ויהי בשנת ..18 בימי האביב, בין המון אניות סוחר היוצאות מחופי היאור מזן, הצטינה אנית הסוחר הר־עז ביפיה, כי בוניה כללוה וימשחוה בששר, ותהי כלילת יופי ומרהבת עין. רב חובלה, יהודה, וארבעה עשר המלחים, אשר עליה, היו אנשים נודעים לשם בעז לבם ואמץ רוחם, ויצטינו גם בידיעתם את ים הקרח. בחרף נפש יעברו ים הקרח, ארחות ים דאגה, אשר סביביו נשערה מאד. הסופות והסערות תשתררנה עליו בכל עוז כמעט בכל עתותי השנה, ותשימנה אותו לזועה. רגבי קרח כהררי סלע יתנשאו בכל מרחבי הים כמלאכי משחית, והאניות משחק להם, כי ישברון וינפצון ככפיסי עץ. המלחים הכינו את כל הדרוש להם לציד הדגה, כלבי הים והתנים, ויצטידו, ויהיו נכונים לשום לדרך פעמיהם.
ויהי היום יום בהיר בשחקים, ויעלו את העגן. הרוח צלחה לדרך האניה, גלי הים התנשאו לאט לאט ויברקו לנגה השמש כרצי כסף. כל מפרשי האניה התנפחו והאניה נשאה כעל עב קל. לרגליה תשתקשקנה בכנפיהן צפרי הים, הדיָגים, השלך למינהו. רב החובל יעמוד על המשמר ועיניו לנכח תביטנה. המלחים הלכו איש לעברו, זה יעמוד על הספון ויביט על האדמה, אשר כנקודה שחורה תראה עוד מרחוק, וזה ישכב על קרקע הספינה ושנתו ערבה לו לקול המית הגלים. ויֵרָאו מרחוק מפרשי אניות ככנפי נשרי שמים.
ויהי ביום השני, השמים נטוים ממעל והמים פרושים מתחת ובלעדיהם אין כל. האדמה לא תרָאה עוד. הצפרים נעלמו ועקבותיהן לא נודעו, ותחתיהן יצאו לקראת האניה פה ושם רגבי קרח.
– התנין, אחי, התנין! – צעק רב החובל בקול עז. ויחרדו כל יורדי האניה ויתאספו חיש קל ויעמדו הכן ויחכו למצות רב החובל.
– סירת־דוגה! – צוה בקול מושל רב החובל. ויורידו כרגע סירת1 דוגה, וששה מלחים ירדו אל תוכה וישימו פניהם אל מול עמוד העשן הנראה מרחוק, ואת התנין לא ראו עדנה.
התנין, אף כי בשם דג יקרא, אך לא דג הוא, כי אם חיה נוראה ומראה דג לה. כחיות הארץ היונקות יוליד בנים ובנות חיים והאמות תניקנה אותם את חלבן, אך פניו כפני הדגה ובמים יחיה. אמנם הוא לא יוכל לחיות במצולת הים, מבלי עלות על פני המים, כי האויר נשמת אפו ולא יוכל לשאוף אל קרבו את אויר המים. אחת לחמשה עשר או לעשרים רגעים, אחרי אכלו לשבע, יעלה על פני המים לשוט ולהשתעשע, לשאוף רוח צח; ומשני נחיריו אשר ממעל לראשו, תצא נשמת אפו כשני עמודי עשן, בגבה חמש עשרה או עשרים אמה.
בקול דממה דקה שטה הסירה עדי הקריבה אליו, וירָאה התנין מרחוק. ואף כי זה רבות פעמים ראו את החיה הנוראה הזאת עין בעין, בכל זאת גם הפעם לא שבעה עינם מראות אותו. והוא כמו ישחק, ילעג למו, יצלול במצולה, ירד תהומות ויעל, מבלי שים לב אל הסירה ויושביה, אשר כחגבים היו בעיניו. אכן כאשר יקרב התנין כמעט על האניה ופלצות אחזה את יושביה וימהרו לנוס ולהמלט על נפשם, כי אם רק יחפוז התנין בזנבו הגדול והחזק וסירתם תֻּכָּה לרסיסים ועצמותיהם תפזרנה.
ויעמוד אחד המלחים על רגליו, וישלך את הכידון בכל עז, ויך בכידון את התנין וראש הכידון קשור בחבל אשר קצהו השני קשור בסירה. ויך התנין בזנבו על פני המים בחמת רוחו, כי גדול כאבו מאד, וישמע קול הרעש על האניה אשר עמדה הרחק מן המקום כחמש כברות ארץ. ויצלל התנין במצולה, וכעבור חמשה עשר רגעים עלה שנית. וישליכו את הכידון שנית ויטבע גם הפעם בעבי גבו. ויצלל התנין עוד ויעל, ויכוהו בשלישית איש בכידונו, וישטף דמו כנחל ויאדימו פני הים. ויתהולל התנין ויפער פיו הגדול לבלי חק כי אנושה מכתו מאד, והדם ילך הלוך ושטוף. עוד כרגעים אחדים התהפך התנין בציריו וישכב על צדו באין אונים ויגוע וימת.
אז קרבה הסירה אל התנין והמלחים ירדו ויעמדו עליו כעל אי, וימודו בחבל את התנין לארכו והנהו כשלשים אמה בארך. ראשו כעשר אמות ופיו כפתחו של היכל, אולם לועו קטן וצר, וזולת דגים קטנים ורמשי הים לא יוכל לבלוע מאומה מרבבות גרי המים; שנים אין בפיו, כי השנים אשר בפי התנין בנעוריו תפלנה ולא ישאר כל זכר להן, ותחתיהן תצמחנה בפיו כארבע מאות קרנות, שש אמות אֹרך כל אחת ומשקל כלם כשמונים ככר, זה הוא “שפם התנין”. בעזרתן יצוד התנין את צידו להחיות את נפשו: הוא יפתח את פיהו וימלאהו מי הים, המים ישפכו מבין השפם, ובפיו תשאר כל הדגה הקטנה וכל הרמש אשר יהיו לברות לו.
ויפשיטו הצידים את עור התנין, והנה תחתיו שמן כאמה בעביו על פני כל גוו. ויסירו את שמנו ואת שפמו ויעלו על האניה ואת גויתו השליכו המימה להיות לטרף לדגי הים.
