ספר ראשון
חלק ראשון: הַפְּגִישָׁה 🔗
א. 🔗
במסדרון הקיץ בשאגה ברז־המים. כהרף־עין מלא קול־השאון את כל החלל מסביב, חדר אל המעונות, שהיו שרויים עדיין בדמדומי שחר, ונסתנן בעד מחיצת־התנומה גם לתוך גופו של רוּדוֹלף גוֹרְדוַייל.
יוכל היות, שהֶמְיַת הברז חוללה בו בגורדוייל, רגע אחד לפני היקיצה, איזה חלום חטוף אי־נעים, כי ההרגשה הראשונה, שנתבלטה בקרבו עם הצטללות חושיו, היתה הרגשה של אי־רצון: ודאי תוצאה מאותו חלום, אשר נשאר בעצמו שם, מעבר השני.
גורדוייל שהה רגע בעינים עצומות והקשיב. אולם השקט חזר בינתים ליושנו וגורדוייל לא הספיק לתפוס אלא נקישת דלת, שנסגרה זה עכשו במסדרון, לתפוס זו הנקישה במאוחר, בדרך המפשט כביכול, לאחר שהיא גופה כבר גועה ובטלה.
אז התהפך כלפי החלונות ופקח עיניו. ראה, שהם כבר בהירים כלשהו באור הבוקר הסמוך, מה שהגביר בו בבת אחת את החשק לישון. וכנמלט מפני סכנה, חזר והתהפך בבהילות על צדו הימני ומשך עליו את הפלומה.
למטה, ברחוב קלַיינֶה־שטַטְגוט, נתקרב אותו רגע קרון כבד, מתנהל לאט, שחרק בלי־חמלה והרתית את הזגוגיות כרעד־אדמה. “קרון פחמים מבית־הנתיבות הצפוני” – פסק גורדוייל על ספק. אלא שעכשו שוב לא היתה כל יכולת להרדם. החריקה נצטמצמה במוחו המדומדם בשנים־שלשה צלילים תפלים, מרגיזים, שנשנו בו בעקשנות נואלת, אף כשהקרון כבר היה מרוחק למדי, עד שנדמה לו לבסוף, שאין הם באים מן החוץ, כי אם מתוך איזו זוית של הנפש עצמה. בהזדעזעות פתאומית קפץ וישב במטה. העיף מבט בחדר הלא־גדול ונתקל בספה לימינו, מקום שיָשן חברו אוּלרִיך ופניו אל הקיר. למראה חברו המתנמנם נעשה משום מה ער לגמרי. ומיד נדחק ועלה בו, בצירוף רגש מעיק, זֵכֶר הדרך הצפויה לו היום. “אה, צריך יהא לילך לשם אף־על־פי־כן! אין ברירה!” – אמר אל עצמו מתוך וִתור. לעת עתה עדיין היתה לו שהות והוא חזר ושכב בתקוה, שיעלה לו להתנמנם עוד מעט. אבל מחשבותיו כבר הוסיפו להסתחרר מאליהן מסביב לאותו ענין אי־נעים וקשה היה לעצור בעדן.
החדר הלך ונתמלא בוקר מצוחצח של אחד ימי האביב הראשונים. אולריך התרומם והתחיל מתלבש בעצלתים. גורדוייל עשה עצמו כיָשן. לא היה בו חשק עכשו לדבר עם איש. אבל בעד עפעפיו הסגורים למחצה התחקה זמן־מה על תנועותיו המרושלות והמיכניות של חברו בשעת לבישה, שמטעם־מה היו בעיניו מגוחכות, קטעיות, מחוסרות־קשר. “יצור מגוחך הוא האדם” – בא לידי מסקנה – “והמגוחך שבו מתבלט ביחוד כשהוא עם עצמו”…
לבסוף נעשתה השכיבה קשה לו. תֵּאר לעצמו את הכרך, שטוף חמה ראשונה של אביב, ובקש להיות מצוי ברחובות. בקוצר־רוח המתין, שילך אולריך לעבודתו. אבל פלוני, כלהכעיס, הסתובב הבוקר יותר מן הרגיל, יצא כמה פעמים אל הפרוזדור, הוציא צוארון מארון־הבגדים וחחזירו מאיזה נמוק ונטל אחר תחתיו, וטפל בנקוי הבגדים עד בלי די.
היה כשמונה שעות, כשהלך אולריך. גורדוייל קפץ כרגע מעל המטה ונגש אל החלון. למראה הבוקר הכחלחל של תחלת אפריל, שדחק עצמו דרך הרחוב הפעוט, תקפה עליו רוח טובה ביותר. נעים היה לחיות, להתנועע, לנשום אויר ביום שכזה! דאגותיו של גורדוייל נִטל עוקצן כהרף־עין; הכל נדמה יותר קל. חזר אל המטה, שבקרבתה היו בגדיו סדורים לו על כסא, והתחיל מתלבש בחפזון.
כעבור חצי שעה היה מוכן והוא ירד בצעדים מאוששים מן הדיוטה השלישית. בחוץ לפתו בוקר פושר, שנדף ממנו ריח מיוחד, בלתי־מוגדר, ושהזכיר כמרחוק נערות נאות, שלא הגיעו עדיין לכלל בגרות. המרצפת כבר היתה מזולפה והשלוליות הזעירות שבחריציה נתנדפו באין רואים והוסיפו לאויר רעננות. הקרונות, האוטומובילים, הטרַמים, בתי־החומה ובני־האדם גם הם – הכל הבריק בנגוהות חמה צעירה. כל הנשים העוברות נדמו לגורדוייל נאות ביותר ומלובשות שמלות חדשות. האוֹמְנות בשביסי־הסלסלה ובסִנָרים הלבנים והמגוהצים הדפו לפניהן עגלות־הילדים במין התגנדרות חשאית, כאילו היו התינוקות החמודים והשוחקים בני בטנן. גורדוייל היה מהלך לאורך רחוב נוֹרְדְבַּן ונטה אחר־כך אל רחוב פְרַטֶר. חלונות־הראוה משכו במפגיע וחשק נמרץ ניעור בו להכנס אל כל חנות וחנות, לקנות דברים שונים, לצורך ושלא לצורך, לפתוח שיחה עם כל אלה החנונים ומשרתיהם, להתלוצץ עמהם בקלות־ראש. ועוד עלה בו חשק: להתיצב בראש חוצות ולזרוק מטבעות, גל של מטבעות כסף וזהב, לתוך ההמונים הנחפזים. אפס כל זה היה למעלה מכחותיו הדלים: בכיסו לא נמצא יותר משילינג אחד וכמה פרוטות. התנהל אפוא גורדוייל בלא־חפזה לאורך רחוב פרַטֶר הנרחב ורב־התנועה, הציץ בידידות יתרה לתוך עיני העוברים, כאילו רצה לבשר לכל אחד מהם בשורה טובה. אבל יותר שהתקרב למחוז חפצו, יותר נפל עליו רוחו. וכשהגיע אל תעלת הדוֹנָאוּ, כבר נפגם קצת בעיניו יפיו של יום־האביב. שעה קלה טייל לאורך התעלה, על מדרכת האספלט הרחבה, הנה ושוב, כשידיו משולשלות לתוך כיסי אדרתו הפתוחה. לבסוף נתאושש ונטה לרחוב רוֹטֶנְטוּרם.
עמד לפני בית־מסחר־הספרים הראשון. קרא בלי עיון שמותיהם של כמה ספרים חדשים בחלון־הראוה, אחר הציץ על שעונו ונכנס פנימה.
– מה מבקש אדוני? שאל אותו בחור אדמוני במשקפי־קרן שחורים.
גורדוייל בקש לדבר עם ד"ר קרֵינדל.
הבחור נעלם בתוך מסדרון שמנגד לדלת וחזר תיכף.
– האדון ד"ר קרינדל טרוד בזה הרגע. יואיל נא אדוני להמתין קצת. כאן, בבקשה, – הראה לו הבחור כסא.
ההמתנה לא היתה כלל לפי טעמו של גורדוייל. יותר מכל שנא להמתין. אבל הוא רצה להפטר מן הענין וישב אפוא בהחלטה מוצקת, לבלי חכות יותר מרבע שעה.
בחנות לא נמצא אותה שעה שום קונה. המוֹכֵר האדמוני טפס מדי פעם על סולם, נבר בטורי הכרכים שבכונניות בעסקנות עצומה, הוריד גלי ספרים והניחם על השולחנות למטה. בתא־הקופה, סמוך לדלת, ישבה גזברית צעירה וקראה. אל גורדוייל, שישב מן הצד, לא הפנתה כל תשומת־לב. מן החוץ הבקיעה המיה קצת מעוממת של תנודת הכרך.
כדי לבלות זמנו, התאמץ גורדוייל לקרוא מרחוק שמות הספרים מנגדו, מעבר לשולחן הארוך והמלא כרכים עבי־כרס, מה שעלה לו בקושי. אחר הפנה מבטו כלפי הגזברית הצעירה. “זו שקועה ראשה ורובה בספר – אמר לעצמו – מענין לדעת, אם אפשר לבלבלה בכח הבטה מרוכזת ולהעבירה על קריאתה…” והוא נעץ עיניו בעוז בנקודה אחת שבלֶחיה, סמוך לאוזן. כעבור רגע קל נעשתה הגזברית באמת נטרדת קצת, העבירה כף־ידה על השער הצהבהב־כהה, הגזוז מעשה־נער, משמשה באזנה, הפכה לבסוף פניה מול גורדוייל ושלחה בו מבט של היסח־הדעת. בפניה הלא־מכוערות היה טבוע רגע אותו בטוי של מי שמתיגע להעלות בזכרונו דבר־מה נשכח. אחר חזרה ונשתקעה שנית בקריאה. מרוצה מנסיונו, התרומם גורדוייל, כמו בעוז־רוח חדש, והודיע למוכר, שאין לו פנאי להמתין.
הלה הוליכו דרך מין מסדרון צר, מואר באור חשמל ומלא משני צדדיו ארגזים עד לספון, והכניסו אחרי דפיקה קצרה אל לשכתו של בעל בית־מסחר־הספרים. ד"ר קרינדל, שישב לפני שולחן־כתיבה גדול ופניו מול הפתח, נרתע ממקומו, כאילו הכישו נחש.
– הרי אמרתי לך, אדוני, חזור ואמור, לבלי הפריעני בשעה שאני עובד!
– האדון ממתין כבר כמה זמן – התנצל המוכר ורמז על גורדוייל.
אך עכשו, נדמֶה, עמד ד"ר קרינדל על מציאותו של גורדוייל. בתנופת־יד מהירה פַּטַּר את המוכר, אחר מדד את גורדוייל בסקירה קצרה ושאלו לחפצו, כשעדיין נגררת בקולו נימה של רוגזתו הקודמת.
– שמי גורדוייל – התיצב פלוני יבשות – ד"ר מרק אַסְטל ודאי כבר דבר עם האדון אודותי.
– אה, כן! בודאי! – הסביר מיד פניו וחשף אגב־דבור שתי שני־זהב קדומות – דוקטור אסטל, אני זוכר היטב! ישב נא, אדוני, – הראה על כסא, סמוך לשולחן־הכתיבה ובעצמו ישב גם־כן – אדוני חפץ אפוא לעבוד במסחר הספרים שלי! זה טוב מאד!… זה ממש מצוין!… מה אומר גיתה: אהבת הספר סימן מובהק היא – וגו'… אדוני הן כותב בעצמו גם־כן, כמדומה לי?
– לא! – קפח לו גורדוייל דבורו – איני כותב כלום!…
– לא?! אמרו לי… נו, אין בכך כלום, כמובן… אדרבה, עוד יותר טוב… הרבה יותר טוב… קלייסט אומר: הסופרים הם תמיד – וגו'… אדוני הרי ודאי יודע את סוף הפסוק…
גורדוייל ישב והתבונן בפנים המפוטמות של ד"ר קרינדל, שקשה היה להכיר בהן, אם הוא מדבר בכובד־ראש או בלצון. עיניו הפעוטות החדות של הלז, שארבו מתחת למצח הנמוך, היו לו אי־נעימות ביותר. לבו נתכַּוץ בו לרעיון, שיהא אנוס להיות מצוי בכפיפה אחת עם בר־נש זה שמונה שעות רצופות, יום אחר יום, חצי שנה, שנה, ואפשר עוד יותר, ונצנצה בו תשוקה פתאומית, לירוק על כל הענין ולילך מכאן תיכף־ומיד. אבל הוא נשאר תחתיו. זה כחצי שנה התהלך בלי משרה; מקורות ההלואות כבר דללו. חסר היה אומץ־הרוח לדחות בידים את האפשרות להשיג עבודה.
פלוני המשיך:
– אדוני ודאי לומד פילוסופיה… מקצוע מענין מאד! אני אוהב את הפילוסופיה… עשיתי גם שלשה סמֶסטרים… ולולא בושתי, הייתי מודה, שחטאתי אפילו פעם בחבור ספר “על היחס בין קנט ושפינוצה”… אל תבהל, הספר לא ראה אור! רק חטא־נעורים בלבד, כמובן, בלא תוצאות מזיקות… מכל מקום אני שומר אמונים לפילוסופיה עד היום… המחסן שלי הרי מכיל בעיקר ספרים פילוסופיים. תמצא אצלי אוסף עשיר במקצוע זה ותוכל להשתמש בו כרצונך…
את גורדוייל תקפה לפתע תוגה כוססת, בלי טעם ברור. מקוצר־רוח פנה אל החלון שלימינו, שנשקפו בעדו חצר לא גדולה, “קרון־יד” ריק עם יצולים מוּרדים, וכותל סומא, מואר מחציו ולמעלה חמה צהבהבה. ברגע זה כבר היה לו לא־חשוב לחלוטין, אם ישיג את המשרה אם לאו. לא בקש אלא להיות הרחק מכאן, על כל פנים, הרחק מחדר זה, שדומה עליו, כי ריח עבוש נושן נודף ממנו, כאילו לא נתאַוְרֵר זה רבות בשנים, והרחק מבריה משונה זו, שמפטפטת לפניו ומביאה פסוקים בדויים, ושהוא כבר רוחש אליה איבה מפורשת, כאילו היה מכיר אותה עדן ועדנים.
“צריך להגיש לו גם־כן פסוק אחד כזה, כלשונו!” – נצנץ בו מין רעיון־נקם. והוא אמר בכובד־ראש עשוי:
– כן, כן, מסחר־הספרים הוא דבר נעלה… “מיצלסברג” אומר: אוצרות הרוח האנושי מוצאים גואלם – וכו'…
– הִי־הִי, מי אמרת, מ־מיצלסברג? יפה מאד אמרת, אדוני! רוצה לומר: יפה אמר מיצלסברג… ובכן – עבר בבת־אחת לעצם הענין – לפי שעה עדיין לא הוחלט. כונתי, בנוגע למשרה, שאתה מבקש בבית־מסחר־הספרים שלי. יש להמלך עוד תחילה, אם יש צורך בעוד “כח”. תואיל להכנס כעבור כמה ימים, נגיד, אחרי ארבעה־עשר יום לפני הצהרים, ואשיבך דבר ברור.
גורדוייל הלך. לא רצה להודות לעצמו שמחתו על התוצאות השליליות. כמו תמיד במקרים כאלה, הרגיש עצמו כמי שעמד להיות נדון למאסר ונִצל. נצרך הוא למשרה ועשה אפוא חובתו… מה לעשות, אם מן השמים מעכבים?!… אה, אלמלא הקיבה הארורה!
היה אחרי עשר. גורדוייל חש בחֵך יבושת תפלה, שבאה לו מן־הסתם מן האצטומכה הריקה. יחד עם זה נשתוקק לעשן. פִלֵג רחוב רוֹטֶנטורם ופרש לתוך סמטא צדדית. שם עמד, הוציא מעותיו המועטות, שנשארו לו מאתמול, ומנה אותן עוד פעם, הגם שידע בלאו־הכי, כמה יש לו. “נו, שילינג אחד יספיק לסעודה פשוטה – והשאר לסיגריטות!” נכנס וקנה לו סיגריטות והצית אחת. רגע קל היה חוכך לשוב הביתה לעבוד, אבל נמלך מיד להשאר בחוץ. חס היה לאבד כלום מיום יפה שכזה. מצא עצמו עובר גנה קטנה וישב על ספסל. הסתמך ברְוָחה על המסעד והניח מגבעתו לצדו.
בסמוך ישב זקן לבוש בלואים, בעל זקן־שיבה דל ומוקרח, וטפל בעשית סיגריטה מזנבות מכורכמים ומגואלים, שהיו מונחים בחיקו על ניר־עתון מוצהב. עשה מלאכתו בשקידה רבה, כשראשו מושפל למטה, ולא שעה כלל לגורדוייל המסתכל בו.
“מי יודע – נדחק ועלה בו רעיון למראה הזקן – מי יודע, אם לא יהא אף הוא יושב פעם כמותו… מילא, בעצם הרי היינו הך!…”
הושיט לזקן סיגריטה, באמרו בנמוס מיוחד: – ירשה אדוני, שאציע לו אחת.
ברגע הראשון היה פלוני כמהסס, אחר פשט ידו ונטלה. סקר אותה מכל צד בהנאה גלויה נעצה בין שפתיו ועקרה שוב והתבונן בה שנית, אחר־כך קרע פסת ניר מן העתון, צררה יפה וטמנה בכיס מעילו המטולא.
– רב־תודות, אדון צעיר! יגמול לך אלהים! אשמרנה לערב, לפני השינה. בערב, כשאני שכוב, ערֵבה לי הסיגריטה ביותר.
– התאמין, – הוסיף לאחר הרף־עין – הייתי פעם אצל רופא, בבית־החולים בנויהויז זה לפני זמן רב, לפני עשר או שתים־עשרה שנה, והנה אסר עלי את העשון. סם המות הוא בשביל האדם, אמר. רופא חכם היה. מכל בליעת־עשן, אמר, נשאר מבפנים רבב שחור כשעור צפורן האגודל… הראה לי את הרבב על מטפחת לבנה. באמת, בעיני ראיתי. אבל להזניח את העשון לא יכולתי. הפסקתי לחצי יום ויותר לא יכולתי.
וחזר לגלום את הסיגריטה שלו.
מן הרחוב נטלטל לכאן שקשוק מרוחק כלשהו של הטרמים והקרונות. על המגרש הקטן שבטבור הגנה זרקו כמה נערים כדור־רגל ענקי שחום. מנגד, מאחורי האילנות, גחנה אשה בעד חלון של דיוטה עליונה ונערה סדין לבן לתוך הרחוב, כשהיא מציצה לאחר מעשה לכאן ולכאן, אם לא ראה אותה שוטר. הערמונים הזקנים נמצאו לפתע מלאים פְּקָעִים זעירים.
גורדוייל הרגיש עצמו מוּסח אלפי פרסאות מטרדת הכרך ונהנה ביותר מישיבה בטלה זו. יכול היה להאריך בישיבה לאין שעור, אלא שהרעב התחיל מציק לו, ולכן קם ללכת לבית־המרזח של המלון מטרופולין הקרוב לאכול דבר־מה.
ב. 🔗
אחר־הצהרים של אותו יום, בשלש בערך, היה גורדוייל מהלך בדרך לבית־הקפה הקבוע, מקום שקִוָה למצוא “קרבן”, היינו, איזה מַכָּר ללוות ממנו ממון. אם תזדמן לו מִלְוָה, יצא אל מחוץ לעיר אל קַלֶנבֶּרג או אל הפרַטֶר.
ברחוב טיפֶן־גְרַבֶּן הצר והמוצל, רחוב שקט בטבורו של הכרך, מלא מחסנים של עורות ומיני אריג לסיטונות, טענו פועלים פשוטי־מעיל ארגזים ענקיים על קרונות־טבלא רחבים. הסוסים הכבדים, שרגליהם שעירות חורף וקיץ סמוך לטלפים, כוססו בשעת מעשה מתוך השליפים הקשורים להם לראשם, כוססו במסירות ואגב מחשבה קודרת. שוער בסנדלי־עץ, שמקטורת ארוכה היתה תלויה ומשולשלת לו מפיו, זלף את המפסעה במזרק חלוד. בשער אחד עמדה שפחה צעירה בסנר לבן וקראה פעם בפעם בקול ממושך: פְלוֹ־קִי, הֲ־תִ־גַש!" אבל הכלבלב החום, ארך־הגו וקצר הרגלים המעוקמות, היה רודף אותה שעה בקשת גדולה זנב־סיגריטה נִדף ברוח ולא נתן דעתו לחזור הביתה. פועל חסון סנט בשפחה מעבר הרחוב מנגד: “מִיצֶרל היפה, שמא תבואי הלילה לישון עמי?” אחר בא אוטומוביל־משא במרוצה כבדה ומחרישה ונשף את פְלוֹקי הצדה.
ריח חריף ונעים של עור מעובד ושל צבעי אריג טריים נדף מן המחסנים הפתוחים. הורגשה מסביב עבודה מרובה, עבודה חשאית ומאומצת, ובגורדוייל נתעוררה תשוקה, לגשת ולסייע לפועלים לטעון את הארגזים, לתמוך ביד ובכתף ולנצח כח־התנגדותו של המטען. אותו רגע ראה את עצמו כמנודה, כמוצא מכלל המסייעים לקיומו של עולם. ככל אלו שאינם מסוגלים לעבודה גסה מפאת העדר הכחות הגופניים, ראה דוקא בזו את הדרך לספוקו השלם של האדם. גורדוייל נתיצב מרחוק והביט בקנאה אל הפועלים. לא, עם הללו ודאי שלא היה יכול להתחרות! שלח מבט מזלזל בגופו הצנום והקטן, שנדמה לו כעשוי רק עצבים ומוח לבד, ונתק ממקומו. לא הספיק לעבור צעדים מועטים והנה נדמה לו, שקוראים בשמו. הפך ראשו לאחוריו ולא הבחין שום מכר. בהוסיפו ללכת עוד כמה צעדים, חש חבטה פתאומית על כתפו.
– סרווּס, גורדוייל! – קרא מאחוריו ד"ר אַסְטל בהוללות – מה שלומך? ההיית שם הבוקר?
– הייתי.
– ומה יצא? – התענין ד"ר אסטל, בכפפו אל גורדוייל את גופו הארוך והדק.
– לא יצא כלום.
– הכיצד?
– אמר, שאכנס אחרי ארבעה־עשר יום. בינתים יתישב בדבר.
– נו, ילך לכל השדים! רמאי מנוול שכזה!
אך עכשו הרגיש גורדוייל בלוֹטי בודנהיים, שהיתה ממתינה במרחק צעדים מספר.
בשעת התקרבו אל הנערה היה עוד ספֵּק בידו לשאול בלחש את ד"ר אסטל, אם יש לו ממון, ולשמוע תשובה חיובית.
– לאן אמרת ללכת, גורדוייל? – שאלה לוטי.
– שוטטתי ברחובות סתם – שקר בלי טעם מסוים.
– אם כן הרי תוכל ללכת עמנו. אנו נוסעים אל הפרַטר.
– ודאי, ודאי! – נבהל ד"ר אַסְטל להסכים, הגם שהדבר לא היה כנראה לפי רצונו – נסע שלשתנו “להתענג על הדר הטבע”.
הלכו אל פרנץ־יוֹזֶפְסקיי לנסוע משם בטרַם.
ד“ר אסטל התיחס על סוג האנשים, שמעוררים תמיד את הרושם, כאילו אין להם אף רגע אחד של פנאי, ושמצרפים לכל דבר או מעלל מין עסקנות נרגזת משונה, כאילו היה זה הדבר הכי חשוב בעולם. ברגע זה התחיל מספר בהתעוררות ובלוית תנועות פזיזות על איזה צוקרברג (גורדוייל שמע עתה שם זה בפעם הראשונה), שמצא את אשתו בבית־הקפה במסבת אחד מידידיו וסטרה בפומבי ואחר הלך הביתה ונסה לירות בעצמו כדור. לוטי התעניינה מאד במאורע, חקרה לדעת את הפרטים, כאילו היה זה נוגע לה מבחינת מה. אחר עלו על הטרם ונסעו עד לתחנה האחרונה ש”בשדרה־הראשית", לא הרחק מן “הקפה השלישי”.
האויר היה כאן לח משהו ורענן. האפרים שלצדדין כבר הוטל בהם גון ירקרק. השדרה הארוכה והישרה היתה מרוקנת כמעט. רק מפרק לפרק עבר אוטו חשאי, או כרכרה הדורה, שסוסיה הגאיונים שעטו על האספלט בקצב מלוכד. עתים עבר גם רוכב על מסילת־הרכיבה שמן הצד ופרסות סוסו טבעו עמומות בעפר התחוח.
לוטי תלתה עצמה בזרועותיהם של שני הבחורים. כִוְנו פעמיהם אל מעמקי השדרה. זמן־מה הלכו מתוך שתיקה. אחר אמרה לוטי, בהצמידה אל גורדוייל מן הצד עיניה האפורות:
– בעצם הרי זה זמן רב, שלא נתראינו, גורדוייל.
והוסיפה מיד, ספק ברצינות ספק בהלצה:
– כבר היו לי ממש געגועים עליך.
– נַא, אני משער, שלא היו כל־כך קשים, הגעגועים – אמר גורדוייל בשחוק.
– אי־אפשר לדעת. לעולם אי אפשר לדעת…
ובהתפרצות של התפעלות:
– אח, כמה נפלא הכל, ילדים! נפלא כל־כך, עד שלפתע אין את יודעת, היכן את מצויה… נדמה לך, שרק עכשו יצאת לאויר העולם ורואה כל זאת בפעם הראשונה. ברגעים שכאלה עלול האדם למעלל בלתי שכיח. לאיזה מעשה של מסירת נפש או גם להפך: לאיזה מעשה מגונה, לרצח, למשל…
– לאט לך, חביבתי! – נצטחק ד"ר אסטל – תקותי, כי לא אני הוא זה שאת עלולה עכשו לרצוח.
– לא, לא! אין לך לחשוש! – התנערה לוטי בנעימה של לגלוג.
שחררה עצמה לפתע מזרועותיהם וקפצה ונשקה לגורדוייל על פיו.
– אותו, את גורדוייל, ולא אותך!…
– אם כן רצחיני גם אני, לוטי, לוֹטרל, – התחנן ד"ר אסטל בעקימת פנים מגוחכת.
– מאוחר כבר, יקירי! אתה מוג־לב!
גורדוייל נטל ידה של לוטי ושמה בזו של ד"ר אסטל.
– נו, התפַיסו, ילדים, וחיו מעתה בשלום ושלוה.
– מה עסקך בכאן, גורדוייל! – נעשתה לוטי גרויה בלי סבה נכרת ועקרה ידה בחזקה – אין זה נוגע לך כלל! חוסר חנוך שכזה!… מתערב בענינים שאינם שלו!…
ובפנותה אל ד"ר אסטל לבד:
– בוא! אני צמאה… נכנס אל הקפה…
– הרי לא נשאיר כאן את גורדוייל – שדל ד"ר אסטל בשחוק.
– אחת היא לי!… יכול הוא ללכת עמנו או לכל מקום שירצה…
גורדוייל חייך בפני עצמו ולא השיב כלום. “אין להקפיד” – הרהר – “דרך נשים בכך”.
לאחר שעשו צעדים מועטים בדרך־החזרה, עמדה לוטי והודיעה:
– בעצם אני יכולה עוד להמתין… שוב אין אני צמאה כל כך… מוטב, שנטייל עוד מעט ואחר נסור אל הקפה – מה דעתכם?
חזרו אפוא על עקבותם. היא בקשה סיגריטה מד"ר אסטל, הציתה אותה ונשפה לשונות־עשן ארוכות, נכחה. שפתיה המלאות נתעגלו אגב־כך לטבעת קטנה, מה שהוסיף לפניה היפות והרעננות חן מיוחד. הסיגריטה היתה תקועה לה בין אצבע וזרת, מעשה מומחה, והיא ינקה הימנה כמעט בלי הפסק. לפתע נמאסה עליה והיא השליכתה למרחוק. חייכה כלפי גורדוייל, שהיה מהלך לימינה.
– הלא אין אתה מתרעם עלי, גורדוייל? כונתי, בשביל הקודם. אל נא תכעס. נשוב נהיה ידידים. אנא, אנא, – הרקידה כפות ידיה זו אל זו כדרך התינוקות – אל נא תהא ברוגז. אמור נא לו, אסטל, שלא יהא ברוגז!
– אבל מי אמר לך, שאני ברוגז? – שחק גורדוייל – כלל וכלל לא!
– באמת לא? אם כן טוב מאד! התדעו, ילדים, שמא נלך אל ה“ווּרשְטֶלְפְּרַטֶר”?
כיון שהכירה בהם שאינם מרוצים, העבירה מיד על דעתה והם המשיכו דרכם. אחר ישבו על ספסל.
על הגשר שעל־גבי השדרה, אשר לא נִתן לראותו מפה, עברה רכבת בלתי נראית, קשקשה ונשמה בכבדות כמקהלה של חולי־אסתמה. אחריה השאירה דומיה, שהיתה מורגשת כדבר של ממש. מאחורי האילנות העירומים עדיין היה מתגלה פעם בפעם גלגל־חמה אדום ביותר ותשוש־אונים. נמצא גם אנקור לא נראה, שצִיֵץ כמה פעמים וחדל. כבר נשבה צנה קלילה מן הערב הסמוך.
שלשתם ישבו מתוך שתיקה. איזו רוח רעה היתה שרויה היום על ד"ר אסטל; מעט בדבור, שלא כהרגלו. לוטי השעינה ראשה על כתפו והיתה משתעשעת בחריטה של עור־נחש מחוספס. לבסוף קפצה ממקומה:
– מה זה היה לכם היום! אתם משעממים לבלי הכיל!
היום הלך בינתים והחשיך. היה קריר. קמו והתחילו חוזרים. גורדוייל נתחרט קצת על שנלוה עליהם. הרגיש כבר במוקדם את הטעם התפל, שבודאי ישאר בו אחר־כך, כמו תמיד לאחר שבלה שעות אחדות בחברה. חבל, שלא עשה את הטיול לבדו! לכשיגיעו אל תחנת הטרַם, יפרד תיכף.
אפס כשהגיעו אל התחנה, נִפתה לסור עוד “רק לרגע אחד” אל הקפה השלישי ונתרגז תוך כדי רגע על חולשתו. פניו קבלו בטוי קשה והחריצים שלצדי פיו נתעמקו יותר.
ישבו על המרפסת המפולשה והמוגבהה משהו משטח הקרקע, שהיתה כמעט ריקה. גורדוייל לגם מיכנית מן הקפה, שנדמה לו נטול־טעם. נתגבר בו פתאום הצורך להיות לבדו, ויהי מה. הציץ על שעונו ונרתע: אה, לגמרי שכח, שיש לו בשבע ראיון שאין להחמיצו…
– המתן רגע – אמרה לוטי – הן אנו הולכים כולנו.
ובהצטערות כֵּנָה:
– חבל, שאין לך פנאי עכשו. הנה היה בדעתי להזמין שניכם לביתי לכוס תה.
– הרי יכול אתה לבוא אחר־כך, לכשתִפָּנה – הציע ד"ר אסטל.
– לא, אין הוא יכול להבטיח כלום. אין לדעת, כמה יארך הדבר…
גורדוייל נסע עמהם עד לפרנץ־יוזפסקיי ושם ירד, אחרי שלוה מעט כסף מד"ר אסטל.
הכרך כבר היה מוצף אור כתמתם של חשמל וגז. הרחובות היו מלאים אוכלוסין, שנפלטו זרמים זרמים מבתי־המסחר ונזדרזו הביתה. תריסי־גלילה נדרדרו בצריחה מחרישת־אזנים. בתחנות־הטרם הכריזו מוכרי עתונים בקולי קולות על עתוני־ערב, רדפו אחרי כל טרם מתרחק והושיטו את הגליונות בעד החלון. פה ושם נראתה שפחה חוצה את הרחוב בטַס מלא כוסות שכר מבית־מרזח סמוך.
בולמוס־החפזון תקף גם את גורדוייל, ביחד עם כל אלה האנשים, שנתפנו עתה מעבודת יום תמים. אף־על־פי שלא היתה לו מטרה מסוימה, דחק עצמו עם ההמון לתפוס מקום באחד הטרמים המלאים מפה אל פה. מודבק מבחוץ אל טרם אחד, ברגל אחת על הכבש ובשניה באויר, כשגב רחב ונודף ריח־זיעה חריף נצב כנד לפני עיניו, הגיע אל שוֹטֶנְטוֹר. כאן ירד. שעה קלה התהלך אנה ואנה לפני הבנין של “חברת־הבַּנק־הוינאית” בלי לדעת מה יעשה עכשו. לבסוף עלה על טְרַם אחר ונסע בחזרה אותה דרך עצמה, עד לביתו.
ג. 🔗
– בקבוק שכר, יוֹהַן, ועתוני־ערב!
המלצר הצהבהב, שעמד לא־הרחק מופנה לכאן בגבו ואלונטית מזוהמת בולטת לו מתחת בית־שחיו, נרתע להביא את המבוקש.
היה תשע בערב. אל הקפה הקטן בסביבות האוניברסיטה התלקטו אחד אחד האורחים הקבועים: סטודנטים ופקידים נמוכים, שהזמינו את ה“תורכי” התדיר, כמו בכל ערב אחר הסעודה. אלה האורחים כבר שמשו חלק מבית־הקפה, אָצלו עליו גונו המיוחד, ממש כספות־הקטיפה המוקרחות והמחותחתות שליד הקירות וכשולחנות השיש הכהה והמלוכלך. אדם “זר” לא נקרה לכאן אלא לעתים רחוקות.
בחריצות רבה חתך פֶּרְצִ’יק מצלי־העגל הלבנוני, שטבל ברוֹטב חום־כהה, מוקף זֵר שמנונית זהבהבה ושקופה, ולעס חתיכה אחר חתיכה בתאבון מבורך. אצבעותיו הקצרות, המרופדות, עשו מלאכתן אמונה, ושפתיו היו עכשו אדומות, נוצצות משומן. מזמן לזמן גמע מן השכר המקציף. כמו תמיד בשעת סעודה, היתה דעתו מבודחת עליו ופנויה לענינים העומדים ברומו של עולם. לבו אף נתרכך משהו ברגשנות, והוא דבר בלי־חשך אגב לעיסה שבהנאה, כשעיניו משוטטות אילך ואילך מתחת לגבות העבותות, המלוכדות יחד:
–…למותר לגמרי, אני אומר לכם!… וכל בר־דעת, אם אין הוא שקרן, יאמר לכם כזאת!… מה בצע בה, למשל, לאדם החש בשנים, הַ?!… או למי שלא אכל זה שני ימים? שמא תתנו לו לקרוא מַדַם בּוֹבַרי?!… או שתציגוהו לפני תמונותיו של רמברנדט וכיוצא בזה?! באמת אין האמנות ענין אלא לעשירים: לִסְנוֹבִּים שְׂבַעִים, לפאר בה את הבית כמו בשאר הרהיטים המיותרים… האחרים אינם צריכים לה כל־עיקר…
ופרצ’יק נקב במזלגו את החלל לשם הוכחה יתרה.
גורדוייל ישב בראש מושפל ושרטט בעפרון קשוטי־ציצים על טבלת השולחן, מחקם באצבע ושרטטם מחדש. צלי־העגל של פרצ’יק לא ענין אותו כלל. אכל היום שתי סעודות שלמות, אפשר לומר: שמנות, בהשואה לשאר הימים. אבל רוחו הטובה של פלוני, וביותר דאגותיו לגורל האמנות ולסבלות האנושיות גרוהו לפגוע בו.
– למה תרבה להג, פרצ’יק! אין החובה עליך לדאוג לכך!… מי שחש בשנים, ילך אצל רופא־שנים. ואף האמנות תמצא תקונה בלעדיך! מוטב, שתתן סיגריטה!
– סיגריטה? – נתנמך קולו של פרצ’יק – תיכף.
הוציא תיק־העור והושיטו לגורדוייל. נמצאה בו רק סיגריטה יחידה, נבובה עד החצי.
– הנה! זו לי האחרונה – אמר כמתחנן על נפשו.
– ל־לא! – דחה גורדוייל – זו תעשן אתה! קרא למלצר ויביא טובות.
לא היתה שום ברירה. הצלי והשכר נטל טעמם בבת־אחת. כך תמיד – הרהר פרצ’יק במרירות – כשאתה יושב עם הקבצנים האלה! צריך לברוח מהם כמפני מגפה!
המלצר פתח קופסה מלאה:
– עשר “כָּדִיב” רצויות?
– לא, לא! – התנער פרצ’יק – "מֶמְפִיס יש לך? אני אוהב ממפיס… סיגריטה רפה ונעימה… תן לי שלש!
הושיט לגורדוייל אחת ואמר לטמון את התיק.
– ואני? – אמר אולריך בצחוק – גם אני מעשן!
– מאימתי אתה מן המעשנים? הרי לא עשנת!
– עכשו אני כבר מעשן…
– נו, אם אתה… אז, כמובן… בחפץ־לב…
– ממפיס! – סנט בו גורדוייל, שנטר לו תמיד מין איבת־חנם – מי מעשן כיום ממפיס?.. כבר הגיעה שעתך לעשן “כדיב”!… מאה דולר לחודש!…
– איזה מאה דולר לחודש?… אני שמח כשאני מרויח שלשים!… כל הענין שקר וכזב!… הנקל הוא לכם להרויח מאה דולר לחודש!…
– ואף־על־פי־כן הרי תלוֵני שני שילינגים! – אמר גורדוייל בחיוך, מציץ ישר בעיניו. ידוע ידע, שעמלו לשוא, אך רצה לראותו “מפרכס”. אולריך שחק.
– שני שילינגים? – הפסיק פרצ’יק באמצע האכילה, כאילו הכהו ברק – אין לי!… באמונה, שאין לי… יספיק בצמצום לשלם למלצר… אין לי גם לתת מחר לאשתי לצרכי הבית… אחרתי היום את הבנק… מחר השכם צריך לרוץ להחליף חמשה דולר האחרונים…
– אם כן תן לי רק שילינג אחד – לא חדל ממנו גורדוייל.
פרצ’יק שִיֵּר חלק מן הצלי, התיק מעמו את הצלחת והגיח אל קרבו כוס מלאה שכר. “אינם נותנים לאכול בשקט, ה… ה…” – הרהר בחמתו. שלשל ידו לתוך כיס מכנסיו, הריק שם מארנקו שטרות־הכסף הגדולים, והעלה את הארנק, שלא נשאר בו אלא סכום מצער.
– חשבון, יוהַן! – קרא ברגזנות.
לאחר שפרע, נותר לו קצת יותר משילינג.
– הנה כל ממוני! – הראה לגורדוייל.
– יפה, יפה! הלוה לי את השילינג ואת העודף תשאיר לך. בין כך ובין כך לא תוכל לעשות בזה כלום…
– הנחוץ הוא לך באמת?… שמא תוכל להמתין לי עד מחר?… הרי תודה, שאי אפשר לי לבוא הביתה בלי פרוטה… מחר בערב אביא לך הלום את השילינג בחפץ־לב… נחוץ לי גם מעט כסף בשביל הקטן, שהולך השכם לאסכולה. הן אי־אפשר לשלוח תינוק בלי פרוטה… עד הצהרים בלי פרוטה!…
– אל תתעקש, פרצ’יק. לא לי לדאוג לך. מובטחני, שתמצא בעצמך תחבולה… הב את השילינג!
גורדוייל נטל את המטבע והסתכל בה בכונה מכל צד:
– הרבה מטבעות מזויפות מתהלכות בעיר… צריך להשגיח…
פרצ’יק הדליק סיגריטה ועשן שעה קלה מתוך שתיקה. רק בעמל עלה בידו להסתיר זעפו. לבסוף אמר בידידות עשויה:
– התדע, גורדוייל, הייתי אומר… לא איש־עצות אנכי, כמובן. אומנותי אחרת לגמרי! בכל־זאת אני סובר, ואני מוצא לנכון לומר לך בגלוי, שעליך לירוק על כל אלה הדברים… זמן־ההזיות כבר עבר… שוב אין אנו בני שמונה־עשרה, לכל הרוחות!… הנה הייתי אף אני רועה־רוח, אתה יודע היטב, אבל – עת לכל חפץ!… שנה, שנתים, חמש – חסל! עד מתי יכולים לסבול רעב?!… והעיקר: לשם מה?! שמא יכול אתה להסביר לי: לשם מה? לא כדאי, אני אומר לך!… קודם־כל צריך ליתן לקיבה את שלה ואחר – השאר!… ומה דעתי אפוא? שהיית צריך… צריך לחפש איזו משרה… זוהי דעתי הכֵּנָה. אין כח לסבול תמיד רעב!… וכי מה עושים כל הסופרים הצעירים?! זה בכה וזה בכה. לי שחק המזל ומצאתי עתון – יהא עתון! אין משלמים כהוגן – אבל יותר מלא־כלום… ואפשר לו לאדם לעבוד גם בשביל עצמו. הנה סיימתי אך לפני שבוע ספור גדול! יכולים לעבוד, אדרבה!
גורדוייל לא ענה. דבריו של פרצ’יק כבר נקלטו לאזניו כמו מן החדר השני. דעתו היתה מותקה לצד אחר. לפני רגעים מועטים התישבה מנגד, ליד השולחן השלישי, ריבה זרה, שעדיין לא ראה אותה מימיו. הניחה על השולחן שני ספרים בכריכות בד שחור, ספרי ביבליותיקה כנִכר, הזמינה קפה והעיפה מבט על האורחים סביב. גורדוייל לא יכול לגרוע ממנה עיניו. למראה חש בבת־אחת מצוקה פנימית בלתי־ברורה, כדרך שחשים אותה לפעמים לפני אסון קרוב. ואף־על־פי־כן לא היתה כל זרות בחזותה החיצונית של הריבה. לא היתה יפה ביותר ולא כעורה ביותר: אחת מאותן הוינאיות, בשער־התבן ובגון־הפנים החור־כתמתם, שפוגשים לאלפים ברחובות ובבתי־הקפה הקטנים אחר סיום העבודה. אבל על גורדוייל עשתה משום־מה רושם מיוחד, כבד־גורל, שלא יכול להסבירו גם לו גופו. וכשנצמד מבטה אליו, מבט נוקב של עיני פלדה כחלחלה, הוצרך להסב עיניו.
בינתים קם פרצ’יק ונפרד. כשהלך, לחש גורדוייל לאולריך:
– הרואה אתה את הריבה? שם ליד השולחן השלישי משמאל?
– רואה. ומה בכך?
– מהי בעיניך?
– לא כלום. נערה ככל הנערות.
– לא, יש בה דבר־מה, שאינך מבחין. מין מסורת וינאית עתיקה. ראה־נא את הקו של שררה בחלק־הפנים התחתון. הייתי רוצה מאד להכיר אותה.
וכעבור רגע, מתוך הסוס־מה:
– שמא יכול אתה לנסות אליה דבר?
– אין קל מזה! תיכף תראה!
הריבה הרגישה, כנראה, שמדברים בה, והיתה מציצה פעם בפעם, אגב גמיעת הקפה, אל שני הבחורים.
אולריך קם, התפתל בין השולחנות, עשה עצמו כמהלך לצד אחר ונמצא בבת־אחת עומד לפני שולחן הנערה. השתחוה ורכז בקולו כל הנמוס, שהיה עצור בו:
– תסלח נא הגברת, אם הוא מפריע. חברו מתאוה להכיר אותה. אם תרשה, יציגהו לפניה.
הריבה הציצה תחלה באולריך ואחר בגורדוייל המרוחק. הפשטות המסחרית ישרה בעיניה. רשמי פניה המסוימים והחמורים נתרפו לצל של חיוך. היא רק אמרה: “יפה!”
על פי רמיזתו של חברו נתקרב גורדוייל. התאמץ ליתן לעצמו חזות של בטחה, אבל דוקא אגב התאמצות זו אבד לו לחלוטין שווי־המשקל הפנימי, מה שנתבטא על־ידי משהו מגוחך, אי־טבעי, שבתנועותיו.
אולריך הציג:
– מר גורדוייל והגברת – – –
– בַּרוֹנית תֵּיאָה פון טַקּוֹ.
הבחורים נטלו רשות וישבו אל שולחנה. גורדוייל חש מיד דוחק פנימי. מן הנחוץ היה לומר דבר־מה, אך ברגע זה לא עלה על דעתו כלום. בבת־אחת נמצא נבוב בהחלט. אף אולריך לא רצה לפתוח פה. השתיקה נהיתה מתוחה, מעיקה. לסוף התעודד גורדוייל:
– גברתי אינה באה… אינה מבקרת תכופות בקפה זה, הלא כן?
בשעת דבורו נדמה לו, שקולו נמוך עתה יותר מן הרגיל, לוחש כמעט, והוא נתמלא חימה על עצמו.
– לא, – אמרה הברונית, – נכנסה לכאן באקראי, אגב אורח.
שוב היתה הפסקה. לבוטי מכרה החדש לא נעלמו מעיני הברונית, והיא מצאה בזה מין עונג אכזרי משונה. אבל מוחו של גורדוייל יגע למצוא חומר־שיחה, עבד בעמל מרובה, עד שמצא: ישאל אם אין היא סטודנטית…
– שמא תשתה הגברת עוד קפה?… – שמע את עצמו אומר ונתפלץ מאד על החלוף המוזר של השאלות.
לאשרו דחתה הברונית.
“צריך להזהר, אידיוט!” – חרף עצמו בלבו – הרי אין לך אפילו במה לשלם!"
עצבות ללא סבה כבשה לפתע את ישותו. מצוקתו פגה אגב־כך במקצת. הציץ על הברונית ובבת־אחת עלתה בו ההרגשה הברורה, שהוא מכיר אותה זה זמן רב.
– התדעי, – גברתי, – אמר – פעמים אתה מתודע אל אדם ומיד הנך מרגיש, שכבר מצוי ועומד בינך ובינו מין יחס קבוע, מפורש, טוב או רע, אבל יחס שנוצר ברגיל רק על־ידי כך וכך חיים וענינים משותפים. במקרים שכעין אלו כבר נגמר כביכול החלק הראשון לפני כן, בסמוי… הכבר עמדה הגברת על הופעה זו? הנך מתודע, למשל, אל אדם אחד, ובו ברגע ברור לך בתכלית, שעליך לעשות בו נקם על שום מה… או, להפך, אתה מרגיש עצמך מיד אסיר־תודה אל איש נכרי זה, שראית עכשו בפעם הראשונה בחייך… מוזר, האין כן?
הברונית הקשיבה מחרישה. בקולו הצלול של גורדוייל רטטה נימה של צער כבוש, שנבלע בלי דעת בשומע. כובד־הראש שלו המוחלט קַרב כדי צעד אל תמצית מהותם של הדברים, גלה טפח של כבשונם.
גורדוייל נדחף על־ידי כח טמיר לדבר:
– ועתים אתה מזדמן בפעם הראשונה עם אדם ומרגיש בחוש, שמעט הצער הנצרך לך לקיום נפשך – מידו נִתן לך כל הימים… שָפַע דרך צנורות נעלמים עד שהגיע אליך ונקלט בך… ומעכשו הרי אתה קשור באדם זה כצלו ממש, לבלתי הפרד…
הברונית אמרה, ואצבעותיה הארוכות השתעשעו מיכנית בספריה שחורי־הכריכה:
– אפשר כן הוא. דברים, שאין לבוא עד חקר אמתותם. אבל כלפי מה שאמר, כי דרוש לו לאדם צער לקיומו – בזה היא מפקפקת בהחלט. זהו אולי ענין רק ליחידים. אדרבה, מסתבר, שעוד יותר נחוצה לו מעט חדוה, חדוה בלבד, שזו מקַיַמתו. היא, לפחות, – חייכה וחשפה שנים חזקות – מתקימת רק על השמחה ובשֶלה…
– ודאי, ודאי! – הסכים גורדוייל בשקידה – אין זה, כמובן, שוה לכל נפש.
הברונית הציצה על שעון־האצעדה שלה, שהראה אחרי אחת־עשרה, והציעה לטייל מעט. שלמו ויצאו. בחוץ נפרד אולריך מיד. הוא יגע, לדאבונו, וזולת זה עליו גם לקום בהשכמה. כשנשארו לבדם, שאלה הברונית למקום מגוריו של גורדוייל. היא עצמה דרה בצד שכנגד בוֵיהרינג, מאחורי ה“אזור”.
ערב האביב היה פושר. מן השמים המאפילים והנקודים רעפה דממה רכה, רעננה. הרחובות המרוקנים כמעט נראו כמטואטאים יפה. הכרך נרדם והלך לאורו הכתמתם של חשמל. מזמן לזמן, בהפסקות יותר גדולות, פלחוהו עוד קרונות־טרַם כיקיצות־זועה פתאומיות. הם הובילו נוסעים מועטים, התרוצצו ביתר רעש, ביתר חפזה. רכבת מרוחקה פלטה צפירה ממושכה, עמומה משהו. נצנצו רגע בדמיון נסיעות ארוכות בתוך לילה אפל, נושם באין שמע, וכרכים זרים, נושָבים מיליונים אוכלוסין.
נמוך וצנום פסע גורדוייל ליד הריבה הגבוהה ממנו כדי ראש שלם, לאורך רחוב וֵיהרינג. לרגעים העיף עליה מבט מן הצד, מלמטה למעלה. הרהר: “זקופה היא ונאה, אבל ודאי גם קשה קצת… עשויה היא להכאיב לקרוב לה…” נתון היה גורדוייל במצב־נפש של נעימות נפלאה וחוסר־שקט מבהיל כאחד. מצדה של הנערה נשבה עליו אימה אי־מבוארת. זה היה מצב נפש מוזר וחדש לגורדוייל, ואף־על־פי־כן ברי היה לו, שכבר היה שרוי פעם במצב דומה, אפשר עוד בשחר ילדותו. פרכסו לעלות על זכרונו גם אילו מאורעות בקשר עם אותו זמן, הוא נגע בהם כמעט, אבל מיד חזרו וצללו בנבכי נשמתו, כדג הזה, שקופץ לפעמים מתוך המים וחוזר ונעלם כרגע, בטרם תספיק העין להציץ בו. הסיר מגבעתו וערטל בלורית חומה־כהה, מגודלת פרע, ומצח מקומר לבן. בלחש, כמדבר אל עצמו, אמר:
– בעודני תינוק תארתי לי את העולם כמין שק גדול לאין קץ, אך נקוב… הבריות מתלבטות בו, רומשות זו על גבי זו, מסתבכות אחת בחברתה כסרטנים הללו, ונופלות אף־על־פי־כן בעד החורים אי־לאן… תמונה זו היתה מרחפת לפני לעתים תכופות בבהירות מבעיתה. אז הייתי מפחד מאד. ומשונה הדבר, שדוקא בלילה, ובעיקר בלילות אפלים, הייתי נרגע. יכלתי להסתתר באפלולית ואז הרגשתי עצמי חסוי… אף עתה אני אוהב יותר את הלילות האפלים, נטולי־הירח…
– יש לבדוק אם אינך סהרורי – אמרה הברונית ונצטחקה משום־מה קולנית.
שחוקה צלצל נבוב, כגון בתוך חבית ריקה, וגורדוייל נפגם ממנו קצת.
– לא, – החזיר בפשטות – אין אני סהרורי.
ליד קרנות הסמטאות הצדדיות טילו היצאניות אחת הנה ואחת הנה במתינות וברוב פנאי, מנפנפות חריטיהן לצדן בתביעה, נועצות ראשן בכל גבר יחידי. הברונית הטילה בהן מבט בוחן חטוף והתותה בידה תנועה בלתי מסוימה. כשנתרחקו מהן, אמרה לפתע בהתרגשות אי־מובנה:
– אה, כמה אני שונאת אותן! עלולה אני להרגן עד אחת! איני יכולה להבין, כיצד אפשר לו לגבר לבוא עם הללו במגע. גברים כאלה הם בלי ספק פחותי ערך…
“שנאה חשודה”! – הרהר גורדוייל ולא אמר כלום.
הם נמצאו אצל “האופירה העממית”, שהיתה כבר נעולה ומוקפת דממה. מכאן שוב לא היה רחוק אל מעון הברונית. הלכו בלי חפזון, באמצע הרחוב. והנה נתמלט לפתע מפי גורדוייל, לתמהונו הרב:
– התדעי, גברתי, אני חש, שאנו שנינו הננו זוג טוב…
הברונית אמרה בצחוק:
– אפשר… אין לי כנגד זה ולא כלום… אתה נראה לי…
עמדה והביטה בו מלמעלה למטה כמו בתינוק שאמר דבר חכמה. אחר נעצה ידה לתוך בלוריתו הפראית –:
– שער יפה לך, מר גורדוייל!
נחשול של חום הכה על לבו. מגבעתו נשמטה מידו ונפלה על המרצפת. גחן להרימה ותפס תוך־כדי־כך ידה של הנערה ונשקה בהתלהבות עצומה. זו לא מִחתה. באותו רגע עקרה אותם תקיעת אוטו ממקומם וזרָקתם אל המפסעה. אז המשיכו דרכם מתוך שתיקה. ההפתעה שבדבר הוציאה את גורדוייל מגדרו לגמרי, עלול היה לצאת במחולות באמצע הרחוב. “עכשו נטייל כך כל הלילה…” – הרהר נפעם, ולבו מתרונן בו, – “נשב פעם בפעם על ספסל והיא תניח ראשה על שכמי – היא יפה, יפה מאד!… ואני אלטפנה וְ – – –”
– הנה הגענו! – עמדה הברונית לפני בית בעל חמש דיוטות – השעה אינה מוקדמת. מחר צריך ללכת אל הלשכה.
קבעו פגישה למחרת הערב בקפה אחר ונפרדו. כשנשמעו מבפנים הצעדים המוללים של השוער וקשקוש המפתחות, גחנה הברונית לפתע על גורדוייל, נשקה לו בבהילות על פיו, ונבלעה בַלּוֹעַ השחור של השער.
גורדוייל נשאר תחתיו כתקוע. כל זה נדמה לו אי־ממשי. הרגשה צורבת רחשה בשפתיו, כאילו היו פצועות, ומוחו היה מטומטם כליל. לא נאחז בו אף צל של הרהור. הלב פעם כקורנס, פָּעם כביכול בידיו, ברגליו, בקדקוד, כאילו נעקר ממקומו. דבר מה נתרחש לפני רגע, דבר־מה נפלא, לא־יאמן, אלא שזה נתרחש אולי לא לו עצמו, כי אם למישהו אחר, מחוצה לו. גורדוייל עמד תחתיו ופניו אל השער הנעול, כולו מכוון כלפי פנים הבית, שנעלמה בו הברונית. דמה להבחין צעדיה על המדרגות. שעה קלה הקשיב ושמע תמיד את הצעדים. אחר נסוג צעד אחורנית, תלה עיניו למעלה ודמה לראות אור שהודלק באחד החלונות של הדיוטה השניה. כן, זהו ודאי חלון חדרה… לבסוף זז. אבל אחרי צעדים מועטים, במוצא הרחוב, עמד שוב. עמד והביט נכוחה, אל העבר השני, כאורב למישהו. על הלוח הדבוק לחומת ה“אזור”, שהיה מואר באור פנס סמוך, קרא שלא מדעת שם הרחוב, קרא פעם ושתים ושלש, מבלי להבחין כלום. הרחוב היה שומם; החיים עצרו נשימתם לרגע. רק ממול גורדוייל עמד אדם אחד, נשען בגבו אל הכוֹתל, כתומך בו. “זה, זה – מן הסתם רעב הוא”… פלח אותו רעיון חטוף. אחר המשיך דרכו בלי חפזה, מתנודד משהו, והגיע בלי משים אל רחוב נוּסדוֹרף. אַ – הַ! – נזכר במְחִי אחד – האזור הוֵיהרינגי! לפני כן עבר את האזור הויהרינגי! כתוב היה בפירוש על הלוח! והיא, היא דרה ברחוב שוּל 12. ב־רוֹ־נית תּי־אה פוֹן טַ־קוֹ, רחוב שוּל
- לא אחד־עשר ולא שלשה עשר, אלא שנים־עשר בדיוק… תיאה פון טקוֹ, רודולף פוֹן טקו, לא – פון גורדוייל… בַּרוֹן רודולף פון גורדוייל!… חַ־חַ־חַ! – פרץ בצחוק קולני ודעתו נצטללה במקצת אגב כך. עכשו מתחיל חלק חדש, מרגיש הוא זאת בודאות. זה הערב משמש ציון־הדרך. אלף וחמש מאות פרסא עד כאן. תחנה. ומכאן – הלאה! עלתה בו תשוקה נמרצה לעשות משהו, לילך לאיזה מקום אי־מוּכר, לדון עם הבריות ולנצחן, להוכיח להן, שהכל יפה ונכון, שאין שום פגם ומעוות, שחייב אדם לשמוח עד כלות הנפש, לשמוח ולהודות על כל נשימת אויר, על המתנה הגדולה לאין ערוך, שאינו כדאי לה כלל. רצה להעניק לזולתו מחדות־החיים הגדושה, שהציפה אותה שעה כל ישותו.
מתוך הליכה מתונה ומלאת עונג אין קץ חפש בכיסי בגדיו אחרי סיגריטות ולא העלה כלום. “עם ערמומי הן, הסיגריטות הללו” – חייך לעצמו – “עתים הן משחקות עמך במחבואים”… לעומת זה מצא באחד מכיסי מקטרנו שילינג אחד, שהויתו נשתכחה מלבו לגמרי. נכנס אל בית־מרזח קטן ברחוב ויהרינג וקנה חמש סיגריטות מן המלצר. מתוך שאיפת עשן ראשונה הוברר לו, שגרונו נחר מצמא, אז הזמין לו “כדידה” של שכר וישב אל אחד השולחנות.
בשעה מאוחרת זו שוב לא נמצאו בבית־המרזח אלא אורחים מועטים. ליד שולחן אחד בזוית ישבו איש ואשה, שניהם חבושים ילקוטי־גב אפרורים, שלא התירום בשעת ישיבה. שתו חליפות מתוך כוס אחת, בכובד־ראש עצום, בלי הוציא הגה. “עיֵפי־נשואים” – פסק גורדוייל – “כבר אזל מהם הדבור”. ליד שולחנו שבאמצע האולם הלא־גדול ישבו שני גברים, כל אחד בפני עצמו, לפני כוסות שכר ענקיות. אחד מהם, ישר ממולו, ישב בלי־נוע, כשראשו מורד ונתון כולו בכוסו. רק הציץ בגורדוייל שישב הצצה חטופה וחזר מיד וכבש עיניו בכוס המלאה עד למחציתה, כאילו היה רואה בה איזה מחזה נפלא. בהפסקות מרווחות גמע גמיעה גסה, כמו מתוך כעס נורא, והוריד שוב ראשו, מבלי קנח את הקצף מעל זיפי שפמו המגודל פרע.
“זהו ודאי אומלל” – הרהר גורדוייל ברחמים – “שותה כנואש”. היה בו חשק לפתוח בשיחה עם זה האדם הזר, לדבר אליו דברי שדולים, להקל לו לבו הכבד. חדותו הגדולה – גנזה בקרן זוית שבנפשו לאחר־כך, לכשיהא שוב עם עצמו, כתינוק שגונז לו מיני מתיקה ונהנה בינתים מודאות מציאותם. ושוב נתאוה גורדוייל, שאדם זה שממולו, בלי ספק אדם אומלל מאד, יתעורר, יתרגש, יקום ויחרף אותו, כחרף אחד הפחותים… נכון היה לפרוע בעד הטובה, שמונתה לו ושבודאי לא היה כדאי לה כלל… הניף כוסו והחזירה אל השולחן בדפיקת־מַזיד. שכנגדו לא זע. טפטפו כמה רגעים מן האורלוגין שעל הכותל מנגד. היתה חצות וחמשים. האיש והאשה עם ילקוטי הגב קמו והלכו מכאן. גורדוייל שתה שיור־השכר שלו ואמר ללכת גם־כן. משכנו כבר נתיאש. והנה אמר פלוני בקול נמוך, אדיש וצרוד כלשהו, בלי הרים ראשו:
– אתה, אדון צעיר, הנשוי אתה כבר?… לא? נַא, זאת הייתי יכול לומר לך תיכף… אני מכיר כעין זה בסקירה ראשונה…
החריש רגע והמשיך:
– אל תשא אשה, אדון צעיר!… אני מיעץ לך. הנשים כל זמן שאינן בטוחות בך הן טובות ונוחות. על האצבע לכרוך. שמת להן טבעת קדושין – חסל! כרגע הן בועטות ברגלים לאחור… כאן אתה חסר־אונים בפניהן! חוק הוא כזה בטבע, אדון צעיר!… לא תועיל בשכל מאומה! האין אתי הצדק?!
– הרי לא כולן שוות – העיר גורדוייל.
– סבור אתה? לא, אני אומר לך! כאחת כשניה!
גמע אחת וחזק דבריו:
– לא! אין הבדל!
– התבונן נא בי – הוסיף כעבור רגע קט והצביע על פניו הנפוחות, העפורות, – לא, התבונן היטב, בעיון – הלא כן? הן אי אפשר בשום אופן לומר עלי, שאדם מכוער אני!… זאת לא יאמין לך שו־ו־ם איש! והנה, מה עלה לי?! הראשונה, זו פרִיצל המנוחה, עוד היתה – לחצאין. כאן שוב הייתי אני החזיר… חזיר גדול הייתי, אני אומר לך בגלוי. אבל אף היא, פריצל, לא היתה ראויה לאכילת כלב – יכול אתה להאמין לי! לה היו שנים, הֶרְר מנצל של מסלת־הברזל, והמסגר פוֹלְדי – שני מאהבים אינם הרבה… באמת לא. והנה אני שב בשנת השמונה־עשרה מן המערכה האיטלקית – והיא כבר מתה. “סְחָבָה” גדולה היתה, אבל נפש יפה. כאן אין לומר כלום! יחונן אלהים עפרה! נא, שפיר! לקחתי אפוא את גוּסטל. – התשתה עוד אחת, אדוני הדוקטור! זו משלם לך אני! לא, אתה מוכרח לשתות! – שוּרל, הבא לאדון הדוקטור עוד אחת! – ובכן אפוא באה עכשו גוסטל. “גוסטל”, אני אומר לה, “עכשו תם ונשלם! סוף פסוק! כאן יש לך עסק עמי, יהא זה אמוּר לך! אני בקי בדבר!… גברים מעתה אינם מתקיימים בשבילך – חסל! ואף אחד לא! שאם אחד – הרי תיכף שנים, שלשה, חמשה – ואין לדבר סוף!… ובכן אפוא – חסל!” כזה אמרתי לה, הלא כן! ומה אתה סבור, אדוני הדוקטור? נבל אהיה, אם זה הועיל!…
גורדוייל כבר היה עיף. הדרך לביתו היתה עוד רחוקה. אבל בן־שיחו ענין אותו.
הלז המשיך, וכבר הציץ בעיניו הכהות, המטושטשות, ישר אל גורדוייל:
– רואה אתה, אדוני הדוקטור, הרי אתה איש חכם! הכרתי זאת מיד! להיידלברגר פרנצל אין מחליפים “אלף” ב“הא”! – אני אומר אפוא, אתה הרי תבין לי: אשה שכבר שלחה ידה בפעוטות, זו אצלי גמורה!… מהלומה אחת ושתים – אין בהן מועיל כאן! והיידלברגר פרנצל, אם “יטביע חותמו”, תרגיש ירח ועשרה ימים, – יכול אתה להאמין לי! אבל שערוריה בפומבי – זאת לא! היידלברגר פרנצל לא יבוא בעתון, יהא זה אמור לך מעתה ועד עולם!… האדם איננו חזיר, וסדר צריך שיהיה!
האורחים כבר נסתלקו בינתים אחד אחד. המלצר הופיע במטאטא והתחיל מציג את הכסאות על השולחנות, כרעיהם כלפי מעלה. הדממה השוממת שלאחר נעילה הלכה וכבשה את האולם במורגש. גורדוייל נתרומם.
– אני רואה, שאין לך פנאי – אמר היידלברגר פרנצל – המתן, אני הולך גם כן.
בחוץ אמר:
– הלא אתה מתגורר גם כן בבית השבעה־עשר ברחוב ליכטנשטיין, לא?! ראיתיך שם כמה פעמים.
– לא, הוא רק מבקר מזמן לזמן אצל הסנדלר וֶרוּבִּיצֶ’ק.
– כך אפוא! אבל הכרתיך תיכף. יש לי עין! נא, אני רואה, שאתה נחפז – לכבוד לי, אדוני הדוקטור! שמחתני מאד! אני מסיח בחפץ־לב עם איש חכם. כשתהיה אצל ורוּביצ’ק, קפוץ ועלה אלי! היידלברגר פרנצל הוא אח!
גורדוייל פרש לעבר שוטֶנְטוֹר. שַׂרַך דרכו לאט; היה עיף. היום שעבר נדמה לו ארוך כשבוע שלם. אולם מבעד לעיפותו הכבירה הבהבה חדוה גדולה. לא העז להעביר ברוחו פרטי המאורע המאשיר, עכשו בעת טמטום חושיו מחמת לאות ומשקה. כשהגיע אחרי שתים הביתה, נפל על מטתו כחלל ונרדם כהרף־עין.
ד. 🔗
למחרת הבוקר הקיץ גורדוייל בעשר. מיד טפח על לבו גל של נעימות. היטיב לישון וחש עצמו בריא, רענן, מלא מרץ.
אולריך כבר לא נמצא בחדר. מן החוץ נִבט יום מעונן עכור, אך לא היה בו כדי להקדיר רוחו הטובה של גורדוייל אף כמלוא נימה. שבע־עונג מִצה בדמיונו את המאורע של אמש לפרטי פרטיו, הברונית תיאה פוֹן טַקוֹ נצבה לעיניו זקופה, צהבהבה, יפה, באדרתה של אריג־צמר תכול־כהה וספרי הביבליותיקה שחורי־הכריכה בידה – ולזיוה של זו לבש הכל חשיבות מיוחדת. מעתה שָאף כל דבר אל תכלית קבועה. שוב לא היו החיים נבוכים, מגששים במחשך, כפי שנדמה לו עד עכשו. הם נעשו גלויים, בהירים, הוצב להם גבול קרוב, נתפס לעין. הוברר לו בבת־אחת, כי נתיבו הארוך ורב התלאות הוליך אותו, עם כל עקיפיו, ישר לכאן, ביודעים.
גורדוייל קם והתחיל מתגלח במסירות ומתוך חבה יתרה. לפתע ראה את עצמו כבעל ערך מיוחד, טעון טפול וזהירות מרובים. אפשר לומר, שהגה לעצמו אותה שעה מעין רגש כבוד. פניו נדמו לו גם הן לא מכוערות, באמת לא מכוערות כל־עיקר. החוטם קבוע במקומו הנכון, חוטם מפותח, גברי; העינים טובות, המצח, השער – הכל לא גרוע כלל… ושהוא נמוך־קומה – זה אינו חסרון נורא! והראיה!…
מרת פישר, בעלת־החדר הזקנה והחרשת, נכנסה עם המטאטא, בלי דפיקה תחילה, כדרכה. גורדוייל לא הרגיש בה אלא כשעמדה כבר סמוך אצלו.
– האדון גורדוייל שוב עושה עצמו נאה – דברה הזקנה בלחישה, בעוד שחשפה עקרי־שִנַים בודדים, שחורים, – אוהבת אני לראות גבר מתגלח. בעלי המנוח החביב – דרכה היה להוסיף “חביב”, כשדברה באחד מבני משפחתה, בין חי בין מת – כשעמד להתגלח, אהבתי לעמוד אצלו ולהתבונן אַי־אַי־אַי!
סמכה את המטאטא אל הכותל ועמדה להעביר מטלית לחה על הארון ועל מסעדי הכסאות והמטה, רק במקומות הגלויים לעין. כעבור רגע נתיצבה לצד גורדוייל שוב:
– אה, מיאוס, פְסְסְסְס! נמאס ומאוס! הגם לך מָאוס כל כך, אדון גורדוייל?…
לא, לגורדוייל לא היה “מאוס כל־כך”. חיֵך אגב התגלחות, מבלי לענות דבר.
– התדע, אדון גורדוייל, – הוסיפה הזקנה – כשאדם זקן אַי־אַי־אַי! תכופות אי־אפשר להתנמנם. השעון מצלצל שלש, ארבע. בעשרים וחמשה ליולי הרי תמלאנה לי שבעים ואחת! שבעים ואחת שלמות, לא פחות ולא יותר! בכמה היית מעריכני אתה? בפחות, הלא כן? (גורדוייל הסכים בניע ראש, כדי לעשות לה נחת רוח.) ורואה אתה, אדוני גורדוייל, בלילה אני מהרהרת בך הרבה פְסְסְסס!… – ואגב הניפה ידה תנופה של מפליג בשבח – הנך אדם הגון עד מאד, עד מאד!… המהרהר גם אתה כל־כך בי? ודאי לא… נו, אני… אשה זקנה ואלמנה… זה עשר שנים שאני אלמנה מבעלי השני החביב. – ואחרי רגע של שתיקה – עליך גם־כן לקחת אשה, אדוני גורדוייל. נמאס ומאוס היות האדם לבדו! מיאוס פסססס!
– וכי מה היתה אומנותו של בעלך השני? – שאל גורדוייל, שכבר סִיֵם תגלחתו והיה מטפל עכשו בהשחזת התער לפעם הבאה.
– אין אני מבינה – הרכינה אליו הזקנה את ראשה והצביעה כלפי האוזן השמאלית – מְקַשָׁה לשמוע קצת. מיום שבעלי החביב שבק חיים הנני מקשה קצת לשמוע!
– מלאכתו – הקריב גורדוייל את פיו לאזנה וצעק בקולי קולות – כונתי, מלאכתו של בעלך מה היתה!
– למה תצעק כל־כך, אדוני גורדוייל! אני שומעת! שומעת כבר היטב!… “אָללבֶּרט”, (היתה מבטאת אַלבֶּרט בשני למ"דין ובקמץ.) אללברט הוא של גֵיזא בני מבעלי הראשון המנוח החביב. נער ישר הוא אללברט, לומד מלאכת החַיָטות. בעוד שנתים יגמור זמן למודו ויהיה לשוליא. מלאכה טובה היא החיטות!
גורדוייל נגש להתרחץ והזקנה פנתה בהלוכה הרופף והמולל להציע את המטה. שערה השָׂב הקלוש, שנתרפתה הצומת שלו, התנפנף על ערפה לכל ניד כזנב מדולדל, קצר, מחודד, של איזו חיה זעירה. לאחר שעה קלה נתקרבה שוב אל גורדוייל:
– היום, תודה לאל, טוב לי. פת שחרית באה אל הקיבה התחתונה, תודה לאל! – הצביעה על בטנה. – כשנכנסים המזונות אל הקיבה העליונה – הראתה כנגד החזה – אַי־אַי־אַי! זה מעיק כמו שק אבנים! כל היום אני חשה כאב ושוב איני יכולה לטעום כלום. אבל היום, תודה לאל, אני מרגישה עצמי בריאה כנערה צעירה.
גורדוייל כבר ידע את הדברים על בורים. לא אחת שמע מפיה על דבר שתי הקיבות שלה וכל השאר. אבל היום היתה לו שעת־רצון והוא הקשיב לדבריה בהנאה יתרה, כאילו שמעם בפעם הראשונה. זו הוסיפה לפטפט בלחש קולה. עכשו כבר ספרה לו, כמו בכל בוקר, כשנמצא בחדר בעת עשית סדרים, את החדשות שקראה ב“ז’ורנל”, בעיקר מעשי הרצח והאסונות, שהם בלבד ענינוה ובשבילם היתה קונה את העתון. במנוד־ראש של רחמים ספרה על, האופיצר בפריס, שהמית אהובתו, “ירה בה חמשה כדורים באקדוח והיא מתה כרגע, העלובה”, ועל רעידת אדמה בסין, שאבדו בה שלשת אלפים נפש וחמשת אלפים נשארו בעירום ובחוסר גג לראשם אי־אי־אי! ועל השוד בעצם היום בבנק גדול שבטבורה של שיקגו וכיוצא בהם.
גורדוייל סיֵם בינתים להתלבש ויצא אל המטבח לבשל תה. החליט להשאר בבית ולעבוד. חשק מיוחד היה בו היום לעבוד, והוא חש, שעבודתו תעלה בידו. כשחזר אחר זמן־מה עם קומקום־התה המפוחם, כבר היה החדר מסודר והזקנה עמדה לצאת. אבל היא חזרה ונתיצבה לפניו עם המטאטא והמטלית ואמרה בהסוּס־מה:
– סידֶל שלי סוברת, שיש להעלות שכר החדר בחמשה שילינגים… היוקר האמיר למאד, הלא אתה יודע בעצמך, אדוני גורדוייל. אבל אני אמרתי לה: האדון גורדוייל הנהו אדם הגון ושקט, נמתין לו עוד חודש ימים. החדר הרי באמת חדר מצוין, עיניך הרואות! גדול ונקי מרמשים… אף חצי פשפש לא תמצא בו, יכול אתה לחפש כל היום…
– אין ביכלתי כעת. אדבר עם בתך על כך.
עכשו הבינה הזקנה מיד.
– אדרבה, אדוני גורדוייל, לא עכשו, כי אם בחודש הבא. וסידל ואני – היינו הך! אין שום הבדל! החדר הרי בחנם גם עם חמשת השילינגים! היכן אתה מוצא חדר גדול ויפה כזה בארבעים שילינג? ועוד בשביל שנים! אין זה אלא מפני שאתה אדם הגון כל־כך.
– יפה! – אמר גורדוייל – כבר נבוא לידי הסכם.
לוה מן הזקנה כמה פרוטות וירד לקנות מה לאכילה. אחר־כך ישב לעבוד.
