלומר את המונדות – ורמז יחיד זה דיו לצאת וללמד על המון נגודים שבין שתי האסכולות הללו) והוריד אותה למדרגת מלחמה של מלים ומונחים בלבד – אנו רואים כמה הרחיב כאן מנדלסזון את תחומי היהדות, הרחיבם עד כדי עקירה גמורה (כנגד זה הדגיש במקום אחר, עיין להלן, הדגשה חריפה ביותר שהיהדות והנצרות נבדלות הבדל יסודי מיוחד במינו). אף במכתבו זה לבוני הוא מטיף לאמתות משותפות, שה”טובים" בישראל ובאומות מודים בהן כאחד. (היה כאן הרבה מרוח קוסמופוליטיות זו שבאה לידי בטוי בדבריו המפורסמים של ידידו הצרפתי של מנדלסזון Marquis d’Argeus שאמר: Les grands hommes appartiennent également à tous les peoples ils sont citoyens de l’universe entire parce qu’ils font honneur à l’humanité). במכתבו ליורש העצר הברוינשווייגאי (ינואר בשנת 1770) הוא נראה קרב והולך לקראת אחוד הדתות. סבור הוא, שלאחר שיפרשו כהלכה – בכוון הרצוי לו – את הברית החדשה, יהא אפשר להגיע לידי דת משותפת ליהודים ולנוצרים כאחד!

מנדלסזון חוזר ואומר שספר־הפלינגנזיה לבוני אין כחו יפה להוכיח את אמתותה המוחלטת של הנצרות, אין בו משום סתירתן של כל שאר הדתות. אפשר לו לאדם לקבל את הנחותיו של בוני בדת ולעמוד ביהדותו או בדת־האישלם שבידו. הרבה מעקרי־הנחותיו של בוני מוצא מנדלסזון במשנתו של הרמב“ם ובקבלה הישראלית. ואף תורת־הנס לבוני אין בכחה לעקור את שאר הדתות ולבסס את הנצרות. אף ביהדות – וכן בכל שאר הדתות – אתה מוצא ספורי־נסים מכל המינים, ספורי אותות ומופתים. אותות ומופתים אלה שבאו לעולם כדי לקיים את דת־ישראל מן ההכרח שתבאנה ותטפחנה על אמתותן של שאר הדתות. ושוב אתה מוצא בכל דת ודת כתות שונות, וכל אחת יש לה אמונת נסים ומופתים משלה, כל אחת מהן מאמינה שאין האמת אלא עמה לבד, ואנו אין בידנו אבן־בוחן להכריע בדבר (מנדלסזון מעיר כאן אף על תנועת שבתי־צבי). ממה נפשך: אם מופתים אלו שאירעו לדת פלונית אמת הם, הרי כל שאר הדתות אין זכות־קיום להן. ואם תמצא לומר: אמת הם – זו מנין לך? מה בין נס לנס, מפני מה יפה כחו של נס פלוני מנס אלמוני? אם הנסים באים לעולם כדי לקיים דת פלונית ולבטל את זולתה, מפני מה זכה הקדוש ברוך הוא אף את זולתה בנסים ובמופתים? אם יש בכחם של הנסים לקיים דת מן הדתות, מפני מה אין הקב”ה עושה נסים בזמן הזה לדת זו, כדי שתקויים דת זו לבדה, וכל השאר תעבורנה מן העולם. דור חסר־אמונה זה שבמאה הי"ח, דור מרד ומרי – אילו ראה נסים חדשים, ודאי היה שב וצורר נפשו בחיק־האמונה, ומפני מה לא “כדאי” או לא “נאה” לו לקדוש ברוך הוא לעשות נסים לנו בזמן הזה כשם שעשה נסים לאבותינו בימים ההם? מכאן מנדלסזון למד, שאין הנס כשהוא לעצמו עשוי לשמש לא יסוד ולא אבן־בוחן לדת מן הדתות, ואוי לה לדת שתומכת את יתדותיה בנס.

ודת ישראל? זו אינה סומכת ואינה סמוכה כלל וכלל על הנסים שאירעו לאבותיה ולמניחיה. שליחותו של משה, אדון הנביאים, אין לה דמיון כלל, אמתותה של זו אינה עומדת על האותות והמופתים שעשה משה במצרים ומחוצה לה, אלא על אותה השעה הגדולה של מעמד הר סיני, כלומר על שעת מתן התורה, מתן החוקים. מנדלסזון כורך כאן את תורתם של הרמב“ם ושל רבי יהודה הלוי כאחת. נבואת משה ושליחותו הוא רואה בעיניו של הרמב”ם, מעמד הר סיני ואמתותו הוא מסביר ברוחו של “הכוזרי”. וכך הוא אומר, שהנסים שעשה משה לא באו כדי לאמת את שליחותו ותורתו, אלא צורך השעה היה בהם, כדברי הרמב"ם: “משה רבנו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי… אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה. היה צריך להשקיע את המצריים – קרע את הים והצלילן בתוכו. הוצרכנו למזון – הוריד לנו את המן. צמאו – בקע להם את האבן. כפרו בו קורח ועדתו – בלעה אותם הארץ. וכן שאר כל האותות. ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים, והוא נגש אל הערפל, ובקול מדבר אליו, ואנו שומעים: משה, משה, לך אמור להן כך וכך!…”64. בכחו של מעמד הר סיני קיים משה רבנו את שליחותו ותורתו – ולא בכח המופתים. אף מנדלסזון מודה בדבר, שיש לה ליהדות אמונת־נסים משלה, אולם אף זו אין לה קיום אלא דרך התורה, דרך מתן־התורה. הנס זקוק לתורה, ואין התורה זקוקה לו. היהדות, שהיא יהדות של תורה ולא יהדות של נסים, מעמידה את נסיה של כל שאר הדתות אלה כנגד אלה, וכופרת בכולם. ודבר שאינו צריך להאמר הוא, שאין תורת־ישראל זו בטלה לעולם, שאין בכחם של כל הנסים והמופתים של הנצרות ושל שאר הדתות להעבירה מן העולם. קיומה של זו קיום־עולם הוא, והנס – קיום זמן יש לו, עד כמה שיש לו קיום בכלל.

בכל אגרותיו וכתביו נשאר כאן מנדלסזון נאמן לעצמו, הולך לשיטתו. אולם אין ללמוד מכאן בודאות גמורה, שמנדלסזון שולל את הנס דרך כלל. הוא שולל את כח־המופת, כח־הקיום וההוכחה של הנס, והוא מחייב את אפשרותו של הנס. אין מנדלסזון יוצא כאן בעקבות שפינוצה, שבא לשלול את אפשרותו של הנס65. תלמידו של לייבניץ, מחייב־הנסים (ואולי בשנוי צורה) היה מנדלסזון אף בפרשה זו, שתפסה מקום חשוב במחשבה הכללית במאה הי“ז והי”ח. אולם לא שמו לב עד כאן לעובדה חשובה זו, שאותן הדוגמאות ואותם פסוקי־המקרא המשמשים במשנתו של שפינוצה ראיה לסתור את הנס דרך כלל, משתמש בהם מנדלסזון – ובעקבות שפינוצה – אך ורק לשם שלילת כח־המופת של הנס בלבד. ברם, יש להוסיף ולומר, שאם אתה בא ונוטל מן הנס את כח־המופת שבו, הרי זה כאלו נטלת את נשמתו, כאלו העברת אותו מן העולם. רבים מ“משכילי” המאה הי“ח התלבטו בשאלת־נסים זו. מנדלסזון, וכמותו אחדים מותיקי האסכולה הוולפינית, אחז אף כאן בדרך של פשרה, במדה בינונית משל אריסטו והרמב”ם: הודה בנס וכפר בכח־המופת שבו. ופרקים לובשת כפירה זו צורה חריפה ביותר, ויש בה משום צל של כפירה בעצם הנס.

כל הדברים הללו לא נכנסו ללבו של שרל בוני, כשם שלא קלט מנדלסזון את דבריו של האחרון. לא היתה להם שפה אחת, לא בדת ולא במחשבה בדרך כלל. בראשית שנת 1770 הוציא בוני מהדורה חדשה של ספרו:.Recherches philosophiques sur les preuves du Christianisme במחקרים הפילוסופיים הללו על מופתיה של הנצרות, שהם משמשים חלק מספר־הפלינגנזיה שלו (שיצא לאור שנה קודם לכן) הוסיף בוני כמה הערות שהן מטפלות בדעותיו של מנדלסזון על אמונת־הנסים וכיוצא בה. בעשרים וארבעה ביוני בשנת 1770 שלח בוני ספרו זה למנדלסזון. ההערות הנוספות לבוני הרגיזו את מנדלסזון במדה יתרה (עיין במכתבו ללוטר מארבעה בדצמבר בשנת 177066), זה האחרון נפגע הרבה ע"י הערות אלו, שבהן לא נזכר כלל שמו של מנדלסזון, ראה בהן מעין כרוז מלחמה חדש. הפסיק מנדלסזון את חליפת־מכתביו עם שרל בוני מתוך רוגז רב. מה שמש יסוד אמתי לכך?

כשאנו מעיינים יפה בהערותיו של בוני ל“מחקרים” הללו, אנו רואים אותו והוא אינו בן־חורין גמור מתאוה נוצרית זו להכניס את ישראל, שיה אובדת ונדחת זו, תחת כנפי דת־ישו. בהערה אחת, לדוגמא, הוא מתפלל על כך שבני ישראל יפקחו את עיניהם וראו את אור־האמת, אורה של הנצרות. מבקש הוא את הנוצרים שיסבירו פנים לכנסת ישראל עלובה זו, שסופה למצוא את דרך־האמת, דרך הנצרות67. במקום אחר מתווכח בוני עם מנדלסזון בדבר התורה, החוק והנסים – ואינו שונה את שמו של בעל הלכה זו. חולק הוא על מחבר “נעלם” זה ואומר, שאין יסוד אחר לדת אלא הנס לבדו, ואין קיום לתורה אלא דרך אמונת־הנס68. הערות אלו עשויות היו לפגוע במנדלסזון. מכיון שבוני לא פרש בשמו של מנדלסזון, חשש זה שמא יאמרו הבריות שדבריו על הנסים וכיוצא בהם שאובים מספרו של בוני. ועוד דבר אחד עורר את חמתו של מנדלסזון, והוא זמן “הקדמתו” של בוני ל“מחקרים הפילוסופיים”: חודש אפריל בשנת 1770. ה“נספחות” למנדלסזון יצאו לאור בחודש אפריל, ספרו של בוני – ה“מחקרים הפילוסופיים” – יצאו לאור בחודש יוני. מנדלסזון חשד בבוני, שבכוונה הקדים את זמן חבור הקדמתו, כדי שיאמרו שבעל ה“נספחות” ראה את דברי ה“מחקרים הפילוסופיים” והכניסם לתוך מחברתו69. לחששותיו אלה של מנדלסזון לא היה באמת יסוד ברור כל צרכו. דבר זה שבוני שנה את דברי מנדלסזון סתם ולא פרש, לא היה בו משום עלבון למנדלסזון. אלו שנה בוני דברים אלה בשמו של מנדלסזון, היה זה האחרון מוכרח להשיב על דבריו, והיה מקום לחדוש הפולמוס, שדוכא זה עתה בעמלם הרב של כל הנוגעים בדבר. בדין חייב היה מנדלסזון להכיר טובה לבוני על שלא פרש בשמו. ואף דבר זמן ההקדמה של בוני אינו ברור כל צרכו, אם קלע כאן מנדלסזון אל המטרה. בחודש אפריל (בשנת 1770) כבר היה בכדי שישיב בוני על דברי מנדלסזון: 1) ב“מכתבו” של מנדלסזון ללוטר, שנתפרסם בסוף שנת 1769, נאמרו דרך רמז עקרי דברי ה“נספחות”, 2) דברי מנדלסזון על הנסים וכיוצא בהם מצויים לא רק ב“נספחות” כי אם גם בהרחבה יתרה במכתבו לבוני (עיין למעלה), הרי שיכול היה בוני להתווכח עם מנדלסזון בשעה שכתב את הקדמתו ל“מחקרים הפילוסופיים”, ואין כאן לכאורה מקום לחשוד בבוני שזייף את זמן חבור הקדמתו. התרגזותו של מנדלסזון על בוני גדלה כל כך, עד שלא השיב לו על מכתבו. ולא עוד, אלא שפרץ את גבולות הנמוס ולא שלח לבוני מכתב־תודה על ספרו. באותם הימים היה מנדלסזון, כאמור, שרוי ביסורי מחלה קשה, עשוי היה להפגע על נקלה ולפגוע באחרים. אולם מנדלסזון זה, שהיה עם כל אלה זהיר בתכלית הזהירות ומנומס בתכלית הנמוס כלפי כל אדם, ועל אחת כמה וכמה כלפי גדולי הדור, אבירי־המדע, זה שכבש כל אותם הימים את יצרו כלפי כל משטיניו ומקטרגיו – מפני מה היה לו בוני בחינת “שעיר לעזאזל”, מפני מה כלה חמתו דווקא בבוני הסבלן ורודף־השלום כמותו? חידת פלאים היא. אף לאחר שרבות חקרתי (וגם בכתבי היד השונים של מנדלסזון ושל בוני הנוגעים בדבר) בפרט זה, לא עלתה בידי למצוא פשר החידה הזאת. חוקר גדול אחד היה באירופה הנוצרית, אחד מדבריה של האפולוגיטיקה הנוצרית, שהתיחס – כל ימי הפולמוס עם לוטר – אל מנדלסזון מתוך חיבה והוקרה – ושמו בוני. רבים מבני דורו היו סבורים, שאלו לא גער בוני בלוטר מתרגמו, היה אותו פולמוס לובש – למורת רוחו של מנדלסזון – צורה אחרת לגמרי (זו היתה אף דעתו של הגרף מירבו)70. ועל בוני זה קרא מנדלסזון חרם.

אף בוני היה תמה על כך, שמנדלסזון לא השיב לו כלל. החליף בענין זה כמה וכמה מכתבים עם בנל, alter Ego שלו, ועם לוטר71. בצער ובהתמרמרות קבץ לאחר כך, כשנוכח בדבר שמנדלסזון הרחיק עצמו ממנו עולמית, את כל תעודות הפולמוס שבין מנדלסזון ובין לוטר, חליפת המכתבים שלו בו בענין ועשאם מחברת בפני עצמה, שנשתמרה עד היום בכתב־יד (כתב־יד זה נמצא ברשותה של הספריה האוניברסיטאית בג’יניבה; החוקרים העלימו עד כאן את עיניהם ממנו. אני השתמשתי בו לראשונה לשם ברור היחסים שבין מנדלסזון ובוני; עיין מבואי הגרמני לכרך השביעי של כל כתבי מנדלסזון שנערך על ידי) ושמו: Commerce e’pistolaire de Mrs. Lavater, Mose’s et Bonnet au sujet des Recherches sur les Preuves du Christianisme. מחברתו זו של בוני באה לא לשם התנצלות כלפי חוץ, שהרי לא פרסם אותה בוני כלל, והיא גנוזה זה מאה וששים שנה במחשכי אחת הספריות, אלא מתכוון הוא בוני ליתן לנפשו דין וחשבון על “התנגשותו” עם מנדלסזון. תעודה חשובה זו מעידה עד כמה הרגיש בוני את עצמו זכאי כלפי משה איש־דסוי. הפעם היה האחרון מן העולבים ולא מן הנעלבים. החוקרים וההיסטוריונים השונים, שהרבו לדבר עד כאן על “רשעותו” של שרל בוני כלפי מנדלסזון טעו והטעו את היוצאים בעקבותיהם. אילו ירדו לסוף פרובלימה זו לכל צדדיה ואילו היו נגד עיניהם כתבי־היד השונים הכרוכים בדבר – לא היו באים לכלל טעות זו.


* *


בשעת הפולמוס ולאחריו הרבו ידידיו של מנדלסזון ומתנגדיו לדבר על כתב־בקרת מיוחד שמנדלסזון היה חייב, או היה עומד, לחבר על ספר־הפלינגנזיה לשרל בוני. כמה פעמים היה מנדלסזון מדגיש, שאם מתנגדיו רוצים בכך נכון הוא לחבר כתב־בקרת זה. כנגדו היה לוטר מחכה ב“כליון עינים” לאותו כתב־בקרת, אולם לא העז לבוא ולדרשו מידי מנדלסזון. זה האחרון כשהוא לעצמו סרב לפתוח בחבורו של כתב־בקרת זה, שהרי היה זה חייב להיות לא רק כתב־בקרת על ספרו של בוני בלבד, אלא על הנצרות והאפולוגיטיקה הנוצרית דרך כלל. מכל מקום הואיל ומסופק היה בדבר אם יתנו לו מתנגדיו הנוצרים לישב בשלוה, וחושש היה שסוף סוף יכריחוהו לצאת ולהכריז בפומבי על התנגדותו לנצרות – התחיל בשנת 1770 לחבר כתב־בקרת זה, שנשאר קטע מרוסק, ומכל מקום קטע זה חשיבות יוצאת מן הכלל לו. קטע של כתב־בקרת זה, שלא נתפרסם לראשונה אלא למעלה מחמשים שנה אחרי מותו של מנדלסזון72 (מעזבונו של מנדלסזון עבר לרשותו של דוד פרידלנדר, וזה הנחילו ליורשיו), זכו לעיין בו בחיי מנדלסזון אך מתי־מספר ממקורביו של המחבר. אלחנן הרץ בקש את מנדלסזון שישלח לו לעיון קטע זה. מנדלסזון סרב73. אף ליורש־העצר הברונשווייגאי סרב מנדלסזון לשלוח אותו קטע, טעמו ונמוקו היה עמו: אין קטע זה מעובד ומתוקן כלל וכלל, לא ניתן עדיין לעיון. ומכל מקום שלחו אח"כ ליורש־עצר זה והתנה עמו תנאי מפורש, שלא יראהו לשום בשר ודם. ולא עוד, אלא שמבקש הוא, שיורש־העצר יבער את מכתבו זה, גזרה שמא יבוא לידים שאינן הוגנות, שמא ישמש אמתלא לויכוח־דת חדש74, מכיון שלוטר וידידיו נתנו לו למנדלסזון לישב בשלוה, לא טפל זה בכתב־הבקרת שלו, שנשאר עומד בקטעיותו, כאמור.

אילו ערך מנדלסזון קטע זה מחדש, הרחיבו והכניסו בגדר מחקר או כתב־בקרת שלם וחתום, ודאי היה זה משמש ספר יסודי במשנתו של מנדלסזון בפילוסופיה ישראלית. אף על פי שהקטע נתחבר בשנת הפולמוס גופה, אין בו כמעט מריח פולמוס ולא כלום. פרשיותיו היסודיות רחוקות מנצחנות וכיוצא בה. חלקו הראשון (מעמוד 77־67 בכרך הנ"ל) מטפל בדרך מקוטעת באי־אלה מהנחותיו של בוני בספר־הפלינגנזיה שלו. בחלקו השני (מעמוד 77 ואילך) אנו מוצאים הרצאת רעיונות שערכם גדול ביותר למשנתו של מנדלסזון בפילוסופיה של דת ובזו של היהדות.

תחלה מתווכח מנדלסזון דרך רמז בלבד עם בוני בשאלות פסיכולוגיות ומיטפיסיות. אין כאן המקום לעמוד על משנתו זו של בוני. להבנת דברי מנדלסזון דיו הרמז על אמונתו של בוני בהשארות־הנפש והגוף כאחד. בוני רואה באדם מצוי־תערובת, בחינת etre mixte. השארותו של הזכרון הגנוז במחו של אדם משמשת הנחת־יסוד וערובה להשארותו של מצוי־תערובת זה. הנפש נתונה, לפי תורתו של בוני, בגוף־אתר. רשמי־החושים נטבעים בגוף זה, ובו הם קיימים. מושבה של הנפש הוא גרעין (le germe) עשוי מחומר גמיש ביותר75.

מחבר ה“פידון” שלא גרס את תורתו של בוני בהשארות־הנפש לא קבל גם את זו על ה“גרעין”. בוני אינו מודה בתבונה, ולמנדלסזון היא כל הכוללת הכל. בוני מונה שתי מזיגות בהכרה: הכרה שבעיון (Connaissance réfléche) והכרה שבהסתכלות (Connaissance intuitive). מנדלסזון חולק על בוני ואומר, שיש בכחה של זו ההכרה־שבעיון לעמוד על אמתותה של השארות־הנפש. בוני שולל את כחה של ההכרה ובא מתוך שלילה זו לחיובה של התגלות־האלוה. מה שאין כן מנדלסזון. הוא מגן כנגד בוני על שלטונה של התבונה וההכרה. משאלות מיטפיסיות כלליות עובר מנדלסזון לשאלות מיטפיסיות־נוצריות. מעסיקות אותו ביותר שאלת־החטא, העונש והגאולה. מנדלסזון תומך את יתדותיו ב“השכלה” שבאה ואמרה, שהתכלית הנרצה לאדם כרוכה באשרו, כלומר, לא ברא אלהים את האדם ולא הטיל עליו תורה ומצוות אלא כדי שיזכה ויגיע למעלת האושר. ואלו יכול היה אדם להגיע למדרגה זו בלי מצוות – ודאי לא היה הקב“ה מטילן עליו. אין לפני הקב”ה עונש־עולם, עונש־נצחים. מנדלסזון דוחה את רעיון הנצרות על העונש ועל הכפרה. ישו הנוצרי, לדוגמא, לא יכול היה לסבול בעוון העולם כולו. אין לך אדם בעולם שיהא סובל בעוונות חברו. איש ועוונותיו, עוון עוון וכפרתו (עיין להלן בו בענין).

וכאן חוזר מנדלסזון ודן בשאלת התגלות־האלהים. הוא חוזר ומדגיש את אמונתו בגלוי־אלהים על הר סיני ואת כפירתו בגלוי־ישו. מנדלסזון מורה: אין הדת כשהיא לעצמה זקוקה לגלוי־אלהים מיוחד, אפשר לה להתקיים בלעדיו (עיין לעיל). דת־הטבע שהיא פותחת בדעות קדומות ובאמונות תפלות והולכת ומתפתחת מתוך עצמותה עד שהיא מתעלה למדרגת ההכרה שבעיון, ההכרה התבונתית – אינה נופלת אף במעט מהדת שהיתה משעת ברייתה צרופה ומזוקקה על ידי התגלות־האלהים. (למעלה עמדנו על כך, שמנדלסזון מודה בערכן ה“פיקציונליסטי” החיובי של הדעות הקדומות והאמונות התפלות, עד כמה שאינן מזיקות לאדם ולחברה). ואם תמצא לומר, אם אין צורך מיוחד לה לדת בהתגלות־אלהים, מפני מה היה לדת ישראל גלוי־שכינה על הר סיני? מעמד הר סיני זה לשם מה בא? בא מנדלסזון ומשיב: מעמד הר סיני לא בא לעולם משום שבני ישראל בחינת בני־אדם היו זקוקים לו, אלא משום שהקב“ה רצה לזכות בו את ישראל. אין גלוי־אלהים זה אלא חסד־אלוה מיוחד במינו. אלהים הפליא חסדו עם ישראל – ואין אנו יודעים מפני מה – וגלה להם את שכינתו, נתן להם תורה ומצוות. (התורה והמצוות חשובות למנדלסזון מגלוי־האלהות כולו; וסוף סוף אין לו גלוי־האלהות אלא גלוי התורה והמצוות). הישראלי בחינת אדם יכול היה להגיע למדרגת האושר הנרצה אף בלי מצוות אלה, אולם לאחר שקבלן שוב אינו יכול להגיע לאותה מדרגה שלא בדרך התורה והמצוות, חסד עשה הקב”ה לישראל, לישראל ולא לאומות העולם. הללו פטורים מסבל התורה והמצוות. הללו קונים את עולמם ואת אשרם כשהם שומרים את מצוותיה של דת־הטבע ועושים סתם מעשי־צדקה, שהרי מי שאבותיו לא עמדו על הר סיני אינו חייב אלא בכך.

אין מנדלסזון מתנגד לכך, שיבואו הנוצרים ויאמרו, שאלהים הפליא חסדו עמם ונטע בלבם האמונה בהשארות־הנפש דרך גלוי־ישו. אולם מן הנמנעות הוא שאלהים בא לזכות אומה אחת לבדה בדרך־האושר ולהוציא את כל שאר האומות. לא יצויר הדבר, שאלהים מסר את מפתחות־האושר לאומה אחת ואין לחברותיה חלק בו. (ולא הבחין כאן מנדלסזון בדבר, שהנצרות נכונה למסור מפתחות־אושר אלה לכל הבא ורוצה לנוטלם, והוא שיהא מודה בעקרי תורתה. בעוד שהיהדות – במשנתו של מנדלסזון – שאינה רוצה בהתפשטותה מחוץ לגבולות אומתה, מן ההכרח שתודה בכך, שכל אומה וכנסיה זוכה באושר לפי דרכה).

ערך רב אתה מוצא גם בדברי־ויכוחו של מנדלסזון עם בוני במסכת־עדויות (le Témoignage), שהיא כרוכה בשאלת הנסים. לאחר שמנדלסזון חזר ובחן לאור התבונה את עקרי דת אבותיו שבידו, הוא קובע תנאים לעדות, תנאים לאמתותה וקיומה. אין הוא יכול לקבל עדויותיה של הנצרות, מכיון שעדות זו אין עליה עדים נאמנים, וכמה עדויות מטפחות על פניה. ואין לסמוך על גלוי־אלהות התומך את יתדותיו בעדות שכזו. וכאן חוזרת ונשאלת השאלה: מפני מה יפה כח עדויותיה של היהדות מהללו של הנצרות? ואם שולל מנדלסזון את זקתה של היהדות על שאינם בני ברית, הרי מדגיש הוא את זיקתה המוחלטת על בני ברית! ומה הוא היסוד לכך? כאן מוצא מנדלסזון מפלט בתורתם של הרמב"ם ורבי יהודה הלוי. העדויות השונות הסותרות אשה את חברתה כולן מודות ואומרות שאלהים שלח את משה לגאול את ישראל ממצרים, שמשה רבנו גאל את ישראל בשדוד מערכות־הטבע לעיני כל ישראל. תורת משה היא אמת משום שניתנה לעיני כל ישראל. (ואף רבי יהודה הלוי חוזר ומדגיש בספרו “הכוזרי” דבר זה שהתורה נתנה “בהמון רב”, בהקהל. לדוגמא: “אני מאמין בכל מה שבא בתורה ובספרי בני ישראל אשר אין ספק באמתתם בעבור פרסומם והתמדתם והגלותם בהמונים גדולים76).

כל העדויות הללו מעידות ואומרות שאלהים ירד על הר סיני ונתן את תורתו לישראל. המון עדי ראיה אלה הנחילו את עדותם לבניהם, ובניהם לבניהם, עד הדור האחרון. דוגמתה של עדות־המונים, עדות קהל רב זו אין אתה מוצא בשום דת. ושוב בא מנדלסזון – ואף כאן הוא יוצא בעקבותיהם של כמה מפילוסופי ישראל בימי הבינים – ומדגיש את יחוד־סגולתם של המופתים שנעשו על ידי משה, ובעקר את יחוד סגולתו של זה המופת ששמו מעמד הר סיני. כל שאר המופתים לא היו בהקהל רב, כולם לא זכו לאותו כח־ההוכחה הפנימי הגנוז במעמד הר סיני.

ואף כאן היה מקום לבוא ולשאול: אם אין מופתים בעולם אלא הללו שנעשו ע“י משה, אם אין מופת אלא מעמד הר סיני, אם מעמד הר סיני הוא גלוי־האלהות האמתי היחיד שזכה בו המין האנושי, מפני מה תצטמצם זיקתה של גלוי־אלהות יחיד זה על ישראל בלבד? שניות זו: גלוי־אלהות לישראל ודת־טבע לאומות העולם – לשם מה? מלבד שתנאי המקום והזמן גרמו ומנדלסזון אנוס היה לצמצם את זיקתו של גלוי־אלהות זה על ישראל בלבד, היה גם הכרח שבהגיון במסקנתו זו. מעמד הר סיני הוא אמת לא משום שיסודות מיטפיסיים־פנימיים מסוימים הגנוזים בו עושים אותו אמת עולמית, אלא כאן מכריעה העובדה ההיסטורית, המציאות ההיסטורית, המציאות ההיסטורית שהיתה, מכריע דבר ירידת אלהים על ההר ונתינת התורה לעיני כל ישראל. כאן מכריע הזמן, ולא עצם הענין. מכריעה ההיסטוריה, ולא המיטפיסיקה. גלוי־האלהות ונתינת התורה היו לעיני ישראל שיצאו ממצרים, ולפיכך הם ויוצאי חלציהם לבדם חייבים באמונתה. שאינם בני ברית אין להם חלק ונחלה ב”היסטוריה" זו, ולפיכך אין זיקתה של זו חלה עליהם. הללו די להם, כאמור, בדת־הטבע שהיא דת־התבונה והצדקה (תורה זו קבלו ה“משכילים” כידוע מהרברט איש שרברי ובית מדרשו). אולם אם היהדות תומכת יתדותיה ב“היסטוריה”, הרי זו עושה עצמה אמת היסטורית, עובדתית־מציאותית, כלומר, בלשון האסכולה הלייבניצינית־וולפינית: vérité de fait, אמת שבמציאות בלבד, ולא אמת שבתבונה, אמת שבהכרח: vérité de raison. ושוב: הרי לסינג הורה שאין אמת שבמציאות יכולה לשמש מופת לאמת שבתבונה, לאמת שבהכרח77 ־ ובתורה זו הודה מנדלסזון דרך כלל – וכיצד תבוא ה“היסטוריה” העלובה ותבסס את היהדות בסוס של ממש, בסוס מחויב־המציאות, בסוס שבתבונה?!

כאן אנו נתקלים באחת הפרובלימות המכריעות ביותר במשנתו של מנדלסזון בפילוסופיה הישראלית. כאן נאבק מנדלסזון על יצירת הסינתיזה בין “היסטוריה” ותבונה, בין זמן ונצח, בין יהדות ו“השכלה”. מנדלסזון יוצא ידי חובתו כלפי היהדות, כלפי דת ישראל, כשהוא מודה במעמד הר סיני וכל הכרוך בו. כלפי ה“השכלה” – כשהוא מודה לשאינם בני ברית שדיים בדת־טבע שאין עמה התגלות־אלוה. ואם יבואו ויאמרו הרי סתירה היא זו: יהדות של גלוי־אלוה מכאן ודת־טבע שאין עמה התגלות אלהים מכאן! יבוא מנדלסזון וישיב: אין כאן סתירה. אין היחס שבין דת־ישראל (של גלוי־אלהות) ובין דת־הטבע (ללא גלוי־אלהות) יחס של אנטיתיזה. יש בדת־ישראל משום דת־הטבע, דת־ישראל היא דת־הטבע, אף על פי שאין דת־הטבע דת־ישראל. יסודה העקרי של דת־הטבע: התבונה – היא היא יסודה של דת־ישראל. דת־ישראל אינה שונה ואינה נבדלת מדת־הטבע, אלא מוסיפה עליה. דת־ישראל היא דת־הטבע בצרוף תורה ומצוות, מצוות המביאות את הישראלי למעלת־אשרו. טועים הם החוקרים האומרים, שמנדלסזון העלה דת־ישראל ודת־טבע בקנה אחד. לא העמיד את דת־ישראל על דת־הטבע. יש בדת־ישראל יותר מבדת־הטבע. אלא יתר זה אין בו משום נגוד, אלא משום הוספה בלבד, הוספה הכרחית שיסודה ב"היסטוריה", הוספה שאין לוותר עליה.

מבחינה זו יש ליחס חשיבות יתרה לדברי אחד ממכתביו של מנדלסזון לאלחנן הרץ (מיום כ"ב ביולי 1771) “… ברוך ה' אשר נתן לנו תורת אמת. מיר האבן קייני עקרים דיא נגד השכל או למעלה מן השכל זיין. מיר טוהן נישט מעהר הינצו צו דר נאטירליכן רעליגיאהן אלש מצוות וחקי' משפטים ישרים ת”ל. אבל עקרי ויסודי דתנו מיוסדי' על אדני השכל ומסכימי' עם החקירה והעיון האמתי מכל צד, בלי סתירה ומחלוקת כלל וכלל. וזהו מעלת דתנו האמתי והאלהי מעל כל שאר דתות הכוזבות. הנוצרים ווערדן אללי אונזרי עקרים דעש דעיסמוס או נאטוראליסמוס בשולדיגן. דאקטר ערנעסטי שם האט אין זיינר ביבליאטעק שוין געזאגט78, ער זעהט וואהל, דש דאש הייטיגי יודענטום איין פרפיינרטר נאטוראליסמוס זייא, ווייל איך געצייגט האבי, דש לפי דין תורתנו שאר אומו' נור שבע מצות צו האלטן דירפן, אום חלק לע“ה [לעולם הבא] צו האבן. ולא אאריך בזה כי בכל אלה דבר שפתי' אך למחסור. בני עמנו זאלטן בילליג דיזש אללעש פון זעלבשט איין זעהן, כי היא תהלתנו ותפארתנו. וכל ספרי חכמינו מלאי' מזה…”79.

וכאן הנגוד בין היהדות והנצרות: יש ביהדות מה שיש בתבונה (ואף על פי שיש בה יותר משיש בתבונה, כלומר התורה והמצוות, אולם הללו אין בהן משום נגוד לתבונה), יש בנצרות מה שאין בתבונה. במכתבו הנזכר ליורש־העצר הברונשווייגאי מדגיש מנדלסזון דבר זה ביתר תוקף, שספרי הברית הישנה אינם מתנגדים לתבונה, ואלו ספרי הברית החדשה מטפחים על פניה, אידיאל־האושר הנכסף שהנצרות מבטיחה למצדדיה עולה בקנה אחד עם דרישותיה של ה“השכלה”. אולם אין הוא יכול להשלים עם העובדה, שאך מצדדי־הנצרות בלבד יזכו לאושר זה. אם כך, אין אושר בעולם. אם כך, לא באה האמונה לעולם כדי להביא אושר למאמיניה, אלא כדי לגזול את האושר מכופריה. לפיכך פסולה בעיני מנדלסזון אמונה זו של הנוצרים. הוא פוסלה כ“משכיל” וכישראלי כאחד, בשם התבונה ה“קדושה” ובשם דת־אבותיו. מה התבונה אף דת־ישראל שתיהן אומרות, שמעשים טובים מבטיחים לו לאדם חלק בחיי עולם הבא, ואין זה זקוק להאמין בדוגמות מסוימות (מנדלסזון מכוון בעקר כמובן לדוגמות של הנצרות הכרוכות באישיותו של ישו; האמונה במציאות אלוה, השגחה, שכר ועונש – עיין להלן – היא חובה אחד על ישראל ואחד על אומות העולם שדת־טבע בלבד בידן. פרט זה חשיבות יתרה לו להבנת משנתו של מנדלסזון בפילוסופיה של דת ובפילוסופיה ישראלית, ובמקום אחר נעמוד עליו). האדם לא יולד ל“עמל” כי אם לאושר – יסוד הוא ל“השכלה” ולדבּרה מנדלסזון. האושר לא ניתן לשעורים ולתנאים. האושר שהנצרות מבטיחה לאדם כרוך בכמה תנאים שהם מתנגדים לתבונה, ומתוך אידיאל־התבונה הוא מוציא את גזר דינה של הנצרות. ואף דבר זה ראוי לתשומת לב מיוחדה: בשעה שהוא תולה את היהדות ב“היסטוריה” (מעמד הר סיני וכל הכרוך בו), מקיימה ומבססה על יסוד ה“היסטוריה” – הוא פוסל היסטוריה זו לחלוטין כלפי הנצרות. ה“היסטוריה” המסייעת ליהדות אינה מסייעת לנצרות. כלפי הנצרות הוא מכריז בפרוש ואומר: ההכרעה העליונה על אמתותה של הדת ביד אמתותה ההגיונית והשכלית ולא ביד אמתותה ההיסטורית של שליחות הנביא או הגואל80. כלפי הנצרות הוא אומר: חייה ומותה של הדת ביד ההגיון הפנימי שלה ולא ביד עדותה ההיסטורית. כאן הוא דורש אמתות מחויבות־המציאות ואינו יוצא ידי־חובתו באמתות אפשריות־המציאות.

מנדלסזון מנסה כאן להעמיד את הנצרות על עקריה, מונה את הדוגמות היסודיות של הנצרות, ומוכיח תוך כדי כך, שהנצרות אינה יוצאת ידי חובתה במתן־אושר לאדם, אלא באה זו לתת לאדם עולם־מושגים אחר על אלוה ותאריו. אין מנדלסזון רוצה להשפיל את כבודה של הנצרות, זו הדת שמחזיקים בה גדולי העולם. מתוך ענוותנות יתרה הוא מרכין ראשו בפני גדולי עולם הנצרות. אין הוא בא להטיל את אמתותיו על זולתו ואין הוא רוצה שהנוצרים יטילו את זיקת אמונתם עליו. הוא מכריז מפורש שלעולם לא יודה בעקרי תורתה של הנצרות. ואלו החיה ישו הנוצרי כל מתי עולם, לא היה מנדלסזון בא להאמין באלהיות שליחותו ובאמתותה, לא מופתיו של ישו ולא האקסגזה הנוצרית יש בהם כדי להעבירו על דתו. דתו ואשרו אינם תלויים במסקנותיה של פרשנות זו81. יאמרו מפרשי הברית החדשה מה שיאמרו – לא מפיהם הוא חי. הדת שבידו מקורה בתבונה ובטבע – ולא באקסגזה. ואלו היו כל העדויות שבעל פה ובכתב יוצאות ללמד על אמתותה של הנצרות, לא היה מנדלסזון מודה בנצרות אלא מטיל ספק בכל העדויות הללו. כנגד זה, כדאי להעיר על כך, שבמכתבו הנזכר למעלה ליורש העצר הברוינשווייגאי, אמר מנדלסזון, שאחרי שיכניסו אי אלה “תקונים” בדוגמות של הנצרות, יוכלו היהודים להשלים עם העובדה, שישו הנוצרי היה שליח אלהים לא על מנת לבטל את תורת משה אלא כדי לבשר למין האנושי את בשורת הצדקה והשכר בחיי העולם הבא.

ועכשיו בא מנדלסזון ומעמיד כנגד הנצרות את עקרי תורתה של היהדות – והוא הנסיון הפילוסופי הראשון למנדלסזון בפרשה זו. הוא מקדים ומניח שאין לה לדת ישראל – ובעקרי תורתה הכתוב מדבר – “סודות”, כלומר עקרי־דת שאין זקתה של התבונה חלה עליהם. הוא חוזר ומדגיש את יחס־האידנטיות שבין דת־ישראל ובין התבונה. בעקבותיו של רבי יוסף אלבו, בעל “העקרים”82 הוא מעמיד את דת־ישראל על שלשה עקרים: מציאות אלוה, שכר ועונש, ותורה מן השמים. עקרי הרמב“ם על הנבואה ונבואת משה רבנו אינו מכניס לכלל זה. על עקר האמונה במשיח הוא עומד לאחר כך. האמונה בהשארות הנפש אף היא משמשת יסוד ביהדות. וכאן חולק מנדלסזון על הרמב”ם83 שאמר, שיש “נכרתים ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאם לעולם ולעולמי עולמים” והוא פוסק הלכה כרמב“ן84. ותוך כדי רמז על יחס הרמב”ן אל הרמב“ם מדגיש מנדלסזון את מדת־הסבלנות היתרה החיה ביהדות, ודאי לא נעלם ממנדלסזון שלא זכה הרמב”ם למדת־סבלנות זו מכל בני־דורו והבאים אחריו. ואשר לעונש אין היהדות יודעת אלא את ענשו של החוטא בלבד. אין אדם לוקה על פשעי חברו. האוכל בוסר שניו הוא תקהינה. אלהים המעניש לעוברי מדותיו הוא לבדו מיטיב חסדו עם בני אדם. הצדק והטוב העליון עולים בקנה אחד. אין היהדות יודעת “סרסורים” ומתווכים בין הקב"ה והאדם. ואף על פי שאין מנדלסזון יודע את “תועלתם” של חוקי תורת משה, אין לדבריו לנגוע אף כל שהוא בערכם המוחלט והקיים עולמית. נותן התורה והמצוות לא נתנן בתנאי שבני־אדם יבינו את תועלתן. אותו אבי הריפורמה הדתית בישראל (וכך רואים אותו אף כיום דבריה של התנועה הישראלית־הליברלית במערב), כביכול, מכריז ואומר: חוקים שהניחו בני אדם ניתנו להשתנות על ידי בני אדם, הכל לפי הזמן והתנאים. מה שאין כן חוקי אלהים, הללו עומדים עולמית בעינם ללא שנוי וללא תמורה עד שאלהים בכבודו ובעצמו יעבירם מן העולם. ולמעלה אומר מנדלסזון: אומות העולם יכולות לשנות את חוקתן בהתאם לזמן, לתנאים ולצרכים, אולם לי נתן בורא העולם בכבודו ובעצמו תורה ומצוות. כלום יכול אני, בשר ודם, להעיז פנים ולשנות חוקי אלוה לפי רעות־לבי?!

ואף על פי שמנדלסזון מחזיק – להלכה ולמעשה – בקשיות־עורף מיוחדה במינה בדת ישראל המסורתית, על כל תרי“ג מצוותיה, אף על פי שהוא חוזר ומכריז שתורת ישראל ומצוותיה ערכן ערך־עולם הוא – מדת־סבלנות יתרה לו ביחסו אל עתידן של המצוות. בבחינת מה מרכין כאן מנדלסזון הישראלי ראשו בפני ה"משכיל" שבו. כשהוא שואל את נפשו, לשם מה זכה הקב”ה את ישראל במצוות (Ceremonialgesetz), הוא משיב ואומר, שמלבד הסבות הגלויות וידועות לנו, היתה סיבה מיוחדה לכך, והוא רצונו של הקב“ה ליחד ולהבדיל ע"י כך את ישראל משאר האומות. המצוות ניתנו לישראל כדי ללמדם דרך יחוד זה את אמתותה של הדת הנצחית (ושמא יש כאן משום רמז למאמר התלמודי המפורסם: “לא נתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות”). אדם מישראל שלא ירד לסוף כוונתו של נותן המצוות, מן ההכרח שהמצוות הללו תהיינה עליו למשא, מגוחכות ומיותרות בעיניו. וכאן באה הקוסמופוליטיות הישראלית (של הנבואה) וה”השכלתית" ומסייעת בידו של מנדלסזון. בכחה הוא בא וגושר גשר בין יהדות ובין “השכלה”. כשיבוא משיח, משיח היהדות ו“השכלה”, כשיקום חזון הנבואה הישראלית והדתות השונות תעבורנה מן העולם, לא יהא צורך לה ל“חכמה האלהית” ליחד את ישראל משאר האומות85. ביום ההוא, יום שלטון הקוסמופוליטיות יזכו ישראל בגלוי־אלהות חדש, שני. אלהים יכריז ביום ההוא, על “מצוות” חדשות, שתביאנה אחוה ורעות בין כל בני המין האנושי. “ריבולוציה” זו (כך מסמן אותה מנדלסזון) מזעזעת את לבו מתוך חרדה של שמחה והתלהבות לקראת היום הגדול ההוא. ומצד שני – כמה נוראה למנדלסזון יקיצתו מחלום קסמים יפה זה, שעה זו שהוא מסתכל בפרוד המדכא שבאומות ובבני אדם. ותוספת־ענין יש לראות בעובדה זו, שאין מנדלסזון מבדיל לא להלכה ולא למעשה בין תורת־משה שניתנה בסיני ובין התורה שבעל פה שבאה אחריה. אף תורה שבעל פה זו קיומה קיום־עולם. נראה הדבר, שגלוי־האלהות החדש שלעתיד לבוא לא יבטל אלא את מצוותיה המעשיות של היהדות. עקרי תורתה של היהדות יעמדו בעינם אף לאחר “היום ההוא”. וכאן סתם מנדלסזון ולא פרש כמה וכמה שאלות חשובות, ובראש ובראשונה שאלה זו: כלום בתקופת שלטון הקוסמופוליטיות יהיו חייבים גם שאינם בני ברית – כלומר, כל בני האדם, הואיל ובאותה תקופה לא יהיו מבדילים בין ישראל לעמים – להאמין לא רק במציאות אלוה אלא אף בשליחותו של משה למצרים וכיוצא בה?

את כתב־הבקרת המקוטע מסיים מנדלסזון בהערה כללית חשובה על ההבדל שהוא מוצא בנצרות גופה בין מצדדיו של אטנזיוס (373־295, אחד מאבות הכנסיה הנוצרית, אטנזיוס ה“גדול” הוא “אביה של האורתודוכסיה” הנוצרית, מלא תפקיד מכריע בהתפתחותה של הנצרות) ובין האוניטריים (מחזיקי הכנסיה האוניטרית)86. מנדלסזון טרח ומצא שהנצרות בתפיסתם של האוניטריים קרובה ליהדות הרבה יותר מלנצרות הרשמית, השלטת. מלבד יחסם של האוניטריים אל ישו הנוצרי (לכאורה אף הללו אינם רואים בו אלא נביא בלבד, ומכל מקום יחסם אליו הוא חיובי ביותר), אין היהודים נבדלים מהם אלא באמונת־המשיח לבדה, בזו האמונה שיבוא משיח ויגאל את ישראל משעבודם המדיני, יקומם את הריסותיה של האומה הישראלית, ואז יעשו כל האומות אגודה אחת לעבוד את אלהי־האמת ואין זולתו (כאן מודה מנדלסזון אף ברעיון־המשיחיות). ישראל תומכים יתדותיהם בברית הישנה ובספרות התלמודית, ואלו האוניטריים באים לידי מסקנותיה של היהדות מתוך הברית החדשה שבידם. דבר זה אינו עשוי לשמש נגוד ביניהם. בבחינת הדת קורא מנדלסזון לאוניטריים בשם אחים־לדת (Glaubensbrüder). אולם בבחינה המדינית והאזרחית שפרה נחלתם של האוניטריים, “אחים לדת” אלה, הרבה יותר מזו של ישראל. וכאן בא מנדלסזון ומגולל את מגלת־הפורעניות של ישראל בדורו ובדורות שקדמו לו. מתוך הערצה יתרה הוא עומד על גבורתם של דורות־ישראל המרובים שחרפו נפשם למות על דת־אבותיהם וקדשו שם שמים ברבים מתוך אהבה לאלהיהם. אין הוא בא להטיל אחריות שונאי ישראל ורודפיו לשעבר על הנצרות ה“נאורה” שבימיו, מודה הוא לרבונו על כך, שאירופה ה“מוסרית” שבימיו העבירה מן העולם את רוחן של רדיפות־הדמים והפרעות מימי־הבינים. ומצד שני הוא רואה עצמו חייב להדגיש דבר זה, שאף בימיו לא פסקו עדיין הרדיפות ה"אזרחיות" על ישראל. הוא מרים קולו קול קטגור על עולם הנצרות ה“נאור”, שאינו רוצה בטובתם ובשלוותם של ישראל. אין ישראל באירופה זוכים לחיי אזרחים בני־חורין, אף במקום שלטונה של הסבלנות, אין ישראל נהנים ממנה ולא כלום. במקום שהמדע והאמנות משגשגים, אין לישראל רשות־הכניסה להיכליהם, והם נשארים עומדים ב“בערותם”. אנשי המדינה והכלכלה משתדלים להרבות את אוכלוסיהן של המדינות, ועל ישראל הם גוזרים גזרות מגזרות שונות, שלא ירבו ולא יצאו את גבול־הגטו שלהם. האומות מורידות את ישראל למדרגת אזרחים שאינם “מועילים”, ומאשימים אותם בכך שאינם מביאים תועלת וברכה למדינה. כנגד זה רואים האוניטריים בטובה. אף על פי שהם רחוקים מן הנצרות השלטת, לא ויתרו על שם־נצרותם ולפי תפיסתם את רעיון המשיחיות הנוצרית אין להם לכאורה רשות לכך. כמוהם כנוצרים לכל דבר, והם נהנים מכל הזכויות של האומות הנוצריות המושלות בכיפה. ומכל מקום – בבחינת הדת – אין מקום לפולמוס־דת בין ישראל והאוניטריים. בדבריו אלה מתכוון מנדלסזון לטפח על פני מקטרגיה של היהדות בעולם הנצרות: עד שאתם באים ומכריזים מלחמה על היהדות, צאו ובערו את הרע מקרבכם, צאו והלחמו באחיכם הנוצרים! אם כתה נוצרית, שהיא חיה בעולם הנצרות ונהנית מכל טובה, קרובה כל כך ליהדות – לשם מה כל אותה המלחמה ביהדות? הרי האויב יושב גם בפנים, ולא רק בחוץ.

כאן הפסיק מנדלסזון את דברי־ויכוחו עם שרל בוני. על יסוד הדברים שנאמרו עד כאן, ניתן להבין, מפני מה לא פרסם מנדלסזון כתב־בקרת זה. אילו היה כתב־הבקרת מתפרסם, ודאי היה מכניס את מנדלסזון בסבך פולמוס שאינו פוסק על היהדות ועל הנצרות. והן הוא התרחק כל כך מן הפולמוס. הואיל ולא עמד מנדלסזון לפרסם כתב־בקרת זה, השאיר אותו מקוטע, והסתום מרובה בו על המפורש. ומכל מקום קטע זה דייו להוכיח, מה היתה צורתו ומגמתו של כתב־הבקרת השלם והמלא – אלו בא מנדלסזון לערכו כל צרכו ולפרסמו ברבים. כתב־בקרת זה משמש כתעודה הפילוסופית היחידה שזכינו בה על־ידי פולמוס־לוטר. כאן אנו מוצאים ראשי־פרקים למשנתו של מנדלסזון בפילוסופיה ישראלית. הרבה ממה שנאמר כאן דרך רמז מצא את בטויו המלא בהקדמתו של מנדלסזון לתרגום “תשועת ישראל” למנשה בן ישראל (בבחינת למוד הסנגוריה על ישראל) ובספרו היסודי “ירושלים” (בבחינה פילוסופית דרך כלל). כשנבוא לברר שתי יצירותיו אלה של מנדלסזון ולעמוד על משנתו של מנדלסזון בפילוסופיה ישראלית, – על כרחנו נשוב ונטפל בעקרי ההנחות הפילוסופיות שנתקלנו בהן בכתב־בקרת זה לתורתו של שרל בוני.


* *


כשאנו באים להעריך את פולמוס־לוטר הערכה כללית, עלינו לברר לעצמנו ערכו של הפולמוס ותוצאותיו לשני ה“צדדים”.

לוטר לא זכה לראות בהתגשמות חלומו. משה איש־דסוי עמד ביהדותו. מלבד עובדה זו, ששני צעירי־ישראל (זקס מברסלוי ופרנקל מפירט, האחד תלמיד לרפואה, והשני “תלמודיי”) באו לציריך והפילו תחנתם לפני לוטר שיכניסם תחת כנפי הנצרות87, לא ראה לוטר ברכה בכל אותו הפולמוס. כבוד רב לא נחל. אוי לעיניו שראו את גדולי הסופרים והחושבים באירופה מהפכים בזכותו של מנדלסזון. אפילו שרל בוני לא עמד לימינו.

ומנדלסזון? מכמה בחינות נהפך לו פולמוס זה לברכה. דבר־הדגשתו שהוא מאמין בגלוי־אלהות והוא נאמן לדת אבותיו שחרר אותו מעקיצותיהם ומחששותיהם של התיאולוגים הנוצרים. הרבה ממתנגדיו הצטערו על כך, שלוטר המציא לו הזדמנות זו, שיבוא ויבצר את עמידתו כפילוסופוס וכאיש־דת כאחד. קרל לסינג, זה שהיה עד ראיה להתפתחותו של פולמוס זה, קלע אל המטרה כשכתב לאחיו גוטהולד אפרים: התיאולוגים היו מאושרים אילו לא עורר לוטר את מנדלסזון לפולמוס, ואילו מנדלסזון היה לובש איצטלא של וולטיר הכופר, שכן היו יכולים להשיב למנדלסזון ולומר: אדם זה אין דבר קדוש בעיניו! ועכשיו שמנדלסזון לא כפר לא באלהים ולא בדת־ישראל, נסתחפה שדם של מתנגדיו, ניטלו מידם כלי זינם, וכחו של מנדלסזון גבר כלפי חוץ, כלפי עולם הנצרות. וכלפי עצמו? התנגשות זו עם לוטר הרסה את מצב בריאותו, וזמן רב לאחר כך היה שרוי ביסורים, פרוש מן הצבור, אסור בעבודת־רוח מטרידה88. אולם לא הרי יסורי גופו כהרי יסורי נפשו.

גדולה היתה האכזבה שהביא פולמוס זה למשה מנדלסזון. מנדלסזון הישראלי לא נפגע ע“י כך אף כל שהוא. עמידתו בצבור הישראלי שבפרוסיה לא נחלשה כלל וכלל על־ידי פולמוס־לוטר וכל ההאשמות שטפלו על מנדלסזון, כאילו לקה ב”נטורליזמוס" או ב“דיאיזמוס”, כאילו פרץ גדריה של היהדות המסורתית, כאלו התקרב לנצרות, וכיוצא באלה. רבני ברלין89 הזמינו אמנם את מנדלסזון לשם ברור־דברים, כדי שיברר עד כמה יש מן האמת בשמועות השונות שהתהלכו על יחסו אל דת־ישראל (לוטר הביע למנדלסזון את השתתפותו בצערו זה, עיין מכתבו מיום עשרים בפברואר בשנת 1770). ובאמת לא פגע ביהדות אלא בדבריו על המשפטים הקדומים שלקתה בהם זו. ברר מנדלסזון לפני ראשי קהלת ברלין את דעתו זו, וכנראה שדברי־ברורו נתקבלו על לבם. שהרי לאחר כך, בשנת 1771, נבחר כאחד מראשי קהלת ברלין, השתתף בחבור הספר “ריטואלגעזעצע דער יודען”, שהגישה קהלת ברלין לממשלת פרידריך הגדול, ודרך כלל ידוע הדבר, שמנדלסזון שמר – להלכה ולמעשה – אמונים לדת־אבותיו ולחיי קהלתו. לאמתו של דבר, לא היו נגודים רבים בין מנדלסזון ובין דבריה של היהדות המסורתית – ובאותם הימים לא היתה יהדות אלא זו – בפרוסיה. לא עמד לפני בית־הדין כברוך שפינוצה בשעתו, ובידו תורת־פנתיאיזמוס וכיוצא בה. כמוהו כמוהם. משנתו של מנדלסזון בפילוסופיה לא היה בה משום סתירה ליהדות שבימיו. רעיון ה“השכלה”, הצדקה, אהבת האמת, האמונה בהשארות הנפש ובמציאות אלוה וכיוצא בעקרים אלה שעליהם מבוססת משנתו של מנדלסזון במחשבה – לא היה בהם כדי להקים מחיצה בינו ובין מנהיגיה של יהדות־פרוסיה.

מה שאין כן מנדלסזון הפילוסופוס, מנדלסזון ה“משכיל”, מנדלסזון הסופר הגרמני. בספירה זו של חיים ומחשבה נפגע מנדלסזון פגיעה יתרה, פגיעה שהטביעה את חותמה על חייו ויצירתו שלאחר כך. בשנת 1770 עמד מנדלסזון על מרום פסגת יצירתו ופרסומו. עם לסינג, ניקולי ושאר ארזי ה“השכלה” עמד ונלחם שכם אחד על חדושה של המחשבה הגרמנית, על תחיתה של הספרות והפילוסופיה דרך כלל. מה חבריו הנוצרים אף הוא חרף נפשו על יצירת לשון גרמנית ספרותית מנופה ומתוקנת. יתר על כן, איש־דסוי זה חייב ראשו למלכות מתוך אהבתו ללשון ארצו, תבע את כבודה של הלשון הגרמנית מידי מלך פרוסיה, פרידריך הגדול, שמצוי היה במדה יתרה אצל הלשון הצרפתית וספרותה. ובעוד הוא עומד ומקריב מיטב כחו לשם חדוש גרמניה של מעלה – קפץ עליו רוגזו של לוטר וחבריו. זה היהודי המערבי הראשון שזכה – שנים רבות לפני האמנציפציה במערב – לכבוד ושלטון, לקול ולדעה בחיי הרוח הכלליים שבגרמניה ובשאר ארצות אירופה – אינו יכול להמשיך את דרכו! שהרי, לכשנתעמק בדבר, מה היה פירושו העליון וכוונתו הצרופה של פולמוס לוטר? לוטר וחבריו, ואף הללו שלא עמדו לימין לוטר בפומבי ולא נספחו למחנה הלוחם במנדלסזון, באו ללמד את מנדלסזון, את משה איש־דסוי, שתרבות גרמנית־אירופית זו ההולכת ומתחדשת תרבות נוצרית היא, שאין תרבות זו צמחה אלא מתוך קרקע הנצרות, שאין יכול להיות לה לתרבות זו דבּר שאינו נושא בעולה של הנצרות, שבן אברהם יצחק ויעקב אין לו חלק ונחלה בתרבות זו; טעות היסטורית היא שנדחק איש־דסוי זה לתוכה, וטעות לעולם חוזרת. הרבה צער ויסורים ספג מנדלסזון ברחובות ברלין הבירה. גבן זה, שקולו נשמע בהיכל הספרות הגרמנית ובטרקלינים רבים בברלין ומחוצה לה, היה משמש מטרה לחצי־לעגם של פרחחי ברלין הנוצרים, כמה פעמים היה קשה עליו לעבור בשלום אחד הרחובות שבברלין. אולם כל דברי החרפות והגדופים הללו שקלטה אזנו ברחובות ברלין כטפה מן הים היו כנגד אותו עלבון ומפח־נפש שבאו לו בעטיו של פולמוס־לוטר.

היהודי המערבי הראשון, יוצא־הגיטו הראשון, שדרכה כף רגלו על קרקע תרבות אירופה, לא כמקבל אלא כנותן וכיוצר, היה הראשון שטעם טרגיות ישראלית מיוחדה במינה זו, שרבים אחריו ודורות שלמים, מרוסקים ורצוצים ממנו, התלבטו בה כל ימיהם.

אף לפני שנת 1770 לא היה מנדלסזון בבחינת עומד מן הצד כלפי היהדות, ולא היה זקוק לפולמוס זה שיבוא ויחזירו לעולם־יהדותו90. עם היותו שקוע במעמקי המחקר הפילוסופי־האסתיטי, לא הסיח לבו אף שעה אחת מעניניה של היהדות וצרכיה. משעה שהתחיל משתתף ב“השכלה” הגרמנית, ביצירה הפילוסופית והספרותית שבזמנו, היתה קבועה ועומדת לפניו האידנטיות שבין יהדות ו“השכלה”. פרובלימה זו לא היתה קיימת בשבילו כלל וכלל. לא היה לו למנדלסזון צורך בפולמוס־לוטר כדי להעמידו על פרובלימה זו, כשם שלא היה בכחם של לוטר וחבריו להכריח את מנדלסזון שיבקש פתרון אחר לפרובלימה זו. אולם אפשר והמריץ פולמוס זה את מנדלסזון להכנס לתוך עולמה של היהדות כיוצר.

אפשר ואותו פולמוס המריץ את מנדלסזון לבוא ולתרגם את ספר ה“תהלים”. שהרי משתדל היה לשחרר את ה“תהלים” מכבלי התיאולוגיה הנוצרית91. תרגום ה“תהלים” ישמש דוגמא להגברת רצון־יצירתו היהדותי של מנדלסזון, שחושל עם פולמוס־לוטר.


* *


יש ורואים פולמוס זה כפולמוס הראשון שבין יהדות ונצרות שהיהודי יצא ממנו בזר הנצחון על ראשו. לכשנתעמק בדבר, נראה שמנדלסזון לא היה כאן המנצח, משום שלא נלחם כלל. עולם הנצרות צדד בזכותו של מנדלסזון בבחינה פורמלית לבד. הודו לו למנדלסזון, שלא היה לוטר רשאי לעוררו למלחמה בנצרות ולשמה של היהדות. אולם המלחמה שבין יהדות ונצרות? זו לא באה כלל כאן לידי גלוי. כל מלחמתו של מנדלסזון נצטמצמה בכך להוכיח, שאין הוא חייב ומוכרח לעשות רצונו של לוטר ול“התנצל” מפני מה הוא עומד ביהדותו ואינו מקבל עולה של הנצרות, ובכך הודה לו עולם הנצרות. לא בקש מנדלסזון לחבר כתב־סנגוריה תיאולוגי או פילוסופי על היהדות כלפי לוטר וחבריו. לא ראה צורך בדבר, לא לנפשו ולא לנפשה של היהדות, לצאת ולהראות לעמים שיש זכות־קיום לדת־אבותיו ולכנסת ישראל.

וכאן אנו רואים חובה לעצמנו לברר פרט חשוב אחד בהערכת אישיותו של משה מנדלסזון ומפעלו ההיסטורי. מהמאה הי“ח עד ימינו לא נשתנתה בהרבה הערכת דמותו של מנדלסזון. רוב דבּריה הרוחניים של המאה הי”ח זכו לכמה שינויי הערכה, המאה הי“ט והמאה העשרים ראו בהם מהרהורי לבן. מה שאין כן מנדלסזון. דמותו עומדת קבועה, אלא שפרקים מדגישים בה אחד מן הצדדים הדגשה יתרה. אחרי מותו, לדוגמא, בעיקר במחצית הראשונה של המאה הי”ט, הדגישו בעיקר את יסוד הריפורמה והגרמניזציה בדמות אישיותו של מנדלסזון (ובמקום אחר אעמוד בפרוטרוט על תפיסת־מנדלסזון זו). ואלו בימי חייו לא שמש מנדלסזון לדורו לא ריפורמטור ולא גרמניזטור אלא סנגור, סנגור־האומה, פרקליטם של ישראל. הוא היה לפה ליהדות הפרוסית האלמת, יהדות בין־המצרים ללא לשון וללא קול. כלפי אירופה נשא את קולו. וקולו – קולה. ולא עמדו עדיין על כך, שלא היה מנדלסזון סנגור כדרך הסנגורים המרובים שקדמו לו ורבים שבאו אחריו במדינתו ומחוצה לה. יותר משהיה סנגור לישראל היה קטגור לאומות. מלמד היה סנגוריה על ישראל דרך קטרוג על אומות העולם. כל מי שיקרא, לדוגמא, את דברי מנדלסזון בהקדמתו לתרגום “תשועת ישראל” לרבי מנשה בן ישראל ישתומם על זקיפות־הקומה וההכרה הישראלית העצמית הגנוזה בהם. ישתומם – משום שימצא את דברי מנדלסזון גופו מטפחים על פני הדעות המהלכות על ה“אפולוגיטיקן” משה איש־דסוי. לא כאן המקום לעמוד על מלחמתו הישראלית של מנדלסזון, מלחמת־חייו זו שבפה ושבכתב, בכתביו ובחליפת מכתביו עם סופרים, אנשי מדינה וחכמים, נסיכים ושליטים שבמאה הי“ח, מלחמה זו בדעות הקדומות ששלטו בעולם ה”נאור" על ישראל, רוחו ותרבותו, זו המלחמה שהעסיקה אותו כל ימיו. תאורה של מלחמה זו ישמש פרק מכריע בתולדות ישראל בגרמניה שבמאה הי"ח. יותר ממה שהגן על כבוד ישראל במלחמתו זו, – הציל את כבוד ישראל בגופו, בנפשו, באישיותו.

כמה סנגורים קמו להם לישראל. אולם מנדלסזון שמש סנגור גם ליהדות. ואף כאן חטא המחקר ההיסטורי שעד כאן חטא שאין לו כפרה. בא זה ועשה את מנדלסזון “אפולוגיטיקן”, הכניסו לתחום האפולוגיטיקה המסורתית מדור דור, ולא הרגיש כלל בהבדל היסודי שבין דרך־הסנגוריה של מנדלסזון ובין זו של האפולוגיטיקה המקובלת. כלום יצא מנדלסזון להגן על היהדות כלפי לוטר וחבריו? כלום נבהל הישראלי שבו כשבאו הנוצרים המרובים ודרשו ממנו דין וחשבון על יהדותו? כלום נסה להראות לאומות את יפיה של היהדות? כלום ראה צורך בדבר לברר את צורך־הקיום ואת זכות־הקיום של היהדות? כלום לא נשא דגל יהדותו ביד רמה ולא השגיח במלעיגים ובמשטינים? כלום לא אמר ללוטר, שכשם שאין הוא יודע אם ריח פיו יפה או לאו, כך אין הוא יודע אם נתפס למשפטים קדומים לדת־אבותיו? כלומר, מה ריח פיו הוא מיוחד ועצמיי לו, אם טוב ואם רע – שלו הוא, אם יפה הוא או רע לזולתו – ריחו הוא – אף יהדותו כך! כלום כרכר מנדלסזון ויצא להוכיח שמצוותיה המעשיות של היהדות עולות בקנה אחד עם התבונה, הרי לא ירא לומר בפומבי שהללו גזרה הן והיהדות חייבה בשמירתן ובעשייתן, אף על פי שאין התבונה מחייבת אותן! לא עמדו על כך, שבשעה שהאפולוגיטיקה המסורתית הולכת בדרך אַ פֶריוֹרי, הולך מנדלסזון בדרך אַ פּוֹסטריוֹרי, אם אפשר לומר כך. כלומר, האפולוגיטיקה במערב, בין זו שקדמה למנדלסזון ובין זו שבאה אחריו, השתדלה להוכיח בדרכים שונות את אמתותה ונצחיותה של היהדות, וממנה מצאה – כלפי חוץ – זכות קיום גם לישראל, לאומה הישראלית או לכנסיה הדתית ששמה ישראל. ואילו מנדלסזון הפך את הקערה על פיה: אין היהדות (בחינת דת או השקפת עולם) מצדיקה את קיומם של ישראל (בחינת אומה או קבוץ מסוים), אלא – מתוך קיומם של ישראל אנו למדים על אמתותה של היהדות. אם ישראל שומרים על קיומם הישראלי מתוך יסורים כל כך נוראים, שמע מינה שהיהדות אמת היא. אם קבוץ זה אינו מוותר על קיומו הישראלי המיוחד, למרות שבעים האריות הקמים עליו בכל דור ודור לכלותו – כלום זקוקה היהדות ללמוד־סנגוריה? כלום יש לך מופת טוב ונאה ממנו לאמתותה של היהדות?

כאן סלל מנדלסזון דרך חדשה, דרך בלתי אפולוגיטית ביסודה באפולוגיטיקה הישראלית, דרך לא הלכו בה היוצאים בעקבותיו בארצות המערב.

וכאן גנוז אחד מערכיו החיוביים של פולמוס־לוטר. פולמוס זה, שמבחינה פילוסופית־שיטתית אינו אלא מעין “אפיזודה” היסטורית בלבד, משמש אף על פי כן ערך מכריע בהתפתחותו של מנדלסזון הפילוסופוס הישראלי. וכמה פרטים שנגענו בהם כאן עתידים לשמש לנו חומר־מחקר למשנתו של מנדלסזון, בפילוסופיה וביהדות.





  1. עיין דברי גתה על לוטר בספרו “חזון ואמת” (Dichtung und Wahrheit), 1811 חלק שלישי, פרק י"ד.  ↩

  2. אחד הסופרים העבריים המובהקים הסביר ענינה של “פילוסופיה פופולרית” זו, והיא הפילוסופיה כמות שהיא מוצעת ומבוארת להמון העם וטעות היא בידו. “פילוסופיה פופולרית” מעין זו אנו מוצאים בכל דור ודור. אין לך דור שהוא חסר פרשנים הבאים להסביר את הפילוסופיה ל“המון העם” או להמון המשכילים שאין הפילוסופיה אומנותם. ה“פילוסופיה הפופולרית” של דור־ה“השכלה” בגרמניה היא היא הפילוסופיה האסכולתית גופה שבאותו דור. דורשת היא זו, שתהא הפילוסופיה דרך כלל תומכת יתדותיה בשכל האנושי הטבעי, שתצמצם זו עצמה בתחום המציאות שנתנה לנסיון וכיוצא בזה.  ↩

  3. עיין: Heinrich Maier, An der Grenze der Philosophie, 1909, 379  ↩

  4. על משנתו של לוטר בקשר עם תנועת הפּיאטיסמוס עיין בספרו של ריטשל: A Ritschl, Geschichte des Pietismus, 1880, I, 494 ff.  ↩

  5. וילהלם דילטי (Dilthey) הוא שעמד על הקשר בין הדת הטבעית של ה“השכלה” ובין תורת הכנסיה הפרוטסטנטית והקתּולית, עיין: Das naturliche System der Geisteswissenschaften im 17. Jahrhundert (כל כתביו, כרך שני, 1914, 290־243, ובמקומות אחרים). עיין כמו כן בדברי ארנסט טרלטש (Troeltsch): Die modern Welt (ביחוד הקטע השני הדן במהות ה“השכלה” ותולדותיה), כל כתביו, כרך רביעי, 338 ואילך.  ↩

  6. ידועים הם דברי לסינג על אמתות־ההיסטוריה הארעית. עיין: Ueber den Beweis des Geistes und der Kraft (Lessings Samtliche Werke, Cottasche Bibliothek der Weltliteratur, XVIII, 27)  ↩

  7. על שיטות־הדת האמוציונליות בפילוסופיה של דת עמדתי בספרי הרגמני: Ludwig Feuerbach und die deutsche Philosophie, 1931 (כרך ראשון לתולדות האסכולה ההגלינית שאני מטפל בהן). עיין שם, ביחוד בפרק השני, 216־76 [מהדורה שניה, 1964].  ↩

  8. בפיזיוגנומיקה טפלו באותם הימים גם מנדלסזון, לסינג, נקולי וחבריהם. יחסו של גתה ל“פיזיוגנומיקה” של לוטר ידוע הוא.  ↩

  9. עיין: Physiognomische Fragmente, 1775־1778, IV, 95  ↩

  10. משנתו בדת כרוכה בתורת ה־Genie (גאוניות), זו התורה שמלאה תפקיד מיוחד ברומנטיקה האירופית. הרדר וגתּה הם שהשפיעו על לוטר בבחינה זו.  ↩

  11. עיין: Physiognomische Fragmente, 1775־1778, III, 246  ↩

  12. K. Lavaters Lebensbeschreibung von seinem Tochtermann Georg Gessner, 1802, I, 102.  ↩

  13. עיין במכתבו לפרידריך הינריך יעקובי, ב' בדצמבר בשנת 1786 (R. Zopperitz, Aus F. H. Jacobis Nachlass, 1869, 90)  ↩

  14. Physiognomische Fragmente, 1775־1778, III, 235 ובמקומות אחרים.  ↩

  15. Herder, Nachlass, 1856־57, II, 193  ↩

  16. בתור דוגמא אנו מעירים כאן על מחקרו שנשתמר בכתב־יד בספריה שבציריך: Die unausdenkliche Teilbarkeit des Raumes und der Zeit erwiesen und einige mittelbare und unmittelbare Folgen daraus hergeleitet (עיין: הינריך מיאר, שם, 152 ולהלן).  ↩

  17. טפוסיים הם דבריו שכתב בשנת 1788 בספרו Noli me nolle, שהוא מחפש את אלהים, שהוא מחזר אחר מקום נעלם מעין רואים, בו יוכל לקרא לאלהים בכל כחו ולהתיחד עמו.  ↩

  18. מנדלסזון נקרא בפני בני־דורו שאינם בני ברית על פי רוב Moses, ויש שהיו קוראים: Der Jude Moses. כל מקום שאתה מוצא בספרות־ה“השכלה” הגרמנית (ולאו דוקא זו, אף חכמי־צרפת בני דורו – לדוגמא, שארל בוני [Bonnet] ואחרים – קוראים לו בשם זה) Moses, סתם, משה מנדלסזון במשמע.  ↩

  19. עיין: Johann Kaspar Lavaters Lebensbrschreibung von seinem Tochtermann Georg Gessner, 1802, I, 191־192. רבים מחכמי־הדור הנוצריים תמהו כל־כך, שמנדלסזון היה מוכרח להקדיש כל יומו למקח וממכר. מוזר היה בעיניהם לראות את הפילוסופוס שיצאו לו מוניטין מוקף המון תגרים, חלפנים וסרסורים. עיין לדוגמא במכתבו של כריסטין גוטפריד שיץ (Schutz) (1832־1747) מיום י"ג יאנואר 1769 על בקורו אצל מנדלסזון Carl Robert Lessings und Handschriftensammlung. 1915, II,277 ־  ↩

  20. עיין: Johann Joachim Spaldings Lebensbeschreibung, 1804, 63 תשומת לב מיוחדת עלינו להקדיש לדברי שפלדינג על לוטר הצעיר. לתאור דמותו של לוטר, עיין שם, 66 ואילך.  ↩

  21. מתוך יומנו של לוטר (יומן־ברטה) אנו למדים, שבקר לוטר את מנדלסזון בז‘ ובי“ח לחודש מרץ בשנת 1763, ואחר כך בט”ו ובכ"ז לחודש פברואר בשנת 1764. ענין רב יש ליחס לרשימות־יומן אלו ואף למכתביו אל הוריו על מנדלסזון. עיין: O. Guinaudeau Jean־Caspar Lavater, Etudes sur sa vie et sa pense’e jusqu'en 1786, 1924, 595. ואף ידידו ואיש־בריתו של מנדלסזון, פרינדריך ניקולי, מעיר על כך במכתבו ללססינג (מיום י"ג בחודש ינואר לשנת 1770), שלוטר הצעיר נכנס באותו זמן למשרדו של מנדלסזון כמה וכמה פעמים. ניקולי מוסיף ומספר, שבני־לויתו של לוטר הרבו להתווכח עם מנדלסזון, ואילו לוטר גופו לא השתתף הרבה בשיחות ה“היסטוריות” הללו (Briefe von und an Lessing, ed. F. Muncker, 1904־1907, III, 341).  ↩

  22. עיין: 356, Guinaudeau  ↩

  23. לוטר הבטיח, לדוגמא, לבני־ביתו, שאחרי מותו ישוב לעולם הזה בצורות שונות (עיין בספרו של גסנר, 342). על נסיונותיו השונים לבוא בקשר ממשי עם המצויים הנעלמים בהם האמין לא נוכל לעמוד כאן. עיין כמו כן: U. Hegner, Beitrage zur naheren Kenntnis und wahren Darstellung I. K. Lavaters, 1836.  ↩

  24. להלן נעמוד על “טעות מרה” זו שהכשילה את לוטר.  ↩

  25. על ספר זה נעמוד באחד הסעיפים.  ↩

  26. ספר זה שיצא לאור בציריך בשנת 1769 כולל את הפרקים ט“ז־כ”ב מספרו של בוני, חלק מהקדמתו של בוני, והקדמתו של לוטר בצרוף ההקדשה למנדלסזון. המהדורה השניה יצאה לאור בשנת 1774 (הוצאה אחרת – בגיסטרוב, בשנת 1773). בשנת 1770 תרגם לוטר את כל ספרו של בוני (פלינגנזיה פילוסופית), ובשנת 1771 יצאה מהדורה שניה לתרגום שלם זה, שנעשה כנראה על פי המהדורה הראשונה של המקור. בדבר זמן תרגום הספר הנדון, עיין במכתבו של לוטר אל הינריך הס (כ"ח יוני בשנת 1769).  ↩

  27. בימי ה“השכלה” שמש סוקרטס טפוס־המופת. ה“משכילים” העריצו אותו הערצה יתרה. ראו בו דמותו של הפילוסופוס הנעלה, האיש השלם בתכלית השלמות. אמנם ראו בו הללו מהרהורי לבם. דמותו ההיסטורית (המשוערת) של סוקרטס לא תפסו כל עקר (ואף בימינו שנויה דמותו ההיסטורית של סוקרטס במחלוקת). בני דור ה“השכלה” ראו אותו והוא אחד משלהם, “משכיל” גמור לכל דבר. דרכו בפילוסופיה – לפי תפיסתם – היתה קרובה לרוחם ביותר. רוב ה“משכילים” היו משתדלים בדבר לסגל להם תכונה מתכונותיו הנפשיות והמוסריות של סוקרטס. הרמז שלוטר מרמז כאן על סוקטרס נשמע לשני פנים: את משה מנדלסזון ראו בני אותו הדור והוא סוקרטס בן המאה הי“ח, סוקרטס של ה”השכלה". לפיכך מעורר אותו לוטר לילך אף בבחינה זו בדרכו של סוקרטס. ומצד שני – אף לוטר היה ממעריציו הנלהבים של הפילוסופוס היוני, ולפיכך בא והעמיד למנדלסזון דמותו של פילוסופוס זה למופת.  ↩

  28. לוטר מביע את תקותו, שמנדלסזון לא יצא ידי חובתו בקריאת תרגום ספרו של בוני, כלומר בחלק הספר, כי אם יעיין בשאר חלקי הספר שלא נתרגמו על ידו.  ↩

  29. בסעיף האחרון לפרק זה תמצא ביבליוגרפיה מפורטת לדברי־הספרות של מנדלסזון ולוטר שנתפרסמו בשעת־פולמוס זו (נפתלי הירץ ווייזל תרגם עברית “תשובתו” של מנדלסזון, ולהלן נעמוד על תרגומו, שכתב־ידו נשתמר).  ↩

  30. כתבי מנדלסזון, 1843, V, 243 (מכאן ואילך אנו מכוונים לכתבי מנדלסזון בגרמנית, שיצאו לאור בשבעה כרכים בשנת 1843 על־ידי ג. ב. מנדלסזון:gesammelte Schriften, herausgegeben von Prof. G.B. Mendelssohn Moses Mendelssohns (הוצאה זו עולה על שאר הוצאות כתבי מנדלסזון; הוצאת־היובל של כתבי מנדלסזון [שהתחילה לצאת לאור בשנת 1929] תהיה יותר מקיפה, שלמה ובקרתית מזו שבשנת 1843).  ↩

  31. רובם של הביאוגרפים לא עמדו הרבה על מחלתו של מנדלסזון, שבאה בעקבות הפולמוס עם לוטר. כנגד זה אנו מוצאים בספרו של איצק אייכל (תולדות הרב הכולל החכם החוקר האלהי רבנו משה בן מנחם. תקע"ד) תאור מפורט ממחלתו זו של מנדלסזון: “אחרי כלותו את הויכוח הזה כבדה עליו מחלתו ותקצר כחו מאד, כי נפשו עליו תשתוחח מגודל עולו ועמלו. ועל כלם נלאה נשוא דברי קטטה ומזמת נאצה, ולא יכול עוד לעסוק בשום דבר הגיוני מבלי מצוא מכאוב באחד מאבריו ותמהון ראש, כי נתרופפו עורקיו ולא החזיקו עוד בבדק, וישב תחתיו ימים רבים מבלתי עסוק בשום דבר חכמה. אוהביו ומכבדיו נשאו קינה על מורם, חשבוהו לאובד ולא חכו עוד שקוי לעצמותיו”… ולהלן: “כל הימים האלה ימי מכאובו לא עסק בשום דבר מחקר, ופעם שאל אחד מאוהביו לאמר: רעי, במה עסקת בימי הרעה האלה? ויען ויאמר: לא עשיתי מאומה. ולמען קצר השעות בדברים של מה בכך עמדתי על חצרי, והשקפתי בעד חלוני, וספרתי אבני הגג על בית שכני יושב ממולי” (שם, ל"ט).  ↩

  32. מה הם יסודי־היהדות, מה הוא ה"עקרי" שביהדות, שבו הוא מודה הודאה גמורה, – על שאלות אלו לא עמד כאן מנדלסזון. עיין להלן.  ↩

  33. מנדלסזון מביא ראיה לדבריו מן התלמוד, מ“משנה תורה” לרמב“ם (הלכות מלכים), מספר ה”כוזרי“ לרבי יהודה הלוי, מ”נשמת חיים" לרבי מנשה בן ישראל ועוד.  ↩

  34. בפרוש נאמר אצלו: Nationalvorureile…. מנדלסזון משתמש תדיר במונח “אומה”, “עם” (Nation, Volk). הוא מדבר בבני־ישראל בחינת בני־עם, בני־אומה, ואין אתה מוצא אצלו את המושג “כנסיה דתית” שנולד אח“כ בארצות המערב. אפילו כשהוא אומר לפרקים: Mitburger – כוונתו לבני־ישראל, הרבה מן הענין כאן בשביל תולדות רעיון־האומה בישראל אף על פי שמצד שני, לא הרי מושג־האומה בתקופתו הקוסמופוליטית של מנדלסזון כהרי מושג זה בתקופת־הלאומיות האחרונה. יהודי פרוסיה נקראים, לדוגמא, בכל תעודות השלטון הפרוסי, עד מחצית המאה הי”ט בערך בשם “אומה” (Nation). על מקורו של שמוש זה עיין: אלבוגן, Die Bezeichnung “Judische Nation”, Monatsschr. F. Gesch. Und Wiss. d. Judentums, LXIII (1919) 200־208.  ↩

  35. לוטר אומר בהקדמתו לתרגום ספרו של בּוֹני (שם, V), שעולה הוא זה על כל ספרי־הסנגוריה לנצרות שנתחברו עד כאן. כנגד זה מדגיש מנדלסזון, שאין הדין עם לוטר. ולא עוד, אלא שבא מנדלסזון ואמר, כי מקור ספרו של בּוֹני נעוץ בפילוסופיה הגרמנית. משפט זה הרגיז ביותר את בוני (עיין להלן) ואת לוטר מתרגמו. כשבא לוטר ותרגם בשנת 1770 את ספרו של בוני בשלמותו, עמד בהקדמתו לתרגום זה אף על דברי מנדלסזון אלה (1770, שם, VI־V). לוטר משתדל להוכיח, שאין דברי בוני נעוצים במשנתו של ליבניץ. ובאמת, אף על פי שהסנסוּאליסמוס של בּוֹני מבדיל אותו מליבניץ, הרי הוא מושפע ממנו ויוצא בעקבותיו בהרבה הלכות חשובות (רעיון ההרמוניה, תורת מדרגות־הנמצאים, תורת־הרציפות, רעיון ההבדלים הבלתי־נתפסים ועוד).  ↩

  36. באוצר כתבי־היד של קרל רוברט לסינג (הנזכר למעלה) נשתמר בכתב־יד טופס ראשון של אגרת־מנדלסון זו ללוטר (שם, מספר 2346). הנגודים בין אותו טופס ובין האגרת יש בהם לצאת וללמד על התלבטותו של מנדלסון בשעה שבא להשיב ללוטר.  ↩

  37. כדי לקצר מוכרח הייתי לוותר על הרבה פרטים חשובים הכרוכים בפולמוס בדרך כלל, ביחסיהם של הנוגעים בפולמוס במכתביהם, וברשימת ספריהם (בבחינה ביבליוגרפית). הצטמצמתי כאן בהרצאה המרוכזת של השתלשלות ה“מאורעות”. מחקרי המקיף והיסודי בפרשת מנדלסזון ולוטר ניתן גרמנית במבואי הראשון לכרך השביעי של כל כתבי משה מנדלסזון, מהדורת היובל, 1930, שנערך על ידי. הרבה מן הענין יש בכמה מהפרטים הללו למקצוע הגרמניסטיקה, הספרות והפילוסופיה הגרמנית. הקורא העברי, שיבקש להתעמק בפרשה זו ולטפל בתוספת־פרטיה – יעיין במחקרי הגרמני הנ"ל.  ↩

  38. עיין: Anhang: Briefe und Dokumente, Mendelssohns Auseinandersetzung mit Lavater und Bonnet בכרך שביעי הנ"ל (בעריכתי) לכתבי מנדלסזון.  ↩

  39. על יחסו של שפלדינג אל לוטר ואל מנדלסזון עיין במבואי הראשון לכרך ז' הנ"ל של כתבי מנדלסזון, 1930.  ↩

  40. עיין במכתבו המעניין של לידקה ללוטר מארבעה במרץ 1770.  ↩

  41. עיין בכרך ז' הנ"ל של כתבי מנדלסזון, 1930, 61 ואילך.  ↩

  42. בימי ה“השכלה” האירופית במאה הי“ח ובימים שלאחריה נסתחף שדה של התפלה. הרבה מן הענין יש בדברי עמנואל קנט על התפלה, שמנה בה צביעות וכיוצא בה. הוא היה אומר: מי שהתקדם בדרך הטוב, מרחיק עצמו מן התפלה (עיין: כל כתביו, 1913, IV, 526־525). הרומנטיקה האירופית התחילה מחזירה את עטרת התפלה ליושנה. לודויג פויארבך, שאין למנותו כמובן על הרומנטיקים, השכיל לרדת לעומק סודה של התפלה. עיין בספרו ”מהות הנצרות", 1841.  ↩

  43. עיין בכרך ז' הנ"ל לכתבי מנדלסזון, 1930.  ↩

  44. עיין לדוגמא בספרו: Aussichten in die Ewigkeit in Briefen an Joh. Georg Zimmermann, 1770.  ↩

  45. עיין: Physiognomische Fragmente, Zur Beforderung der Menschenkenntnis und Menschenliebe, 1775 בארבעת כרכי הספר הוא דן בדמותו של מנדלסזון. עיין בפרוטרוט במבואי הראשון לכרך ז' של כתבי מנדלסזון, 1930.  ↩

  46. מבחר כתבי לוטר (גרמנית), יצאו לאור ע"ל אורלי, 1841, I, ff., 52.  ↩

  47. חוברתו נדפסה בעלום־שמו: Reflexions d‘un e’tranger catholique sur la letter de Mr. Mendelssohn à Mr. Lavater, 1770  ↩

  48. גם זו יצאה לאור בעלום שם המחבר: Betrachtung über das Schreiben des Herrn Moses Mendelssohn an den Diaconus Lavater zu Zürich, 1770  ↩

  49. עיין: Anmerkungen uber des Herrn Moses Mendelssohns Schreiben an den Herrn Diaconus Lavater, 1770  ↩

  50. עיין במכתבו של מנדלסזון להיסי: (“נספחות” לכרך ז' הנ"ל של כתבי מנדלסזון, 1930).  ↩

  51. עיין לדוגמא: V.. C. Möllers, Schreiben an den Herrn Lic. Wittenberg in Hamburg uber den Moses Mendelssohnischen Gedanken von Wunderwerken, 1770,  ↩

  52. עיין במחברתו: Freymuthige Gedanken uber des Herrn Moses Mendelssohns Sendschreiben an den Herrn Diaconus Lavater, An einen Freund in Sachsen, 1770.  ↩

  53. ספר זה יצא לאור בשנת 1765: Die Begebenheuten der Jungfer Meyern eines Jüdischen Frauenzimmers von ihr selbst beschrieben.  ↩

  54. Schreiben an den Herrn Moses Mendelssohn uber die Lavaterische und Kölbelische Angelegenheiten gegen Herrn Moses Mendelssohn, 1770  ↩

  55. כתבי מנדלסזון, הוצאת היובל, כרך ט"ז, 1929, 150.  ↩

  56. עיין לדוגמא גם במחברתו: Zweites Schreiben an Herrn Moses Mendelssohn insbesondere uber den ehemaligen Mendelssohnischen Deismus, uber das Mendelssohnische Kennzeichen einer Offenbarung, und kurzlich uber die Glaubwurdigkeit der Evangelischen Gesellschaft, 1770. רוב מחברות־הפולמוס של קילבילי וכמעט כל שאר כתבי־הפולמוס נגד מנדלסזון נתרגמו גם צרפתית. עיין בקובץ: Lettres juives du ce‘le’bre Mendelssohn, Philosophe de Berlin, avec les remarques et re‘ponses de Monsieur le Docteur Koelbele et autres savants hommes, Recueil me’morable concernant le Judaisme…,1771  ↩

  57. אף חוברת זו נתפרסמה בעלום שם המחבר, לפיכך יחסוה לפרידריך ניקולי ולסופרים אחרים מאנשי בריתו. שם החוברת: Dienstfreundliche Promemoria an die, welche den Herrn Moses Mendelssohn durchaus zum Christen machen wollen, oder sich doch wenigstens herzlich wundern, dass er es noch nicht geworden ist, 1771,  ↩

  58. עיין בחליפת המכתבים שבין לסינג ובין מנדלסזון, פרידריך ניקולי וקרל לסינג בקובץ אגרותיו של לסינג שיצא לאור ע"י מונקר, 1904/7, כרך שלישי ובמקומות אחרים.  ↩

  59. על רעיון הדת במשנתם של לסינג ומנדלסזון עמד ארנסט קסירר במאמרו המקיף שנתפרסם בספר: Festgabe zum zehnjӓhrigen Bestehen der Akademie für die Wissenschaft des Judentums, 1929, 22־41,  ↩

  60. עיין: חזון ואמת, חלק ב', ספר י"ד.  ↩

  61. עיין: אפוריזמים, יצאו לאור ע"י לייצמן, 1904, 108 ואילך.  ↩

  62. עיין במבואי הגרמני הנ"ל, כתבי מנדלסזון, כרך ז', 1930.  ↩

  63. עיין במכתבו של בוני ללוטר מיום 26 בספטמבר בשנת 1769. בשנים עשר בינואר בשנת 1770 כותב בוני ללוטר: Je ne vous ai jamais dit a‘ mon gre’, toute la surprise et tout le chagrin que me cause cette De‘dicace a’ l‘estimable Moses. Comment s’est־il trouve‘ a’ Zurich une seule Tete qui aye pu vous la conseiller! E‘toit־ce ainsi qu’on pouvoit faire gouter la verite‘ a’ un Juif instruit! Je vous l‘ecrivois alors: c’etoit le provoquer au combat contre moi.

    עיין מאמרו על אוגוסט ויטי(Viatte): Quelques e‘pisodes de la propaganda "illumine’e" au: XVIIIe sie‘cle, Revue de literature compare’e IV (1924) 660,  ↩

  64. משנה תורה, ספר המדע, הלכות יסודי התורה, ח‘, א’ וגו'. רוב דבריו של מנדלסזון בענין זה מתורגמים – ולפרקים מלה במלה – מתוך משנה תורה להרמב“ם. חוקרים שונים, שלא עמדו על מקור זה לדברי מנדלסזון, נכשלו ובנו אי־אלו תורות מסוימות על ”יהדותו“ של מנדלסזון. אותו נופך שהוסיף מנדלסזון משלו לדברי הרמב”ם ראוי לתשומת לב יתרה.  ↩

  65. עיין: ברוך שפינוצה, מסכת התיאולוגית־המדינית (1670) 73־72 [פרק ו']: nam cum miraculum non extra naturam, sed in ipsa natura fiat, quamvis supra naturam statuatur, tamen necesse est, ut naturae ordinem interrumpat, quem alias fixum atque immutabilem ex Dei decretis concipimus. Si quid igitur in Natura fieret, quod ex ipsius legibus non sequeretur, id necessario ordini, quem Deus in aeternum per leges naturae universals in natura statuit, repugnaret, adeoque id contra naturam ejusque leges esset…  ↩

  66. עיין: “נספחות” לכרך ז' של כתבי מנדלסזון, מהדורת היובל, 1930.  ↩

  67. עיין: Recherches philosophiques, 418  ↩

  68. שם, 199, 203, 207, 261־260, 279־274, 342, 358, ובמקומות אחרים.  ↩

  69. אף ידידיו ואנשי בריתו של מנדלסזון, לסינג ופרידריך ניקולי, תמכו במנדלסזון כנגד בוני. עיין במכתביהם אל מנדלסזון משנת 1770; כתבי מנדלסזון, 1843, V, 187, 190.  ↩

  70. עיין: Mirabeau, Sur Moses Mendelssohn, sur la reforme politique des Juifs, 1787, 35.  ↩

  71. חשובים הם כאן מכתביו של בוני ללוטר מיום כ“ט בינואר ומיום ח' בפברואר בשנת 1771; מכתביו של לוטר לבוני מיום ל”א בינואר ומיום י"ב בפברואר בשנת1771; מכתבו של לוטר לבוני מיום כ' בפברואר בשנת 1770.  ↩

  72. הוצאה בקרתית־מדעית של כתב־בקרת זה על יסוד כתב־היד של מנדלסזון הנמצא באוסף־לסינג (עיין למעלה) פרסמתי בכרך ז‘ של כל כתבי מנדלסזון הנערך על ידי (1930); שם ימצא המעיין חומר מפורט על צורתו של כתב־יד זה, חלופי־גרסאותיו וכיוצא בהם. בהוצאתי הנ"ל קראתי לקטע זה: Gegenbetrachtungen uber Bonnets Palinge’ne'sie (שלא כמו בהוצאת 1843).  ↩

  73. עיין במכתבו להרץ מיום ט“ו בנובמבר בשנת 1771: ”זיא פרלאנגן אין איהרם לעצטם שרייבן מייני האנדשריפט נגד דת הנוצרים. איך מוז איהנן אבר זאגן, דש ערשטליך זאלכש ניט אים שטאנד איזט, פון איינם אנדרן גלעזן צו ווערדן. זא אונארדנטליך אונד אונצוזאמן הענגנד שטיה טנאך אללעש דרין. צווייטנש מוז איך אויך דיזש גשטיהן, דש איך דען פעסטן פארזאץ האבי, זאלכש ניאמאלש אויש מיינן הענדן צו געבן, ומכ“ש איבר לאנד צו שיקן. הש”י ב“ה געבי מיר מייני גזונדהייט ווידר, זא וויל איך זעהן, וואש דרויש צו מאכן איזט”, כתבי מנדלסזון, כרך ט"ז, 1929, 153.  ↩

  74. עיין בחליפת המכתבים שבין מנדלסזון ובין יורש העצר בו בענין, ב“נספחות” בכרך ז' של כתבי מנדלסזון, 1930.  ↩

  75. במבואי השני וה“הערות” לכרך ז' של כתבי מנדלסזון, 1930, עמדתי ביתר פרטות על שיטתו של שרל בוני במחשבה. עיין כמו כן: Johannes Speck, Bonnets Einwirkung auf die deutsche Psychologie des vorigen Jahrhunderts, Archiv fur Geschichte der Philosophie X (1897) 504־519; M. Offner, Die Psychologie Ch. Bonnets, 1893.  ↩

  76. הכוזרי, הוצאת סלוצקי, 1867, 4. חשובים ביותר להבנת מקור דברי מנדלסזון ב“הכוזרי” הם גם דבריו אלה של רבי יהודה הלוי: “השיבותיך מה שאני חייב בו וחייבין בו כל קהל ישראל אשר התברר אצלם המעמד ההוא בראות עיניהם, ואחר כן הקבלה הנמשכת שהיא כמראה העין. אמר הכוזרי אם כן אני רואה שתורתכם אינה נתונה כי אם לכם ואין חייב בה זולתכם. אמר החבר כן הוא לכל הנלוה אלינו מן האומות בפרט יגיעהו מן הטובה אשר ייטיב הבורא אלינו אך לא יהיה שוה עמנו. ואלו היה חיוב התורה מפני שבראנו, יהיה שוה בה כל בני אדם הלבן והשחור משתוים עמנו כי הכל בריאותיו, אך אנו חייבין בה מפני שהוציאנו ממצרים והתחברות כבודו אלינו, מפני שאנחנו הסגולה מבני אדם”, שם, 7.  ↩

  77. עיין: Ueber den Beweis des Geistes und der Kraft, Lessings Sӓmtl. Werke, Cottasche Bibliothek d. Weltliteratur, XVIII, 27.  ↩

  78. המכוון הוא תיאולוג נוצרי (J. A. Ernrsti), שפרסם דעתו זו ב“אלגעמיינע דייטשע ביבליאטעק” של פרידריך ניקולי. עיין כרך ט"ז של כתבי מנדלסזון, 1929, LXVIII.  ↩

  79. שם, 151.  ↩

  80. מתוך מכתביו הנ"ל ליורש העצר הברוינשווייגאי.  ↩

  81. בהתנגדותו של מנדלסזון לאקסגזה אנו נתקלים גם במקומות אחרים.  ↩

  82. עיין: “העקרים” לר“י אלבו, ד': ”הדרך הנכון שירא‘ לי בספירת העקרים שהם שרשים ויסודות לתור’ האלהית הוא כי העקרים הכוללים וההכרחיים מדת האלהית הם שלש' והם מציאת השם וההשגחה לשכר ועונש ותורה מן השמים. ואלה השלשה הם אבות לכל העקרים אשר לתורת האלהיות…"  ↩

  83. משנה תורה לרמב“ם, הלכות תשובה ג‘, ו’: ”ואלו הן שאין להם חלק לעה“ב אלא נכרתים ואובדים ונידונים על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים המינים והאפיקורסים והכופרים בתחית המתים ובביאת הגואל והמומרים ומחטיאי הרבים והפורשים מדרכי צבור והעושה עבירות ביד רמה בפרהסיא כיהויקים והמוסרים ומטילי אימה על הצבור שלא לשם שמים ושופכי דמים ובעלי לשון הרע והמושך ערלתו”.  ↩

  84. עיין בדברי הרמב“ן ב”שער הגמול“, הוא הפרק האחרון בספרו ”תורת האדם", ונציה, 1595.  ↩

  85. ואף כאן, כשמנדלסזון מנבא לבטולן של המצוות, אין הוא פורץ גדריה של היהדות המסורתית, שהרי מכוון הוא בבחינת מה לדבריהם של כמה מדבּריה של היהדות הדתית. עיין לדוגמא: נדה ס“א, ב': ”אמר רב יוסף: מצוות בטלות לעתיד לבוא“; תלמוד ירושלמי, מגילה ז‘, א’; מדרש רבה, ויקרא ט'; משנה תורה לרמב”ם, הלכות מגלה וחנוכה ב‘, י“ח: ”כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח…“, הראב”ד משיג על הרמב“ם ואומר: ”א“א: לא יבטל דבר מכל הספרים שאין ספר שאין בו למוד…”; עיין שם דברי “מגיד משנה” ושאר המפרשים. עיין כמו כן משנה תורה לרמב"ם, הלכות מעשי הקרבנות ג’, ט"ו ובמקומות אחרים.  ↩

  86. באחד מקטעיו שנשמרו מימי פולמוס־לוטר רשם מנדלסזון לעצמו תורת ראשי־פרקים, על נגוד זה בנצרות גופה. עיין: כתבי מנדלסזון, כרך ז', 1930, 62.  ↩

  87. באותם הימים לא היתה המרת יהודים חזיון נפרץ בשווייצריה. לוטר חגג המרה זו כמאורע יוצא מן הכלל. את נאומו בשעת טכס ההמרה פרסם במחברת מיוחדה (Rede bei der Taufe…). כנגדה פרסם הסופר השנון ליכטנברג מחברת־סטירה מיוחדה (Timorus). לוטר לא ראה ברכה מרובה בשני “בני־רוחו” אלה. שני בחורי ישראל אלה עשו מעשה זה מתוך עוני. רמו את לוטר איש־ההזיות, והוא לא הרגיש בדבר (עיין במכתבו של קרל לסינג לאחיו גוטהילד אפרים מארבעה ביוני בשנת 1771). סקירה מפורשת על “מאורע” זה ועל הספרות הכרוכה בו מצויה במבואי הגרמני לכרך ז' הנ"ל, LV ואילך.  ↩

  88. עיין מכתבים אלה: מנדלסזון ללסינג (תשעה באפריל בשנת 1771); לסינג לאחיו קרל (כ"ו במאי, ארבעה ביולי) ותשובתו של קרל (אגרות לסינג. א'. 474־404); מנדלסזון לאלחנן הרץ (כרך ט"ז, מהדורת היובל, 1929, 150); אייכל, תולדות רבנו משה בן מנחם,  ↩

  89. הינריך גרטץ (דברי ימי ישראל, 1900, כרך י"א, 27) אמר, שרבי הירשל לוין הוא שטפל עם מנדלסזון בו בענין – וטעות היא בידו. בשנת 1770 לא שמש עדיין רבי הירשל לוין בכהונת הרבנות בברלין. עיין לאנדסהוטה, תולדות אנשי השם ופעולתם בעדת ברלין, חלק ראשון, תרמ“ד, 65 ואילך. עיין כמו”כ במובאי השלישי לכרך ז' הנ“ל של כתבי מנדלסזון, 1930, בו אני דן בתולדותיהם של ”ריטואלגעזעצע דער יודען“. כנגד זה אנו מוצאים את מנדלסזון גופו מספר באחד ממכתביו לאלחנן הרץ (יולי־אוגוסט בשנת 1770): ”ות“ל הסכימו על ידי גדולי ישראל שרי התורה, והחזירו לי טובה על כל אשר כתבתי [בעניין פולמוס־לוטר]” (כתבי מנדלסזון, מהדורת היובל, כרך ט"ז, 1929, 142). ולא עלתה עדיין בידנו לברר, מי היו “גדולי ישראל שרי התורה” הללו שהחזיקו טובה למנדלסזון על “תשובתו”.  ↩

  90. בטעות זו נכשל, לדוגמא, מ. קיזרלינג (שם, 214) ורבים מהיוצאים בעקבותיו.  ↩

  91. ובבחינה זו מענין ביותר מכתבו של קרל לסינג לאחיו (מיום י"ז באפריל בשנת 1770), שבו הוא מודיעו שפולמוס־לוטר נגמר ומנדלסזון החל מטפל בתרגום ה“תהלים”. קרל לסינג כותב לאחיו, שמתוך תרגומו של מנדלסזון קבל מושג חדש על משוררי ה“תהלים” והשירה העברית. החדוש היה באותה גאולה של שירת ה“תהלים” מכבליה של התיאולוגיה הנוצרית [עיין במאמר “תרגום ה‘תהלים’ למנדלסזון”, להלן בכרך זה].  ↩


עיונים במחשבת ישראל - הפילוסופיה של "ירושלים"

מאת

שמעון רבידוביץ'

הפילוסופיה של “ירושלים”1


א

על כרחך אתה פילוסופוס ישראלי – נתקיימה בו במשה מנדלסזון במלואו. לרצונו פתח במשנתו בפילוסופיה הכללית, ואילו לא פגעו בו הקנאים, אפשר והיה מצטמצם כל ימיו במשנת רבותיו לייבניץ, ווֹלף, לוק וכו' ובהרצאת משנתו המסכמת והמפרשת. לא שנשתמט ביודעים ובכוונה מבעיות ישראל, אלא שתחלה לא נזקק להן, ואין מן הנמנע, שהיה עומד כל ימיו בפרישותו זו מהפילוסופיה הישראלית. משפגעו בו קנאים – התחיל חוזר על אכסניה שלו. על כרחו נטפל למשנה זו מפולמוס לפולמוס; המחשבה הישראלית חייבה הרבה לעסקי פולמוס. הם שהכריחו כמה מגדולי המחשבה לצרף את לבנתם לבנין המחשבה הישראלית. גורל-פולמוס זה הביא גם את מנדלסזון לשערי הפילוסופיה הישראלית.


