א

בבואי לבדוק בכתבי, הזרויים על פני אכסניוות רבות ושונות, ולבור מהם את החיבורים, שכינוסם נראה מוצדק בעיני, ולפרסמם במגילת־הספר, ראיתי את עצמי כמי שמלקט ברשותו צרורי־אבנים העשויים, לדעתו, לשמש, מבחינה אחת או אחרת, אם בהרבה אם במעט, את בנין תודעתה של תרבותנו בכלל ושל ספרותנו בפרט, ואף שמות הספרים שהסדרתים עד־עתה: אבני בוחן, אבני־זכרון, אבני־ מפתן, אבני־בית מעידים על כך. הצד השווה בספרי אלה הוא במה שנושאיהם בעיקרם אישיים, ואילו עתה באתי להטיל חידוש־מה, בהביאי לרשות־הרבים ספר, שהצד השווה בפרקיו הוא במה שנושאיהם בעיות. קראתיו: אבני־בדק, משום שכוונת־דיונו בדק־בית־ספרותנוּ, ודרך־דיונו בדיקת מסדו ואגפיו. כדרכי בספרים שמניתי, דרכי אף בספרי זה, שהדברים, הכנוסים בו, ניתנים כדיוק־המטבע, שבו נתפרסמו ראשונה ברבים, שעל־כן נסמן מתחת לכל חיבור תאריך כתיבתו או פירסומו, ללמדך כי הוא משקף את מעמד הידיעה או ההערכה בנושא הנידון במתאים למועדו; ולכשירחיב – נרחיב. ודיה ליריעה צרה בשעתה.

ב

והתאריך שמתחת לכל חיבור וחיבור טעון תשומת־דעתו של הקורא, שכן החיבורים עצמם לא ניתנו בספר לפי סדר כתיבתם, אלא לפי סדר־עניניהם על שמונת מדוריו: לאחר מסת־המבוא, בת ששת הפרקים, המנסה לעמוד על מהותה של ספרותנו בדורות אחרונים על עיקרי בעייותיה, באים שארי המדורים, שעניניהם שונים, אך עשויים שיתלכדו כדי חטיבה חטיבה: בירור הייחוסים שבין ספרותנו עתה וספרות כל דורות־ישראל מזה וספרות־העולם, ביחוד ספרות־אירופה, מזה; ליבון מסכת התרגום לסוגיותיה; בינה במערכת הלשון גם לגופה גם לזימונה עם אחיותיה, וראש להן לשון יידיש; עיון בשדה הביקורת וביקורת־הביקורת. וכדי להרמיז על מעגל התולדה והחיים, שבו מתרחשת כל ההוויה הרוחנית הזאת, ניתנו כהשלם־הדיונים, בסיומו של הספר, שני מדורים, המדור האחד שבחינתו אקטואלית יותר – הספרות והמציאות שעם תקומת מדינתנו; המדור האחר, שבחינתו היסטורית יותר – תהייה על שרשי תרבות ישראל ומוסרו.

הדברים למדוריהם אינם מתימרים להעמיד שיטה מלוכדה, אך הם מתאמרים להיות תרומה נאמנה לה, והיגיעה לקיים את התפקיד הזה ניכרת, כמדומה, גם במה שראיתי לחזור, במעמדי־דיון שונים ובשיעורי־דיון, על כמה וכמה רעיונות, בניסוחים שונים, שאם אין בהם כדי דברי־תורה יש בהם, כהישג־ידי, מדרכם, שכשהם הרבה במקום אחד הם עשירים מעט במקום אחר, וברוך הנותם ליעף כוח.

ג

הריני מחזיק טובה להוצאת הקיבוץ המאוחד, שכבר סייעתני בכינוס נפוצותי, שכן הוציאה קודם שני ספרי בזה (“הנמר וידידו המנמנם”; “על ש”י עגנון, מסה עיון וחקר"), וביחוד נתונה תודתי לעורך, ידידי משה בסוק, שנתן לבו ועינו גם על ספרי עתה, ועזרני בקביעת־מתכונתו ותיקנני בעצה טובה ופקח עליו מתחילת־סידורו עד גמר־דפיסתו, ומובטחני כי גם ההוצאה גם הוא אין ברכת כהן קלה בעיניהם.

ד.ס.

כ“א תמוז תשכ”ב

אבני בדק: I

מאת

דב סדן

---

מסת־מבוא ל"אבני בדק"

מאת

דב סדן

מאמר א': מסגרת ובדיקתה

כנודע, כבר יש בידינו כמה וכמה מחקרים גדולים ואף ספרים כוללים לתולדות הספרות שלנו בדורות האחרונים ומן הדין היה, כי נראה את הדרך גם סלולה גם ברורה לפנינו. ולא היא; ככל שאנו מבקשים לעיין, אם בפרק מפרקי התקופה הזאת אם בתקופה כולה, קופצים עלינו כמה וכמה קשיים, המתראים כקשיים של מתוֹדה ובאמת הם קשיים של מהות, הקשיים האלה, שכל אחד מפותל מחברו, סוגם כפול. הסוג האחד שאין בידנו לשנותו – גורלה ומעמדה של הספרות הזאת; הסוג האחר שיש בידנו לשנותו – גישתם של חוקריה לשיטותיהם.

אם נאמר לבדוק את הגישה הזאת, נהא חייבים להפליג לעיקרו של דבר, כלומר להתבונן בעצם־המושג של ספרות עברית חדשה, ועד־מהראה תתגלה לנו סתירה בדרכם של כותבי תולדותיה, הללו ניסו לגרוס את הספרות הזאת, על התפתחותה המיוחדת, בתוך סכימה שאולה, שנהגו בה פעמים שימוש מיכני, בין מתוך כך ובין לשם כך הטילו שינוי שאינו מצוי בתולדות ספרויות אחרות. כותב ספרות של עם ועם בתקופה מסויימת מכליל בה כל שנוצר בה בלשון הראשה, המהדר מרחיב את הגבולים וכונס בתוכם גם מה שנוצר בדיאַלוגים שלה. ואילו כותבי תולדות הספרות החדשה שלנו כוללים בה לא כל שנוצר בלשוננו בדורות האחרונים אלא חלקה בלבד – מה שנמשך ממעגל ההשכלה (מנדלסון ואילך) ולכל המרובה הם מוסיפים, וגם הוספה זאת אינה שלמה, מה שקדם למעגל ההשכלה, אם ברוח אם ביסודות (רמח"ל), ומעמידים מחוצה לדיונם את שאר הספרות שנוצרה באוּמה באותה תקופה עצמה. לאמר, בבואם לדון תקופה שלמה של כמאתיים שנה הם מותחים קו של הבדלה ביצירה הכוללת של האומה וכותבים, בעצם, חלק של הספרות הזאת, שבו אין החלקים האחרים נראים, לפחות במחצית התקופה הזאת ומעלה, אלא כאספקלריה העקומה של סאַטירה ופולמסאות. הדברים האלה צריכים הדגשה, ביחוד עתה ממרחק־הימים, שבו רואים את שלושת זרמי הספרות העיקריים – של תנועת ההשכלה, תנועת החסידות, תנועת המתנגדות – יונקים, מעֵבר לגילויי־ניגודיהם, ממסתרי־שרשים משותפים, ביתר דיוּק: משורש אחד, ונפגשים בסופם בצמרת אחת, שעל כן הספרות של שלושתם, היא־היא הספרות העברית החדשה. אולם חוקרי ספרותנוּ, תחת להגיע אל הקרקע המזועזעת והמשותפת, שהצמיחה מתוך שורש אחד את הקנה מרובה־הבדים, למצוא את הדרך המיוחדת של דיוּן ותיאור, של סיוג והערכה – dir=“rtl”>הטילו אותו קו של הבדלה בלב התקופה הגדולה הזאת, והוא קו, שככל שנרחיק מימי התקופה הנידונת, תתלבט ותלך המלאכותיות ואף השרירות שבו.

ודאי, שלוש בחינות־היסוד, מבדילות בין חטיבת־הספרות הזאת הנמשכת מתנועת ההשכלה ובין חטיבות־הספרות האחרות, שחייהן נמשכו גם בזמנה ואף מעבר לו – בחינת חילוניוּת, בחינת האידיאולוגיה, בחינת הצורה – יש בהן כדי לקבוע ייחודה אך אין בהן כדי לקבוע יחידותה. והיא לא תיקבע, גם אם נעריך את סוגי־הספרות האלה לפי ערכם הכפול – משקל־התכנים ורוחק־השפעתם. אם משקל־התכנים, הרי דווקא ההבדלה המלאכותית ההיא, אין בה כדי לסייענו בהמצאת המאזניים לשקול, מה גדול ממה – dir=“rtl”>האם עולם המושגים של ההשכלה, שעיקרה בכבישת מרחב; האם עולם הדימויים של החסידות שעיקרה בהסערת העומק. ואם לרוחק־ההשפעה, הרי דווקא ההבדלה המלאכותית ההיא אין בה כדי לסייענו בהמצאת קנה־המידה למדוד, מה מרובה ממה – האם כוחה של ההשכלה, שהפקיעה קליפה ישנה והקרינה קליפה חדשה לתכנית חדשה; אם כוחה של החסידות, שהפקיעה קליפה ישנה מתוך חידוש התוכן הישן, וסופה גילגלה גרעינה לתוך קליפת יריבתה. רק ראייה כוללת של ספרותנו לכל זרמיה יש בידה לתת בידינו מאזניים כאלה וקנה מידה כזה, ואילו ההפרדה, שנהגה ונוהגת בכתיבת־תולדות־ספרותנוּ, עשוּיה להביא, ואמנם גם הביאה, להערכה דיספּרופּורציונאלית, ביחוד אם כותב־התולדות נמשך, בין ביודעים ובין בלא יודעים, להזדהוּת עם מסכת־דיוּנו, בעיותיה ואישיה, אפילו גבולה של הספרות העברית החדשה, כנוסח המקובל, מחייב דיוּן כולל בספרותנו בדורות האחרונים לכל ענפיה, על אחת כמה וכמה אם אנחנו כופרים בעצם־ההגדרה של הספרות החדשה ואנו תולים אותה בכל מה שנוצר בלשוננו בדורות האחרונים ואנו רואים כל יצירה נושאת בה, אם על כרחה אם ממילא, חותם המיפנה המכריע בתולדותינו, שחל ימים הרבה־הרבה קודם שמנדלסון שקד על תרגומו וביאורו, וקודם שוויזל טרח בביכּורי־הפּובליציסטיקה שלו.

ודוק: ימים הרבה־הרבה קודם לכך, לאמור כי גם מי שמעמיד בראשה של הספרות החדשה את רמח“ל, אינו בעינינו אלא כמי שהיה מחויב לעשות דרך הגונה ועשה אך פסיעה קטנה בה. וגם פסיעה קטנה זו היא הרת סתירות: רמח”ל, שנתכבד בכבוד־אבהות לספרות העברית החדשה, לא נתכבד מלוא כבודו ועצמו ­– הוא בדומה לאושפיז נכבד, שמשהעמיד רגלו האחת בתוך האולם, נסגרה בפניו הדלת ועיקר־קומתו נשאר מחוצה לו. ואין החיזיון הזה משתנה על ידי כך, שמכניס־האורח (פ. לחובר) יצא במחקר מיוחד ידי חובה לשאר אישיוּתו של רמח“ל (שירים מחזות), הנכלל בתוך הספרות העברית החדשה, לא נתכבד בכבודו ועצמו – הוא בדומה לאושפיז נכבד, שמשהעמיד רגלו האחת בתוך האולם, נסגרה בפניו הדלת ועיקר־קומתו נשאר מחוצה לו. ואין החיזיון הזה משתנה על ידי כך, מכניס־האורח (פ. לחובר) יצא במחקר מיוחד ידי חובה לשאר אישיוּתו של רמח”ל ואף הגיע ונלחם להכרה, כי אין להבדיל בין חלקו האחד של רמח"ל (שירים מחזות), הנכלל בתוך הספרות העברית החדשה, ובין שאר חלקיו שאינם נכללים בה (ספרי קבלה ומוסר), אלא הבדל של צורה בלבד. מצא כי־שיטת־ההבדלה, שמלאכותיותה בולטת במיוחד בפרשה זאת, מפסידה לנו את האישיות הגדולה בדורה וכמה דורות אחריה, שהרי תחת לראותה עולה ונצמחת בענפיה השונים משרשה האחד, אנו מפצלים אותה באופן שמה שהיה בחייה ובפעלה כטפלה לעיקר והזריח אך קטע שלה, נעשה כביכול כחטיבה אוטונומית המסייעת, אמנם, בידינו לרקום יריעה חלקה, ואפילו חלקלקה, של תולדות־ספרות, אוּלם עוקרת, בפסיעתה הראשונה, ערך גדול בספרות, אם גדול־ערכיה – ערכה של אישיות, הנערכת פה דרגות דרגות, לא לפי עיקר־יצירתה, אלא לפי סוג־צורתה.

אמת, גם בדוגמה הגדולה שראינו – dir=“rtl”>קו ההבדלה בלב התקופה; גם בדוגמה הקטנה שראינו – dir=“rtl”>קיצוצה של אישיות גדולה ופיצולה של אוּניה פּרסונלית, כרוכים כמה יתרונות ובכללם אחידות המסלול וחלקתו, ברוח הסכימה הנזכרת ונוסחה. אולם גם המוֹדה בסכימה ההיא יודע, כי היא מחייבת, למצער, מוֹדוּלציה – וזו לא תתכן בלא תשומת לב, לפחות תשומת לב, מלאה לכל הזרמים שפירנסו, אם במיוחד ואם במצוּמד ואם במעורבב, את תולדותינו בדורות האחרונים, ממילא את ספרותם. דוגמה לחוסר תשומת הלב ונזקוֹ תשמש לנו העובדה, הקטנה אך חשובה, כי חקר־הספרות שלנו, הטורח כל כך על מיונם של אישי הסופרים לפי זרמי ספרות או אסכולותיה ובבירורי־השפעותיהם עליהם, פוסח על מקורי־השפעה עמוקים מהם, שעיצבו את אישיותם, והם מקורי־השפעה הנמשכים מתנועות על זרמיהן, שחוקרינו מסרבים לכלול את ספרותם בכלל ספרותנוּ החדשה. הרי רק עצימת עינים מכונת, שגם היא פרי ההבדלה המלאכותית ההיא, יכולה להתעלם מחשיבותה של טיפולוגיה מגוונת, שגיבושיה החותכים הם החסידות מזה והמתנגדוּת מזה, כמורשת מנטאליוּת ותכונות, שפעולתה מרובה, ואפילו מכרעת, גם באַפים של אישי־הספרות גם בביטוים, אפילו כשכלי־ביטוים עשויים על דרך אסכולה אחת או אחרת, עד כדי דוגמאות מחכימות של מיני פסידומוֹרפוזה.

והתעלמות מולידה התעלמות. חקר־ספרותנו, המורגל – כפי שספרות ההשכלה מניחה זאת בנקל – dir=“rtl”>בביאור על פי מניעים גלויים, כמעט שאינו יודע דרך אחר לביאור החזיונות, המצטרפים כדי זרמי־התגברות על ההשכלה. כך, למשל, בבוא חוקר מחוקרינו לבאר את גילוי מאורה של החסידות בספרות בדור אחרון הריהו פּותח ביאורו בספר אדיאולוגי (צווייפל) ותולה בו זכות מופלגת של אבהות, כאילו היה בכוחה של אידיאולוגיה לחולל כתמורה הזאת. אולם הביאור הזה הוא, בזוית הראייה המקובלת, ביאור מוכרח ושינויה של זוית־הראייה פירושו שידוד־המערכות של חקר־ספרותנו. ושידוד מערכות כזה ראשיתו בהכרה, כי הזרמים היריבים להשכלה – או תאמר: הזרמים שהיא היתה יריבה להם – לא נפסק חוט־חייהם ויצירתם וממילא לא נפסק חוט ספרותם, ולא עוד אלא שהם חיוּ בִּמניעי־עומק גם בלבם של אלה שנתפסוּ להשכלה והיו בין חלוציה ובין מאַספיה, ולימים פרצו מניעי־עומק אלה כדמות התנועה, הנקראת בדין או שלא בדין רומאנטיקה או רומאנטיקה מחודשת וכדומה. יתירה מזו, חוקר ספרותנוּ בדורות אחרונים עודו חייב התבוננות גדולה, אם מורשת הזרמים האלה, שמעֵבר להשכלה, לא קיימה את עצמה גם ביריביה, אבירי ההשכלה עצמם. אפשר דרך העיון והדיון של חוקרי ספרותנוּ גורם – לפי שהם אוחזים בדרך הביאור הגיניטי וכמעט אינם נזקקים לדרך הביאור הדיאלקטי, לא ייפלא, כי כמה חזיונות נכבדים, ביחוד חזיונות־כפל, נפטרים על ידם שלא כמיצוּיו של דין. כי אילו אחזו בדרך הדיאלקטיקה אפשר והיו מקדימים למצוא את אותות פריצתם של הזרמים האחרים לתוך ספרות ההשכלה, ולא עוד אלא היו מגלים בעצם האספקלריה העקומה את חיפוייה, חילופה ואוּלי אפילו היפוכה.

קשיים אלה וכאלה – התגברוּת עליהם היא בידינו. ודאי, התגברוּת זו מחייבת גם מידת־עוז, גם כוח־בדיקה, גם חריצות־עיוּן, ואם נאמר לצאת באמת ידי חובה, לא נוכל לעשות בחקר ספרותנו החדשה בחינת ממשיכי תלם חרוש אלא בחינת נרים ניר חדש, אם כי מתוך הכרח או לשם נוחיות, לא נקיים בבת אחת וישן מפני חדש תוציאו. אבל יש קשיים שאין בידינו לשנותם ומקורם, כאמור, בגורלה ומעמדה של ספרותנו כנבואת גורלו ומעמדו של עמנו בדורות אחרונים. המדבר בספרותו של עם ועם מדבר לא בלבד בתחום מוגדר בלשון, אלא לרוב גם בתחום מוגדר בגיאוגרפיה שלה. האומר, למשל: ספרות רוסית, כוונתו גם לתחום גיאוגראפי מסויים, והוּא תחום נרחב רצוף בתוך משטח גדול יותר, תחומה של האוּמה הרוּסית הגדולה, אשר כאגפי מדינתה הם העמים האחרים. האומר למשל, ספרות גרמנית כוונתו לתחום גיאוגארפי מסויים והוא תחום נרחב ומפוזר בו מרכז אחד גדול, תחומה של גרמניה, אשר כאגפים ללשונה הם ארצות או מחוזות של דוברי גרמנית. לא כן האומר ספרות עברית בדורות אחרונים. כוונתו אינה לתחומו של עם שלם ולא לתחומה של ארץ שלימה, כיוון שנושאיה החיים (סופרים וקוראים) מתחלפים והולכים והגיאוגראפיה שלה נודדת והולכת, ושני החזיונות האלה, חילופי הנושאים ונדודי השטח, מתקיימים תוך כדי צמצום־מעגל. כי הספרוּת העברית של הדורות האחרונים מעגלה הטבעי – אם הביטוי הזה הולם בכלל את מעמדה של ספרות עם גוֹלה – היה כמעט זהה עם מעגל היהודים, שהיו אדוקים בלשון העברית כלשון ביטוי שלא היה בה כדי למלא כל צרכיהם בכל ספירות החיים, אך היה בה כדי למלא כל צרכיהם בספירה או בספירות, שנראו להם עיקר. והנה גם המעגל הזה, המצומצם מאליו, הצטמצם והלך, ואם נראה את תהליך צמצומו מבחינת מלחמתה של הלשון לקיוּמה עלינו לומר כי היתה זו מלחמה, שרובה ככולה – dir=“rtl”>נסיגה. מפּת הנסיגה הזאת מציינת לפנינו, כיצד לשוננו מקפחת שטח אחר שטח ובה אנו רואים בבירור, כיצד לשוננו מפסידה תחילה את שלוחי היהדוּת הספרדית בקצות אירופה, את איטליה מזה ואת הולאנד מזה, אחר כך היא מפסידה והולכת מרכזם של יהודי אשכנז, והלשון העברית חיותה במבצרה במזרח. ושמיטת טריטוריות זו מתחוללת עד דרך מפתיעה ומחרידה כאחת: הנה קמוּ בטריטוריות אלה מרכזי־ספרות, ספרות השכלה בלשוננו, ועמדו על תלם והנה נכחד ההמשך ונעלמו סופרים עבריים על קהלם ואינם עוד. הנה היא שוכלת את בני איטאליה והולאנד, בני גרמניה וביהם ומהרין ואין דורש לה פה זולת יחידים ומפלטה באוכלוסי־ישראל במזרחה של אירופה אשר גם בה אין היא נמלטת מסכנת שמיטה של תחומים. שהרי גם בה לשוננו על ספרותה נתבעה, כמו בארצות המערב, לעמוד בפני יריבתה, הלשון האחרת, אדרבה פה היא נתבעה לעמוד לפני יריבה כפולה – לשון הנכר ולשון הגלוּת. חוקר התולדות מסביר לנו על שום מה הספרוּת העברית, ילידת־ההשכלה במערבה של אירופה, לא היה בה לקיים שם את עצמה אלא בימי דור, כשם שהוא מסביר לנו על שום מה ראשית זו, שלא מצאה המשך סביבותיה, ראתה אחרית טובה יותר במזרחה של אירופה. מובן כי חוקר הספרוּת הנעזר בהסברות אלה, מביא במניין גורמי־חוץ וביחוד גורמי פנים, ובכללם בולטת לפניו העוּבדה, כי כוח־עמידתה של לשוננו וספרותה זאת יניקתו היא בקרקע שלפני ההשכלה ומעבר לה – התנועות של החסידות והמתנגדות, הן שהעמידו לספרות הזאת חיל־מילואים, שאפילו בהיותם מורדים במחצבתם הרי מורשתם היא שפירנסה כוח־חסינותם. ודאי, שההשכלה עצמה דימתה, כי הזרמים האלה הם לה אך קרקע ניצול, לחולל בו תמורותיה ולא ידעה כי הם לה קרקע חיוּת, כל־שכן שלא שיערה, שככל שהיא מקצה בהם הם מערימים עליה לפחות במידה שהיא כובשת אותם הם כבושים בתוכה.

הנסיגה הגדולה והרצופה של לשוננוּ כלשון ספרוּת של קיבוצים מעוררתנוּ לעיין בגורמים, שעמדוּ להם לקיבוצים האלה ליצור בלשוננו ספרוּת, ביחוּד על־פי נוסח ככל הגויים. מובן כי בהערכת הגורמים עלינו להבחין, כשם שאנו מבחינים בתופעות אחרות, בין מניעים גלויים ובין מניעים נסתרים, אין צריך טירחה יתירה, כדי להבין, כי המניעים הגלויים וביחוּד נימוקיהם, שעיקרם נימוקים אידיאולוגיים, אין בהם כדי לבאר, אפילו לתרץ, את המגמה הגדולה של הספרוּת הזאת – לתת את כל העולם בלשוננו. ואמנם תמיהה היא, כיצד לשון שלא היתה לה אחיזה בחיי יום יום ומתוך שמירת הקיוּם שלה עצמה – ניתן לומר: מתוך שמירת קיוּם תכליתית, כלומר מתוך החפץ לקיים אפשרות של לשון אחת בשביל האומה כולה ­– השתדלה תמיד שלא להיות כפופה ביותר להשפעות של לשונות־הסביבה וייחדה את עצמה לצרכים המשותפים לכל חלקי האומה; כיצד לשון זו מגלה, וביחוד בתקופת ההשכלה, חפץ טמיר להגיע לכלל יכולת של מילוי כל הצרכים, להיות כאחת הלשונות החיות, המחוננה באפשרות הגדרה והבעה לכל המיגוונת של הגות האדם ורגשו ומיצוים גם בהלך נפש גם במראה עינים. והתמיהה הזאת תגדל בעינינו משנזכור, כי אין הדברים אמורים בתחומה של ספרות יפה בלבד. אדרבה, סקירה קלה במפעלות ההשכלה בראשיתה ואמצעה מראָה לנו, כי היא רצתה באמת למלא את כל הצרכים – מכוח מאמציה למדנו לכתוב בלשוננו לא בלבד שיר או נובילה או מאמר כמתכונת המצוּיה בספרוּת אירופה, מכוחם למדנו לכתוב בלשוננו גם דבר חכמה ומדע שחסרנו בהם אוצר מונחים. וראוי שניתן דעתנו על כך, כי בנקוּדה זו תקופת־ההשכלה דומה יותר לתקופתנוּ, שבה לשוננו מנסה באמת וברוב הצלחה למלא, במעגל־חיים שהוא בערך כדרך הטבע, את כל צרכי החיים, משהיא דומה לתקופת הביניים, עד שעולה בנו הרהור: הרי מה שההשכלה כיוונה בראשיתה מתקיים, בעצם, רק עתה בארצנוּ. והרהור זה גורר כמין בן־הרהור: כאילו מה שנעשה בראשית־ההשכלה היה מכוּון למציאותנו עתה.

והשאלה היא: האמנם מכוּון? התשוּבה היא: לאו והן. ודאי, אילו נטלנוּ לו לאחד מראשוני המשכילים והיינו לוחצים אותו אל הקיר ושואלים אותו, לשם מה הוא יגע, כי מדעים אלה ואלה יהיו על ביאוריהם, הגדותיהם ומונחים בלשוננו; וביחוד אם היינו מרחיבים את השאלה ושואלים אותו, על שום מה הוא עושה את המעשה הרב הזה, הרי ספק גדול הוּא, אם הנשאל יכול היה, מתוך מגמותיו ילידות זמנו, להשיב תשובה, שהיתה מניחה אפילו את דעתו שלו. והנה המגמה הזאת של התרחבות לשוננו, כדי כושר ביטוי כולל, הלכה והתחסנה, אף על פי שלא היה לה צידוק, או היה לה צידוק קלוש מדי, באידיאולוגיה של נושאיה, ואם נאמר לבאר את רוב מסירות הנפש וכשרון־המעשה, שהללוּ גילו במפעל ההרחבה, הרי נמצא כי מקורם הוא מחוצה לאידיאולוגיה הזאת, מעבר לה ומתחתיה, עד שניתן לומר, כי יותר משהם עשו ללשון עשתה היא בתוכם. הדבר נשמע כפּאראדוכּס, אך עוּבדה היא: דווקא הללו, שהאמינו בכוחה של אידיאולוגיה ומכוחה ניסו לשנות את המציאוּת על רוחה וממשוּתה ואף שינוּה, הם־הם שינקו את עיקר כוחם משורש אחר, עמוק יותר, שניחש מה שלא ידעה האידיאולוגיה שלהם: כי יגיעתם סופה תשמש תכלית שלא עלתה בגדר־דמיונם ואילו עלתה וגירשוה בחזקת־יד. כי רק עתה, ממרחק־הימים, נגלים לפנינו המשכילים כמשרתים שלא־מדעת מציאות, שהיתה מעֵבר לאופק כוונתם והשערתה, מציאוּת המצמיחה מתוכה כדרך הטבע לשון וספרות ונצמחת מתוכן ולתוכן, היא המציאוּת שאנו נתונים בה פה, בארצנוּ.

אבל מפעלם היה, כאמור, בחינת מלחמה, הנעשית מתוך איבוד מתמיד של שטחים, שכן הקיבוצים היושבים בהם מצאוּ להם דרך אחרת בתוך המציאוּת של יהודי־אירופה, שהתפשטה במרחב הימים רב־התמורות שבין המהפכה הצרפתית ובין התהפוכה הנאצית, ושאנו יכולים היום לכנותה תקופת־תולדותינו ובין התהפוכה הנאצית, שאנו יכולים היום לכנותה תקופת־תולדותינו בין גיטו לגיטו. הדרך הזאת היתה מעבּר ללשון הסביבה ומן הענין הוא להדגיש, כי מי שנחשב בחקר הספרוּת העברית החדשה (נוסח קלוזנר) כאביה, והוא ודאי אבי ספרות השכלה, הוּא־הוּא גם אבי המעבר הזה (מנדלסון) נמצאת אבהותו כפולה, והיא אוּניה פּרסוֹנלית אפינית ביותר. היא כאילו באה, בעצם־המופת שבה, להראותנו את שער הלשונות הכפול של ההשכלה, ובעל־המופת עצמו ניתן לדוֹרשו כמי שיד־שמאלו מחריבה את שבנתה יד־ימינו.

מאמר ב': מסלול ופיתולו

המעבּר ללשון־זרים גם הוא ענין לחוקר ספרותנו לענות בו – בו ניתן לו למדוד חפצה של ההשכלה בספרות, כפי שנתקיים בדרך קצרה ובכלים שאולים. ולא עוד אלא מחובתו לעמוד על הבעיה הגדולה של המעבר הזה, בבואו לדוּן על הספרות העברית בכלל הספרוּת הישראלית בת־זמנה. שכן אם גם רובו של המעבר ללשונות־הסביבה פירושו תוספת־יצירה, הנכללת באוצר לא־לנוּ, ואנו חייבים לראותה ספרות־נכר, הרי חלקו של המעבר הזה פירושו תוספת יצירה, הנכללת באוצר שלנו, ואנו רשאים לראותה כספרות־לעז. אמת, כוונתנוּ אינה מרחיקה עד כדי סברה (שגם היא יש לה על מה שתסמוך), כי עלינו לשייך לספרותנוּ גילויים כהיינה ובּרנה ודומיהם, ששייכותם כמתנודדת בין שתי ספרויות; כוונתנו עתה מסתפקת בקביעת־עובדה, כי ישנה ספרות הכתובה בלשונות־לעז, ודוגמת־ראשית חותכת לה בלשון הגרמנית, והיא שייכת לספרות הישראלית. והמדובר הוא לא בלבד בסוג הספרות, ששייכותו הזאת בורה מאליה, כחכמת ישראל על סוגי החקר הרבים שלה, אלא גם בסוג ספרות, כשיר סיפור ומחזה, ששייכותם לה קבועה ועומדת לפי בחינה משולשת: גם על פי כוונת הכותב, גם על פי ענין־הכתיבה וגם על פי קהל הקוראים. כבר יש בידינו נסיונות של תולדות הספרות הישראלית, אלא דוקא הטובה בדוגמותיהם (צינבּרג) אין בה כדי יציאת חובה. לכאורה יפה ההנחה, כי ספרות ישראלית פירושה מה שנכתב בלשונותינו, בין בלשון שלידתה בראשית ההיסטוריה של העם וחייה מלוא־רוחב תולדותיו וארכן, ובין בלשון שנספחה לנו בגולה ומשנקלט בה רוחנו ומזגנו, נקלטה בנפשנו כלשוננו. אך הנחה זו צריכה הרחבה לא בלבד על שאר לשונות הגולה (לאַדינו וכו'), אלא על לשונות־לעז באותה תקופת־ביניים שנוצרה בהן ספרות שהיא, אם לפי הבחינה המשולשת שהזכרנו, אם לפי בחינה נוספת, ספרותם של ישראל. בדיון כולל כזה, שאנו מחוייבים בו, לא נסתפק בציוּנה של העוּבדה, כי ספרוּת־לעז זו היתה כמין מחסה קטן, שהסופר העברי היה נעזר בו (העתקה ועיבוד), אלא גם נעשה קוֹנפרוֹנטאַציה בין שני מעשי־ספרות אלה, ספרות־הנכר וספרות־הלעז, יצירי יהודים, ובין הספרות בלשוננו ונבדוק את השלישיה הזאת על דרכיה רבות־ההישגים והכשלונות, המעלות והמורדות. וכאן תתגלה לפנינו תמונה מעניינת – הסופר בן־ישראל שהלך ללשון הסביבה כלשון נכר להיטמע בה, עמה ושירתה, הנפתולים שבין העולם שהוא ביקש לעקור את עצמו מתוכו ובין העולם שהוא ביקש לנטוע בו את עצמו, היו בו בכוח מתסיס, ואישיוּתו, שעמדה בנפתולים אלה, נגלית לפנינו עזה ומגוּונת; הסופר שהלך ללשון־הסביבה כלשון הלעז, לעשות בה סניף לספרות ישראל, לא ידע את הנפתולים האלה, או ידעם במידה מחוקה, ולא נסער כקודמו בהתנגשוּת של שני העולמות, שכן הסתדר כביכול בנוח בשוליים, אישיותו, שעמדה בפינה שבה אין משב האור והאויר מרובה ביותר, נגלית לפנינו קלושה ומעומעמת. העוּבדה הזאת אינה משתנית במכריע, גם אם נקיים את חובת־האמת ונאמר, כי בדרך־כלל הלך, כנראה, טיפוס תקיף יותר מטבע־ברייתו לספרות־הנכר וטיפוס רפוי יותר מטבע־ברייתו לספרות־הלעז. ואילו הסופר, שלא הלך ללשון הסביבה, בין כלשון־נכר ובין כלשון־לעז, ונאמן ללשוננו, עשה בדרך ארוכה מה שעשו שני סוגים אלה בדרכם הקצרה – לפי מחשבה־תחילה הרי ביקש לעשות מה שעשה חברו שהלך ללשון־לעז, מבלי שיוכל ליהנות מאותה נוחיות, הניתנת בשימוש בלשון חיה; ולפי סוף־המעשה הישגו היה כהישג יריבו שהלך ללשון־נכר, מבלי שיהא פטור מנפתולים, שהיו אמנם אחרים משל יריבו אך גדולים וסבוכים מהם. כי מה שניתן לחברו ויריבו, כמעט באפס־יד, חייב היה הוא לכבוש שעל שעל במשך כמה דורות; חייב היה להטיל על עצמו רוב יגיעה וטורח ולקבל גזירת גמגום ועמעום ולשאת ימים רבים בדיספּרוֹפּורציה שבין תוך וקליפּה, עד שיצר ביניהם, במיטב מאמציו, תואם שהיה בו מקירובו של דרך הטבע. אבל גם בהעריכנו נאמנה את עוצם־גבורתו אין להתעלם, כי חברו כותב־הלעז ויריבו כותב־הנכר היו לו כיסודות מעוררים, שעל פיהם מדד את עצמו ודרכו והם שהגבירו ביודעים או בלא יודעים את מתיחותו, שחתרה להגיע לאשר הגיעו הם אולם מבלי שיעבור עבירה לשם נוחיות כאשר עבר האחד, מבלי שיחטא חטא של התכחשות כאשר חטא האחר.

אין הגבורה הזאת נפתחת, גם אם גילויה הוא תוך־כדי הפסד שטחים מתחת רגלי הספרות, על יוצריה וקוראיה, ותוך־כדי נסיגתה הגדולה מזרחה, כשם שאין אותו הפסד ואותה נסיגה נפחתים משום גודל הגבורה ההיא. עוצם הנסיגה הזאת לא יגרעו ממנה עיוּנים, שילמדונו, למשל, כי בגרמניה לא חדלנוּ מכתוב בלשוננו ותמיד נמצא בה מנין גדול או מועט שנאמנו בפועל לספרותה, וגחלתה לא כבתה בה מעודה. מחקרים אלה (ג. קרסל) חשובים להכרת עצמנו, להכרת אדיקותנוּ בערכים שלנו, אבל הם לא ישנו מן העוּבדה, כי לשוננו חדלה להיות שם גורם חשוב; כי לא עמדוּ לה יוצרים, ולא היה לה קהל, ציבור שהם בחינת נורמה ולא כיוצא דופן; כי עיקר כוחנו בספרוּת ניתן שם ללשון־לא־לנו, בין אם פריו שייך לאוצר ספרות זרה ובין שהוא שייך, ופעמים אך בדוחק, לאוצר הספרות הישראלית. גם במזרחה של אירופה נתנוּ מכוחנו לספרות לא לנו, תרמנו מכוחותינו גם לספרות הרוסית גם לספרות הפּולנית, וכדומה, אולם אם בגרמניה ואגפיה נתנוּ מרבית הכוחות, ולימים כמעט כל הכוחות, לספרותה, הרי לא נוכל לומר כי הספרות הרוסית, הפּולנית וכדומה זכתה בכוחות, גם באיכות וגם בכמות, ככוחות שנשארו לפליטה לנו ובתוכנוּ, לאמור, כי קיבוצי היהודים באירופה שמרוּ, אם במידה מרובה אם במידה מועטה, על זיקתם, בין זיקה של נתינה בין זיקה של קבלה, לספרות העברית. אבל חובה היא להבדיל בין קיבוצים, אשר הכוחות הגדולים העיקריים שבהם נשארו בתחומה ובין הקיבוצים אשר הכוחות הגדולים העיקריים שבהם הלכו אל מחוצה לה. גם פה, במזרחה של אירופה, היו אבידות גדולות, אבל בין הכוחות שהלכו ללשון הסביבה כלשון־נכר ובין הכוחות שהלכו ללשון הסביבה כלשון לעז אינם עיקר כוחה של היהדות הזאת, באוקראינה ופולין, בגליציה ובסרביה, ברוסיה הלבנה וליטא. במסוכם נאמר: התרומה הרוחנית הגדולה והעיקרית שלנו במערבה של אירופה ניתנה בתחום הסימבּיוֹזה, התרומה הרוחנית הגדולה העיקרית שלנו במזרחה של אירופה נשארה בתוכנו ונפרדה לשתי לשונות היהודים, לשון הנצח (עברית) ולשון הזמן (יידיש).

לימים, כשהמניעים העלומים, שעמדו לה למגמה הראשה של ספרות ההשכלה נעשו, עם התגבשותה של התנוּעה הלאוּמית המודרנית, גורמים בני־תודעה, נתגלתה המגמה הזאת כגיוס מוקדם למערכה, שלא נראתה באפקם של הראשונים וממשיכיהם, וכלל־פעולתם נתגלה כטירחה לשם מציאות, שטורחיה לא האמינו בה ואף לא שיערוה והיו מורדים על כל שהיה לוחש להם כהשערה הזאת. כלומר, אותה מגמה ואותה פעוּלה נתגלו כהכנה־שלא־מדעת למציאות, שאנו נתונים עתה בעצם־חישולה. ולא עוד אלא הספרות העברית, בתחנתה האחרונה במזרח אירופה, ובתחנתה עתה בארצנו, משהתחילה משפּעת על מערבה של אירופה, היתה כמנסה לחזור ולכבוש בו קצת שטחים שהפסידתם. ההערכה של הגילויים, המעטים תחילה, של שיבה ללשוננו וספרותה במערבה של אירופה צופנת בתוכה הפתעת מה, שלא נוכל לפרשה, אם לא נעמוד על כלל־הופעתה של הצטרפות מאוחרת לספרות העברית, ביתר דיוּק: לנתיבתה הראשה. תהליך־הצטרפות זה, הנעשה גלים־גלים, הוא ענין חשוב מדי ובעיותיו המיוחדות חשובות מדי, שנוכל להרשות לעצמנו לפסוח עליו, כפי שהיינו נוהגים עדיין. דוגמתם של יוצאי־גרמניה ואגפיה איננה הדוגמה היחידה – הרי שלשום ראינו בהצטרפותם של בני שבט־ספרד ואתמול בהצטרפותם של בני שבט־תימן, ויתירה מזו, אנו רואים חלקים מבני־מזרח־אירופה, שהיו מחוצה לנתיבתה הראשה של ספרותנו, מצטרפים והולכים עד עצם היום הזה. ואם נעיין בתהליך הזה נגלה בו, מעֵבר לצדדים השונים, צו שוה שהוא בולט ביותר. הרי, למשל, דוגמא קרובה: אנו מדפדפים בכתבי העת מיסודם של “אגודת ישראל” או “המזרחי” בימינו ואנו קוראים שיר וסיפור ואנו תמהים על המרחק שביניהם, על תכנם וצורתם, ובין שיר וסיפור הנחשב, בערך, כנוֹרמה של ספרות־הדור. בתמיהתנו אנו שואלים: הרי מחברי הסיפורים והשירים האלה חיים בתוך האוירה של ספרוּת־הדור ובהשפעתה הם באו לעצם־הכתיבה הזאת, על שום מה אין הם מושפעים ממנה במידה, שיהיה בהם אותו מטען, שהוא כיום רכושו של אחרון־הגרפומאנים בספרות־הדור. התשובה לכך היא, כי הגל הזה, כמותו כגלים אחרים המצטרפים לספרות הראשה, שהיא היא היורשת של ראשי־זרמי הרוח אשר היו בישראל בדורות האחרונים: גלים אלה הצטרפותם אפשר שתהיה כתהליך מוחש, ואפילו מוחש ביותר, אך אי־אפשר שתהיה מעשה קפיצה אחת, אלא אם כן קופציה גאונים גמורים או קופים גמורים, מי שאין בו לא מיתרונם של אלה ולא ממגרעתם של אלה חייב לעבור כל סולמה של ההתפּתחות על שלביה ואורך מעבּרו לפי כוחו, אם בהליכה מהירה אם בהליכה אטית.

כשאנו חוזרים ובודקים אותם יצירי ספרות המתפרסמים בכתבי־העת של החוגים הנזכרים, המצטרפים אך עתה לנתינה הראשה של ספרותנוּ, אין אנו יכולים לאנוס את עצמנוּ מכעין קריאה של תמיהה: הלא כשירים האלה וכסיפורים האלה קראנו משכבר; הלא רוחם וריחם מזכירים לנו ראשיתה של השכלה ואמצעה. ובאמת היא תמיהה ואינה תמיהה – הרי הללוּ הגיעוּ, בעצם, אך עתה אל ההשכלה, ומכאן אותו מרחק שאנו מבחינים בו, מרחק זה אפשר ויעמוד בהם כוחם להקטינו ואף לבטלו בשעה קטנה ואפשר שיהיו זקוקים לשם כך לשעה ארוכה יותר. ואל נאמר, כי המרחק הזה בא משום שהחוגים האלה עודם ברגלם אחת מחוצה לגדרה של ספרות־הדור ועולמה, שכן יש בידינו להוכיח, כי גם חוגים אחרים לחלוטין הצטרפותם המאוחרת לספרותנוּ מגלה לפנינו כמרחק הזה. ודוגמת ראש לכך היא דוקא הקבוצה הקטנה מבני המערב, שהצטרפה וּמצטרפת לעינינו למעגל הפעיל של ספרותנו. הללוּ ילידי יהדות פוֹסט־אסימילאטורית, שפּירושה כמה דורות של התמזגות בתוך תוכה של תרבות אירופה וספרוּתה, משהם כובשים לעצמם את לשוננו, רוחה וכליה, כדי יכולת יצירה בה, הרי ראשית יצירתם מגלה גם היא כמרחק, שראינו בהצטרפותם של החוגים, גידולי יהדוּת פּרא־אסימילאטורית ואפילו פּראֶ־השכלתית. ולכאורה דבר־פליאה הוא: אנשים, שגידולם על שירה ששירתנוּ אך מנסה להגיע לדרכה ושביליה, כשהם פּותחים פּיהם לומר שירה בלשוננו, לא זו בלבד שאינם ממשיכים ממקום זה, שבו עמדו בשוררם בשפת נכר, אלא אינם ממשיכים גם ממקום שהגיעה אליו שירתנו. במכוּון אין אנו מדברים על מחקר ומסה ומאמר, שכן אלה מבטאים את שכבות הרוח העליונות יותר ואנו מדברים על שירה המבטאת את שכבות הנפש התחתיות יותר, שעל כן היא־היא בעיקר העשויה לשמש אבן בוחן. והנה אנו קוראים בשירים האלה ואנו מוצאים את אחד (מ. ג. לאנגר) ושיריו אינם נמשכים לשירת הדור וממנה, אלא הם כמתלכדים לשירת דורות קודמים וכמעט שאנו מתקשים להכיר מתוכם, כי היתה שירת ביאליק ולא עוד אלא על פי רוחם וצורתם הם כדרך שירה רחוקה, קצתה מזכיר אחרית הפּיוט וקצתה מזכיר ראשית ההשכלה; ויתירה מזו, אנו מוצאים את האחר (ל. שטראוס) ופסיחתו גדולה בהרבה ושירתו מבקשת אחיזה לעצמה בשירת ימי־הביניים.

הדוגמאות האלה ראוי שנתבונן בהן קצת יותר, כי הן מניחות בידנוּ לבדוק, עד כמה עלתה לה או לא עלתה לה ללשוננו וספרותה לחזור לכבוש קיבוצים ויוצאי קיבוצים שאבדוּ ממנה. וסיכומה של בדיקה, כי הנה הדבר הזה אמנם עלה לה במידה נאה בתחומה של חכמה, מחשבה, פובליציסטיקה, אך לא עלה לה אלא במידה מועטה בתחומה של ספרות יפה. הרבה גבולו של קנין לשון עושה – לשון שאינה לשונה של חויית־השתייה שלנו קניינה קל יותר בתחומה של הקבלה מאשר בתחומה של הנתינה, וגם בתחומה של הנתינה הוא קל יותר בתחום החקר מאשר בתחום ההגות, לא כל שכן בתחום השירה. הנה גם מי שעמד לו כוח הרוח והנפש לגבור על החומרות האלה ולבוא בסודה של השירה ולהיות ביוצריה, הרי יצירתו אינה נמלטת מאותו המרחק, העושה אותה כשירה שאינה כמתכונת־זמנה, אם־כי בודאי רמזי־זמנה מוצנעים בקפליה. וכן הרבה גבולו של הגיל עושה – אם לא לדבר על אוניקום, שידע בשנת הששים וכמה בחייו לעבור מלשון, שבה הגיע לרמה וגמישות, ללשוננו שהיתה קנינו מכבר, אך קנין של קבלה ותיווּך ולא של נתינה ויצירה, ולנסות בהתקנת כלי־דיבור, שאינם כדמות כליו הקודמים אבל הם ממלאים צרכו, ולא בלבד בפובליציסטיקה וחקר, לא גם ברקמת סיפור (בּוּבּר), הרי אין מקום לקוות, כי גל יוצאי אשכנז, המצטרפים לאזור השירה שלנו יהיה גדול ביותר, ביחוד שהכוחות הבולטים של טובי העולים בני־העמידה (בּרוֹד ואחרים) אין בכוחם גם לנסות להיכשל בהעזה כזאת.

ומן הצורך שנשלים את הדוגמאות שהבאנו בדוגמת ביניים, דוגמת הצטרפות מאוחרת, הנעשית פה לעינינו ממש. כוונתנו לשלוּחוֹת הישוב הישן אל תוך ספרות־הדור. אם נבור לנו שני משלים טיפוסיים, צאצא־רבני־ספרדים (בורלא) וצאצא־חסידי־אשכנזים בצפת (בר־יוסף), נמצא גם בהם כמרחק שציינו. כי הנה האחד והאחר הם ציירי הווי וציורם כדרכה של הפּרוֹזה שלנו לפי הממוצע של דרגת התפתחותה עתה. אך יש והם נותנים דברי מחשבה, כצורת דברי ויכוח בין הנפשות הפועלות ופתאום אנו נפתעים בגלותנוּ כי הללוּ מדברים, בערך, דברים שקראנו בסיפורי המשכילים. ולמרבה התמיהה אנו מוסיפים ומגלים, כי מה שנשמע לנו הוא לא בלבד קולם של הגיבורים, הסיטואציה שלהם מחייבתם לכך, אלא קולם של המחברים עצמם. נמצא הללו חיים כאחת שתי דרגות התפתחות שונות – בציור עולמם דרגת דורנו, בתפיסת־עולמם דרגה שלפניהם. כוח התגברותם, שלהם ודומיהם, על המרחק תלוי בכוחם וסגולתם אבל עצם המרחק הוא אות לאמתם, אמת עמידתם בין שני העולמות. ההתגברות עליו שני דרכים לפניה – דרך האונאה, שאנו מוצאים אותה במיני חקאים לבאנטיניים; ודרך־האמת והיא התגברותו של היוצר מתוך סיטואציה היסטורית של גידולו ומציאותה בממש ובנפש. מחובתו של חוקר הספרות ומבקרה לתת את דעתו על התהליך הזה ולזכור, כי הוא מחייבו בקנה־מידה נאות לו. אין הוּא רשאי להסתפק בשאלה, כפי שהיא נשאלת וחוזרת ונשאלת אצלנוּ: היכא תמצי, כבר יש לנו שירה שמעלתה כך וכך, כבר יש לנו פּרוזה שמעלתה כך וכך, והנה מופיע פלוני ואלמוני וכתיבתם כאילו לא ידעוּ מציאותה של המעלה האחת והמעלה האחרת? התשובה לשאלה זו היא: אפשר ואפשר, אם הכותב הוא נציגה של שכבה חדשה המצטרפת לספרותנוּ. וכבר ראינו מה גדול ריבוי הפּנים של הנציגים האלה וניתן להוסיף עליהם כהמה וכהמה, כי פני הספרות כפני תולדותינו – גלוּיות, שכבות שכבות, גלים גלים מצטרפים והולכים למהלכה של ספרותנוּ, ולא כצרורי מתכת הם הנשלכים לכור ההיתוך, אלא צרורי נפש, גידולי אקלימים ומנטאליות שונים, יציאי תרבוּיות והווי שונים המתכנסים לשם מפעל־האדירים, קיבוץ־גלויות.

