א

חוקרי תולדותיו של התיאטרון היהודי כתבו לו כתבי־ייחוס שונים, ואם להעמיד את השוני על קצותיו, הרי לפנינו שתיים דוגמאות בולטות – מכאן ספר נודע למדי, והוא ספרו של יצחק שיּפּר “געשיכטע פון יידישער טעאַטערקונסט און דראַמע” (תולדות אמנות תיאטרון ומחזה יהודיים) על שלושת כרכיו; מכאן ספר שכמעט שאינו נודע, והוא ספרו של נח פרילוצקי “פאַרוואָס איז דאָס יידישע טעאטער אויפגעקומען אזוי שפעט” (על שום מה קם התיאטרון היהודי במאוחר כל־כך). ראשון – יריעתו נרחבה ורקם בה כל שנאגר לו בנושא וקירוב־קירובו, ונתלכדה לו שלשלת־יוחסין ארוכה, ואף שחוליותיה פזורות ואפילו בדלות, כפי שמחייב גורלו של עם גולה ומטולטל, עולה כמין דיוקן של רציפות או, לפחות, של כעין־רציפות. אחרון – כבר שם חיבורו מעיד, כי חזר בו מדעתו הקודמת, המרחיבה, והעמיד יריעתו מצומצמת, וממילא חשובה לו שלשלת־היוחסין הרחבה של קודמו, שהיתה לפנים שלו עצמו, כהנחה שתדמיתה מרובה על מציאותה. ודאי, שמחלוקת הפוסקים הזאת צריכה בדיקה מצידי־צדדים, וככל המשוער ניתן להניח, שסופה של אותה בדיקה תערער על התפיסה הקצווית האחת, התופסת מרובה, ותגזור עליה קיצוץ הגון, כשם שתערער על התפיסה הקצווית האחרת, התופסת מועט, ותגזור עליה השלם הגון.

תיאטרון יהודי ממש לידתו בשנת 1876 כמוסד, שמתחילת בריאתו אומנותו־בכך – הרי ההכרזה, היוצאת מלפני אחרון חיבוריו של נח פרילוצקי ואין צריך רוב בדיקה כדי לומר, שהנחה זו צריכה הרחבה, אם במעט ואם בהרבה, בכמה נקודות נחשבות, ונסתפק עתה בנקודה אחת. הלא היא נקודת־הזיקה שבין המוסד, שנברא בידי אברהם גולדפאדן ועוזריו, ובין חבורת הזמרים, שראשיתם בברוד ושאביהם, עד שלא יימצא קודם לו, הוא ברל מרגליות המכונה, על שם עיר מגוריו, ברל ברודר. והדיון בנקודה זו הוא גם, אם כי באיחור־מה, כדבר בעתו – לפני שלוש שנים מלאו מאה שנה לאותה חבורה קטנה, שלאחר הופעתה המרובה בעיר מוצאה, נדדה על פני קהילות־ישראל בקו אודיסה־יאסי־קושטא, והשפעתה נפלגה לשלושה כיוונים שונים. הכיוון האחד, הפשוט ביותר, אלה הם תלמידי־הזמרים ותלמידי־תלמידיהם, לרבות המעמידים עצמם תלמידים, ומהם מחקים ומחקי־מחקים, שנטלו לעצמם את הפירמה הנודעת שהוחזקה כמין קמיע בחון ובודק, ומכאן החבורות השונות של המתכנים זמרי־ברוד, שהיו נוצצים ונובלים וחוזרים ונוצצים במקומות שונים ובזמנים שונים, הללו יורדים תרתי משמע הללו עולים תרתי משמע וחוזר חלילה, וקיימו עצמם עד לדורנו ממש, ורישומם הפציע אילך ואילך כדמות דוכני־פזמונאים ולהקותיהם, וחוקר האמנות הזעירה ימצא יסודם, גם במתכונת־הריפורטואר גם בהרכב־השחקנים, משוקע אף בנסיוני הבימה העברית הזעירה בארצנו. הכיוון האחר, מורכב מקודמו, הוא־הוא תיאטרונו של גולדפאדן וצאצאיו, שמתוך שנזקקו לשילובי פזמונים במחזות, תחילה שילוב מיכני ולימים שילוב אורגאני, נעזרו כממילא במסורתם וכיבושיהם של הזמרים ההם, שדרכם – המונולוג ולכל המרובה הדיאלוג – נתרחבה כדי מחזה רב־עלילה ורב נפשות. והרי, לדקדוקו של דבר, עצם המעבר מדוכנם של זמרי ברל ברודר לבימת שחקני אברהם גולדפאדן הוא המעבר שבין מה שנקרא B ä nkels ä nger, שהופעתו מתנודדת בין ארעי וקבע, באכסניה וביריד, ובין כת־משחקים סדורה ומלוכדת. הכיוון האחרון הוא דיאלקטי, והוא בקו הליכוד של ראשית ואחרית, כמין תשובה מאוחרת לשירתם של הזמרים הראשונים, תשובה במעמד של עילוי, שפירושו גלגול ירישתם ותיקונה ברמת אמנות על דרך העמקת התכנים ועידוני הכלים וליטושם־עד־דק, כפי שמצינו אותה ביחוד בגואל מסורתם ומזקקה, איציקמאנגר, בתחום הליריקה ואף בתחום הדרמטיקה.

ב

ודאי ששנת המאה ראויה היתה לציון, שהיה בו כדי סקירת הדרך הארוכה והמגוונת למן אותם דוכני־ארעי של ראשוני־זמרים עד קצות־המשכם המשולש, אבל כמה טעמים גרמו, שזכר היובל הכפול עבר כלא היה. הלכך דין שנחזיק טובה לצאצאיו של ר' ברל – נכדתו מרת קרסל ונכדו שמשון, היושבים בניו־יורק, שסייעו בידי אחיהם הנקרא בשם סבם ובחניכתו, ברל מרגליות, והוא שצירף וכתב ספר ששמו “דריי דורות” (שלושה דורות). מתוך הספר מסתבר, כי חלוקתו משולשת – ואמנם חלקו אחד, שני גליונות דפוס, ניתנו לסבם, הוא הזמן הנודע, חלקו אחר ניתן לאביהם, ר' יצחק, סופר־לכשירצה שנודע בפיליטונים שלו בחוגו (ביחוד בכינויו ים הציוני), וחלקו אחרון ניתן לשירי הנכד, הוא העורך עצמו. ודאי, שהקורא היה מעונין בפרופורציה אחרת של חלוקת־הספר, ביחוד מתוך המשאלה להעזר בשעת־הכושר הזאת לקבץ באחת כל שיריו של הזמר, ששוב אינם מצויים, והמבקש לקראם חייב לחטט בבתי־עקד, שגם בהם לא נשתיירו אלא טפסים מעטים, אם בשתי המהדורות שנדפסו בחייו וכנראה אחריותו אליהן, אם במהדורות המאוחרות שודאי אין אחריותו עליהן. אבל גם תריסר השירים שניתנו בספר “דריי דורות” יש בהם משום דורון לקורא בחינת גם זו לטובה.