לאחר שעבד כשעתים, התרומם מתוך קורת־רוח. עד לראיון עוד נשארו שש שעות, לכתוב לא יכול יותר, ולא ידע במה למלא זמנו הפנוי. עלה בדעתו להריק את הדיו מקסת זו אל קסת אחרת ישנה: עבודה מיותרת לחלוטין. ידיו נתלכלכו בדיו והוא עמד לרחצן. אחר־כך גזר גליונות הניר לעלים צרים, מארכים, והניחם זה על גבי זה בסדר מופרז. הקפיד, שלא יהא שום עלה יוצא זנב ושיהא החָתָך כאותו של ספר מכורך. עבודה זו לא לקחה יותר מרבע שעה. כן, נזכר גורדוייל, צריך להביא סדר בכתבי־היד הישנים שלו. זה כמה פעמים רצה לעשות זאת ולא הגיע לידי כך. הלך והוציא מארון־הבגדים צרור חבוש ניר חום, ממורטט ומאובק והתיר מעליו החבל הדק. אפס לאחר שנבר רגעים מספר בנירות המוצהבים, שהדיפו ריח עמום, בלתי נתפס כמעט, של חיים שחלפו, נמאס עליו המעשה וקשר שוב את הצרור והחזירו למקומו. הציץ על שעונו: שתים ורבע. אם ימצא עכשו את ד“ר אסטל בביתו? פעמים שפלוני בבית בשעה זו. ואם לאו – יהא זה סתם טיול. גורדוייל יצא והלך עד לרחוב קרל, מהלך של חמשים רגע, הלך ברגל דרך היום המעונן והפושר, ולא מצא את ד”ר אסטל בבית. אך לא נצטער על כך כלל. עכשו ישוב הביתה וינסה עוד לעבוד ומתוך כך יחלוף היום. פִּלֵג את האוֹפֶּרֶנְרִינג ונטה משום־מה שמאלה, לעבר רחוב הֶרְרֶן, תחת להמשיך ישר דרך רחוב קָרְנְטן, שזו הדרך הכי קצרה לביתו. לפני מבוא הבירנית נתקל בלוֹטי בודנהיים. זו שמחה בגלוי על הפגישה והזמינתו ללוותה עד לביתה, אם יש לו פנאי. עליה ליטול בבית דבר־מה ואחר יוכלו לטיֵל יחדו או להכנס לקפה, מה שייטב בעיניו יותר. רוצה היא גם לקחת את הסוכך, כי ודאי עוד ירד היום גשם. העננים רובצים ממש על גבי הראש. ולה הרי מצנפת חדשה – הוסיפה מתוך הליכה – הוא אף לא הרגיש בכך, זה לא יפה כלל וכלל! הוא, גורדוייל, אינו מסתכל בה אף כלשהו… מובטח לה, שאינו מכיר אפילו גון־עיניה חַ־חַ־חַ! מה, הוא מכיר? זהו מקרה. מקרה בלבד! והמצנפת? ההולמת היא אותה? כן? נו, היא שמחה על זה מאד! דעתו חשובה לה ביותר. שהוא היחידי בין כל מכריה, שהבנה לו בתלבושת נשים. כחול הולם אותה תמיד, כחול־בהיר. היא קמה הבוקר ורוחה עגומה עליה. מן הסתם מחמת היום המעונן. ימים כאלה מקדירים תמיד את רוחה. והנה עלה בדעתה לקנות מצנפת חדשה. זה מסיח קצת את הדעת – ההליכה, המדידה, הבחירה. ועכשו כבר רָוַח לה. המצנפת נראית לו אפוא באמת? זה יפה! ואת השולים תשלשל קצת יותר משמאל, כדבריו. אבל הוא מבודר היום יותר מדי. מה לו? לא, לא, היא הכירה תיכף! אין היא טועה! מילא, אם אין הוא רוצה להגיד, לא תאיץ בו, כמובן. חבל, שלא בא שלשום אל התה! אבל עכשו הן לא ישיב פניה ריקם! שמחה היא באמת ובתמים על שפגשה אותו. לפני כן הציצה אל הקפה, חשבה למצוא אולי את ד"ר אסטל. הראהו גורדוייל, היום? לא?
ומתוך כך הגיעו אל רחוב מירטן, מקום דירתה של לוטי.
– אתה מוכרח לעלות עמי, גורדוייל. נָפוּש רגע, נשתה תה ונרד שוב.
גורדוייל היה חוכך. גם נזכר, שעליו עוד לחפש מלוה בשביל הערב. לבסוף נתרצה ועלה עם לוטי.
בבית לא נמצא איש. לוטי הציצה לתוך המטבח ואמרה:
– המשרתת ודאי ירדה לקנות מה ותיכף תשוב.
הכניסה את גורדוייל אל הטרקלין ובעצמה יצאה לשפות את התה.
אחרי רגע קל חזרה בגלימה יפונית תכולה, מפורחת, רחבה, וישבה על הספה ליד גורדוייל.
פלוני אמר כאל עצמו:
– זה משונה קצת באמת…
– מה משונה? – תהתה הנערה.
– כונתי, זו הפגישה המקרית. הייתי נמצא ברחוב קָרנטן והיה בדעתי לילך הביתה לעבוד. והנה נטיתי בלי שום סבה לצד זה. בעצם, הצד הנגדי.
– אפשר אין זה כלל הצד הנגדי… – חייכה לוטי חיוך רב־משמעות.
גורדוייל נטל סיגריטה מתוך התיבה הפתוחה שעל דלפק־העשון ולוטי הדליקה לו גפרור. אחר־כך יצאה וחזרה עם טס של כסף ועליו תה, כד חרסינה לבן מלא חלב, חמאה, דבש ולחמניות.
– שמא אתה אוהב תה בחלב? לא?
בתנועות זעירות, חִנָניות, מרחה את החמאה ומזגה תה. שתו מתוך שתיקה. אוְשָה עמומה, מרוחקת, עלתה מן הרחובות והדגישה דממת הבית. קרני חמה תשושות, שבצבצו לרגע מבין מפלשי העבים, משמשו במנענעי הפסנתר הגדול שבפנה, בלי להוציא צליל. אחר הדליקה לוטי סיגריטה ונשפה את העשן נכחה. פעם בפעם הטילה באורחה מבט מן הצד, כאילו נתכונה לנחש מחשבותיו. היא קמה לפתע, צעדה צעד לאמצע החדר, נמלכה וישבה שנית על מקומה, לצד גורדוייל. אספה חצני גלימתה, כְּחָשה צִנה נשענה לאחוריה, על מסעד הספה, ונשארה זמן מה שכובה חציה.
גורדוייל שאל, וקולו נדמה לו מורם יותר מן הרגיל:
– ואמך, אין היא נמצאת אחר־הצהרים בבית?
– פעמים שהיא הולכת אל הקפה או לבקר אצל אחת מידידותיה. אשה מודרנית היא, אמי. עוד יותר ממני. הרי אתה מכיר אותה, כמדומה לי.
– כן. הצגתיני פעם.
לוטי ישבה שוב הכן. הציצה בגורדוייל, כרוצה לומר מה, אך לא אמרה כלום. כעבור רגע קט התעניינה בדבר עבודתו.
– כן, הוא עובד במקצת.
וכאילו נזכר בבת־אחת, שאין לו פנאי, הוסיף:
– צריך לילך הביתה.
לוטי היתה כנעלבה:
– אם אתה רוצה לילך, לך־נא… אין איש מעכב אותך…
והוסיפה בהתול:
– העבודה היא ענין חשוב… כל המרבה, משובח…
בעצבנות התחילה משתעשעת בתיבת הסיגריטות, הפכה אותה לכאן ולכאן ונסתה לבסוף להציגה על קופסת הגפרורים הזקופה. היתה שרויה בחוסר־שקט נִכר, שגורדוייל לא יכול לעמוד על סבתו. ולפתע נתפרצה בשחוק קולני קטוע, הרתיעה עצמה ממקומה בהיתק אחד ונגשה, כמעט בריצה, אל החלון. שם נשארה עומדת, עמידה קצת כפופה, ופניה החוצה. אפשר היה לראות מאחור, שסלודים קלים חרשו פעם בפעם כתפיה התלולות כלשהו, כאילו היתה מתיפחת בחשאי, ומין הרגשת אשמה עלתה בו בגורדוייל, מבלי להכיר טעמה האמתי. בקול משדל אמר:
– הן אמרת גם כן לרדת, לוטי.
הנערה לא ענתה תיכף. אחר אמרה, בלי הפוך ראשה, ששוב אין היא רוצה.
גורדוייל הרגיש, שמן הנכון הוא להשאר עוד שעה קלה. משהו יבוא אולי לידי בירור. אף־על־פי־כן, כאילו למרות רצונו, נתרומם ואמר:
– אני מוכרח אפוא ללכת!
לוטי לותה אותו אל הפרוזדור והושיטה לו ידה, מתנכרת, מבלי דבר ומבלי הביט אליו. היה לו הרושם, שהיא מחכה בקוצר־רוח, שילך כבר. אך לא ראה אחר־כך, בהיותו כבר בחוץ, שלמעלה נפתח חלון ולוטי שרבבה ראשה החוצה ולותה אותו בעיניה, עד שנטה אל הרחוב הלֶרְכֶנְפֶלְדִי.
ה. 🔗
בדרך הביתה יגע גורדוייל למצוא סבת התנהגותה המוזרה של לוטי ולא העלה בידו כלום. העביר בדמיונו כל מה שדבר ועשה בביתה: לא, שום דבר לא היה כאן, שיכול היה לפגוע בה באיזו בחינה שהיא! הוא בא לידי מסקנה, שאין גורם אחר לכך זולת עצבנותה המרובה, ורחמיו נכמרו קצת עליה, על לוטי זו, שהיא בעצם נערה חביבה למאד, נפש יקרה בתכלית, ושהוא רוחש אליה זה מכבר ידידות כבירה.
השמים נתבהרו בינתים לחצאין. מבין גושי העננים הדלוחים נגלו קטעי תכלת עזה כמרוחצה למשעי. גורדוייל נזכר בשמחה, שעד לראיון שוב לא נשארו אלא כשלש שעות, ומבלי משים החיש צעדיו, כדי לעבור כביכול ביתר מהירות את הזמן הנבוב.
בבית המתין לו מכתב מאחותו שבאמריקה, שהיה מקופל בו שטר בן עשרה דולר. זהו דבר בעתו! יפרע מעט חובות ויפתחו לו שוב מקורות הלואה. והעיקר: לא יבוא אל הראיון בידים ריקות. מלבד התועלת הממשית, ראה גורדוייל סימן טוב בעובדה, שזה המכתב האי־מיוחל נתקבל דוקא היום… מעכשיו מתחילה בלי־ספק השורה החדשה, הטובה…
בתי־השולחנים שברובע היו כבר נעולים, וגורדוייל נזכר בעוד מועד, שאפשר גם להחליף בבית הנתיבות. אחר־כך קנה לו צוארון חדש וסעודת ערבית ועלה שוב הביתה.
מיד חזר אולריך מן העבודה. הביא גם־כן לחם, חמאה ונקניקים ושניהם ישבו לאכול. אולריך ספר, שראה לפני חצי שעה את לוטי בבית־הקפה, ושזו מסרה שלום לגורדוייל ובקשה ממנו, שיכנס הערב לבית הקפה, אם פנוי הנהו. היא ישבה במסבת ד"ר אסטל, במצב רוח מרומם.
– נערה יפה! – הוסיף אולריך – ביחוד עיניה יפות להפליא.
– כן, היא יפה! – הסכים גורדוייל בהיסח הדעת.
אולריך נשך בפרוסת הלחם ברוב תיאבון ואמר:
– שמעתי, שהיא כבר ארוסתו הרשמית של ד"ר אסטל. – ואחרי שהות קלה – אין אני סבור, שזהו זווג טוב.
– בענינים אלו אין לדעת מראש. יש תמיד הפתעות. ולמה זה לא יהא הזווג טוב?! ד"ר אסטל אוהב אותה, כנִכר, מאד. והיא ודאי אף אותו…
– בדבר האחרון, רואה אתה, איני בטוח כלל.
– בודאי! ברור כשמש! – נתלהב גורדוייל בלי נמוק – ואלא מה? אין היא אלא אכסצנטרית במקצת. אבל זוהי מכת הדור שלנו. אין היא היחידה.
– לא משום זה. היא עולה עליו בהרבה בחינות. והעיקר: אין היא אוהבת אותו.
– מנין לך? אדרבה!…
אבל בתוך תוכו הרגיש, שהצדק עם אולריך ולא עמו.
לאחר האכילה – היה כבר שֶבַע, היום החשיך והלך – נתרומם גורדוייל ולבש אדרתו. חברו שאל, אם יהא אחר־כך בקפה הֶררנְהוֹף.
– לא! יש לו ראיון עם מישהו. (מפני צניעות לא פֵרש בשם.)
– הריבה של אתמול? – שאל פלוני בפשטות. וכדי לעשות נחת רוח לחברו, שהגה אליו חבה אמתית: – היא מלבבת באמת… יש בה חן נסתר, שאינו נתפס בסקירה ראשונה…
גורדוייל בא אל הקפה רבע שעה לפני הזמן הנועד. בחר לו שולחן פנוי בקרן־זוית, נוכח הדלת, והזמין קפה. האורחים המועטים, שהיו מפוזרים באולם המרובע הלא־גדול, נדמו לו כולם כידידיו, דורשי טובתו, אף כי ראה אותם אך הפעם הראשונה. בעונג רב היה נגש ולוחץ לכל אחד מהם את היד ושואל לשלום משפחתו… לחנם התמרמר לפעמים על אלו בני האדם, לחנם! וכי לא היו כולם, באין יוצא מן הכלל, פשוטים וטובים וראויים לאהבה?!…
כשהביא לו המלצר את הקפה, שאל אותו גורדוייל, אם הברונית עוד לא היתה כאן הערב. בדיוק רב תאר אותה לפני המלצר: מראה פניה, קומתה ובגדיה. מין עונג משונה מצא בזה, להסיח בה דוקא בפני זה האיש הזר והאדיש.
– היא הארוסה שלי… משום כך… – סיֵם גורדוייל.
המלצר, אדם קִפֵּח עם עינים נרדמות וארשת־פנים אוילית, שמע עד הסוף והודיע:
– עלמה כזו לא ראיתי עדיין כאן. אינה באה אלינו.
– וכי מה עכשו בדיוק השעה?
– עכשו שמונה.
– אם כן תבוא תיכף… אחרי שמונה היא צריכה לבוא… דיקנית היא…
גורדוייל גמע מן הקפה ושמר את הדלת כבולש. אַחַר עשן סיגריטה, אחת ושניה, והברונית לא באה. היה כבר שמונה ורבע. שמא אין זה בית־הקפה הנכון?… – פלח אותו ספק. לא, אי־אפשר! הרי נדברו בפירוש להזדמן בקפה אַלזֶרבַּך! אין כאן מקום לשום טעות!
באותו רגע הופיעה הברונית. צעדה דרך ישרה אליו, כאילו ידעה מתחילה, שבזוית זו ישב. בבהילות קפץ גורדוייל והלך לקראתה ופניו קורנות.
– הרי אין אני באה באִחור? – חייכה, בהושיטה לו ידה.
– כן, באחור. לפי שאני מחכה כבר מאתמול…
– אבל לא כל הזמן פה, אקוה. זה היה משעמם קצת.
ישבה על הספסל המרופד ליד הכותל, הוציאה מחריטה חפיסת סיגריטות, הדליקה לעצמה אחת והציעה אחת לגורדוייל. בלעה את העשן בלהיטות, כמעשן ותיק שהזיר עצמו זמן מרובה. הזמינה קפה שחור.
גורדוייל ישב נגדה והסתכל בה במבט רך, ובת־צחוק קלושה של מבוכה ואושר כאחד לא משה מעל פניו. מלא היה דברים שונים, שחפץ להגיד לה, אך לשונו היתה כמרותקת. כשסיימה הברונית לשתות, שאלתו לשמו הפרטי.
– אה, רודולף! – אמרה – רודולף, רוּדוֹלפוּס, רוּדוֹלפינוּס!… בן דודי שמו גם כן רודולף. פלוני גדול ממך כדי שני ראשים – אבל הוא בן־בקר…
–…א־ני… אני שמח, ש… שהוא ב־בן־בקר – גמגם גורדוייל מתוך חיוך של טמטום.
– מה? אתה שמח?… אתה שמח, שהוא… נתפרצה הברונית בצחוק הוללות.
– היינו, – נתעשת גורדוייל ונסה לתקן – היינו, איני יודע… אני שמח בודאי בשביל משהו אחר… התבטאתי שלא כנכון… אני מתארו לעצמי ארוך וכחוש, בתסרוקת חלקה משומנת ושביל באמצע, ובמנעלים מצוחצחים תמיד ומבריקים יפה, על פי רוב נעלי לכָּה. וכשהוא מסתכל באדם, הריהו מרכין קצת ראשו לצד ימין ומעמיד פנים נכבדות למאד – מה שמשים אותו מגוחך ביותר. לפי שבאמת הרי אינו אלא בן־בקר…
– יפה תארת אותו! אך לא נעלי לכה כי אם נעלים חומות תמיד, ואת המקל שכחת, בעל החזינה המוזהבה. “דורותיאה” – כך הנהו מכנה אותי תמיד, לפי שיש בזה יותר כובד ומסורת – “דורותיאה” – אומר הוא בכובד־ראש מגוחך של ישיש – “אַתּ נצר לגזע עתיק. האבות היו מנוסעי־הצלב, אל תשכחי! עליך להזהר ביחוד מפני היהודים!… וינה העיר נתיהדה מקצה לקצה. שוב אין מבחינים בין דם לדם… מרעילים את האויר ממש… אלמלא הם, לא היינו מפסידים במלחמה”… ובעצמו הריהו כרוך אחרי יהודיה קטנה, שמבלבלת את דעתו.
– ואת מצַיְתה לו, גברתי? – חקר גורדוייל.
– היינו, באיזו בחינה?
– לשמור על טהרת הגזע?
על כך נתפרצה הברונית בצחוק קולני קשה ומופקר.
– התדע, – אמרה לפתע שלא אל הענין – אמור לי פשוט תיאה… כך נכון יותר… הקדמות משעממות אינן לפי רוחי…
גורדוייל נתן בה מבט של הכרת טובה. מטעם־מה הציע, שישתו קוניאק. רוח של פזיזות נכנסה בו בגורדוייל. ידיו הנשיות, החִורות והצרות, בקשו איזה חפץ, שיספוג שפעת האנרגיה שבהן, עד שמצאו מתחת לשולחן יד אחת של הברונית, שלא הראתה כל סימני התנגדות. המלצר הקפח הגיש שני גביעים קטנים של קוניאק וגורדוייל הגיח את שלו בלגימה אחת. החיים נתגלגלו באיזה מדרון בחפזון מעורר־סחרחורת ונותן אושר אין קץ…
הברונית הודיעה, שלמחרת, ביום השבת, תהא משוחררת לגמרי מעבודה, כי ה“גנרל” שלה (כך כנתה את עורך־הדין, שעבדה אצלו.) נסע עד יום ב', והיא יכולה הערב לאחר קצת יותר.
– זה נפלא, זה מצוין! – נתפעל גורדוייל.
דברו ושתקו ודברו חלילה, לכאורה דברים של מה־בכך, ובכל זאת ספוגים איזו חשיבות סמויה – והזמן ברח אחורנית, בלי השגחתו של גורדוייל, כשטחי־ערבה לצדי רכבת־אֶכְּספְּרֶס. היה כאחת־עשרה. בשניהם כאחד נצנץ הצורך לצאת מכאן. גורדוייל קרא למלצר ושִלם.
בחוץ שלבה הברונית זרועה בזרועו, והם עברו מחרישים מקצתו של רחוב אַלזֶרבַּך ופרשו לרחוב זֶכְּסשימל. לפתע אמרה, ספק בכובד ראש ספק בבדיחה:
– הלא תקחני לאשה, רודולפוס?… הלא כן?… אתה נראה לי, יכולה אני לומר לך בגלוי…
גורדוייל היה כמוכה־ברק. אפשרות זו לא עלתה כלל על דעתו. “הנה נערה מענינת!… הפשטות, בה אמרה זאת! לא, כעין זה לא שמע עדיין מימיו!”… והוא נזדרז להשיב:
– ודאי, ודאי! אני מוכן! אין שום מניעה!…
ואחרי הרף־עין:
– אבל מה יאמרו בני משפחתך?… חוששני, שלא יתנו הסכמתם…
– בני משפחתי?! אמרה בלגלוג – מי? שמא רודולף בן דודי?… ואני, היכן אני! רגילה אני לעשות כטוב בעיני! אבא הנהו אגב איש נחמד מאד. תכירהו ותראה. תמצא חן בעיניו, אני יודעת.
ובזה נחתך גורלו של גורדוייל, בהפתעה, בן־רגע. הסיחו עוד בזה הענין זמן רב, אגב טיול אי־נחפז ברחובות וסמטאות מנומנמים. הברונית חפצה משום־מה בנשואים “אמתיים”, היינו, ב“קהילה הישראלית”, כדת וכדין. לצורך זה תהא מוכרחה לעבור אל היהדות, מה שלא נחשב בעיניה אלא כדבר קל־ערך. לא רצתה להשהות את הענין ללא נחיצות והוסכם ביניהם “לעשות את הצעדים הדרושים” בלי עכוב ולהתחתן מיד, לכשתבוא בדת ישראל. נִתנה האמת להאמר, שבלבו של גורדוייל נצנצו גם אילו חששות חטופים בקשר עם השנוי, שעומד לחול אגב־כך בצורת חייו, אך הוא הכניעם בו־ברגע כמחוסרי־יסוד. עתה, הרהר ולבו התרונן מגיל אין־מצרים, עתה יתגשם חלומו, שטפח בקרבו זה זמן רב כל כך!… אחרי שנה אחת!… ואם גם אחרי שנתיים!… וממי? – ממנה!… בן ממנה!… שני גזעים עתיקים, אצילים!… (לפי שאף גורדוייל התיחש על משפחה יהודית עתיקה. עץ־היחש שלו נטש שרשיו עד לרב גדול ידוע מפְּרַג.)
מרוב חדוה עמד וחבק את הברונית באמצע הרחוב.
– בן, – לחש בדבקות – הן תתני לי בן?… הלא כן?
הברונית נתנה בו מבט אי־מסוים וחיכה מבלי לענות מלה. מגוחך היה בעיניה, שזה הקטן מבקש בן…
נמצאו בסמטא צדדית, לא מוארה כהוגן. היה כחצי שעה אחר חצות. שררה דממה שוממת, ורק צעדיהם הנרפים, הלא־מאוחדים, הִדְדו נבובים. לא הרחק הבהיק שלט של מלון באותיות־חשמל כתומות, יוצא זנב לרוחב הסמטא. מפתחו הפעור של המלון נשתרבבה לשון אור על גבי המרצפת וטפסה ועלתה עד למחציתו של הכותל מנגד. גורדוייל הרגיש התמהמהות קלה בצעדי בת־לויתו, שלא הבין טעמה. סמוך למבוא המלון עמדה כליל. גחנה על גורדוייל כעל גבי תינוק ולחשה:
– הלא כן, נחוג עתה ליל־החתונה שלנו, ארוסי הקטן…
אך עכשו נזדקר לעיניו המלון המואר, שלא עמד עליו כל הזמן. נדמה לו, שהקרקע נשמט בבת־אחת מתחת לרגליו. רגש חטוף, לא ברור לגמרי, של מרד הבהב בו רגע ודעך שוב. ובטרם ידע, כיצד נהיה הדבר, כבר נמצאו עומדים בלשכה של המלון. גורדוייל רשם מיכנית על הפתק: רודולף גורדוייל, נולד בשנת כך וכך, בעיר כך וכך, עם רעיתו וכו'.
בבטוי של אדישות גמורה בפניו הלאות והרדומות נהג אותם המשרת על המדרגות הרפודות שטיח ישן ומחוק ופתח דלת בדיוטא השניה. הדליק מבפנים את החשמל והכניסם לתוך חדר קטן, רבוע, מרוהט בצמצום.
– אם יהא נחוץ משהו לאדונים, יואילו לצלצל כאן! – הראה על כפתור־שן סמוך לדלת וטמן דמי־השֵרוּת, שהושיט לו גורדוייל. אחר עזב אותם.
הברונית עשתה בחדר כבתוך שלה, העיפה מבט על כד המים, אם הנהו מלא, הרימה את השמיכה ובדקה לבני המטה. על גורדוייל טפחה לפתע אותה רוח זרה ואויבת, מלאה אַוַנטורות ופגעים לא־צפויים, המשותפת לכל חדרי המלונות מסוג זה, ודעתו נתפכחה לרגע. כל הענין, צריך להודות, היה משונה במקצת. עד שעשה כה וכה, מצא את עצמו נתון במצב חדש, דו־משמעי, ושוב לא היה שליט במעלליו להטותם כחפצו. מה לו כאן, בחדר נכרי ואי־נעים זה? רגע קל נתחרט על שנכנס לכאן ורעיון פלח אותו: לברוח… נתעורר בו גם מין רגש בושה. כך לא צריך היה להתחיל בתקופת חייו החדשה!… עמד באמצע החדר, לבוש אדרתו, המגבעת ביד, כמי שעומד להפרד ולילך. אחר כך הפך פניו אל בת־לויתו, שהסירה בינתים מצנפתה וסתרה שער־התבן הבלתי גזוז. נעשה נבוך מאד. חפש במבטו מקום להניח את המגבעת וחבשה בהיסח־הדעת שוב לראשו. מטעם־מה נגש אל החלון, סלק את הוילון הצדה והציץ החוצה, מבלי לראות מאומה. אז חזר אל תיאה, שהיתה כבר יושבת על המטה ופותחת נעליה. סנטרה הארוך יותר מדי והמשורבב כלפי מטה סלד מפרק לפרק כמחמת עוית וחזה נתרומם בעוז. גורדוייל ישב לידה על המטה. זו הרפתה כרגע מן הנעלים, הפכה אליו פניה, שנסתמן בהן עכשו בטוי אכזרי, שואף־דם, רמחה בו זיק־עינים נוקב, כאילו כדי להכניעו לחלוטין, ובהיתק אחד הרתיעה עצמה אחורנית ותקעה שניה במפרקתו כחיה דורסנית. גורדוייל פלט גניחה נחנקת, חשב להתעלף ממכאוב וחמדה כאחד. הרגיש, שכחותיו מתנדפים ונסים מתוך גופו. כידונות אש אדומים רצדו לפני עיניו וזיעה נתפרצה ממצחו. יחד עם זה בקש גורדוייל, שמצב זה יהא נמשך לאין תכלה, שמכאובו יתגבר פי אלף, ימית אותו כליל. עד עכשו שום אשה עדיין לא השקיעתו במצב דומה לזה.
תיאה קפצה לפתע ממקומה.
– התפשט, רוּדי! – פקדה בקול נצרד משהו, ובעצמה התחילה קורעת מעליה את השמלות וזורקתן על כסא. אחר־כך תפסה בגורדוייל, הניפה אותו מן הקרקע כצעצוע קל והשכיבתו במטה. –
בחמש וחצי בבוקר, לאחר שלִוה את תיאה לביתה, נשתרך גורדוייל ברחובות המתים עדיין. לאט, עקב בצד אגודל, התנודד באמצע הרחוב, כשראשו כבד ונעוּר גם יחד. צפרירים רעננים הצליפו באלכסון על פניו, התחכמו פעם בפעם ונשתערו מאחור ומן הצד ונתעקשו בכל אופן לגזול מגבעתו. בתנועה למודה הסיר את זו מעל הראש והפקיר להם בלוריתו המדובללת. שורה של קרונות גדולים וגבוהים, עם ערמות אדירות של כל מיני ירקות, התנהלה בעצלתים אל שוקי העיר; הגלגלים הכבדים חרקו וגרדו על המרצפת והכריעו תחתם את הדומיה העקשנית. מעלה־מעלה על דוכנם נמנמו העגלונים, מכורבלים בשקים מפני חשש מטר ומפני צנת הבוקר, מצומצמים כצרורות נטולי־חיים. נתקבל הרושם, שהללו נוסעים כך זה הרבה שנים רצופות, נוסעים ונוסעים בלי הפוגות. בצבצו הפַּנָסֶרים, במעפורות הבד המטונפות, חזרו בריצה זִגְזַגִית על פנסי הגז שלשני עברי הרחוב והמיתו שלהבתם במגע מקלות־הבמבוק, שהיו מכותפים להם ככידונות ענקיים. מפרק לפרק הגיח ממבוי צדדי קרון־חלב בודד, עם כדי־הפח הגדולים, הערוכים זה על גבי זה טורים טורים, או קרון סגור של בתי־המאפה “אַנְקר” ו“הָמֶר”. פה ושם בתחנות כבר המתינו לטְרַמים הראשונים. המתינו יצאניות בפנים כמושות, לֵאוֹת, ועינן כעין הגבינה, שהפוך נמחק מעליהן ונצטבר בקמטים בלבד. במלבושיהן הצעקניים, המדולדלים, ובמגבעות־הצבעונין השמוטות מחמת רִשוּל לצדדין, עשו רושם מדכדך, מעורר־חמלה. המתינו נשים מדלת־העם, מי עם חבילת עתוני בוקר, צרורים בסודר ירוק־כהה, ומי עם סל ירקות ענקי. והמתינו פועלים יחידים. הבוקר הנולד הלך וסנן לתוך הרחובות זוהר־חלב קלוש, והכל נדמה לגורדוייל חלומי ומוזר. מן הלילה נשתַיְרה בקרבו הרגשה מעיקה לאין ערוך, מזוגה להפליא בבדיחות של קלות־דעת. הוא נמצא כבר על הקיי, ופתאום עצר בלכתו ונצטחק בפני עצמו מין צחוק מעווה, בזוית אחת של הפה. כל רואהו, יכול היה לחשבו לשכור. אחר־כך זז שוב, עבר את הגשר הפֶרדינַנדי ונתיצב מבלי משים להמתין לטרַם. בעינים ללא־ברק הציץ על שתי היצאניות שעמדו שם ובזכרונו דמדם ועלה מראה חדר המלון, שבלה בו הלילה. הוכרח להסב עיניו, כי זֵכר זה עורר בו רגש אי־נעים. אולם בצרוף עם זה נתמלא געגועים עצומים על תיאה. נדמה לו רגע, שלא ישוב לראותה, שכבר נפרד ממנה לעולמים, והוא חש עצמו בבת־אחת נעזב בכל מלוא תבל, חולה אנוש, בלתי מוכשר לשום דבר. עלול היה אותו רגע להתפרץ בבכי קולני. גורדוייל כבר ידע עכשו בודאות, שנמכר לה, לריבה צהובה וחסונה זו, לצמיתות, ושבלעדיה הריהו כלי נפוץ, לא יצלח למאום. הוא הלך מכאן וירד בברכים כושלות את רחוב פרַטֶר.
כשנכנס לחדרו, כבר עמד שם בוקר בָּשֵל. מתוך החדר הסמוך כבר הבקיעו צעקות הקטטה של “אָלְלבֶרט”, נכד בעלת־החדר הזקנה, ודודתו סִידֶל, כמו תמיד כשֶלָן הנער בביתן.
ו. 🔗
מיום שהכיר גורדוייל את תיאה כבר חלפו כשבועים. עד־יום חתונתם, שעמד לחול בל“ג בעומר, לא נותרו אלא עשרה ימים. התעודות הנחוצות היו כבר מונחות ב”משרד־הנשואין" של הקהילה והברונית היתה הולכת מדי ערב, אחר סיום העבודה, אל הרב, שיחנכה בדת ישראל. זה הענין נחשב בעיניה כמין ספּוֹרט, ואחרי כל לקח היתה מתגנדרת בידיעותיה, לא בלי קורטוב של לגלוג.
הוסכם, שאולריך יחפש לו חדר אחר ותיאה תבוא אחר החתונה לדור עם גורדוייל בחדרו. אולריך נתרצה לכך בחפץ־לב, אף כי חפוש החדר לא היה נקל בשעת מחסור־המעונות הכללי, ששרר מיום גמר המלחמה.
מלבד לוטי בודנהיים, שמנמוק־מה הוקירה עצמה בזמן האחרון מבית־הקפה הקבוע, כבר הכירו את תיאה רוב חברי גורדוייל. ד“ר אסטל, שהתימר ל”בקי“, מצא את הברונית superbe (נהדרה), כפי שאהב להתבטא בלשון צרפת. אם כי מוצאה מגזע עתיק, אמר, אין לראות בה סימני התנונות. טבעית היא ובריאה, “ברונהילדה אמתית”… אבל לוטי בודנהיים, כששמעה את החדשה על התחתנותו הקרובה של גורדוייל, אחזתה עוית של שחוק. היא נמצאה אותה שעה בבית־הקפה, במסבת ד”ר אסטל ואולריך. כעשרה רגעים רצופים נצטנפה בשחוק קולני פראי, פסקה והתחילה שוב, עד שכבר משכה אליה תשומת לבם של שאר האורחים. לא, אמרה, כמה זה מגוחך!… דבר מגוחך שכזה עדיין לא הגיע אליה מעודה! גורדוייל הקטן הולך לישא ברונית!… והיא גדולה וצהובה, אתם אומרים – חַ־חַ־ח!… ברון קטן!… עתיד הוא לעשות בנו פוגרום!… ד"ר אסטל נסה להגן: “מה יש כאן לצחוק, לוטי?! אין אני רואה באמנה שום טעם לכך!”… “לא, אינך משיג כמה מן הגחוך יש בזה!”… ולכשנזדמנה עם גורדוייל ברחוב שלשה ימים אחר־כך, היו פניה רזות, חִוְרות ביותר, ומָגלים כחלחלים מתחת לעינים האפורות הגדולות, כאילו קמה זה עכשו מאיזו מחלה. בכובד־ראש שאלה אותו, אם נכונה השמועה על־דבר התחתנותו הקרובה, ולתשובתו המאשרת לא אמרה כלום. רק שפתיה נתרפטו וסמוך לכך נפטרה ממנו, אחרי החליפה עמו עוד כמה מלים אדישות בדברים של מה בכך.
גורדוייל היה מתהלך כל אותם הימים כמין מוכה־ירח. כל מה שהתרחש סביבו נקלט לחושיו כגון מבעד לעלטה. אי־אפשר אפילו לומר בבטחה, שהיה שרוי במצב של שמחה או, לפחות, של קורת־רוח, כפי שנִתן לשער. דומה היה יותר לאדם הטרוד באיזה ענין חשוב למאד, המצריך רכוז כל הכּחות הנפשיים. חוץ מזה הושם עליו באמת לדאוג לכמה קטנות, שקבלו עתה, בשים־לב לשנוי־חייו הקרוב, חשיבות יתרה. ההכרח למצוא מכל מקום איזו משרה נעשה גם הוא יותר דוחק.
במשך הזמן בקר פעמים אחדות אצל חותנו בעתיד, הברון פוֹן טַקוֹ, גבר חסון עדיין למרות ששים שנותיו, שקומת־עלומים זקופה לו ועדיין לא זרקה שיבה אלא בשער צדעיו, מה שמתח עליו חוט של אצילות. זולת תיאה היו לברון עוד שני בנים מבוגרים, פוֹלדי ופְרֵידי, אשה שניה, וחתולה שמנה ועצלנית, מנומרת לבן־אפור, שהקדיש לה רוב עתותיו. הם חיו בצמצום מפירותיה של איזו קרן, שהופחת שויה בימי ירידת שער הכסף האוסטרי, וממשכורתו של פולדי, שהיה פקיד בבנק. גורדוייל נשא חן בעיני הברון למן הרגע הראשון, ופלוני הזמינו כמה פעמים לקפה שחור ולמשחק האשקוקא: סימן לסימפטיה יתרה מצדו, לדברי תיאה.
עם תיאה היה גורדוייל מזדמן מדי ערב בערבו, לרוב בקפה. פעם המתין לה לפנות ערב ליד שער הבית שעבדה שם, ברחוב יוֹהַניס, אולם זה היה שלא לפי רוחה. אחרי העבודה המשעממת בלשכה, אמרה, עליה להחליף כח ואין טוב לה מטיול ביחידות בתשואות החוצות… אם כי הענין נדמה בעיניו משונה קצת, נכנע גורדוייל לרצונה ולא יסף. כמה פעמים אף נזדמנו בהֶרנהוֹף, הקפה הקבוע של גורדוייל ורעיו. גם לָערב הועידו ראיון שם, אלא שעד אז עוד היתה שהות מרובה, מרחק של ארבע שעות ומעלה. גורדוייל נסה מתחלה לעבוד, אבל אחרי כתבו שורות־מספר, נוכח, שאין בו היום ההתעוררות הראויה והחליט לצאת החוצה.
הכרך היה טבול שמש אביב, האילנות בגנים ולצדי הרחובות כבר עמדו בעצם לבלובם. גורדוייל התשוטט להנאתו מרחוב לרחוב, גלוי־בלורית, המקל ביד, אותו מקל בחזינה המוכספה, שנתן לו פעם ד"ר אסטל מתנה ושהיה מתנמנם כביכול תנומת־חורף מאחורי ארון־הבגדים וקם לתחיה עם הנץ האביב, ללוות את בעליו בכל דרכיו, מעין תמורת המגבעת, שהיתה נשארת בבית כל ימות הקיץ.
עם הגיעו אל רחוב שוֹטֶנרינג עלה בדעתו לסור אל הסנדלר ורוּביצֶ’ק השוכן סמוך, שלא היה אצלו זה שבועות אחדים. מין ידידות מוזרה קשרה שני האנשים האלה, שלא היה בהם לכאורה שום צד שוה, לא בגילם, לא בדרגת השכלתם ולא באומנותם. לפני שנתים התגורר גורדוייל בשכנוּת והביא לו פעם מנעלים לתקון ונכנס עמו אגב־כך בשיחה. מאז היה נוהג לבקרו תכופות, אף אחרי העתיקו דירתו משכונה זו.
בכניסתו קפץ וֶרוביצ’ק לקראתו בשמחה.
– נא, טוב שרואים פעם את פניך, אדון גורדוייל! אמרתי כבר להודיע לרָשות דבר־האבדה!… וכי להיכן נתחמקת לזמן רב כל־כך?!
גורדוייל הושיב עצמו על השרפרף המרובע, במושבו של גלד משופשף ומבריק ברק שחור, שמנוני, אשר פִּנָה בשבילו הסנדלר מן המנעלים המרופטים ונוקשי־הבוץ ומן האמומים המלאים נקבובי יתדות. ורוביצ’ק נתן שוב את הנעל על ברכיו וחזר לעסוק בהצמדת העקב.
– חפצתי כבר כמה פעמים להכנס, אך לא נסתייע הדבר. ומה שלומך, אדון ורוּביצ’ק? ושלום “הזקנה” שלך?
– טוב טוב! – החזיר פלוני בעליצות – הכל על צד היותר טוב! “כשהנעלים כסדרן, אין כאב בראש”… יאמר המשל. נו, ויוהַן שלי נכנס לחופה ביום א' העבר – ומה לך עוד, אדון גורדוייל? זקנים לקבורה ובחורים לחופה – כך דרך העולם. הזקנה שלי כבר תמהה עליך: היכן האדון גורדוייל, שאינו כלל בנראה! אומר אני לה: כיון שאינו בא, מן הסתם נמוקו עמו. אפשר נשא בינתים אשה וזו מעכבת, אפשר נתרבו עסקיו, כנוהג שבעולם.
– עסקי אמנם לא נתרבו – אמר גורדוייל בבת־צחוק קלה – אך אשה עומד אני באמת לישא בקרוב. הגיע הזמן.
– האומנם? אם כן אני מאחל לך מזל טוב! – תקע לו ורוביצ’ק ידו המזופתה, הנוקשה – שאתה לי כבן ממש, אדון גורדוייל, עצמי ובשרי! לא־כבר אמרתי זאת גם לזקנה שלי. אני שמח על כך בכל לב! הרַוָק משול כמנעל יחידי, אומר אני תמיד, שאפילו הוא נאה אינו ראוי לכלום… ואתה, הרי עוד מעט והגעת לשלשים! – וכעבור רגע קל – הספרים המחוכמים, הרי הצצת בהם, אדון גורדוייל, – ומה? שמא מצאת תכלית אחרת מקיום העולם?! החקירה במופלא אינה מובילה לשום מקום! ארבעים שנה אני יושב על הטרסקל ומהרהר, ומהרהר. ואלא מה? לישא אשה, להוליד בנים וליהנות מכל מה שנִתן לאדם ליהנות ממנו…
גורדוייל הניד בראשו להסכמה. ידוע ידע את ורוביצ’ק ואת מחו הצלול, המלא רעיונות בריאים על כל תופעות החיים, רעיונות, שכאילו מפכים בעדו ממעמקי האדמה עצמה ושהם איתנים ונצחיים כמותה. במחיצתו היה תמיד חש עצמו מבוצר יותר, מעורה בקרקע על־ידי שרשים לא־ינתקו: הרגשה דומה לזו שהיתה בקרבו בהיותו קרוב לטבע, מרוחק מן הכרך וטרדותיו הנפתלות. שקט היה בא אז בנפשו, הכל נעשה בהיר, ישר, פשוט, מותוה בקוים בולטים.
ורוביצ’ק הפסיק עבודתו, קנח ידיו בסנרו המלוכלך, והתחיל גולל סיגריטה. הציע אף לגורדוייל אחת. העמיד עליו עיניו הבהירות והנאמנות, שנשמרו בעצם טהרתן כעיני תינוק ושהפיקו יחד עם זה בינה עילאית, ואמר בקול משתתף:
– אבל פניך שופו קצת, מיום שראיתיך לאחרונה. ושלוה גם כן אין בהן.
– אין לזה חשיבות. אפשר מעט לֵאות ותו לא.
לא ידע גם בעצמו, מפני מה פניו רעות. חש עצמו בריא בהחלט ולא יכול למצוא סבה אחרת לכך, מלבד אולי מעוט־התנומה בשבועות האחרונים. מכל מקום לא ניחא היה לו משום מה, שעמד ורוביצ’ק על הדבר.
אחר־כך עשן מתוך שתיקה, מתבונן בעבודתו של ורוביצ’ק, שישב בנמיכות, שחוח משהו על־גבי המנעל ההפוך, ותקע בזריזות את היתדות בעקב, אגב הכאות קצובות, חד־צליליות. מעט מעט הושרה עליו חוסר־מאויים, נים לא־נים של החושים. תמך ראשו בידו המוצבה על הארכובה והפקיר עצמו לזה המצב המדומדם של בעלי־חיים בהנאה ידועה. גבו היה הפוך אל הדלת המזוגגת המובילה אל הרחוב וההמיה שהבקיעה משם נראתה לו כמפליגה והולכת, פוחתת ומצטמצמת לבסוף במין אִוְשה כללית אטומה, מזוגה בקול נעיצת היתדות. עכשו נפרש ועלה מתוך זו האִושה קול־גבר בַּריטוני, צרוד קצת, שפתח בחצר סמוכה בזמר עממי, זמר עגום כנראה ביותר, אלא שלא הניע כלל את גורדוייל. אדרבה, לגורדוייל נדמה אפילו, שפלוני אינו מזמר כי אם מכריז משהו, מאמץ קולו להיות נשמע למרחוק, מבעד להכאותיו של ורוביצ’ק, מה שהיה בעיניו מטעם־מה מגוחך למאד. “אה, לו שמעה תיאה! ודאי היתה צוחקת הרבה!”… “וורוביצ’ק עצמו” – הוסיף להרהר במעורפל – “ורוביצ’ק שיושב ארבעים שנה… כן, ארבעים שנה רצופות ותוקע יתד אחר יתד – אף זה מוזר ובלתי־מובן, אם יתן אדם אל לבו”…
– התדע, אדון ורוביצ’ק, – אמר לפתע בקול לוחש, אי־נשמע כמעט, מבלי להרים ראשו, שצנח כליל למטה – התדע, פעם, לפני שנה או יותר, ראיתי חלום משונה. חלמתי, שרגלי השמאלית נקטעה. מתחלה לא הבנתי, לאיזה צורך נקטעה. אולם מיד הוברר לי, שאני חַיָב זו הרגל לאחותי, זו שבאמריקה, והדבר היה טבעי עד מאד. ומחסור הרגל לא היה מורגש לי כל־עיקר בעת ההליכה. כי מצאתי כרגע תרופה טובה: נזכרתי באופן־הדִדוּי של התינוקות המשחקים, שמדדים על רגל יחידה, אגב כפיפת השניה כלפי אחור, וכך עשיתי אף אני, לתמהונן של הבריות. אך לעומת זה נמצאה לפתע ידי האחת ארוכה מאד, ארוכה אמות אחדות, עד שבעמדי מעבר הרחוב מזה היה ביכלתי לשרבבה וליטול משהו מתוך החנות שבעֶברו
השני. ואחר־כך, כאשר שכבתי לישון, אנוס הייתי לקפלה עשר או חמש־עשרה פעם, כשם שמקפלים אַמָה של סוחרי־עצים, ולסוף נהפכה באמת למין אמה כזו והייתי מיצר על כך מאד…
ורוביצ’ק התגרד בקצה קת הקורנס בקדקוד־שיבתו הגזוז עד לעור, הטיל בגורדוייל מבט חטוף ולא אמר כלום. משום־מה נדחק ועלה בו רעיון, שגורדוייל זה איננו מאושר כלל, והוא נד לו בלבו.
קול המזמר נאלם בינתים בחצר הסמוכה. גורדוייל נטל נעל נשים מתוקנת מעל המדף הנמוך, הפכה לכאן ולכאן, סקר אותה למראית מתוך ענין רב והחזירה לבסוף למקומה. ורוביצ’ק סִיֵם להצמיד את העקב והיה מיַשרו עכשו ומַקציעו סביב באזמיל־הסנדלרים, אגב השמעת ציוץ חלוש משונה, כאותו של עכברים. מפרק לפרק העיף מבט אל עבר אורחו, שהתמיד בישיבתו הגחונה, הקודרת. אבל לגורדוייל נדמה בבת אחת, ששתיקתו של ורוביצ’ק כבר נמשכת יותר מדי ושצפונה בה כונה מיוחדה, אולי גם איזו תרעומת עליו. תוך־כדי־כך חלפתו החלטה, שלא לבקר היום אצל הברון הזקן, כפי שהיה בדעתו לפני הצהרים. השעה ודאי מאוחרת כבר. והוא הוציא שעונו והציץ עליו ושכח תוך כדי רגע והציץ עליו שנית: אה, כבר שש ורבע! וורוביצ’ק עדיין אינו גומר.
– עד אימתי אתה נוהג לעבוד, אדון ורוביצ’ק?
– אני? לפי צורך השעה, כמובן. אבל לרוב רק עד שש בקירוב.
וכעבור רגע:
– בני אדם עניים אין להם שליטה על זמנם. משועבדים הם להכרח. אבל עכשו אסַיֵם תיכף. עם כניסת האביב, יודע אתה, פוחתת העבודה. החמה, יתכן לומר, מזיקה לסנדלר. אלא שאין אני מתאונן חלילה. אדרבה, יחם להם, לעניים! – וכראותו את גורדוייל מתרומם ונוטל מקלו – מה, אתה אומר כבר ללכת? לא, לא, אדון גורדוייל! תעלה עמי ותצטרף לפת ערבית! לא אניח לך ללכת !
אבל פלוני עלתה בו תשוקה בלתי־נכבשת לצאת מכאן.
– תודתי לך, אדון ורוביצ’ק, אך אני מוכרח ללכת.
ורוביצ’ק התרומם והתיר סגר־העור שלו. בצער נאמן אמר:
– לא, אדון גורדוייל, איני רוצה להאיץ, אך אתה מעליבני. גם הזקנה שלי תצטער על כך מאד.
– באמת אי־אפשר לי! – נתעקש גורדוייל בלי שום סבה – אמור שלום לגברת ורוביצ’ק וליוהַן. חפצתי להזמינכם אל החתונה שלי, שתחול ביום חמישי הבא, בשלש אחר הצהרים, ברחוב זייטנשְטָטֶן. אפשר תהיה במקרה פנוי באותו יום.
– מסופקני. בימות החול אין לי פנאי, הן ידוע לך. אבל אני מאחל לך כל טוב! שמח אני בכל לב, שאתה הולך לעשות לך בית. אמור שלום ל“מיועדת”. ובקרני נא עמה ביום־ראשון אחד. נעשה טיול ביחד אל מחוץ לעיר.
כשיצא גורדוייל, נתקל בהיידלברגר פרנצל, שהכירו לדעת לפני שבועים בבית־השכר שברחוב וֵיהרינג, בערב התודעותו אל תיאה. פלוני הכירו כרגע וקרא בעליזות:
– אה, ערב טוב, אדוני הדוקטור! מה שלומך! שמח אני לראותך! ברגע זה אני חוזר מן העבודה.
הזמין אותו לעלות עמו למעונו. גוסטל מיטיבה לבשל. לפני נשואיה היתה טַבַּחַת בבית “אדונים” ויודעת את המלאכה על בוריה. יאכלו ואחר ירדו להשתוחח קצת על כדידת שכר. גורדוייל התנצל, שאין לו שהות, אך הלה פצר בו כל־כך, שיכנס למצער לחצי שעה, עד שנתרצה.
עלו עד לדיוטה השלישית והיידלברגר פתח את הדלת במפתח שהוציא מן הכיס.
– ערב טוב, גוסטל! – צעק מיד בעברו את הסף אל תוך אפלולית הפרוזדור, שלא הבחינו בה שום דמות – הבאתי עמי אורח! האדון הדוקטור חלק לי הכבוד! המוכנה סעודת הערב?
בפתח מימין לדלת המבוא הופיעה דמות־אשה ממוצעת־קומה, ששרוולי חולצתה הבהירה היו מופשלים לה עד למעלה מן המרפקים. מחמת האפלולית לא יכול גורדוייל להבחין רשמי פניה. אמרה בקול, שנדמה לו מחודד ביותר:
– שמֵחה מאד, אדון דוקטור! ברוך הבא! כרגע יהא הכל מוכן!
היידלברגר הכניסו אל תוך חדר לא־גדול, מין חדר־אכילה בעל רהיטים פשוטים, אך אמיצים, והתיק בשבילו כסא מאצל השולחן שבאמצע.
– עלי להתרחץ מעט אחרי העבודה. תסלח לי לרגע! – אמר ויצא שנית אל הפרוזדור, סוגר אחריו את הדלת.
מיד נשמעו משם חליפות קולו הגס של הבעל וזה של אשתו, מבלי שיכול גורדוייל להבחין דבריהם. מין חוסר־בטחה נתבלט בו והוא שאל את עצמו, איזה שד השיאו לעלות לבית נכרי זה. וכאילו כדי להוסיף לעצמו אומץ, הדליק לו סיגריטה. בסקירה חטופה הקיף את החדר ורהיטיו ומבטו נצמד אל קבוץ תמונות פוטוגרפיות שעל הכותל ממולו. אחת מהן, תמונה גדולה במסגרת שחורה, הראתה דיוקנה של ישישה: פרצוף־מכשפה ממועך, שפיו שקוע ומבטו רע, נוקב. זה המבט היה מכוון ישר אל גורדוייל ועורר בו זעזועי־מגור, כמבטו של אדם חי. חוץ מזה היתה תלויה תמונת היידלברגר, בבגדי צבא ובשפם סמור, תמונה של קבוצת חַיָלים בזיוּן מלא, ועוד שתים־שלש אחרות.
אשת היידלברגר נכנסה עם מפה וכלים לערוך את השולחן. היא היתה כבת עשרים ושש, לא מכוערת, שתנועותיה מהירות למרות גופה המסורבל כלשהו, ועיניה זעות, חיות.
– ישאר נא במקומו, אדון דוקטור! – הסבירה פנים אל גורדוייל, שרצה להסיע עצמו מן השולחן ולפנות לה מקום.
והוסיפה בבת־צחוק ומתוך הברקת עינים:
– בעלת בית חרוצה אינה מטריחה אורחיה.
בתנועות זריזות, קולעות, נתעסקה בעריכת השולחן, מעיפה מן הצד מבטים גנובים אל אורחה. בגורדוייל היתה הרגשה של מי שתפס בתיאטרון או כדומה מקום שאין לו זכות עליו לפי כרטיסו ועומד להיות מגורש ממנו בכל רגע… בהתנצלות של מבוכה אמר:
– באמת, גברת רבת־חסד, אין אני רעב כלל וכלל ואל נא תטריחי עצמך למעני. זולת זה אין לי פנאי. בעוד רבע שעה, לכל המאוחר, עלי ללכת. סלחי נא, שהפרעתיך.
אשת היידלברגר לא הסכינה כל־כך לתואר “גברת רבת־חסד”, והדבר עשה עליה רושם נִכר. עצרה לרגע בטפוליה, נתיצבה לפניו בחזה מובלט והנמיכה משום־מה קולה:
– הן לא מרצינות אמרת זאת, אדון דוקטור! עלבון הוא לי, אם לא תסעד עמנו. פרנצל יתלה את האשם בי. שאין אני מבינה, כיצד להתהלך עם הבריות, יאמר. ולמה זה תכלים את ביתנו, אדון דוקטור?
נתאמצה לדבר צחות, כפי ששמעה בבתי אדוניה, בלי תערובת של לשון־ההדיוטות ונתקבל הרושם, שהיא מרצה לקח משונן על פה.
מרוחץ, שערו ושפמו עשויים, הופיע היידלברגר. אשתו פנתה אליו:
– פרנצל, האדון הדוקטור ממאן להשאר לפת־ערבית. דבר אתה –
– כבר ניחא, כבר ניחא! עשי מלאכתך ואל תתערבי, כשאין שואלים אותך!
היא נשלחה להעלות מבית־המרזח שלש כדידות שכר. בתוך כך שוחח היידלברגר עם אורחו בידידות כבירה ובגבוב לשון, כדרכו, חקר לשמו ולאומנותו, ספר על עצמו ביהירות, שהוא מנהל־מלאכה בבית־חרושת גדול למכונות, במשכורת הגונה. אחר שבה גוסטל עם השכר ושלשתם הסבו לסעודה. היידלברגר אכל כלביא, כמויות עצומות, וזֵרז מדי פעם את אורחו בקולו הנוהם, משובש־המזונות. גורדוייל הלל מאד את התבשילים, שהיו באמת מתוקנים ברוב כשרון־המעשה וגוסטל קרנה מנחת.
– הרי אמרתי לך מראש, – אִשֵר הבעל – שהיא מיטיבה לבשל! זכות זו צריך ליתן לה! מה שתאמר עליה – אך זאת היא יודעת! אשה שאינה יודעת לבשל ולנהל משק־הבית, זו אינה שוה פרוטה – וכי לא צדקתי?!
פרנצל שתה שיור השכר וחִיֵך לעצמו מתוך שובע. לפתע החזיק בכתף אשתו, שישבה לימינו, והראה אותה לאורחו, כדרך שמראים איזה דומם:
– ומה אתה אומר עליה, אדון דוקטור? היא טובה, מה?!… הי־הי־הי! ודאי היית רוצה גם כן ב“ריבה” כעין זו, מה?… – הרפה שוב מאשתו וטפח לאורחו בידידות גסה על כתפו – נו, נראה!… אתה חשוב בעיני מאד, אדון דוקטור, שאתה איש חכם! זאת הכרתי מיד! אפשר הי־הי, אפשר אשאילנה לך… מפני שזהו אתה!… היידלברגר פרנצל הנהו אח!…
והוא נתפרץ בשחוק קולני, רועש.
– למה תדבר הבלים, פרנצל, – אמרה גוסטל בחיוך של התפנקות – הרי לא יתכן לדבר כך בפני אורח! מה יחשוב עלינו האדון הדוקטור?!
בשעת דבורה לא גרעה עיניה מגורדוייל, שישב נגדה במבוכה, ועִפעפה גם לעומתו פעם־פעמים במין הבטחה חשאית.
– בלמי פיך, גוסטל, – משל בה בעלה – ואל תתערבי במקום שאין צריכים לך!
“אופן משונה של הכנסת אורחים!” – הרהר גורדוייל. וכדי לשים לדבר פנים של בדיחה, אמר בחיוך:
– לצון לא רע, יכולים לומר. לא רע כלל.
– לצון אתה אומר? אפשר לא לצון… אין יכולים לדעת, הי־הי… אם אני אומר מה, הרי זה אמור!… אתה הנך ידידי, וידיד, יודע אתה… אבל היא הרי ריבה נאה – רמז היידלברגר בניע־ראש כלפי אשתו – אין לכחש, מה?…
גורדוייל מלמל, כשעיניו כבושות בשולחן:
– היא… היא נ־נאה. בודאי.
– אתה רואה אפוא! וזולת זה הי־הי־הי…
גורדוייל נתרומם והודיע, שאנוס הוא לדאבונו לילך כבר. מְאָרְחָיו קמו אף הם. היה כבר קרוב לשמונה. דמדומי ערב כבר פכפכו בעד החלון המכחיל ונסכו בחדר חצי אפלולית. והנה כרך היידלברגר זרועו סביב גזרת אשתו וקרא בשחוק צרוד משהו:
– ועתה, גוסטל, חבקי אותו, את הנער הקטן הזה!… חבקיהו לאות ברית!… אין הוא מסרב… לפרנצל עינים בראש!…
הוא דחף אותה כמעט על גורדוייל הנדהם והקריב ראשיהם זה לזה. ובטרם יספיק הלז להגן על עצמו, נשקה לו גוסטל על פיו, לוחצת אליו יפה־יפה את גופה היוקד, הרך, עד שהורגשו לו יצורי־גוה לכל תבניתם.
– טוב כך! ביתר עוז! – געה הבעל כמשתולל – חַ־חַ־חַ! האדון הדוקטור הפעוט!…
לבסוף הרתיעה עצמה האשה ממנו. מצטדקת אמרה:
– תסלח נא, אדון דוקטור. פרנצל יצא היום מדעתו! אבל הוא איש טוב!… זאת יכולה אני לומר לך!…
רגע עמד גורדוייל תחתיו מבולבל כולו. לבו דפק בעוז. רטן משהו בלחש, מתוך חיוך מעווה, אוילי. אחר הפך ראשו כה וכה כמחפש מה, בהמנעו מלהביט אל היידלברגר או אל אשתו. לבסוף נזכר במקלו, שהציגו בבואו בפנה, נגש ונטלו.
בשעת פרידה אמר היידלברגר:
– אל נא תחשוב לי לאָוֶן, אדון דוקטור, ובקר אצלנו כאות לבך. ביתי פתוח לך תמיד! אל תשכח, שאני רֵעַ ואח! הן תבקרנו בקרוב, האין זאת?!
וגוסטל סיעה:
– כן, כן, תעשה לנו נחת־רוח מרובה!
ואז הלך גורדוייל, נסוך בושה וסקרנות גם יחד, בהבטיחו לסור באחד הימים הקרובים.
ז. 🔗
באחור של חצי שעה בא גורדוייל אל הראיון. באולם הראשון של הקפה הֶרֶנהוף, בכוך־חלון, כבר ישבה תיאה במסבת ד"ר מרק אסטל ופרצ’יק, נתונים בשיחה נרגשת יותר מדי, כפי שנדמה לגורדוייל, ומיד עם כניסתו הציפו רגש לא־נעים, מָשָל, היה בזה משום קנוניה כנגדו… ביחוד לא ישרה בעיניו מציאותו של פרצ’יק כאן.
ד"ר אסטל קִדֵם פניו מתוך הוללות מופרזה:
– הי, גורדוייל מחמדי, מתחיל אתה לשטות מן הדרך הישר!… וכי מאימתי מניחים לגבירות להמתין לקַוַלֵירים?!
הלה לא ענה כלום. רק פנה אל תיאה כמפַיס:
– אין זה באשמתי, אם אחרתי. עכבוני.
תוך־כדי־דבורו נקלטה לו בת־צחוק מעוקמת, שטסה וחלפה על פניו של פרצ’יק, ושגורדוייל זקפה משום־מה על חשבונו עצמו.
– לא אחרת הרבה, רודולפוס, – אמרה תיאה – לולא כן הייתי מתרעמת באמת. אך שב נא! למה תעמוד!
גורדוייל הסיע כסא מאצל שולחן סמוך והעמידו ליד תיאה.
– אה, פרצ’יק, סֶרווּס! – עשה גורדוייל כמופתע וכאילו הרגיש בפלוני אך עכשו – מה נשמע ב“אַוַנְגַרְד”? השולחים עוד דולרים הרבה?…
בקצה אגודל ואצבע קִנַח הלז שתי זויות הפה: סימן למבוכתו –:
– מה ענין זה לכאן! אבל רוחך זועפה היום, נִכר…
– רוחי זועפה? כלל וכלל לא! אדרבה!…
– פרצ’יק שוב אינו נפרע בדולרים אלא בלטראות כושיות… – תמך ד"ר אסטל.
פרצ’יק עקם פניו באי־רצון, מכלי להשיב.
אחר גמע גורדוייל מן הקפה הרותח, שהגיש לו המלצר, בעוד שד“ר אסטל תפס מחדש חוט השיחה שנפסקה באמצע ושעסקה בענין המקרים בחיים. ד”ר אסטל עורך־דין היה והדבור אומנותו. אהב לשמוע את קולו עצמו ולא החמיץ שום הזדמנות שבאה לידו, בפרט בהיותו מצוי בחברת נשים ש“עלו במנין”.
– אין זה אלא מקוצר המשיג, גברתי – הרצה בבטחת מומחה ומתוך הכרת ערכו – לנו לא נתן לתפוס אלא חיצוניותם של הדברים והתופעות, בָּרָם הנגלה בלבד, ואף זה, רק קטעים־קטעים, למרוסקין, בחוסר שלמות, ואילו הקשר הפנימי, החוט המאגד – זה נעלם מעינינו. היוצא? שהתופעות שאנו מכנים מקרים נכנסות גם הן בגדר עִלָה ומעולָל, והן מחויבות־המציאות בהחלט. תכופות נראה, דרך משל, שמקרה א' יקרה לאדם ג' ומקרה ב' לאדם ד‘, יכול נחליף סדרם: א’ וד' וב' וג'?! ולא היא! יש בזה שיטה קבועה והכרחיות ברזל. כדרך שאין חומר חימי פלוני מזדווג אלא עם חומר אלמוני דוקא ולא אחרת. אפס גם בעובדה, ששני החמרים נפגשים זה עם זה בחלל העולם לשם הזדווגות, – אף בה אין מקריות אלא לגבינו, לקויי־הראות, ולא לעצמו של דבר.
תיאה שאלה מחייכת:
– וסובר אתה, למשל, שגם במה שאנו שנינו הכרנו זה את זו יש הכרח פנימי?…
– ודאי! מובטחני בכך!
במחות שניהם נצנצה כברק איזה אפשרות מופלגת, נעדרת־דמות, ודעכה שוב כהרף ־עין, טרם יספיקו לעמוד עליה.
הברונית אמרה סתם:
– דברים, שאין לבוא עד חקר אמתותם. נתנו להתפרש לכאן ולכאן.
ואל גורדוייל:
– ואתה, רוּדי, אינך אומר כלום?
לא, הוא חש קצת בראשו. –
נשתמט גורדוייל, כדי להיות פטור מדבור, שלא היה מסוגל לו אותו רגע מחמת הרוח הרעה, ששרתה עליו בבת אחת בלי טעם מחוור. השתוקק להיות עם תיאה לבד, במקום אחר, באין מפריע. אבל זו הרגישה עצמה, כנִכר, בטוב כאן ולא נתנה דעתה לעזוב מקומה. נשען לאחור, פניו מול החלון, שוילון אטון כבד, שעיר, אדום כעין היין, חפהו מן החצי ולמטה, ישב ועִשן, עָמַל לתפוס בעד הסדק הצר שבין חצאי הוילון פְּרוֹפילוֹ של עובר ארעי בחוץ. משום־מה נזכר, ברגש מועקה פנימית, במבט הרשע של הישישה על התמונה הפוטוגרפית בבית היידלברגר. אכן, חשב, כל אותו ענין תמוה למדי… גם מה שנתרצה לעלות עם פלוני למעונו, בשעה שאצל ורוביצֶ’ק, ידידו משכבר, נתעקש שלא לעלות…
בתוך כך נכנסו אולריך ולוטי בודנהיים, מבושמים מערב האביב הריחני. שתי הנשים בחנו רגע זו את זו, במבט נוקב, בשעה שד"ר אסטל הציג. גורדוייל חש בבהירות, שתיאה לא נשאה חן בעיני לוטי, ומשום־מה נדמה לו הדבר טבעי מאד, כאילו ידע זאת זה זמן רב.
בישבה על המקום, שפנה לה ד"ר אסטל, ממול תיאה, אמרה לוטי:
– שמעתי אודותיך כבר הרבה, גברתי הברונית, ואני שמחה להכירך…
“מלובשה בטוב טעם איננה” – ציינה לוטי בקרבה מתוך ספוק – “ויפֵהפִיה גם כן לא! החוטם קצר ביותר, הסנטר ארוך ושרוע. העינים הקטנות, נטולות־הגבות – בטוי קשה להן. נַא, בשביל כל זה לא כדאי להיות ברונית דוקא… גורדוייל העלוב יבוא אצלה על שכרו”…
נתנה בו מין מבט חוֹמֵל ואמרה:
– ואתה, גורדוייל, בגדת כליל בידידיך הישנים, מה? שוב אין אתה נראה כלל!
– הייתי כמה פעמים כאן ולא מצאתיך. שמעתי, שהיית קצת שלא בקו הבריאות, ההוטב כבר?
– ודאי!… באין ברירה!… ואלא מה? שאמתין, עד שתמצא שהות לבקור־חולים!…
– במקצת האשם אף בי – אמרה הברונית בבת־צחוק – שאני גוזלת מרודולפוס הרבה זמן. הלא אין את מתרעמה עלי, גברתי, בשביל כך?…
לוטי רשמה שוב: “מבטא המוני גס. קוראת לו רודולפוס… עוד זאת היינו חסרים!”… ובקול:
– לא, לא, גברתי הברונית, חלילה ממני!… כיון שכך, הרי הענין אחר לגמרי!…
ואל גורדוייל:
– אבל פניך הרי נפלו מאד! בכך עדיין לא ראיתיך מעולם! אפשר, אתה החולה!
– א־ני? בריא בהחלט! ממש כאתליט…
– אף אני איני מוצאת שפניו רעות – חלקה הברונית.
– נו, הגברת הן אינה מכירה אותו אלא ימים מועטים, אני סבורה…
– אבל כשהכרתיו לראשונה היו פניו רעות עוד יותר…
זה הוכוח אודותיו גרם לגורדוייל רגש אי־נעים. מתחת למלים, נעדרות־הערך לעצמן, הורגש כעין קְרָב סמוי, מורתח, והוא, גורדוייל, שמש לו שדה־ההתנגשות שלא בטובתו. בהחלטה לשים קץ לדבר, אמר:
– וכי מה ערך לזה בכלל?! העיקר, שאני חש עצמי בריא ואיתן! כל השאר לא מעלה ולא מוריד. הרי אין אני יונק – סיים בחיוך מאונס – שצריך לשקלו מדי שבוע…
– אף־על־פי־כן! – התגרתה לוטי – אפשר הנך דוקא יונק!…
ד"ר מרק אסטל, שהיה מסיח מן הצד עם אולריך ופרצ’יק, צד את המלה “יונק” ופנה לכאן:
– איזה יונק? באיזה יונק אתן עסוקות, גבירותי?…
– בסתם יונק – נחפז גורדוייל להשיב – והשאלה היא: אם יש לשקול אותו פעמַים לשבוע או די באחת… מה דעתך?
– הֻמ… אם דחוק הדבר, ארוץ כרגע לעיין בספר־הטלפון… אם לאו, נדחה את הדבר לשעת הצורך…
החדוּד היה מגושם למדי, אך היה בו כדי לכַון את השיחה לצד אחר.
– נחוץ תיכף ומיד, בודאי!… – שחקה לוטי.
הברונית חיכה חיוך קטן של יתרון. הבריקה בה לפתע־פתאום הודאות הגמורה, שלוטי זו להוטה אחריו, אחרי גורדוייל, אולם יחד עם זה ברי היה לה, שהיא עצמה, תיאה פון טַקוֹ, ידה על העליונה. אין היא גרועה כל־עיקר, הרהרה על לוטי. “בעלת מזג היא, היהודיה הקטנה!” – יאמר רוּדי בן־הדוד… נַא, הבה נראה, מי משתינו החזקה!…
העלתה מחריטה קופסת סיגריטות ופתחה אותה לפני לוטי. מתוך־כך זרקה בה מבט בטוח, ידוע־נצחון, שנתקל במבט מלא איבה כבושה של לוטי. “יפיה ודאי עולה, כשהיא מתכעסת”… חלף רעיון את תיאה. “צבעים צריכים להיות הולמים אותה יפה… לעת מצוא נדגדגֶנה קצת, נערה קטנה זו”…
לוטי נברה רגע בקופסה באצבעות לא מצַיתות, רוטטות כלשהו, עד שעלה לה להחזיק בסיגריטה.
– המרבה את בעשון, גברתי הב־רו־נית?
(את התואר “ברונית” לא החסירה אף פעם, והיא בטאה אותו פְּשׁוּק־הברות ובנעימה דקה של הִתול.)
– לא! מארבעים עד חמשים ליום…
– אם־כן את עצבנית במדרגה הכי־גבוהה…
– בטוחה את בכך, חביבתי? – הרי תרשיני אינטימיות זו. בקרוב הן נהיה לידידות נאמנות, מרגישה אני בחוש… – אדרבה, אין אני עצבנית אף כחוט השערה. לגמרי לא! העשון תענוג הוא לי, ואיני רואה שום יסוד למנוע מעצמי הנאה איזו שהיא… אבל הללו שהעשון מזיק לעצביהם, ודאי מוטב להם שינָזרו…
לוטי נעצה בה מבט משמיד ולא ענתה כלום.
אחר הציע ד“ר אסטל ללכת ל”מרתף־יין". פרצ’יק נתרומם מיד והתחיל נפרד באמתלא, שהשעה מאוחרת
כבר, לצערו, ואשתו ממתינה לו בבית…
– וכי יש לך מזומנים די הצורך? – שאל גורדוייל בגלוי־לב – באשר לי, הרי אני היום חָלָק כאנדרטא של שיש…
– דאגה זו הנח לי! הכל יבוא על מקומו בשלום! לאשרנו, אין צורך למנות תחלה את הממון…
הוא הוסיף:
– דבר זה מעלה על דעתי מעשה בחברי בלוֹך. לפני שנה – התחיל ד"ר אסטל מספר בקול מתון – עשיתי ימים אחדים בברלין. בבואי לשם, כתבתי לבלוך – הוא מתגורר בברלין – והועדתי עמו ראיון לפני־הצהרים בקפה אחד. עלי להקדים לכם, שאדם זה איננו עני כלל וכלל. לאביו בנק בברלין והוא קצב לו סכום חדשי הגון. הקיצור: נזדַמַנו יחד, כמדובר, ובלינו כשעה. אחר הזמין אותי לסעודת־צהרים, לא אל ביתו, לפי שאין הוא דר עם אשתו, אלא לבית־מזון אחד. יפה! אנו מגיעים אל הרֶסטוֹרן, והנה עומד פתאום בלוך שלי סמוך לדלת, מוציא תיק־המכתבים ומתחיל מונה מעותיו בדיוק רב. נמצאו אצלו, זכורני, כמאתים וחמשים מַרְק. “מפני מה אתה מונה את הכסף?” שואל אני תוהה. “מפני הזהירות”, עונה הוא לי, “לפני הכנסי למקום שצריך שם לשלם, אני נוהג למנות תחלה את כספי, כדי שלא תארע לי תקלה”… ובהזדמנות זו ספר לי את המעשה שלהלן:
בהיותו בן חמש־עשרה, תלמיד הגמנסיה, אירע לו פעם דבר מוזר. הם התגוררו בדרֶזדן, ששם נולד ונשאר עד שנת השמונה־עשרה לחייו. ואך אחר־כך, עם פרוץ המלחמה, עברו הוריו לברלין. והנה היתה שם נערה אחת, בת גילו, תלמידת הגמנסיה לבנות, שהיה רואה אותה כמעט יום־יום בדרכה לבית־הספר ושהעסיקה את דעתו חצי שנה רצופה, מבלי להכירה פנים אל פנים. מחמת בישנותו הגדולה לא מצא און בנפשו לנסות אליה דבר, כל כמה שנשתוקק לכך. יפה! והנה, ביום ראשון אחד לאחר הצהרים, בתחלת ימי קיץ, הוא פוגש ברחוב אחד מחבריו ועומד לשוחח עמו. לא עברו רגעים מועטים עד שנגשת אליהם אותה נערה וחברו מציגו. הוברר, שהיא שארת־בשרו של הלז ושנדברו שניהם לעשות טיול אל מחוץ לעיר. אבל חברו הודיע לה מיד, שהוא מוכרח להשאר היום בעיר ואינו יכול לנסוע עמה. אז הזמינה הנערה אותו, את בלוך, לטיול זה והוא קבל בשמחה רבה, כפי שתוכלו לְדַמות בנפשכם על נקלה. כשנמצאו כבר בטרם והקָרָר בא למכור כרטיסי־נסיעה, נזכר בלוך, כי אין לו יותר ממַרק אחד, אשר יספיק בדוחק לכרטיסי־הטרם בשביל שניהם הלוך ושוב. מה יעשה עכשו?! הנערה ודאי תצמא בשרב כזה ואולי גם תרצה לאכול מה – והוא הרי יתביש לגלות לה, שאין לו כסף… בינתים ראתה בת־לויתו באחת התחנות את חברתה, קראה לה והזמינתה להצטרף עמהם לטיול… זו קבלה, להוָתו, ובלוך שלם אף בשבילה כרטיס־הטרם, מפני דרכי נמוס… עתה שוב לא נשארו אצלו אלא עשרים וחמשה פפניג, בשביל כרטיס־חזרה יחיד…
ד"ר אסטל קרא למלצר וצוהו להביא מים חיים. אחר המשיך:
– כשהגיעו למטרתם, אך ירדו מן הקרון, והנה נתאוו הנערות לאכול גלידה… הם נכנסו אפוא אל סוכת גלידה ובנות־לויתו הזמינו שתי מנות. בלוך עצמו לא הזמין כלום. אין הוא אוהב גלידה, שקר להן. כשסיימו, הזמינו עוד שתי מנות חדשות… הגלידה מצוינת כאן, אמרו, ולפלא בעיניהן, שבלוך מואס בה… כיצד יכול אדם שלא לאהוב גלידה!… זהו הדבר הכי טוב בעולם וכו'. בלוך ישב כעל גבי גחלים לוחשות והוגיע לשוא את מוחו למצוא מוצא. מצבו לא היה בודאי ראוי לקנאה. פתאום עלה על דעתו רעיון נפלא. בעד החלון ראה שני בחורים עוברים בחוץ. קפץ והצטדק לפני הנערות, שהוא אנוס לצאת ולדבר כמה מלים עם מכריו, שעברו זה עכשו, יצא וברח… ומאותו יום – סיים ד"ר אסטל – אין הוא נכנס לקפה, לרסטורן וכיוצא בזה, בלא למנות תחלה לפני הפתח את ממונו, אף־על־פי שהוא נושא עמו תמיד סכומים הגונים.