ב. 🔗
ששת ימים שטה האניה לפאת צפונית־מערבית, וביום השביעי בבקר נראתה מרחוק מבעד הערפל כנקודה קטנה. בעוד שעה, בעוד שתים, והנקודה התרחבה והתגדלה, ולעת הצהרים נגלו לפניהם איים אחדים קטנים, אשר לא פעם ושתים צדו עליהם את כלבי הים. כי דרך האיים האלה יעברו אל האי שפיצֶנבֶּרג. ויעמדו כלם על רגליהם ויברכו לאל מטיבם. והאיים יקרבו הלוך וקרוב, הסלעים אשר ישתרעו לארך החוף כבר יראו, עוד מעט ונשמעה גם המית גלי המים בהשתפכם על הסלעים. בשצף קצף יתנפלו עליהם להפיצם לנפצם לרסיסים. אך סלעי־עד ההם יעמדו הכן, ילעגו לקצף המים וממקומם לא ימושו, והמים כאשר באו כן ישובו.
ותרב התכונה על האניה: זה יסיר את מפרשיה, זה – חבליה, ורב החובל ישמיע בקול רם את פקדתו; ובעוד שעות שתים, והאניה עמדה על שפת הים. העגן השלך, וסירת־דוגה נשאה את כלם אל האי. ויבחרו למו מקום רחב ידים ויטו שם אהלם ממפרשי האניה, ויערכו את העצים ואת האש ויכינו את ארוחת הערב, בין כה וכה והיום נטה לערוב, ויאכלו וישתו וישכבו לנוח על משכבם.
ויהי ממחרת ויפוצו על פני כל החֹף לדרוש ולחקור, אולי ימצאו עקבות כלב קטן. כלב המים הנהו גם הוא, כתנין הים, חיה בתבנית הדגה. ארך גופו כארבע אמות, כרשו הרחב הולך הלך וצר עד זנבו; שתי רגלים לפניו ושתי רגלים־סנפירים לאחריו; אצבעותיו דבקות בעור המשוט כאצבעות האוז2; ראשו עגול, פניו כפני הכלב, גם קולו כנביחת הכלב; צמרו קצר וכתמים שחורים יכסוהו. הנקבה תלד בנים חיים ותניקם את חלבה. שמחים וטובי לב המה תמיד, ובאכלם לשׂבע מכל הבא בידם, יצאו על שפת הים לנוח ולהתחמם נגד השמש.
ויהי בהתהלך הצידים כה וכה ויראו, והנה על החוף ממולם מאות עינים גדולות, מפיקות תם וענוה, מביטות עליהם. – “הנה הנם!” ענו ואמרו כלם בשמחת לבב. כרגעים אחדים עמדו על מקומם, ויתבוננו על ההמון השקט והבוטח הזה. – אך לא להביט ולהתבונן מטרת הצידים, יורדי הים באניות; לא להתענג על מראה עיניהם יחרפו נפשם למות, כי אם למצא לחם חקם מגמת פניהם, ובמות הכלב – חיים להם ולבניהם.
ויקרבו הצידים לאט אל מקום משכב הכלבים ויחסמו להם את הדרך אל הים, לבלתי היות להם מפלט, ומקלותיהם בידיהם. והכלבים שוכבים על שפת הים משפחות משפחות, זקנים עם נערים, אמות ובניהן יחדו, וישאו את עיניהם גדולות ויראו את הצידים הולכים וקרבים אליהם, והם לא קמו ולא זעו ולא משו ממקומם. אֻמללים, עוד טרם תדעו את האדם ואת יצר לבו הרע! שלוים ושקטים תביטו אל האורחים לא קרואים האלה ולבבם בטוח מפחד; אך האדם לא כן ידמה, כי רצח בלבבו והרס ואבדון בעקבותיו.
כנשר טש על טרפו התנפלו הצידים על המחנה החונה בטח, והמלחמה החלה; אך לא מלחמה היתה זאת, כי אם הרג רב, דמי מלחמה בשלום. כי הכלבים ההם עם לא עז ומוגי לב כשפנים, לא יעמדו על נפשם ומתרפים הם ביום צרה, והאדם ימיתם במקלו אשר בידו. וירימו הכלבים את ראשיהם ויביטו בעיני רחמים על מעניהם, רוצחיהם נפש, כמו יבקשו על נפשם; אך לשוא, כי שומע אין להם!
כרגע הפך חֹף הים לגיא ההרגה מקול רעש מהלומות וקול ענות חלושה חרשו האזנים, פגרים מתים שכבו על כל שעל, עד אפס מקום. זעיר שם, זעיר שם, נשארו עוד כלבים חיים, אשר חגרו שארית כחם להמלט על נפשם הימה; אך בטרם עוד הגיעו אל הים הדביקום הצידים ויכום, כי חדלי אונים הם על היבשה. ותשבות המלחמה רק אחרי אשר לא היו עוד כלבים חיים, ויפשיטו הצידים את עורותיהם מעליהם, ויאספו את שמנם, ואת גויותיהם השליכו המימה, כי בשרם לא יאכל.
היום פנה ויאת לילה. שמחים וטובי לב שבו הצידים אל אניתם ויאכלו בשמחה את לחמם. ביום השני היה כמשפט היום העבר, כי השרידים הפלטים אשר נמלטו אתמול הימה, שבו היום אל החוף להשתעשע על היבשה כתמול שלשום, אך הרחק מעט מן המקום אשר שכבו עליו אתמול; הצידים התחרשו, ויקיפו אותם בלט מכל עברים, ויכום הכה ופצוע, ורק אחדים מהם נמלטו.
ויהי ביום השלישי בבקר ויצא שמעון אחי יהודה רב החובל, ויפן כה וכה וירא, והנה אין כלב אחד על פני כל החוף.
– אך יצֹא יצאו הכלבים ואינם! – אמר שמעון בבואו האהלה.
– האמנם? – קראו כלם פה אחד בקפצם ממקומם מבהלים.
– ראה נא, אדוני – אמר אחד הנערים, אשר זה בפעם הראשונה יעבור ארחות ימים – ראה נא, הנה שם לא רחוק נשקף אי קטן, נרדה נא ונראה, אולי בחרו למו הכלבים אותו למשכן.