אפשר לא נטעה אם נניח, כי העידוד לאותו קובץ יצא מלפני ד"ר יוסף טננבוים שפירסם ספר נחשב על גליציה מולדתו – והקדמתו מעידה על כך. בה יאמר, כי בשלושת הדורות האחרונים “זרח עולם ושקע עולם – ובאמצעם – מנוצצות שלוש נקודות זעירות, שניים או שלושה כוכבונים פניניים – שלושת דורות בני מרגליות. ואם אני כותב עליהם הרי זה לא משום כך בלבד, שאני מחובר חיבור אישי בעקביהם של שניים מהם לפחות, אלא משום שכל אחד מהם הוא בחזקת נציגה של תקופה מיוחדת – שלושה סימני דרך במסילה הגדולה של מאת השנים האחרונות”. ולפי שדעתנו נתונה לראש השלישיה, נסתפק בדברי המקדים עליו – כדי להבליט את רקע גידולו, הוא מזכיר את קהילת ברודי כמרכז־ההשכלה ומנסה להעמידנו על כך, כי מתוך שההשכלה היתה בה תנועת־עם התרפקו משכיליה באהבה על לשון־העם וכתבו בה וכתיבתם עסיסית וטובה. הוא מונה משכילים אלה לשמותיהם – מנדל לפין, יעקב שמואל ביק, אייזיק עוזר רוטנברג, ישעיה מאיר פינקלשטיין. ביחוד הוא מניח את הדגש באחרון, שתרם הרבה לתקומתה של יידיש כלשון ספרות. אולם, לדעתו, התרומה הגליצאית המיוחדת לפיוט ולפרוזה ביידיש, בתקופת ההשכלה, היא של הבדחנים והזמרים, ואלופם שהניח חותמו על התקופה, הוא ברל ברודר.

פירשנו דברי המקדים כדי להעיר, שאם כוונתו היתה להסביר את מצע גידולם של חבורת הזמרים ושל ברל ברודר בראשם, הרי לא האיר אלא את האוירה הכוללת, שהיתה עשויה להעמיד את ההופעה המיוחדת הזאת. ודאי, מנדל לפין הוא שם דבר – אותו בן פודוליה שהלך לברלין והתרעה עם חבורת מנדלסון וחזר אל אוכלוסי בני עמו ובאשר הציב רגלו קם מוקד־השכלה, ועקבי־פעולתו ניכרו במעט בפולין והרבה ברוסיה הלבנה ובגליציה, וזכותו בהעמדת שתי לשונותינו גדולה מכפי שהעריכוה גם גדולי משבחיו; וודאי שתלמידיו גם הם שם דבר – אם יעקב שמואל ביק, שנלחם לרביזיה הכפולה בתוך ההשכלה, גם לצד הכרת ערכה של החסידות גם לצד הכרת ערכה של יידיש, והוא כמעט בכור־האידיאולוגים שלה; והוא הדין בחתנו אייזיק עוזר רוטנברג וישעיה מאיר פינקלשטיין, נוצרי זכר לפין שהוציאו גם את “מורה נבוכים” בתירגומו, והראשון סופו פטרון סופרי יידיש ברומניה והאחרון סופו סופר יידיש שכתיבתו כתיבה. ואף על פי כן אין להסביר את ברל ברודר מתוכם, ולא בלבד משום שאין להוכיח קו חיבור של ממש שבין רישומו של מנדל לפין ובינו ואדרבה מתוך לשון פזמוניו ולשונותיו של ברל ניכר, שלא ידע את נחלת ר' מנדל, ויניקתו מלשון הדיבור בבית, ברחוב, בעיר: אלא משום שאין להוכיח קו חיבור של ממש בינו ובין הסופר המשכיל הטיפוסי שכתב מתוך מעטים שכתב גם יידיש. ועיקר הדגשה בתיבה: גם – שכן המשכילים המעטים, שהזקיקו את עטם לכתיבה בלשון דיבורו של העם, אי אפשר למנות את ברל ברודר בכללם. ולא משום כך בלבד, שלא כגידולם גידולו ושלא כהכלתם והשכלתו, אלא ביחוד משום כך, שזיקתו ליידיש כשפת־כתיבתו, ביתר דיוק: כשפת־זמרתו, היתה לו כזיקתו של מי שלשון דיבורו של העם היא אפשרת ביטויו היחידה. מתוך הביוגרפיה שלו, שפתח בה נ. מ. גלבר ואף חזר והשלים אותה, והיא עד עתה מסד ידיעתנו, אנו למדים על המסיבות המיוחדות של גידולו – בן־עניים שנתיתם בילדותו, הקדים לאחוז באומנות של פועל שד"א (שערות דבר אחר) ולימים כשנעשה סוחר פרנסתו מדידה אותו בערי רוסיה, ובין כן ובין כך נגזלה שעתו שהיתה יפה לתלמוד־תורה, וכשרון מוטבע של זמרה כשם שעוררו לחבר פזמונות בשעת עבודתו כך הוא מעוררו לחברם במסעיו וזמרתו באכסניות כובשת לה שם טוב, עד שמתכנסים סביבו מבני־העיר, בעיקר שוליות אומנים, וכך נרקם שפירו של אותו מוסד־לא־מוסד, שנודעו לו גלגולים הרבה.

הבודק במאמרי הביוגרפיה, הן של גלבר והן של אחרים, מוצא כמה חילוקים, אם לענין שנת הולדתו (1815 או 1817), אם לענין מקומה (ברודי או פורקאמין הסמוכה לה), אם לענין מקום מותו (קארלסבאד או עיירה ברומניה) ושארי פרטים, מהם שכבר באו על ביהורם, מהם העומדים עדיין בעמעומם, ומכאן דברי הסתירה או הכפילות בלכסיקאות או באנתולוגיות. אבל הבודק בשיריו אין כל עמעום לפניו – אלו, שהם שלו ממש, והם כנוסים בשני קבציו הנזכרים, ונוספים להם אחרים שנשתמרו בעל פה ונמסרו אם בשלימותם ואם בקטעיותם, מגלים אחידות של מחבר וחיבורו. קוראם מתעורר בסקירה ראשונה על כך, כי קצת שיריו תהילתם שווה ואחת, כגון ששיר הרועה פתיחתו: איך נעבעך, בידנער פאַסטעך, ששיעורו: אני, אבוי, רועה מסכן; ושיר עושה־הרעפים, פתיחתו: איך, נעבעך, שינדל־שלעגער, ושיר החזן פתיחתו: איך, נעבעך געמיינער חזן, ושיר שומר־לילה פתיחתו: איך, נעבעך, אָרעמער וועכטער, והוא הדין בשיר הבעל־דרשן ובעל־עגלה וכדומה, ואפילו שיר המלווה־בריבית פתיחתו; איך, נעביעך, וואָכנגעלטער, ששיעורם כשיעור שיר־הרועה בשינוי שם אומנותם. אין צריך לומר כי הפתיחה הזאת היא אפינית ביותר, שכן כרוחה הוא רוחו של כל השיר, היא רוח הזהות הגמורה שבין המזמר והמזומר. הזהות הזאת בחינתה הפיוטית בולטת מאליה, אבל עיקרה הוא בבחינתה החזיונית, שכן המזמר מבני־העם הסתפק בדבר־שיר, אבל הזמר, אם ברל ברודר עצמו אם מסייעו, הוסיף לו דבר־חזות – המזמר התדמה (אָנשטעל מאַכן) כמזומר; הופעתו של השר בכל שיר ושיר היתה בלבושו של המושר. ואם נסכם את שיריו, בין אלה שתחילתם כך ובין אלה שאין תחילתם כך, כגון שיר הקברן שפתיחתו פניית תוכחה לאדם שיסודו מעפר וסופו לעפר, וכן אם נוסיף מיני הדיאלוגים, כגון השיח שבין חייט וסנדלר שהניח פתח לצמד זמרים ולבושם, הריהם מצטרפים כדיוקן של עמלי־ישראל והוא באמת חידוש גדול במכלול נושאי ספרותו של הדור, ולא מצינו כמותו לא בקודמיו ולא בסביביו. יתר על כן, לא בלבד קודמיו אלא גם הנחשב כראו תלמידיו, וולוול זבאראז’ר, שהעולם נתחלק להם בעיקרו לפי החלוקה של חסידים שכל מיני גנות כרוכים להם ומשכילים שכל מיני שבח דבוקים בהם, לא ידעו רוחב כזה של פרסונאז' שכמותו כרוחב הטיפולוגיה של רחוב היהודים. ודאי, כל אלה הם בחזקת פרימיטיב, אבל הפרימיטיב הזה מקופלים בו בחינת עוברים נפשות הרבה, שהם הם הריקמה הסוציולוגית והפסיכולוגית של ראשית הדראמאטיקה התיאטרלית והמשכה.