– והנערות? – שאלה תיאה.
– לא ראה אותן מאז. בדרכו לאסכולה היה עושה עתה עקיפים וחי בחרדה בלתי־פוסקת, שמא יפגוש באחת מהן… כבר נגרו מאז שלש־עשרה שנה, הנערות כבר נשאו וילדו בנים, ועדיין מתעורר בו אותו רגש של פחד מפני פגישתן, אם הוא מזדמן לעיר דרזדן. נמנע הוא ככל האפשר מלבוא לעיר זו. וגלידה? תיעוב אוחזו רק לשמע השם בלבד… די לה לאשה שתחוה רצונה לאכול גלידה – מיד אבד לה כל חנה בעיניו… מסתלק הוא הימנה באיזו אמתלא, על מנת שלא לראותה שוב… בכלל הנהו איש משונה, בלוך זה. יש לספר על מדותיו ואמצאותיו שבוע ימים ברציפות.
– אדם חולה, – אמר גורדוייל – נַברַסטְני גמור.
דברו עוד שעה קלה בבלוך, אחר הסכימו ביניהם לילך אל “מרתף־האופירה”. קמו ויצאו.
היה כעשר וחצי. רעש הרחובות היה כבר פחות דחוס, כגון נבעו בו פרצים. מרצפת האספלט היתה נטושה כרסתנית, ממורקת יפה, נוצצת לֵילית. בבואת העוברים נשקפה בה, פעם מצומצמת, גמדית, פעם רזה ומארכת לאין שעור, כבתוך אספקלריה מסַלֶּפת. מתוך בתי־הקפה המפוארים ובתי־התענוגות נזרקו החוצה אלומות זוהר כתמתם, גדוש ושחצני, שבבואך לתחומו נצרמת רגע רשת־עינך עד כדי מצמוץ של כאב. דלתות־הסִחרוּר לא עמדו מסוב, פלטו אוכלוסין מצד זה ובלעו אחרים מצד זה כמין מכונה משונה. שומרי־הסף, בבגדי־שרת צעקניים, החוו קידות נכבדות, התוו קשת בתנועת־יד למודה, רחבה, כאילו פתחו לפניך בחלל שער גדול. מעברים נטלטלו שברירי גֵ’ז, פוֹקסטרוֹט וטַנגוֹ, דאו מסביבך כעטלפים לא־נראים ונסכו ביצורי־הגו הִמום קל וקצב־מחול גם יחד. השוטרים היחידים, שטילו פה ושם באמצע הרחוב, נדמו בתוך כל זה מיותרים, נעזבים וטעוני חמלה.
בפסיעות קטנות פסעו באמצע המרצפת: ד“ר מרק אסטל ולוטי בראש, ומאחריהם, ברחוק עשרה צעדים, גורדוייל, תיאה ואולריך. תיאה שוחחה עם אולריך וגורדוייל היה נתון להרהוריו. פעפעה בו עצבות קלילה, נעימה בבחינת מה, שנתנה יותר להיות נחשבת כמין חדוה דקה. טוב היה בכל־זאת, שאפשר היה להלך כך ברחוב עַרְבְּי פושר של אביב, עם בני־אדם קרובים, מסורים וטובי־לב – כן, טובי־לב למרות עצמם…, להלך בלא חפזה עד אין קץ. גורדוייל חש נגיעתה החמימה של זרוע תיאה, השלובה בזרועו, ורגש של בטחה עלה בו לפתע, דומה למי שמציג כף־רגלו על היבשת מקץ תעיה ארוכה בספינה אובדת־דרך. והנה שמע את תיאה אומרת לאולריך: “כן, הוא נאה… יש בו כדי למצוא חן בעיני נשים… אבל לוטי אינה נוהה אחריו ביותר, כנִכר”… הוא ידע כהרף־עין, במי עסוקים, ונעור בו הד קלוש לרגש הלא־נעים של קודם לכן, בכניסתו אל הקפה. לא! הוא, גורדוייל, בלי כל כונה זרה, אינו מוצא, שד”ר אסטל נאה הוא… חטמו הכבד והארוך יותר מדי ביחס לפניו הצרים, שנדמה כמושך למטה את הראש כולו – היכן הוא הנוי שבזה?… והעינים הקטנות, ללא צבע מפורש, העשויות שני סדקים אלכסוניים כשל המונגולים והנוטות להתחבא תמיד ולבלי השתתף בבטוי־הפנים הכללי – אף על הללו אי אתה יכול לומר, שהן יפות ביותר… אך הנשים – טעם אחר להן. בעיניהן הריהו לרוב מוצא חן. בלי ספק מסַיעה לו לא־מעט גם תלבשתו, העשויה תמיד בטוב טעם, בידי אחד החיטים הראשונים. נשים אוהבות זאת…
מתוך כך הגיעו למחוז חפצם. צריך היה לרדת כמה שלבים ואחר נכנסו מן האכסדרה אל תוך אולם מרווח ולא גבוה, עשוי בהדגשה יתרה בסגנון כפרי פשוט, אשר היה מלא אורחים. שעה קלה חפשו עד שמצאו שולחן בזוית מרוחקה מן הפתח.
– הרי אין לכן כלום, גבירותי, כנגד יין מַלַגָה? – אמר ד"ר אסטל בחביבות – כבד הוא ומתוק גם יחד, כערב־קיץ וינאי…
– מה ששייך לה – אמרה הברונית – הרי אין היא זקוקה ליין מתוק דוקא. שותה היא אף יין־שרוף. ויותר שהוא חריף, יותר יערב לה… אבל גם מלגה היא אוהבת. – וללוטי: – וכיצד אּתּ, חביבתי?…
– אני? – השיבה זו בכונה לעקוץ – אני, גברתי הברונית החביבה, איני אוהבת שום כוהל… אמנם שותה אני לפרקים קצת, אולם רק כדי שלא לפרוש מן הצבור, מבלי למצוא בזה כל תענוג… השתיה, לדעתי, אינה ענין לנשים…
– מדוע? – התערב אולריך – אין לקבוע כאן חוקים! כשאשה שותה שִׁכורה – זה, מובן, לא יפה. אבל מעט קט! זה רק מחיש קצת את מרוץ־הדם ומוסיף לאשה נאה יופי וחיים.
המלצר חלץ את הפקק מן הבקבוק המאובק וד"ר אסטל מזג בעצמו, מעשה בעל־שמחה. הזמין תיכף בקבוק שני. השיקו ושתו. חיש־קל הצית היין הכבד אש באברים. הפנים נשתלהבו, הקולות נעשו יותר אמיצים, עירנים, משוחררים.
שני בחורים עברו על־פני שולחנם וברכו את הברונית בידידות יתרה, כפי שנדמה לגורדוייל. הם הושיבו עצמם אל שולחן לא־רחוק, שנתפנה באותו רגע. גורדוייל הסתכל בהם במבטים חשדניים. בחורים אלו היו נעוצים בעבָרה של תיאה, עבר זר, בלתי־מוּכר, שלגורדוייל לא היה בו כל חלק, ושהיה שטום עליו, מבלי להודות על זאת לעצמו. אף שמץ מאותו עבר לא היה ידוע לו: תיאה לא ספרה לו עליו כלום והוא לא שאל, אפשר מיראה חשאית להעלות משם איזה דברים מדאיבים, שמוטב היה שלא לנגוע בהם… אולם כל גבר, אשר הכירה תיאה מקודם לכן, ובלעדיו, היה לו מלכתחילה בלתי־סימפטי, כעין אויב לו, מבלי שנתן לעצמו דין־וחשבון על כך…
גורדוייל הריק אל פיו כוס מלאה והדליק סיגריטה. בלי־חשך היה פוזל אל עבר שני הבחורים הזרים, כאילו היה להם כח־מושך מיוחד.
מקומה של לוטי היה משמאלו. היין פעל עליה פעולתו במהירות. היא כרכה זרועה על צוארו של גורדוייל, זרוע חשופה עד לקִבוֹרת, חלקה, חטובה נאה, דהה ומכוסה כשות דקה ממרפקה ולמטה, ולחשה לו בהבל־פה צורב, מבליעה חצאי־מלים:
– אין היא… תראה… תוָכח סוף־סו… אינה אוהבת אותך… אשה מרגישה זאת תיכף… לב אין לה… תראה אחר־כ…
אך גורדוייל לא הבחין כלל דבריה. כי באותו רגע ראה לפתע, ששני הבחורים מחַיְכים אל מול תיאה. נדמה לו אפילו, שהם עושים לה סימנים בכוסותיהם וקורצים לה בעין. גוש כבד ויוקד התרומם בו בבת־אחת ונקלע לתוך ראשו. חלפתו צמרמורת. נרתע ממקומו ונגש אל השולחן הסמוך, בטרם ידע איש מה לו.
– מה עסקכם אצלנו?! – שאל בקול צרוד ורותת, כשהוא אדום עד לשרשי שערו – שמא תואילו להפסיק קריצותיכם הגסות!
שני הבחורים קפצו ונזדקפו בבת אחת:
– מַה־ה־ה?! סע מכאן!! אין זה נוגע לך כלל!!!
תיאה, שראתה כל הענין, נגשה בקפיצה אחת אל גורדוייל והספיקה עוד לתפוס בימינו שהתנשאה כבר למהלומה.
– חדל, רודולפוס! – גזרה עליו בקול מושל – אתה שכור! מה אתה מבקש מדון! הלא הם מכרי!
ד"ר אסטל ואולריך נמצאו גם הם לצדו וכולם עצרו בו בחוזק־יד. אבל זעמו, דומה, נתגבר על־ידי־כך עוד יותר. כמטורף נתחבט להשתחרר מידיהם, בצרחו בפנים לוהטות:
– אין אני שתוי, אני אומר לכם! הני־חו לי! אין אני שכור! חוצפה היא וגסות, לעשות סימנים לנערה הגונה היושבת בחברה! חוצפה מאין דוגמתה!
מצַיְתים לרמיזה של תיאה, חזרו שני הבחורים וישבו, מתוך בת־צחוק של בוז.
גורדוייל הובל אף הוא אל מקומו. הוא ישב והעיף מבטים משמידים כלפי אויביו, שהיו כבר שותים יינם ומשתעים בשחוק ובדיחות־דעת, כאילו לא נתרחש כלום. כעסו תסס בו כרעל כבד ולא מצא מוצא. נצטער על שלא עלה לו לחבוט בהם, בריקים אלו, ולאַלְפָם נמוס…
– איזו רוח נכנסה בך לפתע! – אמר ד"ר אסטל – הפתעתני ממש, צריך אני לומר לך! לא ידעתי בך כלל, שהנך עלול לכעין זה!…
ולוטי שננה בלחישה, כמדברת לעצמה:
– לא כדאי… תוָכח, שלא כדאי… תראה אחר־כך…
– אבל אין להם ללטוש עינים לכאן! חוסר־חנוך שכזה! אני איני שכור, רק אתם מוגי־לב כולכם! כן, מוגי־לב!…
– מה אתה מבקש! כלום אסור להם להביט הנה?!… הן אי־אפשר להניא אותם! – אמרה תיאה.
– להביט! לא כך מביטים! אין זו הבטה של בני־אדם מנומסים!… בני־אדם מן הישוב אינם מביטים באופן כזה על נערה הגונה!…
גורדוייל מזג לעצמו כוס והפכה אל פיו בבת־אחת. אחר הוריד ראשו על חזהו מתוך מין צִדוק־הדין. כעסו פג והלך ומקומו תפסה תוגה חריפה, דואבת. כל הסכסוך – נִטל ערכו בעיניו לגמרי. ושוב לא קלט מה שדוּבּר אצלו אלא כבא ממרחק גדול. הוא החויר לפתע ועלה בו הצורך לבכות על שום מה. יחד עם זה ראה את עצמו שוכב חולה בבית הוריו ואמו גוחנת עליו לשים על מצחו תחבושת… רגע קל דמה לחוש גם מגעה של התחבושת הצוננת, המרגיעה… אחר נסתמן לו עוד ביתר־עוז המכאוב העמום שבראשו. העמיד על תיאה עינים תוהות, כאילו שב עתה מעולם אחר:
– אין אנו גבורים…, כלומר, כנגד כאב־ראש קל, מה?…
– מה אתה מגמגם כאן, שׁפָן? – שחקה תיאה. (“שפן” היה כנוי־החבה שכנתה לו.)
– אה, לא כלום! – נתעשת גורדוייל – וכי לא נלך מהרה?
– המתן עוד מעט.
ובלחש, בהציצה על לוטי בכונה, שזו תבין:
– אנו שנינו הולכים אחר כך להתענג, האין כן?…
– כן, כן, – ענה גורדוייל מֵיכַנית מבלי לשמוע דבריה.
החום שבאולם ובמשקאות צלל באברים, עשה אותם למטילי־מתכת, כבדי־תנועה, מנומנמים. לוטי סמכה ראשה על שכמו של ד"ר אסטל, בחַיְכה חיוך נוגה ומוַתֵר.
– למה נאלמתם כולכם? – זֵרז ד"ר אסטל – מעט חיים, רבותי! גורדוייל, אולריך!
– רק דם שקט, רק דם שקט! – אמר אולריך.
הניף כוסו אל מול עיניו והציץ בעד תכנה האדום־כהה על לוטי, שישבה נגדו. ומאחר שלא הבחין כלום, שתה מתוכה את היין והקריבה שנית אל העינים.
– אה, כן, – אמר אולריך, בהעמידו את הכוס – הלא כה דברי תמיד! גורדוייל עֵדִי, האין כן, גורד־וייל? העולם, אני אומר, למה הוא דומה? לבגד יחידי בשביל משפחה שלמה… משפחה של נפשות הרבה, זו גדולה מזו, החל מיונק בעריסה וכַלֵה במי שכבר הגיע לפרקו… והבגד – לפלוני הריהו ארוך ורחב חַ־חַ־חַ! ולאלמוני – צר וקצר, גם צר וגם קצר, רבותי!…
לפני עיני גורדוייל טס וחלף כברק בחור ענקי לבוש מין מקטורן־פסים שְטֵירי ירוק, מקטורן של נער קטן, אשר אינו מגיע אלא עד לגזרתו ושתְפַריו נתפקעו למקומות וחושפים רצועות של חלוק לבן. בחיוך של ספוק הניד ראשו להסכמה.
– משל מצוין! – אמר ד"ר אסטל מקצתו ברצינות מקצתו בהִתול – ארשום לי לשעת הצורך.
בפנותו מנמוק־מה רק אל הברונית, המשיך אולריך בקול עמום, מסתַיֵע בתנועות יד וראש:
– וכאן, גברתי, את מוּצבת לפני דבר נחרץ!… השכל והרצון – אד מתנדף!… בראש אל הקיר!… מוכרח אדם להסתפק במה שהגישו לו – ולבלום פיו!… ואם לאו, ואם לא ניחא לו בכך, הריהו גם רשאי לפרפר בידים ורגלים, להתחבט כאות נפשו – עד שייעף וידום!… לדידי!… תאמרי: הנה פלוני נסה והצליח, עשה תקונים קלים או אף חמורים ועלו בידו! – על זה אשיב לך אחת, ברונית יקירה: אותו פלוני אינו משמש כאן אלא שליח… שליחו של אחר, סמוי, שצוהו על כך… וה“לכאורה” אינו עולה במנין!…
– פילוסופיה לישישים – אמרה הברונית – לישישים, שכבר נס ליחם, תסלח לי… החיים הממשיים אינם סובלים חטוטים קטנוניים! כאן הסערה מכריעה וגבורת השרירים!…
– צריך ללכת הביתה! – נתערבה לוטי – אני עיפה.
ד"ר אסטל קרא למלצר ושלם. היה חצי שעה אחר חצות, כשיצאו. רחוב הרינג היה סרוח מעורטל, מנומר אור חשמל חוַרוָר ולילה. רוח צונן וחד פרץ פרצות בחלל, התנגח בתריסים ובשלטים, הסתחרר וחתר למצוא מוצא, כחיה שנלכדה בפחת. חבילת מטר דק הצליפה פעם בפעם על הפנים כמטאטא רטוב. השמלות התנפחו כמפרשים. אור הפנסים הבליח. השוטרים נמצאו לפתע עטופים גלימות־גשם כתומות. מפרק לפרק סָעַר ועבר אוֹטוֹ בודד, שדפנותיו נוצצו מטחב. אורות הרֵקלַמָה שלמעלה, האדומים, הכחולים והסגולים, נתלקחו חליפות ודעכו, לבטלה גמורה.
החבורה נזדרזה להפרד. תיאה אחזה ביד גורדוייל, כאילו היה מקנת כספה, והטיחה כלפי לוטי:
– הרי תבקריני, חביבתי, בביתנו! מיום חמישי הבא – רחוב קליינה־שטטגוט – הן את יודעת… אבל ודאי עוד נתראה לפני כן בקפה. אשמח, כשתבואי אל החתונה… ביום חמישי הבא, בשלש אחר הצהרים, ברחוב זייטֶנְשְטָטֶן… הלא תבואי!…
לוטי לא השיבה כלום.
טרַם שוב אי־אפשר היה להשיג בשעה זו, ותיאה וגורדוייל פרשו אפוא ברגל אל עבר השוֹטֶנטוֹר.
ח. 🔗
לפני הצהרים של יום המחרת נכנס גורדוייל אל ד“ר קרֵינדל. הפעם לא היה מוכרח להמתין. ד”ר קרינדל קדם את פניו בשמחה מופרזה, חבק אותו כמעט.
– אה, אדוני, סוף־סוף! כבר חכיתי לך, אפשר לומר, בכליון־עינים. שב נא, אדוני ג־גולדויין!
– גורד־וייל! – תקן גורדוייל.
– אה, תסלח נא, אדוני ג־גורדוייל. שם משונה לך, אדוני, שם יקר־המציאות… יש בו צלצול וריתמוס: גורד־וייל!… אפילו משהו של מסתורין עצור בו… אין צורך בשום הוספה, בשום תואר… שם המדבר בעדו… שם כעין זה הריהו שטר, אני אומר לך, שטר ל־לגדלות… בלי כל חונף… עדיף מן הפְּסַבדוֹנִים הכי מוצלח… הכתבת דבר־מה נאה בזמן האחרון, אדון גולדויין – אה, במחילה ממך! שוב טעיתי – אדון ג־גורד־גורדוייל?…
גורדוייל רתח כבר מחימה כבושה. מוקיון נתעב כזה, הרהר. אמר קצרות:
– הלא כבר אמרתי לך בפעם הקודמת, שאין אני כותב כלום! חוץ מזה, אני חושב, שאין זה שיָך לכאן. באתי, אדוני, בשביל ענין אחר –
– ודאי, ודאי, אדוני, – הפסיקו מוכר־הספרים וטפח לו אפילו בידידות על שכמו – ידעתי, ידעתי היטב, לשם איזה ענין באת. אל נא תתרגש, אדוני גולד־גורדוייל! עוד נחזור לדבר בזה בודאי! יש עוד שהות לכך, די והותר! את החלק הגשמי, רואה אתה, אוהב אני לגמור אחת־שתים… לכאן או לשם – כך טבעי!… מה שאין כן החלק הרוחני – זהו כבר ענין אחר לגמרי!… כאן אני אוהב להאריך, אדרבה… אנו יכולים לשוחח כידידים אמתיים… אתה, אדון גורדוייל, הרי מבין לרוחי היטב.. אני יודע, הִי־הִי־הִי! שנינו הרי אנו אנשים בני־השכלה וחכמים – לא, לא, אל תחלוק על כך, אדוני, כי כן הוא בדיוק: אנשים בני־השכלה וחכמים! אני מעמיד על זה!… זוהי ההגדרה הנכונה של מהותנו וזהו הקו המשותף שבנו… זולת זה הרי אנו אף בני גיל שוה… אתה, אדוני, הנך בן עשרים ושמונה – ותשע, לפי האומד שלי, ואני בן שלשים ושתים – אותו גיל עצמו, יתכן לומר!… והעיקר: אנו מבינים איש את רעהו… לא בכל יום ויום מזדמן לך אדם – הֻמ – אדם בן המדרגה שלך… הלא כן? וכבר אמר על זה שילר דבר יקר: פעמים נודדת נפש לחפש בת זוגה דור שלם ואינה… הי־הי־הי.
גורדוייל ישב לידו ולא גרע עיניו ממנו כל שעת דבורו. הדבר נדמה לו לפתע מוזר מאד: עצם ישיבתו כאן וקליטתו את דברי ההבאי של זה האדם בעל שִנֵי־הזהב וחיוך־הרשע. היה חוֵר ועיניו ברק יבש להן. ריקנות דואבת חש בקדקדו, כאילו נתהוה בו מקום חָלול ורוח צוננת מתנשבה שם… מקלו בעל החזינה המוכספת נתון היה בין ברכיו וידו הפכה בו מבלי משים. במועקה שבלב נזכר משום־מה בסכסוכו של אמש במרתף־האופירה עם שני מכריה של תיאה. נראה, שהיה באמת מבוסם, שכך עלה לו. שָׂם עצמו מגוחך בעיני תיאה… לא! – פלחהו רעיון פתאומי, כאילו היתה לו איזו שיכות לאותו סכסוך מביש – לא, אין כל סכוי להשיג משרה אצל אדם זה! התרומם בהחלטה:
– לדאבוני, אין לי פנאי. רצוני לדעת, אם אפשר לי לקוות למשרה אצלו או שאפנה למקום אחר.
– חס וחלילה! – נרתע גם ד"ר קרינדל ממקומו – לקוות! מובן מאליו, שאפשר לך לקוות! המשרה כבר בכיסך ממש, ידידי… כבר המתנתי לך, כמו שאמרתי קודם. המשכורת: מאה ושמונים שילינג לחודש. בהתחלה. אחר: הוספה. אם זה מתאים לך, הרי אתה האֱנוֹש שלי.
אחרי משא־ומתן קצר נתפשרו, שיחל לעבוד מחר בשכר מאתים שילינג, “רק מפני שאין הוא, ד”ר קרינדל, יכול לותר על אדם כמותו, הקרוב לו ברוחו ובנפשו" וכו'.
גורדוייל הלך. פנה בהיסח־הדעת אל רחוב הקֵיי, פסע פסיעה מהירה, כאילו לא היה לו פנאי. מין טרדה פנימית תקפתהו בבת־אחת, אם כי עדיין היה לפניו יום־חורין תמים. בזוית סמויה שבנפשו היה נכזב.. עלתה בו כמיהה אל הימים שעברו עליו בירחים האחרונים, ימים שהיו כולם שלו, שמִּצָּה כל רגע ורגע שלהם, באין לזר חלק בם. למרות הדאגות הקטנוניות, המגונות, שמִלאוּם, נדמו לו עכשו יפים בלי שום דופי, נכספים מכל הון, והנה הושם להם קץ. מעתה עליו להיות מצוי במחיצתו של אותו מנוול, שמונה שעות רצופות, יום־הולך־יום־בא, ללא שנוי. אכן, החיים חוקים מיוחדים היו להם, שלא תמיד נִתנו לסַגְלָם לחפצו של פְּרָט פלוני ואלמוני.
היתה שעת צהרים. השמש עטפה את וינה, שהיתה מרועננה מן המטר של כל הלילה. המונים לרבבות, שנפלטו והלכו שעה זו מבתי־המסחר, נטשו ברחובות של טבור העיר. גורדוייל לא הרגיש, שחזר על עקבותיו לפני כמה רגעים והיה מהלך כבר ברחוב רוֹטֶנטוּרם. עכשו נמצא סמוך לדום הסטֵיפני, שהאורלוגין שעליו צלצל אותו רגע צלצול יחידי עמום ועבה. הוציא שעונו וכִוֵן אותו לשעון הדוֹם: שתים־עשרה ורבע. עלה על דעתו, שעכשו שעת יציאתה של תיאה לסעודת הצהרים, ואף־על־פי שידע, שאין היא סובלת משום מה פגישות לא־צפויות, החיש צעדיו בכל־זאת, בתקוה לפגוש אותה באקראי. בהגיעו אל מבוא רחוב יוֹהַנִיס, הציץ לתוכו כמתגנב, בזוית אחת של העין, מבלי לעצור בהליכה. עשה עוד כעשרים צעד, פנה וחזר ועבר שנית על־פני רחוב יוהניס, הפעם מבלי הציץ לשם, ואחר חזר שוב על עקבותיו ועבר על פניו פעם שלישית. לא הרחק עמד ותָר בתוך ההמונים הנוהרים אילך ואילך – לא, תיאה לא נראתה. יתכן, שהקדימה היום לצאת – אמר לעצמו. הוסיף לעמוד כמה דקים ואחר המשיך דרכו אל עבר הרינג, בלי חפזון, כשהוא הופך פעם בפעם את ראשו אחורנית. ליד מחסן של מיני כלי־פלדה עמד להתבונן אל מכשירי־הגלוח שבחלון־הראוה. חולשה יתרה היתה בו לתערים טובים. חמשה היו לו בבית, אך לא אמר די. לכשיהא לו ממון, יקנה תיכף “תער אנגלי אמתי” – החליט לא כבר. לפי שעה היה נוהג להתעכב לפני כל חנות של סחורות אלו, לבחור ולשקול בּדעתו, איזה מהם יקנה, לכשיהא לו ממון. ההכרעה לא היתה קלה כלל. בעונג רב היה קונה לו כל התערים עם המכשירים הנחוצים יחד, כל מה שנמצא בחלון־ראוה זה ועוד באחר – אילו השיגה ידו… עמד אפוא נתון כולו לבחירת תער – והנה שמע בקרבתו קול מוּדע. הפך ראשו והבחין את תיאה מאחוריה בלוית גבר גבה־קומה. גורדוייל חש דקירה בלבו כשל מחט דקה. אולם כהרף־עין התאושש ונזף בעצמו: מה! דעתך נטרפה עליך! הלא רשאית היא לשוחח עם בן־אדם! או שמא יש בזה חטא, שוטה!… בכל זאת בקש לדעת, מי הוא בן־לויתה, לא חלילה מתוך תשוקת הרִגול, בזה אין להאשימו, אלא מתוך סקרנות סתם… אפשר שפלוני הנהו גם מכרו הוא, גורדוייל, מענין לראות… לא יתחבא כלל, יכול הוא לסַבֵּב פני הדבר, שתהא זו פגישה מקרית… כל זה חלף במוחו במהירות הברק והוא התחיל מפלס לו דרך בין האוכלוסין הצפופים. כמעט הפיל במרוצתו זקנה אחת, שזרקה אחריו חרופים נוראים, פלֵג את הרחוב ורץ מעברו השני כמאתים אמה, בהציצו מפרק לפרק אל המדרכה שמנגד, שלא יאבדו השנים מחוג־ראותו. אחר עבר שוב אל עבר הרחוב השני וכוֵן צעדיו לבוא לקראתם. התהלך במתינות כמטיֵל להנאתו. אבל לבו דפק בעוז וממצחו נפלטו טפות זיעה, אולי מחמת מרוצתו ואולי מפני ההתרגשות ואולי מפני שתיהן יחד. הגבר שהלך עם תיאה, היה אדם במיטב שנותיו, מלובש כהוגן ופניו נעימות למדי, – בלתי מוכר לגורדוייל. בהשתחויה עמוקה ברך גורדוייל ואמר לעבור הלאה, אבל תיאה עכבתו:
– להיכן אתה מהלך, רודולפוס?
במשובה מעושה, שהצניעה אולי איזו מבוכה, הציגה:
– רודולף גורדוייל, ה“מיועד” שלי, סופר צעיר שצופים לו עתידות, והגֶנֶרַל שלי, מר ד"ר אוסטוַלְד.
– “גנרל” – מוגזם במקצת, גברתי, – מחה ד"ר אוסטולד בחיוך ענותָני.
– שמא תסע עמי הביתה, שפן? – הציעה תיאה. וכראותה אותו חוכך, הוסיפה מיד:
– אם כן לַוֵּנוּ עד לטרַם, הרי יש לך שהות. אחר תמָלֵך.
נִתקו ממקומם. ד"ר אוסטולד צעד בטוחות, מתוך הכרת ערכו, לאמור: “הנה לפניכם עורך־הדין המפורסם, רב־ההצלחה, שצפונות החיים גלויות לו ככף ידו… אין הוא אומר כלום, אך הכל יודעים”… הציע לגורדוייל “קורונה” מתוך קופסת־סיגריטות עשויה זהב והתנהג עמו כעם חברו הצעיר, במין חביבות אבהית. החליפו כמה פסוקים של מה־בכך, מפני הנמוס. גורדוייל נתחרט בלבו על כל הענין. לא אהב להיות עם תיאה בעוד מי עמהם. הזרים שמשו תמיד חַיִץ ביניהם. תיאה נדמתה לו אז כמוחלפת, לא זו שהכיר. דבורה היה בעיניו אחר, שחוקה אחר, עוָיותיה אחרות – של איזו אשה זרה, מופלגת. גם במסבת משפחתה לא היתה שוב אותה תיאה עצמה.
אצל האופירה נפרד עורך־הדין, שצריך היה לנסוע לעבר אחר. תיאה וגורדוייל עמדו להמתין לטרם. גורדוייל עדיין לא ידע אל נכון, אם יסע עמה אם לאו. בקש דבר והפוכו: גם להיות עמה גם להשאר עם עצמו. אבל כמו תמיד במקרים של קשי ההכרעה, ידע, שמוטב “להניח את המושכות”. ברגע האחרון יוכרע הדבר ממילא, אם באמצעות היצר הפנימי, המבקש תמיד בקרני־משוש סמויות את הנכון וטוב לו, או על־ידי התגלותו של פרט חיצוני חדש, שלא נצטרף עד כה למנין.
תיאה שאלתו לדעתו על הגנרל שלה.
– אדם… נו, כנִכר… אדם הגון. אבל ודאי סְנוֹבּ במקצת…
– אכן, – הוסיף כהרף־עין – אי־אפשר לדון לפי הסקירה הראשונה.
– זהו רק “מלבוש־הרחוב”, מה שראית. עלול הוא גם לצאת לפרקים מגדרו. אז הנהו שונה לגמרי. תאוות נסתרות שוכנות בו, ארוזות יפה, עד שאין להבחין בהן… מכל מקום אין הוא לא־מענין, כשמכירים אותו מקרוב… ובכן, התסע עמי? – שאלה, כראותה את הטרם מתקרב.
– לא! – נתמלט מפיו.
כשעלתה כבר על הקרון, קרא אליה:
– כן, שכחתי לספר לך, שיש לי כבר משרה, ממחר!
אחר־כך חתך את הרינג ויצא אל ככר־קַרל. בכל אופן, חשב, באין ברירה, ודאי שמוטב לעבוד יחד עם אדם כ“גנרל” מאשר עם המוקיון שלו. גורדוייל בקש לסור לרגע אל ד"ר אסטל, המתגורר בקֵרוב־מקום. אולם עם הגיעו אל הגנה שבטבור הככר, נמשך אל קבוץ בני אדם, שהתגודדו סמוך לגדר. נתקרב, דחק עצמו קדימה וראה שוטר גחון על גבי אשה צעירה, מתעלפת, היושבת על המדרכה, נסמכת בגבה על סְיָג הגנה. פני האשה היו חִורות־כתמתמות, מגבעתה השחורה שמוטה הצדה וכל הראש תלוי ברפיון, נוטה לנפול. השוטר תמך ראשה בידה האחת ובשניה התאמץ לצקת מים מכוס לתוך פיה המהודק, אך המים נשפכו על סנטרה ושמלותיה. כעבור רגע פקחה עיניה כדי סדק צר, חשפה שני קוי חלבון מבעיתים, ועצמתן שוב. לבסוף נפתח פיה והשוטר יצק לתוכו שיור־המים שבכוס. אף העינים נפקחו, נשארו פקוחות, תוהות. רוחה שב מעט מעט ועל פניה נתבלטו מעין סימני בושה. אגב הסתמכה על ידיה, עשתה נסיון להתרומם, אך לא עצרה כח וחזרה וצנחה על הקרקע. מתוך חיוך אָשֵם רטנה בלחישה קשה להשמע: “אין ד־בר, רק קצת חולשה… עוד רגע ל־נוח”. העיפה עין על סביבותיה ומבטה נתקל בגורדוייל ונצמד אליו שבריר של רגע. גורדוייל חש לפתע מין דחיפה מאחוריו, עשה צעד אל מול השוטר, שעמד כבר קוממיות, ואמר בקול של בטחה:
– אני מכיר אשה זו, אדוני השוטר!… דרה היא בשכונתי, רחוב היינה, אני אביאנה לביתה.
השתאה בעצמו על התנהגותו זו המשונה ועל ההכרח הבלתי־נכבש, שהניעו לכך. מכל מקום האמין לו השוטר וזה הפתרון ישר בעיניו.
– תסלח נא לי הגברת – לחש גורדוייל לאשה, בגחנו לעזור לה להתרומם – אל תחשוש כלום. אני אביאנה למקום שתרצה.
האשה נתנה בו מבט של הכרת־תודה וציְתה לו. היתה עדיין תשושה מאד, רגליה נשמעו לה אך בקושי, והיא תלתה עצמה בכל כובד גופה על זרוע גורדוייל. הוא הוליכה אט־לאט, וכשנתרחקו צעדים מספר מן השוטר ומכנופית הסקרנים, שהתחילו מתפזרים אילך ואילך, נכזבים כביכול מסוף המחזה, אמר בקול רך ומעורר אמון:
– נכנס תחילה אל הגנה ותנפש הגברת עוד מעט, אחר אלַוֶנה לביתה.
האשה לא ענתה מאום.
גורדוייל הוליכה אל ספסל וישבו. בבת־אחת נעשה נבוך מאד. לא ידע מה לומר. נתבייש קצת בשביל האשה הזרה, נתבייש במקומה. עכשו ודאי תכעס על עצמה על שנראתה בקלקלתה, חשב, ותשפוך חמתה עליו באיזו צורה… המתין. בקש, שתחיש את הדבר, כדי שירוָח לה. אבל זו ישבה בלי־נוע, מבטה הקפוא שלוח נכחה, כמהרהרת בדבר־מה רחוק או כאינה מהרהרת כלל. גורדוייל התבונן בה מן הצד, במתגנב, בלי להוציא ניב. חלפו כחמשה רגעים. והנה הפכה אליו פניה ואמרה בקול רפה, אך צלול, בחייכה חיוך קלוש, חולני:
– יש לי אמון בך, אדוני. אך אין אני מהינה להטריחך ולגזול מזמנך.
– אבל לא! – הבטיח גורדוייל – אין בכך כלום! להפך, יש לי היום פנאי ובחפץ־לב אני עומד לשרתך, גברתי.
שוב החרישו. כחותיה חזרו אל גופה כנִכָּר, אך פניה היו עדיין חורים, כשנהב מעושן כלשהו. יפים היו פניה, סגלגלים, עדיני־קוים, עם עינים שחומות, לֵאות. עכשיו חייכה לעצמה בשקט, כתינוק מפויס לאחר בכי. בגורדוייל עלתה הרגשה של מין טוהר עילאי. נגע בעליל בנימים הטמירות המאגדות אותו עם כל הנפשות הזכות והאומללות.
האשה חפצה לנסוע לביתה והם קמו ויצאו מן הגנה. גורדוייל שאלה לשמה ולמעונה.
– פרוי פרנצי מיטלדוֹרפר – ענתה בחיוך מוזר – אני דרה ברחוב נויבּאוּ 27.
– לא, לא, אדוני, – תקנה בו־ברגע – לא אשקר לך. מעוני ברחוב שטוּמפר 14. בקרון הששים ואחד.
גורדוייל נתן בה מבט תוהה. פלח אותו הספק, שמא אין שלם ברוחה ופחד־פתאום עברו. לא אמר כלום. נגש עמה אל התחנה ונכנסו אל קרון ריק כמעט. כשישבו, אמרה כמתנצלה:
– האביב מתיש כחו של אדם. זו היא לי הפעם השלישית השנה. שתי הפעמים האחרות נמצאתי במעוני, לאשרי. אמא היתה בבית. עמדתי אצל ארון־הבגדים, אחר הצהרים היה הדבר. חפצתי להתלבש ולהוליך את התינוק לטייל, והנה נדמה לי לפתע, שהחדר מט לנפול… הארון נטה על צדו וחִשֵב לנפול עלי… התחילה גם מרקדת לפני עיני לשון מחודדת וארוכה, לשון סגולה־כהה, שאמרה לנגוע בפני, מה שהמיט עלי פחד לא־יבוטא. אחר־כך לא ראיתי ולא ידעתי כלום. הקיצותי על הספה ומכאוב גדול במרפקי הימני. אמא עמדה אצלי. תמהתי על שכיבתי ואמרתי לקום, אך לא עצרתי כח. הוכרחתי לשכב עוד חצי שעה.
– ולא שאלת עדיין ברופא?
– הרופא סובר, שזוהי תשישות כללית. מעוט־דם. נשאר לי מלידת בני. צריך לצאת לכמה חדשים לנאות־דשא, אבל הזמנים אינם כתקונם. בעלי אינו משתכר עכשו הרבה. איני יכולה להרשות לי מותרות כעין אלו.
– לפני כן, על ככר קַרל, – המשיכה – נבהלתי פתאום מפני האוכלוסין המרובים והתנודה העצומה. היתה בי בבת־אחת ההרגשה, שהקרונות והאוטומובילים סרו מן המרצפת לעלות על המדרכה ועלי… אמרתי להפוך עצמי ולהמלט – – הסוף הרי ידוע לך כבר, אדוני.
אחר־כך הגיעו למטרתם. מן התחנה צריך היה ללכת עוד כחמשה רגעים. גורדוייל לוה אותה ועלה עמה לדיוטא השלישית, עד לפני דלת מעונה. כשבקש להפרד, נפתחה הדלת למחצה ואשה באה בימים, מסורבלת משהו, עם שער זרוע שיבה, מלאה את הסדק.
– אמא – קראה פרנצי מיטלדורפר והראתה על גורדוייל – אדון זה הביאני הביתה. הורע לי קצת על ככר קרל, סחרחורת קלה, והאדון טפל בי ולוני לכאן – וכי אין הוא נחמד?!
שתי הנשים עמדו לפצור בו, שיכנס לשעה קלה לנוח ולשתות ספל קפה, עד שנעתר להן.
בחדר־האכילה המרוהט בטעם אזרחי, שהובל גורדוייל לתוכו, עמד מין ריח נושן, אטום וחמצמץ, שהזכיר את הריח המיוחד של בית־הנכאות ההיסטורי לנשק ומלבושי־קרב עתיקים. בעד שני החלונות הפתוחים אל חצר מרווחת חדרה הלמות־פטיש עמומה, מזוגה בנביחת־יבבה של כלב. בחדר הסמוך הקיצה צוחת תינוק, ופרנצי מיטלדורפר, שעמדה לפני הראי להיטיב תסרוקת־השער שלה, הצטדקה לפני אורחה ויצאה, לאחר שהושיטה לידו אלבום־תמונות מארך וכרסני. גורדוייל פתח מיכנית את האלבום וקרא על דף השער של ניָר עבה, ירקרק־אמוץ, כתובת בדיו אדומה ובאותיות קליגרפיות מעוגלות: “לפרנצי חמודתי – – –” וכו'. את בית השיר, שהיה כתוב למטה מן ההקדשה, באותו כתב עצמו, לא קרא. הבהבה בו לפתע ההרגשה, שרחוק הוא מעצמו מרחק אלפי מילים, רחוק מאורח־חייו, מסביבתו הקבועה, ואפילו מעצם העיר וינה, כאילו נקלע בדרך נס לאיזו מדינה רחוקה וזרה.
אמה של פרנצי הביאה טס עם ספלי קפה, לחם וחמאה. סמוך לאחריה הופיעה גם בתה ותינוק על זרועה: תינוק כבן שמונה ירחים, שפניו מפוטמות, רחבות מלמטה ומתחדדות והולכות כלפי המצח ומסתיימות בפיף שער דל, נעדר־צבע, זקוף ככרבולת. העולל שָׂחַק חסר־שנים ושרבב מול פניו של גורדוייל אגרוף גלמי מרופד, להנאתן של שתי הנשים.
– אדוני מוצא חן בעיניו, האוצר שלי – אמרה האם הצעירה – פריצרל פעוטי, האדון מצא את אמא ברחוב והביאה אליך, שלא תהא בוכה. ומעתה תשאר אמא אצלך תמיד־תמיד.
בשעת שתית הקפה נודעו לגורדוייל כמה פרטים מחיי המשפחה הקטנה: שבעלה של פרנצי עובד בבית מסחר גדול למיני מטוֶה, שהזקנה אלמנה ופרנצי היא בתה היחידה וכיוצא באלה. אחר נתרומם גורדוייל לילך. צבט את התינוק בלחיו הדחוסה והחלקה והלה חפן חטמו של גורדוייל בידו כבדת־התנועה – וכך נכרתה ביניהם ברית. הנשים הודו לו והזמינוהו בידידות לבקר אצלן לפעמים.
היה כבר קרוב לארבע. גורדוייל יצא ונבלע בחוץ שנתענן בינתים והאפיר. במתינות צעד דרך הסמטה הלא־מודעת לו, נטולת־ההמולה. בעד חלון פתוח שבדיוטה תחתונה נראתה זקנה מגהצת לבנים, כשמשקפיה מותקים לה על גבי מצחה ועיניה הערטילאיות אדומות ומלופלפות. בקצה המדרכה עמד נער קטן והטיל מים אל מול הרחוב. אי־שם סמוך אצל גורדוייל התיז לפתע קול צרוד, תרנגולי, בנעימה של התול: “סְחָ־־־בוֹת, עֲצָ־־־מוֹת, מיני כֵ־־לִים!!!” גורדוייל עמד והתבונן כה וכה תוהה, מאחר שלא נמצא איש בקרבתו אותו רגע, עד שגלה ממעל לראשו, על אדן חלון של דיוטה ראשונה, תוכי בכלוב, שחזר על משנתו שלמד לפני הצהרים מפי הסמרטוטרים. גורדוייל המשיך דרכו, מחיֵך לעצמו. אוטו טס ועבר ביעף, בשיירו מאחריו זנב של צחנה מחניקה. צלילי פסנתר נרפים נִתכו אי־מזה בלי הרף אל הסמטה השקטה והפילו תרדמה. לא, – סיים גורדוייל מחשבה אחת, שנִטותה כבר איזה זמן מתחת להכרתו – לא, הביתה לא יסע עכשו. וכי מה יעשה שם? לעבוד – אין לו חשק היום. ממחר תתחיל שורה של ימים אין חפץ בם – אָח! – עשה בידו תנועה של סלוק, כאילו רצה לגרש זבוב טרדן. יצא אל הרחוב הגוּמפֶּנדוֹרפי, בקצהו השני, הרחק מטבור העיר, רחוב צר וארוך ביותר ומלא תנועה. בדמיונו נצנצו פני התינוק השוחקות, שראה לפני רגעים מועטים, וגל של נחת הכה על לבו. זה כמה שנים, שלא היה מצוי בקרבת תינוקות. אף לאחד ממכריו לא היה תינוק. מוכרח היה להסתפק באותם שנזדמנו לו ברחובות ובגני־העיר ולזון עיניו בהם מרחוק. והנה יש לו ידיד חדש! כן, הוא יסור לשם לעת מצוא. ומי יודע, אולי בעוד שנה, בעוד שנה אחת, בפחות מכן אפילו, יהא גם לו… – לא ההין גורדוייל לחשוב מחשבה מאשירה זו עד תומה, גזרה, שמא יפתח פה לשטן… מבלי משים נשאר עומד בתחנת הטרם עם כמה ממתינים. ואחר־כך, מבלי הרגיש בזה, עלה על הטרם ההולך אל מרכז העיר. מקץ חצי שעה, כאילו בעל כרחו, הגיע הביתה.
כשפתח דלת הפרוזדור, קדמה את פניו בעלת־החדר הזקנה, שתעתה באפלולית הפרוזדור בנעלי־הבית שלה החרישיות, כתרנגולת שהחרידוה משנתה באישון לילה.
– אדון גורדוייל, אי־אי, מכתב יש בשבילך. נושא־המכתבים יצא ברגע זה. אך ברגע זה יצא. וכי לא פגשת אותו על המדרגות? אי־אי־אי, חבל!… מכתב רשום, מברלין, אמר… אני חתמתי… מונח בחדר על השולחן. נרדמתי קצת אחר הצהרים והקיבה. –
– גורדוייל השאירה באמצע הדבור ונכנס אל החדר. נסיעתו הביתה נגד רצונו – טעם כמוס היה לה אפוא! במכתב של עורך הירחון הספרותי היה רצוף שטר בן חמשים מרק. העורך פזר לו שבחים הרבה ונבא לו גדולות. הספור, כתב, נמסר כבר לדפוס, בשביל הגליון הבא, שישָלח לו סמוך עם צאתו לאור. ולמען השם, שיחוס עליו מר גורדוייל וישלח לו תיכף־ומיד דבר חדש ויקַיֵם את נפשו וכו'.
גורדוייל הרגיש עצמו חזק, גבור אמתי. הגם שזו לא היתה לו הפעם הראשונה לשמוע שבחו מפי עורך – נעור בו מחדש, כתמיד, אותו רגש מעודד, כביר־התקוה, האוצל לכּל גון יותר מזהיר. אכן, זמן־מה לאחר־כך היה זה הרגש פג שוב כל־עומת שהופיע. ביחוד כשהיה גורדוייל יושב סמוך לכך לעבוד והתחיל מתקשה (כמו להכעיס, לא הצליח מעולם בעבודתו סמוך לדברי שבח!), מפסיק, מתיאש ומתחיל שנית, ורואה ומכיר את פגימותיו, ומגיע לידי הודאות המדכאת, שלעולם, לעולם, לא יצלח להגיד כל אשר בנפשו, ולהגידו כרצונו, באותה צורה המרחפת לנגד עיניו, – וכי מה הועילו אז כל השבחים?
אבל היום, היום הן טוב היה לו גם זולת זה! תיאה היתה לו, לו לבדו, בודאי!… (בחזקה הכניע איזה ספקות, שהתחילו מגיחים מפנות אפלות שבנפשו.) בעוד ימים מועטים, כן, בעוד תשעה ימים, יהא הכל שריר וקים! אז יתחילו חיים חדשים, חיים מותוים בקוים ישרים, מסודרים יפה, חיי שלוה וקורת־רוח. בשעות הפנאי יוכל לעבוד כחפצו. מעתה יעבוד באופן אחר לגמרי! ישתער בסופה ויכבוש את הדבר כולו בבת־אחת! יקלע כלפי העיקר, כלפי נקודת המרכז – ובטח יוכל!
– נו, וד"ר אוֹסטוַלד, למשל?… – נתקעה בו לפתע שאלה לא צפויה.
גורדוייל הרתיע עצמו מן הספה, שישב עליה לפני כן בהיסח־הדעת, והתחיל מטייל בחדר.
– מה? מה ד"ר אוֹסטוַלד? אמר לעצמו בחימה – אדם הגון, כנכר, ותו לא!… תיאה עובדת אצלו זה יותר משנתים והם מיודדים – וזה הכל!…
– אבל המכָּרים של אמש – הפסיק את עצמו – הללו מנוולים הם ומחוצפים!… בלי כל ספק מנוולים! אותם צריך היה לאַלֵף דרך־ארץ…
לפני עיניו רפרף ועבר ביעף מחזה מהיר, מטושטש־הקוים: איך שהוא, גורדוייל, עומד עליהם ומיסרם והם כורעים ומבקשים מחילה… זה המחזה המשונה גרם לו שיקמט מכתב העורך, אשר החזיקו עדיין ביד. רשרוש הניר החזירו שוב אל הממשות. אה, הבלים! – אמר לעצמו מתוך מין חיוך מפויס ועמד לישר את המכתב המקומט על טבלת השולחן, לגהצו בפס ידו בטפול רב, כאילו היה זה חשוב ביותר. אחר הציץ על שעונו: היה שש חסר עשרים רגע. נגש אל החלון וסלק לצדדין וילון־השבכה המזוהם. בחוץ ירד גשם דק, שלא נִתן לראותו בעין, אך העידה עליו המרצפת המשחירה, הנוצצת מטחב. בבית מנגד, המלון “אל התחנה הצפונית”, היה חלון פתוח לחצאין בדיוטה השניה, וגורדוייל ראה במעמקי החדר את הפרופיל של אשה עירומה כולה, שהיתה נצבת (מן הסתם לפני אספקלריה) ומטילה על גופה אבקת פוּך בפיף ענקי, בעוד שגבר בשרוולי כתונת, סיגריטה בוערת בפיו, עג מאחוריה חצי־עגול. שתים־שלש פעמים עמד הגבר, עקר מפיו את הסיגריטה, נשק לאשה על ערפה ועל גבה וחזר לטייל סביבה ולעשן. אחר־כך נתחמקה האשה לתוך חלק החדר הבלתי־נראה מכאן. “גנבה אמתית!”… חלפה מחשבה את גורדוייל. אף־על־פי־כן הוסיף לעמוד ולהביט, נפעם כולו. האשה לא נראתה שוב. רק כעבור כמה רגעים הופיעה שנית, מלובשה כבר למחצה. גורדוייל פנה מן החלון ונגש וישב על הספה. חום לוהט פעפע באבריו. בדמיונו צפו ועלו פרטי דברים שבצנעה שבינו לבין תיאה, ומשום־מה נזדקר מביניהם אף זכרה של איזו תמונה ישנה וזולה, שהציגה גבר יושב כפוף אל שולחן, נתון להרהורים, – תמונה, שנקלטה בו מן הסתם שלא מדעתו מתוך אחד החדרים הלֵיליים – מקומות התעלסותו עם תיאה, ושברגע זה לא יכול בשום פנים לזכור, היכן ראה אותה. תמונה זו רפרפה עכשיו לעיניו בבהירות מופרזה, ממש כאילו היתה תלויה לנגדו על הכותל, והיא לא מצאה חן בעיניו כלל. להפך, היא נדמתה לו מכוערה ביותר, אפילו מעוררת־גועל משום־מה. אבל היא נטפלה אליו בעקשנות אוילית, בלי שיוכל לגרשה מלפני עיניו. לבסוף הדליק לו סיגריטה ונגש עוד פעם אל החלון. בחדר המלון שוב לא נראה כלום. “כבר יצאו בודאי!” פסק גורדוייל. המתין עוד זמן־מה ואחר החליט להתגלח. אמנם מגולח הוא עדיין כראוי, בכל זאת מוטב לו להתגלח עוד פעם, לכבוד יום־החוֹרין האחרון, וגם משום שמחר עליו כבר להשכים לעבודה ולא יהא סיפק בידו.
כשסיים, עמד לענוד לו עניבה אחרת, שחורה בקוים לבנים, שקבלה לא־כבר מד"ר אסטל וששָׂמה עתה בפעם הראשונה. היה כבר כשבע שעות. יום־הסגריר הקדים לערוב. החדר היה כבר ספוג חצאי דמדומים. גורדוייל עמד לפני הראי והזין עיניו בעניבה החדשה, שמצא אותה נאה יותר מזו שלו הירקרקת. לפתע עלתה בו הרגשה ברורה, שעוד מישהו מצוי עמו בחדר. רטט קר חלפו. במְחִי־אחד הפך עצמו אחורנית וגלה בקרבתו בעלת־החדר הזקנה, מרת פישר. “אה, לכל השדים!” פלט מבין שניו. הזקנה שאלה, אם רצונו בספל קפה. אך עכשו בשלה קפה חדש ויספיק אף בשבילו. והקפה שלה מצוין הוא, מר גורדוייל הרי יודע! קפה־פוֹלִים נקי, בלי כל תערובת. בעלה המנוח החביב היה להוט אחריו מאד. בעיר, היה אומר, יכול אתה לחפש ולחפש קפה טוב כזה – ולבסוף לא תמצאהו… ובהזדמנות זו – המשיכה הזקנה, בהתגרדה באצבע יחידה מאחורי אזנה. – סידל שלה סבורה, הֻמ, שמר גורדוייל עדיין לא סִלק בעד החודש – וכבר עבר העשרים! לא שהיא נושה חלילה – רחוק ומרוחק ממנה!… אדרבה, אם אין לו עכשו, תמתין לו בחפץ־לב. אפילו כמה שבועות תמתין. בטוח הוא לה מאד, מר גורדוייל, פס־ס־ס! היא רק מזכירה, כדי שלא יהא הדבר משתכח… כי מר גורדוייל הרי יש לו גם ענינים אחרים במוח, היא יודעת – ומשום כך… ואת הקפה תביא כרגע, חם הוא עדיין היטב, שפות כל הזמן על הכירה. לא? אין הוא חפץ? חבל באמת! קפה טוב שכזה!…
גורדוייל הבטיח ליתן לה מחר שכר־דירה ואחר יצא. שם פעמיו אל עבר המחוז הראשון, צעד בלי חפזון ונהנה הנאה מיוחדת מן המטר הדק, שנִזְרָה עליו ממעל כקמח מנָפָה. הפנסים היו מודלקים כבר, ובגובה שלהבתם דמה הגשם לעמוד־האבק האלכסוני, השופע לפרקים בקיץ לתוך החדר בעד החלון עם קרני חמה לוהטת. החוץ – משהו סתוי היה נסוך בו עכשו, אף כי לא היה קר. בתעלת הדוֹנָאו רטטו בבואות מרוססות של אורות הגשר. המים נראו כצוננים ושחורים ביותר, ונעימה היתה הודאות, שאין שום הכרח להתרחץ בהם ברגע זה. החנויות היו כבר נעולות; רק פה ושם הבהיק חלון־ראוה באור חצוף, צורם.
במבוא רחוב רוטנטורם נטה גורדוייל אל תוך סמטא צדדית וסר אל בית מזון קטן, ידוע לו, לאכול פת ערבית, לפני לכתו אל הראיון עם תיאה.
ט. 🔗
בשלש צריך היה להמצא במקום הנועד ועכשו כבר מלאו שתים (גורדוייל עבד כל לפני הצהרים בלשכה, אצל ד"ר קרינדל, כיום יום), לא נותרה אפוא אלא שעה אחת – החסר ממנה מחציתה לדרך ואין לך יותר מחצי שעה להכנות, ולפיכך הוחל בעבודה תיכף־ומיד.
אולריך העתיק אתמול דירתו לרחוב רמברנדט, אך עתה היה כאן, בחדרו הקודם, יחד עם גורדוייל. אף ד"ר אסטל עמד לבוא הנה, כדי שילכו כולם יחדיו, אלא שאם לא יספיק, יבוא ישר לשם – כך נדבר. אולריך היה נרגש, כאילו הוא בעל־השמחה, לא יכול לשקוט על מקום אחד, ישב וקם חליפות, הסתובב אילך ואילך והפריע, עשן הרבה ויעץ עצות. לבוש שחורים לכבוד היום, מגולח מחדש ומקומח פוך כחלחל, היה כולו אומר חגיגיות נרגזת.
גורדוייל צחצח תחילה את מנעליו. אלה שוב לא היו חדשים, עור־הפַּנתָּה כבר היה מצומק, זרוע בקיעים דקים, אבל לאחר שפשוף מרובה, הוטבה חָזוּתם במקצת. אחר רחץ פניו וחצי גופו העליון ולבש הכתונת הלבנה, שהשאיל לו גיסו לצורך יום מיוחד זה, כתונת עם חזה ובתי־יד נקשים כשל פלדה. הושם צוארון זקוף נקשה, מובן ממילא, ועניבה שחורה: יום זה דרש עניבה שחורה, וזו נמצאה תחת ידו, אם גם יְשָנה, ולא הוצרכה להיות שאולה. ואין צריך לומר, שחליפה שחורה היתה חובה, זו לכל לראש, וגורדוייל לבש כזו: המעיל היה שלו, קנינו משכבר (הגב היה כבר נוצץ כמשי, אבל אין מקפידים על כך!), והמכנסים – הללו הושאלו גם־כן מגיסו פוֹלדי, ארוכים אמנם יותר מדי, לפי שפולדי ארוך כ“כלונס־הטלגרף”, אך כנגד זה יש תחבולה. עוד אתמול הפך גורדוייל שוליהם כלפי פנים, כִּלְבָם, הרטיבם והשאירם כל הלילה תחת מכבש של גל ספרים עבי־כרס, כדי שיתגהצו. אולם כשהמכנסים כבר היו על גורדוייל והוא נגש מטעם־מה אל החלון, גלה אולריך, שישב אותו רגע על הספה מנגד, חָרִיר במקום צנוע, שנצנץ בעדו עגול לבן כשעור כפתור – להוָתו של גורדוייל ולאשרו. כי מה היה יכול לעשות, אילו לא נתגלה החור אלא אחר־כך, בהיותו כבר שם?! ומה גם לעיני זרים?! עכשו, לכל הפחות, עדיין היה זה בכדי תקון! גורדוייל מהר לפשוט את המכנסים, הוציא מתיבת השולחן מכשירי תפירה וישב לתקן. לא בנקל עלה לו הדבר. הידים היו לא־למודות, הצוארון הנקשה חתך ללא חמלה בצואר ובסנטר, חזה־הכתונת הציק כמתכת; הזיעה רחצה את פניו האדומים כגזר וקלחה על חזהו, מתחת לכתונת, קלוחים קרירים קצת, כרמשים נתעבים. סוף־סוף נשלמה המלאכה וגורדוייל סיים תלבשתו בלי סכסוך חדש. על הראש שם כובע־דלעת קשה (אף זה קנינו של פוֹלדי), שעדיין לא חבש כמותו מימיו. הכובע היה קטן מכפי מדתו, עמד על גבי הגלגולת כמו שלא במקומו, ושוה לגורדוייל חזות מגוחכת מאד. בהעיפו מבט לתוך הראי, לא יכול להתאפק מצחוק רועש, ואף אולריך שחק עמו, כשעיניו נתחמקו כולן בארובותיהן.
אחר יצאו בחפזון רב. צעדו במהירות. גורדוייל היה כבוש תוך בגדיו כבחבית צרה, שלוק ומיוזע ומתנשם, מקנח תכופות פניו במטפחת, שאחז כל הזמן בידיו השומות בכסיות לבנות, מקַרטֵע פעם בפעם אגב הליכה נחפזת. החמה צרבה כבחודש תמוז, הגם שלא היה אלא ל"ג בעומר. אספלט המדרכות היה ממוזמז למקומות, מגלה רבבים שחורים, מהביל באין־רואים, והרגל דרכה עליו רכות. הוצרכו להדָחק כביכול דרך השרב הדחוס, לפלס נתיב בתוקף. ואיש משניהם, מעשה שטן, לא עלה על דעתו, שאפשר לנסוע בטרם. נשתכח מהם לחלוטין, שזה כבר המציאו את הטרמים לתכלית זו. לבסוף, אחרי הליכה מיגעת ביותר, הגיעו למטרתם, ובעוד מועד הגיעו.
“הצד השני” המתין כבר בפרוזדור הפתוח אל הרחוב. מהם היו: לכל לראש תיאה, כמובן, רעולה במין הינומה לבנה; הברון הזקן, רם וזקוף ובעמידה צבאית: אם־חורגתה של תיאה, אשה נעימת־פנים בשנות החמשים; שני האחים, פולדי ופרֵידי, גבוהים כאביהם ולבושי שחורים כמותו. עמהם היו עוד: צמד צעיר, שהוצגו לפני גורדוייל כשארי בשר, ודודה זקנה, אצילת פנים.
צריך היה להמתין עד שיגמר סדור־הקדושין באולם הגדול של בית־הכנסת, שמשם הבקיעה עכשו זמרת־מקהלה עמומה, בלוית צלילים עבים ונוהמים של גוֹרגָן, אשר נדמו כנשאים לכאן מצד נגדי, מופלג. זו הזמרה החגיגית נשתפכה אל תוך רחוב זייטֶנְשְטָטֶן התלול והמעוקל, השרתה בו מין רוח של הזיה נעימה ונטולת־דאגה, שלא נתלכדה כלל עם החולין הגסים של היהודים קשי־היום, שנתלבטו שם לעשות סחורה בסמרטוטים ובגדים ישנים.
גורדוייל היה מיוגע מן המרוצה. מלבושיו המגוחכים העיקו עליו והכשילו תנועותיו. לא יכול להשתחרר מן ההרגשה, שנמצא הוא בחג־מסֵכות ושהתחפש ביחוד לצורך זה. וכיון שהיו נתונים עתה בעצם יום חמה לוהטת, והיהודים התרוצצו רוץ ושוב, עמוסיס תלי בגדים על זרועם או על גבם, ומנגד, מעבר הרחוב השני, עמד על אסקופת חנות־נעלים יהודי גוץ, עגול וחד־זקן, בכפת־משי עגולה וגבוהה כעין הקלחת, עמד בטֵל והציץ אל הרחוב בבטוי שבע ואוילי, – כיון שכך היה, נתבלט בעיני גורדוייל שבעתים כל המגוחך שבמצבו. הענין כולו היה מיותר, באמת מיותר, ולגבי העיקר – משולל כל ערך.
חותנו אמר לו משהו והוא השיב בהיסח־הדעת. הנשארים שוחחו בינם לבין עצמם, במרוחק קצת. ד"ר אסטל הופיע, ברך את הכל בפנים מסבירות ונשק לנשים על ידן. מאחור נפסקה בינתים זמרת המקהלה. וסמוך לכך בא השַמָש בבגדי־השרד והודיע שהגיע תורם.
בעוד זמן־מה נמצאו גורדוייל ותיאה עומדים תחת החופה באולם הקטן של בית־הכנסת, ו“רַבִּינֶר” קצר־קומה, בעל זקן גזוז, קרא מה שקרא. אחר הושיט לגורדוייל את הטבעת, שישימנה על אצבע הכלה, הקריא: “הרי” והמתין, שהלה יענה אחריו מלה במלה. אך גורדוייל נזכר פתאום גירסת ינקותו וקרא לבדו, ידוע־נצחון, את כל הפסוק עד תומו. הרב נעץ בו עיני רוצח, כאילו ירד זה לאומנותו. גורדוייל שמח מטעם־מה למשבתו, חייך רגע ונזכר תוך־כדי־כך, שצריך להעמיד פנים של כובד־ראש, וחדל. כעבור עוד רגעים מספר נשלם הכל ואחרי הברכות והנשיקות הרגילות הלכו אל הטרם ונסעו אל מעונו של הברון פוֹן טַקוֹ.
בחדר־האכילה היה השולחן ערוך. היה יין־שרוף, ליקר ומיני תרגימא, תפוחים ודובדבנים – הבכּוּרים בשנה זו. חוץ מזה התנוסס בקבוק מאובק של יין טוקיי משנת 1897, גאותו של הברון.
הברון הוליך את הדודה הזקנה אל ראש השולחן והמשתה החל. שתו לחיי הזוג החדש, קנחו בפירות ומיני תרגימא, שוחחו, שתו פעם שניה ושלישית, ביחוד הנוער, והחום עלה לבלי הכיל. הברון ספר מחיי הצבא ו“סודות” מן “החצר” בשעתה, כשתפוחי־לסתותיו זרועים עורקים אדמדמים זעירים, ונטפי זיעה נצבים על מצחו הרבוע, מתחת למברשת־שערו הקצרה והסומרת. הדודה הזקנה ספרה מבעלה המנוח, ברון פון הוכברג, שהיה גנרל לחיל ההוּזָרים. אחר הסב ד“ר אסטל ברוב כשרון את השיחה לענין אחר, יותר מודרני. לגורדוייל היה חם עד למחנק; כל מה שדובר לא לקח את לבו. בכליון־עינים צפה לרגע, שאפשר יהא לו לקום ולצאת לאויר, מבלי חטוא נגד חוקי הנמוס. סוף־סוף – היה כבר שש – נתקה הדודה ממקומה. התחילו נפרדים. אולריך וד”ר אסטל הלכו גם הם. מיד שאל גורדוייל מגיסו כתונת אחרת, רכה, נכנס לחדר הסמוך והחליף שריונו בזו. אחר הלך עם תיאה ושני אחיה אל הקינו עד לסעודת ערבית. בקינו היה קריר אמנם, אך המחזה היה גרוע, מעורר גועל, והוא שמח, כשתם וכשיצאו שוב. אותו יום, יום־החתונה, ששמש לגורדוייל התחלת פרק חיים חדש, היה לו גם הכי־משעמם והכי מעיק שבחייו. זה היה מין חלום־סיוט, הכל בו היה לא נוח, לוּט הבל מחניק לאין שעור. ופדות אמתית היתה לו, לכשנגמרה בעשר סעודת־הערב בחוג המשפחה והוא יכול להפרד. תיאה צררה רק חבילה קטנה – שאר חפציה יועברו מחר – ופרשה עם בעלה, רודולף גורדוייל, אל מעונו, אל חדרו בבית האלמנה הזקנה מרת פישר, ברחוב קליינה־שטַטגוּט.
חלק שני: הָרֵאשִׁית 🔗
י. 🔗
הקיץ הגיע אל סופו, קיץ שחון, נעדר־גשמים כמעט. בלילות, שהיו כבר קרירים, נשאה אִושת־שלכת בגנים לכל רוח מצויה, ועם עלות השחר היתה נראית לעתים נפרצות שכבת־כפור על־פני המרצפת ועל טלאי הדשא המדולדל שעל חוף תעלת־הדונָאוּ. ברחובות נזדקרו לעין על כל צעד ושעל פרצופים שזופי־ שמש, חומים־אדמדמים: של אלה שחזרו ממשכנות־הקיץ, מחופי הימים, מן ההרים, – ושל אלה שנשארו אמנם כל העת בעיר, אך רחצו למכביר וטגנו עצמם בחמה במרחצאות הפומביים המרובים שבעיר וסביבותיה. התחילה עונת התיאטרון והאופירה והקינו, בתי־הקפה נעשו מלאים יותר, והתחילה המלאכה במלואה תוך בתי המסחר והחרושת.
היה יום ראשון בשבת, אחת־עשרה לפני הצהרים. גורדוייל השכים הבוקר לקום, בעוד אשתו ישנה, עבד כמה שעות, ועכשו היה מפורקד בבגדיו על הספה, משכבו בלילה, שהמצעות עדיין היו נערמים עליה. לפני רגעים מועטים קמה תיאה ורוחה טובה. קפצה מן המטה ותפסה את בעלה מאצל השולחן, הניפתו כהניף תינוק בן שנה וטלטלה אותו אילך ואילך לאורך החדר, היא בכתונת־הלילה הארוכה והוא בבגדיו ונעליו, טלטלה אותו זמן־מה ואף הרקידתו בזרועותיה כדרך שמרקידים ילד, בקראה מתוך שחוק פרוע: “קטן נחמד אתה אף־על־פי־כן, שפן!… אתה בן־זקוני!…” כמו תמיד כשנטלתו על זרועותיה, לא רצה בכך גורדוייל גם הפעם. היה בו בשעת מעשה רגש של נעימות משונה, בלולה במין בושה אי־מוחוֶרת, בושה בפני עצמו, בפני תיאה, בפני העולם כולו, כאילו עורטל בפומבי הצנוע שבישותו, – ולא רצה. אך לא עמד בו כחו להתריס בפה מלא. רק שנה מדי פעם בחיוך חלוש ומעווה, מתחנן ותובע כאחד: “חדלי, תיאה! הניחי, בבקשה!” ותיאה לא הרפתה ממנו עד שנתעיפה ולא יכלה יותר. אז הורידה אותו על הקרקע, בפלטה בנשימה טרופה: “נַא, שפן, כל היום לא אוכל בכל זאת לנשוא אותך כך!”
עכשו עמדה עירומה ליד שולחן־הרחצה, בעוד שגורדוייל היה סרוח על הספה שאצל הקיר מנגד ולא יכול לראותה אלא מאחוריה. צנופה אלונטית לראשה, שלא יורטב שערה, שפשפה גבה בספוג של גוֹם כעין החלודה, כשעגבותיה רותתות בפריצות. גורדוייל פִהְפֵּהַּ מקטרת קצרה – בזמן האחרון התחיל מעשן גם מקטרת – ופניו חורות, לאוֹת. בחצי השנה האחרונה נזדקן כדי שנים אחדות, החריצים לצדי הפה נתעמקו יותר ובמצחו הלבן והיפה נחרשו כבר כמה קמטים דקים. נתרומם, נתקרב אל אשתו והעביר כף ידו בחבה על גבה הרטוב. זו אמרה בקול מצַוה, מבלי הפוך ראשה:
– ובכן, רודולפוס, לך שפות את הקפה! אני מתה מרעב! חמאה יש עוד?
– ל־לא.
– רד תיכף לקנות חמאה!
– החנות… החנות כבר נעולה כעת, הן יודעת את. ביום ראשון –
– מה?! החנות כבר נעולה?! – בבת אחת הפכה עצמה אליו ופניה היו כבר מבשרות־רע – ומדוע לא הלכת קודם?
גורדוייל נצב לפניה נמוך, מדולדל, והישיר מבטו אל שדיה הלבנים, המלאים, ששריגי־עורקים כחלחלים הבהבו מבעד לעורם הדק. החריש. “איש עירום כשהוא כועס, הריהו מגוחך קצת”… נצנץ בו רעיון. “בלי ספק מגוחך, מגוחך, ואין זה עושה רושם כל־כך”…
אבל תיאה צעקה:
– חמאה צריך שתהיה! גם אם תוכרח לחפש בכל וינה! למה תעמוד, הזדרז!
והיא דחפתו כמעט לעבר הדלת.
אז הלך גורדוייל לבקש חמאה, מובן ממילא. זמן רב חפש עד שמצא ברחוב נובָרָה, באיזו חנות יהודית קטנה, שנכנס לתוכה במתגנב מן החצר. וכעבור חצי שעה בערך חזר הביתה. תיאה עדיין היתה עירומה.
– המצאת? – שאלה מיד, בפתחו את הדלת – ומפני מה ארך הדבר כל־כך!
אף־על־פי־כן שככה קצת חמתה למראה החמאה, ביחוד מפני שנעשה רצונה.
– נו, לך מיד לשפות את הקפה!
אחר־כך מזג גורדוייל קפה לתיאה ולעצמו, מרח את החמאה, והם הסבו לסעודה. אכל מתוך שתיקה, כי תיאה היתה כבר גרויה וכל מלה שלו היתה עלולה לגרותה עוד יותר. בכל הבית היה שקט. רק מפרק לפרק חדר שקשוק מרוחק, נחלש, של טרַם עובר ברחוב היינה או ברחוב נורדבַּן. לאחר ששברה תיאה רעבונה הראשון, אמרה, ברמזה בניע־ראש קל מול החזה שלה, המעורטל בין כנפות גלימת־הבוקר המבודרות:
– החלטתי לעשות לי נתוח, שפן.
גורדוייל נתן בה מבט תוהה.
– איזה נתוח?
– נתוח בשדים… איני רוצה בשדים גדולים כל־כך!… לא נראים לי…
גורדוייל נשאר רגע מאובן. לא ידע, אם היא מדברת ברצינות או שחומדה לה לצון. הסתכל בה והמתין. וכיון שאשתו לא הוסיפה כלום, נסה לערער על כל פנים, בזהירות ובחוסר־בטחה:
– למה, יקירתי? הרי הם נאים כמו שהם. באמת נאים –
– כלך, שפן, אינך מבין כלום! – שסעתו תיאה – אם אני אומרת לך, שהם גדולים, אני יודעת! הנתוח אינו קשה, אין בו סכנה. כבר דברתי עם הדוצנט שרַמֶק – הן אתה מכיר אותו. נתוח קל מאד, אמר, משחק־ילדים…
והיא התחילה לתאר לו מעשה הנתוח לפרטי פרטיו, מתוך הנאה בולטת. שכחה אפילו מתוך כך את הקפה ואת הלחם בחמאה. נִכר היה בה, שאך הדִמוי בלבד של הנתוח הצפוי כבר גורם לה מין עונג אי־מובן. אבל גורדוייל קלט דבריה בנפש סולדת. לא יכול לנשוא תמונות מסוג זה, לא במציאות ולא בדמיון. “שתהא אשה אוהבת לעשות לה תמיד נתוחים!” הרהר. “לפני כמה שבועות נתוח בחוטם, גם כן בלי נחיצות יתרה, והנה שוב נתוח חדש!”…
– אבל הלא אין לנו כסף בשביל כך – העיר.
– אין צורך. בכל אופן לא תיכף. לדוצֶנט שרַמֶק הרי יש סנטוריום! ידידי הוא ויעשה חנם. ואם צריך יהיה לשלם – הרי לאחר זמן, לכשיהא לנו פעם כסף.
גורדוייל לא אמר כלום. לפי שידע, שבדבורו לא יועיל. תיאה בקשה לעשות את הנתוח כבר בסוף השבוע, וברי היה לו, שתפיק זממה. לבו היה מהסס בשל הסכנה הכרוכה בכל נתוח, אבל לא היתה כל ברירה. שוב לא יכול לשתות את הקפה שלו עד תומו. ישב והשתעשע שעה קלה בסכין, אחר כפש מקטרתו והדליקה. תיאה סיימה בינתים סעודתה.
– לך, גְלוֹם לי סיגריטה! – אמרה בהתרוממה – ואת השולחן צריך לפנות גם־כן!
