[אדוארד לבולי, Edouard Laboulaye, משורר וסופר צרפתי, 1811–1883.]

 

א.    🔗

לפני שנים רבות. ואני עודני ילד, ישבתי בבית אחד יפה באחֻזת אבי אשר על שפת נהר אחד קטן; ועל שפת הנהר ההוא, לא רחוק מאיתנו, ישב איש זקן אחד; ואני עודני זוכר את שכננו הזקן ההוא, כי היה האיש נפלא ומוזר. שמו היה יעקֹב רב־מלחים. ויושבי המקום מסביב ספרו עליו, כי בימי עלומיו עבר ביַמים רחוקים ויסובב את כל הארץ פעמים אחדות. ואנכי עודני רואה אותו כמו חי לנגד עיני: איש קצר הקומה, פניו ירוקים ומלאים קמטים, חטמו כפוף כמַקּוֹר¹ הנשר, שפמו גדול ולבן, ובגדיו היו תמיד פשוטים ונקיים; בקיץ היה לבוש כֻּלו, מכף רגליו ועד קדקדו, לבָנים, ועל ראשו מגבעת קש ושפתיה רחבות; ובחֹרף – כֻּלו־תכלת ומגבעת צמר שחורה על ראשו.

והוא ישב תמיד בביתו הקטן לבדו, מבלי כל רֵע אתו, מלבד כלבו השחור, ולא דבר מימיו דבר עם איש; ואת הילדים הקטנים השובבים הפחידו בַּזָּקן הזה. וגם אותי, אם לא חפצתי לשמֹע בקול אומנתי, הפחידֻני בשכננו הנורא הזה, ואז כרגע היטבתי דרכי.

ובכל זאת כמו נמשכתי אל האיש הזה; אולם להביט ישר בפניו לא נועזתי, כי יראתי פן תצא מֵעֵינָיו הקטנות להבה גדולה ותאכל אותי כֻּלי. ולכן הלכתי תמיד מאחוריו, וכמו מבלי משים נמצאתי תמיד בדרך אשר הלך הוא בה. באמת היה האיש נפלא ומוזר!

בבֹקר בבֹקר התהלך באחו אשר לאבי, ובשבתו על שפת הנחל לדוג, היה יושב בלי נוע ושומֵר את שַׁיִט החכה; ופניו היו אז מאֻשרים כל כך עד כי קנאתי בו הרבה מאד, יען אנכי לא יכלתי גם לקרב עד שפת הנחל, כי אמי צותני ותזהירני מעשות כזאת. ומה רבתה שמחתי לראות בקרֹא הדיג את כלבו אליו להשליך אל פיו גפריתית בוערת. הוא בעצמו יושב במנוחה ושואף את עשן מקטרתו אל פיו ומתבונן בקר רוח בפני כלבו הנבהל. זה היה באמת מחזה נעים אשר שִׁעשעני תמיד הרבה יותר מכל למודַי ושעורַי גם יחד.

ורב המלחים ראה ומצא את אשר עם לבבי. ויהי היום ואנכי עומד מאחריו, ואתרומֵם על קצות אצבעות רגלי ואביט מעל לשֶׁכם הדיג ואתבונן בשיט החכה הצף על פני המים, והנה האיש קורא אלי, וקולו בא אל אזני כקול רַעם.

– קרב הנה, צעיר לימים! – אמר אלי האיש; – כנראה חפץ אתה לדוג, והנה אם אך יש בך סבלנות לשבת במנוחה כחמשה רגעים, קח את החכה אשר בידי, נראה נא איך תוציאֶנה.

אי אפשר לספר במלים את כל אשר היה אז עם לבבי. תענוגים רבים חשתי בימי חיי, אולם מעולם לא הייתי מאֻשר כבפעם ההיא. פני אדמו ודמעות גיל נראו על עיני, ואשב על הדשא, והחכה, אשר השליך המלח, בידי. אנכי יושב בלי נוע, והנה רָעד השיט ונטבל במים וגם מֵיתָר החכה רעד כֻּלו.

– זהירות, איש צעיר! – אמר אלי רב המלחים בלחש. – הנה נאחז בחכה. הסב ידך מעט אליך, לאט לאט, ועתה משך אליך. עיפתי לדג הרע הזה, אך סוף סוף הנה נאחז השובב.

עשיתי ככל אשר אמר לי, וכרגע הוצאתי דג אחד שמן וטוב. יום מאֻשר! לעולם לא תמָּחה מזכרוני, אתה הנך נצחוני היותר גדול בימי חיי!…

ומהשעה המצלחת ההיא הייתי לרע נאמן לרב המלחים. למחרת התקרבתי אליו יותר ונחליט בינינו, כי הוא יקראני תמיד בשם „מלחי“, ואני אקראהו בשם „רבי“. נפשותינו נקשרו יחדו, ולא התפרדנו איש מרעהו. ואמי התפלאה לאהבתנו החדשה הזאת, אך בלבבה שמחה לה, כי רב המלחים היה באמת איש ישר וטוב מאד, ותחפֹץ קִרבתי אליו. והיה מהיום ההוא אם החסרתי את אחד משעורי, ועצרוני מלכת אל רעי הטוב הזה, וזאת היתה לי לעֹנש עוד יותר קשה. ולמחרת היום היה עלי עוד לספר בפי – וזאת היתה לי לעֹנש יותר קשה – לרעי רב־המלחים את סבת הדבר אשר עצרני אתמל מבוא אליו. ולכן שמתי לבי אל למודי ואתקדם הרבה מאד מיום אל יום, ואם אינני מרבה שגיאות עתה במכתבי – אך מידו זאת לי, ועלי להיות אסיר תודה לו גם על זאת.

ויהי היום ולי לא היה כל דבר לשַׂמח את נפש רעי, ולבבי היה מלא דאגה, כי חרפוני ויכעיסוני בבית, ואשאל את הדיג:

– מה אתה קורא, רבי? ומה אתה כותב?

– האמת אגיד לך כי עבודה כזאת היתה קשה לי, כי אינני יודע לא לקרֹא ולא לכתב.

– מה מאֻשר אתה! – קראתי בקול. – אין לך אדון, ואתה יודע הכל מבלי אשר למדת כלל מקדם.

– מבלי אשר למדתי כלל? אל תחשב כזאת, בני! ידיעותי המעטות עלו לי במחיר רב מאד, ולוּ אך ידעתָּ את המחיר אשר עלו לי, כי עתה לא חפצת ללמד לדעת כמוני.

– איך זה, רבי? הלא מעולם לא הכעיסוך, ואתה עשית תמיד את כל אשר חפצת?

– טעית, בני, – אמר אלי בקול נעים, ויבט אל פני בפנים טובים, ועל שפתיו עבר צחוק קל, – אני עשיתי תמיד את כל אשר חפצו אחרים. לי היה מורה נורא, נורא מאד, והוא למדני חנם אין כסף. את המורה ההוא יקראו בשם „נסיון“.

– ואם כן ה„נסיון“ הוא עָשׂך לאיש מלמד, רבי?

– לאיש מלמד? לא, הוא אך למדני את המעט אשר אני יודע. אתה, בני, בקראך בספרים תלמוד את הידיעות מנסיונות אחרים, ואנכי למדתי את הכל בזעת אפי, כי לרעתי אינני יודע לקרא, אך בכל זאת יש לי בית אוצר ספרים והוא לא קטן מבתי אוצר אחרים. הנה הוא פה. – הוסיף רב המלחים בהכותו בידו על מצחו.

– ומה יש בבית־העקד הזה? שאלתיו.

– מעט מכל, – ענני. – ספורי מסעות, ידיעת חרשת המעשה, חכמת הרפואה, משלים, ספורים שונים, – אתה צוחק, צעירי? אולם דע לך כי יש לפעמים אשר תמצא בספור קטן מוסר השכל ודעת יותר מאשר תמצאם בספרי חכמות רבים, והעמים השונים המציאו בחכמתם את הספורים השונים, וכגדולים כקטנים, כזקנים וכצעירים ימצאו בהם תועלת אם רב ואם מעט.

– ספר נא לי אחדים מהם, וחכמתי גם אני כמוך.

– בכל לבבי, – ענה רב המלחים, – אך דע לך כי לא חנני יוצרי בשפת חלקות לספר, ולכן אספר לך ככל אשר ספרו לי. ועתה אתה שמע נא את ספורי מסעי הראשון.

 

ב.    🔗

בהיותי בן שתים עשרה שנה לקחוני ממַּרסל עיר מולדתי למשרת באנית־סוחר אחת, אשר הלכה לסֶניגַל אשר באפריקה המערבית; האניה נשאה שמה בד, ותאמר להביא משם עפרות זהב ישן ונוצות בנות היענה. בשני השבועות הראשונים לא קרה לנו כל מקרה מְעַנְיֵן, ואינני זוכר מאומה מלבד את המכות אשר הכוני המלחים בלא מספר בשוט עבות, באמרם לחזק בזה את רוחי, לאמץ את לבבי ולהרחיב את חוג מחשבותי. בשבוע השלישי קרבה אניתנו אל חופי אנדלוזיה אשר בספרד. ובאחד הערבים השלכנו עֹגן בקרבת העיר אלמריה. הלילה בא, ומשנה ראש החבלים לקח את קשתי וינסה לשלח חצים אל הצפרים אשר לא נראו לעין, כי השמש כבר באה והחשך כסה את כל הארץ, ועל ספון האניה התהלכו עוד צידים אחרים וגם הם ירו בצפרים אשר לא נראו לעין. פתאם הורידו סירה אחת הימה וישליכוני אל תוכה, וימלאו את הסירה בחבילות ובסלים אשר הורידו מן האניה, אחרי כן פרשו את המפרשים ויפנו חרש אל מול היבשה, אנכי לא הבנתי את כל זאת, למה זה ועל מה זה חפצים הם ללכת בליל חשך ואפלה כזה. אך למשרת אין כל רשות לשאל ולחשב, עליו לעשות ככל אשר יצוֻהו, ואם לא – וידע את מכות השוט.

הסירה קרבה אל חוף שמם אחד רחוק מחוף אלמריה. והמשנה אשר הלך אתנו החל לשרק בפיו בין אצבעותיו, ויענוהו בשריקה. ופתאום שמעתי קול צעדי אנשים ורוכבי סוסים. ויריקו את הסירה ויעמיסו את החבילות ואת הסלים על הסוסים ועל החמורים ועל הפרדים אשר היו מוכנים שם. ויצו המשנה לַמלחים לחכות לו עד אור הבֹּקר ולי אמר ללכת אחריו, וירימוני ויושיבוני על אחד הפרדים בין שני סלים גדולים, ונסע ונלך, ואנכי לא ידעתי אנה יובילוני.

וכעבור שעה ראינו אור קטן ונלך הלך וקרב אליו – והנה קול קורא: מי יחיה! ויענוהו: העתיקים!

