לשון ולשונות

מאת

דב סדן

---

מאמר א׳: עיון בפרק

מאת

דב סדן

א

שמענו מכמה חכמי־הוראה, ביותר אלה שספריהם בניהם, שביקשוּ מתלמידיהם, כי ביום האזכּרה, הוא יום היאָרצייט, יצרפו למנהג הפּשוט ללמוד משניות גם קריאה בספריהם שהניחוּ ברכה; וכוונת הלימוד, ככוונת הקריאה, לקיוּם זכרונם בזה ולעילוּי נשמתם בּבּא. וחס לנוּ לומר, כי בקשתם היה בה כדי לפגוע במידת־העניווּת, שראו עצמם מחוּייבים בה ואף קיימוּה בחייהם, שהרי ספריהם עניינם ענייני־הלכה היו, ונמצא שלא באוּ אלא לפרש את יסודה של ההלכה, הם סדרי המשניות, ואין לך זיווּג יפה כהלכה ופירושה, וביותר כשהתלמידים באים ומוסיפים פירוש על פירוש, ומקיימים בחינת יגדיל תורה ויאדיר. אמת, מורנו וידידנו צבי וויסלבסקי עליו השלום, עניווּת יתירה היתה בו, ולא ביקש, כדרך שביקשו אותם החכמים, אבל אנו דין שננהג בו כאותו המנהג הנאה, ונצרף לדבר־הלכה את פירושו שלו, ונעיין בו לגופו ולצדדיו ונימא ביה מילתא.

ומה דבר־ההלכה, הריהי הקושיה שיצאה מלפני שר ההלכה: לשון סורסית בארץ־ישראל למה? ומהו הפירוש, הרי הם דברי צבי וויסלבסקי, שנתבקשנו לעיין בהם קודם שנתכנסנו לזכרו, הוא הפרק הקרוי ״במבוכה של לשון״, והוּא הפרק השני בספרו הקרוי ״חבלי תרבות״. הספר ״חבלי תרבות״ יצא לאור לפני חמש־עשרה שנה. אבל פרקיו, והפרק שלפנינו בכללם, נכתבו ונדפסו כמה וכמה שנים קודם לכן. קביעת שעת כתיבתו ופירסומו ראשון יש בה צד של חשיבות, שהרי עניינו של הפרק בעיית־הלשון, ביתר־דיוּק: בעיית הלשונות בישוב, לאור המציאות, כפי שנראתה לו לכותב על סמך התבוננותו שלו עצמו ועל סמך עדוּיות מהימנות עליו. ומענייננו לבדוק, מקץ עשרים שנה, האם כללי ההכרה ופרטיה, שהשתלשלו לו מכך, קיימים ועומדים גם עתה, כשאנו חייבים בשינוי ניסוחה של השאלה: בעיית־הלשון, ביתר־דיוק: בעיית־הלשונות, במדינה. בדיקה זו תיעשה מתוך שנהא אדוקים בסדר־הרצאתו, וגם אם דיוננו יחייבנוּ בכמה מיני חריגה ממנה, יהיו אלה משמה ולשמה.

ב

וראשית בדיקתנו, בדיקת הפּתיחה של הפּרק הוא, שאם להעמידה על הקיצור, הרי יפה לה אמירתם: אינה דומה ראייה לשמיעה. דהיינו, לא כדרך שהמציאות הנידונית נקלטה לו לכותב בעינו, נקלטה לו באזנו: העין ראתה את אוכלוסי ישראל בחוּלם — מפלאות בנין ועשייה, הקובעים ברכה גדולה להם ולבוראם זוקף־הכפופים. מה שאין כן האוזן — היא שמעה אותם אוכלוסים והמוניהם בּוללים לשונות הרבה, לשונות־לא־לנוּ, כשכל לשון ולשון מושכת למוצאָה ושרשה, מקצה העולם עד קצהוּ, וממילא מרחיקה את השוּתפוּת־שבחומר. בדיבור אחר: העין ראתה את גופם של אוכלוסי ישראל, שהיה עשוי לישובו של עולם, והאוזן שמעה את נפש המוניהם, שהיתה עשויה לעירבּובו של עולם, והיא סתירה האומרת דרשני, ביחוד משום שהיא נתפסת לו לכותב כפריה של אכזבה מרה. ומה האכזבה; לפני דור פשוטה היתה התקוה, כי לשוננו, שהאומה לא נתגרשה ממנה אלא באָנסה, גנוזה היא במעמקיה, ואין היא צריכה אלא בקיעת קליפה, שתצא ממחבואיה למלוא חיים מתוקנים ושלמים. והנה התקוה הזאת לא נתמלאָה, ותחתיה בא חילופה — עוד אי קטן של לשוננוּ מקיים עצמו במבול הלשונות האופפות אותו מעברים, אבל בסיכומו־של־דבר, הרי כלשון הכותב: ״החזון של קוממוּת עם בלשונו ובתרבותו, שפיעם את לבותינו והתחיל קורם עור של ישוּת וממשוּת, כאילו מתעלם והולך באֵדי ערפלים, המעטפים את האי הקטן הזה.״ לאמור, הכותב מדבר על התחלה טובה, שציפתה להמשכה וסופה הטובים כמותה, ואפילו טובים ממנה, והנה נפסקה באיבּה. אין הכותב קובע במדויק, אימתי נראתה אותה התחלה טובה ואימתי באה ההפסקה. אבל מכלל הגדרתו (״לפני דור אחד״) ניתן לשער, כי ימי התקוה הם ימי העליה־השניה וכמותה, וימי אכזבתה ימי העליה־הרביעית ולאחריה, ושיא־האכזבה, כמדוּמה, בימי העליה וההעפלה לפני מלחמת־העולם האחרונה ובתוכה. בדיבור אחר: ימי ההתחלה הטובה הם ימי העליה הקטנה, וימי הפסקתה הם ימי העליה הגדולה.

פליאָה היא, שהכותב לא נתן דעתו על כך, כי גם בימי ההתחלה הטובה, בעצם ימי העליה־השניה, שהיא גופה היתה כאי קטן בשאר הישוּב, היתה לשוננו כאי קטן בתוך אי קטן, ועדים לכך המאמרים שנתפרסמו בימים ההם ושדיברו, בזעף וצער, על בּליל־הלשונות, ממש כדרך הדיבור בפרק שלפנינו. אולם לפי שאינם דומים שיעורי עליה קטנה כשיעורי עליה גדולה, הרי אינם דומים שיעורי־המציאוּת הלשונית, שדיברו עליהם המאמרים ההם, כשיעוּר־המציאות הלשונית, שמדבר בהם הפּרק שלפנינו. הוא מדבר על שש מאות ושלושים עתונים וכתבי־עת זרים העומדים לממכּר בקיוסקים שלנו, על עשרות בתי־מסחר לספרי־לעז ההומים מרוב קונים ועל בתי־מסחר לספרים עברים, שהם שוממים וריקים וקוניהם תינוקות הצריכים ספרי־לימוד; הוא מדבר על הבהילוּת לכל רומן חדש באחת מלשונות־אירופה ועל הספריות הפרטיות הגדושות ספרים בלשונות העולם ועל העדרו של ספר עברי מהן; הוא מדבר על שומעי הראדיו המעדירים את שמע העברית ממַקלטיהם, ועל דיבוּר־הלעז הבוקע מחלוני הערים והמושבות, לא־כל־שכן ממסעדות ובתי־קפה. ולענין דוברי עברית בפומבי, הריהו מצמצמם על שלושה סוּגים: צעירים שלא הספיקו עדיין להמיר לשונם העברית בלשון זרה, קצת מורים ועסקני־מפלגות. ולפי שכל שבטי־ישראל שותפים לדבריו, לאותו בלבול־לשונות, או בשאלתו של הכותב, המדמה לשון־דיבור צעירה ללשונות־דיבור ותיקות, מבלי לחוּש בדיספּרופּורציה, לאמור: ״כלום גם בחוצות תל־אביב, פּתח־תקוה, חיפה וטבריה, אדם מרגיש, שהאילנות מרשרשים עברית, כדרך שמרגיש אדם את האנגלית באנגליה, את הגרמנית בגרמניה ואת הצרפתית בצרפת?״

ג

ברשותכם אעלה דבר־זכרון, בחינת בדידי הווה עובדה: בימי פירסומו של הפּרק שלפנינו, הייתי משוקע במעשה, שהתאמר להיות מחסום־מה למציאות הלשונית המתוארת — הייתי עורכו של עתון יומי מנוקד, המכוון לעולי גרמניה, הוא העתון ״הגה״. מלאכת העריכה נדרשה לרבּע את העיגול: מכסימום של רמת־ענין במינימום של אמצעי־הלשון, ואך אלהי־ההתלהבות יודע, כיצד נעשתה מלאכה זו. והנה, כשנתפרסם הפרק שלפנינו ב״מאזנים״, מיהרתי להעתיק עיקרו — במנגנון נאות של פּירושים ותירגומים — על עמודי ״הגה״, אך אמרתי למחַברו מה שאני אומר לכם עתה: כשם שלא יכולתי שלא להסכים לפירוט, כך לא יכולתי שלא להתנגד לראותו בסיס להכללה. ואדרבה, כמידת הפסימיות שבו, היתה מידת האופטימיות שבי; לא שלא ראיתי אותם מאות עתוני־לעז, ולא שלא שמעתי אותם תריסרי לשונות־לעז — הרי אנו רואים ושומעים כמותם עד היום הזה — אלא לא יכולתי שלא לראות גם אותם מאות מבוגרים וזקנים, שישבו כפוּפים על מחברותיהם בשיעורי הלשון העברית, ולא יכולתי שלא לשמוע גם את ניסויי גימגומיהם בה, וממילא לא יכולתי להתעלם, כי מאחורי מהומת־הלעז התורענית ברחובה של עיר יש רחש־שיבה ללשוננו בפינות בתיה, רחש שכמותו כתנוּעה אדירה שלא היוּ לה מכוון ומכוונים, ועל־כן לא נשׂאָה פרי ישווה לה.