אותה שאלה הנשאלת וחוזרת ונשאלת אצלנו מופיעה ברגיל בשכנותה של שאלה אחרת: שלשלת הקבלה בספרותנוּ– dir=“rtl”>הישנה או איננה? כשאלה זאת נשאלת גם לגבי ספרוֹיות אחרות וכבר היה מי שביאר (בּאַהר), כי יש עמים ששלשלת זו אדוקה בהם – dir=“rtl”>כגון הצרפתים, שאפילו קטון עתונאיהם אומרים עליו שיש בו אבק דאבק של באלזאק, כלומר שיש שם כמין רמה או יכולת של מינימום העובר בירושה; ויש עמים ששלשלת זו פסוקה בהם – כגון הגרמנים שתקופה של פרוזה גדולה שהיתה להם כאילו נשכחה ולא ניכרה בסופרי דורות שלאחריה. אם נאמר לשאול את השאלה הזאת לגבי ספרותנו יתחוור לנו עד מהרה, כי שלשלת־הקבלה פסוקה אצלנו – הרי די, למשל, בתחום השירה להשוות את עושר הצורה של אפרים לוצאטו וחוגו ואת עניוּת הצורה של ווייזל וחוגו, כדי להעמידנו על כך. אבל לא כתשובה הניתנת בשאלה זו לגבי ספרות צרפת או ספרות גרמניה היא התשובה הניתנת בשאלה זו לגבי ספרותנו. שם לפנינו ספרות של מעגל אחד וענין שלשלת קבלתה, אם היא רצופה או פסוקה, לפחות כמין מורשת של מינימום, תלוי באופיה של אומה זו או זו. ואילו ספרותנו אינה ספרות של מעגל חתום וענין שלשלת־הקבלה בה, אם רצופה או פסוקה, תלוי פּחות באופיינו מאשר בגורלנו. היא גורלה של ספרות נודדת, המפסידה שטח אחר שטח ושטחים שהיא מקיימתם או פירורי שטחים שהיא חוזרת וכובשתם, נתבעים כביכול למעשה בראשית. תקוותה של הספרות כתקוות עמה – שנסוגה עתה לתחנתה האחרונה, שהיתה תחנתה הראשונה, היא צופה לימים טובים מימי טילטוליה מגוי אל גוי.

ואפשר כי רק עתה, משמסתיימים והולכים טילטולים אלה בתשובה למולדתנוּ, ניתן בידינו לסקור נפתולי־דרכה של ספרותנוּ בדורות האחרונים, ביחוד ברצועת הימים שבה ביקשה להיות על פי נוסח ככל הגויים, מבלי שחיינו היו על פי מציאות ככל הגויים, והסופר היה חייב ליצור לו בלשונו כמין חלל־חיים ואויר־חיים, בעוד אשר חלל־החיים ואויר־החיים ממש על סביבותיו לא היתה בהם אחיזה ללשוננו ויצירתה. ואם סופם של הנפתולים האלה יצירה, כמעט לא ניכרה בה מלאכותיוּת, אף שהיתה בה מובנת מאליה, סימן הוא גם לגודל החיוּת הגנוזה בלשוננו, גם לגודל־כוחו של הסופר בתקופה ההיא להעלות גנזיה. ממרחק־הימים אנו יודעים להעריך נכונה את אלה, אם קיבוצים אם יחידים, שלא שיתפו עצמם בנסיגה הגדולה של לשוננו, ונאמנו לה וליצירתה החיה, וגדולה אהבתנו להם וטליתה פרושה על אלה, שמיעוט סגולתם ולעג־סביבתם ואדישותה דחפום ממש בזרועות לשון הלעז, שבה לא היתה אולי נגזרת עליהם הגזירה להיות נמושות, כפי שנגזרה עליהם בעמדם במרדם; כשם שהיא פרושה על אלה, שידעו ברוב סגולתם לעשות את מירוץ־התחרות ולעשות בכוח לשון הספר של עמם הם מה שעשו צבא־הבורחים בכוח לשון־החיים של עמים אחרים. וטלית אהבתנו זו פרושה עליהם דווקא משום שאנו מבינים גם את צבא־הבורחים, שכן אנו מבינים את הנסיגה הגדולה של לשוננו על סיבותיה וטעמיה. ודאי, שעלינו להצטער, ואנו אף מצטערים, על ישובי עמנו באירופה, שבהם אפסה או כמעט אפסה לשוננו כלשון יצירה חיה, אבל אנו רואים לרוחם של בני הישובים האלה, שביקשו לקצר לעצמם את הדרך והלכו ללשון אחרים. וכן אנו רואים לנפשם של אלה שהלכו מלשוננו ללשון־בית ועשוה לשון ספרות ואפשר וממרחק הימים תיראה הליכתם זו כפשרה, שריככה גם את העקשנות שבנאמנות ללשוננו וגם את הכחש שבעזיבתה. הדברים האלה אמורים בעיקר באלה מסופרינו, שהיה להם חיבור לערכי ישראל מנצח עד נצח ונפתלו בין שתי הלשונות. ודאי לא דבר מקרה הוא, כי סופה של תקופת הכפל כתחילתה, – כי כאוּניה הפּרסונאלית, שראינו שם לגבי לשוננו ולשון־חוץ (מנדלסון) אנו רואים פה לגבי לשוננו ולשון־בית מנדלי). ולא עוד אלא דוגמת האחרית עולה על דוגמת הראשית, שכן בה נגלתה לנו פליאה לא בלבד של שלימות כפולה אלא גם של מלאות כפולה, שמידתה שוה גם בלשון האחת וגם בלשון האחרת.

כדי להבין חומרת מעמדם של אלה שנשארו נאמנים ללשוננו וספרותה, ראוי שניתן דעתנוּ על רצנזיה קטנה של סופר עברי רפּרזנטאטיבי (פ. סמולנסקין) בענין מחזה לא נחשב, מעשה מושך עט בעלמא. ברצנזיה נדרש מחבר המחזה לגנאי, על שום שלא עשאו יפה להצגה. ודאי שהמבקר ידע, כי מחבר־המחזה יכול היה לטעון על דרך ההגיון, כי מחזה בלשוננו בימים ההם כל תקותו עיני הקהל ולא אזניו, כי במציאות שבה אין הלשון לשון דיבור חי אין סיכוי לבימה של ממש, אשר מעליה ישמעו מחזותיה. המבקר ידע טענה זאת וכזאת, אך דרישתו ולא בלבד מתוך חוקתה הפּנימית של היצירה, היתה בערך, כך: אתה, הסופר הכותב בלשוננו, בבואך לכתוב מחזה, עליך לכתוב אותו כאילו היתה לנו בימה וקהלה, כאילו בין היום למחר הוא עתיד לעלות על הקרשים. בעצם, אין הערת ביקורת זאת אלא ממשיכה את קו התביעה, שנתבע הסופר שכתב בלשוננו: כל שאתה כותב אתה חייב לכותבו כדרך סופר הכותב מתוך מציאות־לשון תקינה בשביל מציאות־לשון תקינה. מובן, הסופר בן־עמנו, שרצה לראות בין היום למחר את המחזה שלו על הבימה, כתבו שלא בלשוננו, כתבו בין בלשון־חוץ בין בלשון־בית, אבל גם הוא לא היה אלא ממשיך קו־ההיתר, שלמדו ולימדו חבריו: כל שאתה כותב אתה רשאי לכתוב בלשון שיש לה מציאוּת חיה והיא לשון סביבתך, היא־היא לשונך. ובתוך המציאוּת, רבת הפיתויים הזאת, עמדו אמני לשוננו וספרותה ועשו בה, כאילו חלל חייה על דרך הטבע, גם מבלי שינחשו, לפחות בתחום תודעתם, כי ספרותם סופה נועדת לה מציאוּת כזאת. היש בידינו להעריך נאמנה סיעת הסופרים האלה, שעדרו במערכה ללא תנחום, וללא השליה; והיש ברצוננו, בבואנו לשקול ולמדוד פעלם, שלא לזכור חומרת עמידתם?

אך הערכתנו זאת, אפילו תהא נוטה להערצה מופלגת, הרי גם בפסגת־התלהבותה לא תוכל שלא להבליע אנחה כבדה: כמה שכוֹלנוּ בדרך־המעקשים הזאת של דורות האחרונים, כמה כוחות שהיו עשויים להיות לנוּ לברכה הלכו לחרוש ולהזריע שדות לא לנוּ, כי ייתלשו יחיד או קבוצת יחידים קטנה ממחצבת עמם ולשונה וילכו לעם אחר ולשונו להיות בבוני ספרותו – dir=“rtl”>כבר היתה כזאת לעולמים. עם גדול ובן־חורין אין התלישה הזאת עושה בו רושם גדול ופעמים יש במעבר כזה בין עם לעם וספרות לספרות תשורה כלאחר יד (שאַמיסוֹ); עם משועבד – תלישה כזאת עושה בו רושם, ביחוד אם פירושה מתת־כשרון לספרותו של המשעבד, לא כל שכן אם ספרותו של אותו עם משועבד אין בו כדי כשרון כזה בדורו (גוֹגוֹל). אבל עם מפוזר ומפורד הנותן ממיטב־כוחותיו לספרויות לא־לו וכשרונותיו זרויים על פני גויים ולשונות – הלא מוסר אלוהים הוא ותוכחה רבה, כפי שהמשורר הגדיר את הטראגדיה הזאת בשירו הנאדר, המראה לנו דורות אחרונים שופכים רוחם על כל שיש נכר, משקעים נפשם בחיק אבן זרה ואת אשר יגדל מבניהם נשר ועשה כנף הם משלחים מקנם לנצח. הטראגדיה הזאת אינה נגרעת גם אם אחרי תוכחה לוהטת בא החשבון הצונן לאמור: הנשרים קשתה עליהם העפיפה בחלל־אויר מדומה, חלל נשימתם של סופרי־שפת־עבר, וינודו על הררי אחרים. ולמרבה עצבוננו מתאכזר לנו אותו חשבון מפוכח ואפשר עיקר־התאכזרותו באותה הכרה, הנשמעת מתוך אמירה שנביאנה בזה בשם אומרה (ע"י עגנון): בנוהג שבעולם, עם ועם, משעולה בו איש צמא־הרפתקה, בין אם רוח־העפלתו גדולה בין אם רוח־העפלתו קטנה, הרי לרוב הוא מוצא בעמו תחום להפעיל, אם לחיוּב ואם לשלילה, את כוחו וכשרונו וסגולותיו, מה שאין כן ישראל – dir=“rtl”>צמא־ההרפתקה בו אם רוח העפלתו גדולה, לא היה לו מה שיעשה בתוך המציאות היהודית והוּא הלך למציאות אחרת ועושה בה וצמאו בא על סיפוקו במיבצעים גדולים ומרעישים; אם רוח העפלתו קטנה הרי הוא נשאר בתוך המציאות היהודית ופועל בתוכה ושיעור פעולתו מועט משלהם, אלא ראשון מפעלו סופו בטל ומבוטל, ואחרון מפעלו ערכו קיים ועומד; ראשון אפיזודה חולפת בתולדות עם אחר, אחרון פוזיציה יציבה בתולדות עמו.

אמירה זו, שניתנה לה גם דוגמה באיזור זמנים אחד (היהודי זיס, יעקב פראַנק, הבעש"ט) אפשר לנו להמשיך את קו־ההארה שבה עד עצם ימינו, שבהם אנחנו מתחילים לברוא לעצמנו מציאוּת, שיהיה בה חלל עפיפה לכל עופות־הסגולה, למן הנשר עד האנקור. ובדומה לאמירה זו, שנביאנה גם היא בשם אומרה (מתתיהו מיזיש): חברי הציונים מבקשים ממני, כי אבוא לאסיפותיהם ואני הייתי רוצה ללכת לאסיפה של בני־עמנו המבוֹללים ולרכוש אותם לציונוּת, שהרי עיניכם הרואות, כי הם הם שטבוע בהם החותם העז ביותר של כוחנו הגזעי גם בפרצופות גם בתכונות, ומשום כוחם זה, שביקש שדה־חיוּת לעצמו, הלכו אל בין הגויים ובזכותו הם מקיימים את עצמם ביניהם ואף מרכיבים עצמם אלופים להם. – האמירה האחת והאמירה האחרת נשמעות כדבר בדיחה, אך זו בדיחה מיוחדת, התופסת בחידודה את מציאותם של דורותינו האחרונים בתקופה שבין גיטו לגיטו. כמובן, לא בלבד מבחינת לשוננוּ וספרותה, אך גם מבחינתה, ואוּלי ביחוד מבחינתה, היתה אותה מציאות כזאת, כי רק מי שהיה בו איזה כוח להקהות בקרבו את היצר, שהוא דוקא מיצרי גזענו המובהקים, יצר הפעילות הישירה, ויכול היה להזיר עצמו ממנה ולעבוד במציאות מדומה, מבלי שיוכל לנחש, ואפילו במעומעם, כי סופה של מציאות מדומה זו להיות מציאות ממשית, הוא־הוא שיכול היה לעמוד בפני פיתויי־חוץ ופיתויי־בית ולהתייחד עם אבן קטנה זו אשר מאסו טובי־בונים ולסתתה עד היותה כהיותה היום לעינינו – ראש פינה. אכן, נדרש כמין קהיון, שמקורו בתוך אינסטינקט עמוק, קהיון לגבי הרגע, השעה, הסביבה, כדי להיות זרע־העתידות.

מאמר ג': מסכת כלים

כבר שמענו, כי המבקש לבוא בסודה של ספרותנו בדורות האחרונים וסודותיה אי אפשר לו כי ייצא ידי חובת חיקורו, אם יראנה בדוּלה ולא יתחקה על המעגל הרחב, מעגלה של הספרות הישראלית רבת הלשונות. נתינת דעת פירושה חובת בחינה כפולה – בחינת הספרות העברית מצד מקומה בתוך הספרות הישראלית ומצד יחסיה לגבי הספרות הישראלית. בחינה זו חשובה ביחוד בנקודת השוני המכרעת שבין חלקי הספרות הישראלית – נקודת הלשונות. כתיב: נקודה, קרי: מסכת. ועיקרה המשולש הגדול: מקרא (עברית), תרגום (יידיש), לעז. אנו יודעים כי המשולש הזה פּתוח לערעור: האם אנו רשאים לבקש יסודות יהודים בספרות־הלעז הזאת. לא בלבד בתחום כוונתה, עניינה ושירותה, אלא גם בתחום לשונה. גדול כוחו של ערעור זה, אך ככל שאנו מוסיפים לעיין, כוחו זה מתקפּח והולך; כי אמנם המבקש לעמוד על היסודות היהודיים בין גלויים בין נסתרים, בין מכוּונים בין שאינם מכוּונים, בספרות הלעז של ישראל מוצא גילומם גם בעצם לשונם. ולא זו בלבד, אלא יותר משאנו עשויים לגלות יסודות כאלה בכתביהם של מי שלשון הלעז היתה להם כלי־תיווּך לבני עמם ואמונתם, אנו עשויים לגלותו בכתביהם של מי שלשון הלעז היתה להם כלי־מזיגה בבני עם־ניכר, שביקשו להיטמע ואף נטמעו בתוכו. לאמור: מי שכתב, למשל, גרמנית בשביל יהודים ולצרכם בלבד, − היסוד היהודי שבלשונו הוא רפוי יותר; מי שכתב כמותו גרמנית אך לגויים – היסוד היהודי שבלשונו עז יותר. מעט ביאור להופעה זאת כבר ניתן לנו בנסיוננוּ לקבוע טיפּולוגיה שעל פיה הבחנו בין מי שהלך ללשון הגויים כלשון־ניכר ולבין מי שהלך ללשון הגויים כלשון־לעז. אבל מי שהעמיק בסוגיה זו (מ. קלוַארי) מסייע בידינו לעמוד על טיבו של החזיון הנראה תחילה מוזר ביותר. כי הוא ניסה לבחון דורות הסופרים של בני עמנו כותבי גרמנית ובחינתו העלתה לו, כי ראשוניהם (דוגמה ראשה, כמובן מנדלסון) אין להבחין בין לשונם שלהם ושל בני דורם וסביבתם, הסופרים הגרמנים שאינם מישראל. מה שאין כן דורות שלאחריהם – כל מה שאנו מתרחקים יותר (בּרנה, היינה) אנו מבחינים בסופר הגרמני ממוצא ישראל איזה שוני, איזה ייחוד, ובדיקתו מעמידתם כיסודות־גזעם, וכשאנו מגיעים לאחרוניהם מנצנצות לפנינו דוגמאות, שהשוני הזה מגיע, אם כי ברוב פיתולים, לידי פסגתו (קאֶר). הבדיקה של הספציפיקה בלשונם וסגנונם מחייבת טירחה מיחדת, שאינה מכלל־דיוננוּ עתה, ואנו דיינו בהערה כוללת: אם ניטול, למשל, חטיבת כתיבה של מנדלסון מזה וחטיבת כתיבה של בּרנה מזה ונבחנם, הרי נמצא בחטיבה האחרונה מה שלא מצאנו בחטיבה הראשונה – נמצא אוירת לשון המצוינת במזג מיוחד, בחריפות מיוחדת, בחידוּד מיוחד ובדומה מיני תכונות, ששרשם הוא במוצאם מישראל. ויתירה מזו, כל מה שתהליך הטמיעה בלשון הניכר ומציאות הניכר גובר והולך, כל שהחדירה לתוך חייו, תרבותו של עם־הנכר גוברת והולכת, כן גם אותו היסוד היהודי גובר והולך, וביטוייו היהודיים המיוחדים כאילו מתלטשים והולכים, משתחזים והולכים, עד שדיינו בהצצה בחטיבת־כתב קטנה, כדי לפסוק: אין זאת בלתי אם מלאכת־סופר היא שמוצאו מישראל. דומה, יסוד המורשת שנדחף דרך שער־הבית הפּתוח של התודעה פרץ לתוך אשנב־מרתפו הסתום שמתחתיה. משל אש שנבלם אפיק בעֵרתה מערימה על בוֹלמה ושלהבתה המעוּותת מעצימה והולכת. והרי מערכת התכונות המיוחדות הזאת, על ביטוייה בלשון וסגנונה, קובעת את הסופרים האלה כסיעה מיוחדת לעצמה, ולפי שהם נקבעים כסיעה על שום ייחודם ביסוד, הבא ממורשתם שביקשו להחלץ ממנה, הרי הטמיעה כבטלה ומבוטלת.

הדיאַלקטיקה הזאת מחדדת את הבעייה, מה עלינו לשייך לספרות הישראלית, והיא מרחיבה את גבוליה. ואמנם בימינו, כשאנו מבקשים ללכד את נפוצותינו בלשונות ניכר, אנו פועלים על פי הרחבה זו (ראה תכנית “לגבולם”), אך לעניננו נאמר, כי דיאַלקטיקה זאת מבררת לנו את עוצם הסכנה של לשון־הלעז – עצם האפשרות, שהיהודי יכול להשיח את עצמו בלשון־לעז, ויהי גם על דרך ערמה, היתה סכנה עצומה ללשוננו. ביחוד שדרכי־הערמה – כנראה, שכנים קרובים של ערמת התבונה – היו מרובים ביותר. אם נבדוק ביצירי ספרות אלה בתקופה האַסימיליאטורית, בין דוגמה של כובד משקל (בּרנה) בין דוגמה של קלישות משקל (מ.ג. ספיר), הרי דומה עלינו, כי סופרים אלה מגלים בלשון־גויים לא בלבד תכונות־יסוד של יהודים אלא גם גילויי־לוואי שלהם, וכמעט שאנו מתפתים לומר, שסופרים אלה הבליעו בלשון־לועז וסגנונה אפילו את נענועי־המימיקה והגיסטיקולאציה שלנו, והם עומדים לפנינו כמי שהגניבו את עצמם במחוכּם לתוך הלשון הזרה. ואם נבדוק ביצירי־ספרות בתקופה מאוחרת יותר, שדורות של השתתפות יהודים בספרוּת של אחרים עשאום כביכול כאינטגראל בה, נמצא גם בה כהופעה הזאת (קרַאוּס), ואם נרחיק לתקופה האחרונה הפּוסט־אַסימיליאטורית נראה, כי בה דווקא הבשילו בתחומה של ספרות־נכר גילויים גדולים של מהות יהודית, מהם שספרותנו העברית לא ידעה כמותם לעומק (קַאפקאַ). וכן הכּרת הדיאלקטיקה המופלאה הזאת מבררת לנו, עד כמה לשון־הניכר היתה הסכנה הגדולה ללשוננו, מהיותה לא בלבד דוחקת אותה במישרין אלא גם מייתרת אותה בעקיפין, וכביכול מייתרת אותה מבחינה יהודית.

ואם במערב אירופה עמדה לה ללשוננו תחרותה הקשה של הלשון השכנה האויבת, הרי במזרחה של אירופה עמדה לה ללשוננו וספרותה תחרותה הכבדה של הלשון האחות היריבה. כבר רמזנו על התפיסה, המבדילה בין לשון הנצח (עברית) ובין לשון הזמן (יידיש, לאדינו וכו') ואנו מסתייעים במי שהאיר את הפרשה הזאת בברק־הגיונו (ח. נ. ביאליק) והסביר לנו, כי לשונות־גולה נולדו לא בלבד מתוך הכרח הזמנים אלא גם מתוך תחושת־העתידות. אילו – מלמדתנוּ הסברה זאת – בני־עמנוּ היו עושים את לשוננוּ העברית כלשונה של כל מערכת־החיים על מלוא צרכיה, הרי מכוח פיזורנו ולחצו היתה, במרוצת־הדורות וחתחתיהם, לשוננו מתפצלת לכמה לשונות עבריות, האחת שהיתה נספגת מספירת הלשונות הגרמניות, האחת שהיתה נספגת מספירת הלשונות הרומאניות, האחת שהיתה נספגת מספירת הלשונות הסלאביות וכדומה. אולם משנתייחדה הלשון העברית כלשון צרכיהם המשותפים של כל פיזורי־האוּמה וניתנוּ עזר כנגדה לשונות, אחת אחת לצרכיה של גולה אחרת, אם גדולה אם קטנה, הרי לשונות אלה כאילו הטילו על עצמן את תפקיד העמידה בפני ספירוֹת־ההשפעה של לשונות־הסביבה. אין צריך יגיעה גדולה כדי להראות, כי לפי יחסה של האוּמה ללשונה מזה וללשונותיה מזה, הרי הסברה זו יש לה על מה שתסמוך – כי אמנם האומה, כשם שראתה את אחרית גורלה כראשיתה, כך גם אחרית לשונה כראשיתה וענין ושבו בנים לגבולם נכלל בו ממילא ענין ושבו בנים ללשונם. אולם דווקא בדורות האחרונים, שבהם נתגלתה בלשוננו המגמה, אם לא בחיים הרי בספרות, להיות כלשון המבטאה את כל הצרכים, נחשפה סכנת־התחרות הגדולה של יריבתה. שהרי לשון יידיש היה בה מה שלא היה ללשוננו – היא לשון דיבור חיה, שנקלט בה גם ממהותנו על יסודה ועל גלגוליה, תכונות־קבע והרגלי־עראי שלנו, וכל עצמה יצירת־הגניוס שלנו, שכולה שחוק־פלאים. ואם לא קלה היתה עצם עמידתה של לשוננו, שהיא היתה כלשון מליצות כתובות, בפני הלשון הזאת, שהיתה כלשון ניבים מדוברים, הרי הקושי גבר, משננערה לשון הזמן לרשת את לשון הנצח ולבוא תחתיה. והתנערותה זאת באה גם ביצירה (ספרות יידיש מודרנית) גם באידיאולוגיה (ועידת צ’רנוביץ, הפּוליטיקה הלשונית של “בונד”, היבסקציה וכו'). עלינו לזכור תמיד גודל חיותה של לשון יידיש, שהיא בכלל הלשונות שבהן המלה כמעט שקיפחה משקלה המיוחד והוּא ניתן לניב בצירוף למימרה. מי שטרח באידיומאטיקה שלה, יודע כי נסיוני אגירתה (ברנשטיין־זאֶגל וכדומה) אינם כוללים אלא פירורי־פירוריה, כשם שהוא יודע שחלקה הגדול, ואוּלי רוּבה, של סגולתה זו, לא הגיע לספרות, ואפילו שיאיה (שלום־עליכם) לא הדביקו שפעתה של הלשון המדוברת. ואין הכוונה לאידיומאטיקה לגילוייה הרגיונאליים אלא לגילוייה, שמרחבם הגיאוגרפי גדול בערך, ממולדאבה עד זאמוט. וכן עלינו לזכור כי לשון יידיש היא לשון דיבור מובהקת, במידה שמשמעוּת ניביה תלוּיה בנעימה, בג’סטה והמבחין בסגולה זו יודע, כי חלקה הגדול, ואולי רובה, לא הגיע לספרות, ואפילו שיאיה (מנדלי) לא הדביקו שפעתה של הלשון המדוברת. כללו של דבר: חיוּת רוהטת זאת, על אוצרה הבלום היא גדולה כל כך, שהספרוּת ששאבה ושואבת מתוכה מלוא־חפניים היא כבבואה כהה של אספקלריה מאירה. וּכנגד בת־תחרות זו עמדה לשוננו והאוצר שבידה לא דיבור־חיים אלא דבר–ספר.

ראינו צד שווה בשתי בנות־התחרות, הלשון האויבת מזה והלשון היריבה מזה, − שתיהן היו לה ללשוננו סכנה. אך עלינו לראות גם צד שווה אחר: הן היו ללשוננו גם דרבן. סכנה, − משום שהפקיעו שטחים, קיבוצים, יוצרים מרשותה; דרבן – משום שהיו כאַמת־מידה נסתרת לנאמני־לשוננו וספרותה. הדברים האלה אמורים לא בלבד בזרם הנמשך מן ההשכלה, הם אמורים גם בזרמים האחרים. מובן, כי לאחר שחקר הספרות החדשה יתקן את המעוות וישלב לתוכו את חקירת ספרותם של הזרמים האלה ויבדוק את הספרות הזאת מבחינת לשונה, ערכיה ודרכיה, נדע בבירור ובפירוט, כיצד נשתקפה הבעייה הזאת בספרוּת החסידוּת ומה היו פתרוניה. כנודע, היתה החסידוּת תנועה שהשיחה את עצמה במידה מרובה ואפילו מכרעת, בדיבוּר, בסיפוּר־מעשה, בשיחה, במימרה. לשון־דיבורה ממש לא כעדותה שבעל־פה (סיפורים המהלכים בין החסידים) היא עֵדוּתה שבכתב (סיפורים שנדפסו בקבצים שונים), ואם יש את נפשנו לעשות ריקונסטרוקציה של העֵדוּת הראשונה על־פי העדוּת האחרונה, עומדים לרשותנוּ שני כלי־עֵזר. כלי העזר האחד הם אותם כתבי־השיחה והסיפור שנדפסו; כלי העזר האחר הם כתבי יריביה, המשכילים, שנדפסו גם הם והעשויים לצרכי סאטירה וביקורת על דרך הפּאַרוֹדיה של כתביה. הצד השווה בין כלי־העזר האחד שהוא כאספקלריה־לתומה, ובין כלי־העזר האחר שהוא כאספקלריה עקומה, הוא בלשון, שבה ניכרת ההתנגחות של היסוד הבא מן החיים (יידיש) והוא פה בחינת־מקור, ושל היסוד הבא מן הספר (עברית) והוא פה בחינת־תרגום. והעיקר: לשון־החיים מַספיגה פה את לשון־הספר במידה, שפעמים הרבה אנו יכולים לקרוא מתוך הנוסח העברי את מקורו היידי כדיוקו, לרבות סדר הסינטאכס וברירת המילים. מובן, כי בעדותם של יריבי החסידות, מעשי־הפּארודיה של המשכילים, נדרשת התכונה הזאת לגנאי, ועל כן היא נבלטת דרך גוזמה, שכך שורת הקאריקטורה נותנת. אבל דווקא הגוזמה הזאת מראה לנו ביתר בירור את עצם־המגמה שבספרות החסידוּת, שהיא היתה מחוייבת בה כתנועת־שיחה חיה – הלא היא המגמה לדבר בלשון חיה. נמצא מגמות־היסוד של ספרות המשכילים כמגמת־היסוד של ספרות שנואיהם החסידים, אלא שדרכיהם שונים היו – המשכילים טרחו על תקנת לשוננו להיותה כלי קיבול למלוא־צרכי־ההבעה החיה בדרך שדחסו את תכנם בדפוסי־לשון ראשונים (מליצה); החסידים טרחו על תקנת לשוננו להיותה כלי־קיבול למלוא־צרכי־ההבעה החיה בדרך שפּוֹגגוּ את תכנם בדפוסי־לשון אחרונים (אידיוֹם). אלה ואלה לא נמלטו מסטירה מוכרחת: חסידים – הענין, שהיה להם עיקר, פגם לשונם; משכילים – הלשון, שהיתה להם עיקר, פגמה תכנם. ספרות־זמננוּ, כשם שירשה את שני הזרמים האלה על רוחם ירשה גם את מגמתם כפולת־הדרכים בלשון, והיא שידעה להתגבר בשלימות על סתירתה.

ואם נרצה להבין את הסתירה הזאת, עלינו לראותה כפי שהיא מתגלית בשתי הלשונות הנלחמות בנפשו ועל נפשו של סופר אחד. אם נרצה לראות את הסתירה הזאת באישיוּת שעמדה, בראשיתה של ההשכלה, בקו־המתיחוּת היוצרת של שתי הלשונות – הלשון העברית מזה והלשון הלועזית מזה – הרי מי לנוּ גדול ממנדלסון: דיה הצצה בחטיבה שלו בשפת־עבר ובלשון־לעז להראותנו, כי לא הרי לשונה של זו על ערכה ודרגתה כהרי לשונה של זו על ערכה ודרגתה. המרחק שבין לשונו העברית ולשונו הגרמנית בולט מאליו ובדרך־בדיחה ניתן לומר: אילו מנדלסון ביקש להגיע בלשוננו לאותה קלוּת וגמישות, שהגיע אליה בלשון אשכנז, צריך היה להיות נכד של עצמו. פּיסקה קטנה שלו עצמו מלמדתנו, עד כמה הורגשה לו הסתירה הזאת – הוא כתבה כתשובה לשאלה, על שום מה לא כתב חיבור נחשב בלשוננו והיא פיסקה רבת־משמעוּת: כי בהשתנוּת הלשון ישתנה הענין. עד כמה פיסקה זו קיימה את עצמה נלמד מדוגמה קטנה: היה מי שניסה (אחד־העם) להשיב מחכמינו כותבי־לועזית ללשוננו וקרא למי שכתב בשתי הלשונות כאחת (דוד קויפמן) והנה נתגלה, כי אותו חכם שכתיבתו בלעז היתה כהליכה חננית ואלגאנטית, כתיבתו בלשוננו היתה כהליכה על גבי כלונסאות. לפנינו חזיון של חיי שתי לשונות בנפשו של סופר אחד, וכל אחת ואחת היא בו בדרגת־התפתחות אחרת, והוּא חזיון מצוי לא בלבד במערב אירופה אלא גם במזרחה (אליעזר לאַדיר בעל השירה הקלילה בגרמנית והשירה המשוּרבּבת בלשוננו). אולם מלוא גילויה של הסתירה הזאת אנו מוצאים בסופרים, שעמדו בקו־המתיחות היוצרת של שתי הלשונות – הלשון העברית מזה ולשון היידיש מזה – ונתקיימה בהם בתכלית־חריפות אותה האמירה: כי בהשתנות הלשון משתנה הענין. ביטול־המרחק בין הענין והלשון, כבר ראינו דוגמת נסיונו בספרות החסידוּת (גם במסירת השיחה כהוויתה, גם בשיבוצם של פלפלי־יידיש כלשונה), ומה שהיא עשתה שלא במתכוון, עשתה ספרות־ההשכלה במתכוון בכתבי־הפלסתר, ביחוד בפּארודיה. פּארודיה כזאת שנשתמרה לנו בשתי הלשונות (מגלה טמירין) מניחה בידינו לעמוד בפירוט יתר על הדרך הזאת, שבה מתבטל המרחק בין הענין והלשון באופן שלשוננו מוותרת על חוקיה וכלליה (סינטאכס, צירופים) ומקבלת מרותה של הלשון היריבה. הדרך הזאת של הרב (פּרל) תתבלט לעינינו, אם נשווה אותה לנסיונו של התלמיד (ולוולה זבאַרז’ר), אשר המשיך קו־הפּארודיה כמתכּוֹֹנת־פזמוני־עם, שנתנם לנו בכפל־לשון דף כנגד דף. בוודאי היתה כוונתו, אם גלוּיה ואם עלומה, לקיים בשתי הלשונות חיוּניוּת עממית, אך, למעשה, הרי מבחינה זו – כהישגו בנוסח־יידיש כן כשלונו בנוסח־עברית. ואפשר, כי ההשכלה בחלקתה המיוחדת הזאת, חלקת בקורת החסידות על ידי שאילה פארודיסטית מתכניה וצורתה, נתעוררה במיוחד על המרחק שבין הלשון והענין, והתעוררות זאת, בין מוּדעת ובין מוּחשת בלבד, גם היא מכלל הגורמים, שדחפו את סופרי ההשכלה, וביחוד את הסופרים שלאחריה, לבקש ביטולו של המרחק הזה. כי עצם הזדקקותם היוצרת של המשכילים ללשון המדוברת (יידיש) העירתם על המרחק ההוא ועוררתם להתגבר עליו בדרך אחרת. ומן החובה שנזכיר לעצמנוּ, כי מופת־ההתגברוּת ניתן לנוּ עוד בראשיתה של ההשכלה, ואם כי נסיוניו נשתקעו, הרי היו כאותם מי מעין המחלחלים במעמקים וחותרים בהם, עד שהם פורצים בעוז מכופל. הכוונה היא לאותה אישיות, שהיתה חולית־חיבור ממש בין מערב ומזרח, תלמידם של משכילי ברלין ורבם של משכילי גליציה, פּודוליה, ליטא. הוא (מנדל לפין) איש אשכולות, במעלה ההשכלה של תקופתו, מורה לבני אריסטוקראטיה של אחרים (בית הדוכס טשארטוריסקי), בנה בנין־אב כפול – מכאן, במעשה־התרגום שלו ללשון הנכתבת (עברית) נמצאה לו הדרך להקטין במכריע את המרחק שבין הענין והלשון על־ידי שהתיר לשוננו מכבלי־עיגונה לרובדי־המקרא והרחיבה על רובדי־ספרות מאוחרים, לשון החכמים; במעשה־התרגום שלו ללשון המדוברת נמצאה לו הדרך להקטין במכריע את המרחק שבין הלשון, שהיא לשון־עם בדרגת־פשיטותה ובין הענין שהוא ענין־ספרות בעילויו (משלי, קוהלת, איכה), וכאן וכאן נתן דבר־חמדה בדקדוקו ואיזונו. תרגומו ללשוננו מתפרד לשני ראשים – תרגום מלשון לועז ללשוננו (טיסו, קאמפה), ופירושו הוא התמודדות־כוחה של לשוננו עם לשון־ניכר ועולמה; תרגום מלשוננו ללשוננו (מורה נבוכים לרמב"ם) ופירושו היא החלפת נוסח כבד, משורבּב, קלוט רישומי־חוץ (לשון תיבונית) בנוסח קל, גמיש, ספוג רישומי־בית (לשון חכמים). הספק, אם תרגומו זה מייתר באמת את קודמו בעינו עומד, אבל לנוּ חשוּבה העובדה, כי מגמתו הלשונית באה כאן על מילואה. והאומר: מלאכת־סגנון, ראוי שיתן דעתו על חשיבותה של סטיליזאציה בספרות התקופה, וביחוּד על הכמיהה שבה להגיע למדרגה, שתהא נחשבת מקור של דור ראשון הראוי להיות מופת לדור אחרון. וכן ראוי לשים לב לאידיאל של הסטיליזאציה אצלנו, שתחילה הוא בלשון המקרא (יצחק סַטאנוב) ועתה הוא בלשון שלאחריה (לפין), ובדומה לכך שוני האידיאלים של הסטיליזאציה בספרות אירופה, אם מַתכּוֹנת־קלאסיקה אם מַתכּוֹנת־ימי־הביניים (פרשת אוסיאן).

אך אם נשוב לשני מפעלות־התרגום שלפנינו וראינו כי המתרגם כדרכו בלשון המדוברת – לתת כתבי־קודש לפי־העם בלשון שקיבלה מפי־העם, כן דרכו בלשון הנכתבת – לתת כתבי־דעת בשכבת־לשון מאוחרת, שבה נשמרה חיוּת של לשון־דיבור או, לפחות, אחרית פירכּוסיה. בודאי שאין אנו שוכחים, על שום מה עשה מפעלו הכפול הזה; כלומר אין אנו שוכחים, איך נראתה בעיניו מלאכתו ואיך נתבארו לו גורמיה, אבל כבר למדנו להבדיל בין נימוקי־מעשים ומקורם העמוק מהם. אכן, לפי הנימוקים לא נתכוון המתרגם, הרי בתרגומיו ללשון הנכתבת כהרי בתרגומיו ללשון המדוברת, אלא להשכיל את העם, אבל לפי מקור עשייתו הרי כוונתו העלוּמה עמוקה יותר וגם הישגה עמוק יותר. כוונתו זאת עשאתו מחלוצי המהפכה הכפולה – במה שנטל את הלשון הנכתבת והרחיבה על לשון חכמים וסייע לה ללשון־הספר להיותה לשון חיה, יותר מכפי שהיתה עשויה בהיותה מסוגרת במצרי המקרא ומליצותיו; במה שנטל את הלשון המדוברת וניסה למַצוֹת מתוכה את כושר הקליטה של יצירי ספרות קלאַסית (חלקי תנ"ך), סייע לה ללשון־החיים להיות לשון־הספר. כמובן, כי כאן וכאן הכריעו סגולותיו ועיקרם הרגשת סגנון עמוקה וסגולת עיצובה כחטיבת אמנות מושלמת. כללו של דבר: צירופה של תאוות־החיוּת ותאוות־האמנות הוא שהבשיל את מפעלו הכפול של לפין, שלא נמצא לו המשך גלוי, אך המשכו הסמוי הוא מפעלו של מנדלי, שגם הוא עשה כאותה מהפכה בדרגה גבוהה יותר – לא במעשה תרגום על דרך סיגנוּן אלא במעשה יצירה על דרך סיגנוֹן. יהא זה תפקיד נאה לבדוק, כיצד פעלה בשניהם המתיחות של שתי הלשונות, כלומר איך החייוּת של הלשון המדוברת הניעתם להעניק כמידתה ללשון הנכתבת, ואיך נמצאה להם הדרך לכך בהרחבתה וגימושה של לשוננו על־ידי סגנאות ואוצרות מילים וניבים מאוחרים יותר (משנה, מדרש). אולם אם לבדיקה, הרי ראויה לכך עצם ההנחה על ההמשך הסמוי, שהוא אך לכאורה המשך סמוי, ובאמת הוא המשך גיניטי ממש (תחנת החיבור: ז’טומיר שאישי־טרנוֹפּוֹל גילגלו אליה את מסורת לפין). הערכת מפעלם של שני האישים תבליט גם את הצד השווה שבהם – היותם מתרגמים גדולים, שמתוך יסוד־נפשם ביקשו ומתוך סגולות־רוחם מצאו את השלימות והמלאוּת (אַדאקואַטיוּת) וכך התגברוּ על המרחק בין הענין והלשון. הלא הוא המרחק, שאנו מוצאים אותו ביחוד בבוני־הסיפור שלנו, שקדמו למפנה המנדלאי, וכוונתנו לשלישיה הנודעת (מאפו, סמולנסקין, ר"א ברוידס). אם נאמר להביא דוגמאות למרחק הזה ולבדוק את שתי קצות השלישייה – הרי הראשון (מאפו) התוֹאם בין לשון וענין העומד לו ברומן התולדיי (אהבת־ציון, אשמת־שומרון), משום שלשונו כלשון התקופה המתוארת, אינו עומד לו ברומן ההוויי (עיט צבוע) שאין לשונו כלשון התקופה המתוארת, ושעל־כן נמצא בו מעט פסיפס של לשון מאוחרת (ניבי חז"ל), וספק, אם מעט הפסיפס מרמז על מבוכת הדרך וניחוש המוצא. אחרון (ברוידס) דיינו אם ניטול חטיבה עברית שלו, דבר־רומן (הדת והחיים, שתי הקצוות) שבהם ניתן המכּסימום שהוא באפשר בסיפור רחב שבימת־ענייניו קרובה ביותר ומַתכּוֹנת־לשונו רחוקה ביותר ונקביל אותה לחטיבה אידית שלו, דבר־מהתלה (הפורעניות או מעשה הרב מפומפיאן וכו') הרי נראה מיד, כמה הפסידה חייוּת־ביטוּיו בלשוננו מהיותה בעיקרה שפת מקרא. הפסד זה ניכר ביחוד בתחומו של ההומור – מי שטרח על אגירתם של ניצוצי ההוּמור יודע גודל כוחם של סופרי ההשכלה באניקדוטה שבעל פה והוא מתקשה למצוא קירובה בדבריהם שבכתב. שפת המקרא, אחת מתכונותיה הגדולות הוא הפּתוס ששׁערו הישר פּתוח בפני התוכחה העוקצת (הסאטירה של אֶרטר) ושׁערו העקום פלוש לפני הלגלוג המדגדג (הגרוטסקה של ברנדשטטר), אך הוא נעול בפני ההומור לאמיתו, ביחוד הומור מיסודו של העם ואיש העם. שעל כן לא ייפלא, כי שר־ההוּמור של התקופה (שלום־עליכם), שביקש תחילה להשיח שחוֹקוֹ בלשוננו הניחה, משנתגלתה לו, בשל תכונתה המצמצמת, כמיטת סדום וגילגל בהוּמור־העם בלשונו המדוברת, ומיטב חלומו לראות את עצמו בשלימות בלשוננו נתקיים בידי מי שנסמך על המיפנה הגדול של תמורת הנוסח (נוסח מנדלי) והמשיכוֹ בתוספת כיבושיהם של ממשיכי הנוסח ומגווניו, שגם הוא עצמו נמנה עמהם (י. ד. ברקוביץ). וזאת עלינו לזכור תמיד, כי מחולל המיפנה, בעל הנוסח, נמצא תחילה גם הוא בתחומה של שלישיית המספרים הראשונים ודרכה ואם הדרך בין תקופת־ראשיתו בלשוננו ופריה הבולט בסיפור (האבות והבנים) ובין תקופת אחריתו בלשוננו ופריה הבולט בסיפור (שלושת הכרכים) נראית כקפיצה בין נוסח לנוסח, הרי ראייה מוטעית היא, כי באמת התפתחות היא, אלא ששלב־הביניים בין תקוּפה לתקופה היא יצירתו ביידיש. אין בידנו כל וַדאוּת, אם מנדלי היה זוכה במיפנה, אילולא יצירתו ביידיש – מתוכה, שהענין והלשון צמודים בה כדרך לשון חיה, הגיע, בתוקף ציווי השלימות הפּנימית, פרי התחושה האמנותית שבו, ובהשפעת צינורי־סתר של האב־טיפוס שלו (לפין) והמלחמה להרחבת הלשון (ישראל ראַלל) לאשר הגיע.