– לא, בני, – ענה רב החובל – בכו בכה להולך, כי לא ישוב עוד! אכן – הוסיף רב החובל ברוח עצבת – ראו נא כי רעה נגד פנינו.
– ומה הם העתידות הרעים אשר תנבא לנו? – שאל הנער.
– השקיפה וראה – אמר רב החובל בנטותו את ידו אל עבר הים.
ואמנם הים הלך הלך וסער, גליו יתרוממו בשצף קצף, הררי קרח כסלע מגור יתנשאו כעל עב קל על פני המים, הסער סואן ברעש ויגבר מרגע לרגע.
ויהי כי ידעו הצידים, כי לא במהרה ישובו הכלבים אחרי לכתם מזה, ויגמרו אמר לבלי התמהמה ולשים לדרך פעמיהם. חיש קל העלו על האניה את שללם: העורות והשמן, וכעבור יום אחד עמדה האניה נכונה להפרד מעל החוף.
ג. 🔗
האניה הנה בלב ים. הרוח יחזק וישים את הים כמרקחה, הקור יגבר מאד, ועצמות כל הנוסעים תרעדה. רגבי קרח כהררי עד יתרוממו, יתנשאו על. עבר יום, חלף ליל, ויאת בקר. הרוח היה לסער ויהמה כחלילים בין מיתרי האניה. גלי הים עד לעבים יגיעו. מהמית הים ושאון דכיו תחרשנה האזנים. האניה תחוג, תנוע ותחשב להשבר; אבדה כל עצה, אפסה כל תקוה. המלחים נדהמים, אין כח בידם להחזיק כן תרנם, החבלים ינתקו כהנתק הנערת בהריחה אש, מפרשי האניה כבגד עדים יקרעו. מאין תבוא עזרת האֻמללים?
אמנם עדי רגע התעורר בקרבם רוח תקוה: לאט לאט נפוצו כמעט העננים, ויראה מרחוק כדמות אי. אך תקותם היתה למפח נפש, כי הררי הקרח, אשר יסבו את האניה מכל עבריה, לא יתנוה צאת למרחב ויציקוה בחזקה. עוד מעט ורגב קרח ינפץ אותה לרסיסים. ויחתרו הנהלאים בכל שארית כחם להשיב את האניה אל חף האי, אך כל עמלם עלה בתהו, כי גבר עליהם הקרח הנורא, וילחץ את האניה בחזקה.
– אכן אבדנו ואל נבכי תהום נרד! – קראו המלחים הנואשים מתקוה איש אל רעהו.
– אל נא, אחי, אל נא תואשו – אמר רב החובל אמיץ הלב. – אל נא תחטאו בשפתותיכם לה‘. הן לא אחת ושתים הגיעו המים עד הנפש ונאמר: אבדנו, אבדנו! אך ה’ קם תמיד לעזרה בצרתנו, ויחלצנו מן המצר. שמעוני, אחי, – הוסיף3 רב החובל ברוח שוקט – האי הזה לא מוזר הוא לי. הן כגורלנו עתה היה גורל רעי צידי התנים לפני שנה. אניתם נשברה, אך לא ירדה תהומות, והם את נפשם הצילו, ויעלו על האי הזה, ויבנו למו בית מן העצים, אשר הכינו למו לעת מצוא על אניתם, ויאמרו להשאר על האי הזה כל ימי החרף. אך כעבור ימים, וישתק הים מעליהם, ויחזקו את בדקי אניתם, וישובו אל ביתם בשלום. אדמה, כי הבית ההוא עודנו עומד על מקומו גם עתה. ירדו נא אנשים אחדים מאתנו, אנשי חיל, ועברו דרך הקרח עד האי, ומצאו את הבית ושבו. והנשארים יחכו על האניה אל שוב רעיהם.
– לו יהי כדבריך! – קראו כלם פה אחד – הן טוב לנו לשבת על האי שלוים ובטוחים מפחד המות, עד אשר ישתק הים, משבת פה צפוים אלי מות בכל רגע.
ויבחרו להם ארבעה אנשים: את רב החובל, את אחיו ואת לוי ובנימין מלחי האניה. ויקחו עמהם קני־רובה, אבק שרפה, דוד נחשת, קרדום, מאכלת ועצים, וילכו.
– אל נא, אחינו, תתמהמהו – אמרו הנשארים באניה, – הן ידעתם את שבתנו פה כעל עברי פי פחת.
– חלילה לנו מעשות כדבר הזה – ענה רב החובל.
– אמנם רע ומר היה חלק היושבים באניה, אך לצרות ההולכים אין חקר! על כל צעד מעדו רגליהם, בפגשם מכשולים על פני כל דרכם. לרגעים נפלו ויפצעו ידיהם ורגליהם עד זב דם. ובכל זאת התעודדו, ויקומו, ויוסיפו לעשות דרכם הלאה באֹמץ לב. רגע יערמו רגבי הקרח, יתיצבו כמו נד, והיו להר מלא חלקלקות, ויטפסו ההולכים ויעלו עליו, מבלי הבט אל פצעיהם הרבים. ופתאם, והנה פתח הקרח את לעו, והתהום הנורא השתרע לרגליהם, וידלגו כצבאים, דלג ופסח מקרח אל קרח, נפלו, גם קמו, ולבם לא ידע מרך.
היום פנה ויאת ליל. חשך וחלקלקות. גשם שוטף נתך כמבול מים, להוסיף יגון על יגונם ולמרבה המכשול על דרכם. ורוח עז מצפון נוסף עוד על הפגעים הרעים והמכשולים הנוראים. כשתי שעות עמלו בכל עז, עד הגיעם אל סלעי־מגור, המשתרעים על פני כל החוף, רטובים ויגעים, ויפלו על פניהם ארצה באין אונים. אך רב להם, כי דרכה כף רגלם על היבשה.
