ספר ראשון 🔗
א 🔗
אותו בוקר היה ז’אן חגור על מתניו סנור־זורעים של בד כחול, מחזיק בשמאלו את הכיס הפתוח ובימינו היה לוקח מלוא חפנו גרעיני חטה והיה מפיצם בבת אחת לכל רוח. מגפיו הגסים שקעו באדמה הדשנה וגררוה אחריהם מתוך תנודת גופו הקצובה, ובתוך זהב הזרעים המתבדרים נראו עם כל מפולת יד שני הדָשים האדומים והמזהירים אשר בחָזִיַּת הרָץ שלו, שֶׁבָּלתה מישֶֹן. יחידי הלך והתקדם לפניו, וכאילו הלכה גם קומתו וגדלה. ומאחריו נגררה לאטה על־פני הניר משדדה אסורה לשני סוסים, והם מזורזים בשוט עגלונם בצליפים מדודים וארוכים, המשמיעים קול מפצם מעל לאזניהן של הבהמות.
חלקת אדמה זו, כבת חמשים אָרים, במקום הנקרא “קורנאי” היתה כה קלה בערכה, שלא היה כדאי לה' הורדקין, בעלה של האחוזה “בורדריה”, לשלוח הנה את הטורית, שעשתה עכשיו מלאכתה במקום אחר. לנוכח ז’אן, השב ועולה על־פני השדה מדרום לצפון, עמדו עתה, במרחק שני קילומטרים, בניני המשק. ובהגיעו לקצה התלם הרים את עיניו, שלח את מבטו שמה, לא ראה מאומה, ושאף רוח רגע קל. לפניו היו חומות נמוכות, כתם חוּם של רעפים ישנים, שנבלעים על פתחה של ארץ הבויס, שמישורה השתטח לפניו הלאה, אל שַארְטר. מתחת לשמים הרחבים נראו עננים של שלהי אוקטובר. עשרה מילין של אדמה חרושה פרשו בעונה זו נירים שחורים, צהובים, ואמיצים, ומלבנות שדות חרושים הוריקו בכתמי אספסת ותלתן; והם משתרעים לכל מלוא העין, ואין גבעה ואין עץ לפניך, והם נבלעים אחד ברעהו ויורדים מטה מעבר לקו האופק. רק מפאת מערב נראתה כרצועה מזהיבה חורשה קטנה בשולי השמים. באמצע השדות עברה דרך, הדרך משאטודוֹן לאורליאן, מלבינה בלובן־גיר. היא נמשכה בקו ישר ארבעה מילין, ומבליטה בשורה ארוכה את עמודי הטלגרף הנעוצים לצדה. דבר לא נראה מסביב ומלבד שלש או ארבע טחנות־רוח בנויות עצים, העומדות הכן על כַּנָּן וכנפיהן אינן נעות. כפרים נראו כאיי־אבנים, ומגדל־הפעמון בצבץ מרחוק מתוך אחד הקמטים של נפתולי אדמת חטה זו, מבלי שיֵרָאֶה לעינינו בית־הכנסת עצמו.
והנה הפך ז’אן את פניו ושב ללכת, הלוך והתנדנד מצפון לדרום, ידו השמאלית אוחזת בסינור־הזורעים וימינו אינה פוסקת להפיץ באויר במפולת ידו את הזרעים. עתה נתגלה העמק הצר של האיגר קרוב לו, כשהוא בותר בחריץ עמוק את המישור, ואחריו שבה והשתרעה ארץ הבויס רחבת הידים עד בואך אורליאן. את שדות המרעה ואת מקומות הצל הכירו רק על־פי הצפצפות, שעמדו בשורות ארוכות. עצי הצפצפה היו מבליטים צמרותיהן המזהיבות מעל למשקע הקרקע, והם נראו לעין כשיחים נמוכי קומה. מן הכפר הקטן רוֹנְש, הבנוי על המדרון, נראו רק ראשי גגות אחדים, שרועים לרגלי בית הכנסת, אשר מגדל פעמונו התנוסס אל עָל בין האבנים האפורות, ושמֵש משכן למשפחות עורבים שבעי־ימים. ומפאת מזרח, מעבר לבקעת הלוּאַרָה, במקום תסתתר, כמהלך שני מילין מכאן, עיר המחוז קלוֹיש, נמשכו גדות הפֶּרְשָׁה המורמות מעולפות גַון סגל לאור היום העמום. זה היה מלפנים החבל דוֹנוּא, והיום נקרא מחוז שַאטוֹדוֹן, כברת ארץ אשר בין הפֶּרשה והבויס, על עצם גבולה של זו, במקום שהקרקעות הן זבוריות, ולכן קראוה בשם “בויס המזוהמה”. כשהגיע ז’אן לקצה השדה, עמד שנית והעיף עינו למטה, לאורך הנחל איגֶר השוטף בזרמתו העזה ובעינו הזכה, המבריקה בין הדשאים. נחל זה עבר לאורך דרך קלויש, אשר בשבת זו היו פזורות עליה עגלות האכרים הנוסעים אל השוק. אחרי כן שב על עקביו ועלה על שדהו והוסיף ללכת הלוך וצעוד, הלוך והתנועע, הלאה צפונה ואחרי כן שוב דרומה, מתוך אותה התנועה המדודה, עטוף אבק־הזרעים החי המעפר מסביבו. בעוד שמאחוריו הצפינה המשדדה לקול צליפי השוט את הגרעינים בשובה ונחת ומתוך זהירות וישוב דעת רב. מפני הגשמים הממושכים והמרובים התאחרה זריעת הסתיו; עוד באוגוסט נזדבלו השדות ומכבר הכינה אותם המחרשה, העמיקה את התלם, השמידה את עשבי הבר, והם היו מוכנים לקלוט שוב את החטה, אחרי התלתן ושבולת־השועל שקדמו לה במחזור הזרעים שלש־השנתי. וימי הכפור הקרובים, אשר יבואו אחרי גשמי זעף אלה, אצו באכרים. פתאום והאויר הפך צונן ומראהו קודר ורוח לא נשבה, ואור היום העמום והחד־גוני מכסה את פני האוקינוס של אדמה דוממה זו. ורבו היום הזרעים מסביב. משמאל לז’אן, במרחק של שלש מאות מטר, זרע אחד האכרים את שדהו, שני מימינו שלישי משמאלו וכך עד אין סוף. מכל העברים עמדו האכרים וזרעו ניריהם הנעלמים במרחקים. אלה היו דמויות זעירות ושחורות, קוים פשוטים שהלכו וקטנו ואפסו. אולם כל הדמויות האלה התנועעו במדה ובקצב אחד, וידי כולם הפיצו זרעיהן, שהיו דומים לנחשול חי וסוער מסביב להם, ורתת עבר את המישור עד מרחקיו המטושטשים, במקום שהזורעים הפזורים עליהם לא נראו עוד.שלמה
ז’אן ירד שדהו בפעם האחרונה, והנה לפניו פרה גדולה, צהובה־לבנה באה מרונש, ובחורה צעירה, כמעט תינוקת, מושכה אחריה בחבל. האכרה הקטנה ובהמתה הלכו במשעול לאורך העמק, בצדי הרמה. והוא הפך להן ערפו וסיים את זריעתו. הוא כבר התיר את סנורו ואמר ללכת הביתה, והנה המולת ריצה וצוָחות נחנקות הניעו אותו להרים שנית את ראשו, ולעיניו הפרה מקרטעת ורצה בשדות האספסת, והנערה רודפת אחריה ומעכבתה בשארית כוחותיה. הוא פחד פן יקרנה אסון וקרא:
– הרפי ממנה!
היא לא נשמעה לו, נשפה רוח וגדפה את פרתה בקול רַגז ומלא פחד:
– שלישה! רצונך לעמוד, שלישה!… הוי בהמה טמאה!… אה, מנוולת ארורה!
עד כה רצה וקפצה הנערה בשתי רגליה הקטנות, ועצרה כוח לעקבה. אולם הנה נתקלה ונפלה וקמה על רגליה למען נפול שנית הלאה מזה; עכשיו התהוללה הבהמה, והנערה נסחבה אחריה. צעקתה עלתה השמימה. וגופה השאיר אחריו חריץ עמוד בשדה האספסת.
– הלא תרפי ממנה, בשם אלוהים! – הוסיף ז’אן לקרוא – הרפי ממנה!
וקריאתו בקעה מאליה מתוך גרונו מרוב זועה. גם הוא התחיל רץ, כי ראה את הדבר אשר בא: ודאי נסתבך החבל מסביב לאגרופה וכל מאמץ מצדה עוד הוסיף להדקו. לאשרה של הנערה עבר ז’אן בריצה ובאלכסון אחד הנירים והופיע לקראת הפרה לפתע פתאום והבהמה נדהמה ועמדה במקומה. מיד התיר את החבל, אשר מסביב ליד הנערה והושיבה בעשב.
– שלֵמה בכל גופך?
היא גם לא נתעלפה. קמה על רגליה, מששה בגופה והפשילה שמלותיה במנוחה עד שוקיה, כדי לראות את ברכיה שצרבו, אולם נשימתה כבדה ולא יכלה לפתוח פיה.
– הראית? כאן הוא, זה מכאיב לי… ובכל זאת הרי אני מניעה את רגלי, אין בכך כלום… אָה, מה גדל פחדי! אילו באתני זאת על הדרך, הייתי לגל עצמות! והיא בדקה את פסת־ידה הלחוצה, המכוסה פסים סמוקים, אחר הרטיבה אותה ברוק שבפיה, שמה עליה את שפתיה, נאנחה, ונרגעה ונתאוששה:
– שלישה זו אינה רעת־לב. אולם למן הבוקר היא מעבירה אותנו על דעתנו, כי הוחמה… אני מוליכה אל הפר, לבורדריה.
– לבורדריה? חזר ז’אן – דרך אחת לשנינו, גם אני הולך שמה ואֶלָוה אליך.
הוא הוסיף לדבר אליה בלשון נוכחת ונהג בה מנהג ילדה. כה רכה היתה בארבע־עשרה שנותיה. והנערה התבוננה ברוח רציני ובסנטר מורם אל הבחור המגודל והשחרחר הזה, עם שערותיו הקצרות ופרצופו המלא והישר. והוא, בן העשרים ותשע, היה בעיניה לאיש בא בימים.
– אָה, הריני מכירה אותך, הרי אתה ה“קאפוראל”, הנגר שהיה למשרת בבית האדון הורדקין.
לשמע הכנוי הזה, שהיה רגיל בפי אכרי הכפר, עברה בת־צחוק על שפתיו. הוא התבונן לנערה, ותמה לראותה כמעט אשה; הנה חזה הקטן והקשה שהתחיל קובע צורתו, הנה פניה המאורכים, ועיניה השחורות והעמוקות מאוד ושפתיה המעובות, רעננות וורודות כפרי מבשיל. היא היתה לבושה שמלה אפורה ולסוטת־צמר שחורה וחבשה לראשה כומתה עגולה. עורה היה שחום מאוד, שזוף שמש ומזהיב.
– הרי אַת בתו הצעירה של מר מוּש – קרא ז’אן – ואני לא הכרתיך… לא כך? הן אחותך היתה ידידתו הטובה של בוטא בימי האביב הקודם, אז עבדנו שנינו בבורדריה?
היא ענתה בפשטות:
– כן, אנכי הנני פרַנסואַזה… אחותי ליזה היא שהלכה אחרי בן־דודנו בוטא, וכעת מלאו ששה ירחים להריונה… הוא התחמק ונמצא אצל אוֹרג’ר, במשק שַמַדָה.
– אמנם כן – הסיק ז’אן – ראיתי אותם יחד.
ורגע אחד נשארו דוּמם אחד מול רעהו. הוא מצחק בקרבו, כי זכר את הערב שמצא את שני הנאהבים מאחורי גדיש אחד, ופרנסוּאזה עודנה מוסיפה להרטיב את פסת־ידה הרצוצה, כאילו שפתיה הרטובות השקיטו את צרבונה; בעוד שהפרה עמדה ורעתה במנוחה בשדה אספסת הקרוב. העגלון והמשדדה כבר הלכו להם, בעקפם את השדה לבוא אל הדרך. נשמע קרקורם של שני עורבים, הסובבים במעוף ממושך את מגדל־הפעמון, ושלשת הצלצולים של “המלאך הגואל” צלצלו באויר הקופא.
– היאך! צהרים! ־ קרא ז’אן – נזדרז נא.
ובראותו את שלישה בתוך השדה הוסיף:
– אי, פרתך רועה בשדות זרים. אילו ראו אותך בכך… מופקרת, הנני אליך וכבדתיך!
– אל נא, הנח לה – אמרה פראנסואזה, בעצרה בידו – לנו היא חלקה זו. חצופה שכמותה, ברשותנו אנו טלטלתני!… כל גדות הנחל עד רונש נחלת משפחתנו היא. הנה שדותינו ממקום זה עד הנה, הלאה, הצדה, האדמה לדודי פוּאַן היא; הלאה מזה, לדודי גְרַאנד היא.
ובציינה את החלקות בתנועת ידיה, אחזה בפרה והשיבתה אל המשעול. ורק לאחר שהחבל היה שנית בידיה, נמלכה בדעתה שעליה להודות לז’אן.
– ואף־על־פי־כן חיייבת אני לך קרבן־תודה מהודר! דע לך איפוא, כי ברך אברכך ועודך בכל לבי!
והם יצאו לדרכם במסלה הצרה לאורך העמק בצדי השדות. הצלצול האחרון של “המלאך הגואל” פרח לו, ורק העורבים הוסיפו להשמיע קול קרקורם. הפרה הלכה לפניהם קשורה אל החבל, הם החרישו. השתקעו בשתיקה זו השכיחה אצל אכרים, המהלכים כמה מילין זה בצד זה מבלי הוציא הגה מפיהם. מימינם העיפו עין על עבודת הטורית, שסוסיה סבבו קרוב להם; העגלון קרא להם “שלום!”, והם החזירו לו “שלום!”. מלמטה, לצד שמאל, לאורך הדרך המובילה אל קלויש, הוסיפו הכרכרות לעבור לפניהן בסך, כי השוק יפָּתח רק שעה אחת אחר הצהרים. הן התנודדו על שני אופניהן, דומות היו לרמשים נַתרנים, ומרחוק קטנו כל כך ורק הנקודה הלבנה של כומתות הנשים נראתה לעין.
– הנה דודי פואן ודודתי רוזה, הנה שם… אל הנוטריון הם נוסעים – אמרה פראנסואזה, ועיניה נטויות לעגלה אחת גדולה כקלפת האגוז, המחישה דרכה רחוק מהם למעלה משני קילומטרים.
טביעת־עין של מַלח היתה לה. מזוינת אותה הראיה המאורכת של אנשי המישור, הרגילה בהבחנת הפרטים והמוכשרה להכיר את האדם או את הבהמה על־פי כתם דמותם הקטן והנע.
– אה, כן, ספרו לי זאת – ענה ז’אן – ובכן, הוחלט הדבר, הזקן מחלק את נכסיו לבתו ולשני בניו?
– כלה ונחרצה. הם נאספים כולם היום אצל מר ביילהאך.
היא הוסיפה להתסכל בכרכרה המחישה דרכה.
– לנו, למשל, לא אכפת חלוקה זו, לא נשמן ולא נרזה ממנה… אולם הדבר נוגע לבוטא. אחותי אומרת בלבה, שמא ישאנה, לאחר שיקבל את חלקו.
ז’אן פתח פיו בצחוק:
– בוטא ארור זה, כרֵעים התהלכנו יחדו… אָה, אין זה עולה לו במאומה להפיח שקרים לבחורות! צריך הוא להן בכל זאת, והוא לוכדן בכוח־האגרוף אם הן מסרבות לו מרצון.
– ידע הוא, חזיר שכמותו! – אמרה פרנסואזה מתוך ודאות – לא תעֲשה הנבלה לבת־דוֹד, לעזבה לנפשה וכרסה בין שניה.
ופתאום בערה בה חמתה:
– חכי נא, שלישה! עוד מעט ואוציאך במחול!… הנה היא חוזרת שוב לסורה, רוח שטות נכנסת בבהמה זו, בשעה שיצרה מתגבר עליה!
בזעזוע חזק השיבה אליה את הפרה. במקום זה נוטה הדרך משפת הרמה. הכרכרה נעלמה. ושניהם המשיכו ללכת במישור, ולפניהם ומימינם ומשמאלם היו הנירים חרושים ומשתרעים לאין קץ. בין השדות החרושים ושדות החציר נמשך משעול שטוח ואין שיח בצדיו עד המשק. ונדמה, המשק כה קרוב, כי היד תשיגהו, אבל בכל פעם נסוג לאחור תחת שמי האפר. הם שבו ושקעו בשתיקתם ולא פצו עוד פה, כאילו נחה עליהם הרוח הכבדה של ארץ בוֹיס זו, כה עגומה וכה פוריה.
כאשר הגיעו אל המשק, היתה החצר המרווחת והמרובעת של בורדריה, המוקפת משלש רוחותיה רפתים, מכלאות־צאן וגרנות, נשמה וריקה. אולם מיד הופיעה על סף המטבח אשה צעירה ונמוכת־קומה, פרוצת־מראה ויפת־תואר.
– מה זאת, ז’אן? כלום אין סועדים הבוקר?
– הריני הולך, גברת ז’אקלינה.
לאחר שבִּתוֹ של קוני נוטר־הדרכים של רונש, – בעת שהיתה מנקה את הכלים במשק בעודה בת שתים־עשרה שנה קראו לה “קונית” – לאחר שעלתה לגדולה והיתה למשרתת ראשית, התנהגה כמטרונה ביד רמה.
– אַה, האת היא פראנסואזה? – הוסיפה האשה – באת על עסקי הפר… תחכי נא איפוא. הבוקֵר הוא בקלויש עם האדון הורדקין? אולם שוב ישוב מהרה, עליו להיות כאן.
וכאשר ז’אן בא אל המטבח, אחזה אותו במתניו והתחככה בו מתוך צחוק, מבלי חשוש שמא יראוה זרים, כדרכה של אשת־אהבים תאוָנית, שאין אדונה בלבד מספק את רוחה.
פרנסואזה נשארה לבדה וחכתה באורך־רוח. היא ישבה על אצטבת־האבנים לפני המזבלה, שהיתה תופסת שליש החצר. היא התבוננה מבלי מחשבה ללהקת התרנגולות, המנקרות בחרטומיהן ומחממות את רגליהן בשכבת הזבל המהבילה בתוך האויר הצונן אֵדי תכלת קלים. וכעבור חצי שעה הופיע ז’אן שנית, לאחר שסעד לבו בלחם וחמאה, והיא לא זזה עדיין ממקומה. הוא ישב אז על ידה, וכאשר הפרה התרגזה והיתה מכשכשת בזנבה וגועה, אמר לפרנסואזה:
– חבל שהבּוֹקֵר בושש לבוא.
הנערה הניעה בכתפיה. אין שעתה דוחקת. ואחרי שתיקה קלה אמרה:
– ובכן, קאפוראל, פשוט ז’אן הוא שקוראים לך?
– לא כן, ז’אן מַקַר.
– ואתה מילידי מחוזנו?
– לא, מפרובאנס אני, מפלַסַן, עיר באותו הגליל.
היא הרימה את עיניה והתבוננה בו, והיתה משתוממת על מוצאו הרחוק.
– אחרי מלחמת סולפרינה – המשיך – זה כשמונה־עשר חודש, חזרתי מאיטליה וכתב־השחרור שלי בידי, וחבר אחד הביאני הנה… והנה מכיון שאומנות־הנגר שלי הקודמת לא הלמה אותי עוד נשארתי מאין ברירה במשק.
– אה! – אמרה בפשטות, מבלי גרוע ממנו את עיניה הגדולות והשחורות.
אולם ברגע זה האריכה שלישה את געיתה, געית תאותה הנואשה; ומתוך הרפת, שדלתה היתה נעולה, פרץ קול נשימה מרוסק.
– הסי נא! – קרא ז’אן – אותו הבריון “קיסר” שמע את קולה!… הקשיבי, הוא בא אתה בדברים שמבפנים… אָה, בקי הוא באמנותו, אין לך פרה נכנסת אל החצר שלא ירגיש בה ולא ידע על שום מה באה…
והוא הפסיק את דבריו והוסיף:
ראי נא, ודאי נאלץ הבוקֵר להשאר עם האדון הורדקין… אם רצונך בכך, אוציא לך את הפר. עשׂה נעשה זאת שנינו יחד.
כן, עצה טובה היא זו – אמרה פרנסואזה בקומה על רגליה.
הוא פתח את דלת הרפת, בשאלו עוד:
– ובהמתך, היש לקשרה?
– לקשרה? לא ולא! טרחה יתרה… מוכנה ומזומנה היא, ולא תניד גם אבר.
כשנפתחה הדלת נראו בשתי שורות שלשים הפרות של המשק משני עברי המעבר הראשי, קצתן שרועות על מַצען וקצתן עומדות ולועסות את הסלק בתוך אבוסן; ומפִּּנת רבצו, הושיט את ראשו אחד הפרים, הולנדי שחור וכתום לבן, מתוך צפיה למלא תפקידו.
מיד כשהותרה רצועתו יצא “קיסר” בנחת. עד מהרה עמד ותהה על האויר החפשי ועל האור המרובה; ורגע אחד נשאר במקומו, עמד קופא על ארבע רגליו מנדנד זנבו מתוך עצבנות, צוארו נפוח וחרטומו שלוח לאויר ומריח בו. שלישה, הפנתה אליו את עיניה הגדולות והקופאות געתה בקול יותר נמוך ולא זזה ממקומה. אז התקדם הפר ונטפל אליה, הניח מתוך לחיצה חזקה וקצרה את ראשו על אחוריה, אחר האריך לשונו והטיל את זנבה הצדה ולקק את הפרה; היא לא הפריעה בעדו והוסיפה לעמוד במנוחה על מקומה. רק עורה התקמט מחרדה קלה לאורך ירכותיה. ז’אן ופרנסואזה המתינו מתוך כובד ראש כשידיהם מורדות.
וכשהגיעה שעתו, עלה “קיסר” על־גבי שלישה מתוך קפיצת־פתאום ובכל כבדו הרב, עד שהאדמה זעה מתחתיו. היא לא כופפה גבה תחתיו, והפר אמצה בשתי רגליו לאורך צלעותיה. אבל הפרה היתה מגזע קונטינה בעלת קומה, ורחבה, שהפר הנמוך ממנה לא הגיע אליה. הוא הרגיש בדבר, נסה להתרומם מעט, אך לשוא.
– זוטָר הוא ביותר – אמרה פרנסואזה.
– כן, במקצת – ענה ז’אן – אין בכך כלום, יתגבר בכל זאת.
היא נענעה בראשה; וכאשר הוסיף “קיסר” למשש ולהתאמץ לריק, החליטה סוף־סוף:
– לא, יש לבוא לעזרתו… אם יעשה מלאכתו שלא כרגיל ויצא לבטלה, היא לא תשמור עליו.
ברוח שקטה ומרוכזת, כאילו באה להוציא לפועל עבודה רבת־ערך, התקדמה אליו. זהירות זו עוד הוסיפה על שחור עיניה, ואת שפתיה האדומות פתחה למחצה בשעה שפניה היו קופאים. היא נאלצה להרים את זרועה בתנועה גדולה, ואחר אחזה במלוא כפה באבר הפר והקימה אותו. והוא, בהרגישו כי נגע בערות הפרה, התאזר עוז והכניסו פנימה בזיז מתנים אחד. ואז שב והוציאו. והמעשה בא אל סופו: צנור־הזרעים ננעץ והשקיע את גרעינו. איתנה, כמו האדמה הזרועה המחשה, השומרת על פריונה, קבלה הפרה מבלי זיז אחד את זרמת הזכר המפרֶה. בשרה לא חרד בהסתערו עליה.
והוא כבר שב ויצנח ארצה, והאדמה שקעה שנית תחתיו.
פרנסואזה אספה אז את ידה, וזרועה נטויה נשארה באויר. אחר הורידה אותה ואמרה:
– שריר וקים!
– ובכל תוקף! – ענה ז’אן ברוח ודאות, שיש בה מנוחת־רוחו של האומן המומחה על פעלו, שנעשה בלי שהיות רבות וכהלכה.
לא עלה על דעתו להשמיע באזניה אחת ההלצות, שבחורי המשק מבדחים בהן את הבחורות המביאות הנה את פרותיהן להרבעה. ריבה זו מצאה, כנראה, את הדבר פשוט והכרחי, שלא ראתה כאן מקום לצחוק. כך דרכו של הטבע.
אולם הנה שבה ז’קלינה לעמוד בפתח; וכשהיא מגרגרת בגרונה פלטה בצחוק:
– אי, נמושה! הרי כאילו לא ניתנו עינים למאהבך!
אז פרץ ז’אן בצחוק פרוע ופני פרנסואזה אדמו פתאום עד מאוד. פרנסואזה נתבלבלה ולמען הסתיר על מבוכתה, היתה מפשפשת בכיסיה, בשעה ש“קיסר” כבר חזר ונכנס מאליו אל הרפת ושלישה תלשה קנה שבולת־השועל הצומח במזבלה, והוציאה מהם מטפחת־אף, והוציאה את כנפה ובה היו צרורים ארבעים הסוּ דמי ההרבעה.
–– הילך! הנה הכסף! – אמרה הנערה – ושלום רב לך! היא נפטרה עם פרתה, וז’אן שב ונטל את סנור־הזורעים שלו, יצא אחריה, באמרו לז’אקלינה, כי עליו לבוא בשדהו של פותה על־פי פקודת ה' הורדקין שניתנה ליום־עבודה זה.
– יפה! – ענתה האשה – המשדדה ודאי שם היא.
ואז, כאשר הדביק הבחור את האכרה הקטנה והתחילו מתרחקים מהמשק זה אחר זו במשעול הצר, קראה עוד ז’אקלינה אחריהם בקולה החם והליצני:
– אין סכנה, לא כך? אם תתעו שניכם יחדו! הפעוטה יודעת את הדרך הישרה.
מאחריהם נתרוקנה שוב חצר המשק. איש לא צחק. שניהם הלכו לאטם, רק קול ההמולה של נעליהם הנתקלות באבנים נשמע. ז’אן ראה מבשר גוף פרנסואזה רק את ערפה הילדותי בלבד, ששערות קצרות ושחורות הסתלסלו עליו מתחת לכומתה העגולה, ומקצה חמשים צעדים אמרה פרנסואזה במתינות:
– לא צדקה זו, בהוכיחה אחרות על עסקי גברים, היתה בידי להשיב לה…
וכשהיא מפנה פרצופה אל האיש הצעיר, הסתכלה בו בערמה:
– נכונה היא, לא כך? כי תתנהג עם ה' הודקין, כאילו היתה לו כבר לאשה… ודאי שמץ מזה ידוע גם לך?
הוא נתבלבל ויען כמתמם:
– פשיטא! היא עושה מה שלבה חפץ, זה נוגע רק לה.
פרנסואזה הפנתה לו עורף והמשיכה דרכה.
– אכן כן הוא… מתלוצצת אני, כי הרי ראוי אתה להיות לי כמעט לאב, ואין רגלים לדבר… אגב, דע לך, כי מיום עשות בוטא את הנבלה לאחותי קפצתי ונשבעתי: את ידי ורגלי אכרות ואחרי העוגבים לא אלך.
ז’אן נענע בראשו ולא הוסיפו לדבר עוד. שדהו הקטן של פותה נמצא בקצה המשעול, בחצי הדרך לרונש. כאשר הגיע הבחור לשם, עצר מלכת. המשדדה חכתה לו, ושק הזרע עמד מוכן בתלם. הוא מלא את סנורו באמרו:
– ובכן שלום!
– שלום! – ענתה פרנסאזה – ורב תודות!
אולם בלבו נתעוררה דאגה, נזדקף שוב וקרא:
– שמעיני, שמא תחזור שלישה לסורה… רצונך ואלַוֵך עד ביתך?
היא רחקה כבר ממנו, הפכה ראשה ופלטה בקולה השקט והאמיץ בדומית השדה הרבה:
– לא ולא! אין צורך ואין מגור עוד! נתמלא שַׂקה!
ז’אן, ילקוט־הזרע חגור על חלציו, הלך וירד בחלקה החרושה בתנועתו המדודה, כשהוא מפיל את הגרעינים לפניו. עיניו היו נשואות אל פרנסואזה, שהולכת וקטנה במרחקי הנירים, והיא צועדת מאחרי פרתה השקטה, המתנודדת בגופה הגדול. כאשר שב ועלה את השדה לא ראה אותה עוד; אולם בחזרו בו מצָאָה שוב, והיא עוד קטנה משהיתה ודמתה בגזרתה הדקיקה ובכומתה הלבנה לפרח שן־הארי. שלש פעמים הופיעה; ובכל פעם קטנה בעיניו. אחרי כן בקשה לשוא ודאי נטתה הצדה על היד בית־היראה.
השעה השניה באה וקול הצלצול נשמע. השמים נשארו אפורים, חרשים וקפואים; ונדמה, כאילו מלוא־מגרפות אפר דק קברו את החמה לחדשים רבים עד בוא האביב. בתוך עצב זה האיר את העננים מפאת אורליאן כתם אחד יותר בהיר, כאילו מצד זה שבה וזרחה השמש שם במרחקים. ועל־פני קטע חִוֵר זה נסתמן מגדל־הפעמון של רונש, בשעה שהכפר עצמו נשתקע, חבוי בקמט הבלתי־נראה של עמק האיגר. אולם כלפי שארטר, מצפון, עמד הקו הממותח של האופק בעינו בין צבע האפר החד־גוני של רחבי השמים ובין הבויס הפרוש עד אין סוף כשרטוט־דיו החוצה ציור של מי־צבעים. משעות הצהרים נראה כי גדל כאן מספר הזורעים. עתה היה לכל חלקה של שדה קטן זורע מִשֶׁלה, והזורעים רבו ורמשו כנמלים שחורות ועמלות, שעלו על־פני האדמה לשם עבודה כבירה, בהוציאן לפועל דבר רב מכוחן, גדול מאד לעומת קטנותן הן; ואף־על־פי־כן אפשר היה להבחין גם אצל הזורעים המרוחקים ביותר אותה תנועת המאמצים שאינה פוסקת, אותה עקשות חרקים הנלחמים באדמה רחבת הידים והמנצחים לאחרונה גם את המקום וגם את החיים.
עד בוא הלילה היה ז’אן זורע שדהו. משדה פותה עבר אל “הריגולים” ואחריו אל “מסלות ארבע”. הוא היה הולך ושב בפסיעות גסות וקצובות על־פני הנירים החרושים; גרעיני החטה הלכו ופחתו בסנור, והזרעים שנפלו מאחורי גבו היו מפרים את האדמה.
ב 🔗
ביתו של מר ביילהאך הנוטריון בקלויש, עמד ברחוב־גרואית מצד שמאל בדרך המוליכה לשטידון: בית קטן ולבן, בן קומה אחת אשר בקרנו נקבע חבל הפנס היחידי, שהיה מאיר ברחוב רחב ומרוצף זה. רחוב העומד בשממונו כל ימות השבוע והמלא תנועה משטף האכרים הבאים אל השוק בימי השבת. מרחוק, על הקו הקִרטוני של הבנינים הנמוכים נראו שני השלטים המבריקים ומאחוריו גן צר פונה במדרון עד הלוּאַרה.
בשבת זו, בחדר המשמש למשרד והפונה אל הרחוב, ימינה לפרוזדור, הרים הלבלר הקטן, נער בן חמש־עשרה שנה, דק וחור אחד, וילונות־המלמלה, כדי להתבונן אל הקהל העובר לפניו. שני הלבלרים האחרים, האחד זקן, כרסתן ומזוהם מאוד, והשני צעיר ממנו שחוף וזעום פנים, היו כותבים על־פני שולחן־אשוח מָשחר, אחד מול רעהו, ושולחן כפול זה עם שבעת או שמונת הכסאות וכירת־המתכת שהיו מסיקים בה רק בימי דצמבר, אם גם ירד שלג בחג כל־הקדושים, – הם שרהטו כל החדר.
בכל זאת, ישבו שם שני אכרים, איש ואשתו זה בצד זו וצפו מתוך אי־תנועה וסבלנות של יראת־הכבוד. רבוי הניירות, וביחוד האדונים הללו הכותבים במהירות רבה כל כך, הקולמוסים הללו החורקים יחד, הטילו עליהם כובד־ראש ועוררו בהם מחשבות על עסקי ממונות ומשפטים. האשה, בת שלשים וארבע, חומה ביותר בת פרצוף נעים, אשר רק החוטם הגדול פגָמו, הצליבה את זרועות העובדת היבשות שלה על לסוטתה הטוויה צמר שחור והמשובצת בקטיפה; ובעיניה העֵרות היתה בודקת בכל פנות החדר והיתה מהרהרת בגלוי בכל שטרי הקנין וניירות הערך שנחו כאן; בעוד שבעלה, הזקן ממנה בחמש שנים צהוב ושקט, לבוש מכנסים שחורים וחולצת בד ארוכה, כחולה וחדשה לגמרי, אחז על ברכיו את כובע־הלבד העגול, וצל של מחשבה לא היה מחיה את פניו הרחבים כעין החרס והמקולחים למשעי, ואשר בתוכם היו נעוצים שתי עינים גדולות כחוּלות ומימיות ומביעות קפאון; מבט שור הנח ברבצו.
והנה נפתחה אחת הדלתות, ומר ביילהאך, שסעד זה עתה במסִבת גיסו, בעל־המשק הורדקין, הופיע בה. פניו היו אדומים מאוד ובהתאם לחמשים וחמש שנותיו היו הם עוד רעננים למדי. שפתיו היו עבות וגבותיו מכונסות, אשר קמטיהן הוסיפו למבטו הבעת־צחוק. על אפו היו רכובים משקפיו, ומתוך הרגל היה מושך בשערותיו הארוכות והמלבינות של זקן לחייו.
– אַה, האתה זה דלהום? – אמר הנטוריון – האם פואן נאות איפוא לחלוקה?
האשה היא שהשיבה:
– אמנם כן, אדוני ביילהאך… וקבענו ראיון לכולנו, כדי לבוא לידי הסכמה ולמען תורֵנו מה לעשות.
– טוב ויפה, פאני, עוד מעט ונראה… עוד השעה הראשונה לא הגיעה, ויש לחכות לשאר הבאים.
הנוטריון סח עוד שעה קלה, שאל למחיר החטה שהולך ויורד זה כשני חדשים. והיה נוהג בדלהום כבוד ידיד, כיאות לחקלאי בעל עשרים הקטאר, משרת אחד ושלש פרות. ואחרי כן שב ללשכתו.
הלבלרים לא הרימו ראש והיו מגדישים בחריקת קולמוסיהם; ודלהום ואשתו ישבו דומם על מקומם. בת־מזל היתה פאני זו, כי נשאה לאהוב לבה ישר דרך, וגם שלא ילדה לו ושבירושתה מפואן אביה יפול בודאי בחלקה רק שלשה הקטארים בלבד. בעלה לא התחרט על מעשהו, כי בעלת־בית נבונה ופעילה הימנה לא1 ימצא, והוא נשמע לעצתה בכל עניניו. אמנם שכלו היה מוגבל, אבל דרכו היתה מתונה וישרה, וברוֹנְש היו בוחרים בו לעתים קרובות לבורר.
באותו רגע כלא הלבלר הקטן, המתבונן אל הרחוב, את צחקו בין אצבעותיו, במללו לשכנו הזקן, הכרסתן והמלוכלך מאוד:
– אַה, הנה ישו הנוצרי!
ומיד גחנה פאני לאוזן בעלה.
שמעני, הניחה לי לכלכל את הדבר… אהבתי אמנם את אבא ואת אמא, אבל אין רצוני שיעשקונו; ונזהר נא מפני בוטא ומפני הנבל הזה יקינטון.
היא דברה בשני אחיה, כי ראתה בעד החלון את אחיה הבכור הקרב; יקינטון זה, שכל תושבי המקום קראוהו בשם־לוי ישו־הנוצרי ולאמתו היה עצל ושכור, ואשר מיום שובו מעבודת־הצבא, אחרי השתתפו במלחמות באפריקה, לא פסק לשוטט בשדות בָטֵל ומתפרנס מצידו ברשות אחרים ומביזה, כאילו היה ממשיך מלחמתו באפריקה עם שבטי הבדוים הנרעשים. ונכנס בריון מגודל זה בכל כוח שריריו של שנות הגבורה שלו, שערותיו תלתלים, זקנו מחודד, ארוך ופרוע עם פני ישו־המשיח השוממים, משיח סובא, מאַנס בחורות ושודד בראש דרכים. מן הבקר שכור היה בכפרו ומכנסיו מלוכלכים. חולצתו מלאה רבבים וקַסקיטה בלויה שמוטה על ערפו; הוא עשן סיגרה בת סוּ אחד, רטובה ושחורה, המעלה סרחון, ואף־על־פי־כן נשקף ממעמקי עיניו היפות והשטופות לגלוג לב טוב וגלוי של הולל נוח לבריות.
– ובכן, אבא ואמא עוד טרם באו? – שאל.
וכאשר השיב לו הלבלר השחוף וזעום הלב ברגזנות ובתנועת ראש לאות שלילה, נשאר רגע אחד ומבטו אל פני הכותל. בעוד שהסיגרה שבידו היתה מעלה עשן מאליה. הוא לא העיף מבטו לצד אחותו וגיסו. גם הם העמידו פנים, כאילו לא חשו בכניסתו. ומבלי הוסיף דבר יצא אל המדרכה להמתין שם.
– אָה, ישו־הנוצרי! הוי, המשיח! – מלמל בקול עבה ומעושה הלבלר הקטן, כשחטמו פנוי לרחוב ודעתו הולכת ומתבדחת עליו משם־לוי זה, שעורר בקרבו זכרונות מגוחכים.
כעבור חמשה רגעים באו סוף־סוף הפואנים. שני הזקנים שתנועותיהם אטיות וזהירות, האב, לפנים אמיץ מאוד וכיום בן שבעים שנה, יבש והקטין מעבודה קשה ומתשוקה רבה לאדמה, שנדמה, כאילו גופו נכפף ושב ונמשך לאדמה זו, שהתאוה לה בעוז ויכבשנה ואף־על־פי־כן רק רגליו התמוטטו. היה עוד בן־חיל בכל גופו, בנוי כהלכה, זקן־לחייו קצר לבן ומתוקן כציצי כף־השועל וחטמו הארוך, סימנם2 המובהק של בני משפחתו, הקרין על פניו הכחושים, הכסויים קמטים וחריצים גדולים. זוגתו הלכה אחריו כצל. היא היתה קטנה ממנו ושמרה על עובי בשרה. בטנה היתה נפוחה והעידה על מחלת הדרוקן שתוקפת אותה. היה גון שבולת־שועל לפניה, ובהם עינים עגולות ופה עגול, שקמטים לאין קץ שנצוהו כפי ארנקו של קמצן. טפשית וירודה במִשקה כבהמה נכנעת ועמלה היתה כל הימים חרדה מפני יד בעלה העריץ והשליט.
אה, הנה באתם! קראה פאני וקמה ממקומה.
אף דלהום קם ממקומו. ומאחרי הזקנים הופיע שנית ישו־הנוצרי, מתנועע בלכתו ואינו מוציא הגה מפיו. הוא מלל את קצה סיגרתו בין אצבעותיו וחפץ לכבותה, ואחרי כן שם את זנבה המסריח בכיס חולצתו.
– ובכן כולנו כאן – אמר פואן – לא נעדר איש זולתי בוטא… לעולם לא יבוא למועד הנכון. לעולם לא ישוה לאחרים, בריון זה!
– ראיתי אותו בשוק – הודיע ישו־הנוצרי בקול נחר מיין־שרוף – עוד מעט ויבוא.
בוטא הצעיר, בן עשרים ושבע שנים, נקרא בכנוי זה על שם שהיה מבטבט ועומד תמיד במרדו ונגרר אחרי דעות המיוחדות רק לו. בעודנו נער לא יכול לשבת בשלום עם הוריו; ואחרי כן, כשהוציא גורל טוב ונפטר מצבא, ברח מביתם ויצא לעבוד בבתי זרים, מתחילה בבורדריה ולבסוף בשַמַדה.
ובעוד אביו מוסיף לחרפו, נכנס בוטא ער ועליז. החוטם הגדול, סימנו המובהק של בית פואן נשתטח על פניו, בעוד ששפוליהם ולסתותיו בלטו כלסתות אמיצות של חית־טרף. צדעיו טושטשו, כל הפדחת הוצרה, ומתחת הצחוק הפרוץ, שעיניו האפורות היו מבצבצות, הציצו ערמה ואַלמות. מאביו קבל את החמדנות הגסה וחפץ עקשני להיות אוחז ביד, וקמצנותה הצרה של אמו עוד החרתה החזיקה. בשעת מחלוקת, שהזקנים היו מספרים בפניו בכל חטאותיו היה משיב להם: “לא היה לכם לעשותני כזה!”
– שמעו נא, הרי חמשה מילין משמַדה עד קלויש – ענה על התלונות. – אגב מה קרה? הרי באתי יחד עמכם… התאמרו שוב להתגולל עלי?
עתה התוַכחו כבר כל הנאספים יחד וצָוחו בקולותיהם החדים והרמים, כדרכם תמיד שם בשדות רחבות־הידים. הם דנו על עסקיהם כאילו היו בתוך שלהם. הלבלרים שהחרדו ממקומותיהם שלחו להם מבטים אלכסוניים, והנה הופיע בדלת לשכתו הפתוחה גם הנוטריון לקול ההמולה.
– כולכם כאן? בואו נא.
לשכה זו היתה פונה אל הגן, אל רצועת האדמה הצרה היורדת עד הלוארה, שצפצפותיה החשופות נראו מרחוק. את הקמין היה מקשט שעון משַׁיִש שחור, שהיה מעומד בין חבילות תיקים, ושולחן כתיבה מעץ אדום, שידה לתבות־קרטון וכסאות – הם שהיו כל כלי החדר. מיד ישב ביילהאך אל שולחן זה כמו על כסא־המשפט, בעוד שהאכרים הבאים בשורה היו מפקפקים והיו שולחים מבטים פוזלים, בהסתכלם אל הכסאות ומתקשים לדעת איפה ואיך יתישבו.
– הכלל, שבו נא.
אז נדחפו פואן ושושנה על־ידי אחרים ונמצאו יושבים בשורה הראשונה על שני כסאות; פאני ודלהום ישבו מאחוריהם גם הם זה בצד זו, בעוד שבוטא עמד לבדו בפנה על־יד הכותל ויקינטון נשאר יחידי על־יד החלון, מכסה בכתפיו הרחבות את אור היום. אולם הנוטריון פנה אליו מתוך אי־סבלנות בקול מקורב:
– שב נא איפוא, ישו־הנוצרי!
והוא נאלץ לפתוח ראשונה במשא־ומתן:
– ובכן, אבא פונאן, החלטת לחלק את נכסיך בחיים בין שני בניך ובתך?
הזקן לא ענה מאומה. שאר הנאספים לא זעו גם הם והשתיקה היתה ארוכה. אגב לא אץ בהם הנוטריון, הרגיל בשהיות כאלה. אבותיו שמשו במשרת נוטריון זו מאתים וחמשים שנה, והביילהאכים, יוצאי דם בוֹיס עתיק, באו זה אחר זה, אבות ובנים, נוטריונים בעלי כובד ראש, בעלי זהירות מלאה ערמה, הרגילים לשתוק ולהרבות דברים בטלים, הכל לפי הצורך, ואשר מדות אלו באו להם בירושה מאת האכרים לקוחותיהם עצמם אשר אתם היו באים במגע ומשא. הוא פתח אוֹלָר, התחיל מגרד בו את צפרניו.
– האין זאת? יש להאמין, כי החלטת – חזר לאחרונה ועיניו נעוצות בזקן.
הלה הסב ראשו והעיף מבטו בכל הנאספים ובקש מלים לתשובתו.
– כן, זה אפשר מאוד, אדוני ביילהאך… דברתי לך מזה בימי הקציר, ואתה אמרת, שעלי לעיין עוד בדבר; ואני עיינתי בו, ונוכחתי, סוף־סוף אני חייב לבוא לידי כך.
הוא באר טעמו במשפטים קטועים, שהכילו מאורעות רבי־ערך. אולם הדבר שלא הגיד והיה רק מתבלט מתוך ההתרגשות העצורה שבגרונו – היה עצב זה ללא קץ, אותה טינה כמוסה ואותו שברון לב, שהפרידה מעל נכסיו הולידה בו. כמה תאב להם לפני מות אביו, כמה עבד אותם בלהט מאויים גדולים. ונכסים אלה עצמו מאוד קימעה קימעה במחיר קמצנותו השפלה. חלקה זו או אחרת היתה מציֶנת בזכרונו חרפים בלא הסקה וקיצים מלאי עמל, צמצום, אשר רק פת וגבינה עלו על שולחנו, קיצים לוהטים, אשר ימים שלמים אוכל לא היה בא אל פיו. הוא אהב את האדמה כאהוב הגבר את האשה, שאתה מת עליה. הוא לא ידע את האשה, את הילדים, את האנשים, לא ידע דבר מלבד: האדמה! והנה בא בימים, ועליו למסור את אהובתו לידי בניו. כך מסרה אביו לו, גם הוא רגז על חוסר־אונו.
– הרואה אתה, אדוני ביילהאך? תרד לסוף דעתי, הרגלים אינן נשמעות לי וגם הידים אין טובות מהן, ובודאי, האדמה סובלת מזה… אפשר היה עוד להמשיך בדבר, אלמלי היה שורה השלום ביני ובין בנָי…
הוא העיף עין על בוטא ועל ישו־הנוצרי. הם לא זזו ממקומם ועיניהם היו נטויות למרחוק.
– אלא מה? רצונך שאקח פועלים שכירי יום ויעשקונו? לא, המשרתים עולים במחיר גדול, אוכלים את יגיע כפיך… ואנכי חסר־אונים הנני. בעונה זו, למשל, תשעה־עשר סֶטרים אדמה יש ברשותי, והנה היה בכוחי לעבד רק את החלק הרביעי מהם, לפי צרכינו: חטה לבית וחציר לשתי הפרות… והרי לבי נפצע לראות אדמה טובה זו והיא יורדת. כן, טוב לי לעזוב את הכל מלראות מפלה זו.
קולו נחנק, והוא עשה תנועת יאוש גדולה מתוך צער. על ידו ישבה אשתו והקשיבה עם רוחה המשועבדת והרצוצה מרוב כניעה ועבודה זה למעלה מיובל שנים.
– לפני ימים מספר – הוסיף – בעשות שושנה את הגבינה, נפלה ופניה בתוך הגבינה. ואנכי הרי עצמותי מתפרקות בלכתי בעגלה אל השוק… אגב, אדמה זו אין אתה לוקח אותה בלכתך מכאן. יש להחזירה, יש להחזירה… סוף־סוף אנו עמלנו למדי, ואנו רוצים למות במנוחה… לא כך, שושנה?
– הוא הדבר, האל הטוב רואה את אשר בלבבנו – ענתה הזקנה.
שוב השתררה דממה ארוכה מאוד. הנוטריון גמר לעשות את צפרניו. חזר והניח את האולר על שולחנו, ואמר:
– כן, אלה הם דברי טעם נבונים, לעתים קרובות חייב האדם לחלק נכסיו… ועלי להוסיף, כי חלוקה זו מביאה רוֶח למשפחות, משום שמסי הירושה הם גדולים מהוצאות החלות משעת מסירת נכסים מרשות לרשות.
בוטא, שלא הראה ענין רב בזה לא יכול היה לעצור בעד קריאה זו: האומנם נכון הוא, אדון ביילהאך?
– אין שום ספק. תרויחו מזה מאות פרנקים אחדות.
הנשארים התרגשו ופני דלהום עצמו אורו. האב והאם לקחו חלק גם הם בהנאה זו. הדבר הוחלט איפוא, מכיון שעסק זה עולה בפחות הרי יש להביאו לידי גמר.
– נשאר לי להודיעכם את ההלכות הנהוגות – הוסיף הנוטריון – הרבה נבוני־רוח מגַנים את העברת הנכסים מאב ליורשיו, והם חושבים אותה לאי־מוסרית, משום שהם רואים בה נִתוק קשרי המשפחה… אפשר היה באמת להביא עובדות מעציבות, בנים שסורם היה רע לאחר שההורים יצאו נקיים מנכסיהם.
שני הבנים והבת הקשיבו בפה פעור, במצמוצי עפעפים וברטט הלחיים.
– ישאר נא הכל בידי אבא, אם יש לו מחשבות כאלה! – הפסיקה פאני, שנעלבת על נקלה בקולה היבש.
– מלאנו תמיד את חובתנו – אמר בוטא.
– ולא העבודה היא המפחידה אותנו – הודיע ישו־הנוצרי.
בתנועה אחת הרגיע מר ביילהאך את רוחם.
– תנו לי איפוא לגמור! יודע אני כי בנים טובים אתם, עובדים ישרים; ובנוגע לכם אין בודאי חשש, שהוריכם יתחרטו פעם על מעשיהם.
– הוא חזר על המאמר הידידותי, שעשרים וחמש שנות הרגל אומנותי שגרו בפיו. אולם האם, שהעמידה פנים כאילו אינה מבינה את הנעשה, העבירה את עיניה המכווצות מבתה אל שני בניה. היא גדלה את שלשתם בלא חבה יתרה, מתוך אותו קפאון של בת משק הרגילה לנזוף בילדיה על אכילתם הגסה על חשבון חסכונותיה.
לצעיר שמרה איבתה על המלטו מן הבית, בשעה שהתחיל מכניס רוחים; עם הבת לא יכלה מעולם לשבת בשלום. וכאילו הרגישה עלבון לעצמה בהתקלה בדם פרי בטנה, בבת־חיל פעילה זו, אשר בינת האב היתה באפיה ליהירות רבה; ומבט האם לא נתרכך, אלא בנוחו על בנה הבכור, פוחז זה, שלא היה בו משלה ומשל בעלה כלום, דרדר זה שצמח מאליו ואין לדעת מהיכן בא, ואולי משום כך סלחה לו ובִכְרַתוֹ על אחרים.
פואן גם הוא הסתכל בבניו, זה אחר זה, מתוך תרעומת נסתרה, כי עוד מעט ויעשו הם ברכושו ככל העולה על רוחם. עצלותו של השִׁכּוֹר לא הפחידתו באותה מדה כחמדנותו התאוָנית הזאת של השנים הנותרים. הוא הניע את ראשו הרועד: למה זה יעכור את דמו, הלא אין עצה ואין תבונה!
– ועתה מכיון שהחלוקה הוחלטה – חזר ואמר הנוטריון – יש לקבוע את התנאים. באתם לידי הסכמה על הקִצְבָה שיש לקצוב לכם?
מיד חזרו כולם והיו לדוממים ואלמים. הפנים החוּמים נתכסו הבעה קשה, כובד ראש עצור של דיפלומטים הבאים להעריך טיבה של אחת המדינות. אחרי כן פגעה עין האחד בעין השני, אבל איש לא הוציא הגה מפיו. האב הוא שהסביר שנית את הדברים.
– לא אדוני ביילהאך, עדיין לא סחנו בזה, חכינו עד שנהיה יחד, כאן… אולם הרי זה פשוט מאוד, לא כך? יש לי תשעה־עשר סֶטרים, או תשעה הקטאר וחצי, כאשר יאָמר היום. ובכן, אלמלי החכרתי אותם היה יוצא איפוא תשע מאות וחמישים פראנק, מאה פראנק להקטאר…
בוטא, הרַגז שבכולם קפץ מעל מושבו.
– היאך! מאה פראנק להקטאר3! כלום לצון אתה חומד לך, אבא?
ויכוח ראשון נתגלה על המספרים. היה סֶטר אחד כרם: זה נכון, אפשר להחכירו בחמישים פראנק. אולם כלום יִנָתן מחיר זה בעד שנים־עשר הסֶטרים של אדמת פלחה וביחוד בעד ששת הסטרים של האפָר, כרים הללו שעל חוף איגר שהחציר שלהם אינו שוה כלום? גם קרקעות הפלחה עצמן לא היו טובות ביותר, ביחוד חלקה אחת, זו לאורך הרמה, שהשכבה המעובדת אשר בה הלכה ודקה במדה שקרבה לעמק.
– הנח, אבא – אמרה פאני מתוך בטוי נזיפה – אין צורך להכניסנו לעסק זה.
– זה שוה מאה פראנק ההקטאר – חזר הזקן בעקשנות בטפחו על ירכו – מחר אחכיר במאה פראנק, אם רצוני בכך… וכמה זה שוה בעיניכם? הגידו נא, למשל, כמה זה שוה?
– זה שוה ששים פראנק – אמר בוטא.
פואן התרגש ועמד על מחירו. הפריז בשבח אדמתו; אדמה טובה זו הנותנת יבוליה בשפע. ודלהום שהחריש עד כה, הכריז בקולו הספוג יושר־לב:
– זה שוה שמונים פראנק, מבלי הוסיף ומבלי גרוע אף פרוטה אחת.
– שפיר! נניח שמונים, רצוני אמנם להביא קרבן לטובת בָנַי.
אולם שושנה, משָכְתוֹ בכנף חלוקו, פלטה דבור אחד, קול קמצנותה:
– לאו!
ישו־הנוצרי לא התענין בדבר. מימי שבתו חמש שנים באפריקה לא היתה האדמה עוד קרובה ללבו. רק תשוקה אחת בערה בו: לקבל את חלקו למען תתו בכסף, ועל כן הוסיף להתנודד, בהעמידו פנים של לגלוג ויהירות.
– אמרתי שמונים – קרא פואן – והם שמונים! לא היה לי מימי אלא דבור אחד: נשבעתי לפני האלהים!… תשעה הקטאר וחצי, יוצא איפוא שבע מאות וששים פראנק, במספר מסוים שמונה מאות… ובכן תעלה קצבתי לשמונה מאות פראנק, זה נכון!
בוטא פרץ בצחוק פרוע, בשעה שפאני הנדהמה הביעה מחאתה בנענוע ראש, ומר ביילהאך, שהביט בשעת הויכוח בעינים תועות בגנו, שב עכשיו ללקוחותיו, נראה כמקשיב להם והיה מושך בזקן לחיו בתנועתו הרגילה, בשעה שעכול סעודתו העדינה הפיל עליו תרדמה קלה.
הפעם צדק בכל זאת הזקן: זה היה נכון! אולם הבנים, המתלהבים והמתרגשים לגמור את העסק במחיר הזול ביותר, היו כאכזרים, עמדו על המחיר הוציאו שבועות וחרמים מפיהם, מתוך אותה רוח חשדנית של אכר קונה חזיר בשוק.
– שמונה מאות פראנק! – לגלג בוטא – אתם אומרים לחיות איפוא כבורגנים?… הגידו נא ברורות, כי רצונכם שתתפקעו מאכילה גסה!
פואן לא כעס עוד. הוא רואה את התגרנות כהופעה טבעית ועמד בפני התגעשות זו, שהיתה צפויה לו מראש, בהתלהבו גם הוא ובהשמיעו את דרישותיו כולן אחת אחת.
– ואין זה הכל, חכו רגע!… אנו משאירים לרשותנו, כמובן, עד מותנו את הבית ואת הגן… זולת זאת, מכיון שלא נאסוף עוד כל יבול ושתי הפרות לא תהיינה לנו עוד, רצוננו בחבית יין אחת ומאה חבילות ענפים בכל שנה, ובעשרה ליטר חלב, תריסר ביצים ושלש גבינות – כל שבוע.
– הוי אבא! – נאנקה מתוך כאב פאני המדוכאה – הוי אבא!
בוטא לא התוכח עוד. הוא קם בקפיצה והתהלך מתוך תנועות מהירות; הוא הסיר אפילו את הקסקיטה שלו מעל ראשו, כאילו התעתד ללכת. גם ישו־הנוצרי קם מכסאו, דואג היה שמא כל הטענות והמענות הללו ידחו את החלוקה. רק דלהום לבדו נשאר שקט, אצבעו על חטמו, כשקוע בהרהורים עמוקים מתוך שעמום רב.
אז הרגיש מר ביילהאך, כי הגיעה השעה להחיש קצת את הענין. הוא התנער מקפאונו, חטט ביתר מהירות בזקן לחייו:
– דעו נא חביבי, כי היין וחבילות הענפים וכן גם הגבינות והביצים הם מן המנהג…
אולם דבריו נפסקו מתוך דברים מרים:
– שמא ביצים שהאפרוחים בתוכן!
– כלום אנו שותים את יֵננו? הרי מכור נמכרנו!
– לשבת בחבוק ידים ולהתחמם נוח מאוד, ובניכם יעבדו עבודת פרך!
הנוטריון, שהיה רגיל לשמוע חליפות דברים אלה, הוסיף במתינות:
– כל הדברים האלה לא ניתנו להאמר… שטויות! ישו־הנוצרי, שב לך איפוא! סותם אתה את האור, זה מרגיז!… ובכן הוסכם, האין זאת, וכולכם מסכימים? אתם תתנו את המגיע בפירות יבולכם, שלא תהיו למשל ולשנינה… אין לדון איפוא אלא על מכסת הקצבה…
דלהום הראה אות כי ברצונו להגיד דבר־מה. כל אחד שב למקומו, והוא אמר בנחת, מתוך תשומת־לב כללית:
– סליחה! לכאורה נכון הוא מה שמבקש אבא! חייבים לשלם לו שמונה מאות פראנק, כי הלא יש בידו להחכיר בשמונה מאות פראנק… אולם אנו איננו חושבים כן. הוא אינו מחכיר לנו את האדמה, הוא נותנה לנו, והחשבון הוא לדעת כמה נחוץ לו ולאמא למחיתם… כן, לא יותר מזה, רק את הנחוץ למחיתם.
אמנם – תמך בו הנוטריון – זה כרגיל הבסיס הבא בחשבון.
והמחלוקת הלכה ונמשכה. צרכיהם של שני הזקנים נבדקו, נפרשו ונידונו לכל פרטיהם. שקלו את הלחם, הירקות, הבשר אשר עליהם לאכלם; העריכו את הבגדים אשר עליהם ללבוש וההערכה היתה בעין רעה. פרטו גם צרכי המותרות הקטנים: טַבָּק לעשון בשביל האב וההוצאה של שני סוּ ירדה, אחרי רוב דברי זלזול, לסוּ אחד. על האדם היושב בטל לצמצם את עצמו. כלום אמא גם היא לא תוכל לותר על הקהוה השחור שלה? וכלב זקן זה בן שתים־עשרה שנה, המרבה באכילה מבלי תועלת למה הוא בא: אכן הגיעה השעה לירות ולהמיתו. ובשעה שכל החשבונות הגיעו לסופם חזרו עליהם מחדש ובקשו מקום להפחתה נוספת: שתי כותנות ושש ממחטות בשנה, אגורה אחת מדמי הסוכר ליום. ואחרי רוב קיצוצים, בהביאם בחשבון גם החסכונות הזעירים, הגיעו לסכום של חמש מאות וחמשים פראנק. דבר זה לא ספק את רוחם הנרגזת של הבנים, כי הם עמדו על סכום של חמש מאות פראנק ולא יעלו.
והנה נפש פאני עיפה. היא לא היתה בת רעה. היא היתה בעלת רחמים גדולה מאחיה. ולבה ועורה לא קשו עוד מחיי עמל בשדות. היא אמרה לשים קץ לסכסוך והיתה נוחה לוַתֵּר על דרישותיה. גם ישו־הנוצרי היה מושך בכתפיו, כי לא היה קמצן מטבעו. תקפה אותו אפילו חמלה של שכור, ורחם על אבותיו ונכון היה להוסיף דבר־מה מחלקו; אגב הוספה זו לא היה פורע לעולם.
– הכלל, – שאלה הבת – התסכימו לחמש מאות וחמשים?
– בודאי ובודאי – השיב הלה – צריך אמנם שיבלו הזקנים שנותיהם קצת בנעימים!
האם העיפה מבטה על בנה הבכור מתוך צחוק שטוף לֵחַ חבה, בעוד שהאב המשיך לבוא בדברים עם בנו הצעיר. הוא לא וִתֵּר אלא צעד אחר צעד, בהלחמו על כל הפחתה ובהתעקשו על סכומים ידועים. אולם מתחת לעקשנותו הקרה גדלה בו החֵמה בפני תשוקה זו של בנו, בשר מבשרו, להתפטם על חשבונו ולמוץ את דמו בעודו בחיים. הוא שכח: כך אכל גם הוא את בשר אביו. ידיו רעדו, והוא צוח:
– הוי זרע נתעב! להגיד כי גִדלנו אותם, והם מכריתים אוכל מפיך!… לגועל4 היו לי, בהן צדקי! מוטב לי להרקב באדמה… ובכן לעולם לא תהיו בנים חביבים, אין רצונכם לתת אלא חמש מאות וחמשים?
הוא הסכים, והנה משכתו אשתו שנית בחלוקו, בלחשה לו:
– לא ולא!
– אין זה הכל – אמר בוטא אחרי פקפוק – וכסף החסכונות שלכם?… הלא כסף אתכם? ועוד תוסיפו תקחו את שלנו.
הוא נעץ מבטו באביו, מכה זו הניח לאחרונה. הזקן חוֵר מאוד,
– איזה ממון? – שאל.
– הממון שניתן לפקדון, הממון שנתון בשטרות ושאתם מסתירים אותו מפנינו.
בוטא, ששער רק את מציאותו של צרור הכספים, רצה להוכח עליו עכשיו בודאות גמורה. בערב אחד נדמה לו, שראה את אביו נוטל מאחרי ראי אחד תכריך ניירות. ממחרת ובימים הבאים עמד במארב, אולם לא גלה דבר, רק חלל החור הריק נשאר לפניו.
פני פואן החורים אדמו מאוד מתוך כעס. הוא קם וקרא מתוך תנועת עֶברה.
– אה, כך, לעזאזל! עכשיו אתם מפשפשים בכיסי! אין לי אף סוּ אחד, אין אף אגורה אחת בפקדון. כספים רבים בזבזתי עליכם והנה באתי עתה על שכרי, בני בליעל! ובעצם מה זה נוגע לכם, וכי אינני האדון כאן, אביכם?
תוך הבעת שלטונו גדלה קומתו. כל הימים הטיל פחדו עליהם, על אשתו ועל הבנים וכולם חרדו מפני יד עריץ זו של ראש בית האכר. ואם אמרו כי בא קצו טעו טעות גסה.
– הוי, אבא! – רצה בוטא ללגלג.
– דום, לעזאזל! ־ המשיך הזקן וידו עודנה נטויה באויר – דום פן אכֶּך!
הצעיר גמגם, והתכוץ כולו על כסאו. הוא הרגיש משב־רוח של סטירת הלחי ואימת ימי הילדות תקפתהו שנית. הוא הרים את מרפקו למגן לו.
– ואתה, יקינטון, אל תהיה כמצחק! ואת פאני, הורידי את עיניך!… כנכון שמש המאיר לנו, עוד מעט ותצאי במחול לפני!
הוא לבדו היה מעומד והטיל פחדו מסביב. האם זעה ממקומה, כאילו יראה מפני המהלומות שיפלו בחלקה בשגגה, והבנים לא זזו עוד ממקומם, לא עצרו נשימתם, נכנעו וכבשו כעסם.
– השמעתם? רצוני, שהקצבה תעלה לשש מאות פראנק… ואם לאו, אני מוכר את אדמתי, ואני משאיר פירותיה עד יום מותי כן, עד תומו אֹֹֹכַל רכושי ולא ישאר צנון אחרי. התתנו שש מאות הפראנק?
– אכן, אבא – מלמלה פאני – נתֵן את כל אשר תדרוש.
– שש מאות פראנק. זה טוב – אמר דלהום.
– אנכי – הודיע ישו־הנוצרי – רצונכם גם רצוני.
בוטא הדק את שניו מתוך איבה רבה, ושתיקתו היתה אות הסכמתו. ופואן, ידו עוד שליטה עליהם, מעביר מבטים קשים, מבטי אדון שנשמעים לו. בסוף. חזר וישב, ואמר:
– ובכן, הדבר עומד על כַּנוֹ, באנו לכלל דעה אחת.
מר ביילהאך, אשר בשעת המריבה נפלה עליו שנתו והיה יושב כל הזמן בלי נוע מחכה לגמר הויכוח, פקח עכשיו את עיניו וסיֵם במנוחה:
– הואיל ובאתם לידי הסכמה הגיע הדבר אל סופו, ומכיון שהתנאים ידועים לי אלך לערוך את החוזה… אתם מצדכם תמדדו את הקרקע ותחלקוה, ולמודד תצוו לשלוח לי תרשים כל החלקים. ואחרי שתפילו גורל ביניכם נרשום כל חלקה על שם הזוכה בה.
הוא קם מכסאו לאות שהגיעה שעתם להפטר ממנו. אולם הם לא זזו ממקומם, כשהם מהרהרים ומפקפקים. האמנם זה הכל? ולא הסיחו דעתם מדבר־מה, ושמא עשו עסק ביש, ועוד לא עברה השעה להתחרט עליו?
הגיעה השעה שלש, והרי קרוב לשעתים שהם כאן.
– לכו לכם – אמר להם הנוטריון – ואחרים יבואו על מקומכם.
הם נאלצו להשמע לו. הנוטריון דחפם בידיו אל חדר המשרד. שם ישבו על הכסאות אכרים שתקנים וקופאים במקומם; הלבלר הקטן היה מסתכל בתגרת כלבים מבחוץ, ושני חבריו עם פניהם הזועמים הוסיפו לחרוק בקולמוסיהם על ניירות המשרד.
כשיצאו החוצה עמדה כל המשפחה ברחוב.
– אם רצונכם בכך – אמר האב – נתחיל במדידה ביום השני אחרי הצהרים.
הם הסכימו בהרכנת ראש, וירדו דרך רחוב־גרואית, אחד אחד.
בפנת הרחוב פנו הזקן פואן ושושנה לרחוב ההיכל, מול בית־היראה, ופאני ודלהום נכנסו לרחוב הגדול. בוטא עמד על מגרש לובין־הקדוש והמשיך לחשוב על מציאותו של צרור הכסף אשר לאביו ישו־הנוצרי חזר והדליק את זנב הסיגרה שלו ונכנס לבית־הקהוה של “הפלח הטוב”.
ג 🔗
ביתם של הפואנים היה הראשון ברונש, בצדי הדרך מקלויש לבאזוש־לֵי־דוּאַיֶן העובר את הכפר. בשני לשבוע יצא משם הזקן בשעה שבע בבוקר עם הנץ החמה, להפגש עם בניו על־יד בית־היראה. והנה ראה על־יד הדלת השניה את אחותו, זקנה מופלגת “הרברבה”, שהשכימה לקום.
הפואנים נולדו וגדלו במקום זה, כצמח טרדן ורב שנתי, זה מאות בשנים. לפנים היו משועבדים לרונש־בוקבאל, אשר לא נשאר זכר לו מלבד אבנים מספר של ארמונו ההרוס. בימי פיליפ היפה יצאו, כנראה, מעבדות לחרות. ומאז היו לבעלי אדמה; אַרְפֶּניס אחד ואולי שנים שנקנו מאת האציל בשעת דחקו ושולמו בזיעה ודם פי עשר ממחירם. אחרי כן התחילה מלחמה ארוכה, מלחמה שנמשכה ארבע מאות שנה, לשם הגנת רכוש זה והרחבתו, מלחמה שנעשתה מתוך תאוה עזה ושעברה בירושה מהאבות לבניהם. חלקות אדמה יצאו מרשותם ונקנו שוב, פעמים רבות היה הרכוש מונח על קרן הצבי, מסי הירושה עצמם כאילו הורידו לטמיון את הנחלה כולה. הלכו האפרים ושדות הפלחה וגדלו וחשק הקנין הרב עשה את שלו בלי הרף, עד שידו היתה על העליונה. דורות השקיעו כוחותיהם בזה, וחיים ארוכים של הרבה אנשים דִשנו את האדמה; ואולם כאשר באה מהפכת 89 לאשֵר את זכויות האכרים על אדמתם היו ליוסף קאזימיר, ראש משפחת פואן בימים ההם, עשרים ואחד אַרפֶּניס, אשר במשך ארבע מאות שנה נקרעו מהאחוזה האצילית הישנה.
בשנת 93 היה יוזף קאזימיר זה בן עשרים ושבע שנים; וביום שהאחוזה הוכרזה כקנין לאומי ונמכרה בפומבי חלקות חלקות התלקחה תאותו להוסיף מאדמתה הקטארים אחדים. משפחת רונש־בוקבאלים נהרסה ונשתקעה בחובות, המגדל האחרון של ארמונם מט ונפל. לידי בעלי החובות עברו מכבר הכנסות החכירה של בורדריה, אחוזה עזובה זו, ששלושת רבעי שדותיה נשארו בוּר. היה בצדי חלקתו שדה גדול אחד שהאכר התאוַה לו באותה תשוקה עזה המסמנת גזע אכרים זה. אולם היבולים היו גרועים, וכל חסכונו הנתון בסיר ישן, מאחורי התנור הגיע בצמצום לסכום של מאה אֶקים; ומצד שני, אילו עלתה בדעתו לרגע קל לפנות אל מלוה־ברבית שבקלויש ולהשיג מידו את הכסף הדרוש לו – זהירותו היתה מונעתו מעשות זאת: הנכסים הללו של האצילים היו מטילים פחדם עליו. מי יודע? אם לא ישובו עוד לבעליהם הראשון? ובהטלטלו בין תשוקתו וספקנותו, נשבר לבו לראות בורדריה נמכרת בפומבי ונקנית בחמישית מערכה5 על־ידי בורגני אחד משַאטודון, איזידור הורדקין, מוכס לשעבר.
כשנזדקן יוסף קאזימיר פואן, חלק בין בכורתו מאריאנה ושני בניו, לואיס ומיכל, את עשרים ואחד הארפניסים שלו, שבעה לכל אחד מהם; בתו הצעירה, לוֹרָה, שלמדה מלאכת התפירה ועבדה בשַאטודון, קבלה חלקה בכסף. אולם חלוקה שוה זו נתבטלה לאחר נשואיהם, בעוד שמריאנה פואן, המכונה “הרברבה” נִשאה לשכנה אנטואן פֵשאר בעל שמונה־עשר ארפניסים בערך, נסתבך מיכל פואן, הנקרא “בעל זבוב”, באהבתו ולקח לו אשה, שהכניסה לו רק שני ארפניסים כרם. לואיס פואן מצדו, שנשא לו את שושנה מאליברן, יורשת שנים־עשר ארפניסים, הגדיל נחלתו עד תשעה הקטארים וחצי, והרי הוא עומד עכשיו לחלקם בין שלשת בניו.
בתוך המשפחה כבדו את “הרברבה” ופחדו מפניה לא מחמת זקנתה, אלא מפני עשרה. עוד קומתה הגבוהה היתה זקופה למדי, כולה כחושה, גרמית, וראשה הצנום ראש עוף טורף, היה רכוב על צואר ארוך, נובל ואדום כדם. חטמה של משפחת פואן נכפף אצלה למַקור מאַיֵם; עיניה המרוכזות היו עגולות. ומתחת למטפחתה הצהובה לא היתה שערה אחת על ראשה. לעומת זאת לא נפגמו שִנֶיה, וכאילו נבראו לסתות אלה לטחון את החצץ. היא הלכה ומקלה המורם למעלה בידיה, מעולם לא יצאה בלי מקלה המשורג, אשר שמש לה להכות בו את האדם או את הבהמה. היא נשארה אלמנה בימי עלומיה ואִתָּה בת יחידה. את בתה גרשה מעל פניה משום שהמופקרת התעקשה להנשא נגד רצונה לבחור עני, וינְסֶנט בוטֶרו; וגם עתה, אחרי שהבת ובעלה מתו מעוני, והשאירו בידי מאריאנה ילד וילדה, פאלמירה והילאריון, שהראשונה הגיעה כבר לשלשים ושתים שנה והאחרון לעשרים וארבע, לא סלחה לעוונם, לא חפצה לדעת אותם והם נשארו עזובים במצוקת רעב.
מיום מות בעלה נהלה בעצמה את משקה. היו לה שלש פרות, חזיר אחד ומשרת אחד, שהאכילתם בתוך אבוס אחד, והכל היו מצייתים לה ונכנעים מפניה מרוב פחד.
בראות אותה פואן על פתחה נגש אליה מפני הכבוד. היא היתה גדולה ממנו בעשר שנים, וקשי אפיָה, קמצנותה ועקשנותה להרבות רכושה ולהאדירו עוררו רגשות כבוד והערצה בלב כל יושבי הכפר.
– חפצתי דוקא, “הרברבה”, להודיעך את הדבר – אמר הזקן סוף־סוף נגמר הדבר, ואני הולך לשֵם החלוקה.
היא לא ענתה דבר, ואמצה בידיה את מקלה המורם.
– אמש חפצתי עוד לשאול מפיך עצה; ואולם דפקתי על דלתך ואיש לא ענה לי.
– טפש!… עצה הייתי נותנת לך! צריך אדם להיות שוטה ופחדן, כדי להסתלק מנכסיו בעודנו עומד על רגליו. אלמלא היו שוחטים אותי, הייתי אומרת לאו, גם אם המאכלת על צוארי… לראות ביד אחרים מה ששייך לי, להגרש מנחלתי בשביל הבנים הפוחזים הללו, אה, לאו, אה, לאו!
– אבל – השיב פואן – כשאין בכוחותיך לעבוד עוד, כשהאדמה סובלת…
– ובכן, תסבול!… מאשר להרפות מסֶטר אחד מוטב לי ללכת בכל בוקר ולראות את הקמשונים הצומחים שם!
היא חזרה ונזדקפה במראהָ הפרא של עזניה זקנה ומרוטת־נוצה. ואחרי כן, בהכותה במקלה על גבו, כאילו אמרה להעמיק ולהכניס את דבריה:
– שמעני וזכור זאת… כאשר לא יהיה לך עוד כלום ולהם יהיה הכל, ידחפוך בניך אל הביב, וסופך לחגור תרמיל־יחפים… ולא יעלה אז אל דעתך לדפוק על דלתי, כי הזהרתיך למדי ודמך בראשך!… רצונך לדעת את אשר אעשה אז, מה? רצונך בכך?
הוא חכה בלי התקוממות, מתוך הכנעת אָח צעיר לימים; והיא נכנסה וחזרה וסגרה מאחוריה את הדלת ברעש, בקראה:
– ככה אעשה לך… תתפקע בחוץ!
פואן נשאר מבלי נוע נוכח דלת סגורה זו. ואחרי כן עשה תנועה כאדם המחליט לוַתר, ועלה במשעול המוביל לככר בית־היראה. שם עמד הבית הישן של אבי הפואנים, הנקרא בעל־זבוב, שנפל לפנים בחלקו של אחיו מיכל; בעוד שהבית אשר הוא עצמו גר בו, למטה על־יד הדרך, בא לו מאשתו שושנה. בעל־זבוב, אלמן מכבר הימים, ישב לבדו עם שתי בנותיו, ליזה ופרַנסואזה, מתוך מרירות של ביש־מזל. נשואיו הביאוהו לידי עוני, והוא לא פסק להאשים עד היום הזה, כעבור ארבעים שנה, את אחיו ואחותו, כי עשקוהו בשעת הטלת הגורלות; והוא ספר בלי הרף את המעשה בגורל הכי גרוע שהניחו לו בעמקי הכובע. והדבר נתאמת במשך הזמן, הוא היה פטפטן, ונרפה בעבודתו וחלקו נתמעט עד כדי מחצה. האדמה היא מעשי ידיו של האדם, כאשר יאָמר בארץ־הבויס.
גם באותו בוקר עמד בעל־זבוב אצל פתחו, מתחקה על מעשי בני משפחתו, והנה פתאום בצבץ אחיו בקרן הככר. חלוקה זו הביאה אותו לידי התרגשות רבה. ערעוריו הישנים נתחדשו, אף כי ידע יפה כי דבר לא ישונה. אולם הוא העמדי פנים כאילו הדבר אינו נוגע לו, הפנה שכמו וסגר את הדלת בחזקה.
מיד ראה פואן את דלהום ואת ישו־הנוצרי מחכים לבואו, מרוחקים אחד מרעהו וכעשרים מטר ברוַח ביניהם. הוא פתח בשיחה עם הראשון ואז קרב גם האח השני. שלשתם, מבלי דבר דבר, החלו לחקור בעיניהם את המשעול לאורך פאת הרמה.
– הנהו – אמר לאחרונה ישו־הנוצרי.
זה היה גרובוא המודד המושבע, אכר ממַנולש, בן אחד הכפרים הקטנים והקרובים. ידיעתו בכתיבה ובקריאה היתה לו לרועץ. כשנקרא מאורזירש לבוז’נסי למדידת הקרקעות נפלה הנהלת משקו על שכם אשתו. ובהיותו תמיד בנסיעות ובדרכים התרגל לשים בכוס עינו ולא עוד נתפכח לעולם. הוא היה גבה־קומה בן חמשים וגבר אלים לפי גילו. פניו היו רחבים ואדומים, מכוסים ביבלות סגולוֹת; וכבר בשעת שחרית זו היה שכור עד כדי נווּל. אתמול שתה לרויה במשתה שנערך אצל כורמי מונטיני לרגל חלוקת קרקעות בין יורשים. אולם שכרותו לא הפריעה אותו בעבודתו, כי כאשר הוסיף להשתכר כן הלכה וצללה דעתו: מעולם לא טעה במדה, ומימיו לא נשתבש בחיבור מספרים! דבריו היו נשמעים והכל היו מכבדים אותו, כי נתפרסם כאדם פקח ביותר.
– מה? הרינו כאן – אמר – ונפתח בדבר!
נער בן חמש־עשרה שנה, מלוכלך ומרופט, הלך אחריו, שרשרת המודדים תחת בית־שחיו, הַכַּן והיתדות על כתפו ואת מד־הזוית, הנתון בנרתיק ישן של קרטון קרוע, היה מנדנד בידו הפנויה.
כולם שלחו רגליהם ללכת ולא חכו לבוטא. אבל מיד הכירוהו, כשהוא עומד ומהרהר על־יד חלקה אחת, הגדולה ביותר של כל הנחלה, במקום הנקרא “קרניים”. חלקה זו, בת שני הקטאר בערך, היתה קרובה לאותו שדה, ש“שלישה” גררה שם אחריה את פרנסואזה לפני איזו ימים. ובוטא, שמצא ללא הואיל ללכת הלאה, עמד שם והרהר. כאשר הגיעו אליו האחרים, ראה אותם גוחנים וממלאים ידם קומץ אדמה, ואחרי כן מניחים לה להשפך לאט לאט בין אצבעותיהם, כאילו אמרו לשקלה ולעמוד על ריחה.
– הנה – חזר ואמר גרובוא, בהוציאו מכיסו פנקס קטן ומשומן – ערכתי כבר תכנית קטנה ומדויקה של כל חלקה, כאשר בקשתני, אבא פואן. ועתה יש לנו לחלק הכל לשלשה חלקים; וזאת נעשה, בנַי, ביחד… מה? הגידו נא, למשל, איך אתם מתארים לעצמכם את הדבר.
היום הלך ואור, ורוח קרה הסיעה בשמים המכסיפים תלי תלים של עבי־עננים; וארץ־הבויס, השתרעה מתוך עצבות קודרת תחת צליפי רוח זו. אגב, איש לא הרגיש, כנראה, בנשיבת רוח זו הממלאה את האויר, שהיתה מנפחת את החלוקים ואמרה להרים את הכובעים ולשאתם אתה. חמשתם, לבושים בגדי מועד מחמת כובד ערכו של המאורע, לא דברו עוד דבר. בפאת השדה הזה, באמצע השטח ללא גבולות, היו פניהם הוזים וקפואים בהזית מלחים החיים לבדם על איים מרוחקים. ארץ בויס זו השטוחה, הפוריה, הנוחה לעבוד והדורשת מאת עובדיה מאמץ מתמיד, עשתה את היושב בה לאדם בעל מזג קר ומיושב, אשר ידע רק תאוה אחת – האדמה!
– צריך לחלק הכל לשלשה חלקים – אמר בוטא לאחרונה.
גרובוא נד בראשו, והויכוח התחיל. הוא, שעל־ידי יחסיו עם המשקים הגדולים, היה בעל דעות מתקדמות, הרשה לעצמו להתנגד לפעמים ללקוחותיו בעלי האחוזות הקטנות ולהתרעם על התפוררותן של הנחלות. כלום חלקות אלה כגודל מטפחות־אף אינן מביאות הפסד בימי הובלת התבואות מן השדות? האם עבודת־אדמה תקרא עבודה זו בגנים הפעוטים הללו, שאין להשתמש בהם במכונות, אין להתקין מחזור זרעים כראוי? לא, הדרך ההגיונית היחידה היא לבוא לידי פשרה ולא לגזור שדה כחמיטה, הלא זה רצח ממש! אם האחד ימצא ספוקו באדמות־פלחה, השני יקח את האֲפָר; וסוף־סוף באים לידי עמק השוה ויבוא אחרי כן הגורל ויכריע.
בוטא, אשר רגשות הנוער שבו עוד השמיעו צחוקם, השיב לו מתוך לגלוג.
– ואם אין לי אלא אפר, למשל, מה אוֹכל? חציר!… לא ולא, רצוני בכל המינים, בחשש לפרתי ולסוסי ובדגן וענבים לי ולביתי.
פואן, שהקשיב לדבריהם, הסכים בהרכנת ראש. מדור לדור כך היתה החלוקה, ויבואו הקניות החדשות ונכסי האשה וירחיבו את החלקות.
כעשיר בעל עשרים וחמשה הקטאר, היו לדלהום השקפות יותר רחבות. אבל הוא העמיד פנים כמבקש דרכי שלום. בעיקר בא הנה בשם אשתו למען לא יעשקו חלקו בשעת המדידה. וישו־הנוצרי הלך לו לרדוף אחרי העפרונים בשדה וידיו מלאות חצץ. וכאשר נעכבה צפור במעופה לרגע קל על־ידי הרוח ונתלתה באויר ואינה נעה רק כנפיה רוטטות, היה ישו־הנוצרי מפילה ארצה בחריצות של פרא. הנה שלש צפרים כבר חובטו ארצה והוא שם אותן זבי־דם לתוך כיסו.
– הכלל, אל תרבו להג, נחלק לשלשה! – אמר בוטא בבדיחות, בדברו למודד בלשון נוכח – ואל תחלקנו לששה, כי פניך הבוקר כאדם הרואה שַׁארטר ואורליאן בבת־אחת!
גרובוא התרעם, נזדקף בחשיבות רבה.
– נסה נא, פעוט שכמותך, להיות שכור כמוני ולפקוח עין… מי הוא הפכח שרוצה לקחת את מקומי על יד מד־הזוית?
