מלאכת מחשבת, על שלמה דיקמן

דב סדן

חידה ופתרונה

דב סדן

א

קהל־העברים אינו יוצא מכלל־פתיעה – לפני שנה ניתנה לו מתת־כפל: שירת ורגיליוס, “אניאיס”, ושירת לוקרציוס, “על טבע היקום”, והשנה נצטרף לזימון חזיונו של סופוקלס, שבע טראגדיות שלו, והכל מידי מתרגם מפליא ומופלא, ששמו ושמעו יצאו להם עתה מוניטין, שכן כל ימי ישיבתו בקרבנו כשלוש שנים בלבד, והחידה – מתי גדל האיש והבשילה יכלתו ואיך יכול היה, בעוגת־ימים קצרה כל־כך, לעשות את החיִל הרב הזה – חידה היא ותהי לחידה. והיא, אמנם, תהי לחידה, גם אם נוציא קצתה מסתומה, ללמדנו שאין הפתיעה פתיעה גמורה, לפחות למעטים בקרבנו שזכיתי להיות בכללם.

ב

כי אם כתבו מפליאי סגולתו, עם צאת שני כרכי־התרגום הראשונים, על הברכה שירדה עלינו בהיסח־הדעת, ואחזו לשון תמיהה: פתע פתאום, צדקו ולא צדקו כאחת. צדקו – בגבול המצוי של זכרונם לא עלה לפניהם לא שם המתרגם ולא דבר־תרגומו, ואם צירפו לכך את שנודע להם, כי האיש גלה, עם פלישת היטלר לפולין, וניטלטל לאוזבקיסטן וידע עוני ורעב ולימים בא עליו משפט־משׂפח, כמנהג המדינה, והיה אסור חמש־עשרה שנים בוורקוטה הרחוקה, במשטר של עבודת־פרך וחיי־כפן ובאווירה של אפלת־יצרים והשפלת־אדם – הרי נמצאו כעשרים שנים של אפשרות־עשייה־רוחנית חסרים מלוח־חייו, והרי כשנכנס למערכת־ייסורים זו היה עוד עלם צעיר, שלא יצא עדיין מכלל תלמיד היושב לפני הדוכן הגבוה של מוריו לקלאסיקה. לא צדקו – ומבחינה זו ניתן להיעזר, בשינוי ראוי, באותה הלצה נחמדה, שמספרים בו בצבי גרץ שהיקשה לו לר' אייזיק הירש ווייס: היכא תמצי, אתה למדת ש“ס ופוסקים לפני שנים הרבה ואני למדתי זה מקרוב, והנה אתה זוכר ואני איני זוכר כמוך, השיב לו: כי לי היא אבידה ולך מציאה. הרבים – היו להם האיש וענינו מציאה; אך המעטים – שהייתי בכללם, ומשום מקרה ממוזל אפילו בראשם – היו להם האיש וענינו אבידה. כי השם הזה נגלה ראשונה, ובתחום מלאכת־המחשבת של מעשה־תרגום, מעל עמודיו של אותו עתון שבו נכתבו, אחרי חצי יובל שנים, תיבות־התמיהה: פתע־פתאום. כוונתי ל”דבר", שבו פירסמתי את מסת־תרגומו הראשונה של שלמה דיקמן, והוא תרגום שירו של ח.נ. ביאליק: “דאס לעצטע ווארט”, בנוסח עברי: אחרון דבר. לא התעלמתי ולא העלמתי את הספק: מי יבוא אחרי המלך, והוא ספק העומד בעינו אף לאחר ניסוייהם של אחרים לתרגם משירי יידיש של ביאליק (אברהם לוינסון, אהרן צייטלין), אך לא התעלמתי ולא העלמתי את ההעזה שדרכה בעניווּת – המתרגם בנה את תרגומו לפי הלכסיקה של ביאליק עצמו, עד שאין אנו יכולים להדיר את עצמנו מן ההשליה כי אכן שירו של המשורר לפנינו. בהערה שצירפתי לתרגום העירותי את תשומת־דעתו של הקורא על המתרגם, שישב בווארשה, והצגתיו, כשיעור ידיעתי על פי חליפת המכתבים בינינו, ושמתוכה למדתי על משאת־נפשו, הוא מעשה התרגום במתכונתו הכפולה – לתרגם מיטב הקלאסיקה העברית ללשון הפולנים ומיטב הקלאסיקה היוונית והרומית ללשוננו.

