ספר זה מוקדש להדס

 

א.    🔗

בליל שבת, יום השישי בערב, כמו שנהוג אצלנו לומר, אני מגוייס. אתה הרי יודע: מסיבת ליל־שבת, עונג השבת שלנו, ושמות דומים. ואנחנו, קבלת שבת אמיתית איננו יכולים לקבל עדיין, הרי שאנחנו מקבלים אותה בכל מיני דרכים אחרות. קצרות וארוכות חגיגיות או אפורות. העיקר שיהיו תרבותיות. תרבות אצלנו זוהי מה שקוראים היום אמרגנות. אבל לא במובנה המצמצֵם, דווקא במובנה הנרחב. משהו המרחיב את הדעת בליל־שבת. שיהא בו מתרבות העולם או הארץ. משהו משובח להעלות בו את הנפש מששת ימי קטנותה. ולקבוע אותה באיזה מדור מוּגבּה. לפחות עד יום השבת בבוקר. זה שהדברים אינם עולים בידינו, זהו כבר סיפור אחר. להחזיק את הנפש במוּגבה עד יום השבת בבוקר גם זה אינו עולה תמיד בידינו. ואינני מתחמק מן הקשיים האמיתיים: הרי לך עֵדה עובדת, כמו שנוהגים אצלנו לומר, כּוורת של עמלים. ולעמל כידוע יש חוקים משלו. לא החוקים שלפיהם היית רוצה לנהוג. ולא החוקים שיש לך הרצון לחיות לפיהם. ולא חוקים שהם. כאן יש חוקים למקום. אתה רוצה לקבלם, יפה, אינך רוצה, גם כן לא אסון. ייתכן שתסבול קצת. אם אתה אדם רגיש במיוחד, כלומר, אם יש בך רגישות מיוחדת לשבתות. או נכון יותר, לדרך שבה מתקבלות השבתות, ייתכן שתסבול קצת יותר. אולי אפילו תשאל את עצמך לפעמים, ובכן, לשם מה כל העניין? או שתהיה השבת, או שלא נצא מכלינו לקראתה. אבל כאן, אתה מבין, אני כבר מתחיל להרחיב יותר מדי. ואולי הרחבתי כבר, ואתה משום נימוס או מה, לא עצרתָּ אותי בזמן, מה? ובכלל לא התכוונתי. דברים אלה ואחרים יבוררו היטב היטב באחד מימי העיון הבאים עלינו לטובה. ואם תזדמן העירה, לבית־התנועה, באחד החגים הקרבים ובאים, אולי תזכה גם אתה להשתתף במין בירור קבוצתי שכזה, חגיגי ומשונה, שאנו קוראים לו דיון בענייני קבלת־השבת. נוּ, כן, איפה היינו? אתה רואה, המיסגרת הזו, של העוּבדות הנחרצות, ממש לוחצת אותי. ואני, הרי אתה יודע, שונא להיות לחוץ. ובכן אני רכּז ועדת־התרבות, ממונה על ערבי־שבתות. והשבת צפוי לי אורח. אמן. כמו שקוראים לאנשים הללו אצלנו. אמן שינעים לנו את ליל־השבת בנגינתו. והפעם, תתפלא, דווקא אמן משלנו. כלומר, חבר קיבוץ גם הוא. כבר אינני זוכר מהיכן. מאיזה קיבוץ רחוק, מן הנגב. משהו בסביבות באר־שבע. כן, כנר, כמובן כנר. אלא מה חשבת? פסנתרן? למה דווקא פסנתרן? מה היתרון שאתה מוצא בפסנתרנים? לא, לא, אל תטעה בכוונתי. אינני אומר שהם רעים מחבריהם, חס וחלילה. אבל, איך אומר זאת, נראה לי שגם אינם טובים מחבריהם. שמו יאיר. יאיר משהו. והוא ידוע למדי בארץ. ואולי גם מחוצה לה. אתה מבין, כדי להיות תרבותניק טוב אינך חייב להיות מוסיקאי מצטיין. וכנר ודאי שלא. כי מה יתרונו של הכינור על פני כלים אחרים? נכון יותר, היה ידוע פעם. כך שמעתי אומרים, ואתה הרי יודע, כשאומרים “אומרים”, למי אני מתכוון. אלה הם היודעים. אלה שיש להם קשרים סמויים עם חיי־הרוח הגדולים המתרחשים בעיר. אלה החיים בשורשיהם עמנו כאן, אבל משושיהם, משושי־הרוח שלהם, אם תרשה לי להשתמש בביטוי משעשע כזה, משושי־הרוח, מה שהדור הצעיר קורא היום: אנטנות, אינם דווקא אתנו. כלומר, הרבה פעמים אתה מדבר אליהם ואתה מרגיש, באיזו דרך משונה, שהם בוחנים גלי־רוח המנשבים מן העיר הגדולה. לא, אל תבין אותי שלא כהלכה. יש להם שורשים בריאים בתוכנו. בהחלט. אפילו ברוח סערה לא ינועו. אלא מה? הקיבוץ, אתה מבין, כלומר לא הקיבוץ אלא רוחו של הקיבוץ, קצת קטנה עליהם. ובעיקר, בלילות־שבת. נו, מה לעשות, אני אינני בא אליהם בטענות. זוהי זכותם. כלומר, אנחנו מכירים בזכותם לחיות עמנו רק את חיי המעשה. ואת חיי־השבת שלהם, שיחיו בינתיים במקום אחר. עד שירחיב לכולנו. כלומר, עד שנוכל גם אנחנו, אתה היודע. ובכן היכן הנחנו לכנר שלנו? אמרתי לך, שהוא היה כנר ידוע ומפורסם פעם בארץ. כן, גם בחו“ל. למה לא? אבל היום, לפי מה ששמעתי, כלומר מזה כמה שנים, שהוא מצא לו עיסוקים החשובים לו יותר מפירסומו בארץ ובחו”ל. מה העיסוקים? נו, באמת שאינני יודע. ובלי רמיזות, אני מבקש ממך. באמת שאין לי שום כוונות. הרי אינני מכיר כלל את האיש. כלומר את פניו ראיתי. שהרי הייתי מוכרח. מישהו היה צריך להמתין לו בקצה־הכביש, ליד המחסום. עכשיו, הרי אתה יודע, זמנים לא קלים. חידשנו את השמירה בכניסה למשק. הקמנו מחסום חשמלי מפואר. עכשיו זה כבר לא הפקר. יש בעל בית. יש, מה שנקרא, השגחה. לא אדוני, גם כנר מפורסם יעצור ליד השער, ויזדהה. פשוט, איננו יכול לחמוק מבעד למחסום. הוא באופן אישי ודאי היה מצליח לחמוק. גופו הגמיש נשמר היטב. מה גילו? באמת שאינני יודע. אבל את חתוּליוּתוֹ עוד לא הפסיד. ואילו היה רוצה להתגנב סתם, באופן אישי, כמו שמתגנבים הפרחחים מן העיר הסמוכה, אלה הבאים כדי ללקק דבש אצל המתנדבות שלנו, אה, ודאי שהיה מצליח. כפיפה או שתיים מתחת לקורת־המחסום החשמלי, הטעייה קלה של השומר העייף בדיברי חלקות או משהו, והוא כבר בפנים. אבל מי יאמין לך, שכנר מפורסם כמוהו, שהוא ודאי מין איש־ציבור במיקצת, ישפיל את גווֹ לחמוק בחושך כמו נער מתפרחח? לא, זה פשוט לא מתקבל על הדעת. ובכן קיבלתי את פניו ברחבת־החנייה. כבר אינני זוכר אם נהג בעצמו, או אולי בא במונית. רגע, אני משתדל להיזכר. זה באמת כל־כך חשוב? כן, הוא נהג בעצמו. המכונית הייתה קטנה, אבל קיבוצית. כלומר לא משכה את העיין במיוחד. ודאי הייתה חזקה, שהרי בא בדרך ארוכה. ועוד צפויה היתה לכל הנסיעה בחזרה. אני אומר לו, שלום לך יאיר. אני רכז־התרבות, בוא בבקשה אחרי. והוא, אחרי כל הגינונים היפים הללו, שליפת־הכינור מן המכונית, נעילת־הדלתות, הטמנת־המפתחות, העפת־עין סביב סביב ושאיפת־אוויר חזקה, מואיל להתיישר אל מולי, אחרי השתהות קלה, אבל מורגשת למדי, ואפילו נע לקראתי חצי־צעד כאומר ללחוץ את ידי. כך כך, הוא אומר מתוך איזו אנחת־הקלה, ובכן הגענו. ועכשיו ברשותך, אולי נלך אל החדר? ודאי הכנת חדר? הרי ביקשתי גם בטלפון? וכבר הוא משתופף אל נרתיק־הכינור, שוכח שעמד ללחוץ את ידי, והרינו הולכים.

ובחוץ, בחלל הקיבוצי, כמו שאומרים, הולכת וקריבה שבת המלכה. המקלחת הומה ומהמה. זהו חסרון גדול אצלנו, שכל אורח, המחנה את ריכבו חייב מיד להיקלע לסופת־הגידופים העולה מן המקלחת. ועוד בליל־שבת, כשאפשר להתאחר, ולגדף מבלי להזדרז. מה יכולתי לעשות? כמובן מיהרתי להתרחק. לפחות להרחיקו מפיתחה של מקלחת־הבחורים הגסה. ובכן חמקנו לנו, אני בראש והוא אחרי, ועקפנו את המכבסה, את חדר הקיטור ואחר־כך את מקלחת הבחורות. הדרך שם מלאה מיכשולים. בלוקים, שיירי־בנייה שלא סולקו, חביות־זפת ריקות המתגלגלות עוד מן החורף שעבר, חוטי־ברזל מחלידים, מסמרים ונעצים. ומה לא? ואני, שאני מורגל יותר ממנו, הולך לפניו ומזהירו: היזהר כאן יאיר וכאן בור, יאיר, וכאן תפנה ימינה, יאיר. והוא אחרי, שותק. ואינו מגיב. מנין הרשיתי לעצמי חביבות כזו? יאיר, יאיר? אתה צודק. בעצמי איני יודע. ודאי שאין זה מהרגלי. אבל כיוון שאני מארח אותו, עד לקונצרט, ואולי גם אחריו, הריני מעוניין לשבור, כמו שאומרים אצלנו, את מעטה ־הזרוּת שהוא מכוסה בו ולהופכו לחלק מן הציבור הזה, המתקדש לקראת שבת. כאן אנחנו חוצים את המידרכות בדיוק מול מקלחת־הבחורות, הדלת נפתחת לגמרי בהפתעה, אלומת־אור צהובה וענקית נזרקת עלינו וקול שירה מוטל אל החוץ. השירה שירה עדינה כמובן, יותר מגידופי הבחורים, אבל לאו דווקא עוסקת בענייני ערב־שבת. אתה יודע, שירה סתמית כזו, שניתן לשיר אותה בכל לשון שבעולם: “אוהבת אני אותך, אבל אתה זונחני”, או משהו כזה. אני מתוך מה שנקרא אינסטינקט של צניעות, הפניתי כמובן את ראשי הצידה אל שדות־הכותנה הרחוקים שלנו, המעלים אד של ערבית במרחב. ולא בגלל שערב־שבת עכשיו או משהו כזה, אלא מתוך איזשהו הרגל מותנה, שבעצמי איני יודע את סיבותיו. אבל הכנר, ההולך מאחורי, נעצר, מעד כאילו, ומיד התאושש. שהה עוד קצת, כשל קצת, והמשיך אחרי. מה ראה בפתח המקלחת ומה לא ראה אינני יודע. לא, ודאי ששאלתך אינה מפתיעה אותי. הרי יכולתי לתאר לעצמי שתשאל. למה אינני זוכר? אח, לא, למה אני כן זוכר דווקא את התמונה הזאת? ובכן אומר לך בגילוי־לב, אף־על־פי שאולי אין כאן כלל צורך בגילוי־לב, הלכתי לפניו ובכל הדרך, עד שהבאתי אותו אל חדרו, לא נכשל אפילו פעם אחת. ואל תקל ראש: מקום חדש, מידרכות שאינן חלקות, ועמודי תאורת־הרחוב שלנו הרי אתה יודע מה מינהגם. שבעה חודשים בשנה אינם מאירים. וגם כשהם מאירים יש להם מין ריתמוס פנימי, שאף פעם אינך מצליח לעמוד על טיבו. לפי איזה שעון שבעולם הם כבים? ולפי איזה שעון שבעולם הם ניצתים? ויאיר הרי לא דרך כאן אף פעם. לא היה כאן מעולם, כפי שנהוג לומר. ובכל אלה לא נכשל גם פעם אחת. מלבד השנייה ההיא, מול פתח מקלחת הבחורות. כשלון? לא כשלון במובן שאתה מתכוון אליו. נכשל, פשוט נכשל. הופתע אולי, נדהם, לא ציפה אולי. והכל יחד, עם האוויר השונה, המלא לחוּת משכרת. האוויר שלנו, שאתה ודאי מכיר אותו היטב. הוא יכול להיות פתאום כבד כל כך, מסחרר כל כך. והלחות שבו, סתם אדי־המים שלו, הופכים פתאום לרסיסי־בוֹשׂם עד שראשך מסתובב. ואולי אני זוכר את הרגע הזה בגלל שהיה הרגע היחידי בכל ביקורו המוזר, שרציתי לעזור לו. שלא ייפול. אחר כך כבר לא היה לי איכפת. אם הוא רוצה להיכשל, שייכשל. ואפילו שייפול. העיקר שייקח את המכונית הקטנה שלו ויסתלק מכאן מהר. והיום, אתה יודע, אפשר לעקוב אחרי כל מהלכיך. אפילו אם אתה מחליט להסתלק באמצע הלילה. נאמר בגלל שחשבת שהקונצרט נכשל או שלא הבינו אותך או בגלל כל סיבה שתעלה בדעתך. נוּ כן, שוב השומרים ליד המחסום. ושאלותיהם המיתממות והמעליבות. כבר גמרת? ממה אתה נמלט? לא יכולת לחכות עד הבוקר? והם עוד נעלבים כשאתה מתקפד לך בתוך המכונית ואינך משיב להם כצחוקם, ואפילו מסרב ללגום אתם קפה של אשמורת־שלישית, כמו שאומרים אצלנו. כן, איפה היינו? בדרך אל חדרו של הכנר. יפה. השבת כבר מורגשת בין הדשאים בגינות הפרחים, בשמלות הנשים. וכאילו אני רק אומר ואיני מתכוון, ממש על סף החדר אנחנו פוגשים את נעמי. אה, כן, נעמי באמת בחורה מעניינת. ואפילו יפה במיקצת, אם תעיף בה מבט מן הצד הנכון. כן, היא שכנה. אתה יודע: השגעון המרגיז הזה, לארגן חדר לאמנים. כמה שאני שונא את הריצה המשפילה הזו. אבל הפעם, כמו באיזה נס, בא מישהו עוד באמצע השבוע והציע חדר. נכון, בשכונת־הצריפים. נכון, לא כל כך מהודר. אבל ללילה אחד, אחד בלבד. ואני טרחתי שמה ונכנסתי שמה מבעוד־בוקר והתקנתי הכל. מצעים ומשקה ורדיו. אני מכיר אמנים. לאחר ההופעה הם שרויים במתח עצום. הם אינם יכולים להירגע. וגם לא לעצום עיין. רק נוהמים איזו נהמה, שאינה כן ואינה לא. וכשאתה מציע להם, כי כך נהוג אצלנו, מעט משקה בשעת הקונצרט או לאחריו וקצת כיבוד של עוגיות, הרי שאינך זוכה אפילו לתשובה. למען האמת לא הייתי שואל. למה לי להרגיז את השור? והרי אני יכול להשיב לו נהמה כנגד נהמה? אגב, האם באמת שמה נעמי? כן, למה אתה שואל. היא כבר איננה היום אתנו. הלכה למשק צעיר, כמו שאומרים אצלנו. טוב שהזכרת לי. אוכל באמת להתעניין. בחורה יפה ועוד יותר: בחורה מושכת. נו, גם היא לא היתה מושכת בכל שעות היום. משימה קשה, אתה יודע. אבל בשעות מסוימות, כמעט הייתי אומר בלילות מסויימים, היתה מושכת מאוד. כן, שלום של שכנים. התעניינות ראשונית, כמו שאומרים, גישושי־היכרות. אז מי יהיה השכן שלי הלילה? אתה הרי מכיר את הסיגנון. מיקריוּת אגבית, שאינה מיקרית ואינה דרך אגב. בדיחות־דעת אקראית שיש להיזהר ממנה. וככה, על הסף, הכנר שלנו יאיר, נותן בה מבט, ואני מרגיש בדיוק מה שהרגשתי קודם. שעה שכמעט נכשל, מול אלומת־האור הצהובה של מקלחת־הבחורות. אולי הזמן עושה, ואולי ההירהורים שלאחר מעשה. אינני חשוד שהרביתי לחשוב באותו מעשה. הוא גם לא הטריד אותי לאחר שהיה. עברתי עליו עד־מהרה לסדר־היום. טוב, ברור, קצת שאלות של חברים סקרניים. מנדנדים, אין מה לעשות. קצת חקירות של שומרי־המחסום ובעיקר עלבונה של צפור’קה. אבל אלה הם שיירים של כלום. באמת, שהמעשה נשכח ממני לחלוטין. אבל יש כמה דברים שאינם ממהרים להישכח. כמו שירת הבנות במקלחת, פשטנית עד להרגיז. וכמו המבט ששלח הכנר בנעמי, על הסף, בליל־השבת ההוא. אבל אל תחשוב שהגעתי אל המנוחה. לאו דווקא. עם החדר החלו רק הצרות. והוא שלח אותי, ללא שום בבושה, הלוך ושוב: להביא לו כּן לתווים ולסדר לו מנורה חזקה, שתאיר לו על הניירות שלו. ואולי יש כאן מישהו בקיבוץ שלכם שיודע לנגן? מישהו שאפשר להתאמן אתו בצוותא? אני שותק ועושה. עונש כזה, אני מרגיש, כבר מזמן לא קיבלתי. הריני רץ ומתרוצץ, ובגדי כבר ספוגי־זיעה. ועוד מעט וארוחת־הערב החגיגית תסתיים. ועלי עוד כל האולם וסידורי־החשמל והמירדף אחרי החשמלאים המתחמקים, ועוד רגע ואני נוהם לו נהמת־אמנים מרוגזים, ושולח אותו לכל הרוחות. צרה צרורה שכזו, אמן לליל־שבת. אני בדרך, ממהר כל עוד נפשי בי להציל משהו לאכול וצפור’קה עוצרת אותי פתאום. שמע, אין לי זמן, שמע רק רגע. צפור’קה בחייך, אני נורא ממהר. שמע איך אתה מדבר אלי? נו, אני נעצר. אין לי ברירה. אני מוכרח להקשיב. וצפור’קה פותחת בדרכי־העקיפין המתישות שלה: שמעתי שיש אמן הערב. כן, יש. הוא כנר? כן, הוא כנר. כנר טוב? אני יודע? אומרים שכן. יאיר שמו? כן, יאיר. יאיר מה? מה אני יודע? כתוב על לוח־מודעות. הוא כבר הגיע? הגיע, אני אומר צפור’קה, בבקשה ממך, אני מוכרח לרוץ. רגע אחד, אומרת צפור’קה, רק רגע. הוא בא במכנית? כן, שלו? כן שלו. קטנה או גדולה? קטנה, אני אומר. מה זה קטנה? נו, קטנה, את יודעת. הוא בא לבדו? אלא מה, עם מי רצית שיבוא? אני יודעת, אומרת צפור’קה, לפעמים באים עם המשפחה. בחייך צפור’קה, אל תצחיקי, רק זה היה חסר לי. יש לו מקום במכונית? כן, אני מעריך שיש. מתי הוא חוזר? מחר, אני אומר לה, מחר בבוקר. בוקר זה דבר ארוך, אומרת צפור’קה. מתי בבוקר? תשאלי אותו, מה את רוצה ממני. זה בדיוק מה שאני רוצה ממך, שאתה תשאל אותו. אני? מה פתאום אני? למה דווקא אני? אני הרי רכז ועדת־תרבות. אז מה? שואלת צפור’קה, את כבר לא יכול לשאול אותו שאלה כל כך קטנה? כאן אני מתרגז ממש. למה? כי זו חוצפה, זו כבר חוצפה, כמו שאומרים אצלנו. חוצפה גמורה ממש. יש דברים שאני חייב ויש דברים אינני חייב. אבל לצפור’קה אני חייב הכל. תראי, אני נורא ממהר. אל תרוץ ואל תשתגע. תרבות זה לא מירוץ של מטורפים. מתי בדיוק הוא יוצא ממיגרש־החנייה? צפור’קה, אני לא רכז־ועדת תחבורה. כן, אני יודעת בדיוק כמוך מה שאתה. ואל תנסה להתנפח. גם תחבורה זה דבר חשוב, לא פחות מתרבות. אני אחכה לו ליד המיגרש מחר, בשמונה וחצי. תודיע לו, שלא יאחר. הנכדים שלי אינם אוהבים שאני מגיעה מאוחר. לא כך, ודאי שלא כך התנהלה שיחתנו. אבל אתה יכול לטעום משהו מטעמה. ועלי הופעל לחץ חדש, נוסף. התיאום בין האמן יאיר והחברה צפור’קה. אני שונא להיות טרף ללחצי־הזמן. ועכשיו תאר לך עוד לחץ שבתי כזה, כשאני רץ להציל בשבילו כּרע־עוף מטוגן וקערת תפוחי־אדמה וסל של פירות. אני יודע? שיהיו. אולי יתחשק לו פתאום לאכול באמצע הלילה? שגעונות של אמנים אינם חסרים ולמה לקפח אותו בעניין פעוט זה, של סלסילת־הפירות? יפה, אל תלעג לי, מפני שבאמת עבדתי בפרך כל אותו הערב. משקאות, לחדר, לקונצרט ולמועדון. מאוורר לחדר ומאוורר לבימת־הנגינה. כן, הצריף היה נחמד אבל חם עד כדי שגעון. פתחתי את החלונות אבל שום רוח לא נכנסה. אתה הרי מכיר את לילות הקיץ שלנו. כבדים, אטומים, חסרי־רוח לחלוטין. ורק לפנות בוקר מתעורר איזה משב רענן. והוא, יאיר, רק נכנס אל הצריף, מטיל את הכינור איפה שמטיל ומתיישב על המיטה. לא מעייפות אלא ממש כדי לבדוק את רכוּת המיזרן. מילא, אמנים, נפש רגישה בגוף רגיש. שים להם חתיכת חצץ ועליה הר של גומאוויר, והם לא יעצמו עין כל הלילה. תקע את שני אגרופיו במיזרן ושיקע אותם עד שנתקלו בתחתית הקשה של המיטה. למה שאני אדאג? שידאג בעל הבית. כלומר, בעל המיטה. לא, שטויות, הוא לא קילקל את המיזרן ולא הרס כלום. לא לזה אני מתכוון. אלא למה? להתגרות שבמעשה. תגיד תודה, תגיד שיפה מצידי שדאגתי לך לחדרון מחניק זה. תגיד משהו. לא, הוא לא אמר אף מלה. פישפש בנרתיקיו, שלף איזה מימרחים מתוך התיק, ביקש מגבת ושאל, יש מקלחת? יש יש, אני מראה לו. מראה ומסתלק. הרי להתקלח הוא יכול לבד. נו, ולי יש עוד הרבה דאגות הלילה, ערב־שבת, לא? שבת המלכה, כמו שאומרים. ובאמת אני שומע מתוך מקלטי־הרדיו הפתוחים, מתוך חדרי החברים, עולים צלילים נפלאים של שירי שבת. בכל השפות שאתה מבקש ובכל הלשונות שאתה מתגעגע אליהן. באידיש ובלדינוֹ ובלשון החזנים הבינלאומית. והשבת כבר קופצת עלי, כמו שאני, ככה, מתרוצץ במידרכות להכין את חדר־התרבות למיפגש עם האמן, לאחר הקונצרט.

 

ב.    🔗

כן, אל תדאג, הספקתי להכין הכל. וגם האכלתי אותו והשקיתי אותו והשכבתי אותו לנוח בחדרו. זה החדרון הקטן שבשכונת־הצריפים. וכמעט שגם ישבתי למראשותיו, ושרתי לו שירי־ערש. אתה יודע, החשיכה כבר יורדת בחוץ, התנים שאינם כבר, אבל זכורים היטב, מגיחים מבין הצללים. מרחוק פוקעת ירייה בודדת. הרוח מרחישה בצמרות, קול החרקים המשונה מנסר ועולה מן הביצות הסמוכות. בשמיים המאפירים חולפת לה להקת ציפורי לילה צעקניות.

כן, אמן. אתה מבין, כנר. והוא חייב לנוח לפני הקונצרט. וכל מה שמתרחש עכשיו באוויר, כל המוזרויות הללו אין לו ראש בשבילם. לשם מה יש לנו פייטנים מקומיים? לשם מה יש לנו מה שקוראים משוררים?? שיעשו הם את אזניהם כאפרכסות בליל־שבת. שיקשיבו הם לקולות העולים מן החוץ. הוא לא יכול. הוא מוכרח להאזין לקולות העולים מתוכו. משהו מעין אזניים פנימיות, כמו שאומרים: עם האוזן כלפי פנים. עם האזניים פנימה. בקיצור, אולי נרדם ואולי רק התנמנם ואני פרשתי ממנו. רק יצאתי, עוד לא סגרתי את הדלת אחרי, בשקט, כדי לא לעורר את האמן המתנמנם – ונעמי לפני.

פגישה מהשמיים, לא? זימון שמישהו זימן בכוונה־תחילה, לא? מה שלום השכן? בסדר, תודה. עכשיו הוא נח. אפשר להפריע לו לרגע? נעמי, בחייך, לא עכשיו. טוב, אולי אפריע לך. בבקשה, אם את רוצה. לאן אתה ממהר כל־כך? מה אומר לך, אני ממש אוהב את ההתממות החמודה של נעמי. כאילו שאינה יודעת שאני רץ ככלב־שוטה מתחילת הערב עד עכשיו ועוד לא עשיתי כלום. אני ממהר, כי אני צריך לסדר כל מיני דברים. איזה דברים? את רוצה גם לעזור, או רק לשאול? אפשר לעזור? ודאי, למה לא.

נעמי בחורה יפה, כבר אמרתי לך. מה שקוראים אצלנו בחורה מושכת. והיא גם יודעת לארוז את עצמה. בייחוד כשהיא מופיעה, נאמר, בלילי־שבת, באחת מאריזותיה המושכות.

במה אוכל לעזור? מה הבעיה, נעמי, אני מעודד אותה, הכל מחכה לך – הפרחים, הצנצנות, קישוט המועדון. כולם מחכים לידיים הנשיות שלך. נעמי צחקה ונעשתה עוד יותר יפה ואפילו עוד יותר מושכת. ואני אהיה מוזמנת? בטח נעמי, את מוזמנת כבר מעכשיו. גם לחינגא הסגורה הזאת, שאתה מתכוון לערוך לאחר הקונצרט? כבר הרווחת עכשיו את הכרטיס, נעמי. איך זה, היא מתפלאה, עם כל האנשים האלה, חכמי־המוסיקה? תיקון, אני אומר, אוהבי־האמנים. ואם תבואי אתי עכשיו למועדון, עוד תספיקי גם לעשות משהו. בטח, אני כבר באה. אני נורא סקרנית לדעת איך ייגמר הקונצרט.