וכאשר לא העיז איש לנסות כוחותיו, היה כמנצח וקרא בעוז לנער, שציד החצץ של ישו־הנוצרי מפליאו עד מאוד. ומד־הזוית הוצב כבר על כַּנו ותקעו את היתדות, והנה דרך החלוקה של החלקה עורר ויכוח חדש. המודד, הנתמך על־ידי פואן ודלהום, רצה לחלקה לשלש רצועות מקבילות לבקעת איגר; בעוד שבוטא דורש כי הרצועות תחולקנה באופן פרפנדיקולַרי לבקעה זו, כי השכבה הפוריה הלכה ודקה יותר ויותר ברדתה אל המדרון, אם ישמעו לדבריו יהיה לכל אחד חלקו בקצה הגרוע, בעוד שבמקרה השני יהיה אחד החלקים כולו זיבורית. אולם פואן כעס ונשבע, כי הקרקע ושכבותיה התחתונות אחת היא בכל מקום, והזכיר כי החלוקה הישנה בינו ובין בעל־זבוב והרברבה נעשתה בכוון שציין; והראיה, כי שני ההקטארים של בעל־זבוב גבלו בחלק שלישי זה. דלהום מצדו העיר הערה מכריעה: אפילו אם נניח שחלקה זו היא פחותה בטיבה, הרי ביום שתפתח המסלה לאורך השדה במקום הזה, תעלה בערכה במדה רבה.
– אה, אכן! – קרא בוטא – מסלה מפורסמה זו הבאה ישר מרונש לשַׁטודון דרך בורדריה6! חכה תחכו לה זמן מרובה!
וכאשר לא שמו לב אליו ולהפצרותיו, הביע את מחאתו מתוך שנים מהודקות.
ישו־הנוצרי נגש גם הוא, וכולם התחילו להתבונן לגרובוא המסמן את קוי החלוקה; והם השגיחו עליו בעין חדה, כאילו היו חושדים בו, שהוא מתכון להטעות בסנטימטר אחד לטובת אחד החלקים. שלש פעמים בא דלהום לשים עינו בסדק מד־הזוית כדי להוכח כראוי, כי החוט מכסה בדיוק את היתד. ישו־הנוצרי חרף את הנער העוזר על אשר לא מתח את השרשרת כראוי. אולם יותר מכולם עקב בוטא את העבודה שעל אחרי שעל. הוא מנה מספר המטרים, ישב וחשב חשבונותיו לפי דרכו מתוך שפתים רועדות. ומתוך תאות הרכוש הרבה, מתוך השמחה שתקפתהו, כי הנה סוף־סוף ישים ידו על אדמה גדלו מרירותו ורוגזו הכמוס, בדעתו יפה שלא יקבל את השדה כולו, והלא נאה היתה חלקה זו, יפים הם שני ההקטארים הללו בהיות יד אחת שליטה עליהם! הוא דרש חלוקתו של שדה. מכיון שאי־אפשר שתפול כולה בגורלו, מוטב שאיש לא יקבלנה – ותחולק, אולם עכשיו צערהו הדבר.
פואן, ידיו מדולדלות, הביט באדמתו המנותחת ולא הוציא הגה מפיו.
– חסל – אמר גרובוא – והנה כולן שוות, חלקה זו או אחרות לא תמָצא בהן ליטרה אחת יותר.
על הרמה היו עוד ארבעה הקטארים של אדמת־פלחה, אולם הם היו מחולקים לעשר חלקות המכילות כל אחת פחות מארפַניס אחד; והיתה שם אפילו חלקה אחת שלא הגיעה לשנים־עשר ארים. וכאשר שאל המודד מתוך לגלוג אם גם אותה צריך לנתח, התחיל הויכוח מחדש.
בוטא עשה את תנועתו האינסטינקטיבית, גחן ונטל חופן אדמה והגישו לאפיו, כאומר לטעום טעמה, אחרי כן, עקם חטמו מרוב הנאה כמכריז עליה, שהיא המשובחה שבכולן; ובעוד הוא מעביר את האפר בנחת בין אצבעותיו אמר, כי טוב היה אילו הניחו לו את החלקה, ואם לאו ידרוש גם הפעם את חלוקתה. דלהום וישו־הנוצרי התרגזו וסרבו ודרשו גם הפעם את חלקם. כן, כן! ארבעה אַרים לכל אחד, הנה החלוקה הנכונה. יבואו איפוא וינתחו את השדה נתחים נתחים! ולא יהיה אז לאחד מהם דבר שאין בחלקו של השני.
– נלך אל הכרם – אמר פואן.
אולם כאשר באו בקרבת בית־היראה, שלח מבט אחרון על המישור רחב הידים, רגע אחד התעכבה עינו על הבנינים המרוחקים של בורדריה ואז, מתוך קריאת־צער ללא נוחם, ברמזו כי היתה פעם הזדמנות לרכוש את כל הנכסים האלה ולא ידעו אז להֵאחז בהם, אמר:
– אה, אלמלא רצה האב, כל זה, גרובוא, היית מודד עכשיו!
שני הבנים והחתן הסבו פניהם בתנועה מהירה, עמדו רגע גם הם והעיפו עינם על מאתים ההקטארים של המשק המשתרעים לפניהם.
– שטויות! – רטן בוטא חרש, בהמשיכו דרכו, מעשה זה הוא לנו ללקח טוב! האם כך היא הגזירה, שכל הימים יאכלו הבורגנים את בשרנו?
נשמע צלצולה של השעה העשירית. הם החישו את צעדיהם, כי הרוח רפתה וענן גדול ושחור הוריד את שטף מימיו. הכרמים האחרים של רונש נמצאו מעבר לבית־היראה, על הגבעה היורדת עד האיגר. לפנים התנשא כאן הארמון עם הפַרק שלו; ולא עברו כמעט חצי־יובל שנים שהאכרים, המעודדים על־ידי הצלחת הכורמים של מונטיני אצל קלויש, גמרו בדעתם לנטוע גפנים בגבעה זו, שמצבה הדרומי ומדרונה הזקוף סגלוה לכך. יין הכרמים היה קלוש, אולם חמיצותו היתה טעימה והזכירה בטעמה את יינות־אורליאן הקלים. גם היבול לא היה רב בכרמים, וכל כורם מִלא רק חביות מספר מיינו. לדלהום, מן הכורמים העשירים ביותר, היו רק ששה ארפניסים כרם, כי ארץ זו היתה כולה זרועה דגנים וגידולי חציר.
הם פנו מאחורי בית־היראה ועברו לאורך בית־הכומר הישן; אחרי כן ירדו בין שדות צרים וגזורים חלקות חלקות כלוח־הקוביה. וכאשר עברו באדמת־טרשים המכוסה שיחים, עלה קול חד מתוך אחד הערוצים:
– אבא, הנה הגשם, אני מוציאה את אוזי!
זו היתה “גפת” בתו של ישו־הנוצרי, כחושה ועצבנית כענף הסִדָן, ושערותיה צהובות ומסובכות. פיה הגדול היה מעווה לצד שמאל, ועיניה הירוקות היו מביעות עוז רב, עד שמראה פניה היה כמראה פני אחד הנערים. היא היתה לבושה במקום שמלה חלוק אביה הישן החגור בשרוך על מתניה. ואם הכל קראו לה “גפת”, הגם ששמה הנכון היה אולימפה, הלא היה הדבר באשמת ישו־הנוצרי, שהיה גוער בה כל הימים, ולא יכול לדבר אליה מבלי הוסיף: “חכי, חכי וכבדתיך, גֶפת מנוולת”!
תינוקת בר זו נולדה לו מאשה פרוצת דרכים אחת, שמצאה בצדי תעלה, בשובו מאחד הירידים. הוא אספה לביתו, והדבר היה ברונש לשערוריה גדולה. קרוב לשלש שנים התנגחו בני הזוג הזה, ובערב קציר אחד הלכה לה המופקרת עם גבר אחר כלעומת שבאה. הילדה, הגמולה זה עתה, גדלה פרע כעשב רע; ומיום שֶקָמַה על רגליה היתה מכינה את הסעודות לאביה. היא פחדה מפניו אבל גם אהבה אותו. אוָזיה היו חביבי לבה. מתחילה היו לה רק שנים, זכר ונקבה, שגנבה אותם מאחורי הגדר של אחד המשקים בעודם אפרוחים פעוטים. אחרי כן, הודות לטפולי אֵם שטפלה בהם, גדלה הלהקה, וכיום היו לה עשרים אוזים ואת מזונותיהם הספיקה להם מן הגזל.
כאשר הופיעה “גפת” עם חרטום העֵז החצוף שלה בשהיא מסיעה לפניה במכות קנה את האוזים, כעס ישו־הנוצרי.
– השמעת, שובי ותכיני תבשילי, ואם לאו – הזהרי לך!… אגב, “גפת” מנוולת, סגרי יפה את הדלת מפני הגנבים!
בוטא לגלג, וגם דלהום והנשארים לא יכלו להתאפק מצחוק, מוזרה היתה המחשבה לראות את ישו־הנוצרי נגזל, וכדאי היה לראות את הבית. מין מרתף לשעבר, אשר שלשת כתליו היו חצובים בקרקע, מאורה של שועלים מתחת לשיח תרזות עתיקות. אלה היו השרידים האחרונים של הארמון; וכאשר, לרגלי קטטה עם אביו, נמלט הציָד־החמסן למדור־סלעים זה קנין העדה, נאלץ לבנות מאבני השדה קיר רביעי כדי לסתום את המרתף, ובקיר רביעי זה השאיר שני חורים, חלון ופתח. הדרדרים עלו שוב מסביב לבית, וחוח גדול כסה על החלון. אנשי המקום קראו לדירה זו בשם “הארמון”.
– מה? שמא נמצא מחסה לרגע קל אצל האדון שארל?
פואן עמד והסס, כי לבו היה מלא כבוד לגיסו ואחותו, שאחרי עשותם עושר ישבו לבדד בבית בורגני זה.
– לא, לא – מלמל – הם סועדים בצהרים, וזה יפריע מנוחתם.
אולם ה' שארל הופיע במרום המרפסת תחת המכסה, כשהוא מבחין בגשם וכשראה את קרוביו קרא להם.
– בואו, בואו נא!
ומכיון שבגדיהם זרמו מים רבים, קרא להם להקיף וללכת דרך המטבח. הוא נכנס פנימה וקדם שם פניהם. הוא היה איש נאה בן ששים וחמש שנה, מגולח עם גבות כבדות על עיניו הנדעכות. ופניו חשובים וצהובים של מַגיסטרַטוס שיצא בדימוס. הוא היה לבוש מולטון עבה וכחול, נעול נעלים רפודות פרוה וחבש מגבעת כוהנים, מגבעת זו היתה שומה על ראשו בחשיבות, מעשה בן־חיל אשר חייו מלאו תפקידים רבי־ערך ואשר הוא הוציאם לפועל כיד סמכותו הטובה עליו.
כאשר נשאה לורה פואן, אז תופרת בשַאטודון, לשַארל בַדיי החזיק זה בית־קַהוה קטן ברחוב־אנגולם. משם עברו בני הזוג הצעיר, השואפים לגדולה ומשתוקקים לעושר מהיר, לשארטרו. אולם מתחילה לא האירה להם ההצלחה פנים. הכל התמוטט תחת ידיהם; הם נסו לפתוח כאן בית קהוה חדש ומסעדה, התחילו לסחור בדגים מלוחים, אולם לשוא, לא עלה בידם לחסוך אפילו שני סוּ. והנה החליט ה' שארל, אדם בעל אופי ומלא יזמה רבה, לקנות אחד מבתי־הקלון ברחוב־היהודים. בית זונות זה ירד לטמיון באין יד מפקחת עליו ומרוב חלאתו. ה' שארל העריך את המצב כראוי. הבין יפה, כי עיר מחוז כמו שַׂרְטַרַש זקוקה למוסד מסוג זה, שיהיו שוררים בו הבטחון והנוחיות, כיאות לתקופה המודרנית, שאנו חיים בה. ואמנם למן השנה השנית נתפרסם הבית מספר 19, המחודש והמקושט בוילונות ובמראות ופקידים טובים ונבחרים עומדים בראשו. ה' שארל מוכרח היה להעלות במוסדו את מספר הנשים. האדונים הקצינים והאדונים הפקידים, בקצרה כל החברה הנבחרה, לא הלכו עוד למקום אחר. והצלחה זו באה לו הודות ליד החזקה של ה' שארל ולהנהלתו האבהית והאמיצה; גם הגברת שארל הצטיינה בפעילות יוצאת מן הכלל, עינה היתה פקוחה ורואה כל דבר. ובשעת הצורך לא הקפידה על ההיזקות הקלים שגרמו לה לקוחותיה העשירים.
בפחות מעשרים וחמש שנה אספה משפחה זו שלש מאות אלף פראנק; ואז אמרו להגשים את חזון חייהם: חיים של שיבה טובה בחיק הטבע בין עצים, פרחים וצפרים. הדבר נתעכב עוד לשנתים, כי לא מצאו קונה לבית ה־19 במחיר הגבוה שקבעו לו. מעציב היה הדבר לעזוב מוסד זה מעשה ידיהם להתפאר, שהכנסותיו גדולות מהכנסותיה של אחוזת כפר – להעביר מוסד זה לידים זרות אשר לא ידעו לשמור עליו! בבוא ה' שארל לשרטר נולדה לו בת וקראו לה איסטל. ובעברו לרחוב־היהודים, מסר את בתו בבית חנוך של אחיות אשר בשאטודון. בית חנוך זה היה פנסיון דתי ושם נשארה בתו הצעירה עד מלאת לה שמונה־עשרה שנה. ולמען חזק את תומתה, היה שולח את בתו לימי חופש למקום רחוק, כדי שלא תעמוד על טיב העסק המעשיר אותו. מבית חנוך זה יצאה בתו רק ביום שהשיאה לפקיד צעיר אחד מבית המכס, הקטור ווקון, בחור נאה, שאבד את כשרונותיו הטובים מרוב עצלות ואפס מעשים. והיא הגיעה עכשיו לשלשים, וגם היא ילדה בת, אֶלודיה, שהגיעה לשנה השביעית ואז לאחרונה, נודע לה הדבר. ובשמעה כי אביה רוצה למסור את מסחרו לאחרים, באה בעצמה ובקשה ממנו שימסרנו לידה, כי דין־קדימה לה. למה זה יצא ה“עסק” מרשות המשפחה לרשות אחרים, מכיון שיפות הכנסותיו? וכך היה. הוַקונים קבלו את המוסד. והבאדיים נוכחו עד מהרה, כי בתם זו, שחונכה ברוח אחרת, היתה גם היא בעלת־בית מעולה. חריצותה באה למלאות אחרי רפיון רוחו של חתנם הנטול כשרון אדמיניסטרטיבי. הם יצאו זה חמש שנים לרונש, ממקום זה השגיחו על נכדתם אלודיה, שנמסרה גם היא לפנסיון בשאטודון, אצל אותן האחיות הקדושות, למען חנכה שם ברוח הדת לפי עיקרי־המוסר החמורים ביותר.
כאשר נכנס ה' שארל אל המטבח, במקום שעמדה משרתת צעירה והיתה טורפת ביצים ושמה גם עינה על המחבת, שעפרונים מִטַּגנים בה, מצא את כולם, אפילו את פואן הזקן ודלהום, גלויי־ראש. וכולם ראו זאת לכבוד להם ללחוץ את היד שהושטה לקראתם.
– אה, תענוג! – אמר גרובוא כדי להניח את דעתו – כמה נחמדה האחוזה שיש לך כאן, אדוני שארל!… וכשאתה מעלה על דעתך ששלמת בעדה אסימון! כן, כן, פקח אתה, פקח ממש!
הלה העמיד פנים של חשיבות.
– נזדמנה לידי מציאה. היא ישרה בעינינו, אגב רצתה הגברת שארל בהחלט לגמור את שנותיה במקום מולדתה… ואנכי הריני מבטל תמיד את דעתי מפני דברים שבלב.
ה“שושנה הלבנה”, כאשר קראו את האחוזה, היתה פרי שגעונו של בורגני אחד מקלויש, שהוציא עליה קרוב לחמשים אלף פראנק. והנה אחזו השבץ בטרם יבש הששַׂר על הכתלים. הבית היה מהודר מאד ועומד בחצי המדרון. הוא היה מוקף גן בן שלשה הקטאר שירד עד האיגר. בפנה נדחה זו, בקצה ארץ־הבויס העגומה לא נמצא אף קונה אחד, וה' שארל רכש אותה בעשרים אלף פראנק. הוא מלא כאן את כל תאוותיו מתוך אושר; דגי שמך7 וצליבה מהודרים נצודו בנהר, אוסף של ורדים וצפורן נוטעו בחבה רבה, וגם צפרים היו כאן, כלוב גדול ומלא כל זמָרי יערותינו. וה' שארל עצמו היה מטפל בהן. בני8 הזוג, שבעי־ימים וענוגים, אכלו כאן בשקט ובשלוה את שנים־עשר אלף הפראנקים דמי הרבית שלהם. זה היה פריין של שלשים שנות עמל ויגיעה.
– האין זאת? הוסיף שארל – כאן יודעים לפחות מי אנחנו.
– בלי ספק מכירים אתכם – ענה המודד – כספכם מדבר בעדכם.
וכל הנשארים הסכימו לדבריו.
– בודאי ובודאי.
אז צוה ה' שארל על המשרתת להגיש את הכוסות. הוא ירד בעצמו לבקש שני בקבוקי יין במרתף. כולם, חטמם מפנה אל התנור אשר בו נתונים לצליה העפרונים, והם שואפים באפם את הריח הנעים. הם שתו בכובד ראש גמור ומגרגרים בשעת שתייתם את גרונם.
– אה, מזל מאדים! אין זה ממקומנו! הפלא ופלא!
– עוד כוס אחת… לחיים!
– לחיים ולברכה!
כאשר שבו והעמידו את כוסותיהם על השולחן הופיעה הגברת שארל, מטרונה בת ששים ושתים שנה.
מראה היה מכובד ושערותיה לבנות כשלג. פרצוף עבה וחוטם גדול, חוטם־הפואנים עליו. חוטם זה היה מכוסה חורון ורדי ושלוה ונעימות של יושבות מנזרים, אותו חורון של נזירה זקנה אשר כל ימיה עברו בצל החומות. נכדתה אֶלודיה, שבאה הנה לשני ימים, ימי חופשתה, היתה כרוכה אחריה מתוך מבוכה וחרדה. ילדה זו היתה אכולה צהבת, קומתה גבוהה יותר מדי לפי שתים־עשרה שנותיה. והיה בה אותו הכיעור הרך והנפוח, ואותן השערות הקלושות ונטולות צבע מחוסר־דם, מין דכוי נפש שבא לה על־ידי חנוכה במנזר, חנוך של בתולה צנועה המעביר אותה על דעתה.
– ראו נא! הנכם כאן? – אמרה הגברת שארל, בלחצה את ידי אחיה ואת ידי בניו בתנועה אטית וחשובה, כדי להבליט את המרחק שביניהם.
והיא הסבה פניה, ולא שמה לב עוד בבני־אדם הללו:
– בואה, בואה, אדון פַטוּאַ, החיה היא כאן.
זה היה רופא־הבהמות מקלויש, גוץ ועבה, מלא־דם וסגול פנים וראשו עליו כראש איש־צבא ושפמו מגודל. הוא בא זה עתה בכרכרתו המרופשה תחת הגשם השוטף.
– פעוט עלוב זה – הוסיפה הגברת, בהוציאה מן התנור החמים סלסלה וחתול זקן גוסס בה – פעוט עלוב זה פלצות אחזה אותו אתמול, וכתבתי לך… אַה, איננו צעיר עוד, הוא קרוב לחמש־עשרה שנה… כן, עשר שנים היה אצלנו בשַׁרטרש; ובשנה האחרונה נאלצה בתי להפטר ממנו והביאתיו הנה, כי לכלך כל פנות החנות.
מבטא זה “החנות” נתכוֵן לאֶלודיה, שספרו לה, כי להוריה היה בית־מסחר של ממתקים, והם טרודים כל כך בעסקיהם שאינם יכולים לקבלה שם. אגב, האכרים לא לגלגו למבטא זה, כי גם בפי אנשי רונש היה שגור לאמר “המשק של הורדקין אינו שוה בחנותו של ה' שארל”. בעינים עגולות הביטו כולם אל החתול הזקן והצהוב, הכחוש, הקֵרֵחַ והאומלל; החתול הזקן הזה שהיה רוטן בכל המטות אשר ברחוב־היהודים. החתול המחובק והמלוטף בידיהן9 השמנות של נשי המוסד זה חמשה ששה דורות. במשך זמן מרובה כל כך פונַק והיה חביב על הכל, היה בן־בית באולם ובחדרים הסגורים, היה מלקק את שרידי הדוחן10, היה שותה מים מכוסות הטואליטה והיה עד־ראיה לדברים שבצנעה, כמסתכל חסר־לשון, הרואה הכל בבבות־עיניו המכווצות בתוך עגולי־הזהב שלהן ואינו אומר מאומה!
– אדוני פַטוא, בבקשה ממך – סיימה הגברת שארל – אנא רפאהו.
רופא־הבהמות הרחיב את עיניו מתוך עקימת חטמו ופיו, בתנועת פרצוף של דוֹד11 חביב וגס, ויקרא:
– האיך! לשם כך הטרחת אותי?… בודאי ובודאי שאחלימהו לך! קשרי אבן לצוארו והשליכיהו המימה!
אֶלודיה פרצה בדמעות, והגברת שארל נחנקה מרוגז.
– הרי הוא מסריח, החתלתול שלך! כלום מחזיקים שקוץ כזה בבית, הלא ינגע אתכם בכולירה?… המימה השליכיהו!
ובכל זאת, למראה קצף הגבירה הזקנה ישב סוף־סוף אל השולחן, רטן ורשם רפואה.
– יהא כן, אם נוח לך נגע זה… ואנכי, מאחר שמשלמים לי, מה אכפת לי?… הנה! תלעיטי לו זאת לתוך פיו בכפיות, אחת לשעה, והרי לך סם לשני חוקנים, שאחד תעשי הערב והשני למחרתו.
זה שעה קלה קצרה רוחו של האדון שארל, המצטער לראות את העפרונים המשחירים במחבת, בעוד שהמשרתת התיגעה בטירוף הביצים ועמדה בידיה המדולדלות, ועל כן נזדרז ונתן לפטוא את ששת הפראנקים דמי־בקור, והאיץ בנשארים להריק את כוסותיהם.
– צריך לסעוד… מה? להתראות! הגשם כבר חדל.
הם יצאו מאונס, ורופא הבהמות עלה בקרונו הישן והרעוע, במללו:
– חתול שאינו שוה את החבל שיקשרו לצוארו להשליכהו המימה!… מילא, כשהאדם עשיר!
– כסף של זונות, ככניסתו כן יציאתו. – לגלג ישו־הנוצרי.
אולם כולם, אפילו בוטא, שמתוך קנאה כמוסה הלבינו פניו, מחו במנוד ראש; ודלהום, הנבון שבהם, אמר:
– ובכל זאת לא עצל ולא טפש הוא בן־האדם, שידע לחשוך לו שנים־עשר אלף פראנק הכנסה. רופא הבהמות הצליף בשוטו בסוס, והאחרים ירדו אל האיגר במשעולים שהפכו תעלות מים. הם הגיעו לשלשת ההקטארים של אפר שעמדו לחלוקה. והנה שוב החל הגשם בשטף רב. אולם הפעם לא הרפו. הם היו רעבים ורצו להביא את הענין לידי גמר. רק וכוח אחד השהה אותם שוב. חלקה אחת, השלישית, היתה מחוסרת עצים, בעוד שחורשה קטנה היתה מכסה את שני החלקים האחרים. בכל זאת הגיעו לעמק השוה, המודד הבטיח למסור את הרשימות לנוטריון, כדי שיוכל לערוך את החוזה; ובאו לידי הסכם לדחות את הטלת הגורלות ליום הראשון הבא, ויבואו לשם כך אל בית־האב בשעה עשר בבוקר.
כאשר נכנסו שנית לרונש השמיע ישו־הנוצרי פתאום קול־נזיפתו:
– חכי, חכי נא! הנני אליך וכבדתיך, “גפת” מנוולה!
בפאת הדרך המכוסה עשב נהלה “גפת” בנחת את אוזיה תחת שטף הגשם. בראש העדר הלך האוז הזכר רטוב מים; וכאשר הפנה ימינה את מקורו הגדול והצהוב, פנו כל המקורים הגדולים והצהובים ימינה. אולם הילדה נבהלה ועלתה מתוך ריצה להכין סעודתה, והמון צוארים מתוחים וארוכים אחריה, שיצאו בעקבות הצואר המתוח של האוז־הזכר.
ד 🔗
יום הראשון הקרוב חל בראש חודש נובמבר, יום חג כל־הקדושים; וקרוב לתשע שעות בצבץ הכומר גוּדַאר, כהן ב“באזוש־הזקן” והממונה לשַמש גם את העדה הישנה ברוֹנְש, במרום המדרון היורד לגשר הקטן על האִיגֶר. עדת רונש, שהיתה לפנים חשובה וישובה הופחת ונצטמצם עתה עד שלש מאות נפש, לא היה לה כומר מִשֶלָה זה שנים רבות, ולא דאגה, כנראה, למלא את החסרון הזה, כי המועצה המוניציפלית הִשְכינה את נוטר־השדות בבית־הכהן ההרוס למחצה.
בכל יום ראשון היה הכומר גודאר עובר ברגל מרחק שלשת הקילומטרים שבין באזוש־הזקן ורונש. הוא היה עבה וגוּץ, ערפו אדום וצוארו נפוח, עד שראשו היה מופשל לאחוריו; והוא עשה טיולו זה לשם השבחת בריאותו. אולם באותו יום ראשון, מכיון שהוא יצא באחור זמן, היה פיו פעור לרוחה בפרצופו המשותק, פרצוף זה שהשומן כסה בו את החוטם הקטן והחרום ואת עיניו הקטנות והאפורות; והוא נשף, כל עוד רוחו בו; ומתחת לשמי־עופרת טעונים שלג הניע בידו את שלשת־הקרנות שלו, ולא השגיח בַּקוֹר שבא אחרי גשמי השבוע, וראשו היה מגולה ומסובך בשערות עבות וצהובות־לבנבנות.
הדרך ירדה בקו זקוף ועל החוף השמאלי של האיגר, לפני גשר־האבנים, עמדו רק בתים מספר. זה היה מעין פרבר קטן, שהכומר עבר בו בצעד מהיר. הוא לא העיף אף מבט אחד במקוֹרוֹ ובתוצאותיו של הנהר האטי והצלול, שעִקוּליו התפתלו בין האפרים ובתוך שיחי חלפים וצפצפות. אולם על חופו הימני נפתח הכפר. לפניו עמדה שורה כפולה של חֲזוּת הבתים בצדי הדרך, ומקצתם התנוססו על הגבעה פזורים פה ושם כבנויים במקרה. מיד אחרי הגשר עמדו שני בנינים, בית־המועצה ובית־הספר, ועל ידם גורן ישנה ועלִיָּה על גבה משוחה בסיד. רגע אחד אחר פקפק הכומר והכניס ראשו לתוך הפרוזדור הריק, אחרי כן נפנה והיה כבודק במעוף־עינו את שני בתי־הקַהוה אשר מנגד: חזִיתו של האחד היתה נקיה ומקושטה בבקבוקים, וממעל לה התנוסס שלט קטן של עץ צהוב, ורשום עליו באותיות ירוקות “מאקרון מוכר־המכולת”; ולשני היתה רק דלת מקושטה בענף הסדן, ועל־גבי כתלו המכוסה טיח נכתבו בצבע שחור המלים “טַבַּק אצל לנגיין”. הכהן החליט לאחוז בסימטה המעוקלה שבין שני הבתים, אותו המבוא הזקוף המביא ישר אל בית־היראה, והנה נתעכב למראה אכר זקן אחד.
– אה, האתה הוא, אבא פואן?… נחפז אני ומזדרז לתפלה, וכבר אמרתי ללכת ולראות פניך… מה יש לעשות, הגד נא? הרי לא יתכן, כי בנך בוטא יעזוב את ליזה במצבה זה… עם כרסה התפוח והבולט בין שניה… הלא מבנות הבתולה־הקדושה היא, וכדי בזיון!
הזקן הקשיב לדבריו בדרך כבוד ובנמוס.
– פשיטא, אדוני הכהן! אולם מה יש בידי לעשות, אם בוטא מתעקש וממאן לקחתה? אגב צדק הבחור, כי לא איש כגילו נושא לו אשה בידים ריקות.
– אבל הרי יש כאן וְלָד!
– אכן, כן הוא… אלא שולד זה לא בא עוד לעולם. כלום אפשר לדעת מראש?… אדרבה, הילד הוא הוא שאינו מעודד לנשואים, מכיון שאין לשים כתונת לעורו!
הוא דבר את דבריו בתבונה, כזקן ורגיל המכיר את החיים. אחרי כן הוסיף באותו הקול המתון:
– אגב, אולי יסתדר הדבר… הנה אני מחלק את נכסי, ואחרי התפלה יטילו את הגורלות… וכשיקבל בוטא את חלקו, מקוה אני, כי ישתדל לשאת בת־דודו.
– טוב! – אמר הכומר – רב לי! סומך אני עליך, אבא פואן.
אולם קול הפעמון הפסיק את דבריו, וישאל מבוהל:
– הצלצול השני הוא, לא כך?
– לא אדוני הכומר, זה השלישי.
– אה, רבונו של עולם! אותו טפש בֶּקו מצלצל שוב ואינו ממתין לי!
הוא השמיע את גדופיו ועלה בחפזון במשעול. בהגיעו למעלה היה קרוב לשבץ־דם וגרונו המה כמפוחו של נַפָּח.
הפעמון המשיך לצלצל. בעוד שהעורבים, אשר הפריעם ממנוחתם, פרחו להם מתוך קרקור לקרן המגדל, קרן־צלב מהמאה החמש־עשרה, שהעידה על חשיבותו העתיקה של רונש. לפני פתח בית־היראה הפתוח לרוָחה חכתה חבורת אכרים, וביניהם המוזג לַנגֵיין, איש חפשי בדעותיו, שעמד ועשן את מקטרתו; והלאה מזה, אצל כתלו של בית־הקברות, עמד ראש־המועצה, הוא בעל־המשק הורדקֵין, איש נאה ויצורי פניו מפיקים מרץ, עמד וסח עם סגנו, מוכר־המכולת מאקרון. כאשר עבר הכומר, בברכו אותם לשלום, הלכו אחריו כל הנצבים שם מלבד לנגיין, שפנה לו עורף במצצו את מקטרתו.
בתוך הבית פנימה, ימינה לאולם, נתלה אדם בחבל הפעמון והוסיך למשוך בו.
– דַי, בקוֹ! – אמר הכומר הנרגז – הרי צויתי עליך עשרים פעמים להמתין לבואי בטרם שתצלצל בשלישית.
נוטר־השדות, ששמש גם מושך פעמון, ירד וקם על רגליו, נפחד מעֲווֹן נמרדותו. זה היה בר־נש גוץ, בן חמשים שנה, בעל גולגולת מרובעת וחוּמה כגולגלתו של חייל זקן ובעל שפם וזקנקן לבנים, וצוארו זקוף ונחנק בצוארוניו הצרים ביותר. הוא היה כבר שכור מאוד, ונשאר עומד עמידה צבאית, ולא העיז להצטדק לפני הכומר.
הכומר עבר את הדביר, בהעיפו עינו על הספסלים. הקהל היה מועט. מצד שמאל לא נראה אלא דלהום, שבא אל התפלה כחבר המועצה. ימינה, מצד הנשים, היו לכל היותר כתריסר מתפללות. הוא הכיר ביניהן את צלינה מאקרון, אשה יבשה, עצבנית וחצופה; את פלורה לנגיין, בעלת־בשר גנחנית, רכרוכית ונוחה; ואת זוגתו של בקו, אשה ארוכה, שחורה ומזוהמה למאוד. אולם ביחוד עלתה חמת הכהן למראה בנות הבתולה הקדושה, היושבות על ספסל הראשון. פרנסואזה ישבה שם בין שתים מחברותיה, ברתה בת מאקרון, ריבה שחרחורת ונאה המתחנכת בקלויש בחנוך בנות הגבירות, ושושנה בת לנגיין, נערה צהובה, מכוערה ועזת־פנים, שהוריה אומרים למסרה לתופרת בשאטודון לשם למוד מלאכת התפירה. שלשתן צחקו יחד מתוך חוסר נמוס. ועל ידן ישבה ליזה המסכנה שמנה ועגולה ופניה עליזים, בהבליטה את כרסה הטמאה נוכח המזבח.
לאחרונה נכנס הכומר גוּדַאר ללשכת־הבגדים, והנה נתקל שם בדלפין ונֶנֶס, שני נערים ששחקו יחד במַדְחֵפוֹת, בהכינם את כלי היין. הראשון, בנו של בקו, כבן אחת־עשרה שנה, היה כבר בחור שזוף ואמיץ־לב, האוהב את האדמה ומזניח את בית־הספר מפני עבודות השדה; בעוד שארנסט, בכורו של דלהום, היה נער צהוב, דק ועצל, בן גילו של חברו, גנדרן, שנושא תמיד אספקלריה בתוך כיסו.
– אי, שובבים! – קרא הכומר – כסבורים אתם שהנכם בתוך רפת?
ובפנותו לבחור מגודל וכחוש אחד, שעל פניו החורים נסתמרו אי־אלו שערות צהובות והוא עומד ומסדר ספרים על מַדָף הארון – הוסיף הכהן:
– אכן, האדון לקיי, היה בידך לצוות עליהם את השקט, כשאינני כאן!
זה היה מורה בית־הספר, בן אכר שיָנק את השנאה למעמדו יחד עם השכלתו. הוא היה מכה את תלמידיו, ונוהג בהם מנהג גס והיה מסתיר את דעותיו המתקדמות מתחת ליחסו הקשה אל הכומר וראש־המועצה. הוא שר אמנם במקהלה וטפל גם בספרים הקדושים, אבל סרב בכל תוקף לצלצל בפעמונו של בית־התפלה. אף כי המנהג הטיל עבודה זו על המורה, אבל הוא חשב אותה למטה מכבודו של אדם חפשי.
– אל תשימני שוטר בבית־היראה – ענה יבשות – אילו היו ברשותי, אה, כמה הייתי סוטר בפניהם!
הכומר שם עליו בחפזון, מבלי ענות לו, את הכתונת ואת המעיל, והלה הוסיף:
– תפלה בלחש, לא כך?
– כמובן. וחיש מהר!… עלי לשוב לבאזוש עד עשר שעות ומחצה לתפלת המוסף הגדול.
לקיי הוציא סדור־תפלות ישן מן הארון, הציץ בו וסגר אותו שנית והלך לשים את הספר על־גבי המזבח.
־עושו, חושו! – האיץ הכומר בדלפין ונֶנֶס.
מזיע ומנשם בכבדות נשא הכהן את הגביע בידו, ובשובו אל ההיכל פתח בתפלה ושני הנערים עוזרים על ידו, בשלחם בחשאי זה לזה מבטים ערמומיים מעשה לצים. בבית־היראה היה רק דביר אחד, וכפתו העגולה והמצופה עצי אלון נהרסה כבר מרוב ימים, כי המועצה נמנעה מתת כל תמיכת־כסף למקום הקדוש. מי הגשמים דלפו דרך הצפחות השבורות של הגג, וכתמים גדולים העידו על הרקבון המתפשט בתקרת העץ; ממעל לבמת־המקהלה, המוקפת שבכה, לִכְלְכָה זיבת־מים ירקרקה את ציור הקוסת, בחצותה לשנים את תמונת אב־העולמים, שהמלאכים עומדים עליו בהערצה רבה.
כאשר פנה הכומר כלפי המתפללים וידיו פרושות בתחינה, נחה דעתו קצת, כי ראה פנים חדשות שבאו: ראש־המועצה, סגנו, חברי המועצה, פואן הזקן וקְלוּ הנפח, שהיה תוקע בחצוצרה בשעת תפלות הזמרה. לקיי בצבץ מתוך חשיבות רבה בשורה הראשונה, ובֶּקוּ, שכור עד כדי סחרחורת, הוסיף לעמוד במעמקי בית התפלה זקוף כקנה. ביחוד נתמלאו הספסלים של הנשים, באו פאני, שושנה, הרברבה ואחרות; עד שבנות הבתולה־הקדושה נאלצו להלחץ על מושביהן, והצטיינו עתה בחסידותן היתירה, בשימן את אפן לתוך סידוריהן. אולם ביחוד גדלה קורת־רוחו של הכומר למראה האדון שארל ורעיתו, שבאו עם נכדתם אלודיה, האדון לבוש רדינגוט של צמר שחור והגברת עוטה שמלת משי ירוקה; שניהם רצינים ומהודרים, מופת למתפללים.
הכהן החיש את התפלה, בלע בחפזון את הפסוקים הלאטיניים ומהר לגמור את סדר העבודה. בשעת הדרשה לא עלה לקתדרה וישב על כסאו באמצע הבמה, גמגם ותעה תוהו לא־דרך מבלי מצוא מוצא; ההטפה היתה צדו החלש. לא נמצאו לו המלים המתאימות ומלמל “היי!” “היי!”, ומימיו לא עלה בידו לסיים את דבריו; ולפיכך שכח אותו ההגמון זה עשרים וחמש שנים, והניחו בכהונתו הקטנה בבאזוש־הזקן. שאר סדר־העבודה נעשה בחטיפה, צלצלי התנופה פזזו ורעשו כאותות חשמל מטורפים, ובסוף הבהיל לשַׁלֵחַ את הקהל בנוסח הסיום הרגיל: “לכו, חסל סדר התפלה!” כאילו הצליף עליהם בשוט!
כשנתרוקן בית־היראה, חזר והופיע הכומר גודאר ברחוב ושלש־הקרנות חבושה על ראשו לרחבו, מתוך חפזון. לפני הפתח עמדה חבורת נשים, צלינה, פלורה וזוגתו של בקו, וכולן נעלבות מאוד מחמת אותה הריצה שהריץ אותן הכהן בתפלתו. משמע שהוא בז להן, מכיון שקמץ במנת־חלקן ביום חג גדול.
– הגידה נא, אדוני הכומר – שאלה צלינה בקולה המריר ותעצרהו בלכתו – כלום כועס אתה עלינו, שאתה זורק אותנו בחפזון כצרור סחבות ממש?
– אכן כן הוא – השיב הלה – הרי בני עדתי מחכים לי, ולא אוכל לעבוד עבודה בבאזוש וברונש בשעה אחת… קחו לכם איפוא כומר משלכם, אם רצונכם בתפלות ארוכות.
זו היתה מריבת־עולם בין בני רונש והכומר; אלה דרשו שירבה להם תשומת לבו, והוא מלא את חובתו בצמצום לעדה זו, המסרבת לתקן את בית היראה והממררת את רוחו בשערוריות תמידיות. ובהצביעו על בנות הבתולה־הקדושה שהלכו להן יחד, הוסיף הכהן:
– אגב, כלום הגון הוא זה לשרת בקודש עם צעירות כאלה, שאין בלבן שום רגש־כבוד לפִקוּדֵי אלהים?
– סבורה אני, כי לא נאמרו הדברים כלפי בתי – סננה צלינה מתוך שנים מהודקות.
– ובודאי שלא נאמרו כלפי בתי שלי – ענתה אחריה פלורה.
אז קצף הכומר וסבלנותו פקעה:
– הדברים נאמרים כלפי מי שהם צריכים להאמר עליו… הרי זה מנקר את העינים. ראו נא את אלה בשמלותיהן הלבנות! אף תהלוכה אחת לא אוכל לערוך בכפר, שאחת מהבנות לא תצא בה מעוברת… לא, לא, סופכן להלאות גם את אלהים!
הוא עזב את הנשים והלך לו, וזוגתו של בקו המחרישה נאלצה לעשות שלום בין שתי האמהות הנרגזות, המגלגלות עוון בנותיהן אשה על ראש רעותה; אולם היא השכינה את השלום מתוך רמזים עוקצים כאלה, שהמריבה גברה והתלקחה ביותר. בתך ברתה, אה כן, אדרבה, הבה ונראה מה יהיה סופה של זו, הכרוכה אחרי חזיות הקטיפה והפסנתר! ושושנה זו, אבן חכמה רבה היא לשלחה לתופרת בשאטודון, למען תכשל ותזנה שם!
הכומר גודאר, שנשתחרר לאחרונה, שלח את רגליו לרוץ אָרחו והנה נתקל בשארל ורעיתו. פני התפשטו בצחוק רחב וחביב, והניף את שלש־הקרנות בברכה ובקידה עמוקה. האדון השיב לו ברכה בגדלות, והגברת השתחותה בחן. אולם כנראה, נגזר על הכומר שלא יפטר מכאן, כי טרם הגיע לקצה הככר והנה עצרה אותו פגישה חדשה. לפניו עמדה אשה רמת־קומה כבת שלשים שנה שמראיה כבת חמשים; שערותיה היו קלושות, ופניה שטוחים, רכים וצהובים ומעוכים. רצוצה ומדוכאה מעבודות קשות ביותר התנודדה האשה תחת חבילת העצים הדקים שעל שכמה.
– פאלמירה – שאל הכהן – מדוע לא באת אל התפלה בחג כל־הקדושים? זה רע מאוד.
היא התאנחה.
– כמובן, אדוני הכומר, אולם מה לעשות… קר לאחי, ואנו קופאים שנינו מקרה. הלכתי לקושש עצים בצדי הגדרות.
– הסַבה הרברבה מוסיפה להקשיח איפוא את לבה לכם?
– אה, פשיטא! נוח לה להפקע ולא תוציא לנו אף ככר־לחם או גזר־עץ.
ובקול דואב שחה האשה לכומר את צל צרותיה: כי גרשה אותם הסבה מביתה, וכי היא ואחיה נאלצו לדוּר יחד באורוָה ישנה ועזובה. אחיה המסכן, הילאריון, היה בעל רגלים עקומות ופה שנתעוֵת על־ידי שפתו הסדוקה. לבו היה תמים עוד, אף כי מלאו לו עשרים וארבע שנים, והוא חסר דעת ואיש לא אבה לקבלו לעבודה. היא עבדה איפוא בשבילו כל עבודת פרך, ודאגה למחסוריו של בעל־מום זה בחבה ובחמלה רבה של אם רחמניה.
לשֵמַע הדברים האלה נשתנו פניו העבים והמזיעים של הכומר גודאר וכוּסו בהבעה של טוב לב נעלה. עיניו הקטנות והזועמות תמיד הפיקו עכשיו רוך חסד ופיו הרחב הביע חנינה דואבת. אדם זעום פנים זה, המלא כל הימים תרעומות, חבב את החלכאים ונתן להם את כל אשר לו, את כספו, לבניו ובגדיו, עד שלא נמצא בחבל הבויס עוד כומר אחד בעל איצטלה אדמונית ומטולאה כאיצטלתו.
הוא משמש בכסיו מתוך חרדה, ושם בכף פאלמירה מטבע בן מאה סוּ.
– הילך! הצפיני לך זה, כי לא נשאר לי עוד כל מאומה לתתו לאחרים… ויש לקחת שוב דברים עם הרברבה, מכיון שהיא אכזריה כל כך.
הפעם נמלט סוף־סוף הכהן והלך לו. בעלותו על הגבעה קצרה נשימתו, ולאשרו פגע בעבר השני של האיגר בקַצָב מבאזוש־הזקן השב עכשיו הביתה, והלה העלהו לעגלתו. והכומר נעלם באפסי המישור, בשעה שדמות שלש־הקרונות שלו מדַדה ומתנודדת על פני השמים החִורים.
בינתים נתרוקנה ככר בית־היראה, ופואן ושושנה שבו לביתם, במקום שגרובוּאַ כבר המתין להם שם. קרוב לשעה העשירית באו גם דלהום וישו־הנוצרי; אולם לשוא חכו לבוטא עד הצהרים, כי בר־נש משונה וארור זה לא בא מעולם למועד הנכון. ודאי נעצר בדרך וסעד באיזה מקום. אמרו לגשת אל הענין בלעדיו, אלא שפחדו מפני אותו נרגן והחליטו לדחות את הַטלת הגורלות עד לאחר סעודת־הצהרים, לשתי שעות. גרובוא, שהוגש לפניו נתח בשר חזיר וכוס יין, כלה להריק בקבוק אחד ופתח בשני, בהשתקעו בשכרותו הרגילה.
הגיעו שתי שעות ובוטא עדיין לא בא. אז נתגברה בלב ישו־הנוצרי תאות השתיה, שתקפה את הכפר כולו ביום ראשון זה של חג, והתחיל מטַיֵּל לפני בית המוזג מאקרון, בהאריכו את צוארו כמשחר לכוס יין. והפעם האירה לו ההצלחה פניה, הדלת נפתחה לפתע פתאום ובה הופיע בקו וקרא לאמר:
– בוא נא, חַיָל ביש, הכנס ואשקך רביעית!
בקו הוסיף להזדקף עוד, וחשיבותו גדלה במדה שגדל שכרונו. רגש אחוה של חייל שכור לשעבר, מעין חבה מסותרה, קרב אותו לצַיד־החמסן; הוא התנכר אליו רק בשעה שמלא את תפרידו כשומר־השדות ששלט־הנוטרים על זרועו, אז היה תמיד נכון לתפשו בגנבתו, הגם שרגשי חובתו וידידותו היו ממלאים אותו היסוס ופקפוקים. אולם בבית־המשתה, מכיון שעברו יין, מזג לו כוסו כאח וכרֵע.
– בפיקֶט! תשכים לשחק? וחייך, כי אם יפריעונו הבדוים נכרות להם את אזניהם!
הם ישבו על־יד השולחנות ופתחו במשחק הקלפים בקול רם, בעוד שהבקבוקים הוגשו לפניהם זה אחר זה.
המוזג מאקרון ישב מקופל בקרן־זיות בפניו העבים וגדלי השפם וחבק את ידיו. אחרי אספו הון בעסקי היינות הקלים של מונטיני והשתקע בעצלות, עסק בציד חיות ודגים והעמיד פני בורגני; ואף־על־פי־כן לא רוּחץ מצואתו והיה לובש תמיד סחבות, בעוד שֶבִּתּוֹ בֶּרְתָּה היתה מרשרשת סביבו בשמלות משי שלה. אלמלי נשמעה לו אשתו, היו סוגרים מכבר את בית־מסחרם, חנות־המכלת זו ואולם המשתה, כי הלך בגדולות ושלא מדעת שאף לכבוד בסתר לבו; אולם אשתו היתה צמאה מאד לכסף, והוא וִתֵּר על חפצו ונתן לה להוסיף ולמלא את הכוסות על אפו וחמתו של שכנו לנגיין, שהחזיק את מונופולין הטבק ומזג גם הוא יין לקוניו. זו היתה התחרות ישָנה אשר לא כבתה לעולם והיתה נכונה להתלקח בכל שעה.
ואף־על־פי־כן היו ימים שהיו יושבים בשלום יחדיו, וגם הפעם הנה נכנס לנגיין עם בנו ויקטור, בחור גבוה, העומד לעמוד בקרוב לצבא. לנגיין עצמו היה בר־נש ארוך ביותר ופניו קפואים, עם ראש קטן של אוח הרכוב על־גבי כתפים רחבות וגרמיות. הוא היה עובד את אדמתו, בעוד שאשתו היתה השוקלת את הטבק לקוניה ומעלה להם את המשקה מן המרתף. חשיבות מיוחדת נתנה לו אומנותו של סַפָּר וגלב לבני הכפר, אומנות שהביא בידו מן הצבא ומוציאה לפועל בבית־המרזח בתוך קהל השותים, או אולך לבתי לקוחותיו.
– ובכן, זקן זה, אַלופי עומד לגלח היום! – שאל לנגיין מיד לאחר שעבר את סף הבית.
– אמנם כן, בקשתיך לבוא – קרא מאקרון – בחיי, תיכף ומיד, אם רצונך בכך.
הוא הסיר מן הקולב סֵפל ישן לגלוב ולקח את הסבון והמים הפושרים, בעוד שלנגיין הוציא מכיסו תַּער כגודל המאכלת והחל לשפשפו על העור הצמוד לנרתיקו. והנה נשמע קול תלונה מחנות־המכולת.
– שמעו נא – קראה צלינה – כלום אומרים אתם לעשות את גלוליכם על השולחנות?…. אה, היה לא תהיה! אין רצוני שאורחי ימצאו שערות בכוסותיהם!
זו היתה התקפה על חוסר־הנקיון של בית־הקהוה הסמוך, שבלעו שם, לדבריה, יותר שערות מיין.
– מכרי לך שם את מלחך ופלפליך ותני לנו מנוחה! – השיב מאקרון, המתמרמר על נזיפה זו שהוטלה לו בפני הבריות.
ישו־הנוצרי ובקו לגלגו. אכן קבלה את גמולה, הבורגנית! ויזמינו עוד בקבוק יין אחד, והיא הביאתו מלאה רוגז מבלי הוציא הגה מפיה. והם טרפו קלפיהם וזרקו אותם על השולחן בכוח, כאילו היו מתכונים להמית זה את זה. הך והך ותְרַך!
לַנְגיין מרח את פני שכנו בסבון והחזיק בקצה חוטמו, והנה הופיע לקיי, מורה בית־הספר.
– שלום רבותי!
והוא התיצב מעומד ומחריש לפני התנור, חמם את צלעותיו, בעוד שויקטור הצעיר עמד מאחורי המשחקים והתבונן בעיון למִשחקם.
– דרך אגב – אמר מאקרון, בהשתמשו ברגע שלנגיין מחה מעל כתפו את קצף התער – מר הורדקין סח עמדי שוב לפני התפלה בעניני המסלה החדשה… יש בכל זאת להחליט דבר.
זאת היתה המסלה המפורסמת, העתידה לחבר חבור ישר את רונש ושאטודון, בהקטינה ביניהם את המרחק בשני מילין; כי עד היום נאלצו העגלות לעבור דרך קלויש. בעלי האחוזות היו, כמובן, מעונינים ביותר במסלה זו, וראש־המועצה קוה, כי סגנו יעזור לו להשפיע כל חברי המועצה ולהניעם לסייע לו בבנינה, כי פתרונה המהיר של השאלה הרי יביא טובה גם לו. אמרו לחבר את המסלה אל הדרך העוברת מלמטה, וככה תקל לעגלות לגשת אל בית־היראה, בעוד שעד כה היו מוכרחים לטפס ולעלות רק במשעולים נלוזים. המסלה תעבור בסימטה הצרה שבין שני בתי הקהוה, תרחיב אותה עם שפוע מדרונה; וממילא יכפל שויה של אדמת מוכר־המכולת, שתגבול בשפת המסלה ותהיה נוחה לצאת ולבוא.
– משמע – הוסיף מאקרון – שהממשלה לא תקצוב לנו תמיכה לצורך המסלה, עד שנקבע בעצמנו מקודם איזה סכום… לא כך, הבנת לרעי?
לנגיין, חבר המועצה, שלא היה לו אף שעל גן מאחורי ביתו, השיב:
– לי אין הדבר נוגע כלל! מה אכפת לי, למשל, המסלה שלך?
לנגיין תקף את הלחי השניה, בגרדו את עורה כמו במגרדת, התגולל על בעל המשק. אה! הבורגנים החדשים הללו גרועים הם עוד מהאצילים אשר מלפנים: לקחו להם הללו את הכל בשעת חלוקת הקרקעות, וכיום אינם מחוקקים חוקים אלא בשביל עצמם והם נבנים מחורבנם של עניי העם! הנשארים הקשיבו לדבריו כנבוכים ונהנים בעצמם מן האמת שהעיז להשמיע, איבת־עולם כבושה זו של האכר אל בעלי האחוזה.
- טוב שהשמעת את הדברים בינינו לבין עצמנו – מלמל מאקרון, בהעיפו מבט חרד אל מורה בית־הספר – ברם אנכי הנני מן המצדדים בזכות הממשלה… הציר שלנו, למשל, ה' דה־שדביל, שהוא לפי השמועה ידידו של הקיסר…
מיד הניע לנגיין בחמתו את התער.
– אף זה רמאי מהודר!… כלום לא היה ראוי לעשיר גדול שכמותו, שיש לו יותר מחמש מאות הקטאר אדמה מצד אורזירש, לתת לכם את מסלתכם במתנה, תחת להוציא פרוטות מקופת העדה?… בזוי־נפש!
אולם מוכר־המכולת נפחד הפעם, ומחה.
– לא ולא, איש ישר הוא מאוד ולא גַאוְתָּן… לולא עזרתו לא קבלת את מונופולין הטבק שלך. ומה היית אומר, למשל, אלמלי שב ולקחו מידך?
לנגיין נרגע כרגע ושב לגרד את סנטר שכנו. אכן הרחיק ללכת יותר מדי בהתגלות לבו, רוח שטות נכנסה בו. ודאי צדקה אשתו באמרה, כי סופן של דעותיו להעבירו מן העולם. ובאותה שעה נשמע קול מריבה, שפרצה בין בקו וישו־הנוצרי. הראשון היה בעל שכרות רעה וקנטרנית, בעוד שהשני, אשר היה חבלן נורא בפכחותו, הוסיף, להפך, להתרכך עם כל כוס יין שגמע, עד שהגיע לחביבותו וטוב־לבו של אפוסטול השם בכוס עינו. אגב היה הבדל יסודי בין דעותיהם: הציד־החמסן היה רפובליקאי, אדמוני בלשון הבריות, והתפאר כי הרקיד בשנת 48 את הבורגניות של קלויש במחול הריגודון; ונוטר־השדות היה להפך, בונאפארטאי אדוק, והעריץ את הקיסר, שהכירו, לפי דבריו, פנים אל פנים.
– בחיי! אכלנו יחד חַסה עם דגים מלוחים. ואז פנה ואמר לי: אל תַשמע דבר, אני הקיסר… אני הכרתי מיד את פניו לפי תמונתו החקוקה על המטבעות בני מאה סוּ.
– אפשר… ובכל זאת נבל הוא, המכה את אשתו ואינו אוהב את אמו!
– דום, שטן המשחית, פן ארוצץ את חרטומך!
הוציאו מידו של בקו את הבקבוק אשר הניף על חברו, בעוד שישו־הנוצרי חכה בעינים רטובות למכתו מתוך חיוך של ויתור, ושניהם שבו לשחק מתוך אחוה. הך והך וּתְּרָך!
מאקרון, שהאדישות המעושה של מורה בית־הספר הביאתו לידי מורך לב, שאלהו לאחרונה:
– ואתה, אדוני לקיי, מה דעתך על הענין?
לקיי, שהיה מחמם את ידיו הארוכות והחִורות על־יד ארובתו של התנור והיה צוחק צחוק מריר של איש המעלה, אשר הגורל דנהו לשתיקה, ענה:
– אנכי אינני אומר כלום, אין זה מעניני.
אז הלך מאקרון לטבול את פניו בקערת מים, ובהשמיעו בשעת נגיבתם קול נחירה פלט:
– הכלל, שמעוני! רצוני לעשות מעשה רב… אי, לעזאזל! אם תצביע המועצה בעד בנין המסלה, נותן אני את האדמה לכך חנם אין כסף.
הודעה זו הדהימה את השומעים. אף ישו־הנוצרי ובקו, למרות שכרותם, הרימו ראשם. קמה דממה, וכולם הביטו עליו כעל אדם שנטרפה עליו דעתו לפתע פתאום. מאקרון התלהב מן הרושם שעשו דבריו, ובעוד ידיו רוטטות מן ההתחייבות שקבל על עצמו הוסיף:
– בודאי יעלה הקרקע לחצי ארפניס… אולם חזיר הוא האדם שאינו עומד בדבורו! אחת נשבעתי!
לנגיין קם והלך לו עם בנו ויקטור, ולבו מתמרמר ומתקנא בנדבת־רוח שכנו: אכן אין האדמה עולה לו כמעט במאומה, כי לִסְטם את הבריות למדי! ומאקרון הטעין את רובהו, אף כי שרר קור רב בחוץ, ויצא לבקש את הארנבת שראה אתמול בקצה כרמו. לא נשארו באולם המשתה אלא לקיי, שהיה מבלה כאן את היום הראשון סתם ולא היה שותה מאומה, ושני המשחקים המתלהבים, כשחטמם שקוע בתוך הקלפים. וככה חלפו השעות, ואכרים יוצאים ונכנסים בלי הרף.
קרוב לחמש שעות נפתחה הדלת ביד גסה, ובוטא הופיע בלוית ז’אן. וכיון שהרגיש בישו־הנוצרי קרא:
– מתערב הייתי בעשרים סוּ כי הוא כאן… כלום משטה אתה בבני־אדם? הרי אנו מחכים לך.
השכור הזיל את רירו, התבדח והשיב:
– אי, לץ ארור! הרי אני הוא המחכה לך… למן הבוקר ועד כה אתה מכריח אותנו להמתין לך.
בוטא נתעכב בבורדריה, כי ז’אקלינה, שהיה מגלגלה על־גבי החשש בהיותו עוד בן חמש־עשרה, עכבה אותו לאכול אתה צלי בחברת ז’אן. בעל־המשק הורדקין, אחרי צאתו מבית־התפלה, נסע לסעוד בקלויש והם האריכו במאכל ובמשתה. ושני הבחורים באו משם רק זה עתה.
בקו צוח שהוא ישלם את דמי חמשת הבקבוקים, אלא שיש להמשיך את המשחק עד תומו; בעוד שישו־הנוצרי נסתלק בכבדות מכסאו, קם והלך אחרי אחיו ועיניו שטופות נעימות מתוקה.
– חכה נא כאן – אמר בוטא לז’אן – ובעוד חצי שעה תבוא לביתנו… כי הנה אתי תסעד הערב, בבית אבא.
כבוא שני האחים לבית פואן, מצאו שם את כל הקהל במלואו. האב עמד זקוף ואפו מושפל, והאם ישבה ליד השולחן אשר באמצע החדר וסרגה בידיה המיכַניות. ממולה ישב גרובוא. שהרבה כל כך באכילה ובשתיה, עד שנתנמנם ועיניו רק פקוחות למחצה; הלאה מזה, על שני כסאות נמוכים, חכו פאני ודלהום באורך־רוח. גליון נייר, דיותה ועט – דברים בלתי שכיחים בחדר מעושן זה עם רהיטים ישנים ודלים וכלים מועטים גרודים מרוב שפשוף – אלה היו מונחים על השולחן בצד כובעו של המודד, המקופל בצורת עגול, כובע שחור ורברב זה שהפך צהוב בהִטַלטלו עמו זה עשר שנים בגשם ובחמה. הלילה ירד, והחלון הצר הפיץ בחדר אורה אחרונה כעין הבוץ, והכובע, עם שוליו השטוחים וצורת הקלפי שלו, הביע חשיבות יתרה.
גרובוא, השוקד על צרכי אומנותו גם בשעת שכרותו, התעורר וגמגם:
– הנה הגענו אל הענין… כבר אמרתי לכם, כי החוזה מוכן ומסודר. סרתי אתמול למר ביילהאך והראהו לי. רק מקום המספרים של החלקים נשאר חלק אחרי שמות הבנים… נוציא איפוא את הגורלות והנוטריון לא יצטרך אלא לרשום את המספרים ותבואו ותחתמו אצלו על החוזה בשבת הבאה.
המודד התנער והרים את קולו.
– ובכן, הבה ונכין את הפתקאות.
מיד נתקרבו הבנים ולא השתדלו אפילו להסתיר את החשד אשר בלבם. הם השגיחו על המודד, בחנו את כל תנועותיו הכי קלות, כמתכוננים למעשי להטים של לוליָן, וכאילו היה ברצונו להעלים אחד החלקים. מתחילה גזר את גליון הנייר לשלשה חלקים באצבעותיו העבות והרועדות של אדם נגוֹע במחלת השכרות; ואחרי כן רשם על כל פתקא מספר, 1, 2, 3, באותיות עבות וגדולות. כולם עמדו על גבו ועקבו את מהלך העט, וגם האב והאם הניעו ראש כנהנים מן ודאות זו, מתוך הוכחה שלמה, שאין כאן מקום לתרמית־עינים. הגורלות נתקפלו בנחת והשלכו לתוך הכובע.
שלטה דומיה חגיגית.
כעבור שעה ארוכה אמר גרובוא:
– מכל מקום יש לכם להחליט דבר… מי הוא המתחיל?
איש לא זע. חשכת הלילה נתגברה, והכובע נראה כהולך וגדול בתוך האפלה.
– כל אחד לפי גילו, רצונכם בכך? – הציע המודד – לך והוציא את גורלך ישו־הנוצרי, כי אתה הבכור.
ישו־הנוצרי טוב הלב קרב; אולם הוא אבד את שווי־משקלו ועמד לנפול. הוא הכניס את כף ידו לתוך הכובע במאמץ עז, כאילו אמר להוציא משם פלח רכב. וכשהחזיק בגורלו ורצה לעיין בו נאלץ לגשת אל החלון מפני החשכה.
– שנים! – קרא, בחשבו, כנראה, את המספר הזה למגוחך ביותר, כי הצחוק החניק גרונו.
– עתה תורך, פאני! – קרא גרובוא.
כאשר הכניסה פאני את ידה למעמקי הכובע לא נחפזה כלל. היא חטטה ובחשה את הגורלות ושקלה אותם בידה זה אחר זה.
– אסור לבחור – אמר בוטא מתרגז, כי התשוקה לאדמה שמה מחנק לו ופניו הכסיפו, כשהוציא אחיו את מספרו.
– צאו וראו! איסור זה מה פירושו? – ענתה האשה – הרי אין עיני שלטת בהם ורשאית אני למשש.
– רב לך – מלמל האב – הרי שניהם שוים הם ואין האחד גדול מחברו.
היא מצאה סוף־סוף עוז בלבה להוציא את הגורל, ורצה גם היא אל החלון.
– אחד!
– ובכן, השלישי הוא לבוטא – הוסיף פואן – קום והוציאהו בני.
בחשכת הלילה המאפילה התעותו פני הצעיר, וקולו פרץ בחרון:
– היה לא תהיה!
– הא כיצד?
– שמא חושבים אתם, שאני מקבל את הגורל השלישי, הגרוע? אה, לאו!… הלא אמור אמרתי לכם, כי רצוני לחלק בדרך אחרת. לא ולא, ואך משַטים אתם בי!… וכלום לא ראיתי, אגב, את כל נכליכם? וכי לא משפט הצעיר הוא להוציא ראשונה?… היה לא תהיה! אין אני מוציא כלל, מכיון שמערימים עלי!
האב והאם הביטו עליו בהשתוללו ובטפחו ברגליו ובידיו.
– יצאת מדעתך, בני המסכן – אמרה שושנה.
– הוי אמא! ידוע ידעתי, כי מעודי לא אהבתם אותי. את עורי הייתם פושטים כדי לתת לאחי… כולכם קמתם עלי לבלעני חיים…
פואן הפסיקו קשות:
– הכלל, די הבלים, מה?… רצונך להוציא?
– רצוני שיתחילו מחדש.
נשמעה מחאה כללית. ישו־הנוצרי ופאני לחצו את גורלותיהם בכפם, כאילו אמר מי שהוא לגזלם מהם. דלהום הודיע כי הפיוס נעשה ביושר־לב, וגורובוא נעלב מאוד ואמר לקום וללכת לו מכיון שחושדים בישרת לבו.
– אם כן – צוח בוטא – רצוני, שאבא יוסיף על חלקי אלף פראנק מזומנים מצרור הסתר שלו.
הזקן נדהם רגע וגמגם בלשונו. ופתאום נזדקף ונגש אליו כמאיים.
– מה אמרת? אתה עומד איפוא על דבתך ואומר לרצחני נפש, בן בליעל! אם גם יהרסו את הבית, לא תמָצא אף פרוטה אחת… קח את הגורל, לעזאזל, או לא תטול כלום!
מצחו של בוטא נתקשה בעקשנות, ולא נרתע מפני האגרוף המורם של אביו.
– לאו!
שוב היתה דממה נבוכה. עתה העיק הכובע הרברב על רוח הנאספים, בעכבו את מהלך הענין ובהצפינו בקרבו את הגורל היחידי, שאיש לא רצה בו. כדי לשים קץ לדבר, יעץ המודד לזקן להוציאו בעצמו. והזקן הוציא אותו בכובד ראש, והלך לקראו לאור החלון כאילו לא ידָעו עוד.
– שלשה!… החלק השלישי הוא איפוא שלך, השמעת? הנה החוזה מוכן, וכמובן לא ישנה בו מר ביילהאך כלום, כי הנעשה אין להשיב… והואיל שאתה לן כאן הלילה, הריני נותן לך שהות עד אור הבוקר להִמָּלֵך… ובכן חסל, לא נשיח עוד בדבר.
בוטא, השקוע במחשכים, לא ענה מאומה. והנשארים הסכימו לו בקול, בעוד שהאם קמה להדליק נר ולערוך את השולחן.
באותה שעה הלך ז’אן למצוא את ידידו, וראה שתי בבואות של נשים משולבות יחד הצופות ואורבות מן הדרך השמם והאפל, לדעת את הנעשה בבית פואן. על־פני שמי הצפחה החלו מתעופפים פתותי שלג קלות כנוצות.
– אה, האדון ז’אן – נשמע קול נוח – אכן הפלת עלינו פחד!
הבחור הכיר את פרנסואזה העטופה על פניה המאורכים ועל שפתיה העבות. היא נלחצה לאחותה ליזה ולפתה בידיה את מתניה. שתי האחיות אהבו זו את זו, ותמיד היו פוגשים אותן והן חבוקות ומשולבות יחד. ליזה היתה יותר גבוהה מאחותה, פניה נחמדים על שרטוטיהם הגסים ועל גופה המעוגל שהולך ותופח. גם באסונה לא חדלה מהיות עליזה.
– אתן מרַגְלות איפוא? – שאל הלה מבודח.
– אמנם־כן – השיבה הבחורה – הרי זה מענין אותנו לדעת, אם יאות בוטא לקבל את חלקו.
פרנסואזה לפתה בידה השניה והמלטפת את הבטן הגדולה של אחותה.
– אותו החזיר, במחילה!… כשיקבל את אדמתו, יחזור אולי אחרי בחורה יותר עשירה.
ז’אן נתן תקוה טובה בלבן. תגָמר נא החלוקה, וכל הענינים יבואו על מקומם הנכון, וכשהודיע להן שיסעד הערב אצל הזקנים, הוסיפה פרנסואזה:
– טוב ויפה, נשוב איפוא ונתראה עד מהרה, כי בוא נבוא למסבת־הערב.
והוא ראה אותן בהעלמן בתוך אפלולית הלילה. פתי השלג ירדו סמיכות ביותר, ושמלותיהן המעורבות יחד של הבחורות כוסו כשות לבנה.
## ה
בשש שעות, אחרי ארוחת־הערב, הלכו הפואנים ובוטא וז’אן אל הרפת, לשבת שם אצל שתי הפרות, אשר שושנה עמדה למכרן. הבהמות הללו, הקשורות אל האבוס במעמקי הרפת, חממו אותה בהבל החזק העולה מגופן וממַצָען; בעוד שהמטבח, אשר שלשה אודים דקים נשארו בו על האח אחרי בשול הארוחה, נצטנן כבר בקור המוקדם של חודש נובמבר. בחורף ישבו כאן בני המשפחה במסבה על הקרקע הכבושה, מתוך רוָחה רבה ובחום, ולא טרחו אלא להביא הנה שולחן קטן ועגול ותריסר כסאות ישנים. כל משתתף במסבה הביא אתו נר לפי תורו, וצללים גדולים טפסו על הקירות הערומים והשחורים מאבק ומקורי העכביש אשר בקורות הגג; והמסובים הרגישו בגבם את משב־הנשימה החמים של הפרות הרובצות על מצען והמעלות גרה.
באה ראשונה הרברבה עם מלאכת הסריגה שלה. היא לא הביאה אתה מעולם נר, בסמכה על זקנתה המופלגת, ואימתה היתה רבה כל כך על כל האנשים, שאחיה לא העיז להזכיר לה את חובת המנהג. מיד תפסה את המקום המשובח ביותר, והגישה אליו את המנורה להאיר לעצמה מחמת עיניה הכהות. על־יד כסאה הציגה את המַטֶה, אשר לא מש מבין ידיה לעולם. פתותי שלג מזהירים נמסו על השערות הקשות שנסתמרו בראשה, ראש צפור כחושה.
– השלג יורד? – שאלה שושנה.
– הוא יורד – השיבה זו קצרות.
והיא פתחה בסריגתה והדקה את שפתיה הדקות כמקמצת בדברים, אחרי כן העיפה על ז’אן ועל בוטא מבט חודר.
אחריה הופיעו הנשארים: מתחלה באה פאני בלוית בנה נֶנֶס, כי דלהום לא השתתף מימיו במסבות אלו; ובעקבותם באו ליזה ופרנסואזה, שנערו מתוך צחוק את השלג המכסה אותן. אולם למראה בוטא אדמו פני הראשונה קימעה. הוא התבונן אליה במנוחה.
– מה עבר עליך, ליזה, מיום ראותי את פניך?
– שלום לי, תודה.
– טוב ויפה איפוא!
בינתים התגנבה פאלמירה להכנס דרך הפתח הפתוח למחצה. היא נתכַּוצה וישבה, בהתרחקה ככל האפשר מסבָתה, הרברבה האיומה, והנה נרתעה לקול המולה העולה מן הדרך. אלה היו מלמולי זעף וקולות בכי, שחוק ולעג.
– אַה, בנים משחיתים! שוב ידריכוהו מנוחה!
בקפיצה אחת קמה ופתחה את הדלת; ובהתאזרה פתאום עוז, השמיעה שאגת לביאה והצילה את אחיה הילאריון מכף “גפת”, דלפין ונֶנֶס המתעללים בו. האחרון נטפל אף הוא לשנים האחרים הקוראים מלא אחרי בעל־המום. הילאריון נכנס כבד נשימה ומדומדם, בהתנודדו על רגליו העקומות. שפתו הסדוקה הזילה ריר, והוא מגמגם בלשונו ואין ביכלתו לבאר כראוי את המאורע. מראהו היה רופף לפי עשרים וארבע שנותיו, וטמטום בהמי היה מכערו ומנַוְלו. הוא התמרמר ביותר, כי נתרגז על אי־יכלתו לרוץ ולהדביק את הנערים המתקלסים בו ולהראות להם אגרופו כראוי. וגם הפעם היה כולו מטרה לברד כדורי השלג שירדו עליו מכל צד.
– הוי, כמה שקרן הוא! – אמרה “גפת” מתוך חשיבות תמימה – הרי הוא נשכני באגודל, הנה!
מיד נתרוצצו המלים בגרונו של הילאריון עד שעמד להחנק; בעוד שפאלמירה הרגיעה את רוחו, במחותה את פניו במטפחתה ובקראה לו “מחמדי”.
– התחדלו, מה? – נזף בהם פואן – עליך לעכבו מלכת אחריך. הושיבו אותו, לפחות, וינוח במקומו… ואתם פעוטות, שקט! יאחזו באזניכם וישלחוכם אל אבותיכם הביתה.
וכאשר הוסיף בעל־המום לגמגם, באמרו להוכיח את צדקתו, נטלה הרברבה, שעיניה התחילו מתיזות זיקי אש, את מקלה והכתה על השולחן מכה רבה, עד שהמסובים נזדעזעו במקומם. את פאלמירה ואת הילאריון תקף פחד גדול, הם נטשטשו ולא זעו עוד.
והמסבה החלה. הנשים, היושבות מסביב לנר האחד, סרגו ושזרו ועשו את מלאכתן מבלי התבונן אל מעשה ידיהן. הגברים ישבו מאחוריהן, עשנו בנחת והמעיטו בדבורים, בעוד שהילדים המכונסים בפנה דחפו וצבטו זה את זה והיו מחניקים בגרונם את שחוקם.
יש שהיו מספרים מעשיות ומאורעות־פלא. מעשה, למשל, בחזיר השחור ששמר על האוצר ומפתח אדום בחרטומו. או סחו על החיה המשונה מאורליאן, שרצופה היה פרצוף של אדם, כנפיה – כנפי עטלף ושערותיה ארוכות ומגיעות עד הארץ, וגם שתי קרנים לה ושני זנבות, באחד היא תופסת את טרפה ובשני היא דורסת אותו. ומפלצת זו טרפה ואכלה נוסע אחד מרואן עד תומו, לא נשארו ממנו אלא כובעו ומגפיו בלבד. בפעם אחרת פתחו בספורים ללא קץ על זאבי טרף, אשר השמו את ארץ־הבויס במשך מאות שנים, בויס זו, החשופה והקרחה כיום, נשתיירו עוד בימים ההם חורשות עצים מועטות, שרידי היערות הראשונים; ובחורף יצאו מתוכם להקות זאבים לאין מספר, אכולי רעב, והתנפלו על העדרים. גם נשים וטף היו לברות להם. זקני המקום זוכרים, כי בימי השלגים המרובים עלו הזאבים על הערים. בקלויש שמעו את קול יללתם על ככר ג’ורג’־הקדוש; וברונש שמעו את נשימתם מתחת הדלתות הרעועות של הרפתים וגדרות־הצאן. וכן חזרו ונשנו אותם הספורים: מעשה בטוחן שהתנפלו עליו חמשה זאבים גדולים, והבריחם מעל פניו בהציתו גפרור; או מקרה הילדה הקטנה, שזאבה רדפה אחריה כמהלך שני מילין ולא טרפה אותה אלא על פתח ביתה כשנפלה לארץ; ושאר מעשי־פלאים עד אין סוף, אגדות על גלגולי־זאבים ועל בני־אדם שנהפכו לחיות רעות, הקופצות על גבם של הולכי־דרכים המאחרים בלילות וכופות אותם לאוץ עד כדי יציאת נשמתם.
ועל כולם נפל הפחד, לאור הנר הדל, על לב בחורות המסבה, והביאן לידי בהלה בשעת הליכתן לבתיהן, להחיש צעדן ולברוח מפני הצללים – בשמען את פרטי הספור על פשעי ה“מסיקים”, חבורה ידועה מאוֹרְזֶ’ר, אשר עד היום, לאחר ששים שנה חרדה עוד המדינה כולה לזכרם. מספרם עלה למאות, ונמנו עליהם נודדי דרכים וקבצנים, פליטים ונוכלים, אנשים, נשים וטף, שהתפרנסו מן הגזל, משפיכות־דמים ומפריצות. הם היו צאצאי הגדודים המזוינים והמסודרים כהלכה של הלסטים הקודמים. ובימי המהפכה ומהומותיה שחקה להם השעה והיו שמים מצור כהלכתו על אחד הבתים הבודדים, והיו חודרים פנימה בקול מפץ אחרי בקעם באילי־ברזל את הדלתות. כשהחשיך הלילה, הגיחו כזאבים מיער דוּרְדַאן, או מתוך סבכי קוֹנְיָהו ומתוך שאר מסתרי העצים שהיו מתחבאים שם; וכאשר פשטו הצללים, נפלה אימה על משקי הבויס, מאֶטַאן עד שַאטוֹדוֹן, משַארְטְר עד אורליאן. מכל מעשי אכזריותם האגדתיים הרבו אנשי רונש לספר בשדידת המשק מילוּאַר, המשתרע רק במרחק מילין אחדים מן הכפר רונש, במחוז אורזֶ’ר. “פרַאנְסוּאָה היפה”, ראש־החבורה המפורסם, יורשו של “שושנת החוחים”, בא באותו הלילה יחד עם “האדמוני מאוינא” שלישו וה“דרקון הגדול”, עם “בְרֶטוֹן בעל האחור היבש”, עם “ארוך התיומת”, “נטול הבוהן” וחמשים שודדים אחרים, ופני כולם כוסו פיח. בראשונה השליכו את אנשי המשק אל המרתף, את כל המשרתות, החורשים והבוקרים; ואחרי כן מתוך דקירות פגיונים לקחו את מר פוסט, בעל המשק, שנשאר לבדו אתם ו“הסיקוהו”, לאמור: הם פשטו את רגליו על להבות הקָמִין, והבעירו בגזרי קש את זקנו וכל שערות גופו; ואז פנו שוב אל הרגלים, והיו חותכים אותן בחודו של סכין, כדי שהלהבה תחדור פנימה ביותר. ולאחרונה נאות הזקן סוף־סוף לגלות להם את מקום המחבוא של ממונו, ואז הרפו ממנו בקחתם אתם שלל רב. פוסט עצר כוח עוד להגרר על הארץ עד הבית הקרוב, ולא מת מפצעיו אלא לאחר זמן. ותמיד נגמר הספור במשפטה של חבורת “המסיקים” בשארטר ובענשה, כי “שתום־העין מז’זי” מסר אותם למלכות. זה היה משפט משונה שחקירתו ארכה שמונה־עשר חודש, ובמשך המשא־והמתן מתו בחלאתם ששים וארבעה מן האסירים בבית־הסוהר, כי מגפה פרצה שם שהיתה מפילה בהם חללים; נתבעו לבית־דין של מושבעים מאה וחמשה־עשר נאשמים, ששלשים ושלשה מהם נדונו שלא בפניהם; הוצעו לפני השופטים שבעה אלפים ושמונה מאות שאלות, והדין נגמר בעשרים ושלשה פסקי־מיתה. בליל ההוצאה לפועל הגיעו הדברים לידי מהלומות בין תלייני שארטר ודריקש בשעה שהיו מחלקים את שלל המומתים לרגלי הגרדום החמוץ מדם.
פואן ספר גם הפעם בתועבות המשק מילואר, לרגלי מעשה רצח שקרה בזמן האחרון מצד זַ’אנְוִיל; ובעודנו עומד בקובלנה שנערכה בבית־הסוהר ביד “האדמוני מאוינא” עצמו, והנה נשמע פתאום קול המולה משונה מצד הדרך, כעין קול צעקים ומדחפות שהבעיתו את הנשים. פניהן חָוְרו והן הטו אזניהן מתוך אימה, כמצפות לראות המון בני־אדם שחורים מתפרצים פנימה “בקול מפץ גדול”. בוטא קם מתוך אומץ־רוח מיוחד והלך לפתוח את הדלת.
– מי זה הבא שם?
והנה נראו בפתח בקו וישו־הנוצרי, שבאו בריב עם מאקרון ועזבו את בית־הקהוה. הם נשאו בידיהם את הקלפים ואת הנר והלכו לסיים את משחקם במקום אחר. הם היו שכורים ביותר, והפחד שקדם היה כה רב, שהמסובים נתנו את קולם בצחוק.
– בואו נא והיו שקטים – אמרה שושנה, בחַיכה למראה בנה הבריון המגודל. הנה ילדיכם אתנו כאן, והשיבו אותם הביתה.
ישו־הנוצרי ובקו ישבו על־גבי קרקע אצל הפרות, שמו הנר ביניהם והמשיכו במשחקם: הך והך ותרך! השיחה נסבה לענין אחר, והמסובים דברו עתה על בחורי הכפר העומדים לעמוד למפקד הצבא ובתוכם ויקטור לנגיין ושלשה אחרים. רוחן של הנשים כבדה עליהם ועצב היה מעכב את שטף השיחה.
– אין זה כלל – אמרה שושנה – לא ולא, בהחלט אין זה שונה!
– הוי, המלחמה – מלל פואן – מה רבו צרותיה! כליה היא מביאה על עבודת האדמה. בצאת הבחורים לצבא מסתלקות מהולכות להם הידים העסקניות, שאתה מכיר תוצאותיה מיד בעבודות השדה ובשובם משם והנה כבר נשתנו פניהם, אין לבם עוד למחרשה… אכן טובה הכולירה מן המלחמה!
פאני הפסיקה את מלאכת־סריגתה.
– לדידי – אמרה – אין רצוני שנֶנֶס יצא לצבא… מר ביילהאך באר לנו אמצעי אחד שבעזרתו אפשר להחלץ מזה, מעין הגרלה: כמה בני־אדם מתאחדים יחד, כל אחד מכניס סכום משלו, והצעירים היוצאים בגורל נפדים בכסף.
– יש להיות עשיר לשם כך – אמרה הרברבה יבשות.
ובֶקו, בין תרומת קלפים אחת לחברתה, חוה את דעתו דרך אגב:
– המלחמה, הרי אין לך תענוג גדול מזה! היא לבדה עושה את בני־האדם לאנשים!… מי שלא ירד למערכה אינו יכול לדעת את טיבה. אין לו לאדם בעולמו אז אלא דבר אחד – המכות, ואתה “מצפצף” עליהן! מה? התזכור, שם אצל השחרחרים?…
והוא קרץ לחברה בעין השמאלית, בעוד שישו־הנוצרי הרחיב פיו מתוך צחוק והסכים לו. שניהם השתתפו במלחמות אפריקה, נוטר השדות בעת הראשונה של הכבוש, והשני לאחר זמן מה, בשעת המרידות האחרונות. אולם זכרונות משותפים היו לשניהם על אזני בדוים כרותות וחרוזות במחרוזות, ועל בדויות בעלות עור משוח בשמן הנתפסות מאחורי הגדרות ואתה עושה בהן כאות נפשך. ישו־הנוצרי הזכיר ביחוד מאורע אחד, שהיה מנפח בשחוק פרוע את בטן האכרים: מעשה באשה גדולה כסוסה וצהובה כלימון, שהריצוה ערומה כולה ומקטורת נעוצה בעכוזה.
– למען השם – הוסיף בקו בפנותו לפאני – רצונך איפוא שננס שלך ישאר נערה־פותה… ואתם תראו ותוכחו, את דלפין שלי אכניס לתוך המחנה, בעצם ידי!
הילדים הפסיקו משחקיהם, ודלפין הרים ראשו העגול והאמיץ של בחור קטן, אשר טעם כבר את טעמה של האדמה.
– לאו! – הודיע גלויות כמתעקש.
– מה? מה אמרת? הנני אליך ואלמדך אומץ, צרפתי ביש!
- אי אפשי לצאת לצבא, רצוני לשבת בבית.
נוטר השדות הרים עליו את ידו, אולם בוטא עצר בעדו.
– הנח לו לילד זה!… הוא צדק ממך. וכי זקוקים לו שם? יש אחרים במקומו… דומה, כאילו לא נברא האדם באמת, אלא לעזוב את פנתו וללכת לרוצץ את חרטומו אל המון דברים שאינם נוגעים לו. הנה אני הגבר לא נטשתי את מקומי, ולא נגרע משלומי מאומה.
בוטא זכה אמנם בגורל טוב, נפטר מן הצבא והיה לאיש־אדמה ממש המחובר לקרקע, ולא הכיר מימיו אלא את אורליאן ושארטר, ולא ראה את הנעשה מעבר לאפקו השטוח של עמק הבויס. ונדמה, כאילו זחה דעתו עליו בכך, כאילו התפאר בזה, שצמח וגדל באדמתו מתוך אותה עקשנות צרה ורבת ימים של עץ השדה. הוא קם ונזדקף והנשים הביטו אליו ואלה מראהו.
– בשובם מן הצבא, מה כחושים הם כולם! – העיזה להשמיע קולה ליזה.
- ואתה, קאפוראל – שאלה שושנה הזקנה – ההרחקת ללכת עם גדודך?
ז’אן עשן בלי הוציא הגה מפיו, כבחור מיושב המבכר להקשיב לשיחת אחרים מלהשמיע דבריו. והוא הוציא בנחת את מקטרתו מפיו.
– כן, אמנם הרחקתי לכת… בכל זאת עד קרים לא הגעתי. עמדתי לצאת לשם, והנה נלכדה סֶבַסטוֹפוֹל… אולם אחרי כן, באיטליה…
– ואיטליה זו מהטיבה?
השאלה הפתיעה אותו, כנראה, והוא הסס וחטט בזכרונותיו למצוא תשובה לה.
