וּכְמוֹ תָמִידּ, בְּמֶשֶׁךְ אַלְפַּיִם שְׁנוֹת־צַעַר

בְּלֵב קָרוּעַ וּמֻרְתָּח וּמְלֻכְלָךְ בְּדָם –

נְטוּל שְׁתֵּי הַיָּדַיִם אֶדְפּוֹקָה עַל הַשַּׁעַר

לָבֹא לְפָנֶיךָ בְכֶסֶא־פְלָאוֹת זֶה,

אֲנִי, בִנְךָ, בְכוֹֹרֶךְ, הַיְהוּדִי הַתָּם.

לֹא אִירָא בִּפְצוֹתִי. לְשׁוֹנִי מְקֻטַּעַת

וְרַגְלַי עֲדֵי־בֶרֶךְ כְּרוּתוֹת לִי, הַבֵּט –

בְּעֵינַי חֶשְׁכַּת־מָוֶת מַחְנֶקֶת וּמְשַׁגַּעַת

וְנַפְשִׁי, הוֹי נַפְשִׁי, הַסְּמוּאָה בְּאוֹר פָּנֶיךָ,

בְּדַרְכָּהּ נְתִיב־עַד הוֹלֶכֶת כְּפוּאַת־שֵׁד.

הוֹלֵךְ אֲנִי, אֲדנָי, קְשֵׁה־עֹרֶף, אֵין־פַּחַד,

כָּל שְׁאֵרִית תִּקְוֹתָי רְאֵה, שׂוּמָה בַּכָּף –

הֲדוֹמְךָ זֶה מִתְמוֹטֵט עִם כְּבוֹדְךָ בְיַחַד –

אֵל שׁוֹפֵט בָּאֵשׁ – בְּכֶסֶא־פְּלָאוֹת זֶה

אוֹ סְלַח לִי חַטֹּאתָי, אוֹ גַּדְעֵנִי בָּחֳרִי־אָף!

אַלְפַּיִם שְׁנוֹת־תְּחִנָּה אֲנִי עוֹמֵד לְפָנֶיךָ

בְּדִמְעוֹת בֵּן־אוֹבֵד הַמִּתְחַטֵּא וָשָׁב:

וּבְנֶפֶשׁ פְּרוּעַת־צַעַר אֶתְפַּלֵשׁ בַּעֲפָרֶךָ

לְקֶרֶן־זָוִית קְטַנָּה, לְמִקְדַשׁ־חַיִּים צַר:

לְפִנָּה צָרָה זוֹ בְּאַרְמוֹנְךָ הָרָב.

פִּנָּה צָרָה זוֹ – זוֹ עַרְשִׂי הַשּׁוֹקֶטֶת,

בָּהּ פָּקַחְתִּי עַיִן לַחֲזוֹת בְּזִיו־אוֹר;

וְהִנֵה כָּל הָעוֹלָם לִי תֹּפֶת־דָם לוֹהֶטֶת –

עֲנֵנִי אֵלֹהָי: בְּכֶסֶא פְּלָאוֹת זֶה

הַעוֹד לֹא נִגְמַר דִינִי? הַעוֹד לֹא בָא הַתּוֹר?

הַעוֹד לֹא יִתָּקַע בַּשׁוֹפָר לְכָל אַפְסָיִם,

כִּי שָׁוְא כָּל שִׂנְאַת־מָוֶת וְשָׁוְא כָּל קַרְדוֹם חַד –

כִּי עֲצַת יְהוָֹה הִיא, בְּרִית אֶרֶץ וְשָׁמָיִם:

כִּי בִנְךָ בְּכוֹרְךָ, מְשׁוּחַ־צַעַר זֶה,

עַרְשׂוֹ זֹאת הִיא חַיָּיו, וְחַיָּיו – חַיֵּי־עַד!

הַעוֹד לֹא יִוָּדַע בַּגּוֹיִם, בְּשִׁמְךָ לֹא קָרְאוּ,

כִּי בְּבֵית־מִרְזַח־תֵּבֵל – זֶה מִקְדַשׁ־מְעָט?

כִּי מֹחִי עוֹדֶנוּ בוֹעֵר בַּחֲלוֹמוֹת יְשַׁעְיָהוּ –

אָבִי־אֱלֹהָי, בְּכֶּסֶא־פְּלָאוֹת זֶה,

הֲתַרְאֶה כְּבוֹדֶךְ? הֲתֵרֵד לְרֶגַע קָט?

לְרֶגַע קָט, אֲדנָי, הֲתַּרְאֶה כְּבוֹדֶךָ

מִתּוֹךְ עֲנַן אֵד־דָּם הַמַּחְנִיקֵנִי עַד מוֹת?