התמודדה, הדליקה את הסיגריטה, שהושיט לה בעלה, והלכה ונתפרקדה על הספה כחיה שבעה. גורדוייל פנה את השולחן, הדיח את הספלים, ולאחר שהעמיד את הכלים ושיירי המזונות בשולחן הרחצה מתחת, ששמש להם מזנון, ישב שנית על מקומו הקודם. בינקו מקטרתו יניקות תכופות ואי־שקטות, הציץ פעם בפעם לצד אשתו, שנאצל ממנה, מגופה הלבן, החשוף רובו, אד בלתי־נראה של אירוטיקה חריפה, מענה, מדהימה. ראשו נעשה כבד, שכור. “האשה הזו שם”, הרהר במעורפל, “היא אפוא אשתי, אשתי, אשתי” – – – תוך כדי מחשבה זו חש לפתע מכאוב נמרץ בלב, כאילו נתקע בו איזה עצם שנון. ובטרם יוכל להגן על עצמו, נשתערו עליו בערבוביה זכרי המון דברים, שהתאמץ תמיד להרחיקם מתחום הכרתו, דברים, שלא היו רק יצירי דמיונו וחשדנותו בלבד, כי אם, להפך, שאמתותם נתבררה לו במשך הזמן, שלא בטובתו כלל, על־ידי מופתים מנקרי־עינים, ושלא נִתנו להתאחד עם מחשבתו שלפני רגע. בבהירות של חזון ראה לפתע כמה ממכריו, ואף אחרים, בלתי מוּכרים, המון רב של גברים, מתקרבים בזה־אחר־זה אל תיאה, אל אשתו תיאה, השוכבת עירומה על עצם ספה זו שלו שליד הכותל, והיא מחיֶכת נגדם, מרמזת להם על חזה, משרבבת זרועותיה לקראתם… גורדוייל לא יכול לנשוא את המחזה הזה, לבו נתפעם בו עד להתפקע, אבל איזה שלטון תקיף כפה אותו להביט, לראות הכל… וביחד עם הפלצות לאין גבול, ביחד עם המכאוב הלא־אנושי, המערער את כל הישות, גרם לו זה המחזה אף מין עונג משונה, לא־ישוער…
מקטרתו, שנשמטה אותו רגע מבין שפתיו ונפלה בנקישה על השולחן, החרידתהו מחזונו. תיאה שכבה ועִשנה. גורדוייל נתרומם. נשימתו היתה כבדה, מרוסקת; העצמים רקדו לפני עיניו. כמעט בריצה נתקרב אל אשתו והתחיל מנשקה ומורטה, כחיה דורסת. התרגשותו הפראית ויאושו הביאו לו דמעות בעיניו. תיאה רק פלטה: “מה זה היה לך היום, שפן?” –
אחר־כך הביא סדר בבגדיו ונשאר יושב אצל אשתו על קצה הספה. בעיניו עמדו עוד דמעות. עצבות גדולה עטפה בבת־אחת את ישותו. הרגיש עצמו לפתע עזוב כל כך, יחידי במלוא כל העולם, מחוסר כל. ידו לטפה מבלי דעת, כמבקשת ישע, את שוקיה החמימות של תיאה. מבטו היה מכוון נכחו, מבלי להבחין כלום. בחשאי, כמדבר לעצמו נתמלט מפיו: “אילו היתה כל זאת אחרת, רק מעט מזעיר אחרת… כי אז היה הכל יפה להפליא”…
– מה אתה מגמגם כאן, שפן?!
הוא לא ענה. יתכן, שגם לא שמע את השאלה. משך בכתפיו, כמו מתוך צדוק־הדין. קול פנימי אמר לו, שאחרת לא תהיה לעולם.
תיאה קפצה מעל הספה ונגשה אל הראי שממעל לשולחן־הרחצה. בשתי ידיה הניפה קצת את השדים, שקלה אותם רגע, כאילו כדי לאמוד משקלם המדויק, ואחר עמדה להתלבש.
ביום ראשון, וכן בשאר ימות החופש מעבודת הלשכה, כשלא היו קרואים לסעודת־הצהרים לבית הורי תיאה, היו סועדים לרוב בבית איזו סעודה פשוטה, שהכינו להם בעצמם. משכורתם לא מצאה להם ותמיד היו נתונים במצוק כספי. ביחוד גורדוייל. כי את כל המשכורת כמעט, שלו ושלה, בזבזה תיאה לבדה. לא מנעה מעצמה שום דבר, שנתאותה לו. אחר־כך היתה באה תמיד לבקש כסף מגורדוייל. לצרכי חיי יום־יום לא נשתייר כלום. אף־על־פי שקבל עכשו מד"ר קרינדל מאתים ועשרים וחמשה שילינג לחודש, סכום שהיה בו כדי לפרנס נפש אחת, אם גם לא בשפע גדול, היה מתהלך בכל־זאת בלי פרוטה, מחזר תמיד ללוות סכומים מגוחכים, כמו לפני כן, בשביל לקנות לעצמו טבק גרוע או פרוסת לחם. סבל רעב ממש, היה מטופל בחובות, עוד יותר מאשר לפני היות לו משרה.
היחסים בינו לבין תיאה היו קבועים ועומדים למן היום הראשון. לאחר נשואיהם הודיעה לו תיאה מיד, בלי הקדמות יתרות, שלא יעלה על דעתו להאמין, כי תעודת־הנשואין יכולה להביא שנוי בצורת חייה אף כחוט השערה… מה ששייך לה, לא נשתנה אצלה כלום… בת־חורין היא, כאז כן עתה, לעשות כישר בעיניה… והיא עשתה כישר בעיניה. את שעות הפּנאי, בערבים או בימות החופש, היתה מבלה על־פי־רוב לא עם גורדוייל, כי אם במקומות ובמסבות בלתי ידועים לו. הוא לא ידע צאתה ובואה. ואם נדמה לו הדבר לכתחילה מוזר קצת, שלא בהתאם עם התמונה, שצייר לו הוא מחיי נשואים – הנה הסכין לכך מעט־מעט, מאין ברירה. והקנאה, אשר ענתה אותו בתחילה בלי הפוגות, נגד זו נלחם כל הזמן לבערה מקרבו, ואף נצח לכאורה. כלומר: לא עלה בידו לבערה, בלתי אם לדחקה לתוך קרן־זוית של נשמתו, שמשם היתה אורבת להגיח ביתר עוז עם כל שעת הכושר. היה מבקש תרוצים להתנהגותה של אשתו, דן לכף זכות, מפרש את העובדות הגלויות באופן מיוחד, נוח לו יותר, והעיקר: התאמץ כיכלתו להעלים עיניו מזוית מבעיתה זו. אבל מועקה תמידית היתה רובצת עכשו על ישותו, כאילו היה נושא בקרבו גרעיני מחלה מסוכנה, ממיתה. נצטמצם כולו תוך עצמו, היה מתהלך תמיד קדורנית, אחוז מתיחה פנימית בלתי־נפסקת. מין מחיצה סמויה הוקמה בינו ובין העולם. ואך לעתים רחוקות בלבד היה עכשו יוצא מגדרו ומראה פנים צוהלות במסבת רעים.
אם כי התאמץ להסתיר ככל האפשר את היחסים האמתיים שבינו ובין תיאה, ידעו ידידיו את האמת. כעומדים מבחוץ, היתה סקירתם יותר חודרת, יותר מקפת. ראו וידעו דברים הרבה, שנעלמו מידיעתו של גורדוייל. במשך הימים עמדו על טיבה הנכון של תיאה אף אותם מידידיו, שטעו בה מתחילה, והם נדו לגורדוייל בלבם.
תיאה סיימה תלבשתה, עמדה כבר באדרתה ומגבעתה, מוכנה לצאת. היה קרוב לשעה אחת אחר הצהרים. אמרה אל בעלה, שהוסיף עוד לשבת בלי־נוע על הספה:
– אני נוסעת הביתה לסעודת־הצהרים. רצונך לנסוע עמי?
אבל מתוך הטון הבין הלה, שאין הוא רצוי לה. חוץ מזה לא היו מוזמנים בפירוש. הוא דחה.
– היש לך מעט כסף?
– לא. אין לי אלא פרוטות מספר. אפשר עשרים.
– והיכן כל הכסף שלך?!
– הרי את יודעת, שאין לי – אמר בהתנצלות. – אתמול נתתי לך שלשה שילינג. ולחמאה הוצאתי גם כן – וזה הכל.
– אבל אני צריכה לכסף! עליך לעשות דבר־מה! הכנס אל מרת פישר, אפשר תתן משהו!
– אי־אפשר לי – השיב גורדוייל, כשידיו מהפכות במקטרתו – עדיין חייבים לה שכר־דירה בעד החודש העבר. לבד מזה כבר לויתי ממנה במזומנים כעשרה שילינג.
– אבל מה אעשה – צנחה תיאה על כסא כנואשת – אני צריכה, אני צריכה בכל־זאת! ובבית גם כן אין כלום. ראיתי אתמול את פוֹלדי. אין להם כלום.
רגע הרהרה והוסיפה:
– הביטה, רודולפוס, שמא תכנס אף־על־פי־כן אל הזקנה! הן רואה אתה, שנחוץ לי כל־כך!
– איני יכול, חביבתי, איני יכול באמת – התחנן גורדוייל – היא לא תתן, אני יודע, לא תתן. אחר הצהרים אלך העירה, אולי אשיג אצל מישהו.
– אני אומרת לך, שנחוץ לי עכשו, עכשו, בזה הרגע – כבר צעקה תיאה בחמתה – כלום אינך תופס זאת, אידיוט!
גורדוייל לא ענה. במבוכתו העלה מן הכיס את הטבק והתחיל כופש את המקטרת המפוחמה. “כסף, כסף” – מלה זו הכתה במוחו כפטיש – “היכן ליטול כסף?” קם ונגש אל אשתו, שישבה ליד השולחן וראשה תמוך בידיה; עמד מאחוריה ונסה לשדלה. בלטפו את גבה, דבר רכות:
– ראי, יקירתי, הרי את יודעת. בכל לבי הייתי עושה זאת, הן את יודעת בעצמך –
באותו רגע, בטרם ידע, מה אֵרַע, הבריקה סטירה על לחיו השמאלית. גצים נתזו מעיניו וראשו מט לנפול, כאילו נעקר לפתע מתוך הגוף. ברגע הראשון היה בטוח, שהבית נתמוטט והספון נזרק על ראשו. גם לא חש בדיוק מקום המכאוב ומפיו נתמלט “מה יש” נבהל וחטוף. כל זה ארך הרף־עין אחד. אחר־כך נסתמנה צרבת מפורשת בלחיו השמאלית, וכמו בעד ערפל עב ראה את תיאה מתקרבת אל הדלת ויוצאת. זמן־מה עמד מאובן והביט אל עבר הדלת, מקום שנעלמה אשתו. רבוע־השמש המארך, שהיה שטוח באלכסון על הרצפה סמוך לדלת, משך עליו מבטו. הוא נדמה לו לוהט ביותר ומבהיק מאד, ופתאום צעד גורדוייל צעד, כפף עצמו למטה ומשמש בכף ידו את הרצפה במקום כתם־החמה. “לא חם כל־כך”, מלמל לעצמו בקול, “רק נדמה לי”… אז נזדקף שוב ונשאר עומד תחתיו. נזהר מלהרהר כלפי צד ידוע. שם לא נתרחש כלום… שם היה הכל כתקונו… אבל בו־ברגע נמשכה ידו על דעת עצמה לצד פניו ונצמדה אל הלחי הלוהטת – וכהארה פתאומית צף ועלה לפניו המאורע בבהירות עצומה. וכאילו נסטר אך ברגע זה, חש רק עכשו בבירור את הכאב העמום שבלחיו. “ודאי התרוממה תחילה”, נצנץ בו רעיון טפל, “כי הלא יושבת היתה ומתוך ישיבה הן אי־אפשר”… בבת־אחת נתבלט בו רגש של בושה גדולה. עמד עוד תחתיו, ומבלי משים שוטטו עיניו בחדר, אם לא ראה איש. אולם עוד יותר משנתבייש בשביל עצמו, נתבייש בשבילה, בשביל תיאה. עכשו לא תוכל להביט לתוך עיניו, חשב. עלול היה כמעט אותו רגע לרוץ אחרי אשתו, שלא יכלה להיות רחוקה עדיין, לפייסה, לבקש ממנה מחילה… אף צעד צעד אל מול הדלת. אחר הפך עצמו לפתע, ראה במקרה את בבואתו במראָה שמנגד מעל לשולחן־הרחצה, ראה שפניו החורות תמיד סמוקות כולן, כמוארות משלהבת פנימית, ולֵאוּת עצומה תקפתהו. אז נגש אל הספה, נשתטח עליה והדליק מקטרתו, שהחזיק כל אותו זמן ביד.
באותו רגע נכנסה בעלת־החדר הזקנה בלי דפיקה תחילה, כמנהגה. גורדוייל נשאר שכוב.
– הגברת הצעירה כבר הלכה מן הסתם?! – שאלה, הגם שראתה אותה יוצאת.
נגשה סמוך אצלו, כמתכַוֶנת לגלות לו איזה סוד, ולחשה:
– אשה הגונה יש לו למר גורדוייל, אשה הגונה מאד פְּ־סְ־סְ־ס!… אמרתי לך תמיד: אדם הגון צריך לישא אשה. שנים אינם אחד אַי־אַי־אַי!
– שמא אפשר למרת פישר להלוות לי עוד שילינג אחד…? – נתמלט פתאום מפי גורדוייל, בהתרוממו.
– אני מבינה, אדון גורדוייל, אני מבינה היטב. תיכף אביא לך. אדם הגון כמותך!
יצאה והביאה שילינג. אחר עשתה סדרים בחדר, פטפטה הרבה בלחישתה המרגיזה ויצאה לבסוף.
כשנשאר לבדו, רחץ פניו, כמו רצה לטהרן מאיזה רבב, אחר־כך נטל מקלו ועזב את החדר.
יא. 🔗
עם צאתו החוצה היתה לגורדוייל רְוָחָה מועטת. אותו מאורע מדכא, מעליב עד היסוד, אשר נטפל אליו מביתו, היה אמנם שרוי בו עדיין בעינו, מוחש מבעד לכל הרהוריו השונים, מפרכס ונדחק להגיח לתוך הכרתו עם כל הזדמנות, אף־על־פי־כן קהה קצת עוקצו כאן, בחוץ, למראה יום הסתו ההדור, רקום־השמש. דומה לאיזה חפץ, שהיה אחוז ביד, גלוי לכל צורתו וגוונו, ואחר הושם בכיס…
היה סמוך אחר הצהרים. החנויות והמחסנים הסגורים ומעוט האוכלוסין שברחובות טבעו על הכרך חותם בלתי רגיל. נעור הרושם, שמנוקה הוא משנה־נקיון לשם איזו תכלית מיוחדה. גורדוייל השתרך לאטו, לאין מטרה, מרחוב לרחוב וממבוי למבוי, ראשו המגולה שחוח וידו עם המקל מתנדנדת אילך ואילך כמטוטלת. פה ושם, ליד מזוזת שער, נראה שוער יושב בשרוולי כתונת וקורא עתון. אותם בני־אדם פשוטים נדמו לגורדוייל שבעי־עונג. שלוים ונטולי־דאגה, נהנים מיום־הנופש הנאה לא־נעכרת ואוצלים משאננותם הפנימית על הבתים והרחובות. תוך אילו רחובות צדדיים שקטים, מרוצפים אספלט נוצץ אפור־כהה, שחקו נערים בכדור־רגל, ומהם אִמְנו עצמם ברכיבה על אופנים – נערים משולהבי פרצוף, מעורטלי ארכובות שזופות, מלוכלכות, מצולקות. עתים נתעה לכאן אוטו וסִער אותם לצדדין ב“טוּטים” קטועים. קצב הליכתו השקולה ושלות הרחובות השקיעו בגורדוייל מעט־מעט מין מרגוע עגום. חבה עדינה הגה תמיד לעיר זו הנוגה משהו, הלגלגנית, והתמימה גם כן. אהב רחובותיה הנפתלים והקפריזיים, בניני־הפאר שלה היהירים־ענוים, גניה וגנוניותיה רוויי העצבות המתוקה, שרשרת הגבנונים הסוגרים עליה, שכבר מורגש בם שמץ מקשי־הרוח המעובב של רוכסי האַלְפִּים האדירים הרחוקים מכאן; אהב תושביה קלי־הדעת ועליזי־החיים של עיר זו ואת הרננה הקלילה והרפרפנית, הספוגה בה. זה שתים־עשרה שנה שהתגורר בה, מיום בגרותו. וימי הסתו בעיר זו! הנהדרים בבָקריהם הקרירים ובחמימות השקטה והלא־טרדנית של צהריהם הצהובים־שקופים! שמים עמוקי־תכלת, בלתי־זעים, ובאויר, בקומת איש, משוטטים ללא מטרה חוטים לבנוניים דקים – סימן להמשך הימים היפים, לדעת העם.
גורדוייל לא חפץ ברגע זה לראות שום מכר והוא מנע עצמו מן הרחובות, ששם אפשר היה להיות נתקל באחד מהם. הוא נמצא מהלך מאחורי הבורסה, חצה רחוב שוֹטנרינג, הישיר לכת ונכנס אל רחוב פורצֶלַן. שם התיצב מתוך הֶרגל לפני המבוא של קינו והתבונן בתמונות־הפרוגרמה, הערוכות לשני צדדיו. לא, פרוגרמה זו לא היתה ענין לגורדוייל, והוא פנה משם אחרי רגע קל, מתכון להכנס אל גן־ליכטנשטיין הקרוב. בו־ברגע טפח לו מישהו על שכמו.
– אה, מר דוקטור! יש לי הכבוד, מר דוקטור!
גורדוייל נרתע בבעתה והפך עצמו אחורנית.
זה היה פרנצל היידלברגר עם אשתו גוסטל, שחייכה לעומת גורדוייל כאל ידיד משכבר.
– ומה שלומך, אדון גורדוייל, – שחק היידלברגר והיה מלא עונג – מפני מה אתה מוקיר רגליך מביתנו?
גורדוייל גמגם:
– כך… היינו, אמרתי להכנס… ומה שלומכם אתם?
– טוב מאד, אדון דוקטור!
וגוסטל אמרה גם כן:
– טוב מאד! וכבר היינו משתאים על שאין רואים את מר גורדוייל.
– כן, כן, – שקד פרנצל – כבר אמרתי לגוסטל כמה פעמים: גוסטל, אני אומר לה, מה זה ארע לאדון גורדוייל, ששכח את ידידיו! או שמא הכלמנוהו, אני אומר, ולא חלקנו לו כבוד?! נו, ועכשו הרי תעלה עמנו לשעה קלה! כיון שכבר תפסתיך, שוב לא אוציאך חָלָק!
גורדוייל נסה להשתמט. אבל פרנצל פצר בו.
– לא, לא, כלום לא יועיל לך! כעת הנך כולך ברשותנו! כאן אין אמתלאות ואין תרוצים!
ואשתו סייעה לו:
– בודאי, בודאי! הן לא ימנע ממנו הכבוד הזה!
על זה נזף בה פרנצל היידלברגר:
– גוסטל, אני אומר לך: בלמי פיך! ואל תתערבי ללא שְאַלוּך!
ואל גורדוייל, בטון שאינו סובל מאוּן:
– ובכן, אחא, אתה עולה אפוא כעת עמנו! – ואגב מצמוץ ערמומי, שנעלם מעיני בן־שיחו – עלה אתה תחילה עם גוסטל, ואני אבוא מיד אחריכם. קפיצה אחת אל הקפה, כאן סמוך, ואני בא אחריכם.
גורדוייל הלך עם גוסטל, שהיתה, כנִכר, מרוצה ביותר. כהרף עין נעשתה יותר חפשית בתנועותיה ובדבורה. דברה בפזיזות, הצטחקה מדי רגע, ספרה, שהם חוזרים עכשו מבקור אצל הדוד של פרנצל, הדר בקרבת־מקום. אך אתמול הזכירה אותו, את מר גורדוייל. היו לה כבר געגועים עליו, אפשר לומר. לפני כמה ימים אף ראתהו בחלומה, חַ־חַ־חַ! ומר גורדוייל מונע עצמו מהם – זה באמת לא יפה! ואגב כך שלחה בבן־לויתה מבט חם, מבטיח.
הבית לא היה מרוחק והם השיגוהו מהרה ונכנסו אל מבוא־השער ועלו על המדרגות, גוסטל בראש וגורדוייל בעקבותיה. “כיון שכך – גם־כן ניחא !” – סִיים גורדוייל בקרבו מחשבה אחת ונתפשר עם אי־חשקו הקודם לפגוש מכרים.
מיום בקורו הראשון שוב לא נזדמן לביתם. לא נסתיַע הדבר. רק פעם אחת פגש את שניהם באקראי בעיר ונתעכב בחברתם כחצי שעה ופעם שניה פגש בפרנצל לבד וסר עמו למסבאה לכוס שכר. פעם אחרת, אחרי בקור בבית ורוביצ’ק, דפק כאן בדלת ולא נענה. גוסטל נשתנתה לטובה במשך חצי השנה: כחשה משהו, פניה נשתזפו, מה שהלם אותה יותר.
הכניסתו אל אותו חדר נקי בהקפדה, ששהה בו בפעם הראשונה.
– ישב נא, אדון גורדוייל, כאן! – הראתה על הספה אגב הסרת מגבעתה ביד השניה – על הספה יותר נוח.
– אסגור קצת את החלון, – הוסיפה כרגע – רעש הרחוב מחריש אזנים…
גורדוייל לא ישב. צעד צעדים אחדים בחדר, מחכך כפות ידיו זו בזו כמי שקר לו. אחר עמד ליד השולחן. בהיסח־הדעת העלה את המקטרת מן הכיס והחזירה מיד שוב. נתבלטה בו אי־מנוחה פנימית עצומה. כחיה מול טרפה עקב במבטו אחרי תנועותיה של האשה הצעירה, אשר נעשו לפתע מרושלות. שמע אותה ממלמלת משהו על דבר קפה, ואך לאחר זמן־מה נתחורו לו דבריה, והוא גמגם: “לא… לא צריך”… גוסטל נדמתה בבת־אחת מיועפת ביותר והיא צנחה על הספה, כשפניה מסמיקות כולן. ולפתע פתאום מבלי לדעת כיצד נהיה הדבר, מצא גורדוייל את עצמו מיושב אצלה וידיו מטפלות על דעת עצמן בשמלותיה. זו רק לחשה בקול רדום, חלוש: “לא־א־א… לא־א־א…” וכפפה אגב־כך חצי גופה העליון לאחוריה, כלפי מראשות הספה. –
גוסטל היטיבה תסרקתה לפני הראי ובת־צחוק של נחת רחפה על פניה המלוהטות. גורדוייל היה נתון במצב לא־נוח. נתבייש קצת, ואילו אפשר היה, היה מסתלק מיד. מרוב מבוכה הוציא שוב מקטרתו והתחיל כופשה בשקידה יתרה. אחר נתרומם מן הספה ונגש ועמד מתוך עמעום ליד השולחן, פוחד להציץ אל עברה של גוסטל. זו נתקרבה אליו מאחוריו בטפיפה מהססת, בלתי נשמעת כמעט, עמדה לצדו, נדמתה רגע חוככת, והצמידה לסוף אל לחיו, הלחי השמאלית, נשיקה יוקדת חטופה. היא פרצה הראשונה את השתיקה המתוחה.
– אדוני גורדוייל, יסלח לי, אלכה לבשל קפה!
ונתחמקה מן החדר.
גורדוייל ישב על הכסא, שעמד לידו. מן המטבח הבקיעו רגע קשקושים מרוסקים של כלים, שנפסקו מיד שוב. גורדוייל נזכר לפתע בסטירה של לפני הצהרים, ודִמה לחוש כעין כאב קל בלחיו השמאלית. “אה, הבלים!” אמר קולנית ונסה להסיע דעתו בתוקף מזֵכֶר מציק זה ולצמצם כל עיונו באשה השָבָה עם התינוק על זרועה, שהופיעה אותו רגע באחד החלונות הפתוחים של הבית שמנגד.
מיום הכירו את תיאה, היתה עכשו הפעם הראשונה, שבא במגע־בשרים עם אשה אחרת. ואף עכשו לא היה בעצם אחראי: הדבר נעשה מאליו, כגון בגזֵרת איזה שלטון תקיף חיצוני, שכפאו למעשה. גורדוייל לא הכיר באשמתו. אבל הרגיש עצמו אותו רגע תוך מצב־נפש מוזר. דומה, כאילו נשתחרר לפתע מכמה דברים טרדניים; כאדם נתון באויר מחניק של חדר צר, אשר פתח לרגע את החלון ושואף רוח במלוא ריאותיו. עלבונות שונים, משוקעים במעמקי נפשו כאבנים – הללו היו להם עכשיו כעין גמול. ודומה היה, שמָרוּתה של תיאה עליו, אף זו נפגמה כלשהו. נתברר אפוא, שגורדוייל זה עדיין לא היה אבוד לחלוטין, ולא היה צורך להתיאש הימנו. בבחינה ידועה החזיר לו זה המאורע שמץ משווי־המשקל שלו וסלק מעליו לשעה קלה את הלחץ התמידי. כל זה חש גורדוייל באי־בהירות. תקפתו בבת אחת בדיחות של בטחון, שלא חש כמותה זה זמן רב. נדמה לו, שהושב לו פתאם ערכו הפרטי, האמתי, התמציתי, ערכו כגבר, ומובטח היה לו ברגע זה, שמעתה ילך הכל למישרים. ברוחו ראה, ששם בבית, כבר יושבת תיאה וממתינה לו בקוצר־רוח. היא פתחה ספר וחזרה והניחתו מידה, מאין סבלנות לקריאה. אחר נתפרקדה על הספה והציתה סיגריטה. יונקת היא יניקות אחדות וזורקתה וקופצת שנית ממקומה. היא יוצאת לשאול את בעלת־החדר הזקנה עליו, על גורדוייל, מתי הלך, השעה המדויקת, ואם לא אמר, מתי ישוב. גורדוייל רואה ושומע הכל בחוש. הוא שומע את הזקנה אומרת בלחש־קולה, כמנהגה: “אה, אדם הגון, האדון גורדוייל, אדם הגון מאד אַי־אַי־אַי! ושקט וחביב פס־ס־ס!” ותיאה נכנסת שוב אל החדר, נגשת אל החלון ומציצה למטה, ופונה ממנו ומתחילה מטיֶלת בחדר אילך ואילך, ונוטלה אחר־כך שוב את הספר מעל השולחן, פותחתו, וברגע קצר של היסח־הדעת, כשנמשכה תשומת־לבה אל איזה פסוק משונה שבספר, נפתחת הדלת, והוא, גורדוייל, נכנס. אז היא קופצת אליו ונופלת על צוארו באהבה רבה: “שפן, קטני היקר, וכי היכן נתעכבת כל־כך? סבורה הייתי, שכבר עברה שנה, משראיתיך… והייתי חוששת, שמא אירע לך אסון חלילה… תקפתני יתמות נוראה, ודמיתי למות בה. העולם נעשה לי ריק לגמרי, שוב לא נמצא בו איש. לא, לא, מחמדי, אי אתה רשאי לעזבני לנפשי. אין אני יכולה לסבול את הבדידות. בלעדיך הרי אני מרוששת… מעתה אל תעזבני… אלך עמך תמיד באשר תלך…” וגורדוייל עונה דברי שדולים (שפתיו נעו באמת ברגע זה): “ודאי, יקירה שלי! ואלא מה היית סבורה? שמא נעים לי להתהלך לבדי?!… כלום יכולה את לשער גודל אהבתי אליך? כלום תדעי, שמוכן אני בכל שעה ובכל רגע ליתן את חיי למענך?” – “וגוסטל?…” – “אה, דברי שטות! צערי ויסורי גרמו! אין זה מצטרף כלל למנין. לפי שהייתי מאמין, שאין את אוהבת אותי ושאין אני נחשב לך למאום וצערי היה רב מהכיל, משום כן… לא יותר! לגוסטל אין כאן מקום! כיצד יכולת להאמין הרף עין אחד, שהיא תופסת בנשמתי מקום אף כמלוא נימה? עכשו משראיתי, שאת אוהבת אותי גם כן, הרי הכל נשכח, כלא היה, ואין להאריך בזה…”
בת־צחוק של אושר האירה כל אותה שעה את פניו החלולות. היה דומה לתינוק שבכה זמן רב, עד שהובא לו לבסוף הצעצוע הנכסף זה כבר, והוא נתפיֵס ומשתעשע בו ושוחק בפני עצמו. עיניו היו כבושות בשולחן והידים הָפכו במקטרת שכבתה בינתים. והנה נכנס פרנצל ברוב שאון.
– ומה, אדון דוקטור, האם לא ארכה לך העת כאן?…
סלסל בשפמו וצמצם עין אחת.
גורדוייל נתן עליו, מלמטה למעלה, עינים תוהות, מטומטמות, וחיֵך חיוך שוטה. ברגע הראשון לא הבין, מי האיש ומה שיחו. מבטו נאחז בכפתור אחד שבמעילו של פלוני, שהיה תלוי ברפיון על חוט יחידי, עלול בכל רגע להתלש ולהתגלגל על הקרקע, וגורדוייל המתין לכך, המתין במין קוצר־רוח משונה, שזה הכפתור יפול כבר ויתן מנוח סוף־סוף… אפס הכפתור פנאי היה לו, ודוקא ולהכעיס לא חפץ לעשות רצונו של גורדוייל. עכשו לא!…
ופרנצל אמר עוד:
– כונתי לומר, אם גוסטל לא הטרידה אותך יותר מדי, הֻמ… שדרכן של נשים בכך…
– ל־לא, זאת לא… –
אמר גורדוייל מבודר, כמדבר אל עצמו. ובפשטו אצבע ישרה כמסמר כלפי הכפתור המדולדל, אמר בקול של החלטה:
– זה, צריך לחַזֵק אותו מיד! הוא עומד לנפול לך!
פרנצל תפס בשלש אצבעות את הכפתור, מְלָקו במשיכה אחת והניחו על השולחן.
על זה חיֵך גורדוייל חיוך של נצחון, מביט על הכפתור השחור, המבריק, כעל אויבו בנפש. אחר נצטחק לפתע לכל מלוא פניו כלאיזה רעיון מבדח מאד, נעץ מקטרתו הכבויה לתוך פיו וסנן:
– ובכן, אדון היידלברגר, וכי היכן שהית זמן רב כל־כך?
– כלום ארך הדבר באמת כל־כך? – שחק גם הלה וישב אצל אורחו – נכנסתי רק לקנות סיגריטות חי־חי… בתוך כך תקף עלי הצמאון ונטלתי כדידת שכר… גוסטל! – הרים קולו נגד הדלת – עשי מהרה! האם לא יתבשל היום הקפה שלך, מה?!
– אני כבר באה! – נשמע קולה מן המטבח.
– ריבה חמודה היא, גוסטל, מה? – פנה שוב אל אורחו בשחוק רב־משמעות. חבט לו על שכמו:
– כיצד אתה מוצא אותה, אחא?…
– לא… לא רע… – השיב גורדוייל מבולבל. בצבצו לעיניו פני האשה הצעירה, סמוכים־סמוכים לשלו, פני־להבים עם עיני־זכוכית לטושות ושער פרוע, פני הנקבה הקדמונית בתאותה.
– ח־ח־ח! – צחק פרנצל רוָחות.
גוסטל הביאה את הקפה. הציגה את הטס על השולחן ונגשה לפתוח את החלון. אחר מזגה. מפרק לפרק שלחה חיוך של חבה אל גורדוייל, שישב ממולה.
– ומה שלום “הזקנה” שלך? – התענין היידלברגר.
– טוב. כלומר… בודאי… טוב מאד…
– הנמצאים אנו עדיין בבית־מסחר־הספרים, הֶ?
– הן. אני עדיין שם.
– שכחת לשים סוכר, אדוני גורדוייל. הנה! – אמרה גוסטל והושיטה לו קופסת הזכוכית.
דבר משונה הם הספרים – נתפלסף היידלברגר בין גמיעה לגמיעה – אני מתפלא תמיד, מהיכן הבריות נוטלות הסבלנות לחבר ספרים הרבה כל־כך או לקרוא בהם – וכי לא צדקתי? כשהנך מעלה על הדעת, כמה מיליונים ומיליונים ספרים יש בעולם, בכל לשון ולשון ובכל מדינה ומדינה – פלצות תאחזך!… אין אני מדבר כבר על הספרים של ה“מַדָעוּת”. כאן אי אתה יכול לומר כלום! המדעות נחוצה לאדם, למען דעת מה ואיך. אבל האחרים, אני אומר! אלה ספרי המעשיות! כאן אין אני מבין באמת, מה צורך יש בהם! אני, בראותי ספר שכזה במרחק של מיל – אני מתחיל מפהק והשינה תתקפני. זאת יכול אתה להאמין לי, אדון דוקטור, אין אני מגזם כלום!
גמע גמיעות אחדות בזו־אחר־זו, הציג ספלו והמשיך:
– היה כאן בבית־החולים הצבאי גם כן אחד כזה. הלה היה ביכולת לקרוא לך שלשה ספרים ליום! שני ירחים שכבנו ביחד, גם לו היתה רגל מחוּצָה, רסיסים של “רמוני־יד”, והוא קרא לך במשך זמן זה ודאי אלף ספר – זאת יכול אתה להאמין לי, אדוני גורדוייל! האחות סטֵיפי היתה זו, שהביאתם לו תמיד. פעם אמרתי לה: “אמרי נא, אחות סטיפי”, אני אומר לה, “שמא רצונך להביא לי גם כן ספר כעין זה. רוצה לראות מה יש בו”. אז הביאה אחד. שמו היה, דומני, “בית נדח”, או כיוצא בזה, לא אעמוד לך לשבועה על כך. סוף־דבר: קראתי בו שני עמודים, לא פחות ולא יותר, זאת יכול אתה להאמין לי – ורב היה לי! אבל האחר, השכן שלי, בלעו באחר צהרים אחד ולקק אצבעותיו. שואל אני אותו: “אמר נא לי, אדוני השכן, מה כתוב בו? מה הם רוצים? חפצתי פעם לדעת גם כן!” ופלוני רק: “אה, זה יפה, יפה מאד! צריך להבין!” ומה אפוא יש להבין שם, אדוני הדוקטור, מה? הרי איש חכם אתה, הסבר נא לי, למי איכפת ולמי הדבר נוגע, אם פלוני בקש לישא פלונית לאשה ולא נשא, או נשא?! או שאלמוני היה גנב ולא נתפס פעם ופעמים ושלש, ולסוף נתפס, או אף עכשו לא?! את מי יכולים דברים אלו לענין?! האין הצדק אתי?
גורדוייל חיֵך נבוכות. לא ידע מה להשיב. רגע קל נדמו לו הספרים ממין זה מגוחכים באמת. ראה את עצמו כמי שנקלע לבין פראים, שעדיין לא ראו אדם מן הישוב, והם מסתכלים בו מכל צד וממשמשים בו, כאילו היה הוא הפרא.
גוסטל נתערבה:
– ה“אַדְנוּת” שלי היו גם כן קוראים תמיד. הגברת היתה שוכבת על הספה וקוראת והאדון קרא אף הוא לפעמים. פעם הצצתי גם כן בספר כזה והיה שם מעשה בריבה אחת, איך שפתה אותה אדון צעיר, אלגנטי, וחלל אותה (גוסטל דברה עכשו בלשון המנופה של ה“אדנות” או של אותו ספר שקראה.), ואחר כך עזָבה והלך ולקח לו אחרת. והנה נתעצבה אותה ריבה אל לבה ולא בקשה לקבל תנחומים, והיא היתה עוד מעוברת ממנו גם כן. ואז באה זו האחרת ורצתה ליתן לה ממון, ממון הרבה מאד, אבל הריבה לא קבלה. לפי שאמרה: “או את הבעל או לא־כלום!” בזו הלשון ואלה הדברים. יפה אמרה לה! ריבה יהירה מאד היתה! ואחר־כך קרבו ימיה ללדת והיתה נואשת מאד והלכה וקנתה לה אקדוח והמתינה בערב למפַתֶּה שלה וירתה בו שלשה כדורים עד שנפל חלל, ואחר־כך רצה והפילה עצמה אל הדונָאו. היה זה ספר יפה. עצוב מאד. הרבה בכיתי בו.
– שטות! – קפח היידלברגר כמוציא פסק־דין – מה מבינה אשה! מה ענין יש בזה!
ואל גורדוייל:
– רואה אתה, אדוני הדוקטור?! הרי לך כאן כל הפטפוטים ודברי־ההבאי! וכי מה? למי נוגע כל זה, אָה? זאת יכולים רק שוטים לחבר, בשביל שוטים אחרים כמותם עצמם! וכי אין זה כן?!
– אי־אפשר לכלול – אמר גורדוייל משתמט – יש ספרים שהם יפים. והעיקר: כיון שיש בני־אדם שנהנים מהם, כדאי שיהיו נכתבים. זה המכריע. ואם מקצת בני־אדם אין מוצאים בהם ענין, הרי אין זו עדיין ראיה נגד ערכם של הספרים לכשעצמם. כמו, דרך משל, איש בריא בשתי רגליו אינו רואה נחיצות בקבים, הגם שלקטע יש צורך בהללו לקיומו. כך הוא תמיד. שכן שונים האנשים זה מזה בתכונותיהם הגופניות והנפשיות וכמו כן בצרכיהם: איש איש לפי טבעו.
גוסטל קראה בהסכמה:
– נכון מאד! מר גורדוייל דבר מחכמה! כאן אי אתה יכול לומר כלום!
גורדוייל נתרומם.
– נו, אני ארוץ כבר!
– ומה הבהלה?! – מחה מְאָרחו – השאר נא עוד מעט עמנו! מאחר שאתה ממעט כל כך לבוא אצלנו.
– ודאי, ודאי, אדון גורדוייל! – סייעה אף אשתו.
אפס גורדוייל עמד על שלו. חשק נמרץ נתעורר בו לפתע להיות בביתו לכל המוקדם. בתוך תוכו היה משום־מה בטוח, שתיאה נמצאת בבית וממתינה לו. בטוח היה בכך, מפני שבקש את הדבר, מפני שנשתוקק לו בכל ישותו, ובעד כל מחיר שבעולם לא היה יכול להתעכב כאן רגע מיותר אחד.
– ובכן־אפוא, סֶרווס, אחא! דרישת שלום ל“זקנה” שלך בשם היידלברגר פרנצל. אשמח מאד, אם תבקרנו פעם עמה יחד, עם הזקנה. והעיקר: אל תניחנו להמתין! בוא בשבוע הבא, או גם קודם לכן, אם אפשר – כל אימתי שתרצה! גוסטל נמצאת תמיד בבית…
– כן, כן, אדון דוקטור, אני תמיד בבית. אשמחה מאד!
והיא לחצה ידו באריכות ומתוך כונה מיוחדת.
יב. 🔗
כשהגיע הביתה, היה כבר סמוך לשש. תיאה לא היתה בבית. מפי מרת פישר נודע לו, שלא היתה כאן כל היום. לעומת זה קפצה אל פניו תיכף לפתיחת הדלת הסטירה מלפני הצהרים, שהיתה עדיין טבועה בעינה תוך חלל החדר וכאילו המתינה לבואו. מבוטל לגמרי צנח על כסא ליד השולחן, על אותו כסא עצמו, שישבה עליו תיאה לפני המעשה. מגוחכת היתה עתה בעיניו זו המרוצה שלו והזדרזותו הנואלת הביתה. תקף אותו יאוש בלי גבול, יאוש לאין מפלט. הכל נדמה לו מיותר, מחוסר ערך: הוא גופו, על כל עניניו ומעלליו, ואף כל הבריות והדברים זולתו. ונדמה לו, שכך יהא עולמית, עד סוף כל הדורות, כך, נטול־תוכן, אפסי, משולל תכלית. מתוך רגילות פשפשה ידו בכיס מעילו למצוא את הטבק, כאילו היה בזה משום הצלה. לא ידע עכשו מה להתחיל. ישב וינק המקטרת יניקות תכופות וממעל לראשו עמד ענן כבד של עשן אפרורי־כהה ומזוהם, שהלך ונתבדר אחר־כך במלוא החדר ונס החוצה בעד החלון הפתוח. דמדומי ערב התחילו נמסכים לתוך החדר ונשתלטה בו דממה כפולה ומשולשת, מין אֵלֶם מכרסם, נוקב. היה יום שבתון, והקרונות הטעונים, הכבדים, של ימות החול לא חרקו ולא נאקו דרך הרחוב למטה. לא נקלטה אלא המיה מופלגת, עמומה, של כלל הכרך, שעוד יותר משנתפסה לחושים בעליל, נתפסה כביכול לדמיון במופשט, כמתנשאת ועולה מנבכי הנפש עצמה, בלתי ממשית. גורדוייל ישב בלי־נוע ועשן. אפס עורקי חיים עדיין פעמו בו וחפץ־חיים סמוי – ולפיכך הלך יאושו החריף הלוך ופחות והוא נהפך אט־אט לתוגה קלה וגם נעימה בבחינה ידועה. כן, אף קוצה של תקוה נתגנב והלך לתוך נפשו, בבואה דבבואה של תקוה, שגרמה לו כעין חלוף־דם. עדיין היו כמה דברים, שנִתנו להשתנות, בודאי! כאן היו ושם היו עוד גנוזים אֵילו ענינים, שהיה בהם כדי לגרום נחת רוח. ואפילו ילד, למשל!… אמת, אותו ילד עדיין לא בא לעולם, ואין גם לדעת, אימתי יבוא. אבל אם יבוא, ואפילו מכאן ולאחר שנה – ומפני מה לא?! תיאה בריאה בהחלט, והוא עצמו גם כן! – אז הרי ודאי יתוקן הרבה, זה ברי! חוץ מן העובדה לכשעצמה – ולבו נתפעם בו עד להתפקע לרעיון זה – הרי גם דרכו של ילד לקרב קצת יותר את ההורים זה לזה. תיאה תהא אז יושבת בית יותר ותהא אוהבת אותו, את ילדם. אפשר גם תשיג ידם להחליף חדר זה בדירה, בדירה בעלת שני חדרים ומטבח, לכל הפחות… כי זה יהא נחוץ אז! עם תינוק אי־אפשר בחדר יחידי… והוא, גורדוייל עצמו, הרי לעבוד הנהו צריך גם כן! צריך להתחיל פעם כהוגן, ודרושה לו לצורך זה זוית מוקצית לו לעצמו. כן, הוא ירבה לעבוד, יתמכר כולו לעבודתו, לאשתו ולבנו (שזה יהא בן – אינו מוטל כלל בספק!). ואם יעבוד כראוי, יכניס גם כדי מחיתם בריוח ולא יצטרך להיות משועבד לד"ר קרינדל ולא לשום בריה שבעולם. ואף תיאה, בקץ הקִצין אשה תשושה, לא תוצרך לעבוד שם אצל עורך הדין שלה, והיא תהא פנויה כולה לתינוק…
משכֵנוּת התחילה מבקיעה פריטת־פסנתר מבוהלת. זה היה וַלס רגשני ביותר של שופין – גורדוייל עמד על כך כרגע. מטורפים, רודפים זה את זה ונרדפים זה מפני זה, נתפרצו הצלילים לתוך החדר המדומדם, כאילו נִתכו במתכון ובמיוחד אך לתוכו בלבד, בעד איזו פרצה לא־נראית בתקרה מלמעלה; התרוצצו והתנגשו והתנגחו בחדר, בלולים באפלולית בין־השמשות ובעשן של המקטרת, השומה עדיין בפי גורדוייל. והנה התחילה תיאה והילד מסתחררים לפני גורדוייל כבתוך עִלְעוֹל. תיאה היו שערותיה פרועות ומתנפנפות, הן נגעו בו מדי התקרבה אליו, הצליפו על פניו, מה שגרם לו הנאה יתרה. והילד, ילדם של תיאה ושלו, ששער לו צהבהב כעין קלפת הבצל, היה מרקד יחד עם אמו, ופניו העגולות האדימו מחמת התעוררות, והוא שחק קולנית ולמרוסקים והיה מלא עונג. אז נזכר גורדוייל, שהרי הביא לפני כן מן הרחוב אוטו קטן בשביל התינוק, אשר העמידו שם במטבח – ואיך זה נשתכח ממנו הדבר לגמרי עד עכשו? יצא אפוא אל המטבח, הוא המטבח של בית אבא, וגלה לתמהונו, שהאוטו נעלם. ברי לו, שהציגו שם, בזוית משמאל, בין המזנון והכותל, ועכשו איננו. גורדוייל חפש עוד, ליתר דיוק, בשאר הזויות וחפש בכל המטבח כולו ופתח אפילו דלתות המזנון והציץ פנימה – ולריק. צער לא־יובע תקפו. ידע לפתע, שימות בצער זה, וזו הודאות לכשעצמה לא העכירה אותו, אפס הוא בקש, שיתרחש הדבר תיכף, כהרף־עין, לפי שלא יכול לנשוא אף ששים שֶׁבְּדַק זה הצער הנורא, והנה עלה פתאום במחשבתו, שראה במזנון צנוֹן שחור ומארך, צנון משובח כפי הנִכר, והרי אפשר להביא לתינוק את הצנון!… הוא יגיל בו מאד, בצנון שחור שכזה! פתח גורדוייל שנית את המזנון – כן, זה עודנו כאן! נטלו, משש אותו תחילה ושקלו בכף ידו: הוברר, שהוא קשה למשוש, בלתי נכמש, וכבד גם כן – סימן לצנון מצוין! אולם בהוסיפו להסתכל בו בעיון, ראה, שזנבו הארוך מתנועע אילך ואילך, מתנועע לאט, אך בלי חשָׂך, ממש כאברו של איזה בעל־חי, ובו־ברגע שוב לא היה זה אבר אחד, כי אם שלשה, חמשה, לאין מספר, וכולם התנועעו, זחלו, נסתבכו זה בזה ודגדגו כף ידו, מה שהביאו לידי צחוק. ולפתע־פתאום בצבצה לפניו תיאה, רותחת מזעם, חטפה מידו את הצנון בצעקה: "מה, צנון אתה אומר ליתן לו?! התינוק גווע בצמא ואתה רוצה ליתן לו צנון חריף?! ומה יאמר לזה הדוצנט שרַמֶק, הַ?! והיא התחילה תוחבת בחוזק את הצנון הגדול לתוך פיו, תָּחוֹב וצעוק: “צנון תבלע בעצמך, בעצמך, בעצמך!”… גורדוייל דִמה להחנק, הצנון סתם כל חללו של פיו ושוב לא היה לו אויר. “עתה בא קצי”… ידע גורדוייל –
כבר נדפק בדלת פעם וכבר נדפק פעם שניה ועכשו נפתחה ונכנסו. בחדר היה חושך, ומנגד, באחד מחדרי המלון, כבר היה מודלק החשמל. גורדוייל ישב בפרופיל אל הפתח, מקופל ומצומצם וראשו שמוט על גבי השולחן, דומה למין צרור גלמי אפל.
נכנסו ד"ר אסטל ולוטי בודנהיים.
ד"ר אסטל קרא לתוך הצרור האפל שליד השולחן:
– הַלּוֹ, גורדוייל, וכי כך מקבלים פני אורחים, הַי!
מה שהרתיע את פלוני ממקומו כקפיץ.
– אה, האור… – גמגם – צריך כבר… לא נתתי דעתי על כך… ענין משונה, חַ־חַ!… אבל שבו נא, ילדים, בודאי!…
רגע הסתובב בחשכה לכאן ולכאן כמחפש מה, אחר נגש אל שולחן־הלילה שבין המטה והתנור, נטל עששית הנפט וטלטלה אל השולחן הגדול והתחיל מטפל בה, אגב אמרו:
– טוב מאד, מצוין!… רעיון נפלא היה זה, לבוא, רעיון נפלא באמת!
והעששית הועלתה. אז הושיט להם ידו. האורחים ישבו, ד"ר אסטל ליד השולחן ולוטי על הספה. מבוכתו של גורדוייל עדיין לא נסתלקה ממנו כליל. פסע אילך ואילך בעסקנות מרובה, כאילו היה עליו לבצע דבר־מה חשוב ודוחק מאד:
– והיכן תיאה? – שאלה לוטי.
– תיאה? עומדת לבוא בכל רגע – ענה גורדוייל על ספק – בודאי תבוא תיכף. הלכה אל הוריה… ואתם, חביבי? מה שלומכם?
ואל לוטי:
– מתי חזרת מקורינטיה? הבלית שם בנעימים?
– כן, לא רע! לפני ארבעה ימים שבתי. ואצלך? הכל כיושנו?
– כן, הכל כמקדם. היינו – בודאי!… אבל פניך טובים באמת, לוטי, ואני שמח על כך מאד! שמח מאד! נו, ספרי, כיצד בלית שם זמנך? אה, כן! שכחתי לגמרי! אלך תחילה להכין תה או קפה – מה חביב עליכם יותר?
– לא כלום! – אמרה לוטי – אל תטריח עצמך! אך לפני רגע שתינו למטה בבית הקפה.
וד"ר אסטל אמר:
– שב, חביבי, אין צורך לעשות מאומה.
– ותיאה, מה מעשיה? – התענינה לוטי.
– כך. כתמיד. עובדת.
– לעומת זה, – אמרה לוטי בהשתתפות כֵּנָה – הרי פניך אתה אינם טובים ביותר, גורדוייל, מה אתך?
– לא כלום, לא רעים יותר מן הרגיל.
לא יכול לסבול משום־מה, כשהיו מרמזים על פניו הרעים, והוא קפץ אפוא מיד לענין אחר.
– אתם באים כעת מן הבית? – שאל ונתחרט תוך כדי דבור על שאלתו, שהרגיש בה מין חוסר־נמוס.
– לא, היינו בפרַטֶר – ענתה לוטי בפשטות. – אמרנו לעלות תחילה, אלא שהיינו חוששים, שמא לא נמצאך בבית. ביום יפה שכזה!
– באמת לא הייתי. חזרתי אך לפני חצי שעה בערך.
גורדוייל התישב על קצה הספה, סמוך אל לוטי, נתן בה מן הצד מבט בוחן ואמר בחיוך:
– נו, נהיית יותר יפה! הרבה יותר יפה! ומגבעת חדשה יש לך גם כן, שהולמת אותך היטב!
לוטי שחקה בהתול:
– כמדומה לי, גורדוייל, שאתה מתחיל חולק לי מחמאות לעת זקנותנו… זהו בך קו חדש בכל אופן, שלא הכרתיו לפני כן.
– לא מחמאות, לגמרי לא! אומר אני את אשר בלבי. בלי אבק־חונף.
– זהו כבר מן המפורסמות! – אמר ד"ר אסטל – תמיד היא יפה מאד.
– אף אתה?! – נתחטאה לוטי – עשיתם, כנראה, קנוניא ביניכם!
אחר־כך חקרה לוטי על־דבר העבודה הספרותית, שגורדוייל עוסק בה בשעה זו. לפני כמה שבועות קראה שם, בקַיטנה, את ספורו האחרון שפרסם, והרושם היה חזק, בלתי־נשכח. ספור מן המדרגה הראשונה, עם כל המעלות! בלי כל משוא פנים! ד“ר אסטל היה תמים־דעים עמה גם הוא, אלא שהעיר על כמה פגימות קלות, שאינן מפחיתות אמנם ערכו של הספור, אלא שצריך להמנע מהן אף־על־פי־כן. גורדוייל התאונן, שאין לו שהות לעבודה. בשובו בערב הביתה, הריהו עיף ורצוץ מכל היום ואין בכחו להתרכז כראוי. ומאותו טעם אין הוא עובד כעת אלא מעט מאד. לא ספר להם, כמובן, שתיאה קרעה לו פעם בחמתה כתב־יד של ספור נגמר כמעט, ושמשום כך הריהו אנוס תמיד לעבוד בצנעה, בשעה שהיא ישֵנה או שאיננה בבית, כמין קושר קשר, ולהסתיר כּתבי־היד שלו במקום שלא תמצאם. זאת לא סִפר. אבל הם, ד”ר אסטל ולוטי, הרגישו מאליהם, שתיאה אשמה בבחינת־מה באי־יכלתו לעבוד כחפצו.
שלא במקווה נכנסה תיאה. ברכה את לוטי כידִידת־נפש אמתית, חבקה אותה כמעט, ונראתה כשמֵחה לקראתה ביותר.
– יפה מאד, שבאתם! ברגע זה הרהרתי בכם ברחוב…
ניחא היה לו לגורדוייל, שחזרה דוקא עכשו. לפי שלבו הִסס קצת בשל הפגישה לאחר אותו מאורע, ונוכחותם של בני־אדם זרים היתה עשויה להקל את הדבר על תיאה, שלדעתו, מן ההכרח היה שתתבייש. אפס תיאה לא הראתה כל סימני בושה. כל אותו ענין, נדמה, כבר נשתכח ממנה בהחלט, כלא היה. פנתה אל בעלה:
– ומפני מה לא כבדת את האורחים בכוס קפה, שפן?
בקול רך אמרה זאת וגל של חום הציף לבו.
– הצעתי להם והם דחו. אבל אני יכול להכין עתה, בחפץ־לב.
האורחים דחו גם הפעם.
תיאה פשטה אדרתה, הסירה מגבעת־הלבד שלה השחורה וזרקתן ברשול על המטה. בהעברת־יד למודה, מפנים לאחור, היטיבה שער־התבן החלק והלא־גזוז והיתה נדמית עכשו לתרנגולת מרוטה. לא היתה יפה, תיאה, אפשר היה גם לחשבה למכוערה. ביחוד ברגע זה נזדקר כעורה לעין, כאילו הדגישה אותו עוד יותר על־ידי הסרת המגבעת ועל־ידי תנועותיה המסַלקות. פניה בצבעיהם התפלים נדמו עירומים בהחלט. הם היו מארכים; המצח לא קטן. הריוח בין החוטם הסולד הקצר וקצה הסנטר השרוע והמאונך היה רב ביותר, תפס כמעט החצי של כל אורך הפנים, שטח ריק וחלק, בלי מִבְלַט־פה נִכר. משהו היה חסר על שטח זה, אפשר שפם עבה…
הדליקה סיגריטה בלהב העששית, הסיעה כסא אל מול לוטי וישבה, בהרכיבה רגל על גבי רגל.
– מגבעת חדשה לך, אני רואה. בהירה קצת יותר מדי בשבילך, אני סבורה… יותר כהה היתה ודאי הולמתך יותר…
– לא, – ענתה לוטי – נסיתי יותר כהה ולא התאימה. אף הכל סבורים, שזו נאה לי. דעת הגברים הרי מכריעה בנידון זה, אני חושבת – סיימה בחיוך רב־כונה.
– דעת הגברים? – חלקה תיאה – וכי מה הם מבינים, הגברים? “הגברים הוכו בסנוֵרים” – חקתה לשון המקרא, במצמצה אל־עבר ד"ר אסטל.
– נא, נא, אל נא תפריזי, תיאה, – אמר הלה – יפין של הנשים לשם הגברים בלבד הוא. אלמלא הם, הייתן יכולות מיד “לצרור חפציכן”! תאב הייתי לראות, כיצד תסתפקנה בלי גברים!
– נוכל להתקיים אף בלעדיהם, אני מבטיחה אותך… ואיך נוכל!
– אפשר את בלבד… כיוצאת מן הכלל. שאר הנשים אין דעתן כך.
– למה הם וכוחי־הבאי אלו! – התערב גורדוייל – גברים ונשים, אלו לשם אלו נבראו ואלו זקוקים לאלו– וכך דרך העולם.
– ומה, לוטי, – פנתה תיאה אל זו ספק ברצינות ספק בלצון – האין בדעתך להשיא עצמך בקרוב?… כמדומה לי, שאזני לקחה מעין זה…
– עלי להועץ עוד עמך בתחילה, אם כדאי הדבר… – שחקה לוטי – את הרי נסיון יש לך כבר. חצי שנה נשויה!
– לי הרי אין נסיון אלא ביחס לשפן ואין ללמד על הכלל כולו… או שמא את אומרת להנשא דוקא לו, לשפן?… לזה ודאי שלא איעצך… כאן בטח לא כדאי…
שיחה זו לא נעמה לגורדוייל. חייך במבוכה והביט בשקידה יתרה על נעליו, כאילו היה בהן בלבד פתרונה של איזו חידה. מקומו על הספה נעשה לו בלתי־נוח, קשה.
– אף ממך, תיאה, אין ללמוד על הכלל – אמר ד"ר אסטל בהִתוּל – בשבילך לא כדאי ובשביל פלונית או אלמונית אפשר שיהא דוקא כדאי…
– היש לך סיגריטה? – הפסיקו גורדוייל אגב התנשאו ברעש.
נטל את הסיגריטה ונתיצב לצד השולחן, נשען על מסעד המטה.
– התדע, שפן, פגשתי אחר הצהרים את פרצ’יק. הוא מסר לך שלום. טיַלנו יחד כמה זמן. אדם מגוחך…
גורדוייל הרהר: “עכשו גם פלוני, אותו מנוול קטן!…” הוא הבין היטב את הפֵּרוש של “מגוחך” בפי אשתו. אם אמרה על מישהו “מגוחך”, ברור היה, שהיא מתענינת בו. למה היא מספרת לו דברים כאלו? אין הוא רוצה לדעת!
– אין הוא מגוחך כלל – אמר – רק מוגבל קצת ותו לא.
על סוף הפסוק נתחרט תיכף לאמירתו. “זה מיותר כבר, אידיוט!” אמר אל עצמו והוסיף קוֹלנית:
– היינו, לכשתרצי, הרי כל אדם מגוחך קצת. כל אחד לפי דרכו.
– ספר לי דברים משונים – אמרה תיאה בחיוך – מחיי המשפחה שלו. מענין מאד…
– מה בדעתכם לעשות עכשו, ילדים? – אמר ד"ר אסטל, בהתנשאו – שמא תרדו עמנו? הערב הן יפה!
כולם הסכימו. היתה כבר השעה השמינית. ד"ר אסטל היה רעב והציע, שיסורו תחילה לסעוד פת ערבית ואחר יראו. הוביל אל בית־מזון הגון בקרן רחוב היינה, מקום שאכלו כולם, פרט לגורדוייל שלא היה לו תיאבון רב, סעודה טעימה ומשביעה. אחר יצאו ופרשו אל הפרטר.
המונים המונים זרמו לתוך הפרטר, המבהיק באור כתום־בהיר צורם, וזרמו מתוכו: אנדרלומוסיה של אוכלוסי יום־ראשון, פועלים, פקידים, משרתים, שפחות וכדומה. יצאו לקראת פגעים, בקשו אוַנְטוּרות, כדי להצטייד לששת ימי הפעולה העכורים והחדגוניים. והפרטר שאג וצרח באלפי קולות מסוכסכים זה בזה, הזמין על־ידי כָרוזים ומכונות־נגינה צרודים, על־ידי מוקיונים צבועי־פרצוף, קופים, גמדים, נשים ענקיות ומסורבלות שלא כרגיל; על־ידי כושים והוֹטֶנטוֹטים מזויפים, אתליטים בני יומם בזרועותיהם המעורטלות והשריריות כשל הקצבים במקולין; על־ידי גופות־דונג אי־זעות בארונות זגוגית, אקרובטים בחלוק מלפף מצבע עור־הבשר; על־ידי “עושי־פלאים”, אמגושים, אשפים, בולעי־חרבות למיניהם, – הזמין בצוחה מחרישה ובעמרי זוהר מסַנְוֶרים, “שלא להחמיץ את השעה ולהכנס, להכנס, בבקשה מכם, אדוני וגבירותי!” תיאטרון־הפרעושים היה כאן, כל מיני נדנדה, צריפי־יריה־וקלע עם פרסים משעממים למצטיין, קרקסים פחותי־דרגה, ובתי־ראינוע למחזות Wild West, מסילות הר ועמק, ה“גלגל־הענק”, קַרוּסֵילים מכל המינים, “איש־המהלומות”, קבריטים זולים, מוכרי נקניקים רותחים, ומוכרי מיני מאפה ופירות, מסבאות, שכורים גועים, יצאניות ממין גרוע, – הכל היה כאן, כדי ספוק צורך־התענוגות הפשוט והתמים של דלת־העם. אולם מאחורי כל זה, מאחורי סוחרי התענוגות ולקוחותיהם, רבצה עניות ותחלואים ויסורים שכנו שם בקביעות, כגרעינם העיקרי של הדברים, כתמצית מהותם, – זאת הרגיש עכשו רודולף גורדוייל, בעברם על פני מבוא הפרטר העממי, הרגיש בבהירות איומה ובכווּץ הלב, עד שנעשה לו צר בגרונו עד כדי מחנק, כאילו הופרשו לפתע מן האויר כל חלקי החמצן שבו. בדידות־מות תקפתהו ועורק נרגז התחיל פועם מתוך גופו כלפי צדעיו, מלמטה למעלה, מקיש כמעט בנשמע. לפת זרועה של לוטי, שהלכה לצדו, בפתיעות כזו עד שזו נתחלחלה וקראה: “מה קרה, גורדוייל!”
– לא כלום, לא כלום! – רטן הלה והוסיף מיד – מפני הצפיפות המרובה…
תיאה וד“ר אסטל הלכו בראש ולוטי וגורדוייל מאחריהם. עברו מתחת לגשר, שמסלת־הברזל עוברת עליו, ונכנסו אל ה”שדרה הראשית", שפנסים בודדים, מרוחקים למדי אחד מחברו, סננו לתוכה זוהר חֲוַרְוָר ומבוטל לגבי החשכה הדחוסה, אשר הגיחה מבין קבוצי האילנות שלצדדין. הערב היה קריר ומכוכב וכאן היתה הקרירות אף טחובה כלשהו. יותר שנתרחקו מן המבוא, יותר נתאטם הרעש הממוזג של הפרטר העממי, אשר טולטל לכאן כמין המולה רחוקה של בית־חרושת ענקי. לוטי וגורדוייל צעדו מחרישים. פה ושם נתפרץ מן הנעלם צחוק חנוק של איזה צמד נסתר בחשכה. עתים היה שוטר בודד מבצבץ שלא במקווה מתוך השְחוֹר, צץ קרוב לחוטם כאילו עלה מן הקרקע, בעוררו רטט־פחד ממש כאותו לסטים עצמו, אשר מפניו הושם עליו להגן, מטיל מקרוב מבט נוקב וטרדני לתוך פני הטיָלים ומסתלק אלכסונית אל העבר השני של השדרה.
לוטי אמרה לפתע רכות:
– הרביתי להרהר בך, גורדוייל, בזמן האחרון. שם, בהרים, היתה לי שהות לכך. דממת ההרים החמורה מביאה לידי מחשבה. והנה הרהרתי: גורל קשה ומיוחד מונה לך…
לוטי הפסיקה לרגע. אחר המשיכה:
– איני יודעת מדוע, אבל תמיד, מן הרגע הראשון להֶכֵּרותנו, הייתי חשה במהותך משהו אפלולי, בלתי־נחקר, אי־מורגש אולי גם לך עצמך. אולי אפשר לקרוא לזה: “המהות המטפיזית”… בשאר הבריות לא הרגשתי מעולם מעין זה. ותמיד מתעורר בי יחד עם רגש זה גם רגש של פחד… לא פחד מפניך, כי אם למענך, במקומך… בזמן האחרון נעשה זה הפחד המשונה תכוף, קבוע כמעט. לא כמו קודם שהיה מנצנץ בי לעתים רחוקות בלבד וחולף מיד. עכשו נשתקע בנפשי ושוב אינו אומר להסתלק… יש ובשעה שאני עסוקה בדבר־מה, בקריאת ספר, במלאכת־יד, בשיחה עם מישהו, – לפתע פתאום הריני נעשית נפעמת ביותר, ללא נמוק חיצוני, וסמוך לכך עולה בי החשש: “אה, שמא ארע לו מה!…” ואין דעתי מתקררת אז עד שלא נוכחתי, שלא קרה לך כלום… הרי זה כאילו היית נתון תמיד בתוך איזו סכנה, גורדוייל…
גורדוייל חשב: “הנה, אף כאן אין נחת… בכל מקום שאתה פונה…” אפס דבריה החמים הפיגו במקצת את בדידותו וצערו אף־על־פי־כן. מבלי משים לחצה זרועו את זו של לוטי ביתר עוז, כמתוך הכרת־תודה חשאית. בהוללות עשויה אמר:
– הבלים, לוטי! אין כל יסוד לחששות! לזקן אשמאי שכמותי לא יארע כלום!…
לוטי לא אמרה דבר. עברו לפני “הקפה השלישי” והמשיכו דרכם בלי חפזון על החצץ החורק. היה כתשע שעות וחצי. והנה חזרו תיאה וד“ר אסטל על עקבותם ובאו לקראתם. ד”ר אסטל הזמין את החבורה לנסוע לביתו לכוס משקה. וכיון שהכל היו מרוצים, נגשו מיד אל הטרַם, שלא היה מרוחק מכאן, ונסעו אל רחוב קַרל.
יג. 🔗
ד“ר מַרק אסטל עבד בשותפות עם אחיו הזקן ממנו בכמה שנים, אשר נתפרסם כבר כעורך־דין מומחה. זה שנה ומעלה שגם שמו התנוסס על לוח־הפְּלִיז המרובע שעל מזוזת השער ברחוב ווֹלציילה 7: “ד”ר ריכרד אסטל וד”ר מרק אסטל, עורכי־דין מושבעים, לדיני נפשות וממונות – – " וכו'. הוא נולד להורים אזרחים בוינה; חנוכו היה הדרגי: בית ספר תיכוני, אסכולה גבוהה, ובגיל של עשרים ושתים שנה קבל את הדיפלוֹם למשפטים – בלי מכשולים ובלי הצטיינות. נתיב־חייו היה מותוה לפניו בהתאם למורשת משפחתו ובהתאם לאפיו המדוד: כך חי אביו, עורך־דין גם הוא, כך חי אחיו וכך יחיה הוא, ד"ר מרק אסטל, חיים אזרחיים, הולכים בשופי, בלי קפיצות והתפרצויות, בשפע חמרי. גם במלחמה שחק לו מזלו. שבועות מועטים לאחר גיוסו נשבה ונשאר כל הזמן במחנה שבויים בצרפת. עכשיו עבד עם אחיו זה שש שנים, מיום שחזר מן השבי, והכל התנהג כשורה, חוץ מן הענין עם לוטי בודנהיים, שהיתה דוחה ומקרבת גם יחד, “הכל לפי מצב רוחה המתחלף והמרפרף”, ולא היתה אפשרות לבוא עמה לידי גמר.
דירה משלו, מרווחת וערוכה בטעם, היתה לו לד"ר אסטל ברחוב קרל, שנמסרה לו לפני שנתים מאחיו, כשהלה נתחתן ויצא לדור בדירה יותר גדולה. האורחים הוכנסו לטרקלין הנסמך לפרוזדור, שאותו ריח מיוחד של חדרים לא נושבים טפח בו מיד על פניהם. בהעיפה מבט במלוא החדר, כאילו כדי להדגיש, שהיא נמצאת כאן בפעם הראשונה, קראה תיאה:
– דירה נאה לך, דוקטור! אילו היתה הקנאה ממדתי, הייתי מקנאת בך בשל דירה זו.
– זה לא היה מונעני, כמובן, מלהשאר בה ומלהרגיש עצמי בטוב – שחק המארח.
הציג על השולחן בקבוק כרסני של ליקר בנדיקטיני, שני בקבוקי יין מוּסקַט, שהוציא מתוך הקמטר המזוגג; אחר הביא גביעים קטנים, תכולים־כהים ובעלי כַן ארוך ודק כגבעולי פרחים, תיבה מלאה סיגריטות, ומיני צנימים, שהיו מצויים אצלו תמיד לשעת הצורך.
– אפשר יהא גם לבשל תה או קפה, אם תרצו – אמר, בהתישבו אל השולחן.
לוטי מלאה מקום בעלת־בית במזיגת הכוסות. “נשתנתה קצת, לוטי, בירחים האחרונים”, הרהר גורדוייל, בהתחקותו על תנועותיה החנניות, “נעשתה מתונה יותר”. וחבל היה לו משום־מה על שנעשתה יותר מתונה. אחר ישבה לוטי סמוך לגורדוייל. השיקו ושתו גביע אחד ושני. חיש קל נעשה הטרקלין יותר ביתי; הלשון תנועה באה בה והדבור קל היה לה ביותר. ד“ר אסטל התחיל מספר חדודים, רובם מפולפלים קצת יותר מן המדה בשביל מסבת נשים, אלא שעכשו לא הקפידו על כך. ידע לספר היטב, הדגיש כפי הצורך והבליט את העוקץ במקום הנכון. כולם שחקו קולנית ובחֵרות, כאילו הותרו זה עכשו מכבלים סמויים, וצחוקו של גורדוייל, שמשום־מה צלצל עתה חד ביותר וצוְחני, היה פעם בפעם יוצא דופן, נשאר לבדו, לאחר שהנותרים כבר נאלמו. אפס לא מחמת הענין המסופר צחק גורדוייל כל־כך, כי אם מפני שהיה בו צורך לצחוק, סתם, וכעת היתה שעת־כושר. ישב מצומצם תוך עצמו, ראשו מורכן אל חזהו, וכולו מזדעזע מצחוק. כל רואהו יכול היה להשתאות לו: מנין לו לגוף קטן וצנום זה כמות כזו של צחוק קולני… תיאה השעינה עצמה על מסעד הכסא, שִׂכְּלה רגליה, כרכה זרועותיה לאחורי ראשה, והביטה נכחה, אל איזו נקודה שבמרומי הכרכוב. פניה היו אדומות. לוטי – שחקו אצבעותיה מיכנית בגביעה הריק, בעוד שד”ר אסטל הוסיף לספר בדיחות, משתעשע גם הוא בתיבת הסיגריטות.
אחר נתרומם ד"ר אסטל והביא כוסות גדולות ומזג יין.
גורדוייל הגיח אל קרבו את יינו בבת־אחת, בלי להביט בפני אדם. התחיל מזמזם בפני עצמו איזה נגון, כשראשו מורד תמיד.
– הֵי, ילדים! – קראה תיאה – מפני מה אנו יושבים כאבלים? מה מקום למרה שחורה זו! מַרְק! (לוטי הבחינה, שקראה לו בשמו הפרטי) שפן! מה אתכם, גברים!
גורדוייל הרים קצת ראשו והביט בטמטום לצד אשתו. הבהיק על פניו מין חיוך שוטה ונעלב, דומה יותר לעויה של בכי. ד"ר אסטל פתח בשיר עממי. קולו לא היה חזק, אבל נעים למדי, והוא שר בטעם, מניד בלי־הרף גפי חטמו האדיר. תיאה פזמה בקול גס כלשהו, לא מצאה תמיד את הטוֹן הנכון, וקלקלה את השורה. אחר נלוה אליהם גם קולה של לוטי. אולם הם שרו בלי התעוררות אמתית, כאילו נשׂכרו על כך, עד שסיימו לבסוף ונאלמו.
גורדוייל אמר לפתע, וכולם הפכו אליו ראשם בתהיה על שהוא יודע לדבר, יודע באמת לדבר ואיננו אלם, אבל גורדוייל אמר כדבר המובן ממילא ומבלי הגביה ראשו:
– הקטנות, רואים אתם, אינן נחשבות… מאום אינן נחשבות… כה דעתי מאז ומעולם. ואלא מה? יש צורך בהן… צורך… צורך ל־ג־בי ה־עי־קר… כן הוא! אבל, אבל אם העיקר עצמו חסר, הָ?… – הרים גורדוייל ראשו מתוך קושיה – אז… אז… אבל אם העיקר עצמו חסר?… מזוג מעט יין, דוקטור, הי־הי־הי!
גמע מן הכוס והמשיך:
– נתפוס, דרך משל, תינוק – הלא כן?… תינוק הריהו דבר ממשי, קיים, ואין חולקים על זה… והנה כשיש לו לאדם תינוק, הריהו קונה לו צעצוע… דוב, רכבת, אוֹטוֹ, צ־צנון… כן, בודאי, אף צנון!… ובלבד שיהא שחור הי־הי־הי!… תינוק אוהב צנון גם כן!… למשחק, כמובן, רק למשחק בלבד… אבל אם אין תינוק – יכול אבלע אני עצמי את הצנון?!… ואם אין אני אוהב צנון כל־עיקר? לגמרי לא? ובכן־אפוא!… ד“ר קרינדל דרכו לומר תמיד: “במקום שקטנים עומדים, על הגדולים להיות יושבים, כמאמר שילר”… אוהב הוא ציטטה, ד”ר קרינדל, הי־הי: ואף תיאה יודעת זאת…
– מה אתה סח כאן, שפן! – שחקה תיאה – בוא ואנשק לך! אתה מלבב היום באמת!
פשטה גופה הארוך לצדו לנשק לו. אבל גורדוייל נרתע לאחוריו, כמי שמגן על עצמו מפני מהלומה.
– לא זאת, לא זאת!… אין אנו עומדים עתה בזה… הלא כן, דוקטור? הן ידידי אתה, אני יודע, הגם שהנך קצת ערמומי ונוכל ככל האדבוקטים… ואפילו קצת מטומטם – אל תהא מוחה! כך הוא! – חתך גורדוייל בחוד ידו את האויר אפקית, ליתר חזוק – אבל אני מחבב אותך אף־על־פי־כן! זה למעלה מכל ספק!
והוא חייך לעצמו בהנאה.
ד"ר אסטל קרא בשחוק:
– הי, גורדוייל יקירי, אתה מעניק לי שבחים ביד רחבה… אין אתה קמצן כלל!…
– אין בכך כלום, – השיב הלה, כאילו לא היה לו כדאי להאריך בזה יותר – אין בכך כלום!…
קם, הקיף כסאה של לוטי, ובא ונתיצב לצדה השני.
– נו, לוטי, את הנך נפש טהורה, הבה נשתה לחיים, אנו שנינו!
נטל כוס שאינה שלו ונקש בה בכוס לוטי. זו הציצה עליו בעינים מפיקות חמלה ולא זעה.
– שתי, לוטי, – האיץ גורדוייל – וכי אין את חפצה לשתות עמי? הן לא תעליביני!
עד שזו לגמה לגימה קלה.
תיאה לחשה דבר־מה על אזנו של ד"ר אסטל, בכרכה זרועה על צוארו. לא נשמעה אלא תשובתו של פלוני: “אחר־כך, אחר־כך!”
גורדוייל הושיב עצמו על הספה שמנגד ופתח שוב:
– אתם סבורים, שאני מבוסם, הודו על כך! תמיד סובר אחד על חברו, שהוא שכור או מטורף… בנוהג שבעולם כך!… א־בל… אין אני אלא עליז… עליז מאד! ולכשתרצו, הריני יכול גם להרים קולי בשחוק גדול, ח־ח־ח! האין זאת, תיאה!… אמי היתה תמיד אומרת לי: תינוק צריך לשחק עם שאר התינוקות ולהיות עליז… רואים אתם, ועכשו הריני עליז!… ואם רוצה מי מכם לצאת במחול, הנני מוכן גם כן!… מוכן תיכף ומיד, כמובן!… – הוא נתרומם ונגש אל תיאה – רוצה את? אין לך אלא לומר: “רוצה אני”…
– מה? – צחקה זו.
– לא כלום!… רק להיות עליזה… שאני אוהב אותך מאד, את יודעת זאת.