ואני, הרי אתה יודע איך זה, הפקדתי בידיה הנשיות של נעמי את סידור המועדון. מה השאלה אם שמחתי. כמובן ששמחתי. הרי יכולתי להתפנות קצת לנוח. ואם דחפתי אותה קצת, שתבוא גם היא אל הנשפיונת, שלאחר הקונצרט, מה רע יש בכך? הרי ראיתי את המבט שנתן בה יאיר, לפני שנכנסנו אל החדרון שלו, מיקלט־הלילה המחניק שלו, בשכונת־הצריפים. מה עם המגבת, אתה שואל. מה פתאום אתה דואג למגבות? לא אלמן ישראל. ואם לא החזיר את המגבת, נמצא מגבת אחרת. לא, אני לא חיפשתי. גם ככה כל העניין משפיל במקצת. לא, באמת, שתלך המגבת המחורבנת הזו לכל הרוחות. מה שאנשים מוכנים להגיד על מגבת אחת. לא, המגבת היתה שלנו, של המארחים, כמו שאומרים. כן, הוא ביקש אותה. אתה יודע, הצריף המחניק, הזיעה, ואולי גם בשביל הרחצה. מה אני, סוחר מגבות? כולנו נחפש, כולנו חיפשנו. ובעל־החדר יותר מכולם. לא, הוא לא החזיר. גם לא כתבתי לו על כך כלום. בושה, מה אתה חושב. יפה, ובכן הוא חייב לנו מגבת אחת. ואולי עוד דברים. אינני יודע. לשאול את נעמי? זה מגוחך. כבר מוטב לשאול את ציפור’קה. אבל כאן דרושה זהירות: ציפור’קה יודעת מה ערכה של מגבת.

כן, היכן עמדנו? עמדנו עם נעמי לפני פתח המועדון. עוד כמה דקות והקונצרט יתחיל. המקדימים כבר נעים במדרכות ומתקרבים אל האולם. נעמי כל־כך מושכת באור הפנסים. ואלה עוד לא בגדי הנשף שלה. היא עוד תחזור לחדרה. אתה הרי מנחש: הסידורים הקטנים, הנחוצים שלפני הקונצרט. החלוקה הנכונה ברווחים הנכונים. מה שנקרא במלה אחת: טיפוח המידות. היא תהיה קישוט נאה במסיבה שנערוך כאן לאמן, בתום הקונצרט. העייפים יתפזרו להם לשנת השבת המרגעת שלהם. ואוהבי־האמנים שלנו, תוך שיחה נרגשת, ייכנסו, יישבו, ישוחחו. ואחר־כך יגיע תורי. מעין הפרק האחרון במסכת־העונשין שלי. ואני מהסה את הקהל.

לא בקשיחות, כמובן, אלא בדקות מרומזת: הריני מודה לאמן. בשלוש מלים. אבל כאן, איך לא חשבתי על כך, הפרחים. צרור־החבצלות. כמה טוב שנזכרתי דווקא עכשיו. נעמי, כמה את טובה. נעמי, אי צריך אותך הערב לעניין קטן. אבל באמת קטן, כי אני עוד צריכה לרוץ להתלבש. כן, דבר קטן באמת. אני רוצה שתגישי לאמן את צרור־הפרחים המסורתי שלנו, בסוף הקונצרט. היא התנגדה? כבר אינני זוכר אם התנגדה או לא. אבל ודאי התפתלה במקצת. הפעילה את גינוני־הסירוב המפורסמים שלה. אפילו מעט התפנקות. אבל לבסוף קיבלה את הדין. נו, אין לה ברירה, היא מבינה שזה ממש הרגע האחרון. אבל איך זה אני מזניח עניין כל־כך חשוב ודוחה אותו עד לרגע האחרון? ותמיד זה ככה אתכם, רכזי־התרבות, מה שמעניין אתכם אלו רק הדברים הגדולים.

את הסוף כבר לא שמעתי. או אולי היא לא גמרה. כי נעשה נורא מאוחר והיינו שנינו מוכרחים לרוץ. כן, שכחתי לשאול אותך קודם מנין נודע לך בכלל ענין המגבת? איך התפרסם הסיפור הזה, שאינו מכובד כל־כך, אם לדבר בלשון יבשה? ארץ קטנה, כן אני יודע. קיבוץ קטן, תנועה קטנה. יהדות מצומצמת, כמו שאומרים אצלנו. לא, המגבת לא הייתה של נעמי. מי זה אמר לך דבר מרושע כזה? שטויות, לא שלה וגם לא שלי. מן המחסן הכללי, אלא מה? רכוש הציבור משמש את הנאות הציבור. נערך חיפוש לאחר שנסע? ראשית אשיב לך, ואתה ודאי יודע, כי אצלנו לא נערכים חיפושים. ואם כבר נערכים, זה לא עסקי. מה לענייני תרבות וחיפוש בחדרים? הרי יש בעל־בית לחדר הזה, הוא ודאי יודע. ואם נשארה המגבת אצלו, למי זה איכפת? ושנית, מה פירוש לאחר שנסע? מי יודע מתי קם ונסע? אני? אני הרי הפסקתי להתעניין בו מיד עם תום הנגינה. ומה שביקשה ציפור’קה למסור לו, אפילו אינני זוכר אם מסרתי. שגעון של חברה. מה היא, חברת־נסיעות? נהג פרטי שלה, או מה? עוד לא הספיק להיכנס לחצר והיא כבר מתעסקת בענייני הסעות.

נעמי? אולי, אולי היא יודעת. אבל אני לא השתגעתי ללכת ולשאול אותה. מה זה ענייני לתחוב את אפי במה שהיה או שלא היה ביניהם בלילה, אחר הקונצרט. ציפור’קה? כאן אתה מוכרח להיזהר. מפני שהיא ממש רותחת. ויש מחברותיה שאומרות: בצדק. איך זה הוא מבטיח ואינו מקיים? אי־כבוד שכזה, אמן מכובד שכזה, כנר מפורסם שכזה, ומלה שלו אינה מלה! אתה שומע את יללות־התנים הנוגות עולות מעבר לפרדסים הרחוקים? אינך שומע. זה רק נדמה לך. אין כאן יותר תנים בלילות. גם בימים אי־אפשר כבר למצאם. זהו סתם מין בכי כזה, לא מוגדר. אולי בכיו של ילד שעולה מאחד הבתים? כבר מאוחר, כבר לילה. ובלילה ילדים בוכים. אבל הכינורות בוכים אחרת: ליבבת־הכינורות יש תהודת אחרת בלבבות. ומי מאתנו שהיו רגילים לשמוע כל לילותיהם את יבבת־התנים, שמעו הלילה את יפחות־כינורך?

נו, אתה רואה, אני צריך לנצל כל רגע פנוי בשביל להכין את דברי־הפתיחה. לא בשביל הקונצרט. שם לא אדבר. מה אני מבין במוזיקה. אבל אתה יודע, למסיבה שתהיה אחר־כך, במועדון. לחינגא הסגורה, כמו שאומרת נעמי. אתה מתאר לעצמך פתיחה כזאת? או, אפשר, אחרת: מי שמהלך, חברים, בשעות־הערב, בסביבות מקלחת־הבחורות שלנו, אינו יכול שלא לשמוע קול שירה עדינה העולה מבין אשדות־המים הרותחים. משהו מוכר, המושר בלשון־הפזמונים הבינלאומית: אני אוהבת אותך, ואתה, מדוע אתה זונחני? שינון שינון ועוד פעם שינון. מי שלא משנן, נכשל בלשונו. ומי שנכשל היום בלשונו, ייכשל מחר במעשיו. ואז, חברים, לאן נגיע? כשלון? לא במובן שאתה מתכוון אליו. אבל לא, גם זוהי פתיחה גרועה. מראיה של נעמי מרקד לנגד עיני, ואני פשוט לא יכול להתרכז. פתיחות מחורבנות שכאלה, גם הן חלק ממסכת־העונשין השבתית שלי. לא רק מגבות אבודות והסעות מאורגנות והררים של גומאויר.

קרוב לחצות תם הקונצרט. החבצלות שהכינה נעמי דקרו את לבי במשך כל שעת הנגינה. מי לעזאזל יגיש את הזר ליאיר? הנחתי את צרור־החבצלות הוורודות בחדר־האיפור וכיסיתי אותן בעיתונים. למה שיאיר לא יגלה את הצרור במקרה. הוא ירד לחדר הקטן פעם או פעמיים, ניגש לכיור, ניגב את זיעתו במגבת, התרוצץ קצת מרוב עצבנות בין הקירות. ואפילו פתח את הדלת אל החוץ, ועמד שם, רגלו האחת מעבר למדרגה, שואף כמו מתוך בולמוס את האויר הלח והכבד שלנו. אולי זוהי המגבת? יכול להיות. אולי אתה צודק. לא עלה בדעתי. חיפשתי בכל מקום, אפילו ברחבת־החנייה, מול המקלחת, אבל לא עלה בדעתי לחפש אותה כאן, בחדר־האיפור. כן, בטח שאקפוץ לשם. עוד היום. לא בגלל המגבת המחורבנת. היא בכלל לא מטרידה אותי. אבל אם אמצא את המגבת, תיפסק הרכילות המגונה הזאת.

כן, רכילות מקיפה עוטפת את כל ביקורו של הכנר אצלנו באיזו מעטפה סמיכה ודביקה של פרטים שאינם ברורים, וכולם מתחילים להתנבא בנוסח הנביאים בעלי חוש הריח. אתה הרי מכיר את הנוסח: חוש־הריח שלי, חברים, לוחש לי שביקורו של הכנר אצלנו לא היה סתם ביקור. או: אתם יודעים, חברים, האף שלי אינו טועה אף פעם. האף הזה אומר לי שהיה משהו לא־טהור, כמו שאומרים, בלילה, אחרי הביקור ההוא. ניגוב אחד או שניים במגבת האבודה, והעסק נשאר נקי. מצוחצח אפילו. שום רכילות, שום ריחות מגונים ושום סיפורים. אני יודע? גם אני אין לי תשובה למה קם ונסע באמצע־הלילה. אין לי תשובה לציפור’קה, שעמדה כל הבוקר ככסילה, וחיכתה למכונית שלא באה.

אולי אני יודע קצת יותר. כי הרי ביום ראשון, עם בוקר, לא, המתן, אפילו במוצאי־שבת ניגשתי אל החדר, אל החדרון המחניק שבשכונת הצריפים ועשיתי בו סדר. נו, לא היה הרבה מה לסדר. בניטה לא היתה מפורעת כפי שחשבתי, הסדינים במקומם. המזרון במקומו. רק מנורת־השירותים דלקה. כן, הוא נחפז, התלבש במהירות ורץ. יפה, נניח אפילו ששכח לכבות את המנורה בשירותים, אז מה? ואפילו מצאתי כפתור תלוש על הרצפה. כן, אני שטפתי את הרצפה. שוב אתה לועג לי. עבדתי בפרך, אתה רואה, ולשם מה? איזה מין עונג־שבת מפוקפק סידרתי לעצמי? כן, בעניין הכפתור התלוש. כלומר, אין לשפוט לפי הסימנים של בריחתו המבוהלת, שבאמת יש יסוד לסיפורים: חדר זר, הבירה הלבנה ששתה בחינגא, עלתה אף קצת לראשו, מתח הקונצרט שלא פג. והוא מושך בבגדיו בכוח רב מדי, ונקרע כפתור. אז מה רצית? שיזחל על ברכיו ויחפש בכל החדר את הכפתור שנתגלגל? הוא לא התכוון להאיר סימנים. אבל גם לא למחוק שום דבר. היה פה, ישן פה, וזהו. לא הוא הזמין את עצמו אלינו. וגם לא נעמי. ובכן, ישבתי באי־נוחות, העברתי עיני הלוך ושוב על פני כל הקהל שבא לשמוע את הקונצרט וחשבתי לי: ממי לעזאזל, לבקש שיגיש את צרור־החבצלות לכנר? כבר אמרתי לך שנעמי הכינה את הצרור? נו, אם הכינה, הרי לא יכולתי לבקש ממנה שגם תגיש. וחוץ מזה, אתה שמעת הרי מה שמספרים. ואתה יודע שתפקידיה של נעמי, כמו שאומרים אצלנו, לא תמו בהכנת הצרור. למען האמת, אפילו איני זוכר אם ראיתי את פרצופה בין פרצופי הקהל. אתה יודע, אני, כמנהל המופע, דבוק לי אל עמודי־הזרקורים, חופשי להסתובב בין הבימה למושבים. ואף על פי שזה מרחק של כלום, אולי שני צעדים גדולים, והילדים אפילו עוברים אותו בקפיצה מוצלחת אחת, הרי זה מרחק שלא כל אחד יכול לעבור אותו. זהו מחסום דמיוני. מחסום־של־כבוד, הנוצר במיוחד בערבים גדולים אצלנו, באולם־המופעים.

לא, אל תטעה, לא אמרתי שהקונצרט לכינור היה מופע גדול. אבל דברים שאני מרשה לעצמי במופעים הגדולים, אני מרשה לעצמי גם אצל הבינונים והקטנים. ומי אמר לך שהקונצרט לא הצליח? להיפך, לגמרי להיפך. לא שאני עושה פירסום לעצמי כאמרגן, או שאני מתנחם פתאום על הדברים הרעים שנאמרו על יאיר, הכנר. לא. אין לזה שום קשר. אני פשוט מתקומם כולי, כמו שאומרים, כנגד מי שממציא את הקשר המזוייף הזה. מה שמספרים עליו לחוד, ומעשי נגינתו על הבמה לחוד. לגמרי לחוד, אני אומר לך. לא, אל תלעג לי. אינני מגן עליו עכשיו משום שקודם התקפתי אותו. בכלל לא. אבל אני מתרגז כשאני שומע על קשרים מלאכותיים כאלה. רק מוחות מלאכותיים של אנשים רעים, ממציאים דבקויות כאלה. ואינני מבין במוסיקה, אתה הרי יודע. אני מעדיף, בשעה שאני נצרך למוסיקה, לצאת החוצה, רגלי האחת על מדרגת־הבטון. האויר הלח והכבד עוטה אותי בנעימות. האויר הלח הוא מוליך־קולות נפלא. ומן הפרדסים הרחוקים נשמעות יבבות קטועות, יבבות התנים, שאני כל־כך נכסף לשמוע. ואז, מין ערפל יורד עלי, וכבר אינני בודק אם באמת תנים הם המיללים או סתם כלבים, הקשורים למלונותיהם ומרימים קולות־געגועים גבוהים אל בעליהם המתאחרים להם בקונצרט־לכינור של ערב־שבת. והערפל מרסק גם את אלומות האור הקשות של הפנסים ואני רואה את נעמי ארוזה במיטב אריזותיה. עוקפת את חדר־האיפור וצרור־החבצלות בידיה. והצרור דוקר את לבי. עד שאינני מבחין מחמת־הכאב אם הפרחים דוקרים אותי או נעמי דוקרת אותי. או אולי אני נדקר פתאום, כמתוך הזכרות־פתע, במה שהבטחתי לציפור’קה וגם לא חשבתי לקיים. אבל הדקירה אינה מרפה מלבי, גם כשאני מתעורר מן ההזייה הזאת, המוסיקלית שלי, ושבאל מקומי, בצד הבימה, שומע אבל לא מאזין לנגינת הכינור וחושב לעצמי: מי לכל השדים והרוחות יגיש לכנר את החבצלות?

לא, אל תלעג לי. אולי זה בגלל עבודת־הפרך שעבדתי לפני הקונצרט. בגלל כל הטרחות המטורפות שטרחתי וכל הריצות המשוגעת שהתרוצצתי. ועכשיו אני עומד לי, שרוי בתוך מין חום מוזר, מרדים, ונשען אל עמודי־הבימה, ומתנמנם בעמידה. טוב שיאיר הביא עמו את כינורו. תאר לעצמך, שהייתי צריך לדאוג לו גם לכינור. איזה פרצוף היה לכל הערב הזה? לא, אל תצחק. מה שאני אומר, מתוך נסיוני אני אומר. מתוך נסיוני המר, אפשר להגיד. פעם אחת, באיזה עונג־שבת הגיע אלינו פסנתרן. עד מהרה, והיה נורא מאוחר, הסתבר לו שהפסנתר אינו מכוּון. מה אני יודע? אולי באמת לא היה מכוּון? ואולי סתם לא התחשק לו לנגן על שבר־כלי זה, הפסנתר הציבורי שלנו. ואז נוצר מצב חמור, כמו שאומרים אצלנו: או שיהיה קונצרט על פסנתר אחר, מכוּון, או שלא יהיה קונצרט.

אתה יכול לתאר לעצמך את המהומה שקמה? את המתח, את מריטת־העצבים, את כל השגעון הזה? עונג־שבת? טירוף־של־שבת. למזלי, יש אצלנו ציבור קטן של אוהבי־אמנות. כן, גם אוהבי־אמנים יש אצלנו. אבל אלה לא יעמדו לך בשעת־הדחק. ואוהבי־המנגינות שלנו התגייסו, עשו את שכמם שכם אחד, וגם אני לא יכולתי להתחמק, והלכנו אצל חבר שיש לו פסנתר ישן בביתו. מה שקוראים אצלנו ירושת־אבות. וגלגלנו את הפסנתר על המדרכות, באמצע־הלילה, לאורות פנסי־הרחוב, עד שהגענו אל הבימה. וזה עוד כלום. כי בסוף, לאחר תום הנגינה, צריך הייתי ללקט את אוהבי־האומנות שלנו אחד אחד, ועוד פעם לעשות את שכמם המרוצץ שכם אחד ולהשיב את הפסנתר הכבד עד להדהים אל מקומו.

איך ניגן? מה אני יודע? איך בכלל יכול אני לדעת? עד שנרגע לבי מהלמות־הפרא שלו, לאחר הרמת־הפסנתר וכבר התחיל לנתר לו ניתורי־קוף, כשהתחלתי לחשב מי ומי יעזור בידי, ואיך נוריד את הפסנתר, כשהאולם מתרוקן במהירות, ועד שאתה מודה לאמן, ועד שאתה שולח נערה דקה ויפה שתושיט לו חבצלות בשם כולנו; ועד שאתה מסייע בידו לרדת אל חדר־האיפור ומפקיד אותו בידי עוזרת חמודה, כבר אין לך אף אחד. נעלמו כולם. ואתה לך והורד את הפסנתר ממקומו בעזרת רוח־הקודש. שגם היא, לכל השדים והרוחות, צריכה לעשות משהו בשביל עונג־השבת שלנו. תגיד בעצמך, היה לי זמן לשמוע מה שנוּגן? ואם היה לי קצת זמן, יכולתי שלא להתנמנם מחמת העייפות? ומה אתה כל כך מתפלא אם אני מעדיף להשיב ליללות־התנים, באפלה, דווקא בשעת־המתח הגדולה של הקונצרט?

אז ככה אני עומד לי, רגל אחת בפנים ורגל שניה בחוץ עד קרוב לחצות. עד שתם הקונצרט. ואני קמתי אל הבימה וקראתי לאוהבי־האמנים שלנו, שיתקבצו אל המועדון, לערוך שם חינגא פרטית קטנה, כמו שאמרה נעמי. החינגא הסגורה, שממנה אולי נפתח כל הסיפור.

 