ג

הלכך חשובה הדגשת הזיקה שבין ברל ברודר ובין אברהם גולדפאדן והרי שתיים תעודות לכך, התעודה האחת היא של גולדפאדן עצמו, שתלה חשיבות הרבה בעצם עשייתם של זמרי ברוד לגבי תולדתו של התיאטרון היהודי ואלה דבריו באבטוביוגראפיה שלו: “לפני שנים הרבה לפני התחלת סיפור המעשה שלנו, נגלה בעיר ברודי שבגליציה סוג של “מינזינגער” הידועים בשם “בראַדער זינגער” – כשם שהבדחנים היו בימים ההם משעשעים את הקהל בחתונות, היו “הזמרים”, מחוצה לחתונות, משעשעים את הקהל כמעט כל השנה כולה, משום שהקהל רובו סוחרים זרים, בעיקר יהודי־רוסיה, שהיו בדרכם ליריד שבליפסיה משתהים בברודי, שהיתה בעת ההיא נקודת־ראש של כל מסחרי־חוץ־לארץ – זמרי־הפזמונות היו משעשעים את הסוחרים העליזים, וזה נעשה עסק. אחר־כך, כשברודי נפלה, מחמת התחרות הגדולה, העבירו הזמרים את עסקם לרוסיה”. התעודה האחרת היא של דוד ישעיהו זילברבוש, בכלל זכרונות ימי בחרותו. הוא שמע מפי אברהם גולדפאדן, כי בהיותו בן ארבע עשרה והוא כבר מחבב לחבר פזמוני־בדחנות, בא אל בית מלאכת אביו השען שוליא חדש, יליד ברודי, בן שבע עשרה, ושמו נחמן, שהיה משורר־עזר לחזנים וגם פה,בקונסטאנטין ישן, היה חבר במקהלת החזן (וקהילה זו נשתבחה בחזנותה, ובאותו דור שימש בה אביו אל א. ב. גוטלובר) והוא שהביא ניגוני חזנים ופזמוני ברל ברודר ושירי וולוול זבאראז’ר, והוא גם שזימר את בכורי־פזמוניו של בן־השען, הוא גולדפאדן עצמו. שאר סיפורו של בעל הזכרונות הוא משעשע לגופו אך אינו מעניננו עתה, שדיינו בקביעת קו־חיבור בין מנחיל ונוחלו – בין ברל ברודר ואברהם גולדפאדן.

וקו נחשב כמותו כחברו, הוא קו־החיבור שבינו, הנער גולדפאדן, כמחבר מחזות העתיד לבוא ובין מחבר מחזות לשעבר – הלא הוא שלמה אֶטינגר, אמן הקומדיה והמשל ביידיש בתקופת ההשכלה, שלא זכה לראות בחייו אות אחת נדפסת מכלל יצירתו היידיש המשופעת (מה שנדפס בחייו היה שיר עברי קטן שאינו מעלה ואינו מוריד) והקומדיה שלו “סרקלה”, היתה מהלכת בכתבי יד, ולימים נקבעה בדפוס לפי נוסחאות פגומים, עד שקם להם גואל במכס וויינרייך שהחדיר כתביו בשני כרכים ולימים החרה־החזיק מאכס עריק במהדורה אחרת. אולם בין הכתיבה ובין פירסומה יצאו בינתיים כשלושה דורות, ואנו בדיוננו עתה עומדים בימים, שבהם גולדפאדן הצעיר הניח עיר מולדתו, קונסטאנטין ישן, והלך לז’יטומיר ללמוד בבית־מדרש־הרבנים שבה, וסגולת הזימרה והמשחק שבו והכתיבה הבאה לסייעה ולהסתייע בה, ניתן לה חיזוק גם באוירתה של מסורת לפין, שטיפחה תלמידו־מורה־המוסד ר' מרדכי סוכיסטאבר, שהיה כראש־גשר בין מפעלו של לפין ומפעלו של מנדלי, כשם שניתן לה חיזוק באוירתה של חיבה ללשון דיבור העם שהיתה נטועה בלבם ובעטם של מורי המוסד האחרים, ובראשם גוטלובר וצווייפל ושל תלמידיו מהם י. י. לינצקי ומנשה מרגליות. באוירה זו לא יפלא, כי התלמידים, שהיתה בהם, כדרך תלמידים, חמדת־ראווה ותאוות־שחוק, נעזרו בשעת־כושר מצויינת להפעיל את יצרם, וכשהביאה אשת ר' חיים זליג סלונימסקי שהיה ראש המוסד, מוורשא כתב יד של “סרלקה” ועוררה את התלמידים להציגה, נאחזו בהצעתה ברוב התלהבות. הצגה זו היא כנקודת מיפנה בחייו של גולדפאדן וממילא בחיי התיאטרון היהודי, שכן שתים עשה בה – הוא נעזר בנסיונו שבעל פה של ברל ברודר כדי להחיות נסיונו־שבכתב של שלמה אטינגר, באופן שניתן לומר, כי בריווח הזמנים הקטן שבין יסודה של חבורת זמרי ברוד, שחלה בשנת 1857, ובין הצגת הקומדיה, שחלה בשנת 1862, כלומר במשך חמש שנים בלבד, חל המעבר בין דוכן הזמרים וקרשי־התיאטרון, והוא חל על דרך האוניה הפרסונאלית, המגולמת באותו צעיר זריז ומזורז, גולדפאדן, נושא ירישתו החיה של ברל ברודר ומרחיבה.