ותהי ראשית מחשבתם להביט מעל החוף אל אניתם, ולתת אות לרעיהם, כי הגיעו בשלום אל מחוז חפצם. אך הערפל סך אותה בעדם, וכמעט לא ראוה. וינוחו מעט, ויוסיפו לעשות דרכם, לבקש את הבית. ויזכר רב החובל את דברי רעהו, ציד התנינים, כי הבית עומד כשתי כברות ארץ הרחק מן החוף. ואמנם אחרי חפשם מעט, ראו לשמחתם, והנה לנגדם בית קטן, בנוי לרגלי שן־סלע. וזאת תורת הבית: כעשר אמות ארכו וכעשר אמות רחבו. גגו משֻפע לצד אחד ומכסה באדמה. בתוך הגג תקוע מוט כנס להתנוסס. ושני חלונות קטנים בכותל אחד. ויפתחו את הדלת, ויבואו הביתה. ובתוך הבית תנור גדול כתנורי הרוססים, ובתוכו ערמת אפר קר. אצל הכותל שלחן וכסא, ובפנה אחת ערמת אזוב וכפיסי עץ.
ראשית מעשיהם היתה להשיק את התנור, להחם מעט את בשרם, אשר סמר מקר, ולהכין אֹכל, להשיב מעט את נפשם העיפה. ויראו, למגנת לבם, כי אנוסים הם ללון הלילה על האי, כי בליל חשך כזה אין כל תקוה לעבור בשלום, ובלי שפק יהיו לשלל לגלי הים.
ויהי ממחרת בבקר השכם, ויתעוררו משנתם ויקומו וימהרו ללכת. העננים התפזרו, ויהי יום בהיר בשחקים. ויהי אך עלו על שן־הסלע המתנשא על שפת הים, ופלצות אחזתם: הנה הקרח, אשר היה נטוי על פני הים אתמול חלף ואיננו, ומעבר אָין. והאניה? איה היא האניה? לשוא לטשו עיניהם אל כל עבר: יחד עם הקרח אבדה גם אניתם.
– אהה, אניה אֻמללה, אַיך? – צעקו כלם מנהמת לבם, ונחלי דמעה התפרצו מעיניהם – איכם, רעינו האֻמללים? ודומיה שוררת על פני הים, ועל פני השמים אין אף עב קל.
כנטועים במסמרות, כפסילים אִלמים נשארו כלם על עמדם בלי נוע ובלי דבר דבר, ועיניהם נטויות על פני הים. אך לשוא! האניה נעלמה ועקבותיה לא נודעו. והם עזובים על האי, גלמודים כערער בערבה, ויפלו על הארץ, ויבכו בכי תמרורים, ויזכרו איש את ביתו, ונפשם התמוגגה מיגון. כל היום ההוא לא משו ממקומם ולא גרעו עיניהם מהים, בצפיתם, אולי יראו לנגדם מפרשי האניה.
עצובים ובפיק ברכים שבו לפנות ערב לביתם. לא מתוקה היתה שנת האובדים האלה! וכאשר האיר היום שבו אל חוף הים, וישבו שם כל היום, ויביטו אל גלי הים, אשר בשצף קצף יתנפלו על שן־הסלע, ובקול שאון ינפצו לרסיסים. ככה עברו עליהם גם היום השני, גם היום השלישי, והם עודם נבוכים, מבלי דעת את המעשה אשר יעשו, עד אשר העירם רב החובל לאמר:
– נחדל נא, אחי, מדאג לאחינו ולאניתנו, אשר הלכו בדרך, אשר לא ישובו ממנה עוד, ונדאג לנפשותינו אָנו. הן לשוא נבלה את עתותינו בצפיתנו להם, והרגעים יקרים לנו עד מאד. עוד מעט ויבואו אלינו ימי רעה, ימי חשך, ימי החרף המר, ועלינו להכון לקראתו, ולהיות נכונים לכל צרה, אשר תבוא עלינו. התאוששו, אחי, אמצו לבבכם, והיו לבני חיל, ואל תתרפו ביום צרה!
דבריו מצאו להם מסלות בלבב רעיו, וידעו כי הצדק אתו, והמלאכה החלה. ראשית עבודתם היתה לחזק את בדקי הבית, ויתקנו את הגג, ויסתמו את החורים ואת הסדקים, אשר אצל הפתח והחלונות, וילקטו למו אזוב, וירפדו למו יצועם, ויהי להם למשכב. התנור אמנם היה מוכן, אך לאסונם לא היו להם עצים להסקה, ויפוצו ארבעתם על פני האי לקושש עצים באשר ימצאו, אך לשוא היה כל עמלם. הן כל צמח לא יצמח על אדמת הצפון זולת האזוב; שממת נצח שוררת שם כל ימי השנה: האדמה – נחשת, ושמיה – ברזל. שכבת השלג והקרח תכסה בחורף, אשר יארך עשרה ירחים. בימי הקיץ אמנם ימס השלג והיתה כל האדמה לאגמי בצה, אשר לא יחרשו ולא יזרעו ולא יצמח עליהם מאומה, ורק האזוב יכסם, והיה למאכל להצבאים גרי הארצות הצפוניות.
ויתעצבו האנשים מאד, כי בלעדי האש הלא יבצר מהם להכין למו אכל, ורעה נשקפה למו בימי החרף, כי ימותו בקר וברעב. ויהי בהתהלכם כה וכה על שפת הים, ויראו, והנה קורות אחדות, שרידי אניות מנפצות, משלכות על שפת הים. וישמחו הצידים מאד, ותחי רוחם, ותשב התקוה לעודדם ולהשיב את נפשם הנוגה. ותגדל עוד שמחתם, במצאם על דרכם את הצבאים רועים על פני הככר עדרים, עדרים, וקרניהם המסבכים תעלינה על גביהם; כי האזוב ימתק מאד לחכם, ויאכלוהו בתאות נפשם, וגם בחרף יחפרוהו בפרסותיהם מתחת השלג.
ויורו מקנה־הרובה שלש פעמים, ויפלו שלשה צבאים. ויקחום, וישאום אל ביתם, ויאכלו דים, וייבשו את הנותר להיות להם למשמרת לימים רבים ויטמינוהו בגג הבית. בין כה וכה והחרף קרב.
ד. 🔗
הקר גדל מיום ליום. רוח צפון יהמה כחלילים בין חגוי הסלעים. השמים התקדרו בעבים; והארץ קפאה מקר וקרח, ובית הצידים אמנם עומד בתוך האי השומם, כאניה בלב ימים, אך בכל זאת היה לב האנשים בטוח מפחד, כי לא ככח הרוח על הים כחו על היבשה, ולא יכה את ביתם לרסיסים, כאשר הכה את אניתם. גם שקדו הצידים על מלאכתם להגן על ביתם, לבל תשלט בו הרוח, ויצפוהו מבית בקרשים, אשר מצאו על שפת הים, ואת קרקע הבית רפדו באזוב בגבה חצי אמה. ויהיו נכונים לקראת החרף בלב שוקט, כי לא יאֻנה להם כל רע, ולא ימותו ברעב ובקור.