ג

ממרחק הימים, לא פחות משאני תמה על ביטחתו בתעודתו וביכלתו לקיימה, אני תמה על ביטחתי שהניעתני גם לפרסם על הענין ואף לעודדו בו ברשות הרבים. והוא, אמנם, שלח עד־מהרה דוּגמה למעשה־תרגום (שיר של סאפּפוֹ‎) ופירסמתיו ב“דבר” גם הוא; והוא בכור נסיונותיו בתרגום הקלאסיקה היוונית שראה אור. גדולה ממנה היתה דוּגמת התרגום של הקלאסיקה שלנו ללשון הפולנים – ימים מעטים אחרי שפרצה מלחמת העולם השניה, הגיעני כרך גדול, והוא תרגום כל שירי ביאליק ושירותיו בצירוף מבוא של החכם הפולני רישאַרד גאנשינץ, וגם שיטת־תרגום זו בנויה על הסתייעות משופעת וגמישה בלכסיקה של שירת־הפולנים הקלאסית. עם השמועה על חורבנה של וארשה ראיתי חובה לעצמי לתת את הטופס, – והוא היחיד שהגיע לארצנו ומן הבודדים שניצלו בכלל – לבית־ביאליק למשמרת.

ד

ועתה באה הפסקה שנמשכה, כאמור, כעשרים שנה. לא שנפסקו הקשרים בינינו – הגיעתני טלגראמה אחת ואחרת, וארבע פעמים הודעתי על הצלתו במדור הנאות ב“דבר” ועוד אנו טורחים לעשות למענו – ד"ר משה ישי משתדל בטהראן ואף הרב ר' יצחק הלוי הרצוג נכנס בעבי־הקורה – והנה נעלמו עקבותיו ואמרנו אבד אחינו ונסתם הגולל על תקווה גדולה. אך לפני שנים אחדות נתבשרתי בסודי־סודות, מפי שארו, ידידי שבח אדן, כי לא זו בלבד שהוא חי אלא אפשר ייצא לחפשי, ואין צריך לומר, עד מה רבתה שמחתנו, כששמענו כי אמנם יצא מבית־העבדים, ולא זו בלבד שנפשו נשמרה בטהרתה אלא רוחו נשמר בעשרו, והוא מורה לילדי בית־הצירות שלנו בוארשה והוא שופע חיוּת ואף חלומו – חלום מעשה־התרגום – לא פג, שאפילו בימי עניו ומרודיו הגה בו, ויתר שאת לו ויתר ביטחה לו לקיים את שנדר בינו לבין נפשו. מי שלא ראה שמחה כשמחת ריעיו, חבריו בבתי האולפנה בווארשה, בזימונינו, הן עם עלייתו שהסמיך לה עשייתו בתרגום, הן עם צאת כל ספר וספר מכל שלושת הספרים, לא ראה שמחה מימיו, והודיתי לאל־חסדי, כי זכיתי להיות עמהם.

ה

ובכן, כשלושים שנה נשא האיש בקרבו חלום וכל הגיונו, על עיונו וחיקורו, היה מכוּון לכך, ועד־מה עיונו ממש וחיקורו ממש, ניתן ללמוד מתוך שהאידיאה – שהאירה לו בימי־החדווה של שנות־נעוריו ובימי־הצער של שנות־שחרותו – היתה לבשר, הלא הוא בשרה החי והמפרכס של שירת יוון ורומי, שקרמה אבריה של העברית והם משמשים אותה להפליא, כאילו היתה כן מטבע ברייתה. והרי אין צריך לומר, מה מרחקים של אמונה ותולדה, מסורה ומזג, חוצצים בין העולמות, אך נראה גדולה נשימה של שירה המקרבת רחוקים. ואם למרחקים הרי לפנינו כמותם – ולא בלבד המרחק מגישושים כשל ר' מאיר הלוי לטריס, שהעתיק את השירה ההומרית על פרידת־הקטור לימי שאול ומלחמתו בפלשתים עד לנסיונו של אהרן קמינקא לתרגם את הפרק כמו לפני כשני דור, ולא בלבד המרחק שבין מעשי ישראל ראלל עד יהושע פרידמן, אלא גם המרחק שבין קרובים יותר, שמתרגמנו יודע להעריך פעלם, אך מתוך שהוא עומד על כתפם – וייחוד לו משלו – הוא מתגבה עליהם. כי אם סוד הצלחתו בכוח־ייחודו, והוא־הוא כוח של חידוש, הרי יסוד הצלחתו בכוח ירשתו, והיא היא כוח המסורת, ומיזוגם הבשיל את הפועל המרהיב, שיש בו כדי מפעל־חיים, אולם לשמחתנו, הוא אך ראשיתו.