– איני נעצבת כלל! הן עיניך הרואות, שאני עליזה!
– אם כן טוב! טוב מאד! ואין בלבך כלום עלי?… רואה את, חושש הייתי, שמא יש לך תרעומות עלי… אבל עכשו טוב!…
– אל תרבה לשתות כל־כך, גורדוייל! – קראה לוטי והוציאה מידו את הכוס – מה לך! יצאת מדעתך!
– צמא, אני צמא… הניחי!
חטף את הבקבוק והפכו אל פיו. אבל הספיק לשתות מתוכו רק מעט, כי ד"ר אסטל עקרו תיכף מידו.
– אי לך, גורדוייל, בוש והכלם! לפי שעה עדיין שותים אצלנו מכוסות ולא מבקבוקים!
גורדוייל חייך ידוע־נצחון:
– אין לחסום את הדרך!… לעולם לא!… התדע, דוקטור, נשתה כולנו עוד אחת ואחר תנגן לנו מה על הפסנתר, כן?! הן אנו רוצים לצאת במחול, אני ותיאה הי־הי…
לוטי נמצאה לפתע מתיפחת חרש על מקומה. מתחילה לא הרגיש איש בדבר, אולם עתה ראו הכל, שגופה מזדעזע כולו מבכי. בעד הרֶוח שבין שתי ידיה, שסככו את העינים, נשקף הפה המלא והאדום ושני קלוחי־דמעות דקים לצדדיו. אורלוגין בית־הכניסה שעל ככר־קרל הסמוכה הִשִיר אותו רגע צלצולים קצובים, מסוימים, כאילו גזר איזו גזרה לבלי השיב. ד"ר אסטל נרתע ממקומו, קפץ אל לוטי והתחיל מלטף את גבה ושערה.
– מה לך, לוֹטָרל, – שדלה כשדל תינוק – נו, נו, לא צריך… באמת לא צריך… ההורע לך? זה יעבור! תיכף יעבור!
תיאה התרוממה גם כן והיתה מטיילת אילך ואילך, מחייכת לעצמה מאיזה טעם כמוס. במסדרון נסגרה דלת ברעש. לוטי נגבה במטפחת פניה הלוהטות ואמרה:
– אין דבר! העצבים… אבל עכשו כבר רָוח לי… עכשו כבר טוב!…
מנגד, ליד קצה השולחן השני, מקום שישבה תיאה קודם, עמד גורדוייל והסתכל במחזה בעיון מיוחד ומתוך בטוי של כובד־ראש גמור. נכר היה בו, שדבר־מה בלתי מחוור לו כאן. כן, למה זה נתיצב לפתע ד"ר אסטל אצל לוטי? הרי עליו לעשות עכשו משהו אחר, כמדומה!…
בינתים נרגעה לוטי לגמרי.
– אי־מובן – מלמל גורדוייל בפני עצמו – בהחלט אי־מובן… כשאר כל הדברים כיוצא באלו…
נגש אל לוטי, זקף אצבע בחלל ופסק:
– הלילה נִתן לבריות לשמוח בו!… כל שאינו שוחק בלילה, אינו שוחק ביום!…
זו גמעה מן היין ואמרה:
– בוא, גורדוייל, שב אצלי. אתה באמת היותר עליז מכולנו…
– אסור לך לשתות, חביבתי – פלטה תיאה בלגלוג עצור – זה מקלקל עצביך! לא כל אדם מסוגל לכך.
לוטי עשתה עצמה כאינה שומעת.
ד“ר אסטל ישב אל הפסנתר ופרט איזו אופיריטה חדשה, פרט עמומות מחמת השעה המאוחרת, וגורדוייל מחא ברגליו על הרצפה לפי הקצב. הוא התחיל אפילו מנדנד גופו כבמחול, מנדנדו תחתיו, בכבדות ובחוסר־רגילות, מה שנראה מגוחך ביותר, לפי שלא ידע לרקד. כשסיים ד”ר אסטל, אמרה תיאה, שהיתה נצבת על יד הפסנתר:
– הרי חפצת להראות לי דירתך, דוקטור! רצונך עכשו?
קולנית אמרה זאת, כדי שהכל ישמעו.
והנה נסתלק ד"ר אסטל עם תיאה אל החדר הסמוך, כשלוטי מביטה אחריהם בחשדנות.
מיד הבקיע משם קול צחוקה של תיאה, שחתך בבשר לוטי כאזמיל קהה. לא עצרה כח להשאר במקומה וקפצה ונגשה אל גורדוייל, שהיה עדיין מרקד תחתיו, בזמזמו חָטמית איזו נעימה. בחדר הסמוך נאלם הצחוק במחי אחד, כגזור באמצע. לוטי תפסה ביד גורדוייל ומשכתו אל הספה.
– שב עמי, חביבי. כל־כך קשה…
גורדוייל ישב מתוך סרוב קל.
– אה, כן, לוטי! בודאי!…
בתנועה מיכנית שם כפו על ראשה, התחיל מלטף שערותיה לאט לאט, כאילו כדי לפייסה על שום מה. לטוף זה הביא בה נעימות לא־תוּבע ונסתמן בה צורך פתאומי לבכות מר. אבל היא שלטה בעצמה. דומיה כבדה נפלטה מן החדר השני.
– ולהיכן הלכה תיאה? – שאל גורדוייל לפתע.
– תיאה? – נכותה לוטי וחרונה נתלקח בה כהרף־עין – תיאה נחוצה לו! אל תירא, לא תאבד לך, המרגלית!
הסיעה עצמה מעמו.
– אף־על־פי־כן הנך כסיל, לאין תקנה! ראוי אתה באמת לכל אלה!… ועוד ליותר מכן!… כך הם כולם! במקום שממררים חייהם, שם דוקא הם מדביקים עצמם ואין להזיזם!…
לוטי ישבה ובכתה בחשאי. הדמעות נגרו על לחייה, אחת אחרי חברתה, בלי שנגבתן ובלי שנסתה לעצור בעדן. לא היה איש בכל העולם, שיוכל לנחמה. עזובה בהחלט היתה לוטי ברגע זה, עזובה בחצות לילה בעולם הגדול והשחור, אצל אדם יחידי זה, שהוא מבוסם עכשו ושלבו נתון תמיד לזו האחרת, שאינה יודעת אלא לענותו ולהתעלל בו. גורדוייל נשתטח שלא מדעתו על הספה והניח ראשו בחיקה ובִן־רגע כבר היה מתנמנם. רחמים גדולים נתמלאה לוטי על עצמה ואף על זה האדם היקר והמעונה, שנמנם עכשו בחיקה. גחנה אליו והצמידה שפתיה אל שערו. אחר קמה בזהירות, שמה תחת ראשו את הכר הקטן בתכריך־הקטיפה האדום־כהה, נגשה אל החלון והציצה אל הרחוב הלילי הריק. בחדר הסמוך נעורו שוב קולותיהם של תיאה וד"ר אסטל. לוטי נגבה עיניה והלכה וישבה ליד השולחן. תיכף נכנסו הללו.
– הנה, רודולפוס נרדם בינתים! צריך לילך הביתה! השעה מאוחרת! – קראה תיאה ועמדה לנענע את בעלה בעוז, כנענע איזה חפץ נעדר־חיים.
– ישאר אפוא כאן! – נתערבה לוטי – למה לטלטלו, כשהוא עיף כל־כך!
– לדידי יכול הוא להשאר, אם אין לדוקטור כנגד זה מאום.
– אבל מובן מאליו, תיאה, מובן מאליו! ולא עוד אלא שגם את יכולה ללון כאן, אם את רוצה. תישנו שניכם בקיטון ואני אציע לי כאן על הספה.
תיאה לא רצתה, אין היא יכולה לנוח כהוגן אלא במטה שהיא רגילה בה. שתי הנשים נתלבשו אפוא, וד"ר אסטל יצא עמהן ללוותן.
יד. 🔗
בעד החלון נִבט יום סתיו דלוח, שהרביץ עצמו על הנפש כערפל כבד. על־פי הנענועים התכופים על החומה הכתמתמה שמנגד, נענועי הצל המטושטש כמעט כליל של ערמון בודד, בלתי נראה מכאן, אשר נתגלגל בדרך נס לתוך חצר מסחרית זו שבטבור העיר, – נִתן לשער, שרוח חזקה מתחוללת בחוץ, אחת מאותן הרוחות הטרדניות, שעיר זו מצטיינת בהן.
לפני שולחן־הכתיבה הגדול באמצע הלשכה הסב ד“ר קרינדל רוָחוֹת בכורסה המרופדת, וסיגרה חומה ועבה, מצבע השוקולדה, שלא הוסרה מאמצעיתה טבעת־הניר המצוירת אדום וזהוב, תקועה בפניו. אבל רודולף גורדוייל מזכירו ו”יד ימינו“, ישב אצל שולחן־כתיבה אחר, יותר קטן, שליד הקיר, ועשן גם כן, אלא שהוא עשן סיגריטה צנומה ולא משובחה ביותר – ובזה נתבטא כביכול ההפרש היסודי שביניהם. ד”ר קרינדל יכול כמו כן להרשות לעצמו עוד מיני מותרות אחרים, כגון ליתן שטף חפשי לרוחו הנעכרה מחמת השפעת יום הסתיו מצד אחד, ומצד שני מחמת אבוד הסכום של אלפַּיִם שילינג, שאשתו עקרה ממנו הבוקר לקנית פרוָה חדשה, מודרנית, הגם שיש לה פרוה טובה, שעלתה לפני שנתים בעשרת אלפים.
ד"ר קרינדל הוציא מפיו את הסיגרה והציץ רגע אל עמוד־אפרה המחובר אליה. אחר הסמיכה במהופך אל חטמו המחודד והריח בתאות־הנאה לאפר החמים והריחני. אגב־כך הרהר, אבל כבר מתוך ותור־מה: “פזרניות הן כולן לאין תקנה… אין אף אחת מהוגנת… תמיד רק סחבות ומטליות – זה כל הגיגן!”… כמתוך החלטה פתאומית דִשֵן את הסיגרה בנקיפת אצבע יחידה אל הקונכי הגדול, נעצה שוב בפיו, והטיל סקירה לעברו של גורדוייל, שישב כפוף, מופנה לכאן בצדו, וכתב מה.
– הכתבת כבר להוצאת רוֹבוֹלְט, אדון “גורדויין?” (כשהיה שרוי ברוח רעה, היה מסלף קצת את שמו, מחליף לפחות אות אחת. ברבות הימים התרגל גורדוייל לכך ושוב לא היה מקפיד.) המכתב צריך להשָלח עוד לפני הצהרים! בלי דחוי!
– נכתב כבר – השיב הלה בלי הפוך ראשו.
– שפיר!
ואחרי שתיקה קצרה:
– ומה שלומה, אגב, של בת־זוגך? פגשתי בה לפני כמה זמן ברחוב, לפני שני שבועות בערך. חזותה היתה לא גרועה, חי־חי, חזות שופעת עונג רב…
כיון שגורדוייל לא אמר כלום, המשיך ד"ר קרינדל:
– כן, כן, יקירי, העולם הזה לא נברא אלא בשבילן. כונתי: בשביל הנשים. להן טוב בעולם באמת!… מה אומר היינה: יציר נעלה, על כל בשר המליכו האל ונְתָנו – – – וגו'. שמא יש להן לבטים רוחניים כמו לנו?… מה דאגה יש להן בלבן חוץ מתענוגות?! ובעוד אנו מוגיעים מוחנו בשאלות פילוסופיות וכיוצא באלו, הרי הן רודפות כל היום אחרי תענוגות גשמיים…
– מי מוגיע מוחו בשאלות פילוסופיות? – הפך גורדוייל ראשו – אין איש מטפל בדברים כאלו…
– כלך, חביבי, אל תתעַנֵו יותר מדי – חיֵך ד"ר קרינדל לתוך הסיגרה, מרוצה, שהצליח לגרות את מזכירו לדבור – אבל אני מבין היטב לענותנות זו שלך!… אין כמוני להבינה!… כי שנינו הרי מאותו חומר עצמו קורצנו… אל תתנגד, לא יועיל לך כלום! מפני שכן הוא!… ומדה זו, רואה אתה, היינו מדת העניוות, מוּדעת לי לכל גוניה, מודעת לי, אפשר לומר, מן הקֶרֶב ולחוץ… וכבר אמר על זה ליכטנברג: הגאון מסתתר בחדרי חדרים ובָשְׂמו – – – וכו'. דבר יקר, מה?! ובכן, בנוגע לעניננו הקודם, רואה אתה, אדוני “גולדוייל” החביב, הן, הנשים, על כל פנים, אינן עוסקות בדברי פילוסופיה… בכאן אני מסכים עמך לחלוטין… אין אני מכיר היטב את זו שלך. אפשר הן ואפשר לאו – לא אגיד לך דבר ברור… כאן אתה ודאי בקי יותר ממני… אבל השאר, הכלל כולו, ואף זו שלי ביניהן, כמובן, להן עסקים אחרים לגמרי… “מי במח ומי בעצמות”… אומר משל סיני…
– אבל אתה יודע פסוקים לאין שעור, אדוני הדוקטור! – נצטחק גורדוייל בלעג – וזכרון נפלא יש לך!…
– מה, זכרון אתה אומר הי־הי, בזכרון הצטיינתי כבר במחלקות הנמוכות… זכרון למופת!… הדבר היה מפורסם, אדוני!… זכרון הוא אומר, גלה אמריקה!… יכול אני, דרך משל, לקרוא לך על פי הזכרון, הֻמ… לקרוא לך את כל ספורך, שפרסמת לא כבר… מלה במלה הי־הי…
לשמע מלים אלו עלה בו בגורדוייל רגש של בחילה גדולה, כאילו זחל ועבר על בשרו מין שרץ נתעב ביותר. כלשם תרופה מהר להדליק זנב־הסיגריטה, שהיה נעוץ לו כבוי בזוית הפה. אף־על־פי־כן הכריחו איזה כח להוסיף הקשב.
ד"ר קרינדל המשיך בקורת־רוח מרובה:
– זהו, אגב, ספור לא רע… כתוב כהוגן… אין לומר כלום! קודם כל: הסגנון!… סגנון תרומי, אצילי… של ברוֹן מלידה, אפשר לומר!… ממש סגנון גיתה הי־הי, כאשר אהבה נפשי… רואה אתה, אילו היה עלי לכתוב זה הספור, אני מבטיחך, שהייתי בורר לי אותו סגנון עצמו ולא אחר… לשון מנופה ומזוקקת – מרגליות!… ידעתי תמיד, שיכול אני לסמוך עליך בנידון זה, אדוני “גולדויין” היקר!… מה אומר מַיריקה: אם אהבת אדם, אהוב גם – – – את הסוף הרי תדע כבר בודאי!…
גורדוייל לא יכול לנשוא יותר. כל דמו נתפרץ בבת אחת אל ראשו. “אם יוסיף לדבר עוד רגע, עוד רגע, יארע מה…” התיק את כסאו ברעש כזה, שד"ר קרינדל קפץ תחתיו בבעתה: “מה יש, אדוני גורדוייל! שמא אתה אומר להחריב את הבית?!” אולם חמת גורדוייל שככה במקצת אגב תנועה פתאומית זו ובו־ברגע כבר הרהר: “אה, הבלים! יפטפט השוטה כרצונו! מה איכפת לי, באמת!…” הכריח עצמו לחיך. וכאילו כדי לענוש עצמו על רתחנותו, שנן בחשאי: “אדרבה, נשמע דוקא מה שיאמר עוד!…”
– ואשר לעצם הספור – המשיך הלה באותו הטון המתון ובחיוך־הנחת שלו – כונתי, תפיסת המאורעות, השתלשלותם וסדורם האחרון, ההחלטי – הנה, כלום צריך אני להגיד שבחם בפניך?!… הן אתה בעצמך יודע למדי שהם ממש מצוינים!… נעלים מעל כל בקורת הי־הי־הי!… וכבר אמר קלוֹפשטוק על כעין זה: מה שהיוצר עצמו מעיד על יצירתו, זה – – – וכו‘. נכרת יד יוצר אמתי, יד אמן בחסד עליון… ואין כמוני, אני חוזר על זה, להשיג כל גוני היופי שבו הדקים מן הדקים… יש לך בי, אדוני גורדוייל החביב, קורא מובהק!… קורא שמתיגע לעמוד על כל תג ותג ושאינו מאבד כלום!… והרי דוקא לקוראים כמוני אתה צריך הי־הי… כונתי, לקורא, שהוא אח לך ברוח ובדעה, אח תאומי כמוני, ושיוכל לירד לסוף דעתך!… וקורא זה, אינך צריך להרחיק חַפְּשׂוֹ… כלל וכלל לא! הריהו יושב לפניך ומסיח עמך!… ולא עוד אלא שאף אם תחפש, לא תמצא לך קורא שני כמותי!… אני מבטיחך, שלא תמצא!… ולמה לך בעצם עוד שני?… אנו שנינו הרי יודעים היטב, שאין צורך אלא בקורא יחיד ומיוחד!…. ואת זה הנך מוצא רק בי… רק בי בלבד הי־הי־הי… ואם איני טועה, כבר אמרת אתה בעצמך, אדוני גורדויין היקר, באותו ספור מדובר: ערכם נִתן לדברים רק על־ידי האדם בלבד, על־ידי האדם היוצר… וכו’. מלה יפה, מה?… מרגלית הי־הי־הי!…
גורדוייל נתפרץ לפתע בצחוק קולני סואן וד"ר קרינדל נספח אליו מיד, כאילו המתין רק לכך.
– זה מצוין, מה?! – פלט מוכר־הספרים בהוסיפו לשחוק.
– אדוני הדוקטור, – אמר גורדוייל לבסוף – ראוי אתה, שתעניק לי סיגרה טובה, כיון שהננו מעתה אחים תאומים! תמהני עליך, שלא הרגשת מעצמך, שסיגרה כזו תערב אף לי!
– יפה אמרת, אדון גולדוייל, הי־הי־הי, יפה מאד! אחים תאומים!… וסיגרה – אדרבה! בחפץ־לב! אבל אחר־הצהרים. עכשו אין לי יותר. הריבה, רואה אתה, אותה ריבה גֶרטרוּד, שם בספורך, שאהבתה לריינולד אינה מתעוררת אלא כשהלה נסתמא בעינו הימנית, זו מענינת באמת… חזיון פסיכולוגי יקר־המציאות, שצִפה ליד אמן אמתי כמותך… ונתנה האמת להאמר הי־הי: כונת בזה ממש לדעתי… כי שאלה זו העסיקתני זה כמה זמן לפני הופעת ספורך, ובאותה צורה עצמה, ואף אני הגעתי לידי אותה מסקנה כזו שלך… לי־די או־תה מס־ק־נה עצמה. אם תאמין ואם תחדל… אמרת ממש אותם הדברים, שהיו בלבי… ורואה אתה, אילולא ידעתי בך, שאדם ישר אתה, רצוני לומר, אילו לא היה דבר שכזה בגדר הנמנע, כי אז אפשר היה – אפשר היה לחשוד בך, הֻמ, בגנבת רעיון… אל תחשוב לי דברי לעוֶל, אדוני גולדוייל היקר! אין זה אלא משל, כמובן, להסביר עד כמה כוַנוּ שנינו לאותו רעיון עצמו… רק לשם זה בלבד ולא יותר!…
ראשו מופנה אל ד“ר קרינדל, ישב גורדוייל והסתכל בו מחיֵך. רצה לראות, עד היכן יגיע הלה, כשלא יפסיקו. אולם ד”ר קרינדל עמד כבר לסיים. דעתו כבר נתקררה קצת. חוץ מזה ראה, שדבריו החטיאו מטרתם והוא נתיאש היום מגורדוייל. רק שאל עוד:
– ומה אתה כותב עכשו, יקירי?
– שוב אין אני כותב כלום – נִתַּמֵם גורדוייל – גמרתי כבר כל המכתבים…
– לא רע, באמת!… מה אומר נוֹבֵליס: עומק המסתורין של מלה, אשר – – – וגו'. אבל לא לזה נתכונתי. כונתי, כמובן, לדברי יצירה הי־הי. באיזו עבודה ספרותית הנך עסוק כעת.
– אין אני עסוק בשום עבודה ספרותית ואף להבא שוב לא אוסיף לכתוב!
– וכל כך למה? – התחיל ד"ר קרינדל מחדש – איני יכול להאמין, שבכובד־ראש אמרת כך! אי־אפשר! הן לא תמנע ממני את העונג הגדול הזה!… העונג היחידי, יכולים לומר, שיש לי בעולם!… הרי זה ממש, כאילו הייתי אני עצמי הכותב!… כמו כאן בדיוק, כאן בלשכה, שאתה כותב לכאורה הכל ולאמתו של דבר אני הוא הכותב… כך הוא, יקירי, כך ולא אחרת!
ברנע זה נתפרצה בסוּפה אשתו של ד"ר קרינדל, צהבהבת קטנה ופזיזה, שהכניסה עמה ענן של ריחות בשמים וקרירות חריפה של החוץ הסתוי. מיד התחילה לדבר הרבה ובמהירות, ודומה היה, שהיא ממשיכה שיחתה שהוחלה עוד בחוץ.
– וכי אין היא נפלאה? וכמה היא הולמת אותי! רואה אתה, פאולְרל! – והיא הצביעה על הפרוה החדשה שעליה – משש נא! “עגל־מת־בן־יומו” אמתי! לבשתיה מיד, כבר קריר, יכולים כבר היטב ללבוש פרוה עכשו, האין זאת? וקלה היא, אני אומרת לך, קלה כהבל־פה! אינך מרגיש כלום, ממש כבַלְנָר! לזה נחוצה עוד מגבעת אחרת, מגבעת קטנה של לבד, פשוטה, בלי קשוטים –
– אבל שבי נא מעט, חביבתי, – שסעה בעלה, שנתרומם והלך לקראתה בכניסתה – הן את מחוללת סער במרוצתך ומפריעה את מר גורדוייל בעבודה!…
– אה, אדון גורדוייל! – עמדה אך עכשו על מציאותו והושיטה לו ידה שבכסית עור זֶמֶר לבן – תסלח נא לי. הנך יושב לך כך בזוית ולא הרגשתי בך כלל ח־ח־ח! ומה אתה אומר על זו הפרוה? קנויה עכשו, ברגע זה!
גורדוייל התבונן רגע מעשה־מומחה אל הפרוה הטלואה חום־לבן והוציא משפט:
– יפה! מתאימה לה היטב, גברתי.
– הלא כן! משמש נא, מר גורדוייל! עגל־מת בן־יומו! המודה האחרונה!
– אבל המגבעת אינה מתאימה לכך… נחוצה מגבעת־פעמון קטנה, שחורה, אני סבור…
– ודאי, ודאי, אני הולכת כרגע לקנות מגבעת! רואה אתה, פאולרל, האדון גורדוייל הנהו מומחה גמור לתלבושת גבירות. גם דעתו היא, שדרושה מגבעת אחרת!
– נו, טוב, טוב, יקירתי! תקני לך. אבל מה הבהלה הזו! תקני אחר הצהרים. יש שהות לכך אף אחר הצהרים! המגבעת לא תחמץ בינתים!
– לא, לא, אני מוכרחת תיכף! אחר הצהרים אין לי פנאי! בשלש באה “עושת־הצפרנים”, אחר־כך יש לי ראיון עם מַלְוִינה הולצֶר, הן אתה מכירהּ, אשר חזרה אתמול ממינכן.
– עכשו הן כבר שתים־עשרה! צריך לכנס כבר לסעודה!
– זה לא יארך – עמדה אשתו על שלה – החנות סמוכה לכאן, עשרה צעדים! אתה נכנס הביתה ואני באה תיכף אחריך.
לא הועיל כלום. לא עלה לו לד"ר קרינדל לדחות למצער לאחר הצהרים זה “הבזבוז” החדש. אשתו נטלה את הממון ונתחמקה כהרף עין.
גורדוייל הגיש לו את המכתבים לחתימה, אחר נטל אדרתו ומגבעתו ונסתלק לסעודת־הצהרים. בחנות עכבה אותו הגזברית.
– אתה הולך כבר לאכול, אדוני גורדוייל? אולי חפץ אתה לילך הערב לקונצרט? יש לי שני כרטיסים. התשיעית של בטהובן עם שַלְק.
– כמדומה לי, שאת אומרת לפתות אדם נשוי, פרוֹיליְן קוֹפלר, – התלוצץ המשרת האדמוני, שגמר ברגע זה הרקת ארגז ספרים והיה מחלץ עצמותיו בהנאה.
– אין זה נוגע לך, אדון רוּדל! אותך בכל אופן לא אפתה!
– חבל, חבל מאד! – שחק הלה – אבל אולי תרשיני, שאפתה אני אותך?
– הנך מדבר שוב שטויות, אדון רוּדל, כרגיל!
– איני יודע עדיין, אם אהיה פנוי הערב – אמר גורדוייל – אומר לך אחר הצהרים.
הנערה נדמתה כנעלבת. גורדוייל נזדרז לומר:
– בעצם אני יכול להבטיח כבר גם כעת. בודאי! אשתדל להתפנות על כל פנים.
– לא, שכחתי לגמרי, שידיד אחד, ידיד־נעורים ישן, בקשני זה כמה פעמים להשיג לו כרטיס אל התשיעית עם שַלק… אטלפן לו, ואם לא יהא לו פנאי, אודיעך אחר הצהרים, אדוני גורדוייל.
– יפה! אנו מעמידים על כך – אמר גורדוייל ביציאתו.
תיאה היתה נמצאת זה שבועים ומעלה בסנטוריום של הדוֹצנט שרמק. הנתוח כבר נעשה ועלה יפה. גורדוייל היה מבקר אצלה כמעט בכל יום אחר העבודה. דעתה היתה נוחה ביותר כל אותו זמן והיא נהגה בבעלה חבה ידועה, מה שהשריש בו תקוה חדשה והשרה עליו רוח של שקט. בזמנו הפנוי הרבָּה לעבוד לעצמו באין מפריע וספוק־הנפש מעבודתו שהצליחה בידו גרם אף הוא למצב־רוחו הכללי שישביח. המועקה התמידית הוקלה מעליו כלשהו והוא קלט אותו זמן בחושים פקוחים וערים את העולם סביבו, מין קליטה ראשונית, כמי שנשתחרר מן הכלא לאחר מאסר ארוך. שחרור פנימי זה, אמנם עמד עליו גורדוייל, אלא שתלאו בטעותו בסבות אחרות, נטולות מכל הבא ביד, משום שנפשו היתה סולדת מפני האמת הברורה, ומשום שהיה בו דבר־מה, תקיף מזו האמת, שעכב בעדה לפלס לה נתיב להכרתו. השלה עצמו להאמין אפוא, שזה השנוי, יסודו בבגרותו, שהגיעה עכשו למלוא תקפה, בדרך ההתפתחות הטבעית, בלי שום קשר עם גורמים חיצוניים, ונוח היה לו בכך.
כשהשיגה ידו, היה נוהג לסעוד בבית־אוכל אחד קטן, לא הרחק מן הלשכה. נכנס עכשו לבית־אוכל זה, שלא היה מאוכלס ביותר, ושֹׁרַת מיד. בלגמו את המרק, שנדף ממנו ריח גרוע של שומן־בקר נושן, הבהב בו לפתע הד זעמו הקודם על ד"ר קרינדל ותאבונו פג במחי אחד. הניח את הכף והתיק ממנו פנכתו בתנועה פסקנית ורועשת, עד שהאשה לבושת־האבל שמנגדו, שלא חלצה לאכילה כסיותיה השחורות, נרתעה קצת והרימה אליו ראשה בתמהון. לחזור היום אל הלשכה, לראות היום עוד פעם פרצופו השטום של אותו מנוול – זה נצטייר לו כעת כדבר אי אפשרי בהחלט. לא, אחר הסעודה יטלפן לשם, שהוא חש בראשו – ויהי מה! החלטה אי־צפויה זו הרגיעתהו ועוררה בו אפילו מין נעימות שבנקם. עכשו הנהו נטול־עול אחר־צהרים תמים! נחפז לכַלות סעודתו ולפרוע. אף־על־פי־כן, בזוית חבויה שבנפשו, כרסם מעין נוחם על החלטתו זו, שבאמת לא הלמה את אפיו הנאמן. לכן עלה לפניו עכשו זכרה של יֵטי קוֹפלר הגזברית והזמנתה אל הקונצרט, ונמוק קל זה קבל פתאום כובד וחשיבות והיה עלול כמעט להחזירו מדעתו. הן לא יתכן להעליבה – אמר לעצמו – נדברנו בודאות, כמעט בודאות… לא! – התאושש מחדש – אין לעשות! היום לא! והוא קם דרך החלטה מוצקת ועזב את בית־האוכל.
טו. 🔗
שעה קלה השתרך גורדוייל באין מטרה לאורך פרנץ־יוזפסקיי, מתעכב מזמן לזמן להתבונן בחלון־ראוה, מעשה הולך־בטל. אחר פִּלֵג את המרצפת ונגש אל חוף התעלה. נשען בחזהו אל המעקה, צוארון אדרתו זקוף, הציץ למטה, על פני המים החרישים, עכורי־הסתיו, שכל הצנה החודרת נדמתה כנודפת רק מתוכם. מעומדים בסירה מתנדנדת אִמְנו עצמם שני שוטרים בשַיִט מהיר, אחד חותר במשוט יחידי בתנועות זריזות וחסונות, בעוד שחברו בוחש את המים בכלונס ארוך, כמחפש מה על קרקעם. “הם מחפשים כבר עכשו את זה שיטביע עצמו מחר או לאחר חודש”, חלף רעיון את גורדוייל בהסתלקו מן החוף. “והלה עדיין לא עלה בדעתו אף צל של מחשבה לשים קץ לחייו”… בתחנת הטרַם שליד גשר־סְטֵיפַני הכיר בעברו את אמה של פרַנצי מיטלדורפר, של זו האשה הצעירה, שנתעלפה לפני חצי שנה על ככר־קרל, ושלִוה אותה אז לביתה. מאותו יום שוב לא נזדמנה לו השעה לבקרן, אם גם קבל על עצמו פעמים אחדות לצאת אליהן.
נגש אל הזקנה, שהכירתהו כרגע, ושאל לשלום בתה.
– אה, אסון כזה! – התחילה מיד קובלת – אסון כזה! מוטב שלא תשאלני, אדוני החביב! מי יכול לפלל! היינו סבורים מתחילה, שאין זה אלא קלקול־עצבים חולף. “תינוקת” רפת־אונים שכמותה – הן ראית אותה, אדוני גורדוייל! מעודה היתה כך, עדינה ביותר, הבל־פה. אך מיום לדתה את פריצרל נתרופפו עצביה כליל.
בלב נלחץ האזין גורדוייל. הבין מיד את הנעשה. כבר אז, לפני חצי שנה, נולד בו החשד, שאין שלם ברוחה של האשה הצעירה, ולבו נבא לו איזו שואה.
האם האומללה המשיכה מעוצם מכאובה:
– סבורים היינו, שזה יחלוף. החלטנו לשלחה עם התינוק לנאות־קיץ. אף כי המצב קשה כעת, הן אתה יודע. חתני משתכר אך מעט. בכל־זאת אמרנו להתאמץ ככל האפשר. חתני אוהב אותה מאד, את פרנצי. אדם ישר הוא, אינו שותה, אינו משחק, רק עושה תמיד לביתו. דמינו ללוות איזה סכום מידידים, לעבוט כמה תכשיטים, אין זה הרבה, מכל־מקום – והנה קרה האסון!
– והיכן היא עכשו?
– היכן היא? שם היא! – הִתותה בידה תנועה אי־מסוימה לאחורי שכמה – הם נטלו אותה! בזרוע נטלוה! ברצוני הטוב לא הייתי נותנה להם, דמה בנפשך! אך לא יכולתי לעכב! ועכשו כבר שני ירחים היא שם, התינוקת העלובה!
גורדוייל נחש אמנם, היכן הוא “שם” זה. אך רצה לדעת דבר ברור.
– וכיצד נטלוה? כלום עשתה מעשי־אלמות?
– מה זה עולה על דעתך, אדוני גורדוייל? איך אתה מתאר לך דבר כזה?! תינוקת תשושה ועדינה כמותה – ומעשי־אלמות! אף לא שמץ מזה! לא נגעה באיש לרעה! הייתי טרודה במטבח והיא שכבה עדיין במטה. היה כעשר לפני הצהרים. חתני לא היה אז בעיר, נסע לשני ימים לוִינֶר נוֹישְׁטַט לרגל העסקים. אמרתי בעצם רגע זה להכניס לה פת־שחרית. והנה עברה בכתנתה ויצאה לתוך הפרוזדור. צריך לעבור דרך המטבח, יודע אתה, כשיוצאים מן הקיטון. חשבתי, ודאי יצאה למבוא־המדרגות לצורך אנושי ועטתה תחלה בפרוזדור מעיל או סודר. כעבור שנים־שלשה רגעים תקפתני לפתע בשֶלה אי־מנוחה. רצתי אל המסדרון ולא מצאתיה שם, ומיד ידעתי, שקרה אסון. ירדתי כברק את המדרגות ונתפרצתי החוצה, והנה אני רואה בקרן הרחוב הגוּמפֶנדוֹרפי קבוץ בני אדם. לבי הגיד לי תיכף, ששם היא צריכה להיות. ובאמת עמדה שם, יחפה, אך כתונת־הלילה לעורה, חורת ושותקת באמצע קהל הסקרנים, וגם שוטר כבר היה אצלה. כאן שוב לא יכולתי להועיל כלום. השוטר הובילה אל בית־המשמר הסמוך, ומאז שוב לא חזרה הביתה.
הזקנה פרצה בדמעות. כעבור רגע קל פתחה שנית:
– מהרתי הביתה להביא לה שמלותיה. את פריצרל השארתי אצל השוערת שלנו. בבית־המשמר ישבה המסכנה על הספסל והביטה נכחה באדישות. נתנה אותי להלבישה, וכאשר גמרתי, אמרה רק זאת: “הרי אנו הולכות כעת הביתה, אמא. ויקטור (זה שם חתני) יתרעם על שאני מתמהמהת כל כך. הוא רעב”… כך אמרה. אבל לא זזה. ואת התינוק גם כן לא הזכירה. “בודאי”, עניתי לה. “וכי לאן נלך, אם לא הביתה?” אולם הם לא נתנוה לילך. “צריך שרופא־המחוז יבדוק אותה תחילה” – אמרו. וכך הוליכו אותה אל פקידות־המחוז. לאחר גמר הבדיקה. אמר אלי הרופא: “אשה חביבה, עלי לבשרך, לצערי, שעצבי בתך מעורערים עד מאד. זקוקה לפקוּחַ־רופאים. נִתֵּן אותה לבית החולים הכללי. לכמה ימים בלבד. לשני שבועות, לכל־היותר. היא תבוא במחלקת וַגְנֶר־יָאוּריק – אל תִּבָּעתי, אשה חביבה, רק במחלקת לקויי־העצבים”. יכול אתה לתאר לך האימה שנפלה עלי! לבי עמד מפעום. ודאי הגיע גם לאזניך שמעו של וגנר־יאוריק, שחיי אדם נחשבים לו כאפס!… ברגע הראשון לא יכולתי להוציא הגה. מן הסתם הלבינו פני, לפי שהרופא הגיש לי תיכף כסא ושלח להביא מים. אולם פרנצי הוסיפה לשבת בלי־נוע, כאילו אין הדבר נוגע לה. התחלתי להתחנן, לטעון – הכל לריק! “זוהי מרה שחורה מפורשת”, אמר הרופא, “מלנכוליה עם מצבי־מגור והרהורי אבוד־עצמי. טעונה היא השגחה מעולה. מה תעשי, אם תקפוץ בלילה מן החלון?! מעונכם הרי נמצא, נוסף לזה, בדיוטה השלישית! כלום יכולה את להתחייב להפקיד עליה שתי אחיות־חולים, אחת של יום ואחת של לילה?! ובכן אפוא!” והוא טלפן אל בית החולים ומקץ חצי שעה בא הקרון והיא נלקחה אל מחלקת וגנר־יאוריק. מובן ממילא, שנסעתי עמה. כל הדרך החרישה. רק אחר כך, כאשר היינו כבר שם. נתפרצה לפתע ביבבה פולחת־לב. “אמא, וכי היכן אני נמצאת?” את בבית החולים, בתי, את חולה", אמרתי והרגשתי תוך־כדי־כך, שרגלי מתקפחות תחתי. “איני רוצה, אמא, איני רוצה! אין אני חולה! אני רוצה הביתה, הביתה!” – צעקה והכתה על סביבה. אני נתעלפתי, וכששבה אלי רוחי, שוב לא מצאתיה אצלי.
נגבה עיניה האדומות מבכי. גורדוייל עמד והביט אל האם האומללה ברחמים עמוקים ולא אמר מלה.
– וסבור אתה, שנשארה שם? – המשיכה במר־רוחה – רק שלשה ימים! לא יותר משלשה ימים! אמרו: “אין מקום כאן! כאן רק תחנה עראית, לכמה ימים בלבד, ומכאן הם נשלחים לשם. המחלה תמשך כמה שבועות, ואפשר גם כמה ירחים, לעולם אי אתה יכול לדעת למפרע במחלה זו, פעמים שני חדשים, פעמים חצי שנה גם כן, וכאן אין מקום”. התנגדתי, בכיתי, התחננתי, דברתי עם הפרופיסור עצמו, עם וגנר־יאוריק. הלה השיב, “נראה. אם רק תהא אפשרות – בחפץ־לב. אבל אם הם אומרים בהנהלה, שאין מקום, מסתמא אין, והשתדלותי לא תועיל. שם, אגב, טוב מפה. הבנין שלנו ישן ושם הכל חדש ומותאם לצרכי החולים. רק השם מפחיד. משפט־קדום ותו לא!” וכשבאתי למחרת לבקרה, נודע לי, שכבר העבירוה לפני הצהרים לשטיינהוֹף. ומאז היא שם – סִיְּמה האשה.
היתה הפסקה קצרה. אחר שאל גורדוייל:
– ומה מצבה כעת? ההוטב מעט?
– האם יודעת אני? מי יכול לדעת זאת! הרופא אמר לי לפני שבוע, שהוטב הרבה ושאם תוסיף כך, תוכל לחזור הביתה בעוד שני חדשים. אני עצמי איני יכולה להבחין כלום. בזמן הראשון מאנה לאכול. חפצה למות ברעב. כך אמרה. נאלצו להזינה הזנה מלאכותית. אדישה היתה לכל דבר. ותאר לעצמך: גם לא חפצה לראותני, בבואי לבקרה. ואף לתינוק לא שאלה, היתה תמיד רק שותקת. עכשו מדברת היא כבר מעט ואוכלת מה שאני מביאה לה. פעם הבאתי עמי את התינוק – זה היה עוד בזמן הראשון – דמיתי, שתשמח בו, אך היא לא שמה לב אליו כל־עיקר. מאז שוב לא הבאתיו. חתני יוצא לשם רק אחת לשבוע, טרוד הוא. לפני יומים בקשה שאביא לה תפוחי־זהב. עכשו הריהי כבר ממתינה לי, מציצה בעד החלון, בימים שהיא משערת, שאני צריכה לבוא – ספרה לי האחות. לפני ימים מספר גם שאלה אותה, את האחות, לשלום התינוק. אך תמיד היא רוצה הביתה. הפרידה קורעת לב. אין היא נותנת לי לילך משם. שאקחנה עמי הביתה – בוכה, מתחננת, רצה אחרי עד לדלת. בשובי מן הבקור, הריני חולה תמיד שני ימים. איני יכולה לראות ביסורי התינוקת.
– באיזה “אַפֶּדֶן” היא נמצאת? חפץ אני לבקרה.
– היא בשבעה. מתחילה היתה בתשעה, אבל לפני שבועים העבירוה לאפדן שבעה. כאן חולים יותר קלים, אומרת האחות. אני עצמי אינה מבחינה כלום. חולים מסכנים הם גם פה גם שם.
גורדוייל החליט לצאת תיכף לשטיינהוֹף ונפרד מן האשה.
– עליך לומר שם, אדוני גורדוייל, כי שאר־בשרה אתה, שאם לאו, לא יניחוך להכנס.
הלך לטלפן אל הלשכה, מוטב היה, לו היה אחר מטלפן במקומו – הרהר – אולריך, למשל. וכדרך שֶיִקרה לפרקים, נתקל באמת בחברו אולריך סמוך לתא־הטלפון הפומבי.
פלוני שמשרתו אבדה לו לפני שבועות מספר, היה מהלך בָּטֵל, מטַיֵל ברחובות, מרבה בישיבת בית־הקפה וכותב מפרק לפרק שיר. בהיותו לפי שעה סמוך על שולחן דודו, לא ידע מחסור.
– אינך הולך אל הלשכה, מפני־מה?
– איני מרגיש את עצמי בטוב – זה בשביל ד"ר קרינדל, ובשבילך: אין בי חשק. זולת זה עלי לצאת לשטיינהוף. רצונך להספח אלי?
– לא! מרצון לא אלך לשם, עד שלא יהיו כופין אותי, – צחק אולריך – כלום מי יש לך שם?
– מכרה אחת. אך עכשו נודע לי, שהיא חולה. ולהיכן אתה?
– אני להֶרֶנְהוֹף. עדיין לא הצצתי היום בעתון. אפשר תכנס גם כן, לכשתשוב?
– לפני חמש בודאי לא אחזור. זה רחוק.
– אין בכך כלום! אמתין לך.
גורדוייל קנה לוח־שוקולדה ותפוחי־זהב אחדים ופרש לדרך. ואחרי נסיעה של שלשת רבעי שעה נמצא מתקרב אל מטרתו, נלחץ מעומד בין נשים מדלת־העם, מזוינות סלסלות וצקלונים מכילים תבשילים חמים, בטְרַם יחיד־הקרון, שמקשר קצה העיר עם המוסד. זה האחרון השתרע על פסגה נרחבת, היה נשקף למרחוק – עיר בדולה לעצמה, מוקפת סיָג־ברזל גבוה מחוץ לתחומי העיר האחרת, – וכִפת בית־כניסתו המוזהבה הבהיקה לתוך היום המעונן בברק חרישי וכבוש. יותר שנתקרב, יותר נעשה נפעם, אחוז מין מורך־לב אי־מסוים. כשעמד הטרם מתוך הזדעזעות אחרונה וקול־גרודו נקפד בבת אחת, נשתררה תחילה דומיה מבעיתה. החיים עצרו נשימתם. נדמה, שהנוסעים מעומעמים בדעתם: לרדת או להשאר בקרון. סמוך לכך נתקעה לתוך זו הדממה, בפתיעה מקרישת־דם, צריחת־אימים חדה, ממושכה, צריחה בהמית נוקבת של אשה, שבאה ממרחק־מה וכמו מעבר גיא־הבוּר הנרחב, המתקער לרגלי המוסד. רטט צונן חלף גבו של גורדוייל. אחר־כך היתה דממה כפולה. אשה זקנה פלטה אל חלל העולם: “החולים המסכנים – מכאובים להם”. גורדוייל ירד עם המון המבקרים, חנה רגע סמוך לטרם, ואחר נתקרב אל השער. מעבר לגדר נתפרץ עכשו צחוק־שטן לועג, רחב, צולל, נשמע למרחוק, שנמזג לתוכו קול־אשה דק ורם ויפה, מזמר שיר עליז של אופיריטה, שהיה מוכר לגורדוייל היטב, להיותו מוּשר למטה בעיר בפי כל. ודוקא זה השיר העליז עשה עליו כאן רושם מדכא ביותר, כאילו נתבטאה אך בו בלבד כל ענוּתם של חולים אלו, ואף זו של כל המין האנושי כולו.
השוער האתליטי, בשפם־האימה העבה והסמור כשתי קרנים, הורהו את הבנין הלבן שמנגד לשער, בית הנשיאות וההנהלה, ליטול שם כרטיס־כניסה, הכרטיס בידו, טיל עוד שעה קלה, טרם יכנס אל האפדן הדרוש, בשְתי־וערב של השדרות המרווחות, הנקיות, הזרועות חצץ כָּתוּת, שלצדן רצים פסי מסלה צרה להובלת המזונות מן המטבח. מבין האילנות המרובים, המדשאות, גנות־הפרחים, תִמְרו בנינים יפים, בעלי שתים ושלש דיוטות, מטויחים טיח לבן, מרוחקים למדי זה מזה, כל אחד מוקף גדר גבוהה של חוטי־ברזל מסורגים. הסתיו היה כאן בנגלה. האילנות כבר היו חשופים לגמרי, ולצדי השדרות צבורות היו תלוליות של סוּחת שלכת מכורכמה, מעוכה. האויר היה כאן יותר חריף, יותר צונן. נראו אחיות בחלוקים אפרורים ושביסים, שומרי־חולים אמיצים, מבקרים מהלכים שלובי־זרוע עם חוליהם – וכולם, נדמה לגורדוייל, הבעת־פנים מיוחדה היתה להם כאן, כאילו היו שיכים לגזע אנושי שונה. היתה בו ההרגשה, שהוא מצוי בעולם אחר, חדש, שחוקי חיים ומות לו אחרים, מקום שבטלו ממילא כל הענינים והטרדות של העולם הרגיל, המרוחק, שם למטה. אורלוגין המליט שלשה צלילים והזכירוֹ, שצריך להכנס, כדי שלא לאחר מועד הבקורים.
הוא שאל אחות עוברת לדרך, נגש ולחץ על כפתור הפעמון. אחות חסונה, שפרצוף סמוק ומגושם לה, פתחה לו את הדלת במפתח ונעלתה שוב מאחוריו על מסגר. העלתהו אל הדיוטה הראשונה, פתחה דלת לתוך מסדרון ארוך ונהיר, ונעלה אף זו על מסגר.
– ימתין כאן! – הראתה על דלת מימין – אקרא לה מיד.
והיא נתנה בקול רם, לאורך המסדרון המהדד:
– פרוֹי מיטלדורפר, בקור! התלבשי חיש!
גורדוייל נשאר עומד ליד דלת החדר המוקצה ל“בקורים”. לבו פעם בעוז. בכותל מנגד היתה שורה של דלתות נעולות. מפרק לפרק עברה אחות במסדרון. חולה אחת, מן הלא־אנושות כנראה, הסתובבה אילך ואילך, בנשכה תפוח גדול. פזלה לצד גורדוייל וחיכה חיוך אוילי. אחר־כך, בהשאר המסדרון ריק לרגע, נתקרבה אליו והושיטה לעומתו את התפוח הנשוך.
– שך בו, יקירי, טוב הוא! – אמרה מתוך כסוס – האין רצונך להיות “אוצרי”? הבעל של מי אתה?
דברה אליו ב“אתה”, בחתוך־הדבור המוני. והיתה כמתענגת מאד. פניה האי־יפות, האפורות־מרופשות, לא פסקו מחיוך מטומטם. אך עתה עמד גורדוייל על ריח משונה, חריף, חמוץ, לא־נעים, שהיה ספוג בחלל המסדרון ושנדף ביתר עוז משמלות־המוסד שעל החולה. זה היה ריח מיוחד, מין תרכובת חדשה של ריחות, שעדיין לא הריח מימיו.
מפתח חרק במנעול והחולה נסתלקה כהרף־עין, באמרה:
– ובכן, סֶרְווּס, אוצרי! אין לי פנאי… אבל תפוח יכול אתה לקבל ממני תמיד! להתראות!
מנגד באלכסון נפתחה דלת. הופיעה אחות ומאחוריה פרנצי מיטלדורפר. נשתפך עמדן ערבוב קולות נשים, שנבלטו מתוכו קול מתיפח וקול מצטחק. נצנצו ביעף: מקצתו של אילם מרווח עם טור מטות־ברזל לבנות, חלקו של חלון משׂובך, כנופיות נשים עירומות לחצאין, ליד אחת המטות. הדלת ננעלה.
בצעדים מהירים נתקרבה פרנצי מיטלדורפר. אחד מפוזמקיה הלבנים והמגושמים של צמר־גפן היה שמוט על גבי נעל־הלבד, ורגל חורת כחושה נחשפה עד למעלה מן הסובך. בלי לברכו ובלי להוציא ניב, תפסה אותו בידו, מתוך עסקנות אלמת, ומשכתהו אל תוך חדר־הבקורים, מקום שכבר נמצאה חולה אחת עם אשה באה בימים. בחדר עמדו שלשה שולחנות עגולים, לא־גדולים, וכמה כסאות וספסלים מרופדים. הוליכה אותו אל השולחן בזוית, המרוחק משתי הנשים, והם ישבו. מיד עותה פניה לבכי בלא דמעות ופתחה בקול לחש, מבלי הציץ אליו:
– נו, ועכשו מה יהא? שמא יכול אתה להושיעני? אין מושיע לי בכל העולם כולו. גם אמא, דמי־ובשרי, אינה רוצה. הביטה נא, מה רעים פני, כמה עלי לסבול – מתוך כך נתנה על סביביה מבט נפחד – ואין איש בכל העולם רוצה להושיעני!
עיניה השחומות היו קרועות לרוחה, דלוחות. נבעתות, תועות אילך ואילך, והאצבעות השתעשעו בחוצן חלוק־הפסים הגס.
גורדוייל לא יכול להוציא הגה. לבו נתכווץ בכאב. גם לא ידע, אם הכירתהו ואם לאו. בזה־אחר־זה העלה מכיסיו את השוקולדה ותפוחי־הזהב והניחם על השלחן. אחר התחיל קולף אחד ומושיט לה פלח אחרי פלח. זו כססה רגע, כמו בעל כרחה, והניחה מיד את החתיכות על השולחן. שוב התחילה בוכה בעינים יבשות.
– אכלי נא, – נתאושש גורדוייל ואמר – זה ישיב מעט את נפשך!
– איך אוכל לאכול, – יבבה בחשאי – כשאני רוצה הביתה ואין איש בכל מלוא העולם חפץ לעזור לי! קויתי, שאתה תרצה, כשם שעזרת לי אז על ככר־קַרְל, ועכשו אני רואה, שגם אתה מקשיח לבך כאבן. שום אדם, בכל העולם כולו! עזבוני פה לבדי ועלי לסבול כל כך! הן מכות אותי ושורטות אותי. לא האחיות!… – תקנה תוך פחד בהמי – אל תחשוב חלילה, שלהן נתכוונתי!… האחיות אסור להן להכות, אף כשהן רוצות!… אין אני אומרת לך, שהאחיות מכות! אבל הנשים מכות אותי ותולשות שערי. נשים רעות הן כאן, חולות אנושות, מטורפות באמת! תמיד הן צועקות וצווחות ואינן נותנות מנוח. מוכרחים תמיד לכלאן ב“מטת־הסריג” או בתא הריק.
חיכה פתאם בערמומיות ורמזה בניד־ראש לצד שתי הנשים:
– שם יושבת גם כן אחת מהן.
גורדוייל הגיש לה פלחי תפוח־זהב, שבלעתם בלי דעת. היא נטלה גם בעצמה מאותם שלפניה על השולחן ולעסה זמן־מה מחרישה, כשראשה המדובלל מורכן.
כעבור רגע פתחה שוב:
– וכל כך למה? שטות שכזו! יכולה אני לסטור על פני בגלל זה! לסטור על פני אני יכולה! שטות איומה כזו! הן לא תאמין, שאין אני יודעת זאת! וכי מי אינו יודע, שאסור לצאת עירומה אל הרחוב? תינוק בעריסה יודע! אלא שזה נשתכח אז ממני… לא שמתי כלל לב… קלות־דעת כזו… לסטור על פני אני יכולה! רציתי רק לראות. אם מטר יורד ולשוב תיכף… קמתי אפוא ויצאתי. ובעת מעשה שכחתי בהחלט, כי עירומה אני, וכי אסור לצאת כך אל הרחוב…
לפתע נתרוממה, נגשה ונתיצבה ליד הכותל, ופניה הפוכות אליו, והתחילה משננת לעצמה במין פתוס יבבני משונה ובהטעמת כל מלה ומלה, כשהיא מסתייעת בתנועת יד ובאצבע זקופה:
– אל תצאי עירומה אל הרחוב! אל תצאי עירומה אל הרחוב! אל תצאי עירומה אל הרחוב!
פעמים אין מספר שָנתה פסוק זה, כאילו כדי לחרתו עמוק בלבה, שלא ישתכח ממנה עולמית.
פלצות חלפה כתולעת על גבי חוט־השדרה של גורדוייל, מלמעלה למטה; זיעה צוננת נסחטה ממצחו. הפנה ראשו אל שתי הנשים שבזוית השניה כמבקש ישע, אך הללו לא הרגישו כלל בדבר. החולה אכלה מתוך שתיקה מן המאכלים הערוכים לפניה, בעוד שהשניה לטפה ראשה ולחשה אליה בלי הפסק. “זו אוכלת כל הזמן!” – עברו רעיון מסיח. קם ונגש אל פרנצי מיטלדורפר.
– בואי נא, – גמגם ותפס אותה בידה – צריך תיכף… עוד מעט והשעה עברה. הן אנו רוצים להשתוחח עוד קמעה.
התירא להביט אל פניה. מנגד עיניו לא מש פוזמקה המשולשל על גבי הקֶרֶק.
כתינוק ציתן הניחה לו החולה להוליכה אל מקומה. דומה היה, שדעתה נתקררה במעט. על שפתיה הבהיק גם חיוך של מין ספוק־נפש.
גורדוייל אמר:
– עליך להדק פוזמק אחד שנשמט.
– אה, הפוזמק! מפני החפזון… לא הספקתי להדקם. גם “מהדקי הפוזמקים” אבדו לי. נגנבו. כל מה שהנך מניח כאן מתוך היד, נגנב כרגע.
כפפה עצמה ובתנועה של קוצר־רוח משכה את הפוזמק עד למעלה מארכובתה.
גורדוייל הושיט לה חתיכת שוקולדה, שדחתה אותה מעצמה.
– אוכל אחרי־כן. ועכשו אמור לי, מה יהא! עיניך הרואות, כיצד זה כאן! שמע נא את הצוחות והיללות שם! אמור בעצמך, אם אפשר כאן להתקיים! האדם הכי חַלִים, לכשיושיבוהו כאן, מוכרח לצאת מדעתו – אני ערבה לך! ואין כל פלא! רק צעקות ויללות יומם ולילה! ומה יהא? מה יהא, שואלת אני אותך! מרגישה אני, שדעתי מטרפת והולכת. אם ישאירוני כאן, סופי לצאת מדעתי. אין איש שיוכל לנשוא כל זה! זה עשרה שבועות, עשרה שבועות – שוב עקמה פניה לבכי נטול־דמעות – ע־ש־רה ש־בו־עות, ע־ש־רה ש־בו־עות!
גורדוייל חש, שעוד רגע ויתפרץ בעצמו בבכי קולני. יסוריו היו גופניים ממש. נדמה לו, שמימיו עדיין לא חש צער עמוק ותקיף כזה ושאין בעולם בכלל צער יותר גדול. הדק שניו ובשארית אונו הבליג על הדמעות, שהחניקו בגרונו.
בעקשנות מונוטונית שנתה החולה:
– ע־ש־רה ש־בו־עות, ע־ש־רה ש־בו־עות!
שלא מדעת נטל פלח תפוח־זהב ושמו בפיו. העסיס הקריר והחמוץ השיב קצת רוחו. אלא שברגע הראשון לא ידע, מה לו בפיו, ובהוציאו שנית את הפלח המכוסס והממועך, הסתכל בו בעיון, עמד על טיבו, וזרקו תיכף אל תחת השולחן. בשימו כף ידו על זרוע החולה, אמר בתחינה ושדולים:
– הרגעי נא, יקירתי, הרגעי. אכלי תפוח־זהב – הנה, תראי, הכל יחזור למוטב. מהרה תלכי הביתה. בעוד כמה ימים, תראי, צריך רק שתהיי שקטה ואז ישלחך הרופא מעצמו הביתה, כראותו, כי שקטה את ובריאה. צריך לאכול הכל ולהיות שקטה.
– לא, איני רוצה, איני יכולה! – יבבה העלובה – אף יום אחד לא! אף שעה אחת לא! מוכרחת אני תיכף ומיד! איני יכולה להשאר כאן אף רגע אחד! דעתי נטרפת עלי פה! איני רוצה להשתגע, איני רוצה! אתם, אתם כולכם, מתחיבים בנפשי! שהבאתם אותי הנה! אני מוכרחת לשוב כהרף־עין הביתה! ברגע זה! שאם לא עכשיו – יהא מאוחר! כי סופי לחלות כאן באמת, ואז לא יוציאוני לחופש עולמית! הכל עזבוני ואין דואג לי. וגם אתה אינך רוצה להושיע לי. ואני קויתי, שאתה תרצה! והנה אף אתה אינך רוצה! אל מי אפנה, אמור לי, אל מי אפנה כעת? שטיינהוף, שטיינהוף! אֶבוֹש להראות פני בחוץ. הכל יראו עלי באצבע, כאילו רצחתי נפש! מעתה אין הצלה לי! הכל אבוד! שטיינהוף! עם המשוגעים! וכל זה בשל שטות שכזו! בשל שטות שכזו!
ידה היתה שומה כל אותו זמן על פדחתה, וגורדוייל שאל מעוצם רחמיו:
– האם כואב הראש?
– הראש כואב! תמיד כואב הוא! הכל כואב לי כאן! עלי לסבול כל־כך הרבה! בבית הייתי מחלימה זה כבר, ופה אני רק הולכת וחולה מיום ליום! אנא, חביבי, רחימאי, אני מתחננת לפניך – התחילה מלטפת לו ראשו ולסתותיו – מפילה אני תחנתי לפניך כלפני אלהים, חוסה נא, הצילני. לא אשכח לך זאת כל ימי חיי! הצילני נא כל עוד מועד! הן אני צעירה עדיין, חפצה אני חיים. איני רוצה לחלות פה ולהשאר פה לעולם. לא אוכל לספר לך, כמה נורא המקום הזה! אני כורעת לפניך – והיא צנחה באמת על ברכיה –הצילני נא כל עוד מועד!
גורדוייל הקימה והושיבה על הכסא. חור היה כמת וכל גופו מרתית. נכון היה לעשות למענה הכל, אלא שלא ידע, מה אפשר לעשות. מחו היה אטום לחלוטין ושום רעיון לא נאחז בו. בקול צרוד מהתרגשות פלט:
– אנסה לעשות דבר מה. אעשה כל אשר ביכלתי. אבל עכשו הרגעי נא, הרגעי נא.
– עליך לדבר מיד עם ההוֹפְרַט פוֹן אייכנדורף – הדירקטור שלנו, הרופא הראשי של המוסד. עכשו תמצאהו בבית־ההנהלה. לא בכל יום הוא כאן, אולם היום “שעת שיחה” לו. שלש פעמים בשבוע יש לו שעת שיחה. והיום אפשר לדבר עמו. תבקש אותו מאד… עושה הוא הכל כשמבקשים אותו מאד… חולה אחת נשתחררה גם כן לביתה לפני ימים מספר. קרוביה בקשוהו מאד – ונעתר להם… וזו היתה באמת חולה קשה. תמיד צעקה ובכתה. אבל קרוביה התחננו לפני ההופרט והניח לה לילך הביתה.. הכל תלוי בו, בהופרט פון אייכגדורף. זהו המנהל שלנו אולם בשם אלהים. אל תאמר. שאני שלחתיך!… זאת אינך רשאי לומר בשום פנים! שאז תקלקל הכל!… – והיא שלחה מבט פוחד לאחוריה, אם לא שמע איש.
אותו רגע האמין גורדוייל לדבריה. אפשר מוטב היה לה באמת. אילו היתה בבית. אפשר היתה מחלימה ביתר מהירות.
– אדבר עם ההופרט, אעשה כל אשר בכחי.
– אם כן עליך לילך תיכף! חפצה אני לדעת מיד תשובתו. תחזור לכאן לומר לי תשובתו. אחכה פה.
גורדוייל הציץ על שעונו.
– לא נשארו אלא חמשה רגעים. לא יהא סיפק בידי לחזור. לאחר גמר שעת הבקורים אכנס אל ההופרט.
הושיט לה עוד תפוח־זהב, כאילו היה בזה משום תרופה. פרנצי שמה אותו מיכנית בפה, לעסה זמן־מה שותקת. נדמתה כמהרהרת מה, ואחר התחילה שוב מיבבת:
– רואה אתה, עכשו כבר מאוחר!… לו הלכת תיכף הייתי יכולה לילך עוד היום הביתה… היית מביאני הביתה כמו אז… והנה כבר מאוחר… עכשו מוכרחה אני שוב להמתין… אלהים יודע, כמה עלי להמתין עוד!… ואני הולכת וחולה מיום ליום… עתה אחלה באמת ואז לא תהא לי הצלה… כשנֶחְלִים כאן, שוב אין יוצאים לעולם!… עד עתה התגברתי, נלחמתי; חשבתי. שמא יחוסו עלי ויקחוני הביתה… אולם עכשו איני יכולה לנשוא יותר… עכשו מוכרחה אני לחלות באמת…
– לא, לא! לא תחלי! אדרבה, תחלימי מהרה ותלכי הביתה. אדבר עם ההופרט.
– עם ההוֹפ… – התחילה פרנצי, פסקה באמצע ונרתעה בבעתה ממקומה.
הדלת נפתחה והאחות באה להודיע' שכבר נשלם הזמן.
גורדוייל נתרומם, אסף את השוקולדה ושיָרי תפוחי־הזהב ומסרם לפרנצי. זו פנתה אל האחות בעסקנות מרובה:
– עוד רגע אחד, האחות שַרלוֹט, צריכה אני לומר לו עוד מה.
ואל גורדוייל בלחישה מבוהלת:
– הכיס אליו תיכף!… אתה יודע כבר אל מי… בקש אותו מאד! אמור לו, שיש לי תינוק קטן בבית ועלי לדאוג לו… יעשה למען התינוק… לך תיכף! תמצאהו עכשיו.
במסדרון עוד לותה אותו עד לדלת ועשתה לו סימנים בראשה ובידה הפנויה, שילך מיד אל ההופרט. לפני הסגר הדלת ראה עוד שבריר של רגע פניה הדהות, החלולות, עם העינים התועות, הנפחדות ועם השער המדובלל. הבחין גם כן, שאותו הפוזמק הימני שוב היה שמוט ומשולשל על גבי נעל־הבית. לבו נשבר בו לעזבה כך, תוך יסורים לא־אנושיים אלו. אך הדלת ננעלה והכל תם. האחות לותה אותו מעל המדרגות ונעלה אחריו גם דלת המבוא.
בחוץ נשאר עומד תחתיו, סמוך לדלת, לשאוף רוח. היתה בו ההרגשה, שכבר חלף זמן ארוך, אולי כמה ימים, משנכנס לכאן. תשישות כואבת רחשה באבריו, חִוָרון כסה פניו, כאלו קם עכשו ממחלה קשה. בלי־הרף צלצל באזניו קול יבבתה של פרנצי: “ע־ש־רה ש־בו־עות, ע־ש־רה ש־בו־עות”… ו“אל תצאי עירומה אל הרחוב!”… ועוד קטעים כיוצא באלה. לא הרגיש, שמטר אלכסוני דקיק התחיל בינתים נתז מול פניו. רגע קל היה מעומעם בדעתו: אם לא ילך באמת לדבר עם ההופרט. אפס תוך־כדי־הרהור דחה מעצמו רעיון מגוחך זה. מתוך הֶרגל התחיל מחפש בכיסיו סיגריטה. לא מצא אלא זנב קטן, הסתכל בו תחילה בהיסח הדעת, אחר הציתו וזז ממקומו.
לא עשה צעדים מועטים, והנה נחפרצה שוב אותה צריחה בהמית איומה של קודם לכן. אך הפעם מקרוב יותר. גורדוייל עמד תחתיו מאובן. הצריחה נעלמה כהרף־עין, ככרותה באמצע. לא נשארה אלא אִוְשה דקה־דקה בצבורי הטרפים לצדי השדרה המיותמת, שקלָטָהּ בעמדו בסמוך והרגיש אגב־כך בגשם היורד. שלא מדעת, מתוך רגש של חלחלה ותשוקה כאחת, המתין במתיחה פנימית להִשָנות הצריחה. אך זו לא נשנתה. אז המשיך דרכו אל עבר המוצא.
בטרַם 6 שוב היתה הצפיפות רבה, אלא שלא נתן דעתו על כך. כל הזמן לא עזָבו מין רגש של אשמה כלפי כל אלה הנענים, שהשאיר שם במצוקתם. ראה את עצמו, כביכול, כבורח מן המחנה. והוא נתביֵש בעומק נפשו על הרגשת השחרור, אשר נסתמנה בו שלא בטובתו למן הרגע שיצא את האפדן שבעה, ועוד יותר, משעה שעבר סף־השער של שטיינהוף.
בקרבתו פלטה אשה בקול גס, רשעי:
– מפני מה הנך דוחק עצמך כל כך, אַבְרֵךְ?! אם רצונך ברוָחה, סע באוטו!
גורדוייל הפנה ראשו כדי חצי טפח לצד ימין, שמשם בא הקול, בעוד שכל גופו נשאר כבוש כלבנה בחומה; אך בכל חוג ראותו לא נמצא אלא שטחו המקומר כלשהו של גב נרחב, אין־סופי, באדרת של אריג שחור. שעיר.
הקול הוסיף:
– לך, לך כוַנתי! במגבעת השחורה!
לא הרחק נצטחק מישהו.
אך עתה הבחין גורדוייל, שמרפקו הימני טבוע בדבר מה רך וחם. נצנץ רגע בדמיונו שַׁד ענקי וספוגי של איזו אשה מכוערת וניעור בו רגש תיעוב חריף. בכל כחו התאמץ לאסיף אליו מרפקו, מה שלא עלה לו אלא בקושי מרובה, אגב הזזה כלשהי של הגב הענקי.
סמוך לכך הגיע הטרם אל תחנתו האחרונה. הנוסעים התחילו מפרכסים לצאת. לפני עזבו את הקרון, הפך גורדוייל את עצמו לצד ימין, כדרך שאדם הופך פניו אל האבן שנכשל בה, וראה אשה באה בשנים, גוצה ומסורבלת, עם חתימת שפם שחור ותלתול שעיר לצד הסנטר. נדמה לו שהיא היא האשה, אשר ישבה קודם בחדר־הבקורים עם החולה השניה. כרגע צף ועלה לפניו מראה אותו חדר, החולה הכוססת בשתיקה שבטמטום, וממעל לה, על הקיר הכתמתם, דמות־דיוקנו של הקיסר פרנץ־יוזף. גורדוייל ירד ופסע אל תחנת הטרם 59, המוביל אל הרִינג. בשום פנים לא יכול לזכור, אם באמת ראה שם על הכותל תמונתו של אותו קיסר. מה שהטרידו ברגע זה בעקשנות יתרה. כי הרי מענין היה לדעת, אם דמיונו אינו חומד לו לצון עמו ותולה לו תמונת הקיסר על כותל ריק מעיקרו, או במקומה של תמונה אחרת לגמרי, דרך משל, זו של איזה פסיכיאטור מפורסם, שנוהג היה לספור זקנו כאותו קיסר: שני קצוות מחודדים לכאן ולכאן לצדי הסנטר המגולח שבתוֶך, ושמשום כך נוצר דמיון־מה בינו לבין הלה?… חבל, שלא נתן דעתו על כך, בהיותו שם… אבל מה כל הענין נוגע לו, לעצמו של דבר? כלום זה חשוב?!…
נכנס אל הקרון וישב על המקום היחידי הפנוי, סמוך לדלת. בכיס המקטורן מצא עוד סיגריטה שלמה, שהויתה נעלמה מזכרונו בהחלט, ובהיסח־דעתו רצה להבעירה. והנה אמר מישהו:
– אין זה קרון מעשנים, אברך! הקרון האחרון הוא לצורך זה!
הקול הגס נדמה לו מוּכר. בהגביהו עיניו, ראה על המקום ממולו אותה אשה מסורבלת, בעלת השפם והתלתול השעיר, מישירה אליו מבטה הרע. חמת־פתאום עלתה בו. יחד עם זה חש מעין התכווצות באצטומכה, כאילו בלע מה שהוא נתעב מאד. עשה תנועה לקפוץ ולירד, אך בו־ברגע זז הטרם. לא היתה ברירה, אנוס היה להשאר. עקר את הסיגריטה מפיו והחזירה אל הכיס. אחר התישב רוחות, להכעיס, שִׂכֵּל רגליו, ותלה את העינים בתלתול שעל סנטר האשה. בשקידה מרובה הביט כך כמה דקים וזעמו פג משהו. על התלתול צמחו שלש שערות ארוכות, שרק אחת מהן לבנה ושאר השתים שחורות. גורדוייל מנה אותן היטב, כמה פעמים, ולא מצא יותר משלש, שרק אחת מהן לבנה. אבל קשות היו שלשתן, עבות וקשות כחוטי־ברזל – זה נִכר היה בסקירה ראשונה ולא הוצרכה בדיקה יתרה. והנה – הרהר בהנאת־נקם – מענין היה לראות פרצופה, אילו נגש מישהו שלא במקווה ותפס אחת מהן בצבת, או רק באצבעות בלבד (פרכוס קל חלף תוך־כדי־כך אצבעות יד ימינו), ו – מְרוֹט!… הוא כונן מבטו אל עיני האשה, כאילו כדי לקרוא בהן רושם התלישה המדומה. ואף קרוב הדבר לודאי, – המשיך מהלך מחשבותיו – שאילו תלשו לה שלשתן יחד, היתה חשה ברגע הראשון, זולת המכאוב הגופני, אף קורטוב של צער נפשי על אִבודן, כגון על אבוד איזה אבר אמתי… ואפשר גם, שהיתה נדמית בעיני עצמה בזמן הראשון יותר מכוערה בלעדיהן, עד שתסכין להעדרן…
– כרטיסי נסיעה, בבקשה! – קרא בקרבתו הקָרָר ועוררו ממחשבותיו.
החוץ האפיר והלך; תוך איזו חנויות הוצת החשמל. באחת התחנות קמה בעלת־התלתול ויצאה, בשלחה לפני כן מבט־איבה כלפי גורדוייל. ובעוד זמן קצר עמד הטרם ברחוב הרינג, תחנת־הסיום, והערב במלואו כבר בעיר.
טז. 🔗
את הדרך מן הרינג אל הקפה עבר ברגל. צונן, דוקר, נתז המטר הדק אל הפנים. גורדוייל עשה קפנדריה, עבר מאחורי “תיאטרון־הבוּרג”, ונמצא חיש קל ברחוב הֶרְרֶן. השתומם קצת על בני־האדם, שנזדמנו לקראתו ברחובות הגשומים, טרודים בעניניהם השונים כתמיד. משונה היה בעיניו, שאיש מהם לא נתן אל לבו כל היסורים האיומים, האמתיים, שאורבים לו לאדם על כל מדרך כף־רגל, ושלעומתם כאפס נמשלו כל שאר פגעי יום־יום המרגיזים. ומצד שני – אמר לעצמו – ודאי מוטב כך, כמות שהוא, שאלולא כן לא יכול העולם להתקיים כלל….
אולריך ישב עדיין בקפה ועמו פֶּרצ’יק, שעיין ב“אַבֶּנְד” ועשן.
– אתה נוטל לך שהות, גורדוייל – קבל אולריך פניו בנזיפה קלה – כבר שש חסר רבע. אמרתי כבר לילך. נו, מה היה שם?
– לא כלום! – ענה גורדוייל בלא רצון וישב, – חולים!
– ומכרתך?
פרצ’יק סלק עתונו מנגד עיניו ונטה אוזן: אפשר יש כאן חומר לפיליטון.
– המַכָּרה? – אמר גורדוייל מבודר – המכרה גם כן חולה. מן הסתם היא חולה. שאלמלא כן, לא היתה שם.
– ואפשר לכל איש להכנס? – לא נתקררה דעתו של אולריך.
– להיכן, להיכן? – הגיח פרצ’יק ממארבו.
– אל בית־החולים של רוטשילד – אמר גורדוייל, שסקרנותו של הלז הרגיזתו – קפה לבן, אדון קריגר!
עויה של אי־רצון חלפה על פני השואל. ידוע ידע, מהיכן שב עכשו גורדוייל והשתוקק לשמוע מה, אבל פלוני לא רצה לדבר מאום. בהשתתפות עשויה שאל פרצ’יק:
– שמעתי שאשתך חולה, הרָוַח לה כבר?…
– כן, תודה!
השוכבת היא בבית־החולים של רוטשילד?…
– הן, לכשתרצה…
עכשו נתיאש פרצ’יק לגמרי מלסבך אותו בשיחה וחזר לקריאת עתונו. אף אולריך בהכירו, שגורדוייל גרוי ביותר, נתן לו מנוח זמן־מה. אחר אמר:
– לוטי עברה לפני חצי שעה. בשש תשוב. רוצה לראותך.
גורדוייל החריש. לגם באדישות מן הקפה, שהציג לפניו המלצר. בעד הסדק בין חצאי הוילאות הפרושים נראו העוברים־והשבים לפני החלון בחוץ, וסוככיהם מתוחים: נמצא, שהמטר לא חדל עדיין. עצבות לאין שעור מלאה את גורדוייל. כן, הרהר, חלוש הוא האדם, ואפילו מטר ואפילו יתוש קטן מעבירים אותו על דעתו. תלה עיניו על חברו אולריך, כאילו נתכון למצוא בו סיוע למסקנתו הכמוסה, וראה, שסנטרו של פלוני סדוק באמצעיתו כמו תמיד, סדוק במין הכרת־ערך ובספוק מרובה, ועניבתו העשויה פסים שחורים ולבנים ענודה כהלכה, יושבת בהקפדה בתָּוֶך, כמחוזקת אל החזה במסמרים סמויים. כל אותה התאמצות תינוקית נדמתה לו פתאום מגוחכת. וכמו לשם נגוד גרוֹטסקי בצבצו ועלו שוב לעיניו הפנים המעווים ואכולי־המגור של פרנצי מיטלדורפר. לבו התחיל דופק בעוז.
– השהתה כאן זמן רב? – שאל, כאילו כדי להסיע עצמו מזה המחזה המבעית.
– לא, לא ישבה. רק שאלה עליך ואמרה, שתחזור. בקשה, שתמתין לה. הנה היא באה! – רמז בסנטר כלפי דלת־הסִחְרוּר, ששם הופיעה אותו רגע לוטי בודנהיים.