תנועת־שיבה זו, ואוּלי גם תנוּעת־השיבה בימינו, חסרה היתה הבנת חזיונה: אינו דומה מי שהלשון באה אליו, והוא בא אליה, ממש מתחילת־בריאָתו, והוּא מעורה בה משרשו וקנאָה עם חלב אמו, כדרך רוב סופרי־דורו של בעל התוכחה שלפנינו, כמי שאין לו כל אלה, והוּא זר לה ללשון והיא זרה לו, ותשוּקתו לקנותה עשויה להמתיק את מרירות כיבושה וקשייה, אך אינה עשויה לבטלם. אכן, מלאכה קלה היא למי שקניינה של העברית, שבא לו כמאליו — בחדר הישן או המתוּקן, בבית המדרש, בישיבה, וכדומה — היא לו מקור־תמיד של תענוגות, לומר דבר־תוכחה למי שלא זכה לכך לפי מסיבות גידולו. אבל קשה יותר למתוח גשר על התהום שבין מי שחש בתענוגה של הלשון ובין מי שחסר אותו ואפילו קירוב־קירוּבו. בתוך עמי ישבתי וראיתי ובתוך עמי אני יושב ורואה, כי היינו גדולים בתוכחה, על שום־מה אין הרגשתם של אלה כהרגשתנו, אבל היינו קטנים בהוכחה, כיצד אפשר להגיעם לכך, שהרגשתם תהא כהרגשתנו, וקניינם יהא כקנייננו. אף זו נסיבה, שההתעוררוּת ההיא נשתקעה ותחתיה באה קפיאָה, המקיימת עצמה עד עתה — אלפי החתומים, מהם היושבים כחצי יובל עמנוּ, על עתון גרמני יומי היוצא בארצנו, הם אחת העדויות הברורות לכך.

על שום־מה הסתפקנו בתוכחת־דברים ולא שקדנו על הוכחת־מעשים היא שאלה לעצמה — דומה כי גם כאן היתה יד התיאוריה על דור המדבר באמצע. לאמור, גם כאן נאמר בעירוב של אנחה ותנחוּם: ההורים כבר יוציאוּ שנותיהם בלעז, אבל ילדיהם הריהם שולחים, וברצונם ואפילו בהתלהבותם, לבתי־ספר עבריים והללו יגדלו עברים, ואפילו ישפיעו מצד־מה על הוריהם. לאמור, ויתוּר על דור המבוגרים, השלמה לחצייתם של ילדיהם בין בית־ספר עברי ובית־משפּחה לועזי, ולכל המוטב הסתפּקוּת ב־Plain Hebrew, שסכנתה מרובה ביחוּד בפי משׂכּילים, שדיבורם בלעז הוא במעלת־הטיפּוּח, ודרכם במקרא במעלת התרבות. דין לומר, כי אלה, שנגזרה עליהם התיאוריה הזאת או הותרו בה, היו טובים מגוזריהם או מַתיריהם — רבים וכן שלימים מהם קנוּ להם, במאמצי־נפש גדולים, את לשוננו, ואם תיכתב גם תולדת הגבורה הזאת, תולדת־השרשתם של עולי הלעז בלשוננו, יהי זה פּרק נכבד ביותר.

ד

אולם ראוי שנחזור לסדר־הדברים שבפרק שאנו מעיינים בו. מחַברו מעמידנו על הבחנה סוציולוגית של גורמי־הירידה של לשוננו בישוב, באופן שהוא מפרש חלקה של כל קבוצת־עולים. הוא פותח בקבוצה הרוּסית, שהיתה ימים הרבה עיקר כוחו וגבורתו של הישוב — ציונים בני ציונים, שהרוסית לא הספיקה להכות שרשים בנפשם, ועם־זאת נהייה לכתבי־עת ודביקוּת בספרים בלשון הזאת, עד שאפילו המעולים שבהם שיחתם על ענייני־בית נסערים אין בה כדי רמת־שיחתם על דברי התרבות הרוסית וספרותה; ולא עוד מתוך ששׂיאיה נעשו להם קני־המידה, הרי חזיוני־התרבות העברית הם פּחותים או בטלים בעיניהם.

חובה עלינו לסמור על המתאר, שידע את העניינים האלה מקרוב, כי תיאורו תיאור ועובדותיו עוּבדות, אף אם נמאן גם עתה לעשותן בסיס להכללה. וארשה לי להביא הוכחה, כמעט פּאראדוכּסאלית לכך, והיא מעשה בשני משה, ושניהם בני רוּסיה — אחד סופר ותיק, הוא משה קליינמן, שהעברית באה לו כמשחיל שׂערה מחלב, ואחר, סופר־חדש־מקרוב־בא, משה בּילינסון, ששימוּשה של העברית נקנה לו ברוב טורח־בשר ויגיעת־נפש. והנה משה הראשון אמר ליד ״העולם" העברי לערוך גם ״בודוּשצ׳נוֹסט״ ברוסית, וכשהתקיפוֹ משה האחרון, על שהוא בא להרבות לעז ולצרף אחות יריבה ל״ראזסוויט״ שיצא בשביל ציונים בפאריס, השיב מה שהשיב, ובכלל הטעמים הבליט, כי הוּא אוהב את הלשון הרוסית. לאמור, אהבה המגעת כדי־כך, שסופר עברית ותיק צריך לבנות בלונדון בימה רוסית לציונים. ודומה שהדוגמה הפּראדוכּסאלית הזאת זורעת אור נערב על חזיון, שלא ניתנה עליו הדעת, והיא העובדה, כי התנוּעה הציונית פּיתחה עתונות לועזית בשיעור, שלא חלמו עליו אדוקי־המתבוללים, וגידלה לגיון של סופרים ועתונאים שהוציאוּ שנותיהם, מבלי שידעו לקרוא שורה עברית; ולא עוד בקצת גלוּיות דחקו עתוניה הלועזיים את עתוניה העבריים או היהודיים. התהליך הזה, שראשיתו המזערה היתה ברוּסיה, המשכו הגובר היה בפולין, וסיומו שהוא גם שׂיאו עלול היה להיות בארצנו — תכנית ה־Weltrundschau — והוא עתה במלוא־פריחתו בארצות האנגלו־סאכּסיות. ונמצאת הזרוע הזאת של הציונות מקיימת בבירור את היפך־מגמתה — מחזקת את ההתבוללות ומחדדת את סכנתה דווקא מתוך שהיא מכשירה הוויית־כלאיים. וזאת לזכור, כי התהליך הזה, המעודד לא־במעט את העוּבדות, המתוארות בידי בעל הפּרק שלפנינו, התחיל הרבה לפני דור אחד, כלומר לא בלבד בעצם הימים, שבהם היתה כביכול אותה תקוה טובה והתחלה טובה, אלא גם לפניהם.

אמרנו, כי התהליך הזה מעודד לא במעט את העוּבדות המתוארות, וכיוונוּ לומר כי אין הוא ממצה אותן. אולם דין שננסה במיצויין לאחר העיון בענין הקבוצה הגרמנית, שלשונם הספיקה להכות שרשים בנפשם, ומשגלו מארצם, הרי בבואם לארצות הברית מקובלת עליהם התבוללות בלשון האנגלית, אך בבואם לארצנו אין מקובלת עליהם התבוללות בלשון העברית, ורבים נוהגים בה זלזול ואדישות. ושוּב: העוּבדות עוּבדות, אך גם עתה אין אנו רואים עצמנו רשאים לעשותן בסיס להכללה, ולא בלבד משום רוב ההוכחות־לסתור, שגם הכותב מרמיז עליהן, אלא משום שביאוּרו של חטא ראשון יש בו כדי לבאר חטא אחרון. אומר הכותב: ״גדולה אשמתה של יהדות אשכנז על עזבה את הלשון העברית לפני דורות אחדים, על הכחַש שנתכחשה בימים הטובים לקנין זה של אוּמה שאין דוגמתו. אולם הדורות האחרונים כבר נולדו בטהרת העזיבה והשיכחה, ואין לפקוד עליהם בלבד את עווֹן האבות: כל היהדות כולה אשמה בכך.״ ודוֹק, הוא פּותח: גדולה אשמתה של יהדות אשכנז, ומסיים: היהדות כולה אשמה בכך, ומניח בלא ביאור את הסתירה שבין רישא וסיפא. אי לזאת ננסה לומר מה בסוגיה זו, אך תחת לומר: גדולה אשמתה של יהדות אשכנז, נאמר: גדול אסונה של יהדוּת אשכנז, שפתחה תקופה חדשה בתולדות הספרוּת העברית, כדעת רוב חוקריה הקוראים לה אף ספרות חדשה, ולא יצא דור ומחצה ומתוּ בה סופריה וקוראיה העברים כאחד ולא הניחו בה יורשים, ויציריה נדדוּ מזרחה ועשו פּירות כמותה לחיוב — כלומר רוב חיבורים ברוחה ולמעלה מרוּחה, ועלולים היו לעשות גם פּירות כמותה לשלילה — אילולא עמדו כנגדה שתי התנועות־מבית, ששעת לידתן כשעת לידתה, החסידוּת והמתנגדוּת, ואילוּלא סיפקו לה שתי תנוּעות אלו, למן דורו של אֶרטר עד דורו של יל״ג, את כוחותיהם.