ונלך הלאה ונבא עד בית אחר. דלת הבית נפתחה, ואנחנו באנו לבית־מלון ופני יושבי המלון לא העידו על צדקת נפשם וישרת לבבם. ואבין כי הם כלם גונבי מכס, ואם כן אנחנו סוחרים בסחורה אסורה אשר תוכל להורידנו אל הבור! אך הן לא שאלו לעצתי. המשנה בא עם האנשים יושבי המלון באולם אחד ריק, ויסגרו אחריהם הדלת, ואני נשארתי עם אשה אחת זקנה אשר הכינה את סעודת הערב; ופני הזקנה נוראים מאד ולא ראיתי כמוהם לרֹעַ מימי. ותקח הזקנה את ידי ותבט ישר אל עיני, וכל עצמותי רעדו מפחד, ואחרי אשר התבוננה היטב אל פני, החלה לדבר אתי, ואנכי התפלאתי לשמע רֹן² קולה והנה הוא כרֹן קול המַּרְסֶלִים; ואחרי כן הכריכה בסחבה גדולה את גויתי מסביב ותושיבני על ידה ותתן לי תרנגלת אחת שחוטה למרֹט את נוצותיה. ועל משרת הירא את מכות השוט לעשות הכל אשר יצוֻהו. ואחל למרט את הנוצות, ולם היא ישבה ותמרוט נוצות תרנגלת שניה, ולמען חזק את רוחי היטיבה את פניה אלי ומעת לעת נראה על שפתותיה צחוק קל, ותַּראה לי את שלש שִניה הצהובות והנרקבות, שארית הפלטה אשר נשאר בפיה. ואקצץ את קרסלי הרנגלות ואת כנפיהן, ואכין את הלחם ואת הבשר. ואנכי עשיתי כל זאת לא מחפצי הטוב כי אם מיראתי את הזקנה הנוראה.

ואם כן, אמי, שמחה אַתְּ בי? – אמרתי לה כאשר גמרנו הכל.

– כן, בני, אמרה היא, – אתה נער טוב, ואני חפֵצה לשלם לך כגמולך. תן נא לי את כפך.

ותקח את כפי ותהפכה ותתבונן בכל קָויה ועורקיה כמו לוּ חפצה להגיד לי את עתידותַי.

– הרפי, אמי, – אמרתי לה בהוציאי את ידי, – אנכי אינני מאמין בכל אלה.

– שגית בני. אני הייתי אומרת לך הכל, יען כי בת אנכי לעם היודע כל; אנחנו מדברים את חית הארץ, את צפרי השמים ואת דגי הים.

– ואם כן – אמרתי בצחוק – יודעת את גם את דברי ימי התרנגלת אשר מרטתי את נוצותיה?

– לא, – אמרה הזקנה – לא שמתי לבבי לשמע את דברי ימיה; אך אם חפץ אתה אספר לך את ימי אחיה, – ואתה תראה כי סוף סוף בזמן קרב או רחוק יֵעָנשו הרשעים במקום אשר חטאו והחוטא לא ימָּלט משבט מוסר.

ואת המלים האחרונות האלה אמרה בקול נמוך כל כך, עד כי נבהלתי מאד. ואחרי כן החלה את ספורה.

 

ג.    🔗

היֹה היתה תרנגלת אחת יפה, ותחי התרנגלת בחצר אחד האכרים. וכל בני משפחתה הרבים סבבוה תמיד, כי כבד כבדוה כלם, ואחד מהם לא נועז לחטף מהגרעונים אשר על הארץ מסביבה, זולתי אפרח מכֹער אחד אשר האם אהבתהו מכלם, כי כן דרך כל האִמות לאהב את היותר מכער ולבחר בהיותר נשחת.

לָאפרוח הזה, אשר קראוהו „קוקיריקו“, חסרה עין אחת, רגל אחת וכנף אחת, ועם כל זאת התגאה מאד ויחשב בלבבו כי הוא באמת כליל היֹפי והחן, וכי אין משלו תחת כל השמים. והיה אם הדף אותו אחד מאחיו גם בלי משים, ויחרפהו קוקיריקו ויגדפהו, ויאמר כי אך מקנא הוא בו, וילחם אתו. והאם עזרה לו תמיד, ותצדיק את כל מעשיו; ואם קרקרו התרנגלות בראותן אותו, התנחם בלבבו ויאמר כי הן חפצות לכסות בקרקורן את קנאתן הגדולה בו ואת מר נפשן על אשר הוא לא יחפץ להביט אליהן.

וגאותו הלכה הלך וגדל, ויגדל לבו מאד. ויהי היום ויאמר אל אמו:

– שמעי נא, אמי הגברת, הנה קצה נפשי בארצי זאת, ואני חפץ ללכת אל רומה העיר הגדולה. אני חפץ לראות את האפפיור ואת חשמניו³.

– מה זה היה לך, בני? – קראה האם המִּסכֵּנה, – מי זה נתן במוחך שגעון נורא כזה? היה לא יהיה כדבר הזה; עוד לא קרה עד היום כי אחד ממשפחתנו המיֻחֶסת יעזב את מולדתו ללכת לנוע בארץ, הן אנחנו כבוד כל משפחת התרנגלים. אנחנו נוכל להראות לכל את מגלת יחוסנו הגדול והנכבד. איפה עוד תמצא חצר עופות כחצרנו? איפה תמצא עץ לחסות בצלו ביום סופה כעץ הרענן הזה? ולול גדול ורחב ידים כלולנו? ואשפה כאשפתנו? הן פה לא יחסר לך דבר, תולעים וגרעינים מסביב על כל מדרך כף רגל, אחים האוהבים אותך, כלבים נאמנים השומרים עליך לבל יתנפלו השועלים לטרפך. האמנם תחשב כי ברומה לא יצר לך על עזבך חיים נעימים כאלה? חשב נא בני דרכך.

קוקיריקו לא ענה דבר ויך בכנפו האחת לאות כי לא ישמע לה.

– אמי, – אמר לה אחרי רגעים אחדים, – כל זה יפה וטוב אך לזה אשר לא עזב מימיו את אשפתו הקטנה, ואנכי כבר חכמתי די לראות ולהבין, כי כל אחי נבערים המה מדעת ומכל רעיון, וכל קרובי ומידעי בוּרים גמורים הם וגסים⁴ נפלאים. גְּאוֹנוּתי וחָכְמתי תחנקנה בחור הצר הזה, ואנכי חפץ לעבר בארץ הרחבה למצא בה את גָּדי⁵.

– אולם בני, – ענתה האם האמללה, – הראית מימיך את פניך במראה? הטרם תדע כי לך תחסרנה כנף, עין ורגל? ולמצא גד בארץ הרחבה והגדולה נצרכות עיני שועל, רגלי עכביש וכנפי נשר. ואתה בני הלא לך תחסרנה כל אלה, ואם אך תצא מחצרנו – ואבדת.

– אמי, ענה קוקיריקו: הראית את פחד התרנגלת האמללה בראותה כי בן האוז אשר נבקע מהביצה אשר היא חממה יקרב אל הנחל? כן גם את, אמי; את אינך יודעת עוד אותי היטב. אנכי חפץ לגדל ולהתרומם על ידי חכמתי וגאותי. עלי להיות בין אנשים אשר ידעו את ערכי ואת חִני, ופה בין הקטנים האלה לא יכירני מקומי.

בראות האם כי כל דבריה ישובו ריקם, אמרה אל בנה:

– בני, שמע נא לעצת אמך: בלכתך רומה אל נא תבא אל כנסת פטר הקדוש: הקדושים שונאים את התרנגלים, ועוד יותר את קריאתם, והזָהר מאד את האנשים אשר יקראום טַבחים. את האנשים האלה תכיר במגבעותיהם ובפרגדיהם⁶ הלבנים. לאנשים האלה נתן הרשיון לתפשנו חיים ולכרת בסכין את ראשנו, מבלי אשר יתנו לנו גם די זמן להביע את מכאובינו; ועתה, בני, – הוסיפה האם האמללה בהרימה את רגליה, – קבל נא את ברכתי, ושומר בעלי הכנף ישמרך מכל רע.

וקוקיריקו לא הסב את פניו לראות את הדמעות אשר נראו בעיני אמו, ולא הביט בפני אביו הנעצבים אשר הרים את כרבולו אל מול הרוח ויקרא בקול אל בנו.

ויקרא קוקיריקו שלש פעמים: קוקיריקו! קוקיריקו! קוקיריקו! לאות שמחת חרותו, וילך לדרכו. וירקד על רגלו האחת, וירם גם את כנפו האחת, ויעבר בשדה ויבא עד אפיק הנחל אשר יבש כמעט כלו מחם השמש, ובתוך החול נראה עוד פלג אחד כל כך קטן עד כי שני עָלים, אשר נפלו מעץ אחד, עצרו את מימיו מלכת הלאה.

בראות הנחל את קוקיריקו אמר לו:

– ידידי, הלא תראה את רפיון כחי, כי לא אוכל לדחף את שני העלים האלה וללכת הלאה, וגם לשוב אחורנית לא אוכל, כי כשל כחי מאד, ובידך, ידידי, להשיב לי את חיי. הך במַקורך פעם אחת והסירות את העלים והלכתי לדרכי. אנכי אינני רע, ואתה אם תעשה לי עתה את הטובה הזאת והשיבותי לך כגמולך כאשר יֵרד הגשם על הארץ ומֵי השמים ישיבו לי את כחי ואת גבורתי.

– הלא תצחק לי, – ענה קוקיריקו. – האמנם תחשבני למנקה נחלים? פנה לך אל אנשים כערכך! ויקפץ ברגלו האחת מעל לֶעלים אשר עצרו את המים.

– יבא יום וזכרתנו, – לחשו המים.

וילך קוקיריקו לדרכו הלאה, ויפגש את הרוח והוא רזה וחלש.

– יקירי! התחנן הרוח: פה עלי אדמות תחת השמים ימצא האחד תמיד צרך בעזרת רעהו. אתה רואה בעיניך את אשר עשה לי היום הזה בחמו. אנכי העוקר תמיד ארזים משרשם, ומרעיש את הים ומַכה גלים, הֻכיתי עתה בידי השמש הלוהט. אנכי נרדמתי לריח השושנים היפות אשר השתעשעתי ביניהם ועתה לא אוכל לקום מהארץ, אבדתי אבדתי! ואתה אם נא תואל להקימני מעט מן הארץ בשתי מכות מקורך ולהרימני בכנפך ויכלתי אחרי כן בעזרת אחד מאחי להתרומם עד הערפל, אשר אנכי רואה על ראש ההר. ואחרי כן יכל אוכל להביא גם סופה וסערה על פני הארץ, וגם לך אכיר טובה.

– אדוני, – ענה קוקיריקו, – הוד כבודך הסב לי פעמים לא מעטות רעות גדולות, וגם בשבוע העבר ברדפך אחרי, הפיצות את נוצות זנבי ותהפהו אל מול ערפי, ותעטני כלמה לנגד כל יושבי הארץ. סבלנות מעט, ידידי הנעלה! לכל עת, וגם למתלוצצים תבא עתם, אז ישימו אל לבם לשוב מדרכם הרעה וילמדו לכבד את אלה אשר יפים ושכלם ישמרם משפתי כסילים.

וקוקוריקו פתח את פיו ויקרא: קוקיריקו! קוקיריקו! קוקיריקו! ויתהלך אט לדרכו הלאה.

ויעבר שדה אחד אשר זה עתה קצרו את תבואתו והאכרים אספו עשבים ויבערו בהן אש, ועשן עולה מן ערמת העשבים הלחים האלה. ויחל קוקיריקו לנקר שם בערמה, וירא והנה העשן התרומם וישחיר את שבלי העשבים אך יכֹל לא יכל להבעירם באש.