ד

כך נקבעו לנו, בשרטוטים כוללים, שני קוי החיבור מבית: הגל האחד, הנמשך משלמה אטינגר, שכתיבתו נשארה חבויה בינו לבין חבורת קוראים קטנה שכתבי ידו השיגום, ושככל המשוער לא שיער את הצגתה, ואפילו שיערה, לא היה רואה אותה מסד לתיאטרון של ממש ושל קבע, כשם שככל הנכון לא שיער, כי עצם כתיבתו תהא בחזקת מסד לספרות גדולה וענפה, שהרי עם כל דיבוקו בלשון־דיבורו של העם ובכל מסירותו ללוש אותה לישה של אמנות, כרוך היה לתפיסת משכילים רווחת על צורך תמורתה בלשון המדינה או לשון השכנים, ולא בכדי הטיפוס החיובי ביותר שבקומדיה דיבורו גרמנית ספרותי; הקו האחר, הנמשך מברל ברודר, שאמירתו היתה מרובה על כתיבתו, ואך קצת שיריו נשארו לנו לפליטה, ורובם נשתכחו או נשתקעו בכמה וכמה פזמוני־עם ושירי מחברים שונים, ואמירתו־זמרתו נתפשטה בקרב המונים, ואף הוא ככל המשוער לא שיער, כי שעשועיו הם כמזרע שסופו מאה שערים, אם כי עמידתו בתוך לשון דיבורו של העם היתה כדרך הטבע, ובלא צורך של צידוקי־אידיאולוגיה, וככל הנכון לא נשא לבו לתמורתה, ולא פקפק באורך ימיה. הדגשנו הבחנה זו בין בעל הקומדיה, האָמן המושלם, ובין בעל הפזמון, האמן הפרימיטיבי, כדי להאיר את הבדל העמידה של שניהם לא בלבד מבחינתם שלהם עצמם לגופם, אלא גם מבחינת היותם בני שכבות שונות בתוך ההשכלה –, ראשון צאצא מיוחסים, רופא וסופר לפי אומנותו, אחרון, מבני העם, ליצן־לא־ליצן לפי אומנותו, ושניהם מניחים, זה מקצה זה וזה מקצה זה, יסודי אמנות־המחזה של בני עמם: מקצה זה – מעמד של שלימות דרמאטית בלא סיכויי עשייה; מקצה זה – עשייה דרמאטית בלא סיכויי מעמד של שלימות; בא העלם, אברהם גולדפאדן, ומחבר קצה בקצה, והוא ככתוב השלישי המכריע ביניהם.

ומשנקבעו שני קוי החיבור מבית, נראה קו־קו ויחוסו. קו ראשון ייחוסו נודע – שלמה אטינגר קדמו לו בעלי קומדיה שלפניו, ולא עוד בספירתה של השכלה בגרמניה קדמו לו, והזכרת הקומדיות של וולפסון ואייכל כמובנת מאליה, והוא עצמו מספר לנו על גודל רישומה של הקומדיה שקראה בלבוב, היא “גענארטע וועלט” האנונימית, שחסרון ידיעתנו, מי היה מחברה, הוא חסרון ידיעה על אישיות נחשבת בעלת שיעור, כשל המובהקים שבבני דורו וסביבתו. ואם למצות את הדין, הרי כקומתו ממש לא נמצא לנו אלא באישיותו ופעלו של יצחק אֶרטר, ויסלח לי אלוהי־ההשערות, אם האַי סטרא רבא נראה לי בכלל המועמדים למחברותה של אותה קומדיה מצויינת, ואפילו בראשם. קו אחרון ייחוסו אינו נודע – אמנם, ברל ברודר אומרים עליו, והיא אמירה שנשתגרה, שחולל את המעבר שבין הבדחן בחתונות ובין הזמר במסבאות ובירידים, כמעבר שבין מי שקצתו עדיין בתחומו של קודש ובין מי שהוא כבר כולו בתחומו של חול, והמעבר חל בראשית פסיעתו על סיפו של עולם־הזמר. אמירה זו תמיהה בצידה, הרי ראינו בדור שלאחריו את אליקום צונזר בליטא או הירש ליב גוטליב בקארפטורוסיה ודרום־גליציה, שפתחו כבדחנים וסיימו כזמרים ומשוררים, ואילו הוא בדור שלפניהם, פתח במה שסיימו הללו. אבל אמירה שגורה זו בדיקה הגונה היא צריכה – כי הנה המדברים בחבורה הראשונה של זמרי־ברוד, מזכירים כבנשימה אחת את ברל ברודר ואת יוסל ברודר, והנשימה הזאת טעונה פיסוק, כי לא ראי זה כראי זה. ראשון ידענו בימתו – בתי־המזיגה, אף אחרון ידענו בימתו – חצר הרבי מרוז’ין וצאצאיו. לאמור, עיר שהעמידה את מי שבידח ושישע את באי אודיסה או יאַסי, שהיו לא־במעט גרורי ההשכלה ושוליה, העמידה את מי שבידח ושישע את באי סאדיגורא או פוטוק־זלוטי, שהיו בהרבה דבוקי החסידות וטבורה.

יתר על־כן, שניהם שנפלגו לקצות האוריינטציה הרוחנית והמנטאלית של הדור, והיו כיריבים המשמשים אחד אחד את מחנהו, צמיחתם מקרקע אחת, שעליה מעמידים אותנו פירורי המסורת שנשמרו עליהם ועל גידולם. מתוכם אנו למדים על מציאותה של אוירה לוצצת לשמה – והרי שמותיהם של ליצני ברודי, למן שני האחים טשורניק עד ר' משה יאַמפולר ור' אלתר קלייטניק, שחידודיהם פירנסו את ההומור של העיר העליזה, ואף הם אינם אלא מעט מהרבה. לאמור, כבר היתה פה נטועה ועומדת כמין אינסטיטוציה של ליצנות לגופה, שביקשה פורקן לעצמה מעבר לגדרי ביטוייה המסורים, כשעשועי פורים וכבידוחי חתונה וכדומה, ודיינו בציונה של עובדה אחת ואחרת, כדי להעמידנו על גיחתה של הליצנות הזאת לתוך המשחק. העובדה האחת – כינוס של כל מי ששמו שמואל מתושבי העיר ואגפיה בשעת היריד הגדול, שענינו היה כמין ראוות־שחוק גדולה ברשות הרבים, כעין הצגה־רבתי, שלא באה אלא כדי להוכיח בטלותה של המימרה הפשוטה בעם, כי סתם שמואל שוטה. העובדה האחרת – זכר מעשה שהציל א. ליטווין מפי בנו של ברל ברודר, והוא מעשה שהתגרה בו בגיסו ר' פייוול מחסידי בלזא, באופן שאמר לה לאשתו: פרומה, היום אעשה, שיהיו לנו שני פייוול, ואת ראי והחרישי. משבאו באותו יום ר' פייוול ואשתו מרת קרסל לבקר בבית גיסו, נקראה היא עד מהרה שתחזור לביתה ומשבאה כבר מצאה בו, לרוב תמיהתה, את בעלה. לא יצאו רגעים מרובים ובעלה אומר לה, כי עליהם לחזור לביתו של ברל ומשהגיעו שם, מצאו את פייוול יושב בנוח ומשוחח עם מרת פרומה. לפנינו מעשה, שמפעילה אותו בדיחת־העם ובעקבותיה הקומדיה, וכינויו הנודע qui pro quo (לא בכדי נקראה בדורנו בימת שעשועים בוורשא בשם זה), שברל ברודר היה נעזר בו גם בהצגותיו ואין בידנו להכריע מה קדם למה, האם המעשה לסיפור מעשה או סיפור המעשה למעשה. על כל פנים עצם מעשה התעתועים הזה מאכלס מסורת וספרות – ראה מזה, אייזיק מאיר דיק וסיורו “אַ פאַרדרייעניש”, הבנוי כולו על המוטיב הזה ופיתוחו כעלילת סיפור נפתלת ומשעשעת, ומזה של ש"י עגנון וסיפורו “הכנסת כלה”, שבו יתאר זימון של שלושה הקרויים ר' יודל נתנזון, כמובן בכוח להטיהם של ליצני ברוד, ומה שהוא עיקר לנו עתה, הלא הוא הדרך הזה בקומדיה הנודעת של גולדפאדן “שני קוני למל”, ובימינו עתה הרחבת קומדיה אחרת שלו על דרך שלושת ההוצמאכים של איציק מאַנגר.