כי צאוּ נא וראו במזרחה של אירופה, מה מזער ובטל הוא מספר הסופרים המשׂכּילים בניהם של משׂכּילים, ומה מרובה ובולט הוא מספר הסופרים הלועזיים, מהם משוּמדים שהם בניהם של משכילים, וּאף של סופריהם, ותראו כי ככחשה של אשכנז היה כחשה של רוסיה, אלא שאשכנז לא היוּ בה מתנגדים וחסידים שיתנוּ לה לספרוּת ההשכלה את כוח־מילואיה, כדרך שנתנו במזרחה של אירופה כשלושה דורות רצופים, עד בוא הריאורינטאַציה בדמות התנוּעה הלאוּמית, שיסודיה ינקו מכוחה של הווייה היהודית, שהמוני ישראל קיימוה לתוּמם וכתוּמם, כשם שינקוּ מערכי החיוב של ההשכלה העברית ילידת פולין ורוּסיה, ואף מקנייני חכמת ישראל ומחשבת ישראל, ילידת אשכנז, שהרי התנוּעה הלאוּמית הזאת לא תצוּיר בלא התודעה והידיעה שיצאה מלפניה — למן צונץ עד גראֶץ ולמן הס עד הרצל. אבל אם לכחשה של יהדות אשכנז, הרי תחילתו לא היתה כחש ללשון העברית. אדרבה, הרי בה רקמה שירי תפארתה ומסורת צחות המליצה על פּטורי ציציה, תאות־החיקוי של כמה דורות משׂכילים בגליציה ובליטא. ראשית־כחשה היתה התנכרותה ללשון יידיש, כיסוד המקיים את הקולקטיביוּת היהודית, כדרך שקיימתה במזרחה של אירופה.

ה

הדגשתי את הבחינה הזאת, שכן לאחר שהמחבר עומד בקצרה על הקבוצה הספרדית, אלה אחינו שהיו קרובים לצליליה של העברית ואף היו חלוּצי־דיבורה, ועם־זאת הם נמשכים בצוותא לצרפתית, וּלאחר שהוא מרמיז על עולי רומניה הדביקים בלשונה, הוא מדבר על המון דוברי יידיש לאמור: ״וסכנה זו של כוח ממשי האורב לכל כשלון, לכל רפיון של הלשון העברית, ואומר להשתלט על הישוב העברי בשם ״ההמונות הרחבים״ — כלום סכנה זו בטלה בארץ? אכן, רק תמימים יכולים להשלות את נפשם: סכנה זו רבה היא על שום יהדותה, על שום צמידותה לערכים ישראליים עממיים. תרבות הלשון הגרמנית בישוב הארצישראלי אף היא גורם מסייע להתפּשטוּתה, להתרחבותה של יידיש״. עינינו הרואות כי לא הפלה הכותב את יידיש משאר הלשונות, וכמותה לו כצרפתית, שדיבר עליה לפניה, וכמותה לו כאנגלית וכערבית שידבר עליה אחריה, ומבחינה נחשבה אף קשה מכוּלן, ונראה כי בין שתי ההשקפות עליה של שני רבותיו, ביאַליק מזה וקלוזנר מזה, קיים אחרון אחרון חביב. ולא עוד, בהעלם אחד הוא מונה בה ביידיש דבר והיפוכו — גם יהדוּת וצמידות לערכים ישראליים, כלומר יסודות של לאוּמיוּת, גם יניקה ממעיינה של הגרמנית, כלומר מיסוד של טמיעה, ושתי הבחינות הן לו סכנה. ויכוחים, שהיו בינינו בחייו, כוחם יפה גם עתה, וכשם שלא ידעתי אז, כך איני יודע גם עתה, כיצד ניתן להתעלם מכך, כי המפּה של יידיש כממשוּת היא־היא המפּה של עברית כיצירה בדורות האחרונים, כי דוברי־יידיש ולא דוברי־רוסית מלידתם ודוברי־גרמנית מלידתם וכדומה בנו את הספרות העברית, פּיתחו לשונה, החיו דיבורה, וכוחם הפעיל גם דוברי־לעז לשוּב ללשוננוּ, כעדות הסופרים וההוגים החכמים, מהם שבנו כמה קומות או אגפים בחכמת־ישראל, הפועלים בקרבנו, עד היות העברית רשות שלימה לעצמה, כדרך שכבר היתה ביישוב וביחוּד עתה במדינה והיא מעמידה דורות דובריה וכותביה בכוח עצמה ומכוח עצמה.

והנה הבחינה הזאת חשובה לענין הבירור כולו. יפה מבאר הכותב, כי הדביקוּת בתרבות־לעז באה מתוך הרגשת שוּתפוּת במרחביה, באופן שהדבק בלשון הרוּסית וספרוּתה רואה עצמו כמי שמרחבי־רוסיה הם שלו, והוּא כנראה הדין בדבק בלשון הגרמנית, הפּולנית וכדומה, והרגשה זו עוכרת את מציאוּתו במיצר של התרבות העברית, ששטחה מועט ורשותה מוּעטת. אם לדקדק, הרי הכותב חשף לפנינו את מלוא־תורפּתה של הטמיעה שדימתה, כי דיו לאדם־מישראל שיהא נהנה מתרבותה של אוּמה גדולה וחזקה שהוּא יושב בתוכה (הכוונה היתה, כמובן, לאוּמה השליטה ולא לאוּמה המשועבדת), והרי הוא שותפה; דייו בעצם הצרכנוּת מפריה הבשל של תרבות־אחרים, שיהא בן משק ביתה, כאילו גם הוא ואבותיו עמלו כל העמל רב היגיעה וחיסורים לבנות את מסדה. ואין צריך לומר, כי שיא־הטפּילות הזאת הוא בגילוּי הגרוטסקי המיוחד, שצייר לפנינו הכותב: הציוני הרוּסי הטוב, שהפּרוגרמה שלו מחייבתו במיצר־ביתו בציון, והמנטאַליוּת האסימילאטורית שלו מפליגתו למרחב־גלוּתו. והנה ודאי, שהלעז על לשונותיו הוא השער לטפּילוּת כזאת. אך חובה לדקדק: כל הלשונות שמנה הכותב ושלא מנאם זוּלת לשון אחת, לשון־בית, לשון־יידיש, שכן דובריה ודבקיה, כל עוד נאמנו לה, ולאו דוקא על פי אידיאולוגיה שהדביקו לה בדור אחרון, אלא על פי מהותה המעורה בה כל דורות־קיומה, נאמנו למיצר־הבית. ולא משום שהיה מיצר אלא משום שהיה בית, ולא הפליגו למרחב בנכר לא משום שהיה מרחב אלא משום שהיה נכר. הרי זאת היתה תעודתה ההיסטורית כשם שהיא גם תעודתה האקטואלית — להיות בית־הכשרה לאהבת הבית ויהי שיעורו כאשר יהיה, וממילא אין זה מן המידה לקפּח את זכותה.

ו

לאחר ההערות האלו לדרך הערכה של המציאוּת, כפי שנראתה לו לכותב לפני כעשרים שנה, נראה עד מה מציאותנוּ עתה קרובה או רחוקה מראייתו. הרי היא מכמה צדדים מציאוּת שונה במכריע, ובעיקר משום ששוב אין אנו יִשוב שרשותו של המנדאַטור עליו, אלא מדינה שהיא ברשותה שלה עצמה. ודאי ניתן גם עתה לחזור על הסתירה בין העין והאוזן, ואפילו בממדים גדולים יותר, — גם עתה העין רואָה מפלאות בנין והאוזן שומעת בליל־לשונות, ואדרבה מנין עתוני־הלעז הוא עתה גדול בהרבה; אך עתה מתבלט גם הצד שכנגד: הלעז בדיבוּר ובקריאה גבולו נמתח והולך — ככל שאנו יורדים ממעלה הגיל למורדו, הרי הלעז בדיבור מתמעט והולך, והזיקה לעתוני־לעז היוצאים במדינה מתאַפסת והולכת. גן־הילדים, בית־הספר, הצבא, הם שלושת מוסדי־השתיה לדור צעירים שכולם עברים; אף הגילים הקשישים תלמוּד הלשון והרגלה היקפם היקף; בינתיים היתה גם חדשה — ספרוּת עברית של דור שגדל בה ובתוכה, והוא חזיון שלא ידעו אותו, כהופעה כוללת ובולטת, כל העלייות הקודמות. אבל מי שאינו רוצה לשעשע עצמו בשׂישׂו בני־מעי, אינו רשאי להתעלם מכך, כי כמה וכמה סכנות, שהתריע עליהן צבי וויסלבסקי, הסתדרו להן בנוח בתוך המציאוּת העברית עתה.

