לשמעון הלקין

אִינְטִימִיּוּת אַתָּה מוֹצֵא אֵצֶל הַקְּרוֹבִים לְךָ,

וְלוּ רִגְעִית,

בָּרוּחַ. אִינְטִימִיּוּת בַּשֻּׁלְחָן וּבַנְּיָר הַבְּתוּלִי

לְלֹא בִּצְבּוּץ שֶׁל אוֹתִיּוֹת,

עֵינֶיךָ מִתְעַלְּמוֹת מִן הַתְּמוּנוֹת מִנֶּגֶד.

אִינְטִימִיּוּת בְּמַדַּף הַסְּפָרִים שֶׁמִּגַּבְּךָ

צְפוּפִים בְּגָדְלָם הַמִּתְחַלֵּף.

אֶחָד קְלוּף־כְּרִיכָה מִלִּפְנֵי כָּךְ וְכָךְ

(מִי וְכַמָּה פְּעָמִים מִשְׁמֵשׁ אֶת הַדַּפִּים?)

וּמָה עִם הָאִינְטִימִיּוּת בְּהִתְכַּנְּסוּת הָרֹאשׁ לְתוֹךְ כַּר –

קוֹנְכִיָּה לַחֲשָׁנִית חַמָּה,

מֹהַל מֶרְחַקִּים עִם הַקָּרוֹב הַלֹּא־נִתְפָּס,

וְאַתָּה מַקְשִׁיב מַקְשִׁיב

לַמִּלִּים שֶׁלֹּא בְּמִלּוֹנִים

וְלַהֶמְשֵׁךְ שֶׁבַּשֵּׁנָה

הַשֵּׂכֶל עוֹשֶׂה אֶת שֶׁלוֹ וְלַשָּׁוְא.

הַזְּמַן פּוֹלֵט לְקָחָיו. כּוֹפֶה

אַשְׁלָיוֹת הַשְׁלָמָה וּלְלֹא הוֹעִיל.

גַּם עַתָּה פּוֹקֶדֶת אוֹתָנוּ הָעַצְבוּת שֶׁמֵּאָז וּמִשָּׁם,

כְּשֶׁהָיְתָה הַשַּׁבָּת דּוֹעֶכֶת

בַּאֲנָחוֹת אַחֲרוֹנוֹת, לְהִפָּרֵד מְסָרֶבֶת –

הָהּ אַגְמֵי הָעַצְבוּת שֶׁמֵּאָז, מִבִּפְנִים מוּל

חַלּוֹן מַכְחִיל־מַאֲפִיר וּמַדְלִיחַ הָרְאוּת,

מִבַּחוּץ בִּטְלָאֵי אַרְגָּמָן מַשְׁחִימִים בַּעֲצַלְתַּיִם

עַד אֲטִימוּת מֶרְחַקִּים.

הָהּ אַגְמֵי הָעַצְבוּת שֶׁמֵּאָז בַּדְּמָמָה שֶׁיָּרְדָה

בְּפִתְאֹם וּמוֹצֶצֶת מִלְמוּל חֲרִישִׁי מִפִּי אִמָּא:

“הַשַּׁבָּת הַקְּדוֹשָׁה מִסְתַּלֶּקֶת”.

דּוֹמֶה, הַצֵּרוּף הַשָּׁחוּק ‘יְגוֹן הַפְּרִידָה’

אָז הָיָה בְּעָצְמַת רִאשׁוֹנוּת

שֶׁאֵין לְתָאֵר –

אָמְנָם כֵּן, הַמִּלִּים נִשְׁחֲקוּ.

הָעַצְבוּת נִשְׁאֲרָה

הַהוֹלֵךְ בְּצִדֵּי הַדְּרָכִים

יַגִּיעַ גַּם הוּא.

וְאִם בִּשְׁעַת נְבִילַת הַשְּׁקִיעָה –

כְּלוּם הֶחֱמִיץ?

אֲבַק הַמִּשְׁעוֹל כִּמְעַט לֹא נִדְבַּק,

שְׂרִיטוֹת הַצְּמָחִים שִׁטְחִיּוֹת

וְהָרֶגֶל אֵינֶנָּה לֵאָה.

מִגְדְּלֵי הַמְּגוּרִים מֵאָחוֹר

נִתְרַחֲקוּ בְּאוֹרוֹתֵיהֶם,

מִטַּשְׁטְשׁוֹת רִשְׁתוֹת הַגְּשָׁרִים

אוֹבְדוֹת בַּמִּישׁוֹר שֶׁנָּדַם.

עַתָּה כְּבָר מֻתָּר לְהָרִים אֶת הָרֹאשׁ אֶל כּוֹכָב,

לְהַמְשִׁיךְ לְפִי נִצְנוּצָיו

הַמַּנְחִים אֶל חַלּוֹן מְצַפֶּה