– ידידי! – אמרה האש אל האורח הבא, – האל הטוב שלחך הנה להציל את חיי. כשל כחי והנני הולכת למות. ואנכי אינני יודעת איפה מתהלך עתה הרוח קרובי ומיודעי, אשר ישתעשע אתי תמיד. ואתה הָבא נא לי שִׁבֳּלֵי תבן יבשים אחדים, והתלהבתי, ואתה דע לך כי לא לכפוי טובה תעשה את החסד הזה, הָשב אשיב לך באחד הימים כגמולך.

– הס ודֹם! – קרא קוקיריקו, – חכה, אנכי אשיב לך כגמולך על חוצפתך⁷, שנועזת לפנות אלי בדברים כאלה. ויעל התרנגל על ערמת העשבים הלחים וילחצם אל האדמה כל כך, עד כי נשמע אך קול אנקת האש בהכָּבותה, והעשן חדל. ואחרי כן קרא כדרכו שלש פעמים קוקיריקו! קוקיריקו! קוקיריקו! ויך בכנפו כמו לוּ הראה עתה אחת מגבורות שמשון הגבור.

וילך הלאה קפֹץ ועופף עד אשר בא לרומה, – הן כל הדרכים הולכים אל העיר הגדולה הזאת. ויהי אך בא העירה וימהר לבוא עד כנסת פטר הקדוש ולהתבונן אליה, ויעמד אל מול פני הדלת התיכונה, ובין שדרות העמודים הגבוהים והרמים נראה התרנגל כזבוב קטן, ויתרומם על אצבעו האחרונה ויקרא שלש פעמים: קוקיריקו! קוקיריקו! קוקיריקו! כמו לוּ חפץ בכונה להכעיס את הקדושים ולמרות את מצות אמו, והוא באמת שכח הכל.

ויהי הוא עוד טרם כלה לקרא את קריאתו, והנה אחד משומרי הכנסת אשר שמע את קולו נקרב אליו ויקחהו בידו וישאהו אל ביתו להכין לו ממנו מרק וצלי.

– הנה, – אמר המשרת אל רעיתו, – הנה הבאתי לך תרנגל והיה לנו לארוחת הצהרים, תני נא לי מים חיים למלגו⁸ ולהסיר ממנו את נוצותיו.

– חנינה! רחמים! – קרא קוקיריקו. – הה, מים יקרים מים מתוקנים, מים טובים, חוסו עלי ואל תמלגוני!

– ואתה, אכזר, הרחמת עלינו בבקשנו אותך להסיר את שני העלים אשר עצרו בעדנו?! – ענו המים, אשר רתחו מרב כעסם. וימלגו את התרנגל במים הרותחים וכל נוצותיו נשרו מעליו, ואחרי כן נתנוהו על השפוד.

– אש טובה, אל נא תלהטיני! – קרא קוקיריקו. – אַת הבהירה והמאירה, את אחות השמש, קרובת הספיר והיהלם, חוסי נא על אמלל כמוני היום, הגדילי את חמך, הרחיבי את להבתך, אך אותי אל נא תִצְלִי.

– ואתה, אכזר, הרחמת עלי בקראי אותך לעזרה? – ענתה האש. ומרב כעס נפצה זיקים רבים סביבה, ותרומם להבה גדולה ותשרף את התרנגל לפחם.

ויהי בראות המשרת את הצלי והנה נשחת כלו, ויקחהו ברגלו האחת וישליכהו דרך החלון החוצה, והרוח נשׂאהו אל האשפה אשר בקצה החצר.

– הוי רוח טובה! – נאנח התרנגל. – הוי רוח חרישית טובה, רוח צחה ונעימה, רוח מגינה! אסון קרני בגאוני ובשגעוני, תן נא לי לנוח פה על האשפה.

– לתת לך לנוח? – המה הרוח. – חכה מעט, ואלמדך איך מתנהגים עם אכזרים וחצופים, – ענהו הרוח, וירוממהו עד קצה ראש כפת כנסת פטר הקדוש ויקחהו בידיו הקדושות וידבקהו, במסמרות חזקים אל ראש הכפה היותר גבוהה ברומה, להראות אותו לכל הנוסעים. וכלם יראוהו מרחוק, ובנשב רוח קלה יסובב קוקיריקו לכל עברים. והוא שחור, יבש, קרֵח, שדוף רוח, ועתה לא יקראוהו עוד קוקיריקו כי אם שַׁפְשֶׁפֶת⁹. כן שלם לו ד' וכן עוד יְשַׁלם לו על אשר לא שמע לקול אמו ועל גאותו, ועוד יותר על רעת לבבו.

 

ד.    🔗

ויהי בכלות הזקנה את ספורה ותערך את השלחן למשנה שר החובלים ולידידיו, ואני עזרתי לה במלאכתה, ואַקרב אל השלחן שני בקבוקי יין, ואשוב עם הזקנה אל המִּטבח, ונאכל גם אנחנו שם.

עברו רגעים אחדים ואנחנו, אני והזקנה, יושבים ומדברים בנחת ובנעימות, פתאם ומחדר האֹכל בא לאזני קול מהומה, קללות וחרפות וגדופים, וכרגע פרץ אל המטבח המשנה, ובידו הגרזן אשר נשא תמיד אתו בחגרתו, ויזהיר את רעיו אשר הלכו אחריו יאחזו בידיהם סכינים, לבל יקרבו אליו. ואָבין כי הם רָבים על דבר חשבון הכסף, כי אחד מהם אחז בידו שק מלא שקלים ולא חפץ להריקו. הכסף והיין הרעישום ויהמום, עד כי לא הבינו איש את אחיו.

והמריבים באו המטבחה אל הזקנה למען תַּשלים היא ביניהם. כלם שמעו לקולה, כי חשב חשבוה למכשפה; אמנם כלם שנאוה, אך גם יראו את פניה מאד. הזקנה שמעה את הקולות ואת המריבות, ואחרי כן ספרה על אצבעותיה את החבילות ואת השקים ואת הכסף, ותתן צדק למריבי המשנה.

מרשעת! – קרא המשנה, – את תשלמי לי בדמיך בעד כל חֶבֶר הגנבים האלה! וירם את גרזנו.

ואנכי מהרתי אליו להטות את זרֹעו הצדה, ויכני בַּגרזן ויכרת את אגודל ימיני. הנה הלֶּקח הראשון אשר נתן לי הנסיון להזָּהר מהשכורים.

והמשנה קצף מאד על אשר לא נצח הפעם את מתנגדיו, ויבעט בי ברגלו וישליכני ארצה, ויתנפל עוד פעם על הזקנה. פתאום צעק צעקה נוראה ויתן את ידיו על בטנו ויוציא סכין גדול מגאל בדם ויצעק: הנני מת! ויפֹּל ארצה. וכל המחזה הנורא הזה לא ארך יותר מהעת אשר לקחתי לי לספר לך את זאת.

ומסביב לַמת השלך הס לרגע קטן. אחרי כן החלה המהומה עוד פעם, ויריבו ויצעקו ביניהם, אך הפעם דברו בשפה אשר לא הבנתיה, בשפת הביהמים, ואחד הגנבים הראה את שק הכסף, והשני אחזני בערפי ויטלטלני טלטלה חזקה, כמו לוּ חפץ לנער את נפשי ממני, והשלשי אחזני בידי וימשכני אליו. והזקנה הלכה מאחד אל השני ותצעק בקול חזק, ותשׂם את ידיה על ראשה, ואחרי כן לקחה את ידי ותרא והנה היא מגאלה בדם. אז החלותי להבין, כי אחדים מהגנבים חפצו להשתמש במקרה הזה ולקחת את כל הסחורה, אשר הבאנו, חנם אין כסף. והנה כמעט בנפשי שלמתי את עון חטאי, אשר נמצאתי שלא ברצוני בחברת אנשים רעים כאלה.

הנה עוד לֶקח אחד אשר עלה אמנם לי ביֹקר גדול, אולם הביא לי גם תועלת רבה.

אך להצלחתי עמדה הזקנה לימיני הפעם, ואחד הנוכלים, אשר פניו היו נוראים יותר מפני כל חברת השודדים, הצילני מידם ויקחני אליו, ויקח את הגרזן אשר הוציא מיד המשנה המומת, ויקרא בקול: הנער הזה הציל את אמי, ומי אשר יעיז לנגע בו אמיתהו כרגע בגרזן הזה!

אך במליצה רכה, נעימה ויפה כזאת הצילני. כעבור רבע שעה נתנו לפצעי אֲבָקָה ויין שרף ויושיבוני על פרדה אחת על סל אחד אשר היה בו כיס מלא שקלים, ואצלי שק אחד גדול ומלא שהיה תלוי מזה ומזה לפרדה, והביהמי מצילי הלך אתי ללוותני ובידו קשת וחצים. ויהי כי באנו עד חוף הים ויקרא מְלַוֵּנִי אל רב המלחים אשר היה על הסירה, וישיחו וידברו ביניהם זמן רב; ואחרי כן חבקני ויתן לי מלא הכף כסף ויאמר: הרומים¹⁰ משלמים טובה תחת טובה ורעה תחת רעה, ואם אך חפץ חיים אתה ואינך מבקש את המות, אל תדבר דבר מכל אשר ראית הלילה.

ואבוא אחרי כן אל הסירה עם רב המלחים, אשר צוה להשליך את השק המלא בפנה. ויהי כבואנו אל האניה וישלחני לישן, ועיפות נפש גברה על רגשותי, ואישן, ובצהרים הקיצותי ואירא מאד פן יכוני על אשר אחרתי לקום, אך שמעתי כי עוד לא הרימו את העגן ואסון נורא אשר קרה פתאום את האניה הסב בדבר. כי המשנה מת פתאום בלילה מרב שכרותו, ובבקר השליכוהו הימה בשק אחד אשר קשרו אליו אבן גדולה. ומותו לא העציב אף את אחד מיושבי האניה, כי הוא היה איש רע מאד, וירימו המפרשים ונלך עד מַלַּגָּה וּגִבְּרַלְטַר.

 

ה.    🔗

ונבוא עד סן־לואיז אשר בסניגל, ואנכי, לתמהוני הגדול, מצאתי חן בעיני רב המלחים, ויעמידני לשרת לפניו ויקחני אל ביתו.

ובכל עת שבתי בארץ החדשה הזאת לא עזבתי דבר אשר יכל להשכילני. הכושים אשר סבבוני מכל עברים דברו שפה אשר אחד מאתנו לא נתן גבו ללמדה – „הם פראים“! אמר תמיד רב המלחים, ובזה הביע את כל מחשבותיו ומשפטו עליהם ועל שפתם.

ואנכי בסבבי בעיר מצאתי לי בין הכושים חברים טובים ונאמנים. בתנועות ובאותות שונים מלאנו תמיד בינינו את שיחותינו. וכה הרביתי לדבר עמם עד כי למדתי את שפתם כמו לוּ נולדתי ביניהם.

המשל הקדמוני אומר, כי האיש ההולך למסעיו מבלי אשר ידע מקדם את שפת הארץ אשר הוא הולך שמה, הולך הוא אל בית הספר. והמשל דובר אמת תמיד.

אני ראיתי ונוכחתי כי הכושים אינם נופלים מאתנו לא בשכלם ולא בטוב לבם.

בין מכירי היה חַיט אחד אשר אהב לדבר הרבה ואשר השתדל תמיד להראות לי כי הכושים חכמים מן הלבנים.

– הידעת איך לקחתי לי אשה? – אמר לי פעם אחת.

– לא, עניתיו: ידעתי כי יש לך אשה אשת חיל, אך איך בחרת בה לא ספרת לי.