שמענו לפני עשרים שנה: ״כל אימת שהדור הצעיר שרוי בבית־הספר, הלשון העברית מתנגנת בגרונו. משהוא פורש משם, פורש הוא אף מן הלשון העברית, מן הספר העברי, מן התרבות העברית. ״אין מה לקרוא בעברית!״ — זו אימרה הנישאת מכל פה של בן ארץ־ישראל וחניכם של בתי־הספר העבריים. משהוא מזקיק את עצמו ללשון מן הלשונות האירופיות, מסתאבת עליו העברית וספרוּתה: שוב אינה מפרנסת את צרכיו הרוחניים. כתב־עת עברי רווי דעת וטעם ותרבות — משעמם; כתב־עת קלוקל של אומות־העולם, הנועד למשׂכּילים־למחצה, לטירוני־דעת ותרבות — מקור חכמה. סופר לועזי שטחי, המתפרנס משיירי שולחן גדול לתרבות, נהפך אצלם לגאון הגאונים; סופר עברי מעמיק — משעמם. כרכים גדולים, של מאות ואלפים עמודים, משל אחרים נבלעים בנשימה אחת; ספר עברי בן מאות מועטות של עמודים קשה ו״לא מעניין״. דברנוּת נפוּחה של אחרים — פּאתוֹס תיקרא; טון חגיגי של סופר עברי — מליצה.״ ודומה, כי גם עתה ניתן לציין, שהדור הצעיר מצויה בו מאותה הכפילוּת, אלא שהיא גם מסתדרת בתוך הלשון העברית — כתב־עת עברי רווּי דעת וטעם ותרבוּת, משעממו, כאשר שיעמם את דור הצעירים שלפניו, אך אין צריך לרוץ אחרי כתב־עת קלוקל של אוּמות־העולם להיותו לו מקור חכמה. יש לו, ברוך השם, לא בלבד כתב־עת אלא כתבי־עת קלוקלים, שכן משמצליח כתב־עת בקלוקלוּתו, מיד רצים אחריו שאר כתבי־עת והעתונים, ונקבע הכלל הגדול: כל המרבה לגרות גירויים־בעלמא, הרי זה משוּבח. סופר עברי מעמיק — משעממו, כפי ששיעמם דור־הצעירים שלפניו, אך אין הוא צריך לרוץ אחרי הסופר השטחי המתפרנס משיירי שולחן גדול לתרבות ולקראו בלעז, הוא יכול לקראו בתרגום או במקור, שהתעשייה הזאת עולה כפורחת. אבל כשם שהיה לפני עשרים שנה צעיר אחר יש גם עתה צעיר אחר, אלא לפי שהוא מטבעו צנוּע מיריבו, הרי המשאלים, הצדים את יריבו, אינם משיגים אותו, והאמת הבּאנאלית על השבולת הריקה המזדקפת ובולטת והשבולת המלאה המתנמכת ונבלעת, נעשתה מכבר כמשל לנמשלים הרבה, וביותר היא יפה לנמשל שלנו עתה.

ז

אמר הכותב: ״חמשת אלפים צעירים בעלי נפש ורמה תרבותית עברית בתל־אביב היו עשויים לשמש מרכז חיקוּי לרבבות יהודים מצמידים את עצמם לחיי ישראל ולמפעלו העברי בארץ, אבל הצעירים האלה ישנם ואינם, הם נבלעים בתוך הים הגדול של לשונות, סגנונים, תערובות לשון וניב.״ לאמור, הוא דרש לתנוּעה של צעירים שעניינם עניינה של התרבות העברית. ואם לא פירש מה הוא עניינה של התרבות העברית ושל תרבות בכלל, במקום זה הרי ניתן לפרשה ממקום אחר, כשדיבר על הסתירה שבין העין והאוזן: ״אוּלם גילוּיים אלה של ציביליזאציה וחיי ציבור אינם אלא תחילת מסכתם של חיי־עם העומדים בעיקר על שוּתפוּת רוחנית, מוסרית, דתית, מנהגים משותפים, על נוהג משותף בהלבשה ובהילוּך, על הסכם ושקילות של שאיפות, רעיונות, צורות חיים.״ כך אמר בתחילת דבריו, אבל תחת אשר יפתחם, צימצם עצמו באותו פרק על אחד מחשוּבי הכלים של השוּתפוּת הזאת, הלשון, וּממילא הסתפּק בדברים עליה, אם בדיבור אם במקרא, כלומר, אם בלשון־חיים אם בלשון־ספרוּת, כשם שהסתפּק בדברים על הספרוּת והעתונות האקטוּאַלית. והצמצום הזה מגרעתו מתבלטת ביחוד עם מרחק־הימים מאז ועד עתה, שעינינו הרואות כי יש גם אפשרות שהלשון תשמש היפוכה או חילופה של תרבות, כפי שראינו לשוננו עתה המשמשת, בתחום השפעה נרחב למדי, את הליוואנטה התרבותית. אי־לזאת השאלה, אם ועד מה חיי־העם במדינתנו עומדים על שותפות רוחנית, מוסרית, דתית — היא שאלת־העיקר. ובענין זה אי־אפשר שלא לציין, כי סדר ההגדרות של השותפות הוא בהיפך־הסדר בתולדות תרבותנוּ, שהשותפות הדתית קדמה לשותפות המוסרית, והשותפות המוסרית קדמה לשותפות הרוחנית. היא גם בהיפך־הסדר של הדורות האחרונים, שמתוכה קמה הוויתנוּ, ואפילו בהיפך סדר של הביוגראפיה של בני דורו של הכותב ושל הכותב עצמו, שרוּבם ככולם השותפות הדתית שהיתה שותפותם הראשונה נתבטלה להם, השותפות המוסרית שלאחריה שנוּיה במחלוקת, והשוּתפוּת האחרונה הרוחנית, הריהי מתוך שמיטת קודמותיה תלוּיה, לפי מהותה של תרבות ישראל ההיסטורית, ברפיון. כך נפרד גם כלי השותפות הזאת, הלשון, מעיקר תכנו לאורך תולדותיו; והיא הרפתקה נועזת, שסיכוּייה כסכנותיה וסכנותיה כסיכוּייה.

כאן אומנם עיקרה של השאלה, אלא שהיא חורגת לא בלבד מתחומו של הפרק שהוא מצע־עיוּננוּ, אלא גם מתחומה של השעה שאינה בשילה לה, אם כי המתבונן מתחת לפני השטח של חיינוּ רואה אותה מבשילה והולכת. אולם עד שתישאל אותה שאלה גדולה, דין שתישאלנה שלוש שאלות קטנות ממנה, אך נכבדות למדי­.

ח

שאלה ראשונה היא שאלת הלשון, שאלת הזיקה ואופיה של הזיקה אליה. כבר הזכרנו את הביוגראפיה של הכותב ובני־דורו ונזכיר עתה נקודה מכרעת בה: הם שחוללוּ או נתחולל בהם, מבחינת הלשון, מעבר מעולם לעולם, שהרי ראשית־יניקתם משרשיה היתה בימי־ילדותם ובפתח־נעוריהם כשהלשון היתה להם כלי־מבעה של תורה, ואילו עשׂייתם בה מימי־נעוריהם ואילך היתה באופן שהלשון נעשתה כלי־מבעה של ספרוּת; ומבחינת עשייתו של בעל הפרק שלפנינו, כלי־מבעו של סוּג הספרוּת שעניינו חכמה ובנינו אמנות, והמעבר הזה, שרבם של כל ספרי־ההגות שלנו, אחד־העם, ניסחוֹ כשמירת החבית והחלפת יינה, לא כדרך שהוא מוחש לו לדור־המעבר הוא מוחש להם לדורות שלאחריו. כי דור־המעבר טעם גם בעצם מעשה־ההחלפה גם לאחריו טעם כּפל — טעמו של יין ראשון והוא יין עתיק וטעמו של יין אחרון והוּא יין חדש; מה שאין כן דור שהמעבר הזה אינו לו חוויה, לא־כל־שכן חוויה של עשייה. והעיקר, דור־המעבר נתקיימה לו הזיקה אל היין העתיק לגבי היין החדש, והיא זיקה אמוציונאלית עמוקה, כדרך דביקות בדברים שבאמונה, עד שניתן לומר, כי הם נהגוּ במטבע הלשון של ההלכה, שעשוּה שימוש לצרכם, כשם שנהגוּ לפניהם סופרי המשכילים במטבע הלשון של המקרא שעשוה שימוש לצרכם, ממש כדרך שאבותיהם ואבות־ אבותיהם, למלוא ארכה של מסילת תולדתנוּ, נהגו בגופה של ההלכה ובגופה של התורה. הזיקה הזאת אינה בת־נחלה לדור שלא חי את היין העתיק ואין לפניו אלא היין החדש, וממילא אינו עשוי לנהוג פולחן בחבית על הקדושה שהיתה בה אלא על החול שיש בה. אך מה נעשה וברגיל פולחן וחול אינם זיווג העולה יפה.