* * *

בשנת 1771 נפטר מנדלסזון מרגזו של פולמוס-לוטר (Lavater). הפולמוס עשה את שלו: נתבררו לו למנדלסזון עמדתו בהשכלה הגרמנית, ויחסם של האדוקים והמשכילים בנוצרים אליו. ראה, הנוצרים אינם באים לכפותו שישיב על כרחו על השאלות ששמשו נקודת מוצא לאותו פולמוס. אלא שיצא מן הפולמוס חייב תשובה: יהדות מהי? מה בין יהדות לנצרות? השכלה ויהדות כאחת – כיצד?

חייב תשובה ולא פרע את חובו. לאחר עשר שנים מפילים יהודי אלזס תחנתם לפניו שילמד עליהם סניגוריה לפני ממשלת צרפת. הוא נעשה שליח לבקשה זו ומטילה על כריסטין וילהלם דוהם (Dohm), שלא הסתפק בכתב סניגוריה המבוקש אלא חיבר את ספרו Über die bürgerliche Verbesserung der Juden (חלק א', 1781) שהטיל סערה רבה בספרות-דורו. לא נתקררה דעתו של מנדלסזון עד שמסר בה בשנה את ספרו של ר' מנשה בן ישראל Vindiciae Judaeorum (1656) לתרגום Rettung Der Juden (1782). מקובל הוא שנאמן-ביתו של מנדלסזון ותלמידו של קנט, מרקוּס הרץ, הוא שתרגם את “תשועת ישראל” לגרמנית, וכנגד זה ראו רבים מבני דורו את מנדלסזון גופו והוא המתרגם. עדיין אין בידנו להכריע בדבר הכרעה שאין אחריה ולא כלום. מנדלסזון הקדים מבוא לתרגום, והכניסו שוב לתוך הפולמוס. תרגום ספרו של ר' מנשה בן ישראל, שניתן כעין הוספה לספרו של דוֹהם, בא לטפח על פני כמה מעלילותיהם של המעלילים על ישראל, ומבואו של מנדלסזון נתכוון להאדיר את הד קולו של דוהם.

מתכוון כאן מנדלסזון להכשיר את הקרקע למתן-זכויות לישראל בפרוסיה שבמאה הי“ח. היהודים, שהיו עד כאן “קולוניסטים ילידי הארץ” (כלומר, בני “קולוניה” ישראלית מיוחדת), שומה על המדינה הפרוסית לעשותם אזרחים. משבח הוא את דוהם שראה את שפור מצבם של ישראל כתורת תעודת אנושית, ולא מעין דרישת ישראל הסחוף. ומנדלסזון בא להוסיף עליו. קובל הוא בתקיפות יתירה על המנהגים שאומות העולם נוהגים בישראל. נשתנו הזמנים, ואף דרכי המלחמה בישראל נשתנו. בדורות שעברו היו מעלילים על ישראל עלילת הרעלת-הבארות וכיוצא בה. ועכשו מונים בהם שהם מחזיקים בנושנות, עבדים כפותים לדעות קדומות, בני בלי מוסר ויופי, יושבי-אהלים, תגרים ואינם יודעים לשמש בכלי-זין, על נשך ורבית פרנסתם וכו' וכו'. אומות העולם כובלים ידיהם של ישראל, ובאים עליהם בטרוניה: אינם משמשים בידיהם. ואין מנדלסזון חושש ואומר, שהגס ומוזר בדעותיהם הקדומות של אומות העולם על ישראל נשתמר בידם אף במאה הי”ח. אתם אומרים: אין היהודים מביאים ברכה למדינה, התרבותם יש בה משום סכנה למדינה – תבוא הולנדיה ותוכיח! לא עלתה הולנדיה לגדולה בכלכלה ובחיי-המדינה בפנים, אלא על שום שהתקינה תקנות נאות והטילתן על אזרחיה2, על שום שלא הוציאה את ישראל מכלל אזרחיה. דבּר מדינה הבא ואומר: בני-אדם אלה אינם מביאים תועלת למדינה, אין המדינה יכולה להכניס ולא כלום על ידי הללו מאזרחיה – יש לבדוק בחכמת-המדינה שבידו. הנהגת-מדינה ראויה לשמה משכילה ליהנות אף מאביונים ובעלי-מומים. דוהם תומך בדרישת הגבלת-רבוים של תושבי-המדינה, ומנדלסזון דורש מקרא כפשוטו: פרו ורבו ומלאו את הארץ, אין גוזרים על הרבוי. ועוד פגם אחד מנו האומות בישראל, פגם-יסוד, שאינם יצרנים בכלכלה, אלא מתווכים בלבד, – צרכנים, מתפרנסים על עבודתם של היצרנים. וכאן מנדלסזון שואל: ומי הם היצרנים? אם אין יצרן אלא מי שהוא משתתף במעשה גדולי הטבע והחרושת – הרי אין יצרנים בעולם אלא עבדי האכרים ושוליות בעלי-המלאכה בלבד. ורובם של האזרחים מה תהא עליהם? כלום אינם אלא צרכנים מתפרנסים על עבודתם של אחרים בלבד? מכאן הוא למד, שיצרן אינו בעל-המלאכה, התגר, איש-המלחמה, המלומד – יצרנותו גדולה מזו של בעל-המלאכה. ומנדלסזון טובע מושג חדש בתורת הכלכלה: לא בפעולה לבדה אלא גם בעשיה יש משום יצרנות. לא רק יגע-הכפים אלא כל מי שהוא בגדר עושה, מניע, מקל, מביא לידי דברים שיש בהם לגרום לזולתו תועלת או הנאה – יש בו משום יצרן, ויצרנותו גדולה בה במדה שתנועות אבריו מועטות. התגר על פנקסו היושב ועורך תכניות לפעולותיו בפרקמטיה – יצרנותו מרובה מזו של העובד יגע הכפים, המרבה בתנועות גופו לשם עבודתו. איש הצבא הוא יצרן: הוא מביא למדינה מנוחה ובטחון. איש המדע הוא יצרן: יוצר נכסי רוח, עצה טובה, דברים שבחנוך, תועלת והנאה לעולם (וכאן הוא מטפח על פני י’ן י’ק רוּּסוֹ [Rousseau], האומר שהנחתום בפריז מרבה יצירה מהאקדמיה למדעים!…) ואף המתווכים הללו אין היצרנים והצרכנים יכולים להתקיים בלעדיהם. מנדלסזון גומר את ההלל על התגר, שהוא מעמודי המדינה והמין האנושי בכללו. ודאי כרוכות במעשה התווך בחיי הכלכלה הרבה תקלות. יש לעקרן משרשן ולא לעשותן כלי זין נגד מקצוע חשוב זה בחיי הכלכלה. ולשם כך הוא מציע בטולה של שיטת המונופולין, יצירת שיטת תחרות בין המתווכים גופם, הבטחת חירותו הגמורה של המסחר בכללו. על ידי כך עתיד להעשות הפחות שברוכלים היהודיים תושב מביא ברכה למדינה (תושב! אין מנדלסזון מעז עדין לומר: אזרח). השקפותיו אלו של מנדלסזון בתחום זה הרבה נקודות-מגע להן עם דעותיהם של חכמי כלכלה במאה הי"ח באנגליה ובגרמניה.

סיקל מנדלסזון את אבני-הנגף לישראל בתחום הכלכלה, ואין לו אלא להתגבר על המכשולים בתחום המשפט. בידי יהודי פרוסיה היו זכויות מיוחדות שהתירו להם לדון בדיני ישראל, ואם המדינה תפרוש עליהם את כנפיה הרי לכאורה מן ההכרח הוא שיוותרו על זכויותיהם אלה!3 דוֹהם הקיצוני לא חשש לכך ודרש אף אוטונומיה משפטית לישראל4, ומנדלסזון תנא מסייע לו. כל “קולוניה” שבמדינה הרשות ביד חבריה לדון דיני ממונות על פי דיניהם, על פי חוזים שבין אדם לחברו, ואף ה“קולוניה” הישראלית בפרוסיה רשאית לשמור על חוקתה. בשעה שבהקדמה ל“ריטואלגעזעצע דער יודען” (1776), שנתחברה על ידי הרב הירשל לוין ומנדלסזון, נראה היה הדבר, שאך דייני ישראל רשאים להורות הוראה בדברים שבין ישראלי לחברו, מרחיב כאן מנדלסזון את התחום ומתיר גם לדייני האומות להורות הוראה זו. סתם ולא פרש תנאי זה, ומכלל הדברים הוא נשמע: והוא, כשדייני האומות יודעים בטיב דיני ישראל מתוך מקורותיהם. ולפיכך אין לראות כאן את מנדלסזון והוא בוגד ביהדות, מוסר דינם של ישראל לערכאות שלהם וכו'. הדין דין ישראל הוא, והדיין מה לו ישראלי מה לו נוצרי? הרי מפקידים אנו את גופנו ובריאותנו בידי רופא, ואין אנו שואלים אותו לאמונה שבידו, ומפני מה לא נפקיד רכושנו בידי השופט? דברים שבין אדם לחברו – שאלה זו אינה שאלה למנדלסזון. ודברים שבין אדם למקום? עד היכן מגיע כח שלטונה של הכנסיה הדתית על חבריה בכל “קולוניה” ובזו הישראלית בפרט?

כח שלטונה של הכנסיה הדתית? עד כאן; מכאן ואילך אין מנדלסזון הוותרן יכול לוותר אף ויתור כל שהוא. כח-שלטון וכנסיה דתית, שלטון ודת, שלטון ודעה מן הדעות בכלל – בחינת מושג והפוכו הם למנדלסזון. שום ו' חבור שבעולם לא תצויר ביניהם. הדת במהותה האמתית אינה זקוקה לשום כח מדיני, כח ארצי שבעולם, לא לזרוע ולא לאצבע, אין זו אלא רוח ולב, אהבה ורחמים בלבד; לא בחיל ולא בכח – נאמר בה. איש איש ודעותיו, וכולם בני זכויות במדינה, וזכויותיהם שוות שויון מוחלט. אין לחברה שום זכות שהיא על דעות חבריה בשאלות שבין אדם למקום. באמתות הנצחיות. ה-Vérités de raison – פקעה זיקת החברה מעליהם. אין המדינה השלטת (ה“אֵם-אומה”, die Mütterliche nation) רשאית לבדוק בדעותיהם ומחשבותיהם של בני-אדם, לתלות זכויות אזרחיה בדעה מן הדעות – ה“קולוניה” הלאומית שבמדינה, המעוט הלאומי בלשוננו על אחת כמה וכמה! וכאן חולק מנדלסזון היהודי על דוֹהם הנוצרי. האחרון תבע אוטונומיה גמורה לישראל, אוטונומיה גמורה במשפט שהיא מזכה את הקהלה הישראלית אף בכח החרם, בכח הוצאתו של אדם מישראל מקהל ישראל, ובזרוע. מנדלסזון, שהכיר בטיבו של “סלוא דלא מבע דמא” בישראל, התנגד לכך. ישנן זכויות גמורות לישראל בכלכלה, בתרבות ובמשפט – ואין זכויות-חרם וכיוצא בהן לקהלה. מושגי הדת והמדינה שבידו התנגדו לערוב-פרשיות זה. אף מי שפרש מן הדת המקובלת, הרשות בידו להשתתף בעבודת-האלהים הנערכת מטעם הכנסיה. ואין לנעול דלת אף בפני החוטא והפושע. אף מי שפרש מן הדת הרשמית אפשר ויהא איש דת, דת שבלב. בית תפלתה של התבונה אינו זקוק לשערים נעולים! (וכמה פגעו בו מבקרים על מאמר זה!). מנדלסזון מכיר שכוונתו של דוֹהם רצויה. בא זה להשוות זכויותיה של הקהלה בישראל לזכויותיה של הכנסיה הנוצרית. מה זו זכות-החרם לה, אף זו כך. בספירה זו מוכן ומזומן מנדלסזון לוותר על שווי הזכויות בין ישראל לעמים… שהרי אין המדינה יכולה להפקיד את גורל אזרחיה בידי הכנסיה. זו המדינה חייבת לשקוד לתקנתם ולטובתם של אזרחיה, היא ולא הכנסיה אחראית לכך. טובה נגלית לחוד וטובה נסתרת לחוד. אין הכנסיה מטפלת אלא בטובה נסתרת זו, ואין לה כל זיקה שהיא על הטובה הנגלית, הטובה בחייו הכלכליים, הפרטיים והאזרחיים של האזרח. אין למסור שרביט מלוכה ושבט ברזל בידי הכנסיה. מנדלסזון סבור, שרבני זמנו גופם יסרבו להתלבש באיצטלא של שליטים, של עונשים ומנדים. מבקש הוא מאחיו בני ישראל שיזהרו ב“ובחקותיהם לא תלכו” אף בערוב הפרשיות בין המדינה המענישה ובין הכנסיה המדריכה. ישראל, שטעמו מאות בשנים טעמה של אי-סבלנות נוראה, מן ההכרח שלא יהיו נוקמים ונוטרים כלפי פנים, ולא ימודו את בני עדתם במדה שמדדו אותם האומות. מנדלסזון בטוח, כנראה, בהתגשמות דרישותיו של דוֹהם, אינו מטיל ספק במתן אוטונומיה גמורה ל“קולוניה” הישראלית בפרוסיה (אוטונומיה ולא אמנסיפציה – ויש לשים לב לכך! לאחר כך נתערבו שני המושגים הללו ערבוב יתר). ועל סף האוטונומיה הזו עומד מנדלסזון ומתחנן לפני דבּרי ישראל שישתמשו בזכויותיהם לחסד ולא לשבט, ברוח ההשכלה והסבלנות.

מבוא זה, שהוא מכוון כלפי חוץ וכלפי פנים, ובא לטפח על פני מתנגדיהם של ישראל וגם ללמד את דברי ישראל פרק בסבלנות, מסיים: אחי! לכו בדרך האהבה כשם שהלכתם עד כאן בדרך השנאה! עשו כמתוקנים שבאומות העולם, לכו בדרכיהם הטובות, כשם שראיתם עד כאן עצמכם חייבים לילך בדרכיהם הרעות. רצונכם שיסבלוכם ויזהרו בכבודכם, והרי אתם מושבעים ועומדים לסבול ולכבד איש את חברו במחנכם. אהבו ויאהבוכם!

בפנים לא עוררו דברי מנדלסזון לא הסכמה ולא התנגדות. בפנים ראו את הדגש מוצב על אומות העולם. כאילו לא נתכוון כלל מנדלסזון כלפי שלטון הקהלה הישראלית, שרחוק היה מדרכי-סבלנות אלה. ראו את מנדסזון כמלמד סניגוריה על ישראל כלפי חוץ – ולא מחו בידו. דמויות רבות דימו לו למנדלסזון אחר כך ואינן דמויותיו. בני דורו דימו לו דמות הסניגור, והיא דמותו: סניגור ישראל במערב במאה הי"ח, מליץ בין ישראל לעמים. כאילו עשוהו ישראל והעמים דיין במחלוקת-דורות זו ששמה: יהדות ועולם. לא למד סניגוריה מתוך טשטוש היהודים. ההתנגשות בין היהדות והעולם היתה לשאלת חייו. לא ראה דרך להצלת ישראל אלא על ידי סלוקה של התנגשות זו. מימות חורבן הבית עמדה התנגשות זו בתקפה. יבוא דור ההשכלה ויעבירה מן העולם! והוא לא עמד כעני בפתח, לפני ולפנים נכנס ונשא את דברו לדור ההשכלה, תבע אותו לדין שימלא חובותיו כלפי הסבלנות, ולא היה שתדלן כורע ברך בפני שרים ורוזנים ומתחנן על עמו. עמד עמידת-סניגור תקיפה, רחוק בדרישותיו מן הפשרנות.

מה שאין כן בחוץ. בני-חוץ התחילו באים ותובעים ממנדלסזון כבודה של הדת והכנסיה, ולא עוד אלא שיצאו לטעון אף בשם דת ישראל. ושוב מתגלה התהום בין מנדלסזון ובין הנוצרים5. וכמה מהם קרובים אליו ברוח, מטיפים כמותו לסבלנות, לשלום בין הדתות, אלא שעמידתם היא עמידת נוצרים. שוב מגלים פנים בדבריו שלא כהלכה. פסק שאין לקהלה הישראלית זכות החרמה ועונש הגוף – ובני דורו רואים בכך ויתור על היהדות. יהודי שויתר על החרם, חזקה שיצא או עומד לצאת מכלל ישראל. יהודי שאין אלהיו אל קנא ונוקם, אין לו חלק ונחלה באלהי ישראל. הרי לא ראו הנוצרים – אף בני המאה הי"ח, ואף לאחר מכך – באלהי ישראל אלא אל נקמות, פוקד עוון אבות וכו‘. ומי שעשה מדותיו של אלהים אהבה וחסד, מה לו ולאלהי ישראל? מי שעשה מדותיה של הכנסיה הדתית אהבה, חנוך, הדרכה והשפעה מוסרית ולא גזירה, כפיה עונש, חרם ושמתא – משמע שהוא הולך ומתקרב אל הנצרות וכל הבא “ליטהר” מסייעין לו. רבים מבני דורו היו סבורים, שאין להם אלא לעורר במקצת את מנדלסזון לכך – והוא יבוא ויכניס ראשו תחת כנפי הנצרות. ושמא מצפה מנדלסזון גופו לסיוע זה? שמא אין מבואו זה לספרו של מנשה בן ישראל אלא זעקתה של נפש אובדת, נדחת מישראל, המשוועת לדת שכולה חסד ורחמים, הרחוקה ממדת הדין והחרם? צילו של לוטר (Lavater) מתחיל שוב מרחף על מנדלסזון. לפני שתים-עשרה שנה סבור היה לוטר שהוטל עליו לגאול נפשו של אותו יהודי מעמק הטעות והאפלה. ניסה מה שניסה, נכשל לעיני כל המשכילים ורבים מחבריו. עלתה בידי מנדלסזון להוכיח, שלוטר לא היה רשאי לפתוח במה שפתח. תשובת-ממש לא השיב לו. כפר בזכות שאלתו של השואל. והכל הסכימו לו. לוטר שאל שלא כדין, ומנדלסזון לא השיב. אולם, כאמור, חש גופו שחייב הוא תשובה על אותה שאלה נצחית, הפושטת צורה ולובשת צורה, שאלה שכל דור ודור שואל את ישראל בלשונו ובצורתו, שאלה שנשאל האדם מישראל וקהל ישראל כאחד, שאלה שאנשים מישראל מימות ידידיה האלכסנדרוני שואלים את עצמם ונשאלים על ידי זולתם: מפני מה אני או אתה יהודי? מפני מה יהדות? יהדות ולא יונות, רומאיות, נצרות וכו’? כל דור ודור משיב את תשובתו על שאלה זו, ואף דור כופר בזכות שאלה זו יש לו תשובה משלו. כל אדם מישראל משיב את תשובתו – ומי שההיסטוריה העמידה אותו על סף שתים מתקופותיה החשובות, בין פרישות דתית-לאומית ובין טמיעה וכניסה לחיי-חוץ, ישתמט מתשובה?

לוטר הפתיע את משה איש דסוי ולא השיב. בינתים השלים מנדלסזון עם זכותה של שאלה זו. השואל הראשון נכשל. הגיעה שעתו של השואל השני. השואל השני – בפומבי. במכתבים, בשיחות, בעקיפים שאלו ושאלו רבים לפניו. פוֹן רוֹכוֹב, למשל, שואלו, כיצד יעשו היהודים אזרחי המדינה כשהתלמוד וכל מנהגיהם הקדומים בידיהם? עדיין מרחיקים ישראל עצמם מפּתם, משמנם מיינם וכו' – כיצד יבואו לידי חיי שתוף במדינה? (מכתבו אל מנדלסזון, ט' במאי 1782). ידידו פון הנינגנס שואלו (במכתבו מכ"ז באפריל 1782): האמנם ישראל בימי קדם ובימינו נוהגים מנהגי סבלנות כלפי פנים וכלפי חוץ? נראה הדבר כאילו לא היתה למנדלסזון קורת-רוח רבה במבואו זה. לא השיג מבוקשו. יתר על כן הרגיז את ה“אריות” מרבצם, נתן נשק בידי מתנגדיו6, וגם בידי השואל השני בפומבי, הוא יועץ המלחמה קרנץ, שהיו לו גם דברי ריבות עם השלטון הפרוסי, שפרסם בשנת 1783 את מחברתו האנונימית: Das Forschen nach Licht und Recht in einem Schreiben an Herrn Moses Mendelssohn auf Veranlassung seiner Merkwürdigen Vorrede zu Manasse Ben Israel.

המחבר מדגיש, שלא היה הדין עם לוטר – אולם אחרי שמנדלסזון גופו יצא קצת מגדרו ב“מבואו”, הריהו חייב תשובה בפומבי על יחסו אל הנצרות. קודם לכן היה מנדלסזון מכריז על נאמנות ליהדות, ועכשו הוציא את עצמו מכלל ישראל, שהרי בא להפקיע את כחה המשפטי של הכנסיה הדתית, ואף זו הישראלית. מנדלסזון פסק, שאין הדת עונשת וקונסת, והרי משה אדון הנביאים הטיל על ישראל מצוות עשה ולא תעשה, יעד שכר לעושיהן ועונש לעובריהן, והרי חלול שבת וגדוף אלהים וכו' הרי תורת משה אי אפשר לה להתקיים בלי ענשים. דת ישראל לא חנכה ולא הדריכה, לא יצאה ידי חובתה ב“הוכח תוכיח את עמיתך” ובמיתה בידי שמים בלבד. הכנסיה הדתית בישראל היו לה זכויות משפטיות רבות ומסוימות. משה רעה את צאנו ישראל בשבט ברזל, ועדת קורח תוכיח. המים המאררים לסוטה וכיוצא בהם יוצאים ללמד שתורת משה כופפת את האזרח מישראל לכח שלטונה של הכנסיה, שמצודתה פרושה על כל חייו של אדם. ואם בא מנדלסזון להפקיע כחם של רבני זמנו, הרי על כרחו הוא כופר בתורת משה, בחוקת ישראל התומכת את יתדותיה במעמד הר סיני, ואין לו חלק ונחלה בדת ישראל. אם כך, חוזרת השאלה למקומה: מפני מה נשאר מנדלסזון עומד בחצי הדרך? ושמא אין מנדלסזון כופר בחוקתה של הכנסיה הדתית בישראל אלא משום שנתקרב בינתים קרבה יתרה לנצרות, משום שהכיר סוף סוף שאין עבודת האלהים באמת תלויה לא בירושלים ולא בשומרון, שאין דת אלא זו שבלב ושברוח? ומי שצעד צעד ראשון בדרכו לנצרות, מן ההכרח שיוסיף לילך בדרך זו. ואם לאו, הרי על כרחו הוא חייב ליתן דין-וחשבון לעולם כולו על שום מה אינו מקבל עליו עול הנצרות. ממה נפשך: שמירת היהדות, אמונה בתורת משה כמות שהיא – או הודאה בנצרות! פרושי – או בן דת ישו! ואם תאמר: חושש מנדלסזון לפרסם את דעתו על היהדות והנצרות בשלמותה – והרי הוא גופו אומר, שאין לשום כח שבעולם שליטה על דעותיו של אדם, כלומר, שאין לו לחשוש לא מפני היהדות ולא מפני הנצרות. והרי תועלת רבה היה מביא מנדלסזון לשני הצדדים בגלוי-דעת גמור מפיו! יד הנצרות פשוטה לקבל שבים, בגלוי-דעתו יכול היה מנדלסזון לסייע לישראל שישתחררו מהעול המעיק עליהם, להעשות בני-חורין גמורים, או להעמיד את הנוצרים על טעותם ולקרבם לישראל. והרי חייב אדם לסייע לכך שתתקיים נבואה זו, שביום ההוא יהיה רועה אחד ועדר אחד. האם הדין עם היהדות או עם הנצרות, ושמא האמת היא ביניהן?

ושמא האמת באמצע? כמה גדול היה קסמם של דברים מעין אלה על הפילוסוף של ההשכלה ושל הסבלנות, שכל ימיו הטיף לדתם של הטובים בישראל, בנוצרים ובמוסלמים… כל ימיו כאילו השתדל להסיר מחיצה בין ישראל ואומות העולם – ועכשו באים הנוצרים ומבקשם תורה מפיו, מבקשים “אור” ו“צדק”. כיצד תכה ההשכלה הפילוסופית והדתית את שרשיה, כיצד יעבירו מן העולם את האמונות התפלות, הדעות הקדומות ו“מריבות המפלגות” – אם דברה של ההשכלה לא ישיב תשובה על שאלות אלו שנשאל, וכנראה לא על מנת לקנטר. הרי במבוא לא נשמעו אלא רמזים בלבד, כלום אין באמת בכחו של מנדלסזון להציע את תורתו כולה, לא דרך רמז, דרך גלוי טפח וכסוי טפחיים?

כמה מטענותיו של בעל המחברת קולעות במקצת אל המטרה, ומו"ל המחברת, מירשל (Mörschel) בא ומוסיף: יש לחשוש שבני-אדם ילמדו ממבואו של מנדלסזון שכופר הוא בהתגלות אלוה דרך כלל! אם כך, הרי פתח מנדלסזון גופו דלת בפני כל מבקריו ומשטיניו בישראל ובאומות, שמונים בו שלקה בדיאיזמוס וכיוצא בו. שתיקתו של מנדלסזון היתה מתפרשת בחינת הודאה בדברי מתנגדיו. ומה שלא עלתה בידי לוטר, שתפס מקום מסוים בספרות זמנו והיו לו מהלכים בחוגי הספרות והכנסיה, עלתה בידי אותו אנוֹנימוס.

לוטר התקיפו בשאלתו הפומבית בשנת 1769, תמך את יתדותיו בשיחת-רעים – יכול היה לדחותו: דברים שנאמרו מפה לאוזן לא באו כדי לשמש ויכוח ספרותי לעיני כל העולם. האנונימוס וחברו תולים עצמם במבואו של מנדלסזון. אין לו דרך אלא זו – לצאת ולהשיב את תשובתו, להרחיב את תשובתו, להשיב יותר ממה שנשאל, להשיב אף על המרומז בשאלה, ליתן לשאלה שעור-קומה. זו היתה חובתו כלפי עצמו וכלפי עולם ההשכלה. בשנת 1769 לא היה מוכן לתשובה. לא צפה לכך שיקפוץ עליו רוגזה של שאלה מעין זו. עכשו בשנת 1783 היה כתב-הבקורת והתשובה על ספר הפלינגנזיה של שׁרל בֹּוֹני (Bonnet) ברשותו, והוא משמש מעין משנה ראשונה לאחד החלקים ב“ירושלים”7. מנדלסזון בא להשיב ממין הטענה, אבל לא ברוחם של הטוענים. עכשו אינו בא להתנצל וללמד סניגוריה. הוא פותח במלחמת תנופה. חבריו ומתנגדיו בבית-המדרש מבקשים לידע דבריו שבינו למקום, יחסו אל היהדות ואל הנצרות, אימתי יקבל עליו עול הנצרות וכו'. לפניו מרחפות שאלות יסודיות ומקיפות ביותר. במבואו הנ“ל קונן על גורל ישראל ועכשו אינו בא לבכות ענות עמו. הוא חותר אחרי מקורן של כל השאלות הללו, מן הפרטים הוא מחזר אחרי הכלל העליון. שאלת יהדות-עולם? לא, תחלה: שאלת דת ומדינה בכלל. יהדות-עולם בת-שאלה היא בכמה בחינות. כלום הכיר מנדלסזון בדבר, שמדינה זו, לפניה הוא מקונן, ממנה הוא מבקש זכויות, אין בכחה לקבל דבריו ודברי דוֹהם, וכל זמן שלא חל שנוי במבנה, ואין עוד שווי משקל ביחס שלה אל המקום והמדינה, הדת והשלטון, המוסר והכח, לא ניתן לבוא ולתבוע ממדינה זו זכויות ל”קולוניה" פלונית, סבלנות, השכלה, טפוחה של חברה חדשה ועצוב דמותו של טפוס-אדם חדש, איש ההשכלה? אף הכרה זו הכריחה אותו להענות לשואלו, ולא זו לבדה.

לא השיב לכל שואליו באגרות ובשיחות – והשיב לאותו אנונימוס, לא מפני כבודו של השואל8 אלא לשם הצלתה של ההשכלה האירופית והיהדות כאחת, מתוך מלחמת תנופה במבצר ה“דעות הקדומות” שמצודתן פרושה על הכנסיה ועל המדינה, על הדת ועל החיים על אדם ואלוה.

ותשובתו: “ירושלים”.


ב

כלפי חוץ וכלפי פנים – אמת-בנין לספר “ירושלים”. חלקו הראשון כללי, וחלקו השני ברובו ישראלי. כמה פגימות במבנה הספר. יש והמעבר משאלה לשאלה אינו נאה ביותר, כמה פרטים בו והם לכאורה שלא לצורך הענין9. ועם כל אלה משמש הספר חטיבה שלמה ומיוחדת בפני עצמה, גולת הכותרת במשנתו של מנדלסזון בפילוסופיה ישראלית ובפילוסופיה חברתית-מדינית.

שאלת-יסוד ראשונה היא שאלת היחסים שבין הדת והמדינה.

שאלה זו לא נולדה במאה הי“ז והי”ח. בצורות שונות עלתה אף בחייהם של עמי הקדם. אף בתקופה שלפני הריפורמציה באירופה אנו מוצאים שתי שיטות מנצחות אחת את חברתה. הראשונה כופפת את המדינה בפני הכנסיה (בין מצדדיה אנו מוצאים גם את תוֹמס איש אקוינוֹ) זו מחייבת: Postestas directa ecclesiae in temporalia, מה שזכתה הכנסיה זכתה המדינה, כח המדינה ניזון מכחה של הכנסיה, יד השליטים במדינה כיד האפיפיור. בלשון כתבי הקודש: הכנסיה היא השמש, והמדינה אינה אלא הירח, המאור הקטן. דנטי, אחד מאבות רעיון המדינה החדש, וילהלם איש אוֹקם וחבריהם מתנגדים לשיטה זו ומורים שהכנסיה והמדינה שתי רשויות הן, בכל פנים אין לכנסיה שום זיקה של חיי המדינה. הכנסיה אין כוחה יפה ומכריע אלא בתחומם של חיי הדת בלבד. השליטים זוכים בכח שלטונם לא מידי האפיפיור אלא מידי העם גופו ומידי האלהים בדרך ישרה. ה“מאור הקטן” אינו ונפל בתחום שלטונו מה“מאור הגדול”. השיטה השלישית, הפשרנית, עומדת על Poestas indirecta ecclesiae in temporalia. דרך כלל – הכנסיה לחוד והמדינה לחוד, דרך כלל אין המדינה כפופה בתחומה לכנסיה, אולם per accidens, כשהשלטון המדיני פוגע בדת, כחה נפקע ועובר לרשות הכנסיה וראשה. המדינה הנוצרית שני ראשים לה: הנסיך והאפיפיור (בסוף המאה הט"ז עמד בראש הפשרנים הללו הקרדינל בילרמין (Bellarmin)10. אחרי הרפורמציה ומלחמת-השלשים נתחדשה מחלוקת זו ולבשה צורה חדשה בכמה ארצות. בשאלה זו נכרכה גם שאלת הסבלנות, שמשה איש-דסוא היה לנביאה.

אחרי שהשתחררו מאמונה זו שהכנסיה כל מעשיה ודעותיה אמתות מוחלטות הן, לאחר שגילו את ה“טבע” והתחילו בודקים לאור “הטבע” את הדת, המדינה והחברה – יכלה סבלנות זו לבוא לעולם. קדמו למנדלסזון בדרישת הסבלנות ווֹלטר, י’ן בוֹדין, מרקיז ד’ארז’נט ואחרים. בעקר קבל מנדלסזון הרבה מז’ון לוֹק11. בדרישת הסבלנות אנו נתקלים ברומן של גלרט Die schwedische Grӓfin, בדרמות של לסינג “היהודים” ו“נתן החכם” הוא דמותו של מנדלסזון גופו, ב-Bélisaire של מרמוֹנטל ורבים כיוצא בהם. בּזדוֹב, רזויץ – היו אף הם מלוחמי הסבלנות. לידקי, שהשתתף בפולמוס לוטר והיה ממצדדיו המתונים, אף הוא תקע לפני מנדלסזון שופרה של הסבלנות (והמחקרים המועטים בתולדות הסבלנות אינם מספיקים כלל וכלל, אינם דולים את כל שפע החומר ואינם מעמיקים לירד לגופה של השאלה). הסבלנות של ההשכלה היתה נובעת מתוך הרגשת רחמנות, מתוך השתתפות בצערם של הסובלים עולה של הקנאות. לסינג הוא שגילה פנים חדשות בסבלנות: סבלנות מתוך יראת כבוד. ההשכלה חייבת לסבול את כל הטעויות והשגגות בחיי הדת של האנושיות, שהרי הן כולן שלבים בסולם בו הולך ועולה האדם אל אלהיו. אין לסינג דורש רחמים על הטועים, אלא הוא מרכין ראשו בפני שפע הדרכים המובילות לשער השמים. הסבלנות משמשת לו שם נרדף עם חפוש האמת, שעלה בעיני לסינג על האמת שהיא לעצמה12. ואילו מנדלסזון בסס את דרישת הסבלנות על חופש האדם ועל השתוף באמתות שבנצח. רבים מחבריו הנוצרים בספירה זו היו בכמה בחינות קיצוניים ממנו. הם הכריזו על הסבלנות כלפי זולתם, והוא התפלל על נפשו ונפש אומתו. הוציא את הסבלנות מכלל דרישה מוסרית-דתית בלבד, וניסה לעשותה תורה שלמה בפני עצמה, בת-שאלה לשאלת הדת והמדינה.

מנדלסזון פותח במבוכה השוררת בשאלת היחס שבין הדת למדינה. מתוך שאיפתו לחיי מנוחה ומחשבה העמיד לדוגמה תוֹמס הוֹבּס (Hobbes) את אושר האדם על המנוחה ועל הבטחון, והפקידן בידי המדינה השלטת. המדינה לבדה לה הכרעה בכל שאלות החיים, אף בשאלות הצדק וכיוצא בה. מטבע בריתו זוכה האדם בכל מה שטבעו מקנה לו. הטבע פרושו מלחמת איש בחברו, כל אחד זכאי לכל דבר עד היכן כח כבושו מגיע (Bellum omnium in omnes). אין משפט אלא כוח. ומשום שמצב טבעי זה לא זיכה את בני-האדם באושר הרצוי, התחילו מוותרים על הצדק ועל הכח ומסרו את זכויותיהם וכחותיהם לשלטון המדינה, ולו חייבים הכל להשמע. אין כוח אלא לשלטון המדינה לבדו. מנדלסזון מונה כמה פגימות בתורתו של הוֹבּס, אף על פי שאין הוא מעלים עיניו מזכויותיו בתורת המשפט והפילוסופיה החברתית. זכה הוֹבּס ותורתו הקיצונית עוררה את הפילוסופים ליתן דין-וחשבון לנפשם על כמה מושגים חברתיים ומדיניים ששמשו בהם ולא עמדו על עצם מהותם. אולם אם הדין עם הוֹבּס שאין בן-האדם בטבעו בר-חובה, מפני מה יהא חייב לקיים הבטחותיו, לשמור חוזה שבינו לחברו ולחברה? אם יסודם של חיי החברה במוראם של בני-אדם ובחולשתם כשהם נתונים במצב-הטבע – הרי אין ממש בכל שיטת החוזים שבין אדם למדינה ובין אדם לחברו אלא כל שעה שהם חלשים ונתונים במורא, וכך נשארים הללו אף לאחר הסדור המדיני במצב המלחמה המתמידה. הרי מן ההכרח להבחין אף במצב הטבע בין משפט לכח. לוֹק (Locke) יצא בדרך אחרת להגן על חופש המצפון. המדינה נראית לו כחברת בני-אדם, הבאים לדאוג לטובת אשרם ושלומם בחיי-שעה. אין המדינה שואלת לדתם של אזרחיה. חיי-שעה תחומה; חיי-עולם – אין לה דבר עמהם. נוטה היה מנדלסזון לענות אמן אחרי לוק, ובלבד שהסבלנות, חופש הדעה והמצפון ינצחו. אלא ששומע הוא כמה מטענות משיגיו של לוֹק, ובאמת לא עלתה בידו לבסס את תורתו כהלכתה (על פרטי הבקורת של תורת הוֹבּס ולוֹק לא נעמוד כאן)13.

שלא כקודמיו בספירה זו, תוחם מנדלסזון תחום בין הדת ובין המדינה מכאן, ומביאן בקשרי השפעת גומלין מכאן. כשהאדם מכיר שמחוץ לתחום החברה אין בכחו לקיים חובותיו שבינו למקום וחובותיו ושבינו לחברו, מן ההכרח שישתחרר מבדלותו ויכנס לחיי חברה, בהם יספקו בני-אדם מתוך עזרה הדדית את צרכיהם ויתקינו תקנות לשלומם ולטובתם המשותפת. טובתם המשותפת – אתה מוצא בכללה חיי שעה וחיי עולם, חיי הארץ וחיי השמים. אין אושר ואין שלום לאדם אלא אם כן הוא מקיים את חובותיו. וקיום זה עומד על שנים: פעולה ודעה (Gesinnung). הפעולה באה מתוך הכרת החובה, והדעה משמשת מעין מניע לפעולה. הגורמים המביאים את האדם לפעולות ודעות נכונות יסודם יחסים שבין אדם לחברו וביחסים שבין אדם למקום. הראשונים – למדינה, והאחרונים – לדת. הכנסיה והמדינה שתיהן כאחת שוקדות לתקנתו של האדם, לשלומו ולאשרו. שתיהן משפיעות על מעשיו ודעותיו של אדם. האדם – כלפי המדינה הוא: בן-אלמוות של הארץ; וכלפי הכנסיה: צלם אלהים. האדם בן-חורין בדעותיו. אין חלים בהן אלא מושגי האמת והשקר בלבד. הטוב והרע פועלים על כח ההסכמה וההתנגדות בנפש האדם (וכאן נאמן מנדלסזון למשנתו בתורת הנפש, בעקר בתורת ה-(Vis aestimativa). מורא ותקוה מדריכים את יצריו. שכר ועונש מנחים את רצונו, מעוררים את כח פעולתו ומאימים עליו כאחד. אין מכריע אלא המשפט הנובע מכחות התבונה. אשרי המדינה שזכתה לכך, שאזרחיה מוותרים מרצונם איש לטובת חברו ולטובת קיום המדינה, שהרי האגואיזמוס המופרז רעה חולה היא בחיי האדם והחברה. הטובה שבדרכי השלטון, (והלה פושט צורה ולובש צורה בכל דור ודור), היא זו השלטת דרך חנוך ומדות טובות. החוקים אין בכחם לנטוע בנפש האדם דעות. שכר ועונש, מורא ותקוה, אינם עשויים לתקן מדותיו של אדם וצבור. הכרה, יסודות מושכלים, הוכחה – הם לבדם יש בהם להעשות מדות. וכאן באה הכנסיה לעזרתה של המדינה, הכנסיה והדת מחנכות את האדם שילך בדרך הטובה והישרה, מלמדות אותו שחובותיו בינו לחברו הן הן חובותיו בינו למקום, שעבודת המדינה אף היא עבודת אלהים היא, ושדין ומשפט במדינה מגופי עבודת אלהים הם שהכרת אלוה עוקרת משרשה כל שנאת-אדם שהיא. כשאין המדינה יכולה לשלוט באומה דרך חנוך והשפעה דתית-מוסרית בלבד, על כרחה היא מתקינה תקנות של שכר ועונש ושומרת על ידי כך על שלום אזרחיה וטובתה של המדינה. כאן מסתפקת המדינה במעשים רצויים ואינה שואלת, אם גם כוונתם של העושים רצויה. המדינה מסתפקת בנגלה. די לה כשאזרח מקיים את חוקיה, ואם גם אינו מאמין בהם. מה שאין כן הדת. אין לפניה מעשה שאין עמו כוונה, מעשה שאינו נובע מתוך הכוונה הרצויה. העדר כוונה או שנוי כוונה פוסל במעשה דת. כשהמדינה הולכת בדרך השכר והעונש, לא בדרך החנוך, אין הדת חברתה14. אין זו יכולה אלא להוכיח ולנחם, להוכיח לשם תקון מדותיו של האדם, ולנחם את הטעונים נחמה. המדינה גוזרת ומכריחה. הדת מלמדת ומוכיחה. המדינה כופה חוקים על אזרחיה, הדת מטילה מצוות. המדינה בת כוח ממש היא, הדת אין כחה אלא באהבה ועשיית הטובה. המדינה מוציאה מכללה את העוברים על חוקיה, הדת תמיד ידה פשוטה לקבל שבים. המדינה יש בידה זכות כפיה, מה שאין כן הדת. מכאן שהמדינה בידה זכויות שלמות, ואילו הדת אין לה אלא זכויות בלתי שלמות.

וכאן מציע מנדלסזון את שיטתו המיוחדה בפילוסופיה של החברה והמשפט, שעתידים אנו לעמוד עליה בפרוטרוט בפרק מיוחד במקום אחר, כשנדון בעקרי משנתו של מנדלסזון בפילוסופיה הכללית15. בעקר הוא עומד כאן על מושגי המשפט, הזכות, הנכסים, ההכרחי בבחינה מוסרית, החובה, הצדק, האדם במצב-הטבע, חובות האדם, חובות וזכויות שלמות, חובות וזכויות בלתי שלמות16, חובות וזכויות בנשואין, – עקר היא כאן אף בשאלת נשואי התערובת17, תורת החוזה (Vertrag) וכו'. מתוך כל אלה הוא מגיע לידי בסוס משפטי חדש בשאלת היחסים שבין הדת למדינה. כל ההנחות הללו מכשירות את הקרקע להסבר פילוסופי-מדיני זה המיוחד למנדלסזון.

בני-אדם זקוקים איש לחברו, מבטיחים ומקווים לפעולת-מה איש מחברו. לשם ספוק צרכיהם, סדור עניניהם, טפוח כשרונותיהם וכו' הם יוצרים לעצמם חיי-חברה, כאמור לעיל. כל איש מאישי החברה חייב לשמש את הכלל בחלק מכשרונותיו ונכסיו שנוצרו על ידו. לכאורה היה צריך המשמש להיות בן-חורין גמור בשמושו זה. אולם מפני סבות רבות ויתרו בני-אדם על חרותם זו ועל ידי חוזה החברה הפקיעו זכות חרותו של היחיד, עשו את חובותיו הבלתי-שלמות (שהרי קודם לכן היתה עוד חרות-מה בידי היחיד כלפי החברה) חובות שלמות, כלומר, התקינו תקנות מיוחדות עד היכן יש לכפות את היחיד לבטל רצונו מפני רצון החברה ולשמש אותה כרצוי לה. כל הזכויות הללו נמסרו לידי המדינה. אולם הדת, התומכת את יתדותיה ביחס שבין אדם למקום, אינה יכולה לילך בדרך המדינה. נושא הדת ומקורה אינו האדם שהוא תדיר זקוק, הזקוק במהותו ובטבעו, אלא אלהים שאינו זקוק לעזרתנו וחסדנו. אין אלהים דורש ממנו לעבדו, אינו רוצה אלא בשלום ברואיו. אין לו צורך לעצמו בשם זכות מזכויותינו, אין זכויותיו וזכויותינו פגועות זו בו לעולם. אם אין שתוף זכויות ואין התנגשות של זכויות – אין צד מן מהצדדים מוותר על זכויותיו. אם אין וותור של זכויות – חוזה בין אדם לאלהים מנין? כיצד יעשו כאן החובות חובות שלמות, שאף הן משמשות יסוד למתן זכות הכפיה והשלטון. מכאן אין לכנסיה הדתית זכות כל-שהיא על קנין ונכסים, על סיוע וּותור. זכויותיה וזכויות האזרח אינן מתנגשות, אין חוזה קיים בינה ובין האזרח, שהרי כל חוזה מחייב אפשרות מציאותה של התנגשות, זו שהחוזה בא להעבירה מן העולם. אין לכנסיה שום זכות כפיה, ולפיכך אין לחבריה שום חובות מסוג זה כלפי הכנסיה. אין האדם חייב כלפי הכנסיה אלא: אוזן שומעת ולב קשב, שנאמר: “זבח ומנחה לא חפצת אזנים כרית לי עולה וחטאה לא שאלת” (תהלים מ‘, ז’). אין לפני כנסיה לא שכר ולא עונש. שכר ועונש שבדת – באהבה מקורם, להנאתו של הנשכר והנענש. כל מעשי הדת מקורם בלב האדם ואם לאו – אין להם עם הדת ולא כלום. ואחר שאין לכנסיה רכוש וקנין משלה – אין היא נותנת פרס לכהניה. כהן דת המשמש את רבונו ואת כנסיתו על מנת לקבל פרס – כלום לא חלל את כהונתו? דת, קבלת פרס ומתן פרס – כלום יש לך נגוד גדול ממנו? מנדלסזון הישראלי אינו חושש לומר, שהוראת תורה והטפת דת ומוסר מתחללת על ידי קבלת פרס. כהני הדת צריכים להיות רחוקים בטבעם מטוב הארץ, מהעושר ומהרכוש. והוא שונה דבר חז"ל: “מה אני בחנם – אף אתם בחנם”. אם כהני הדת יקבלו שכר, אין זה אלא שכר בטלה (כמה מוזרות היו כל הטענות הללו למתנגדי מנדלסזון בעולם הנוצרים!). ומי ישלם שכר זה? המדינה, ולא הכנסיה. זו אינה לוקחת ואינה מוכרת, אינה נושאת ואינה נותנת, אינה מקבלת פרס ואינה נותנת פרס. רכוש, נכסים, ממון – מה להם ולכנסיה? פרקים נראה שכל התנגדותו של מנדלסזון למתן פרס לכהני הדת באה כדי להחליש את מעמד הכהנים והכמרים, שהם הם היו בראש ובראשונה נושאי שנאת ישראל והקנאות הדתית בכלל. בטולו של מעמד כהונה זה היה בו משום דרישה קיצונית, תמוהה בעיני רוב הנוצרים. אולם מנדלסזון ראה בכך הכרח להתקדמותה של ההשכלה, לסבלנות וגם לזכויות ישראל בחברה הנוצרית.

המדינה תורת אישיות בת קנין, נכסים וזכויות משלה – זיקתה על מעשי אזרחיה בלבד. דעותיהם מסורות להם גופם. בדעות ובדברים שבלב – אין, כאמור, לא שכר, לא עונש ולא כפיה. אין האדם יכול לוותר על דעותיו לטובת חברו, אין הוא יכול להקנות דעותיו לחברו כדרך שמקנים דברים שבקנין. אם אתם מזכים את חבריכם לדת ולדעה בזכות יתרה, – הרי יש בכך משום מתן שוחד. אם אתם מקצצים קצוץ כל-שהוא בזכויותיו של מי שפרש מן הכנסיה – הרי יש בכך משום עונש. ומי התיר לה זו?

איזו צורת שלטון היה לה לכנסיה? לא תהא לה שום צורת-שלטון שבעולם. ומי יכריע בשאלות דת ואמונה? מי שאלהים זיכהו בכח-ההוכחה. בשאלות דת ואמונה אין דיין, אין ההכרעה לא בידי הכנסיה ולא בידי המדינה. המדינה חייבת לדאוג לכך, שלא ירביצו תורה דתית שיש בה כדי לסכן שלומם וטובתם של האזרחים. אין בכחה של המדינה בשאלות דת אלא בשב ואל תעשה, ולא בקום ועשה. מגינה היא על עצמה ומסייעת “מרחוק” בידי התורה המבטיחה את שלומה ואשרה, ואינה מכריעה לעולם בשאלות דת ואמונה. הרשות בדיי כל כנסיה דתית לפתח את תורתה הדתית כרצונה. המדינה רשאית לשמור על שלמותם של שלשת העקרים, שמבלעדיהם אין לא אושר ולא צדקה, לא אהבת האדם וכיוצא בה, ואלו הם העקרים המשותפים לכל הדתות: מציאות אלוה, השגחת אלוה, השארות הנפש. ומנדלסון מתנגד לכך שישביעו את כהני הדת על עקרי אמונה בכלל. על שלשת העקרים המנויים בה מושבע ועומד כל איש מאישי החברה ואף כהני הדת, ואין שבועה חלה על מושבע ועומד מטבע ברייתו. ועל שאר תורותיה של הדת, שאינן בחינת עקרין משותפים לכל הדתות – אין להשביע, ואין להתיר השבעה זו לא מצד המוסר והדת ולא מצד המשפט (ואף כאן תומך מנדלסזון את יתדותיו בתורת החוזה ותורת החובות השלמות, כמו שרמזנו לעיל. ואף במושג השבועה וערכה, ביחסו אל השבועה אין כמעט שתוף לשון בינו ובין הנוצרים בני דורו!). אין בכחה של השבועה ליצור יש מאין, חובות חדשות. אין זו באה אלא לעורר הרגשתו המוסרית של האדם, ולפיכך אינו זקוק לה לא מי שאינו צריך לכך ולא מי שאינו בגדר קבלת השפעה מוסרית. ושוב: אין השבועה חלה אלא על המוחשות, על הדברים שהם בתחום השמיעה, הראיה, הדבור, הקבלה וכיוצא בהן; ואינה חלה לא על דברים שבדת ובלב ולא דברים שבמחשבה בלבד. מנדלסזון למד הלכה זו גם מתוך חוסר הקביעות והיציבות המוחלטת בחיי הנפש, חיי ההרגשה והמחשבה18. כמה דעות באדם שעכשו הוא מוכן למות עליהן מות קדושים ולאחר זמן הן נעשות לו שמא. והרי אין אתה מוצא לעולם התאמה מוחלטת ועומדת לעד בין המחשבות וצורות בטויין, המלים המוחשיות, התאמה בין איש לחברו ובין דור לדור – וכיצד תחול השבועה על דברים שבמחשבה ושבלב? כל המשביע אדם על ענינים שבאמונה ובמטפיסיקה, בנוסחה בת מאות שנים, נותנים בצורת סמלים, כדרך שנוהגת הכנסיה הנוצרית בכהניה – מביאו לידי שבועת שקר! ושמא תאמרו: אין שבועה זו שבועה על אמונה והרגשה, אלא שבועה המחייבת את הכהן לילך למעשה בדרכי הכנסיה שלה הוא כפוף, מעין שבועה שבין אדם לחברו – והרי כמה גדולים וטובים בכהניה של הנצרות היו מוכרחים לחלל שבועה זו.

ולשם מה בא ויכוח זה על השבועה? מאות בשנים מנו האומות בישראל שאינם מקפידים בשבועתם כלפיה המדינה והכנסיה הנוצרית, שנוהגים התר לעצמם להשבע שבועת שקר, ולפיכך בא מנדלסזון לזלזל בערך השבועה, להוכיח שהשבועה בתחום הדת, האמונה והמחשבה מטפחת על פני רעיון הדת והמחשבה, שאף כהנים נוצרים מוכרחים לחלל את שבועתם ואין הנשבע חייב אלא המשביע19. ואף על פי שאין ישראל נזהרים בשבועה – אין לשלול מהם את זכויותיהם האזרחיות? מפירי השבועה יודעים בשעת שבועתם שאין בה ממש, שאין הרשות להשביעם על כך, והרי הם כאילו לא נשבעו כלל. הללו יודעים שאין הכנסיה והמדינה רשאיות לתלות את כהונתם בשבועה זו על דברים שבאמונה, דברים שאינם אלא בין אדם לעצמו ואין לזולתו ענין בקיומם והפסד מהפרתם. והללו רואים עצמם חייבים לכהן בכהונתם כלפי הכנסיה והמדינה לא על יסוד שבועת השקר שנשבעו, אלא מתוך אחריות כלפי האמת שעליה הם חיים. השבועה על דברים שבאמונה אין בה ממש. אין הפרתה גוררת אחריה שבועת שקר. ומורה שקבל עליו מטעם המדינה להורות דעות מסוימות, ולאחר כך אין דעות אלו דעותיו – שלשה דרכים לפניו: הוא שומר את אמיתו לנפשו ומוסיף להורות את התורה שהטילו עליו, או שהוא מסתלק מכהונתו ואינו מודיע על שום מה הוא מסתלק, או שהוא מקבל על עצמו להלחם לטובת אמיתו החדשה. אף הדרך הראשונה כשרה בעיני מנדלסזון! הכל הולך אחרי המורה והתנאים שבהם הוא נתון, וההכרח לא יגונה.

המדינה משמשת לפרקים בחרם וגרוש, והם מתנגדים תכלית נגוד לרוחה דת. הבא לטהר, הבא לחסות בצל הדת מסייעין לו ואינם מגרשים אותו מחצר בית אלהים. ומנדלסזון מעז ומוסיף ואומר: צאו וראו, אתם בני הכנסיה הנוצרית, הישראלית והמוסלמית, בהמון המוחרמים והמנודים, ותמצאו בהם אנשי דת מרובים מבהמון מחרימיהם! ממה נפשך: אם המנודה לוקה אגב נדויו בחומר – שמע מיניה שהמנודה איש דת ואמת הוא, שהרי בן בלי דת ואמת אינו עשוי לוותר ויתור כל-שהוא מטובתו בשל איזו אמת שהיא שאין לו חלק וענין בה. ואם אין מגמתו של הנדוי אלא ענוי נפשי של המנודה – הרי לא ירגיש בכך אלא איש הדת והאמת, איש ההרגשה. אם אתה בא לשמור על אשרם של בני-אדם וגם ליתן שבט ברזל בידי הכנסיה, הריהו בחינת שבור את החבית ושמור את יינה. כל חרם וכל נדוי, כל מעשה כפיה מטעם הכנסיה פוגע בשלומו ובאשרו הארצי-האזרחי של האדם. כל חברה זכות הכפיה בידה, ולא החברה הדתית, והיא היא הנותנת טעם במהותה ובקיומה של זו החברה הדתית. החברה הדתית הוטל עליה לשמש בכל כחות הקסם, בכח ה“סימפטיה” (רעיון סטואי ישן זה מצא את חסידיו גם בתורת המוסר שבמאה הי"ח), כדי לעורר את הרגשת האמת בלבו של האדם, להחיות בו את הרגשת-התבונה המתה ולהעלותה למדרגת ההרגשה העליונה. הדת מעוררת באדם התלהבות ושמחה עליונה שיש בכחה להתגבר על השמחה החושנית. ומי זקוק לכך ביותר מזה שהרגשתו הדתית נפגמה ולקתה, וכלום בנדוי וחרם יצילו את נפשו? כלום אין המחרימים חייבם באבדנו והמוסרי של המוחרם?

אין פני מנדלסזון אל השלילה. בכל פנת מחשבה היה כרוך אחרי החיוב, אף שהחיוב נקנה בפשרות ובויתורים עיוניים, אינו בא לגרוע מכחן של המדינה ושל הכנסיה. כוונתו לבסס מחדש שני עמודי עולם זה, לתחום תחום זכויותיו וחובותיו של כל אחד מהם. מנדלסזון שבכמה בחינות עמל על חדושו של הלך-הרוח הסוקרטי והסטואיי – מתוך תפיסת ההשכלה הגרמנית, ואין זו התפיסה ההיסטורית הנכונה – מסיים את חלקו הראשון של “ירושלים” ברמז על דרכי הנועם של הסטוֹאיוּת העולות במוסריותן ובפעולתן הרצויה על דרכי החרם והנדוי. מה שעלתה בידי אותו סטואיקן, שהפך בן כת אפיקורס, ליצן מבוסם, ועשאו בן-סטוֹא, ואך ורק בכח ההוכחה שלא היתה כלל מכוונת כנגד אותו ליצן ואיש תענוגות – לא יעלה לעולם בידי הכנסיה המחרימה, רק באהלי סטוֹא יעשה כל בלעם הבא לקלל – נביא מברך ומהלל.

הסטוא – נגד הכנסיה והמדינה במאה הי"ח!

מדת בקורת וחרות רבה היתה דרושה לבן המאה הי"ח. ביחוד לדבּרי הכנסיה והמדינה, להשתחרר מהאמתות שבידיהם ולילך בדרך הסטוֹא. מנדלסזון ראה דרך זו והלך בה.

הדרך אל אתונא של הסטוא?

אתונא של הסטוא לא נשנתה כאן אלא דרך משל, תורת אמצעי בלבד. הדרך אינה אל אתונא של הסטוא, אלא אל ירושלים הקדומה. מאתונא של הסטוא אל ירושלים של ה“השכלה” הישראלית הקדומה.


* * *

אחרי שברר מנדלסזון את סבך השאלות שבין הכנסיה והמדינה, הוא פותח בניתוח שאלות זכויותיה של ה“קולוניה” במדינה. ברור הדבר: אין ל“קולוניה” אלא מה שיש למדינה ולכנסיה. זכות כפיה וחרם אין לכנסיה ולמדינה – מנין זו ל“קולוניה”, למעוט בתוך המדינה? משבח הוא מנדלסזון את פרידריך הגדול המרחיק עצמו מקנאות דתית, וכמה מהכהנים הנוצרים שיצאו לתמוך ברעיונותיו בפומבי ולא חששו מפני חרבה של הכנסיה. וכנגדם יודע מנדלסזון שרוב קוראיו ומבקריו הנוצרים לבם מהסס בדבר וקשה להם לילך בדרכו, שהיא מביאה לידי שלילת זכויותיה של הכנסיה ולידי בטול “משפט הכנסיה”, מקצוע שכמה מחכמי האומות הרבו לטפל בו כל כך, ונמצא עכשו כאילו בכדי טרחו כל ימיהם. מנדלסזון בא לעקור כמה מושגים משרשם, ומבקריו חולקים על מסקנותיו משום שהם חוששים לפגוע במושכלות הראשונים, שהגיעה שעתם לעבור מן עולם הפילוסופיה של הדת, החברה והמשפט. מתגאה הוא מנדלסזון בכך, שבא והטיל ספק באמתותם של המשוכלות הראשונים בשאלת הכנסיה והמדינה, שלא כהוֹבס, לוק וחבריהם שקדמו לו, הללו שלא העזו לפגוע בזכותם של המושכלות המקובלים, וטרחו למצוא תרופה למחלות החברה הכרוכות במשוכלות הללו. מנדלסזון מרגיש את עצמו כאן בחינת ראשון, סולל דרך. בבחינה פילוסופית בתחום המשפט, הדת והחברה, הוכיח שאין דרך אלא זו שהציע. כאן אינו בא להתווכח עם מבקריו. אולם הללו מונים בו גם שחטא כלפי ישראל, שבגד במסורת ישראל, ובתורתו על הכנסיה הוציא עצמו מכלל ישראל, – כלום יכול מנדלסזון לשמוע חרפת מחרפיו ולא להשיב?

אילו היה הדין עם אותו אנונימוס, שמחברת הפולמוס שלו נזכרה לעיל, ואילו היה הדין עם השקפותיו על תורת משה והיהדות בכללה (ומנדלסזון מוסיף, שכמה מבני ישראל גופם תופסים את היהדות מעין תפיסתו זו של האנונימוס!), כלומה, אילו היתה תהום זו קיימת בין תבונתנו והכרתו ובין תורת משה והאמונה באלהי ישראל, – היה כופף את הכרתו בפני אמונת אבות, וטענותיו המטפחות על אמונה זו היו קונות להן שביתה בסתרי נפשו, היו נעשות ספקות מכרסמים את לבו, והספקות היו מבקשים להם דרך בתפלה לפני קונו… הפילוסופוס של ההשכלה האירופית במאה הי"ח מרכין ראשו בפני אמונת ישראל הרבה יותר לדוגמה מבעל “בחינת הדת”, אליהו דלמדיגו, האומר: “…. שתורתנו זו האלהית לא תחייבנו כלל להאמין הדברים הסותרים ולא לכפור המשוכלות הראשונות או אשר המה כראשונות והמוחשות, ולו היה כזה בדתנו היינו מחליטים המאמר בדחיית הדת, כי גם אם הונח שהאמת כן לא יגיענו עונש אלהי על היותנו בלתי מאמינים בם אחר ששכלנו בטבעו אשר חקק לו האל לא יוכל לקבל ולא להאמין באלה אבל יצייר תמיד וידע חלופם כאשר יונח כפי טבעו”…20.

מוחה מנדלסזון נגד האנונימוס וחבריו שבאו להעליל עליו עלילות מעין אלו. הללו מבקשים למשכו לנצרות. אולם אם לדעתם נתמוטטו עמודי הבית (כלומר, היהדות), והוא עומד לנפול, וכי מה הצלה יש כאן אם יברח על נפשו לעליה שעל גבי הבית (הנצרות)? אם רוצים הם שיודיע שלא יצא לעולם לחלוק בפומבי על הנצרות – הריהו מוכן ומזומן להכריז, שאין בידיו שום מגלות-סתרים ותעודות היסטוריות חדשות שיש בהן לטפח על פני הנצרות, שאין לו לטעון נגד זו אלא מעין הטענות שטענו נגדה בני ישראל ו“נטוּרליסטים” מאות בשנים, ומכיון שאין בידי צד מן הצדדים טענות חדשות – מן הראוי היה לסתום את הגולל על ויכוח זה21. וחלילה לו למנדלסזון להכריז מלחמה בדת זו שעיני רבים נשואות אליה. אשר לנצרות – לנצרות. אין ענינו בכך. אולם מכריז הוא כמו כן, שאין לפניו אמתות נצחיות אלא אמתות אלו שמקורן בתבונה, שיש בכחה של התבונה להוכיחן ולבססן. וזוהי כל היהדות כולה! ובכך היא נבדלת מהנצרות. אין היהדות עומדת על מושג התגלות-דת כנצרות. נתחלפה למבקריו תורה בחינת חוקה שניתנה שלא בדרך הטבע בתורה בחינת גלוי-דת.

רואה הוא מנדלסזון שאף חלוקה זו זקוקה לכמה הקדמות, והריהו הולך ומוסיף: שתי אמתות הן: אמתות שבנצח ואמתות שבזמן22. אמת שבנצח אינה כפופה לזמן, וזו שתים היא: יש והיא אמת שבהכרח מחויבת המציאות), ויש שהיא אמת שבמקרה (אפשרית המציאות). אמת שבהכרח אמתותה היא מהותה, לא תצויר אלא זו כמות שהיא; ואמת שבמקרה אמתותה היא מציאותה. אמת היא על שום שכך נמצאת, או על שם שהיא הטובה בבנות מינה. מה האמת שבהכרח אף האמת שבמקרה מקורן באמת שבנצח: הראשונה בתבונה, השניה ברצונו של אלהים. אמת שבהכרח משפטיה אמת על שום שאלהים אינו מציירם אלא בצורתם זו. אמת שבמקרה משפטיה אמת על שום שבחר בהם אלהים בצורתם זו. אמת שבהכרח – משפטיה: משפטי המתמטיקה הצרופה והתבונה. אמת שבמקרה – משפטיה: משפטי חכמת הטבע והרוחות, חוקי הטבע השולטים בעולם. משפטי המתמטיקה וכיוצא בהם אינם משתנים לעולם, משום שאין אלהים יכול לשנות את שכלו והאין-סופי, משפט הטבע וכיוצא בהם נתונים לתמורה, משום שהם כפופים לרצונו של אלהים, ברצותו מקיימם בצורתם זו וברצותו ממירם בחוקים אחרים. עד כאן האמת שבנצח. וזו האמת שבזמן, האמת שבהיסטוריה – ביסודה טבועה העובדה שארעה בזמן, ואולי לא תשוב ותארע לעולם. עובדה שאמתותה יש לה ראשית בזמן ובחלל. והן הן כל האמתות שבהיסטוריה. על האמת שבהכרח אינך עומד אלא דרך התבונה בלבד. כל מופתי המתימטיקה וההגיון ניתנו להוכחה של התבונה ולא נמסרו ללבו ולאמונתו של אדם. אין הללו זקוקים לסמכות מיוחדה, לעדות הבאה מן החוץ, אמתותם במושביהם ובסימניהם, אין כאן אלא דרך סוקרטס, דרך המילדת שאינה בוראה יש מאין, אלא מוציאה מן הסמוי אל הנגלה. על האמת שבמקרה אתה עומד דרך התבונה ודרך ההסתכלות כאחת. רצונך לעמוד על חוקי הטבע ועל כרחך אתה מסתכל, בוחן ובודק בסיועם של החושים בכמה תופעות, ומעלה אותן דרך התבונה למדרגת החוקים. כאן אתה סומך על כמה מנסיונותיהם והסתכלויותיהם של קודמיך, והוא כשיודע אתה שאף אתה יכול לנסות ולהסתכל כמותם ולהגיע למסקנותיהם. והאמת שבזמן, שבהיסטוריה? אך על פי עדי ראיה ושמיעה תקום, עדים שהיו באותו מעמד וראו מה שראו מסרו לבאים אחריהם. העובדה לא נשנתה ואינה נשנית – ומקור אמתותה בעדות. אם אין עדות ואין סמכות – אין אמת זו קיימת. אמת אמת ודרך השגתה ואשורה. הקדוש-ברוך-הוא נתן תבונה באדם, שישיג את האמת שבהכרח. צרף לה כח ההסתכלות, שישיג את האמת שבמקרה. עדים נאמנים ומופתים נתן לאדם שיכיר ויודה באמתות שבהיסטוריה. ורק באמתות אלו דבר כביכול בלשון בני-אדם, הורה אותם דרך האותיות, הכתב והמופתים. נעלות מהן והוגנות ביותר לאלהים הן דרכי השגתה שלה אמת שבהכרח וזו שבמקרה, כלומר, האמתות שבנצח. כל האומר שאין בכח תבונתו של אדם להשיג את האמתות שבנצח, והוא זקוק לכך לנסים, מופתים וכיוצא בהם – ממעט את דמותו של אלהים, מפחית מיכלתו וחסדו במדה שהוא סבור להוסיף עליהן. כאילו בא זה ואמר: בקש כביכול לגלות לבני-אדם את האמתות הנצחיות בהן תלוי אשרם ושלומם, ולא היה בכחו או בחסדו לזכותם בכחות השגה הוגנים לאמתות נצחיות אלו. והרי עובדה זו שכמה וכמה עמים ושבטים חיים את חייהם, מאמינים באלהים ולא זכו להתגלות אלוה – מטפחת על פני האומרים, שאם אין התגלות זו אין טובה, אמת וקיום למין האנושי! (וכבר עמד על כך בתשובתו ללוטר).

מנדלסזון מטפח על פני מפרשיו של רעיון בחירת ישראל שלא כהלכתו. היהדות אומרת שכל בני העולם כולו יש להם חלק באושר האנושי ואין לך אדם או קבוץ בעולם שאינו בכלל זה (ואף שפינוצה מדגיש ב“מסכת התיאולוגית-המדינית” [פרק ג'] שאין היהדות שוללת אושר ושלום מאומות העולם ומביא ראיה לכך בהתנבאותו של יונה הנביא בנינוה). הכל יכולים להכיר אלוה, האחד בדרך תמונה וציור, וחברו בדרך ההכרה והמדע. כשהיתה השעה צריכה לכך, היתה ההשגחה האלהית מעמידה מנהיגים רוחניים, שהשכילו לעורר את האמונה בלבותיהם של בני-אדם. הפשוט בבני ההמון מסתכל בטבע ורואה בכל תופעה מתופעותיה את אצבע אלהים. וכשבאים אפיקורס ולוקרטיוס, הלוטיוס ויוּם מסתכלים בטבע ואומרים: אין לנו אלא הטבע בלבד, – באה ההשגחה האלהית ומעמידה חכמי דת המטפחים על פני טועים ומטעים אלו. אחד המשיג את אלוה השגה המוחשית ואחד המשיגו השגה צרופה – שניהם אמת שבנצח זו בידם.

וכאן מוצא מנדלסזון מקום לגבות את חובו מידיד-חייו לסינג, על מחברתו המפורסמת Die Erziehung des Menschengeschlechts (1780). דעותיו של לסינג על היהדות ויחסה אל הנצרות ודאי לא יכלו להתקבל על לבו של מנדלסזון, כשם שלא קבלם לאחר כך רבי נחמן קרוכמל23. מן הנמנעות היה שמנדלסזון יסכים לדעה זו האומרת, שאלהים הטיל על עם ישראל להיות לעם סגולתו משום שהיה הפרא בין העמים, ואלהים בקש להתחיל בחנוכו מ“בראשית”, שעם ישראל היה מחנכו של המין האנושי עד שבא ישו הנוצרי, – “פדגוג טוב ממנו” – ונטל מישראל את כתר המחנך, וכך הגיעה שעתה של היהדות לפנות את מקומה לנצרות. מלבד נגוד זה אתה מוצא נגודים יסודיים עמוקים ביותר בין שני החושבים הללו, שלא זזה יד האחד מיד חברו מיום שהכירו זה את זה, נגודים הבונים אב אף לדברי הבקורת של מנדלסזון על לסינג ב“ירושלים”. מנדלסזון יסוד מחשבתו בהגיון, במטפיסיקה, ואילו לסינג תומך את יתדותיו במדעי ההיסטוריה והפילולוגיה. שניהם אוחזים במושג התבונה, אלא שמושג זה במשנתו של מנדלסזון סטטי, ובמשנתו של לסינג דינמי24. לסינג כורך דת והתפתחות כאחד. רעיון ההתפתחות כמות שטבעו לסינג לא היה נאה כלל וכלל בעיני מנדלסזון. לסינג מדבר בחנוך המין האנושי, כאילו היה המין האנושי כולו בחינת אישיות שההשגחה טפלה בה והעבירתה מילדות לנערות, מנערות לבגרות וכו'. אין מנדלסזון מודה בתורה זו. בשעה אחת היה אותו מין אנושי נער איש וזקן כאחד, הכל לפי המקום והתנאים. לסינג מאמין בהתפתחותה של האנושיות, התפתחות שאינה פוסקת, כל דרג-התפתחות עולה על זה שקדם לו. התגלות אלהים מתרגם לסינג: התפתחות מדרג לדרג. מה לסינג אף מנדלסזון שולל את רעיון ההתגלות בצורתו המסורתית, אלא שאין הוא יכול להכניס את מושגי הדת לתחום ההתפתחות וההתהוות. הנחה זו מחייבת שקדמוני האומות לא השיגו עדיין את הדת הצרופה. ואילו היה הדין עם לסינג, נמצאו קדמוני האומות משוללים אותו תנאי מוקדם לשלומם ולאשרם, ומן הנמנעות הוא. בשם היהדות, כמו שהיא נראית למנדלסזון, ובשם ההשכלה הפילוסופית, חולק מנדלסזון על תורת לסינג בהתפתחות, חנוך ויהדות.

לא אמרה היהדות מימיה שרק לה לבדה נתגלו שלא בדרך הטבע אמתות-נצח ואושר, שרק לה לבדה נתגלתה דת, ובדרך-ההתגלות המקובלת. מתן תורה בחינת דת לחוד, ומתן תורה בחינת חוקה לחוד. כשירד הקדוש-ברוך-הוא על הר סיני לא קרא: “אנכי ה' אלהיך, המצוי מחויב במציאות, העומד ברשות עצמו, הכל-יכול והכל-יודע, המשלם גמול האדם לפי מעשיו בעולם הבא”. זו דת אדם בכלל היא, ולא יהדות בלבד. דת אדם זו, שהיא מתנה אשרו ושלומו של אדם, לא נתגלתה בדרך זו. מנדלסזון מוסיף: מן הנמנע היה שזו תתגלה. אין זו מתגלית בקולות וברקים. האיש התמים, מי שלא עמד עדין מתוך נפשו והסתכלותו על מציאותו של מצוי עליון זה, לא יעמוד על מושג אלוה מתוך קולות וברקים אלה. וה“סופיסטן”, כלומר מי שעיין במה למעלה ומה למטה והוא ספקן, מה יתנו לו קולות וברקים אלה? הלא אינו מרכין ראשו אלא בפני מופתים שבתבונה, ולא בפני מופתים-נסים. ואם נביא הדת יחיה כל מתי עולם מעפרם לשם קיומה של אמת שבנצח כל-שהיא, הספקן ישאר בשלו ויאמר: הנביא החיה מתים, ואילו האמת שבנצח לא הובררה לי אף לאחר החיאת מתים זו25. הפילוסופיה בימי הריניסנס ידעה גם דרך הוכחה זו להמעטת דמותו של רעיון התגלות האלוה: כיצד אני עמד על התגלות אלוה, כיצד אני מבחין בתגלות שהיא התגלות אלוה? הוה אומר: בכחו של השכל הטבעי. נמצאת אומר, שמחוץ להתגלות אלוה קיימת ספירה זו של השכל הטבעי. מכאן שהאמתות שבנצח אינן מתקיימות על ידי התגלות אלוה בלבד, אלא גם על ידי השכל הטבעי. מנדלסזון לא תלה עצמו בהוכחה זו. ומצד אחד הוא שולל הרבה יותר מחכמי הריניסנס את ערכו של רעיון התגלות האלוה. הוא פוסק: אין בהתגלות אלוה משום מופת על מציאותו של אלוה אחד ונצחי. מציאות אלוה מתקיימת במופתי התבונה ולא דרך ההתגלות בנסים! אם תאמר: אלהים נתגלה בשעה פלמונית ובמקום אלמוני ועדיין יכולני להשיב ולומר: אין אלהות זו יחידה במינה, שמא כמה אלהיות בעולם, שאין ברצונן להתגלות בשעה פלונית ובמקום אלמוני. מי שבא למעמד הר סיני – הכיר קודם לכן הכרה שלמה במציאות הבורא ובשאר האמתות שבנצח. שאלמלא כך, היו קולות וברקים אלו מרעימים אותו ולא היו מוסיפים לו כלום על אמונתו כאמור. מנדלסזון משער, שבימי ההגבלה לימדו את המתקדשים למעמד הר סיני אמתות נצח אלו26, ובדרך התבונה האנושית! ולפיכך כשירד הקדוש-ברוך-הוא על הר סיני אמר: “אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים (אין מנדלסזון שונה “לא יהיה לך אלהים אחרים על פני” וכו', שניתן למצוא בהם רמז על גלויה של אמת שבנצח – רעיון האחדות – במעמד הר סיני. הפתיחה מכריעה, וזו פשוטה כמשמעה אין לה דבר עם האמתות שבנצח). הרמב”ן מפרש “אנכי ה' אלהיך” שבעשרת הדברות: “… הדבור הזה מצות עשה. אמר אנכי ה‘. יורה ויצוה ואתם שידעו ויאמינו בה’ כי יש ה' והוא אלהים, כלומר, הווה וקדמון, מאתו היה הכל בחפץ ויכולת והוא אלהים להם שחייבים לעבוד אותו, ואמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כי הוצאתם משם תורה על המציאות ועל החפץ כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאו וגם תורה על החדוש כי עם קדמות העולם לא ישתנה דבר מטבעו ותורה על היכולת והיכולת תורה על היחוד. וכמו שאמר” בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ…“27. מן האמתות ההיסטוריות למד הרמב”ן אמתות שבנצח, וכמותו רבים מחכמי ישראל בימי הבינים ולאחר כך, ואילו מנדלסזון אינו למד מ“אנכי ה' אלהיך” אמת שבנצח, מציב את הדגש על “אשר הוצאתיך מארץ מצרים” ומפרש מקרא זה כפשוטו, כפשוטה של אמת היסטורית זו.

שפינוצה מגדיש, שאילו הכירו ישראל במציאות אלוה תורת אמת שבנצח לא היו נשמעות להם עשרת הדברות כמצוה אלא היו בעצמם עומדים על האמת הנצחית שבהן28, ואילו מנדלסזון מדגיש בפרוש – וניתן לשער, בכוונת-פולמוס נגד שפינוצה – שעשרת הדברות לא באו כלל למלא מקומן של האמתות שבנצח, – שמשמשות הן אמת בפני עצמן. שפינוצה אומר שמשה רבנו מסר את דברי הגבורה לישראל תורת חוקים ולא תורת אמתות שבנצח; שהנביאים כולם שהתנבאו בשם אלהים הכריזו על מצוותיו של אלהים ולא ידעו שלא מצוות הן, לא גזירות אלוה אלא אמתות שבנצח – ומנדלסזון, כאילו לא בא לפגוע אלא בשפינוצה, אומר: ערוב פרשיות כאן, משה רבנו לא קבל מסיני אמתות שבנצח ולא מסרן לישראל, ישראל לא היו זקוקים כלל למסירה מעין זו. המצוות שזיכה בהן הקדוש-ברוך-הוא את ישראל הן מצוות, והאמתות שבנצח הן אמתות שבנצח. מה השמיעה הגבורה במעמד הר סיני? אמת שבהיסטוריה בלבד, שבה תומכת את יתדותיה תורתו-חוקתו של ישראל. מה ניתן לישראל על הר סיני? תורה אלהית (göttliche Gesetzgebung), מצוות, חוקים ומשפטים, ולא אמתות דתיות שבנצח29. אמת שבהיסטוריה זו, כאמור, מקורה בעדות, זקוקה לקיום עדים, לאשור דרך נס. אין הנס יכול לשמש מופת לטובתה או לרעתה של אמת שבנצח, אלא לקיים עדויות-אבות, לאשר נאמנותם של מוסרי המסורת30. אם נסים כאן – ודאי שאין הכתוב מדבר באמתות שבנצח. שהרי זו למעלה ומחוץ לתחום הנס, העדות, הקיום החיצוני. כחה של האמת שבנצח – האמת שבנצח.

ואין מנדלסזון מעלים עיניו מכך, שספר תורת משה, ספר-נמוסים זה (ואף בכך דמהו שפינוצה ב“מסכת התיאולוגית-המדינית”), ספר החוקים והמשפטים במהותו ובתעודתו, כולל גם אוצר תורות דתיות ואמתות שבתבונה. החוקים והאמתות שמשמים חטיבה אחת. החוקים שבים ומתיחסים על האמתות שבתבונה, או שהם מעוררים את המחשבה באמתות אלו. חוקים ואמתות הם בחינת גוף ונשמה. וכך שמש ספר תורת משה גם מעיין דת ואמונה. וכל המוסיף לעיין בו, מרבה להשתומם על עמקותו העיונית, ואף כשהיא לבושה לבוש המשל והסמל, לבוש היופי האלהי, יש בתורת משה הרבה מן האמונה וההכרה – אולם אין זו גוזרת על האדם שיאמין ויכיר. כמה חוקים בתורת משה, ואף אחד מהם אינו גוזר: האמן, או אל תאמין. כולם אומרים: עשה, לא תעשה. אין גוזרים אמונה. אין זו באה אלא מתוך הכרה. כל חוקיו של אלהים מכוונים כנגד הרצון וכח המעשה, ולא כנגד ההכרה. ומנדלסזון מוסיף: “אמונה” בעברית אין פרושה: Glauben אלא: בטחון (Vertrauen, Zuversicht). אין הלשון העברית ואין תורת משה יודעות מושג האמונה כמות שהיא, אמונה תורת Glauben. כל לשון “אמונה” בתורה, פרושה: בטחון. “והאמין בה' ויחשבה לו צדקה”. שנאמר באברהם אבינו (בראשית ט"ו, ו') מפרש מנדלסזון: אברהם בטח ביעודו (בהבטחתו) של ה‘. "ויאמינו בה’ ובמשה עבדו" (שמות י“ד, ל”א), פרושו: בטחו בה' ובמשה עבדו. וכל כתוב המדבר באמתות שבנצח אין בו לשון “אמונה”, אלא לשון הכרה וידיעה: “וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד” (דברים ד', ל"ט). “וידעת” נאמר – ולא “והאמנת”. אף “שמע ישראל, ה' אלהינו ה' אחד” (דברים ו‘, ד’) הוא מפרש ברוחו. “שמע” – ולא “האמן”! לא אמרה תורת משה: האמן ישראל, למען יאריכון ימיך! וכיוצא בו. אל תפן, פן תבואך הרעה. שאין השכר והעונש באים אלא על המעשים, הללו נמסרו לעשה ולא-תעשה31. לאמונה ולספק אין דבר עם יצרינו ותאוותינו, עם מוראנו ותקוותינו, אלא עם הכרתנו בלבד32.

וזהו אחד המקומות ב“ירושלים” שהרעישו עליו מתנגדיו של מנדלסזון בישראל ובאומות את העולם: הוציא את האמונה מכלל הדת, בתורת משה לא מצא אמונה אלא מעין “הוספה” לנמוסים ולפקודים, בלשון-האמונה העתיקה לא ראה אמונה, הפריד בין האמונה ובין ההרגשה והכניס את האמונה כולה לתחום השכל וההכרה. כמה חטאים חטא כלפי ההיסטוריה, כלפי הדת, כלפי היהדות! ודאי מרובה כאן ה“אכזריות” של השיטה, זו האומרת: יקוב הדין את ההר! ואין לטשטש חד-צדדיות שיטתית זו ולרככה רכוך כל-שהוא. אלא שאין גם להעלים עין מכך, שמנדלסזון משווה לנגדו תמיד את הנצרות, בה הוא נלחם כאן בסתר יותר מבגלוי (שלא כבכתב-התשובה על ספרו של בוני!) וכל שלילה שהוא שולל ביהדות כוונתה היסודית היא: שאין ביהדות צד שלילי זה שעליו עומדת הנצרות. בעקר נתכון מנדלסזון להכריז, שאין ביהדות מן ה“אמונה” הנוצרית, שאין היהדות מתנגדת לתבונה כנצרות. ואף על פי שקרב את האמונה יתר על המדה אל השכל וההכרה, הרי אין “הכרה” מנדלסזונית זו נטולת הרגשה, אין לראותה כאילו היא כולה אינטלקטואליסמוס בלבד.

נסיון זה להוציא את האמונה מתורת משה לא בא סוף סוף אלא להוכיח, שאין יהדות עומדת על עקרי אמונה, על “דוגמות”, על “ספרים סמלים” (ספר העקרים הקבועים), כדרך דתות אחרות (וביחוד הנצרות)33. הרמב“ם הוא שהעמיד לראשונה את היהדות על י”ג עקרים ומכלל דברי מנדלסזון אנו שומעים: הרמב“ם לא קבע עקרים אלה מתוך הרגשה דתית אלא מתוך הכרה עיונית, בקש על ידי כך לעשות בדת כדרך שעשה בשאר המדעים, ליתן לדת מושכלות ראשונים, שמהם אפשר להקיש על שאר יסודותיה34. ודרך כלל אין מנדלסזון מיחס ערך מכריע לקביעת העקרים על ידי הרמב”ם. ושוב: הרי חסדי קרשקש לא קבלם, בא יוסף אלבו והעמידם על שלשה35, והם עולים בקנה אחד עם עקרי הנצרות ודת-הטבע שקבע הרברט איש שרברי, והרי האר“י והמקובלים פסלו את כל העקרים ואמרו: אין עקר ואין טפל ביהדות. ומנדלסזון מוסיף: צאו וראו, י”ג העקרים לרמב"ם נתקדשו על האומה, ומכל מקום לא עלה על דעת איש להחרים את ר' יוסף אלבו שבא להעמידם על שלשה, והם שלשה עקרי תבונה. מבקש הוא לרמז על ידי כך: אילו היו העקרים תופסים בדת ישראל עמדה זו שהם תופסים בנצרות, ודאי היה אסור לפנות מהם פניה כל-שהיא. ומפני מה אין עקרים קבועים לדת ישראל? משום שבחוקים ומשפטים אין לא עקר ולא טפל. ניתן להעמיד את הידיעה כולה על עקרים אחדים, וכל הממעט בהם הרי זה משובח. מה שאין כן החוקים. כולם ניתנו מפי הגבורה, כולם קדושים כאחד. וכשנתבקש הלל מאותו גר ללמדהו את כל התורה על רגל אחת, לא ידע אלא עקר אחד ביהדות: ואהבת לרעך כמוך… (מאי דסני עלך לחברך לא תעביד – תרגם מנדלסזון בצורת החיוב, כאילו מתכוון הוא להחזיר מאמר-הלל זה לצורתו המקורית במקרא).

שאלת הדוגמות (עקרים) בישראל היא שאלה ישנה מימי הבינים ואילך. במאה הי“ט היתה זו שאלה בוערת בחכמת ישראל שבמערב. רבים תלו עצמם ב”ירושלים", וכך נתעורר בימים ההם פולמוס חדש על מנדלסזון ושיטתו. רוב החוקרים לא ירדו אף לאחר כך לסוף דעתו של מנדלסזון בפרשה זו ובכללם גם דוד ניימרק בעל “תולדות העקרים בישראל”36. ומחקר-העקרים ענף חשוב הוא בתולדות ההתפתחות הדתית בישראל37 (במקום אחר אדון במנדלסזון ושאלת העקרים. מתוך נתוחו של מושג הדת למנדלסזון ומתוך עמדתו במחשבה הישראלית נבוא לידי ברורה של שאלה זו)38. לצורך עניננו דייני בהערה קצרה זו, שאין הדין עם הרואים את מנדלסזון כשולל-עקרים. הנמוס, החוק – הוא המיוחד לדת ישראל. ומכאן דרך אל שאלת המצוות.

מתןך שיטתו המיוחדת בהתפתחות הכתב, האלפא-ביתא בקשר עם האליליות והאמונה39 הוא עומד אף על התפתחות האמונה והמצוות המעשיות (Ceremonialgezetz) בישראל. בידי האבות אברהם, יצחק ויעקב היו מושגי-דת צרופים, רחוקים מהאליליות תכלית רחוק. יורשיהם הוטל עליהם להיות “ממלכת כהנים”, אומה שהיא עומדת בכל דעותיה ומעשיה ומעידה על מציאות אלוה. אומה המלמדת –“כאילו דרך קיומה בלבד”! – את כל שאר האומות מושגי הדת הצרופה. ולאחר שגלו בין עובדי אלילים גאלם הקב“ה בנסים ושנוי ודרך-הטבע, והוא גואלם, הוא מנהיגם, הוא מלכם, הוא מחוקקם, הוא נתן להם תורה (חוקה), כדי שילכו בדרך השגחתו האלהית. שמירת מושגי הדת הצרופה דרך סמנים אף היא קשה ביותר, שהרי הסמנים, התמונות וכיוצא בהם נעשים ברבות הימים גופם אלילים, ולפיכך נתן לה מחוקקה של אומה זו מצוות מעשיות. עשה ולא תעשה של האדם מישראל בחיי יום יום נכנסו לגדר המצוה והעבירה, הדת והמוסר. מדלסזון מפרש טעמן של המצוות המעשיות ברוחו ואמר: ביסודן טבוע רעיון זה, שהאדם יש להכריחו למעשה ולעוררו למחשבה. אף כאן מטפח מנדלסזון על פני שפינוצה, ואף על פי שאינו נכנס אתו בויכוח, שאמר: לא ניתנו המצוות לישראל אלא לדכא את רצונם, להרגילם שלא יעשו דבר לרצונם אלא על פי מצוות מצווה (nihil ex proprio decreto, sed omnia ex mandato alterius agerent)40. כל מצוה ומצוה, מורה מנדלסזון, קשורה ברעיונות דתיים ומוסריים, עשייתן של מצוות מביאה לידי מחשבה, לידי התעמקות בדת ומוסר, לא ניתנו המצוות לישראל אלא כדי לקרבם אל הדת והמוסר הצרופים ולהרחיקם מן הפסילים והתמונות41. אמתות הדת נתקשרו במצוות המעשיות, ולא בסמנים ובתמונות. התמונה עלולה לכבוש את מקום המושג הצרוף, אמצעי זה יכול להעשות מטרה בפני עצמה, מה שאין כן המעשה, המצוה המעשית. מכניסות הן את עושיהן לצבור, לחיי החברה, למסירה ולקבלה איש מפי איש. ולפיכך לא נמסרה התורה שבעל-פה בכתב, ודברים שבעל-פה לא היו ראויים לאומרם בכתב. מסורת שבעל-פה זו באה להרחיב, לפרש ולהאיר את התורה שבכתב. ושוב: המצוות המעשיות הללו עולות בערכן החנוכי על אותיות הכתב, שהרי מנדלסזון המשבח אמרה זו של “עשה לך רב”, הקובל על שבתקופה החדשה פסק אותו קשר בלתי אמצעי שבין הרב לתלמידו, בין הבן לאבותיו, והספר והכתב ירשו את מקום החנוך וההדרכה איש מפי איש, מתגאה בשיטתם של חיי הדת בישראל לפי התורה הכתובה והמסורה, שהרי שיטה זו עוררה את הנער בשכבו ובקומו ובלכתו בדרך, בהסתכלו במזוזה וכו' לשאול את הזקנים והחכמים ממנו על אמתות הדת והנצח הצרופות42. תורה וחיים, מדרש מעשה, עיון וחיים שבין אדם לחברו – היו עדיין בחינת חטיבה אחת. בתקופה שקדמה לחטא העגל רואה מנדלסזון בספירה זו את התקופה האידיאלית בהיסטוריה הישראלית. משחטא ישראל בעגל פסקה אחדות זו בין הדת ובין החיים43. אהרן לא בא לתת להם עגל במקום אלהים, אולם ההמון קרא: אלה אלהיך ישראל. וכך חולל יסוד היהדות. הותר קשר האומה. חטא העגל הוא מעין “חטא אדם הראשון” של ישראל, חטא הקדמון של האומה. אולם על ידי חטא העגל זוכה ישראל לכך שהקב”ה יגלה לו את מדת הרחמים, שיעביר את כל üטובו על פני משה וצאן מרעיתו. וכמה חשוב הוא גלוי זה: אלהים סולח מתוך טובו! רוב עמי הקדם ועובדי האלילים לא ראו באלהות אלא את מדת הגבורה והזעם, הרחיקו ממנו את תואר החסד והטוב, משום שעל ידי כך היה יורד בעיניהם, לא היה החסד והטוב בעיניהם אלא סימן חולשה. והואיל ואלהים הוא רחום וחנון – לא יצויר עונש נצחי לאדם. הכל לפי המבייש והמתבייש – לא נאמר בבין אדם למקום. ואין עונש בעולם שילך אחר ה“מתבייש”, אחר כבוד אלהים שהאדם חטא נגדו. אלהים נתן חוקים לאדם, לטובתו ולשלומו של האחרון. אדם לאושר יולד – כלל גדול בתורת המוסר והחברה של ההשכלה האירופית. אילו היה החוטא נענש בעקב כל עבירה בעונש עולמים – הרי זה כאילו לא ניתנו החוקים לטובתו של האדם, ומן הנמנעות הוא. אילו יכלו בני-אדם להגיע למדרגת-אושר יותר עליונה בלי חוקי אלוה, לא היה בא אלוה ומטיל עליהם חוקים, ועונש-שעה עד כמה שהוא רצוי לתקון מדותיו של אדם, אין להמלט ממנו. יש בעונש משום גמילות-חסד לאדם (רעיון אפלטוני!). אין האדם חייב לירא את העונש, אלא את החטא. ואין איש נענש על חטאי חברו, ואין איש מכפר בחייו או במיתתו על חטאי חברו. איש איש עוונו וענשו ישא. אגב הבלטת חסדו של אלוה, יוצא מנדלסזון להלחם במושגי השכר והעונש שבידי הנצרות.