ג.    🔗

תחילה נפתחו דלתות המועדון ורק אחר כך נפתחה המסיבה. שלא תהיה לך טעות: כמה שולחנות מצורפים, כמה בקבוקים של משקה תפוזים קל, קצת בירה ומעט מיני מאפה. אני לא נתתי דעתי על כל הפרטים הקטנים. כי הייתי לחוץ ודחוק עד אימה, כמו שאומרים, אבל הפקדתי הכל לנעמי. כל מה שתעשי יהיה טוב. באמצע השולחן העמידה נעמי צנצנת זכוכית נאה, מיוחדת, שמורה ללילות הטובים באמת. אבל זה הכל. כשאתה שומע מה שאמרה נעמי בעניין החינגא אתה עלול לטעות. לא היה יין. גם לא קוניאק. גם לא סיגריות משובחות על־חשבון ועדת־התרבות. ודאי, היו שעישנו. אבל מי שעישן, רק מכיסו עישן. ומי ששתה, שתה בביתו. כי במועדון לא היתה אפילו טיפה חריפה אחת. לא, לא אשבע לך כי זה פשוט מצחיק. אבל אתה יכול להאמין לי. אני בעל נסיון במסיבות, כמו שאומרים. השתתפתי כבר במסיבות רבות. ציבוריות ופרטיות וחצי פרטיות ואפילו במסיבות חשאיות. ולא היה במועדון שום דבר שיכול היה לשבש את דעתו של הכנר או את דעתה של נעמי. או את דעתו של מי שלא יהיה. מישהו העלה את האורות, פתח את הדלתות הפנימיות, שלשל את התריסים היפניים והדליק את המיחם. ואני, תוך ריצתי מעברי הבימה, ראיתי את המקדימים מהססים להם, משתהים, מתקבצים, מתפרדים ונעים ללא שום חפזון אל עבר הדלתות המוארות של המועדון. לא, כמובן שאינני יכול לדעת מי נענה לפנייתי ומי לא נענה. מן הבימה, ברגע המפורר הזה, שהכיסאות מוזחים לאחור והקהל מתרומם פתאום מתוך הרגשת־שחרור, לא יכולתי לדעת מי שמע את קריאתי ומי לא. שמעו, ודאי ששמעו. אולם־המופעים שלנו ידוע באיכות־השמיעה המשובחת שלו. אבל יש שומעים ויש שומעים. אני יודע? הרי יש שמשכימים בשבת לתורנויות. ויש שנוסעים בשבת לבקר קרובים. ויש שמקדימים לעלות על יצועיהם. ויש סתם מתחמקים שאינם אוהבים להודות למי ששיעשע אותם בערב־שבת. עונג שבת? יפה. שרכז־התרבות יודה לו בשמנו. אנחנו את שלנו עשינו. באנו, שמענו, והרינו פורשים עכשיו לקדש את השבת במיטותינו. וגם אילו הייתי יודע שכולם שמעו לא הייתי יכול להסתכן ולומר לך אלה יבואו ואלה לא. לא, אל תחשוב שנהגתי כטירון. עוד בטרם חושך הלכתי והפצרתי בכמה מאוהבי־האמנים שלנו, שחפצתי ביקרם. כלומר, שטוב לקבץ אותם לחינגא הסגורה והקטנה שתבוא לאחר הקונצרט. אתה מבין, אנשים שמיטיבים לשוחח. אנשים בעלי טעם מפותח במוסיקה, בשירה ואפילו בפוליטיקה. אנשים שיודעים להעלות את ערכה של השבת בדיבורים יפים של ערב־שבת. מה פתאום אתה מתעניין בצפור’קה? לא. אני לא הזמנתי אותה. היא לא נמצאת בין אלה שחפצתי ביקרם, כמו שאומרים. ובקונצרט כמדומני שלא ראיתיה. לא. אינני להוט אחריה. היה לה עניין מיוחד בכנר? ובכן מדוע לא באה אל הנגינה? ואחר־כך אל הנשפיוֹנת? להיפך. טוב שלא ראיתיה. ככה הונח לי קצת ממדקרות־לבי שתפסו אותי בשעת הקונצרט ולא חלפו. אתה יודע, לא כאב רציני, משתק, אלא התכווצויות קלילות אבל דוקרות להכאיב. חולפות ובאות ושוב חולפות. בגלים, בגלי־גלים, כמו צירים. כאילו אני חייב לה משהו, שוכח בכוונה מה שאני חייב ומכּה את עצמי על זה שאני שוכח מה שאני חייב. מוזר קצת, לא? אבל עובדה, מייד עם נסיעתו הבהולה של יאיר חלפו המדקרות ולא שבו עוד. לא, אינני מרגיש שלא בנוח כשאני נפגש עם צפור’קה, במקרה, אתה יודע, על אחת המדרכות או במקום ציבורי אחר. להיפך, יש לי הרגשה כאילו איזה קשר סמוי מאחד אותנו דווקא מאז ליל־הקונצרט. ואף על פי שצפור’קה אולי רומתה קצת אולי יצאה מופסדת קצת ואני לא, הרי ישנה איזו התקרבות מוסתרת בינינו. ידעתי שתשאל עכשיו על נעמי. מה שמתרחש בין נעמי וביני מאז ליל־הקונצרט זה דבר נורא מוזר. אבל אל תאיץ בי. עוד אגיע אל נעמי, אני מבטיח לך. לא אשכח אותה כי איך אפשר לשכוח את נעמי? אם אשכח את נעמי תישכח כל החינגא ממני. והלא מן החינגא החלו כל הדברים להתגלגל. בחדר־האיפור נסתיים הכל חיש מהר. יאיר ארז את כנורו, שתה מעט ושאל לאן עכשיו. אם אתה לא עייף, אמרתי, אז אתה מוזמן לפגישה במועדון. איזו מין פגישה? נשפיה קטנה שאנו עורכים לכבודך. לכבודי? מה פתאום? כלומר לא לכבודך דווקא. אלא זה מנהג שאנו נוהגים לכבד בו את האמנים הטורחים להנעים עלינו את לילות השבת. אתה עייף? הוא לא ענה. ניגב את זיעתו מפניו, מזרועותיו. התכופף אל כיור־האיפור ושטף את ראשו. המתנתי. האולם התרוקן לגמרי. עכשיו הופעלו המאווררים הגדולים וזמזומם התחזק. האולם נותר פרוע, אתה הרי יודע, כסאות הפוכים מוטלים על הרצפה, קרעי־ניירות ועתונות ליל־שבת מתבוססת באבק־הרגליים. סרחון עשן־הסיגריות נספג בקירות ואינו מרפה. כמה זמן המתנתי ליאיר? אל תלעג לי. הייתי חייב לשחק את משחק המארח־למופת עד הסוף. המתנתי כמה שהמתנתי. בינתיים כיביתי את כל האורות. ניתקתי את חיבורי־החשמל, נעלתי את הדלתות. והסתובבתי סתם, בין השורות הדוממות עד שיגמור את פרטי־הטואליטה שלו, כמו שאומרים. אתה יודע, יש משהו נשי באמנים המטפלים בשיפור הופעתם, בגופם. אני יודע? להוריד את האיפור מפניו? יתכן, לא חשבתי על כך. גם לא ראיתי סימני־צבע על המגבת האבודה. כן, באותו הלילה עוד ראיתי אותה. או אולי היתה זו מגבת אחרת? באמת שאינני זוכר. אתה מבלבל אותי: כלומר, אתה מניח שהיו שתי מגבות? זו שבחדרו, בשכונת־הצריפים, וזו שמעל לכיור, בחדר־האיפור? אפשרי, בהחלט אפשרי. ואם כך, אשאל אני אותך: איזו מהם נעלמה? יפה. לא רק אתה אינך יודע. גם אני אינני יודע. וגם לא אכפת לי. כאילו שהמגבת אשמה בכל מה שקרה. זה מצחיק, אני יודע. חפצים אינם גורמים רעה. הם רק שלוּחי־אוון, סרסורים לעברות. וכמו שהוא נעלם העלמות יוצאת־דופן, בלתי־מוסברת, כך גם נעלמה המגבת. פשטני, אתה חושב, פשטני מדי? סברה שאינה מתקבלת על הדעת. בכל אופן לא על דעתי שלי. אני דוחה את האשמותיך בעניין העלמותה המסתורית של המגבת. דוחה מכל וכל. ובכן, הוא סיים בינתיים. נגשתי אליו ושוב, ממש כבתחילת הערב, אצל המכשולים שמסביב למקלחת־הבחורות, הובלתי אותו אחרי. יאיר הזהר, יש כאן קרש בולט. וכאן אל תדרוך. כאן חסרה בלטה. סכנת נפילה בחוֹר שנפער. ואולי תיתן לי קצת את הכנור, שאעזור לך. אבל הפעם אני אומר כל אלה בלי אמונה. רק מצוות מארחים מהוגנה. כלומר אם הבחין מה שבדברי הרגיש בלי ספק בסלידתי מכל המעמד המשונה הזה. משתיקתו המתנשאת, מחוסר־האונים שלו, מריח־גופו החריף שעורר בי בחילה. התגעגעתי לריחן המתוק של החבצלות הסגולות. כן, אפשר שריחן מתוק מדי. אבל לא היה אכפת לי. שיהיה הרבה מעבר לעודף המתיקות. אילו היתה נעמי מהלכת לפנינו ומאירה לנו את החשיכה באור־החבצלות של גופה. בניחוח השושנים של שערותיה. באריזתה המהודקת. כן, מאד הייתי רוצה לשמוע את נעמי שרה לעצמה איזה פזמון. כמו הפזמון ההוא, המושר בלשון הפזמונים הבינלאומית, ששמענו קודם מול פתח מקלחת־הבחורות. שורות אוויליות עד להרגיז. “אני אוהבת אותך. ואתה, מדוע אתה זונח אותי?” אני מוכן לשמוע את נעמי שרה בכל לשון שבעולם. אפילו באידיש. אילו בלדינו. אפילו בלשון הזמרים הבינלאומית. שרק תשיר ברור. שאשמע את ההברות המדהימות־בתפלותן יוצאות דחופות מפיה. ואפילו שלא תפנה אלינו את ראשה. ואפילו שכל מה שנראה ממנה יהיה רק גבה והגוש האפל של שערותיה. ואפילו שרק ננחש איך מתנועע גופה בתוך אריזותיו. אתה מתאר לעצמך: מצב משונה. קשר של דחייה מקשר ביני לבין יאיר. אינני רוצה בחברתו אבל טוען אותו כאילו על גבי. ומוביל אותו, חסר רצון, אל הנשפיה. והוא? מה אני יודע מה הוא? הוא לא טרח לומר מלה. אני רק יכול לנחש. ממש כמו שניחשתי בדרך. אי־אפשר היה לו שלא להרגיש בגלי־הדחייה שהפרשתי. והוא הרי כנר, איש רגיש. נפש רגישה שוכנת בגוף אטום? קשה לי להאמין. לא, הוא לא עשה תנועה קטנה שאוכל להוודע ממנה מה הוא חש כלפי. ואולי עשה ולא ראיתי. חושך מסביב, ממהרים אל הנשפיה, כל אחד מאתנו שקוע, כמו שאומרים, בשרעפיו. הוא בשרעפים שלו, שוודאי הוליכו באיזו דרך עקלקלה ורבת־פניות אל נסיגת־הלילה שלו, המפתיעה. ואני בשרעפי. במה אפתח את הנשפיונת? כן, אתה יודע איך זה. אתה צר לך צורה והדברים כבר אחוזים זה בזה. דבקים זה בזה. ורק מחכים למלה הראשונה שתפרוץ בשבילם. אבל היא משתהית, ופריצתה נדחית. ואני מתעצבן, דוחה את כל הפתיחות העולות בראשי. אחת אחרי אחת. אני חוזר, בלי להרגיש, אל הנוסחאות הישנות. כן חברים, היה לנו ערב מיוחד. יוצא־דופן מבחינות רבות. כבר מזמן לא העלינו ככה את רמת־הקדושה של ערב־השבת שלנו. ואני מקווה שרמה זו תישמר. ושלא נרד ממנה כל־כך מהר. כן, למה אתה צוחק? רמת־הקדושה, מונח מהתל. לא, אתה טועה. חיבור פשוט בין הדברים החמריים הניתנים להימדד, ובין דברים שברוח. שכל מדידה היא רק השפלתם. נו, אין צורך להתנצל. גם בעיני היתה זו פתיחה מחורבנת. כולן היו פתיחות גרועות. לא מצאתי גם אחת שתוכל להיאמר בכבוד. במה פתחתי? בדרך השגרתית: ברכה. מבוכה. שוב ברכה, שוב השתהות של מבוכה, כמה מלים על אמנות וקדושה. בלבול גמור עם מבוכה, אבל הפעם כאילו נבוכותי בכוונה. בצורה מעושה קצת. ומכאן, בזינוק מהיר, שלא למעוד, אל הסיום. דברי תודה. אתה יודע, הכנר שלנו, משלנו, בשר מבשרנו, ועשה דרך כל־כך ארוכה. מן הנגב, אי־שם בסביבות באר־שבע. אין לנו במה להתבייש, חברים, עיניכם הרואות. ולבסוף קריאה שאולי לא היתה שיא־הקדושה, לפרוץ קצת גדרות מוסכמות. אם אפשר, רק מתוך שמחה. כל גדר שתיפרץ שלא מתוך שמחה תיחשב לנו בחזקת חטאת וזהו. בעצמי לא הרגשתי כמה התרגשתי בשעת הדיבור. כנראה שאינני מורגל לדבר בפני הציבור. ואפילו ציבור זעיר זה, של אוהבי־אמנים שלנו, שהתכנס כאן מתוך אהבה בלבד. אהבה למוסיקה, אהבה לכנר ואהבה ללילות־השבת שלנו, הלחים כל־כך. ריח חבצלות מתקתק עלה באפי ולא ידעתי מאין הוא מחלחל אל החדר. מצרור־החבצלות של נעמי או מפרחי השיחים שבחוץ. אתה יודע: פריחת־לילה סמיכה שופעת ריחות משכרים. שאפילו באין אור אתה יכול לראות איך מרפרפים סביבה עדרים של פרפרים. כן, זהו אולי הדבר האחרון שאני זוכר מן החינגא. אחר־כך נשמטו המושכות מידי. ועצם, מי רצה לאחוז בהן? אני? לא, טעות בידך. לי לא היה שום עניין לתת צבע או כוון לחינגא הסגורה הזאת. אני, כל מה שרציתי היה רק לתת תנופת־התחלה, כמו שאומרים. ואחר־כך שתתגלגל לה מעצמה. בלעדי. בהחלט בלעדי. טוב, לא התכוונתי לפרוש מייד. אשב קצת כצופה, אשתה משהו ואלך. וגם יציאתי לא היתה בוטה כל־כך, כמו שאומרים. הצנעתי אותה מתוך מחשבה תחילה. אתה יודע, כרכוּרים כאלה, בלתי־מחייבים בין המסובים. בדיחה כאן, יד על הכתף שם. קצת כיבוד, חברים? קצת משקה, חברים? וככה אני מחליק לי בין המסובים שקט ובלתי־מורגש עד שמזדמנת לי פינה קצת חשוכה ושעת־כושר פתאומית. הפניית־גב ואני בחוץ. מרחיב את החזה מבלי־משים. נאנח ממש מתוך איזו הקלה בלתי־מוסברת. שואף אל תוכי את האוויר הלח שלנו בצימאון מופלג. האוויר עשוי מריבואות טיפות מים ואני כמעט יכול להרגיש בהן, כשהן חודרות אל פי, אל ריאותי. הן ספוגות בריח מתוק, ריח־חבצלות נעים, וחולפות בגרוני ממש כאילו היו משקה. מה אני בעל־תכסיסים? אתה צוחק. אתה מתכוון ליאיר. הוא בעל־תכסיסים. ואפילו מפולפל. במה נחשב תכסיס־החמיקה שלי, הפעוט, שעלה יפה, לעומת תכסיס החמיקה הלילית שלו שלא עלה יפה? נו, כן, הטעות הבלתי־נצפית מראש: שומר עיקש וחסר־הבנה ליד המחסום החשמלי. ותאר לעצמך לאחר דין ודברים בהחלט משפיל הוא משתכנע בקושי ומעלה את קורת־המחסום. אבל כמה שאלות. וכמה קושיות. ואיזו חקירה. ובזה עוד לא נגמר העניין. לא, אתה הרי מכיר, בזה הוא רק מתחיל. נו, למחרת מצטרפת עובדה לעובדה. חוט נארג בחוט והסיפור מתחיל להתבהר. שלהי הנשפיה, האור החשוד שבצריפו, מנגינת הרדיו העליזה. איזה שיר צרחני בלשון הפזמונים הבינלאומית נזרק לתוך ליל־השבת שלנו, ומחלל אותו ממש ללא שום חרטה. מלים גסות המשתלחות אל האוויר הלח שלנו, מוליך הקולות הטהור שלנו. גם התנים נאלמים מפניהן. משתיקים זה את זה מלייבב. ואחר־כך חושך פתאומי, התנים מגבירים יללתם. רוח קלה של אשמורת שלישית חולפת בצמרות. יריה בודדת פוקעת מרחוק, והתנים משתאים רגע למשמעה. ואז מכיוון בלתי־צפוי, מרחבת החנייה דווקא, מתעוררים רעשי־התנעה. דלתות נטרקות בחטף ולפתע משתלהבת אלומת־אור לבנה, חוצה את הקיבוץ, מדלגת מעל הגגות, נשברת בין עלי־העצים המנטפים טל כבד. אלומת האור חולפת דרך חלונותיו הפתוחים של אולם־המופעים, מאירה באור קלוש, מאובק, את שולי־הבימה. ומשם בדרך מזוגזגת היא מושלכת עד לפתחו של המועדון שלנו. ושם היא מתנפצת לרסיסים על ארגזי־הבקבוקים הריקים שהוצאו לאחר החינגא. השומר לא סיפר את כל הסיפור הזה. אני רק אומר שאפשר היה כך להבין מדבריו. מה אני יודע? לי בעצמי חסר פרק חשוב להשלמת סיפורו של השומר. ובכלל, אם אתה רוצצה לדעת הכל עד אחרון הפרטים, למה שלא תשאל ותשלים את חקירתך אצל נעמי ואצל צפור’קה? ואצל עוד כמה מחברינו שהשתתפו בנשפיה עד סופה? מה שמתרחש ביני ובין נעמי מאז הלילה ההוא מונע ממני להיות לך שותף לחקירה. כלומר אינני יכול להשתתף אתך בשאלותיך המביכות. אתה עם נעמי תצטרך לדבר לבדך. כלומר אני אוכל לשבת לידכם להקשיב, להביט בה דוּמם. או אולי אפילו אחרת. אני אשאר מאחוריך. מחוץ לדלת הצריף, אשמע את קולה ואוכל לדמות לי בנקל איך היא פותחת שוב בשירתה. אם תקרא לי פתאום, שאתערב בשיחה, שאעיד על מה שראיתי, אכנס. כן. לא אתעקש. אני אעזור לך בחפץ לב. הפרק החסר הזה מטריד גם אותי. מכרסם גם בי באיזו נקודה רחוקה. לא, הבעיה היא לא אי־ידיעת האמת. אתה הרי יודע כמה קל להמציא אותה. שתי מלים מגומגמות של נעמי, קצת דמיון משלנו והרי לך מהלכי סיום מושלמים. אבל לא זה מה שאני צריך כל־כך. אתה אל תאיץ בי, כבר ביקשתי ממך. אל נעמי עוד נגיע. ובעצם הרי לא התרחקנו ממנה כלל. היא כאן לידנו מגישה את צרור־החבצלות וממתינה עד תום הנשפיה. מסייעת בכל, כמו שביקשתי ממנה בתחילת הערב. ועוד הרבה יותר. מפקחת, משגיחה, מזרימה אל השולחן כל מה שנחסר ממנו. ואחר־כך היא אחראית על הניקיון, מסדרת הכל, משיבה את הפרעות אל מקומן. ויאיר מקיים אתה קשר־עין רצוף, מה אני אומר רצוף? קשר־עין הדוק. עיניו עוקבות אחריה בכל תנועותיה. מה שמתרקם ביניהם עכשיו, בין בקבוקי־המשקה, הוא הרבה יותר חם מאשר במבט המקרי ההוא שזרק בה לפני מקלחת־הבחורות. אולי משום שאני מרגיש בכך אני מעוניין להסתלק? שכנים, מה יש. למה שלא אותו אל מקלט־הלילה שלו. בחדרון המחניק בשכונת־הצריפים? לא, להיפך. אני שמחתי להיפטר ממסע־הלילה הזה. משתיקותיו המבחילות. מגאוותנותו הבלתי־מוצדקת. מריח גופו המעיב על ריחות הלילה הטובים. טענתי אותו, כמו שאומרים, על גבה של נעמי. אתה משוחרר, היא אומרת לי, אני כבר אראה לו את הדרך. אבל למה רכזי־התרבות מזניחים הכל ומשאירים לרגע האחרון? את רואה למה נעמי. כדי שאת תוכלי לתקן מה שאני קלקלתי. היא צחקה? כן, צחקה, אבל צחוק מרוגש כזה. הרגשתי שהיא צוחקת לא רק בגלל תשובתי, היא צחקה גם לאיזה דברים שעלו מתוכה. ומכאן והלאה אני כמוך. שותף לשמועות, לסיפורים, לבדיחות השומרים. בתחילה הדפתי הכל. ובעיקר את טענותיה של צפור’קה. חשבתי שאם אודה בפרט אחד כבר אתחייב בעניין כולו. ובעיקר אהיה אחראי לביטול נסיעת־השבת שלה אל נכדיה. לכן נאחזתי בעניין הפעוט הזה ויצאתי כנגדה בשצף ויצאתי נגדה בשצף קצף: הוא לא הבטיח. הוא אינו חייב לך שום דבר. אתה הרי מכיר את הנימוקים הרגילים. אבך אחרי כמה ימים הבנתי של כנגד צפור’קה יוצא זעמי. אלא כנגד הסיום החסר והאפל של ליל־הקונצרט. לא, איני כועס משום שלא הייתי שותף לידיעה, למזימה, זה לא אכפת לי. אני כועס אולי מפני עצם אפשרותו של סיום כזה. של דרך משונה כזו להפר את קדושת־השבת שלנו. חורה לי על עונג־השבת שהלך לאבדון. כן, הפלגתי, בוא נשוב אל המגבת. אתה מוכן להצטרף אלי לחיפושים? אולי נתחיל באמת מחדר־האיפור. או אולי שוב מן הכניסה, מרחבת־החנייה שמול מקלחת־הבחורות? לא, אין לי זמן. אני ממהר. אתה יודע, שבת יוצאת ושבת באה. ואני על המשמר. מגוייס, כמו שאומרים אצלנו. כל האחריות לעונג־השבת מוטלת על כתפי. לכן אני רץ. להתראות.

 

ד.    🔗

מה אמרתי ליאיר באותו רגע שאתה כל כך מתעניין בו? אמרתי לו:

בוא, עכשיו נגן עלי.

לא. אינני מדייקת. ואני מקדימה כאן את שאלתך הצפויה. לא, אין צורך, אל תשאל. זה באמת יישמע בנלי. בעצם, אני חושבת שאמרתי לו:

בוא, עכשיו אני הכינור תחתיך. נגן עלי.

למה אמרתי עלי? אולי בגלל שנזכרתי בסיפור ששמעתי כשהייתי ילדה, עלי־כינור. כלומר, משהו כפה עלי להשתמש במלה עלי. יכולתי גם להגיד לו: בוא, עכשיו אתה יכול לנגן כבר בי. ובאמת, למה לא בי? כלומר, בכינור? האם קראתי לו בשמו ואמרתי: בוא, יאיר? לא, אינני זוכרת בדיוק. לא, אני חושבת שלא. העדפתי לפסוח על שמו המפורש. גם ידעתי שאולי לא יהיה לנו עוד לילה שכזה. אז למה להתחיל לפרש בשמות? והפירוש המדוקדק בשמות הוא מסוכן. השמות יוצרים יחס, ואני, לא שלא רציתי ממנו יחס. אולי כן, אבל לא בזה העיקר. ידעתי בלבי שלא יישאר בחדר אחרי שיקום מעלי. האם קרא לי בשמי? שאלה מגוחכת. ודאי שניסה. הרי לא יתכן שכל אותו הערב המוזר והלילה החטוף דיברנו רק במבטים או בתנועות או בשידורים סמויים. הוא ידע את שמי מההיכרות החפוזה שעשה בינינו רכז־התרבות, לפני מדריגות הצריף. בידיו היו החבילות והכינור ואני שמעתי שהוא חוזר על שמי, בשקט, כאילו לעצמו.

נעמי? נעמי, שם יפה.

או אולי רק נדמה היה לי שחזר. ובעצם כבר מאותו הרגע העדיף שנישאר נוכריים זה לזו. חסרי שמות. באמת, שאינני יודעת עכשיו. אני אמרתי: יאיר? יאיר? רגע, נדמה לי שאני מכירה אותך מאיזשהו מקום. והוא חייך חיוך משונה כזה, שהיה הראשון שראיתי על פניו. הסב עיניו אל חורשת־האקליפטוסים העבותה, ואמר לא, את טועה. מימיך לא שמעת, ואת לא מכירה. אבל הגישוש הראשוני בינינו כבר נעשה. זה לא משנה מה שדיברנו בקול רם, דרך הפיות ודרך האוזניים. לא משנה בכלל גם מה שרכז־התרבות שמע או חשב שהוא שמע. מה שבאמת נחוץ כאן לשאלותיך הוא לוח־השידורים שלנו. השידורים הסמויים ששידר גופי אל גופו. והשידור הסמוי עוד יותר שהחזיר גופו לגופי. אתה יודע, אפשר להרגיש. יש עוד מערכת חושים אחת לאנשים. והיא שפועלת בתנאי־החירום. כמו רגע הפגישה שלי עם הכנר, שכולי הייתי במחתרת ורק גופי החל לפרפר אליו. הפירפורים הפכו לתישדורת, התישדורת נסעה אליו, באוויר לפנות־ערב שלנו, הרך, אוויר ערב שבת שלנו, מוליך־השידורים המצויין. לא, אל תבין אות לא נכון. באמת נדמה לי שנדנדתי קצת לרכז־התרבות. משהו לא הושלם בינינו: אולי חיוכו המוסב, החטוף. אולי כניסתו המהירה מדי אל תוך הצריף. אולי משהו בגופו שאמר לי שהוא חושק בי אבל אינו זקוק לי. אינני יודעת. בגלל זה השפלתי את עצמי והטרחתי את רכז־התרבות. מה שאינני עושה אף פעם. לא, אינני יודעת אם הבחין בכל מה שהתרחש בינינו על מפתן הצריף. יתכן שכן. הוא איש רגיש. לא לחינם בחרנו בו לריכוז ועדת־התרבות. כן, נתליתי קצת על צווארו, אם אפשר להגיד ככה. הצעתי את עצמי לכל מיני דברים בזויים. כל מיני עזרות קטנות שהוא נורא שמח עליהן. כן, הוא היה נראה לי קצת חסר־אונים ומבולבל מערב הקונצרט שנפל עליו כאילו במפתיע. אז עזרתי קצת, מה יש?

גם הרגשתי שזו הדרך הנכונה להגיע אל יאיר. ובאמת רציתי להגיע אליו מן הרגע שראיתי אותם, לפני המדרגות. עומדים להיכנס אל הצריף. הייתי צריכה אולי לתחבל כל מיני תחבולות משפילות. לחשב חשבונות, לקצר דרכים. ולחשוש כל הזמן שהתנהגותי חשודה. שאינה כשורה, שהיא מאולצת מדי. וככה, דרך העבודות הקטנות שהעמסתי על עצמי, יכולתי להיכנס ולהגיע אל הכנר בדרך הראשית. ללא שום תחבלנות המשאירה טעם רע. ללא שום החשדה ובלי שום מאמץ נוסף. הרגשתי שהם צריכים אותי. כמובן, כל אחד לצורך אחר. אבל שניהם זקוקים לי. והחלטתי להיענות לשניהם, לעמוד לרשותם. בראשית הערב אהיה של רכז־התרבות, ובלילה, אחרי המסיבונת, כמו שקראתי לה, אהיה של יאיר. או שיהיה הוא שלי? איך שאתה מעדיף. הרבה זמן חלף מהלילה ההוא. לא, יתכן שלא הייתי מספרת לך את כל הסיפור מיוזמתי. לחץ השאלות שלך, והחקירה הקטנה והתובענית שלך בהחלט עושות את שלהן. אולי הייתי נפתחת מעצמי ומספרת, פעם, למישהו את כל הסיפור. כן, אני מודה: סיפור כזה לוחץ עלי. גם עליך? אבל אם הייתי מספרת הרי רק מרצוני. ולא עכשיו, שאתה החלטת לשאול. טוב, אני מבינה, הסיפור שבתוך הסיפור קורץ לך. הנפשות שבתוך הנפשות מושכות אותך. כן, שוב טעיתי. אתה מתכוון לזמן שבתוך הזמן? לא, אני נכנעת. זה לא בשבילי. טוב שאתה מתעניין בכל הקשקושים האלה. אל תדאג שלא תאבד בגללם את האמת. ואפילו אם היית בא אלי ומבקש שאספר לך מה שקרה בלילה ההוא לא בגלל שזה יפה לסיפור. אלא כך סתם, נאמר בגלל שזו רכילות מעניינת. כן, למה לא? הייתי מספרת אני חושבת. גם ברכילות הקטנה יש איזו נקודה סיפורית. כן, אני מתפרקת בשעה שאני מספרת לך את כל זה. ואני רוצה להתפרק מזה. לא, אל תדרוש ממני יותר מדי. אני לא יכולה לציין לך בדיוק עד איזו נקודה בסיפור אני מתפרקת, ומאיזו נקודה אני סתם מגבבת מלים. כל הסיפור חשוב ולא הייתי מפרקת אותו לשבבים דקים כאלה, אלמלא חקירתך. היזהר שלא תגזים, כי אני יכולה עוד להינחם על הכל ולהשתתק פתאום. אתה מאמין יותר מדי בנכונות שלי. אבל היא מעורפלת. גם בשבילי. ואם לא תיזהר שנינו ניכשל בה. כמעט כמו שנכשלנו בלילה ההוא, יאיר ואני. הוא בעוורונו ואני בכסילותי. או אולי אי־אפשר לדון את שנינו לכף חובה מן המרחק הזה. אחד משנינו היה אשם. בסדר, אני מסכימה. אבל מי? הוא שניצל מבלי דעת את צמאוני? את מה שנהוג לקרוא בדידותי? או אולי אני, שניצלתי מתוך כוונה ברורה את מעיל־הצוענים שלו? את חיוכו המשתמט? את גופו המשדר אלי בגלים רכים?

יפה, היכן עמדנו? אה כן, בשבע המלאכות שהטיל עלי רכז־התרבות. כן, אל תחשוב שלא תיכננתי לי קצת תוכניות משלי. או אולי תוכנית אחת. ובעצם השתקעתי בעיקר בתיכנון, בפרטים, במבוכים שהוא המציא לפני כל רגע. ולא כל־כך נתתי את לבי על מה שיקרה אחרי החינגא, שכולם יתפזרו לבתיהם ומישהו יצטרך ללוות את יאיר אל חדרו. אתה יודע, יש לפעמים מצבים כאלה. בתוכך את בטוחה שמה שאת רוצה בו יקרה. ומי שאת כל כך חושקת בו יהיה לידך, בלילה. אבל הדרך אל הבטחון הזה רצופה במעקשים והפתעות. ומוטב להסתלק מראש מהמחשבה עליהם. להתעלם מהם. לחשב את דרכך כאילו לא היו בה שטחי־ביניים בין הנקודות המכריעות. מה זאת נקודה מכריעה אתה שואל? ובכן הפגישה שלנו, החטופה, ליד פתח־הצריף היתה נקודה מכריעה כזו. צרור־החבצלות שהכנתי בשבילו היתה נקודה מכריעה כזו. אתה רוצה שאמנה עוד? טוב, לא אאריך. רק אחת אני מוכרחה לציין. כי היא באמת חשובה. ומה פתאום אתה מעלה את שאלת המגבת? על איזו מגבת אתה מדבר? לא, אינני זוכרת שום כלום. שום חתיכת מגבת לא היתה מעורבת במה שאירע בינינו. כן, עכשיו אני נזכרת. רכז־התרבות נידנד לי בעניין איזו מגבת. אחת שנשכחה בחדר־האיפור ואחת שנעלמה מן החדר שבצריף. לא שטויות, לא הצטרפתי לחיפושים. הרי לא הייתי מארחת רשמית. וגם בין חברינו, אוהבי־האמנים אינני נמנית. אז מה פתאום שאצטרף? טובות אישיות אני דווקא אוהבת. ואולי גם הייתי עושה לו טובה אישית כזו ומצטרפת אל מחפשי־המגבת. למה לא, אם רק הייתי מוצאת בחיפושים איזה טעם. אבל זה נראה לי מגוחך. לא רק החיפוש אחרי המגבת וענן־השמועות שפרח מעליו. אתה יודע, כל גל־הרכילות המגונה שהתחיל לגאות אחרי הלילה ההוא. אנשים קטנים, מה אני יכולה לעשות. אנשים קטנים עם פיות גדולים. ואפילו שאני יודעת שהרשעות לא הייתה מכוונת לגמרי נגדי. כלומר, לא נגדי באופן אישי. אלא נגד החופש הזה שכאילו התרתי לעצמי, לחשוק בכנר ולהביא את חשקי לידי גמר, כמו שאומרים. באמת שאיני רוצה להאריך בזה. הדברים כירסמו את לבי זמן ארוך. ורק לאחרונה הונח לי קצת מהם. ואינני רוצה לפתוח את כל הפרשה מחדש.

מה שאמרתי קודם, ואתה הפסקת אותי, היה שגם הרגע שבו הוא אמר: נעמי? נעמי שם יפה. כאילו רצה לומר: נעמי? נעמי את יפה.

גם הרגע הזה היה מין נקודת הכרעה. טוב, ודאי שאינני יכולה לנחש או לשער או להיות לך לשותפת לכל אחת מדרכי החיזוי שלך: איך היו הדברים מתגלגלים אלמלא אמר מה שאמר אלי. כי את פניו ואת עיניו הסב אז ממני ונשא אותם מעלי והלאה. אל הצללים הרחוקים, צללי־השבת, כמו שאומרים, שכבר החלו לבוא ולהקיף אותנו מסביב. ואני, למרות ערב־הקיץ החמים, נרעדתי פתאום. ואפילו הצטמררתי קצת במעלה זרועותי. ולמעלה מברכי. הרגשתי שלא רק הצללים, צללי־השבת, מאיימים לעטוף אותי, אלא – שעם החשיכה המתקרבת מתקרב עוד איזה איום משונה, מפחיד ומושך כאחד, וגם הוא יעטוף אותי, כשיעוטו הצללים.

הבטתי בערפו, בשערו, בצוארונו שנכרו בו סימני זיעה. רציתי לחלוף את צוארו במבטי. אבל אתה צריך להבין: הכל התרחש במהירות כזו, באגביות כזו, במין חטף שעל רגל אחת. פשוט לא יכולתי להרשות לעצמי מבטים מושהים, מעמיקים ורציניים. ודאי שלא יכולתי לומר דברים שאחר כך אולי אתחרט עליהם. אתה מפליא אותי כאן. מה עשיתי? מה שכל אחד היה עושה במקומי. מה שגם אתה היית עושה אילו היית עומד שם במקומי: הנחתי ללבי להיצבט, והעליתי על פני חיוך מתוק. והכרחתי את לשוני לשאול שאלה קלילה שכבר אינה זכורה לי. פשוט חייכתי. איש לא הבחין ברעידתי. לא יאיר, שפניו היו שלוחות אל הארץ השבתית הנפרשת מעבר לחורשות, וידיו חובקות את מזוודת־הכינור, והוא מקרטע על הדשא כאילו לא נוח לו במקום עמדנו. וגם לא רכז־התרבות שחייך אלי בעיניים אטומות. אולי לא אטומות לגמרי, אבל תכליתיות. הוא כאילו אמר לי: יפה, נעמי יפה שלי. עכשיו, שעשיתי הכרות ביניכם, זוזי מן הדרך. אל תפריעי. תני לי לעשות את שלי. ואחר־כך תוכלי לקחת לך אותו, את הכנר המיותר הזה. התלוי לי כשק על צוארי. ותעשי אתו מה שרק עולה על דעתך.

לא, אני לא אומרת שאילו היה מישהו מהם, או שניהם יחד, מבחינים ברעדת־הפתע שלי, אולי היו מנסים לחוש לעזרתי, או מה. אני גם לא אומרת שמשהו מכל מה שהתרחש אחר־כך לא היה מתרחש. לא, אינני תמימה כל־כך. אני יודעת שיש סדר הכרחי ואכזרי לדברים שמוכרחים לקרות. ולא אני הקטנה, נעמי היפה, כמו שרצה יאיר להגיד, אתייצב מול הסדר הזה ואהדוף אותו. לא בפרחי, לא בקישוטי ולא בחיוכי המתוקים. אני רק מנסה להגיד לך, שאילו היו מבחינים בצמרמורת־פתאום מוזרה זו שאחזה בי אולי היתה נמזגת קצת חמלה לתוך כל מה שקרה. זה הכל. לא רחמים ולא שום כלום אחר. לאלה לא נזקקתי אז. לוּ רק קצת חמלה בערב שבת. וזה היה די לי.

