א

בבואי עתה, לומר מה בענין “סיפור פשוט”, אעיר תחילה, כי הוא יצא בראשונה לאור, בכרך חמישי לכל סיפוריו של ש“י עגנון, בהוצאת שוקן ברלין, בשנת תרצ”ה, ועתה הוא נתון בידנו, בתוך הכרך השלישי של כל סיפוריו, הוצאת שוקן ירושלים ותל־אביב, שנת תשי“ט. וקודם שיצא בראשונה לאור, ידעתי קצת פרקיו בדפוס, כשם שידעתי כלל ענינו בעל־פה, מתוך שיחות עם מחברו. הייתי גם שושבינו בפרסום פרקו “בסוכה”, שהבאתיו לדפוס, כעורכו של מוסף “דבר”, ונתקיימה בו בחינת כשמו כן פרסומו, שנדפס שם בגליון לכבוד חג־הסוכות. פרק זה נמשך לו שובל של היסטוריה משעשעת – ר' אברהם אברונין הטיל פקפוק בכשרות־השימוש של ביטוי המובא שם, הוא הביטוי: סוכה מריחה, והמספר הבליע תשובתו בסיפורו הנודע “חוש הריח”, והרוצה לעמוד על אותו פולמוס־עקיפין יקרא את הסיפור והרוצה לדעת סביביו יקרא מאמרי על כך, תחילה בקיצור ב”דבר", ולימים בארוכה בספרי “אבני שפה” (עמ' 272–297).

ב

ועם צאת “סיפור פשוט” בראשונה לאור, הייתי מכלל הראשונים שהתעוררתי לכתוב עליו מאמר־הערכה “מבית לפשטות” ונדפס תחילה ב“דבר” (י“ב חשוון תרצ”ז) וחזר ונדפס, בלא כל שינוי, בשלושת ספרי “אבני בוחן”, “על ש”י עגנון“, “בין דין לחשבון”. אולם זו היתה לי, אומנם, הערכתי הראשונה־בדפוס, אך לא היתה הראשונה־בכתב. קדם לו דבר־הערכה, כדמות איגרת, ששלחתיה לש”י עגנון, וההבדל שבין האיגרת והמאמר כהבדל שבין משקל ראשון, שענינו התרשמות סמוכה לקריאה ראשונה, ובין משקל שלאחריו, שענינו ניתוח הסמוך לקריאה שלאחריה, והמסַפר, שקרא את שניהם, סבור היה, כי מן הראוי שהקורא יידע גם הוא את שניהם ועתה, כתום שלושים ושלוש שנים, אני בא לקיים את סברתו.

אולם להבנת האיגרת אעיר, כי מתוך שיחותי עם המסַפר ידעתי, כי בעוד קורת־רוחם של המבקרים והקוראים למקרא סיפורו, היתה שלימה, קורת רוחו שלו עצמו לא היתה כן, שהם נהנו ממה שכתב והוא הצטער על מה שלא כתב, שכוונתו היתה מקפת יותר. אך כשם שהייתי אח לשמחתו של הקורא, לא הייתי אח לצערו של המסַפר, שאמרתי בלבי, כי אם אומנם סיפורו צריך השלמה, סופה שתבוא, שכבר למודים היינו, כי תגבורת יכלתו ותגבורת ביקורת־עצמו מעוררתו להניף ולחזור ולהניף את קולמוסו על יציריו מתמול שלשום ולטייבם טיוב אחר טיוב, באופן שאנו זוכים כמעט ליצירה חדשה. הרי ידענו כזה וכזאת למן “עגונות” “והיה העקוב למישור” וכדומה וסברתי כי מה שהיה הוא שיהיה. אמת, עתה אנו יודעים, כי כלל זה כמעט שפסח על “סיפור פשוט”, אך בימים ההם דימיתי, כי יחול גם עליו, ופעמים למדתי מה שלמדתי מקטנה אחת ואחרת. כך,למשל, אמר פעם אחת, כי צר לו שלא קרא זכרונותיו של ר' יוסף מארגושס קודם שכתב את “סיפור פשוט”, כי יש שם משהו נאה ומתקבל להשלמת דיוקנו של בעל אחוזה יהודי.