ויהי היום, וישבו כלם אל השלחן לאכל לחם, וישוחחו יחדו, ותסב שיחתם על צרות יום ותקוותיהם לימים יבואו. פתאום, והנה קול רעש נשמע מן הגג, ותנוע תקרת הבית כמו חשבה לנפל. וימת לבם בקרבם, ובשרם סמר מפחד.
– לך נא, אחי, החוצה וראה את הנעשה שמה – אמר רב החובל אל אחיו.
וילך אחיו, וישב כרגע הביתה, חורת מות כסתה את פניו ולבו נמוג מפחד.
– הדב! – קרא בקול נרעש – שני דבים לבנים מדבי הצפון!
ואמנם היו שם שני דבים, האחד זקן והשני צעיר – אם ובנה – ויריחו את ריח בשר הצבי. וקורה עומדת על הארץ וראשה מגיע עד הגג, ויטפסו, ויעלו עליה, עד הגיעם אל מחוז חפצם, וישמחו מאד על השלל הזה, אשר מצאו בלי כל עמל, ויאחזו בבשר, ויאכלוהו בכל פה אכל ונהם מטוב לב.
– אסון נורא קרנו! – אמר רב החובל – אך אל תיראו, התחזקו ויצאנו למלחמה עליהם פן תהיה אחריתנו מרה, כי גם את הבשר יאכלו, גם את תקרת הבית יהרסו. ויקחו את קנה־הרובה ואת הקרדום וילכו. ויהי כראות הדבים את האנשים, ויעזבו את טרפם, ויחרקו את שניהם האדמות מדם, וינהמו בקצף נורא. ויאמר הדב הצעיר להמלט דרך הקורה אשר עלה בה, ויהי אך הציג את כף רגלו עליה, ורב החובל ואחד מרעיו הרימוה מקצה השני, ויפילוה ארצה. ויפל הדב גם הוא ממרומי הגג ארצה, וישאג בקול מר. אך עד מהרה התעודד, ויקם, ויעמד על רגליו האחרונות, ויתנפל על בנימין, ויפילהו ארצה. ולולא חש רב החובל לעזרתו, בהכותו את הדב במצחו בקנה־הרובה אשר בידו, כי עתה נפל בנימין שדוד לרגלי הדב. ובטרם שבה רוח הדב אליו מהמכה אשר הֻכּה, גם בנימין על רגליו, ויכהו בקרדמו אשר בידו מכה רבה, ויפל הדב ארצה מתבוסס בדמו.
ושני הצידים האחרים היו בכל רע, כי הדב־האם כדב שכול קפצה מעל הגג ברעש, ותתמרמר אליהם בחמתה, ותגזל את המוט מידי האחד, ותשברהו, ואת השני אחזה בכפותיה, ותפילהו ארצה. ועוד לא שככה חמתה והיא עודנה נכונה להרג את כל הקרוב אליה. ובעוד הצידים נדהמים, מבלי דעת את אשר עליהם לעשות, ורב החובל התעורר כמלאך מושיע לרוחתם, ויור בידים אמונות מקנה־הרובה אחת ושתים אל עין הדב ולא החטיא. תתנודד הדב כמו נשכה פתן, ותהמה בקול מר, והצידים לא חבקו את ידיהם בחיקם, ויסֻבּוה, ויכוה מכות גדולות, זה בקרדמו וזה במקלו. ויור רב החובל בפעם השלישית, והדב השתרעה על הארץ, ותפשוט את רגליה ותמת.
ויהי אחרי הומת הדבים, ותשב רוח הצידים אליהם, ויחושו את המכות אשר הֻכּו גם הם. ובנימין, אשר הפילהו הדב, אחרי אשר חלפה הסכנה, חש את מכאוביו יותר מכלם, ויאבדו כחותיו, ויכבד עליו לצעוד גם שנים צעדים. ויקחוהו רעיו, וישאוהו הביתה, ויניחוהו על משכבו. ויפשיטו את עורות הדבים, ויהיו העורות טובים מאד: צמרם עב ורך וחם מאד, ויצלחו לשמיכות להכסות בהן בקרה. ויקחו את בשר הדבים וינתחוהו לנתחים, ויתלו בגג הבית, וגם את חלבם לקחו להם.
– ועתה – אמר רב החובל – אחרי אשר רכשנו חלב הרבה מאד, נעשה נא מנורה ופתיל, ונאיר אור בביתנו, כי לא נעים לנו שבת בלילה, בלילה בחשך; ומה גם, כי עוד מעט והגיעו אלינו ימי־החשך, כי כאשר יחל החרף, וחדל השמש מהאיר לנו, כי לא יזרח השמש בארצות הצפון בימי החרף, ואחרי בואו בראשית ימי החרף, לא יזרח עוד כשלשה ירחים. ועתה שערו בנפשכם ליל ארוך, ליל חשך במשך שלשה ירחים!