אכן, גדולים מעשי סופרי דורות אחרונים, שהפליאוּ בסיגולה של החבית הישנה ליין החדש, אך בשכרונם מפלאי־עצמם שכחוּ, כי אין הם יכולים להנחיל את עיקרם, שהוא סוד־יצירתם — המתיחוּת שבין העולם האבוד, והוא הוא עולמם של רוב דורות, ובין העולם הנרכּש, והוא עולמו של דור אחרון, מתיחות היגעה לשכך את זכרוךהאבידה ואת ממשוּת־המציאה בכפיפה אחת, היא כפיפת־הלשון.

ט

שאלה שניה היא שאלת הספרוּת, שאלת הזיקה ואופיה של הזיקה אליה. בעצם, כרוכה שאלה זו בקודמתה ומקצת תשובתה כלולה בתשובה שניתנה לקודמתה. דורות אחרונים, שבנוּ את חטיבת הספרוּת הקרוּיה חדשה, השאילוּ ליצירתם מייחוסם לספרוּת שלפניה, באופן שנהגוּ תחילה בדבר־מליצה ואחר־כך בדבר־שיר כדרך המנהג בערכי־אמונה, והציוּר של קורא־המליצה או קורא־השיר מתוך דבקות של אמירת תפילה ומתוך התלהבות של לימוד גמרא, אינו ציור בדוּי אלא מהימן ביותר. וגם לימים, כשהבשילה מידת הביקורת, הרי ביטלה את אופיה הטוטאלי של הזיקה הזאת, אך קיימה אותו למה שחלה עליו הברירה־לטובה, ונהגה מנהג ״שמות״ במה שחלה עליו הברירה־לרעה. אוזן מלים תבחן תשמע מדברי התוכחה הנאמרים וחוזרים ונאמרים באזני דור הצעירים, שייחוסו לספרות העברית בת הדור שלפניהם ייחוס של אי־אפשי, וטענתו טענת שיעמום, לא בלבד קול־ביקורת על שהם מונים בה כאותו מום, אלא גם הד תמיהה על שניתן למנות בה כמותו, שדרכה של קדושה דרך לוחות ושברי־לוחות מונחים בארון.

הנה זה מקרוב נתפרסמו תוצאות של מחקר או של משאל על קריאתם של בני־הנוער, ומתוכו נמצאנו למדים, כי הספר העברי קריאתו מועטת, מכלל עשרים ספרים הנקראים ביותר ארבעה בלבד ספרי־מקור, והשאר תירגומים. המחקר או המשאל הגעיש לשעה קטנה, כדרכה של סנסאציה שמיתתה תוך כדי לידתה, את עתונינו. בכלל הגעישה היה גם מחקר המחקר, או משאל על המשאל, ושבעה טובי־העיר הדיינו על הפרופורציה שבין קריאת מקור וקריאת תרגום שהיא 5:1. לכאורה, ניתן לומר, שאין זה אושר מרובה ביותר, אך אולי אין זה גם אסון מרובה כל־כך, שהרי הקורא קורא כל אלה בעברית. הרי אפשר, שאילו נעשה משאל לפני דור, בעיירות־ישראל, בין הנוער, שהתעניין הן בספרוּת־בית והן בספרוּת־חוּץ, היינו שומעים על פרופורציה דומה, אם לא חדה יותר. ואפילו אם קריאתנוּ בעיירות היתה מרובה יותר, הרי היתרון שבקריאת חלקה של הספרוּת הכללית בלשונותיה, נתבטל במגרעת, שכל השאר בה קראנוּ לרוב לא בתירגום עברי או יהודי אלא בתירגום לועזי. אמת, אנו התפּעלנו ומתפּעלים מדברי־יצירה, שאין דור הצעירים עתה מתפּעל מהם, ולבנו דווי. אבל ראוי שנזכור, כי גם אנו, שגדלנו בתוך אותה אוירה עצמה ומתוכה, בתוך אותו הווי עצמו ומתוכו, לא התפּעלנו מן הסופרים, שאבותינו המשכילים התפּעלו מהם; ואין צריך לומר, שאבותינו המשכילים לא התפעלו ביותר מן המחברים, שאבותיהם החסידים או המתנגדים התפעלו מהם, ואם לאמירת אי אפשי הרי מי כמותם, ככמה מראשי בית האב של ראשית ספרותנו הקרוּיה חדשה, היוּ מוּמחים לה, שהרי הם ממציאי תורת הקיצור, קיצור התולדות וקיצור הספרוּת, שלאחריו נשתייר חלל שבין מליצת המקרא ובין מליצתם, שיוהרתם ראתה אותה לפרקים מעולה על קודמתה, חלל שנסתם לכל המרובה בקצת מליצות ביניים, היא היא תורת החלל שמהדורותיה מתחדשות והולכות, וכל תפיסות־כינוס להלכה ולמעשה לא עקרוה.

אם מוּתר, אחרי תולדה כזאת של יחס לקניני־דורות, לשפוך תוכחה על דור צעירים, שגדל בתוך מציאוּת אחרת, כפי שהכינתה גם ספרוּת הדורות האחרונים, על שוּם אמירת אי אפשי שלו — היא שאלה כמעט מוסרית. שעל כן ספק הוא, אם אנו מותרים במותרות של הטלת האשמה כולה על בני הנעורים, אם אין הספרוּת העברית, על עולמה ונושאיה כובשתם, וממילא ספק הוא אם אנו מותרים בפיטורם של הסופרים עצמם משמץ אשמה, וביחוּד אותם שהם מסוגלים, אמנם, לענין בעולמם את אלה, שהעולם הזה על נושאיו הוא להם חוויה וזכרון, אך אינם מסוגלים לענין בהם דור אחר, רחוק מרחק זמן, מרחק מקום, מרחק נפש. כי אלה שיש בהם כאותה סגולה וכאותה יכולת, שסודה במעלת אמנותם, כבשו וכובשים את הקוראים הצעירים. חכמה קטנה ואפילו מסופקת היא לכבוש את הנכבש, חכמה גדולה וודאית ממנה היא להגיש משקה, שלא הזמן ולא המקום יפוגגו ריחו וטעמו, היפים לכל; הוא המשקה שעליו אמרו: גדולה לגימה שמקרבת רחוקים.

י

שאלה שלישית היא שאלת הקורא, שאלת הזיקה ואפיה של הזיקה לענייני קריאתו על כמותם ואיכותם. ברגיל אנו סומכים על התבוננות של פרט, אף כשהסוּבייקטיביוּת שלו וודאית, או על מחקרים של מוסד, גם כשהאובייקטיביוּת שלו מסופקת. וראיה גדולה הוא לי המשאל הנזכר שערכו מפוקפק בעיני, גם משוּם שהצטמצם על קבוצה, כמעט הומוגאֶנית מבחינה סוציולוגית ופסיכולוגית, של קוראים צעירים, וגם משום שלא התרחב על גורמים אחרים: ספריות־בית והרכבן; ספריות בתי ספר וציבור וסטאטיסטיקה של תנועת השאלה לפי הגילים, וביחוד לפי גיל בני־הנעורים; הוצאות הספרים ובתי־מסחרם ותפוצת סחורתם לסוגיה. כי אם המשאל הנזכר הוא בחזקת האמת בה״א הידיעה, חידה היא ותהי לחידה: ככל שאנו נזקקים לספר עברי, שיצא לאור אך לפני שנים מעטות ובמספר הגון למדי של טפסים, הרי לעתים קרובות למדי הוא בבל־יימצא גם בחנות־הספרים וגם במחסן בית ההוצאה. מבין אני לשם מה מכרוֹ המוכר, אבל לשם מה קנאוֹ הקונה?

ועוד משהו: ערי־ישראל יש בהן הרבה חלוני־ראווה, שבהם הספרים מתחלפים לעתים קרובות למדי, שכן הספרים החדשים דוחקים את קודמיהם; חודש־חודש מודיעים בתי הוצאות־הספרים, ובמודעות־בשכר, בעתונים על ספריהם החדשים, והרי קושיה היא: מכאן לימדנו המשאל הנזכר, כי הנוער, שהם עיקר־הקוראים, אינו נותן עינו בספרים האלה, ומכאן יודעים אנו בפירוש, כי המו״לים אינם כת של רוטשילדים; כיצד בכל־זאת הם מוציאים חודש־חודש ספרי מקור ואינם פושטים רגל חודש־חודש? ומה בענין ספרי מקור ישנים — כגון כתבים מקובצים, החל במאפוּ ואילך, המתפשטים מהדורה מהדורה? ודאי ניתן לומר: לוחות מונחים בארון, שהדגש בתיבת האמצע: מונחים, אבל כבר נאמר משמו של חיים הזז: ספר, משיצא מכלל כתב־יד ונכנס לכלל דפוּס, ועומד בארון, דרכו שהוא מפריע למישהו.