ו

כבר אמר ניטשה, כי הרוצה להיות ברק, חייב להיות ימים רבים עננה. אולם גם היודע כי דיקמן צבר ימים רבים את כוח עננו, אינו ממלט עצמו מן הפליאה בראותו את בוהק־ברקו ובשמעו את קול־רעמו, וביותר בראותו ברקיו רודפים זה את זה ורעמיו מתגלגלים זה־בסמוך־לזה. נאמר לו תודתנו על רב עשרו אשר הראינו ועל רב טובו אשר יצפון לנו להראותנו בקרוב בימינו.

[תמוז תשכ"ג]

נודר ומשלם

דב סדן

א

הבא לדבר בו בשלמה דיקמן, דין שיראה לברר תחילה, קודם כל לעצמו ומתוך כך אולי גם לאחרים, את החידה אשר חד לנו האיש בדרכו ובפעלו. בשתי הפעמים הקודמות, אחת בחייו – לפני כשלוש שנים, בצאת שבע הטראגדיות של סופוקלס בתרגומו, ואחת לאחר מותו לפני כחצי שנה, באסיפת האבל של האקדמיה ללשון העברית, שבתי וראיתי, כי עם כל יגיעתי החידה גדולה מפתרוני, ודומני, כי כגורל הזה נועד לי גם עתה, וביותר שהחידה נראית לי משולשת. דבר זה נתחוור לי בבואי להתחקות, בגבול ידיעתי, אחרי ראשית האיש ושׂיחו, והוא גבול ארוך למדי. שכן נעזרתי לשם כך במה שקיימתי בחינת ניתי ספר ונחזי, וספר כלשון המקרא, דהיינו מכתב, שהעליתי לפני צרור מכתביו אלי מלפני שלושים שנים חסר אחת, ולמדתי מתוכם, כי עתה לאחר שראינו אחרית דרכו, והיא אחרית נמהרה ועל־כן מרה, ניתנה לפנינו דוּגמה מובהקת של דבקוּת הנברא במידה ממידותיו של הבורא, הלא היא המידה הגדולה: סוף מעשה במחשבה תחילה.

כי, אמנם, הספרים הגדולים, שנוצק בהם יין שירתו של יפת בחמת שם ועֵבר עד היותו כיינם, הם סוף מעשה של איש על סִפה של שנת העצה, סוף מעשה שעלה במחשבה תחילה בלבו של נער שלא הרחיק ביותר משנת הבר־מצווה, מתחוור כבר מראשון מכתביו אלי, שהבנתו מחייבת שאקדים בחינת מעשה שהיה כך היה: משראיתי ראשונה בעתונות הפולנית־יהודית את שמו וחניכתו חתומים על מעשי־תרגומו של שירי ביאליק, דימיתיו, על פי טיב לשונו, מגלילות גידולי, וביותר ששם משפחתו מצוי שם, ואף בגימנסיה שבעירי ישב על ידי בכיתה נושא שם זה שבא לעירנו מעיר אחרת בסביבי הקארפאטים. פניתי אפוא לידידי המשורר הפולני־יהודי דניאל איהר הי“ד, שיסייעני למצוא כתבתו של המתרגם, והוא אמנם סייעני בכך, ולא יצאו ימים מרובים והגיעני מכתב, שתאריכו 12 בפברואר 1936, ובעקבותיו באו ביכורי פרסומו בלשון העברית – תרגום “דאָס לעצטע וואָרט: (“אחרון דבר”) לביאליק ותרגום שיר יווני של סאפּפוֹ – שהדפסתים ב”דבר”. והרי לשון המכתב כתומו:

אדוני נכבדי!