– היא בחרה בי ולא אני בה, ענני: שמע את ספורי, הוא יעַנינך בלא כל ספק, וראית ונוכחת מה רבה חכמת נשינו ושכלן.

 

ו.    🔗

היה היה בעירנו חַיט אחד, ולו היתה בת אחת יפה מאד, ותבא עִתה להנָּשא. וכל הצעירים אשר בעירנו חפצו בה בגלל יפיה. ויהי היום ויבאו מתחרים (את האחד מהם יודע אתה, כי הוא לפניך) אל היפהפיה ויאמרו לה:

– למענך באנו היום הנה.

– מה חפצכם ממני? – שאלה בצחוק.

– אנחנו אוהבים אותך, – ענו שני הצעירים, – וכל אחד מאתנו חפץ לקחתך לו.

והנערה היתה בת מחֻנכה, ותקרא לאביה וישמע גם הוא את דברי שני הצעירים, ויאמר להם:

– אחרתם לבוא היום, שובו ותבואו מחר וידעתם מי מכם יקח את בתי.

למחר בבקר באו שני הצעירים.

– הנה באנו, – אמרו אל החיט, – זכר נא את אשר הבטחתנו אתמול.

– חכו מעט, – ענה הוא להם, – אנכי אלך אל השוק לקנות בד, ובהביאי אותו הביתה תדעו את אשר אני חפץ מכם.

ויהי בשוב החיט מן השוק ויקרא לבתו ותבוא לפניו, ויאמר אל הצעירים:

– בני אתם גם שניכם, ולי אך בת אחת, ולמי מכם אתננה? ואת פני מי אשיב? הנה הבד הזה, אגזר ממנו שני בגדים שוים וכל אחד מכם יתפר אחד, והיה מי אשר ימהר לגמר מלאכתו והיתה בתי לו לאשה.

ויקח כל אחד משני המתחרים את המלאכה הנתונה לו ויכין את עצמו לתפור לעיני החיט הנכבד אבי הנערה היפה.

ויאמר האב אל בתו: הנה לך חוטים ונתת לשני הפועלים.

הבת שמעה לקול אביה ותקח את החוטים ותשב על יד הצעירים.

והבת היתה ענוה ובַישָׁנית, והאב לא ידע כי הבת אוהבת כבר בלבבה את אחד הצעירים, וגם הצעירים לא ידעו זאת. החיט יצא, והבת הכינה את החוטים, והצעירים לקחו את מחטיהם ויחלו לתפור. ותתן הנערה חוט קצר לאהובה וחוט ארוך לשני. ויעבדו שניהם במהירות נפלאה.

ויהי אחרי עבור שעות אחדות, והנה הצעיר אשר הנערה נתנה לו חוטים קצרים גמר את הבגד, והשני לא עשה עוד אף החצי, ויבא החיט, וימהר המנצח ויגש לו את הבגד התפור, ופני המתחַרה השני אדמו מבשת ומצער.

– בני, אמר האב: הלא תדעו כי לא חפצתי להשיב את פניכם ריקם, ולכן לקחתי הבד ואתן החצי לאחד והחצי לשני ואֹמר, כי האיש אשר ימהר לגמור מלאכתו יהיה חתני, ההבנתם?

– אבינו, ענו הצעירים: הבנו את דבריך ואנחנו מקבלים את גזר דינך וככל אשר עשית טוב הוא.

והחיט חשב בלבבו: הן האיש אשר ימהר לגמר את מלאכתו הוא יותר חרוץ, ומובן כי הוא יכלכל יותר טוב את ביתו. והוא לא הבין כי בתו תעשה חוטים קצרים לאהובה וחוטים ארוכים לזה אשר תמאן בו. וכה גברו הבת ושכלה על חכמת האב והנערה היפה בחרה בעצמה איש לה.

– ואתה טרם ספרך את ספורי זה – הוסיף החיט – לפני נשי אירופה, תשאל נא אותן, מה היו עושות לוּ היו הן במקום הכושית, וראית כי גם היותר חכמה מהן היתה במבוכה גדולה. בעת אשר החיט ספר לי את דבר חתנתו באה אשתו ותשב לעבודה מבלי דבר דָּבָר, כמו לו לא נגע הספור הזה בה.

– בנות ארצכם אינן פתיות, אמרתי לו בצחוק: כנראה, יש להן יותר שכל מאשר לבעליהן.

– באשר קבלנו חנוך טוב מאמותינו, ענתה היא: את כלנו חנכו וגדלו בספור החלד והחלדה.

– ספרי נא לי את הספור הזה. אספרהו באירופה למען תדענה אותו גם נשינו והשכילו גם הן.

– בחפץ לב, ענתה הכושית: הנה אספרהו לך.

 

ז.    🔗

החלדה המליטה בן, ותקרא את אישה ותאמר לו:

– בקש לי חתּולים כאשר אהבתי והבא נא לי.

האיש שמע את דברי אשתו ויאמר לה:

– איזו חתולים אוהבת את, גברתי?

ותען החלדה ותאמר: אני חפצה בחתולי עור הפיל¹¹.

החלד המִּסכן נבהל לשמע את חפצה זה, וישאל את רעיתו היקרה אם לא השתגעה, ולא ענתה אותו דבר, ותשלך את הילד בזרעותיו ותלך כרגע. ותמצא את התולעת ותאמר לה:

– ידידתי, אדמתי מלאה דשא, עזרי נא לי לעקרהו.

ותחל התולעת לזחול על הארץ, והחלדה הלכה בין כה אל התרנגלת ותאמר לה:

– ידידתי, אדמתי מלאה תולעים ונחוצה לנו עזרתך.

התרנגלת מהרה כרגע ותאכל את התולעת ותחל לחפר באדמה.

ותלך החלדה ותמצא את השועל.

– ידידי, ישנן תרנגלות רבות על אדמתי, עבר נא בשדה מעט עד אשר אשוב.

וכרגע אכל השועל את התרנגלת.

ובעת אשר טרף השועל את התרנגלת, הלכה החלדה אל הכלב ותאמר לו:

– אדון נכבד! הנתן תתן לשועל למשל בכל הנחלה הזאת?!

ויעבר הארי, ותקרב אליו החלדה ותשתחוה ותאמר:

– אדוני ומלכי, אל נא תקרב אל השדה הזה, כי הכלב ימשל בו.

וכעס הארי מאד ובקנאתו כי עזה התנפל על הכלב וישסעהו.

ויעבר הפיל, ותשאל החלדה ממנו כי יצילה הוא ברחמיו הרבים מידי הארי. והפיל לא ידע את ערמת החלדה וילך אחריה להושיע לה.

ויפל אל הבור, אשר עשתה היא מקדם ותכסהו בֶּעלים. וימת הפיל בנפלו אל הבור, והארי מיראתו את הפיל ברח היערה.

החלדה לקחה את עור הפיל ותביאהו אל אישה ותאמר לו:

– אני בקשתי ממך עור פיל, והנה בעזרת האל הטוב השגתי את חפצי והנה הבאתי. והחלד לא ידע כי אשתו היא חכמה יותר מכל חית הארץ. את עתה הבין את זאת, ולכן אומרים אנחנו עתה: „הוא חכם כחלדה“.

 

ח.    🔗

ולא רק את ספורי הכושים למדתי שם, כי אם גם את דרך מסחרם, מחשבותיהם, מנהגיהם, מוסרם, משליהם וחכמתם, וכל אלה הביאו לי תועלת רבה.

והאנשים כמוני, אשר לא ידעו לא לקרוא ולא לכתוב, יחרתו בזכרונות בניהם דברים שונים על ידי חידות.

ואם כן, אמר אלי רב החובלים, בהכותו בידו על מצחו לאות רעות וידידות, מצא נא את חידתי זאת:

– מי הוא האוהב אותי ואני אוהבו ועושה את כל אשר אני חפץ?

– כלבך, – עניתיו, – כי בדברך הבטת בכלבך.

– טוב, מלחי! אמר לי רב המלחים: הלאה.

– מי הוא אשר אתה אוהבהו מעט והוא אוהבך הרבה ועושה תמיד את כל אשר אתה חפץ.

ולא מצאתי את החידה.

– כי שמת לבך אך אל הכלב; הלא היא אמך, אמר רב המלחים: אתה אינך מאמין כי היא עושָׂה את כל אשר תחפוץ אתה, והנסיון מלמדך כי כל מעשיה אך למענך.

– הגד נא לי, מי הוא אשר אביך אוהב הרבה ואוהב את אביך הרבה ומכריחו לעשות ככל אשר ימצא חן בעיניו.

– אינם עושים לאב דברים אשר ימאן הוא בהם, רב חובלי, גם אמי אומרת כזאת

יום יום. אך אחותי הרעה תצחק בכל פעם אשר תשמע את הדברים האלה מפי אמי.

– זאת היא כי אחותך מצאה את החידה, ענני רב המלחים.

– אשאלך עוד חידה: מי הוא זה אשר אם יאהבוהו או אם לא יאהבוהו, אשר אם יאהב או אם לא יאהב, יכריח תמיד לעשות את כל אשר ימצא חן בעיניו?

– לא אדע, רב חובלי.

– ואם כן, אמר אלי בקול שמח, תשאל הלילה את החידה מאביך.

– אעשה כמצותך, אדוני. אספר בעת האכילה את אשר למדתי היום.

ספורי הכושים מצאו חן בעיני אמי. וגם החידות מצאו חן בעיניה, אך בספרי את החידה האחרונה נתן אבי את קולו בצחוק:

– לא קשה להבין, בני, הנה אֹמר לך.

ואבי הביט בפני אמי, ולא אדע עד עתה מה ראה בעיניה, אך כמו נאלם כרגע ולא דבר דבר.

– אמר נא לי, אבי, אני חפץ לדעת הדבר.

– אם לא תחדל מדבר, – אמרה אמי אלי, – אשלחך הגנה טרם עוד תאכל את הלפת

– הה! אמר אבי.

הֶ„הָה“ הזה נתן לי אמץ לב ותשוקה, וָאַך בשלחן, ואֹמר: ספר נא, אבי, אני חפץ לדעת.

אמי חפצה לקום ממקומה, אך אבי עצר בעדה. ואנכי רצתי מהר הגנה ועיני מלאות דמעה, וכן לא ידעתי את החידה האחרונה.

אם ישנם חכמים וימצאוה – טוב, ואם לא – ילכו נא אל סיניגל, אולי תפתר להם אשת החיט את החידה אשר אמי לא חפצה להגיד לי.

 

ט.    🔗

ידיעתי את לשון הכושים עשתני למליץ¹² ולאיש הבינים¹³. ורב המלחים בראותו את אמץ לבבי ואת שקידתי וקנאתי למלאכתי, ובדעתו את אמן רוחי, נתן בידי את כל הליכות עניני מסחרו. וכל הסחורה אשר הבאנו נמכרה עד מהרה במחיר טוב, ונשוב למרסיל, ויתנו לי בעלי האניה מתנת כסף נדיבה נוסף על משכרתי אשר אמרו לי, וכן יצא שמי ושמעי למהיר וחרוץ. ואחרי נסענו מסעות אחדים בים התיכון שלחוני אל ארץ הקדם בתור משגיח על אניה אחת מלאה כל טוב. ואנכי אז כבן עשרים שנה.