ומשהזכרנו את איציק מאנגר, אנו כנתבעים לעמוד על המרחק שבין ראשית ואחרית, ביתר דיוק: שבין ראשית פרימיטיב ואחרית רפינמאַנט, ועמידה זו מחייבת קודם כל בדיקת ירושתו של ברל ברודר. בחינת אסופו, שיריו ומנגינותיהם, ניתוח מכלו נושאיו ומסכת־כליו, והיא פרשה גדולה לגופה. ועד שנגיע אליה, נחזור ונזכיר רישומו של אותו זמר, על שלושת כיווניו, ונאמר במסוכם, כי הוא וחבריו היו לעם רב, ונסיים בדברי איציק מאנגר בסוניטה על זמרי־ברוד, שבו יאמר, כי קפץ על קרונם, ונסע עמהם כברת דרך, בערים ועיירות, דרך שנים מזמרות, בנדוד, בהפקר וברעב; והוא מסיים:

ביי לאַנגע הילצערנע טישן זיצן פּראָסטע יידן און זיי הערן, אָט זיפצן זיי פאַרזאָגטע און אָט לאַכן זיי מיט טרערן אין דרויסן אויפן רעגן וואָרט אויף אונדז דער וואָגן.

לאמור: ליד שולחנות־עץ ארוכים יושבים פשוטי־יהודים ומקשיבים, הנה הם נאנחים דאוגים והנה הם צוחקים בדמעות: בחוץ ממתין לנו בגשם הקרון. והוא גם מתאר את ברל ברודר בפרק פרוזה בספרו “דמויות קרובות” (בתרגומו של א. שלונסקי, 1941, עמ' 56): “הוא צונח אל המיטה. בעד החלון מציצים בו כוכבים ירוקים, כוכבי כפור, בחלומו מתערבבים עליו עגלה ובעל עגלה, שוט, וערים ועיירות. בלא שיעור, בלא שיעור”.

(כסלו תשכ"ב)

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

אבי המשחק – סביבי אברהם גולדפאדן, בתוך הכותר ‘אבני בחן’

שם דבר: על נחום מאיר שייקביץ / דב סדן

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

מאמר א': עם זכרונותיו

א

אתה רואה או הוגה שלוש אותיות אלו ואומר: שם-דבר. אבל אם תהרהר מעט תודה, כי הוא לך שם שאין מצטרף לו, בהכרתך או בזכרונך, דבר. אדרבה, נסה ללקט פזורי-ידיעותיך בו, אם לא תכיר, כי אפשר ואתה יודע משהו עליו, אבל ודאי שאין אתה יודע, או כמעט שאין אתה יודע אותו. אתה יודע עליו – אי-אז ואי-שם היה מחבר פורה ביותר שכמות חיבוריו היתה בפורופורציה הפוכה לאיכותם וכלל-קרואיו נחותי-עם וירודי טעם, וכבר ישב עמו לדין שלום עליכם בכתב הפולמוס “שמרר’ס משפט”, ופירש על מה ולמה ראוי לבור לחיבורים אלה מיתה מגונה, שהיא, כנודע, לא איחרה לבוא. ואפשר וכראיה ניצחת לצדקת הגזירה הזאת היא לך, שאתה עצמך, ביחוד אם צעיר אתה, לא קראת בחיבורים אלה אפילו שורה אחת. ומפה לאוזן חוששני כי לא קראת גם בכתב הפולמוס ההוא אפילו שורה אחת. וכאן וכאן אתה סומך על המוסכם.

אבל דוקא משום שאתה צעיר, הדין נותן, שלא תהא סומך על כך, אלא תנסה לבדוק, האמנם הדעה הקבועה ראויה לה שתהא בעינה עומדת, כלומר האמנם הדיוקן שנקבע לאיש בתודעת הקורא, ששוב לא קרא לא אותו ואולי גם לא עליו, אלא סמך על השמועה מפי קורא לפני דור, הוא דיוקן, שיש בו משורת-הדין וממיצוּי-האמת. ודע, כי אם תתעורר לבדיקה זו ותקרא מחיבוריו – וזו מלאכה לא קלה, שכן מנינם מפליג מעבר למאתים – ספק אם תוכל שלא להצטרף לאלה, שכבר טרחו בכך, וראו חיבה לעצמם לבוא ולהוכיח, בטעמים ונימוקים נאותים, עד מה דמותו ותעודתו של האיש בתולדות-הספרות ראויות למעמד אחר, מכפי שנקבע להם בתודעתו של דור אחרון.

ב

אם תאמר לבחון עמידתם של בני דורו אליו חובה שתזכור, כי בדרכו לספרות ובה עמדו לו שושבינים נחשבים, רש“י פין וא”ב גוטלובר, אך לימים גברה יד מתקיפיו, שגם הם נחשבים היו, דובנוב וצדרבוים, ואחרון אחרון, שלום עליכם, הכביד. אולם ממרחק-הימים, שבו נראים הדברים וקישורם ביתר בירור, בולטים ראשוני מגיניו – מהם שאול גינצבורג, בעל בינה היסטורית, שיש בה ריווח-ראיה הגון, ושטרח להראות, עד מה הקטגוריה הפליגה במגרעות והאפילה על היתרונות, עד מה חידדה את צד החובה ועד מה עמעמה את צד הזכות, והוא שהטיל את התביעה: ריוויזיה. אף נמצא מי שניסה לדרוש את התביעה הזאת הלכה למעשה בחיבור מקיף הוא א. וויוויורקה (1931), ונצטרפו להם סופרים שונים, והצד השוה שבדבריהם הודייה בסגולותיו המצוינות – הפאבולריות העשירה, הדמיון המשופע, הלשון הרהוטה להפליא. אמת – היא, הלשון, היתה מטרה לחיצי יריביו ונתלו בה רוב גינויים, אולם שורת האמת מחייבת להודות, כי לא היה בזמנו בן-יחיד לחטאי-לשון, והיו, וביחוד א. מ. דיק, שהגדילו ממנו ועם זאת לא השתערה עליהם חמת-הביקורת, כדרך שהשתערה עליו. ולא עוד, אלא המדקדק ימצא, כי בסיפוריו, שהם אוצר בלום לחקר הווי, דוגמאות מובהקות ללשון העשויה למופת לפי שהיא כמתכונת לשון-עם ממש ואין בה לא פגם ולא דופי מבחינת טהרתה ונאמנותה, הלא הם סיפוריו, שבהם מדבר איש-העם, בין במונולוג ובין בדיאלוג, ועתים לשונו גוברת גם על סיגי התערובת (דייטשמעריש) היודעת לרוב לצמצם עצמה על החלקה הדסקריפטיבית. ומבחינת התוכן וערכו יש גם פנינים יקרות של ספרות-עם, וראה כוחה של גושפנקה של סברה, שנעשתה בגזירה מוסכמת, שגם המרחיבים והמקילים בעניני אנתולוגיה, לא מצאו לכנוס פנינים אלה באסוּפותיהם.

ג

אמת, כי גם עתה, שהרויזיה היא במלוא-תנופתה, לא נפוגה הדעה הפוסלת מכל וכל – ספק אם שמואל ניגר זז מדעתו, כי מאות החיבורים האלה היו בחינת שלב, שסולם התפתחותה של ספרות יידיש יכול היה בלעדיה, אבל דומה, כי הקיצוניות הזאת עלולה לה בדידות מזהירה. שכן הדרישה להעמיד את שמ“ר בכלל אבות ספרות יידיש בדורות אחרונים היא כדרישה הגוברת והולכת, וכבר נמצא מי שקבע את תארו – כשם שאנו תולים בו בסבא מנדלי כינוי: אונדזער זיידע, כלומר אבינו הזקן, כך יעקב גלאט שטיין מעוררנו לתלות בו בשמ”ר כינוי: אונדזער עלטער-פעטער, כלומר דודנו הזקן. ונראה, כי תמורת-ההערכה הגיעה לשיאה בדברי ג. שופמן: “שמ”ר היה בלי ספק הופעה פינומינאלית, מין גאון, מין בלזק. יליד זמנו היה ועל כן היה אשר היה. אילו נולד וחי בימינו ודאי סופר גדול היה לפי המושגים המודרניים".