לאחר שנתיים, כשקראתי את סיפורו “עפר ארץ ישראל” והגעתי לפיסקה, כי ככל שהגה בו באותו קומץ־עפר יותר, נתחבב עליו יותר ויותר, ולא עוד אלא ראה אילן נאה או פרח נאה, היה נוטעם בדמיונו בתוך העפר הזה. אמרתי בלבי: כאותו קומץ־עפר הוא לו למסַפר כל סיפור וסיפור שלו, שגם לאחר שנכתב, אין הוא פוסק מלהגות בו, וככל שהוא הוגה בו יותר, הוא מתחבב עליו יותר, וככל שהוא מתחבב עליו יותר, הוא טורח יותר, שיהא ראוי לאותה חיבה, וכיצד – כל מיני נוי שהוא רואה, הוא נוטעם תחילה בדמיונו ולסוף בממש באותו סיפור, ושעל־כן דרכו לחזור לסיפוריו ולהשלימם.

ג

ומשהאירותי רקעה של האיגרת, אביא אותה גופה, וכך דיוק לשונה:

לש"י עגנון ברכתי שלום. נכנסתי אתמול אצל חבורה של בני אדם ועשיתי עמה יום תמים, והיום, שחובותי עומדים ומטרידים עלי ומבקשים לכבוש דעתי ולבי, אינם יכולים, לפי שמחשבתי ורגשי נתונים עדיין באותה מחיצה של אותם בני אדם, בדמותם נטועה לפני עיני בחיוּת גדולה.

ודע, כשהלכתי לאותה חבורה צריך הייתי עצימת עיניים ואטימת אזניים, שלא לראות העוויותיהם ושלא לשמוע לחישותיהם של שני בני אדם מסוימים, שאחד מהם אמר לי לפני כמה וכמה ימים: הווה זהיר באותה חבורה, אני הצייר שלה ויודע אני, שהפגמים והפחת שבה מרובים וסמוֹך עלי, שהודאת בעל דין כמאה עדים; ואחד מהם אמר לי לפני כמה וכמה ימים: הווה זריז לילך לאותה חבורה, שאני השמאי שלה ויודע אני, שהעילוי ועומק־האיזון שבה מרובים וסמוֹךְ עלי, ששמאי אפילו הבטתו כזרת, נגלית לפניו כל התפארת. והריני הולך ועיני עצומה ואזני אטומה, ולבי מיסרני ואומר: משל למה הדבר דומה, בא לפניך הסופר, שטח לפניך את הספר והתחיל דורש בגנותו של הסיפור – אי אתה מאמין לסופר? אמרתי ללבי: יודע אני, להיכן מפליג ענין הרמז שבסופר, אך שלא תחזיקני כופר, אדרוש לפניך ענין הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו, כלומר מוטב שלא אשמע לדברי המגנה, אלא אבדוק בתורה, אם בדין נתלה בה אותו גינוי. ואני מוסיף והולך ועיני עצומה ואזני אטומה, ולבי חוזר ומיסרני ואומר: משל למה הדבר דומה, בא לפניך השוקל והעמיד לפניך את המאזניים והתחיל דורש בשבח הנשקל – אי אתה מאמין לשוקל? אמרתי לו ללבי: יודע אני להיכן מפליג הרמז שבשוקל, אך שלא תחזיקני כופר, אדרוש לפניך ענין שקילה, שנאמר, מחצית השקל בשקל הקודש, ונסמך ענין מחצית השקל לתרומה להשם והשכרה כפולה למה, שמצווה אתה ליטול למחצית השקל ולראות יפה יפה שתי הפנים שבה, כלומר: מוטב שלא אשמע לדברי המהלל אלא אבדוק בו בנשקל, אם בדין נתלה בו אותו הלל.