והיהדות מהי? הרי דווקא שאלה זו נשאלה מכל צד כמה וכמה שנים. ביהדות מבחין מנדלסזון שלש שכבות: א) שעות נצחיות, אמתות נצחיות של אלוה, שלטונו והשגחתו. אמתות אלו לא הוטלו על האומה תורת אמונה, שבכפירתה כרוך העונש. נמסרו להם להכרה, כדרך האמתות הנצחיות, לא ניתנו דרך נס, דרך ההתגלות, לא בדבור ולא בכתב התלויים בזמן ובחלל, אלא דרך הטבע והענין (Sache) והמושג, העומדים לעד ואינם משתנים שנויי זמן ומקום. ב) אמתות שבהיסטוריה, ידיעות על העבר הקדום, ביחוד על חיי האבות, דרכי השגתם את אלוה, על הברית שכרת אלהים עמם. במסורת היסטורית זו תלויה יצירתה של האומה. בה תחול אך ורק האמונה, זו שמצאה את קיומה בעדות, בסמכות היסטורית ובנסים. ג) מצוות, חוקים ומשפטים, שעשייתם נאה ליחיד ולצבור44. המחוקק הוא אלהים, לא אלהים בחינת אלהי העולם, אלא אלהים בחינת פטרונה של אומה זו, בן-הברית עם אבותיה, אלהים בחינת משחררה, מיסדה, מנהיגה, מלכה וראשה של אומה זו45. המצוות הללו ניתנו דרך התגלות, בדבור ובכתב, ואך מעוטן נקבעו בעת נתינתן בדבור ובכתב, עשייתן והבנתן תלויה במסורת שבעל-פה. התורה שבכתב ושבעל-פה משמשת חוקת-חייו של האדם מישראל. המצוות המעשיות הללו מלאו את תפקידיהן כל שעה שעמדה חוקת האומה בעינה ולא נתחללה על ידי בערותם וזדון לבם של בני-אדם. בחוקת ישראל הקדומה לא היו הדת והמדינה מאוחדות, אלא אחת, חטיבה אחת. לא היה בין חובות שבין אדם לצבור ובין חובות שבין אדם למקום ולא כלום. אלהים, בורא העולם, הוא הוא מלכה ומנהיגה של אומה זו, יחיד הוא, ביחודו לא יחול בו הרבוי לא בבחינה מדינית ולא בבחינה מטפיסית. אין מלכה של האומה דורש אלא את טובת בניה, טובת המדינה בלבד. והמדינה אף היא לא היתה פוגעת פגיעה כל-שהיא בחובות שבין אדם למקום. חיי המדינה היו גם חיי דת, ועבודת אלהים היתה גם עבודת המדינה. העם היה עם ה‘, קהל ה’, המסים היו תבואות ה‘, ומלבד דבר השוטרים היו כל חיי המדינה עבודת אלהים. הלויים ניזונו משלחן גבוה, וה’ הוא נחלתם. כל הדר בחוץ-לארץ עובד עובדה זרה – כלומר, אינו כפוף לחוקי מדינתו שהם גם חוקי אלוה, אלא לחוקי מדינה זרה46. והענשים? כלום לא הורה מנדלסזון, שאין הדת מענישה? והוא משיב: אלהים הרי הוא גם מחוקק האומה, כל חטא כלפי אלהים הוא בעת ובעונה אחת גם חטא כלפי המדינה. מחרף אלהים היה גם מחרף כבוד המדינה. מחלל שבת חלל אחד מחוקיה היסודיים של חיי-מדינה אלו. הרי שבת משמשת ברית-עולם בין אלהים ובין בני ישראל – חלול שבת אינו חלול דת אלא פגיעה בכבוד המדינה. העונש על כל החטאים הללו אינו עונש על כפירה בדת, אלא על מעשים הפוגעים בכבוד המדינה, מעשים שיש בהם לפגוע בכבוד מחוקק המדינה, כלומר, גם בכבוד המדינה.

ולא נתקררה דעתו של מנדלסזון שהוציא את כל שיטת הענשים שבתורת משה מתחום הדת והכנסיה והעבירה לתחום חיי המדינה ושלטון האזרחים, אלא הוא הולך ומטשטש אף את דבר הענישה בישראל, מונה כל הסיגים והחומרות בבדיקת בית-דין ובהוצאת גזר-הדין, וכמה היו ראשי הסנהדרין נזהרים בדיני נפשות! מקיש הוא ממצב דיני נפשות בימי הבית השני על ימי הבית הראשון ולפניהם, ואף מכאן הוא למד, שאין שכר על האמונה ולא עונש על הכפירה, אלא המעשה לבדו, העשייה והעבירה הן הן שנמסרו לדין. החוטא הנענש אינו חוטא נגד הדת, אלא חוטא כלפי המדינה, כבודה וחוקתה, ומשחרב הבית פסקו דיני נפשות בישראל – על שום מה? על שום שחרבה המדינה היהודית, חטאי דת לא היו שוב חטאים הפוגעים במדינה, והדת אינה מענישה, אינה כופה, אינה אלא מעוררת ומדריכה.

ובשעה שחוקרים רבים שקדמו למנדלסזון, וביחוד שפינוצה47 ראו את היהדות כממלכת כהנים, תיאוקרטיה, וכל חייו של ישראל הקדום דינם כדין חיי תיאוקרטיה – בא מנדלסזון, שבכמה בחינות הוא קרוב לבעלי-דעות אלה, ומכניס נעימה חדשה לתוך תפיסת-יהדות זו. מנדלסזון שדרך כלל לא נלחם על רעיון בחירת-ישראל, ובכמה צדדים העלים עיניו מנוסחתו המסורתית, שומר כאן על היחיד המיוחד במינו שנתיחד בו ישראל הקדום. בשיטת התיאוקרטיה המדינה כפופה לדת, הכהן הוא השליט, זכויות השלטון המדיני בידי הכנסיה, מה שאין כן בישראל הקדום. כשם שחכמי ישראל בימי הבינים נלחמו על רעיון אחדות-אלוה ועמלו על יצירתו של מושג-אחדות חדש, כך יצא מנדלסזון להלחם על יחודו של ישראל הקדום. הרמב“ם מעמיד במרכז פרשה זו את אישיותו של אדון הנביאים, ומנדלסזון שאינו מטפל בשאלת הנבואה והנביאים, זו ששמשה עקר ב”מורה נבוכים" מכאן וב“מסכת התיאולגית-המדינית” מכאן (ופרט זה ראוי עיון) מציב את הדגש אך ורק על חוקתו של אדון הנביאים. חוקת משה (mosaische Verfassung) אין דומה לה בכל החוקות הדתיות והמדיניות שקדמו לפניה ושבאו לאחריה. אין זו אלא במספר יחיד, יחידה ואין יחידות כיחידותה. אין למיינה ולהכניסה לתוך חוקות העולם. פעם ניתנה להם לבני ישראל, ואלהים לבדו יודע באיזו אומה ובאיזו תקופה תשוב חוקה מעין זו. ימי עליתה של חוקת משה מונה מנדלסזון עד סוף תקופת שמואל. וכשנתקבצו זקני ישראל “ויבאו אל שמואל הרמתה ויאמרו אליו…: עתה שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים” פנה זיוה של חוקת משה. שוב לא היו הדת והמדינה חטיבה אחת, נעשו שתי רשויות והתחילו פוגעות אחת בחברתה. התהום בין הדת למדינה הלכה ונתרחבה, ולא עוד אלא ששלטון המדינה עבר אחר כך לידי נכר, וישו הנוצרי אמר: תנו לקיסר אשר לקיסר, ולאלהים אשר לאלהים! בעל “ירושלים” עונה אמן אחרי ישו: ואף עכשו אין לישראל דרך אלא זו. תנו לחוקת מדינתכם בה אתם יושבים אשר לה, ותנו לדת אבותיכם אשר לה! שאו עול פנים ועול חוץ. כל כמה שהוא בכחכם! בשל דת אבותיכם מכבידים עליכם את עול החיים האזרחים, תנאי האקלים ושנויי הזמנים מכבידים עליכם את עול תורתכם. ואף על פי כן החזיקו מעמד, עמדו על עמדכם, מקום שם העמידתכם ההשגחה האלהית, קבלו הכל עליכם, כמו שנבא עליכם מחוקקכם.

אף שפינוצה מטעים ב“מסכת התיאולוגית-המדינית” שמצוותיה של תורת משה אינן חובה אלא על ישראל בלבד48. (עיין לעיל, בין שאר הכתובים שונה שפינוצה אותו כתוב מדברים ד‘, ח’: “ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום”). לדעתו אין הללו (ceremoniae) נמנות על חוקי אלוה ואינן מוסיפות כלום לאשרו של אדם ולצדקתו, אלא לטובתו של הגוף ולמנוחתה של המדינה, ולא היתה בהם תועלת אלא בימי קיום המדינה49. משחרבה המדינה פקעה זיקתן של המצוות על ישראל, והם אינם חייבם אלא בשמירת חוק-הטבע ככל שאר בני-אדם. ולא שמרו הפרושים על המצוות אף לאחר חורבן הבית אלא מתוך התנגדותם לנצרות. אף על פי שגם כאן אין מנדלסזון שונה שמו של שפינוצה ולא שם חבורו “המסכת התיאולוגית-המדינית”, ברור הדבר שהוא מתכוון בקטעי-“ירושלים” אלה לא רק לטפח על פני הנוצרים אלא גם על פני רבם או אחד מרבותיהם בהלכה זו, על פני שפינוצה: כח המצוות לא פקע ולא יפקע לעולם, לא יפקע בשנוי התנאים והמסיבות אלא ברצונו ובגזרתו של אלהים, נותן המצוות הוא לבדו בידו להפקיע את כחן. מי שנולד ביהדות אינו יכול לפרוק מעליו לעולם עול תורה ומצוות. לא הותר לנו אלא לעיין ברוח החוקים, לחקור על טעמם ויסודם, על יסודותיהם שאולי (ההדגשה של מנדלסזון) היו תלויים בזמן, במקום ובתנאים מיוחדים, ואולי יוכלו להשתנות עם שנוי הזמן, המקום והתנאים, אלא ששנוי זה אין בו ממש אם לא יכריז עליו הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו, באותה הבהירות הנעלה מכל ספק, באותו הפרסום לעיני כל ישראל, בהם נתן את תורתו לעמו. מזאת התורה שניתנה במעמד הר סיני אין לשנות אף קוצו של יו“ד אלא לאחר שיבוא מעין מעמד זה, אלא על ידי התגלות-אלוה שניה. מצוות התלויות בארץ ובבית-המקדש נתבטלו עם חורבן הארץ והבית. אולם מצוות גברא, מצוות שאינן תלויות בארץ ובבית-המקדש – אין לזוז מהן כחוט השערה כל שעה שלא בא הקב”ה “להרגיע את מצפוננו” ולהכריז בפומבי על בטולן. ואף אדם מישראל המקבל עליו דת הנצרות – כיצד יוכל ל“שחרר על ידי כך את מצפונו”, כאילו הוא בן-חורין מעול דת אבותיו? ישו הנוצרי גופו לא בא לגרוע מדת אבותיו (והיא גם דעתו של שפינוצה ב“מסכת התיאולוגית-המדינית”), להלכה ולמעשה דרש קיומן של המצוות, שמירת התורה שבכתב ושבעל-פה, ודבריו עולים בקנה אחד עם התורה הכתובה והמסורה. דבריו ומעשיו, ואף דברי תלמידיו הראשונים ומעשיהם קיימו את דברי חכמינו: אומות העולם פטורים ממצוותיה של תורת משה, ובני-ברית חיים ומתים על כרחם בתורה ובמצוות.

אלה הם דברי “נביא הריפורמה” בישראל, שאנו נתקלים בהם גם בכתב-הבקורת על ספר הפלינגנזיה משנת 1771: אומות העולם יכולות לשנות את חוקתן בהתאם לזמן, לתנאים ולצרכים, אולם לי נתן בורא העולם בכבודו ובעצמו תורה ומצוות, כלום יכול אני, בשר ודם, להעז פנים ולשנות את חוקי אלוה לפי רעות לבי?50 מה שגזר אלהים קיים ועומד לעד, ואין לאדם שליטה כל-שהיא בו!… אף על פי שהוא מרמז על שנויי התנאים, מודה בדבר שהמצוות יש בהן משום “עול” (והרי ב“עול תורה” דברו אף גדולי התורה והיראה בכל דור ודור), חוזר ומרמז במקצת על אי-אלו נגודים בין מצפונו של האדם מישראל ובין קיום המצוות – הרי מעידים דבריו ב“ירושלים” ובכתב הנ“ל על שמרנותו הדתית הקיצונית, שמרנות קופאת על שמריה שאינה מרכינה ראשה לא בפני ההשכלה ולא בפני הסבלנות, לא כלפי חוץ ולא כלפי פנים. וכשיצאו ראשוני ה”משכילים" העבריים הקיצוניים לחלוק על שמרנותו הדתית להלכה ולמעשה – לא וותר אף כנגדם וותור כל-שהוא (עיין להלן בתשובתו של הירץ הומברג). ואף כשהוא צופה אפשרותו של בטול המצוות – אין הוא פורץ גדריה של היהדות המסורתית, גם כאן הוא מכוון בבחינת-מה לטענותיהם של כמה מדבריה של היהדות הדתית. ובקרבת צורה ותוכן מפליאה אנו מוצאים את דברי מנדלסזון בפרשה זו, לדוגמה, ב“לקח טוב” לר' אברהם יגל: “ועוד ראיה ממה שראינו שהש”י בעצמו ירד להר סיני ונתן לנו את תורתו ואם ירצה לתת לנו תורה אחרת יבא נא אצלנו כבראשונה ויתננה לנו, ובעוד שלא יבוא בעצמו מחויבים אנחנו עדת קהלת יעקב לשמור אותה ולקיים מצוותיה" וכו'51.

כלפי פנים וכלפי חוץ. אחרי שהשביע את ישראל שיתנו למדינה הנוצרית אשר למדינה הנוצית ולדת ישראל אשר לדת ישראל, הוא משביע את אומות העולם שיתנו אף הם לישראל מה שלישראל: אומות עולם! אתם מחזיקים בדת ישו, מפני מה אתם שוללים את זכויותינו האנושיות על שאנו נאמנים לתורת אבותינו ולמצוותיה – והרי גם ישו לא עבר על דת אבותינו! וכי משום שאנו נזהרים במאכלותיכם ואיננו נושאים את בנותיכם – אין לנו זכויות במדינה? ואם עומדים אתם על דעתכם (ומנדלסזון הטיל ספק בדבר, אם נוצרים אמתיים יחזיקו בדעה זו), אם נמניתם וגמרתם שלא תתנו לנו זכויות אלא בתנאי שנעזוב תורת ישראל ומצוותיה המעשיות – אנו מודיעים, שמוותרים אנו על שויון אזרחי זה; דוֹהם בכדי כתב מה שכתב, והכל ישאר כמות שהוא עכשו, או במצב שיהא נאה לאהבת-האדם שבפיכם… אין אנו יכולים לוותר, – אף על פי כן אנו יכולים לאהוב אתכם אהבת-אחים, לדרוש מכם שתקלו את העול הקשה המעיק עלינו. אם לא כאחים וכאזרחים (Mitbürger), ראו אותנו כבני-אדם (Mitmenschen) וכתושבים (Miteinwohner) במדינה. הראו לנו את הדרכים ותנו לנו את אמצעים, כדי שתיטב אנושיותנו ותושביותנו, ותנו לנו, עד כמה שהשעה והתנאים מרשים, לטעום מזכויות האדם. ישראל לא יוותר על מצוותיו – ומה תועלת למדינה בתושבים שחללו את מצוותיהם, בבני בלי מצפון?

אלה הם דבריו של “אבי תנועת השמד והתבוללות” בישראל!… כמה חטאו רבים ממבקרי מנדלסזון בתקופה שאחרי ה“השכלה” כלפי בעל “ירושלים” וכלפי האמת ההיסטורית!

וכאן מתעוררת שאלה חדשה: אם כך? אם כל איש ילך בשם אלהיו וישראל ילך בשם אלהיו, ישמור על תורתו ויקבל זכויות במדינה – נבואה זו, שבאחרית הימים יהא רועה אחד ועדר אחד מה תהא עליה? אידיאל זה של עדר אחד אינו למנדלסזון הישראלי. יודע הוא שישראל לבדד ישכון ובעדר לא יתבולל, ולפיכך הוא כופר כאן בטובה הגנוזה בנבואה זו. הוא מטיף לסבלנות, לשלום בין הדתות, לשלילת כוח שלטונה של הכנסיה לטובת האזרחים – ולא לקוסמופוליטיות בדת, לא לאחוד כל הדתות! וגר זאב עם כבש – שפיר. הפסקת השנאה והמלחמה בין הדתות – נאה. אולם אחוד כל הדתות, דרך תגרים, שישבו כל בעלי הדתות וישאו ויתנו באחוד זה, ידרשו, יוסיפו, ויגרעו, יוותרו, יערימו איש על חברו, עד שלבסוף יבואו לאחוד כל הדתות? לא ולא. מנדלסזון רואה בשאיפה זו סכנה לאמת ולדת כאחת. כאילו לבשה הקנאות הדתית מסוה מלאך-השלום כדי להכשיל לעולם את חופש המצפון והדעה… קנאות זו יש בה מן הזאב ומן הכבש, מן היונה ומן הנחש, כל תכונה נאה לה ובלבד שתשיג את מבוקשה, תוך כדי הטפתה לאחוה של הדתות היא מכינה שלשלאות של ברזל בשביל התבונה והחופש. מנדלסזון הישראלי יודע, שאחוד כל הדתות והכתות הדתיות בעולם פרושו: כל העולם המאוחד כולו אגודה אחת נגד ישראל! ולפיכך הוא נלחם בשאיפה זו בפתוס ובאירוניה מיוחדים במינם52 .

גבר כאן מנדלסזון הישראלי על מנדלסזון הפילוסופוס של ההשכלה האירופית. פילוסופוס ההכלה חייב היה להשלים בכמה בחינות עם אחודן של כל הדתות, והפילוסופוס הישראלי אנוס לבגוד כאן בהשכלה המכלילה, המשלימה עד אין קץ, המאחדת, זו שהתפללה תפלת הרועה האחד והעדר האחד, וכן בא מנדלסזון להטיף לאינדיבידואליות, לריבוי במקום אחדות. אלהים רוצה בקיומם של עדרים עדרים… אלהים טבע כמה מטבעות – ואין אנו רשאים לעשותם מטבע אחת. הריבוי בעולם, בטבע ובחברה האנושית מן ההשגחה האלהית הוא, ברצונה ובכונתה. כל הבא להעביר ריבוי זה מן העולם –חוטא כלפי ההשגחה האלהית. זכות הגברתה של הישראליות על ההשכלה האירופית עמדה לו, ומנדלסזון נעשה כאן רומז לגשר בין ההשכלה ובין הרומנטיקה שאחריה. בספירה זו של הדת הוא פונה עורף להשכלה הנוצרית, וכאילו הוא חותר אחרי השקפת-עולם חדשה, הבאה לייחד ולא לאחד, לפרט ולא להכליל, הבוגדת במושכל ופונה פנים אל הבלתי-מושכל, אל הפרטי.

מתוך חתירה אחרי עמדה עיונית חדשה להצלת ישראל ולהשלמת ישראל והעמים הוא מסיים בקריאה אל שליטי העולם: אל תשמעו לקול יועציכם המטיפים לאחוד הדתות. שלומכם ושלומנו בסכנה. סבלנות, ולא אחוד הדתות. אל תעשו איזו אמת שבנצח חוק, דעה דתית – תקנת המדינה! לא יהא לפניכם אלא “עשה” ו“אל תעשה” של בני-אדם. עליהם ידון האדם, הניחו לנו את המחשבה ואת הדבור, זכות זו ניתנה לנו מן השמים, סולו דרך לדור הבא, דרך לסבלנות הכללית, שהתבונה כל כך מתפללת עליה! שכר ועונש לא יהיו לשום תורה מן התורות! מי שאינו פוגע בשלום הצבור אינו עובר על חוקי האזרחים, חי ביושר עם בני מקומו – הניחו לו וידבר כרצונו, יתפלל לאלהיו בדרכו הוא בדרך אבותיו, יבקש את אשרו הנצחי באשר ימצא. אל יהיו במדינותיכם בוחני לבבות ודייני דעות. אנו נותנים לקיסר אשר לקיסר – ועליכם לתת לאלהים אשר לאלהים! אהבו את האמת! אהבו את השלום!

פתח בעולם וסיים בישראל ובעולם. פתח בנתוח פילוסופי וסיים בקריאת השעה, היא גם קריאתו של זכריה הנביא: “והאמת והשלום אהבו”. כל הברורים הפילוסופיים ב“ירושלים” היו מכוונים מעקרם לכך: אמת ושלום בין המדינה לכנסיה, בין אדם לאלוה, בין ישראל לעמים. בא לכרות ברית בין ישראל לעמים, וישראל יעמדו בישראליותם השלמה, יצא לבקש זכות אזרח לא רק לאומתו בלבד, אלא גם לאמת ולשלום, זכות אזרח ל“ירושלים”.


* * *

אותו אנונימוס שאל למנדלסזון: שמא נתקרבת בינתים לנצרות, לפיכך כאילו אתה בא לפרוק מעליך עול תורה ומצוות, עול חוקים, עול חרם ושמתא, שמא התחלת מודה בעבודת אלהים זו שאינה תולה עצמה לא בירושלים ולא בשומרון… לא בירושלים? והוא משיב: ירושלים. לא ירושלים זו הידועה לנצרות! ירושלים משמשת למנדלסזון סמל לאידיאל עליון, סמל פתרונה של שאלת היחסים שבין הדת למדינה. ירושלים פרושה: חופש הדעה והמחשבה. ירושלים – פרושה:… השכלה! ירושלים של דוד ושלמה היתה לו מקדש ההשכלה. דורם של דוד ושלמה היה דור המשכילים הראשונים בישראל ובעולם (ומכאן יחסו לתהלים, והוא הגורם השני לטפולו של מנדלסזון בתרגום התהלים. מלבד שחרור התהלים מכבלי התיאולוגיה והפרשנות היהודית והנוצרית, מלבד השתדלותו לחדש את עטרת השירה הצרופה שבתהלים, להוכיח שאין כאן לא נבואות על משיח בן יוסף ולא על ישו הנוצרי, להבדיל, אלא מעיין שירה בן ק“ן פרק, בלשונו של הרדר, שירה לירית הראויה לשמש מופת לספרות העולם – מלבד כל אלה בקש מנדלסזון בתרגום התהלים לגרמנית לשוות לנפשו ולהשכלה האירופית את דמות ההשכלה היהודית הקדומה, בקש להבליט את עקרי אמונתם הצרופה של ה”משכילים" בני דורם של דוד ושלמה, מושגיהם הצרופים על אדם ואלוה)53. “ירושלים – פירושה אחדות שלמה בין דת למדינה, בין רצון לכח, בין מוסר לשלטון. ומשחרבה ירושלים פסקה אחדות זו, ולפיכך אין שווי משקל בעולם בין דת למדינה, בין מוסר לשלטון. וכך גנוז ערך מיוחד במינו בשמו של הספר שלפנינו, אחד המועטים בספרי מנדלסזון שערכו קיים, ואינו מדרש-שם בלבד. מלבד “פידון” המטפל בהשארות הנפש וכורך עצמו במחשבה הסוקרטית-האפלטונית – אינך מוצא את מנדלסזון קורא שמות סמלים מסוג זה בספריו. וכל המעמיק לירד לספרות ההשכלה הפילוסופית בגרמניה במאה הי”ח ולעמדתו של מנדלסזון בה ובספירות אחרות – יכיר שהוא הוא פירושה על “ירושלים”.

ירושלים ולא שומרון, ירושלים ולא נצרת! צוואתו הישראלית והפילוסופית של מנדלסזון היא. ולא זו שלו בלבד. צוואתו של דור ההשכלה האירופית היא: חדשו את “ירושלים”, כזו ראו וקדשו. לא תבוא השכלה לעולם כל שעה שלא תהא “ירושלים” בעולם, כל שעה שלא יבוא השלום בין דת למדינה, בין רצון לכח, בין מוסר לשלטון!


ג

שיקע מנדלסזון ב“ירושלים” הרבה אבנים ולבנים מאוצר היהדות – והנצרות הפכה והפכה ב“ירושלים”, עמדה ותמהה. לכשתדקדק בדבר, תראה שאחת השכבות היסודיות ב“ירושלים” היא משל היהדות העתיקה, כמות שהיתה נראית למנדלסזון, יהדות עתיקה בתוספת נפכי-השלכה. הסבלנות המנדלסזונית מדבקת ביהדות הקדומה (ואף כאן אין מנדלסזון רואה אלא פן אחד בפני היהדות, ומעלים עיניו מהפן השני!). מבקשת שרשיה ביהדות זו. יסוד-ישראל ויסוד-השכלה מצטרפים ובהרבה הוא בן היהדות שבדורו. מנדלסזון הישראלי לא ידע מדינה ישראלית כפופה לדת ומתערבת בענינים שבין אדם לאביו שבשמים, לא ראה שלטון דת בישראל מעין זה שבעולם הנצרות – ולפיכך לא הבין ערוב פרשיות זה שבין דת למדינה בעולם. מנדלסזון ידע יפה מהו למוד התורה בישראל, עדיין ספוג היה ריח תורה, ידע את חייהם ותפקידם של נושאי דגל התורה במערב ובמזרח – ולא יכול להשלים עם סדרי הכנסיה הנוצרית ונושאיה. בגולה פסקו דיני נפשות (והוא מעלים עיניו מעובדה זו שאף לאחר חורבן הבית היו נוהגים בכמה ארצות הגולה דיני קנסות וחרמות בישראל) – ולפיכך הוא בא ודורש: טלו מהכנסיה את כל כחה! מה אנו נטולי כח, אף אתם כך. פרקים נראה כאילו בא לצור את צורת העולם ברוח ישראל. מנדלסזון לא הבין רוב החזיונות בחיי המדינה והכנסיה הנוצריות, עמד ותמה – והנוצרים תמהו על תמהונו, כאילו בא ואמר: אשרי שאינני בן מדינה, ואין עול מדינה עלי. לא היתה לו למנדלסזון אלא דת נרדפת על צואר. יכול וחייב היה לדרוש כמה דרישות, שנוצרים לא העזו לדרשן. רוב דרישותיו לא נבעו מתוך המציאות הדתית-המדינית שבימיו. מקורן באידיאל היהדות. “ירושלים” – נסיון מכריע הוא למנדלסזון לצרף שני עולמות. ניתן לומר עליו על “ירושלים” שהוא הישראלי ביותר בכל ספרי מנדלסזון. כאן הגיע לחירות ישראלית, חירות ישראלית בלשון לועזית, במסגרת מחשבה לועזית, באוצר מושגים לועזיים.

ודאי הניח מנדלסזון מקום לשואלים ומקשים. בני דורו והבאים אחריו נתקלו בכמה פרצות בחומת בנינו. כמה דברי בקורת של טעם נשמעו על “ירושלים”, ובצידם כמה “עלילות” שמקורן בחוסר הבחנה היסטורית-פילוסופית. רוב השואלים שואלים מן החוץ, אילו עמדו בפנים, תוך בנינו העיוני של מנדלסזון, היו רואים שבפרכותיהם אין פרכות.

כל האומר, לא עלתה בידי מנדלסזון לעשות את דת התבונה האוניברסלית אחדות שלמה עם דת ישראל – אינו אלא טועה. השכבה הראשונה בדת ישראל, אמתות הנצח, שכבת היסוד בדת ישראל היא היא הדת דרך כלל, דת התבונה העולמית. אין כלל מן הצורך לפשר בינה ובין דת העולם. היא דת העולם, ודת העולם היא שכבת־בית זו בדת ישראל. שתי השכבות שעל גבה, האמתות שבהיסטוריה והמצוות המעשיות, אין בהן לא משום סתירה לדת העולם, לשכבה הראשונה, ולא משום סיוע לזו כשהיא לעצמה. ערכן הגדול מצומצם ומרוכז בתחום היהדות לבד. אומרים: מנדלסזון בידו דת תבונה אוניברסלית מכאן – ומצוות מעשיות, מצוות דת ישראלית, מכאן – אולם הרי אין בכך משום שניות שבמושג, שניות דתית-פילוסופית. המצוות אינן פוגעות בדת האוניברסלית, וזו אינה פוגעת בהן. המצוות אינן בחינת “שני” כלפי הדת האוניברסלית. הן בנויות על גבה, כאמור, מעין עליה על הבית הנאמן של דת התבונה, עליה מיוחדת לישראל. כל העולם כולו דר בבית, ישראל דרים בבית ובעליה. בני עליה ובני בית אלה אינם מתנגדים כלל בספירה זו של האמתות שבנצח. יסודן משותף, ארצן אחת. ישראל לא נכנסו לעליה זו אלא משום שהקב“ה הטיל עליהם כניסה זו. כניסתם לעליה היא כניסה היסטורית ולא מטפיסית, וכל כניסה – תצויר יציאה כנגדה. אלא שרק המכניס – הקב”ה בכבודו ובעצמו –יכול להוציאם מעליה, הוא ולא הם עצמם. כניסתם לבית גופו קדמה לכניסתם לעליה. ניתן לומר: כניסתם לבית היתה מחויבת השכל, כניסתם לעליה היתה מחויבת המציאות ההיסטורית המיוחדה להם.

הכרתו והרגשתו שאין בין דת העולם לדת ישראל ולא כלום היא שלמה בתוך עצמה ולא ישיגוה השגות שבהגיון, השגות שאינן נובעות מתוך משנתו של מנדלסזון גופו. ראה עצמו בעניני דת ומטפיסיקה ישראלי ובן-העולם כאחד. מעטים עמדו כמותו בבית ובחוץ. ביתו וחוצו היו באים כאחד. האמין אמונה שלמה והכיר הכרה ברורה באחדות זו שבין בית לחוץ. באמתות שבנצח – וכאן ההכרעה בדת ובמטפיסיקה – לא ראה מה בינו לבין משכילי האומות. בספירה זו היו כל מחזיקי דת הטבע ומאמיניה עדה דתית אחת. תפלת שחרית שלו התפלל בצבור, עם כל העולם כולו, הם סיימו בתפילה זו, והוא עמד לאחריה בתפילת מוסף שהתפלל ביחידות ישראלית, תפילת מוסף לא פגמה בתפילת שחרית, וזו לא פגמה בתפילת מוסף.

ומפני מה ניתנו לישראל בלבד מצוות כדי לשמרם מן העבודה הזרה? הרי מנדלסזון גופו אומר, שמדת טובו של אלהים שוללת גלוין של האמתות שבנצח שלא בדרך הטבע אך ורק לאומה אחת, מדה המחייבת, שכל בני-אדם בכל התקופות ישיגו אמתות אלו, ומפני מה לא נתגלו מצוות אלו לאומות העולם? אם ישאל השואל שאלות מעין אלו, ואף בזמן האחרון נשאלו, יבוא מנדלסזון וישיב: אילו לא היו אומות העולם יכולות להגיע למדרגת אשרם הרצויה בזה ובבא בלי מצוות מעין אלו, ודאי היה הקדוש-ברוך-הוא מזכה גם אותם במצוות הללו! השאלה היא בתחום ההיסטוריה, והתשובה היא בתחום ההיסטוריה. כאן מכריעה מציאות העובדה או העדרה. ולפיך אין להקשות על העדרו של גלוי תורה ומצוות לאומות העולם. וישראל? מפני מה הם זקוקים למצוות מיוחדות? מנדלסזון ישיב ויאמר: מי בא בסוד אלוה? בקש הקדוש-ברוך-הוא ליחד את ישראל, עובדה היסטורית היא, מקוימת בעדות וכו', ואין מקשין על הגזרה בספירה של ההיסטוריה.

ואם ישאל השואל: מה טעמו של יחוד זה. מה טעמה של הוספה זו שזכו להם ישראל? ישיב מנדלסזון ויאמר: סוד הוא, חסד אלהים וגזרתו כאחת, אנו ובנינו אחרינו שומה עלינו לשמור על מתנה זו משלחן גבוה. באו בניו ויורשיו, שסלפו את דמותו ועשוהו ראש למחנה שלא היה לו חלק בו, ואמרו: סוד ללא טעם הוא. שאו את עול הדת! למה? משא הוא עלינו, אמתות שבנצח בידינו, תרי"ג מצוות אלו בונות-מצוותיהן למה לנו? מנדלסזון אמר: אף קוצו של יוד לא ניתן לשנות בלי מעמד הר סיני חדש. בדרך ההתגלות ניתנה התורה – ובדרך זו תשוב, אם יהא ברצון בורא העולם לשנותה. באו הללו ואמרו: על מעמד ראשון אנו מצטערים, ואתה דוחה אותנו עד שיבוא מעמד שני…

ואין מן הצורך לומר שאין כאן יחס שבין סבה ומסובב. הבאים אחריו בגרמניה ובארצות המערב שבסוף המאה הי“ח היו מחזירים תורתם להר סיני אף אילו לא אמר מנדלסזון מה שאמר, ורוב רובם לא ידעו כלל מה שהורה “אבי הרפורמה בישראל”, כביכול. אין למעשיהם שום קשר הגיוני ומציאותי עם “ירושלים”, ועל כמה משאלות “למה” ו”מדוע" של דור זה לא היה בכחם של בעלי-תורות אחרים להשיב תשובה שהיה בה כדי לכבוש רצון הסתערותם של פורצי-גדר ובני-מרי אלה.

בעלי הרפורמה הדתית באירופה המערבית ונביאי רעיון הלאומיות בישראל, אלה ואלה גלו פנים בעקרי תורתו הישראלית של מנדלסזון שלא כהלכה. אלה עשו אותו נביא, ואינו נביאם, ואלה – מטרה לחציהם שלא קלעו כלל. מטיפי הרפורמה הדתית ומעמידי היהדות על הדת בלבד אומרים שמנדלסזון לא הטיל את חובת קיומה של הדת המעשית אלא על היחיד מישראל, לשם חנוך, כדי שיעלה דרך המצוות המעשיות אל האמתות שבנצח, ואין זו חובה על היהדות בכללה, היהדות תורת קבוץ. כאילו בא מנדלסזון לשלול את זכות קיומה של היהדות תורת קבוץ, וגם היהדות תורת כנסיה – טעות גדולה בידם.

אחד הטעם המטפיסי הדתי לשמירת המצוות בישראל (כמו שהוא מצוי ב“ירושלים”) ואחד הטעם ה“לאומי” (בכתב הבקורת לספרו של בוני) מחייבים אותנו לראות את תורת מנדלסזון ראיה חדשה. רעיון ההתגלות אבד לו כאן הרבה ממשקלו, שהרי לא באה לעולם דרך התגלות זו אלא הנמוכה שבשכבות, והיא השכבה השלישית ביהדות: המצוות. ואף בתחום המצוות ניתן לכאורה לפרוך פרכה זו: ישראל חייבים במצוות, ואומות העולם שלמותן וטובתן מובטחת להם בלי מצוות אלו. אף על פי שאין הללו זקוקים להן, – אין לזלזל בהן. אף על פי שישראל חייבים בהן – אין המצאת חובה על האדם באשר הוא אדם. בתחום אחד, בתחום ישראל, המצוות הן חובה מוחלטת מחוץ לתחום זה – אין הללו תופסות בדת מקום כל-שהוא. כאן הן במדרגת הקדושה העליונה, ושם אינן ולא כלום! ואף על כך היה מנדלסזון משיב ואומר: המצוות אינן בגדר אמתות כלל וכלל, אינן מצויות אלא בשיטת יחסים מסוימה, תקפן תוקף-עולם כלפי צבור זה, וכלפי העולם כולו אינן באמת ולא כלום. אלא שאין להעלים עין גם מן היחוד הישראלי המיוחד במינו שהוא גנוז בתורה זו.

כל שאלות-חוץ הללו והדומות להן אין בהן לטפח על פני תורתו של מנדלסזון. כנגדן יש מקום לכמה שאלות-פנים, שאלות הנובעות מהתורה גופה, מעין השאלה על רעיון בחירת ישראל ותעודתו במשנת מנדלסזון, עודף ה“יציאה מן הכלל” והאכסקלוזיביות המצוי בה, שאלת הנבואה והתפתחות היהדות שלאחר כך, שאלת האמונה, המסתורין והנסתר ביהדות – וכיוצא בשאלות אלו שלא ניתן ליחד עליהן כאן את הדבור.

פעולתו של מנדלסזון בחוץ פעולת פילוסופוס, סופר וחושב היא. משגברה הרומנטיקה על ההשכלה באירופה לא זכתה זו האחרונה לעליה ותחיה. לא עלתה ולא העלתה את גבוריה-יוצריה. חדושיו של מנדלסזון במטפיסיקה ובפסיכולוגיה, בתורת השארות הנפש ובמופתים על מציאות אלוה, בבקורת הספרות ובתורת האסתיטיקה – כתובים ומנויים רבם ככולם בספרי-ההיסטוריה לספירות רוח אלו. רובם ככולם נבלעו במחשבת-הדור, נחלת העבר הם. אחרי קנט והבאים אחריו לא ישובו לתורתם העיונית של מנדלסזון חבריו. אנו מטפלים בפרטים אלה תורת דיינים מנתחים ומסבירים בלבד. מה שאין כן מנדלסזון שבפנים, מנדלסזון הישראלי. סבור היה דור ההשכלה שמצא פתרון לכל השאלות, היה הולך ומתהוה עולם-מושגים חדש על האדם ואלהים, על הדת והמדינה. כמה דעות ונטיות מימי הריניסנס וההומניסמוס מתחילות נושאות פרין. דור זה בא לקצור ברנה מה שזרעו דורות פורצי-הגדר שקדמו לו. בא מנדלסזון והעלה גם את שאלת ישראל והעמים. יהדות ועולם! כלום תעמוד כאן ראית-דורות בעינה, ויד הזמן לא תהא בה? אנו הולכים וכובשים שער לעולם שכולו טוב, שכולו שלמות ואושר, שלטון שכל-האדם הטבעי הולך ועולה – וישראל ישאר בחוץ?

אף על פי שנוסח שאלותיו של מנדלסזון אינו נוסחנו, ופתרונו אינו פתרוננו – הרי כמה מגופי שאלותיו עודם עומדים בעינם. דת ומדינה, אלהים ואדם, רצון וכח, מוסר ושלטון, וגם ישראל והעמים – שאלות אלו לא עברו עדיין מן העולם. הפילוסופיה של ההשכלה האירופית השיבה ב“ירושלים” אחת מתשובותיה הבהירות והחריפות ביותר על שאלות אלו. ארחה לה בדרכה זה גם הפילוסופיה של ההשכלה הישראלית, שנזונה בהרבה גם מהפילוסופיה העברית בימי הבינים.

ברוך שפינוצה יצא, עבר מיהדות לעולם. במאות האחרונות היה משה מנדלסזון הראשון לגושרי גשרים בין בית לחוץ, לבוני בית בחוץ, לעושי חוץ מעין עליה על גב הבית. בא להניח אבן-פנה לבנין חדש זה, שהייתי מסמנו בשם “בית-חוץ” וכאן הוא ראשון לא רק במאות האחרונות. – נפטר מנדלסזון מתוך רוגז על “עלילת”-השפינוציות שהעליל יעקובי על ידידו לסינג. אמונתו שסלל דרך בשאלת-ישראל, שבנינו, בנין “בית-חוץ” זה, לא ימוט – אדירה היתה, לא עמד “בית-חוץ” בפני הרוחות שבאו לאחר כך. וכמה אריחים ולבנים ניטלו ממנו ונמסרו לשיטות-בנין אחרות ביהדות. אבני “ירושלים” שמשו אבני-פנה גם מחוץ ל“ירושלים”.


ד

“ירושלים” עורר תנועת-בקורת ומשא ומתן עיוני בכמה וכמה ספירות בעולם הרוח: בפלוסופיה של דת, בתורת המשפט, בשאלות שבהשקפת-עולם, בשאלות הכנסיה והמדינה וכיוצא בהן. המחשבה הפילוסופית בספירת הדת והמדינה שבמאה הי“ח והי”ט חייבת הרבה והרבה ל“ירושלים”.

כמה שאלות נתעוררו על פי “ירושלים”, וביניהן: א. כלום ניתן לשחרר את המדינה מעולה של דת חיובית? כלום ראוי ורצוי הוא להפריד בין הכנסיה ולמדינה? ב. כלום ניתן לשלול מהדת או מהכנסיה כל כח-משפט, זכות קנין ושלטון שהם? רוב המבקרים טענו, שדרישותיו של מנדלסזון אינן מתאימות עם המציאות הדתית והמדינית. ראו את מנדלסזון כמורד בכנסיה ובמדינה. הנוצרים סרבו לוותר על זכויותיהם שבידיהם, החזיקו ביתרון בני דת-המדינה על בני הדתות האחרות. דרישותיו של מנדלסזון היו עשויות – בעיניהם – לתלשם מקרקעם ולעשותם אף הם גרים במדינתם, תלויים באויר. ה“השכלה” ויעודיה – לא היו בעיניהם אלא חלומם של אי-אלה הוזים. מנדלסזון מבחין כמה מיני אמת, והם אומרים: לא ניתן כלל להבדיל בין אמת לאמת. אלהים ברא את השמים ואת הארץ – היא אמת היסטורית ואמת חיובית כאחת. אחדות אלהים אמת שבנצח היא בתורת מנדלסזון, ולדורות רבים לא שמשה אלא אמת חיובית בלבד. שואלים משיגיו לו למנדלסזון שאלות שיש להן ושאין להן תשובה. “כך גזרה חכמתו יתברך” – רוב מבקריו של מנדלסזון אינם מכניעים עצמם בפני מאמר זה. בתפיסתו את היהדות והנצרות חלקו עליו כל מבקריו, אף על פי שבהלכות אחרות לא הגיעו לכלל דעה אחת. הכל תובעים ממנה עלבונה של היהדות. תפיסתו הדתית היתה רחוקה מזו שלהם תכלית רחוק, זו שלהם היתה טבועה ברגש יותר מזו שלו והיתה משועבדת לכנסיה בת זכויות וכח שלטון מדיני.

ברוח זו נתחברו כמה מחברות-פולמוס נגד “ירושלים”54, וכמה השגות השיגו על מנדלסזון גם כמה ממקורביו. נעימת-בקורת מיוחדה במינה נשמעת לדוגמה מתוך מכתבו של אחי לסינג, קרל (י"ד ביוני 1783): אתה אומר דעות ועקרים אין בהם משום מתן זכויות – גברא וחפצא – והרי על ידי כך השגת יותר מכל מבקרי הכנסיה הנוצרית שקדמוך. אחי המנוח התרה כל ימיו בתיאולוגים הנוצרים: אל תרבו משא ומתן עם אנשי ההשכלה, זכויותיכם עולות על זכות התבונה, ממקור עליון הן, אל תצאו ממחבואכם, אויבכם אינו מתכוון אלא להוציאכם למרחב ולהכשילכם… ואתה, מנדלסזון, בא ואומר: שלטון כל-שהוא בידי הדת והכנסיה – בגידה היא באנושיות! כל המבקרים שקדמוך פגעו קצת בדת, ואתה סותם עליה את הגולל. ומה אתה מעמיד במקומה? דת התבונה. הוי, דת זו שמירתה קשה משמירת הנצרות, היהדות וכיוצא בהן… מה היא נותנת לאדם? אין היא נותנת לו אלא את דעותיו ואמונותיו, שכר דעה דעה ושכר אמונה אמונה, סוף דבר!

לא השיב מנדלסזון על רוב שאלות שואליו, הבטיח להשיב לאחר כך במחברת מיוחדה55, ולא קיים הבטחתו זו. כנגד מבקריו הרבים החזיקו לו אחדים מגדולי דורו טובה על “ירושלים”. קנט, לדוגמה, מסמן במכתבו אל מנדלסזון (ט"ז באוגוסט 1783) את “ירושלים” כהכרזת רפורמה יסודית הפונה לא רק כלפי ישראל, אלא כלפי כל עולם התרבות כולו. קנט לא שער כלל, שניתן להשלים השלמה מעין זו בין דת ישראל ובין דרישות חופש המחשבה. עלתה בידי מנדלסזון לפשר בין הדת דרך כלל ובין חופש המחשבה ובצורה כל כך בהירה ויסודית, והכנסיה על כרחה תצא ותבדוק בכל הגזרות שהיא מטילה על מצפון האדם, הגזרות הללו שנעקרו משרשן על ידי “ירושלים”. קנט ראה ב“ירושלים” בשורה חדשה, ואף דרך חדשה לאחודם של בני-האדם בעקריה החשובים של הדת56. ואף המחשבה הפילוסופית שאחר קנט טפלה הרבה ב“ירושלים”, יחסו של הגל אל מנדלסזון, לדוגמה, משמש פרשה בפני עצמה57.

וכאן אנו נתקלים בחזיון שערכו גדול בתולדות המחשבה החדשה" ספרה הקלסי של ה“השכלה” האירופית, “ירושלים”, כאילו פורץ מבפנים את גדרו ומתחיל מכשיר מעבר לעולם אחר, שהוא “צד שכנגד” להשכלה. והכשרה זו מקומה בספירה הדתית (ועל פרט אחר בחזיון זה רמזנו למעלה). מנדלסון וחבריו מגינים על זכותו האישית של האדם בעניני דת ודעות, מוסרים את הדת ללבו של אדם, נלחמים על זכותו של האדם לעבוד את אלהיו ביחידות, לנפשו, ולא רק בצבור, בכנסיה. מצד אחד עושה תורה זו את הדת ענין פרטי, דבר שבין האדם לנפשו, וכל התורות שהכריזו, שאין הדת אלא Privatsache יסודן גם ב“השכלה” זו. ומצד שני מכשירה בכך תורת ההשכלה את הקרקע לאויבתה-יורשתה, היא הרומנטיקה הספרותית והפילוסופית, זו שבאה והכריזה על חדוש ההרגשה הדתית, חדוש לב-הדת, חדוש לבו אדם בכלל.

כאן נעוצים שרשי הרומנטיקה בהשכלה. הווכוחים המרובים על “ירושלים” הם הם שעוררו שאלות אלו והם שהכשירו אף הם את המעבר מן ההשכלה אל הרומנטיקה. אם “ירושלים” פירושה: שחרור הדת מהמדינה ומהכנסיה כאחת – הרי על כרחה אין לה לדת אלא נפש האדם בלבד, נפשו של היחיד, בנפשו יביא את אלהיו, נפשו שדה מלחמה ושלום בין אדם לאלוה. ביערה הרומנטיקה את יסודות הרציונליסמוס בתורה זו – ומצאה את עצמה.

מנדלסזון לא עבר מעבר לזה, ולא רצה בו, ואילו ידע ש“ירושלים” יסייע למעבר זה – אפשר ולא היה מביאו לעולם. אולם זה כחה של יצירה, שהיא פורצת תחומים שתוחם לה יוצרה.

מצד אחד הכשיר “ירושלים” מעבר זה מהשכלה לרומנטיקה, ומצד שני פגעו בו בחריפות יתרה סוללי דרכה של הרומנטיקה, נביאי ה“סער וההתפרצות” שהכשירו הקרקע לתקופת הרומנטיקה הפילוסופית והספרותית. ופגיעתם היתה הרבה יותר קשה מזו של האורתודוכסיה הנוצרית והמדינה השלטת. שליח צבורם של ה“מסתערים” היה יוהן גיאורג המן (Hamann) שכלה את חמתו – והמן היה קלע ואיש פולמוס גדול! – ב“ירושלים” ובמחברו בחוברת הפולמוס: Galgatha Und Scheblimini, Von einem Prediger in der Wüste, 1784 58. שני המוטו שעל גבי שער הספר מוכיחים לאן פניו של מבקר חריף זה מועדות. האחד מברכת משה: “האמר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע כי שמרו אמרתך ובריתך ינצרו; יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך” (דברים ל"ג: ט‘, י’,). השני הוא דבר ירמיהו (כ“ג, ט”ו): “הנני מאכיל אותם לענה והשקתים מי ראש כי מאת נביאי ירושלים יצאה חנופה לכל הארץ”.

מנדלסזון והמן – שני עולמות. מנדלסזון חי בעולם שכולו מושכל, המן עולם שכולו הרגשה בלתי אמצעית, מגע בלתי אמצעי עם האלהות. המן חולק על רוב מושגיו הפילוסופיים של מנדלסזון בתורת החברה, המדינה, המשפט והדת. מנדלסזון רואה את האדם והוא בן-זכויות בטבע. להמן אין זה אלא בן-חובות. מנדלסזון מרחיק עצמו מתורתו של הוֹבּס במוסר ובמשפט, והמן אינו רואה אותו מכל מקום אלא כאחד מתלמידיו של בעל ה“לויתן”. מה לו להמן ולכל התורות הפילוסופיות על משפט, חובה, זכות, מצב הטבע, חוזה החברה, חוקי הצדקה וכו' – אין לו אלא חוק אלוה בלבד. מושג האמת שבנצח אף הוא אינו לפי רוחו, שהרי אין מושג הנצח חל אלא על בורא העולם בלבד, ולא על ברואיו. אברהם אבינו משמש להמן נושא האמונה הצרופה, ולא חוקה זו שניתנה על ידי משה רבנו. ברית אברהם בין הבתרים – היא הברית בין אלוה לאדם, ברית אברהם היא ברית ולא זו ברית החברה כמות שמורים אותה רוּסוֹ, מנדלסזון וכיוצא בהם. אברהם אבינו הוא מיסד מדינה נצחית, מדינת אלהים. “ויאמן בה'” האמור באברהם הוא מפרש: ויאמן ממש, ולא בטח בה'. אברהם, ולא משה, מביא התורה והחוקים. מנדלסזון מבסס את משנתו הישראלית בפילוסופיה של משפט הטבע, והמן אין לו, כאמור, אלא משפט אלהים. מנדלסזון בעיני המן הוא בחינת נמרוד, “נמרוד בעצם הטבע”, טובע באותיות ובמים. המן מדבר בלשון המיתוס, מצייר תמונות וטובע מטבעות-לשון שאין בכחו של מנדלסזון בעל “השכל האנושי הטבעי” לתפסם. עתים והמן נראה כמדבר בלשון האפוקליפטיקה הנוצרית והישראלית, ומנדלסזון שפת המערב הפילוסופי-המושכל בפיו. דרך כלל ממעט המן בנתוח דבריו של מנדלסזון, אלא שואלו שאלות שאין בהן סוף ואין עליהן תשובה בפי מנדלסזון. מסרס הוא כמה מדברי “ירושלים” על מנת ללמוד מהם, שתורת משה והמצוות ניתנו תורת “סמן” לדת ישו. עונה הוא אמן אחרי דברי מנדלסזון, שאין ביהדות משום דת שנתגלתה על ידי אלהים. מוצא הוא בכך חזוק לנצרות, בה הוא דבק. פרקים משמש המן בדעותיו של מנדלסזון כדי להרים קרנה של הנצרות, הנעלה בדתות. מנדלסזון רואה ביהדות את החוק, והמן רואה בה את המשיחיות, מעמיד אותה על התקוה לשנוי סדרו של עולם ברוח אלהים. אין החוק מנהיג – אלא הגואל. וכל הרחוק מן המשיח והגואל – רחוק מן היהדות והנצרות כאחת. לא נתקררה דעתו של המן עד שיצא לאסור על מנדלסזון שידון בדברים שבין אדם למקום. אחד יהודי מעמיד את יהדותו על החוק ואחד נטורליסטן העושה את אלהותו טבע אינו בא בסוד אלוה, ואינו תופס לעולם דברים שבין אדם למקום. לא הרי יחסו של המן אל הלשון כהרי יחסו של מנדלסזון. המן רואה את המלה והיא הכלי הנאה ביותר להתגלותו של הרצון, רצון שלמטה ורצון של מעלה. ולפיכך הוא אומר, ראויה היא הלשון שבה יתגלה אלהים לבני-אדם, בלשון, דרך התגלות ממש, ולא רק דרך הטבע והתבונה. אין המן יכול להשלים עם אחוד זה של טבע והתגלות אלוה. טבע – או התגלות! וכך הוא כופר בכל שיטתו של מנדלסזון הבאה לאחד את היהדות – האמונה עם התבונה. תבונה ואמונה – איבת עולם ביניהן ואין האדם יכול לשמש אלא אחת מהן. בחריפות ופרקים בהפלגה יתרה עמד איש מיתוס זה על כמה מחולשותיה של תורת מנדלסזון.

מנדלסזון אומר “ירושלים” ומתכוון לירושלים של מטה, לירושלים העומדת על אחדות הדת והמדינה. והמן מתכוון אך ורק לירושלים של מעלה, לירושלים שכולה אמונה ויעוד אלהי, ירושלים שכולה קודש. ב“ירושלים” רואה המן את חלולה של ירושלים הקדושה.

המן הוא שהוציא גזר-דינו של מנדלסזון למיתה, פסל אותו פסול-עולם בעיני הדור שקם אחרי ההשכלה האירופית. גזר-דינו על מנדלסזון ועל ההשכלה האירופית נשמע גם בדברי המן אלה: המדינה – משה רבנו; הכנסיה – אהרן הכהן; הפילוסופיה – אחותם מרים, הנביאה המצורעת…

המן יוצא להגן על ישו הנוצרי ולהוציא את דבריו על הקיסר ואלהים מידי מנדלסזון, שהחזיק ותלה עצמו בהם. דברי ישו אין בהם משום עצת פרושים לשמש שני בעלים, מעין אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך, על מנת להיות אומה של נטורליסטים, ללא דת ומדינה, אומה נהנית מכאן ומכאן ונותנת לעגל ולמשכן, לקיסר אשר לקיסר ולאלהים אשר לאלהים. מנדלסזון מסיים את “ירושלים” ב“אהבו את האמת, אהבו את השלום!” אמת ושלום – אידיאלי ההשכלה האירופית! ואף כאן בא לידי בטוי נגוד-היסוד הבונה אב לשאר הנגודים בין מנדלסזון ולהשכלה מכאן – ובין המן, האורתודוכסיה הנוצרית במאה הי"ח ולרומנטיקה הפיוטית והפילוסופית מכאן. בידי מנדלסזון וההשכלה אמת מסוימה, אמת פלונית ואלמונית, לשמה הם נלחמים. והמן שואל: האמת מהי? ומשיב: רוח נושבת כרצונה, המיתה נשמעת ולא תדע מאין תבוא ולאן תשא פניה, רוח שאין העולם יכול להשיגה, שהרי לא יראנה ולא ידעה… וחלום השלום אשר למנדלסזון ולהשכלה? המן משיב: מה לי ולך ולשלום שהעולם יכול לזכותנו בו. יודעים אנו שיום אלהים יבוא כגנב במחתרת. והיה כי יקראו: שלום, שלום – ובא עליהם האבדון במהרה. והוא, אלהי השלום, הנעלה על כל תבונה, יקדשנו למען תעמוד בנו רוחנו, נפשנו וגופנו ללא חטא ועונש לאחרית הימים…

והיה באחרית הימים – לשון המן ומחנהו. למען יאריכון ימיך על האדמה, ימיך וימי בניך, היום ומחר, על האדמה ממש, האדמה הסובלת גם סולם שראשו מגיע השמימה ועל אדמיותה אינה מוותרת לעולם, היום, היום הזה יהיה משפט וצדק בארץ, ולא יהיו האמת, השלום והאושר מונחים עד שיבוא אליהו – תורת מנדלסזון בית מדרשו.

דוק בדבר ותמצא: אין זו מלחמה בין יהדות לנצרות, בין השכלה רציונליסטית לרומנטיקה דתית בלבד. רוב השגותיו של המן הנוצרי על “ירושלים” היה בהן כדי שישמיען גם משיג מבפנים, אף משיג בן-ברית יכול היה לפסוק על מנדלסזון אותו פסוק של ירמיהו הנביא: “כי מאת נביאי ירושלים יצאה חנופה לכל הארץ”…

“היום הזה” ו“היום ההוא” חיים את חייהם ונלחמים את מלחמתם ברוח האדם מיום היותו. שני עולמות, שתי לשונות הם ביהדות גופה. יש ב“ירושלים” משום אחד מטובי גלוייה של יהדות ה“יום הזה”… “היום הזה” של הפילוסופיה הכללית והישראלית במאה הי"ח – ומנדלסזון אפשר והיה מוסיף: “היום הזה” של ישראל הקדום – שמו “ירושלים”.


  1. “הפילוסופיה של ‘ירושלים’” קטע–פרק מתוך מחקרי על מנדלסזון הפילוספוס הישראלי [עיין בסוף הפרק “משה מנדלסזון: פתיחה”, לעיל בכרך זה, וכן בהקדמה לכרך זה]. מוכרח הייתי לקצר כאן במקומות אחדים, וכמה מהשאלות שאני מרמז כאן עליהן נדונות במחקרי הנ"ל – והוא בכתובים – ביתר הרחבה ובקשר עם משנתו הישראלית של מנדלסזון בכללה ועם משנתו בפילוסופיה הכללית. כמו כן מוכרח הייתי לוותר בקטע–פרק זה על כמה הערות, שיש בהן משום סקירה מסכמת על אי–אלו שאלות הנדונות במחקרנו.  ↩

  2. גם ברוך שפינוצה משבח על כך את אמשטרדם (Tractatus Theologico–Politicus [פרק כ'] 232 – 231, 1670) ועיין להלן על כמה נקודות–מגע ונגוד בין מנדלסזון לשפינוצה.  ↩

  3. במבואי השלישי לכרך ז' של כתבי מנדלסזון, מהדורת היובל, 1930, עמדתי – על יסוד חקירת ארכיונים פרוסיים – על הבעיות המשפטיות של יהודי פרוסיה במאה הי"ח. עיין כמו כן מאמרי: Die Emanzipation vom Judenrecht, Gemeindeblatt der Judischen Gemeinde zu Berlin XXII (1932) 297 – 298.  ↩

  4. Die bürgerliche Verbesserung der Juden, 1781, 124ff.  ↩

  5. המתונים בין התיאולוגים הנוצריים לא השתתפו ב“מלחמת מצוה” זו במנדלסזון. וכך הוא מודיע להירץ הומברג (כ' ביוני 1782), שכל התיאולוגים הנוצרים דעתם נוחה ממבואו לתרגום “תשועת ישראל”. טלר, שפלדינג, צ'וליקופר, בישינג ואחרים מדברים בה טובות בכל עת מצוא. מה שאין כן התיאולוגים בהמבורג.  ↩

  6. עיין בדברי הבקורת על מבואו של מנדלסזון ב–1782: Göttingische Anzeigen von gelehrten Sachen, וכמו כן מכתבו של אָבּרהרד אל מנדלסזון מי"ג בינואר 1783: Jahrbuch für Jüdische Geschichte und Literatur XX (1917) 87.  ↩

  7. על אי–אלו הבדלים יסודיים בין כתב–בוני ובין “ירושלים” הריני עומד במקום אחר. על כתב–הבקורת הנ“ל עיין במאמרי ב”התקופה“, ספר כ”ו–כ“ז [”משה מנדלסזון ויוהן קספר לוטר", נדפס שנית לעיל בכרך זה.]  ↩

  8. במכתבו אל שולשטין (1782) כותב מנדלסזון על מחברתו של האנונימוס: Eine so öffentliche Aufforderung durfte nicht unbeantwortet bleiben, so ungern ich mich auch in dergleichen Erörterungen einlasse. (כתבי מנדלסזון, 1843, V, 612).

    המטיף הנוצרי מבּקנשטין הסי שעמד בבחינת–מה לימינו של מנדלסזון בשעת פולמוס–לוטר (עיין במאמרי הנזכר בהערה 7) פרסם נגד אנונימוס זה את מחברתו: Beitrag zum Forschen nach Licht und Recht veranlasset durch ein Schreiben an Herrn Moses Mendelssohn unter diesen Titel (1783). הסי מוכיח שמנדלסזון נאמן לדת ישראל, אף לאחר שבא להפקיע כחה המדיני–האזרחי של הכנסיה הדתית בישראל. הוא תומך בכמה מדרישותיו של מנדלסזון. הנוצרים חייבים להתקרב למנדלסזון ולא להכריחו שיפרוק מעליו עול דת אבותיו. יחיד הוא תיאולוג נוצרי זה בסניגוריה על מנדלסזון ומבואו לתרגום הנ"ל.

    שנים אחדות לפני פרסומו של המבוא לא הרבה מנדלסזון לפרסם ספרים שלמים או מאמרים בעתונות. רבים מידידיו היו סבורים, שמנדלסזון פרש מן הספרות פרישה גמורה. בשמחה קפצו על מבואו, שראו בו משום חדוש פעולתו הספרותית (עיין, למשל, Der Teutsche Merkur III [1782] 180). שמחה זו גדלה ביותר בחוגי הספרות הגרמנית עם פרסומו של “ירושלים”. ראו בה מתנת נדיבים לספרות הגרמנית מיד סופר גדול שנחשב במתים. אף אלה שיצאו לחלוק עליו, מלאו פיהם הלל ושמחה על הסופר הגרמני המפורסם ששב להעניק לספרות מפרי רוחו. לרבים שמשה “ירושלים” הפתעה גדולה (לדוגמה: Göttingische Anzeigen von gelehtten Sachen, 1783, 3 )  ↩

  9. לא אוכל לעמוד כאן על השאלות החשובות – גם לעצם הענינים בספר – הכרוכות במבנה “ירושלים”. אף על תרגומי “ירושלים”, ביניהם גם העבריים, אעמוד במקום אחר. התרגם האנגלי בידי סמוּאֶלס (1838 ,Samuels) עמוס הערות רבות, רובן שלא לצורך הענין ואינן מוסיפות כלום ל“ירושלים”.  ↩

  10. עיין: L. V. Ranke, Die römischen Pӓpste in den letzten vier Jahrhunderten De controversis christianae; 1874 ביחוד Disputationum Roberti Bellarim, De Potastate pontifices temporali (חלק ב') De summo pontifice; fidei 1620,. אין להתעכב כאן על הספרות בשאלה זו, שאלת היחס בין הכנסיה ובין המדינה שבימי הבינים.  ↩

  11. Letters concerning toleration, 1765; A Letter concerning Toleration, 1689. עיין בפרשת מנדלסזון ביהדות, נצרות וסבלנות גם בספריו של טולנד, לדוגמה: Christianity not Mysterious, 1702.  ↩

  12. עיין: Ernst Cassirer, Die Idee der Religion Bei Lessing und Mendelsson Festgabe zum zehnjährigen Bestehen der Akademie fur die Wissenschaft des Judentums, 1929, 22–41.  ↩

  13. עיין בספרו של הובס: Leviathan, 1651  ↩

  14. De internis non indicat Praetor. מושכל ראשון הוא לכל לוחמי הסבלנות חופש הדעה וכבר הורה תיאדוריך: Religionem imperare non possumus, quia nemo cogitur, ut credat iuvitus.  ↩

  15. [עיין בהערה בראשית מאמר זה].  ↩

  16. בדעותיו על הזכויות והחובות חולק מנדלסזון על אדם פירגוזון (A. fErguson, Institutes of Moral Philosophy, 1773) ועל מתרגמו הגרמני, אחד ממקורביו של מנדלסזון, כריסטין גרפי C. Grave, Adam Fergusons Grundsatze der Moralphilosophie 1772.  ↩

  17. קרל לסינג, אחיו של הסופר לסינג, הקשה למנדלסזון קושיה עצומה על דבריו בשאלת נשואי תערובת, בענין אדם מישראל שנשא בת ישראל והתנצר אחר כך (כ"ה במרץ 1784), גם על שאלה של טעם זו לא השיב.  ↩

  18. בתפיסה זו של שאלת–האדם קרוב מנדלסזון לזרמים מודרניים במחשבה הפילוסופית שבימינו. עובדה זו שפילוסופוס–ההשכלה הגרמנית כאילו אין בידו מושג–אדם קבוע ובלת–משתנה, מושג אדם סטטי ונאמן לדעות קבועות ועומדות, צריכה עיון.  ↩

  19. בשאלה זו נתעורר אחר כך ויכוח חריף בינו ובין יוהן דוד מיכאָליס. מיכאליס בקר קשות את מבואו של מנדלסזון ל“תשועת ישראל” ואת “ירושלים”, ואיים על מנדלסזון בשל דבריו על יחס הכהנים האנגלים לל“ט העקרים הם נשבעים עליהם. תשובת מנדלסזון תמצא ב: Die39 Artikel der englischen Kirche und deren Beschworung zur Verteidigung gegen Herrn Ritter Michaelis, Berlinische Monatsschrift. עיין כמו כן במכתבו של קרל לסינג, כ”ה במרץ 1784.  ↩

  20. בסיליאה, שפ"ט, ג‘ א’.  ↩

  21. בספרות הפולמוס על היהדות במאה הי“ח תופסת מקום מיוחד אותה שמועה שנמסרה איש מפי איש בשמו של י‘ן י’ק רוּסוֹ, שיש בידי ישראל תעודות–סתרים על ישו הנוצרי ועל הנצרות, ויש בידי התעודות הללו לטפח על פני כמה מעקרי תורתה ואמונתה של הנצרות. ודאי שמשו דברי מנדלסזון המכחיש בעקיפין שמועה זו ”אכזבה" רבה לכמה מהנוצרים.  ↩

  22. במיון סוגי האמת יוצא מנדלסזון גם בעקבות לייבניץ וכריסטין וולף. עיין כמו כן: Christian August Crusius, Entwurf der nothwendigen Vernunft–Wahrheiten, wieferen sie den zufälligen entgegen gesetzet warden, 1766.  ↩

  23. עיין במבואי ל“כתבי רנ”ק“, תרפ”ד, 119. במקום אחר הריני לעמוד על יחסו של רנ“ק למנדלסזון ולברר כמה פרטים ב”מורה נבורי הזמן“. מחוסר מקום נשאר קטע פרק זה מחוץ למבואי הנ”ל. {עיין בהקדמה לכרך זה].  ↩

  24. עיין במאמרו של קסירר הנזכר בהערה 11 לעיל.  ↩

  25. חשוב הדבר, שמנדלסזון הוא גופו ה“סופיסטן” והספקן, שהרי דברים אלה הנתונים כאן בפי אותו סופיסטן משמיע מנדלסזון בשמו בכתב הבקורת על ספרו של בוני, שלא נתפרסם בחייו! עיין בכרך ז' של כתבי מנדלסזון שנערך על ידי (1930)  ↩

  26. אף לדברי מנדלסזון על הקולות והברקים במעמד הר סיני ועל שלשת ימי ההגבלה ישנם סמוכים ב“מסכת התיאולגית המדינית”.  ↩

  27. שמות כ‘, ב’; מנדלסזון, שהוא יוצא בקביעת עקרי הדת בעקבות ר‘ יוסף אלבו (עיין להלן), קרוב אליו אף כאן קרבת–מה. הרמב“ם מבדיל בין ”אנכי“, ו”לא יהיה לך“ ובין שאר הדברים (…“וד‘ לך אן האד’ין אלאצלין אעני וג‘וד אלאלאה וכונה ואחדא אנמא ידרך ד’לך באלנט'ר אלאנסאני”….מו“נ, ב' ל”ג). יוסף אלבו שואל כאן: ”שאם הדבר כן ש’אנכי‘ ו’לא יהיה לך' באו להורות על מציאות השם ואחדותו, למה היה צריך להשמיעם עם שתי אלו הדברות כדי שיתאמתו להם בנבואה הרי העיון האנושי יספיק לאמת זה ואין לך אדם שיכחיש זה שלא נכריחנו בראיות שכליות להודות זה ויותר היה צריך לאמת להם בנבואה הדברים שלא יגזור אותם השכל האנושי"… (עקרים, מאמר ג', י"ח).  ↩

  28. מסכת תיאולגית מדינית, 1670, 49 וכו‘ [פרק ד’] .  ↩

  29. אף הרמן שמואל רימרוס ב“קטע” הרביעי (Wolfenbütteler Fragmente) קובע, שתורת משה לא באה לגלות דת, מתן תורה זו אין בו משום מתן דת. על יחסו של מנדלסזון לרימרוס – במקום אחר.  ↩

  30. במבואי השני לכרך ז‘ של כתבי מנדלסזון שנערך על ידי (1930), הוכחתי שמנדלסזון משמש באותם המקורות, שבכחם נלחם שפינוצה באמונת הנסים, לא כדי לשלול את אפשרות חולו של הנס אלא את כח המופת וההוכחה שמיחסים לו ( עיין: מסכת תיאולוגית מדינית, 1670, 68 וכו’ [פרק ו'] ועיין כמו כן בדברי דלמדיגו: “שאנחנו לא נניח הפלאים בעבור שנתחשב שבם יתבאר ענין מושכל כי לא יחוייב כלל מציאות עשר אלפים פלאים ענין או דעת מה בהכרח זולת מציאותם כי אין זה כלל בכח הפלאים לבארו”… (בחינת הדת, שם, ג'). על כתבי תשובתו על ספרו של בוני, עיין במאמרי ב“התקופה”, ספר כ“ו–כ”ז [המאמר “משה מנדלסזון ויוהן קספר לוטר”, נדפס שנית לעיל בכרך זה.  ↩

  31. אין אדם נדון אלא לפי מעשיו – כלל גדול הוא בתורת שפינוצה. מעשיו של אדם יוכיחו אם מאמין הוא או לאו. אם מעשיו רצויים – הרי הוא בגדר מאמין, ואף על פי שאין לבו תמים על האמונות שבידי שאר המאמינים. אם אינם רצויים – הרי הוא בגדר כופר. … nos neminem judicare posse fidelem, aut infidelem esse, nisi ex Hoc tantum addam nos neminem, nisi ex, (שם, 1670, 161,[פרק י"ד]) operibus operibus cognoscere posse (שם, 66 [פרק ה']), ולהלן הוא מבכר את השמיעה על האמונה:..fidem non per se, sed tantum ratione obedientiae salfiteram esse… מעשי אדם יקרבוהו, מעשיו ירחיקוהו – כלפי המדינה וכלפי הדת (שם, 231 וכו‘ [פרק כ’]). על הנחה זו מבסס שפינוצה את תורת הסבלנות חופש הדעה כלפי הדת והמדינה.  ↩

  32. במחברתו האחרונה, שבמסירתה לדפוס כרוכה מיתתו, בתשובתו על ספרו של יעקובי בענין השפינוציות של לסינג (An die Freunde Lessings, 1786) חוזר מנדלסזון ומגיש את “כפירתו” הישראלית בנגוד ל“אמונה” הנוצרית. “כפירה” זו שאינה מרכינה ראש בפני שום בן–תמותה ואם גם רבים רואים אותו כמלאך–אלהים, שאינה תלויה בשאלת האמתות שבנצח אף דעתו של המלאך, זו המתכוונת לעמוד בעצמה בכח תבונתה והכרתה, על האמתות הללו. סמכותו של האדם המכיר – כנגד סמכותה של בת–קול מן השמים! סמכותה של התבונה – כנגד סמכותה של ההתגלות, כחו של הנס! והוא מוסיף: הריני חוזר ומדבק בדת אבותי, זו העומדת במשמעותה הראשונה לא על האמונה בדעות אלא על הבטחון באלהים ומידותיו. אני בוטח בטחון ללא–גבול בכחו האין–סופי של אלוה, שיכול לזכות את האדם בכח הכרת האמת בדך הטבע, בלי התגלות, ואני בטוח ברחמיו של אלהים שרצה לזכות את האדם בכח זה (עיין למעלה). והכרה זו נתונה לכל אדם ואדם. וקודם לכן הוא אומר באותה מחברת: היהדות גוזרת אמונה בעובדות ההיסטוריות שעליהן עומדת סמכותה של שיטת המצוות המעשיות. מציאות של אלוה וסמכותו – לא נמסרו אלא להכרתה של התבונה. כאן אין לא התגלות ולא אמונה. הלשון העברית אין באוצרה מלה ההולמת את המושג “ריליגיה”: והכרת התבונה האמורה אין פרושה הוכחה מטפיסית רגילה, הוכחה של הקשים וכיוצא בה, אלא הכרת תבונת–האדם הפשוטה, זו המסתכלת בדברים בעינים פקוחות ופשוטות ורואה אותם כמות שהם. גם “אני מאמין” של הרמב“ם תרגם מנדלסזון כידוע ברוח תורתו זו. ובודאי יש לחלוק על פרושו של מנדלסזון למושג ה”אמונה". כנגד זה קשה להסכים לסמוכים, שדוד נימרק (תולדות העקרים בישראל, א' 76) דורש בין אמונה לצדקה.  ↩

  33. וזו היתה לדוגמה גם דעת מתנגדיו של מנדלסזון, יוהן דוד מכאליס. עיין:Mosaisches Recht, 1, 532.  ↩

  34. קצת מגע לדברי מנדלסזון עם דבריו של ר' יצחק אברבנאל, שיצא להגן על שיטת הרמב“ם בעקרים אף על פי שהוא גופו אין לבו תמים, כנראה, עמו: ”ואשר אאמינהו אני אמת ויציב ונכון בדרוש הזה היא שהאנשים האלה שלמים הם אתנו הרוב הגדול והנמשכים אחריו לא הביאם להניח עקרים ויסודות בתורה האלהית כי אם להמשכם אחרי מנהג חכמי האומות בספריהם כי הם ראו בכל תכונה מן החכמות טבעיות או למודיות שרשים ויסודות שאין ראוי לכפור ולהתוכח בהם ואין בעל החכמה ההיא מחויב לבאר אותם ולאמתם מצד מה שהוא בעל החכמה היא… ובעיני אין הנדון דומה לראיה, כי חכמות הגויים וספריהם להיותם בדרך החקירה והעיון כדי שלא ישתלשל עיונם בבאור הקדמותיהם הוצרכו להניח התחלות מקובלות שיקבל אותם המעיין באותה חכמה ולא יבקש עליהם מופת וראיה… אמנם התורה האלהית אלהים הבין דרכה והוא נתנה לעמו על צד הקבלה והאמונה כפי מה שראה הכרחי לשלמותו, ולזה לא נצטרך להניח בה אמונות יותר עיקריות אלו מאלו ולא יותר מקובלות אלו מאלו ולא נתן כמות למצוות זו על זו לפי שכולם נתנו מרועה אחד"… (ראש אמנה הוצ' קניגסברג, תרכ“א, כ”ט).  ↩

  35. בכתב הבקורת על ספרו של בוני מעמיד מנדלסזון את דת ישראל על שלשה עקרים: מציאות אלוה, שכר ועונש, השגחה אלהית ותורה מן השמים. מודה הוא גם בעקרי האמונה במשיח ובהשארות הנפש. יוצא מנדלסזון כאן בעקבות ר' יוסף אלבו: “בדרך הנכון שיראה לי ספירת העקרים שהם שרשים ויסודות לתורה האלהית הוא כי העקרים הכוללים וההכרחיים מדת האלהית הם שלשה והם מציאת השם וההשגחה לשכר ועונש ותורה מן השמים, ואלה שלשה הם אבות לכל העקרים אשר לתורת האלהיות”… (עקרים, ד').  ↩

  36. הערתו של ד. ניימרק (שם, 6), שהחלק הראשון של “ירושלים” יצא לאור “כמאמר בפני עצמו” מוטעית היא.  ↩

  37. לפני שנים אחדות נתחדש הויכוח בפרשה זו על עמודי ה“מאנאטסשריפט פיר געשיכטע אונד וויססענשאפט דעס יודענטומס” (1922/27).  ↩

  38. [עיין בהערה בראשית מאמר זה].  ↩

  39. בתורתו של התפתחות הכתב והמצוות המעשיות, הסמנים וכו' הוא קרוב באי–אלו בחינות שלא נוכל לעמוד עליהן כאן גם לקופֶר (I. G. Cooper’ The Life of Socrates 1750) לקודוורט, (R. Cudworth, Systema intellectual,1733) לוורברטון (W. Warburton, Essai sur les Heiroglyphes; Divine legation of Moses) ולקוֹנדייק (Condillac, Essai sur l’origine des connaissances humaines, 1746). כמה עיונים בתורת המשפט והחברה שב“ירושלים” מקורם בפילוסופיה המעשית של כריסטין וולף. עיין כמו כן: Hugo Grotius, De jure beli ac pacis, 1701; De veritate religionis christianae, 1684. ספרי גרוטיוס נמצאו בספריה הפרטית של מנדלסזון.  ↩

  40. מסכת תיאולוגית–מדינית, 1670, 62 [פרק ה'}.  ↩

  41. בכתב–הבקורת על ספר הפלינגנזיה לשרל בוני הוסיף מנדלסזון נמוק “לאומי” על הנמוק הדתי–המטפיסי לשמירת המצוות המעשיות. המצוות נתנו גם כדי ליחד את ישראל ולהבדילו מהאומות. עיין במאמרנו הנ“ל ב”התקופה“, ספר כ”ו–כ“ז [המאמר ”משה מנדלסזון ויוהן קספר לוטר", לעיל בכרך זה].  ↩

  42. עיין בדברי ר' יוסף אלבו: “ וכן נבין שיש בתורה דברים ורמזים לעניינים אחרים נכבדים ולרמזים עליונים והם עם זה אמתיים כפשוטן וכל שכן המצוות שיש בהם רמז לעניינים נכבדים עליונים יש בהם גם כן תכלית נכבד מצד עצמן ומצד המעשה בהם”… (עקרים, מאמר ג', כ"א). ובעל “בחינת הדת” אומר: “ואם אולי תמצא דת מסכמת עם תורתנו זו האלהית בדעות הנה תבדל ממנה במצוותיה ובחקותיה, כי הם יובילו האדם בלי ספק אל הטוב ולא תבחן אמתת הדת בדעות לבד” (ג‘, ב’).  ↩

  43. בהדגשת ערכו של חטא–העגל בהתפתחות הדת בישראל, קרוב מנדלסזון לשפינוצה. אולם שפינוצה לא היה מסכים לעולם לדברי מנדלסזון, שבחטא–העל היתה צפונה טובה מיוחדת, והיא התגלותה של מדת הרחמים. לא נקרא אלהים – לדעת שפינוצה – רחום וחנון, וכמו כן שר ומושל, מחוקק, אלא לבערותם של המון בני–אדם ולקוצר השגתם, ובאמת אין גזרותיו ומצוותיו אלא אמתות שבנצח שיסודן בהכרח שבטבע. עיין למעלה.  ↩

  44. ואין מנדלסזון מבדיל בין מצוות שמעיות ושכליות, “אלשראיע בלעקליה, אלשראיע בלסמעיה” בלשונו של סעדיה, על הקשר בין רעיון עשית המצוה במשנתו של מנדלסזון ובין רעיון זה בפילוסופיה הישראלית בימי הבינים (רבי יהודה הלוי ואחרים) אעמוד בפרק מיוחד על מנדלסזון ומשנת הפילוסופיה הישראלית בימי הביניים [עיין בהקדמה לכרך זה].  ↩

  45. שפינוצה מונה שתי בריתות“ ברית ראשונה בין ישראל לאלהים, אחרי יציאת מצרים, כשישראל הפקידו בעצתו של משה את כל זכויותיהם בידי אלהים, וברית שניה המבטלת את הראשונה, ברית בין ישראל למשה רבנו, כשאמרו ישראל לו למשה: ”דבר אתה עמנו ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות" (שמות כ', י"ט), (מסכת תיאולוגית–מדינית, 1670, 193, 205 [פרק י"ז]), מה שאין כן מנדלסזון.  ↩

  46. דעה זו הנמצאת גם ב“מסכת התיאולוגית–המדינית” מוצא לה שפינוצה סמוכים בדברי דוד אל שאול: “כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבד אלהים אחרים” (שמואל א', כ“ו, י”ט), שם, 1670, 25 [פרק ב'].  ↩

  47. גם בפרט זה קרוב בעל “ירושלים” לבעל המסכת התיאולוגית–המדינית, אף על פי שבמקום שאתה מוצא את קרבתם אתה מוצא גם את ההבדלים שביניהם. עיין לדוגמה בדברי שפינוצה אלה שחלקם שנוי ב“ירושלים” כמעט מלה במלה:

    Imperium ergo Hebraeorum Deus solus tenuit, quodque adeo solum ex vi pacti Regnum Dei iure vocabatur, et Deus jure etiam Rex Hebraeorun: et consequenter hujus imperii hostes, hostes Dei, et cives, qui id usurpare vellent, rei laesae divinae Majestatis, et jura Denique imperii, jura et mandata Dei. Quare in hoc imperio jus civile et Religio, quae, ut ostendimus, in sola obedientia erga Deum consistit, unum et idem erant. Videlicet Religionis dogmata non documenta, sed jura et mandata erant, pietas Justitia, impietas crimen et injustitia aestimabatur: Qui a Religione deficiebat, civis esse desinebat, et eo solo hostis habebatur, pro Patria mori reputabatur… Et hac de causa hoc imperium Theocratia vocari potuit… (שם, 1670. 192. [פרק י"ז]).

    אף ז'ון לוק, שמנדלסזון למד בבית מדרשו כמה וכמה הלכות בפילוסופיה ובסבלנות, עומד ברוחו של שפינוצה על כך, שעברה על דת בישראל יש בה משום חטא כנגד המדינה, וכשאתה משוה את דברי מנדלסזון ולוק נראה הדבר כאילו מנדלסזון העתיק את דבריו של לוק: The case of Idolaters, in respect of the Jewish Commonwealth, falls under a double consideration. The first is of those Who, being initiated in the Mosaical Rites and made Citizens of that Commonwealth, did afterwards apostatize from the Worship of the God of Israel. These were proceeded against as Traytors and Rebels guilty of no less than High–treason. Fot the Commonwealth of the Jews, different in that from all others, was an absolute Theocracy: nor was there, or could there be, any difference between that Commonwealth and the Church. The Laws established there concerning the Worship of One Invisible Deity, were the Civil Laws of that People, and a part of their Political Government; in which God himself was the Legislator… (A Letter Concerning Toleration, 1689, 37; Letters Concerning Toleration, 1765, 53 –54). על היחס שבין לוק ושפינוצה בפרשה זו לא ידובר כאן.  ↩

  48. אף לוק מדגיש שאין תורת ישראל חובה אלא על ישראל בלבד: For no positive Law whatsoever can oblige any People but those to whom it is given. Hear o Israel; sufficiently restrains the Obligation of the Law of Moses only to that People. And this Consideration alone is Answer Enough unto those that urge the Authority of the Law of Moses, for the inflicting of Capital Punishments upon Idolaters (שם, 1689, 36–37; 1765, 53).  ↩

  49. מסכת התיאולגית–המדינית, 1670, 30, 55, 58, 216 וכו‘ [פרקים ג’, ה‘, ה’, י"ט]. קודם לכן אומר שפינוצה גופו שהמצוות הן ששמרו על קיום ישראל אף לאחר חורבן הבית: Quod autem tot annos dispersi absque imperio perstiterint, id minime mirum, postquam se ab omnibus nationibus ita separaverunt, ut omnium odium in se converterint, idque non tantum ritibus externis,… sed etiam signo circumcisionis, quod religiosissime servant. ערך רב מיחס כאן שפינוצה למצוות המילה, וכך הוא אומר להלן: Signum circumcisionis etiam hac in re tantum posse existimo, ut mihi persuadeam, hoc unum hanc nationem in aeternum conservaturum… (וכאן, לאחר הדגשת כחה של מצות מילה באים דבריו המפורסמים של שפינוצה על אפשרות תרומתה של מדינת ישראל לעתיד לבוא. עיין: שם, 42–43 [פרק ג']].  ↩

  50. עיין במאמרי הנ“ל ב”התקופה", 585 [נדפס שנית לעיל בכרך זה]  ↩

  51. על מקורות תלמודיים אחדים בענין בטול המצוות לעתיד לבוא רמזתי במאמרי הנ“ל. עיין כמו כן: מ. גוטמן, בחינת קיום המצוות, תרצ”א. סעדיה והרמב“ם, לדוגמה, האמינו בנצחיות המצוות. מנצחיות ישראל מקיש סעדיה על נצחיות המצוות: ”אומתנו אינה אומה כי אם בתורותיה“. בן דורו של רבי יהודה הלוי, אל–שהרסתני, מדגיש אף הוא שחוקי תורת משה לא ישתנו לעולם (תולדות הכתות, בתרגומו של הארבריקר, א', רמ"ד). הרמב”ם מונה את נצחיות התורה בין י“ג העקרים (עיין כמו כן" משנה תורה, הלכות יסודי התורה ט‘, א’). וב”מורה נבוכים“ הוא מבסס דעתו זו: ”ומן אגל הדא לא ינבגי אן תקיד אלאמור אלמקצודה קצדא אולא מן אלשריעה לא בזמאן ולא במכאן בל תכון אלאחכאם מטלקה עאמה כמא קאל תעאלי הקהל חקה אחת לכם“… (ג', ל"ד). עיין כמו כן ”אור ה‘" לר’ חסדאי קרשקש, שער ג‘. בכמה פרטים קרובים דברי מנדלסזון ב“ירושלים” גם כאן למשנתו של ר’ יוסף אלבו החולק על הרמב“ם וחבריו:…כן על זה הדרך איננו חסרון בחק השם יתברך אם לא נתן בתחלה תורה והנהגה מספקת לכל הזמנים. וזה כי הוא כשנתן התורה ידע שההנהגה ההיא תספיק עד הזמן ששערהו חכמתו שיספיקו להכין המקבלים ולתקן טבעם על שיקבלו ההנהגה השניה אף על פי שלא גלהו לאדם וכשיגיע הזמן יצוה בהנהגה השנית ואף אם ישנם דברים הפך ההנהגה הראשונה כן היה מסדר אצלו בתחילה….וכן ישתנו המצוות האלהיות בהשתנות הזמנים… ואולם אם אפשר שיצא בעתיד פומבי גדול כראשון שכל ישראל ישמעו קול ה' אלהים מדבר אליהם מתוך האש דעת רז”ל הוא שעתיד שימצא שכך כתוב במדרש חזית…חזרו ובאו להם אצל משה אמרו לו משה ולואי ויגלו לנו פעם שניה… אמר להם אין זו עכשיו אבל עתיד לבא הוא… ולפי דעתי כי אמר שאין זה מוכרח בפירוש הפסוקים שיותר ראוי שנאמר שזה הדבר תלוי ברצון האל ואבל אין זה מחויב שימצא ולא נמנע שימצא לפי העיון התוריי“…(עקרים, מאמר ג', י“ג – כ”א). ועיין בפרוש ”שרשים“ לפרקים הנ”ל.  ↩

  52. וכך כותב מנדלסזון להירץ הומברג, שיצא לחלוק על דעותיו של מנדלסזון בשמירת המצוות המעשיות (כ"ב בספטמבר 1783): אף על פי שפסקה תועלתן של המצוות תורת כתב מיוחד או לשון–סמנים, הרי עדיין שמור בהן כח האחוד והלכוד, ולפיכך אנו חייבים בשמירתן (כאן הוא חוזר להשקפותיו שבכתב–בוני, עיין למעלה). ואחוד זה (כלומר, קיום ישראל) לא תותר עליו ההשגחה האלהית כל שעה שיהיו בעולם פוליתיאיזמוס, הגשמת הבורא וכו‘. כל שעה שמלאכי–חבלה אלה של התבונה אגודה אחת הם, מן ההכרח הוא שתשמר אגודת התיאיסטים האמתיים (כלומר, ישראל!). ואגוד זה אינו יכול לעמוד לא על דעות ואמונות, עקרי דת וספרים “סמליים”, שהם למורת רוחה של התבונה, אלא על מעשים, מעשים בעלי תוכן, כלומר, על מצוות מעשיות (“צרמוניות”). שומה עלינו לגלות במצוות אלו את משמעותן האמתית, כדי שהכתב (המצוות) שחולל על ידי צביעות “כהנים” וערמתם יהא שוב בגדר קריאה והבנה. שומה עלינו לעורר בנו את כל עקשנותנו שלא להשמיע לקול הקוראים אותנו לאחוד הדתות ובאמת אינם מתכונים אלא להעבירנו למחנה השני.. יש בכך משום שיטת האחוד של הזאבים, המבקשים להתאחד עם הכבשים, לבלוע אותם ולעשות בשר–כבשים בשר–זאבים… (כתבי מנדלסזון, 1843, V, 670). דעתו על המצוות המעשיות וקיום ישראל הוא חוזר והדגיש גם במכתבו להנ"ל מא’ במרץ 1784: קיום ישראל צריך לשמש מחאה וגדר בפני אחוד הדתות, ושמירת קיום זו אינה אלא דרך המצוות המעשיות (שם V, 676). היהדות, שביסודה היא עולה בקנה אחד עם דת הטבע והתבונה, אינה רודפת אחרי גרים ואינה מתגירת, שומרת על מצוותיה ואינה מטילתן על זולתה. יכולה היא לשמש סמל לעולם. דרך אגב, בכמה בחינות התנגד מנדלסזון ל“שיטת ההשכלה” של הירץ הומברג. במכתבו מד‘ באוקטובר 1783 הוא כותב אליו: מה בצע לנו ב“נארמאלשולען”, אם מרחיקים אותנו מן המלאכה וכו’. למה לנו סבלנות זו, שבצדה מזכים אותנו באחוד הדתות?! – גם ברור שאחרי הירץ הומברג סרסו רבים מה“משכילים” ובעלי הריפורמה את דברי מנדלסזון בפרשה זו. ואף עמנואל הינריך ריטר (Geschichte der judischen Reformation, I, 1858) לא ירד לסוף דעתו של מנדלסזון בשאלת קיום המצוות והעלים עיניו מדבריו הברורים של מנדלסזון בהלכה זו, שלא ניתנו להוציאם מידי פשוטם.  ↩

  53. על גורם מכריע זה בתרגום התהלים למנדלסזון הריני עומד בפרוטרוט במבואי השני לכך ח' של כתבי מנדלסזון, שיצא לאור בקרוב. {עיין בהקדמה לכך זה, וגם במאמר הבא בכרך זה].  ↩

  54. G. Uhle, M. M.s Jerusalem, politisch religiöse Macht, Judentum und Christenthum, 1784; I.F. Zoller, Über M. Mendelssohns Jerusalem 1784; (H. Corrodi), Über Offenbarung, Judenthum und Christenthum f. Weisheitsforscher, 1785; F. Güssmann, Tryphon und Justin…, 1785; Über kirchliche Gewalt nach M.M., 1786 (אחד המחברים שיצא להגן על “ירושלים”); Philosophische Betrachtung über Theologie und Religion überhaupt…, 1786; (G.A. Regenhorst), Gedanken über M. M. s Jerusalem, insofern diese Schrift dem Christenthum engegengesetzt ist, 1786; B Stattler, Wahres Jerusalem,. oder über religiöse Macht und Toleranz…, 1787. מלבד חוברות וספרים אלה נתפרסמו הרבה מאמרי–בקורת ואגרות–סופרים בפולמוס על “ירושלים”, וכמובן שאין לעמוד כאן על פרשה מיוחדת זו.  ↩

  55. עיין מכתבו הנ“ל אל הירץ הומברג. מנדלסזון גופו הדגיש ש”ירושלים“, שהוא רואה אותו כספר תיאולוגי בעקרו (מכתבו אל גרפה כ"ב באפריל 1783, L. Geiger, Briefe von, an und über Mendelssohn, Jahrbuch für Jüdische Geschichte und Literatur 20 [1917] 86 -87), לא הביא אותו שלום לעולם שאליו התפלל. להירץ הומברג הוא כותב (י"ד ביוני 1783), ש”ירושלים" לא יהא לא לרצונם של המאמינים ולא של הכופרים לא בישראל ולא באומות, כולם צפו לספר פולמוס חריף, ודרכו אינה דרכם, (כתבי מנדלסזון, 1843, V, 665).  ↩

  56. כעשר שנים לאחר כך מתווכח קנט (I. Kants Werke, ed. Cassirer IX, 233 וכו') עם דעותיו של מנדלסזון ב“ירושלים” על התקדמותה של האנושות: Über den Gemeinspruch: Das mag in der Theorie richtig sein, taugt aber nicht für die Praxis כתבי מנדלסזון, 1843, VI, 391 וכו'.  ↩

  57. אף משה הס, לדוגמה, מקדיש לשאלות היסוד ב“ירושלים” את הפרק השליש בספרו Die europäische Triarchie, 1841, 96 ff.  ↩

  58. חוברת–פולמוס זו יצאה לאור במהדורה חדשה בשנת 1818 על ידי אחד מחסידיו של המן (Jaschem, sonst genannt Jono). במבואו ובהערותיו הוא מבקר בחריפות מופרזה את “ירושלים”, ובחריפותו זו הוא עולה בהרבה על רבו. לא את מנדלסזון בלבד, כי אם את ההשכלה הכללית והיהודית עשה מטרה לבקרתו. מתוך גנותו של מנדלסזון בא המבקר לידי שבחו של ישראל, ביחוד לידי שבחה של האורתודוכסיה הישראלית.  ↩


תרגום־התהלים למנדלסזון

מאת

שמעון רבידוביץ'


א

משהתחיל משה מנדלסזון לשמש את הספרות הגרמנית, ראה חובה מיוחדת לעצמו לזכות ספרות זו בספר־התהלים. חובה כפולה: כלפי חוץ וכלפי פנים. בקש להיות גואל התהלים ומשחררם מכבלי הפרשנות התיאולוגית, הישראלית והנוצרית כאחת. גישתו של מנדלסזון לתהלים היתה בעצם מהותה גישה ספרותית־פיוטית, נתכוון ליתן לבן המאה הי“ח – שלבו נתעורר לקראת הרגשת־היופי – את ספר התהלים כספר־שירה ישנה־חדשה. בקש להיות מחדש ריתמוס התהלים במאה הי”ח. מתרגמיו הגרמנים של ספר זה תרגמוהו ופרשוהו דרך תרגום ברוח הכריסטולוגיה, המשיחיות, המסתורין או האליגוריה. ומנדלסזון לא בקש אלא לעשותו ספר שירה צרופה. ספר שירה – ולא ספר מחשבה, לא ספר דת, לא ספר מסתורין ומשיחיות.

אגרתו האחרונה של מנדלסזון, מעין צוואתו (ולא ידע הכותב שאלה הם דבריו האחרונים שבכתב), זו שהריץ לסופיה בקר (כ"ז בדצמבר לשנת 1785) מסיימת בהימנון זה לספר התהלים: “אנו שרים לנפשנו. אחד החכם ואחד הכסיל. האם קראת מימיך את התהלים בבחינה זו? דומני, כמה תהלות ראויות שתושרנה בהתלהבות־אמת (וואהרער ערבויאונג) ע”י המשכילים בתכלית… כמה שעות מרות בחיי המתיקו תהלות אלה. אני מתפלל ושר תהלות אלה כל שעה שאחוש צורך בתפילה ובשירה“1. התפילה באה אחר כך. מנדלסזון הצעיר היה מצוי יותר אצל השירה. וזו שירת־התהלים רצה להנחיל לספרות הגרמנית שעמל כ”כ הרבה על חידושה. יתר על כן, חידוש שירת־התהלים לא שמש לו אלא חלק מעבודתו שהטיל על עצמו לגלות את דמות שירתם הלירית של העברים הקדמונים. בתהלים ראה את מרום־פסגתה של זו2.

בתרגום חמשת חומשי התורה פתח מנדלסזון מתוך רוח־יאוש, בימי מחלתו ורפיון ידיו בראשית שנות השבעים, כשאנוס היה לוותר על עבודת־מחקרו במטפיסיקה ולא מצא לו עבודה אחרת נאה מזו לשם היסח־הדעת. וגם מניע חנוכי היה בדבר. בקש ללמד תורה את בניו – יצא ותרגמה ללשונם (עיין באגרותיו אל קנט ואל הנינגס מכ"ט ביוני לשנת 1779). מה שאין כן תרגום התהלים, בזה לא ראה משום מלוי־חובה בלבד, שמש לו התרגום משאלת־לב. לא כדי ללמד – אלא כדי ליצור, לצור צורה חדשה לליריקה הקדומה של העברים. היו למנדלסזון חברים למפעלו זה – ודרכיהם לא היו דרכיו, גישתם לא גישתו. במאה הי"ח הרבו תיאולוגים, בלשנים וכו' לטפל בתרגום התהלים (מהמטיף הנוצרי והפרופסור שלגל בצרבסט3 עד מיכאליס, שולץ, קנפ, הקרמרים, הרדר וכו') ולטבוע מטבע חדש לספר קלסי זה, מתרגם ומתרגם וגישתו וכשרון־מתרגמו.

ולא הרצון לגאולת הליריקה העברית הקדומה בלבד הביא את מנדלסזון לתרגומו. לגורם האסתיטי־הפורמלי נצטרף עוד גורם אחד, שהוא פילוסופי־כללי מכאן ועיוני־ישראלי מכאן. בתרגום חדש זה של ה“תהלים” בקש מנדלסזון ליתן לאומות העולם (בעקר, וגם לישראל) את הליריקה העברית הקדומה כבבואתו ובטויו הספרותי של תור־הזהב להשכלה הישראלית הקדומה, לתור־ההשכלה בימי דוד מלך ישראל, שכאילו עלו תפיסת־אלוה שלו ושאיפותיו במוסר בקנה אחד עם הללו שבהשכלה האירופית שבמאה הי"ח.