ויהי ממחרת בבקר, ויצא לוי, ויחפר באדמה, וימצא מעט חמר, ויעש מנורה. ויקחו חבל, ויעשוהו לפתילות, וישימו מחלב הדב והצבי במנורה, וידליקו אש, ויהי אור במושבותם. ויאחרו לשבת בנשף ההוא, ויתקנו לאור הנר את בגדיהם ונעליהם, אשר נשחתו, וישוחחו יחד, ויזכרו את הדבים ואת הנעשה להם. ויספר רב החובל על אדות הדב הלבן ומעלליו בארץ הצפון ואת דרכו בחייו בים וביבשה. ויספר להם לאמר:
“הדב הלבן גדול וחזק מאד, חומס וטורף ולא ידע שבעה לנפשו הזוללה. בקומו ממשכבו מתחת לשלג – כי בשלג ירפד לו יצועו – יהמה בקול נורא ממצוקות הרעב, ישב על רגליו האחרונות ויריח, אולי יעלה באפו ריח איזה מאכל. אחרי כן ילך למצא טרף לו, והיה, כי יפגש את הארנבת הצפונית יושבת ורועדת מקר ומרעב תחת צחיח סלע, ותפשה הדב, ותהי לברות לו; כי ימצא את הצבי חופר בשלג לבקש לו אזוב לשבור רעבונו, יכריעהו ויאכלהו; כי יראה חור בקרח על פני הים וידע, כי מאֻרת כלב־הים הוא, ודרך החור הזה יעלה הכלב אל היבשה לשוח ולשאוף רוח צח. כראות הדוב את החור ועמד על ידו ושמר, עד אשר יוציא הכלב את ראשו מן המים, ואחז בו ומשהו מן הים ואכלהו. אך בצודו את הדגים יקים לו לאויבים את אנשי המקום העסקימוסים יושבי ארצות הצפון, כי גם הם ימצאו מזון למו מציד הדגה; כי הן כל זרע שם לא יזרע, ובמה אפוא יחיו את נפשם? והיה כאשר יבוא העסקימוסי אל מאֻרת הקרח וראה, והנה הדב כבר עומד שם, מוחה את פיו וחורק את שניו לעמתו, כמו ישחק לו, והבין העסקימוסי, גם בלי אֹמר ודברים, את שפת הדב. במר נפשו ישוב לביתו (וביתו כבית הדוב הוא: ערמת שלג וחור מתחת לה, ורגבי קרח הם חלונותיו) וחשב מחשבות כל היום, איך להחלץ מנכלי הדב, אשר יוציא בלעו מפיו. ואמר העסקימוסי בלבו: “אם זולל אתה, ידידי, הנה זוללותך תאכלך גם אותך. עוד מעט והבאתי עליך צרה, אשר לא תמלט מפניה!” והלך העסקימוסי, ולקח קרן אחת מקרני־התנין, ויחדד אותה משני קצותיה, ויקפלנה במעגל, ויקשרה בחבל, למען תשאר מקֻפלה ולא תמתח, ויטבילנה בחלב חם, ויניחנה, עד אשר יקפא החלב מקר, ויטבילנה שנית ויקפיאנה; ככה יעשה פעמים הרבה, עד העשותה לגוש חלב קרוש, מוצק כאבן. ואז יכרות העסקימוסי את החבל, ולקח את סנדלי הקרשים, אשר ילך בהם על פני השלג, את קשתו, את חציו ואת גוש החלב הקרוש, והלך לבקש את הדב הלבן. והדב יבחר לו מקום סתר, לבלתי בוא בריב עם הצידים. ויהי אחרי אכלו לשבע, והלך לו אל מאֻרתו לישן ולנוח. אך רבצו כבר נודע להעסקימוסי, אשר ימצאהו והורה עליו חץ ולא יחטיא, ובא החץ באף הדב, וחרה לו על עזות האיש, אשר נועז להפריעהו משנתו, ויאמר לקחת נקם, למען דעת כל הצידים את תנואתו ולא יזידו עוד להדריכהו מנוחה. בקול נורא יתמרמר הדב אל אויבו לתפשהו וללמדהו דרך ארץ, אך העסקימוסי מנֻסה הוא, ויודע את אשר לפניו, והשליך מאחריו את גוש החלב, ויברח, וימלט. והדב לא יוכל התאפק ולעזוב על דרכו איזה מאכל מבלי הריחו ואכלו, ובלע את גוש החלב, מבלי חשוב מחשבות רבות. אך מאכל תאוה זה ישים קץ לחייו, כי בהגיעו אל קרבו יתחמם החלב ונמס, וקרן שפם התנין בהתמתחה4 תצר לו, תשים מועקה בקיבתו, ותפלח את מעיו, עד אשר ימות מרב מכאביו. ובא העסקימוסי והפשיט את עורו מעליו, והיה לאדרת לו. ובשרו יהיה לו למאכל”.
ויוסף עוד רב החובל לספר להם, עד אשר נאחזו שמורות עיניהם, וישכבו על משכבם ויישנו.
ה. 🔗
בראשית חדש נוּבימבּר אספה השמש נגהה ויהי חשך בארץ, ויגששו הצידים כעורים גם בצהרים. הקר השליך קרחו על פני הארץ, עד כי גם נשמת אפם היתה לקרח. רוח חזק יהמה כהמות ים לגליו, עצבת נוראה שוררת מסביב. קפאון על פני הארץ והים, קפאון גם ברוח האדם ובנפשו.
ותארך להם העת מאד, וימצאו למו עבודה, אשר ישגו בה לבלות עתם. ויעשו להם קשתות־עץ וחצי־עץ לצוד בהם צבאים בימי הקיץ, ומטיל ברזל מצאו, ויקחוהו ויעשוהו למקבת, ומאבן עשו למו סדן, ויהפכו בין רגע לחרשי ברזל, עושים מלאכתם בפחם. ויעשו למו רשתות ומכמורות, ויפרשו רשת סביב ביתם, וילכדו שועלים וארנבות, אשר היו לרב על פני האי. את בשר החיות האלה השליכו, כי לא יצלח למאכל, ומעורותיהם עשו למו אדרות שער. הימים יחלופו והחשך עודנו פרוש על הארץ, וישועתם עוד רחוקה מהם, ויגונם יגדל מיום ליום.
ובגדיהם אשר היו על בשרם בבואם אל האי, בלו וישחתו, ובגדים אחרים אין למו להחליפם. ויתפרו להם בגדים כמדתם5 מעור הצבי, אחרי אשר עבּדו אותו, ויהי למו פתיל החבל לחוט, והמסמר – למחט. ויחמו למו הבגדים החדשים מאד. והקור גבר גם בביתם, עד כי קפאו המים גם שם. וישבו כל הימים תחתם, ויצאו מפתח ביתם החוצה רק לעתים רחוקות ולדבר נחוץ. פעם בשבוע יצאו לפרוש את רשתם לצוד שועלים; והיה בשובם הביתה, ונלאו למצאהו, כי ערמת השלג תכסהו ורק המוט יתנוסס מעל לשלג, ובעמל רב יצלח בידם לפנות מעט את השלג מדרכם, ולסול להם מסלה לביתם.