שאלה אחרונה קלה משתי קודמותיה, הרי היא שאלה מעשית: האין זה מתפקידנו למצוא דרכים לחקירה מוסמכת ומהימנה, שאינה מכוונת לסנסציה של משאלים שנעשו מכת־מדינה, אלא לכך, שאנו, שהשאלה הזאת היא בנפשנו והתשובה לה עשוּיה שתכריע, אם אין אנו בחינת יגעים לריק ויולדים לבהלה, נדע דבר לאשורו. אמנם, מעמיסים אנו על קלוב פא״ן מעמסה על גבי מעמסה — הפגישה הקודמת הטילה עליו בריאת כלי־מבטא לעניני תירגום, הפגישה עתה עשוּיה להטיל עליו בריאת כלי־בדיקה למעמדה של הספרוּת החיה כגורם חי בקהל הקוראים, אך אין אנו יכולים שלא להעמיס. פשוט אין ברירה בידנוּ.

[י״ב כסלו תש״ך]

---

מאמר ב׳: חמש נקודות

מאת

דב סדן

א

ביקש קלוב פא״ן בישראל לכבד את זכרו של מי שהיה נשיאו, צבי וויסלבסקי עליו השלום, עשה את כינוסו יום־עיון בכתביו, ונבררה מתוכם סוגיה אחת, סוגית לשון ולשונות, ונתכבדתי לפתוח בה על דרך הבירור וההשגה, ונמשכה לה לפתיחתי חליפת־דברים של חברי־הקלוב, וכשם שנתכבדתי לפתוח נתכבדתי לסיים, על דרך תשובה לדברי חברי. ביתר דיוק: לקצת דבריהם, שכן היו בהם גם דברים שזיקתם לדברי היתה עקיפה, כשם שהיו בהם דברים שזיקתם היתה סמוכה אך תוספת חידושם מרובה, וכאן וכאן הייתי חייב לדחות ניסוי־תשובתי, שעדיין לא הבשילה הבנת דבריהם בדעתי. אי לכך לא עניתי אלא בחמש נקודות.

ב

הנקודה הראשונה: בדברי־הפּתיחה ביקשתי להעמיד על שני הבדלים חשובים, שעיוּני בדברי וויסלבסקי העמידני עליהם. ענין הזר ודרכו אל הלשון העברית וענין החדש ודרכו בתוכה. זר — פירושו מי שהיה רחוק מלשוננו על־פי מסיבות־גידולו ובא אליה בימי־נעוריו המאוחרים וביחוד בימי־עמידתו או קירובם; חדש פירושו מי שנולד בתוך הלשון ומתוכה ונקנתה לו כמאליה, שלא כדרך שנקנתה לדורות הקודמים. לענין הזר, או ביתר דיוק: הרחוק, טענתי כי לא טרחנו עליו כהלכה, לסייעו בהשרשתו בלשוננו, וגם עתה, בימי האולפנים, אני רואה אמנם ברכתם, אך מתוך שאין אני בקיא בשיטותיהם ומנגנאותיהם, איני יודע אם נסיונותיהם כבר נתגבשוּ כדי כללי־הוראה, וביחוד איני יודע מה כוחם להרחיב את קנין־הלשון כדי קנין־הספרות. כדי לעמוד על הבעייה הזאת דין שנבדוק חזיונותיה המוצלחים ביותר; כוונתי לעולי המערב, ששבו ללשוננו, הן כמקבלים הן כנותנים — לימיני ישב החלוץ של המעשה הרב הזה, הוא שמואל ה. ברגמן — ושיבתם, ביחוד ללשון־הכתיבה, כמין חוקה מיוחדת לה. עיקרה של חוקה זו שלשוננו כלשון־כתיבתם משמשתם בתחום מסוים של הספרות, תחום ההגוּת והחקר, שכן מעטים שבהם שהפליגו ממנו לתחום המסה, כל שכן לתחום השירה, ואם לא אטעה הרי תחום־הסיפור כמעט שהוא חסר מן הספר. ואף בענין השירה אין לפנינו, בעצם, אלא צמד שמות — מרדכי גיאורגו לאנגר ואריה לודביג שטראוס. צמד זה ראוי לבדוק בטיב שירתם וביחוד במקורי יניקתה — הראשון, לאנגר, שגלגולי חייו הם פרשה לגופה, שירתו מעידה על עצמה, שאין יניקתה משירת העברים של הדורות האחרונים. ולא עוד כשהייתי מדבר עמו על דרכו בשירה, הייתי אומר לו את שאני אומר עכשיו על צעירי־משוררינו, כלומר כי על־פי שירתם ניתן להוכיח בנקל, כי ביאליק לא היה ולא נברא, מבחינת גורם להם, בין גורם שהם מקבלים יסודותיו בין גורם שהם דוחים יסודותיו; בדיבור אחר: אין הוא קיים כגורם שהם נאבקים בו. וכך הייתי אומר לו ללאנגר: אפשר אתה יודע את ביאליק שלא כתבת עליו, כדרך שאתה יודע את יעקב כהן שכתבת עליו, אבל על־פי שיריך הידיעה הזאת היא ידיעה צרכנית שאינה נכנסת לכלל ידיעה יצרנית, והוא אמנם היה מודה ואומר: מה אעשה והמשורר, שאני חש מגע קרוב, אינטימי עמו הוא מעבר לשירת העברים בדורות האחרונים הלא הוא ר׳ ישראל נגא׳רה. ואילו האחרון, שטראוס, פסיחתו גדולה משל קודמו — הוא, שהיה מפליא בהוראת פרקים בספרות העברית בדורות אחרונים, והשכיל בניתוח שיריו של ביאליק, שירתו שלו ינקה מתחום רחוק יותר, משירת ימי־הבינים.

השאלה על שום מה עולי־המערב ששבו בימי עמידתם ללשוננו כלשון כתיבה, רובם הפליגו לתחומם של הגות וחקר ואך מיעוטם, שפירושו צמד בלבד, נטו לצד השירה, וגם בה לא מצאו קישור סמוך לדורות אחרונים, מתחדדת כשאנו מתבוננים בהיפך הדרך, שעלו בה בני שבט־ספרד, ששבו גם הם, לאחר הפסקה, למסילה החשובה כּמסילתה המרכזית של ספרותנו. אחינו אלה, השונים כל־כך מבני־המערב בגישתם ורמתם, לא באו לתחום־ההגות, ואף לא לתחום־השירה, אלא כמעט לתחום־הסיפור בלבד. אבל דין לזכור, שדרכם ללשוננו שונה משל בני־המערב, והיא שהכשירתם לתחומו של הסיפור, כשם שמסיבות־גידולם הגבילום בו.

ולענין החדש, כלומר שנולד בתוך הלשון ומתוכה, דין לזכור, שעצם הרגשתו לגבי הלשון היא שונה במוחלט מהרגשתו של הדור הקודם, דור־הוריו, שהרגשת הקדושה של הדורות הקודמים נמשכה להם לתוך מציאות־החולין. הדור הקודם, מנהגו כלפי הלשון היה בחינת לשם ייחוד, הוא כביכול טבל את עצמו קודם למעשה הכתיבה, ואפילו קודם למעשה־הדיבור. הוא השאיל לה ללשונו מיחסו אליה בימי־ילדותו, הלא הוא היחס אל דבר של קדושה, היא היא הקדושה, שהעניק לכל ביטויי הלשון ויהיו חולי חולין. דור בניו ובנותיו, שגדל בתוך הלשון החיה ומתוכה, שוב אין בו ואי אפשר שיהיה בו מיחס הוריו אליה, ומעמד זה יש בו יתרון כשם שיש בו מגרעת.

ג

הנקודה השניה: כשינוי היחס אל הלשון הוא שינוי היחס אל הספרוּת. אֵאחז בדוגמאות שהזכירה רחל כצנלסון — הצעירים הטוענים, כי ברדיצ׳בסקי או ברנר מטילים בהם שיעמום. ואאחז בדוגמאות אלו כרוח הערתו של שלום קרמר, כי הכוונה לטובים ולאמיתיים שבצעירים האלה. נניח לה לתיבת שיעמום, שהיא תיבה קשה, ונקשה קושיה שכך לשונה: האמנם אנו רשאים לדרוש מהם, מאותם צעירים ושכמותם, שינהגו בהם בברדיצ׳בסקי ובברנר, כדרך שאנו נהגנוּ ונוהגים בהם. כלומר, האם רשאים אנו לשכוח, כי שני הסופרים הגדולים האלה הם חלק של האבטוביוגראפיה שלנו, בין אבטוביוגראפיה ממשית בין אבטוביוגראפיה מדומה. אזכיר, כי שמואל ה. ברגמן היתה לו הסתייגות, כמעט עקרונית, בענין ברנר וראייתו, לפני ארבעים שנה ומעלה, במאמרו Der Schwarzseher, כלומר: רואה שחורות, לא כל שכן דור הצעירים יותר, כבני־דורי, שגידולם ועצם־עמידתם כלפי העולם והחיים היו שונים במכריע משל ברנר. אמת, בכל זאת אירע דבר־מה משונהּ: אנו, דור הצעירים בימים הרחוקים ההם, שוב לא היה לנו צד שווה בדרך־ההתפתחות ומהלך־החוויות של ברדיצ׳בסקי או ברנר, אבל כוח רישומם בנו היה גדול כל־כך, שמצאנו אפשרות, ואפילו כורח, להזדהות עם ראשי הנפשות הפועלות, או הנפעלות, בסיפוריהם, שחותמם חותמה של האבטוביוגראפיה שלהם. מה אכחיש, כשקראתי בנעורי סיפורי ברנר דימיתי, כי הוא מדבר לא בלבד אלי אלא גם עלי. אפשרות זו וכורח זה פקע כוחם לגבי בנינו ובנותינו. עתה סופרים אלה וכמותם נדרשים להקנות את עולמם למי שאיננו שותף ואינו מדמה להיות שותף באבטוביוגראפיה שלהם. לאמור, הם נבחנים לפי כוחם להקנות לדור רחוק מהם את אמיתם בכוח אמנותם ושיעור־כיבושה.