כן, לאן הגענו? ריח החבצלות היה מתקתק וחריף. אבל ריח גופו היה טוב עוד יותר. לאיזה ריח אמשיל לך אותו? באמת, אל תדרוש ממני יותר מדי. אינני מומחית בפרחים. ובריחות עוד פחות. אבל ריחו היה מורכב מעט: זיעתו, אני חושבת, מעורבת עם ריח הדרך וריח הבגדים. ועוד איזה יסוד מעורר שאין לי שם בשבילו. אולי היה לריח חלק בחוסר־האמון שהרגשתי, אחרי שהביט בי. כלומר לא האמנתי למבטו שהוא חושק בי ואינו זקוק לי. כן, ידעתי שהוא גם זקוק. יש מין ריח כזה לאנשים שזקוקים לך. לא, אני לא יודעת בכלל לשיר. מה פתאום אתה שואל? רכז־התרבות סיפר לך? מה, הוא השתגע, או מה? אני גם לא הייתי בכלל במקלחת־הבחורות בליל־השבת ההוא. כבר מזמן יש לי פנה משלי. יש כאן איזו טעות בשאלותיך. אני בטוחה. אינני מדברת אידיש. כן, אני מבינה כמה מלים. הרי שמעתי אידיש לא פעם, בבית. אבל לאדינו? זה כבר שגעון גמור, גמור. אני ולאדינו? מנין לי לאדינו, לכל הרוחות והשדים? ומי אמר לך שזו היתה לאדינו בכלל? הרי במקלחת־הבחורות רוחצות המתנדבות שלנו, שבאות מארבע כנפות תבל. אז הוא, באמת, תוך כדי התרוצצותו המטורפת עם הכנר, הוא מצליח לדייק ולומר: לאדינו? אל תצחיק אותי. זה כל־כך מוגזם שאני נדהמת. אולי אמר: גרמנית? אולי הולנדית? אולי, ספרדית? בהחלט יתכן. אבל לאדינו דווקא?

מה הוא מדמה לעצמו? שאני מנהיגה את מקהלת־העלמות המתקלחות, וכולנו שרות את הפזמון־החוזר, בדיוק כשנפתחת הדלת, בטעות כמובן, או בגלל הרוח, ופרצופו הנבוך של הכנר פוגע בעיני? אבל מנין לך שאלות מסלפות כל־כך? ועל המלים אל תשאל אותי. כי פשוט, אני אינני יודעת. כן, יתכן שהיה שם בית כמו:

מדוע תידחני, כסחבה תשליכני

ואני אהבתיך כל כך יקירי.

הרי באידיש, או בלאדינו, או בלשון־הפזמונים הבינלאומית אפשר לשיר על כל דבר שבעולם. ולמה לא על הסחבה הזאת, המושלכת? ולמה לא על האהבה הזאת, המוטלת לרפש? מה אני יודעת? הוא באמת בעל דמיון־חולני, אם דימה לעצמו שאני הייתי בין השרות. כאן אני בכוונה מתעכבת, כדי שתדע שגם בהמשך הערב ובלילה, עד לנסיעתו הפתאומית לא פצחתי קולי בשיר. אני אינני נוהגת לשיר כשאני מאושרת. אלא אם כן פיזור נפשי הגיע לממדים שלא הצלחתי לשלוט בהם. אבל זה מופרז. רכז־התרבות המדמיין שלך גם סיפר לך שהולכתי את יאיר לחדרי, כשאני דובבת שיר? ושהכנסתי אותו למיטתי כשאני מזמרת כאחוזת־דיבוק? הנח, באמת, הנח את כל השטויות הללו. לא שרתי, ודי. ואם היה נדמה לו ששמע שירת־אשה מסתורית בלילה, או אם נדמה לו שזיהה דווקא את קולי בתוך המקהלה הגולמנית של המתרחצות, הרי זה פשוט עיוות האמת, כמו שאומרים. ועוד ללא סיבה. סתם כך, לתלות כינורות של דמיונות בראשי האילנות? וכל השומעת לך, כמוני, תצחק. אבל נחזור לריחות גופו. יתכן שניסה בתחילת הערב להסתיר ממני את משיכתו. אני יודעת? אולי לא רצה להסתבך. אולי חשש משם רע. אולי לא היה מספּיק בטוח בחשקו. השד יודע. אבל ריחו פרץ מתחת לבגדיו. מתחת לכל הכסויים שהעטה עליו, והגיע אלי. אתה ודאי מכיר את דרכו של הגוף להסגיר, כאילו בכוונה, את סודותיה של הנפש. ובכן, משהו מעין זה התרחש בינינו. ובעצם אני עמדתי וקלטתי את כמיהותיו אלי, בכל חושי. לא, זה לא מצחיק מה שאתה אומר. הוא לא עמד שם וייצר ריחות בכוונה, כמו איזה חיה כדי שיגיעו לנחירי. אני מתכוונת לכך שכל התהליכים האלה מתרחשים באורח סמוי לגמרי. נסתר. ומגששים כנבוכים. יש איזו בושה המתלווה אל שלוחי־החשק האלה. כן, ואל תשכח שגם הזמן היה מועט כל־כך ולא יכולתי לנחש בתחילת הערב את החוקיות הזאת, שאחר כך כבר הרגשתי אותה בכל גופי. וגם נכנעתי לה. אולי אפילו עזרתי לה. יתכן, אם אתה דווקא מתעקש לא אכפת לי, אני ידעתי שזמננו קצוב ושבתוכו מוכרחת להתרחש איזו תקרית כזו. לא, המלה אינה מתאימה. אני מרגישה בעצמי. אתה צודק, היא גלויה מדי, בוטה מדי, כמו שאומרים. בקצרה, למה להלאות אותך? אתה הרי מרגיש בעצמך מתי אתה נדחף לתוך מלכודת. אין לי מה לחדש לך. בוודאי היית כבר לכוד פעם גם אתה. לא, מלכודת זה לא מדוייק. אני יודעת, אבל מה לעשות? קשה לי כאן לדייק. גם בגלל הזמן שחלף. אולי אם היית מגיע אלי לפני איזה זמן הייתי מצליחה לזכור טוב יותר ולנסח טוב יותר. אבל גם בגלל שלא לכל הרגשות יש שמות. ולא לכל הדברים שעולים בגופך יש מלים כדי לבטאם. ואולי זו בעייה שלי, מיוחדת? יתכן, לא אריב אתך דווקא על זה. אני קשת־הגדרות. יפה, חמקמקת? יפה, מסתווה? לא, בבקשה, דייק אתה קודם ואדייק גם אני. מתחפשת? לא, כאן באמת הרחקת יותר מדי. חלפת על פני הסיפור בשאלותיך. כמעט והייתי אומרת שהקדמת את מעשה־הסבכה הדקיק של המעשים. כן, אני מסכימה, אם תעצור אעצור אני אתך. כן, עייפתי כבר משאלותיך. בתחילה חשבתי שייטב לי תחת חקירתך. אולי יתבהרו לי קצת הדברים. כן, גם אצלי מתנפנף וילון כהה שמסתיר את גוף המעשה. מסך כהה אתה אומר? יפה, שיהיה מסך. אני מרגישה שאנחנו מתכוונים כמעט לאותו הענין. לא, אין לך מה לחשוש מפני אכזבתי. כלומר זה לא אתה שגרמת לי אכזבה. אני מאוכזבת כיוון שאני לא מעזה. אני מאוכזבת לא רק מן הסיפור כפי שהוא מתגלה מתחת לערימת־המלים. אני ספוגת־אכזבה, אם אפשר לומר כך, עוד מלפנים. מלפני בואך הנה. מלפני מטר־שאלותיך. מלפני הכל. אולי זו אכזבה מתמשכת שאני גוררת אתי מאותו הרגע שבו הוא קפץ מן המיטה, ואני כבר ראיתי בעיניו שהוא אינו עמדי. שהוא כבר מתרחק, שהוא כבר מגשש אחרי קצוות חדשים. ממשש אחר דברים שהשאיר, לפני שנתפתה, לפני שצנח אתי אל המערבולת הזאת, הספוגה בריח־החבצלות המתקתק. ריח הפריחה הלילית, החשוכה, סמיכת־הניחוח. זו שגם אם אינך רואה את יכולה לשער לעצמך שעדרי־פרפרים לבנים מתעופפים מעליה. עדרים בוהקים, שמצחירים בחשיכה, מרחפים כעטויים בכותנות־לילה רכיכות. נו, אל תמשוך אותי בלשוני. אתה רואה כמה קל לגלוש להגזמות.

כמו שהוגזם למשל ענין נגינת־הראדיו. כאילו באמת משהו פרוץ התחולל בחדר המחניק. ושפיכתו לתוך החלל השבתי שלנו וחילול אוויר־השבת. אני חשה ממש את לשונו המלעיגה־מעט של רכז־התרבות. אבל אתה יכול לומר לו שלעגו מיותר. וגם אינו במקומו, כמו שנוהגים לומר. לגמרי לא במקומו הנכון. הרי הוא לא נכח בכלל במקום. הוא לא גחן מאחורי החלון, מתחת לצריף, והקשיב. ומה בכלל אפשר לדעת? אולי יאיר רצה לכסות על איזה צער שנשמע לו פתאום, מתוך דממת־הלילה הלחה? מה אני יודעת? בכי התינוקות נשמע לפעמים הרחק. ויש רצון כזה, לכסותו, להשתיקו. אולי רצה להשתיק את בכיית־התינוק בנגינתו? טוב, הכינור באמת לא נמצא תחת ידו אותו הרגע, או שכבר נמאס לו לגעת בכינור אחרי התרגולים המרובים ואחרי הקונצרט. מה אני יודעת? אולי בכי־התינוק צרם והכאיב את אזנו? וגם המנגינה העליזה לא היתה מכוונת. אבל נסה אתה למצוא בראדיו מנגינות שאינן עליזות. ועוד בשעה מאוחרת כזאת. ובענין המבט החם, ששלח אחרי מבין הבקבוקים, אני ממש מתפוצצת. זה כל־כך רחוק מן האמת. ובכלל דמיונו של רכז־התרבות שלנו מתפרע קצת באחרונה. אולי הוא התיר לעצמו להתפרע רק אתי? הרי זרק הכל עלי. את הצלחתו ואת אשמתו. את אכזבתו וגם את ליל־הפרך שלו. כאילו אני יכולה או כאילו אני רוצה לתקן את מה שהוא קילקל. כאילו שבכלל איכפת לי לתקן מה שאחרים מקלקלים. ואם אמרתי? רק בשביל מוצא של כבוד מאיזה רגע של אי־נוחות. וזה הכל. אבל את רשלנותו לא יוכל להכחיש וגם לא להטילה על שכמי. וגם את חמקנותו ושתמטנותו לא יוכל לטעון על גבי. ואפילו אם ישתולל מכעס.

אינני נוהגת כמוהו. ולא עמדתי על הסף בשעת הקונצרט. אני ישבתי לי עם שתי רגלי בתוך האולם. זה שלא הצליח להבחין בפרצופי בתוך הקהל, זה עניינו. אני לא נסתרתי מפניו. הייתי מרותקת אל המנגינות ואל הכינור ואל יאיר. כן, ההתקרבות הראשונית, כמו שאומרים, התרחשה בצל המנגינות. ישבתי לי בפינה, דחוקה אל הקיר ונחבאת מעיני כל מבקשי. אבל תנועות המיתרים הניעו אצלי את מיתרי־הלב. אתה יודע: דמעות־פתאום חמימות מפרכסות לעלות; איזו רעדה עוויתית שאין לך שום שליטה עליה; קור וחום נעים במרדפי־פתע לאורך הגוף, ומרוצים של שערות הנסמרות וגלים הנחרתים בעור. כן, אני נכנעת לפעמים להרגשה הזו. אינני יודעת, אני מרבה לבכות לאחרונה. בכי פתאומי כזה, לא מוסבר. אני רוצה לקום ולהסות את הקהל המכרסם לו גרעינים על ידי: די, שקט, אתם לא שומעים? משהו גדול זורם מן הכינור הזה אליכם. אלינו. קומו גם אתם, מספיק עם הפיצוחים המנובזים. קומו, תתחילו גם אתם לרעוד. אני מתביישת להישיר מבט בעיניכם. אני מפחדת שאראה את כולכם גועים לי כאן באיזו בכייה משונה, מקולקלת, כמו שאמר רכז־התרבות. בחיי, אתם מקולקלים כולכם. אתם אין לכם תיקון.

הגזמתי, מה? אני יודעת. השליטה אובדת ממני ברגעים כאלה. ממש כמו שאבדה ממני באותו הרגע שאתה כל־כך מסתקרן עליו. כן, יתכן שבאמת אמרתי לו:

בוא יאיר, נגן עלי עכשיו.

ואולי לא. כרגיל. אינני מדייקת. אולי אמרתי לו דווקא:

עכשיו אני הכינור תחתיך. בוא אלי.

אבל אם אמרתי כך, אמרתי ודאי בשקט. ואותן דמעות־הפתע עוד עמדו בעיני.

 

ה.    🔗

שבת; צהריים. אני מתנודדת על המדרכות. מסומאת מן האור הרב המשתפך אלי מכל החללים. כמעט שאינני רואה על מה אני דורכת. אני נגררת כאילו מעצמי. את החדר השארתי מאחורי כמו שהוא. לא רציתי להתפנות כדי לשפר את מראיתו. אל החדר השני אפילו לא התקרבתי. משהו הרתיע אותי. כאילו אין בין דלת לדלת מעבר פתוח וחופשי, אלא איזה קיר אטום. קיר רע שנושם עוינות. מבחוץ, תוך שאני משתופפת אצל הכיור, אני יכולה לנחש: המטה הגדולה מפורעת לחלוטין. עליוניה בתחתיתה ותחתוניה גלויים לכל עין. דרך מנוסתו של יאיר ניתנת בנקל לשיחזור. שיחזור פשוט, ללא כל מאמץ. מרחק קצרצר מן המטה אל הכורסה. הוא שם על גופו את בגדיו בחפזון. ומן הכורסה הישנה אל החלון שני צעדים. השתהות קלה לפני החלון, מאבק קצר אבל תקיף עם בריחיו הסרבניים, הבלתי־מוכרים, ואחר כך בתנועה עצבנית מכה קצרה וחזקה על מסגרת העץ. החלון נפרץ ללא קול. הוא משלשל את גופו מעבר לחלון, קפיצה נועזת, מילמול תפילה חשאי, ברוך המונע שברים, ונחיתה רכה על אדמת הגינה. צחוק אני עושה מעצמי. איזה תיאור רומנטי. כמה הוא רחוק ממה שקרה שם באמת. חלון סדוק ומבוקע. מסגרת עץ נושנה שהצבע שעליה מתקלף מתוכו. הצירים רופפים לגמרי. תנועה בלתי זהירה אחת והם נחים עקורים, בידיו של יאיר. ומן החלון אל אדמת הגינה אין אפילו מרחק של מטר אחד. חצי מטר לכל היותר. הוא מעביר את רגליו הארוכות, בזו אחר זו, וכבר הוא מחוץ לחלון ומעבר לגינה. הגינה, אגב, מוזנחת. בעל־החדר אינו מרבה לטפחה. חגורת ירק צנועה וצרה, צמאה ומאובקת, המקיפה את מקום המפגש בין יסודות הבטון לבין קרשי הצריף המרקיבים. אני מרבה לציין פרטים כאילו אני עומדת ונחקרת לפניך. אבל אין זה כך. כל פרט שאני מציינת, לעצמי אני מציינת. כל תנועה משלו, כל צליל דיבור שאני דולה ממה שהיה רק אמש, לעצמי אני דולה. ואתה, אפילו שותף אמיתי אינך. אני משתמשת בך כאילו היית קיר מחזיר־קול, מהדהד. אתה גם משתמש בי, אני יודעת. אתה מת לרקום את סיפור־הבלשים הקטן שלך. אתה חושב שתצליח לבתק את קרומי־הרכילות הקטנים ולהפיק מזרם העובדות סיפור גדול, משמעותי. יבושם לך. אותי זה לא מדאיג. אם כך ואם לא כך, אנחנו נהנים כל אחד בדרכו. כשאנחנו נזקקים זה לזו דרך השימוש שלנו, בזולתנו, מגבירה את צלילתנו אל תוך הנהר החולף של הזמן. ובי גם דוחקים הזכרונות, שאתה אולי, פטור מהם.

שבת; צהריים. ואני משייטת על המדרכות. אני נעה בדרכי אל חדר־האוכל. ועוד לפני כמה משימות־מישנה קטנות שהטלתי על עצמי ממש ברגע האחרון, כבר כשעמדתי על המפתן, כדי שלא תהיה ההפלגה הזאת לחינם. מחדר־האוכל גיחה קצרה אל המכבסה ומשם אל התאון המצחין של הטלפון הציבורי. ומשם אל תיבת־הדואר. ואחר־כך אם ישאר לי זמן ולא אהיה נרגשת מדי, אולי אציץ גם אל המועדון. בשבת בצהריים תמיד מצפות שם הפתעות. אני חולפת בדרכי על פני חצרות בתי־הילדים. מכל צד ועבר זורמים ילדים והוריהם אל הצל הקריר של הבתים. אל ארוחת־הצהריים. פרידות חטופות, בכיות קצרות, גערות ואפילו קללות הנזרקות. רק לי כל זה אינו נוגע. אני מרפרפת לי מעל זה. מה קול ההמון הזה שמרעיש לו, שם, מתחתי?

הפנים חולפים לידי, במורד המדרכות ואינם נקבעים בזכרוני. אני הולכת, ראשי מוטה, ותמונות ליל־אמש סובבות בתוכו במעגל מטורף. ליד מגדל־המים, ממש בפניה אל חדר־האוכל, עוצרת בי צפורק’ה. אם לא הכרת אותה עד היום, כדאי שתקפוץ אליה בהקדם, להכירה.

היא עומדת לה, מגובננת מעט, בצל הסיסם ההודי הענק. נעמי’לה; היא שואלת, אולי את יודעת במקרה מה קרה ליאיר הכנר שהסתלק כל־כך מוקדם?

גם בשל התדהמה וגם בשל ההפתעה וגם בשל סחרחורת רגעית שאחזה בי, כמעט התמוטטתי. ישבתי לי על גוש־האבן, כותרת־השיש שנגנבה לפני שנים מעתיקות קיסריה. מה, מה את שואלת, צפור’קה? היא נאנחה וקרבה אלי. את חולה נעמי? מרגישה לא טוב?

אני מבטלת את שאלתה, אבל אין בידי להשיבה. אתה כדאי שתכיר את צפור’קה. לרגע היית גם אתה נפתע להאמין שהיא יודעת הכל.

קבענו בשמונה שניפגש במגרש־החנייה, היא אומרת, עמדתי שם כל הבוקר, המתנתי לשווא. והוא לא בא. אנשים ששאלתי לא יכלו להשיב לי. אני אין לי תשובה. גם אין לי אוויר. אני כולי נהממת. בלתי אפשרי שמישהו ראה הכל וכבר הספיק להוליך את הקול בכל המחנה. זה רק צירוף מקרים משונה. אין כאן שום כוונת זדון. צפור’קה תמימה אבל אינה מיתממת. אני צריכה להרגע, ולהשיב לה בכל הנחת שאני יכולה למצוא בתוכי. מה פתאום את שואלת אותי, צפורה?

הצעירים ששאלתי אמרו לי שהוא לן הלילה בשכנותך. אז חשבתי אולי את יודעת משהו. לא, מיהרתי להשיב לה, אני לא יודעת כלום. וגם לקונצרט שלו כמעט ולא הלכתי. אבל צפור’קה כאילו אינה שומעת מה שאני משיבה. והיא משיחה לפני את כל פרשת אכזבתה. איך טרחה אמש וניגשה אל הכנר במיוחד, כיוון שכבר אינה צעירה ואינה מרבה לצאת מחדרה בערבים. ואיך הבטיח לה יאיר שיקח אותה במכוניתו, ברצון לגמרי. אותה על נכדיה, צחק. רק שתחכה לו במגרש־החנייה בבוקר, מוקדם. ואיך הבטיח לה שיסיעה בדיוק למקום שהיא צריכה. ואיך עבר עליה, שמע שמע, גם עליה, ליל נדודים נוראי. כיוון שאינה סומכת על השעון המעורר המיושן שלה, וכיוון ששנתה כבר אינה כמות שהיתה לפנים, הרי מרוב חשש שלא תוכל להשכים למועד כמעט ולא ישנה. ועכשיו, ממש ברגע זה שהיא משיחה לפני את פגעי השבת הזאת, הרי היא נופלת מרגליה וכבר היתה רוצה שכל זה ייגמר והיא תוכל לחזור ולהשתרע על משכבה, ולהשלים כל מה שהחסירה בלילה הנורא של אמש.

אני מתבוננת בה בגניבה. ואינני חושדת במאום. דבריה טהורים ממש כמו כוונותיה. ניכר בה שאינה יודעת כלום על הלילה שלנו וכל מה שבא בעקבותיו.

אפילו אל הקונצרט לא הלכתי, היא אומרת, כיוון שרציתי להגיע רעננה אל נכדי.

רוח צהריים שבתית מרחישה בצמרת הסיסם. העץ מטיל צל ענק על מגדל־המים. מסביב חולפים אנשים ואפילו אינם מפנים פניהם אלינו. אני מרגישה שכוחותי שבים אלי ואני מתרוממת מן האבן. באמת, צפור’קה, אסור להאמין לאנשים חשובים. באמת צפור’קה זה לא נעים. לא ידעתי שגם כנרים כאלה נוהגים להפר הבטחות. כן, מרטנת צפור’קה, אסור להאמין לכאלה. את בדקת ובררת בכל מקום שאפשר, אני מטילה לעברה טיפונת תקווה. כן, בדקתי. תארי לעצמך שאני מתרוצצת כל הבוקר. כבר הייתי בכל מקום. חקרתי ושאלתי. פרשה מוזרה, באמת. אתה רואה, גם בעיניה התחולל כאן משהו סתום. ואולי לא רק בעיניה. אולי גם בעיני הרבים שטרחה ושאלה אצלם מאז הבוקר. אם ראו אם שמעו אם יודעים הם דבר. עכשיו יקל עליך לקשור את חוטי־הבלש שלך ולסבכם היטב. אני מכירה את תכונות המסבכים הללו. כמה קשרים פתאומיים בתוך השטף הקל של העלילה. וכל קשר הוא גם מעצור גם מחסום וגם פרשת־דרכים. ויש ארבעה שבילים היוצאים מתוך כל צומת. והקורא לגמרי נבוך. והוא מרחיק מעצמו את הספר, את העלילה כובשת־הלב, ומתחיל להרהר לו בינו לבין עצמו. וישנם אנשים מוזרים המוצאים דווקא עכשיו צורך דחוף להשׂיח עם נפשם. ובקול רם, לאן ילך, לאן יפנה, לאן ימשכו הדברים. ואתה, אתה מתחבא לך שם, בצמרת הסיסם, ומתנועע קלות לרוח הצהריים ומגחך על הנמלים הנאבקות כאן למטה. אלו שאינן חדלות מלהתאמץ ולמצוא להן שביל. איך לעקוף את המחסומים, איך לפרוץ את המעצורים ואיך לחמוק מחידתה שופעת־הסכנות של פרשת־הדרכים.

אבל צפור’קה אינה מרפה ממני ואינה מסתפּקת בתשובותי הקצרות כאילו היא חשה בתוכה שאני יודעת הרבה יותר. היא נתלית עלי ממש כאילו היתה בטוחה שבידי המפתח לתעלומה. איך זה יתכן, היא שואלת, לקום בלילה בעוד כולם ישנים ונחים לאחר הקונצרט המפרך, ולהסתלק בפתאומיות כזו? אולי תחכי קצת, אני מציעה לה, עד שיתעוררו שומרי־הלילה ותוכלי לברר אצלם פרטים מדוייקים? אבל הם לא יושיעו אותי, מתכעסת צפור’קה, הם לא יפצו את הנכדים המאוכזבים שלי. שכבר הודעתי על ביקורי וכבר יושבים הם ומצפים לי בכליון עיניים. אל תגזימי, צפור’קה, בבקשה ממך. אני אומרת. הרי חשבת דווקא לסדר להם הפתעה. נכון, אז מה? היא תוקעת מבטה ישר לתוך עיני, כאילו אני ולא אחר חמקתי מחלון אחורי, בוססתי באדמת־הגינה, התגנבתי בין עצי־השדירה ונסתי מבעד למחסום־השער. אני עוצמת עיני בגלל האור הרב של צהרי־השבת ואני רואה אותו מניף ידו מעלי, רתוק אל מנגינת־הלילה המפכה מן הרדיו, ושואל לתוך חלל החדר החשוך: יפה, נכון? חזק, נכון? זה נקרא ביצוע אמיתי.

אני מסמיקה לפתע, כאילו צפור’קה עוקבת אחרי תנועותי. כאילו היא בולשת את עור פני, את ערפי. כאילו היא מנחשת על מה מעידים הסימנים הטבועים בגופי. כאילו היא משחזרת לעצמה, מתוך חמדה וביטול גם יחד, את הנישכוכים הקטנים והמכאיבים שנישככנו זה את זו. מתוך בושת־פתע לא מוסברת אני מסלקת את ידי לאחורי גבי. אני נושאת מבט תמים וחף לגמרי אל צפור’קה. כאילו אינני מבינה כלל על מה אני ננזפת. בואי, אני אומרת אליה, את רואה שאני לא יודעת שום דבר. בואי ואלווה אותך אל חדר־האוכל. לא תודה, נעמיל’ה, היא אומרת, אבל אני חושבת שאמשיך. אני רוצה לרדת אל שכונת־הצריפים. אולי אמצא מישהו שראה ויודע.

ואנחנו נפרדות. והיא אפילו מביטה בעיניים מרחמות, לראות אם חלפה לה הסחרחורת הקטנה שאחזה בי. זו שהכריחה אותי לכרוע לפניה ולבקש מחסה אצל האבן הגנובה מעתיקות קיסריה.

אני נשבעת לך שהיא לא ידעה ולא חשדה. רק היה משהו בדרך שיחתה. מין חשדנות טבעית כזו. ואילו גם היתה יודעת לא היתה שיחתנו מתנהלת בצורה שונה. אתה סבור שהיא ידעה? והיום, האם היא יודעת משהו? אני לא אוכל לומר לך בוודאות. טוב תעשה אם תלך אצלה ותשאל במקור. הערכותי אינן מעניינות.

לרגע אחד ניתר בי לבי מרוב דאגה כשהיא אמרה: פרשה מוזרה, באמת. אבל מיד נרגעתי. זו היתה תחושה בלבד. או חיזוי, או סתם אמירה מסכמת. אבל היא לא ידעה אז שום דבר. בעקבות השיחה המשונה שבינינו החלטתי לשנות את מסלול תנועתי. כאילו יש מי שעוקב אחרי ואני חייבת להתעותו. חישבתי לי מסלול שהוא גם עקיף וגם מבולבל, ושלא יהיו לו שום קצוות שאפשר להתחיל ולברר מהם. אני אלך בעקבות יאיר. מן הרגע שהחנה את מכוניתו במגרש־החנייה ועד לרגע שקם והסתלק. אצעד לי בצעדים קטנים. אעצור מדי דקה, אהרהר, אחשוב. זו דרך נפלאה לשחזור המעשה. ואם אשחזר את המעשה, אולי אוכל לשחזר גם את הרגשות. וכל הפרשה המתוקה הזו תשוב אלי מעצמה, כאילו לא קראתי אליה בכלל.

ורק כשהתחלתי לנוע במסלול ההתעיה שלי, הרגשתי שעשיתי בתבונה. מעיני האנשים כאילו ניבט חשד. יכולתי לשמוע לחישות עוינות. היו גם מקרים של הושטת אצבע והחווית־יד לנגדי. המהירות שבה פשטה השמועה הדהימה אותי. התהלכתי כנרדפת. האמת היא שלא יכולתי בכלל להשלים את שלבי הטיול שתכננתי לי. וכל פעולת השחזור נכשלה. במקום לעצור במקומי, להשתהות, לשמוע את קולו, לחוש את מבטו, להשקיף על תנועותיו, נאלצתי לשאת עיניים אל שעוני. להידהם איך ממהר הזמן לחלוף. לשמוע את צעדי עוקבי קרבים. ולמהר אל תחנתי הבאה. הכל יצא מבולבל, מעוות, ולא נגרמה לי שום הנאה. הכל יצא מיותר כל כך. איזה מסע־הימלטות אווילי. וגם אינני בטוחה שממש נרדפתי. אבל היתה לי הרגשה כזאת. הרגשה שדבקה אלי ולא הרפתה. הטיול לא פטר אותי ממאומה. דלגתי על המקומות הציבוריים. ואפילו שהיו אלה שעות־הצהריים של השבת, השעות הריקות בחצר, לא מצאתי לי מנוחה. אתה חכם עכשיו, ממרחק הזמן אתה קובע ששגיתי. אבל לך יש נקודות־תצפית משלך. אתה חופשי לקפץ ולדלג ולטפס לאן שאתה רוצה.