זו נתקרבה בצעדים מהירים וטופפים וחפשה בעיניה מקום בשביל סוככה הדולף. פרצ’יק נטלו מידה, העמידו תחת השולחן ופנה לה מקומו, מעשה קַוַלִיר מובהק.
גורדוייל בחן אותה במבט, בשעה שישבה אצלו, וגלה שפניה נפלו וחָוְרו קצת מיום ראותו אותה באחרונה, ומה שנגע עד לבו.
– מה שלומך, גורדוייל? זה כמה זמן שלא נתראינו!
ובחיוך דק הוסיפה:
– אם לא נתראה אלא בהפסקות גדולות כל־כך, סופנו לבלי הכיר זה את זו…
– סכנה זו איננה. למצער בנוגע לי – אמר גורדוייל בכובד ראש.
– ומה שלום תיאה? התשאר עוד זמן רב בסנטוריום?
שאלה זו נדחקה ויצאה מפיה על דעת עצמה כביכול וגרמה לה ללוטי, שתתחיל להפוך בעצבנות בכסיה שלה החומה. (הגם שגורדוייל הכחיד את האמת מפני הבושה, ידעו ידידיו, ומפי תיאה עצמה, “מחלתה” האמתית, שבעטיה שכבה בסנטוריום.)
– עוד כעשרה ימים, סבורני, אם הכל יהא כשורה…
אף גורדוייל, לא נעים היה לו לדבר על אשתו עם מישהו, ובפרט עם לוטי, שאיבתה לתיאה היתה מודעת לו.
לוטי אמרה שוב, למורת רצונה:
– אמרתי כבר כמה פעמים לבקרה, אך תמיד יש איזו מניעה… עד שפנית כה וכה, חמק היום… ואתה, אולריך, – שסעה את עצמה בהתאמצות מה – עודך יושב כאן כמו שעזבתיך לפני שעה! כמה אתם יכולים לשבת בקפה! כלום אין זה נמאס עליכם?
– רואה את, גברתי, – אמר אולריך בבת־צחוק – ישיבת בית־קפה תריס היא בפני הכרח־הפעולה, הממרר את החיים… השלב האחרון לפני הנירונה המזוככת של רבנו בוּדה… בכל מקום יש בו בשֶכּמוֹתֵנו ההרגשה המוטעית שהוא משהה דבר־מה, מחמיץ לבלי השיב… כאילו מוטל עליך כך וכך לגמור בכך וכך זמן… השפעה מזיקה של דורנו הגשמי, דור פועלים גופניים וטכניקה מפותחה… אבל משנכנסת לבית־קפה, הרי זה כאילו נכנסת לחג… במחי אחד נטל מעל שכמך העול המעיק… חֲתָך באמצע החיים, מעין שביתת־פועלים כללית, שאי־הפעולה חובה בה… רואה את, שוטם אני בעיקר את הכרח־העבודה. העבודה לכשעצמה, איזו שהיא, היה בה כדי לשמש עונג, אלמלא קבעוה בני־האדם חובה מוסרית… השאלה הראשונה, זו של הבולשת כזו של כל אדם סתם, היא תמיד: “מה מעשיך? מה האומנות שלך?”… רצוני להגיע למדרגה כזו, שאוכל להשיב בלי בושת־פנים ובלי תרמית פנימית: “אני? אין אני עושה כלום, אדוני!… בהחלט לא כלום!… אני חי, משום שנתן בי אלהים נשמת חיים – הלא כן? ואילו על כל השאר לא צוַני בפירוש ואין אני יודע… אצל רמזים איני מצוי… איני מחויב!… – אני חי – ובזה בלבד כבר יצאתי ידי כל חובתי!”… מובן, אין הדברים אמורים באותם העלובים, האנוסים לעבוד לצורך כלכלתם. הללו טעונים חמלה. איני מתכון אלא לאלה שצרכיהם נתונים להם ממקום אחר, על כל פנים, ושעם זה מרגישים הם עצמם תמיד חייבים לשלם בעבודה, לאו דוקא בעד מזונותיהם, כי אם בעיקר בעד כך וכך מֶטרים מעוקבים של האויר שהם נושמים… לפרוע בעד זכות־קיומם… אותם בעלי־חוב נצחיים!…
לוטי חדלה זה כבר מהקשיב לדברי אולריך, שלא ענינוה כל־עיקר. כל אותה שעה לא גרעה עיניה מגורדוייל, שראשו מורד היה, כטבוע בנבכי מחשבה. לסוף אמרה:
– הן אתה מדבר, אולריך, כמאמר־ראשי של ה“נוֹיֶה־פרַיָה־פרֶסֶה”… צריך שתרשום לך כל זה ותשלחנו לשם… לחנם אתה “שופך רעיונותיך חוצה”…
– אף הכתיבה עבודה תחָשב –
השיב אולריך בפשטות וקצץ את העוקץ. אולם בעומק לבו נפגע מדבריה. הושיט לה קופסת הסיגריטות שלו, כאילו להוכיח, שאין לו שום טינא עליה.
גורדוייל אמר:
– הדברים מורכבים כל־כך ובני האדם גם כן, אף היותר פשוטים לכאורה, עד שאין לָמוֹד את כולם בקנה־מדה שוה…
קשה היה לדעת, אם דבריו אלו מוסבים לאותם של אולריך או שהם מסקנה לאיזה מהלך־מחשבות אחר. איש לא ענה. סמוך לכך הודיעה לוטי, שעליה לילך כבר הביתה, ובקשה שגורדוייל ילוֶנה. אולריך ופרצ’יק יצאו אתם גם הם, נפרדו סמוך לפתח ופרשו לצד אחר.
הגשם נכלא בינתים, רק המרצפת הבריקה כמשוחה לַכָּה שחורה. שעה קלה צעדו שניהם מחרישים. היתה שעת נעילת החנויות, ותריסי־הגלילה דרדרו מכל עבר בחריקה נוקבת. גורדוייל הרגיש בחוש, שלוטי עצובה עכשו, ומשום מה נדמתה בעיניו ברגע זה עלובה מאד וטעונת־ישע ורחמיו עצמו עליה. “אין היא מאושרת, לוטי זו”, חשב, “אף היא לא”… מיד תפס את עצמו ב“אף” זה ויִשֵב אותו בדוחק. מן ההכרח היה, שיגרע את עצמו הוא ושיקשור “אף” זה עם שאר הבריות זולתו.
– אחר הצהרים הייתי בשטיינהוף – אמר גורדוייל רכות – בקרתי מכרה. כאן, לפתע־פתאום, הנך מוצג לפני האפסות המוחלטה של כל התכונה הזו… איזה בורג זעיר סמוי חולחל – וכהרף עין מתגלה הגרעין בערטילאותו…
לוטי לא אמרה מלה.
הגיעו אל הרינג, שהתרוצצו בו אילך ואילך, בתכיפות מרובה, אוטומובילים וטרַמים גדושים. מנגד עמד בית־הנבחרים, במין שחצנות מנופחת, סגור ומסוגר, והמיט שעמום פוליטי כבד על העוברים. על המרפסת שלפני פילוֹנוֹ טיילו שני שוטרים זה בכה וזה בכה, לשמור על הריקנות שבתוכו. במרחק, מעבר שוֹטֶנטוֹר, נצתו ונדעכו חליפות, כגון עינים נפקחות ונעצמות, כרוזי־חשמל צבעונים על סבון “שיכט” ועל תנורי “סלמנדרא” וכדומה. כנופיה של סקרנים נתלקטה מסביב לקרון־רהיטים ענקי, שנשמט גלגלו האחד. אפס כל זה – נִטל ערכו לחלוטין, כשכִּונו את הדעת לצד ידוע…
השנַים הוצרכו להמתין זמן־מה עד שיכלו לחצות את הרינג. כשפרשו לאחורי הפרלמנט, לצדי הגנה שמשמאל, במקום שהצמרות המסתלסלות אל מחוץ לגדר השירו מפרק לפרק טפות עבות, מאוחרות, אמרה לוטי:
– מדברים אלו יש להסיח את הדעת… הבריאים יצרם בריא בהם כדי כך. אין דברים אלו נוגעים בהם, אינם בנמצא לגביהם כל־עיקר, – ורק על הללו בלבד העולם עומד… האחרים, שאינם כן, כבר חולים הם גם בעצמם…
הבריאים! – הרהר גורדוייל בפני עצמו – אין הוא חפץ כלל להיות נמנה עם בריאים ממין זה. חוץ מזה הרי אף הללו חולים הם בעצם… חולים שלא מדעתם…
עכשו כבר נמצאו מהלכים ברחוב הלֶרכֶנפֶלדי התלול כלשהו. לוטי נסתמכה בכל כובד גוה על זרוע בן־לויתה. כמתחננה אמרה:
– אבל כל אדם משתוקק למעט נחת… כי כך הרי קשה…
ואחרי רגע קל, בחמימות:
– אין אני מהססת להודות, שאגואיסטית אני. וכי עלי להתבייש בשביל כך, גורדוייל? מִכְסַת השנים שמונו לי – מה! רוצה אני לחיוֹתן! למצותן עד נטפן האחרון! איני יכולה לסבול יסורים… הייתי גם עלולה לגרום צער לזולתי, אילו יכולתי להטות על־ידי־כך את היסורים ממני עצמי… אני מודה בגלוי! כלום אני רעה? ודאי לא גרועה מאחרים? אפס גם טובה מאחרים איני רוצה להיות!… בעד זה צריך לפרוע, צריך לוַתר על אושר פרטי, ואין אני יכולה לותר… ובמועט גם כן איני מסתפקת. אני דורשת הכל! כל מה שהחיים יכולים לספק, אני דורשת בשבילי! כי דבר אחר, זולת החיים המוחשים, איננו קיים!… איני מאמינה בשום דבר אחר ואיני רוצה להאמין!… החיים כמו שהם, הנגלים, המושגים לחמשת החושים, כדאים לי! יפים הם, תמיד יפים להפליא, ומהם אני רוצה ליהנות עד תומם!…
אחר צעדו שוב מתוך שתיקה. מהרה נמצאו כבר לא הרחק ממעונה של לוטי. זו נתאותה לפתע לסור עוד לחצי שעה לבית־קפה. חצי שעה אפשר לה עוד לשהות עמו יחד. וזהו לה עונג מיוחד, הוסיפה מקצת ברצינות מקצת בהִתול, באמת עונג לא־נפרץ, מאחר שהם מזדמנים עכשו לעתים רחוקות כל כך. גורדוייל קבל ברצון. שמח אפילו קצת על הזמנתה, משום שהיה מיועף ונרגז והוא קוה להשָלֵו במסבתה של לוטי, שהיתה עכשו שרויה במצב נפש נוח ומשהו מלנכולי.
בית־הקפה היה קטן, ממדרגה שלישית, ואורחים בו מועטים בשעה זו. מלצר נמוך נרתע מבטלתו בכניסתם והתוה לפניתם תנועה נרחבה כלפי זוית אחת, כאילו שמר להם זו הזוית מדעת זה כבר. בחדר סמוך פרטו רסוקות על פסנתר. גורדוייל הזמין קפה בשביל שניהם וסיגריטות. על לוח דבוק לכותל מנגדו קרא: "מקום־האספות לחובבי־הטבע האַריים, פלוגת נויְבָּאוּ – – " וכו‘. בדמיונו נצנצו ביעף מורים אריים כפחים, במקטָרְנִים שטֵיריים ירוקים וסרבלי־עור קצרים, מטונפים, החושפים ארכובות מגורמות ושזופות; בפרצופים נטולי־צבע ואוילי־בטוי, שתלויות עליהם מקטרות ארוכות, מעוקלות –: “חובבי־הטבע”… המלצר הביא את הקפה והסיגריטות, וגורדוייל שמע את נשיא האגודה אומר: “ועתה, רבותי הנכבדים מאד, נתונה רשות הדבור לחברנו הנכבד מאד מר אֵיגרמייאר ואחר־כך נעבור ברשות האספה הנכבדה לשאלות היום.” ומר איגרמייאר מזדקף ופותח בקול חלוד משהו: "החשיבות הגדולה והמיוחדה, אני מדגיש זאת הדגשה יתרה, רבותי הנכבדים, החשיבות שיש ביִסוד סניפים מיוחדים לצורך ארגונו של הנוער האַרי וחנוכו לאהבת הטבע והאויר ולחיים טבעיים, בריאים ויהירים ברוח תורת ישו גואלנו ושמירתו מפני האלמנטים הזרים והאי רצויים, אשר – הֻמ – אשר זנקו אל קרבנו מן המזרח והולכים וכובשים את כל, אני מדגיש זאת הדגשה יתרה, את כל המקצועות הכלכליים והרוחניים וכובשים, לבסוף, אף את קניננו האחרון והיקר לנו כל־כך, חברי הנכבדים, את הטבע הנהדר של ארצנו הנפלאה ו…ו.. והנחמדה, שלבי שותת דם – – " וכו’, וכו'. ובביתו מספר אחר־כך מר איגרמייאר לאשתו, שהקיצה בכניסתו, מספר דרך־אגב וכדבר של מה־בכך, כי נשא היום באגודה נאום של חצי שעה. אין הוא מתכון לספר בשבחו עצמו, אבל כל חברי האגודה הִללו רעיונותיו הבהירים ובטוים הקצר והמדויק… האשה מפהקת, שומעת ואינה שומעת, ונרדמת שוב, כשהבעל מתפרק את בגדיו מתוך ספוק רב.
נעים היה לו לגורדוייל לתאר לעצמו כל זה, ללא התחיבות, ללא שתוף נפשי. זה המחזה שבדמיון השרה עליו מרגוע־מה. בחייכו בפני עצמו, התחיל לוגם את הקפה.
אם שנאצל על לוטי משהו מן הלך־רוחו ומהרהוריו המשונים, או שקלטה את זה ישר מן החלל כמותו – מכל מקום אמרה, אגב הבערת סיגריטה:
– דבר־מה מיוחד טבוע באויר זה. משל כאילו נצטמצמו כל הענינים המרובים והשונים שבעולם ונתמעטו לענין אחד יסודי ופשוט, לענין מוגבל, בהמי, מחובר לקרקע… זה מעלה על דעתי מסבאה נדחה שבכפר־הרים אחד.
עשתה שפתיה טבעת ונשפה עשן לא־נראה. אחר המשיכה:
– יושב אתה במסבאה כזו ביום או בערב. ביחוד בערב. נמצאים בה רק אורחים מספר. מהם משחקים בקלפים ממוסמסים וממורטטים ומהם דוגרים על כוסותיהם מתוך חטוט חשאי. לפי שההרריים כבדי־רוח הם וכבדי־תנועה, כאילו היו עמוסים תמיד הר גבוה כזה… ומרבים הם לשתוק גם כן. ואתה יושב כך ומתבונן בהם ובבת־אחת מתחור לך, שכל העולם הרחב על מסבַּך־עניניו נמס לך בין האצבעות… נעלם בהחלט, שוב אינו במציאות… ונשתירה רק מסבאה יתומה זו עם קומץ האנשים שבה וענקי ההרים סביב… רגש גרנדיוזי הוא, אני אומרת לך. ואין אתה מיצר אותה שעה כל־עיקר על אבדן העולם, למרות הפחד הגדול שתקפך עם הרגשת היתמות ההחלטית… אדרבה, אותו פחד עצמו הוא הוא המוסיף לך משנה־אומץ, כי מעתה אין לך אלא אותך בלבד…
שתקה רגע ומצצה את הסיגריטה שכבתה בינתים. גורדוייל נזדרז להצית לה גפרור. פריטת הפסנתר הסמוכה נָדַמה כבר.
– ואף־על־פי־כן, כשאתה מצוי שוב בעיר, מלאת האוכלסין והענינים, אינך רוצה לותר כחוט השערה, והכל שוב בעיניך טבעי וממילא־מובן…
לפתע הרגישה, שמדברת היא סחור־סחור, שדבריה לא נגעו בגוף הענין, המוטל בנפשה כגוש־סלע כבד. כל מה שאמרה לא היה אלא מרפרף למעלה, על גבי השטח, והעיקר לא בא לידי בטוי. בשבילו לא היו לה ניבים. ולכן לא מצאה ספוק בדבורה ונאלמה. אבל תשוקה נמרצת היתה בה עכשו לגלות כל נפשה לפני גורדוייל. בקשה, שיראנה כמות שהיא, בלי כל חציצה, שיחוש את נפשה על כל גוניה וקפליה הדקים מן הדקים, מבלי שתצטרך לדבר, להסביר באמצעות מלים, שיותר משהן מחַורות, הן מסלפות ומערפלות. ובו־ברגע כבר היתה לשלל לודאות המדכדכת, שגורדוייל זה אינו מכיר אותה היטב וגם לא יכיר אותה להבא, מפני שאין היא נחשבת בעיניו מאום, מפני שאין היא מעסיקה אותו יותר מכל אשה אחרת ברחוב. ונתרומם בה נחשול של תרעומת כלפי אדם זה היושב מנגדה, טרוד בשקידה יתרה בכריכת תלתל בלוריתו על אצבעו.
בלגלוג התריסה:
– נַא, גורדוייל, גבור גדול גם כן אינך!… בזה אין לחשוד אותך, חַ־חַ!…
הלה תלה עליה עינים תוהות.
– גבור? למה גבור?
– כך. אני אומרת סתם. אתה ודאי סבור, שגבור אתה…
– אני? מעולם לא הייתי סבור. בכלל לא הרהרתי בזה מעולם.
– אחת היא!…
בולמוס ההקנטה נסתלק ממנה פתאום. הרגישה עצמה אומללה, אי־מרוצה. הכל נדמה לה משולל־תכלית, ואף עצם־ישיבתה כאן עם גורדוייל, שנסַח ממנה בִּן־רגע מרחק אלפי פרסאות. פניו החלולים חדי־הקוים, אף הם היו בעיניה ברגע זה זרים בהחלט, כנסקרים עתה בפעם הראשונה, והדרך אליהם, ממנה אל פנים אלו שבסמוך, היתה כל־כך רחוקה, שלא בגדר עֲבָרה. אולי צריך היה להתיאש מזה, להפסיק כל הדבר על־ידי חֲתָך פתאומי מכריע… אבל לוטי נתיראה מפני חתך זה. מאחוריו נפער לפניה חלל ריק לחלוטין, שלא נמצא בו שום דבר כדאי להתעכב אצלו. לוטי פחדה להציץ אל תוך חלל ריק זה. והיא רצתה אפוא לנסות עוד, לנסות בכל הדרכים והאמצעים. קשר זה הרי אין בו סוף־סוף כדי לעמוד זמן רב… כלום עשויה היא, תיאה, להאריך ימים עם מישהו? בפרט עם אדם כגורדוייל?! מלבד מה שאין זו אוהבת אותו, הרי אין היא מכירה כלל את מהותו, אף לא כמלוא נימה! (ודאות זו גרמה, אגב, ללוטי מעין נחמת־ארעי. בטוחה היתה, שרק היא בלבד מכירה את גורדוייל כראוי, ומבחינה זו הריהו שייך רק לה, בלי שותפים עמה.) מן ההכרח הוא אפוא, שהענין יתפוצץ ביום מן הימים. זה נעלה מכל ספק. אבל מתי וכיצד? מדי הרהר לוטי בסיף הכרחי זה, חלָפה תמיד רטט־אימים. לפי שראתה בעליל, ששני אנשים אלו לא יפטרו זה מזו בלי שואה נוראה. זו לא נתנה להיות נמנעת כאן, אלא שאי אפשר היה לראות מראש, על מי משניהם תתחולל… נתן לשער, שגורדוייל יהא כאן הצד הסובל, בעיקר הוא, מפני שהוא הוַתרן… יתכן גם, מפני שהוא הוא זה שאוהב. אולם כלום אוהב הוא באמת? – שסעה עצמה לוטי בהרהוריה – כיצד אפשר לאהוב את זו? וביחוד הוא, גורדוייל?… דבר זה נדמה לה בגדר הנמנע. העמידה עליו עיניה, כאילו אמרה לחדור עד יסוד נשמתו. אבל הלה ישב ועשן, ראשו תמוך בידו, בלתי שקוף לחלוטין. כשהרגיש במבטה, אמר מתוך היסח־הדעת קל:
– כסבורני, שאת מרבה יותר מדי לחשוב, לוטי. לחנם הוא. אין זה ענין לנערה צעירה ויפה. היינו, החטוט המרובה. הלא כן?
לוטי לא ענתה מלה. כעבור רגע גלתה, שהשעה מאוחרת בשבילה ונזדרזה הביתה. בהפרדה לפני שער ביתה, אמרה:
– חפצתי לדבר עמך בכל־זאת משהו אחר, אך היום לא נסתַיַע הדבר. אולי פעם אחרת. מתי נתראה?
– איני יכול לקבוע זמן, לוטי. הן את יודעת, שאני טרוד. אבל ביום ראשון לפנות ערב אהיה בבית. אם תהיי פנויה, אבקשך להכנס עם ד"ר אסטל.
עם ד"ר אסטל! – הרהרה לוטי במרירות – האם שוטה הוא באמת כל־כך, אותו גורדוייל, או רק משים עצמו שוטה!
ונתחמקה במבוא־השער, בלי להוסיף דבר.
יז. 🔗
רוח טרדנית, מנוקדה רסיסי־מטר דקים למאד, הצליפה בצונן על הפנים, תופפה בשלטי־הפחים ובתריסים המוגפים, נדנדה כדורי־החשמל, שתלה הכרך ללילה כמחרוזת פנינים כתמתמות. בסגריר־כלבים זה מן הנכון היה ודאי להיות אדם מחזיק היטב במגבעת, – מה שגורדוייל לא עשה בהיסח־דעתו. ולפתע כבר נמצא רודף מגוחך אחרי מגבעתו, שטסה לאורך הרחוב הלֶרְכֶנפֶלדי בגובה של אמה מעל לקרקע, צונחת פעם בפעם וממתינה לו, ומתנשאת שוב בהתקרבו אליה, כאילו כדי ללגלג עליו ולהתעלל בו. גורדוייל רדף בהתמדה, מתכופף מדי רגע לחטפה בידו הנטויה. אחר־כך התחילה מתגלגלת על שוליה כגלגל, המריאה פתאום עד כדי רום דיוטה אחת, התהפכה פעם באויר כמין צפור שחורה משונה ונפלה מתה על המדרכה. גורדוייל קפץ והציג עליה רגל. מיועף מחמת רדיפה וטרוּף־נשימה, הניפה ונזף בה בקול.
– יצאת מדעתך, כמדומה, – רטן אליה כאל בעל־חי – להבא אי־אפשר כך!…
נִקה אותה כפי האפשר מן הבוץ ואחר הציץ בשעונו. היה שמונה ורבע. ולפתע־פתאום צף ועלה לפניו שנית המחזה בשטיינהוף על כל בלהותיו, כאילו היה בינו ובין השעה הנוכחית איזה יחס סמוי. פחד תקפהו, אשר מצא לו בטוי במכאוב חריף באצטומכתו מצד שמאל. חדרו נדמה לו מרחוק ריקני ביותר. מה יעשה עכשו בבית, בשעה מוקדמת כזו? בין כך וכך חתר בעוז ברוח המשתוללת, מטלטל כל הזמן מגבעתו ביד, והוא מצא עצמו לא־הרחק מן האוניברסיטה. אה, כן! – נזכר – צריך לבקר את ורוּבִּיצֶ’ק! זה כבר לא היה אצלו. אם תשחק לו השעה, ימצאהו בביתו. לפי שגם יתכן, שפלוני הלך עם הזקֵנה אל הקינוֹ או למקום אחר, – גם זה יתכן. אולם מאחר שזה הספק כבר עלה על דעתו, ודאי יהא ורוּביצ’ק בבית… –מחשבה אחרונה זו פעפעה בגורדוייל עמוק־עמוק, באצבעות רגליו כביכול, כי לא הניחהּ להתרומם למעלה, עד להכרתו, כדי שלא לנסות את המזל, שאינו אוהב להתאים את המאורעות לרצון האדם ולַבָּרי שלו. ואילו למעלה, במקום ההרהורים הגלויים והברורים, שנן לעצמו בשקידה: “ודאי לא יהא בבית, ודאי לא יהא בבית”… למען בוא על המזל בעקיפים, כלומר: רואה אתה, יודע אני למפרע, שלא אמצאהו ואין כאן שום מקום להפתעה ולמפח־נפש… משום שגברה עליו והלכה אימת חדרו השומם, ודוקא אצל ורוביצ’ק קוה למצוא מנוח־מה.
אף־על־פי־כן היה ורוביצ’ק בבית.
– הנה, הנה, יוליה! – קרא בשמחה גלויה, בסייעו לאורח לפשוט אדרתו – אף הרוח והסגריר פעמים טובה צפונה בהם!
הזוג הזקן היה נתון באמצע סעודת־ערבית. רוח של שלוה וחסות היתה שרויה בחדר־האכילה המצער. נדף ריח צלי ומרק מתובל במיני חסית. גורדוייל בלע רירו. הזקנה הסיעה לו כסא אל השולחן.
– אל תטריחי עצמך. אשב באשר אשב, ואל תפריעו עצמכם מסעודתכם.
– אדרבה, – אמרה האשה, שהיתה כבת חמשים ומעלה, לא גבוהה, בעלת פנים מפיקות טוב־לב – עכשו, כיון שבאת, תסעד עמנו.
– לא, תודה! כבר אכלתי – שקר גורדוייל מנמוק־מה – זה עכשו אכלתי. רק לפני כמה רגעים.
– ובכל־זאת, אדון גורדוייל, – תמך ורוביצ’ק הזמנת־אשתו – הן לא תשיבנו ריקם. תאכל כמה שתוכל. הקיבה טבעה להתמתח כגלד ששרוהו במים. הרבה בין כך ובין כך לא תקבל. את הרוב כבר בלעתי אני.
גורדוייל הוכרח לאכול עמהם. עמדו כבר בבשר, אך הוא קבל עוד מרק, שהכניסה לו מרת ורוביצ’ק מן המטבח.
אחר־כך קנח ורוביצ’ק במפית שבחיקו שפמו העב, הזרוע שיבה, ושאל נדיבות:
– ומה אתך, חביבי? מה שלום “הזקנה” שלך?
– טוב, טוב! תיאה שוכבת בסנטוריום.
האמרה האחרונה נתמלטה מפיו למרות רצונו והוא נתחרט עליה מיד.
– מה אתה אומר? בסנטוריום? ואת זה הנך מבשר במנוחת־נפש כזו? כלום מה לה?
– לא דבר חשוב! רק נתוח קל, שאין עמו כל סכנה. כבר נעשה, אגב, ועלה יפה.
הזקנה, שחזרה אותו רגע מן המטבח, נתפלצה לשמע המלה נתוח. שום דבר שבעולם לא יכול להבעיתה כל־כך כנתוח קל שבקלים. בלי ספק היתה מבכרת למות מלהרשות לעשות לה נתוח.
– מה אמרת? נתוח? – קראה מן הפתח בפחד נכר – למי עשו נתוח? היכן?
– לאשתי – השיב גורדוייל בפשטות – אין שום סכנה.
– היכן, היכן? – דחקה הזקנה.
– ב… ב… – גמגם גורדוייל ונסתמק משהו – ב־בחוטם, כמובן… ואלא היכן יעשו לה נתוח, מכיון שבריאה היא ושלמה! נתחו לה את הפוליפוס, כמובן…
ורוביציק שאל:
– הלא בקיץ נתחו לה את הפוליפוס? נמצא, שטבעו של הלה להיות חוזר וצומח, מה?
– בקיץ נתחו ועכשו נתחו שוב. בקיץ מצד זה ועכשו מצד זה. מסתמא היה צורך בכך, הדוצנט שרַמֶק מומחה לדבר… הוא סבר, שבאם לא יזדרזו, סופו של הפוליפוס להיות גדל והולך עד שיסתום את כל החוטם… חַ, חַ, פוליפוס כזה יציר נוכל הוא!…
רגע נצנץ בדמיון מין יציר נתעב, שחור וסגלגל, כגודל שעועית, שהלך והתנפח בנקבו האפלולי של איזה חוטם מדומה, בדול לעצמו.
הזקנה נאנקה קשה:
– נתוח, נתוח. חושבת אני, שהייתי מתה מפחד, לו אמרו לעשות לי נתוח. ושוב: כלום אפשר לסמוך על רופא? הרי אין הוא אלא אדם! על־פי־רוב הם טועים וחותכים במקום אחר, במקום בריא לחלוטין… כבר ספרו לי הרבה מקרים כאלו, פעמים הם גם עושים זאת במתכון, מרוע־לב… מה איכפת להם? משחק הוא להם. כלום חשים הם את הכאב?!
– זה מוגזם קצת, מרת ורוביצ’ק. ודאי שאפשר לעתים לטעות, שזה מותנה בטבע האנושי, אבל בכונה תחילה אינם מזיקים.
– הזקנה שלי – אמר ורוביצ’ק – פוחדת ביותר מפני נתוחים. זוהי לה מחלה נושנה, מיום שמתה אחותה מנתוח שלא הצליח. כבר חלפו עשרים שנה ועדיין לא קבלה תנחומים. אבל הן אי־אפשר ללמוד מזה על הכלל כולו. פעמים קרועה הנעל כל־כך עד שאין לתקנה – וכי יטילו את האשמה על הסנדלר, שנסה לתקנה ולא הצליח, מה?! פעמים אמנם נפלה נעל, שעדיין בכדי תקון היא, בידי פלוני הסנדלר הגרוע וקלקלה – ואף מכאן אין להביא ראיה.
– לא, לא, – אמרה האשה, שעמדה כבר ליד השולחן ועיניה לחות מדמע – אתה מוצא לבריות תמיד צד של זכות, מפני שהנך רואה אותן רק מרחוק, ומרחוק מבריקה גם מכִתַּת זכוכית כאבן־חן. התחננתי אז, שלא יעשו לה נתוח. היתה ריבה כאלון, אדוני גורדוייל, יכול אתה לשאול את קרל, הוא הכיר אותה היטב. היינו נשויים כבר שנים אחדות. יפה כחמה היתה. תשע־עשרה שנה! נטלוה הרוצחים וחתכו לה את הבטן. צעקתי: הניחו לה! הנערה תחלים מעצמה! השמעת מימיך, אדם חש בכרסו ומיד יהיו חותכים! טענו כולם: הרופאים יודעים! אם הרופאים אומרים סרטן, הרי זה ודאי סרטן ולא שִבּוּטָא, וסרטן אין לו תקנה אלא נתוח. הנערה עדיין היתה חיה גם עכשו, כמוני וכמוך, אני ערבה לך, אלמלא הרופאים! וכי מה איכפת להם להללו? אדם אחד פחות בעולם! דבר חשוב!
צנחה על הכסא שאצלה.
– ושמא סבור אתה, אדון גורדוייל, שפטרוה בנתוח אחד בלבד? שנים, אני אומרת לך! שני נתוחים בזה־אחר־זה, העלובה! הראשון, אמרו, עלה אמנם יפה, אלא שצריך עוד אחד. החזיון מורכב מאד, אמרו, חזיון לא נפרץ, ובנתוח אחד לא די. השמעת כבר כדבר הזה? ברי לי, שחתכו בתחילה שלא במקום הנכון! אתן לכרות ראשי מעלי! וחתכו אפוא פעם שניה ואחר מתה. ואלא מה? יכול אדם שחתכו פעמים את כרסו ויוסיף עוד לחיות? אף לא האדם הבריא ביותר!
– כבר ניחא, יולי, – שדלה בעלה – הדבר אבוד כבר ואין להשיב ולמה התרגשות זו! מוטב שתכיני לנו מה לשתיה. קפה, למשל, הלא כן? החיים קודמים למתים ולהם יש לדאוג לכל לראש.
התחיל גולם לו סיגריטה באצבעותיו המזופתות, בעוד שאשתו פרשה בצעדים נגררים, זקנים, אל המטבח. על המפתן נתעכבה רגע, הפכה ראשה לתוך החדר, ופסקה:
– לא אמרתי אלא כנגד זה, שלעולם אין לסמוך על הרופא!
אחר יצאה.
ורוביצ’ק אמר סלחנית:
– נשים! כל מה שהן מזקינות, דעתן מתחלשת עליהן והולכת.
והוא הושיט לגורדוייל חפיסת הטבק והניר.
– הרי שהנתוח כבר עבר בשלום?
– כן, כבר עבר.
– ומתי תשוב הביתה?
– בעוד שבוע או עשרה ימים, אני סבור.
– זה טוב! טוב מאד! – אמר הסנדלר.
גורדוייל לא ידע בדיוק, מהו הטוב, ובלתי־חשוב היה לו לדעת. סעודת־הערב הכבידה קצת את אבריו, יצקה בהן לאות נעימה. הרוח שנתחבטה בזגוגית אחת, בלתי־צמודה כהוגן, המתיקה עוד יותר את השהיָה בזה הבית החם והנהִיר, בין אלו הבריות הפשוטות והקרובות ללב. כשפסקה הרוח לרגע, נסתמנה רחישת אור־הגז המתמידה:
– זְ־ז־ז־ז־ז!
ומן המטבח נטלטלה גם כן איזו אוְשה קלילה, שקשה היה לעמוד על טיבה.
ההרפתקאות של כל היום – פגה מהן חריפותן במקצת. הכל נעשה יותר קל, יותר פשוט. לא היה אולי כל יסוד ליאוש, באָמנה. טוב היה עכשו, אילו היתה תיאה כאן, מפויסת וטובה וחביבה, שניהם יחדיו חסויים מפני האנדרולמוסיה שבחיים…
מרת ורוביצ’ק הביאה את הקפה.
– ומה שלומו של יוהן? – התענין גורדוייל – זה זמן רב לא ראיתיו.
– אין לקבול! ־ ענה ורוביצ’ק בחור הגון. עובד כראוי ורואה חיים עם אשתו. ומה לבקש עוד? נו, אצלנו הוא מבקר עכשו לעתים יותר רחוקות. אשה צעירה דורשת את בעלה בשביל עצמה – ובדין! כשהיינו אנו זוג צעיר, חסנו גם־כן על כל רגע פנוי, הלא כן, יולי? – ולזכר אותם הימים הטובים החליק בחבה לחיה של אשתו.
הנה אדם, שיכולים לומר עליו, כי מאושר הוא! – הרהר גורדוייל.
בשתותו את הקפה, כפוף על גבי השולחן, צף ועלה בו אי־מזה, בלי שום קשר נכר עם מחשבותיו הנכחות, בוקר־קיץ על חופו של איזה נהר. זה היה לפני רבות בשנים, גורדוייל ודאי היה עוד תינוק קטן מאד. לא היה לבדו על חוף נהר זה, ואמו גם כן לא היתה שם אתו – זאת יודע הוא אל נכון. אולם מישהו נמצא עמו אף־על־פי־כן, לפי שהוא פרכס להתקרב אל המים קרוב־קרוב, ומישהו עצר בעדו, באמרו מפרק לפרק: תינוק קטן אסור לו להתקרב יותר מדי, עליו לעמוד מרחוק ולהביט! לא, זו לא היתה אמו שדברה – הקול היה יותר גס. של איזו אומנת או כיוצא בה. מכל מקום לא נעים היה לו הקול. והנה באו רפסודות צפות באמצע הנהר, ממש במקום החמה, ושַיָט אחד, מעורטל חצי גופו העליון, השזוף כמין עור מעובד, ומיוחף עד לארכובות, רמז לו בידו מעל הרפסודה, השטה אט־אט ונראית כעומדת תחתיה, ואף קרא אליו משהו, שגורדוייל לא יכול להבחין כונתו מפני הרִחוּק. אז תקפהו חשק עז לשוט קצת ברפסודה, והוא התחיל צועק ובוכה וקופץ, עד שאותו מישהו, אשר נמצא לצדו, משכהו בתוקף מן החוף…
כל המחזה הזה התמיה אותו מאד. בעיר־מולדתו לא נמצא כלל נהר כזה, כפי שראהו עכשו בדמיון, וגם לא הוליכו עליו רפסודות מעולם – ומנין לו כל הזֵכֶר הזה? האפשר שקרא ענין זה בספר, או ששמעו מפי מישהו, והוא נשתרש בנפשו כדבר שאירע לו עצמו?
– אם כך הוא באמת, הרי זה לא טוב! – אמר קולנית ונבעת בו־ברגע לקולו עצמו והעיף על סביבותיו עינים משתאות.
– כך הוא באמת, ידידי! – אִשר ורוביצ’ק, שחשב, כי פלוני מכַון לדבריו הקודמים – אולם אין זה אומר, שזה לא טוב כל־כך…
– מה? כיצד? – קרא גורדוייל – כשהזכרון מתבלבל ומעלה לך מאורעות זרים כאילו ארעו לך עצמך, בלי כל מראה־מקום?…
באותו רגע נכנס יוהן בלי דפיקה.
– אה יוהן!
– לבדך?
– והיכן מיצי?
הלה זרק כפתו מעשה־נער על הספה הסמוכה, נשק לאמו, נענע ידו של אביו ושל גורדוייל בזה־אחר־זה.
– מיצי? – אמר במבוכה קלה – רצתה… אל הקינו רצתה ללכת… ואני לא היה לי חשק… ומה שלומך, מר גורדוייל? הענינים כתקונם?
הטיל בגורדוייל מבט מוזר, כאילו נפחד, וזה האחרון הכיר בו מיד, שנרגז הוא משום־מה.
– כן, לא רע, אפשר לומר. יש עוד גרוע מזה – ענה גורדוייל, בהתבוננו בו בעיון.
יוהן צנח על כסא כמתוך לאות מרובה: אמו שישבה בקרבתו לטפה ראשו.
– שמחה אני מאד שבאת, בֻּבִּי. האינך רעב?
הבן נענע בראשו: לאו.
– אבל ספל קפה הרי תשתה? מיד אביא. תאר לך: לפני רגע דברנו בך. רגע אחד קודם בואך. חבל שלא באה גם מיצי עמך. האדון גורדוייל, היה גם כן מכיר אותה לדעת. הלא אינך מכיר אותה עדיין, מר גורדוייל?
– את מי? – שאל פלוני מתוך היסח־הדעת. טרוד היה בהסתכלות מרוכזת ביוהן, שסבת רגזו ענינה אותו, מטעם בלתי־ידוע גם לו עצמו.
– את כלתי! את מיצי.
– לא. עדיין לא.
– מיצי הלכה אל הקינו – שנה יוהן מיכנית ועיניו כבושות בשולחן – רצתה לילך אל הקינו, אבל אני לא היה לי חשק לכך…
לִטופי אמו פעלו עליו כנִכר לטובה. הרכין ראשו והלך כנוטה להתנמנם.
– אביא לך את הקפה כרגע! – אמרה אמו ויצאה.
ורוביצ’ק עמד כל אותו זמן מנגד, נסמך בגבו על דלת הארון, ונשף פעם בפעם מתחת לשפמו העב זנב ארוך של עשן, שהיה לו כמעט אותו צבע עצמו של השפם ונדמה כמין המשך לו. עכשו אמר כגוזר גזר־דין:
– דע לך, יוהן, אשה אינה יכולה להלך לבדה. אם בעלה נוהג בה רשול, סופה שתבקש לה גבר אחר… גמרתי. ודוק!
יוהן תלה עיניו באביו והתבונן בו רגע כאדם מן הצד, שאין כל הענין נוגע לו. אחר נתעשת כנראה ואמר:
– בודאי… אבל היא הלכה אל הקינו… ואני לא יכולתי לילך עמה… תן־נא לי לגלום סיגריטה, אבא!
אמו באה עם הקפה.
– פשוט את האדרת, יוהן, שלא תתקפך צנה בצאתך.
– כן, כן! – אמר יוהן בעסקנות פתאומית – אבל מוכרחני לילך תיכף. לא סרתי אלא לרגע קל… צריך לקום בהשכמה לעבודה. מה השעה, אדון גורדוייל, עשר?
– בדיוק עשר!
– אם כן עלי להזדרז! צריך עוד להמתין למיצי לפני הקינו… אשתה ואילך תיכף. שוב שמת הרבה סוכר, אמא! הן את יודעת, שאיני סובל קפה מתוק כל־כך! חתיכה אחת מספיקה לי תמיד. ואתה, מר גורדוייל, התשאר עוד כאן או תלך גם אתה עמי? כן, שכחתי לבשרכם: בעל־מלאכתי הוסיף לי. מעתה יהא זה שבעים שילינג לשבוע – משכורת הגונה, מה? בסוף השבוע אקבל כבר את המשכורת החדשה.
גמע את הקפה גמיעות גסות ואחר קפץ ממקומו.
– ובכן, אדוני גורדוייל, הנך רוצה להשאר עוד קצת, מה?
– למה תמשוך את מר גורדוייל, יוהן? – אמרה אמו – אתה אין לך פנאי, אך הוא יכול לשהות עמנו עוד מעט. זה זמן מרובה, שלא בקר אצלנו.
אבל גורדוייל קם ללכת: במבטו של יוהן קרא, שזה מבקש, שיסָפח אליו.
המדרגות שוב לא היו מוארות. ורוביצ’יק לוה אותם אל המסדרון בנר בוער והמתין עד שירדו שתי דיוטות. אחר־כך גששו באופל וירדו את הדיוטה האחרונה ויצאו החוצה, לאחר שפתח להם השוער. הרוח טפחה מיד על פניהם כסחבה רטובה צוננת. יוהן לפת זרועו של גורדוייל.
– רוצה אני לדבר עמך, מר גורדוייל! מוכרח אני לדבר עמך! עם אבא איני יכול. בדבר מיצי. בדבר אשתי.
קולו היה מרתת כלשהו.
– כן, כן! – ענה גורדוייל.
– נכָּנס לאיזה מקום. רק אם יש לך פנאי, כמובן, ואם אתה עושה זאת מרצונך הטוב. שמחתי מאד, שמצאתיך. עם אבא איני יכול. נסור אולי לאיזה קפה או לבית־מרזח. למקום שחביב עליך יותר, ונוכל לדבר באין מפריע.
– בודאי! בחפץ־לב, כמובן.
גורדוייל חש כבר במוקדם שמץ מן הטעם האי־נעים, שאניני הרגש חשים, בגַלות להם זולתם נגעיו הנסתרים, בפרט אותם שבין איש לאשתו, שלא נִתנו להיות מופקרים לזר. ויחד עם הסקרנות פחד משום־מה מפני גלוי־לב זה.
– מה תשתה? –
שאל יוהן, בשבתם אל שולחן עגול במסבאה קטנה, ריקה כמעט ומוארת בצמצום, בקרן רחוב וַזָה.
גורדוייל בקש שֵׁכָר ויוהן הזמין לעצמו חצי־לוג יין.
יוהן שתק. ישב נוכח בן־שולחנו והציץ לא אליו, כי־אם אל איזו נקודה רחוקה שמאחוריו. קשה היה לו הדבור, כנכר. וגורדוייל נשמר גם הוא מלתלות בו עיניו, כדי שלא להביאו במבוכה. במקרים כאלה – נצנץ בו רעיון – מוטב שלא להביט בעיניו. אחר־כך, לכשיתחרט אולי על גלוי־לבו, יוכל להשלות את נפשו, שהשני לא שמע הכל, שאת העיקר לא שמע…
המלצר הביא את המוזמן ויוהן גמע גמיעה גסה, כאילו כדי להוסיף לעצמו אומץ.
לאחר רגע קל פתח בלחישה:
– איני יודע, אם כולן כך, או רק היא בלבד… אבל איני רוצה… איני רוצה… איני יכול לסבול זאת… עוד יארע אסון… שוב איני עָרב בעד מעשי…
נשם בכבודת.
– תחילה לא יכולתי להאמין. לא רציתי להאמין. אבל בעיני ראיתי. בעיני עצמי ראיתי. היתכן, שיהיו מהלכים שלובי־זרוע ונכנסים כך אל הקינו, מבלי שיהא מה ביניהם?… לי אמרה, שהולכת היא אל האחות. אחותה דרה לא הרחק. זה היה עוד לפני כמה ימים. אולי לפני שבוע. עשיתי סקנדל. אבל היא צחקה ואמרה, שקנאי שוטה אני. זהו מכר מלשעבר, אמרה, מלפני נשואיה, אשר דרה פעם בשכֵנוּתו ותו לא. הוא פגש אותה והזמינה להכנס עמו אל הקינו. וכי אינה רשאית להכנס עם מכּר אל הקינו? בכלל, אמרה, הריהו בעל אשה וילד – ומה יש לחשוש?… אפשר לא שקרה. אבל אם שקרה? אמש, אחרי סעודת־ערבית, שוב הלכה. שוב אל האחות. נתתיה לילך. אך עקבתי אחריה. נכנסה באמת אל הבית 55, שאחותה מתגוררת בו. המתנתי לפני השער רבע־שעה או אולי חצי־שעה. איני יודע בדיוק, כמה המתנתי. מיצי לא יצאה. אז עליתי אל הדיוטה השניה ודפקתי. איש לא פתח. דפקתי כמה פעמים בעוז ולא פתחו. מכלל, שאיש לא היה בבית. ולהיכן נעלמה מיצי? לא ראיתיה יוצאת שוב. ירדתי וחכיתי לפני השער עוד חצי־שעה או שעה שלמה והיא לא באה. אז מהרתי הביתה. מיצי נכנסה רגע אחד לפנָי. לא הספיקה עדיין לפשוט בגדיה. היתה מחוממת מאד, כאילו מחמת ריצה. שאלתיה לשלום אחותה. במתכון שאלתי זאת. האחות, ענתה, שלום לה. הן הלכו יחד לטייל. היא שהתה שם רק רגעים מועטים ואחר הלכו שתיהן לטיל. בערב נאה כזה, אמרה, נעים לטייל. והאחות אף לותה אותה עד לשער. והיא שחקה שוב. ומשולהבת היתה גם כן. אבל אני הרי לא ראיתין יוצאות! עמדתי שם כל הזמן, במקום שיכולים לראות היטב, ישר מנגד. מן הנמנע היה שתצאנה בלי שאראן. אבל אני לא ראיתי כלום. בכניסתה ראיתיה, אין אני טועה. זו היתה היא, מיצי. ראיתי אותה בברור. חוץ מזה הרי הלכתי מאחוריה ולא יכולתי לטעות. אך מתי וכיצד יצאה? נדמה לי, שבכלל לא ראיתי כל אותה שעה שתי נשים יוצאות מן הבית 55. הרחוב קטן הוא ורואים הכל. ועוד: אילו לותה אותה אחותה, כדבריה, הייתי מוכרח לפגוש את זו סמוך לביתי, כי הלא באתי מיד לאחריהן והלכתי אותה דרך עצמה, שהאחות מוכרחה לעבור בשובה: את הדרך הישרה והיותר קצרה מביתה לביתי. ומדוע לא ראיתיה? והרי הבטתי היטב לכל צד, משום שהייתי סבור, שמא אראה את מיצי.
בהתרגשות גוברת והולכת קלט גורדוייל את המלים הנלחשות, שפתחו בנפשו פצעים, אשר התחיל כבר קורם עליהם עור. בזמן האחרון השלה את עצמו להאמין, שענינים אלה שוב אין להם כל שליטה עליו, שכבר משוריָן הוא כנגדם – והנה, בבת אחת, נתברר לו, שאינו כן. ברגע זה נוכח, שדברים אלו שמורים היו בו כל הזמן בעינם, בלי כל שנוי, עלולים בכל שעה לזנק ממארבם ולהתנפל עליו. גורדוייל חש את יסוריו של יוהן כאילו היו שלו עצמו. בבהירות ראה את מיצי, זו שעדיין לא ראה מימיו, איך שהיא לובשת אדרתה ואומרת תוך כדי לבישה: “אני קופצת לרגע אל אחותי”… נפשו נשרפה בענויי־קנאה למיצי זו, שביחד עם בעלה לא ידע, היכן שהתה אותו זמן מדובר ומה עשתה בו. אפשר הלכה אף הערב לשם? – נרמח בו רעיון פתאומי בנוגע למיצי. נטל כוס השכר ושתה ממנה קמעה. וכאילו כדי לגרש מלבו עצמו את הספק המעַנֶּה, אמר אל יוהן, שישב מורכן ראש, מתפתף באצבעותיו על טבלת השלחן:
– סוף־סוף אין יכולים לחשדה משום כן… יתכן, שבאמת זה כך, כדבריה… מה שלא ראית אותה ביציאתה – אינו ראיה. ודאי יצאה ברגע, בו הבטת לצד אחר. ודוקא משום שיצאה עם אחותה, לא הרגשת בה. מפני שלא פללת לראותה בלוית אשה – לא שמת לבך…
יוהן העמיד עליו עיניו בתביעה.
– אבל אי־הוַדאיות! אין אני יכול לנשוא אי־הודאיות! זה מוטל כאן, – בשתי אצבעות נקש על חזהו – כאן, כאבן כבדה. ואם יוָדע לי הדבר, אם שִקרה – אין אני אומר כלום! אבל אז יהא לא טוב! יארע אסון!
שתה מיכנית מכוסו והוסיף:
– כל הלילה שעבר לא עצמתי עיני. ההיתה עם אחותה או לא? ואם לא, היכן היתה? זה נקר במוחי בלי הרף. דמיתי להשתגע. אני אוציא את הדבר לאור היום, ואז – ישמרו לנפשם!
בין גבותיו נחרצו במאונך שלשה קמטים עמוקים, מבשרי־רע, וקצה חטמו המחודד נתחדד עוד יותר והזכיר מין חָרחוֹר שנון מתקופת האבן. בימים כתקונם, כאשר ראו את יוהן השקט וטוב־הלב, את ה“בחור ההגון”, כלשון אביו, – לא היה יכול לעלות על דעתו של שום אדם, כי עלול הוא לחֵמה פראית כזו. גורדוייל התחיל פוחד מפניו כלשהו.
– הנה, בבקשה, – הושיט לו סיגריטה, כאילו כדי להפיס קצת דעתו.
גורדוייל רצה לומר לו, שבודאי מגזים הוא בחשדנותו, שסוף־סוף יתברר, כי חשד בכשרים וכו'. והנה נפלט מפיו:
– וההוא, זה שהלכה עמו אל הקינו, אינך יודע, מיהו?
– זה שהלך עם מיצי? לא, איני יודע. היינו, כמדומה לי, שאמרה, כי כותב הוא בעתונים אמריקניים. שמו פֶּ… פֶּנ… מין שם מוזר לו.
– אולי פרצ’יק?…
– כן, באמת נדמה לי, שאמרה כך. אפשר מאד, ששמו פרצ’יק.
גוֹרדוייל ידע לפתע בודאיות גמורה, שזהו פרצ’יק, הוא ולא אחר, ונתמלא עליו חמה נוראה. כאילו כפאו שד, הוסיף לחקור:
– ההיה נמוך קומה? שחרחר ומסורבל קצת? במגבעת מתופרת אפורה?
– כן, גבוה לא היה. היה אף שחרחר. אל המגבעת לא שמתי לב. ראיתיו רק ברפרוף. מה, כלום הנך מכיר אותו?
– אם זה פרצ’יק, הרי אני מכיר אותו היטב. אבל… אין אני סבור, שזהו…
– כן, כן, זה ודאי הוא! – תפס יוהן אפשרות זו, כאילו היתה בה משום הקלה בשבילו – בטוח אני, שזה הוא? יכולני לזכור כמעט בודאיות, שאמרה פרצ’יק. היש לו אשה וילד?
– יש לו.
– אם כן, הרי זה ודאי הוא.
יוהן חייך עכשו אותו חיוך מאושר של חולה אנוש לאחר שחלפה הסכנה והוא מרגיש, שמעתה יחלים ויחיה. הלך אפילו ונעשה מבודח יותר ויותר. דומה היה, שעכשו, כיון שבטוח הוא, שזהו פרצ’יק, שוב אינו רואה בזה כל סכנה. אולם גורדוייל ידע, שדוקא פלוני אינו עשוי להלך עם אשתו של יוהן ורוביצ’יק אל הקינו סתם. רחמיו נכמרו על יוהן זה שממולו. לפי שידע גם כן, שבזה בלבד עדיין לא נסתיים הענין. אין זה אלא הפסק קצר, והספקות עוד ישובו להציק לו, ליוהן.
צריך לדבר עם אותו מנוול לכל המוקדם! – קבל גורדוייל על עצמו בלבו – מחר, אם לא אמצאנו בקפה, אכתוב לו ואועיד עמו פגישה.
– שמא רצונך לשתות עוד מה? – הציע יוהן – עוד כדידת שכר, או רבע יין?
גורדוייל דחה.
– טול רבע יין, אדוני גורדוייל, – פצר יוהן – טוב הוא כאן במקרה. באמת טוב. צריך פעם להכנס לכאן עם… עם… – השתעל שעול קטן – עם מיצי… אוהבת היא רבע יין טוב. כן, נסור לעת מצוא.
– ומה שלומך אתה, אדוני גורדוייל? – שאל פתאום, כאילו הרגיש בו אך זה עכשו – הכל כשורה? ורעיתך? הכל בשלום?
גורדוייל השיב בניד־ראש.
– זה משמחני, משמח אותי באמת! – טפח לו לגורדוייל בידידות על גב ידו, שמונחת היתה על השולחן – הנך אדם חביב, אדון גורדוייל, בלי כל חונף. באמנה, אדם חביב מאד. שתה נא עמי עוד מה, אנא. הן אנו מזדמנים לעתים כל־כך רחוקות.
גורדוייל נעתר לו לבסוף והזמין עוד שכר. בשביל עצמו הזמין יוהן עוד רבע יין.
פתאום שאל יוהן, בלי שהביט על בן־שיחו:
– ומה טי־טיבו? איזה מין בן־אדם הוא?…
– מי זה?
– כונתי, אותו הידיד שלך, האדון פרצ’יק.
– סופר הוא ועתונאי – החזיר גורדוייל משתמט – אני מכיר אותו זה כמה שנים. נפגשים מפרק לפרק בבית־הקפה. לחייך, אדון יוהן! – הניף את כוס השכר המקציף, שהציג המלצר – לחייך ולשלום ביתך!
– לחיים, לחיים! – נהם יוהן.
אחר שתק שעה קלה, כשראשו מורד. נדמה שוב שקוע במחשבות נעכרות. גורדווייל הציץ בשעונו.
– ועכשו, אדון יוהן, צריך יהא לילך הביתה. השעה שוב אינה מוקדמת כל־כך.
– כמה?
– אחת עשרה וחצי.
– כן, צריך לילך! – הסכים יוהן וקרא למלצר.
– מכל מקום – אמר יוהן בקומם – הריני מכיר לך טובה על שבטלת למעני מזמנך. ואם תראה את האדון פרצ’יק, מסור־נא לו, שמוטב שיסלק ידיו מענין זה, כי שכרו יצא בהפסדו. יזמין לו את אשתו שלו אל הקינו ויניח למיצי!
– כן, בודאי! בחפץ־לב אמסור לו. ואף אתה, אדון יוהן, מוטב לך להוציא מלבך את כל הדבר. אין שום יסוד לחשדנות. באמת לא.
ובכך פרשו איש לדרכו.
ספר שני
חלק שלישי: מִבַּיִת וּמִחוּץ 🔗
יח. 🔗
נייר־העתון נשרף במהירות, בשלהבת עליזה, והקיסמים לא הספיקו להתלקח. מתוך התנור העשוי רעפי־קוֹנְיָה צחורים נתפתלה תמרת עשן עב, מזוהם, אל חצי־האופל שבחדר. גורדוייל הלחית ונתיגע ללַבות את האש מתוך נפוח – מה שלא עלה לו.
– אה, איזה לא־יצלח! – נזפה תיאה, שטיילה אנה ואנה באדרת ומצנפת, כמו ברחוב – צריך לשים הרבה נייר!
– שמתי את הפחמים במוקדם והחניקו את האש – התנצל גורדוייל והתרומם לחפש נייר.
בעד החלון נראו פתי־שלג עבות, מתעופפות כנוצות אילך ואילך, המון רב וצפוף. שלג זה עוד הגביר את הרגשת הצנה בחדר שלא הוסק.
גורדוייל חפש בשולחן־הלילה, בארון־הבגדים למטה, ולא העלה אלא פסת־נייר קטנה – כמו בדרך נס נעלם כל הנייר מן הבית.
– שמא ראית נייר באיזה מקום, תיאה? אי־בזה צריכים להיות הרבה עתונים ישנים.
– כלום לא ראיתי! – החזירה תיאה בקוצר־רוח, בהוסיפה לטייל – החישה קצת! קופאים מצנה! מפני־מה אינך מעלה את העששית?
– תיכף. אבעיר תחילה את האש בתנור, כדי שתתלקח בינתים. אבל היכן אקח מעט נייר?
– קח כתבי־היד שלך, – לגלגה אשתו – לצורך זה ודאי יסכנו.
גורדוייל לא ענה. הסתובב אובד־עצות, עלה ועמד על כסא והושיט ידו לחפש על גבי־הארון.
– נו, רודולפוס, היהא פעם קץ לדבר! העלה תחילה את העששית, חמור, ותראה!
אז ירד והדליק את העששית. אחר יצא ונטל מבעלת־החדר צרור עתונים וחזר והלחית לפני התנור. אנוס היה לפנות אותו כליל מן הפחמים ומן הקיסמים ולהתחיל מחדש. כזָרה הסתובבה תיאה בחדר. אף־על־פי־כן היתה מפרק לפרק שולחת מבט אל בעלה, מאחוריו, ומַטָה את המלאכה בהערותיה.
כשעלה לו לסוף, אחרי טפול מרובה, להבעיר את האש, אמרה תיאה בקול מפקד:
– ועכשו, רודולפוס, הזדרז ורד! מה נחוץ לנו עוד? קפה יש, סוכר גם־כן. קנה ערמונים, חצי קילו ערמונים, אל תשכח! ואורז, השמעת? ומעט קנמון גם־כן. וקח עמך את הבקבוק לחלב. וסולתניות תקנה, אבל טובות! לא כפעם האחרונה! ובכן, סבורה אני, שזה הכל! כן, סיגריטות אין לי – כמעט שכחתי! כֶּדִיב תביא, חמשים, אל לשכוח! עשה מהרה!
גורדוייל נתכרבל באדרתו הישנה ויצא. כשחזר לאחר חצי שעה בקירוב, עמוס צרורות ומכוסה שלג רטוב, מצא את אשתו מטיילת עדיין במלבושיה העליונים, כפי שעזבהּ לפני־כן.
– וכי מה עשית בתנור?! – קבלה את פניו עוד בטרם יספיק לפרוק את הצרורות ולנער מעליו את השלג – אין הוא מתחמם היום כלל! שים נא עיניך בו תיכף!
גורדוייל נגש ופתח את הפשפש. חום גדול טפח על פניו, שנעשו לוהטות כרגע. השלג שעל מגבעתו התחיל מפשיר ומטפטף.
– מה את רוצה? – ההין לומר – הן זה בוער היטב! יותר טוב אי־אפשר שיהא בוער.
– מה לי בוער! חם צריך שיהיה! תן דעתך, שיהא חם!
– הרי זה צריך להמשך זמן־מה. הן את מכירה תנור זה! בעבור זה יהא אחר־כך חם ונעים.
זרק לתוכו עוד יָעֶה מלא פחמים מן השק הסמוך, הגיף הפשפש ונזדקף. תחתיו נקווּ כמה שלוליות קטנות מן השלג שהפשיר מעל נעליו ובגדיו.
– היכן הסיגריטות?
העלה מכיסו שתי קופסות מארכות, תכולות־כהות, ומסרן לאשתו, שפתחה אחת ותחבה סיגריטה לתוך פיה.
– וקתלי־חזיר הבאת?
– לא. הרי לא אמרת לי להביא.
– טפש! כלום לא ידעת מעצמך! פעם אחת בשנה “נֵיטָל” ואין הוא מבין מעצמו לקנות דבר־מה הגון! רד תיכף וקנה קתלי־חזיר! הבא גם בקבוק קטן קוֹניַק, אל תשכח! ושוב מהרה!
בעל־כרחו הלך גורדוייל שנית. על קתלי־החזיר כבר אפשר היה באמת לוַתר, הרהר. נעליו היו קצת קרועות בעקבים, והגם שהמים לא חדרו עדיין, היתה לו כל הזמן הרגשה של לחלוחית ברגלים, אולי מחמת צנה, ונדמה לו, כאילו בוסס יחף בשלג הרטוב והנרפש. פחות מכל יכול לנשוא נעלים קרועות. רגלים טחובות, היה דרכו לומר, הן מקור כל מחלה. תחלת דבר – נעלים! מכנסים שנקרעו, לא יחדרו לתוכם המים, מה שאין כן נעלים! אבל עדיין לא היה סיפק בידו לילך אל ורוביצ’ק, שיתקן לו את העקבים. אך אתמול גִלה, שקרועים הם.
כשעלה שוב לחדר, ישב תיכף לחלוץ נעליו. לא, הרגלים לא היו טחובות כלל! הקריב כסא אל התנור, ישב עליו והצמיד כפות רגליו אל דופן־התנור החלק כשָיש.
– הנך מחמם כבר רגליך כישיש – לעגה תיאה, שעמדה רק עכשו להסיר מגבעתה – שמא להכין לך “בקבוק־מחמם”?…
– לא היה כלל מזיק – השיב גורדוייל בהלצה – קפואות הן כקרח.
מעט־מעט נספגה בחלל־החדר חמימות נעימה, העששית הפיצה אור קלוש, מכוון למטה, וחלק־החדר שלמעלה שרוי היה בחצי־אפלולית מחמת הגוּלה הירוקה. מעגל זוהר כתמתם מודפס היה על הספון המטויח לבן, כנגד העששית.
תיאה זרקה אדרתה לא־מקופלת על הספה, באה ונתיצבה ליד התנור והציתה עוד סיגריטה.
– הרוצה אתה, שפן? – הציעה אחת לבעלה.
פלוני שם את הסיגריטה בפיו. עוד שמונה ירחים – הרהר תוך אושר אין קץ – ואולי גם שבעה… הרי אי־אפשר לדעת בדיוק. ואז יהא הוא כאן, בשרו־ודמו, אדם פעוט חדש… שלח מבט מול כרסה של תיאה שלידו, כאילו כבר ניתן עכשו להבחין בה משהו.
כרס זו של אשתו, משעה שידע שגלום בה יציר קטן, נעשתה לו קדושה, יקרה מכל יקר; נעשתה לו כמין חי בפני עצמו, בדול משאר כל הגוף, הטעון שמירה יתרה. אילו היה הדבר בגדר האפשרות, היה נושא אותה, זו הכרס הקדושה, תמיד עמו, להשגיח עליה, לבל יאונה לה רע. עכשו, כשהיה מהרהר באשתו, הן בנוכחותה והן בהעדרה, היה מכון דעתו בסתום רק אל חלק־גופה זה, שאצור בו הילד, אותו יציר נפלא, שלו ושלה ושל הטבע־האם, שעדיין איננו ושישנו כבר אף־על־פי־כן. ובצרוף עם זה היה מהרהר, מתוך רגש של יראת־הרוממות, שבריות קדושות הן, הנשים, שכֵּן נבחרו להרות וללדת את האדם. ולא נשי האדם בלבד, אלא אף כל הנשים בכללן, נשי הבהמה והחיה והרמש והעוף, אף הללו קדושות הן.
– ומה את מנחשת, יקירתי, ילד או ילדה?
תיאה נעצה בו מבט של לגלוג ואמרה להקניט:
– לא כלוּם!… יכולה אני “להוציאו” גם־כן, לכשארצה…
– לא תעשי זאת, אני יודע. זאת לא תעשי.
– מנין לך, שלא? בטוח אתה כל־כך? דוקא יכולה אני להוציא, אם ארצה… אם נעים לך כל־כך, שָׂאֵהוּ אתה עוד שמונה ירחים!…
– לא, לא! – רטן גורדוייל, שנעשה חוֵר כמת – אי־אפשר הדבר! את משַטה בי. אין זה מרצינות. ואם תעשי זאת, אז – –
לא סיים. אפשר גם לא ידע בעצמו מה יהא “אז”. קם מן הכסא והוסיף:
– הו, אל תדברי הבלים, יקירתי. למה כל דברי־ההבאי?!
תיאה חייכה ברֶשע. מיד כאילו נמלכה ותפסה את בעלה בסנטרו כתינוק:
– אל תתרגש, פעוטי. יתכן גם שאשאיר אותו… נראה…
ואחרי רגע קל:
– ההורים הזמינו אותי להערב. גם אותך, שפן. דחיתי. אין חשק. אבל פוֹלדי יבוא אולי הנה. כך בתשע. השמח אתה, שלא קבלתי הזמנתם?
– ודאי יותר טוב. יכולים לילך לשם מחר. מוטב שנבַלה את הערב בבית, שנינו בלבד.
שעמום פתאומי קפץ על תיאה. הערב לפניה היה ארוך, ריק. לא היתה שום אפשרות לילך לאיזה מקום. בתי־הראינוע סגורים אותו ערב ואף בתי־הקפה: מעין שביתה כללית; אין יכולת להזדמן עם שום מכר, כי כל איש יושב בחוג משפחתו, או שמוזמן הוא אל שולחן חברו.
ישבה תיאה על הכסא, שנתרומם ממנו בעלה, ומשכה את זה האחרון על ברכיה.
– בוא הנה, שפן! ולמי, רצונך, שידמה, לי או לך? – שאלה בלעג כבוש.
– היינו־הך, בעצם – השיב גורדוייל בנשקו לה על השֵׂער – אין שום הבדל. אם יהא דומה לך, יהא אולי יותר חזק וזה, כמובן, עדיף. ובאם לאו, טוב אף כך. סוף־סוף איני חולני גם אני, וחלוש ביותר גם־כן לא, אף כי אינני גבה־קומה…
– לא, גבה־קומה אינך! – צחקה תיאה – בזה אין להאשים אותך באמת. לך הבא לי את הספר שעל השולחן. ואת העששית הצג כאן על שולחן־הלילה.
בגרבים הלך גורדוייל למלא חפצה. אחר נטל נעליו, שהעמידן לפני־כן ליד התנור ליִבוּש, והתחיל נועלן.
תיאה אמרה, מבלי הפוך ראשה:
– לך, שפן, שפות קפה! רוצה אני לשתות קפה.
– אולי מוטב אחר־כך, בעוד שעה? אין זה מן הנכון, שתהי מרבה עכשו בשתיית קפה שחור… זה לא טוב בשבילו...
– מ־ה־ה־ה?! אין זה נוגע לך כלל! זהו עניני שלי הפרטי!… מה מבין אתה בזה?! לך ועשה, מה שאומרים לך!
גורדוייל יצא אל המטבח ושפת את הקומקום המפוחם על כּוֹפַח־הגז.
– מזג־אויר רע פּס־ס־ס! – אמרה מרת פישר, שהיתה אף היא מבשלת משהו – מזג־אויר אמתי של “נֵיטָל”. אתה הנך אדם צעיר, אדון גורדוייל, ולא איכפת לך. אבל מה אומר אני? אַי־אַי־אי! בימי הזקנה חש האדם את השלג, ממש כאילו היה יורד בתוך האברים מבפנים. לא חדר מוסק ולא בגדים חמים אין מועילים. כן, כן, אדון גורדוייל! מלה זו לא ממני היא, אל תחשוב. בעלי המנוח החביב אמרהּ, בעלי השני. איש חכם היה פס־ס־ס! ועכשו אני חשה זאת תוך אברי, כאן, – הצביעה כלפי גבה המכורבל מקטורן־צמר עב ועליו סודר אדום גדול – וכאן – הראתה על שוקיה. – מלבד האיצטומכה, כמובן.
– הדבר היחידי שמקיים אותי על רגלי – המשיכה ברֶטֶן – הוא מעט קפה טוב של פולים. אין לך למעלה מזה! אלמלא הקפה, הייתי מתה זה כבר. אשה זקנה בגפה פס־ס־ס!
וגולגלתה המצומקה, עם שער־השיבה הדליל, נעדר־החיים, הרתיתה מתוך רחמים על עצמה.
אחר־כך הכניס גורדוייל את הקומקום לחדר. תיאה ישבה עדיין ליד התנור, עשנה וקראה.
– מזוג תיכף! לא, פתח קודם את הקוניַק!
מחריש ציית. ידוע ידע, שלא מן הנכון הוא, שתהא שותה עכשו, במצבה הנוכחי, משקאות מרגיזים, אלא שלא היה בידו לשנות מאום. אחר נתפרקד על הספה והבעיר מקטרתו.
– ואתה אינך טועם מעט?
– אין לי חשק ברגע זה. אשתה אחר־כך.
ובכל־זאת – הרהר – עוד יהפך הכל לטובה. עכשו, התינוק. אין היא רעה כלל, לעצמו של דבר… רק קפריזית ויותר לא, כדרך כל הנשים… אף היא סופה לאהוב אותו, את התינוק לכשיהיה כאן…
אוהב היה להיות סרוח כך ולפַהְפַּהַּ מקטרתו. ביחוד באישון לילה, שעה שתיאה מתנמנמת היתה במטה הסמוכה, כולה עמו, כולה ברשותו. ואם לא אירע ביניהם שום סכסוך לפני־כן, היתה שלותו שלמה. את השאר היה משתדל להסיח מדעתו, מתוך חפץ־קיומו הסמוי. סוף־סוף הרי יתכן, שהכל שקר… דבה רעה ותו לו… כלום היו עדי־ראיה?… וחשדיו וספקותיו שלו גופו – הללו בודאי ובודאי שאין לבנות עליהם… ובקץ כל הקצין – היה עתים אומר לעצמו – הרי זה דבר שבמזג ואין היא אחראית… את המזג אי־אפשר לשנות ולא לרַסנו… וכלום קנינו הפרטי היא?… מי רשאי לשעבד לעצמו את זולתו שעבוד שהוא?! כל אדם בן־חורין הוא בתכלית ואין לחברו שום מרות עליו. ועל מה, רבונו של עולם, יש לו לקבול?! על מה?… ובפרט בשעה שאין לרנן שום דבר ברור… כל אשה דרכה לעגוב על גברים… תכונה היא בה, מבוססת בטבעה, ולא נִתנה להשתנות… והללו שאינן עושות כך – הרי זה אם מפני שמכוערות הן, או מפני שהן מתחפשות מנמוק־מה, או סתם, מפני שאינן מהינות… ולמה זה תהא דוקא היא, תיאה, יוצאת מן הכלל?… אדרבה, מוטב שיהא הדבר נעשה בגלוי, לעיני כל, מאשר בצנעה…
הלך־מחשבות כעין זה היה בו כדי לשכך דעתו של גורדוייל, ביחוד כשתיאה נמצאה סמוכה אצלו, מין מופת חי נגד כל החשדים והדבות…
– כן, למותר הוא לאבד זמן על מחשבות טפלות אלו – אמר לעצמו – כל הענין בלתי חשוב הוא בהחלט… ומכל שכן עכשו, עכשו…
בהנאה עצומה ינק מן המקטרת. העשן החמים של הטבק הגרוע, שצרב קצה הלשון וגֵרה שקדי־הריר, נדמה לו ערֵב ביותר. כרודף־תענוגות הסמיך מדי פעם שפופרת מקטרתו לנחיריו וספג את הריח החריף, המריר, החם, של צבוּר הניקוטין הנושן, כמין בושם משיב־נפש.
אם ליכנס בעובי הקורה, הוסיף לחשוב, הרי אין באמנה על מה להתלונן… ונהפוך הוא: יש עמו נמוקים הרבה להיות מרוצה בתכלית… יותר מכן הן לא בקש מימיו… ועבודתו – אף זו עלתה בידו בשבועות האחרונים. יתכן לומר, כי ראה בה ברכה. אמת, מן השלמות הגמורה עודנו רחוק מרחק רב – זה ידוע לו למדי. ואף־על־פי־כן! הוא מקוה, כי אחז עכשו את הדרך הנכונה. והעיקר הרי הוא, בקץ כל הקצין, להביע את עצמו, את עולמו, נכוחה, בדרך הקרובה והפשוטה ביותר, בלי עקיפים. מרגיש הוא בעליל, שהוא מתקרב והולך אל מטרתו בצעדי און, בצעדי פיל – ומה לו עוד? נו, ועכשו הרי חג גם־כן! אחר־צהרים של חופש, ועוד יום תמים: מחר! ועוד יום תמים: מחרתים!
– צריך להתחיל בהכנת סעודת־הערב, שפן! אמרה תיאה.
הציץ על שעונו.
– הלא מוקדם עדיין, רק שבע! שמא נמתין עוד שעה? מובן מאליו – חזר בו תוך־כדי־דבור – אם רעבה את, אפשר לעשות תיכף.
תיאה כבשה שוב ראשה בספר ולא ענתה. אז קם גורדוייל, נגש אל החלון והביט החוצה. השלג הוסיף לרדת פתותים עבים ועורר הרגשה של דממה מוֹכית. למטה בסמטה הקטנה לא נראה איש. השלג ירד לבדו, באין מפריע, נפל נפילה חשאית ורכה. נתעוררה בגורדוייל תשוקה, זו שנמנמה בו עוד מימי קטנותו, להתפלש בשלג הרך והעמוק. ויחד עם זה צפה ועלתה בו תמונה, איך שהוא מטביע גופו הפעוט בגל של כסתות נערמות באיזו מטה. אולם תמונה זו, מבלתי היות מקורה בזֵכֶר מאורע ממשי, נִצְתָה בדמיונו רק הרף־עין ופנתה מיד מקומה למחזה אחר. ראה מישור רחב־ידים, מרופד שלג גבוה, ושק מלא, שק מלא תבואה או קמח או מלח, נופל על השלג נפילה עמומה ורכה. ולא שק אחד בלבד, כי אם רבים, לאין מספר, שנופלים ממרום לתוך השלג. זה המחזה גרם לו משום־מה הנאה מיוחדת והעלה בת־צחוק על שפתיו. מן המלון אשר מנגד יצאו אותו רגע שני גברים ופרשו אל עבר בית־הנתיבות הסמוך. דרכו בחפזון. וגורדוייל שיער, שמזדרזים הם מן־הסתם אל הרכבת, ולאחר נסיעה של חצי שעה או שעה ירדו באיזה כפר מושלג ודמום ויכנסו אחר־כך לביתם, שממתינים שם כבר בני הבית: אשה וילדים, ואילן של ניטל ערוך ועומד, וריח מגרה של תבשילים חמים עולה מן המטבח, וחתול מתמודד בעצלתים… חמימות נעימה פעפעה באבריו של גורדוייל. פנה ונתקרב אל אשתו ונשאר עומד לצדה, משעין ידו הימנית על מסעד הכסא. תיאה תלתה עליו מבט מַקְשֶה.