אף דוד פרידלנדר (תלמידו זה של מנדלסזון, שהיסיע את תורת רבו לשאינו ענין לה, והוא ומעשיו שמשו אחד ממקורות ההטעיה וההכשלה לרוב חוקרי תקופת־מנדלסזון, שדנו את דינו של משה איש דסוי לפי עלילות דוד פרידלנדר וסיעתו), שהיה נאמן־ביתו של מנדלסזון אותן השנים בהן עסק בתרגום התהלים וזכה שרבו יעמידו על כמה מגופי דעותיו בהן נתחבט בתרגומו – מרמז על גורם שני זה (במאמרו על התהלים): מנדלסזון הוא שהבהיר את מושגי־האלוה ותכונותיו, את רעיון עבודת־אלוה הצרופה, תעודתו המוסרית של האדם וכו'. תורות אלו שגם כנסיות אחרות מתגאות בהן – הרי הן חקוקות בספר־התהלים שלנו ומאירות את אורן על כל העולם. על ידי כך ניתן לסמן בדיוק רב את מדרגת־ההשכלה, אליה הגיע דורו של דוד המלך4. ואף ב“ירושלים” מוצא דוד פרידלנדר רמזים לכך5. גורם פילוסופי־“השכלתי” זה, שבשעתו ולאח"כ אך מועטים מיצוהו עד עמקו, הוא שהקים על מנדלסזון המתרגם כמה ממבקריו6.

וממקורות אחרים אנו למדים (ואף על עובדה נכבדה זו לא עמדו עדיין), שמתחלה לא נתכוון כלל מנדלסזון לפרסם את תרגום־התהלים כספר בפני עצמו אלא כחלק בספר המוקדש לליריקה העברית הקדומה בכללה, כמרומז למעלה. יד־ימינו וחברו למלחמת־חייו, פרידריך ניקולי מודיע (באגרתו מכ' ביוני לשנת 1770) למיכאל דניס: ה' מ.מ., ידידי היקר ביותר, המכבדך מאד, מכין לדפוס ספר על השירה הלירית העברית, שיהא מענין במאד. לתוכו יכניס במיוחד כמה תהלות מתורגמות, אלה שהיו לפני עיני, מצוינות הן7. אין פרט זה מתאשר בשלמותו בדברי מנדלסזון גופו – אולם עשוי הוא להסביר הרבה בדרכי־תרגומו. מראשית פעולתו הספרותית טפל מנדלסזון – כמבקר וכחוקר אסתיטיקה – בבעית הליריקה ובזו של הליריקה העברית במיוחד. כשבקר מנדלסזון את האודות אשר לרמלר – עמד על שלשת דרכיו של הליריקן: דרך־המשל של היוונים והרומאים, דרך־השירה של “אבותינו”8, עמי הצפון העתיקים, ודרך הדת הנוצרית והעברים הקדמונים; והוא מוסיף: הלך־הרוחות השורר על טבע האלהות וכו' ועל השפעתה על אשר בארץ – מקורו בשירתם של העברים. כנגד זה, טעמנו באמנויות היפות ובמדעים – משל היוונים הוא. באמנות היוונית הוא מוצא משטר מיוחד, הרמוניה וכו'. בשירת המזרח – את הנשגב והנועז. ויודע הוא, כי קשה לחבר מזרח ומערב אלה9. במאמרו “על השירה הלירית” (שחברו בשנת 1777, ע“פ בקשת ידידו אנגל, ולא נתפרסם אלא לאחרי מותו בשנת 1810 ב”נויע ברלינר מונטסשריפט") הוא מוסיף להבהיר את השקפותיו בליריקה: אין לך סוג־שירה, בו הטבע מתקרב לאמנות כבזו הליריקה. כשהמשורר מצוי באותו הלך־רגשות שבשירתו הרי הוא משמש נשוא לעצמו, והוא בעת ובעונה אחת causa objectiva ו- causa efficiens. אין לך אומה, ואף בין הבוערות ביותר, שאין לה שירה לירית משלה10.

ותעודה מיוחדה הטיל מנדלסזון על המתרגם והמפרש לשירה העברית. אנו קוראים בדבריו בשנת 1757 (בקורת לוטה): רבים טפלו בכתבי הקודש, במקור נשגב זה לדעת־אלוה ויראתו, רבים תרגמום ופרשום מבחינה פילוסופית ומבחינה תיאולוגית – אולם לא השתדלו לגלות לפנינו את מקור הודה, שכל יודעיה בלשונה המקורית לא יחדלו מלהפליאו. קוראים בנ"א בכתבי הומירוס, וירגיליוס וכו' מתעמקים ביפים – אולם ממעטים לעיין בחוקי־האמנות ששמשו נר לשירתם של אותם המשוררים האלהיים מן העברים, בהם יעוררו בנו את הרגשות הנשגבים ביותר ויפלסו להם נתיב ישר ללבנו. שלש דורש מנדלסזון מהמבקשים לעמוד על הוד שירת העברים: ידיעת הלשון ודקדוקה, טעם פילוסופי, השוואת יצירת העמים11.

כל ימיו הרבה מנדלסזון לגמור את ההלל על שירת העברים הקדומה, מנה בה כמה מעלות שאינן מצויות בשירתם של היוונים והרומאים. כל עמי התרבות שרו הימנון לאלוה, אולם הימנון העברים גבר משלהם. ארבעת אלפים משוררים ומנגנים – אומר מנדלסזון – שרו ונגנו שירי מזמור לאלוה, ולשם כך נוצרו רוב התהלות שנשתמרו בידינו. אבדן כלי זמר התהלות ומנגינתן מכביד – לדעתו – על תפיסת הליריקה הזו, ואין לנו נחמה אלא בבחינתה השירית הצרופה12.

ובכל מקום שדבר מנדלסזון בליריקה – שווה את ספר התהלים נגד עיניו. מוצאים אנו דוגמאות מספר־התהלים אף בכמה ממאמריו וכתביו מתקופתו הספרותית הראשונה, אותה תקופה שלא שלטו בו מניעים דתיים או יהודיים מיוחדים – אלא שיריים בלבד. ועל ידי כך אנו יכולים לעמוד על התפתחות תרגום התהלים של מנדלסזון בין בבחינה לשונית דרך כלל ובין בבחינה צורתית־איסתיטית. מט“ו – כ' התהלות שמנדלסזון תרגם (לפי עדות עצמו) בראשית שנות השבעים אנו מוצאים תהילה צ”א בשתי נוסחאות שונות (באגרתו למיכאליס מי"ב בנובמבר לשנת 1770 ובמאמר־בקרת על De sacra poesi Hebraeorum ללוטה [Lowth] משנת 61־1757). כשאנו משווים את שתיהן עם הנוסחה האחרונה משנת 1783 אנו מוצאים לתמהוננו שנוסחת־1770 רחוקה מזו האחרונה הרבה יותר מנוסחת 1757 וכו‘. ואין ללמוד מעובדה זו, שמנדלסזון שלח תרגום תהלת צ“א למיכאליס בשנת 1770 וכי”ג שנה קודם לכן השתמש בה לשם דוגמה, כאילו היתה זו הראשונה לתרגום או שמשה מוצא לכל תרגום התהלים כולו13. מן הענין הוא, שמט"ו – כ’ התהלות שהיו מתורגמות בידי מנדלסזון בראשית שנות השבעים – לא נתפרסמו לפני שנת 1783 אלא י"א בלבד.

על ראשית מלאכת התרגום של מנדלסזון ושהותה אנו מוצאים כמה מקורות בדבריו גופו ובדברי בני דורו, שיש בהם בנותן הענין להערכת מפעלו הספרותי הזה. בי“ב נובמבר לשנת 1770 מודיע מנדלסזון למיכאליס, שהוא מצפה “בכליון עינים” לתרגום־התהלים שלו. שהרי כל התרגומים שעד כאן בין בשירה ובין בפרוזה – אין בהם להניח את הדעת, אף כשעולה בידם “במקרה”, לעמוד על כוונת התהלות, הם משחיתים את יחודה של השירה העברית מתוך שהם כובלים אותה במשקל מערבי. מנדלסזון מביע כאן את תקוותו, שמיכאליס ידון בתהלים דין יצירה פיוטית ולא דין יצירה נבואית־מיסתורית, ולא יכשל כדרך שנכשלו מפרשים מבני ברית ומשאינם בני ברית, שסבורים היו כאילו נתחברו התהלות הללו באחד המנזרים ע”י אחד הנזירים העומדים בתשובה. והוא גופו – מוסיף מנדלסזון באגרתו – תרגם כעשרים תהלות14 שיש בדעתו לפרסמן כ“דוגמה לשירתם הלירית של העברים15. אולם אותה תקופה לא היה בדעתו של מנדלסזון לתרגם את כל ספר התהלים כולו, שהרי באותה אגרת הוא מוסיף: לעולם לא אוכל לתרגם את כל התהלות, כי רבות, רבות מהן אינני מבין כלל.

היו גם מי שבקשו לדרוש סמוכין בין פולמוס־לוטר ובין תרגום התהלים. וכבר עמדתי על כך במבואי לפולמוס זה16 שאין לתלות את ראשית תרגום זה באותו פולמוס, אע"פ שקרוב לודאי שאף הוא המריץ את מנדלסזון להמשיך במלאכת־תרגום זו בה פתח זמן רב לפני הפולמוס17. טפולו זה של מנדלסזון ידוע היה בחוגי ידידיו הנוצרים, עד שגם אמרו עליו שהוא עומד לחבר פרוש לספר התהלים. והוא מכחיש ידיעה זו שנתפשטה בחוגי ההשכלה והספרות שבברלין, ומוסיף שוב, שכמה וכמה מהתהלות אינן מובנות לו, ולפיכך אין בכחו לחבר פרוש לספר התהלים, ואף לא עלתה זו על דעתו מעולם18.

קשה למצוא מתרגם דוגמת מנדלסזון שלא העלים את אי־יכלתו ברבים, שהדגיש בכל עת מצוא כמה הוא מתקשה בהבנת המקור העומד להתרגם. ובאחת מאגרותיו ליוהן גיאורג צימרמן (בנובמבר לשנת 1771) אינו מסתפק בהדגשה זו לבדה אלא מוסיף ואומר שכמה תהלות הן בגדר השירה הבינונית, חסר בהן הקשר, מרובות בהן ההכפלות ואין בהן כדי להלהיב את הלב. (ואשר להכרת חולשתו כלפי המקור הוא מודיע להנ“ל, שנשארו לו כמה מקומות בלתי מובנים ב”קהלת", אף לאחר שפרשם ומקומות אלה פרש כדרך הפרשנים: קבע כוונה לדברים הללו המתאימה בבחינת מה עם מלותיהם, והקורא חייב להשלים עמה…) ובסמוך לפרסום תרגום התהלים חזר והדגיש המתרגם את חולשתו ובקרתו זו בפני אחד מאורחיו המרובים, הינריק סנדרס, שבקרו ביום השני לבואו ברלינה, בה' בספטמבר לשנת 178019.

ואף לאחר שנת 1780 היה מנדלסזון מהסס בדבר פרסום תרגומו ואין זה דוגמה בלבד לשירת העברים או חלק מחבור מקיף, אלא תרגום בפני עצמו. ולא זו בלבד, אף לאחר שפרסם את תרגום התהלים לא שמר בדיוק על נוסחתו – כמות שאנו למדים מחוברתו An die Freunde Lessings 20. כאלו לא ראה אף את התרגום משנת 1783 כמשנה אחרונה וכאלו חתר אחרי תרגום יותר קולע ועמד לעבדו מחדש. אמנם כן, פרט בודד הוא, ואעפ"כ אין להעלים עין ממנו – ביחוד לאחר שאנו רואים כמה רבו חששותיו והסוסיו בתרגום זה. כל אלה מוכיחים, שאף בשנות השמונים לא השיג המתרגם את מטרת התרגום הנכספה, כבשנות הששים והשבעים. וכנראה שהתהלות בהן נתקשה ונתלבט למעלה מעשרים שנה – נשארו חתומות בפניו גם לאחר שתרגמן וערכן עריכה אחרונה לשם פרסום.

והריני נוטה לשער שמנדלסזון היה דוחה את פרסום תרגום התהלים לעוד זמן מה – אלו לא נכנס לפרשת הסנגוריה ודרישת הזכויות לישראל, אלו לא פתח בהסברה זו על מצב ישראל בגויים עם איש־בריתו כריסטין וילהלם פון דוהם ואלו לא ראה בתהלים מעין סיוע־מה לנסיון מדיני־אזרחי זה. יתכן הדבר שכאן פעל גם אותו גורם שני לתרגום בכללו, כמות שעמדנו עליו למעלה. ועלינו להבדיל בין תרגום־התהלים ופרסומו בדפוס. התרגום בא בעקרו על ידי שני הגורמים האמורים: הגורם האסתיטי־הספרותי והגורם הפילוסופי־ההשכלתי. אולם פרסום התרגום לא בא כנראה אלא מתוך נמוקים מדיניים־סנגוריים, ובכחם הרגיז מנדלסזון את אומץ־רוחו על הסוסיו הספרותיים, גברה הסניגוריה המדינית על חששנותו של המבקר האסתיטי ופרסם את תרגומו זה – לאחר שפרסם את “תשועת ישראל” לר' מנשה בן ישראל ולאחר שפרסם דוהם את חבורו Über die bürgerliche Verbesserung der Juden, וזמן מועט לפני פרסום “ירושלים” שלו.


* * *

מנדלסזון פתח בפרסום שמונה תהלות (נ“ח, ס”ב, ס“ה, ע”ג, ע“ה, ע”ז, ק“א, ק”ז21, ואין אנו עומדים כאן על כך, מפני מה בחר דווקא בתהלות אלו) ב“דויטשס מוזיאום” הנ“ל מחודש מרץ לשנת 1783: Proben einer neuen Uebersetzung der Psalmen von Moses Mendelssohn. לא הוסיף המתרגם לא הערות ולא הקדים הקדמה ל”דוגמאות" אלו; הסתפק בהודעת המו"ל, שבקרוב יצא התרגום כולו לאור. ובה בשנה זכתה הספרות הגרמנית להוצאתו השלמה של התרגום22. אלו היה לסינג בחיים ניתן לשער שמנדלסזון היה מקדיש לו את תרגומו. ואחר שמת – לא היה בין משוררי גרמניה קרוב למנדלסזון כרמלר, בעל האודות המפורסמות בדורו. הקדשת התרגום למשורר כשהיא לעצמה באה כנראה אף היא להדגיש את מגמתו המרכזית של התרגום: הבלטת צד־הפיוט הצרוף בתהלים וגאולתו מכבלי התיאולוגיה23.

מנדלסזון מסמן – בהקדמתו להוצאה זו – את התרגום כפרי עבודה בת עשר שנים ומעלה, שהמציאה לו כמה שעות של קורת רוח והנעימה כמה מממרורי חייו. לא תרגם את ספר־התהלים כסדרו, פרק אחרי פרק, אלא היה בוחר לו – הכל לפי הלך רוחו – תהלה מן התהלות, שעוררה אותו לתרגום אם מצד יפיה או מצד קשייה. ואשר למתרגמים שקדמו לו – אין הוא מזכיר לברכה אלא את מיכאליס וקנפ לבדם. וכאן הוא מדגיש, שלא רדף אחרי חדושים ולא ברח מתרגום לותיר (Luther) (עיין להלן), ולא חשש גם לקבל את ה“הבראיסמים” שהכניס לותיר לתרגומו, אע“פ שאינם על טהרת הלשון הגרמנית. ואף זו: יש בידו ליתן דין וחשבון על השנויים ששינה במטבע המקור גופו או בדברי קודמיו, ובמקום שטעה והתרחק מהמקור – כוונתו היתה ודאי רצויה, אלא שקצר כח השגתו. כמעט כל מתרגמי התהלים הגרמניים שבמאה הי”ח היו נוהגים להוסיף לתרגומם מעין פרוש בצורת הערות לשוניות ועניניות. ואף מנדלסזון אומר בהקדמתו, שאולי יקדיש מחברת מיוחדת להרצאת עקרי שיטתו בתרגום, בבחינה אסתיטית ובקרתית – לאחר שתשיגהו דעת הבקורת של בני דורו, ובה גם יוכל לתקן מה שפגם במקור ולהצדיק את הנראה כשגגה בעיני מבקריו24. כוונה מיוחדת היתה לו כנראה למנדלסזון שוותר על צרוף הפרוש לתרגומו והיא זו האמורה לעיל, להבליט ולהבהיר את צורתן האסתיטית־הפיוטית הצרופה של התהלות, ולא לעשותן כעין חומר למדרש לשוני, יבוא לפיכך פרט זה ויוכיח, שנתכוון מנדלסזון למתן ספר־שירה ולא להוצאת מקור קדמון עמוס הערות, פרושים וכו' (עיין גם בדברי הקדמתו לרמלר, בהם הוא חוזר ומדגיש את תעודתו המרכזית).

מבחינה זו רואה מנדלסזון את עצמו כסולל דרך חדשה. כאלו היה הראשון למתרגמיו הגרמניים של ספר־התהלים שנסה לגלות את יפיו הפיוטי. והפליג כאן במקצת. יוהן דוד מיכאליס לדוגמה, שיווה לו גם מטרה זו בתרגום־התהלים, אף שלא היתה המכריעה בעבודתו25. (מיכאליס ראה את ספר־התהלים כמקור־הכרה לאמתות הנשגבות, ומנדלסזון הציב את הדגש על הליריקה שבו). מתרגם־התהלים גאורג כריסטין קנפ (1778) אף הוא עמל על מתן צורה פיוטית לתרגומו והתחבט הרבה בשאלת המשקל26. ויוהן אנדריאס קרמר (1755) שקדם לקנפ ולמיכאליס – אף שהוא השתדל (בתרגום תהלים שלו) לגלות את “הג’ניוס הלירי” של השירה העברית, ולא עוד אלא שסמן את תרגומו כתרגום “פיוטי”, ראה בספר־התהלים לא רק את “תכנו האלוהי” אלא גם את הודו הפיוטי, הדגיש בו את יסוד הלב והרגש27. והרדר גם הוא ראה בספר התהלים – “אוקינוס זה בן ק”ן שירים" – שירה לירית צרופה. גם הוא לא היתה דעתו נוחה מרוב תרגומי־התהלים הגרמניים. דרישתו הראשונה של הרדר היתה זו: שכחו את כל חקוייהם ופרושיהם של האחרונים, ואף את המעולים והנערצים שבהם… בספר־התהלים אנו רוצים לראות את ימי־הקדומים, לחוש בהם את לבו ושכלו של דוד ומשורריו28. הרי שלכאורה לא יכול מנדלסזון לראות עצמו כאלו היה הראשון לדרישת חדושו הפיוטי של ספר־התהלים. (ואין כאן מעניננו לברר, עד כמה עלה בידי קודמיו להגשים את המטרה ששיוו נגד עיניהם בעבודתם). ואף על פי כן ראה מנדלסזון רשות לנפשו לראות את עצמו כחלוץ למתרגמיו השיריים של ספר התהלים. רשאי היה לכך, אולי אף משום ששקע – הרבה יותר מקודמיו – מרץ־אמנות ועמל־תרגום בהגשמת תעודתו זו, משום שמדת יכלתו הספרותית וכח בטויו הפיוטי עלה על רוב מתרגמיו שקדמוהו. קודמיו שדברו בתרגום פיוטי נתכוונו לתרגום בחרוזים, כוונתו של מנדלסזון היתה רחבה ומקיפה משלהם. האמין מנדלסזון בתום־לבו, שעלה בידו הרבה יותר מבידי קודמיו, להחזיר את פני השירה הלירית לספר התהלים, לעשות את ספר־תפילותיה של הכנסיות הדתיות – ספר תהלתה ותפלתה של האישיות המשוחררת שבמאה הי"ח.


ב

דרך כלל ניתן לומר שהעדיף מנדלסזון המתרגם את מתן־הצורה שבתרגום בכללו על הדיוק הלשוני ה“עבדותי”. כך, לדוגמה, הוא משיא עצה לידידו גרפה (באגרתו מכ"ב באפריל לשנת 1783), שהיה עסוק אותו זמן בתרגום ציצרו, שיעשה בזה כדין שהוא גופו עשה בספר התהלים: תרגם כטוב בעיניך, והנח להם למבקרים שיצווחו אח“כ. אנו כולנו המצפים לתרגומך איננו רוצים לעמוד ממנו על הרומאי – אלא ללמוד מפיך כיצד התפלסף רומאי זה. לשם כך יש צורך ב”בקורת" אחרת מזו שביד המלומדים29. ובמקום אחר יצא מנדלסזון לטפח על פני המתרגמים מלה במלה: רוב מתרגמינו, וביחוד הללו המתרגמים בשביל בתי החרושת של התרגום, קבעו לעצמם חוק יסודי זה שלא להתרחק ממלות המקור. סבורים הם שתרגמו באמונה – אם הקורא לא יבין בתרגומם יותר מבמקור הזר לו30. ואף וילנד לדוגמה, לא עמד לפני מנדלסזון בדין – על שום שהוא מתרגם משועבד יתר על המדה31. אין ללמוד מכאן שמנדלסזון המתרגם זלזל ביחודו של המקור (אף באוצר מלותיו ובטוייו), ואף על פי כן הרבה יש ללמוד מדבריו אלה וכיוצא בהם על עמדתו בשאלת התרגום בכללה, בה נתחבטו טובי יוצרי הספרות בעולם. הרבה מה שאמר מנדלסזון – מנסיונו בעבודת התרגום אמר32.

ומה היתה שיטת־תרגומו בה נהג בספר־התהלים למעשה? על כמה מפרטיה נעמוד כאן. כנראה היה מנדלסזון מפקפק בכמה מפרטי המסור והמקובל כלפי ספר התהלים. בעיות שונות, לשוניות והיסטוריות, הכרוכות בתהלות גופן, בשלובן, בסדרן וכו' – לא נעלמו מעיניו. אתה מוצא כמה תהלות חמורות – כותב מנדלסזון לצימרמן – שניתן לפרשן כעולה על רוחך, משום שאין אתה יודע – לא את זמן חבורן, לא את מחברן ולא את התנאים בהן באו לעולם. כמה מקומות משובשים בוודאי. ואף על פי כן נשאר מנדלסזון נאמן לתפיסת התנ“ך המסורתית־הדתית, ולא דבק בו אף משהו זה של פריצת־גדר בה פתחו אחדים מבני דורו הנוצרים בבקרת המקרא. (ולא עוד, הוא שמר גם על חלוקת התהלים לספרים33). בקש מנדלסזון לצור בגרמנית צורה פיוטית לזה הספר כמות שנמסר מדור דור. וכאן נתקל בהרבה קשיים. אע”פ שהרבה לישר הדורים בתרגומו – לא עלה בידו להעלים עקבות התאבקות זו בין המקור כמות שהוא ובין נסיון־התרגום. כמה חרוזים נשארו סתומים אף בתרגומם. אין המקור והתרגום עולים תמיד בקנה אחד34. דברי פרידלנדר, שמנדלסזון לא הוסיף ולא גרע מלה מהמקור35, אינם נכונים. כמה מלים וחלקי־חרוזים השמיט בתרגומו. וקשה הוא להכריע אם השמטות אלו ארעיות הן, או בכוונת מתרגם. אף במהדורה השניה לתרגומו לא נתמלאו השמטות אלו (לדוגמה: נ“ט, י”ז). כמה חרוזים קשים הוא “מנצח” אך ורק דרך תאור מוסגר או מסגיר או דרך מתן־צורה פיוטי חדש. פרקים יש כאן יותר מן הפיוט השני (“נאכדיכטען”) מאשר מן התרגום האמתי. ואין חזיון זה מצוי רק בתרגום חרוזים מסובכים בלבד. הטביע הרבה מחותמו הפיוטי על ספר התהלים. אי־אלו שנויים קלים מספיקים לו פרקים כדי להאדיר את המית השירה שבתהלות. תהלות כלליות נעשות על ידו פרקי־שירה אישיים, ישרים, בלתי אמצעיים. כאן עלה בהרבה על רוב קודמיו בתרגום זה.

אולם פרקים עזבתהו רוח־תרגומו הכובשת. יש שהוא מאריך קצת בתרגומו, יתר על המקור (לדוגמה: פרק ס"א, ו'). חצי פסוק (“יבשו הבוגדים ריקם”, כ"ה, ג') מתרגם על ידו בהרחבה זו:

Treulose nur bestehn mit Schande; Denn sie verfehlen ihres Zwecks

“ימטר על רשעים פחים” (י"א, ו') הוא מתרגם:

Des Blitzes Stricke wirft er einst, Vom Himmel auf die Frevler nieder.

(לותיר מתרגם אף כאן מלה במלה).

“מנת כוסם” (י"א, ו') מתרגם מנדלסזון: Wird ihres Bechers Antheil sein

“וינחם כרב חסדו” (ק“ו, מ”ה):

Und ändert seinen Rathschluss; Nach seiner grossen Güte.

וכנגדם, פרקים שהתרגום מקצר כלפי המקור (ל"א, ג' וכו'). אין הוא חושש להעביר מחרוז לחרוז (ט"ז: ז’־ח') ואין הוא מקפיד פרקים על חלוקתם.

ככל תרגום אין אף תרגומו זה של מנדלסזון נמלט מן הפרוש. את מקום הפרוש החסר ממלאה טכניקה תרגומית מיוחדת. שנוי הסדר בפסוקים וכו' אף הוא נמנה על “תרגום במקום פרוש” או “תרגום שהוא פרוש” זה. יש שהוא מונה חלקים בתהלה מן התהלות ע“י סמון בכוכבים (למשל: י“ג, כ', כ”ו, כ“ז, כ”ח, כ“ט, מ”ה, פ‘, קי"ט, וכו’) או ע”י מנין מיוחד בתהלות גופן (פרק י“ח, לדוגמה, נחלק לי”ב חלקים; בפרק ל"ד משמש כל פסוק חלק לעצמו). מנדלסזון הוא שהכניס גם את המקהלה תוך ספר התהלים36. עתים “המקהלה” מסיימת את התהלה, ועתים היא משתלבת באמצע (לדוגמה: י“ד, כ', מ”ו, נ“א, ס”ט). בס“ח אנו מוצאים מקהלה ראשונה ומקהלה שניה. והוא הדין פ”ט, שחלוקתו הפנימית ראויה לתשומת לב. בפ“ד מוסיף מנדלסזון על המקהלה – “קול” (eine Stimme), בצ”ה מכניס מנדלסזון את אלהים כ“משתתף” בתהלה. כל הנסיונות הללו מעידים על רצונו של מנדלסזון להוסיף לתרגומו מהדרמטיות. נובעים הם מהתאבקות־מתרגם שחש במלאכת־תרגומו בתהום שבין שתי הלשונות ובין יוצרי־המקור לבינו גופו.

במקום הערות שמשו לו אי אלה סמונים טכניים. לדוגמה, נהג מנדלסזון להסגיר – בחצי עגולים – אי אלה פסוקים (ל“ח, י‘; נ’, ו‘; צ’, ד'; צ”ט, ה'; בק"ז מוסגרים כמה פסוקים כאחד) או חלקיהם (מ‘, ו’, ז‘, י’; נ‘, ג; ק"ט, ד’). הסגרות אלה שמשו לו במקום הסברה, שהפסוקים המוסגרים אין מקומם כאן אלא בתהלה אחרת. בהסגרות אלה אנו נתקלים בבעיות־המקור החמורות שהיו לפני המתרגם, ולא עלה בידו לפותרן כהלכה. אף הן מעידות על ראייתו הבקרתית של המתרגם, שלא העיז להסיק ממנה את המסקנות שהיו מטפחות על פני צורתו המסורתית של ספר־התהלים37. ורק במקומות בודדים אנו נתקלים בדמות המשכיל שבמתרגם, ובהם אנו שומעים את לשון ההשכלה בת המאה הי"ח38.

ומשום שבקש מנדלסזון לשמור על שלמותו של מתן־הצורה הפיוטי ששיווה נגד עיניו – נכשל בחוסר עקביות רבה בבחינת שמוש המונחים. אין לך כמעט מונח אחד בספר־התהלים שלא זכה לכמה וכמה תרגומים שונים (והוא הדין ציורים ותמונות, וכו'). לדוגמה אמנה כאן אי אלה מונחים:

אמונה: Wahrheit (קמ"ג, א'); Treu (ל"ו, ו'); Vatertreue (צ"ב, ג').

אמת: Recht (קי"א, ז'); Treue, Treu (פ“ה, י”א, י"ב); Treu und Wahreit (קמו, ו').

גוים: Erdbewohner (נ"ט, ו'); גם Völker ופרקים גם Heiden.

חסד: Gnade (נ“א, ג'; ק”ט, כ“ו; קי”ט, מ"א); Wohltat (ק“ז, מ”ג); Huld (פ“ו, ט”ו; ס"ג, ד'); Liebe (פ“ט, כ”ט; צ"ח, ג'); Güte (נ“ב, ג'; נ”ז, ד').

חק: Lehre (נ', ט"ז); Recht (ק“ה, מ”ה).

כבוד: באותו פרק (כ"ט) יש לו שלשה תרגומים: Ehre (ג'), Ruhm (א' וכו'), Majestät (ט'). עיין כמו“כ: קמ”ה, י“א; נ”ז, ט'.

לב: Herz; Geist (מ"ה, ב'); Gemüt (קל“ט, כ”ג).

משפט: Weisheit (קי"א, ז'). ובאותו פרק (ל"ז) Gerechtigkeit, Recht (כ"ח, ל');gerechter Wandel (ק"א, א'); Gebot (ק"ו, ג').

נפש: Gemüth (ע“ז, ג'; קי”ט, כ‘; קמ"ג, ו’); Leben (נ“ד, ה‘, ו’; נ”ו, ז'); Geist (נ“ז, ז'; ס”ב, ב'); mich (נ“ו, י”ד).

עם, עמים, לאמים: בתרגום כל אלה אין שום קביעות. משמשים בערבוביה: Nation, Staat, Reich (עיין לדוגמה ס"ז, ה').

צדיק: Tugendverehrer (קי“ח, ט”ו); Rechtschaffne (קי"ח, כ').

צדק: Tugend (קי“ח, י”ט; קל"ג, ט'); Unschuld (י“ח, כ”ה); Frömmigkeit (י“ח, כ”א).

צדקה: Recht (ל"ו, ז'); Wohltun (ל“ו, י”א); Gnade (נ“א, ט”ז); Urtheil Gerechtes (ע"ב, א'); Allgerechtigkeit (ע“א, כ”ד; קמ"ג, א'); Verdienst (ק“ו, ל”א); Recht (צ"ט, ד'); Güte (קמ"ה, ז').

צרה: Not (ל"א, ח'); Angst (ל"א, י').

רוח: Sinn (נ“א, י”ט); Geist וכו'.

רחמים: גם Vaterliebe (קי“ט, ע”ז).

רצון: Huld (נ“א, כ'; פ”ט, י"ח); Gnade (ס“ט, י”ד).

רשעים: Bösewicht, Frevler, Verruchte וכו'.

תבונה: Verstand (קמ"ז, ה'); אבל “טוב טעם ודעת” הוא מתרגם כמו"כ Verstand und Einsicht (קי“ט, ס”ו).


תורה: לתרגום זה ישנו ערך פילוסופי־דתי מיוחד, ומותנה הוא מצד שיטתו של מנדלסזון בפילוסופיה כללית וישראלית.

וכך הוא מתרגם “תורה” פרקים: Lehre (ל“ז, ל”א; פ“ט, ל”א; קי“ט, א', י”ח, ק“ט, קי”ג, קל“ו, קמ”ב, וכו'); ופרקים – Gesetz (מ‘, ט’; צ“ד, י”ב; קי“ט, נ”ג, צ“ז, קכ”ו וכו').

וכאן המקום להוסיף, שאף תרגום “יהוה” Ewiger אינו עקבי בתהלים39. במקומות רבים הוא מתרגם Herr, Gott וביחוד במקומות שקבלם מידי לותיר – נשאר תרגום Herr שלו. פעם מתרגם מנדלסזון “יהוה” der Heilige (ס“ח, י”ז); “יהוה אדונינו” (ח; ב‘, י’) הוא מתרגם: Unendlicher Gott, unser Herr.

כאמור, מנדלסון המתרגם מעדיף חליפות הצורה ורבוי גווניותה על עקביות המלה, ועד כדי כך, שאין הוא חושש לאי־עקביות זו בתרגום פסוק אחד החוזר פעמים בו בפרק (נ“ט, ז', ט”ו). כשם שאינו עקבי בתרגום מושגים קבועים כך אינו מדייק בעקביות מלות היחס וכו' וכמה פרטים שייר בתרגומו: כלי הזמר שבתהלים אינם מתורגמים כל עקר, מלת “סלה” הכניס לתוך תרגומו במקומות בודדים. לא חשש כמו“כ מפני “הבראיסמים” כמות שהדגיש בהקדמתו, וכמו”כ נשתמרה צורתם העברית של שמות העצם הפרטיים.


ג

כשם שמיעטו בכלל לטפל במחקר תרגום התהלים למנדלסזון בכללו (קיזרלינג) והיוצאים בעקבותיו לא עיינו אף בכתב־היד של המתרגם) – כך לא ניסו עד כאן לברר את רשומי התרגומים הקודמים בתרגום זה, או – לפחות – לעיין עיון־משווה בתרגום מנדלסזון ובתרגומי קודמיו40. בעלי המאמרים השונים על מנדלסזון הסתפקו אף כאן ברמזים כוללים או שהעלימו עיניהם לגמרי מהבעיות הללו.

ברור הוא, שאין לבקש בתרגום מנדלסזון רשומי התרגומים ה“יהודים־אשכנזיים” שקדמו לו41. הללו נתכוונו לתרגום מלה במלה, לשונם לא היתה לשונו הצרופה של מנדלסזון, וגישתם אל בעית תרגום־התהלים לא היתה גישתו. אחדים מהם היו כנראה לפני מנדלסזון – אולם לא יכלו לסייע לו במלאכתו. מה שאין כן התרגומים הגרמניים. בעיקר יש לעיין כאן בתרגומי־התהלים ללותיר, למיכאליס, לקנפ ולקרמר.

רב ערכו של תרגום־לותיר למפעלו של מנדלסזון. חשיבות פרינציפיונית ישנה להשוואה שבין שני התרגומים הללו, בין במקומות שמנדלסזון מקבל את תרגום־לותיר (בשלמותו או לשעורין) ובין כשהוא דוחהו וסולל לו דרך חדשה, או מבכר את תרגומי המתרגמים מבני דורו על תרגום־לותיר. לא אוכל – כמובן – לעמוד כאן על כל נקודות המגע והנגוד שבין תרגומי לותיר ומנדלסזון. (רוב מסקנות השוואתי את שני התרגומים הללו אצרף בלוח־גרסאות מיוחד להוצאה הבקרתית של תרגום התהלים למנדלסזון בכרך ח' של כתבי מנדלסזון הנ"ל)*42. אסתפק כאן על כרחי בסמון ראשי החזיונות בפרט־מחקר זה, ומבחינתם הפרינציפיונית.

דרך־כלל ניתן לומר, שלותיר מרבה לדייק בתרגומו ממנדלסזון, נאמן ממנו למלה בלבושה המקורי, עקבי ממנו בתרגום מושגים מופשטים וכו'. ואלו מנדלסזון המתרגם בן־חורין יוצר יותר מלותיר, משתדל יותר ממנו לצור צורה פיוטית חדשה לתהלות. לותיר שומר בתרגומו על המלה. מנדלסזון – על כוונתה, ולפי תפיסתו (כמובן, שהכללה זו מניחה מקום ליוצאים רבים מן הכלל, ואעפ"כ היא עומדת בעינה).

דוגמאות אחדות לנאמנות המלה של המתרגם לותיר ולעקביותו:

“בן־אדם” – הוא מתרגם כמעט לעולם: Menschenkind.

“במעשי ידיך”: Deiner Hände Werk. מנדלסזון: Deiner Werke.

“גוים” – מתרגם לותיר בנגוד למנדלסזון, עיין למעלה – בעקביות גמורה: Heiden.

“מה יעשה בשר לי” (נ"ו, ה') מתרגם לותיר: Was sollte mir Fleisch thun; מנדלסזון: Was kann der Mensch mir thun.

“עבד יהוה” (ל"ו, א' וכו') מתרגם לותיר: Des Herrn Knecht; מנדלסזון: Verehrer des Ewigen 43.

פרקים התרגום הנאמן למלה משל לותיר עולה בפשטותו על זה של מנדלסזון; לדוגמה:

“יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת” (י"ט, ג').


לותיר מנדלסזון
Ein Tag sagts dem andern Ein Tag strömt es dem andern zu
und eine Nacht tuts kund der andern Und Nacht giebt diesen Unterricht der Nacht

תרגומו של מנדלסזון בכמה מקומות מסובך ועמוס מזה של לותיר, שהוא ישר ממנו, ומעט בו מן העקיפין. המלה שבמקור יש לה בתרגום לותיר, כמרומז, משמעות אחת קבועה ואינה משתנה. אין זו הולכת אחרי הענין, אלא הענין הולך אחריה. שונה מזה הוא יחסו של מנדלסזון אל המלה ואל הענין במקור שלפניו. ומנדלסזון שעמל הרבה על גלוי המוסיקליות הקדומה של ספר־התהלים זוכה במקומות רבים – יותר מלותיר – לתרגום שיש בו הרבה מההשראה המוסיקלית ומהתנועתיות הדרמטית. כנגד זה, במקומות רבים עולה לותיר על מנדלסזון בכח קצורו וצמצומו, בעוז־בטויו. דיינו כאן בדוגמאות אחדות משני התרגומים – לשם הבהרת שנוי דרכים ומתן־צורתם של המתרגמים הללו (וכמובן שלא נוכל לדון כאן בפרטי השוואה זו) (ההעתקות מלותיר לפי הוצאת תרגומו משנת 1766):

א) “כי רשעים יאבדו ואויבי ה' כיקר כרים כלו בעשן כלו” (ל"ז, כ').

לותיר מנדלסזון
Denn die Gottlose umkommen, n wardenund die Feinde des Herrn: wenn sie gleich sind wie eine köstliche Aue, werden sie doch vergehen, wie der Rauch vergehet. Umkommen müssen alle Ubelthäter. Feinde Gottes, sind wie Fett der Widder; Vergehn im Rauch – vergehn;

ב) “סור מרע ועשה טוב ושכן לעולם” (שם, כ"ז).

לותיר מנדלסזון
Lass vom Bösen, und thue guts, und bleibe immerdar Dem Laster gram, der Tugend hold; so bleibst du immer

ג) הבאישו נמקו חבורתי מפני אולתי" (ל"ח, ו').

לותיר מנדלסזון
Meine Wunden stinken und eitern vor Gestank und Eiter fliesst
meiner Thorheit aus meinen Wunden,
Den Wunden meiner Unvernunft

ד) “צנה ואלפים כלם וגם בהמות שדי” (ח‘, ח’).

לותיר מנדלסזון
Schafe und Ochsen allzumal, dazu auch die wilden Tiere Das Lamm, den Stier, und auch Gewild

ה) “צפור שמים ודגי הים עבר ארחות ימים” (שם, ט').

לותיר מנדלסזון
Die Vögel unter dem Himmel und die Was in der Luft, was sich im Wasser regt
Fische unter dem Meer und was – Er bahnt sich Wege durch
im Meer gehet die Meere

ו) “יבשו ויבהלו מאד כל אויבי ישבו יבשו רגע” (ו', י"א).

לותיר מנדלסזון
Es müssen alle meine Feinde zuschanden Schmachvoll stürzen meine Feinde alle
werden und sehr erschrecken: sich Zurück! Ein Wink! – sie sind
zurückkehren und zu Schanden werden plötzlich zu Schanden

ז) “מפי עוללים ויונקים יסדת עז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם” (ח‘, ג’).

לותיר מנדלסזון
Aus dem Munde der jungen Kinder und Der Säuglinge und Kinder Lallen Befestiget
Säuglinge hast Du Deine Macht zugerichtet dein Reich, beschämt den Sünder
um Deiner Feinde willen, dass Du Und stürzt den Feind, der Rache schnaubt
vertilgest den Feind und den Rachgierigen

ח) “פן יאמר אויבי יכלתיו צרי יגילו כי אמוט” (י"ג, ה').

לותיר מנדלסזון
Dass nicht mein Feind rühme, er sei Sonst spricht mein Feind:“den überwand ich!“
mein mächtig geworden, und meine Frohlocken Widersacher meines Falles
Widersacher sich nicht freuen, dass ich niederliege

דוגמה ליתרון חיוניות בתרגום מנדלסזון, וכנגדה אנו מוצאים:

ט) “מי האיש החפץ חיים אהב ימים לראות טוב” (ל“ד, י”ג).

לותיר מנדלסזון
Wer ist, der Leben begehrt und gerne gute Tage hätte? Wer ist der Mann, der Lust zum Leben hat?
Im Alter gerne glücklich ist?

י) “וכל עולה קפצה פיה” (ק“ז, מ”ב).

לותיר מנדלסזון
Und aller Bosheit wird das Maul gestopft werden Ungerechtigkeit verstummet

* * *

ההשוואה המדויקת בין תרגום לותיר ותרגום מנדלסזון מוכיחה, שמנדלסזון נוטה מדרך לותיר בתפיסת־הנושא של החרוז, בתפיסת־הזמן שלו, בפרושו המודלי. אין הוא זהיר לדוגמה, גם בתרגום מלות היחס כלותיר, ואף בנוסחאות־תרגום שקבל מנדלסזון מלותיר – הוא נוהג לשנות ממטבע שטבע לותיר, מתוך שהוא משנה את סדר נוסחתו של לותיר, מוסיף מלות קשור או משמיטן משל הנוסחא שלפניו, מכניס ריתמוס משלו לנוסחת־לותיר, (או משנה את נוסחת־לותיר לשם שנוי־ריתמוס), משחרר את זו מדיוקה הקיצוני44. הלבשת־החרוז שבתרגום מכריחה אף היא את מנדלסזון לנטות מתרגומו הפרוזאי של לותיר. תרגומים “פיוטיים” של לותיר הוא מעביר לתוך תרגומו בלי שנויים (עיין בדברי הקדמתו). וזו דרך־הקבלה מתרגום־לותיר כמה מדרגות בה: יש שהוא מקבל ממנו תרגום שם או שמות אחדים שבחרוז, פעל אחד או פעלים אחדים, יחוד־בטוי מכריע בחרוז, תמונה או מליצה יסודית. ופרקים אין זו קבלה העומדת על מלה או על מלים אחדות, אלא קבלת תפיסתו של לותיר בכללה. (במראה המקומות לתרגום מנדלסזון, בכרך ח' הנ"ל, הריני ממיין את כל מדרגות־הקבלה הללו ומסמנן בהגדרות מיוחדות). בבחינה פרינציפיונית עלינו להבדיל בין קבלת נוסחאות־לותיר המשמשת מצע לתרגום חדש משל מנדלסזון, ובין קבלתן כמות שהיא, כשהמתרגם מנדלסזון מקבלן ומכניסן תוך תרגומו (ואם גם בשנוי־מה), ואינו מנסה כלל לתרגם מחדש את החרוז שלפניו, כלומר כשנוסחת־לותיר פוטרת אותו מתרגום או מכריחה אותו לוותר על תרגומו הוא. ומוצא אתה כמה קבלות מתרגום־לותיר, שלכאורה אפשר היה לטעון שאין מנדלסזון יוצא בהן כלל בעקבות לותיר, ואילו גם לא היתה נוסחת־לותיר לפניו על כרחו היה מתרגם תרגום זה, וכאלו אין כאן לא קבלה מלותיר אלא הקבלה בלבד בין נוסח־מנדלסזון ונוסח־לותיר – ואחרי כל אלה, לאחרי עיון משוה מדוייק, מתבהר שאין כאן אלא רשומי נוסח־לותיר. אף במקומות כאלה אין לזלזל בהשפעת לותיר על מנדלסזון. לשם הכרעה בתרגומי־מנדלסזון מסוג זה (כלומר, תרגומים בהם ניתן לפקפק, אם מנדלסזון יצא באמת בעקבות לותיר, אע"פ שלמעשה עולה תרגומו עם זה של לותיר בקנה אחד) אני מציע עיון ב“כתוב השלישי”: בתרגומי שאר המתרגמים הגרמנים (מיכאליס וכו'); כאן אבן הבוחן. עיון זה יוכיח באיזו דרך הלכו מתרגמי־תהלים במאה הי"ח כשפרשו (מסבות שונות שלא כאן המקום לפורטן) מנוסחת־לותיר, וכמה כרוך היה כאן מנדלסזון אחרי לותיר שהורה לו את הדרך והטיל עליו זקת תרגומו. (וכמובן שאין למנות על סוג זה חזיונות־הקבלה ודמיון ודאיים וברורים בין שני התרגומים הללו כמות שהוכחתי בפרוטרוט במחקר המקורות הנ"ל לתרגום מנדלסזון45).

ויש להוסיף, שמהשוואת נוסחאות מנדלסזון בתרגומו (משנת השבעים ואילך), ומעיון מדוקדק בכתב־ידו (השמור בקובץ־לסינג שע"י הספריה הממלכתית בברלין, ובו אפשר לראות מתוך שנויים ותקונים רבים, בכמה עמל על שחרורו מנוסחת־לותיר), אנו למדים, שאף זקת־לותיר זו היתה לה התפתחות משלה, לבשה כמה צורות במשך עשרות השנים בהן עסק מנדלסזון בתרגום התהלים. בנוסחת כתב־היד, לדוגמה, זקת־לותיר גדולה מבמהדורה הראשונה (1783). בדיקתנו המפורטת מוכיחה, שבשעה שיצא מנדלסזון להכין את תרגומו לדפוס, השתדל להשתחרר, במקום שראה אפשרות לכך, מזיקת־לותיר, ובמהדורת תרגומו הראשונה רב מאמץ־שחרורו מכבלי תרגום־לותיר46. ומכיון שמנדלסזון לא תרגם את ספר־התהלים כסדרו, אלא תהלות־תהלות, כנוח עליו הרוח – ניתן להוכיח, שבכמה תהלות שלמות גברה עליו זיקת־לותיר ולא יכול להשתחרר ממנה, ובכמה מהן עלה בידו לפרוק את עול־לותיר בתכלית. ואלו היה בידנו לקבוע את סדר תרגום התהלות, היה פרט זה מתברר ביותר וברורו היה משמש מפתח לתוספת־הבנה בהתפתחות תרגומו של מנדלסזון.

אולם אין אנו רשאים להעלים עינינו גם מזה, שאף במקום שמנדלסזון פורש מנוסחת־לותיר, יש שנוסחה זו נשארת לו נקודת־מוצא לתרגומו, אף לאחר שסלל את דרכו הוא.

ניתן לשער, כמה הרבה מנדלסזון “להתאבק בעפר” תרגום־לותיר, ולהאבק בו כאחד. קבל ממנו ואחר כך חזר בו, התרחק ממנו ואח“כ חזר אליו (עיין ברשימותינו הנ"ל על כתב־היד של תרגום מנדלסזון). אולם בנקודה אחת פרש מנדלסזון מלותיר פרישת עולם, לא וותר לו אף משהו ולא קבל ממנו ולא כלום, והיא המגמה הכריסטולוגית בתרגום התהלים. כאן לא ידע מנדלסזון לא היסוס ולא משהו של זיקה. (אף אחדים מחוקרי התהלים הנוצריים שבמאה הי“ח התחילו מרחיקים עצמם מהפלגת מגמה זו בפרוש התהלים, אע”פ שלא נשתחררו ממנה חרות־ממש). ושוב: מנדלסזון ששמר בפרט זה על חרותו הגמורה מתרגום־לותיר – לא נסה לברוא “תבלין” כנגד כריסטולוגיה זו ולפרש את התהלים ברוח “צד שכנגד” ישראלי. שהרי נתכוון מנדלסזון לעקור מפרושי־התהלים ומתרגומיו לא רק את הכריסטולוגיה אלא גם את המשיחיות בכללה, אף זו הישראלית. באגרתו הנ”ל לצימרמן47 הוא עומד אף על שאלה זו ומעיר על שתי תהלות הנראות בעיני מפרשי “שתי האומות” (היהודים והנוצרים Beider Nationen) כנבואות משיחיות ובאמת אין בהן לא מן הנבואה ולא מן המשיחיות.


* * *

עד כאן עמדנו על נקודות המגע והניגוד שבין תרגום התהלים ללותיר ובין זה של מנדלסזון. ואשר למתרגמי התהלים הנוצריים שבמאה הי“ח, מבני דורו של מנדלסזון – בראש ובראשונה השפיע עליו קנפ48, והשני לו במדת ההשפעה והמגע הוא מיכאליס49.(באגרתו הנ“ל לצימרמן הוא מסמן את מיכאליס כפרשן מצוין, ואע”פ כן אין דעתו נוחה מתרגום התהלים שלו). בכמה מקומות אנו רואים את מנדלסזון והוא מזווג בתרגומו את נוסחת לותיר עם נוסחת מיכאליס. או עם נוסחת קנפ, ולפרקים – שלש הנוסחאות כאחת (כ“ז, ל”ח). בכמה מקומות בהם יוצא מנדלסזון בעקבות לותיר, הוא הולך ומתקרב לתרגומי קנפ ומיכאליס. השוואה בקרתית של תרגום מנדלסזון עם נוסחאות שאר מתרגמי התהלים הקרובים לו בזמן ובשתוף־רשות תרבותית ולשונית – מאליפה היא הרבה בין בבחינת הערכת תרגום מנדלסזון כשהוא לעצמו ובין בבחינת קביעת מקומו וערכו בתרגומי התהלים במאה הי”ח דרך כלל. לדאבוני, אין אני יכול כאן – לרגל חוסר במקום – לדרוש סמוכים ורחוקים בין תרגום מנדלסזון ובין תרגומי קנפ ומיכאליס ולהבהיר נקודות מגע וניגוד אלה בדוגמאות50.

אולם אין למצוא שום מגע בין תרגום מנדלסזון ובין תרגום התהלים ליוהן אנדראס קרמר (1755), העמוס הערות ובאורים. חלוקים שני מתרגמים אלה בתפיסת ספר התהלים לכל פרטיו, בהגדרת תעודתו של המתרגם ותחומו של התרגום דרך כלל. ולא עוד אלא שקרמר לא נשתחרר עדיין מדרכי הפרוש הכריסטולוגי ורואה הוא בתהלים מהרהורי לבו של נוצרי מאמין (עיין לדוגמה הערה לחלק ג', 1763). גם עיון מרפרף בתרגומו של קרמר דיו להוכיח, כמה רב המרחק בינו ובין נוסחת־מנדלסזון, שהרי קרמר מרחיק עצמו בתכלית מן המקור. אין המקור משמש לו אלא מעין חומר לפיוט. אין הוא מתרגם את ספר התהלים אלא תולה את שירתו הדתית הוא בספר זה. אין גבול למדת־חרותו של מתרגם זה, אם בכלל ניתן לראות את “חבורו” כתרגום. וזו לא היתה, כמבואר, דרכו של מנדלסזון51.

שנה אחרי מותו של מנדלסזון יצא לאור תרגום־תהלים חדש של קרמר ה“שני” (יוסף אנטון קרמר)52. אף הוא הדגיש שאינו מתכוון אלא ליתן לדורו מפתח להבנת השירה הלירית של דוד וחבריו (בהרבה הוא כרוך אחרי תרגום מיכאליס). מתרגם זה הצטער (עיין בהקדמתו) שלא יכול להפיק תועלת מתרגומו של מנדלסזון – מכיון שכשיצא זה לאור היה תרגומו הוא מוכן בידו. ובאמת אין בו כלל מרוחו של תרגום מנדלסזון.


ד

דעה זו (שנפוצה במאה הי"ט) על עוצם השפעת תרגום התהלים למנדלסזון יש בה משום הפלגה רבה. במדה שאנו מרבים לעיין בספרות הגרמנית שבמאה הי"ח (בספרות השירית בכלל, בתרגומי התהלים ושאר ספרים מכה"ק בפרט) ולאחריה, בה במדה מתברר לנו שמפעלו הספרותי הזה של מנדלסזון לא הטביע את חותמו על ספרות התרגומים הגרמנים לכה"ק, לא קיים את התקוות שתלה בו מנדלסזון גופו.

התיאולוגיה הנוצרית לא יכלה לסמוך את ידיה על תרגום “בלתי־נוצרי” זה. בעיניה היה תרגום זה ספרותי־פיוטי יתר על המדה. ובעניני חוגי הסופרים והמשוררים היה התרגום ספרותי־פיוטי פחות מן המדה הרצויה להם. כמה מהם לא יכלו להשלים עם מגמה זו (שאמנם לא הפריז בה מנדלסזון, לא פגמה זו בעצם התרגום, הובלעה תוכו – ואף־על־פי־כן הרי היתה קיימת), שנתכוונה להבליט את יסודות ה“השכלה” הישראלית הקדומה בימי דוד ושלמה (עיין למעלה). ושוב: לא עמד ספר התהלים במרכז עניניו של הדור השני להשכלה הגרמנית, שבא לרשת את מקום מנדלסזון וחבריו. וכנגד זה: קהל קוראי התהלים באומה הגרמנית חונך על תרגום־לותיר וקשה היתה עליו פרידתו ממנו (עיין בדברי מבקר תרגום מנדלסזון ב“דויטשה מוזעאום”, 1783). ואין מן הצורך להוסיף, שאף בפנים, בעולם היהודי, לא היתה לתרגום זה השפעה מיוחדת ומכריעה.

דברינו אלה יהיו נראים כחדשים – ואולי גם מוזרים – בעיני כל אלה שקראו הרבה ובעצמם ספרו הרבה בעוצם השפעתו של תרגום התהלים למנדלסזון, כאלו היה זה “מאורע היסטורי־תרבותי” חשוב וכו' וכו‘. אולם אין בדברינו כדי להפתיע את מי שיטרח ויעיין בספרות הגרמנית שבמאה הי“ח וראשית המאה הי”ט. ולא זו בלבד: סמוך לפטירת מנדלסזון התחילו הרבה מתלמידיו ומעריציו גופם מקוננים על כך שמפעלו הספרותי הזה של רבם עלה כמעט בתהו. תרגום־תהלים של מנדלסזון לא זכה אפילו לרשימות־בקורת מקיפות וחיוביות כשאר יצירותיו שהדן היה כביר אף מחוץ לספרות הגרמנית. דוד פרידלנדר53 קובל זמן מה אחרי פטירת רבו על כך, שתרגום התהלים של מנדלסזון לא עורר שום “סנסציה” (בלשונו) בספרות: המבקרים לא הרימו על נס את מאמצו הספרותי הכביר של מנדלסזון בתרגומו זה, לא עוררו עליו את דעת הקהל. שבחוהו כ- Modernisierte Dolmetschung נאה, העמידוהו בארון הספרים בצד שאר ספרי מנדלסזון, לשם שלמות שורת ספרי המחבר, ואין דואג לרשומיה בעתיד. קובלנות מעין אלו אנו מוצאים גם ברשימות אחרות משנות השמונים והתשעים למאה הי“ח. מבקר תרגום מנדלסזון ב”דויטשס מוזעאום“54 מעיד אף הוא, שלא מצא תרגום זה את הדו הנאות. נראה לו שכובד תרגומו זה של מנדלסזון ומעלתו הם יותר ברוחו הפילוסופית והפיוטית של המתרגם מבידיעותיו בשפות־המזרח. מבקר זה קבל (ולא הוא לבדו) על רבוי רשומי השירה היוונית־הרומאית בתרגום התהלים למנדלסזון. (וכמה עמל המתרגם לצור את צורתה העברית הקדומה של שירת התהלים! עיין למעלה). כאלו עשה מנדלסזון את דוד משורר מודרני, וכאלו תהלותיו יש בהן יתר על המדה מריח המאה הי”ח ורוחה. ובעקר הדבר, מתנגד מבקר זה (ודברי בקורת שנתפרסמו ב“דויטשס מוזעאום” השפעתם היתה רבה על בני הדור ההוא) לגורם השני לתרגום התהלים (עיין למעלה), לנסיונו של מנדלסזון לצור אגב תרגום־התהלים את צורת ההשכלה העברית הקדומה, ולהוכיח תוך מתן צורה חדש זה, שכאלו אין בין השכלת ישראל בימי דוד ושלמה, – “תור הזהב” – ובין השכלת האומות במאה הי“ח ולא כלום. אותו מבקר שואל (ובשם העולם הנוצרי, וגם עולם ההשכלה שבימיו): האמנם הרעיונות ה”פרוגרסיביים" (במוסר, בתפיסת אלוהים וכו') שמנדלסזון שם בפי משוררי התהלים הם הם שהיו נר לרגלי ישראל הקדום בימי דוד ושלמה וכו’? האמנם זו היתה דמותם הרוחנית והתרבותית של משוררי ישראל הקדום – הוא שואל, ומשיב בשלילה וזו לא היתה תשובת־יחיד. ואין מבקר זה מסתפק בכך, הוא מוסיף ואומר: אם רשאי היה מנדלסזון להטביע את חותם ההשכלה בת המאה הי“ח על ספר־התהלים, למה רגשו מנדלסזון וחבריו על התיאולוגים הנוצרים הרואים בספר זה מהרהורי לבם הנוצרי? אם מותר לו למנדלסזון לראות את ספר־התהלים לאור הפילוסופיה, מפני מה יאסרו על התיאולוגים הנוצרים לראותו לאור הדוגמטיקה הנוצרית, להגיה אור זה על תהלות דוד בן ישי וחבריו, לטשטש ע”י כך את אפיה הקדום המיוחד של שירה זו ולעשותה נושא לדוגמטיקה הנוצרית שבידם, ספר־חנוך לכל הרוצה לעמוד על תורת המשיחיות הנוצרית וכל הכרוך בה!

הפליג אותו מבקר הרבה. מי שישווה תרגומי הנוצרים ותרגום מנדלסזון יווכח על נקלה שאין הנדון דומה לראיה. ואעפי"כ שמש אותו גורם פילוסופי־השכלתי (שאמנם לא עשה אותו לאב־בנין למפעלו, כאמור) מטרה לחצי המבקרים המועטים ממחנה ההשכלה והפילוסופיה הגרמנית, עד כמה שנזקקו לתרגום־התהלים של מנדלסזון וראו צורך לייחד עליו את הדבור55.


* * *

כנגד מבקרים אלה – ניסו תלמידי מנדלסזון ומעריציו אחרי פטירת רבם לעשות פרסום לתרגום־התהלים שלו ולהכשירו לעיון ולהשפעה מחנכת. מלבד השתדלותו של דוד פרידלנדר – יש להעיר על הפרוש המפורט שהתקין יואל ברי“ל לתרגום־מנדלסזון, שיצא לאור בצרוף תרגום זה בכתב עברי בצרוף פרושו של ספורנו56. פרוש זה לא קלע ברוב דבריו אל המטרה. סיבת כל לקוייו המדעיים היא בכך, שמחברו לא עיין כלל בדברי המתרגמים שקדמו למנדלסזון. במקומות רבים בהם מנדלסזון יוצא בתרגומו בעקבות לותיר, מקבל ממנו את נוסחתו בשלמותה או לשעורין – עומד המפרש יואל ברי”ל ומתווכח עם המתרגם, מחפש מקורות לתרגומו. כמה מתרגומי־לותיר מפליא המפרש כמעשה אמנותו של מנדלסזון. מזכה הוא את רבו המתרגם אף בכמה תרגומים נאים משל מתרגמים אחרים שקדמו למנדלסזון. אולם, כמרומז, לא יואל ברי“ל לבדו נכשל בהזנחת חקר־המקורות לתרגומו של מנדלסזון. אף הוצאה זו ופרוש זה – שנתכוונו בעקר כלפי־פנים, לשם הקורא מבני ישראל (ובשעה שהדור הצעיר בגרמניה פסק מלקרוא בכתב אשורי…) – לא היה בהם כדי להחיות את תרגום התהלים של מנדלסזון ולעשותו מפעל ספרותי־תרבותי חי ומשפיע במדה רחבה. וכנגד זה, אין להסיק מכאן שאין למצוא בכלל עקבות תרגום־התהלים למנדלסזון בתרגומים שלאחריו. אף בתרגום־התהלים הרוסי לפוספינסקי (ורשה, 1871), לדוגמה, מרובים רשומי תרגום־מנדלסזון (ומתרגם זה עומד בעצמו על כך). כמו כן, אין ללמוד מדברינו, שלא זכה תרגום־מנדלסזון לדברי שבח ותהלה מצד כמה מבני דורו57, אולם פרטים אלה אינם עוברים את גבולם המצומצם ואין בהם משום משמעות פרינציפיונית. דברינו בכללם במקומם עומדים: לא נתקיים מבוקשו של מנדלסזון בתרגום־התהלים שלו, לא בחייו ולא אחרי פטירתו. לא זכה מפעלו הספרותי הזה להשפעה קיימת (אף לא בדורו, וסמוך לו) מעין זו שהיתה ל”שיחות הפילוסופיות, ל“מורגנשטונדן” (“מועדי שחר”), ל“ירושלים” ומכל שכן ל“פדיון” שלו.

מנדלסזון המתרגם לא נעטר עטרה מעין זו שעטרוהו הספרות, הפילוסופיה וההשכלה הגרמנית – כסופר, כדברן־ההשכלה וכפילוסופוס גרמני.



  1. Moses Mendelssohns gesammelte Schriften, herausgegeben von Prof. G. B. Mendelssohn, 1843־1845  [להלן במאמר זה: כתבי מנדלסזון, 1843]. V, 649.  ↩

  2. מבקרו של מנדלסזון, יוהן דוד מיכאליס, התנגד אף לדעה זו. עיין במהדורה השניה של תרגום התהלים שלו, 1872, 12.  ↩

  3. Brehmische Beyträge zum Vergnügen des Verstandes und Witzes, 1760.  ↩

  4. Berlinische Monatsschrift VIII (1786) 526.  ↩

  5. עיין במאמרי “הפילוסופיה של ‘ירושלים’”, ספר ביאליק, תרצ"ד, מחלקה ג', 99־140. [נדפס שנית לעיל בכרך זה]  ↩

  6. עיין להלן.  ↩

  7. Michael’s Denis Literarischer Nachlass, 1802, II, 161  ↩

  8. בשאלות אסתיטיקה וספרות התיר מנדלסזון לעצמו לראות באומות־עולם אלו את “אבותיו”. בשאלות דת ועיון היה תמיד מדגיש שבן הוא ל“אבות” מישראל.  ↩

  9. כתבי מנדלסזון, 1843, ivb, 539 וכו'.  ↩

  10. כתבי מנדלסזון, 1843, via, 31.  ↩

  11. כתבי מנדלסזון, 1843, iva, 172. עיין שם, 175, בדבר שאלת המשקל בשירה העברית.,  ↩

  12. כתבי מנדלסזון, 1843, iva, 197.  ↩

  13. הנוסחה שבבקורת לוטה שונה בהרבה מזו של 1783, וביחוד בתהלות ל“ג, ל”ו, נ‘, פ’, צ“א (נוסחה זו קרובה כאן יותר ללותיר), ק”ז, קמ“ח. כנגד זה, נוסחת התהלות קכ”ג, קכ“ו, קכ”ט, קל“ג שבמאמר הנ”ל “על השירה הלירית” (משנת 1777) עולה בקנה אחד עם זו משנת 1783. עיין כתבי מנדלסזון, 1843, iva, 33 וכו'.  ↩

  14. תחלה הוא אומר: etwa 20 Psalmen ואח"כ – etliche 20.  ↩

  15. על אלה נמנתה גם התהלה צ“א הנ”ל, שהוא מצרפה למכתבו ומציעה לו למיכאליס לבקורת. עיין: Literarischer Briefwechsel von J.D. Michaelis, 1795, II, 544. אף לאח“כ החליף מנדלסזון מכתבים עם מיכאליס בענין תרגום התהלים. בעקר בקש לדון לפני מיכאליס ב”נבואות" שבספר־התהלים. עיין שם, 546.  ↩

  16. כתבי מנדלסזון, מהדורת היובל, 1930, ז', LXXX. עיין גם מאמרי “משה מנדלסזון ויוהן קספר לוטר”, התקופה 25 (תרפ"ט) 498 – 520, 26 – 27 (תר"ץ) 547 – 594 [נדפס שנית לעיל בכרך זה].  ↩

  17. הרבה מן הענין יש בעדותו של קרל לסינג באגרתו לאחיו גוטהולד אפרים מי"ז באפריל לשנת 1770: משה (מנדלסזון) סיים את פולמוס־לוטר, והרי הוא מטפל כעת בתרגום התהלים. על ידו אני בא לידי מושג אחר לגמרי על המשורר דוד ועל כל השירה העברית, מזה שקבלתי מתרגום לותיר, קרמר. מה יאמרו לבאור זה של התהלות שאנו הנוצרים ראינון כנבואה לישו הנוצרי? (אגרות לסינג, הוצ' מנקר, 1904 –1907, III, 352).  ↩

  18. עיין באגרתו מי"ח ביוני לשנת 1771: Gazette Littéraire de Berlin, Feuille, CCCLXXXIV, 5 Aout 1771 .  ↩

  19. H. Sanders Beschreibung seiner Reisen durch Frankreich…in Beziehung auf Menschenkenntnis, Industrie… 1784, II, 179 ff.  ↩

  20. כתבי מנדלסזון, 1843, III, 5. בהערותינו (בכרך ח' למהדורת־היובל של כתבי מנדלסזון, ברלין, העומד לצאת לאור) לתהלה צ"ד, ט‘ וכו’ נעמוד על כך בפרוטרוט. [כרך ח' זה לא יצא לאור בגלל נסיבות הזמן. עיין בהקדמה לכרך זה].  ↩

  21. מלבד שנויים קלי־ערך עולה נוסחה זו עם נוסחת התוצאה השלמה של אחר כך. עיין בו בענין ברשימת שנויי־הגרסאות לתהלים בכרך ח' של מהדורת היובל הנ"ל. [ עיין בהערה הקודמת].  ↩

  22. . Die Psalmen, Uebersetzt von Moses Mendelssohn, Berlin, 1783  ↩

  23. מנדלסזון העריץ במאוד את רמלר. עיין כתבי מנדלסזון, 1843, ivb, 37. יש להעיר שמיכאליס השתמש במהדורה השניה של תרגום־התהלים שלו בהערותיו של המשורר אוץ, שאף מנדלסזון הוקירו (שם, ivb, 537).  ↩

  24. מהערותיו של מנדלסזון לאי אלה מהתהלות (א‘, ב’, ד', ט“ו, כ”ב, מ“ט, ס”ח, צ“ג, ק”י, קמ"א) שנתפרסמו לאח“כ במהדורת 1843 (כל כתביו) נראה שבאמת פתח בחבור פרוש לתרגומיו ונשאר עומד בפתיחתו. קשה לברר אם לא העיר הערות־פירוש לתהילות זולתן, אע”פ שאין זה ברור כלל, מפני מה בחר דווקא באלו המנויות למעלה. כמה מהערות אלו מעידות על הרגשה פסיכולוגית־פיוטית נאה. מזכיר הוא בהן את שמות קודמיו: לותיר, מיכאליס, קרמר וקנפ. מן הענין הוא, שדוד פרידלנדר, עד תרגום זה, לא ידע כלל על מציאותן של הערות אלו, ובמאמרו הנ"ל הודיע שאין למצוא בעזבונו של מנדלסזון הערות או פירוש לתרגום־התהלים.  ↩

  25. עיין בפתח דבר שלו ל– Drey Psalmen Davids in deutschen Versen nachgeahmt, 1761־70. כנגד זה הוא מבקר בהקדמתו למהדורה השניה של תרגומו (ט"ז באוקטובר לשנת 1781) את תרגום־לותיר על שיפה בכמה מקומות את התהלות יתר על המדה, והוא מוסיף: אין אנו תובעים את היפה, כשאינו במקור, אלא את האמת שישנה בו.  ↩

  26. עיין בדברי הקדמתו לתרגומו. מנדלסזון גופו יצא בשאלת המשקל בעקבות רמלר. עיין בדברי פרנץ מונקר: M. Mendelssohn und die deutsche Literatur, Zeitschr. F. Gesch. d. Juden in Deutschland I (1887) 52.  ↩

  27. אח“כ נרמז על יחס תרגום־מנדלסזון אל תרגום קודמיו. עיין בדברי הקדמתו של קרמר לתרגומו הנ”ל. אם גם לא הגשים קרמר את תעודתו זו הרי שיווה לו מטרה זאת וזו לבדה מעניננו כאן.  ↩

  28. Vom Geist der Ebräischen Poesie, 1783, II, 314, 319.  ↩

  29. L. Geiger, Briefe von, an und über Mendlssohn, Jahrbuch für Jüdishe Geschichte und Literatur XX (1917), 87.  ↩

  30. כתבי מנדלסזון, 1843,. IVb 241.  ↩

  31. כתבי מנדלסזון, 1843,. IVa 258, IVb, 158.  ↩

  32. קטע־תרגומו מהמלט, לדוגמה, אינו נופל במעט – לפי עדותו של חוקר הספרות פרנץ מונקר, – מתרגומו של הרדר.  ↩

  33. עיין כמו"כ בדברי מיכאליס לתרגומו, מהדורה א', 1771.  ↩

  34. אין מנדלסזון משגיח לא במספר שבמקור (יחיד ורבים) ולא בזמן, ולא בגוף וכו'; כאן הוא מתיר לעצמו לנטות מן המקור, לפי הצורך.  ↩

  35. שם, 538.  ↩

  36. המתרגם קרמר מכניס לתוך תרגום־התהלים שלו כמה משוררים: ראשון, שני, שלישי. עיין פ“ג. הרדר – וכנראה שלא נתכוון דווקא למנדלסזון – התריע על המכשול הגנוז בהכנסת ”מקהלות“ וכו' לתוך ספר התהלים. ראה ב”מקהלה“ משום זמורת־זר בתהלים, ולא הרי מקהלה יוונית כהרי מקהלה עברית, עייןן בספרו הנ”ל, 317, II.  ↩

  37. אף בתרגומו של קנפ אנו נתקלים בשיטת־הסגרות זו, אולם אין הוא מרבה להשתמש בה כמנדלסזון.  ↩

  38. לדוגמה, כשהוא מתרגם “בטוב” (כ״ה, י"ג): Im höchsten Gute או “אמת” (י"ט, י'): Ewige Wahrheit וכיוצא בהם.  ↩

  39. פרנץ רוזנצווייג הקדיש מאמר מיוחד לתרגום “יהוה” ע“י מנדלסזון: Der Ewige: Mendelssohn und der Gottesname, Gedenkbuch für Moses Mendelssohn, 1929, 96־114. נעלם מעיני רוזנצווייג שמקור תרגומו זה של מנדלסזון בדברי הרמב”ם ב“מורה נבוכים”, פרק ס“ג שבחלק א', הדן בברור שמות אלוה: ”… וכן שם י“ה הוא מענין נצחות המציאה” וכו' (הוצ‘ גולדמן, 1872, צ"ו, א’); במקור הערבי: “וכדלך אסם יה הו מן מעני אזליה אלוגוד” (הוצ‘ מונק, 1856, פ"ב, ב’); ואלחריזי תרגם: “וכן שם י”ה הוא מענין קיום המציאות" (הוצ' שלוסברג תרע"ג, 95).  ↩

  40. על השפעת פרשני־התהלים היהודיים על מנדלסזון – נעמוד בלוח־המקורות להוצאת־התהלים בכרך ח' לכתבי מנדלסזון הנ"ל. [עיין הערה 20, לעיל].  ↩

  41. בהם טפלו ו. שטרק וא. ליטצמן: Die Jüdisch–Deutschen Bibelübersetzungen von den Anfängen bis zum Ausgang des 18. Jahrhunderts, 1923. עיין כמו"כ בדיסטורציה לנחמה ליבוביץ: Die Ubersetzungstechnik der jüdisch–deutschen Bibelübersetzungen des 15. u. 16. Jahrhunderts, dargestellt an den Psalmen, Marburg, 1931.  ↩

  42. [בגלל נסיבות הזמן, ספר זה לא יצא לאור. עיין בהקדמה לכרך זה].  ↩

  43. לעתים לא כ“כ תכופות עולה כנגד זה תרגום־מנדלסזון על זה של לותיר בדיוק המלה שבמקור. ”אל תרימו קרן“ (ע"ה, ה') לדוגמה, מתרגם לותיר: Pocht nicht auf Gewalt מנדלסזון: Hebt das Horn nicht hoch (עיין שם, פסוק י"א). ”מנת כוסם“ (י"א, ו') מתרגם לותיר: Und wird ihnen… zum Lohn geben מנדלסזון: Wird ihres Bechers Antheil sein. עיין כמו”כ: מ“ח, ח'; נ”ב, ח'.  ↩

  44. עיין לדוגמה, כ“ה, ה', ט”ז־י“ח; כ”ו, ח'; ל“א, י”ז; ל“ט, י”ג.  ↩

  45. עיין: מ“ד, ד‘, ט’; מ”ו, ב‘, ח’; מ“ח, י”ב, נ“א, ב'; ס”ו, ג‘, י“ד; ע”א, ה’; ע“ח, ל”ו; פ“א, י”ד, פ“ג, י'; צ”ו, א‘, ב’; ק“ו, י”ב, י“ג” כ“ד; קי”ח, כ“ט; קי”ט, פ“ו, קי”ד, קמ“ו, קס”ח, קע“ח; קל”ה, ט', ט“ז־י”ז, כ; קל“ו, י”ח, כ"ה.  ↩

  46. על שאר מהדורות תרגום־מנדלסזון אעמוד בהערות להוצאות־תהלים בכרך ח' הנ"ל לכתבי מנדלסזון. [עיין הערה 20, לעיל]. רוב השנויים במהדורה השניה (משנת 1788) יסודם בהערות מנדלסזון, עיין בהערותינו שם.  ↩

  47. שם, 10.  ↩

  48. Die Psalmen, Übersetzt und mit Anmerkungen von D. Georg Christian Knapp, 1778. המהדורה השניה יצאה לאור בשנת 1782, והשלישית – אחרי מותו של מנדלסזון, בשנת 1789. בהקדמתו למהדורה זו (שם, X) מעיד קנפ גופו שהכניס אי אלה שנויים לתרגומו בהשפעת תרגום־מנדלסזון (וגם תרגומי דטי Dathe, זילר, סטרינזיי Struensee), עד כמה שהרשתה לו תכנית תרגומו שהיתה שונה מזו של מנדלסזון, קנפ התווכח במהדורה הנ"ל הרבה עם מנדלסזון.  ↩

  49. תרגום התהלים למיכאליס שמש חלק (ששי) בתרגום כה"ק שלו.  ↩

  50. וכמובן שלא היה כאן המקום להסיק מהשוואות אלו את המסקנות לשאלת תרגומי־התהלים בספרות הגרמנית דרך כלל – שאלה נכבדה במאד, ואינה ממבוקשנו.  ↩

  51. בספרייתו של מנדלסזון נמצאת חוברת־בקרתו של וילהלם טלר: Beurtheilung des ersten Theils der Cramer’schen Übersetzung der Psalmen in zweyen Senc’schreiben an den hochwürdigen Herrn Verfasser, 1760 כמות שמתברר מתוך רשימת ספריה זו שיצאה לאור בהוצ' סנוצינו, ברלין – Verzeichnis der auserlesenen Büchersamm lung des seeligen Herrn M. M., 1786. ניתן לשער שמנדלסזון קבל קצת מדברי בקורת אלה של טלר. אותו מבקר מעביר י"ג שנה לאחר כך את שבט בקרתו אף על תרגום מיכאליס: Versuch einer Psalmen–Uebersetzung und gemeinnützigen Erklärung an vier Haupt–Psalmen gemacht und Kennern zur Prüfung vorgelegt, 1773. לדעתו מרבה מיכאליס לטפל בארצות המזרח בכללן וממעט להתעמק בעולמו של בעל התהלים גופו (עיין בהקדמתו, 3 וכו'). מן הענין הוא שאף טלר תומך יתדותיו בתורת רמלר בשירה והתרגום (שם, ח').  ↩

  52. Lyrische Übersetzung der Psalmen von Joseph Anton Cramer, 1. Theil, Hildesheim, 1787. (החלק הראשון מכיל ע"ז תהלות).  ↩

  53. Etwas über die Mendelssohn’sche Psalmen־Übersetzung, Berlinische Monatsschrift VIII (1786) 524 .  ↩

  54. Über den Wert der Mendelssohn’schen Psalmen־Übersetzung, Deutsches Museum XIIIa (1788) 442 ff.  ↩

  55. יוהן דוד מיכאליס גופו אף הוא נמנה על מבקריו המועטים של תרגום מנדלסזון (Orientalische und exegetische Bibliothek, XXII [1783] 46־58). מקור ראשי להבדל שבין תרגומו הוא ובין תרגום־מנדלסזון הוא מוצא בשנוי הדיאלקטים הגרמניים שלהם: בשעה שהוא – מיכאליס – מצוי אצל הדיאלקט הסכסי, הרי: die ganze jüdische Nation hingegen hat mehr vom oberlänischen Dialect behalten, selbst bis auf den Ton. נוסף להבדל מרכזי זה בלשון – מדגיש אף כאן מיכאליס שלא ראה את רוב התהלות כיצירות־פיוט ראויות לשמן, שנתכוון בתרגומו להבהיר את “ענינן” בנגוד למנדלסזון שחתר יותר ממנו אחרי התרגום הפיוטי.

    בתרגומי־התהלים הגרמניים השונים שאחרי שנת 1783 מפוזרות כמה הערות־בקרת והסכמה לתרגום־מנדלסזון.  ↩

  56. ספר תהלים עם תרגום אשכנזי מהרב רבנו משה בן מנחם זצ“ל ומבואר ע”י יואל ברי“ל, תקמ”ה (גם בשם ס‘ זמירות ישראל וכו’).  ↩

  57. עיין לדוגמה בדברי אלכסנדר פון הומבולט, קוסמוס ll, 119.  ↩


משה מנדלסזון: ק"נ לפטירתו

מאת

שמעון רבידוביץ'

(1786 - 1936)


א

לא היה חלקו עם הענקים בעולם המחשבה. שליח נאמן היה להשקפת עולם, שמצאה מצפה למנסח, לעורך, ול“מסגנן”. ומשדבקה בו השקפת עולם זו, נראה שכאילו אין להפריד בינה ובינו, ואלמלי לא קם לה – לא היתה זוכה למנסח כהלכה, למציב גבולות וחותם. לא מנדלסזון הפילוסוף ולא משה איש דסוי הישראלי יש בהם מאותו “לוז השדרה” השומר – ולא דרך חניטה – על חושבים ויוצרים משיני הזמן, מחזירם לתחיה אף לאחר שהתפתחות המחשבה חתמה את גזר־דינם.

מפעלו הפילוסופי ניתן לשעתו. כשנכנס לעולם הפילוסופיה הגרמנית, מצא את האסכולה של לייבניץ־וולף שולטת בה. תלמידי לייבניץ פירשו ו“עיבדו” את תורת המונדולוגיה של רבם, עד שהתאימוה לצרכי שעתם. אחרי מות כריסטיאן וולף, “רבה של גרמניה”, קם באותו מדינה דור של “פּופּולאר־פילוסופים”, שפיתחו את האידיאליזם הלייבניציני בכיוונו של רציונליזם מפשר התומך יתדותיו בשכל האדם ה“בריא”. בכוח ה“הרמוניה הקבועה מראש” הרבו להטיף לטשטוש ניגודים בכמה מתחומי הרוח – טשטוש שהוא בעוכרי כל השקפת עולם וכל תרבות בכל שעה. רבם של “אפיגונים” אלה בעיר הבירה של פרוסיה היה אותו יהודי שבא מחוץ לפרוסיה שעקר בימי נעוריו מדסוי לברלין.

ראה מנדלסזון את משנתו של לייבניץ (בנוסח וולף) והיא קץ־חכמה. בין מרביצי חכמה זו, דבּריה של תורת ההשכלה האירופית בגרמניה (תומס אבט, אברהארד, אנגל, גרוי, ניקולי, ריזיויץ, זולצר, פדר, מיינרס וכו') – היה מנדלסזון המעמיק ביותר, עשיר־התוכן ויפה־הצורה שבהם, רב־האחריות וכובד הדעת העיוני.

פילוסופיה השכלתית גרמנית זו שבמאה הי“ח לא “חבקה זרועות עולם”, ומנדלסזון היה הפילוסוף ה”רשמי" שלה – על האורות והצללים בטיפוס מחשבה זה של המאה הי“ח, שרבו אחר כך משיגיו ומלעיגיו מן הרומנטיקאים במאה הי”ט עד בני האסכולות העיוניות שבימינו, ולא רבו בה במדה יודעיו ומביניו כהלכתו. נוסח ההשכלה של קנט היה גם זה של מנדלסזון, על אף שינויי היסוד בין שני החושבים הללו. מה קנט אף מנדלסזון העמיד את ההשכלה על בגרותה של האישיות, עמידת האדם ברשות עצמו, עוז רוחו למחשבה ולביקורת, שמוש בן חורין בכוח מחשבתו. למנדלסזון השמיעה השכלה זו לא רק אבטונומיה של התבונה, אחריותו השכלית הגמורה של האדם, – אלא גם מוסריות שלמה הטבועה טביעת בינה בת חורין, שכל אדם “בריא”, טעם אסתיטי יוצר, שלום־עמים וסבלנות דתית. לסינג מימינו, “הסופר החפשי” הראשון בגרמניה, מוכר הספרים פרידריך ניקולי משמאלו, זה “איש הריב והמדון המושבע של האימפריה הרומאית הקדושה”, - עמד הפנקסן היהודי בבית החרושת למשי של היהודי ברנהרד ונלחם לחדוש הספרות והמחשבה הגרמנית, לביצורה של ההשכלה בגרמניה. אלה היו שלשה כוכבי לכת בגרמניה של מעלה המתחדשת במאה הי"ח. ובבחינת העיון הצרוף – האיר כוכבו של מנדלסזון מכוכביהם. לסינג עלה עליו בכוח יצירתו המקורית, אלא שלא היה איש האסכולה הפילוסופית כמותו.

הוטל עליו על מנדלסון לשמש ראש המדברים בפילוסופיה הגרמנית שבימיו, להביא לידי ביטוי בהיר את השקפת עולמה של ההשכלה. הוא שערך וניסח את שאיפותיה המוסריות־המעשיות של “הפילוסופיה הפופולרית”, שסיכם את עיקריה של אותה אמונה עזה בשכליות, שעליה עמדה השקפת עולמם של המחדשים והמתקדמים בבני המאה הי“ח, שביסס בדרך המופת אותה “חכמת עולם” (בלשון המאה הי"ח: “וועלט־ווייזהייט”) ואת תפיסת האלהות של ההשכלה. בטבעו היה מאחד קצוות ומקרב רחוקים, מפשר, וכך לא יכול להנצל מהמכשול הכרוך ב”מדה נאה" זו, כמרומז: טשטוש עצמיותן של התיזה והאנטיתיזה (ההנחה וסלוק ההנחה). יצא בעקבות הרציונליזם הגרמני של לייבניץ וּווֹלף, וכנס לשיטתו גם את האמפיריזם האנגלי של לוק ותלמידיו. האידיאל העיוני שרחף לפני עיניו הוא רציונליזם מציאותי הטבוע טביעת מוסר מעשי. עם היותו מאמין קנאי בשכל, ובעיקר ב“שכל האדם הבריא”, אינו חושש לשים לכליו גם מהלך ההרגשות של ה“אמוציונליסטים” רוסו ושפטסבורי. בהתלהבות יתרה הוא לוחם לרעיון האושר, ההצלחה ליחיד ולחברה. ציוויו המוחלט הוא: עשה את “מצבך” החיצוני והפנימי, וזה של רעך, בפרופורציה הוגנת, שלם בתכלית השלימות. הלך רעיונות זה של אושר, שלימות וכו' כשאר יסודות משנתו במוסר, מצא לו אחר כך מבקרים רבים, ובראשם עמנואל קנט גופו, בשם “פורמליזם” מוסרי ומתוך גישה פילוסופית אחרת.

כאן היה מסכם בלבד. למדרגת מחדש הגיע בעיקר במקצועות הפסיכולוגיה והאסתיטיקה. ראו אותו, בשעתו ולאחריה, כקלסיקון של תורת הנפש הרציונליסטית. לשני כוחות הנפש שהורתה הפסיכולוגיה (הכרה ותשוקה) בא מנדלסזון והוסיף כוח שלישי: התחושה (וכאן ארחו לו לדרכו זולצר וטטנס). וגדולה מזו חידש בנו של סופר סת“ם זה בתורת האסתיטיקה. (האם מותר לומר, שסופר סת"ם המקפיד בתגין ובקשוטי כתב עלול להשפיע על נפש ילד רכה, נוחה לקבלת רשמי יופי?) כמה חוקרים בתורה זו, מבני המאה הי”ט ובדור האחרון, הוכיחו שמנדלסזון סלל בתחום זה נתיב לשילר ולקנט והקדימם בהרבה מרעיונותיהם היסודיים. ואף על פי שאין חלקי עם החוקרים האומרים, ש“לאוקון” של לסינג לא היה בא לעולם כלל אילו לא למד לסינג תורה זו ממנדלסזון ידידו, – הרי ברור הוא לכל מעייני לסינג ומנדלסזון, שהאחרון הדריך את הראשון הדרכה עיונית־אסתיטית או סייע לעיצוב השקפותיו בתחום היופי. מנדלסזון תפס בעמקות את רעיון עצמאותו של היפה כשהוא לעצמו, הפריד בין מוסר ויופי, בין שלימות מוסרית ושלימות היופי. הוא גם שאמר: הבמה התיאטרונית יש לה מוסריות משלה! כל אלה בשרו תקופה חדשה באסתיטיקה הגרמנית.

אף בתורת האלהות שימש מנדלסזון דבּר לדור ההשכלה. נמנה מנדלסזון על ה“ימין” שבמחנה ההשכלה, ולפיכך החזיק ברעיון התגלות־אלוה. כנגדו כפר בהנחה זו, שהנס הוא בחינת תנאי בני גד ובני ראובן לדת כשהיא לעצמה. אף קנט השתדל לשחרר את הדת מהנסים הנכרכים בה. וכמה עשרות שנים אחריו באו ההגיליניים השמאליים לודויג פויארבך, דוד פרידריך שטרויס וכו' והצילו את כבודו של הנס בתחום תורת האלהות. ההשכלה האירופית לא ראתה, כמה כרוכה הדת ביסודה ברעיון הנס ושדוד מערכות הטבע על ידי האלהות. כתיאיסטן ראה מנדלסזון את דברי ימיהן של האומות והמדינות – והם אינם אלא “ספרי השנה של ההשגחה האלהית”, שהרי אין ההיסטוריה אלא מונה ומבליטה את האמצעים, שבהם משתמש אלוה כדי להדריך את המין האנושי להגשמת יעודו בעולם. אף בתחום זה באה לידי ביטוי השקפת עולמו ה“קוסמופוליטית”. כל ימיו חלם את חלום אחרית הימים, שבהם ייעשו כל העדרים עדר אחד ורועה אחד ירעם… ולפיכך התפלל ביחידות ובצבור לדת עולם כוללת, לדת טבע או דת תבונה (“טבע” ו“תבונה” שמות נרדפים הם בפילוסופיה של ההשכלה בכמה בחינות). דת־עולם זו שעיקריה הן אמתותיה של התבונה, תהא דתם של הטובים והנעלים במין האנושי. חברה זו, שבה תשלוט “דת־העולם” הצרופה – היא החברה לעתיד לבוא. זהו חזון משה מנדלסזון. בחברה זו יתגשם חלום הסבלנות. אולם מנדלסזון הוא שאמר: אין הסבלנות אידיאל נצחי, שהרי לאחר שיתגשם חזון החברה הנעלה – שוב לא יהא כל צורך בסבלנות. האידיאל העליון הוא: חברה ללא סבלנות, חברה ללא “סובלים” וללא “סבילים” או “נסבלים”.

מתוך תפיסת אלוה תיאיסטית־שכלתנית זו התנגד מנדלסזון לתורת הפּנתיאיזם של שפינוצה. כשיצא יעקובי ופירסם ידיעה מרעישה זו, שלסינג היה שפינוציסטן – היה מנדלסזון כנשוך נחש. לסינג ידידו – נהה אחרי תורה נפסדת ומסוכנת זו?! (ידוע הוא הפולמוס רב הענין ורב־התוצאות שנתעורר לאחר כך על עצם השפינוציות ופולמוס זה הוא שגרם – במקרה – לפטירת מנדלסזון קודם זמנו). ב“מארגענשטונדען” (“מועדי־שחר” בתרגומם העברי) סתר, לפי דרכו, את תורת השפינוציות. שמירתו העקשנית על תפיסת אלוה זו באה גם משום שבה היה כרוך רעיון השארות־הנפש. אדם שאינו מאמין בהשארות־הנפש, היה מנדלסזון אומר, הוא הנקלה שבחיות. אם אין חיי עולם לנפש, למה הנפש בכלל? ספרו “פידון” (1766), שהניח את יסודותיה של אמונה זו, זכה למהדורות ותרגומים רבים, במדה שלא זכה ספר זולתו מספרות ההשכלה הגרמנית! לא רק לב גיתה הצעיר הלך שבי אחרי “פידון”, כל גרמניה “בלעה” אותו. ואף מחוץ לגרמניה. אף על רוסו נתחבב “פידון” ביותר (אחד ממכריו הגרמניים, ויסי, סיפר שרוסו עמד למסור לתרגום צרפתי את כתבי מנדלסזון, משום שביקש לקרוא בהם והוסיף: משום שכתבי יהודי הם, שהרי בכלל אין אני קורא שום ספר שבעולם…).

משנתו הפילוסופית של מנדלסזון פותחת באשרו ושלומו של היחיד, באידאל הצדקה (“טוגענד”) והשכל ה“פשוט” או ה“בריא”, עוברת דרך שערי היופי בן החורין ומסיימת במציאות אלוה ובהשארות הנפש. משנה זו היא שהטביעה את חותמה על הדור במדה מכריעה.

הכל חזרו אחריו. חפצו בידידותו, בהסכמתו ובסיועו. דבריו נשמעו בחצרות שרים ונסיכים שבאותם הימים. רמי מעלה וגדולי יחס מבין הנוצרים, גרמנים ובני חוץ לגרמניה, היו משכימים לפתחו. ואף מטרוניתות מ“סלתה ושמנה” של החברה האירופית שבאותם הימים היו שותות בצמא דבריו של אותו מיתפיסיקן ואסתיטיקן. עמנואל קנט, בן דורו, חבר את “בקרתו” לשם מנדלסזון ובית מדרשו. בכל האנשים, אמר קנט, שיש בידם להעמיד את העולם על האמת בפרשה זו (פרשת המיתפיסיקה ה“בקרתית”) – מנדלסזון הוא החשוב שבהם! כמה הצטער קנט כשנודע לו, שמנדלסזון וויתר על קריאת “בקורת הבינה הצרופה”. ראה על ידי כך בעל ה“בקורת” את עצמו עזוב מבני דורו, מ“משכילי” גרמניה, זר לרוחם. אף התלהבותם הרבה של בני הדור החדש, פיכטה, שלמה מימון וכו‘, לא היה בכוחה להשכיח אכזבה זו. כמה התגעגע קנט – לפני פרסום ה“בקורת” הראשונה – לחברת מנדלסזון בקניגסברג עיר מושבו. מנדלסזון שמש גם לו סמל הסופר הפילוסופי, עמוק־התוכן ויפה־הצורה כאחד. ולא קנט בלבד. אף בני ה“סער וההתפרצות” לא וויתרו על מנדלסזון. בקצת חשדנות ובשנאת ישראל גלויה חזר אחריו איש כהמן, קרבו בקושי גם הרדר וכו’.

זולת שפינוצה, לא קדם למנדלסזון פילוסוף מזרע ישראל שהטביע את חותמו במדה זו על המחשבה שבזמנו (השפעת שפינוצה הלכה וגברה דוקא זמן רב אחרי פטירתו), שזכה לפרסום מעין זה בעולם המדע והספרות. אף שלמה מימון, שעלה על מנדלסזון בכוחו העיוני ובמקוריותו הפילוסופית, שסלל דרך לפילוסופיה שאחרי קנט, לא זכה לא בחייו ולא אחרי פטירתו, לאותה השפעה בהמון, מגוונת וחודרת לענפי חיים ומחשבה שונים.

משה איש דסוי הוא שזכה שבני־דורו יראוהו כסוקרטס של המאה הי“ח, סוקרטס של ההשכלה האירופית. מדת הקצב והטעם הרבה שחונן בה, כוח הבנתו והסברתו, כשרונותיו לקליטה ולפליטה, סבלנותו הטבעית ושלוותו השוקלת והמודדת אישים ודעות – סייעו לו הרבה לעמוד בפני כמה נסיונות וסכנות. וכך נעשה יוצא הגיטו של דסוי "חכם העולם" (“וועלט־ווייזער”), לסמל של הפילוסוף המשכיל לפילוסוף הגרמני בתקופת ההשכלה בה”א הידיעה.


* * *

ובכמה בחינות היה מעין “יהודי פלאים” לדורו. מולך מעצמו, בן בלי שם בעולם העיון והספרות בגרמניה, יוצא כנסת מקופחת וקיימה במדינה קיום “יוצא מן הכלל”, ללא מסורת וללא חנוך מנוער – פתח את כל שעריה של התרבות הגרמנית וכבשם עם ראשוני צעדיו כמיתפיסיקן וכאסתיטיקן, כמבקר ספרות ושירה, כתיאולוג וכו'.

אחר כך ניסו לפרש “פלא” זה מצד אחר לגמרי. דוקא ב“פלא” זה ביקשו למצוא את סוד השפעתו (מעין דעתו של אריך שמידט, גרמניסטן ידוע מסוף המאה הי"ט). כאילו יהדותו של מנדלסזון לא הזיקה לו כלל וכלל. ונהפוך הוא, היא שעשתה כנפים לשמו. יהדות זו “הועילה” לבעל ה“פידון”, “השיחות הפילוסופיות” וכו‘. בתרגומי “פידון” וכו’ לצרפתית, לדוגמא, נוסף על השער פירוש זה לשם המחבר: Juif à Berlin (ומן הענין הוא ש“יהודי מברלין” שמש אותם הימים תואר מיוחד, מעין יועץ המעלה, חבר אקדמיה פלונית או אלמונית, פרופיסור למדעים וללשונות, וכיוצא בתארי מחברים בני המאה הי"ח). אותו תואר Juif à Berlin – תואר מקרה ומעורר היה במאה הי"ח…

ולאמתו של דבר, יש להסתכל בשאלה זו ביתר עמקות: עצם היות “יהודי מברלין” קברניט לספרות ולמחשבה הגרמנית שבדורו שמש לבני המאה הי“ח מופת חותך לאמתותה של ההשכלה, של חזון ההרמוניה ההולך ונעשה מציאות, בשורה על שינוי הערכין בחיי הרוח והחברה, עובדה זו ששמה “מנדלסזון” כשהיא לעצמה הספיקה לכך. לכמה מעיקרי תורותיה של ההשכלה – לא היתה דוגמא נאה מאישיותו של מנדלסזון כמות שהיא ומעמדה זו שזכה לתפוס בחיי הרוח הגרמניים שבמאה הי”ח.

וכך נעשה אותו Juif à Berlin סמל למסע נצחונה של ההשכלה באירופה.

וגם סמל לדור: כזה ראה והשכל.


ב

ידע משה מנדלסזון את גבולותיו. הוא עצמו לא הפריז בהערכת מפעלו. בשנות חייו האחרונות הרגיש כי שדהו הולך ומסתחף. התחיל מכיר בדבר שאין במשנתו הפילוסופית משום סיפוק עיון לדור הבא. לא היה רודף אחרי “מקוריות”. ב“מארגענשטונדען” הוא אומר: מימי לא עלתה על דעתי שאפתח תקופה ב“חכמת העולם” או שיצאו לי מוניטין כפילוסוף בעל שיטה מיוחדה. כשאמצא דרך כבושה לפני, אין אני יוצא לכבוש דרך חדשה. אם אלה שבאו לפני גילו אמת מסוימה, לא אתראה כאינו יודע אמת זו… ככל “המשכילים” הגרמניים ראה את עולם העיון והוא ערוך בתכלית. מנדלסזון וחבריו סבורים היו שהכל בא בעולם זה על מקומו בשלום. היה זה “אופטימיזם” עיוני מיוחד במינו. דור ההשכלה בגרמניה ראה את העולם כי טוב – במדה שלא ראהו כמעט שום דור לפניו ולאחריו. הבעיות הגדולות בחקר הטבע והרוח שהתחילו מתבלטות עם ימי הריניסנס – נראות היו בעיני ההשכלה הגרמנית כמיושבות כל צרכן. עד שבאו דוד יוּם בספקותיו ועמנואל קנט ב“בקרתו” וחזרו ועוררו את בעיות העולם הללו. כשהתחילה תורתם משפיעה – לא היה שוב דור ה“השכלה” בחיים. וכשעמד בתקפו, סבור היה דבּרו היהודי ש“אין כל חדש תחת השמש”, שלא הוא ולא דורו יכולים וחייבים לחדש חידושי־יסוד בעולם העיון. הקיץ הקץ על התפתחותה של הפילוסופיה.