ובכן הולך אני בעיצום־עיניים ובאיטום־אזניים, עד שאני מגיע לאותה חבורה. משהגעתי, אני פוקח עיני ופורז אזני – והרי קומה גדולה של דמויות לפני וחלל האוויר שאילו מתנגן מהן ומאורח חייהן ומכלל המעשים שלהן – והריהן עומדות לפני ואני טועמן טעימה של ראייה ושמיעה ממש: הרי עצבות שבבית חייט נאכט שנפשו מספירה של תפארת ומזלו כהוי, והרי מירל המתענה והרי בלומה שהיא הסיבה של אצילוּת מוצנעת; הרי חוסן אמידוּת של בית הפירמ“א הורביץ, שהם הורביץ סתם ולא מזרע השל”ה; ובמרכזו נטוע ברוך מאיר, שלם במידת המתינות ובינת האזרח וחריצות הסוחר, שעלה ממעלה נמוכה של משרה לשליטה בחנות הגדושה והבשומה משפע ורוב טוב; ועל ידו צירל בתו של שמעון הירש קלינגר, ששתה תה מתוך נקב בבול סוכר ונתן קיתון בראשו במקום תפילין ונהג בשתיקה משום שביטל בלבו שאר בריות והיה מן המתמיהים במה שגידל יונים. ועל ידו הציר, שהגלגלים סובבים עליו בסיפור הלז, הוא הירשל שנקרא היינריך, מתוקן ומהוגן ומושכל, מסלולו כבוש לפניו, והוא מסלול של בעל בעמיו וכבוד על הבריות, אלא שבענינים הנוגעים בשרשי־ההרגשה נשמע לרשרושי־השרשים, אך מעשיו נמשכים לרצונם של המבקשים להטותו כרצונם; ומעל לעמידתו הרפופה, המתישה את כוח־הפעילות שלו לגבי גורלו, מתרחפות כנפיים מאפילות, הלא הוא כמין צל־מורשה של אביו זקנו המשונה ושל דודו שנטרפה עליו דעתו, ואף הוא טירופו־לשעה גזירה היא לו, כלומר פשרה־שבהכרח בין הנפש שאינה מוותרת ובין המעשים שבידו, שאינם אלא ויתור.

ד

ובמעגל הורביץ, שכלול בו גם אחיו של ברוך מאיר, הוא משולם, שאין פניו נראים אך חרוזיו נקראים, וכמה מעניניו נשמעים כגון שהוא מבקש להיות רבינר, כשם שכלולים בו קצת בריות אחרות, למשל אותה העגונה שהלכה לאמריקה או המשרתת שלבשה שמלות הרבה; במעגל זה, שנעוץ בו גם גציל שטיין, משרת הנקרא קומ“י, ופייבל שהוא קטן ממנו באותה מלאכה – נוגע מעגל אחר, הוא מעגלם של בית צימליך, שהיה מוכר חלב ועלה לגדולה, שכפר מאליקרוביק כבוש תחת ידו, אך הוא צופה פורענות המעותדת לו, וכמעט ודאות היא בו, שכל טובו יתקפח ויעמוד ריק ועני, ובריינדל או ברטה, ברייה נפלאה, מומחית מופלאה לענין גרצק”י הינ"ר ולסעודת תות כנעני וכדומה ומינה הבת, שישבה בפנסיון, עד שבעלת הפנסיון נשתמדה. גם הלועז ארנולד צימליך ולהבדיל הרכב סטאך, שהכלבים קוראים לו עצמוני, משום שיש לו עכבוניות – שהיא מלה שאיני יודע פירושה, כדרך שאיני יודע פירוש טינן, אמבוהא וכדומה.