הֲתוֹצִיא לְאוֹר הַפַּעַם מִשְׁפָּטֵנוּ, מִשְׁפָּטֶךָ,

לְאוֹר־עוֹלָם, הַמְּסַמֵּא לְאַחְרִית כָּל־דוֹר

וּמְקַדֵּשׁ לְחַג־נֶצַח רֹאש הַשָׁנָה הַזֹּאת?

לְחַג־נֶצַח לֹֹא־יַעֲבוֹר בַּשׁוֹפָר יִתָּקֵעַ,

לְחַג כְּבוֹד־יְהוָֹה יְבֻשַּׂר לְכָל אֹם – –

וּפֹה, בְמִקְדַשׁ עַרְשִׂי בְּחַיֶּיךָ אִשָּׁבֵעַ:

אוֹ קֵץ כָּל־אוֹר יְהִי כֶּסֶא־פְלָאוֹת זֶה,

אוֹ שֹׁרֶשׁ יִשַׁי יִפְרֶה לְנֵס עַמִים הַיּוֹם! –

תל־אביב, תרפ"ב.

וּלְקָחוּם עַמִים וֶהֱבִיאוּם אֶל מְקוֹמָם

וְהִתְנַחֲלוּם בֵּית יִשְׂרָאֵל

עַל אַדְמַת אֲדנָי

לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת.

– בֶן־אָמוֹץ –

בין כסא לעשור זה, הראשון לנו בביתנו, על אדמת קדשנו, בבין־השמשות אחד, בשעה שהרגשתי שוב ברוח יום־הכפורים הממשמש ובא וידַי היהודיות, הרגילות מדור דור להוָשֵט מעצמן כלפי מי־שהוא, כלפי יהודי־כמוני ולהשתפך תוך נשמתו – געגועי־סליחה תקפו את נפשי וידי הרועדת הוּשטה בלחיצה חמה כלפיכם, כלפי מחנה־החלוצים הגדולה והמפוזרה, כדי להאחד עמכם ברגש נצחי, חם ומכפר.

וברגע זה – הובא לי מכתב.

מכתב – שנפשי סלדה בו ולבבי נתר ממקומו.

מכתב מר כלענה, קר כפלדת החרב ומרעל כחץ־פראים.

מכתב מאת אחד החלוצים

לא אמסור לכם את תכנו של מכתב־רעל זה. ידוע הוא לכם למדי. קולע הוא חצים שנונים ומרים כלפי – – כלפי מי, אם לא כלפי הבורגנים שלנו?

לא השיבותי לו תשובה. לא השיבותי לו, משום שחושש אני שלא מכתבו הפרטי הוא, אלא של הרבה מכם, – הלואי שאטעה – של הרוח השורר בין החלוצים בכלל. ולפיכך אבא בתשובתי אליכם.

ידעתי גם ידעתי את האמת הכתובה במכתב זה. ידעתי את כל אותן הצרות הנוראות, את כל התלאות הגדולות, שכל אחד מכם עבר דרך מדורתן עד שבא הנה ושעובר בה עכשו, בשעה שמזיע דם כל היום על עבודת־הפרך שלו. ויודע אני את כל הסבלות החומריים והמוסריים, שכל אחד מכם סובל לא רק מידי הטבע, לא מידי האבנים הקשות והכבדות, לא מידי העפר האוכל את ריאתכם ולא מידי הקדחות השונות העושות שַמות בדמכם ושריריכם הרעננים, המזמרים לנו את שירת העבודה הכי־קדושה בעולם. אלא מה שאתם סובלים מידי אחינו בעצמם, מידי המתעללים בכם בשלשים גרוש מצרי ליום ואפילו מידי ההסתדריות, כביכול, העוסקות בפוליטיקה ארורה ומעלימות עין מן הגונבים את לחמכם מפיכם, משלחנכם העלוב ואינן רואות את אשר לפניהן. ידעתי את כל אלה. ידעתי, משום שאבן מקיר תזעק את כל אלה. כן: ידעתי את האמת הכתובה במכתב זה. אלא שיודע אני גם את השקר שבו, את השקר המוסכם עכשו בכל העולם, העלול לא להיטיב את מצבנו העלוב, אלא להשחית את כל חלקה טובה בכם, בנו, בכל בית ישראל.

ושקר מוסכם זה הוא – השּנאה לבעל הממון.