ודאי נודעת חשיבוּת גדולה לקיוּמה של מצווּת את פתח לו, אבל אם אנו באים לקיימה, חובה שנזכור, כי שאלת התעניינותו של דור הצעירים בספרוּת העברית, אסור שתהא מצומצמת על מפה קטנה של ספרות הדור הקודם בלבד. ברדיצ׳בסקי, ברנר וכמותם, הקרובים משום טעמים מסוּימים לרובנו או לרבים מקרבנו, אינם כל המפה כולה. והשואל, האם דור הצעירים מתעניין בהם, דין שישאל האמנם בהם בלבד אינו מתעניין, ואילו בכל שהיה סביבם ולפניהם הוא מתעניין. ואל נשכח, כי אמנם אנו שהרגלנו אותם להצטמצם על מפה קטנה, מתוך ששיננו להם, כי ספרות הדורות האחרונים, הנמשכת מראשוני המשכילים ואילך, שקולה כנגד כל שהיה סביביה ולפניה ועל־כן יש בידיעתה כדי יציאת עיקרה של חובת ההתעניינות בספרותנו בכלל. לאמור, כשאנו דחינו דורי דורות של תרבות ויצירתה ממרכז ההתעניינות מפני חטיבת יצירה קרובה, שהגזמנו בה, צדיקים אנחנו ולא חטאנו, ואם בנינו דוחים שנים או שלושה דורות לפניהם, מפני מה שנחשב להם חדש יותר, שאול חטאו.

ודאי שלא נעלם ממני טעמו של צמצום ההתעניינות על ספרות דורות אחרונים, הקרויה ספרות חדשה, כשם שלא נעלם ממני הטעם של סיגול ספרות הדורות הרחוקים לטעמה ולתפיסתה של ספרות הדורות האחרונים, כביכול כל תרבות־ישראל על אפיה עד שערי תקופת ההשכלה, אינה אלא אסקופה למצעדה של התרבות העברית על טהרת החילוניות. אין צריך רוב דברים כדי להוכיח עד מה מנהגנו זה חוסם דרכם של דור הצעירים להבנת תרבות ישראל שהיתה כפי שהיתה. שהרי אם גם נתחכם פי כמה משאנו מתחכמים עתה ונטייל על־פני ספרותנוּ לאורך כל הדורות כדי לשלות ממנה את הגילויים הניתנים להתפרש כגילויי חילוניות ונצרף לנו, בכוח האופיראציות האלה, מסילת חול ארוכה יותר, ונכריז עליהם כעל המסילה בה״א הידיעה תהא זו בדייה, ואפילו לא יפה, שאמיתה של תולדתנו, כתולדת אמונה, מכחישתה. זה שנים הרבה שאני מטריד בתיבת־זימרה זו את חברי הסופרים והמורים, ואני משמיע וחוזר ומשמיע בכתב ובעל פה אותו תקליט ואין הדברים נקלטים.

ד

הנקודה השלישית: בדברי לא נגעתי בשאלת הלשון ותמורותיה, אבל משנגעו בה החברים, אומר בה מלה, שכבר אמרתי בזה כמה דברים של התראה בישיבת האקדמיה ללשון העברית ונדפסו בזכרונותיה והקורא יקרא. עתה אסתפק כדרך משל בשני מעשים שהיו וכך היו. מעשה בפגישה הראשונה של חברי־האקדמיה וכבוד נשיא־המדינה בביתו, ושבה הירצה בשם כולנו צבי וויסלבסקי במסכת בעיות התירגום. עמד כבוד הנשיא וסיפר, כי בבואו, בפעם הראשונה לארצנו, ביקר בביתו של אליעזר בן יהודה, וכשראה כי הגברת בן יהודה הביאה עוגה יפה, וסבור היה שטרחה לכבודו, ביקש סליחה על שנגרמה לה טירחה; השיבה לו, כי לא טרחה לכבודו בלבד, אלא לכבוד מאורע חשוב — נודע לה, כי מצוּיות כבר עשר משפּחות המדברות עברית. לשמע דברי הנשיא הרהרתי בלבי: בשנת הולדתי לא היה אלא מנין משפּחות דוברות עברית ועכשיו חייבני להניח, כי במשך תקופה קצרה כל־כך הספיקו להתחולל שינויים ותמורות, עד־כדי חילופה של לשוננו הישנה בלשון חדשה כרוח הכינויים: עברית חדשה, עברית שלנו, עברית ישראלית וכדומה, ולא עוד: נענוּע ההן לכל אלה, מעל דוכן גבוה, נעשה בוודאות כל־כך, עד שאני חושש, שמא יהא אסור לפקפק בכל הפלאים האלה, שמקצתם סיפר לנו עתה חיים רבין. ואומר, יותר משפליאים הדברים על התהליכים והתהפוכות, מפליא מה שהם לא בלבד דברי מחקר אלא גם דברי דביקות חסידית, באופן שהמחקר נעשה ברוחה של אותה דביקות חסידית, ונמצא המחקר יוצא מכלל עצמו ונכנס לכלל פוליטיקה. והרי המעשה האחר שהיה, והוא מעשה שאירע בכפר ילדותי — ישב בו מי שנחטף בקטנותו בידי צוענים ושהה כמה שנים ביניהם, וכשחזר לאחר רוב גלגולים לביתו, היה בהול לראות בהצגותיהם של הצוענים, שנערכו בחצר בית המזיגה של סבי. היה יושב, ער ורגש, מתבונן ומלחש על אזני: הבט וראה, כיצד הם זורקים את הילדים באויר, רואה אתה ילד זה — הוא שלהם, ורואה אתה ילד זה — הוא גנוב. הטלתי פקפוק בדבריו, שלא ראיתי הבדל בין זה וזה, זה שחור וזה שחור; הסביר לי: דע, שיש זריקה ויש זריקה, הצופה אינו מרגיש בהבדל, אבל הצועני הזורק יודעו, שזריקה אחת אין בה סכנת חיים ואותה יעשה בילדיו שלו עצמו, וזריקה אחרת יש בה סכנת־חיים ואותה יעשה בילדים שאינם שלו עצמו.

עד כאן המשל הכפול, מכאן ואילך נמשלם — תקופת כניסתה של לשוננו לתוך החיים ומלואם תקופה קצרה היא, וממילא, כפי ששמענו מתוך המעשה שהיה, לשוננו כמותה כילד שזריקתו באויר סכנתה בצידה, הכל לפי שיעורי הזריקה. ומה אעשה, וככל שאני מתבונן בכל אותה השקידה בחקר הלשון ומיני הזריקה שהיא נזרקת מחמת ההיטורוגניה של דוֹבריה; ככל שאני מתבונן בכל אותה הטירחה ללקט כל פיהוקי־הדיבור וגיהוקיו, ורואה את השוקדים והמלקטים בהולים על סיטוניות של מתן־הכשר לכל אלה, איני יכול שלא להעלות לפני את מעשה הצוענים ומנהגם בילדיהם הגנובים עמם.

ושלא יגלו בי פנים שלא כהלכה אומר שאיני משתטה להאמין, שאפשר לנעול את הלשון בפני הרוחות, אבל גדולי אויביה הם בעלי־הקצוות, בין אלה העושים עצמם כארז שסופו הרוח משברתו ובין אלה העושים עצמם כקנה שסופו הרוח ממעכתו, כי הלשון כיסוד חיים יש בה גם אמצע, לא אמצע של פשרה אלא אמצע של מתיחות־תמיד.