ראינו את לשונו עומדת במתיחות־התחרות בין לשון אויבת מחוץ ובין לשון יריבה מבית וכל אחת מהן יתרונה במה שהיתה שתולה ועומדת בתוך מציאות לשונית חיה, מה שאין כן לשוננו, שלא היו לה בתקופה ההיא אלא ארבע אמות של חיי־ספר. נאמני־לשוננו היו בהם כאלה – ובמשך כשלושה דורות הם היו רבים, פעמים רבים מאוד, כמעט הרוב – שלשוננו היתה להם כאחת משתי לשונות יצירתם, ובקו כולל נוכל לאמר, כי במערב־אירופה (וכן במזרחה במידה שנתמערב) היתה בת־הזוג לרוב הלשון האויבת מחוץ ובמזרח־אירופה היתה בת הזוג לרוב הלשון היריבה מבית. והללו, בין במזרחה של אירופה בין במערבה, לא כמידת שימושם בלשוננו היתה מידת שימושם בלשון האחרת – לשוננו נחשבה להם, ואף היתה, יותר ויותר בחינת שבת; הלשון האחרת נחשבה להם, ואף היתה, יותר ויותר בחינת חול והפרופורציה של השימוש היתה ממש כבין שבת ושאר ימות החול. כשם שמצינו במערב־אירופה דוגמאות בתחום־החקר (גייגר) שהכתיבה בלשון האחרת היתה להם קבע ובה היה הסופר מסיח את עצמו כהיסטוריון, כפוּבּליציסט, כמטיף, כפולמסן, ואילו ההבעה בלשונו היתה לו אפיזודה ואפילו מקרה וסופו של הסופר שכוחו בלשון האחרת כגובר והולך וכוחו בלשוננו כפוחת והולך, עד שהוא נפוג כליל מבחינה היצירית, כך אנו מוצאים במזרח־אירופה דוגמאות בתחום השירה (י. ל. פרץ), שלשוננו נדחקה מפני הלשון היריבה (יידיש) שהיא כובשת לעצמה מלוא־מצע־נפשו ויצירתו של הסופר, עד שכתיבתו בלשוננו אינה לו אלא כמזכרת־עבר. כי סופרי התקופה ההיא נדרוש נדרשו להכרעה, וכשם שמצינו במערב אירופה (וּבמזרחה במידה שנתמערב) מכריעים לצד הלשון האויבת, כך מצינו במזרח אירופה מכריעים לצד הלשון היריבה, ואף מגיעים לידי ייחודה כלשוננו הלאומית (יידישיסמוס). כדוגמה־שכנגד לשני הסוגים האלה הם הסופרים שנאמנו ללשוננו בלבד, אך כשלושה דורות היה הטיפוס המצוי הסופר כפול־הלשון, שכתב גם עברית גם יידיש, וראה כפילות־לשון זו גם כגורל גם כתעודה, והפרופורציה של השימוש והיצירה בכל לשון ולשון היתה שונה ביותר, ורק בדוגמאות מסויימות בחינת מאזנים מעוּיינות. החזיון הזה של כפילות־הלשון מחייב חקירה מדוקדקת, ושיטתם של חוקרי הספרוּת העברית, המשיירת יצירתם היידית של הסופרים כפולי־הלשון מחוצה לגבולי דיונם הממצה, וכן שיטתם של חוקרי ספרות יידיש המשיירת את יצירתם העברית של הסופרים האלה מחוצה לגבול דיונם הממצה, לא זו בלבד שהיא פוגמת בהערכה של הסופרים האלה, שאינה יכולה להיות שלמה אם לא נכלל בה דיוקן מלא של הסופר ולא נתבררה הזיקה ההדדית של שתי לשונות יצירתו, וסגולתם בכל אחת ואחת לפי צדדיה השווים וצדדיה השונים. שיטה זו אף גורעת מהבנה נכונה של התפּתחות ספרותנוּ, שכפילות הלשון הזאת, על התנגשוּתה וציוּני התנגשוּתה היא בה מכלל־ההשפעות החשובות ביותר. והרי חזיון נכבד הוא – סיעות סיעות של סופרים, בני כשלושה דורות, שימשו בשתי הלשונות וכל סופר וסופר נפשו ויכולתו היו כזירה, שעליה נלחם צמד־הלשונות וכל אחת משכתו: כולך שלי, וכל אחת עמדה מלוא זינה בפני יריבתה ודמים בדמים נגעוּ, ואנו מתירים ליטול כל סופר וסופר ולקיים בו בחינת גזורו ולשסעו לשתי הספרוּיות, מבלי לקיים את חובתנו המובנת מאליה, ועם זאת לא הובנה עדיין וממילא לא נמצא לה מבצע – לעשות חקר מיוחד, כולל ומפורט כאחת, שימצה את הבעיה הזאת על כל גילויי־התפּתחותה והתפתחות־גילוייה. לפני היות חקר כזה, לפחות בצורת קורס משווה בתולדות ספרותנו, בעיקר בשלושת הדורות האחרונים, לא נוכל להעלות בפרשה זו אלא רמזי השערה סתמיים ביותר, ביחוּד בשאלה הגדולה האומרת: דרשוני. הלא היא השאלה: תחרות לשונות זו בנפשו של הסופר, בן הדורות ההם, מה היה רישומה, ליתרון ולמגרעת, לגבי לשוננו; כשהסופר הלך בדרך כפילות־הלשון וביחוד כשהסופר לא נזקק ביצירתו אלא ללשונו בלבד. ואכן, אין בידנו אלא כעין רמז לתשובה, שגם הוא צריך בדיקה. הסופר, שעמד בתחרות הזאת ולא נענה לה בכפילות לשון אלא הזיר את עצמו ממנה ונאמן ללשוננו השיג, לגבי מי שהלך לכפילות הלשון, גם פּחות, גם יותר. פּחות – לפי שלא עמד לרשות לשונו מה שעומד לרשותה של לשון חיה; יותר – מתוך שהזיר את עצמו ממה שהציעה לפניו לשון חיה, כאילו הטיל על עצמה את הגזירה לחַסן בתמצית־כוחו את לשוננו ולגבשה, באופן שתוכל לעמוד בפני פיתויי־האפשרויות ואפשרויות־הפיתוי של יריבתה. אם ניטול כדוגמה סופרים מסויימים שהיו עשויים להיות סופרי לועז (מ. ד. ברנדשטאטר, פרישמן) וננסה לשער מה היה בסופם, אילולא הזירו עצמם מפיתויים אלה והיו באמת סופרי לועז, כמעט שאנו יכולים לומר בביטחה, כי היו אמנם נוספים שני סופרים יהודים לועזים חריפים, מחוכמים, מחודדים, אבל כל אחד מהם היה פּחות, מכפי שנעשה בהיותו סופר עברי. ואם ניטול כדוגמה סופרים כפולי לשון שעיקרם סופרי לועז (פרוג) וננסה לשער סופם אילו הזירו את עצמם מפיתויי־לעז ונשארו סופרי־לשוננו בלבד, כמעט שאנו יכולים לומר בבטחה, כי כל אחד מהם היה יותר מכפי שנעשו בהיותו סופר לועזי. כי בשני סוגי הדוגמאות האלה לפנינו סופרים, שמכאן לא היו מעורים באמת בקרקעה של הלשון הלועזית ולשונם היתה ממילא על דרך הקליטה של שכבת הלעז העליונה, היא השכבה הליטרארית, ומכאן היו פטורים מאותם מאמצי הנפש, המחייבים מיצוי כוח היצירה כפי שמעמדה של לשוננו הטיל על סופרים כאלה. ואם נעבור מענין כפילות־הלשון האחת (לשוננו ואויבתה) לענין כפילות־הלשון האחרת (לשוננו ויריבתה), כלומר אם ניטול כדוגמה סופר עברי שנעשה סופר יידי וננסה לשער, מה היה בסופו אילו הזיר את עצמו מלשוננו היריבה ונאמן ללשוננו, הרי שלא נוכל לחזור במיכאניות על התשובה הקודמת. כי כאן התחרות עמוקה יותר – הסופר היה מעורה בקרקע לשוננו המדוברת, והיא קרקע הווי דשנה ותוססת ויתרונה במה שהיתה במציאותו של חלק גדול באומה כלשון־חיים של ההווה, הכולל את העבר הקרוב והעתיד הקרוב, כשם שהיה מעורה בקרקע לשוננו הנכתבת, שהיא קרקע תולדות חסומה ומשומרת, ויתרונה במה שהיתה בתודעתה של כל האומה כלשון חיים של העבר והעתיד. ועם זאת נוכל במסוכם לומר, כי הסופר שעמד בו הכוח להזיר עצמו מכפילות־הלשון ולהאָמן ללשוננו היה יותר, מכפי שהיה נעשה בלכתו ללשון האחרת. על כל פנים, אם אין הדבר בולט ברוכסי־הספרות הוא בולט בשיאה – אילו ביאליק התמיד לכתוב יידיש ודאי היה גדול משורריה, אבל הוא היה אז פּחות מעצמו. מובן כי לא מעטים הם שמעברם ללשון מדוברת היה גורם להם שיהיו יותר ממה שהיו, אבל גם אלה, אם בשל נאמנותם ללשוננו בלבד היו פּּחות ממה שהיו עשויים להיות כגילויים לעצמם, הרי היו הרבה כפוזיציות בדרך הנפתולים הקשה הזאת, גם כשלונותיהם הם בסופם נצחונות, כי מתוך שנאמנו ללשוננו וסייעו לה ככוחם סייעו לגיניוס של האומה, שכלי־מבטאו מנצח עד נצח היא לשוננו.

מסכת כלים היתה, איפוא, מסכת גדולה ודורות סופרינו נתנוּ עליה מיטב־הלשד של רוחם ונפשם, ביחוד דור־שעל־המפתן – חייהם וחיי־יצירתם עוד היו נתונים במציאוּת, שאין בה תנאי־נשימה נורמאליים ללשוננו, אבל צרכם בלשון חיה היה שלם והעיקר: כגודל־צרכם גודל־יכולתם. היתה זו יכולת נפלאה של דור־סופרים, שידע להעניק ללשוננו רוחב־הבעה ועומק ביטוי, כאילו כבר היתה נטועה ועומדת במציאוּת נורמאלית של חיי־לשון ולשון־חיים, והרי אילולא אותה מציאות־שכאילו ספק אם היתה נוצרת מציאוּת־ממש וצבת בצבת עשוּיה. לכאורה, נתמצתה כל השקעת הכוחות הכבירה הזאת ביצירת כלים בלבד, וכבר נעשתה כדעה מקובלת הסברה, שאילולא נתבע דור הסופרים להתאמצות מיוחדת זאת, והיה נשכר יותר. סברה זו, אם לפי נוסח־שבעל־פה (ש"י עגנון) ואם לפי נוסח־שבכתב (א. שטיינמן), ניתן לסכמה כך: אילולא נדרש הסופר העברי בדורות אחרונים לתת מרבית־כוחו לעצם החציבה של כלי הלשון וסיתותם, היתה מערכת יצירתו עשירה ומשופעת בהרבה, שכן רוב סגולותיו נתבזבזו לאותה התעודה. לכאורה סברה היא, שיש לה על מה שתסמוך, ובאמת אין כטעותה. דוקא דור־הסופרים, שנתן נפשו על מסכת־הלשון ומיצה את כל יכלתו להעלות מתוכה את האפשרוּיות המכסימאליות, עד כדי עמידה שלימה במבחן־התחרות; דווקא דור זה מגלה את הסגולה הגדולה ביותר שמנו חכמים בסופר – התגלמות מלאה של האישיות בביטויה. כי לאחר נפתולי דורות ראשונים, שעשו את לשוננו בת־ביטוי לשירתו והגותו של בן־זמננו, שוב לא היתה תעודת־הלשון כיגיעה בעשיית כלים מיכאנית אלא כטיפוח בצמיחת גידול אורגאנית. התעודה המיוחדת הזאת, שהסופרים ההם נתבעוּ לקיימה, יצירת כלי הלשון, היתה לא יסוד מעכב אלא יסוד מסייע לכלל־כשרונם וגילויו; היא לא דלדלה את סגולתם אלא העשירתה, ולא עוד, אלא עצם הלשון נעשה כלי־גילום מובהק של עצמיותם. כי אם נבדוק ביצירי הסופרים בני דור זה וסביביו נמצא, כי האינדיוידוּאליות שלהם התבטאה בשלימותה במערכי־סגנאותיהם, המצויינים בייחוד כמעט מוחלט. כי זאת לדעת: ייחוד שאנו מוצאים, ברגיל, בספרוּיות אחרות, בראשי נציגים, נמצא, בדור־המפתן שלנו, לא בלבד בשורה העליונה אלא אפילו בשורות הבינוניות של סופריו. אם ניטול חטיבת־דברים קטנה, פיסקה ואפילו פסוק בודד, של סופר בסופרינו אלה, מבלי לדעת מחברו, הרי במעט עיון, לא כל שכן במעט ניתוח, יבואר לנו, על פי הייחוד, מי מחבּרה. ולא הלצה היא באמרנו כי המלאכה הזאת תקל עלינו דוקא באלה המקוננים על כוחם שנתבזבז כביכול לשם הלשון בלבד. כי הנה בדורנו עתה, פה בארצנו, שבה כבר יש לנו ראשית מציאוּת נורמאלית של לשון וספרות, גדל והולך דור סופרים, שגם המציאוּת הזאת וגם מורשת דורות האחרונים וגם העדר־לחצה של תחרות־לשונות־הסביבה פוטרים אותו מאותם מאמצים מיוחדים, לאמר כוחם שוב אינו מתבזבז לשם הלשון בלבד, ומה אנו רואים? גילויי הספרות של הדור הצעיר אין בהם מאותו הייחוד של הדור הקודם, בדיקה של חטיבה מחטיבת לשונם וסגנונה שוב אינה מגלה לנוּ בקלות כל־כך, מי מחברה. כי סגולת האינדיוידוּאליות, שגילו לנו לשונם וסגנונם של סופרי דור שלפניהם, גם בשיאיו גם במישורו, שוב אינה ניכרת עתה והיא כנבלעת והולכת. מובן, כי בדור הצעיר ולאחריו האישיות העזה סופה שתתבלט בייחודה, אבל הגורם המדרבן של הדור הקודם ניטל מהם, במידה שהם רואים מציאותם הלשונית כמציאות נורמאלית (אם ראייתם זו נכונה היא, היא קושיה גדולה וסופה תתחוור גם להם לעצמם). כללו של דבר: התלונה, כי ההכרח של יצירת הכלים הפסיד את סגולת הסופרים ודרגת ביטוּים, תלונת־שוא היא, ולכל המוטב אנחה מתחנחנת. סופרי הדור ההוּא – גדולים היו הקשיים שנלבטו בהם, אבל מתוך לבטיהם אלה השיגו הרבה יותר, משהיו משיגים בלעדיהם. כי קשיים אלה הכריחו את הסופר להגיע למכסימום – מתוך שעמדה לפניו קופת־מלווה קטנה של המטבעות היפים לצרכי־שימושו, היה מוכרח לצקת בעצמו את המטבעות ומעשה יציקתו כאותו גוש זהב הנעשה מַתכּוֹנת, תוך כדי התּכת עצמו.

מאמר ד': שרשים ונופים

ראינו גודל־יגיעתם של דורות אחרונים במסכת־כלים, שיהיו תואמים צרכם וצרכיהם בביטוי לסוגיו השונים. ראינו את הנפתולים האלה בתחום־המתיחוּת שבין לשוננו ובנות־תחרותה וניסינו לשרטט, במידה שהדבר באפשר קודם שנעשו החקירות המפורטות, את הקווים הכוללים של התהליך הזה. אולם לא נוכל לומר, כי מיצינו את המסכת הזאת, כל עוד לא ביררנוּ במיוחד סוגיה גדולה בה, סוגיית התמודדותה של לשוננו בכיבוש ערכי הספרוּת של לשונות אחרות. וגם זו תעודה גדולה שלא נעשתה אלא זעיר שם זעיר שם ובקצה המזלג, ועשייתה השלימה חובה – חקר תולדות היגיעה הגדולה להנחיל את ערכי הספרות של לשונות אחרות (ביחוד ספרויות אירופה הגדולות) קנין בלשוננו. חקר כזה היה מגלה לנו במידה מצויינת את כוחה של לשוננו וכוח מחייה ומטפחיה, לגבור על מעמדה המיוחד, מעמדה של לשון שאין לה שדה־גידול טבעי כשאר הלשונות, ולהגיע ברמת הביטוי, רוחב המושגים, עושר הדימוּיים, גיווּני־הניבים למעלת התפתחות, שיש בה כדי לתת את ערכי הספרות של הלשונות החיות מלוא משקלם וחייוּתם. חקר כזה היה גם מגלה לנו, עד כמה עצם הצורך וההכרח להביא ערכי לשונות אחרות בברית־לשוננו היה גורם גדול להרחבתה והעמקתה, עד כמה התרגום עורר בה כוחות גנוזים ופיתחם להפליא.

איך נאבק הסופר העברי היוצר בין צרכו בביטוי ובין יכולתה האובייקטיבית של לשוננו ויכולתו הסובייקטיבית בה, איך אזר מלוא כוח יצירתו להביא את הצורך והיכולת לידי חפיפה – זו פרשה של מעשי־גבורה רצופים; איך נאבק הסופר העברי המתרגם בין ערכי יצירה ושימוש של לשון חיה ובין אפשרוּיותיה של לשוננוּ, איך חפר במכמניה ואיך מיצה כוחו בברירה, בהתאמה, בצירוף, עד שהביא את הנאמר בלשון ההיא והנאמר בלשוננו לידי חפיפה – גם זו פרשה של מעשי גבורה רצופים. וכשם שאין להבין את ספרותנוּ בדורות אחרונים בלי חקר מאבקו של הסופר היוצר כך אין להבינה בלי חקר מאבקו של הסופר המתרגם, ובעצם אין כאן כינוי יוצר וכינוי מתרגם אלא מעשה הפרדה לפי ענין העשייה ולא לפי טיב העושים, כי גם זה וגם זה יוצרים היו, יוצרי לשון, ועתים המתרגם הגדיל. לכאורה מאמצו של המתרגם פחות, הרי עצם המצע, התוכן, כבר ניתן לו, ותפקידו להמיר כלים בכלים, אולם במעמדה המיוחד של לשוננו, יש שהסופר נדרש ליתר מקוריות במעשה־תרגום שלו משהוא נדרש במעשה־יצירה שלו. מימרה נאה היא, שנביאה בשם אומרה (אברהם טננבוים): המתרגם דומה כמי שניתן לו כסא לישב עליו אבל הוא מוכרח לישב עליו, והיא מימרה, המאירה יפה־יפה את עניננו: אם ניתן לנו בלשוננו שיר ויכולתו מבחינת־הלשון לא הדביקה צרכו אלא בחלקו בלבד, הרי מחברו נתן לנו מה שנתן כמידת־כוחה של הלשון או כמידת־כוחו בה; אולם אם ניתן לנו בלשוננו תרגום־שיר ולשון תרגומו לא הדביקה את לשון מקורו אלא בחלקה בלבד, הרי כאילו מחברו נתן לנו אותו שיר פעמיים, פעם במקור כמידת־כוחו ופעם בתרגום למטה ממידת־כוחו. לפי מעמדה של לשוננו נדרש, איפוא, המתרגם למאמצים מרובים, שעיקרם מאמצי יצירה. אם ניטול מאוצר ספרותנוּ בדורות האחרונים תרגומים שונים, הרחוקים זה מזה ברווחים גדולים, ונבדוק בהם, נראה בבירור את גודל המאמצים האלה; נראה קו־עליה בולט, שתחילתו תרגום־לא־תרגום – העתקה שבערך, העשוּיה לרוב על דרך מסירת התוכן בכללו ובפסיחה על פרטים; וסופו תרגום־שבתרגום – עשייה צלחה על דרך שיווּי־ערך ושיווּי־משקל, מבחינת הכלל והפרט, המזג והניוּאַנסה. כבר הדגשנו גודל־מאמציו של הסופר העברי להגיע לידי תואם תוכן וכלי, ענין ולשון, רחש וביטוי, אולם גם אחרי המאמצים האלה והישגיהם הנפלאים כבר שמענו עדותם של סופרים מובהקים על החלל הגדול, שמעמדה המיוחד של לשוננו הטיל, לפי הכרתם או הרגשתם, בין צרכם ויכולתם, וכבר ניסינו להכחיש סברתם, ואפילו טרחנו להוכיח היפוכו של דבר. וידענו, כי אפשר ויבוא מי שיערער על נסיוננו זה ויאמר, כי עדותם של אלה שרירה וקיימת, שהרי מי כמותם, אשר מבשרם יחזו, מוסמך לומר בזה הלכה פסוקה. אך הנה יש בידנו ראיה לסתור – חבריהם המתרגמים ומפעלותיהם, אשר דוקא תפקידם הכריחם ליצור כלי־לשון והוּא שהגביר את כוחם במידה, שהעלו מתוך לשוננוּ את האפשרוּיות לתת בה את עולם הספרות האחרת. וסיכומה של יגיעתם מעשי־התרגום המרובים, מהם הטורחים להדביק את המקור ונשארים, במעט או בהרבה, מאחוריו; מהם המדביקים אותו להפליא, עד שכבר יש בידינו כמה וכמה מספרי־המופת של ספרוּיות־אירופה, שעידית לשון המקור נחלפה בתרגום ללשוננו בעידית שכמותה.

ההרחבה הזאת של כוח־לשוננו אין אנו יכולים להעריכה בשלימות הראויה, אם נראה כקנה־המידה היחיד את יכולתה, שגילתה בספרי־המופת של ספרוּיות־לעז, ביחוד ברמתה של ספרות וספרות, כלומר שירתה הגדולה. אדרבה, ניתן לומר, כי לשוננוּ היתה נוחה לתרגום שירה – בימי ההשכלה ואחריה שלטה לשון־מקרא, שעיקר יניקתה היה לא מחלקי הסיפור אלא מחלקי השירה של התנ"ך, וטיפוחה של לשון זו היה גורם של סיוע לשירה, כשם שהיה גורם של עיכוב לפרוזה. ואמנם היא, הפרוזה, לא יכלה, כפי שראינו, לנשום לרווחה אלא עם האמנציפציה משלטונה היחיד של לשון המקרא (נוסח מנדלי), מה שאין כן השירה, שיסוד המקרא נתקיים בה וזכה להתפּתחות מפליאה עד ימינו (מ. שוהם). ברור, איפוא, כי תרגום שירה נמצא לו יסוד מסייע בלשון של התקופה, מה שאין כן תרגום פרוזה, מדע־שימוש. ודאי, גם בתרגומי שירה עלינו לציין קו עליה גדול – אנו נראה אותו, אם נקח, למשל, מעשה תרגום של “פאוסט”, לפי שנעשה בראשונה (מ. לטריס), שאינו אלא עיבוד־שבקירוב וכבר בימיו העלה גל של מורת־רוח, ונשווה למעשה־תרגום, שנעשה באחרונה (יעקב כהן, י. ל. ברוך), והמשתדל להעניק לנו את היצירה בלשוננוּ כנתינתה במקורה, כלומר מתוך כוונה שלא לוותר על כל גדולה וקטנה ומתוך התאמצות מלאה לקיים את הכוונה בשלימותה. והוּא הדין אם נקח, למשל, תרגום של מחזות שקספיר כפי שנעשה בראשונה (י. ע. סלקינזון), שעם היותו עדוּת לשליטה נפלאה בלשון־המקרא ומכמניה על קסמיהם וקפלי קסמיהם, הרי הכינוּי: העתקה הולמו יותר מן ההגדרה: תרגום; כי הגדרה זאת יפה למי שפסע את הפסיעה המכרעת מן ההעתקה אל התרגום ושניהם היו תחילה נערבים ואחר כך נמזגו בו – הלא הוא ראש־מרחיבי־גבולותינו אלה (ד. פרישמן), שסלל את הדרך למעשי התרגום בימינו, שבהם ניתנוּ לנו, הכל לפי המתרגמים וכוחם, חזיונות גדול משוררי הבריטים כמעט כנתינתם או כנתינתם ממש (הלקין, שלונסקי, אלתרמן). קו־העליה הזה, שהראינו אותו בשתי דוגמאות בולטות אפשר להראותו בדוגמאות רבות אחרות, עם זאת לא הוא המבליט בבירור את כוח־ההרחבה והרחבת־הכוח של לשוננוּ בדרך סיפוחם של ערכי ספרוּת אחרים באוצרה. כזאת מבליטים מעשי התרגום בתחומים מחוצה לתחומה של השירה, בין תחומי יצירה ובין תחומי שימוש, ושבהם לא היתה לשוננוּ מצוינת בהכשרה מוקדמת יסודית ומכרעת כל כך. ולא מקרה הוא, כי ראש מרחיבי גבולותינו אלה כלל במערכת המסועפת־להתמיה רוב סוגים של שירה ופרוזה, ואוצר תרגומיו, כשם שאנו מוצאים בו ממיטב החזיונות (שקספיר, ביירון, איבסן) והגיון שירה (ניטשה, טאגורי, בורכארד) כך אנו מוצאים, ביחוד בראשית פעולתו, את הרומן ההגון (ג’ורג' אליוט) ואפילו הממוצע (שומאכר), ואף דבר מדע פּופּולרי (אהרן ברנשטיין). הוא עצמו נמצא כאמור, במעבר שבין ההעתקה והתרגום וניתן לומר כי היה אחרון המעתיקים וראשון המתרגמים שעשה את התרגום תעודת חיים גדולה ומכוונת. רק חקירה מפורטת (שהזנחתה פירושה שמיטת הביקורת של מצאי הלשון שלנו ומאזנו) תלמדנו גודל זכותו וגודל כיבושיו, שהרי היא תלמדנו, איך עמד לו כשרונו לפתור בעיות מאליפות בכוחה של לשונו, שנשמרה בה בכללה לשון המקרא, אך כבר עתה נוכל לומר, כי במעשה הרב הזה פעלה המגמה הגדולה לעשות את לשוננוּ כשרה לקלוט כל דרכי לשון חיה, מודרנית וספרותה, ולספּק בה כל הצרכים. כוחה של המגמה הזו אינו נגרע ואף אינו מיטשטש מתוך העוּבדה, החשובה אמנם מבחינה אחרת, כי מי שעשה את המעשה הרב הזה עמידתו האידיאולוגית לא נתנתו לראות, כי בעצם הוא מתקין כלים למציאות, אשר רק בה ועל ידה מוצאת יגיעתו את מובנה וצידוקה, היא מציאותה של ארץ ישראל, שהיתה אהובה עליו ותיאר בתמימות מראות תחייתה אך לא נלהב לתנוּעת תחייתה (ציונות) כאשר לא נלהב לה גם מי שחולל את המיפנה מלשון הספר ללשון החיים (מנדלי), שגם הוא היה הכנה מוקדמת לחיי־לשון, שניתנו אך בקיום חפצה ותכניתה של תנועת התחייה בארצה. כמותם כדורות סופרים שלפניהם, שיצירתם ידעה יותר, ניחשה יותר, מיוצריה.

לאמור, גם במפעל התרגום לשוננו כאילו הכינה עצמה לחיים מלאים ושלימים כדרך הטבע, ולא תהא זו בדיחה אם נאמר כי הלשון, מתוך חוש עתידות עמוק ולשמו, חוללה כמין תנועה חלוצית והכשירה את עצמה לעליתה לארצנו. המוני קוראיה לא חיו אותה כדרך הטבע, אבל היא, הלשון עצמה וספרותה, נהגו כאילו היו לשון וספרות כדרך הטבע ושעל־כן וממילא אמרו: כל לשון עושה נכסי ספרויות אחרות קנין לעצמה כדי שדובריה וקוראיה יוכלו להתנאות באורם של נכסים אלה בלשונם, אף לשוננו כך. מובן, כי ככל שגדלה הספירה של חיי־לשון כדרך הטבע (גידול הישוב העברי בארצנו), או כתחליפה של דרך טבע (התנועה העברית בגולה), והצורך לקרוא את ספרות העולם בלשוננו נעשה יותר ויותר צורך של ממש, כן גדל ההכרח של פעולת תרגום מכוונת ותכניתית, ושעל־כן לא מקרה הוא, כי כמעט בפיסת־ימים אחת נעשו נסיונות גם בגולה (“תורגמן” באודיסה) ובארצנו (“יפת” בתל־אביב) שעניינם מעשי תרגום בלבד. לימים נראה ותחת נסיונות אלה, שהבשילו כמה מעשים, יבוא מפעל נועז בעל תכנית מקפת, שעיקרה כיבוש של ספרות העולם ללשוננו ובלשוננו (א. י. שטיבל) והוא מפעל שהיא גולת הכותרת של מגמת ראש מרחיבי גבולותינו שכן נולד מרוחו ואף נהנה תחילה מהנהגתו.

עתה, משהגענו לנקודה, שבה מעשה התרגום נכנס בגדר של תנועה ואירגונה, ראוי שנחזיר עצמנו לאותה דוגמה, שהיתה לנו כעין דוגמת־מוצא – מנדל לפין, ומעשה התרגום שלו שיש בו גם כפל פנים וגם כפל לפנים כפל. יש בו כפל פנים – שהרי הוא נפלג לשני כיווּנים, לפי שתי לשונות ותרגומו וכבר ראינו מה העלה לו תרגומו בזוֹ ובזוֹ וכבר ציינו כי היה בזה אבטיפוס לכפל הלשונות ואַבירו (מנדלי); יש בו כפל לפנים כפל בתרגומו ללשוננו – אנו מוצאים מכאן תרגום משפת לועז ללשוננו, מכאן תרגום מלשוננו ללשוננו (מורה־הנבוכים). לכאורה אין התרגום מלשוננו ללשוננו אלא חילופו של סגנון, שנראה קשה־הבנה, בסגנון שנראה קל־הבנה, חילופה של לשון שדבקה בה קליפת־חוץ וספחתה בלשון שנשמר בה התוך־מבית ועורו. אבל אם נעיין, נמצא יתירה מזו, בין שהמתרגם ידע ובין שלא ידע על כך: התרגום הזה מקדים מפעל, שצרכו והגשמתו באו רק מקץ דורות אחדים, הוא מפעל הכינוס, שכוונתו מקבילה לכוונת מפעל התרגום: כשם שהמפעל האחד בא לכבוש ללשוננו את עולם־הספרות שמחוצה לה ולעשותה גורם משפיע, כך המפעל האחר בא לכבוש את ספרותנוּ לעצמנו כבסיס משפיע, והוּא בא לכבוש אותה באופן שהוא מחזר על מרחב התפתחותה של ספרותנוּ רבת הדורות, מלקט את אוצרותיה ובוררם ונותנם כמין מתן חדש, המסגלה להיקלט בנפש הדור, הכרתו והרגשתו ולקבוע את אפיו. אם לחזור על הדוגמה של לפין נאמר, כי בו מרומזת תנועת התרגום על שני כיווניה הגדולים – האחד הבא להעשיר את ספרותנו בנכסים שנוצרו מחוצה לה, האחר הבא להעשיר את ספרותנו בנכסים שנוצרו בתוכה. כמובן, כי במפעל הכינוס מונח תרגום משמש לפעמים פשוטו כמשמעו, ופעמים דרך הרחבה ואילוּ דרך השאָלה. פשוטו כמשמעו – כשהדברים אמורים ביצירי־ספרותנו שנולדו בתוכנו, אך לא בלשוננו, והם צריכים תרגום, דרך הרחבה – כשהדברים אמורים בכינוסם של יצירי ספרותנו שנוצרו בעירובי לשונות והם פזורים וזרויים וצריכים ליקוט וברירה, סידור וניפוי, עריכה וניסוח; דרך השאָלה – כשהדברים אמורים ביצירי ספרותנו שכוחם עמם לקיים עצמם כהוויתם, אלא שהם צריכים רוב הסברה ופירוש שהדור יוכל לטעום בהם מלא טעמם. ויש שתרבותנו, במידה שהיא יונקת מתחומה של הספרות, כשם שהיא מחייבת את מפעל־התרגום, שתעודתו הרחבת נופיה, כך היא מחייבת את מפעל־הכינוס שתעודתו העמקת שרשי עצמה; ולא עוד אלא המפעלות זיקת גומלין ביניהם והשמירה על המידה הנכונה שביניהם עשויה לשמור את ספרותנו, שלא תהיה כאילן שענפיו מרובים ושרשיו מועטים והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו.

מחשבת הכינוס, כפי שנתנסחה בתכנית מבוררת (בהרצאתו הנודעת של ח. נ. ביאליק), ואשר בתוספת דברים לה, היתה כתשובה לתכנית שכנגד (ד. פרישמן) עוררה פולמוס, הנמשך בשינויי־גירסה שונים עד ימינו, והגדרתו המצוּיה היא: תכנית מעשית מחושבת מה קודם בה למה – אם טיפוחה של יצירה מקורית בדורנו, (ובכלל מה קודם למה: ספרות יפה או סוגי ספרות אחרים), אם כינוסה של ספרותנו בכל הדורות בין בדרך גניזה ובין בדרך חתימה. ובאמת, כשנעיין בדברי הוויכוח בין שני היריבים הנזכרים ייראה לנו, כי כזאת היתה נקודת־המוקד. אלא שעלינו להעריך את הניגוד שביניהם לא לפי דבריהם אלא לפי מעשיהם, שכן שניהם זכו, במידה מסוימת, לקיים את תכניתם הלכה למעשה. והנה הערכת שני המפעלות האלה מלמדתנו כי עיקרו של הניגוד לא היה בשאלה: נקודת הכובד של תפקיד דורנו היכן, בנופים או בשרשים. כי במעשה שלהם, ביחוד כשהגיע לממדים גדולים יותר (הוצאת שטיבל מזה והוצאת “דביר” מזה), ראינו שניהם שווים בטירחה אחת, − טיפוח הכוחות היוצרים של הדור, ושונים בטירחה האחרת – האחד הניח את הדגש החזק בתרגום והאחר הניח את הדגש החזק בכינוס. עתה, ממרחק הימים, כשאנו סוקרים את מפעלותיהם של שני יריבים אלה, הרי לאחר שאנו מסלקים כמה גורמי הניגודים, ביחוד גורם המנטאליוּת השונה שבין נוסח־וארשה ובין נוסח־אודיסה, אנחנוּ רואים בעליל, כי הבדלי הדגש שבתכניות ובמעשים נבעו לא בלבד מהבדלי ההשקפה הכוללת אלא גם מהבדלי ההשקפה האַקטואלית, שעל פיה ראה עצמו מרכז־וארשה יותר כמרכז־קבע, שעל כן התכנית שנולדה בתוכו היתה גם הולמת צרכה של מציאוּת עברית מלאכותית יותר, ואילו מרכז־אודיסה ראה עצמו, בין מדעת ובין שלא מדעת, ואף היה כתחנת מעבר לארצנו, ושעל כן תכנית שנולדה בתוכו היתה גם הולמת את צרכה של מציאוּת עברית ממשית, כפי שיכלה להיווצר וגם נוצרה בארצנו. כי אם נעיין בתכנית נוסח־וארשה ונעמידה על חודה נמצא, כי אף שראתה את עצמה כעצם ההתפשטוּת היתה לאמיתה ביסוד הצמצום. ודאי הצמצום הזה שונה מצמצום אחר, שקדם לו (אחד־העם בתכנית “השילוח”), אך הוא שונה ממנו בגילויו ודומה לו ביסודו. כאן העבריות היתה בתוכן, ערכי היהדוּת שעיקרן תפיסה אֶתית, וכאן העבריוּת היתה בלבוש, צורות אירופיות שעיקרן תפיסה אֶסתטית. אולם כאן וכאן לא נתפסה תעודתה האקטואלית של ספרותנו כתעודה למילוי כל צרכי החיים; כאן וכאן נתערערה, במעט או בהרבה, המגמה הלא־מודעת של ספרות הדורות האחרונים, שסייעה לה שתהא מתפתחת כאילו חיי לשוננו היו חיי־נורמה מתוקנים ושלימים, והיא נתערערה משום התודעה כי החיים האלה בגולה אינם יכולים להיות שלימים. ואף כי כאן וכאן היתה כפירה בסיסמה של יהודי באהלו ואדם בצאתו, הרי עצם החציצה קיימה את עצמה, שכן מציאוּת הגולה, שנחשבה כאן וכאן כקטיגוריה של קבע, קיימתה, אבל כשם שהתפתחות ספרותנו (ביחוד שירתנו החדשה) באה ומרדה על הצמצום האחד, כך התפתחות חיינו (ביחוד הישוב העברי) באה ומרדה על הצמצום האחר. מתוך ראיה זאת מתבלט הניגוד שבין תכנית פרישמן ובין תכנית ביאליק כניגוד שבין תכנית, הפועלת לפי בחינה ריאליסטית גלויה ובין תכנית הפועלת לפי בחינה פּרוֹגנוֹסטית עלומה. היתה זו פרוגנוזה, שהנחת־האב שלה חבויה, כפי שראינו בכלל־מעשיה של ספרותנו החדשה: מציאוּת שלימה, שהיא לנו היום כענין־של־כאילו, תהא מחר כענין־של־ממש. כוחה של ראיה פרוגנוסטית זו הוא שהשכילה לראות את העבריוּת במעגל־חיים שלם, הכולל את כל הצרכים וכל צורך וצורך מתמצה בו בפּרופּורציה נאותה.

לא נצא ידי חובת הערכה לאותו פולמוס פרישמן־ביאליק, גם אם נסיר מעלינו את הסרח של מריבה אישית לא־נחשבת ונעמידו על עיקרו, שכן עלינו לזכור כי ראשון – תכניתו פּחותה ממפעלו ואחרון – מפעלו מרובה מתכניתו; ראשון שהגדיר, מעשה־התגרות, את הפּרוגראמה שלו בשם: “רומאנים”, הראה בבימות שבנה (לפני “התקופה” וביחוד בה), כי היא מורכּבה ומסועפת יותר וראש מאוייו, ההסתערות על כיבוש ספרות העולם בלשוננו היתה, אם לא מכוונת הרי עשוּיה מאליה, להרחיב כוח ביטוּיה, שתהא הולמת את כל צרכי הנפש והחיים. אחרון שהגדיר, מעשה־התגרות־שכנגד, את הפּרוגראמה שלו בשם: “חתימה”, הכניס בעצם את תכנית יריבו בכלל תכניתו, אלא שהכניסה כסוגיה, לפי חשיבותה, במסכת. כי זאת עלינו תמיד לשנן לעצמנו: ביאליק עצמו, בפעלו, היה פרוגראמה. ואין אנו מדברים עתה על שירתו אלא על עודפה, כביכול על פסולתם של לוחותיו. כי הוא ראה עצמו מחוּיב בדאגה כוללת לתרבותנו על כל שדותיה ופינותיה. הוא נתן ידו בכל שדה ובכל פינה ולפי מידת טיפולו אתה למד מידת חשיבותו של השדה המסוּים או הפינה המסוימת ומקומה היאה לה בבית התרבות כולו. צא וראה גודל־יזמתו ונאמנות־טיפולו, עד שהוא נראה בעיניך כפּטרונם הכולל של ערכי־רוחנוּ. עבודה גדולה ומקפת זו עיקר חשיבותה בעצם תשומת לבו ואין גדולתה נגרעת גם אם הביקורת ניתנת לה בקעה להתגדר בה, בין אם היא ביקורת על עיקרו של דבר, בין אם היא ביקורת על טיב עשייה. ביקורת על עיקרו של דבר כיצד? תהייה על עצם המושג של כינוס והגדרתו, תהייה זו כך, בערך, ניסוחה (נ. רוטנשטרייך): אם כוונת הכינוס היא להשליט עלינו את הערכים, שהם תמצית רוחה של תרבותנוּ ומיטב נחלתה, שבלעדיה מעמד תרבותנוּ בדור הוא בלא שרשים, הרי עצם־העוּבדה, שאנחנוּ קובעים את עקרונות הכינוס ומחליטים על דרכו, מערערת את הכוונה הזאת, שכן הקביעה וההחלטה נעשות מתוך מעמד תרבותו של הדור ואינו דומה כינוס של דור אחד ככינוס של דור אחר. ביחוד בולטת הסתירה הזאת מתוך המשבר, שחל בדורות האחרונים – דור שתפיסתו חילונית בא להשליט על עצמו ערכי־תרבות, שהיתה ביסודה תרבות של דת ואמונה, והוא ממילא משליטם מתוך חילופו של עיקר בטפל וטפל בעיקר. אבל גם הביקורת הזאת, ואפילו הקיצונית, הבאה להראות, כי הדור משליט את עצמו על עצמו, שהרי בחירתו מנכסי הדורות אינה, בעצם, אלא ברירה וליקוט של הניתן להסתגל לטעמו של דור, גם הביקורת הזאת אין בה לגרוע מעצם־ההעלאה של הבעייה, שהיא בדור מעבר (“שעת תוהו ובוהו, שעת עירבוב התחומים של אחרית וראשית”) גדולה מפתרוניה. ביקורת על טיב העשייה כיצד? בדיקה של נסיוני הכינוס שנדרש הלכה למעשה. בדיקה זו כך, בערך, עניינה: אפשר ובעל מלאכה אחת היה מיטיב בסידורו של ספר אגדה; אפשר ובעל מלאכה אחת היה מיטיב, והוא אמנם היטיב, להחדיר את שירת המופת שלנו בתקופת ספרד, אפשר וכו' וכו', אבל גם הביקורת הזאת, ואפילו בנקודתה הקיצונית, הבאה, למשל, לבדוק בספר האגדה (א. א. הלוי) ומעמידתו תפקיד לדורות הבאים, גם ביקורת זו ודומיה אין בה לגרוע מעצם־העובדה המכרעת, כי לפי שהספר נולד מתוך יזמתו של שר־שירתנו ונחה עליו נשימתו, נעשה מעיין מפרנס שהחיה את האגדה להמוני עם, בני נעורים ומשכילים, והפרה דמיונם, מושגיהם ולשונם, באופן שלא היו מצליחים תריסרי בעלי מלאכה אחת. והוּא הדין בכל תחום ותחום – כל שנגעה בו אצבעו הברוכה נעשה כאותו כינור שמיתריו מתנגנים מאליהם ומנגינים עם רב. תולדות וביקורת, בלשנוּת ופולקלור, פרשנות וחינוך וכיוצא כאלה, שנתן עליהם דעתו ולבו, ודאי שמומחים היו מטיבים בהם ממנו, אבל משנתן הוא בהם מניצוצו של הגיניוס שלו ונתעוררו לחיים חדשים ומחודשים והיו כחזון בקעת העצמות, שכן גם עליהם ניתן לומר: כל בית ישראל המה.

אכן, גם לפני ביאליק היו מטפחי פינות, מטייבי מקצועות, משפרי אגפים – הוא היה ארדיכלו ובנאו של הבית כולו. צר לומר, כי לא נמצא בנו עדיין היודע נכונה, כמה הפסידתנו מלאכתו זאת, שעשתה את שר השירה כאיש קרדום, אבל צר גם לומר, כי לא נמצא בנו עדיין היודע נכונה, כמה הרוויחתנו מלאכתו זאת, שהיא בחינת מטבע שהוא הראה לאומה, בלכתה לבנות את בית חייה במולדתה: כזה ראה וקדש.

מאמר ה': מרכזים ומרכז

כבר ניסינו לגלות בהתפתחותה של לשוננו וספרותה בדורות־גולה אחרונים מגמה, שפעלה בה תחילה שלא־בתודעה ואפילו בסתירה לה, והיא סתירה הבולטת ביחוד בתקופת־שלטונה של ההשכלה, לפני שיצאה מגדר תנועת האמנציפּאציה ונכנסה לגדר תנועת האוטואמנציפּאציה, – המגמה להעמיד את לשוננוּ וספרותה כאורגאניזמוס, כפי שצריכה לו מציאות לשונית נורמאלית. וכבר ניסינו לפרש את המגמה הזאת כמנחשת, מעֵבר לתודעה ואפילו בניגוד לה, מציאות כזאת, שנתגלתה בסופה כמציאוּת, שאנו נתונים ועומדים בה עתה, המציאוּת העברית בארצנו. מיצוּים של נסיונות־ביאור אלה אי־אפשר לו, כמובן, בלי עיונים והכרעה בפרשות הגדולות, אם פרשת חוק ומקרה ואם פרשת סיבה ותכלית, אולם לעניננו עתה, דיינו בציוּנה של שלשלת־העוּבדות, שפעולתה עומדת וקיימת, בין אם נפרשה על דרך של זה משום זה שהיא מקובלת ביותר, ובין אם נפרשה על דרך של זה לשם זה שאינה מקובלת ביותר ודעתנו נוטה אליה. בשלשלת־עובדות זו בולטת העוּבדה המכרעת שכבר עמדנו עליה. – כיווּצי־שטחיה של לשוננו בקיבוצי ישראל, חיסול מרכזי הספרות, נסיגה מתמדת. כבר ראינו את הנסיגה הזאת על אדמת אירופה ודרכה: מערבה ומרכזה התרוקנו מהוויה עברית פעילה ויוצרת ומזרחה נשאר מצודתה הגדולה, שבה התבצרה והתחסנה ואף יצאה מתוכו לנסות במסע־כיבוש של שטחיה האבודים, והוּא מסע שהצלחותיו וכשלוניו שונים, הכל לפי מעמדם וטיבם של קיבוצי ישראל בשטחים האלה. כמעט שניתן לומר, כי משנעשה חיל המבצר כחיל הכיבוש היתה בידו מפת אסטראטגיה, שהתכוונה לעשות את הכיבוש בקוו חוזר על פני דרך הנסיגה, באופן שהשטחים שאבדו באחרונה, ייכבשו בראשונה והשטחים שאבדו בראשונה ייכבשו באחרונה. וכך המקבלים נעשו נותנים והלכו להחזיר לנותניהם את שקיבלו ביותרת גידול ובגרות שנתווספו בינתים. כשם שראינו בתקופת־ההשכלה את דרך־ההשפעה לסדרה – תחילתה נקודות־הטרום־השכלה שלנו בקצות מערב (איטליה, הולאנד) ומרכזה (ברלין, וינה, פּראג) והמשכה בקוי־הביניים בין מרח ומערב (גליציה) וסופה בקצות־מזרח (רוסיה), כך נראה עתה בתקופת התחייה כדרך הזאת בהיפוכה. כדוגמה בולטת הוא קוו־הבינים הנזכר – ממנו יצאו קרני־ההשפעה, שעוררו את ההשכלה ממזרח לו, קשרים ישירים ועקיפים בין הכא ובין התם פעלו את פעולתם המכרעת, עד שניתן לראות את קוו־הביניים בחינת מטרופולין, ששלחה שלוחים (משכילי טרנופול וברודי) לייסד מעבר לגבולה כמיני קולוניות שלה (זמוֹשץ, זיטומיר, אוֹדיסה) ונעזרה באנשי־ביניים, ילידי פולין (אברהם יעקב שטרן, יעקב רייפמן, פייבל שיפר) ילידי ליטא (ר' מנשה מאיליה, שניאור זקש) ילידי ווֹלין (יצחק בר לוינזון) שבאו למטרופולין (ברודי, ז’ולקיב) והתבסמו באוירה ונעשו אמיסרים שלה, מייסדי מרכזי ספרותנו ברחבי רוסיה ומבצריהם. והנה באה תמורת העתים – המטרופולין ירדה ממעמדה, כוחות שגדלו בה או שהלכו מעֵבר לה, ביחוד דרומה ויסדו בה מושבות (רומניה), או שנשארו בבית ומהם עברו ללשון אחרת, ואלה שנאמנו ללשוננו שוב לא קיימו את דרגת קודמיהם, ובינתיים עלו המרכזים שנוסדו ונסתעפו ברחבי רוסיה, שנעשתה עתה מטרופולין, והשפעתה היא שחיזקה, ולימים אף חידשה, את המטרופולין הקודמת. חיזוק וחידוש זה נעשה בכמה דרכים ונמשך כמה דורות – הספרוּת העברית שנוצרה במרכזים האלה (אוקראינה, ליטא) השפיעה גם בכוח עצמה גם בכוח אמיסרים שבאו אל מעבר לגבול (גוטלובר) והגדול שבהם (פרץ סמולנסקין) קבע מדורו במקום שהיה מרכז לפני דורות ותחת האכסניה הישנה בה (“ביכורי העתים”) בנה אכסניה חדשה (“השחר”), שבה נתרכזו סופרי העברים לארצותיהם. סקירה קלה בלוח משתתפיה מלמדתך, כי היא ידעה לרכז את סופרי העברים הזרויים על פני מרחב גדול של קיבוצי ישראל, בקצתם שמעמד ספרותנו ירד בהם עוררה כוחות חדשים וסייעה להפרחת סביבתם, ובקצתם שמעמד ספרותנו נתערער בהם סייעה לקיים את השבלים הבודדות ולעודד את שארית הפליטה. אולם התהליך הזה של גמול בולט ביותר בתקופת התחייה והוא גמול בכפל כפלים – על קומץ המורים העברים, שגליציה נתנה לה לרוסיה ושיסדו בה את בתי הספר לבני ישראל שילמה רוסיה לאחר שני דורות ומעלה ביד נדיבה ביותר: זרם סופרים ומורים עבר על פניה ומדי פעם בפעם נשתקע בה גל גדול או קטן והוּא שסייע במכריע לעידודם של הכוחות העברים והוּא שעודד את הפריחה החדשה של הספרות העברית בה. בלי עידודם של סופרים ומורים אלה (תחילה ראובן אשר ברוידס ואחר דור ברדיצ’בסקי ולימים קליינמן, ברנר, שופמן) ספק אם הפריחה הזאת היתה מתעלה וזוכה בגילוייה המצוינים (אברהם בן יצחק, ש"י עגנון, ברש, א. צ. גרינברג). ענין לעצמו הוא המשכו של הגלגל החוזר – אחר דור בא גל של מורי גליציה ומתפשט על פני תחום המושב ומניח בסיס להשכלה עברית ענפה (מוסדי “תרבות”).

דוגמה זאת, שלא שירטטנו אלא את ראשי־פרקיה, אינה לנו אלא כפרט היוצא ללמד על הכלל והיא גם מרמיזתנו על החובה להתחקות על דרכי השפעה אלה שעיקרה בא אמנם על ידי עצם היצירות, אך גם להעריך נכונה כוחו של המגע עם הסופרים עצמם. וגם זו פינה, שחקר ספרותנו לא נתן עליה את דעתו כראוי לה. שהרי מתוך חקר מפורט היינו למדים, עד כמה הגירת סופרים ממדינת המטרופולין של ספרותנו בתקופה מסוּימת היתה כגורם הבונה מרכזים חדשים ומפריחתם, ביחוד בשטחים שאבדו לספרותנוּ. גדול היה כוחה של תנועת התחיה, שנגרפו לה רחוקים ומרוחקים, אבל לא קטן בזה חלקם של מרכזי הספרות של הסופרים שהשתקעו במרכזים שאבדו מכבר בלשוננו וספרותה, אם ברלין (בריינין, פרישמן, ברנפלד) ואפילו לונדון (אחד העם, ברנר) ועתה חזרו ונכבשו בה ללשוננו, כוחות מקרב החוגים שכבר היו מבוללים כשני דורות ויותר בתרבות־לעז, ספרותה, מהם סופרים (הוגו ברגמן), מהם שקנין לשוננו הכשירם להיות מורים עברים ואפילו בארצנו (משה קלוַרי, ויקטור קלנר. ארנסט מילר), ואם כי מעטים היו הרי עצם מציאותם וביחוד אפשרותם היא גם עובדה חשובה וגם הבטחה טובה שנתקיימה לימים, בבוא חבורה גדולה של בני המערב ללשוננו וספרותה, מהם ראשי בוניה של האוניברסיטה העברית. על כל פנים תולדתם, גילגוליהם של זרמי השפעה אלה, אשר עליהם יש להוסיף השפעתה של תנועת לימוד לשוננו, שהקיפה יחידים וקיבוצים בארצות המערב, ביחוד מכוח פעולתה של תנועת־הנוער החלוצי (הכשרה, עליה) ראויים לתיאור מיוחד, שמתוכו יובלט גם ערכם הגדול של מרכזי־זוטא השונים של הספרות העברית, בין כדמות קבוצות סופרים עברים, בין כדמות סופרים עברים בודדים, שמעגל־השפעתם הגדול או המועט משך כוחות חדשים לספרותנו, הן כתוספת לקהל קוראיה הן כתוספת לציבור סופריה ובכללם דוגמאות גם בחוגים מבוללים ביותר.