דברים אלה נאמרו למקרא ספרן של בנות שמ“ר, שנחלצו לכבוד אביהן בספר רב-ענין “אונדזער פאָטער שמ”ר”, שבו ניתנת גם ביוגרפיה מפורטה, גם ילקוט דברי הערכה, ביחוד ברוח הריויזיה הנזכרת

ד

ועיוות גורר עיוות – שמ"ר טיפח גם ערוגת יצירה עברית וגם היא קופחה, אולם הקטגוריה, שנקשרה עליו, לא התכוונה בבירור לפינה זו. כי בה נמצא לא בלבד בקו-המשוה של טובי המספרים העבריים בדורו, אלא אף עולה עליהם בכמה תגים מיוחדים – חיות של תיאור וגמישות של לשון. חוקרי הספרות העברית, בבואם לדבר בו (הכוונה לסיפוריו: “כויה תחת כויה”, “מומר להכעיס”, “קין או מות ישרים”, “הנידחת” ועוד) מדברים בו בהבלעה ולכל המרובה הם עונים אמן חטופה. ואף בפינה זו לא נעשה עמו חסד המעט הנעשה לסופר – כינוס נפוצותיו. ואולי פירסום תולדותיו הכתובות בידי עצמו ושיריו השונים – יהא כהתחלה לכך.

[ה' אלול תשי"ב]

מאמר ב': משפט וערעורו

משפט שמ"ר – כך נקרא כתב-האשמה הנודע, ששוב אינו ידוע לקוראי-ימינו אלא על פי שמו ועיקרו בלבד, באופן שפסק-דינו קבוע בדעתם,אבל פרטי-דיונו עלומים מידיעתם. שעל-כן אפשר ויהיו סבורים, כי המשפט היה כדרך משפט, שראשית-חובתו שמיעת שני הצדדים. ולא היא, שכן כתב-הקטיגוריה נעשה, בשינויי-גירסאות רבים, התעודה היחידה הנזכרת והולכת, ואילו כתב-הסניגוריה אינו ידוע ברבים, אפילו על פי שמו, לא-כל-שכן על פי עיקרו. ואף אילו נזכר – ספק אם, מהיותו תשובה-תגובה של ניגש ומגורה, היה בו כדי לעשות את המשפט משפט.

אך גם בפרשת-משפטים יש בחינת נדחה. מרחק-הימים, הרואה זכות וחובה לעצמו לחזור ולבחון מוסכמות, ביחוד אלה שנעשו מטבע של שיגרה המתגלגלת באפס-בדיקה מפה לפה ומעט לעט, הוא מילא עורך דין, ולפי ששוב אין לפניו משוא-פנים, הוא משכיל לראות את שלא רצתה או לא יכלה לראות קירבת-הימים, זכות הבחינה החוזרת וחובתה גרמו גם לחידוש משפט שמ"ר בימינו, שפירושו קודם-כל מניית החסרון של המשפט באינסטנציה ראשונה – שמיעת הצד האחר, צד הנאשם. וכרגיל במשפטים באה גם התביעה האזרחית, משפחת הנאשם, ומשמיעה דברה – והתביעה הזאת כתובה בספר שלפנינו (“אבינו שמ”ר", תירגם אהרן ויסמאן ירושלים, 1953). שלוש בנותיו המחוננות של הסופר מביאות לפנינו עדות כפולה – תיאור הדמות כגילויה ביריעת החיים; תיאור פעלה בגילויה במגילת-הספרות. ודאי אינו דומה משקלה של עדות ראשונה, שסמכותה גדושה, כמשקלה של עדות אחרונה, שסמכותה מחזקה, אבל כאן וכאן נתקיימה אהבת האמת לשמה, ובבוא בית דינה של תולדת-הספרות לפסוק דינו המהימן, יסתייע בעדות כפולה זאת, שניכרת בה המתיחות הנאמנה בין זכות-הקירבה ובין חובת-הריחוק.

ציבור קוראינו, שדעתו נתעוררה על הספר סמוך לצאתו לאור במקורו, ישמח לראותו בלבוש עברי. ולא עוד, אלא מהיות עתה בידו גם ספר זכרונותיו ושיריו של שמ“ר גם ספר תולדותיו הכתובות בידי בנותיו, יצפה לילקוט ראוי של מבחר כתבי שמ”ר, שייצרר בצרור הערכים הקיימים של ספרות הדורות האחרונים.

[תשי"ג]

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

שר ההומור – ששה מאמרים על שלום עליכם, בתוך הכותר ‘אבני בחן’

נאמנות משולשת: על דוד פינסקי / דב סדן

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

מאמר א': על מפתן הגבורות

אסופת-מחזות לדווידפינסקי, (בתרגומו של שמשון מלצר, הוצאת “עם עובד”) ניתנה לקהל-העברים בשעה מיוחדת בחיי הסופר – הלא היא השעה, שבה הוא דורך על מפתן-הגבורות. ולפי שהיא שעת-חג לספרות, לא ייפלא, כי הקורא מבקש להשתהות מעט במבואי-ספר ולהרהר בסופר ודרכו, הארוכה והברוכה, והוא רואה לפניו מסילה הנמשכת והולכת כשני דור ודור, שאפילו מנין תחנותיה בלבד, לא כל שכן הסברן, מצריך יריעת-דברים רחבה. כי זו מערכת-חיים עשירה – למן עיר-המולדת מוהילב, דרך ערי הילדות והנעורים מוסקבה וורשה וערי השחרות והבגרות לאורך קו-נדודים, שהיו בו נקודות-ארעי, כמו וינה וברלין וערי שוייץ, ונקודת-קבע, כמו ניו-יורק; כשם שזו מערכת-עשייה עשירה – למן ניסויי הכתיבה של הילד, דרך מעשי-היצירה של העלם והאברך והזקן במרכזי-המוקד של תנועת ההתנערות היהודית בחיים ובשירה, ובכל תחומי הספרות ממש, עד עצם היום הזה, שבו מפליאנו הישיש ברוחו הרענן וכוחו החדש עמו.

ובבוא עתה הקורא לסקור את מערכת החיים והעשייה הזאת אין הוא יכול להדיר את עצמו מן ההרגשה המפעמתו, כי הפגישה שבינו ובין הסופר על סף-גבורותיו, היא לא בלבד פגישה עם דמות מובהקת הנטועה ועומדת בלב תולדתה של הספרות, אלא פגישה עם התולדה עצמה. לאמור, הקורא אינו יכול שלא להחזיק טובה למזל, המזמן לו לראות עין בעין חטיבה של היסטוריה חיה – הלא לפניו סופר, שהיה ממשתתפי “הויזפריינד” לספקטור, וממעורריו ומעודדיו של י.ל. פרץ, ב“יידישע ביבליאָטעק” וב"יום טוב בלעטילעך, כשם שהוא ממשתתפיה ומעוזריה של אכסנית-ספרות צעירה בימינו; סופר שחרש ראשית-חריש וזרע ראשית-מזרע לספרות יהודית מודרנית ועמל בצמיחתה, כשם שהוא מפרנס אותה עד עתה במעלת בישולה; סופר שיגע על כבודו ויציבתו של העמל בישראל בעודו אבק-אדם, והיה מראשוני זוקפי קומתו, כשם שהוא שוקד עד עתה על ערכו כעם עובד בארצו; כללו של דבר: סופר ואדם הניצב לפנינו חולית-חיבור חיה בין שלשום והיום, בין ראשית והמשך, בין ניצן ופרי. ודומה כי הסוקר במערכה הזאת, המפתיעה בגודש ובריבוי פנים, ומעז להצטמצם על ראיה כוללת, נבלטים לפניו שלושה קוי-יסוד, שלושה קוי-נאמנות.