שנאה זו, הכוללת את כל מי שיש לו פת בסלו, מרוסיה האומללה באה לנו, ולא רק מרוסיה של־עכשו, החוגגת כעת את חג־השטן שלה ושבשגעונה טשטשה כבר כל מין אידיאולוגיה סוציאלית וכל מין רגשׁ של יושר – אלא מרוסיה שמכבר, שמשעת שלום. התורה הסוציאלית, שיצאה ממעין של יושר כלפי מיליוני העובדים בזיעת אפם ושהשיגה כבר מדרגה ידועה של כח פסיחולוגי אפילו בנפשם של הטריסטים האמריקאים, תורה זו כשעברה לרוסיה התחילה דוקא בשנאה. “אני שונא את הבורגנים!” – מימרה זו רוסית־טפוסית היא. בשום מקום בעולם לא שמענוה, אפילו בין הסוציאליסטים הקיצוניים והמרים ביותר. יודע הוא הסוציאליסטן שלא לשנא צריכים את בעל־הממון, אלא ללמד אותו יושר וכבוד להעבודה, שהוא נהנה ממנה שלא כדין, אם הוא יושב בטל. ומה שאני חפץ בזה להטעים הוא – הטעות הגדולה השוררת בתוך עובדי־העולם בנוגע להממון ובעלי הממון. חפץ אני להטעים לכם, שאין מעמד או קלַס של נבלים וחומסים, אין גזע של רוצחים, אבל יש נבלים סתם ורוצחים סתם! זהו דבר התלוי בטבעו של הלה: ישנם בריות, שההון עושה אותם לנבלים ומאת הפונטים הראשונים מעבירה אותם על דעתם, על ישרם ועל קונם. ובשעה שמדבר אני עם סוציאליסטן של־שנאה, המתמרמר בשנאתו על הבורגנים, חפץ הייתי, שיתן לי ערבון על מחר, שבאם יבא הוא בעצמו לידי סכום הגון – לא יהיה הוא בעצמו לבורגני ארור! צדק חברנו החלוץ בנפשו הסובלת מבעל בית־החרשת, המתעלל בו ומאיים עליו ב“השלכה החוצה” – אלא שחשוד הוא אצלי במקצת. חושש אנכי, שבעיקר לא נופל הוא מן הבורגנים בעצמם! כן, כן: לא נופל מהם. ראינו כבר דברים כאלה למדי. ראינום ברוסיה ובהונגריה. ראינו “קדושים” של אתמול, שהיו לנבלים של היום. ראינו פרולטרים, עובדים טהורים, שׁבן־לילה היו לבורגנים ארורים, אשר כל העולם היה להם לצלי מטוגן על שלחנותם, ושבשם הצדק הסוציאלי הנצחי שחטו משׁפחה שלמה על טבעת־זהב אחת, שמצאה חן בעיני המֵיטרֵסה שלהם! – ואתם, שנמלטתם מהם ומהמונם, אתם שבאותה טומאת־דם ארורה חלמתם על אדמה טהורה, על פת לחם נקיה ועל ספר עברי כשר – אתם הזהרו בשנאת שקר זו, שמרי נפש כאלה מתימרים בה ומעלים אותה לאידיאל. ואמרו לו לחבר זה, שלא השנאה לבורגנים הביאה אתכם הנה – אלא האהבה לעבודה ולעם הטובע בדם ובאידיאלי־שוא ושקר; שלא משטמת עולם משמשת יסוד לעבודתנו ולעתידנו ולחלומותינו, ההולכים ומתקימים יום־יום, לא ה־“ניע־נאויזשוּ בורזשֻיֶב” – אלא ה“ואהבת לרעך כמוך”. אמרו לו, שלא בּהִדַמותו לשנואי נפשו יביא לו לעצמו ולכל בית ישראל תועלת – אלא בעלותו עליהם. ובארו לו, שבעל חרשת כזה, המשתמש בחלוצי־קדשנו לנמלי־השטרות שלוֹ, שבריה כזו – מכה צורבת היא על גופנו החולה. מכה, שבקרוב ננתח אותה, נפתח אותה ונסחוט מתוכה את המוגלא המעלה צחנה והמסריח את אוירנו. ובארו לו, שכל עצמו של אותו הקרבן, שהחלוץ מביא עתה על מזבח מולדתו, הוא לא הרעב, לא העבודה הקשׁה עצמה – אלא דוקא העבודה בקרבתו ותחת עוּלו של בעל־חרשת כזה. זהו הקרבן האמתי, ידידי. יודע אני מה קשה ומר קרבן שכזה – אך הלא זהו החלוץ והפועל העברי, היודע להביא קרבן זה ולעבוד בסביבה כזו! – ועד שמצבנו המטושׁטש יתבַּהֵר קצת, עד שמנהיגינו הטבועים באלפי מיני פוליטיקות תּפֵלות יוציאו את ראשם מן הבצה, עד שסוף סוף יפנו את פניהם כלפיכם, כלפי קרבנכם זה – עד אז אין לנו אלא תקוה אחת בחיינו – ותקוה זו החלוץ הנהו. כן, החלוץ והפועל, שנתקימה בו נבואת ישעיהו: “לעבדים ולשפחות”. כן: לעבדים ולשפחות, ידידי, לאותו מין עבדים ושפחות, “שראו על הים מה שלא ראו נביאים” – אותם העבדים והשפחות היחידים, היקרים והקדושים לנו לא רק בקרבנותיהם הקשים, אלא בדבר הקדוש לנו מכל: בנפשם הבהירה והנבואית המרגישה – ורק היא מרגישה – רגש ברור את התקופה שבה אנחנו חיים כעת. רק מח מזיע מעבודת הפרך, רק נפש מתיפחת מגסות־הרוח של בעלים נוגשים מרגשת בנבואותינו המתקימות, רק עינים לחות של “שפחותינו” הטהורות רואות את עתידנו, ההולך ובא בנצחון. ולא מח מטומטם בצלצול הפרוטות ולא עינים שאין להן אלא צבע אחד בעולמן: צבע השטרות. די לשבת ביניכם, ידידי, שׁעה קלה בערב, בין־השׁמשׁות, אחרי ארוחת־הערב הצנומה שלכם ולשיר עמכם ביחד את שירותיכם העבריות הקלות – כדי להרגיש רגעי נצחים בתוך זוהמה גדולה זו, בתוך שגעון הביזנות, הממיתות את בעליהן. ימי חיינו הם שבעים שנה ואם בצרות – המשים, ובמשך ימים קצרים הללו אין להן לבריות עלובות אלו, אלא אידיאל אחד: חתיכת בשר יפה וכיס מצלצל. אמרו לו לחברכם זה, שאם עולה הוא על אלה – לא עבדם הוא, אלא מלכם. כן: כל חלוץ וחלוץ – מלך־העתיד הוא, וכל חלוצה – מלכה כבודה, מלכתנו היהירה והמנצחת, שבה אנחנו עולים על כל העמים שבעולם. הם – או סופם שירגישו בקרוב בטעותם האמללה ויבינו את הנעשה בקרבנו כעת – או שיִּבָעֲרו מקרב קהלנו – ואתם על משמרתכם תעמודו, על משמרת העתיד שׁלנו, העתיד לקיים בכם לא רק נבואת העבדים והשפחות, אלא גם שאר הנבואות, שעתידות להיות לרועץ לעובדי עבודת הגרוש שלנו! – –