– איטליה היא ארץ כארצנו. יש שם חקלאות, יש יערות ונהרות… סדנא דארעא חד הוא.
– ובכן, ההשתתפת בקרב?
– אה, כן! כמובן, בקרב ממש!
הוא שב למוץ את מקטרתו, ולא נחפז לדבר; ופרנסואזה, שהרימה אליו את עיניה, לא סגרה אעוד את פיה הפעור למחצה והמיַחֵל להמשך ספורו. כולם התעניינו אגב בדבר והרברבה טפחה שנית במקלה על השולחן, כדי להשתיק את הילאריון הגונח, כי “גפת” מצאה לה שעשוע קל לנעוץ מדי פעם בפעם בחשאי סיכה לתוך בשר זרועו.
– בסולפרינה התלקחה המלחמה בעוז, ובכל זאת ירד גשם, הוי, גשם שוטף… אף חוט יבש אחד לא נשאר על בשרי, והמים חדרו מעל גבי וזרמו לתוך נעלי… אכן אפשר לאמר זאת בלי להגזים, הורטבנו!
המסובים חכו לשמוע עוד, אולם הוא לא הוסיף מאומה, כי ראה במלחמה רק את הגשם בלבד.
מקצה שעה קלה של שתיקה חזר ז’אן ואמר מתוך ישוב־הדעת, כדרכו:
– אל אלהים! המלחמה אינה קשה כל כך כמו שנראה לאנשים… הצעירים יוצאים בגורל, לא כך? ואז מחויבים הם למלא את חובתם. אנכי עזבתי את הצבא ככלות זמני, משום שבחרתי בעבודה אחרת. אולם השרות במחנה יכול להיות גם נעים לאדם שאומנותו נמאסה עליו, או לאדם שרוחו נחרדה בבוא אויב להציק לנו בארצנו, בצרפת.
– הדבר נתעב הוא בכל זאת! – סיים האב פואן – כל אדם צריך להגן רק על שלו, ותו לא.
ושוב שלטה הדממה. החום גדל למאוד. עלה הבל רטוב של בעלי חיים, וריחו החריף של קש הרפוד היה מבַשְמו. אחת משתי הפרות הרובצות קמה על רגליה והטילה גללים. ונשמעה המולה נוחה וקצובה של הפֶרֶש הנופל ארצה. מתוך האפלולית שבין קורות הגג ירד צרצור נוגה של אחד הצרצרים; בעוד שהאצבעות הזריזות של הנשים, המניעות את מחטי סריגתן, דומות היו כמעבירות על־פני הכתלים רגלי עכבישים ענקיים בתוך החשכה הפרושה מסביב.
פאלמירה נטלה את הצבת, כדי למחוט את פתילת הנר, והנמיכה במדה כזו לצבתו עד שכבה. נשמעו קולות מחאה. הבחורות צחקו והילדים היו תוחבים את הסִכָּה בעכוזו של הילאריון; והדברים היו יגעים מאוד. אבל היה כאן נֵרם של ישו־הנוצרי ובקו, שהיו עכשיו מנמנמים על קלפיהם, ובנר זה, למרות פתילתו הארוכה והמשורבבה כפטריה, הדליקו מחדש את הנר הכבוי. פאלמירה נתבלבלה מחמת קלקלתה, ורעדה כילדה קטנה שהשוט מטיל פחדו עליה.
– הכלל, – אמר פואן – מי יקום ויקרא להנו בספר, ונסיים את המסִבָּה?… את קאפוראל, ודאי מומחה הנך לקרוא במודפס?
והוא הלך למצוא ספר קטן ומשומן, אחד מאותם חִבּוּרֵי התעמולה הבונאפארטיסטית, שממשלת הקיסרות היתה מרבה להפיצם בכפרים. ספר זה אחד הרוכלים הביאו לפואן. בו תקף המחבר את המשטר הישן בהמשך ספורו הדראמאתי מחיי האכר לפני הרבולוציה ואחריה. והוא נקרא בשם “תלאותיו של יעקב איש־תם ונצחונו”.
ז’אן לקח את הספר, לא חכה להפצרות המסובים והתחיל לקרוא בו בקול חלק ומגמגם של תלמיד, שאינו יודע לדקדק בסימני הפסק. המסובים הקשיבו לדבריו מתוך רגש דתי.
מתחילה דן הספר הקטן על הגַלְיָאים החפשים, שהרומאים שעבדו אותם עד דכא, עד שבאו הפראנקים ועשו אותם לאכרים־עבדים, בקבעם במקום העבדות את המשטר הפיאודלי. ואז התחיל דרך הענוי והדכאון הארוכה של יעקב איש־תם עובד האדמה, אשר נצלוהו והשפילוהו מאות בשנים. ובשעה שתושבי הערים התקוממו נגד משטר זה, יסדו קְהִלותיהם ורכשו להם זכויות קרתנים, עלה בידי האכר הבודד והעשוק לשחרר רכושו ונפשו רק לאחר זמן, והיה מוכרח לקנות בכסף את חירותו. וכמה אפסית ומדומה היתה חירות זו! האכר על נחלתו היה מדוכא כשהיה, כי מסים כבדים היו מחניקים את קיומו. זכותו על קניניו היתה תמיד מוטלת בספק, ורכושו היה עמוס חובות מרובים ועצומים ולא נשאר לו לאָכלה אלא החצץ בלבד! והספר הולך ומונה את המון המסים והחובות אשר הוטלו על האכר המסכן. איש לא יכול לקבוע את מספרם המדויק והמלא ואת קצבם וגבולותיהם; הם פרצו ובאו משלשה צדדים: מאת המלך, ההגמון והאציל. שלשת הטורפים האלה אכלו את בשר האכר בלא רחמים: המלך גבה את מס הנכסים והגולגולת, ההגמון היה תורם את המעשר, והאציל שם מכס ככל העולה על רוחו והיה אוסף אוצרות קרח מכל הבא בידו. לאכר לא היה עוד מִשֶלו כלום. האדמה, המים, האש וגם האויר ששהוא נושם – כל אלה לא היו שייכים לו. הוטל עליו לשלם ולשלם בלי הרף, גם תשלום חייו וגם תשלום מותו, בעד החוזים שהוא עושה ובעד העדרים שהוא מגדל, בעד מסחרו ושעשועיו. אם הטה תעלת מי־גשמים אל שדהו שִלֵם במיטב כספו וגם אבק הדרכים שרגלי צאנו היו מעלות בחרבוני קיץ לא ניתן לו חנם. האכר, שלא השיגה ידו לפרוע את המסים, היה מוכרח לשעבד במקומם את גופו וזמנו. האציל חלק את יום העבודה שלו ועשה בו כרצונו: חרשו וקצרו את תבואתו ואת חצירו, בצרו כרמו, נקו ביבי ארמונו, סללו מסלות ודרכים. נוסף על אלה באו המעשרות מן היבול, התרומות מקמח הטחנה, ממאפה התנור ומבית־הבד, שאכלו עד כדי רבע ההכנסות; והרי לפניך עוד חובת השמירה והנטירה, ואם לא שמרת שִלַּמת כסף תמורתה, אפילו לאחר שנתבטלו מגדלי־הצופים; והנה חובת האכסניה: על האכר היה להספיק דירה ומזונות למלַויו של המלך או של האציל בצאתם למסעיהם. היא שנתנה את צריפי האכרים למשיסה, הפקירה את מזרניהם ושמיכותיהם והוציאה אותם מדירותיהם, כי הם נמלטו ממעונם על נפשם בפחדם פן יעקרו גם את הדלתות והחלונות. אולם נתעב מכל היה מכס־המלח, שלזכרו יתפלצו תושבי הכפרים עד היום הזה. הוקמו מחסני מלח, ועל כל משפחה הוטל לקנות מכסת־מלח קבועה מאת המלך, מעשה חמס של שרירות לב אשר סוף־סוף עוררה למרד ולשפיכות־דמים בכל הארץ.
– אבי – הפסיק פואן את הקריאה – ראה עוד את המלח שנקנה בשמונה־עשר סוּ הליטרה… הוי, אלה היו ימים קשים!
ישו־הנוצרי הצטחק בתוך זקנו. הוא אמר לדרוש ברבים גם על מסי הפריצות, שהספר הקטן עבר עליהם כמעט בשתיקה ורמז עליהם רק דרך אגב.
– ומס הירך, למשל?… בהן צדקי! הרי אציל הכניס את שוקו לתוך מטת הכלה בלילה הראשון…
המסובים השתיקו אותו, ופני כל הבחורות אדמו, וגם פני ליזה עם כרסה המזדקרת בכללן; בעוד ש“גפת” ושני הנערים כבשו את פניהם בקרקע וסתמו את פיהם באגרופם ועצרו את השחוק שמלא פיהם, הילאריון לא השמיט אף מלה אחת מן הספור כאילו הבינו כראוי.
ז’אן המשיך את קריאתו. עתה הגיע לסדרי המשפט שהיו נהוגים באותם הימים, משפט משולש זה של המלך, ההגמון והאציל, שדכא לעפר את עניי העם, העוברים את רגבי אדמתם בזיעת אפם. היו אז חוק שבעל־פה וחוק שבכתב. ועל כולם שלטה שרירות־הלב, והיד החזקה היא שהכריעה. ואין ערובה ואין עזרה לנרדף, רק החרב לבדה המושלת. גם בתקופות הבאות אחרי כן, כאשר קול היושר השמיע מחאתו, נִתנו כעל המשרות בכסף והצדק נמכר בפומבי. ורעה שבעתים מכל אלה היתה חובת הצבא, מס דמים זה שהוטל במשך זמן מרובה רק על בני דלת הכפרים. הצעירים ברחו אל היערות, והאצילים רדפו אחריהם והיו מחזירים אותם משם כבולים בשלשלאות מוכים בנִצָבם של הרובים, כפושעים המובלים לעבודת־פרך. במעלות הצבא לא יכלו לעלות. בן המשפחה המיוחסת עשה סחר וקנין בגדודו כאדם העושה בסחורתו מקנת כספו. את הדרגות הנמוכות היה מוכר לכל המרבה במחירן, ואת עדרי האדם אשר תחת פקודתו היה מוביל כצאן לטבח. ולאחרונה הגיע הספר לחוקי הציד, דיני שובך ופרישת חרמים, אשר גם אחרי שבוטלו, השאירו עוד בלב האכרים רגש שנאה תוסס עד היום הזה. חוקי הציד – היינו זכות ההוללות העוברת בירושה, זכות פיאודלית ותיקה זו, המרשה לאציל לצוד את צידו בכל מקום והמטילה עונש מות על בן ההמון, המעיז לצוד חיה ועוף ברשותו של האציל; פרושו של דבר הוא – כי כפת הרקיע נהפכת לכלוב גדול אשר כל חית השדה וכל עוף השמים כלואים בו לעונג צידו של אדם־מעלה אחד; וככה נחלק קרקע עולם לתחומי־ציד. ועוף־הבר מכלה את שדות האכרים ואין רשות להם להמית אך אנקור אחד.
– הלכה פסוקה וברורה – מלמל בקו, הסובר כי יש אמנם לירות בציָדֵי־ההפקר כמו בארנבות.
אולם ישו־הנוצרי חדד אזנו כשהגיעה פרשת הציד והוא שרק משפתיו מרוב לעג. פשיטא, עוף־הבר הוא לכל המקדים להמיתו.
– הה, אל שדי! – התאנחה שושנה בשברון מתנים.
כל המסובים התעצבו אל לבם, כי הכבידה הקריאה על רוחם בנטל משמים, כאחד הספורים על המתים השבים מעולם האמת להטריד את הבריות. הם לא הבינו איככה קרו כדברים האלה. ומבוכתם גדלה עוד, מכיון שמעשים נוראים אלה וכיוצא־באלו נתרחשו לפנים, הרי הם יכולים גם לחזור.
– "לכה נא, יעקב איש־תם המסכן – שב ז’אן לגמגם בקולו, קול תלמיד נבוך, – שפוך את זיעתך ואת דמך, כי לא באת עוד לקצה מצוקותיך… "
דרך הענויים של האכר הלך וגדל. הוא נשא וסבל מכאובים מכל פגע רע, מבני־אדם, מאיתני הטבע וגם מעצמו. בימי השלטון הפיאודלי, בצאת השועים לשחר לטרף, היו מעבירים אותו על נחלתו, באף ובחמה רודפים ואוספים אותו יחד עם כל הביזה. כל מלחמה פרטית בין אציל לאציל סופה היתה להרוס את מעמדו של האכר. ואם נשאר בחיים, הרי הבעירו באש את צריפו והיו מחריבים את שדהו. אחרי כן באו המלחמות הגדולות, הקשות שבפורענויות שעשו את הכפרים לשממה; חבורות פוחזים, שכירי האצילים לכל המרבה בשכרם, נלחמו פעם בעד צרפת ופעם נגדה. וחרב ואש עברו לפניהן והאדמה נשארה עזובה וקֵרחה מאחריהן. ואם הערים החזיקו עוד מעמד בפני הגייסות, כי חומות מבצריהן הגנו עליהן, הנה הכפרים נחרבו בתוך שפך דם ורוח עועים אלה שעברו עליהם מדור לדור. התרגשו ובאו תקופות אדומות כדם, ואדמתנו השטוחה שלחה השמימה את נאקת המכאוביה. מתִּלי חורבנה עלה קול צעקת נשים מעונות, קול ילדים מרוטשים וקל אנשים מפרפרים על תלִיָּתם. וכאשר שבתה המלחמה, עוד המשיכו מוכסי המלך לעַנות את דלת־העם; כי רוב המסים וכבדם היו כאין לעומת דרכי המגבית הפרועות והעריצות שלהם. המסים, הארנוניות ומכסי־המלח נִתנו בחכירה למוכסים, שקבעו אותם מתוך שרירות לבם; ואת הכסף היו גובים, כגבות מס המלחמה, על ידי גדודים מזוינים. וסוף־סוף לקופת הממשלה היה נכנס רק מעט מזעיר, כי הכסף נגנב בדרכו שמה והלך ואזל, בעברו את כל הידים החמסניות האלה. אחרי כן פרץ הרעב ואכל מנפש ועד בשר. עריצותם המטומטמת של החוקים האלה הביאה את המסחר לידי שיתוק, שמה מעצורים בדרך ממכר התבואות החפשי והביאה מקץ כל עשר שנים בצורת נוראה, בעקב ימות חמה לוהטים או ימות גשמים שאינם פוסקים, והיה הדבר למוסר אלוהים. גשמי זועה המעלים את מימי הנהרות, כל תקופת אביב שחונה וכל עב קל בשמים, קרני שמש המלקות את היבולים היו משמידים אלפי בני־אדם; וכשבא אסון הרעב הנורא, היו צרכי האוכל מתיקרים והמחסור גרש את האדם לאכול כבהמה את עשב התעלות. ובעקבות המלחמות והבצורת הלכו ופרצו המגפות, שכִּלו את אשר השאירו החרב והרעב. זה היה רוח קטב של רקבון החוזר ובא לעתים קרובות מתוך חיי בערות וחלאה. והמגפה השחורה עלתה ועשתה שמות ושלדה של “התמותה הגדולה” היה מתנשא על־פני התקופות הקדומות והוא קוצר במגלו את כל תושבי הכפרים הדוויים והסחופים.
וכאשר הוגדשה סאת צרותיו של יעקב איש־תם, התקומם סוף־סוף ויצא למלחמה. מאחורי גבו מאות השנים של פחד ויאוש, ואתו כתפיו שנקשו מרוב מהלומות ורוחו שדוכאה עד עפר, עד שלא חש עוד בשפל מצבו. אפשר היה להרבות מכותיו, והרעיבו ולגזול ממנו את כל אשר לו והוא אינו יוצא מגדר זהירותו, לא נֵעור מטמטומו וממחשבותיו הטרופות; עד אשר בא מעשה העָול האחרון, מצוקתו האחרונה, והוא קפץ ואחז בגרגרת אדוניו כחית־בית זו, שהרבו להכותה והוציאוה מכֵּלֶיה. מתקופה לתקופה פורצת אותה ההתרגזות, אותו המרד ואז, אם לא נשאר להם מוצא אחר זולתי המות, הם מזדיינים בקלשוניהם ובמגליהם לקחת נקם. כאלה היו הבאגודים הנוצרים בגאליה, הרועים מתקופת הצלבנים, ובזמן מאוחר “המכרסמים” ו“היחפים”, גדודי אכרים שהתנפלו על השועים ועל חיילות המלך. וכעבור ארבע מאות שנה למאורעות מרד אלה בוקעת שוב זעקת הכאב והכעס של יעקב איש התם ועולה משדותיו החרבים והיא מחרידה את לב האדונים הכלואים בארמונותיהם. מי יודע, שמא המרובים האלה יתרגזו ויתקוממו עוד פעם? אולי יוסיפו לקום ולדרוש את החלק המגיע להם במנעמי החיים? ושוב יקום ויעלה לעיני האצילים המחזה הנורא: המון פרוע, חציָם ערומים וחציָם לבושי סחבות, המשתוללים מתוך גסות ומתוך תאוות פראים, המהרסים ומשמידים כל דבר הנתקל בדרכם, כשם שהשמידו את נחלותיהם הם, והאונסים נשי זרים, כשם שאנסו את נשותיהם הם!
"שכך את חמתך, איש־השדה – המשיך ז’אן בקולו הנעים – כי שעת נצחונך עוד מעט ותשמיע צלצולה על־פני לוח השעות של ההיסטוריה… "
בוטא הניע בכתפיו תנועה רסוקה, כדרכו: אכן מעשה נאה הוא להתקומם! כדי שיבואו הז’אנדארמים וישימו כבלים על ידיך! שאר המסובים הקשיבו לדברי הספר הקטן, המספר על מרידות אבותיהם, בהשפילם את עיניהם ולא נעו ולא זעו. כי נתעורר בלבם היסוס וחשדים, אף כי לא היה זר ביניהם. אף־על־פי־כן אלה הם דברים שלא כדאי להשמיעם בקול רם, כי אין לזר לדעת את אשר יהגו בלבם. ישו־הנוצרי אמר להפסיק את הקריאה ולהכריז, שבמרידה הקרובה לא צואר אחד יעבור תחת מאכלתו, אולם בקו מחה בעוז וצוח, כי כל הרפובליקאים חזירים הם; עד שנאלץ פואן להשתיקם מתוך כובד ראש עגום וחגיגי, כאיש זקן ורגיל המרבה לדעת, אבל אינו רוצה לספרו ברבים. הנשים שמו שוב עיניהן במלאכת סריגתן, בעוד שהרברבה פלטה את המימרא: “מה שיש לו לאדם מתקיים בידו” – מבלי שנראה כל קשר בין מאמר זה ובין הדברים שקראו. רק פרנסואזה לבדה שמטה את מלאכתה על ברכיה והתבוננה אל הקאפוראל, בהתפלאה על קריאה ארוכה זו שיצאה בלי משגה מפיו.
– הה, אל אלהים! – אמרה שושנה, ואנחתה כבדה עוד.
והנה נשתנה קול הספר והיה ללירי, וספר בשבחם של מפעלי הרבולוציה. סוף־סוף נצח יעקב איש־תם במאורעות הכבירים של שנת 89. נלכד מבצר הבאסטיליה והאכרים שלחו באש את הארמונות, ובליל הרביעי לאוגוסט אִשֵּר החוק את אשר נכבש משך מאות השנים: את החופש האנושי והשויון האזרחי. “בן־לילה אחד היו האכר והאציל שוים בזכויותיהם, אציל זה שהיה שותה זיעת האכר והיה זולל את פרי עמלו, בכוח גוילי חוקות נושנות”. בטלו כל השעבודים, כל זכויות היחש, כל משפטי הכהנים והאצילים; הקנינים הקדומים נגאלו בכסף, נקבע שויון המסים, ולפני כל האזרחים נפתח הדרך לכל המשרות האזרחיות והצבאיות. פגעי החיים הלכו ונעלמו אחד אחד והגיע תור־הזהב לאכר! הספר מרבה, על פני עמוד שלם, לספר בשבחיו של איש הכפר ובשם מלך העולם ומכלכלו קרא לו. רק האכר נשגב לבדו, ולפני המחרשה הקדושה תכרע כל ברך. אחרי כן גנה המחבר את נוראות שנת 93 בדברים נלהבים, ופתח בשבח מופרז על נאפוליון, בן הרבולוציה, שידע “להוציאה ממעגלי המשובה, לאשרם של כל בני הכפרים”.
– אמת ויציב! – פלט בקו, כשהפך ז’אן את העמוד האחרון.
– כן, נכון הדבר – הסכים גם האב פואן – ראיתי אמנם ימים טובים בנעורי… אני הגבר המדבר אליכם ראיתי פעם אחת את נפוליאון בשארטר. הייתי אז כבן עשרים שנה… חפשים היו האכרים, אדמה נִתנה להם לרוב ונדמה, כי הגיעו להם ימי טובה! זכורני, כי אבי סח לי פעם, פרוטות זרע ושקלי כסף קצר… אחרי כן עמדו עלינו לואי הי"ח, שארל העשירי ולואי־פיליפ. דרך האכרים היתה צלחה, אכלו לשובע ולא יכלו להתאונן… אולם…
הוא לא רצה לאמור להם את כל דעתו, אלא שהמלים נפלטו מפיו שלא ברצונו.
– אולם מה נתנו ומה הוסיפו לנו החירות שלהם והשויון שלהם לשושנה ולי?… כלום שָׁמן בשרנו מכל אלה, אחרי כלות כוחנו במשך חמשים שנה?
ובדבורים מעטים, אטיים וכבדים, סכם הזקן מבלי משים את כל השתלשלות קורותיו של האכר. איש־שדה הערום והמוכה עבד את האדמה לאציל ימים כה רבים, שאין לו כיום כלום משלו ואפילו עורו על בשרו לא נשאר לו; האדמה, אשר מאמצי האכר טִיְבוּ אותה, אשר אהב אותה וחמד אותה בלבו, כאהוב האדם אשת חברו, מטפל בה, מחבק אותה ולעולם לא תעבור אל ביתו; והנה אחרי מאות שנים של ענויי תאוה וכליון־הנפש נתנה לו סוף סוף אדמה זו והוא כבש אותה, היתה לקנינו, לשעשועי רוחו ולמקור כל חייו. מתוך תשוקה עזה זו שהשתוקק אליה מדור דור ומחוסר זכות קנין עליה גברה אהבתו של האכר לשדהו, רבתה תשוקתו לאדמתו, לרגב דשן זה, שאתה חומד לנגוע בו ולשקלו בכף היד. אולם אחרי כל אלה כמה כפוית־טובה היא אדמה זו! לשוא אהבוה והעריצוה, לא גדלו רחמיה, ואף גרעין נוסף אחד לא נתנה. גשמי זעם הרקיבו את הזרעים אשר טמנו בקרבה, הברד הכה את התבואה בעודה כעשב השדה, רוח סערה הרביצה ארצה את הגבעולים, וחָדשַים יובש והשבלים נשדפו עד תומם. והנה עלו גם החרקים המכרסמים, בא הקור הממית, פרץ דבר בבהמות ופשה נֶגע העשבים הרעים האוכלים את לשד האדמה: כל פגע רע הביא הרס וחורבן, ומלחמת הגנה מתמידה ועקשנית אינה פוסקת מצדך לעולם, ואתה נתון בידי במקרה כבידי כף הקלע, ותמיד אתה מבוהל וחסר מנוחה ובטחון. כמובן, לא חס האכר על עצמו, העביד תמיד את שתי ידיו, ולבו מר עליו בראותו כי העבודה אינה מספיקה עוד. הוא הוביש את שרירי גופו בהקדישו את כל חייו לאדמתו זו, המפרנסת אותו בדוחק ומשאירה אותו אומלל ונעזב לעת זקנה וחצי תאותו בידו, מלא בושה מתשישות כוחותיו והנה היא עוברת גם לזרועות גבר אחר, ואינה מרחמת על עצמותיו העלובות שהיא נכונה לבלען.
– זאת היא מנת גורלך! – המשיך האב – בעודך צעיר, הנך פושט את העור מעל שלדך; וכשהגעת ברוב עמל לאחד את שתי הקצוות, כבר זקנת והגיעה שעתך ללכת מכאן… לא כך, שושנה?
אשתו הרכינה את ראשה הרועד. אכן כן הוא בחייה! הרי גם היא עבדה, ואולי עוד יותר מגבר! בכל בוקר היתה משכימה קום לפני כל אדם, מכינה את הארוחה, מטאטאה, משפשפת, ומתניה רוצצו מהמון מלאכות, מטפלת בפרות, בחזיר ובמשארת, ותמיד היתה האחרונה לעלות על יצועה. ודי היתה אמיצה ואיתנה, לא כרעה ולא רבצה תחת כל הסבל הזה והנה הגמול האחד בעד כל עמל חייה: היא אספה לה רק קמטים בפניה, ואחרי הסתפקות במועט ממושכה, אכילת לחם במשקל ושתית מים במשורה, בחוסר מאור בלילה, עדיין מאושרה היא, שחסכה לה כדי קיום צר לימי זקנה.
– ואף־על־פי־כן – אין לנו להתאונן על מנת חלקנו. ספרו לי כי יש מקומות, שהאדמה אינה מצמיחה מאומה. בחבל הפֶּרשה, למשל אין לאכרים אלא חצץ… אדמת הבויס טובה היא, רק עבודה חרוצה ומסורה היא דורשת… אולם היא הולכת ומתקלקלת. ברור, שתנובת האדמה פוחתת והולכת, והשדות שהוציאו לפנים עשרים הקטוליטר תבואה אינם נותנים עוד כיום אלא חמשה־עשר… וגם מחיר ההקטוליטר פוחת ויורד. אומרים, כי הדגן בא מארץ הפראים, זוהי התחלה של פורענויות, משבר, בלשונם… כלום יש קץ ותכלה לפגעים? הרי זכות הבחירה הכללית שלהם לא תשים בשר אל תוך סירנו, לא כך? ובין כך מס הקרקע עדיין מפרך את שכמנו כקדם, ומוסיפים לקחת את בנינו למלחמה… הבל הבלים! לשוא עשו רבולוציות, לא תחיה כל מכשפה – כל מכשפה לא תחיה, והאכר נשאר אכר!
ז’אן המסודר והשיטתי, חכה לגמור קריאתו. שוב קמה הדממה. והוא הוסיף לקרוא בנחת:
– “אכר צולח ומאושר, אל נא תעזוב את הכפר ואל תלך העירה, שם תקנה הכל בכסף מלא: חלב, בשר וירקות. וכמה סרסורי עבֵרה מזדמנים לך שם להרבות ולהוציא יותר מכפי צרכיך. וכי חסר אתה בכפר אויר ושמש, עבודה מבריאה ושעשועים טובים? הלא חיי השדה אין כמוהם לטוב, ואתה זכית לאושר האמתי, בשבתך הרחק מטירות־הזהב; והראיה, כי פועלי הערים יוצאים להחליף כוחם בנאות שדה, ואף הבורגנים אין להם חלום־אושר אחד, לפרוש מעסקיהם ולבוא אליך ללקוט פרחים. לאכול מפרי העץ ולכרכר על־פני האחו. והשֵׁבות אל לבבך, יעקב איש־תם, כי הכסף מאפע12 הוא ורעיון־רוח, אם זכית להשרות את השלוה בנפש, הרי קנית את עולמך”.
קולו נשתנה, והוא עצר בעד המון רגשותיו, התרגשות בחור פשוט ונוח שגדל בכרך, והרעיונות על האושר הכפרי עוררו את לבו. אולם השומעים לא חדלו מהתעצב. הנשים ישבו כפופות על מחטן והגברים נתקפלו על כסאותיהם ופניהם קפאו. האומנם ספר זה משטה בהם? הרי הכסף לבדו הוא מקור הטוב, בעוד שהם נמקים בדלותם. וכאשר הציקה לו השתיקה העמוסה צער ואיבה לבני הכרך, מצא האיש הצעיר את לבו לחוות את דעתו בתבונה.
– ואף־על־פי־כן אולי יוטבו עוד חיי האכרים לרגלי ההשכלה… לפנים היו אנשי־האדמה אומללים כל־כך מרוב בערות, ועכשיו, כשהשכילו קצת, אין מצבם כה רע. יש לקנות איפוא את ההשכלה כולה, לפתוח בתי־ספר לעבודת־האדמה…
אולם פואן הפסיק את דבריו ברוגז, כזקן המתעקש ללכת בדרכי המסורת.
– סורו לכם ממנו עם המדע שלכם! יוסיף דעת יוסיף כשלון, מאחר שאני אומר לכם, כי לפני חמשים שנה הכניסה האדמה יותר! כועסת היא כשמְעַנִּים אותה, אין הסוררה נותנת מעולם אלא כרצונה! וצאו וראו נא, אם מר הורדקין לא הפסיד כסף רב כמשקל גופו, בלכתו אחרי האמצאות החדשות… לא ולא, כלה ונחרצה, האכר ישאר אכר!
צלצלו עשר שעות, ואחרי מסקנה זו, הפוסקת את ההלכה לחלוטין, הלכה שושנה להביא את קדרת הערמונים, שהניחה ברמץ האח, מאכל הנהוג לאכול בליל כל־הקדושים. היא הביאה גם שני בקבוקי יין לבן, שתהא השמחה שלמה. ובאותה שעה נשתכחו כל הספורים, נחה רוח עליצות על המסובים, והצפרנים והשנים הוציאו את הערמונים המבושלים והמעלים עוד הבל מקלפתם. הרברבה שלשלה מיד את חלקה לתוך כיסה, כי לא מהרה לאכול כמו כל האחרים. בקו וישו־הנוצרי בלעו את הערמונים בקלפתם, בזרקם אותם מרחוק לתוך פיהם; בעוד שפאלמירה התעודדה ונקתה אותם בזהירות יתרה, והכניסה אותם אל פי הילאריון כדרך, שהיא מפטמת את עופותיה. ואשר לילדים, הנה נמלכו אלה ועשו להם “פתילה”. “גפת” נקבה את קלפת הערמון בשִׁנה האחת ולחצה אותה כדי להוציא ממנה תוכה בקלוח דק, שדלפין וננס לקקוהו בלשונם. זה מצא חן בעיני רבים וגם ליזה ופרנסואזה עשו כמוהם. אחרי־כן מחטו את הנר בפעם האחרונה ושתו לחיי כל המסובים. החום גבר והבל אדמדם עלה מזבלי המצע, בעוד שהצרצר הגביר את קול צרצורו מתוך צללי הקורות הארוכים והנעים; וכדי לשתף את הפרות בסעודת־מצוה זו שמו לפניהן את הקלפות, והן טחנו אותן בהמולה גסה וקצובה ונעימה.
בעשר שעות וחצי החלו האורחים לצאת. מתחלה הלכה לה פאני, ולקחה עמה את נֶנס. אחרי־כן נפטרו ישו־הנוצרי ובקו מתוך קטטה, כי תקפה אותם שוב תאות־השכרות בתוך הקור שבחוץ; ונשמע קולם של “גפת” ודלפין, התומכים בהם ודוחפים אותם להשיבם אל הדרך הנכונה כדחוף אדם בהמה סוררה, שאינה מכירה עוד באורוָתה. עם כל פתיחת דלת חָדרָה פנימה רוח קרה הבאה מן הדרך הלבנה כשלג. הרברבה לא נחפזה ללכת לה, קשרה בנחת את מטפחתה על צוארה ונעלה את כפפותיה. היא לא שלחה אף מבט אחד כלפי פאלמירה והילאריון, שנתחמקו ויצאו מתוך פחד, רועדים מקור מתחת לסחבותיהם. לאחרונה יצאה אף היא ושבה לביתה העומד מן הצד, בסגרה בכוח את בריח הדלת מתוך המולה עמומה. ולא נשארו עוד ברפת אלא פרנסואזה וליזה.
– שמע נא, קאפוראל, – שאל פואן – הרי תלַוה אותן בשובך אל המשק, לא כך? הרי דרכך – דרכן.
ז’אן הסכים בהרכנת הראש, בעוד ששתי הבחורות עטפו את ראשן במטפחתן.
אז קם בוטא והתהלך אנה ואנה מקצה הרפת עד קצהָ, פניו קופאים והוא צועד מוטרד ומהרהר. משעה שכלתה הקריאה החריש ולא דִבר דבר, כאילו שלטו ברוחו דברי הספר, אותם הספורים על האדמה שנרכשה בעמל כה רב. מדוע לא יקבלנה איפוא הפעם כולה? החלוקה היתה לו לקשה מנשוא. כן התרוצצו בגולגלתו המטומטמת גם מחשבות מבולבלות אחרות, רגשות מסובכים של חֵמה, יהירות ועקשנות והחפץ לעמוד בסירובו, תשוקה נרגזה זו של הגבר המשתוקק לדבר ונסוג אחור, מתוך חשש שלא ירמו אותו. ופתאום עמד וגמר בדעתו.
– אני עולה לשכב, היו שלום!
– מה פירושה של פרידה זו?
– רצוני לחזור לשאמאדה בטרם יאיר הבוקר… היו איפוא שלום, אם לא אשוב עוד לראות את פניכם.
– האב והאם, זה לעומת זו, התיצבו ממולו.
– ובכן – שאל פואן – התקבל את חלקך.
בוטא הלך עד הפתח, נפנה ואמר:
– לאו!
כל גופו של האכר הזקן רתת. קומתו נזדקפה, ומרותו מלפנים פרצה בפעם אחרונה.
– שפיר, בן סורר ומורה אתה… הריני הולך איפוא לתת את חלקיהם לאחיך ולאחותך, ואחכיר להם גם את שלך; ולפני מותי אשתדל שיתקיים בידם… ואתה לא תקבל עוד כלום, כלך לך!
בוטא לא זז מעמידתו העקשנית. ואז נסתה גם שושנה לפייסו.
הרי אוהבים אנו אותך כשאר בנינו טפש!… בועט אתה בסעודתך מתוך קינתור. קבל!
– לאו!
והוא נעלם ועלה לשכב.
ליזה ופרנסואזה העומדות בחוץ התרגשו למראה התנגשות זו וצעדו צעדים אחדים מתוך שתיקה. הן חזרו ושלבו אשה את מתני רעותה, ואבדו בתוך תכלתו של ליל השלג. וז’אן היוצא בעקבותיהן מחריש גם שוא, שומע את בכיָן ורוצה לעודד את רוחן בדברי נחומים.
– רב לכן, בוטא ימלך עוד ומחר יאמר הֵן.
– אַה, אין אתה מכיר בר־נש זה – קראה ליזה – נוח לו להגזר לגזרים ולא יְוַתּר… הדבר נגמר!
ובקול נואש הוסיפה:
– מה אעשה איפא לוְלָדו?
– מובן, כי עליו לצאת – מללה פרנסואזה.
הדברים הביאו אותן לידי גיחוך. אולם רוחן היה עצוב ביותר ושבו לבכות.
כאשר עזבן ז’אן על פתח ביתן, המשיך לאחוז את דרכו במישור. השלג חדל מרדת והשמים שבו והיו לערים ובהירים וזרועים כוכבים, שמים רחבים נסוכי קפאון, אשר אורם הכחול והצלול כבדולח נשקף מהם; והבויס נפרשה לפניו כולה לבנה לאין קץ, שטוחה ודוממה כים הקרח. משב רוח לא בא מאפסי האופק הרחוק, והבחור לא שמע דבר מלבד הקול הקצוב של מגפיו הגסים הפוסעים על האדמה הנקשה. נחה מסביב מנוחה עמוקה, שלוה שלטת של הקור. הדברים שקרא בספר התרוצצו עתה במוח ז’אן. הוא הסיר את כובעו מעל ראשו למען התקרר, בהרגישו כאב מאחורי אזניו ובשאפו להסיח דעתו מכל מחשבה. גם הרעיון על בחורה הרה זו ואחותה הלאָה את רוחו. מגפיו הגסים הוסיפו להקיש על הקרקע הקפוא. כוכב נופל פרש ממרומים והתוה חרש על הרקיע קו להבה.
במרחק הסתתר משק בורדריה, בעלותו כגבשושית קלה על־פני המפה הלבנה; וכאשר אחז ז’אן במשעול הפונה לרוחב הדרך, נזכר בשדה שזרע במקום הזה לפני ימים אחדים. הוא הביט שמאלה והכירו תחת התכריך הלבן שכסהו. השכבה היתה דקה, קלילה וצחה כעור הקָקוֹס, בהבליטה ראת קמצות התלמים ובעטפה את אבריה המשותקים של האדמה. האח, כמה ערבה עתה שנתם של הזרעים! מה טובה להם המנוחה בחיק קופא זה עד בוא הבוקר החמים, עד עלות שמש האביב שתשוב ותעוררם לתחיה!
ספר שני 🔗
א 🔗
היו ארבע שעות בבוקר והיום האיר כמעט, שפוך אור ורוד בשחריתו של חודש מאי. תחת השמים המכסיפים התנמנמו עוד בניני בורדריה אפלוליים למחצה, שלשה בנינים ארוכים העומדים בשלש רוחותיה של החצר המרווחת והמרובעת: מכלַת־הצאן בפנים החצר, הגרנות מימין, והרפת, האורוה ובית־הדירה משמאל. השער המתנשא בצד הרביעי היה סגור בבריח ברזל. ועל גבי בור־הזבל עמד תרנגול אחד גדול וצהוב, והריע תרועותיו העזות. תרנגול שני ענה לו, ואחרי כן שלישי. והקריאה חזרה ונשנתה, התרחקה ממשק למשק, מקצה הבויס האחד עד קצהו השני.
באותו הלילה, כמו בשאר לילות השנה, סר הורדקין לחדרה של ז’אקלינה; חדר קטן של משרתת, שהרשה לה לפארו בנייר צבוע פרחים, בוילונות של פֶרְקַל וברהיטי עץ אדום. אף כי מִמְשלה על אדוניה הלך וגדל, סרב בכל עוז הורדקין למלא חפצה בכל פעם שאמרה להתיחד עמו בחדר אשתו המתה, חדר הזווג, שהגן עליו מתוך רגש־כבוד אחרון לנפטרה. היא נעלבה מאוד מסירוב זה, כי ידעה יפה שלעולם לא תהיה כאן בעלת־הבית, עד שלא תשכב במטת־האלון הישנה, הרפודה צמר־גפן אדום.
באור הבוקר הקיצה ז’אקלינה ונשארה שרועה על גבה כשעפעפיה פקוחים לרוחה, בעוד שבעל־המשק השמיע עוד על ידה את קול נחרו. עיניה השחורות היו מלאות הרהורים בתוך החמימות המגרה של המטה, ורעד עבר על מערומי בשרה, בשר בחורה נאה וענוגה. היא פקפקה זמן מה, ואחרי כן גמרה בדעתה. היא פסעה בנחת ובכותנתה המופשלה ממעל לאדוניה פסיעה כה קלה וגמישה, שלא הרגיש בה כלל; ומבלי המולה לבשה שמלה תחתונה בידים קודחות מתאות פתאום. אולם היא נתקלה בכסא, שהשמיע קולו והורדקין פקח את עיניו.
– ראי נא! הנה את מתלבשת… לאן פניך מועדות?
– חוששת אני ללחם הנאפה, ואני הולכת לשים עיני עליו.
הורדקין שב ונרדם, תוהה על האמתלא וממלמל מתוך שנתו, כשמוחו הוגה חרש מתוך התנומה המכבידה עליו. נמוק משונה! הרי הלחם אינו זקוק להשגחתה בשעה זו. והוא קפץ ונתעורר מתוך דקירה חדה של חשד. כשלא ראה את המשרתת שלו, נדהם והעביר מבט תועה מסביב לחדר זה, שסנדליו, מקטרתו ותערו היו מונחים בו. שוב חשקה המופקרת באיזה משרת! ורוחו לא שבה אליו, אלא כעבור שני רגעים. הוא הרהר בדבר, וכל קורות חייו חלפו ועברו בזכרונו.
אביו, איזידור הורדקין, היה נצר ממשפחת אכרים עתיקה בקלויש, שעלתה לגדולה ונצטרפה למעמד הבורגני עוד במאה השש־עשרה. כל בני המשפחה תפסו משרות במשרדי מכס־המלח, האחד שמש כמנהל מחסן המלח בשארטר, והשני כמפקח בשאטודון; ובנו של איזידור, שנתיתם מילדותו, הגיע לששים אלף פראנק, בשעה שהרבולוציה דחתה אותו ממשרתו והוא אז כבן עשרים ושש שנה. הוא נתן דעתו לעשות עושר ממעשי העושק של החמסנים הרפובליקאים, שהוציאו למכירה פומבית את הנכסים הלאומיים. הוא הכיר היטב את אחוזות הגליל, והוא אזן וחקר ובסוף שלם שלשים אלף פראנק, החמישית מן המחיר הנכון, בעד מאה וחמישים הקטאר של אדמת בורדריה; השיור האחרון מן האחוזה העתיקה לבית רונש־בוקבאל. שום אכר לא ההין לסכן את כספו בקניות כאלה, ורק הבורגנים ואילי־הכסף הפיקו תועלת מתקנה הרבולוציה. אגב, לא היה זה אלא עסק לשם ספקולאציה, כי לא עלה על דעת איזידור להסתבך בהנהלת המשק, ואמר לשוב ולמכור את האחוזה במחירה הנכון, כתום מבוכות המהפכה, ולהגדיל בזה את הונו פי חמשה. אולם הנה באה ממשלת הדירקטוריון וערך האחוזה הלך ופחת, ולא עלה בידו למכרה ברוח המקווה. ובינתים החזיקה בו אדמתו ויהי לשבוי בידה. ובעודנו מתעקש לבלתי ותר מאומה ממחירה, עלתה המחשבה על לבו לנצלה בעצמו, בקוותו למצוא סוף־סוף את העושר בדרך זו. בימים ההם נשא לו איזידור לאשה את בתו של בעל־משק שכן, שהכניסה לו בנדוניה חמשים הקטאר; ומדת אדמתו הגיעה למאתים הקטאר. ובורגני זה, שיצא לפני שלש מאות שנה מגזע אכרים, שב שנית לעבודת־האדמה, לחקלאות הגדולה, לחברה האצילה של בעלי הקרקעות, שירשו את השלטון של הפיאודלים הקודמים.
אלכסנדר הורדקין, בנו יחידו של איזידור, נולד בשנת 1804. הוא החל את למודיו, שהיו שנואים עליו, בבית־הספר התיכוני אשר בשאטודון. אך עד מהרה נתעוררה בלבו התשוקה לאדמה. והחליט לשוב אל ביתו ולעזור לאביו בהנהלת המשק. ותקותו האחרונה של איזידור, שרצה למכור את כל נכסיו שאינם מביאים לו את העושר המקווה וללַמד את בנו אומנות חפשית – תקוה זו לא נתמלאה. במות אביו היה אלכסנדר בן עשרים ושבע שנה, והמשק בורדריה עבר אליו בירושה. הוא נטה אל השיטות החדשות בחקלאות, ובשעת המשא־והמתן על שידוכיו שם לב בעיקר לבקש לא נכסים חדשים אלא כסף מזומן, בראותו את סבת קפאון המשק רק בחוסר קאפיטאלים. הוא מצא את הנדוניה המבוקשה חמשים אלף פראנק, שהכניסה לו אחותו של הנוטריון ביילהאך, עלמה באה בימים, הגדולה ממנו בחמש שנים, מכוערה ביותר אבל נוחה במזגה. אז תקף האיש הצעיר את מאתים ההקטארים שלו וערך עליהם מלחמת ניצול ארוכה. מתחלה עשה בזהירות את מעשי־חדושיו, אבל אחרי כן, כשההצלחה לא האירה לו פניה, התלהב ונלחם באדמתו בכל עונה ובכל יום. לעושר אמנם לא הגיע, אבל עלה בידו בכל זאת לחיות חיי רוחה של אדם בעל־בשר וחם המזג, הממלא תמיד את תאוותיו. אולם כעבור איזו שנים נסתבכו עניניו. אשתו ילדה לו שני ילדים; בן שהתנדב לצבא, מתוך שנאתו לחקלאות, ונתמנה לקאפיטאן אחרי מלחמת סולפרינה; ובת עדינה ונחמדה, שאהב אותה אהבת נפש ויעדה ליורשת נחלתו, הואיל ובנו כפוי־הטובה הלך בדרכי הפקרות. אולם שני אסונות באו עליו יחד. בעצם הקציר הלכה אשתו לעולמה; ובסתו הבא מתה עליו גם בתו. צרת נפשו גדלה מנשוא. בנו הקאפיטאן נמנע מלבקר אותו גם אחת בשנה, ואלכסנדר היה פתאום לאיש בודד, דרך עתידותיו גדורה בפניו ולבו ריק, מאין לו עוד צאצאים לעמול בשבילם. אולם אם בעמקי נפשו הכאיב הפצע, נשאר זקוף כקדם, עז־רוח ושורר בביתו. הוא הוסיף לאחוז בדרכי עבודתו לעיני האכרים, המלגלגים על מכונותיו ומצפים לאידו של בורגני זה, שהעיז להכניס שנויים באומנותם. ומה היה יכול לעשות אחרת? אדמתו אחזה בו ותכביד עליה את ידה מיום ליום, העבודה המרובה וההון המושקע במשק שעבדוהו יותר ויותר, ולא היה לפניו מוצא אחר.
הורדקין היה רחב־כתפים ובעל פנים רחבים והכליליים מאוד, רק ידיו הקטנות והעדינות נשארו לו זכר להתפנקות הבורגנית של משפחתו לפנים. ואת משרתותיו תקף אחת אחת כגבר עריץ. כבר בחיי אשתו התנקש בהן והיה לוכדן כולן. הדבר נחשב לטבעי, כמעט לחוק. אם בנות האכרים העניים שהולכות העירה ללמוד את מלאכת התפירה נצלות לפעמים מכשלון, לא תמלט מידי הגברים אף אחת מן הבחורות הנשכרות במשקים, ותפול בידי המשרתים או בידי אדוניהן בכבודם ובעצמם. כשנתקבלה ז’אקלינה לעבודה בבורדריה, בחסד האדון, היתה עוד הגברת הורדקין בחיים; אביה קוני, שכור זקן, היה מלקה את בתו שבע ביום ובשרה היה כה צנום ודל, עד שכל עצמותיה בלטו מתחת לסחבותיה. היא היתה גם מכוערה והנערים התקלסו בה. לפי מראה היתה רק בת חמש־עשרה, אף כי הגיעה כבר לשמונה־עשרה. בראשונה היתה עוזרת למשרתת בכל מלאכה בזויה, מנקה את הכלים, עובדת בחצר, מטפלת בבהמות, ומעבודות אלו נזדהמה עד מאוד. אולם אחרי מות הגברת נראתה כאילו טהרה מחלאתה. כל המשרתים היה13 מטיחים אותה על־גבי התבן, ואיש לא בא אל המשק ולא יִזָקק לה. באחד הימים הלכה ללוות את הורדקין, שירד אל המרתף. ואמר גם האדון, הבז לה עד כה, לטעום טעמה. אולם היא הגנה על עצמה בזעף, שרטה את בשרו ושלחה בו את שִניה, עד שנאלץ להרפות ממנה. ומני אז הובטחה דרך הצלחתה. ז’אקלינה דחתה את אהבתו במשך ששה חדשים, וגלתה לו אחרי כן רק טפחים טפחים ממערומי עורה. באותם הימים עלתה לגדולה. מן החצר עברה אל המטבח והיתה למשרתת רשמית. אחרי כן שכרה לה ילדה לעזור על ידה, ובסוף היתה לגברת ממש, שמשרתת עובדת ומשמשת לפניה. הילדה המזוהמת הקודמת היתה לבחורה שחרחורת, עדינה וטובת־מראה, היא נראית רק כרזת־פנים, אבל חזה היה מתוח ואבריה גמישים ואמיצים. היא התנהגה בגנדרנות והיתה בזבזנית, היתה מרַוה בשרה בתמרוקים, הגם שזוהמתה הראשונה עוד נשארה אתה. אנשי רונש וכל החקלאים שבסביבה השתוממו על אהבה משונה זו: היתכן, אלהי הפלאות, עשיר גדול כהורדקין ידבק בבריה פחותה שכמותה, שאינה יפה ושמנה, ויחשק בקונית זו בתו של קוני, שכור זה המפוצץ עשרים שנה את החצץ על הדרכים! הוי חותן נהדר! הוי אשת־חן נפלאה! והאכרים העניים לא הבינו, כי ריבה זו נקמה את נקמתם, השיבה את גמול הכפר למשק, את גמול העובד את רגב־אדמתו לבורגני שנתעשר והיה לרב־נכסים. הורדקין הגיע לאותו גיל המשבר, קרוב לחמשים וחמש שנים, שאדם דבק בנערה בכל נפשו ובכל גופו, והוא זקוק לז’אקלינה כאדם הזקוק ללחם ומים. כשאמרה להתחבב עליו ביותר, היתה מלטפת אותו בהתפנקות חתולה, והיתה מעניקתו בעגבים ובמעשי־פריצות, אשר גם המופקרות לא תעשינה כן, ובעד שעות־הנאה אלה היה הורדקין נכון להשפיל את עצמו, והיה מפציר בה תמיד להשאר אתו לאחר המריבות שנפלו ביניהם, ולאחר שהתקומם נגדה והיה מאיים עליה להשליכה החוצה כנצר נתעב.
אמש סטר לה על הלחי, כי שוב עמדה על חפצה לשכב באותה המטה שאשתו מתה בה; כל הלילה דחתה אותו מפניה, וכשהיה קרב אליה, היתה מכה אותו על פניו. היתה מפקירה את עצמה לכל בחורי המשק ומהורדקין היתה מונעת את בשרה והיתה מסרבת לעגוב לו ובזה היתה עוד מגדילה את שלטונו עליו. ואף באותו הבוקר, בשכבו בחדר רטוב זה ובמטה הפרועה והמעלה עוד ריח בשרה, תקפוהו שוב כעסו ותאותו העזה. זה כמה הרגיש בכל המעל אשר מעלה בו, והוא קם מתוך רתיעת כל הגוף ואמר בקול:
– אה, בת־בליעל, אם תפלי פעם בידי!
והוא התלבש בזריזות וירד.
ז’אקלינה עברה דרך הבית הדומם, המואר קצת בנוגה השחר העולה. וכאשר עברה את החצר נסוגה רגע לאחור, כי ראתה את הנוקד הזקן סולאס בחצר. אולם תאותה נתגברה עליה ותעבור הלאה. יהי מה! היא פסחה על האורוה, שחמשה־עשר סוסים עמדו שם וארבעת פלחי המשק היו ישנים בה,
והלכה לפנים החצר, אל התא המשמש משכב לז’אן: צבור תבן, שמיכה ואין גם סדין עליו. היא חבקה אותו בעודנו אחוז שינה, סגרה את פיו בנשיקה, כשהיא רועדת ונשמתה כבדה, ואמרה בלחש:
– אני היא, בהמה גסה. אל תפחד… מהר, חושה!
הוא נתעורר ונבהל, כי לא רצה מעולם להתיחד עִמה כאן במטתו, שמא יפתיעהו מי שהוא. אבל הסולם המוביל למחסן המספוא היה סמוך לו ושניהם טפסו עליו, הניחו את הארובה פתוחה והטילו את עצמם על גבי החשש.
– אי, בהמה גסה! מללה ז’אקלינה בכליון נפש ובהֶמְיַת הגרון המיוחדת שללה.
זה כשנתיים עבד ז’אן מאקאר בתוך המשק. כשנשתחרר מן הצבא נזדמן לבאזוש־הזקן עם חבר אחד, נגר כמוהו, ושב לעשות את מלאכתו אצל אביו של זה האחרון, קבלן קטן בכפר, שהעסיק שנים או שלשה פועלים; אולם לבו לא הלך עוד אחרי אומנותו, כי שבע שנות העבודה בצבא הקהו את חושיו, הטוהו מדרך חייו והמאיסו עליו את המשור והמעצד. לפנים, בימי שבתו בפלאסאן, טפח בעוז על העץ, כי לבו לא הלך אחרי למודי בית־הספר ולמד בדוחק את הקריאה, הכתיבה והחשבון. ובהיותו נער מתון ברוחו וחרוץ במלאכתו שאף ליצור לו מעמד בחיים מחוץ לחוג משפחתו הרעה. אביו היה משעבדהו אליו, והיה גוזל מבין זרועותיו את אהובותיו ומקדים בכל שבת לפתח בית־חרשתו, כדי לעשוק ממנו את משכרתו. ועל כן, כאשר מתה אמו תחת ידו הקשה של מאקאר הזקן ומרוב עמל, יצא בעקבות אחותו ג’רבס, שברחה עם מאהבה לפאריס, ונמלט גם הוא מביתו והשאיר את אביו העצלן לנפשו. אולם עכשיו כמעט שלא הכיר את עצמו, כי רפו ידיו. אמנם לא היה לעצל כאביו, אבל העבודה במחנה הצבא הרחיבה את השקפותיו. עניני הפוליטיקה שעממו, למשל, לפנים את רוחו, וכיום הם מעסיקים אותו מאוד ומעוררים בלבו מחשבות על שויון ועל אחוה. וביותר השפיעו עליו לרעה אפס־העבודה בצבא, חיי המשמרות הקשים והבטלים, חיי התנומה בקסרקטין וההתרוצצות הפראית בימי קרב. והנה נשמטו עתה כלי־המלאכה מתוך ידיו, הוא הרהר במלחמת איטליה, התאַוה מאוד למנוחה, ואחד היה חפצו להשתטח על העשב ולשקוע בהרהוריו.
בבוקר אחד הביאו פטרונו לבורדריה לשם תקוני בדק הבית. היתה לו כאן עבודה לחודש ימים, לרצף את החדרים ולאַמץ את הדלתות והחלונות פה ושם. הוא שמח על מקרה זה והאריך במלאכתו כששה שבועות. בינתים מת הפטרון, ובנו שהתחתן הלך לדוּר במקום מגורי אשתו. ואולם ז’אן הוסיף לעבוד בבורדריה על חשבונו, כי נמצאו שם קורות עצים רבות שהרקיבו והגיעה שעתן להחליפן בחדשות; וכשבאו ימי הקציר, עזר לקוצרים ונשאר במשק עוד כששה שבועות. אז הרגיש בעל־האחוזה, כי לפניו אדם מוכשר לעבודת־האדמה, וקבלהו למשרה קבועה. לא עברה שנה אחת והנגר מלפנים היה לעובד־אדמה חרוץ, חרש את השדות, שדד אותן, זרען וקצרן, בקוותו למלא סוף־סוף בתוך שלוה כפרית זו את שאיפתו למנוחה. בא הקץ לנסירה וקיצוע. וכאילו נולד תחילה לעבודות השדה האלה. אפיו המתון, דעתו המיושבת ואהבתו לעבודה מסודרת, שבאו לו בירושה מאמו, קרבוהו למלאכת האכרות והתרגל לה כשור לעולו. הוא התענג על חייו החדשים וטעם טעם הכפר, שאכרים סתם אינם מרגישים בו, כי הכשירוהו לכך הקריאה בספרים סנטימנטליים והשאיפות לפשטות, למעשים טובים ולאושר תמים, שספורי־המוסר לילדים מטיפים עליהן.
ואמנם היתה עוד סבה אחרת שהשביעתו רצון במשק, בעת שעמד ותקן את הדלתות באה הקונית להשתטח לפניו בתוך הנסורת. והיא העבירה אותו על דעתו, כי נפתה לבה אחרי אבריו האמיצים של צעיר מגודל זה, אשר פניו הישרים והמלאים העידו שלפניה בחור כהלכה. הוא נכשל פעם בעבֵרה, ואחרי כן שב על מעשהו, כי לא רצה להיות בעיני אנשים כשוטה. ונוסף על זאת, גם לבו נמשך אל בחורה משחתה זו, שידעה לגרות את יצר הגברים. אולם בסתר לבו אכלוהו רגשות נוחם. הרי מעשה עול הוא לעגוב על ידידתו הטובה של ה' הורדקין, שהחזיק לו טובה על חסדיו עמו. הוא הורה אמנם היתר לעצמו, לאמתו של דבר ז’אקלינה לא היתה אשתו של אדוניו, היא שמשה לו רק תבלין; והואיל והיתה בוגדת בו על ימין ועל שמאל, הרי מוטב שיהא הוא הנהנה ממנה ולא תפול בזרועות אחרים. אולם אמתלא זו לא הרגיעה את רוחו, והרבה לפקפק בדבר, כשראה את אהבתו הגדולה של בעל המשק לז’אקלינה. לבו אמר לו: מרה תהיה אחרית הדבר.
ז’אן וז’אקלינה, השוכבים על גבי החשש, עצרו את נשימתם, בעוד שאזנו של הבחור נתחדדה כאוזן אדם העומד על המשמר. והנה נשמעה חריקתם של שלבי הסולם. הוא קם בקפיצה אחת, לא שם לב לסכנה שבדבר והפיל את עצמו למטה דרך החור המשמש מעבר לחבילות המספוא. באותה שעה בצבץ ראשו של הורדקין מן הקצה השני, בשפת הארובה. ובמבט אחד ראה גם ראה את בבואת האיש הנמלט וגם את בטן האשה שנתגלתה ואת רגליה המפושקות. חמתו בערה בו כל כך, שלא עלה על דעתו לרדת מיד ולהכיר את פני עוגבה. הוא הכה על לחיה של ז’אקלינה שעמדה על ברכיה. מכה זו היתה בה כדי להמית את הפר, והיא נפלה לארץ.
– הוי, מופקרת!
היא נתנה את קולה ביללה, והכחישה את הדבר הגלוי לעיני כל. צעקה מרה:
– לא נכון הדבר!
הוא התאפק בכל כוחותיו מלרטוש בנקישת עקב אחת את הבטן החשופה הזאת, את המערומים האלה של חיה משתוללת זו.
– בעיני ראיתי!… אמרי שאמת דברתי פן אדרסך ברגלי!
–לא ולא, אין זה נכון!
וכאשר שבה וקמה לאחרונה על רגליה והורידה את שמלתה הראתה את חוצפתה ואת עזות־פניה והחליטה לנסות את כוח שלטונה על אדוניה.
– מה איכפת לך אגב? כלום אשתך אני?… מכיון שאתה מסרב להשכיבני במטתך, רשאית אני לשכב באשר ייטב בעיני.
היא השמיעה את המית היונה שלה מתוך לגלוג־זנונים:
– הכלל, סור לך מזה ותן לי לרדת… הערב אלך לי מכאן.
– תיכף ומיד!
– לא, הערב… המתן עד שתתישב.
הוא עמד רותת ומתקצף, מבלי דעת על מי לשפוך את כעסו. אם אין עוז ברוחו להשליכה מיד, כמה היה שמח על כל פנים לגרש את עוגבה! ואולם היכן יקחהו עכשיו? הורדקין עלה ישר לאוצר־המספוא, בלכתו דרך הפתחים הפתוחים, ולא הציץ אל תוך מטות משרתיו; וכאשר שב וירד עתה, התלבשו ארבעת הפלחים של האורוה וגם ז’אן לבש את בגדיו בתוך תָּאוֹ. איזהו שעשה את התועבה? זה כמו זה, ואולי חמשתם יחד זה אחר זה. בכל זאת קוה עוד שהפושע יתגלה. יצא ונתן את פקודותיו לעבודת־הבוקר. לא שלח איש אל השדה וגם הוא לא יצא לשם. הוא היה מתהלך אנה ואנה בתוך המשק, אגרופיו קפוצים ומבטיו עפים באלכסון אל כל צד, כאדם הנכון לשפיכות דמים.
אחרי שאכלו המשרתים פת שחרית של שבע שעות החריד המִפקד הנרגז של האדון את כל המשק. בבורדריה היו חמשה פלחים לחמש המחרשות, שלשה דיָשים, שני בוקרים או משרתי החצר, נוקד אחד ורועה־חזירים קטן – ביחד שנים־עשר עובדים מלבד המשרתת. מתחילה נכנס למטבח ונזף בה, על אשר התרשלה להשיב אל התקרה את מרדות התנור. אחרי כן תעה בשתי הגרנות; האחת לשבלת־השועל והשניה לחטה, מרווחה וגבוהה כבית־יראה עם פתחים בני שלשה מטר – ובא בריב עם הדיָשים, שמוריגיהם מרסקים, לדבריו את התבן. משם פנה הורדקין ועבר את הרפת, ולבו רגז, כי לא מצא כל תואנה לטעון נגד הבוקרים. שלשים הפרות היו במצב טוב, המעבר המרכזי מרוחץ והאבוסים נקיים. אולם בצאתו החוצה העיף עין על הבורות, שהטפול בהם היה מוטל על הבוקרים והנה ראה צנור אחד שקני אנקורים סתמוהו; בבורדריה, כמו בכל משקי הבויס, היו אוספים את מי הגשמים הנגרים מן הגגות בעזרת מרזבים, צנורות וביבים. והוא שאל גסות: שמא יש בדעתם לתת לאנקורים להמיתו בצמא. אולם כל חרון אפו פרץ לאחרונה על הפלחים. חמשה־עשר הסוסים של הארוה עמדו אמנם על מצע רענן וטוב, ואף־על־פי־כן פתח בקול גדול, כי חרפה היא להשאירם בתוך רקבון כזה. וכאשר הרגיש, שעָוֶל הוא עושה בנזיפתו זו על לא דבר, עוד הרבה להתרגז, והוא פנה גם לבקר את ארבעת המחסנים אשר בפנות הבנינים ששמשו מקום לכלי המלאכה, וגדולה היתה שמחתו למצוא מחרשה אחת שקנקניה שבורים. הוא נתמלא כעס וגידופים: וכי משתעשעים הם חמשת הפוחזים הללו לשבר במתכון את כליו? הוא יערוך להם את חשבונם וישלחם לבתיהם, לכל החמשה, כן, לכל חמשתם יחד, לבלתי הטל קנאה ביניהם! ובעודנו מחרף אותם בדקו עינים הבוערות בעורם, שקוה לגלות בו חורון קל, איזה זעזוע כל שהוא, שיעיד ויגלה את הבוגד. אולם איש לא זע, והורדקין עזבם מתוך תנועת יאוש.
בסיימו את הבדיקה במכלת־הצאן עלתה מחשבה על לב הורדקין לחקור את הנוקד סולאס. זקן זה, בן ששים וחמש, עבד כאן במשק יובל שנים ונשאר עני כשהיה; כי אשתו השכורה והפרוצה אכלה את כל יגיעו, עד שהובילה זה לא כבר לבית הקברות מתוך קורת־רוח. הוא חרד תמיד, שמא יפטרוהו ממשרתו מחמת זקנתו. קוה בכל זאת שהאדון יעניק לו משהו; ברם מי יודע אם לא ימות האדון קודם. אגב, כלום נתנו האדונים מעולם מעות קטנות לטבק ולכוס יין? מלבד זאת הקים לו לאויבת את ז’אקלינה. הוא שנא אותה, כדרכו של משרת זקן המתקנא בהצלחתה המהירה של אָמָה חדשה. כאשר השתררה עליו ז’אקלינה כיום, בערה בו חמתו בזכרו אותה יפה כשהיא עודנה לבושה סחבות ומזוהמה בגללי בקר. אילו היה הדבר ברשותה, ודאי שהיתה מגרשת אותו; ולכן היה זהיר בדבורו. הוא רצה להשאר במשרתו ונמנע מלבוא אתה בריב, אף כי היה בטוח שאדוני יתמוך בו.
מכלת־הצאן אשר במעמקי החצר תפסה בנין גדול בן שמונים מטר, ושמונה מאות הכבשים של המשק רבצו בו ומחיצות מחיצות מבדילות ביניהם; במקום אחד עמדו האמהות חבורות־חבורות, במקום אחר הטלאים, והלאה מזה האילים. כשמלאו שני חדשים לזכרים, סרסו אותם והתקינו אותם למכירה, והנקבות נשארו בעדר, כדי למלא אחרי מספר האמהות בו, כי הזקנות נמכרו לאיטליז; והאילים עלו על הצאן לעתים קבועות. הכליאו את בנות מֵרינו עם בני דישלי, ויצא דור־כלאים, כבשים משובחים במראם האוילי והנוח ובראשם הכבד, בעל החוטם הגדול והמעוגל של אדם בעל תאוה. את המכלה מלא ריח חריף ומחניק, ריח הנַשדוּר העולה מהרפוד, של קש ישן, שהיו חוזרים תמיד ושמים עליו קש חדש במשך שלשה חדשים. לאורך הכתלים בצבצו הקולבים, שהגביהו בהם את האבוסים במדה שעלתה שכבת הזבל. בכל זאת לא חסר כאן אויר. החלונות היו רחבים ותקרת אוצר־המספוא מלמעלה עשויה קרשי אלון מטולטלים, שהיו מסירים אותה במדה שהתמעט המספוא. חשבו גם, כי הבל חריף זה של שכבת הזבל התוססת, הרכה והחמה, כוחה יפה להתפתחותם הטובה של הכבשים.
כשפתח הורדקיון אחת הדלתות, ראה את ז’אקלינה המתחמקת בפתח אחר. גם היא נתנה את דעתה על סולאס, בחששה כי ארב לה בשעה שהתיחדה עם ז’אן; אולם הזקן נשאר קר רוח עשה את עצמו כאינו מבין, מדוע היא מתהלכת עמו הפעם בחביבות זו שלא כמנהגה. וכראות בעל המשק את הבחורה יוצאת מן המכלה, שמעולם לא נכנסה בה, נתגבר החשד בלבו.
– ובכן, אבא סולאס – שאל הורדקין – אין כל חדש הבוקר?
הנוקד, קומתו גבוהה ורזה מאוד, בעל פנים מארכים וחרושים קמטים רבים, השיב בנחת:
–לא, אדוני הורדקין, לא כלום, רק הגוזזים ממשמשים ובאים, ויגשו עד מהרה לעבודתם.
האדון סח עמו רגע אחד, לבל ירָאה כחוקר אותו. הכבשים, שגדלו אחרי ימי הקור הראשונים של חג כל־הקדושים, עמדו לצאת בקרוב, באמצע מאי בערך, כשאפשר יהיה להוציאם למרעה בשדות התלתן. ולעומת זאת לא יצאו הפרות למרעה אלא אחרי הקציר. אדמת בויס זו, היבשה כל־כך והחסרה אֲפרים טבעיים, גִדלה בכל זאת בשר בהמה טוב; ואין זאת אלא התרשלות של הרגל ורפיון־ידים אם לא הרבו לפטם כאן שוָרים לאיטליז. ויתר־על־כן, בחַוות גִדלו רק חמשה או ששה חזירים לצרכי הבית.
ידו הקודחת של הורדקין החליקה את צמר הרחלים, שרצו אליו בראש מורם עם עיניהן הרכות והבהירות; בעוד שהמון הטלאים, הכלואים הלאה מזה, נצטפפו מול המחיצות בהשמיעם קול פעִיָּתָם.
– ובכן, אבא סולאס, לא ראית כלום הבוקר? – שאל האדון, בהביטו ישר לתוך עיניו.
הזקן ראה יפה הבוקר את כל פרטי הדבר. אולם למה זה יגיד לו? אכן זוגתו הנפטרת, הפרוצה והשכורה, למדתהו להבין את פשעי הנשים ואת סכלות הגברים. גם אם יגלה את סודה של הקונית, אפשר מאוד שתשאר בתקפה, ואז יתנפלו עליו ויגרשוהו, כדי להפטר מעד־ראיה.
– לא ראיתי כלום, בהחלט לא כלום! – דובב הזקן, כשעיניו עמומות ופניו קפואים.
הורדקין שב ועבר את החצר, ראה את ז’אקלינה והיא עומדת במקומה הראשון, גרוית עצבים, אזנה מחודדת, כחוששת לדברים הנאמרים בתוך המכלה. אולם כשראתה אותו העמידה פנים כמטפלת בעופות, שמספרם עולה לשש מאות, תרנגולות, ברוָזים ויונים, שהיו מנתרים, עפים, הוגים ומנקרים במזבלה מתוך שאון רב שאין לו סוף; וכאשר שפך רועה־החזירים הקטן דלי־המים שנשא לחזיריו, נתנה קצת רוָחה לעצביה המתוחים בסטרה בפניו. מבט־עין אחד, שהעיפה על בעל־המשק, הרגיע מיד את רוחה: הוא לא ידע מאומה, הזקן כלא את לשונו בין שניו. ואז גדלה חוצפתה שבעתים.
בשעת סעודת־הצהרים היתה דעתה מבודחת עליה, והרבתה לגרות את רוח המסובים. העבודות הגדולות לא החלו עוד, ולא הכינו אלא ארבע ארוחות ליום, בשבע שעות חלטו פה תה בחלב, בצהרים הגישו לחם צלוי, בארבע שעות – פת בגבינה ובשמונה – מרק וחלב חזירים. המשרתים אכלו במטבח, חדר מרווח ושולחן עומד לארכו ושני ספסלים בצדו. רק כירת־המתכת לבדה היתה סימן להתקדמות הטכנית. היא עמדה על האח הרחב. בפנים המטבח נפתח הפה האפל של התנור; והאלפסים הבריקו בו, וכלים עתיקים היו תלויים בשורה ובסדר יפה לאורך הקירות המעושנים. המשרתת, בחורה מגודלה ומכוערה, אפתה לחם הבוקר, וריח־הניחוח של המאפה החם עלה מתוך הארון הפתוח.
– משמע שקיבתך סתומה היום? – שאלה ז’קלינה מתוך אומץ־רוח את הורדקין, שבא באחרונה.
אחרי מות אשתו ובתו, שב בעל המשק לסעוד על יד שולחן משרתיו, כמו בימים מקדם, לפני נשואיו, כי לא רצה לאכול לחמו לבדו; הוא ישב בקצה השולחן על כסא, בעוד שהמשרתת־בעלת־הבית ישבה בקצה השני. היו ארבעה־עשר מסובים, והמשרתת עמדה ושמשה לפניהם.
כאשר ישב בעל־המשק על מקומו ולא השיב לה, צותה הקונית להגיש את צלי־הפת. אלה היו פרוסות־לחם קלויות ופרוכות בקערה, שהרוו אותן ביין ממותק ב“תערובת”, מלה שציינה לפנים בפי אנשי הבויס את הנופת. והיא בקשה להוסיף לה ממאכל זה עוד כמלוא הכף. העמידה פנים כאומרת להשחית את דרכי הגברים ופלטה מפיה דברי ליצנות, שעוררו מסביב צחוק פרוע. כל אחת מאִמרותיה היתה נשמעת בשני פנים, והיתה רומזת, כי הנה היא נפטרת והולכת לה הערב: ככה נצמדים נאהבים יחד ונפרדים זה מזה, ומי שאין בחלקו מאומה יתחרט על אשר לא טבל בפעם האחרונה את אצבעו ברוטב. הנוקד אכל ומראהו מדוכא, בעוד שהאדון החריש אף הוא, כאילו לא הבין לרֵעה. וז’אן נאלץ להצטרף אל צחוק המסובים, אף כי עגמה נפשו בקרבו על החטא שחָטא.
אחרי גמר הארוחה נתן הורדקין את פקודותיו לסדר העבודה שלאחר הצהרים. בשדה נשארו רק עבודות מעטות אחדות: לחרוש שנית שדה שבולת־השועל, לגמור את הכנת שדות־הבור בטרם החל קציר האספסת והתלתן. הוא שלח שמה את כל משרתיו, ורק על שנים מהם, על ז’אן וחברו, צִוָּה להשאר בחצר־המשק ולנקות את אוצר־המספוא. נפשו של הורדקין היתה היתה רעה עליו ואזניו המו מתוך רתיחת הדם של הבוקר, והוא התהלך כאיש אומלל בלי דעת במה להמתיק את יגונו. וכאשר ישבו גוזזי הצאן תחת סככה אחת בזוית החצר, הלך ועמד על ידם והתבונן למעשיהם.
אלה היו חמשה בחורים כחושים וצהובים, שישבו על הקרקע ומִסְפרי־הפלדה מבהיקים בידיהם. הנוקד הביא את הכבשות ורגליהן כפותות והן דומות לנאדות נפוחים. הזקן היה מניח אותן בהיותן עקודות על האדמה הכבושה, והכבשים יכלו רק להרים ראשם ולפעות. וכאשר אחז אחד הגוזזים באחת השיות, מיד נאלמה דום ופשטה אבריה, כשהיא תופחת בתוך פרוָתה העבה והמכוסה שכבה שחורה של שמנונית ואבק. אחרי הגזיזה יצאה הכבשה מתחת חודי המספרים כיד ערומה הנשמטת מכפפה שחרחרה; ורודה ורעננה, רועדת בתוך גון צחור ומזהיב של הצמר הפנימי. בחור מגודל וגרמי לחץ בין ברכיו אחת האמהות שהשכיבה על גבה, ירכיה מפושקות וראשה מופשל לצד ימין. והכבשה מתחה את בטנה הצחורה בלובן כמוס, ועורה רתת כעור האשה הערומה. הגוזזים קבלו שכרם שלשה סוּ לכבשה, ופועל חרוץ הספיק לגזוז כעשרים רחלות ביום.
הורדקין הרהר וחשב על מחיר הצמר שירד עד שמונה סוּ לליטרה; יש איפוא להזדרז ולמכרו לבל ייבש ביותר ויפחת ממשקלו. אשתקד עשתה מחלת דלקת־הטחול שמות בעדרי הבויס. העסקים הלכו מדחי אל דחי, ולחקלאים היו צפויים הרס ופשיטת־רגל, מכיון ששַׁעַר התבואות ירד מחודש לחודש. על הורדקין תכפו שוב דאגותיו התמידיות, והיה לו צר המקום בתוך חצרו, והוא יצא לסַיֵּר את שדותיו. ככה נגמרה תמיד מריבתו עם הקונית: אחר שהקים רעש וקפץ אגרופיו נשתתק, העביר על מדותיו והצער דכאהו. ורוחו לא שקטה עד שלא ראה שדות דגן ושבולת־השועל הפורשים ירקם עד אין סוף.
הוי אדמה זו, ברבות הימים כמה דבק בה ואהבָה! הוא השתוקק אליה לא רק מאהבת בצע של בן־כפר, כי אם חמד אותה ברוב רגש ובכל נפשו, היתה בעיניו כאם כל בשר, שנתנה לו את חייו וקיומו, והלא היא גם עתידה לאספו אליה. בעודנו צעיר לימים, רך וקרוב לאדמה, שנא את בית־הספר ורצה לשרוף את ספריו, כי הסכין לחופש, ואז היה רגיל לרוץ על־פני השדות לנשום עד לשכרון את האויר החפשי בארבעת קצות המישור. ואחרי כן, כאשר ירש את אחוזת אביו, אהב את האדמה כעוגב הכרוך אחרי בחירת־לבו. אהבתו הבשילה אז כאילו התחתן בה, להפרותה ולהרבות זרעה. וחבה זו הלכה וגדלה במדה שהרבה להקדיש לאדמתו את זמנו, כספו וכל חייו. הוא התמכר לה כהתמכר אדם לאשה טובה ופוריה, והוא סולח לה את כל זדונותיה ואת כל בגידותיה. אמנם יש ושפך כעסו עליה, כשמנעה את חילה ממנו, בשנה גשומה או שחונה, בהיותה בולעת את הזרעים מבלי השיב לו כל יבול; ואחרי כן שב ונחם וסלח לה. הוא ראה את עצמו האשם, חסר האונים הנחשל להפרותה; ודאי אם לא שת לה זרע בו האשמה. ואז החלו השיטות החדשות להעסיק את רוחו, והיה מכניס את ראשו בחידושים. מתחרט על היותו תלמיד נרפה בבית־הספר ולא שמע שעורים באיזו אסכולה לחקלאות, שאביו וגם הוא היו רגילים לבטלם מתוך לעג. הוי, כמה בחינות ונסיונות עשה ללא תועלת והצלחה, כמה מכונות נתקלקלו על־ידי משרתיו וכמה זבלים חימיים זויפו בידי הסוחרים! הוא השקיע באדמתו את כל הונו, ובורדריה הספיקה לו בדוחק רק לחם לאכול. ואם יבוא המשבר החקלאי וימגרהו ארצה. אולם יעבור עליו מה! הוא היה השבוי של אדמתו וכן גם יהיה בעתיד, בה יקברו עצמותיו אחרי שהיתה לו לאשה עד אחרית ימיו.
כשיצא באותו יום אל השדות נזכר בבנו הקאפיטאן. מה טובה היתה העבודה, אלמלי עשוה שניהם יחדיו! אולם מיד גרש מרוחו את זכר הטפש הזה, שלבו הולך אחרי צחצוח חרבות ורעשן. בנים אחרים לא היו לו, וסופו ללכת ערירי. ואז הרהר על חיי שכניו, ביחוד הקוֹקארים, חקלאים שעבדו בעצמם את אדמת המשק יוסטוס־הקדוש, והאב והאם, שלשה בנים ושלש בנות עבדו ועמלו כל הימים ולא הצליחו כמעט יותר ממנו. במשק שאמאדה לא זבל עוד החוכר רוביקא את שדותיו, כי תם זמן חכירתו והפקיר את האדמה. אתה מוצא את הרשלנות הזאת בכל מקום. טוב לו איפוא לכלות את כוחו בעבודה ולא להשמיע תלונותיו. עלתה נעימות מרגיעה מן השדות הרחבים והירוקים שעבר עליהם. הגשמים הקלים שירדו באפריל העלו יפה את צמחי המספוא. התלתן האדום הרנין את לבו, ולמראהו שכח את כל צרותיו. אחרי כן חצה הורדקין את שדות־התבואה, להתבונן לעבודת שני פלחיו. האדמה דבקה לרגליו, דשנה ופוריה, כמגפפת ומחבקת אותו; היא שבה ובלעה את כל רוחו, והוא חזר והרגיש כוחות רבים, כאילו שבו אליו נעוריו ונפשו היתה טובה עליו. וכי יש בעולם נשים אחרות זולתי האדמה? אלא הקוניות מה הן? מין קערה שהכל אוכלים בה, והלואי ולכל הפחות קערה זו לא תשרה בזוהמתה… ורוחו צהלה מחדש, אחרי שמצא אמתלא לאהבתו למשרתת המופקרה. הוא התהלך בשדות כשלוש שעות ולאחרונה חמד לו שחוק עם בחורה אחת, המשרתת של הקוֹקארים, ששבה מקלויש רוכבת על חמור ומגלה את רגליה.
כשחזר הורדקין לבורדריה, מצא את ז’אקלינה עומדת בחצר ונפרדת מאת חתולי המשק. גדלה כאן תמיד חבורה של חתולים, שנים־עשר, חמשה־עשר, עשרים, איש לא ידע אל נכון את מספרם; כי החתולות המליטו ילדיהן במסתרי התבן, ויצאו משם בלוית חמשה או ששת גורים. אחרי כן נגשה ז’אקלינה למאורות “אימפראטור” ו“מאסקר”, שני כלבי הרועה; אולם הם רטנו לקראתה והתמרמרו עליה, כי תעבוה.
סעודת־הערב נאכלה בכל זאת בסדר הנהוג. האדון אכל וסח כדרכו. וככלות עבודת־היום, לא אמר עוד איש להפטר וללכת מכאן. כולם הלכו לישון, וצללי ערב עטפו את המשק הדומם.
באותו הלילה שכבה גם ז’אקלינה בחדר הגברת הורדקין המתה. זה היה החדר היפה עם המטה הגדולה הנתונה במשקע הקיטונית הרפודה ארג תולע. עמדו שם ארון, שולחן בן רגל אחת וכורסת־וולטר; וממעל לשולחן־כתיבה קטן מעץ אדום הזהירו במסגרת תחת הזכוכית המידאליות שקבל בעל־המשק בתערוכות החקלאיות. וכשעלתה הקונית, רק כותנתה לעורה, על יצוע הנשואים, התמתחה ופשטה זרועותיה וירכותיה לתפשט בכל רחבי המטה והיא השמיעה אז את צחוקה, את צחוק היונים שלה.
ממחרת, כאשר קפצה ז’אקלינה על כתפיו של ז’אן, דחה אותה מפניו. מכיון שהדבר נעשה כבד־ערך, אין זה הגון עוד בהחלט לעגוב עליה – ואין נפשו אליה.
ב 🔗
כעבור איזו ימים שב ז’אן בערב אחד מקלויש, והנה תמַה לראות כמהלך שני קילומטר לפני רונש, עגלת־אכר עוברת לפניו בהליכה משונה. היא נראתה מרחוק, כאילו איש לא ישב בה על דוכנה, והסוס העזוב לנפשו המשיך את דרכו לאט בצעדי בהמה היודעת יפה את דרך אורוָתה. ז’אן הרים רגליו ורץ אחרי העגלה ועד מהרה הדביק אחריה. הוא עצר את הסוס, והזדקף, כדי להציץ בתוך העגלה: במעמקיה שכב זקן בן ששים שנה, עבה וגוץ, מוטל פרקדן ופני אדומים מאוד וכאילו הפכו שחורים.
ז’אן נבהל וקרא אליו בקול:
– אי, בן־אדם!… הישן אתה? השתית לשכרה?… ראה נא! הרי זה בעל־זבוב הזקן, אביהן של אותן שתי האחיות!… כמדומה, לכל הרוחות, שכבר נפח נשמתו! כן, הרי לך ענין יפה!
אולם בעל־זבוב רק שבץ חזק אחזהו, ועדין נשם נשימה קצרה וכבדה. ז’אן פשט אותו והשכיבו מתוך הרמת ראש, ישב בעצמו בעגלה והצליף את הסוס, בהחזירו את הגוסס הביתה בריצה מהירה, לבל ימות בדרכו.
כשהגיע לככר בית היראה, ראה את פרנסואזה עומדת בפתח ביתם. היא השתוממה לראות את הבחור יושב בעגלתם ונוהג בסוס.
– מה זאת? – שאלה.
– אביך חלה.
– היכן הוא?
– הנהו, הביטי!
היא עלתה על סדן האופן והציצה בתוך העגלה. רגע נשארה נדהמה, מבלי הבין כראוי את שקרה. מראה פרצוף זה הסגול, שמחציתו התעַותה ונמשכה כלפי מעלה, היה כה מוזר, לא ידוע. הלילה ירד, וענן כבד וחום הצהיב את פני השמים והטיל על פני־הגווע נוגה אש אדומה.
ופתאום נתנה קולה בבכי והלכה להודיע לאחותה על־דבר האסון.
– ליזה, ליזה!… אהה, אל אלהים!
ז’אן נשאר לבדו ולא ידע מה עליו לעשות. הרי אין להניח את הזקן סרוח בעמקי העגלה. מצד הכפר ירדו אל הבית בשלש מדרגות; ומחשבה עברה במוחו, לא קל הוא להוריד ולהכניס את החולה לתוך מאורה אפלולית זו. אחרי כן נזכר, כי מצדי הדרך, שמאלה, יש לבית דלת שניה, הנפתחת ישר אל החצר. החצר היתה מרווחה למדי ומוקפה גדר צמחים; מקוה מים צהובים תפס שני שלישיה, וחצי הארפניס הנשאר היה מכוסה ירקות ועצי־פרי. הוא זרז איפוא את הסוס, שנכנס מעצמו ועמד לפני אורוָתו קרוב לרפת, ששתי פרות עמדו בה.