הנה קיבלתי את מכתבו של מר דניאל איהר בצירוף איגרתך ורשימותיך. האמינה לי, כי השביעני הדבר רצון רב ואסיר תודה אהיה לך בעד אותות החיבה וההתעניינות אשר הראית למפעלי, כי הנה סוגה בסירים דרך משורר ואף כי מתרגם בישראל. כל רשימה ורשימה, כל אות התעניינות מעודדת את רוחי ואני מתאושש בעבודתי הקשה והרבה. אמנם, כשאני לעצמי הנני בחור בן י“ט, תלמיד המכון לתורת היהדות בווארשה וסטודנט באוניברסיטה הווארשאית במקצוע הבלשנות הקלאסית. החילותי לתרגם את ביאליק בתום לבבי בהיותי בן ט”ו שנה עוד בגימנסיה ובדרך מקרה פירסמתים אחרי מות המשורר ז“ל. לא עשיתי את מלאכתי רמיה ועל כן עוררו שירי תשומת לב מרובה וגם עשו רושם כביר על קהל קוראיהם. אנכי הדפסתים בכמה עתונים פולנים עברים, כמו “כוילה”, “נובי דז’ינניק”, “נאש פשגלונד”, אופיניה”, ב“הנוער הציוני”, ב“וו דרודזה” ועוד. נמצאו גם רבים מסופרינו אשר הביעו את חיבתם וחוות דעתם החיובית בנוגע למפעלי. ויהי בהגיע תור הוצאת הספר לאור – והנה שוד ושבר, אין קול ואין קשב! אנוכי תרגמתי בינתיים את כל ביאליק ואת חצי טשרניחובסקי – פיות הכל מלאים תהילות ותשבחות ובנוגע לכסף, כסף חי, עזרה ממשית – אין פוצה פה ומצפצף. ומדוע? והלא וארשה – עיר ואם בישראל, אשר אלפי צעירי העברים מתעניינים בספרות ובשירה העברית – ובאותה וארשה לא נמצא איש אשר יעזור לי ממש במפעלי. אני את שלי עושה; מטרתי היא לתרגם את מבחר השירה העברית החדישה לפולנית וכמו כן את מבחר השירה היוונית והרומית לשפה העברית. צר לי מאוד על אשר אטמו העברים את אָזנם משמוע את קול השירה ואיככה נוכל לחשוב על דבר יצירת ספרות קלאסית; אין בא“י הבנה כל שהיא ליופי העתיק ואיככה נוכל לחשוב על דבר יצירת ספרות לאומית כבירה ורצינית ובאוצר תרגומינו הקלאסיים עזובה וציה? כך… אך כל אלה הם חלומות בהקיץ… בשכבר הימים איה”ש… אני כותב שירים רבים בעברית, אולם לבי לא ירשני לפרסמם לפני מלאי את תפקידי אשר לפני. ולכן תבין, אדוני, את רוב שמחתי בראותי סימני תשומת לב לתרגומי בארץ. חי השם אם יש בדעתי להיהנות או להרוויח מהוצאת הספר, ואולם צר לי מאוד על אשר לא תשיג ידי להוציא לאור את ביאליק בפולנית. ותמיהני מדוע לא תתעניין א“י בדבר. הלא יש לנו מוסד ביאליק ועשרות מוסדות אחרים אשר יוכלו להוציא את הספר או לפחות להלוות לי סכום ידוע ואחר כך לקבוע את הריווח לטובת המוסד הנ”ל. אבקשך, אדוני, אם תוכל להועיל לי במה שהוא – עשה נא מה שתוכל – אולי יש לך השפעה כל שהיא בחוגים אשר עזרתם דרושה לי ואולי תוכל להשתדל לאפשר לי את הוצאת ביאליק.