מה טוב היה אז לי! בכל חוף אשר עמדה אניתנו התרועעתי את מלחי הארץ ההיא, וכה הכרתי את היונים, הרוסים, האיטלקים והאנגלים ולמדתי לדבר מעט בשפתם. האניה הלכה לקנות בָּר בחופי הים השחור, ונבוא עד הדונאי, ואנכי נמצאתי לראש האניה תמיד, לדבר את האנשים השונים אשר באנו בדברים עמהם.

אדוני האניה שמחו בי מאד, ועדי בשמים כי גם אנכי עשיתי לטובת שולחַי ככל אשר יכלתי, ובבואי לסטַמבול מכרנו את סחורתנו בכסף מלא, ונלך הלאה לגַלַטץ, וכיסנו מלא שקלי כסף ושטרות כסף.

ועל אניתנו היו נוסעים מעמים שונים, אשר דברו בלשונות שונות, וביניהם היה אחד מדלמה אשר באוסטריה, השב אל ארצו דרך הדונאי. והאיש הזה ישב תמיד לבדו בפנה, ויאחז בידו כנור גדול בעל מיתר אחד – הסֵּרבים קוראים לכנור כזה גוֹלזה – ובנהגו בקשת על המיתר האחד השמיע הכנור בקול נעצב ונעים מאד את שירת ארץ המנַגן. הנה אחת משירותיו אשר היה משורר ומנגן בכל ערב לאור הירח והכוכבים.

שִׁירַת הַשָֹּׂכִִיר¹⁴.

שָּׂכִיר צָעִיר הִנֵּנִי; תָּמִיד, תָּמִיד אֶדֹּדֶה

הוֹרַי, אַחַי עָזַבְתִּי, – עַמִּי, אַרְצִי אֶעֱבֹדָה.

בְּהִפָּרְדִי מֵאָבִי הֵאִיר לִי בַּמָרוֹם הַיָרֵחַ;

וּבְהָאִיר לִי הַיָּרֵחַ אָזִין שָׁם – אָבִי יֵאָנֵחַ.

בְּהִפָּרְדִִי מֵאִמִּי אֲהוּבָה לִהֵט בַּשָּׁמַיִם הֶחָרֶס,

וּבְלַהֵט בַּמְרוֹמִים אֵשׁ הֶחָרֶס אֶרְאה דִמְעַת אִמִּי נִגָּרֵת.

בְּהִפָּרְדִי מֵאַחַי לִי יָקָרוּ, נוֹצְצוּ כֹּכָבִים בָּרָקִיעַ,

וּלְמַרְאֶה כֹכְבֵי נֹגַה מִמַּעַל בִּכְיָם בְּאָזְנַי יָרִיעַ.

בְּהִפָּרְדִי מֵאַחְיוֹתַי לִי נָעַמוּ, אַזַי הַחֲבֶצֶלֶת פָּרָחָה,

וּלְמַרְאֶה הוֹד גְּבִיעֵי הַחֲבַצֶלֶת אָזִינָה קוֹל בְּכִי וַאֲנָחָה.

וּבְנַשְׁקִי שִׂפְתֵי חֵן אֲהוּבָתִי גְבִיעֵי וְרַד הַגָּן הִתְאַדָּמוּ

וּלְמַרְאֶה הוֹד הַוְּרַד בְּאָזְנַי בִּכְיָהּ, אַנְחוֹתֶיהָ יִרְעָמוּ

וּלְיַבֵּשׁ דִּמְעוֹת יוֹנִים עֵינֶיהָ וּלְהָקִים לִדְמָמָה אַנְחוֹתֶיהָ

אֲמַהֲרָה כַּחֵץ מִנִּי קֶשֶׁת, אֲמַהֲרָה אָעוּפָה אֵלֶיהָ.

שָׂכִיר צָעִיר הִנֵּנִי; תָּמִיד, תָּמִיד אֶדֹּדָה,

הוֹרַי, אַחַי עָזַבְתִּי, – עַמִּי, אַרְצִי אֶעֱבֹדָה.

שָׂכִיר צָעִיר הִנֵנִי; תָּמִיד, תָּמִיד אֶדֹּדָה.

הוֹרַי, אַחַי עָזַבְתִּי, – עַמִּי, אַרְצִי אֶעֱבֹדָה.

והים השחור לא ידע מנוחה. אנכי עברתי פעמַים את שני האוקיַנים הגדולים, ויודע אנכי כבר היטב את סופותיהם וסערותיהם, ואינני ירא עוד את גליהם הגדולים המניעים את האניה, אולם את הגלים הקטנים העגולים אשר יעלו על הים הסוער הזה ירא אנכי מאד, כי הם יַלאו את האניה עד אשר ישליכוה אל תהום רבה. שני ימים ושני לילות לא יכל איש מאתנו להחזק מעמד על הספינה. מלבד הדלמתי, הוא קשר גויתו בחבל אל אחד הספסלים וינגן בלי הרף את שירת ארצו.

– אדוני, אמרתי לו בנוח האניה מעט, אחרי אשר עמד הים מזעפו: אנכי רואה כי אמיץ לב הנך באמת ואינך ירא גם את סופת הים.

– לא לאדם דרכו ולא לאיש הכין את צעדו. מי הוא האיש אשר ידע להשמר מרעה ומאסון? – ענני בנגנו על כנורו, – האיש החכם ישלך על ה' יהבו.

– כמושלמני תדבר דבריך, כי לבן דת אחרת אין כל כך בטחון.

–ולמה זה לא נשליך כלנו את יהבנו על ה‘? ענני: אם אך אנשים ישרים הננו, אז יאריך ה’ ימינו וישמרנו גם באחרית ים, כי כל הדברים האלה מסר אלהי השמים לכח אחד על הארץ אשר יקראוהו “גד”¹⁵.

– האמנם הנך מאמין כי יש מזל בעולם?

– ולמה לא אאמין? ענני בקר רוחו: ואם אתה אינך מאמין, שמע את ספורי ונוכחת גם אתה כי יש מזל בארץ, וגבורי ספורי חיים עוד כיום הזה, והם קרובי ומיודעי, ואם תחפוץ אראם לך בשובנו בדרך הזאת.

ויחל את ספורו.

 

י.    🔗

היֹה היו שני אחים, ויירשו שניהם מאביהם נחלה אחת גדולה מאד. אחד האחים עבד כל היום את שדהו, והשני לא עשה דבר מלבד אשר אכל ואשר שתה. ותבואת השדה עלתה תמיד טוב ויפה. ויהי להם צאן ובקר ועזים. ויאמר האח הגדול, אשר עבד תמיד, אל לבו: למה זה לי לעבד גם בעד העצל הזה? טוב לנו להפָּרד, אני אעבד לי בחלקי, והוא יעשה ככל הטוב בעיניו. ויאמר לאחיו:

– אחי, לא נכון הוא כי אעבד אני כל היום ואתה לא תעזר לי בעבודתי. נפרד נא.

ויאמר לו השני:

– אחי, אל נא תעשה כזאת. הלא טוב שבת אחים יחדו! הכל בידיך, שלי שלך ושלך שלי, ואתה יודע כי אני תמיד שמח במלאכתך וככל אשר תעשה טוב בעיני.

אך הגדול מאן לשמע לדברי אחיו הצעיר, ויאמר לו:

– אחת דברתי ולא אשנה, ואתה עשה בחלקך כטוב בעיניך.

האחזה נחלקה, והעצל לקח לו שומר לבקריו, רועה לצאנו ולעזיו, ויאמר להם: אני נותן בידכם את כל אלה ואנכי בוטח בכם וה' ישמרכם. וישב לחיות בביתו בלי כל דאגה כמקדם. ויעבד הגדול את חלקו בעמל רב וישמר בעצמו את עדרו וישם את לבו אל כל רכושו ובכל זאת לא הצליח, ומיום ליום הלך הלֹך ודל עד כי לא נשאר לו דבר, וילך כמעט ערם ויחף. אז אמר בלבבו:

– אלך נא אל אחי וראיתי מה אתו. ויהי בדרך ויבא עד בקעה אחת ושם עדר צאן, ויגש אל העדר והנה אין לו רועה, ולא רחוק מהעדר ישבה נערה צעירה אחת יפה.

ויאמר לה: שלום! ותענהו: שלום! וישאל אותה למי הצאן האלה, ותען הצעירה ותאמר:

– לאשר אני לו גם הצאן האלה לו.

– ומי את? – שאָלה שנית.

– אני “מזל” אחיך, ענתה היפה.

– אז מלא לבבו קנאה וכעס ויצעק:

– ואיה מזלי אני?

ותען הנערה לו:

– הה! רחוק הוא ממך הרבה מאד.

– האוכל למצא אותו? שאלה.

– יכל תוכל, אם אך תבקשהו.

ויהי בשמעו את הדברים האלה ובראותו את צאן אחיו כי יפות ובריאות הן, לא חפץ עוד ללכת לראות את יתר עדריו, וילך ישר אל אחיו.

בראות האח הצעיר את אחיו העני, נכמרו רחמיו עליו, ועיניו מלאו דמעות, ויתן לו נעלים ללבש וכסף מעט נתן לו.

ואחרי שבתו בבית אחיו שלשה ימים, הלך לשוב אל ביתו. ויקח השק על שכמו, וישם בו לחם יבש וילך לו לבקש את מזלו. ויבא אל יער אחד גדול מאד, וימצא שם אשה זקנה אשר ישנה תחת אחד השיחים, ויחל לחפר במקלו באדמה למען עורר את הזקנה, ויכה במקל על שכמה. הזקנה התנועעה בכבדות ותפתח את עיניה הרכות ותאמר לו:

– תן תודה לאל כי נרדמתי ואישן עד עתה, לולא זאת כי עתה לא נשארו לך גם נעליך אלה.

ויאמר לה: מי את, ואיך היית לוקחת ממני גם את נעלי?

ותאמר הזקנה: אני מזלך.

ויהי בשמעו את הדברים האלה הכה בידיו על לבו, ויקרא:

– איך?! אַת מזלי? מי זה נתן אותך לי?

ותען הזקנה:

גד!

– מי הוא זה גד? – שאָלה האיש.

– לך בקשהו, ענתה לו, ותשכב ותרדם עוד פעם.

וילך העני לבקש את גד, וילך עד אשר בא אל עיר אחת. וישאל שם את אחד היושבים לאמר:

– הגד נא לי אולי תדע אתה על דבר גד?

ויאמר לו האיש:

– עלה ישר על ההר הזה, שם תמצא את היכלו, ואם תקרב אל גד, אל תעיז לדבר אליו, ועשה תעשה ככל אשר יעשה הוא, עד אם ישאלך הוא ואז תענהו ככל אשר תחפץ.

האורח השיב תודה לאיש וילך לו ההרה ויבוא אל היכל גד וירא שם דברים יפים ונפלאים עד למאד, הכל כיד המלך, והמון שפחות ומשרתים הלכו הנה והנה מבלי עשות דבר, וגד יושב אצל שלחן ערוך ואוכל. וישב גם האורח אל השלחן לאכל אתו. ואחרי האכילה שכב גד, וישכב גם האורח. כחצות הלילה נשמע קול מהומה בגן וקול קורא:

– גד, גד! היום נולדו הנפשות אלה ואלה, תן נא להן את אשר תתן.

ויקם גד ממקומו; ויפתח ארגז זהב וישלך בבית מלא כפו מטבעות נוצצות ויאמר:

– כן הנני היום, וכן תהיינה אתן כל ימיכן.