הקו האחד הוא הנאמנות למציאות העממית ההיולית, הדבקות בהויה ובהוי של בני-עמנו, כפי שהיו רוחשים ומפעפעים בחיותם במשטח הנרחב של חיי ישראל, בין בחרצובות הסטטיקה ובין בנחשולי הדינמיקה, בין במיצר העיירה ובין במרחב הכרך ומשני עברי האוקינוס. הנאמנות הזאת כללה ממילא את האהבה לשפת ההמונים, שפת אידיש ואת חובת השקידה על טיפוחה ושכלולה ככלי-מבטא ביסוד השירה והאמנות.

הקו האחר הוא הנאמנות למציאות הלאומית ההיסטורית – והוא קו, שרבים מאלה הנאמנים למסד העממיות הקיימת לא ידעו לקיימו, כי מבחינה זו אין ישראל כעמים – הם, היושבים בארצם, על הרוב שני מיני המציאות, הקיימת וההיסטורית, מסגרתם אחת, מה שאין כן אנו, עם גולה ונודד, ושעל-כן אפשר ונאמנות ראשונה תקפח נאמנות אחרונה. וגודל זכותו של סופרנו, כי ידע להישמר מסכנת קיפוח זה שנתפסו לה לא מעטים מבוני ספרות אידיש, ואדרבא, מותר לומר בפה מלא, כי מבין ראשי ספרות אידיש וראשוניה, אנשי כנסת הקלסיקה שבה, הוא היה יחיד ומיוחד, שנאמנותו למציאות ההיסטורית לא זו בלבד שהעלתה מתוכו את הביטוי התואם ביצירה – הבעיה של גאולת-האומה, הבעיה המשיחית כמרכז-נושא ונושא-מרכז – אלא הוליכה אותו עצמו אל התנועה ההיסטורית, תנועת התחיה, תנועת ציון.

הקו האחרון הוא הנאמנות למציאות החלוצית הפעילה, שבה מתלכדת שכבת ההויה הקיימת ושכבת ההוויה ההיסטורית במסגרת אחת, מסגרת-חייה של אומה השתולה בארצה. כי הנה הוא הישיש-שבישישים נתגלה כצעיר-הצעירים; בקום מדינת-ישראל הראה במעשה ולמעשה את הדרך להמוני-ישראל, שישב בקרבם בחינת מזקנים אתבונן – הוא עקר את עצמו מכרך ניו-יורק ונטע את עצמו במרומי הכרמל. ינוב בקרבנו בשיבה טובה ויזכה לראות בזוז ההמונים ההם אחריו, ועיניו רואות ושמחות.

[תשי"ב]

מאמר ב': קינה לדוד

א

שני רמזי-זכר לשני הספדים גדולים – האחד, ששמעתיו עצמי, כבר בהיותי אברך, ואחר ששמעתיו מפי אבי זקני, בעודי ילד, וקראתיו אך מקץ שנים רבות. ההספד האחד היה לאחד-העם ואמרו ח. נ. ביאליק – ביקש כנראה, לחסום את הדרך בפני הספדיטור, שהיה מתחכם להעזר בדבר-קינתו של המשורר: ושירת-חייו באמצע נפסקה; שעל כן הדגיש, כי אלה שהיו קרובים אל הנפטר, מבכים אותו בלבם מכבר-הימים, אולם כל עוד גולגלתו הגדולה נישאה על גלי-החיים, היתה עוד נחמה פורתא. ההספד האחר היה לר' שלמה קלוגר ואמרו בנו ר' אברהם בנימין –ביקש, כנראה, לחסום את הדרך בפני הספדיאַנט, שהיה מנסה לנחמו, כי אביו זקן היה, למעלה מגבורות, אמר: ומי שאין לו אלא בית קטן ויחיד והוא נשרף, או בגד מועט ויחיד וניטל ממנו, האם יתנחם בכך, שביתו ישן או מלבושו ישן?

דומה, כי גם אמירתו של המשורר על רבו ההוגה, גם אמירתו של הלמדן על אביו והגאון מביעות את עצם-ההרגשה, שנתעוררה בנו כמאליה, עם פטירתו של דוד פינסקי. משפסע ועבר סיפה של שנת-הגבורות, נפתל, בשנותיו האחרונות, גם בתמוטת גופו גם בתמוטת-רוחו, ואף שכולנו ידענו אחריתה הנחרצת של מלחמה-גבורה זאת על כל לגימת-אויר ועל כל הבהוב-בינה, הרי הידיעה, כי הוא נאבק ונלחם, כי הוא ישנו, היתה נחמה, ומשום-כך דוקא שהיה יחיד, אותה יחידות שאין יחידותה בטלה משום יושנה, ואדרבה, יושנה מבליט ביותר את יחידותה.

הלכך זכרוננו עליו גופו, חוויית פגישותינו עמו גופו – היו עיקרה של אמירה ראשונה, ואפילו של הערכה ראשונה עליו, לאחר פטירתו. מה שקיפחנו עמה לא היו פעליו – ספריו קיימים ועומדים, הם חיים, ודרכו של החי שהוא נלחם לעצמו. יתכן, אילו זימן לו הגורל אחרית טובה יותר, ונוספו עוד כמה דפים של זקן צעיר, אבל אלה לא היו עשויים לשנות מכלל-החשבון, מכלל המאזן הקבוע ועומד. אולם שהוא עצמו האריך ימים, שיור חי מדור אחר, מזמן אחר, ושהיה מסוגל לחיות את הדור הזה, את הזמן הזה, מקדים ובן-לויה בנשימה אחת, זו היתה משכורתנו הגדולה. על ידו ודרכו, האחרון שבחבורת אבות הספרות היהודית, הקרויה חבורת הקלאסיקה, היינו כביכול מחוברים חיבור של-בשר-ודם עם הראשונים.סודה של אותה הרגשה נתגלה לי מפי מכובדי וידידי הישיש, ר' דב-בריש ווייס, כשנפלאתי לרעננותו, רעננות תמיד, של איש חסיד: והוא הציץ עוד בעיניו של זקן, שהציץ עוד בעיניו של החוזה מלובלין.