שום מישקולת לא מושכת בך כלפי מטה. ומנין לך הבטחון הזה, שבו אתה קובע שנהגתי רע? הרי לא יכולתי אחרת. הרי הייתי מוגבלת. גם לנסיונות החמיקה שלי היו גבולות. הרי לא יכולתי להאשים את יאיר בכל מה שקרה? גם לי היה חלק בכך. לא חמישים אחוזים, כמו שאתה מלגלג. רגשות אינם נמדדים באחוזים. אבל היה לי חלק. וכל נסיונותי להתכחש פשוט לא הצליחו. כל מה שחשבתי היה: איך השתבשה הרפתקה נחמדה כזו והפכה לצוֹמֶת־מוּעֲקָה?

במהלך ריצתי, בין נשימותי המכבידות ראיתי את מקום־ההחנייה של המכונית הקטנה. את פתח מקלחת־הבחורות, את השדירה היורדת אל שכונת־הצריפים. את חדרי מול החדר שבו לן. את דלת־הרשת שנראתה עכשיו כמו סרסור מבוייש. את המדשאה, הגינה, החריצים שבקרשי הצריף. הכל. והכל נראה לי אחרת ממה שמתרחש. אחר־הצהריים, לכשיחשיך, אמרתי לעצמי, ארדוף אחר עקבותיו עד מחסום־השער. ואולי הלאה משם, אל הכביש הראשי. אתמם ואשאל את השומרים:

הגידו לי, הראיתם את שאהבה נפשי?

אעמוד, קשוחה תחת לחץ לעגם וחקירותיהם. אתראה כמתעניינת באדם שנמלט. בכנר המוכשר שמטיל עצמו למיטות זרות בלילות נדודיו בין הקיבוצים. לא, אל תפסיק אותי עכשיו. אתה לא רואה שאני נרגשת? אתה לא מבחין שברצף הדמויים הללו אני רוצה נורא לכפר על משהו? ומנין אתה יודע שהוא נוהג ככה בכל מקום שהוא מגיע אליו? אני, זכותי לכעוס עליו ולקנא בו מעט. גם בגלל הדברים שיכלו לקרות ולא קרו. אבל אתה, מה ענינך אתה בו? הסר ידיך המרופשות ממנו, אתה שומע? סלק את מלאכת־העכבישים המזוהמת שלך ממנו. שאם לא תחדל אני אזרוק אותך מחדרי ואטיח את הדלת בפניך. את זוהמת ארסך שמור לעצמך. אותנו אל תנַגַע בה. הוא לא יהיה לך בובה לטוות סביבה את קורי הרשת והשקר שלך. אם יש לך ענין לשעשע מישהו במה שקרה כאן, בליל־הקונצרט, שעשע את עצמך. משוך ידך מיאיר, אתה שומע?

ובעצם, אינני מתערבת וזה באמת לא עסקי. אתה רואה כמה אני מאבדת את השליטה בעצמי. אל תדון אותי בשעת רתחתי. גם יאיר לא צריך היה לדונני בשעת רתחת־אהבתי. אם תשאל אותי עכשיו, אולי נמלט משפעה מיותרת שהטלתי עליו? צרכים שלא מצאו להם מוצא זמן ארוך. והוא פשוט נבהל. רצה ללקק מעט. ואני הנחתי לפניו קערת־אדירים. והוא רצה אותי אבל דחה את הקערה. ואני לא הנחתי לו להפריד בינינו. ומרוב בהלה, וללא שום ניקורי־מצפון נטש את מיטתנו וחמק כגנב. כן, עוד אשמה שאוכל להטיל על שכמי. עוד פצע שאוכל לגרד בו, בנסיוני העלוב לשחזר את הפרשה. כמוני כמוך כאן. גם אני רוצה לשוב ולחזור אל אותה הנקודה שממנה ניתן היה לי להתקדם בטוב. ולקראת שמחה והנאה. גם אני עושה לילותי כימים כדי לאתר בדיוק: היכן התערבל הכל. ולמה. כן, למה? לי אין תשובות. ושיחותי עמך אינן ממציאות לי אותן. יש גבול אולי למה שאדם מסוגל למצוא בתוכו. ואתה אינך ממציא תשובות יפות יותר. אתה רק פורש ומניח מלכודת.

לרגעים אני אומרת לעצמי: הטילי עצמך למלכודתו. הרי ממילא הנך לכודה. והרי אין לי חשבון. אם זה יאיר או אם אתה הוא זה. אבל משהו מונע ממני להשפיל עצמי תחתיך, ליפול אל מצודתך. כן, אנחנו מוכרחים לקצר. שעתנו חולפת. אני מוכרחה לרוץ. כבר ערב, אתה רואה בעצמך, ואני הרי מוכרחה לראות את מחסום־השער, ולשוחח עם השומרים. אני חייבת לשוב אל המקומות שחלף בהם במנוסתו. אני צריכה לברר לעצמי מדוע נס. שאחרת לא תהיה לי תשובה בשביל צפור’קה. ומה אגיד לה, כשתבוא לפגוש אותי בפעם הבאה?

 

ו.    🔗

אני מנחשת מה שאתה מתכוון לשאול. האשה הצעירה והיפה והכנר. הכנר הידוע שבא מרחוק כל־כך. חכה, אחסוך לך את שאלותיך. תן ואנסה בעצמי. גם לי חשוב לשחזר את המראה. פעולת ההיזכרות מרטיטה אותי מחדש: אני מלווה אותו אל חדרו שבצריף. השתהות קלילה ליד מדרגות העץ הנמוכות. רגל מי תקדים ותונח ראשונה על הסף? ולעבר איזו דלת נפנה? אל תשכח: אני שכנתו הקרובה. וגם עזרתי כל הערב על יד מרכז־התרבות. אנחנו מכרים עוד מקודם. מלחמה זעירה המסתיימת ללא הכרעה. לילה טוב משונה, חטוף. ואיש איש פונה לעבר חדרו. הדלתות דופקות ומרעישות. קפיצי־המתכת החלודים מחריקים אצלו. אבל גם אצלי. ומיד נדלק הרדיו בחדרו ומוסיקה גואה. יש לי הרגשה לא נוחה. כאילו הקדמתי להסתלק. כאילו עמד לומר לי משהו ולא הספיק. כאילו לא אפשרתי לו להגיד. אני מתחילה בסיורים תכופים וקצרים אל הדלת וחזרה. ממולי, מעבר לשתי הדלתות, מבעד למבוא המשותף, אני מרגישה שהוא עושה כמוני. אותו הכוח כופה גם אותו שלא לנוח. לחוש שהחמיץ משהו. עבל עוד לא מאוחר. הלילה עודו צעיר ואפשר לתקן מה שכמעט קלקלתי. אלא שצריך להעז ולעשות את הצעד הראשון. אני גם כך איני נועזת. והוא, אינני יודעת. אני חשה באותו הכוח המנסה להפגישנו. איך הוא נע מחדרי אל חדרו דרך הסדקים שבקיר העץ. דרך שכבות הצבע המתקלפות. ואולי דרך מערכת־החשמל, המים, הביוב? הלא כל אלו מערכות משותפות כאן, לחדרי, לחדרו ולכל הצריף. אם הוא לא יעז, גם הוא, כי אז הלילה אבוד. שנינו נכלא בחדרינו. אני לא אצליח לישון. אסתובב כמו שבוייה. כמו אסירה בחדרה הקטן. מקיר אל קיר. מחלון אל חלון. אלף פעמים אקרב את הדלת. הרי הידית לפניך. משיכה קטנה, חצייה מהירה מאד של המסדרון, כמו חציית חלל ריק, או שק של אויר שקוף. אני נצבת לפני דלתו, מקישה או לא מקישה. הנח, אל תתאמץ עכשיו לתקוע לי שאלה חריפה, דוקא באמצע. חכה, תראה איך הדברים יתפתחו. שים לב לקפיצות המשונות שלהם. לאותו האורח המפתיע שלהם. הבלתי ניתן בכלל לחיזוי מוקדם. כאילו הם השלכת דמיוננו. דמותנו המושלכת אל הקיר.

ואני אוהבת הפתעות. אני אוהבת לקרוא ספרים שהם מלאים בהפתעות. שאינני יכולה לנחש מה יגיד לי הסופר במשפט הבא. שאף פעם לא אוכל להגיד: זה כל כך שקוף. זהו תרגיל כל־כך מוכר. עכשיו יבוא זה וזה פרטי תאור, השהיות נוף מכוונוֹת. הארכות מתוכננות. ואני שונאת שאני יכולה לראות אותו יושב אל שולחנו, משיק כפיו בהנאה, ואומר מתוך קורת־רוח של בעל־מלאכה מצליח: עכשיו סדרתי אותם. עכשיו הפלתי אותם בפח. מלכודת מתוחכמת כזו, אפילו לא חלמתי שאצליח להציב כאן. כל זה אני שונאת. ואני אוהבת דוקא ליפול פתאום באיזו תהום כרויה, שאולי אפילו נסתרה ממנו. איזו מלה יפה, אבל שאינה לגמרי במקומה, לוכדת אותי פתאום. והכי אני אוהבת לראות כמה היטיב לתפוס תנועה קטנה, קטנטונת. תנועה גמדית כזו. כל־כך ננסית וכל־כך לא נחשבת. אבל אז אני רואה פתאום: כן, הוא יודע לכתוב, לכל השדים והרוחות. כאן, בשרוול המתנפנף הזה, בכף־היד מבוקעת־העור, המחורצת, כאן נוכחתי שהוא טוב. אותו טוב אמיתי שאני כל־כך מבקשת.

לא יכולתי להשלים עם טיול־אסירים כזה, בלתי נפסק, שיארך עד אור הבוקר. אמרתי שאפרוץ עכשיו את חומת־הכלא, בטרם תתעבה. או שאלכד בה ואכנע. ואז, כאן שים לב בבקשה: ואז מלאתי את חזי אויר. המון אויר. לקחתי את כל האויר הנקי שעוד נותר בחדרי. אחר־כך התרחקתי כמה צעדים מן הדלת. לקחתי תנופה, החשתי צעדי, ובדיוק בצעד השלישי, ממש כמו שתכננתי, הסמכתי את כתפי הימנית אל דלת העץ. כל משקל גופי התנקז אל גולת־כתפי. כל כולי נסמכתי אל המחיצה הדקה הזו, המפרידה ביני ובין יאיר. ביני ובין אשרי. אל תצחק להגזמותי. התיאור הספורטיבי הזה לקוח מהיכן שהוא. ודאי פעפע אלי באיזו דרך נסתרת. ואני גם לא כל־כך ספורטאית. יפה, את ענין התנופה אתה יכול למחוק. ובאמת, למה דוקא תנופה? לשם מה לפרוץ את הדלת, כשאיש אינו חוסם אותה בפני? אדרבא, לפי מיטב הרגשתי עומד יאיר בחדר השני, מעבר לדלתו ומצפה לי. ויותר מכך: הוא עוקב אחר תנועותי המשונות, אחר הקולות שאני מעלה בתנועתי. לבו חרד אלי כל־כך, אל הדלת שעוד מעט תפתח, ואל כל אותה מערכת אוושות, גרירות ומשיכות המלווה את כניסתה של אשה צעירה אל החדר שבשכנותה.

אם מחקת את ענין התנופה אנסה אולי אחרת: מרגע כניסתי אל החדר לא נטשתי את הדלת. נותרנו דבוקות אני והיא. ידי נתלפפו סביב הידית ולא משו ממנה. כאילו נדבקו אליה בדבק הממהר להתייבש. האטתי את נשימותי ובעצם כמעט הפסקתי לנשום. רציתי להתמזג עם דופן־העץ. להתפספס כמותו. להחרץ כמותו. להתמלא סדקים, להיות כל־כך קבועה ולא נחשבת. לדמום כמו חפץ. נשימותי התכופות לא יסגירוני באופן מובהק כל־כך. התנועות שלי עצמי נגעלו בעיני. נגעלתי בעיני עצמי. עומדת כך, מזיעה כמובן, הבשר דבק אל הבגדים, סחרחורת לא ידועה, דגדוגים מוזרים בשרשי השערות. ובכלל, הרגשה של בחילה מעצמי. משפלותי. מכניעתי לתאווה שהעיר בי הכנר המטורף הזה. מן ההתמודדות המשפילה שתבוא עכשיו. קודם ביני לבין עצמי. ואחר־כך, כשיהיה כבר מאוחר מדי, גם ביני לבין יאיר. וכבר לא יהיה לכך שום טעם. רק ריח רע ותפל וחוסר כל תבונה. ומאכזב נורא. וכך, כשכולי קופאת, כמו ציור הנעוץ אל הקיר, אני מניעה רק תנועות קטנות שאינן נראות. בצפרני, בראשי אצבעותי ובשרירים נעלמים שאפשר להניעם מבלי להתנועע. אני משפילה מבטי אל אצבעות־רגלי. הן מתפתלות כאילו מעצמן בתוך הסנדל. בתוך אותו מגרש־העור שהסנדל פורש לפני ריקודן המוזר. איזו הרגשה משונה פוקדת אותי כך, כשאני צופה, ראשי מוטה, אל סנדלי. הרגשת ניתוק ופיזור של אברי. כאילו אינני שלימות גופנית אחת אלא חיבור דליל ובלתי־מחייב של קבוצת אברים. כאילו לא אני בכלל היא העומדת כאן, מוּתֶשת מחמת מאבק פנימי, אלא איזו אשה אחרת מוטחת אל הדלת כמו איזה פוסטר צבעוני, ומתפרקת לאטה אל תוך אויר־החדר הכלה. ואז, לתוך הרגע הקפוא הזה זורמת מוסיקה המכלה את הלב. מתוך חדרו, מתוך הרדיו הפתוח שלו, אל תוך הלילה.

הדלת שאני נסמכת עליה נפתחת לפתע, כאילו נגד רצוני, האור מרחיב את שליטתו על הצללים שבמסדרון. אני חוצה יחפה את המרצפות המעטות. הן קרירות ונעימות אבל לא מטואטאות. גרגרים של חול פזורים עליהן. והם דוקרים את כפות רגלי כמו רסיסי־זכוכית. אני חוצה את המבוא כמו ברחיפה. משמאלי דלת־הרשת פתוחה מעט. עשי־לילה מתדפקים עליה, מפרפרים ונלכדים. מלמעלה, מתוך האיזורים המוצלים של הגג כבר זוחלות אליהם השממיות. קיצם קרב עם כל פסיעה דקה שפוסעות השממיות. והן, ורודות לגמרי, בטנן השקופה מרעידה, גלגלי־עיניהן מסתובבים לכל העברים, משמיעות צוויצות דקות. כאילו צווחות אלי להזהירני. אבל אני כבר מעבר לכל אזהרה. כבר חציתי את הקו האסור. והרי אני כבר בוגרת, ואינני קטינה. וגם קורי־העכבישים, אילו היו חוסמים עכשיו את פתח־חדרו של יאיר, לא היו מונעים ממני להיכנס. לא השממיות על הרשתות ולא העכבישים בחללי־הפתחים ולא שום קולות אזהרה שיכולים עכשיו להתגלגל מבחוץ, מן הדשאים מוכי־הטל או אפילו ממקום שהאדים מיתמרים בו מעל לביצה. דלת־חדרו של יאיר נפתחת לפני מבלי שאלחץ על הידית. רק ברוחי אני מניעה אותה. כל־כך גדול כוח הריכוז שלי. ואולי יאיר הוא שעומד מעבר לדלת, חש שאני מרחפת אליו ופשוט מקל עלי את הנחיתה. והוא מרחיב את הפתח כדי שלא אפגע מנחיתה שאינה מוצלחת. כדי שלא אשתפשף במשקופים. שלא אסרט באיזה מסמר־פלדה שכוח שנותר תקוע בקיר הקרוב. מעבר לדלת הוא עומד, כולו נכון לקראתי. בגדיו כבר מפוררים קצת כאילו התכונן להחליפם. חדרו חשוך ורק המנורה הזעירה שמעל כוננית־הרדיו מפיצה את זהבה.

אל תלחץ עלי. יתכן שלא דייקתי. משהו קורה לי בשעות הללו. וכל־כך קשה לשחזר. עם כל הפרטים ועם אותה תאוות־דיוק שאתה ממש נגוע בה. המתן, פעולת־ההזכרות מרטיטה אותי כל פעם מחדש.

תן לי להרגע.

הלכנו וישבנו על המטה. ופתאום היינו שקועים בשיחה שקטה. הוא שואל למעשי, להליכותי, ואני משיבה. הדבור כל־כך קל לי פתאום. והשיחה עם יאיר נעימה מאד. הוא מתעניין בעבודתי, בתכניותי, בהתרשמותי מן הקונצרט. כל הערב השקנו זו לזו אבל לכלל שיחה ממש לא הגענו. ופתאום הסתבר לי שהוא ראה אותי כל הזמן. הוא אפילו עקב אחרי. והוא מודה בזה עכשיו בלא שמץ־בושה. אפילו מתוך שמחה מבויישת קצת. אני משיבה על שאלותיו ושואלת גם אני. איך להיות כנר כזה וחבר בקבוץ גם יחד. ועל מה הוא צריך לוותר. ואיך הוא עומד בדרכים הארוכות שבהן הוא מתגלגל בלילות. והוא כאילו שמח לשאלותי. והשיב עליהן בנחת ובפרטי פרטים. הירבה כל־כך בפרטים עד שגלש לגמרי מנושא השאלה. והשיב לי בכלל דברים אחרים. דברים שלא שאלתי. השיחה קרבה בינינו מאד. מדי פעם היה נרכן אל הרדיו, מגביר מעט או מחליש את עצמתו. מפסיק לרגע את שיחתו, מניע בידיו, נועץ מבט בחלון החשוך ושואל אותי פתאום: יפה נכון? חזק מאד, את מרגישה?

כל המתיחות שכרסמה בי מקודם נשרה מעלי בבת־אחת. הנעתי את אצבעות־רגלי בחפשיות על הרצפה וגם על כסוי־המטה. זיעתי חדלה והבגדים נעשו חמימים ונוחים על גופי. נטלתי את ידו פתאום, הסמכתי אותה אל לחיי ואמרתי בקול מופתע: כמה שהיד שלך חמה.

הוא נראה כנבהל לרגע. משך את ידו והסמיך אותה אל לחיו כאילו הוא בודק אם היא באמת חמה. אחר־כך הוריד אותה אל ברכיו והפך בה במבוכה לכאן ולכאן. תן את ידך, אמרתי שוב, אני רוצה לחוש בחומה. הוא השאיל לי את ידו כאילו לא היתה שלו לגמרי. ואני פרשתי את אצבעותיו, והשבתי אויר על עור כפו. השערות שעל גב־ידו ועל פרקי־אצבעותיו נעו ברוח הקלה. משכתי את ידו אלי. עוד ועוד יותר. העברתי אותה על לחיי והוא אמר: הלחיים שלך קרירות. ואני צחקתי קצת. אבל לא הרפיתי מידו. חככתי בה שוב את שערותי. ובאיטיות רכה העברתי את היד הלוך ושוב על שֵׂער־רקתי. קודם מן הצד החיצוני, ואחר־כך גם מן הצד הפנימי. הוא הביט אלי כנדהם. כאילו אני עושה איזה מעשי כשפים עם ידו השבוייה. אחר־כך החלקתי את ידו החלקה שהוייה במורד פני. וכשהגיעה מול פי התנפלתי עליה ונשכתי אותה נשיכה קטנה אבל פראית. הוא משך את ידו בכאב. אבל אני לא עמדתי ממעשי. לקחתי את ידו בחזקה ונישככתי אותה נישכוכים קצרים לאורך כל האמה. כמעט עד המרפק. על עור־ידו הופיעו גבשושיות ושערה סמר. מה את עושה? שאל יאיר. אני יודעת מה שאני עושה, אמרתי לו. הוא הביט באי־נוחות מסביב. אולי נכבה את האור? כבה, אמרתי לו, אם זה מפריע לך. הוא קם מבולבל ועמד מולי. משהו לא היה מובן לו. אדישותי, נחרצותי או הדרך שבה אכפתי עליו את קרבתי? רק רגע, אמר יאיר, מוכרחים להזהר. והוא כבה את האור והחשיך את הוילונות. ואחר־כך גם נעל את הדלת מבפנים. שמעתי את המפתח סובב בתוך חורו. ואז חזר אלי והתמוטט עלי.

המתן המתן, אל תתנפל עלי עכשיו. אני יודעת את ההמשך ואת כל הסיפור כמעט כמוך. אתה חושב שכאן מתחיל להחשף החלק האפל של הפרשה? הסתירות מתחילות כאן לבצבץ? יש כאן פירצות על כל צעד? המתן ותשמע. אני יודעת שבקיבוץ פשטו שמועות על בריחתו המוזרה, הלילית. מנוסה חטופה ממטת־חטאו. ולא כדרך כל אדם בדרך הפתח. אלא בדרך שאינה כדרך כל אדם. כלומר מבעד לחלון הפתוח. שהרי למחרת, ביקר מי שביקר בחדר וראה מה שראה. החלון היה פתוח. ובאדמת הגינה הרכה שמתחתיו טבועות עקבות רגליו. עקבות של גבר מגודל. עובדה: אדמה רכה מְשַמֶרת עקבות. ואני לא מתכוונת להסתייף כנגד העובדות. אולי חמק וברח דרך החלון. לא ראיתי ולא הרגשתי. אתה יכול להבין בעצמך: הייתי הרוגה. ישנתי שינה כבדה. לא שמעתי את הרדיו צורח ולא שמעתי את קול צירי־החלון בהיפתחם. ולא את יאיר מתלבש וחומק בחסות החשיכה. ולא שכבתי אחר־כך חצי לילה ערה ובוכיה. כמו שוודאי שמעת. עובדה: לא שמעתי כלל איך הוא התניע את המכונית ונמלט כמצורע. לא ראיתי את הברקים הפתאומיים החולפים בין צמרות השדרה ונעלמים מעבר להן. לא ידעתי כלום. לפנות בוקר התעוררתי מעצמי. לגמרי מעצמי. גיששתי אחריו והוא לא היה. לא עשיתי מזה ענין. קמתי והלכתי. המרחק אל חדרי הוא אפסי הרי אתה יודע. דלת נוגעת בדלת. ולא עלה גם על דעתי להביא סדר בחדרו. גם אני הייתי רק אורחת שם. פשוט, שבתי אל חדרי. יתכן שעשיתי את המהלך כולו כשאני מנומנמת למחצה. ולא הבחנתי בין החפצים. חיפשתי את הדרך הקצרה והמהירה ביותר אל מטתי. גם לליל־אהבים יש סוף מעייף. ואני התגעגעתי אל מטתי. אם דפקו הדלתות בהסגרן לא אשמתי היא זו. אם הרעיד רעש המים המשתפכים בבית־הכסא את כל שכונת־הצריפים, לא אשמתי היא זו. כבר מזמן אני טוענת שאצלנו גרים צפוף מדי. אחד בתוך השני. אני שונאת את קולות ההשתפכות של בתי־הכסא העולים בלילות מכל השכונה. ואם נשארו אורות בחדר־המבוא ואולי גם על המרפסת לא אשמתי היא זו. כבר אמרתי לך, גיששתי את דרכי אל המיטה כמסוממת. העייפות ממש שיתקה אותי בכובדה. הגעתי אל חדרי מצאתי את המיטה ונפלתי אל תוכה. ואחר־כך, אתה יודע. שינה שבתית ארוכה. עונג השבת הנקי האמיתי. שינה המסתיימת פתאום, באמצע היום. והיא כל־כך ארוכה וכל־כך אחרת עד שכל מה שהתרחש לפניה פשוט נמחק ואיננו. כאילו לא היה. כאילו הזמן נולד מחדש. טהור, ריחני, רענן.

כשאמרתי שאולי נס ממיטת־חטאו לא התכוונתי לחרטה. רק שהיתה זו מנוסה שנגדה באופן מתמיה את האורח האיטי, המלא השתהויות שהביא אותנו, אותו ואותי אל הפגישה שבחדרו. על החרטה שלו אין לי מה לומר. אינני יכולה לדעת אם ראה בכל הענין משהו שיש בו מריח החטא. ואם כך, אין לו גם על מה להתחרט. על החרטה שלי אתה שואל? התשובה כאן מורכבת. לא פשוטה. אולי אפילו מסובכת קצת. כלומר: יכול שתהיה לי חרטה פרטית לגמרי על הלילה שלא הצליח. או על מנוסת־השחר של יאיר, שהרסה כאילו את הכל. יותר מזה: יכול שתהיה לי חרטה פרטית לגמרי על התנהגותי שלי במשך הלילה. על דברים שאמרתי ולא רציתי לאמרם. על מעשים שעשיתי ולגמרי לא רציתי לעשותם. על רגעים שחלפו לגמרי לא כמו שרציתי שיחלפו. ועל עוד מאה דברים אחרים. יכול להיות אפילו שתהיה לי חרטה על בגידת גופי. בגידה שהכעיסה אותי במשך כמה ימים אחר־כך. אבל כל החרטות הללו אינן מצטרפות לאותה החרטה שאתה מתכוון אליה. ההיא אינה קיימת אצלי. ההיא קיימת רק בדמיונך. ואולי גם שם לא. והיא פשוט נחוצה לך לצורך השיחזור. דרושה לך עד מחנק, כחומר לבלוקים שאתה רוצה כאן להניח. לסתום את סדקי הסיפור שכל החיים לא יזלו מבעדם החוצה. אבל אם כך, זהו כבר עסקך. ואני אין לי בו שום חלק. אני על חיי שלי לא מתחרטת. אני חיה אותם פעם אחת במעשים. ואולי פעם שניה כשפעולת־ההיזכרות מרטיטה אותי מחדש. לכן התרגשתי קצת עכשיו. היו פרטים בסיפור שריגשו אותי גם היום. אחרי כל־כך הרבה זמן. אבל זו איננה חרטה. ולא תצליח להביא אותי, אפילו במחשבתי, שאכנה אותה כך.

אם היה יאיר בא שוב, בשבוע הבא, לתת אצלנו את הקונצרט לכינור שלו, ואני הייתי פוגשת בו שוב, באקראי לגמרי: ליד מקלחת־הבחורות הישנה או ליד כל מקום אחר, הייתי מרגישה שוב מה שהרגשתי אז. הכל, אני אומרת לך, הכל, היה מתרחש כמו אז. הזמן היה משכפל עצמו בדיוק מדהים ולבי היה מתפוצץ בתוכי כשיאיר היה אומר:

נעמי? נעמי, שם יפה. הנה, אם אתה יכול, אנא עצור בי עכשיו. מפני שאני כל־כך רוצה ליטול שוב את ידו, לשבות אותה ולהעביר אותה, שְהוּיָה,

על לחיי הבוֹערוֹת.

 

ז.    🔗

יאיר שמי, ושם משפחתי לא ייזכר כאן. כיוון שהוא שם ידוע ביישוב, ומכובד. לסקרנותך שאינה יודעת גבולות אוסיף רק זאת: כנר וחבר קיבוץ. זיווּג מוזר. זיווּג משונה. שניים שאינם עולים יחדיו. כאן אתה חוזר על טעות הרבים: שניים שעולים בקנה אחד. אל תשית לב למה שקראת בעתונים הישנים. לאמור, כנר מוכשר שציפתה לו קריירה בינלאומית מזהירה. ולפתע, בעודו צעיר, בעוד החיים מושכים בו בעוז ובתעצומות, קם זונח הכל ומשתקע בתוך חולות הלֶס העמוקים שבמסיבֵי באר־שבע. קישקושים, אתה יכול לרשום לך זאת לזכרון. קישקושי־קישקושים. לא־אמת ועוד גרוע, אם יש גרוע, מלא־אמת. כי על מה יצאה חמת־הפתנים העיתונאית הלזו: על קריירה שנקטמה באיבה. על גאון־המוסיקה ששבת. או על כך שהטיל אבקוֹ על מה שהיה רגיל בו, ופרש אל הקיבוץ. אתה, שמקורב קצת לחיים הללו, אתה תאמין? קיבוץ, איזו פרישות יש בו? וממה פרש ואל מה פרש?