ומי גרם לשני המעגלים שישתלבו זה בזה, הווה אומר: רפיפות המידה של הירשל, שנשתעבדה כממילא לתקיפות־העמידה של אמו ולטירחת יונה טויבר, היודע כל ספר־הקרב של יעקב אייכנבוים ומניח מחצית סיגארטה בתוך הקמט שבמגבעתו, ומסיבת זאת חנוכה, כשמעשה־המבוכה של הירשל נעשה לו חיתוך־גורל, באותה תמונה רבת־רישום, שניתנה בה, בזיכוך־הקווים, מסיבת שדים, הלא הם מי שהשמחה במעונם, כמו יצחק גילדנהורן סוכן חברת־האחריות ואשתו סופיה בת אייזי הלר מוכר הגורלות, והאורחים לייבוש טשורטקובר ממערב גליציה וחסיד בובובי, שבנו וואווי הוא אחד משני כתבי העיתונים, וגומפל קורץ מורה־דת בבית־הספר של הבארון הירש, גוץ ובן־טובים שיצא מחוץ לשיטה, משום שלמד שילר הרבה; ומוטשה שיינבארד היוצא בקבו, ובלבן שנצטיירה בו שמינית של מפיסטופל, אם מותר לדון לפי גילויו שעילומו סמוך לו, וכמובן יונה טויבר, שסופו נושא אחותו הגיבנת של גציל הקומ"י המתענה בביתו ומטרידים עליו אביו השוחט, שנטרד משחיטתו, ואמו שמעמד לה בשוק, והיא מוכרת לולאות וכו'; ומלבד אחותו הגיבנת עוד שלוש אחיות, אחת סאלטשי ואחת באלטשי ואחת שאיני יודע את שמה, והוא מתקנא באחיו, שהם באמריקה, ומוצא נחמה בייסוד פועלי ציון ובענין הדקלמציון, ואינו רואה ברכה בחיזורו אחרי בלומה, מאחר שאפילו דוקטור קנאבנהוט אינו זוכה בברכה כזאת.

ה

ואף מיודעים ישנים שמותיהם נזכרים כאן, לפי שישיבתם, כישיבת כל בני החבורה, בשבוש או בסמוך לה, הלא הם תרצה ועקביה מזל מבדמי ימיה וסבסטיאן מבנערינו ובזקנינו. ולפי שהסיפור כולו נותן בממוזג את שביקשו שני הסיפורים ליתן במופרד, והצלחה גדולה האירה לאותו מיזוג, היודע המחבר להיזהר, שלא להביא דמויות משני הסיפורים אלא במרופרף, וכאילו בהיקפו החיצון של תחום הסיפור הפשוט. ואכן, לא ראיתי אף פעם את פני עקביה, גם בשעה שראיתי האור המפציע מחלונו; ואם לסבסטיאן מונטאג, הוא ר' זיינוויל מחבב הנעביכלעך, הרשום בפנקסה של הפירמ"א שלנו באותיות רז, נראה לפנינו פעם אחת, ובחטיפה מחוצה לתחומו הוא נראה לנו ומתוך דהרת־הרכבת, כשהוא מזדמן עם מי שיצא מחוצה לכל תחום, וההולך למקום שהוא מעגל לעצמו, שצמיחתו אינה כצמיחתם של שני המעגלים הקודמים וסביבותיהם, אלא מעגל של יוצאי־מעגל ועקורי־מעגל, כמו הירשל, שהסכסוך בין המאווה והכמיהה שבלבו ובין המעשה שבידו נסתיים במה שברח להוויה של בעל־חי ולגלגול של זקנו ואחי־אמו ופינחס הארטלבן מבוריסלב ופייבוש וינקלר ורב זנוויל המספר סיפור נפלאותיו ביום הפטירה שלו – ומנהגם דוקטור לאנגזאם ומשרתו שרנצל, הטורחים להחזיר כל פליט למעגלו, ופעמים הם מצליחים, כגון שראינו בהירשל, החוזר להיות נקודת־החיבור המתוקנת שבשני המעגלים, ושמועת שווא, שטירופו לא היה אלא מעשה־ערמה, מסייעתו.