משייעשה תיאור זה, שהזנחתו גורעת משלימות התמונה של התפתחות ספרותנו, תהיה בידינו מפּה שלמה של מסע הכיבוש הנזכר. אולם בקווים כוללים עתה כבר ניתן לומר, כי מסע הכיבוש לא היה בידו להחזיר לנו את האבידה אלא בחלקה, שהוא היה גדול יותר בקיבוצים, שנתפסוּ יותר לגלי העליה לארצנו (גרמניה) וקטן יותר בקיבוצים שנתפסוּ פּחות לגלי העליה האלה (איטליה). המפה הזאת תהא עשוּיה בכללה כמנין רב של עיגולים קטנים וקטני קטנים, שהארעי מרובה בהם על הקבע; וכמנין מועט של עיגולים גדולים, שהקבע מרובה בהם על הארעי. לפי מעמדה של המפּה על ספה של מלחמת העולם הראשונה, הרי יסומנו בה ארבעה עיגולים גדולים כאלה – שנים מהם באירופה ושנים מחוצה לה. כבר ראינו את שני המרכזים באירופה, הלא היא וארשה מזה ואודיסה מזה וכבר ניסינו במעט לשרטט טיבם השונה, שבלט לנו גם משוני האנשים שהיו עשויים להיות נציגיהם, שוני המעמידם גם כאסכּולות שונות. אם נרצה להרחיב בהבנת השוני הזה, נהא חייבים להביא במנין גורמים שונים – השוני המנטאלי שבין בירת פּולין, מצבר קהילות שהמסד שלהן הוא מסד החסידות ועליו נטושה התנגשוּת השפעות – שכבה של התבוללות, שאפילו היא דקה הרי יונקותיה מושרשים בחיי שכנות של דורות בתוך עם־הסביבה, שכבה של אינטליגנציה יהודית גוברת והולכת, רובה משריש בתוך לשון יידיש החשובה ביחוד בחוגי התנועות הרדיקאליות (בונד) כקטיגוריה לאומית; חלקה מתנודד בין שתי הלשונות, עד שרוב נציגי ספרותנו בה נוהגים בכתיבתם כפל לשון (פרישמן, צייטלין). לעומתה העיר על חופו של הים השחור, שגידולה שלה ושל קהילתה היו על דרך מיוחדת ואוכלוסייתה יוצאי מקרוב ומרחוק, שלא היוּ מעורבים בעם הסביבה ולשונה, והשכבה המבוללת היתה כיצור מלאכותי בהרבה (גרמנית) או במעט (רוסית), שתחום יניקתו אינו סמוך, ועל המסד הזה גדלה שכבה של אינטליגנציה יהודית ובכללה קבוצת סופרים בולטת שאפילו היא מושרשת (מנדלי) או מעורבת (רבניצקי) בלשון יידיש הרי היא חשובה בעיקר כקטיגוריה עממית, בעוד שהעבריוּת הוא כתכונה הבולטת (לילינבלום, אחד העם, ביאליק) ואף היחידה (אחד העם, טשרניחובסקי, קלוזנר). ועוד קו אחד צריך הבלטה: מרכז וארשה ואסכולתו לא נשם באותה אוירת הציונות, שנשם בה מרכז אודיסה ואסכולתו, ואין קו ציונוּתה של אודיסה משתנה משום שנציגה הגדול היה בפירוש בלתי־ציוני (מנדלי), כשם שאין קו אַ־ציונוּתה של וארשה משתנה משום שנציגה הגדול, שהיה בפירוש לא ציוני, חיבר דברי התלהבות על ארצנו ומפעלה (פרישמן). אישי אודיסה המשיכו מבחינה זו מסורת אחת, זו חיבת ציון (“המגיד”, “המליץ”), ואישי וארשה המשיכו מסורת אחת נייטראלית אם לא מתנגדוּת לגבה (“היום” של קנטור), שעמדה בעינה גם אם גדול־עתוני העברים בגולה (“הצפירה”) ציונוּתו היתה ברוּרה בתכלית. כבר ניסינו להבליט את השוני לפי השוני של שני הנציגים המובהקים מזה ומזה (פרישמן וביאליק) ולבאר, כי התכניות היריבות שלהם אין לפרשן מתוך התכונות היסודיות שלהם בלבד, תכונת הרוחב של האחד שביטוּיו למעשה ריבוי אגפי ספרותנו ביחוד על דרך התרגום, תכונת העומק של האחר שביטוּיו למעשה תחיחת קרקע ספרותנו ביחוד על דרך הכינוס, אלא גם מעצם טיבם השונה של המרכזים האלה: מזה הרגשת הוויה מוצקת, שמתוכה מתבארת אפשרות ההשלייה של ספרות עברית גדולה ועניפה ולאורך ימים בגולה נורמאלית; השלייה הגוברת ביחוד משנתפס לה טיפוס של מי שיודע לחיות כשני דורות באותה התפעלות נעורים זרמי ספרות אחרונים, כביכול כל הרוחות עוברות עליו והוא סופגן ואינו חש כי מעמד כזה מחייב ערובה של שורש עצמי עמוק יותר; מזה הרגשת הוויה מעורערת, שמתוכה מתבארת תכונת־המעבר והנדידה, ביחוד לארצנו, הרגשה הגוברת ביחוד משנתפס לה אופי של מי שאינו חי אלא שרשו בלבד. וספק אם מקרה הוא, כי נציגי וארשה בין ציונים (סוקולוב) ובין שאינם ציונים (פרישמן) לא ראו את ארצנו כארץ־ישיבה לעצמם, מה שאין כן נציגי אודיסה, מהם שטרחו, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, לבוא אליה לישיבת קבע ולא עלתה בידם (ביאליק), מהם שבאו ולא נאחזו (טשרניחובסקי), מהם שבאו ונאחזו והיו בבוני־מרכזה (ש. בן־ציון, יעקב פיכמן). אולם בזה כבר נכנסנו לאחד משני המרכזים שמחוצה לאירופה. שני המרכזים האלה נישאו על גלי הנדודים של אוכלוסי ישראל וזרמיהם – הגל הגדול, הוא גל ההגירה לאמריקה, הגל הקטון הוא גל העליה לארצנו. השתתפותם של הסופרים העברים בגלים אלה הוא בפרופורציה הפוכה לשיעורם והיא פרופורציה בדרך הטבע – הסופר העברי, משנעקר ממושבו ואמר ללכת מעבר לים הלך, כמובן, יותר לארצנו, שבה נבראה, והוּא מראשי הבוראים, אוירת חיים וגידול טבעית יותר ללשוננו וספרותה. ועוד זאת, בעוד שגל ההגירה לאמריקה גרף עמו את הסופר מתוך קיבוצי־ישראל, שהם מרכזי הגירה טיפוסיים (ביחוד רוסיה), הרי גל העליה לארצנו משך את הסופר גם מתוך קיבוצי־ישראל אחרים, ומן הראוי לבחון את העניין הזה במעגלה של העליה השניה, שבה נתלכדה קבוצת סופרים ראויה ונעשתה בסיס למרכז ספרותנו, שנתרחב אחרי מלחמת העולם הראשונה, עם העליה השלישית ולאחריה, שבה נעשתה ארצנו המרכז בה"א הידיעה של הסופר העברי, עד כי בבוא השואה על אירופה, לא נשתיירו בה אלא כוחות בודדים. דומה, הסופר העברי היתה בו תחושה עמוקה, בין אם נפרשנה כצורך בחלל חיים טבעי ובין אם נפרשנה כהרגשת העתיד, שהניח את ארצות הגולה והקדים לבוא לארצנו, בהיות בה ישוב מועט, תנאי קיום ופרנסה דלים, שהתנודדו בין צמצום ורעב, ותנועת ספרות מועטת. ומה שהוא עיקר לענייננו עתה: חבורת הסופרים בני העליה השניה, מבחינת ארצות המוצא, שוב אינה הומוגנית אלא מתקיימת בה מזיגה של קיבוץ גלוּיות.

ואמנם, בבואנו לדבר על החידוש הגדול שבמרכז הזה, הרי ראוי שנבליט את העוּבדה המכרעת, המבדילה בינו ובין שאר מרכזי ספרותנו, היא נטיעתו על קרקע מולדתנו ומתחת לשמיה, במציאוּת שלשוננו היא בה לשון חיה ומדוברת, לשונם של בתי האולפנה ומוסדי הציבור, ובקו עולה והולך לשונם של כל החיים. על החידוש המכריע הזה, כלומר מסד־הטבעיוּת, ומתוכו נצמחו חידושים אחרים, שלא נודעו, או לא נודעו במידה כזאת, במרכזים אחרים. בכללם היא המזיגה הנזכרת של בני שבטים שונים, שכן נראה פה את העליה השניה ממזגת בני פודוליה ובסרביה, בני פולין וליטא, בני אוקראינה וגליציה. אבל מזיגה זו היא רחבה יותר, שכן בדברנו עד עתה על מרכזי הספרות העברית בדורות האחרונים כוונתנו היא, בעצם, לספרותו של שבט אשכנז ואם נוציא את קבוצת הסופרים בתקופת ההשכלה, אנשי איטליה והולאנד, הרי כמעט שלא נמצא, ביחוד בתחום הספרות היפה, זולת יוצאים מן הכלל המקיימים את הכלל, אלא בני שבט אשכנז בלבד. והנה בחלל־השפעתה של משפחת הסופרים העברים, בני העליה השניה, התחיל חוזר שבט ספרד לתחום היצירה של ספרותנו. וראה גם ראה, השיבה הזאת אינה שיבה כוללת, וכשם שראינו כי המעטים מבני קיבוצי ישראל במערב, ששבו ללשוננו ולספרותה, לא שבו אל כל מדוריה, כך נמצא, כי גם בני שבט ספרד, יושבי ארצנו, שנשתלבו במהלך הראשי של ספרותנו, לא נשתלבו אל כל מדוריה.

כשאנו מביטים על דרך השיבה של בני־מערב־אירופה לספרותנו אנו רואים בה הדרגה: קודם כל השיבה הזאת מתקיימת בשדה־ההגות, במאמר או במסה (הוגו ברגמן, ליאון סימון), ורק לימים נראה גם כניסה לשירה וגם זו בחינת קוריוז (מ. ג. לאנגר) ואילו הסיפור יחכה עוד ימים רבים וכשביכוריו יופיעו כלאחר דור יהא זה עירוב של סיפור ואבטוביוגראפיה (מכס מאיר). והטעם מובן מאליו: בני המערב שרשיהם עמוקים מדי בלשון אחרת, שהיא להם כמוטבעת, משיוכלו בלשוננו, שהיא להם כלשון קנוּיה, לבטא תחילה יותר מאשר את שכבת הגותם, ואך בהמשך הזמנים, עם ההשתרשות ההולכת ומוסיפה בתוך לשוננו, גדל גם הכוח לבטא בלשוננו גם שכבה עמוקה יותר, אם רגשית אם דמיונית, ורק באחרונה מבצבצת ראשית־אפשרות של מיזוג הגות ושירה בדרך התיאור והניתוח (סיפור). ואילו בני שבט ספרד תחילת שילובם אינו לא במסה, המַצריך שליטה בצורה כטעמו של הדור ושלא היתה בידם, אלא בדרך הסיפור שעיקרו תיאור הוואי (בורלא, שמי), ורק לשנים יתגלוּ מבני השבט הזה גם בשירה, והם כבר מגידולי הדור הצעיר שצמח מתוך קיבוץ הגלוּיות (ירוחם לוריא ואחרים). כהדרגה זו ניתן לראות גם בהצטרפותם של בני השבט המיוחד במינו, שבט תימן, למסלולה של ספרותנו – הללו שהיתה גם להם תנוּעת השכלה (ר' יחיא קאפח), שניכר בה רישום ההשכלה באירופה (יוסף הלוי), כשם שהיתה להם כמין תנועת חסידות משלהם שלא ניכר בה רישום החסידות באירופה, התחילו בארצנו נספחים למעגלה של ספרותנו החדשה וגם הם ראשית הסתפחותם בשכבה העליונה, המאמר והתיאור, אחר כך פרקי הווי בדרגה השכנה לאמנות או מנחשתה (ר' מהלל העדני) ורק באחרונה, בגידולי הדור הצעיר שטעם מקצת טעמו של קיבוץ־גלוּיות, באים מעשי ספרות ממש, תחילה בנובילה קטנה (שרה לוי) ובאחרונה ברקמת רומאן רחבה (מרדכי טביב). ועוד כמה שבטים לנו, שאין הם משתפים עדיין את עצמם בספרותנו אלא כמיני אוּניקום, כשבט עולי פרס (אברהם כהן מזרחי), ואילו אחרים לא ניתן להם ניב שפתים. אך ודאוּת היא בנו, כי כוחה של מזיגתנו ישיח גם אותם ויושלם תהליך עיצובה של ספרותנו כספרותם של כל שבטי ישראל ומיזוגם.

חידוש גדול אחר, שהוא מראשי סימני ההיכר, היא השתתפותה של האשה הסופרת. ידענו סופרות עבריות גם בתקופת ההשכלה, אם בראשיתה (רחל מורפוּרגוֹ), אם בהמשכה, אולם אף שהללו מצטרפות למנין ראוי, אינן יוצאות מגדר הופעה יוצאת־דופן. התכונה הזאת תתבלט לעינינו ביותר, אם נבדוק ונמצא, כי רב בהן חזיון הסופרת שידיעתה בלשוננו, אשר מתוכה נתעוררה לכתיבה, באה לה משום היותר בת יחידה לאביה, שרצה להנחיל תורתו שלא כדרך המקובל מאב לבן, אלא בדרך שאינו מקובל מאב לבת. כמובן, עצם ההחלטה הזאת של האב וקיומה מעידים, כי הוא כבר חי בתחום המושגים החדשים ולא ראה עיכוב ללמד את בתו תורה, אולם חידושו בא לו באָנסו. נמצא שהופעת האשה כסופרת היתה הופעה צדדית־אֶפּיזודית, מה שאין כן במציאות העברית בארצנו, שבה האשה בטבע־הדברים חיה את לשוננו ובלשוננו, וכדרך שכבשה לה מקום בחיים בכללם, כבשה לה גם בספרותנוּ וגילתה בה פעילות חשובה. העליה השניה היא שהעלתה גילויים חשובים גם בתחום השירה (רחל) גם בתחום הסיפור, שבו כבשה לה הסופרת (דבורה בארון) מעלה, שלא מצינו כמותה בנוביליסטיקה של הסופרת ביידיש. גלי־העליות הוסיפו והאשה מקום נכבד לה עתה בספרותנוּ, בשיר וסיפור, הגות וחקר, ביקורת ומדע.

חידוש גדול אחר היא ההתגברוּת במערכת השיר – כוונתנו לנצחונה של הנגינה הנכונה בשירה העברית. ההפרדה בין הנגינה המקובלת בשירה (משקל טוני מלעיל־אשכנזי) ובין נגינה השלטת בדיבור (לפי כללי הדקדוק על מלעיליו ומלרעיו) יצאו עליו עוררים עוד בימי ההשכלה ואף נעשו נסיונות לתקנה (לייב קינדרפריינד, יוסף ברגל) והמשיכו בהם זעיר שם זעיר שם, ביחוד מאחינו הספרדים שלא ידעו הפרדה זו מעולם (יוסף הלוי), וגם בזמן החדש נתחדשו הערעורים (ח. נ. ביאליק העיר על כך בראשית פעולתו ולא היה בידו לשנות), ושוב נעשו נסיונות (של"ג ואחרים), אולם כלל השירה הלך לפי המשקל המלעילי־האשכנזי שסתירתו הורגשה ככל שהדיבור העברי, ביחוד בארצנו, נעשה מציאות. גדול כוחה של מסורת, גדול כמותו כוחו של הרגל, גדול מהם כוחם של כיבושי השירה שנעשו בנגינה המלעילית ההיא, ולא יפלא, כי משגבר הצורך החיוני לשנות את הנגינה ולהעמידה על טבעוּתה התייראו אלה, ששיקעו מיטב כוחם בגימושה של שירתנו ותכונותיה המוסיקאליות והזהירו מפני הברבריוּת, הצפוּיה עם המעבר, וסופם של בעלי־האזהרה שנכבשו (טשרניחובסקי, פיכמן) לנגינה הנכונה ואף סייעו לכבוש לה אפשרוּיות גדולות ומפליאות. המעבר הזה נעשה כהופעה הכולל­­ת ­­– יש מי שניסה בו כוחו מעשה סמל והפגנה בלבד (ח. נ. ביאליק) ויש מי שכלכל את שני מיני הנגינה, הנכונה לכל סוג שיריו והמלעילית להכסמטר ובדומה לו (טשרניחובסקי, דוד שמעוני) ויש שחזרו על שיריהם והנגינוּם כדרך נכונה מי בכל כתביו (יעקב כהן, אליהו מיטוס) ומי בחלקם (יעקב פיכמן). וכללו של דבר כמעט כל משוררינו, מהם שרוב יצירתם, או חלקה הניכר, כבר נכתבו בנגינה המלעילית, עברו לנגינה הנכונה והיוצא מן הכלל (יעקב שטיינברג) לא בא אלא לאשר את הכלל. הפינה הגדולה הזאת מצריכה גם היא חקר מיוחד, שכן המעבּר הזה היו באמת כרוכות בו רוב סכנות, ואם נמנעו הרי מכוחם של מאמצי יצירה נמנעו, וגדולה בזאת זכותם של אלה שקפצו את הקפיצה הזאת (יהודה קרני, א. שלונסקי) וכן אלה שלא ידעו נגינה אחרת (י. למדן) ומשכו אחריהם את משמרת המשוררים שלפניהם והכינו בסיס למשוררים שאחריהם. אין לומר, כי כל אלה שעברו מנגינה לנגינה נשׂכרו, אדרבה לא מעטים הם חללי המעבר הזה, והרי אין תימה, כי מי שהזהיר מפני המעבר הזה (יעקב פיכמן), ראה בו סכנה של ברבריזציה. אולם לפי שהמעבר היה יליד ההכרח, ולפי שמחולליו נעזרו לשמו בתנופת־כשרון ובסגולת־חיות מצוינות, גברו על סכנה זו ושכמותה. והרי לא קטנה היא: שירה שכבר כבשה לה במשקל מסוים כיבושים מפליאים, מהם כאלה ששירתנו לא ידעתם דורות רבים (ביאליק) נתבעת לוותר על המסורת שנתגבשה ולסלול לה דרכים אחרות. רק אם נטיל על עצמנו את הטורח לבדוק בפירוט, כיצד מיצו מחוללי המעבר הזה וממשיכיהם את כוח שירתם ביכולת צירופים ונעימה, כדי להשלים את מה שניתן בנגינה הקודמת ואינו ניתן בנגינה הנכונה (דוגמה אחת וחשובה: פּתרונה של בעיית החרוז הנקבי הניתן כמאליו בנגינה הקודמת והמצומצם בנגינה הנכונה) ואף לעלות על אפשרוּיותיה, וביחוד להישמר מסכנת המונוטוניות האורבת לנגינה הנכונה, ולהעניק לה את האפשרוּיות המוסיקאליות הניתנות בנקל בנגינה הקודמת והצריכות דרכי עקיפין בנגינה הנכונה, רק אז נדע גודל היגיעה וגודל הישגיה. כבר ראינו ניתוק מסורת אחד – שירת השכלה באשכנז היודעת את שירת איטליה שקדמה לה, אך אינה נעזרת, אינה יודעת ואינה יכולה להעזר, בכיבושיה במשקל, בחרוז, בצורות השירה, ופותחת בדרגה נמוכה ממנה, במשקל התנועות, המקיים עצמו כשלושה דורות עד בוא חלוצי המשקל הטוני (גוֹטלוֹבּר) ומגווניו (מאנה, ק. א. שפירא) וגדולי כובשיו (ביאליק, טשרניחובסקי, שניאור). והנה אנו רואים ניתוק אחר − שירת העברים בארצנו יודעת את השירה שלפניה והיא גם נעזרת בה והיא מזירה עצמה מדעת ממנה והיא כמחברת משקלה במקום שניתק לפני דורות באיטליה. ודוק: לא מחברת אלא כמחברת – כי מה שנעשה בינתים נבלע בתוכה. איך נבלע – גם בירור זה הוא מתעודתם של חוקרי המעבּר לפרטיו.

ואין המעבּר הזה אלא כגילוּי סימפטומאטי במעבּר כולל יותר, מעבּר ללשון טבועה במציאוּת חיים וטובעתו, מעבּר שסימניו יתגלוּ לנוּ בכל אשר נפנה. הרי, למשל, סוגיה שכבר נידונה לנו במקצתה, סוגיית התרגום. כבר העירונו על ההתפתחות שחלה בדרך התרגום ומלאכתו, והיא התפּתחות ההולכת בד בבד עם התפּתחות הלשון ויכולתה למלא כל צרכי החיים, לצד מלאוּתה ושלימותה. ההתפּתחות הזאת, בסיוע כמה כיבושים בספרותנוּ המקורית (ביחוד כוח הביטוי על דקותו בשירה, כוח התיאור על פירוטו בסיפור, כוח־ההבחנה על דקדוקה במאמר), גרמה לה למלאכת התרגום שתעבור יותר ויותר מדרך ההעתקה הנוהגת לתרגם את הדברים בכללותם, בשמירת עיקר התוכן ובשמיטת גווניו, בעיבוד ובפסיחה, לדרך התרגום הנוהגת לתרגם את הדברים לא כשיעורם אלא כדיוקם, ושעל כן נדרשת התאמצות כדי להגיע למכסימום של שיווּי־הערך שהוא בגדר אפשרותו של תרגום בכלל. ואם, כמבואר מדברינו, המעבּר הזה חל עוד בתקופה האחרונה של ספרותנו בגולה, הרי מציאותה העברית של ארצנו ומה שנשפע ממנה לגולה, המהירו את המעבּר הזה והגבירו אותו להפליא. כי בה, בארצנו, נעשה המעבּר הזה הכרח־חיים. ואם כי ההכרח, שחייב מלאכה מרובה שעשייתה בסיטונות, הצריך צבא מתרגמים רב והצרכים הגדלים והולכים (הנוער הגדל על לשוננו בלבד) גייסו למלאכת התרגום גם שאינם מאומנים ביותר, הרי גם המחמיר שבמבקרים לא יוכל להתעלם מכך, כי חבורת מתרגמים מעולה גיבשה, בזמן קצר בערך, מסורת ראויה, שקבעה ממוצע שאין לרדת מתחתיו, וכל הסימנים מעידים על עליית רמת התרגום. וגם זה תפקיד מיוחד לחוקר־לשוננו וספרותה לבדוק בבירוּר, מה עשה המתרגם ללשוננו וספרותה בעצם־מלאכתו. בלעדי חקירה כזאת לא ישוער עד כמה מלאכת התרגום חייבה את עושיה לעֵרות־הרוח, לאימוץ־הכשרון, למיצוי־התוכיות של לשוננו, כדי לפתור את הבעיות הרבות והשונות, − סוגי התרגום המתאימים לשכבות הביטוי השונות, אם הגות ותיאור, אם רגש ודמיון, אם הגדרה או בינה, מבלי לוותר על כל בת־צליל וכל בת־כוונה ולתת את ערכי הלשון האחרת מלוא משקלם. וכבר היה מי שנתעורר בתמיהה על כך, על שום מה המילוֹנוּת שלנו במידה שאינה תקועה באגירת המלים אלא מפליגה לאגירת הניבים, מתעלמת מאותו בית גנזים גדול שנוסף ללשוננו –מעשה המתרגמים – וכבר היה מי שביקש לעורר למעשה שעשיתו חובה – בדיקה מדוקדקת של מיטב התרגום העברי מתוך השוואה למקור ובחינת הפתרונות, שהמתרגם עמל בהם, וציון המלים, הניבים, הצירופים שנתחדשו לו בתרגומו (ישראל כהן). כי התרגום ללשוננו כמעשה יצירה דומה וזכותו בהרחבתה וגימושה של לשוננו עמו.

נודה, כמה פעמים גלגלנו בתיבה: מעבּר, בעודנו מרגישים כי, בעצם, נתבעת תיבה אחרת, כוללת וממצה יותר, היא התיבה: תשובה. ויש חזיונות שהתיבה הזאת הולמתם ביותר – שבשת גדולה, שנשתבשה בה חכמת ישראל, באה עתה ופה על תיקונה. מפוצלת לכמה לשונות, תחילה לשונות ראשיות (גרמנית, צרפתית, אנגלית) ואחר־כך ללשונות שקוראיהן מצומצמים על ארצותיהם (רוסית, הונגרית) היתה כמתחננת אל שרשה ומקורה, ולא הועילו קינותיהם של ראשונים (שי“ר, שד”ל) ולא הועילו קריאותיהם של אחרונים (יוסף קלוזנר), ולא הועילו נסיונות שנעשו במרכזי מערב (החל ב“בית המדרש” לאייזיק הירש ווייס דרך “מזרח ומערב” לבריינין וכלה ב“דביר” לביאליק), שלא נמשכו להם אלא פירורים בודדים, ורק מציאותה של ארצנו, ביחוד משנשתלו בה מוסדי מדע וחקר, חוללה את התמורה שנדרשה משכבר הימים. והיא באה בשני דרכים – האחד, שניתנה לו הגדרה נמלצת ונלבבת: פדיון־שבויים, וכוונתו השבת־מפעלותיה של חכמת ישראל בדורות אחרונים ללשוננו. הכוונה הזאת נדרשה תחילה הלכה למעשה בדרך שהיה בה מן החובבנות (כגון ספרי בכר בתרגום אז"ר) וסופה בידי מומחים (כגון הדרשות לצונץ בתוספות אלבק). הדרך האחר הוא ליכודם של חכמי ישראל, שכתיבתם היתה לועזית ועם מעברם לארצנו בא מעבר ללשוננו. מהם שבאו זקנים לארצנו והם כמחדשי־נעורים (יוליוס גוטמן, היינמן), מהם שבאו צעירים ולא זו בלבד שסייעו להרחיב ולהעמיק את חכמת ישראל בלשוננו אלא בנו בה דיוטות חדשות. ועד היכן כוחם של גידולי־תחום־הלעז מגיע אתה למד מכך, שלשונם משמשתם גם מעֵבר למקצועם (ראה, למשל, כוחו של ג. שלום במסה או כוחו של ש. ד. גויטיין בתרגום ואף נסיונו לחבר דראמה מקורית). וכשם שראינו בפרשה זו דוגמה מצויינת של תורה החוזרת על אכסניה שלה, כך נוכל לראות בשכנותה (שאר המדעים) דוגמאות של תורות הנכבשות לאכסניה שלנו להרחיבה ולהעמיקה עד שלשוננו תוכל לומר, שאין דבר אנושי אשר יחסר מביתה.

ומן הענין היה לסדר רשימה של חכמים וחוקרים, שראשית פעולתם בלשון־לעז והמשכה או אחריתה בלשוננו, ולמדנו ממנה כוחה של המציאוּת העברית בארצנו ונשלמה גם בידינו מפּת האסטראטגיה של לשוננו במסע השתערותה להשיב לעצמה שטחיה – הווי אומר: קיבוצי היהודים שבהם, בין חבורות בין יחידים – האבודים. מובן, כי שלימותה של המפה מחייבת, כי לא נסתפק באלה. אלא נצרף גם רשימה נוספת – מי ומי בשאר תחומי הספרות, ביחוד הספרות שחותמה פיוט, היה עשוי להיות מסופרי־הלעז בא לארצנו ולשוננו אינה לשון יצירתו ובה ומתוכה נעשתה לשון־יצירתו, באופן שניתן לומר (במכריע, או לפחות ברוב המקרים), שאילולא עלייתם לארצנו ונשארו הללו סופרי־לעז. תהא זו רשימה מגוונת מאוד גם מבחינת הגילים, גם מבחינת סוגי הכתיבה, גם מבחינת שוני־ההכשרה הלשונית, שבהם חל המעבּר הזה. כשם שנמצא בה תלמידי חכמים, שהיו סופרים, עתונאים, רבנים, חכמים בלשונות־לעז ובבואם לארצנו נתלבּתה בהם גחלת כבוּיה של גירסת ינקוּתם ונוספו על צבא כותבי לשוננו, כך נמצא בה אחרים, שלא היתה להם קרן שמוּרה כזאת וקניינה של לשוננו היה להם חידוש על ספה של ארצנו ובתוכה. רשימה כזאת תראה לנו כי מי שביכורי פיוטו ברוסית נעשה כאבי הנובילה הארצישראלית (צבי שץ) וכאֵם הליריקה הארצישראלית (רחל), כשם שתראה לנו, כי מי שהוציא עוד בארצנו קובץ שירים ביידיש ובה גם נכתבה נובילה שלו על השומר (א. ראובני) נעשה כאבי הסיפורת הריאליסטית הארצישראלית וחוקר לשוננו ומוֹצאה, ומי שהמשיך עוד בשבתו בארצנו להיות סופר יידיש (מ. סטבסקי) נתערה בלשונה, עד שנעשה מבקרם של גדולי סופרים בפינה מסויימת (תיאורי הטבע ודיוקם). ומובן, כל מה שנרחיק בעליות תתרבה הרשימה הזאת, ואם בעליה השלישית נמצא מי שביכורי פיוטו גרמנית (ש. שלום) ושהמעבּר ללשוננו היה לו קל (מסורת בית רוז’ין), כן נמצא מי שביכורי־פיוטו ברוסית (ע. זוסמן) או פּולנית (א. פינקרפלד), ושהמעבר ללשוננו היה להם קשה יותר. הרשימה הזאת ניתן להמשיכה עד ימינו ונמצא בה פמליה של סופרים, מהם שכבר פירסמו ספרים בלועזית ובאו ללשוננו מי בשנות־העמידה (ג. קרויאנקר, י. קסטיין) מהם בגיל צעיר יותר (ברוך קורצווייל). מהם שקנו או כמעט קנו להם את לשוננו בארצנו והיא לשון כתיבתם הראשונה (י. זרחי, א.סימונזון). כפרשת־חמודות לעצמה יהיו בני עלית הנוער, ששנות חינוך מעטות בארצנו הקנו להם את לשוננוּ כדי יכולת יצירה בה, ועליהם יצטרפו פליטי מחנות ההשמדה, מהם המפליאים בזריזות בכיבוש לשוננוּ.

ואחרון־אחרון: הרחבה והעמקה של שדה־ההתבוננות והניתוח – והיא הבולטת ביותר בסיפור העברי ושינוי נושאו המרכזי, שיצא מצמצומו על יריעת־הדיינות בין שני דרות ונתרחב כדי כלילת כמה דורות (ש"י עגנון), כשם שיצא מצמצומו על תחום מושב, אם בגולה אחת אם בגולה אחרת, ונתרחב כדי כלילת שבטי ישראל שונים, במעמד ייהודם ובתהליך מיזוגם (ח. הזז) – לבט קיבוץ הגלויות ופלאו.

מאמר ו': אל השיתין

ראינו מלחמת לשוננו וספרותה מכמה בחינות שהצד השווה שבהן הוא השטח, ומן הדין שנראנה מכמה בחינות אחרות שהצד השווה שבהן הוא העומק. חלוקת הראייה הזאת היא, כמובן, מתודית בלבד, שכן באמת נעשתה המלחמה הזאת בבת־אחת בשני הממדים, וביחוד בתחום היצירה לא היה כיבוש שטח המרחב אלא כהבטחה של תנאי כיבוש העומק. אם נראה ספרות הדורות האחרונים כמערכת כיבוש כפולה ונרצה לראות בה נקודת בוחן גדולה, נבחר את נקודת המוקד הגדול והוא – ח. נ. ביאליק שבו מתבארים הכוחות הפועלים, הגלויים והנעלמים של תקופה שלמה, מבלי שהוא יתבאר מתוכה, שכן יש בו אותה יותרת סגוליית המציינת את הפינומן. יותרת זאת מתגלית לפנינו בכל גישה שאנו מנסים בה לגבו, בין אם זו גישה המסתכמת בשאלה: מי היה, בעצם ביאליק ובין אם זו גישה המסתכמת בשאלה: מה היה, בעצם, ביאליק והשאלות ניתנות להן תשובות רבות וסיכומן הוא: פּחות ממה שהיה ויותר ממה שהיה. ודאי, התשובה הבולטת היא: הוא היה משורר, אבל מה נעשה ובחינתו על פי כליל־הסגולות שלו אומרת לנו, כי היה גם משורר, לאמור שהיה (בפועל וביחוד בכוח) יותר ממשורר. כבר ניסינו לשאול, מה הפסידתנו תעודת־הדור שהטיל על עצמו, הלא היא המלאכה שעשתה את שר־השירה כאיש־קרדום ועתה עלינו להוסיף: לא כל שכן אם אנו סבורים, כי גם השירה לא מיצתה את כל־כולו, שכן לא נכחיד כי ספק הוא בנו האמנם המשורר הוא מלוא־לבושה של נשמה עליונה כזאת היורדת אחת לדורות. שהרי לא כספרוּיות אחרות ספרותנו – ספרות אחרת, שיש בה שנים או שלושה מחזורים גדולים של התפתחות, כדרך־הטבע הוא לה שתהא רואה את פסגתה בגדול משורריה; ספרותנוּ מחזורי התפתחותה הגדולים מרובים מדי, שתוכל לנהוג בקנה־מידה זה. אמת, אנו מדברים בספרות העברית החדשה, שהיא לפי התפיסה המקובלת בת חמישה דורות, ולפי תחומה המקובל היא רואה עצמה כספרות בספרויות אירופה ומקבלת כממילא קני־מידותיה, אבל באמת הרי אין היא אלא מחזור אחד בכל הספרות העברית הנמשכת ברציפות אלפי שנים ושאלה גדולה היא, אם גם ספרות כזאת בכללותה ראייתה כראיית ספרות אחרת. על כל פנים אפילו סקירה קלה על פני האישים, שנחשבו כשיאי־תקופה ותקופה, כשיאי־מחזור ומחזור, מחזקת את הספק שבנו. העם ראה בגדולי־אישיו מזיגה של הנהגה ושירה והוּא ראה אותם כך לא בלבד משום שמנהג ראיה זו היה רוֹוח בתקופת המיתוס וקדמת־ההיסטוריה (משה רבנו, דוד המלך ושלמה המלך) אלא משום שהמזיגה הזאת נתקיימה ממש בתולדותינו – מופתים לה לא בלבד הנביאים, שספריהם הם פסגת שירתנו ולא ספריהם של משוררים בלבד (איוב), אלא גם גדולי שירתנו בימי הבינים, שהמזיגה של הנהגה ושירה מצאה ביטויה גם בשירתם גם בהגיונם (רשב"ג, ר' יהודה הלוי), שכן האוּמה בעומק חישתה ביקשה לראות כפסגת־רוחה את נושאי רוח הקודש, והאידיאל של חידוש רוח הקודש המפעם גם את הפילוסופיה שלנו (רמב"ם) גם את הקבלה שלנו אף הוא עדות מסייעת לכך.

אם נמוד, לפי הראייה הזאת, את ספרותנו החדשה, ביחוד לפי מסגרתה המקובלת, הרי רוב המשוררים שנחשבו פסגות דורות (וויזל, שלום הכהן, אד“ם הכהן, יל”ג), לא יעמדו בפני קנה־המידה היאה לספרותנו, ואם לפסוח על שביב בן־חלוף (שלמה לוינזון) הרי קנה המידה הזה יחול רק על חזיוני־הקצוות – רמח"ל מזה וביאליק מזה. ראשון בערה בו תודעה זאת, ואפילו נלחם לאַשרה בתודעת הדור והוא סוד פרשתו הטראגית; אחרון התנוצצה בו תודעה זאת ונלחם להכחישה מעצמו ומתודעת דורו והוא סוד פרשתו הטראגית גם היא. היא התנוצצה בו – אתה למד מדבריו; היא התנוצצה בדורו – אתה למד מיחסו של העם אליו, שאין לפרשו ברישום־שירתו בלבד. בשיר משירי ביאליק מתוארת הסיטואציה של דורו, שכל רגשות לבו הסתומים נביא שאלו והוא ביקש נביא־אמת שיגע בצינור לבו של הדור וידליק מעל לראשו כוכבו ורוחו יהיה המבּוע לכל ההרהורים הכבושים בהרבה לבבות. והמשורר רוצה להאמיננו, כי אחד־העם הוא שהיה הנביא הזה, ואכן הוא מתארו אריאל־האמת, איתן הרוח וכדומה, ועיקר־ההגדרה שהוא שומר הניצוץ האחרון של אלוהים, ולא עוד אלא אם יש ונצנצה בו לפעמים רוח הקודש ונתגלתה בנפש יהודי, הרי לא זרחה באחד מכל בני הגולה כאשר הזהירה בנפשו הגדולה של אחד־העם. נודה על האמת, כי בקראנו את האוֹדה המרוממה הזאת קשה לנו לפרנסה, ודורות אחרינו ודאי לא ידעו לפתור את החידה המוזרה הזאת, מה ראה יחיד־העם לקשור כתרים כאלה לאחד־העם. ואפשר שהחידה תיפתר לו באופן שיראה בבירור: כתר זה שנתלה במורה היה באמת תלוי בתלמידו הגדול ממנו. אך הוא, התלמיד, אפילו התנוצצה בו תודעת היותו יותר ממשורר, הכחישה מכל וכל, וכן נראה, למשל, כי הנה בשירו האחד (“גם בהתערותו לעיניכם”), הגיע לתודעת תעודתו, שכן הוא מדבר בו על גילוייו כעל מעשה העלמה והטעאה ואפילו מחבואי חרוזיו יראה ככסות שפוניו ואין הם אלא כחרכּי־סוגר אשר מבינותם לביא (ואנו מעיזים לשמוע חריזה עלומה: נביא) לוהט וזומם יציץ וסוּגרו נשבר בין לילה, בריחיו היו רסיסים והוּא, הלביא עצמו, נמלט למכורתו. אולם בשירו אחר (“שחה נפשי”), שמענו שלילה גמורה של תודעה כזאת, כי בו יכריז: לא משורר אנוכי, לא נביא, חוטב עצים אנוכי, חוטב עצים, איש קרדום.

אכן, ההתנוצצות הזאת של תודעת שליחותו היתה בו עד ארגיעה – רוב ימיו ככוח בלום וחנוק היתה, מלך אסור ברהטים. על שום מה היה רק משורר וגם המשורר צמצם עצמו בפני איש הקרדום, על שום מה יתרונו על המשורר נבלם בו ולא נתגלה אלא במכיתות־ארעי והיה כאפשרות, אשר רק מאחורי חרוזיו ומתחתיהם תתגלה כממשות, עניין גדול הוא לענות בו, אולי הענין בה“א הידיעה. אפשר ומרחק־זמן גדול יותר יניח תשובה שלימה, אנו אין בידינו אלא רמזי תשובה. כשאנו מתבוננים בנחלתו של ביאליק ומוצאים גילומה בעיקר בכרך השירים, שאינו גדול ביותר, אין אנו מתקשים לראותו כשיא במחזור הדורות האחרונים, אבל אנו מתקשים מאוד־מאוד לראותו כשיא מחזור במחזורי ספרותנו בת אלפי השנים. ראשית רמז היא מסגרת זמנו – הוא נולד וגדל בתוך מחיצה שהיתה עלולה לכווץ אותו, ואף כיווצה אותו ואם לא כיווצה אותו ככוחה הרי משום שסתרי נפשו מרדו עליה גם אם גילויי נפשו נכנעו לה. מספר־הקורות ידענו את ווֹלין, פיסת יהדוּת זו ששכבתה התחתונה כרטיטה של זכר שחיטות ת”ח ומשיחיוּת ושכבתה העליונה כרצועה נרחבה של חסידות שמלכסנה קו דק של השכלה, ומשירי ביאליק וסיפוריו ידענו מה ומי היה אותו נער שגדל בה ומתוכה, טיפוס מובהק של חולם בהקיץ, שראייתו היא כמשולש גדול – מראה הממשות אשר לעיניו, מראה חזיוני המקרא אשר בדמיונו ומראה־השתייה של קדמת הילדות אשר בנפשו, והעיקר שהמשולש הגדול הזה אינו מופרד אלא ממוזג בנפשו. הרינו זכורים גודל ההפתעה שנפתענו בבוא המשורר בפני אספת מורים לספר על מקורה והתהוותה של העזה שבשירותיו (מגילת האש) ועיקר ההפתעה, כי יסודה של האש הגדולה היתה שריפה קטנה בעיר ילדותו. והרי באמת פרט מועט זה גם יוצא ללמדנו על המשולש הגדול – מראה עיניו המועט, השריפה הקטנה, נתקפלה בו האש הגדולה, אשר גם היא כמשולש גדול, – אש הקוסמוס, אש ההיסטוריה, אש החוויה כאשר ידענוה משיריו שהם האבטוביוגראפיה הכסויה שלו ומסיפוריו שהם כאבטוביוגראפיה הגלויה שלו. והנה הנער הזה נגזרת עליו פגישה ראשונה, הלא היא הפּגישה עם ווֹלוֹז’ין המתנגדית, אשר מלפניה יצאה, מוכרחה היתה לצאת, פעוּלה שהיתה יותר מעכבת, יותר בולמת מאשר מעודדת ומדרבנת למצות את תעלומת נפשו וכוחותיה. קראנו גם קראנו מה שמספרי־זכרונות וחוקרים מספרים בעניין השפּעתה של ווֹלוֹז’ין, הנראית להם ברכה, אבל לצערנו אין בידינו להסכים עמהם, ושכרה של אותה פגישה יוצאת, לדעתנו, בהפסדה ושעל כן אין אנו יכולים שלא לראותה פגישה פאטאלית.

והוא הדין בפגישה אחרת, היא הפגישה עם אחד־העם. ידענו מתולדות הספרויות את ההופעה הזאת – איש שירה גדול נשפע בשיטת המחשבה מאיש הגות פּחות ממנו, ונודעת, למשל, דוגמת ההשפעה של טוביאנסקי על אדם מיצקביץ‘, אבל טוביאנסקי עורר במיצקביץ’ כוחות רדומים ואילו אחד־העם יצאה מלפניו השפעה עוצרת, מאַפּקת. קראנו גם קראנו דברי המשורר עצמו ודברי מעריכיו על הברכה הגדולה שבעצם־ההשפעה הזאת ותוצאותיה, אבל דיה סקירה בשירתו של ביאליק והתפתחותה, ודיו עיון במחשבתו וגלגוליה, כדי לראות כי היה מה שהיה למרות ההשפעה הזאת, וכדי לנחש מה היה, אילולא ההשפעה הזאת, שעל פי אפיה היתה מצננת אם לא־לומר מגמדת. שעל כן אין אנו יכולים שלא לראות פּגישה זו כפגישה פאטאלית. והוּא הדין בפגישה השלישית, היא הפגישה עם מנדלי. ושוב ידענו אף ידענו מדברי המשורר עצמו ומדברי מעריכיו גודל הברכה שנכרכה בפגישה זו עם בעל הנוסח, שהוא כפלס אמנות מושלם, אבל אין אנו יכולים לכבוש השתוממותנו, כי מי שידע להגיע למתיחות, אשר השירה העברית לא ידעה כמותה אלא ברשפי־האכסטטיקה של משוררי הקבלה ובהימנאות של גבירול, היא המתיחות הרצופה אשר ב“מגילת האש”, ראה את עצמו תלמידו של מי שהיה דבוק כולו לריאליסמוס, שחללו אמתיים על גבי הקרקע, וכובלו על כרחו במחיצת־המציאוּת הצרה, אפילו אם הוא שופך עליה תוכחתו המרה ביותר. ואין ההשתוממות הזאת פּוחתת משום שביאליק באמת יכול היה לראות עצמו כתלמידו של מנדלי, שכן במה שהיה תלמידו (“אריה בעל גוף”) הוא זוטה ולא רומה של יצירתו, ולכל המרובה היא צלע צדדית אחת בתבנית יצירתו הגדולה. ויש אנקדוטה של מנדלי, שלא נחה דעתו מ“מגילת האש” ואך בבוא “הבריכה” פג רוגזו ואמר: ואתא מיא וכבא לנורא. אנקדוטה קטנה זו כלולה בה כל אי־האפשרות להבנה שבין ביאליק ובין מסגרת גידולו והשפעתו. ושעל כן אין אנו יכולים שלא לראות גם את הפּגישה הזאת כפגישה פאטאלית.

והפאַטאַליוּת היתה במה שביאליק עצמו נסחף למסגרת סביביו והשפעתה הבולטת. מתוכה מסתברת לנו דעתו שלו עצמו על הגדולה שבהתפרצוּיות בשירה, “מגילת האש”, אשר תחת היותה לו מעפּל אשר ממנו ייפתחו לו שערים חדשים, נראתה לו כשלון שביקש אפילו לתקנו בשירה אחרת, שהיא כחטיבת חמדה וכולה משבצת חן אך צירופה מרובה מאשה, אש הקודש, וליטושה מרובה מרוחה, רוח הקודש (“אגדת שלושה וארבעה”). ודאי שאין אנו יכולים שלא להצטער, כי דעתו של מנדלי, שאמרה בבדיחות דעת נעשתה, בעצם, הדעה המקובלת הנאמרת בשיקול דעת ובכמה מיני הדגשה (יעקב פיכמן), אך צר ביותר כי דעה זו הצטרף לה המשורר עצמו ונעשתה בּלם לעצמו. והרי לא חסר בלמים ומעצורים וביטוי להם אותה זהירות מופלגת, כפי שנמצאנה גם בחייו גם בשירתו. בחייו – יחסו לאישים המנוגדים למעגל־השפעתו הנזכר ובפרשה זו יש סוגיות, כמו סוגיית מ. י. ברדיצ’בסקי שכבר ניסו לפרשה (ש. צמח) ויש סוגיות אחרות, כמו היחס לא. נ. גנסין או י. צ. רמון הצופות למפרש. אך בדרך כלל כבר ניתן לשער, כי ביחס הרתיעה והדחייה הזה הרתיע עצמו ביאליק מצד אחד וגדול שבו עצמו ודחה מעליו צד אחד וגדול שבו עצמו. שכן הקריאה המותזת שלו: “מפני כף הקלע יגורתי” אינה, בעצם, אלא לשון־הפלגה על יראתו, יראת־תמיד מפני כוחות שהיו עצורים בו ושבהם ניפלה על פני דור ודורות. היראה הזאת מפעפעת גם ברתיעה המסקנית, שעליה העמידנו לא חוקר שפונות ספרות אלא משורר שפונות נפש (הלל צייטלין): בבוא המשורר לתאר לנו חזיונות, שאין אנו מפקפקים כי נחזו ממש, הוא רואה להקדים לתיאורם תיבה קטנה וכרקטריסטית ביותר: כמו, כעין, כאילו. מובן, כי ביסודו היה נאמן ליסודו והיה נאמן מדי שאמת נפשו וסתריה לא יפרצו, אך הרבה ממנה נשאר עלוּם ועוד תידרש מלאכת חקר גדולה, כדי לגלות יתר על העלוּם, שכבר גילוהו קצת חוקרים בין השיטין, את העולם מתחת לשיטין. ואם עבודת חקר ראשונה אינה מקובלת על בני הדור, ביחוד בני דורו של ביאליק, וביותר בפמליה של המקורבים אליו, הרי עבודת חקר אחרונה לא כל שכן. ולא פליאה היא, שכן העבודה האחת והאחרת מסקנתה היא, כי היחס שבין ביאליק והפמליה שלו אינו כיחס שבין גדול לבין קטנים ממנו אלא כיחס שבין ספציס מיוחד, שהוא על פי ביטוּיו במעגלם אך על פי מהותו מעֵבר לו. אותו הייחוד גורם, שמלוא הבנתו אינו באפשר אלא בגילוי העולם הנסתר מאחורי שירתו ומתחתיה.