בזה הנני מצרף גם תרגומי הפולנים. חבל כי לא אוכל לשלוח לך את האֶכסמפלארים המעטים אשר נשארו לי עוד. השאר מונח אצלי, אבל אין לי גליונות כפולים. כבר ביקשתי מאת המערכות לשלוח לי את העתונים הדרושים ומקווה אנוכי כי אקבלם בקרוב. ענני נא בטובך אם רוצה אתה שאשלח לך את השאר (ז. א. את הרוב) ואם תחפוץ גם להדפיס אחדים משירי העברים. עוד בקשה אחת, (תסלח לי) יש לי אליך. אולי יימצא מי שהוא אשר יכתוב איזה מאמר ביקורת על דבר תרגומי, כדי לעורר את תשומת לב הקהל למפעלי. חושבני כי הדבר יעזור לי בהרבה ויביא לי תועלת מרובה בהוצאת הספר. בנוגע למר פישל דיקמן אשר על אודותיו הזכרת – אין הוא קרובי כנראה, כי משפחתנו איננה גאליצאית כי אם מרוסיה “הצפונית” מוצאה. ואבקשך לענות לי על מכתבי.

כבוד רב ובציפיית תשובה

שלמה דיקמן

המכתב הזה, שכתבוֹ עלם על סִפה של שנת העשרים לימי חייו, מחייב את קוראו להתעורר על כמה דגשים בתודעת־עצמו של הכותב, ועיקרם שלוש תיבות, שתיים מפורשות, ואחת מוצנעת.

תיבה ראשונה: מפעל (“אותות החיבה וההתעניינות שהראית למפעלי”, “רבים מסופרינו אשר הביעו את חיבתם ואת דעתם החיובית בנוגע למפעלי”, “לא נמצא איש אשר יעזור לי ממש במפעלי”), שפירושו מעשה התרגום של שירת העברים, שעמל, בו כחמש שנים, וכבר הבשיל תרגום כל ביאליק ורוב טשרניחובסקי, ובעקבו נשוך מעשה התרגום של שירת יוון ורומי, שראשיתו מבצבצת ובוקעת.

התיבה שלאחריה: תפקידי, שלפי שאינה מנוקדת אין להכריע, כשם שאין להכריע לגבי קודמתה, מפעלי, אם היא לשון יחיד או לשון רבים, אך היא פתוח לכאן ולכאן, וביותר אם נראה בה את שיש בה, כלומר, שני כיווּני התרגום שלו, שהם לו כגזירה, שיותר משנגזרה עליו גזר אותה על עצמו, ואין לו שמיטה הימנה, עד שהוא דוחה את שלו מפני שלה. (“אני כותב שירים רבים, אבל לבי לא יתנני לפרסמם לפני מלאי את תפקידי אשר לפני”).

תיבה אחרונה אינה בשיטין אלא ביניהן, הלא היא התיבה שהגה אותה לימים בפירוש מפורש: נדר. ותיבה זו היא־היא הצופנת בקרבה את החידה המשולשת – תחילתו של הנדר, אמצעו של הנדר, סופו של הנדר.

ב

לענין תחילתו של הנדר, הרי שאלה היא, איך הגיע אליו הנער.

אם נאמר, כשרונו הוליכוֹ, הרי היה כשפעת כשרונות, שהיו עשויים להוליכו לצדדים שונים ואפילו לפצלו אילך ואילך; ואם נאמר הקדים לבטל את כשרונותיו בפני כשרונו, שהוליכו לספרות, – ומוצא משפחתו, שנתלכדו בו תורה וספרות סייעו – נמצא אמנם סמוכים לכך. הרי סבו, שהוא נקרא בשמו, ר' שלמה, הוא מחבר “מישנת שלמה” והוא היה בנו של ר' שבח, רבה של מאריאמפול הסמוכה לסובאלק; ובנו של ר' שלמה, אחי אמו של שלמה שלנו, היה אברהם פראנק, סופר עברי, תלמיד מכללת נאנסי וכמה זמן אף מורה בארצנו, במושבת רחובות, והוא נודע בספריו וביותר בתרגומיו, הנקראים עד עתה, כגון ספרי זונלייטנר על ילדי המערות. ושארו קרוב היה שמואל שבח קאנטורוביץ, מדקדק נודע, שכולנו למדנו לוח הנטיות שלו והתענגנו על ניסוחו הנאה למשלים ראשונים – כמשלי חז“ל, ולמשלים אחרונים – כמשלי המגיד מדובנא. ושארו רחוק היה שלמה זיינוול ראפופורט, המכונה אנסקי. ואביו של שלמה היה ממשפחת חסידי חב”ד שנשתמרו בה רוב תורות ומנהגות ומנגינות. כל אלה היו עשויים להפרות כשרונו המוטבע ולהטותו לעולמה של שירה, אך אפילו נצרף לכך צד נחשב ביותר, כחיבתה וידיעתה של אמו בעולמה של קלאסיקה ואולי גם לשונותיה, אין בכך עדיין כדי הכרעה לצד מעשה־תרגום, כל שכן כפול־כיוונים.