אתה רואה, הכל פתוח לפירושים. כל החיים לפניך לדרוש בהם. פרשת־חיים יחידאית, החוזרת אולי, על עצמה בכפל מוטיבים. וכך עד אין סוף. ואתה צריך להכריע: האם כעיתונאי, כלומר מוסיקאי גדול שהיה לקיבוצניק קטן. או כחברים־לקֶשת, שנותרו בעיר, הגורסים מעשה־טיפשות שאין לו מחילה. מעשה השווה נידוּי וחרמוֹת. או כידידַי המסגר והרתך, חברים אמיתיים המבחינים שאי־פעם היו לו לברנש חיים אחרים, נשימות אחרות, היה עטוף אוויר אחר.

ובכן נכון: הייתי פעם כנר ידוע שניבאו לו גדולות. הענקים מאירופה ומרוסיה דיברו בי נכבדות. כלומר היה יחס עדין אל שתיל, שהכל רואים בו שהוא עתיד לישא פירות של ברכה. אותה ברכה אמיתית, שאינה מזוייפת, שהכל נכספים אליה כל־כך. לצורך ענייננו, אני מוכן אפילו להוסיף ולפרֵט: את המוסיקה לא זנחתי אפילו לרגע אחד. אלא מה, העברתי אותה לפס־ייצור שונה, כמו שנהוג היום להאיר להדיוטות. כּיילתי אותה במינוּנים שונים. עשיתי לה הסבה אל החיים המציאותיים, שאני גזרתי על עצמי. אל אותם חיים הגזוּרים בתוך אותה מציאות, שאני, כבורא הכל־יכול, להבדיל כאן אלף אלפי הבדלות, נטלתי לעצמי זכות וחובה, מאמץ ועינוג, לקדש אותה כמציאות חיי.

אל תהיה פזיז ואל תגלוש תיכף ומיד להכללות. לא זיעזעתי מעשי־בראשית. לא הורדתי עליונים לתחתיות. ולא הרימותי שפלים. כלומר, באופן יסודי, קיבלתי על עצמי את הדין הנוהג בממלכת הארציות הבהמית שלנו. אבל רציתי להכניס בה מעט מאורו של נר. להאיר לה קצת מחשכתה. לא, אל תכעיס אותי בקוצר־רוחך: לא בעזרת המוסיקה שלי. זו שלי אינה שמן למאור. אני מתכוון לאורו של נר, במובן רוחני יותר, גבוה יותר, טהור יותר. או, אם נדייק: מטהר יותר.

עכשיו, כשאתה נוטל תקליט לידך אתה מחפש: היכן נגינתו של יאיר כנגד נגינת התזמורת? היכן הם ביצועיו המבריקים? היכן הרסיטלים הנפלאים שלו, שהעיתונאים דשו בהם בחדווה? היכן אותם פרקי הרֵֶצ’יטַטיבים המהדהדים, שהיה ממעך מתוך הכינור הדחוק אל סנטרו האמיץ? היכן כל אלה, לאן נעלמו, בתוך איזו חלוֹפיוּת של זמן שטו ועברו?

את היד המושכת בקשת המיר ביד הפולחת רגבים; ואת האצבעות המיוחדות־במינן העביר בדרך הייסורים והיבלות של איש משמרת־הלילה בביח"ר לפלסטיק; את הלב המקרקש מיקצבים ומתיך את הזמן לתוכם הסב לרעשי־מכונות מדכאים; ואת נשמתו מכר בשל נזיד־עדשים של מה שנערץ פעם – “חלוציות.”

ואתה יכול להוסיף מיד בפנקסך, מבלי להשתהות: שנות בצורת ממושכות, קשות. מדבר באר־שבע הלוהט, שממת־הלֶס המתאבך לאורך כבישים מרטטים מחום. שנים שלוהטו במפוח האדיר של המדבר. כן, זה טוב. זה מפרש את הרקע. זה מכין את השומע לתקופת־ההתגלמות המייגעת שתבוא עכשיו. כאן אתה זורע את זרעי־ההפתעה. כשיבואו פרטי־הערב שלאחר הקונצרט ויכו זה בזה בתוך רצף מאולץ שסופו, כנראה, כבר ידוע לך משיחותיך הקודמות. ממה שנקרא: פגישותיך המוקדמות עם הגיבורים האחרים של הפרשייה. ראשית, כדאי אולי שתדייק ותאמר הגיבורות האחרות של המעשייה. אתה מתעקש, יפה, היה שם גם גבר אחד. מיהו? נכון, רכז־התרבות המוטרד באופן תמידי. כן, כמעט שכחתי אותו. ובאמת, בינינו, איזו חשיבות אתה מייחס לו? הדבר הזה שאתה אומר שהוא חשוב בעיניך כמאיץ, יכול להיחשב כמצחיק. מאיץ החלקיקים של הפארסה הזו; של מחזה ההשפלות הזה. שים לב, שאינני מתחמק ממאומה; וגם אינני מכחיש. ציפית להכחשות תוקפניות. אכזבתך כבר משתקפת בעיניך ובאצבעותיך המטייטות בתנופה בדפי פנקסך. לא אכחיש, משום שאינני חש עצמי נאשם. אתה רוצה לשמוע גם את סיפורי, – בבקשה. תוכל לצרפו למחרוזת סרת־הטעם, שאתה מתכוון לחרוז. אבל לא מתוך נקודת־התצפית של “הנאשם”. כאן, בכל הסיפור הרקוב הזה אין מעמדוֹת שונים של חפוּת וחייבוּת; אין מרחקים שונים מן המרכז המאיר, הגרעיני, של איזה צדק מסויים. כולנו חונים בעמדות שוות־מרחק ושווֹת־ענישה. אין בנו זכאי אחד יותר מחבריו.

אל תשכח זאת בטייטך בחפזונך בפנקסך. אני מצטט: שכר שווה בעד עבודה שונה. זהו גרעינו של הרעיון הקיבוצי, לא כן? ובכן הרשה לי לשאול: הכוונה לשכר ממשי או לשכר שאינו ממשי? לטלוויזיות או לשכר מן השמיים? נראה אם אתה חכם, כפי שאתה מציג את עצמך. אדרבא, נסה אתה להשיב לי: לאיזה שכר כאן הכוונה? ואל תקל על עצמך בבקשה. העבודה שאנו אומרים לאיזו עבודה אנו מתכוונים? עבודת הגוֹלם האדיר הזה, הקיבוץ, או עבודת היחיד בתוך הקהילה הזו? או עבודה זרה?

אתה רואה, אתה יכול להיווכח כאן מיידית בחולשתן של נוסחאות. מוסיקה תמורת קיבוץ. הזנחת אישיות הפרט למען התמזגות ביישות־הקיבוצית. הפרחת שיממות־הנגב שבסביבי באר־שבע. בכוח הידיים הרצות לאורך פסי השינוּע של הפלסטיק המוּתך, ולא בכוח ידי המנגן המוּעד לפגיעה. הבנת? את שם משפחתי לא אזכיר ולא אפקוד. ולך לא ארשה להזכירו אפילו ברמז קטן. יש לי הרגשה, שהכל ייחשף אם אגלה את השם בפומבי. כלומר, כל עוד יודעים היודעים שהמשפחה משפחה מיוחסת, גזעית, אמיתית, מהדוֹמי היישוב, כל עוד רק בכך מדובר – אין כל רע. אבל ברגע שיתחילו לקשור קישרי־קשרים אפלים ויצביעו על קישרי־דם מפוקפקים ועל מטורפים ידועים במשפחה, המוכרחים להוריש למישהו, לאיזה צאצא רחוק, את חוקי־הברזל של טירופם. לא, את זה איני מוכן לסבול. ואפילו לא במחיר הסיפור. לא תמצא מכל זה על עטיפות התקליטים. לא תחת תמונתי ולא מעליה.

אגב, התנזרתי גם מעשיית תקליטים. גם זה אינו ידוע לך? בן־אדם, מה עובר עליך? מדוע לא התכוננת כמו שצריך לפגישה הזו? הרי כל הדברים מאבדים את חשיבותם, אם אני מנהל דו־שיח עם בּוּר. אתה מבַרבּר ואני נטעה לחשוב, שאולי באמת אתה יודע משהו, ושסקרנותך יש בה משהו עמוק. ולבסוף רדידות מבישה כזו. אתה פשוט מנטרל את כל ההנאה שאני עשוי לשאוב מן הסיפור. לך, עצל, ולמד קצת מן התוֹלָדוֹת של היישוב, תולדות אנשי־השם, תולדות הקיבוץ. על א. ד. גורדון שמעת? את בּרנר קראת? ומה, לכל הרוחות, אתה כבר מבין במוסיקה? החיים אינם רק רכילות. וגם בכוח ובאילוצים לא תצליח לעשות מהם מדור של רכילות. נכון, שלפעמים קשה למצוא בהם יותר מאבק־רכילות, שעושים אבק־אנשים בתוך איזה גוש של זמן המתכסה אבק תוך כדי מסעו בתוך ההווה. ממש לנגד עינינו המשתאות. אבל כך הרי אפשר לאבד את העניין בכל הנעשה סביבך. אני מצטמרר לפתע, כשאני חש באיזה משב־רוח פתאומי מתוך האפס הזה, הנע לקראתי במהירות, מסחרר אותי כמה דקות ולמזלי, למזלי הטוב, מרפה ממני. צינת־קטבים כזו, אם היא נאחזת בך, יכולה לרוקן אותך מכל מה שהיה בך ולהשאיר אותך ילד מרוקן ומשתאה; כאילו לא נסעת ועברת את כל השנים הללו; כאילו לא התמלאת במהלך ריצתן באיזה מיטען המחשמל אותך ומחזיקך בחיים, כפי שהנך, נכסף אל המוסיקה שלעולם לא תוכל לנגנה, ומתפאר בלבך, התפארות־שוטים מסכנה, שאחרי הכל, אם האמנות חמקה לה לבלי שוב, הרי נשאר באגרופך הקמוץ שובל ביגדה של מהות אחרת; שאינה טסה להימוג במהירות כזו. מהות מיושבת, נינוחית, שאינך צריך לרדוף אחריה. אלא היא, בכובדה, מרדפת אחריך. לפעמים אפשר לקרוא לה קיבוץ. לפעמים אפשר לקרוא לה “חלוציות”. לפעמים אפשר לכנותה הקרבה. ולפעמים אפשר לומר, שמכרת את נפשך לשטן־הצדק. אתה יודע מה פירוש, שהיד בוכה בלילות מרוב געגועים? לא הנפש מתגעגעת. אלא האצבעות לבדן בוכות מגעגועים למגע הקשת, לרטט המיתרים, לריח הלכּה, ללחוּת העץ.

ועוד לא השבתי לך בעניין “הארוטיקה הארורה”, כפי ששאלת. פח או פחת? מול פנקסך הפתוח וידך הצעירה הרצה בו, יקשה עלי לנסח את הדברים. הייתי יכול להטיל עליך רק חמרים, גרעיני־דברים, רמזים, עיקרים, ולהשאיר לך את מלאכת־הניסוח. אבל איני סומך עליך. אני חושש, שאתה מסוגל לאכזב אותי. זו לא רק עבודת־ניסוח. זהו אירגון כולל הרבה יותר. אתה צריך להחליט איזה קטע מתוך הזרימה העצומה אתה מקפיא. אחר־כך אתה צריך להחליט בכמה מונים אתה מגדיל אותו; על איזה פרטים אתה משתוקק לכסות; ואיזה, מתוך שמחת־נוקמים משונה, אתה רוצה להאיר באור־יקרות. מה שנקרא את מי מתוכך אתה רוצה להפקיר לחשיפה; שאולי גם תהיה מסוכנת, אבל זהו דבר שאינו ניתן לניחוש. אולי כרוכה בו סכנה ואולי גם הנאה. כשאתה מתייחד עם הכינור אתה עושה אותה מלאכה: מקפיא גיזרת־זמן. ואחר־כך, אחרי שהיא מתחילה לצוף ולעלות מתוך התוהו, אתה בורר לך אוֹרך מוקד ואורך גל; ותדרים ואיפנוּנים ומגדיל ומבהיר. אבל לא את כל הגיזרה כולה. אלא קטעים מתוכה. את אלה היפים בעיניך לצורך העניין. וכאן, אתה אבוד, אם אוזן־קהלך מתערבת. שום עיסקות מתחת לשולחן. כל פשרה היא רקובה. רק מה שהאוזן הפנימית שלך לוחשת לך. אל תתחשב בקהל שומעיך. הם מוקסמים. הם שבויים בידך. אלה המוליך אותם. להם יש רק שתי אוזניים חיצוניות, המחוברות אל ראשם. אבל לך יש יותר. לך יש אוזן פנימית, הקשורה גם אל מערכות אחרות מלבד למערכות־גופך. אוזן רגישה שקולטת צלילים מעולמות אחרים. הם רתוקים אל כיסאותם. אתה רתוק אל המקור השופע אליך. הם מתמתחים אליך, אל חליפות ידיך, אל לחץ אצבעותיך; אל גלי־הקול שאתה מייצר מתוך גופך; מתוך חום־גופך, זיעתך, חומריך המתחלפים, ריחותיך המזוויעים.

אתה מתמתח בכיוון אחר. לך יש מישהו אחר הקורא אליך מבעד לצוהרים הקרועים בריפוד האקוּסטי של התיקרה. אתה אחר. הם עיוורים. אינם רואים את האור החודר מבעד לפתחים הללו. הם סוּמים. הם חושבים, שהתיקרה אין בה בּקע. ורק אורות מנורות־הניאון מאירות להם. לך יש יותר. אור רב יותר בוקע אליך, נוהר אליך, אתה העומד על הבימה הקטנה, צנצנת חבצלות של ליל־הקונצרט מתנדנדת על עומדה ממכות־הצלילים. אתה לבדך עם המקורות הנפתחים אליך הלילה. הנה הם. ליבותיהם נפתחים אליך. אתה המוציא ואתה המביא להם. אל תכרע עכשיו מכובד האחריות. צפצף עליהם, אוי לך אם תעצור ותשאל: נראה לכם? יפה בעיניכם? רוץ הלאה. אל תעצור. אֱגור עכשיו מן השפע, כדי שתוכל לפזרו להם, פירורים פירורים, ביום שהשמים ינעלו עליך ולא תוכל לקבל יותר מאורם.

“ארוטיקה ארורה”, כבר אמרתי ואני חוזר ואומר לך. אינך יודע אם אתה מפיל או אם אתה מופל. אם אתה מביס או אם אתה מובס. זוהי זחילה לא מכובדת מתוך הפח אל תוך הפחת. ושוב, בחזרה, וחוזר חלילה. תמיד עומדות עלמות מקסימות, שריח נעוריהן מדהים ותולות רגליהן על מדרגות־הבטון, ומחזירות ראשן אחורנית כשאיוושת־דלת־הרשת מאיימת על לחייהן. משב האוויר הקליל הזעיר מניד את פלומתן וליבך מתפוצץ בתוכך ממה שלעולם לא יושג. כאן, אם אתה שואל אותי, אני מוכן למסור הצהרה:

היפה שבכל העולמות הוא פלומת נערה הנעה עם הרוח הקלה. אל תפליל אותי בשל גילוי־ליבי. כל השאר, אני אומר לך, כל השאר הם רק סיפורים. צריף שיסודותיו מרקיבים. גינה מוזנחת. עטלפים המכלים את פרי האזדרכת התוסס. רק פלומת נערה הנעה עם הרוח הקלה, וכבר ליבי יכול לדמום. הקפיץ המחזיר את דלת־הרשת בטפיחה עזה. מכונית החומקת בחשיכה בין הגזעים מחורצי־הקליפה של עצי הסִיסם ההודי. רקע, רקע, אני אומר לך. אל תרגיז אותי. רשום בדיוק בלשון זו: רקע. אני לוקח את הצריף והופכו, עוקרו על יסודותיו. עד שחוטי הברזל בני־החמישים נחשפים פתאום. ואני מטיל אותו הרחק ומביא במקומו מדשאה שבתית או מועדון־לחבר זנוח לאחר מסיבה או שתייה בחברותא. אתה תופס את העניין? אתה מניע בקַשתך ומפיק מבטן הכינור את הצליל הנחוץ, והוא כבר חולף בין האביזרים. הוא יכול לעשות דרכו בכל כיוון. כי כל כיוון בשבילו הוא נכון. העצים, הכבישים, הבתים, כולם יכולים להתחלף. כי הם אינם נכונים. הם נמצאים כאן רק במיקרה. איזו עטיפה שאפשר להסירה ואפשר גם לא. אבל הצליל הנכון הוא אינו בּר־המרה. הוא יחיד ויחידי. עקוֹב אחריו וראה איך הוא חומק מן המועדון לעבר שכונת־הצריפים. כאילו מעצמו, מכוח הכּבידה. “ארוטיקה ארורה”. מפח בימת־הקונצרט אל פחת המיטה הרחבה בחדר־האורחים, שהכנר מקבל ללילה אחד. והדרך הארוכה מעלעוֹלי־החול שבמְסיבֵי באר־שבע עד לשפלה הלחה והמכבידה הזו, המאיימת כאן לרבוץ על לבו העייף ולפוצץ אותו מכוח הדברים שרק הוא תופש שלעולם שוב לא יחזרו. ועקוב אחריו עוד, איך הוא נחלץ, כמו נער לאחר מעשה־אהבים ראשון, מתוך חלון שציריו מנופצים; איך הוא נוחת נחיתה רכּה באדמת־הגינה הזנוחה; איך הוא ממהר על פי חוש אל מכוניתו החונה בחצר הזרה; מדליק בפנסיה, מהבהב, מפלח את החשיכה צנופת־העלווה בזרקורים מפתיעים; סובב על עומדו ואפילו מבלי לבדוק אם הטיל לתא־המטען את חפציו, הוא מזניק אותה, בפראות, עד ההיתקלות המשפילה עם שומרי־המחסום בשער־היציאה מהקיבוץ.

ניכר בך, שגיבורותיך כבר מלאו את אסמיך באינפורמציה מועילה. אתה במצוקה. הפנקסים הממולאים לא יצילוך. תצטרך להחליט: אתה נוטה אחריהן או אחרי? הסימנים שאתה מטיל בנייר במהירותך המדהימה לא ימנעו ממך רגע איטי של חשיבה. לאן עכשיו? עם יאיר אל הפחתות הפעורות לרגליו בכל קונצרט? עם צפורק’ה ועם כל המתלוננים שבעולם, שתמיד הם נבגדים על־ידי החשובים והנעלים מהם; והם מוּלכים שולל, כנמשכים באף עד שנעשה סוף־סוף צדק אכזרי במתעתעים? או אולי עם נעמי היפה, מבעד לחבצלותיה, פלומתה הנכפפת ברוח אחר־הצהרים? עמודי־התווים שידה היפה הופכת למעני. גופה, מיטתה, חוּמה המַכווה. או עם רכז־התרבות שלא היה מעורב כלל בפרשה, ורק צפה בה להנאתו, ממרחק בטוח, שלב אחר שלב, עד סופה המוזר?

קח לך זמן להחלטה. כל הזמן שבעולם. אני אינני דוחק. לי יש פנאי ואני מוכן להמתין. בחפץ־לב אדחה את פגישתנו הבאה. בשבוע? שבועיים? ככל שתחפוץ. רק דבר אחד אתה מוכרח לזכור: את שם משפחתי אל תשרבב לניירותיך. בשם הזה אל תיגע.

 

ח.    🔗

בדרך, על הכביש, אני חש עצמי כמו איזה עכביש. הרגליים עושות את שלהן. מעצמן, לגמרי מופרדות משאר האברים. הידיים עושות את שלהן. לא כאילו הן ממלאות מה שמוטל עליהן וחובה עליהן למלאות. אבל כפויות כהלכה. כמעט הייתי אומר כפותות: אל ההגה, אל מוט ההילוכים, אל איזה המשך בלתי נראה של הגוף.

והראש עושה את שלו. משמש זירה פרוצה למערבולת המהממת של התמונות החולפות. זירה חופשית לחלוטין. זכירה חופשית לחלוטין. חופשית מעומס, חופשית מאיומים. הכל שרוי בה. להטיל ולהיות מוטל. לרוץ פנים ואחור בתוך הרצף הזה, שאנו קוראים לו זמן.

מצד אחד מתפעמות בי הרגשות־אשם מאוחרות, מגוחכות. כמו של ילד שנכשל. ומצד שני איזו שמחה, מלווה באיזו קלות. שמחת היחלצות, כאילו כל מה שהתרחש לאחר תום הקונצרט התרחש בעל כורחו. שלא ברצוני. כאילו דוחקים בי, מעיקים עלי. הרגשה לחוצה ללא פשר. ומתוך הלחץ צומחת גם אי־הנחת. הרגשת־השפלה קלילה: שהנה, על אף שאני יודע שהמצב משפיל, אני נשמט לתוכו, כביכול חסר לגמרי כל כוח התנגדות.

חיוכי השומרים, הבזקות זרקור השער, הסנוורים, כל אלה לא הפריעו לי כלל. אדרבא, חשתי לקראתם כמעט במין שמחה עצורה. אם מגיעים לי העונשים הזעירים הללו, אז שיבואו. שלא יתמהמהו. שלא ישתהו. שיבואו, עכשיו ומיד. כך יוכל אולי להתקצר תהליך המירוק, שאותו חזיתי, במעומעם, בראשי תיבות, עוד לפני שטעמתי מחבצלותיה המתוקות של נעמי.

בתהליך הזה, הרץ לו מתוך חוקים משלו, משתלבים כל הדברים הדחויים. אלה שנשמטו מזכרוני מתוך עצמם, בשל משקלם המועט, ואלה שאני משמיט אותם במעין כוונה סמוייה.

פרצופיהם הבוהים והמלגלגים של השומרים ליד קורת המחסום החשמלי. שאלותיהם המשפילות. אפשר היה לחוש מיד שהם אינם מעוניינים בתשובותי. עומדים לפני הפנסים בעמידה מזלזלת במפורש, ומטילים את שאלותיהם אלי כאילו זורקים אבנים אחרי המכונית: מה החפזון? לאן אתה נמלט? לא שכחת כלום מאחוריך, בבריחתך המוזרה? חולפים מצדה של המכונית אל צדה האחר. מה אתה מקדים כל־כך? הלא שבת היום. עונג שבת המתפשט והולך על פני היום הקרוב כולו. מה הקיצורים הללו? אני נצמד אל ההגה. רגלי בוטשות בדוושות. גבי נלחץ אל המושב. מרפקי נצמדים אל הגוף. כדי לבלום את זעמי ולהסיח דעתי מטרדנותם המעליבה, אני מהמהם לעצמי את הקטעים שלא עלו יפה אמש, בשעת הנגינה. הנה כך הייתי צריך לבצע את המעבר מן הטונים הגבוהים הללו. כך, ולא כמו שהחרקתי אמש. שחיקת היד על גבי המיתרים צורמת את עורי. גם לקהל המאזינים נגרמת כאן צמרמורת. אני יכול לחוש בכדוּריוּת עורם המשתלחת אלי מעבר למחסומי הבמה, מעבר לכתלים, ורק בלי המיקרופונים אני מפציר ברכז־התרבות. בכל קיבוץ אותו הסיפור. שתדלנותם מלווה בהתבזות עצמית. סלקו את המערכות החשמליות שלכם לכל הרוחות. אני מקים עם הקהל קשר דוּ־כיווּני אַל־חשמלי. תסתמו למגברים שלכם את הפה. לא חשוב לי במה: בסמרטוטים, בתחפושות ישנות ממחסן־התחפושות, בשקי־סוכר ריקים מן המטבח. רק את האורות הקטנים של האולם תשאירו. וסְפּוֹט אחד, לבן ומרוכז. ישר אלי. כלומר, את אלומת־האור שצריך שתהיה חדה ולא תתפזר בכל חלל האולם, את חוד האלומה ישר אל הבטן הרכה והחומה של הכינור. שוב עצבנות: לא אלי. לא אל פני. לא אל רגלי. אל בטן הכינור. אליה לבדה, אווילות החשמלאים. הבעת הטירדה שבפניהם. עשה לך עונג־שבת כחפצך. אבל מה לך מטריד אותנו.

עד שמתרוממת הקורה המבהיקה של המחסום החשמלי. השומרים מנפנפים אחרי לשלום או לאות־קלון, קשה לי להבחין. אני מַבְעֶה להם את שיני וחורץ להם את לשוני. מותח אותה בחזקה אל מול מראת־הצד. אולי קלטו את הבעתי. אחר־כך אני משיב את הלשון המתוחה פנימה, לאט לאט, ומלקק את שפתי וקצות סנטרי. השערות שגולחו אמש כבר מזדקרות ומדקרות. אילו הייתי פנוי לעצמי הייתי מעיין עכשיו בגליון־התווים ומשחיז את לשוני אל השערות המצטמחות. עיסוק מענג: אני יכול להתמיד בו שעות. מין הרגשת ניתוק. כאילו כל הווייתי הגופנית מצטמצמת בלשון הלחה והגמישה הנעה על גבשושיות הסנטר. והתווים שעיני בולעות בקריאתן מצטרפים לאיזה סדר משונה: סדר ללא גוף. ללא הוויה. זרימה טהורה של רוּחניוּת מסומלת. ישר מן הנייר המודפס אל תוך קופסאות־הקליטה של העיניים המשועממות. אני מושך עיני בחזקה מן המראה האחורית. לפני כבר המסעף. וצריך להישמר.

זכרה של אותה אשה, צפור’קה, מכה בי בחזקה. כמה קילומטרים הלאה משם. אני משתלב בתנועה שעל הכביש הראשי. הרכנת־הראש שלי לפני צפור’קה. דברי נשמעים כהבטחה שאינה בת־הפרה. הבטחה, שבשל הרכנת־הראש אינה רשאית להיות מופרת. כן, צפור’קה, אני מן המבטיחים שאינם מקיימים. כלומר, אל תביני אותי לא נכון. אני רק מגיע הביתה, אי־שם במסיבי באר־שבע, וכבר אני שולח את המכונית. ישר אליך. את המתיני במקומך, אל תזוזי, הוא יבוא. גם אם יתמהמה בוא יבוא. את עמדי במקומך, אם לא אהיה אני יושב שם, ישב שם מישהו אחר. אשתדל להשיג נהג־חילופין. אשלח את המכונית אליך בדרך האוויר. אשיג לך טייס אם לא אשיג נהג. אשלח אותה אלייך רכובה על גב לווין. את רק עמדי במקומך. בצל עץ הסיסם, ליד הספסל הירוק שנמשך והוצא ממקלחת־הבחורות השכנה. שבי עליו והמתיני. אני אינני מפר הבטחות. ברחתי כי לא יכולתי אחרת. זוהי מנוסה שיש לה הצדקה. זוהי הימלטות שיש לה כיסוי. אל דאגה, אמצא לך כמה תירוצים שיישמעו יפים וייראו יפים. שתוכלי להתגאות בהם, אף על פי שלבך אולי יישבר בקרבך כיוון שלא תזכי לראות את נכדיך.

גופי הנעוץ לפנים, פדרציה של אברים בלתי־מתקשרים, עוסק בשידוד־מערכות פנימי. שדרים יוצאים ובאים מן הגפיים אל הראש. גם בעייפות גדולה אפשר להגיע להרגשה כזו. ניתוק ריחופי, אסטרונאוטיקה, כמו שאומרים היום הצעירים. לינוק חלב־לוויתנים, מרפרפת בראשי המחשבה. או: מה מספרן המדוייק של מדינות ארצות־הברית? עם כל נספחיהן? אינני יודע. אם לא אקל על עצמי אולי אחבל. ומוטב שאחבל אני משייחבל מישהו אחר. חף מכל נטיה אֶל משהו רע. כאן, על פני האספלט הדוהר מתחתי.