מובן, שבצדי המעגלים מהלכים עוד כמה וכמה בני אדם, כוויקטור סוכן מכונות זינגר, וחיים יהושע בלייברג ושלייען הצייר שחזר מאמריקה, ובנדיט הנגר, ובנו יוסל משמש חברת ציון; וגם כאלה שאינם נזכרים בשמותיהם המפורשים כגון אותו זקן, שלא הניח להירשל לישב במזרח, לפי שלא חבש שטריימל; או אין אנו יודעים שמותיהם, לפי ששמותיהם מפוקפקים, כגון אותו ניקופר, ובדומה לזקן הם הרוקח המשוגע או, להבדיל, הכומר שפתח חנות.

ויש כמה שמות, שמתגלגלים מרחוק ומקרוב, אם הרבי מאלעסק, ואם ר' שלמה’לי מסאסוב ואם ריגר שכנראה היה חכם ברפואות; וכן אנו קולטים שמות על מקומות, כטיסמניץ ולמברג ופשמישל וויליצ’קי, ועוד. וכשם שאנו שומעים הדים רחוקים במקום, כך אנו שומעים הדים רחוקים בזמן, כגון עניינים הידועים מן הספר פולין, כענין היהודים שהוטלו בנהר, או הסידור הישן נושן וכו''.

הרי שירטטתי לפניך, בשרטוטים קלושים ודלים, את בני החבורה שישבתי במחיצתם, והריני אומר: נאה היתה חברתם; ושלא להכפיל דברי, שאכתבם בארוכה, אפסיק כאן ואסיים בהערה קטנה: יפה דעת השמאי מדעת הצייר ודעתי כממילא כדעת השמאי, המקבלת חיזוק לפי שאמרו: כהן דעתו יפה. – –

[כ“ב טבת תשכ”ח]

א

אין בנו נביא היודע להגיד מראשית אחרית, מה ואיך ייראה, לימים רחוקים, מעגלה המיוחד של הספרות העברית המודרנית בתוך המעגל הכולל של ספרותנו, ספרות כל הדורות; האם ספרינו ייראו, כפי שאהבת־עצמנו משדלתנו לראותם לעתיד־לבוא כלומר בדיוטה גדולה, כדרך ספרי המקרא וההלכה והאגדה, או ייראו, כפי שביקורת־עצמנו מזהירתנו לראותם לעתיד־לבוא, כלומר בדיוטה קטנה, כדרך ספרי החכמה וההשכלה. אך דומה, כי גם לאחר שאנו שוקלים נאמנה את שתי כפות המאזניים, כף אהבת עצמנו ושידוליה מכאן וכף ביקורת עצמנו ואזהרותיה מכאן, אנו רשאים בהנחה העשויה שתתאשר, כי כמה מגילוייה הניפלים של הסיפרות הזאת, שהיא בעיקרה מפעלם של שהיו בחורי־ישיבה ובחורי־בית־המדרש ודומיהם, יימנו עם תלוליותיה הבולטות של ספרותנו הגדולה בת אלפי השנים. אבל הספרות הזאת מצוינת בשייכות כפולה – הן לספרותו של ישראל, הן לספרותה של אירופה, והמורגלים לדבר עליה כעל נס, הוא נסה של לשון־זקונים המחדשת יצירת־נעורים, אפשר שיותר משהם רשאים לראותה כנס בתוך ספרות־ישראל, הם חייבים לראותה כנס בתוך ספרות־אירופה, בחינת ענפה הצעיר ביותר, מעשה העם הקדום שגלה אליה, ושעל־כן לא פחות משניתן לשמוח על שאירופה, במידה שפרס נובּל הוא בנותן־ציוּן לה, ראתה עתה את הנס המיוחד שנתחולל בקרבה, ניתן לתמוה על שאיחרה כל־כך לראותו. ולא בלבד משום שהאיחור שוב אינו מוצא בה באירופה אותם ציבורי־היהודים, שמתוכם עלתה הספרות הזאת, שרובם נטבחו בארצותיה ואך קצתם ניצלו ורובם עתה בארצם מקדם, אלא גם משום שבימי קיומו של הפרס הזה לא הרגישו כבוד השופטים המלומדים לא במנדלי מוכר ספרים ולא בשלום עליכם ולא בחיים נחמן ביאליק, ומשהרגישו עתה בש"י עגנון – ואף בכך יכלו להקדים – הרי יותר משהחלטתם היא להם קיום־זכות, היא להם מילוי־חובה, ואפילו תיקון מעוות, וטוב איחור מזניחה, או כפי שאמר לי רבה של שטוקהולם, הרב קורט וילהלם, שטרח כמותו כקודמו, הרב מרדכי אֶהרנפרייז, בענין מתן הפרס לסופרנו: אף חבלי לידה ארוכים סופם לידה.