ולא רחוקים הם דברי אדני –

– עבד אדני –

(בלי תשובה).

לאדמו’ר האי גאון וכו' וכו' הרבנות הראשית ירושׁלים עה“ק ת”ו אמן.

אחדש"ה הנה הייתי בבית הכנסת בליל כל נדרי וראיתי גם כאלה המתפללים. הנני להעיר לכבודו, שלא במזרח ראיתי אותם. שם יושבין הני זאטוטי דכנסתא וטליותיהם על כתפיהם ומשׁבבין את דעתם במלי דעסקי, בעסקי דעלמא ובמלתא דבדיחותא, הכל כנהוג ושכינפא בגלותא גם הכא וי וי. ואשר בנוגע לשׁאלת המנין – הא קימא לן שמותר לצרף למנין אפילו קרקפתא דלא מנח תפילין, בשׁעת הדחק, וקימא לן דאצלנו תדיר הוא שׁעת הדחק שׁעת דחיקת רגלי השכינה. ואשׁר בנוגע לתפלה עצמה – יואיל נא כבוד מעלתו הראשית לחנני בהארתו הבהירה, אם יוצאים ידי תפלה בשיחת־חולין שׁל תלמידי כלבא־שׁבוע בעלמא? וה' יחתמנו לטובה וישׁמרנו מכל אלה בעלמא הדין, כחפץ מוקירו המתאבק בעפר אדמתנו העלובה.