ואם נאמר, סביבתו הוליכתו, נדמה למצוא אף כאן סמוכות לכך. חינוכו, גם בגימנסיה העברית “חינוך”, וביותר במכון למדעי היהדות וחלל האווירה שבהם, ודאי שהיו יפים לחבב ספרות, אך דין שנזכור, כי פולין, וביותר וארשה כבר נתרוקנה בימים ההם מסופריה העברים, שהקדימו לעלות לארצנו, ועוד בה שיבלים בודדות בלבד – מתתיהו שוהם, שהיה מורו של שלמה, כבר הלך לעולמו, ונשתיירו בה בית צייטלין ויצחק קצנלסון. אולם לא היה להם ולכמותם המשך גדול, אך זעיר־שם זעיר־שם עלו קצת כשרונות צעירים, ורובם גמגומם מרובה מדיבורם. ואם ניתן לדבר על יתרון־מה, הרי היה זה יתרון חכמת ישראל, שהיתה לה עדנת־מה, בחינת התלקחות אחרונה ממש. אולם אין לשכוח, כי בית־הספר בפולין לא היתה לו מסורת תלמוד של קלאסיקה, ונצרכה, לשם כך, לאימפורט מגאליציה, אבל גם אם שלמה למד מפיהם, הרי יותר משהיה עשוי להתעורר לצד היצירה, כמעשה תרגום, היה עשוי להתעורר לצד המחקר – בראותו מורו אחד, מנחם שטיין, מפרסם, ובלשון הלטינית, את מחקרו על קלסוס, ואת מור אחר, בנציון בנשלום, מפרסם, ובלשון הלטינית אף הוא, מחקרו על תרגומי הורציוס, ואף עולה בנתיב התרגום. ודאי העובדה, כי דווקא ילידי גלילות שלא היתה להם מסורת תלמוד קלאסיקה, כשלמה שפאן בן ירמולינץ הפודולית ושלמה דיקמן יליד רחוב הפראנציסקאנים בווארשה, נעשו ראשי מתרגמים לקלאסיקה, והאחרון הגדיל, עד שהניח כל שהיו לפניו הרחק־הרחק מאחוריו, אף היא פרשה לדרוש בה, אך אינה גורעת מחומרת החידה, איך קם נער ונדר כנדר הכפול ופתח בקיומו.

ג

ולענין אמצעו של הנדר – הלא קמו לו שטנים אכזרים על מוראות מזימתם אשר ביצעוה עד תומה. העלם גולה ומיטלטל, תחילה במחנות הרעב בדרומה של רוסיה, אחר כך, עם המתקת גזר דין מיתה על דרך החלפתו בבית־סוהר, הנורא והאיום שבבתי־הסוהר, שכמותו כמין עולם תחתון המופקר להתעללות ולהתבהמות, והוא שומר נדרו ואינו מרפה ממנו, כאשר סיפר לנו במבואו לתרגום ורגיליוס. אמת, שמענו על פלאי כוחו של האדם היהודי – כגון שנודענו מפי ר' מאיר רוטנברג, שישב במחנה כפייה והסתיר מעין שומריו מחצית ספר תנ"ך והשלים בזכרונו את מחציתו האחרת ולא פסק מעיוניו ומחקריו בו; או כגון שנודענו מפי ר' משה רייך, שנכלא בתא צר ומחניק ויגיעת זכרונו עמדה לו לא בלבד לומר תפילות חול ושבת ומועד וללמוד בעל פה גמרא על הדף, אלא אף לחבר בחשאי לוחות שנה שנתפשטו בסתר ברוסיה. אף שמענו מפי תלמידי ישיבת נובוהרדק, וביחוד מפי הרב ויינטרויב עליו השלום, איך נוסדו תחנות־חשאי ללימוד תלמוד באין גמרות הנדפסות. אך אל נשכח כי כל אלה עניניהם מרוקמים מדורי דורות באברינו. אפס כי תעמוד לו לצעיר־ימים, בין ליסטים ופושעים מתאכזרים וסרדיוטים מתעמרים, תעצומת נפש לצוות לו לזכרונו, שישמר לו שירת אחרונים, בלשון הקלאסית של עם־העברים, ושירת ראשונים, בלשון הקלאסית של עם־יוון ועם־רומי, להיות לו כל אלה ערובת נדרו – חידה זו נבצרה מדעתנו.