כעלות השחר נהרס ההיכל ובמקומו קם בית פשוט, אך גם בו לא היה חסר דבר. ולפנות ערב ישב גד לאכל, וגם האורח ישב אצלו, ולא דברו דבר, ואחרי האכילה הלכו שניהם לשכב. בחצות הלילה קמה שנית מהומה גדולה וקול קורא:

– גד, גד! נפשות אלה ואלה ראו היום את אור השמש, תן נא להן את אשר תתן.

ויקם גד ויפתח ארגז מלא שקלי כסף. וישלך מלא הכף שקלי כסף, ושם נמצאו גם איזו שקלי זהב, ויאמר:

– כן הנני היום וכן תהיינה כל ימיכן!

וכעלות השחר נהרס גם הבית הזה ובמקומו קם בית אחד קטן ממנו. כן היה לילה בלילה עד כי לאחרונה קם אהל קטן. גד לקח מעדר ויחל לחפור באדמה; ויעש גם האורח כמוהו, וכל היום עמדו ויחפרו את האדמה. ולעת ערב לקח גד מעט לחם יבש ויתן החצי לרעהו ויאכלו שניהם, ואחרי האכילה שכבו.

בחצות הלילה נשמע עוד פעם קול מהומה וקול קורא:

– גד, גד: נפשות אלה ואלה באו היום לעולם, תן נא להן את אשר תתן.

ויקם גד ויפתח ארגז ויחל להשליך ממנו אבנים קטנות, ובין האבנים נמצאו גם איזו שקלים קטנים, ויאמר:

– כן הנני היום וכן תהיינה כל ימי חייכן.

בבקר – והנה במקום האהל קם עוד פעם ההיכל הגדול כבפעם הראשונה. אז דבר גד בפעם הראשונה את אורחו ויאמר לו:

– למה זה באת הנה?

ויספר לו העני את אסונו הגדול וכי בא אליו לשאל ממנו: מדוע נתן לו מזל רע כזה.

– הראית כי בלילה אחד השלכתי שקלי כסף וזהב נוצצים עד למאד, ובלילה אחר השלכתי אבנים? ככל אשר הנני בליל הולדת האיש כן יהיה הוא כל ימי חייו. אתה נולדת בליל עניי, ולכן הנך עני כל ימי חייך; ואחיך ראה את אור התבל בליל אשרי, ולכן יהיה גם הוא מאֻשר כל ימי חייו. אך יען כי עמלת הרבה עד כי מצאת אותי, הנני ואמר לך במה תוכל לעזר לנפשך. לאחיך בת ושמה “מליצה” והיא מאֻשרה כאביה, והיה בשובך לארצך תקח אותה לך לאשה והצלחת ועשרת, אך אל תשכח להגיד תמיד כי כל אשר לך – לאשתך הוא.

האורח השיב תודה לגד וילך לו. ויבא אל ארצו, וילך אל אחיו ויאמר לו:

– אחי, תן נא לי את מליצה בתך לאשה, הלא תראה כי בלעדה אני גלמוד בחיים.

ויען אחיו ויאמר:

– דבריך מצאו חן בעיני ומליצה בתי לך היא.

ויהי היום ויצא השדה לראות את תבואותיו אשר נעשו יפה בשנה ההיא עד למאד.

והנה נוסע עובר בדרך, וישאלהו העובר:

– למי החטים האלה?

והוא לא חשב דבר ויענהו:

– לי הנה.

הוא אך כלה לדבר, והנה בערה אש בקמה ותאכל כמעט את כל שדהו, וימהר לרוץ אחרי הנוסע וידבקהו ויאמר לו: חכה נא אחי, החטה לא לי היא כי אם למליצה בת אחי. ותכבה האש עד מהרה.

– אדוני הדלמתי, אמרתי לאיש המספר את ספורו: ספורך יפה מאד, אם כי לטורקים הוא. בארצי יש לנו רעיונות אחרים. אנחנו אין אנו בוטחים במזל, אנחנו בוטחים ונשענים על עצמנו, על שכלנו אנחנו נשענים יותר מאשר על ידינו, על חכמתנו – יותר מאשר על עצמנו, ובארץ מולדתי ישלמו הרבה בעד עצה טובה ומחֻכמה.

– וכן גם אצלנו, – ענה הדלמתי, – שמע נא את אשר קרה בשנה העברה לאחד ממכרי.

 

יא.    🔗

לא רחוק מעיר מושבי היֹה היה כפרי אחד אשר שלח במסחר ידו. ויהי היום ויסע העירה ויקח אתו כל כספו לקנות סחורה. בדרך פגש באיש אחד וישאלהו איזו דרך מוליכה העירה.

– אם נתן תתן לי מאה שקלי כסף אֹמר לך– אמר לו האיש הזר – ולא פחות, כי עצתי היותר קטנה עולה מאה שקלי כסף.

שד משחת! – חשב הכפרי בהביטו בפני האיש הזר אשר מראהו כמראה השועל. – איזו עצה תוכל לעלות מאה שקלי כסף? בודאי היא עצה טובה מאד, כי עצות נותנים כל האנשים חנם אין כסף וגם בטרם ישאלום לתת עצה. – ואם כן דַּבר, אמר אל האיש, והנה לך מאה שקלי הכסף.

– שמע נא, אמר האיש הזר: הדרך המוליכה ישר היא – דרך היום, והדרך המוליכה הצדה – היא דרך מחר. יש לי עוד עצה אחת לתת לך, אך גם בעדה תשלם לי מאה שקלי כסף.

האיש חשב מעט ואחרי כן אמר ללבבו:

– אם שלמתי בעד העצה הראשונה, אשלם גם בעד השניה.

ויתן לאיש עוד מאה שקלי כסף.

– שמע נא, אמר לו האיש הזר שנית: אם תלך בדרך ובאת אל בית מרזח אחד, וראית –אם בעל המלון זקן ויֵינו חדש ומהרת ללכת מביתו, אם אך לא חפצת כי יקרך אסון שם. ואם תתן לי עוד מאה שקלי כסף ואמרתי לך עוד דבר.

האיש חשב עוד מעט, ויאמר: אם קנית שתים, אשלם גם בעד השלישית. ויתן את מאת השקלים האחרונים.

– שמע נא, אמר לו האיש הזר: אם יחרה אפך מאד – ועזבת את חצי כעסך למחרתו, ואל תכלה את כל כעסך ביום אחד ובפעם אחת.

וישב האיש לביתו ובידו אין דבר.

– מה קנית הפעם בעיר? – שאָלתהו אשתו.

– לא קניתי דבר, כי אם שלש עצות אשר כל אחת עלתה לי מאה שקלי כסף.

– טוב עשית, פזרת את כל כספך לרוח! מה זה היה לך?

– אשתי היקרה, אמר אליה: לא אדאג לכספי, שמעי נא את העצות אשר קניתי.

ויספר לה את אשר אמרו לו, ותכעס אשתו מאד ותאמר לו, כי אך משגע הוא וכי הוא מאבד את ביתו ומהרס את כל משפחתו.

ויהי היום ויעמד סוחר אחד לפני בית הכפרי עם שתי עגלות מלאות סחורה, כי רעהו עזבהו בדרך, ויחפץ לתת לו חמשים שקלים כי יעמס עגלה אחת ויביאהו העירה.

– אני חושבת, כי לא תשיב את פני הסוחר והרוַחת דבר מה, אמרה לו האשה: הלא כיסך ריק וכסף נצרך לנו.

וילכו בדרך. הסוחר נהג בעגלה הראשונה והכפרי נוסע מאחריו. והימים ימי סגריר והגשמים שוטפים על הארץ, והדרך רעה מאד, ובכבדות רבה משכו הסוסים את העגלות. ויבואו אל אֵם הדרך, וישאל הסוחר את הכפרי איזו דרך ללכת.

– דרך מחר – אמר הכפרי – יותר ארוכה, אך גם יותר בטוחה, – ולא שמע הסוחר לעצת הכפרי וילך בדרך היום.

ויפרדו שניהם איש מעל אחיו, והכפרי בחר בדרך היותר ארוכה, ובכל זאת בא אל המלון בשלום בעוד ערב, והסוחר בא אך בלילה, כי עגלתו נפלה אל אחת הפחתים בדרך וכל הסחורה נשחתה וגם הוא בעצמו היה עיף ויגע מאד.

ובעל בית המלון הראשון אשר באו שמה – זקן, ומחוץ מעל לדלת כתוב: “יין חדש בזול”, ויחפץ הסוחר ללון שם הלילה.

– לא אעשה כזאת אם גם תתן לי מאה שקלי כסף, – צעק הכפרי וימהר לצאת, ואת רעהו עזב שם.

בערב, והנה באו פועלים רבים וישתו הרבה מהיין החדש וישכרו. ותפרץ ביניהם מריבה, ויוציאו סכינים, ובעל המלון זקן בימים ולא יכל להשקיט את המריבה להפריד ביניהם. ויכו איש את אחיו עד כי נפל אחד מת, וייראו מאד את המשפט ויטמינו את גוית המת בעגלת הסוחר.

והסוחר לא ידע מכל הנעשה כי יָשן, ויקם בבקר השכם לרתום את סוסיו. ומה נבהל בראותו גויה מתה בעגלתו, ויחפץ להמָּלט על נפשו, וירוצו אחריו ויתפשוהו, וישימו אותו בבית הכלא, ויקחו ממנו את כל אשר היה לו.

ויהי כשמוע הכפרי את אשר קרה לרעהו, ויחפץ לכל הפחות להציל את עגלתו מידי השופטים, וילך לו בדרך המוליכה לביתו, ויקרב אל גנו וירא והנה שכיר צעיר לימים עלה על עץ תפוח ולוקח לו את פרי העץ. הכפרי נשא את קשתו להרג את הגנב, אך התאפק ויאמר בלבבו:

– הלא מאה שקלי כסף שלמתי בעד עצת האיש אשר אמר, כי לא אכלה בפעם אחת את כל חמתי. אחכה נא, הן למחר יבוא הגנב שנית.

וילך לבוא אל ביתו, וכאשר הכה בדלת לפתח לו והנה השכיר הצעיר התנפל בזרועותיו ויקרא:

– אבי, מצאתי עת לבא אליך לקחת את ברכתך ולחבקך.

ויאמר הכפרי לאשתו:

– אם אספר לך את אשר קרה לי בדרך וראית ונוכחת, כי לא הרבה שלמתי בעד שלש העצות.

ויספר לה את כל הספור. ואחרי אשר תלו את הסוחר ירש הכפרי את סחורתו שהיתה בעגלתו, ותמיד היה אומר, כי אין ערך ומחיר לעצה טובה.

– אדוני הדלמתי, אמרתי לו בכלותו את ספורו: באמת ספור יפה הוא מאד, אך לא גד עשה את הכפרי למאֻשר, כי אם הידיעה, השכל והמתינות¹⁶. וספורך השני על דבר שני האחים משחית את הראשון, כי מאד לא נעים הוא לשמע כי העצל יעשה עשר והחרוץ העובד והזורע בעמל יקצר רוח.

– וגם העצלים מאשרים לפעמים, – ענה לי, – אני יודע ספור אחד גם על אדות זאת, ואספרהו לך אם תחפוץ.

– אם כן יודע אתה ספור לכל דבר? קראתי.

– ספור ושיר – אלה הם כל חיי, ענה לי בקרירות, ויחל את ספורו.