– התדעי, סבורני, שחתול ענין טוב הוא… אם לא כלב, הרי למצער חתול… עם חתול אין החדר ריקני כל־כך…
תיאה נתנה קולה בצחוק קולני.
– כמדומה לי, שיש בך כבר ממשאלות בתולה זקנה!
– לא, – גמגם בלא־בטחה – חשבתי… ביחוד אחר־כך… תינוקות אוהבים חיות־בית…
– איזו תינוקות?!
– נו, הרי את יודעת… אחר־כך… התינוק –
– אין שום תינוק! – שסעתו תיאה נחרצות – עדיין אין יודעים כלום!…
מן הרגע הראשון, שהכירה אותו, נתבלט בה חשק מסוים לצערו, להדאיב לו בכל אופן ובכל דרך. וחשק זה, לא לבד שלא הופחת במשך הזמן, אלא, להפך, הלך ונתגבר בה יותר ויותר, כל כמה שהוסיפה לחיות עמו יחד. כניעותו התמידית וקבול־הדין שלו גֵרו אותה עוד יותר. היא בזה לו על קבלו את היסורים בשתיקה ובדתה בשבילו כל מיני אכזריות. מפני־מה אין הוא צועק, יוצא מכליו, מחרף, משליך אותה מעל המדרגות, מגרשה? כי־אז, אפשר היה לבה הופך לאהוב אותו קצת, במדה שמסוגלת היא לכך לפי מהותה. משום שמבחינה ידועה קשורה היתה בו אף עכשו. נחוץ היה לה משום־מה והיא לא היתה יכולה לתאר לה חיים בלעדיו. אולם גורדוייל קבל הכל מידה מבלי להתריס, וזה גרה אותה לאין גבול. היא לא נתעתה להאמין אף הרף־עין אחד, שמוג לב הוא מטבעו. ידוע ידעה, שאינו כן. ומנין אותו אורך־רוח ביחס אליה? אולי היתה גם נעלבת משהו על כך, שלא מדעתה… כמו־כן ידעה היטב, שחש הוא הכל, עקיצה קלה כחמורה, ששתיקתו אינה תוצאה של טמטום. ביֵצֶר־האשה שלה גלתה חיש מהרה את המקומות הנוחים להפָּצע וקלעה ישר לשם – אבל גורדוייל הרכין ראשו והחשה.
– אין את רעה כל־כך – אמר בהציצו ישר לתוך עיניה – אני יודע, אין את רעה כל־כך… ואת התינוק תהיי אוהבת כמוני, ועוד יותר ממני, אני יודע…
– אינך יודע כלום! ותינוק – עוד נראה! אם ארצה!… ולך אין הדבר נוגע כל־עיקר! כבר אמרתי לך קודם!
אולם גורדוייל היה בטוח שתינוק יהיה. אם לא יארע חלילה איזה אסון לא־צפוי, יהיה תינוק. ואיומי תיאה לא יכלו להעכיר רוחו הטובה.
– מה את סבורה, – הסיע לענין אחר – היש לי עוד שהות להתגלח, או שאדחה את זה למחר? אם את רעבה ורוצה לאכול מיד, אז, כמובן…
העביר אצבעותיו מלמטה למעלה על־גבי ספיח זקנו הכהה, שלא גולח זה יומים, והשמיע אושה דקה, כזו של מברשת.
תיאה חפצה לקרוא עוד והרשתה לו להתגלח עכשו.
– אם־כן אני צריך – לאוֹר. אין רואים.
– ומה אתה רוצה ממני?
– כונתי, שמא תשבי כאן, על הספה, ואת העששית נציג על השולחן, כדי שנראה שנינו.
– לא! הזז את השולחן הנה ותראה, העששית נשארת באשר היא שם!
כעבור חצי שעה היה מגולח וטפל בהכנת סעודת־הערב. בבשול האורז עסקה תיאה בעצמה. אחר ישבו לאכול.
– היכן הקוניק? מדוע הנך טומן אותו, שוטה!
גורדוייל קם באי־חשק והושיט לה את הקוניק.
– איני טומן אותו כלל – מלמל – רק שכחתי…
מזג גם לעצמו.
תיאה שאלה:
– זה כמה זמן, שאין רואים את פרצ’יק. אינו בא אל הקפה. האין אתה יודע מה אתו?
– אני יודע. למה לך פרצ’יק?
– סתם, שמעתי מעשה ארוך. אולריך אמר, שאתה יודע כל הענין על בוריו.
– אין זה מענין כל־כך. בנו של ורוביצ’ק רסק עצמותיו, ועכשו הנהו שוכב חולה. הזהרתיו תחילה, מנוול שכמותו! התריתי בו בעוד מועד ולא נשמע לי. ועכשו בא על שכרו.
– מעשה נאה! – צחקה תיאה – פלוני כתש אותו כראוי, כפי הנראה! ואשתו?
– אשתו של מי?
– של ורוביצ’ק הקטן.
– נתפייסו זה עם זו.
– ואתה מוכרח להתערב בכל מקום!
– מה אני מתערב! התריתי בו לטובתו. יוהן בקשני גם־כן, שאומר לו. יכול הוא לשמוח, שפִטר עצמו בכך! מזלו עמד לו!
– וסבור אתה שיגיש קובלנה?
– לא, מסופקני. שוטה כזה לא יהא. לא יעשה סקנדל פומבי. חוץ מזה מתירא הוא מן־הסתם מפני אשתו. לזו ודאי ספר איזה עורבא־פרח.
– וכיצד נתגלה הדבר?
– יוהן ספר לי.
– מתי זה אירע?
– לפני שבועים בערך.
– בערב?
– כן. יוהן עקב אחר אשתו למקום־הראיון עם פרצ’יק. כשנטו לתוך סמטה חשאית, התנפל עליו. אשתו נמלטה תיכף.
הענין גרם לתיאה הנאה נִכרת. חקרה וחקרה על־אדות הפרטים, שחקה הרבה, ורצתה לדעת הכל בדיוק. אך הדבר כבר נמאס על גורדוייל ולסוף אמר, שאין הוא יודע יותר.
אחר סיום הסעודה, שנמשכה הפעם יותר מן הרגיל, יצא גורדוייל להחם את הקפה, והם שתוהו מזוג בקוניק. דעתה של תיאה נתבדחה עליה; כבר השלימה לחלוטין עם הערב הריקני והמשעמם. סיגריטה בפיה, כרכרה בחדר אילך ואילך, מרטה וצבטה את בעלה מידי עברה.
– אם את רוצה, – אמר גורדוייל – אקרא לפניך מעט מתוך הברית החדשה.
– טוב! זהו רעיון טוב!
אז פנה את השולחן, הוציא את הברית החדשה: ספר קטן בכריכה שחורה, טפוסית, והתחיל קורא בקול נמוך ולבבי על־דבר הולדת ישו על־פי הבשורה של מַתַי. כך קרא כחצי שעה, ואשתו יושבת נכחו, ראשה תמוך בידה, מעשנת כמעט בלי הפוגה. כשסיים, נשאר זמן־מה בלי־נוע. נשתררה דממה מוזרה, מאובנת. חלק־החדר העליון נתון היה כמקדם בחצי־אפלולית. נדחק ועלה בו, בגורדוייל, מין רגש דומה לבושה, שלא ידע פשרו. הנקרא נדמה לו לפתע תמים ביותר, תפל, משולל כל רוח שירה. בפיו נשתייר אותו סרח־טעם לא נעים של מי שכסס זמן מרובה “גוֹם־גֵרָה”.
– כל זה – פתח בלחישה כדובר לעצמו – היה לו פעם בשבילי קסם מושך ומבעית כאחד. כונתי, כל מה שמתרחש מעבר השני, מעבר לגבול שבין יהודים ונוצרים. הייתי אמנם עדיין תינוק. הנשים, בעברן בימי שבתון וימי חג לבית־הכניסה, גֵרו אותי משוּם־מה. ואף הוא, היינו בית־הכניסה עצמו, שעמד לא הרחק מביתנו, לא נתן לי מנוח. בני־האדם נפלגו אז בעיני לשני סוגים מיוחדים, שונים בהחלט זה מזה, ממש כחתולים וכלבים. בעיירה קטנה, לא כמו בכרך, עוד משמשת הדת סרסור בחיים. התחומים נִכרים היטב: יהודים הם יהודים ונוצרים נוצרים. אי־אפשר להמירם אלו באלו. בפרט בישובים הקטנים של גליציה ופולין. הורי אמנם לא היו אדוקים, אף־על־פי־כן לא היה להם מגע־ומשא עם נוצרים. בקיצור: הללו גרו אותי בנכריותם. כשגדלתי יותר, הייתי מסתובב בימי החגים הנוצריים בקרבת בית־הכניסה, נפעם, ממתין לְמָה. נשתמעה זמרת המקהלה, עמומה ומאיימת, שנשתפכה מבפנים כשטף אטי של זפת שחורה ועבה לתוך הקיץ הזך. אז ידעתי כבר על האינקביזיציה, על מסעי־הצלב, על רדיפות היהודים וגזרת השמד, והייתי מפחד תמיד, שמא יחטפוני לפתע ויכניסוני פנימה ויכפוני לעשות דבר־מה איום. אף־על־פי־כן נשארתי בקרבת בית־הכניסה. אפשר לומר, שבעומק נפשי גם השתוקקתי לכך, שזה יתרחש. אם יחטפוני, אמרתי לי, ויכריחוני לעשות דבר־מה (לא ידעתי בדיוק מהו!) לא יועילו כלום. אסבול כל הענויים שבעולם ולא אעשה רצונם. פעם נועזתי ונתקרבתי סמוך לפתח והצצתי פנימה. לא ראיתי אלא אפלולית גדושה, מנוקדת להבי־נרות חלשים. הבחנתי גם אנשים כורעים. מאותו יום ואילך, כשהרהרתי בנוצרים, היה מרפרף לפני עיני משהו אפלולי עם נרות דולקים…
– ולא נכנסת אף פעם? – שאלה תיאה – אילו היית נכנס פעם, היה מסתלק מיד כל הקסם.
– שמה לא נכנסתי. מובן, הייתי אחר־כך בבתי־כניסה שונים של כמה וכמה ערים, אבל שם לא. לכשאזדמן פעם לעיירתי, אכנס. לא משום שזה מענין אותי עכשו, אלא סתם.
– מפני־מה אינך מספר לי פעם, כיצד ידעת אשה בפעם הראשונה? – אמרה תיאה בלי מעבר – זה מענין אותי.
– אין הרבה לספר! – השיב בהדליקו סיגריטה – מעשה שכיח בשפחה.
– אף־על־פי־כן, שפן.
– הייתי בן חמש־עשרה – פתח גורדוייל בקול מתון – אולם הכל חשבוני לבן שתים־עשרה, לפי שהייתי קטן וצנום. גם הייתי עדיין תמים, מה שמצעיר גם כן. רעים לא היו לי, לא בבית־הספר ולא מחוצה לו. הנערים לא חבבוני, או, למצער, נדמה לי כך. וכיון שהייתי מטבעי ביישן ויחד עם זה יהיר, לא בקשתי קרבתם. לא השתתפתי במשחקיהם ותעלוליהם, הייתי חי מופרש לעצמי כנתון תוך כלוב לא־נראה. בעת ההפסקות, פעמים הייתי רואה אותם מתלחשים בסודי־סודות, וארשת־פניהם מוזרה, כאילו היו מתיעצים על איזה פשע גדול. פעמים הייתי צד באקראי איזה בטוי משונה, שלא ידעתי פשרו ושהרגשתי אף־על־פי־כן, כי גוּנז הוא קרבו סוד, הנוגע גם לי בבחינת־מה. בבטוי כעין זה הייתי אחר־כך מיגע מוחי שעה אחר שעה, מהפכו לכל צד עד כדי אפיסת הכחות. ואין צריך לומר, שגם לא עלה על דעתי, לשאול מי מהם לפרושו. הרגשתי סתומות, שאשים עצמי מגוחך על־ידי שאלה כזו.
באותה תקופה הייתי על־פי־רוב מרוגז ביותר. לא היה בי מרגוע. חפשתי תמיד משהו סמוי; הכל נדמה לי כמעולף איזה סוד; ער הייתי למתרחש מסביב; ובצרוף עם זה הרגשתי עצמי ברע. ממתין הייתי למשהו שיתגלה, ממותח תמיד לקראת אותו משהו טמיר. תאבוני אבד ממני, פני רזו, עד שאמא התחילה חוששת לבריאותי. נתקפתי מאדישות משונה לגבי כל הענינים היום יומיים, התחלתי מזלזל בלמוד, מתעצל גם לקרוא ספר. ופעמים, להפך, התנפלתי על איזה ספר מתוך בולמוס כזה ולא הרפיתי ממנו, עד שראשי התחיל מסתחרר. בלילות לא יכולתי להרדם על־פי־רוב. מדי פעם שטפני נחשול של חום עצום והוצרכתי להשליך מעלי את השמיכות. ואחרי־כן הייתי ישן שינה נרגזת מאד, רואה חלומות־סיוט מבהילים, ומקיץ למחר – תשוש ומדוכדך ובלי חמדה לשום דבר. תכופות הייתי תועה לאין מטרה בסמטות ומבואות, שלא נזדמנתי לשם קודם, תועה ומחפש דבר־מה אי מסוים, עד שהחשיך היום וצריך היה לחזור. באותו זמן אירע לא אחת, שהתנפלו עלי נערים נוצריים. נלחמתי בחירוף־נפש, כנדון למיתה. אבל מהיותי יחידי נגד שנים ויותר, היתה ידי לרוב על התחתונה. בשובי אחר קרב כעין זה הביתה, מוכה ומרוסק־אברים, הייתי מרגיש ספוק, מין שִקוּט־עצבים. פעם פגעה בי אבן, כאן, רואה את? – הצביע על צדעו השמאלי, סמוך לאוזן – נשתיירה עוד צלקת קטנה. אגב, ברבות הימים, כשנוכחו, שאין אני מתירא מפניהם, ושיודע אני להשתמש באגרופי, חדלו ממני. ועוד זכורני, שנטלתי פעם מחט עבה של שַקָאים – מצאתי אחת בבית – הפשלתי את השרוול ונעצתיה למעלה מפרק היד, נעוץ אותה לאט־לאט בעומק חצי סנטימטר, בשנים־שלשה מקומות, וחשתי בעת מעשה הנאה משונה, ומשהו של נקם גם־כן. אחר־כך רחצתי את הדם ושמתי על הפצעים, נייר סיגריטות, שלקחתי מאבא. זאת לא עשיתי, אגב, אלא שלש פעמים בלבד. מראה הדם עורר בי בחילה, פעם אחזתני גם סחרחורת כלפני התעלפות ופסקתי. זרקתי את המחט לתוך הדומן וסגלתי לעצמי ענוי אחר, “יבש”. מדליק הייתי גפרור וצורב בו קצה אצבעי הקטנה, איני יודע, מפני־מה דוקא את זו, צורב וצורב עד ששוב לא יכולתי לנשוא את המכאוב. לאחר המעשה הייתי טובל האצבע החרוכה בדיו: תרופה בדוקה לכְוִיות, לדעת העם.
באותו זמן הוטב במקצת מצב הורי. אחותי, שעלתה לפני שנה עם בעלה לאמריקה, התחילה שולחת מדי חודש בחודשו סכום שהיה בו כדי לפרנסנו. היינו בבית רק שלשתנו: אבא, אמא ואני, ולא הצטרכנו להרבה. חוץ מזה היה אף אבא משתכר מה מפרק לפרק ולא סבלנו דחקות. והנה אירע באותו חורף, שאמא חלתה ונפלה למשכב. תקָפה שִגְדוֹן ולא יכלה להניע רגליה. תחילה אמר אבא לכתוב לאחותו שבעיר הסמוכה, כי תשלח לנו בִתה לסייע במשק־הבית. דרנו בדירה מרווחה, בעלת חדרים אחדים, בביתנו הפרטי, שנשאר לפליטה אחרי ה“ירידה”, ושאבא לא רצה בשום פנים למכרו, אף בעת המחסור היותר גדול. “את הגג מעל ראשי לא אמכור”, היה טוען, “אדם שיש לו בית שמו אדם, משמכר ביתו, יכול הוא תיכף לחזר על הפתחים”. עכשו שחלתה אמא, נחוץ היה מי שיפקח על הכל, ובפרט בשביל המטבח. אבל לאחר שקול־דעת מדויק נמלכו הורי וגמרו למנות שפחה.
גורדוייל הצית עוד סיגריטה.
– זוֹשקה, השפחה, היתה קצת מסורבלת, לא גבוהה, שחרחורת, כבת עשרים וחמש. עינים בוערות; שנים נוצצות, זעירות, חדות, כשל חיה. אותן השנים היו חשופות תמיד, מקוֹצר השפה העליונה, וזושקה נדמתה כמחייכת בלי־הפוגה. למרות סרבולה, היתה קלת־תנודה. אמא אמרה עליה, שחרוצה היא. זושקה ידעה שירים פולניים ותמיד זמרה בעת העבודה. אהבתי לשמוע אותה מזמרת, קולה היה ערב; שירי־העם רוויי־הרגש הגיעו לאזני דרך המסדרון הארוך שבין חדרי והמטבח במעומם קצת ולקחו את לבי עד לדמעות. זמן רב לא ידעתי, כי זושקה היא השרה: הקול נדמה מרוחק ביותר, וכבא מן הרחוב. אחר עמדתי במקרה על הדבר, אבל זה לא היה חשוב כלל. העיקר היה, שהושר. לשפחה עצמה לא שמתי לב. אפשר לומר, שאפילו לא ידעתי בדיוק, מה חזות פניה; מושג מופשט היתה כביכול בשבילי: שפחה בבית וחסל. לאחר כמה שבועות התחלתי לפתע מרגיש במציאותה. לפתע פתאום נהפכה לדבר של ממש וכל הבית נעשה מלא זושקה. איני יודע, אם מקרה היה זה או כונה: בכל פנה הייתי נתקל בה. כל היכן שהייתי, דוקא שם נצטרכה לעשות מה. נמצאתי בחדרי, היתה תמיד מבצבצת עם סמרטוט או מטאטא. דוקא בשעה זו מוכרחת היתה לנקות את החלון או את הרהיטים, או להציע את המטה. ולא עוד אלא שדחקה עצמה תמיד סמוך אלי, עד שהייתי מרגיש חום גוה ושומע נשימתה. בשעת מעשה היתה מחייכת כנגדי חיוך משונה ומתבוננה בי נכוחות, עד שנעשה לי לא־ניחא, כאילו היתה רואה בי משהו נלעג, ולבי התחיל דופק בעוז. גם נתביישתי קצת בפניה, בלי דעת על שום מה, ולכשנסתלקה אחר־כך מן החדר, הייתי קופץ מיד לראות באספקלריה, אם איני מלוכלך או כיוצא בזה. התנהגותה זו ארכה כמה ימים, אפשר שבוע מלא.
בערב אחד, היה כבר קרוב לחצות־לילה, שכבתי בחדרי על הספה וקראתי ספר. הורי כבר התנמנמו בקיטונם, השלישי לחדר שלי. הספר ענין אותי ביותר, עמדתי כבר לסיימו, ושכבתי מלובש: חס היה לי על זמן פשיטת הבגדים. והנה נפתחה הדלת בלי רעש וזושקה הופיעה. נשארה עומדת סמוך לפתח, הסתכלה בי ואמרה בחיוך: “רואה הוא, אדון רודולף, יש לו כל־כך הרבה ספרים נאים… והנה עלה על דעתי… אין אני יכולה להרדם… וחשבתי: האדון רודולף ודאי ישאיל לך איזה ספר נאה…” והיא חייכה אותו חיוך משונה שלה. אך עכשו ראיתי, שאין היא לבושה אלא כתנתה ושמלה תחתונה, ושזרועותיה מעורטלות עד לכתפים. כל זה הבחנתי בסקירה חטופה וחשתי מיד סחרחורת בראשי. קפצתי ממקומי, כשאני מונע את עצמי מהציץ לצדה, ובפיק־ברכים נתקרבתי אל הכונניה לטול ספר. זושקה באה מאחרי ונלחצה אלי, כאילו צר לה החדר. ידי היו מרטטות והספר שהוצאתי נפל על הרצפה. זושקה גחנה והגביהתהו. גם לא ידעתי איזה ספר הוא, נטלתי מכל הבא בידי. לא נועזתי להוציא הגה, רק כל גופי נזדעזע כבתוך קדחת. פחדתי להפוך אליה ראשי, עמדתי תחתי. הרגשתי: אם אזוז עכשו, יתחולל דבר־מה איום, לא־ישוער. אבל זושקה תפסה בידי, הוליכה אותי אל הספה והושיבתני כתינוק קטן. נשארה עומדת לפני. שתקה. בראש מורד ישבתי, מהומם, פוחד. פתאום אמרה: “כלום ראית כבר נערה עירומה, נערי השוטה?”… “מה?”… פלטתי מתוך טמטום. מבלי־משים תליתי עיני למעלה וראיתי שכתנתה משולשלת עד לכרסה וחצי גופה העליון חשוף לחלוטין. השפלתי מיד עיני שוב. דמיתי להתעלף. וזושקה נצטחקה צחוק קטן, מרוסס: “אם לא תהא שוטה, תראה עוד הרבה יותר, הרבה יותר, נערי הפעוט”… לפתע נמצאה יושבת אצלי על הספה. נטלה ידי והובילה אותה אל חזה. חשתי בחפני שדהּ החם והזע כמין יציר חי בפני עצמו. זושקה היתה כבר שוכבת עלי בכל כובד גוה, עד שכמעט נחנקתי. אחר שמה ראשי על חזה החשוף. בלי הרף לחשה: “נערי הקטן, אל תפחד, נערי הקטן”, בעוד שהובילה ידי על־גבי גופה, שנמצא פתאום עירום כליל. וברגע זה הרגשתי יד זרה, יוקדת כאש, רוטטת, מתנהלת על בשרי, מתחת לבגדי…
גורדוייל נאלם. נשימתו היתה כבדה, טרופה; ברגע זה חי שנית כל המאורע של אז. דבריו האחרונים נפלטו ברֶטֶן בלתי נשמע כמעט, כשמבטו כבוש בשולחן, כמו מחמת בושה.
תיאה החרישה רגע. אחר פרצה בצחוק קולני מופקר. גורדוייל העמיד עליה עינים תוהות, קמות, כאילו הופתע ממציאותה בחדר. על זה חייך גם הוא.
– עשוי יפה! באמת עשוי יפה!… – נתנה תיאה הסכמתה – הילך, שפן! – הושיטה לו סיגריטה כעין הענקה – נו, ואחר־כך?
– אחר־כך? אחר־כך הייתי אומלל מאד. נרדמתי כך בבגדי על הספה, ובהתעוררי למחרת, היתה בי ההרגשה, שאסון איום אונה לי. ואז בכיתי. בכיתי זמן רב. נתביישתי לצאת מחדרי. ברי היה לי, שהכל יכירו תיכף בפני… כשנכנסתי למטבח להתרחץ, לא יכולתי להציץ בעיני השפחה. אולם זו אמרה, כאילו לא אירע כלום: “ההיטיב לישון, אדון רודולף? מזג־אויר מצוין היום!…” ואחר, בהכנסי לחדר הורי, השפלתי עיני והסמקתי. בטוח הייתי, כי ידוע להם הכל. עוד מעט ויתחילו בנזיפות. ולמַה ממתינים הם עוד?! מפני־מה הם מעַנים אותי כל־כך?! שתיקתם קשתה עלי מנשוא ונִגְרָשׁ המתנתי, שיתחילו. אך הם לא אמרו כלום. אז הודעתי להם, כי חש אני בראשי, וכי לא אלך היום לבית־הספר. לפי שפחדתי להראות פני בחוץ ונתביישתי מפני חברי. עוד זמן רב מסמיק הייתי לכל מבט, שנתנו בי.
– ורק פעם יחידה זו? – שאלה תיאה בסקרנות.
– לא, פעמים רבות. באותו יום עצמו, אחר הצהרים, באה זושקה שוב. ובמשך הימים הסכנתי ושוב לא ראיתי בזה כל אָוֶן. התחלתי בא גם אני אליה, אל המטבח. עשיתי זאת בלילה, שעה שידעתי בהורי, כי מתנמנמים הם כבר. מצאה חן בעיני עד מאד, זושקה. לא היתה מכוערה כל־עיקר. ולאחר שלשה ירחים, לכשהלכה מעמנו, נצטערתי לאין שעור. אולם כמה ירחים אחר־כך נסעתי אני עצמי מבית הורי.
תיאה קמה, התמודדה. נתקרבה אל החלון והשקיפה החוצה. בתחום אור הפנס נראו פתותי השלג, דקים כבר, שנתעופפו מלמטה למעלה. חוץ משנַים בדיוטה רביעית, היו כל חלונות המלון אפלים כבר. שוב לא היה מוקדם, כנִכר. מן התחנה הקרובה נתחבה צפירת־קטר קצרה לתוך הליל המושלג והרדום, תחילה אחת ולאחר הפסק־מה – שניה, ולסוף – שלישית: ממושכה ומיללת. בדמיון תיאה טס ועבר ביעף איזה בית־נתיבות זר של ישוב קטן נדח, שעדיין לא היתה בו אולי מעולם, וכומר שָׂב עומד לפניה בטור לקנות כרטיס־נסיעה. נסתלקה מן החלון, נגשה אל בעלה, שהוסיף לשבת ישיבתו הקודמת.
– נעשה קריר. הוסף מעט פחמים, שפן.
גחנה אליו ומרטה אותו בחטמו לאות רצון. אחר פהקה ממושכות והתחילה מתפשטת.
– בוא, שפני, חלוץ לי הפוזמק!
גורדוייל הגיף את הפשפש, לאחר שזרק אל תוך התנור שני יעים פחמים, ונגש לחלוץ את הפוזמקים. תיאה נשתטחה לרוחב המטה, שרבבה רגל לבעלה, שכרע לפניה על הרצפה. הלה הצמיד שפתיו אל השוֹק, למעלה מן הארכובה.
– עשה מהרה! – דחקה תיאה – קר!
ובסמוך, כדוברת אל עצמה:
– צריך להיות מענין לפתות נער קטן…
– מה? – נתמלט מפי גורדוייל אותו “מה” אוילי עצמו, ששאל בערב ההוא את זושקה.
– התפשט מהרה, שפן! אתה רשאי לישון עמי הלילה – אמרה תיאה והכניסה עצמה מתחת לפלומה – הבא הנה את הסיגריטות והגפרורים!
גורדוייל עמד להציע לו משכבו על הספה. על־גבי שמיכת המוך האדומה, הרבובה למקומות, פרש אדרתו, כדי שלא יהיה לו קר בלילה. אחר התפשט את בגדיו, כבה את העששית ושכב.
יט. 🔗
גורדוייל עבר אל הספה, השכיב עצמו פרקדן, כהרגלו תמיד לפני הרדמו. הדומיה הלֵּילית לפפתהו כדבר של ממש. תיאה כבר היתה מתנמנמת. גורדוייל חש באברים מין המוּם קל, נעים, כלאחר אמבטי פושרת, ועורק ניעור לפעום בו, בחשאי וברשול. קשה היה לקבוע בדיוק נקודת־מוצאו של זה העורק: הקשבתָּ לרגל, פָּעם ברגל, הקשבת לראש, פעם בראש, אט־אט, וכנִכר בלי כונה להזיק. נַא, הרהר גורדוייל, להקשיב אליו אינך רשאי, אם בדעתך להרדם… אולם מי אמר לך, שבדעתך להרדם? יש פנאי לכך! מחר – יום!… כן, מחר – יום!… ואותו דבר מיוחד, שהנך נושא בקרבך, אותו דבר של שמחה, ישנו גם־כן בעינו, זולת זה… חבל רק, שאי־אפשר לזכור ברגע זה, מהו בדיוק… השעה ודאי מאוחרת כבר. לפני זמן רב מאד, לפני נצח, היתה חצות! לא, עכשו לא יציץ על שעונו – עמל מרובה! להתרומם, להצית גפרור – לא! אך אילו היה איזה אורלוגין רוצה להלום, דרך־אגב! בעצם, הרי היינו הך!… העיקר: שיש בו נקודה של חדוה. אין הוא מתאוה כלל לדעת מהותה של זו. הנה שם, למשל, משמאל (מקום המטה), הכל על צד היותר טוב!… אין להתריס כלל… אדרבה, הערב היה באמת ערב של שלוה ושל נחת־רוח… קטַנוֹת אינן מצטרפות למנין!… בהללו אין משגיחים!…
– וּ־וּ־וּ־וּ וּ־“לפתות נער קטן”, למשל?… – שאל בקרבו מישהו.
– זוהי אמרה סתם… פליטת הפה, ללא ערך מיוחד… – השיב גורדוייל כעל דבר של מה־בכך – יש ענינים יותר חשובים ואף בהם אין משגיחים…
– הוא הוא שאני רוצה לשאול. מפני־מה, באמנה, אין משגיחים?
– כעת כבר מאוחר – נסה גורדוייל להשתמט – צריך לישון.
– הרי החלטנו לפני־כן, שמחר יום־חורין ואפשר אפוא לישון כמה שרצוי, ובלבד שיניחו…
– וכי מי לא יניח? – נלכד גורדוייל בפח.
– לא יניחו! כלום צריך לפרש לך בשמות?! אתה יודע היטב, מי –
– הבלים! מה אתה מדבר שטויות! הן ידוע לך, שעושה אני הכל מרצוני, בלי שום כפיה…
– נַא, נַא! אין זה בדיוק כך. כאן יש מקום לערער…
גורדוייל התחיל מתרגש:
– רק לא עקיפים ולא רמזים! אתה יודע, שזה לי לגועל! רק הכל בגלוי!
– סבורני, שזה ברור למדי. הרי דוקא אתה הוא האוהב את העִלום!… כלום נוח לך יותר לכנות את הדברים בשמם הנכון?! הפחד –
– איזה פחד?! – קרא גורדוייל מורתח – אין שום פחד!… המושג פחד שלא במקומו הוא כאן!…
– למה אתה מתרגז, אם בטוח אתה, שהכל כשורה… רואה אתה!…
– די! עכשו איני רוצה יותר! מוטב לי לעשן עכשו מקטרת!…
השני לא רצה לותר:
– מקטרת לא באה לשנות את העובדות… אני אומר: אותו פחד תינוקי לראות את הדברים כהויתם… שלא לדבר בפחד האחר… הידוע…
– חמור! אידיוט! – לא יכול גורדוייל להתאפק וחרף באותם חרופים עצמם, שהיו שגורים בפי תיאה בחמתה. את המקטרת שכח לחלוטין. – כבר אמרתי לך קודם, כי אין רצוני לשמוע מלה זו! תפס מלה אוילית ושוב אינו מניח אותה! “פחד”, “פחד”! מפני מי פחד?? וכי אתה יודעני שאני פחדן?! הוכח בעובדות!… אדרבה, אפשר למנות כמה וכמה מקרים, שיוכיחו את ההפך! דרך משל – אבל באמת לא כדאי להכנס בוכוחים עם מטומטם שכמותך!…
– קודם כל, חביבי, דם שקט. כבר אמרתי לך, שהתרגזותך חשודה בעיני… אפס נניח את זה! הן רצית לעשן מקטרת!… אנא, אל תפריע עצמך… יש לנו שהות, האין כן? ואשר לשאר – הוא המחייב! דוקא מפני שאין אתה מוג־לב מטבע ברייתך, הדבר מתמיהני כאן על אחת כמה וכמה!… שתהא אשה – נו, שפיר! הדלק לך תחילה מקטרתך…
גורדוייל פשט ידו בחושך אל הכסא, שהיה מעמיד לו סמוך לספה, לתלות עליו בגדיו ולהניח עליו שעונו ומכשירי־העשון. לאחר משוש מועט מצא חפיסת הטבק והמקטרת והתחיל כופשה.
– מקטרת היא ענין נעים, אני מודה – לחש השני שוב – אבל כשהיא הדבר היחידי, שיש לו לאדם בעולמו, הרי זה מעט, כמדומני…
– כיצד הדבר היחידי! שקר גמור! יש עוד כמה וכמה דברים!… יש ילד ויש תיאה… ויש –
– המתן רגע! ילד, אמרת. יפה! אולם כלום בא כבר הילד לעולם?!… ובכן־אפוא! לא שאני מנבא לך רע, חלילה. אבל הן כמה מקרים אפשריים הם עד שילד נולד!… וכי יכול אדם לחזות מראש?… וחוץ מזה, אם באמת יעלה על דעתה “להוציאו”, כלשונה?!… עלולה היא לכך, לכשתרצה! מי יעכב אותה?! שמא אתה?…
– לא תוציא! – נבהל גורדוייל להשיב – אל תגולל אבנים על לבי! רוצה היא בו כמוני… לאמתו של דבר אין היא רעת־לב כל־עיקר…
– אין זה ענין לכאן, אם רעת־לב היא או לא! בזה לא אדין עמך. אבל הרי אתה מודה, שיש בה שגעונות, קפריזות, כל מה שהנך רוצה, השולטים בה! ואם, דרך משל, יעלה על דעתה לפתע, כי ההריון והלידה מזיקים ליופי, כלום תהא משגיחה בך ובמחאות שלך?!… מפני נתוחים אין היא מתיראת, כבר נוכחת! להפך, מאושרת היא, כשיש לה תואנה לנתוח… וכי היה הנתוח בשדים לפני שלשה ירחים נחוץ באמת?! ושאר הנתוחים שעשתה לה מיום שאתה מכירה – כלום היו נחוצים? שלשה נתוחים במשך כמה ירחים! סגולה מגוחכת היא לה, אך אין להעלים ממנה עין. ועכשיו הזדמנות מצוינת כזו לנתוח!…
– שום רופא לא יעשה לה זאת!… אין שום טעם מספיק לכך!… בריאה היא בהחלט…
– מובטח לך, שלא?! לתמים שכזה לא חשבתיך! הרופא יעשה זאת! יעשה ויעשה – בכסף! רופאים לאלפים חיים על כך!…
– נו, הנח עכשו! אל תענני כל־כך! כבר עיפתי עד מות.
גל של חום הציפו, חום טרדני, בלתי נעים, כשל קדחת. ברקותיו, מבפנים, הלמו העצבים כקורנסים, ובקדקדו, ממעל למפרקת, נקרש מכאוב עמום, ריק, כאילו נתרוקן משם כל המוח. יובש מגונה היה בפיו ומרירות של עשן המקטרת. ברגזנות השליך מעליו את השמיכה עד לכרסו.
– על כל פנים יש להביא במנין אפשרות זו… אין זה כלל מן הנמנע, כפי שאתה חושב!… אשה שכמותה…
– מה “אשה שכמותה”?! – נתרתח גורדוייל – אתה באמת אידיוט לאין תקנה! אין היא גרועה מכל הנשים!…
– סבור אתה?! למשל, לוטי בודנהיים, כלום דומה היא בדיוק לתיאה? שתי טפות מים, הֵי? או ג’ֶני קופלר, או כל מי שתקח?! לא, לא, יקירי! רק בלי סִמוי־עינים!…
– מודה אני, כי שונה היא מהן, ומאותו טעם עצמו אני אוהב אותה…
– אוהב אותה, אתה אומר! אל תביאני לידי צחוק!… יותר נכון כאן – אבל הן שוב תתרגש, אם אומר…
– נו, אמור! זה מענין.
– הייתי אומר, – נתחצף השני – פוחד…
– אוי! שוב אותה מלה מתועבת!… אם לא תחדל כרגע, אתה מתחייב ב… אני יוצא מדעתי…
– נַא, נֵא, תנוח נא דעתך, יקירי. אין זה נעשה כל־כך בנקל! ערב אני לך: מדעתך לא תצא!… התדע למַה אתה נצרך? אתה נצרך למעט אומץ־רוח ויותר לא!…
– למה לי אומץ־רוח? יש בי למדי!… ועוד: אין אני רוצה להלחם כנגד שום איש… אני חפץ במרגֵעה, במרגעה!…
– הוא האסון! אתה מאמין, שתועיל בזה… אין זה אלא דִחוי לאחר־כך… סוף־סוף תוכרח לערוך קרב… בלא זה לא תפטר!… ואחר־כך יהא הרבה יותר קשה!…
– אני אומר, שלא אלחם – ולא אלחם! – הטיח גורדוייל בעקשנות – ואין לי נגד מי להלחם! השמעת?! איני רוצה, אי־ני רו־צה! עכשו תן לישון, לישון, לישון, לישון!
גורדוייל התהפך על צדו והתחיל משנן במוחו בלי הרף את המלה “לישון”. מחשבותיו התחילו מסתלקות הצדה, כמו מתאדות ממוחו, אט־לאט. הלך ונעשה אורירי יותר ויותר, התאבך למעלה, רחף אי־לאן, לעבר השני, לעבר השני… רק גחלת יחידה, תשושה, עממה עוד בנפשו: “לישון”. באותו רגע פלח את הדממה נפץ־עץ של כלי־בית יבש. בהיתק אחד קפץ גורדוייל ונשאר יושב. דִמה שנפל מגבוה. הקשיב לדממה בכל נקבוביות גופו ולא הבחין כלום. אולם מיד נתברר לו מאליו, שאין זה אלא נפץ של כלי־עץ יבש. עכשו נזכר אפילו, ששמעו מפורש ברגע פליטתו, מה שהרגיע אותו כלשהו. אולם מצד שני נתמלא חימה גדולה על בעלת־החדר ועל “הרהיטים המנוולים” שלה. צריך לחפש חדר אחר! – אמר לעצמו – אי־אפשר לישון כאן… חזר והשכיב עצמו והוצרך להתחיל הכל מחדש, לפי שנעשה ער לגמרי. עכשו ימנה עד אלף, חשב, פעמים, שזה מועיל גם־כן. אי־שם צלצל שעון שלשה. אלא שאין לדעת, אם זה משמע שלשה רבעים, או שלש שעות. לא, הוא לא יציץ על שעונו! בעצם, הכל אחת!
גורדוייל התחיל למנות. כשהגיע עד עשרה, פלחה אותו השאלה, אם השלג כבר חדל בחוץ אם לאו. באם יקפא קצת, יהא מחר יום־חורף יפה, שנים־עשר, שלשה־עשר, הבלים!… הכל על הצד היותר טוב!… שיכול לייגע מוחו בדברי־הבאי שכאלו!… אימתי היה זה, היום או לפני זמן רב?… עשרים, עשרים ואחד, עשרים ושנים, זושקה… אלו היו אז הורי יודעים!… ריבה נאה היתה, צריך להודות… הסוף של הספור, שגמרתי אתמול, צריך אולי לשנות אותו… לא שהיא עוזבת את בעלה בלבד אלא שהיא עוזבת אף את אהובה, שניהם יחדו… ביחוד את זה האחרון… עוד נמלך בדעתנו! חמשים וששה, חמשים ושבעה, חמשים ושמונה – “המרבה גם אתה להרהר בי, אדון גורדוייל? אני מהרהרת בך הרבה מאד אַי־אַי־אַי!” – שמע את בעלת־החדר הזקנה אומרת כדרכה. ובסמוך: “אשה הגונה לך, אדון גורדוייל, אשה הגונה מאד פס־ס־ס־ס!”
– חִי־חִי, הגונה מאד!… הגונה לדוגמה, הוֹ־הוֹ!… יתברר עוד בעתיד!…
– לא, לא! איני יכול יותר! שמונים וחמשה, שמונים וששה –
– בודאי! כשאין בך אומץ־לב להביט אל האמת עין־אל־עין! הטה־נא אוזן לרמזי חבריך הנאמנים!… ועקיצותיו של ד"ר קרינדל השוטה?!… וכי קלוט הכל, ה־כל, מן האויר?!… אבל הן אתה יודע בעצמך… אתה עושה עצמך כאינו יודע, משום שנוח לך כך יותר… משום שהנך רוצה בשלוה מדומה, כוזבת… והרי לא יצויר, שיהא למצב כעין זה קיום!… כלום אינך יודע בעצמך היטב?!…
גורדוייל דִמה להשתגע. זיעה צוננת נתפרצה ממצחו. קפץ וישב. בבהילות קדחתנית התחיל מחפש על הכסא את הגפרורים. שפשף אחד והציץ על שעונו. חסרו חמשה רגעים לארבע. אחז את הגפרור הדולק עד שנחרכו קצות אצבעותיו. אחר הדליק עוד אחד ועוד אחד. בפעם הראשונה בחייו נתירא מן החשכה ומן המחשבות המטורפות והמציקות. העיף מבט אל המטה הסמוכה. תיאה נמנמה ופניה אל הצד השני, לעבר החלונות. אם הקשבת קשב רב, יכולת להבחין נשימתה הקצובה והחשאית. חוץ מזה – לא ניד ולא זיע. הדומיה היתה עסיסית, כבדה, רוויה תנומה זרה… ולהב זעיר של גפרור דלק, הבליח, דעך, כאור־מתעה, דעך והוצת שוב על־ידי שפשוף חטוף. גורדוייל נסתחף לפתע כעס עצום על אשה זו שבסמוך, כאילו היתה הסבה היחידה לכל ענויו, מיום הולדו. ברגע־זה לא הרהר כלל בילד. ברגע־זה היה לו הכל אחת. לא ראה לפניו אלא אשה זו הגבוהה, איך שהיא מניפה אותו על זרועותיה, מכרכרת עמו במלוא החדר. הוא חש עלבון איום, עלבון, המקעקע יסוד כל הישות – וברגע זה שנא אשה זו שנאת מות. יכול היה עכשו להתלבש ולילך מכאן, לילך הרחק־הרחק ולא לחזור עולמית. לו הכל אחת, בהחלט! אין הוא זקוק לשום איש, לשום דבר! אולם יחד עם זה היתה בו הודאות הגמורה, כי לעולם, לעולם, לא יהא עלול לעשות כן; כי מכור הוא לאשה זו לצמיתות, לחיים ולמות; כי מזלו קשור בשלה לאין פדות. והנה נצנץ בו שוב זֵכר הילד והוא אמר לעצמו: שטות! הרי אני אוהב אותה, למרות הכל! כמה אפשר לו ללילה של נדודי־שינה להעביר אדם על דעתו! לא לחנם נעשים הפשעים בלילה! בנדוד שנתו, מסוגל האדם לכל. משוגעים שנתם נודדת וחולים גם־כן. “עקוב הליל מפשע ושגעון”, נזכר בחרוז של איזה שיר. גורדוייל חזר והשכיב עצמו כמי שבא לידי החלטה מכריעה. קבל עליו את הדין, נתיאש לגמרי מן השינה, אבל מתוח־עצביו נתרפה והלך קמעה, קמעה. עיף היה לאין שעור, וכעבור כמה דקים נרדם. –
למחר עוררה תיאה מתוך מטתה:
– שפן, שפן, האם לא נשיג היום קפה?
רתתה בקולה נימה של קורת־רוח שלאחר שינה ערבה.
בחלל עמד ריח מצונן של מקטרת והבל אדם. נצנץ בדמיון תנור קר, מתנכר, ונִטל החשק להוציא אבר מן המטה החמה.
הקול נתגנב לתוך הכרתו המנומנמת של גורדוייל במטושטש ובשאינו־נוגע־לו ולא גרם אלא זיע קל. הוא הוסיף לישון. כעבור רגע פגעה בו שוב יריה, יותר נמרצת.
– ומה, רודולפוס, הבדעתך לשכב היום עד הערב?!
זיק־אור נצת בדעתו. אין ספק, שמתכַוְנים אליו. גופו היה מפורך, כאילו הלקוהו כל הלילה ללא רחמים. כל חייו יתן בעד כמה רגעים נוספים של נמנום. נהם חטמית:
– תיכף, תיכף, תיאה!
במענה זה דִמה להשתמט. הוסיף להתנמנם, אך עכשו נפעָם כבר ונרגש, מעין תנומה פרוצה, מפולשה, ספוגה אימת היקיצה ההכרחית הסמוכה. שוב לא היתה זו תנומה של צנעה, שאין לאַחֵר חלק בה. דומה היה, כאילו משכו מעליו את השמיכות והנהו מתנמנם מעורטל, מופקר לעיני זרים. ולקריאה המעוררת החדשה, שנזרקה אליו מן המטה, נרתע כנשוך ונשאר יושב. שערו הפרוע סמור אל על, ופניו הנכמשות, החורות־כתמתמות, שֶרְבָב ורוד ומצולק נתקעקע בלחי השמאלית מקמטי הכר, דומות לאותן של חולה אנוש. עינים משתאות גִלְגֵל במלוא־החדר, כסוקר אותו בפעם הראשונה בחייו, עד שמבטו נתקל באשתו, שהציתה בעצם רגע זה סיגריטה, ובמחי־אחד הבריק בו זֵכר הלילה ובלהותיו. גורדוייל חייך בעונג. נעימה היתה הידיעה, שכל זה חלף, שעכשיו כבר מחר ושהכל כיושנו: החדר, הרהיטים, תיאה. הביט בשעונו, מבלי לקחתו ביד: נו, עשר שעות! לא מאוחר!
– מה אתה לוטש כך עיניך, שפן, כאילו נפלת מן הירח? וינה, רחוב קלינה שטטגוּט, מעונה של מרת פישר!… עשרים וחמשה בדצמבר, חג של ניטל, שנת כך וכך!… ועכשו הזדרז להכין קפה לרעיתך תיאה, ברוֹנית פוֹן טקוֹ על פי לידתה, ולעת הזאת נשואה לך עצמך, רודולפוס גורדוייל, המכונה גם שפן, כדת משה ממצרים והקהלה הישראלית מוינה. תפסת?
גורדוייל חייך. משמע, שמצב־רוחה לא גרוע. הוא ההין:
– אם את רוצה, זרקי לכאן סיגריטה. אעשן ואקום תיכף. רק עשר עתה.
הסיגריטה פגעה בפניו, נתזה ונפלה על הקרקע. הרים אותה, הבעירה ושכב שוב.
– אנו נוסעים אל הברוֹן פוֹן טקוֹ לסעודת־צהרים! – גזרה תיאה.
– יפה!
אילו היתה תמיד כזו, הרהר, כי־אז היה זה אושר מלא! לששונו גלה, ששוב אינו עיף כל עיקר, למרות מיעוט השינה.
– נו, סעודת־שחרית מה עליה?
אז נתרומם והתחיל מתלבש במהירות. בלי להתרחץ תחילה, יצא אל המטבח. כעבור זמן מועט הגיש לה אל המטה קפה רותח, לחם בחמאה, סולתניות, שנשתיירו מאמש. בתיאבון עצום, כלאחר עמל גופני ארוך, אכלה תיאה, להנאתו המרובה של בעלה, שהעיף אליה מבטים מאצל השולחן, מקום שסעד בעצמו.
– עליך להרבות באכילה, חביבתי. עכשו שנים הם הרעבים…
תיאה לא שמעה או עשתה עצמה כלא שומעת. כשנגש אחר־כך אל המטה לפַנות את הכלים, גחן מתוך דבקות פתאומית והצמיד שפתיו אל גב ידה. “היד המכה”… פלחו רעיון והוא חש עונג לא־יתואר. תיאה אספה אליה ידה, אגב הטילה בבעלה מבט של בוז ובחילה יחד, שנעלם מעיניו. לאחר שנשא את הכלים אל השולחן, חזר ונתקרב אל אשתו. פניו קרנו מחדוה פנימית.
– אין את יודעת, כ־כמה… גמגם ועיניו מושפלות מטה – את האדם היחידי… מוכן אני לקבל מידך… היינו… אבל אל תגעי ב…
בתנועה של קוצר־רוח סלקה אותו תיאה הצדה: “הנח, אני רוצה לקום!” וזנקה מעל המטה. גורדוייל הלך וישב ליד השולחן. מרחוק הביט אל אשתו, שהתרחצה עירומה, והרהר: “לא, אין אפשרות לכבוש את לבה, לא כך ולא כך”… ראה את החוץ החלבי זורם לתוך החדר הפרוע, המקורר, האי־ביתי, ויתמות התחילה מכרסמתו. אחר הפכה עצמה תיאה, אגב הסתפגה, ומבטו נפל על כרסה, ונדמה לו, שזו מקומרת כבר קצת יותר משהיתה, וכהרף־עין חזר שווי־משקלו הפנימי. תיאה, כאילו כוונה למחשבתו, אמרה:
– אבא אינו יודע עדיין… אל תזכיר כלום, השמעת?! זהו עסקי בלבד!
– התבשרי אותו היום? ישמח מאד!
– היום עוד לא! – חייכה ברשעות – אם אחליט להשאירו, אודיעו לו בעצמי. ואתה אל תתערב!…
תיאה עמדה להתלבש. תנועות קצובות, מסוימות, הידועות היטב לגורדוייל והחביבות עליו. אופי עצמי, בולט, – הרהר – חיוניות, שנִתנה לכַיֵל אותה בכללים מתימטיים… כאן נתבטא הטבע מפורש, בלי רמזים…
– למה אתה משלשל חטמך, שפן? התלבש ונלך!
קם ונגש אל החלון. השלג של אתמול כבר נמס! המרצפת רטובה, רפושה. רק לצדי המדרכה, בחריצים, צבורות גבשושיות שלג נאלח, מושחר. ברצון היה גורדוייל נשאר עכשו בבית. בלתי מוכשר הוא לראות איש. הצורך למרגוע ולבדידות תקיף בו ברגע זה, רוצה הוא להיות עם עצמו. בבית חותנו אנוס יהא לדבר, להצהיל פנים – וזה קשה לו עכשו.
– אולי תלכי לבד, תיאה? אני – קשה לי. מיעטתי בשינה ואיני מסוגל כלל.
זו לא חפצה הפעם לותר עליו.
– אתה מוכרח לילך עמי! הבטחתי, כי נבוא שנינו. יחכו לנו. אין לשנות!
ולאחר הרף־עין:
– אחר הצהרים אני צריכה בין כך ובין כך ללכת לאיזה מקום. אז תוכל לחזור הביתה.
עמד אפוא להתרחץ. הצוננים רעננוהו במקצת; מוחו הכבד והמהומם נצטלל יותר. חלץ גם כתונתו והדיח גופו הצנום, הבלתי־מפותח, הנערי, גוף חלק, נטול שער כמעט, צחור צְחוֹר מבהיק. תיאה היתה כבר מוכנה. לבושה חולצת־משי לבנה ו“שמלת פעמון” חומה, ישבה ליד השולחן, עשנה והסתכלה בבעלה, ששפשף גבו באלונטית, הביטה בו במפגיע, כאילו אמרה לחדור לצפונות נפשו בעד העור הלבן והמפונק. גורדוייל הרגיש עליו מבטה ונעשה לו לא־ניחא. נתבייש קצת בגופו האי־מפותח, ביחוד בפני אשתו, שחשב שבזה היא לו על כך. נתחמק לאחורי גבה ושם עליו בחפזון את הכתונת.
כשעמדו כבר לצאת, הרתיק אולריך ונכנס.
– אה, אתם הולכים! – קרא מן הפתח – אם־כן לא אפריע! אך אם לבית־האוכל, אף אני עמכם!
– אנו נוסעים אל הברון הזקן לסעודת־הצהרים – ענתה תיאה – אולם הכנס־נא! יש עוד פנאי קצת.
בלי לפשוט אדרתו, ישב אולריך למרגלות הספה.
– באמנה, – אמר גורדוייל, שבהיות עמהם איש זר הותרה לשונו במקצת – באמנה, אין רוחי כלל לכך. אבל תיאה כבר הבטיחה והם ימתינו שם. ומה אתך, אולריך?
– הרי אתה יודע. בדיעבד נהנים מן הבטלה בת־השמים בלי לקבול. הייתי חושש, שמא אירע לך מה, כיון שלא ראיתיך זה כמה ימים. ואת, תיאה, כיצד בלית את “הערב הקדוש”?
– מתוך שעמום ממית, ידידי. הענינים הקדושים משעממים תמיד, כידוע…
– זה אולי נכון. – אמר אולריך – אף אני דמיתי אמש שאשתגע מחמת שעמום. אלמלא השלג, הייתי בלי־ספק תולה את עצמי.
– השלג? כיצד? – שחקה תיאה – לו רציתי לתלות את עצמי, לא היה השלג מעכבני.
– כן, השלג דוקא! כראותי את הרחוב לבן, חזרתי מדעתי… חשבתי, שאולי נכון הוא יותר לעשות תחילה טיול אחרון בשלג הראשון. וכן עשיתי ונצלתי. לפי שלאחר הטיול, שוב לא היה לי חשק. שכבתי פשוט לישון. ואתם ישבתם בבית? אילו ידעתי, הייתי נכנס.
אולריך נזדקף.
– נו, ועכשו לא אעכב אתכם יותר. שמא תהיו אחר הצהרים בקפה?
– אני לא! צריכה לילך לאיזה מקום. אולי אחר־כך, בשש בערך. אבל רודולפוס, אפשר?
– לא ידוע עדיין, – ענה הלה, – מן הסתם הן, אך בבטחה איני יכול להגיד.
ירדו אל הרחוב. גורדוייל ותיאה פרשו אל הפרַטֶרשטֶרן, אל תחנת הטרם, ואולריך הלך ללוותם. שלטה צנה טחובה, נוקבת. גורדוייל חש אותה, כאילו היתה מוכנה בשבילו ביחוד. זקף צוארון אדרתו המהוהה ונתעטף יפה. זוהי הצנה הפנימית, הרהר בפני עצמו, נשרפו הפחמים… מה אומר ד“ר אסטל תמיד: האדם צריך להיות מוסק כהוגן ומשוח בשומן… כן, ד”ר אסטל! זה כמה זמן שלא ראה אותו. ואת לוטי גם־כן לא.
– הראית בימים האחרונים את ד"ר אסטל? – שאל את אולריך, שהסיח עם תיאה – מה עמו?
– לא כלום! ידידו בלוֹך בא מברלין לימי החג ודאי יהיו אחר הצהרים בקפה.
בתחנה המתין ד"ר קרינדל, מעוטף פרווה טובה ומעשן סיגרה. הבחין אותם כבר מרחוק ועשה כמה צעדים לקראתם.
– איזה מקרה מבורך! איזה מקרה מבורך! – קרא מיד בשמחה עשויה ונשק לתיאה את היד.
– לבי נבא לי ממש. אפשר לומר… היה לי עסק כאן, בסמוך. אחר הייתי חוכך לקחת אוטו, אך זמן רב לא נראה שום אוטו… והלכתי אל הטרם. ועכשו אני רואה, שאין כל יסוד לחרטה… אין לי עדיין הכבוד, אדון צעיר – פנה אל אולריך.
הלה הגיד לו שמו.
– אדון אולריך אפוא – המשיך ד"ר קרינדל – מסתמא ידידו של האדון “גורדויין”, הלא כן? – אגב־כך הטיל בתיאה מבט מן הצד – מסתמא סופר גם כן, מה? המצאתי? מובן ממילא – חִזֵק דברי עצמו – ואלא מה?!… והגברת הנכבדה, שלומה טוב, אקוה?
– מצוין, אדוני הדוקטור – חייכה תיאה.
ד"ר קרינדל חייך גם הוא, בחשפו שני־הזהב שלו.
– זה טוב, גברתי רבת־החסד! כך צריך להיות! אם הבריאות כתקונה, והתיאבון, הי־הי.
דוקא אותו הביא השד! – הרהר גורדוייל בחימה כבושה – ביום־החופש היחידי מוכרח אתה לפגוש בו גם־כן!
– והאדון אולריך – פנה ד"ר קרינדל אל הלה – הכותב גם הוא ספרות יפה, כידידי מר גורדוייל, או דברי פילוסופיה, אם הורשיתי לשאול, כמובן.
– לא דא ולא הא – נזדרז אולריך להשיב – ממש ההפך!…
– מהו ממש ההפך, ירשני נא אדוני לשאול?
– ההפך הוא, שאין אני כותב כל עיקר. מלבד מכתבים, ואף אלו – רק לעתים רחוקות מאד.
– אם־כן אפוא אינך כלל סופר, כדבריך עצמך! חבל!… עיני הטעתני אפוא! ואני הייתי סבור, ידידו של מר גורדוייל מוכרח להיות – כמאמר מֵירִיקה: נפש שמצאה זווגה וכו'… ואלא מהי האומנות, אדוני, ירשני נא לשאול, מאחר שפעם אחת כבר טעיתי…
– אני – אמר אולריך – אני הנני מורט־נוצות על־פי אומנותי…
– חה־חה־חה! – נצטחק ד"ר קרינדל בהנאה – שלא עמדתי על כך תיכף! בדיחה מצוינת! פניך באמת, אדוני, כפני – מה אמרת? – כן, כפני מורט־נוצות… ברגע הראשון הייתי מעמעם בין מורט־נוצות וסופר פילוסופי ותפסתי את השני… חִלוף שכזה חי־חי־חי! נו, ואומנות זו שלך מכניסה מה?
– ודאי! מכניסה הרבה!
– זה העיקר, ידידי. מה אומר שילר: כבוד האנוש מלאכתו, שלפי – וגומר. חבל, שאין זמני מרשני. הקרון שלי כבר בא. אולם עונג עצום היה לי, עונג רוחני אמתי… מקוה אני שעוד נזדמן יחד. עלינו להשתוחח עוד באריכות, אדוני. להתראות!
הושיט להם ידו בחפזה וקפץ לתוך הקרון, שזז כבר. ממרחק נענע לעומתם בידו והבריק בשני־הזהב.
– זהו אכסמפלר! – אמר אולריך – כלל לא גרון! את זה צריך פעם “לפַצֵל” עוד!
– אותו לא תפצל בנקל – אמר גורדוייל – כורך הוא תריסר שכמותנו סביב אצבעו הקטנה. ערב אני לך, שברגעים מועטים אלו כבר היה סיפק בידו להכירך מכף רגל ועד ראש. ברם, אם הנך מוצא בו ענין, הכנס פעם לקחתני לפני סיום העבודה, בשש.
– בוא, שפן! הנה הקרון שלנו! – משכה אותו תיאה בשרוולו.
והם עלו ונסעו אל הברון הזקן.
כ. 🔗
– מזג־אויר ממש של כלבים! – קבל פניהם הברון הזקן, שפתח להם הדלת.
ה – כן, כן, קריר! – הסכים גורדוייל.
ב“טרקלין” היה פולדי, הבכור, מפורקד על הספה. פולדי עיין בעתון, עִשן סיגריטה בקנה חום, ארוך מאד, והחתול המנומר לבן־אפור נמנם על ברכיו בנהמת־נחת. בלי לדלות עיניו מתוך עתונו, הושיט יד לקראת הנכנסים.
פרֵידי טייל אילך ואילך, ידיו משולשלות לתוך כיסי המכנסים. כוון את הרגע, שתיאה פנתה אל הראי להיטיב את תסרקתה, ושאל את גורדוייל בלחש, אם יש לו ממון. שאלתו הטיח באדישות, כדבר שאינו נוגע לכאורה לו גופו, מבלי להפסיק טיולו. התשובה השלילית לא עשתה עליו, כנראה, שום רושם. הוסיף לטייל ברגליו הארוכות, דומה למין צפור אכּזוֹטית, ולזמזם חָטמית איזה נגון.
בחדר היה טבוע שעמום נושן, מכרסם, שקפץ על גורדוייל לכל חריפותו. ניעור בו הרושם, שהוא מצוי בחדר, בו שכב חולה ימים רבים, ושכתליו ורהיטיו מדיפים אותו ריח מיוחד של תחלואים. עלתה בו תשוקה לגשת ולקרוע את החלונות לרוחה. הפריח מבטו לכל מלוא החדר, כאילו נגלה לו בפעם הראשונה, תהה על רהיטי־הכִלְאַיִם, שמהם היו עתיקים, כבדים, חומים: מסתמא נחלת־אבות, ומהם חדשים יותר, זולים, עשויים בסך בבית־החרושת. חוסר־תכלית כללי, החלטי, טפח לפתע בעוז על פניו של גורדוייל כדבר של ממש וגרם לו התכוצות־הלב. אולם הוא נתעשת כרגע. הבלים! – אמר אל עצמו – פעולת נדודי־השינה! נגש להתבונן בדמות דיוקנו של הברון, כשם שכבר עשה פעמים הרבה. זה היה דיוקן מצויר בצבעי שמן, לא גדול ביותר, שהתנוסס בין ארבע תמונות אחרות של “ראשי־האבות”. הברון מוצג היה בבגדי־השרת של מַיוֹר, בשנות העמידה, זקנו עשוי על פי זקן הקיסר פרנץ־יוסף. גורדוייל מצא עכשו, שהבעת הפנים אוילית היא. אותן העינים הפעוטות, הכחולות־מימיות, לא הגידו מאום, לחלוטין. הללו נִתנו להמחק, בלי לגרום נזק לשאר הפנים. החוטם היה מפותח כראוי, חסון, מלא מרץ, והסנטר המגולח, בין שני קצות הזקן המפולג, בולט, אתליטי. שום דמיון לא היה, אגב, בין פנים אלו ובין פני תיאה, ואיש לא היה מעלה על דעתו, שבתו היא. לעומת זה היו שני הבנים דומים לאביהם. בפרט הבכור, פולדי.
תיאה התיקה לה כסא אל מראשות הספה ועיינה רגע בעתונו של אחיה. פלוני קרא את ההמשך של רומן־האונטורות.
– פוּי, פולדי! – קראה תיאה – טנוף כזה אתה קורא!
והיא חטפה מידו את העתון. מחמת התנועה הקיץ החתול שעל ברכיו, הגביה קצת ראשו, ולטש עיני־שֵכָר עגולות.
– תני, תיאה! הבי את העתון!
אבל הוא יסף לשכב בלי־נוע.
– חדל מן השטות! – אמרה תיאה, בהשליכה את העתון הרחק – אמור, התזדמן היום עם ריכרד?
– איני יודע. יוכל היות. מפני־מה?
– אם תראהו, אמור לו, שלא יכולתי לבוא אז אל הקפה. הוא יודע כבר. ושיטלפן לי אחר החג אל הלשכה. תמסור?
– אמסור.
גורדוייל לא הקשיב, אבל השם ריכרד נתקע בו ככידון. בלי לדעת, מיהו ריכרד זה ומה לו ולתיאה, עורר בו השם בלבד הרגשה מציקה. עלה בו אפילו מעין כעס על ריכרד זה, שלכאורה לא היה לגביו אלא מושג מופשט. אולם כהרף־עין תפס עצמו על כך. כלום מה זה נוגע לו?! הדבר אינו מענין אותו בהחלט!… למרות זאת כבר נטויה היתה אזנו אל עבר אשתו. עשה גם תנועה אינסטינקטיבית להתרומם מן הכסא, אשר ישב עליו לפני כן, אלא שנמלך בעוד זמן ונשאר.
תיאה שאלה את פולדי:
– ורֵיזי, מה מעשיה?
– לא ראיתי אותה – ענה פלוני נרפות.
– מה, כבר תם ונשלם?
– כמעט. רב!
– אתה הנך ה“נכון” גם־כן, פולדי, הוֹ, הוֹ! – אמרה תיאה מתוך ספוק־מה – ברם, ידעתי למפרע, שזהו ענין חולף. נערה חביבה היא, ריזי, אלא שאינה מבינה, כיצד להחזיק גבר… חסרה היא אינטליגנטיות… ובמי נתת עיניך עכשו?
– זאת לא אגלה לך – נצטחק פולדי בהפקרות – סוד!
– ערמומי אתה! – דגדגה אותו אחותו תחת בית־שחיו – רצונך לגרות סקרנותי. צהובה?
– לא אגיד! לעת־עתה לא! אולי בפעם אחרת.
פרידי עדיין מטייל היה בלי־חשך לאורך החדר, כממתין לרכבת שאחרה. השיחה בין תיאה ופולדי הִלְכָה על גורדוייל שעמום. הטון המופקר אף הרגיז אותו. היתה שעה אחת חסר רבע; עד לסעודת־הצהרים עוד היה פנאי. הברון היה מצוי בחדר הסמוך והברונית התעסקה במטבח. גורדוייל הרים את העתון מעל הקרקע ואמר לקרוא בו. אף־על־פי־כן, בעל כרחו, היתה אזנו עשויה אפרכסת לצד אשתו וגיסו.
בבת־אחת נתיצב פרידי אצלו ואמר:
– האוהב אתה חתולים, רודולף?… אני לא! לא חתולים, לא כלבים ולא שאר חיות הבית! תמהני על אבא, שהוא אוהב אותם. חתול, למשל, תמיד יש בך הרושם, שאורב הוא לך… רובץ הוא לכאורה ומנמנם, האין כן? אף־על־פי־כן אין אתה בטוח כלל, כי מנמנם הוא באמת… יוכל היות, שדוקא ברגע זה הנהו מקשיב… ושומע הוא הכל!… מובטחני בזה! גם את המחשבות בקרבך הנהו שומע! אפילו אותן, שלך עצמך אין השגחה עליהן, שאינן מבקיעות לתחום הכרתך!… וזה לא נעים!… פעמים, כשאני לבדי בחדר עם החתול, תוקפני החשק להרגו… אין אני יכול לסבול, שיהא מישהו אורב לי תמיד ומסתכל לתוך־תוכי… ולא משום שיש לי מה להצניע, אבל לא נעים, סתם… בני אדם – שאני! יכול אתה להיות עמהם יחד ובו־בזמן להיות עם עצמך. בקרבתם הנך יכול לחשוב ככל העולה על דעתך – הם לא ירגישו בכך. מה שאין כן חיה, חתול או כלב…
גורדוייל ישב והסתכל בו מופתע. עד עכשו לא חשד בגיסו כלל, כי מצוי הוא אצל הרהורים ממין זה. אותו בחור ארוך וצנום, שעשה רושם, כאילו צפוי היה כל רגע להיות נכפף לפתע ונשבר לשני חלקים, אגב פליטת קול־נפץ יבש, – נדמה לו לגורדוייל תמיד נבוב לחלוטין, כגבעול קש שדוף. יותר מכמה מלים טפלות לא החליף עמו מעולם.
פרידי נטל כסא, התישב סמוך לגורדוייל והמשיך מתונות:
– חתול זה שלנו יודע היטב, שאין אני סובל אותו… מסתתר הוא מפני… שומר תמיד בינותינו רִחוק ידוע… לעולם, רואה אתה, לא יגש קרוב אלי… ואין צריך לומר, שלא יעלה על דעתו לקפוץ ולעלות אל חיקי, או להחניף לי… הוא יודע… אל כולם יתקרב ואלי לא… וצריך אני להגיד לך, שעדיין לא עשיתי לו רע מעולם. חוץ ממה שאני מתבונן בו לפרקים. אולם הוא מכיר כל מחשבותי והוא מפחד… ודאי גם יודע הוא, שבילדותי חנקתי פעם חתול והוא מפחד…
– מפריז אתה! – אמר גורדוייל, שנעשה לו משום־מה לא־נוח – אין הם יודעים כלום!
פרידי היה כאינו שומע.
ה – זה קרה לא כאן. היינו בקַיְטָנָה בזַלְצְקַמָרגוּט. אז הייתי כבן תשע. והנה היה שם חתול. לא שלנו. אפשר של השכן, איני יודע. בשכֵנותנו עמדה וילה קטנה של איזה פרופיסור מוינה. מכל־מקום היתה לו לחתול הרגילות לטייל בגן שלנו. כל פעם שנקריתי אל הגן היה מטייל שם בשופי כבתוך שלו, או נצב, ראשו מופנה לצדדין, ומקשיב… זה היה חתול לא גדול, טלוא שחור וכתום. כמה פעמים אף פגשתיו יוצא מן המסדרון, תמיד בנחת ובלי סימן של יראה. זו היתה חוצפה, שהתחילה מגרה אותי. לפי שחתול צריך שיהא פוחד ובורח, והלה לא היה פוחד כלל. הדבר חרה לי לבסוף מאד, אבל המתנתי עוד. פעמים אחדות נסיתי להתקרב אליו. נתקרבתי לאט־לאט, הוא לא נס. רק בהיותי כבר סמוך־סמוך, עד כדי לנגוע בו, הלך לו פשוט במתינות… זלזול מַכלים זה העלה את חמתי יותר ויותר. הענין העסיק אותי בלי הפוגה כמעט, לא נתן לי מנוח גם בשנתי. לילה אחד חלמתי, שזה החתול נכנס לחדרי, החדר המשותף לי ולפולדי, נכנס בהלוכו המתון, נתקרב אל המטה ונשאר עומד למרגלותיה, וראשו מורם כנגדי. אני הייתי מתנמנם – כך חלמתי – ולא חפצתי להתעורר בשביל חתול זה המחוצף. חשבתי, אראה מה הוא מבקש… לפי שעמד והסתכל בי כשוקל בדעתו. ראיתי, שעיניו אדמדמות־חומות וברק חד להן. קודם, בהקיץ, לא שמתי לב לעיניו עד אז. בקיצור: אני שוכב ומביט בו והוא מביט בי ואני יודע בודאות, שזומם הוא עלי איזו רעה. לאחר שעמד כך זמן־מה, קפץ ועלה על מטתי, למרגלותי, והתחיל מהלך לאט על גופי, לארכו, עד לראשי. אני לא זזתי. סמוך לראשי נתעכב, המתין רגע, התבונן בי בעיניו האדמדמות־חומות, שמקרוב היו גדולות ועגולות שלא כדרך הטבע, אחר כרך עצמו סביב לצוארי, הכל לאט־לאט. חשתי לחץ קל, כמעט נעים, וחמימות מרובה בצואר. אפס הלחץ גבר והלך; נעשה קשה לי לנשום, ובמְחי־אחד הבנתי, שמתכון לחנקני. כהרף־עין הוצאתי ידי מתחת לשמיכה ותפסתיו בצוארו. בקושי רב עלה לי לעקרו מעלי. הנפתיו כנגד עיני, כשאני אוחזו בצוארו וכל גופו תלוי ומשתלשל למטה. אולם מיד הוברר לי, שצוארו קשה מאד, קשה כברזל, באופן שלחיצתי גורמת לי עצמי מכאוב בידים. הצצתי עוד פעם בעיון בראשו ומצאתי, שעיניו נעלמו לגמרי… ואף הראש כולו שוב לא היה ראש־חתול, כי אם דבר־מה משונה, דומה יותר למין כלי מלבעל־חי… השלכתיו בכח על הקרקע. הוא נפל בקול שאון של כלי־מתכת כבד. הבטתי למקום, ששם נפל, למרגלות המטה, והנה אני רואה לתמהוני, שהחתול, אותו חתול עצמו, מתרומם, מתמודד כמו לאחר נמנום ומגביה ראשו לעומתי. אחר־כך קפץ ועלה מחדש על מטתי וכל הדבר נשנה עוד פעם לכל פרטיו, ואחר־כך שוב, פעמים אחדות בזו־אחר־זו.
למחרת ארבתי לו כל היום, חפשתיו בגן ובכל שאר המקומות – לריק. לא היה בנמצא. באותו לילה גם לא נראה לי בחלום. אולם למחרתים ראיתיו יוצא מן המסדרון, לאט־לאט, כדרכו. עקבתי אחריו במרחק צעדים מועטים. נכנס לתוך הגן, נתיצב במדשאה, תחת האגס הגדול, והמתין… התחלתי מתקרב – לא זז. נגשתי סמוך־סמוך, כפפתי עצמי והעברתי כף־ידי בלטוף על גבו – הוא פלט נהימת־הנאה ועמד להתחכך ברגלי. אז צנחתי בדשא הקריר והלח עדיין מטל־לילה ונטלתי את החתול אל חיקי. הניח לי. לטפתיו עוד פעם ועוד פעם והתבוננתי אגב־כך בעיניו, שנמצאו עכשו, לא כמו בחלום, כחולות־בהירות, שקופות כזכוכית. מתוך לטוף נתקרבו אצבעותי והלכו אל צוארו, ולפתע־פתאום כרכתין עליו, אצבעות שתי ידי, והתחלתי לוחץ, יותר ויותר. החתול פלט יללה קצרה, קטועה, ונשתתק. פרפר ברגליו ובגופו, רצה להשיג את פני, אבל אני החזקתיו במרוחק. לחצתי יותר ויותר, עיניו נהיו עגולות מאד, בולטות מחוריהן, לבסוף חדל מלפרכס. לשון צרה, ארוכה, כשנץ ורוד, משורבבת היתה נגדי; נדמה לי, שהיא זעה אט־אט, והוספתי ללחוץ. לסוף השלכתיו בבחילה לצדדין. בקול עמום נפל בעשב ונשאר מוטל בלא ניד, כשרגליו פשוטות. קפצתי ממקומי. צריך היה להחביאו, אלא שמאסתי לנגוע בו. אולם לא היתה ברירה. אז תפסתיו בקצה זנבו, טלטלתי אותו עד לשיח־התותים שאצל הגדר והסתרתיו שם. בערב הוצאתי את הנבלה וזרקתי אותה אל הנהר.
היתה הפסקה קלה. אחר אמר גורדוייל בלחש, כדובר אל עצמו:
– ענין משונה… ולא נעים… מאד לא נעים…
לא יכול להציץ לתוך עיני גיסו. היה בו מין רגש אי מחוור של בושה. פלוני האריך בפרטים בהנאה אכזרית משונה… מבלי־משים הפך גורדוייל ראשו מול החתול, שהוסיף לשכב על ברכיו של פולדי. כנראה כבר נגזר אף דינו של זה הרובץ שם… גורדוייל נתפלץ מיד בשל מחשבתו זו. הבריק בו לפתע החשש, שמחשבתו יכולה להיות נמסרת לפרידי באורח סוּגֶסטיבי, בלי אמצעות דבור, והוא בקש להסיע ממנה דעתו של הלה. אלא שלא ידע ברגע זה, מה לומר. כלום לא עלה בדעתו. תיאה עדיין היתה מסיחה עם פולדי. מתי ישבו לסעודה? נדמה לו רגע, שהנהו חש ריקנות בקיבה. על כל פנים רצה להפטר מן הסעודה ולילך מכּאן. פתאום שמע את עצמו אומר:
– אבל אם די לך בחצי שילינג… יותר איני יכול.
פרידי לא השיב מיד. לאחר רגע אמר בפשטות:
– טוב! תנהו!
לקח את המטבע ושלשל אותו במין זלזול לתוך כיס־המקטורן התחתון. הרושם, שעשה ספורו על גורדוייל, גרם לו קורת־רוח נִכרת. אגב התנשאו, נשף לאוזן גיסו מתוך חיוך מוזר.