ויהי היום ויצאו הצידים בערב מביתם לשאֹף רוח צח, ויראו והנה פאתי השמים מאדמות, ובירכתי צפון כעטרת זהב גדולה, וממנה יפוזו עמודי אש אל כל רוח. וימלאו כל פני השמים את העמודים האלה ויבערו בשלהבת אש, ויפזרו קוי אור זרוע על כל סביבותיהם. ויבריקו מנגה נגדם הרי השלג וצורי המעוז, אשר גם עליהם תלין שכבת השלג, ובכל אשר ראתה עיניהם היה אור.
האור האֶליקטרי הזה יקרא בשם “נוֹגה הצפון”. מדי שנה בשנה בחרף, בּליל הארוך, יבריק האור הזה בירכתי צפון, והיה להם לשלומים תחת אור השמש, אשר יחסר למו. הצידים כבר ראו לא אחת ושתים את המראה הנפלא הזה, אך פה, על שממות האי הזה, במקום אין אף נפש אדם אחת זולתם, פעל המראה הזה פעולה עזה עליהם. זמן רב עמדו על מקומם, וישתאו לעמודי האש, אשר יזרחו וישקעו לרגעים. כמחזה הזה ראו עוד פעמים רבות בשבתם על האי, בכל עת אשר היה האויר צח, וישמחו מאד, כי היה אור למו, למצער, שעות אחדות. וילכו תמיד לאור הנגה הזה לצוד צבאים.
ו. 🔗
שלשת ירחי האפלה חלפו ואינם.
באחרית חדש יאַנוּאַר האדימו מעט פאתי מזרח, ובעוד שבוע ימים יצא השמש ממחבאוֹ, ויראה כגלת זהב בקצה אֹפק השמים, ויעלם, ולששון הצידים אין קץ. קוי השמש העירו זיק תקוה בלב האֻמללים האלה, כי עוד תבא תשועתם. ואור השמש הלך הלך וגדל, הלך וחזק מיום ליום; וירוח למו כי יצאו מביתם יום יום לשאף רוח צח ולצוד ציד. אך הרוח הקר עוד לא חדל ועקבות האביב טרם נראו, כי בארצות הצפון יאחר האביב מבוא, ויחכו עליו ארבעת גרי האי בכליון עינים. אך הנה בא הקץ לממשלת החרף, והאביב עשה דרכו בשאון וברעש, בהופיעו. השלג נמס, פלגי מים יהמו, ישוקו ויפכו מימיהם מראשי הסלעים בקול המולה גדולה.
ויפח האביב רוח חיים באף כל היקום אשר באי הזה. ותבא הצפור בקול שירה, ויבוא האוז למינהו, ויתר בעלי הכנף גרי האי הזה בימי הקיץ למיניהם. קול המון חוגג נשמע מאפסים: קול תרועת החי לקראת האביב. אך שמחת האנשים היתה עדי רגע: אמנם יצאו מאפלה לאור גדול, אבל האם לא תאבל עליהם נפשם, בזכרם, כי כשבויים הנם על האי הזה, מבלתי יכלת להפרד ממנו. ומה להם ולזמרת הצפרים? הן הם באו הלום לתאות נפשם, ולרצונם יסעו מזה בבֹא ימי החרף. אך הם… מי יתן למו אבר כצפור? גם השלל הרב, אשר אספו על האי, לא שמח את לבבם, כי מה יסכן למו עשרם? ובהתהלכם על פני האי היו עיניהם נטויות אל הים, אולי יראו מרחוק את משאת נפשם – מפרשי איזה אניה. אך לשוא! עבר אביב ויבא הקיץ, והם לא נושעו, ותוחלתם נכזבה!
– אחי! – אמר פעם אחת רב החובל אל רעיו – ידע תדעו, כי אין לנו כל תקוה לחכות לאניה, כי תסור אלינו, יען כי אניות סוחר לא תסורנה אל האי השמם הזה. לו היינו על חוף האי הזה מעברו השני – והיתה אחרית לתקותנו, כי דרך שם תעבורנה מדי שנה בשנה אניות הולכות לגרמנט האי לצוד כלבי הים, ומשם אולי תבוא תשועתנו. אבל ההרים הרמים יחסמו את דרכנו, ולא נוכל לעברם למען הגיע אל קצה האי השני. לוּ שמעתם לעצתי, ועשינו סירה ועברנו בה דרך הים.
דברי רב החובל עודדו את רוח הנדכאים, וביום השני – והמלאכה החלה. וישוטטו על פני האי, וימצאו קרשים, מסמרות ומיתרים, וימצאו קורה עבה, ויחלו לנקרה, ותהי לסירה. אך לתוגת לבבם לא היו למו כל הכלים הדרושים לעבודה כזאת, זולת קרדום אחד. ותארך עת המלאכה מאד.
בין כה וכה וימי הקיץ המעטים יחלופו, וימי החרף ממשמשין ובאים. ויחדלו מעשות את מלאכתם, ויחלו להצטיד לימי החרף, ויצודו צבאים במספר רב, ויפרשו מכמרת על פני המים, ויצודו דגת הים, וייטב להם בחרף הזה מאשר בחרף העבר, כי הכינו למו גם בשר, גם עורות, והתקוה עודדתם, כי באביב הבא יכלו את בנין הסירה וגאולתם תבא. ותהי זאת שיחתם תמיד כל ימי החרף עד האביב הבא.
שמחים יצאו לפעלם בראשית ימי האביב, וישקדו על מלאכתם יום יום, אין עיף במו. וישלם מהרה בנין הסירה, ותהי בעיניהם כמלאך מושיע. אמנם דלה הסירה מעשה ידיהם; בוניה לא כללו יפיה, ובארצות הנושבות אמנם לא תראה סירה כזאת, אך רב להם, כי תצלח לחפצם כדבר רב החובל, ומה למו וליפיה?
אמנם עוד הקרח עומד עליהם לשטן בדרכם, כי לא נמס על שפת הים, אך היעצרום דברים קלי ערך כאלה מעשות דרכם? “נסעה!” קראו כלם פה אחד. ויקחו את הסירה וינטלוה על זרועותיהם, כאשר ישא האומן את היונק, ובידים רעדות הורידוה המימה. בלב חרד ישבו בה, ובתפלה על שפתותיהם נפרדו מעל החף. ויקחו עמהם גם את קנה הרובה, גם את הקרדום, ויגילו ברעדה לקראת גלי הים. אך הם טרם הרחיקו לשוט מהחוף, ותקותם היתה למו לחרדה: רגבי קרח במספר רב התנשאו לעמתם. ויזכרו את היום המר, אשר בו שבר הקרח את אניתם, ואת אשר עבר עליהם מאז ועד עתה. ויתגנב השפק אל לבם: הן אניתם החזקה לא עמדה בפני הקרח, ואיך תתחרה סירתם הקטנה את הקרח הנורא. ולמרבה היגון ראו, והנה סירתם זבת מים, אשר התפרצו אל תוכה מבעד הסדקים, אשר לא נחמרו היטב בזפת. ויחלו שנים מהם להריק את המים, ושנים החזיקו במשוט, ויוסיפו לעשות דרכם הלאה.