 

יב.    🔗

היה היתה אם אחת, ולה בת עצלה אשר לא חפצה לעשות דבר. ותוליך אותה האם היערה ותכה אותה ככל אשר יכלה. פתאם ואדון אחד עובר לפניהן, וישאל את האם, למה זה תכה באכזריות כזאת את הנערה.

– אדוני הנכבד, ענתה האם: יען כי בתי עובדת בלי הרף ואין לי מלאכה לתת לה.

– תני נא אותה לי ונתתי לה לטוות ככל אשר תחפץ.

– קח נא אותה, קח, יותר לא חפצתי.

ויקחה האדון לביתו וישמח על המציאה אשר מצא, והוא היה מלך בארץ גדולה ורחבה.

בלילה סגר את הנערה בחדר מיוחד וישם שם חבית מלאה פשתה. ותהי הבת בצרה גדולה.

– מה לעשות? לא אחפץ לטוות, לא אוכל לטוות!

בלילה, והנה שלש נשים זקנות דופקות בדלת חדרה; ותמהר הנערה ותפתח להן את הדלת.

– אם תחפצי לקרא לנו לחתונתך, ועזרנו לך הלילה לטוות.

– טוינה גברותי, ענתה להן, ואני אקראכן אל חתונתי.

ותטוינה הזקנות את כל הפשתה הנמצאת בחבית, והעצלה ישנה כל העת ההיא.

בבקר בא המלך החדרה, וירא כי כל הבית מלא חוטים והנערה ישנה.

ויצא לאט על בהונות רגליו ויצו כי איש לא יבוא החדרה, למען תוכל הנערה להנָּפש מהעמל הרב אשר עמלה כל הלילה.

ביום השני הביא עוד חבית פשתה, והזקנות באו גם הלילה ותעשינה את מלאכתן כבליל הראשון.

ויתפלא המלך, ובביתו לא היתה לו עוד פשתה, ויאמר אל העלמה: חפצתי לקחתך לי לאשה, כי את מלכת המטוה.

ותאות לו.

ויהי בליל החתונה, ותאמר העלמה למלך:

– חפצתי לקרא לדודותי.

ויען לה המלך: ברוכות הבאות!

ותבאנה שלש הזקנות ותעמדנה אצל התנור ופניהן כל כך רעים, כל כך מכערים, עד כי נבהל המלך מהן ויאמר אל בחירתו:

– דודותיך לא יפות הנה.

ויגש אל הראשונה וישאלה: מדוע זה אפך כל כך ארוך?

– מלכי היקר! ענתה לו הזקנה: זאת באה לי מרב טויָתי, כי אם ירבה אחר לטוות ולהניע את ראשו, ואָרך אפו.

ויגש אל השניה וישאלה: ומה זה שפתותיך כל כך עָבות?

– מלכי היקר! ענתה גם היא: זאת באה לי מרב טויתי, כי אם יטוה איש כל הימים והרבה לתת את אצבעו על שפתינו להרטיבה בְּרֹק פיו ועבו שפתיו עד למאד.

אז שאל את השלישית מפני מה היא גִבֶּנֶת¹⁷?

– מלכי היקר! ענתה גם זאת: זאת באה לי מרב טויתי.

ויירא המלך פן מהטויה יארך גם אף אשתו, ותעבינה שפתותיה והיה תהיה גם היא לגבנת, וישלך באש את כל כלי הטויה.

וכמובן לא כעסה העצלה על מעשה המלך.

– אני רואה כי בדלמה מצליחות הנשים בלי כל עמל ושכל.

– לא! קרא אלי המספר: אין מדינה בעולם אשר בה תהיינה הנשים יותר משכילות ויותר חכמות מנשי דלמה. האם לא ידעת או לא שמעת איך נלקחה נערה עניה למלך אחד אשר מלך באשכנז. ואף כי הוא היה מלך, בכל זאת חכמה הבת העניה יותר ממנו.

– עוד ספור אחד! קראתי בקול.

– לא ספור הוא, כי אם דברי הימים, ואם תבקש תמצאהו בכל הספרים המדברים אמת:

 

יג.    🔗

היה היה איש אחד עני זקן. וישב האיש באהל קטן אחד, ולו אין כל מלבד בת אחת חכמה. ותלמד הבת גם את אביה לדבר בחכמה ובהשכל. ויהי היום ויפגש העני את המלך ויבקש ממנו לתת לו איזה דבר. ויתפלא המלך לדברי העני וישאלהו: מי הוא זה ואיזה הוא אשר למדך לדבר כזאת?

– בתי, – ענהו העני.

– ומי למד את בתך? – שאל המלך.

ויען העני ויאמר:

– גורלנו המר והרע.

אז נתן המלך לעני שלשים בצים ויאמר לו:

– שא את הבצים האלה אל בתך וצוה עליה בשמי, כי תחממן עד כי יבָּקעו אפרוחים קטנים, ואם לא – מרה תהיה אחריתה.

וישב האיש העני אל אהלו בלב נשבר ויספר לבתו את אשר קרהו. ותגלגל הבת את הבצים ותכר כי הן מבֻשלות, ותאמר לאביה כי לא ידאג וילך להנפש ועד מחרת הבקר יהיה הכל טוב. הוא שמע לעצת בתו וילך וישכב ויישן. ותקח הבת סיר מים ותתן בו גם פולים ותשם אותם על האש. למחרת הבקר נתנה הבת הפולים לאביה ותאמר לו: קח נא מחרשה וצמד בקר ולך חרש את כל הדרך אשר יעבר בה המלך. ובראותך את המלך, הוסיפה הבת, עובר בדרך ולקחת את הפולים וזרעת אותם וקראת בקול רם: הלאה בקרַי: ה' יעזר ויצליח וצמחו הפולים המבושלים. והיה אם ישאלך המלך: איך זה יכולים פולים מבושלים להצמיח? וענית ואמרת: אם מבצים מבושלות יכולים אפרוחים להבַּקע, יוכלו גם פולים מבושלים להצמיח.

ויעש האיש העני ככל אשר אמרה לו בתו. ויצא לחרש, וירא את המלך ויקרא בקול:

– הלאה בקרי, ה' יעזר לי והצמיח את הפולים המבשלים.

וישמע המלך את הדברים האלה ויעמד ויאמר:

– עני משגע, איך זה יכולים פולים מבשלים להצמיח?

– ויען העני ויאמר:

– אדוני ומלכי, אם מבצים מבושלות יכולים להבקע אפרוחים – יכל יוכלו גם פולים מבושלים להצמיח.

ויבין המלך כי הזקן ידבר את דברי בתו, ויצו למשרתיו להביא את העני לפניו.

ויתן לו צרור פשתים קטן ויאמר לו:

–קח זאת ועשית לי מפרשׂים וחבלים וכל הנצרך לאניה, ואם לא – והסירותי את ראשך מעליך. ויקח העני את הצרור ברעדה גדולה וישב אל בתו בבכי. ויספר לה את אשר קרהו, ותנחמהו בתו ותבקשהו, כי ילך לישן ותבטיחהו כי הכל יעָשׂה יפה.

למחרת לקחה גפריתית, ותעורר את אביה ותאמר לו:

– קח את הגפריתית הזאת ונשאת אותה למלך, והיה אם יעשה לך ממנה פלך ואֶרֶג, ועשית גם אתה לו את אשר אמר הוא.

ויהי כשמוע המלך את הדברים האלה, ויתפלא מאד לחכמתה ויחפץ לנסותה עוד פעם. ויקח כוס אחת ויתנה לעני ויאמר:

– שא את הכוס הזאת לבתך ואמרת לה לדלות בה עד מחרתַים את מי הים הגדול ולעשות שם שדה לחרש בו.

והעני שמע לדברי המלך. ויַראה את הכוס לבתו ויאמר לה את אשר דבר המלך. ותאמר הבת: חכה נא עד מחרתים והכל יהיה טוב. למחרתים בבקר נתנה לאביה מלא הכף פשתים ותאמר:

– שא את זה למלך ואמֹר, כי יסתם בזה את מבואי כל הנהרים והנחלים אשר עַל כל הארץ, ואחרי כן איַבש אני את מי הים.

וילך העני ויאמר כזאת למלך.

וירא המלך כי העלמה חכמה ממנו, ויצו להביאה לפניו. ויבאו האב ובתו ויברכו את המלך. ויאמר המלך:

– בתי, אמרי נא מה ישָּׁמע מרחוק?

ותען העלמה ותאמר: אדוני ומלכי הרעם והשקר נשמעים במרחק רב.

אז לקח המלך את זקנו ויפן אל יועציו העומדים לפניו ויאמר להם:

– מצאו נא מה מחיר זקני?

ויאמרו כלם את מחירה, זה יותר וזה פחות, והעלמה ענתה ותאמר:

– מחיר זקן המלך יעלה לשלשה ימי גשמים על אדמה חרבה בימי הקיץ.

ויתפלא המלך ויאמר: היא הטיבה למצא מכלכם.

ויבקשה המלך להיות לו לאשה, ויוסף ויאמר כי לא יעזבה מביתו.

ותשמח הנערה ותאמר: מלכי הנכבד! חפצך יֵעשה ואך דבר אחד אשאלה ממך: לכתב לי על ניר בידך, כי ביום אשר תחפץ לשלחני מהיכלך תהיה לי הצדקה לקחת אתי את הדבר אשר אבחר.

ויתן לה המלך ניר כתוב בידו וחתום בטבעתו.

ויהי היום ויכעס המלך על אשתו מאד מאד ויאמר לה: אינני חפץ בך, ועתה עזבי את היכלי ולכי לך אל אשר תחפצי.

ותען המלכה ותאמר לו: „אדוני ומלכי, תן נא לי ללין פה אך הלילה ולמחרת אלך לי“. המלך שמע לה ויתן לה ללון בהיכלו. בערב לקחה המלכה יין ותתן בו יין שרף ועשבים מְיַשנים ותאמר למלך: שתה נא וישמח לבך, הלא מחר נפרד, והאמין לי כי אנכי אשמח עוד יותר מאשר שמחתי ביום חתונתי.

וישת המלך ויישן, ותקח אותו המלכה בעגלה אשר רתמו לה, ויסעו יחדו היערה. וייקץ המלך משנתו, וירא והנה הוא ביער, ויבהל ויצעק: מי זה הביאני הנה?

ותען המלכה: אנכי הבאתיך הנה.

ויאמר המלך: למה זה עשית כזאת? האם לא אמרתי לך כי לא נשב עוד יחדו? אז הוציאה מכיסה את הניר ותאמר: ראה נא הכתוב בניר הזה, כי בעזבי את היכלך אוכַל לקחת את הדבר אשר אבחר בו, ועתה בחרתי בך, כי אהבתיך בכל נפשי ולבבי.

ויהי כשמוע המלך את דבריה אלה וינשק לה, וישובו שניהם אל היכלו, ויחיו יחדו כל הימים ולא נפרדו עוד.

– פלא הדבר, אדוני המספר! אמרתי לו: כנראה, נשי דלמה כנשי סניגל עולות בשכלן ובחכמתן על הגברים. אבל גם בזה אין רע; מאשרות הן המושלות בממשלה היפה הזאת, ועוד יותר מאשרים הם אלה הנותנים את עצמם תחת עול מושלות.

טעית, אדוני, טעית הרבה מאד, – בארצנו מושל האיש בביתו ולא האשה, וגם בשבתנו לאכל יושבים אך הגברים אל השלחן ונשינו משרתות אותנו.