פראנסואזה וליזה מהרו לבוא בקול צעקה ובכי. ליזה ילדה בן לפני ארבעה חדשים, וכשהגיעה אליה השמועה היתה מיניקה את הילד, והביאה אותו הנה מתוך בהלה – ותינוק זה פתח גם הוא פיו ביללה. פרנסואזה טפסה ועלתה על אופן אחד וליזה על השני, ושתיהן השמיעו קול יבבה פולחת לב; בעוד שאביהן בעל־זבוב, השוכב בתוך העגלה, הוסיף לנשום בכבדות.
– אבא הלא תענה לי!… מה היה לך, אמור נא? מה היה לך, הה, אל שדי!… לקית איפוא בראשך, שאין אתה יכול להשמיע מלה? אבא, אבא, אנא השב לי!
–רֵדנה, כי מוטב להוציאהו משם – העיר ז’אן.
הן לא באו לעזרתו, הן רק הגבירו את קול יללתן. לאשרו הגיע השאון לאזני שכנה אחת, פרימה, והיא חשה לבוא. זו היתה זקנה רמת־קומה, יבשה וגרמית, שטפלה זה שנתים בבעלה המשותק וכלכלה אותו בעבודתה. אשה זו לא נתבלבלה, העריכה, כנראה, את המאורע כדבר טבעי והושיטה ידה לעזרה לז’אן. והוא אחז בשתי כתפיו של בעל־זבוב ומשך אותו מתוך עמקי העגלה, עד שפרימה זו יכלה לאחוז ברגליו. ואז נשאוהו שניהם והכניסוהו אל הבית פנימה.
– באיזה מקום נניח אותו? – שאלה הזקנה.
שתי הבחורות, שהלכו אחריהם ודעתן מבולבלת עליהן, לא ידעו להשיב דבר. אביהן היה דר למעלה, בחדר קטן הבנוי בעלית הגג, ואי אפשר היה להעלותו לשם. למטה היה חדר גדול, קרוב למטבח, ולשתי הבנות שתי מטות בתוכו. במטבח שלטה חשכה, והבחור עם הזקנה עמדו והמתינו, וזרועותיהם מתעלפות ולא ההינו להתקדם הלאה, שלא יתקלו ברהיטים.
– יש להחליט בכל זאת!
פרנסואזה הדליקה נר. ובאותה שעה באה בקו, אשתו של נוטר־השדות, שהרגישה במאורע בחוש ריחה המיוחד, בכוח טמיר זה המפיץ בהרף־עין את החדשה מקצה הכפר עד קצהו.
– מה קרה? מה היה לו ליקירי המסכן?… אה, רואה אני, דמו נתקלקל בתוך גופו… מהרו והושיבוהו על כסא.
אולם פרימה לא הסכימה לה. כלום מושיבים על כסא אדם שאין בו עוד כוח לעמוד על רגליו? מוטב להשכיבו באחת המטות. והמשא־והמתן נעשה עוד חריף ביותר לאחר שהופיעו פאני וננס. אל פאני הגיעה השמועה בחנות מאקרון, והיא מהרה הנה לבקר את החולה, כי חרדה מאד לשלום בנות דודה.
– אולי יש באמת להושיבו, כדי שירד הדם – אמרה פאני.
אז הושיבו את בעל־זבוב על כסא בקרבת השולחן, שהנר דלק עליו. סנטרו של בעל־זבוב צנח על חזהו, וידיו ורגליו נתלו כאברים מדולדלים. עינו השמאלית נפקחה במחצית הפרצוף המעוות ונתגברה נחרתו היוצאת מזוית הפה המעוקם. קמה דממה, והמות פשט את כנפיו בחדר רטוב זה עם רצפת האדמה הכבושה אשר בו, ועם קירותיו הנגועים ועם תנורו הגדול והאפל.
ז’אן המתין מתוך מבוכה, בעוד ששתי הבחורות ושלש הנשים עמדו בידים מדולדלות והתבוננו לזקן.
– אלך לבקש את הרופא – נסה האיש הצעיר דבר.
בקו נענעה בראשה, והנשארות החרישו ולא ענו מאומה: אם חלי עובר הוא, למה זה יוציאו כסף לבקור? ואם בא קצו של הזקן, כוחו של הרופא מהו?
– הצרי יפה לחולה – אמרה פרימה.
– ולי יש יין־שרף מתובל בכופר – דובבה פאני.
– גם זה טוב – הסכימה בקו.
ליזה ופרנסואזה הוסיפו לעמוד נדהמות, הקשיבו לדברים ולא החליטו כלום; הראשונה נדנדה את ז’ול הקטן על זרועותיה, והשניה אחזה ספל מים, שהחולה לא יכול לשתותם.
ופאני נבהלה גם היא למראה הדבר והיא דחפה בכוח את ננס בנה העומד ותוהה על פרפורי הגווע.
– רוץ לביתנו ואמור שיתנו לך את הבקבוק הקטן עם יין־השרף המתובל העומד בארון מצד שמאל… השמעת? בארון שמאלה… ועבור על בית הסב פואן ותבוא גם אל הדודה הרברבה, ותאמר להם, כי הדוד בעל־זבוב ברע הוא מאוד… מהר, חושה!
הנער נעלם בקפיצה אחת, והנשים המשיכו להתוכח על המקרה. בקו הכירה אדון אחד, שהצילוהו ממות כשדגדגו לו בכפות רגליו במשך כשלוש שעות. פרימה נזכרה, כי נשאר לה משהו מפרחי התרזה, שקנתה בחורף העבר בשני סוּ בשביל בעלה, והוא יצאה לבקשה; וכאשר שבה עם השק הקטן הבעירה ליזה אש על האח. אחרי מסרה את ילדה לפרנסואזה. והנה חזר והודיע ננס, לאמור:
– הסב פואן כבר עלה על מטתו… והרברבה אמרה, אילמלא הרבה הדוד בעל־זבוב לשתות לא היה מגיע לכדי כך…
פאני בחנה את הבקבוק אשר בנה מסר לה, ואמרה:
– טפש, הרי אמרתי לך שמאלה!… ואתה הבאת לי מי־קֶלן.
– גם זה טוב – אמרה בקו.
הנשים השקו את הזקן מאונס ספל נִצַת התרזה, בהכניסן את הכף בין שניו המהודקות, אחרי כן מרחו את ראשו במי־קלן. מצבו לא הוטב. פניו השחירו עוד, והיו מוכרחים להרימו בכל פעם על הכסא, כי היה נשמט ממנו ועומד להשתטח על הקרקע.
– הוי! – קרא ננס, בגשתו אל הפתח – אין לדעת איזה גשם ירד הפעם… צבע השמים כה מוזר!
– כן אמר ז’אן – הענן הרע הולך וגדל.
וכאילו היה שב למחשבתו הראשונה הוסיף:
– אלך עוד מכל המקום להביא את הרופא, אם רצונכן בכך.
ליזה ופרנסואזה הביטו אשה בפני חברתה ביגון רב. ולאחרונה החליטה פרנסואזה תוך נדיבות לבה המיוחדת:
– כן, כן, קאפוראל, לך לקלויש ותביא את מר פינא… לבל יאמרו הבריות, שלא עשינו את המוטל עלינו.
בתוך המהומה לא הותר עוד הסוס, ועל ז’אן היה רק לעלות על העגלה בקפיצה אחת. נשמע קול שאון של ברזל ישן המשתקשק ותנודת הגלגלים שהולכים ומתרחקים. אז הציעה פרימה להזמין את הכומר; אולם האחרות דחוה בתנועת־ידן, שפירושה היה, כי כבר טרחו למדי. וכאשר אמר ננס לעבור ברגליו את שלושת הקילומטרים לבאזוש־הזקן, נזפה בו אמו: ודאי לא תרשה לו לרוץ בליל־בלהות כזה תחת שמים מבהילים אלה של צבע החלודה. והזקן לא שמע עוד ולא ענה מאומה, והרי זה כאילו רצו להטריח את הכומר בשביל אבן שאין לה הופכין.
שעון־הקוקיה של עץ צבוע השמיע עשר שעות. והנאספות השתוממו: מי פלל שהן עסוקות כאן זה יותר משעתים, מבלי הועיל מאומה! אולם אף אחת מהן לא אמרה להסתלק וללכת לה, כי עניֵן אותן המחזה והן רצו לראותו עד תומו. ככר־לחם בת עשר ליטראות וסכין היו מונחים על השִדה. אליה נגשו תחלה שתי הבנות, שהרעב, למרות צרת נפשן, הציק להן מאוד, ובאופן מיכאני פרסו פרוסותיהן ואכלו אותן מבלי דעת; ואחרי כן עשו גם שלוש הנשים האחרות כמעשיהן, הלחם הלך ואפס, כי לא פסקו לפרסו. נר שני לא הדליקו, וגם פתילת הנר שדלקה לא מחטו, והשמחה לא היתה שרויה עכשיו במטבח זה, מטבח אפלולי וריק של אכר עני, אשר נחרת הגסיסה הבוקעת מן הגוף המיושב ליד השולחן ממלאת אוירו.
כחצי שעה אחרי צאת ז’אן לדרכו צנח פתאום בעל־הזבוב והשתטח על־גבי קרקע. נשימתו פסקה והוא מת.
– מה אמרתי לכן? – מלמלה בקו מרירות – ורצונן היה להזמין את הרופא!
פרנסואזה וליזה הרימו שוב קול בכי. מתוך משיכה טבעית התנפלו אשה על צואר אחותה כאחיות נאמנות באהבתן ושפתיהן דובבו מקוטעות:
– הַה, אל רחום! לא נותרנו עוד אלא שתינו בעולם זה. חסל, אך שתים אנו… אנה אנחנו באות, הה, אל רחום וחנון!
אולם אין להניח את המת מוטל על־גבי קרקע. פרימה ובקו נזדרזו ועשו יחד את צורך השעה. הן לא העיזו לטלטל את המת למקום אחר, ולכן הוציאו את המזרן מאחת המטות, פרשוהו על הארץ והשכיבו עליו את בעל־זבוב, בכסותן אותו בסדין עד סנטרו. בתוך כך הדליקה פאני נרות בשני הפמוטות הנשארים, והעמידה אותם על הרצפה כנרות־נשמה של שעוה מימין ומשמאל למראשותי המת. לפי שעה הכל בא על מקומו הנכון, אלא שעינו השמאלית של המת שבה ונפקחה אחרי שסגרוה שלוש פעמים בלחיצת אגודל. ועין זו היתה כמתבוננת לנאספות, והיא בלטה מתוך הפנים המעוותים והסגוליים המבצבצים מתחת לבנת הסדין.
ליזה השכיבה את ז’ול בערישתו, וליל־השמורים החל. פאני ובקו אמרו פעמים אחדות לקום וללכת לביתן, מאחר שפרימה הבטיחה לבלות את הלילה עם שתי הבנות; אולם הן לא הסתלקו והמשיכו לשוחח יחד בלחש, בשלחן מבטים אלכסוניים לעומת המת. ננס לקח את הבקבוק של מי־קלן, ושפך את הנשאר בו על ידיו ושערותיו.
נשמע צלצולה של שעת חצות, ובקו שאלה בקול:
– ומה דעתכן על מר פינא, למשל, בבקשה מכן! אכן יש שהות למות עד שיופיע הלה… יותר משעתים עברו ועדיין לא בא מקלויש!
הדלת מצד החצר נשארה פתוחה ורוח חזקה חדרה בעדה פנימה וכבתה את הנרות הנצבים מימין ומשמאל למראשוֹתי המת. כולן נבהלו. וכאשר שבו והדליקו את הנרות גברה הסערה מבראשונה, בעוד שמתוך המעמקים האפלים של השדות עלתה המית יללה ממושכה. הרוח התחוללה כגדוד אויב המשתער על אחת המדינות להחריבן. ענפי העצים חרקו והשדות נאנחו. הנשים רצו אל הפתח והן רואות עננת עופרת מתנשאה ומתפתלת על פני השמים החורים.
ופתאום נשמע קול מפצים כירית־רובים, ומטר כדורים דרדרו ונתרו לרגליהן.
אז פרצה מפיהן זעקה נוראה, זעקת יאוש ועוני.
– אללי לנו, הברד, הברד!
הן עמדו והתבוננו מתוך פחד פתאום, ונפש מרה אל הסער המתחולל, פניהן מכסיפים. הברד ירד משך עשרה רגעים. לא נשמע קול רעם, רק ברקים גדולים וכחלחלים התרוצצו בלי הפסק בשפולי האדמה ונצנצו ברצועות־זרחן רחבות. והלילה לא היה עוד אפל כבראשונה, כי גרגרי הקרח האירו את מחשכיו בקוים חִורים, שהיו יורדים כקלוחי זכוכית עד בלי די. היתה המולה מחרישה, מעין ירית־נפץ, כמשק רכבת הרצה בכל כוח קיטורה על־גבי גשר־מתכת. הרוח נשבה בזעף, והכדורים פלחו14 את האויר באלכסון, נצטברו חמרים חמרים וכסו את פני האדמה בשכבה לבנה.
– הברד, הה, רבון העולמים! מה רב האסון! ראו נא, ביצי תרנגולת ממש!
הנשים לא מצאו עוז בלבן לצאת אל החצר ולאסוף את הגרגרים. הסופה עוד גברה מבראשיתה, כל שמשות החלון נתפוצצו. והרוח חדרה פנימה בכח עצום מאוד, וגרגר אחד חדר אל הבית פגע בכד ושברו, בעוד שגלידי קרח אחדים נכנסו והתגלגלו עד מזרן המת.
– הליטרה לא תכיל אף חמשה מהם – אמרה בקו, בשקלה את הגרגרים בכף ידה.
פאני ופרימה הניעו בידן כנואשות.
– הכל ירד לטמיון, כליה ממש!
הברד חדל לרדת. נשמעה טיסת הסערה המתרחקת במהירות רבה, ובמקומה באה דממת מות. וכשעברה העננה שבו והשחירו השמים כדיו. מטר דק ותכוף זרם עתה בלי המולה. ועל־פני האדמה לא הבחינה העין אלא את השכבה העבה של גרגרי־הברד כעין מפה לבנה, שהיתה מפיצה אור מיוחד במינו, כתמים כתמים מאירים כנוגה של מיליוני עששיות־לילה כהות.
ננס פרץ החוצה, והביא גוש־קרח כגודל אגרופו, מעוגל וגבשושי; ופרימה לא מצאה לה מנוחה ולא יכלה לעצור עוד את תשוקתה ללכת החוצה ולראות בחורבן הכרמים.
– הריני הולכת לבקש את פנסי, למען אדע את מדת הנזק.
פאני כבשה עוד את רוחה רגעים אחדים, והוסיפה להשמיע תלונותיה. הוי מה רב האסון! אכן יעשה זה שמוֹת בירקות ועצי־הפרי! החטה, שבולת־השועל והשפון לא גבהו עוד ולא ינגפו ביותר. אולם הכרמים, הוי הכרמים! ועמדה בפתח, תרה בעיניה את תעלומות הלילה האפל ורעדה מקדחת החששות, והיא מתאמצת לראות את מדת הנזקים מתוך הפרזה גדולה. ונדמה לה, הנה האדמה נתבקעה ומתוך פצעיה נגרים דמיה.
– הכלל, יקירותי, – אמרה לאחרונה – הריני שואלת מכן פנס ורצה אל הכרמים.
היא הדליקה נר באחד משני הפנסים, והתחמקה וננס בנה הלך אחריה.
לבֵקוּ לא היתה אדמה, וכל המאורע לא נגע בעצם אל לבה. ואף־על־פי־כן היתה פולטת אנחות בעלמא ומעוררת רחמים סתם, מתוך הרגל של אשה מקוננת, כל שעה חזרה ונגשה אל הפתח מתוך סקרנות, וכשראתה את הכפר זרוע נקודות מאירות ככוכבים, לא יכלה להסיר מבטה מעליו. דרך מבוא אחד שבחצר, אשר בין הרפת ובין סככה אחת היתה העין רואה את רונש כולה. בלי ספק עוררה מכת הברד את האכרים משנתם, וכל אדם היה בהול לרוץ ולראות את שדהו מיד, כי קצרה רוחו לחכות עד הבוקר. ככה נצנצו הפנסים אחד אחד, פרו ורבו, רצו ורקדו. ובקו, המכירה את מקומו של כל בית, קראה על כל פנס את שם בעליו.
– ראו נא! זה הודלק אצל הרברבה, והלה יוצא מבית הפואנים; שם מאיר פנסו של מאקרון, ולעומתו אותו של לנגיין… הה, אב הרחמים! צרתם של אומללים הללו קורעת לב… אי, יעבור עלי מה! הבה וארוצה גם אני!
ליזה ופרנסואזה נשארו לבדן על־יד גוף אביהן המת. הגשם הוסיף לזרום, ונשיבות קלילות ורטובות של הרוח רפרפו על־פני הרצפה והמסו את הנרות. היה צורך לסגור את הדלת, אולם אף אחת מהן לא אמרה לעשות זאת, כי המחזה שבחוץ תקף וזעזע גם אותן; והסיחו דעת לרגע מהאבל שבבית. המעט מהן להשכין את המות בצל קורתן, כי אל נקמות מגר הכל ארצה, ואולי לא נשארה להן אף פת לחם לאכלה.
– אבינו המסכן – מללה פרנסואזה – כמה היה מרגיזו האסון!… מוטב שאינו רואה את החרבן בעיניו.
וכאשר נטלה אחותה בידה את הפנס השני, הוסיפה לשאול:
– לאן פניך מועדות?
– דאגתי אפונה ושעועית… אשוב מיד.
ליזה עברה את החצר תחת שטף הגשם ונכנסה לגן־הירקות, ורק פרנסואזה לבדה נשארה ליד גופת המת. ואף היא נגשה אל סף הבית, כי אור הפנס שהולך ושב הטיל סער בלבה. נדמה לה, כי היא שומעת קול גניחות ובכיות, ולבה נשבר בקרבה.
– ובכן מה? – קראה מרחוק – מה נהיה שם?
היא לא קבלה מענה, והפנס מהר לנוע אנה ואנה כמטורף.
– השעועית נכרתה, מה?… והאפונה הוכתה?… הה, אלי! והפירות, והחסה?
והנה הגיע אליה בברור קול זעקת צער, ועוררה לרוץ אף היא אל הגנה. פרנסואזה הפשילה את שמלותיה, ומהרה בתוך השטף להתחבר אל אחותה. והמת נשאר עזוב בתוך המטבח הריק, קשה וקופא תחת סדינו, ושתי הפתילות המעשנות והעצובות היו מבליחות משני עבריו. עינו השמאלית, הפקוחה עוד בעקשנות רבה, הביטה ישר ובלי הרף אל הקורות הישנות של התקרה.
מה רב החרבן בחבל ארץ זו! וכמה מחרידה היתה הצעקה שעלתה בעקב אסון זה, שהיה נראה לעין לאור הפנסים המהבהבים! פנס זה שהיה ביד ליזה ופרנסואזה תעה הנה והנה, ומי הגשם הרבו כל כך לכסותו, ששמשותיו הפיצו אור בדוחק; והאחיות היו מקרבות אותו אל הערוגות, ובתוך העיגול הצר של אורו המעורפל ראו את השעועית והאפונה והן נעקרו מן השורש, החסה כרותה ומרוסקת ועליה פסולים לשמוש. ביחוד נגפו העצים: בדיהם הדקים ופריָם גוזמו כמו במזמרות, ואף גזעיהם לקו ולשדם היה מבצבץ מפצעי הקליפה. ושבעתים גדלה הרעה בכרמים. והפנסים קפצו והתהוללו לקול אנקות וקללות. הגפנים כאילו גודעו והאשכולות בפריחתם נתפזרו על־פני האדמה בין שרידי משענות וענפים; לא רק יבול השנה עלה בתוהו, אלא גם השריגים שהשירו עליהם עמדו להכמש ולמות. איש לא הרגיש בגשם הזורם. כלב ילל עד כדי יציאת נשמתו. והנשים המרו בבכי, כאילו עמדו על פתחו של קבר. מאקרון ולנגיין, המתחרים תמיד איש ברעהו, האירו עתה זה לזה בפנסם, עברו איש לנחלת רעהו, והם פולטים קריאות “לעזאזל!” מפיהם, כשמחזה ההרס הולך ומתגלה לעיניהם; אותה התמונה החולפת מהר, העמומה, שהולכת ונבלעת בתוך החשכה שמאחורי גבם. גם פואן הזקן, שמסר את כל נחלתו לבניו, יצא להסתכל בחרבן ונתמלא חמה. ומעט מעט וכל האכרים חרה אפם עד מאוד: היתכן, כי פרי עמל שנה נכחד בן רבע שעה? ומה חטאתם, כי יְיַסרום ככה? אכן אין בטחון ואין צדק בעולם, אין טעם לפורענויות אלה השופכות דמי נקיים. ולפתע פתאום הרימה הרברבה הזועפת אבני־חצץ, והשליכה אותן כלפי מעלה למען בקוע בהן את השחקים העוטים חשכה. והוא צוחה בקול:
– הוי, שטן המשחית! התרף ממנו?
על המזרן השטוח במטבח שכב עוד בעל־זבוב העזוב והציץ בתקרה בעינו הפקוחה, והנה עמדו שתי עגלות לפני שער הבית. סוף־סוף הביא ז’אן את מר פינא, אחרי המתינו לו בביתו קרוב לשלוש שעות; והוא שב בעגלתו, בעוד שהרופא בא בכרכרתו.
אל הבית נכנס בצעד רחב איש רם־קומה וכחוש, עם פנים צהובים ומרים, כאדם שתקוותיו לא נתקיימו. הוא תעב את חוליו בני הכפר, שהיו בעיניו לקטני השגה.
– מה זאת, אין איש כאן?… הוטב איפוא מצב החולה?
ובראותו את גופת המת הוסיף:
– לא, אחרתי את המועד!… הרי אמרתי לך, כי אין רצוני לנסוע. שוב אותו ענין. הם מזמינים אותי אחרי מותם.
טרדה זו ללא תועלת בחצות הלילה הרגיזה את רוח הרופא; וכששבו ליזה ופרנסואזה הביתה, עלתה חמתו על אשר חכו שעתים בטרם שלחו להזמינו.
– אתן רצחתן אותו נפש, לכל הרוחות!… כמה טפשות הן הללו, מי־קלן ופרחי התרזה נגד השבץ!… אגב, עזבו את המת לבדו. אכן, אין דעתו להמלט…
– ברם, אדוני – הצטדקה ליזה מתוך דמעות – כל אלה מחמת הברד.
מר פינא התעניין בדבר ורוחו נרגע. ראה נא! האמנם ירד פה הברד? בשבתו ימים רבים בין האכרים התקרב לחייהם, וידע את נפשם. ז’אן נגש גם הוא לשמוע את החדשה, ושניהם השתוממו על השמועה, כי לא ירד עליהם אף גרגר־ברד אחד בדרך שובם מקלויש. על חלקה אחת ירד הברד והשמידה ועל החלקה השניה לא ירד והיא נצלה, ורק מרחק של קילומטרים אחדים ביניהן. ואוי לאדם, שפגעה בו הרעה! בינתים החזירה פאני את הפנס השאול ובקו ופרימה באו בעקבותיה, וכולן מתַנות בדמעות עיניהן את פרטי החרבן. הרופא הקשיב להן ואמר מתוך כובד־ראש:
– אכן אסון גדול הוא… אין לך אסון גדול מזה לכפריים…
דבריו נפסקו לקול המולה עמומה, מעין פעפוע מבעבע. קולות אלו עלו מקרב המת, שהיה מוטל נשכח ונעזב בין שני הנרות. הכל נדמו אז, והנשים העבירו שתי־וערב על חזיהן…
ג 🔗
עבר חודש ימים. פואן הזקן נתמנה לאפוטרופסה של פרנסואזה, שהיתה בת חמש־עשרה שנה. ודבר על לבה ועל לב אחותה ליזה, הגדולה ממנה בעשר שנים, להחכיר את אדמתן לחתנו דלהום, כדי שיעבדה ויטפל בה כראוי, מלבד חלקה קטנה של האפר הדרושה לבהמתן. כשנשארו שתי הבנות לבדן בבית, מבלי אב ואח לעבוד בשדה, היו זקוקות לעזרת משרת, ושכר־העבודה שהולך וגדל היה מכביד עליהם ביותר. דלהום התנהג עמהן, אגב, בחסד, והסכים לוַתר על החכירה, כשתנשא אחת משתי האחיות לאיש ותגיע השעה לחלק ביניהן את הירושה.
ליזה ופרנסואזה מסרו לחתן דודן גם את סוסן, שלא היה צורך בו עוד, והשאירו אצלן רק את שתי הפרות, שלישה והלבנונית, ואת החמור “גדעון”. גם את חצי הארפניס גן־הירק הניחו ברשותן, כי הבת הבכירה אמרה לטפל בו, בעוד שהצעירה תדאג לבהמות. ודאי תהיה להן עוד עבודה מרובה; אולם כוחן עודנו במתניהן, תודה לאל, והכל יבוא על מקומו בשלום.
השבועות הראשונים היו קשים מאוד, כי נאלצו לתקן ולמלא את נזקי הברד, לחפור את הערוגות ולשתול את הירקות מחדש; ולפיכך בא אליהן ז’אן לעזרה. קשרי ידידות נקשרו בינו ובין שתי האחיות, מיום שהשיב את אביהן הגוסס הביתה. ממחרת יום הקבורה בא לדרוש בשלומן, ואחרי־כן הוסיף לבקר אותן והיה להן מעט מעט למודע גומל־חסד, עד שפעם אחרי הצהרים הוציא את המעדר מיד ליזה ובעצם ידיו גמר לחפור ערוגה אחת. ומני אז נתן להן ידידן זה את כל שעותיו הפנויות מעבודתו במשר הורדקין. וז’אן היה לבן הבית, בית נושן זה מנחלת הפואנים, שנבנה בידי אחד מאבותיה לפני שלש מאות שנה, והמשפחה כבדה אותו במין פולחן מיוחד. כשהיה מתאונן בעל־זבוב, בעודו בחיים, על חלקו הגרוע, שעלה לו בשעת החלוקה והאשים את אחותו ואת אחיו ברמאות, השיבו לו הללו: “והבית! כלום לא ירשת את הבית?”
זה היה בית עלוב, כולו טלאי על־גבי טלאי, שקוע, בקוע ומתנודד, אשר תקנו מכל הצדדים את בדקיו בכפיסי עץ ושיירי טיח. בראשונה נבנה, כנראה, אבנים וחומר, ובזמן מאוחר הקימו בו מחדש שני כתלים מסיד מעורב; ולאחרונה, בראש המאה הזאת, החליפו את גג־התבן שלו בצפחות קטנות שנרקבו כיום. וכך נתקיים הבית ועמד עד היום הזה שקוע מטר אחד עומק, כמו שנהגו להשקיע לפנים את כל הבתים, כדי להרבות, כנראה, את חומם. אולם לדרך בניה זו היתה מגרעת, כי בימי הגשמים המרובים שטפו ומלאו המים את הבית השפל; ולשוא טאטאו את הקרקע הכבוש של מרתף זה, כי תמיד נשתייר בוץ בפנותיו. ביחוד הסכילו מאוד לבנות את בית הפואנים גבו פתוח לצד צפון, לבויס השטוחה עד אין קץ, ורוחות החורף הרעות לא פסקו להתדפק עליו. מצד זה נפתח במטבח רק אשנב קטן, שהיה כל הימים מוגף תריסיו ונגע בצדי הדרך; ומעברו השני, כלפי דרום, נפתחו הדלתות והחלונות העיקריים. הבנין העלוב הזה דומה היה במראהו לאחד מבתי הדיגים הקטנים הבנויים על שפת אחד היַמים, הסתומים מכל העברים מפני משברי הים וגליהם. רוחות הבויס, המתרגשות ונושבות בו תמיד, הטוהו ברבות הימים לפנים, והוא שח והיה כאשה זקנה ותשושת כוח שמתניה נשברו.
בימים מועטים הכיר ז’אן את כל מסתרי הבית. הוא עזר על ידי הבחורות לנקות את חדר המת. ופנה נועדה לו בעלית־הגג, והיא הכילה כסא, שולחן וארגז ישן מלא תבן המשמש לו משכב. בקומה התחתונה לא הרחיק הבחור לעבור את סף המטבח ולבוא אחרי שתי האחיות לתוך חדרן; אך בעד דלתן, הסובבת תמיד על צירה, ראה מרחוק את משקע הקיטונות עם שתי המטות, הארון הגדול העשוי עץ אגוז והשולחן העגול, החטוב והיפה – שארית הפליטה והגזל של רהיטי הארמון לפנים. אחרי חדר זה היה עוד תא אחד, אולם הוא היה אכול טחב והאב בחר לישון בעליה; ולא רצו לטמון שם גם תפוחי־אדמה, כי נבטו מיד מרוב רטיבות. בעיקר דרו בני המשפחה במטבח, חדר מרווח ומעושן, שדורות הפואנים עברו בו זה אחרי זה במשך שלש מאות שנה. הוא היה נודף ריח עמל ממושך, מזונות דלים, ריח המַאמץ המתמיד של גזע קשה עורף, שבכל עמלו הרב לא הרויח אלא כדי קיומו המצומצם, ואף פרוטה יתרה אחת לא נמצאה בכיסו מדצמבר עד ינואר. בבית נפתחה דלת אל הרפת, והקשר בין האדם והבהמה היה קבוע ותמידי; וגם כשהיתה הדלת סגורה, היתה ביכלתם להשגיח על הפרות בעד אשנב קטן הקרוע בקיר. הלאה מזה עמדה האורוה, שגדעון נשאר בה עתה לבדו, ואחריה התרוממו המחסן ודיר־העצים; לא היה כל צורך לצאת החוצה, ובני הבית עברו מבנין לבנין בכל החצר דרך פתחים פנימיים. בחוץ מלאו הגשמים את ברכת המים, ששמשו שתיה לבהמות והשקאה לגן. ובכל בוקר ירדו אל המעין, המפכה מלמטה על־יד הדרך, להביא משם מים חיים לאדם.
ז’אן מצא קורת־רוח לבקר בבית זה, ולא הרבה לחזור אחרי סבת הדבר. ליזה, בעלת גוף מלא ועגול, היתה עליזה תמיד, והסבירה לו פנים יפות. בהיותה רק בת עשרים וחמש שנים קפצה עליה קצת זקנה ונתכערה, ביחוד אחרי לדתה. אולם זרועותיה היו מעובות ואיתנות ועסקה בעבודת השדה באומץ ומתוך שמחה, מתוך שאון, רעש וצחוק, שהיו מרהיבים את עין כל רואיה. ז’אן נהג בה מנהג אשה ודבר אליה בלשון רבים, בעוד שהוסיף לדבר בלשון נוכחת לפרנסואזה, שחמש־עשרה שנותיה נתנוה כילדה בעיניו. אויר השדמות והעבודה הקשה לא הספיקו עוד לנוֵל אותה. פניה היו נאים ומארכים ומצחה עז ומלא מרי. עיניה היו שחורות ואלמות ועל שפתיה העבות היה פרוש צל קל של שערות דקות; ואף כי היתה עוד ילדה בעיני כל, בעצם היתה גם היא לאשה מבוגרת, ולא היה צורך לדגדגה ביותר, כמו שהיה שגור בפי אחותה, למען תביא גם היא ילד לאויר העולם. ליזה גדלתה וטפחתה אחרי מות אמן, ולפיכך נקשרו נפשותיהן של שתי האחיות אחת אל חברתה באהבה רבה; אהבה גלויה ורעשנית מצד הבכירה וחמה וכבושה בלב הצעירה. פרנסואזה, פעוטה זו, היתה מפורסמה כתקיפה בדעתה, וכל מעשה עָול הכעיס אותה. כשפסקה ואמרה “זה שלי וזה שלך”, לא היתה חוזרת מדבורה, אפילו כשחרב חדה היתה מונחת על צוארה; ומלבד שדבקה בליזה מתוך יחסי חבה רבים, העריצה את אחותה גם משום שזו היתה חובתה. הילדה היתה איפוא נבונה ולא ידעה הרהורים רעים, אלא שהדם שהקדים להתרגש, דם משפחת הפואנים, הציק לה לפעמים, הֵרך את בשרה ועורר בה נטיה קלה לגרגרנות ועצלות. ופעם אחת ענתה אף היא לז’אן בלשון נוכח וסחה עמו כמו עם ישיש בא בימים וטוב־לב, כי הלה אהב להתגרות בה, לשקר לה במתכון ולעות את דינה, למען הרעימה.
ביום ראשון לוהט אחד של יוני, אחר הצהרים, עמדה ליזה בגן־הירק ונכשה את האפונה; את ז’ול הקטן שמה תחת עץ־השזיף. והוא נרדם שם. השמש הכתה על ראשה והיא עמדה כפופה ונשפה רוח בחזקה, תולשת את עשבי הבר, והנה נשמע קול דובר אליה מאחורי הגדר:
– מה זאת? כלום אין מנוחה אפילו ביום הראשון?
היא הכירה את האיש המדבר אליה ונזדקפה, זרועותיה אדומות ופניה חכליליות ושוחקות.
– פשיטא! אין שובתים ביום הראשון כמו בשאר ימות השבוע, העבודה אינה נעשית מאליה!
זה היה ז’אן. הוא הקיף את הגדר ונכנס לתוך החצר.
– הניחי לי איפוא, ואני אעשה את עבודתך!
אולם היא סרבה להענות לו, כי עמדה לכלות את מלאכתה; והלא אם לא תעשה עבודה זו תעסוק באחרת. כלום רשאית היא לטייל? לשוא תשכים קום בארבע שעות בבוקר, בין כך תעשה מעשה מחט בערב לאור הנר, כי אין קץ ותכלה לעמל.
הבחור לא רצה להתנגד לה וישב בצלו של עץ־השזיף הקרוב, נזהר לא למעך את התינוק הישן. והוא התבונן לה, בעמדה שוב כפופה ועגבותיה גבוהות. הופשלה שמלתה המורמה ונחשפו רגליה העבות, חזה הושפל כלפי קרקע וזרועותיה עבדו בזריזות, ולא שמה לב לדם העולה ומתפיח את צוארה.
– אשריך – אמר הבחור – שגופך איתן כהלכה!
דעתה זחה קצת והיא חייכה מתוך קורת־רוח. ואף הוא צחק לה, בהוסיפו להתפלא על מבנה גופה החזק והאמיץ כגו הגבר. שום מחשבה זרה לא עלתה על דעתו למראה גוף זה הזקוף באויר, למראה אבריה המתוחים, אברים אלה של אשה הולכת על ארבע, המזיעה ומפיקה הבלה כבהמה רותחת. הוא חשב רק בלבו, כי אברים אלה מסוגלים לעבודה. אכן יפה כוח של אשה כזו במשק ככוח בעלה! ומשמע שצרוף־מחשבות נתרקם בלבו, כי שפתיו פלטו מבלי דעת את החדשה שאמר להסתירה בחובו:
– שלשום ראיתי את בוטא.
ליזה הזדקפה בנחת, אלא שלא היתה לה שהות לחקרו. פרנסואזה הכירה את קולו של ז’אן ובאה מן המחלבה אשר במעמקי הרפת, זרועותיה ערומות ולבנות מחלב ורוחה מתמרמר על בוטא.
– ראית אותו?… הוי, חזיר!
איבתה אליו הלכה ונתגברה. היא לא יכלה שמוע עוד את שם בן דודה מבלי התרגז, כי רגש היושר בלבה התקומם, וצוה לנקום ממנו את עלבון כבוד עצמה.
–ודאי חזיר הוא – אמרה ליזה במנוחה – אולם אין תועלת לדעת זאת כעת.
היא תמכה את ידיה בחלציה, ושאלה בכובד ראש:
– ובכן, מה הגיד בוטא?
– לא כלום – ענה ז’אן נבוך ומתחרט על האריכו לשונו – סחנו על עניניו, כי אביו מספר לכל אדם שיעביר ממנו נחלתו. בוטא אומר, שיש לו שהות לחכות, משום שהזקן עודנו איתן. ושמא יבטל את הענין כולו.
– הידוע לו, כי ישו־הנוצרי ופאני חתמו על החוזה, והם שולטים כבר בחלקם?
– כן, והוא יודע גם זאת, שאביו החכיר לחתנו דלהום את החלק שמאס בו בוטא. לא נכחד ממנו גם כעסו של מר ביילהאך, שנשבע שלא ירשה עוד להפיל גורלות, בטרם יחתים את בעלי החלוקה על החוזה… כן, יודע הוא, כי הכל תם ונשלם.
– והוא לא הגיד מאומה?
– לא מאומה.
ליזה נשתתקה והלכה עוד שעה קלה כפופה, בתלשה את העשבים ובהבליטה רק את עיגול עכוזה; ואחרי כן הפכה את צוארה ומללה, פניה כלפי מטה:
– התדע, קאפוראל? הענין נגמר, ובידי ישאר ז’ול לשם סלוק החשבון.
ז’אן, המעודד תמיד את רוחה, נענע הפעם בסנטרו.
– בחיי! סבורני, כי כונת אל האמת.
והוא העיף מבט על ז’ול, אשר שכחהו. הפעוט הכרוך בחתוליו הוסיף לישון ופניו הזעירים והדוממים היו שטופים אורה. אכן תינוק זה היה המכשלה! אילמלא הוא, מדוע לא היה נושא לו עתה את ליזה לאשה, מכיון שפנויה היא? מחשבה זו עלתה עכשיו פתאום על לבו, בראותו אותה עוסקת בעבודה. אולי דבק באהבתה, והוא מבקר את הבית רק לשם העונג לראותה. ובכל זאת התפלא על הדבר, כי מעולם לא חשק בה, וגם לא השתעשע עמה כמו עם פרנסואזה. ובנשאו את עיניו, ראה את פרנסואזה, המוסיפה לעמוד בשמש זקופה וזועפת, עיניה לוהטות מהתרגשות והן כה מוזרות, שדעתו הנבוכה נתבדחה עליו.
לאזניו הגיע קול חצוצרה, קול תרועה משונה ומכריזה; וליזה הפסיקה את עבודתה וקראה:
ראה נא, הנה לאמבורדיו!… אכן אמרתי להזמין אצלו צניף.
מעבר השני של הגדר הופיע על הדרך אדם קטן וגוץ, התוקע בחצוצרה ועובר לפני עגלה גדולה וארוכה, הרתומה לסוס אפור. לאמבורדיו זה היה חנוני גדול מקלויש, שהרחיב מעט מעט את מסחרו, והוסיף על השמלות, שהיה מוכר לנשים, גם מעשי סריגה ורקמה, צרכי תפירה ונעלים, ואפילו כלי־מתכת. והיה מטלטל בעגלתו מכפר לכפר במרחק חמשה או ששה מילין סחורה רבה עד כדי למלאות בהן שוק כולו. האכרים הסכינו ברבות הימים לקנות אצלו הכל, מאלפס עד בגדי חתונה. העגלה נפתחה ונסגרה בדלת המתוקנת לשם כך. ולעין הקונים נגלו שורות שורות של מגורות, ממש תערוכה של אחד מבתי־המסחר הגדולים.
לאמברדיו קבל הזמנת הצניף, והוסיף:
– שמא רצונך לפי שעה במטפחות נאות?
הוא הוציא מתבת־קרטון מטפחות אדומות, מבהיקות ומצוירות חמרי־זהב, ופרש אותן נגד השמש.
– מה דעתך? שלשה פראנק המטפחת, הרי זה בחנם!… הכלל, מאה סוּ הזוג!
ליזה ופרנסואזה נטלו את המטפחות מעל לגדר האָגה, שחתולי ז’ול נתיבשו עליה, מששו בהן וחמדו אותן בלבבן. אולם בינתן אמרה להן אחרת: הרי אין להן צורך בהן, ולמה זה תוצאנה כסף לבטלה? וכאשר החזירו אותן לרוכל, גמר ז’אן פתאום בלבו להתחתן עם ליזה וכדי להחיש את הדבר, קרא:
– אל נא, קחנה, כי אני מגישה לך!… אכן תגרמי לי צער אם תסרבי לקבלה, רק מידידות נאמנה אני עושה זאת!
לפרנסואזה לא הגיד מאומה, וזו הוסיפה למסור לחנוני את מטפחתו. וכאשר הרגיש בדבר התעצב אל לבו, כי נדמה לו שפניה הכסיפו ושפתיה מביעות יגון רב.
– פתיה שכמותך! קחי גם את מטפחתך, כי רצוני בכך, ואל נא תתעקשי, כדרכך!
שתי האחריות הססו, סרבו וצחקו. ובינתים הושיט כבר לאמבורדיו את ידו ממעל לגדר, וקבל את מאה הסוּ והחנוני הלך לדרכו, הסוס הסיע אחריו את העגלה הארוכה ותרועת החצוצרה המרוסקת אפסה בפנת הדרך.
אז עלתה המחשבה על לב ז’אן לזרז את הענין והחליט לגלות את אהבתו לליזה. אולם בינתים נתרחש מאורע שלא נתנהו להפיק זממו. האורוה ננעלה, כנראה, נעילה רעועה, ופתאום הופיע החמור גדעון באמצע גן־הירק, והוא תולש במלוא פיו בערוגת הגזר. גדעון היה חמור גדול וחסון, עורו צהוב וצלב גדול ואפור רשום לו על גבו, והוא נתפרסם בכפר כבהמה לגלגנית ומלאת ערמה. הוא השכיל להרים בפיו את כף־המנעול ונכנס למטבח לבקש לחם; וכאשר הוכיחו לו את עוונותיו בפניו, נענע באזניו הארוכות כמבין דבר. כשראה שמרגישים בו, העמיד מיד פני תם; וכשאיימו עליו בקול צעקה וגרשוהו בתנועת יד, היה שולח את רגליו ובורח. אולם תחת לצאת אל החצר המשיך לרוץ דרך השדרות אל הגן פנימה. אז קמה בהלה, כולם יצאו לרדוף אחרי החמור; וכשנתפס סוף־סוף בידי פרנסואזה, נתקפל וצמצם את צוארו ואת רגליו, למען יכבד משקלו ויצֵרו צעדיו. ודבר לא הועיל, בעיטות רגל ודברי חלקות – כל אלה לא הזיזוהו ממקומו. לאחרונה בא ז’אן לעזרת פרנסואזה והתחיל דוחפו בזרועותיו; כי מכיון שהרגיש גדעון, שנשים נוהגות בו היה בז להן בכל לבו. לקול המולה זו הקיץ ז’ול והשמיע את בכיתו. ובינתים עברה השעה, וז’אן נאלץ להתסלק באותו יום ממחשבתו ולא הביע לליזה את הגות לבו.
עבר שבוע ימים וחרדה נפלה על ז’אן, ולא העיז עוד להשמיע את חפצו באזני ליזה. ענין זה אמנם נראה גם עתה מתאים לרוחו; אדרבה, כאשר הרבה לעיין בדבר, כן נוכח יותר בכל מעלותיו. הזווג לא היה עלול אלא להביא טובה גם לו וגם לה. אם ידיו היו ריקות מכל הון, הלא היתה ליזה מטופלת בתינוקה; שני הצדדים הם איפוא שוים ושקולים יחד. ולא היו לו מחשבה וחשבונות רעים. הוא דאג לאשרה של ליזה באותה מדה שדאג לגורלו. הנשואים הללו הרי מוציאים אותו מבורדריה ומצילים אותו מידי ז’אקלינה, ששב לעגוב עליה מתוך תאות תענוגות שפלה. הוא גמר איפוא את הדבר בדעתו בהחלט, וחכה רק לשעה הנכונה לגלות לפני ליזה את לבו. והוא היה מסדר ומכין מראש את האמרים אשר ישמיע באזניה, כדרכו של בחור אשר חברת נשים מחרידה אותו ואשר גם עבודתו בצבא לא רפאה אותו ממורך־רוחו.
באחד הימים, בארבע שעות אחרי הצהרים, התחמק סוף־סוף ז’אן מבורדריה, ובלבו החלטה גמורה להשמיע הפעם לליזה את דבריו. באותה שעה הוציאה פרנסואזה את פרותיה למרעה־הערב, ובחר ללכת בשעה זו לליזה, כדי להיות עמה לבדה. אולם בבואו אל הבית פגע שוב בעיכוב שלא צפה לו מראש: פרימה ישבה במטבח כשכנה טובה וגומלת־חסד, ועזרה לליזה לכבס את הלבנים המזוהמים, ששתי האחיות החליפו אותם אמש בנקיים. למן הבוקר רתחו מי־האפר מבושמים בשרשי־איריס בתוך דוד תלוי על־גבי מדורה בהירה של ענפי צפצפה. וליזה חשפה את זרועותיה והפשילה את שמלתה, והיתה שואבת בסיר חרס צהוב ממי־הכביסה ושופכתם על הלבנים הממלאים את הגגית; מלמטה היו מונחים הסגינים, על גבם המגבות, ועליהן שוב סדינים. עזרתה של פרימה לא היתה רבה, היא היתה מרבה בשיחה ומרימה פעם בחמשה רגעים את הדלי המתמלא מן המים הנגרים מן הגגית, למען שפכם שנית אל הדוד.
ז’אן חכה באורך־רוח, כמצפה לשעה שתקום ותלך לה. אולם פרימה לא זזה מכאן והיא שוטפת בדבוריה על בעלה המסכן והמשותק, שלא הניד עוד אלא בידו האחת. מצוקתם היתה רבה. הם לא היו עשירים מעולם; אולם בעוד האיש בריא בגופו היה חוכר חלקת אדמה ומעבדה. ועתה הוטל רק עליה לבדה כל עמל הטפול בארפניס היחידי אשר להם. והיא שברה את גופה בעבודה, אספה גללי־סוסים בדרכים, כדי לזבל את אדמתה, מאין לה בהמות משלה, טפחה בכל קלח וקלח של החסה, השעועית והאפונה והיתה משקה במים גם את שלושת עצי־השזיף ושני עצי־המשמש אשר לה. וחלקת קרקע קטנה זו היתה מרבה את הכנסותיה. בכל יום שבת היתה נושאת על גבה הכפוף אל השוק בקלויש משא שני סלים גדולים מלבד הירקות הגסים, ששכן אחד הוביל אחריה בעגלתו. אך לעתים רחוקות שבה משם ולא תביא בידה שנים או שלשה מטבעות בני מאה סוּ, וביחוד בעונת בשילת הפירות. אולם תמיד התאוננה האשה על חוסר זבל, כי לא הספיקו לה הגללים הנאספים בדרכים ופרש השפנים והתרנגולות המועטים, שהיתה מגדלת בחצרה. ובמצוקתה הגיעה לידי כך, שהיתה משתמשת בזבל בני־אדם. זבל זה, שגם הכפריים בוחלים בו. הכל ידעו את הדבר והיו רגילים ללגלג לה, והיו מכנים אותה בשם גברת “קאקא”, כנוי שהזיק לעסקיה בשוק. הבורגניות הפכו את פניהן מהגזר והכרוב הנהדרים שלה מתוך תעוב. ואף כי היתה נוחה ונעימה במזגה, מרר דבר זה את רוחה.
– אדרבה, הגד נא אתה, קאפוראל, כלום יש טעם לדבר?… וכי אין לנו רשות להשתמש בכל אשר יזמין האל הטוב לידינו? וגללי הבהמה, אגב, כלום נקיים הם מצואת בן־אדם?… אין זאת איפוא אלא הקנאה, שוטמים אותי אנשי רונש, משום שהירקות עולים אצלי יפה… שמעני קאפוראל, וכי זה מאוס עליך למשל?
ז’אן השיב כנבוך:
– פשיטא, שאין זה מעורר ביותר את תאבוני… אין הדבר מן המנהג, ואולי אין כאן באמת אלא משגה.
הדברים הגלויים הללו העציבו את רוח הזקנה. ואף כי לא היתה קנתרנית ונרגנית מטבעה, לא יכלה לכלוא עוד את מרירותה.
– שפיר, הם הקימו אותך כבר נגדי… הוי, אלמלי ידעת כמה רעים וחטאים הם, בני־אדם הללו, ואילו ידעת את הלעז אשר יוציאו גם עליך!
והיא שלחה את לשונה לספר את דברי הרכילות המתהלכים ברונש על ז’אן. מתחילה תעבוהו אנשי המקום בתור בעל־מלאכה, המנסר ומקציע את העץ תחת לעבוד את האדמה. ואחרי כן, כאשר אחז גם הוא במחרשה, וטפלו עליו אשמה, כי בא לאכול לחם זרים בארץ לא לו. כלום יודע אדם מהיכן זה בא? שמא עשה דבר פשע במקום מכורתו, ואינו מעיז לחזור לשם. ואז ארבו ליחסי עגביו עם הקונית, ואמרו שסופם להשקות באחד הערבים את הדוד הורדקין סמי־שינה ויבוזו את הונו.
– הוי, נבלים! – מלל ז’אן, ופניו החוירו מרוגז.
ליזה שאבה מלוא הסיר מי־כביסה רותחים מתוך הדוד, וצחקה לזכר הקונית, שם שהיתה נושאת אותו לפעמים אף היא על שפתיה, למען הרעם את ז’אן.
– וכיון שפתחתי, מוטב לסיים עד גמירא – המשיכה פרימה – דע לך איפוא, כי מטפלים עליך כל תועבה שבעולם, מן היום שהחילות לבקר בבית זה… בשבוע שעבר נתת מטפחות, למשל, לשתי האחיות במתנה, לא כך? וביום הראשון בשעת התפלה, ראו אותן חבושות מטפחות אלו לראשן… והאנשים אומרים – איזו נבלה – עם שתיהן יחד אתה שוכב!
ז’אן רתת, אולם קם תקיף בדעתו ואמר:
– שמעי נא, דודתי, הנני ואשיב דבר בפניך, כי אינני מתבייש… כן, רצוני לשאול את ליזה אם תאבה להנשא לי… השמעת, ליזה? אני מבקש לקחת אותך לאשה, ואם תסכימי לכך גדול יהיה אשרי.
אותה שעה הריקה ליזה את סירה לתוך הגגית. היא לא נחפזה לענות וגמרה להרטיב כראוי את הלבנים; ובעמדה ממולו, זרועותיה ערומות ורטובות מאדי המים, היתה פתאום לכבדת ראש והציצה ישר בתוך פניו.
– הדבר אמוּר איפוא בתום לב?
– בכל תום לבי.
היא לא הופתעה. הרי זה דבר טבעי מאוד. אולם היא לא השיבה לו הן ולאו. איזו מחשבה הציקה לה.
– אל נא תדחיני מפניך מחמת הקונית – הוסיף ז’אן – משום שקונית זו…
היא הפסיקה את דבריו בתנועת יד, כי ידוע ידעה שאין כל ערך לתעלולי עגביו בבורדריה.
– אגב, אין בידי לתת לך אלא את עורי בלבד, בעוד שאת הנך בעלת־בית ונחלאות.
שוב עשתה ליזה תנועת בטול, כאומרת לו, שגם היא סבורה כמותו, שהתינוק משוה מצב שניהם.
– אל נא, אין חשיבות לכל אלה – אמרה לאחרונה – אולם הנה יש עדיין בוטא…
– הרי מאס בך.
– אמנם כן, והידידות הופרה בינינו, כי התנהג שלא כשורה כלל… ואף־על־פי־כן יש לשאול את פי בוטא.
ז’אן הרהר שעה ארוכה. ולאחרונה הביע את דעתו:
– מילא, עשי כרצונך… אמנם הדבר נכון, הלא ישנו הילד.
פרימה הריקה אף היא בכובד־ראש דלי מי־כביסה לתוך הדוד, וחשבה שכדאי לתמוך בהשתדלותו של ז’אן. הרי בחור זה ראוי לתמיכתה, אינו עקשן וגס כבוטא. באותה שעה נשמע בחוץ קול פרנסואזה השבה עם שתי פרותיה.
– שמעי נא, ליזה – קראה הריבה – צאי וראי את אשר קרה לשלישה… היא נחבלה ברגלה.
כולם יצאו החוצה, ולמראה הפרה הצולעת על רגלה השמאלת, הפצועה והשוטפת דם, עלתה חמת ליזה. כעסה פרץ עכשיו על אחותה, כאילו היתה עוד בקטנותה, שהיתה רגילה להכותה בהתפסה בעבירה.
– שוב מָעלת בשמירתך, מה?… ודאי נרדמת בתוך העשב, כמו בפעם ההיא.
–לא מניה ולא מקצתיה… לא ידעתי מה עלתה לה לזו. קשרתיה אל היתד, וודאי נסתבכה זרועה בחבל.
– דומי, שקרנית!… סוף־סוף תמיתי באחד הימים את פרתי!
בעיניה השחורות של פרנסואזה הוצתה אש. פניה החוירו עד למאוד, ותמלמל בכעס:
– פרתך, פרתך… אכן יכולת להגיד פרתנו.
– כיצד פרתנו? פרה ישנה לילדה שכמותך!
– אמנם כן, החצי מכל אשר פה לי הוא, ורשאית אני לקחת ולכלות בידים מחצית זו, אם רצוני בכך!
ושתי האחיות התיצבו אז פנים אל פנים, והציצו זו בזו כמאיימות וכעוינות אשה את רעותה. זאת היתה המריבה הקשה הראשונה שנפלה ביניהן על עסקי שלי ושלך. ליזה התרגזה על עזותה של הצעירה, וזו האחרונה התמרמרה על העָול שעשו לה. לבסוף ויתרה ליזה הבכירה, ושבה אל המטבח ועל לחי הילדה לא הכתה הפעם. ופרנסואזה הכניסה את הפרות אל הרפת, וכאשר נגשה אל השִׁדה לפרוס לה פת לחם לא דברו שתי האחיות דבר.
בינתים נחה דעתה של ליזה, והצטערה עתה למראה אחותה הקופאת בהרהוריה. היא פתחה עמה בשיחה, ואמרה לפייסה בספרה לה את החדשה.
– היודעת את? ז’אן רוצה לקחתני לאשה, הוא הציע זאת היום לפני.
פרנסואזה אכלה את לחמה כשהיא עומדת על־יד החלון, והיא שמעה את הדבר בקור־רוח גמור ולא נענתה לאחותה.
– מה אכפת לי זאת?
– הדבר נוגע לך, מפני שהוא עתיד להיות גיסך, ורצוני לדעת אם מצא חן בעיניך.
היא הניעה בכתפיה.
– חן זה על שום מה? הרי כמוהו כבוטא, מכיון שלא אני אשר אשכב עמהם!… אולם אם רצונכם לדעת, אין הדבר כשורה.
והיא יצאה לכלות את פתה בחצר.
ז’אן צחק מתוך מבוכה, כאילו שמעו אזניו פטפוט נועז של תינוק; ופרימה אמרה, כי לפנים היו דשים בשר ילדה פרוצה שכמותה עד זוב דם. ליזה החרישה שעה קלה ושמה שוב את כל ענינה בכביסה, ולבסוף השמיעה את החלטתה:
– ובכן, קאפוראל, בזה אנו עומדים… אינני דוחה ואינני מקבלת את הצעתך… הנה קרבו ימי קציר־החציר, אראה את פני קרובינו ואתיעץ עמם ואדע את דרכי, ואז נחליט דבר… מסכים אתה?
– כן דברת.
הוא הושיט לה את ידו ולחץ את יד ליזה בכפו. ומגופה הספוג ריח לבנים חמים עלה ריח בעלת־בית חרוצה, ריח מי־אפר מבוסמים בשרשי איריס.
### ד
אתמול הוציא ז’אן את המקצרה לַאֲפָר בורדריה בן ארפניסים אחדים, הסמוך למשק והמשתרע על שפת האיגר. כל יום אתמול עד הערב נשמע קול הנקישה הקצובה של הסכינים, והבוקר כלה את מעשהו, ושורות העמרים האחרונים נפלו מאחרי אופני המכונה וקניהם רכים, ירוקים וענוגים. המשק לא רכש עוד מכונת מגב, ז’אן לקח אתו שתי מגבבות. את פאלמירה, העמלה עד כדי יציאת הנפש, ואת פרנסואזה שיצאה לעבודה רק לשם שעשועים בלבד. שתיהן באו בחמש שעות בבוקר ופזרו, מפני טללי הלילה, במלגזיהן הארוכים את צבורי החציר היבש למחצה שנערמו אמש. השמש עלה על־פני שמים לוהטים וזכים, שרוח קל וקריר נשב מהם. מזג־אויר טוב היה לאספת החציר.
בשוב ז’אן ומגבבותיו אל האחו אחרי סעודת־הצהרים, היה כבר חציר הארפניס הקצור גמור ומוכן. הוא נגע בו בידו, ומצאו יבש ומתפורר.
– שמענה – אמר הבחור למגבבות – נהפוך את הקציר עוד פעם הערב נתחיל בהקמת הערמות.
פרנסואזה היתה לבושה שמלת־בד אפורה וחבשה לראשה מטפחת כחולה, שקצה האחד נתלה על ערפה ושתי כנפיה הנופפו על לחייה והגינו עליה מפני השמש. מלגזה היה אוסף את החציר ומפזרו לרוח היום כאבק צהוב. גבעולי העשב עפו באויר והפיצו מסביב ריח חריף, ריח של חציר קצור ושל פרחי בר כמושים. היה חם לה מאוד, והיא התהלכה בתוך אבק עשבים אלה שהיו מעפרים מסביבה ודעתה היתה טובה עליה.
– הוי, פעוטתי! – אמרה פאלמירה בקולה הספוג יגון – משמע, כי עדיין צעירה את… מחר תחושי כאב בזרועותיך.
הן לא היו כאן לבדן. כל בני רונש קצרו והיו מגבבים באפרים. דלהום יצא אל האחו עוד בטרם האיר היום, כי החציר הספוג טל נקצר על נקלה כמו שנחתך לחם רך, והוא הולך ומתקשה כשהשמש מכה עליו; וקולו של חציר זה, השורק תחת החרמש המתנדנד בין זרועותיו המגולות יהלך לפניו, בקרבת מקום היו שתי חלקות האפר אשר למאקרון ולנגיין והן הגובלות באפרי המשק. בראשה הלכה ברתה, שלבשה שמלת־משבצות כדרך הגבירות וחבשה לראשה מגבעת־תבן; והנה עד מהרה עיפה ונשענה על חרמשה בצל אחת הערבות. בחלקה השניה ישב ויקטור, הקוצר אך קציר אביו, וחשל את חרמשו על הסדן אשר בין ברכיו. וזה כחמשה דקים נשמע בתוך הדומיה הרבה והמלאה רעד־סתר סביב, רק הולם אחד, קול המכות הקטנות מהמהירות של הפטיש הנופל על הברזל.
פרנסואזה הגיעה עד ברתה.
– מה, כבר נלאית?
– במקצת, אני חשה מעין… חוסר הרגל!
והן שחו יחד על שושנה, אחותו של ויקטור, שלנגיין מסרה לבית מלאכת תפירה בשאטודון, והיא ברחה מקצה ששה חדשים לשארטר, לראות חיים שם. אומרים עליה כי נמלטה עם לבלר אחד של הנוטריון, וכל בנות רונש היו מתלחשות על אודותיה ומהרהרות בפרטי עגביה. לראות חיים – הוה אומר משתאות של שרף ענבי־השועל ומי סלטר, כשהמוני גברים מתרפקים עליך זה אחר זה בתוך המדור הפנימי של בית־הקהוה.
–אמנם כן, יקירתי… הוי, היא נהנית מחיים אלה!
פרנסואזה הצעירה ממנה, הרחיבה את עיניה המשתוממות.
– גם אלה לך שעשועים! – אמרה לאחרונה – ואם לא תשוב עוד שושנה הביתה, הרי ישארו הלנגיינים בודדים, מאחר שעל ויקטור, לפי גורלו, לצאת לצבא.
ברתה, שירשה את איבת אביה ללנגיין, הניעה בכתפיה: אכן מרבה זה לדאוג לבתו! הוא מצטער רק על דבר אחד, שלא זנתה הילדה בביתו, למען הרבות את הלקוחות בחנות־הטבק שלו. וכי לא נכבשה שושנה, עוד לפני נסעה לשאטודון, בידיד דודה זקן בן ארבעים, כשהיו מעשבים יחד יום אחד בערוגת הגזר? וברתה השפילה את קולה ולחשה לה פרטי המאורע, פרנסואזה התפתלה מצחוק עד כדי להחנק, משונה מאוד נראה לה הדבר.
– הוי, וי, וי, כמה טפשים הם עושי תעתועים אלה!
היא שבה לעבודתה, התרחקה והניפה את החציר במלגזה, כשהיא מנערת אותו נגד השמש. שוב נשמעה אותה נקישה עקשנית של הפטיש המכה על הברזל. וכעבור רגעים אחדים, כששבה שנית לאורך השדה, נגשה לבחור אחד, היושב ומתקין חרמשו ונכנסה עמו בשיחה.
– אתה עומד איפוא לצאת לצבא?
– כן, באוקטובר… אַה, עדיין יש שהות, אין זה תכוף.
היא כלאה את תשוקתה לחקרו על אודות אחותו, ואף־על־פי־כן סחה בה שלא לטובתה.
– האמנם נכונה השמועה, ששושנה היא בשארטר?
הוא ענה אדישות כי כן הוא… אם זה לרצון לה.
ובראותו את לקיי, מורה בית־הספר, מבצבץ ובא לתומו, הוסיף:
– ראי נא! הנה לך ברנש העולה לבתו של מאקרון… מה אמרתי? הנה עמד זה ותחב את חטמו לתוך שערותיה… הוי, טפש נבזה, תוכל להריח כאַות נפשך, ולא תזכה רק בריח בלבד!
פרנסואזה נתנה שוב את קולה בצחוק, ויקטור התנפל עתה על ברתה תוך שנאתו למשפחה זו. אמנם מך ערכו של המורה, קפדן הוא, סוטר את הילדים ומלא־מזמות ואיש לא ידע את מחשבותיו; ובן־אדם כמוהו מסוגל לרבוץ ככלב לרגלי הנערה הזאת, מכיון שכונתו לרשת הון אביה. אולם ברתה אף היא אינה צנועה קאתולית, אף כי גבה לבה כגברת מחונכת בעיר. לשוא תלבש שמלות משובצות וחזיות של קטיפה ותרַפד את אחוריה במטליות, כי לא גדל ערך גופה. בקיאה היא ביותר בהלכות עגבים, כי חניכות הפנסיון אשר בקלויש ממהרות ללמוד תורה זו מן הבחורות הנשארות בבית לשמור על הפרות. אגב אין כל רע אם תתעבר לו, כי זה נוח לה מאשר תעכור בידיה עצמה את שארה!
– כיצד? – שאלה פרנסואזה, שלא הבינה את דבריו.
הוא הניע בידו, והיא היתה לכבדת ראש ואמרה מבלי בוש:
– בשביל כך איפוא מרבה ברתה להשמיע דברי־נבלה ולהתרפק על הגברים!
ויקטור שב להכות על הברזל, ומתוך השאון לגלג, בהקישו בפטישו בין דבור לדבור.
– הידעת, אגב, הרי "אין אלה לה… "
– מה?
– בחיי!… אין “אין אלה לה” הוא הכנוי שֶכִּנו הבחורים לברתה, משום שלא צמחו לה…
– מה?
– שערות… המקום חלק אצלה כמו אצל ילדה, חלק ככף היד!
– חדל לך, שקרן!
– הרי פי המדבר אליך.
– כלום ראית זאת בעיניך?
– לא אני ראיתי זאת, כי אם אחרים.
– מי הם האחרים?
– מילא, בחורים שקיימו את הדבר בשבועה לבחורים אחרים ממכרי.
–והיכן ראו זאת? כיצד?
– שאלות שאלת! כבני־אדם הנותנים את דעתם לראות דבר, והם מציצים מן החרכים. כלום יודע אני איך?… אם לא נתיחדו עמה, הרי יש שעה ומקום שבני־אדם חושפים שם את מערומיהם, לא כך?
– אכן כן הוא, בודאי ארבו לה.
– הכלל, אחת היא! משמע, כי המקום חלק כמקומה של חיה, מכוער וחשוף כולו! כמו אפרוחי האנקורים אלה הנתעבים וחסרי הנוצות הרגילים לפתוח את מַקורם בתוך קנם. הוי, מראה נתעב, פפוי!
פרנסואזה נזדעזעה מתוך בדיחות־דעת. כה מגוחכת נראתה לה דמות האנקור בלי נוצות. ורוחה לא נרגע עוד ולא שבה לעבודתה, עד שלא ראתה את אחותה ליזה באה בדרך ויורדת אל האפר. ליזה נגשה לז’אן והודיעה לו, כי הולכת היא לדודה פואן בדבר בוטא. זה שלשה ימים הסכימו יחד לברר את מצב הדברים, והיא הבטיחה לשוב ולהודיעהו תוצאותיהם. ליזה הלכה לדרכה, וויקטור הוסיף להקיש בפטישו, בעוד שפרנסואזה, פאלמירה ושאר הנשים המגבבות המשיכו לפזר את העשבים תחת השמים הרחבים והבהירים והמסמאים את העינים. לקיי, האדיב מאד, נתן שעורו לברתה בהלכות גבוב; הוא דקר את העשב במלגזו, הרימו והשפילו בתנועות מתוחות כחַיָל העושה תרגיליו. הקוצרים העובדים במרחקי השדות הוסיפו להתהלך מתוך אותה התנועה הריתמית והמדודה, כשגופם מתנודד וחרמשם הולך ושב בלי הרף. דלהום עמד רגע מלכת, והתיצב זקוף ומגודל בין שאר הקוצרים. הוא הוציא את האבן השחורה מתוך קרן־הפרה המלאה מים, התלויה לו בחגורתו, והשחיז בה את חרמשו בתנועה ארוכה ומהירה. ואחרי כן שב וכפף שדרתו ונשמע קול הברזל המחודד קוצר את חציר האפר בשריקה חדה מבראשונה.
ליזה הגיעה עד בית הפואנים. מתחילה נדמה לה כי אין איש בבית. שושנה מכרה את שתי פרותיה, והזקן מכר אף הוא זה לא מכבר את סוסו. ובתוך הבנינים והחצר הריקים לא נשמע עוד רחש בהמה וכל תנועת עבודה. וכאשר נפתחה הדלת, נכנסה ליזה לתוך חדר דומם ואפל ומצאה את האב פואן עומד זקוף ומסיים פרוסת פת בגבינה, בעוד שאשתו יושבת בטלה ממולו ומתבוננת בו.
– שלום וברכה, דודתי… הסתדרתם כרצונכם?
– כן – ענתה הזקנה ופניה אורו, כי שמחה על בקור זה – כשהיינו עתה לבורגנים, אין לנו עוד אלא לבלות את ימינו בנעימים, מבוקר עד ערב.
ליזה פנתה בחיבה לדודה.
– והתאבון מתגבר, כאשר עיני רואות?
– אי – השיב הלה – לא לרעבוני אני אוכל… אולם לעיסת פרוסה גם זה ענין, ובינתים חולף היום.
מראהו היה כה עגום, ששושנה שבה והכריזה על אושר בַטָלתם. בחייה, אכן ראויים הם לכך וכבר הגיעה שעתם, שאחרים יעמלו בשבילם והם ישבו ויאכלו את פרי הונם. הוי, מה טוב לאחר קום, לחבק ידים, לשחוק לחום ולקור ולהפטר מכל דאגה! כל רוחם ואורַח חייהם נשתנו עתה, ויושבים הם ממש ישיבה של גן־עדן. ואף הזקן נתעורר לדבריה, התרגש כמוה והפריז בשבח אשרו. אולם מבעד לשמחה מעושה זו, מתוך הדברים הנרגשים שהשמיעו, בצבץ שעמום עמוק, עִנוי הבטלה המציק לשני הזקנים, מיום שזרועותיהם שבתו פתאום מעבודה ונתקלקלו במנוחתם, כמכונות נושנות המתגוללות בחצר בין שברי ברזל.
לאחרונה מצאה ליזה עוז בלבה לדבר על מטרת בקורה.
– שמעתי, דודי, כי לפני ימים מספר פגשת את בוטא…
– בוטא הוא ראש־כלב! – התרגז פואן, ולא נתן לה לכלות את דבריה – לולא התעקש כחמור צהוב, כלום קרה לי אותו דבר עם פאני?
הוא רמז על התרעומת הראשונה שנפלה בינו ובין בניו, מאורע, שאמר להסתירו, אלא שמרירותו התמלטה מפיו. במסרו את חלק בוטא לדלהום, נתכון להחכירו לו בשמונים פראנק ההקטאר, בעוד שדלהום אמר להעלות לו רק דמי קצבה כפולה, מאתים פראנק בעד אדמתו ומאתים בעד החלק השני. חשבון זה היה צודק, והזקן התמרמר על העול שבידו.
– איזה דבר? – שאלה ליזה – כלום הדלהומים אינם משלמים את המגיע מהם?
– אמנם כן – ענתה שושנה – מקץ כל שלשה חדשים, כשתצלצל שעת הצהרים, הכסף, מוכן ומזומן כאן על השולחן… אולם יש דרכי תשלומים שונים, לא כך? והאב, הרָגיש מטבעו, דורש לפחות דרך נימוס… פאני נוהגת לבוא אלינו, כאדם ההולך לפקיד ההוצאה־לפועל, ומעמידה פנים כאילו עשקוה.
– כן – הוסיף הזקן – משלמים הם, ותו לא. אולם, לדעתי, אין זה מספיק. דרושה להם גם תשומת־לב מצדם… כלום יוצאים הם ידי חובתם בכספם? היינו איפוא לנוֹשִים, ודי. ואין אנו רשאים גם להתאונן. אלמלי שלמו, אגב, כולם!
קול דבריו נחבא, ושלטה דומית מבוכה מסביב. רמז זה המכוון כנגד ישו־הנוצרי, שלא פרע להם אף פרוטה אחת, בתתו יין את דמי חלקו, הממושכן חלקה אחר חלקה – העציב את רוח האם הנוטה תמיד חסד לאותו בריון, בחיר לבה. היא חששה פן יתגלה גם הפצע הזה, והזדרזה להוסיף:
– אל נא תצטער על הבלים כאלה!… הואיל ואנו מאושרים, למה ירע לבבך על השאר? הרי יש לנו די מחיתנו, ורב לך.
מעולם לא העיזה עוד אשתו לדבר כך כנגדו. והוא הציץ בה בעין זועמת.
– קץ לדברי להג, זקנה!… רצוני אמנם להיות מאושר, אך אל נא תהיי עלי למעמסה!
קומתה הקטינה שוב, נתבטלה והתקפלה על כסאה, בעוד שהזקן גמר לאכול את פתו, הפך והפך בלעיסה אחרונה כדי להאריך זמנה. החדר העצוב שב ושקע בתנומתו.
– ובכן – המשיכה אז ליזה את שיח ענינה – רצוני לדעת מה הן מחשבותיו של בוטא עלי ועל ילדו… אני לא הלאיתי אותו עד כה בשאלותי, אולם הגיעה השעה להחליט דבר.
שני הזקנים נשתתקו ולא הוציאו עוד הגה מפיהם. אז פנתה ליזה ישר אל פואן:
– מכיון שראית אותו, ודאי סח בי… ומה הגיד למשל?
– לא מאומה, הוא לא השמיע אף מלה אחת בענין זה… ואין להגיד בזה כלום, באמונתי! גם הכומר מציק לי עד מות, לסדר את הענין, כאילו יש דרך פתרון לשאלה, כל זמן שבחור מסתלק מחלקו.
ליזה שקעה בהרהורי ספקות ושקלה בדעתה.
– סובר אתה, כי סופו לקבל את חלקו?
– אין זה עוד מן הנמנעות.
– ודעתך, שישאני אז?
– יש תקוה.
– עצתך היא איפוא לחכות?
– כמובן, הכל לפי כוחך, כל אדם בוחר לו דרך לפי הרגשתו,
היא החרישה, כי לא רצתה לדבר על הצעת ז’אן ולא ידעה איך להוציא מפי הזקן תשובה מוחלטת. ואז נסתה מַאמץ אחרון.
– תבינה לרוחי, הרי כבר חליתי ונדכאתי מבלי דעת את הדרך שאוחַז בה. יאמר נא הן או לאו… שמא תלך אתה, דודי, ותשאל מענה מפי בוטא, בבקשה ממך!
פואן הניע בכתפיו.
– ראשית, לא אשוב לקחת דברים עם ראש־כלב זה… ושנית, כמה חסרת־לב את, בתי! למה תאיצי באותו קשה־עורף להגיד לאו, כדי שיעמוד אחרי כן בדבורו עד עולם? הרי מוטב שתניחי את הברירה בידו להגיד דברים באחד הימים הן, אם יהיה רצונו בכך!
– נכון אמרת – תמכה בו שושנה, ששבה והיתה לְצֵל בעלה.
וליזה לא יכלה להוציא מפיהם דבר ברור מזה. היא עזבה אותם, וסגרה אחרי את דלת החדר, שחזר ושקע בקפאונו; ושוב נראה הבית כריק מאין יושב.
על אפרי שפת האיגר התחילו ז’אן ושתי המגבבות להקים את הערמה הראשונה. פרנסואזה עלתה על ראשו וסדרה מסביב לה את חבילות החשש, שהמציאו לה ז’אן ופאלמירה בקלשוניהם. הערמה הלכה וגדלה, והיא הוסיפה לשים את החציר תחת רגליה, בתוך המשקע שעמדה בו, בעוד שהדפנים שהקיפוה הגיע עד לברכיה. הערמה התרוממה והגיעה לשני מטר גובה, עד שפאלמירה וז’אן נאלצו להושיט לפרנסואזה מלוא מלגזיהם שחת. והעבודה נעשתה תוך שחוק פרוע, הרגשת הגיל באויר החפשי ומתוך דברי הבאי, שהשמיעו אחד לרעהו, כשכורים מבשמי החציר. ביחוד צהלה פרנסואזה, שמטפחתה נשמטה מערפה וגלתה את ראשה נגד השמש. שערותיה המדובללות בחציר התפזרו, ותתהולל מרוב אושר על צבורי החציר המתנועעים תחת רגליה ושקעה בהם עד שוקיה. זרועותיה הערומות אחזו בשחת בכוח, וכל חבילת חשש שנזרקה מלמטה כסתה אותה במטר גזרי גבעולים, עד שנעלמה בתוכם והעמידה פנים כטובעת בשטף העשבים.
– וי וי, זה דוקר את בשרי!
– איפה?
– תחת שמלתי, למעלה.
– הרי זה עכביש. הדקי את רגליך ותפשיהו!
והצחוק גדל מבראשונה לשֵמַע דברי בדיחה אלו.
דלהום, העובד במרחק מה מכאן, נחרד לקול הרעש, הסב ראשו לרגל קל להתחקות על סבתו, אולם את עבודת הקצירה לא הפסיק והמשיך להוליך ולהביא את חרמשו. הוי, הילדה! אכן יפה היא עבודה הנעשית מתוך צחוק, וכך משחיתים כיום את דרך הבחורות, ואינן עובדות עוד, אלא לשם צחוק ושעשועים. והוא המשיך את קצירו, במגרו ארצה את העמיר בתנופות מזורזות כוסח ומשאיר אחריו נתיב קֵרֵח. השמש ירדה בקצות האופק, והקוצרים הלכו והרחיבו עוד את מער האחו. ויקטור חדל להקיש ולחדד חרמשו, אבל בעבודתו לא נזדרז; וכאשר עברה “גפת” עם אוזיה, נתחמק בחשאי ורץ אחריה לתוך מסתרי שורת הערבות הענֵפות הגדלות על שפת הנהר.
–יפה! – קרא ז’אן – הבחור רץ שמה לחדד, כי המשחיזה מחכה לו שם.
פרנסואזה פרצה שוב בצחוק:
– זקן הוא ביותר לה.
– זקן ביותר, וחדד יחדדו יחד!
ובשריקת שפתיו חִקה את משק האבן האוכלת בחודו של להב, עד שגם פאלמירה עצמה אחזה בבטנה כאילו תקפה חלי־מעים:
– מה היה היום לז’אן? כמה ליצן הוא זה!
המלגזים הגביהו לזרוק את החציר, והערמה הלכה והתרוממה. עתה התלוצצו המגבבות על לקיי וברתה, שישבו סוף־סוף לנוח על החשש. אפשר, כי “אין אלה לה” הניחה לו לדגדג בה בקש; אך גם אם ירדה המורה את עיסתו לתנור, לא לו תהיה החמיטה שתאָפה.
– הוי, כמה מנוול הוא אדם זה! – דובבה פאלמירה, שלא ידעה לצחק במלוא פיה.
ואז התחיל ז’אן מתגרה בה.
– היתכן, כי הגעת לשלשים ושתים שנה, מבלי ראות את עלה התאנה מצדו השני?
– אנכי, מעולם!
– היאך! אף גבר אחד לא הסירו מעליך? לא היו לך כל עוגבים?
– לא ולא.
היא היתה אשה הגונה עד מאוד, וחִורים היו פניה המארכים מעוני, פנים אלה שקהו וכמשו כבר מרוב עבודה, ועיני כלבה נאמנה ומסורה הציצו מהם. אולי חלף בדמיונה זכר חייה הדוויים; חיים חסרי ידידות ואהבה, חייה של בהמת־משא, שאינם פוסקים לזרזה כל היום במכות השוט, עד ששינה חוטפת אותה בערב בתוך האורוה; היא עמדה זקופה, ידיה נשענות על מלגזה ומבטיה משוטטים במרחבי שדה זה, שלא הסתכלה בו מעולם.
שררה דומיה קצרה. פרנסואזה עמדה קפואה ברום הערמה והקשיבה לדברי ז’אן, השואף אויר בחזקה וממשיך ללגלג, וכאילו היה מפקפק להשמיע את הדבר העולה על שפתיו. ולאחרונה העיז ופלט מפיו.
– לא נכונה איפוא השמועה, כי את שוכבת עם אחיך?
פני פאלמירה המכסיפים נתכסו תולע, כי דמיה הציפום, וכאילו החזירו להם את אודם נעוריה. היא מלמלה כמופתעה ונרגזה, ולא מצאה מלים להכחיש את הדבר.
– הוי, אנשי כזבים ורשע!… היאָמן?…
פרנסואזה וז’אן התרגשו והתבדחו שוב, דברו בבת אחד, האיצו בה להודות והציקוה בדברים. אכן כן הוא, באורוה הרוסה זו, שהיא ואחיה דרים בה יחד, אי־אפשר להם כמעט להניע יד או רגל ולא יפלו זה על גבי זו. הרי מזרניהם השטוחים על הקרקע נוגעים זה בזה, ובודאי תעו בלילות.
– נכון הדבר, הודי איפוא… אגב, ידוע הוא לכל אדם.
פאלמירה, העומדת זקופה, נתבלבלה, התריסה15 מכאב ומלמלה:
– ואם נכון הדבר, מה אכפת לכם?… אכן לא רבו תענוגיו של מחמדי המסכן. הן אחותו אני, ורשאית גם אני להיות לו גם לאשה, הואיל שכל הבחורות בחלו בו.
שתי דמעות זלכו על לחייה אחרי הודאה זו. הנה עד היכן הגיעה אהבת האם שלה לבעל־המום, הרי היא שהרויחה עבורו את לחמו, והיא מסרה לו בערבים את הדבר אשר נשים אחרות מנעוהו ממנו; עונג שלא עלה להם במאומה; ובמעמקי הכרתם המעורפלה של יצורים אלה ילידי השדה, נדחי החיים אשר האהבה מאסה בהם, לא היו יכולים אפילו לברר לעצמם איך קרה הדבר; זו היתה התקרבות אינסטינקטיבית בלי כונה מראש. הוא המעונה מתאותו והיא הסבלנית והוַתרנית, נמשכו איש אל רעהו להתחמם אחד על יד השני בתוך החורבה הפרוצה, שהקור אכלם שם.
– אכן צדקה, מה אכפת לנו? – אמר ז’אן לאחרונה מתוך טוב לבו, כי רחם על עלובה זו – הדבר נוגע לה, בזה אינה עושה עול לאיש.
בינתים הלך לבם אחרי ענין אחר. ישו־הנוצרי ירד מן ה“ארמון”, המרתף לשעבר שדר בו, אל בין השיחים במעלה הגבעה; וומרומי הדרך קרא ל“גפת” בכל מלוא קולו, בקללו את בתו הסוררה שנעלמה זה שעתים, ולא הכינה לו את תבשיל הערב.
– בתך היא בין הערמות – ענה לו ז’אן – ומסתכלת שם בלבנה יחד עם ויקטור.
ישו־הנוצרי קפץ שני אגרופיו והרימם כלפי מעלה.
– לכל הרוחות, מופקרת זו המחללת את כבודי!… אלכה נא ואביא את שוטי.
והוא שב ועלה בדרך מתוך ריצה. זה היה שוט עגלונים גדול, שהיה תלוי מאחורי דלתו, מצד שמאל ושהיה משתמש בו בשעת הצורך.
אולם “גפת” שמעה, כנראה את דבריו. מסבכם של עלי הערבות עלתה אִושה ממושכה, מעין קול ניסה; וכעבור שני רגעים יצא משם ויקטור בצעדים מרושלים. הוא בחן את חרמשו, ושב סוף־סוף לעבודתו. כאשר שאלהו ז’אן מרחוק אם נפגע מחלי־מעים השיב:
– הוא הדבר!
הערמה הגיעה לידי גמר, וגבהה עד ארבעה מטר, איתנה ומעוגלה בצורת כַוֶרת. פאלמירה זרקה אליה בזרועותיה הארוכות והכחושות את חבילות החשש האחרונות, ופרנסואזה עמדה זקופה על ראש הפסגה, וקומתה נראתה גדולה ביותר תחת השמים החורים, בתוך אורה המזהיב של השמש השוקעת. נשימתה כבדה ביותר, כל בשרה רטט מרוב מאמצים והיה רווי זיעה, שערותיה דבקו לעורה, חזיתה נפרמה על חזה הקטן והמתוח, ושמלתה, שקרסיה נתלשו, נשמטה מעל ירכותיה.
– וי וי, כמה זה גבוה!… ראשי עלי סחרחר.
והיא צחקה, מהססת ואינה מעיזה לרדת, ואת הרגל שפשטה מהרה לאספה.
– לא, זה גבוה ביותר, לכה נא והבא סולם.
– אי, בהמה! קרא ז’אן – שבי ותצנחי למטה.
– לא, לא, מפחדת אני, איני יכולה!
אז נשמעו קריאות, נזיפות והלצות גסות, אל נא תתגלגלי על הבטן, פן תצבה כרסך! השמטי על אחורך! וז’אן, העומד מלמטה, התרגש, בנשאו את עיניו לבחורה זו עם רגליה החשופות, והתרגז לראותה במרומי הערמה מחוץ לכוח תפיסתו, ונתעוררה בקרבו פתאום תאות הגבר לתפסה ולהחזיק בה.
– הריני אומר לך, שלא תרסקי אבריך!… התגלגלי ותפלי לתוך זרועותי.
– לא לא!