ועוד לפני פטירתו קם דור חדש של פילוסופים בגרמניה, שחזר אחרי דרכים חדשות בעיון ומצאן. חתירה ראשונה תחת חומת ההשכלה ובנין־מנדלסזון חתר ה“קריטיציזם” של עמנואל קנט. חתירה שניה ומכרעת חתר אותו מחנה של “סער והתפרצות” בגרמניה, שניזון מתוך הרגשת חיים וקיום חדשה, שבא לטפח על פני עולמם של מנדלסזון וההשכלה בכוחות המתפרנסים משכבות לא ידעון אריות־ההשכלה הגרמנית. ירד כוכבם של לוחמי ההשכלה עם עליית שמשו של דור הרומנטיקה הגרמנית לסוגיה השונים (הספרותית בכללה והפילוסופית במיוחד). מלחמה זו שבין “השכלה” לרומנטיקה לא נסתיימה בהתנגשות זו שבסוף המאה הי"ח. לא היה זה “קרב אחרון”, ובכמה בחינות עודו הולך ונמשך גם בדורנו. כל נביאי ההשכלה הגרמנית נפלו חלל בקרב זה שמשנות השמונים ואילך של המאה האמורה.

ומנדלסזון? אילו היה אך ורק פילוסוף של ההשכלה, ודאי היה גורלו גורל חבריו מבית מדרשה של ההשכלה הגרמנית. אולם הרי היה זה גם משה איש דסוי. יהדותו היא שהצילתהו משיני הטרף של ההיסטוריה ה“אכזריה”. זו לא רק שיחדה לו מקום בדברי ימי עמו, אלא שמרה עליו מנשיה גמורה בעולם הרוח הכללי.

כמאמין ב“הרמוניה הקבועה מראש” נכנס מנדלסזון לפילוסופיה הגרמנית ובאמונתו זו יצא ממנה בשלום: הרמוניה בתחום העיון גופו, הרמוניה במדינה ובכנסיה ובין האחת לחברתה, הרמוניה בין דת לדת, בין כתה לכתה (והמפלגות המדיניות המודרניות טרם תהיינה בגרמניה באמצע המאה הי"ח), הרמוניה בין אדם לאדם, ובאדם גופו (חומר ורוח, גוף ונשמה וכו'). בהרמוניה עיונית־דתית כוללת זו תמך גם היהודי משה איש דסוי את יתדותיו.

אין לך כמעט חושב בישראל, מימות ידידיה האלכסנדרוני עד אחרוני החושבים בדורנו, שלא נקלע – על כרחו או לרצונו, בהצלחה או בכשלון – בהתנגשות זו שבין אמונה לידיעה (בלשון המחשבה הדתית), שבין בית וחוץ, בין העיקרים שעליהם עמד בית ישראל ובין היסודות שהוקמו על ידי “החכמות החיצוניות” (במשמעותן הרחבה ביותר), או בלשון מודרנית: בין תרבות ישראל ותרבות העולם, ולשם הקיצור: בין “יהדות” מכאן ו“עולם” מכאן. דור־דור וחושביו, דור דור וגושריו. כל דור ניסה לגשור גשר זה בין “בית” ו“חוץ”. כל דור על פי דרכו, וכל חושב בסגנונו הוא. רבים מטובי חושבינו כילו כל כוחם בהכנת החומר לגשר, בתחימת תחומות – ולגשירת הגשר לא זכו להגיע. מימות ידידיה האלכסנדרוני ואילך נעשה כל חושב בישראל – על כרחו או לרצונו – גושר גשרים בין “בית” ו“חוץ”.

משה איש דסוי (ובספרות ישראל שמו הוא: רמ"ד) היה הגושר הראשון מבני היהדות החדשה. וצער־הגשירה שלו לא היה רב. גשר את גשרו ביד אמיצה ובראיה בטוחה. יהדות וחוץ לא היו לו בחינת “תרתי דסתרי”. זכה לחיות בימי “שלוה” ליהדות גרמניה. פולמוס שבתי צבי הלך ונסתיים. עין הים של חיי יהדות גרמניה לא העלה אותם הימים קצף רב. לא מנדלסזון ולא בני דורו חשו אף כל שהוא באותה הסערה שכאילו ארבה אחר כך לבלוע את יהדות המערב כולה. לא שערו, שהולכים ובשלים כוחות היסטוריים, שישנו את פני חיי יהודי המערב מן היסוד. ראה מנדלסזון את ה“מנוחה” בתחום היהודים שבארץ מושבו, ולא ידע כי מנוחת ערב סער היא. שוב: הרמוניה בתחום היהדות, הרמוניה בין “יהדות” וכל אשר מחוצה לה.

וכאן לפנינו אותו חזיון מיוחד במינו: לא היה בשעתו ולא לאחר כך כמנדלסזון יהודי העומד בשתי רגליו בתחום היהדות המסורתית, עוסק בתורה ובמצוות, מפקיד כאחד מן המהדרין על טליתו הישראלית. מתרועע עם הגדולים שברבני זמנו (אף עם הקנאי הלוחם ר' יעקב עמדן, שמימיו לא השלים עם “מורה נבוכים” לרמב“ם, לדוגמא, ולא חשש לומר – ב”מטפחת ספרים" שלו – שמחבר ה“יד החזקה” לא חיבר את “מורה נבוכים”, שכאילו אינו אלא “זיוף ספרותי” …), כמוהו כאחד היהודים שבגיטו הפרוסי שבאותם הימים – והוא שעמד בראשו ורובו בתחום התרבות הכללית, עמידת בן בית ולא זו של אורח או זר הבא מן החוץ, יתר על כן – עמידת “בעל בית” ושליט בתחום זה. יהודי “גיטואי” מיוצאי דסוי אשר במדינת אנהלט שזכה ועלה על כסא המלוכה בהיכל הספרות הגרמנית שבדורו – והוא כל ימיו, בכל שעה ושעה שבחייו, יהודי וגרמני כאחד, בעיני עצמו ובעיני מחנה המשכילים באירופה: יהודי שלם וגרמני שלם ללא “קרע שבלב”, מחבר (עם רב דק"ק ברלין, ר' הירשל לוין) לבקשתה של מלכות פרידריך הגדול “קצור שולחן ערוך” חדש (אי אלה מעיקרי חוקי ישראל לפי ה“שולחן ערוך” ושאר הפוסקים) מכאן, ועומד כגוזר ומנהיג בקשרי־מלחמה על שאלות האסתיטיקה, הפילוסופיה והספרות הגרמנית שבדורו מכאן. “יהדות ו”גרמניות" לא שמשו לו עדיין בעייה. שתי רשויות היו אלה, נבדלות זו מזו – אם גם ינקו בחשאי זו מזו. לא כפף מנדלסזון יהדות לגרמניות ולא עשה גרמניותו מדרס ליהדותו. עתים נראה, לא קדמה יהדותו ל“גרמניותו” אלא קדימת־זמן בלבד.

אף בימי האמנסיפציה בגרמניה (לתקופותיה השונות), ואף בימי הריפובליקה הוימאראית, שהיטלר סתם עליה את הגולל, כשזכו יהודי גרמניה למדרגת חרות מדינית, אזרחית וחברתית כאחד, להשפעה מכריעה בכמה וכמה רשויות – לא היית יכול למצוא באותה מדינה דוגמת משה מנדלסזון; יהודי שיהדותו המסורתית אינה דוחקת את רגלי גרמניותו היוצרת, שיהא כולו יהודי “גיטואי” וכולו “גרמני” יוצר כאחד.

ואף מטעם זה קובעת אישיותו של משה מנדלסזון בעייה לעצמה. קצתה טבועה באישיות זו וקצתה בתנאי החיים והחברה שבאותם הימים. והיא הנותנת, שרבים נכשלו בתפיסת אישיותו של מנדלסזון ומשנתו, פרט לאלה שראו בו מהרהורי לבם ולא ראו אותו כל עיקר. היו שראו בו נרדף על יהדותו, סובל בסבלה של דת אבותיו, מעין קרבן היהדות בחברה הגרמנית שבמאה הי“ח. וכנגדם דנו בו דין מעלים עיניו מהיהדות, חי חיי חוץ, מזין ונזון מעל גבי שולחנן של אומות העולם. במחנה היהדות הלאומית היו נוהגים לראות בו מסית ומדיח, אבי תנועת ההתבוללות והשמד, מטיף הכליון הלאומי, מטמיע “צר ואויב” למחצה או לשליש. ובמחנה ה”ליבראליזם" הישראלי שבארצות המערב ראו בו את הגרמניזאטור הקיצוני של היהדות, אביה של תנועת הריפורמה, תנא מסייע למתקני הדת הישראלית שבמאה הי“ט (לוחם ריפורמי קנאי כאברהם גיגר חש יפה במנדלסזון, שרחוק היה בתכלית מהריפורמה הדתית; ודברי גיגר לא נתקבלו על המון מחברי “ספרות מנדלסזון” במאה האחרונה). אלה ואלה לא תפסו את עצם הפרובלימטיקה באישיותו של מנדלסזון ולא ירדו לעומק משנתו הפילוסופית הישראלית. למצויים אצל חקר היהדות החדשה הייתי מוסיף דרך רמז: מנדלסזון רחוק הוא בתכלית ממקורות אלה שמהם חוצבה נפשו של זיס היהודי, – כשם, שמצד אחר, עומד הוא מחוץ להויה ישראלית ועיונית מסובכת זו שבמאה הי”ח ששלמה מימון – כחזיון היסטורי וכאישיות מסויימת – יכול היה להעמידנו עליה.

לכאורה, “פרושה כשמלה” היא תורתו של מנדלסזון. אין חתחתים ועקלקלות במשנתו של “פילוסוף פופולרי” (“פּופּולאר־פילוסוף”). ואף על פי כן, מה אישיותו אף זו נתפרשה לכמה פנים. כשם שאישיותו לא זכתה ל“ערך” או ל“ציון” קבוע ועומד בבית המדרש ההיסטורי בפרקי זמן מהמאה הי"ט, זכתה אישיותו של מנדלסזון בארצות שונות (ובארצות המזרח – זו של רמ"ד) למדרגת הערצה מופלגה. עם חתימתה של אותה המאה התחילו קמים קטיגורים קשים למנדלסזון שהשתדלו להורידו מכסא כבודו בהיסטוריה ובמחשבה הישראלית החדשה. באהלי ספרותנו עלה על כולם קול תרועתו של פרץ סמולנסקין, שקרא למלחמה על בן מנחם ותורתו1.


ג

עמידת מנדלסזון בשעתו, עמידתו כמות שהיא ללא פירושים אידיאולוגים מיוחדים, – היא לבדה משמשת ענין למחקר המדעי.

אחד מבני הדור שבא אחרי מנדלסזון, דוד פיט הצעיר, שחליפת מכתביו עם רחל לוין מאלפת במאד לתפיסת הלך הדעות וההרגשות של “יורשי” מנדלסזון, כתב לה לרחל לוין אחרי פטירת מנדלסזון: ביקש מנדלסזון להוכיח, שיהודי הממשיך לילך בדרך אבותיו ומחונך ברוח ה“מזרח” (“אוֹריינט”), עלול להגיע למדרגת השלימות ביותר. ביקש לשמש באישיותו דוגמא לכך, מה שיכול היהודי לפעול כיהודי וכנוצרי (!) כאחד. כל ימיו השתדל לשחות בשלום בין שני המחנות – אולם יש אשר גם המנוסה שבשחיינים כוחו עוזבו פתאום ומצחו מעלה זיעת פחד…

דוד פיט, רחל לוין ובני דורם היטיבו בכמה בחינות לראות את דמות מנדלסזון ממעריציו ומשיגיו במשך המאה הי"ט. בעיה מסובכת זו ששמה “מנדלסזון” היתה קרובה להם ביותר, בזמן ובנפש. יפה העיר גיגר: בדין הוא שיסתכלו בדמותו של מנדלסזון בעיני בני הדור שבא אחריו, בעיני “יורשיו” אלה.

ואף על פי כן, הרבה מן הסוּביקטיביות בדברי דוד פיט על מנדלסזון השחיין. מבוכתם של דוד פיט ורחל לוין היתה מרובה מפחדו של מנדלסזון בשעתו, מימיו לא הזיע זה מתוך אימה ופחד, כשם שהללו הזיעו וקדחו מתוך אבדן־נתיב. משנה פילוסופית זו, כאמור, שפתחה בשלימות ובאושר ליחיד ולציבור וסיימה בהשארות הנפש ובמציאות אל חי וקיים – לא היה בה, בעיני מנדלסזון, שום ניגוד לדת אבותיו שבידו.

אותה הכשרת הלבבות והמוחות של ההשכלה האנגלית־הצרפתית, הרציונליזם מיסודו של לייבניץ ובניסוחו של וולף, אותן המגמות הקוסמופוליטיות, המפשרות ומשלימות, הנטיות לטשטוש הניגודים היסודיים בין הדתות ובין התרבויות, דרישה זו – עליה נלחמו בפאתוס רב ובאמונה כל נביאי ההשכלה – לדת האחת הכוללת, לדת הטבע או לדת התבונה, לדת בה יחזיקו הטובים שביהודים, בנוצרים ובמוסלמים, לדת זו שתיעשה הדת השלטת באינטרנציונל של “משכילי” אירופה – כל אלה התירו והקלו לו למנדלסזון להחזיק כל ימיו בהנחת יסוד זו, שהיהדות והפילוסופיה האמתית אינן אלא שתיים שהן אחת. וכך לא התלבט כלל לשם גילוי הסינתיזה בין יהדות ולא־יהדות. זו היתה עומדת בשלה לפניו עם כניסתו לעולם ההשכלה האירופית.

היהדות למנדלסזון מה היא? על רגל אחת: דת־טבע או דת־תבונה בצירוף אמונה בהתגלות אלוה. התגלות־אלוהי ישראל היא היא גילוי התורה, החוק. מכאן הוא אומר: אין היהדות אלא דת טבע בצירוף תורה ומצוות. האדם יכול להגיע למדרגת האושר הרצויה גם אם לא תבוא התגלות האלוה לעזרתו. (אין אמתותיה הנצחיות של דת הטבע או דת התבונה זקוקות כלל ולכלל להתגלות אלוה. במה עיקר זה אמור? באדם. מה שאין כן האדם מישראל. זה לא ניתן לו להגיע לשלימות הרצויה ולאושר הנכסף אלא ע“י התגלות אלוה, על ידי מעמד הר־סיני (שאלת התגלות האלוה בכללה היתה שנויה במחלוקת במחנה ההשכלה. ידוע הוא פתרונו של ז’והן לוק. מנדלסזון נמנה על המתונים במחנה אף בבחינה זו). זו היהדות לא תצוייר לעולם ללא התגלות אלוה. מה הוא המבדיל בין היהדות ובין דת־הטבע והתבונה, בין היהדות ובין ההשכלה? הווה אומר: תורה ומצוות שניתנו לישראל בידי משה רבנו בהר סיני. אולם לכשתדקדק תמצא, אין הללו משמשים הבדל כלל. חותר מנדלסזון אחרי הסינתיזה שבין “היסטוריה” ותבונה, בין זמן ונצח, בין יהדות והשכלה. כלפי דת ישראל הוא יוצא ידי חובתו כשהוא מודה במעמד הר־סיני וכל הכרוך בו; כלפי ההשכלה האירופית – כשהוא מודה לשאינם בני ברית, שדיים בדת הטבע שאין עמה התגלות אלוה. ואם יאמרו, הרי סתירה היא זו: יהדות של התגלות־אלוה מכאן, ודת טבע שאין עמה התגלות אלוה מכאן? יבוא מנדלסזון וישיב: אין היחס שבין דת ישראל (של התגלות אלוה) ובין דת הטבע (ללא התגלות אלוה) יחס של אנטיתיזה. יש בדת ישראל משום דת הטבע, דת ישראל היא דת הטבע – אף על פי שאין דת הטבע דת ישראל; יסודה העיקרי של דת הטבע: התבונה – הוא הוא יסודה של דת ישראל; כאמור: דת ישראל היא דת הטבע בצירוף תורה ומצוות, מצוות המביאות את הישראלי למעלת אשרו. יש בדת ישראל יותר מבדת הטבע. ויתר זה אין בו משום ניגוד, אלא משום הוספה הכרחית שיסודה ב”היסטוריה".

ועל כך משבח מנדלסזון את היהדות ומעדיפה על כל שאר הדתות. כאן הוא רואה את עוצם כוחה וסוד קיומה, וכך אנו קוראים לדוגמא, באגרתו (שחציה עברית וחציה יהודית־גרמנית) אל אלחנן הרץ (מיום כ"ב ביולי 1771):… “ברוך ה' אשר נתן לנו תורת אמת. מיר האבן קייני עיקרים דיא נגד השכל או למעלה מן השכל זיין. מיר טוהן נישט מעהר הינצו צו דר נאטירליכן רעליגיאהן אלש מצוות וחקי' משפטים ישרים ת”ל. [אין לנו עיקרים שהם נגד השכל או למעלה מן השכל. אין אנו מוסיפים על דת הטבע אלא מצוות וחוקים משפטים ישרים ת“ל. – ש.ר.]. אבל עיקרי ויסודי דתנו מיוסדי' על אדני השכל ומסכימי' עם החקירה והעיון האמתי מכל צד, בלי סתירה ומחלוקת כלל וכלל. וזהו מעלת דתנו האמתי והאלהי מעל כל שאר דתות הכוזבות”… וכאן גם הניגוד בין היהדות והנצרות: יש ביהדות מה שיש בתבונה (ואף על פי שיש בה יותר משיש בתבונה, כלומר, התורה והמצוות, אולם הללו אין בהן משום ניגוד לתבונה). ואילו הנצרות – יש בה מה שאין בתבונה. הוא פוסל את הנצרות לא רק כישראלי אלא כאיש ההשכלה האירופית, לא רק בשם דת אבותיו אלא גם בכוח התבונה.

אחדות זו שמנדלסזון קובע בין דת־התבונה האוניברסלית ובין דת ישראל הסברה במקום אחר2: השכבה הראשונה בדת ישראל, אמתות הנצח, שכבות היסוד בדת ישראל, היא היא הדת דרך כלל, דת התבונה העולמית. אין כלל מן הצורך לפשר בינה ובין דת העולם. היא דת העולם, ודת העולם היא שכבת בית זו בדת ישראל. שתי השכבות שעל גבה, האמתות שבהיסטוריה והמצוות המעשיות – אין בהן לא משום סתירה לדת העולם, לשכבה הראשונה, ולא משום סיוע לנו כשהיא לעצמה, ערכן הגדול מצומצם ומרוכז בתחום היהדות לבדו. אומרים: מנדלסזון – בידו דת תבונה אוניברסלית מכאן, ומצוותיה המעשיות של דת ישראל מכאן. אולם אין בכך משום שניות, כפילות דתית־מוסרית. המצוות אינן פוגעות בדת האוניברסלית, וזו אינה פוגעת בהן. המצוות אינן בחינת “שני” כלפי הדת האוניברסלית. הן בנויות על גבה, כאמור, מעין עליה על הבית הנאמן של דת התבונה, עליה מיוחדת לישראל. כל העולם כולו דר בבית, ישראל דרים בבית ובעליה. בני עליה ובני בית אלה אינם מתנגדים כלל בספירה זו של האמתות שבנצח. יסודן משותף, ארצן אחת. ישראל לא נכנסו לעליה זו אלא משום שהקב“ה הטיל עליהם כניסה זו. כניסתם לעליה היא כניסה היסטורית ולא מיתפיסית. וכל כניסה – תצוייר יציאה כנגדה. אלא שרק המכניס – הקב”ה בכבודו ובעצמו – יכול להוציאם מעליה זו, הוא ולא הם עצמם. כניסתם לבית גופו קדמה לכניסתם לעליה. ניתן לומר: כניסתם לבית היתה מחויבת השכל, כניסתם לעליה היתה מחויבת המציאות ההיסטורית המיוחדה להם.

אין מנדלסזון רואה את הצד המיתפיסי הדתי בלבד במצוות הללו, אלא גם את היסוד הלאומי. המצוות הללו ניתנו לישראל גם כדי ליחדם ולהבדילם משאר האומות. וכן גם הדגיש באגרתו לחסידו הירץ הומברג (כ"ב בספטמבר 1783), שיצא לחלוק על דעותיו של מנדלסזון בחובת שמירתן של המצוות המעשיות: אף על פי שפסקה תועלתן של המצוות בתורת כתב מיוחד או לשון סימנים, הרי עדיין שמור בהן כוח האיחוד והליכוד, ולפיכך אנו חייבים בשמירתן. ואיחוד זה (כלומר, קיום ישראל) –לא תוותר עליו ההשגחה האלהית כל שעה שיהיו בעולם פוליתיאיזם, הגשמת הבורא וכו'. כל שעה ש“מלאכי חבלה אלה של התבונה” אגודה אחת הם, מן ההכרח שתשמר גם אגודת התיאיסטים היהודיים (כלומר, ישראל). איגוד זה אינו יכול לעמוד לא על דעות ואמונות, עיקרי דת, ספרים “סמליים” שהם למורת רוחה של התבונה – אלא על מעשים, מעשים בני תוכן, כלומר, על מצוות מעשיות (“צרמוניות”). והוא מוסיף: שומה עלינו לגלות במצוות אלו את משמעותן האמתית כדי שהכתב (המצוות) שחולל על ידי צביעות “כהנים” וערמתם יכשר שוב לקריאה ולהבנה. שומה עלינו לעורר בנו את כל עקשנותנו שלא להשמע לקול הקוראים אותנו לאחוד־הדתות ובאמת אינם מתכוונים אלא להעבירנו למחנה האחר… יש בכך משום שיטת האחוד של הזאבים, המבקשים להתאחד עם הכבשים, לבלוע אותם ולעשות בשר כבשים לבשר זאבים… ישראל צריך לשמש מחאה וגדר בפני “אחוד”־פלסתר זה של הדתות, ושמירת קיום זו היא דרך המצוות המעשיות (ובכלל התנגד מנדלסזון להומברג, ה“גרמניזטור” של יהודי גליציה, ובשנה הנ“ל כתב לו: מה בצע לנו ב”נארמאלשולען“, אם מרחיקים אותנו מן המלאכה, וכו'? למה לנו סבלנות זו, כשבצדה מזכים אותנו ב”אחוד הדתות"?).

וכך, עם העלאתו את היהדות, התבונה ודת הטבע בקנה אחד, לא פרש אף פרישה כל שהיא מהיהדות המסורתית. הרבה מנדלסזון – ברמזים ובמפורש – להדגיש זהות זו שבין “יהדותו” הוא ובין היהדות שנמסרה מדור לדור. עם היותו מתנגד לדוגמטיזם דתי, אינו חושש להעמיד את היהדות על שלשה עיקרים אלה: מציאות אלוה, השגחה אלהית (שכר ועונש), תורה מן השמים (בעקבותיו של ר' יוסף אלבו, בעל ה“עיקרים”). לא ויתר מנדלסזון גם על אמונת המשיח. טענתו של הרמן כהן בבחינה זו אינה טענה. ודאי, משנתו הפילוסופית של מנדלסזון לא היתה “משיחית”, כשם שלא היתה “ליבראלית” בנוסח כהן. אולם מנה את אמונת המשיח בין עיקרי היהדות. המשיח של מנדלסזון אין בו כלום מן המסתורין, טבוע הוא טביעה מדינית ממשית: המשיח הוא שיבוא ויפרוק עול האומות מעל צואר ישראל.


* * *

לא זו בלבד, שלא ראה מנדלסזון את היהדות מטפחת על פני משנתו הפילוסופית ה“השכלתית” לכל אפיקיה, – אלא גם מצא בה סיוע למלחמת ה“השכלה” שלו בגרמניה, ובעיקר בתחום המשפט והמדינה. מובטח היה באמתות הנחה זו, שדת ישראל כאילו תובעת הפרדת הכנסיה הדתית מעל המדינה – אחת מדרישות היסוד של ההשכלה האירופית. ראה את היהדות ראיה כה נעלה ו“נאורה”, שגם בשמה, ולא רק בשם ההשכלה האירופית, יצא לדרוש סבלנות ולהתנגד בכל תוקף לשלטון הכנסיה, לאסור על הדת שימוש כלשהו באיזו אמצעי כפייה שהם. לא בחיל ולא בכוח, רחמנא לבא בעי. הדת מחנכת, מדריכה בכוח האהבה והסמכות המוסרית והרוחנית בלבד. הדת לא “תטמא” עצמה לעולם עד כדי שתטיל את עצמה על האדם בכוח ובזרוע. כל האמצעים הללו כשרים למדינה, ופסולים לדת. דת וכפייה – לא היו לו למנדלסזון מושג והפוכו גדולים מהם!

תפיסת יהדות זו של מנדלסזון תפיסה רוחנית – אידיאלית בתכלית – היא היא ששמשה מעין לא אכזב לאמונתו בהתגשמותן של שאיפות ה“השכלה” האירופית.

משה איש דסוי פירנס והשעין את מנדלסזון ה“גרמני”. יהדות זו היא שהעלתה אותו למדרגת מנהיג רב־השפעה בעולם ההשכלה האירופית שבמאה הי"ח.


ד

הניח מנדלסזון מקום לשואלים ומקשים. בני דורו והבאים אחריו נתקלו בכמה פרצות בחומת בנינו, ואינן כאן מעניננו.

הכרתו והרגשתו שאין בין דת העולם ודת ישראל ולא כלום, היא שלמה בתוך עצמה ולא ישיגוה השגות שבהגיון, השגות שאינן נובעות מתוך משנתו של מנדלסזון גופו. ראה עצמו אף בעניני דת ומתפיסיקה ישראלי ובן־העולם כאחד. כאמור: מעטים עמדו כמותו בבית ובחוץ. ביתו וחוצו היו באים כאחד. האמין אמונה שלימה והכיר הכרה ברורה באחדות זו שמצא בין בית לחוץ. באמתות שבנצח – וכאן ההכרעה בדת ומתפיסיקה – לא ראה מה בינו לבין משכילי האומות. בספירה זו היו כל מחזיקי דת־הטבע ומאמיניה עדה דתית אחת. תפלת שחרית שלו התפלל בציבור עם כל העולם כולו. הם סיימו ויצאו ידי חובתם בתפלה זו, והוא עמד לאחריה בתפילת מוסף שהתפלל ביחידות ישראלית. תפילת מוסף לא פגמה בתפילת שחרית, וזו לא פגמה בתפילת מוסף.

כשם שאין אנו בודקים כאן בעמודים עליהם גשר מנדלסזון את גשרו בין בית וחוץ, כך אין אנו יכולים לבחון את תפיסת יהדותו, עד כמה היא עומדת בפני הבקורת ההיסטורית מכאן ועד כמה יכולה היא לספק את צרכי דורנו מכאן. בני דורו הנוצריים, מחבריו ומיריביו, חשו בפרובלימטיות שבתפיסת יהדות זו, ומצדדים שונים. נוסף לכך: אף אלה שהשלימו עם היהודי מנדלסזון, עם דבר היותו קברניט לדור ה“השכלה” בגרמניה – לא השלימו על נקלה עם יהדותו. מפני מה “סוקרטס” זה של ה“השכלה” עומד ביהדותו? שאלה זו נשאלה בכמה מחנות בדורו, ובעיקר במחנה התיאולוגים הנוצריים לסוגיהם השונים. קשה היה להם אף לכמה מטובי ה“משכילים” להבין צירוף זה בין יהדות והשכלה, אם גם לא כולם ראו את היהדות ראיה דתית צרופה כמשיגיו הנוצריים של מנדלסזון. שאלת־רבים זו מצאה את שואלה באותו כהן נוצרי יוהן קספר לוטר, ועל ידי כך פרץ אותו פולמוס לוטר הידוע3. מנדלסזון נמנע כל ימיו מפולמוסי־דת, בהם לא ראה אלא סכנה בלבד. עג עוגה מסביבו שלא יסתבך במלחמות דת, שהיו כל כך חביבות על עולם הנוצרים. בעמל רב עלתה בידו – בידי היהודי משולל הזכויות בפרוסיה שבאותם הימים, שישב בברלין בחסדו של מלך פרוסיה – ליצור מסביבו ארבע אמות של מנוחה דתית, לזרוע אמון־מה בלבות בני סביבתו הנוצרית, לגעור בשטן המסכסך יהודים בנוצרים. בסבלנות רבה חנך מנדלסזון את הנוצרים מסביבו, שיתחילו מבינים את נפש היהודי שלא כאבותיהם ואבות אבותיהם. בחינת “כבשה אחת” בין “שבעים אריות” היה. שלום אמת שרר בין הכבשה החלשה ובין האריות שמסביבה. ואם נבחו הכלבים בכבשה זו, לא ידעה פחד. האריות עמדו לימינה. וכך עמד בראש הספרות הגרמני שבדורו עם חבריו הנוצרים – כמוהו כמוהם. בכמה עוז נפש, יושר־לבב, חכמת חיים וכשרון מעשה – עלה לו למנדלסזון נצחון רב זה! ביקש לישב בשלוה – קפץ עליו רוגזו של לוטר (Lavater), שבא והציע לפניו שתי דרכים: להודות באמתותה של הנצרות להלכה ולמעשה, כלומר, לקבל עליו עול הדת הנוצרית, או לבטל עיקרי המופתים שהנצרות תומכת בהם את יתדותיה. אוי לו למנדלסזון מהודאתו בנצרות ואוי לו ממלחמתו בה.

אין הדיון בפולמוס לוטר מעניננו. רק צד אחד אנו מבקשים להדגיש עם הזכרת פולמוס זה: מנדלסזון כסניגור. כל ימיו שימש סניגור לישראל – ובמשמעותו העמוקה והיוצרת של מושג זה. כ“מלאך מושיע” לאחיו ראוהו בני דורו. הוא שהיה לפה ליהדות פרוסיה שבמאה הי"ח, לכנסת אלמת זו, יהדות בין המצרים ללא לשון וללא קול. כשבא לבכות ענות עמו – לא סניגור אלא קטיגור היה. למד סניגוריה על אחיו הנרדפים דרך קטרוג על אומות העולם המקפחות ומנשלות כנסת ישראל מעונה זו. עיינו בהקדמתו לתרגום “תשועת ישראל” לר' מנשה בן ישראל וראיתם, כמה זקופה וגאיונה היתה קומתו של סניגור־קטיגור זה כשבא להצליף על צביעותן ורשעתן של האומות כלפי ישראל. בכמה מדבריו חוזר ובוקע הד המונולוג הידוע של שילוק, ומהם ראויים לחזור ולהאמר – וביחוד בשעה זו [1936] – מלחמת מנדלסזון כלפי חוץ, פעולת הסברתו היהודית לסופרים, חברי ממשלות וקרובים למלכות בגרמניה ובחוצה לה, השפעתו המהפכנית עם הבלטת אישיותו הישראלית וכו' – פרשה מאלפת היא. נאה היה מנדלסזון כסניגור ליהודים – וגדול ממנו, ובעיקר חדש ממנו היה זה כסניגור ליהדות. ועוד יותר מזו: כסניגור ליהדותו הוא גופו.

צאו וראו: אותו פולמוס עם לוטר לא עשהו אפולוגטיקן מעין אותם האפולוגטיקנים שכה פשו ביהדות המערב שבמאה הי“ט. קשה ומסוכנה היתה עמידת מנדלסזון בחברה הנוצרית לאחר שלוטר עוררו בפומבי לשמד או לויכוח על הנצרות. ומנדלסזון אינו מתנצל ומצטדק, אלא דוחה את לוטר בשתי ידיו ומכריז שאינו חייב דין וחשבון על יהדותו. לא נבהל לא מפני לוטר ולא מפני עולם הנוצרים שעמד מאחריו. לא יצא להוכיח את צדקת היהדות ויפיה – משום שלא ראה כל צורך לברר כלפי חוץ את זכות קיומה של היהדות. לא היה עלבון גדול ל”משכיל" האירופי מ“המשפט הקדום”. זה היה שואף כל ימיו לחירות מהמשפטים הקדומים – בעיון ולמעשה, בחיי היחיד והציבור שלו. ההשכלה היא שיצאה לבער את כל שרידי “המשפטים הקדומים” בכל ענפי הרוח והמחשבה – אף אותם “המשפטים הקדומים” שנתקדשו אחר כך, בתקופת הרומנטיקה, ונעשו אבני־פינה להשקפות עולם שונות. וכשבאו לוטר וחבריו ופגעו בנימה זו שבנפש מנדלסזון ה“משכיל”, אמרו לו: שמא אינך יכול לדון כלל בשאלות היהדות והנצרות משום שמשועבד אתה ל“משפטים קדומים” כלפי יהדותך? – כמה נפגע מנדלסזון על־ידם. ואף על פי כן לא נכשל ב“אפולוגיטיקה” מקובלת זו, לא השגיח במלעיגיו והשיב ללוטר: אם אני נתפס למשפטים קדומים לדת אבותי, אינני יכול להכריע בעצמי – כשם שאין אני יכול לידע, אם ריח פי רע הוא. כלומר, מה ריח פיו הוא מיוחד ועצמיי לו, אם טוב ואם רע – שלו הוא, אם יפה הוא או רע לזולתו, ריחו הוא – אף יהדותו כך! מי מן האפולוגטים הליבראליים שקמו אחריו במערב לבש עוז ישראל זה והמשיל את יהדותו לריח פיו?… כלום הפך מנדלסזון עורו ועיקם את הכתובים כדי להוכיח, לדוגמא, שמצוותיה המעשיות של היהדות עולות בקנה אחד עם התבונה? הרי לא ירא לומר בפומבי – וכדבּרה של ה“השכלה” הגרמנית – שהללו גזירה הן, והיהדות חייבת בשמירתו ובעשייתן אף על פי שאין התבונה מחייבת אותן!

עמדתי במקום אחר4 על אותו הבדל יסודי שלא הרגישו בו כהלכתו: בשעה שהאפולוגטיקה המסורתית הולכת בדרך א־פּריורי, הולך מנדלסזון בדרך א־פּוסטריורי, אם אפשר לשמש כאן בלשון זו. כלומר, האפולוגטיקה במערב השתדלה להוכיח בדרכים שונות את אמתותה ונצחיותה של היהדות, וממנה למדה ולימדה כלפי חוץ – זכות קיום גם לישראל, לאומה הישראלית או לכנסיה הדתית ששמה ישראל. ואילו מנדלסזון הפך את הקערה על פיה: אין היהדות (בחינת דת או השקפת עולם) מצדיקה את קיומם של ישראל (בחינת אומה או קיבוץ מסוים), אלא – מתוך קיומם של ישראל אנו למדים על אמתותה של היהדות.

יסוד טענותיו של מנדלסזון הוא: אם ישראל שומרים על קיומם הישראלי מתוך יסורים איומים אלה – שמע־מינה שהיהדות אמת היא, אם קיבוץ זה אינו מוותר על קיומו הישראלי המיוחד, על אף שבעים האריות הקמים עליו בכל דור לכלותו – כלום זקוקה היהדות ללמוד סניגוריה בכלל? כלום יש לך מופת טוב ונאה ממנו לאמתותה של היהדות?

ישראל מופת לאמתות היהדות, ואין היהדות משמשת “התנצלות” לקיום ישראל – היא הדרך החדשה שסלל מנדלסזון, דרך לא־אפולוגטית ביסודה ובמהותה בסניגוריה על ישראל, דרך לא הלכו בה היוצאים בעקבותיו בארצות המערב.


ה

1729- 1786- 1929- 1936. ארבעה תאריכי מנדלסזון הם. ולא זו בלבד: ארבעה ראשי זמנים הם בדברי ימי ישראל שבגרמניה ומחוצה לה.

שנת הולדתו – 1729 – שנה משנות הסבל של התפוצה דלת האוכלוסין והמעש בגרמניה. מאותן השנים, בהן בדסוי, עיר מולדת רמ“ד, בברלין עיר מושבו ובכמה משאר הערים במדינות גרמניה, טורחת ויגעה אוכלוסיה יהודית נרדפה להכות שרשים בכלכלת גרמניה במאה הי”ח וממשיכה לשמור בעקשנות לאה על מורשת אבותיה בבית גופו, ללא מרחב וללא בסיס וזכויות־אדם כלפי החברה והמדינה השליטות, ללא אופק ותקוה לדור ההולך וגדל.

שנת פטירתו – 1786 – עדה לראשית עליתה הכלכלית של תפוצה זו. צוואת ה“השכלה” הגוססת ושינויי המבנה הכלכלי בפרוסיה ובשאר ארצות גרמניה – פורצים פרץ מה בחומה המעיקה על התפוצה. ריבוי באוכלוסין והתבצרות בחומר כנגד דריסת־רגל ראשונה מכריעה בחיי התרבות. דור שני למנדלסזון ולשאר פרנסי הקהלות מתחיל מציץ מבין חרכי הגיטו ונפגע. ניצנים ראשונים לתנועת הפרישה מהיהדות והשמד. בית יעקב שבגרמניה אינו עדיין בכללו ורובו בחוץ. אולם מתחילים ביציאה. המדינה עדיין לא הודתה בקיומם המדיני והחוקי של כנסת “שוץ יודען” זו, אולם מתחילה היא מטה אוזן לקולות משכילים ומתקני־המשפט; וכאמור, שינוי־מערכות בכלכלה ובמדינות גושר גשר חדש מתפוצה זו ל“חוץ”.

שנת פטירתו של מנדלסזון הוכיחה, ששרשיו היו עמוקים בארץ מושבו ונופו היה נוטה לרוב ארצות אירופה. על פטירתו התאבל לא רק מחנה המשכילים בגרמניה. מחנה הרדר, יעקובי וגיתה שבאו לרשת את מקום ההשכלה – אף בו כבד היה אבל־מנדלסזון. בחצרות מלכים ובארמונות דוכסים הורידו עליו דמעות. אחד העתונים בעיר הבירה העלה את משה איש דסוי על משה רבנו ואמר: משה רבנו אמר יש אלוה בארץ אולם משה מנדלסזון הוכיח את אמתות מציאותו… (ועל כך גברה חמתו של שליארמכר הצעיר). המון מעריציו עמדו להקים אנדרטה לזכרו ולזכר לייבניץ, למברט וזוצלר בככר האופירה שבברלין. בבית ובחוץ הרגישו: נפל שר בעולם התרבות הגרמנית (וזה השר “שוץ־יודע” פשוט היה, ישיבתו בברלין הותרה לו בזכות עבודתו בבית החרושת למשי. ואחרי פטירתו זקוקה היתה אלמנתו להשתדלות מיוחדה שיתירוה בישיבה בברלין!).

שנת 1929 – כקמ“ה שנה אחרי פטירתו – היתה שנת חגיגות־מנדלסזון מרובות בגרמניה הויימארית, למלאות מאתיים להולדתו (אף יום המאה הוחג כהלכתו, אם לא באותה רשמיות והשתתפות המונים כיום המאתיים). חוקת ויימר כאילו ביססה מחדש את האמנציפציה מהמאה הי”ט והרחיבה את תחומיה. ר' מנשה בן ישראל, כריסטיאן דוהם ומנדלסזון – ידם היתה על העליונה. ניצחה ההשכלה. לא היו בודקים הרבה לזכויות־אדם. הכל היו כשרים לחיים, לכלכלה ולתרבות שבמדינה. בחגיגות מנדלסזון של קהלות ישראל בגרמניה, שעמדו עמידה כלכלית נאה בראשית ימי המשבר העולמי, השתתפו חבריה ושליחיה של ממשלת גרמניה המרכזית וממשלות הארצות. על כסאו של פריק – מראשי מפרקי התפוצה בגרמניה – ישב אותה שנה קרל סיבירינג, מן המעולים והתקיפים שבמחנה הסוציאל־דימוקרטיה הגרמנית; ובראש ממשלת פרוסיה עמד לא הגינרל גירינג, אלא אוטו ברוין; והמלומד אציל־המדות בקר, כהן במיניסטריון הפרוסי להשכלה.

חג־המאתיים של מנדלסזון חל לאחר חג־המאתיים של לסינג (שניהם נולדו בשנת 1729, וגונדולף נשא את נאום־האזכרה הרשמי ללסינג ברייכסטאג בברלין) – ושני היובלות הללו חלו בערב שקיעת הדימוקרטיה המדינית בגרמניה. ימי־זכרון נאים לזו הדימוקרטיה הרוחנית והעיונית שבמאה הי“ח, בה יכול להשתתף במדה כה מכריעה אף בנו של סופר סת”ם עשוק ומקופח מה“גיטו” אשר בדסוי.

יובל מנדלסזון בשנת 1929 נפתח רשמית בשמיני בספטמבר בעיר מולדתו דסוי, שנכבשה כולה על ידי מייבלי מנדלסזון, לאחר הצגת “נתן החכם” ללסינג. חגיגת היובל הפומבית והמסיבות שצורפו לזו – נערכו במעמד שליחי הממשלה המרכזית, שלטונות דסוי ומדינת אנהאלט, באי כוח עולם התרבות בגרמניה, ניניו הנוצריים של משה איש־דסוי, בני משפחות מנדלסזון לסוגיהם השונים בכל מיני צירופי “פון” (פון מנדלסזון, מנדלסזון־ברתולדי ומנדלסזון ברתולד, ללא קו חיבור וכו'), היתה זו שבת של מנדלסזון.

ולמחרת השבת ערכו כמה וכמה קהלות ישראל וחברות יהודיות חג־מנדלסזון זה, ושוב בכל אותה הרשמיות המדינית והתרבותית. בחגיגה שנערכה על ידי קהלת ברלין השתתפו גם מיניסטר הפנים של ה“רייך” סיבירינג, מיניסטר ההשכלה בפרוסיה, בקר, אבי העיר ברלין, ביס, ורבים רבים מראשי גרמניה של מעלה. אותה מסיבת־יובל באה סמוכה למאורעות אב בא“י, ואף אלו נתנו טעם מה ביובל מנדלסזון. וסיבירינג, שבא לברך בשם מלכות הינדנבורג את קהלת ישראל שבגרמניה ליום מנדלסזון, אף הוא נשא אותה שעה את שם א”י הנתונה במיצר על שפתיו, ולא היתה זו תפלת־שפתים, אלא ברכת לבב. גונדולף הוא שטבע ביובל־לסינג אותה אמרה מפורסמת: מה אנו חסרים? Mehr Lessing! בא סיבירינג והוסיף בעקבותיו: למה זקוקים גרמניה והעולם בשעה זה?

התשובה: Mehr Mendelssohn!…

נערכו גם תערוכות מנדלסזון רבות בגרמניה. עירית ברלין הניחה זר פרחים על קברו של רמ"ד: לאזרחה הגדול. גם אלה שלא השלו את נפשם, כי נתקיימו ונתבססו לעולמים בגרמניה הויימארית שאיפותיה ההומאניסטיות של ההשכלה האירופית, והרי אף בה לא גר זאב עם כבש – הרגישו כי זכה פילוסוף ההשכלה מנדלסזון לשעתו. זכה לעצמו ולכנסת שלו.

ואיש לא שיער, כי זו היתה שירת־הברבור של כנסת זכויות בגרמניה ושל דימוקרטיה גרמנית כללית. שירת־ברבור שהושרה על פי מנגינתו של משה מנדלסזון… וע"י משוררים שהיו “מוהיקנים אחרונים” למחנות שונים בישראל ובגרמניה…

ולבסוף, תאריך מנדלסזון האחרון: 1936. יום הק“ן לפטירת מנדלסזון יהא בגרמניה יום־גיטו גמור. יותר אבל־בית מחג משפחה. מדינתו של היטלר מתעבת את מנדלסזון כפליים. כפילוסוף־ההשכלה וכבן הגזע ה”ירוד“. צאן מרעיתו של היטלר לא ידעו כי לפני ק”ן שנה נפטר בברלין אחד ממחדשי הספרות הגרמנית במאה הי“ח, המבקר ה”לאומי", שתבע את כבוד הלשון הגרמנית ממלך פרוסיה, פרידריך הגדול, שנתפס ככל בני השכבות העליונות בפרוסיה להתבוללות צרפתית… האומה הגרמנית בכללה תתן לבה על יום מנדלסזון זה ותרגיש בו במדה שהרגישה בו בשנת 1729, כשיצא מנדלסזון לאויר העולם… חזר אותו יחס למקורו במשך מאתיים שנה.

ואף בבית – חזר גלגל ההתפתחות ההיסטורית כמאתיים שנה אחורנית. בשנת 1936 מתחילה יהדות גרמניה לשוב – כמובן, בשינוי אי אלה תנאים – לימי הולדת מנדלסזון וראשית התלבטותו בעולם, לשנת 1729 בערך…

כנסת רדופה זו שתעלה עכשיו על לבבה את זכר מנדלסזון – נתמעטו בה מוכי העיוורון ורודפי ההשליות שהיו כה מבוצרים בשנת 1929 (נתמעטו, ועדיין לא עברו מן העולם כליל). כנגדם נוספו בה כמה אלפי רואי מציאות יהודית כהלכתה. את מנדלסזון המשכיל יזכירו כאופטימיסטן מימי קדם; לוחם האמנציפציה – הס מלהזכיר. בזכויותיו כלפי הפילוסופיה והספרות בגרמניה – אין להאריך. כמה מועטים הם באומות העולם המודים ב“זכויות היסטוריות” של יהודים, ובגרמניה של היטלר ודאי שאינם בנמצא. ואולי – עלול יום מנדלסזון להיעשות יום תוכחה לתפוצתנו בגרמניה: צאו וראו, יאמר שלטון היטלר, הרי הם־הם היהודים הללו שכרכו השכלה, הומניזם, יהדות ותרבות גרמנית כאחת… חבלו את כרם תרבותנו, חללו את גזענו וכו' וכו'.

ייתכן, וירבה ביהדות גרמניה מספר מביני מנדלסזון כמות שהיה, ללא אותו שפע של “ליברליזם” ו“ריפורמיזם” שתלו בו, זה שהרבה לטשטש את דמותו הישראלית.


* * *

וכלפי פנים: מן הראוי הוא שגם במחנות היהדות הלאומית יתחילו לראות את מנדלסזון ראיה יותר ישרה. לא נשתחררו עדיין במחנותינו מכמה “משפטים קדומים” על אישיות זו, שראתה את ביעור ה“משפטים הקדומים” כתעודתו המוסרית הנעלה של המין האנושי, כאמור.

גם בתחומנו העברי מקילים קצת ראש במחקר מנדלסזון. שוב: מן ההכרח לעיין ולעיין במנדלסזון כנושא שאלת ישראל וגורלו במערכה היסטורית מסוימה, וכל המעלים עיניו ממנה פוגם על כרחו בכניסתו לשער ההיסטוריה הישראל החדשה.


ו

ק“ן שנה לפטירת מנדלסזון – אנו חוזרים ומבדילים בכל חומר ההבדלה בין מנדלסון ודור הטמיעה והשמד שבא אחריו, ומנדלסזון לא התפלל אליו. לא כאן המקום לבוא ולמנות כל אותם הגורמים הכלכליים, המדיניים והתרבותיים שכולם כאחד קעקעו את חומת ישראל במערב בסוף המאה הי”ח – ועד אנו לוקים בעוונותיהם של פורצים ובעטין של פרצות אלו.

ואף זו תיאמר ביום זכרו של מנדלסזון: לא האמנציפציה כשהיא לעצמה היתה רע לאומי ומוסרי – אלא האידיאולוגיה שנתלתה בה, זו האידיאולוגיה של טשטוש הפרצוף הישראלי לגווניה השונים מסוף המאה הי“ח עד ימינו אלה, ועד בכלל. מנדלסזון “סניגור” יהדות־המערב במאה הי”ח, נלחם לאמנציפציה ולא לאידיאולוגיה נפסדת ומזיקה זו.

למדנו אחר כך שאוטואמנציפציה גדולה ואמתית מאמנציפציה, מתמידה וקיימת ממנה. למדנו שהאמנציפציה ה“ניתנת” מן החוץ אינה מספיקה. אולם כנסת ישראל בתפוצות, ככנסת בני אדם ובעלי פרצוף לאומי מיוחד, לא תוותר לעולם על האמנציפציה, על חוקה של זכויות שלימות ומקיפות שלא ניתן לשוללה לא מן היחיד ולא מן הכנסת. אמנציפציה לציבור הישראלי ולא רק ליחיד מישראל, אמנציפציה לכנסת ישראל באשר היא שם.

בשנת יובל המאתיים למנדלסזון – 1929 – סבורים היו יהודי גרמניה שמלחמת מנדלסזון ודורו אינה אלא “נחלת ההיסטוריה” (ואף בשעה זו מאמינים דבּרי מחנה ההתבוללות באנגליה וכו', שלעולם ישבו לבטח והאמנציפציה שבידם לא תחרב לעולם). באה שנת 1933 והוכיחה, שיש מן ההכרח לפתוח במלחמת מנדלסזון זו מחדש. וכמובן: בשנוי החזית וכלי הזין, בשינוי העמדה העיונית והמדינית, על מצע ישראלי חיובי בתכלית ומתוך המציאות היהודית ההולכת וקמה בארץ. הרי ה“בית” שלנו אינו “בית” שבימי מנדלסזון ור' יעקב עמדן, כשם שה“חוץ” שלהם אינו אותו “חוץ” של לוק ורוסו, לסינג ומירבּוֹ, פרידריך הגדול וכו'.

לא מנדלסזון לבדו ניגף בארץ מושבו בשנת 1933 – אלא עמו יחד רבו ומורו ג’ון לוֹֹק, אבי ההשכלה האירופית, הוא ותלמידיו בצרפת (אבות המהפכה הצרפתית) ובגרמניה וכו'. ולא עליהם בלבד הונף הגרזן, אלא על כמה ערכי יסוד ליחיד ולצבור שעליהם נלחם והורג המין האנושי משעה שעמד על דעתו.

אין נעלמים ממנו ליקוייה היסודיים של ההשכלה האירופית, שמנדלסזון שימש דבּר ל“נוסח אשכנז” שלה. אולם אין אנו חוששים להוסיף, שבהשקפת עולם השכלתית זו חיים היו יסודות עיון ומעשה, שעליהם לא תוותר שום חברת בני אדם כל שעה שתקפיד על שמירת פרצופה האנושי.

הלוחמים לטהרת “פרצוף אנושי” זה, מבני ברית ומשאינם בני ברית, לא ישכחו גם בשעה זו את דמותו של הלוחם היהודי האמיץ, רב התלאות והאכזבות – הלוחם לזכויות אדם וצבור, לסבלנות, ל“אנושיות” כיסוד תרבות ומדינה, לחופש האישיות והחברה.

אותה לבנה שצירף מנדלסזון משלו לבנין החברה האידיאלית שאף בסבלנות לא יהא לה צורך, זו ששיקעה במסירות נפש ובתפילת לב אדם מישראל מאמין באמת – לא היתה סמויה מן העין משעת שיקועה הראשונה. ובעינה זו תעמוד עוד ימים רבים.



  1. במאמרי “הפילוסופיה של ‘ירושלים’”, ספר ביאליק, 1930, מחלקה ג' 99– 140 [מאמר זה נדפס שנית לעיל בכרך זה] נסיתי להעמיד את משנתו הפילוסופית של מנדלסזון היהודי על עיקרה ההיסטורי, וכמובן לא כדי ללמד עליו “סניגוריה” כלפי סמולנסקין והיוצאים בעקבותיו.  ↩

  2. [עיין במאמר הנזכר בהערה 1]  ↩

  3. את התהוותו והשפעתו הערכתי במיוחד, וגם על יסוד גילוי מקורות חדשים במאמרי בהתקופה כרכים כ“ה־כ”ז. [מאמר זה נדפס שנית לעיל בכרך זה בשם “משה מנדלסזון ויוהן קספר לוטר”].  ↩

  4. [עיין בסוף המאמר הנזכר בהערה 3].  ↩


חלק חמישי: רבי נחמן קרוכמאל

מאת

שמעון רבידוביץ'

חלק חמישי: רבי נחמן קרוכמאל

מאת

שמעון רבידוביץ'


עיונים במחשבת ישראל - רנ"ק כחוקר ומבקר

מאת

שמעון רבידוביץ'

קרוכמל.png

א


אין רנ"ק פותח בברור מהותה של היהדות, אם מדינה היא זו ואם דת, ומה טיבה של דת זו, וכיוצא באלו, דוגמת נסיונותיו של גרץ קודם שפרסם את ההיסטוריה1. אין הוא חותר אל גילוי תמצית־יצירתה של האומה הישראלית ורוחה, וכמו־כן אין אנו מוצאים אותו מחלק את מהלך־התפתחותה של האומה הישראלית לפי איזה עיקר, שהוא הביא מן החוץ, לפי אילו אישים היסטוריים, לפי ארצות־מושבותיהם או ארצות־גלותם של בני־ישראל, לפי תגבורת יסוד פלוני או אלמוני בחייה של האומה וברוחה. הוא בא לפלס לו נתיב בהיסטוריה הישראלית בכוחות־עצמה של זו, ומשתדל הוא לגלות את עיקרי־חזיונותיה, שהם בונים־אב להויתה ולמהותה.

כי אין הוא מבקש אלא לעמוד על מהלכה של ההשתלשלות בהיסטוריה. ולפיכך הוא פותח את הרצאת דברי־ימי־ישראל – משער ז' של “מורה נבוכי־הזמן” עד שער י' ועד בכלל – בהערה כללית וקצרה על המועדים החולפים בחיי אומה ואומה “בנוהג הסדר הטבעי”. ואלו שלשה הם: מועד “הצמיחה והגידול”, מועד “העוז והמפעל”, מועד “התוך והכליון”.

מועד ראשון הוא “זמן ראשית צמיחתה (של האומה) והולד בה הרוח” (הרוחני), במועד שני – “יצאו לפועל שלם וישלמו ויתעלו כל אותן הסדרים הטובים והמנות הרוחניות”; ובו כבר מתחילות להגלות “סבות השחתה והפסד באומה”. ואילו מועד שלישי מביא את האומה לידי דלדול ולידי מיתה גמורה.

חלוקת ההיסטוריה האנושית והלאומית לשלשת “מועדים אלה” (עליה, עמידה וירידה – מקבילות בכמה בחינות לימי־חייו של אדם, ואף לחלקיו של יום: בוקר, צהרים וערב) היתה מעין דבר מקובל על חוקרים רבים בימיו של רנ“ק. וכנראה, שהרדר (Herder) הוא שעשה חלוקה זו רווחת ביותר2; אף־על־פי שמצד שני אין הוא קובע אותה כיסוד עיקרי למשנתו הפילוסופית בהיסטוריה3. ובטעות חשבו רבים (וחושבים גם כיום), שחלוקה זו באה לו לרנ”ק מידיו של הגל4. הללו נתחלפו להם כנראה, בין עליה, עמידה וירידה ובין תיזה, אנטיתיזה וסינתיזה (כאילו הירידה היא ה“סינתיזה” של העליה והעמידה!) ועשו על־ידי כך את רנ“ק “הגליני” אדוק, העמידו את כל עיקרו על ה”גליניות" וגרמו בהרבה, שתהא דמות־דיוקנו של רנ“ק הולכת ומטשטשת בישראל. ולא עמדו הללו על ההפרש המרובה שבין חלוקת־ההיסטוריה, שהחזיק בה רנ”ק, וכנראה, בעקבות הרדר, ובין אותו השלוש הידוע הקרוי על שמו של הגל, אף־על־פי שהוא מצוי במשנתם של קאנט ופיכטה. שהרי אותו השלוש להגל דיאלקטי־הגיוני הוא בעיקרו, וחלוקת־ההיסטוריה לשלשת מועדים של רנ“ק טבועה טביעת־טבע מיוחדת במינה. הובלטו ביותר אותן אורגאניות וטבעיות, שאחריהן היה רנ”ק מחזר בהיסטוריה האנושית, בעקבות הדעות ששלטו באירופה עם ראשיתה של המאה הי"ח5. וכמה רחוק היה אבי המשנה הדיאלקטית בפילוסופיה מאֶבוֹלוּציוֹניסמוס זה! – ואולם אין זה מעיקר עניננו כאן.

ושלושת המועדים הללו אינם שולטים אלא באומות־העולם. הללו חולפות ועוברות מן העולם לאחר שהגיעו למועד השלישי, משום ש“הרוחני שבהם פרטי, ועי”כ בעל־תכלית ומעותד לכליון“. וישראל – “עם־עולם” – אינו כן. מאחר שישראל אינו דבק אלא ב”רוחני המוחלט" – בן־נצח הוא כמותו. ומודה הוא רנ“ק, ש”ביחס אל החומרי וחיצונות החושיות נכנענו גם אנו לסדרי־הטבע הנזכרים“, ואין, לכאורה, קיומו של ישראל קיום תלוי בנסים ובשדוד־מערכות. אף קיומו של זה נשמע לכל החוקים, שעליהם עומדת הפילוסופיה של ההיסטוריה, – ומכל מקום קיומו של ישראל דבר שבמיטאפיסיקה הוא. יש בו משום חוק וסדר הנשמעים לטבע מכאן ומשום הכרח־קיום, שהוא כמותנה מצד ה”רוחני המוחלט“, מכאן. אין ישראל נבדל מאומות־העולם בקיומו, אלא באי־אבדנו; בו הוא מתיחד יחוד עליון. ואין זה שומר עצמו מן האבדן גם בימי המועד השלישי, שהוא הכרח טבעי לאומה, אלא משום ש”הרוחני הכללי שבתוכנו יגן עלינו ויצילנו מדין כל בני־חלוף".

ולאחר שהניח רנ“ק את כל היסודות הדרושים לו בפילוסופיה ובהיסטוריה, הוא הולך וקרב לגוף הרצאתה של ההיסטוריה הישראלית. פותח הוא בדבר זה כאילו עיקר לו לא ההרצאה ההיסטורית עצמה, אלא ההכרזה על נצחיותו של ישראל, שאחר כל “בלות” תהיה לו “עדנה”. “אכן ראינו להזכיר העתים, שעברו עלינו מעת צמיחת האומה עד היום הזה6, בכדי להראות בבירור, איך נשנו ונשלשו בנו סדרי שלשת המועדים שזכרנו, ואיך במלאת הימים לבלייה, התוך והפסד נתחדש בנו תמיד רוח חדש ומחייה”7. שלשה, שהם תשעה, מתכוון הוא רנ”ק להעביר לפנינו בשערי־ההיסטוריה שבמשנתו, שלשת מחזוריהם של שלשת המועדים. ובפתיחתו זו אין הוא משמיענו אלא על דרכי הרצאתו ההיסטורית בלבד: שיהא שונה את משנתו בהיסטוריה “בקיצור להיוודע ומבין בספרים”, ושוב – שיהיה הולך בדרכו המיוחדת “בזה המאמר”8, והיא –לתרגם את “הציורים המחשביים” (לשונם של מקורות־ההיסטוריה הקדמונים, כפי “המסופר בקורותינו”) ללשון של "ציורי־התבונה". הרי למדנו מכאן, שלא בקש רנ“ק לגולל לפני המון בני־דורו את פרשת־חייה של האומה הישראלית. הקורא ה”משכיל“, זה “היודע ומבין במספרים” – לשמו הוא פותח את שערי ההיסטוריה. ומכאן – דרך הקצור ו”התרגום" שהוא אוחז בהם.

ועל עיקר־תכליתו של העיון ההיסטורי ומדעו של זה דרך־כלל, על ערך־מחקרו של העבר – לא שמענו עדיין ולא כלום. ואין אנו עומדים על הלכה חשובה זו אלא לאחר כך, במקומות שונים. אם נהיה אומרים, שיש מוקדם ומאוחר בדבריו ובסדר שערי ספרו מוכרחים אנו לבוא לידי מסקנה, שתחילה לא היתה תכליתו של מדע־ההיסטוריה לרנ“ק אלא חינוכית בעיקרה: פניה היו מכוונים לעתיד. אין מדע ההיסטוריה בא אלא להורות לדורות יבואו את הדרך בה ילכו. וכך אנו מוצאים אותו מטעים דבר זה כשהוא עומד ומסיים את המחזור הראשון: “כל הדברים והאמת האלה וכו' להיות לעדות ולמורה לדור אחרון, בנים יולדו עד אחרית הימים. כמש”ה: שמע עצה וקבל מוסר למען תחכם באחריתך”9. ובחתימתם של שערי־ההיסטוריה הוא מעורר אותנו להיות חוקרים ודורשים במחזורה השלישי של ההיסטוריה הישראלית, זה שלא נגע בו אלא דרך־רמז בלבד, והוא מוסיף ואומר: “והדרישה בכל אלה מעולה ויקרה למען נחכם באחריתנו10. אולם בשער שאינו מטפל במחקר־היסטוריה – שער י“ב, “חידות מני קדם”, שהוא דן בידידיה ובאסיים – בשער זה דווקא בא רנ”ק ומבליט בבהירות יתרה את תכלית מחקרו דרך־כלל ודרך המחקר ההיסטורי בפרט. ותכלית זו אינה חנוכית־חיצונית, זו המחזרת אחר התועלת וההשפעה, אלא פנימית, הכרחית ועליונה. וחשיבות יתרה אנו חייבים ליחס לדבריו אלה, שהרי יכולים הם לצאת וללמד הרבה לא רק על תכלית־מחקרו של רנ“ק בלבד, אלא אף על עיקרי־מגמותיו במשנתו דרך־כלל: “ודע שזהו עיקר גדול ונכבד, שהוא צריך ויפה לנו, כי נרבה לדרוש ולחקור על הדעות והמוסרים והתכונות שעלו בקרב אומתנו באורך הזמנים, וע”י הקורות, שעברו עלינו, והחבורים וההצטרפות בהם שנתחברנו עם זולתנו יותר מכל אומה ולשון, הגם רק בשיעור מובדל ולא יותר, ואיך נתפעלנו ונשתנינו על־ידי הדעות והמוסרים והתכונות ההמה ואיך פעלנו בהם בזולתנו מדור דור, ואפילו אותן שהיו רחוקים ונתקרבו אלינו במקצת וקבלו מדרכינו כמו היוונים בזמן האפלטונים האחרונים פלאטינוס ופריקלוס [קרא: פרוקליס], או בדרך אחר מחמד, וכן אותן שהיו קרובים לנו ונתרחקו, כמו בעלי הברית המחודשת, או דברי ברוך הפילוסוף והכתות שאחריו, – חובה על חכמי־לב וגדולים שבנו לדרשם ולהבינם בעיקרם ובשרשם, והכל בשביל שנגיע בכח הדרישה לרשמים ברורים ולבסוף לבירור הכרת עצמותינו ומהותינו, שהיא נפש־ישראל הכללית, ואיך נגלית בעולם בקורותינו ודברינו במסבות ותהפוכות העתים עד היום הזה, ומזה נקיש על הבאות”11. נכנס רנ"ק לפלטין של העבר – ואין הוא מחזר אלא אחר ההווה, עוסק בדברי־ימיהם ומפעליהם של אחרים – ואין הוא מבקש אלא את נפשו, טס ועובר עולמות וארצות – ואין עיקר לו אלא ישראל, ממית עצמו באהלי חכמות ומדעים, ואין הוא מבקש אלא לקומם את הריסותיה של חכמת־ישראל. “דע את עצמך” שמש לו מצות־עשה ראשונה ועיקרית, וממנה לא זז12 וזו היתה עיקר־תכליתו במשנתו בהיסטוריה. ולכשתדקדק בדבר, תמצא, שאף התכלית החנוכית נעוצה בעיקרה באותה חובה ודרישה של “דע את עצמך”. ואף דבריו על “בירור הכרת עצמותינו ומהותינו” מסיימים בכוון כלפי העתיד: “ומזה נקיש על הבאות”.

ומה שנוגע למגמתו של רנ“ק במחקריו ההיסטוריים, הרי הוא חוזר ומטעים בכל מקום־כושר, שאין זו אלא לעמוד על “תכונת האומה ותכונת הרוחני שבה בזמן־זמן”13. ולפיכך הוא מורה התר לעצמו לקצר בהרצאתם של המאורעות ההיסטוריים, כשאינם עשויים להבליט את “תכונת האומה ותכונת הרוחני”, והוא מעיר בכל מקום על הספרים השונים, שיכולים לשמש מקור לידיעתם של הפרטים ההיסטוריים, “כי על כן לפי כוונת מאמר זה אין עלינו לספר כל פרטי המלחמה ותהלוכותיה, ונסמך במה שיצטרך לנו מהם על הנמצא רשום בדברי יוסף הכהן וכו', ומאלה נעתיק הנה איזה פסוקים בלבד, להיותם ביותר מוכשרים להעמידנו על הענין שאנו מבקשים”14. וכך, כשהוא דן להלן על ימי יוחנן הורקנוס, הוא אומר: “כל אלה [פרטי־פעולותיו של יוחנן הורקנוס] יעויינו בספרי־הקורות לאומתינו, ואנו נבאר בזה אך העיקרי לנו, כל הנעשה בימיו בדברי דת ואמונה ובתיקונים טובים ובמהלך הרוחני בכלל”15. הדברים האחרונים יצאו ללמד על מהותו של ה”רוחני“, שאחריו היה מחזר רנ”ק במשנתו בהיסטוריה. אף־על־פי שהיה לרנ“ק ב”רוחני" משום כלל כחות־יצירתה של האומה ודברי־מפעלה, מחזר הוא בעיקרו אחר אותו רוחני, שהוא נגוד ל“זמני” ול“חומרי” כאחד. אין הוא נראה מבליט ביותר את היסודות המדיניים, ואין צורך לומר את היסודות הכלכליים, שעדיין לא שמו להם לב כראוי בימי־רנ“ק, אלא על מנת שיצאו לברר “דברי דת־ואמונה” ו”מהלך הרוחני בכלל“. וכך אנו מוצאים אותו מקצר ביותר בדברי־ימיו של הורדוס, מלחמותיו ושאר מעשיו, שהרי “כל אלה רבים וארוכים ונודעים בספרי הקורות לכלל העולם לאומתינו ולמלאכת הבנין”16. והוא מוסיף ומטעים באותו מקום: “ואנו על־פי צרכנו בזה להעיר על תכונת האומה בזמנים אלו, נשתדל לבאר בלבד, איך נתעקם עלינו הדרך ומהלך הרוחני עוד יותר במשך מלכות־הורדוס הארוכה”. אולם אין ללמד מכאן, שהיה רנ”ק מטפל אך ורק בדברי דת ואמונה והיה מזלזל בכל שאר התנאים ובכל שאר מקצועות־החיים השונים. כמה פעמים הוא חוזר ומטעים את הצרכים ההולכים ומשתנים עם כל דור ודור, והם כאילו קובעים את דמותה של ההיסטוריה. התפתחות־ה“דינים” היא ששמשה לו תריס בבקורת־ההלכה, על־ידה נלחם ב“הלכה למשה מסיני”, וכיוצא בה. וכמו־כן אין רנ“ק מעלים עינו בכוונה מתנאי־חוץ שונים כשהוא בא לבאר איזה חזיון היסטורי שהוא. ויודע הוא אפילו להשגיח על דבר מעין זה, ש”שינוי האויר והמים והמאכלים המזיק תמיד לגרים הבאים מארץ מרחק"17. וכיוצא בו הרבה.

ואף־על־פי שהרצאתו ההיסטורית טבועה טביעה רוחנית־עיונית מיוחדת במינה, הרי אנו רואים אותו מטעים בכמה מדבריו את ערכה של המדינה וביחוד את ערכה של החירות, כלומר, של המדינה העומדת ברשות־עצמה. עם כל “רוחניותו” היתרה מוכרח היה להודות באותו עיקר יסודי שבתורת־החברה ובהיסטוריה בת המאה הי“ח והי”ט, שאין מדינה אלא זו שעומדת ברשות־עצמה, ושכל עיקר שאיפתה של זו אינה אלא להגיע לידי מדת־חירות יתרה. ולפיכך הוא מסיח דעתו ממעשיו השונים של יוחנן הורקנוס, שלא היתה דעת חכמים נוחה מהם, ומשבח ביותר את “יוחנן הורקנוס אביהן של ישראל”, שהיה “מגן ומחסה להם בכל תיקון תוריי ומדיניי”; והוא מטעים: “ועם זה המקרה הרע, הנה הימים לישראל ימי טובה וחירות משעבוד־נכר18. וכך מוצא רנ“ק מקצת נחמה אף בימי שלטונם של הורקנוס ואנטיפטר האדומי, שהרי בימיהם של אלו “עדיין היתה יהודה עכ”פ למראה עין בת־חורין ומדינה בפני עצמה בעלת ברית רומי”19. במה שלא נתקיימו התקוות המדיניות, התקוות לגדולות בימי עזרא ונחמיה, רואה רנ“ק אחת מן הסבות הראשיות לחורבן העם שאחר־כך: “אולם גם על כלל מעמדם המדיני היה להם הרגש חזק ומדע ברור, כי ברע הוא”20. וגדולה מזו אתה מוצא ברנ”ק, שמורד הוא בהשקפה שבמסורת, שרואה בהורדוס את “הורדוס הרשע” בלבד. עם כל החסרונות, שהוא מונה בהורדוס, ש“נעשה באמת ע”י מקרים קשים מלך קשה בדור קשה“21, הוא מונה בו כמה מעלות, ובעיקר – מעלת החירות, שידע זה לשמור עליה כלפי־חוץ: “הוא שהרחיב גבול־ישראל והכניע לפניו שכני־הארץ הקטנים והרעים, והוא שעלתה בידו להסתיר מעט העבדות והכניעה לרומיים תחת מעטה גדולתו, כי גדול כבודו בעיניהם”22. ולהלן הוא חוזר ומגן על הורדוס: “הגם כי אכזר לא הרשיע נגד העם כמו אלכסנדר ינאי, ושבני־הורדוס לא הביאו צוארם בעול חדש כמו בני־ינאי23. ובזכותו זו מעביר לפנינו רנ”ק את שאר מעשיהם הטובים של הורדוס וביתו, ועל כולם הוא חוזר ומטעים את חירות־המדינה, שזכו בה ישראל בימיהם ויהא אך “למראית־עין” בלבד: “ואחר שהיו תחת הורדוס ובנו משך מ”ה שנים עכ”פ למראית עין עם מדינה בפני עצמם“24. וכמה כבש רנ”ק את רוח־השנאה ה“מנוּחלת” (בלשונו של רנ"ק) של המסורת הישראלית להורדוס וביתו! שהרי לא רק על הורדוס בלבד יצא ללמד זכות, אלא אף על אנטיפטר ושאר בניו: “שהנהגתם היתה אז טוב ולא רע, כפי האפשרי במעמד”25. בימינו קשה לנו לשער, כמה משנוי־הערכים היה בדברים אלה. וברוח זה אנו מוצאים את רנ"ק מבקר להלן את ריבות־המפלגות שבימים האחרונים של בית שני ואומר: “והעיקר הנדרש לפי הזמן והמעמד היה רק להסיר מעליהם ממשלת ההגמונים ועול הקשה של כילותם ואכזריותם, ולשום הנהגתם בבית מדינתם בידי עצמם מכל וכל”26. וכנגד כל אלה אתה רואה אותו מוותר על חירות גמורה במקום שבעקבותיה כרוך החורבן, והוא מגנה את הקנאים, הצדוקים וכת־יהודה על מעשיהם ואומר: “ואילו שמעו לגזירות־מלמעלה אלו ולעצת החכמים והטובים שבהם, קרוב הדבר מאוד, שהיו מגיעים בזה הדרך לשלום הגון ולאיזה תכלית נרצה, עם היותם נשארים נכנעים במס ועזר במלחמות־רומיים לנציב הגדול שבסוריא”27.

וכשם שאין עינו צרה באותם האדומים, שנתגיירו ומשלו בישראל, כך אין הוא נושא פנים כלל וכלל למושלים מבית־החשמונאים, שקמו בישראל אחר יוחנן הורקנוס: “וקמו תחתם בבית ההוא זרע אנשים רעים אכזרים. הרגל הקרב וקחת נקם מאויבים הקשו את לבבם, ויהיו לאנשי־דמים מתגרים תמיד בשכניהם ומבקשים כאשר ימצאו מלחמת חנם, וסוף־סוף נעשו עבדים לרומי28. לא עמדה לאחרוני־החשמונאים זכות־אבות, זכותם של ראשוני־החשמונאים לוחמי חירות־העם, ורנ“ק קובל עליהם ברוחם של רוב ההיסטוריונים מאומות־העולם שרואים בהם “חבר־מרצחים” ו”אנשי־דמים" בלבד. ומעין זה אתה מוצא גם בענין־הפרושים. אף־על־פי שמרבה הוא רנ“ק להלל את ראשוני־הפרושים, אלה שקדמו ל”כת“־הפרושים, וניתן ללמוד מדבריו, שעמד על צדם של אלה (למרות חיבתו היתרה, שהיתה נודעת לו לאסיים הקדושים בעיניו), – אין דעתו נוחה כלל וכלל מאחרוני־הפרושים, יוצריה של אותה כתה, ש”צמח[ו] בקרבה בהמשך הזמן ענינים לא־טובים, כמו שיקרה בכל חברה מיוחדת וגודרת עצמה ומשתררת באורך הימים עם כל טובה בתחלת יסודה“29. ובבחינה זו הוא מצדיק את דברי־התנפלותם של ראשוני־הנוצרים על הפרושים. ורנ”ק מוסיף, שאף הללו לא כיוונו בדברי־קטגוריה שלהם אלא “במה שהיתה [כת הפרושים] כת נפלגה ונשחתה ברוב הימים”. ולכשתעמיק בפרטים אלה, תוכל לעמוד מתוכם על טיב דמותו של רנ"ק ההיסטוריון.

ועם כל ה“מודרניות” שברנ“ק החוקר, חניך המחשבה האסכולסטית בישראל שבימי־הבינים, – אין אנו רואים אותו מטעים הטעמה יתרה את ערכה של האישיות ההסטורית, אף־על־פי שהוא מצייר את רוב המאורעות והם כרוכים באישיות, שהיא משמשת להם גורם חשוב. ויש לדרוש דבר זה לשבח ולגנאי כאחד. שהרי כאן הוא יורשה של המסורת הישראלית, של הספרות התלמודית ונושאי־כליה, – וזו לא חיזרה ביותר אחר האישיות, לא חיזרה אחר יוצר־הדברים, אלא אחר הדברים כמות שהם. וכשגזרו, שיהיו התלמידים שונים את דברי־רבותם בשם אומריהם, לא באה זו אלא על מנת לסתום פרצה, בשבוש־ההלכות ומסירתן, ולא היה כאן ענין מיוחד ב”אומר" כשהוא לעצמו. בימי־הבינים ובימים שלאחריהם לא חיזרו חכמי־ישראל והמון התורנים והמקובלים לכל סוגיהם אלא אחר אותה הרוח הכללית שביהדות המסורתית ולא היו מקפידים על בעל הדעות והדברים. ושמא מכאן ניתנה לבאר אותה עובדה, שעם ראשיתה של חכמת־ישראל נתפתח בקרבה ביותר המקצוע הביוגראפי. היה צורך בדבר למלא את לקוי־ההיסטוריה הנורא: הכל מפלפלים ודנים בדברי חכמי המשנה והתלמוד, הגאונים, הרמב“ם, הראב”ע, רש“י, ועוד – ואין איש יודע כמעט מי קדם למי, כיצד נתפתחו, וכיוצא בזה. וכאן אתה מוצא את גדולתו של רנ”ק, שידע לשמור את נפשו מן הטפול היתר בתולדות “אנשי־שם” ובפעולותיהם. הוא היה מחזר אחר רעיון אחד, אחר יסוד היסודות העובר דרך ההיסטוריה הישראלית כולה – ה“רוחני המוחלט”, – ולפיכך לא ראה את עצמו מוכרח להשגיח השגחה יתרה באישיות. וכנגד זה אתה מוצא אותו מכיר ביחודו המסוים של ה“המון” בהיסטוריה. אף ביצירתו של ה“רוחני” נוטל ה“המון” חלק נכר ביותר, בצד ה“זמן”. משמש הוא גורם מוכרח להתגלותו של ה“רוחני”, אף־על־פי שלדתו יכולה להיות גם “בעזר” יחידים30. וכך אין הוא רואה בהיסטוריה את כחו המוחלט והמכריע של היחיד. לדוגמה: מה הן הסבות, שגררו אחריהן את חורבן הבית השני? – “התקווה והפחד, שתי ההפּעליות החזקות, פעלו גם ביחידי־סגולה גם בכלל־העם לגלגל ולשבש את המחשבות”31. ולהלן אין הוא מטעים אלא מה ש“הרגיש העם”, אותו “הרגש חזק ומדע ברור”, שהיה להמון. ויתר על כן: נראה, שרנ"ק מבקש לבאר את העובדה, שהפרושים והצדוקים לא רחקו אלה מול אלה ולא יצרו כתות נפרדות דוגמת הקראים והנוצרים בחוסר התענינותו של ההמון בכל אותה מחלוקת: “וביחוד ההמון הרב ובלתי מלומד, נראה, שלא שת לבו הרבה לדברי מריבות הללו שבין השיטות השונות בתורה ובעבודה”32. ומכיון שלא עלה בידי אחת מן הכתות למשוך אחריה את לב ההמון (אף־על־פי שרנ"ק מעיר, שאותו המון “נמשך במעשה אחר הפרושים”), שיהא אף הוא מתנגד לכת השנית, – נשארה מחלוקת זו בחינת “מחלוקת לשם שמים” בלבד.

ודבר זה, שהיה רנ“ק מחזר אחר תכונת־האומה ותכונת־הרוחני33 (שהם שנים שהם אחד לרנ"ק), מטביע בעיקר את חותמו על דרכי־מחקרו של רנ”ק בהיסטוריה, שראויים הם, כדרכי־מחקרו בכלל, לקבוע מקום־עיון בפני עצמם. על רנ“ק המיתודולוג דרך־כלל לא עמדו עדיין בספרותנו. והרבה יש ללמוד בבחינה זו מפתיחתו של רנ”ק לשער שבא לברר את משנתו של ר' אברהם בן עזרא בפילוסופיה, והוא שער י“ב: “חכמת־המסכן”34. ואין כאן המקום להאריך באותו ענין. הוא נזהר, שלא יהא מחטט ומנקר בפרטים יתרים, וכך סלל לו דרך לפילוסופיה של המאורעות והעלילות שבהיסטוריה. דבר זה מטעים רנ”ק ביותר: “וכוונתנו בשער זה ושלפניו איננה לדרוש בפרטי דברי קורותינו, כ”א להשכיל על כללותם"35. הואיל והוא מחזר אחר תמציתה של ההתרחשות ההיסטורית, הוא מעיר בכל מקום־כושר, שאין הוא מבקש כלל וכלל לעמוד על הפרטים ועל המפורסמות. וכך אין הוא מטפל, לדוגמה, אף בפרט אחד ממעשיו השונים של הורדוס, אף־על־פי שהוא מגן עליו ביותר, שהרי כל מעשיו של הורדוס הם “רבים וארוכים ונודעים בספרי הקורות לכלל־העולם, לאומתינו ולמלאכת־הבנין”36. אין רנ"ק מתכוון להוסיף במחקריו בהיסטוריה עוד ספר של “דברי־ימי־ישראל”. שהרי אינו משתדל אלא למלא את החסר בכל ספרי־ההיסטוריה ולהבליט את תכונתה של האומה ואת הרוחני שלה, שלא עמדו עליהם שאר כותבי דברי־ימיה כל עיקר.

במה דברים אמורים? – כשאין לו איזה חידוש מיוחד בפרט מן הפרטים, או כשאינו רואה את עצמו חייב להבליט את ערכו המיוחד של איזה פרט שהוא. אבל כשיש לו – הרי הוא הולך ומבליט, ואף מתעכב הרבה בבירורם של אילו פרטים יתר על המידה. ועל־ידי כך לוקה הרבה הסימטריה שבהרצאתו. לדוגמה תשמש כאן המשנה: “תניא, מעשה בינאי המלך”, וכו', שרנ“ק מכניסה לגוף הרצאתו ההיסטורית. כאן נעלמה ממנו דרך־הקצור, שהוא מושבע ועומד לילך בה, אף פגם בשיטתו הנאה והראויה לתשומת־לב יתרה, שעל־פיה הוא מיחד להערותיו, לראיותיו ולהרחבותיו בדברי־ההיסטוריה “סימנים” מיוחדים (עיין שער י"א, “חקר־אבות”), – והוא שונה משנה זו, הולך ומבארה בהרחבה יתרה, מבאר את פירוש־המילים, מעיר בגוף־ההרצאה הערות היסטוריות שונות, וכיוצא בזה37. ומעין־דוגמה זו אתה מוצא בכמה מקומות, שנתקל רנ”ק בבירור פרטים שונים בהרחבת־דברים. אולם הללו לא היו אלא יוצאים מן הכלל, נטיות מדרכו הרגילה והקבועה. שהרי כשאתה מעמיק לעיין בשערי־ההיסטוריה שבמשנתו אתה תמה על הצמצום הרב שאחז בו, זה שיכול לצאת וללמד על כח־כבוש יחיד במינו.

וכך אנו מוצאים אותו מבליט לפרקים איזו מיתודה מיוחדת, שעל־פיה ניתן לברר וללבן מאורעות ואמתות היסטוריים. מעיד הוא, לדוגמה, על ערכם המרובה של ה“משלים”, שהיו שגורים בפי “חכמי־הכנסיה”, וכיוצא בהם: “ועל כן ממורגלי־משלים אלה נוכל לשפוט על הרוב על מעשי החכם, שבפיו היו. וכן להיפוך, שעל־פי מעשי חכם הנודעים לנו ממקום אחר, נוכל לבאר משלים סתומים קצת בעצמם של החכם ההוא”38; וליתר הטעמה הוא מוסיף לדבריו אלה: “ודע זה” – שאינם נאמרים אלא להבלטתם של עיקרים חשובים ביותר39. ובזה נתכוון להורות דרך לחוקרי־ישראל, שלא יהיו מזלזלים בדברים ומאמרות, שהיו שגורים בפי חכמי־האומה. דבר זה, שלמד רנ“ק, כנראה, בבית־מדרשם של חוקרי ההיסטוריה והתרבות באירופה, היה בו משום חדוש גדול בישראל. ורנ”ק היה לומד במחקריו בהיסטוריה ובמחקריו דרך־כלל מכל דבר ודבר. וביחוד היה מרבה ללמוד מלשונם של הדברים, ומלה אחת בלבד דיה לו, שיהא הולך ומבסס עליה את השערותיו־חדושיו. וכך הוא יוצא ולומד ממלת “נועצו” (שהיא שנויה בספר דברי־הימים לחשמונאים) על מקורו וראשיתו של בית־דינו של חשמונאי40. וכך הולכים המאורעות ההיסטוריים ושרידי־הספרות ההיסטוריים ומפרנסים אלה את אלה במשנתו של רנ“ק בהיסטוריה. כל שהוא ברור וּודאי בהם יוצא ללמד על המסופק בהם. ורנ”ק חוזר ומטעים את חובתו של החוקר ללמוד מכל פסוק ומלה שבספר היסטורי, או שבספר בעל ערך היסטורי. כשהוא עוסק בימי שמעון בן חוניו הכהן הגדול הוא מעתיק הרבה מדברי בן סירא (בהטעמת כמה וכמה פסוקים) ומוסיף: “מכל זה נראה, שגבר הלמוד והדרישה בימים ההם”41, ומספר קהלת הוא משתדל ללמוד על מדותיהם של בני־ישראל ודרכי־חייהם בימים ההם42.

ובקורת זו, שרנ"ק מבקר לפרקים, דרך־אגב, את חוקרי־ההיסטוריה, שקדמו לו ושבדבריהם הוא הולך ותומך את יתדותיו, – יצאה ללמד הרבה על משנתו בהיסטוריה.

את יוסף הכהן (כך הוא קורא ליוסף בן מתתיהו), שעדותו נאמנת עליו ביותר, הוא מבקר על שהלה אינו מרצה דברים כהוויתם ולא עמד על התהוותם של הדברים. כשהוא דן בדברי־ימי־הורדוס, הוא קובל על קשי־הבחינה שבמאורעותיהם של הימים ההם והימים הסמוכים להם, והוא מוסיף: “ויוסף הכהן סופר יחיד בו כבר רשם את המאורעות, אך לבד במדיניות, וגם לא אלה בסבותם שהולידום ולא בקשר תולדות עצמיות, שנולדו מהן, ובהודיעו חמרי מעשים רבים לא דבר כמעט כלל על הרוח המניע, שהוציא אותם לפועל”43. ובמקום אחר הוא פוסל את עדותו של יוסף בן מתתיהו, שבני־ישראל הראו לאלכסנדר מוקדון את הנבואות של דניאל עליו ולכורש את הנבואות של ישעיה, והוא מוסיף: “ובשני הספורים [הללו] הוא יוסף בעל שמועה ושיחה נאה, לא סופר־קורות"44. ומכל מקום, כשהוא עומד בימים שאחר גזרות־אדריינוס, הוא מצטער על שלא מצאו להן הללו את יוספוס שלהם: “ואיך ראוי להתאונן, כי לא מצאו כל העתים והקורות הללו סופר מזכיר למלחמת החורבן!”. אין לו בהיסטוריה אלא גילויה של האמת האוביקטיבית, האמת כמות שהיא. ולפיכך הוא פוסל ספורי־היסטוריה, שלא באו לשמה של זו, אלא לשם איזו תכלית שהיא, ותהא אפילו תכלית מוסרית: “ואין מהם בידינו כי אם המעט המסופר לסופרי קורות־רומי ואיזה זכרונות מעורבבות [צ”ל מעורבבים] מפוזרים במדרשות ואגדות, שלא באו לספר קורות, כי אם לאיזה תכלית מוסר ועורר־לבב, על דרך מיוחד וצורך השעה, זולת הדרך המחויב לספור דברי הימים וקורותם”45. וכמו־כן מטעים רנ“ק, שרוב מחקריהם של הקדמונים דרך־כלל אינם כשרים לנו ביותר, מאחר שלפי מעמד־ההשכלה שבימיהם היה מן הנמנעות, שיוכלו להעמיד כמה דברים על אמתותם. באמתו של דבר, אף הם לא היו מחזרים אלא אחר קביעת־עיקרה של “נפש־ישראל הכללית, ואיך נגלית בעולם בקורותינו ודברינו במסבות ותהפוכות העתים עד היום הזה”, אלא ששעתם גרמה ולא הצליחו בדבר: “וכבר נמצא מזה לראשי־חכמינו, הרב והרמב”ן וזולתם, מדברים יקרים אלה, שעמדו עליהם בלבם העמוק והשקפתם הזכה; אלא שהם גרגירים מועטים לפי מעוט הזרע הנסיוני(!) וחסרון התפשטות הספרים ורוע העתקתם שבימים ההם, בערך אל ימינו אלה, שרבו המדרש והידיעה וההכרה בחכמת ותכונת עם ועם בלשונו ודרכו המיוחד לו, ונתפשטו ספרים והעתקות מדויקות בשיעור ואופן מפליא אפילו היודעים”46.

ומשום שידע רנ“ק, כמה דלה היא עמידתו של מחקר־ההיסטוריה בישראל, היה מחזר אחר קביעת היסודות הראשונים, שעליהם יהא הולך ומתבסס בנינה של ההיסטוריה. מבקש היה להעמיד את בני־דורו, ביחוד את ה”משכילים" שבהם, על שאלותיה המרכזיות של האומה הישראלית. ומכאן טפולו הרב בשאלת התאריך, שהקדיש לה סימן מיוחד (סימן ט' בשער י"א), הואיל ו“הדבר היותר מוכרח ומועיל לכל סדור דורות וספור קורות נמשכים זה אחר זה בזמן, הוא תאריך קבוע ברור ומוסכם לכל”47. וכאן אתה מוצא את עיקר־מבוקשו של רנ“ק במחקר־ההסטוריה שהרי רואה הוא רנ”ק את קביעתו של התאריך כמפעל חשוב במדע־ההיסטוריה, משום ש“על־ידי זה ישובו כל הדברים והמעשיות נערכים זה מול זה בערך ידוע נגלה לעין מיד; וזה מה שיקל עלינו הבנתם ודעת־סבותם והשתלשלות תולדות, שיצאו מהם”48. והרי אין לך הבלטת הסגנון הג’יניטי שבמחקר־ההיסטוריה גדולה מזו! רנ"ק מטעים כאן הטעמה יתרה, שאין עיקר לו במחקר־ההיסטוריה אלא הבנת “הדברים והמעשיות”, “דעת סבותם והשתלשלות תולדות, שיצאו מהם”. ואין לך נגוד גדול מזה לשיטתו הדיאלקטית של הגל.

ואף־על־פי שרנ“ק מרצה את ההיסטוריה הרצאה אוביקטיבית הריהו מבליט את יחסו הנפשי לגבורי ההיסטוריה ולמאורעותיה השונים, ונכשל על־ידי כך בהערכה. והערכה זו נכרת בתיאורים שונים. למלכים “רשעים, כאחז, מנשה ויהויקים” הוא קורא: “המלכים הטפשים49. וכנגד זה אתה מוצא אותו קורא לכל גבורי ההיסטוריה, שהוא מתיחס אליהם יחס של חיוב, בשם “טובים”, “גדולים”, “קדושים”, וכיוצא בהם. לדוגמה: את עזרא ונחמיה הוא קורא: “שני פרנסי ישראל הטובים” ואת נחמיה הוא קורא תדיר בשם “הפחה הטוב”50. את ה”כנסת־הגדולה" הוא קורא בשם “הכנסיה הקדושה51. מועד־פריחתו של הרוחני בימי ראשוני־החשמונאים הוא לו “מועד טוב”52. ודוגמאות מעין אלו בדבריו מרובות. ומכאן השתתפותו בצערתה ובשמחתה של ההיסטוריה. אף־על־פי שמחזר הוא בעיקר אחר האמת בהיסטוריה, אין הוא שוכח את יחסו האישי לדברי־ימי־ישראל. שמח הוא כשהוא מגיע לתקופה נאה, ומיצר בצרתם של ימים נוראים: “ועל כן ברוח נכאה ובקוצר מלין תשמענה אזנינו דברי הגדולה המזוייפת ההיא”53. וכך אין הוא רוצה להאריך בתאור מלחמת־החורבן (של הבית השני), מתוך שקשה לו לטפל בפורענויות מפורסמות: “כל הדברים והמרורות האלה מסופרים בארוכה ליוסף הכהן וליתר סופרי הקורות אומתינו, ואנחנו נעבור עליהם כאשר תמהר רגל עובר־אורח על פני שדה־קטל בנשף יום־הקרב, כי תאחזהו בעתה וכו', וכבר ארכו לנו הדברים, ועוד נשאר לשתות ולמצות את קובעת כוס החימה”54. רוחו סרה ולבו עליו רע כשהוא דן בתקופות ודברים מעין אלה. וכשהוא מגיע לימים טובים ביותר – דעתו הולכת ונעשית זחוחה עליו, ובמקום אחד הוא קובל על הברייתא של רבי יוסי, שהיא נאמנת עליו ביותר, על שעל־ידי תפישת־זמניה “שללו מאתנו זמן איזה דורות בתחלת בית שני, ונחסר דף יפה ומשובח בקורותינו”55.

בבירורו של רעיון־ההתפתחות במשנתו של רנ“ק רואים אנו, שהתפתחות זו, שהיא טבועה טביעת־הכרח־שבטבע, ראשה נעוץ באלהים, ב”הנהגה העליונה“. ודבר זה, שקבל מן המסורת הישראלית, נקבע בלבו, כנראה, מתוך תורתם של החוקרים מאומות־העולם, שהשפיעו עליו ביותר: לסינג והרדר. בספריהם של אלו משמש אלהים מקום־כנוס והשלמה לכל הסתירות. הוא – “מקור ראשון” ואף ההתרחשות ההיסטורית נזקקת לכוחו. אמנם, מתרגם הוא רנ”ק כמה פעמים מלת “אלהים” – “רוחני מוחלט”, וכך הוא מפרש את המקרא “אנכי ארד עמך מצרימה ואנוכי אעלך גם עלה”, שלא נתכוין אלא לומר, שהרוחני ישמור על יורדי־מצרים מטמיעה ומכליון; מכל מקום עוד כחה של אותה ה“הנהגה, העליונה” גדול ביותר לשדד מערכות־הטבע ולהטות את מהלך־ההיסטוריה כטוב בעיניה, ובעיקר – לשם עליתו של ה“רוחני” למדריגה יתירה. “הנהגה אלקית” זו היא ששלחה את ישראל למצרים, היא שהעלתה אותו מארץ־גלותו זו, והיא שגידלה אותנו כאומן את היונק56 והביאה את דור המדבר לידי נסיון, שלא עמד בו“57. ואף בתקופות שלאחר־כך, אויבי־ישראל אורבים לו – “ואלקים חשבה לטובה”. ולא עוד, אלא שהיסטוריון “ראציונאליסטן” שכמותו, זה הבא לגלות את החוקים שבמהלך־ההיסטוריה, לעמוד על סבותיו ותולדותיו של כל מאורע, מאמין באותות־השמים: הוא מגנה את הקנאים שקודם חורבן בית שני על שלא שמו לבם אל המראות המבהילות והאותות לשואה כי תבוא, שהתראו באותן הימים, והוא מוסיף ואומר: “ואילו שמעו לגזרות־מלמעלה אלו ולעצת החכמים והטובים שבהם”, – לא היתה ארץ־ישראל חרבה ולא היה ישראל יוצאים בגולה58. ועתים הוא נכשל ב”פאטאליסמוס" היסטורי: “והננו רואים עוד איזה שביבי תקוה מתנוצצים להשבית האיבה והנצחון וכו', אלא שכבר נגזרה גזירה על הבית ליחרב ועל העם הרב שביהודה לכלותו בחרב ובשבי ובפיזור גלות”59

ורנ“ק, שמחזר הוא במחקרו אחר גילויו של ההכרח הטבעי שבהתרחשות ההיסטורית, מבקש לו לפרקים מפלט בחיק “ההנהגה האלקית” לשם בירורם של אילו פרטי־מאורעות. הראציונאליסטן מסתיר עצמו תחת כנפיו של האי־ראציונאלי. דבר שאינו צריך להאמר הוא, שאותה ה”ההנהגה האלקית" קבועה בנשמתו של רנ“ק בראש כל ההויה והתנועה ההיסטורית. אולם יכול חוקר לתת לה מקום בראש־ההויה ולא להרשות לה אפילו דריסת־רגל בהתרחשות ההיסטורית הממשית, כמו שעשו ההיסטוריונים הרבה בימי רנ”ק ולפניו; וזה – אפילו לפרטים הרבה אינו מוצא לפרקים ביאור וישוב ותולה את סבתם באלהים. ברוח זה הוא מבאר את סבת קיומו של ישראל בארצו בימים שאחר החורבן: “אין זאת, כי אם יד ה' החזקה ופעולת מי ששכן שמו בבית ההוא היא שעשתה, כי נותרה בארץ רוחניות טובה, שחיתה והחיתה השארית הנמצאה”60.

ואין רנ“ק, בעל ה”תעודה“61, רואה שיש צדקה בפזור ישראל בין האומות62. מה שאין כן הגלות, גלות־מצרים נאה היתה לשעתה, וגלות־בבל אף זו נאה היתה לשעתה. חייבים היו בני־ישראל לצאת בגולה מארץ־כנען, ולארץ־מצרים דווקא: “וההנהגה ההיא (האלקית) סבבה וצותה, שתרד המשפחה הקדושה למצרים, ולהתגורר שם זמן בגבולותיה”63. ושני טעמים היו בדבר: המצריים היו יותר “נשחתים” מן הכנענים, ולפיכך “היה השם בטוח, שלא יטמע ישראל בהם”. ושוב: “לפי שעם כל תועבותיה היתה מצרים עשירה בבנינים, במלאכות ואומנות התועלת וההדר ורבתי בידיעות”64. על־כן שלחה ההנהגה האלוהית את ישראל למצרים זו כדי שיהיה “לאומה שלימה מלאה קנינים וכשרונות”65. בבהירות וקיצוניות יתרה הפסיק כאן רנ”ק את הפרגמטיסמוס המסרתי המקובל: בני־ישראל לא ירדו למצרים לא מפני הרעב, לא לשם יציאה ברכוש גדול ו“שאילת” כלי־כסף וכלי־זהב, לא לשם מרוּק־עוונותיהם – אלא לשם למוד והתעלות. “רוח ה', שהיה בתוך המשפחה”, הוא שמשך את יעקב ובניו לרדת מצרימה על מנת לקלוט תרבות זרה, לקבל את השפעתה של תרבות־מצרים העשירה. וגלות־מצרים זו שימשה גורם חשוב בהתפתחותו של ישראל: “קצרו של דבר: שבכל התחלת כל שלימות הצריכה לאומה ולקשר־חלקיה הרויחו במצרים הרבה66. והיסודות, ששמרו על קיומם של בני־ישראל בגלות־מצרים וסייעו להתהוותה של אומה זו, הם “הזכרון ממולדתם ואב אחד, והקבלה, שהיתה בידם מן האבות, והדרכים הטובים שהורישו להם”. אולם, כשם שהיה בגלות הכרח־התפתחות לישראל, כך היה אחר־כך אותו הכרח ביציאה משעבוד לחירות, מאחר שרק על־ידי יציאתם ממצרים יכולים היו בני־ישראל לפתח את ה“רוחניות” שבקרבם. ולא באה יציאה זו ממצרים אלא לשם הכרזה על ה“רוחני המוחלט”: “וכל זה לאַמת ולהורות, שלכל מקרי העם הזה, לעמידתו והצלחתו, כמו לירידתו ומפלתו – סבה רוחנית כוללת, היינו כח אלקי השוכן בקרבנו. וטובתנו לא גבורת־החרב לבד ולא פתויי ערמה והתחברות לעם נכרי, אף לא החריצות במלאכה וכשרון־ידים לבד, ולא בכללות בקשת־חשבונות הרבה בדברים גשמיים ומדע אנושיי לבד”67.