והקרח ילך הלך ולחץ אותם. ורגב קרח אחד גדול ינשא לעמתם כעל כנפי רוח ואין לסור ממנו ימין ושמאל. ותגדל עוד מבוכתם בראותם, והנה דֹב לבן, נורא מאד, עומד על שפת הקרח. הדב הרים את ראשו, ויריח באפו, וינהם. הנִהם מאשר לבו מר עליו על הקרח, אשר הסיעוֹ ממשכנו להרחיק נדוד מבלי דעת לאָן? או כי הרעב הציקו מאד? או ריח בשר האנשים בא באפו, וישמח על טרפו? מי יודע נפש הדב!
פחד נורא נפל על ארבעת האֻמללים האלה. המשוטים נפלו מידיהם, והקרח קרב. רק כעשר אמות בינו וביניהם. והדב פתח את לועו, עומד על קצה הקרח, ויהי נכון להתנפל אל סירתם ולבלעם חיים. ויור רב החובל עליו, וינהם הדב מכאבו האנוש. ויהי פתאם קול רעש גדול, קול פחדים, קול אנקת חלל נשמע. הים שוטף, רגבי הקרח ינשאו, יתנגשו איש ברעהו, יתפוצצו ויוסיפו לעשות דרכם הלאה. והדב איננו, כי ירד תהומות. בעמל רב צלחו בידם לשוב אל החוף, ויעלו על היבשה, ויפלו מלוא קומתם ארצה, יגעים ומבהלים ונחרשים וינוחו מעט, ותשב רוחם אליהם, וישובו אל ביתם.
ז. 🔗
הנה כי כן אבדה תקותם האחרונה! סירתם נשברה, הקרדם נפל הימה, גם קנה הרובה, האח לעתות בצרה, ירד לעמקי מצולה. ולמרבה צרותיהם חלה בנימין במחלת הצינגה. המחלה הזאת תשים שמות ביושבי ארצות הצפון: רגלי החולה תצבינה, דם רב ישטוף מגרונו, וכחותיו יאבדו, ושניו תפלנה מפיו לאחת אחת. וידע בנימין כי בא קצו. ויבואו שלשת רעיו לנחמו ולהפוך את משכבו בחליו, אך לא הועילו לו במאומה, כי סמי מרפא לא היו בידם. ותגבר מחלתו וימת. ויתעצבו שלשת האנשים בהביטם אל ריעם6 המת, בזכרם, כי גם אחריתם תהי כמוהו. ויקברוהו בערמת השלג לפני ביתם, כי הקרח לא נתנם לכרות לו קבר באדמה, ויחכו לימי האביב להשיבהו אל עפרו.
משממון לבם לא דברו דבר ימים רבים, ולא עשו מאומה לקדם את פני הרעה, בבוא ימי החשך, ובביתם אין כל. אך הנה התעודדו עוד הפעם, וישובו לעבודתם, ויחזקו את בדקי הבית, ויכינו אֹכל למו כשנה בשנה.
ותעברנה שש שנות עמל מיום בואם אל האי הזה. רב החובל, גבור החיל, הזקין, וילך כפוף. שערותיו הלבינו ויהי כבן שבעים שנה, טרם עברו עליו חמשים שנה לימי חייו. יד התלאות הרבות היתה בזה! כל זיק תקוה נדעך מלב יושבי האי האֻמללים. אך… עודם נואשים וישועתם מהרה לבוא אליהם.
ויהי היום ורב החובל התהלך על פני האי לרגל עבודתו, וייעף, וישב לנוח. ויחל לחשב מחשבותיו, ויעברו לפניו זכרונות חייו העוברים, זכר את אמו הזקנה, אשר הרבתה לבכות טרם נפרד מעליה, כמו נבא לה לבה, כי ימים רבים לא תוסיף לראותו. זכר גם את אביו הזקן, אשר לוהו על דרכו בעינים מלאות דמע, זכר את אשתו האהובה, את ילדיו הנחמדים, זכר… אך לזכרונותיו אין קץ, וברבות זכרונותיו ירב יגונו.
פתאם נשא את עיניו, וירא, והנה נקודה קטנה ולבנה הולכת וקרבה אל האי. מה זאת? חשב רב החובל בקפצו ממקומו: האם השלך הוא, אשר יפרוש כנפיו הלבנות? לא! האמנם אניה היא? רגעים אחדים עמד כנציב שיש ולא גרע עיניו מהנקודה. אך הנה נראה התרן, הנה מיתרי האניה… “אניה, אניה!” קרא בקול גדול, וירץ אל רעיו, ויקרא: “אניה! אניה, אחי!”
ויבואו אל החוף, ויעריכו עצים, ויציתו מדורה, למען תת אות לבני האניה, כי עזרה נחוצה. וישימו עור צבי על מוט לנס. ותעבורנה שעות אחדות בין תקוה ופחד, פן לא ישימו לב לאותותיהם. אך הנה האניה קרבה אל החוף וארבעה מלחים ירדו בסירה, ויחתרו אל החוף. ויספרו המלחים, כי באו מאַרכֿנגילסק, בנסעם לצוד כלב־הים, ורוח סערה הטילם אל האי השמם הזה. ויושבי האי ספרו גם הם להם את כל התלאות אשר מצאום. ויקחום האנשים אִתם, ויעלום על אניתם, ובעוד ימים אחדים שבו בשלום אַרכֿנגילסקה.
יושבי האי השמם שבו איש אל ביתו, וימצאו את קרוביהם חיים ושלמים, ויחדלו מני אז לסול במים עזים נתיבה, ויחיו מעמל כפיהם וממעט הרכוש, אשר רכשו למו בשבתם על האי השמם, במכרם את העורות הרבים אשר אספו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.