ידענו כי תפיסה זאת לא תכבוש לה בנקל מהלכים ותהא חייבת לכסח פסיעה פסיעה שביל לעצמה בחורש התפיסות המקובלות, שעיקרן שלושה הבדלי הערכה. ההערכה האחת, והיא הפּשוטה והנפוצה ביותר, מגדירה את ביאליק בחינת משורר לאומי וקשה לומר, כי הצליחה להעמיד את ההגדרה הזאת על בירורה, והיא אינה מתחוורת כהלכה גם בפי המחליפים את הכינוי הניטל כדרך הקפה מאחרים והמחודש לצרכי אידיאולוגיה של דורות אחרונים (גזירת מונחים לפי תיבה: לאום, שהיתה כתיבה מוזנחת ולא נחשבת) בכינוי אחר, מושרש יותר: משורר האומה, שכן גם ניסוח זה אינו יוצא מכלל עימעומו, אפילו אם הוא נעשה על דרך הבחנת הניגודים של אוּמה ועם. וביחוד בולטת ההגדרה של ביאליק כמשורר לאוּמי בצימצומה, אם היא באה להעמיד עיקרו על הצד, שבו הוא מעורה, בנושאי שירה, כוונתם ומגמתם, בתנועת הלאומיות. כולנו יודעים, כי שירים אלה הם חלק חשוב בכלל יצירתו, החל בבכור שיריו שהוא כספיח וכסיכום של שירת חיבת־ציון התמימה, וכלה בשירי התוכחה הגדולים. אבל הערכה מעוולת היא המעמידה כעיקר־שירתו את השירים שהיו לפי הפּרוגראמה של הדור, ואשר מרחק־הימים וחילופי הפּרוגראמה הכרוכים בו מפרידים בהם יותר ויותר את צד השירה ואת צד הפּובליציסטיקה, באופן שמזגם עשוי לקיימם מעבר לדור ותכנם מצמצמם על דורם. כניגוד להערכה הזאת שנעשתה נפוצה ביותר, עד כדי שיגרה מצוּיה, היא ההערכה האחרת שאינה נפוצה כמותה (ראשית ניסוחה הבולט ד. א. פרידמן) המגדירה את ביאליק בחינת משורר היחיד ויגונו. ההערכה הזאת רואה בביאליק מה שהיה מוטיב של עיקר בספרות הדור, המוטיב של היחיד ולבטיו ובדידותו (ברדיצ’בסקי, ברנר, שופמן, גנסין). כולנו יודעים, כי שירי היחיד הם חלק חשוב בכלל יצירתו ובהם הגיעה באמת לידי עומק ביטוי גם הרגשת הבדידות (“לבדי”) גם הרגשת התלישות (“צנח לו זלזל”) של היחיד העברי. עם זאת הערכה מקפחת היא, המעמידה כעיקר־שירתו את השירים שהיו לפי הלך־הרוח של יחידי הדור, שמרחק הימים וחילופי־הלך־הרוח הכרוכים בו מפרידים בהם יותר ויותר את צד־השירה שערכּו קבע וצד־הבעייות שערכּו ארעי. והרי עצם־העובדה, כי בריווח־זמנים מועט נטבעו במחוז־הביקורת שלנו שתי הערכות שונות, שכל אחת היתה אנוסה להעמיד כביכול מחוצה למסגרתה חלק גדול של יצירת המשורר, אומרת: דרשוני. גם בעצם העובדה הזאת הוּכח קוצר־היד של בעלי ההערכה לתפוס את המשורר בכּוליות שלו. ומן החובה לומר, כי גם הנסיונות לאַחד את שתי ההערכות האלה לא היה בהם כדי להתגבר על השנייוּת המקפחת הזאת, ויותר משהעלו חטיבת מזיגה העלו דבר־פשרה, אם לא מעשה כּילאַיים. כי בעלי ההערכה הקיצונה יכלו, בערך, להסתדר בנוח – עצם ההכרעה שהכריעו, אם לצד משורר הכלל, אם לצד משורר היחיד, כבר נתן בידם קנה מידה של עיקר וטפל ומה שנחשב להם ראש התנוסס בהדר מפנים לגדר־הכרעתם ומה שנחשב להם משנה התפשט לו בצניעות מחוצה לגדר הערכתם. מה שאין כן מבקשי המזיגה שהגיעו בדוחק לידי פשרה – הללו נתעוררו ממילא על כך, כי לא מעטים השירים שההכרעה הזאת קשה בהם ביותר, שכן שירים, הנראים כשירי כלל, נתגלו להם שירי־יחיד מובהקים, ושירים הנראים כשירי יחיד, נדרשו להם כשירי כלל מובהקים, וככל שהעמיקו לעיין ראו התחומים בלולים, ובבואם להכריע לא יכלו להסתיר מבוכה ואָבדן עצות. רק באחרית ימיו של ביאליק ואחרי פטירתו נסללה ראשית נתיבה לתפיסת אישיותו ושירתו במלוא כּוליוּתה. הגשר לתפיסה זאת הוא בהכרה, שהיא לבעל אינטוּאיציה הנחת־אב ולבעל־ניתוח מסקנת־גמר: בביאליק הגיע לגמר־בישול ראש־מאמציה של ספרות דורות האחרונים –הריקאפּיטולאציה העצמית של האדם הישראלי, ריקאפּיטולאציה שדרכה בירידה משכבות הרוח העליונות עד שכבות הנפש התחתונות, מחזית התודעה הפּרוגרמאטית ושטחה עד מסד היצריוּת ההיוּלית ועומקה. ודאי שהתפיסה הזאת נותנת דעתה על שני הצדדים האלה בחינת עיקר וטפל, ראש ומשנה. גם היא יודעת על שירת הכלל ועל שירת היחיד, אך היא רואה אותן כרבדים במַתכּוֹנת הנפש, כביכול מיני שכבות במבנה הגיאולוגי שלה, אך לא כשכבות היחידות, שכן היא רואה שכבות תחתונות מהן וביחוד השכבה לפני היות הנפש בחינת כלל ובחינת יחיד, שכבת־השתייה. תפיסה זאת, רואה כראשית־חובה לעצמה להישמר מפני אותה הנוחיות של הפרדת־יסודות, שכן מהיותה אמוּנה גם על דרך הניתוח של דקדוקי־פילולוגיה, גם על שיטת ההארה של פסיכולוגית־המעמקים, היא יודעת כי משל השכבות הגיאולוגיות אינו אלא משל. שהרי בנפש השכבות השונות אינן מסודרות באופן, שאם האחת ממלאת חלל מסוּים הרי שכנתה או יריבתה נדחקת מתוכו, אלא הן קיימות זו בתוך זו. עֵדוּת לשכנות הצפופה הזאת של זה־ליד־זה וזה־בתוך־זה הוא המשולש הגדול שהוא אמנם סמל מכריע אך לא יחיד בשירת ביאליק, ושבו יראֵנו את נפשו במזיגת יסודותיה, ביצרי־הנפש, במערכת ההיסטוריה, בהווית־היקום. בהתלקחוּיות אלה, שבהן מתמזגים שלושת היסודות כחטיבה אחת מגיע ביאליק לרומו שהוא גם עומקו, כלומר באותה ארץ שבה יש זהות בין רום ובין עומק. מתוך התפיסה הזאת אנו למדים, כי ביאליק היה כאחת גם בעריסת מולדתו, עיירת ווֹלין, בישיבת המתמיד, בעיר ההרגה וגם בארץ לא נודעת, באיי הזהב, אלו המקומות שבהם מתלכדים מוסדי עולם.

דברים אלה צריכים הדגשה, וביחוד עם ההערכה, שהתגברה על אותה ההפרדה המלאכותית הנזכרת ואף על פישורה, ותחת להעמיד את ביאליק בשני מעגלים מנוגדים היא מעבירה את הניגוד בו עצמו ומעמידה עיקרו בשדה ההתנגשות הגדולה שבין הקמאות היהודית וגילומה במסורת הישנה שתכנה ולבושה דתי ובין המציאות החדשה שגילומה בנסיוני החילוֹניוּת החדשה. ודאי שהערכה זאת (ב. קורצווייל) מקדמתנו הרבה, אך אפשר וההבלטה המוגזמת של אפס־האונים אשר למשורר ושירתו לגשר בין העולמות האלה ולזווגם באה משום ההתעלמות מכך, כי באמת שירתו היא שדה־התנגשוּת של שלושה עולמות. ועוד תידרש מלאכת חקר רבת־יגיעה כדי לחשוף את רוב הסמלים, נקודות ההפגש של שלושת העולמות למלחמה ולהשלמה, ונוכל לראות מלוא ראייה את השתערותו של ביאליק והישגו בריקאפּיטולאציה של עצמו, שאפשר לא באה בסופה אלא להכשיר את עצמו למדרגה שהוא היה ראוי לה, ושלא הגיע אליה אלא זעיר שם זעיר שם באיתכּסיא גם מיראתו מפני תהום עצמו, גם מחמת מסגרת דורו שהיתה עוצרת, מאַפּקת, כובלת, וששלוש הפגישות הפאַטאַליות שנזכרו לא היו אלא רמזים בולטים בה. רק עיון כזה עשוי להעמידנו על מלוא גדולתו; כי רק בו ומתוכו אנו למדים, איך היה ביאליק מתגלה אילולא יראתו זו ומסגרתו זו. בעצם, חוזר לפנינו, בשיעור לא־נחקר, חזיון שדורות קדומים היו מגדירים אותן בשלוש תיבות־יגון קטנות: לא איכשר דרא.

ברור, כי לגבי תפיסה כזאת כמעט שמיטשטשים הבדלי ההערכה המצויים. לא שהיא כופרת בעיקר אחד או אחר, שהערכה אחת או אחרת קובעתו כעיקר, אלא שהיא רואה אותן כפּן אחד במכלול־הפּנים, והיא מבחינה בין זעיר אנפין ואנפין רברבין וחותרת מיריעת השטחים העליונה (אידיאולוגיה כרוח הדור וטעמו) לעומקם של השרשים, וביותר היא שוקדת להגיע להבנתם של הגילויים, שבהם נתלכדו עולמות באורו של סמל גדול הנוקב תהום רבה ונמצאו יסודות־מעלה ויסודות מטה מחוברים במראה־השתייה. רבים החזיונות שבהם נתחוללה ההתלכדות הנשגבה הזאת, וכדוגמה יהי לנו מוטיב השביב האחרון שניצל, שאם אנו בודקים בו אנו רואים, כי הוא מתגלה לפנינו ביסודו כתמונת נר דלוק שכמעט לא יחסר משיר ושיר, עד שאנו רשאים לומר, כי אין לך שיר חשוב בשיריו שלא נמצא בו תמונה קבועה, שדפוסה הוא כדרך ציור של חלל אפל שמתוכו בולט אובייקט ובראשו אור. המעמיק לעיין מגלה, כי הנר הזה הדלוק מעל ראש שיר ושיר הוא באמת כנר משולש, כאור משולש: הוא הוא הנר הישן העשן במסתר בערים הנכחדות בתפוצות הגולה, הוא הוא התלתל שנגנז מאש המזבח, הוא הוא האור שלפני הלידה, הוא הוא אור שבעת הימים. שיא השירה הזאת, גם לעומק וגם לגובה הוא בכל אשר יתלכדו היסודות האלה כחטיבה, כי הלא הם נקודות הפגישה של החוויה, התולדות, היקום. שיאים אלה הם המבדילים בינו ובין האחרים, מעמידים אותו כספּאֶציס מיוחד וההכרה של ספּאֶציס מיוחד אינה מניחה לנו לדבר, כדרך המקובל, על ביאליק והפמליה שלו, ביתר דיוק על ביאליק ושבעת כוכבי הלכת. לכל המרובה תניחנו הכרה זו לדבר על ירושת שירתו ליסודותיה המיוחדים, שמשוררי דורו נשפעו ממנה, באופן ששירתו כללה בתוכה יסודותיהם אך יסודותיהם אינם כוללים שירתו.

[אביב תש"ז]

אבני בדק: II

מאת

דב סדן

אבני בדק: III

מאת

דב סדן

---

לספרות־המערב

מאת

דב סדן

(עם “מימזיס” לאֶריך אוֹאֶרבּאך)

א

אם אין האותות מכחשים ואם אין סימניהם מטעים, מותרת, כמדומה, הסברה, כי ההתעניינות בחזיוניה של ספרות־העולם ובעיותיה היא, אמנם, כמידה צנועה המהלכת בינינו, אך שיעורה כמוסיף והולך, ויש בו, על־כל־פנים, כדי אחיזה לנסיוני־טירחה מחושבת, העשויה מצד־מה לעודד את הלימוד ומצד־מה לכוון את ההוראה. מבחינה זו דין לקדם בברכה את מתן הדעת על מחבר וחיבור, המסוגלים במיוחד לשמש את התעודה הזאת; המחבר – מטובי חוקרי־הספרות בימינו; החיבור – הכולל שבמחקריו.

“ידיעתו עשויה שתתמיה, וכאחת היא גמישה, חריפה ועדינת־שמע; טירחתו על ניתוחם של זרמים רעיונות ומוטיבים אינה יודעת ליאות, באופן שעל פני שדה המערכה והקרב הגדול – – – כל קול וקול בא על מלוא־זכותו. הסכנה, כי משמען של מילות לשון אחרת – – – יובן שלא כהלכה, נמנעת על־ידי שפעת מוּבאוֹת בלשון־המקור, מבחר המובאות הוא משובח. הספר הוא דוגמה־למופת של ענייניוּת מדעית; ולפי שעניינו תחום, שמזומנת לו עתה בכל מקום התעניינות מרובה, וזה כמה לא נידון על דרך מקיפה וחידלת־פנייה כל־כך, הרי שהוא עשוי לפעול רוב טובה בכל”. דומה, כי הדברים האלה הולמים יפה־יפה את ספרו של אֶריך אוֹאֶרבּאך, שנוסחו בלשוננו מונח לפנינו (בתרגומו של ברוך קרוא, הוצאת מוסד ביאליק, תשי"ז) ואלה דברי הערכה, שהוא עצמו אמרם ברשימת ביקורת על ספר נחשב של בן־אומנותו ראֶנה ואֶלאֶק¹. וכשם שניתן מכלל דברי־שבחו על חברו ללמוד על תכונתו ודרכו שלו עצמו, כך ניתן מדרך־השגתו על חברו ללמוד על דרך־השגתו את עצמו; ובייחוד אמורים הדברים בפיסקה שעניינה לאמור: “ביקוֹרתיוּת, ביקורת ספרותית איננה לא עניין עצמאי ולא עניין אחיד. אין היא עניין עצמאי, שכן היא מצורפת לא בלבד אֶסתטיקה וביקורת־אמנות כללית – אלא גם כל מיני תולדות ופילולוגיה. – – – ובייחוד אין הביקורתיות עניין אחיד בשם שפעת היצגי־בעייה וזימוני־בעייה שבאפשר. ביקורת־הספרות אפשר שיהיו לה הנחות־אב, כוונות ודגשים שונים ביותר – – –” (שם, עמ' 390).

ואם על סגולתו רבת־הפנים של מחבר הספר שלפנינו למדנו מדבריו על זולתו וקיימנו בו בחינת־משלך־יתנו־לך, הרי על שיטתו הניח בידנו ללמוד על עצמו מפי עצמו: כמעט בסיומו של הספר שלפנינו, הווה אומר: בסיומו של הטיול על־פני תולדות ספרות־המערב. כשהוא בא להעמידנו על דרכם של וירג’יניה וולף, מארסל פרוסט וג’יימס ג’וֹיס, הוא ממשילה או מַקבילה לדרכם של הפילולוגים המודרניים, הסבורים, כי פירושה של פיסקה מתוך “המלט”, “פדרה” או “פאוסט” עשוי ללמדנו יותר, משעשׂוּיות ללמד הרצאות ארוכות; והוא מסמיך לכך את ההערה, כי לא היה בידו לכתוב על דרך אחר את תולדות הריאליזם האירופּי, כלומר את הספר שלפנינו, שכן היה טובע במיני חומר שהם כמים שאין־להם־סוף. “לעומת־זאת נראית פוריה ויעילה השיטה להתנהל לרגל מוטיבים אחדים, שנוצרו בי בהדרגה ובלי כוונת מתכוון במספר ליקוטים, שנעשו לי במשך עבודתי הפילולוגית קרובים וחיים, שכן מובטחני, שאותם העיקרים היסודיים של תולדות תיאור־המציאות, אם ראיתי אותם ראייה נכונה, ניתנים לגילוי בכל נוסח ריאליסטי” (“מימזיס” עמ' 405).

ב

הוֹדיה זו, שנשלבה כדרך־אגב, מעמידתנו על צמיחתו של הספר שלפנינו. לאמור, נקודות־מוקד של התעניינות פילולוגית מיוחדת נתלכדוּ קמעה־קמעה כדי קו התעניינות נמשך ורצוף – היא הפאנוראמה המקיפה שלפנינו. סקירה על־פני דרכו של המחבר בחקר מגלה, כי לשון רבות קדמה להן לשון יחידה, כלומר נקודות־המוקד קדמה להן נקוּדת־מוקד, היא עשייתו ברוֹמאניסטיקה שהוציאה לו מוניטון; עשייה־שבעל־פה: מעל דוכני־הוראתו, תחילה במכללות גרמניה, בּרלין ומארבוּרג, אחר־כך במכללת איסטאנבול, ולסוף במכללת ייל בארצות־הברית; ובייחוד עשייה־שבכתב: חיבוריו הנחשבים, שתחילתם תירגומה של Scienza Nuova לג’אמבּאטיסטה ויקוֹ ומחקר רעיוניו ודרכו, והמשכה מחקרי־היסוד שלו על דאנטה, בין לגופו – כמשוררו של העולם הארצי; בין בזיקתו לשלפניו – עולם של הקלאסיקה, ובייחוד וירגיליוּס; בין בזיקתו לשלאחריו – התנערות־רישומו בתקופת־הרומאנטיקה. כדרכו בדאנטה היא, בעצם, דרכו בשארי חקירותיו – בדיקת חיזיון וחיזיון מצד עצמו; מצד מלוא־ההשפעות שעליו ומצד מלוא־ההשפעה שממנו.

דרכּו זאת ניכרת יפה יפה בספר שלפנינו, שבו הוא טורח על פיתוח נושאו – חקר האספקלריה הספרותית של המציאות בתרבות אירופה – מראשיתו עד אחריתו, מתוך חלוקה מעוּינת של חומר־ההוכחה, המלוּכד בעשרים פרקים, כשכל פרק ופרק מרוכז מסביב לקטע מסוים של סופר מסוים, שהוא בנותן־מופת, ודרך ההרצאה קלוטה מגמה נאמנה לקיים תשומת־דעת פּרוֹפּוֹרציוֹנאלית בכל מופת ומופת על עניינו וצדדיו, מבלי להעלים את המרכז, שמתוכו ומסביבו נצמח היקפה של המסכת כולה. לאמור, הבחירה של פרקי־הדגם וניתוּחם מפליגים מעבר להתעניינותו הספציאלית־ביותר, אולם אף שניכרת שקידתו על שמירת הפּרופּורציה הנאותה, הרי מורגש בבירור, כי יש פרקים שבהם הוא מצטמצם על תחומה של החובה ויש פרקים שבהם הוא מתרחב על תחומה של הרשות, כוונתנו לפרקים שבאיזורה של הרומאניסטיקה שבהם הוא מפעיל כלי־ניתוח ספּציאליים, המעלים פרטים דקים־מן־הדקים, שהם מכלל חידושיו המיוחדים בחקר־הספרות.

אבל לא נצא ידי חובה, אם נסתפק ברמיזה על הליכתו מנקודת־המרכז אל ההיקף ולא נעמוד על תודעת־ההיקף שנקנתה לו תוך הליכתו זאת ושמשמה ולשמה נתחבר הספר שלפנינו. ויש בידנו, מבחינה זו, להסתמך על בירור של המחבר עצמו, שניתן במסתו על הפילולוגיה של ספרות העולם². נקודת־המוצא לבירורו היא העובדה, כי האדמה, שהיא עולמה של ספרות־העולם, מצטמצמת והולכת ומקפחת את ריבוּי־הפנים, שהוא נפש־נפשה של הספרות הזאת. ההאחדה של החיים, הערעור של המסורות המיוחדות, ההשתוות של צורות־החיים, ההתפשטוּת של הסטאנדארטיזאציה, אם לפי הגירסה האמריקאית־אירופּית, אם לפי הגירסה הרוסית־בּולשבית, סופם להביא לביסוסה של תרבות אחת, הנראית כבר בעצם־תהליכה, וקרובה גם הצטמצמותה על לשונות מעטות, ואולי גם על לשון אחת, ונמצא כי האידיאה של ספרות־העולם תתמלא ותיחרב כאחת. לפנינו כמין דרוּש מיוּחד לכּתוּב: אמלאה – החרבה, וכבר נראה כקיוּמו של דרוּש זה, במחקרו של המחבר על דאנטה, שיצירתו נראית לו כמגשימה של התפיסה הפיגוּראלית; והגשמתה, שהיא הגשמה ארצית גמורה, חוּרבנה.

ועל מפתן מילואה־חורבנה של ספרות־העולם – הזיהוי ספרות־המערב וספרות־עולם הוא לא כהנחה־שממילא וכנראה אינו מניח בזה מחלוקת־הפוסקים – מתחרזים הרהוריו שכך, בערך, עניינם: הרי לא יצאו אלא חמש מאות שנה משגברו הספרויות הלאומיות, אלה יסודי ספרות־המערב, על שלטונה של הלאטינית, וזכו לתודעה עצמית; וכן לא יצאו אלא מאתיים שנה משנתעורר החוש הפּרספּקטיבי־תוֹלדיי, שמתוכו עלה עצם־המושג של ספרות־העולם, ומשנפתחה חקירה על דרך הפילולוגיה שטרחה, מראשית יגיעתם של ויקוֹ והאֶרדאֶר, על פעולה ענפה – עצם אגירת החומר, שיכלול השיטות לשם חקירתו, החדרתו ושימושו בהארת התולדות הפנימיות של האנושות. והנה כבר התהווה והולך עולם, שהחוש הזה יתקהה בו וסופו ייכחד, על־כל־פנים לא תהא לו חשיבות יתירה למעשה; וקושיה היא אם מן הדין הוא להמשיך בדרך החקירה זאת, ולא מעשה אינאֶרציה שכוחה גם הוא אינו בטל, אלא מעשה חיוּת, כדרך הנטייה העֵרה הניכרת בימינו לצד תגבורת־הפעילות בתחום הפילולוגיה ותולדות־הרוח, נטייה שהיא עדוּת לתחושה נכונה, המזרזת לסכּם את התולדה הפנימית של אלפי השנים האחרונות, שהפילולוגיה עוסקת בה כבדיסקיפלינה היסטורית, היא תולדת־האנושות בנפתוליה לביטוי־עצמה, ולהקנותה לדורות הבאים בחינת מיתוֹס.

ואין כדורנו החייב בתעודה זאת. שכן דורנו עודו מסוגל לה, כי עודו חי בתוך הניסיון של ריבוי־הפנים ההיסטורי, שטישטושו המוסיף והולך כמבשׂר את מחיקתו. אולם קיוּמה של התעודה הזאת רוב קשיים בפניה – מכאן החומר העצום שנערם במשך ששת אלפים שנה, ושאין בכוחו של יחיד להשליט עצמו עליו, והשלטה קיבוצית מגרעתה מרובה מיתרונה; מכאן ההסתעפות המחקרית למקצועות ובני־מקצועות מרובים, שהספציאליזאציה עושה כל אחד ואחד מהם כמגילת־סתרים שאינה נגלית אלא לצנוּעים מעטים, שאפילו לשונם נוטריקון שאינו סביר אלא להם בלבד. ואין צריך לומר, כי הניגוד הזה שבין ההר הכּבּיר שאינו ניתן אפילו לטביעות־עינם של מעטים ובין הצרורות הזערערים הנשמטים מתפיסת־עינם של הרבים, אינו ערוּבּה להקניית תודעה כוללת. במבוכו של הניגוד הזה נתונה הפילולוגיה, שלא דיה שהיא חייבת להסתייע בתחומי־זימונה, ועיקרם סוציולוגיה, פסיכולוגיה, פילוסופיה וביקורת־הספרות, הרי היא נתבעת לתחומים מיוחדים, שהשליטה בהם מצריכה חיי־אדם (כדוגמאות: דאנטה והרומאן החצרוני על בעייותיהם). ואם כן, פילולוגיה סיניתטית־מדעית של ספרות־העולם כיצד, ובייחוד שהכוחות העומדים לרשותה מועטים, וגם אלה רובם גדלו מלפני המלחמות. ואף ההכשרה מועטת עתה גם היא – מה שתלמידים למדו קודם בגימנאסיה, הם לומדים עתה באוּניברסיטה, ועיקר העיסוק הוא עתה בספרות מודרנית ובביקורת מודרנית, דבר שנראה לו למחבר למותר, שהרי רוח־הזמן משליט עצמו ממילא על תלמיד־האוניברסיטה, ואין הוא זקוק למורה אקאדמי, כדי לקנות לעצמו את רילקה, ז’יד או ייטס, בעוד שהוא זקוק לו מאוד, כדי להבין צורות־לשון ומסיבות־חיים של הקלאסיקה הקדומה, ימי־הביניים והריניסאנס.

כפתח־הצלה מרוב הסתירות האלה נראית לו התחקוּת על הופעה מרכזית, שקיפה ומוּגדרת, כמסד לביצוע כוונה סינתאֶטית גדולה, בדומה לבית־האחיזה שמשמשת בו זה כמה חקירת הסיגנאוֹת. כדוגמה־למעשה הוא מביא ענין המחקרים על רישומו של דאנטה בארצות שונות, העשויים בעצימותם לבלוע חיי־אדם, והוא מזכיר רעיונו של אֶרווין פּאנוֹפסקי להתחקות על הנושא הזה על דרך בדיקת האינטרפריטאציה של פיסקאות מסוימות ב“קומדיה”, למן הראשונים ועד המאה הט"ז ואחר־כך למן הרומאנטיקה ואילך.

ג

הבאנו תורף־דבריו של המחבר, אם כלשונם אם כמשמעם, כדי לעמוד על אווירת־התפיסה שעלתה לו מתוך חקירתו והיא חוזרת עליה ואופפתה. באווירה זו נראית לנו “מימיזיס” כמסת־חקר, שמגמתה לתפוס תהליך גדול על שרשיו והשתרגויות גידולו לחליפותיו, לאור הבדיקה של נקודות־בוחן ספורות ומסוימות, כשמצע־הבדיקה הם כלי־הביטוי, הלשון וסגנונה, כמַצבּר וכמישקע של רוב־אַספּאֶקטים. וראה גם ראה, המחבר מפליגנו לפילולוגיה, כשהוא מפעיל דרכי־עיון ואמצעי־חקר שבגדרה, אבל למעשה אנו למדים מתוך הפילולוגיה על אמונות ודעות, משטרים ושלטונות, מעמדות ועם, חצר ובית, טעמים ונימוס וכיוצא בהם, כביכול הפילולוגיה באה כפסיבדוֹנים של תחומי מדע אחרים, וכמעט כאַליבּי של סוציולוגיה. והפילולוגיה מסתפקת בפרקים מובחרים, שניתוחם בא כאילו לאַמת את המימרה הנודעת הרואה את הטיפה כזעיר־אנפין של הים, מימרה שניתן להרחיבה לאמור: אם הטיפּה כך, הגל לא כל שכן; ואם הגל כך, עשרים גלים שנגרפים להם עשרות בני־גלים, על־אחת־כמה־וכמה.

שני פרקים ראשונים הם על דרך אַנטיתּיטית ברורה. פרק ראשון: פרשת הוֹמירוס – צלקת־אודיסיאוּס מזה, ופרשת־המקרא – מעשה־העקידה מזה, והוא צמד־ניגודים המעמיק ומרחיב: רקע קדמי כנגד אחורי, תהליך חושני כנגד תהליך מוסרי, מציאות כנגד אמת, אגדה כנגד תולדה, שכבת־אדונים כנגד תנועה ממעמקי־העם. פרק שלאחריו: פּטרוֹניוס – פרשת פורטוּנאטה מזה, והאֶוואנגליון – פרשת התכחשותו של פּטרוּס מזה, ואף פה צמד־הניגודים מרחיב ומעמיק. פרשה ראשונה מעמידתנו על ספרות שאין בה זיקה רצינית לעם, שחייו אי־אפשר להם שיהיו נדונים בכובד־ראש, ותיאורם אין לרשותו אלא סגנון נמוך והרצאה קוֹמית; ואילו פרשה אחרונה מעמידתנו על ספרות שאין בה הפרדת־סגנאוֹת, ועניינה תנועה רוחנית המחלחלת את חיי־העם בעוֹמקם ופורצת מתוך התרחשות־יומיומם. שני הפרקים האלה מעמידים אותנו על כמה וכמה צמדי־ניגודים, המתבררים לנוּ מתוך ניגוד־הסגנאות, אלה שני מיני הסגנון, שהם לו למחבר נקודות־מוצא לחקר הבעייה שלפנינו, בעיית הריאליסטיקה ודרכה בספרוּת־המערב. איך פעלו שני הסגנאוֹת האלה – אם לצד ההפרדה, אם לצד העירוב, אם לצד הביטול – תשובה על כך היא תעודתו של הספר.

תחילה עודנו גדורים בגדרה של הלאטינית ורואים את ספרותה כאותה טלית שאוחזין בה³ שנים – המליצה, נחלת הקלאסיקה, מושכת לצד הפרדת־הסיגנאות; ואילו המקרא והאֶוואנגליון מושכים לצד ביטול הסיגנאות כרוח מסורתם, שלא היה בה הבדל בין סגנון רם וריאליזם. וכן אנו רואים בנפתוליהם של אבות־הכנסייה, עד בוא תגבורתה של המסורת –תחילה בווידוּיי אַבגוּסטינוס, ולימים בכרוניקה של גריגוֹר איש־טוּר, הנותן דעתו על מאורע שסופרי־הקלאסיקה לא היו מספרים כמותו כל־עיקר; והוא נותנה על דרך התיאור של המציאות הממשית מתוך ויתור על ההפרד האֶסתיטי, שנהגה הקלאסיקה בין רשותו של הנשגב ובין רשותו של היומיומי. וכשאנו מניחים תחומה של הלאטינית ומפליגים לתחומה של לשון חיה, בייחוד לשירת־האבירים הצרפתית הקדומה, אנו מוצאים בה התנודדות של יסודות־השתייה – הלשון נעזרת על דרך שגב המליצה, כרוח הקלאַסיקה, אולם בדרכים שהיו לה לקלאסיקה בחזקת סגנון נמוך ואפילו נלעג ומלעג, ואילו הנושא גדור בשיכבה הפיאודאלית; ואפילו כשהוא פונה אל העם, אינו כולל אותו בעולמו, שהוא עולמה של חצרונות, וממילא נחסמת דרך התפתחות, שהיה בה כדי לתפוס את המציאוּת מלוא רחבה ועוֹמקה. פריצת המחסום באה עם פטר מחזות־הגאולה, שעניינו אדם וחוה – עממיוּת־התיאור, המלכדת שגב־מעשה ופשטות־סגנון, לא זו בלבד שהיא מוליכתנו מתוך עצם התרחשות־יומיום וממשותה אל הנעלם, אלא הנעלם מתגשם לה בתוך הממשוּת, ומידת הקיפאוֹן, שהתפיסה הפיגוראלית גזרה על אגדות־הקדושים הלאטיניות, מתפוגגת במחזות־המשחק, ובייחוד במחזה־ישו הפותח רוב־אפשרויות, וביותר עם תגבורת־הקירבה לשפתם של פשוטי־עם אלמונים על תכונתה היומיומית, כפי שהיא ניכרת בתחום רישומו של פראנציסקוס, שהוא גופו, הנתפס לו למחבר כשחקן־אמן, עורר את הכוחות הדראמאטיים של הרגש האיטלקי, ובני־מיסדרו גרמו לשגשוגה של ספרות, שפשטותה סופה פשטנות מתהדייטת.

עד כאן נמצא הקורא שלנו בתחומם של פרקי־ספרות, שאם אין הוא בקי בלשונותיהם, אין הוא יכול לקרוא את אחיהם בלשוננו. אמת, יש בה גם שירת הוֹמירוס, בתרגומם של טשרניחובסקי ושלמה שפאן, יש בה גם וידוּיי אבגוסטינוס בתרגומו של לברטוב, ואפּוליאוס בתרגום־מתוך־תרגום. אך אין בה לא פטרוניוס ולא גריגוֹר איש־טוּר, כל שכן שירת רוֹלאן ושירת־איוֵן או פרחי־פראנציסקוס, ועל כורחו הוא מסתפק בפרקים הניתנים בספר וניתוחם; ואילו עתה מעמדו מתאַשש יותר – כי עתה הוא נכנס בתחום גאונם של ימי־הביניים הנוצריים, דאנטה, ולאחר שהוא קורא פרק־הדגם וניתוחו, ולמד איך לשון הווּלגוֹ נעשתה סגולת־שירה נפלית, המערבת בנושאיה את הנשגב והנמוך ומבליטה, בתחזית מזגו של משוררה, את הניגוד שבין שתי המסורות של העולם העתיק, שהנצרוּת מיזגתו, יש בידו, של הקורא משמע, לבחון את רישומו מתוך קריאת פרקים אחרים של “הקומדיה האלוהית”, שעל תירגומה טרחו שאול פורמיג’יני וז. ז’בוטינסקי, ואחרון־אחרון הגדיל עמנואל אולסבנגר, המסייענו גם במי שבא בספרנו אחרי דאנטה, ולא היה באפשר בלעדיו – הלא הוא בוקאצ’יו, הנעזר בסגנון בינוני למלאכת־סיפור מגוּונת־נושאים, שעשוע לשיכבת משכילי־עם בדורו ולאחריו, עד עתה.

אולם מעמדו המאושש קצת של הקורא שלנו מתנדנד מעט בפרקים הבאים – הפרק מאַנטוּאן די־לא־סאל הוא צעיר במאה שנה מ“דיקאמירוֹן”, אך ברוחו ודרכו הוא זקן ומיושן ממנו: כאן לא בלבד מעבר מלשון ללשון, אלא מעבר מססגוניות חברה לצמצום מעמד, שכולו אבירות חצרנית גרידא, מהרחב של סיפור משופע לכיווּץ של מליצה פיאודאלית, אלא שהפרק עצמו נושם מציאות וטראגיוּת שחותמה אמת. ואם הקורא שלנו חייב להסתפק באותו פרק יחיד, שגם המחבר מגדירו כיוצא מגדר דורו וסביביו, הרי הוא מתנחם במה שיש בידו לקרוא מה ממי שנזכר בשכנוּת סמוכה, הוא פראנסוּאַ ויוֹן, והוא מחזיק טובה על כך ליצחק שנהר ומצטער על שהמתרגם הזה לא הספיק לתרגם אלא קורטוב משל פראנסוּאַ־תנינא, הוא פראנסוּאַ ראַבּלאֶ, הנגלה עלינו כאבירה של רמת־סגנון היתולית־גרוטאֶסקית נמוכה שמקורה בדרשה של שלהי ימי־הביניים, ושנתעצמה תחת ידו, מתוך תערובת רשויות מופלגה ומעשה גוזמה גרוטאֶסקית, כדי מסכת אוטוֹפּיה המאוכלסת מציאוּת קרובה ביותר. ובהגיע תורו של מוֹנטין, אבי המסה שנולדה מאסופות משל ופתגם והפליגה לצד דין־וחשבון, שכמותו כווידויו של הסופר על עצמו, מתוך בינה קפדנית בנסיוני עצמו ומתוך ראיית החיים עלי אדמות כחייו היחידיים, אפשר לו לקורא שלנו ללמוד מניתוחו של הפרק שלפניו ולהרחיב לימודו מתוך קריאה בשארי מסות של אבי־המסות בתירגומם של יעקב קוֹפליביץ ומנשה לוין.

והרגשת־הקורא שלנו כבן־בית מוספת, בבוא המחבר לדוּן בשקספיר – הלא קבוּצה ראויה של תורגמנים טרחה על תירגומי־מחזותיו וקטעי־מחזותיו, למן ימי ההשכלה עד ימינו – סלקינסון ובורנשטיין, יל“ג ומיזיש, פרישמן ושל”ג, ביאליק וטשרניחובסקי, סילקינר וליסיצקי, הלקין ובבלי, אפרת וגרוֹסמן, דוידוביץ' וליבּס, שלונסקי ואלתרמן, ברוידא ואליעז, וככל שהתירגומים מתקדמים והולכים, נאמנותם ויכולת־נאמנותם לחיוּת־העלילה ולמיגוונת־הנפשות גוברת והולכת, והם מניחים בידי הקורא לבדוק בדוגמאות הרבה את שלמד מכלל ראייתו של המחבר שלנו ופרטיה – תערובת־הסגנאות, סגנונה של הטראגיקה מזה וסגנונה של הקומיקה מזה, תערובת המצוּיה בקרב האישים הטראגיים גופם; ולעומתה הפרדת־נפשות – דרי־מעלה, כלומר בני־האצולה, לטראגיקה, ודרי־מטה, שאינם בני־אצולה, לקוֹמיקה. ומכאן שלילת הטראגיות, שדורות מאוחרים הורגלו לראותה או לתלוֹתה בדמותו של שיילוֹק; הפרדה, המסייעה גם היא להכחיש את הסברה המקובלת על השתזרותו של גאון־הדראמה בנפש־העם – סברה שיש לה, לדעת מחברנו, צידוּק יותר לגבי קאלדירוֹן.

ואין זו הסתירה היחידה לסברה מצויה – מי אינו מורגל לראות את האַמלט כסמל רפיונה של נפש שעיקרה פקפקנותה, בא המחבר ומעוררנו לראותה נפש עזה ביותר בנפשות הטראגדיה ההיא, נפש שכוחה בשפעת עשרה הדימוֹני. והסתירה החדה ביותר היא בפרשת סרוואנטס (היא לא היתה במהדורה קמאה, ונוספה בתירגום האנגלי) – הקורא המורגל בפירוש המצוי של “דוֹן קיחוֹט” ובייחוד בפירוש על הניגוּדיוּת של האביר ומשרתו, נדרש להבין, כי פירוש מאוחר הוא, פירוש כפוי שאינו מסתבר מפשוטו של נוסח. לאמור, הקורא נדרש להפריד בין “דון קיחוט” כהווייתו בדורו שלו, ובין גלגוליו כפירושיהם של דורות לאחריו, וּודאי שההפרדה הזאת ההרגל מקשה עליה, שכן הפירוש על צמד הניגוד הוליד צמדים כרוח פּירושו – דיינו אם נזכיר בספרות שלנו את בנימין השלישי וסנדריל למנדלי, את ר' יודל בטלן ונטע בעל־עגלה לעגנון, את ר' זונדלי ור' ברישל להזז. אולם מצוּיד בכושר־הבחנה שנקנה לו, יחזור הקורא שלנו ויקרא את “דון קיחוט”, שזכה, אם כי בקיצורו, לתרגומו של גדול משוררינו ויצרף לו את “איש הזכוכית” בתירגומו של אפרים שמואלי, וילמד מקרא כפשוטו ומקרא כדרושו, שאין האחד מבטל את יריבו, אלא זה תחומו בחקר הספרות וזה תחומו בחייה. כושר־הבחנה זה יידרש מעם הקורא גם בכניסתו בשער־השחוק – מלכותו של מוֹלייר, שפרשנים־חוקרים, וביותר פרשנים־שחקנים, דרשו אותו כמבקרה של החברה ומגלמם של אישי־עם לרבדיהם; בא המחבר ומשנן, שמוסרנותו גדורה בגדרי החברה הנתונה ועומדת ואישי־העם לא נועדו להם אלא תפקידי־חוּכה, והאהדה נתונה לבעל ההשכלה הכללית המכשירתו לשיחה נאה, וחילופה נתון למומחה, והאווירה אווירה שיש בה סתמיוּת ואין בה היסטוריות. אף עתה יוכל הקורא שלנו, לאחר השיעור שניתן לו, לחזור ולבדוק אותו מתוך קריאת הקומדיות, שניתרגמו בידי טשרניחובסקי, שלוֹנסקי ואלתרמן; אולם גם כשילמד כדרך־ההבחנה שנדרש לה, דין שיזכור, כי הפירוש המאוחר הוליד גם עתה דמוּיות כרוחו – כמשל דמותו של טרטיף, גם בספרותנו, ביותר בקומדיה שלנו ביידיש, למן ווֹלפסון עד גוֹטלוֹבּר, ובמקצת גם בעברית, ואפילו לתוך האליגוריה של אד"ם הכהן הגיע.

ד

ואם לרישום בספרותנוּ, עשוי הקורא שלנו להתעורר במיוחד על פרשת ראסין, הנגלה בספרנו בחינת תסוגה גדולה לשלפניו – האמרה מופלגה של שגב האישיות הטראגית, האסורה בהופעה של זקנה ומום, כשהיא צמודה במסגרת החצר, מתוך תפיסת המושל כאלהים עלי אדמות. וגם עתה יידרש הקורא להבחין בין פשוטו של מחזה ובין דרושו, כפי שנתפסו לו לתומם אבירי־השכלה שלנו שקירבו מחזות־המקרא שלו, יוסף האלטערן ושי"ר ומאיר הלוי לטריס, ועשו בהם כבתוך שלהם, באופן שעל תירגום ממש מוּתר לדבר אך בימינו, כדרך שניתן בידי אליהו מייטוס ואלתרמן, והקטעים שבספרנו עתה בידי משה קטן. ואדרבה, המחבר מעמידנו בלי־משים על מידת תמימותם של אותם משכילים – מתוך ביאורו אנו למדים, עד כמה מחזות, שהללו יגעו על העתקתם, משקפים את עולמה של חצר מלכות צרפת ודומיה; באו הם, שדימו לראות בהם את עולמו של המקרא ממש, והביאו להם גאולה של השלם־לגיטימיות, בהלבישם אותם לשון־המקרא. אין אנו יודעים, אם המחבר נתן דעתו על דרכה של לשון־המקרא וחייה מעבר למקרא – לצורך עניינו ועיונו דיוֹ בווּלגאטה, שהרי דרכה השפיע המקרא על ספרות־המערב, והפנייה המאוחרת של ההוּמאניסטים ללשון־מקורו אין בה כדי לשנות – שעל־כן ספק הוא בנוּ, אם חש מה בעייה העלה שלא־במתכוון בלבנו: הלא היא בעיית שימושה של לשון־המקרא שלא כמהותו, כפי שנקבעה בידי המחבר, כלומר שימושה כדרך מליצה, שיסודה ומגמתה הפרדת־הסיגנאות; הלא היא דרך הצחות ששירתה את שני קצות הביטוי: כשהיא כטבעה – את הנשגב, וכשהיא שלא כטבעה – את הנלעג, ונשמט ממנה מה שבין הקצוות, מישורה הגדול של הריאליסטיקה. וכשניסתה הסיפורת שלנו במאה הקודמת לעלות, בכוחה של לשון־המקרא, על המישור הזה, ניגלו מערוּמי־הפּאראדוֹכּסיה של תשמיש שלא כדרכו, שחיפו עליו קודם בלוּאי־הפּסיבדוֹקלאסיקה או עדיי־הפּסיבדוֹרומאנטיקה. בעייה זו כרוכה בעקבי חברתה – המחבר העמיד עיקרו של סיפור־המקרא על הריצה הדרוכה אל התכלית וחומרת ייעודה, ואילו מליצת המקרא לא זו בלבד שהיא מתשת אותה, אלא אף מטעינתה מעמסת קישוטים של ציור ותיאור העודפים על צרכה ומה גם כורחה של התכלית, ונמצאת לשון־המקרא משרתת את היפך־מהותה.

ואם עניין הלשון העלה לפנינו בעיות־מבּית, עניין הנושא לא כל שכּן, ועניין הנושא נבלט לפנינו עם פרקי־הספר הדנים במה שניתן לקרוא ריאליסטיקה־מדעת, ופתיחתם הדיון ברומאן הנודע של פריבוֹ, הנראה כמי שחידש, אגב ביטול הפרש־הסיגנאות, כמה חידושים – אם קביעת תפקיד עצמי לדמעות, שאפשר שהסיפורת שלנו התמידה במיוחד לשמור לו אמונים, ואם העלאת תיאור האינטריֶר כיסוד־סיפור נחשב. וכשם שהקורא שלנו יש בידו לקרוא את הרומאן הזה, בתירגומו של יעקב פרמן, כך יש בידו להיעזר לעניין ניתוח הקטע של ווֹלטר בשנים מסיפוריו הנודעים שתירגמום עזרא זוסמן (“קאנדיד”) ומנשה לוין (“זאדיג”), ולהרחיב את רמזי־הניתוח על בחינתם של צדדי־כתיבתו של האי סטרא רבא – השימוש, על דרך תערובת־הסיגנאות, בשיטה אנטיתיטית, היא שיטת־העימוּת של שחור ולבן, ובייחוד תיאור הנפשות שאינם גיבורים אלא משולבים במסיבות־חיים ממוצעות. אמנם, לענין זכרונותיו של סאֶן־סימון חייב הקורא להסתפק בפרק־ההדגמה בלבד, אך משנתעורר על מסכת־הזכרונות בכלל, אפשר והפרק יעוררו למעשה־השוואה לאסוּפוֹת זכרונות־מבית (מרת גליקל, ר' יעקב עמדין).

מעמדו של הקורא יהא מוזר מעט עם הפרק על הטראגדיה של שילר בעניין המנגן מילר על אווירתה האזרחית־הזעירה, והנגדרת כמילוֹדראמה הכתובה בידי אדם גאוני, והנערכת במיוחד מבחינת לשונה המצויינת בחיוּת אוֹתאֶנטית. הצופה שלנו יכול היה לראות בהצגתו של המחזה, אולם הקורא שלנו אינו יכול לקרוא המחזה גופו, כי כדרכם של כמה וכמה תירגומי־מחזות, מהם חשובים, לא יצא גם מחזה גם מכלל־הכתב לכלל־הדפוס. ואגב, לרגל ניתוח־הפרק מתוך המחזה הזה, נזכרים, בקווי־הסבר כוללים ונהירים, מחזותיו של לאֶסינג “מינה לבית בּרנהאֶלם” ו“אֶמיליה גאלוֹטי”, שמלאכת־התירגום שלנו, שראתה מטעמים מובנים לתרגם ולחזור ולתרגם את “נתן החכם” וביותר את “היהודים”, ראתה, מטעמים מובנים גם הם, לפסוח עליהם.