ב

אבל לא שמחת ברית היא לנו, אלא שמחת חתונה היא לנו, שכן דרכו של לשון אחרון, שהוא מוציא ענין חתן לשימושים הרבה, כגון שהוא מגלגל בדיבור על חתן־מסיבה, חתן־יובל וכיוצא באלה; ותפסנו גם אנו לשון אחרון ואנו נוהגים בו כחתן־המסיבה עתה, כינוי חתן־הפרס. אבל אם, אמנם, חתונה כאן, הרי לא בלבד חתן וכלה כאן, החתן הוא הסופר והכלה היא מטפחת־ספריו, אלא אף שושבינים כאן. ומי שושביניו של סופר וספריו, הווה אומר: שושביניו הם מפרשיו ומבאריו, הממצעים בינו ובין קוראו. לכאורה כוחם של סופר וספריו, שיהיו מדברים־בעדם, ואין הם צריכים למי שיקיים בהם בקוראים בחינת ואַת פתח לו. אבל אם דבר תורה, שנאמר בה שהיא תמימה ומאירת עינים, צריך פירוש וביאור, דבר־ספרות לא כל שכן; כי מה שיפה לו לקודש, יפה לו לחול, ואפילו הוא מצד־מה בחזקת חולין על טהרת הקודש.

הלכך ראוי, בשעת שמחה, לזכור ולהזכיר לטובה את מפרשי ש"י עגנון ומבאריו, חבורה גדולה של בני שלושה דורות; וביותר ראוי לזכור ולהזכיר לטובה את שאינם עמנו בשמחתנו פה ועתה, לפי שהם בעולם־האמת. בתוך הסיעה הזאת של עורכים ומבקרים, מוקירים ומסייעים, יסעו ראשונה החכם הצנוע, עורך “המצפה”, ר' שמעון מנחם לזר, שנתן פתחון־פה לנער; ר' אלעזר רוקח, שעשה את העלם סגן־עורכו של השבועון היידי “וועקער”; ור' גרשם באדר, שעשאו עוזר של היומון “העת”. כל היודע תהייתם ובהייתם של פרחי־סופרים, יודע, מה רבה זכותם של שעודדום בפסיעותיהם הראשונות, ומבין מביני־טעם נזכיר ראשונה את ר' אליעזר מאיר ליפשיץ, פטרונה של המודרנה העברית בגליציה, שהבחין בייחוד־סגולתו של הבחור ואף היה מראשוני מעריכו, כעדוּת המונוגראפיה המצוינה שלו; את שמחה בן־ציון, שפירסם את הסיפור “עגונות”, שעל פיו אף הסב המחבר את חניכתו מעיקרה, טשאַטשקיס, לחניכתו, שבה נתפשט פרסומו שלו ושל ספרותנו, עגנון; את יוסף חיים ברנר, שלא זו בלבד שפירסם את הסופר הצעיר ועליו ותפס במעוף עין חדה את עיקרו, אלא אף הזיל את כספו, שכר יגיעתו במלאכת תרגום, והוציא לאור במגילת ספר את “והיה העקוב למישור”, בכור־ספריו שכבש את לבם של טובי הקוראים ולחש להם: דרך כוכב בסיפור־העברים.