והוא הדין גלות־בבל. השחתתה של האמונה בימי מלכי־יהודה האחרונים גררה אחריה התנוונותם של המוסר “ושאר מוסדות [!] הטוב והיושר”, וזו גררה אחריה לקויה של “רוח־הדעת”, שמצא את בטויו בפוליטיקה בעלת שני פרצופים של מלכי־יהודה, ששמשה סבה לאבדן־המדינה. וה“רוחני”, שהיה בקרב גלות־בבל, הוא שעלה בכוחו להחיות את ה“עצמות היבשות”. בגלות־בבל ובשאר תפוצות־הגולה בימיה ולאחריה הלכה ונוצרה אותה “רוחניות חדשה וגדולה, שגברה ושבה להיות בכולן רוח חכמה ובינה (הכרת ערך קניניה), רוח עצה וגבורה (יצירת הקהלות והחוקה), רוח דעת ויראת־ה' (הפעולה הספרותית וההיסטורית)”68. ואף קודם לכן מבליט רנ“ק דבר זה, שרק מגלות־בבל ואילך ירדו בני־ישראל לעומקה של “מחשבה זו העליונה על כל מחשבות־הבינה” – האמונה ברוחני המוחלט69. ואף ברדיפות־היוונים בימיהם של החשמונאים מוצא רנ”ק “בדיעבד” טובה וברכה מרובה. גדולים יסורים שממרקים, ובכל צורה שהם: “והרוחני אשר בקרבה הסב את המאורע הרע לאחרית טובה, לצרף סיגיה מתוכה ולהוציאן לבסוף מעבדות־היוונים לחירות מוחלטת”70.

ואין רנ“ק דן בעיקרו אלא בדברי־ימי־ישראל. אין הוא מקדיש תשומת־לב יתרה לדברי־ימיהן של האומות, שבהן נתקל ישראל בימי־קיומו. נוגע הוא בהן לפרקים, אבל רק עד כמה שיש בזה לברר וללבן אילו דברים בהיסטוריה הישראלית, ובקצור נמרץ. וכמו־כן אין אתה מוצא אותו מצוי אצל מיני ההשוואה ההיסטורית. אין הוא משוה תקופות לתקופות ומאורעות למאורעות. משתדל הוא להבין ולבאר כל מאורע וכל דבר מתוך עצמו. רק לפרקים הוא עומד ומתפלא על שינויים שונים בהיסטוריה. לדוגמה, כשהוא דן בענין הגזרות שלאחר החורבן, הוא מוסיף: “והנפלא, כי דומה לזה ממש קרה גם בגזירות־ספרד, גם בענין הטענה גם בתכונות הצדדים”71. ומעין זה הוא מוסיף ביחס למגלות־היוחסין שבימי עזרא: “ונמצא דוגמאות לזה ביחוסי הערביים הקדמונים”72. ובמקום אחר הוא אומר: “וראוי להפלא על הזמן השוטף ושונה במרוצתו, ועם זאת תולדותיו דומות זו לזו”73. ולאותו דמיון־התולדות שבהתרחשות ההיסטורית חתר רנ”ק במקצת. אבל זהיר היה ביותר מלתרגם את ההיסטוריה ללשון־זמנו, ואין אנו מוצאים אותו מחזר להוכיח, שהיו בישראל הקדום כל אותם ה“זרמים” או החזיונות שבאומות־העולם, כמו שעשו חוקרים שונים בימיו74. בשמואל לא בקש את נפוליון ונינוס. בגבעה, עיר שאול המלך, לא מצא את “פטרסבורג, ורשוי, ופאריז וכדומה”75. אין אתה מוצא את רנ“ק מלביש את העבר את כליו של ההוה. ורק רמזים אחדים יוצאים מכלל זה, ובהם אנו רואים את רנ”ק כאילו הוא מנסה לבאר את חזיונות ההיסטוריה הקדומה על־ידי חזיונות מפורסמים בימיו76 אולם הללו אינם אלא רמזים קלושים בלבד. ובדבר זה אתה מוצא את מעלת האובייקטיביות היתירה של רנ"ק, שלא היו מצויים אצל הרבה מבני־דורו.

ואף־על־פי שמצוי היה אצל מקור ההיסטוריה הישראלית גופה, מרבה היה, כנראה, להשתמש במקורות־היסטוריה שונים שבספרות ישראל והעמים. מה שנוגע לימי־המקרא ומאורעותיהם משמשים לו דברי הנ“ך מקור־היסטורי נאמן77. אלא שהוא מבקש לבארם ולפרשם ברוחו ועל־פי דרכו. חוץ מהם משמשים לו ה”ספרים החיצוניים" (הגנוזים) אף הם מקור היסטורי חשוב, והוא מרבה ללמוד מהם על תכונתם של האומה והרוחני. לדברי ימי הבית השני, לבירור הכתות ומלחמותיהן שבימים ההם הוא מוצא את יסוד־מחקריו בספריו של יוסף בן מתתיהו (שמו של יוסף הכהן אנו מוצאים שנוי ב“מורה נבוכי־הזמן” למעלה משלשים וחמש פעמים). לקביעת־הזמנים משמשת לו יסוד ראשון הברייתא של רבי יוסי ב“סדר עולם רבה”, שנאמנות יתירה הוא מיחס לה. משתמש הוא כמו כן ב“סדר־עולם זוטא”78. ובשאלת התאריך הוא מטעים ביחוד את ספרו של רבי עזריה מן האדומים “מאור־עינים”, שנטל ממנו רנ“ק הרבה בהיסטוריה ובבקורת. בכל “קמצנותו” היתירה של רנ”ק בענין הזכרת־שמות, וביחוד שמות של חכמי אומות־העולם או בני־דורו, הוא מזכיר פעם אחת את שמו של ההיסטוריון יוֹסט79. לטריס מעיד על רנ“ק, שהיה הוגה ב”תולדות ישראל מאת הסופר הצרפתי באנאשע“80. ומלבד כל אלה, מצוי היה רנ”ק, כנראה, אצל ספרי־היסטוריה כלליים; ולא רק של אומות ותקופות בלבד, אלא גם של נושאים וענינים מיוחדים. וכך הוא מעיר, לדוגמה, שדברי ימי הורדוס “נודעים בספרי הקורות לכלל־העולם, לאומתינו ולמלאכת־הבנין81. אפילו בתולדותיה של אומנות־הבנין עסק רנ“ק, כנראה, אף־אל־פי שהשתדל לשמור על עצמו מלחטט בפרטים יתרים בענינים שאינם נוגעים בעיקר־מבוקשו. ומפרט זה נוכל להקיש על כמה וכמה פרטים אחרים שהיה רנ”ק מטפל בהם לשם קביעת תכונתה של האומה ותכונתו של ה“רוחני” שלה.


* * *

כאמור למעלה, עומד רנ“ק, לדבריו בפתיחתו לשערי־ההיסטוריה, להרצות את דברי ההיסטוריה הישראלית “מעת צמיחת האומה עד היום הזה”82, כלומר, עד ימיו של רנ”ק. ובהבטחתו זו לא עמד. שלשה מחזורים מצא רנ“ק בהיסטוריה הישראלית, ולכל מחזור יש שלשה “מועדים”. בקצור נמרץ הוא הולך ומרצה את דברי־ימיו של המחזור הראשון – מאברהם אבינו עד חורבן הבית הראשון (ובעיקר – עד מיתתו של גדליה בן אחיקם). סומך הוא על קוראו ה”משכיל“, שיודע הוא את מקורות ההיסטוריה לימי המחזור הראשון, ולפיכך אין הוא עומד אלא על אילו פרטים, שנראים לו חשובים ביותר לעיקר־מבוקשו. ושוב, חושש היה לחקור באותם הימים ולגלות בהם חדשות, שעל־ידי כך היה מוכרח בבחינת־מה לצאת ולחלוק על המקרא, וזה היה למעלה מכחו. וכנגד זה אתה מוצא אותו מאריך הרבה בדברי־ימיו של המחזור השני – מימי גלות־בבל עד לאחר מרד בר־כוכבא. בפרטות יתרה הוא עומד על כמה וכמה חזיונות בדברי־ימיו של מחזור זה. מה שאין כן בדברי־ימיו של המחזור השלישי – מימות רבי יהודה הנשיא עד ראשית האלף הששי. כאן הוא מקצר בתכלית הקצור בהרצאתו. אין הוא אלא קובע את תחומיו של מחזור שלישי זה בהיסטוריה הישראלית, ודרך־רמז בלבד. את הימים שאחר רבי יהודה הנשיא הוא חושב למועד ראשון, מועד צמיחה וגידול. משנת ת”ק לאלף החמישי התחיל ממשמש ובא מועד שני, “מועד עוז ותגבורת”, ואחר פטירתם של הרמב“ם והרמב”ן הגיעה שעתו של המועד השלישי, מועד־הירידה, המועד השלישי למחזור השלישי. במועד הראשון של המחזור השלישי דן רנ“ק בקצור נמרץ, ואלו לשאר שני המועדים אינו נזקק כלל וכלל. והוא מוסיף: “ועוד בה לדורשים מקום רחב־ידים להתגדר בו”83. ורנ”ק לא ראה את עצמו חייב לטפל בבירורם של שני המועדים האחרונים בפרט ובזה של המחזור השלישי דרך־כלל. ועל שום מה?

מי שיבוא ויראה כאן פגימה במשנתו של רנ“ק בהיסטוריה, הרי זה מעיד על עצמו שלא ירד כלל לסוף דעתה ומגמתה של זו. שהרי לא נתכוון רנ”ק אלא להעמיד את “סבל־הירושה” על עיקרו, להאיר את המסורת המקובלת אור בקורת ושכל. ראה ה“מורה”, ש“נבוכי־הזמן” נאנקים תחת עולה של המסורת: הללו מקבלים עליהם עול זה באהבה יתרה ומשתדלים להכבידו על עצמם, והללו פורקים אותו מעליהם בקלות־דעת יתרה; והוא, שהיה מחזר אחר ה“תוך” שבין שני הקצוות המסומנים, אחר “שביל־הזהב”, בא לפלס נתיב במסורת. ומסורת זו לא היתה לו אלא המקרא, ההלכה, האגדה והקבלה (שבה לא זכינו לקבל ממנו כמעט כלום). ובקרתה ההיסטורית של מסורת זו היתה עיקר מבוקשו ומגמתו. והרי שני המחזורים הראשונים בלבד הם שיצרו את עיקר־יסודה ובנינה של מסורת זו, שתבעה בירור וליבון מרנ“ק ההיסטוריון והמבקר. ולפיכך הרבה לטפל בשני אלה, וביחוד במחזור השני, שהכריע הכרעה יתרה במתן־צורתה של המסורת. אולם המחזור השלישי לא יצר מסורת חדשה בישראל. בו באה לידי עליה והתפתחות יתרה כל אותה היצירה, שנוצרה בשני המחזורים הראשונים. ולפיכך פרש רנ”ק כשהגיע לאמצעיתו של המחזור השלישי. כאן לא ראה את עיקר־המבוכה, שבה נלחם במשנתו בהיסטוריה. ולפיכך תחת תחומיו של מחזור זה, ולגופו לא נכנס, שהרי לא היה זה מענינו84.

ואת תחום המחזור השלישי לא עבר וכי יקבל שכר על הפרישה כשם שקבל שכר על הדרישה?… כמה חשוב היה לנו הדבר, לראות את רנ“ק מחלק, עורך ומעריך את המאות האחרונות של דברי־ימינו, שהן מכריעות וחשובות ביותר. וכיצד תופס את הדורות הסמוכים לו, ודורו שלו? – אני מוצא בדברי רנ”ק רמז לדבר, שמשנת ת' לאלף הששי התחיל המחזור הרביעי בהיסטוריה הישראלית85. ואפשר ראה רנ"ק, שהיה מתגאה בהתגברות־המדעים ובהתפתחות השכלית שבדורו, את המאה האחרונה לאלף הששי כראשיתו של מועד צמיחה וגידול, מועד ראשון למחזור רביעי.


ב


הבקורת, שהיא משולבת במשנתו של רנ"ק בהיסטוריה, קבעה לה מדור בפני עצמה בשלשה מקצועות מיוחדים: במקרא, בהלכה ובאגדה.

ואף־על־פי שבקורת־המקרא של רנ“ק נתישנה במקצת, לאחר שמחקר־המקרא נתקדם ונתרחב הרבה עם התפתחותם של המדעים השונים ועם החפירות וכיוצא בהן, – נדע להעריך את ערכה המרובה ביותר אם נעביר עצמנו לימיו של רנ”ק ונעמוד על מצבו של מחקר זה אז בכלל ובישראל בפרט. אין אני בא למנות כאן את כל פרטי־חידושיו של רנ“ק באותו מקצוע. המתעניין בדבר ימצאם בעיקר בשער י”א – “חקר־אבות”; וכמה רמזים להם יש גם בשאר שעריו של “מורה נבוכי־הזמן”. ואין אני מתכווין אלא לעמוד כאן על מגמתו ודרכיו במשנה זו ובחברותיה.

אין בקורת־המקרא משמשת לרנ“ק תכלית בפני עצמה. בעיקרו של דבר אין זו באה אלא לשם מחקר־ההיסטוריה. הואיל ודן הוא רנ”ק במקרא דין מקור־היסטוריה חשוב, רואה הוא את עצמו חייב לטפל בבירורם של אילו עניני־מקרא, שהוא צריך להם במשנתו בהיסטוריה, ולהשלים בין האמת ההיסטורית ובין האמת המקראית. ודבר זה אתה לומד לא רק מתוך דבריו של רנ“ק, אלא גם מתוך שהקדיש לבקורת־המקרא את רובו של שער י”א – “חקר־אבות”, – שאינו, לכאורה, אלא “טפל” לשערים ט' וי', שערי־ההיסטוריה. אותו שער י“א, שהוא כולו שער של הערות והוספות (רנ"ק קורא להן “סימנים”), כתוב על גבו בפירוש: “תוספת הארה לשער הקודם”86 (שער י‘, ואף שער ט’). ושוב אתה עומד על דבר זה מתוך שרנ”ק לא טפל אלא בבירורם של אותם חלקי־המקרא, שיכול היה לפרנס על־ידם את מחקריו בהיסטוריה, מה שאין כן באותם החלקים והספרים, שהיו קרובים ללבו – ומכל מקום לא נזקק להם, מאחר שלא היה להם מגע ישר עם ההיסטוריה ומכיון שלא היו מטפחים על פני האמת ההיסטורית. אתה מוצא אותו, שהוא מרבה לטפל בנבואותיו של ישעיה השני, – וכאן מצא לו רנ“ק אילן גדול לתלות עצמו בו, את הראב”ע, – מברר בדרך חדשה כמה וכמה פרקים ופסוקים שבספר־תהלים, שהם יכולים לצאת וללמד על מצבם של בני־ישראל בימי גלות־בבל ושיבת־ציון, ואף בימי מלחמות־החשמונאים. רואה הוא עצמו חייב לברר את ענין חתימתם של כתבי־הקודש, לקבוע את ענינם של ה“ספרים החיצונים” (הגנוזים), את זמן־חבורם של עזרא ונחמיה, דברי־הימים, יחזקאל, שנים־עשר, דניאל, מגלת־אסתר, ספר־קהלת (וכאן חדש הרבה). בבירורם של כל הענינים הללו ראה לעצמו חובה מרובה: בזה מצא הכרח לבירור גבולות־ההיסטוריה ותקופותיה שבמשנתו ולהעמדת דברי־המסורת על אמתותם. ואף־על־פי שמעיר הוא, ש“גבוהה מעלת ספר איוב ממעלת ספר קהלת כגבוה שמים מארץ”87, אין אנו מוצאים אותו מטפל בספר־איוב כלל וכלל. מבטיח הוא, אמנם, לדון בו “במקום המזדמן אי”ה“, – אבל מקום זה לא נזדמן לו, כלומר, רנ”ק לא ראה עצמו מוכרח ל“הזמין” לו מקום זה. וכמו־כן אין הוא מטפל כלל לא בספר משלי ולא במגלת שיר־השירים, אף־על־פי שגם עליהם הוא מבקש לעמוד “במקום המזדמן”88. וכך אין רנ“ק מבקש כלל לטפל בנבואותיו של יואל, מאחר שאין הוא רואה בבירורן לא הכרח היסטורי ולא צורך־מסורת, והוא פוטר את אלו בדברים אחדים: “מה שיארך ביאורו כאן, ואין בו הכרח למטרת חפצנו89. לא בא רנ”ק לבקר את המקרא אלא במקום ש“נזדמן” לו ההכרח, והכרח זה היה נובע בעיקרו מתוך משנתו בהיסטוריה. וכשדן רנ“ק בספר־קהלת הוא מטעים דבר זה ואומר: “והנה לרגל המלאכה אשר לפנינו בשעת חקר דורות אלה והארתם לכל הנעשה בהם, נמשכנו בעל־כרחנו לדבר בזה על תכונת ספר־קהלת”. ואין הדבר כך ביחס לקהלת בלבד, אלא לבקורת־המקרא במשנתו של רנ”ק בכלל.

ומלבד ששמשו כתבי־הקודש לרנ“ק מקור־היסטוריה, ראה בהם גם מקור־מסורת, ואפשר סמלה של כל המסורת כולה. כשהוא מטפל בבקורת־המקרא אינו עוסק בכך אלא בתורת היסטוריון ומבקר־מסורת. ומתוך מלחמתו של רנ”ק במסורת והכנעתו מפניה של זו אתה יכול לעמוד הרבה על אישיותו ועיקר־מבוקשו. רנ“ק הבחין, כנראה, שלש מדרגות במסורת. מדרגה ראשונה: כתבי־הקודש, בהם היה זהיר בבקרתו, ובמקום שיכול היה להרחיק עצמו ממנה, – היה פורש מבקורת זו. מדרגה שניה: ההלכה – בה התיר לעצמו בקורת יתרה ולידי חירות גמורה ביחס למסורת לא הגיע אלא במדרגה שלישית ביחס אל האגדה. כאן לא כבל את רוח האמת והבקורת, שהיתה תוססת בו, בכבלי חששנות וזהירות, כמו שנעמוד על כך להלן. ואף במדרגה ראשונה, כתבי־הקודש, אנו מבחינים שתי דרגות: התורה והנ”ך. שולח הוא רנ“ק ידיו בספרי ישעיה, קהלת, תהלים וחבריהם, – אך אין הוא מעיז לבקר את התורה. שלמותה ומתנה על הר־סיני משמשת לו אמת היסטורית־מסורתית, שאין לחלוק עליה: “אמנם, בכתיבת ספרי הקודש שבידינו, ביחוד בכתיבת ספר תורת90 ה', הגם שכל מאמין יודה בפה ובלב שווה ויודע דעת ברורה, שכל כתיבתה והעתקת נוסחה והשארה אצלינו תמימה מזמן אלפי־שנים וברוב הגלויות והתלאות שמצאונו הכל באצבע אלקים ובהשגחה אלקית פרטית; ולפיכך כל תיבה וכל אות שבה ספור ומנוי ומצוייר לפניו יתברך, לפי שהכל ברצון חכמתו ובהשגחתו נכתב ונעתק ונמסר לנו מראש”91. וביחד עם זה מחליט רנ”ק, שמוכרחים אנו להודות בשנוי הכתב, שהיה בימי־עזרא (“המקובל גם בתלמודנו במקומות כמה”); “אולם מצד שני לא נאמר ח”ו בשביל זה, שהכל נפל במקרה וששלחו יד בספרים כפי העולה על רוח סופרים ומעתיקים יחידים, ושעברו עתים וחלופים על ספרי־הקודש עפ“י דרך־הטבע, כמו שהוא באמת בספרי־החול; אלא נודה ונאמין, שכל הצריך והמוכרח להעשות בספרים אלו לפי תולדות ומרוצת הזמנים הארוכים, וביחוד בספר־התורה, שהוא לבד המכוון לנו עתה, נעשה מתחלה עפ”י נביאים ואחר־כן עפ“י בעלי רוח־הקודש בקבוץ והסכמה”92. ומבדיל הוא רנ“ק בין צורתה של תורת־משה לבין תכנה ו”רוחניותה". בצורתה של זו חלו שנויים שונים על־ידי ה“צופים” והסופרים, ואילמלא הם, שקמו לה, “כבר היו ספרי־הקודש בכללם שבים להיות כספר החתום, ונלאו לקרוא בם אפילו חכמים ונבונים, והיו כאובדים לגמרי ח”ו“93. ורנ”ק מוסיף ומטעים: “וכל זה בצורת הספרים ובחיצוניותם, רצוננו בערך מה שנתלבשה התורה במלבוש גויל ודיו; אולם בתוכן שלה וברוחניותה לא נשתנית כל עיקר, והן הן התורות והחוקים והמשפטים והעדות וספורי־קודש, שניתנו למשה בסיני, הן הן המצויות עתה בידינו, והגיעה לנו זאת המתנה המאשרת אותנו ע”י שלשלת המקבלים המאמתים, שבחר בהם השם בחכמתו הבלתי־תכלית"94.

מאמין הוא רנ“ק בתורה מסיני, ובשכר אמונתו זו נוטל הוא רשות לעצמו לבקר את הנ”ך, שלא ניתנו על הר־סיני על־ידי משה. וכך הוא אומר, לדוגמה, ביחס לספר־קהלת: “והנה הגם שבלי ספק אין דבר זה מכלל הדברים שניתנו בסיני עד שלא תהיה הרשות נתונה בו, לדרישה”95. מצד אחד רואה רנ“ק באמונה במסורת כמו שהיא, ביחוד בדברים הנוגעים למקרא ולהיסטוריה – דבר מתנגד לשכל: “תחילה נאמר, שלא יאומן כהיום הזה על כל מי שהוא שלם בדעתו, שיתלה עצמו בדברי־אגדה או גם בצורת לשון הברייתא הזכורה למעלה, וכו', ולייחס בעבור זה כתיבת ספר־תהלים כולו לדוד ולזמנו”96. ומצד שני, אף־על־פי שהתיר רנ”ק לעצמו כאן מדת־בקורת יתרה, הוא חוזר ומטעים, שכל חדושיו אינם אלא השערות בלבד. הוא מורד במסורת ונכנע לפניה. מנסה ללכת בדרכו החדשה – והמסורת גדרה בעדו את הדרך. את מחקריו על ספר קהלת – סימן ח' בשער י“א – הוא מסיים בדברים שיכולים לצאת וללמד הרבה על רנ”ק מבקר־המקרא: “הגדתי היום ברוח נכון ובלי־הכחיד דבר תחת לשוני את הנראה לנו צודק בענין ספר זה, בחשבי שיש בזה מצד יותר מאחד משום עת לעשות לד'. אכן כמו־כן בפה מלא ושווה אל הלב אומר, שאיני מחליט כל דברי טענותי וסברותי לאמת ברור, שאין להשיב עליו. יצרפו ויתלבנו הדברים על־ידי חכמים בעלי־המלאכה. וזה כל ישע מחזיק בתורת אלהיו, וכל חפץ החפץ בתפארת־אבותיו”97. ובמקום אחר מודיע רנ“ק, שלא ישנה ממטבע שטבעה המסורת, “אלא בהיות הראיות המכריעות את הכף נגד המפורסם ברורות ועצומות, וימצאון כמו־כן גם בדברי קדמונינו רשמים ניכרים המטין להכרעה זו, ועדיין אולי98. אין רנ”ק בטוח באמת שבהשערותיו, ושמא מתוך פחדנותו או זהירותו מתירא הוא להכריז על אמתותם של חדושיו, שהוא שונה אותם לעולם בתור השערות ולא ודאות. ובתמימות יתרה הוא אומר במקום אחד: “ואם יהי האמת נכון בידי בענין ובפירוש, ברוך החונן לאדם דעת; ואם שגיתי בהמה, האל הטוב יכפר בעד השוגה בתם־לבב ובכוונה לפעולה רצויה”99. ואף־על־פי שקודם לכן הוא מחזר אחר ראיות מכריעות להשערותיו מדברי המסורת, הרי במקום אחר נכון הוא לקיים את השערתו – ודיו בכך, שלא מצא התנגדות לדבריו במסורת100. וזיקתה זו של המסורת, הכנעתו הגלויה מפניה גברו עליו ביותר, עד שאין הוא נלחם כלל על דעותיו וחדושיו, לא בבקורת־המקרא ולא בשאר המקצועות. ובבחינת־מה ניתן לומר עליו, שהיה “חוקר על־תנאי”, שהרי הוא חוזר ומתנה כמה פעמים על דבריו, שיש לקבלם כאמת רק אם לא יתנגדו למסורת ולדעת החכמים בני־דורו, כאדם האומר: אם חדושים אלה, שאני בא להכניס על מנת להפך את קערת־המקובל על פיה, מתאימים עם המקובל – הרי חדושי חדושים, ואם לאו – בטלים ומבוטלים הם, בטלים אף לחוקר עצמו: “שסוף־סוף אינני קובע השערתי וסברתי לוודאי. ואם מטעמים נכוחים וכו' השערתי לא תעלה לרצון לפני חכמי־ישראל, הנה דברי בה בטלים ומבוטלים גם מאתי101. וכמה מתירא היה לפרסם את השערותיו!: “והנה לבי רועד בקרבי להציע השערות חדשות כאלה, שהם הפך המפורסם היום אצל העם והסגולות. ומאז שנתמעטו יראים אמתים רבו המקנאים האורבים בראש־דרך, מתי יצא דבר מפי דורש הפך המורגל להם, או אשר יפקד מושבו באוצר מדעם הדל – וקדשו עליו מלחמה”102. והוא מגן על עצמו, על השערתו, ששער, שכמה ממזמורי־תהלים נתחברו בימי־החשמונאים, ומשתדל להוכיח, שיש ברכה במחקר זה: “אמנם, אחת היא התנצלותנו, כי יודע אלקים וישראל הוא ידע, שאין בחקירות אמת בלב טהור כזו ואלפים בדומה לה חשש סכנה להפסד האמונה כל עיקר. אדרבא! שבח ומעלה לישראל ותפארת לתורת־אבותם, וחרפה רק להבוערים שבמזיד שבימינו אלה. המאמין כמו במשלנו זה, לו יהי אמת בהשערתנו, מה בזה סכנה אם יצא לנו לאור משפט, שגם בערב ימי מלכותנו ובנטות צללי־הצלחתנו עדיין לא פסקו שרי־קודש וחסידי־עליון שנתנסו ונמצאו בחונים, ותנח עליהם הרוח בשפוך לבם בתחנה והודאה לפני מלכם ואלהיהם, שעליו הורגו כל ימי המלחמה הארוכה והקשה, וכי יוודע, כי שלהם המה איזה מזמורים, שנתייחסו עד היום בגלוי לקדמונים מהם?”103.

ומכאן אתה עומד על סודו של דבר שרנ“ק, שהיה חוזר ומטעים שאין הוא אלא יוצא בעקבותיו של הרמב”ם, לא נזקק כלל וכלל לשאלת־הנבואה. בבקורת־המקרא טפל, ובמחקר־הנבואה, דוגמת הרמב“ם ורוב חכמי ימי־הביניים, לא נגע כלל. המקרא בלבד היה עיקר מבוקשו. ובמהותו של הנביא לא טפל אלא לשם בקורת־המקרא. לרגל בקרתו לספר ישעיה (ושולל הוא, כידוע, על יסוד דברי הראב"ע, את הפרקים ממ' ואילך מישעיהו בן אמוץ) הוא עומד דרך־רמז על מהותה של הנבואה, והכל כדי להוכיח, שישעיהו לא היה יכול להתנבא על נצחונו של כורש מלך פרס, וכיוצא בזה. אין הוא נזקק ליסודותיה הדתיים והמוסריים של הנבואה: דיוֹ בהבלטת יסודותיה ההיסטוריים של זו, עד כמה שהם נוגעים למגמתו. מעמיד הוא את הנבואה על הכלליות, ומן הנמנע הוא, שתחוּל על פרט מן הפרטים. אין הנביא יכול להתנבא לעתיד “זולתי כשתהיה לזמן בלתי־רחוק הרבה; אולם לימים רבים ולמעמדים רחוקים ממעמד הנוכחי עיניהם תצפינה רק כללוּת העתיד לבוא, לא בהגבלת זמן מיוחד בדיוק ולא בפרטי־מעשים וקורות, ואף כי בשמות אנשים ומקומות נרמזים”104. ועל טיבו של הנביא מוסיף רנ”ק ואומר: “הנביא צופה כשמו, עומד על מצפה הר־קודש, רואה סביבותיו בצח אור, וכל עוד ירבה הדרך בין מעמדו ובין צפיתו כן ירבה חסרון הבהירות ברב או במעט, כאדם הרואה בקצה אופקו אך כלל הדבר הנראה לו, מבלי הבדיל והכיר בחלקיו”105. ובבחינה זו משמשת לו לרנ“ק שירת תוכחתו של משה בטוי לשלמותה של הנבואה, מאחר ש”הכל בא [בה] בדרך מחשב כללי וצפיה רוחנית, אין בה שם וזכרון לשום פרט מפרטי דברי קורותינו“106. וכמה התנגדות והתמרמרות היו עשויים דברי־רנ”ק אלה לעורר בימיו! ולפיכך הוא רואה חובה לעצמו להתנצל על כך, והוא מוסיף “ואל יתעך המתחסד, המתפאר ברוב אמונתו הקרובה בפיו לבד, לומר, שאנחנו מכחישים בזה בנבואה או עכ”פ משימים ליאות וקצור בחוק השם יתעלה, שהיתה ידו על הנביאים. חלילה מזה, היד ד' תקצר? – אבל אנו אומרים, שכך גזרה חכמתו הנעלה לבלי תכלית מהשגת הנבער אף שמץ ממנה, ושאילו היה כחפץ לבו הסכל ותאב לשמוע עתידות לאין קץ, – היו דברי הנביאים באותו הזמן, שבו התנבאו, מעולם אחר במחלט וספר חתום לגמרי, ואיך יהיו העם השומעים, שרק בשבילם באה הנבואה, מבינים דבריה אפילו מעט, אם לא שהיו כולם נביאים? ולא הצטרכו א“כ לנביא כלל!”107. כאן נצח היסוד ההיסטורי־הראציונאלי במשנתו של רנ“ק. ודבר זה נעשה במשנתו בבקורת־המקרא מעין כלל ראשון ויסודי ששום דור לא יכול היה להבין את דברי־הנביא, אילו היה מתנשא על פרטי־פרטיו של זמן רחוק מהם. ואמת־מדה היסטורית ראציונאלית זו היא כלל יחידי, שאנו מוצאים במשנתו של רנ”ק בבקורת־המקרא. ובמדה זו הוא חוזר ומודד אחר כך אף את נבואותיו של זכריה: “והאיך היו ישראל מבינים אפילו אחת מאלף מן המשטמה שיהיו להם עם אחת המלכויות היווניות שבארץ או עם שתיהן יחד, וכמעט שנודע להם עדיין מציאות ושם עם היווים לאומותם”?108

ומכיון שמן הנמנעות הוא, שהיו בני־הדור מבינים את הנביא, שהיה הולך ומתנבא על פרטותם של דברים עומדים לבוא בזמן רחוק, לא יתכן כלל, שיקומו או שקמו נביאים ממין זה. וכאן מתגלה כל הקושי הרב שבמסורת. והרי כשם שאין רנ“ק יכול לפגום בהכרתו ההיסטורית הקיצונית, כך מתירא הוא לחטוא כלפי המסורת. ולפיכך הוא משתדל לבסס את משנתו בבקורת־המקרא על יסוד המסורת גופה. משתדל הוא למצוא סמוכים לדבריו בדברי המשנה והגמרא, וביחוד בדברי המפרשים, לא רק בראב”ע, אלא גם ברמב“ן וברש”י וחבריהם. ומנסה הוא כמו־כן לגלות ולמצוא את בקורת־המקרא שבספרות התלמודית. עמל הוא להוכיח, שחכמי המשנה והתלמוד ידעו את האמת כולה ביחס למה שהוא סתום ומלא־סתירות במקרא, אלא שלא מסרו דבר זה אלא “בצנעא לצנועי תלמידיהם”, והמקובל בידינו מדבריהם הוא “מה שלימדו בזה לרוב התלמידים או מה שדרשו להמון העם בפרהסיא”109. וכך הוא מוכיח, שכמה מדבריהם של קדמוני־החכמים עשויים לבוא ולטפח על פני המסורת. להשערתו, שסיומו של ספר קהלת הוא סיום לכתובים דרך־כלל, מצא רמז בדברי המדרש על הכתוב “מהמה”: “שכל המכניס בתוך ביתו יותר מכ”ד ספרים מהומה הוא מכניס בביתו“; והוא מוסיף ומטעים, שמדרש זה “הוא פשוטו של מקרא ממש, ורק דרשות המלות היא על צד האגדה”110. בבהירות יתרה הוא מרצה את דבריהם של ה”חכמים האחרונים" בענין זמן חבורו של ספר־קהלת וכיוצא בו, ואחר כך הוא מכוון את פניו כלפי המסורת, על מנת למצוא בה “רשמים מסכימים קצת להכרעת חכמים הנזכרים”111. ולפיכך רואה רנ“ק חובה לעצמו ללמד זכות על מחזיקי־המסורת ומפרשיה לשעבר, שלפי דרכם ותנאי־זמנם מוכרחים היו לומר מה שאמרו. ולא עוד, אלא שאף ביחס לספר־קהלת, שברור לו, לרנ”ק, הדבר בירור מוחלט, שאין זה יציר־רוחו של שלמה המלך, הוא יוצא ללמד סניגוריה על חכמי־התלמוד ואף על המפרשים שבימי־הביניים, שיחסו אותו לשלמה: “ובאמת כבוד חכמינו הראשונים לעולם ינחלו, שעמלו לדרוש ספר, שכבר נתקבל פעם אחת בין הכתובים, ושלא רצו או לא יכלו הראשונים להסירו ממקומו; וכמו־כן ברכות ינוחו על ראש מפרשי־הפשט שקדמו, ועמהם ביחד הר”מ בן מנחם ז“ל, שחתרו לבארו ולפרשו בפנים, שלא יסתור לאמונת־אמת. והנה כל אחד מהם על דרכו אמר דברים מושכלים, והיתה דעת השואל נוחה בהן ולבו מתישב עליהן. אכן ההיתה זאת באמת דעת וחפץ הספר? זו שאלה, שלא שאלוה דורות הקודמים, ואמנם, יאלצנו אליה דרך הדרישה בזמן הנוכחי”112. “דעת וחפץ־הספר”, מהותו וטיבו של הספר כמו שהם, פרצופו ההיסטורי – זהו עיקר מגמתו של רנ“ק בבקורת־המקרא. ולפיכך מבקר רנ”ק קשה את ידידיה האלכסנדרוני על שאחז בדרך אַ־היסטורית בביאור־המקרא, זו שעלתה ב“זרותה” על דרכם של קדמוני־החכמים113.

רנ"ק, שזיקתה של ההכרה ההיסטורית היתה גדולה עליו ביותר, בא להכריז מלחמה על כל דרכי־המחשבה, שחטאו כלפי ההיסטוריה. בענוותנות יתרה, שבאה מתוך צניעות־מחשבה ופחדנות כאחת, זו שהביאה אותו לידי טשטוש־עצמו, התחיל הולך את דרכו החדשה. הסגנון, הלשון, הכתיב (מלא וחסר), הסדור, וכיוצא בו114, יוצאים בבקורת־המקרא שלו ללמד ולהכריע על זמנו של איזה ספר או ענינה של איזו נבואה שהיא. ולא עוד, אלא שלפרקים הוא מביא ראיות להשערותיו מן הטעם וההרגש. לדוגמה: “כמה נאה ונכון מאמר זה בפי החסידים הללו”115. או דברים מעין אלה: “ובפי החסידים ימתק תוכן המזמורים ההם ויתבארו מאליהם”116.

מצד אחד תומך הוא יתדותיו במסורת, ומצד שני יוצא הוא בעקבותיהם של מבקרי־המקרא מאומות־העולם, “אחרוני חכמי הנוצרים”; והשפעה יתרה היתה עליו, כנראה, במקצוע זה מתוך ספרו של אייכהורן117. ובמקום שאין רנ“ק יודע את החדושים האחרונים, שנתחדשו בבית־מדרשם של מבקרי־המקרא, הוא מטעים דבר זה: “ולא נודע לנו בזה שיטתן של אחרוני חכמי הנוצרים, אך כמדומה שיחשב” וכו'118. וכן בענין בן־סירא הוא מוסיף: “לא נודע לי הטעם, שאולי נתנו חכמי הנוצרים בזה”119. וכמו כן להלן: “וידעתי, שנגעו בהשערה שלמעלה איזו מבארים אחרונים לאשכנזים, ולא ראיתים”120. ובמקום אחד מבליג רנ”ק על פחדנותו היתרה ומודיע גלוי, שהוא יוצא בעקבות המבקרים הנוצרים: “ובענין מגלת אסתר, הגם שדעתנו נוטה למה ששמענו מדעת אחרוני חכמי־הנוצרים”, וכו'121. ואולם, אף־על־פי שלמד, כנראה, הרבה בבית מדרשם של “חכמי־הנוצרים”, לא היה עבד כפוף לתורתם ולא קבל כל מה שנתחדש על־ידם. כך הוא חולק עליהם, לדוגמה, בענין ספר־קהלת, שלדבריהם יש למצוא באותו ספר את השפעתה של הפילוסופיה היוונית. ומכיון שאין השערותיהם מניחות את דעתו, הוא אומר: “כי על כן הצורך לנו לבקש דרך ומסלול, אולי יצלח בידינו לצאת מן המבוכה”122.

ואף־על־פי שאין אנו מוצאים את רנ“ק מבדיל בין יהודי לנוצרי בבקורת־המקרא, הרי מטעים הוא דבר זה, שאין השערותיו השערות של ממש אלא אם תמצאנה להן קיום על ידי חכמי־ישראל שבדורו: “ומה טוב, שיעיינו בזה חברינו חכמי־עמנו שבאשכנז, ולנו אין בידינו כלל מן האמצעיים הצריכים”123. ולהלן: “יש בידינו הנחה אחת וכו', אלא שלפי אם יקיימוה החכמים והחברים (שהם רשאין ולא אני) תפיץ אור לא מעט”124. וכמו כן: “ואם מטעמים נכוחים וכו' השערתי לא תעלה לרצון לפני חכמי־ישראל הנה דברי זה בטלים ומבוטלים גם מאתי”125. לדינם של חכמי־ישראל הקרובים ביותר למסורת הוא מצפה, ולא לדינם של חכמי־הנוצרים, אבותיה של בקורת־המקרא המקובלת. ומכל מקום, כשיצא אחד מחכמי־ישראל, וחכם מפורסם ביותר ונכבד בעיני רנ”ק – שמואל דוד לוצאטו, וחלק עליו לא וויתר על השערתו כלל וכלל ולא ביטל אותה: “ועל אודות ההלל הבבלי, הנה תעמוד דעתי, שטעמה ונמוקה עמה, נגד המשפט החרוץ מאת החכם לוצאטו, שלא נתגלה טעמו כל עיקר”126.

וחושש היה רנ“ק לגלות את כל האמת כולה בבקורת־המקרא: המקרא הוא יסוד־המסורת וכל המגלה בו פנים שלא כמסורת הריהו כופר בכל המסורת כולה וחותר תחת קיומה. ולפיכך הוא חוזר ומטעים כמה פעמים, שאין המקרא נחלתו של ישראל בלבד שהרי לפי מצב־ההשכלה בימיו הכל מצויים אצלו, והחוקרים עושים בו כבכל מקצוע ומקצוע. רואה הוא את דעותיהם של מבקרי־המקרא מבין הנוצרים, שהן מטפחות על פני המסורת ועשויות הן להשפיע השפעה מהרסת ומזקת על צעירי־דורו החיים מפיהם, – והוא בא לעמוד בפרץ. מתכוון הוא להתיר את דעות־הבקורת הללו, למצוא להן סעד וסיוע בדברי־חז”ל, להציל את כבודה של חכמת־ישראל ההולכת ומתרקמת, שלא ילעיזו עליה, שאין זו יודעת מן האמת המדעית ולא כלום: “וכבר נשמעו הדברים לבין החיים ונקראים בראש הומיות במדרשי־החכמות, ונכתבים בכל ספרי המבוא לתנ”ך אשר לחכמים ההמה (הנוצרים); באופן שאם יתראה, כי האמת אתם, אין עלינו חשש איסור הגילוי, אף אם יונח, שקדמונינו הסתירו הדבר בזמנם; ומאחר שדברינו לא יוסיפו היזק עכ“פ, הנה יתכן, כי יהי בהם איזה תועלת לתלמידים מבני עמנו”127. נוסף על ההכרח ההיסטורי שבבקורת־המקרא, רואה הוא אותה כראות מפעל של הצלה. מבקש הוא, שלא תהא האמת החדשה בענין בקורת־המקרא בחינת “מים גנובים”, מים אלה, שעשויים הם להעביר את צעירי־ישראל, היוצאים את תחום־הגטו, על דעתם. ולפיכך הוא רואה עצמו מוכרח לפרסם את כל האמת כולה, שאין מפלט לישראל אלא באמת: “ונאמר ונשנה עוד פעמים רבות, שכמו שהיתה בדורות שלפנינו הסכנה לגלות את המכוסה, – כן, ועוד יותר, הסכנה בדורנו זה לכסות את המגולה כבר ע"י אחרים פועל ריק ומזיק ואין בו עזר כל עיקר. והעזר האמת הוא, כי נוסיף לדרוש ולחקור בנשוא עין לאלקי־אמת, אשר לא יעזוב את דורשיו לעולם נשמרו; אשרינו מה טוב חלקנו, כי דבר ד' ותורת אמת אתנו, שאין לה לירוא ולפחד את הדרישה והבחינה מכל צד ואופן שתבוא”128. יתר על כן: רנ"ק רואה חובה חנוכית בפרסום דעותיה של בקורת־המקרא, שאם לא כן מרובה סכנתה בישראל: “ונהפוך הוא, ההיזק והסכנה שבימינו אלה הוא, אם תקח אוזן שומע או קורא (ביחוד בין צעירי־ימים) שמץ מן יוצא בזה, מכתבי וחבורי חכמי־נכר וכו' מבלי העמיק בדבר ובתערובת אמת ושקר, ומזה ימהרו להוציא תולדות זרות ובלתי־מוכרעות כלל; הכל להיותם רואים, שאין הדבר כמו שסברו אותו מתחלה ושחכמי עמם לא ידעוהו או לא גילו את אזנם על דבר אמת או נחשב לאמת”129.

גדולה היא הבקורת, שמביאה לידי אמת, ואמת מביאה לידי גאולה – יסוד עיקרי הוא במשנתו של רנ"ק


לבקורת ההלכה והאגדה לא בא רנ“ק מתוך משנתו בהיסטוריה, אף־על־פי שיש למצוא אילו נקודות־מגע ביניהן. כאן לא היו לפניו אלא בירורה ולבונה של המסורת הגדולה, שנתגלמה בתורה שבעל־פה לכל סוגיה, זו, שמיום נסתם חזון בישראל הלכה וקלטה את מיטב כח־יצירתה של האומה. ולפיכך ראה רנ”ק את עצמו חייב לטפל בהתפתחותה של התורה שבעל־פה, בהשתלשלותם ובמהותם של שני עיקרי יסודותיה: ההלכה והאגדה. ואף כאן אי־אפשר לעמוד על כל פרטי־חדושיו במקצועות אלה, שהיתה כרוכה בהם מהפכה רוחנית־שכלית שלמה ושנשתמר ערכם גם כיום. ואין לנו עדות נאה מדבריו של ר' אייזיק הירש ווייס, שמעיד על עצמו, שבקורת ההלכה והאגדה של רנ“ק עוררה אותו למפעלו הגדול: “ומבחינה הזאת היו שעריו הערה לקצת מחקרים בספרי הנזכר, ועל זה אודהו סלה”130. מחקריו של רנ”ק בשני המקצועות הללו, ביחוד במקצוע־ההלכה, סללו דרך לחוקרי־ישראל, אלא שרובם לא נהגו כמנהגו של רא"ה ווייס131.

בניגוד לרוב התורנים שבימיו, שהיו עסוקים בפלפולה של הלכה או בבירורן של אילו סוגיות בדרכים שונות, – חתר רנ“ק לצור צורה חדשה להלכה, להעמידה על עיקרה, על דרך־התפתחותה ההיסטורית. בשער י”ג – “אם למסורת הפירוש וההלכה במצות תורה שבעל־פה” – הוא עומד על מקורה של התורה שבעל־פה ומצבה של זו עד ימות־הסופרים, על הסופרים ועיקרי־פעולותיהם, על סדר שוני־ההלכות והתפתחותה של ההלכה דרך־כלל. מחדש הוא הרבה בענין מהותן של הלכה למשה מסיני, דיני גזרות והלכות קבועות, הלכות־מדינה, יסוד. אחר־כך הוא מעביר לפנינו את אריגת המסכות בצרוף דוגמאות שונות לדבר; הוא עומד בפרוטרוט על חתימתה של המשנה, על הברייתא והוויות־האמוראים בצרוף דוגמאות שונות, ועוד. ולאחר שרנ“ק מניח בפתיחתו לאותו שער את היסודות, שעליהם עומד אותו “נימוס כולל, הניתן לקבוץ שלם”132, וכל החזיונות הכרוכים בהם בהכרח, והוא מוסיף ומעיר על המלחמה הגדולה, שהיו “גדולי חכמינו” נלחמים לשמה בצדוקים ובביתוסים, בקראים “ונגד כל מכחיש בה” (בתורה שבעל־פה), – הוא מודיע את עיקר מגמתו בבקורת־ההלכה: “כי על כן ולפי תכלית כוונת מאמרנו זה, ראינו נכון, כי נדרש גם אנחנו עפ”י דרכנו בענין הגדול הזה, היינו לפתוח שער קטן שכלי בביאור הקבלה ההיא בבינת־הלב על חוקותיה וגבולותיה, ביחוד במה שנראה לנו בו צורך לזמן הנוכחי ולמבוכות, שנפלו בו, ולספר גם מה שנהיה עמה באורך הזמן, ואיך הגיעה בסוף גבול הזמן הנזכר של ארבע מאות שנה אחר החורבן לאותו הסדר והתיקון והפרסום בפי החכמים ותלמידיהם, שאנו מוצאים בה בעת חתימת התלמוד בבלי, ואיך נרשם אחר זמן בכתב כל הנמצא ממנה ערוך ומסודר בפה ובזכרון והורשו ללמדה ברבים מן הספר נגד האסור הקדום”133. הרי כל תכנית מחקרו של רנ“ק בבקורת־ההלכה, אף־על־פי שגם בבקורת ההלכה לא זכינו לקבל מרנ”ק את כל דעותיו ומחקריו שהרי עומד היה לדבריו להקדיש עוד שער מיוחד לתורה שבעל־פה, וכמו־כן שער מיתודולוגי מיוחד לצרכי באור הגמרא134, מכל מקום אין לך בכל שעריו של “מורה נבוכי־הזמן” שער שלם ומשוכלל כשער זה, שמטפל בבקורת־ההלכה. בשערי־ההיסטוריה הגיע רנ“ק לשלמות־ההרצאה ולבהירות־הסגנון במדה יתרה, אבל לשלמות־הבטוי לא הגיע אלא בשער־ההלכה, ובמקצת גם בשער־האגדה – שער י”ד, – שבו אנו מוצאים חריפות־של־פולמוס יתרה.

ובפתיחתו לשער־ההלכה מכריז רנ“ק אף על עיקרי־דרכיו במחקר זה, ואלו הן: “וכל מחקרנו המעט מאוד בערך הענין, עפ”י ההתבוננות בכתובים ושום לב על העדיות הנמצאים בזה לחכמים הראשונים, תמיד בהכרעה להיותר קדמונים על היותר מאוחרים בזמן135, כראוי לפי טבע הדרוש הזה. ונודיע מיד בתחלה, שלא נבקש בזה עזר מהיוצא מן איזה מדרש־אגדה או ספור יחיד בלבד, שעם היותם טובים לאיזה תכלית אחר לא יועילו כלל לראיות במבוקשנו וכמו שיבוא; אלא נשתדל ונבקש ראיות ברורות כוללות, מוציאות הדברים לאור ולפועל מעשיי ומכריעות הלב להורות בהן”136. ורנ"ק הענוותן רואה עצמו חייב להבליט דבר זה, שאינו חושב את עצמו לבעל־הלכה גדול ביותר. ולפיכך הוא מתנה על מסקנות־מחקרו, שהן בטלות ומבוטלות – כשלא תהיינה עולות בקנה אחד עם דברי־המסורת: “ובכל זאת דעתי137 קוצר השגתי ומיעוט בקיאותי במקצועות אלה, ובפרט בדברי האחרונים מחכמי־הרבנים, הנני מתנה בפירוש ובלב שלם, שאם יהי דבר או קצת דברים, שהנחנו וסברנו בו סברות, מתנגד ליסודות הבאים בספרי המקור לתורה שבעל־פה, רצוני לומר, שאם אנחנו נאחוז בסברא או השערה־מה מיוסדת על הכרעת השכל הישר או על דברי יחיד מחכמינו ע”ה, ויבוקש הדבר וימצא סותר לשיטת רוב החכמים בספרי־המקור המקובלים, – אזי הקבלה תנצח, וכל דברינו בזו ההתנגדות בטלים “138. אף כאן אין רנ”ק אלא “חוקר־על־תנאי”.

היסוד, שבקורת־ההלכה של רנ“ק מתבססת עליו, הן בעיקרן ראיות מדברי רז”ל ומהכרעת השכל139. אולם הכרעה יתרה בבקורת־ההלכה היתה בעיניו ליסוד ההיסטורי. נלחם הוא רנ“ק בהשקפה, ש”הלכה למשה מסיני" ניתנה מסיני ממש, כופר בקדמותן של הלכות שונות – אך ורק משום שמתנגד הוא הדבר לאמת ההיסטורית, שהרי כל תקנה שמתקנים תלויה היא בזמן ובמקום, שבהם חי המתקן, נאה ומוכרחת היא לשעתה ואין שעה קודמת לשעתה: “וזה המסכים לטבע הענין, וגם מצד הדרישה בעצמה, שהולכת ומסתבבת מדור לדור, גם מצד שינויי העתים, שע”י הצרכים והסלסול והעידון יתרבו המעשים והכלים וירבו העסק והטענה בין בני אדם, ויתחדשו השאלות והאבעיות, ויגדל הצורך והחפץ לחכמים להגבילם בהוראה“140. וכנגד המסורת המקדמת את קביעתן של כמה הלכות ותקנות לזמנים קדומים ביותר, הוא טוען ואומר: “ודע עוד, שאילו היינו יודעים היטב כבמראית־עין דרכי החיים ופשיטותם בימי יהושע והשופטים, ואפילו בדורות המלכים לבית הראשון, כבר היינו רואים, שלא היה צורך ולא אפשרות למספר רב אפילו מאותן ההלכות, שנשארו בידינו בחסד עליון”141. עמל הוא רנ”ק להרחיק את האגדה מתוך ההלכה ומבקש להעמיד את זו האחרונה על עיקר־התפתחותה. ומהו? – ההשכלה, כלומר, דרך־העליה מן הפרט אל הכללות, מן המאורע הבודד והתלוש לכלל ההתרחשות, שיש עמה טעם ויש עמה סיבה ומסובב. רנ“ק ראה בהלכה את התבגרותה של המחשבה הישראלית, זו שהלכה והפשיטה מעל הפרטים את הכללי והעליון שבהם. עיקר־פעולתה של ההלכה היה לו פעולתו של השכל ההולך ומתרומם, הולך ומתעלה. ומכאן סוד הדבר, שרנ”ק חוזר ומזכיר כמה פעמים בשער י“ז – “חכמת־המסכן” – את דברי הראב”ע: “הכללים שמורים והפרטים אובדים”. את יחסו זה לכללים ירש רנ“ק מן המחשבה של ימי־הבינים, ואין כאן המקום להאריך הדבר. ובכחו של היסוד ההיסטורי הוא נלחם קשה בכל אותם ספורי־האגדה, שיוסף עסק עם אחיו בהלכות עגלה ערופה, שעתניאל בן קנז החזיר בפלפולו הלכות שנשכחו, שעמשא ובניהו אף הם עסקו בהלכה ובפלפול “ושבימי יהושפט היה כל אחד מישראל למדן מופלג”142. והוא מוסיף ומטעים במרירות יתרה: “כי חי נפשנו, הערמה צבועה זו קרובה למינות יותר הרבה אפילו מן הכחשה גמורה לאלו הדרשות הנז', ושמעולם לא עלה על לב רבותינו לאַמת ספורים כאלו במליצת דרש אגדתם, ושהמשחית הגדול באמונה הוא תערובת המסופק מאוד עם הברור לגמרי, ואולי השקר עם האמת, ושאין היזק יותר רב מאשר נערבב הזמנים והמעשים באופן שלא ישאר ביניהם שום הבדל והיכר, ולפתוח עי”ז לכל חולק שער רחב לכפור הכל”143. טשטוש הזמנים והענינים – הוא ששמש מטרה לחציו. ולפיכך מבקש הוא לבסס את המסורת על יסוד חדש: “הכלל, שהדבר מסוכן מאוד, ביחוד בימינו אלה לאַמת עיקרים מוכרחים באמונה בלתי־מאומתים, או לבנות על יסוד רחב רעוע במקום שיש לנו יסוד חזק ונאמן, הגם בלתי רחב כל־כך”144.

בתור יסוד התורה שבעל־פה משמשת לרנ“ק אותה קבלה, ש”היא אחת מפנות אמונתנו, שמלבד התורה המצויה בידינו בכתב באו עמה ובשווי־ערכה כמו־כן דברים מקובלים בע“פ, שהם ג”כ תורה, ונאמר עיקרם למשה מסיני בע“פ, ונמסר כן על ידו”145. ויודע הוא רנ“ק כמה מרובה העזובה בפנה זו, ומעריך הוא ביותר את המחקר המדעי, – ולפיכך אין הוא מקוה לגדולות במקצוע זה. במחקריו בהיסטוריה ובקורת־המקרא הוא חוזר ומעיר על־פי רוב, שהדברים ידועים ומפורסמים ואין מן הצורך להאריך בהם, ואילו בבקורת־ההלכה הוא נגש ל”נסות עד היכן יעלה בידו" להניח יסוד למדע חדש זה, והוא מוסיף: "מבלי שתהיה התוחלת מאתנו לאסוף בפעם אחת רב תבואות בשדה מדע כמעט לא עובד בו עדן עד היום146. ולפיכך הוא מטעים כאן כמה וכמה פעמים, שהוא סומך על “המשכיל הדורש”, שחזקה עליו, שיבין לדבריו ויוסיף ראיה להם147. וכנראה, צמצם עצמו תחלה בבקרתה של מסורת־הסופרים (ומכאן שם־השער: “אם למסורת”, וכו'), ואחר־כך עבר את גבולו זה. וכל־כך למה? – משום שחושש היה, כנראה, לפגוע בדיני־ממונות ודומיהם, שהם נהוגים למעשה בחיים. שהרי הוא מטעים: “אלא שראוי שיזכור הקורא ואל ישכח, שכל דברינו אין בהם שום מבוא ונפקותא לענין דינא, ושאין אנו עומדין בזה לא בהלכות ובמדרשן, לא בהגמרא, מימרותיה והוויותיה, – אך מעמדנו במסורת של סופרים הראשונים וטעמיה ובה אנו סוברין סברות”148.

מדקדק הוא רנ“ק בבקורת ההלכה בכל פרט ופרט, עומד הוא על דברים, ששום אדם לא שם אליהם לב. לומד הוא ומקיש מן ה”סימן תנו רבנן“149. אף כאן הוא לומד מן הסגנון, הלשון, סדר־ההלכות, וכיוצא בהם150. ואף כאן הוא סומך בבקרתו על טעמו של אדם: “מסכת דסדר תמיד יודה כל מי שיש לו חיך לטעום, שהיא קדמונה מאוד”151. ושואף הוא לצור להלכה צורת מדע, שעומד על יסודותיה של ההתפתחות ההיסטורית, ועתים הוא מתרומם מעל כל הטפול בפרטים יתרים להשקפת־בקורת עליונה. דבר זה אנו מוצאים, למשל, כשרנ”ק מבקר את רבי יהודה הנשיא על שהניח ביסודה של עריכת המשנה כמה קובצי־משניות, ולא ידע להשתחרר מסבל־הירושה וליצור משנה חדשה על יסוד הישנות, זו שתהא כולה מעור אחד: “ודע, שאילו היה ביד רבנו הקדוש, וכו‘, לעזוב מכל וכל הסדרים והקשורים והלשונות בלתי־מבוררות, שקדמו להם במשניות, ולהתיך ולפרק כל הנמצא בהלכות לחלקיו ולנסוך מהם מסכת חדשה בלשון שוה וברור וכו’, כדרך שעושין בשאר המדעים וכדרך שעשה הרב גם בהלכות וכו', וגם היה בזה מצד אחד טובה לא מעוטה”152. והרבה יש בדברים הללו לצאת וללמד על רנ"ק המיתודולוג, החוקר והמבקר.

ורנ"ק, שבא לבקר את המסורת, לבדוק אותה לאור הבקורת ההיסטורית ולבער ממנה את הפסול והטפל, רואה את עצמו מוכרח לטפל גם באגדה: “האגדה הבאה מפוזרת בתלמוד בבלי ובירושלמי ובמדרשות היא הנותנת מקום למבוכה גדולה, עד שמזמן קדמון ועד היום הזה לבם של אנשי־הדת חלוק על אודותיה, ועל־כן מלבד מה שדברו חכמי הדורות על כללותה ומה שפירשו במקצת באגדות פרטיות, – הנה לפי מטרת כוונתנו בזה הנאמר גם אנחנו אין לנו להמלט מלדבר בה על־פי דרכנו בדרישה” 153.

בשער־האגדה, שער י“ד – “האגדה ובעלי־האגדה” – הוא עומד על עיקר מהותם של ”הלכה”, “אגדה” ו“מדרש”, על דרכי־האגדה, על כללים שונים, שהיו לבעלי־האגדה בדרשותיהם, “שראוי שיחקר עליהם מחכמים”, דן הוא בתולדות־האגדה ו“ספרי דאגדתא”, ולשם כך הוא נזקק לבירור זמנה של קביעת הגמרא, כתיבתה וכתיבת־האגדה. ובתוך כל המחקרים הללו, שרנ“ק מרצה אותם “בקוצר האפשרי המספיק לחכם ומבין מדעתו”154, הוא חוזר ונלחם במסרתה של האגדה, מקרב ודוחה. ובשני המאמרים השנויים בראש שער־האגדה בתור מוטו אנו מוצאים את עיקר־מגמתו של רנ”ק באותו שער. מצד אחד: “רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם – למוד אגדה שמתוך כך אתה מכירו ומדבק בדבריו”. ומצד שני: “אמר ריב”ל: הדא אגדתא הכותבה אין לו חלק, הדורשה מתחרך והשומעה אינו מקבל שכר, מן יומיי לא אסתכלית באגדתא155. וכאן אתה מוצא את עיקר “נתוחו” המחדש של רנ”ק: יש אגדה ויש אגדות, יש “אגדה” ויש “אגדתא”. את האגדה מקבל רנ“”ק – ואת האגדתא והרבה מן האגדות הוא פוסל. חוקר הוא את האגדה בתור יצירת־רוח מיוחדת במינה, עומד הוא על הדמיון וההפרש שבינה לבין ההלכה, ועל־ידי חדושים הרבה הוא חותר לעמוד על כל הדרכים, שבהם מתגלית האגדה (זו העומדת על הדמיון, המתלבשת במשל לכל סוגיו, זו המצויה אצל ההפרזה ואצל הגוזמה, וכיוצא בהן), ואף כללים הוא מעמיד לאגדה, מדות שבהן האגדה נדרשת. כל צורות־האגדה לכל סוגיה כשרות בעיניו. הכרח וצורך היה בהן לשעתן: צורך חנוכי־מוסרי, תורתי־דתי. ויודע הוא רנ"ק למצוא התר וטעם אפילו לדרך־הגוזמה באגדה, אפילו לאותו ספור־אגדה, שילדה אשה אחת במצרים ששים רבוא: “הכלל כי בהשקיף לבד על הצבור, שהיה לפניהם, ימצא המשכיל וישר־לבב התנצלות גדולה לחכמינו נגד קלי־הדעת המתלוצצים”.156 כהיסטוריון מובהק, שיודע להבחין בזמן ובמקום, הוא מוחה נגד “החפאת דברים לא כן של הסכלים שבמאמינים” ונגד “שחוק המתלוצצים” על צורותיה השונות של האגדה. והוא מוסיף לגנות את הפוסלים “על מה שהוא בלתי־ערב לחכּם האחרון בזמן מבלתי הסתכלות ליסוד הדבר ולשינויי הזמן והטעם157.

אולם אין דעתו של רנ“ק מתקררת עליו בכך, שמצא “התנצלות לצורת־האגדה”, והוא אומר: “אולם לא יספיק כל זה בעיקר חומר ותוכן האגדה בעצמה, ובזה חל ונשאר עלינו חובת הביאור בכלל, ולכל אחת ואחת לפי ענינה, על דרך ובכדי שלא תתנגד ליסודות אמונה צרופה ולא לשכל הישר ומוסר הנקי”158. על שלשה אלה – אמונה צרופה, שכל ישר ומוסר נקי – עומד עולמו של רנ”ק. ועליהם הוא רוצה לבסס את המסורת. במקרא ובהלכה עלה הדבר בידו במקצת. אולם אין בכחו למצא “מגן ומחסה לכל עניני האגדה”, אף־על־פי שיודע הוא, שחכמי־ישראל שבכל דור ודור, מימות הגאונים עד המאה האחרונה, היו חותרים “איש איש לפי חכמתו והדרך הנהוג אצל אנשי־זמנו” לישבם ולפרנסם. ובכל מלחמותיו, שהוא נלחם במסורת בהסתר־פנים ובהכנעת־ענווה רבה, יחידה היא בקורת־אגדה זו, שבה לא נתן רנ“ק מחסום לרוחו. כאן היה בן־חורין גמור, שבא לומר את כל האמת כולה כמו שהיא. כאן אינו רוצה להסתפק בגילוי־טפח וכיסוי־טפחיים: “ואילו רצינו להכחיד תחת לשוננו את אשר עם לבבנו, פה היינו מפסיקים וחותמים דברינו כשאר מי שקדמונו בזאת הדרישה”159. יודע הוא רנ”ק, שאין שונא חנופה כהקב“ה: הרי הוא שקבל את דברי־האמת של איוב ולא את דברי־רעיו. והוא מוסיף ואומר: “ועל־כן נתחזק באלהי־מעוזנו ונודה ונאמר, שבכל הדברים והאמת שלמעלה ובכל דברי וספרי הפירושים שרמזנו עליהם, אין די כח להצדיק כל האגדות, שבאו בתלמודנו ובקצת המדרשות”. דברים ברורים ומפורשים מעין אלה לא שמענו מפיו של רנ”ק. כאן אנו רואים אותו והוא חלוץ־הבקורת, חלוץ האמת ההיסטורית. זה שגינה במקום אחד את הראב“ע על שהפריז יתר על המדה בבקורת־המקרא160, קובל על שבשאלת המבוכה שבאגדה החרישו הגדולים הללו (רבנו נסים גאון, הרמב“ם, הראב”ד, ר' יהודה הלוי, הרמב"ן) “ולא גילו את אשר בלבבם על זאת”161. והוא רואה לעצמו חובה להתנצל בדבר על שהוא מעיז לדרוש בדברים, שהקדמונים היו פורשים כשהיו מגיעים לכך, – אולם הפעם, בהתנצלותו זו, מרובה ה”אני מאשים" מן ה“אני מתנצל”: “על זאת נשיב: הלא שמעתם אם לא ידעתם האיך ובאיזה שיעור נתנו לנו הזמנים והמקומות, המזגים והמדעים מאז ועד עתה שינוי גדול יתר מאד, איך ע”י מציאת הדפוס נתפשטו הספרים לאלפים ולרבבות ואיך ע“י סבות רבות ושונות נפרצו הידיעות בארצות האלה, ורבתה אפילו בבעלי אומניות, ואצל האומות רבו גם חבורים בלשון מובן וקל, שעל ידם כל עמי־הארץ יודעים האמת בבנין העולם וכו', ובקורות שנות קדם בקצור מספיק. ואיך מצד אחד רבו הצרכים והמדהבה וגדר162. החפץ להשתמש בכתרה של תורה, ורבו זחוחי־הלב, המתפארים, שהגיעו לנקודת האמת מבלי לחפש אחריו אפילו מעט”. ומתוך הדברים שלאחריהם אנו שומעים את הד נפתולי־נפשו של רנ“ק: “מה יעשו היום אוהבי־שכל ושומרי־תורה בהיותם נלחצים במשעול צר, אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל”?! 163. ולאחר שהוא מבליט את שני הקצוות המתנגדים לו, את ה”ידענים החשוכים" התורניים מעבר זה ואת האינטליגנציה, שיצאה מן הגיטו, הסוחרים בישראל ואומות־העולם מעבר שני, שאלה ואלה “מציקים בשוה, אך מצדדים שונים להדורש הנאמן ירא־חטא ומכבד חכמים, העומד בתוך הרחק משתי המערכות”, – הוא לובש רוח־גבורה יתרה, שאין אנו מוצאים דוגמתה אצל רנ“ק הענוותן והפחדן, ואומר: “ועל כן אין טוב לו [ל”הדורש הנאמן”], כי אם שמקולם לא יחת ומהמונם לא יענה, ויקרא בפומבי: עת לעשות לה' הפרו תורתך. והוא164, לא זולתו, המאמין האמתי, לפי שהוא165 הנשען ובוטח, כי בדרישתו האמת, כשהיא אך בבר־לבב ויראת־אלקים, כבוד שמים יתרבה וגם כבוד חכמים יעמוד" 166.

ואף כאן נותן היסוד ההיסטורי טעם עיקרי בבקורת זו. מתנפל הוא קשה על המון התורנים, שחושבים את “הדעות הפרטיות של זמן מיוחד לאמתיות קיימות נצחיות” 167. וכאן הגיע בעל “הרוחני המוחלט” לידי “היסטוריזמוס” כלומר, לידי רילאטיביסמוס היסטורי. ואף אחר־כך הוא קובל בעיקר על אותה הדרך הבלתי־היסטורית של בעלי־האגדה “לצייר הזמנים שקדמו דומים לזמנם ולייחס לדורות הראשונים גם הטוב גם הרע שבאנשי־דורם”168. וכמסקנת מחקרו בבקורת־האגדה הוא הולך ומבדיל בין האגדה, שנאמרה בצבור מפי חכמים והיא “הטובה והמשובחת”, לבין האגדה, ש“היתה כתובה ומקובצת לאחרונים” בקובצי־“אגדתא” שונים. ובסוג האחרון הוא מונה: אגדות טובות, אגדות טפלות ואגדות של דופי.

רנ“ק בא אל המסורת כאיש השכל והאמונה. ולפיכך הוא, שמרבה ללמוד מכל דבר, אינו מיחס אף ערך כל־שהוא לאגדות טפלות ולאגדות של דופי, שעליהן הוא אומר: “דרשות, שהקולמוס והלשון בושים מהם בשוה להעתיקם כצורתם”169. לא היה זה קולמוס של חוקר, שידיו עוסקות בשפיר ושליה ואינו יודע בושה. לא היתה זו לשונו של פוֹלקלוֹריסטן, שמחבב אף כל מה שהוא חסר־משקל, ולפרקים כל שהוא חסר־טעם ביותר. רנ”ק חתר לגדולותיה של המסורת; בקטנותיה ובטפל שבה לא בקש לטפל. חכתו לא צדה לתוכה אלא מה שיש בו משום יצירה עליונה, וכל אותן האגדות שראה בהן פגם וקטנות־דעת וקלותה היו סבל־ירושה, שמוכרח הוא היורש להשתחרר ממנו. ולפיכך נלחם על בטולן במרירות יתרה.

וטפוסי ביותר למשנתו של רנ“ק ולדרכיה הוא סיומו של שער־האגדה: “קנצי למלין, בטוחים אנחנו ברחמי שמים, כי לא תחשב לנו דרישתנו זאת לעון ומרי, שסוף־סוף נתברר על ידה, שההלכה והמשנה והשלמתם הכלולים בתלמודנו לא חלו בם ידי המונים ולא עלה עליהם קמשונים” 170. וראוי הוא כאן לתשומת־לב, שסדר־קבלתה של ההלכה, שהוא מונה בסיום־השער, אין הוא מגיע אלא עד “אחרוני הנביאים”, והם סוף שלשלת־הקבלה. והוא מוסיף על כן: “ושלשלת תכופה וחזקה כזו תספיק מאוד להמאמין הנאמן לעמו ולאלקיו”. אם הספיקה שלשלת זו באמת למאמין בדברי־המסורת כמו שהם אין אנו יודעים. אבל דבר זה, שמשנתו של רנ”ק בבקורת ההלכה והאגדה הספיקה לעורר את לבותיהם של בני־דורו ובני הדור שאחריו ולהכות גלים במחשבה הישראלית, – כמה עדויות יכולות לבא ולהעיד עליו.


* * *

וכמו בהיסטוריה, שהגיע בה רנ“ק לידי שלמות־ההרצאה, כך אף בבקורת המקרא, ההלכה והאגדה, שהגיע בה לידי מקוריות יתרה וחדש בה הרבה, – לא ראה עצמו כ”בעל־מלאכה“, כמומחה לאותו מקצוע, והוא חוזר ומטעים דבר זה. כמה וכמה פעמים171 הוא חזר אחר ההקף של כל המקצועות והחכמות, כדי שיעלה בידו להשיג את האמת הכוללת. וכמה מרובה היתה אוניווירסאליותו הישראלית וכמה גדול היה כח־הקפו! זה שחדר בהבנה ובעמקות יתרה להתפתחותה של ההלכה, זה שבירר כמה וכמה הלכות סתומות במקרא ובהיסטוריה, הקדיש תשומת־לב יתרה ל”משבותיכם" החסר והמלא, ל“טוטפות”, וכיוצא בהן. זה שחי בעולמו של “הרב” והרמב“ן, הרא”ש והמרש“א, ויחד לו מקום קבוע בעולמו של הראב”ע, – עומד היה להכניסנו לפני ולפנים לסתרי מעשי־בראשית ומעשי־מרכבה, להעביר לפנינו את מהותה של חכמת־הספירות וקבלתה. זה שקלט לתוכו את ה“השכלה” האירופית, שנתחנך על ברכי לסינג והרדר, מנדלסזון וקאנט, הלך וקלט לתוכו את כל משנותיו של האידיאליסמוס הגרמני שאחר קאנט, והוא שעמד להעביר לפנינו את שלשת סוגי־הפילוסופיה, שהם משמשים לו הפילוסופיה בה“א הידיעה: הפילוסופיה של ההגיון, של הטבע ושל ה”רוחני“. והוא שהרצה – בשער ט”ז – בצמצום מרובה את עיקרי־משנתו של הגל בהגיון (ולצערנו, שער זה מקוטע ביותר ודבריו מסובכים במקצת) לא כתלמיד, לא כ“הגליני” ולא כמחבב־פלפול, כמו שהלעיזו עליו רבים, אלא כאיש־דת־ואמונה, שמצא ב“הגיון האלהי” של הגל יסוד לבסוסה של חכמת־האמונה, יסוד, שלא זכה להשלימו. הוא ששלח מבטו, שהיה בו הרבה ממעוף־הדמיון וחדירת־השכל, על פני כל תולדות־ישראל, תחם להן תחומים, בירר את העיקר, עמד על הגדולות שבהן – ואגב־דרכו לבּן כמה וכמה פרטים. מה לו יהדות של נגלה, מה לו יהדות של נסתר, מה לו תורת־משה, מה לו דבריהם של המקובלים, מה לו הפילוסופיה של הראב"ע, מה לו האידיאליסמוס הגרמני.

הקף זה הוא סוד גדלו של רנ"ק, סוד גדלו לעתיד לבוא. וכלום אין בו משום דוגמה נאה לחכמת־ישראל שלעתיד־לבוא? – לחכמת־ישראל, שלא תאבד את עצמה לדעת בבירורי מקראות ומלים, זו, שלא תזלזל אף כל־שהוא בקטנות ומכל מקום תהיה כולה גדולות, – ועל־ידי כך תהא קרובה ביותר לדמותה הכללית של יהדות־כל הדורות?

בן דור של חופרי־מערות ומגלי־עמוקות הוא רנ“ק,– והוא הוריד את עצמו לא לבורו של הדור, אלא לתהום כל הדורות כולם. חכמי־דורו הרבו לעסוק בפרטים, גילו כתבי־יד נושנים, – והוא אחר אלו לא הלכה נפשו, אף־על־פי ששמח על כל גילוי וגילוי172. ורק פעם נזקק לכך (“שער־השמים”, ואפשר, לרגל טפולו בראב"ע). מחזר היה רנ”ק אחר היהדות הכללית, ה“רוחני הכללי”, אותו “רוחני מוחלט”, שהוא אחדותה של היהדות מיום היותה. שהרי היה רנ“ק פילוסוף ולא חוקר־”ארכיאולוג" שידיו עוסקות כל ימיו במעדר, פילוסוף שחתר אל המוחלט שבהיסטוריה, אל מתן־הדמות שבכלל. הוא ראה את עצמו יוצא בעקבותיו של ה“נשר הגדול”. ורנ“ק הוסיף על הרמב”ם דבר זה, שאין אנו חייבים להעמיד את היהדות על השכל בלבד: יש להעמידה על האמת. לא על השכל ההגיוני, השכל האריסטואי, שהוא מופשט מהתרחשותם של החיים, – אלא על האמת ההיסטורית, האמת הריאלית. וכך היה רנ"ק חותם המחשבה הישראלית שלפניו מכאן ופותח המחשבה המודרנית בישראל מכאן.




  1. עין במאמרו של גרץ: Die Konstruktion der Jüdischen Geschichte, eine Skizze. Zeitschrift für die religiösen Interessen des Judentums, ɪɪɪ (1846).  ↩

  2. עיין בספרו:Auch eine Philosophie der Geschichte, 177, 47: Dass kein Volk Lange geblieben und bleiben Konnte, was es war, dass Jedes wie jede Kunst und Wissenschaft – und was in der Welt nicht? – seine Periode des Wachstums, der Blüthe und der Abnahme gehabt. הרדר מלביש את התקופות והעמים מחלצות־גיל. בעיקר מוצא הוא בהן ילדות, נערות, עלומים ובגרות. מרבה הוא לדבר על “תור־הזהב אשר לאנושיות הילדותית” (עיין בספרו הנזכר, 10), משוה הוא את ילדותו של המין האנושי לילדותו של אדם (15). ילדות, נעורים, עלומים הם לו יסוד “ההתפתחות, ההתקדמות, מעלותיו של סולם” (23). בן ארצות־קדם הוא הילד, המצרי הנער, היוני העלם, והרומי הגבר. ולפרקים מפריז הרדר על המדה, ובגדי־גיל אלה, שהוא מלביש בהם את התקופות והארצות, הרבה בהם מן הגיחוך. וראוי להעיר, שיש למצוא נקודות מגע שונות בין משנתו של רנ“ק בהיסטוריה ובין זו של הרדר. ואין כאן המקום לעמוד על פרטי־הדבר. אולם ראוי הוא דבר זה וכיוצא בו להטעמה יתירה, מאחר שעד כאן לא שמו עדיין לב להשפעות השונות על משנתו של רנ”ק ולא עמדו אלא על השפעת תורתו של הגל עליו, ובהפרזה ובהטעמה יתרה.  ↩

  3. עתים נראה הרדר כמשתדל לשחרר עצמו מחלוקה זו (עיין ספרו הנזכר, 140). ועשר שנים לאחר שיצא ספרו זה לאור עומד הרדר ומתפלא בהקדמתו לספרו – Ideen zur Philosophie der Geschichte der Menschheit. שחלוקתו האליגורית (זו של ילדות, נערות וכו') נעשתה קנין־הכלל, ומצטער הוא על כך (עיין שם, 6).  ↩

  4. עיין, לדוגמא, דבריו של ד“ר שמעון ברנפלד בספרו דור חכם, תרנ”ו, 15: “משפט רנ”ק על דבר התפתחות היהדות בנוי הוא על השקפת הגל, ובפרט בנוגע לטבע התפתחות האומה והליכת התולדה. שלש תקופות הן לכל עם ועם כמו לכל דבר המתהוה בטבע: תקופת הצמיחה וגו'. ואם כי נתבטלו כבר כמה מדעות־הגל והגיוניו, הדעת הזאת בנוגע להליכות־התולדה בכל עם עומדת בתקפה וממקומה לא תזוז“(!). ועיין גם־כן ש”י איש הורוויץ, ציון לנפש רבנו נחמן הכהן קראָחמאל, תרמ"ז, 53.  ↩

  5. רנ“ק חוזר ומטעים: ”בנוהג הסדר הטבעי“, ”כמו שבכל חיות טבעי“. כתבי רנ”ק, הוצאת “עינות”, שעומדים לצאת בקרוב [ספר זה יצא לאור בשנת 1924, והופיע במהדורה שניה, צילום עם הוספות, בשנת 1961], מ' וכיוצא בהם. [על רנ“ק והגל, עיין בפרק השלישי של המבוא ל”כתבי רנ“ק, וגם המאמר ”גאולת דמות: רנ“ק והגל”, העולם 14 (1926) 588–589, 609–611, 628–629, נדפס שנית להלן בכרך זה].  ↩

  6. רנ"ק לא עמד בהבטחתו זו, כמבואר להלן.  ↩

  7. עיין: כתבי רנ"ק, מ'.  ↩

  8. כל מקום שנאמר “מאמר” בדברי רנ“ק, ספרו ”מורה נבוכי־הזמן" במשמע.  ↩

  9. עיין: כתבי רנ“ק, מ”ט.  ↩

  10. עיין: שם, קי"ב.  ↩

  11. עיין: שם, קס"ז.  ↩

  12. עיין: מ. לטריס, זכרון בספר, 1868, 73.  ↩

  13. עיין: כתבי רנ“ק, ס”ז.  ↩

  14. עיין: שם, ס"ז.  ↩

  15. עיין: שם, ע"א.  ↩

  16. עיין: שם, פ"ח.  ↩

  17. עיין: שם, נ"ד.  ↩

  18. עיין: כתבי רנ“ק, ע”ח.  ↩

  19. עיין: שם, פ"ו.  ↩

  20. עיין: שם, פ"ט.  ↩

  21. עיין: שם, צ"ד.  ↩

  22. עיין: שם, פ"ח.  ↩

  23. עיין: שם, צ'.  ↩

  24. עיין: שם, צ"ה.  ↩

  25. עיי: שם, פ"ז.  ↩

  26. עיין: כתבי רנ“ק, ק”ב.  ↩

  27. עיין: שם, שם.  ↩

  28. עיין: שם, פ"ה  ↩

  29. עיין: שם, ע"ד.  ↩

  30. עיין: כתבי רנ“ק, ל”ה.  ↩

  31. עיין: שם, פ"ח.  ↩

  32. עיין: שם, ע"ז.  ↩

  33. והוא מעיר במקום אחד, שעומד הוא על תכונת האומה והרוחני “עפ”י הבחינה בתולדות הזמן ובמאורעות ומעשים, שאירעו ושנעשו בו“, עיין כתבי־רנ”ק, פ"ח.  ↩

  34. עיין: כתבי רנ“ק, רפ”ד.  ↩

  35. עיין: שם, נ“ט. ואולם לפרקים הוא מוסיף, שאף המחקר במצבה של האומה חשוב לו כמחקר תכונה של זו: ”ונחיש לעומד בדרישתנו בדור שאחר החורבן, כתכונתו ומצבו" (שם, ק'; ועיין שם, קמ"ט).  ↩

  36. עיין: שם, פ"ח.  ↩

  37. עיין: שם, ע“ז–ע”ח.  ↩

  38. עיין: כתבי רנ“ק, ס”ג. ההטעמה משל רנ“ק. ועיין: שם, קי”ג: “וכבר העירו חכמים” וכו'.  ↩

  39. לדוגמה: “ודע והבן וזכור כל אלה, לפי שבהם פתח ומביא להסרת ספקות הרבה להיישיר על דרך אמת ואמונה בפנות גדולות מדברים שבכתב ומדברים שבע”פ, עיין: כתבי רנ“ק, קנ”ט.  ↩

  40. עיין: שם, ס"ט  ↩

  41. עיין: שם, ס"ה.  ↩

  42. עיין: שם, קמ"ט.  ↩

  43. עיין: כתבי רנ“ק, פ”ח.  ↩

  44. עיין: שם, קט"ז.  ↩

  45. עיין: שם, ק"ז.  ↩

  46. עיין: שם, קס"ז.  ↩

  47. עיין: שם, קמ"ט.  ↩

  48. עיין: כתבי רנ“ק, קמ”ט.  ↩

  49. עיין: שם, מ"ט.  ↩

  50. עיין: שם, נ“ו; ועיין שם, רכ”ט.  ↩

  51. עיין: שם, קמ“ו; ועיין גם שם, קמ”ח  ↩

  52. עיין: שם, ע"ז.  ↩

  53. עיין: שם, ע"ט.  ↩

  54. עיין: שם, ק“ג. וראוי הוא להעיר, שאף לשונו משתנית כאן. ”מליצה" ציורית זו בקטע שלפנינו, וכיוצא בה – אינן מצויות אלא בדברי־השתתפות ממין זה.  ↩

  55. עיין: שם, ק"נ.  ↩

  56. כמה קרובים דברים אלו לדבריהם של לסינג והרדר, שהרבו לדבר על חנוכו של המין האנושי, שבראשיתו היה ילד (“יונק”), על ידי המחנך (ה“אומן”) – אלהים.  ↩

  57. עיין: כתבי רנ“ק מ”ב ואילך.  ↩

  58. עיין: שם, ק"ב.  ↩

  59. עיין: שם, ק'.  ↩

  60. עיין: כתבי רנ“ק, ק”ד.  ↩

  61. עיין: שם, ל“ח־ל”ט.  ↩

  62. עיין: שם, נ"א.  ↩

  63. עיין: שם, מ"ב.  ↩

  64. עיין: שם, שם. ויש כאן נקודת־מגע מעניינת בין רנ“ק ובין הרדר. עיין ספרו Auch eine Philosophie der Geschichte, 1774, 20 ff. ועיין דברי הראב”ע (שמות, ב‘, ג’): “אולי סבב השם זה שיגדל משה בבית המלכות להיות נפשו על מדרגה עליונה כדרך הלמוד והרגילות, ולא תהיה שפלה ורגילה בבית־עבדים”. עיין: כתבי רנ“ק, של”ז־ח.  ↩

  65. עיין: שם, מ"ב.  ↩

  66. עיין: שם, מ"ג.  ↩

  67. עיין: כתבי רנ“ק, מ”ג.  ↩

  68. עיין: שם, נ"א.  ↩

  69. עיין: שם, ל"ט  ↩

  70. עיין: שם, ס"ז.  ↩

  71. עיין: שם, ק"ט.  ↩

  72. עיין: שם, קכ"ה.  ↩

  73. עיין: שם, רע"א.  ↩

  74. אטול רשות לעצמי להעיד כאן על החשוב שבהם, שלמה צבי הירש, וספרו קורות ישראל ואמונתו, תרל“ג. במקום אחר [עיין במבוא ל”כתבי רנ“ק, 122, ובהקדמה לכרך זה] עמדתי עליו בפרוטרוט, ולא העירותי עליו כאן אלא משום שכפי שנודע לי מפי הד”ר ש. ברנפלד, יש אומרים, שרנ“ק נטל מזה את רוב חכמתו (?!). ואין כל יסוד היסטורי בדבר, ולא יתכן כלל, שרנ”ק, שנפטר בשנת ת"ר, ידע את ספרו של ש. צ. הירש.  ↩

  75. עיין: קורות ישראל ואמונתו, תרל"ג, חלק א', 207.  ↩

  76. עיין: כתבי רנ“ק, ע”ח, הרמז על “החלוקה הכפולה לאמונה ולמלכות” בישראל.  ↩

  77. עיין: שם, מ“ט ”כל הדברים והאמת האלה", וכו'.  ↩

  78. עיין: שם, פ"ט. ובהרבה מקומות אחרים.  ↩

  79. ודאי כיוון לספרו: Geschichte der Israeliten seit der Makkabäer bis auf unsere Tage, 1820–1828. אפשר, ידע רנ"ק גם את ספרו השני של יוסט, שיצא לאור בשנת 1832. Geschichte d. Israel. Volkes für wissenschaftlich gebildete Leser.  ↩

  80. עיין: מ. לטריס, זכרון בספר, 1868, 45, ודאי מכוין כאן לטריס לספרו של J. C. Basnage Histoire des Juifs depuis Jésus–Christ jusqu’à présent, Rotterdam, 1706–11. ספרו זה צריך היה לשמש, לפי עדותו של המחבר “הוספה והמשך” לתולדות ישראל של יוסף בן מתתיהו.  ↩

  81. עיין: כתבי רנ“ק, פ”ח.  ↩

  82. עיין: שם, מ'.  ↩

  83. עיין: כתבי רנ“ק, קי”ב.  ↩

  84. פעם אנו מוצאים אותו מטפל לשם דוגמה היסטורית בשבתי צבי, ובקיצור נמרץ (עיין: כתבי רנ“ק, רע”א). ויש למצוא ב“מורה נבוכי־הזמן” ובאגרותיו של רנ"ק כמה וכמה רמזים על החסידות והרבנות.  ↩

  85. עיין כתבי רנ“ק, קס”ב, סיום השער.  ↩

  86. עיין: כתבי רנ“ק, קי”ג.  ↩

  87. עיין: כתבי רנ“ק, קמ”ח.  ↩

  88. עיין: שם, קמ"ב.  ↩

  89. עיין: שם, קל"ב.  ↩

  90. ההטעמה משל רנ"ק.  ↩

  91. עיין: כתבי רנ“ק, קצ”ט.  ↩

  92. עיין: כתבי רנ“ק, קצ”ט.  ↩

  93. עיין: שם, שם.  ↩

  94. עיין: שם, קצ“ט־ר'; ההטעמה משל רנ”ק.  ↩

  95. עיין: שם, ק"ט.  ↩

  96. עיין: שם, קנ"ח.  ↩

  97. עיין: כתבי רנ“ק, קמ”ט.  ↩

  98. עיין: שם, ק"מ.  ↩

  99. עיין: שם, קל"ט.  ↩

  100. עיין: שם, קנ“ח: ”הנה גם השערתנו" וכו'.  ↩

  101. עיין: שם, קנ"ח.  ↩

  102. עיין: שם, קנ"ז  ↩

  103. עיין: כתבי רנ“ק, קנ”ז. ההטעמה משל רנ"ק.  ↩

  104. עיין: שם, קי"ז.  ↩

  105. עיין: שם, שם.  ↩

  106. עיין: שם, שם.  ↩

  107. עיין: שם, שם  ↩

  108. עיין: כתבי רנ“ק, קל”ב.  ↩

  109. עיין: שם, ק“מ. ועיין שם, קנ”ז: “ואצלינו ברור, שחכמינו היותר קדמונים [ההטעמה משל רנ”ק] ידעו זה הענין והעלימוהו".  ↩

  110. עיין: שם, ק"מ.  ↩

  111. עיין: שם, קמ"ב.  ↩

  112. עיין כתבי רנ“ק, קמ”ג. ההטעמה משל רנ"ק.  ↩

  113. עיין בפרוטרוט, שם, קע“ד־קע”ה.  ↩

  114. עיין, לדוגמה, בדבר ספר יחזקאל, שם, קל"ח.  ↩

  115. עיין: שם, קנ"ג.  ↩

  116. עיין: שם, קנ"ה.  ↩

  117. עיין: שם, קס“ו. המכוון לספרו: Einleitung in das alte Testament, 1804. לטריס מספר שהיה קורא ספר זה בסתר מחוץ לעיר (עיין: זכרון בספר, 1868, 87), ואפשר, השאילו רנ”ק מחנכו ספר זה, כמו השאיל לו את “לישרים תהלה” של רמח"ל (עיין שם, 75).  ↩

  118. עיין: כתבי רנ“ק, קמ”ה.  ↩

  119. עיין: שם, קמ"ח.  ↩

  120. עיין: שם, קנ"ח.  ↩

  121. עיין: כתבי רנ“ק, קל”ו  ↩

  122. עיין: שם, קמ"ז.  ↩

  123. עיין: שם, קמ"ח  ↩

  124. עיין: שם, קנ"ב.  ↩

  125. עיין: שם קנ"ח.  ↩

  126. עיין: שם, שם. מתחילה הודיע רנ“ק לשד”ל על חפצו להוציא לאור את “מורה נבוכי־הזמן” (עיין כתבי רנ“ק, אגרת י”א, ת“ל–תל”א), כנראה, בקש לשלח לו גם את ספרו, ואחר־כך חזר בו. ובמקום אחר עמדתי על ענין זה בפרוטרוט [עיין בפרק השני של המבוא ל“כתבי רנ”ק“]. ועיין דברי־פולמוסו של רנ”ק בשד“ל: ”כרם חמד" v (1841) 92.  ↩

  127. עיין: כתבי רנ“ק, ק”מ.  ↩

  128. עיין: שם, קמ“ג־קמ”ד, ההטעמה משלי.  ↩

  129. עיין: שם, קנ"ח.  ↩

  130. עיין: א“ה ווייס, זכרונותי, תרנ”ה, 123 ואילך.  ↩

  131. עיין בדבריו של שלמה זלמן שכטר, בספרו: Studies in Judaism, I, 1896 (London edition), 81.  ↩

  132. עיין: כתבי רנ“ק, קפ”ט­־ק"צ.  ↩

  133. עיין: שם, קצ"א  ↩

  134. עיין: שם, ר"ד ובשאר מקומות.  ↩

  135. ואמנם, אנו מוצאים אותו מקדיש אחר־כך תשומת־לב יתרה למשניות הקדומות ביותר. עיין: כתבי רנ“ק קכ”ג: “והנה קדמותה” וכו'.  ↩

  136. עיין: שם קצ"א  ↩

  137. אולי צ“ל: ידעתי? עיין הערתנו ב', קצ”א. [יותר נכון: “כדעתי”, מערכת “השלוח”, תרפ"ד]. ואף באגרתו לבנו אברהם, הוא מספר, שבסוף ימיו נתרחק מלמוד־התלמוד (עיין אגרת י“ג. תל”ב־תמ"ג).  ↩

  138. עיין: כתבי רנ“ק, קצ”א  ↩

  139. עיין: שם, קצ"ה.  ↩

  140. עיין: כתבי רנ“ק, ר”י.  ↩

  141. עיין: שם, שם.  ↩

  142. עיין: שם, רי"א.  ↩

  143. עיין: שם, שם.  ↩

  144. עיין: שם, שם.  ↩

  145. עיין: שם, ק"צ.  ↩

  146. עיין: כתבי רנ“ק, קצ”ה  ↩

  147. עיין: שם, רי“ג, רי”ח, ועוד.  ↩

  148. עיין: שם, ר"ב.  ↩

  149. עיין: שם, קכ"ג, ומעין זה במקומות הרבה.  ↩

  150. עיין: שם, רט"ז, ובשאר מקומות.  ↩

  151. עיין: שם, רכ"ד.  ↩

  152. עיין: שם, רל"ב.  ↩

  153. עיין: כתבי רנ“ק, רל”ח.  ↩

  154. עיין: שם, רל“ח–ר”מ.  ↩

  155. עיין: שם, רל“ח. ההטעמה של רנ”ק. ועיין שם, הערתנו ד', רנ"ב.  ↩

  156. עיין: שם, רמ"ה.  ↩

  157. עיין: שם, רמ"ב.  ↩

  158. עיין: כתבי רנ“ק, רמ”ב.  ↩

  159. עיין: שם, רמ"ן.  ↩

  160. עיין: שם, ר'.  ↩

  161. עיין: שם, רמ"ז.  ↩

  162. עיין הערתנו ב' רמ"ז  ↩

  163. עיין: כתבי רנ“ק, רמ”ז.  ↩

  164. ההטעמה משל רנ"ק.  ↩

  165. כנ"ל.  ↩

  166. עיין: כתבי רנ“ק, רמ”ח.  ↩

  167. עיין: שם, רמ"ז.  ↩

  168. עיין: שם, רנ“ב, ההטעמה משל רנ”ק.  ↩

  169. עיין: שם, רנ"ב.  ↩

  170. עיין: כתבי רנ“ק, רנ”ו  ↩

  171. עיין: שם, ר"מ, ובמקומות הרבה.  ↩

  172. עיין: כרם חמד V (1841) 94.  ↩


רבי נחמן קרוכמאל:

מאת

שמעון רבידוביץ'

יחסו ל“חסידות”, ל“השכלה” ול“לאומיות”


א

מתוך שעדיין לא שננו את מסכת רבי נחמן קרוכמאל (1785־1840) כל־צרכה, אנו מוצאים שהיו תולים בו ברנ“ק כמה וכמה דברים שהם משמשים נגוד גמור לאישיותו ולמשנתו. וכך באו חכמים בישראל והשכיבו אותו במטת־סדום אשר להפילוסוף האשכנזי גיאורג וילהלם פרידריך הגל. עשוהו “הגליני” אדוק, ואף דברים שבהם יצא רנ”ק בעקבות יוצרי גזע־ההיסטוריה המחודש (האיטלקי גימבטיסטו ויקו, לססינג, הרדר, המן ואחרים) או שעמד עליהם מאליו – נתיחסו על בית־מדרשו של הגל, ובטעות. על ברורן של כל הפרובלימות החשובות הללו במשנת רנ“ק עמדתי במקום אחר1. וכאן אנו באים לברר את יחסו של רנ”ק לצבור העברי שבימיו, ועד כמה יכול היה לשמש אב־יצירה לזרמים התרבותיים שבאו אחריו. אף כאן אנו מכוונים להבליט את דמות־אישיותו של רנ“ק ההיסטורי. רנ”ק כמות שהיה – ואנו מוכרחים לפסל דעות ופזמונות מקובלים בספרותנו, ולבקר דרך־אגב דברי אחרים באותו ענין.

הרבה יכולים אנו ללמוד על השקפת־עולמו של רנ"ק, מתוך יחסו של זה ליהדות שבדורו ולכל שהיה תוסס בה, להולך וכלה ולעולה ומלבלב שבה.

לא ראה רנ“ק את כנסת־ישראל שבימיו והיא חטיבה אחת, כולה מעור אחד. זה שידע לפלס לו נתיב בעבר הקדום מהקרוב, לא העלים עיניו ולא הסיח דעתו מעל הנעשה בימיו, ידע להעמיק ראות בדורו ובקניניו, בהולך ומתהוה שבו. לא דן את הצבור הישראלי כדרך מאמין בן הדור הישן שהיה רואה את כלל־ישראל כשומר תורה ודת, ואין בו אלא קוצים אחדים טעונים בעור. לא ראה את זה גם כ”משכיל“, כ”משכיל" שפרק עול־אבות ורוח לו, והרי הוא רואה את כל “מורדי־האור” והם טועים ותועים, בריות עלובות שלא זכו לקבל אורה של ה“השכלה”. ראיה חברתית מיוחדת היתה לו לרנ"ק, והיה מרבה, כנראה, להתחקות אחרי עיקרי־גורמיה של ההתפּלגות, זו שהתחילה פורצת לתוך כנסת־ישראל שבימיו.

וכך אנו מוצאים את רנ“ק והוא מזהיר את בנו אברהם (אב"ן קרוכמאל) באחת מאגרות־ההדרכה המיוחדות במינן והיוצאות ללמד הרבה על אישיותו של רנ”ק, שעד שיצא ויבחר לו בדרך־חיים, ישתדל להעריך “היטב במאזני הבחינה והנסיון היומי שעינינו רואות אותו, מעמד הזמן הנוכחי ומעמד אנשי הדור לכל מחלקותיו” וגו'2. הדברים הללו וכיוצא בהם מעידים על הסתכלות נאה וחודרת בטיב תנאי החברה וחייה. ובמדה מרובה עמד רנ“ק על יסודות הצבור שבימיו אגב משאו ומתנו עם בני־אדם. שהרי לא היה רנ”ק יושב כל ימיו בארבע אמות של הלכה, כמות שהוכחנו דבר זה במקום אחר3. רנ"ק ששמש כמה וכמה שנים בכהונת ראש־הקהל בזולקוב עיר־מושבו, עסק כשש שנים בחכירת מס־המזיגה לכל גליל־עירו, והשתתף בפעולות־חברה שונות – עשוי היה לכך לעמוד על עיקרן ומהותן של שכבות החברה השונות שבימיו.