לעומת זאת עשוי הקורא שלנו לנשום מעט לרווחה עם הפרקים על גדולי הרומאן בדורות אחרונים: סטנדאל, הנערך כמי שתודעת המציאוּת המודרנית מצאה בו ראשית ביטוּיה בספרות, ודרך ביטוּיה תיאור האדם כשהוא משוזר במציאות כוללת – לרשותנו הרומאנים שלו, בעיקר “האדום והשחור” בתירגומו של א. א. קבק, ו“מנזר פּארמה”, בשני תירגומים, של א. ראובני ושל יונתן רטוש. גם לעניין ויקטור הוּגו, הניצג כמי שתערובת־הסיגנאות נעשתה לו סיסמה של תנוּעה ומלחמתה, יש משענת לידנו – בייחוד “עלובי החיים” ו“המכשפה מפאריס” בתירגומו של יעקב שטיינברג ו“שנת התשעים ושלוש” בתירגומו של מ. בן־אליעזר; כל־שכן בּאלזאק, אח לסטנדאל ליצירת הריאליזם המודרני ומרחיבו עד כדי מאמצי הקפה טוֹטאלית של החברה, וכמה מספריו בידנו – בייחוד “אבּא גוֹריו” בתרגומו של א. ראובני, “אֵיז’ני גראנדה” וכן “עור היחמוּר” בתרגום מנשה לוין; “אשלייות אבודות” בתירגום אליהו מייטוס; “הנקמה, פיירטה” בתירגום ז. הלמן ומ. הראבן; סיפורים בתרגום י. שנהר ומ. א. ז’ק, ובדומה לכך פלוֹבּר, שהעלה את קנאותו לאמנות־כתיבה כדי פולחן ממש – לפנינו בייחוד “מאדאם בּוֹבארי” בתירגומה של דבורה בּארוֹן ו“שׂלמבּוֹ” בתירגומו של נ. סלוּשץ, ושלושה סיפורים בתרגום יעקב רבינוביץ. אחריהם מתייחד הדיבור על האחים גונקוּר, שהמחבר מדגיש יתרונם על השלישיה הקודמת בהעלאת המעמד הרביעי כנושא של ממש, הוא הנושא שבא על מלוא־גילומו ברומאנים של אֶמיל זוֹלא, שהתפעלותו של המחבר לו ולפעלו כפורצת מכבשונה, והוא לו, ככל הנכון, דוגמה אבסולוטית למי שנהג מלוא כובד ראש בתערובת הסיגנאות וכילכל כתיבה שאמנותה כמוסריותה ותודעתה כתולדיותה, הגדרות המזכירות כמעט את הנאמר בספרות־המקרא. האחים גוֹנקוּר מצוי מהם בידנו “ז’רמין לאסאֶרטאֶ” בתרגומו של א. ראובני ומשהו מיומניהם, ואילו משל זוֹלא מצוּיים בידנו כמה וכמה ספרים – בייחוד “האדמה” בתירגומו של מ. רבינזון, “נאנה” בשני תירגומים, ו“ז’אֶרמינאל” בתירגומו של ט. עלש, קובץ סיפורים בתירגום נ. סלושץ ועוד.

פרשת הסיום הוא ניתוח פרק מסיפורה של וירג’יניה ווּלף, הבא להראות את דרכה בעקיבת התנועות הפנימיות ביותר המתרחשות בתודעת־הנפשות, באופן שאירועי־החוץ אינם אלא כמִפתח למאוויי־פנים, והניתוח הדק כדקות הפרק גופו מצטרפים לו דברי־בירור על פּרוּסט וג’וֹיס, והקורא שלנו, אין לו בלשוננו, על השלישיה הזאת, אלא סיפורו של ג’וֹיס “דיוקנו של האמן כאיש צעיר”, בתירגומם של דניאל דוֹריוֹן ואברהם יבין, ולעניין השניים האחרים ניתן לקרוא עליהם ולא אותם.

ה

ודאי, מחבר־הספר שלפנינו כוונתו לעורר על קריאת דברים במקורם כי בו ניתנת אפשרות הבחינה של הדקוּיות הרבות, שהן כפרוטות המצטרפות לחשבון גדול, אך מה שהוא רואה כחובת החוקר, ובה הוא מקפיד ביותר (לא הביא בספרו כל פרק־ניתוח מתוך הספרות הרוסית, לפי שאינו נזקק ללשונה), הוא רואה אך כמשאלה לקוראו, ותוספת התירגומים לכל פרק ופרק תוכיח. אי־לזאת נראה הדין עמנו, כשפירשנו מעמדו של הקורא שלנו, שאין בידו לקרוא את ספרות־העולם במקורה והוא צריך תירגומה. אמנם, המעמד הזה, הטעון חיזוק הרבה, מוסבר מדרכה של ספרותנו ולשוננו, שהמעבר מדרך־ההעתקה לדרך־התירגום הוא בה צעיר ביותר, וממילא אף מדיניוּת־התרגום היא צעירה כמותו, אולם צדדי רפיוניה ומגרעותיה של אותה מדיניוּת בולטים, בבוא לפני הקורא ספר כשלפנינו, שיותר משהוא ספר־קריאה הוא ספר־עיון וספר־לימוד. ונסתפק במה שנעיר על חסרונות מדיניוּת התירגום משתי בחינות. בחינה ראשונה – זכותם של חוקרינו ומבקרינו היא, שהם יגעים להעמיד לפני קוראם דמותם ופעלם של סופרי־עולם רבים ושונים, שהידיעה עליהם צורך, אך אין הקורא עשוי להפיק מאותה יגיעה תועלת של ממש, אם הידיעה עליהם אין בצידה ידיעה בהם. ביחוד אמורים הדברים בסופרים, שלשונם אינה לשון־התרבות הפשוטה בינינו עתה, הלשון האנגלית. כדוגמה בולטת נזכיר מסַפּר הנזכר בספר שלפנינו, הוא אדאלבּאֶרט שטיפטר – עסק בו במפורט אצלנו ברוך קורצווייל, שספרו “מסכת הרומאן” היא בלשוננו ספר־העיון המאיר ביותר ללימודו של סיפור־אירופה בדורות אחרונים, אך הקורא שיתעניין בשטיפטר ולא יסתפק במה שיקרא עליו אלא יאמר לקרוא אותו, ימצא אמנם סיפוריו “עובדיה” ו“שתי אחיות” בתירגומו של מ. טמקין, אלא שאין הם מצע אילוסטראטיבי מספיק למה שקרא עליו. בחינה אחרונה – בספר שלפנינו נזכר גוטפריד קלר שרישומו ניכר בסיפורת שלנו, וכדינו דין קונראד פרדיננד מאייר שרישומו ניכר גם בה, אבל הראשון מיוצג בלשוננו אך ב“רומיאו ויוליה בני כפר” בתירגומו של יעקב קופליביץ, והאחרון אף כדי כך לא הגיע. מורה המבקש, למשל, לעורר תלמידיו על דרך־הקבלה בין פרק לסונקה לעגנון ובין סיפור שלושת המסרקנים הישרים לקלר, אפשר שימצאו בתרגום ש. יהודאי בכרך ישן של “הארץ”; אך אם היה מבקש, למשל, לעוררו על הקבלה בין דרך הנובילות ההיסטוריות של מאייר ובין סיפורי שיח־הדורות לברש, אין בידו להושיע, ואין דוגמה זו וזו אלא בחינת פרט היוצא ללמד על פרטים הרבה שכמותו.

ואם הספר שלפנינו יעורר את מדיניות־התירגום שלנו לכמה הרהורי־תשובה שמעשה־תקנה בצידם, תהא זו תוספת־זכות על רוב זכויותיו העיקריות, וראש להן לימוד חשיבה בחזיוני־ספרות ולימוד החשבה של צדדיהם, מהם הנראים בּר ועולים תוך, מהם הנראים טפל ועולים עיקר.

[אלול תשי"ז]

---

בסוגיית התרגום

מאת

דב סדן

א

אפתח בבקשת סליחה מעם חברי וידידי, באי כינוס פא“ן לבירור בעייות התירגום, אם אודה עתה ברבים, כי בבואי ובשבתי ביניהם, יותר משנתתי תחילה עיני ודעתי עליהם עצמם, הפלגתי את דמיוני אל אלה, שהללו היו שושבינים ביניהם ובין לשוננו; כלומר יותר משראיתי לפני את המתרגמים, דימיתי לראות לפני את המתורגמים; ויפה עצרת המתרגמים, אך מה נעשה ועצרת המתורגמים יפה ממנה. ראייה הזיונית זו ודאי נסתייעה בכך, שבאתי בלווית ידידי שלמה ביקל, נשיא קלוב פא”ן היהודי בניו־יורק, ובהיותי לו לעיניים, הרמזתיו מי ומי היושבים, וכל שלחשתיו שמו של האחד והאחר, צירפתי גם את שמות מתורגמיו. ואמנם פמלית המתורגמים, שרוחם כאילו רפרפה בחלל־הדיונים, כולה כפתור ופרח; ודיינו אם נזכיר את הומירוס והסיודוס, אייסכילוס וסופוקלס, מרטיאל ויובינאל, מוחמד ופירדוסי, שקספיר וסרוונטס, תומס מור ומונטיין, קאנט ושפינוזה, ועליהם נוספים גדולי דורות אחרונים. ודאי שניתן להצטער על שנעדרו שארי מתרגמים, שאילו באו גם הם, הרי מלבד שהיו מגוונים את מסכת הבירורים, היו מביאים את מערכת המתורגמים על תשלומה ומלוא־תפארתה.

ובקשת סליחה גוררת את חברתה – שעשוע־דמיון זה אפשר שגרם צד של הסחת־דעת מהרצאת־היסוד של הכינוס, הרצאתו של ישורון קשת, ונמצא שתשומת־לבי לה נתקפחה מעט, ושעל־כן הכּני לבי על שראיתי להתעורר על סופם של דבריו שנראה לי מגרה ביותר. אולם עתה שחזרתי וקראתי הרצאתו כתומה ראיתי, כי גם אילו תשומת־לבי שלימה בשעת שמיעתה כדרכה בשעת קריאתה, לא הייתי משנה את טעמי והייתי אומר, כי אכן מגרים ביותר הם דבריו על מעמדה של הלשון עכשיו, כשם שהייתי אומר, כי פרשה זו דווקא קשה ביותר להיזקק לה, שכן מעמדה של הלשון עכשיו, הסכנות האורבות לה, הגל העכור השוטפה ועומד לטבעה, הם חלק של בעייה גדולה יותר. אם רצונך הרי זה חלק של העזה גדולה ומשולשת; רצונך הרי זה חלק של הרפתקה גדולה ומשולשת, שעמנו – או החלק האקטיבי ביותר שבו – נכנס לתוכה. ההרפתקה הראשונה היא של החילוניוּת היהודית; ההרפתקה האחרונה היא של המדינה היהודית; וההרפתקה שבאמצע היא של תחית הלשון העברית. אלה הם שלושה נסיונות נועזים לקיים את הוויתנוּ על יסוד חדש, שכוחו וממילא גם חיוּתו לא נבחנו עדיין, כיסוד החילוניוּת כמצע תרבות שליט; או על יסודות מחודשים, שההפסקה שבין ראשיתם והמשכם היא רוב מסילתם של קורות ישראל, כיסוד העצמאות המדינית וכיסוד הלשון העברית ככלי הביטוי לכל צרכי החיים. תהליכים גדולים ומכריעים הם, ואי אפשר לדון בכל אחד ואחד בהם בנפרד.

ב

הלשון העברית שהיתה, דורי־דורות, תהליך שעיקרו ספרות, נעשתה זה שנים מעטות, ובאמת בדור אחד בלבד, תהליך שעיקרו חיים, וממילא חלים עליו חוקי־החיים, ואי אפשר לדון בנפרד על סוגיה אחת, כגון עשרות תרגומים מקולקלים, או נפסדים, וביותר כשאנו מגמגמים כל־כך בעצם־ההגדרה, מה פירושו של תרגום טוב וחילופו. ובבואי עתה לתת חלקי בבירור פרשת התירגום, ביקשתי לצאת בעקבי ש. שלום שדיבר מתוך נסיונו הוא, וניסיתי אף אני לעשות כן, אבל לא כמתרגם אלא כקורא תירגומים או כדן עליהם. פתחתי במעשה שהיה: לפני שנים הרבה ישבנו בחבר שופטי פרס־ביאליק, – יהודה קרני עליו השלום ושלמה צמח יבּדל לחיים טובים ואני עבדכם, והיו לפנינו דברי־מקור ודברי־תרגום, ושקלנו אם אין הדין נותן, כי נעדיף תרגום על המקור. והנה התקנון אסר עלינו זאת, ושעל כן הבענו, בחוות הדעת שלנו, את המשאלה, שעיריית תל־אביב תקבע פרס מיוּחד למעשי־תירגום. העירייה נענתה לנוּ, והפרס נקבע, כידוע, לכבודו של טשרניחובסקי. לפי תקנונו, ניתן הפרס על תרגום של יצירת־מופת. היו שראו צד של קיפוח בכך מתוך שטענו, כי במעמדה של לשוננו עתה, שעיקרה כניסה לתוך עצם־עצמם של החיים, נדרשת יותרת של מאמצי־יצירה בתרגום ריאליסטיקה ממוצעת, מכפי שהיא נדרשת בתרגום קלאסיקה מעולה. אמנם, הטוענים כנגדם, שהייתי בכללם, הדגישו את החשיבות המכרעת, הנודעת למאמצי־תרגום של דבר־מופת, שכן בו נאבק המתרגם עם רוח־יצירה גדולה ועם אישיוּת יוצרת גדולה, ואם הוא נענה לרמתם, הריהו כממילא מקנה רמה ללשון־התרגום, ללשוננו.

אבל קשה ממחלוקת זו היתה חברתה, שהתגלעה גם היא לרגל פרס טשרניחובסקי, והדיה התגלגלו לרשות־הרבים. היתה זו המחלוקת, אם להעניק פרס על שום תרגום “פאוסט” לגיתה שטרחו עליו שני מתרגמים מובהקים, שאחריהם עתידים היו לבוא מתרגמים נוספים, והנה עצם־הימים, שבהם בני־עמו של גיתה עושים כלה במיליוני־עמנו, נמצאו כתאריך הנאות לציין את מאבקה של לשוננו על קנין של גניוס־הגרמנים. רוב השופטים והם אשר ברש, זכרונו לברכה ועבדכם, שלא כמשה שוואבה עליו השלום סברו, כי אין זה תאריך נאות ביותר, ודווקא מתוך שהכחישו כל גזירה שווה בין אותו מנוול רב־הטבחים ובין אותו משורר רב־הסגולות, הציעוּ לדחות תחרות זו עד נפילת המנוול, שהיתה קרובה. פרטי המחלוקת וסיומם אינם מעניננו עתה, ביחוד שאותו חבר־שופטים נתפרק, אך אוּלי מותר היום לגלות ווֹטוּם סיפּאראטוּם, שהיה לי בתוך חבר־השופטים. בדקתי את תרגומי “פאוסט” האלה מנקודה מסויימת – רישומם של המקראות, המשוקעים במופלג בחזיון־השירה הגדול הזה, וראיתי כי המתרגמים לא חשו בהם, ואם חשוּ בהם, לא הטעימונו זכר לדבר, או לפחות סימנו. חשבתי, כי חסרון כזה הוא עיכוב למתן פרס, בעוד שהיתה מונחת לפנינו אסופת תרגום מצויינת – כתבי שלום־עליכם בתרגומו של י. ד. ברקוביץ, כתבים שטיבם מספק את שתי התביעות הקיצוניות שנתבעוּ מעם הפרס הזה, שהרי תרגומם מצריך מאמצי־כפל, גם מה שנדרש לרמה קלאסית גם מה שנדרש לבקעה ריאליסטית. במכתבי לשופטים, שקראתיו גם בועידת הסופרים הקרובה, ביארתי את טעמי, ועתה, ממרחק־הימים, ניתן לחזקם ולהוסיף עליהם, ועיקרם: עצם המאבק עם יוצר־מבית הוא, אולי, בתולדות התירגום שלנו, ענין חשוב ביותר.

כי אם מותר היום, בתחום התרגום, לדבר על מעמד של לשון חיה הנפתלת עם לשון חיה, הרי המעמד הזה לא נפל מן השמים, שכן לידתו גם היא במעשה־תירגום; ואנו יודעים כמעט בדקדוק את תאריך־הלידה – כשמנדלי ישב לתרגם את עצמו מתוך לשון חיה לתוך לשון שטרח לעשותה חיה. בלא המעשה הזה, כאפשרות וכמציאוּת, לא היוּ מועילים תריסרי אליעזר בן־יהודה, ולא היינו מגיעים, על כל פנים לא במרוצה כזאת, למעמדנו אנו. מבחינה זו שאלת תרגומו של שלום־עליכם, היתה שאלה מכרעת ומעשה ברקוביץ היא, בעצם, המסה גדולה במסות־התירגום שלנו ותולדתו בדור אחרון. ודאי שיכול היה להסתמך על מפעלו ודרכו של מנדלי בתירגום עצמו, אבל עשירותו האידיומאטית של שלום־עליכם משופעת כל־כך, שהצריכה אמצעי־תירגום מורכבים, מכפי שמחייבתם לשונו של מנדלי. הקושיה, שהקשה משה שמיר ושכיוונה מעשה־אתגר אלי, היא קושיה נכבדה, ולא אשתמט ממנה: מעמדה של הלשון היום, – גם בגל העכור – הוא כזה, שהוא מניח פתח לתרגום אדקווטי יותר, – ודוֹק: לא אדקווטי, אבל אדקווטי יותר – מכפי שהוא ניתן לו לברקוביץ, שבינתיים גם הספרות ולשונה נשתנוּ, יש מפעלות־פרוזה, שהפעילו רבדי־לשון רבים ושונים, – הפרוזה של עגנון והפרוזה של הזז, יתר על כיבושי הפרוזה האמנותית, שברקוביץ כמותו כשופמן וגנסין, היוּ בראשי בוניה, ושנתוספה עליהם שיכבת הפּרוזה של הבאים אחריהם, עד דור הצעירים, ויש נסיוני־לשון של עשרות עשרות מתרגמים שנפתלו לספרויות ולשונות רבות, ובעיקר יש יובל שנות דיבור עברי, ויש דור סופרים שנולד מתוכו ובתוכו, ויש אפילו מעפל לסינתיזה חדשה של הלשון, כוונתי ביחוּד ללשונו של יזהר, שאינה פחותה בערכה ומשקלה ממעשה־הסינתיזה של מנדלי – וכל אלה הם מצע לאפשרות תירגום אחרת, מכפי שניתנה לו לברקוביץ, שמיצה באמנותו את מעמד־הלשון שביאליק, מנדלי ואחד־העם הם מבססיו, עד שמוּתר לומר, כי בתחומו של התרגום מעשה ברקוביץ הוא כפסגת מעמד הלשון הזה. ודאי שזה מעמד, שאינו חוזר לעתים קרובות כל כך בתולדות־הספרות, אבל על בסיסו בוראים החיים אפשרות חדשה. אולם אפשרות אינה אלא אפשרות והשאלה היא: מי מסוגל עתה לעשות את האפשרות הזאת למציאות, מי ירים משא זה כדרך שהרימו ברקוביץ, מי יתן עליו את החיים כדרך שנתן ברקוביץ. שעל־כן ניתן לראות אותה אפשרות כמנגינה־לעתיד לבוא. דומה, הנסיונות בכמה וכמה שטחי־חיים, וביותר של דורנו לימדונו, כי הדיבור על מנגינה־לעתיד־לבוא, מחייב נעימה זהירה ואף צנועה ביותר.

ג

אולם עד שאנו מפליגים לעתיד, שאי אפשר שיהא ידוע לנו, דין שנתהה על העבר, שאפשר שיהא ידוע, ולא טרחנו לקיים את האפשרות הזאת. כי אילו טרחנוּ על כך, כבר היתה בידנו תולדת התירגום על דרכו ודרכיו בדורות האחרונים וניתן לנו לסמוך על חקירה שיש בה ממש ולא על רשמים שיש בהם בדות. חקירה היתה מלמדתנו ראייה היסטורית על הכלל הגדול שבה: הכל לפי המקום והזמן, והוא כלל שתוצאותיו מפליגות והולכות, ובכללן גם תוצאה שהיא לכאורה מוזרה ביותר: השאלה, אם ועד מה התרגומים הטובים או הרעים היטיבו עם ספרותנו ולשוננו או הרעוּ לה, גם פתרונה לפי המקום והזמן. הנה לפנינו תורגמני ימי הביניים, שיש בהם שקיימו יותר את יסוד הדיוק, כדרך התיבונים ברמב"ם, ויש בהם שלא קיימו אותו, כדרך אלחריזי באלחרירי, וניתן להסתפק הרבה, מי היטיב ומי הרע עמנו. והוּא הדין במתרגמי תקופת ההשכלה, ששמירתם על טהרת־המקרא וגיבוּש מליצתה העדירה¹ ממילא את היסוד, הנתבע בימינו כהנחת אב, הוא יסוד האמינוּת, וממילא־דממילא אין יצירי תרגום אלה עשויים להניח דעתנוּ, וכן, נחשבים, למשל, מתרגמי שקספיר עתה, לפי כללי התרגום המקובלים בימינו, כמתרגמים טובים, ואילו סלקינסון נחשב, על־פי כללים אלה, כחילופם. ועם־זאת יפה זהירוּת, ולא בלבד משום שהמתרגם אז והמתרגם עתה פועלים במעמדי־לשון שונים, שאינה דומה לשון שספירתה ספרוּת בלבד כלשון שספירתה חיים, וביותר חיים ההולכים ונכבשים לה ועל ידה, אלא גם משום שהכיבוש הזה הוא בתחילתו, ודרכה של תחילה שבא המשך אחריה, ואפשר כי במעמד הלשון מחר, שיניח לתרגם את שקספיר תירגום שלם יותר, מכפי שתירגמו הלקין ואפרת וליסיציקי ואבינועם ודוידוביץ ושלונסקי ואלתרמן, ימדוד המחר להיום כפי שהיום מודד לו לאתמול. אבל גם מחר מחרתיים לא יפקע הכלל האחד: הכל לפי הזמן והמקום, כשם שלא יפקע הכלל האחר: ויפה כוח של המקיים עצמו מעבר לזמן ולמקום. כי כשם שאנו מוצאים היום תרגומי־אתמול שקיימו ערכם מעבר לזמנם ומקומם, כך ימצאו הבאים אחרינו מחר תרגומי־היום, שיקיימו ערכם מעבר לזמנם ומקומם, כלומר תרגומים, שגם בהשתנות מעמד הלשון, יעמדו בעינם בחינת יצירה לגופה. אין בנו נביא שיאמר מה יהיה על תרגומי היום של שקספיר, אבל כולנו נביאים לאחור ויודעים מה היה על תרגומי־אתמול של שקספיר, שמכללם תרגומיו של סלקינסון הם כנפשות ממללות ועומדים בארון ספרינו לא כתעודה היסטורית בלבד, אלא כתעוּדה חיה וקיימת, כיצירה לעצמה. והרי דוגמה קרובה – תרגום “דון־קישוט” לסרוונטס, שאין אני מוסמך לדון על טיבו מבחינת נאמנותו ודיוּקו, אך מפי אלה שהם מוסמכים או מתראים כמוסמכים לכך שמענו, כי תרגומו של נתן אגמון יש בו כך וכך פגמים וחסרונות מצד ייחוסו למקורו. אין בידי לבדוק דבריהם וכל שיש בידי היא מידת־האמון במתרגם, שישב בין דוברי ספרדית ולמד לשונם, בין חדתא בין קמאה, והיא האומרת לי, כי וודאי עשה מרבית־יכלתו. אך יש בידנו תרגומו הנודע של ביאליק, שהוא גם מקוצר וגם מכלי שני, שני חסרונות שתרגום אגמון בא למנותם. והנה אפשר, כי אגמון יבוא וישלים את עצמו, וביותר אפשר כי יבוא אחר וישלים ויוציא כלי מתוקן יותר, שיסַפּק את המבקרים ויסתום טענותיהם, אבל גם אז יעמוד תרגום ביאליק כדבר יצירה לעצמו. על אחת כמה וכמה כך הדין בתרגום י. ד. ברקוביץ, כשתבוא שעתה של אותה מנגינת־העתידות.

ד

אולם עד אותה שעה, שאין אנו יודעים את מידת־ריחוקה או מידת־קירבתה, דין שנעסוק בשאלה פורה יותר: מה עשה התירגום של שני הדורות האחרונים ללשוננו, והיא שאלה, שלא ניסינו להשיב עליה כל תשובה של ממש. לפני שנים הרבה ביקש ידידי ישראל כהן, שנקיים בחינת וישאו במוט בשניים – שניטול מבחר־התרגומים של מתרגמים מעוּלים ובינונים, שמלאכתם נעשתה מתוך ידיעה ואחריוּת ומצפוּן, ונבדוק על דרך בדיקה מפורטת, מה היו הנפתולים, שנפתלו ומה היו ציוּני־ההתנגשוּת בין לשון חיה ובין לשון מתחַיה. ובדיקה חשובה היא גם אם ידענו, שכל מעשה תירגום פירושו השלייה של החלפת ערך בערך, והיא השלייה ששיטותיה שונות. דור קודם, שמושגי המהימנות שלו היו שונים משלנו, טרח על דרך־תירגום, שענינו פיסקה גדולה כנגד פיסקה גדולה מתוך חירות תנוּעה בתוך תחומה של הפּיסקה, ואילו דורנו טורח על דרך־תירגום שעניינו פיסקה קטנה, ואפילו קטנה ביותר, כנגד פיסקה קטנה, ואפילו קטנה ביותר. מעשה־התירגום הבנוּי, בעצם, על שיטת־פיצויים, הגיע בימינו לידי חידודה של השיטה הזאת: לפניך פיסקה הנחלקת כמה יחידות קטנות, אם הצלחת ביחידה אחת כדי חמשים אחוז של אמינוּת, או השליית אמינוּת, הרי אתה משלים ביחידה אחרת, באופן שאתה מגיע, בסיכוּם היחידות, לכלל השתווּת. כל אלה הוצרכו להיות מתפקידה של העבודה ההיא, אך היא לא יצאה לפעוּלות, שלקחתי עצמי לצד אחר, החשוב כמדומה גם הוּא, כלומר: תשובה לשאלה, מה עשתה השירה ללשוננוּ. הרי ביטויים הרבה, שהם עתה לנו כז’רגון המצוּי ביותר, לידתם תחילה היתה בשירה. אין זו חכמה שלי, היא נאמרה בפי פיקח, ה. ד. נומברג לפני חמישים שנה, במאמר־בקורתו על חוברת השירים הצנומה של יעקב פיכמן “גבעולים”. הוא עורר בו את דעתם של העברים על גודל תרומתה של השירה ללשוננו, תרומה המסתברת מתוך שהמשוררים מידת חירותם היתירה מניחה פתח נרחב לחירוּת־צירופים, באה הלשון המתרחבת וחוטפתם ומשלבתם לצרכיה, צרכיהם של חיי־הלשון ולשון־החיים. ענין זה הוא מכלל יגיעתי זה כשלושים שנה, ואם ירצה השם, תצמיח דבר, שוודאי לי שיהא דבר טוב, שהרי תשעים אחוזיו שם ציטטות של שירה ומשוררים, וכעשרה אחוזים בלבד הם שלי, וממילא הסיכוּן הוא מינימאלי.

על אחת כמה וכמה שמעשי־התירגום שלנו מחייבים יגיעה כזאת, ביחוד לשם תירוצה של הקושיה הגדולה: התורגמנים שלנו מלחמה כבדה להם. בבואם לתרגם שורה כנגד שורה, ביטוי כנגד ביטוי, מתוך לשון חיה ומפרכסת לתוך לשון המבקשת להיות כמותה, וביחוד בדור האחרון החריפה מלחמתם, שויתרו על מסורת העקיפה והדילוג, ויצאו לכבוש את בנין־המקור לבינה לבינה, באפן ששיטת ההעתקה נחלפה בשיטת העברה ממש, והעברה תרתי משמע. והרי דוגמה של מי שהיה אחרון־המעתיקים וראשון המתרגמים – דוד פרישמן, מה אנו יודעים באמת על פעולתו, מי בחן אותה ומי בדק אותה, וביותר חטיבותיה שגם הן תעמודנה בחינת יצירה לגופה, ובכלל החטיבות האלה בולט ענין “כה אמר זרטוסטרה”, שבעייתו מיוחדת היתה: איך להאמן למקור שנמזגו בו, ברמה נישאת, הגות ושירה. כיצד נפתרה הבעייה בכללה, וביחוד בפרטיה, מה תרמו סגולות מיוחדות של לשוננו ומה תרם כוחו של המתרגם להסתייע בהם (למשל, אם ובמה סייעתו הסמיכות להתגבר על קשיים מסויימים), הרי ענין גדול לענות בו.

לאור הדברים האלה נחזור לקושיה שהיקשה משה שמיר, שמתוך שאין בידו לקרוא את שלום־עליכם במקורו (ואם הזלזול ביידיש יימשך לא יידעו גם הוא גם כמותו להבא), כיוון את דבריו על פי כתבתי, כמי שאומנותו הוראת יידיש ומחקרה. ותירוצה של הקושיה פשוט ביותר: דין לישב על תירגומיו של י. ד. ברקוביץ ולהשוותם השוואה מדוקדקת למקורם, כדי ללמוד פתרונו ופתרוניו.

ד

ובדיקה כזאת של מעשי תרגום חשובה גם מצד אחר. האקדמיה ללשון העברית מתכוונת לחבר את המלון האקדימי של לשוננו. אפשר שיעלו עשבים בלחיינו ואין כרך הפתיחה בא, כי זה מעשה לדורות. אבל דורנו, העומד על עריסתו של המפעל הגדול הזה, שחי את מאבקה של לשוננו, כדרך שלא חיו כמותו דורות אחרים, חייב בתשומת דעת מיוחדת על מעשה־התרגום, וחלקו בלשון ושיקופו במילונה הגדול והכולל. וכוונתי למעשה־תרגום לכל בחינותיו, גם למה שאינו מכריז עצמו תרגום ואינו אלא תרגום שנטל לעצמו מידת־חירות; וכדוגמה מובהקת נראית לי שירת־ההשכלה, שחלקה המכריע הוא שאול, ושאילתה פירושה תרגום לפי מעמד הלשון בימים ההם.

מובן, כי עשייה כזאת אי־אפשר לה בלא כלים, ויפה הצעתו של ש. שלום – הוצאת שנתון המוקדש לעניני תרגום. ואולי ניתן לעשות שידוך בין הצעתו זו ובין תיקונה – הוצאת כלי־מבטא לענייני תרגום, שייצא לעתים מזומנות, ויעסוק בבעייות התרגום ובחינתו. ותרגום משמע לא בלבד שירה ופרוזה ומחזה, אלא גם דברי הגות ומדע, שבהם נדרשת מידת דקדוק שאין קסמי שירה ולהטיה עשויים לחפות, או לפצות, חסרונה. כלי־מבטא זה יהא כלי ביקורת עצמית של המתרגמים – מתוך שיחזק את העידית, יסייע לה שתהא משפעת לטובה על הבינונית ושוב לא תרד כדי זיבּורית.

ה

ואחרון אחרון, הענין שטרח עליו מי שכינוס פא"ן נתכנס לזכרו, הוא יצחק שנהר עליו השלום – הוא המכון לתרגומים. ודאי שאין כוחו של מכון להוליד מתרגמים, אך יש בכוחו להדריך ולשכלל מי שיש בו כשרון־תרגום, כדרך שאקדמיה לציור אין כוחה להוליד ציירים, אך יש בכוחה להדריך ולשכלל מי שיש בו כשרון־ציור. בכוחם של שני הכלים, כלי המבטא והמכון, נברא כמין השגחה עליונה, שסופה תשפיע על הגלים, גלי הלשון, בין צלולים לצד חיזוקם בין עכורים לצד ריפוּים.

[כ“ט אלול תשי”ט]

---

תרגומי־בית

מאת

דב סדן

ניסוי של דין וחשבון

א

דרכו המיוחדת של עמנו במערכת־ההיסטוריה נותנת, כי בבואנו לסייע, במסגרת תפקידנו, בהקניית ערכי תרבותנוּ, אין אנו יכולים לנהוג כדרכה של אוּמה מצויה, שתרבותה וגילוייה בספרות גדוּרים הן מבחינת קרקע הגידוּל לרוב תחומיה תחומי הגיאוגראפיה של המולדת, ואם היא מפליגה מהם, הרי גם ההפלגה היא לתחומים מסוּימים, אגפי־העם (גרמניה, אוסטריה, שווייץ) או אגפּי המדינה (קולוניות, מהן הנעשות לימים כמטרופּוליאות לעצמן); הן מבחינת הלשון – היא אחת, לרוב כאדונית על משפּחת דיאַלקטים, המנסים גם הם להיות לשון־ספרות וסופם מסתלקים מפּני אדונתם ומצטמצמים על איזור־הדיבור, עד שהם נדחקים גם מתוכו. ואילו תרבותנו גורלה כגורל־עמנו – נדידה וטלטול, פיזור ותפוצה, הוויה אריכתא של ארעי שנתגבשו בה, מתקופה לתקופה, נקודות־קבע והבימה של חילופי הנחה ועקירה כמעט בימת העולם כולו, ובקצות־הבימה השונים תרבוּיות ולשונות שונות, אחרות כופות עצמן על האוּמה הגולה או חלקיה, והיא נלחמת מלוא־כּוחה להיאמן לעצמה, ולעשות גם את הגיגיות הכפוּיות ככלי־סיוּע של נאמנות לשרשה, בין אם היא נאמנות־מדעת – כדרך הדורות שנמשכו ללשונות לא־לנוּ על כּרחם, ובין אם היא נאמנות־שלא־מדעת – כּדרך הדורות שנתפּשֹוּ ללשונות לא־לנוּ לרצונם. ובקו המתיחות שבין הכורח והרצון מתקיים תהליך מיוחד ומקורי – לשון האחרים, שהיתה עשוּיה לבלוע אותנוּ, סופה נבלעת בנו, נספגת יסודות־יחוּד משלנו וכן נולדות ונצמחות לשונות־היהודים השונות, מהן לשונות הנשארות בירכתי התרבות, מהן לשונות העולות למרכזה, והצד השווה שהן כלשונות־זמן שאינן צוררות את לשון־הנצח, שהיא לשון האומה כּוּלה וערוּבּת־אחדוּתה, אלא במידה שהן צוררות את המגמה ההיסטורית האימננטית של האוּמה, הרואה אחריתה כראשיתה, כלומר בתשובתה למולדתה.

לאמור, ספרותנו לשון־הנצח שלה אחת, לשונות־הזמן שלה רבות, והבא אם מורה, אם מדריך, אם ספרן, לסייע לקורא העברי לקנות לעצמו תמונה שלימה של תרבותנו, חייב לדעת את השוני הזה של תרבותנוּ, כלומר את ריבוּי־הלשונות שבה, ולעורר עליו את הקורא, הן להלכה – לשרתו בידיעות הנחוצות, הן למעשה – להמציא לו את הספרים האלה, במידה שהם כבר מתורגמים ללשוננו, ואף להיות גורם בעצם־תרגומם. שכן אין לזלזל בכוחה של הספרייה שלנו, שהיא ספריית־ציבוּר, ואדרבה צרכּה וכוח־קנייתה עשויים לעודד את המפעל, שמציאוּתנוּ החדשה מחייבת הרחבתו ותיכנוּנו – הוּא המפעל, שכינויו הנלבב הוא: פדיון שבויים ומונחו המדוּייק הוא: תרגומי־בית. לאמור מפעל מחוּשב שתעודתו להביא בברית־לשוננו יצירי־הספרות שנתחברו בלשונות אחרות, והם חלקים אינטגראליים של ספרותנו.

ב

מרובה הוא מנין הלשונות, שבהן נוצרה ספרות בידי יהודים בשביל יהודים או לשמם, כלומר ספרות שהיא, אם לפי עניינה אם לפי כוונתה, ספרות שלנו. אוּלם בתוך המנין המרובה הזה בולטת רביעיה – ארבע לשונות, שתים קרובות קירבת־מוצא ללשוננו (ארמית, ערבית), שתים רחוקות ריחוק־מוצא ממנה (יונית, גרמנית) וכל אחת ואחת קשוּרה בה תקופה גדולה בחיינוּ. אם להסתפּק בשׂרטוט גס, הרי שתים ראשונות – השימוש בהן גילוּיו באוירה של טמיעה־להלכה לשם יחוד־למעשה, שתים אחרונות – השימוש בהן גילוּיו באוירה של טמיעה־להלכה לשם טמיעה־למעשה, והצד השווה שאלו ואלו היו כסמוכות לתרבותנו, שתים ראשונות על דרך דיאלקטי פּשוט יותר והשתים האחרונות על דרך דיאלקטי מורכב יותר. ולא עוד אלא יצירי־הספרות בלשונות האלו סופם שיבה לביתם – לפי שידיעת הלשונות האלו מצומצמת על חלק מסוּים בעם ועל תקופה מסוּימת בתולדותיו, עשוּיים הערכים של יצירי־הספרות האלו שישתקעוּ, ועל־כן חובה וזכות היא לאוּמה, שתחזירם לעצמם על דרך השבתם ללשוננו. תהליך־השיבה הזה, שאותותיו לא מתמול־שלשום, מתחזק ממילא בימינו, ימי השיבה וההשבה הגדולה.

ואוצר עצום הוא הגנוז בספרותנו שנכתבה בלשונות האלו, ושתרגומה פירושו העשרת תודעתנו העצמית. ראשונה יסעו הקניינים הצרורים בלשון יון, מהם שחלקם כבר הושב ללשוננו והם חשובים ביותר לתולדותינו ודרך התפּתחותנו, כתבי ידידיה האלכּסנדרוני, וכדומה, וקודם נודע אך שמץ, כגון איגרת ארסטיאַס שהביא, ולא ממקורה, (ר' עזריה מן האדומים). ראינו בדורנו מכתביו ללשוננו בתרגומים נאותים (מנחם שטיין, יצחק מאן); ספרי ההיסטוריה של יוסף בן מתתיהו הכהן, שלא נודעו מהם ללשוננוּ, לפני דורנו, אלא גלגול־עיבוּד ועיבודי־גלגול (סיפורי יוסיפון) או קצת פּרקים בודדים, ראינו בדורנו חטיבות מכתביו אף הם בתרגומים נאותים (י. נ. שמחוני, א. שליט) וצר כי המפעלים האלה היו כהתחלה שאין לה המשך. טוב מהם חלקם של הכתובים הגנוּזים, שקצת משכילים (ווייזל, זקיל פרנקל ואחרים) התעוררו לתרגם מהם, לרוב שלא ממקורם (שגם הוא אינו תמיד מקור), עד בוא דורנו וניתנו לנו בידי כמה חכמים כתומם (ספרים חיצוניים בעריכת אברהם כהנא) ונוספות להם כמה וכמה עשייות, שהם כצדדי סייוּע (ראה, למשל, עזרא הרביעי בתרגום א. קמינקא או יציאת מצרים למשורר יחזקאל בתרגום שלמה שפּאן). ענין האֶוואנגליון על שני תרגומיו (דליטש, סלקינסון גינצבורג) אף שנצמח ממגמת־חוץ, נשלב ממילא במאמצי־ההשבחה, ביחוד עם ההדיינות על הנצרות לדרכיה השונים, אם בחקר (יוסף קלוזנר) אם בשירה (א. א. קבק, שלום אש, ח. הזז). ואף דוגמת־הראשית להיותנו מתרגמים ומתורגמים כאחת, תרגום השבעים, שהוא כדרך כל תרגום – פירוש, סופו תרגום ללשוננו ונסיונו, כמדומה, בכתובים (צבי קארל).

ענין הארמית – הוא פשוט ומסובך כאחת. בעצם נעשתה כאחות הצמודה ללשוננו, מפרנסה ומתפרנסת הימנה, ויצירתנו בה כרצועה ארוכה ביותר בתולדותינו, למימי קדם (פרקי עזרא ונחמיה) דרך התרגומים השונים וגולת כותרתה מפעל־אדירים, מעצב אופיה וגורלה של האומה (הבבלי) וניתנה לה חיוּת בתפילה ופיוט ואפילו תחייה גדולה על דרך קונסטרוקציה ביצירה שהשפעתה אף היא עצומה (הזוהר). אולם דומה, כי עם כל תכונתה זאת, לרבות תעודת־הלוויה (שנים מקרא ואחד תרגום) וייחוּדה לחטיבות חשובות ביותר (קדיש, יקום־פּוּרקן, כל־נדרי) אין חובת ההשבה פּוסחת גם עליה, ולא בלבד בספרי־עם כפשוטם (ספר האגדה של ביאליק־רבניצקי) או ספרות מאוחרת (הזוהר בתרגום פ. לחובר, וביחוד ישעיה תשבי) אלא גם בספרות־יסוד (תרגום הגמרא הנעשה בידי ע. צ. מלמד, שרגא אברמסון וכדומה).

ואם בארמית כך, בערבית לא־כל־שכן. בייחוד שצורך תרגומה מחוּייב באָפים של גדולי־המשתמשים בה, שהיו כפולי־לשון, באופן שלשוננו נתיחדה לחטיבתם התוֹכיית יותר (ר' יהודה הלוי ור' שלמה גבירוֹל שירתם בלשוננו מה שאין כן הגוּתם, הרמב"ם היד־החזקה היא בלשוננו מה שאין כן מורה־הנבוּכים). ומסורת־התרגום היא כאן ישנה ומאוששת, שכן צורך התרגום של הספרים החשובים האלה (הכּוּזרי, מקור־חיים, מורה־נבוכים) היה צרכּם של דורות ראשונים שהעמידו מתרגמים משובחים (אלחריזי, פּלקירא, בייחוּד התיבוֹנים), של דורות אחרונים כל־שכן. שעל־כן אנו רואים הרחבה בפינה הגדולה הזאת למימי ההשׂכלה (נסיונו של לפין בתרגום חדש של מורה־נבוכים) עד עתה, וביחוּד עתה, שהתפקיד הזה בא על מילוּיו בדרכים שונים, חידושי־תרגום (א. צפרוני) ובתוספת מיצוּי הפירוש (יהודה אבן־שמואל) ומאמצי פּופּולריזאציה שונים והדעת ניתנת לא בלבד לכתבי ההגוּת, אם פילוסופיה אם מוּסר (למשל, ר' מימון הדיין בתרגום ב. קלאר), אלא גם לכתבי הלכה (למשל, אברהם בן הרמב"ם בתרגום ש. ד. גוֹיטיין) ואחרון אחרון חביב, לכתבי השירה ועליה (שירת ישראל לר' משה אבן עזרא בתרגום ב"צ הלפר). מפעלות אחדים משמשים את העבודה הזאת, ואילולא צוק־עתים ותמורותיהם ודאי היה מבשיל מפעל מאוּחד ומכוּון, שסופו לבוא בכלל מפעל ממלכתי לגאוּלת פּיזורינו משבי־לעז.

ג

מסתבר, כי גאולה זו חלה על החלל הקרוב – יצירי רוחנו בלשון הגרמנית. לא שמוּתר להתעלם מן הלשונות, שנזקקנוּ להן לפני זיקתנוּ ללשון זו, אדרבּה חובה היא להציל ללשוננו מה שהוא נכס של ערך, כגון ספרו של ר' שמואל אוּשקי שנכתב פּוֹרטוּגיזית (וכבר תורגם זה מקרוב חלקו של “ניחום אבלים” ליידיש בידי ליפינר) או, למשל הדיאלוג על האהבה של יהודה אבּרבּנאל, שנכתב איטלקית, כשם שניצל עתה ללשוננו ספרו של שמחה לוצאטו (בתרגום דן לאטס). אולם הלשון הגרמנית היתה לנו כלי־ביטוּי נרחב יותר והספרות היהודית, שנכתבה בה, היתה לנו גורם גדול ובלעדיה לא תתואר דרכה של תודעתנו בדורות אחרונים.

שעל כן לא תיפּלא שקידת תרגום מיוחדת באגפּה הזה של יצירת־הלעז שלנוּ. גם פּה משמשים בערבוּב יגיעות בודדות ותכניות מכוּונות, אבל אפשר ופינה זו זכתה ביותר להחלפתה של עשיית־ארעי במעשה־קבע, כשמעשה־התרגום מקיף פה כמה וכמה שטחים. הרי חכמת ישראל בלשון זו כבר ניתנה עליה דעת מתרגמים בראשיתה, ואביה (יום־טוב ליפּמן צוּנץ) כבר טרחו בתרגומו המשכילים (כנסת ישראל בתרגום דוד קארוֹ שנשתקע, המחקר על רש"י בתרגומו של שמשון בלוך) לא־כל־שכּן דעת דורנו (וראה ההוצאה המצוּינה של הדרשות בישראל בהשלמותיו של חנוך אלבּק). והוּא הדין בגראֶץ, שההיסטוריה שלו ניתן לה לפני דור תרגום שהוא כמולד חדש (שפ"ר) וחזר וניתן במהדורת־עם בימינו ואף מחקריו במבחרם עתידים בקרוב לצאת לאור (בתרגום ירוחם טולקיס) וזה מקרוב ניתנוּ גם מחקרו הגדול של גייגר (תרגום י. ל. ברוך), כתבים של אברהם ברלינר וכיוצא בהם, והכל כרוח ההמשך המתוקן והמשוּפּר להתחלות חביבות אך חובבניות (תרגום אז"ר לספרי בנימין זאב בכר), המשך שיגדל ויגבר, עד היות העידית של נכסי־החקר האלה קנין בידנו. והרי ספרי הגוּת, גם בדת ומוּסר גם בפילוסופיה, ואם לפני דור ניתנו דברים שעל גבי השטח (לצרוס, שמשון רפאל הירש), הרי בדורנו נעשים נסיונות לתת דברים שבעומק (הרמן כהן בתרגום וויסלבסקי) וגם פּה עוד היד נטוּיה.

ואין צריך לומר, כי תשומת לב מיוחדת נתוּנה למה שנכתב בלשון זו והוּא בענייני תחייתנוּ, הן מבחינת מחשבתה הן מבּחינת תנוּעתה, ודברים אלה אריחים חשובים הם שבלעדיהם לא תצוּיר שלימוּת ההכּרה של תולדתנוּ במיפנה המכריע שבה. וכבר נצברה בזה ספריה קטנה (הס, החל במיני עיבודים של “רומא וירושלים” וכלה בהוצאה מדעית של אגרותיו בידי ג. קרסל; מחברתו של פינסקר בתרגום אחד־העם, מדינת היהודים להרצל בכמה תרגומים ויומניו בתרגום ר' בנימין ואָשר ברש, כתביו וזה מקרוב גם הוצאה שלימה של אגרותיו, כתביו הציוניים של נורדאוּ וכדומה). והמעשה עוד תפקידו לפניו ומן החובה, שייעשה במרוכז ובמתוכנן ובזה תיבחן האדריסה הנאותה (הוצאת הספרים של ההסתדרות הציונית).

פרשה גדולה לעצמה היא בעיית הספרות היפה, עד מה ולפי אילו קריטריאות היא עשויה שתיכּלל בתוך אוצר ישראל. ההכרעה, שהיא קלה לגבי מערכת הספרות, שבחינתה יהודית, לפי הענין הנכתב לפי כוונת הכותב ולפי הרכב הקורא, נעשית כמערכה הנפרדת לסוג מורכב יותר, בעיקר דבר סיפור המתאר דיוקן חיים שלנו אם ביריעה רחבה יותר אם ביריעה צרה יותר (קוֹמפרט, פראנצוֹז, מוֹזנאטל וכו') ולסוג פּשוט יותר, ביחוד בתחום הסיפור ההיסטורי שדרך עיצובו הוא עממי. מן הענין לציין, כי הסוג הזה, שהוא מצרכי החינוך, מטפּחיו הרבּה (פיליפּסון, רקנדורף, פראנקולם, ליהמן, שכנוביץ, וכן קבוצת סופּרים הפּרגאית: ל. ג. ווייזל, שלמה כהן), וכשם שתרגומו ועיבודו פּירנס דור קודם (זכרונות לבית דוד לא. ש. פרידברג) כך תרגומו ועיבודו האחרים מפרנסים דורנו (הוצאת “יזרעאל”). האמת מחייבת לומר, כי שני הסוגים האלה הם הדרגה הבינונית והנמוכה של יצירת יהודים בלשון הגרמנית, ואילו הדרגה המעולה, שוב לא היתה מכוּונת לעם־מוצאם אלא לעם־טמיעתם של הסופרים. וסוג מעולה זה קשה להבחין מה עלינו לשייך בו לעצמנו, והמפעל המכוּון להשיב מנכסיהם של אלה הביתה (הוצאת “לגבולם”) לא פתר את הבעייה, ואפשר ופתרונה, שפירושו ברירה של כל שבחינתו יהודית ברוחב היצירה של יהודים (למן היינה ובּרנה עד קאפקא), מצריך מרחיק־ראייה גדול מכפי שהוא בידנוּ.