אז התיצב הבחור פני הערמה, פרש את זרועותיו והבליט כנגדה את חזהו למען תפול עליו. וסוף־סוף הרהיבה פרנסואזה עוז, עצמה את עיניה ונתגלגלה מעל שפועי הערמה החלקלקלים במהירות רבה ושתי ירכותיה ננעצו בצלעותיו של ז’אן והוא נפל ארצה. היא התפלשה בתוך החציר ושמלותיה מופשלות, הצחוק החניקה והתפלאה שלא ניזוקה. וכאשר הרגיש ז’אן בריבה זו, הלוהטת ומזיעה מול פניו, לפת אותה. ריח בשרה החריף והבושם העז של החשש, הנִשא מרחבי האויר הממו אותו בשכרון רב, כל שריריו נמתחו פתאום מתוך תשוקה עזה. היתה זו איפוא תאוה כמוסה ולא ידועה לו לפרנסואזה שפרצה עכשיו, אהבת לב ובשר נושנה, שגדלה מתוך שעשועיהם וצחוקם הפרוע והבשילה והיתה לתאוה ממש, להטיחה כאן בתוך החצר.
– הוי, ז’אן, הרף ממני! הרי אתה שובר את עצמותי!
היא הוסיפה לצחוק, בחשבה כי אך שחוק הוא. ועיני ז’אן פגעו בעיניה העגולות של פאלמירה, והוא נבהל וגם רותת ונבוך, כשכור שנתפכח פתאום למראה בור פתוח לרגליו. מה היה לו? לא בליזה חשק איפוא תמיד, אלא בילדה זו! מעולם לא דפק גם לבו ולא נמשך אל בשר ליזה החשוף והדבק בבשרו, בעוד שכל דמו פרץ לשים מחנק לצוארו, באמרו לחבק את פרנסואזה. עכשיו הבין, מדוע מצא עונג רב כל כך לבקר בבית שתי האחיות ולשרתן. אולם הילדה כה רכה בשנים היא! ולבו כאב ובוש על הדבר.
אותה שעה חזרה ליזה מבית הפואנים. בלכתה בדרך שקלה את הענין בדעתה, ומצאה כי היתה מבכרת את בוטא על פני ז’אן, כי הוא סוף־סוף אבי ילדה. אכן צדקו הזקנים, למה תדחק את הקץ? ביום שבוטא ידחנה מפניו בהחלט, יבוא ז’אן ויקחנה.
היא נגשה אל ז’אן, ופלטה:
– אין תשובה ברורה, הדוד אינו יודע כלום… יש להמתין.
ז’אן, נבעת ורועד עוד, הביט אליה רגע בבלי הבין לדבריה. ומיד נזכר: כן, השדוך, התינוק, הסכמת בוטא, כל הענין הזה שחשבהו עוד לפני שעתים לרצוי לו וגם לה. והוא מהר לענות:
– אמנם כן, נמתין, מוטב שנמתין.
הלילה רד, וכוכב סגול הזהיר כבר בעמקי השמים. מתוך הדמדומים המתגברים אי־אפשר היה להבחין עוד דבר מלבד העיגולים המטושטשים של הערמות הראשונות, המתנשאות על־פני השטח הקֵרֵח של שדות החציר. נתגברו הריחות הלוהטים שבקעו ועלו בתוך האויר השקט מהאדמה החמה. והקולות נשתרבבו והיו לצלילי זמרה; אלה היו קולות גברים ונשים, צחוק גווע, געית בהמה, נקישת כלי־מלאכה. הקוצרים האחרונים המשיכו עוד בעבודתם בפנת האפר, והוסיפו להתהלך מבלי הרף; ונשמע קול השריקה הרחבה והקצובה של חרמשיהם הנעלמים בחשכה.
### ה
עברו עוד שנתים על חיי הכפר מלאי עבודה וחד־גונים; ורוגש הוסיף להתקיים בעונות השנה השונות בלי חלופים: אותם המאורעות ואותה המנוחה שלא פסקה לעולם.
על־יד הדרך למטה, אצל פנת בית־הספר, היה מפכה מעין מים חיים, שהנשים היו יורדות אליו לשאוב את מימיהן, כי בחצרות הבתים היו רק ברכות מי גשמים לשתית הבהמה ולהשקאת הגנים. ובשש שעות בערב נשמעו שם כל חדשות היום. המאורעות הכי קלים מצאו להם הד בפי השואבות, שהאריכו בפירושים לאין קץ, על פלוני שאכל בשר ועל בתו של אלמוני שהרתה עוד מימי חג־המאור. ובמשך שתי השנים שחלפו, נשמעו שם אותן השיחות בהתאם לעונות השנה שהולכות ושבות, שיחות העוסקות בוְלדות, שהקדימו לבוא לעולם, בגברים שִכּורים ונשים מוכות, בעמל הרב ובעוני הקשה. רבים היו המאורעות שהתרחשו וסוף־סוף לא קרה דבר!
הפואנים, שחלוקת נכסיהם עוררה בשעתה התרגשות, חיו עתה חיי שקט, עד שנשכחו מלב כל. בוטא הוסיף להתעקש וסרב לקבל את חלקו, ועוד טרם נשא לו לאשה את בתו הבכירה של בעל־זבוב, שהיתה מגַדלת תינוקה. לא נשתנו גם חיי ז’אן, שהשואבות טפלו עליו עוון זנונים עם ליזה; אולי נקה מעוון זה, ומדוע איפוא המשיך לבקר בבית שתי האחיות? יש רגלים לדבר. והשיחות על־יד המעין היו מגיעות לידי שעמום מחלט, אילו לא היתה מריבתן התמידית של צלינה מאקרון ופלורה לנגיין, שבקו הסיתה אותן זו בזו, באמרה לעשות שלום ביניהן. אולם בעצם ימי השקט התרגשו לבוא שני מאורעות גדולים: הבחירות הקרובות לבית־הנבחרים ובנין המסלה המפורסמה מרונש לשאטודון. מאורעות אלו הטילו סערה עצומה בשעת השיחות על־יד המעין. הכדים המלאים עמדו בשורה, והנשים לא זזו עוד ממקומן. וביום שבת אחד לפנות ערב הגיעו הדברים גם למהלומות.
ולמחרתו, ביום הראשון, סעד ה' דה־שדביל, ציר בית־הנבחרים לשעבר, בבורדריה, אצל הורדקין. הוא יצא לסִבוב־הבחירות שלו וקרב אליו את בעל־המשק, שהשפעתו היתה מרובה על אכרי המחוז, אף כי מובטח היה שיבָּחר שנית. הוא בקר פעם אחת בקומפיין, וכל אנשי החבל חשבוהו ל“ידיד הקיסר”. ודבר זה בלבד הספיק להבטיח הצלחתו, כי שבחו את שמו וספרו עליו, שֶלָן בכל לילה בארמון־טואילירי. ה' דה־שדביל היה לפנים הדר־פנים ומתנאה בבגדיו והליכותיו, מסָלְתה של החברה בממלכת לואי־פיליפ, ובמעמקי לבו נשארה עד היום נטיה אורליאניסטית. הוא בזבז את הונו על נשים, ולא נתקיים בידו אלא משקו שאמאדה, מצד אורז’ר, שרגליו לא דרכו בו אלא בשעת תעמולת הבחירות. והוא היה מתמרמר על דמי־החכירה של המשק, שהולכים ופוחתים והיה מציע תכניות תקונים שונים לחדש את עשרו כקדם. הוא היה איש רם־הקומה והדור במלבושיו, חגורה על מתניו ושערותיו צבועות, והתהלך במתינות, אף כי עיניו בערו עוד באש זרה כשהיתה עוברת על פניו הפחותה שבריבות; והוא הכין, לפי דבריו, נאומים חשובים על שאלות החקלאות.
אמש פרצה קטטה עזה בין הורדקין וז’אקלינה, שרצתה להשתתף בסעודת האורח.
– הציר שלך, הציר שלך! כסבור אתה שאבלעהו חיים?… הנך מתבייש בי?
אולם הוא עמד על דעתו, ואל השולחן הוגשו רק שתי צלחות. האשה התרעמה, אף כי ה' דה־שדביל היה אדיב במראהו, ובראותו אותה הבין לרוחה והסב כל שעה את עיניו כלפי המטבח, אשר בו נכלאה ז’אקלינה מתוך חשיבות רבה.
הסעודה קרבה לקצה, ושֶמֶך של האיגר הוגש אחרי חביתה ויונים צלויות.
– הדבר המדכה את הכלכלה שלנו – אמר ה' דה־שדביל – הוא חופש המסחר, שהקיסר כרוך אחריו. אין ספק, כי הוטב מהלך הענינים אחרי החוזים משנת 1861, והמדינאים ראו זאת ושמחו. אולם כיום אנו מתחילים להרגיש כבר את התוצאות הנכונות של אותם החוזים. וצא וראה, עד כמה כל המחירים הולכים ויורדים. אנכי הריני מחזיק בשיטת מסי־ההגנה, כי זקוקים אנו לחָסוּת מפני תוצרת חוץ־לארץ.
הורדקין נשען על מסעד כסאו וחדל לאכול, עיניו תעו ולשונו מללה בנחת:
– החטה, שמחירה בשוק הוא שמונה־עשר פראנק ההקטוליטר, עולה לבעליה ששה־עשר. ואם השער יוסיף לרדת עוד, חרבן מלא לפנינו… אומרים, כי בכל שנה מגדילה אמריקה את הוצאת תבואותיה לאירופה. מאיימים עלינו להציף את השוק במבול של חטה. ואנה אנחנו באים אז?… שמעני, הנה אני הגבר תמכתי תמיד בפרוגרס, במדע ובחופש. והרי גמולי! אני מפקפק כיום בערך כל אלה, בהן צדקי! כן, מפקפק אני, באמונתי! הרי אי־אפשר לנו להפקע מרעב, ויקומו נא ויגנו עלינו!
הוא שב לטפל בכנף היונה שלו, והמשיך:
– התדע, כי המתחרה בך בבחירות, האדון רושפונטין, בעל בתי־המלאכה לבנינים בשאטודון, הוא תומך נלהב בחופש המסחר?
והם סחו שעה קלה בבעל־תעשיה זה, המעסיק אלף ומאתים פועלים, צעיר מגודל, משכיל ופעיל ובעל הון רב. הוא היה נכון לעמוד לימין הממשלה, אלא ששר־הפלך מנע ממנו את תמיכתו בבחירות, ולכן נעלב כל כך והתעקש להיות למועמד בלתי־תלוי. ושום תקוה לא היתה לו להבחר, כי תושבי הכפרים חשבוהו לאויב העם, מכיון שהוא מתנגד לשלטון.
– יקחהו אופל! – אמר ה' דה־שדביל – הוא אינו רוצה אלא בדבר אחד, שהלחם ימָכר במחיר נמוך, כדי להפחית את שכר פועליו.
בעל המשק אמר למלא את כוסו יין בורדו, והחזיר את הבקבוק אל השולחן.
– אך זו היא הרעה! – קרא ברוב רגש – מצד אחד, יש לנו, האכרים, צורך למכור את תבואותינו במחיר מכניס רוָחים; ומן הצד השני, שואפת התעשיה לירידת השערים, כדי להמעיט את משכורת הפועלים. הנה המלחמה קשה, ואחריתה מה היא, הגד אם ידעת?
זו היתה אמנם שאלת היום המבהילה, הניגודים הכלכליים שכל גוף חברתי מתמוטט תחתם. אולם פתרון הפרובלימה הזו היה נעלה מכשרונותיו של יפה־התואר מלפנים, והוא נענע בראשו ועשה תנועה, כמשתמט לתת ביאורים.
הורדקין מלא אז את כוסו, הריקה בלגימה אחת. והוסיף:
– אין קץ ותכלה למלחמה זו… אם האכר מוכר את תבואתו בריוח, מת הפועל מרעב; ואם הפועל אוכל לשובע, מתפקע האכר מרוב עוני… מה יהיה סופו של דבר? נבלע חיים איש את רעהו!
בעל־המשק תמך את שני מרפקיו על השולחן, ושפך את מרי־שיחו, למען הקל מעט מעל לבו. וכל הבוז הכמוס שחש הולך בטל זה לחקלאי, ה' דה־שדביל זה, שלא עבד בעצמו את אדמתו ולא ידע מאומה מהנהלת המשק שהתפרנס ממנו, בצבץ בקולו הרועד והמלא לעג.
– בקשת ממני עוּבדות לצורך נאומיך… הילך! ראשית, אשמתך היא, אם שאמאדה מתמוטטת. רוביקא, החוכר שלך, מתרשל בהנהלת המשק, משום שזמן חכירתו בא לסופו, והוא חושש שמא אתה עומד להעלות דמיה. הלא אין איש רואה אותך מעולם באחוזתך, והכל משַטים בך ועושקים את רכושך, ומדרך הטבע הוא שיהא כך… ושנית, סופו של משקך להחרב מפני נימוק אחד ופשוט מאוד: הרי כולנו צפויים לחרבן וכליה, משום שהבויס כולה הולכת ומתדלדלת. בויס זו הפוריה, האם הטובה, המכלכלת כל בניה!
והורדקין המשיך את חזותו הקשה. בימי נעוריו נחשב, למשל, חבל הפֶּרשה לדל בתנובתו, יבולו היה מועט ולא הצמיח כמעט כל חטה, וכשהגיעה עונת הקציר הלכו יושביו להשכר כפועלים בקלויש, בשאטודון ובבונבאל; והיום גדלה והצליחה הפּרֶשה מחמת שכר־העבודה ההולך ומתרבה, עד שבקרוב תעלה בעָשְׁרה על הבויס; מלבד זה עשתה הון מגידול בהמות, ושוקי מונדבלוי, קאליי־הקדוש וקורטלן מספקים לכל ארץ המישור סוסים, שוְרים וחזירים. ולעומת זאת משליכה הבויס את יהבה כיום רק על עדרי כבשיה. וכאשר עשתה בהם לפני שנתים דלקת־הטחול שמות, בא משבר נורא לחקלאי המחוז הזה, ואילו נמשכה המגפה עוד, היתה הביוס מוציאה נשמתה.
בעל־המשק פתח בספור ארוך על התלבטותו ותלאותיו, על שלשים שנות מלחמתו עם האדמה, שיצא ממנה עני מבראשונה. תמיד חסרו לו קפיטאלים, ידו לא השיגה לטַיֵב שדות ידועים כרצונו, רק החולסית לבדה לא עלתה לו ביוקר, והוא היה היחידי בין החקלאים להשתמש בה. והוא הדין בנוגע לזבלים. הכל השתמשו רק בזבל בהמות המשק, שאינו מספיק, וכל שכניו התלוצצו עליו, בראותם אותו והוא מנסה להשתמש בזבלים חימיים, שטיבם הגרוע נתן, אגב, לעתים קרובות צדק למתלוצצים עליו. השקפותיו על מחזור־הזרעים היו שונות מאותן המקובלות בין אכרי המקום, ואף־על־פי־כן נאלץ להסכים למחזור שלש השנתי הנהוג, בלי בור־נח, מעת שהתפשטו שדות החציר וגידולי העדור והנכוש. רק מכונה אחת, המדישה, כבשה לה מקום בארץ הבויס. שלט קפאון־המות של המסורה, שאין מנוס ומפלט מפניו; ואם הוא, אדם מתקדם ונאור, נכנע סוף־סוף לשלטון המסורה, מה עשו החקלאים הקטנים, המחזיקים בנושנות ומתנגדים לחידושים? כי הנה נוח לו לאכר למות ברעב, מאשר לאסוף בשדהו קומץ עפר ולהגישו לבחינת החימאי, למען יגיד לו את היתר והחסר בו, את הזִּבול שהוא זקוק לו ואת דרכי העיבוד העלולים להצליח בו. וזה מאות בשנים מוציא האכר מן האדמה מבלי להחזיר לה כלום, ואינו יודע אלא את הזבל של שתי פרותיו וסוסו, שהוא מקמץ בו; וכל השאר מוסיף והולך לרוח המקרה, הזרע נזרע באשר יזָרע וצומח באשר יצמח, ואם הוא נשחת ואינו עושה פרי, על אלהים זועף לב האכר. יבוא יום והחקלאי ישכיל סוף־סוף ויעבוד את אדמתו בדרך הגיונית ומדעית, ואז יתגברו יבוליו. אולם עד העת ההיא ישאר עם־הארץ ועקשן, ולא יקדים לתת לאדמה אף פרוטה אחת, וממילא היא ממיתה אותו ברעב. וככה אתה רואה, כי הביוס, שהיתה לפנים אסמה של צרפת, בויס המישור והחרבה, שאין לה אלא דגניה, גוועת מעט מעט מאפיסות־כוחותיה, כי האכרים אינם פוסקים להקיז דמיה והיא עיפה מִכַּלכל עם חשוך ונבער כזה.
– הוי, הכל מתמוטט וכלה – קרא גסות – ובנינו יהיו עדים לפשיטת־הרגל של הקרקע… והידוע לך הדבר, כי אכרינו, שהיו חוסכים ומצרפים לפנים פרוטה לפרוטה ומוסיפים וקונים להם כברת־אדמה שנתנו עינם בה, קונים כיום שטרי־ערך מספרד, מפורטוגאל, וגם ממכסיקה? והם לא יוציאו לעולם מאה פראנק לדַשן במחירם הקטאר אחד! אין להם עוד אומן לאדמה, האבות הולכים וסובבים במעגל המסורה כבהמות מעוכות־פרסה, והבחורות והבחורים אין להם אלה משא־נפש אחד, לעזוב את הפרות, להטהר מחלאת הפלחה ולרוץ העירה… ורעה גדולה מכל אלה היא, שההשכלה, השכלה מהוללה זו אשר באה לרפא כל תחלואינו, מסייעה אף היא להגירה זו, המריקה את הכפר מתושביו, בעוררה בלב הבנים את הרדיפה אחרי הכבוד המדומה ואת התשוקה לחיים טובים ונבובים… והנה לך דוגמה אחת. יש להם לבני רונש מורה אחד, לקיי, בחור שעזב את המחרשה, ויש בלבו איבה כבושה לאדמה זו, שבעצם נועד לעבדה. והיתכן, שיחַבב מחנך זה על תלמידיו את אומנותם, בנהגו בהם מנהג נערים פראים וגסים ובשלחו אותם אל מזבלת הוריהם מתוך בוז של משכיל?… והתרופה למכה? התקנה היא בודאי לפתוח לנו בתי־ספר אחרים ולכונן הוראה מעשית, שעורים מודרניים לחקלאות… הנה לך, אדוני הציר, עובדה, שאני מדגיש את חשיבותה. עמוד עליה וחקרה, כי ההצלה תבוא אולי מבתי־חנוך כאלה, אם עוד לא עבר המועד.
ה' דה־שדביל הקשיב ברוח מפוזרת ועצובה להמון ההוכחות הנמרצות, ונענה לו:
– כמובן, כמובן.
כאשר הגישה המשרתת את התרגימה, גבינה שמנה ופירות, השאירה את דלת המטבח פתוחה לרוחה, ואז הציץ הציר והסתכל בהנאה בפרצופה של ז’אקלינה, המסתתרת שם, גחן וקרץ בעיניו אף התנודד כדי לעורר תשומת־לבה של היפהפיה. ואחרי כן הוסיף בנעימה מלודית של כובש־לבבות מלפנים:
–אולם עדיין לא השמעתני דבר על המשק הזעיר.
והוא הביע את ההשקפות הרווחות בענין זה: המשק הזעיר, שנוצר בשנת 89 ונתמך על־ידי ספר־החוקים, רק הוא לבדו עתיד לחדש את החקלאות. כל אדם יהיה לבעל משק, ויקדיש את שכלו וכוחו לעבד את חלקתו.
– חדל לך מזה – אמר הורדקין – ראשית, היה קיים המשק הקטן עוד לפני שנת 89, וכמעט במדה מרובה מהיום. שנית, יש להאריך ולדון על התפוררות האדמה גם לזכות וגם לחובה.
הורדקין נשען שוב במרפקיו על השולחן וברקקו את חרצני הדובדבניות שאכל, ברר לו את הדבר כהלכה. בבויס מצוי הוא ביותר המשק הזעיר, נחלת אדמה שהיא למטה מעשרים הקטאר, ומספרם מגיע עד שמונים אחוזים למאה. זה זמן־מה החלו כמעט כל שכירי־היום, הנשכרים בעבודה במשקים, לקנות להם חלקות אדמה, אדמת האחוזות הגדולות המתפרקות לחלקיהן, ולעבוד אותן בשעת הפנאי. תופעה זו היא בודאי משמחת, כי הפועל הולך ומתקשר אל האדמה. לזכותו של המשק הזעיר אפשר לאמור גם זאת, שהוא עושה את האדם להגון ביותר, האכר מתחיל מכיר ביותר את ערכו ונעשה למשכיל יותר. כן מגדיל הוא בדרך כלל את התוצרת ומשבח את איכותה, כי החקלאי מטפוס זה נותן לאדמתו את כל מאמציו. אולם מאידך גיסא, כמה לא נוחה היא צורת משק זו! ראשית, בא יתרונה רק מעבודה מרובה, מן העמל המפרך את גוף האב, האם והבנים. שנית, מרבה התפוררות האדמה בהובלות, מקלקלת את הדרכים ומגדילה את הוצאות התוצרת, מלבד הפסד הזמן; כמו כן אי־אפשר להשתמש במשקים הקטנים במכונות, יש להם גם מגרעת אחרת: הם מביאים לידי מחזור־זרעים שלָש־שנתי, המתנגד למדע, כי אין זה הגיוני להוציא מן האדמה שני דגנים זה אחר זה, שבולת־השועל וחטה. הכלל, ההתפוררות הקיצונית היתה למזיקה כל כך, שאחרי, שהחוק תמך בה ממחרת הרבולוציה, כי פחד שמא יתבססו מחדש האחוזות הגדולות, חוזרת הממשלה עכשיו ומקלה את גאולת הקרקע על־ידי בעלי־הכסף, מכיון שהיא ממעיטה מסיה.
– שמעני – המשיך הורדקין – ברור הוא, כי בין המשק הגדול והזעיר נולדת כיום מלחמה קשה… חקלאים שכמותי תומכים בגדול, משום שהוא הולך בדרך המדע והפרוגרס, מרחיב את השמוש במכונות ומגדיל את מחזור הקפיטאלים… לעומת זאת, ישנם אחרים, שאינם מאמינים אלא במאמץ האישי, והם מבכרים את המשק הזעיר ונושאים את נפשם לנחלה קטנה, שהאכר עושה בה את זבלו ומטפל ברבע הארפינס שלו, בורר את זרעיו אחד לאחד וזורעם באדמה המתאימה להם, בגדלו כל צמח תחת כיפת־זכוכית… איזו משתי הדעות תנצח? ליודע תעלומות פתרונים! ידוע לי רק זאת, כאמור, כי משקים גדולים הולכים ומתפרקים בסביבה שנה שנה בידי פקידי בית־דין, בעלי האיצטלה השחורה, וצורת המשק הזעיר מתפשטת יותר ויותר. ישנה, אגב, ברונש דוגמה מענינת מאוד, אשה זקנה המוציאה יבול מחלקה קטנה, שאינה עולה לארפינס אחד, כדי מחיתה ומחית בעלה ברוָחה, ואפילו למותרות; הרי זו הדודה “קאקא”, כאשר כנוה אנשי המקום, משום שאינה נמנעת מלשפוך את העביט שלה ושל בעלה על־פני הירקות, כדרך הסינים. אולם במה דברים אמורים, בגננות, כי לא ראיתי עוד תבואות גדלות בערוגות כסלק. אגב, אם נחזיק בשיטת המשק הזעיר, היוצר את כל צרכי האכר לעצמו, אנה יבואו אנשי הבויס שלנו, שאין להם אלא דגן בלבד, בבויס זו המחולקת והמשובצת כלוח־הקוביה?… הכלל, נחיה ונראה איזה טפוס משק ינצח בעתיד…
הוא הפסיק והעיר:
– וקהוה זו, לנו מיועדת הוא?
ובהדליקו את מקטרתו, הסיק:
– ובלבד שלא ימיתו לנו את שני הטפוסים יחד, מה שמתעתדים לעשות… שים נא אל לבך, אדוני הציר, כי החקלאות גוססת וקרובה למיתה אם לא יחושו לעזרתה. הכל מדכא אותה – המסים, ההתחרות הזרה, העליה המתמידה של שכר־העבודה, התפתחות עסקי הממון בכוון התעשיה והשטרות בעלי ערך. אמנם כן, אין מקמצים בהבטחות טובות לאכר, וכל אחד מפזר אותן ביד רחבה: שרי־הפלך, המיניסטרים, הקיסר. וסוף־דבר – נשיאים ורוח וגשם אין. רוצה אתה לדעת את האמת כמות שהיא? החקלאי, המחזיק עוד מעמד כיום, אוכל את כסף חסכונותיו או כסף־זרים. אנכי חסכתי לי מעט פרוטות, ודרכי הולך עוד למישרים. אולם כמה חקלאים מכיר אני, הלווים כסף בששה אחוזים, בעוד שמשקם אינו מכניס להם גם שלשה! הרי אחריתם לנפול. אכר הלווה כסף – איש אובד הוא, וסופו לעזוב בענין רע זה גם את כותנתו. גם בשבוע שעבר גרשו אחד משכני מביתו, והאב, האם וארבעת בניהם הושלכו החוצה בידי הפקידים, אחרי אשר מכרו בדמי החוב את בהמתם, אדמתם וביתם… זה שנים רבות מבטיחים לנו יצירת קרדיט חקלאי ברבית המתקבלת על הדעת, ואתה שֵב וצַפה לימות המשיח! תוחלת ממושכה זו היתה למפח־נפש גם לחקלאים החרוצים, עד שהגיעו לידי כך, שהם נמלכים ושוקלים בדעתם, בטרם ירבו את מספר הילדים במשפחתם. ילדים, תודה רבה! עוד פה אחד שיבקש אוכל, עוד יצור רעב ללחם, שיקלל את יום הִוָּלדו! כשאין לחם לאכלה נמנעים מהוליד בנים, ונמצאה האומה כלה מאליה!
רוחו של ה' דה־שדביל דוכדך לגמרי, ונסה לחַיֵך, במלמולו:
– אכן אין אתה רואה את הדברים בצבע מאיר עינים.
– כן דברת, יש ימים שהייתי קם ומפזר הכל לרוח – השיב הורדקין – והנה לך שלשים שנה שהדברים היגעים הולכים ונמשכים!… אינני יודע בעצמי מדוע עמדתי במקצועי בעקשנות זו, צריך הייתי למכור את המשק ולעסוק באומנות אחרת. ודאי מעשה ההרגל הוא, גם התקוה, שהמצב ישתנה לטוב, חזקה רוחי, ואז באה התאוה, למה נכחד זאת? אם אחת החזיקה בך אדמה סוררה זו, לא תרפה עוד ממך… הביטה נא וראה את הכלי הזה, אולי אִוֶלת היא זאת, אולם כשאני מסתכל בו והוקל לי מעצבי.
בידו הפשוטה הצביע על גביע כסף, שמִכְסה מַלְמָלָה מגין עליו מפני הזבובים, פרס־הכבוד שקבל בכנסיה חקלאית. הכנסיות הללו, שנחל בהן נצחונותיו, עוררו בלבו את אהבת־הכבוד והיו לאחת הסבות שחברוהו אל הקרקע.
ברור היה, שהאורח עיֵף, ואף־על־פי־כן האריך עוד הורדקין בשתית הקהוה; וכאשר מזג בפעם השלישית את ספלו קוניאק, הוציא את שעונו מכיסו וקם מתוך קפיצה.
– לכל הרוחות! הנה שתי שעות, הרי קבעתי ישיבה של המועצה המוניציפאלית!… כן, על הפרק עומדת שאלת הבנין של מסלה חדשה. מסכימים אנו לתת חצי ההוצאות, אולם רצוננו, שהממשלה תתמוך בידנו ותמלא אחרי השאר.
ה' דה־שדביל קם מעל כסאו מאושר ומשוחרר, וענה:
– שמעני, יכול אני להיות לכם לתועלת, ונכון אני להשיג לכם את התמיכה… רצונך ללכת עמי לרונש בכרכרתי, הואיל ואתה נחפז?
– בכל לבי!
והורדקין יצא לצוות, שירתמו את המרכבה, שנשארה עומדת באמצע החצר. כשחזר לא מצא עוד את הציר בחדר, ולאחרונה ראהו במטבח. הלה פתח את הדלת והתיצב שם מתוך חיוך לפני ז’אקלינה הנהנית מעצמה, בהשמיעו באזניה חלקות מקרבת מקום רבה, עד שפני שניהם נגעו כמעט זה בזה; איש הבחין יפה ברעהו ועד מהרה ירד אחד לדעת חברו. מבטם הלוהט העיד על כך ברורות.
כאשר שב ה' דה־שדביל ועלה בכרכרתו, עצרה הקונית רגע אחד את הורדקין ולחשה באזנו:
– מה דעתך? אכן זה יותר אדיב ממך, ואינו מוצא אותי ראויה לגניזה!
בהיותם בדרך, כשהמרכבה חלפה בין שדות החטה, שב בעל המשק לדבר על האדמה, נושא, הגוזל תמיד את כל ענינו. הוא הציע עתה לפני הציר רשימות ומספרים, כי זה שנים אחדות נהל חשבונות מפורטים. בבויס לא נמצאו אף שלשה חקלאים שינהלו את החשבונות כמוהו, ובעלי המשקים הקטנים והאכרים, הניעו בכתפיהם בבטול, ולא הבינו בתועלתו של מעשהו זה. והרי רק המספרים לבדם בררו את המצב כראוי, הם שהבליטו את התוצרות המביאות ריוח או הפסד וקבעו את דמי הקרן שלהן וממילא גם את מחירן. הורדקין הקדיש עמוד מיוחד לכל משרת ולכל בהמה, לכל גידול וגם לכל מכשיר, ויעד להם שתי עמודות של “הוצאה” ו“הכנסה”; ובזה עמד תמיד על תוצאות פעולותיו, הטובות והרעות.
– יודע אני, לכל הפחות, – אמר בעל־המשק בצחוקו הגס – איך אני מכלה את רכושי.
ופתאום הפסיק, והוציא קללה מבין שיניו. זה רגעים אחדים שם את לבו, אגב מסעו, למחזה אחד שנראה לו מרחוק, על שפת הדרך. אף כי היה יום הראשון, שלח לשם מכונת מגב עשויה על־פי שיטה חדשה, שקנה זה לא כבר, כדי לגבב קצירה של אספסת באופן תכוף. והפועל, שלא חשש למאומה ולא הכיר את אדוניו הנוסע במרכבה הזרה, לא חדל מלגלג על המכונות ועל המיכאניקה לפני שלשה אכרים שעברו בדרך.
– מה דעתכם? – אמר הפועל – הרי לכם סמרטוט נאה!… הרי זה מרסק את החציר ומרעיל אותו. בהן צדקי! שלשה כבשים מתו כבר מן הרעל.
האכרים לגלגו על המכונה ובחנוה, כבודקים חיה רעה ומשונה. ואחד מהם אמר:
– כל אלה הם מעשי שטן, לדכא בהם את עניי העם… כי מה תעשינה נשותינו, אם תחדלנה מגבב את קציר החשש?
– אמנם כן, האדונים “מצפצפים” על ענינים אלה! – הוסיף הפועל, ובעט ברגלו במכונה – אי לך, שלד משונה!
הורדקין שמע את השיחה. ומלא רוגז שרבב את חזהו מן המרכבה וקרא:
– חזור למשק, זפירין, ויערכו לך שם את חשבונך!
המשרת נדהם, ושלשת האכרים הלכו להם, בהשמיעם קול צחוקם מתובל בחרפות ולעג.
– הנה עיניך הרואות! – אמר הורדקין, בצנחו שוב על מושבו. – דומה, כאילו המכשירים המשוכללים שלנו צורבים את ידיהם של הפועלים… חושבים הם אותי לבורגני, למשקי יקדישו פחות מרץ מאשר לאחרים, באמרם כי יש בידי לשלם ביוקר; והשכנים, בעלי־המשק אשר בסביבה, מצדיקים את היחס הזה, בהוציאם עלי לעז, כי לִמדתי לבני המקום להתרשל בעבודה, במדה שאין למצוא עוד בסביבה פועלים חרוצים לעשות את מלאכתם כבימי קדם.
כאשר נכנסה הכרכרה לרונש בדרך באזוש־הזקן, ראה הציר את הכומר גודאר יוצא מבית מאקרון, כי סעד שם אחרי התפלה. הדאגה להצלחת הבחירות שבה ונתעוררה בלבו, והוא שאל:
– והרגש הדתי בכפרים שלנו מהו?
– אי, המצוות המעשיות אינן נהוגות עוד – ענה הורדקין כלאחר־יד.
הוא צוה על הרכב לעמוד על־יד בית־הקהוה של מאקרון, שעמד על פתחו יחד עם הכומר; הוא הציג לפני הציר את סגנו, הלבוש מעיל ישן ומשומן. ובאותה שעה נזדרזה לבוא צלינה, הלבושה בגדים נקיים מאד, שמלת הסיטץ שלה, והקדימה לפניה את בתה ברתה, תפארת המשפחה, הלבושה כגברת בשמלת משי עם קוים קטנים כהים־כחולים. הכפר כולו, הדומם והמתרפה ביום ראשון יפה זה, נתעורר, מכיון שהגיעה לאזנם השמועה, שציר בית־הנבחרים בא לבקרם. האכרים יצאו מבתיהם אחד אחד, והילדים נגררו אחרי שמלות אמותיהם. ביחוד קמה מהומה בבית לנגיין. הוא הוציא את ראשו החוצה ותערו בידו, אשתו פלורה חדלה לשקול את הטבק בארבעה סוּ וקֵרבה את פנה לשמשות – שניהם מתעצבים ונרגזים לראות, שהאדונים ירדו לסור על פתח שכנם המתחרה בהם. ומעט מעט נתקרבו התושבים אל האורח, נקהלו חבורות, ורונש כולו, מקצהו האחד עד השני, ידע בן־רגע על דבר המאורע החשוב.
– אדוני הציר – דובב מאקרון הנבוך ופניו האדימו מאוד – אכן אושר הוא לנו…
אולם ה' דה־שדביל לא הקשיב אל דבריו, כי הלך לבו שבי אחרי פני ברתה היפים, שעיניה הבהירות והמוקפות עיגולים כחלחלים קלים הביטו אליו באומץ. אמה אמרה לו את גילה וספרה לאורח את מקום למודיה; וברתה חייכה וברכה אותו, בהזמינה את האדון לסור אל ביתם.
– בעונג רב, בתי היקרה – ענה הלה.
בינתים נטפל הכומר גודאר להורדקין, והפציר בו גם הפעם להשפיע על המועצה שתצביע בעד תקציב הכהונה, למען ימַנֶה לו רונש סוף־סוף כומר קבוע משלו. הוא שב לדון על ענין זה מקץ כל ששה חדשים, ונמוקו עמו, כי כבר עיף מעבודה, הקטטות התכופות עם בני הכפר ממררות את חייו ועבודת הקודש ברע היא.
– אל נא תדחני! – הוסיף הכהן בזריזות, בראותו כי בעל־המשק משתמט – עליך לשוב ולעורר את השאלה, כי מצפה אני לתשובה.
ובשעה שה' דה־שדביל אמר ללכת אחרי ברתה, הגיח הכומר עם פרצופו, המעיד על תמימות עקשנית, ועצר בעדו.
– סליחה, אדוני הציר. בית־היראה העלוב נמצא כאן במצב נורא!… אמרתי להראותו לך, ועליך להשתדל שיתקנוהו. אנכי, הרי אין דברי נשמעים כלל… בוא נא עמדי, בבקשה ממך.
הדברים הטילו שעמום על רוח יפה־התואר מלפנים, ואמר לסרב לכהן, אולם באותה שעה שב אליו הורדקין ושִנה את דעתו. הלה שמע מפי מאקרון, כי אחדים מחברי המועצה נאספו בבית־הועד ומחכים לבואו זה כחצי שעה, ואמר לציר:
– הכהן צדק, לכה נא איפוא לבקר בבית־היראה… אתה תשהה שם עד אשר אגמור את הישיבה, ואז תחזירני הביתה בכרכרתך.
ה' דה־שדביל נאלץ ללכת אחרי הכומר. החבורות הלכו וגדלו, ותושבים אחדים יצאו בעקבותיו. הנאספים התעודדו, וכולם חשבו לבקש ממנו דבר־מה.
כאשר עלו הורדקין ומאקרון אל אולם בית־הועד אשר מנגד, מצאו שם שלשה חברי המועצה, דלהום ושנים אחרים. בחדר המרווח והמסויד בשיד היו רק שולחן ארוך מעץ לבן ושנים־עשר כסאות־קש; אל הקיר, בין שני החלונות הפונים אל הדרך, היה דבוק ארון, האוצר את הארכיון עם תעודות משרד מבודרות; ומסביב לכתלים נערמו על־גבי קרשים דליי־בד לכיבוי דליקה, מתנת בורגני אחד, שלא מצאו לה מקום, ונתגלגלה בלי תועלת, כי לא היתה לכפר מכונת־משאבה.
– סלחו לי, אדונַי, שאחרתי לבוא – אמר הורדקין בנמוס – סעד אצלי האדון דה־שדביל.
איש לא זע, כי לא ידעו אם יש להם לקבל את נמוק ההצטדקות. הם ראו בעד החלון את הציר הבא, והבחירות הקרובות עוררו את רוחם; אולם לא חשבו לנכון להזדרז ולדון עליהן.
– לכל הרוחות! – אמר בעל־המשק – אם אין אנו אלא חמשה, הרי לא נוכל להחליט דבר.
לאשרם, נכנס לנגיין. מתחילה גמר בדעתו להשאר בביתו, כי שאלת המסלה לא ענינה אותו; ולא עוד, אלא שקוה, כי העדרו יעכב את ההצבעה. אולם בקורו של ה' דה־שדביל עורר בלבו סקרנות רבה, והחליט לעלות אל האספה, למען דעת את הנעשה.
– טוב! הרינו כבר ששה ויש לנו רשות להצביע – קרא ראש־המועצה.
וכאשר הופיע גם לקיי, מזכיר המועצה, מראהו זועף ומצומצם ורשימת סדר־היום תחת בית־שחיו, לא היה עוד דבר, אשר יעכב בעד פתיחת הישיבה. בינתים פתח דלהום בשיחת־לחש עם שכנו קְלוּ הנפח, בן־אדם מגודל, גרמי ושחור. וכאשר הקשיבו הנאספים לדבריהם, חזרו ונשתתקו. בכל זאת קלטו את השֵם שנקָבוֹ, שמו של המועמד הבלתי תלוי, ה' רושפונטין; ואחרי שנמלכו הנאספים בדעתם, התנפלו פה אחד מתוך לגלוג והעוית־בטול על אותו מועמד שלא הכירוהו כלל. הם תמכו בסדר ובמשטר, במצב הקיים, במשמעת לשלטונות, המבטיחים למכור יפה יבוליהם. וכלום אדון זה מתברך בלבו להיות יותר חזק מהממשלה? וכי יעלה את שער הדגן לשלשים פראנק ההקטוליטר? אכן גס־הרוח הוא ונשען על כזביו ועל תכניותיו המשונות, שהוא מפיצן לכל רוח והמבטיחות לבוחריו הרים וגבעות. והגיעו לידי כך, שנתנוהו לרועה־רוח ולרמאי, החוזר על הכפרים לגנוב דעות, כאדם הגונב פרוטות. הורדקין היה יכול אמנם לבאר להם כי ה' רושפונטין, המצדד בזכות המסחר החפשי, מכון בעצם לדעתו של הקיסר, ובכל זאת הניח ברצון למאקרון להוציא את כל רוח קנאתו הבונאפארטיסטית ולדלהום לשפוט לפי בינתו הישרה והמוגבלת; בעוד שלנגיין שם מחסום לפיו, כבעל מונופולין הטבק. הוא רטן בפנתו והבליע את דעותיו הרפובליקאניות המטושטשות. ואף כי שם ה' דה־שדביל לא נזכר כאן בפירוש, נאמרו כל הדברים לטובתו, מתוך התרפסות למועמד הרשמי.
– הכלל, אדוני – אמר ראש־המועצה – שמא נפתח את הישיבה?
– הוא ישב לפני השולחן בכורסתו של היושב־ראש, כסא עם מסעד רחב וסומכות. ורק הסגן לבדו ישב על ידו, בעוד שארבעת חברי המועצה נשארו, שנים מהם מועמדים ושנים נשענים לאדן החלון אחד.
לקיי מסר לראש־המועצה גליון ולחש לו באזנו, ואחרי כן יצא בחשיבות.
– אדונַי – אמר הורדקין – הנה מכתב שערך לנו מורה בית־הספר.
והמכתב נקרא לפניהם. זו היתה בקשה להוסיף על שכרו של המורה שלשים פראנק לשנה, ונמוקו כי רבה פעולתו על שדה החנוך. פני כל הנאספים חשכו למקרא הדברים, כי דרכם היה לקמץ בכסף העדה כאילו היה שלהם, ביחוד לא היתה ידם פתוחה לתת כסף לצרכי בית־הספר. לא דנו אפילו בהצעה זו ודחו את הבקשה כהרף יען.
– טוב, נגיד לו שיחכה. אץ הוא ביותר לקבל שכר, איש צעיר זה… ועתה נגש לענין המסלה שלנו.
– סליחה, אדוני היושב־ראש – הפסיק מאקרון – רצוני להשמיע מלה על עניני הדת…
הורדקין תמה, והבין אז מדוע סעד הכומר גודאר היום אצל מוכר־היין. כמה רודף אדם זה אחר הכבוד, ותמיד הוא קופץ בראש? אגב, היה גורל הצעתו כגורל בקשת מורה בית־הספר. לשוא הוכיח מאקרון, כי ידם משגת להחזיק כומר משלהם, וכי אין זה ראוי והגון להסתפק בשיירי באזוש־הזקן; כל הנאספים הניעו בכתפם, ושאלו אם תהיה תפלתו של הכומר החדש מקובלת יותר לפני המקום מתפלת הכומר גודאר. לא ולא! יצטרכו לתקן את בית־הכהן, וכומר מיוחד יעלה להם ביוקר, בעוד שחצי שעה של הכהן גודאר תספיק לעבודת־הקודש בכל יום ראשון.
ראש־המועצה, שלא נחה דעתו שסגנו מציע ענינים על דעת עצמו הסיק:
– אין מקום לשאלה, המועצה דנה כבר בענין זה… ועתה נעבור למסלה שלנו, יש לגמור בשאלה זו… דלהום, הואילה נא לקרוא את האדון לקיי. כלום סובר טפש זה, שאנו דנים על מכתבו עד הערב?
לקיי חכה על המדרגות ונכנס מתוך כובד ראש רב; וכאשר לא הודיעו לו את תוצאת בקשתו, נשאר מיצר ודואג ולבו מלא כעס: הוי, כמה נבזים הם האכרים הללו! והוא נאלץ להוציא מן הארון את תכנית המסלה ולפרשה על השולחן.
חברי המועצה הכירו תכנית זו מכבר, זה שנים שהיא מתגלגלת כאן. ואף־על־פי־כן נגשו כולם אל השולחן, נשענו על מרפקיהם ועִיְנו בה עוד הפעם. ראש־המועצה הלך ומנה את מעלותיה של המסלה ופרט את התועלת שתביא לרונש: שפוע נוח, שירשה לעגלות לעלות לבית־היראה, וקיצור בשני מילין לגבי הדרך הישנה העוברת משאטודון דרך קלויש; אגב לא תסול העדה על חשבונה אלא שלשה קילומטר, כי בני בלאנביל הקרובה הסכימו כבר לבנות את הקטע הנותר, שיחברה אל דרך־המלך משאטודון לאורלליאן. הנאספים הקשיבו לדבריו ועיניהם נעוצות בנייר, ואיש לא פצה פיו. קודם כל עכבה שאלת ההפקעות את קבלת ההצעה. כל אחד מחברי המועצה ראה כאן מקור לעושר, וחרד לדעת, אם תעבור המסלה על שדהו, למען ימכור לעדה במאה פראנק מלא הקנה מאדמתו. ואם לא תפגע המסלה בקרקעותיו, למה זה יצביע להעשיר את האחרים? בטל יבטל גם את השפוע וגם את הדרך המקוצרה! ומה בכך? סוסו ימשוך עוד מעט!
על כן לא היה כל צורך להורדקין להשיח אותם, כדי להכיר את דעתם. הוא עצמו לא חשק כל כך במסלה החדשה, אלא משום שתעבור לפני בורדריה ותשמש דרך לשדותיו. כן עוררו להצבעה מאקרון ודלהום, שאדמתם תגבול בשפתה. מספר התומכים במסלה עלה איפוא לשלשה, אולם לִקְלוּ ולחבר אחר לא היה בה כל ענין. ואשר ללנגיין, הנה הוא התנגד בעוז להצעה; ראשית, משום שלא ירויח ממנה כלום, ושנית, הצטער על התועלת שתביא לסגנו, המתחרה עמו. אם קְלוּ והחבר, שאין דעתו ברורה עוד, יצביעו כנגדה, יהיו איפוא שלשה כנגד שלשה. המצב עורר חשש בלב הורדקין. ולאחרונה החל הויכוח.
– מה תתן ומה תוסיף לנו זאת? – אמר לנגיין – הרי יש לנו דרך! אכן תענוג גדול הוא להוציא כספים לבטלה, לקחתָם מכיסו של ז’אן ולשימם בכיסו של פייר… אגב, הרי אתה הבטחת לתת את אדמתך במתנה.
הדברים נאמרו כלפי מאקרון. אולם הלה התחרט כבר על נדיבות רוחו, וכפר בהבטחתו.
– אני לא הבטחתי מאומה… מנין לך זאת?
– מנין לי? הרי פיך שהבטיח, לשדים!… וברבים! חכה מעט! הנה גם האדון לקיי היה שם, ויוכל להעיד… לא כך, אדוני לקיי?
מורה בית־הספר, שצִפָּה לגורל בקשתו מתוך חרדה גדולה, עשה תנועה גסה של בוז. כלום נוגעים לו סכסוכיהם המזוהמים?
– באמת ובתמים! – המשיך לנגיין – אם אין צדק עוד על־פני האדמה, הרי מוטב להתבודד ביערות!… לא ולא! אי אפשי במסלה שלכם! מעשה חמס מהודר!
כראות ראש־המועצה, כי הענינים אינם כשורה, נזדרז לעמוד בפרץ.
– כל אלה הם דברים בטלים בעלמא. אין לנו להכניס ראשינו לתוך מריבות פרטיות… רק טובת הכלל לבדה צריכה להיות לנו לעינים.
– אכן תביא המסלה החדשה תועלת רבה לכל העדה – אמר דלהום בתבונת־לבו – אולם יש לברר את הענין. הנה שר־הפלך אומר ושונה לנו תמיד: “קצבו סכום לבנין, ואז נדע מה שהממשלה יכולה לתת לכם”. ואם לא תתן כלום, למה זה נבטל את זמננו בהצבעה?
אז מצא הורדקין, כי הגיעה השעה להשמיע את החדשה החשובה, שהסתיר עד כה בלבו.
– נוסף לזה הריני מבשר לכם, אדונַי, כי האדון דה־שדביל קבל על עצמו להשיג מאת הממשלה תמיכה של מחצית ההוצאות… הרי ידוע לכם, כי הוא ידידו של הקיסר, ואין לו אלא לדַּבר בנו בשעת הסעודה.
הדבר הניע גם את לב לנגיין, ופני כולם הפיקו נחת, כאילו נגעה בהם רוח־הקודש. על כל פנים הובטחה עתה בחירת הציר מחדש: אין טוב להם מידידו של הקיסר, שידו פרושה על מקור המשרות והכסף, מדינאי מפורסם זה, המכובד, התקיף והשליט! כולם הרכינו עכשיו ראשם לאות הסכמה. הרי זה דבר המובן מאליו, ולמה ירבו בדברים?
בכל זאת לא חדל הורדקין לחשוש לעמדתו של קְלוּ השותק. הוא קם, והביט החוצה; ובראותו את נוטר־השדות, צוהו ללכת ולהביא הנה את הסב לואזה, להביאו חי או מת. לואזה היה אכר זקן וחרש, דוד מאקרון, ועל פיו נבחר לחבר המועצה, הוא לא היה מבקר מעולם את ישיבותיה, המיגעות, לפי דבריו, את מוחו. בנו עבד בבורדריה, והיה תלוי לגמרי בדעתו של ראש המועצה. ולפיכך כשהופיע מבוהל באולם המועצה הסתפק הורדקין לקרוא לתוך אזנו, כי דנים על בנין המסלה. באותה שעה כתב כבר כל אחד מחברי המועצה את פתקתו בכבדות, בהיות חטמו שקוע בנייר שלפניו מאהילות על פתקתו, למנוע אחרים מקרוא את הכתוב בה. אחרי כן נגשו להצבעה על השתתפותם בחצי ההוצאות בתבה קטנה של עץ לבן, כדמות קופסת בית־היראה. ורוב הדעות היה רוב מכריע, ששה קולות בעד המסלה ורק אחד כנגדה, זה של לנגיין. אותו טפש קלוּ הצביע אף הוא בחיוב. והישיבה נסגרה, אחרי שחתמו כל החברים על זכרון הדברים הערוך מראש בידי מורה בית־הספר, שהניח בו מקום חלק לתוצאות ההצבעה. בכבדות יצאו כולם, לא נפרדו ולא לחצו יד איש לרעהו, וברדתם את המדרגות פנה כל אחד מהם לעברו.
– כן, שכחתי להודיעך – אמר הורדקין ללקיי, שהוסיף לחכות למוצא פיו – בקשתך על ההוספה נדחתה… המועצה מצאה, כי מרבים כבר להוציא על בית־הספר.
– עדת הדיוטים! – קרא האיש הצעיר בהשארו לבדו עם פניו הירוקים מכעס, – לכו לכם לשבת עם חזיריכם!
הישיבה ארכה שתי שעות, והורדקין שב ומצא לפני בית־הועד את ה' דה־שדביל, שחזר זה עתה מסבובו בכפר. בתחלה העביר הכומר לעיניו את כל נגעי בית־היראה: הגג הפרוץ, השמשות המנופצות והקירות חסרי הטיח. וכאשר התחמק הציר סוף־סוף מלשכת־הבגדים, הזקוקה אף היא להצבע מחדש, התאספו מסביבו התושבים, ואיש איש הוליכהו עמו, להשמיע תלונה באזניו או לבקש חסד מאתו. האחד משכהו לבור המים הצבורי, שמחוסר אמצעים לא נקוהו זה כמה; השני רצה לבנות מכבסה מקוּרה על שפת האיגר, ויציין את מקומה; והשלישי בקש להרחיב את הדרך לפני פתח ביתו, כדי שתוכל עגלתו לסוב; ואשה זקנה אחת הכניסה את הציר לתוך ביתה והראתה לו את רגליה הבצקות, בשאלה אם יש לכך תרופה בפאריס. מבוהל וקצר־נשימה חייך האורח רב־החסדים ופלט על ימין ועל שמאל את הבטחותיו הטובות. אכן איש ישר הוא ואינו מתגאה על עניי העם!
– ובכן, נסע – שאל הורדקין – מחכים לי במשק.
אולם באותה שעה מהרו צלינה ובתה ברתה להופיע שוב לפני פתח ביתן, בהפצירן בה' דה־שדביל לבוא לרגע אחד; והלה היה נכון למלא את חפצו בכל לבו, כי שאף סוף־סוף רוח לרוחה והתענג לראות את עיני ברתה היפות, הבהירות והמָכחלות.
– אל נא! – הוסיף בעל המשק – אין לנו פנאי, בפעם אחרת!
והוא הכריח את הציר הנבוך לעלות אל הכרכרה, כשהוא עונה על שאלת הכומר הנצב כאן, כי המועצה דנה בענין הכהונה והחליטה להשאיר הכל בלי שנויים. הרכב הצליף את סוסו, והמרכבה חלפה דרך הכפר הנעים והשמח. רק הכומר לבדו התרגז, ועבר שוב ברגליו את שלושת הקילומטרים, מרונש לבאזוש־הזקן.
כעבור שבועים נבחר ה' דה־שדביל לציר ברוב גדול; ובשלהי אוגוסט קיים את הבטחתו, ותמיכת הממשלה נקצבה לבנין המסלה החדשה, ומיד החלה העבודה.
עם מַכַּת המעדר הראשונה בבנין המסלה החדשה, לפנות ערב, עמדה צלינה הכחושה והשחורה על־יד המעין והקשיבה לשיחתה הארוכה של בקו, השולבת ידיה תחת סינרה.
זה שבוע ימים התרגש המעין מן המעשה הרב של המסלה, והשואבות לא דברו, אלא על הכספים שהוקצבו לאלה ועל הרוגז והכעס שמלאו לב אחרים. ובקו מסרה בכל יום לצלינה את דברי פלורה לנגיין, לא כדי להטיל חלילה שנאה ביניהן, אלא, להפך, כדי להביאן לידי הבנה משותפת, הדרך הנאותה ביותר להשרות את השלום ביניהן. הנשים עמדו ותהו וזרועותיהן מדולדלות, וכדיהן המלאים נשארו לרגליהן.
– היא אמרה איפוא, כי הסגן וראש המועצה עשו יד אחת למעול בכסף הקרקעות המופקעים. ועוד אמרה, שבעלך מדבר בלב ולב…
באותו רגע יצאה פלורה מביתה וכדה בידה. כשהגיעה אשה עבה ורכה זו אל המעין, פתחה צלינה מיד בזלזולים גסים וידיה על חלציה. היא חרפה אותה כראוי לה, הוכיחה על פניה את חטאת בתה הפרוצה וטפלה גם עליה עווֹן זמה עם לקוחותיה; ופלורה הבכיינית גררה את נעליה הבלות ברגליה ומלמלה:
– אך זוהי מופקרת! הנה, הרי לכן, יצאנית זו!
בקו נפלה בין שתי הנשים ואמרה להכריחן להתחבק יחד, מה שהיה עלול להביאן, שאחת תאחז בצמת חברתה. ואחרי כן השמיעה חדשה:
– הידעתן כי בנות בעל־זבוב עומדות לקבל חמש מאות פראנק?
– לא יתכן.
ומיד נשכחה המריבה, וכל השואבות נתקרבו יחד בין הכדים הפזורים. אמנם כן, המסלה ב“קרנים”, במעלה הגבעה, נגעה בשדיה של בנות בעל־זבוב, באורך של מאתים וחמשים מטר; לפי חשבון ארבעים סוּ המטר, עולה הסכום לחמש מאות פראנק; מלבד האדמה הגובלת בשפת הדרך ותעלה בערכה. אכן הצלחה רבה היא.
וככה – אמרה פלורה – נעשית ליזה, המטופלת בתינוק, לְכַלה ראויה לברכה… ואותו הטפש הגדול, הקאפוראל, התעקש בכל זאת למאוס בה.
– ובלבד – הוסיפה צלינה – שלא ישוב בוטא ויקח את מקומו… גם חלקו של זה עלה בערכו בזכות המסלה.
בקו נפנתה ודחפה אותן במרפקה.
– הס! יד לפה!
היא הרגישה בליזה, הקרבה ובאה, לבה טוב עליה והיא מנידה את כדה בידה. והשואבות חלפו זו אחר זו לפני המעין.
ו 🔗
ליזה ופרנסואזה מכרו את ה“לבנונית”, השמנה ביותר שאינה ממליטה עוד ולדות, והחליטו ללכת באותו יום השבת אל השוק בקלויש ולקנות במקומה פרה אחרת. וז’אן הציע להובילן לשם בכרכרה של המשק בורדריה. הוא נפנה אחר הצהרים מעבודתו, ואדונו הרשה לו לקחת את המרכבה, כי יצאה שמועה, שהבחור עומד לארוש לו את בתו הבכירה של בעל־זבוב. ואמנם הוחלט דבר השדוך ביניהם, וז’אן הבטיח לפנות לבוטא בשבוע הבא, כדי לשמוע מפיו תשובה ברורה: על אחד משניהם לשאת אותה לאשה. סוף־סוף יש לשים קץ לדבר.
הם יצאו לדרך בשעה אחת אחרי הצהרים. ז’אן יושב על המושב הראשון עם ליזה, ופרנסואזה יושבת לבדה על המושב השני. ומעת לעת הפך אליה ז’אן את ראשו וחִיֵך לה, כי ברכיה חממו את מתניו. חבל מאוד, שהיא צעירה ממנו בחמש־עשרה שנה; כי אם נאות לשאת את הבכירה אחרי כמה הרהורים ודחיות, לא עשה זאת, כנראה, אלא מתוך מחשבה כמוסה, לשבת במחיצה אחת עם הצעירה. כך נגרר לפעמים האדם לעשות המון דברים מבלי לדעת מדוע, אחרי שנפלט פעם מפיו לעשותם!
בכניסתם לקלויש, עִכֵּב ז’אן בבַּלָם המיכאני את העגלה ואת הסוס שלח לרוץ מעל המדרון הזקוף של בית־העלמין; וכאשר פנה בפנת הרחוב־הגדול ורחוב־גרואית כדי לסור אל המלון “הפלח הטוב”, הצביע פתאום בידו על גבו של בן־אדם אחד, שנכנס אל הרחוב האחרון.
– ראו נא! דומה, שזהו בוטא.
– הוא הוא – אמרה ליזה – ודאי שם את פניו אל מר ביילהאך… שיקבל סוף־סוף את חלקו?
ז’אן הקיש בשוטו מתוך צחוק.
– אין לדעת זאת, הרי גדולה ערמתו!
בוטא עבר, כאילו לא הרגיש בהם, אף כי נקל היה לו להכירם מרחוק. הוא הוסיף ללכת דרכו עם ערפו המעוגל, וז’אן וליזה הביטו אחריו, ואמרו בלבם, הגם שלא השמיעו בקול את הדברים, כי הזדמנות טובה היא לבוא עמו עכשיו לידי בֵרור. כשהגיעו לחצר האכסניה, ירדה ראשונה פרנסואזה, שהחרישה עד כה. החצר היתה כבר מלאה עגלות שסוסיהן הותרו והן נחות על מוטותיהן, ובבנינים הישנים של בית־המלון רבה היתה המהומה.
– ובכן, הנלך אל השוק? – שאל ז’אן, השב מן האורוה אחרי הכניסו לשם את סוסו.
– כמובן, תיכף ומיד.
אולם בצאת האיש הצעיר ושתי הבחורות החוצה, לא עלו דרך רחוב־ההיכל לשוק־הבהמות, העומד על ככר ג’ורג’־הקדוש, כי אם שמו פניהם לטייל ברחוב־הגדול, בין מוכרות הירקות והפירות, החונות שם משני עברים. הוא חבש לראשו קובע משי ולבש חולצה גדולה וכחולה ומכנסים של צמר שחור; ואף הן היו מפוארות כביום מועד, הדקו את שערותיהן תחת הכומתאות הקטנות והעגולות ושתיהן לבשו תלבושת שוה: חזיה של צמר שחרחר על־גבי שמלה אפורה כעין הברזל, וסינור גדול של צמר־גפן עם קוים דקים וורדיים חצה אותה. המטיילים לא הלכו שלובי זרוע, הם הלכו זה אחר זה בשורה ארוכה, וזרועותיהם מִדלדלות בין ההמון הצפוף. התרוצצו כאן משרתות ובורגניות יחד לפני האכרות היושבות כפופות, שהביאו את תבואתן למכירה בסל אחד או שנים והעמידו אותם על הקרקע. הם הבחינו ביניהן את פרימה, שזרועותיה נתרסקו ממשא שני סלים גדושים ומלאים כל טוּב: חסה, שעועית ושזיפים וגם שלשה שפנים חיים שהביאה לשוק. זקן אחד פרק על ידה עגלה מלאה תפוחי־אדמה ומכר אותם במדת הבואסה. ושתי נשים, אם ובת, היא נורינה היוצאנית המפורסמה, היו פורשות על שולחן צולע את הלָכיס, דגים מלוחים ומעושנים, והיו עומדות ומוציאות אותם ממעמקי חבית אחת, שריח צִירָהּ החריף היה צורב את הגרון. הרחוב־הגדול הזה, השמם כל ימות השבוע על כל מחסניו היפים, בית־המרקחת, חנות כלי המתכת, ו“החדשות” הפאריסיות של לאמבורדיו, היה ביום שבת צר מהכיל את כל הקהל. החנויות מלאו אדם והכביש נחסם מהמון התגרניות הצפופות.
שלשת המטיילים הגיעו עד שוק־העופות אשר ברחוב בודונייר. המשקים הקרובים שלחו לכאן סלים גדולים מעשה שבכה, שהתרנגולים קראו בהם וצוארים חרדים של ברוָזים יצאו מתוכם. פרגיות שחוטות ומרוטות נוצה היו מונחות בשורה בתבות. וגם פה רבו האכרות, שכל אחת מהן הביאה למכירה ארבע או חמש ליטרות חמאה, עשרות ביצים וגבינות גדולות וכחושות, קטנות ושמנות, או גבינות רכות שמראה אפר להן. אחדות מהן הביאו רק שני זוגות תרנגולות כפותות ברגליהן. הגבירות עמדו על המקח, וקהל רב נאסף על־יד מטען גדול של ביצים נוכח בית המלון “הרַנדֵיווּ של מוכרי התרנגולות”. בין פורקי משא הביצים נמנתה גם פאלמירה; כי ביום השבת אפסה העבודה ברונש, והיא הלכה לקלויש לעבוד כשכירת יום ומתניה כשלו תחת המשא הכבד.
– הרי לכן אשה המרויחה את לחמה בזיעת אפים – העיר ז’אן.
ההמון הלך ורב. באו עוד עגלות בדרך מונדובלוי, ועברו בריצה קלה על־פני הגשר. ימינה ושמאלה זרמה הלוארה בעקוליה הקלים והשתפכה בשפולי האפרים, ומשמאל הקיפוה גני העיר, אשר עצי־הלילך והשיטה־המדומה שרבבו ענפיהם אל תוך המים. במרומי הנהר עמדה טחנה לקלפת האלון המשמיעה חריקתה הסואנת וטחנת קמח גדולה; בנין מרווח, שהארובות שעל גגו היו מכסות אותו בגון לבן של אבק הקמח שאינן פוסקות לפלטו.
– ובכן, – חזר ואמר ז’אן – הולכים אנו לשוק הבהמות?
– כן, כן.
והם שבו דרך הרחוב הגדול ועמדו על ככר לובין־הקדוש מול העיריה. שם היה שוק־התבואה. לנגיין, שהביא למכירה ארבעה שקים חטה, עמד כאן וידיו בתוך כיסיו. בתוך חבורה של אכרים דוממים ושפלי־רוח, נשא הורדקין את מדברותיו מתוך תנועות קצף. קוו לעלית השער, אולם המחיר של שמונה־עשר פראנק התמוטט אף הוא, וחששו לירידה של עשרים וחמשה סנטים עם גמר יום השוק. מאקרון עבר, שלוב זרוע עם בתו ברתה והוא לבוש מעיל מלוכלך קצת והיא עוטה שמלת מלמָלה וצרור ורדים מקשט את מגבעתה.
לאחר שהקיפו את רחוב־ההיכל, עברו ליזה ופרנסואזה על־יד בית־היראה של ג’ורג’־הקדוש, שממולו חנו סוחרי־הירידים, שמכרו צרכי תפירה, כלי־מתכת וחבילות אריג. פתאום קראו כולם בקול אחד:
– האח, הנה הדודה שושנה!
אשתו הזקנה של פואן באה הנה לשם טיול. בתה פאני, שהביאה במקום דלהום אישה אל השוק שבולת־שועל למכירה, לקחה אתה בעגלתה. ושתיהן עמדו והמתינו לפני סוכתו המטולטלת של לַטְשָן, שהזקנה נתנה לו את מספריה להשחזה. זה שלשים שנה מחדד ברנש זה את המספרים האלה.
– ראו נא, גם אתן כאן!
וכשפאני הסבה ראשה וראתה את ז’אן, הוסיפה:
– יצאתם איפוא לטייל?
וכאשר נודע להן, כי בנות הדוד באו לקנות פרה במקום ה“לבנונית” המכורה, התענינו בדבר ונטפלו אליהן, כי שבולת־השועל נמסרה כבר לקונה. הבחור הלך במרחק ידוע אחרי ארבע הנשים, שהולכות מתוך הליכה מבודרת, וכך הגיעו יחד לככר ג’ורג' הקדוש.
זה היה מגרש מרובע ומרווח, שהשתרע מאחרי הדופן העגול של בית־היראה, המתנשא על־פני הככר במגדל־פעמונו העתיק, הבנוי מאבן ובאורלוגין שלו. שדרות של צפצפות עבותות הקיפו ככר זו מארבע רוחותיה. משני צדדיה סגרו אותה שלשלאות ברזל מחוברות אל אבני־גזית ושני הצדדים האחרים היו מגודרים במוטות־עץ ארוכים, שהיו נוהגים לקשור אליהם בהמות השוק. חלקה של הככר הוגבל בגנים היה מכוסה עשב והיה דומה לאפר; בעוד שהחלק השני, המשתרע בין שני דרכים, ליד בית־הקהוה “לג’ורג' הקדוש”, “אל הגזע” ו“אל הקוצרים הטובים” – היה כבוש, נקשה ומלבין באבק המפוזר עליו.
ליזה ופרנסואזה ומלַויהן עברו בעמל רב את הרובע המרכזי, שהקהל הצטפף שם. בין החולצות הרבות בנות גון כחול שונה, מן הכחול החריף של הבד החדש עד תכלתם החִוֶּרת של החולצות שדָהו מרוב ימים וכביסה, התנוססו רק הכתמים העגולים והלבנים של הכומתאות הקטנות. גבירות אחדות נופפו אנה ואנה את המשי המבהיק של שמשיותיהן. עלו קולות צחוק וקריאות רסוקות ואבדו בתוך תשואות ההמולה הרבה של ההמון, אשר לעתים בקעו ועלו מתוכה צהלות סוסים וגעיות פרות. חמור אחד נער בקול עז וצורם.
– הנה השוק – אמרה ליזה, בהפכה את ראשה כלפי המלַוים.
הסוסים עמדו מבפנים אסורים אל המוט, עורם ערום ומרטט ורק חבל קשור בצוארם ובזנבם. הפרות העומדות משמאל לא היו קשורות ובעליהן אחזו בהן בידם והעבירו אותן אנה ואנה, כדי להראותן לקונים. נקהלו חבורות בני־אדם והסתכלו בהן; וכאן לא נשמע קול הצחוק וגם הדברים היו מעטים.
מיד וארבע הנשים התחילו להבחין בבהמות. הן עמדו לפני פרה לבנה ושחורה אחת, מגזע קוטנטינה, שזוג כפריים אחד, איש ואשתו, הביאוה הנה למכירה. האשה, חוּמה ביותר ומראהָ עקשני, עמדה לפני הבהמה והחזיקה בה, בשעה שבעלה נשאר מאחוריה, דומם ומכונס. הנשים בדקו את הפרה בדיקה מעולה ועמוקה משך חמשה רגעים, מבלי החליף ביניהן מלה אחת או מבט אחד; ואז פנו והלכו להן, והתיצבו לפני פרה אחרת, שעמדה במרחק עשרים צעדים מכאן. זו היתה גדולה וכולה שחורה, והוּצאה למכירה על־ידי בחורה צעירה ונאה, כמעט ילדה עוד, שאחזה בידה מקל אגוז. אחרי כן התעכבו הנשים עוד שבע או שמונה פעמים לפני פרות שונות באריכות ובשתיקה, בעברן לפני שורת הבהמות העומדות למכירה מקצה האחד עד הקצה השני. ולאחרונה חזרו והתיצבו לפני הפרה הראשונה, והתחילו שנית לבדקה.
אולם זאת הפעם היתה החקירה כבדת ראש ביותר. הן עמדו בשורה אחת ובדקו בקוטנטינה את הנעשה מתחת לעורה במבט נוקב וחודר. וגם המוכרת לא השמיעה דבור אחד, ועיניה משוטטות ומביטות במקום אחר, כאילו לא ראתה את הנשים שחזרו לכאן.
וסוף־סוף גחנה פאני ופלטה לליזה דבור בלחש. גם אשתו הזקנה של פואן ופרנסואזה לחשו דבר אשה באזני רעותה. ואז שבו והשתקעו בשתיקתן, והבדיקה נמשכה כקודם.
– מה מחירה? – שאלה ליזה פתאום.
– ארבעים פיסטולים16 ענתה האכרה.
כולם נרתעו לאחור, כאילו מי שהוא היה מבריח אותם מעל פניו; וכאשר יצאו לבקש את ז’אן, מצאוהו עומד מאחוריהן וסח עם בוטא כידידים נאמנים. בוטא בא הנה משאמאדה לקנות חזיר קטן, ועמד ברגע זה על המקח לפני אחד הסוחרים. החזירים הובאו הנה מתוך גדֵרה מטולטלת, הנתונה במעמקי עגלה, ונשכו זה את זה וצָוחו בקול צורם אזנים.
– רצונך בעשרים פראנק? – שאל בוטא את המוכר.
– לא, שלשים!
– הרי לך, לך ושכב עמו!
בוטא יצא לפני הנשים תקיף ומבודח, צוחק מתוך קורת־רוח לקראת אמו, אחותו ושתי בנות דודו, כאילו רק אמש נפרד מהן. ואף הן נשארו שקטות ברוחן, כאילו לא זכרו לו כל הרוגז והמריבות משך השנתים האחרונות. האֵם, שספרו לה, כי ראוהו עובר ברחוב־גרואית, הציצה בו בעיניה המכווצות והשתדלה לקרוא בפניו על שום מה הלך אל הנוטריון; אולם היא לא גלתה את מצפוניו. ושניהם לא פתחו את פיהם לשיח בדבר.
– ובכן, שארתי – פנה לליזה – קונה אַת פרה?… ז’אן הגיד לי זאת… אכן עומדת שם פרה אחת, כן, טובה ביותר בשוק, בהמה כהלכה!
והוא הצביע על אותה הקוטנטינה הלבנה והשחורה.
– ארבעים פיסטולים, תודה רבה! – מלמלה פרנסואזה.
– ארבעים פיסטולים רק בשבילך, פעוטתי! – אמר בוטא, בטפחו על גבה דרך בדיחה.
אולם היא רעמה פניה והשיבה לו מכה ברוגז.
– התחדל, מה? אין דרכי לשחק עם הגברים.
רוחו התבדחה יותר ופנה לליזה, שנשארה כבדת ראש וחִורת קצת.
– ואַת, רצונך שאכנס במשא־ומתן? מתערב אני שאקננה בשלשים פיסטולים… רצונך להתערב במאה סוּ?
– אדרבא… אם יש בדעתך לנסות…
שושנה ופאני הרכינו אף הן את ראשן לאות הסכמה, כי הכירו את בוטא, התקיף והאכזר בעניני מקח וממכר, עקשן וחצוף, שקרן ורמאי, היודע למכור את סחורתו במחיר גדול פי שלש מעֶרכה ויודע לקנות את הדרוש לו בחצי המחיר. הנשים שלחוהו איפוא עם ז’אן, בעוד שהן פגרו ללכת אחריהם לבל ירָאו יחד בעצה אחת.
הקהל הלך ורב בשוק הבהמות, וחבורות בני־אדם עזבו את מרכז הככר השטוף אור שמש ופנו אל שדרות העצים. ההמונים הלכו ושבו, הצבע הכחול של החולצות הואפל בצל הצפצפות, וכתמים נעים של עבי שמים הוריקו על־גבי הפנים המאדימים. איש לא קנה עוד מאומה, אף כי השוק נפתח זה כשעה. הקונים עיינו עוד בסחורה ושקלו בדעתם. ופתאום נשמעו רעש ומהומה מעל לראשי הבהמות. שני סוסים הקשורים זה בצד זה, נזדקפו על רגליהם ונשכו זה את זה, בצהלם מתוך רוגז ובגרדם את המרצפת בפרסותיהם. הנצבים עליהם נבהלו, והנשים ברחו, עד שהכיש השוט בסוסים, מלוּוה בקול חרפות, מכות נמרצות כיריות־אש, ואז שב הסדר על מכונו. סיעה של יונים עטתה על המקום שנתפנה מפני הבהלה, והן נזדרזו בלכתן ונקרו בגללים גרעיני שבולת־השועל.
– בכמה מוכרת את את פרתך, דודה? שאל בוטא את האכרה.
היא ראתה את הקנוניה, וענתה במנוחה:
– בארבעים פיסטולים.
הוא שמע את הדבר כבדיחה, התלוצץ ופנה אל הבעל, המוסיף לעמוד מכונס במרחק מקום.
– הגידה נא, זקן! הפרה נמכרת במחיר זה בצירוף הבורגנית שלך?
ובעודנו מלגלג בדבריו בָּחן את הפרה מקרוב, ומצא בה כל הסימנים של חולבת טובה: ראשה כחוש, קרניה עדינות ועיניה גדולות, הבטן רחבה קצת ומשורגת עורקים גסים, האברים עדינים כמעט והזנב דק, נעוץ גבוה מאוד. הוא גחן ועמד על אורך העטינים וגמישותן של הפטמות, הקבועות יפה ובולטות כראוי. אחרי כן סמך את ידו על הבהמה ופתח במשא־ומתן, במששו בתנועה חבויה את חוליות גבה.
– ארבעים פיסטולים, מה? אך צחוק הוא… רצונך בשלשים פיסטולים?
ידו בחנה את חוסן החוליות הערוכות כסדר. אחרי כן צנחה ידו וירדה ומששה בין הירכות, עד שהגיעה אל המקום, שעור הפרה חלק, וגוָנו היפה כעין הכרכום מבטיח חלב בשפע.
– רצונך בשלשים פיסטולים?
– לא, ארבעים – ענתה האכרה.
הוא הפנה את שכמו ללכת, חזר שנית והאשה התחילה הפעם להכנס אתו בשיחה.
– הרי זו בהמה טובה ומשובחת. בחג־השלוש תמלאנה לה רק שנתים, ובעוד שבועים תלד… ודאי רצויה ומתאימה היא לך.
– שלשים פיסטולים – שנה הלה.
וכאשר הלך והתרחק ממנה, העיפה עין על בעלה וקראה אחריו:
– חכה נא! נחפזים אנו להפטר וללכת מכאן… התתן שלשים וחמשה, טבין ותקילין?
אז עמד וגנה את הפרה. אין גופה של זו בנוי כהלכה, תשושת מתנים היא, משמע שחלתה ושנתים עוד יכלכלוה לשוא. אחרי כן טען, כי פצועה היא ברגלה, מום שבדה מלבו. הוא הפיח שקרים בכונה בגלוי, בהתכַונו להרעים את המוכרת ולבלבל דעתה. אולם היא הניעה בכתפיה.
– שלשים פיסטולים
–לא, שלשים וחמשה.
היא נתנה לו ללכת. בוטא הדביק את הנשים והגיד להן, כי הדג עלה בחכה, ויש לעמוד על מקחה של פרה אחרת. וכל החבורה הלכה והתיצבה לפני הפרה הגדולה והשחורה, שהבחורה הנאה החזיקה בחבלה. מחירה של זו היה רק שלש מאות פראנק, ובוטא העמיד פנים כמוצא את הסכום הזה לא מופרז ביותר וכמתעתד לקנותה, ופתאום שב ופנה כלפי הפרה הראשונה.
– ובכן כלה ונחרצה, ועלי לתת את כספי בבהמה אחרת?
– אלמלי היה בידי להוזיל, אולם אין כל אפשרות… עליך להוסיף על המחיר.
היא גחנה ואחזה את העטינים במלוא כפה, והוסיפה:
– ראה נא כמה נאים הם!
הוא לא הסכים לדבריה ועמד בדבורו:
– שלשים פיסטולים.
– לא, שלשים וחמשה.
ואז נדמה, כי נפסק כל המשא־והמתן. בוטא שלב את זרועו של ז’אן והלך לו, ובזה רצה להדגיש, שהוא מסתלק בהחלט מן העסק. הנשים התרגשו, הדביקו אותו וחוו את דעתן, כי הפרה שווה אמנם שלש מאות וחמשים פראנק. ביחוד אמרה פרנסואזה לגמור את הקניה במחיר זה, כי מצאה הפרה חן בעיניה. אולם בוטא התרגז: כלום מפקיר אדם את מאותיו? ובמשך פעם תמימה עמד על דעתו, בעוד שבנות־דודו הראו סימני אי־מנוחה בכל פעם, שקונה אחר נגש אל הבהמה. אף בוטא לא גרע את קצה עינו ממנה, אולם כך דרכו של המשַחק והאמיץ ברוחו, סוף־סוף הוא זוכה בו. ודאי לא ימהר שום אדם להוציא את כספו, אדרבה, הבה ונראה אם ימצא חסר־לב, לשלם בעדה יותר משלש מאות פראנק. ואמנם כסף זה בושש לבוא, אף כי קרב כבר השוק לקצו.
על־פני הדרך בחנו עתה את הסוסים. סוס אחד, לבן כולו, רק כשקולו הגרוני של בן־אדם אחד, המחזיק בחבל ודוהר על ידו, מזרזו לפניו; בעוד שפאטוּאַ, רופא־הבהמות, עמד, מתנפח כתרנגול וכולו אדום, ליד הקונה בירכתי הככר. שתי ידיו היו נתונות בתוך כיסיו והוא מתבונן לריצה ומשמיע דעתו ברמה. בתי־הקהוה המו מהמון שותים, הנכנסים ויוצאים וחוזרים ונכנסים מתוך משא־ומתן של מקח וממכר. המהומה והשאון הגיעו למרום קצם. ואיש לא הבין עוד את שפת רעהו. עגל אחד המובדל מאמו, היה גועה בקול בלי הרף; כלבים שונים, גריפונים שחורים ותלתלנים גדולים וצהובים, ברחו ביללה מתוך דוחק הקהל צולעים על ירכם; וכשהשתררה הדומיה לרגע קט, לא נשמע אלא משק מעוף העורבים, הנטרדים מתוך ההמולה והם מסתובבים ומקרקרים בראש מגדל־הפעמון. הריח החם של הבָּקָר נבלע בסרחון חריף של קרן חרוכה, העולה מן הנפחיה הקרובה, שהאכרים, מכיון שבאו העירה, היו גם מפרזלים בה את פרסות סוסיהם.
– ובכן, התקבלי שלשים? – לא נלאה בוטא לנסות דבר לאכרה.
– לא, שלשים וחמשה!
וכאשר נגש אז קונה אחר ועמד אף הוא על המקח, אחז בוטא בלסתותיה של הפרה ופתח את פיה בכוח, כדי לבדוק את שניה. אחרי כן הרפה ממנה ופניו נתעותו בעוית־בחילה. אותה שעה הטילה הבהמה גללים, צפיעים רכים; ויתבונן בהם בנפלם, ועויתו הודגשה יותר. הקונה החדש, בן־אדם חוֵר ובעל קומה, הושפע ממעשהו זה והלך לו.
– אי אפשי עוד בה – אמר בוטא – כי דמה מקולקל.
זאת הפעם התחילה המוכרת להתרגז; והרי לכך נתכַּון. היא פתחה בזלזולים, והוא ענה לה בהמון גידופים. בני־אדם נקהלו עליהם וצחקו. הבעל, העומד מאחורי האשה, לא זע עוד ממקומו. לאחרונה נגע במרפקה של בת זוגתו והיא קראה פתאום:
– התקח אותה בשלשים ושנים פיסטולים?
– לאו, שלשים!
בוטא פנה והלך לו שוב, והאשה החזירתו בקול נחנק.
– הכלל, ריקן ארור, קחנה לך!… אולם, שד לשדים! אילו הייתי צריכה להתחיל את המשא־והמתן מחדש, הייתי סוטרת על פרצופך!
היא לא ידעה את נפשה והיתה רועדת מכעס. והוא צחק בקול, השמיע באזניה חלקות ואמר לשכב עמה בעד שאר הכסף.
מיד נגשה ליזה, הטתה את האכרה הצדה מאחורי גזע אילן אחד ומנתה על ידה את שלש מאות הפראנק. פרנסואזה החזיקה כבר בפרה, אולם זו סרבה לזוז ממקומה, עד שדחפה ז’אן מאחוריה. זה שעתים שהם מטפלים בעסק, ושושנה ופאני לא נלאו לחכות דומם לאחרית דבר. וכאשר הלכו להן הנשים התחילו לבקש את בוטא, שנעלם בינתים, ומצאוהו עומד ומטפח על כרסו של מוכר החזירים. הוא רכש לו את חזירו הקטן בעשרים פראנק. מתחילה מנה את הכסף בתוך כיסו, ואחרי כן הוציא את הסכום בדיוק ומנהו שנית לתוך כפו של המוכר הסגורה למחצה. אולם כמה לבוטים התלבט, עד שהכניס את החזיר לתוך השק, שהביא אתו תחת חולצתו. הבד הבלוי פקע, ורגלי בעל־החי וגם חרטומו בצבצו מתוך השק. וככה העמיסהו על כתפו, ונשא אותו כשהוא מתרוצץ, נוחר וצווח בקול נורא.
– שמעי נא, ליזה, והיכן מאה הסוּ שלי? – דרש בוטא – הרי זכיתי בהם בהתערבות.
היא נתנה לו את הכסף לשם בדיחה, ואמרה בלבה, שלא יקח אותם. אולם הוא החזיק במאה הסוּ ושלשל אותו לתוך כיסו. אחרי כן הלכו כולם בשובה ובנחת אל מלון “הפלח הטוב”.
השוק הגיע לקצו. מטבעות הכסף התנוצצו באור שמש, והשמיעו צלצולם על שולחנות המוזגים. בשעה האחרונה נעשו כל העסקים בחפזון. בקרן הככר של ג’ורג’־הקדוש לא נשארו אלא בהמות אחדות שלא נמכרו. ומעט מעט שב ההמון לשטוף כלפי הרחוב־גרואית, שמוכרות הפירות והירקות כבר נסתלקו מכאן ונשאו הביתה את סליהן הריקים. כמו כן לא נשאר עוד דבר במגרש־העופות מלבד התבן והנוצה. העגלות יצאו לדרכן. בחצרות האכסניות היו הידים עוסקות ברתימת העגלות ובהתרת מושכות הסוסים הקשורים לטבעות המדרכות. והאופנים עברו בריצה בכל הדרכים, לכל העברים, וחולצות הנוסעים התנפחו ברוח.
לנגיין עבר במהירות רכוב על־גבי סוסו הקטן והשחור, אחרי קנותו לו מגל חדש בשוק. אולם מאקרון ובתו ברתה נתאחרו עוד לעמוד בחנויות. ואשר לפרימה, הנה שבה זו ברגל, עמוסה משא כבד בחזירתה כבהליכתה, כי מלאה את סליה גללי־סוסים שאספה בדרך. בבית־המרקחת אשר ברחוב־הגדול המתינה פאלמירה יגעה וזקופה בין השמשות המזהיבות, עד שיכינו רפואה בשביל אחיה החולה זה שבוע ימים: תמיסה זו, שעלתה לה בעשרים סוּ מן הארבעים, שהרויחה היום ברוב עמל. והנה החישו בנות בעל־זבוב ומלויהן את צעדיהם למראה ישו־הנוצרי, העובר לפניהן מסואב מאוד ומתנודד לרוחב הרחוב. דומה, לוה היום שוב כסף, לאחר שמִשכֵּן את חלקת אדמתו האחרונה. השכור צחק לנפשו, ומטבעות בני מאה סוּ צלצלו בתוך כיסיו העמוקים.
כאשר הגיעו למלון “הפלח הטוב”, אמר בוטא בפשטות ומתוך בדיחה:
– אתן נוסעות איפוא לדרככן?… שמעי נא, ליזה, שמא תשארי כאן עם אחותך וסעדנו את לבנו?