כן נכון, הבטחתי. אינני מכחיש. לא יכולתי לעמוד בהתטחתי. נמלטתי באמצע הלילה. ומסיבות בלתי־צפויות לחלוטין. ודאי, שגיתי. אלף פעמים אוכל לחזור על כך. לא הייתי בסדר. צריך הייתי להודיעך. פתק על דלת־חדרך. או מוטב הודעה קצרה בתא־הדואר שלך. או לבקש מנעמי, חסד אחרון, שלא תשכח לסור אליך, מחר, בעוד המון שעות, כשיהיה כבר אור מסנוור מסביב. אבל לא רק בכך שגיתי. לא הייתי צריך להסכים מלכתחילה. כי כל קונצרט הוא הרפתקה. ותנאי לכל הרפתקה: אל תקשור עצמך בחבלים. הפצרות והבטחות ודרישות־שלום, כל אלה מין חבלים. ומאור פניה של הסבתא מרתק כמו בשרשרת. חסד שרציתי לגמול. טובה שרציתי לעשות. מישחק מחורבן בהחלפת זהויות. להיות טוב פעם אחת בשבוע. להתענג על עונג־השבת מבעד למעשים טובים.

ועכשיו, האשה מאוכזבת ונעלבת. השומרים מלאו כריסם בלגלוגים. ואתה מושפל ובורח. ובצד הכביש מעפילה השמש לעלות.

אני הופך לבשר מבשרה של המכונית. היא מנהמת מתוך גופי. קצב המנוע שלה נמזג בקצב אברי הפנימיים. הבנזין שלה והדם שלי דופקים בדופק אחד. אני יכול לתאר לעצמי את הבוקר שלאחר הלילה: נעמי המשתרכת בשבילי הצהריים אל חדר־האוכל. המתיקות מכבידה על רגליה כמו מגפיים. היא נעה לאטה, מתיקות צפה, במעלה המדרכות. גופה תמים כאילו לא נוגע. בגדיה עליה, נשימותיה מקיפות אותה. ליל־האהבים כאילו לא נגע אל תוכה. בשרה יפה מאשר קודם. מתחדש ומרוענן כבשרו של תינוק. קירצוף עורה בשמן, הברשותיה. אני נאנח בתוך המכונית מתיגרת ידו של הטבע. גם לצלילים קורה אותו דבר. הזמן אינו משחיתם. תמימים הם עוברים, בשורות עקלתון, צחים כשלג. אם תדחוף יתכווצו קצת. ויתמתחו שוב, כשיתרחקו. אם תכה, יתפזרו. ולא תדע אל מה היכית. לפעמים אני חושב שהזמן פועל עלינו בשתי צורות: המוח מזדקן אולי מהר יותר. השמש אינה צורבת אותו, אבל הוא אוגר את זכרון הימים והלילות. הכל נצבר בו. נכון שלפעמים הוא טרי וכאילו בתולי פתאום. אבל לפעמים, כמו בשעת הנסיעה הזו, הכל חולף דרכו. זוהי סגולתו שהכל חולף מבעדו והכל משתמר בו. הוא מקרין את המראות החוצה. אבל שומר בתוכו את הגלופות. וכמו באלבומים, מי שיודע לדפדף יכול להזכר. הדברים באמת קרו, ואנשים אחרים שמעו קולות, בָּכו, התגפפו, מישהו היה אולי מאושר לרגע. אבל כל זה חלף. הוקרן אל היקום. התמוגג במרחקים. כמו מלה הנמוגה בין אנשים. כמו צליל מהכינור שלי הנמוג בין שורות הכסאות.

ורק המוח משמר את הגלופות. אם ארצה, ואם תבוא שעת־רצון, אוכל תמיד לראות את נעמי, את שערה, את ידיה המטפלות בפמוטות, את צפרניה הגורדות את שפכי החֶלב המותך. אוכל לשמוע את קולה. בהשפלותיו ובהרמותיו. וגם בצרימותיו. אוכל לראות את הקמט המוזר מעל שפתה, המשווה לה מרירות מפתיעה. אוכל לחוש בשערות הדבש שלה, נלחצות אל גופי. בריח הנפלט ממנה פתאום. בצווארה המתמתח על הכר. בבהלתי. איזה עילפון מוזר שהפחיד אותי לרגע. ואז, שוב בתחייתה. הבריות יקנטרו אותה. כי הסוד ודאי יוודע. צפור’קה הרותחת מעלבון תעורר מהומה, תדרוש חקירה. השומרים יטפטפו את לעגם. מישהו ידליף מה שראה בזווית עינו. הקרקע הרכה והלחה של הגינה הזנוחה. כולם, כולם נגדי. כל העצים שראו שהשתוממו לפתע על זרקורי־המכונית, הדשאים, השבילים, החצץ הדק של מגרש־החניה.

חימה מוזרה עולה בי: יש לי רצון מוזר להפוך את המכונית הקטנה שאני נתון בה למכסחת אימתנית. כל מה שניצב בצידי הדרך יכוסח. כל מה שהעין קולטת בזוויותיה יכוסח. כל מה שהמוח יכול להעלות בדמיונו יכוסח. שביל נקי וקצור יוותר מאחורי. השבלים השדודות מונחות זו על גבי זו באילומים משונים. הצהוב והירוק מתערבבים ביניהם. ראשיהן המלאים, המבשילים, מונחים על רגלי הצעירות הגמישות. העסיס זב ומתאדה בשמש הקשה הרודפת אחרי. אין לי וילון־צד ואת משקפי־השמש שלי שכחתי מחמת החיפזון. את גליונות־התווים הגדולים אנסה לגרור אל החלון. לאלתר מהר מגן־שמש חפוז. אבל הם קמים ונופלים שדודים בין הכסא לדלת. מכוסחים עד שרשי רגליהם. ואין הם מצלים על עיני הקודחות. ראייתי כל־כך חריפה עכשיו שאני יכול להבחין בחלקיקים הזעירים של האוויר. כל נקודה המוארת בתוך החרגים נקלטת בעיני. אני רואה סלסולי־אבק, אדים המתאבכים מן הכביש. ואפילו את הילת־החיים הנמלטת מעל גוויות־היונקים הדרוסות שעל הכביש. שמיעתי כל־כך חדה עכשיו שאני יכול לשמוע כל חריקה בכסאות־הקהל, כל התעטשות, כל מחיטת־אף. במעברים, בין קטעי הנגינה כאשר הדממה אינה מבוקשת באמת אלא מוטלת עלי ועל הקהל, באילוץ מלאכותי, אני נחרד מכל גרירת נעל־הולנדית, מכל גפרור סובב בין השיניים, מכל מציצת סיגריה. וכך, כשגופי מפורק לחלקיו, למין עכביש מרובה איברים, ראייתי מרוכזת עד כדי כאב ושמיעתי ממוקדת עד כדי עצימת־עיניים: אני שומע את בגדיה של נעמי תופפים זה על זה. את סנדליה נשמטים. את קפיצי־המיטה נאנחים. ואחר־כך את קולה, לחישתה וידיה המגרדות זו בזו מתוך זעם לא מוסבר.

הכביש נשאר מאחורי נקי ומכוסח. כאילו יש בכוח מחשבותי בלבד לקטול מה שעליו. אני מחפש בקדחתנות קטעי תמונות שנגלפו אל תוכי כדי לקצר את שעות החרטה והבושה שעוד תבואנה. הניקור שאין לו סוף: כאן שגיתי וכאן לא צריך הייתי להתחיל. ומספיק לעזאזל, מספיק היה לשאוף את ריח החבצלות. והחיטוט שאין ממנו מנוס: איזו מין אשה היא באמת? האם רק עמי נפגשה ונהגה כך? או שהיא נוהגת כך עם הרבים? הפגישה איתה היתה מקרה בלבד או שמישהו שלח אותי אל קיבוצה, אל קונצרט ליל־השבת, רק כדי שיסתובבו כך הדברים? שנפגש, שנתאחד, שנפרד, שאמלט, שאתחרט, שאתייסר. שאהגה שוב בסדר הדברים: מיהו שמקדים למאוחר ומסובב כך את הדברים. ואז אני ניחם, חרפת־צפור’קה, בושת־ההפרה של ההבטחה. החיפזון הנערי הזה. איזה בוסר, בוסר בכל הדברים, מבט עיניהם המאשים של הנכדים החפים, היפים. שאלתם, בלשון הברות ילדותית. קושיותיהם, מבטי המתחמק, תנועות ידי. הפיכת הכפות פנימה וחוצה. כדי להראות להם שהסירוב לא היה מוצדק. ורק קרו דברים שהיו חזקים ממני. וריח החבצלות המשגע. בקבוק היין האדום על מפת השולחן במועדון. לאחר הקונצרט. גמגומי־הדברים. התלהטות בלתי־צפויה. ומישהו, מישהו, צריך לשלם בעד כל התענוגות הבלתי־מכוונים הללו. ולפחות אני אומר, אילו היתה תכלית בכל הנסיונות הללו. כלומר שמישהו, אם לא אני, לפחות ידע שיש תכלית, שמנסים אותי. מישהו רחוק מייעד בשבילי משהו. אבל אינו בוטח בי. והוא מנסה אותי. על שמאל ועל ימין. שולח אותי כמו דרשן נודד אל הקיבוצים בלילות־שבת. הכינור על שכמי ובכיסי הדרשה הכתובה. וּמַקרֶה לפני ליליות. אחת יפה מקודמתה. ומשליך אותי אל מיטותיהן הטרופות ובודק וחוקר איך אני חש ואיך אני מרגיש ומהו מקדם־ההתאפקות שלי? ומהו שיעור החרטה? ומהו סף־החטא?

ומה, ומה, והמכוניות הראשונות מתחילות לאכלס את הכביש ואני שומט את המכסחת שלי ומפרק את סכיניה. עכשיו יש בני אדם בסביבה הקרובה וצריך להיזהר. הכביש מבהיק משמש הבוקר. ממש כמו קרחתו של הפסנתרן החובב שהזמינני אל חדרו, להתאמן, לפני הקונצרט. ההתרפסות המוכרת של האוטו־דידקט. של מי שהיה פעם תלמיד פסנתרים מסור אבל בחר בטוריה. הפסנתר, פליטת־משפחה ישנה והכסא שלידו מתנת ידידים וכלי־המקש והקוצבים, כל החבורה. ולרגע נדמה לך שאתה נמצא בבתים הטובים ההם, בווינה או בברלין, הנאנחים על רוח־הקנאות של הנעוּרים. אנחנו יושבים ומנגנים. הוא אומר שהוא מתעלה. כמה חסר לו כל זאת בחיים. המוסיקה היא הדת שאליה הוא מייחל. אצבעותיו כבדות, פצועות. העור גס ומחורץ. הידיים שזופות. היה לו פעם כשרון, בחיי.

אל החדר נכנס רכז־התרבות. נכנס ויוצא. מתלחשש כל הזמן עם בעל־הבית ואשתו. בחוץ, על מדרגות־הבטון עיני צדה את דמותה. זוהי נעמי והיא עכשיו בסיור־גינות לברור לה את החבצלות. אבל את כל זה עוד אינני יודע. מבטינו נפגשים, והיא כאילו אומרת זוהי רק ההתחלה. הלילה עודו ארוך. עוד ניפגש. אין דבר, נגן בינתיים. הקרחת המתנוצצת מחזירה את אור החשמל והדלת נסגרת בחשאי. מישהו הלא היה מאושר לרגע. מישהו הלא הצטלם לנצח על גלופות עיני. וזה שאני מעביר את הקשת על המיתרים זה הרי כאילו להעיר אותה מעלפונה המבעית. המוסיקה הזאת מוקדשת לנעמי, לתחייתה. אבל היא מתחייה לאט לאט. כאילו היתה רוצה להמשיך באורח־חיים־מעולף. לנוע ללא הכרה, שיכורה מניחוח החבצלות, מסוממת מרעד־המיתרים שלי, על הבימה הקטנה.

מרחוק מבהירים כבר בתי־באר־שבע. אני בז לעצמי מעומק לבי. אני תוקע פרצופי במראה האחורית, ומושיט לעצמי לשון ענקית. עד כדי כאב. עד שתעקר מתוכי.

 

ט.    🔗

הפתעת אותי כשנכנסת לחדר. וכל הניירות האלו תחת זרועך. בתחילה חשבתי: מעיין חתום. אהיה כמעיין החתום בשבילך. לא תשמע ממני לא מלה ולא חצי מלה על מה שאתה מבקש. בשבילי העניין גמור וחתום. נמחק ממפת־זכרונותי. ואם אני פורשׂ אותה לפני, באיזה מערה־יער מוצל, כשהפטריות מתגבהות ומזמרות, גם אז רק לשניה קצרה. לא יותר מצורך־הצצה. וזה מספיק. אין לי כוח להתמהרויות המפתיעות של הלב. להאצה הפתאומית, הבלתי מוסברת, של הדם. לרהטים המתגדשים יותר מיכולת הקיבול שלהם. אוטם אחד כאן ואוטם אחר שם וכבר מוגף איזה פקק נוקשה על הזכרונות. על פיכוי הזכרונות. ובשבילי, אני חוזר ואומר לך, הכל מוגף. אין יוצא ואין נכנס. מה שנשמר נשמר ומה שחמק חמק. ולא אצא עכשיו לרדוף אחרי אלה שחמקו. הרי גם אתה יודע שמי שנשאר, לנו הוא. ומי שברח והרחיק, לצרינו הוא.

ואז הפתעתי אותך כשנעניתי לך. קח לך זמן. ארגן את ניירותיך. השתחרר מהמסורבלות הזו שאתה כאילו מגולם בה. ולי נראה שזוהי רק העמדת פנים וגוף כזו שלך. מעין התחטאות כזו מלפני. אתה רוצה לומר לי בשפת התנועות של הגוף שאינך בא להזיקני. לא, אדרבא, לטובתי אתה צובר את גלי הניירת הזו, את הפנקסים הנערמים זה על גבי זה במין זרוּקיוּת כזו.

שיחה קצרה משתלהבת בינינו: איך מתפתח המקצוע הזה שלך: מקצוע איסוף הפרטים. הרכילאות הממוכנת. יש מיכון ויש מיכון. שנינו משקיעים בשיחה הזו מלים ומחוות שמחוצה לנו. ואפילו מין קירבה טכנית נוצרת בינינו. אבל הזמן חומק והרוח הטובה שלי, זו שמנעה ממני להדוף את הדלת בפניך, גם היא כבר חומקת. וזמננו מתקצר. אתה מוכרח להתעשת. להפסיק את כל מערכת ההקדמות המשונה הזו ולהגיע אל התוך. בשבילי כל העניין גמור וחתום. עכשיו לא יתרחשו הפסקות בדברים. אני אדבר באוויר. לא אליך וגם לא אל עצמי. אני אדבר אל אדם אחר. שאיננו נמצא אתנו בחדר. ואתה גם אינך מכירו. ואתה אל תפסיק אותי בבקשה. אל תשכח ואל תשמוט פרטים. ובעיקר אל תטריד אותי, כדרך המקליטים של היום: אמור שנית; כאן לא צלחה ההקלטה; כאן נגמר הסרט; כאן קילקול וכאן סתם הפסקת חשמל. זו אינה אזהרה. מי אני שאהלך אתך באזהרות? אבל כדאי שתשים לב למה שיתעופף כאן, מיד, בעוד רגע קטן. אני לא אחזור על דברי ולא אחזור בי מדברי. מה שייאמר ייאמר ואם יאבד יאבד. סגור את החלון אם רצונך בכך. תריסים, שמשות, וילונות וכל מה שמתחשק לך. אין צורך לנעול את הדלת. איש אינו מגיע לכאן בשעה זו. הדיירים מסביב, חברי הקיבוץ שלי, מכבדים את בדידות חדר העבודה שלי. ואם אין מלחמה פתאומית מאיימת לפרוץ, או איזו מגיפה שחורה מחשבת לפלוש מן המדבר המלהט כאן בסמוך, איש לא יזעיק אותי לחינם. אנחנו מבודדים לשיחתנו. להיפך, אם תשאל אותי, הרי השכנים כשראוך מיטלטל לכאן, עטוף באביזריך המרובים, נתקל באבני המרצפת, מבוסס בסנדליך בדשאים המושקים, אמרו זה לזה: הניחו להם עכשיו, ייתכן ששעת־החשבון האמיתי נפתחת עתה. הבה נצחק שנינו לאותה אמונת־תום המהלכת עדיין בין חברינו. האמונה בשעת־חשבון המוכרחה לבוא. ובכוח המלים. בין אלו הנאמרות ובין אלו המוקלטות על ידך ונכתבות בדפתראותיך. לטהר ביצה זו של אי־הבנות ובושות שלא הוגדרו עד דק.

והרי שנינו יודעים, אני מכוח נסיון־השנים שלי, ממסעי ההתעופפות שלי בלילות הקונצרטים הארוכים, ואתה מכוח אמונת־הנייר שלך: לא המלים הנאמרות הן המחטאות. כוח־החיטוי החריף והמופלא שמור דווקא למלים הנשחקות, הנמחקות, הגוועות באיבן. אלו שאין להן שעה ואין להן מקום ואין להן מגיד. אלו הנדחקות בכוח, מתוך תחרות מלווה בקנאה, אל שפתי המגידים. ונושרות משם כחנטים שיובשו ברוח השרקייה. יש משהו מלא אושר בבדידות של חדר־העבודה. אתה יכול לראות: הוא צמוד אל בית־הדירה. מרחק של כלום. אבל השיחיה הצפופה, הקוצנית מפרידה ביניהם. שיחי החבושית דוקרניים עד דם. לפעמים, בשעת דמדומים, אני יושב על ספסל הבטון ומציץ לתוך סבך החבושיות. הפירות נצבעים בסתיו בכל מיני צבעים. כתום קשה ואדום רך וכל מה שביניהם. וציפורים משונות, חובבות סבך מושבעות מתחילות בדילוג וזימרור. אני נמשך לקולן, לריצודן, לקלילות מעופן. אני מבחין פתאום בזבובונים שהן טורפות. הרי יש אכזריות בלתי מוסווית במערכונים שהטבע מבכר להציג לפנינו. ואיזה טמטום חושים שלנו מכריח אותנו להתמוגג ולהשתאות. ואחר־כך להסתגר בחדר־העבודה, לגשת אל הפינה הזו, שאתה יכול לראות מכאן, מעבר לווילון העשוי מפירות הז’וקרנדה המיובשים, ומתוך חיפזון נורא שאינו בוחל גם בפסנתר הזה, כבשולחן־עבודה, לשפוך את מיצבור־ההגיגים שהצטבר אצלנו, בשעה שלפני השקיעה, בין השׂיכים המחודדים של שיחי החבושית. האמן לי שאני מקצר. כאילו אני רוכב על גבי עצמי ומחזיק ברסן של עצמי ומשלח תנועות מכאיבות אל צידי שפתי. קצר, ברור? לא למדת קצרנות? רשלנות או זלזול? יפה, עד כאן. ומה שאתה שומע אלו הם רגעי־ההתפרצות שלי תחת המושכות של עצמי. אותם רגעים שהשליטה אובדת לרוכב והוא נישא לרגע קל בחסדי סוסו היודע, דווקא הוא ברגע ההפכפך הזה, לאן להניע את גופו.

ההחלטה על חתימת הפרשה לא היתה פתאומית. היא גם לא היתה תוצאת דין ודברים ממושך עם עצמי. זוהי מסקנה שהוצאתי ברבות הימים. מעין גֶלד עור שהתעבה, שהִשְתָעֵם. לא יכולתי להרשות לעצמי להשאיר את הבשר חשוף. לא מבחינת הרגשתי הפרטית, לא מבחינת מעמדי הציבורי ולא מבחינת סדר הדברים המתגלגל בכוחות עצמו. מישהו חייב היה לשים קץ לפרשה. נקודה שאחריה מרווח לבן וריק. איזור הפקר שאחריו יכולה להיוולד הרפתקה אחרת.

אני זוכר: העברתי יד בתלתליה. צווארה היה נוקשה ולא נענה לחיזורי ידי. ופתאום, כשכבר משכתי את ידי חזרה היא התנפלה על כפי ונשכה אותה. הדם זינק בתוכי כמו במזרקה. סומאתי מחמת פרץ־התאווה. והיא, כאילו לא חשה כלל במה שחוללה בתוכי, עומדת לה מין עמידת־ריחוק שלווה כזו. נשענת על רגלה האחת, נושאת עיניה אל האורות הנדלקים בראשי העמודים ונושמת בחוזקה.

אל תפרט כל זכרון וזכרון. אל תמיין אותם ואל תסווג. עכשיו, בפרץ הזה השוטף אותי פשוט שתוק וכתוב. שירוצו הדפים מתחת לידך. שיתעופפו הפנקסים המשונים שלך מן השולחן הצר הזה אל הפסנתר ומשם אל תיבת־הכינור התלויה על המסמר הענק. אל תהין לעצור אותי עכשיו: השמש יורדת, פירות החבושית הסמוקים ניצתים באור המאדים. אני מחבק אותה נואשות. היא אינה נמצאת תחת ידי. ככל שאני מגביר את לחצי היא מתמסמֶסת ונעלמת. אנחנו מתנהלים לאט כמו שיכורים. חורגים בכל צעד מהשביל הצר המרוצף. טוב שיש משוכות־שיחים להחזיק בנו. כירכור משונה עד עמוד התאורה הקרוב. חיבוקים וליטופים ופני דבקות אל פניה החומקות.

עצור, כאן אביא ברשותך מובאה קצרה מדבריה. אמור אותה לאט, כמעט בקצב הכתבה. אתה היחפז, שלא תחמיץ. אתה מוכן? ובכן: כבר היו לי כמה אהבות, היא אומרת, ואני יודעת כבר להבחין בדברים. אבל מה קורה אתך עכשיו? מה אתה רוצה כאן ממני?

לא יכולתי להשיב. גם לא רציתי. הדיבורים, כתמיד, מקלקלים. בראשי הסתחרר מנגנון מהיר עד אימה. איך להבקיע אליה במלים? הלילה היה ללא תקווה. ריח החבצלות, חדר־האמנים, המגבות התלויות מעל הכיור בחדר־האיפור, דלתות הרשת, כל אלה דברים שצמחו אחר־כך. כלומר תן ואדייק: הם הופיעו בדיוק בזמנם ובמקומם. אבל באותו הרגע כאילו לא היו. לא במחשבותי ולא במחשבותיה. האם שיחקה אתי משחק מוזר בלילה ההוא?

ופתאום, לא תאמין, הופיעו בראשי מלים דחויות. משפט נשכח שנזכרתי בו. דברים שקראתי פעם בעלי־זכרון לאיזה סופר שנפטר בדמי ימיו. עדותה של אשה צעירה. אוהבת אולי. שכנה או מעריצה. כבר אינני זוכר. היא רק סיפרה שם שבטיולה האחרון עם האהוב, בליל פרידתם, הובילה דרכם ברחוב שקט ומעורפל. והם נלחצו אל עמוד הפנס. והוא, דוחק אותה אל העמוד, ומדבר כאילו לא אל עצמו אלא אל זמנים רחוקים עתידיים. והוא כאילו לא משתופף אל אוזניה הסמוקות, אלא אל איזה אוזניים רבות שבתוך הזמנים שיבואו. והוא אמר לה: הקשיבי, האם אינך מבינה? הלא יבואו ימים שאת תִזָכְרִי בי, בלילה הזה, בחיבוקנו האחרון שאצל פנס הרחוב. וכמו תולעים יכרסמו לך בלב. כמו מדקרות את תחושי בתוך לבך, כשתעלי את זכרי לפניך.

הנח הנח, אינני נזקק לעזרתך. נכון, אני נרגש, למען הדיוק שברשימותיך. אתה יכול לראות: רטיטת ידי, שפתי המחווירות, אגלי־הזיעה הבלתי צפויים המשייטים אל פינות המצח. התיפוף הנורא הזה ברקות. תן לי להירגע. זוז הצידה, תן לי מעבר אל הכיור. גם אתה רוצה כוס מים? אני מוכרח לשתות עכשיו. אלך לפתוח את הדלת. אין לי אוויר פתאום. הו, איך זה מפוצץ לי את הלב בכל פעם שאני נזכר. שיגעון, אני אומר לך. וכבר נדרתי כמה פעמים שעל המשפט הזה איני חוזר לעולם. הרי יש איזו קדושה למשפטים יקרים שאתה משמר בתוכך כל ימיך. ומה ההפקרות הזו פתאום להוציאם אל החוץ? להתחלק בהם עם הזולת? איזה חג היום?

חולשה אווילית. אין צורך להזכיר לי. אל תטרח. אני יודע בעצמי.

לפעמים אני חושב שיש לנו עניין עצום להבהיר את עצמנו לפרטים. אנחנו מוכרחים לשמוע מה אומרים אחרים על הדברים הנראים לנו יקרים. באמת הם יקרים? באמת יש בהם ערך מיוחד? באמת הם מעוררים פרץ־רגשות כאשר גועשים הזכרונות?

ממש כמו ששאלה אותי: אבל מה קורה אתך? אני מרגישה במתח המיוחד שלך. מה אתה רוצה כאן ממני? ואני, פלאגיאטור עלוב שכמוני, מאין לי מלים להבקיע את זרותה, להחם את גופה, אחזתי בה היטב באצילי ידיה, השקתי מצחי אל מצחה, רחקתי ממנה ואמרתי כנרגש: היי תשמעי, עכשיו את דוחה אותי אבל יבוא יום את תהיי רחוקה, אני אהיה רחוק, וכמו תולעים יכרסמו לך את הלב: למה דחית אותי? למה רחקת ממני, למה לא התמסרת לרגש הזה? את לא תוכלי לשכוח את הלילה הזה. נפנפתי עליה בידי כמו איזה נביא. הו, איך ידקרו הזכרונות בלבך. כבר השלמתי עם פרידתנו המיידית. וכבר קיללתי את מזלי הרע. להגיע איתה עד לנקודה זו של קירבה ואחר־כך לפרוש מעליה. איזו שלומיאליות. איזו ביש־מזליות. אל תהיה מופתע. כבר נכנסו לקולי נימות של לצון וריחוק ועוד רגע והייתי פורץ בעצמי בצחוק גדול. לאיזו מהתלה עלובה הפך כל המעמד הרומנטי הזה. ואז, בידי האוחזת באצילי זרועה חשתי שהיא מזדעזעת. היא הוּחמה באחת דבקה בי, טיפסה אל קצות אצבעותיה כדי לנשק במקומות המוגבהים של פני. וכבר נשאתיה כשיכורה אל המדרכה המוליכה אל חדר האמנים. צריף העץ הנושן, אתה יודע, דלתות הרשת הכפולות, מדרגת הבטון הנמוכה. ומאחור הגינה העלובה עצי האזדרכת תפוחי־הצל. וכל שאר הפרטים. לא אפרט כעת, חבל על זמננו. ואתה הרי כבר צריך להכיר את התמונה עד לזרא.

ימים רבים אני הופך ומהפך בשאלה הזו. אתה יכול להאמין לי: שבועות ואולי גם חודשים. מה אירע בינינו? רגע של היתול? מעשה כשל לשוני? חישוף פתאומי שלא היה במקומו?

ויותר מזה: באמת יש כוח כזה למלים? ומדוע לא העליתי זאת בידי בזכות הנגינה בכינור? הלא שם אני מיטיב להביע מה שאני מרגיש. ניסיתי שוב ושוב משפטי־קסם כאלה. בחנתי וחקרתי בתוכי ואירגנתי לי כמה משפטי־מפתח פרטיים. אמרתי אותם. הגיתי אותם. ניסחתי אותם. אתה תצחק: אפילו שקלתי אותם וחרזתי אותם. ומה יצא? אפס. אפס מוחלט. לא היתה בהם אפילו שמינית־הקסם שהתגלתה בדברים המוזרים שנאמרו מתחת לפנס המדרכה. מועד הפירעון לא איחר לבוא. מישהו עמד וגבה ממני כל פרוטה. תשלום ארוך, מכאיב ומייגע. על רגע אחד, פזרני, של היחשפות אמיתית אתה משלם בריבואות רגעים של חרטה מבויישת. של שאלות מביכות. איך זה יכולתי אני, כנר שכמוני, אמן בעל מעמד שכמוני, איש שיש לו כל זה, כל הדברים המפוזרים פה סביבך במין אי־סדר חביב שכזה. הזוהי מה שקוראים מעידה לדוגמה? כלומר לא על הדברים הנעימים אני מתחרט. על הזוֹלוּת שליוותה את כל המעשה. הרי הכל כדאי היה: גם ההיחשפות, גם ההתייסרות, גם נדודי־השינה. אילו היה בכל זה טעם. ולא אותו סיפור עצוב וידוע של התאהבות פתאומית, משכב מהיר בצריף מוזנח, שבועות ונדרים, הצצה קטנה אל מה שלרגע ניתן להציץ בו. ואחר־כך כרגיל: השכחה, הבגידות הקטנות של הזכרון והרגשת החרטה המתמדת. לשם מה לנפנף בבשר המגולה?