מה שנאמר בלשון הגרמנית, שהיתה לנו לשון כתיבה ראשה, נאמר כממילא בלשונות אחרות, שהיו לנו לשונות־כתיבה צדדיות, החל באנגלית (וראה קבוצת התרגומים למן סיפורי דיזרעאלי עד סיפורי זנגויל), ביחוּד בסקטור האמריקאי שנוצרה בו חכמת ישראל נרחבה, דרך הצרפתית עד הרוּסית, גם בחכמת ישראל (דברי הימים לדובנוב בתרגום ברוך קרוּפּניק) גם בספרות יפה (א. ל. ליוונדה וכדומה), עד תקוּפתנו (ז’בוטינסקי). ואף כמה לשונות אחרות יש בהן ספרוּת־לעז משלנו, וההתחלות הקטנות של תרגום צריכות הרחבה.

ד

כמסתבר מאליו, כי טירחה נאמנה במיוּחד ניתנת ללשון־הבית, לשון יידיש, לשונו של גדול שבטי ישראל, שמפעלותיו, שעיקרם בתחום השירה יהיוּ באוצרה של לשון האומה וקנין קוראיה, ביחוד שהטירחה הזאת מחוּיבת לא בלבד לפי צרכּה של לשוננו אלא גם לפי מבואה גם לפי מוצאה של הספרוּת היידית עצמה. כפל־הלשון שאתה מוצא במבואה (ר' אליהו בחור) ובהמשכה (אייכל, וולפסון וביחוד מנדיל לפין) ומגמתו בנסיונות הסופרים להשיח אותה חטיבה עצמה בשתי הלשונות (שתי הנוסחאות של פּרל, שתי הנוסחאות של וולוויל זברז’ר) אתה מוצאו במוצאה. יש המכריעים באופן שהלשון האחת היא להם ראש והלשון האחרת היא להם משנה (למשל ריבּ“ל וגוטלובּר מזה, ושמ”ר ודיק מזה), אך דוּגמת־המופת של כפל־הלשון מאזניה מעוינים, – הלא היא מפעל־אדירים שהיא נקודת־מיפנה בשתי הלשונות כאחת (מנדלי), והיא גם הוראה גדולה, שלימוּת תרגוּם מהי. מתוך מלאכת־מחשבת זו נצמחה לנוּ התפתחות העשייה הגדולה, ששמה תרגום – בכוחה באוּ לנוּ מעשי תרגום החשובים, בין של אחר (שלום־עליכם בתרגוּם י. ד. ברקוביץ) בין של עצמו (סיפורי ז. שניאור).

סקירת־עין בביבליוגראפיה של ספרות יידיש, שכבר ניתנה בלשוננו, מעמידתנוּ על תהליך הגדל והולך, אבל אם נסמיך לה סקירת עין על ספרוּת יידיש שלא ניתנה בלשוננו, ונבין כי הענין הנדון יותר משהוא מיבצע הוא תעודה. יש מעשים שבאו לידי גמר: י. ל. פרץ (שכתב עצמו עברית ואף תרגם מכתביו בין בעצמו בין בעזרת אחרים, ועתה ניתן תרגום ראוּי לשמו בידי שמשון מלצר), מה שאין כך קבוצתו. אמנם, יש בהם שזכה (דינזון), אך זכותו באה בשל סוג קורא הדבק בסיפורים על תכונתם המיוחדת (יוסילי, הרשלי), ובדומה לו אחרים (ד. פינסקי), אך יש והכמות המעטה של דבריהם המתורגמים היא בפּרופּורציה הפוכה לערכם הרב (ה. ד. נומברג), דיספּרופּורציה זאת ניתן להמשיכה (רייזין, יונה רוזנפלד ואחרים). ומה שנאמר בפרוזה כוחו יפה כמה מונים בשירה, שאין תרגומה אלא כענין־שבמזדמן ובית־כינוסו של התרגום פזורי־ז’ורנלים ועתונים, ונמצאת השירה היידית לא בלבד במישורה אלא גם בשׂיאֶיה השונים (למן יהואש עד י. י. סיגל ולמן משה לייב הלפרן עד יעקב גלאטשטיין ואילך) כמחוצה להכרתו של הקורא העברי. ובכלל, חלקת השירה היידית בתרגום מקופּחת (כדוגמה ראה איציק מאנגר שזוּטוֹ – פיליטונים על דמויות סופרים ניתנו לנו ורוּמוֹ – שיריו וּבּלדותיו לא ניתנו לנו ויוצא־מן־הכלל לא בא אלא לאשר את הכלל).

ודאי, כוח משיכה מיוחד, שבחינותיו שונות, עמד להם לסופרים שייצוּגם בתרגום הוא נאה למדי (שלום אַש שהרבה מסיפוריו – עד סיפורי הנצרוּת ולא עד בכלל – נתרגמו בידי כמה מתרגמים, וכן י. אופּטושו, שכבר נתרגמו כמה וכמה מספריו וכנראה יסתכמו כדי הוצאה שלימה, ואף ה. לוויק שנתרגמו משלו כמה מחזות ושתים פואימות וכמה וכמה שירים), אבל לא מעטים הסופרים המיוחדים במינם שלא ראינו עדיין בלשוננו אלא ילקוטים ראשונים מיצירתם וגורל אחד לקצוות (מכאן בעלי ההיוּליוּת השרשית – א. מ. וייסנברג בתרגום ש. מנדל; א. מ. פוקס בתרגום משה ברסלבסקי; מכאן בעלי החריפות המושכלת – קורטוב של משה נאדיר בתרגום יצחק עברי). ואפילו רשימת הביבליוגראפיה תעמידנו על שורה הגונה של סופרים (י. י. זינגר ואחרים) לא נוכל לומר, כי הספרוּת היידית זכתה לאותה שלימוּת וכוללוּת של דאגה, שהיא ראויה לה לפי חשיבותה לעצמה וחשיבותה לנו, והיא דאגה שאין לה ביצוּע אלא במפעל מכוּון ומאוחד, שמפעלים מיוּחדים שנעשו עד עתה (מעשה “דביר” ובייחוּד מפעלה רב־המסירות של רחל פייגנברג בייסוד “המאסף”) הם לה כאותות, גם מעודדים וגם מחייבים. מפעל זה לא ייתכן בלא תפיסה כוללנית של הספרוּת הזאת, שטליתה תהא חופה את יבשת יידיש כולה, בין באופן שתמשיך התחלות, אם גדולות אם קטנות (מזה קוּלבּק ונסתר ואחרים ומזה בּוֹריישא ואחרים) וביחוּד תניר ניר חדש. למצער אנתולוגיה רבת־כרכים הוּא צורך שאין לדחותו, כפי שמחייבתו תודעתנו התרבותית.

כמדור לעצמו הם הסופרים שבאוּ, בגלי העליה השונים, לארצנו והשתקעו בה – מהם סופרי יידיש שהכריעו לצד הלשון העברית כלשון כתיבתם העיקרית או האחת, בין שהיו בלשון היידיש מתחילים (א. ראובני) בין שהיו בה ותיקים (משה סטבסקי) וכדוגמתם בעליות מאוחרות יותר סופרים כפולי־לשון ואף הכרעתם כך, בין שהכרעתם הבשילה צד מועט ביצירתם (ז, י. אנכי) בין שהבשילה עיקרה ומרכזה של יצירתם (א. צ. גרינברג), מהם שהמשיכו כתיבתם ביידיש ופירסומיהם בארצנו בין בתרגום (ש. גורליק, יוסף פאלק, י. מאסטבוים, ז. סגלוביץ), בין במקור ואף בתרגום (י. פּפּירניקוב ואחרים). מנין הסופרים האלה גדל ועתיד שיגדל עם תנוּעת השיבה הגדולה לארצנו, וכבר בולטות סנוּניותיהם (א. מ. פוקס, ש. ברלינסקי, קדיה מולודובסקי, רחל אוירבך א. סוצקבר) ותרגום ספריהם הוא חובת־בית לבני־בית, ולא נתקיימה אלא במעט.

גם החלקה שזכתה מתוך צרכּנו המיוחד, המחזה (בריפּירטוּאַר של התיאַטראות העבריים אנו מוצאים בתחילתו גולדפאדן וגורדין וקובּרין ובהמשכו אַנסקי ופינסקי, אש ואופּאטושו ולויק וּבּרגלסון ואחרים) לא זכתה כראוי (הרבה מחזות תרגומם הוא בכתב־יד בלבד) והוא הדין במדורים שלא בתחום הספרות היפה והזכרונות (כגון ליסין, ליטוין, ליטוַק, וכו'), וכן ספרי־הגוּת, ביחוד אלה שהם בנין־אב בתנועת התחיה (ברוכוב, סירקין) – אלה צריכים הרחבה.

והכל צריך האדרת טיפוח וּתנופת־ריכוז – מציאותנוּ החדשה מחייבת.

[אלול תש"י]

---

בין לעז ונכר

מאת

דב סדן

לסוגיה במסכת הכינוס

א

הבעייה, שאנסה עתה להעלותה, בצמצום־שרטוטים ובקוצר־קווים, יש לה פנים להלכה ויש לה פנים למעשה. הבעייה יש לה פנים להלכה וכבר נדרשתי וחזרתי ונדרשתי לה לענין בדיקת תכנה ומסגרתה של ספרותנו בדורות האחרונים, בדיקה שפירושה ערעורה של התפיסה המצוּיה על כל ניסוחיה, והחלפתה בתפיסה העומדת על התלתזרמייוּת והתלתלשוניות. בחינת התלתזרמייוּת אינה מעניננו עתה, מה שאין כן בחינת התלתלשוניות. בחינה זו מה היא אומרת: מציאותה, הממשית והיצירית של ספרות היהודים בדורות אחרונים, היא מציאוּת של שלושה מיני לשונות: הלשון האחת, היא הלשון העברית, שמתוך שהיתה לשון מסדה של האומה, וחיוּתה לא פסקה מקרבה לאורך כל מסילתה, והיא יסוד־מוסדה, מתקיימת בה בחינת אחרית כראשית; הלשון האחרת היא לשון, שנספחה לה באמצע קורותיה של האומה ונעשתה לשונם של גדולי שבטיה, וביחוד של שבט־אשכנז, ולאורך רוב־מסילתה היתה שותפת לאחותה הגדולה, ואך בקצה־המסילה התנודדה בין בת־לוויה – וסימנה ההופעה המצוּיה של אוּניה פּרסונאלית כדמות סופרינו כפולי־הלשון – ובין בת־תחרות, אך יציריה, כמותם כיצירי אחותה הגדולה, הם בכלל חשבונה הכולל של יצירת העם, וידיעתם היא בכלל מסכת חובת תודעתם של בני־העם. הלשון האחרונה, לשון זרים ככלי־מבע של חלקי בני עמנו, שיצרו בה ספרות, והיא־היא הצריכה, מבחינתנו עתה, בדיקה מדוקדקת: אימתי היא ספרות־לעז וממילא היא בכלל אותו חשבון כולל של יצירת־עמנו ובכלל מסכת חובת־תודעתם של בני־עמנו, ואימתי היא ספרות־ניכר וממילא איננה בכלל אותו חשבון ובכלל אותה מסכת.

ב

שאלה זו הטרידה ראשונים כדרך שהטרידה אחרונים, וגם אם ניסוחה וניסוחיה היו שונים משלנו, היה גרעינה אחד. ולשם אילוסטראציה של הטרדה הזאת נבור לעצמנו דוגמה בולטת, כמעט מצווחת – פרשת היינה. פרשה זו הטרידה ראשונים ואזכיר בקצרה ענין שכבר הבאתיו בארוכה (בספרי: “הנמר וידידו המנמנם”, מדור: מבוך ומבואיו, פרק: בשדה־זרים): מעשה שאירע ב־1832, שיצא לכסיקון בשם: “גאלריה של בני ישראל המצוינים ביותר”, וחוגי המהגרים הפּוליטיים מגרמניה ביקשוּ להתגרות בו בהיינה והכניסו אותו באותו לכסיקון, ובחוברת שנכלל בה גם שפּינוזה, בא היינה וקשר דברי ערעור ומחאה על כך, ובכלל טענותיו שמחציתו ממוצא אצילים, שהרי אימו וון־גלדרן, והוא עצמו פּרוטסטאנט, ואפילו אדוק ביותר. והצד המעניין הוא, כי ערעורו ותרעומתו מצאו להם עוזר ותומך גבריאל ריסר. בבואו לדבר על אותו לכסיקון, ראה למַחות בידיהם של אלה, המונים אישים כמו ברנה או היינה, שהניחו אמונת־אבותיהם, עם מובהקי־היהודים. הוא לא ראה ולא יכול היה לראות בשירתו וכתיבתו של היינה ודומיו כדרך ייצוג או ביטוי לנו, והוסיף כי אילו נדרש להביא דוגמה למי שיש בשירתו כדי ייצוג כזה היה מצביע על מיכאל בר (אחיהם של הקומפּוזיטור מאיר בר ושל חוקר הירח וילהלם בר), שנודע בזמנו בשירתו, וביותר במחזותיו. כך נראתה להם השאלה לראשונים ועל פיה הרי התשובה פשוטה, ואפילו פשטנית ביותר: היינה אינו רוצה להיות, ריסר מוכיח שאינו צריך להיות, בגאלריה שלנו בימים ההם, ודין שנקיים כרצונו של האחד וכהוכחתו של האחר, ולא נכניס את היינה בגאלריה שלנו בימינו. ואם בחשבונה של גאלריה כך, בחשבונה של ספרות כל־שכן.

והנה פרשה זו הטרידה אחרונים ולא בגבולה של גאלריה אלא באמת בגבולה של ספרות, כשפני השאלה אינם פנים של הלכה בלבד אלא פנים של מעשה. בבוא ח. נ. ביאליק להגות את מחשבת הכינוס ולציין ראשי פרקים לסעיפיהם, הביא בכללם סעיף נחשב לאמור:

דברים אלה נאמרו בתכנית הכינוס, שכוונתה לתת בלשון העברית מיטב יצירתנוּ, בחינת ספרותנו הכוללת, בכל הדורות. לאמור, אליבא דביאליק שירת היינה נראית בפירוש בחלל יצירת הרוח העברי ובכלל אוצר הכשרונות העברים וטביעתה היא בחותם הרוח העברי ומסדה – הנפש הישראלית. אין צריך לומר, מה מופלג הוא המרחק בין עמידתו של ריסר ובין עמדתו של ביאליק; שהראשון נועל בפני היינה דפי־לכּסיקון של מפורסמי־ישראל והאחרון פותח בפניו לרווחה דלתות־ספרותנו ובא להכניסו לפני ולפנים.

ולא עוד, אלא הפיסקה על היינה היא במסתו של ביאליק נרגשת במיוחד, וודאי ניתן גם לתרצה ברומאן המיוחד, שנתרקם בין שירת היינה ובין משוררינו וביאליק בכללם, אבל אל נשכח כי לא בלבד משורר כביאליק, ששוב לא עמד בתוך השיטה, אלא גם משורר כזאב יעבץ, שעמד כולו בתוך השיטה, היה בוסר על תשובה כדרך שניתנה בידי ריסר, שלולא כן לא היה במתרגמי “הרבי מבכרך”. המרחק הגדול הזה שבין ראשונים ואחרונים, עשוי ללמדנו הרבה, אך לענייננו נאמר, כי האחרונים, במידה שמותר לנו לתלות בהם ניסוח שאלתנו, הרי תשובתם היא – יצירת היינה אינה ספרות־נכר, שתרגומה הוא בכלל טיפולנו בספרוּת זרים, אלא ספרות־לעז, שתרגומה הוא בכלל טיפולנו בספרות שלנו.

ג

עד שננסה לערער על המסקנות המשתלשלות מהערכתו של ביאליק – ביחוד אם היינה נתפס לא בחינת אוּניקום אלא בחינת פרט היוצא ללמד על כלל, – והרי תפיסה זו כלולה בבירור באותה הערכה – דין שנתעורר על כך, כי גם הלבוש, כלומר הלשון, שהיא לשון־זרים, נמצאו בה תכונות־שמבית. חבל שלא נתקיימו בכתב שיעוריו של משה קלווארי בענין התמורות שחלו בלשונם של בני־עמנו, שכתיבתם לשון־הגרמנים, וביותר חבל שלא נשתמרו הדוגמאות המחכימות לכך, ועל כרחנו עלינו להסתפק בדבריו, שאמרם שנים הרבה קודם שיעוריו אלה, והם בספרו: “בין זרע לקציר”, במאמר שנכתב ב־1912, במלאות מאה שנה לחוק הפרוסי על שיווּי־הזכויות המשפטי של היהודים בגרמניה ונאמר בו:

אם להעמיד דברי משה קלווארי על פשוטו של משל, הרי נמצא שהבחינה היהודית – בין נקראנה נפש וחותם ובין נקראנה מהות וייחוד – משנתגרשה דרך הדלת, התגנבה דרך החלון ונכנסה לפני ולפנים של אותו כלי שנועד לגרשה, כלומר לתוך עצם הלשון הזרה. ולא עוד, אלא כל מה שההתערות בתרבותם וספרותם של אחרים מפליגה והולכת, הרי הבחינה המגורשת מתחזקת והולכת בעצם הלשון וקפלי־קפליה. ואמנם, מי לא יכיר, החל בלשונו של ברנה והיינה וכלה בלשונם של קארל קראוס ואַלפרד קר, תרכובת־יסודות שאינה מצויה בלשונם של סופרים גרמנים שאינם מזרע יעקב, ושאינה מסתברת מיסודותיה, עד שהיא, אותה תרכובת במשמע, המפתיע בלוּליינותה הגמישה ובגמישותה הלוּליינית, היא כסימן־היכר, המבליט את הסופרים העושים בה כקבוצה מיוחדה שייחודה במוצאה, בעוד שמגמתם היתה לבטל את קיבוציוּתם ששרשה במוצאם ואת זיקתם אליה דווקא בכוחה של הלשון, ולהבליע עצמם, ביחוד בה ודרכה, בשל שאינם בני־מוצאם. והגדול שבחבורה, שהבחינה היהודית שיטתה בו על דרך כך, היינה, טבע גם מטבע של פתגם חד ומרושע לאותה נקמה שירושתם ניקמה מהם: היהדוּת אינה שק על גבך שאתה יכול להיפטר הימנו, היהדוּת היא חטוטרת על גבך שאי אתה יכול להיפטר ממנה.

הלכך הגענו מתשובתו הפשטנית של ריסר שאמר להם להיינה ושכמותו: אי־אפשר בכם, דרך תשובתו המורכבת של ביאליק שאמר להם: בואו בצל־קורתנו, עד תשובתו הפאראדוכּסאלית של קלווארי שאמר להם: בעצם, לא יצאתם מצל קורתנו, ואדרבה כל מה שגבר רצונכם לצאת מלפניו, גבר כרחכם להסתופף בו. אבל דומה, כי דווקא התשובה הפּאראדוכּסאלית אך מבליטה, עד מה הגישה לשאלה, כדרך שניסחנוה, היא להלכה וביחוד למעשה, פּאראדוכּסאלית גם היא. שהרי אפילו נהא מוכנים לנדיבות מופלגה ביותר בהרחבת גבוליה של ספרות־הלעז, קושיה היא, על שום־מה מעשה־הכינוס אינו מקדים את הראוי להקדים ואינו מאחר את הראוי לאחר, ביתר בירור: על שום־מה אינו קובע דרגות של קירבה וריחוק על־פי עקרונות המשותפים לכל העשייה התלתלשונית, עקרונות העשויים לכוללם בתחומה של ספרוּת אחת. אין צריך רוב ביאור כדי לקבוע, כי מה שמבדיל בין כתיבה שלשונה עברית או יידיש ובין כתיבה שלשונה לועזית היא במה שכתיבה ראשונה עצם־טבעה הוא משמה של קולקטיביות יהודית ולשמה, ובעצם אין היא צריכה כל סימני־היכר, שעצם לשונה מספקת, מה שאין כן כתיבה לועזית של בני־עמנוּ, שאין לה מעמד־ממילא כזה, והיא צריכה סימני־היכר מיוחדים שאם לפשטם, ניתן להעמידם על שלושה: כוונת הכותב, ענין הכתיבה, קהל־הקוראים הנמשך לכוונתו וענינו כדרך הנמשך לספרות יהודית.

ואין אנו מתכוונים לסוג הכתיבה, ששייכותו לספרותנו מוּכרת כמאליה – חכמת ישראל שנתחברה בלשונות־לא־לנו, ושמעשה־כינוסה מובן מאליו ואף מתקיים והולך; כוונתנו לסוג הכתיבה, ששייכותו אל ספרותנו או שאינה מוּכּרת או שהיא מזולזלת – הספרות היפה בלשונות־לעז, שיצירתה באה משמם של יהודים ולשמם, ספרות שגם סופריה גם קוראיה ראו אותה נטועה ועומדת בתחומם של היהודים, וביחוד בתחומם של היהודים כקיבוץ. ספרות ענפה היא, ופריחתה ביחוד בתקופת המעבר, כשם שכל עצמה הופעת־מעבר, ביתר־דיוק: ספרות־עראי, שכוח־רישומה יפה לא בלבד בחלקי־ציבור, שאליהם היתה מכוּונת, אלא גם מחוצה לה – שהרי השפעתה של ספרות זו על הספרות העברית והיידיש ניכרת ביותר, והעיקר: גם זו גם זו, שנעזרו בה, חשבו אותה כספרות־מבית.

ד

המצוי אצל סוגיה זאת יודע, עד־מה ספרות־לעז זאת היתה בחינת גורם ודחף לספרותנו על שתי לשונותיה, שהן לשונותיה ממש, וממילא הוא יודע, כי יש שספרות־לועז זאת הקדימה אותן כדי דור ואפילו דור ומחצה בראייה וכיווּנה (למשל, מה שנקרא, כדין או שלא כדין, זרם הרומאנטיקה וכדומה) או בהלך רוח ומזגו (למשל, אור החיבה השפוך על ההווי השוקע של קהילת־היהודים הקטנה הבטלה והולכת) או במכלול נושאים. אי־לזאת ראויה הספרות הזאת להיות מועמדת ראשונה למעשה־כינוס, אבל מה נעשה ועינינו רואות בהיפוכו של דבר – בקום מפעל מיוחד (“לגבולם”) נדחו סופרים אלה ויציריהם, שהם אמנם פירמות קטנות, אך האחים הקרובים ביותר לבית ישראל ובביתו, ונקראו לדוכן סופרים שהם אמנם פירמות גדולות, אך שייכותם לספרות־נכר ודאית, בעוד ששייכותם לספרוּת־לעז מפוקפקת.

ולענין הפירמות הקטנות, הרי גורלם של סופרי לשון לעז הוא כגורלם של סופרי לשונות בית, שגם הם לרוב פירמות קטנות, וחוששני שאילו היינה נאמן לשיר ילדותו, שיר הגפן שכתבוֹ עברית, לאורך יצירתו, והיה מסופרי העברית, היה גם הוא פירמה קטנה, והדברים ארוכים. אבל לא גודל הפירמה או קוטנה נותנים, כי אם השייכות נותנת, הנאמנות נותנת, העמדה בתוך העם והעשייה בקרבו ולשמו נותנות; והנאמנים גם אם רחקו מלשונותינו ממש, הרי גם בלכתם אל לשון אחרים, לא בלבד עמידתם אלא רוח יצירתם, על עניינה וכוונתה, היתה בתוך עמם ולשמו, והם־הם ראשוני מועמדי הכינוס. וכשישובו הם לגבולם, נחשוב על הרחוקים יותר, ברוח הכתוב: אם יהיה נידחך בקצה השמים וגו'. כי סופרי־לעז הנאמנים אילו נדרשו להכריע בין לשון־יצירתם ובין עמם והכריעו לצד עמם, מה שאין כן סופרי־נכר שזיקתם לעמם ולערכיו, וביחוּד לעצם קיומו ויצירתו, היתה להם כזיקה כפויה, ומה שפעלו כרוּחו, על כּרחם פעלו.

אכן האסטראטגיה למעשה היא עתה הפוכה, וצר ביותר שהעושים עשויים להסתמך על אפיטרופסותו של ביאליק, אך הוא הוא שאמר: אכן גם זה מוסר אלוהים ותוכחה רבה.

[אדר תשכ"א]

אבני בדק: IV

מאת

דב סדן

---

לשון ולשונות

מאת

דב סדן

לשון ולשונות

מאת

דב סדן

---

מאמר א׳: עיון בפרק

מאת

דב סדן

א

שמענו מכמה חכמי־הוראה, ביותר אלה שספריהם בניהם, שביקשוּ מתלמידיהם, כי ביום האזכּרה, הוא יום היאָרצייט, יצרפו למנהג הפּשוט ללמוד משניות גם קריאה בספריהם שהניחוּ ברכה; וכוונת הלימוד, ככוונת הקריאה, לקיוּם זכרונם בזה ולעילוּי נשמתם בּבּא. וחס לנוּ לומר, כי בקשתם היה בה כדי לפגוע במידת־העניווּת, שראו עצמם מחוּייבים בה ואף קיימוּה בחייהם, שהרי ספריהם עניינם ענייני־הלכה היו, ונמצא שלא באוּ אלא לפרש את יסודה של ההלכה, הם סדרי המשניות, ואין לך זיווּג יפה כהלכה ופירושה, וביותר כשהתלמידים באים ומוסיפים פירוש על פירוש, ומקיימים בחינת יגדיל תורה ויאדיר. אמת, מורנו וידידנו צבי וויסלבסקי עליו השלום, עניווּת יתירה היתה בו, ולא ביקש, כדרך שביקשו אותם החכמים, אבל אנו דין שננהג בו כאותו המנהג הנאה, ונצרף לדבר־הלכה את פירושו שלו, ונעיין בו לגופו ולצדדיו ונימא ביה מילתא.

ומה דבר־ההלכה, הריהי הקושיה שיצאה מלפני שר ההלכה: לשון סורסית בארץ־ישראל למה? ומהו הפירוש, הרי הם דברי צבי וויסלבסקי, שנתבקשנו לעיין בהם קודם שנתכנסנו לזכרו, הוא הפרק הקרוי ״במבוכה של לשון״, והוּא הפרק השני בספרו הקרוי ״חבלי תרבות״. הספר ״חבלי תרבות״ יצא לאור לפני חמש־עשרה שנה. אבל פרקיו, והפרק שלפנינו בכללם, נכתבו ונדפסו כמה וכמה שנים קודם לכן. קביעת שעת כתיבתו ופירסומו ראשון יש בה צד של חשיבות, שהרי עניינו של הפרק בעיית־הלשון, ביתר־דיוּק: בעיית הלשונות בישוב, לאור המציאות, כפי שנראתה לו לכותב על סמך התבוננותו שלו עצמו ועל סמך עדוּיות מהימנות עליו. ומענייננו לבדוק, מקץ עשרים שנה, האם כללי ההכרה ופרטיה, שהשתלשלו לו מכך, קיימים ועומדים גם עתה, כשאנו חייבים בשינוי ניסוחה של השאלה: בעיית־הלשון, ביתר־דיוק: בעיית־הלשונות, במדינה. בדיקה זו תיעשה מתוך שנהא אדוקים בסדר־הרצאתו, וגם אם דיוננו יחייבנוּ בכמה מיני חריגה ממנה, יהיו אלה משמה ולשמה.

ב

וראשית בדיקתנו, בדיקת הפּתיחה של הפּרק הוא, שאם להעמידה על הקיצור, הרי יפה לה אמירתם: אינה דומה ראייה לשמיעה. דהיינו, לא כדרך שהמציאות הנידונית נקלטה לו לכותב בעינו, נקלטה לו באזנו: העין ראתה את אוכלוסי ישראל בחוּלם — מפלאות בנין ועשייה, הקובעים ברכה גדולה להם ולבוראם זוקף־הכפופים. מה שאין כן האוזן — היא שמעה אותם אוכלוסים והמוניהם בּוללים לשונות הרבה, לשונות־לא־לנוּ, כשכל לשון ולשון מושכת למוצאָה ושרשה, מקצה העולם עד קצהוּ, וממילא מרחיקה את השוּתפוּת־שבחומר. בדיבור אחר: העין ראתה את גופם של אוכלוסי ישראל, שהיה עשוי לישובו של עולם, והאוזן שמעה את נפש המוניהם, שהיתה עשויה לעירבּובו של עולם, והיא סתירה האומרת דרשני, ביחוד משום שהיא נתפסת לו לכותב כפריה של אכזבה מרה. ומה האכזבה; לפני דור פשוטה היתה התקוה, כי לשוננו, שהאומה לא נתגרשה ממנה אלא באָנסה, גנוזה היא במעמקיה, ואין היא צריכה אלא בקיעת קליפה, שתצא ממחבואיה למלוא חיים מתוקנים ושלמים. והנה התקוה הזאת לא נתמלאָה, ותחתיה בא חילופה — עוד אי קטן של לשוננוּ מקיים עצמו במבול הלשונות האופפות אותו מעברים, אבל בסיכומו־של־דבר, הרי כלשון הכותב: ״החזון של קוממוּת עם בלשונו ובתרבותו, שפיעם את לבותינו והתחיל קורם עור של ישוּת וממשוּת, כאילו מתעלם והולך באֵדי ערפלים, המעטפים את האי הקטן הזה.״ לאמור, הכותב מדבר על התחלה טובה, שציפתה להמשכה וסופה הטובים כמותה, ואפילו טובים ממנה, והנה נפסקה באיבּה. אין הכותב קובע במדויק, אימתי נראתה אותה התחלה טובה ואימתי באה ההפסקה. אבל מכלל הגדרתו (״לפני דור אחד״) ניתן לשער, כי ימי התקוה הם ימי העליה־השניה וכמותה, וימי אכזבתה ימי העליה־הרביעית ולאחריה, ושיא־האכזבה, כמדוּמה, בימי העליה וההעפלה לפני מלחמת־העולם האחרונה ובתוכה. בדיבור אחר: ימי ההתחלה הטובה הם ימי העליה הקטנה, וימי הפסקתה הם ימי העליה הגדולה.

פליאָה היא, שהכותב לא נתן דעתו על כך, כי גם בימי ההתחלה הטובה, בעצם ימי העליה־השניה, שהיא גופה היתה כאי קטן בשאר הישוּב, היתה לשוננו כאי קטן בתוך אי קטן, ועדים לכך המאמרים שנתפרסמו בימים ההם ושדיברו, בזעף וצער, על בּליל־הלשונות, ממש כדרך הדיבור בפרק שלפנינו. אולם לפי שאינם דומים שיעורי עליה קטנה כשיעורי עליה גדולה, הרי אינם דומים שיעורי־המציאוּת הלשונית, שדיברו עליהם המאמרים ההם, כשיעוּר־המציאות הלשונית, שמדבר בהם הפּרק שלפנינו. הוא מדבר על שש מאות ושלושים עתונים וכתבי־עת זרים העומדים לממכּר בקיוסקים שלנו, על עשרות בתי־מסחר לספרי־לעז ההומים מרוב קונים ועל בתי־מסחר לספרים עברים, שהם שוממים וריקים וקוניהם תינוקות הצריכים ספרי־לימוד; הוא מדבר על הבהילוּת לכל רומן חדש באחת מלשונות־אירופה ועל הספריות הפרטיות הגדושות ספרים בלשונות העולם ועל העדרו של ספר עברי מהן; הוא מדבר על שומעי הראדיו המעדירים את שמע העברית ממַקלטיהם, ועל דיבוּר־הלעז הבוקע מחלוני הערים והמושבות, לא־כל־שכן ממסעדות ובתי־קפה. ולענין דוברי עברית בפומבי, הריהו מצמצמם על שלושה סוּגים: צעירים שלא הספיקו עדיין להמיר לשונם העברית בלשון זרה, קצת מורים ועסקני־מפלגות. ולפי שכל שבטי־ישראל שותפים לדבריו, לאותו בלבול־לשונות, או בשאלתו של הכותב, המדמה לשון־דיבור צעירה ללשונות־דיבור ותיקות, מבלי לחוּש בדיספּרופּורציה, לאמור: ״כלום גם בחוצות תל־אביב, פּתח־תקוה, חיפה וטבריה, אדם מרגיש, שהאילנות מרשרשים עברית, כדרך שמרגיש אדם את האנגלית באנגליה, את הגרמנית בגרמניה ואת הצרפתית בצרפת?״

ג

ברשותכם אעלה דבר־זכרון, בחינת בדידי הווה עובדה: בימי פירסומו של הפּרק שלפנינו, הייתי משוקע במעשה, שהתאמר להיות מחסום־מה למציאות הלשונית המתוארת — הייתי עורכו של עתון יומי מנוקד, המכוון לעולי גרמניה, הוא העתון ״הגה״. מלאכת העריכה נדרשה לרבּע את העיגול: מכסימום של רמת־ענין במינימום של אמצעי־הלשון, ואך אלהי־ההתלהבות יודע, כיצד נעשתה מלאכה זו. והנה, כשנתפרסם הפרק שלפנינו ב״מאזנים״, מיהרתי להעתיק עיקרו — במנגנון נאות של פּירושים ותירגומים — על עמודי ״הגה״, אך אמרתי למחַברו מה שאני אומר לכם עתה: כשם שלא יכולתי שלא להסכים לפירוט, כך לא יכולתי שלא להתנגד לראותו בסיס להכללה. ואדרבה, כמידת הפסימיות שבו, היתה מידת האופטימיות שבי; לא שלא ראיתי אותם מאות עתוני־לעז, ולא שלא שמעתי אותם תריסרי לשונות־לעז — הרי אנו רואים ושומעים כמותם עד היום הזה — אלא לא יכולתי שלא לראות גם אותם מאות מבוגרים וזקנים, שישבו כפוּפים על מחברותיהם בשיעורי הלשון העברית, ולא יכולתי שלא לשמוע גם את ניסויי גימגומיהם בה, וממילא לא יכולתי להתעלם, כי מאחורי מהומת־הלעז התורענית ברחובה של עיר יש רחש־שיבה ללשוננו בפינות בתיה, רחש שכמותו כתנוּעה אדירה שלא היוּ לה מכוון ומכוונים, ועל־כן לא נשׂאָה פרי ישווה לה.

תנועת־שיבה זו, ואוּלי גם תנוּעת־השיבה בימינו, חסרה היתה הבנת חזיונה: אינו דומה מי שהלשון באה אליו, והוא בא אליה, ממש מתחילת־בריאָתו, והוּא מעורה בה משרשו וקנאָה עם חלב אמו, כדרך רוב סופרי־דורו של בעל התוכחה שלפנינו, כמי שאין לו כל אלה, והוּא זר לה ללשון והיא זרה לו, ותשוּקתו לקנותה עשויה להמתיק את מרירות כיבושה וקשייה, אך אינה עשויה לבטלם. אכן, מלאכה קלה היא למי שקניינה של העברית, שבא לו כמאליו — בחדר הישן או המתוּקן, בבית המדרש, בישיבה, וכדומה — היא לו מקור־תמיד של תענוגות, לומר דבר־תוכחה למי שלא זכה לכך לפי מסיבות גידולו. אבל קשה יותר למתוח גשר על התהום שבין מי שחש בתענוגה של הלשון ובין מי שחסר אותו ואפילו קירוב־קירוּבו. בתוך עמי ישבתי וראיתי ובתוך עמי אני יושב ורואה, כי היינו גדולים בתוכחה, על שום־מה אין הרגשתם של אלה כהרגשתנו, אבל היינו קטנים בהוכחה, כיצד אפשר להגיעם לכך, שהרגשתם תהא כהרגשתנו, וקניינם יהא כקנייננו. אף זו נסיבה, שההתעוררוּת ההיא נשתקעה ותחתיה באה קפיאָה, המקיימת עצמה עד עתה — אלפי החתומים, מהם היושבים כחצי יובל עמנוּ, על עתון גרמני יומי היוצא בארצנו, הם אחת העדויות הברורות לכך.

על שום־מה הסתפקנו בתוכחת־דברים ולא שקדנו על הוכחת־מעשים היא שאלה לעצמה — דומה כי גם כאן היתה יד התיאוריה על דור המדבר באמצע. לאמור, גם כאן נאמר בעירוב של אנחה ותנחוּם: ההורים כבר יוציאוּ שנותיהם בלעז, אבל ילדיהם הריהם שולחים, וברצונם ואפילו בהתלהבותם, לבתי־ספר עבריים והללו יגדלו עברים, ואפילו ישפיעו מצד־מה על הוריהם. לאמור, ויתוּר על דור המבוגרים, השלמה לחצייתם של ילדיהם בין בית־ספר עברי ובית־משפּחה לועזי, ולכל המוטב הסתפּקוּת ב־Plain Hebrew, שסכנתה מרובה ביחוּד בפי משׂכּילים, שדיבורם בלעז הוא במעלת־הטיפּוּח, ודרכם במקרא במעלת התרבות. דין לומר, כי אלה, שנגזרה עליהם התיאוריה הזאת או הותרו בה, היו טובים מגוזריהם או מַתיריהם — רבים וכן שלימים מהם קנוּ להם, במאמצי־נפש גדולים, את לשוננו, ואם תיכתב גם תולדת הגבורה הזאת, תולדת־השרשתם של עולי הלעז בלשוננו, יהי זה פּרק נכבד ביותר.

ד

אולם ראוי שנחזור לסדר־הדברים שבפרק שאנו מעיינים בו. מחַברו מעמידנו על הבחנה סוציולוגית של גורמי־הירידה של לשוננו בישוב, באופן שהוא מפרש חלקה של כל קבוצת־עולים. הוא פותח בקבוצה הרוּסית, שהיתה ימים הרבה עיקר כוחו וגבורתו של הישוב — ציונים בני ציונים, שהרוסית לא הספיקה להכות שרשים בנפשם, ועם־זאת נהייה לכתבי־עת ודביקוּת בספרים בלשון הזאת, עד שאפילו המעולים שבהם שיחתם על ענייני־בית נסערים אין בה כדי רמת־שיחתם על דברי התרבות הרוסית וספרותה; ולא עוד מתוך ששׂיאיה נעשו להם קני־המידה, הרי חזיוני־התרבות העברית הם פּחותים או בטלים בעיניהם.

חובה עלינו לסמור על המתאר, שידע את העניינים האלה מקרוב, כי תיאורו תיאור ועובדותיו עוּבדות, אף אם נמאן גם עתה לעשותן בסיס להכללה. וארשה לי להביא הוכחה, כמעט פּאראדוכּסאלית לכך, והיא מעשה בשני משה, ושניהם בני רוּסיה — אחד סופר ותיק, הוא משה קליינמן, שהעברית באה לו כמשחיל שׂערה מחלב, ואחר, סופר־חדש־מקרוב־בא, משה בּילינסון, ששימוּשה של העברית נקנה לו ברוב טורח־בשר ויגיעת־נפש. והנה משה הראשון אמר ליד ״העולם" העברי לערוך גם ״בודוּשצ׳נוֹסט״ ברוסית, וכשהתקיפוֹ משה האחרון, על שהוא בא להרבות לעז ולצרף אחות יריבה ל״ראזסוויט״ שיצא בשביל ציונים בפאריס, השיב מה שהשיב, ובכלל הטעמים הבליט, כי הוּא אוהב את הלשון הרוסית. לאמור, אהבה המגעת כדי־כך, שסופר עברית ותיק צריך לבנות בלונדון בימה רוסית לציונים. ודומה שהדוגמה הפּראדוכּסאלית הזאת זורעת אור נערב על חזיון, שלא ניתנה עליו הדעת, והיא העובדה, כי התנוּעה הציונית פּיתחה עתונות לועזית בשיעור, שלא חלמו עליו אדוקי־המתבוללים, וגידלה לגיון של סופרים ועתונאים שהוציאוּ שנותיהם, מבלי שידעו לקרוא שורה עברית; ולא עוד בקצת גלוּיות דחקו עתוניה הלועזיים את עתוניה העבריים או היהודיים. התהליך הזה, שראשיתו המזערה היתה ברוּסיה, המשכו הגובר היה בפולין, וסיומו שהוא גם שׂיאו עלול היה להיות בארצנו — תכנית ה־Weltrundschau — והוא עתה במלוא־פריחתו בארצות האנגלו־סאכּסיות. ונמצאת הזרוע הזאת של הציונות מקיימת בבירור את היפך־מגמתה — מחזקת את ההתבוללות ומחדדת את סכנתה דווקא מתוך שהיא מכשירה הוויית־כלאיים. וזאת לזכור, כי התהליך הזה, המעודד לא־במעט את העוּבדות, המתוארות בידי בעל הפּרק שלפנינו, התחיל הרבה לפני דור אחד, כלומר לא בלבד בעצם הימים, שבהם היתה כביכול אותה תקוה טובה והתחלה טובה, אלא גם לפניהם.

אמרנו, כי התהליך הזה מעודד לא במעט את העוּבדות המתוארות, וכיוונוּ לומר כי אין הוא ממצה אותן. אולם דין שננסה במיצויין לאחר העיון בענין הקבוצה הגרמנית, שלשונם הספיקה להכות שרשים בנפשם, ומשגלו מארצם, הרי בבואם לארצות הברית מקובלת עליהם התבוללות בלשון האנגלית, אך בבואם לארצנו אין מקובלת עליהם התבוללות בלשון העברית, ורבים נוהגים בה זלזול ואדישות. ושוּב: העוּבדות עוּבדות, אך גם עתה אין אנו רואים עצמנו רשאים לעשותן בסיס להכללה, ולא בלבד משום רוב ההוכחות־לסתור, שגם הכותב מרמיז עליהן, אלא משום שביאוּרו של חטא ראשון יש בו כדי לבאר חטא אחרון. אומר הכותב: ״גדולה אשמתה של יהדות אשכנז על עזבה את הלשון העברית לפני דורות אחדים, על הכחַש שנתכחשה בימים הטובים לקנין זה של אוּמה שאין דוגמתו. אולם הדורות האחרונים כבר נולדו בטהרת העזיבה והשיכחה, ואין לפקוד עליהם בלבד את עווֹן האבות: כל היהדות כולה אשמה בכך.״ ודוֹק, הוא פּותח: גדולה אשמתה של יהדות אשכנז, ומסיים: היהדות כולה אשמה בכך, ומניח בלא ביאור את הסתירה שבין רישא וסיפא. אי לזאת ננסה לומר מה בסוגיה זו, אך תחת לומר: גדולה אשמתה של יהדות אשכנז, נאמר: גדול אסונה של יהדוּת אשכנז, שפתחה תקופה חדשה בתולדות הספרוּת העברית, כדעת רוב חוקריה הקוראים לה אף ספרות חדשה, ולא יצא דור ומחצה ומתוּ בה סופריה וקוראיה העברים כאחד ולא הניחו בה יורשים, ויציריה נדדוּ מזרחה ועשו פּירות כמותה לחיוב — כלומר רוב חיבורים ברוחה ולמעלה מרוּחה, ועלולים היו לעשות גם פּירות כמותה לשלילה — אילולא עמדו כנגדה שתי התנועות־מבית, ששעת לידתן כשעת לידתה, החסידוּת והמתנגדוּת, ואילוּלא סיפקו לה שתי תנוּעות אלו, למן דורו של אֶרטר עד דורו של יל״ג, את כוחותיהם.

כי צאוּ נא וראו במזרחה של אירופה, מה מזער ובטל הוא מספר הסופרים המשׂכּילים בניהם של משׂכּילים, ומה מרובה ובולט הוא מספר הסופרים הלועזיים, מהם משוּמדים שהם בניהם של משכילים, וּאף של סופריהם, ותראו כי ככחשה של אשכנז היה כחשה של רוסיה, אלא שאשכנז לא היוּ בה מתנגדים וחסידים שיתנוּ לה לספרוּת ההשכלה את כוח־מילואיה, כדרך שנתנו במזרחה של אירופה כשלושה דורות רצופים, עד בוא הריאורינטאַציה בדמות התנוּעה הלאוּמית, שיסודיה ינקו מכוחה של הווייה היהודית, שהמוני ישראל קיימוה לתוּמם וכתוּמם, כשם שינקוּ מערכי החיוב של ההשכלה העברית ילידת פולין ורוּסיה, ואף מקנייני חכמת ישראל ומחשבת ישראל, ילידת אשכנז, שהרי התנוּעה הלאוּמית הזאת לא תצוּיר בלא התודעה והידיעה שיצאה מלפניה — למן צונץ עד גראֶץ ולמן הס עד הרצל. אבל אם לכחשה של יהדות אשכנז, הרי תחילתו לא היתה כחש ללשון העברית. אדרבה, הרי בה רקמה שירי תפארתה ומסורת צחות המליצה על פּטורי ציציה, תאות־החיקוי של כמה דורות משׂכילים בגליציה ובליטא. ראשית־כחשה היתה התנכרותה ללשון יידיש, כיסוד המקיים את הקולקטיביוּת היהודית, כדרך שקיימתה במזרחה של אירופה.

ה

הדגשתי את הבחינה הזאת, שכן לאחר שהמחבר עומד בקצרה על הקבוצה הספרדית, אלה אחינו שהיו קרובים לצליליה של העברית ואף היו חלוּצי־דיבורה, ועם־זאת הם נמשכים בצוותא לצרפתית, וּלאחר שהוא מרמיז על עולי רומניה הדביקים בלשונה, הוא מדבר על המון דוברי יידיש לאמור: ״וסכנה זו של כוח ממשי האורב לכל כשלון, לכל רפיון של הלשון העברית, ואומר להשתלט על הישוב העברי בשם ״ההמונות הרחבים״ — כלום סכנה זו בטלה בארץ? אכן, רק תמימים יכולים להשלות את נפשם: סכנה זו רבה היא על שום יהדותה, על שום צמידותה לערכים ישראליים עממיים. תרבות הלשון הגרמנית בישוב הארצישראלי אף היא גורם מסייע להתפּשטוּתה, להתרחבותה של יידיש״. עינינו הרואות כי לא הפלה הכותב את יידיש משאר הלשונות, וכמותה לו כצרפתית, שדיבר עליה לפניה, וכמותה לו כאנגלית וכערבית שידבר עליה אחריה, ומבחינה נחשבה אף קשה מכוּלן, ונראה כי בין שתי ההשקפות עליה של שני רבותיו, ביאַליק מזה וקלוזנר מזה, קיים אחרון אחרון חביב. ולא עוד, בהעלם אחד הוא מונה בה ביידיש דבר והיפוכו — גם יהדוּת וצמידות לערכים ישראליים, כלומר יסודות של לאוּמיוּת, גם יניקה ממעיינה של הגרמנית, כלומר מיסוד של טמיעה, ושתי הבחינות הן לו סכנה. ויכוחים, שהיו בינינו בחייו, כוחם יפה גם עתה, וכשם שלא ידעתי אז, כך איני יודע גם עתה, כיצד ניתן להתעלם מכך, כי המפּה של יידיש כממשוּת היא־היא המפּה של עברית כיצירה בדורות האחרונים, כי דוברי־יידיש ולא דוברי־רוסית מלידתם ודוברי־גרמנית מלידתם וכדומה בנו את הספרות העברית, פּיתחו לשונה, החיו דיבורה, וכוחם הפעיל גם דוברי־לעז לשוּב ללשוננוּ, כעדות הסופרים וההוגים החכמים, מהם שבנו כמה קומות או אגפים בחכמת־ישראל, הפועלים בקרבנו, עד היות העברית רשות שלימה לעצמה, כדרך שכבר היתה ביישוב וביחוּד עתה במדינה והיא מעמידה דורות דובריה וכותביה בכוח עצמה ומכוח עצמה.