ג

ועמם ואחריהם ייזכרו בני גולתו ר' בנימין ושלום שטרייט ואשר ברש, ודב קמחי וש"י פנואלי, שעלו מתוך רצועת קרקע אחת ומתחת כיפת שמים אחת וראו בעליל, איך עושה חברם, בן גלותם, את הפרובינציה הזאת טבור של עלילה ורחש, למן “הכנסת כלה” עד “האורח נטה ללון” שהם כבר בידנו “ובתוך עירי” שיהיה בקרוב בידנו.

אך כיבושו של הצעיר הרחיק, ובין מוקירי־סגולתו אתה מוצא את פישל לחובר, שנתעורר להערכה חמה של “והיה העקוב למישור” בסמוך לצאתה (וגם לימים כשראייתו העמיקה ראה להסמיך אותה רצנזיה למאמריו הבשלים בהרבה); את הלל צייטלין, שהשכיל להבין להבין ביופי של מעלה; את יעקב פיכמן, המשורר שבמבקרים; ואת א. מ. ז’ק, שכמותו כאברהם יערי, פתחו ראשונים בחקר עגנון, שהסתעף לימים הרבה, וכשלישי לזימון משולם טוכנר, שהקדיש לכך את כל עצמם של חייו. כך נזכיר את מי שראשית ייחוסם קרירה וסופו חמימה – אהרון זאב אשכולי ואברהם אהרן קבק.

ולפי שאנו נתונים עתה בגמירת ההלל הגדול על הסופר וספריו בשער הלועז – ייזכרו מרטין בובר עורך ה“יוּדה” וגוסטב קרויאנקר; ומראשוני מתרגמיו ללשונות נכר – מאכס שטראַוס וירמיהו פרנקל עליהם השלום, ויהושע טילמן ד' ינקום דמו. ואחרון אחרון, ר' שלמה זלמן שוקן, ולא על שום מתן ממונו, שהרי מכל השקעותיו הצליח הצלחה קיימת בשתיים: בגאולת הקרקע ובתמיכת הספרות, אלא על שום הבנתו, כפי שגילה במאמרו לכבוד יובלו של סופרנו.

כל אלה וכאלה הם עתה מבעלי השמחה, ולפי שהם בעולם־האמת, הרי שמחתם על שעשו אזניים לסופר ולספריו, עד שטעמם הגיע למרחוק, היא עמוקה משמחתם של החיים, כי היא באמת שמחת־אמת.

ד

ומשהסתכנתי קודם הרבה במה שהמשלתי דבר־תורה לדבר־ספרות, אוסיף ואסתכן, בהמשילי דבר־ספרות לדבר־המן, שאמרו בו, שהכל היו טועמים בו איש איש כטעמו. ואמנם סופרנו וספרו הטעימו שלשה דורות, דור דור כטעמו, וכשם שדור ראשון חש בו בעיקר את יסוד יישובו של עולם, כך חש בו דור אחרון בעיקר יסוד ערבובו של עולם, באופן שדור אחרון ראה את האספקלריה הצחה והשקטה של היאור ונעלם ממנו זעף־מצולתה ונאלם לו געשה החומר, ואילו דור אחרון ראה את המצילה הרותחת והאזין לגעשה ונעלמה ממנו האספקלריה הצחה והשקטה, שהריתחה נכבשת בה בכלית צלילות ויופי. מה יראו דור ודורות שלאחרינו – ימים ידברו.

[תשכ"ז]