שוב כוס־המים. להציע גם לך? עכשיו אני רואה שאינך רשלן בעל־הרגלים מגונים כמו שחשבתי כשהגעת לכאן. אם אפשר לקרוא לטירוף הזה של עטך על הניירות עבודה, הרי אתה עובד קשה לפעמים. אף צל של רחמנות אל תפרש מתוך דברי. אם אתה רץ אחרי הסיפור העלוב הזה, סימן שהוא חשוב לך. ושמעתי שרצת גם אחרי נעמי, זכר אשה נעימה, וגם אחרי הזקנה ההיא, שנקלעה מתוך איזו איוולת צדדית לתוך המהלך הדורסני של הסיפור. אפילו רכז־התרבות? היי, שמע, הגעת באמת הרחק. בחור ציני מעט, כמדומני. אני עייפתי מן הפגישות עם טיפוסים כמוהו. למדתי להכירם בשנות נדודי. חלקלקים ודוחים. ערמומיים וחנפנים גם יחד. מה עסקו הוא בסיפור. טכניקה, אני מבין. רק טכניקה, שום משמעות, להריץ בעזרתו את העלילה השוקעת. זה יפה, אבל נמוך. מי־ברכיים. לא זאת האמנות האמיתית שכדאי להתאמץ ולרוץ אחריה. אבל אתה, אם זה באמת חשוב לך, רוץ, רוץ. אל תשמע למוסר הקו־לקו שיגידו לך מכל הצדדים. גם אני, כמובן, בין האומרים. רוץ, או שתיפול ותיחבט. או שתגיע. וגם אם לא תגיע אולי תראה משהו בשעת מרוצתך. משהו שבשבילו היה כדאי כל שגעון־הריצה. איזו פלומת־שיער צהבהבה הנדה ברוח אחר־הצהריים. איזה אדום־החזה נלבט בתוך סבך החבושית.

ממש כמו שאני תופש את עצמי בשעת השיא של הקונצרט ואומר לעצמי: האט, עכשיו האט. עכשיו עצור. אל תיסחף עם קהל־המהופנטים הזה שממולך. יש נוי עצום ביובש הציני של הצלילים המושהים־בכוונה. כאילו אני רואה שוב את קצות אצבעותיה נושאות את משקל־גופה המטפס אלי להגיע לאיזו נקודה מוגבהת בתוכי. כאילו אני שב ורואה את ידה נשלחת אל בגדיה, לסייע לי בהתרתם. כאילו אני חש בנוע גופה אלי, בחומה. המלים שעלו בי מאיזה מרתף שבנפש בקעו אליה. ואני בוש על כך. שהרי אין זו האמת. ואני מבקש לצעוק אליה דרכך, דרך ניירותיך המרשרשים: לא היתה זו אמת. זה היה תכסיס שפל. ראיתי שאי־אפשר ליחמך בשום דרך שאני מכיר. וכבר לא נתראה לעולם. נדחקתי לכך, גבי אל עמוד התאורה. ומישהו מאיץ בי ומצליף בי להכניעך. להשכירך, לשאתך פנימה אל הצריף.

בשבילי העניין גמור וחתום. נעמי, החבצלות, ליל־הקונצרט. כל הטירוף הזה. הבריחה במכונית שכמעט עלתה לי בחיי. בושות שמרדפות אחרי. רגעי־ההתבזות עם רכז־התרבות. השקרים הקטנים וההכרחיים בשביל ציפורק’ה.

שמע, גם לך אינני חייב שום דבר. קח את כל המשרד המאולתר והסתלק מכאן מיד. נמאסת עלי בשאלותיך. בקושיות ההטרדה שלך, בפרשנותך שאין לה סוף.

נמאסת עלי. נמאסה עלי רשת הקורים שאתה עוטף בהם את כל הדברים. עוד רגע אסתחרר וארגיש שאין לי כוח לקצוף עליך. כמעט והפלת גם אותי בשבי טווייתך המסממת. עוף מפה עכשיו. אין שום חשיבות לדברים שאמרתי לך. ואין בהם גם שום אמת. כל הדברים נבדו מלבך המטורף. את תרגילי־הנסיון שלך, כעתונאי מתחיל, עשה בבקשה על מישהו אחר. רודפי־חֵֶרפות שכמוך הם המזהמים מה שעוד נותר נקי בעולמנו. ומהיכן תימצא לי עכשיו פיסת־המטלית לסלק את טביעות־אצבעותיך המשומנות מן המכסה המבריק של הפסנתר?

 

י.    🔗

הטלפון שעל שולחני מצא לו זמן להפתיע פתאום בקריאתו המוזרה, המתכתית, צופנת הסודות. לאחר שננערתי מן החלום הקצרצר, אמרתי לעצמי: הדברים מתהפכים לפעמים. לא תמיד אתה המראיין. הנה, עכשיו יש מי שחפץ לראיין אותך. הנחתי לפני את הטיעונים, פרטתי אותם לפי סדר קבלתם. הטלפון מבקש אבל גם תובע. ביום ג' הקרוב, הוא אומר, בשעות הצהריים. ברחוב פלוני קטן וישן, בתל־אביב. בקומה ב' שבעצם אינה אלא קומה א' מוגבהת. שם כבר ימתינו לי.

עכשיו אני נצרך להחליט. לתת את ידי לראיון עצמי או לשלול את האפשרות הזאת מיד. כל השאלות המשניות חייבות להידחות הצידה. כלומר: אם הקלטה או הכתבה או רק רישום חפוז של עיקרי־דברים. שיחה בעל־פה תוך טיוּט מהיר של המראיין, או שיחה שתותיר זכרון־דברים בלבד. אני ידוע בהעדפוֹתי בתחום הזה, הקרוי מקצועי: אני מעדיף שיחות בשניים, באתר מרוחק שיש לו נגיעה מכרעת אל גוף המעשה. אני מחמם את מרואייני עד שתשובותיו מתחברות זו לזו. אני כּוֹפה עליו רצף מתמשך עד שהוא מרגיש לא נוח כשהוא נאלץ, מטעמיו שלו, לקטוע את הרצף. לפעמים אני חושש: מונולוג מתמשך, גלי, העשוי גם לשעמם.

לפני שהחזרתי את השפופרת על כנה, עצרתי בתנועות ידי. התבוננתי בכף האוחזת בּחומר הפלסטי השחור וחשבתי: אני נכנס או שאיני נכנס? כלומר, על אף התשובה החיובית הקצרה שהשבתי, עדיין אני יכול לקחת את דברי בחזרה. אני רשאי להתחרט. למרואייני אינני מאפשר דרכי־נסיגה. הם מפלילים את עצמם מיד עם תחילת הראיון. ואחר־כך, כשהסיבּוּכים בקוּרי־המעשה מתרבים, אני יושב וחוזה בהתפתלויות המייאשות שלהם. להחלץ מזה, לקרוע את פקעת הקוּרים, להשיב דברים אל ראשיתם. להתנער מהחלק שלהם בפרשה. ולבסוף, מתוך עצבנות מובנת, להכחיש הכל ולהסתער עלי בידיים מונפות. כאילו אני אשם בכל מה שקרה. אין הם מעריכים אפילו את עזרתי המועטת: הרי בעזרת שאלותי הם מצליחים להביא איזה סדר מסויים בתוך הרצף המבולבל של מעשים ותגובות. של תנועות ומלים. של מה שבאמת קרה ומה שרק היו רוצים שיקרה. ובעיקר הם חוזים במה שתופח פתאום, לנגד עיניהם המשתאות, מתוך הדברים הקצרים שאני מחליף איתם. כאילו איזו מפלצת רעה נולדת בינינו.

ובכן כן, אבוא. גם לי יש ענין להתראיין. אולי אוכל לומר לו מה שאני מסתיר בתוכי זמן רב כל־כך. כגון שיאיר הכנר איש ישר הוא, אבל מוּעד לנפילות. ומאמצי־ההתישרות שלו הם נורא מגוחכים. או כגון שנעמי היא באמת יפהפיה. והתרשמתי שדבריה היו ברובם דברי־אמת. היא אינה לוכדת־פתָאים מקצוענית כפי שיאיר ניסה להציגה. יש בה גם צדדים אחרים. נכון, לא הכל כל־כך שקוּף אצלה. ואפילו בענין צפורק’ה יש לי דברים שאני מצפין. ואולי המראיין יעזור לי לשלפם מן המסתור. כגון שדמותה מרחפת מעל לכל הפרשה כאילו היא מעניקה לה עומק ורצינות. שיהיה ברור לכל השומע, שלא מדובר כאן רק באיזו מעשיית־מזמוּטים נמוכה, לא, יש כאן סיפור מאחורי הדברים. השקפת־עולם מתחבאת. אני־מאמין נסתר. וכיוצא־באלה.

פתאום נתמלא ראשי בשאלות ובתשובות. כאילו הראיון כבר מתנהל במלוא עוצמתו. מטחי־השאלות המבריקים, הקצרים, נהדפים בנקל על־ידי. כמעט ללא מאמץ. אני מקדים את האיש שממולי לפחות בשני צעדים. אני יכול לקרוא כל מה שמתרוצץ בראשו. אני יכול לחזות מה יציק לו ברגע הבא, מה יפריע לו בעוד דקותיים. ומה הוא יצפין עד הסוף ולא ישאל. אני מנחש שהוא מאלה המשאירים תמיד כדור אחרון במחסנית שבאשפת־חגוֹרם.

יום ג' הקרוב, קומה ב‘, בית ישן. איזה מין שיכון־עובדים משופץ כזה. מהלך כמה צעדים הצידה מרחוב הומה. בפינה בית־קולנוע ומיד אחריו שקט הס. התעלומות מתחילות לבצבץ מן החצרות. אני עולה במדרגות המטונפות. חדר־המדרגות קריר ומוצל. מן הדלתות בוקעים קולות, מנגינות של בוקר מתאחר. צלצולי־טלפון מתמשכים. ריחות של תבשילים מפעפעים. אני חולף על פני הדלת של קומה ב’ וממשיך לעלות. זהו מעין סיור מוקדם. הרגל משנים שאני כמעט בּוֹש להתנצל עליו. אני אוהב להציץ בסביבה. לבדוק דרכי גישה ועקיפה. אפשרויות של נסיגה. חֲבִירָה מהירה אל העורף הבטוח. מהו כאן העורף שלי? נאמר, המדרכה הרחבה, המוארת, שלפני בית־הקולנוע. ובכן, אני מסכם לעצמי את מימצאי הסיור: שביל עֲריפה מזוּגזג שידהים כל רודף אפשרי.

אני חוזר ויורד לאטי במדרגות המעטות. הבדיקה המוקדמת נסתיימה. ראיתי שהמעבר אל הגג חסום. דלת־ברזל מחלידה כּפוּיה על פתח־הבּטון ומרותקת אל המעקה בשרשרת עבה. הכל שמוט כל־כך. מין הרגשת רפיון של החפצים, של החומרים. כאילו הבית הזה לא מסוגל לראות שום מחזה רדיפה אלים ופתאומי.

הדלת של קומה ב' פתוחה מעט. כמעט אמרתי סדוקה. אבל זה איננו סדק. היא באמת רווּחה מעט ובינה לבין המשקוף יש חַיץ ברור. אגב, הדלת והמשקופים כולל כּתם־המזוזה הבהיר, צבועים בצבעים עליזים. ציצים ופרחים משתרגים זה לתוך זה. וכל פתח־הדירה נראה כעטור קיסוס רענן.

הדלת פתוחה, מקדם אותי קול צעיר, כּנס, כּנס פנימה. אני הודף את הדלת ונכנס. הקיסוסים מכסים גם חלק מן הקירות של המבוא. הם משתרגים סביב כל הדברים שבדירה. עוטרים את החשמלים, נכרכים סביב הספרים ומתגרים בכתמי הקיר.

שמי מוֹטי, מקדם את פנַי האיש הצעיר. פניו עוטים זקן כהה. מסורבל מעט. זה אני שהזמנתי אותך. ראיתי את הדברים שפרסמת בעתון על פרשת הכנר יאיר והגברת היפה הזאת, נעמי. הקטעים צדו את עיני. ואמרתי לעצמי שאתה צריך להיות יהודי מעניין.

שלום מוטי, אני אומר, דע לך שאני מרואיין קשה. מה זה קשה? קשה זה עוֹיֵן ובוֹעֵט. רגזן ונרגן. אבל הרוגז בא פתאום בשעה שאתה אינך מצפה לו. אנחנו מסובים על כוס־קפה, איזו עוגית נשחקת בין השיניים ופתאום אני קם עליך. ידי מרעידות, הקפה נשפך, הכוס מועפת אל הרצפה, העוגיות מוטחות אל הכוננית. ואתה נרתע מן הכר הרך שעליו אתה שקוע. מטה גופך לאחור וכמעט נופל על הרצפה. וכל מה ששאלת נשכח וכל מה שהשבתי מתקלקל ואנחנו צריכים לגייס שוב סבלנות ואורך־רוח ולארגן הכל מחדש.

אני עורך סיבוב היכרות קצר בדירה הקטנה. החדר הגדול שבו ייערך הראיון, השולחן שיפריד בינינו, כמה ספרים מונחים פה ושם. על הקיר, בחללים שבין שׂריגי־הקיסוס נעוצים רישומים, תמונות בשחור־לבן, כתובות מלים בגיר צבעוני.

את הקפה יגיש לנו רמי. רמי קום כבר. מוטי פותח דלת לחדר הצדדי ומזרז שם איזה רמי שיקום. אני מעיף מבט מהיר: חדר קטן. על הרצפה פרושׂ מזרון באלכסון. ורמי מתנועע שם בין הסדינים. ובעת שהקפה מתחיל להדיף את ריחו ורמי מתחיל לסובב בין הרהיטים, אומר לו מוטי, רמי בוא תעזור לי לארגן את ציוד־ההקלטה. והם מתחילים לטרוח על המכשירים. והדלתות פתוחות והמזרונים מוטלים והסדינים מרוטשים והכל כל־כך מובהק לפתע עד שאינני מתפלא אם הבחור הזה כותב שירים והבחור השני מלחין אותם והם שניהם שרים אותם ביחד. ויש לי צורך דחוף להחליט אם כל המעמד הזה הוא רציני, או שהוא מעיד על מי שהזמין אותי לראיון. ואולי זהו הרגע, לפני שהם מנסים את הרשמקול בסיבובים לפנים ובסיבובים לאחור: עכשיו להסתלק? להחלץ בין הדליוֹת המשׂורגות ולהגיח את הרחבה המוארת שלפני בית־הקולנוע?

הטלפון מצלצל. ידי נשלחת להרימו. אבל מוטי ורמי מזנקים לפני. מוטי סוֹטר קלות על קצה כפו של רמי ומרים את השפופרת. אני שולף מכיס־חולצתי נייר־תשובות קטן שהכנתי לי בדרך, בנסיעה. אני קורא: כללי: לעמוד על תכונותיו של המראיין. ללמוד את הטריקים הטובים שלו. להסגיר הרבה אבל לא הכל. להשאיר תחתית־כפולה כמעט לכל תשובה. להפנות אותו אל השמות: יאיר הכנר, מפיק אור לשומעיו. נעמי היפה מנעימה לכל רואיה. ציפורק’ה, משהו חמור ותובעני כמו דווקא. רכז־התרבות שבכוונה מתרוצץ אנונימי בין הדפים. הוא חלקלק כזה חסר פרצוף. ובעצם רק קמצוץ של שמרים להתפיח את עוגת המעשה. או איזה חומר כימי לקדם את העלילה.

מוטי נגרר לשיחה ארוכה. נהירות לי כבר מאיזה מקום דרכי־ההתמכרות שלו לטלפון. רמי משוטט מסביב ואני ממשיך לקרוא. המטרה: להוכיח את נכונות השיטה שלי בהצגת הדברים. לדחות את טיעוניו הכבדים, אם יהיו לו כאלה. להסביר לו מהי שיטת הנחת־הרֶצף שלי ומהו יתרונה. לא להאריך.

מוטי כבר יושב מולי ליד השולחן הקטן. הוא פותח בהתנצלות. שמע, אני מקווה שזה יצליח. המכשיר פרימיטיבי, אתה רואה. אין מה לעשות, אנחנו עיתון עני. למה לא במערכת? שאלה מצויינת. רמי, אתה יכול להבהיר לו? רמי עסוק. מארגן ניירות, מחדד עפרונות, פוסע על בהונות. והדלת, כל הזמן פתוחה. מוטי צד את מבטי. מה אתה מתפלא. אין כאן שום דבר ששווה גניבה. הכל עשינו בעצמנו. כשבאנו להתגורר כאן, זו היתה חורבה. רמי הוא בעל ידי־זהב וגם צבע מעולה. אצבעותי ממוללות את נייר־התשובות הדק. בסוף השיחה הוא יירטב מזיעת ידי ויתרפט. רק שלא אשכח אותו על השולחן. מוטי יכול להציץ בו בטעות.

יש עוד איזו מלה שלא הצלחתי לקרוא. כנראה שהוספתי אותה לאחר הכל. איזו מלה שדחקה עלי ונכנעתי לה. ועכשיו היא כמו צופן סתום בשבילי. אולי בהמשך השיחה אזכר בה.

ועכשיו שקט סוף־סוף, אומר מוטי. רמי שב כבר. תפסיק להתנועע כל הזמן. והוא מקרב את זקנו הכהה אל פני ומפעיל את המכשיר. שאלה ראשונה הוא אומר מתוך זקנו, כל־כך קרוב לעיני שאני יכול לראות את ההתכווצויות של שערות־הזקן בתוך מפלֵי־העור. שאלה ראשונה: האם הסיפור הוא אמיתי או בדוי? רמי משתטח על הרצפה מתחתינו. מושך מזרון מאיזו פינה ומשתרע עליו. גם הוא מביט בי בשאלה. אני בטוח שמוטי כותב שירים. אני מכחכח. אני פולט שיעול קצר. מנקה את דרכי־ההבעה שלי. לדייק, אני אומר לעצמי, ולא להאריך. מוטי יורה את שאלותיו: האם הגיבורים בדויים או קיימים? האם לא נראה לך שהיחסים ביניהם עקומים? ומה דעתך על מידת־הרשעות שהשתרבבה אל תוך מהלך הסיפור? ולשם מה אתה זקוק בכלל לרכז־התרבות, למי הוא מועיל בכלל? לפי דעתי יש בו רק נזק. ומה בכלל רצית להגיד בכל המרקם המלאכותי הזה?

הרוגז נובט בי נבטים נבטים. אני יכול לעקוב אחרי שלבי־צמיחתו. הוא שולח שלוחות לכל מרכזי גופי. הרי אם הדברים נכונים, ומוצאם באמת מבטן, אפשר גם להטיחם בכוח. האמת שבהם תרכך את פגיעתם. ומוטי נובר בי בעיניו, מתוך מסגרות־זקנו. מרגישים שאתה מתוח. אולי נפסיק? תשובותיך קטועות. לשם מה ההשתהויות הארוכות האלה שלך בין מלה למלה? אתה מתלונן על שאלותי אבל תשובותיך אינן מגיעות אפילו למחצית החידוד של השאלות. תתרכז, השחז את תשובותיך. אולי נפסיק? כן, נפסיק. רמי, וההוא מזנק מן המזרון. בחור אינטליגנטי, אומר מוטי, הוא שותף מלא שלי גם בעריכת הראיונות, גם בהעברתם אל הכתב. גם בוויכוחים עם רכז המערכת. ואפילו יורד אתי אל הדפוס. רמי, עוד פעם קפה לנו ולאורח.

נייר־התשובות המאולתר שלי כבר איבד את צורתו. אפשר לגוללו לגליל צר ומהודק ולתחוב אותו מתחת לציפורן. כבר שמענו על תחבולות כאלו. אפשר לנעוץ אותו בתוך לולאת־החולצה העליונה. אפשר אפילו לחטט בעזרתו בתוך האוזן. רמי מגיש את הקפה. הכוס ממתנת בתוך צלחת קטנה. מוטי מעשן ומוסיף לחקור אותי. מתוך העשן, במבטיו. המתיחות אינה מרפה ממני. אני מרגיש שהיא מקלקלת את הכל. שום דבר לא יצלח. ראיון כושל. ולא הצלחתי להסביר שום דבר ממה שרשמתי לעצמי על נייר־התשובות. ועוד יותר ממה שרציתי לומר מחוץ למה שרשום בו. הרי אלה רק ראשי־דברים שמהם, אם תנוח עלי הרוח, אוכל לקפוץ ולהרחיב, ולהקיף עולם ומלואו.

לחלק ציונים למראיין, ממש כשם שהוא מעניק אותם לי. שאלה יפה שאלת. שמע, בדיוק קלעת אל מה שעמדתי לומר בעצמי. שמע, מנין לך הפנימיות הזו של הדברים. אתה עצמך כותב סיפורים? אם כך, משורר. תפסתי אותך, לא תשתמט. תרגילי ההתחמקות המוכרים: לא, כן, לא בדיוק, הלוואי והייתי. רק עשיתי משהו, משהו באמת קטן. רק החברים שלי חושבים כך. אבל אני, באמת, בעצם אינני יודע. הוי, כמה שאני נלאה מכך. ממש עד לזרא.

רמי תביא גם עוגיות. ורמי הולך ומביא. המטבח הקטן משחרר רעשים. רמי מנקש בקופסאות, בצנצנות. רק רגע, הוא אומר, אני יורד למטה לקנות משהו. וכיוון שהדלת פתוחה, הרי הוא נעלם כמעט מבלי שנרגיש, נבלע בתוך סבך־הקנוקנות של הקיסוס.

נחזור לעניין השיטה, אני אומר. ורק לא להאריך. ובכן השיטה היא להניח תמונות רבות זו ליד זו. זו חופפת את זו. ושיעור החפיפה, אף כי עכשיו ממש, אינו כל־כך חשוב, גם הוא תורה לעצמה. ראיתי פעם תערוכת־רישומים, אני אומר, ורק לדייק, לא להגזים, להסיר את השומן המיותר. והדבר שהיה נפלא בעיני הוא החופש הנלוז של הרשם לחזור ולטפל בנושא עוד ועוד.

המשך המשך, אומר מוטי. רמי יחזור עוד מעט. והוא, נואש מהפעלת הרשמקול הסרבן, מתחיל לטייט במהירות. המשך, אל תעצור.

הנה, למדת משהו אני אומר לעצמי. חידוש בתורת־הראיון. תראה איך הוא מצליח. איך הוא מפתה אותך. איך הוא פותח אותך. אם הרישום הראשון לא הצליח הוא עושה אחר. ועוד אחד. ושוב אחר. ומשנה זווית ומחליף כיוון ונוטל נייר אחר. וממיר את הגושיות של הפחם. והעיקר, כאן לדייק, ושוב: לא להאריך. כמו שכתוב כהוראת־קבע לכל המשתמשים על גבי נייר־התשובות שלי. כן, העיקר הוא ההנחה של סדרת־הרישומים זה בצד זה. מעצם ההנחה הזאת מתקבלת תמונה רחבה, מקיפה, פתוחה לעיוותים ומתקנת אותם בעת ובעונה אחת.

אנחנו, אני מכליל אותו איתי, אבל בלי רמי, כי אני בטוח עכשיו שהוא באמת כותב שירים. משהו שאין לעמוד עליו בדיוק מסגיר אותו בידי. אנחנו, אלה שעיסוקם בהעמדת תמונות בעזרת המלים, לעולם לא נזכה למתנה יפה כזאת. לעולם לא נוכל להניח זה בצד זה שיר ועוד שיר כדי לכסות רק את רביע־פניה של איזו אשה יפה. נעמי? טוב, אם כבר הצעת, אני מקבל את הצעתך. שתהיה נעמי. היא באמת דוגמה מצויינת. ויש עוד יתרונות, אני פותח לו במחשבה חדשה. מוטי כותב בחפזון עצום. הכל מחריק תחתיו. הכסא, השולחן, הנייר, העט הכדורי. ויש עוד יתרונות, אבל אני מוכרח להיעצר. רמי חוזר מן הרחוב ומן החנות שלמטה. בריצה קלילה בנעלי־ספורט תכלכלות. אף על פי שלפני רגע הייתי בטוח שהוא יחף. נו, הצלחת לפתוח אותו? הוא שואל את מוטי. תגיד לי, כל הקיבוצניקים הם כאלה סגורים? אבל הוא אינו מצפה לתשובה. הוא חומק אל המטבח. ומשם הוא קורא: מוטי, איפה מונחות הרשימות לארוחת הצהריים?

דליות הקיסוס נפתחו למעני. וכשהייתי בדרכי אל החוץ, הרגשתי כאילו אני מהלך בין שבילי־הכרמים, באיזה קיץ רחוק. והרגבים הקשים מכשילים את רגלי. המדרגות דילגו מעצמן מתחתי. והדלת שנהגתי בה ביד קשה בצאתי, לא נסגרה. הם עיקרו את מנגנון־הסגירה שלה. הם עיוותו בה משהו, בכוונה. המתיחות קלקלה את הכל. רוגז־חינם ועצבים משתוללים. ותמיד אותה אמת מוזרה, שרק אתה רואה אותה. וכל האחרים, כולם, עיוורים משום מה. חסרי־הבחנה, בּוּרים גסים שאיבדו את רגישותם אי־שם ברחוב, ליד רחבת־בית־הקולנוע. וזקנו של מוטי מתנועע לפנים ולאחור, מחפה על מנגנון ההבעה הספקני שלו. ואגרופי הקפוץ, וידי המתעוותת לתפוס ולהחזיק בשיירי־נייר־התשובות הסמרטוטי. ועל הקיר רשומות שורות מתוך שירים בגיר צבעוני. ואני ראיתי רק: לא להאריך. לא לשעמם. לא לסבך. ומן העבר השני, על קיר המטבח רשום לדייק. בשום אופן לא להפריז. לא להנחית עליו את מה שעליך לבדך לשאתו.

אבל הכל נשכח. הכל טובע בתוך כוסות הקפה שרמי הביא מן המטבח. אגב, מרוב התרגשות אפילו שכחתי לטעום באמת את טעמו של הקפה. שתיתי מתוך איזה הכרח כופה, ממש כאילו היה הקפה מים.

אחרי שבוע שוב הפתיע הטלפון שעל שולחני. בקריאתו המוזרה, צופנת הסוד. נאחזתי בהתרגשות מעיקה. מוטי אמר לי: הראיון נפסל. בעצמי פסלתי אותו. עוד לפני שלב השכתוב. למה, אני שואל. הוא לא היה טוב, אמר מוטי, אתה רצית לתפוס מרובה ולא תפסת כלום. ועוד דבר, וכאן לגמרי במפתיע נזדעק הטלפון: רמי תפסיק, שים את זה בחזרה, הרי אמרתי לך. סליחה, אמר מוטי, זה לא היה שייך. אולי נחזור על הראיון שוב? הצעתי. לא, אמר מוטי, אני חושב שלא כדאי. אתה לא טוב כשמראיינים אותך. אתה טוב כשאתה מראיין את עצמך. ועוד דבר, אמר מוטי, מה הדבר, שאלתי. אתה היית נורא מתוח, אמר מוטי. מה יש לך נגד כל העולם.

רציתי לסגור ופתאום שרק הטלפון באזני ומוטי צעק אל תסגור, קבל את רמי.

הלו, אמר רמי, הדברים שלך על הצייר ועל הרישומים היו דווקא מעניינים. איך אתה יודע, שאלתי, הלא ירדת לרחוב? מוטי השלים לי, אמר רמי, חבל שיצאתי לקניות בדיוק כשהתחלת לעניין. וחוץ מזה, תגיד, כל הקיבוצניקים מסוגרים כמוך?

רמי בחור באמת נחמד. אני מנסה להיחלץ מן הלפיפות הקיסוסיות הסוגרות עלי. לא עוד אזעקות טלפוניות. לא עוד ראיונות בקומה ב'. לא עוד נייר־תשובות רך ומיוזע.

עכשיו אתיישב ודאי ליד שולחני ואתחיל ראיין את עצמי.