וכדי להדגים זאת, דיינו בסיפור מועט, ששמענו מפיו: מעשה שהיה שרוי בייסורי רעב שאכלו עד טירופה של הנפש וחש, כי כבר פוקדים אותו מיני הזיה המבשרים כליה: הנה הוא רואה בדמיונו את עצמו ביום שבת בבית דודתו בווארשה, והיא מכבדתו בנתח של עוגה, והוא אוכל אותו ומשאיר קצתו, ובזכרו עתה את אלה, נגלה עליו, במלוֹא הפלאסטיות המפתה והמקניטה, קצה נתח העוגה שזילזל בו, על נוֹיוֹ וטעמו, וקצה הנתח מתגרה בו, עד שהוא נעשה כולו כצרור של רוגז וצער ותוכחה, והוא יודע בעליל, כי אם ההזיה תימשך, ילקה מוחו ולקותו סופו. והרי זכרונו בא לו לישועה: עולים לפניו חרוזות־שיר, קטעי־כתובים, ושפתותיו רוחשות דברי־שיר, והוא חש בממש בחינת תורתך שעשועי. סיפר וסיים: ושעשועי־תורה אלה הצילוני.

ד

ולענין סופו של הנדר – סיפרה לי אשה חשובה, שעבדה בשגרירות שלנו בווארשה, מעשה שעברה ברחובותיה ההרוסים, חורבות הגיטו, וראתה צעיר מהלך והוא כמשוטט בדמעות. קשרה עמו דברים ושמעה שמו וחניכתו וקצת תולדותיו, ולא יצאה שעה גדולה ונקרא האיש להיות מורה לילדי עובדי השגרירות, ולא יצאה שעה גדולה הימנה, וישב לקיים נדרו, ותהי ראשית קיומו תרגום “איניאס”, ולא יצאו ימים מרובים ובאו הוא ורעיתו נאטאשה ובנם הקטן עמינדב יחיו לארצנו. ועתה בא תור תיבת הנעורים מפעלי, שתקרם בשר וגידים והנדר קם לתומו וכתומו, לא שטנים מעכבים, לא סוהר עוצר, כי סביבו אווירה המחכים של ארצנו, אווירה של ירושלים.

ולכאורה סופו של הנדר קיומו קל וסביר מאמצעו ותחילתו, ואינו כן, – אפשר כי עתה היתה שעת המיבחן הגדולה, האחרונה, המכרעת. נוולות־משטר ורשעת משרתיו, שהתעללה בזך ובטהור הזה, מוטטה את מוסדי בשרו ואבריו, ואך כוח רוחו, זה קודש־הקדשים אשר לא יכלו לו כל השטנים, קיים את גופו, כי יוכל להקים את נדרו ולבצע את פעלו. כוח רוחו הוא שהיה בו כמצבר של מאוויים וסגוליה, והוא שהמריצו למעשה אשר לא ידעתו תולדת התירגום שלנו. וחוקר הנפש לא יוכל שלא להטריח את הדיימונוס, או בלשוננו: את המגיד – ובלכתו, לדאבת נפשנו, בדמי ימיו לעולמו, וזכר את אשר הבטיח לעצמו ולעמו בימי עלומיו: נדרי לשם אשלם, נגדה נא לכל עמי, ושינן לעצמו את הכתוב הזה. בשנותו בו אך תיבה אחת, לא לשון אשלם אלא לשון שילמתי.

[ל' סיוון תשכ"ה]