ה

הנקודה הרביעית: לא שׂשׂתי ליכנס בסוגיה קשה זו, שהכניסוני בה דבריו המזעזעים של א. אשמן, ולא בלבד משום שהיא בתחומה של מסכת קשה, כמסכת ההיסטוריוסופיה. הקלות הזאת, שמגלים קצת בנינו ובנותינו, ביחוד המשכילים שבהם, לנטוש את הערכים שעמלנו להקנותם להם, הקלות שנתגלתה ביחוד בחוגי סטודנטים שלנו שנקלעו לכרכי־הים, עשויה וחייבת להעלות בלבנו הרהורים מרים. ועיקרם ההרהור, האם הקלות הזאת אינה בתה של קלות גדולה ממנה — קלות העקירה מביתנו וקלות הנטיעה בבית לא לנו, קלות נטיעה שסכנתה אינה צריכה הוכחה. והקשה מכל הוא הרהור־לוואי, אם אין לפנינו היצר של נדודי־עולם המחלחל בנפשנו, כמורשת גורלנו. אודה, כי אימת ההרהור הזה עלי מכבר הימים — לפני שנים הרבה התעניינתי במחקריו המוזרים של ארנסט פוּרמן, שפירסם מעל דפי כתבי־העת שלו Zweifel ו־Auriga, ובכללם התיאוריה שלו כי כמה וכמה מגילויי־הלשון הספרדית מסתברים מתוך רישומה של הלשון העברית וביאור הרישום אינו ממציאותם של צאצאי העברים בספרד בתקופה הידועה לנו אלא בתקופה רחוקה רחוקה ביותר, כלומר קודם שהיו בגלות מצרים. התיאוריה לגופה צריכה בדיקה כשאר התיאוריות המופרכות של אותו חוקר, שלא ידעתי סופו ואיני יודע, אם מותר לשערו על־פי שם הוצאת כתביו Folkwang, אבל עצם ההשערה, כי בני־עמנו מעגל נדודיהם הוא מעגל־תמיד של רצוא ושוב, עשתה בי רושם מתמיה, לפחות מתמיה. אמרתי: לפחות, שכן התמיהה גדלה כדי אימה, כששמעתי לימים מפי ח נ ביאליק באחת מהרצאותיו, בענין קין והבל, כיסוד הנדודים וניגודו, הנלחמים בנו למלוא אורך תולדתנו, והם לא בלבד דבר שהיה אלא גם דבר שיהיה. ידעתי כי ביאליק לא נפטר מעולם מצד־מה של הסתייגות לגבי התפיסה המצויה של הציונות, אבל הפּרוֹגנוזה, שנשמעה מתוך דבריו, שלא באנו אלא לנוח בארצנו, כדי לשוב ולנדוד על־פני העולם, אי אפשר היה לה שלא תרעיש את שומעה. יפה הערתו של א. אשמן, כי הדבר טעון עיון לגבי מגמות חינוך בדורנו. והתשובה היא, כי בין נכניס את עצמנו בין לא נכניס את עצמנו למרחקי היסטוריוסופיה ומרחביה, הרי אין אנו מחוייבים בכל גזירה היוצאת מלפניה, כי לא גורם סביל אלא גורם פעיל אנו בהיסטוריה. וביותר שמה שאנחנו ביקשנו ועשינו, על סמך מאווייהם של כל הדורות ביקשנו ועשינו — הלא הם המאוויים הכלולים בתפילה: תקע בשופר גדול לחירותנו ושא נס לקבץ גלויותינו וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו.

ו

הנקודה החמישית: ממכלול הערכים של עצמנוּ, מודים עתה כל שבי־ציון בערך ארצנו ובערך לשוננו. ולענין לשוננוּ נשאלה שאלה נכבדה, כפי שניסחה בן־ציון בנשלום — נצחונה של הלשון העברית בקרב העם בארצו היא לו דבר של ודאי, אלא קושיה היא, אם לשוננו תהא לשון תרבות, וביחוד לשון תרבות גדולה. חוששני שהוא מניח אפשרות שאינה באפשר, והריני נוטל מידת עזות לומר, כי לשוננו או שתהיה לשון תרבות, וביחוד לשון תרבות גדולה, על־פי הנדוניה שלה, או שלא תהיה בכלל. הראיות של העמים שבאו מן הדיבור אל הספר, אינן ראיות לעם שבא מן הספר אל הדיבור. האפשרות כי לשוננו לא תהיה גם לשון תרבות, ולשון תרבות גדולה, כרוכה בחברתה, כי היא תינתק מתולדתה ומורשתה, שהיו תרבות ותרבות גדולה. ואיני רוצה להשתמט מלומר את שאמרתי פעמים הרבה, וביחוד לאחר ששלום קרמר עוררני לכך — אמת, ודאות היא בי, כי תרבות ישראל כראשיתה אחריתה, כשם שהיתה ביסודה אמונה ודת כך תהיה אמונה ודת, גם אם בינתיים יש אינטררגנום. אבל אין לי כל ענין שלא להודות, כי מוקד הדינאמיוּת ההיסטורית־אקטואלית שלנו הוא עכשיו בתחומו של האינטררגנום; ואף לא יועילנו, אם לא אודה בכך, שהרי עמידתי שלי עצמי בתוך אותו אינטררגנום. הליכה למאה שערים, לא כל שכן לשורות ״המזרחי״ וכדומה, היא מלאכה קלה, והרוצה לילך יילך, אבל מרכז הפעילות הוא לעת־עתה בחטיבה החילונית, וראייה דיאלקטית מניחה לישב ולפעול בקרבה גם למי שאין החילוניות של תרבותנו נחשבת לו אלא כמין עראי דיאלקטי, או אם לדבר בפשיטות יותר: כמין מתוך שלא לשמה בא לשמה.

השאלה החשובה ביותר היא, מה אנו עושים להם, מה אנו נותנים להם לבנינו ולבנותינו. אם לנסח את השאלה כדרך תביעה וחובה, הרי התשובה לה היא, שאין אנו נדרשים אלא לדבר שהוא מועט ומרובה כאחת: נספר להם מה היתה תרבותנו לאמיתה ומה היתה ספרותנו לאמיתה, מה הם תכניתם וכוונתם לאמיתם. ודאי, אפשר לשוטט בערוגות ספרותנו בתקופת ערב וספרד ואשכנז וללקט מהם מה שהוא מתדמה בענינו וטעמו לתפיסתה של החילוניות, כפי שנתגבשה במאה השנים האחרונות — אם לנקוט מנין שהוא גוזמה־לרובא — ואחר־כך להכריז: הרי לפניך תרבות ישראל וספרותו; אבל מלאכה זו, הנעשית מעברים, הרבה מידות יפות יש בה, אולם מידת האמת אין בה, והרי בכל־זאת חובה עלינו לספר להם לבנינו ולבנותינו דברים כאמיתם.

על שום מה אמרתי זאת, על שום אופטימיוּת שבי הנשענת אל אמונה בסוג האדם, הקרוי נוער. אם לא נרמה אותו ולא נשעשעו בבדיות או קונסטרוּקציות, וביחוד אם נספר לו את כל האמת על תרבותנוּ, תכניה ומהותם כהווייתם, נוכל לסמוך ולבטוח, כי הנוער יעשה באמת הזאת מה שהוא יכול ומחוייב לעשות. שהרי מתוך הכרת האמת תבוא קונפרונטציה חדשה בין בנינו ובנותינו, או נכדינו ונכדותינו, ובין תרבות ישראל כהווייתה. לא זו בלבד שלא תהא זו פגישה עם אישי הספרות הקרויה חדשה בלבד ובאמצעותם בלבד, אלא פגישת־מישרים עם מקוריהם ומקורי מקוריהם. ולהערתו המתגרית של גבריאל טלפיר, כי אפרוש בשמות, הרי אם יפטרני מחובת מונה כרוכל, אסתפק באישי־־מסד גדולים, למן משה רבנו וישעיהו דרך רבי עקיבא עד הרמב״ם ובעל הזוהר ועד ר׳ ישראל בעל שם טוב. יפגשו עמהם פנים אל פנים ודרכה של פגישה גדולה, עין בעין שאלה גדולה, ודרכה של שאלה גדולה תשובה גדולה.

ז

אחרון האישים במערכת הפגישה, ר׳ ישראל בעל שם טוב, השנה היא שנת פטירתו המאתיים, ובערב ההילולא ראוי להביא מה שמובא משמו לעניין ההלכה, שהאשה נקנית בשלוש דרכים: בכסף, בשטר ובביאה, שהיא מרמזת על מה שבין האדם בישראל ובין תורתו ואלהיו. קודם כל בחינת כסף מלשון כוסף, הוא כוסף האהבה הראשונה, שאם כוחו פג בא השטר, היא המצוה הכתובה וקיומה, ומתוכה הוא בא לבחינת ביאה, לזיווּג העליון, שהוא גדול אפילו מהכוסף הראשון. עד כאן המשל, מכאן ואילך הנמשל — פּתחנו דברינו בענין הלשון ונתרחב לנו לענינים סביביה ומעֵבר לה. אבל נזכור, כי הלשון אינה אלא בחינת שטר, ואם לא ננחיל את כל שלשוננו קלטה בה מברית בין הבתרים ומעמד הר סיני ועד דבר אחרוני האחרונים המאמינים בישראל, לא יצאנו ידי חובת אמת. ידענו גם ידענו את הפירוש, כפי שיצא מלפני אחד־העם, בענין החבית שהיא קיימת ועומדת ובענין יינה המתחלף והולך, וידענו כי הפירוש הזה הפליג הרבה מבעליו, שנאחזו בו רבים והרחיבו אותו כדי פסק הלכה, כי החבית עיקר ויינה טפל לה, אבל דין לזכור, כי גם עצם הפירוש הזה גם צאצאיו אינם אלא אינטררגנום.

[ב׳ אדר תש״ך]