– זאת אינה ראיה! עניתיו אני: יש אנשים רבים השומעים לקול משרתֵיהם.

– אם חפצת לדעת את חיי נשינו וממשלתן בבית, שמע נא את הספור הזה אשר ספר לי אבי.

– עוד פעם ספור! עניתיו בלא סבלנות.

– אדוני, ענה הדלמתי, זה הוא הספור האחרון והיותר יפה. הלא מחר נפרד איש מרעהו, כי אנכי יורד מן האניה, שמע נא אפוא בסבלנות את שעורי האחרון.

 

יד.    🔗

היה היה רועה אחד בארץ, ויהי הרועה עבד נאמן לאדוניו. ויהי היום והוא רועה את צאן אדוניו, וישמע קול שריקה נפלאה ומוזרה ביער, ולא ידע למי הקול. וילך היערה לדעת מי שם. ויגש וירא והנה אש אוכלת את העשב ואת העלים היבשים, ובתוך האש מפרפר נחש עקלתון גדול מאד, והנחש שורק בקול מוזר. ויעמד הרועה לראות מה זה יעשה הנחש, הן מסביב לו בוערת האש והיא הולכת הלך וקרב אליו.

ויהי כראות הנחש את הרועה ויצעק: הוי רועה! הצילני נא מהאש הזאת!

הרועה הושיט לו את מקלו מעל ללהבה. והנחש עלה על המקל ויגיע עד יד הרועה ויעל גם על צוארו, ויירא הרועה מאד, ויאמר אל הנחש:

– מה אמלל הנני! האמנם הצלתיך למען תמיתני?

ויען הנחש: אל תירא, לא אמיתך, הָבא נא אותי אל אבי – הוא מלך הנחשים, וישלם לך ככל הטוב אשר עשית עמדי.

ויאמר הרועה: אינני יכל לעזב את הצאן בלי רועה –ועזבתי את העדר ונפוץ.

ויען הנחש: „אל תדאג לצאנך כי לא יקרה להם כל רעה, אך לך מהר כאשר תוכל“. וירץ הרועה ביער, והנחש על צוארו כענק, ויבאו עד דלת אחת קלועה נחשים, וישרק הנחש ותפָּתח הדלת. ויאמר הנחש לרועה: בבואנו אל היכל אבי ונתן לך את כל אשר תחפץ, כסף זהב ואבנים טובות; אך אל תקח דבר מכל הדברים האלה. בקש ממנו כי ילמדך את שפת החיות, הוא בודאי ימאן בזה, אך אם תפצר בו ימלא סוף סוף את שאלתך.

ויבאו עד היכל המלך, ויקרא אבי־הנחש בבכי: בשם ה', איפה היית בני?

ויספר לו הנחש כי היה מסֻבב בלהבת אש מסביב והרועה הזה הצילו.

ויפן מלך הנחשים אל הרועה ויאמר לו:

– מה חפצך כי אתן לך על אשר הצלת את בני?

– למדני את שפת החיות, ענה הרועה: אנכי חפץ לדעת כמוך לדבר עם כל.

זה לא יצלח לך לכל דבר, ונהפך הוא עוד ירע לך, כי אם אלמדך את השפה ודברת אל אחת החיות ומַתָּ; אין טוב לך כי אם תבקש לך דבר אשר יועיל לך ואתנהו לך.

ויען הרועה: אם חפץ אתה לגמול לי, למדני את שפת החיות, ואם לא – היה שלום. ואני אינני חפץ בדבר אחר.

ויסב את פניו כמו לוּ חפץ לצאת. ויקרא לו המלך ויאמר: שב פה, ואם אינך חפץ בדבר אחר, פתח פיך.

ויפתח הרועה את פיו ומלך הנחשים שרק לו בפיו ויאמר:

– ועתה שרק אתה בפי.

ויעש הרועה כאשר צוה עליו הנחש, וישרק מלך הנחשים בפי הרועה פעם שניה, וכן עשו שלש פעמים. אז אמר לו מלך הנחשים:

– עתה הנך יודע את שפת החיות, ואם אך חפץ חיים אתה אל תגלה לאיש כי יודע אתה את שפת החיות, ואם תאמר מלה אחת אל אחת החיות ומַתָּ תֵּכף.

ויצא הרועה וילך לו, ויעבר ביער וישמע את צפצוף הצפרים והמית החיות השונות אשר ביער. ויבא אל עדרו וימצאהו שלם כאשר עזבהו, וישכב על הארץ לנוח. והוא אך שכב – והנה שני עורבים אשר עמדו על עץ אחד מדברים ביניהם בלשונם; ויאמר האחד: לוּ ידע הרועה הזה כי במקום אשר עומדת הכבשה השחורה יש אוצר כסף – כי עתה לא שכב עוד במנוחה.

ויהיה כשמוע הרועה את הדברים האלה, וירץ אל אדוניו ויאמר לו כי במקום הזה יש אוצר גדול. ויקחו עגלה ויבאו אל המקום, ויחפרו וימצאו דלת סגורה באדמה, ויקחו משם את כל אשר מצאו.

ואדוניו היה איש ישר ויתן את כל האוצר לרועה, ויאמר לו:

– בני, האוצר הזה לך הוא, כי לך נתנו האלהים.

ויקח הרועה את הכסף ויבן לו בית, ויקח לו אשה, ויחיו חיים מאשרים; ויצא שמו למרחוק בעשרו ויהי לו עדרי צאן ובקר וסוסים, ולכל עדר היה רועה לבד; ויהי לו שדות רבים ועשר רב. ויהי היום – הוא יום הולדת נח הראשון אשר נטע הגפן הראשונה – ויאמר אל אשתו: הכיני נא, רעיתי, למחר יין ויין־שרף ועוד משקים ונצא אל עדרינו ונִתן גם לרועים וחלקו ביניהם.

האשה שמעה לדברי אישה ותכין את כל הדברים אשר אמר לה. למחרת הלכו השדה, ויאמר האיש לרועיו: רעי, האספו יחדו ואכלו ושתו ושמחו. ואני אשמר הלילה את עדרי תחתכם.

והוא עשה כאשר דבר וישמר את העדר. בחצות הלילה והנה אריה נוהם וכלביו נובחים, וישמע והנה האריה אומר אל הכלבים:

– תנו לנו לבא לטרף טרף והיה גם לכם בשר לאכל.

ויענו הכלבים ויאמרו: „בֹּאוּ, כי חפצים אנחנו להשביע נפשנו הפעם בבשר“.

ובין הכלבים האלה נמצא כלב אחד זקן אשר לא היה לו בלתי אם שתי שִׁנים בפיו, ויאמר הוא אל הארי: כל עוד אשר תהיה לי בפי גם שן אחת, לא אתן לכם לבוא לטרף בעדר אדוני.

והאיש שמע והבין את כל הדברים האלה, ויהי בבקר ויאמר להרג את כל הכלבים ולהחיות את הכלב הזקן.

והשומרים בשמעם את מצותו שאלוהו, למה זה יעשה כזאת.

ויענם האיש: עשו ככל אשר אמרתי לכם לעשות.

ויקם לשוב אל ביתו הוא ואשתו, וילכו שניהם, האיש רכב על סוס לבן יפה מאד והאשה רכבה על סוסה טובה ומהירה.

ויהי בדרך וימהר האיש מעט ויעבר את אשתו. ויפן הסוס את ראשו אחורנית, ויאמר אל הסוסה:

– מהרי נא אחרי, למה זה ככה תתנהלי לאט?

ותען הסוסה:

– טוב לך כי אתה נושא עליך את בעלך ואני נושאה עלי את הגברת, שמלותיה הרבות והארוכות ותכשיטיה הכבדים והמפתחות הגדולים ועוד דברים רבים שונים – אין בי כח לשאת את משאי.

וישב האיש את פניו ועל שפתיו צחוק קל, ובראות האשה את צחקו דפקה מעט את הסוסה ותגש אל אישה ותשאלהו, למה זה יצחק.

– אין דבר, זכרתי איזה דבר ואצחק.

בעיני האשה לא מצא מענה אישה חן ותשאלהו שנית.

ויען לה בכעס מעט:

– הרפי ממני, הניחי לי מה זה היה לך! גם אנכי לא אדע למה זה צחקתי.

וככל אשר כחש הוא לה יותר כן הוסיפה להציק לו, כי יגיד לה על מה זה צחק.

ולא יכל עוד התאפק, ויאמר:

דעי לך כי אם אך אגלה לך למה זה צחקתי, מות אמות ברגע ההוא.

אך האשה לא שמה לבה לזאת ותרב להציקהו כי יאמר לה.

ויבאו שניהם הביתה, ויצו בעל הבית כי יעשו לו ארון. ויעשו כאשר צוה.

ויאמר אל אשתו:

– ראי, אני אשכב בארון הזה ואז אֹמר לך את אשר צחקתי וכרגע אמות.

וישכב בארון, והנה הכלב הזקן נגש אליו, ויבך הכלב בכי גדול, ובראות האיש האמלל את זאת קרא לאשתו ויאמר לה:

– הביאי פת לחם ותני לכלב הזה.

האשה נתנה לחם לכלב, והוא לא הביט אל הלחם.

והנה התרנגל נקרב ויחל לנקר במַקורו בלחם. ויאמר לו הכלב:

– תרנגל זולל, איך לא תדע בשת? הלא תראה כי אדונינו הולך למות ואתה אוכל בעת כזאת.

ויען התרנגל:

– ימות, דמו בראשו, אם פתי הוא. הן לי מאה נשים, ואני קורא להן במצאי גרעון קטן אחד, וכאשר תקרבנה אֹכל אני אותו; ולוּ היתה אחת ביניהן אשר לא ימָּצא הדבר חן בעיניה כי אז הכיתיה במקורי. ולו יש אשה אחת ולא יכל ללמדה שכל ודרך ארץ.

וישמע האיש את הדברים האלה, ויקם מהר מהארון ויקח מקל עב ויקרא את אשתו אל חדרו ויאמר לה:

– בֹּאי נא והגדתי לך את הדבר אשר מאד חפצת לדעתו.

ואז השכילה במקלו ויאמר:

– הנה הדבר, אשתי, הנה!

ומהיום ההוא והלאה לא יספה עוד לשאל את בעלה, למה זה צחק.

 

אחרית דבר.    🔗

הנה ספור־הדלמתי האחרון, והוא היה גם האחרון מספורי יעקב רב המלחים אשר ספר לי ביום ההוא. ולמחר ספר לי ספורים אחרים, ולמחרתַים – עוד אחרים.

והצדקה היתה את רב המלחים: בית ספריו היה כמעין נובע אשר לא יתמו מימיו, זכרונו לא שגה ולא התעהו, ובדבורו לא נכשל. אך לא אחפץ להלאות עוד את הקורא בספוריו הרבים. בשנה הבאה אספר לכם עוד הרבה מספוריו. אולי נמצאהו עוד הפעם ונבקשהו, כי ספר יספר עוד פעם את יתר ספוריו.

ולעת עתה, קוראי החביבים, אצא מלפניכם בברכה אשר ברכני רב המלחים יום יום בהפרדו ממני: ידידי, חכם ושמע לקול אמך, ונתנוך גם מחר לבוא אלי לשמע את ספורי. הענג ינעם יותר אם יבא בעמל וביגיעה רבה; המנוחה תנעם אחרי עבודה רבה. ועתה שלום.