ההצעה הפתיעה אותה, וכשפנתה לז’אן הוסיף הלה:
– גם ז’אן ישאר אתנו, והיה זה לי לעונג.
שושנה ופאני הביטו אחת בפני חברתה. ודאי מסתיר הבחור בלבו איזו מחשבה, אף כי פניו לא הביעו עוד כלום. מילא! אין להפריע את מהלך הדברים.
– כן – אמרה פאני – השארו נא… ואנכי הריני נוסעת עם אמא, כי מחכים לנו בבית.
פרנסואזה, שיָדה לא הרפתה מן הפרה, הוסיפה יבשות:
– גם אני נוסעת עמכן.
והיא התעקשה לעמוד בדבורה, התרגזה בתוך האכסניה ורצתה להוליך דוקא את הבהמה מיד אל משקה. היו מוכרחים למלא את חפצה, כי רוחה היה סר וזעף. הפרה נקשרה מאחורי העגלה הרתומה, ושלש הנשים עלו לשבת בה.
שושנה הוסיפה להמתין להתגלוּת־לב בנה, וברגע האחרון מצאה עוז ברוחה לשאלו:
–שמא מוסר אתה דברים לאביך?
– לאו – ענה בוטא.
היא הציצה לתוך עיניו, והוסיפה לחקרו:
– אין איפוא כל חדש?
– כשתהיינה לי חדשות אודיעכם, בשעה הרצויה לכך.
פאני הצליפה בסוסה, והוא זז ממקומו והתחיל פוסע פסיעותיו הקטנות, בעוד שהפרה נמשכה מאחורי העגלה והיא מאריכה את צוארה ונגררת אחריה. וליזה נשארה לבדה בין בוטא וז’אן.
בשש שעות ישבו שלשתם אל השולחן באחד מחדרי המלון הפתוח לאולם המשתה. בוטא הלך למטבח והזמין חביתה ובשר שפן; ואיש לא ידע, אם הוא מתכון להגיש לבני־לויתו ארוחה זו על חשבונו. בינתים עוררה ליזה את ז’אן לקחת דברים עם בן־דודה ולהביאו לידי ברור מוחלט, כדי לשים קץ לענין ולהפטר מהליכה יתרה לשאמאדה. אולם כבר כִּלו את החביתה והגיעו לתבשיל־השפן, והבחור הנבוך לא פצה עוד את פיו. גם בוטא לא נראה כמהרהר בענין זה. הוא אכל סעודתו לתיאבון, צחק בפה מלא, וברכיו הקישו מתחת לשולחן לברכי ליזה ולז’אן מתוך ידידות מבודחה. אחרי כן סחו בכובד ראש על רונש ועל המסלה החדשה; ואף כי לא נזכרו כלל חמש מאות הפראנק, שנִּתנו לליזה כדמי פצוי, ועליית ערך קרקעותיה – הונחו בכל זאת אלה ביסודם של הדברים שנאמרו. ואז שב בוטא למהתלותיו, ושתה לחיי המסובים; בעוד שעיניו האפורות הביעו בגלוי את מחשבתו על העסק הטוב אשר יעשה, בקבלו סוף־סוף את חלקו, שעלה עתה בערכו, ויקח לו את אהובתו מלפנים, שגם אדמתה עלתה במחירה.
– לכל הרוחות! – קרא – מדוע לא נשתה קהוה?
– שלוש כוסות קהוה! – הזמין ז’אן.
ושעה תמימה עברה עליהם בשתית הקהוה ובהרקת בקבוק של יין־שרף. ובוטא עדיין לא השמיע את אשר בלבו. הוא גלה טפח וכסה טפחים והיה משהה להביע את חפצו, כאילו עמד גם כאן על מקחה של אחת הפרות. הדבר הוחלט בעצם בדעתו, ואף־על־פי־כן יש לבחנו עוד. ופתאם פנה לליזה ואמר:
– מדוע לא הבאת עמך את הילד?
היא צחקה, כי הבינה, הנה יגע הפעם בענין גופו; והיא טפחה לו על שכמו מאושרה וסלחנית ומלמלה:
– אי לך, ריקן בוטא!
בזה נאמר הכל. ואף הוא צחק. דבר החִתון הוחלט ביניהם.
גם ז’אן, שהיה נבוך עד כה, נתבדח עמהם, כי הוקלה מעמסה מעל לבו. ולא עוד אלא שפתח עתה פיו והשמיע:
– הידעת, טוב תעשה לשוב לבחירתך, כי עמדתי לקחת את מקומך.
– כן, שמעתי… אה, שָלֵו הייתי, ודאי הייתם מקדימים להודיע לי!
– כמובן… בפרט, שהזווג מתאים יותר לך, מחמת הילד. הלא כה היו דברינו תמיד, לא כך, ליזה?
– תמיד, אמת ויציב!
רגש של חבה סבלנית הציף את פני שלשתם יחד. הם נתקרבו זה לזה מתוך אחוה, ביחוד נגע הדבר אל לבו של ז’אן, שלא חש כל קנאה לבוטא והתפלא גם, כי הוא עצמו היה המסייע לזווג זה. וכאשר קרא בוטא, שיש לשתות עוד דבר־מה, לכל הרוחות! פקד ז’אן להגיש בירה. מרפקי שניהם נשענו על השולחן וליזה ביניהם, והם משוחחים עתה על הגשמים האחרונים שרִוו את השדות.
ובאולם־המשתה אשר מנגד ישב ישו־הנוצרי אל שולחן עם אכר זקן אחד, שכור כמוהו, והקים שאון רב. כל המסובים, הלבושים חולצות, שתו, עשנו ורקקו בתוך האד האדמדם של העששיות ודברו בקול רם וצַוְחו; אולם קולו של הציד התגבר על כל שאר הצעקות והרעיש בצליל־הנחושת שלו שהחריש את האזנים. הוא שחק עם בן־זוגו בקלפים ומריבה פרצה ביניהם. הלה טען מתוך עקשנות רבה ושקטה, שזכה במשחק, אף כי הצדק לא היה, כנראה, אתו. ולא היה קץ לסכסוך. ישו־הנוצרי התרגז, הרים קול גדול כל כך, שהמוזג התערב בדבר. ואז קם העושק וחזר משולחן לשולחן בעקשנות של שכור והיה מגיש את קלפיו למסובים, למען ישפטו בינו ובין חברו. הוא הציק לאורחים עד מות והוסיף לצווח, ואחרי כן חזר אל הזקן, המחזיק בזכותו, ומקשיב בסבלנות לגדופיו.
– בזוי־נפש! נבל! צא נא עמדי החוצה, למען אשבור צלעותיך!
אולם פתאום ישב ישו־הנוצרי שוב על כסאו מול חברו, והוסיף בקול שקט:
– יודע אני משחק טוב, מעין התערבות… רצונך בכך?
הוא הוציא מכיסו קומץ מטבעות בני מאה סוּ, מחמשה־עשר עד עשרים, והניחם לפניו בדמות עמוד.
– היינו… ושים גם אתה לפניך כמספר הזה.
הזקן התענין במשחק החדש. הוציא את ארנקו מתוך שתיקה והקים גם הוא עמוד של מטבעות.
– הריני נוטל מטבע אחד מהצבור שלך, והביטה!
הוא אחז במטבע, הניחו ברצינות על לשונו ובתנועת וישט אחת בלע אותו.
– עתה תורך, קח מן הצבור שלי… וכל המרבה לבלוע מטבעות משל חברו, הרי זה זוכה בהם. הנה כל המשחק.
הזקן הרחיב את עיניו בתמהון והסכים, הוא בולע את המטבע הראשון בדוחק. וישו־הנוצרי שלשל את המטבעות זה אחר זה, כאדם הממלא את כרסו בשזיפים. כשבלע את המטבע החמישי קמה תנועה באולם־המשתה, ובני־אדם נקהלו סביבו נדהמים ומשתוממים. הוי, כמה גרגרן הוא בריון זה ומה נפלא בית־בליעתו! אולם לאחר שבלע הזקן את המטבע הרביעי צנח לאחור, פניו נעשו סגולים והיה משמיע נחרתו כחנוק וחשבוהו זמן־מה למת. וישו־הנוצרי קם ממקומו מבודח ומלגלג:
הוא אסף אל קרבו עשרה מטבעות, והנה רוח נקי של שלשים פראנק.
בוטא מהר לקום מעל שולחנו, כי חשש לתוצאות בלתי נעימות, אם תפח רוחו של הזקן; וכאשר תעו עיניו על־פני הקירות, כמחכה למי שהוא שישלם את דמי הסעודה שהזמינו, היה ז’אן המסלק את החשבון. מתוך כך נעשתה דעתו של בוטא יפה ביותר, ולאחר שרתם את סוסו בחצר, אחז בכתפי רעהו מתוך חבה:
– התדע, רצוני שתשתתף בשמחת כלולותינו. בעוד שלשה שבועות נחוג את החתונה… סרתי היום אל הנוטריון וחתמתי על החוזה, וכל הניירות יהיו מוכנים למועד ההוא.
וכשהוא עוזר לליזה לעלות לעגלתו הוסיף:
– אי, הבה ונשיבך הביתה!… אעברה נא לרונש, כי אין זה מאריך עלי כמעט את הדרך.
ז’אן נסע לבדו בתוך עגלתו. הוא חשב את מקרה הערב לטבעי, ועקב את בני הזוג. קלויש היתה עכשיו ישנה ושבה ושקעה במנוחתה השלימה לאור כוכביהם הצהובים של הפנסים; ואחרי שאון השוק לא נשמע עוד אלא קול מצעדו המאוחר והכושל של אכר שִכור. לפני ז’אן נתפשטה דרך אפלה ולאחרונה ראה את העגלה השניה, הנושאת אתה את צמד הנאהבים. יפה, יפה, הדבר נגמר בכי טוב. הוא צפצף בשפתיו בתוך קרירות הלילה, ורוחו חפשי ומלא גיל.
ז 🔗
שוב הגיעה עונת קציר החציר תחת שמים כחולים וחמים מאוד, שרוחות קלים היו מצננים אותם; והחתונה נקבעה ביום ז’אן־הקדוש, שחל באותה השנה בשבת.
הפואנים יעצו לבוטא להזמין את הרברבה בראש, מכיון שהיא זקֵנת המשפחה. היא דרשה שיכבדוה כמלכה עשירה ושליטה על הבריות. ועל כן הלכו בערב אחד, בוטא וליזה, שניהם לבושים בגדי חג, לבקשה לבוא אל הקדושין, ולהשתתף בסעודה שתעָרך בבית הכלה.
הרברבה ישבה לבדה במטבח וסרגה. היא לא פסקה להניע מחטיה, רק הציצה בהם בטביעת עינה ונתנה להם להגיד ולשנות פעמַיִם ושלש את דברי בקשתם. ולאחרונה ענתה בקולה החד:
– ללכת לחתונה, אין זה מעניני, כמובן!… איזה עונג יתן לנפשי משתה־נשואים? זה טוב לבני־אדם אוהבי־שעשועים.
הם ראו את פני־הקלף שלה מתאדמים מתוך מחשבה על משתה זה, שלא יעלה לה במאומה, וידעו מראש שתסכים; אולם המנהג דרש, שירבו להפציר בה.
– אכן, דודתי! אי־אפשר לחג זה בלעדיך.
– לא ולא, אין השמחה עשויה לשכמותי! כלום יש לי פנאי, וכלום יש לי בגדים נאים ללבוש? אגב יש כאן הוצאת ממון… אפשר להתקיים מבלי ללכת לחתונה.
הם הוכרחו לחזור ולשנות עשר פעמים את ההזמנה, עד שאמרה סוף־סוף בפנים נזעמים:
– מילא, מכיון שהכרח הוא אלך. טורחת אני רק בשבילכם.
ובראותה שאינם מסתלקים מכאן נתעוררה מלחמה בקרבה, כי לפי המנהג הגישו כוס יין במקרה כזה. לאחרונה גמרה בדעתה וירדה אל המרתף, אף כי היה בקבוק פתוח אתה בבית. במקרים כאלה היה לה שיור של יין נשחת, שאין לשתותו מכיון שהפך חומץ, ואשר קראה לו “ברח דודי”. היא מלאה שתי כוסות, ונעצה בחתן ובכלה עין חודרת מאוד, והם נאלצו להריקן מבלי עַוות את פניהם, שלא להעליבה. הם יצאו מביתה וגרונם צורב באש.
באותו הערב שמו בוטא וליזה את פניהם ל“שושנה הלבנה”, לבית שארל. אולם הם נתקלו שם במאורע מעציב.
ה' שארל עמד בגנו, נרגש מאוד. בלי ספק תקפה אותו ההתרגשות העזה בשעה שטפל בשיח־הורדים המטַפס, כי אחז עוד את המזמרה בידו והסולם נשען אל הקיר. בכל זאת התאפק והכניסם אל האולם, שאֶלודיה ישבה שם בפניה הצנועים ועסקה במעשה רקמה.
– אַה, אתם מתחתנים בעוד שבוע ימים. זה טוב מאוד, בני… אולם אנו לא נוכל להשתתף בשמחתכם, כי הגברת שארל היא בשארטר ותשהה שם כשבועים.
הוא הרים את גבותיו הכבדות, כדי להעיף עין על הריבה הצעירה, והוסיף לאמור:
– בשעות העבודה התכופה והמרובה, בירידים הגדולים, הולכת הגברת שארל להושיט שם יד עזרה לבתה… עסק הוא עסק, כידוע לכם, ויש ימים, שעובדי החנות רובצים תחת עמלם. אף כי אֶסטל רגילה כבר בעבודה, מביאה לה אמה תועלת רבה, בפרט שחתננו ווקוֹן אינו עושה כמעט כלום… אגב שמחה הגברת שארל לשוב ולראות את הבית שיסדה וטפחה. הַגיעו בעצמכם! שלושים שנה מחיינו השקענו בו, אכן, תקופת חיי אנוש!
הוא התרגש מאוד ועיניו נרטבו ותעו במחוזות העבר, והצדק היה אתו. אמנם התגעגעה אשתו לעתים קרובות מתוך מעמקי מקלטה החדש על הבית הקטן ברחוב היהודים, העדין והנהדר כל כך, והמלא פרחים, צפרים ואור שמש. וכשהיא סוגרת את עפעפיה, היא שבה ורואה בדמיונה אש שארטר הישַנה, השופעת ויורדת מככר ההיכל־הקטדראלי לגדות האֶרה. נדמה לה, כי הנה היא באה ונכנסת לרחובות ה“עורב־הצבוע” ו“הדלת־האפורה”, מגיעה משם ל“רחוב־הרכָּבים”, ויורדת בסוללת ה“רגל־השטוחה” כדי לקצר את הדרך; ובדרוך רגלה על השלב האחרון כבר נראה לה הבית הי"ט, העומד בקרן רחוב־היהודים ורחוב “קרש־השובטים”, חזיתו לבנה ותריסיו הירוקים מוגפים תמיד. שני הרחובות האלה דלים הם, ובמשך שלושים שנה ראו עיניה את צריפיהם ויושביהם הנאלחים ואת ביבם המרכזי המקלח את מימיו השחורים. אולם כמה שבועות וירחים ישבה בתוך ביתה, בצל קורתה, מבלי צאת החוצה! ובלבה הוסיפה להתגאות בסַפות ובמראות האולם, במצעות המטות, בעץ האדום של רהיטי החדרים ובכל ההידור הזה, שיש בו מן הסגנון המדויק ומן הנוחיות הרבה. כן, היא התפארה ביצירת מפעלם, שנתן להם את עשרם. עצבת־כליון נחה על רוחה, לזכר פנות הבית הנסתרות ולזכר בושם מי־הטואליטה שאינו פג לעולם; ריח מיוחד זה של הבית כולו, שנבלע בעורה בערגון ובגעגועים. ועל כן חכתה בכליון־עינים לתקופות העבודה המרובה ויצאה לדרכה שמחה וכאילו נתחדשו נעוריה, לאחרי שנשקה לנכדתה שתי נשיקות גדולות, שהבטיחה למסרן לאמה באותו הערב בחנות־הממתקים…
– אה, חבל, חבל מאוד! – דובב בוטא, המצטער שלא יזכה לקבל בחתונתו את פני השארלים – ושמא תכתוב ליזה לדודתנו שתחזור?
אלודיה, שהגיעה לשנת החמש־עשרה, הרימה את פניה הנפוחים והחורים של בתולה בעלת שערות קלושות ודלת־דם כל כך, שנדמה כי האויר החפשי של הכפר הגביר עוד את האנֵמיה שלה – ואמרה:
– אה, זה לא יתכן! הסבה אמרה, כי עליה לטפל בעבודת הממתקים יותר משבועים. היא הבטיחה להביא לי שק סוכריות, אם אתנהג כשורה.
זו היתה אונאה לשם שמים. בכל נסיעה הביאו לה סוכריות קטנות, שחשבה כי נעשו בחנות המגדנות של הוריה.
– ובכן, דודי – הציעה ליזה לאחרונה – תבוא בלעדיה, בלוית הילדה.
אולם ה' שארל לא שמע עוד לדבריה, כי שבה ותקפה אותו התרגשותו. הוא נגש לחלון והציץ בו כאורב למי־שהוא, בהבליעו בתוך גרונו את הכעס העומד להתפרץ. ומבלי יכולת להתאפק עוד, שלח את הריבה מעל פניו.
– לכי לך לשחק רגע אחד, יקירתי.
וכאשר הלכה לה, כדרכה תמיד לצאת בשעה שהגדולים נכנסים בשיחה, התיצב שארל באמצע החדר, הצליב את זרועותיו על חזהו מתוך התמרמרות, שזעזעה את כל פניו המנומסים, השמנים והצהובים של מאגיסטראטוס שיצא למנוחה לעת זקנתו.
– היאָמן כי יסופר! הנשמעה נבלה כזו!… עסקתי בנקוי שיח־הורדים אשר בגני, טפסתי ועליתי עד השלב האחרון ושחתי להציץ מבלי משים מעבר לכותל, ומה ראו עיני?… הונורינה, כן, הונורינה הטובה שלי, מתיחדת עם גבר, זה עולה על־גבי זו ורגליהם מתלבטות באויר, כמתכונים לעשות את פגוליהם… הוי, חזירים! לרגלי הקיר שלי!
נשימתו נעצרה, והוא התהלך אנה ואנה מתוך תנועות מדודות ספוגות זעם־צדק, בהוסיפו לאמור:
־ ממתין אני לאותה מופקרת, כדי להשליכה החוצה… אכן לא נִתן לנו לשמור בביתנו אף משרתת אחת. מעַברים את כולן. מקצה ששה חדשים הענין מסודר, ואין לכלכלן עוד בתוך משפחה הגונה עם כרסן בין שניהן… והנה לכם עוד אחת שנתפשה בעבֵרה, ובכל כוח הטומאה! אכן בא קץ כל בשר, ואין גבול עוד לפריצות!
בוטא וליזה התפלאו והשתתפו בהתמרמרותו מפני הכבוד:
– ודאי בלתי הגון הוא, בלתי הגון כלל!
שארל נגש והתיצב שוב לפניהם.
– שערו לכם את אלודיה עולה בסולם זה ורואה בעיניה את המחזה! הרי עודנה כה תמימה, שאינה יודעת דבר, ואנו שמים משמר גם על מחשבותיה!… אכן מעשה מזעזע הוא, בהן צדקי!… והסערה היתה גדולה ביותר, אילו היתה כאן הגברת שארל!
אותה שעה העיף שארל עין בעד החלון, וראה את הילדה מטיילת ומסתכלת ושולחת רגלה על השלב הראשון של הסולם. הוא יצא מחדרו וקרא לה בקול נחנק מפחד, כאילו ראה אותה על עברי פי תהום.
– אלודיה! אלודיה! רדי מהרה ולכי לך, למען השם!
רגליו כשלו והוא צנח בתוך כורסה, בהוסיפו להתאונן על הפקרות המשרתות. וכי לא נתפסה אָמָה אחת במעמקי הלול, כשהיא מראה לילדה איך עשוי עכוזה של תרנגולת! המעטים הפגעים בחוץ, שעליו לשאת עוד את גסות בנות האכרים הללו ואת תזנות העופות? אכן יפול רוחו עליו, אם המוסר הרע ילין תמיד בתוך ביתו.
– הנה היא באה – הוסיף פתאום – ואתם תראו עוד מעט את אשר יעָשה לה.
הוא צלצל וקבל את הונורינה מתוך ישיבה חשובה וקפדנית, כשהוא מתאמץ להחזיר לפרצופו את חשיבותו השקטה.
– גברת, ארזי את סלך ולכי לך מיד. אשלם לך שכר שבוע דמי פיצוי.
המשרתת הדלה והכחושה, מסכנה ומבוישה, רצתה לתת באורים למקרה ומלמלה בקשת־סליחה.
– ללא הועיל, חסד אני עושה עמך, היתה בידי למסור אותך למלכות, כעוברת על מדת הצניעות.
אז התקוממה הבחורה וענתה:
– שמעו נא, כל הכעס הזה הוא איפוא רק מפני ששכחו לשלם דמי כניסה!
שארל קם ונזדקף כמגודל מאוד, וגרש אותה בתנועת מפקדים, והוא מצביע בידו כלפי הפתח. וכאשר יצאה מלפניו, הוציא את רוחו בדברים גסים:
– הראיתם זונה שכמותה, המחללת את ביתי!
– ודאי יוצאנית היא, מופקרת ממש – דובבו ליזה ובוטא, כדי להפיס דעתו.
ובוטא הוסיף:
– לא כך? הוסכם איפוא, דודי, שתבוא עם הילדה?
ה' שארל לא חדל מרעוד בכל גופו. הוא קם והלך בתנועה גרויה לראות את דמותו בתוך הראי, ושב מן המראה שבע רצון.
– להיכן נבוא? אַה, כן, לחתונתכם… זה טוב מאוד, בנַי, שאתם מתחתנים… סמכו עלי, כי בוא אבוא; אולם אין אני מבטיח לכם להביא עמדי את אלודיה, כי במשתה נשואים פולטים, כידוע לכם, דברי בלע… מה דעתכם? אכן השלכתי את המופקרת החוצה! כי אל נא תהיינה הנשים חצופות לפני… להתראות, לא אמנע, ואבקר אתכם.
הדלהומים, שבוטא וליזה הלכו אחרי כן להזמינם, נאותו לבוא אחרי הסירובים וההפצרות הנהוגים. לא נשאר להזמין עוד משאר בני־המשפחה אלא את ישו־הנוצרי בלבד. אולם בר־נש זה היה קשה לנשוא, בא בריב עם כל אדם והמציא כל מיני תעלולים נתעבים, כדי לנבל את שם קרוביו; ועל כן החליטו בני הזוג לעבור על ביתו ולא לקרוא לו, אף כי חששו שמא יתנקם בהם במעשה תועבה.
בני רונש היו מצפים למאורע, לאותה חתונה שנדחתה זמן מרובה כל כך. גם הורדקין, ראש־המועצה, טרח ובא לטקס הקדושין; אולם כשהזמינוהו להשתתף בסעודת־הערב, סרב ובקש סליחה, כי נאלץ ללכת באותו יום לשארטר ללון שם בדבר משפט אחד; והוא הבטיח, שהגברת ז’אקלינה תבוא אל המשתה, כי חלקו גם לה את הכבוד להזמינה. אמרו לקרוא את הכומר גודאר אל הטקס ואל הסעודה, כדי להרבות בקרואים; אולם כאשר פתחו בדברים עמו רגז הכהן, משום שקבעו את הקדושין ביום ז’אן־הקדוש. היה לו אז לערוך תפלה גדולה לכבוד הנחת אבן־הפנה של מוסד אחד בבאזוש־הזקן, ואיך יתכן שיבוא לרונש בבוקר? ליזה, שושנה ופאני כעסו מאוד והסתלקו ממנו, וסוף־סוף וִתֵּר הכהן; והוא בא בצהרים נרגז מאוד ופלט את תפלת הטקס בחפזון רב, מה שהעליב ביותר את הנשים.
אחרי שקול־דעת רב החליטו המחותנים לחוג את החתונה בדרך פשוטה ביותר, בקרב בני־המשפחה, מחמת הכלה המטופלה בילד בן שלש שנים. בכל זאת הלכו אל התופינר בקלויש והזמינו אצלו מעשה מאפה שונים, כי החליטו לא לקמץ בכספים ולהראות בזה את רוחב־לבם, כשהשעה ראויה לכך; יעמידו לפני האורחים, כמו בנישואי הבת הבכירה של הקוֹקרים בעלי־המשק יוסטוס־הקדוש, חמיטה גבוהה, שני תופיני־זבדה וארבע צלחות של ממתקים ומגדנות קטנים. בסעודה עצמה יגישו לקרואים מרק שמן ונקניקים, ארבעה אפרוחים מטוגנים וארבעה שפנים מבושלים, בשר שור ועגל צלוי. וכל אלה נועדו לחמשה־עשר מסובים בערך, כי לא ידעו עוד את מספרם המדויק. והנותר מן המאכלים בערב יֵאָכְלו למחרתו.
השמים, שהיו מעולפים מעט בבוקר, התבהרו אחרי כן, וסוף היום היה חמים וצלול ונוח לחגיגה. הקימו את השולחן הערוך באמצע המטבח המרווח, מול האח והתנור, ששם נצלה הבשר ונתבשלו התבשילים. המדורות חממו כל כך את החדר, שהיו נאלצים לפתוח את שני החלונות והפתח, וחדר בעדם ריח־הניחוח הָעַז של החציר, אשר נקצר זה לא כבר.
מיום אתמול עזרו שושנה ופאני לבנות בעל־זבוב בהכנת המשתה, ובשלש שעות קמה כבר המהומה בבית. אז הופיעה עגלת התופינר, ונשי הכפר רצו אל הפתחים להסתכל בה. מיד ערכו את מיני התרגימה על השולחן לשם פרסום. והנה הקדימה הרברבה לבוא. והיא ישבה לוחצת את מקלה בין ברכיה ואינה גורעת עוד מן הממתקים את עיניה התאבות. כלום רשאים בני־אדם להרבות כל כך בהוצאות? היא לא אכלה הבוקר מאומה, כי השאירה מקום פנוי להרבות באכילת הערב.
כל הגברים, בוטא וז’אן, המשמש לו כשושבין, פואן הזקן ודלהום, שבא בלוית בנו ננס, לבשו רדינגוטים ומכנסים שחורים וחבשו לראשם כובעי־משי גבוהים, שלא ירדו כל הזמן מעל ראשם, ויצאו אל החצר לשחק בפקק. ה' שארל בא לבדו, כי את אלודיה השיב אמש לפנסיון שלה בשאטודון; הוא עמד מן הצד ולא השתתף במשחק, אבל התענין בו והיה נותן עצות טובות לַמְשַׂחֲקים.
בשש שעות היה הכל מוכן לסעודה, וחכו לבוא ז’אקלינה. הנשים הורידו את כנפות שמלותיהן, שהתחילו מתבדרות והצמידו אותן בסִכות, שלא ללכלכן לפני התנור. ליזה לבשה כחולים ופרנסואזה וְרָדים, שמלות משי בנות גוָן חריף ותפואות על־פי נוסח ישן, שלאמבורדיו מכרָן להן במחיר גדול, פי שנים משוין, כאָפְנָה האחרונה מפאריס. האֵם שושנה הוציאה מבית־גנזיה את שמלת הפופלינה הסגולה, שהיא לובשת אותה זה ארבעים שנה בחתונות הכפר, ופאני, העוטה ירוקים, התקשטה בכל תכשיטיה, השרשרת והשעון, הסיך, הטבעות ועגילי האזנים. כל שעה היתה יוצאת אחת הנשים אל הדרך ורצה עד קרן בית־היראה, לראות אם הגברת ז’אקלינה באה מן המשק. בינתים נצלה הבשר, והמרק השמן, שהקדימו להגישו, נצטנן בתוך הצלחות. ולאחרונה נשמע קול קורא:
– הנה היא באה!
הכרכרה הופיעה, וז’אקלינה קפצה וירדה ממנה בתנועה קלה. מראהָ היה נחמד, כי כבעלת־טעם ויפהפיה, בחרה ללבוש קרטון פשוט ולבן המנוקד גרעיני אפונה אדומים; עֲדִי לא קשט את בשרה הערום, רק היהלומים המתנוצצים באזניה, מתנת הורדקין, שעוררה התרגשות בין נשי הסביבה. ונתפלאו שלא שלחה הביתה את המשרת המלוה אותה, אחרי שעזרו לו להכניס את הכרכרה תחת המכסה. זה היה ענק בשם טְרוֹן, בעל עור לבן, שער צהוב ומראה ילדותי. הוא בא מחבל הפֶּרשה, ועבד זה שבועים בבורדריה בתור עגלון.
– התדעו – אמרה ז’אקלינה מבודחה – טרון ישאר כאן ויחזירני הביתה.
אנשי הביוס לא אהבו את הפֶּרשאים, שהיו בעיניהם כצבועים ומלאים ערמה. והקרואים הציצו זה בזה: טפש מגודל זה הוא איפוא העוגב החדש של הקונית? ובוטא, האדיב מאוד ומרבה להתלוצץ למן הבוקר, ענה:
– כמובן, ישאר! די לו שהוא מלַוה אותך.
ליזה אמרה לפתוח בסעודה, וכל המסובים ישבו אל השולחן מתוך דחיפה והמולה. חסרו למנין שלשה כסאות, ורצו להביא שני שרשיפים נטולי־קש ולשים קרש עליהם. הכפות קשקשו בעוז בתוך הצלחות, אלא שהמרק נצטנן וכוסה עיני־שומן קרושות. סוף־סוף אין בכך כלום, ופואן הזקן אמר, כי המרק ישוב ויתחמם בבטן גופה. הלצה זו עוררה סערת צחוק. ואז נשמע קול טחינה ובליעה רבה: האפרוחים, השפנים ובשר־השור עלו על השולחן ונעלמו מתוך נקישת לסתות גדולה. המסובים, המקמצים ביותר במאכל בביתם, מלאו כרסם מאכילה גסה אצל אחרים. הרברבה לא הוציאה הגה מפיה, שלא תפסיק חלילה את מעשה הטחינה המהיר; ונורא היה מראה גוף יבש ושטוח זה של בת השמונים, שהיה אוכל אכילה גסה, אולם לא נודע כי האוכל בא אל קרבו. מפני הנמוס שמשו פרנסואזה ופאני לפני הקרואים, שלא תצטרך הכלה לקום ממקומה; אולם ליזה לא יכלה להתאפק והיתה קמה כל שעה מכסאה, מפשילה את שרווליה ומוזגת מתוך זהירות מרק לאורחים או מסירה את הצלי מן השפוד. עד מהרה וכל המסובים היו משמשים את עצמם, ותמיד היה אחד מהם עומד ופורס לחם או מתאמץ לתפוס קערה. בוטא קבל עליו למזוג את היין, ולא הספיק עוד למלא חובתו. הוא העלה חבית אחת ונקב מגופה, שלא לאבד זמנו בחליצת פקקים מתוך הבקבוקים; ואף־על־פי־כן היו מפריעים אותו בסעודתו, וז’אן הוכרח למלא תחתיו את הבקבוקים. דלהום ישב מתוך הרחבה והורה ברוח בינתו, כי המשקאות נחוצים ומועילים, כדי להנצל מחֶנֶק. וכאשר הועלה על השולחן הטוֹרְט, שמגיע בגדלו לאופן המחרשה, התרכזו בו כל המסובים. גם החמיטות הממולאות בשר עשו עליהם רושם עז; וה' שארל היה אדיב מאוד ונשבע בהן־צדקו, שלא ראה מימיו חמיטות נאות מאלה גם בשארטר. ואז השמיע פואן הזקן הלצה שניה:
– שמעו נא, אילו היו מדביקים חמיטה זו אל האחור היתה בודאי מאחה את בקיעיו!
המסובים פרצו בצחוק גדול, ועל כולם השמיעה ז’אקלינה את צחוקה, עד שעלו דמעות בעיניה. היא מלמלה דברים שאין להם שחר, שנבלעו בתוך פיה הפעור והמגלגל צחוקו.
החתן והכלה ישבו זה מול זו, בוטא בין אמו ובין הרברבה, וליזה בין האב פואן ובין ה' שארל. והמסובים הנשארים הסתדרו כרצונם. ז’אקלינה ישבה ליד טְרוֹן, שלטף אותה בעיניו הנוחות והסכלות, וז’אן בחר לשבת בצד פרנסואזה וז’ול הקטן ביניהם, למען השגיח עליו; אולם אחרי אכילת הטוֹרט נתקלקלה קיבתו של הילד, והכלה הוכרחה להשכיבו בעריסתו. ואז כלו ז’אן ופרנסואזה יחד את הסעודה וחציצה אין עוד ביניהם. פרנסואזה היתה כולה תנועה, ופניה אדמו מן האש הגדולה הבוערת על האח. היא נרגשה למאוד, אף כי כאבו עליה כל אבריה מרוב טרחה. ז’אן היה נכון לשרתה ולטרוח בשבילה, אלא שהיא היתה משתמטת ממנו, כדי להשיב מלחמה לבוטא המרבה להתגרות בה, אמנם באדיבות רבה, אבל לא היה פוסק מתקוף אותה במשך כל הסעודה. הוא היה צובט את בשרה, כשהיתה עוברת על ידו, והיא היתה משיבה לו ומכה אותו מתוך תרעומות רבות. בכל שעה היתה פרנסואזה קמה באמתלאות שונות, כאילו רצונה היה להצָּבט על־ידי בוטא. לבסוף התאוננה כי ירכותיה הכחילו.
– שבי איפוא במקומך! – דובב ז’אן.
– אה, זאת לאו! – ענתה לו – אל יחשוב, כי הייתי לו לאשה, משום שהוא בעלה של ליזה.
כשהחשיך הלילה, הדליקו ששה נרות. זה שלש שעות ישבו המסובים עסוקים באכילתם, ובעשר שעות עטו על התרגימה. שתו גם קהוה, לא ספל אחד או שנים, אלא מלוא הצפחת, פעמים רבות. ההלצות נעשו חריפות ביותר: אכן משקה מגרה הוא הקהוה, ויפה למרבים בשינה; ואחרי כל לגימה, שאחד מן האורחים הנשואים היה בולעתה, היו המסובים פורצים בצחוק גדול.
– צדקת איפוא, שאתה שותה את הקהוה – אמרה פאני לדלהום, כי נח עליה הערב רוח ההתול ויצאה מגדרה הרגילה.
אישה התאדם והצטדק במתינות, כי הוא שטוף בשינה מחמת עמלו הרב. אולם בנם ננס פער פיו לרוחה והיה משמיע צחוקו ושאר המסובים לגלגו בקול, על שנתגלה סודם של הזווג והיו מטפחים על ירכם מרוב שמחה. ננס הרבה לאכול ועוד מעט פקעה כרסו, והוכרח לעזוב את מקומו בין הקרואים. אחרי כן מצאוהו שוכב ברפת בצדן של הפרות.
יותר מכולם החזיקה מעמד הרברבה. בחצות הלילה היתה עוד בולעת את המגדנות מתוך יאוש אלם, כי קצרה ידה לכלותם. המסובים קנחו את קערות תופיני הזבדה ואספו את פרורי החמיטה הגבוהה. מתוך השכרון המתגבר הותרו קרסי החזיות ורפו רכסי המכנסים, והקרואים שנו את מקומם וסחו בחבורות קטנות מסביב לשולחן המלוכלך במרק ויין. אחדים נסו לתת קולם בשיר, אבל בלי הצלחה רבה; ורק שושנה הזקנה לבדה, עם פניה המעולפים היתה ממשיכה לשיר שיר־עגבים מן המאה שעברה, לַחַן זה, ששמעה אותו עוד בימי עלומיה. והיא היתה מנענעת בראשה בשעת השירה, לפי קצבה ומדתה. איש לא רצה לצאת במחול, והגברים העדיפו עליו את שתית יין־השרף, כשהם מעשנים במנוחה את מקטרותיהם ומפזרים את אפרן על המפה. בפנה אחת התבודדו פאני ודלהום עם ז’אן וּטְרוֹן, וצרפו עד כדי פרוטה אחרונה את חשבונות כספם ורכושם של בני הזוג החדש; והדבר נמשך לאין קץ. כי העריכו דמי כל סנטימטר אדמה וכל מטלטליהם, כי ידעו את כל פרטי נכסיהם של בני רונש עד מספר הלבנים בארון. ובקצהו השני של השולחן נטפלה ז’אקלינה לשארל והסתכלה בפניו מתוך חיוך מקסים, עיניה היפות והפרוצות לוהטות מרוב סקרנות והיא חוקרת אותו.
– האמנם משונה היא שארטר? היש בה תענוגים להתעדן בהם.
והוא ספר בשבחן של “סביבות העיר”, שדרת־טיול זו, הנטועה עצים עתיקים ומקיפה את שארטר בחגורת צללים. ביחוד קרירים ורעננים בימות החמה הבולבארים המשתרעים על שפת האֶרה. כמו כן יש בעיר היכל גדול. והוא האריך בפרשת בית־תפלה זה כמומחה בעניני דת וכירא־שמים. הרי זה אחד הבנינים הנהדרים ביותר, שמדתו כיום גדלה על הצורך, מכיון שנתרבו הנוצרים המתפקרים; עכשיו הוא עומד ריק מאין מבקר בככר השוממה, אשר רק צללי נשים חסודות חולפים בה בכל ימות השבוע. כשבא דרך אגב אל ההיכל הזה ביום ראשון אחד, בשעת תפלת ערבית, מצא בו מיגונה ועזובתה של חורבה גדולה; הוא רעד שם מקור, השמשות הצבועות האפילו על האור, ועיניו תעו זמן־מה בתוך החשכה, עד שהבחינו את הילדות הקטנות של שני בתי־החנוך, אובדות במרחבי ההיכל כקומץ נמלים, והן שרות בקול חליל דק תחת הספון המקומר. אכן נשבר הלב למראה בתי־היראה העזובים מפני בתי־הקהוה.
ז’אקלינה תמהה על דבריו, והמשיכה לנעוץ בו את מבטה מתוך חיוך. ולאחרונה מללה:
– וטיבן של הנשים בשארטר?
הוא הבין לרֵעה, והיה לכבד־ראש; ובכל זאת שפך לפניה כל אשר אתו. על פניה המתולעים רטטו בנות־צחוק, והיא נתקרבה אליו, כאילו אמרה לחדור לתוך מסתריהם של הגברים, העוברים כל ערב בבית־הקלון. אולם היא לא שמעה מפיו את הדבר שחכתה לו, כי כדרכו של שכור נוגה, היה בעיקר מרבה לספר על העמל הקשה של הנהלת הבית. אחרי כן התרגש, כאשר ספרה לו פרנסואזה, כי עברה לשם שעשועים לפני בית־הקלון אשר בשאטודון, העומד בפנת הרחובות דאביינון וליואזה. בית קטן ורעוע עם תריסים המוגפים והרקובים למחצה. מאחורי הבית עמדה בגן העזוב גולה גדולה של זכוכית מצופה מתכת, ומראה חזיתו של הבית השתקף בה; בעוד שמתוך הארובה של עלית־הגג, שעשוה שובך, היו עפות היונים והומות בשמש. באותו יום שחקו הילדים על אסקופת הפתח, ונשמע קול המפקדה מן קרסקטין הפרשים הקרוב. שארל הפסיק את ספורה ונתרגז. אמנם כן, מכיר הוא את הבית הזה, המכיל רק שתי נשים מנוולות ומעוכות, ואין באולמו אפילו מראה אחת. מאורות כאלה מנבלות רק את כבוד המקצוע.
– אולם כלום ראויה עיר־מחוז למוסד טוב מזה? – הוסיף לאחרונה ודעתו נחה עליו.
עברה שעה אחת אחר חצות הלילה, והקרואים אמרו ללכת לישון. החתן והכלה, שנתברכו כבר בפרי בטנם פטורים, לא כך? לעלות על יצועם לפי מנהגי הלילה הראשון. מזמוטים אלה מעין גרידת השער, סתירת המטה, השמעת קול נביחה – כל אלה איום עוד להם אלא כחרדל הבא אחרי הסעודה. אין טוב איפוא לקרואים, אלא לשתות עוד כוס אחת ולברך את בני הזוג בשינה טובה.
באותה שעה פלטו ליזה ופאני קול צעקה. בעד החלון הפתוח נזרק מלוא הכף פרש, קומץ גללים שנאספו לרגלי הגדר; והשמלות של שתי הגברות הללו נשחתו ולוכלכו לכל ארכן. מי הוא המנוול שעשה את הנבלה? רצו ובדקו על המגרש, על־פני הדרך ומאחורי הקיר. אין איש. אגב, הסכימו כולם פה אחד: מעשה ישו־הנוצרי הוא המתנקם על אשר לא הזמינוהו אל החתונה.
הפואנים והדלהומים הלכו להם, וגם ה' שארל יצא אחריהם. הרברבה הקיפה את השולחן והיא עודנה בודקת את שיירי המטעמים; וסוף־סוף החליטה ללכת מכאן, אחרי שאמרה לז’אן, שסופם של בוטא וזוגתו למות מעוני על־גבי התבן. אחרי כן נשמעו על־פני הדרך צעדיה האמיצים והקשים המתרחקים מתוך נקישות מקלה הקלות, בעוד שהקרואים הנשארים היו נכשלים בלכתם באבני הנגף.
כאשר רתם טרון את הכרכרה בשביל הגברת ז’אקלינה, טפסה זו על הדרגה והפכה את ראשה לאמור:
– הרי אתה לא תסע אתנו, ז’אן?…
הבחור, שהתכונן לעלות על המרכבה, נמלך וחזר מדעתו, כי שמח לעזבה בחברת חברו. הוא ראה אותה בהלחצה אל גופו הגדול של עוגבה החדש, וכשנעלמה הכרכרה לא יכול להתאפק מצחוק. מוטב לו לשוב ברגל. ויצא לשבת שעה קלה על ספסל־האבן אשר בחצר על־יד פרנסואזה, שנחה שם עיפה והמומה מרוב חום, והיא מחכה כאן עד צאת הקרואים. בוטא וזוגתו עלו כבר לישון, והיא קבלה על עצמה לסגור את הדלתות בטרם תשכב.
– אה, מה טוב ויפה, ז’אן! – התאנחה הריבה אחרי חמשה דקים ארוכים של שתיקה.
ושוב קמה דומיה של שלוה. הלילה היה זרוע כוכבים, קריר ומעַדן, ומאפרי האיגר עלה והתנשא ריח חציר חריף, מבשם את האויר באוֹתו בוֹשם מיוחד במינו של פרחי בר קמלים.
– אכן טוב ויפה – הסכים לה לאחרונה ז’אן – האויר משובב נפש.
היא לא ענתה מאומה, והוא ראה שנתנמנמה. פרנסואזה צנחה מעט מעט ונשענה על כתפו, ואז שהה עוד שעה אחת והרהר על דברים מעורפלים. מחשבות זרות מלאו את רוחו, ואחרי כן שבו ונתפזרו. צעירה היא ביותר לעומתו, ונדמה לו, אם ימתין לה זמן מרובה יתרבו רק שנותיה בלבד, ותתקרב אל גילו, כי הוא במקומו יעמוד.
– שמעי נא, פרנסואזה, לכי ושכבי, כי עלולה את להתקרר.
היא נתעוררה משנתה מתוך קפיצה.
– אכן צדק הבחור, מוטב לה לעלות על משכבה… להתראות, ז’אן!
– להתראות, פרנסואזה!
ספר שלישי 🔗
א 🔗
סוף סוף קבל בוטא את חלקת אדמו, שחשק בה בעוז כל כך וסרב לקחתה למעלה משנתים וחצי, מתוך רוגזו המשונה מעורב תשוקה, איבה ועקשנות! והוא עצמו לא ידע עתה מדוע התעקש כל כך במאונו. הלא כלתה נפשו לחתום על החוזה. אמנם חשש שמא יעשקוהו ולא יכול להתנחם, שלא נתנו לו כל תשעה־עשר הארפניסים, המחולקים ופזורים כיום במקום אחד, אבל מכיון שהסכים לחלוקה, גדלה תאותו העזה לאדמה, ושמחת הקנין הפשוטה והחזקה תקפה אותו; ושמחה זו עוד גדלה שבעתים מתוך הכרה, כי סוף־סוף עקב את אחותו ואחיו, הרי חלקו, הגובל במסלה החדשה, שוה עכשיו יותר מחלקם. הוא לא היה עובר עוד עליהם, ולא ילגלג מתוך קריצת עינים לאמור:
– ערמתי עמדה לי בכל זאת!
ובזה לא תם נצחונו. הוא הצליח גם בנשואיו, שנדחו במשך זמן מרובה כל־כך ובשני ההקטארים אדמת ליזה הגובלים בחלקתו; כי לא עלה על דעתו, שסופו של שדה ליזה להחלק בין שתי האחיות, ולפחות דחה חלוקה זו לימים כה רחוקים, שקוה למצוא בינתים עצה אחרת איך להחלץ מחלוקה זו. יחד עם חלקה של פרנסואזה היו לו שמונה ארפניסים פלחה, ארבעה ארפניסים אפר וקרוב לשנים וחצי כרם; והוא קוה להחזיק בהם עד עולם, יקטעו את עבריו אחד ואחד ומידו לא יוציאום. ביחוד יאחז בחלקה “קרנים”, בשפת הדרך, שהיתה עכשיו שדה גדול, קרוב לשלשה הקטארים. אחותו ואחיו לא זכו לקבל חלקה דוגמתה, והוא סח עליה בלשון מדברת גדולות וברוח שמחה.
עברה שנה אחת, השנה הראשונה לבעלוּת בוטא על נכסיו, שהביאה לו עונג רב. כשעבד כשכיר יום אצל אחרים, לא היה מימיו מעמיק את המחרשה כהעמיקו עכשיו; האדמה היתה עתה כולה שלו, ורצה לחדור לתוכה ולהפרותה עד מעמקי קרביה. בערב היה שב עיף הביתה עם מחרשתו, ואִתָּה מתנוצץ בברק הכסף. במארס היה משדד אדמתו לזרע החטה ובאפריל לשבולת־השועל, מרבה לטפל בה ומקדיש לה את כל ענינו. וכאשר נסתיימו העבודות בשדותיו, היה יוצא לסייר אותם וכעוגב משביע עינו בהם. הוא היה מקיף אותם סחור סחור, גוחן ונוטל, כדרכו, מלוא קומץ אדמה, רגב דשן זה, שאהב לפוררו ולפזרו בין אצבעותיו, ושמח כשראהו לא יבש ולא לח ביותר, ונותן ריח נעים זה של דגן צומח.
הבויס פרשה לעיני בוטא את מראה ירקה מנובמבר עד יולי, למן היום שצצים מן האדמה ראשי הציצים הירוקים עד שמצטהבים הגבעולים הגבוהים. הוא אהב לראות תמיד את השדות לנגדו, אפילו כשהיה נשאר בביתו; משום כך הסיר את הסתימה מחלון המטבח שמאחורי הבית, אותו החלון הפונה אל המישור, והיה מתיצב שם ותופס במלוא עיניו מרחק עשרה מילין של הנוף; מַפּה רחבה לאין קץ וחשופה כולה תחת כפת השמים. עץ לא בצבץ לפניו. רק עמודי הטלגרף התנוססו לאורך הדרך הארוכה והישרה משאטודון לאורליאן, עד העלמם מן העין. מתחילה לא נגלו על־פני הרבועים הגדולים של האדמה החוּמה, בשפולי הקרקע, אלא צל ירקרק, שהמבט תופסו בקושי. אחרי כן הלך ירק זה ונתחזק כרצועות קטיפה ירוקה, צבע נעים וחדגוני כמעט. ולאחרונה גדלו העשבים והתעבו, כל גידול וגידול קבל את גונו המיוחד. הוא הבחין מרחוק את הירק הכתום של החטה, את הירק הכחול של שבולת־השועל ואת הירק האפור של השיפון, מרחבי שדות לאין קץ השטוחים לכל עברים בין השלוליות האדומות של התלתן החכלילי. בעונה זו היתה הבויס מתהדרת בכל נוי עלומיה, לובשת בגדי אביבה ומופיעה כולה רעננה לעין במשטח ירקה. אחרי כן הוסיפו הגבעולים לגדול עוד, והיו לים שוטף ומתעמק, לבלי גבול. בבוקר, בהיות מזג־האויר יפה, היה מרחף ערפל ורדי על־פני המרחב. וכאשר התרוממה השמש ממעל לאויר הצלול, באו מַשָבי־רוח קלה, צליפים ארוכים וקצובים והיו חורשים את השדות במשבריהם, העולים מאפסי האופק ונמשכים והולכים עד קצה הרקיע השני. אור מהבהב החויר את הצבעים, וגלים של זהב פרוַים התנשאו לאורך התבואות. שבולת־השועל הכחילה והשיפון רטט באור שקוף סגולי. ותמיד היה גל אויר אחד רודף אחרי משנהו, ושטף גלים נצחי זה היה משתער על־פני מרחבי המישור עד בלי סוף. לפנות ערב היו החזיות הרחוקות של הבתים, המוארות באור רב, דומות למפרשי־אניות לבנים, ומגדלי פעמונים היו מבצבצים כתרנים מורמים מאחורי קמטי האדמה. בא הקור. המחשכים מלאו טחב והמיה של גלי ים שקט. והיער טושטש במרחקים, כחופי היבשת הנעלמים ומתרחקים מן העין.
גם במזג־אויר רע היה בוטא מתבונן אל הבויס הפרושה לרגליו; כדייג זה המתבונן מראש סירתו אל הים המתגעש, שהסערה שוברת את מטה לחמו. הוא ראה אז את השואה המתרגשת ובאה. עננה שחורה זו, שהיתה מגונת את האדמה בגון עופרת מכסיף, וברקים אדומים הבוערים על ראשי העשבים מתוך קולות הרעם. לעיניו קם נחשול מים, הבא ממרחק של למעלה מששה מילין. מתחילה בדמות עב קל וחוּם המתפתל כחבל ארוך, ואחרי כן בצורת חשרת מים הומה הנִּשאת בחפזון רב כמפלצת; ומאחרי נחשול זה היה בותר את התבואות נתיב גדול, שרחבו שלשה קילומטר, והוא דרוך, רצוץ וקצור. שדותיו של בוטא לא נפגעו מן השואה, אולם הוא נד לשברם של אחרים מתוך לגלוג של שמחה לאיד. ובמדה שהדגן הלך והתרומם במשך הקיץ, הלכה וגדלה גם קורת רוחו. הנה נעלם האי האפור של הכפר באפסי האופק, מאחורי הדשאים המתרוממים, ולא נראו עוד אלא גגות בורדריה, שהולכים ונעלמים גם הם. ולאחרונה נותרה באופק, כשארית הפליטה, רק טחנה אחת עם כנפיה הפרושות. שדות דגן מכל עברים, ים שוטף ועולה של תבואות בר, המציף ומכסה את האדמה בירק אין קץ.
– אַה, שעיר בן תופת! – אמר בוטא, בשבתו בכל ערב אל השולחן – אם לא יהיה הקיץ שחון ביותר, והיה לנו לחם למכביר!
בוטא ואשתו ערכו יפה את מעונם. הזוג לקח לו את החדר הגדול אשר מלמטה, ופרנסואזה העבירה משכנה למעלה, בחדר אביה הקטן. חדר זה רוחץ ורוהט עתה במטה מתקפלת ובשִׁדָה ישנה, שולחן ושני כסאות. היא טפלה בפרות, וסדר חייה – היה כרגיל. אולם בשלוה זו היתה כרוכה כבר סבת המחלוקת. אותה שאלה, שנשארה כאילו תלויה באויר, חלוקת הקרקע בין שתי האחיות תגרום באחד הימים לכך. ממחרת יום חתונתה של הבת הבכירה דרש פואן הזקן, אפוטרופסה של הצעירה, לחלק מיד את הנכנסים, כדי להמנע מכל סכסוכים לעתיד. אולם בוטא עמד ומחה. על שום מה? הרי פרנסואזה עודנה צעירה ביותר, ואין לה צורך באדמה. וכלום נשתנה מצבה במאומה? היא מוסיפה לשבת אצל אחותה כקדם, מכלכלים ומלבישים אותה ואין לה על מה להתאונן. על כל הנמוקים הללו נענע הזקן בראשו: הרי אין לדעת מעולם מה שיקרה לעתיד, ואין לך דרך טובה מלהתנהג לפי שורת־הדין. גם פרנסואזה עצמה עמדה על הדרישה ורצתה להכיר את חלקה, אף כי הסכימה שגיסה יוסיף לטפל בו ולעבדו. ובכל זאת גברה ידו של בוטא, שבטל את כל הטענות בדברי עזות הנאמרים מתוך חביבות, עקשנות ולגלוג. וחדלו לזמן־מה לנגוע בענין זה. והוא ספר לכל אדם, כי שמחים הם לשבת שלשתם יחדיו ולחיות חיי משפחה מלאי אושר.
– אין לך כלי מחזיק ברכה כשלום־בית!
ואמנם עברו ששה חדשים ועדיין לא נפלה אף קטטה אחת בין שתי האחיות ולא נולד שום סכסוך במשק. אולם מעט מעט התחיל היחס בין פרנסואזה ובין הזוג להיות רעוע. נולד מצב רוח מרוגז ולא ברור. לב האחד היה רע על השני והצדדים הגיעו לידי דברים קשים; ובינתים הוסיף הניגוד התוסס של דיני שלי ושלך למוטט ולהפר את רגשי הידידות. ליזה ופרנסואזה לא אהבו עוד אשה את אחותה באותה אהבה עזה כמלפנים. האנשים לא פגשו אותן עוד, כשהן הולכות יחד שלובות זרוע, עטופות בסודר אחד ומטיילות לפנות ערב. נדמה, כאילו נולד פירוד ביניהן, ואהבתן הלכה ואפסה. מן היום שבוטא בא לדור עמהן, נדמה לפרנסואזה, שאחותה נגזלה מאתה. בעוד שמקודם היתה משתפת את ליזה בכל הבא עליה, הנה עכשיו היה הגבר, השייך רק לליזה ואין לפרנסואזה חלק בו, והאיש הזר היה להן למכשול ולחַיץ מבדיל בין הלבבות. פרנסואזה היתה הולכת מאת אחותה הבכירה ואינה נושקת לה, אם הקדים בוטא לנשק את אשתו, כי הדבר היה לפרנסואזה לעלבון, כאילו בא אדם והיה שותה מכוֹסה. בעניני רכוש הוסיפה לעמוד על השקפותיה הקודמות, מכניסה קנאה עצומה לדיני שלי ושלך. והואיל ואחותה היתה עתה לאיש אחר אין לה אלא לוַתֵּר עליה, אבל היא רוצה בְשֶלָהּ, במחצית האדמה והבית…
רוחה של פרנסואזה נרגזה גם מחמת סבה אחרת, שעדיין לא ידעה פשר לה. בכל שנות אלמנותו של אביהן בעל־זבוב היה הבית קופא, ריק מאהבה. ושום דבר לא היה מגרה ומבלבל את החושים. והנה נכנס לרשות זו אחד הגברים, גבר פרוע וגס, הרגיל לכבוש לבותיהן של הבחורות בעמקי התעלות; ומצהלותיו של בחור זה היו מזעזעות את מחיצות חדרו, וקולות הזעזועים חודרים ועוברים בעד כל הסדקים. פרנסואזה היתה בקיאה ביחסי המינים, הרי למדה אותם מן החיה והבהמה, אלא שהדבר היה לה לגועל נפש והיה מכעיסה. משך היום היתה פרנסואזה משום כך יוצאת את הבית, לתת להם לעשות את התועבה כחפצם. אולם עם בוא הערב, וכשהנשואים היו פותחים יחד בצחוק גדול מיד לאחר שקמו מלפני השולחן, דבר אחד היתה מבקשת מהם: לחכות לפחות עד שתגמור להדיח את הכלים. היא היתה עולה אז לחדרה, סוגרת אחריה את הדלתות ברעש ומסננת דברי גידופים מבין שניה המהודקות: הוי, המנוולים! ובעד כל המחיצות, נדמה לה, שהיא מוסיפה לשמוע עוד את הנעשה למטה. פרנסואזה היתה אז משקיעה את ראשה בתוך הכר, מתכסה בסדין עד למעלה מעיניה והדם קודח בעורקיה; דמיונה היה מעביר לנגד עיניה מחזות המגרים יצרה, ודם־בַּגְרוּתָה תסס בעורקיה.
והרעה גדלה שבעתים, כאשר הרגיש בוטא, שרוח פרנסואזה עסוקה בעניני אהבים. הוא התלוצץ עליה, ושלח אליה את בדיחותיו. מה כל החרדה? ומה תעשה היא עצמה, כשתגיע לה עת דודים? ליזה צחקה אף היא, כי לא ראתה כל תקלה בדבר. בוטא שפט על האהבים לפי דרכו: הואיל, והאל הטוב נתן לנו את העונג הזה, שאינו עולה במאומה, הרי רשאי כל אדם ליהנות ממנו ככל אשר תמצא ידו. רק לא ילדים, אָה, אלה אסור להוליד! למה הם לו! מולידים אותם לפני הנשואים מרוב אולת. הנה בא לו ז’ול זה, למשל, כהפתעה מעציבה, והיה מוכרח סוף־סוף לקבלו מאהבה. אולם אחרי הנשואים נעשה אדם אחראי למעשיו, ונוח לו שישסעוהו כגדי מאשר ישוב להוליד עוד. תודה! הלא עוד פה אחד יתוסף בבית זה, שהלחם נאכל בו בין כך במדה מרובה! ועל כן השגיח בעין פקוחה על עצמו ועל אשתו השמנה ביותר, שלא תביא לו פרי חדש, בהוסיפו בצחוק, כי טוב לו לחרוש מזרוע. להרבות דגן, אדרבה ואדרבה, כמה שהבטן התפוחה של האדמה יכולה להוציא; אולם פעוטות אלה, לאו, חסל!
והשיחות הללו שאינן פוסקות, כל מעשי העגבים האלה, שנתקלה בהם שלא מדעת, הגדילו עוד את מבוכתה של פרנסואזה. אמרו עליה כי אָפיָה נשתנה. ואמנם באו עליה מצבי־רוח שונים, מבלי למצוא פשר דבר. מעבר פתאומי משמחה לעצבות, מגסות לרוע־לב. בבוקר היתה שולחת את מבטה האפל אחרי בוטא, העובר ערום למחצה בלי בושה דרך המטבח. מריבות היו פורצות בינה ובין אחותה על דברים של מה בכך, על ספל שנשבר: כלום אין לה מחצה בספל זה? וכי אין הרשות בידה לקחת ולהשמיד החצי מכל דבר, אם רצונה בכך? וסכסוכים אלה על זכותה בנחלה עוררו ויכוחים חריפים והניחו אחריהם איבה תוססת לימים רבים.
בימים ההם בא אסון, שדכא גם את נפשו של בוטא. חורב נורא יִבֵּש את האדמה, וזה ששה שבועות לא ירדה אף טפת גשם מן השמים. בוטא היה שב הביתה ואגרופיו קפוצים ולבו נשבר בקרבו, לראות את היבול הלקוי, השיפון הדל ושבולת־השועל הכחושה, כי שבולת הדגן נשדפה עוד בטרם נתמלאה גרעיניה. נפשו דאבה וסבלה בסבל התבואות עצמן. גם קיבתו נצטמקה, ידיו ורגליו נתכוצו, וכל גופו הקטין ונתיבש מצער ומכעס. ומתוך עגמת נפשו בא בבוקר אחד בריב ראשון עם פרנסואזה. היה חם, כותנתו נפרמה ומכנסיו הותרו והיו קרובים לנפול מעגבותיו, אחרי שנתרחץ על־יד הבאר; וכאשר ישב אל השולחן, הפנתה פרנסואזה את ראשה מעליו כשהגישה לו את התבשיל, ולאחרונה התאדמה כולה והעירה לו:
– שמעני, הכנס את הכתונת לתוך מכנסיך, זה מאוס עלי.
רוחו היה סר וזעף, ופרץ בכעס.
– לכל הרוחות! התחדלי את תוכחתך?… אל תביטי עלי אם זה מרגיזך… שמא מתאוה את, זבת־חוטם, למשש בכך, מכיון שדעתך תמיד על אותו דבר?
פניה התאדמו עוד, והיא גמגמה בלשונה, והנה גם ליזה מוסיפה על דבריו:
– אכן צדק בוטא, כי היית לנו סוף־סוף למעמסה… לכי לך ואל תציקי לנו בתוך ביתנו.
– כן דברת, מוטב שאלך לי – התרגזה פרנסואזה ויצאה ונעלה את הדלת אחריה בקול.
אולם ממחרת צהלו שוב פני בוטא והיה חביב, נוח וליצן כדרכו. בלילה התקשרו השמים בעבים, ומאחת־עשרה שעות ואילך זלף מטר דק, פושר ומעמיק לחלחל בקרקע; אחד מגשמי הקיץ הללו המשובבים את נפש האדמה; והוא פתח את חלונו על־פני המישור ועמד לפניו למן עלות השחר עד אור היום והסתכל במים היורדים, ופניו מזהירים. ידיו בתוך כיסיו ושפתיו דובבות:
– הנה היינו לבורגנים, הואיל והאל הטוב טורח בשבילנו… אה, חזיז ורעם! טוב לבלות כך את הימים בחבוק ידים מלעמול בלי תועלת.
הגשם הוסיף לרדת לאטו, בנחת ובלי סוף; ובוטא שמע את קול הבויס השותה מימיה: בויס זו שאין בה נחלים ומעינות והיא צמאה כל כך. נשמעה המיה גדולה, המולתם של זלופי המים, שהביעה את האושר ואת השפע. הכל בלע את המים ורִוָּה בהם את צמאונו, הכל שב והוריק בתוך שטפם. החטה הבריאה וחִדשה עלומיה, היתה שוב מלאה וזקופה, נושאת ברמה את השבולת התופחת והיא גדולה מאוד, והגרעינים מתפקעים מרוב הקמח אשר בתוכם. ואף בוטא, כמו האדמה והחטה האלו, ספג את המים בכל נקבוביות גופו, החליף כוח, היה לרענן, הִבריא, ובשובו אל חלון ביתו קרא:
– רדו נא!… אלה הם מטבעות בני מאה סוּ הנופלים!
ופתאום שמע קול פתיחת דלת, הפנה ראשו והופתע לראות לפניו את פואן הזקן.
– ראה נא, אבא!… השב אתה מציד הצפרדעים?
הזקן התאבק רגע עם מטריה גדולה וכחולה, נכנס והניח את נעלי־העץ שלו על הסף.
אכן גשמי ברכה יורדים לנו! – אמר הזקן – דבר בעתו.
עברה שנה אחת מיום שחלוקת נכסיו נכתבה ונחתמה לחלופין, ולזקן לא נשארה אלא הליכה זו וסיור זה בשדותיו. ראוהו תועה תמיד מסביב להם ומתענין בגורלם, מתעצב או שמח, לפי מצב הדברים, כשהוא נוזף בבניו המתרשלים בעבודה והמורידים את הכל לטמיון. גשם־ברכה זה שִׂמח גם את דעתו.
– ובכן – הוסיף בוטא – נכנסת לבקרנו דרך אגב?
פרנסואזה, שהחרישה עד כה, קפצה ואמרה במרץ:
– לא, על־פי בקשתי בא הדוד.
ליזה שעמדה לפני השולחן והיתה מסירה את הקלפות מעל גרעיני האפונה, הפסיקה את מלאכתה, תהתה, כשידיה מדולדלות ופניה מתקשות פתאום. ובוטא קפץ מתחלה את אגרופיו, ואחרי כן העמיד פנים שוחקות ככובש כעסו.
– כן – אמר הזקן בנחת – הילדה סחה עמדי אתמול… הרי רואים אתם, כי צדקתי, דרשתי לחלק מיד את נכסי שתי האחיות. תקבל כל אחת חלקה, ולא תהיה עוד סבה למחלוקת… וכיום יש לשים אמנם קץ לדבר. יש הזכות לילדה לברר את המגיע לה, לא כך? ואם אתרשל בדבר ומצאני עוון… נקבע לנו איפוא יום, ונלך יחד למר ביילהאך.
ליזה לא יכלה להתאפק עוד.
– מדוע אין זו שולחת לנו ז’אנדארמים? דומה, כאילו עשקוה חלילה!… האלך ואספר לבריות, כי היתה לקשה מנשוא, כמקל מטונף זה, שאין אתה יודע עוד את הראש שתאחוז בו?
– פרנסואזה אמרה לענות אף היא בחרפות, אולם בוטא החזיק בערפה דרך צחוק וקרא:
– הבל הבלים! מדיינות הן יחד, אך אוהבות זו את זו, לא כך? נאה הדבר והגון, שתי אחיות ואין שלום ביניהן!
פרנסואזה נחלצה מידיו, והמריבה עמדה לפרוץ שוב, והנה נפתחה הדלת שנית ונשמע קול מבדח:
– ז’אן!… הוי, איזו אמבטיה! רטוב ככלב!
הבחור רץ ובא הנה מן המשק, כדרכו לעשות לעתים קרובות, ושם מפני הגשם רק את השק בלבד על כתפיו; כל גופו היה ספוג מים, זורם למטה ומעלה וכולו הבל. הוא עמד וצחק מטוב לב. ובעוד הוא מנער את המים מעליו, שב בוטא אל החלון, ופניו הלכו וצהלו למראה הגשם שאינו פוסק.
– האח, זה יורד ויורד, ברכת שמים!… זה משמח את הלב! ובחזרו לז’אן הוסיף:
– אתה בא בעתך, כי שתי הנשים בלעו חיים זו את זו… רצונה של פרנסואזה לחלק את הנכסים ולעזוב אותנו.
– היאך? ילדה זו רוצה בחלוקה! – תמה ז’אן.
תשוקתו אליה היתה ברבות הימים לתאוה עזה וכמוסה; ולא מצא לו ספוק אחר, אלא לבוא ולראותה בבית הזה, במקום שקבלוהו בסבר פנים יפות. עשרים פעמים היה מבקש כבר את קרוביה לתתה לו לאשה, אילמלא היה הבדל זה בגיל שניהם; ולשוא ישב והמתין לה. אותו מרחק של חמש־עשרה שנה שהיה ביניהם לא הוקטן ולא נשתנה. לא עלה על דעת איש, שלב ז’אן הולך אחריה, גם הריבה עצמה, אחותה וגיסה לא חשבו על כך. ולפיכך קבל אותו בוטא בידידות רבה, ולא חשש שמא גם ידו באמצע.
– אמנם ילדה, כן דברת, מצאת את המלה הנכונה! – אמר בוטא והניע כתפיו ברגש אבהי.
אולם פרנסואזה העקשנית השפילה עיניה לארץ והוסיפה לעמוד על דעתה.
– רוצה אני בחלוקה.
– זוהי הדרך הנכונה ביותר – מלמל פואן הזקן.
אז אחז ז’אן בידיה, משכה בנחת אל ברכיו, החזיק בה וידיו מרטטות ממגע עורה וקולו הולך ומשתנה ונעשה חביב ומדבר על לבה להשאר עם אחותה. לאן תלכי? לבית זרים, לשרת בקלויש או בשאטודון? וכי לא טוב לך לשבת בבית הזה, שגדלת בו, בין אנשים קרובים אלה, האוהבים אותך? היא הקשיבה לדבריו, ואף לבה נתרכך; כי, אם לא חשבה אותו לאוהב, שמעה תמיד לעצתו ברצון, קצת מאהבה וקצת מיראתה את הבחור כבד־הראש הזה.
– רוצה אני בחלקי – דובבה עתה כמהססת – אולם אין בדעתי ללכת מכאן.
– בהמה שכמותך! – קרא בוטא – מה יתן לך חלקך, אם תשארי בבית? הרי הכל שייך לך, כמו לאחותך ולי, ולמה את רוצה דוקא במחציתך?… אכן מגוחכה אַת ומעוררת צחוק!… שמעיני איפוא, ביום שתהיי לאיש נעשה גם את החלוקה.
עיני ז’אן הנעוצות בה מצמצו, כאילו פג לבו בקרבו.
– השמעת? ביום שתהיי לאיש.
היא לא ענתה דבר, ורוחה הוסיפה להיות מדוכאה.
– ועתה, פעוטתי פרנסואזה, לכי ונשקי את אחותך. אין טוב לך מזה.
גם לב ליזה, אשה שמנה, מבודחת והומיה זו, לא היה עתה רע עליה; היא שפכה דמעות, כאשר התרפקה פרנסואזה על צוארה. ובוטא שמח, שהחלוקה נדחתה, והזמין לשתות כוס יין, לאלפי שדים! הביא חמש כוסות, פתח בקבוק אחד והלך לבקש את השני. אז אדמו פניו של פואן הזקן, ובאר לבניו, כי בעצם בא רק למלא חובת אפוטרופוס. כולם שתו, גם הנשים וגם הגברים, והרימו כוסם לחיי כל אחד מהם ולחיי החבורה כולה.
– טוב הוא היין ומשמח לב! – קרא בוטא, בהעמידו במרץ את כוסו על השולחן – אולם אמרו מה שתאמרו, אין זה שוה במי הגשמים הללו היורדים… הביטו נא אליהם, הם נגרים עוד ועוד, זהו שפע!
וכולם התיצבו בכנופיה אחת לפני החלון, פניהם הוארו מתוך זיוה של התלהבות דתית, ועיניהם התבוננו לגשם הפושר והאטי הזורם ללא קץ, כאילו היו עדי־ראיה לצמיחתה של התבואה הגבוהה והירוקה תחת הגשם המבורך.
ב 🔗
באחד הימים באותו הקיץ ושושנה הזקנה, שלקתה בגופה ורגליה רפו, קראה את קרובתה פאלמירה להדיח לה את רצפת הבית. פואן יצא לתעות, כדרכו, בשדותיו; וכאשר כרעה פאלמירה המסכנה, הספוגה מים, על ברכיה ושפשפה את הרצפה בשארית כוחותיה, יצאה שושנה בעקבותיה ושתיהן העלו גרה את שיחותיהן מכבר הימים.
מתחילה סחו בגורלה המר של פאלמירה, שאחיה הילאריון היה עכשיו רגיל להכותה לעתים קרובות, אותו בעל־מום תמים היה אבל גם רע־לב; והואיל ולא הכיר בכוחו הרב, בעצמת אגרופיו, המוכנים לפורר את האבנים, היה מטיל עליה פחד מות כשהיה אוחז בה. אולם היא לא רצתה, מתוך חבתה הרבה לאחיה, שאחרים יתערבו בדבר, והיתה שולחת מעל פניה את השכנים הבאים להשקיטו. בשבוע שעבר פרצה ביניהם מריבה גדולה, שהיתה לשיחה בפי כל אנשי רונש, כי כאשר חשו השכנים לקול המהומה, מצאוהו עושה בה זִמָתו
– הגידי נא, בתי – שאלה שושנה המתכונת לגלות מצפונותיה – גס זה אמר איפוא לאנסך?
פאלמירה חדלה משפשף את הרצפה, בשבתה עטופה בסחבותיה המטפטפות מים, ונתמלאה חימה.
– כלום נוגע הדבר לאחרים? וכי יש רשות לשכנים להכנס ולרַגֵל אצלנו?… לא גנבנו מאומה מאיש.
– פשיטא! – הוסיפה הזקנה – בכל זאת, אם אתם שוכבים יחד כדברי הבריות, רע המעשה מאוד.
רגע אחד החרישה האומללה, פניה הפיקו כאב ועיניה תעו במרחק; ואחרי כן נתכופף גופה עד ארץ, ובהפסיקה כל דבור בתנועות זרועותיה הכחושות מלמלה:
– רע מאוד, מי יודע?… הנה קראני הכומר אליו והתרה בי, כי סופנו לרשת גיהינום. בכל אופן לא אחי המסכן… תמים הוא, אדוני הכומר, עניתי לו, בחור, שאינו יודע דבר, כעולל בן שלשה שבועות; אם לא אכלכלהו ימות מרעב… ואשר לי, לא כך? הרי זה נוגע רק אלי. ביום שיקום אחי ויחנקני מתוך כעסו, נראה אם האל הטוב ירצח לסלוח עווני.
שושנה ידעה מכבר את האמת, ובראותה כי לא תמלט מפיה כל דבר חדש, המשיכה:
– אם כך הוא הדבר, הרי לא תשנהו… אם כה ואם כה חייך, בתי, אינם חיים.
והיא הוסיפה: לכל אדם צרה משלו. תכפו, למשל, התלאות עליה ועל בעלה, מיום שעלה בדעתם להסתלק מנכסיהם לטובת בניהם! ומכיון שהגיעה לפרשת נגעים זו לא פסקה עוד, כי זה היה הנושא העיקרי לכל שיחותיה.
– אל אלהים! מילא, על תשומת־הלב ונימוסי־הכבוד וִתרנו סוף־סוף. כשהבנים חזירים, חזירים הם, ואין להועיל. אילו שלמו לפחות, את דמי הקצבה…
היא ספרה פעמים אין מספר, שדלהום לבדו הוא המביא את כספו לכל רבע שנה, את חמשים הפראנק, אמנם כן, בשעה המדויקה! ולעומת זאת מפגר בוטא תמיד בתשלומיו ומשתדל לקמץ בהם. הנה עבר מועד פרעונו זה עשרה ימים, ועדיין היא ממתינה לו, כי הבטיח לבוא ולסלק את חובו הערב. ואשר לישו־הנוצרי, הנה זה לא נתן עוד כלום, מעולם לא ראו אף צורת מטבע הבא מידו. וכי לא היתה לו החוצפה לשלוח הבוקר את “גפת”, לבכות לפנינו ולבקש הלואה של מאה סוּ, להכין בהם תבשיל לאביה החולה? אכן מכירים אנו יפה את מחלתו: תהום פתוחה לו מתחת לחטמו! קבלו איפוא את פני החצופה הזאת כראוי לה, ואמרו לה למסור לאביה, אם לא יביא הערב את חמשים הפראנק המגיעים ממנו, כאחיו בוטא, ושלחו אליו את פקיד ההוצאה לפועל.
– כמובן, הדברים לא נאמרו אלא להפחידו – הוסיפה שושנה, שרחמיה נכמרו על בנה בכורה החביב עליה ביותר – כי מסכן זה אינו רע־לב כל עיקר.
כאשר חזר פואן לפנות ערב לסעוד את לבו, שבה שושנה להשמיע תלונותיה, בשבתה ליד השולחן, בעוד שבן־זוגה אוכל לחמו דומם ומשפיל ראשו. היתכן, רבונו של עולם, כי משש מאות הפראנק דמי הקצבה יקבלו רק מאתים של דלהום, בדוחק מאה מבוטא ולא־מאומה מישו־הנוצרי; יוצא איפוא רק החצי מן המגיע להם! והרי הפוחזים הללו נתנו התחייבותם אצל הנוטריון, והדבר כתוב וחתום בערכאות! אכן רק ישַטו בערכאות אלו!
פאלמירה גמרה לנקות בחשכה את שמשות המטבח, והיתה עונה על כל קובלנה של שושנה בפזמון פגעים את הפסוק הזה:
– איש איש וצרתו, עד שתפח רוחו!
שושנה הדליקה נר. והנה באה הרברבה עם מלאכת סריגתה. בימי הקיץ הארוכים לא ערכו מסבות בערבים; ומכיון שחסה עינה על זנב־נר, היתה באה לבלות אצל אחיה את שעות הערב, אינה מדליקה אור בביתה ועולה על יצועה בחשכה מתוך גשוש. מיד ישבה בראש השולחן, ופאלמירה, שעמדה לנקות את הסירים והאלפסים, לא נשמה עוד רוח, כי נבהלה למראה סבָתה.
– אם צריכה אַת, בתי, למים חמים – אמרה לה שושנה – שימי אש בחבילת ענפים.
היא התאפקה שעה קלה והתאמצה להסב את השיחה לענין אחר; כי במעמד הרברבה נמנעו פואן ואשתו מלהשמיע כל תלונה, פן תשמח הרברבה לאידם. אולם התשוקה לשפוך שיחם נצחה הפעם.
– מילא, יכולה את להבעיר את החבילה כולה, אינה ראויה זו לשם חבילת־זרדים. אין אלה אלא זלזלי עץ יבש, ציצי גדרות!… ודאי גרפה פאני את דיר־העצים שלה ואספה שבבים רקובים.
פואן, שעמד אצל השולחן לפני כוסו המלאה,יצא אף הוא הפעם משתיקתו. הוא כעס וגער בה:
– התחדלי, לכל הרוחות, מן החבילה שלך? פסולת היא, כמובן… כי מה אענה אנכה על תְּמָד פגולים זה, שלדהום נותנו לי במקום יין?
הוא הרים את הכוס והתבונן בה לאור הנר.
– מה הדבר שדלהום התחכם לשימו בזה? אין אלה אפילו מים שגרפו בהם את החביות… הנה הַיָשָׁר באדם! שני הבנים האחרים, הרי היו מניחים אותנו למות בצמא, ולא היו מטריחים את עצמם להביא לנו בקבוק מים מן הנהר.
לאחרונה שתה הזקן את כוסו בלגימה אחת, ורקק במלוא פיו.
– הוי, רעל! אולי לא בא זה, אלא כדי להוציא את רוחי מיד.
ומכאן ואילך פלטו פואן ושושנה את כל דברי תרעומותיהם, ולא העלימו עוד כלום. הם הסירו מעל לבם את כל הנטל המכאיב והשמיעו חליפות את טענותיהם, וכל אחד הביע לפי דרכו את אשר הצר לו. הנה, למשל, עשרה לוגי החלב בשבוע המגיעים להם: ראשית, לא ניתנו אפילו ששה; ושנית, חלב זה נוצרי הוא והעבירוהו תחילה במים, הגם שלא הכומר הוא שטבלהו. והוא הדין בנוגע לתרומת הביצים. ודאי התרנגולות מטילות אותן בכונה תחילה בשבילם, כי אין למצוא קטנות מאלה בכל שוק קלויש. והן ניתנו בעין צרה מאוד, ונתקלקלו בדרך. והגבינות? הוי, הגבינות! בכל פעם שאכלו מהן אחזו אותם מכאובי מעים. ושושנה הלכה להביא אחת מהן, ולא הרפתה מפאלמירה, עד שטעמה טעמה. מה? כלום אין זו מוקצה מחמת מאוס? וכי אין זה עול משוֵּע לנקמה? ודאי שמו בהן קמח, ושמא גם סיד. עוד הזקנה מדברת, ופואן התאונן על הטבק שלו, שנתמעט עד כדי סוּ אחד ליום; ותוך כדי17 דבורו הביעה אשתו את צערה על הקהוה השחורה שלה שנתבטלה; עד שעמדו שניהם יחד והאשימו את בניהם במות כלבם הזקן והחלש, שהוכרחו להטביעו אמש בנהר, מאין אמצעים לכלכלו.
– נתתי להם את כל אשר לי – קרא הזקן בדאבון רוחו – והפוחזים הללו משַׁטים בי!… אכן מות נמות גם שנינו מכעס ומעוני!
וכשנשתתקו, הציצה בהם הרברבה, שלא פתחה עד כה את שפתיה המהודקות, והעבירה חליפות את עיניה העגולות של עוף טורף על אחיה ועל גיסתה ואמרה:
– כך נאה לכם!
אותה שעה בא בוטא אל הבית. פאלמירה, שהביאה את עבודתה לידי גמר, השתמשה בבואו וקמה ללכת לה ואִתָּה חמשה עשר הסוּ ששמה שושנה בתוך כפה. ובוטא עמד זקוף באמצע החדר ושתק מתוך זהירות אכר, הנמנע מפתוח פיו ראשונה. עברו שני דקים, והאב היה הראשון שפתח בדברים.
– החלטת איפוא לשלם? גם זו לטובה… זה עשרה ימים שאתה משהה תשלומך.
בוטא התנודד מרגל לרגל וענה:
– מי שיש בידו לשלם, הריהו משלם. כל אדם יודע את אשר לפניו.
– אפשר. אולם אם הענינים ימָשכו בדרך זו, החשבון פשוט מאוד: אתה תאכל את לחמך ואנו נמות מרעב… הרי חתמת על חוזה, ועליך לפרוע ביום המיועד ובשעה הקבועה.
כראות בוטא את אביו מתרגז, לגלג ואמר:
– שמעני, אבא. אם אני מתמהמה, הרי סופי לבוא… ודי לי שאני משלם, בעוד שאחרים משתמטים לגמרי מחובתם.
רמז זה לישו־הנוצרי עורר חשש בלב שושנה, והיא העיזה למשוך בכנף חזיתו של בעלה לאות אזהרה. הזקן כבש את כעסו וענה:
– טוב, תן את חמשים הפראנק שלך, כי השובר מוכן בידי.
בוטא לא הזדרז ומשמש בכיסיו. הוא העיף עינו על הרברבה במבט מלא תרעומות, כי ישיבתה כאן היתה למורת רוחו. היא הניחה מידה את מלאכת סריגתה והסתכלה בו בעיניה החודרות, מחכה בסבלנות, שבוטא יראה את הכסף. האב והאם התקרבו גם הם ולא גרעו עוד עין מיד בנם. ולפני שלושת זוגות העינים הלטושות אליו הוציא את המטבע הראשון בן מאה סוּ.
– אחד – מנה, ושם אותו על השולחן.
באו עוד מטבעות, לאטן, כשהוא מוסיף למנותם בקולו, שהולך ורפה. אחרי המטבע החמישית הפסיק, ומתוך פשפושים רבים בכיסיו מצא עוד מטבע, וקרא בקול מתגבר:
– וששה!
פואן ואשתו הוסיפו לחכות. אולם לא הופיע דבר.
– ששה? מה פירושם? – אמר הזקן – הרי עשרה עליך לתת… כלום משטה אתה בנו? בעד הרבע הקודם שלמת ארבעים פראנק ועכשיו הבאת רק שלושים!
מיד התחיל בוטא לעורר בלבם רחמים עליו. אין הצלחה בכל מעשי ידיו. שער החטה ירד שוב, ושבולת־השועל נדלדלה. גם סוסו לקה, ובטנו תפחה מאוד והוא נאלץ להזמין פעמַים את רופא־הבהמות. הכלל, הרס וחורבן, ואינו יודע עוד איך לחבר את שתי הקצוות בכלכלת ביתו.
– אין זה נוגע לי – אמר אביו מתרגז – תן חמשים פראנק, או אתבעך לדין.
ואף־על־פי־כן שבה ונחה דעתו של פואן, כי נמלך לקבל לפי שעה את ששת המטבעות על החשבון והתעתד לכתוב מחדש את שוברו.
– תוסיף איפוא הפראנקים הנותרים בשבוע הבא… ארשום לי זאת.
אולם ידו הזריזה של בוטא חזרה כבר ונטלה את הכסף מעל השולחן.
– זאת לאו! רצוני, שכל החשבון יהיה מסולק. תן את השובר או אני פונה והולך לי… אכן כדאי לעמול ולבוא עד ככר לחם, והחוב עדיין במקומו עומד.
נורא היה מראה האב והבן המתעקשים כל אחד לעמוד על דעתם ואינם נלאים לחזור ולשנות אותם הדברים, שהשמיעום כבר כמה וכמה פעמים. הזקן נחם בלבו והתרגז על כך, שלא מהר לשלשל את הכסף לתוך כיסו. והבן מאמץ את מטבעותיו בתוך כפו ויוציאן רק תמורת השובר. ואז משכה הזקנה שנית בקצה חזיתו של בעלה והוא ותר גם הפעם.