והנה הבחינה הזאת חשובה לענין הבירור כולו. יפה מבאר הכותב, כי הדביקוּת בתרבות־לעז באה מתוך הרגשת שוּתפוּת במרחביה, באופן שהדבק בלשון הרוּסית וספרוּתה רואה עצמו כמי שמרחבי־רוסיה הם שלו, והוּא כנראה הדין בדבק בלשון הגרמנית, הפּולנית וכדומה, והרגשה זו עוכרת את מציאוּתו במיצר של התרבות העברית, ששטחה מועט ורשותה מוּעטת. אם לדקדק, הרי הכותב חשף לפנינו את מלוא־תורפּתה של הטמיעה שדימתה, כי דיו לאדם־מישראל שיהא נהנה מתרבותה של אוּמה גדולה וחזקה שהוּא יושב בתוכה (הכוונה היתה, כמובן, לאוּמה השליטה ולא לאוּמה המשועבדת), והרי הוא שותפה; דייו בעצם הצרכנוּת מפריה הבשל של תרבות־אחרים, שיהא בן משק ביתה, כאילו גם הוא ואבותיו עמלו כל העמל רב היגיעה וחיסורים לבנות את מסדה. ואין צריך לומר, כי שיא־הטפּילות הזאת הוא בגילוּי הגרוטסקי המיוחד, שצייר לפנינו הכותב: הציוני הרוּסי הטוב, שהפּרוגרמה שלו מחייבתו במיצר־ביתו בציון, והמנטאַליוּת האסימילאטורית שלו מפליגתו למרחב־גלוּתו. והנה ודאי, שהלעז על לשונותיו הוא השער לטפּילוּת כזאת. אך חובה לדקדק: כל הלשונות שמנה הכותב ושלא מנאם זוּלת לשון אחת, לשון־בית, לשון־יידיש, שכן דובריה ודבקיה, כל עוד נאמנו לה, ולאו דוקא על פי אידיאולוגיה שהדביקו לה בדור אחרון, אלא על פי מהותה המעורה בה כל דורות־קיומה, נאמנו למיצר־הבית. ולא משום שהיה מיצר אלא משום שהיה בית, ולא הפליגו למרחב בנכר לא משום שהיה מרחב אלא משום שהיה נכר. הרי זאת היתה תעודתה ההיסטורית כשם שהיא גם תעודתה האקטואלית — להיות בית־הכשרה לאהבת הבית ויהי שיעורו כאשר יהיה, וממילא אין זה מן המידה לקפּח את זכותה.

ו

לאחר ההערות האלו לדרך הערכה של המציאוּת, כפי שנראתה לו לכותב לפני כעשרים שנה, נראה עד מה מציאותנוּ עתה קרובה או רחוקה מראייתו. הרי היא מכמה צדדים מציאוּת שונה במכריע, ובעיקר משום ששוב אין אנו יִשוב שרשותו של המנדאַטור עליו, אלא מדינה שהיא ברשותה שלה עצמה. ודאי ניתן גם עתה לחזור על הסתירה בין העין והאוזן, ואפילו בממדים גדולים יותר, — גם עתה העין רואָה מפלאות בנין והאוזן שומעת בליל־לשונות, ואדרבה מנין עתוני־הלעז הוא עתה גדול בהרבה; אך עתה מתבלט גם הצד שכנגד: הלעז בדיבוּר ובקריאה גבולו נמתח והולך — ככל שאנו יורדים ממעלה הגיל למורדו, הרי הלעז בדיבור מתמעט והולך, והזיקה לעתוני־לעז היוצאים במדינה מתאַפסת והולכת. גן־הילדים, בית־הספר, הצבא, הם שלושת מוסדי־השתיה לדור צעירים שכולם עברים; אף הגילים הקשישים תלמוּד הלשון והרגלה היקפם היקף; בינתיים היתה גם חדשה — ספרוּת עברית של דור שגדל בה ובתוכה, והוא חזיון שלא ידעו אותו, כהופעה כוללת ובולטת, כל העלייות הקודמות. אבל מי שאינו רוצה לשעשע עצמו בשׂישׂו בני־מעי, אינו רשאי להתעלם מכך, כי כמה וכמה סכנות, שהתריע עליהן צבי וויסלבסקי, הסתדרו להן בנוח בתוך המציאוּת העברית עתה.

שמענו לפני עשרים שנה: ״כל אימת שהדור הצעיר שרוי בבית־הספר, הלשון העברית מתנגנת בגרונו. משהוא פורש משם, פורש הוא אף מן הלשון העברית, מן הספר העברי, מן התרבות העברית. ״אין מה לקרוא בעברית!״ — זו אימרה הנישאת מכל פה של בן ארץ־ישראל וחניכם של בתי־הספר העבריים. משהוא מזקיק את עצמו ללשון מן הלשונות האירופיות, מסתאבת עליו העברית וספרוּתה: שוב אינה מפרנסת את צרכיו הרוחניים. כתב־עת עברי רווי דעת וטעם ותרבות — משעמם; כתב־עת קלוקל של אומות־העולם, הנועד למשׂכּילים־למחצה, לטירוני־דעת ותרבות — מקור חכמה. סופר לועזי שטחי, המתפרנס משיירי שולחן גדול לתרבות, נהפך אצלם לגאון הגאונים; סופר עברי מעמיק — משעמם. כרכים גדולים, של מאות ואלפים עמודים, משל אחרים נבלעים בנשימה אחת; ספר עברי בן מאות מועטות של עמודים קשה ו״לא מעניין״. דברנוּת נפוּחה של אחרים — פּאתוֹס תיקרא; טון חגיגי של סופר עברי — מליצה.״ ודומה, כי גם עתה ניתן לציין, שהדור הצעיר מצויה בו מאותה הכפילוּת, אלא שהיא גם מסתדרת בתוך הלשון העברית — כתב־עת עברי רווּי דעת וטעם ותרבוּת, משעממו, כאשר שיעמם את דור הצעירים שלפניו, אך אין צריך לרוץ אחרי כתב־עת קלוקל של אוּמות־העולם להיותו לו מקור חכמה. יש לו, ברוך השם, לא בלבד כתב־עת אלא כתבי־עת קלוקלים, שכן משמצליח כתב־עת בקלוקלוּתו, מיד רצים אחריו שאר כתבי־עת והעתונים, ונקבע הכלל הגדול: כל המרבה לגרות גירויים־בעלמא, הרי זה משוּבח. סופר עברי מעמיק — משעממו, כפי ששיעמם דור־הצעירים שלפניו, אך אין הוא צריך לרוץ אחרי הסופר השטחי המתפרנס משיירי שולחן גדול לתרבות ולקראו בלעז, הוא יכול לקראו בתרגום או במקור, שהתעשייה הזאת עולה כפורחת. אבל כשם שהיה לפני עשרים שנה צעיר אחר יש גם עתה צעיר אחר, אלא לפי שהוא מטבעו צנוּע מיריבו, הרי המשאלים, הצדים את יריבו, אינם משיגים אותו, והאמת הבּאנאלית על השבולת הריקה המזדקפת ובולטת והשבולת המלאה המתנמכת ונבלעת, נעשתה מכבר כמשל לנמשלים הרבה, וביותר היא יפה לנמשל שלנו עתה.

ז

אמר הכותב: ״חמשת אלפים צעירים בעלי נפש ורמה תרבותית עברית בתל־אביב היו עשויים לשמש מרכז חיקוּי לרבבות יהודים מצמידים את עצמם לחיי ישראל ולמפעלו העברי בארץ, אבל הצעירים האלה ישנם ואינם, הם נבלעים בתוך הים הגדול של לשונות, סגנונים, תערובות לשון וניב.״ לאמור, הוא דרש לתנוּעה של צעירים שעניינם עניינה של התרבות העברית. ואם לא פירש מה הוא עניינה של התרבות העברית ושל תרבות בכלל, במקום זה הרי ניתן לפרשה ממקום אחר, כשדיבר על הסתירה שבין העין והאוזן: ״אוּלם גילוּיים אלה של ציביליזאציה וחיי ציבור אינם אלא תחילת מסכתם של חיי־עם העומדים בעיקר על שוּתפוּת רוחנית, מוסרית, דתית, מנהגים משותפים, על נוהג משותף בהלבשה ובהילוּך, על הסכם ושקילות של שאיפות, רעיונות, צורות חיים.״ כך אמר בתחילת דבריו, אבל תחת אשר יפתחם, צימצם עצמו באותו פרק על אחד מחשוּבי הכלים של השוּתפוּת הזאת, הלשון, וּממילא הסתפּק בדברים עליה, אם בדיבור אם במקרא, כלומר, אם בלשון־חיים אם בלשון־ספרוּת, כשם שהסתפּק בדברים על הספרוּת והעתונות האקטוּאַלית. והצמצום הזה מגרעתו מתבלטת ביחוד עם מרחק־הימים מאז ועד עתה, שעינינו הרואות כי יש גם אפשרות שהלשון תשמש היפוכה או חילופה של תרבות, כפי שראינו לשוננו עתה המשמשת, בתחום השפעה נרחב למדי, את הליוואנטה התרבותית. אי־לזאת השאלה, אם ועד מה חיי־העם במדינתנו עומדים על שותפות רוחנית, מוסרית, דתית — היא שאלת־העיקר. ובענין זה אי־אפשר שלא לציין, כי סדר ההגדרות של השותפות הוא בהיפך־הסדר בתולדות תרבותנוּ, שהשותפות הדתית קדמה לשותפות המוסרית, והשותפות המוסרית קדמה לשותפות הרוחנית. היא גם בהיפך־הסדר של הדורות האחרונים, שמתוכה קמה הוויתנוּ, ואפילו בהיפך סדר של הביוגראפיה של בני דורו של הכותב ושל הכותב עצמו, שרוּבם ככולם השותפות הדתית שהיתה שותפותם הראשונה נתבטלה להם, השותפות המוסרית שלאחריה שנוּיה במחלוקת, והשוּתפוּת האחרונה הרוחנית, הריהי מתוך שמיטת קודמותיה תלוּיה, לפי מהותה של תרבות ישראל ההיסטורית, ברפיון. כך נפרד גם כלי השותפות הזאת, הלשון, מעיקר תכנו לאורך תולדותיו; והיא הרפתקה נועזת, שסיכוּייה כסכנותיה וסכנותיה כסיכוּייה.

כאן אומנם עיקרה של השאלה, אלא שהיא חורגת לא בלבד מתחומו של הפרק שהוא מצע־עיוּננוּ, אלא גם מתחומה של השעה שאינה בשילה לה, אם כי המתבונן מתחת לפני השטח של חיינוּ רואה אותה מבשילה והולכת. אולם עד שתישאל אותה שאלה גדולה, דין שתישאלנה שלוש שאלות קטנות ממנה, אך נכבדות למדי­.

ח

שאלה ראשונה היא שאלת הלשון, שאלת הזיקה ואופיה של הזיקה אליה. כבר הזכרנו את הביוגראפיה של הכותב ובני־דורו ונזכיר עתה נקודה מכרעת בה: הם שחוללוּ או נתחולל בהם, מבחינת הלשון, מעבר מעולם לעולם, שהרי ראשית־יניקתם משרשיה היתה בימי־ילדותם ובפתח־נעוריהם כשהלשון היתה להם כלי־מבעה של תורה, ואילו עשׂייתם בה מימי־נעוריהם ואילך היתה באופן שהלשון נעשתה כלי־מבעה של ספרוּת; ומבחינת עשייתו של בעל הפרק שלפנינו, כלי־מבעו של סוּג הספרוּת שעניינו חכמה ובנינו אמנות, והמעבר הזה, שרבם של כל ספרי־ההגות שלנו, אחד־העם, ניסחוֹ כשמירת החבית והחלפת יינה, לא כדרך שהוא מוחש לו לדור־המעבר הוא מוחש להם לדורות שלאחריו. כי דור־המעבר טעם גם בעצם מעשה־ההחלפה גם לאחריו טעם כּפל — טעמו של יין ראשון והוא יין עתיק וטעמו של יין אחרון והוּא יין חדש; מה שאין כן דור שהמעבר הזה אינו לו חוויה, לא־כל־שכן חוויה של עשייה. והעיקר, דור־המעבר נתקיימה לו הזיקה אל היין העתיק לגבי היין החדש, והיא זיקה אמוציונאלית עמוקה, כדרך דביקות בדברים שבאמונה, עד שניתן לומר, כי הם נהגוּ במטבע הלשון של ההלכה, שעשוּה שימוש לצרכם, כשם שנהגוּ לפניהם סופרי המשכילים במטבע הלשון של המקרא שעשוה שימוש לצרכם, ממש כדרך שאבותיהם ואבות־ אבותיהם, למלוא ארכה של מסילת תולדתנוּ, נהגו בגופה של ההלכה ובגופה של התורה. הזיקה הזאת אינה בת־נחלה לדור שלא חי את היין העתיק ואין לפניו אלא היין החדש, וממילא אינו עשוי לנהוג פולחן בחבית על הקדושה שהיתה בה אלא על החול שיש בה. אך מה נעשה וברגיל פולחן וחול אינם זיווג העולה יפה.

אכן, גדולים מעשי סופרי דורות אחרונים, שהפליאוּ בסיגולה של החבית הישנה ליין החדש, אך בשכרונם מפלאי־עצמם שכחוּ, כי אין הם יכולים להנחיל את עיקרם, שהוא סוד־יצירתם — המתיחוּת שבין העולם האבוד, והוא הוא עולמם של רוב דורות, ובין העולם הנרכּש, והוא עולמו של דור אחרון, מתיחות היגעה לשכך את זכרוךהאבידה ואת ממשוּת־המציאה בכפיפה אחת, היא כפיפת־הלשון.

ט

שאלה שניה היא שאלת הספרוּת, שאלת הזיקה ואופיה של הזיקה אליה. בעצם, כרוכה שאלה זו בקודמתה ומקצת תשובתה כלולה בתשובה שניתנה לקודמתה. דורות אחרונים, שבנוּ את חטיבת הספרוּת הקרוּיה חדשה, השאילוּ ליצירתם מייחוסם לספרוּת שלפניה, באופן שנהגוּ תחילה בדבר־מליצה ואחר־כך בדבר־שיר כדרך המנהג בערכי־אמונה, והציוּר של קורא־המליצה או קורא־השיר מתוך דבקות של אמירת תפילה ומתוך התלהבות של לימוד גמרא, אינו ציור בדוּי אלא מהימן ביותר. וגם לימים, כשהבשילה מידת הביקורת, הרי ביטלה את אופיה הטוטאלי של הזיקה הזאת, אך קיימה אותו למה שחלה עליו הברירה־לטובה, ונהגה מנהג ״שמות״ במה שחלה עליו הברירה־לרעה. אוזן מלים תבחן תשמע מדברי התוכחה הנאמרים וחוזרים ונאמרים באזני דור הצעירים, שייחוסו לספרות העברית בת הדור שלפניהם ייחוס של אי־אפשי, וטענתו טענת שיעמום, לא בלבד קול־ביקורת על שהם מונים בה כאותו מום, אלא גם הד תמיהה על שניתן למנות בה כמותו, שדרכה של קדושה דרך לוחות ושברי־לוחות מונחים בארון.

הנה זה מקרוב נתפרסמו תוצאות של מחקר או של משאל על קריאתם של בני־הנוער, ומתוכו נמצאנו למדים, כי הספר העברי קריאתו מועטת, מכלל עשרים ספרים הנקראים ביותר ארבעה בלבד ספרי־מקור, והשאר תירגומים. המחקר או המשאל הגעיש לשעה קטנה, כדרכה של סנסאציה שמיתתה תוך כדי לידתה, את עתונינו. בכלל הגעישה היה גם מחקר המחקר, או משאל על המשאל, ושבעה טובי־העיר הדיינו על הפרופורציה שבין קריאת מקור וקריאת תרגום שהיא 5:1. לכאורה, ניתן לומר, שאין זה אושר מרובה ביותר, אך אולי אין זה גם אסון מרובה כל־כך, שהרי הקורא קורא כל אלה בעברית. הרי אפשר, שאילו נעשה משאל לפני דור, בעיירות־ישראל, בין הנוער, שהתעניין הן בספרוּת־בית והן בספרוּת־חוּץ, היינו שומעים על פרופורציה דומה, אם לא חדה יותר. ואפילו אם קריאתנוּ בעיירות היתה מרובה יותר, הרי היתרון שבקריאת חלקה של הספרוּת הכללית בלשונותיה, נתבטל במגרעת, שכל השאר בה קראנוּ לרוב לא בתירגום עברי או יהודי אלא בתירגום לועזי. אמת, אנו התפּעלנו ומתפּעלים מדברי־יצירה, שאין דור הצעירים עתה מתפּעל מהם, ולבנו דווי. אבל ראוי שנזכור, כי גם אנו, שגדלנו בתוך אותה אוירה עצמה ומתוכה, בתוך אותו הווי עצמו ומתוכו, לא התפּעלנו מן הסופרים, שאבותינו המשכילים התפּעלו מהם; ואין צריך לומר, שאבותינו המשכילים לא התפעלו ביותר מן המחברים, שאבותיהם החסידים או המתנגדים התפעלו מהם, ואם לאמירת אי אפשי הרי מי כמותם, ככמה מראשי בית האב של ראשית ספרותנו הקרוּיה חדשה, היוּ מוּמחים לה, שהרי הם ממציאי תורת הקיצור, קיצור התולדות וקיצור הספרוּת, שלאחריו נשתייר חלל שבין מליצת המקרא ובין מליצתם, שיוהרתם ראתה אותה לפרקים מעולה על קודמתה, חלל שנסתם לכל המרובה בקצת מליצות ביניים, היא היא תורת החלל שמהדורותיה מתחדשות והולכות, וכל תפיסות־כינוס להלכה ולמעשה לא עקרוה.

אם מוּתר, אחרי תולדה כזאת של יחס לקניני־דורות, לשפוך תוכחה על דור צעירים, שגדל בתוך מציאוּת אחרת, כפי שהכינתה גם ספרוּת הדורות האחרונים, על שוּם אמירת אי אפשי שלו — היא שאלה כמעט מוסרית. שעל כן ספק הוא, אם אנו מותרים במותרות של הטלת האשמה כולה על בני הנעורים, אם אין הספרוּת העברית, על עולמה ונושאיה כובשתם, וממילא ספק הוא אם אנו מותרים בפיטורם של הסופרים עצמם משמץ אשמה, וביחוּד אותם שהם מסוגלים, אמנם, לענין בעולמם את אלה, שהעולם הזה על נושאיו הוא להם חוויה וזכרון, אך אינם מסוגלים לענין בהם דור אחר, רחוק מרחק זמן, מרחק מקום, מרחק נפש. כי אלה שיש בהם כאותה סגולה וכאותה יכולת, שסודה במעלת אמנותם, כבשו וכובשים את הקוראים הצעירים. חכמה קטנה ואפילו מסופקת היא לכבוש את הנכבש, חכמה גדולה וודאית ממנה היא להגיש משקה, שלא הזמן ולא המקום יפוגגו ריחו וטעמו, היפים לכל; הוא המשקה שעליו אמרו: גדולה לגימה שמקרבת רחוקים.

י

שאלה שלישית היא שאלת הקורא, שאלת הזיקה ואפיה של הזיקה לענייני קריאתו על כמותם ואיכותם. ברגיל אנו סומכים על התבוננות של פרט, אף כשהסוּבייקטיביוּת שלו וודאית, או על מחקרים של מוסד, גם כשהאובייקטיביוּת שלו מסופקת. וראיה גדולה הוא לי המשאל הנזכר שערכו מפוקפק בעיני, גם משוּם שהצטמצם על קבוצה, כמעט הומוגאֶנית מבחינה סוציולוגית ופסיכולוגית, של קוראים צעירים, וגם משום שלא התרחב על גורמים אחרים: ספריות־בית והרכבן; ספריות בתי ספר וציבור וסטאטיסטיקה של תנועת השאלה לפי הגילים, וביחוד לפי גיל בני־הנעורים; הוצאות הספרים ובתי־מסחרם ותפוצת סחורתם לסוגיה. כי אם המשאל הנזכר הוא בחזקת האמת בה״א הידיעה, חידה היא ותהי לחידה: ככל שאנו נזקקים לספר עברי, שיצא לאור אך לפני שנים מעטות ובמספר הגון למדי של טפסים, הרי לעתים קרובות למדי הוא בבל־יימצא גם בחנות־הספרים וגם במחסן בית ההוצאה. מבין אני לשם מה מכרוֹ המוכר, אבל לשם מה קנאוֹ הקונה?

ועוד משהו: ערי־ישראל יש בהן הרבה חלוני־ראווה, שבהם הספרים מתחלפים לעתים קרובות למדי, שכן הספרים החדשים דוחקים את קודמיהם; חודש־חודש מודיעים בתי הוצאות־הספרים, ובמודעות־בשכר, בעתונים על ספריהם החדשים, והרי קושיה היא: מכאן לימדנו המשאל הנזכר, כי הנוער, שהם עיקר־הקוראים, אינו נותן עינו בספרים האלה, ומכאן יודעים אנו בפירוש, כי המו״לים אינם כת של רוטשילדים; כיצד בכל־זאת הם מוציאים חודש־חודש ספרי מקור ואינם פושטים רגל חודש־חודש? ומה בענין ספרי מקור ישנים — כגון כתבים מקובצים, החל במאפוּ ואילך, המתפשטים מהדורה מהדורה? ודאי ניתן לומר: לוחות מונחים בארון, שהדגש בתיבת האמצע: מונחים, אבל כבר נאמר משמו של חיים הזז: ספר, משיצא מכלל כתב־יד ונכנס לכלל דפוּס, ועומד בארון, דרכו שהוא מפריע למישהו.

שאלה אחרונה קלה משתי קודמותיה, הרי היא שאלה מעשית: האין זה מתפקידנו למצוא דרכים לחקירה מוסמכת ומהימנה, שאינה מכוונת לסנסציה של משאלים שנעשו מכת־מדינה, אלא לכך, שאנו, שהשאלה הזאת היא בנפשנו והתשובה לה עשוּיה שתכריע, אם אין אנו בחינת יגעים לריק ויולדים לבהלה, נדע דבר לאשורו. אמנם, מעמיסים אנו על קלוב פא״ן מעמסה על גבי מעמסה — הפגישה הקודמת הטילה עליו בריאת כלי־מבטא לעניני תירגום, הפגישה עתה עשוּיה להטיל עליו בריאת כלי־בדיקה למעמדה של הספרוּת החיה כגורם חי בקהל הקוראים, אך אין אנו יכולים שלא להעמיס. פשוט אין ברירה בידנוּ.

[י״ב כסלו תש״ך]

---

מאמר ב׳: חמש נקודות

מאת

דב סדן

א

ביקש קלוב פא״ן בישראל לכבד את זכרו של מי שהיה נשיאו, צבי וויסלבסקי עליו השלום, עשה את כינוסו יום־עיון בכתביו, ונבררה מתוכם סוגיה אחת, סוגית לשון ולשונות, ונתכבדתי לפתוח בה על דרך הבירור וההשגה, ונמשכה לה לפתיחתי חליפת־דברים של חברי־הקלוב, וכשם שנתכבדתי לפתוח נתכבדתי לסיים, על דרך תשובה לדברי חברי. ביתר דיוק: לקצת דבריהם, שכן היו בהם גם דברים שזיקתם לדברי היתה עקיפה, כשם שהיו בהם דברים שזיקתם היתה סמוכה אך תוספת חידושם מרובה, וכאן וכאן הייתי חייב לדחות ניסוי־תשובתי, שעדיין לא הבשילה הבנת דבריהם בדעתי. אי לכך לא עניתי אלא בחמש נקודות.

ב

הנקודה הראשונה: בדברי־הפּתיחה ביקשתי להעמיד על שני הבדלים חשובים, שעיוּני בדברי וויסלבסקי העמידני עליהם. ענין הזר ודרכו אל הלשון העברית וענין החדש ודרכו בתוכה. זר — פירושו מי שהיה רחוק מלשוננו על־פי מסיבות־גידולו ובא אליה בימי־נעוריו המאוחרים וביחוד בימי־עמידתו או קירובם; חדש פירושו מי שנולד בתוך הלשון ומתוכה ונקנתה לו כמאליה, שלא כדרך שנקנתה לדורות הקודמים. לענין הזר, או ביתר דיוק: הרחוק, טענתי כי לא טרחנו עליו כהלכה, לסייעו בהשרשתו בלשוננו, וגם עתה, בימי האולפנים, אני רואה אמנם ברכתם, אך מתוך שאין אני בקיא בשיטותיהם ומנגנאותיהם, איני יודע אם נסיונותיהם כבר נתגבשוּ כדי כללי־הוראה, וביחוד איני יודע מה כוחם להרחיב את קנין־הלשון כדי קנין־הספרות. כדי לעמוד על הבעייה הזאת דין שנבדוק חזיונותיה המוצלחים ביותר; כוונתי לעולי המערב, ששבו ללשוננו, הן כמקבלים הן כנותנים — לימיני ישב החלוץ של המעשה הרב הזה, הוא שמואל ה. ברגמן — ושיבתם, ביחוד ללשון־הכתיבה, כמין חוקה מיוחדת לה. עיקרה של חוקה זו שלשוננו כלשון־כתיבתם משמשתם בתחום מסוים של הספרות, תחום ההגוּת והחקר, שכן מעטים שבהם שהפליגו ממנו לתחום המסה, כל שכן לתחום השירה, ואם לא אטעה הרי תחום־הסיפור כמעט שהוא חסר מן הספר. ואף בענין השירה אין לפנינו, בעצם, אלא צמד שמות — מרדכי גיאורגו לאנגר ואריה לודביג שטראוס. צמד זה ראוי לבדוק בטיב שירתם וביחוד במקורי יניקתה — הראשון, לאנגר, שגלגולי חייו הם פרשה לגופה, שירתו מעידה על עצמה, שאין יניקתה משירת העברים של הדורות האחרונים. ולא עוד כשהייתי מדבר עמו על דרכו בשירה, הייתי אומר לו את שאני אומר עכשיו על צעירי־משוררינו, כלומר כי על־פי שירתם ניתן להוכיח בנקל, כי ביאליק לא היה ולא נברא, מבחינת גורם להם, בין גורם שהם מקבלים יסודותיו בין גורם שהם דוחים יסודותיו; בדיבור אחר: אין הוא קיים כגורם שהם נאבקים בו. וכך הייתי אומר לו ללאנגר: אפשר אתה יודע את ביאליק שלא כתבת עליו, כדרך שאתה יודע את יעקב כהן שכתבת עליו, אבל על־פי שיריך הידיעה הזאת היא ידיעה צרכנית שאינה נכנסת לכלל ידיעה יצרנית, והוא אמנם היה מודה ואומר: מה אעשה והמשורר, שאני חש מגע קרוב, אינטימי עמו הוא מעבר לשירת העברים בדורות האחרונים הלא הוא ר׳ ישראל נגא׳רה. ואילו האחרון, שטראוס, פסיחתו גדולה משל קודמו — הוא, שהיה מפליא בהוראת פרקים בספרות העברית בדורות אחרונים, והשכיל בניתוח שיריו של ביאליק, שירתו שלו ינקה מתחום רחוק יותר, משירת ימי־הבינים.

השאלה על שום מה עולי־המערב ששבו בימי עמידתם ללשוננו כלשון כתיבה, רובם הפליגו לתחומם של הגות וחקר ואך מיעוטם, שפירושו צמד בלבד, נטו לצד השירה, וגם בה לא מצאו קישור סמוך לדורות אחרונים, מתחדדת כשאנו מתבוננים בהיפך הדרך, שעלו בה בני שבט־ספרד, ששבו גם הם, לאחר הפסקה, למסילה החשובה כּמסילתה המרכזית של ספרותנו. אחינו אלה, השונים כל־כך מבני־המערב בגישתם ורמתם, לא באו לתחום־ההגות, ואף לא לתחום־השירה, אלא כמעט לתחום־הסיפור בלבד. אבל דין לזכור, שדרכם ללשוננו שונה משל בני־המערב, והיא שהכשירתם לתחומו של הסיפור, כשם שמסיבות־גידולם הגבילום בו.

ולענין החדש, כלומר שנולד בתוך הלשון ומתוכה, דין לזכור, שעצם הרגשתו לגבי הלשון היא שונה במוחלט מהרגשתו של הדור הקודם, דור־הוריו, שהרגשת הקדושה של הדורות הקודמים נמשכה להם לתוך מציאות־החולין. הדור הקודם, מנהגו כלפי הלשון היה בחינת לשם ייחוד, הוא כביכול טבל את עצמו קודם למעשה הכתיבה, ואפילו קודם למעשה־הדיבור. הוא השאיל לה ללשונו מיחסו אליה בימי־ילדותו, הלא הוא היחס אל דבר של קדושה, היא היא הקדושה, שהעניק לכל ביטויי הלשון ויהיו חולי חולין. דור בניו ובנותיו, שגדל בתוך הלשון החיה ומתוכה, שוב אין בו ואי אפשר שיהיה בו מיחס הוריו אליה, ומעמד זה יש בו יתרון כשם שיש בו מגרעת.

ג

הנקודה השניה: כשינוי היחס אל הלשון הוא שינוי היחס אל הספרוּת. אֵאחז בדוגמאות שהזכירה רחל כצנלסון — הצעירים הטוענים, כי ברדיצ׳בסקי או ברנר מטילים בהם שיעמום. ואאחז בדוגמאות אלו כרוח הערתו של שלום קרמר, כי הכוונה לטובים ולאמיתיים שבצעירים האלה. נניח לה לתיבת שיעמום, שהיא תיבה קשה, ונקשה קושיה שכך לשונה: האמנם אנו רשאים לדרוש מהם, מאותם צעירים ושכמותם, שינהגו בהם בברדיצ׳בסקי ובברנר, כדרך שאנו נהגנוּ ונוהגים בהם. כלומר, האם רשאים אנו לשכוח, כי שני הסופרים הגדולים האלה הם חלק של האבטוביוגראפיה שלנו, בין אבטוביוגראפיה ממשית בין אבטוביוגראפיה מדומה. אזכיר, כי שמואל ה. ברגמן היתה לו הסתייגות, כמעט עקרונית, בענין ברנר וראייתו, לפני ארבעים שנה ומעלה, במאמרו Der Schwarzseher, כלומר: רואה שחורות, לא כל שכן דור הצעירים יותר, כבני־דורי, שגידולם ועצם־עמידתם כלפי העולם והחיים היו שונים במכריע משל ברנר. אמת, בכל זאת אירע דבר־מה משונהּ: אנו, דור הצעירים בימים הרחוקים ההם, שוב לא היה לנו צד שווה בדרך־ההתפתחות ומהלך־החוויות של ברדיצ׳בסקי או ברנר, אבל כוח רישומם בנו היה גדול כל־כך, שמצאנו אפשרות, ואפילו כורח, להזדהות עם ראשי הנפשות הפועלות, או הנפעלות, בסיפוריהם, שחותמם חותמה של האבטוביוגראפיה שלהם. מה אכחיש, כשקראתי בנעורי סיפורי ברנר דימיתי, כי הוא מדבר לא בלבד אלי אלא גם עלי. אפשרות זו וכורח זה פקע כוחם לגבי בנינו ובנותינו. עתה סופרים אלה וכמותם נדרשים להקנות את עולמם למי שאיננו שותף ואינו מדמה להיות שותף באבטוביוגראפיה שלהם. לאמור, הם נבחנים לפי כוחם להקנות לדור רחוק מהם את אמיתם בכוח אמנותם ושיעור־כיבושה.

ודאי נודעת חשיבוּת גדולה לקיוּמה של מצווּת את פתח לו, אבל אם אנו באים לקיימה, חובה שנזכור, כי שאלת התעניינותו של דור הצעירים בספרוּת העברית, אסור שתהא מצומצמת על מפה קטנה של ספרות הדור הקודם בלבד. ברדיצ׳בסקי, ברנר וכמותם, הקרובים משום טעמים מסוּימים לרובנו או לרבים מקרבנו, אינם כל המפה כולה. והשואל, האם דור הצעירים מתעניין בהם, דין שישאל האמנם בהם בלבד אינו מתעניין, ואילו בכל שהיה סביבם ולפניהם הוא מתעניין. ואל נשכח, כי אמנם אנו שהרגלנו אותם להצטמצם על מפה קטנה, מתוך ששיננו להם, כי ספרות הדורות האחרונים, הנמשכת מראשוני המשכילים ואילך, שקולה כנגד כל שהיה סביביה ולפניה ועל־כן יש בידיעתה כדי יציאת עיקרה של חובת ההתעניינות בספרותנו בכלל. לאמור, כשאנו דחינו דורי דורות של תרבות ויצירתה ממרכז ההתעניינות מפני חטיבת יצירה קרובה, שהגזמנו בה, צדיקים אנחנו ולא חטאנו, ואם בנינו דוחים שנים או שלושה דורות לפניהם, מפני מה שנחשב להם חדש יותר, שאול חטאו.

ודאי שלא נעלם ממני טעמו של צמצום ההתעניינות על ספרות דורות אחרונים, הקרויה ספרות חדשה, כשם שלא נעלם ממני הטעם של סיגול ספרות הדורות הרחוקים לטעמה ולתפיסתה של ספרות הדורות האחרונים, כביכול כל תרבות־ישראל על אפיה עד שערי תקופת ההשכלה, אינה אלא אסקופה למצעדה של התרבות העברית על טהרת החילוניות. אין צריך רוב דברים כדי להוכיח עד מה מנהגנו זה חוסם דרכם של דור הצעירים להבנת תרבות ישראל שהיתה כפי שהיתה. שהרי אם גם נתחכם פי כמה משאנו מתחכמים עתה ונטייל על־פני ספרותנוּ לאורך כל הדורות כדי לשלות ממנה את הגילויים הניתנים להתפרש כגילויי חילוניות ונצרף לנו, בכוח האופיראציות האלה, מסילת חול ארוכה יותר, ונכריז עליהם כעל המסילה בה״א הידיעה תהא זו בדייה, ואפילו לא יפה, שאמיתה של תולדתנו, כתולדת אמונה, מכחישתה. זה שנים הרבה שאני מטריד בתיבת־זימרה זו את חברי הסופרים והמורים, ואני משמיע וחוזר ומשמיע בכתב ובעל פה אותו תקליט ואין הדברים נקלטים.

ד

הנקודה השלישית: בדברי לא נגעתי בשאלת הלשון ותמורותיה, אבל משנגעו בה החברים, אומר בה מלה, שכבר אמרתי בזה כמה דברים של התראה בישיבת האקדמיה ללשון העברית ונדפסו בזכרונותיה והקורא יקרא. עתה אסתפק כדרך משל בשני מעשים שהיו וכך היו. מעשה בפגישה הראשונה של חברי־האקדמיה וכבוד נשיא־המדינה בביתו, ושבה הירצה בשם כולנו צבי וויסלבסקי במסכת בעיות התירגום. עמד כבוד הנשיא וסיפר, כי בבואו, בפעם הראשונה לארצנו, ביקר בביתו של אליעזר בן יהודה, וכשראה כי הגברת בן יהודה הביאה עוגה יפה, וסבור היה שטרחה לכבודו, ביקש סליחה על שנגרמה לה טירחה; השיבה לו, כי לא טרחה לכבודו בלבד, אלא לכבוד מאורע חשוב — נודע לה, כי מצוּיות כבר עשר משפּחות המדברות עברית. לשמע דברי הנשיא הרהרתי בלבי: בשנת הולדתי לא היה אלא מנין משפּחות דוברות עברית ועכשיו חייבני להניח, כי במשך תקופה קצרה כל־כך הספיקו להתחולל שינויים ותמורות, עד־כדי חילופה של לשוננו הישנה בלשון חדשה כרוח הכינויים: עברית חדשה, עברית שלנו, עברית ישראלית וכדומה, ולא עוד: נענוּע ההן לכל אלה, מעל דוכן גבוה, נעשה בוודאות כל־כך, עד שאני חושש, שמא יהא אסור לפקפק בכל הפלאים האלה, שמקצתם סיפר לנו עתה חיים רבין. ואומר, יותר משפליאים הדברים על התהליכים והתהפוכות, מפליא מה שהם לא בלבד דברי מחקר אלא גם דברי דביקות חסידית, באופן שהמחקר נעשה ברוחה של אותה דביקות חסידית, ונמצא המחקר יוצא מכלל עצמו ונכנס לכלל פוליטיקה. והרי המעשה האחר שהיה, והוא מעשה שאירע בכפר ילדותי — ישב בו מי שנחטף בקטנותו בידי צוענים ושהה כמה שנים ביניהם, וכשחזר לאחר רוב גלגולים לביתו, היה בהול לראות בהצגותיהם של הצוענים, שנערכו בחצר בית המזיגה של סבי. היה יושב, ער ורגש, מתבונן ומלחש על אזני: הבט וראה, כיצד הם זורקים את הילדים באויר, רואה אתה ילד זה — הוא שלהם, ורואה אתה ילד זה — הוא גנוב. הטלתי פקפוק בדבריו, שלא ראיתי הבדל בין זה וזה, זה שחור וזה שחור; הסביר לי: דע, שיש זריקה ויש זריקה, הצופה אינו מרגיש בהבדל, אבל הצועני הזורק יודעו, שזריקה אחת אין בה סכנת חיים ואותה יעשה בילדיו שלו עצמו, וזריקה אחרת יש בה סכנת־חיים ואותה יעשה בילדים שאינם שלו עצמו.

עד כאן המשל הכפול, מכאן ואילך נמשלם — תקופת כניסתה של לשוננו לתוך החיים ומלואם תקופה קצרה היא, וממילא, כפי ששמענו מתוך המעשה שהיה, לשוננו כמותה כילד שזריקתו באויר סכנתה בצידה, הכל לפי שיעורי הזריקה. ומה אעשה, וככל שאני מתבונן בכל אותה השקידה בחקר הלשון ומיני הזריקה שהיא נזרקת מחמת ההיטורוגניה של דוֹבריה; ככל שאני מתבונן בכל אותה הטירחה ללקט כל פיהוקי־הדיבור וגיהוקיו, ורואה את השוקדים והמלקטים בהולים על סיטוניות של מתן־הכשר לכל אלה, איני יכול שלא להעלות לפני את מעשה הצוענים ומנהגם בילדיהם הגנובים עמם.

ושלא יגלו בי פנים שלא כהלכה אומר שאיני משתטה להאמין, שאפשר לנעול את הלשון בפני הרוחות, אבל גדולי אויביה הם בעלי־הקצוות, בין אלה העושים עצמם כארז שסופו הרוח משברתו ובין אלה העושים עצמם כקנה שסופו הרוח ממעכתו, כי הלשון כיסוד חיים יש בה גם אמצע, לא אמצע של פשרה אלא אמצע של מתיחות־תמיד.

ה

הנקודה הרביעית: לא שׂשׂתי ליכנס בסוגיה קשה זו, שהכניסוני בה דבריו המזעזעים של א. אשמן, ולא בלבד משום שהיא בתחומה של מסכת קשה, כמסכת ההיסטוריוסופיה. הקלות הזאת, שמגלים קצת בנינו ובנותינו, ביחוד המשכילים שבהם, לנטוש את הערכים שעמלנו להקנותם להם, הקלות שנתגלתה ביחוד בחוגי סטודנטים שלנו שנקלעו לכרכי־הים, עשויה וחייבת להעלות בלבנו הרהורים מרים. ועיקרם ההרהור, האם הקלות הזאת אינה בתה של קלות גדולה ממנה — קלות העקירה מביתנו וקלות הנטיעה בבית לא לנו, קלות נטיעה שסכנתה אינה צריכה הוכחה. והקשה מכל הוא הרהור־לוואי, אם אין לפנינו היצר של נדודי־עולם המחלחל בנפשנו, כמורשת גורלנו. אודה, כי אימת ההרהור הזה עלי מכבר הימים — לפני שנים הרבה התעניינתי במחקריו המוזרים של ארנסט פוּרמן, שפירסם מעל דפי כתבי־העת שלו Zweifel ו־Auriga, ובכללם התיאוריה שלו כי כמה וכמה מגילויי־הלשון הספרדית מסתברים מתוך רישומה של הלשון העברית וביאור הרישום אינו ממציאותם של צאצאי העברים בספרד בתקופה הידועה לנו אלא בתקופה רחוקה רחוקה ביותר, כלומר קודם שהיו בגלות מצרים. התיאוריה לגופה צריכה בדיקה כשאר התיאוריות המופרכות של אותו חוקר, שלא ידעתי סופו ואיני יודע, אם מותר לשערו על־פי שם הוצאת כתביו Folkwang, אבל עצם ההשערה, כי בני־עמנו מעגל נדודיהם הוא מעגל־תמיד של רצוא ושוב, עשתה בי רושם מתמיה, לפחות מתמיה. אמרתי: לפחות, שכן התמיהה גדלה כדי אימה, כששמעתי לימים מפי ח נ ביאליק באחת מהרצאותיו, בענין קין והבל, כיסוד הנדודים וניגודו, הנלחמים בנו למלוא אורך תולדתנו, והם לא בלבד דבר שהיה אלא גם דבר שיהיה. ידעתי כי ביאליק לא נפטר מעולם מצד־מה של הסתייגות לגבי התפיסה המצויה של הציונות, אבל הפּרוֹגנוזה, שנשמעה מתוך דבריו, שלא באנו אלא לנוח בארצנו, כדי לשוב ולנדוד על־פני העולם, אי אפשר היה לה שלא תרעיש את שומעה. יפה הערתו של א. אשמן, כי הדבר טעון עיון לגבי מגמות חינוך בדורנו. והתשובה היא, כי בין נכניס את עצמנו בין לא נכניס את עצמנו למרחקי היסטוריוסופיה ומרחביה, הרי אין אנו מחוייבים בכל גזירה היוצאת מלפניה, כי לא גורם סביל אלא גורם פעיל אנו בהיסטוריה. וביותר שמה שאנחנו ביקשנו ועשינו, על סמך מאווייהם של כל הדורות ביקשנו ועשינו — הלא הם המאוויים הכלולים בתפילה: תקע בשופר גדול לחירותנו ושא נס לקבץ גלויותינו וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו.

ו

הנקודה החמישית: ממכלול הערכים של עצמנוּ, מודים עתה כל שבי־ציון בערך ארצנו ובערך לשוננו. ולענין לשוננוּ נשאלה שאלה נכבדה, כפי שניסחה בן־ציון בנשלום — נצחונה של הלשון העברית בקרב העם בארצו היא לו דבר של ודאי, אלא קושיה היא, אם לשוננו תהא לשון תרבות, וביחוד לשון תרבות גדולה. חוששני שהוא מניח אפשרות שאינה באפשר, והריני נוטל מידת עזות לומר, כי לשוננו או שתהיה לשון תרבות, וביחוד לשון תרבות גדולה, על־פי הנדוניה שלה, או שלא תהיה בכלל. הראיות של העמים שבאו מן הדיבור אל הספר, אינן ראיות לעם שבא מן הספר אל הדיבור. האפשרות כי לשוננו לא תהיה גם לשון תרבות, ולשון תרבות גדולה, כרוכה בחברתה, כי היא תינתק מתולדתה ומורשתה, שהיו תרבות ותרבות גדולה. ואיני רוצה להשתמט מלומר את שאמרתי פעמים הרבה, וביחוד לאחר ששלום קרמר עוררני לכך — אמת, ודאות היא בי, כי תרבות ישראל כראשיתה אחריתה, כשם שהיתה ביסודה אמונה ודת כך תהיה אמונה ודת, גם אם בינתיים יש אינטררגנום. אבל אין לי כל ענין שלא להודות, כי מוקד הדינאמיוּת ההיסטורית־אקטואלית שלנו הוא עכשיו בתחומו של האינטררגנום; ואף לא יועילנו, אם לא אודה בכך, שהרי עמידתי שלי עצמי בתוך אותו אינטררגנום. הליכה למאה שערים, לא כל שכן לשורות ״המזרחי״ וכדומה, היא מלאכה קלה, והרוצה לילך יילך, אבל מרכז הפעילות הוא לעת־עתה בחטיבה החילונית, וראייה דיאלקטית מניחה לישב ולפעול בקרבה גם למי שאין החילוניות של תרבותנו נחשבת לו אלא כמין עראי דיאלקטי, או אם לדבר בפשיטות יותר: כמין מתוך שלא לשמה בא לשמה.

השאלה החשובה ביותר היא, מה אנו עושים להם, מה אנו נותנים להם לבנינו ולבנותינו. אם לנסח את השאלה כדרך תביעה וחובה, הרי התשובה לה היא, שאין אנו נדרשים אלא לדבר שהוא מועט ומרובה כאחת: נספר להם מה היתה תרבותנו לאמיתה ומה היתה ספרותנו לאמיתה, מה הם תכניתם וכוונתם לאמיתם. ודאי, אפשר לשוטט בערוגות ספרותנו בתקופת ערב וספרד ואשכנז וללקט מהם מה שהוא מתדמה בענינו וטעמו לתפיסתה של החילוניות, כפי שנתגבשה במאה השנים האחרונות — אם לנקוט מנין שהוא גוזמה־לרובא — ואחר־כך להכריז: הרי לפניך תרבות ישראל וספרותו; אבל מלאכה זו, הנעשית מעברים, הרבה מידות יפות יש בה, אולם מידת האמת אין בה, והרי בכל־זאת חובה עלינו לספר להם לבנינו ולבנותינו דברים כאמיתם.

על שום מה אמרתי זאת, על שום אופטימיוּת שבי הנשענת אל אמונה בסוג האדם, הקרוי נוער. אם לא נרמה אותו ולא נשעשעו בבדיות או קונסטרוּקציות, וביחוד אם נספר לו את כל האמת על תרבותנוּ, תכניה ומהותם כהווייתם, נוכל לסמוך ולבטוח, כי הנוער יעשה באמת הזאת מה שהוא יכול ומחוייב לעשות. שהרי מתוך הכרת האמת תבוא קונפרונטציה חדשה בין בנינו ובנותינו, או נכדינו ונכדותינו, ובין תרבות ישראל כהווייתה. לא זו בלבד שלא תהא זו פגישה עם אישי הספרות הקרויה חדשה בלבד ובאמצעותם בלבד, אלא פגישת־מישרים עם מקוריהם ומקורי מקוריהם. ולהערתו המתגרית של גבריאל טלפיר, כי אפרוש בשמות, הרי אם יפטרני מחובת מונה כרוכל, אסתפק באישי־־מסד גדולים, למן משה רבנו וישעיהו דרך רבי עקיבא עד הרמב״ם ובעל הזוהר ועד ר׳ ישראל בעל שם טוב. יפגשו עמהם פנים אל פנים ודרכה של פגישה גדולה, עין בעין שאלה גדולה, ודרכה של שאלה גדולה תשובה גדולה.

ז

אחרון האישים במערכת הפגישה, ר׳ ישראל בעל שם טוב, השנה היא שנת פטירתו המאתיים, ובערב ההילולא ראוי להביא מה שמובא משמו לעניין ההלכה, שהאשה נקנית בשלוש דרכים: בכסף, בשטר ובביאה, שהיא מרמזת על מה שבין האדם בישראל ובין תורתו ואלהיו. קודם כל בחינת כסף מלשון כוסף, הוא כוסף האהבה הראשונה, שאם כוחו פג בא השטר, היא המצוה הכתובה וקיומה, ומתוכה הוא בא לבחינת ביאה, לזיווּג העליון, שהוא גדול אפילו מהכוסף הראשון. עד כאן המשל, מכאן ואילך הנמשל — פּתחנו דברינו בענין הלשון ונתרחב לנו לענינים סביביה ומעֵבר לה. אבל נזכור, כי הלשון אינה אלא בחינת שטר, ואם לא ננחיל את כל שלשוננו קלטה בה מברית בין הבתרים ומעמד הר סיני ועד דבר אחרוני האחרונים המאמינים בישראל, לא יצאנו ידי חובת אמת. ידענו גם ידענו את הפירוש, כפי שיצא מלפני אחד־העם, בענין החבית שהיא קיימת ועומדת ובענין יינה המתחלף והולך, וידענו כי הפירוש הזה הפליג הרבה מבעליו, שנאחזו בו רבים והרחיבו אותו כדי פסק הלכה, כי החבית עיקר ויינה טפל לה, אבל דין לזכור, כי גם עצם הפירוש הזה גם צאצאיו אינם אלא אינטררגנום.

[ב׳ אדר תש״ך]

אבני בדק: V

מאת

דב סדן

אבני בדק: VI

מאת

דב סדן

אבני בדק: VII

מאת

דב סדן

---

צנזורה

מאת

דב סדן

צנזורה

מאת

דב סדן

אבני בדק: VIII

מאת

דב סדן

• אילנה רונן
• שולמית רפאלי
• צחה וקנין-כרמל
• שילה גל ז"ל