– בן עולם־הבא. –

הגעת, הדוד שאלא יקירי, הגעת למחוז כל חלומותיך, הגעת, סוף־כל־סוף, הביתה. עזבת את הטַּרַרַם הארור של בודפשט השכורה, עזבת את המכונות הרועשות שבליטוגרפיות וצינקוגרפיות שונות, שכל ימי חייך, זה שׁלשים שנה, טלטלת בהן ובאותיותיהן וכל עמלך היה ליהד אותן, לסגנן אותן סגנון עברי־מזרחי, לשפוך בהן את נשמתך היהודית, שהתגנבה אלינו מימים קדמונים וששום איש לא הבין אותה שם. זוכר אני, הדוד שאלא יקירי, זוכר אני, איך ישבת כתם־העבודה היהודית על שלחנך וכל רמ"ח אבריך עסוקים היו בנפתולי האותיות העבריות, שפרשת את רשתן היפה, האמנותית על כל בודפשט, על העתונים, על טפיטי בתי הסגנים, על מרבדי הגרַפים ועל כתליהם העדינים וזוכרני, איך שמחו לקראת המוטיבים המזרחיים היפים, איך שמחו המדיארים העדינים ולא ידעו, שמוטיבים הללו, המזמרים לה מכתליהם, ממרבדיהם ומטפיטיהם – לא רק מזרחיים הם אלא פשוט יהודיים, עבריים ממש. וזוכרני, איך שמחה בתו הענוגה של הגרף טיסא לקראת תבניותיך, לקראת “התפארת המזרחית הטהורה”, שנתת לה והיא בעצמה שזרה אותן, טותה אותן וענדה בהן את חדריה – ולא ידעה, שתבניות הללו שירה יהודית פַנטית ספונה בהן, שמצטרפות הן לפַתוס עברי קדוש: “ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ!” – רמית אותה, הדוד שאלא, רמיה קדושה, אותה ומאַת אחרים דומים לה ובסלונים הבהירים של האריסטוקרטיה הבודפשטית שרתה שכינתנו וזמרה את זמירתה: “ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ!” – – ורק את אחינו בני ישראל לא יכלת לרמות בשׁום אופן. הם הבינו, הם חדרו לתוך נפתולי האותיות וכשקראו את התכן שלהן – נרתעו לאחור והשיבו אותן לך בשאט־נפש. – כן זכורני, הדוד שאלא. – ועכשׁיו שבתָ סוף־סוף הביתה, לארצך, לערס האותיות הללו ולערס שכינת היופי שלנו. ברוכה שיבתך, הדוד שאלא! פה תוכל לעבוד ולהשתובב, סוף־סוף כדג במי הים. פה אפשר שלא ירתעו אחינו בני ישראל מפסוקים הנפתולים נפתולי־ריתמוס בכסף, בזהב, בנחשת, בעץ, בארג ובכל אשר ידיבך לבך לשפוך את שירת יפיינו בנדיבות וברוח טהורה. ברוך הבא הדוד שאלא! הדוד זעלענפריינד, הדוד ידידיה, ברוכה שיבתך! –

– – כן – ומה דבר המכשׁירין שלך? היש לך כבר פונטים אחדים לפדות אותם מיד “המעבירים”? התוכל בשנים הקרובות לפדות את המכשירין שלך בכדי לשבת ולהמשיך את עבודתך? – – אומרים, שועד הצירים נותן למטרה זו, לפדות כל מיני מכשירין שהם. – –

אדוני הכרוניקר היומי!

זה לא יפה מצדך. אומרים עליך, שאתה כותב רצנזיות בעתונך על נשׁפים, על מנגנים, על בימָנים ועל סופרים מקריאים דברי ספרות – ועל כל אלה אתה כותב בעל־פה. כלומר: מבלי שתהיה נוכח בנשף, מבלי שתשׁמע את המנגן הלה, מבלי שׁתראה בעיניך את הבימן המצחק ומבלי שׁתהנה או תסבול מקריאתו שׁל הסופר הלה – כך מספרים עליך. אמת? זה לא יפה. לא יפה אפילו בעתוני “הקומיסיה היוצאת מן הכלל” ולא עוד, אלא אפילו בארץ הנביאים. כן. לא יפה. יותר מזה: נבלה במקצת. משום שׁאתה אינך נביא. כך מספרים. זה לא יפה. כזאת אל תעשה עוד. אפילו במצות העורך שׁלך. אין מצוה לנבָלה אשר כזו. אין שׁליח לרצנזות שבעל־פה. זה לא יפה. כלך לך מדרך זו.

בנזיפה: סופר מקריא.

– למר שני ושלישי. האדונים מרטו זה את זה בראש־השׁנה בעד ‘עליות’? מזל טוב. זה מגדיל תורה ומאדירה. עם חכם ונבון. בקרוב תוָסד כאן חברה של אחריות נגד מריטות כאלו בשם “חברת מפטיר” ואז יעשו האדונים עסקים מזהירים. יהיו לחברים בחברה זו ואח"כ ימרטו זה את זה כהלכה ויקבלו כסף. פונטים במזומנים. עם חכם ונבון. מזל טוב.