– הילך השובר, רמאי ארור! ראוי18 היה לי לסטור בו בפניך!… תן כספך.
החליפין נעשו מיד ליד, ובוטא פתח בצחוק. הוא נפטר והלך לו מתוך חביבות ושביעת רצון וברך בליל מנוחה את כל המסובים. אולם פואן ישב אצל שולחנו מדוכא וחסר־אונים; ובטרם שבה הרברבה להמשיך במעשה סריגתה, הניעה בכתפיה ופלטה בחריפות:
– הוי, טפש אומלל!
שררה דומיה רגעים מספר, והנה נפתחה שוב הדלת וישו־הנוצרי בא. כשנודע לו מפי “גפת”, כי אחיו פורע הערב את דמי הרבע, ארב לו בדרך והמתין עד צאתו, כדי להופיע אף הוא לפני הוריו. פניו היו נוחים ומפיקים חנינה רבה, כי רוח שכרונו מאמש לא פגה עוד. ואך עבר את הסף, נתן את עיניו בששת המטבעות בני מאה סוּ, שפואן לא נזהר לפנותם מעל השולחן.
– אה, יקינטון הוא! קראה שושנה השמחה לראותו.
– כן, אני הוא… שלום לכולכם!
והוא התקרב, ואינו גורע עינו מן האֶקים הלבנים המתנוצצים לאור הנר כלבנות מזהירות. אביו הסב ראשו, הבחין את מבטו, וכשראה את הכסף המונח לפניו, נרתע בחרדה לאחור. הוא מהר וכפה צלחת על המטבעות למען הסתירם. אולם כבר אחר את המועד.
– הוי, טפש אומלל! – הרהר הזקן המתרגז על התרשלותו – אכן צדקה הרברבה.
וקולו הרם דבר קשות:
– טוב עשית, שבאת לשלם לנו, כי נכון הדבר כנכון הנר הזה המאיר לנו, שמחר הייתי שולח לך את פקיד ההוצאה־לפועל.
– כן, “גפת” ספרה לי זאת – התאנח ישו־הנוצרי שפל רוח מאוד – וטרחתי לבוא הנה, כי ודאי אין אתם רוצים במיתתי… לשלם, הה, אל חנון! במה אשלם, כשאין גם לחם לשבעה?… כבר מכרנו את כל אשר בביתנו, כן, אינני משטה בכם! בואו וראו בעיניכם, אם אומרים אתם שאני משטה בכם. אין סדינים עוד במטות ואין רהיטים, אין מאומה… ונוסף על אלה, חולה אני…
השומעים הפסיקו את דבריו בצחוק של אי־אמון, והוא מהר והוסיף:
– אפשר שאין פני מעידים על זאת, אולם איזה חלי רע מסתתר בתוך גופי. משתעל אני, והריני מרגיש כי קרב קצי… אילו היה לי עוד לכל הפחות תבשיל בבית, אולם כשניטל המרק תצא גם הנשמה, לא כך? אמת ויציב… ודאי הייתי משלם לכם ברצון, אילו היה הכסף בידי. אדרבה, הגידו נא היכן אמצאהו ואפרע לכם את חובי וגם מרק אבשל לי, זה שבועים לא ראו עיני בשר.
רחמיה של שושנה התחילו מתגלגלים עליו, בעוד שפואן התרגז עוד יותר.
– נתת הכל ביין, עצלן לא־יוצלח, ודמך בראשך! הלכת ושמת בערבון שדות נאים אלה, נחלת המשפחה במשך שנים ודורות! כן, זה שבועות וחדשים שאתה עורך לך משתאות עם בתך החצופה, ואם כלתה כיום הפרוטה מן הכיס, לכו ותתפקע כרסכֶם מרעב!
ישו־הנוצרי לא הסס עוד, ונתן את קולו בבכי.
– הדברים שאמרת לא מלב אב רחום יצאו. לא מדרך הטבע הוא, שאדם יתנכר לבנו… ואנכי לב טוב נתן לי אלהים, והוא ימיט עלי שואה… אילו לא היה כסף אתכם – החרשתי; אולם מכיון שישנו בידכם, כלום נמנעים מתת נדבה לבן?… וכי טוב ונאה יהיה לכם, שאפשוט יד לבקש נדבות מאחרים?
אחרי כל דבור שפלט ישו־הנוצרי מתוך דמעות שלח אל הצלחת מבט אלכסוני, שהחריד את לב הזקן ושם מחנק לצוארו, ואז לא הוציא עוד מגרונו אלא קולות מזעזעים של אדם שממיתים אותו בחנק.
שושנה נבוכה ונרגשה לקול הבכי, ושלבה את ידיה בתחנונים לפני פואן:
– אחלי, אישי…
אולם הזקן הפסיק את דבריה, והוסיף להתנגד ולסרב עוד.
– לא ולא, משַטֶה הוא בנו… רצונך לבלום פיך, טפש? כלום יש טעם והגיון לצוחה זו? הרי השכנים עומדים להתאסף עלינו, מדכא ומחלה אתה את כולנו.
הדברים לא הועילו אלא להגביר את צעקותיו של השכור.
– עדיין לא ספרתי לכם הכל… פקיד בית־דין יבוא מחר לעקל את נכסי. כן, על שטר שחתמתי ללאמבורדיו… אכן אינני אלא חזיר, מנַבֵּל אני את כבודכם ויש לשים קץ לדבר. הוי, חזיר! ראוי אני רק להטביעני במי האיגר, לבל אצמא עוד… אילו היו לי לפחות שלשים פראנק!…
פואן, המדוכא ומנוצח למראה בנו השכור, נזדעזע למשמע סכום זה. והוא הסיר את הצלחת מעל המטבעות. למה יסתירם, מכיון שהפוחז ראה ומנה אותם בעד החרסה המחפה עליהם?
– היתכן כי רצונך בכל הסכום? לכל הרוחות!… ראה נא, הנה אתה רוצחנו נפש, מהר וקח את החצי וברח לך, לבל אוסיף ראות פניך!
ישו־הנוצרי נרפא פתאום מכל צרותיו ועמד כמתישב בדעתו. ואחרי כן ענה:
– חמשה־עשר פראנק, לא, זה סכום מצער ביותר ולא יספיק לי… מילא, תן עשרים ואלך לי.
וכבר החזיק בארבעת המטבעות בני מאה סוּ והתחיל מבדח את דעת כל השומעים. הוא ספר להם על מעשי תעלוליו לבקו ואת החכות המתעות שטמן בתחום השמור של האיגר, למען יפול נוטר השדות המימה ברדתו להוציאם. ובסוף פנה והלך לו, לאחר שהגישו לו כוס יין של דלהום, אשר נתנהו לנבל נבזה, שהעיז לשלוח לאביו שופכים כאלה.
– ואף־על־פי־כן בחור חביב הוא – אמרה שושנה, כאשר סגר את הדלת אחריו.
הרברבה קמה וקפלה את מעשה סריגתה ועמדה אף היא להפטר מכאן. היא נתנה עיניה בגיסתה ובאחיה, ויצאה מן הבית, כשהיא קוראת מתוך כעס כבוש:
– אף סוּ אחד לא אתן לכם, טפשים אומללים! אל נא תשאלו ממני אף אגורה אחת מעתה ועד עולם!
בחוץ נתקלה הזקנה בבוטא החוזר מבית מאקרון, כי תמה לראות את ישו־הנוצרי נכנס לשם עליז ברוחו ומטבעות מצלצלים בתוך כיסו. על לבו עלה חשד מעורפל:
– אי לך, שוטה! הרי נשא הנבל את כספך. אה, כמה יסבא זה וימלא צחוק פיו עליך!
בוטא נתמלא חמה והכה בשני אגרופיו בדלת בית פואן. לולא פתחו לו מיד, היה פורץ אותה בחזקה. שני הזקנים התכוננו לעלות על יצועם, והאם הסירה את הכומתה והשמלה ועמדה כבר בשמלתה התחתונה ושערותיה המלבינות נופלות על צדעיה. וכאשר פתחו לבוטא את הדלת, עמד ביניהם וקרא בקול חנוק:
– כספי! כספי!
הם נבהלו ונרתעו מפניו, מבלי הבין פשר דבר.
– כסבורים אתם, שאני מכלה את כוחי בשביל אחי המנוול? הוא לא יעשה כלום, ואני שאשקהו יין!… היה לא תהיה!
פואן אמר לכפור בכל, אולם בוטא הפסיק את דבריו וקרא בגסות:
– היאך, לשקר אתה אומר! הלא פי המדבר אליך, כי כספי בידו הוא. הרגשתי בו ושמעתי את צלצולו בתוך כיסו של אותו מופקר! כספי זה, שעלה לי בזיעת אפים, עומד להיות משקה לו!… אדרבא, אם לא נכון הדבר, הראהו נא לי. כן, אם המטבעות עודם בידך, הוציאם נא לי… יודע אני אותם, והכר אכירם מיד. הוציאו לי את המטבעות!…
מוטב שיתבעוהו לדין, מראות את כספו יורד לתוך כיס אחיו הנבל. ואמנם הוציא עוד השכור לפרקים נדבה מאונס מיד אביו, בדכאו את רוחו ביללותיו.
למראה הזקן העזוב, הרצוץ והחולה מרוב בדידות, עלתה המחשבה על לב דלהום לאספו אליו. מדוע לא ימכור את ביתו, ולא יבוא לדור אצל בתו? הרי לא יחסר שם מאומה, ולא יצטרכו עוד להעלות לו את מאתים הפראנק דמי קצבתו. ביום המחרת, כשנודע הדבר לבוטא, נזדרז לבוא והציע אף הוא כזאת, הרי חובתו היא זאת, חובת בן לאביו. לתת לזקן כסף שיבזבז – לאו; אולם לכלכל את אביו, אדרבה, יבוא נא אליו ויאכל ויישן כאַות נפשו. בוטא חשב, כנראה, כי אחותו לא אמרה למשוך אליה את הזקן אלא כדי לשים ידה על צרור־כספו החבוי. אולם הוא עצמו החל כבר להטיל ספק בכסף הזה, כי בקשהו ולא מצאהו. ובהציעו מתוך זחיחות הדעת לאסוף את אביו אל ביתו, קוה בוטא בלבו, כי הלה יסרב ללכת אליו, ואף־על־פי־כן הכאיבתהו המחשבה, שמא יאות הזקן להתישב אצל הדלהומים. אגב דחה פואן בבחילה רבה, כמעט בפחד, את שתי ההצעות יחד. לא ולא! טובה לו פתו החרבה בתוך שלו מבשר צלי על שולחן אחרים. בבית הזה חי וכאן ימות.
וכך נמשך הדבר עד חצי יולי, עד יום הנרי־הקדוש, חג פטרונו של רונש. אוהל־מחולות מכוסה בד הוקם אז, כרגיל, על אפרי האיגר; ועל־פני הדרך, מול בית־הועד, עמדו שלשה צריפים: האחד הכיל חדר המטרה ליריָה, בשני פרש רוכל, המוכר כל מיני סחורות מחוט עד שרוך נעל, את סחורתו ובשלישי הסתובבה מעגלת־הגרלה המזַכָּה בסוכריות־שעורה. וכאשר סעד ה' ביילהאך באותו יום אצל גיסו בבורדריה, סר לבקר גם את דלהום. והנה בקשהו הלה ללכת עמו לפואן ולהשיא לו עצה טובה. מיום מות שושנה יעץ גם הנוטריון לזקן לדוּר אצל בתו ולמכור את ביתו המרווח, שאין לו צורך בו עוד. ולא עוד אלא שהבטיח לשמור על כסף מחירו, העולה לשלשת אלפים פראנק, ולקצוב לו ממנו סכומים קטנים לפי צרכיו המועטים.
הם מצאו את הזקן נבוך כדרכו, בתעותו אנה ואנה לרוח המקרה ובעמדו מבולבל לפני צבור עצים, שאמר לנסרם וידו לא השיגה עוד לעשותו. באותו הבוקר רעדו ידי פואן הזקן העלובות יותר מן הרגיל. אמש תקף עליו ישו־הנוצרי, בא לבקש ממנו עשרים פראנק לחג המחרת, וערך לפניו את משחק היללה המדומה שלו, התיַפֵּחַ עד כדי להשתולל, התפלש בעפר ואמר לאבד עצמו לדעת במאכלת אשר תחת שרוולו, אם לא ימלא הזקן את חפצו. ופואן נאלץ לתת לו את עשרים הפראנק, כאשר הודה על זאת לנוטריון ביגון לבו.
– הגידה נא, כלום אתה היית עושה אחרת? אנכי לא אוכל עוד לעמוד בפניו!
ואז השתמש ה' ביילאך במקרה זה ואמר:
– ודאי לא תוכל לעמוד בפניו, וסופך לצאת נקי מנכסיך. לא טוב לאדם לשבת לבדו לעת זקנה; ואם אין רצונך, שזרים יאכלו חילך, עליך לשמוע בקול בתך, למכור את ביתך ולדור אצלה.
– גם עצתך היא כך? – מלמל פואן.
הוא העיף מבט אלכסוני על דלהום, שעמד מחריש ואינו לוקח חלק בדבר. וכשהרגיש הלה במבטו, פתח את פיו ואמר:
– דע לך, אבא, כי שותק אני לבל תחשוב, כי יש לי אולי ענין לאספך אלי… לאו ולאו~ זה יגרום לי טרדה מרובה… אולם, לא כך? מצטער אני לראותך חי במצוקה, בשעה שיש בידך לחיות ברוחה.
– טוב ויפה – הסיק הזקן – יש להמלך עוד בדבר… וכשאחליט לעשות כדבריך, אודיע לך.
וחתנו והנוטריון לא יכלו להוציא מפיו דבר ברור מזה. הוא התרעם על אשר הם מאיצים בו, ומרותו מאז, שפגה מעט מעט, התחזקה בעקשנותו של זקן זה, שהיתה מתנגדת אפילו לטובתו. מלבד פחדו הכמוס להשאר בלי בית, אחרי כל התלאות שבאו עליו מחוסר אדמה, התעקש ואמר לאו, משום שכל האנשים מסביבו חפצו שיאמר הן, הפוחזים הללו ירויחו איפוא מזה? לאו! הוא יסכים לכך כשירצה.
וישו־הנוצרי שמח אמש שמחה גדולה על מתנת אביו האחרונה, אלא שנואל להראות ל“גפת” את ארבעת המטבעות בני מאה סוּ ולא עצם כל הלילה את עיניו והחזיק את הכסף בכפו הסגורה; כי החצופה הוציאה זה לא כבר מטבע מתחת כרו, ואמרה שודאי אבדהו בשכרותו. כאשר הקיץ משנתו, נבהל לראות כפו ריקה; אולם הוא שב ומצא את המטבעות תחת עגבותיו, והם חמים מאוד. וְהַמְצִיאָה מלאה את לבו שמחה רבה, ורירו עלה בפיו, כשעלה על דעתו כל הטוב שיקנה אצל לנגיין: הרי זה יום חג ומשתה, וחזיר יַחָשב, כל השב הביתה וכספו בידו! לשוא לטפה אותו “גפת” בבוקר והתחננה לפניו לתת לה מטבע אחד, הוא דחה אותה מפניו, ולא החזיק לה אפילו טובה בעד הביצים הגנובות שמהן הכינה לו חביתה. לאו! אף כי היא אוהבת את אביה, עשוי הכסף רק בשביל הגברים. אז קמה ולבשה מתוך תרעומות את שמלת הפופולינה הכחולה, שקנה לה אביה בימי הרוחה, ואמרה כי תלך אף היא להשתעשע. אולם לא הרחיקה עוד מפתח ביתם כעשרים צעדים הסבה ראשה וקראה:
– ראה נא אבא והביטה!
היא הרימה את ידה ובין אצבעותיה הדקות התנוצץ בזוהר החמה מטבע יפה בן מאה סוּ.
מיד חשש לגנבה, פניו הכסיפו והוא משש בכיסיו. אולם מעשרים הפראנק לא נגרע מאומה, ודאי עשתה החצופה עסק באוזיה; והדבר נראה לו מגוחך, והוא צחק מתוך חבת־אבהות ונתן לה להמלט.
ישו־הנוצרי היה מחמיר רק בדבר אחד, בעניני מוסר. וכעבור חצי שעה עלתה חמתו על בתו היוצאנית. וגם הוא יצא מביתו וסגר את הדלת אחריו, והנה עבר על־פני הדרך מלמטה אכר אחד לבוש בגדי מועד, וקרא אליו מרחוק:
– ישו־הנוצרי! הי, ישו־הנוצרי!
– מה לך?
– מה לך?
– בתך שכבה פרקדנית.
– ובכן?
– ובכן, יש גבר על גבה.
– היכן זה?
– שם, בתוך הפחת, בפאת שדה גיום.
ישו־הנוצרי כעס והרים את שני אגרופיו כלפי מעלה.
– טוב הדבר, תודה! הריני נוטל את שוטי!… לכל הרוחות. מנוולת שכמותה המנבלת את כבודי!
הוא שב ונכנס אל הבית והסיר את שוט העגלונים הגדול, התלוי מאחורי הדלת שמאלה, שלא השתמש בו אלא במקרים כאלה; הוא שם אותו בבית־שחיו, התכופף ורץ ליד השיחים, כדרכו בשעת הציד, למען הפתיע את הנאהבים.
כאשר בצבץ ויצא בפנת הדרך, נגלה לעיני ננס, שעמד על המשמר בראש גל אבנים. אותה שעה התיחד דלפין עם “גפת”, כי כל אחד משני החברים בא אליה לפי תורו, ובעוד האחד צופה היה השני מתעלס עמה באהבים.
– המלטו! – קרא ננס – הנה ישו־הנוצרי!
ובראותו את השוט נס כארנבת דרך השדות.
בתוך הפחת דחפה “גפת” את דלפין, והטילה אותו בתנועה אחת הצדה. הוי, אביה, הפגע רע! ואף־על־פי־כן היתה עוד דעתה מיושבת עליה והיא מסרה לנער את המטבע אשר בכיסה.
– הסתירהו בתוך כותנתך, ואחרי כן תחזירנו לי… ועתה קוּם ברח לך, לשדים!
ישו־הנוצרי עלה על בתו כסופה, והוא מרגיז ברוצו את האדמה מתחתיו, שוטו הגדול סובב באויר והוא מכיש בו בקול מפץ־הרובים.
– הוי, מנוולת! אוי, מופקרת! הנני ואוציאך במחולות!
הוא הכיר את בן נוטר־השדות, הנס על ארבע בין הקוצים ומכנסיו פרומים, ועבר הלאה בקצפו. וגפת נסתבכה בשמלתה המופשלה, ולא יכלה להכחיש את המעשה. הוא הצליף על ירכה בשוטו, ובמכה אחת הקימה על רגליה והוציאה מן הפחת. והציד התחיל.
– הילך, זונה!… הנה אתנן עגביך!
“גפת” לא הוציאה הגה מפיה, דהרה בקפיצות עז כרגילה ומנוסה בריצה זו. אביה היה נוהג תמיד להחזירה הביתה בהצלפות השוט ולסגרה שם. על כן נסתה להתחמק מפניו ולנוס אל המישור, וכוָנתה להלאותו בשעת הרדיפה אחריה. וזאת הפעם אמנם היתה ישועתה קרובה בזכות פגישה אחת. ה' שארל ואלודיה, ההולכים למגרש החג, עמדו זה שעה קלה באמצע הדרך והתבוננו למחזה. הילדה לטשה עינים תמימות ומשתוממות, ופני שארל אדמו מחרפה ונתכרכמו מהתמרמרות. והרעה גדלה שבעתים, כאשר הרגישה בו “גפת” החצופה ואמרה לחסות בצלו. הוא דחה אותה מפניו, אך הנה בא השוט הרודף אחריה; וכדי להנצל ממכות רצה מסביב לדודה ונכדתו, בעוד אביה מוכיח לה את עוונה בדברי גידופים ובטויים גסים ומצליף בשוטו בכל מלוא זרועו. ה' שארל עמד כשבוי, נבוך ונדהם, בעיגול נתעב זה, והיה מוכרח להסתיר את פני אלודיה במקטורן שלו. ודעתו נתבלבלה עליו כל כך, שפתח גם הוא בדברים גסים:
– רצונך להרפות ממנו, זונה מנוולת! מי הוא זה אשר ברכני במשפחה הפרוצה בתוך קן זמה זה?
ועכשיו, שלא היו לה עוד מגן וחסות, הרגישה “גפת” כי אין מנוס לפניה. מכה אחת של השוט לפתה אותה בצלעותיה, עד שהסתובבה סחור סחור כסביבון, ומכה שניה הפילתָּה לארץ והפריחה קווצה אחת משערותיה. עתה הוליכה אביה בדרך הרצויה לו, והיא לא חשבה עוד דבר, אלא למהר ולשוב הביתה. היא קפצה מעל הגדרות, עברה את הפחתים ורצה דרך הכרמים, ולא חששה פן יקרעו העמודים את בשרה. אולם רגליה הקטנות לא יכלו להקדים את אביה, והצליפים ירדו על כתפיה העגולות, על חלציה הרועדים ועל כל גופה של ילדה רכה זו, שהקדימה להתבגר, המשטה במלקות מגוחכות אלה המדגדגות בה. ומתוך צחוק עצבני קפצה ונכנסה לתוך ביתם ונלחצה לאחת הפנות, שהשוט הגדול לא השיגה עוד שם.
– תני את מאה הסוּ אשר בידך – אמר אביה – והיה הדבר לעונש לך.
“גפת” נשבעה, שאבדה את המטבע בדרך מתוך ריצה. אולם ישו־הנוצרי צחק באי־אמון, ומשש בבגדיה. וכאשר לא מצא כלום, עלתה שוב חמתו.
– מה? נתת אותו לעוגביך?… הוי, פתיה, הנותנת עונג לנפשם ומשלמת להם!
והוא פנה והלך לו מלא כעס, את הדלת סגר אחריו והוא צווח: תשב לה בודדה כאן עד יום המחרת; כי לא אמר לשוב וללון פה הלילה.
לאחר שפנה אביה עורף, בדקה “גפת” את גופה הברוד בשתים שלש רצועות כחולות, תקנה את תסרוקתה, שנסתרה ושמה שוב את שמלתה. אחרי כן הסירה במנוחה את מנעול הדלת, מלאכה שהיתה בקיאה בה ביותר; ואף היא הלכה לה, ולא דאגה אפילו לסגור אחריה את דלת הבית: אדרבה, יבואו נא הנה הגנבים ורק לנגנבים יהיו! היא ידעה את המקום בו תבקש את ננס ודלפין; הלא הם בחורשה הקטנה על שפת האיגר. ואמנם ישבו אלה וצפו לה שם. עכשיו הגיע תורו של בן־דודה ננס. ביד זה היו שלשה פראנקים, וביד חברו ששה סוּ; וכאשר השיב לה דלפין את המטבע, עמדה והכריזה כרעיה נאמנה כי שלשתם יוציאו יחד את כל הכסף ויאכלו בטובה. הם שבו יחד אל ככר החג. והבחורים זכו בגורלם תופיני־שקדים, אחרי כן קנתה לה “גפת” עניבה גדולה של אטלס אדום, לענוד בה את שערותיה.
וישו־הנוצרי, בלכתו לבית לנגיין, והנה הוא תקל בבקו, ששם את שלט הנוטרים שלו על חולצה חדשה, ופתח עמו בדברים כבושים:
– שמע נא, בן־אדם, וכי כך אתה ממלא את חובת־השמירה שלך?… הידעת איפה מצאתי את דלפין בנך?
– היכן, למשל?
– על גבי בתי… הנני ואכתוב לשר־הפלך ויפטרך ממשרתך, חזיר ואביו של חזיר!
מיד כעס בקו וענה:
– בתך החצופה? הרי אין אתה רואה אלא את רגליה של זו המפרכסות באויר… אכן השחיתה את דרכו של דלפין. חזיז ורעם! יכוני אם לא אמסרנה ליד הז’אנדארמים!
– אדרבה, נסה נא לעשות כזאת, שודד!
שני האנשים עמדו פנים אל פנים, כנכונים לבלוע חיים איש את רעהו. ופתאום רפתה רוחם ונשתתק כעסם.
– הדבר טעון בירור – אמר ישו־הנוצרי – ועתה נכנס ונשתה רביעית.
– כלתה הפרוטה – ענה בקו.
אז נתבדחה דעתו של ישו־הנוצרי והוציא מכיסו את המטבע הראשון בן חמשה פראנק, הרתיעו בכף ידו ושמו על־גבי עינו.
– מה דעתך, דודי ששון? נאכלהו בשמחה… אנא, בואה נא, אצטומכה זקנה, ואשקך יין, כי תורי הוא: אתה הרי מלעיטני לעתים קרובות.
ושניהם נכנסו יחד לבית לנגיין, בצחקם מטוב־לב והם דוחפים איש את רעהו ומכישים איש על שכם רעהו בחבה יתרה. בחג זה עלתה מחשבה טובה על לב לנגיין: הואיל ובעל אוהל־המחולות הסתלק מלבוא השנה ולהקים את חופתו, כי לא הכניס אשתקד דמי הוצאותיו, נסה המוזג לערוך אולם־מחולות בגרָנו, הגובלת בחדר־המשתה ופִתחה פונה אל הדרך; ולא עוד אלא שסתר את המחיצה שבין שני האולמים והיו לאחד. והמצאה זו משכה אליו היום את כל בני הכפר, בעוד שמאקרון, היושב מנגד ומתחרה עמו, מתרגז מאין שותים בבית־המרזח שלו.
– שני בקבוקים ובלי שהיות רבות, בקבוק לגלגולת – צוח ישו־הנוצרי.
פלורה, טרודה ושמחה למראה קהל רב זה, הגישה לו את היין. הרגיש ישו־הנוצרי, שלנגיין מפסיק בקריאת מכתב אחד, שהיה משמיעו בקול רם לפני חבורה של אכרים. כשנשאל על האגרת, השיב בחשיבות רבה, כי היא באה מאת בנו ויקטור העובד בצבא.
– אכן בן־חיל הוא! – אמר בקו, שהתענין בדבר – ומה הוא מספר למשל? יש להשמיע את הדברים באזנינו שנית.
אז שב לנגיין ופתח את קריאתו מחדש:
– “הורי היקרים, הנני להודיעכם, כי חונים אנו בלִיל אשר בפלאנדריה כשלשה שבועות. המקום לא רע, אלא שהיין ביוקר, יש להוציא עד ששה־עשר סוּ לבקבוק…”
והאגרת, בת ארבעת עמודים כתובים כתב נקי, לא הכילה כמעט מאומה, זולתי טענה זו, החוזרת ונשנית לאין קץ בפסוקים ארוכים. כל המסובים הביעו מחאתם בכל פעם נגד יוקר זה של היין: אכן יש ערים נכחדות כאלה, גדוד אומלל! ומדברי המכתב האחרונים נראית הכונה לבקש מאביו כסף, כי הודיע על הצורך בשנים־עשר פראנק לקנות בהם זוג נעלים חדשות במקום הישנות שנתמעכו.
– אכן בן־חיל הוא! – דובב נוטר־השדות – הנה היה לאיש ממש, לאלפי רוחות!
לאחר שהורקו שני הבקבוקים בקש ישו־הנוצרי להגיש שנים נוספים, יין חתום בגושפנקה, העולה לעשרים סוּ הבקבוק; ובכל פעם שלם במזומן והפליא בזה את האנשים. הוא השמיע צלצולי מטבעותיו על־גבי השולחן ועורר בזה התרגשות רבה בקרב המסובים; וכאשר כלה לשתות במטבע הראשון בן חמשה פראנק, הוציא את השני וסבבהו שוב על עינו, והוא מכריז: בשעה שיכלו כל המטבעות ימצא לו אחרים במקומם. ועברו השעות שלאחרי־הצהרים בין שתיינים אלה המתהוללים, נכנסים ויוצאים ושכרונם הולך ומתגבר. כל המסובים, העצובים והמיושבים בדעתם בשאר ימות החול, היו צורחים עכשיו, מכים באגרופיהם ורוקקים בפה מלא. על דעת אכר אחד גבה־קומה וכחוש עלה להתגלח, ולנגיין הושיבו מיד בין כל המסובים ותערו היה מגרד את עורו בחזקה, כאילו היה מגרד גלד החזיר. אחריו בא השני, והדבר היה להם לשעשועים. והלשונות הרבו בדבורים וספרו בגנותו של מאקרון, שלא העיז עוד לצאת מביתו. וכי לא באשת סגן לא־יוצלח זה נמנע בעל אוהל־המחולות לבוא השנה? יש תמיד למצוא דרך פשרה. אולם ודאי נוח לו מכל העסקים להצביע בעד בנין מסלות, כדי לקבל בעד אדמתו פי שלשה משָויה. רמז זה עורר סערת צחוק. ופלורה בעלת־הבשר, שנחלה היום עטרת־נצחון, רצה אל הפתח להשמיע שם קול שמחתה המעליב, ופניה המוריקים של צלינה היו נראים בכל פעם מאחורי השמשות אשר מנגד.
– סיגארות, גברת לנגיין! – הרעים ישו־הנוצרי את פקודתו – ויקרות! בנות עשרה סנטים!
וכאשר החשיך הלילה והדליקו את עששיות־הנפט, באה מרת בקו לבקש את בעלה. אולם מערכת־קלפים קשה היתה בינו ובין חברו.
– שמעני, התלך הביתה? הנה למעלה משמונה שעות, ויש לסעוד סוף־סוף.
בקו נתן בה את עיניו מתוך גדלות של שכור, והשיב:
– לכי לך לכל הרוחות!
אז פנה אליה ישו־הנוצרי באדיבות נפרזה לאמור:
– גברת בקו, הריני מזמינך להטפל אלינו… מה? נשתה לגימה אחת יחד… ואַת, בעלת־הבית, הגישי את כל טובך, חלב־חזיר, בשר שפן וכל מיני תרגימה… ואל נא תחששי לתשלומין. גשי נא הנה ותני עיניך… זהירות!
הוא העמיד פנים כמאריך לחפש בכיסיו. ופתאום הוציא את המטבע השלישי והרימו לעיני כל.
– קוקו, הנהו!
כל המסובים התפתלו מצחוק, ואכר עבה אחד עוד מעט ונחנק. אכן מצחיק הוא ביותר בריון זה! אורחים אחדים נגשו אליו ומששוהו מלמעלה למטה דרך בדיחה, כאילו היה כל גופו מלא מטבעות, מכיון שהוא מפליא להוציאם זה אחר זה, ומוזג לו כוסו בלי הרף.
– שמעי נא, מרת בקו – חזר ושנה השכור כמה פעמים תוך כדי אכילתו – אם יתרצה בעלך ושכבנו יחד… מסכימה את?
היא היתה מלוכלכה מאוד, כי לא התכוננה, לדבריה, לבלות את הערב עם החוגגים; והיא צחקה, דלה ושחורה, ועורה צפד והחלד כמחט ישן; בעוד שהפוחז מזדרז לאחוז בשוקיה החשופים תחת השולחן. בעלה היה שכור וחסר־הכרה, ריר היה נוזל מפיו, והוא צוחק וצווח, כי חצופה זו תספק תאותם של שני גברים יחד.
הצלצול הודיע את בוא השעה העשירית ונשף־המחולות החל. בעד הדלת הפתוחה אל הגורן נראו ארבע העששיות הדולקות והקשורות בחוט אל הקורות. קלוּ הנַפָּח הביא את חצוצרתו, ובן־אחיו של עושה־חבלים אחד מבאזוש־הזקן פרט על הכנור. הכניסה היתה חפשית, אלא שהמחוללים היו משלמים שני סוּ לכל מחול. את הקרקע הכבוש של הגורן הרטיבו במים מפני האבק. וכאשר נדמו כלי־הזמר, נשמעו מן החוץ קולות היריה היבשים והקצובים. הדרך, שהאפלה כסתה אותו תמיד, הואר הפעם בנגוהות הרַפלקטורים של שני הצריפים האחרים; צריף מוכר־הצעצועים קרן בזהבו, ושל מעגל־ההגרלה היה מקושט במראות הטבע והיה עטוף ארגמן כמקדש קטן.
– ראו נא, הנה גם פעוטתי! – קרא ישו־הנוצרי ועיניו רטובות.
אמנם נכנסה “גפת” אל האולם בלוית דלפין ונֶנס, ואביה לא התפלא כלל לראותה כאן, לאחר שסגר אותה בבית. מלבד העניבה האדומה המבהיקה בשערותיה, ענדה לצוארה ענק של אלמוגים מזויפים וחרוזים בצפיפות על חוּט, וגם פנינים עשויות משעוה היו מתאדמות כדם על עורה החום. היא ושני רעיה עיפו כבר לתעות לפני הצריפים, ופניהם נראו מדוכאים וכאילו תקפתם מחלת מעים מן הממתקים שאכלו למכביר. דלפין היה לבוש חולצה וראשו מגולה, גולגולת עגולה ופרועה של פרא אדם קטן, שלא מצא מנוחה לנפשו רק במרחבי השדות. ננס, האוהב כבר להתהדר בבגדי עירוני, לבש חליפה קנויה אצל לאמבורדיו, אחד המלבושים הצרים התפורים במדה אחת למאות ולאלפים בבתי־המלאכה של פאריס, והוא חבש לראשו כובע מוקשה, שהיה מתנשא בו על בני הכפר.
– פעוטתי! – קרא ישו־הנוצרי לבתו – גשי נא הנה וטעמי מן היין… מה דעתך? אין כמותו!
הוא השקה אותה מכוסו, בעוד שְמָרַת בקו שאלה בהתמרמרות את דלפין בנה:
– והיכן הכובע שלך?
– הלך לאבוד.
– אִבַּדְתָּ אותו?… קרב נא אלי ואסטור בפניך!
אולם בעלה נתערב בדבר, צוחק ונהנה לזכר בכוּרי עגביו של בנו.
– הרפי נא ממנו! הרי הוא הולך וגדל… אתם מבלים איפוא, פוחזים, יחד בנעימים?… הוי, שובב!
– לכו לכם לשחק – אמר ישו־הנוצרי בחבה אבהית – והיו נכונים.
– שכורים הם כחזירים – אמר ננס בגועל נפש, בשובם אל האולם.
ו“גפת” צחקה:
– אכן צדקת! כבר חשבתי על זאת… ולפיכך רוחם טובה עליהם.
אולם־המחולות המה, ולא נשמע אלא קול חצוצרתו של קְלוּ, המרעים ומחריש את הנגינה הדקה של הכנור הקטן. הקרקע הכבוש, שהורטב ביותר, נהפך והיה לבוץ תחת הסוליָסים הכבדים; ומן השמלות המרחפות באויר, מן החזיות והלסוטות, שכתמי־זיעה רחבים הרטיבו אותן תחת בית־השחי – מכל אלה עלה ריח זיעה חריף, כריח התיָשים, והוא מתמזג בעשן העששיות המריר. בין שתי קאדרילות נפל דבר, שעורר את תמהון הקהל; באה אל האולם ברתה בת מאקרון, עוטה שמלת משי, מעין השמלות שלבשו בנות המוכס בקלויש ביום לובין־הקדוש. מה זאת? כלום הרשו לה הוריה לבוא הנה? ואולי התגנבה לבוא הנה שלא בידיעתם? הנאספים שמו אל לבם, שהיא יוצאת במחולות רק עם בן העגָלר, בחור זה, שאביה אסר עליה להתרועע עמו, כי שלטה שנאת משפחה בין אבותיהם. מרובות היו ההלצות על זה: ודאי לא מצאה עוד ברתה עונג להנות בעצמה משארה!…
אף־על־פי שהיה ישו־הנוצרי שכור ביותר, הסתכל זה שעה קלה בראשו המאוס של לקיי, שהיה נצב בפתח האולם ומתבונן לברתה המרקדת בזרועות מאַהבה. והוא לא יכול להתאפק ושאל אותו:
– שמעני, מר לקיי, כלום אין אתה מרקד עם אהובתך?
– מי זאת אהובתי? – ענה מורה בית־הספר ופניו הוריקו.
– הרי זו, בעלת העינים היפות והמוכחלות, המכרכרת שם!
לקיי התרגז שנודע סודו, הפך את גבו והוסיף לעמוד דומם מתוך שתיקה גמורה של אדם־המעלה המלאה זהירות ובוז. וכאשר עבר לנגיין על פני ישו־הנוצרי, פנה אליו בדברים. מה? הגיד לו לאותו “שופך דיו” את מעשה אהביו! אכן יתנו לו אשה מבנות עשירים! ולא משום ש“אלה אין לה” יפתה מאוד, כי לא צמחו לה שערות, אלא על ראשה; והוא קיים והכריז על הדבר בהתרגשות רבה, כאילו היה עד ראיה לכך. באותו שדוך היו סחים מקלויש עד שאטודון, והבחורים היו מרבים בלעגם עליו. אף נימה אחת אין לה לבחורה זו, בהן צדקי! המקום חשוף כסנטר הכומר! אז התרוממו כל המסובים, המשתוממים על פלא זה. לשים עין בברתה, והיו מביטים אחריה בעוית־בחילה קלה, כשהיא קרבה אליהם בשעת רקודה ושמלותיה הלבנות מתרחבות ומתרוממות מסביבה.
– אי, רמאי זקן – הוסיף ישו הנוצרי, בדברו בלשון נוכח ללנגיין – הדבר אינו כן אצל בתך, לה יש הכל בשפע!
הלה ענה מתוך זחיחות הדעת:
– אה, כמובן!
בתו שושנה היתה עתה בפאריס ולמדה ב“בית־הספר הגבוה”, כדבר הבריות. לנגיין קמץ בדברים עליה, ורמז על משרה יפה שקבלה. בינתים הוסיפו האכרים לבוא, וכאשר שאל בעל־משק אחד את לנגיין לשלום ויקטור שב והוציא את המכתב וקראהו לפניו. “הורי היקרים, הנני להודיעכם כי חונים אנו בלִיל אשר בפלאנדריה…” המסובים הקשיבו לקריאתו, באו אליו גם אנשים, ששמעו כבר את המכתב זו הפעם החמישית או הששית. האמנם שם עולה בקבוק יין לששה־עשר סוּ? לא נשמע כאלה, ששה־עשר סוּ!
– ארץ גזרה! – אמר בקו.
באותה שעה הופיע ז’אן. הוא הלך מיד לראות את הנעשה באולם המחולות, כמחפש את מי־שהוא. אחרי כן יצא וחזר משם בפחי־נפש. זה חדשַים לא העיז עוד לבקר לעתים קרובות כל כך בבית בוטא, כי נצטננו יחסי בוטא אליו, כי הוא סותר את כל חשבונותיו לעתיד.
ז’אן נגש לשולחן אחד שפואן ודלהום היו סמוכים עליו ושתו בירה, והוא ברכם בשלום.
– רצונך להטפל אלינו, קאפוראל? – הזמינו דלהום בנימוס.
ז’אן הסכים, שתה לחיים ואמר:
– משונה הדבר, כי בוטא לא בא אל הנשף.
– הנהו! – ענה פואן.
אותה שעה נכנס בוטא לבדו. הוא סבב בנחת את אולם־המשתה, ולחץ בברכה את ידי המסובים; ובהגיעו אל שולחן אביו וגיסו, נשאר מעומד וסרב לשבת ולשתות אתם.
– ליזה ופרנסואזה לא באו איפוא אל המחולות? – שאל ז’אן בקול רועד.
בוטא הציץ בו בעיניו הקטנות והקשות.
– פרנסואזה עלתה כבר על יצועה, כך נאה לצעירות שכמותה.
אולם השיחה נפסקה, כי מחזה אחד בקרבתם משך אליו את ענינם. ישו־הנוצרי התנגש ובא בריב עם פלורה. הוא בקש להגיש לו בקבוק רוֹם לשם פוּנש דולק, והיא סרבה למלא את חפצו.
– חסל, לא תקבל עוד כלום, כי שכור אתה למדי.
– מה? מה זו מפטפטת?… כסבורה את, ריקנית, שלא אשלם את מחירו? אקנה בכספי את כל הצריף שלך!… כתרי נא לי זעיר! אין לי אלא לצבוט את אפי, והביטי!
הוא הסתיר בכפו את המטבע הרביעי בן מאה סוּ, אחז בחטמו בשתי אצבעותיו ונשף בחזקה, כאילו הוא שולף ממנו את המטבע, ואחרי כן הוא מרים אותו חגיגית כמנחת־קודש.
– הנה מה שמפיק חטמי, כשאני לקוי בנזֶלת!
תרועת התפעלות הרעישה את הקירות. ופלורה נעתרה לו, והביאה את בקבוק הרוֹם ואת הסוכר. הגישו לו גם קערה מלאה חסה. וכל המסובים נתנו עינם בישו־הנוצרי. הוא הניע מסביבו את הפונש הבוער בזרועות מוּרמות ופניו אדומים ומוארים בלבתו, שהיתה מחממת את הערפל העבה העולה מן העששיות והמקטרות, בוטא כעס למראה כספו שיורד לטמיון, ופרץ פתאום בכעס:
– חזיר נבזה, אין אתה בוש לסבוא את הכסף הגנוב מאבינו!
אחיו שמע את הדברים כבדיחה.
– אַה, פתחת פיך לדבר, צעיר!… נפשך ריקה איפוא, שאתה משמיע הבלים כאלה!
– אומר אני לך, כי מנוול אתה, כי סופך למות בבית־האסורים… ראשית, הרי אתה הורדת את אִמֵנו ביגון שאולה…
השכור טפח בכפו והעלה לשון־להבה מתוך קערת־החסה, כשהוא נחנק מצחוק.
– טוב ויפה, הַמשך… ודאי מעשה ידי הוא, אם אינם מעשי ידיך.
– ושנית, דע לך כי זוללים שכמותך אינם כדאים שתצמח החטה בשבילם… מי פלל כי אדמתנו זו, שאבותינו עמלו כל כך להנחילה לנו, תמַשכן אותה ותמסרנה לידי זרים!… הוי נבל נבזה, מה עוללת לאדמה?
מיד נתעורר רוחו של ישו־הנוצרי. הפונש כבה, והוא צנח מתוך הרחבה על כסאו, כי ראה את כל המסובים והנה הם נשתתקו והם נכונים להקשיב ולשפוט ביניהם.
– האדמה – צוח השכור – אכן משַטה היא בך, האדמה! עבד אתה לה, והיא נוטלת את תענוגיך, את חילך ואת כל חייך, הוי, טפש! ואין זו מביאה לך גם עושר!… בעוד שאני בז לה, מצליב זרועותי ומכה עליה במגפי, והרי עיניך הרואות, כי הייתי לבעל־רֶנטה ושותה לצמאוני!… הוי, שוטה שבעולם!
האכרים נתנו את קולם בצחוק, ובוטא שהופתע מפני דברים נמרצים אלה, אמר:
– אי, לא־יוצלח ונחשל, שאינו עושה כלום ומתפאר בכך!
– האדמה, הרי לכם בדיחה יפה! – הוסיף ישו־הנוצרי – ואינך אלא כסיל, בהוסיפך להאמין בבדָיָה זו… כלום קיימת היא הבעלוּת על אדמה זו? היא שייכת לי ולך ואיננה קנין איש. וכי לא היתה אדמתנו שייכת מקודם לאבינו, עד שהוכרח לגזרה לגזרים ולתתה לנו? ואתה, האם לא תחלק את ירושתך לבניך?… וככה הולך הקרקע ושב מרשות לרשות, מתרבה ומתמעט, וביחוד מתמעט; כי הנה אדון גדול אתה בעיניך בהיות לך ששה ארפניסים, בעוד שלאבינו היו תשעה־עשר… ועל כן מאסתי בנחלתי הקטנה ביותר, ובעטתי בה. אגב אוהב אני את ההשקעות המובטחות, ועסק הקרקע, אחי הצעיר, הולך ומתמוטט! אין את נפשי להשקיע בו אף פרוטה אחת, כי עסק ביש הוא, אסון יבוא ויעביר את כולכם מן העולם… אכן פשיטת־הרגל נכונה לכם, פתאים!
דומית־מות השתררה באולם־המשתה. איש לא צחק עוד, ופני האכרים הטרודים הוסבו אל הפוחז גבה־הקומה, העומד ופולט בשכרותו את השקפותיו המוזרות והמשונות, דעות חַיל אפריקה לשעבר, נודד בכרכים ווַכחן מדינאי בבתי־המרזח. בדבריו נראה איש המהפכה של שנת 48, הקומוניסטן ההומאניטארי, הכורע ברך לפני המהפכה של שנת 89, והשכור הוסיף:
– חופש, שוויון, אחוה – כל אלה לא יותנו לנו אלא מיד הרבולוציה! עשקו אותנו בשעת חלוקת הקרקעות, הבורגנים לקחו להם את הכל, והאופל יקחם! יכריחו אותם להשיב לנו את הגזלה… כלום לא ישוו כל בני־האדם איש לרעהו? וכי מעשה צדק הוא לתת, למשל, את כל האדמה לאותו טפש בבורדריה ובחלקי לא יפול מאומה?… רוצה אני בזכויותי, את חלקי אני דורש, וסופו של כל אדם לקבל את מנת חבלו.
בקו היה שכור ביותר, כדי לקום ולהגן על השלטון, והרכין ראשו ולא הבחין בנאמר. אולם כשהתחילה הכרתו לשוב אליו קימעה התחיל משיג עליו.
– זה נכון… ובכל זאת, המלך הוא מלך, שלי אינו שלך.
דברי הסכמה עברו בקהל. ואז נקם בוטא את נקמתו מאחיו:
– אל תאבו ואל תשמעו לו, כי בן מות הוא!
המסובים צחקו שוב, וישו־הנוצרי לא ידע עוד כל גבול, נזדקף והכה באגרופיו על השולחן.
– חכה נא לי מעט, עד המהפכה הקרובה, ואז אדבר אתך שפטים, פחדן ארור!… אמיץ־לב אתה היום, כי עומדים לימינך ראש־המועצה וסגנו והציר שלך בן ארבעה סוּ! מלקק אתה את מגפיו של זה, כי נואלת להאמין, שהוא החזק והוא העוזר לך למכור את החטה שלך. ברם אנכי, שאין לי מה למכור, הריני משליך נעלי על ראש כולכם, עליך ועל ראש־המועצה ועל סגנו ועל הציר ועל הז’אנדארמים יחד! יבוא יום, ולא רחוק הוא, ותבוא גם שעתנו להיות החזקים, ואז לא יקום עוד איש מלבדי. אז חזקים יהיו כל האביונים, המתים כיום מרעב, כל אלה שכמותם, שנלאו לכלכל את הבורגנים מבלי היות להם גם לחם לאכלה!… אז יבוא הקץ לבעלי־הקרקע! שַׁבר ישברו את שניהם, והאדמה תנתן לכל הקודם וזוכה בה. השמעת, אחי הצעיר? אלך לי אז ואקח את אדמתך ואתריז עליה!
– אדרבה, נסא נא לבוא אליה ואמיתך ביריה, ככלב! – קרא בוטא, וכעסו גדל והוא פנה והלך לו, כשהוא סוגר אחריו את הדלת ברעש.
גם לקיי נפטר והלך לו ועצר ברוחו לשֵמע הדברים האלה; כי בתור פקיד רשמי לא יכול להיות עוד עד־ראיה לקלקלה זו. פואן ודלהום הורידו את חטמם אל גביעם ולא הוציאו הגה מפיהם כמבוישים, בדעתם יפה, אם יתערבו בדבר והגביר עוד השכור את קולו. האכרים היושבים ליד השולחנות הקרובים התרעמו והם רוטנים: היאך? נכסיהם אינם שלהם, ויבואו ויקחום מידם? והם עמדו להתנפל על “בעל־חלוקה” זה ולהשליכהו החוצה במכות אגרוף, והנה קם ז’אן והשמיע גם הוא את דברו. הוא לא גרע עין מן השכור. לא השמיט דבר מדבריו והסתכל בו בכובד ראש, כאילו חקר לדעת, כמה יש מן האמת בדברי מרד אלה.
– ישו־הנוצרי – אמר במתינות – טוב תעשה לשים יד לפה… כל אלה לא נִתנו להאמר בפומבי, וגם אם צדקת, לא מחכמה דברת, כי גורם אתה רעה לעצמך.
קרירות־רוחו של הבחור והערתו הנבונה הניחו מיד את דעתו של ישו־הנוצרי. הוא שב וצנח על כסאו, כשהוא משתמט ואומר, כי סוף־סוף משטה הוא בענין כולו. והוא חזר לתעלוליו: נשק למרת בקו, שבעלה נתמך על השולחן וישן שנת מרמוטא. אחרי כן גמר לשתות את הפונש מקערת־החסה. והמסובים נתבדחו שוב, נבלעים בענני העשן הכבד העוטף אותם.
בגורן הוסיפו עוד המחוללים לרוקד, וקְלוּ היה תוקע בחצוצרתו, המרעימה ומשתיקה את הנגינה הרופפה של הכנור הקטן. הזיעה כסתה את הנאספים, כשהיא ממזגת את ריחה החריף בצחנת הקיטור של העששיות. ועל כולם הזהירה העניבה האדומה של “גפת” המסתובבת חליפות בזרועות ננס ודלפין. ברתה הוסיפה אף היא לרקוד עם מאהבה, ובפנה אחת דברו בה סרה הצעירים, שמנעה מהם את אהבתם: אכן צדקה בהחזיקה בסכל זה, אם אינו מקפיד שתהיינה “אלה לה”; אולם ישנם אחרים, שלא היו משגיחים בעָשרה והיו ממתינים עד שתצמחנה שערותיה, למען התחתן עמה.
– קומו ונלך לישון – אמר פואן לז’אן ודלהום.
ובצאתם החוצה נפרד מעליהם ז’אן, והזקן הלך מתוך שתיקה, כמהרהר בדברים ששמע מפי בנו; וכאילו הביאה אותו החזות הקשה לידי החלטה, פנה פתאום אל חתנו לאמור:
– אמכור את ה“סוכה” שלי, ואבוא לדור עמכם. כלה ונחרצה… שלום!
הוא שב לאטו ונכנס יחידי לביתו. לבו היה מלא צער, רגליו נכשלו בדרך האפלה ועצב קשה דכאהו והוא הולך חג ונע כשכור. אדמתו כבר נלקחה ממנו, ועוד מעט וגם בית לא יהיה לו. ונדמה לו, כי יד נעלמה נסרה את הקורות הישנות של התקרה והסירה את רעפי הגג מעל ראשו. מעתה אין לו עוד גם אבן אחת לחסות בצלה, ונודד יהיה כל הימים, יומם ולילה, בשדות, כעני פושט יד; וכאשר ירדו הגשמים הקרים, הגשמים הממושכים לאין קץ, יפלו עליו זרמי המים מאין מחסה מהם.
ג 🔗
השמש המלא של אוגוסט עלה בחמש שעות על אפסי האופק, והבויס פשטה את חטתה הבשֵלה תחת שמי להבות. אחרי מטרות־העוז האחרונים של הקיץ, הלכה והצהיבה המפה הירוקה של השדות. לעיני הרואה השתפך עתה ים חוַריָן ובוער, שמוקדי האויר משתקפים בו, ים המגולל משברי אש בכל נשיבה קלה של הרוח. ולא נראה דבר. אין בית ואין עץ, רק שדות חטה לאין קץ! בתוך החום הפיל לפעמים שקט העופרת תרדמה על השבלים, וריח שגשוגן היה מתנשא ועולה מן האדמה. בשילת היבול הלכה וקרבה אל קצה, והעוּבּר התפוח בצבץ ועלה בדמות גרעינים חמימים וכבדים. ולמראה מישור זה נדמה, כי האדם, הזעיר כחרק במרחבים הללו, לא יגמור לעולם לקצור שדות־בר רחבי־ידים אלו.
בשדות בורדריה נגמר קציר השיפון, והורדקין פתח זה שבוע ימים בקציר החטה. אשתקד נתקלקלה המקצרה המיכאנית שלו; והיחס הרע של משרתיו למכונות דכא את רוחו, עד שפקפק בעצמו בתועלתם של המכשירים החדשים, ונאלץ להכין לו חבורת קוצרים מיוחדת למשקו. הוא שכר אותם, כנהוג בחבל הפֶּרשה, במוֹנדוֹבלוי. ראש החבורה היה פועל מגודל, גרמי, ונלוו אליו חמשה קוצרים ושש מאספות, ביניהן ארבע נשים ושתי ריבות. הם באו לקלויש במרכבתם, ועגלת המשק נסעה לקחתם משם. כל הקהל הזה היה ישן במכלה, הריקה בעונה זו, והבחורות, הנשים והגברים, הערומים למחצה מחמת החום הגדול, שכבו יחד בערבוביה על־גבי התבן.
בעונה זו היתה ז’אקלינה טרודה ביותר. העבודה תפסה את כל היום הארוך: הקוצרים נערו את הפרעושים מתוך בגדיהם בשלש שעות בבוקר, וחזרו אל התבן בעשר שעות בערב. ז’אקלינה הוכרחה לקום ראשונה ולהכין לפנות בוקר את התבשיל, ואחרי שהגישה את הארוחה הגדולה בשעה תשע בערב – חלב־חזיר, בשר־שור וכרוב, – רק אז עלתה על יצועה. בין שתי הסעודות הללו היו עוד שלש, כי אכלו פת בגבינה בשחרית, את התבשיל השני בצהרים וחליטה בחלב לפנות ערב: ביחד חמש אכילות גסות ומעורבות ביין־תפוחים וביין־ענבים. כי הקוצרים, העובדים עבודה קשה, זקוקים למזונות מרובים. אולם ז’אקלינה צחקה על רוב העבודה המגרה את רוחה, כי שרירי פלדה היו לה, גמישים כשרירי החתול; היא מצאה גם די כוחות וזמן לתת אהבתה גם לטִרוֹן, בוקֵר מגודל וגם זה, שבשרו החם עורר את תאותה. הוא היה עכשיו לכלבה הנאמן, והלך אחריה אל הגרנות, לאוצר־המספוא ולמכלה, כי הנוקד, שהיה מרַגל אחריה, היה לן עתה בחוץ עם כבשיו. ביחוד ערכה לה שעות עגבים בלילות, ובבוקר יצאה לעבודתה גמישה וענוגה, הומיה וזריזה. הורדקין לא ראה את מעשיה ולא ידע מאומה. תקפה אותו קדחת הקציר, שהיתה מזעזעת את כל הויתו. ראשו דלק, לבו פעם בקרבו וכל בשרו רטט בין השבלים הבשלות הנופלות לרגליו.
באותה השנה היו הלילות לוהטים מאוד וז’אן לא יכול לישון בתָאוֹ הקרוב לאורוה. הוא היה יוצא ומשתטח לבוש בגדיו על מרצפת החצר. לא רק החום החריף והקשה מנשוא של הסוסים והבל המצע גרשוהו מפנתו, כי באה לגזול את שנתו גם דמות־דיוקנה של פרנסואזה, חלום זה שהיה תמיד קבוע במוחו: הנה תבוא אליו והוא יאמצנה ויגפפנה בכל עוז זרועותיו. כשחדלה עתה ז’אקלינה, העסוקה באהבת גבר אחר, לחזור אחריו, היתה ידידותו לילדה זו לתשוקה בוערת. כמה פעמים נשבע בלבו, מתוך ענוי נדודי־השֵנה, ללכת ביום המחרת ולקחתה לו; וכשקם בבוקר וטבל את ראשו בדלי מים קרים, ראה את הדבר כמופרך, הלא גדול הוא ממנה בכמה שנים. אולם בלילה הבא שבו הרהוריו לענותו. ז’אן ידע בין הקוצרים אשה אחת, הנשואה לאחד מהם, שהיה מטיחה לפני שנתים, בעודנה ריבה צעירה. ובערב אחד תקפו יצרו כל כך, שנתגנב לבוא אל המכלה ולמשכה ברגליה, בשכבה בין בעלה ואחיה הנוחרים בפה פעור. היא נאותה להשמע לו, מבלי הגן על עצמה. דומם טרף אותה באש חשקו בתוך המחשכים הלוהטים, על־גבי הקרקע הכבוש, אשר גם אחרי נקות אותו המגרף, היה ספוג עוד ריח נַשדור חריף, מרֵבץ הכבשים בחורש, עד שהעלה דמעות בעינים. וזה עשרים לילות כסדרם היה חוזר לכאן ובא אליה.
למן השבוע השני באוגוסט הלכה והתקדמה העבודה במהירות. הקוצרים יצאו משדות הצפון וירדו לשדות הגובלים את בקעת האיגר; מפת התבואה הרחבה לאין קץ נקרעה לגזרים והיתה נופלת ארצה אלומה אחר אלומה. כל תנופת מגל היתה חותכת בבשרה וממעיטה את שטחה. החרקים החלשים, העסוקים בעבודה ענקית זו, נצחו את המרחב. הם הלכו בשורה, ואחרי צעדיהם האטיים שבה והופיעה האדמה המגולחה ונסתמרו השלפים החדים, שהמאספות פסעו בתוכם בכפיפת קומה. בעונה זו עליזה היתה הבויס הבודדה והעגומה, נתמלאה בני־אדם ותנועת עובדים, עגלות וסוסים. לכל מלוא העין עבדו החבורות מתוך אותה התנועה האלכסונית, מתוך הרמת הזרועות. נשמעה שריקת המגל הקרובה, ובמרחק נראו רצועות שחורות של נמלים, הנמשכות עד שפת האיגר. ומכל עברים נחשפו המְעָרים, כאריג זה האכול עש ונקרע מכל צד. הנמלים הפעילים גזרו רצועות רצועות מאדרת תפארתה של הבויס, בגדי־קיץ היפים שלה, והיא עמדה פתאום שוממה וערומה.
בימים האחרונים שרר חום גדול. ביחוד היה מדכא בחומו יום אחד. אז הוביל ז’אן את עגלתו העמוסה אלומות ועבר דרך שדה בוטא, לבוא לחלקה אחרת של הורדקין, שעמדו להקים בה גדיש גבוה שמונה מטר בן שלשת אלפים אלומות. השלפים נסדקו מרוב יובש, ועל־פני הקמה, העומדת בלי נוע, כאילו בער האויר באש; ונדמה, כאילו דלֵקה נפלה בבויס והיא פולטת לַבָּתָה. בתוך קרני השמש המרטטות לא נראתה צִנת אילנות, ורק צִלם הקצר של האנשים היה פרוש על־פני האדמה. למן הבוקר היה ז’אן פורק וטוען, מזיע על־גבי עגלתו תחת השמים היוקדים. דומם היה מעיף עינו בכל פעם אל השדה, אשר עליו התהלכה פרנסואזה כפופה ואוספת שבליה אחרי בוטא הקוצר.
בוטא מוכרח היה לשכור את פאלמירה לעבודה, כי פרנסואזה לא הספיקה עוד לעשותה, וליזה, שעמדה בחודש השמיני להריונה, לא באה בחשבון כלל. הריון זה, שבא על אף זהירותו, הכעיסו מאוד. מהיכן בא עליו ולד פוחז זה? הוא היה מרגיז את אשתו ומאשימה, כי עשתה את הדבר במתכון, והתאנח במשך שעות רבות, כאילו בא קבצן נודד או חיה רעה לתוך ביתו לאכול את כל יגיעו; וגם כעבור שמונה ירחים להריונה, לא יכול לראות את כרסה הבולטת של ליזה ולא ישמיע חרפות: הוי, כרס אומללה וטפשה כצורת האוזה! הוי, חורבן הבית! הבוקר באה ליזה לאסוף בתבואה; אולם בעלה שלחה מפניו, בהתרגזו על כבדות תנועותיה. והיא עמדה לחזור ולהביא את הסעודה בארבע שעות.
– לעזאזל! – אמר בוטא, המתאמץ לגמור קציר פאת־שדה – גבי נצרב ולשוני יבשה כחרס.
והוא שב ונזדקף. רגליו הערומות היו נתונות בנעלים גסות, ועל בשרו לבש כתונת פרופה, שהיתה מחשיפה עד טבורו את שערות החזה המזיעות.
– שוב צמאתי!
הלך והוציא את בקבוק יין־התפוחים, הטמון תחת חזיתו. וכאשר בלע שתי לגימות מן המשקה הפושר, נתן דעתו על הילדה.
– התשתי גם את?
– כן.
פרנסואזה נטלה את הקבוק והאריכה בשתיה, ולא הרגישה כל בחילה; ובעודה מטה ראשה לאחוריה, ירכותיה כפופות וחזה מתוח ובולט בעד האריג הדק, התחיל בוטא להתבונן בה. אף היא היתה רטובה מזיעה בתוך שמלת הסיטץ הפרומה למחצה, ופי חזיתה הפתוח גלה את בשרה הלבן. מתחת למטפחת הכחולה, המכסה את ראשה ואת ערפה, נראו עיניה כגדולות ביותר בפניה אלה הדוממים והלוהטים מחום.
בוטא לא דבר מאומה ושב לעבודתו, התנועע הלאה והיה מפיל את העמיר בכל תנופת מגל המשמיע שריקתו; ופרנסואזה חזרה וכפפה את קומתה ויצאה בעקבותיו, ימינה מזוינת במגל, המשמש לה כלי האוסף בין הדרדרים מלוא זרוע שבלים, כדי לסדרן בצבתים לכל שלשה צעדים. וכאשר נזדקף בוטא רגע, לנַגב מצחו בגב ידו וראה אותה מפגרת אחריו, עגבותיה מורמות מתוך עמידה חמדנית וראשה מושפל לארץ, יבשה לשונו עוד וקרא בקול נחר:
– הוי, עצלנית! שוהה את, כחורזת פנינים!
בשדה הקרוב נתיבשו הצבתים זה שלשה ימים, ופאלמירה עמדה לאַלִם אותם לאלומות; עליה לא השגיח בוטא, את שכרה נקב לכל מאה אלומות, כי כבר זקנה האשה ותש כוחה, ואם ישלם לה שלשים סוּ ליום, כשכרן של הנשים הצעירות, הרי יפסיד מכיסו. פאלמירה המסכנה היתה מרימה שלשה וארבעה צבתים כמלוא זרועותיה הכחושות, ואחרי כן היתה קושרת את אלומתה בחזקה בכריכות של קש מוכנות מראש לשם כך. עבודה קשה זו, שהגברים עסקו בה כרגיל, כלתה את כוחה, גופה נשבר מרוב עמל וזרועותיה נתרסקו מתוך חבוק החבילות הגדולות וממשיכה בחגורות הקש. בבוקר הביאה אתה בקבוק, וכל שעה היתה הולכת למלאותו במקוה המים הקרוב. אבל הם היו מקולקלים והעלו סרחון והיא לקתה מהם בשלשול, מרוב עבודה ומראשית ימי החום.
תכלת השמים הכסיפה בחורון הרקיע המחוּמם, והשמש המתלקחת היתה שולחת שלהבותיה ארצה. היתה שעת המנוחה והיגיעה הרבה אחרי ארוחת־הצהרים. דלהום ובני חבורתו, המאספים לא הרחק מכאן את האלומות בצבורים ושמים אותן ארבע למטה ואחת מאהילה על־גבן, נעלמו כבר מן העין ושכבו בתוך משקע האדמה. רגע אחד בצבצה עוד קומתו של פואן הזקן, הדר עתה אצל חתנו, אחרי שמכר ביתו לפני שבועים; ובסוף הוכרח גם הוא להשתטח על קרקע ולא נראה עוד. לא נשארה על־פני האופק הריק, במרחקי שדות השלפים היוקדים, אלא דמותה היבשה של הרברבה, הבוחנת גדיש גבוה, שמשרתיה החלו להקים בין הצבורים הקטנים הפזורים מסביב. ויהי מראֶהָ כמראה עץ יבש מזוקן, אשר להט השמש אינו מטיל עוד פחדו עליה, זקופה עמדה, זועפת ומתמרמרת על פועליה הישֵנים.
– הוי, לכל הרוחות! – אמר בוטא – עורי נחרך ומתפוצץ מחום.
ובפנותו אל פרנסואזה הוסיף:
– שמא נשכב לנוח, מה?
עיניו תרו אחרי משהו צל ולא מצאו. השמש הכתה בכל מקום בקוים מאונכים, ומסביב לא היה שיח למחסה. לאחרונה ראה, שבתעלה קטנה אשר בפאת השדה פרשה התבואה, העומדת עוד בקמתה, רצועה חוּמה של צל.
– אי, פאלמירה! – קרא בוטא – התשכבי גם את אתנו?
היא עמדה במרחק חמשים צעדים ממנו, וענתה בקול רפה כעין לחש נשימה:
– לא ולא, אין פנאי.
עתה לא עבד עוד איש זולתה על־פני המישור הבוער. אם לא תביא בערב את שלשים הסוּ שכר עמלה, יכה אותה אחיה הילאריון; כי דכא אותה, לא רק בתאותו הגסה, אלא גם עשק כעת את כספה ונתנו ביין־שרף. אולם כוחותיה האחרונים עזבוה. גופה השטוח, שהעבודה הרבה הקציעה אותו כקרש, חרק ועמד להשבר תחת כל אלומה חדשה שהיתה מרימה אותה לקשרה. פניה כעין האפר, האכולים כפרוטה ישנה, היו כפני זקנה בת ששים שנה. והלא לא עברו עליה אלא שלשים וחמש. והשמש הלוהטת עוד הוסיפה למוץ את לשד חייה. אבל היא עבדה כבהמת־משא, אשר באחד הימים סופה לרבוץ תחת משאה ולמות.
בוטא ופרנסואזה שכבו זה בצד זו. הבל הזיעה עלה מגופם, והם לא נעו עוד ועצמו את עיניהם. מיד נפלה עליהם שנת־עופרת וישנו שעה אחת; אולם הזיעה לא פסקה לכסות את כל גופים, כי האויר הדומם בער ככבשן. כאשר שבה פרנסואזה ופקחה את עיניה ראתה את בוטא המתהפך על צדו השני ומתבונן בה במבטו הנדעך. היא חזרה וסגרה את עפעפיה, ועשתה את עצמה כנרדמה. בוטא לא השמיע עוד מעולם דברי אהבים באזניה, ואף־על־פי־כן הרגישה, כי חשק בה, מהיום שהלכה וגדלה והיתה לאשה מבוגרה. דבר זה הרגיזה: היעיז לנגוע בה חזיר זה, שבכל לילה היא שומעת את מעשי עגביו עם אחותה? צהלת תאותו של סוס חומד הטילה סער ברוחה. היהין? והיא המתינה לו, חושקת בו מבלי דעת ואומרת בלבה לחנקו אם יגע בה.
ופתאום כאשר עצמה את עיניה, החזיק בה בוטא.
– חזיר! חזיר! – מלמלה פרנסואזה, בדחותה אותו מפניה.
הוא צחק כמטורף ושפתיו דובבו בלחש:
– בהמה, הניחי נא!… אומר אני לך כי כולם ישנים, ואיש לא יראה.
אותה שעה בצבץ ראשה המכסיף והיגע של פאלמירה ממעל לקמה, כי הסבה ראשה לקול המהומה. אולם בה לא השגיח איש, כפרה המושיטה את חרטומה. ואמנם שבה לקשר את אלומותיה בשויון נפש וחלציה הוסיפו לחרוק תחתה.
– בהמה, טעמי נא!… הרי ליזה לא תדע מאומה.
רוחה של פרנסואזה רפה והיה קרוב להכנע, אולם לשמע שם אחותה התקוממה שוב, ומעתה לא נענתה לו עוד. היא טפחה בשני אגרופיה ובעטה בו ברגליה הערומות, הגלויות עד השוקים. וכי גבר זה לה הוא? כלום תרצה בשיירי אהבתה של אשה אחרת?
– לך לך לאחותי, חזיר! הַשבַּע אותה אהבים כאוַת נפשה, והולד ולדות בכל ערב!
מכותיה עוררו תרעומת בלב בוטא, ובחשבו כי היא מפחדת רק מפני תוצאות הדבר הוסיף:
– פתיה אומללה! מכיון שאני נשבע לך, שלא אקים לך זרע!
רגלה בעטה בשפולי בטנו, והוא נאלץ להרפות ממנה. הוא דחף אותה בעוז והכאיב לה, אבל היא כבשה צעקת כאבה.
בינתים הגיעה השעה לשים קץ למשחק, כי כאשר קם בוטא על רגליו, ראה את ליזה החוזרת ומביאה את הסעודה. הוא הלך לקראתה ועכב אותה בהליכתה, כדי לתת שהות לפרנסואזה להוריד את שמלותיה. רגע חשב כי היא עומדת לספר הכל לאחותה, ונצטער על אשר לא המיתה במכת עקב. אולם היא לא הגידה מאומה. פרנסואזה הלכה בין הצבים ומראהָ עקשני וחצוף. וכאשר שב בוטא לקצור, הוסיפה לחבק שתי ידיה כנסיכה.
– מה זאת? – שאלה ליזה, שהתמתחה אף היא על הקש, עיפה מן ההליכה – כלום אין אַת עובדת?
– לא, הדבר נמאס עלי! – ענתה נרגזה.
בוטא לא העיז לאמור לה דבר. את כל חמתו שפך על אשתו. מה חפצה פה, ועל שום מה נשתטחה כחזירה לחמם את כרסה נגד השמש? אכן דלעת מהודרה מבשילה היא בחַמה! הדברים בדחו את רוחה, כי הוסיפה להיות עליזה וטובת לב: הדבר נכון אולי, כי חום השמש יפה לולד; והיא הבליטה תחת שמי הלהבות את כרסה המגודלת, כגבשושית נבטים הצומחים ועולים מן האדמה הפוריה. אולם לבעלה לא שעת צחוק היתה השעה. הוא הקימה מן הארץ בתנופה גסה, ורצה להכריחה לאסוף את התבואה אחריו. אולם כרסה התפוחה ירדה עד ירכיה, ולא יכלה לאסוף את השבלים רק בתנועה עקומה, כולה מסורבלה, כורעת ברך ונושפת רוח ובטנה שמוטה לצדה הימני.
– מכיון שאינך עושה כלום – אמרה לאחותה – שובי, למצער, הביתה והכיני את התבשיל.
פרנסואזה לא הוציאה הגה מפיה והלכה לה. בחום המחניק שבה בכל זאת ונתחדשה העבודה על־פני הבויס, שוב בצבצו הנקודות הקטנות והשחורות של חבורות הקוצרים הרומשות לאין קץ. דלהום גמר להקים את הצבורים עם שני משרתיו, הרברבה עמדה והתבוננה לגדישה המתרומם, נשענת על מקלה ונכונה להניפו על־פני העובדים הנרפים. פואן הלך להעיף עין בשדה אחותו, חזר להתבונן לעבודת חתנו ותעה אנה ואנה בצעדים כבדים של זקן זה הנזכר בעברו ומצטער עליו. ופרנסואזה הוסיפה ללכת במסלה החדשה, ראשה הומה והיא נרגשה עוד מהתקפת בוטא, והנה קול קורא לה.
– סורי הנה! בואי נא!
לפניה עמד ז’אן, הנעלם למחצה בין האלומות, שאספן כאן למן הבוקר מהשדות הקרובים. הוא פרק זה עתה את עגלתו, ושני הסוסים המתינו לו, בעמדם דוממים בשמש. אמרו להקים את הגדיש הגדול רק ביום המחרת, ולפי שעה צבר צבורים והקים מהאלומות שלשה כתלים וכעין מדור ביניהם, מאורה של קש עמוקה וכמוסה.
– אנא בואי נא, כי אני הוא הקורא לך!
פרנסואזה צייתה לו מיכאנית, מבלי הביט גם מאחריה. אילו היתה מסבה ראשה, היתה רואה את בוטא המתרומם ותמה על אשר נטתה מן המסלה.
ז’אן פתח בדברי הלצה.
– אכן שחצנית את ביותר, כי הנך עוברת על ידידיך מבלי ברך אותם בשלום!
– הרי אתה מסתתר – ענתה הריבה – ואינך נראה עוד אצלנו.
אז התאונן הבחור, שאין מסבירים לו עוד פנים בבית בוטא. אולם דעתה היתה נתונה על ענין אחר. היא שתקה ולא פלטה אלא אמרות קצרות. אחרי כן צנחה והתנפלה מעצמה על־גבי הקש, בעמקי המאורה, כרצוצת עמל. רק רעיון אחד מלא עתה את רוחה וננעץ בבשרה כברזל חד: התקפת הגבר שם בפאת השדה, ידיו החמות, שחשה עוד את צביטתן בשוקיה, ריחו המלפף, התרפקותו, שהוסיפה להמתין לה ונשימתו הנפסקת מתוך תשוקה חרדה. היא סגרה את עיניה ונשימתה נעצרה.
אז נחבא קולו של ז’אן. בראותו אותה מתמתחת כך ומופקרה לפניו, רתח דמו בתוך עורקיו. הוא לא צפה כלל לפגישה זו, וסרב עוד למלאות תאותו, כי רע המעשה להדיח את הילדה. אולם שאון לבו הממהו, כי חשק בה מאוד מאוד! והרעיון לכבשה שב ותקף אותו בשגעון, וקמו לעיניו לילות הקדחת והנדודים על משכבו. הוא שכב על ידה, אחז מתחילה בידה האחת ואחרי כן בשתי ידיה, וילחצן אל שפתיו. בכל זאת לא העיז עוד להגישן. היא לא סרבה, פקחה שוב את עיניה התועות תחת העפעפים הכבדים והביטה אליו בלי צחוק ובלי בושה ופניה מארכים ועצובים. ומבט אלם, כמעט דואב, זה נתנהו פתאום לגס. הוא התפרץ לתפוס בשוקיה תחת השמלות כמו בוטא.
– לא ולא – מלמלה הריבה – אל נא…
אולם היא לא הגנה על עצמה, פלטה רק אנקת כאב. נדמה לה. כי האדמה משתמטת מתחתה; ובתוך סחרחורת ראשה לא ידעה עוד מי הוא הגבר: האם בוטא הוא שחזר לתקפה? היא חשה שוב אותה ההתאמצות, אותו עוז הגבר המעלה הבל מרוב עבודה נגד השמש. היא היתה מבולבלת מאוד, ועפעפיה הסגורים בעוז בערו, והיא מלמלה בלי משים:
– אל נא ילד… השחת ארצה…
הוא קפץ פתאום הצדה, והזרע האנושי האבוד לבטלה נפל בתוך התבואה הבשלה, על אדמה זו הפוריה לעולמים, שאינה מסרבת לקבל לעולם וחיקה פתוח לכל גרעין פורה וזרע נובט.
פרנסואזה שבה ופקחה את עיניה כנדהמה, מבלי השמיע אומר ומבלי עשות כל תנועה. היאך? תם ונשלם, וזה כל העונג! הן לא נשאר לה בבשרה אלא מכאוב. והרעיון על בוטא שב ועלה ברוחה, בהצטערה מבלי דעת על תשוקתה המוטעה. ז’אן, השוכב על ידה, הכעיסה עתה. מדוע נעתרה לו? הרי לא אהבה מעולם את הזקן הזה! ואף הוא שכב כמוה דומם והמום מן המאורע. לאחרונה עשה תנועת אי־רצון, ובקש דבר להגיד לה ולא מצא. מבוכתו גדלה עוד. אמר לחבקה, אולם היא נרתעה מפניו ולא רצתה עוד שיגע בה.
– עלי לקום וללכת לי – מלמל הבחור – ואת השארי נא עוד פה שעה קלה.
היא לא ענתה מאומה, ומבטיה תעו באויר ואבדו במרחבי השמים.
– לא כך. שהי לך עוד חמשה דקים, לבל יראוך יוצאת אחרי.
אז פתחה את פיה:
– טוב, לך לך!
והכל בא אל סופו. הוא הכיש בשוטו, קלל את סוסיו והלך לו בצד עגלתו בצעדים כבדים ובראש מושפל.
ובוטא, העומד ותוהה על פרנסואזה שנעלמה מאחרי האלומות, ראה את ז’אן העולה ונוסע לדרכו, ובלבו נתעורר חשד. מבלי הגיד דבר לליזה. פנה והלך לו כציָד האורב לצידו. ואז זנק והתנפל לתוך מסתרי הקש, במעמקי המאורה. פרנסואזה לא זזה ולא התנערה עוד מדמדומה, עיניה נטויות באויר ורגליה חשופות. הנעשה אין להכחיש, וגם לא נסתה לעשות זאת.
– הוי, מופקרת! הוי, זונה! לאותו יחף תתני את דודיך ולי תרביצי מכות בטן! לכל הרוחות הרעות! אדרבה, הבה ונראה זאת.
הוא החזיק בה כבר, ופניו המאדימים העידו שבדעתו לחדש התקפתו. אולם מכיון שהרגישה שוב בידיו הצורבות, שבה ונתעוררה בקרבה רוח המרדות הראשונה. היא אינה מתגעגעת עוד עליו ואין נפשה אליו, רגשי האיבה והקנאה, שמלאו את כל הויתה, עברו חליפות בלבה.
– התרפה ממני, חזיר? נשך אנשך את בשרך!
וגם הפעם נאלץ להסתלק מנסיונו. וכעס על העונג שניטל ממנו וניתן לאחרים:
– אכן יפה ידעתי, כי מתענגים אתם יחד על האהבה, וראוי היה לי להשליך אותו בר־נש החוצה זה מכבר… לעזאזל, זונה שכמותך, המוסרת את עצמה לפוחז הנבזה!
ושטף הזלזולים לא פסק עוד. הוא השמיע את כל החירופים הגסים אשר באוצרו ופרט בדברי המאורע ובחרפת מערומיה. אולם גם פרנסואזה כעסה, הוסיפה לשכב וחִורת וקופאת כאילו שקטה, וענתה קצרות:
– מה לי ולך?… כלום איני חפשיה להתנהג כחפצי?
– אגרשך איפוא מביתנו! כן, תיכף ומיד אחרי שובנו הביתה… אספר לליזה, כי מצאתיך וכותנתך מופשלה על ראשך, ואת תלכי לך לזנות במקום אחר כטוב בעיניך.
ובוטא דחפה לפניו, כאומר להשיבה אל השדה, שאשתו ישבה שם.
– ספר זאת לליזה, ואני אעזוב את הבית אם ארצה בכך.
– אם תרצי בכך? אדרבה, הבה ונראה זאת!… מתוך בעיטת רגל אגרשך מעל פנינו!
כדי לקצר בדרך עברו בחלקת “קרנים”, שדה זה שבוטא היה דוחה עד כה את חלוקתו בינה ובין אחותה; ופתאום נמלך בוטא, ומחשבה חדה עקצה במוחו: אם יקום ויגרשנה, הרי תחלק החלקה לשתים, וחציה ילקח מידו וינתן אולי למאהבה. רעיון זה הקפיא את כל דמו, וצנן מיד את כל רוחו הנרגזה. לאו! אך אולת היא ורעות־רוח לותר על השדה בשביל בחורה שדחתה פעם את אהבתך. תעלולי העגבים חוזרים ומזדמנים לפניך, בעוד שהאדמה היוצאת מידך לא תשוב עוד לעולם.
הוא לא הגיד לה מאומה. פניו נפלו והשהה את צעדיו. לא מצא עוד דרך לחזור מאיומיו הראשונים. ולא ידע גם איך ירגיע את פרנסואזה עד שיבוא אל אשתו. ולאחרונה מצא דרך שלום ואמר:
– סוף־סוף אינני אוהב רע־לב, ורק משום שבחלת בי התרעמתי עליך… אגב, אין רצוני לגרום צער לאשתי במצבה…
היא חשבה, שבוטא מתירא שמא יגָּלה סודו לליזה, וענתה:
– תדע, כי אם תספר דברים לליזה וספרתי לה אף אני את דרכך.
– מילא, לזה איני חושש כלל – השיב בוטא בבטחה – אגיד לה כי משקרת את ומתנקמת בי על תפסי אותך בעבֵרה.
וכאשר קרבו לבוא, הוסיף במהירות:
– הכלל, הסוד יהיה שמור אתנו… ונשוב עוד לשיח בדבר.
ליזה התפלאה ולא הבינה, מדוע שבה פרנסואזה עם בוטא. והנה בעלה ספר לה, כי העצלנית הלכה לשבת בודדה ומלאה תרעומות מאחורי גדיש אחד, והוא החזירה הנה.
ופתאום נפסקה שיחתם לקול צעקה נחר, שהשכיח את כל הדבר.
– מה זאת? מי צעק?
זו היתה אנקה נוראה, נהימה ממושכה, כאנקת מות של חיה נחנקת. הזעקה פרצה ונדַמה מיד בתוך הלבה האכזריה של קרני השמש.
– מי הוא זה? ודאי סוס הוא הנופל מרוסק עצמות!
הם נפנו וראו את פאלמירה, העומדת עוד זקופה בין הצבתים, בשלף הקרוב. זרועותיה התשושות לחצו אל חזהָ השטוח את האלומה האחרונה, שהתאמצה לקשרה. אולם פיה פלט מתוך19 מצוקה נוראה זעקה שניה, שַוָעת־גסיסה קטועה מהראשונה. אחרי כן השמיטה מידיה את הצְבָת, הסתובבה ונפלה בתוך התבואה, הלומת השמש האוכלת בה זה שתים־עשרה שעה.
ליזה ופרנסואזה חשו לעזרתה, ובוטא הלך אחריהן. וכל קהל־העובדים בשדות הקרובים באו הנה: הדלהומים, פואן התועה והרברבה המזיזה אבנים לפניה בקצה מקלה.
– מה נהיתה?
– פאלמירה נִגפה במכת־שמש.
– אכן ראיתיה נופלת משם.
– הה, אל אלהים!
וכל הנצבים עליה התבוננו אל האומללה ברגש האימה הסודית, שכל מחלה מטילה על האכר. ואיש לא העיז לגשת אליה. היא שכבה פרקדנית ופניה למעלה, זרועותיה היו מוצלבות על חזהָ כמעוּנה ומצולבת על־פני אדמה זו, שהקדימה להצמיתה בעמלה הקשה. פקע, כנראה, בגופה אחד מכלי־הדם, כי זרם אדום פרץ מפיה. אולם ביחוד נפחה נפשה מאפיסת־הכוחות, כבהמה יגיעת עמל, שמתה מתוך עבודתה; גופה היה רזה מאוד והוא הוציא את נשימתו הקצרה והאחרונה בעצם ימי הקציר המלאים תנובה ושפע.
סַבתה הרברבה, שהתנכרה לה בחייה ולא דברה עמה מימיה מטוב ועד רע, נגשה אליה ואמרה:
– דומה, כי אמנם מתה.
והיא דחפה אותה בקצה מקלה. הגופה לא זעה ממקומה, עיניה היו פקוחות וריקות בתוך האורה המבהיקה השלטת מסביב. פיה היה פעור לרוח היום ועל הסנטר קפאה זרמת הדם. אז גחנה הסַבה והוסיפה:
– ודאי מתה… אכן טוב למות, מהיות למעמסה על אחרים.
– כל העומדים מסביב היו כנבוכים, ולא זעו ממקומם. כלום יש רשות לנגוע בה בטרם יבוא ראש־המועצה? מתחילה סחו בלחש, ואחרי כן הרימו קולם.
– הריני הולך להביא את סולמי, הנשען אל הגדיש – אמר דלהום לאחרונה – והיה לנו לאלונקה… אין להניח את המת מוטל על־גבי קרקע, זה לא טוב.