ויתר על כן, זה שבמחקר־העבר לא עמד כלל על הגורמים הכלכליים, שהם תופסים מקום חשוב ביותר בהתרחשותה של ההיסטוריה – וכאן היה רנ“ק בן־דורו, שקוע בפרגמטיסמוס תיאולוגי או פילוסופי, נטול במדה יתרה מעל סבך התנאים הכלכליים והמדיניים שבהיסטוריה – ידע למצוא בדורו את הקשר הפנימי והסמוי מן העין שבין המפלגות ההולכות ונוצרות ובין המשבר הכלכלי הגדול שבו היתה מצויה כנסת־ישראל הגליצאית שבימיו, המעבר מצורות־חיים ישנות־נושנות וההכשרה לקבלת סדרי־חברה חדשים, רצונך לעמוד על כך, עיין לדוגמה באותה הדגשה שרנ”ק מדגיש, שב“עבר השני” (בנגוד ל“עבר הראשון”, עבר המאמינים ובעלי־הדת) עומדים בצד פרחי־המשכילים “המון רב מן השאטים המשוטטים בארץ לעשות מקנה וקנין4”, ועל אותו יחס –גומלין שבין ה“השכלה” ובין ה“מקנה וקנין” שפרצו בימיו, עומד רנ"ק אף במקומות אחרים בדבריו.

בבחינת המחקר והבקורת רואה אמנם רנ“ק רק שני מחנות בישראל: מחנה ה”סכלים שבמאמינים" ומחנה “קלי הדעת המתלוצצים” – חובשי בתי־המדרשות שבגליציה מכאן ופורקי־עול מכאן. ואלו המחנה השלישי, מחנה “אוהבי שכל ושומרי תורה”, זה שבקש לילך “באמצע”, ורנ“ק ראה עצמו כחונה במחנה־שכל־ואמונה זה – היה עדיין מועט וחלש ביותר, לא זכה עדיין להגיע לכלל כח־צבור מסוים. על שני המחנות הללו הכריז רנ”ק מלחמת־עולם. אלו ואלו היו רחוקים בעיניו מן האמת ההיסטורית, שזו היתה האמת היחידה והקובעת את השקפת־עולמו. ה“סכלים שבמאמינים” רואים עצמם כחיים בדור של אברהם אבינו, אינם מבחינים לא בזמן, לא במקום ולא בהתפתחות היסטורית. ואף ה“חדשים”, “קלי הדעת המתלוצצים”, אינם מניחים כלל וכלל את דעתו של רנ"ק, שהרי אף אלו אינם מבחינים בהשתלשלותה של ההיסטוריה, מתוך בקשת־הנאה והקלת־עול הם הולכים ופוסלים את כל המקובל והמסור בישראל – ואינם יודעים להבדיל בין הקיים לבין הפסולת שבו הטעונה גניזה.

אולם בבחינה סוציולוגית, ב“מילי דעלמא”, בשאלות החיים והחברה דרך כלל מונה רנ“ק שלשה סוגים בכנסת־ישראל שבימיו: “בעלי־בתים ובעלי קצת עושר”, “חסידים” ו”חדשים"5.

בקש רנ“ק בעיקר להשלים עם המאמינים שהם “אוהבי שכל ושומרי תורה”6 כמותו, עמל היה כל ימיו על כך, לצור למחשבותיו צורות שתהיינה נוחות לכל אדם מישראל שאינו נמנה על הקצוות במעשה ובמחשבה, הקצוות השנואים ופסולים עליו. ומכוון היה לא רק כלפי היהדות הגליצאית בלבד. מבקש היה שדבריו ישמעו כלפי יהדות העולם כולו. וכך אנו מוצאים את רנ”ק קובל באגרתו לשד“ל (שנכתבה כארבע שנים לפני מותו, ובה הוא מודיע לראשונה על מגמתו לפרסם את ספרו “שערי אמונה צרופה”, זה שנשתנה אחרי־כן שמו והיה ל“מורה נבוכי הזמן” שבידינו) על “שינוי המקומות, והתמורות שגברו בארצות פזורינו, על שהיה דורו לדור־הפלגה ואין איש שומע שפת רעהו. רנ”ק ששוה כל ימיו נגדו את דמותו של הרמב”ם ובקש לעשות כמעשהו, מדגיש באותה אגרת לשד“ל, שלא כדרכו, שהוא מבקש הרבה יותר מהרמב”ם. שהרי זה “כנראה דבר דבריו בסתרי התורה רק באזני היהודים שישבו במלכויות הערביים, ולמרבה גם לשוכני גבולם פראוואנס, והשאר היו בעיניו כאלו אינם, להעדר או מעוט הקשר עמהם”. ורנ"ק אין דעתו מתקררת עליו, אם יתקבלו דבריו על לבות בני־ארצו וכתתו, והרי הוא שואל: “ואיה איפוא התחבולה לדבר שפה אחת ודברים אחדים נכנסים ללב ומקובלים אל הדעת ליהודי האיטלקי וליהודי המזרחי, באזני מתחכמי אשכנז ובאזני מתחסדי מלכות הצפון? ועם זאת, וריחוקם זה מזה במקום ובדיעות, הקשר ביניהם לא מעט, יודעים זה את זה ושונאים זה את זה וכל כת אומרת בטענותיה, שאילו היו האחרות כמותה, כבר היתה צדקתנו קרובה לבוא וישועתנו להגלות”7.

ועם כל אלה, אף־על־פי שמחזר היה אחר ההשלמה שבין כל חלקי הצבור הישראלי, ואף שלדברי עדות בנו אברהם היה רנ“ק ממשפחת הבעש”ט8 – לא יכול היה להשלים עם כת־החסידים, ומכלה היה בהם את כל חמתו. על־פי רוב אנו מוצאים את רנ“ק והוא קורא להם “מתחסדים”, ודאי כדי להבדיל ביניהם לבין החסידים שנלחמו מלחמת־החרות ביונים ובמתיונים. רנ”ק שחתר אחר עולם שכולו מושכל – חייב היה בעל־כרחו להלחם בכת־החסידים, שבהתגברותה ראה את נצחונה של היסוד האי־רציונלי, היסוד המסוכן ביותר לעולם השכל והאמונה. וכך אנו מוצאים את רנ"ק חוזר פעמים על דבר זה, שכת החסידים לא גברה תחלה אלא “במחוזות נשמות, במערת פריצים וואלחייא, בערבות אוקריינא ובין הכפרים שעל ספר אונגרן” – משום שבכל המקומות הללו היו קבוצים של בורחים ומגורשים, ואלו “בקהלות ישנות ומפורסמות בתורה” ידם של החסידים על התחתונה, “ובתכלית השפלות ישבו ידמו ככלבים אלמים לא יכלו לנבוח”9.

על שלשה דברים היה רנ“ק עוין את כת־החסידים: על הרדיפות שהתחילו הללו רודפים את חבורת “אוהבי שכל ושומרי תורה”, על האמונות הטפלות ודברי־ההזיה הרבים שהיו שקועים בהם, ועל אמונת ה”צדיקים" שלהם. האמונה ב“צדיק”, אחד מיסודותיה של החסירות, היתה בעיניו כפירה גמורה ועבודה־זרה ממש. המכשול הראשון בין שלשת המכשולים המנויים בשער ראשון שב“מורה נבוכי הזמן” – “הסמים” – זה החמור ביותר, הוא אותו מכשול שאדם בא לידי אמונה זו ש“בידו לשנות את הטבע כחפצו ולגזור אומר ולהניע אותו מחוקיה”, הוא הוא המכשול שבו נכשלים ה“צדיק” עושה־הנפלאות, משדד מערכות הטבע, והחסיד הנותן אמון בו. ורנ"ק שהוא הולך ומונה באותו שער “הסמים” את המכשולים לפי מדרגת־החומר שבהם, מוסיף ואומר על מכשול ראשון זה: “וכמה זר זה הקצה, וכמה לא יסבלהו השכל הישר המצא כזה בעולם”10.

כמה וכמה רמזים אנו מוצאים בדברי רנ“ק כלפי החסידים והחסידות. אך הוא לא האמין כלל בהצלחתה של אותה “כת” ובעתידותיה. ולפיכך לא הקדיש לה שער מיוחד, “שער בקרת ותנופה”. מלבד כל אותם רמזי הקטרוג והקנטור כלפי החסידות, אנו מוצאים את רנ”ק מעביר לפנינו תמונות סטיריות, שלא כדרכו, מנפלאות־ה“צדיקים” וגבורותיהם: “הנבל ובעל עבירה מברדיטשוב יושב ומספר בקהל. פתאום עומדים ברעדה: כמה מבצרים ברקיע כבש היום בתפלתו וכמה עולמות כפופים תחתיו ומיחלים לשפע על־ידי אתרעותא דלתתא ומיין נוקבין דיליה. יושב בשמים ישחק לגאונו המשונה. הדיבור עודנו על שפתיו, והנה שוטר־העיר בא הבית ומקלו בידו. הרבי נבהל ופניו מלבינים. השוטר יניף יד, והוא קם מכסאו והולך אחריו בפחד עצום, ואחרי אשר שפך עליו בוז וחרפות מרבה להכיל, יגרשהו מן העיר. ולא נזדעזעו העולמות ולא חשכו המאורות, ועולם כמנהגו נוהג”11.

וכמה מן הלעג, לעגו של רציונליסטן ל“צדיקים” ולהמונם בדברי רנ"ק אלה: “הנה הרב שוקד להריק ברכה, ונשמע לכל שואליו, וצרעת העניות זרחה על מצחו. וכאותן משפחות הקדרים המרודים שמתנבאים להמון העם בפרוטה ושתים, יסובב מעיר לעיר למען יחונן. ולמה לא ישביע לממונה על האוצרות למלא אמתחותיו כסף, לבל יהיה מוכרח להחניף לנשים ולקטנים ולאנשי־הכפרים אשר להם נושה, בכדי להקל דלותו ולשבור רעבונו ורעבון מגדליו ומנשאיו הסובבים אותו?”

לא יכול היה רנ“ק הענוותן לכלכל התנשאותו זו של אותו “צדיק”, ואותה גדולה יתרה שנוהגים בו קהל־מעריציו כאלו היה “מלך ונשיא בישראל”. בהתמרמרות רבה הוא אומר באותו ענין: “דברים אלו [מדת ההערצה שנוהגים ב”צדיק”] יעורו רק עין השוטים והילדים, ואצל המשכיל הבוחן גדולות כאלה – הם לא לכבוד ולתפארת, כי אם לבושת וגם לחרפה. ואיך לא יצחק עליהם השומע המבין?"

רנ“ק שלא היה פולקלוריסטן אף כל־שהוא בבקורת־האגדה, לא היה גם רומנטיקן ביחס לחסידות. והן הוא חי בימי־גדולתה ותקפה של החסידות ה”צדיקית", החסידות הרודפת והמחרימה, החסידות הממשית – ולא בימי “החסידות החדשה”, חסידות השירה והחזון.


ב

וכל האומר, רנ“ק ראה עצמו כאחד מן ה”חדשים“, מן ה”משכילים" – אינו אלא מגזים בדבר.

אמנם, מחזר היה רנ“ק כל ימיו אחר דרך חדש, במחשבה ובמעשה. דרכי אבות וקדמונים לא הניחו את דעתו – אבל אין לראות אותו על כן כאבי ה”השכלה“, אחד מאבותיה של תנועת ה”השכלה“. באופן ישר אין לו לרנ”ק עם תנועה היסטורית זו כמעט ולא־כלום. אף־על־פי שניתן לומר, שבכמה בחינות שמשה השפעתו גורם להתהוותה של תנועה זו והתבצרותה. ודאי, רשאים אנו למנות את רנ“ק בין אבות־ה”השכלה" יותר משראוי להמנות על אלה הגאון רבנו אליהו איש־ווילנא12 וכיוצא בו. היה בו ברנ“ק הרבה מן החדש. ברח זה מן הרבנות ומכל הדומה לה. סרב להכתיר לראשו כתר־הרבנות בק”ק ברלין – לא מתוך ענותנות יתרה ולא מחמת חולשת־הגוף (לדברי שי"ר, תלמידו וידידו), כי־אם מתוך שראה בו נגוד להשקפותיו העיוניות ולפעולות־מחקרו. מי שבא והכניס את יסודות המחקר ההיסטורי, את עיקרי הבקורת והבחינה למחשבה הישראלית – בעל כרחנו חייבים אנו לדון בו דין פותח תקופה חדשה בהיסטוריה הישראלית. ולא עוד, אלא שאף במעשה עמד רנ"ק כמה וכמה פעמים לימין צעירי דורו ונבוניו, שהיו נלחמים במורדי־האור מכל מין שהם, כמות שעמדנו על כך בפרוטרוט במקום אחר13.

ומכל־מקום אין לראות אותו כיורש ה“השכלה” הברלינאית, “השכלתו של משה מנדלסזון וסיעתו, וכאבי ה”השכלה" הרוסית – אף־על־פי שניתן למצוא אי־אלו נקודות־מגע בין משנת רנ“ק ואישיותו לבין דברי ה”משכילים" שקדמו לו ושבאו אחריו.

אשר להשפעתו של משה מנדלסזון על רנ“ק, הרי באמתו של דבר לא חדרה זו לעומק משנתו. בימי רנ”ק, בימי עליתו והכרעת־אישיותו, נפסל מנדלסזון על־ידי משנתו של עמנואל קנט, והמשנות הפילוסופיות שאחרי קנט הביאו את משנתו של מנדלסזון בפילוסופיה לידי השכחה גמורה. וכן אנו רואים, שבפילוסופיה דרך־כלל לא יכול היה רנ“ק לקבל את משנתו של מנדלסזון כיסוד לבנין־שיטתו. אך פעם אחת בלבד שנה רנ”ק את שמו של מנדלסזון, ואין זה אלא כשהוא דן בענין תרגום השבעים והאגרת שנתחברה עליו14. וכאן אין מנדלסזון נמנה אלא בין “החוקרים בקדמוניות מהאחרונים” בין רבי עזריה מן האדומים ובין איכהורן, מבקר־המקרא הנוצרי. ואילו מנדלסזון הפילוסוף, אין זכר לשמו ולמשנתו בדברי רנ"ק.

אף־על־פי־כן האיש רנ“ק נחל, כנראה, הרבה ממדותיו של משה מנדלסזון. וכך אנו מוצאים שרוב חניכיו ומקורביו של רנ”ק ראו בו בכמה בחינות את מנדלסזון של גליציה. ודברי מאיר הלוי לטריס באותו ענין יכולים לצאת ולהעיד על כך: “בדיני המוסר ותהלוכות חייו אחז [רנ”ק] בצדקו דרך רבנו משה בן מנחם, והקורא המטיב לראות ומתבונן אל אשר ירמזון מליו ימצא במאמריו ומכתביו דרך, סדר וענות לב משה איש האלהים. גם במערכי לבו וסגנון לשונו קרוב הוא מאד לצבי ישראל זה"15.

בחבה יתרה היו תלמידי רנ“ק דורשים סמוכים בינו לבין משה מנדלסזון, והרבה הגזים לטריס בדבריו אלה, שיש לנהג בהם מדת “פלגינן דבורא”. אפשר הדבר והיתה איזו קרבה שהיא בין רנ”ק ובין מנדלסזון במדות, “בדרכי המוסר ותהלוכות חייו”. אולם מן הנמנעות היא לדרוש סמוכים בין שני אלה בסגנון מדעי, בצורה ובשטה. כאן היה רנ"ק רחוק ביותר מעל דרכיו של “צבי ישראל”, “צבי” היהדות האשכנזית.

יתכן כמו־כן הדבר שקבל רנ“ק מידי מנדלסזון, לסינג וחבריהם את רעיון הסבלנות, הסבלנות הדתית והמוסרית, שאנו מוצאים אותו והוא חוזר בכמה מדבריו, זה שזכה להדגשה יתרה באותו “משל מוסרי” משל רנ”ק16, שבו גוער הקדוש ברוך הוא בו באברהם ואומר אליו: “ראה אני נשאתי את פשעו זה מאה ותשעים ותשע שנה, הלבשתיו, כלכלתיו אף כי המרה את רוחי. ואתה בן־אדם אשר בעון חוללת נלאית כלכל אותו לילה אחד!” ומעין זה עברו לו לעולמו של רנ“ק, ביודעים ובלא־יודעים, אי־אלו נצוצות מתוך להבת־המחשבה הרבה שהיתה מלהיבה את לב בני־דורו של מנדלסזון. אולם בעיקרו של דבר לא היה רנ”ק יורשו של מנדלסזון. לא היה יוצא בעקבותיו ב“השכלה”. ולכשתדקדק בדבר, אין לך נגוד גדול ל“השכלה” הברלינאית ולזו הבאה אחריה ממשנתו של רנ"ק.

ה“השכלה”, ה“השכלה” בה“א הידיעה היתה אַ–היסטורית, ומבחינת־מה אנטי־היסטורית, מאחר שהטילה על כל אמת ואמת שתהא מאומתת כאמתות־הטבע, וההיסטוריה דרך כלל היתה משמשת נגוד לטבע. ואילו משנתו של רנ”ק עומדת בעיקר על ההבנה ההיסטורית, על קשר סיבה ומסובב שבהתרחשותה של ההיסטוריה. ה“השכלה” לא היתה מצויה ביותר אצל ההתפתחות. ולפיכך היו בני תקופת־ה“השכלה” נוהגים קלות־ראש יתרה בדת ובאמונה, והיו מלעיזים כל מיני לעז על ספרי־הקודש השונים של כל דת ואומה. הללו היו אומרים שכל הנסים והנפלאות, המסופרים על אבות האומה ועל מחוקקי הדתות, אינם אלא פרי דמיונם המתעה של כהני־הדת הרמאים17. ומתוך שנתרחקה ה“השכלה” עצמה מעל יסוד־ההתפתחות, זה שהיה קיים בהשקפת־עולמם של היונים והרומאים – אם כי בשנוי־צביון ובהסתר־פנים – בעל כרחה היתה הולכת ומוותרת על רוב גלוייה ונכסיה של ההיסטוריה האנושית. ועל־ידי כך חסרה היתה רוב היסודות שעליהם התחילה הולכת ונבנית המחשבה האנושית המחודשת לאחר שפרקה מעל עצמה את עולה של ה“ההשכלה”.

וכמה רחוק היה עולמו של רנ“ק מעולמה של ה”השכלה" בכל הבחינות הללו. הרי עולמו של זה עומד על ההתפתחות, ההתפתחות שהיא עלית־ערכים שאינה פוסקת, ההתפתחות שהיא הסתעפותם של כל היסודות הגנוזים בחיי הצבור היוצר את ההיסטוריה. וכמה הרבה רנ“ק להלחם – ובהתמרמרות יתרה – במימינים ומשמאילים שבדורו, בשתי הכתות השנואות עליו: כת ה”סכלים שבמאמינים" וכת “קלי־הדעת המתלוצצים”, הרחוקות מרחק רב מעל הבנת האמת כמות שהיא. וכל זה אינו אלא על־שום שלא עמדו על סוד רעיון ההתפתחות בהתרחשותה של ההיסטוריה, לא מצאו את יסודות הזמן והמקום, הסיבה והמסובב שבהויה ההיסטורית, ולא זכו לרדת לעומקה של ההכרחיות שבמאורע הבודד ובהמון המאורעות העוברים לפנינו בשמי־ההיסטוריה.

וכך אנו מוצאים את רנ“ק והוא מתמרמר ביותר על בעלי־האגדה. מונה הוא בהם חטא אחד והוא שקול בעיניו כנגד כל החטאים שבעולם: אותו חטא שחטאו בחוסר הבנה היסטורית, על שלא ידעו גבול ומדה בעבר הרחוק והקרוב, ערבבו זמנים בזמנים ומאורעות במאורעות, ובאו “לצייר הזמנים שקדמו דומים לזמנם ולייחס לדורות הראשונים גם הטוב גם הרע שבאנשי־דורם”18. ורנ”ק הכיר הכרה יתרה בהכרח שבהתפתחות, באותו הכרח הבונה אב לכל דעה ודעה, ולפיכך נאה היא דעה זו לשעתה, ופרקים לשעתה בלבד. והכרה זו היא שהביאה את רנ"ק כמעט עד שעריו של ה"היסטוריסמוס", הרלטיביסמוס ההיסטורי. וכך אנו רואים אותו והוא מתנפל בהתמרמרות יתרה על “כל אותן הידענים החשובים, פחותי המעלה והמדות שרבו היום בין קטני לומדי תורה”, מונה בהם כל מיני טעויות שהללו עשויים לטעות בהן, ובעיקר הוא מגנה אותם על שהם “לוקחים וגו' הדעות הפרטיות של זמן מיוחד לאמתות קיימות נצחיות19. והוא בקש לעמוד על אמתותן, על צביונן של “הדעות הפרטיות” שבכל זמן וזמן, על השתלשלות של המאורעות התלושים והצטרפותם לכלל אחדות־הויה עליונה. בא להמית עצמו על ברורו של כל פרט, אף־על־פי שחותר היה אחר דמותו של “הרוחני המוחלט”20.

וכך הלך רנ“ק ומצא את הדרך לאמונת־אבות ולדת דרך כלל. עם כל הרציונליות היתרה שזכה בה, ידע לעמוד על המון חזיונות שאינם נכנסים בגדרה של זו. וכך אנו רואים, שהרבה קבל רנ”ק מן ה“השכלה” האשכנזית (Aufklaerung), אולם בהרבה נצח את זו. בכח הרוחות החדשות שהתחילו מנשבות בדורו הלך והתגבר על יסודות ה“השכלה” שבחוץ.

וזו ה"השכלה בבית, זו שבפנים?

ה“השכלה הישראלית באשכנז באה לשם קבלת זכויות אזרחיות ומדיניות – אף־על־פי שביחד עם זה נתכוונה להרעיף טל של תחיה בחומות הגיטו הישראלי. ה”השכלה" הרוסית אף שהיא יצאה בעקבות אמה־זקנתה שבאשכנז. אבל זו לא בקשה לה חסות בצל הסבלנות, לא באה לדבר “דברי שלום ואמת”. באותם הימים עבר כבר על ה“השכלה” אותו פרק־זמן ראשון שבו נלחמים כל רעיון וכל תנועה שבחיים מלחמת־הגנה על זכות־קיומם – וכך הלכה זו והתחילה נלחמת מלחמת־תנופה. באה והעיזה לקצץ בנטיעות, באה ודרישת “תקונים בדת” בפיה.

הצד השוה והעיקרי שבשתיהן שזו אף זו באה לפרוק עול, להקל מעל כנסת־ישראל או מעל ה“משכילים” שכחם תש ביותר את סבל־הירושה המעיק. זו וזו באו לפתוח פתח לכנסת־ישראל שתראה את החיים וחיתה בהם, בכדי שתעשה אומה בת־חורין ראויה לזכיות. ועל־שום כך הייתי קורא ל“השכלה” זו שבאשכנז וברוסיה: השכלת־הנהנין, “השכלת” –ההנאה, ה“השכלה” שבאה וטענה בשם עינו ולבו של אדם, בשם יצר־התענוג – זו שבקשה להרחיב לאדם מישראל את תחומו של המתענג והנהנה יותר משעמלה על כך להכניסו לעולם הטוב והנאה. באה “השכלה” זו בעיקרה להתיר, למעט באסור ולהרבות במותר – ובעל־כרחה היתה הולכת ומוותרת, וכך וותרה על השמים ולא בקשה לקנות לה שביתה אלא בארץ, וותרה על רעיון הבחירה של ישראל, אמונת הגאולה, וכיוצא בזה.

ועדיין לא עמדו בישראל על יסודותיה הפילוסופיים של “השכלה” זו, שהם גנוזים בה ונותנים בה טעם. אולם אין כל ספק בדבר, שלמדה זו הרבה בבית־מדרשה של הפילוסופיה ההידוניסטית, והיא שהעלתה שטת־חיים פילוסופית זו למדרגה חובה לאומית, שהרי היחיד והצבור חייבים היו על־פיה לצאת ולבקש את אשרם וזכותם.

“השכלת”־זכויות זו לא ידעה כמעט את החובה – ואילו רנ“ק בא ולוחות־”השכלה" חדשים בידו. “השכלה” שאינה מבטיחה לו לאדם לא זכויות אזרחיות ומדיניות ולא תקוות תענוג והנאה – באה היא זו מטילה חובות על כל מי שהוא נשמע לה, כי על כן “השכלה” של חובות היא. אין זו באה להקל אלא להחמיר. ולפיכך הטעינה שבה מרובה על הפריקה.

לא היתה זו “השכלת”־ההמון, כי־אם “השכלת”־היחיד, שהרי באה זו והכריזה על המון החובות שחייב בהם ה“משכיל”, האדם מישראל, שיהא הולך ומרחיק עצמו מעל ההמון ודרכיו. הוא, היחיד, שאינו חותר כל ימיו אלא אחר האמת בלבד.

ומכאן אפיה המקורי המיוחד של ה“השכלה” הרנ"קית.

זו אינה מעיקרו של דבר אלא היהדות מדור־דור כשהיא מוארת באור־השכל, באור־הבקורת. “השכלה” זו כשמה כן היא. פניה מכוונים כלפי פנים מה לה גיטו, מה לה זכויות? והיא אחר עצמה מחזרת, טבועה היא טביעת־פנים מיוחדת במינה, ודבר אין לה עם החוץ. אין היא מתכוונת אלא להכניס את הנשמעים לה בגדר ההבנה ההיסטורית־הריאלית שהיא טבועה טביעה רציונלית מיוחדת במינה. “השכלה” זו היא עבודת השתלמות פנימית, שחייב אותו יחיד, אותו “משכיל”, לעבדה כל ימיו – עבודה שבפנים, עבודת המוח והלבב. מושבע ועומד הוא לילך ול“השכיל”, כלומר להתעלות ממדרגת ה“ציורים החושיים” שבהם שקועים בני־ההמון, והם רוב בני־אדם, לעבור דרך מדרגת ציורי־המחשבה השכליים ולהגיע ל“מחשבות הבינה” (Ideen der Vernunft, בלשונו של רנ"ק) האלהיות, הנשגבות והנעלות על הכל.

“השכלה” זו נחלת־יחידים היא, “אריסטוקרטית” היא – ומעיקרה היא מכריזה על עצמה שאינה “דרך־המלך”, דרך־החיים, ואינה באה לשמש תרופה לכל הנגעים המוסריים, הכלכליים והמדיניים המצויים בחיי המון־העם. רק יחידי־סגולה יכולים להתעלות למדרגה עליונה זו, לחיי “מחשבות־הבינה”. ולפיכך אין “השכלה” זו אלא אותה עבודת־פרך שאדם עובד בנפשו, מלחמה פנימית זו שהוא הולך ונלחם כל ימיו ב“המוניותו”, ב“חושיות” הטבועה בו, מתגבר על השכל האנושי־ההמוני וזוכה לקבלת פני התבונה ההשכלתית.

ומתוך “השכלה” תבונתית־פנימית זו בא רנ“ק לידי “השכלה” שהיא טבועה טביעת היסטוריה ובקורת. “השכלה” בבחינה זו אינה אלא הברור ולבון ההיסטורי, זה שהוא משמש בחוקי־המציאות כשהם ספוגים רוח־התבונה. שהרי ה”השכלה" אינה דרך־כלל אלא פרסום האמת. ברור זמן־חתימתה של המשנה, קביעת זמן־כתיבתה של הגמרא, ולו גם ברור איזה פרט קטן שהוא בתחום חיי־הרוח בעבר: אמיתת ברייתא קדמונית העמדתה על עיקרה ההיסטורי, קביעת זמנו של מסדר מסכת פלונית או אלמונית, וכיוצא בהם – כל אלו וכיוצא בהן הן החובות שה“השכלה” מטילה על ה“משכיל”. הם – ולא מלחמה של זכויות־אזרח, לא תקונים מאכותיים בדת, כמו התרת קטניות בפסח, וכיוצא בהם.

ואין לך נגוד גדול ל“השכלה” האשכנזית והרוסית מזו ה“השכלה” שבגליציה הטבועה בחותמו של רנ“ק. נגוד היא זו – ולא טבעת בשלשלת־התפתחותה של ה”השכלה" דרך־כלל.

ולפיכך היה רנ“ק נלחם בקנאי־הדת החשוכים מכאן וב”חדשים" ב“משכילים” הנאורים מכאן. לא יכול היה רנ“ק להשלים עם אותם ה”משכילים" וה“משכילים” לחצאים – שכל “השכלתם” אינה אלא פריקת־עול בלבד. וותור על מורשת אבות לשם הסתגלות לחיי עמי־הנכר. הללו שלא שמשה להם השכלתם זו אור חדש, אור שחדר ללב והגיה אף את מחשכי ההגיון והמחשבה, הם שבקשו להבנות מחורבנה של הדת, לקומם את הריסות גופם, להרבות בהנאה ובתענוג – מאחר שהכל מותר, אין עין צופיה ואין יד מענישה כי חתום הוא הפנקס ואין פותח…

וחלקו של רנ"ק לא היה עם אלה.

שהרי מי הוא לרנ“ק ה”משכיל" הראשון בשלשלת־היוחסין של ה“השכלה”? לא יון לוק (John Locke) מאבות ה“השכלה” האנגלית, ולא בייל (Pierre Bayle)21 מבית־מדרשו, לא האנציקלופדיסטים, לא משה מנדלסזון ולא נפתלי הירץ ויזל וחבריהם – כי־אם עזרא הסופר, הוא שהניח את היסוד ל“השכלה”. שהרי בו נאמר לראשונה: “כי ביום השני נאספו אל עזרא להשכיל אל דברי התורה22. “הפירוש הנכון” בדברי התורה אף הוא מפעולותיה של ה“השכלה”. ורנ“ק חוזר ומדגיש דבר זה, מבאר את טיבו של ה”משכיל" ואומר: “וכל השוקד להוציא מן התורה איזה דעת תורנית או איזה מוסר מישר ומכוון הלב, כבר הוא משכיל בה, איש־איש על דרכו” וגו'.

ולא עוד, אלא ש“השכלה” זו היא בחינת הכרח טבוע באדם, הכרח שאין בכחו להפטר ממנו, בחינת Idea innata. בין כל האידיאות שהן טבועות באדם מטבע ברייתו מונה רנ“ק אף את יסוד־ה”השכלה". וכך אנו מוצאים אותו אומר: “וכל זה החפץ להשכיל בתורה תלוי ונטוע בלב, לא יזח ממנו לעולם, כי־אם על דרך מקרה בקורות היחיד והאומה וחוזר ושב בסור המקרים הרעים ובהתחדש קצת מנוחה ושלוה גופנית”23.

ואין רנ“ק מעמיד את ה”השכלה" על באור־התורה, על ישוב מקרא כפשוטו בלבד. אין פעולת ה“השכלה” פעולת־אמת אלא אם כן הדביקה עצמה במקור־ההויה, אלא אם כן עמדה על סוד כל יש וכל נמצא, ברורה של שאלת מציאות־אלוה וכל הכרוך בה – דבר זה “ראוי ומחויב שתהיה ראשית השקידה גם אחריתה”. ורנ“ק מכריז על גדולי־ישראל שכל ימיהם היו עוסקים אך ורק בפעולת ה”השכלה“. וכשאין אתה מוצא את רישומיה של זו בתקופה מן התקופות – הוי יודע שהפורענויות הבאות מן החוץ עכבו בידי יחידי סגולה שבישראל מלילך בדרך־ה”השכלה“, הדרך שיבור בה כל חותר אחרי האמת. שהרי שמשה לו לרנ”ק ה“השכלה” יסוד־השלמות, השלמות השכלית, השלמות המוסרית. אין אדם שלם אלא “משכיל” בלבד. וכל “מחקר שכלי” שהוא רחוק מן הדמיון, מן ההפרזה ומכל שיש בו להרחיק את החוקר מעל הטעות – אינו אלא “השכלה”.

ומלבד עזרא הסופר, אבי ה“השכלה” הרנ“קית, עסקו לדבריו ב”השכלה" זו רוב חכמי ישראל שבדורות הקדומים, מימות אנשי כנסת הגדולה ואילך. התנאים והאמוראים אף הם היו “משכילים”. אביי ורבא היו לדברי רנ“ק, “הראשונים לזה הדרך”, לדרך־ה”השכלה" בהלכה. וכך אנו מוצאים את רנ"ק והוא מתרגם את “הוויות דאביי ורבא: – “השכלה” של אביי ורבא. ורנ”ק מוסיף ואומר: “והמלה [הוויות] מקוטעת כנהוג מאד בלשון הגמרא וגו' והשורש מורגל הרבה בסורסי, ופתרונו השכלה24.

מה ל“השכלה” זו, אותה ה“השכלה” שהכניסה את דרכי באור המקרא והתלמוד, את “הוויות דאביי ורבא” לתוך תחומה – ולתנועת ה“השכלה” שבאשכנז וברוסיה? שאם אתה אומר, שהרי רנ“ק אבי ה”השכלה" – כיצד יכול אתה ליישב חזיון זה, שאחרי מות רנ“ק מצאו להם מהלכים בחוגי ה”משכילים" דעות שונות (משל האשכנזי שמואל רימרויס וחבריו), שהדת היא מעשה־תרמיתם של הכהנים, שכל ספרות־העבר כולה אינה אלא פרי־רוחם של דמגוגים־רמאים25, שרוב התקנות לא באו אלא לשם שעבודו של המון־העם לכת־האריסטוקרטיה, וכיוצא בהן? כיצד פרצה לתחום המחשבה הישראלית, אחר ימות רנ"ק, “השכלה” קנאית ביותר, עוינת וצוררת את העבר ואת ההוה, זו שהיתה נטולה מעל רעיון־ההתפתחות, שלא עמדה על סודו של ההכרח ההיסטורי – ואף כשבאה זו לפרקים וטענה בשם השתנות התנאים והזמנים, לא שמש לה דבר זה אלא פתחון־פה בלבד, על־מנת להלחם בקיים ועומד, ולא לשם הבנת הדרכים שבהם הולך ונוצר אותו קיים והיה למה שהוא!

דבר שאינו צריך להאמר הוא, ביסוד הבקורת שהכניס רנ“ק לתוך המחשבה הישראלית פנה את הדרך ל”השכלה" מכל מין שהיא, ואף ל“השכלה” השלטת – אך סולל־דרכה לא היה. ביחסה של תנועת־ההשכלה בישראל לרנ"ק אתה מוצא הרבה מיחסה של המהפכה הצרפתית לז’ן ז’ק רוסו (Rousseau). זה האחרון היה קדוש ונערץ על יוצרי המהפכה הצרפתית וגבוריה, ספריו ודבריו היו בעיניהם ספר־בריתה של המהפכה, היו מפרסמים את דעותיו ברחובות ובשוקים בימי עליתה של המהפכה – וכמה היה רוסו רחוק מרוחה של מהפכה זו בעיקרי־מפעליה. אולם זה בא והכשיר להם את הקרקע, לפיכך ראו אותו והוא אבי־המהפכה.

אף רנ“ק לא היה נביא־ה”השכלה" השלטת. ה“השכלה” שנתקיימה בימיו באתכסיא ופרצה אחר מותו באתגליא. בכל פעם שאנו מוצאים את רנ“ק משמש במושג ה”השכלה", במלת “השכיל” לכל צורותיה – הרי המחשבה הפילוסופית־הישראלית שבימי־הבינים מגיע לאזנינו. לו שמש מושג “השכיל” מה ששמש לחכמי־ישראל שבימי־הביניים, ולא מה ששמש אחרי־כן לחכמי ישראל מימות רבי יצחק בר לוינזון ואילך.

ובעיקרו של דבר, הרי חי רנ“ק בתקופה שלאחר ה”השכלה" האירופית, ובא להלחם בכמה מטעויותיה של “השכלה” זו. ואחרי תקופתו של רנ“ק ירדה בבחינת־מה המחשבה הישראלית ונכשלה לזמן־מה ב”השכלה“. שהרי עם כל אותה ההתקדמות השכלית וחרות־המחשבה שגררה אחריה ה”השכלה" שאחר ימות רנ“ק – זו כשהיא לעצמה הרבה היה בה מן הירידה, ביחס לאותם העיקרים ויסודות שקבע רנ”ק ל“השכלה” המיוחדת לו.

ועל סבותיה של ירידה־לשעה זו, על התפתחות־לאחור זו, שגרמה לידי־כך, שלאחר ה“השכלה” העליונה של רנ“ק (שהיא קרובה בהרבה לאותה Bildung המפורסמת באשכנז) באה בישראל ה”השכלה האירופית (שלא היתה אלא – Aufklaerung בלבד), זו ששקעה שמשה באירופה מקום־הולדתה זה כבר – לא ידובר כאן.


ג

במדה שחוקר מודד, מודדים לו.

ורנ“ק היה חוקר זהיר, זהיר במדה שאין למעלה ממנה. לא בא במחקריו לא להוסיף ולא לגרוע – מבקש הוא להעמיד את הנדון על עיקרו, לא לדון אותו לא על שם ראשיתו ולא על שם סופו. והרבה יכלה לצאת וללמד בבחינה זו מדת־זהירותו היתרה שנהג במחקר־משנתו של רבי אברהם אבן עזרא. בפתיחתו לשער י”ז שב“מורה נבוכי הזמן” – “חכמת המסכן”, שלא עמדו עדיין על עיקרו זה, שיש בו משום הגהת אור בהיר על אישיותו של רנ“ק החוקר – אנו מוצאים את רנ”ק והוא אוחז במדת־זהירות שאין זהירות אחריה. חושש הוא שמא יהא מוסיף על דבר הראב“ע, שמא יהא מכניס למשנתו של זה משל אחרים ומשלו –ולפיכך הוא מדגיש הדגשה יתרה שלא נבנה עולמות ובנינים על הרמזים בדברי הראב”ע, אשר היה “בכח דבריו” של זה – כי־אם, לא יהא נוטל לשם בנין משנתו של הראב“ע אלא את הלבנים והאבנים השלמות משל בנינו של זה שבנה הוא גופו: “ובזה המעשה [במחקר שטת הראב”ע] יהי לנו הצורך לאזהרה ולשמירה שלא נוסיף על דבריו מה שלא עלה על דעתו כלל, או אפילו מה שיהיה בכח דבריו ולהקיש מהם, אך לא היה לו בזה מדע ברור. ועל־כן נתאמץ בכל יכלתנו להבדיל ולהעיר בזה כל שלשת החלוקות: א. מה שבא מבואר בדבריו אחר העריכנו אותם וגלינו מצפוניהם. ב. ומה שיהיה נגלה לעין שהשכיל בדברים קשורים בהכרח עם הנאמר ממנו, שאין אפשרות בזולתם, והיה להחכם בזה מדע מבורר, הגם שלא אמרו במאמרים שהגיעו עדינו וגו'. ג. ומה שהביא הצורך לנו כפי דרך השכלתנו בזה הזמן להודיע ולבאר, היותו נמשך מדבריו או מועיל להבנתם הגמורה, אכן אין אתנו יודע אם השכילם החכם ככה במדע מבורר”26.

מי שדייק במשנת־מחקרו במדה זו, ודאי שרשאי הוא להטיל על חוקריו ומבקריו שאף הם יהיו מחזרים אחר “המדע המבורר” בדבריו, לא יהיו בודים מלבם דעות ומכניסים אותן לתוך משנתו. אולם לא זכה רנ“ק לכך. רוב הבאים אחריו לא חקרו את משנתו במדת־זהירות זו שחקר זה את “חכמת המסכן”, חכמתו של הראב”ע. וכך בא כל אחד וראה מהרהורי־לבו, בא ותלה בו דעות מהלכות בימיו –ואישיותו של רנ"ק, משנתו ועיקר מפעלו נטשטשו הרבה על־ידי כך.

לטשטוש עיקר דמותו ההיסטורית של רנ“ק סיעה בהרבה “עלילת”־הלאומיות שהעלילו עליו, זו שעשתה את רנ”ק תוקע בשופרו של משיח, “לאומי” אדוק, מאמין בתחית האומה, הארץ וגו'.

ש“י איש הורויץ עמד על דבר זה בשעתו, כי אין רנ”ק אבי ה“השכלה”. אולם עד שפרק ממנו עול זה, הטעינו עול חדש, קשה ומכביד ממנו, שהרי ש“י איש הורויץ הוא שבא לראשונה והכריז על רנ”ק שהוא הוא אבי הרעיון הלאומי המודרני בישראל27. פתח זה בלאומיותו של רנ“ק, ואחריו באו רבים ודרשו סמוכין בין רנ”ק ובין הציוניות, בינו לבין אחד־העם, וכיוצא באלו.

ולשם ברור הענין, יש להעיר שש“י איש הורויץ עמד אז בתקופת “יהדותו” הראשונה. תלמיד מובהק היה באותם הימים לשמואל דוד לוצאטו. רואה היה את הרמב”ם רחוק מהיהדות המסורתית, נתון בשביתו של אריסטו היוני, והיה דן בספרו “מורה נבוכים, דין זמורת־זר בכרם־ישראל. וכנגד זה, היה משמש לו רבי יהודה הלוי, בעל “הכוזרי”, טופס וסמל עליון ליהדות האמתית, ליהדות כמות שהיא, ורק מתוך גרונו של זה היתה דוברת רוח־היהדות בימי־הבינים28. ולפיכך בא ש”י איש הורביץ להוציא את רנ“ק, “הפילוסוף האלהי”, בעל־כרחו מבית־מדרשו של הרמב”ם ולעשותו יוצא בעקבות רבי יהודה הלוי.

לא השגיח זה כלל וכלל בכל אותן נקודות־מגע המרובות שבין משנת הרמב“ם ובין משנתו של רנ”ק (ולא כאן הוא המקום לדבר עליהן), בהבלטתו היתרה של רנ“ק שהיה חוזר ומבליט בכל מקום־כושר שאין הוא בא לעשות אלא מה שעשה הרמב”ם בשעתו, וכיוצא בהם. מתוך שהרמב“ם בן בית־מדרשו של אריסטו חסר היה את רוח־ה”לאומיות“, מן הנמנע הוא שיהא רנ”ק, ראש וראשון למניחי תורת הלאומיות המודרנית בישראל, יוצא בעקבותיו של אותו נשר ספרדי־יוני.

וכך הוא אומר במחברתו: “שגו כל האומרים כי הלך בעל מורה נבוכים השני [רנ”ק] בעקבות בעל מורה נבוכים הראשון בכל הנוגע לישראל ולתורתו. אם יש להשוות אותו [את רנ“ק] במעלות רוח ובחקרי לבב לאחד מגדולי עמנו בשנות קדם – נמשילהו ונדמהו לרבי יהודה הלוי. הרמב”ם היה פילוסוף ספעקולאנט אשר חזה בכל מחזות הטבע רק אמתיות נצחיות כלליות והכריח גם את חזיוני ההיסתוריה ומעשים שהיו להתמשך אחרי דעותיו הפילוסופיות וגו‘. לא כן רבי יהודה הלוי ומורנו הרבי נחמן קראכמאל. המה שמו לאבן פנת מחקרם את המעשים אשר נעשו וגו’, על כן וגו' לא שם הרמב“ם לבו כלל לקורות עמו ומהלך התפתחות רוחו ותורתו בדרך השתלשלות והשתלמות פרטית לאומית, ולהלוי ולרנ”ק היתה אך זאת כל מגמת נפשם"29.

ומכיון שדעה זו, שהיה רנ"ק אבי הרעיון הלאומי בישראל, רווחת עד היום [1924] בספרותנו, מן הראוי הוא לתהות על קנקנו של פזמון זה.

מי שבא להפריד בין הרמב“ם ובין רנ”ק, לעשות את האחרון תלמיד מובהק לשיטתו של רבי יהודה הלוי בדברי מחקר ואמונה – לא דק כלל וכלל במשנתו. רוב ראיותיו והשערותיו של ש“י איש הורויץ, מניח דעה זו, אין להן כלל על מה שתסמכנה. וכך אנו מוצאים לדוגמה שזה מעלים את עיניו מכל דברי־השבח הברורים והמפורשים שמספר רנ”ק בכבודו של הרמב“ם, דמות־מופת שוה לנגדו כל ימיו; מסיח הוא זה את דעתו מאותה עובדה, שמכל חכמי־העבר לא העריץ רנ”ק הערצה יתרה, הערצה אלהית, אלא את הרמב“ם בלבד, וכיוצא בכל אלה – ודי לו לש”י איש הורויץ שמצא את רנ“ק מכנה פעם את רבי יהודה הלוי (שדרך־כלל אין רנ"ק תולה עצמו באילן זה כלל וכלל, ואינו מבקש לו סמוכים במשנתו) בשם “האיש המעולה נאמן לה' ולעמו”30, והוא בא ואומר שרנ”ק ורבי יהודה הלוי שניהם לדבר אחד נתכוונו, ולא עוד, אלא ששניהם משמשים נגוד להרמב"ם.

ומפריז הוא ש“י איש הורויץ בדבר זה במדה יתרה, מסרס את דברי רנ”ק ותולה בו מה שלא אמר זה ב“מדע מבורר” ומה שלא נרמז בו אף דרך־רמז בלבד – עד שפרט קל־ערך זה שרנ“ק שונה את דעתו של אחד הראשונים שאמר על רבי יהודה הלוי: “דברי הכוזרי כולם אמת”, הוא מפרש כאלו נתכוון רנ”ק לאמר על־ידי כך“: “ודברי הרמב”ם מקצתם אמת”31. למעלה מכאן אין אדם יכול לראות בדברי אחרים מהרהורי לבו.

לא כאן הוא המקום לעמוד על ההבדלים שבין משנת הרמב“ם לבין זו של רבי יהודה הלוי. אולם לשם ברור השאלה שאנו דנים בה, אנו חייבים להדגיש דבר זה, שמשנתו של רנ”ק בהיסטוריה ובכל היסודות הכרוכים בהתרחשותה – אין דבר לה עם משנת רבי יהודה הלוי. ניתן אמנם למצוא ב“ספר הכוזרי” אי־אלה רמזים לדבר, שעמד מחברו על מציאותה של אומה ישראלית מיוחדת בתורת צבור בעל היסטוריה – אך, באמתו של דבר, מה הרמב“ם אף בעל “הכוזרי” לא עמדו דרך כלל על ענינה של ההיסטוריה והפילוסופיה שלה. ובבחינה זו אין לבקש כלל סמוכים למשנת רנ”ק במשנתו של רבי יהודה הלוי. אף ההקבלות השונות שמעביר לפנינו ש“י איש הורויץ בין דברי רבי יהודה הלוי ובין דברי רנ”ק32, אינן מוכיחות כלום בדבר זה. לא אעמוד כאן על פרטי כל ההקבלות, אך על עיקרן חייב אני להעיר.

ברובן אין כל ההקבלות הללו מעמיקות ביותר. אין הללו מקבילות זו לזו אלא אגב שווי־בטוי איזה שהוא. הקבלה א‘, לדוגמה, (משל מחלקה ראשונה: “בעניני אמונה ודת”) בדבר שנויי־הזמנים ומצב החקירה, אינה אומרת ולא כלום. רבי יהודה הלוי ורנ“ק שניהם מוכיחים את נחיצות המחקר. אך בשעה שהראשון מדגיש ש”עם רוע הלב החקירה יותר טובה“33, ואלו היה עדיין “הלב הטוב” בישראל לא היה צורך כלל במחקר, שזה כשהוא לעצמו אינו אלא דבר מזיק – יוצא רנ”ק וטוען בשם הכרח־המחקר, הכרח “הדרישה והבחינה”, מעיר הוא על הסכנה הרבה הכרוכה באמונת־מסורת פשוטה כמשמעה. ואף הקבלה ב’ שמצא ש“י איש הורויץ בין דברי רבי יהודה הלוי ובין דברי רנ”ק, (בענין “מופת מתכלית וכונת היצורים על מציאת עליון משכיל בעל חפץ”) – מבליט רנ“ק הבלטה יתרה את קרבתו להרמב”ם שהתווכח באותו ענין עם גאלינוס היוני, ואין להכניסו תחת כנפיו של רבי יהודה הלוי. והוא הדין בשאר ההקבלות ממין זה שמעביר לפנינו ש“י איש הורויץ. אף רנ”ק מדגיש את חיובו של קיום המצוות המעשיות, אולם כל מי שיעיין בדברי רבי יהודה הלוי ה“מקבילים” להם, ישתומם על הסמוכים שמבקשים למצוא ביניהם.

ויש מבקשים למצוא את יסוד הלאומיות שבמשנת רנ“ק בהגדרותיו שהוא הולך ומגדיר את “רוח ישראל ותורתו”. ואף כאן הולך בעל המחברת הנ”ל ומקביל את דברי רבי יהודה הלוי לדברי רנ“ק, על־מנת להוכיח ש”מורה נבוכי הזמן" ו“ספר הכוזרי” שנים שהם אחד הם.

אמנם כן, הבלטה זו שרנ“ק מבליט את יחודה של רוח־האומה – ניתן למצוא לה כמה רמזים בדברי רבי יהודה הלוי. אולם העיקר חסר מן הספר. רבי יהודה הלוי מדגיש שהתורה האלהית שזכה בה ישראל אינה אלא בזכות הארץ, בזכות המקום, ובעיקר בזכותו של האקלים: “ועבר היה סגולת שם, ושם היה סגולת נח, מפני שהוא יורש האקלימים השוים אשר אמצעיתם וחמדתם ארץ כנען אדמת הנבואה34. ושוב: “וראה היאך שב הענין האלהי הדבק באברהם ואחר־כך בהמון סגולתו ובארץ הקדושה וגו' עד שהעתיק אותם ונטעם באדמה הראויה לסגולה” וגו'35. היכן אתה מוצא מהלך־רעיונות זה, שרק על עיקרו רמזנו כאן, בדברי רנ”ק? כלום הכריז אף רנ“ק על בכורתה של ארץ כנען ביחס לשאר ארצות־התבל? אין רבי יהודה הלוי מודה כמעט בדבר, שהתורה האלהית שנתנה לישראל יכולה להעשות נחלת כל העולם כולו, שהרי כרוכה ותלויה היא זו באומה הישראלית ובארצה – ואילו לפי משנתו של רנ”ק אין ישראל אלא “מורה” למין האנושי, זכה ישראל ברוחני המוחלט והוא יכול לילך ולזכות בו את אומות־העולם – שהרי הללו תלמידים הם, תלמידים שיכולים לקלוט את תורת רבם ולסגלה להם.

וכך מדגיש הוא רנ“ק פעמים אחדות שאין התהוות הרוחני באומה מספיקה כשהיא לעצמה, אלא חייבת היא האומה לדעת ב”מדע מבורר" שרוחני זה שורה עליה ובה – והרי בא ש“י איש הורויץ ומקביל לדעות־רנ”ק אלו את דבריו של רבי יהודה הלוי, שחייבים ישראל להכין עצמם לבואו של משיח, לבנינה של ירושלים עיר הקודש, וצריכים להכסף לה “תכלית הכוסף”. כלום אף כאן יש למצוא סמוכים בין רנ“ק ובין בעל ה”כוזרי"?

ולא נתקררה דעתם של אלה שהכניסו את רנ“ק בבית־מדרשה של הלאומיות המודרנית עד שעשוהו גם “ציוני”, אב מאבות רעיון חיבת ציון או הציוניות שלאחריה! וכך יוצא ש”י איש הורויץ, ראש־המדברים בשם הנחה זו, ומעמיד את משנת רנ“ק בהיסטוריה על אותו עיקר “שהיעוד הישראלי הוא קיום הלאום על אדמתו”36. הנחה מוטעית ומופרכת זו, שאין לה אף רמז כל־זהו בדברי רנ”ק, נראית לו לבעל הנחה זו כמושכל ראשון שאין לפקפק בו: “הרעיון הזה כתומו מאליו יקרא לכל מתבונן בשום לב אל פרקי מועדי עם עולם” וכו‘. ואף ל“ציוניותו” זו של רנ“ק טרח ש”י איש הורויץ ומצא סמוכים בדברי רבי יהודה הלוי: "יעודינו הוא הדבקנו בענין האלקי בנבואה ובמה שקרוב לה וגו’ ותתמידו בארץ אשר היא עוזרת על המעלה הזאת, והיא אדמת הקודש, ויהיה שבעה ורעבונה וטובתה ורעתה בענין אלהי כפי מעשיכם“37. כמה רחוקה היתה משנתו של רנ”ק בהיסטוריה דרך כלל ובזו הישראלית בפרט ממהלך־דעות זה.

ולא עוד, אלא שאגב לאומיות זו נעשה רנ“ק גם “דמוקרט” גמור, “עממי” לכל פרטיו ודקדוקיו! וכך בא ש”י איש הורויץ ומונה נגוד שני בין הרמב“ם, זה שלא חזר בחכמת־ישראל אלא אחר “יפיפותו של יפת והשכלת אריסטו” בלבד, ובין רנ”ק: הרמב“ם היה בז להמון־האומה ולא היה מוקיר אלא את “המלומדים והיודעים שבהם” – ואלו רנ”ק “לא פנה אל האובות ואל הידעונים, לאלילי הזמן, לשיטות החדשות לא כרע ברך, וכחדש כישן לפניו נשתוו. כי אהב להתחקות על שרשי כל דבר ולהסיר את המסכה הנסוכה על כל ציורי ההמון על־ידי הפשטת גשמיותם ובבקשת המאור שבם. על־כן יקרו לו כל משאות נפש עמו, כאלה אשר נכתבו חזון באר על לוחות כתבי־הקודש כן גם אלה אשר מצא חרותים על לוח לבות ההמון [!] וגו‘. ובבקשו לו תמיד בתוך דמיונות ההמון וגו’ מושגי תבונה ברורה לא נבצרה ממנו מזמה להשתתף בכל עת עם אחיו ההמוניים38.

על־ידי סרוס כמה וכמה מדברי רנ“ק ואגב הכנסת כוונות לתוך “מורה נבוכי הזמן” לא שערן רנ”ק מימיו, הולך ש“י איש הורויץ ומשוה לו לרנ”ק דמות “נארודניק” (Narodnick) רוסי גמור לכל דבר! כאילו לא היה רנ“ק אבי הלאומיות בלבד, כי־אם גם אבי העממיות. וכך מוסיף בעל המחברת הנ”ל ואומר בין שאר דבריו: “אידעאלי העם היו, ואף אם במושג מצורף ומזוקק, גם אידעאליו הוא [של רנ”ק] בחייהם חי הוא וברגשותיהם לקח לו שכם. גם בהלך־נפש זו התאחדו יחדיו הלוי והרנ“ק להלוך נגד דעות המיימונידעס”…

אין אני רואה צורך בדבר להעיר כאן על המון הטעויות הכרוכות במהלך־דעות זה שרחוק הוא מאוביקטיביות היסטורית תכלית רחוק. ואין לך טשטש־דמות גדול מזה לאישיותו של רנ“ק. ואף אותם הרמזים המדומים שמצא בעל דעה זו בדברי רנ”ק אין בהם גם משום בנין רעוע. כשאנו מוצאים את רנ“ק חוזר ומבליט כמה פעמים, שאין בין המאמין לבין ה”משכיל" אלא זה, שהראשון מצוי בדרך־מחשבתו אצל ציורי תחלת־המחשבה ואצל המוחשיות והאחרון הולך ומתעלה למדרגת “מושגים כוללים” ומחשבות־הבינה39 – אין הוא בא להכריז על־ידי כך על אהבתו להמון, אלא בא הוא ללמד סנגוריה על ה“משכיל” החוקר ודורש, מתכוון הוא להצדיק את פעולתו השכלית שזה עסוק בה כל ימיו, יוצא הוא ומכריז בדבריו אלה על ההכרח שישנו בפעולת־“השכלה” זו. ופרקים משתדל רנ"ק להוכיח שאף המאמין זקוק לפעולה שכלית זו.

ושוב: כמה לא דקו אלה שעשו את רנ“ק מחבב־ההמון, דמוקרט ו”נארודניק“! הרי לא אמר רנ”ק אף פעם שדרך־מחשבה אחד להמון־העם ול“משכילים”. הן הוא לא דבר אלא ב“המון המאמינים”, כלומר ברבנים, בתופשי־התורה, בגאוני ההלכה שבימיו, באריסטוקרטיה הרוחנית והדתית. לא ידע רנ“ק כלל אותו נגוד שבין המון ובין אצילים, כפי שהלך ונתברר במאה הי”ח והי“ט בארצות אירופה. הוא ידע את המון המחזיקים בנושנות, הכפותים למסורת ואת היחידים הבאים להגיה אור־השכל על־פני מסורת־דורות זו. ואף נגוד זה אינו לא מדיני, לא כלכלי – אלא שכלי־פנימי בלבד. וכל הבא ללמד מכאן על “עממיותו” של רנ”ק מעיד על עצמו עדות של מאה עדים שלא ירד לסוף דעתו של רנ"ק או נתכוון לראות בו מהרהורי לבו ולהסיעו לדברים שרחוק היה זה מהם כרחוק מזרח ממערב.

ונהפוך הוא, אם רשאים אנו לחזר בדברי רנ“ק אחר יחסו להמון־העם, הרי על יסוד כל מה שנשאר לנו ממשנתו של זה, אין לנו לומר אלא שהוא לא האמין כלל וכלל שניתן להעלות את כל המון־העם כולו למדרגת־בינה זו שזכו לה יחידי סגולה40. תחום תחם בינו לבין המון העם, והוא תחום ה”השכלה“, בהוראתה המיוחדת לו. מימיו לא עלתה על דעתו להכניס את ההמון לתוך מסתרי־דבריו, לזכות את כל המון יהודי גליציה ופולניה באמתות הפילוסופיות ודומיהן. לא בא רנ”ק להורות לרבים, להטיף להמון. מ“משכילי הרבים” לא היה, שהרי לא היה מוותר אף כל שהוא בהרצאת־דבריו, על־מנת להכשיר אותם שיתקבלו על לב המון בני־דורו41.

ועל “אי־פופולריתו זו של רנ”ק קבל הרבה רבי אייזיק הירש וייס, שיצא בעיקרי מחקרו בעקבותיו לפי עדות עצמו42.

וכך אנו מוצאים את רנ“ק גופו חוזר ומדגיש כמה פעמים, שגדולה היא התהום המפרידה בינו לבין המון־העם. באגרתו לאברהם בנו אנו רואים אותו מבליט נגוד זה: “והבן בני שאין דבורי עתה בהמון אדם מישראל, אלא בכל מי שהוא רוצה להחשב בין הסגולות, וכל היום מספר וחורץ משפטים וגזירות בעניני אמונות ודעות”43. רק אחר “סגולות” אלו בלבד חזר רנ”ק כל ימיו. ואף “סגולות” אלו היה חוזר ומנפה שבע נפות. גם מהן לא בחר לשומעי־דבריו אלא ב“סגולות” שבהן, בסגולות שבסגולות. וכשהוא משיב תשובה פילוסופית־דתית לתלמידו צבי הירש בודק, הוא מתנה אתו על כך שלא תגיע זו לא לידי ההמון ולא לידי ה“סגולות” סתם: “ועוד בתנאי מפורש מאתי, שלא ישיבו דברי ביד כל סכל להיות למטרה לחצי לשונו, ויתראו רק להמופלאים שבחבריך”44.


* * *

הרבה יכולה היתה “עממיותו” זו של רנ“ק (אותה “עממיות” ידועה ששררה זמן־מה ברוסיה בחוגי האינטליגנציה) שהטיל עליו ש”י איש הורויץ לטשטש את עיקר־דמותו של זה. אולם לא רבו בישראל יוצאים בעקבותיו בפרט זה, ומשום־כך לא נתפרסמה בישראל “עממיותו” של רנ“ק. ושמא יהיו רבים עומדים לראשונה מתוך דברי אלה, על דבר זה שהיה מי ששוה לרנ”ק דמות “נארודניק” רוסי, ולא יהיו אלא תמהים על כך, ובצדק. מה שאין כן “לאומיותו” של רנ“ק. זו היתה רווחת בישראל ורבים מחזיקים בה אף כיום45. בעל המחברת הנ”ל היה מרבה להפריז בדבר זה, עד שטרח ומצא את מקורה של הלאומיות הישראלית המודרנית לא “ברומא וירושלים” של משה הס, כי־אם ב“מורה נבוכי הזמן” של רנ"ק46.

אמנם כן, קרוב היה רנ“ק לדורו של משה הס יותר מלדורו של משה מנדלסזון. זה האחרון היה בן התקופה הקוסמופוליטית, תקופת ה”השכלה" (אויפקלארונג) הגדולה באירופה שבקשה להפוך לכל העמים שפת־רוח אחת. ואילו רנ“ק חי בימים שלאחריה, כשהשקפת־עולם קוסמופוליטית זו התחילה הולכת ויורדת. וכאן עיקר הנגוד שבין רנ”ק לבין אבי ה“השכלה” הברלינאית. אולם אין ללמד מכאן שהיה רנ“ק אבי הלאומיות המחודשת. אפשר יצדקו האומרים, שעיקרי־תורתו של רנ”ק היו אור לעיניו של אחד־העם ובית־מדרשו. אולם טועים הם המבקשים לומר, שיש בכלל משנת־רנ“ק גם “אחד־העמיות”. יש לו לרנ”ק “חלק ונחלה” בלאומיות הישראלית המודרנית, אותו חלק שישנו בה לנביאים, בעלי־המשנה, לחכמי ימי־הבינים ולגדולי־האומה שאחריהם. אגב קרבתו היתרה של רנ“ק, קרבת זמן מקום, לדור־הלאומיות, ובזכות מפעלו הרב שעלה בידו להתגבר על השקפותיה של ה”השכלה" ולהמשיך את טויתו של חוט־המסורת הישראלית הקדומה – ניתן אמנם לדרוש אי־אלה סמוכים בינו ובין הדעות הלאומיות שאחריו, אך “לאומיות” זו בעיקרה אין שמה לאומיות.

יחוד האומה, או יחוד רוח־האומה, שעליו הכריז רנ“ק – ובמקום אחר עמדתי בפרוטרוט על ברורו של יסוד זה במשנת רנ”ק47 – אינו יכול לעשותו לאומי, במובנו המודרני של מושג זה, שהרי רוח־האומה היה לו עיקר, ובאומה גופה לא טפל. וכך לא עמד כלל על אותה פרובלימה עיקרית של קיום האומה בהווה, ולא עמל על התרתה. אין אתה מוצא במשנת רנ“ק אותו פּרימאט של האומה – בתורת מושג חילוני־מדיני – ונכסיה, שהוא הוא יסוד הלאומיות בעיקרה. דברי רנ”ק על רוח־האומה טבועים טביעה עיונית־אידיאלית, ובמקצת טביעה דתית־תבונתית. חוקר שהיה שקוע בראשו ורובו במחקר־העבר ואינו בא להתיר את שאלות־ההווה אינו מתוה דרכים לעתיד, אינו מכריז על קיום עמו בימיו זכויותיו וחובותיו – יכול הוא להראות לכל היותר כמכשיר־קרקע לרעיון־הלאומיות, ולא כמניח יסודותיו של זה

וכשאתה יוצא ובודק בעקריה של הלאומיות הישראלית המודרנית, אתה רואה שרחוק היה רנ“ק מלאומיות חלונית זו כשהיא לעצמה, מלאומיות שהעמידה עצמה על יצר־הקיום, הכרח־הקיום ומלחמתו, על אותו Bellum omnium contra onmes, זו שהרחיקה עצמה מן הדת ומן התבונה האלהית כאחת ואינה מבקשת לה מפלט אלא בריאליות היום־יומית לבדה. ואף־על־פי־כן, עברו כמה מעיקרי השקפותיו הטבועים טביעת־העלם ביסוד משנתו והפרו את משנותיהם של אבות הלאומיות הישראלית המודרנית, ועל כולם השפיע הרבה לטובתה של זו יסוד־הריאליות ההיסטורי שהכניס רנ”ק לתוך המחשבה הישראלית – אולם רנ"ק גופו דבר אין לו עם הלאומיות שבאה אחריו.

בן דור אחר היה. ולא זה הדרך דרכו. דרך “אוהבי שכל ושומרי תורה”, דרך בני־אדם הבאים להציל מסורת דתית (ולא מתוך הכרח “לאומי”, כי־אם מתוך זיקת אמונת אבות ומתוך יצר־אמת ומחקר יתר) ולהעמידה על הבקורת ההיסטורית, דרכם של אלה החותרים להגיע למחשבות־הבינה הנשגבות, ה“אלוהיות”, בכדי לבנות להם בנין של “חכמת־אמונה” חדשה – אינו דרך דור־הלאומיות, דרך ישראל מימות משה הס ואילך. היה ודאי בדרך רנ“ק זה הרבה מן המפנה ומן המכשיר. כמה ערכים של רנ”ק, בא דור־הלאומיות והכניסם לבית־גנזיו לאחר שקצץ במקצת בנטיעותיהם והכשירם לטעמו – אך דרכו של רנ"ק לא היה דרך הדורות שאחריו.

הוא הגבר בלבו התרוצצו האלהים והשטן, בו נלחמו האמונה והידיעה מלחמה שאינה פוסקת – ולא גלה עדיין את הערך הלאומי שיש בו הרבה משום הכרעת הנגודים הללו. במסורת, באמונה גופה, בדרכי־הדת כשהם לעצמם בקש גאולה לנפשו ולדורו. ובבחינה זו היו בו ברנ"ק הרבה מעיקרי־גלויו של טפוס החוק הישראלי שבימי־הבינים. ולפיכך קרוב היה ביסודות־נפשו לעבר הרחוק יותר מאשר לעתיד הקרוב.

וכשאנו באים ומפצלים מעל אישיותו של רנ“ק את קליפתן של ה”השכלה" והלאומיות, אנו משחררים אותו מדמויות מטושטשות שניתן לתוכן בעל־כרחו. ועל־ידי כך אנו יכולים לבוא ולהעמיד את דמות רנ“ק על עיקרה, ואנו זוכים באישיותו ההיסטורית של רנ”ק, של רנ"ק כמות שהוא. וזוהי חובתנו, חובת המחקר שבימינו, כלפי מורה נבוכי המאה התשע־עשרה.



  1. עיין במבואי ל“כתבי רנ”ק, תרפ“ד, 17–225 [ספר זה הופיע במהדורה שניה, צילום עם הוספות, בשנת 1961. עיין גם במאמר ”גאולת דמות: רנ“ק והגל”. להלן בכרך זה].  ↩

  2. עיין: כתבי רנ“ק, אגרת י”ז, תנ"א.  ↩

  3. (עיין בפרק הראשון של המבוא ל“כתבי רנ”ק").  ↩

  4. עיין: כתבי רנ“ק, רמ”ח  ↩

  5. עיין: כתבי רנ“ק, אגרת י”ז, תנ"א, בדבריו לאברהם בנו.  ↩

  6. ולפרקים הוא קורא להם: “המשכילים המזהירים, שומרי תורה ומבקשי שכל”. עיין: כתבי רנ“ק, תכ”ו; עיין לדוגמה שם, תנ"ח.  ↩

  7. עיין: כתבי רנ“ק, אגרת ח', תכ”ה.  ↩

  8. עיין: אב“ן קרוכמאל, הכתב והמכתב, 1874, 7: ”נזכרתי כי אאז“ל הגיד לי, וז”ל וגו'. ועיין בפרוטרוט במבוא ל“כתבי רנ”ק".  ↩

  9. עיין: כתבי רנ“ק, אגרת א', תט”ז, וגם שם, אגרת ב', תט“ז־תי”ז.  ↩

  10. עיין: כתבי רנ"ק, ז'.  ↩

  11. עיין: כתבי רנ“ק, אגרת ב' תי”ז.  ↩

  12. רבי אייזיק הירש ווייס רואה את הגר“א כ”זורע ראשון על אדמת ההשכלה בארץ רוסיא“. עיין: זכרונותי, תרנ”ה, 126.  ↩

  13. [עיין בפרק הראשון של המבוא ל“כתבי רנ”ק"].  ↩

  14. עיין: כתבי רנ“ק, קס”ו: “והחכם ר”מ בן מנחם באור לנתיבה וגו'".  ↩

  15. עיין: זכרון בספר, 1869, 69.  ↩

  16. עיין: כתבי רנ“ק, תנ”ה.  ↩

  17. וכידוע, הביע לראשונה את רוב הדעות הללו האנגלי טינדל Mathew Tindal בספרו: Christianity as old as the creation, 1730, וממנו קבלו דעות אלו רוב “משכילי” אשכנז עד ששמשו הללו אבן־פנה בעולמה של ה“השכלה”.  ↩

  18. עיין: כתבי רנ“ק. רנ”ב.  ↩

  19. עיין: כתבי רנ“ק, רע”ז.  ↩

  20. ובמבוא לכתבי רנ“ק עמדתי בפרוטרוט על ברור מושגה של ההתפתחות במשנת רנ”ק. עיין שם, פרק שני, “היסטוריה, בקרת ומסרת”, 99 ואילך. [עיין גם במאמר “נחמן קרוכמאל כחוקר ומבקר”, השלח 42 (תרפ"ד) 182־167, 252־266, נדפס שנית לעיל בכרך זה].  ↩

  21. וספרו של ביל (P. Bayle, Dictionnaire) הטביע על חברו ותלמידו של רנ"ק, שלמה יהודה רפופורט, רושם לא ימחה. והוא (בצד השפעת רנ"ק עליו) שהכניסו לתחום הבקרת. (עיין בספרו של אהרן פאריעס: תולדות הג' שי“ל ראַפּאַפּאָרט, תר”ל, 20).  ↩

  22. עיין: כתבי רנ“ק, שט”ו.  ↩

  23. עיין: כתבי רנ“ק, שט”ו.  ↩

  24. עיין: כתבי רנ“ק רל”ד. ההדגשה משל רנ"ק.  ↩

  25. ורנ“ק היה נלחם הרבה ב”משכילים“ הללו. עיין לדוגמה, כתבי רנ”ק, ט': “עד שיש מהם משתגעים לספק – ד”מ – במציאות רועה נאמן משה רבנו ונתינת תורה על ידו, ובספרי הנבואה ורוה“ק בכללם, אולי חברם איזה רב רמאי”.  ↩

  26. עיין: כתבי רנ“ק, רפ”ד.  ↩

  27. עיין במחברתו: ציון לנפש רבנו נחמן הכהן קראָחמאַל (במלאת מאה שנה ליום הלדת אותו), תרפ"ז.  ↩

  28. וידוע הוא הדבר, שלאחר כן יצא ש“י הורויץ וכלה חמתו ברבי יהודה הלוי ובשד”ל כאחד, ולא הודה אלא ב“יהדותו” של הרמב"ם בלבד (עיין מאמרו על רבי יהודה הלוי בה“העתיד” 1 [תרס"ח] 47־99), ואין זה מעניננו כאן.  ↩

  29. עיין במחברתו: ציון וגו', תרמ"ז, 38.  ↩

  30. עיין: כתבי רנ“ק, רמ”ז.  ↩

  31. עיין במחברתו: ציון וגו', תרמ"ז, 39.  ↩

  32. עיין במחברתו: ציון וגו, תרמ"ז, 39־49.  ↩

  33. עיין: ספר הכוזרי לר' יהודה הלוי הספרדי, הוצאת תושיה, 1911, 261 (מאמר חמישי, א').  ↩

  34. עיין: ספר הכוזרי, שם, 49 (מאמר ראשון, צ"ה).  ↩

  35. עיין: ספר הכוזרי, שם 108 (מאמר שני נ').  ↩

  36. עיין במחברתו הנ“ל: ציון וגו', תרמ”ז, 49.  ↩

  37. עיין: ספר הכוזרי, שם, 59 (מאמר ראשון, ק"ט)  ↩

  38. עיין במחברתו: ציון וגו', תרמ"ז, 49.  ↩

  39. עיין: כתבי רנ“ק, אגרת י”ג, תל"ז, ובמקומות רבים.  ↩

  40. אף על פי שניתן למצא רמזים לכך, שרנ“ק מודה בהמון שהוא קובע מקום בפני עצמו בהתרחשותה של ההיסטוריה, כמו שעמדתי על כך במבואי ל”כתבי רנ“ק”, עיין שם.  ↩

  41. ואף ש“י איש הורויץ מעיר במחברתו: ”רנ“ק כהעגעל מורו ומלמדו בפילוסופיא ההגיונית בחר לו לשון ערומים הסובלת תמצית הגיונותיו החרוצים ומעלימה את הדברים אשר כבודם הסתר” וגו' (עיין במחברתו: ציון וגו', 38). וכלום זה “עממי”, סופר־העם? כלום בחר רנ“ק ב”לשון ערומים" לשם ההמון, כדי להכניסו על ידי כן לגוף משנתו ועולמו?!  ↩

  42. עיין: זכרונותי, תרנ"ה, 114 ואילך.  ↩

  43. עיין: כתבי רנ“ק, אגרת י', תכ”ח.  ↩

  44. עיין: כתבי רנ“ק, אגרת י”ד, תמ"ד.  ↩

  45. ועלי להעיר כאן, שמיכה יוסף ברדיצ'בסקי (והוא חתם את שמו אז: בארדיטשעווסקיא) שבקר את מחברתו זו של ש“י איש הורויץ (ב“אוצר הספרות” II [תרמ"ו] 362־364) לא קבל לכאורה את ”לאומיותו של רנ“ק, אף על פי שדבריו נשמעים לכמה פנים: ”הנה בגוף הדבר לא אפליג על המחבר, כי רב נחמן הוא בורא התקופה הלאומית, אבל להושיבו על כסא לאומיות, זה לא יתכן“ (עיין: שם, 363). ומפני־מה לא יהא ”בורא“ התקופה רשאי לישב על ”כסאה של זו?  ↩

  46. עיין במחברתו: ציון וגו', תרמ"ז, 52.  ↩

  47. [עיין בפרק השני והפרק השלישי של המבוא ל“כתבי רנ”ק"].  ↩


רבי אברהם אבן עזרא בהארתו של רנ"ק

מאת

שמעון רבידוביץ'


ר' נחמן קרוכמאל יצא לתבוע את עלבונו של ר' אברהם בן עזרא משד“ל מתנגדו. יודע הוא, “איך התאמצו ננסים שבדורות אחרונים לדחוק רגלי הענק הזה [ראב”ע] בכדי להורידו מגדולתו ומרום מצבו, אך לא עלתה בידם. רוחו עומדת בתוכנו ודבריו הם אתנו1”. מטריח הוא רנ“ק את הרמב”ם, רבנו תם, הרמב“ן, הבדרשי, שיבואו ויצדדו בזכותו של הראב”ע. ואין דעתו מתקררת עליו עד שהוא יוצא ומכריז כלפי המשטינים על הראב"ע: “אך את זאת ראוי ונכון להודיע, כי שקר נחלו החושבים, שכל סודות החכם אינם אלא בדקדוק הלשון ובמספרי החשבון ובאסטרולוגיא; והאמת – כי שיטתו באלהיות נעלה מאד ועמוקה, ומזמנו ועד היום אדם לא זכר ולא ידע את האיש המסכן ואת חכמתו, אשר מלט בה העיר מבצר חכמת ישראל, ולא עמדו עליה או על מקצתה זולתי שרידים מעטים”.2

וכך אנו מוצאים את רנ“ק מכריז לראשונה על הראב”ע בתור פילוסופוס, פילוסופוס בחכמת־האלהות. ובדבר זה לא קדם לו אדם מישראל, כמו שהוא, הענוותן והצנוע, גופו מעיד בדבר. הכל היו רואים את הראב“ע והוא מדקדק, אסטרולוג, חריף־לשון, וכמו־כן ראו בו הפכפך, מגלה טפח ומכסה כמה וכמה טפחים, חד חידות ובוחר לשון־ערומים. ולפיכך יכול היה רנ”ק להוכיח בדברים מועטים לקהל־המשכילים, כמה חטא שד“ל בדברי קטרוגו כלפי הרמב”ם, מה שאין כן בענין הראב“ע. במשפטי־התנצלות ובדברי־פולמוס בלבד לא היה יוצא כאן ידי חובתו. והרי שמש הראב”ע פרובלימה גדולה לדור־ה“השכלה”, אותו דור, שהתחיל בודק בערכי היהדות המקובלת ויוצריה. וכך ראה רנ"ק את עצמו חייב לברר פרובלימה זו לכל היקפה ועומקה לנפשו ולנבוכי־זמנו.

בבקורת־המקרא הציל רנ“ק זה כבר את כבודו של הראב”ע. יתר על כן: נתכוון להסיר מעל עצמו לזות־שפתים – הלך ותלה את עצמו במשנתו של הראב“ע, ביחוד בענין ישעיהו השני3. וכאן לא נסתפק רנ”ק בבירורים של אילו פרטים, שהרי נתכווין רנ“ק לארוג מחדש את משנתו של ראב”ע במחשבה בכלל ובפילוסופיה דתית בפרט, להשיב לה את דמותה, דמות חטיבה שלמה. באותם הימים היה רנ“ק, לפי עדות־עצמו, “נכסף ומשתוקק להגיע אל כל מאמריו הבודדים והמפוזרים אנה ואנה, וקצתם, ואולי רובם, לא באו עדיין בדפוס”4. ובמקום אחר נמצאנו למדים, שהיה רנ”ק מרצה למקורביו ותלמידיו על משנתו של הראב“ע בפילוסופיה והיה דורש סמוכים בינה ובין משנתם של שלינג והגל בפילוסופיה של טבע. ושי”ר, תלמידו־חברו, מעיד בדבר: “ואנכי בקשתיו פעם, אשר יכתוב איזה דברים על דעת הראב”ע ז“ל בהתאמצות הדת עם הפילוסופיה, ולא מילא אז בקשתי. אך כפי ששמעתי ממנו איזה זמן לפני מותו, היה עוסק אז בכתיבת מאמר מיוחד על זה, ואם גמר אותו בלי ספק ימצא בספרו”5. ובראשית שנת תקצ“ט (כשנה קודם פטירתו) אנו מוצאים את רנ”ק מודיע ל“כורם” גולדנברג באותו ענין: “כי על כן, אם יזכני השם ויקימני ואחיה לפניו, איחד שער בפני עצמו ללימודי דעת החכם הזה [ראב”ע] באלהיות ובסתרי־התורה, ואבאר דעתו כפי היכולת: ועל כל פנים יתראה משם לעין הבוחן, כי שיטה אחת שלימה ומושכלת, מסכמת ונערכת עם עצמה לכל חלקיה, היא ההולכת והסובבת בכל דברי פירושיו ומאמריו"6.

ותפלת־לבו זו של רנ“ק נתקיימה בשער י”ז שב“מורה נבוכי הזמן”: שער “חכמת המסכן”.

מלבד בעל “צפנת פענח”, מוטוט וברוך שפינוצה, שהתחילו מוצאים בדברי הראב“ע רמזים פילוסופיים שהם טעונים שמירה וקיום, לא עלה על דעת חכם מחכמי־ישראל, שיש ברמזיו וחידותיו של הראב”ע משום “שיטה אחת שלמה ומושכלת, מסכמת ונערכת עם עצמה לכל חלקיה”. לא קדם לרנ“ק בישראל אדם, שיבוא וינסה לצרף את הקטעים והשברים ולעשותם שיטה אחת7. בחוש־הבקורת החודר והמעמיק, שהיה טבוע בו, גילה רנ”ק אותו גילוי, שיש בו משום תפיסת־אינטואיציה יתרה, שאין פירושי הראב“ע למקראות־התנ”ך אלא קטעי־שיטה, פרקי משנה, שהיא משמשת תורה שלמה בפני עצמה. הואיל והיה רנ“ק מעריץ את הראב”ע ביותר, עמד על דבר זה, שחוקר מעמיק כהראב“ע לא היה יכול למצוא ספוק לנפשו בפירושים וביאורים בלבד. לא היה יכול ראב”ע להיות כל ימיו עושה בשל אחרים, כופף עצמו לקדמונים. מן ההכרח הוא, שנהיה מוצאים בדברי־פירושיו את כל אותם לבטי־המחשבה, שנתלבט בהם כל ימיו.

רנ“ק הכיר בדבר, שהראב”ע ביאר את המקרא משום שבקש לבאר את משנתו שלו. באמתו של דבר, לא שמש לו ביאור־המקרא אלא אמצעי בלבד, שעל־ידו יכול היה לילך ולהמציא את עיקרי משנתו בפילוסופיה. לא כל חכמי־ישראל בדור שלטון־המסורת זכו להגיע למדרגת חירות ויכולת אלו. שיבואו וירצו את דבריהם כמו שהם, שיבואו ויקראו את דבריהם על שמם. גורמים פנימיים וחיצוניים שונים היו מכריחים הרבה מהם להביע את משנתם ויצירת־רוחם בביאוריהם ופירושיהם, לדברי־אחרים. וכך לא היה להם משלהם ולא כלום, הללו שלא היה להם אלא דרך זו לעמוד כל ימיהם ולפרש דברי קדמונים, לצור את נשמתם בגוילים עתיקים. זיקתן של אמתות־המסורת היתה מרובה כל כך, עד שאך מועטים נועזו לפרוץ גדר ולסול את מסלתם משלהם. התנ"ך, יסוד המסורת ועיקר־גופה, הוא שמשך אליו כאבן שואבת כל לב מרגיש וכל מוח חושב בישראל, ובמשיכה זו היה משעבד אותם שעבוד־עולם. וכך אנו מוצאים, שהרבה ממפרשיו של “ספר הספרים” לא באו לפרש את הסתומות שבו כלל, שהרי אף הם סתמו יותר משפירשו, ולא נתכוונו הללו אלא להתיר את מחשבותיהם אגב דברי־המסורת. וכך היו דורות החכמים הללו מתעטפים בטליתם של כתבי־הקודש – ומתחתיה הלכו והרצו פסוקים־פסוקים, לפי סדר הפרשיות, את עיקרי דעותיהם במוסר, בתורת־הנפש, את נסיונם שקנו להם בחכמת־הרפואה, בחיי־החברה, בחכמת התכונה וההנדסה, וכיוצא בהם.

ולפיכך יש במדה זו, שנהג רנ“ק במשנתו של ראב”ע, משום ענין לדורות. אני מוצא כאן הוראת־דרך לחוקרי־ישראל שלעתיד לבוא, שיצאו ויבקשו בדבריהם של מפרשי־המקרא וספרות ימי־הבינים שאחריה לא רק דברי־פרשנים בלבד, אלא דברי חוקרים בעלי משנה משלהם – אם תהא משנה זו מקורית או כפופה לקודמות לה, תהא עשירה ועמוקה או בלתי־בשלה כל צרכה. ומי יודע, כמה ברכה אנו עתידים להכניס לתוך ספרות־ישראל שבימינו, אם ירבו היוצאים בעקבות רנ"ק בבחינה זו, כמה עולמות וערכים גנוזים וחתומים עתידים להתגלות כאן. ולא אבוא להאריך בדבר זה.

רנ“ק בא לזכות אותנו בריקוֹנסטרוקציה של חורבת־בנין, שלא נבנה מימיו בשלמותו. וכן אנו מוצאים אותו מסיע אבנים וקורות מסוגים שונים וממקומות הרבה, מצרף שברים לשברים, מאחה את הקרעים, טח ומסייד, – וכל זה אינו אלא כדי להקים לפנינו את הבנין כולו, מן המסד עד הטפחות. מפעל זה הריהו אחד מן הנסיונות המקוריים ביותר של רנ”ק. מכאן אנו יכולים ללמוד הרבה והרבה על רנ“ק המתודולוג, החוקר, ההיסטוריון, הבנאי, האדריכל. נפכים הרבה הוסיף רנ”ק משלו למשנת־ראב“ע זו, עם אריגתה ותוך כדי אריגתה. ועם כל אלה, בעל־כרחנו אנו מודים בדבר, שגורלו של רנ”ק במשנה זו היה כגורלו של הראב“ע; בשער “חכמת־המסכן” לא השגיחו הרבה, וכך היו מזלזלים, עד היום, יתר על המדה אף ב”קיצורים מספרי־הראב“ע”, שצרף רנ“ק לשער “חכמת־המסכן”, “קיצורים” אלה, שיש בהם כדי לשמש אנתולוגיה נאה לדברי הראב”ע, אנתולוגיה יחידה בספרותנו – אף־על־פי שניתן לבחור בחומר אחר מדבריו של הראב“ע, ואפשר יבחר, בחומר יותר “מעניין” מי שלא יהא מושבע ועומד לחזר אחר אותם עיקרים, שנזקק להם רנ”ק8. ולפיכך אנו רואים לנו כאן חובה לטפל ב“חכמת־המסכן” וב“קיצורים” כאחד.


* * *

על שלשה פרקים מבקש רנ“ק לעמוד במשנתו של ראב”ע: על שיטתו באלהות (פילוסופיה דתית), “בכלל המציאות הנברא” (ויש בפרק שני זה סמוכים לפרק ראשון) ו“בסתרי התורה והנבואה”.

יודע הוא רנ“ק כמה קשה נסיונו זה. מכין הוא את עצמו לצאת ולהקיש “מקצת דבריו [של ראב”ע] על קצתם”, לנתח “מלותיהם ובאוריהם” של דברי הראב"ע – והוא, כאיש־מדע זהיר ביותר שיודע את כל המכשולים הטמונים לרגליו, חוזר ומזהיר עצמו על כך ותוחם לו תחומים במחקרו זה: “ובזה המעשה יהי לנו הצורך לאזהרה ולשמירה, שלא נוסיף על דבריו מה שלא עלה על דעתו כלל, או אפילו מה שיהיה בכח דבריו ולהקיש מהם, אך לא היה לו בזה מדע ברור. ועל־כן נתאמץ בכל יכלתנו להבדיל ולהעיר בזה כל שלשת החלוקות: א. מה שבא מבואר בדבריו אחר העריכנו אותם וגלינו מצפוניהם. ב. ומה שיהי נגלה לעין, שהשכיל בדברים קשורים בהכרח עם הנאמר ממנו, שאין אפשרות בזולתם, והיה להחכם בזה מדע מבורר, הגם שלא אמרו במאמרים שהגיעו עדינו (ורבים עוד החסרים אלינו). ג. ומה שהביא הצורך לנו כפי דרך השכלתנו בזה הזמן להודיע ולבאר, היותו נמשך מדבריו או מועיל להבנתם הגמורה, אכן אין אתנו יודע אם השכילם החכם ככה במדע מבורר”9.

כאן אנו רואים את רנ“ק והוא אבסולוטיסטן גמור במחשבה. מחזר הוא בעיקר אחר דברי הראב”ע, שנאמרו “במדע מבורר”. מאמין הוא בדבר, שאין ערך מדעי אלא לגלוי ועומד. הנגלה והברור הם בחינת אמת מוחלטת, שאנו חייבים לקבלה ולא להרהר אחריה. שלפרקים מתגלים אמת־רוחו ויסוד־נפשו של אדם בדברים, שלא נאמרו “במדע מבורר” – למדרגה זו לא “ירד” חניך דור ה“השכלה” הראציונאליסטית. ומדברי רנ"ק לנושא־מחקרו זה ולמחקר כשהוא לעצמו: “וכל תקותנו ומגמתנו אך לבד, כי לבסוף, אחר השלמת כל הענינים והביאורים כולם, כשיעבור עליהם המשכיל וישנם וישלשם, יגיע עם זאת לידיעה ברורה ויפתחו לפניו שערי השיטה, ויגלו לפניו עומק דברי החכם למקומותם, וישתומם גם ימצא עונג ומחמדים לנפשו”.

ושער “חכמת המסכן” הוא השער היחידי ב“מורה נבוכי הזמן”, שבו שונה רנ“ק את דבריו לפי ענינם פרקים־פרקים. בפתיחתו לאותו שער הוא מודיע על ששה פרקים: “א. הקדמה כוללת [ואחר כך הוא קורא לה ‘מבוא כולל’]. ב. ראשי חלקי המציאות, וכו‘. ג. מפתחות ושרשי העיון, וכו’. ד. עומק הביאור בענין העולם התיכון. ה. עומק הבאור בדרי העולם השפל ומעשי בראשית וסוד־האדם. ו. סתרי התורה והנבואה”. אולם בגוף השער הוא מוסיף עליהם פרק שביעי (הוא הפרק השני אחר אותו "מבוא כולל): “שרשים ויסודות להשיטה”. ואף על שמות ששת פרקיו לא שמר רנ”ק לאחר־כך. פרק שני (לפי פתיחת השער הוא פרק ג' בגוף השער) אינו אלא: “קיצור תבנית כל המציאות בשלשת חלקיו”. פרק שלישי: “סוד האלהות והעולם העליון”. פרק רביעי: “העולם האמצעי”. פרק חמישי: “העולם השפל”. פרק ששי: “רמזי סתרי־התורה”.

שני הפרקים הראשונים שבשער (ולא בפתיחתו) אנו חייבים לראות כשנים שהם אחד. דינם כדין מבוא למשנתו של ראב“ע. החלק הראשון (“מבוא כולל”) בא להעמידנו על ההנחות, שהניח הראב”ע בשלש פרובלימות אלו: כל וחלק, כללים ופרטים, מינים ואישים. ובתור פתיחה לבירור הפרובלימות הללו במשנתו של הראב“ע הולך רנ”ק ומציע עיקרים יסודיים משל משנתם של קאנט והגל. מכאן אנו למדים, שבקש רנ“ק לגלות את ה”מודרניות" שבמשנת־ראב“ע: שנתכוון להוכיח, שאותו “מסכן” ידע הרבה אמתות, שהן משמשות עיקרים יסודיים בפילוסופיה החדשה. וקודם לכן, בשער ט”ז (“גדרים והצעות לחכמת האמונה לקוחות מן הפילוסופיה ההגיונית”), אנו מוצאים אותו מטעים דבר זה: “ולא עוד, אלא שפעמים הרבה ימצאו בדיבור קדמונינו עיקר תורף עיונם של אחרונים באמתיות היותר מחוכמות10, ואותה הנחה הוא בא לקיים בשער “חכמת המסכן”.

עיקר ראשון משמשת לו, לרנ“ק, הנחה זו, ש”עיקר הידיעה בשכל לא בחושים“, שנתבלטה ביותר במשנתו של קאנט (ובזה לא יצא ידי חובתו לאידיאליסמוס הטראנסצנדנטאלי של קאנט11. מבדיל הוא רנ”ק בין “המדע החושי” (sinnliches Erkennen) שאינו אלא “ציורים פרטיים”, ובין ה“מדע השכלי”, שהוא מצוי אצל ה“מושגים הכוללים”. מכריז הוא על פעולת השכל, שכל עיקרה הוא “לבטל בהשכלתו פרטיות ההשגה החושית, שהם מראות מקריות, פרטיות ובלתי נאחדות לכלל, ולשנות ולהפוך אותם ענינים ומושגים שכליים, שהם הם עצמותם וכללותם וחוקם של המוחשים ההם המבוטלים, או בקצור עוד, שעל־ידי פעולתו יתעלה החומרי והחושי והדמיוני לשוב שכליי קנין לשכל ומתאחד עם עצמותו”12. וכאן רואה רנ“ק את ההבדל הגדול שבין ה”השגה ההמונית" לבין דרך־השגתם של החכמים, ה“משכילים”. הראשונה מצויה רק אצל ציורים חושיים בלבד, או לכל היותר אצל ציורי תחילת־המחשבה, ולפיכך היא מודה במציאותם של המוחשים בלבד – ואילו השניה יודעת, שאין בחינת־מציאות חלה על “הכלליות המושכלות” אלו שאנו הולכים ומפשיטים מעל כל מה שהוא מושג בחוש.

משל למה הדבר דומה? – לאדם וגופו. במשך ימי־חייו הולך גופו של אדם ומשתנה, פושט צורה ולובש צורה, עד שאינו אותו הגוף, שיצא לאויר־העולם, כלל וכלל. ואין אדם יכול לכאורה להודות באחדותו של הגוף, בזהותו של הגוף משעת ברייתו, – אבל מאמין הוא באחדות־עצמו, באחדות־ה“אדם”: “רק העצמיות שבך במה שאתה חי ואדם, והוא המושכל ממך, הוא העומד קיים ובלתי משתנה וחולף לפי האמת. אולם כל מה שהוא נראה ונרגש ומצוייר ומדומה בך – הכל חולף, הווה ונפסד כרגע, אין לו קיום ומעמד בעצמו, כי אם בעצמותך, שהוא השכל המשיגי עצמו ומשיג גם חוק וסדר של אלו ההוויות המתראים ונסתרים, באים ועוברים אצלו ולפניו. וזהו מה שאמרנו לך, שרק למושכל יאות שם מציאות אמתית, וכי המוחשות בפני עצמם אין להם מציאות אמת כי אם בשתוף שם לבד”13. בהנחה זו ובבאות אחריה השקיע רנ"ק הרבה מעיקרי משנתו בפילוסופיה, ולפיכך יש להתעמק בהן במדה יתרה.

עיקר שני הוא – שכל “מושכל כולל” אינו כפוף לעול של זמן ומקום. והואיל והמין הוא מושכל כולל, לפיכך קיים זה לנצח; מה שאין כן הפרטים החולפים ואובדים. ורנ“ק מוצא לכך רמזים בדברי־הראב”ע, ש“המינים והכללים והחוקים לכל הנמצאים הם אצלו דבר אחד, והוא המושגים השכליים מכל דבר”. אולם אף במושכל אנו מוצאים מדרגות מדרגות, וזו המדרגה העליונה אינה אלא מדרגת “הצורות האפלטוניות המפורסמות לחכמים, שאמר עליהן אפלטון, שהם לבד הנמצאות האמתיות, ושהדברים החומריים המורגשים הם לבד הצל ודמות הנראה של אותן האידיאות”14. רנ“ק מטעים, שהוא הראב”ע מחזיק באותן האידיאות האפלטוניות, שהן תופסות מקום חשוב במשנתו. ותוך כדי דיבורו, שהוא מברר את מציאותה של הרוחניות בדומם, בצומח ובחי, – בא רנ“ק לידי מסקנה, שרק באדם בלבד “נתעוררה הרוחניות בשלמותה לדעת כל זולתו ויותר – לדעת את עצמו. וכל מה שישכיל יותר, יסתלק חושך־הרוחניות והיה למאור מאיר עצמו וכל אשר סביבותיו”. ומה האור הגשמי הוא “קץ לעולם המוחש החומרי ותחלת עולם המושכל הרוחני”. אף האדם כך. וכך דורש רנ”ק סמוכים בין “נעלה” ו“נתעלה” ובין “אויפגעהאבען” (aufgehoben), מונח זה, שהיה שגור בפי הפילוסוף הגדול האשכנזי שבדורנו [הגל]". ואחר־כך הוא בא לברר את ענינם של זוג־המושגים האחרון: חלק וכל. הדומם, הצומח והחי, שלא זכו “למדע ולמורגש”, אין מציאותם אלא מציאות של חלק. מה שאין כן האדם, שזכה למושכל: זה הולך ונעשה “כללי”.

וכך אנו מוצאים את רנ“ק משתדל ב”מבוא כולל“, שהוא כולו שלו, להעלות את סודות הפילוסופיה שבזמנו עם אלה הטבועים במשנת־הראב”ע בקנה אחד. במקצת נתכווין על־ידי כך להציל את כבודו של הראב“ע, ובמקצת – לקרב את דבריו לשכל של נבוכי־זמנו. רק אחר־כך נזכר רנ”ק, כנראה, ב“אזהרתו” שבפתיחת השער: שלא להוסיף על דברי ראב“ע ולא להכניס לתוך משנתו משל אחרים, –והוא מעמיק עצמו בגוף משנתו של הראב”ע ומשתדל להעמידה על “שרשים ויסודות”, שהם טבועים בה. קובע הוא רנ“ק את נקודת־מוצאו של הראב”ע במחשבה והיא עומדת על ה“אחד” (ראשית חכמת־החשבון"), על ה“נקודה” (“ראשית חכמת־המדות”), על ה“נושא ונשוא” (יסוד בחכמת־ההגיון), על שם־העצם ושם־התואר (“שבחכמת־הלשון”). מנקודת־מוצא זו הוא הולך ולמד על תולדותיה: המספרים, התמונות, ההיקשים והדבורים, ועל־ידן הוא חותר לעמוד על “סוד המציאות ותוכנו”, הואיל וזוהי פעולת־ההשכלה היחידה, שמתוכה אנו מגיעים להשגת המושכל הכולל.

ומאחר שלא כאן הוא המקום לילך ולהרצות את כל דברי־מחקרו של רנ“ק במשנתו של הראב”ע, לבקר אילו פרטים מדברי־רנ“ק באותו ענין, וכיוצא בזה – אנו מוכרחים להסתפק בקביעת המסקנות, שהגיע אליהן רנ”ק במחקרו זה. וערכן של אלו גדול ביותר, שהרי בהרבה מהן אין רנ“ק מרצה כלל את דברי־הראב”ע, אלא בעיקר את דברי־עצמו, כאמור למעלה. מבחינת־מה אנו רשאים לומר, ששער “חכמת־המסכן” הוא השער היחידי, שבו נשתמרו לנו פירורים ממשנתו של רנ“ק בפילוסופיה, זו שהיתה קובעת מקום נאה בפני עצמה אילו זכה רנ”ק להשלימה ולהשאירה לדורות.