ב

שעל-כן זכר הפגישות החיות עם איש-השיבה, דוד פינסקי, הוא-הוא העיקר הבוקע ועולה עתה מזכרוננו. כך מבצבצת ועולה לפני שורת הפגישות, שזכיתי בה – החל בחגיגה המרהיבה לכבוד יובלו יובל-השמונים, הופעתו הגדולה הראשונה בארצנו, בפני מאות מוקיריו, וכלה בעצרת העממית, לרגל הופעת תירגום הרומן שלו “נח עדן”, הופעתו הגדולה האחרונה בפני אלפי-פועלים. ובאמצע – המסיבה לכבוד פתיחת-הקתידרה ליידיש במכללת-ירושלים, כשנאומו היה גם בחזקת פתיחתא גם בחזקת הסכמה למיבצע החדש. ובין שלוש הפגישות הבולטות ופומביות יותר, משתרבבות כמה וכמה שיחות, פרטיות יותר, בביתו על הכרמל, ותמיד לא זו בלבד שנתקיים אלא גם נתגבר הרושם, כי אנו כולנו, המדברים עמו, שומעים אותו, רואים אותו, זוכים להזדמן לא בלבד עם סופר מעולה, אדם נאצל, יהודי גדול, אלא עם עצם תולדתה של הספרות היהודית בדורות אחרונים. במחיצתו של פינסקי כמעט שאי-אפשר היה שלא להרהר: כשהוא נולד במוהילב, היה עוד מנדלי פירמה צעירה ביותר; שלום עליכם שוטט עוד בסביבי בר-מצוה; ואילו י. ל. פרץ, אמנם כבר אברך-מה, הוצרך עוד לחכות עד שאותו נער בר-מצוה יגדל ויציג אותו הצגת-פומבי, על ידי הפואמה ”מאניש" על דפי “יידישע פאָלקס-ביבליאָטעק”, וכשגדל אותו ילד בן-מוהיליב נעשה משענת-ראשית לספרות היהודית, ומה צירופים שנצרף ושלא נצרף, הרי הוא הרביעי לשלישייתה הקלאסית.

פינסקי הזקן והצעיר-תמיד בביתו החדש והישן-תמיד, הבליט יותר מבכל זמן אחר ומבכל מקום אחר, אותה היסטוריות חיה שלו ושבו, זה היה הרקע, שעליו הסתמנה, ביתר-הדגש, דרכו מעיר-מולדתו מוהיליב דרך עיר-מגוריו מוסקבה, שהגיע אליה בשנת בר-מצוה שלו, עד אותה פגישה מכרעת עם י. ל. פרץ בווארשה; אלו שלוש תחנות חייו הראשונות והחשובות, שמצטרפת להן תחנה רביעית – הופעת-הבכורה שלו על דפי “הוזפריינד” למרדכי ספקטור והשתתפותו ב“יום-טוב-בלעטלעך”. אפילו ידידיו הזקנים ביותר שהתכנסו בביתו על הכרמל, לא יכלו שלא לראות את ארבע התחנות האלה כראות תחנות פריהיסטוריות. על כרחם פקדתם חווית-כפל – מכאן נישא רחוק-מכל-רחוק נוסח של סיפור ישן-נושן, ומכאן ניצב, קרוב מכל קרוב, כמעגל ד' אמת, הגיבור האחרון של אותו סיפור ישן-נושן. ממילא נתגברה הפליאה לרעננותו הפינומינאלית-ממש של אותו גיבור – זכרונו לא נשמט לו שום קו, ואף לא שום קמט מדרכו הארוכה; פרקי—הזכרונות הגדולים וקטנים שפירסם, ויותר מהמה הפרקים-שבעל-פה שזכינו לשמעם, שימשו עדות מהימנה לכך. אך עיקר-הפליאה היה, ששלל-זכרונותיו, שלא-זו בלבד שנתקיימו בו השרשרות השלובות של מעשים ומאורעות, אלא נשמרו בו גם צליליהם, צלילי-הלואי הרגשיים ואפילו צלליהם צללי-הסתר האפקטיביים, לא נעשה לו מעמסה מדכדכת, אלא סמוכה מסייעת להוויית-העכשיו. שילוב מופלא זה של זכר אתמול רחוק כל-כך וחווית היום קרוב כל-כך – זו מתת-חסדו של פינסקי הישיש בביתו הצעיר. כאילו הוא עצמו היה האופק הרחב-והנהיר מעל הר וים.

ג

פשר החידה הוא בעצם-יצירתו, שבה נאחדו יסודות רחוקים, ריאליסמוס אקטואלי ופרספקטיבה היסטורית, רטטי תחיה עתה ועוויות-משיחיות מאז, כשכלל-הבינה וההבנה של היום ואתמול, של עתה ושל אז, נפעל אמנם מכוחה של קטביות, אולם הרוח היוצרת מבקשת להחלץ ממנה ולהגיע ואף מגעת לעיגולה של הכוליות. אם נחפש יפה-יפה יתגלה, כי פינסקי והוא לא בלבד רביעי, אלא גם ראשון – השלישיה הגדולה פסעה פסיעה הגונה בדרך אל הכוליות: מנדלי, מתוך שהקיף חטיבה שלימה של חיי היהודים בתחום-המושב; שלום עליכם, מתוך שהרחיבה בקו-הנדידה למן תחום-המושב עד איסט-סייד; פרץ, מתוך שהעמיקה עד לשרשי העבר הקרוב, הוויית החסידות, התנועה היהודית הקולקטיבית הגדולה האחרונה בגולה, אבל שום אחד מהם לא פסע ועבר את זמנו וממילא לא פסע אל תוך התולדה. הרביעי, פינסקי, נראה היה, לפי ראשיתו, שנגזרה עליו התגדרות בתחומי קודמיו. אבל אפילו “משפחת צבי”, עם כל הסכמאטיות שבה, מעמידה את המציאות היהודית, עין בעין, בפני התולדה, ושורת-הגיונה של נגיעה ראשונה וקלה זאת בכנף-הקורות היא שהבשילה מערכת חזיונות, מראשית החסידות עד לתנ"ך.

אולם דין שנזכור, כי אין כאן לפנינו ההופעה המצויה של סופר, שתחילתו ריאליזמוס וסופו רומנטיקה, באופן שבתקופתו האחת היא בבחינת כולו-היום, ובתקופתו אחרת הוא בבחינת כולו-אתמול. כאן לפנינו הופעה שאינה-מצויה, אך במעמדנו המיוחד היא טבעית, הופעת סופר, החי את היום הקרוב מכל קרוב ואת האתמול הרחוק מכל רחוק כאחדות גדולה, באופן ששיטוטו או מרוצתו בין היום ובין אתמול מצוינים בכושר-תנועה גמיש להפליא. רצונך דרך יהודים ישן והוא; הכתוב הרחוק, שספג אל קרבו אויר-קדומים, חי במלוא-חידוש של נעורים, בתוך הפירוש או הדרוש הקרוב, שספג אל קרבו אויר ימינו עתה. רצונך, הרי ברית-הפלאים החיה בין האתמול ההיסטורי ובין היום הריאלי מסתברת מתוך חיבורה למחר המשותף, המחר ההוא, שהוא כבר עתה חלקו של היום, המחר שפינסקי יגע עליו מדעת, אפילו מעשה-תכנית, ומשבקעו זהרורי-שחריתו, הוא אף בירכו ברכה של סמל – אחרון הראשונים הניח את הגדולה בקהילות-היהודים שבגולה והשתקע בישראל, כשם שבירכו יום-יום ברכה של ממש – מי שראה, כיצד אותו אציל ישיש, זקן-הכבוד של כל סופרי-היהודים בעולם וחבר-הכבוד של פועלי-נמל-חיפה, היה מצמצם שמורות-עיניו ומצל עליהן בידו מפני החמה הקופחת, כדי לקלוט מראה מלוא רוחב הים ולצוד במבטו הער כל אנית עולים חדשה ראה בחוש, כיצד חטיבת תולדות ישראל מברכת את המשכה שלה עצמה.

[תמוז תשי"ט]

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.