אולם כאשר הביא את הסולם ואמר לרפוד יצוע מאלומות למתה, רטן בוטא ואמר:
– כלום ישיבו לי את דגני?
– כמובן, לאלפי שדים!
ליזה התביישה בקמצנותו של בעלה והוסיפה שני צבתים מתחת לראש המתה. אחרי כן השכיבו על הסולם את גופת פאלמירה. ופרנסואזה עמדה עצובה מאוד, תפושה בהרהוריה, כנדהמה מאסון זה, שקרה בעת בכורי דודיה, ולא יכלה לגרוע עין מן המתה, והיא תמהה על גופה זו, שהיתה לפנים גם היא אשה כמוה. היא ופואן הוסיפו להתבונן דומם אל המראה, בהמתינם לשוב העובדים אל הכפר; ואף הזקן לא השמיע דבר, הוא הגה את מחשבותיו, כי אשרי הגבר המקדים והולך לעולמו.
אחרי שקיעת החמה, בשעת כניסת הקוצרים, באו שני אנשים לקחת את האלונקה. המשא לא היה כבד ביותר, ולא היה צורך להחליף את הנושאים. בדרך נטפלו אליהם גם קוצרים אחרים והיו לתהלוכת לויה גדולה. הם עברו דרך שדות, כדי לקצר בהליכה. הגופה הקופאת שכבה על האלומות, והשבלים אשר למראשותיה נתלו והתנודדו בזעזועים הקצובים בצעדי הנושאים. על־פני השמים לא נראה עתה אלא החום המכונס, חום כתום וכבד, השוהה באויר הכחול. והשמש המעולפת אדים לא פרשה עוד בפאתי האופק של הבויס, מעבר לבקעת הלוּאַרה, אלא רקמת קרנים צהובות ומשתרבבות עד שפולי הקרקע. נדמה, כאילו כל המרחב מכוסה במעטה צהוב זה, בזהבם של ערבי הקציר היפים. על התבואות, העומדות עוד בקמה, התנוססו ציציות של לַבה ורדית, וקני השלפים נסתמרו מתוך הכלילות מבהיקה; ומכל עברים התנשאו על־פני ים צהוב זה, המתפשט לאין קץ, תלי הגדישים הנראים כמופרזים בגדלם. דולקים מצד אחד ואפלים מצד אחר, וצלליהם נפרשו עד אפסי המישור. פשטה צלילות רבה, ולא נשמעה עוד במרומים אלא שירת העפרוני. איש מן הפועלים העיפים המשתתפים בלויה לא פתח את פיו לדבר, וכולם הלכו בראש מושפל ומתוך הכנעת ויתור כעדר צאן השב לביתו. נשמעה רק החריקה הקלה של הסולם, מתוך התנודדות הגופה הנִשאת על־גבי הדגן הבשל.
באותו הערב גמר הורדקין את חשבונו עם הקוצרים, שֶכִּלוּ את עבודתם. הגברים קבלו בשכר עמלם במשך חודש ימים מאה ועשרים פראנק, והנשים ששים. הקציר עלה יפה השנה, לא רבו השבלים שנפלו ארצה והמגל לא נפגם בהן, וכל סערה לא התרגשה לבוא להפסיק את העבודה. ולפיכך גדלו תרועות־השמחה, כשראש החבורה וחבריו הגישו את מנחת־האלומה, את הצלב הקלוע שבלים, לז’אקלינה הנחשבת לבעלת־הבית; וה“משתה”, סעודת־הפרידה הנהוגה, היה עליז מאוד: אכלו שלש ירֵכים של כבשים וחמשה שפנים, והמסובים אחרו לשתות, עד שחטפתם השינה מתוך שכרון. ז’אקלינה שתתה לשכרה אף היא, וכמעט שנתפסה ביד הורדקין, כשהיא מתרפקת על טרוֹן אהובה. הָלוּם שמחה ויין הלך ז’אן להשתרע על־גבי התבן בתָאוֹ; ואף כי היה עיף מאוד נדדה שנתו מעיניו, כי צלם דמותה של פרנסואזה שב להציק לו. והדבר התמיה אותו, כמעט הכעיסו, כי עונג כה מועט נתנה ריבה זו לנפשו אחרי לילות מרובים של תשוקה אליה! מני אז נתרוקן לבבו מחמדה, עד שהיה נשבע שלא יחזור וישנה בעבֵרה. אולם אך שכב הלילה, והנה בצבצה בבואתה שוב לפניו ועלה לנגד עיניו זכרון עגביו, כל אותו המאורע, שלא הניח את דעתו ואשר פרטיו היו מגרים עתה את תאותו. איך ישוב ויקחנה לו, וכיצד יחזיק בה מחר ובימים הבאים? ופתאום חרד והתפלץ ממגע רפרוף קל אחד; והנה אשה צנחה על ידו; זו היתה הפֶרשנית, אשת הקוצר, שנתפלאה על אשר נמנע מלבוא אליה בלילה האחרון הזה וירדה אל תאו. מתחילה דחה אותה מפניו, ואחרי כן לפתה בגפוף עז; והוא התיחד אז בדמיונו עם פרנסואזה, והיה לוחצה כך בין זרועותיו עד כדי התעלפות.
אותה שעה עצמה הקיצה פרנסואזה משנתה מתוך קפיצה, קמה ופתחה את אשנב חדרה כדי לשאוף רוח. היא ראתה בחלומה תגרת בני־אדם חובלים זה בזה ושמעה קול כלבים המכרסמים את הדלת מלמטה. ואך קַרר האויר קצת את בשרה שב ונתעורר בלבה הרעיון על שני הגברים העוגבים עליה, שהאחד מהם חשק בה והשני כבשה; והיא לא הוסיפה לחקור את המאורע, אשר סבב ברוחה מבלי שפוט עליו ומבלי להחליט דבר. והנה זקפה את אזנה והקשיבה: האמנם אין זה חלום? אכן ילל כלב במרחק, על שפת האיגר. אחרי כן נזכרה: משהחשיך היום התיפח שם הילאריון וילל ליד גופת פאלמירה. לשוא נסו להרחיקו ממנה, כי נאחז בכל הקרב אליו ונשכהו, במאנו להרפות מן העצמות הללו, השריד האחרון של אחותו, אשתו וכל אשר לו; והוא השמיע את אנקותיו בלי הרף, וקול היללה מלא את דממת הלילה.
פרנסואזה רעדה לקולות אלה והקשיבה להם זמן רב.
ד 🔗
– ובלבד שאני ו“שלישה” לא נלד בבת־אחת! – דובבו שפתי ליזה בכל בוקר.
ובגלגלה את כרסה הגדולה, היתה הולכת אל הרפת ומתבוננה מתוך חשש אל הפרה, שגם כרסה גדלה לאין שעור. מעולם לא תפחה בהמה כל כך, כאילו חבית עגולה היתה מדלדלת על הרגלים שנתרופפו. תשעה חדשים בדיוק מלאו לעיבורה ביום המרכבה הקדושה, כי פרנסואזה דקדקה לרשום את היום שהוליכתה אל הפר. אולם ליזה לא דִיְקה, לאסונה, בחשבונה והיתה מסופקה בימים אחדים. ולד זה צץ בדרך כה משונה, כנגד רצונם, שלא יכלה לדעת מתי התרקם. ודאי תחול הלידה קרוב ליום המרכבה־הקדושה, בערב היום ואולי ממחרתו. והיא דברה מתוך צער:
– ובלבד שאני ו“שלישה” לא נלד בבת־אחת!… זה יהיה מעשה נאה, חס וחלילה!
פנקו ביותר את “שלישה”, המתקיימת זה עשר שנים בבית, עד שהיתה ברבות הימים לבת המשפחה. בוטא וזוגתו באו להתחמם על ידה בחורף, מאין להם עצי־הסקה אחרים, זולתי ההבל העולה מצלעות בהמתם. וחבה רבה היתה נודעת גם מצד הבהמה לאנשי הבית, ביחוד לפרנסואזה. היא לקקה אותה בלשונה הקשה עד זוב דם, ושִׁניה אחזו בכנפות שמלתה, למשכה אליה ולהחזיק בה. וכאשר קרבו ימי לדתה הרבו לטפל בפרה: הגישו לה מרק חם, בעתות הנוחות של היום הוציאוה לטיול ופקחו עליה תמיד. כל אלה עשו לה לא רק מפני האהבה שאהבוה בלבד, אלא גם הודות לערכה הרב, שהגיע לחמשים פיסטולים ובזכות החלב, החמאה והגבינה, שהיתה נותנת לבעליה. והרי הון עצום זה היו מפסידים במותה.
אחרי הקציר עברו כבר שבועַיִם, ופרנסואזה הוסיפה לחיות את חייה הרגילים במשק, כאילו לא התרחש כלום בינה ובין בוטא. נדמה, כי הוא שכח את הדבר, ואף היא נמנעה מהרהר בעינינים אלו, שבלבלו את נפשה. היא פגשה בז’אן והזהירה אותו מפני בוטא, והוא לא שב לבקר עוד בביתם. אולם הוא ארב לה בירכתי הגדרות, והפציר בה להתחמק ולבוא אליו בערב אל אחת התעלות אשר יעד לה. אולם היא נפחדה וסרבה למלא את חפצו, בהסתירה את יחסה הקריר אליו תחת מעטה זהירות רבה. אולי תעשה רצונו בימים הבאים, כשתתמעט עבודתה בבית. בערב אחד נזדמן לפניה ברדתה למאקרון לקנות סוכר. היא לא נאותה ללכת אתו מאחורי בית־היראה; ובכל עת טיולם יחד סחה לו על “שלישה”, על עצמות ירכיה, שהחלו להתפרק ועל עכוזה שהתחיל תופח, והבחור הודה לה, כי סימנים מובהקים הם אלה, שקרבו ימי לדתה.
והנה בערב יום המרכבה־הקדושה, אחרי הארוחה, אחזו חבלים את ליזה. היא עמדה אז עם אחותה ברפת והתבוננה אתה יחד לפרה, שירכיה התרחקו זו מזו. גם הפרה התחילה כואבת ומשמיעה קול געיה קל.
– הוא אשר אמרתי, שתינו באנו עד משבר! – אמרה נרגזה – אכן מעשה נאה הוא!
היא כפפה גופה ואחזה במלוא זרועותיה בבטנה, טלטלה אותה בגסות, כאומרת לענשה ולנזוף בה: האמנם לא תתן לה מנוחה? הרי יכולה היא להמתין! הצירים עלו כזבובים עוקצים בצלעותיה, יצאו מחלציה וירדו עד הברכים. ואף־על־פי־כן סרבה לשכב במטתה והוסיפה להתהלך אנה ואנה, באמרה לשוב ולהכניס את העובר אל מעיה.
בעשר שעות השכיבו את ז’ול הקטן בעריסתו, ובוטא, המצטער על “שלישה” המקשה ללדת, הלך לישון אף הוא. ליזה ופרנסואזה נשארו לשמור על הפרה, שמכאוביה הלכו וגברו. שתיהן החלו לחשוש לתוצאות הדבר, כי הלידה נתאחרה, אף כי העצמות כבר נתפרקו. הרי המעבר ישנו כבר, ומדוע אין העגל יוצא? והן לטפו את הבהמה ועודדו את רוחה, הביאו לה ממתקים וסוכר, אולם הבהמה סרבה לאכלם והוסיפה לעמוד עצובה, ראשה מורד וגבה רותת מתוך זעזועים עמוקים. בחצות הלילה הוקל פתאום לליזה, שנתפתלה גם היא עד כה בציריה. לא היתה איפוא זאת אלא בהלה מדומה, חבלים תועים; ברי היה לה, כי שבה והכניסה את העוּבר אל מעיה כאדם המתאפק מעשות צרכיו. וכל הלילה שמרו היא ואחותה על “שלישה”, מטפלות בה ומחממות עבורה אלונטיות וחובשות אותן על עורה; והפרה השניה, “האדמונית”, שנקנתה לאחרונה בשוק קלויש, תהתה על הנר הדולק והסתכלה במעשי האנשים בעיניה הגדולות והכחלחלות האחוזות שינה.
השמש עלתה והפרה עוד טרם ילדה, ופרנסואזה רצה לקרוא לשכנה פרימה. אשה זו היתה מפורסמה כמומחה בענינים אלה ועמדה לכמה פרות בשעת לדתן, והאכרים היו פונים לעזרתה במקרי־לדה קשים, כדי לקמץ בדמי בקורו של רופא־הבהמות. ואך באה פרימה, עותה את פניה ואמרה:
– מראה הפרה לא טוב… כמה זמן היא בכך?
– זה שתים־עשרה שעה.
הזקנה עמדה מאחורי הבהמה, ותקעה את אפה לעיֵן פה ושם; ונענועי סנטרה גם פניה העגומים הפחידו את שתי האחיות.
– בכל זאת – אמרה – הנה השפיר עומד לצאת… יש לחכות ולראות.
ואז התבוננו שלש הנשים במשך כל הבוקר אל השפיר המתנפח, כיס זה, שהמים עולים בו ודוחפים אותו החוצה. חקרוהו, מדדו את מדתו והשמיעו עליו את משפטן: דומה, שפיר ככל השפירים, אלא שהוא ארוך וגדול ביותר. אולם מתשע שעות ואילך נעצר שוב מהלך הלידה, והשפיר נתלה כמטלית והתנודד בקצבם של זעזועי הפרה, שמצבה הלך ורע מרגע לרגע.
כאשר שב בוטא מן השדה לסעודת־שחרית נבהל אף הוא, ואמר ללכת ולהזמין את פאטוּאַ, וגופו רותת לרגל הוצאת כספים זו, שעליו להוציא מכיסו.
– רופא־בהמות זה למה? – אמרה פרימה במרירות – כדי שיהרוג לך את הפרה? הרי בהמתו של הדוד “כרכשת” הוציאה רוחה תחת ידו… לא. חביבי, הנני וארטוש את השפיר ואוציא לך את העגל!
– אולם – העירה פרנסואזה – הרי מר פאטוא אוסר לרטשו… הוא אומר, כי מימיו ממהרים את הלידה.
פרימה הניעה את כתפיה מתוך רוגז. אכן חמור הוא, פאטוא זה! ובתנופה אחת של המספרים קרעה את הכיס. המים זרמו כמתפרצים מתוך סכר, וכל העומדים מסביב נזדרזו להתרחק, כי המים שטפום. רגע אחד שאפה “שלישה” רוח לרוחה, והזקנה היתה כמנצחת. היא מרחה את יד ימינה בחמאה, הכניסה אותה לתוך קרבי הבהמה ובחטטה מבנים, בלי חפזון, התאמצה להבחין את מצב העגל. ליזה ופרנסואזה התבוננו למעשיה, ועפעפיהן מצמצו בחרדה; וגם בוטא, שלא שב עוד אל השדה, עמד והמתין דומם ולא נשף עוד רוח.
– מרגישה אני ברגלים – מלמלה הזקנה – אולם הראש איננו… סימן לא טוב הוא, כשנעלם הראש…
ופתאום נאלצה לאסוף את ידה. “שלישה” נזדעזעה ממכאוב קשה, ודחפה את הולד בעוז כל כך, שרגליו בצבצו החוצה. הוא מתקדם בכל זאת, ובוטא ואשתו התאנחו מתוך הקלה. בראותם את רגלי העגל היוצאות, נדמה להם, כי הם מחזיקים כבר משהו ממנו; ומאז שלטה ברוחם רק מחשבה אחת, למשכו כדי להוציאהו מיד, כאילו חששו שמא ישוב ויכנס פנימה ולא יצא עוד.
– מוטב שלא להאיץ בו – אמרה פרימה בתבונה – סופו לצאת מעצמו.
פרנסואזה הסכימה לדעתה, אולם בוטא התרגש ונגש כל שעה לאחוז ברגליו. ופתאום עמד ונטל חבל וחברוהו אל הרגלים בקשר אמיץ, ואשתו הרועדת כמוהו עוזרת על ידו; וכאשר באה באותה שעה מרת בקו, שהרגישה במאורע בחוש־ריחה המיוחד, אחזו כולם בחבל ומשכו בו בעמדם בשורה: בוטא, אחריו פרימה, בקו, פרנסואזה וגם ליזה זו, המטופלת בכרסה הגדולה.
– אי, פוק! – קרא בוטא – כולנו בבת־אחת!… אכן לא זז עדיין אותו טפש כמלוא אצבע, מחובר הוא שם מבפנים!… אי נא, פוחז!
הנשים הזיעו ונשימתן כבדה והן חזרו אחריו:
– אי, פוק!… אי נא, פוחז!
והנה קרה אסון. החבל הישן והרקוב למחצה נתק, וכולם נפלו על־גבי המצע מתוך קריאות וקללות.
– אין בכך כלום, כל רע לא אונה לי – אמרה ליזה, שנתגלגלה עד הקיר וכולם חשים להקימה.
אולם כשמדה על רגליה, חשכו עיניה ונאלצה לשבת. וכעבור רבע שעה שמה ידה על בטנה, כי אחזוה שוב ציריה, חבלים עמוקים, החוזרים ונשנים בהפסקות קצובות. והרי ברי היה לה, כי הכניסה את העוּבר אל קרבה! מה רבה הרעה, שהפרה אינה מזדרזת ללדת, בעוד שהיא הולכת וקרבה אל המשבר! אכן אין להמלט מפני הגורל, ודאי נחתם על שתיהן, שתלדנה בבת־אחת. ליזה פלטה אנחות עמוקות, וקטטה פרצה בינה ובין בעלה, המתמרמר עליה. איזה שד דחף אותה למשוך? כלום נוגע לה שַׂקן המלא של יולדות אחרות? תריק נא מקודם את שלה! ואף היא ענתה לו בחרפות, כשהיא כואבת בציריה: חזיר! מנוול! לולא מלא לה אותו שק, לא היה מכביד עליה כל כך!
– כל אלה – העירה פרימה – אינם אלא דברים בטלים ללא תועלת.
ומרת בקו הוסיפה:
– משקיטים הם בכל זאת את הדעת.
לרוחתם שלחו את ז’ול הקטן אל חתן־הדוד דלהום, כדי להפטר ממנו בשעת המצוקה. היו שלש שעות, והוסיפו להמתין עד שבע. העגל לא יצא עוד, והבית נהפך והיה לגיהינום: מצד אחד תהעקשה ליזה לשבת ולהתפתל על כסא ישן מתוך גניחה שאינה פוסקת; ומאידך גיסא לא פסקה “שלישה” מלאנוק ולהזדעזע. זיעה כסתה את גופה ומצבה נעשה קשה יותר ויותר. הפרה השניה, “האדמונית”, פתחה אף היא בגעיה מרוב פחד. דעתה של פרנסואזה נתבלבלה אז עליה, ובוטא קלל וצוח ורצה להוסיף ולמשוך בעגל. הוא קרא לשני שכנים, וכולם אחזו בחבל חדש, שלא נתק עוד, ומשכו יחד, כאילו אמרו לעקור אלון משרשו. “שלישה” פרכסה ונפלה על צדה, התמתחה כמתעלפת על־גבי התבן ונשפה רוח.
– אותו פוחז לא יפול עוד לידינו – הצטער בוטא השטוף זיעה – וגם החצופה תאבד עמו!
אז שלבה פרנסואזה את שתיה ידיה והתחננה לפניו.
– אה, לכה נא והביאה את מר פאטוא!… יעלה הדבר בכמה שיעלה… לכה נא וקראת למר פאטוא.
פני בוטא חשכו. ואחרי מלחמה פנימית אחרונה, הוציא את הכרכרה, רתם אותה ולא אמר דבר.
מכיון ששבו לדבר על רופא־הבהמות, העמידה פרימה פנים, כאינה מטפלת עוד בפרה והיא חרדה עתה לגורל ליזה. הזקנה היתה מומחה גם בעניני לידת נשים, וכל השכנות מלטו את ילדיהן על ידיה. והיא נתמלאה דאגה לליזה ולא העלימה את חששותיה גם ממרת בקו, שיצאה וקראה לבוטא העומד לרתום את מרכבתו:
– שמעני, הנה תכפו הצירים על אשתך, ושמא תביא גם את הרופא־המילד?
הוא עמד דומם, ועיניו נתעגלו. דבר זה מה פירושו! עוד יולדת אחת הרוצה להתפנק? כמובן, לא יוציא הוצאות אלה בכל פעם שאחת הנקבות תמליט בביתו!
– אל נא! – קראה גם ליזה, כשהרפו חבליה ממנה לרגע – אני לא אתקשה בלדתי בכל אופן, ואין לנו כסף לפזרו.
בוטא נזדרז להצליף את סוסו, והכרכרה נעלמה בדרך קלויש בחשכת הלילה היורד.
כעבור שעתים הופיע פאטוא ומצא את הדברים בלי שנויים. “שלישה” רובצת על צדה ונוחרת, וליזה שמוטה למחצה מכסאה ומתפתלת כתולעת במכאוביה. הענין נמשך זה עשים וארבע שעות.
– למי משתיהן הוזמנתי? – שאל רופא־הבהמות, שהיה ליצן ידוע.
ובדברו לליזה בלשון נוכחת, הוסיף מיד:
– ובכן, העבה שלי, אם לא בשבילך נקראתי, עשי נא לי את העונג ושכבי במטתך. אכן זקוקה את לכך.
היא לא ענתה לו מאומה, ולא זזה מכאן. והוא פנה ובדק כבר את הפרה.
– לשדים! אכן במצב שאין לו תקנה היא, בהמתכם. הנכם באים תמיד להזמינני אחר המועד… ואתם משכתם, רואה אני זאת. מה נוח לכם לשסעה לשנים מאשר להמתין. הוי, הדיוטים ארורים!
כולם הקשיבו לו כנואשים, ופניהם מושפלים מיראת הכבוד; ורק פרימה לבדה הדקה את שפתיה מתוך הבעת בוז לו. ופטוא הסיר את מעילו והפשיל את שרווליו, והכניס פנימה את רגלי העגל אחרי קשרו בהן שרוך כדי לחזור ולהוציאן בשעת הצורך; ואז השקיע את יד ימינו.
– בחיי! – הוסיף כעבור רגע – כאשר שערתי כן הוא: הראש מוטה שמאלה, ולוא גם משכתם עד יום מחר לא היה העגל יוצא… ודעו לכם, בנַי, אבוד הוא העגל שלכם. אין לי כל חשק לחתוך את אצבעותי בשני־החלב שלו, כדי להפכו. אגב לא אצליח עוד להצילו, וגם האם תסָפה עמו יחד.
פרנסואזה נתנה את קולה בבכי:
– בבקשה ממך, מר פאטוא, אנא הצילה את חיי פרתנו… הושע נא ל“שלישה” מסכנה זו, האוהבת אותי…
וליזה, שציריה הוריקו את פניה, וגם בוטא השלם בגופו ומקשיח לבו לצרות אחרים – מלאו אחרי פרנסואזה ונטפלו לתפלתה:
– אנא רפא נא לפרתנו, פרתנו הנאמנה הזאת, הנותנת לנו חלב טוב זה ימים ושנים… אנא הושיעה נא, מר פאטוא…
– אולם עלינו לבוא קודם כל לידי הסכמה ברורה, אנוס אני לגזור את העגל.
– מילא, העגל, תפח רוחו של עגל זה!… קומה והצילה נא את פרתנו. מר פאטוא, הושיעה נא!
רופא־הבהמות הביא בידו סינר גדול וכחול, בקש לתת לו מכנסי בד; פשט את כל בגדיו, עמד ערום מאחרי ה“אדמונית”, לבש על בשרו את המכנסים וחגר את הסינור על מתניו. וכאשר שב והופיע עם פניו הטובים של “דוֹג”, וגופו העבה והגוץ לבוש חליפה קלה זו, הרימה “שלישה” את ראשה ופסקה מהתאונן, כאילו היתה תוהה על מראהו. אולם איש לא צחק, כל כך חרדו הלבבות לתוצאות הדבר.
– הדליקו נרות! – צוה פאטוא.
והוא הציג ארבעה נרות על־גבי קרקע ושכב על בטנו בתוך התבן מאחורי הפרה, שלא יכלה לקום עוד על רגליה. שעה קלה שכב שטוח, ואפו נתון בין ירכתי הבהמה. אחרי כן משך בשרוך, והוציא את הרגלים כדי לבדקן בדיקה יפה. על ידו העמיד תבה קטנה וארוכה, וכאשר נשען על מרפקו ולקח מתוכה איזמל – תמה לשמוע קול גניחה נחר, והוא נרתע וישב על מקומו.
– היאך, העבה שלי, עדיין הנך כאן?… אכן חשבתי, כי לא קול הפרה הוא!
ליזה גנחה, כי שבו ותקפוה צירים קשים ורסקו את קרביה.
– לכל הרוחות הרעות! הלא תלכי לך לעשות את פעלך בתוך שלך, ותניחי לי לעשות את שלי כאן! הרי גניחותיך מפריעות אותי, ומרגיזות את עצבי, בהן צדקי! הגיעי בעצמך, כלום בִּינה יש בך? אנא, הוציאוה נא מכאן!
אז אחזו פרימה ומרת בקו בזרועות ליזה והוליכוה לחדרה. היא נחלשה עד מאוד ולא עצרה עוד כוח להתנגד להן. אולם בעברה דרך המטבח, המואר בנר אחד, צותה להניח את כל הדלתות פתוחות, למען תהא יותר קרובה לפרה. ופרימה עמדה והכינה את משכב־העוני, לפי מנהג בני הכפר: שמה חבילת קש על רצפת החדר בין שלשה כסאות הפוכים ופרשה סדין עליה. ליזה צנחה והתמודדה על המשכב, נשענה לאחד הכסאות ותמכה את רגליה בשנים הנותרים. היא לא פשטה גם בגדיה, רגליה נתכופפו כקשת בנעליה הַבָּלוֹת וגרביה הכחולים עלו עד ברכיה; שמלת הופשלה על חזה, ונחשפו בטנה הגדולה וירכיה השמנות והלבנות, המפושקות והמחשיפות כמעט את קרביה.
בתוך הרפת נשארו בוטא ופרנסואזה, כדי להאיר לפאטוא, וישבו שניהם שפופים והם מגישים לו את נרם, בעוד שרופא־הבהמות התמתח שוב ונתח באיזמל מסביב לברך השמאלית של העגל. הוא קלף את העור, ומשָכו על העצם שנחשפה ונתלשה. והנה החוירו פני פרנסואזה כי נחרדה מאוד, השליכה את הנר וברחה בקול זעקה:
– הוי, “שלישה” המסכנה והטובה שלי!… לא אוכל לראות זאת בעיני!
פאטוא כעס, כי נאלץ לקום ולכבות את האש שאחזה בתבן בנפול הנר.
– יכנס הרוח בילדה הזו! עצבים של נסיכה יש לה!… עוד מעט וחרכה אותנו כחרוך חזירים על זיפיהם.
פרנסואזה רצה וצנחה על הכסא בחדר אשר בו שכבה אחותה. מערומיה לא הרגיזו את רוחה, כי היה בעיניה כדבר טבעי ורגיל, אחרי כל זאת שראתה ברפת. בתנועה אחת גרשה מלבה את חזון האבר החתוך מן החי, וספרה מתוך גמגום את אשר עוללו לפרה.
– הדבר לא יצליח בלעדי, ועלי לקום ולחזור לשם – אמרה ליזה, שהתרוממה מתוך מכאוביה לצאת מבין שלשת הכסאות.
אולם פרימה ומרת בקו התרעמו ועצרו בעדה.
– כך, שכבי לך במנוחה! איזה רוח משונה יש לה לזו בתוך גופה?
ופרימה הוסיפה:
– טוב! הנה רטשת גם את השפיר שלך!
המים פרצו וקלחו פתאום, והתבן אשר מתחת לסדין ספגם מיד; והמאמצים האחרונים של הלידה החלו. הבטן החשופה דחפה את הילד וצבתה עד כדי להפקע, בעוד שהרגלים עם הגרבים הכחולים נתכופפו והתפשטו בלי הכרה בתנועת צפרדע צולל במים.
– הריני הולכת לרפת – אמרה בקו – ואמציא לך חדשות, להרגיע את רוחך.
וזו לא פסקה עוד לנוע בין החדר והרפת. וכדי לקצר את הדרך, נמלכה לאחרונה לעמוד באמצע המטבח ולהשמיע משם את ידיעותיה. רופא־הבהמות המשיך את נתוחו בתוך מצע התבן הספוג דם וליחה, מלאכה קשה ובזויה, שלכלכה את כל גופו מכף רגליו ועד ראשו.
– הענין עולה יפה, ליזה – קרא מרת בקו – דחפי ולדך בלי כל צער… הנה הגענו לזרוע השניה, ועתה מולקים את הראש… הנה הוא מחזיק בראש, הוי, ראש!… ועכשו נגמר, הגוף יצא כולו כחבילה מקופלה.
ליזה שמעה כל דבור על הנתוח מתוך אנחה שוברת מתנים, עד שלא ידעו עוד, אם היא כואבת על עצמה או על העגל. והנה הביא בוטא את הראש, כי אמר להראותו לאשתו. והכל השמיעו קריאת צער:
– חבל על העגל היפה!
יאוש, שאין לו תנחומים, תקף את ליזה, שלא הפסיקה את מאמציה ודחפה ולדה ביתר עוז מתוך שרירים מתוחים וירכים תפוחות.
– הה, אל חנון, מה רב השבר!… הוי, העגל היפה, אללי לי! איזה אסון, עגל כה יפה וכה נהדר, עין לא ראתה דוגמתו!
פרנסואזה נשאה קינה אף היא, ואבל כולם היה קשה ועוקץ כל כך שהעליב את פאטוא. הוא נזדרז לבוא, אלא שעמד בפתח מפני הנימוס.
– שמעו נא, בני־אדם! הלא הודעתיכם מראש, כי העגל הולך למיתה, ואתם הפצרתם בי להציל את הפרה… אכן יודע אני את טיבכם, ריקנים! שמא תלכו ותסיחו לבריות, כי הרגתי לכם את העגל, מה?
– זאת, למשל, לא נעשה – מלמל בוטא, בשובו עמו אל הרפת – ואף־על־פי־כן, הרי אתה נתחת אותו לנתחים.
זעזוע עבר על גופה של ליזה, השטוחה על־גבי קרקע בין שלשת כסאותיה. זעזוע זה ירד מן המתנים וחלף מתחת לעורה עד מעמקי ירכיה, ונדמה לה, שאבריה הולכים ומתפרקים אחד אחד. ופרנסואזה, שלא הרגישה עד כה בדבר, מרוב צערה על הפרה, עמדה והשתוממה פתאום לפני אחותה, בראותה את מערומיה. המראה היה כה בלתי צפוי, חסר־צורה ומחריד, שלא נתביישה בפניו. מעולם לא שערה לה כזאת, פה פעור של חבית נקובה, ארובת אוצר־המספוא הפתוחה לזריקת החשש, שסבכי חלבָּנית האפילו עליו. ובראותה אחרי כן את הכדור השני והקטן מן הראשון, ראש הילד, היוצא ונכנס בכל מאמץ היולדת כמו במשחק המחבואים, תקפה אותה חפץ לצחוק בקול. אלא שהבליגה לבל יחשדוה ברוע־לב והשתעלה.
– עוד קצת סבלנות – אמרה פרימה – הולד עומד לצאת.
היא כרעה בין רגלי היולדת, בשמרה על מועד צאת הילד, כדי לקבלו בידיה. אולם הוא לא מהר לצאת לאויר עולם, כדברי מרת בקו; ולא עוד אלא שנעלם לשעה קלה, כאילו חזר אל מושבו הראשון. אז פי הכבשן הפעור לא הקסים עוד את פרנסואזה. היא נבוכה והלכה לאחוז ביד אחותה, כי חמלה עליה מאוד.
– ליזה המסכנה שלי, ודאי עצומים מכאוביך.
– אכן כן הוא, ואין איש מצר בצרתי… אילו היו משתתפים, לפחות, בצערי… וי וי, הנה זה מתחיל שוב, לא יצא איפוא לעולם!
יסוריה הלכו וגדלו, והנה נשמעו קולות מתוך הרפת. פאטוא תמה למראה “שלישה”, המוסיפה להתרגש ולגעות עוד, אחרי צאת העגל, וחשד כי יש ולד שני במעיה; ובהכניסו את ידו שוב לתוך בטנה, הוציא אמנם עגל שני, והפעם בקלות רבה, כאדם המוציא ממחטה מתוך כיסו. עליצותו של בר־נש עבה וליצן זה רבה כל כך, ששכח את חובת הנימוס ורץ לחדר היולדת, בנשאו את העגל על כפיו, ובוטא, השמח אף הוא, הולך אחריו.
– מה דעתך, העבה שלי? רצית בעגל, והרי הוא לפניך!
מראהו היה מגוחך ומעורר צחוק, סינורו חגור על בשרו הערום, וזרועותיו, פניו וכל גופו מטונפים בפרש. העגל אשר בידיו היה רטוב. ראשו כבד עליו ופניו תוהים כפני השכור.
כל הנשים השמיעו תרועת־שחוק, וגם את ליזה תקף צחוק הולל וממושך.
– הוי, כמה מגוחך הוא! הוי, מה נואלתם להצחיקני כך!… וי וי, מה רבו מכאובי, פולחים את קרבי!… הוי, אל נא תצחיקוני עוד, פן תפח רוחי!
השחוק המה בתוך חזהָ השמן, ירד לבטנה והסעיר את כל קרביה. כל גופה צבה וראש הילד שב והופיע עולה ויורד כמשאבה, ככדור־תותח זה העומד לצאת.
צהלת־השחוק הגיעה למרום־קצה, כאשר הציג רופא־הבהמות את העגל על הארץ ואמר לנגב בגב ידו את הזיעה השוטפת ממצחו, והנה לכלך את פניו ברצועה רחבה של פרש. כל העומדים עליו פרצו בצחוק גדול, והיולדת נחנקה והתנפחה, בפלטה קולות חדים של תרנגולת המטילה ביצה.
– אמותה הפעם, אנא חדלו נא! סופו של עורי להפקע מצחוק!… הה, אל חנון, הנה הוא מתבקע…
החור הפתוח נתרחב יותר, עד שנדמה, כי פרימה, הכורעת לפניו על ברכיה, עומדת להבלע בתוכו; ובבת־אחת, כמו מקנה תותח, יצא הילד אדמוני כולו עם ידים ורגלים רכות וחִוְרות. נשמע רק קול החלחול העולה מצואר בקבוק ענקי המתרוקן מתוכו. ואז השמיע הילד את קול צעקתו. והאם נזדעזעה כנאד השב להצטמצם אחרי ששפכו את מימיו. והיולדת פתחה פיה שנית בצחוק גדול. נשמע קול בכי מצד זה וקול צחוק מזה זה. ובוטא טפח על ירכיו מרוב שמחה.
– בת היא – הודיעה פרימה.
– אי אפשי בה – אמרה ליזה – רצוני בבן.
– אשוב איפוא ואכניסנה, יפתי, ומחר תעשי לך בן.
הצחוק התגבר עד כדי מחלת־לב. וכאשר הוסיף העגל לעמוד לפני היולדת, שרוחה נרגעה סוף־סוף, הצטערה ואמרה:
– העגל הראשון היה כה נאה… והרי היו לנו עתה שנים!
פאטוא נפטר והלך לו, אחרי שהשקו ל“שלישה” שלשה בקבוקים יין ממותק בסוכר. ופרימה פשטה את בגדי ליזה והשכיבה אותה במטתה, בעוד שמָרת בקו ופרנסואזה הוציאו את התבן וטאטאו את הרצפה. במשך עשרה דקים שב הסדר על כַּנו, ואיש לא היה חש, כי היתה כאן לידה, אילו לא נשמע קול התינוקת, אשר רחצו עתה את בשרה במים פושרים. לאחרונה כרכוה בחתוליה והשכיבוה בעריסתה, ונשתתקה גם היא מעט מעט; וגם האם, תשושת־כוחות, נרדמה ונמה ופניה מאדמים מאוד, בין הסדינים הגסים של בד חוּם.
באחת־עשרה שעות הלכו שתי השכנות, ופרנסואזה אמרה לבוטא כי מוטב שיעלה וישכב באוצר־המספוא. למשכבה היא פרשה לה מזרן על־גבי הקרקע, ואמרה לנוח עליו בלילה זה על־יד אחותה ולשמור עליה אולם הוא לא ענה מאומה, וכלה לעשן דומם את מקטרתו. מסביב נשתררה מנוחה, ולא נשמע אלא קול נשימתה החזקה של ליזה הישנה. וכאשר כרעה פרנסואזה על מזרנה השטוח לרגלי המטה בפנת צל, נגש אליה בוטא פתאום מאחורה והפילה לארץ. היא נפנתה אליו, והבינה מיד לרֵעו, כי מראה פניו המכווצים והאדומים העידו על כך. תאותו אליה שבה ותקפה אותו, כי הרעיון לכבשה לא עזבהו; ומשמע כי נתעוררה תשוקתו לפתע פתאום והציקה לו ביותר, אם תקף אותה כאן ליד אשתו אחרי יום עמל זה. הריבה דחתה אותו מפניה והפילתו לארץ. ומלחמה חשאית פרצה ביניהם מתוך נשימה עצורה.
בוטא צחק בקול נחנק וימלל:
– הגיעי בעצמך, מה איכפת לך… הרי טוב אני לשתיכן יחד.
הוא הכיר את טיבה, וידע שלא תרים קול צעקה. ואמנם התנגדה לו בלי אומר ודברים, כי יהירה היתה וגאותה לא נתנה לקרוא את אחותה לעזרה. הוא שם מחנק לנפשה, ועמד כבר לנצחה באמרו:
– מה ינעמו לנו החיים בשבתנו כולנו יחד, ולא נפָּרד עוד…
ופתאום כבש אנקת כאב, כי נעצה דומם את צפרניה בגרונו. הוא כעס, ורמז על יחסיה לז’אן.
– כסבורה את, שתנשאי לאותו מנוול? היה לא תהיה! לא תהיי לאיש כל זמן שלא תתבגרי!
וכאשר צבט את בשרה תחת שמלתה במלוא כפו, בעטהה בין רגליו בעוז. הוא קם בקפיצה אחת, נבהל והציץ כלפי המטה. אשתו הוסיפה לישון כבראשונה, בהשמיעה אותה הנשימה השקטה. ובוטא פנה והלך לו, מתוך תנועה מאיימת.
כאשר התמודדה פרנסואזה על המזרן בתוך השלוה הרבה השלטת בחדר, שכבה זמן־מה ועיניה פקוחות. היא לא חשקה בו עוד, ולעולם לא תמלא את חפצו גם אם תתאוה לו. והיא התפלאה על זאת, כי הרעיון להנשא לז’אן לא עלה עוד על לבה.
ה 🔗
זה יומים עבד ז’אן בשדות הורדקין הסמוכים לרונש, כי אדוניו הקים שם מדישת־קיטור אשר חכר אותה ממכונאי אחד בשאטודון, המטלטל ומשכיר את מכונתו מבונבאל עד קלויש. הבחור הוליך לכאן בעגלתו את אלומות הגדישים הקרובים, ואחרי הדישה הוביל את גרעיני התבואה אל המשק. והמכונה נשמה מבוקר עד ערב, העלתה נגד השמש אבק צהוב ומלאה את הנוף המיה רבה בלי הרף.
ז’אן היה חולה־אהבה, והוגיע את מוחו לבקש דרכים איך לשוב ולכבוש את פרנסואזה. כבר עבר חודש ימים מעת שהתמכרה לו במקום הזה, בתוך הדגן הנדוש לפניו; ומהיום ההוא היא מתחמקת מפניו, והוא נואש לשוב ולהשיגה עוד. תשוקתו אליה התגברה והיתה לתאוה עזה. ובהוליכו את סוסיו שאל את עצמו, מדוע לא ילך לבקש ממשפחת בוטא לתת לו את פרנסואזה לאשה, הרי בינו ובין בוטא ואשתו לא היתה עוד מריבה גלויה, ובעברו עליהם הלא היה רגיל לברכם בשלום. ומכיון שרעיון־הנשואים עלה על לבו כאמצעי יחידי לרכוש לו אהבת הריבה, הוכיח לעצמו, כי אכן חובתו היא זאת, ועול יהיה בכפו אם ימנע מהתחתן בה.
אולם, כשחזר ז’אן ממחרת בבוקר אל המכונה, שב והתגנב מורך ללבבו. מעולם לא היה מעיז לנסות דבר, לולא ראה את בוטא ופרנסואזה יוצאים יחד לעבוד בשדה. אז חשב, כי ליזה היתה נוטה לו תמיד חסד, ואם יפנה אליה, בהיותה לבדה, לא יפחד כל כך; הוא התחמק לשעה קלה, במסרו את סוסיו לחברו, והלך לבית בוטא.
– ראה נא, ז’אן! – קראה ליזה, שנתחזקה כבר אחרי לדתה – פניך אינם נראים עוד אצלנו. מה היה לך?
הוא בקש סליחתה, ונגש אל הענין במהירות ובגסות של פחדן. מתחילה היה נראה לה, כי דבריו מכוונים אליה, כי הזכיר את אהבתו אליה בימים עברו ואמר, כי היה נושאה אז בכל לבו לאשה. אולם מיד הוסיף:
– ולפיכך רצוני להתחתן בפרנסואזה, אם יתנוה לי לאשה.
היא הציצה בו בתמהון רב, והחלה לגמגם בלשונה, ואז מלמל:
– אכן יודע אני, כי לא זאת היא הדרך ולא זה המנהג… חפצתי רק לשיח עמך בענין זה.
– אכן זה הפתיע אותי – ענתה ליזה לאחרונה – מפני הבדל הגיל שביניכם… אולם קודם כל יש לשמוע מה בפי פרנסואזה.
בטרם בואו הנה, גמר בדעתו לספר לה את מאורע אהביו עם הנערה, ובזה להוכיח לה את נחיצות נשואיהם. אולם ברגע האחרון בא פקפוק בלבו וכלא את שפתיו. אם פרנסואזה לא גלתה את הדבר לאחותה ואיש לא ידע ממנו עוד, כלום יש לו רשות לשיח בו ראשונה? ורעיון זה הרפה את רוחו, ונתבייש בגלל שלשים ושלש שנותיו.
– כמובן, ישאלו את פיה – מלמל הבחור – ולא יכריחוה לכך.
אולם, כעבור תמהונה הראשון של ליזה, הביטה אליו ברוחה העליז, והענין לא נראה עוד רע בעיניה. ולא עוד אלא שהיתה גם כתומכת בו.
– אחותי תעשה כרצונה, ז’אן… אנכי אינני סוברת כדעת בוטא, החושב אותה לצעירה ביותר. הנה מלאו לה שמונה־עשרה שנה, ואיתנה היא כדי לסַפֵּק שני אנשים… ואף כי אוהבת אני אותה, הייתי מבכרת לקחת במקומה משרתת, אחרי שבגרה והיתה לאשה… אם תסכים איפוא, לך והתחתן בה. בחור טוב אתה, כי התרנגולים הזקנים הם לעתים קרובות המעולים שבלהקה.
הדברים יצאו מלבה והביעו את הפרוד שהולך ומתרחב בינה ובין אחותה הצעירה, את שנאתן המתחזקת יום יום מתוך עלבונות קטנים, את תסיסת הקנאה והאיבה המפעפעת בקרבן, מאז היות כאן גבר זר עם מאוייו ותיאבונו.
ז’אן שמח לדבריה, ונשק לה נשיקה גדולה על שתי לחייה, והיא הוסיפה:
– הנה אנו חוגגים היום את חג טבילתה של בתנו, ובני־המשפחה יבואו לסעודת־הערב… אני מזמינך איפוא לבוא ולהציע את שאלתך לפני פואן הזקן, אפוטרופסה של פרנסואזה, אם הנערה רוצה בך.
– שפיר! – ענה הבחור – להתראות הערב!
והוא שב והדביק את סוסיו בפסיעות גסות, זרז אותם כל היום בהכשות־שוט מרעישות כיריות־רובים, המשמיעות קול מפצן בשחריתו של יום־חג.
בוטא ואשתו טבלו אמנם את בתם החדשה אחרי כמה דחיות ועכובים. מתחילה דחתה ליזה את החגיגה בכונה עד שתשוב לאיתנה ותוכל להשתתף בסעודה. אחרי כן באה הרדיפה אחרי הכבוד. היא התעקשה ליעד את שארל ואשתו ל“אב” ול“אם” לטבילה; ואלה נאותו בחסדם למלא את חפצה, אלא שהיה צורך לחכות לגברת שארל אשר נסעה בינתים לשארטר, למען הושיט יד־עזרה לעובדים במוסד בתה: הגיעו ימי היריד של ספטמבר, והבית אשר ברחוב־היהודים נתמלא קהל אורחים. וככה נמשך הדבר עד כה, ובחגיגה לקחו חלק רק בני־המשפחה בלבד, כדברי ליזה לז’אן: פואן, הרברבה והדלהומים, מלבד ה“אב” וה“אם”.
ובשעה האחרונה נוספו עוד עכובים מצד הכומר גודאר, שחמתו על בני רונש לא שככה עוד. הוא קבל באהבה את יסוריו, עבר ברגל מהלך ששה קילומטר לכל תפלה ומלא את דרישותיהם המרגיזות של בני הכפר, הריקים מכל רוח דת – כל זמן שקוה, כי המועצה תסכים סוף־סוף למנות לעדה כהן מיוחד. אולם תוחלתו הממושכה נכזבה. המועצה דחתה בכל שנה את ההצעה לתקן את בדק בית־הכהן, כי נשיאה הורדקין חשב את התקציב לכבד מאוד, ורק הסגן מאקרון לבדו תמך עוד בכהונה מאהבת־כבוד כמוסה. ומעתה לא רצה עוד הכומר לחונן את הכפר, לעשות את עבודת הקודש על כל תגיה, אלא את ההכרחי ביותר. צמצם בתפלות־מוספים, בנרות־שעוה ובקטורת. לפיכך לא פסקו הקטטות בינו ובין הנשים. ביחוד נתגברה המלחמה בחודש יוני, מחמת החגיגות של בר־מצוה הרבות. חמשה חניכים, ביניהם שתי נערות ושלשה נערים, שמעו לקח מפי הכהן ביום הראשון אחרי התפלה; וכשהיה צריך לשוב ולבוא לוידויָם, דרש הכהן שילכו אליו לבאזוש־הזקן. ואז פרצה המרידה הראשונה של הנשים: תודה לכבוד מעלתו! הליכה לשם וחזרה במרחק שלשת רבעי מיל! אגב מי יודע, מה שיתרחש בלכת נערים ונערות יחד בדרך? ואחרי כן, כאשר סרב הכומר לערוך ברונש את הטקס, את תפלת־הזמרה הגדולה ושאר המנהגים, עוד גדל הכעס. הוא אמר לערוך את כל החגיגה בעדתו, וחמשת הילדים יכולים להשתתף בה אם רצונם בכך. במשך שבועים לא פסקו הנשים השואבות מים על המעין לשיח בענין זה: היתכן? כהן זה המטביל אותם, המקדש את נשואיהם ומובילם לקברות בתוך עדתם, מסרב לערוך להם חגיגת בר־מצוה כהלכתה! אולם הכומר התעקש, לא השמיע אלא תפלה בלחש, עבר על טקס חמשת חניכיו בחפזון רב ולא הוסיף על סדר־העבודה אף מליצה אחת ולא נאום מוכיח.
כשבקשה ליזה את הכהן להטביל את הילדה, אמר לעשות זאת ביום הראשון אחרי התפלה; אולם היא הפצירה בו לקבוע את הטבילה ביום השלישי, בשתי שעות, כי ה“אם” לא תשוב משארטר אלא באותו הבוקר; והוא נעתר לה לאחרונה, אולם הקפיד והתנה תנאי שתדייק לבוא, כי לא ימתין אף רגע אחד.
ביום השלישי, בשתי שעות בדיוק, בא הכהן לבית־היראה, נושף רוח בחזקה מן הדרך הארוכה ורטוב מגשם שירד פתאום, ולא מצא איש. רק הילאריון לבדו עמד במבוא ההיכל, בפַנותו את שברי לוחות־האבן, שנערמו בפנת תא־הטבילה. כשמתה אחותו היה מתפרנס בעל־המום מלחם־חסד, והכהן היה שם לפרקים בכף ידו מטבעות בני עשרים סוּ, עד שנמלך להעסיקו בעבודה זו שלא היתה תכופה ביותר. שעה קלה התענין הכומר בעבודתו של הולאריון, ואז פרץ כעסו:
– אכן משַטים הם בי! הנה שתי שעות ועשרה רגעים, ואין איש.
כשהעיף עין על בית בוטא הדומם והנרדם, העומד בקצהָ השני של הככר, ראה את נוטר־השדות יושב ומצפה תחת כפת־השער, בעשנו את מקטרתו. והכומר קרא אליו:
– קום וצלצל, בקו! זה יזרז את המפגרים לבוא!
בקו, שכור כדרכו, נתלה בחבל הפעמון, והכהן הלך לשים על בשרו את החלוק. הוא רשם עוד ביום הראשון את מעשה הטבילה בספר, ואמר להחיש את הטקס, בלי עזרת בני־המקהלה. וכשהכל היה מוכן לסדר־העבודה קצרה נפשו שוב לחכות. עברו עוד עשרה דקים, והפעמון המשיך לצלצל כמתמרמר בתוך השלוה הרבה של הכפר השמם.
– במה הם עוסקים שם? – מלמל הכהן הנרגז – יש ללכת ולמשכם איפוא בתנוך אזנם!
והנה ראה את הרברבה יוצאת מבית בוטא, והיא מהלכת כמלכה זקנה ורשעה, זקופה ויבשה כדרדר, הגם ששמונים וחמש שנים מונחות על כתפיה. בני־המשפחה היו שרויים בצער גדול, כי כל הקרואים כבר נאספו זולתי ה“אם”, שהמתינו לשובה מאז הבוקר; וה' שארל הנבוך חזר ושנה כמה פעמים, שהדבר מתמיה מאוד, כי אמש הגיעוֹ מכתב הגברת שארל המבשר את בואה, ואולי נעצרה בקלויש ויש לחכות לשובה כל שעה. ליזה ידעה, כי הכהן אינו אוהב להמתין, והיא פחדה שמא ילך לו, הלכה איפוא ושלחה אליו את הרברבה לעצרו.
– היאך? – שאל הכהן את הזקנה מרחוק – טבילה זו תצא לפועל היום או מחר?… כסבורים אתם, שהאל הטוב עומד לפקודתכם?
– עוד מעט, אדוני הכהן, עוד מעט קט – ענתה הזקנה באדישותה השקטה.
אותה שעה הוציא הילאריון את שברי הלוחות האחרונים, ונשא על בטנו אבן גדולה. הוא התנודד על רגליו העקומות, אלא שגופו האיתן לא נתכופף, כי כוחו רב כדי להסיע שור ממקומו. שפתו הקטועה הזילה ריר, ואף טפת זיעה אחת לא הרטיבה את עורו הקשה.
הכומר התרגז על קור־רוחה של הרברבה, והוכיח לה את עֲוונה.
– שמי נא, הרברבה, הואיל שנזדמנת לידי, כלום מן היושר והצדק הוא שאת עשירה כל כך ונכדך היחידי מבקש נדבות על הדרכים?
הזקנה ענתה קשות:
– אמו מרתה את פי, ובנה לא לי הוא.
– כבר הזהרתיך השכם והַזהר ואני מוסיף ואומר לך, כי סופך לרשת גיהינום על רוע לבבך… לולא נתתי לו לפני ימים מספר את נדבתי היה מת מרעב, והיום הוכרחתי להמציא לו עבודה.
לשמע הגיהינום צחקה הרברברה צחוק דק. שגור היה הדבר בפיה, כי הגיהינום היא על־פני האדמה לעניי העם. אולם מראה הילאריון, הנושא את האבנים, השפיע על רוחה יותר מאיומי הכהן. היא התפלאה על כוחו לעבודה, כי לא פללה שהוא חזק כל כך על רגליו הרכות.
– אם רצונו בעבודה – אמרה לאחרונה – אפשר שאתננה לו.
– מקומו בביתך, אספיהו אליך, הרברברה!
– יבוא מחר אלי ונתישב בדבר.
הילאריון הבין, כי השיחה נסבה עליו, וגופו רתת כל כך, שעמד לשבר את רגליו, בהשליכו החוצה את גל־האבנים האחרון. וכאשר נפטר והלך לו העיף מבט מרפרף על סבתו, מבט יצור מוכה, נבהל ונכנע.
עבר עוד חצי שעה. בקו נתיגע מרוב צלצולים ושב לעשן את מקטרתו. והרברברה הוסיפה לעמוד כאן מחרישה ושלֵוה, כאילו הספיקה עמידתה זו בלבד להשקיט את רוחו של הכומר ולהפיג עלבונו; אולם הכומר התמרמר יותר ויותר, והיה יוצא לעתים קרובות אל הפתח ושולח מבט לוהט דרך הככר הריקה לבית בוטא. ופתאום עמד וקרא:
– שוב וצלצל, בקו! ואם לא יבואו בעוד שלשה דקים ואני הולך לביתי.
וכאשר נשמע שוב צלצולו המשתולל של הפעמון, שהרגיז את מנוחת העורבים שבעי הימים שמקננים במגדל, יצאו בוטא וקרואיו אחד אחד ועברו דרך הככר. ליזה היתה עצובה ומדוכאה, כי ה“אם” עוד טרם באה. ולפיכך החליטו ללכת לאטם עד בית־היראה, בתקוה שתבוא בינתים. הם קרבו כדי מרחק מאה מטר, והכומר האיץ בהם:
– שמעו נא, רבותי, וכי להתקלס בי אתם אומרים! עשיתי עמכם חסד לבוא, והנה זה שעה תמימה אני עומד ומצפה לכם… חושו!
והוא דחף את כולם לתוך תא־הטבילה, את האם הנושאת את בתה החדשה, את האב, את פואן הזקן, את הדוד דלהום והדודה פאני, וגם את ה' שארל החשוב מאוד, הלבוש כ“אב” ברדינגוט שחור.
– אדוני הכהן – נסה אליו בוטא דבר בהכנעה יתירה, שהערמה הציצה מתוכה – שמא תועיל בטובך להמתין עוד מעט קט.
– להמתין? למי?
– ל“אם” אדוני הכהן.
פני הכומר התאדמו, כאילו עמד להנגף בהתקפת־הדם, וקולו הנחנק מלמל:
– קחו לכם איפוא “אם” אחרת!
כולם הציצו זה בזה, דלהום ופאני נענעו בראשם ופואן אמר:
– זה לא יתכן, זו תהיה אולת.
– אלפי בקשות סליחה אדוני הכהן – אמר ה' שארל, שראה חובה לעצמו לבאר את הדבר כאדם בעל־נימוסים – אשמתנו היא, מבלי היות בנו חטא… אשתי כתבה לי בפירוש, שתחזור הבוקר. היא שארטר…
הכומר נרתע וכעס, ולא שם עוד מעצור לרוחו.
– בשארטר, בשארטר… מצטער אני שנאחזת בענין זה, אדוני שארל. אולם הדבר לא ימָשך עוד, כי לא אוסיף לשאת ולסבול את החרפה…
ואז שפך את כל כעסו:
– מתנכלים אתם תמיד לבזות את אלהים ואת כֹהֲנו, וכל בקורי ברונש הם עלבון חדש… כבר הוכחתי לכם דרכיכם השכם והוכיח, והיום אקום ואלך לי לבלי שוב עוד. הודיעו זאת לראש־המועצה, בקשו לכם כומר ותנו את שכרו, אם רצונכם בכך… ואנכי אדבר עם ההגמון ואספר לו על כל מעלליכם, ומובטחני, כי יתן צדק לדברי… כן, ואז נראה במי תפגע הרעה. ישוֹב תשבו לכם בלי כהן בלי עבודת־הקודש, כבהמות־השדה…
כולם הקשיבו לדבריו מתוך סקרנות וקור־רוח, כאנשי מעשה שאינם מפחדים עוד מפני אל קנא ופוקד עוונות. ולמה זה יתרפסו ויתרצו אליו, מכיון שהם מתלוצצים זה מכבר בשדים וחדלו להאמין כי האל הנוקם שליט ברוחות, בברד וברעם! אין זה אלא אבוד זמן לבטלה, ומוטב לכבד את שוטרי הממשלה, שהעוז והשלטון בידם.
הכומר ראה את בוטא המלגלג, את הרברבה הבזה לו ואת דלהום ופואן האדישים אף הם תחת מעטה כובד־ראש מנומס; ומראה העם הזה המשתמט מפני השפעתו בִצַע את הפרוד.
– ידוֹע ידעתי זאת – אמר הכהן – לפרותיכם יש יותר אמונה מאשר לכם… היו איפוא שלום, והטבילו ברקק־המים את בת־הפראים שלכם!
והוא רץ ופשט את חלוקו, עבר את בית־היראה כרוח סערה ופנה והלך לו, בטרם הספיקו בעלי הטבילה התוהים להוציא הגה מפיהם.
וצרת־לבם גדלה עוד יותר בנשאם את עיניהם אל הככר. בשעה שהכהן ירד ברחוב החדש של מאקרון, הופיעה כרכרה הנושאת את הגברת שארל ואלודיה אל בית־היראה. הגברת ספרה, כי נעצרה לזמן־מה בשאטודון, באמרה לנשק לנכדתה היקרה, והיא הביאה אותה עמה, מכיון שנתנה לה חופשה ליומַים. היא הצטערה על האיחור, ומבלי סור לביתה נסעה ישר הנה.
– יש לרוץ ולהשיב את הכהן – אמרה ליזה – רק הכלבים לבדם פטורים מטבילה.
בוטא יצא לרדוף אחריו, ונשמע גם קול ריצתו ברחוב מאקרון. אולם הכומר הקדימו כבר, ובוטא עבר את הגשר ועלה על הגבעה ולא ראהו אלא על ראש הפסגה, בפנת הדרך.
– אישי הכהן! אישי הכהן!
הלה הפנה ראשו והמתין לו.
– מה חפצך?
– הנה באה ה“אם”… והרי אין להסתלק ממצות טבילה.
רגע אחד עמד הכומר גודאר דומם ומהרהר. ואחרי כן פנה וירד מן הגבעה, בלכתו אחרי האכר מלא רוגז; ושניהם שבו יחדיו לבית־היראה ולא השמיעו דבור אחד בשעת הליכתם. הטקס נערך בחפזון, והכהן החיש את פרשת ה“אני מאמין” של ה“אב” וה“אם”, ובמהירות רבה הוציא את הילדה, שם את המלח וזרק את המים עליה. וכבר עמד והחתים את העדים על רשימת־הטבילה.
– אדוני הכהן – אמרה הגברת שארל – הבאתי לך קופסת סוכריות, והנה היא שמורה בתוך סלי.
הוא הודה בהרכנת־הראש, והלך לו, בקראו לכל הנצבים עליו:
– והיו נא לי שלום זאת הפעם!
ובוטא וקרואיו שאפו רוח אחרי סדר־העבודה זה וראו את הכומר והוא נעלם בקרן הככר, וכנפות אצטלתו השחורה מתבדרות לפניו. כל בני הכפר עבדו בשדה, ולא עמדו לפני ההיכל אלא שלשה נערים, המצפים למגדנות החגיגה. ובתוך הדומיה הרבה לא נשמע אלא קול ההמיה הרחוקה והמתמידה של מדישת־הקיטור.
כשחזרו בני־המשפחה לבית בוטא, שעל פתחו עמדה הכרכרה עם הסל, נאותו לשתות לפי שעה כוס יין ולשוב הֵנה לסעודת־הערב. היו רק ארבע שעות, ומה יעשו כאן עד שבע? וכשהעמידו את הכוסות ואת שני הבקבוקים על שולחן המטבח, הביעה הגברת שארל את חפצה להוריד את הסל ולהגיש מיד את תשורותיה לבעלי השמחה. היא פתחה אותו והוציאה מתוכו שמלה קטנה ומצנפת־הטבילה, ונתנה שש קופסאות סוכריות לאם הנטבלה.
– הממתקים הם מבית־החרושת של אמא? – שאלה אלודיה, המתבוננת לקופסאות.
הגברת שארל היתה רגע כמתקשה להשיב, ואחרי כן ענתה במנוחה:
– לא, יקירתי, מין כזה אין לאמך.
ובפנותה לליזה הוסיפה:
– דעי לך, כי נתתי את דעתי להביא לך לבנים… במשק־הבית אין לך דבר מועיל מלבנים ישנים… בקשתי את בתי לתתם לי, והריקותי את אוצר ארונה.
לשֵמע הלבנים קרבו יחד כל בני־המשפחה, פרנסואזה, הרברבה, דלהום וגם פואן; ובעמדם מסביב לסל, ראו את הגברת הזקנה מוציאה צרור גדול של סמרטוטים, שנתמעכו מרוב כביסה, הנותנים עוד ריח צרי מיוחד במינו, אף כי נשטפו במי־בורית כמה פעמים. מתחילה הופיעו סדיני בד דקים וקרועים, ואחרי כן עלו כתנות נשים מעוכות.
הגברת שארל פרשה לפניה את הלבנים, נערה אותם והשמיעה דעתה על טיבם.
– הסדינים אינם חדשים עוד, כמובן. משתמשים בהם זה חמש שנים, וברבות הימים נפחתו ונתמעכו… יש בהם, למשל, חור גדול באמצע, אולם השולים טובים עוד, ויש להכין מהם דברים שונים.
כל הנצבים עליה שמו את אפם לתוך הסדינים ומששו אותם מתוך הרכנת־ראש של הסכמה. ביחוד הרבו למשש בהם הנשים, הרברבה ופאני, ששפתיה המהודקות הביעו את תשוקתה הכמוסה אליהם. בוטא צחק בצחוק כבוש והבליג מפני הנימוס, להשמיע את הבדיחות העולות על דל שפתיו; בעוד שפואן ודלהום, כבדי־הראש, התיחסו בכבוד ללבנים, הרי הם עשרו האמתי של אכר: אדמה ולבנים.
– ואשר לכתנות – המשיכה הגברת שארל, בפרשה גם אותן לפניה – הרי אלה לא נפחתו כלל… ודאי לא יחסרו קרעים גם בהן, הרס ממש; ומאין אפשרות לשוב ולתקנן תמיד, כי הטלאים מתעבים ואין בהם משום הידור, משליכים אותן אל הלבנים הישנים… אולם, אַת, ליזה, סופך להפיק מהן תועלת רבה.
– אלבשן על בשרי! – קראה האכרה – לגבי דידי כתונת מתוקנה אינה מום.
– ולדידי – אמר בוטא מתוך ערמה ומצמוץ עפעפים – מוטב שתעשי לי מהן ממחטות.
דעת כולם התבדחה, ואלודיה, שנתנה עיניה בכל סדין וכל כתונת, קראה פתאום:
– הוי, כמה חריף הריח המשונה הנודף מהם!… וכי כל אלה הלבנים של אמא הם?
הגברת שארל לא הססה הפעם וענתה:
– כמובן, יקירתי… כלומר, אלה הם הלבנים של המשרתות בחנות. אכן דרושים כהמה וכהמה בבית־המסחר!
אחרי שטמנה ליזה, בעזרת פרנסואזה, את כל הלבנים בארונה, שתו הקרואים את יינם והרימו כוס לחיי הילדה הטבולה, שה“אם” קראה לה לורה כשם עצמה. ואז סחו עוד המסובים שעה קלה ביניהם, ונשמע קולו של ה' שארל, שפרש וישב על הסל וחקר את אשתו על מצב הענינים בשארטר, כי קצרה רוחו להמתין עד שובם לביתם. כל ענינו היה נתון עוד למוסד זה, שהשקיע בו מרץ רב ונהה אחריו תמיד. הידיעות לא היו משמחות. בתם אסטל היא אמנם בעלת אגרוף ושכל; אולם חתנם ווקוֹן, אדם רך המזג הזה, אינו עוזר על ידה. הוא מעשן כל ימיו את מקטרתו, ואינו מעכב ביד האורחים המלכלכים ומשברים הכל. בוילונות החדרים עלו רבבים. המראָה של האולם הקטן נסדקה וכל כדי־המים והקערות נפגמו והוא אינו נותן דעתו עליהם. הוי, כמה נחוצה שם זרוע הגבר, למען יכבדו האורחים את רהיטי הבית! ה' שארל פלט אנחה על כל תקלה חדשה שהגיעה לאזניו, ופניו הלכו והכסיפו. ותלונה אחרונה, שנאמרה בלחש, השלימה את עצבון רוחו.
– בקצור, ווקון עצמו מתיחד עם הבחורה מחדר 5, אותה בעלת־הבשר…
– איך זה?
– אָה, הדבר ברור, ראיתי אותם יחד.
כל גופו של ה' שארל נרעד, קפץ אגרופיו בחמתו:
– נבל שכמותו, המַלאה את הנשים ומכלה את המוסד!… בא קץ לכל העסק!
הגברת שארל נזדרזה להשתיקו, כי אותה שעה שבה אלודיה מן החצר, שהלכה שמה לראות בתרנגולות. המסובים הריקו עוד בקבוק אחד, והסל הושב אל הכרכרה, ששארל ואשתו הלכו אחריה ברגל עד ביתם. ואיש איש מן הקרואים שב אל משק ביתו עד סעודת־הערב.
כשנשאר בוטא לבדו, התמרמר על שעות אחרי־הצהרים שאבדו לבטלה, ובפשטו את חזיתו פתח בדישה בפנה המרוצפה של החצר, כי שק תבואה היה נחוץ לו. אולם עד מהרה קצרה רוחו לדוש לבדו, כי חסר לו הקצב הכפול של דיָש שני, המכה במוריגים חליפות ומלהיב את העבודה; והוא קרא לפרנסואזה לבוא ולעזור לו, כי נהגה לעסוק עמו בדישה כבעלת מתנים אמיצים וזרועות קשות כזרועות הגבר. אף כי פרימיטיבית היתה דישה זו, אטית ומיַגעת ביותר, סרב בוטא לקנות לו מדישת־סוסים, באמרו, ככל החקלאים הזעירים, כי נוח לו לדוש תבואתו מיום ליום לפיו צרכיו.
– הוי, פרנסואזה, בואי נא!
ליזה עמדה והשגיחה על צלי העגל והגזר, שהיא מכינה לסעודת־הערב, ואמרה לעכב עמה את אחותה, שתטפל בצדה בבשר החזיר הנצלה בשפוד. אולם בוטא התרגז ואמר להראות אגרופו לשתי האחיות יחד.
– יכנס הרוח בנקבות הללו! הנני ואשליך לכן את המחבות אל פניכן!… בטרם שתוציאנה אל כל אשר בבית לאורחים הזוללים, יש להרויח את לחם חוקנו!
פרנסואזה, שלבשה כבר בגדים צואים, שלא תזַהם את שמלתה במטבח, הוכרחה ללכת אחריו. היא אחזה בנצב הארוך שלה, החלק והמשופשף מרוב מעוך ומזוין בעניבה, לבל ישמט מכף־היד. היא הניפה בשתי ידיה את המורג מעל ראשה, והכתה בו על האלומה מכה יבשה לכל אורך המדוש. והמכות לא פסקו עוד. המורג הורם ונכפף על צירו בתנועת־נַפָּחים מיכנית וקצובה, ובוטא עמד ממולה וטפח כמוה טפיחות־מִשנֶה. עד מהרה התחממו שניהם בעבודתם, הטימפו נתגבר, ולא נראו עוד אלא זרועות־העץ העולות ויורדות, המנתרות מן הארץ וסובבות מאחורי ערפם ואינן פוסקות לרחף באויר, כנתורן של צפרים שרגליהן קשורות.
כעבור עשרה רגעים פלט בוטא קריאתה הפסקה. המוריגים עמדו מהתנועע, והוא הפך את האלומה. ואז שבו המוריגים להכות, עד שצוה לעצרם שוב מקצה עשרה דקים ופתח את האלומה. כך עברה האלומה כשש פעמים תחת המדושים, בטרם שנפרשו הגרעינים לגמרי מן השבלים, ואפשר היה לקשור את חבילת הקש. האלומות נכנסו לדישה אחת אחת, ובמשך שעתים לא נשמע בתוך הבית אלא הטוֹק־טוֹק הקצוב של המוריגים, שנבלע בתוך ההמיה הממושכה של מדישת הקיטור העולה ממרחקים.
לחיי פרנסואזה האדימו כדם, ידיה תפחו וכל עורה בער באש, כי הציפה נחשול להבה רוטטת. שפתיה הפשוקות פלטו נשימה חזקה, ונימי קש דבקו בקווצות שערותיה הפזורות. ובכל פעם שהרימה את המורג להכות בו נמתחה שמלתה על ארכובתה הימנית, הירך והחזה עלו וקו חמוקיה הבליט מערומיה של בחורה איתנה. מן החזיה נתלש כפתור אחד, ועין בוטא ראתה את הבשר הלבן, העולה ומבצבץ תחת הקו השזוף של הצואר, שתנועת הזרוע הלכה והבליטה אותו מתוך המשחק האמיץ של שרירי הכתף. נדמה, כאילו התרגשותו גדלה עוד מזה, כאילו היתה דחיפת הירך של הבוגרת הזאת מעוררת אותו לעבודה. והמוריגים הוסיפו לטפח, והגרעינים קפצו וירדו כברד לקול הטוק־טוק הנסער של צמד דיָשים זה.
בשבע שעות פחות רבע, לפנות ערב, הופיעו פואן ודלהום.
– עלינו לגמור את המלאכה – קרא להם בוטא, – הזדרזי, פרנסואזה!
היא לא רפתה, וטפחה ביתר עוז מתוך חום העבודה וההמולה. וככה מצאם ז’אן, שבא אף הוא בין הקרואים, אחרי שהרשו לו אדוניו לסעוד הערב מחוץ למשק. בלבו נתעוררה פתאום קנאתו, והוא הביט אליהם, כאילו מצאם מזדוגים יחד בעבודה נלהבה זו ומתאימים את מרצם להַכִּיש בנקודה אחת, כי שניהם התחממו, מזיעים ופרועים, כאילו התכונו יותר למעשה עגבים מאשר לדוש את התבואה. פרנסואזה, העובדת בהתמכרות כזו, הרגישה אולי אף היא בכך, כי עכבה עבודתה מיד כנבוכה. ואז נפנה בוטא, והציץ דומם באורח כתמה ומתמרמר.
– למה באת, אתה?
אותה שעה יצאה ליזה לקבל את פני פואן ודלהום. כולם קרבו יחד, והיא קראה בעליזותה:
– אכן לא ספרתי לך עד כה… ראיתי את ז’אן הבוקר, והזמנתיו לסעודת־הערב.
פניו המשולהבים של בעלה נעשו מאיימים, והוסיפה כמצטדקת:
– דומה, אבא פואן, שיש לו בקשה לבקש ממך.
– איזו בקשה? – שאל הזקן.
ז’אן התאדם וגמגם בלשונו, כי לא אבה לפתוח בענין זה באזני כולם. אגב הפסיקו בוטא קשות, כי מבט הצחוק, שאשתו העיפה על פרנסואזה הסביר לו את הדבר.
– כלום משַטה אתה בנו? – קרא בוטא – טרף זה לא למַקורך הוא, קיכלי נתעב!
קבלת־פנים גסה זאת השיבה לז’אן את אומץ־רוחו. הוא הפך לו עורף ופנה אל הזקן.
– הדבר פשוט מאוד, אבא פואן… הרי עלי לפנות אליך, בתור אפוטרופסה של פרנסואזה, אם רצוני להתחתן בה, לא כך?… אם היא תסכים, והסכמתי גם אני. אני מבקש איפוא לתתה לי לאשה.
פרנסואזה, שהחזיקה עוד במורג, השמיטה אותו מידה מרוב התרגשות. אמנם אפשר היה לה לשער זאת מראש, אולם מעולם לא עלה על דעתה, כי ימצא ז’אן עוז ברוחו למהר ולבקשה כך מיד הזקן. מדוע לא פנה אליה קודם לשיח בענין זה? היא נבהלה ולא ידעה אם רעד זה בא מתקוה או מפחד. כל בשרה רתח עוד מעבודתה, חזהָ התרומם בתוך חזיתה הפתוחה ודמה התגעש בקרבה והתיז ניצוצות אל שני הגברים העומדים משני עבריה.
בוטא לא נתן לפואן שהות להשיב, והוסיף ברוגז:
– הוי, מה רבה חוצפתך!… זקן בן שלשים ושלש שנה שכמותך אומר ללכת ולהתחתן בצעירה בת שמונה־עשרה! אין ביניהם אלא הבדל של חמש־עשרה שנה! כלום אין הדבר מעורר גועל נפש?… אכן אפרוחים יתנו לך בזכות עורך המגואל!
ז’אן כעס וענה:
– מה איכפת לך זאת, אם אני רוצה בה והיא בחרה בי!
והוא פנה לפרנסואזה, לשמוע את חות דעתה. אולם הנערה הוסיפה לעמוד נבהלה ונבוכה, כאילו לא הבינה דבר. היא לא יכלה להתנגד, אבל לא הביעה גם את הסכמתה. אגב הביט עליה בוטא בעיניו הזועמות, ששמו מחסום לפיה. אם תנשא לאיש, הרי תצא מתחת ידו ויפסיד גם את אדמתה. ומחשבה זו, שנתעוררה פתאום בלבו, הגבירה את חמתו ואמר:
– שמעו נא, אבא, ודלהום, וכי לא לזרא זאת לכם לתת את הילדה לפוחז זקן זה, שאינו גם בן מקומנו, שמקום מולדתו אינה ידועה לאיש והוא מתגלגל בכל רוחות העולם?… אחרי היותו נגר לא־יוצלח נעשה אכר, ודאי כדי להסתיר איזה דבר פשע!
כל המשטמה לאוּמָן העירוני פרצה הפעם בזלזוליו.
– ומה בכך? הואיל ואני רוצה בה, והיא בחרה בי! – מלל ז’אן, המתאפק מפני הנימוס ונמנע מספר את הדברים שבינו לבינה – ובכן, פרנסואזה, השמיעי אַת את דעתך.
– אכן צדקו דבריו! – אמרה ליזה, שנתגבר הרצון בלבה להשיא את אחותה כדי להפטר ממנה – מה יש לטעון, מאחר שישרו איש בעיני רעותו! הרי אין הנערה זקוקה להסכמתך, ונוחה היא ביותר לבלתי געור בך… סופך להיות לנו למעמסה!
אז הרגיש בוטא, כי הדבר עומד להגמר, אם תסכים לו פרנסואזה. ביחוד חשש שמא יוָדעו היחסים שביניהם, וזווגם יחָשב לטבעי. והנה באה הרברבה אל החצר בלוית שארל ואשתו, השבים הנה עם אלודיה. הוא רמז להם לגשת הנה, מבלי דעת עוד אל נכון מה יגיד להם. אחרי כן מצא את דבריו, פניו תפחו ובאיימו באגרופו על אשתו וגיסתו צָוח בקול:
– יכנס הרוח בפרות שכמותן!… כן, שתיהן בהמות מנוולות הן!… רצונכם לדעת? שוכב אני עם שתיהן יחד, ועל כן לבן גס בי!… עם שתי המופקרות יחד, אומר אני לכם!
שארל ואשתו השתאו, וקלטו בתמהון את הדברים הנפלטים מול פניהם. הגברת שארל נרתעה, ואמרה לסוכך בגופה על אלודיה השומעת את דברי הנבלה; ובדחפה אותה אל תוך גן הירק, קראה אף היא בקול:
– בואי נא, יקירתי, וראית את החסה. נכנס ונשים עין על הכרוב… אכן מה נאה כרוב זה!
בוטא הוסיף לנבל את פיו, בדה מלבו פרטים וספר, כי אחרי שקבלה האחת את מנת־חלקה בעגבים יגיע התור לשניה לשבוע של אהבים; והוא שפך על האחיות ים של שופכין, המון בטויים גסים שאין האוזן סובלתם. ליזה השתוממה על התקפה פתאומית זו, הניעה כתפיה ואמרה:
– דעתו נטרפה עליו. היתכן, אל אלהים!
– הגידי לו איפוא, כי שקר בפיו! – קרא ז’אן לפרנסואזה.
– כמובן, מכזב הוא – אמרה הנערה במנוחת־לב.
– מה, מכזב אני! – קרא בוטא – לא נכון הוא איפוא, כי נטפלת אלי בשעת הקציר, לרגלי הגדיש!… הוי, מופקרות, הנני ואכביד את ידי עליכן!
עזות זו שִׁתקה והממה את רוח ז’אן. היוכל לקום ולהגיד עתה, כי כבר התמכרה לו פרנסואזה? הדבר נראה כפגול בעיניו, ביחוד אם הנערה לא תתמוך בדבריו. וכל הנצבים עליהם החרישו, ונמנעו מהתערב בריב. הם לא התפלאו, כנראה, על השמועה וחשבו, כי אם אמנם כבש הריקני את שתיהן וממילא נעשה אדון להן להשתרר בהן כחפצו. מי שהזכות אתו, אינו נמנע להשתמש בה.
מעתה ראה בוטא את עצמו כמנצח, כי איש לא ערער על זכות בעלוּתו על שתי הנשים. והוא פנה אל ז’אן ואמר:
– ואתה, פוחז, נסה נא לחזור ולבוא ולהציק לי בתוך ביתי… צא מכאן תיכף ומיד!… מה, מה, מסרב אתה? חכה לי מיד!
הוא נטל את המורג שלו והניף את מדושו, וז’אן נזדרז ותפס את המורג של פרנסואזה להגנתו. העומדים מסביב השמיעו קול צעקה, ורצו להפריד ביניהם; אולם מראה שני הנצים נורא היה והם נרתעו מפניהם. זרועות־העץ הארוכות סבבו במרחק מֶטרים אחדים, והבריחו את כל האנשים מתוך החצר. ורק שניהם לבדם, ז’אן ובוטא, עמדו באמצע החצר מרוחקים זה מזה, והם מרחיבים את העיגול מסביבם. הם לא הוציאו עוד הגה מפיהם, ושִניהם מהודקות. נשמעו רק הנקישות היבשות של המדושים כשהם מתנגשים אחד ברעהו.
בוטא הכה את המכה הראשונה והפיל את המורג מיד חברו, וכאשר גחן ז’אן להרימו מעל הארץ היה פוצר את מוחו לולא קפץ הלה ונרתע לאחור. ואז מתח ז’אן את שריריו, והעלה והוריד את המורג כדיָש הדש את תבואתו. גם בוטא נתגבר וטפח, ושני המדושים נפגשו יחד ונעו על רצועותיהם כמעופן של צפרים נפצעות. שלש פעמים התנגשו יחד, ולא נראו עוד אלא המקלות המסתובבים ושורקים באויר בקצה ידותיהם ועלולים כל שעה לרסק את הגולגולת.
והנה הגיחו ממחבואם דלהום ופואן, והנשים השמיעו קול צעקה. ז’אן נתגלגל ונפל על־גבי הקש, כי בוטא עשה בערמה והשליך את מורגו בשפולי הקרקע להכותו על רגליו, מכה שנחלשה, לאשרו, ממגע בארץ. אולם המוכה קם ונזדקף שוב, והרים את כלי־זינו מתוך רוגז שנתגבר על־ידי מכאובו. המדוש התוה באויר עיגול רחב וירד ימינה, בעוד שבוטא התכונן להכותו מאחוריו, שמאלה. אילו קרב המורג עוד כמלוא חצי אצבע, ומוחו היה נפצע. נצרמה רק אזנו, והמכה הנוטה לצדדים פגעה בכל כוחה בזרועו, שנשברה מיד. העצם השמיעה קול נפץ של כלי זכוכית שפקע.
– הוי, הרוצח! – נהם בוטא – הוא הרגני!
ידו של ז’אן השמיטה את כלי־זינו. מראהו היה פרוע ועיניו מאדמות מדם, והציץ רגע בכל העומדים מסביב כתוהה על הדבר שנתרחש כאן במהירות רבה זו; והלך לו צולע על רגלו מתוך תנועת רוגז ויאוש.
כאשר הקיף את קרן הבית ופנה אל המישור ראה את “גפת”, שהסתכלה בקרָב מעל לגדר הגן. היא תעתה מסביב לסעודת־הטבילה, שהיא ואביה לא הוזמנו לה, וצחקה עוד על המאורע. הוי, כמה ילגלג ישו־הנוצרי על חגיגת־משפחה זו, שנהפכה לאֵבל ועל זרועו הרצוצה של אחיו! היא התפתלה משחוק, כאילו דגדגו בבשרה, ועמדה לנפול אחורנית מרוב עונג, שֶגָרם לה מחזה־שעשועים זה.
– האח, קאפוראל, נפלאה היתה מכתך! – קראה הנערה – העצם נתפוצצה והשמיעה תְרַך! הוי צחוק עשית לי!
ז’אן לא ענה מאומה, והשהה את צעדיו מתוך רוח נכאה. ו“גפת” הלכה אחריו ושרקה לאוָזיה, שנהלתם הנה לכסות־עינים, שתוכל לעמוד ולהקשיב מאחורי הגדרות. הבחור שם את פניו, מבלי משים, אל המדישה, שהמשיכה לעבוד עוד עם נטות היום. הוא אמר בלבו כי הכל נגמר, כי לא יוסיף לראות עוד את פני משפחת בוטא, ועד עולם לא תהיה לו פרנסואזה לאשה. כמה תָפל המאורע! בִּן רגעים אחדים הוטל גורלו: מריבה שפתח בה איש אחר, והרי הענין עמד כה קרוב! ולעולם, לעולם לא יאיר לו הגורל עוד את פניו! המיַת המכונה עלתה בצללי הדמדומים כקִינה המבַכה את צרתו.
והנה היתה פגישה במקום הזה. אוזי “גפת”, המובלים הביתה, נפגשו בפרשת־הדרכים עם עדר אוזיו של הדוד “כרכשת”, החוזרים בעצמם הכפרה. שני האוזים־הזכרים, ההולכים בראש שני המחנות, עמדו על רגל אחת ופשטו את מקוריהם הגדולים והצהובים זה מול זה, וכל המקורים נטו אחריהם. ושתי הסיעות עמדו שעה קלה דומם זו כלפי זו, כשתי פלוגות צבא, הנפגשות יחד ומחליפות ביניהן את דבר הצו. אחרי כן המשיך אחד האוזים־הזכרים את דרכו ימינה ועינו עגולה ושבעה רצון, והשני פנה שמאלה; ושתי הסיעות עברו אחרי מנהיגיהן מתוך הליכה אחת ובצעד שוה.
-
“לה” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
-
“סימנו” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
-
“להקטר” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
-
“לגואל” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
-
“מערכו” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
-
“בורדיה” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
-
“שמן” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
-
“פני” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
-
“בידיהם” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
-
“הדוהן” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
-
“דוג” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
-
כך במקור – הערת פב"י. ↩
-
כך במקור וצ“ל ”היו“ – הערת פב”י. ↩
-
“פלא” במקור – הערת פב"י. ↩
-
“התריזה” במקור – הערת פב"י. ↩
-
הפיסטול – עשרה פראנק. ↩
-
במקור המודפס “כד”.– הערת פב"י ↩
-
במקור המודפס: “ראו”– הערת פב"י ↩
-
במקור המודפס “מתוק” – הערת פב"י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.