את מסקנות־מחקרו של הראב“ע בחכמת החשבון מעמיד רנ”ק על שלשה מיני “אחד”, שקבע הראב“ע: א. “אחד, שהוא טרם החשבון”, אחד שהוא “כח ההוויה בלתי־מושג” (“הקטן לבלי תכלית”). ב) “האחד שהוא סבת כל החשבון” (“הגדול לבלי תכלית”); “אחד” ראשון יש בו הויה בלבד, “אחד” שני יש בו פעולה; ושני אלה מצטרפים ויוצרים “אחד” שלישי, והוא: ג) ה”אחד שהוא כל החשבון“, בלתי־בעל־תכלית. בחכמת־המדות בא הראב”ע לידי: א) “מרחק פנוי וריק”, שאין בו תואר, אלא יש בו ראיה בלבד. ב) “פעולת ראשית־הנקודה”, ומהויה זו של המרחק ופעולתה של הנקודה נוצרת: ג) תמונת ה“עגולה”, ואף זו, כאותו “אחד, שהוא כל החשבון”, היא בלתי־בעלת־תכלית וכוללת את כל התמונות, שהן בעלות־תכלית. ב“חכמת שרשי־המציאות” (קוסמולוגיה) בא רנ“ק על־פי הראב”ע לידי הכרה, שאנו מוכרחים למצוא: א) “העצם הנעלם”, שאין אנו יכולים למנות בו אלא את ההויה לבדה; ב) הצורה; אף פעולתה של זו, שהיא פועלת בעצם הנעלם, היא בלתי־בעלת־תכלית. ומשני אלה הולך ונברא: ג) “כלל המציאות”. בחכמת־ההגיון עמד ראב"ע על ההבדל שבין נושא לנשוא, ושניהם הכרח בכל “גזירת משפט שבהגיון”. הנושא הוא העצם הנעלם, והנשוא הוא צורתו15. ולפיכך אתה מוצא בכל רוחני נושא (עצמותו) ונשוא (צורתו). מה שאין כן אלוה, שהוא רק נושא בלבד, ולפיכך אין גזרות־השכל חלות עליו.

בין שם־העצם ושם־התואר מונה הראב“ע ארבעה הבדלים, ובהם מסיים רנ”ק את הפרק השני. בפרק השלישי (“קיצור תבנית כל המציאות בשלושת חלקיו”) עומד רנ“ק על שלשת העולמות, שקבע הראב”ע במציאות. מגדיר הוא את מהותו של העולם העליון, שהוא העולם, “אשר השם שוכן בתוכו בבלתי־אמצעי והוא המאציל אותו”, הוא עולם הרוחניים, עולם־המלאכים. רנ“ק מעמיד, על יסוד פירושים הרבה משל הראב”ע, את דעות הראב“ע באותו ענין על שלשה עיקרים: א) “עצם בלי צורה איננו יש”. ב) אין הבריאה אלא “נתינת הכח בעצם”. ג) הבריאה מגבלת את כחו של העצם והיא היא צורתו. ועל־ידי כך בא רנ”ק לברר את כל מיני הסודות והחידות, שרמז ראב“ע במלת “ברא”16, ובעל־כרחו הוא נזקק כאן לברר אילו פרטים מדברי־המקובלים, שדברי הראב”ע קרובים אליהם ביותר. רובו של אותו פרק מקדיש רנ"ק לבירור העולם העליון. ובסופו הוא מטפל אף בבירורים של העולם האמצעי והעולם השפל. העולם האמצעי אינו אלא “כלל הגלגלים והשמים וצבאותיהן”, והעולם השפל הוא העולם “שמתחת לרקיע”, והוא כולל בו את ארבעת היסודות: ארץ, מים, אויר ואש. ומתערובתם של אלו הולכים ומתהווים כל הנמצאים בעולם שפל זה.

עד כאן לא ראינו את רנ“ק מטפל אלא ב”מהותם וסדרם" של העולמות הללו. מכאן ולהבא מבקש הוא להקדיש פרקים מיוחדים ל“כחם ופעולתם של העצמים הנמצאים” בכל עולם ועולם כשהוא לעצמו. ובפרק הרביעי מתכוון רנ“ק לעמוד על “סוד האלהות ועולם העליון” במשנתו של הראב”ע. וכך רואה הוא את עצמו חייב לפתוח אותו פרק בבירור השאלה על השגת־אלוה: אם נתן להשיג את האלהות ואם מותר הוא לאדם להשיג את בוראו. וכאן אנו למדים, שלא היה רנ“ק מלקט פירורים מדברי־הראב”ע בלבד, אלא אף נאבק היה בנפשו על בירורו של כל פרט ופרט. מציע הוא רנ“ק את טענותיהם של שני הצדדים, המחייבים והשוללים, המתירים והאוסרים. ואין הוא מכריע בדבר – אף־על־פי שלבו נוטה אחרי המחייבים את החוקר להשיג את אלוה ומתירים לו השגה זו. סבור הוא שעל־ידי בירור משנתו של הראב”ע ב“סוד־האלהות” יהיו יכולים לבוא לידי הכרעה באותה שאלה – ולחיוב. ומוכיח הוא, אמנם, רנ“ק אחר־כך, שלפי משנתו של הראב”ע אותה חכמה, שבאה “להכיר את השם הנכבד, והיותו עליון על כל ראשון ואחרון, אמתת היש וקיומו”17, אינה באמת אלא “יראת השם הנכבד”. מפרש הוא את פירושיו של הראב"ע בענין חכמה, תבונה ודעת, והוא בא לידי מסקנות אלו: שכח־החכמה שבאדם יש בו משום “עשיית המושגים והמושכלות והציורים התבוניים” (Ideen Begriffe); כח־התבונה הוא “ההקשה השכלית והשופט, והמשכיל הציורים” (Verstand, Reflexion, Vernunft), ואילו כח־הדעת יש בו משום “ציורי תחלת המחשבה” (sinnliche Vorstellungen).

ואין אנו יכולים לעמוד על אמתותם של שלשת העולמות אלא אם כן אנו מעמיקים לירד לסודו של “העצם לבלי תכלית ברוחניות”. ויסוד־האלהות היא קדמותו, שקדם לכל המציאות כולה, ויחודו, שהוא מיוחד בו. העולם התיכון (שבבירורו מטפל רנ"ק בפרק החמישי) הוא הנקרא “משולש” במשנת־הראב“ע, על שום שהגוף בעל שלשה מרחקים הוא. ולא הרי העולם התיכון כהרי העולם השפל. שהעולם התיכון עומד על השכל ועל הרצון, בתנועה הטבועה בו אין משום תנועת־טבע מיכנית בלבד, ועל ידה והשפעתה “יבוא ההוויה וההפסד וכל המקריים שבעולם השפל”18. וכאן מוצא לו רנ”ק מקום לגבות את חובו, חוב בן דור ה“השכלה” הגרמנית המחזיקים ב“אמונות התפלות”. עומד הוא על התקלה המרובה, שנתגלגלה לעולם על־ידי ה“כלדיים”, מן שעמלו על כך ליחס פעולה מיוחדת וכח מיוחד לכל גלגל וכוכב, והללו “עיינו בקורות העולם ביסודות ובצמחים כחיים, באומות שלמות ובפרטי אנשים”, והם שהניחו יסוד לתורת־האיצטגנינות, לאסטרולוגיה, רנ“ק מוכיח, שאין שום יסוד ובסיס לתורה זו, מאחר שאין אנו יודעים אלא את כח־פעולתה והשפעתה של השמש, ובמקצת גם כחה של הלבנה, – ואין אנו יודעים כלל, מה כחם של שאר הכוכבים, לפיכך כל אותה איצטגנינות, שהחזיק בה הראב”ע, בעקבות בני־דורו והקודמים לו, " היא שקרנית, אין לה שתסמוך כ“א על נסיון מסופק ורובו בדוי וודאי”?

וכלפי שד“ל, שהזכיר לו, לראב”ע, אותו חטא, שחטא ונכשל באסטרולוגיה, יצא רנ“ק להגן על כבוד רבו ולשם כך הוא, שקטרג על האסטרולוגים, הוא הוא שהוסיף לזכותו של הראב”ע דברים אלה: “ואיך שיהיה הדבר באמתת שיטתו של החכם אין אלו ההנחות הפרטיות (בתורת־האיצטגנינות) במה שהן מסופקות או שקריות מזיקות לה כלל, אם היות הכולל אמת, וכמו שבארנו. והארכנו בזה בשביל היות זאת האמונה באיצטגנינות לחרפה גדולה לחכם (ראב"ע) בעיני הבלתי־מעמיקים או הכרוכים במשפטם אחרי המפורסם בלבד”19.

ולסוף, בפרק הששי, עומד רנ“ק על מהותו של “העולם השפל” (עולם־היסודות). לדעתו של הראב”ע, היו קודם בריאת העולם ארבעה עגולים (יסודות) “נחים שוכבים מתים זה על גבי זה”20. כאן הולך רנ“ק ומעתיק דברים אחדים מפירושי־הראב”ע בענין בריאת־העולם וכל זה אינו אלא כדי לבאר את המכוון בדבריו הסתומים ההם. וכמו־כן עומד הוא על בירורם של כמה וכמה מונחים קבועים במשנתו זו של הראב“ע (חכמה, עצם, עומד מפעל, מתכונת, תולדת – וכיוצא בהם). בפרק השביעי (“רמז סתרי־תורה”) הוא מטפל בעיקרו בפירושי־הראב”ע לסיפורי־המבול שבתורה. ומסיים הוא פרק זה באותה הערה, שדברי־הראב"ע על המשכן מקורם בתשובה אחת לרב האיי גאון21.

אין שום ספק בדבר, שאף כאן לא השלים רנ“ק את כל מבוקשו, ובמקום אחר אנו עומדים על כל ה”חסרים" שבשער “חכמת־המסכן”. מפתיחתו אנו למדים שעומד היה לדון בדבר “סוד־האדם”; ואף זולת זה, עוד רבה היתה לפניו המלאכה באריגתה של “חכמת המסכן”. ומכל מקום מטביע אותו שער רושם של שער שלם וּמתוקן כל צרכו, לא כשער ט“ז ולא כשער י”ב, לדוגמה. שלם הוא שער זה, אף־על־פי שאין סיומו עמו. שהרי ברור הוא הדבר, שמעולם לא היה רנ“ק מסיים שער זה, שבו בקש להוכיח אמתות הרבה משלו ומשל הראב”ע, בהערה היסטורית על תשובת רב האיי גאון. ודאי, שהיה מסיים בדברי־התנצלות ובדברי־תוכחה ובהבלטת עיקרי־מסקנותיו, שהיה מבליעם לפרקים בדבריו ואין לעמוד עליהם. ולפיכך אנו אומרים: לא זהו הסיום לשער “חכמת־המסכן”.


* * *

מה ששייר רנ“ק בשער “חכמת־המסכן” בקש לשנות באותה הוספה לשער זה, ששמה “קצורים מספרי־הראב”ע”.

על “קצורים” אלה לא עמד עדיין שום אדם מישראל. אף מבקריו הראשונים של הספר “מורה -נבוכי־הזמן” לא השגיחו בהם. לדוגמה ישמש מאמר־הבקורת הראשון, שנתפרסם על הספר “מורה־נבוכי־הזמן”, והוא לתלמידו של רנ“ק: מנחם צבי פינלש (של"ש)22, ובעקבותיו יצאו כל סופרי־ישראל שטפלו ברנ”ק. הצעד השוה שבהם – שכולם לא ראו לא צורך ולא חובה לעצמם לעיין ב“קצורים” אלה ולדון בהם. כאילו לא טפל בהם רנ“ק כלל וכאילו לא דן בהם רנ”ק אלא דין ענין שאינו צריך לא לגופו ולא לאחרים. ואולם כל המעיין ב“קצורים” הללו יודה בדבר, בעל־כרחו, שליקוטם ועריכתם הטרידו, ודאי, את רנ“ק טרדה יתרה, ואפשר הקדיש לכך שנים אחדות. וכי עשה רנ”ק עבודתו זו “זמר” בלבד? – ויכולים אנו ללמוד כאן הרבה על הארכיטקטוניקה של רנ“ק, זה שידע להבדיל בין מחקרו על דברי־הראב”ע לבין דברי־הראב“ע גופם, משום שבקש לשמור על־ידי כך על צביון דבריו ועל צביון דברי־רבו כמו שהם. ובבחינה זו יכיר כל מי שעמד על מבנה־הספר “מורה נבוכי־הזמן”, שערך ה”קיצורים מספרי הראב“ע” ביחס ל“חכמת־המסכן” הוא כערך שער י"א, “חקר־אבות, לשערים ח‘, ט’, י', שערי־ההיסטוריה. מה הללו באו לשמש “הערה” ומלואים, סעד וראיה לשער העיקרי, אף הקיצורים כך. ופרט קל־ערך זה יש בו לצאת וללמד הרבה במסכת־רנ”ק.

מלבד כל אלה, הרי חייבים אנו לעיין ולעיין, מה היה עיקר־מגמתו של רנ“ק בחבור ה”קיצורים" שלפנינו, באילו דברים בחר משל הראב“ע, על שום מה זכו הללו דווקא להכנס לתוך ה”קיצורים" ולמה אנו מוצאים אותו עתים מקצר בהעתקת דברי־הראב“ע ועתים מאריך בהם. מתוך בירור שאלות אלו וכיוצא בהן ניתן לעמוד על דברי־מחקרו של רנ”ק ועל מגמתו, ולא רק במשנה זו בלבד. אנו כאן לא נוכל לעמוד אלא על עיקרי־הדברים בלבד.

לכאורה לא באו “קיצורים מספרי־הראב”ע" אלה אלא לשמש מעין מראה־מקומות" לשער “חכמת־המסכן”. על־ידם בקש רנ“ק להוכיח, שלא הוסיף משלו ולא כלום לתוך משנתו של ראב”ע, ובשער “חכמת־המסכן” הוא חוזר ומבליט דבר זה. ועל־ידי כך נתכווין לגרום לכך שלא יראו את הראב“ע כמפרש־מקרא בלבד, אלא ידונו בן דין חוקר הוגה־דעות. אכן בא רנ”ק להעביר לפני קהל־המשכילים ליקוטים מדברי הראב“ע, ליקוטים, שהם הולכים ומצטרפים לחטיבה שלמה וכך יהיו מגלים שיטה ומשנה במקום שלא מצאו בו אלא פירושים ורמזים, חידות וסודות23. ולהגשמתו של אותו מפעל ספרותי מדעי לא מצא רנ”ק דרך אלא זו.

הליקוטים הללו כוללים קטעים מפירושי־הראב“ע לספרים: בראשית (בראשית, נח, לך־לך), שמות (שמות), ויקרא (ויקרא, צו, שמיני, תזריע, מצורע, אחרי מות, קדושים, אמור, בהר, בחוקותי), במדבר (במדבר, נשא, בהעלותך, שלח לך, קרח, חוקת, בלק, פנחס, מטות, מסעי), ישעיה (הפרשיות א’־ו‘, ח’, ט‘, י“א־י”ד, ט“ז, י”ז, י"ט, כ’, כ“ד־ל”א, ל“ד, ל”ה, ל“ח, מ’־מ”ט, נ“א, נ”ב, נ“ה, נ”ו, נ“ז, ס', ס”ג, ס“ה, ס”ו), הושע (א‘, ג’, ו', י"ג), יואל (א'), תהלים (א’־ד‘, ז’, ח', י”א, י“ד, ט”ו, י“ז, י”ט, כ“ג, כ”ד, כ“ה, כ”ז, כ“ט, ל’־ל”ז, ל“ט־מ”א, מ“ד־נ”א, נ“ה, נ”ז־נ“ט, ס”ה, ס“ו, ס”ח, ס“ט, ע”א־ע“ח, פ’־פ”ב, פ“ד־פ”ו, פ“ט־צ”ט, ק“א־ק”ה, ק“ז, קי”א, קי“ג, קט”ו, קי“ט, קכ”ה, קל“ב, קל”ה, קל“ו, קל”ח, קל“ט, קמ”א, קמ“ג־קמ”ח, איוב (א’–ה‘, ז’, ט‘, י’, י“ב, י”ד, ט“ו, י”ז, כ“ב־כ”ו, כ“ח, ל’־ל”ד, ל“ו־ל”ח, מ', מ"ב) דניאל (א‘, ב’), קהלת (א’־ה', ז’־י"ב), אסתר (א‘, ג’, ד‘, ז’), שיר השירים (א‘, ה’־ח’). ב“קיצורים” אלה מצא יו“ט ליפמאן צונץ אף את השמות “עמוס” ו”רות“, וכנראה, לא הספיק רנ”ק להוציא מתוך שני ספרים אלה את הקטעים המבוקשים לו. ועל יסוד זה ניתן לשער, שעומד היה להכניס ל“קיצורים” הללו עוד כמה קטעים מספרים אחרים שבפירוש כתבי־הקודש לראב"ע.

אילו נאמן היה רנ“ק ביותר לעיקר מגמתו בעריכת ה”קיצורים“, חייב היה לערוך את החומר שב”קיצורים" בשבעה פרקים, על מנת שיהיו מקבילים לשבעת הפרקים שבשער “חכמת־המסכן”; וכך היה כל פרק משלו מוצא סעד וסיוע בפרק שב“קיצורים”, וזה האחרון היה מתפרש על־ידי הראשון. ושמא נמנע רנ“ק מסדר זה כדי שלא יראה הדבר כאילו הטביע הוא את חותמו על דברי־הראב”ע, ובמקום אנתולוגיה ראב"עית מסודרת וערוכה לפי עניניה זכינו מידו לאנתולוגיה מלוקטת לפי ספרי כתבי־הקודש ופרקיהם24, – כאילו היה ספר־המקרא המכריע בעריכת אנתולוגיה זו ולא אותו הענין הפילוסופי, שאחריו חזר רנ“ק במשנתו של הראב”ע. רק בליקוטים מועטים מטעים רנ“ק, לשם־מה באו הללו: ברובם אין הוא מעיר על כך, ואנו חייבים להכריע בדבר, אם מבררים הללו את דעות הראב”ע במיטאפיסיקה או באסטרולוגיה, בעולם העליון או בעולם השפל, וכיוצא בהן.

וכך אנו מוצאים, שהוא מסמן את הליקוטים מספר־שמות בשם “העתקות־מקומות קצרות”. על הליקוטים מספר־ויקרא הוא מעיר, שהללו באו כראיה לדבריו ב“שיטת החכם באלהיות ובסתרי־התורה”25. בפתיחת הליקוטים מספר־במדבר הוא מטעים את עיקר מגמתו ב“קיצורים”: “העתקות לספר במדבר לצורך השער לבירור שיטתו בסוד־השם וסוד־העולם וסתרי־התורה”26. ולהלן הוא מבליט את הקשר הפנימי שבין השער “חכמת־המסכן” ובין אותם ה“קיצורים”: “העתקות מספר־ישעיה לצורך השער “חכמת־המסכן” וכו'27. לליקוטים מתרי־עשר יחד רנ”ק שם מיוחד: “העתקות וקיצורים מפי' תרי־עשר לצורך השער חכמת־המסכן, כולל שיטת החכם באלהיות”28. בליקוטי ספר־תהלים הוא מטעים את התועלת שבהם: “העתקות מוע[י]לות נצרכות להשער”, וכו'29.

אילו באנו לעמוד כאן על כל ההשמטות וה“קיצורים”, שאחז בהם רנ“ק בפירוש כל מקרא ומקרא על־ידי הראב”ע, היינו חייבים להקדיש לכך פרקים אחדים. וכשאנו חוקרים על סיבת כל ההשמטות הללו, אנו יכולים ללמוד מזה הרבה והרבה במסכת־רנ“ק. אני משער, שלכתחילה לא חזר רנ”ק אלא אחר דברי־ראב“ע, שהיה בכחם לפרנס את דבריו בשער “חכמת־המסכן”. אולם לא עלה בידו לצמצם עצמו בדבר זה בלבד. עם החפוש והעיון בפירושי־ראב”ע בכתבי־הקודש עמד על דברים הרבה, שאינם נוגעים מגע ישר לשער “חכמת־המסכן”, ואף־על־פי־כן מוכרח היה להכניסם לתוך ה“קיצורים”. והרבה גרם לכך גם אותו סדר, שאחז בו רנ“ק. סדר־הענינים היה מסייע בידו לשמור על תכניתו שקבע לו ואילו סדר־פרשיות זה הכשילו לפרקים. אגב העתקת הדברים, שאחריהם היה מחזר, העתיק מתוך אותה פרשה דברים נוספים, שהם פוגמים בתכניתו. וכך הכריז רנ”ק בפתיחתו לשער “חכמת־המסכן”, שאין הוא מחזר אלא אחר משנת ראב“ע בתיאולוגיה, בקוסמולוגיה ובסתרי־תורה – ואילו ב”קיצורים" גופם אנו מוצאים אותו נזקק אף לשאלות מוסר ונפש ובקורת־המקרא (שלכאורה זו האחרונה משמשת חלק מ“סתרי־תורה”).

באותם ליקוטים, שהוא מתכווין לעמוד בהם על “סוד־השם וסוד־העולם וסתרי־התורה” אנו מוצאים אותו מכניס גם קטעים אלה, שאין ענינם כאן כלל וכלל: “כי רובי העבירות סבתם היין”, “כי היין משחית הדעת ועבודת השם”, ועוד30. ברור הוא הדבר, שרנ“ק נתכווין כאן לכלות את חמתו בחסידים (“מתחסדים” בלשונו) שבשתים מאגרותיו הוא מגנה אותם ביותר על שהם מרבים בשתית “משקים חריפים”, שהם “מבלבלים את מוחם ומאפילים את שכלם”31. כשהראב”ע הספיק לו כלי־זיין לפגוע על ידם ב“מתחסדים” או ברשעים פורצי־גדר, השתמש בו, אף־על־פי שלא זו היתה מגמתו בשער “חכמת־המסכן”. וכך מבליט רנ“ק אף את מוסריותו של הראב”ע, כלפי כל אלה, שקטרגו עליו הרבה בבחינה זו. לדוגמה, מכניס הוא קטע זה לתוך פרק, שאין לו כלל ענין בו: “דע כי כל בני אדם עבדי תאות־העולם. והמלך באמת, שיש לו נזר ועטרת־מלכות בראש, כל מי שהוא חפשי מן התאות32. ובמקומות הרבה אנו מוצאים את רנ“ק מרבה לטפל באישיותו של הראב”ע ולא במשנתו. משתדל הוא להבליט את מדותיו התרומיות של הראב“ע, השקפותיו הנעלות, וכיוצא בדברים אלה, שאין להם אף רמז בעיקר מגמתו של רנ”ק, שאחריה הוא מחזר כאן.

עתים מקצר רנ“ק הרבה בדברי־ראב”ע ומעמידם על מספר־מלים בלבד. וכאן אנו רואים את כח צמצומו המרובה של רנ“ק, שידע להוציא מאמר אחד מתוך פירוש ארוך שאין לו סוף, לאיזה מקרא שהוא; ואותו מאמר מקוצר הוא הוא עיקר־מגמתו של הראב”ע33. לפרקים אין הוא רואה את עצמו חייב להעתיק את דברי־הראב“ע בשלמותם, אף כשהוא צריך להם, – משום שהם ארוכים ביותר, והוא מעתיק את הדבור־המתחיל של המאמר בלבד ומוסיף לו: “יעוין שם לעת הצורך”34. עתים הוא משמיט את רוב־רובם של דברי־הראב”ע ודי לו בראשם ובסופם. בעיקר הוא משמיט כאן יתור־הדברים או אריכותם. יש שהוא מבליט השמטה זו35 ויש שהוא מסמן אותה על־ידי הוספת “וכו‘, וכו’”36. ואף כשאין אריכות־דברים יתרה בדברי־הראב“ע הוא נוטה לפרקים להוציא מהם את התמצית־שבתמצית. וכאן הוא נוהג לוותר – לשם קיצור בלבד או בכוונה תחלה – על הקשר שבין דברי־הראב”ע ובין כתובי־המקרא, כאילו לא נתכוון הראב“ע בדבריו לשם פירוש כלל. לדוגמה ישמש אותו קטע: “שברו ואכולו. כי החכמה לנשמה כמאכל לגוף”37. ופעמים שאינו מביא את דברי־הראב”ע בלא להבליט את סתימותם של אלה, ומוסיף סימן־שאלה בצדם להורות שלא הבינם כל צרכם או שלא ידע ליישבם על עיקרם. ורנ“ק אף מגיה ומתקן בדברי־הראב”ע, והוא מוסיף: “וכן צריך לומר”38, וכיוצא בכך. תקונים הרבה משל רנ“ק מוכיחים על עומק ההבנה, שהבין את דברי־הראב”ע, ועתידים הם הללו למצוא את אשורם על־ידי חוקרים, שיגיהו את פירושי־הראב"ע הגהה מדעית מקפת39.

ועם כל אלה אנו מוצאים שרנ“ק אחז בעריכת אנתולוגיה זו בדרך של אובייקטיביות יתרה. כפף עצמו לראב”ע ועמל על כך להבליט את דמות־רבו, שהרי לא היה רנ“ק מכניס לתוך אנתולוגיה זו את הדרוש לו לשער “חכמת־המסכן” בלבד, כאמור, את כל מה שהוא טפוסי ועיקרי לראב”ע גופו. אמת המדה ל“קיצורים” אלה משמשת משנת־הראב“ע בלבד. וכך ראוי הוא הדבר לתשומת־לב, שמשלש דרכי הפירוש־של הראב”ע על ספר שיר־השירים (וראב"ע קורא להם: “הפעם הראשונה”, “הפעם השנית”, “הפעם השלישית”) לא בחר רנ“ק בהעתקותיו לא ב”פעם הראשונה“, שבה בא ראב”ע לגלות “כל מלה צפונה”, ולא ב“פעם השניה”, שכוונתה לבאר את הספר “על דרך פשוטי”, אלא ב“פעם השלישית”, שביאורה הוא “על נתיבות המדרש”. כאן דווקא גילה רנ“ק את עיקר־מגמתו של הראב”ע בפירוש על ספר שיר־השירים. וכך מכניס רנ“ק לפרקים לתוך ה”קיצורים" אף את דברי־המליצה, שבהם פותח הרא“בע את ביאוריו לספר מספרי־המקרא וכל זה אינו אלא להבליט שראב”ע הוא בעל־האנתולוגיה, הוא המדבר אלינו – ולא רנ"ק.

ומכאן – חדושה היתר של אנתולוגיה זו בדורו של רנ"ק וערכה הגדול אף לדורות שאחריו.


* * *

באנתולוגיה זו לא מצא לו רנ“ק יוצאים בעקבותיו, מה שאין כן בשער “חכמת־המסכן”, כלומר” בבירור משנתו של ראב“ע בפילוסופיה. בזה קמו אחריו אחדים מחכמי־ישראל ואף הם נסו לצור צורת שיטה לדברי־ראב”ע המפוזרים בביאוריו ובספריו. והללו נטלו הרבה מ“חכמת־המסכן” של רנ"ק, ואת שמו העלימו העלם גמור.

לדוגמה, ישמש מחקרו המקיף של אחד־מחכמי־ישראל בגרמניה דוד רוזין (Rosin), על שיטתו של הראב“ע בפילוסופיה הדתית40. זה האחרון טפל במחקרו זה, לפי עדותו של דוד קופמאן, עשרות שנים (ורנ“ק חבר את “חכמת־המסכן” וה”קיצורים" בשתי השנים האחרונות לחייו, כמבואר במקום אחר), והיו לפניו כתבי־יד שונים משל הראב”ע ומשל בני־דורו והדורות שקדמו לו. רנ“ק דן במשנת־ראב”ע כשהיא לעצמה, אף־על־פי שלפרקים הוא מרמז על קרבתה לשיטותיהם של המקובלים, – ואילו רוזין מתחקה ביותר על טיבן של נקודות־המגע שבין משנה זו לבין משנת ר' סעדיה גאון, אבן גבירול, רבי יהודה הלוי וחבריהם. מלבד אותה הערה שבסוף השער “חכמת־המסכן” על שיטת הראב“ע בענין המשכן, שיסודה בתשובתו של רב האיי גאון, לא מצאנו את רנ”ק מטפל במקורותיהם של דברי־הראב“ע; מה שאין כן דוד רוזין. ושוב: מדבריו של רנ”ק בפתיחתו לשער “חכמת־המסכן” אנו למדים, שלא בקש זה לטפל אלא במשנתו העיונית של הראב“ע בלבד (“אלהות” – תיאולוגיה, “כלל־המציאות הנברא” – קוסמולוגיה ואנתרופולוגיה, “סתרי התורה והנבואה” – חוקת־ישראל וכל הכרוך בה), אף־על־פי שב”קיצורים מספרי־הראב“ע” הוא פורץ תחום זה, שתחם לו, ומטפל הרבה במשנתו השימושית של הראב"ע, – ואילו רוזין מקדיש את חלקו השני של מחקרו לבירורן של שאלות־המוסר, להלכה ולמעשה, חיי־הדת, וכיוצא בהם.

בפרטים אלה סלל לו דוד רוזין דרך משלו והוסיף הרבה על דברי רנ“ק – מה שאין כן בעקרי השאלות, שעמד עליהן רנ”ק במחקרו. כאן אנו רואים אותו יוצא בעקבותיו של האחרון ומשתדל לעשות כמעשהו, אף־על־פי שהוא מעלים את שם רנ“ק. ותמוה הוא הדבר ביותר. אמנם כן, יכול היה רוזין לפלס בעצמו נתיב באותם ימות־קדומים, שגנז בהם ראב”ע את נפשו, – אולם אין כל ספק בדבר, שידע זה את “מורה נבוכי־הזמן” ואת מחקרו של רנ“ק במשנת־הראב”ע. ולא עוד, אלא שאף בפתיחתו להצעת עיקרי־משנתו של ראב“ע חוזר רוזין כמעט מלה במלה על דברי רנ”ק41. וכך נוגע רוזין בכל אותם הדברים, שעמד עליהם רנ“ק, וברוחו – ואין הוא מעיר על כך כלל. לדוגמה: מעיר הוא בענין תשובות רב האיי גאון, שהשפיעה על הראב”ע, מתקן הוא בדבר הראב“עי מלת “כגופות” וגורס “בגופות”42, כאילו נעלם מעיניו, שרנ”ק תקן לראשונה תקון זה43. חוקר הוא במשנת־רנ“ק כאילו לא טרמהו שום אדם באותו ענין. ומלבד כל אלה אתה רואה, שרוזין עומד בעיקרו על אותם הדברים מפירושי־הראב”ע, שהניחם רנ"ק ליסוד־מחקרו, וכמו־כן הוא בא לידי אותן המסקנות עצמן44.

אין אני בא כאן לספר בגנותו של דוד רוזין. לא נתכוונתי אלא לרמוז על “גורלו” של רנ"ק, זה שתורתו הלכה ונבלעה בחכמת־ישראל, דרכו נעשתה דרך־המלך, שבה הלכו חכמי־ישראל שלאחריו, – והוא גופו – שמו מי הזכיר?



  1. [עיין: כתבי רנ“ק, 1924 (מהדורה שניה, צילום עם הוספות, 1961) אגרת י”ג תמ"א].  ↩

  2. [עיין: כתבי רנ“ק, אגרת י”ג, תמ"ב].  ↩

  3. עיין: כתבי רנ“ק, קי”ד ואילך.  ↩

  4. [עיין: כתבי רנ“ק, אגרת י”ג, תמ"ב].  ↩

  5. עיין: כרם חמד VI (1841) 46. ועיין דברי רנ“ק, באגרתו לדוד צבי צרפתי, בדבר קנאת־סופרים שפרצה בינו ובין שי”ר לרגל מאמרו של האחרון על הראב"ע (כתבי רנ“ק, אגרת ז', תכ”ד).  ↩

  6. [עיין: כתבי רנ“ק, אגרת י”ג, תמ"ב].  ↩

  7. עיין: השחר 1 (תרכ"ט) 10 (הבקורת של שלמה רובין על “שיר־השירים לשלמה בן גבירול”, שיצא לאור על־ידי שניאור זק"ש).  ↩

  8. והרבה גרמו לכך שלש ההוצאות של “מורה נבוכי־הזמן”, שבכולן דברי רנ“ק מעורבים בדברי הראב”ע ואין להבדיל ביניהם. ואנו עמלנו על כך לתקן מעוות זה על־ידי מראה־מקומות מדויק לדברי הראב“ע הן בשער ”חכמת המסכן“ והן ב”קיצורים מספרי הראב“ע”, שנספחו לו. עיין: כתבי רנ“ק, רפ”ד־שצ"ד.  ↩

  9. עיין: כתבי רנ“ק, רפ”ד.  ↩

  10. עיין: כתבי רנ“ק, רע”ג.  ↩

  11. ועיין: כתבי רנ“ק, אגרת ה', תכ”א: “לדעתי, אין ידיעה ולא השגה כלל לחושים”, וכו'.  ↩

  12. עיין: כתבי רנ“ק, רפ”ו.  ↩

  13. עיין: כתבי רנ“ק, רפ”ז. ההטעמה משל רנ"ק.  ↩

  14. עיין: כתבי רנ“ק, רפ”ט.  ↩

  15. וכאן רנ“ק מוסיף: ”וזה כמו הרבה מדברי־החכם הוא מה שיאמרוהו פילוסופי־אשכנז האחרונים בביאור, והמשכיל יתבונן“. עיין: כתבי רנ”ק, ש"א.  ↩

  16. עיין: כתבי רנ“ק, ש”ו ואילך.  ↩

  17. עיין: כתבי רנ“ק, שט”ז.  ↩

  18. עיין: כתבי רנ“ק, שכ”ה.  ↩

  19. עיין: כרם חמד VI (1839) 135.  ↩

  20. עיין: כתבי רנ“ק, שכ”ז.  ↩

  21. עיין: כתבי רנ“ק, של”ג.  ↩

  22. עיין: החלוץ l (1852) 123 – 133.  ↩

  23. ובבחינה זו מן הראוי הוא לשים לב אל השם: “קיצורים מספרי־הראב”ע".  ↩

  24. במקומות הרבה לא סימן רנ“ק את מקורו של הפרק, ובמקומות אחרים נפלו טעויות בדבר – ועל־כך עמדנו בהערותינו ל”קיצורים מספרי־הראב“ע”, שבהן ניתן כמו־כן מראה־מקומות מדויק לכל ה“קיצורים”.  ↩

  25. עיין: כתבי רנ“ק, של”ט.  ↩

  26. עיין: כתבי רנ“ק, שמ”ה.  ↩

  27. עיין: כתבי רנ“ק, שנ”א.  ↩

  28. עיין: כתבי רנ“ק, ש”ס.  ↩

  29. עיין: כתבי רנ“ק, שס”ב. פעמים שרנ“ק קורא ל”קיצורים“ אלה גם ”העתקות".  ↩

  30. עיין: כתבי רנ“ק, שמ”ו; ההטעמה היא משל רנ“ק. ועיין בליקוטי־במדבר, שמ”ה.  ↩

  31. עיין: כתבי רנ“ק, תט”ז  ↩

  32. עיין: כתבי רנ“ק, שמ”ו. אף כאן ההטעמה משל רנ"ק.  ↩

  33. עיין, לדוגמה, בהעתקת רנ“ק מקוהלת ה‘, א’, ועיין הערתנו שם, שפ”ט.  ↩

  34. עיין: כתבי רנ“ק, שפ”ט.  ↩

  35. ואנו עמדנו בהערותינו על כל מיני “הבלעה”אלה.  ↩

  36. עיין: כתבי רנ“ק, שמ”ג, הערה י"ח.  ↩

  37. עיין: כתבי רנ“ק, שנ”ט. ועיין בגוף דברי הראב“ע, ישעיה נ”ה, י"א.  ↩

  38. עיין: כתבי רנ“ק, שמ”ד, ובמקומות הרבה.  ↩

  39. וכאן ראוי להעיר, שהרבה השתמש בתקוניו וביאוריו של רנ“ק (ב“קיצורים מספרי הראב”ע") ליבוש אייזלר במאמרו ”דבר־בקורת" (אוצר הספרות, ןןן [1880] 72־85), שונה הוא –בניגוד לרוב חכמי־ישראל – את כל התקונים הללו בשמו של המתקן; עיין שם).  ↩

  40. עיין: David Rosin, Die Religionsphilosophie Abraham ibn Esras, MGWJ 42 (1898) 17–33 ,58–73, 108–115, 154–161, 200–214, 241־252, 305–315, 345–362, 394–407, 444–457, 481–505; 43 (1899) 22–31, 75–91, 125–133, 168–184, 231–240. מאמר זה נדפס אחר פטירתו של המחבר על־ידי דוד קויפמאן.  ↩

  41. עיין: כתבי רנ“ק, רפ”ד: “ולפי שאין אתנו ממנו חבור”, וכו'", ועיין דברי רוזין: Da er eine nämlich eine Besondere dwesen Gegenstande gewidmete Schrift nicht verfasst hat, etc. (MGWJ 42 [1898] 26)  ↩

  42. עיין: MGWJ 42 (1898) 210, Anm. 2  ↩

  43. עיין: כתבי רנ“ק, שי”ב ושפ“ו ועל תקונו זה של רנ”ק עמד העיר ליבוש אייזלר במאמרו הנזכר למעלה, אוצר הספרות III‏ (1880) 84.  ↩

  44. עיין לדוגמה: (MGWJ 42 [1898]) 204, 243, 248, 252, 358, 396, 397, 400, 447, 449, 450, 451 452, 453, 455, 481, 497, 492, 499, 505; שם 43 (1899) 30, 132, 170, 172, 173, 175, 180, 181, 231, 232, 235. בעזרתו של מראה־המקומות ל“חכמת־המסכן” ול“קצורים מספרי– הראב”ע אפשר לעמוד על כל המקומות המקבילים להם ב“כתבי־רנ”ק, ואין אני רוצה לפרטם כאן כדי שלא להאריך בדבר.  ↩


גאולת־דמות: רנ"ק והגל

מאת

שמעון רבידוביץ'


מן המפורסמות הוא, שאין דבר קשה כזו המלחמה העיונית במושגים שנשתרשו, הללו שקנו שביתה בעולם העיון ושוב אינם נעקרים עולמית. ולא רק במושגים פילוסופיים־מופשטים שנעשו יסוד להשקפת־עולם מיטפיסית הוא כך, אלא אף בהנחות היסטוריות והערכות מדעיות דרך־כלל – אף־על־פי שהללו ניתנו לבדיקה חותכת, ואפשר לחלק עליהן בכח השוואת מקורות היסטוריים, בטענות מתנגדות שיש בהם ממש. אם ה“קונסרבטיזמוס” דרך כלל כח־ראשון הוא בנפשו של אדם, אם לאו – השמרנות המדעית כחה גדול ביותר, ואף סכנתה מרובה, אלא שאין להאריך כאן בדבר זה.

הכל מודים בדבר, שהפילוסוף וההיסטוריון רבי נחמן קרוכמאל הכניס ערכים קיימים ושרשיים לאוצר המחשבה הישראלית המחודשת. ומעטים הם כידוע החוקרים שהשתדלו להעמיק במחקר דמותו של זה, בהעמדתו על עיקריו, בבירור היסטורי־אוביקטיבי לכל מה שקלט רנ“ק משל אחרים ולכל מה שקלטו בני זמנו והבאים אחריו ממשנתו של זה. בימיו ואף בימים שלאחר כך זכה רנ”ק שיהיו מעריצים אותו הערצה יתירה וכדרך כל הנערצים אך מתי־מספר היו שותים ממי־מעינו. העיון והמחקר ב“מורה נבוכי הזמן”, שעודנו אף כיום [1926] אחד הספרים ה“מכובדים” ביותר על הישראלי בן־דורנו, – הרי הוא באמת נחלתם ו“מנת שעשועיהם” של יחידים. והקהל ה“רחב” זה המצוי אצל הספרות הישראלית דרך־כלל, דיו באי־אלו אמרות כלליות, פזמונות מקובלים על אישיותו של רנ“ק ומפעלו. ההכללות השונות במסכת זו, שהן פרי־רוחם של חוקרים אחדים מבני הדורות שקדמו לנו, נתפרסמו על־ידי אי־אלה מבקרי־ספרות, שאין זה מדרכם לחקור מחקר־מקורות ולשמור על עצמם מהשערות קלוטות מן האויר. ובין כל הפזמונות הללו, אתה מוצא בראש ובראשונה פזמון־הגליניותו של רנ”ק. כמה פעמים אנה המקרה לידי להשמיע באזני בני־אדם מישראל את שמו של רנ"ק, מהם צעירים וזקנים, תלמיד־חכמים יושבים בישיבה ומרביצים תורה, וסתם קוראי־ספרות מובהקים, סופרים ושאינם סופרים –ועד שהייתי מסיים את המשפט בו פתחתי, היו הללו נכנסים לתוך דברי ואומרים: א, אותו הגליני! הרי זה “כולו” מושפע מהגל! תלמידו של הגל! דיאלקטיקה של היסטוריה! וכיוצא בכך.

וכל מי שפסק פסוקו זה, שרנ“ק הגליני היה – ורוב בעלי דעה זו לא הרבו לעיין לא בדברי רנ”ק ולא בדברי הגל – סבור הוא שיצא ידי חובתו לרנ“ק, ידי חובת־ידיעה של משכיל לאחד מאבות ההשכלה (בלי מרכאות כפולות) והמדע בישראל. הכניס אותו הלה למסגרת זו – ומצא לו. ולא חש ולא הרגיש בעל דעה זו, שבאמתו של דבר לא אמר עדיין כלום בפזמון זה. שהרי כל המצוי אצל תולדות הפילוסופיה הגרמנית, אצל דברי האידיאליסמוס האשכנזי (הכולל בתוכו כל המשנות הפילוסופיות מעמנואל קאנט ואילך עד הגל ועד בכלל), יודע שאף משנת־הגל כשהיא לעצמה אינה עדיין פרשה מחוורת כל צרכה. אף בה רב הסתום על המלובן ומבורר. ושוב: האומר שרנ”ק הגליני היה, לא אמר עדיין אם היה רנ“ק דיאלקטיקן ופן־לוגיסטון, אם קבל רנ”ק מיד הגל “רבו” אף את משנתו בפילוסופיה־של־טבע או רק בפילוספיה־של־רוח בלבד, אם תפס אף רנ"ק את ענין האמנות, המשפט, הדת, המדינה, המשפחה, החברה, ההיסטוריה וכו‘, וכו’, כשם שתפס הגל – וכיוצא בכל הפרטים הללו.

ומלבד “הגליניותו” של רנ“ק, לא נשתייר לו לקהל־הקוראים בישראל כל רושם מכריע על דמותו של בעל “מורה נבוכי הזמן”. ומוזר הוא הדבר ותמוה: במוחו של צבור נקלטה הנחה משוללת כל יסוד על אישיותו של זה בפרט מוטעה זה בלבד, כאלו היתה מלת “הגליניות” זו מגלה לנו את הכל, פותרת חידת־מפעלו של רנ”ק. כותב הטורים הללו כבר דן פעם אחת בהלכה משובשת זו. במחקרי המיוחדים על אישיות רנ“ק ומפעלו, שרובם נצטרפו ל”כתבי רנ“ק” שיצאו לאור על־ידי, קבעתי פרק מיוחד [פרק ג'] לבירור עיקרי השקפותיו הפילוסופיות וההיסטוריות של רנ“ק. ולא היינו שבים ומטפלים כיום בשאלת־הגליניותו של רנ”ק, אלמלי לא מצאנו אותה חשובה ומכרעה בגורלו המדעי של רנ“ק לעתיד לבוא, בקביעת מקומו של רנ”ק בשלשלת המדע הישראלי ההולך וחוזר לתחיה, אלמלי לא ראינו כאן עוות־דין שאין למעלה ממנו. חובה מוסרית, מוסרית־היסטורית היא עלינו לברר בירור מדעי את שנשאר גנוז באוצרו. ולפיכך אין אנו יכולים לקיים הנחות מוטעות, שעשויות הן לטשטש את דמותו של אחד מגדולי מחדשי המחשבה הישראלית.

אלה הם הדברים אשר הכריחוני לשוב ולהרצות קצרות בענין זה לפני קהל הקוראים הרחב. אין אני בא לחזור ולעמוד כאן על דרכי־השתלשלותה של ההנחה המוטעית בדבר “הגליניותו” של רנ“ק. כמו כן אין אני רואה כאן כל אפשרות להרצות במאמרי זה את עיקרי תורתו של הגל ולדרש רחוקים ביניהם ובין דברי רנ”ק. (בפרטים אלה ובפרטים רבים כיוצא בהם עמדתי, כאמור, במבואי ל“כתבי רנ”ק“, ועתידים הם הללו למצוא סעד וסיוע בספרי המיוחד על רנ”ק1; במאמר־תמציתי זה אני מוכרח כמו־כן לוותר על מראי־מקומות ועל שאר פרטי ה“אפּאראט” המדעי). אין בדעתי כאן אלא להעמיד פרובלימה זו, אם היה רנ“ק הגליני אם לאו – על עיקריה ויסודותיה המדעיים. נשתדל לשוב ולברר בדרך־קיצור נמרץ אי־אלה מעיקרי דעותיו של רנ”ק – עיקרי דעותיו שאנו נותנים אותם ענין לנושא מאמרנו.


* * *

במקום אחר עמדתי בפרוטרוט על היסודות השונים שקלטה משנת רנ“ק לתוכה מבית ומחוץ, על פרטי־ההשפעה משל אחרים ב”מורה נבוכי הזמן“2. והשפעה עיקרית ומכריעה של הגל על משנת רנ”ק, השפעה שהיא מטביעה את חותמה על המושפע, מבטלת כל מיני־השפעה שקדמו לה ונועלת דלת בפני מיני־השפעה המתרחשים ובאים, השפעה זו שהיתה יכולה להפך באמת את רנ“ק ל”הגליני" אדוק – השפעה זו בכל אלה לא מצאתי.

יתכן הדבר, שאילו אמר רנ“ק את כל אשר היה עם לבבו לומר – ורוב דבריו לא אמר – אילו זכה וזכינו אף אנו שיחבר בשלמותו את החלק השני ל”מורה נבוכי הזמן" (ועל תכניתו זו של רנ"ק לערך את ספרו היחידי בשני חלקים נעיר להלן) – היינו מוצאים במשנתו את השפעת הגל במדה יתירה. וכמו כן אין זה מן הנמנעות שהיינו מוצאים בה את השפעת פיכטה או שלינג, השפעתה של הרומנטיקה הגרמנית או של ה“השכלה” הבינתית, השפעת הקבלה או זו של הפילוסופיה הדתית במדה יתירה מזו שאנו מוצאים בה. אבל הנסתרות לא לנו הם. אך הנגלות לבדם ניתנו לבירור המדע ההיסטורי. וב“נגלות” אלו במשנת רנ"ק שלפנינו – ניתן למצוא “הגליניות” אם לאו? היא היא השאלה.

נפתח את “מורה נבוכי הזמן” ונעיין בו, נעיין בשאר דברי רנ“ק שכונסו לתוך “כתבי רנ”ק”, נלמד ונראה.

בשערי האגדה וההלכה, במשנתו של רנ“ק בבקורת המקרא, בבירורם של מאמרי חז”ל ודברי פלביוס, בדברי רנ“ק בענין המסורה, בשאלת מלא וחסר וכו', בהתפתחות תורה שבע”פ, בהשערותיו בדבר הספר קהלת והכתובים דרך כלל, בחדושיו על כל מיני ה“הלל” וכיוצא בהם – בכל הפרקים והפרטים הללו, שהם הם גוף משנתו ה“נגלית” של רנ“ק, אין לא זכר ולא רמז להשפעת הגל או להשפעתו של פילוסוף אחר. כאן השפיעו על רנ”ק: מצד אחד – הרמב“ם, הראב”ע ושאר חכמי ימי־הביניים משלנו, ובעיקר רבי עזריה מן האדומים, ומצד שני – מבקרי המקרא הנוצריים ומניחי מדע־ההיסטוריה המודרני במאה הי“ח והי”ט. ומשנתו ה“נסתרת”? זו לא ידענו, כאמור. אין זו משמשת ענין אלא למחבבי השערות קלוטות מן האויר ולמרדפי פזמונים נאים. וסוף סוף אין עיקר גדולתו של רנ"ק אלא בבירור הענינים שמנינו אותם כאן. כאן קבע בעל “מורה נבוכי הזמן” את דמותו. וכאן שומה עלינו לחזור אחריה.

אולם מלבד כל אלה הרצה רנ“ק בקצור נמרץ ובצמצום מפליא את תולדות ישראל מימי אברהם אבינו עד אחר ימי הבית השני, ובאי־אלה רמזים יצא ידי חובתו אף כלפי התקופות שלאחר כך, כמו שעמדתי על כך בפרוטרוט במקום אחר3. סקירה זו מצאה לה את מקומה בשלשה שערים שב”מורה נבוכי הזמן" (שערים ח‘, ט’, י') שאנו קוראים להם “שערי ההיסטוריה”. לשערים אלה הקדים רנ“ק שער אחד, שגליתי בו את משנתו של רנ”ק בפילוסופיה של היסטוריה, והוא שער ז', – “גויים ואלהיו”. וכאן ראשון הוא רנ“ק לחכמי ישראל שכתבו עברית, שנסה להעמיד עקרים להיסטוריה ולפילוסופיה שלה. כמו כן מוצאים אנו בדברי רנ”ק ראשי־פרקים פילוסופיים – מקוריים, כלומר אלה שהם מפיצים לפנינו את דעותיו העיוניות, וראשי־פרקים בקרתיים, שהם עומדים בעיקר על דברי־פילוסופיה של אחרים. אלא שראשי פרקים אלה לא יצאו אצל רנ“ק מכלל משנה ראשונה. ולכשתדקדק בהם, תמצא שאינם באמת אלא חומר היולי, חומר שהתחיל רנ”ק עורך לעצמו לשם משנתו הפילוסופית. בעיקרם קטועים ופגומים ראשי־פרקים אלה, משום שכל דברי הפילוסופיה העיונית שייר וקבע רנ"ק לחלק השני של ספרו “מורה נבוכי הזמן”. ואילו החלק הראשון, זה שלפנינו, חייב היה מעיקרו לעמוד אך ורק על השאלות ההיסטוריות ועל הפרובלימות הספרותיות השונות של דברי ימי ישראל ורוחו. את החלק הראשון – החלק ההיסטורי־הבקרתי – זכה רנ“ק לערוך, במקצת, כל צרכו, ואילו החלק השני – החלק המטאפיסי־העיוני – רק קטעים, קטעים נשתיירו ממנו ויו”ט ליפמאן צונץ הוא שהכניס מהם אי־אלה קטעים לספר “מורה נבוכי הזמן” שלפנינו, ואת רובם “פסל”. נשארו הללו בחוץ, עד שאבדו – וכנראה אבדה שאינה חוזרת. ומתפלפלים אצלנו סופרים על דקדוקי־עניות שאינם מעלים ואינם מורידים, תולים עצמם באיזה פסוק שנאמר או באיזה “שם” בעלמא – ואינם מעמיקים בעקרו של ענין, שהפליא רנ“ק להבדיל בין היסטוריה ובקרת לבין מטאפיסיקה דרך כלל. ואילו לא עלה עליו הכורת כשהגיע לחמשים וחמש, היינו זוכים לשני ספריו כאחד. ועכשיו – רק אחד בידינו, ובו אנו מוצאים את עקרי מחקריו של רנ”ק בהיסטוריה ובבקרת, וקטעים אחדים ממחקריו במטאפיסיקה כללית ישראלית. (ועל כך הריני עתיד לעמוד בפרוטרוט בספרי המיוחד על רנ"ק)4.

הילכך אין לנו כאן אלא לחזור ולברר, אם מוצאים אנו הגליניות בשלש פנות עקריות אלה שבדברי רנ"ק:

א. בשיטתו של רנ"ק בהיסטוריה;

ב. במשנתו בפילוסופיה של היסטוריה;

ג. בקטעי־המטפיסיקה שבמשנתו דרך כלל.

א) רנ“ק מכניס את הויתה של ההיסטוריה למסגרת משולשת. רואה הוא את התרחשותה של ההיסטוריה והיא עולה, עומדת ויורדת. ולפיכך מונה רנ”ק בה בהיסטוריה שלשה מועדים: מועד “הצמיחה והגידול”, מועד ה“עוז והמפעל”, מועד ה“התוך והכליון, “שלוש” זה אין אתה מוצא אלא במשנתו ההיסטורית של רנ”ק בלבד, אך ורק בחלוקת חומר ההיסטוריה, בסדור תקופות ההיסטוריה. בכל שאר הפרטים לא היה רנ“ק מחזיק ב”אמונת השלוש" הלזו. והיכן הוא מקורה של חלוקה משולשת זו בהיסטוריה, חלוקה של תקופות עליה, עמידה וירידה? מיני־חלוקה דומים לזו החלוקה המשולשת אנו מוצאים כבר אצל אי־אלה סופרי־היסטוריה יוניים קדמונים. (אחדים מהם היו מחלקים את כל ההתרחשות ההיסטורית לחמש מדרגות). במאות האחרונות היה מצוי אצל החלוקה המשולשת החוקר האיטלקי ג’מבטיסטי וויקו (Vico), מניח מדע־ההיסטוריה המודרני. ואחד מהאריות שב“השכלה” הגרמנית, לסינג, חברו של משה מנדלסזון, הוא שקבע את החלוקה המשולשת האמורה לעיל כפרינציפּ היסטורי. ובעקבותיו יצאו בפרט זה החוקרים הגרמניים: האמאן והרדר ואחרים.

ומצד שני בא הגל מתוך שטתו הדיאלקטית בהגיון, בתורת־ההכנה ובמטאפיסיקה דרך כלל לידי תפיסה משולשת בצורה זו: קביעה, שלילת הקביעה, שלילת שלילתה. בלשונו: תיזה, אנטיתיזה, סינתיזה. בלשון אברהם קרוכמאל: הנחה, סלוק ההנחה, סלוק סלוקה. הגל תופס בדרך־שלוש זו כל חזיון בודד כשהוא לעצמו וכל ההויה הטבעית והתרבותית דרך־כלל. אין שלוש זה להגל פרינציפ היסטורי, שהוא הוא הפרינציפ היסודי – בבחינה מהותית ומיתולוגית – שעליו הולכים ונבנים כל מדעי הטבע והרוח מכל מין שהם. שלשת ה“מומנטים” הללו מתנים זה את זה, תלויים זה בזה, גוזרים גזרת מציאות של הכרח וגזרת חלוף־משמרות זה לזה. ולא כאן הוא המקום לעמוד על ברור ה“טריאדה” הדיאלקטית של הגל, שיוצרה ומניחה הוא פיכטה, ויש מוצאים לה רמזים אף בדברי קאנט.

באו סופרים בישראל ודנו דין גזרה שוה: מה הגל משלש – אף רנ“ק משלש. הרי למדת, שרנ”ק הגליני הוא! ולדאבוני הגדול עדיין לא נגזרה במדע הישראלי גזרת־מות על “גזרה שוה” זו, אף על פי שכבר הוכחתי פעם, עד כמה יש בה בזו משום עוות־הדין וסרוס ההגיון ההיסטורי5. ושוב: אילו היה דין השילוש הרנ"קי כדין השילוש ההגליני – היינו אומרים בעל כרחנו: התיזה מקבילה לעליה, האנטיתיזה – לעמידה, ואילו הסינתיזה – לירידה?! נמצאת אומר: מרום פסגת הדיאלקטיקה ההגיונית, השלב העליון בסולם ההתרחשות הדיאלקטית, נקודת־השלמות בהתפתחותה – היא הירידה!

אין ברצוני להאריך כאן בדבר זה. אולם דרך כלל עלינו לציין, שכל מי שידע להבחין במושגים עיוניים ולשמש בחוקי־ההגיון, לא יוכל מכאן ולהבא להחזיק ב“גזרה שוה” זו שבין שלשת המועדים לרנ“ק ובין שלשת ה”מומנטים" הדיאלקטיים להגל. מתכוונים אנו כאן לקבוע את עיקר - הניגוד שבין רנ“ק והגל, זה שהוא בונה אב להמון ניגודים בין שני אלה. רנ”ק הוא היסטוריון אבולוציוניסטי, מבקר גיניטי, והגל הוא פילוסוף הגיוני, איש הדיאלקטיקה. ואין לך ניגוד גדול ועמוק – במהות ובשיטה – מזה שבין השיטה ההיסטורית־הגיניטית לבין זו השיטה ההגיונית־הדיאלקטית. ה“טריאדה” ההגלינית – דיאלקטית היא מטבע ברייתה, נקודת מוצאה היא המושג, במושג היא דבקה, ממנו היא נפרדת ועליו תשוקתה. קובעת היא זו, שוללת, חוזרת וקובעת מושגים, שילוש של מושגים הוא. ואילו השילוש הרנ“קי – אבולוציוני הוא, שילוש של התפתחות. אין הוא מוכרח הכרח דיאלקטי. לכאורה אין זה אלא מסגרת בלבד. מלבר ולא מלגו. הוא משמש מעין פירוש, אמצעים להסברה, ל”שבר" את האוזן. בא שילוש זה להעמידנו על ההתפתחות של ההיסטוריה, ההתפתחות הטבעית כמות שהיא, התפתחות המאורעות והמעשים – ולא זו ההתפתחות הדיאליקטית. אתה מוצא בו דוגמת שלשת חלקי ה“מעת־לעת”: בוקר, צהרים וערב. וכמו כן דוגמת חיי האדם: נעורים, בגרות וזקנה. היכן אתה מוצא כאן פרינציפ הגיוני־דיאלקטי? היכן אתה מוצא כאן את הפן־לוגיזמוס אשר להגל?

מה רבה היא התהום בין מועדי העליה, העמידה והירידה – הטבועים טביעת טבע, טביעת התפתחות אבולוציונית ממשית – לבין השילוש ההגיוני הדיאלקטי של תיזה, אנטי־תיזה וסינתיזה! הרי ברור הוא הדבר, שרנ“ק קבל את שילוש־המועדים מידי לסינג בעיקר, וכמו כן מידי האמאן והרדר, אך ורק מידי אבות ה”השכלה" ומניחי מדע־ההיסטוריה המחודש – ולא מידי אבי הדיאלקטיקה הפן־לוגיסטית. וכיצד אפשר להחזיק בדעה מוטעית זו הדורשת סמוכים בין רנ“ק והגל אף בענין זה? וכי משום שנאמרה פעם אחת ונשנתה לאחר כך אי־אלו פעמים – שוב אין להרהר אחריה? וכי לעולם נדון בה דין טעות שנתקדשה לשעתה ולדורות? ואף להבא נחזיק ב”מכשול" זה, שהכשיל את רוב חכמי ישראל עד היום?

למדנו, במסגרת שרנ“ק מכניס לתוכה את ההתרחשות ההיסטורית. רחוק הוא ממשנתו הדיאלקטית של הגל תכלית ריחוק. כי על כן מתחקה הוא בתור היסטוריון נאמן אחר התהוותם הטבעית, הממשית והמציאותית של הענינים שהם הם גופה של ההיסטוריה. והוא הדין בשאר דברי משנתו של רנ”ק, בהרצאת דברי ימי ישראל. ואילו ידעו מטילי־ה“גליניות” על רנ“ק את מחקריו של הגל בתולדות ישראל, ודאי לא היו יוצאים לדרוש סמוכים בינו ובין בעל “מורה נבוכי הזמן”. הרי הגל הכניס אף את ההיסטוריה הישראלית לתוך המסגרת הדיאלקטית־הפן־לוגיסטית שלו. וכך עשה אף את שלשת אבות העולם “מטעמים” לשיטתו בהגיון של היסטוריה; אברהם, יצחק ויעקב מקבילים – לדברי הגל על תולדות ישראל – לשילוש הדיאלקטי שלו. כל הרוצה לעמוד על התהום שבין רנ”ק ובין הגל במשנתם ההיסטורית ישווה לדוגמה את השערים ח‘, ט’, וי' שב“מורה נבוכי הזמן” לרשימותיו של הגל בתולדות ישראל (כמות שיצאו לאור בין שאר כתבי ימי־נעוריו ע"י שני החוקרים: דילטיי ונוהל).

ומלבד זאת, לא הרי מגמתה ותעודתה של ההיסטוריה במשנת רנ“ק כהרי זו במשנתו של הגל. הגל היה רחוק הרבה – ולא רחוק שבמקרה כי אם רחוק שבפרינציפ – מהבקורת ההיסטורית, מהמחקר ההיסטורי־האמפירי. הרי זה החזיק באפוריסמוס היסטורי מיוחד במינו. ההיסטוריה היתה מחויבה להשמע להגיון. המציאות הולכת אחר הבינה, האידיאה, הדיאלקטיקה. (ומכאן חציו הראשון של מאמרו המפורסם Was Vernuenftig ist, das ist wirklich בהקדמתו ל“פילוסופיה של המשפט”). וידועה היא כמו כן אמרתו של הגל: אוי ואבוי לעובדות שאינן ניתנות להכניסן לתוך המחזור המשלש של הדיאלקטיקה. ואילו רנ”ק לא קבל כאן מידי הגל אף כל שהוא, אין הוא יודע אלא שיטה גיניטית־אבולוציוניסטית בלבד. מגמת ההיסטוריה אינה בשבילו אלא בירור ולבון – מגמה צנועה ביותר. ההיסטוריה עובדת־עצמה ולא זולתה. רנ"ק לא הוריד את ההיסטוריה למדרגת “כלי־שרת” לדיאלקטיקה ההגיונית. ההיסטוריה היא לו מציאות ולא מושג. ההיסטוריון חייב לטפל בפרטים, לחטט ולנקר במקורות, לברר וללבן את החומר שלפניו – ולא להלך בגדולותיה של הדיאלקטיקה הפן־לוגיסטית הנשגבה. ואין להאריך יותר בדבר זה.

ב) בשלשת היסודות, שעליהם עומדת משנתו של רנ"ק בפילוסופיה של היסטוריה: חברתיות, התפתחות, רוחני ורוחני מוחלט – מה יש בהם מהשפעתו של הגל?

יסוד החברתיות בא לו לרנ“ק מידי האיטלקי גיאמבטיסטי וויקו. במקום אחר רמזתי על משפטים אחדים מדברי רנ”ק (בפתיחת שער ז') שאנו מוצאים אותם מלה במלה בספרו של וויקו (“יסודות המדע החדש על טבען המשותף של האומות”, ספר שהניח היסוד למדע־היסטוריה המחודש)6. כאן אין כל מגע בין משנת רנ“ק ובין משנת הגל. ואילו ביסוד השני, יסוד ההתפתחות, שהיה בו, לכאורה, מקום רב להשפעת משנתו של הגל – אף כאן לא השפיע הגל על רנ”ק אף כל־שהוא, שהרי יש להבחין בסוגים השונים שאנו חייבים למנות במושג ה“התפתחות”. אף מושג ה“התפתחות” עברו עליו מימות אוגוסטינוס עד מניחי מדעי הטבע והרוח המודרניים כמה וכמה תקופות־התפתחות. ולפיכך אין אף כאן לדון דין גזרה־שוה: הגל החזיק ביסוד־ההתפתחות, רנ“ק אף הוא החזיק ביסוד־ההתפתחות – למדת, שרנ”ק היה הגליני. על יסוד האמור לעיל בענין הניגוד בין האבולוציוניסמוס ובין הדיאלקטיקה ההגיונית, יש להבדיל הבדל עיקרי ומכריע בין מושגי־ההתפתחות במשנת הגל לבין אותו מושג במשנת רנ“ק. רנ”ק לא ידע התפתחות הבאה מתוך מלחמת ניגודים וסתירות, התפתחותו של המושג לבדו, התפתחות דיאלקטית העוברת דרך שלשת הדרגים: חיוב, שלילת החיוב, שלילת השלילה. רנ“ק ידע התפתחות של המאורע ההיסטורי כמות שהוא, ולא התפתחות שהיא פרי מלחמה של נושא ונשוא. לא ידע זה אלא התפתחות שהיא טבועה טביעה ביולוגית־היסטורית מיוחדת במינה, טביעת – טבע, התפתחות a posteriori – ולא התפתחות של a priori. ואף בפרט זה לא נאריך. בעיקרו של דבר, כאן אתה מוצא שרנ”ק למד בבית מדרשם של וויקו, לסינג, הרדר, האמאן ושאר מניחי מדע־ההיסטוריה, והגל – שמו מי הזכיר?

רק ביסוד השלישי, יסוד ה“רוחני” המוחלט" – כאן ישנה קרבת־לשון בין משנת רנ“ק ובין משנת הגל. וכשמעמיקים אנו בענין זה, בעל כרחנו אנו רואים, שאף כאן הלך רנ”ק בדרכו המיוחדת לו. לא אעמוד כאן על תפיסת ה“רוחני” במשנת הגל, שהיא הלכה חמורה בפני עצמה, ועל זו שבמשנת רנ“ק. ודבר זה ברור הוא לכל מעיין בדבר, שרנ”ק לא קבל את יסוד ה“רוחני” כמות שהיה טבוע בבית מדרשו של הגל. אף כאן לא היה רנ“ק לא דיאלקטיקן, לא פן־לוגיסטן. בחקר ההיסטוריה ובמשנתו בפילוסופיה של ההיסטוריה – לא ידע רנ”ק אלא את החומר ההיסטורי שלפניו, ולא עיקרים הגיוניים־דיאלקטיים מן “החוץ”. וכך אתה מוצא, שהרבו אצלנו לרמוז על “רוח האומה” במשנת רנ“ק ולדרש סמוכים בינה ובין משנת הגל. כאילו הגל הוא שיצר את המונח “רוח האומה”!? הרי מונטסקיה (Montesquieu) הצרפתי קבע בשעתו יסוד מיוחד זה של “רוח האומה”, בעקבותיו יצאו כמה חוקרים. ועד שבא הגל והתחיל דורש בענין “רוח האומה” – כבר היה אותו “רוח האומה” יסוד קבוע במשנתו של פיכטה (Fichte). הרי שלעצם המונח “רוח האומה” לא היה רנ”ק זקוק כלל וכלל למשנתו של הגל, ואף בתפיסה העיונית של אותו “רוח האומה” לא יצא כלל רנ“ק בעקבות הגל; אף כאן אין כל זכר במשנת רנ”ק לצביון הדיאלקטי־ההגיוני של “רוח האומה”, צביון זה שהוא נותן יחוד במשנתו של הגל, להבדיל בינה ובין משנות חבריו והקודמים לו. ולמרות אי־אלה רמזים שיש למצוא על ידם קרבת־בטוי בין רנ“ק ובין הגל –ורק מן הכלליי שבמשנת הגל, מזה שאתה מוצא גם במשנת הרדר, פיכטה ואחרים. ולא מהדברים שהם מיחדים את משנת הגל – אין רנ”ק יוצא בעקבות הגל בעיקרי - הדברים אף יציאה כל שהיא.

והוא הדין ב“רוחני המוחלט”. אין מחקר מדעי רשאי להיות מחקר של גזרות־שוות בעלמא, מחקר המבסס עצמו על השוואת מלים וניבים. אף לאחר שמצאנו את המונח “רוחני מוחלט” בדברי רנ“ק, אין אנו רשאים עדיין לאמר: הרי כאן עיקר תורת־הגל! שומה עלינו לעיין בטיבו של אותו “רוחני מוחלט” במשנת רנ”ק, לחקור על ערכו וצביונו בכל משנת רנ“ק, ולא להסתפק במציאות “מלה” זו כשהיא לעצמה – הגל מגיע ל”רוחני מוחלט" (absoluter Geist) מתוך קביעת רוח סוביקטיבי ורוח אוביקטיבי שהוא מתנגד לו, בחינת תיזה ואנטי־תיזה, ושני אלה מביאים אותנו בדרך הדיאלקטיקה לידי ה“רוחני המוחלט” (ומובן הוא הדבר, שלא נוכל לעמוד כאן על כל העיונים המטפיזיים הכרוכים בהנחה יסודית זו במשנתו של הגל). אלא מה ענינו של absoluter Geist זה ל“רוחני המוחלט” של רנ“ק? אפשר וקבל רנ”ק מידי הגל מונח זה – אך הרי העיקר חסר כאן מן הספר. כלום ידע רנ“ק אף הוא רוח סוביקטיבי ורוח אוביקטיבי? כלום שמש לו ה”רוחני המוחלט“, תורת סינתיזה דיאלקטית? הגל ראה בבחינת־מה במדינה את ה”רוחני המוחלט“, ורנ”ק כלום אף הוא קבל דבר זה? הגל ראה את הרוח הסוביקטיבי והרוח האוביקטיבי – בעולם הטבע והרוח – והם שואפים אל ה“מוחלט”, וכלום ראה אף רנ"ק שאיפה דיאלקטית־קוסמית זו?

הרי בעיקרו של דבר, לא שמש לו לרנ“ק ה”רוחני המוחלט" אלא מעין תואר לאלהי־העולם שהוא אלהי ישראל, בחינת Causa prima “עילה ראשונה” זו שהיתה מצויה בפילוסופיה הישראלית שבימי הבינים. רנ“ק שבקש כל ימיו להשלים בין אמונה וידיעה, בין דת ופילוסופיה –מצא לו כאן מקום להאיר על דת־ישראל אור פילוסופי, ולפיכך קרא לאלהים בשם “רוחני מוחלט” – “פראזה” מקובלת בימיו. ושוב: הרי הגל תמך הרבה את יתדותיו בתורת־השילוש של הנצרות (אב, בן, רוח), ואילו ה”רוחני המוחלט" של רנ“ק מושג “מונותיאיסטי” הוא במלוא מובנו. “רוחני מוחלט” לרנ”ק, פירושו: יחיד ואין בלתו, שלם בלתי מתמצע, ראשון ואחרון. ונקוט כלל זה בידיך: רנ“ק לא ידע אחוד של סתירות, כי אם אחוד של רבוי, לא אחוד שהוא מתמצע מתוך הניגודים שבין הרוח הסוביקטיבי לבין הרוח האוביקטיבי. כי אם אחוד שהוא מאחד רבים, שהוא משמש ניגוד לרבים. תשלום ותוספת לרבים. דוק בתפיסה זו שתפס רנ”ק את שאלת מציאת הניגודים בהויה המטפיסית ובמציאות ההיסטורית, ותעמד על התהום המבדילה בינו ובין הגל הדיאלקטיקן, הרואה את מציאות הניגודים מציאות־שבהכרח, שהרי לדידו לא יכול היה העולם להתקיים, להתפתח, אלמלא לא היו ניגודים מצויים ועומדים. רק הם הם לדידו ה“שאור” שבהויה, הם בונים אב לכל ראשית ואחרית. ורנ"ק לא הכניס מימיו את עצמו לסבך־מטפיסיקה של פרובלימה זו.

ה“רוחני המוחלט” היא ההשגחה האלהית לרנ“ק. ההשגחה או ההנהגה האלהית, ההנהגה העליונה היא משדדת על פי רנ”ק את מערכות ההיסטוריה, עודרת באומות ותקופות, גוזרת לחיים ולמות. כלום האמין אף הגל בהשגחה אלהית, שהיא עומדת בראש ההתרחשות ההיסטורית?

ג) בכל “מורה נבוכי הזמן” אין בעיקרו של דבר אלא שער אחד שהוא יוצא ומעיד על “הגליניותו” של רנ“ק, והוא שער ט”ז: “גדרים והצעות לחכמת האמונה לקוחות מן הפילוסופיה ההגיונית”. בשער זה התחיל רנ“ק מתרגם כמעט מלה במלה בצרוף אי־אלה נפכים משלו. את עיקרי־הנחותיו של הגל מתוך תורת־ההגיון שלו. בימי רנ”ק היה דבר זה ידוע לכל תלמידיו – ואלה היו רוב חכמי ישראל וסופריו שבאותו דור – שכאן היה רנ“ק מתרגם את הגל, מעתיק מתוך תורת־ההגיון של הגל אי־אלה פרקים שהיו נחוצים לו לשם חבור החלק השני של “מורה נבוכי הזמן”, שלא הגיע לידינו. אחד מבחירי־תלמידיו של רנ”ק, של“ש (מנחם צבי פינלש) הכריז על כך בפירוש במאמר־בקרתו על “מורה נבוכי הזמן” במאסף “החלוץ” 133–123 (1852) I. איש מבני דורו של רנ”ק והדור שלאחריו לא ראה בזה משום “גנבה” או “פלאגיאט” מצדו של רנ“ק. בקש רנ”ק לבנות את השקפת־עולמו המטפיסית־העיונית, יצא לבקש לו חומר בשיטות העיוניות השונות. ואילו בא באותם הימים מי שהוא והיה מקביל לשער זה את דברי הגל במקורם – ודאי שהיו רואים בכך עבודה טפלה ומיותרת, ובצדק. הרי הכל יודעים שכאן ישנו תרגום דברי הגל – ואין כאן כל “הפתעה” בגלוי המקור.

ואמנם כן, היתה זו הנקודה היחידה בה יכול רנ“ק לתלות עצמו באותו אילן גדול ששמו הגל. זה האחרון הרי השתדל ביותר להוכיח, שאין בין הדת והפילוסופיה ולא כלום, שאין שתי אלו אלא שתים שהן אחת, שאמתותיה של הדת עולות בקנה אחד עם אמתותיה של הפילוסופיה העיונית. הגל היה אומר: אין הדת והפילוסופיה נבדלות הבדל־מהות, כי אם הבדל צורה ודרך. האמת העליונה שהפילוסוף משיג אותה השגת־הגיון דרך המושג המטפיסי העליון – אותה האמת כמות שהיא משיג אף איש־הדת, – לא במושגים ברורים כי אם בתמונות, סמלים וציורים. יחס־אידנטיות זה שבין הדת והפילוסופיה היה ודאי נוח הרבה לרנ”ק; ובצורה אחרת אמנם רמז רנ“ק בשערי “מונה”ז” הראשונים על כך, שאין בין המשכיל ובין המאמין ולא כלום, ששניהם כאחד תופסים את האמתות העליונות – איש לפי כח השגתו ותפיסתו, המשכיל בדרך המושגים והמאמין בדרך האמונה. יתר על כן: יכול היה רנ“ק למצוא דרך־כלל במשנתו של הגל בתורת־ההגיון סעד למבוקשו, והוא להניח “חכמת אמונה” חדשה, לבסס את דת־ישראל בסוס פילוסופי מודרני. ואיזו הם היסודות בתורת־ההגיון של הגל, שהיו יכולים לפרנס נסיונו זה של רנ”ק? הוה אומר: יסודות המסתורין והדת המרומזים במשנת־ההגיון של זה, הם הם כנראה משכו את לבב רנ"ק אחריהם. זה שבקש להציל את היהדות המסורתית המזוקקת לאור הבקרת ההיסטורית.

אותו ה“הגיון האלהי” ההגיון ה“דתי”, כמות שנרמז במשנתם של ניקולי איש־קואט וגיורדנו ברונו ובא לידי בטויו החריף במשנת הגל – הגיון “עליון” זה הוא שבחר בו רנ“ק תורת יסוד מטפיסי למשנתו העיונית, זו שלא זכינו לקבלה מידו. המאמינים ואנשי־המסתורין היו תמיד נתקלים בחוק־הסתירה הטבוע תורת־יסוד בכל משנות ההגיון המסורתי, חוק־סתירה זה היה מעכב בידם מלמצוא את הדרך לאין סוף. מה שאין כן תורת־ההגיון של הגל. זו באה ואמרה שה־A כשהוא לעצמו אינו קיים כל עיקר. רק כשהוא מצרף עצמו ללא־A ‏ (non-A) הוא שומר על יחס־מקורו לאין־סוף. נמצא אתה אומר, שכל קביעה של A גוררת אחריה קביעתו של לא־A ‏ (non-A), כל קביעה של תיזה מביאה בהכרח ידי קביעתה של אנטי־תיזה מתנגדת לה. A ולא־A ‏ (non-A) מצטרפים, וכך אנו באים לידי האין־סוף! הנחה יסודית ומכריעה זו שהיה בה כדי להכשיר מצע מטפיסי ליצירת “חכמת אמונה” חדשה (ולא כאן הוא המקום להאריך בה), היא שעשויה היתה להטיל זקתה על רנ”ק.

ואמנם יצא רנ“ק בשער ט”ז שבספרו להציע את הנחותיו של הגל ביסודות תורת־ההגיון שלו: מהות, ישות, כמות ואין־סוף. השער ט“ז הוא השער היחידי, בו אנו רואים את רנ”ק והוא מחזר אחר משנת־הגל, מבקש ליהנות לאורה ולהכניס מברכתה לאוצר־ישראל. אך מה טיבה של “הגליניות” זו? מלבד הקדמות והנחות מקוטעות, שהן, כאמור, תרגומים, קצתם מדויקים וקצתם חפשים, משל תורת הגל בהגיון – לא מצאנו בשער זה ולא כלום. שער זה הוא קטע שבקטע, קטע מרוסק ומלא הכפלות. אין איש יכול ורשאי לשער, לאיזו מסקנות היה מגיע רנ“ק אילו זכה לסיים שער זה והשערים הדומים לו ולהשאיר לדורות יבואו את החלק המטפיסי של ה”מורה נבוכי הזמן“. כל מיני־השערות מסוג זה הם דברי־”נבואות" בעלמא, ואין אנו רוצים להלאות בהם את עצמנו ואת צבור המשכילים. הריני משייר שאלה זו למחבבי־השערות, לחוקרים שנוח להם לחקור בסגנון של “אילו” ו“אלמלא” מאשר להעמיד עצמם על בסיס מדעי־בקרתי מדויק. הרי למדנו, שאף שער ט“ז “הגליני” זה אין בו כדי להטביע את חותם ההגליניות על רנ”ק.

כי ידע רנ“ק את משנתו של הגל, כי השפיעה זו עליו, כי טפל בה, וכיוצא בכך – אין צורך־ראיה משער ט”ז זה. דברים אלה ידועים לנו מכמה מקורות מכריעים. קבל רנ“ק השפעה מהגל אבל לא מהמיוחד שבתורת הגל, כאמור לעיל, לא מזה שהוא טובע במשנת הגל ומיחדה משאר המשנות ההיסטוריות והפילוסופיות שבמאות הי”ח והי“ט. רנ”ק ה“נגלה”, רנ“ק כמות שהוא לפנינו, – אין להטילו למטת־סדום זו של הגליניות, אין למעט את דמותו על־ידי כך ולבקש את עיקר פרצופו במקום שאינו. ולא משום שאין זה לפי כבודו של רנ”ק להיות תלמידו של הגל! הרי הגל זה היה בשעתו לא רק “פילוסוף של מדינת פרוסיה בלבד”, קולו היה נשמע בכל קהל המשכילים והפילוסופים שבעולם. ובימינו, לאחר שעברו שנות הריאקציה נגד האידיאליסמוס האשכנזי – התחילה שמשו של הגל שוב עולה. בגרמניה, איטליה, אנגליה ואמריקה – הולכת עטרתו של הגל וחוזרת ליושנה. הגל הולך ונעשה פילוסוף מודרני, פילוסוף שליט ועודר בעולם־הרוח שבימינו. וכשאנו משתדלים להסיר מעל רנ“ק “עלילת”־הגליניות זו – הרי אין זאת, אלא משום שאנו רואים בה עוות־דין היסטורי, הנחה מוטעית ומופרכת מעיקרה, הסעת כובד־משקלו של עולם־רנ”ק לשאינו עיקר לו, לשאינו מצוי בו. אין אנו מבקשים על־ידי כך אלא לחזר ולהעמיד את רנ“ק על עיקר־דמותו ההיסטורית, לברר מה הכניס רנ”ק לאוצר המחשבה הישראלית המתחדשת, מה שקלט ממעיני התרבות הכללית שבימיו ומה שלא קלט. מה שמש עיקר במשנתו ומה היה בה טפל בלבד, מה שהביא רנ“ק לידי בטוי והרצאה שלמים, ומה שנשתייר בתורת קטעים מרוסקים שאינם מוכיחים ולא כלום. כל העיקרים החשובים הללו במחקר־רנ”ק אינם עשויים להתברר כל צרכם, אלא אם כן קבענו ועמדנו על היסודות השונים שקבל רנ"ק מבפנים ומבחוץ.

ועתים אני סבור, שגגה היא שיצאה מלפני חכמי ישראל. נתחלף להם אברהם קרוכמאל בר' נחמן קרוכמאל. הבן אכל בוסר ושני אביו תקהינה. הבן יצא ללמד על אביו. אברהם קרוכמאל נטה בהרבה למשנתו הדיאלקטית של הגל. בספריו אנו מוצאים כמה רמזים בולטים ומוכיחים על כך. הוא דורש סמוכים בהפרזה יתרה בין תורת הגל ובין תורת היהדות. אברהם קרוכמאל, בנו של בעל “מורה נבוכי הזמן”, הוא עשוי לשמש טיפוס של “הגליני ישראלי”. כך משתדל אברהם קרוכמאל לדוגמה להכניס את השילוש ההגיוני של הגל (תיזה, אנטי־תיזה, סינתיזה) לפרשת “בראשית” הראשונה. “יום”, “ערב” ו“בקר” שביצירה – הם לדעתו אותה הנחה, סלוקה וסלוק־סלוקה של הגל. אף את עיקרי־ההנחה, שהסתירות הן הן עיקר קיומה של ההויה ובמקום שאין סתירות אין נמצאות – מגלה אברהם קרוכמאל במחלוקת בית שמאי ובית הלל בדבר ביצה שנולדה ביום־טוב!… במחלוקת זו הוא מוצא סעד וסיוע למשנתו הדיאלקטית של הגל, כאן עלתה בידו להוכיח, שאף חז“ל “לא ברחו מן הסתירה, ואדרבה חבבו אותה ונתנו לה מקום בשכל”! כלום נסה אף אביו של זה לפרש את תורת־משה או את דברי בית שמאי ובית הלל על פי תורתו של הגל? כמה רחוק היה רנ”ק מכל מיני “פירושים” וסמוכים ממין זה!

באומה שהיא חיה חיי תרבות ומדע מסודרים ומושרשים, היו דברים אלה המטפלים בבירור אחד מגדולי יוצרי ה“רנסנס” שלנו מוצאים להם הד מעורר ביותר, היו מכריחים את ההיסטוריונים והפילוסופים לשוב ולבדוק אחרי ההנחות שהחזיקו בהן, היו מביאים בכל פנים לידי פולמוס מדעי־היסטורי לשמו. מה שאין כן בישראל. ובזה הענין ודאי שלא אבוא להוציא אף מלה אחת לבטלה.


* * *

וכאן הוא המקום להעיר קצרות על מאמר־בקרתו של מר א. מ. ליפשיץ (“קרית־ספר” II‏ [1925/26] 27–26) על “כתבי רנ”ק" שיצאו לאור על־ידי. הפליא מר א. מ. ליפשיץ לעמוד בכמה פרטים על עיקר מגמת “כתבי רנ”ק“, על דברי מבואי בראש הספר וכדומה – כי על כן חכם בישראל הוא, ולא “סתם” מבקר. ומכל מקום הריני רואה חובה לעצמי לשם בירור הענין לכל צדדיו – והענין חשוב לנו בכמה וכמה בחינות, כלום מרובים הם הרנ”קים בספרותנו? –להעיר על אי־אלה מדבריו. בפרט אחד יצא החכם הנ“ל לחלק עלי, בדבר־שלילתי את “הגליניותו” של רנ”ק, ובפרט זה לא אודה לו. מדקדקים עם איש־מדע בקלות כבחמורות, אף שגגות שלו אנו מעלים עליו זדונות. וברמזים אחדים באותו ענין אצא כאן ידי חובתי.

לדברי הנ“ל “גם השיטה [של רנ”ק] וגם כמה פרקים כהרצאתם, וגם סגנון המחשבה מעורים בדברי הגל”. והריני שואל: השיטה? איזו שיטה? זו השיטה הגיניטית־ההיסטורית של רנ“ק מקבילה לשיטה הפן־לוגיסטית־הדיאלקטית של הגל? כלום ישנה הגליניות בשיטת־הרצאתו ההיסטורית של רנ”ק, הרצאתו את תולדות ישראל מאברהם אבינו ואילך, בירור השאלות הנוגעות לספרי התנ“ך ההיסטוריים, נתוח ברייתות שונות, בירור דברי פלביוס, ידידיה וכיוצא בהם? היכן אנו מוצאים בשערי־ההיסטוריה – ואף בשערי ההלכה והאגדה שהם שערים מקוריים־עבריים במלוא מובן המלה – את היסוד ההגיוני־הדיאלקטי שהוא הוא הקובע את דמות־משנתו של הגל בהיסטוריה? ושוב: “כמה פרקים כהרצאתם” ו”גם סגנון המחשבה מעורים בדברי הגל“? אשר ל”סגנון המחשבה" – אין להתווכח בו הרבה. מושג דק זה טעון בירור רב, ואין כאן המקום לרדת לסוגיה חמורה זו. ואם נבדק בדיקה היסטורית את “סגנון מחשבתו” של רנ“ק, ודאי נוכח בדבר, שהשכבות המכריעות בו הן משל הרמב”ם, רבי עזריה מן האדומים, ראב“ע מעבר זה ומשל הרדר, לסינג, קאנט מעבר שני. אולם החכם הנ”ל אומר שגם “כמה פרקים כהרצאתם” ב“מורה נבוכי הזמן” לקוחים מספרי הגל –ואני לא עלתה בידי אחר שחזרתי ובדקתי בספרו של רנ“ק מחדש למצוא פרקי־הגל אלה ב”מורה נבוכי הזמן".

נעביר נא לפנינו בקצרה את שערי “מורה נבוכי הזמן” ונראה איזו הם השערים לרנ“ק הגל יבוא בהם? השערים מא' עד ד' ועד בכלל הרי צביונם ה”מקומי" והזמני בולט ביותר. רוב דבריהם נאמרו כלפי בני דורו, בני־גליציה של רנ“ק. ורק לפני ימים מועטים עלתה בידי – לרגל עיוני בספרי עמנואל קאנט – למצוא עקבות השפעתו של קאנט בשער א' “הסמים” של “מורה נבוכי הזמן”, שהרי שלשת הסוגים שמונה אותם רנ”ק בשעה הנ“ל מנויים ועומדים באחד ממאמריו הבודדים של קאנט, שער ה' – “הכוונה והתכלית” – הוא השער הפילוסופי הראשון ב”מורה נבוכי הזמן“, והוא כולו יוצא בעקבות קאנט בעקבות הספר Kritik der Urieilskraft של קאנט (ובמקום אחר הריני עתיד לעמוד על כך בפרוטרוט7). בשער ו' ובשער ז' אפשר היה למצוא אי־אלה רמזים להשפעת הגל על רנ”ק. אך כנגד הרמזים המועטים הללו אנו מוצאים בשני שערים אלה במדה מרובה את השפעתם של וויקו, לסינג, הרדר ואחרים. שערי־ההיסטוריה (השערים ט‘, י’, י"א) ואף שער י“ב אין להם אף מגע כל שהוא עם משנת הגל. שער־ההלכה הגדול והמקיף, זה המכריע ב”מורה נבוכי הזמן" בכמותו ובאיכותו, והוא הדין שער האגדה – מה להם ולגאורג ווילהלם פרידריך הגל?! שער ט“ו – דרך החיצונים” – אף זה לא בא להרביץ תורת־הגל בישראל. ועל עיקר מגמתו וענינו לא אעמד כאן. הרי שאין לנו אלא שער ט“ז המקוטע והמרוסק, זה שלא נכנס בצורתו זו אף לכלל משנה ראשונה, זה שאין לדון בו אלא דין הקדמה בלבד, דין רשימות שרשם רנ”ק לעצמו והכינן לשערים שלא יצאו אחר־כך מתחת ידו. ועל שער זה כבר עמדנו לעיל. ואף אם נצרף לשער זה אי־אלה קטעים מפתיחת רנ“ק ל”חכמת המסכן“, שיש בהם רמזים להעתקים מתוך תורת־ההגיון של הגל, הרי אין אנו רשאים מבחינה היסטורית־מדעית לומר ש”כמה פרקים כהרצאתם" ב“מורה נבוכי הזמן” לקוחים מדברי הגל.

וכמו־כן לא עלתה בידי למצוא ב“מורה נבוכי הזמן” פרקים “שבהם קבל קרוכמאל מהגל רק את המסגרת ומלא אותה תוכן יהודי” – כדברי החכם הנ“ל. הריני נכון לישב בקרקע לפני כל מי שיכריחני בבחינה מדעית־מדויקת להודות בהנחה ממין זה. וכי משום שלא יצאתי כדרך אי־אלה סופרים ומבקרים ל”הלחם" עם הד“ר י. ל. לנדא על ספרו (“רנ”ק בתור הגליני", גרמנית) מלחמת סופה וסער, והסתפקתי במבואי ל”כתבי רנ“ק” בהערות אחדות בענין זה – הפסדתי? סבור הייתי שכל קורא מעיין יהא עומד על הערות אלו שבהן הוכחתי, כי ההקבלות שהביא הד“ר לנדא מדברי הגל לשער ט”ז הן נכונות ברובן (ועל תרגומו את דברי רנ"ק לגרמנית אעמד במקום אחר8), אבל בעיקר רק אלו מאי־אלו הקבלות לשער ו’בלבד. אולם כאן עלי לחזור ולומר: א) מן המפורסמות היה – ואף של“ש, המבקר הראשון של “מורה נבוכי הזמן”, ידע “סוד” זה – שקטעי השער ט”ז מדברי הגל הם, ורנ“ק לא בקש לאחוז בקטעים אלה את עיני הקוראים. לפיכך אין לנו לדון בו דין “פלגיאטור” על כך, כאמור לעיל. והמחבר הנ”ל גופו אומר, שכמה מדברי רנ“ק ה”לקוחים" לכאורה ממשנת הגל – יכולים היו למצוא את מקורם בהקבלה שלנו. ב) שער ט“ז המחובר קטעים־קטעים בצירוף עוד שניים־שלשה קטעים אינם קובעים את עיקר־דמותו של רנ”ק שלפנינו. בכל פנים, אין בהם כדי לעשות את רנ“ק “הגליני”. הרי המחקר ההיסטורי אינו ליקוט של “קוריוזים” בלבד. הקבלות – מלים ומשפטים אחדים, אי־אלה רמזים – אינם מספיקים כלל וכלל לקבוע דמותו של פילוסוף. יכול הייתי לדוגמה – על יסוד אי־אלו הקבלות חשובות ומכריעות שמצאתי בדברי רנ”ק לדברי וויקו, לסינג, הרדר, פיכטה, קנט ואחרים – לעשות את רנ"ק וויקויני, לסינגיני, הרדריני וכו' וכו'. לא זה הדרך להערכה גיניטית־אוביקטיבית.

מר א. מ. ליפשיץ סבור כמו כן במאמרו הנ“ל, שאם אנו שוללים את הגליניותו של רנ”ק, בעל כרחנו אנו מפרשים “כמה מושגים של קרוכמאל על דעת האחרונים וכגון על פי אחד־העם, כלומר באופן סוציולוגי”. אולם הוא עצמו מודה לאחר כך בדבר, שבעל המבוא ל“כתבי רנ”ק" לא “הגיע עד כאן במסקנותיו”. ואמנם כן, כל מי שיעיין בעיון במבוא הנ“ל לא ימצא אף זכר ל”פירושים" אחד־העמיים או סוציולוגיים של משנת רנ“ק. ונהפוך הוא, במאמרי ב”התורן" II‏ (1924) 174–1559 על יחסו של רנ“ק לחסידות, ל”השכלה" וללאומיות הוכחתי, שכל ענין־הכנסתו של רנ“ק למסגרת הלאומיות הישראלית המודרנית – היא הנחה שאין לה כל יסוד היסטורי ומדעי. “לאומיותו” של רנ”ק – הכריז עליה לראשונה ש“י איש הורוויץ בצורה פובליציסטית שאינה מוכיחה הרבה. ש”י איש הורוויץ ראה ברנ“ק “נארודניק” יהודי, נביא התנועה הלאומית, חברו של משה הס!… ומכאן התחילה רווחת השקפה זו, שרנ”ק הוא מניח הלאומיות החדשה. וכך התחילו כמה סופרים לדרוש סמוכים בין אחד־העם ובין רנ“ק. על הטעות היסודית שבכל מהלך־המחשבות הלזה, לא אעמוד כאן. במאמרי הנ”ל הוכחתי, כמה יש בהנחה זו מטשטוש דמותו ההיסטורית של רנ“ק. – ולמרות דבר־שלילתי את הגלניותו של רנ”ק לא הוצאתי אותו לא מפשוטו ולא מזמנו. ונהפוך הוא. לכשנעמיק בדבר, נווכח על נקלה, שרק לאחר שנשחרר את רנ“ק מזיקת־הגליניות זו שלא חלה בו – נהיה מתחילים תופסים את רנ”ק תפיסה היסטורית־מדעית מדויקת כל צרכה. על־ידי כך אנו מרחיקים את עצמנו מן ה“דרש” ההיסטורי והולכים בדרך ה“פשט” במסכת־רנ“ק. ואין תופסים את רנ”ק מבחינת זמנו אלא אם כן עומדים לראשונה על היסודות המרובים שקלט בעל “מורה נבוכי הזמן” ממשנתו של מניח מדע־ההיסטוריה המחודש, וויקו, ממשנתם של לסינג, האמאן, הרדר, קאנט, – בצד כל מה שקלט ממשנתם הפילוסופית של פיכטה ושלינג, במדה לא פחותה מזו של הגל. זמן קאנט־הרדר־היה זמנו של רנ"ק ולא זמן הגל!

ומי שנוכח בדבר, כמה רב הוא עוות־הדין בהנחת “הגליניותו” הקיצונית של רנ“ק, כמה מעכבת היתה זו בעד השפעתו של רנ”ק – (שהרי כל הגליני היה משנת 1840 ואילך בערך בחזקת “מפולפל” רועה־רוח, חושב שהוא חסר יסוד מדעי־מדויק וכיוצא, ועל־ידי כך נדלדל הרבה כח־השפעתו של רנ“ק ה”הגליני" עד שרבים מחוקרי היהדות במערב ובמזרח ראו עצמם פטורים מלטפל ב“הגליני” גליצני זה!) – לא ייעף ולא ייגע להעמיד דמותו של רנ“ק על עיקרה, להחזיר לה צביונה ההיסטורי והמדעי. ורק לאחר שחרורה של משנת רנ”ק, זה הכובש הגדול שידע להביא בנפשו לידי סינתיזה את המטפיסיקה המימונית עם הבקורת הקאנטינית הצרופה, את הנתוח ההיסטורי של רבי עזריה מן האדומים עם הזרמים החדשים במדע־ההיסטורה של הרומנטיקה הגרמנית, את המסתורין של הראב"ע והקבלה עם המשנות העיוניות של פיכטה, שלינג והגל, את המסורת הישראלית מדור דור עם הבקורת השכלית והמציאותית המודרנית.

בהיקף גדול ועמוק זה יש לבקש את עיקר כחו וגבורתו של רנ“ק. רק מי שידע לתפוס את כל ההיקף הרב הזה, לעקב אחרי כל פרט ופרט במשנת רנ”ק, ולא להתלות במאמר אחד או שנים שיש בהם השפעת פילוסוף פלוני או אלמוני – רק זה יזכה לבסיס מדעי־היסטורי מדויק כל צרכו במסכת רנ“ק. ורק על יסוד בסיס זה יש לחקור את משנת רנ”ק לכל סעיפיה.



  1. [עיין בהקדמה לכרך זה].  ↩

  2. [עיין במבוא ל“כתבי רנ”ק“, וגם המאמר ”קליטת רנ“ק והשפעתו”, העולם 15 (1927) 120־119, 139־138, 180־179, 200־199 ,258־259, 340־338, 359־358, נדפס שנית להלן בכרך זה].  ↩

  3. [עיין בפרק השני של המבוא ל“כתבי רנ”ק, וגם המאמר “רנ”ק כחוקר ומבקר", השלח 42 (תרפ"ד) 182־167, 266־252, נדפס שנית לעיל בכרך זה].  ↩

  4. [עיין בהקדמה לכרך זה].  ↩

  5. [עיין בפרק השלישי של המבוא ל“כתבי רנ”ק].  ↩

  6. [עיין במבוא ל“כתבי רנ”ק", 106, 173 וכו'].  ↩

  7. [עיין בהקדמה לכרך זה].  ↩

  8. [עיין בהקדמה לכרך זה].  ↩

  9. [נדפס שנית לעיל בכרך זה].  ↩


חלק ששי: הספרות העברית החדשה באספקלריה של תורת “על פרשת בתים”

מאת

שמעון רבידוביץ'

חלק ששי: הספרות העברית החדשה באספקלריה של תורת “על פרשת בתים”

מאת

שמעון רבידוביץ'


חלק שביעי: שברי עיונים

מאת

שמעון רבידוביץ'

חלק שביעי: שברי עיונים

מאת

שמעון רבידוביץ'

חלק שביעי: שברי עיונים
תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!
המלצות על הכותר או על היצירות הכלולות
0 קוראות וקוראים אהבו את הכותר
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.