– רואה אתה, סופו יבוא גם־כן… של זה החתול, כוונתי…
– לא, למה?! – נבהל גורדוייל למחות – אל תעשה זאת, פרידי! זה מכוער!
רפרף רגע לנגד עיניו, איך פלוני צובת באצבעותיו השלדיות את צואר החתול, וגועל לא־יובע עלה בו. אולם פרידי כבר היה שוב מטייל לאורך החדר, ידיו בכיסי המכנסים, ראשו מורכן קצת לצדדין, כמתקשה בענין מסובך.
בינתים הופיעה הברונית ואחריה הברון. זה האחרון הודיע:
– אנו מתחילים בסעודה, ילדים!
הסעודה נמשכה בשביל גורדוייל לאין קץ. מרוגז היה וקצר־רוח. מקומו היה במקרה אצל פרידי ואנוס היה להרהר כל הזמן במה שספר לו הלה ותאבונו פג ממנו. הברון הזקן אכל בתיאבון רב, כשפניו המגולחות מסמיקות מחמת הנאה והתאמצות, הלל את התבשילים, את הברונית, שרצה בלי־הרף אל המטבח, מבלתי יכולת למנות משרתת, דבר בפוליטיקה, במצב הכלכלי הגרוע, ושאל מדי פעם את גורדוייל, שהיה חשוב בעיניו, לדעתו. מיד לאחר הקפה, כשנשתטח הברון על הספה וסיגרה בפיו, כמנהגו תמיד, נפרדו תיאה וגורדוייל. בחוץ אמרה תיאה, כי אנוסה היא להזדרז עכשו, ונתרחקה בצעדים נחפזים.
כא. 🔗
גורדוייל שם פניו לעבר טבור העיר. לא ידע עדיין, להיכן ילך, אבל שמח להיות שוב לבדו. הצנה החודרת של לפני־הצהרים – תש כחה במקצת. נשבה גם רוח פושרה, שנדף ממנה ריח אי־נתפס של אביב. בלי חפזה, בהפסקות תכופות, שרך דרכו לאורך רחוב ויהרינג נסוך־החג, על־פני בנין מושב־הזקנים, שהאורולוגין שלו הראו רבע לפני שלש, השיג שוטנטור ופרש ימינה, לתוך רחוב הרינג – בלי מטרה מסוימת. רוחו נהיתה בבת־אחת טובה למאד, כאילו סולקו משטח־חייו כל המכשולים; צעדיו נתמהרו מעצמם. הכל היה כשורה: שם, ושם, ואף בזוית ההיא… וכי מה הנהו חסר, בבקשה מכם? ראוי לקנאה הוא, יתכן לומר! בלי גוזמה!… ואם גם חס וחלילה ילך הכל לטמיון, הכל, הרי עוד ישתייר לו הוא, גורדוייל עצמו, על חמשת חושיו… חמשה חושים פקוחים, במצב ידוע, דיָם לו לאדם לגמרי, האין כן? כל העולם כולו שלו הוא!…
אצל בית־הנבחרים עמעם רגע שלא מדעת, כמהופנט בתיאטרון טרם סמנו את האדם, שנטמן החֵפץ בידו, ונטה אל הרחוב הצדדי. לאחר הליכה מועטת הוחוַר לו, כי נמצא הוא ברחוב הלרכנפלדי – ועמד. מה אפוא הנהו מחפש כאן? בו ברגע עלה על דעתו, שהוא בקרבת מעונה של לוטי בודנהיים. אם רגלי כך גזרו, אמר לעצמו מבודח, צריך לציית. הן מיטיבות לדעת… והוא נגש ועלה ב“מעלית” אל הדיוטה השניה.
המשרתת השאירה אותו רגע קל בפרוזדור, חזרה מיד והובילתו אל הטרקלין המוּדע לו.
– ימתין נא הרף־עין. העלומה לוטי תכנס תיכף.
השקיע עצמו בכורסה המצופה עור שחום, ומהרה הופיעה לוטי, בגלימתה היפונית המפורחה, הושיטה לו ידה בלי סימן של תמיהה, כאילו חכתה לבקור זה.
– היה לי רגש־קדום, שאראה אותך היום. רק לא ידעתי, שתכבדני ותבוא. חשבתי כבר להתלבש ולהציץ אל הקפה. פגישה עם ד"ר אסטל, אך לא לפני חמש וחצי. מכל־מקום מוטב שבאת לכאן.
הסמיכה כסא וישבה. השהתה על גורדוייל מבט חוקר.
– ולהיכן הלכה תיאה? – שאלה לפתע.
– תיאה… הלכה… אנוסה היתה לילך לאיזה מקום…
חיוך דק של התול הבריק על פניה.
– אם יש לך סיגריטה – הוסיף – מוטב. שכחתי לקנות.
– שמא אתה מבכר סיגרה? אבא מעשן משובחות.
נתחמקה לרגע אל החדר הסמוך ושבה עם סיגרה עבה.
– תרגיש עצמך פעם תוך עורו של הרר בודנהיים, מנהל הבנק החקלאי.
– או תוך עורו של ד"ר קרינדל, נותן־לחמי – נתלוצץ אף גורדוייל.
לאחר שינק כמה יניקות:
– באמנה לא רע! העשירים יודעים, כיצד לחיות.
לוטי היתה חורת יותר מן הרגיל. חורונה נתבלט עוד ביתר עוז על־ידי הצבעים הכהים של גלימתה.
– איני אוהבת יום־ראשון וימי חג – אמרה – אלו הם הימים הכי־משעממים.
נגשה, פתחה את הדלת אל הפרוזדור כדי סדק, קראה למשרתת, שתכין תה.
גורדוייל הרהר:
אדם בד' אמותיו – כפרי שנקלף הוא. כל ניד מגלה קו נסתר, אינטימי. זה הטון, למשל, של צווי ובקשה כאחד, שקראה בו למשרתת.
לוטי חזרה וישבה מול אורחה, בכנסה חצני גלימתה על־גבי ברכיה. נטלה סיגריטה מן הקופסה, שהציגה לפני זה על השולחן הסמוך, הבעירה אותה בתנועה מרושלת, התחילה נושפת כעכי־עשן כחול־אמוץ, זה אחר זה. יום־החורף הקטן החשיך והלך. דממה קודרת פעפעה בבית, כאילו היה לא־נושב.
– הוריך אינם עכשו בבית?
– לא. יצאו “ליהנות”. כך מנהגם בכל יום־חופש. הולכים הם יחד אל הקפה, שוהים שעה וחצי או שתים. אבא קורא עתונים יומיים ואמא מעלעלת בעתונים מצוירים ועתוני־מודה. אמי, עליך לדעת, מתלבשת על־פי המודה האחרונה, עוד יותר ממני. נוזפת בי תמיד, שאני נוהגת רשול, לדעתה, בתלבושת, ושולחת אותי מדי פעם לקנות מגבעת חדשה, או אל החייטת. גמרו לקרוא עתונים, הם מתיעצים עלי, כיצד להשיא אותי. זהו נושא־שיחתם התדירי. לפי שיותר מכל הנם רוצים להביא אותי “תחת ההינומא”. אחר־כך, כשמזג־האויר יפה, הם מטיילים עוד כחצי שעה ושבים הביתה. נמצאת אני אותה שעה בבית, קורא לי אבא ל“שיחה חשובה”, תמיד מתוך זו ההבעה של רצינות גדולה, כאילו זו לו הפעם הראשונה. בתנועה קצרה ופסקנית, מן הסתם זו שיש לו כלפי פקידיו בחדר־המנהל הפרטי שלו בבית־הבנק, הריהו מראה לי כסא לשבת. ברגיל מצויה אף אמא במושב זה. יושבת אני ומחכה ואבא גם־כן. לאחר שתיקה קלה הנהוּ שואל, תמיד אותו דבר עצמו: “ובכן, לוטי?” אני עושה עצמי כלא מבינה. “רצוני לומר, אימתי תזמיני אותנו לחג־כלולותיך?”… אני: “איני יודעת עדיין. אין לי עם מי. אין איש רוצה אותי”. “אין זה כך, לוטי” – אומר אבא בכובד־ראש. ואמא מסייעת: “לא אמת, לוטי. את היא זו שאינה רוצה שום איש”. על זה – שתיקה כללית. לאחר רגע אומר אבא, כאילו רעיון נפלא זה נולד במוחו פתאום ובפעם הראשונה: “וד”ר אסטל, למשל? הוא רוצה בך…" והוא נותן בי מבט חודר, כדי לראות את הרושם. “נראה”, אני אומרת, “צריך להמתין עוד קצת…” הפסקה. לאחר זה באות עוד כמה שאלות קצרות ומהוקצעות בזה הנידון ו“השיחה החשובה” נשלמה. דבר זה נשנה כל שבוע כמעט, באותו נוסח עצמו, ורק בימי החופש בלבד. בשאר ימות השבוע משוחחים אנו בכל מיני ענינים, רק לא בזה.
המשרתת הביאה תה ומיני תרגימא.
– בת כמה היא אמא שלך?
– בת ארבעים וחמש.
– לא הייתי מאמין. נראית כצעירה יותר. כדי שש, שמונה שנים צעירה יותר.
לוטי קמה והעלתה אור החשמל, שנאחז בחלל החדר, כתום־בהיר ורָוֶה, כברק שלא כובה. במזגה את התה, התחקה גורדוייל על תנועותיה המעוגלות והעדינות והרהר: בעצם הדבר הרי היא נערה נפלאה, לוטי זו. “גזע טהור”. ראויה היא באמת שיאהבוה… אלמלא אהבתי – – קושמר משונה, זה של הלילה העבר… לאור היום נראים הדברים כהויתם, בצבעם האמתי… קושמר כעין זה עשוי להביא אדם לידי יאוש… טוב שלילה כזה קץ יש לו.
– ידים יפות לך, לוטי! – נפלט מפיו.
– אך עכשו עמדת על כך? קצת מאוחר…
– לא עכשו. יודע זה מכבר. הן חיות בפני עצמן…
נטל ידה האחת, התבונן בה:
– כשתי בריות קטנות וטובות ויפות עד מאד. יכול אתה להביט עליהן תמיד, בלי לשבוע.
– יפה! – אמרה לוטי, שפניה נתכסו אודם קל מחמת התרגשות של חדוה – עכשו נשתה.
בחשה את התה, תפסה אוזן הספל בקצות אגודל ואצבע, כששאר האצבעות פשוקות וכפופות, התחילה גומעת גמיעות קטנות, אגב שרבוב כלשהו של השפתים המלאות. מצוצים חרישים, מתאפקים, נזרעו בחלל, העירו איזה אושר בלתי מוגדר, שפרפר סמוך־סמוך…
אגב הציגו את הספל הריק, אמר גורדוייל בהתעוררות:
– וכי אין זה יפה אף־על־פי־כן, יפה לאין ערוך, לחיות ואפילו לסבול?!
– לסבול – דבר שבטעם!… – אמרה לוטי גרויה פתאום – לפי טעמי: לא!
התרוממה. גורדוייל רצה לעשות כדוגמתה.
– המתן, אני הולכת להתלבש ואחר נצא.
לאחר שצעדה שנים־שלשה צעדים לעבר הדלת, פנתה וחזרה אל גורדוייל. מתוך הסוס קל רטנה:
העצבים מתרופפים והולכים… השינה נסה גם־כן… כבר זמן רב כך… איני יודעת, היכן יגמר כל זה…
מבלי־משים ישבה שוב. על פניה נסתמן צער עמוק, ולמראם נִצבַּט לבו של גורדוייל. רצה לומר מה ולא יכול. מחריש לפת ידה ולחץ אותה ברוך.
– פעמים נדמה לך, – אמרה לוטי, וקולה מרתית מעט – שהנך מדרדר ככדור במדרון תלול למאד, מתגלגל במהירות איומה לתוך איזו תהום… חש אתה ממש את המהירות… ותוקף אותך יאוש לאין גבול על אפיסת־האונים ההחלטית… אותה שעה, רק כדי למרוד בשלטון הסומא והכופה, רק כדי להבליט כמלוא נימה את רצונך הפרטי – נגד הטבע המאנס, נגד העולם, נגדך עצמך, – הנך עלול לכל, לכל… צדוק־הדין – אין זה דבר השוה לכל נפש… הנה אתה שוכב כך באמצע הלילה, הפקר לכל מיני רעיונות משונים, שנכנסים ויוצאים בך כברשות הרבים. ואז נגלה לך לפתע פרצופך כבאספקלריה מעקמת: פרצוף גרוטסקי, מעורר־פלצות, לא שלך ועם זה – שלך, בודאות מכריחה… דומה, כאילו נבחשת בכף־בוחשין יפה־יפה: עליונים למטה ותחתונים למעלה… והלילה שחור וחלק כמין חיה ענקית נוכלת והוא כמו מתאפק. ושם, בחדר משמאל, מתנמנמים ההורים. אין אני מהרהרת בהם אותה שעה כל עיקר, אבל בָּרִי־מציאותם תקועה בי בממילא־מובן, כקיבה, למשל… ואילו, – מבריק בי לפתע רעיון־טֵרוף – אילו הייתי קמה עכשו, מתגנבת על קצות הבהונות אל קיטונם ומכה בקורנס על גלגלתם, תחילה על גולגלת האב ואחר על זו של האם?… וידוע לי בבת־אחת כבחזון מקום קורנס־העץ שבמטבח, זה שעדיין לא השתמשתי בו מימי לשום צורך ושלא ראיתיו אולי אלא פעם אחת בלבד, ושומעת אני אפילו מפורש את הקול העמום בהתנגש שני הגופים הקשים והלא־מַתַּכְתִּיים… ואני חשה כווץ־השרירים ומין תסיסה משונה באצבעות, וסמוך לכך מכאוב חשאי, שאיני מוכשרה ברגע הראשון לקבוע מקומו המדויק וסבתו ושמתחוֵר לי מיד, כי צפרני נתקעו עמוק בבשר השוֹק עד זוב דם…
– וכל זה – פתחה לוטי שוב, לאחר ששאפה אויר כנחנקת – וכל זה לא משום שיש בלבי איזו טינא על הורי. אדרבה, אפשר לומר, שאני רוחשת אפילו אהבה להם. גם לאבא, גם לאמא. אמנם לא זו האהבה העורת, הבהמית, שפוגשים לפרקים ביחסי בנים להוריהם. אני רואה בהם היטב כמה וכמה קוים מגוחכים והרגלים משונים, שבולטים כחטוטרות משטח חייהם הקטנים והמשעממים. אולם קשורה אני בהם אף־על־פי־כן. והנה רעיון פתאומי כזה בלילה.
לוטי נשמה בכבדות, חזה התרומם והתנמך. בבת־אחת הצמידה מבטה אל גורדוייל, עד שהלה נתבלבל והשפיל עיניו. מתוך התאמצות אמרה:
– אולי… אפשר, שאין זה מחויב להיות דוקא כך…
גורדוייל נתירא, שמא תגיד עכשו משהו עוד יותר איום ממה שכבר אמרה, משהו שנוגע גם לו עצמו באיזו בחינה, והוא התכונן לכך בפנימיותו. אבל לוטי לא הוסיפה מלה. שהתה עוד רגע על מקומה, אחר נזדקפה ופנתה לצאת. נדהם הביט גורדוייל אחריה, על צעדיה בקרקי־המשי, שנבלעו אחד אחד בשטיח הפרסי הרך. כל הבית נדמה לו לפתע מלא חרדות, כאילו נסתר בו נרצח. קם גם־כן והתחיל מטייל בחדר אילך ואילך, ורחמיו נכמרים מאד על לוטי, שהיתה בעיניו כחולה אנושה. נתקרב אל החלון וסלק וילונו לצדדין. שחורה וטחובה הבהיקה המרצפת ברחוב הקצר והמיותם. נתעוררה ההרגשה, שאין איש נתעה לעולם לתוך רחוב זה השומם, ושהפנסים שופכים בו אורם הקלוש לבטלה. לבו של גורדוייל נתכוץ, כלָחוץ ביד סמויה. זו העצבות המכרסמת, שפעפעה ברחוב העזוב, נִחתה בנפשו, השכיחה ממנו לרגע כל יתר הדברים. נדמה לו, שהנהו עומד כאן זה שנים הרבה, ושטועם הוא תמציתם של החיים. ועלה על דעתו, שפעם בחייו עמד כבר באותה עמידה עצמה, גם־כן ליד חלון פונה אל ערב גשום ברחוב קצר ומיותם וגם־כן מלופף מצב־רוח זה של עכשו, אלא שנעלם מזכרונו, היכן ואימתי חל הדבר. אפשר לא היה זה אלא בחלום או בדמיון, כעין רשימה קודמת חטופה, בצרוף זעזועי־הנפש המלוים, לתמונה זו של עכשו, כדרך שיקרה לעתים לאניני־הרגש… גורדוייל לא ידע כמה זמן עמד כך, עד שחדר בו קולה הצלול של לוטי, כאשר לא הרגיש בכניסתה. בהֶתֵּק אחד הפנה עצמו, כמוער מתרדמה, ונתן מבט קפוא בלוטי, שעמדה אצלו עטופה פרוָתה השחורה, מגבעתה על ראשה, מוכנה ליציאה. נזכר בבת־אחת מה שספרה לו לפני־כן ועלה בו רגש אי־ברור של חלחלה.
– לא ידעתי, כי את יכולה להתלבש כל־כך במהירות – אמר בנטלו אדרתו מן הספה, מקום שהניחה בבואו.
וכמתיעץ עם נפשו אמר פתאום:
– צריך… יותר נכון אולי לשאול ברופא… סבורני, כי צריך בלי דחוי… יש תרופות נגד נדודי־שינה…
לוטי נתפרצה בכעס פתאומי, שגורדוייל לא הבין פשרו.
– איזה רופא?! – קראה ופניה נשתלהבו – אתה אף־על־פי־כן שוטה גמור!…
היא שלטה מיד ברוחה והוסיפה בקול יותר שָלו.
– בוא ונלך! מתלבשת אני תמיד במהירות. חצי שעה לכל היותר.
והיא פתחה את הדלת אגב פליטת צחוק קצר וקשה, שקרע משום־מה לבו של גורדוייל כמין זעקת כאב. –
בקפה הרנהוֹף נקהלים היו אולריך, ד“ר אסטל וידידו מברלין, אדם ביישן עם עינים נפחדות משהו, שלא נִתן להכיר בו לא גילו ולא אומנותו. כשהציגו ד”ר אסטל בשם בלוך, חייך נבוכות, כאילו היתה בו ההכרה, כי עובר הוא עבירה במה שהנהו קרוי בלוך ושהוא נמצא כאן. נשאר זמן מה מעומד, בעשותו כמה תנועות חצאיות ובלתי מסוימות, כרוצה לרמז, שמקומו מוכן ועומד בשביל הגברת לוטי. אולם זו תפסה בינתים מקומו של אולריך. וכשכולם ישבו כבר, רק אז מלאו לבו לצנוח על כסאו, כמי שסיים סוף־סוף איזו עבודה מיגעת.
לוטי שישבה נגדו באלכסון, שאלה:
– אדוני בא אפוא מברלין?
– כן, – השיב בלוך מסתמק כלשהו – הייתי בברלין… כלומר יושב אני תמיד בברלין.
– הייתי פעם שם – אמרה לוטי – לא נראית לי. עיר ככתב קליגרפי, ללא סימן של עצמיות. האדון מתגורר ודאי בקורפירסטנדַם.
– לא. לכאורה צריך הייתי לדור שם… אבל אני דר במקרה ברחוב פרייבורג.
– מדוע זה צריך היית לדור בקורפירסטנדם? – צחק ד"ר אסטל.
– איני יודע – נתבלבל פלוני – מרגיש אני כך… מסתמא משום שרחוב זה אינו מוצא חן בעיני כלל… ולפי שברגיל אנוס האדם לחיות בתנאים אחרים, מנוגדים למה שהוא מתאוה…
– לא כל אדם! – פסק ד"ר אסטל.
– וכיצד מוצא אדוני את וינה? – שאלה לוטי – הרושם הראשון מענין תמיד.
– עיר שיש בה לב, אני סבור. יכולים לחבב אולי עיר כזו. ברם, עדיין אי־אפשר לי להוציא משפט שלם. אין אני כאן אלא היום השלישי.
הסיחו עוד זמן־מה על ערים שונות ואחר נתגלגלה השיחה על האומה הגרמנית. גורדוייל לא נשתתף. אולם־הקפה מלא היה אורחי־חג, פרצופים נכרים, שבימות החול לא היו מזדמנים לכאן. היה חם מאד, האויר דחוס, עשוי להחתך בסכין. מי שהיה נוטה לכאב־ראש, נוח היה לו שלא להכנס לכאן. ליד השולחן הסמוך, מימין, ישב גבר מסורבל, בעל פנים נפוחים ודהים כשל סריס, ונשף עשן הסיגרה שלו ישר אל פניו של גורדוייל, בלי לשעות אל מבטי־החימה, שזרק לו הלז מזמן לזמן. אז אמר אליו גורדוייל:
– יסלח נא, אדון, שמא אפשר לו לנשוף עשנו לצד אחר ולא אל פני?!
השני נסתכל בו רגע חצופות וענה בקול כרסני:
– ברצון, אדוני.
ותוך־כדי־כך פלט עליו ענן־עשן חדש.
גורדוייל הרתיע כסאו ברעש והפנה לו גבו.
– חזיר כזה! – מלמל בפני עצמו, אך באופן, שהשני שמע.
– מה? מה אמרת, אדון? – דפק לו שכנו בפרק אצבעו על הכתף כמו שדופקים על דלת – חזור נא על זה עוד פעם!
גורדוייל קפץ ממקומו ופניו הוצתו.
– שמא רצונך להניח לי, אתה, שמא רצונך להניח לי! – שנה פעמַים בקול רוטט, אגב התכופפו סמוך אל פניו של שכנו.
הלה נבהל מעט, כנראה, ואמר מיד כמפייס:
– אבל הרגע־נא, אדוני, אין איש מתגרה בך. עצביך נִכר, רעועים מאד.
– אין זה נוגע לך! התעסק בעניניך אתה!
כל זה נתרחש במהירות ומתוך לחישה, בלי לעורר כל תשומת־לב. יכולים היו להאמין, כי שני האנשים האלה מכרים הם, שנפגשו באקראי ומחליפים כמה מלים. רק לוטי ראתה כל הסכסוך.
גורדוייל חזר והתישב. כעסו שכך בבת־אחת, כמטואטא מכח סער חזק. בהרימו עיניו למעלה, פגע במבטה של לוטי והתחיל מחייך בלי נמוק. זו הטתה אליו ראשה ממעל לשולחן ולחשה:
– לקח טוב נתת לו, חזיר מפוטם שכמותו!
אילו היה מתנהג כך עם אשתו – עלה בה רעיון – כי־אז הרי היה הכל אחרת!
– התספח אלינו לסעודת ערבית, גורדוייל? – אמר ד"ר אסטל.
אין הוא יודע עדיין. תיאה עומדת לבוא.
מתי צריכה היא לבוא?
– בשש בקירוב.
– נו, עכשו כבר קרוב לשבע. נמתין עוד חצי שעה. אם תבוא, נלך כולנו.
באותו רגע הופיעה תיאה.
– הנה היא באה! – קראה לוטי, שישבה מול הפתח.
– את חורת מעט, חביבתי, – אמרה תיאה אל לוטי, לאחר שבֵּרְכָה את כל הכנופיה והתישבה על הכסא של בעלה – זה זמן רב שלא ראיתיך. החורף, נִכר, לא פעל עליך לטובה – הבליעה בחיוך רע – נקוה, שהקיץ ימלא מה שהחסיר החורף…
לוטי לא ענתה.
ומפני מה אינך מבקרת פעם אצלנו, חביבתי? כתבתנו הרי ידועה לך, אני סבורה.
– הרי את עסוקה כל כך… ובחצות הלילה – אז אין הזמן הנכון לבקורים…
– בחצות הלילה! – צחקה תיאה – אמת, אני עסוקה מאד. ועסקים לא פחותי־ערך כלל, חביבתי… אולם בכל זאת, לכבודך נכונה אני להתפנות מכל העסקים… אם תקבעי רק זמן בואך – אוַתר למענך על כולם… מלבד זה הרי מצוי רודולפוס בבית מדי ערב בערבו. וכי אין הוא שוה כלום, הֶ?
– אדרבה, אני מוצאת, שהוא שוה הרבה מאד, – החזירה לוטי בכובד־ראש – שהוא מכריע אלף אחרים…
– נַא, נַא, זה מוגזם שוב. אלמלא ידעתי, שאין זה כן, הייתי יכולה להאמין, שהאהבה מדברת מתוך גרונך, חַ־חַ… אבל את מפריזה, יקירתי. כאן אני בקיאה קצת יותר, אני סבורה…
הגברים תפוסים היו בשיחה בינם לבין עצמם ולא שעו להתלחשותן של שתיהן. גורדוייל ישב עכשו מרוחק מהן ולא יכול לשמוע מלה. אולם הרגיש, כי תיאה מדברת בו, מה שהעלה בו הרגשה מציקה. נתחור לו בבת־אחת, שהחום באולם מחניק לבלי הכיל. בעונג רב היה יוצא עכשו החוצה לשאוף אויר צונן. “ביום חג – פשע הוא להכנס לקפה זה!… הפרצופים הנתעבים, הדוחק, המחנק!…”
לוטי נתרתחה לפתע ולחשה אל תיאה, שהמשיכה את שיחתה:
– עליך להתבייש! כן, להתבייש לדבר כך על בעלך! מכירה אני אותו היטב! עוד בטרם הכרת אַת אותו! בושה וכלימה!
– מפני־מה את מתרגשת כל־כך, יקירתי, – אמרה תיאה במתינות עשויה – אין כל יסוד. עוד מעט ואחשוב באמת, שהנך כָּלָה מאהבה אליו…
– ולו גם? – קראה לוטי, כשהיא מצליפה עליה זיקים של משטמת אין מצרים – ולו גם?! חשבי מה שתחשבי – אין זה מענין שום איש! אבל אחת זאת אומר לך: כל הגברים ש… שאת מזדמנת עמם אינם שקולים כנגד צפורן קטנה שלו! כנגד אבק־הנעלים שלו!
– אל נא תתרגזי, קטנה, – לגלגה תיאה – מה מבינה את בענין גברים! הנֵה, הנה!
– כמותך איני רוצה להבין!… אין אני זקוקה לכך! הגברים שלך אפס הם לי! אפס! איני אנוסה ליטול מכל הבא ביד!… בידי הברירה! צעירה אני ויפה למדי בשביל המשובח!…
– בשביל רודולפוס אפוא, מה? – פרצה תיאה בצחוק רע – לא, קטנה שלי! אותו לא תשיגי! לא משום שאני נצרכת לו! אבל את לא תשיגי אותו! אני מחזיקה בו היטב, קטנה, לא יתמלט מידי! ואני עושה בו הכל! אני אפילו מכה אותו, ולעתים תכופות, רואה את! חובטת אותו להנאתי הפרטית – ולא ילך מאתי! כל עוד לא אגרשנו, לא ילך! הייתי יכולה גם לגרש אותו, אין הוא נחוץ לי כלל. אבל לא אעשה זאת! דוקא לא אעשה! ואת לא תשיגי אותו! אֲעַנֶה אותו עד מות, עד מות, אומרת אני לך, לפי שזה גורם לי עונג – ואף־על־פי־כן לא ילך ממני מעצמו!
– נחש! חיה רעה! נשים שכמותך… לשרבט צריך אותן, במגלב־כלבים!… לחבוש בבית־הכלא!… ל… ל… עוד תראי! סופך יהא לא טוב! שמרי נפשך!
– הייתי רוצה רק לדעת, אם אִיוּם הוא זה או נבואה, יפהפיה שלי. אולי תואילי בחסדך להסביר לי את הדבר?
לוטי שתקה. לבה דפק להתפקע. היתה בה הרגשה, שראשה נתון בכבשן מוסק. נתאפקה בכל כחה, שלא להתנפל על אשה זו ולחנקה, לחנקה עד אפס אונים. כל חייה היתה מפקירה בעד עונג זה! מימיה עדיין לא שנאה אדם כך. אפשר היה להשתגע משנאה כזו.
– כמדומה לי, שאת באמת זועמת עלי, יקירתי. מוטב שנשכח כל זה… באמנה לא כדאי, שידידותנו תתרופף בעטיָם של דברי־הבאי כאלו, האין זאת?…
וכמו לשם פיוס, הניחה כף ידה על זו של לוטי, שמוטלת היתה על השולחן. לוטי ניערה את היד מתוך העויה של בחילה כנָעֵר שרץ מתועב.
– הניחי, – אמרה – אין בינינו שום ידידות! איני מיודדת עם כל אדם מן השוק.
– ראי, ראי! כמה יהירה היא, קטנה זו! לא פללנו כלל! הענין מתחיל מבדח אותי באמת. צריך שנסיח פעם ביתר אריכות… אַתְּ מענינת אותי, יקירתי…
– אבל אַתְּ לא אותי!
לוטי פנתה אל ד"ר אסטל, אם אין בדעתו לילך במהרה מכאן; החום נורא. הלה התחיל קורא למלצר, שלא נזדרז לבוא.
– התעשה בוינה זמן רב, אדוני בלוֹך? – שאלה תיאה.
לא ידוע לו עדיין. אפשר שנים, אפשר שלשה שבועות.
תיאה זרקה בו מבט בוחן. נזכרה מה שספר פעם ד"ר אסטל על־אודותיו ונתעורר בה חשק להביאו קצת במבוכה.
– ומה בעיניך הנשים של וינה? – שאלה בבת־צחוק – הנאות הן יותר מן הברלינאיות?
– אני… אין אני… עדיין לא היתה לי הזדמנות… לא חשבתי עוד על כך…
– מה צריך לחשוב הרבה! הנה כאן, הבט! – התותה תנועת־יד מקפת כלפי חלל־האולם – יש נשים למכביר! אפשר לדעת כרגע! והרי, למשל, הגברת לוטי, כלום אין היא יפה?
– הן! הגברת בודנהיים יפה מאד! נערה יפה כמותה יקרת־המציאות היא.
אמר זאת בכובד־ראש גמור, כשעיניו מושפלות, כאיש חרד בהזכירו שם שמים.
– הנך רואה, אדוני, על כל צעד ושעל! – צחקה תיאה. ואל לוטי:
– השגתי למענך קומפלימנט, חביבתי, ואת אינך מחזיקה לי טובה כל־עיקר.
בטון שלה היתה אצורה מדה מרובה כזו של ציניות, שכולם התחילו מרגישים עצמם כמו שלא במקומם. נשתררה רגע דומיה מציקה, וגורדוייל ראה את עצמו מנמוק־מה אשם בה, אלא שכמו תמיד במקרים דומים, לא מצא גם הפעם מה לומר. היה זה שוב ד"ר אסטל החרוץ, שקרע הראשון דממה לא־נוחה זו:
– ובכן, רבותי, אנו הולכים ביחד לסעוד, הלא כן?
בפרוזדור כִוְנה תיאה את הרגע להחליף ביחידות כמה מלים עם בלוך ולקבוע עמו ראיון ליום המחרת אחר־הצהרים.
כב. 🔗
בטרמים אדומים־כחולים טולטלו ערמות בני־אדם אל יום־העמל, מן הפרברים אל טבור הכרך ומשם אל פרברים אחרים. אלה היו ברובם צעירים משני המינים, שנעקרו מתוך קטע־התנומה היותר מתוק בכח ההכרח להשתכר לַחְמָם, ושסיימו עכשו, במעומד תוך דוחק הקרון, שיורי גלוסקא בחמאה, חבושה נייר אפרורי דק ושקוף. הרֶוַח בין שינה לעבודה היה קצר ביותר, לא הספיק אלא לעשית הדרך, ולעתים לא רחוקות נתגנב שמץ מן האחת לרשות חברתה, שלא לקורת רוחם של נותני־העבודה. אולם יום חדש, מחלוצי האביב, התחיל מתמר ועולה בוינה העיר, מופקר וחסוך־דאגות, בין שראוהו אלה שבקרונות המשתקשקים וסואנים, בין שלא ראוהו. הרחובות נדמו יותר נהירים, יותר מרווחים, יותר מצוחצחים, כעין כרטיסים מצוירים של ערים אחרות, רחוקות, בלתי־מוּדעות. רחובות נאים אלו קרובים היו, הרֶגל דרכה בהם, אבל הלב נכסף אליהם בכל עזוזו, אף־על־פי־כן, ונולד לשק מוזר, לנסוע כמה שעות ברכבת כדי להשיגם… זאת ידעו האחרים, אותם שהשכימו במחשבה תחילה לקראת יום נפלא זה, כְֶחָשים את בואו. הללו סעדו גם הם בחפזון ונזדרזו לצאת החוצה, ועמם כלב־ציד ארוך ודק, שנתעכב על שלש רגלים ליד הפנס הראשון, אגב נעיצת ראש מחודד לתוך הבוקר הזך.
כן, יום זה, היה בו כדי להרנין את הלב ולעורר תקוה חדשה. לפיכך, ולפי שקם הבוקר בהשכמה, החליט גורדוייל לילך ברגל אל בית־מסחר־הספרים שלו. אדרתו נתמרטטה מאד במרוצת החורף, בשולי השרוולים והכיסים נחשפו חוטי־המטוה הפנימיים, ולעין יום צעיר זה של אביב נראתה עוֹד יותר מהוהה. אך גורדוייל לא השגיח בה. לאט שרך דרכו לאורך רחוב הפרַטֶר, – בכל־זאת היה בהלוכו מין פזיזות מוֹרדת, כאילו היה גופו עשוי קפיצים. ביום כזה קשה היה באמנה לילך אצך ד"ר קרינדל ולהתיחד עמו שמונה שעות, קשה יותר מבכל הימים. את המודעות הדבוקות לחזית תיאטרון־קַרל, שבִשרו באותיות ענקיות אדומות הצגת “האלמנה העליזה”, ושבפעם אחרת לא אָצל להן גורדוייל גם מבט אחד, – אף אליהן נמשך עכשו לקראתן בעיון מיוחד, בהיותן גם־כן חלק מן החיים האחרים, החפשיים, השונים בהחלט מאלה שבחדר האחוֹרי של חנות־הספרים.
היה עוד קריר כלשהו; שכבת־כפור דקה עדיין לא הספיקה להפשיר כליל על המדרכה. לעומת־זה ודאי יהא חם ביותר בעוד שתים־שלש שעות, ובשדה כבר יהיו היום זורעים, בלי כל ספק, הואיל והניר חרוש כבר ועומד.
מתוך אחד הבתים משורבב היה אל הרחוב ריח חריף של פוֹלי־קפה שרופים, ובהכנס גורדוייל לתחומו, נצנץ וחלף בדמיונו משהו שחור, נעדר־דמות, שנשתלשל ממנו מיד, מחוץ להשגחתו, שחור אחר, זה של הלילה העבר, עם חִלוף־הדברים בינו לבין תיאה, שהתחיל לאור העששית ונמשך והלך לאחר כִבּוּיה, ממִטה למִטה. ממון ממון, ממון! – גנח גורדוייל – אבל מהיכן ליטול? אמת, היא זקוקה כעת להזנה מבריאה ביותר בשל הוָלָּד, אולם הן הוא נותן לה הכל! הוא עצמו הרי מתכלכל עכשו בלחם צר, ותכופות הנהו חסר אף זה! ומה שאמרה – לא! אין זה אמת!… זוהי רק פליטת־הפה מתוך כעס, כדי להרגיזו… אילו היה הדבר אמת, כלום היתה אומרת לו זאת אפילו בכעסה היותר גדול?… לא־יתואר! והן גם לא פירשה ממי הוא… “הילד הרי אינו ממך כלל!”…סתם!… לא! זוהי אִמרה שנפלטה מתוך כעס… אוהבת היא להקניטו תמיד… כשם שאִיּמָה עליו זמן רב, “שתוציא” אותו – ולבסוף! ועכשו שוב בדתה בשבילו שקר חדש זה. ואם אמת הדבר אף־על־פי־כן?… מבלי משים עצר בלכתו. – נו, אז… תינוק הוא תינוק… כיון שהוא שלה, הרי הוא ממילא גם שלו… ילדו הוא וחסל!… השאר – לא אכפת לו! אם להכנס בחקירות יתרות, אין לך אב בכל העולם, שיוכל להשָבע על ילדו, כי ממנו הוא… מי בטוח כאן?! ובמה זכה הוא, רודולף גורדוייל, לשמש יוצא מן הכלל? לא, בדברים בטלים אלו – מוטב לו שלא לבלבל מחו! הילד ילדו – וחסל!
אף־על־פי־כן כבר נפגמה רוחו הטובה של גורדוייל. בוקר־האביב כבר נדמה בעיניו זר ולא בשבילו. ביתר שאת התחילו מעיקים עליו כל הימים העתידים לבוא, שיבלה אותם אצל ד“ר קרינדל זה או אצל ד”ר קרינדל אחר, כך תמיד, בלי שנוי. בבת־אחת הרגיש עצמו עיף וזקן. כנס עצמו יותר בתוך האדרת כמי שמגיף בעצם היום דלת ותריסים, והרכין ראשו בפני ההכרח.
בחנות זרק לפקידים ברכה חטופה ופרש מיד אל החדר האחורי. ד"ר קרינדל עדיין לא נמצא כאן. פשט אדרתו וישב אל שולחן־הכתיבה שלו. מכיסי המקטורן העלה כמה זנבות של סיגריטה ועלה־נייר והתחיל גולל. – שמא לבקש ממנו מעט כסף עד לחשבון? כן. רק סכום מועט, עשרה שילינג! דעתו נתישבה עליו במקצת על־ידי רעיון זה. הסיר מעל מכונת־הכתיבה את הצִפוי של בד־שעוה שחור והחל לכתוב מכתב כשהסיגריטה הבוערת דבוקה לו אל שפתו התחתונה.
סמוך לכך הופיע ד“ר קרינדל ב”בוקר־טוב" רחב.
– איזה יום נאה, מה? – פתח אגב התפשטו את אדרתו – יום בשביל משוררים! ביום כזה היית מבכר מן הסתם להתשוטט ברחובות, או לעשות טיול אל מחוץ לעיר, אדוני גורדוייל היקר, הֶ־הֶ, הלא כן? זה אני מאמין! מבין אני לרוחך יפה־יפה! שהרי גם אני מתיחס על משפחה נעלה זו של משוררים ואמנים. אתה יודע זאת היטב…
מבלי להפסיק עבודתו, שאל גורדוייל, כאילו לא שמע:
– מה? האם אמרת דבר־מה?
– ואם אמרתי! ודאי שאמרתי! ודבר יקר! אלא שאנשים גדולים אוהבים יותר לשמוע דבריהם עצמם מדברי חברם… כמאמר גוטפריד קֶלֶר: המלה הגאונית נאמרת לדוֹר מפי יחיד – – וגומר.
השקיע עצמו בכורסתו לפני השולחן והתחיל קורא המכתבים של הבוקר. “את הכל הנהו מנוֵל” – הרהר גורדוייל, כשהוסיך לכתוב. על הקיר מנגד, בחצר, מודפס היה טריגוֹן חד של חמה, שעמד זמן־מה בעינו, בלי שנוי צורה. כשעה וחצי נתעופפו בחלל־הלשכה תקתוקים מהירים של מכונת־הכתיבה ורשרושי־נייר. אחר צבר גורדוייל גל המכתבים והביאם אל בעליו לחתימה. הלה מסר לו “דואר־הבוקר” ובאר לו מה להשיב. וכן על גורדוייל להגיה עוד פעם פנקס־החשבונות, מתחלת מרץ, כי, כפי שנדמה לו לד"ר קרינדל, נפלה שם איזו טעות. גורדוייל נטל את הכל וחזר למקומו.
– שמא רצונך בסיגריה טובה? – אמר לפתע ד"ר קרינדל.
סימן לא טוב! – חשב גורדוייל ונתקרב ליטול את הסיגריה. בהזדמנות זו בקש עשרה שילינג עד לחשבון.
– בודאי שמוכן אני ליתן לך, אדוני היקר! בחפץ־לב! תזכירני אחר־כך ואתן לך.
כשרצה גורדוייל להסתלק, שפשף פלוני גפרור והושיט לו.
– הא לך אש!
– כן, – הוסיף – חפצתי לשאלך, כיצד מתנהלת העבודה שלך. כבר זמן רב לא שוחחנו על זה… כונתי, מובן, העבודה האמיתית, זו שיש בה משום קיום העולם!… לא זו של כאן, שהיא באמת לא מעלה ולא מורידה לגבי אנשי־רוח שכמותנו… – הוא חשף שני־זהב אגב חיוך עקום – רואה אתה, אדוני, טעמי ממש כטעמך… אם אני אומר: עבודה – מתכון אני תמיד לעבודה שבבית, הספרותית, זו ש“נעשית במחשכים ומפיצה אורה מסוף העולם ועד סופו”… כמאמר גיטה הגדול, הלא כן?!
– אם היא “נעשית במחשכים”, הרי לא נִתנה להסיח על עשיתה בפומבי – צחק גורדוייל.
– בפומבי! בפומבי – ודאי שלא! אני מסכים עמך, שאין מסיחים בה בפני סתם אדם מן השוק! אין יודע זאת כמוך וכמוני… בפומבי – לא! אבל בפָנַי בפני בן־אומנותך וידידך, יתכן לומר, ודאי שאין לך להסתיר כלום… ועצה טובה – גם היא אין לזלזל בה!… ומי זה יכול ליעצך עצה טובה ולהעריך על דא ועל הא כמוני!… מומחה – הרי זה ענין אחר לגמרי!… אילו היתה המלאכה רק בידי מומחים, כי אז – מי אמר כך? איני יכול להזכיר לי ברגע זה. על כל פנים: מוח חריף היה, מי שאמָרוֹ…
גורדוייל חזר אל שולחנו וישב, כשפניו מופנים אל ד"ר קרינדל. הסיגריה הריחנית הרחיבה דעתו והכשירה אותו, כביכול, לקלוט עקיצותיו של פלוני, בלי להיות נפגע מהן. הלהג התחיל אפילו גורם לו הנאה ידועה, כאילו היה עוסק במישהו אחר ולא בו עצמו.
ד"ר קרינדל המשיך:
– ושאני מומחה לדברי ספרות, ידידי, מזה הרי כבר היה סִפק בידך להוכח… ובעיקר מבין אני היטב את דבריך – דוקא משום שעמוקים הם כל כך… כי בדברים שטחיים, מלכתחילה איני עוסק. “שַחְיָן טוב צריך לנהר עמוק” – יאמר המשל.
– אבל כשאין אני זקוק כלל לעצות? – חייך גורדוייל.
– זאת אומרת, שהעבודה הולכת למישרים – זהו כמובן עסק אחר! אף־על־פי־כן, רואה אתה, עצה טובה מפי מומחה – אין כמותה לתועלת!…
– שמא נעבור לעניין אחר? זה משעמם כבר.
– ענין אחר? הוֹ־הוֹ, יקירי, אינך יודע כלל!… הענין האחר משעמם עוד יותר… לא נעים ומשעמם.. כמו שאומר קלייסט: בעקבות הטובה תלך הרעה… לדאבוננו, הרי זה תמיד כן… “ענין אחר”! אילו ידעתי, שיותר נעים הוא, הייתי מדבר רק בו, יכול אתה להאמין לי. הן ידוע לך, ידידי, שאוהב אני תמיד לשוחח רק בענינים נשגבים, שמרחיבים את דעתו של אדם, ואילו את הדבר הפשוט, החילוני, אני פוטר אחת־שתים… לפי שהלה הנהו תמיד היותר גרוע, ואניני־הדעת – נפשם סולדת מלטפל בו באריכות… הנה, למשל, לו אנוס הייתי לבשרך, שאתה נפטר ממשרתך, נגיד, שאתה עובד אצלי עוד חודש אחד בלבד ואחר־כך הנך פנוי לנפשך – כלום היה “ענין אחר” זה משעמם פחות?!
חסל! – אמר גורדוייל לעצמו – אלו הם פטורים גמורים בסגנונו של המנוול ד"ר קרינדל!
נחשול של רגשות שונים הציפוֹ בבת־אחת והִזרים כל דמיו אל ראשו. היה בו אף רגש של ספוק, שהתיגע לדחוק הצדה כל שאר הרגשות ולנחול לבדו את מקומם. הסיגריה נמצאה לפתע כבויה. בנקיפת אצבע נמרצת דישן אפרה והדליקה שוב. עוד חודש אחד – ואחר־כך!… אולם מה תאמר לזה תיאה? – נתקעה במוחו שאלה. דבר־מה עבה ונוקשה נתרומם ועלה מקרבו ועמד בגרונו. נִסה להורידו שוב אגב בליעה ובלע מלוא לוגמיו מעשן־הסיגריה המר, שעורר בו גרוי פתאומי להקאה. מיכנית הוציא מטפחתו ורָר בה פעמים אחדות בשאון.
בינתים הוסיף ד"ר קרינדל לדבר בטון של מי שמוכרח לברר ענין כביר־התוצאות.
– אכן לגבי אנשים כערכנו אין להגיד כלום בבטחה. יש תמיד הפתעות… ודבר שנדמה לכאורה כבלתי־נעים, מצד החמרי שלו, כמובן, יכול דוקא לעורר בנו, מאיזה טעם סמוי, הרגשה נגודית לזו המקווה, ממש את ההפך… מעז יצא מתוק – יאמר משל פרסי… וכי לא צדקתי, אדון גורדוייל היקר? יכול למשל אחד משלנו לומר לעצמו כזאת: מה, מיום כך וכך שוב אין משרה? אדרבה, הוא הוא שקוינו!… מעכשיו נהא פנויים לגמרי לעבודתנו האמתית, היחידה, שהיא לבדה המכריעה כאן… האין זה כן? והדברים הגשמיים, אכילה ושתיה וכיוצא באלו, כלום יש להם איזו חשיבות לגבינו… רואה אתה, ידידי, אני מכיר כל זה מן הקֶרֶב ולחוץ, מבשרי עצמי, אפשר לומר, כי גם טבעי שלי ממש כך… כסבורני, שכבר אמרתי לך פעם, כי אנחנו כמעט תאומים… תאומים, כמובן, לרוח ולנפש – וזה הרי העיקר לגבי אנשים שכמותנו!…
– בקיצור, – אמר גורדוייל בהתאמצו לדבר בטון הרגיל שלו – אתה מפטרני ממשרתי מכאן ולאחר חודש!
– כלום אפשר לפקפק עוד בזה, יקירי? לצערי, לצערי! אנוס על פי העסקים הרעועים. אולם מי יסבול בעיקר על־ידי־כך? ודאי לא אתה אלא אני עצמי… אתה הנך ודאי מלא שמחה על כך, כאמור… הנה אתה עומד ומשקיע עצמך בעבודתך ושוכח עולם ומלואו – אבל אני מה אומר? מי ימלא לי מחסור חברתך היקרה, מי? שבועה, שאתה תשכח במהרה את ד"ר קרינדל על עורו ועל פרשו, הי־הי, כלשון הפתגם העממי – טבע במצולות ים!… אבל אני –עוד הרבה, הרבה זמן אהיה ניזון מן השיחות הרוחניות העמוקות שהשתוחחנו יחדו!… שואב ממקור אלהי שופע – – וכו' – מי אמר זאת? שילר, כמדומני… איני זוכר עכשיו בדיוק. רואה אתה, ההתרגשות הפנימית מתישה את זכרוני… כן. ובשייך לקודם, צריך אני לומר לך שבחך בפניך: אין אדם בכל העולם כולו שאוכל לדבר עמו כך, מקרב לב ונפש, כמו עמך… וכי יכול אתה להכחיש זאת?!… הואיל ואנשים חכמים אינם צצים ככמהים. אחד, שנים בדור – ונגמר! חכמים – כונתי: נבונים, הנך תופס היטב, נבונים כמוך וכמוני, וכאלה עדיין לא מצאתי עד עכשיו… והנה תבין לגודל צערי על האבדה…
– כמה זמן למשל אתה יכול ל… לדבר כך, ידידי הנעלה והנכבד?
– אני? כזמן שאתה יכול ל… להחריש כך, הֶ־הֶ־הֶ! הדברים הרי צריכים לבוא פעם לידי בירור, ואם האחד שותק מתוך ענותנות, נאלץ השני לדבר בעד שנים… לכשתחדל לעבוד כאן, הרי מן הסתם לא תרצה לבטל מזמנך היקר כל־כך על מנת לבוא ולהסיח מעט עם ד"ר קרינדל האומלל?… הודה על האמת, הן לא תעשה זאת! ואימתי תזדמן לי עוד השעה ליהנות מחברתך הנעימה?! רק עכשו, כששעת הפרידה מתקרבת, יכול אני לָמוֹד, עד כמה אני קשור בך… אתה בי – ודאי לא במדה כזו… אל תתנגד, דבר כעין זה מורגש תיכף!… הרי זה ממש כאהבה אומללה, היכן שצד אחד אוהב עד כלות־הנפש והצד השני שוחק, או חומל, והנהו קצר־רוח מול זו האהבה הטרדנית… במקרה שלנו אני הוא אוהב אומלל זה, לדאבוני…
גורדוייל התרומם לפתע והתחיל צועד לאטו כלפי ד“ר קרינדל. ארשת פראית היתה יצוקה בפניו, שהחוירו למאד. ד”ר קרינדל הפסיק כהרף־עין ושמא תנועותיו של גורדוייל, כמי שמתחקה על התנועות של חית־טרף, שמוכנה להתנפל כל רגע. גורדוייל בא ועמד לפני שולחן־הכתיבה, תקע מבט כשפוד בפנים של ד"ר קרינדל, שתק רגע קל, ואחר אמר, בלחש ובקול צרוד משהו, כשהוא מונה מלה מלה:
– אתה, ד"ר קרינדל, הרוצה אתה שאגמור את המכתבים לפני־הצהרים? הן או לאו? אם כן עליך לשתוק! לשתוק!
אותו פרצוף ממולו נדמה לו פתאום כשל איזה שרץ נתעב לאין גבול, וכרגע נהפך כעסו לרגש של בחילה עצומה. תשישות פתאומית נתבלטה באבריו, כאילו נמסו לנוזלים. בלי המתן לתשובה, פנה והלך אל מקומו.
– רק זה בלבד, חביבי? – שחק ד"ר קרינדל – לשם זה לא כדאי היה לטרוח, הי־הי… יכול חרש אני? שומע מרחוק גם־כן, ובפרט דברים היוצאים מפיך, שלא יסולאו בפז… באמת לא היה כדאי שתטריח עצמך! והמכתבים – מה הבהילות? אם יהיו נגמרים אחר־הצהרים, גם־כן לא נפסיד הרבה! דבר גדול, מכתבים! כשיש לנו לעסוק בענינים רבי־ערך כל־כך!… כלום אנו שטופי־חמריות כאלה!… ידידות זו שבינינו, ידידות מיוחדת במינה, הרי לא בחמריות יסודה – זאת הנך יודע כמוני… אנו שנינו – וחמריות! זה אינו אלא כלפי חוץ, בשביל קטני־ההשגה… אולם הקשר האמתי שבינינו הלא הוא זה של הרוח, של הנפש… שתי נפשות־תאומות…
גורדוייל השליך בגועל את שריד־הסיגריה מעל השולחן, שם עלה־נייר במכונת־הכתיבה והשתיק בתקתוקה את ד“ר קרינדל, שחייך לעצמו בהנאה מנצחונו. היה קרוב לצהרים והקיר שמנגד כבר מואר היה כולו מן החמה, ששָבְלָּהּ הכתום השתרע על הקרקע עד למחצית החצר. – חבל, שאין זה תיכף! – נתפתלה מחשבה במוחו של גורדוייל לאורך תוכן־המכתב שנשתפך והלך דרך המכונה על הנייר – איך שיהיה, אבל מיד, מיד. בעצם יום כזה. עוד חודש ימים – קשה!…הוא שמע את ד”ר קרינדל יוצא אל החנות והיתה לו הרגשה, כאילו הוכנס זרם אויר צח לתוך החדר. – לפי שאם עליו להמתין עוד חודש שלם – נמשך חוט הרהוריו – הרי ינָטל בינתים טעמה של השמחה הראשונה והחזקה. מעט־מעט יסכין לודאות זו, ולבסוף – יתכן שיהא עוד, להפך, מיצר בשל המשרה האבודה… הוציא את המכתב הנגמר והציץ על שעונו. כבר אפשר היה לילך לסעודת־הצהרים. ועשרת השילינג? לא, מוטב לו לותר עכשיו עליהם. למעלה הוא מכוחותיו לפנות אל פלוני עוד פעם.
כשעמד כבר לצאת, חזר ד"ר קרינדל ונכנס.
– אה, הרי בקשת עשרה שילינג, הילך! ־ אמר בהושיטו לו שטר – ולתיאבון רב, ידידי היקר!
כג. 🔗
כשחזר גורדוייל באותו ערב מן הלשכה, לא מצא את אשתו בבית. זמן־בואה לא היה קבוע: פעמים היתה גם חוזרת שעה לאחר חצות הלילה. גורדוייל התחיל מטפל בהסקת התנור, וכמו תמיד בהיותו לבדו, עלתה בידו ההסקה בנקל. תנור זה – קפריזים היו לו כמו לאשה היסטירית: עתים היה מתעקש ושום דבר לא הועיל, “נכנסה בו רוח רעה”, ועתים היה נענה כרגע, גפרור יחידי – ודי! גורדוייל בִּשל לעצמו קפה שחור, שלא פסק מביתו, אכל פרוסת לחם טרי וטעים, שהעלה עמו מן החנות. לאחר סעודה זו הוציא מחברתו מן המזודה, מקום שהיה מסתיר כתביו מפני תיאה, ואמר להמשיך ספורו המותחל, אלא שלא יכול בשום פנין לרכז דעתו. פנימיותו היתה נפעמה. אילו רצתה תיאה להקדים הערב לבוא, כדי שיוכל לפרוק מעליו מטען הפטורים מן המשרה! תֵאר לעצמו למפרע את המחזה, שמע כבר חרופי אשתו, ויתר על כן, כבר עכשיו הרגיש באשמתו, כשם שירגיש בלי ספק אחרי־כן, בפני תיאה המתכעסת. שתי סיגריטות, שעושנו בזו־אחר זו לא הועילו אף הן לרִכוּז מחשבותיו. אז נתמלא חימה כנגד מישהו נעלם, כָּלָא שוב מחברתו, התלבש ויצא.
בדעתו היה להכנס לטיול מועט אל ה“שדרה־הראשית”. לתכלית זו צריך היה, בצאתו מפתח השער, להשמאיל, כלפי רחוב נוֹרדבּן, אולם רגליו נטו מאליהן ימינה, ולכשעמד על כך, כבר נמצא בקרן רחוב קליינה־שטַטגוּט ורחוב היינה. – הואיל וכך – אמר לעצמן– נאחז דרך זו ונראה אגב את המתרחש ברחוב פרטר. פִּלג אפוא את המרצפת, הִיּשיר לכת, ופנה אחר־כך אל רחוב נוֹבָרָבָה, המסתיים ברחוב פרטר. עם הגיעו אל קצהו, ראה לפתע במרחק חמשה צעדים את תיאה כשהיא נפרדת מאיזה גבר בלתי מוּכר לו. גורדוייל נשאר על מקומו מאובן. רצה לברוח מכאן, שתיאה לא תראהו, אולם רגליו לא צייתו לו, כבחלום־בלהות. הגבר הזר נשק לה ידה וגורדוייל יכול עוד לשמוע דבריו האחרונים: “ובכן למחר, כמדובר!” אחר קפץ ועלה על טרַם עובר. תיאה פנתה אל מוֹל רחוב נוֹבָרָה והרגישה בבעלה. נגשה ישר אליו. כבר היה עמה כעס בָּשֵל, מוכן, כאילו צרור אצלה בצרור מיוחד, שאפשר להוציאו משם כהרף־עין לעת הצורך.
– מה־ה! אתה נועז לרַגל אחרי! המתן לי!
גורדוייל לא זע.
– בוא! – עקרה אותו ממקומו במשיכה חזקה – בוא הביתה!
גורדוייל ציית מתוך שתיקה כציית לשוטר והלך עמה. סמוך לביתם התאושש ומלמל:
– אבל רציתי רק לטייל קמעה. אין זה אלא מקרה… איני רוצה עדיין לילך הביתה.
תיאה החרישה וגורדוייל הלך עמה. נכנסו אל החדר.
– העלה את העששית! – פקדה תיאה.
– הילך! – קראה והצליפה על לחיו בכל כוחה, מיד לאחר שהודלקה העששית.
– מה, נשתגעת! – פלט גורדוייל, בגחנו להרים מגבעתו מעל הקרקע.
– ואם תעֵז פעם שניה לרגל אחרי – אגרש אותך מן הבית ככלב, ככלב! השמעת? אין זה נוגע לך כלל, עם מי אני מזדמנת! ובשביל שתדע מכאן ולהבא, – אם הדבר מענין אותך, – אני שוכבת עם כל גבר הישר בעיני –עם כולם! ואף עם כל ידידיך!…
גורדוייל עמד כנגדה והתבונן בה בדברה. דעתו נהיתה לפתע צלולה לחלוטין, מָשָל נתפכח על־ידי הסטירה משכרון של ימים רבים. ברגע זה לא היתה בו כל חימה. אבל בפעם הראשונה מיום שהכיר אותה ראה עכשו, כמכח הארה פנימית, שמכוערת היא, ומה שאמרה, כי היא שוכבת עם כל גבר, נדמה לו מגוחך, בלתי־אפשרי, בדוי… צף ועלה בו זֵכֶר הילד, ילדו, שעומד לצאת לעולם בעוד חמשה ירחים, אם דויק בחשבון, ושמחה התחילה מתפעמת בו. נגש וישב על הספה כמו שהוא, לבוש אדרתו, המגבעת ביד. אולם מיד נזכר, כי רצה לטייל ונזדקף שוב. תיאה עמדה בינתים לרחץ ידיה. והנה אמר גורדוייל לפתע בקול שקט, כאילו לא נפל ביניהם כלום:
– התדעי, תיאה, ד"ר קרינדל פטרני היום מן המשרה. מכאן ולאחר חודש.
תיאה הפכה אליו ראשה והסתכלה בו רגע מחרישה.
– כן הוא. העסקים רעועים, אמר, ונאלץ הוא לפטרני.
– הנך מספר זאת, כאילו היה הדבר גורם לך עונג – אמרה תיאה, ולתמהונו, שוב לא נשאר בקולה אף זכר לכעסה הקודם – לי אחת היא, מהיכן אתה נוטל ממון – אבל עליך להמציא!
וחזרה לשפשף ידיה במברשת.
– או שמא אתה סבור, שאני אהיה עובדת ומפרנסת אותך?!
– איני סבור ולא כלום. מה אעשה? אין אני אשם בכך. אשתדל להשיג כסף. יכול אני ליתן לך כעת חמשה שילינג. נטלתי עד לחשבון.
– יפה! הנח על השולחן! והשאר אינו מענין אותי! אתה יודע, שעלי לכלכל עצמי כהוגן בשביל התינוק! שים זאת אל לבך!
– בודאי, בודאי! אני יודע זאת היטב!
שהזכירה עכשו את התינוק וכאלו בקשר עמו – דבר זה עורר בו רגש של אושר. משמע, שכל מה שאמרה אתמול בפירוש וכל הרמזים, שהיתה מרמזת לו זה כמה זמן, – לא היה אלא בדותא, כדי להקניטו… כי רק מה שפלטה עכשו לפי תומה – זה בלבד אמת… ואין כאן מקום לחטוטים בלתי פוריים! בבת־אחת פג ממנו חשקו לטייל. התחיל פושט אדרתו ונמלך באמצע.
– שמא רוצה את לילך עמי אל הקפה? פעם בשנה מענין אולי גם עם הבעל – הוסיף בהלצה.
מובטח היה לו, שתסרב. אבל היא נתרצתה מטעם־מה. רק בקשה, שיבשל עוד קפה תחילה. לאחר ששתתה והדליקה לה סיגרטה, קראה לבעלה והושיבתהו בחיקה.
– בעצם אין אתה פחדן כלל, שפן, או הן?
– פחדן? איני יודע. מפני־מה?
– סתם. הרי יתכן, למשל, שבלילה אפל אחד אעמוד ואחנק אותך ח־ח! שם על ספתך, בשעה שאתה מתנמנם…כלום אינך מתירא?
– איני מתירא. אין את מוכשרה לכך. ולשם מה תעשי?! ואם תחנקי – גם כן לא איכפת לי.
תיאה צחקה מרוסקות. וכמו לשם נסיון כרכה אצבעותיה על צוארו ולחצה מעט.
– למשל, כך! – אמרה בשחוק רע ולחצה יותר.
גורדוייל צִדד ידיה. פחד חריף חלף את גופו בזרם חשמלי.
– הרי אמרת בשינה ולא בהקיץ – חייך מאוּנס.
הישיבה בחיקה נהיתה לא־נוחה. תיאה נדמתה לפתע זרה, מעוררת־אימים, ובזה הרגע ראה אותה כעלולה באמת למעשה כעין זה. משום־מה עלה בו זכרו של פחד נושן, שהיה ממיט עליו בנערותו בית־הזונות היחידי בעיירה, בהזדמן לו לעבור לפניו בערב. זה הבית התנוסס על גבנון קטן בקצה העיר, בדול לעצמו, עם חלונות קטנים ומכוסים וילאות אדומים, שנסתנן בעדם אור אדמדם עמום. חיילים שתויים וסואנים היו מתנודדים לפניו, נבלעים בו ונפלטים שוב, ועם כל פתיחת דלת קצרה היה מתפרץ מתוכו עִלעוֹל של צחוק מופקר, ממוזג צלילי פסנתר אדירים. גורדוייל היה אז בן ארבע עשרה ולא ידע טיבו של בית זה, אולם הרגיש שמתרחש בו דבר־מה מיוחד, בלתי־שכיח. תֵאר לעצמו מין מערת שודדים. אותו פחד מפני בתי־הפקר נשתמר בו עד היום, ועכשיו נזכר בו מטעם־מה. קפץ וירד מעל חיק אשתו, זו עִשנה והרהרה מה, כשעיניה מושפלות למטה. רוח כבדה ומציקה היתה כבושה בחדר. נדמה לגורדוייל, שאור העששית הועם, והוא הגביה את הפתילה.
– ובכן, הרוצה את לילך?
כעבור רגעים מועטים נמצאו מהלכים לאורך רחוב היינה, מחרישים, שלובי זרוע כזוג נאהבים. אחר נטו לרחוב טַבּוֹר, שמאלה. היה קריר, אבל זו היתה אותה קרירות של ערבי אביב ראשונים, שכבר קהה עוקצה ושמדמה אתה כבר להריח בעדה ריח סיגלים ונצני לִילָך מתבקעים. תססה בגורדוייל תקוה שקטה ועליזה לקראת דבר־מה אי־מוגדר, אך יפה לאין ערוך. האמין, שזוהי אותה צפיה כללית, הנסוכה עכשו בכל הטבע האביבי והמפכפכת בלא יודעים אף לתוך נפשו הוא, למרות מחיצת הכרך וטרדותיו. והעובדה, שנשתמר בו עדיין הכשרון לחוש זעזועי הטבע למרות הכל, מלאתהו אושר רב. הקשר הפנימי בינו ובין הטבע, זה שהיה איתן לפני־כן, בעיר מולדתו, ואפילו עוד בראשית שבתו בכרך, ואשר נתרופף והלך במרוצת השנים יותר ויותר, ובפרט בשנה האחרונה, – זה הקשר, נמצא, לא נתק עוד כליל – ועובדה זו יצאה ללמד על היצר הבריא שבו, שלא נתנונה עדיין מהשפעת חיי הכרך. ומכיון שכך, הרי נשמר בו עדיין יסוד הנעורים והרעננות, שהם המכשירים ליצירה. ברגע זה הרגיש גורדוייל בחוש, כי נועד לדבר־יצירה כביר־ערך, חדש מתחילתו ועד סופו, כמו שעדיין לא צפה אותו רוח אנוש. נולד בו צורך נמרץ לתַנות בפני מישהו הרגשתו זו, הרגשת האני שלו במלואו, אולם בפני תיאה לא יכול לעשות זאת. ידוע ידע, שזו תקבל ודוי כעין זה בשחוק מלגלג. משעה שנתגלה לו יחוסה של קלות־ראש וזלזול אל צד זה של מהותו, ששמש לו העיקר, קבע לעצמו מין מדור מיוחד בנפשו, שלתיאה לא היתה שם דריסת־רגל. היא נשארה מבחוץ. יותר אפשר היה, שיגלה קרן־זוית צנועה זו בפני לוטי, למשל, מאשר בפני אשתו.
ברחוב אוֹבֶּרֶה־אָאוֹגַרְטֶן בצבץ לפניהם פרנצל היידלברגר. נצטחק לקראתם בהרחבה כמנהגו וחסם להם את הדרך.
– הוֹ־הוֹ, פגישה לא־צפויה כזו! שָמֵחַ מאד! אתה מוקיר רגליך אדון דוקטור! והגברת רבת־החסד עדיין לא כבדה אותנו כלל! לא, על בקורה של הגברת איני רוצה לותר! אין איש יכול לדרוש ממני כזאת! זהו עלבון לנו, הלא צדקתי?! והאדון הדוקטור בעצמו! אני אומר תמיד אל גוסטל: “גוסטל, אני אומר, מה זה היה לאדון הדוקטור, ששוב אינו בנראה? שמא לא נהגנו בו כבוד די צרכו? או שמא העלבת אותו בדבר־מה? כלום מה עשית לו, ששוב אינו דורך על סף ביתנו?!” “אני?” – אומרת גוסטל – “אני איני יודעת כלום! אני לא עשיתי לאדון הדוקטור כל רע”. ובכן־אפוא!
מאותו יום־ראשון של שלהי קיץ, שוב לא בִּקר גורדוייל בביתם. עלה עכשו בזכרונו המאורע של אז בינו ובין גוסטל והיתה בו הרגשה מציקה. נתבייש קצת בפני היידלברגר ורצה להשתמט ממנו.
– אין פנאי,אדוני היידלברגר החביב – אמר גורדוייל ונתחרט כהרף־עין על התואר: “החביב”, שנדמה לו כחנופה וכעין גמול בעד משהו – טרדה מרובה ודאגות.
– ולמי יש פנאי? אבל כשיש רצון, אני אומר, יש גם פנאי – האין זאת, גברתי? הנה גם עכשו, ברגע זה, בו אנו עומדים כאן ומסיחים, אפשר גם־כן לילך אלי. מובן, רק כשאין לאדונים דרך יותר נחוצה! אנו עולים על הטרם ובעשרה רגעים הגענו בשלום, זאת אתם יכולים להאמין לי. ומה, מסכימים?
תיאה אמרה:
– כעת כבר מאוחר. פעם אחרת – ברצון. אבל אתה יכול ללוותנו מעט. אנו הולכים לשעה קלה אל הקפה.
– בעונג רב! אם אינכם רוצים בשום פנים לשנות מהחלטתכם!
כשזזו ממקומם, אמר היידלברגר:
– איזה ערב יפה! אביב גמור! ביום הרי גרוע האדם מן הבהמה. תמיד לעבוד! הפרה והחזיר גורלם עדיף מגורל האדם! הללו מזונותיהם בחנם, והאדם אנוס לעבוד בפרך בעד לחמו הקלוקל. החלוקה אינה ביושר, אני אומר תמיד. לא שאני בולשביק! היידלברגר פרנצל איננו כסיל כזה! סוציאל־דימוקרט, רואים אתם, בעונג! “סוֹצִי” – הן והן! חבר־האגודה רשום! אבל בולשביק – לאו! אין לי צורך בזה! וכי מה? שמא אין עובדים אף אצל הבולשביקים שמונה שעות ליום?! ובכן־אפוא! האדם גרוע מן הבהמה – כאן, ברוסיה, באמריקה, – בכל מלוא העולם! אין הבדל!
עברו לפני בית־מרזח והיידלברגר משך אותם להכנס עמו. אחר־כך, אמר, אפשר לילך אל הקפה. תיאה לא סרבה ונכנסו.
– היום אתם אורחי, כמובן, מה תשתו? יין קרלוביץ טוב? או אולי חדש?
כשהביאו את היין מזג היידלברגר בהנאה גלויה, והם השיקו את הכוסות. לאחר שלגם לגימה גסה וקנח בכף־ידו זיפי השפם, המשיך?
– רואים אתם, הערב הריהו ענין אחר! כאן אתה מרגיש עצמך שוב כאדם, האין כן? בערב ובלילה – איש איש ותענוגו. מי בקלפים, מי בנשים, ומי אפילו בתיאטרון או בספרים וכדומה, – כל אחד לפי טעמו. איני יודע, כיצד הדבר אצלכם, אצל האדון הדוקטור ואצל הגברת הברונית. (מנין לו לזה, שברונית היא? – תמה גורדוייל.) בשייך לי, יכול אני לומר לכם רק אחת זאת: קלפים – לאו! קלפים אינם נחשבים בעיני ולא כלום! בשביל זה לא תמצאוני בבית! כאן מוכרחים אתם לחפש לכם אחר!
– וסעיף נשים? – שאלה תיאה בבדיחות.
– נשים – ענין אחר לגמרי! כאן אין אני אומר: לאו! נשים – דבר גדול! אבל, אני אומר תמיד, צריך להיות זהיר! יש נשים ויש נשים! אם עלתה בחלקך נבֵלה, – תסלח נא הגברת הברונית את הבטוי – הרי שלות־נפשך ממך והלאה! היידלברגר פרנצל יודע אף כאן להגיד מלה! התבוננתי יפה־יפה אל הדבר! לחֵיי הגברת והאדון הדוקטור! היין אינו רע, מה? הטוב שבכולם היה ויהיה תמיד מעט יין, הלא צדקתי? לא הרבה; רק חצי ליטרא או ליטרא, כדי לבדח קצת את הדעת.
– ובנים יש לך, אדון היידלברגר?
– לא, גברתי. עד כאן לא הגעתי עדיין. אבל זה לא יאחר לבוא! בן צריך שיהיה בבית! שאם לאו משתעממת האשה. וגוסטל רוצה בילד גם־כן. נו, יכול אני להרשות לי עונג זה! אני משתכר כהוגן! – הוא הוסיף לא בלי זחיתות־דעת – מנהל־מלאכה אני בבית־חרושת גדול לעשית מכונות! מדרגה אחת למטה מן האינז’ניר שְמִיט – זהו דבר!
גורדוייל לא היתה בו עכשו תשוקה ליין. ביחוד רצה למנוע את תיאה משתיה, כי חושש היה, שמא יזיק היין לולד. זולת זה לא יכול עכשו, מנמוק אי־ידוע לו, לנשוא חברתו של היידלברגר, ועוד במושב תיאה. פנימיותו היתה מתוחה במין המתנה, לבו הסס כלשהו כמו לקראת דבר־מה בלתי־נעים, שעומד לאָרַע בודאות החלטית. נתאוה לצאת מכאן מיד ועורר את אשתו להליכה.
– מה החפזון, רבותי? – אמר היידלברגר –אולי נקה עוד משהו? הואיל ואין אנו מזדמנים אלא לעתים רחוקות כל־כך! גוסטל שואלת תכופות על־אודותיך, אדוני הדוקטור! – הוסיף בחיוך מיוחד כלפי גורדוייל –היא כמו מתגעגעת על האדון הדוקטור, הייתי אומר. אשה חרוצה, מה?
תיאה זרקה בבעלה מן הצד מבט לועג, שבלבלו קצת. הוא לא ענה מלה.
היידלברגר האיץ:
– ובכן, מתי תבוא, אדוני הדוקטור? מה אומר לגוסטל? והגברת הברונית?
הבטיחו לסור אליו לעת־מצוא והתרוממו לילך. היידלברגר היה עוד “צמא” ונשאר. היה כבר עשר וחצי, בכל זאת המשיכו את הדרך אל הקפה.
– איזו אשה היא, גוסטל זו? – שאלה תיאה דרך־אגב, כמו בלי ענין מיוחד.
– אשה פשוטה – נשתמט גורדוייל, שלא נעים היה לו לדבר בזה – אין הרבה להגיד.
– אבל יש לך כנִכר, הצלחה אצלה. תמוה…
גורדוייל החריש. הרהר: כמה מחודד בהן החוש! מצאה מיד!
– היידלברגר זה איננו טפש כלל כמראה פניו. צריך פעם לטפל בו ביתר עיון… מה תאמר, למשל, אם נעשה פעם חלוף קטן, הֶ?…
גורדוייל עשה עצמו כלא מבין.
– זה צריך להיות מענין…
מה יכול להיות מענין כאן! – רצה גורדוייל להשיב, אלא שנתאפק בעוד מועד. מוטב לו לשתוק ולא ללבות חשקה עוד יותר על ידי התנגדותו הגלויה. כך אפשר שתשכח ברבות הימים. לא נעים היה לו הרעיון, שיהא אף להיידלברגר מגע עם אשתו. בו ביחוד לא רצה… ועוד בהסכמתו המפורשת!… השאר לא איכפת לו!… אין הוא מכיר אותם ואינו יודע אל נכון… אבל דבר גלוי, “ובהיתר הרָשות” – זאת לא! מוטב כבר, שתעשה הכל בצנעה, מחוץ לידיעתו…. הסכמתו אינו יכול ליתן… יעברו רק ימי ההריון! כשיהיה התינוק, ישתנה הכל למוטב. אז לא איכפת לו ולא כלום. אז יוכל לנשוא הכל בנקל.
רוחו הטובה של קודם־לכן שוב לא היתה עמו. התוגה הישנה, הקבועה, זו שכאילו נעשתה כבר חלק של מהותו, התחילה שוב כוססת לבו. שוב לא שעה לערב, שהתרפק אל הפנים בקרירותו הנוחה והמעודדת, לא השגיח בטרמים, שהתרוצצו בשקשוק נבוב, אחד לכאן ואחד לכאן, ברחוב שוֹטרינג המרווח. אולי היה טוב יותר, – אמר אל עצמו – לו יצא לבדו לטייל, ככונתו הראשונה.
בקפה מצאו את אורליך ופרצ’יק שופעים שעמום נושן. ישבו ולא דברו, כאילו כבר נאמר ביניהם כל מה שנתן להאמר. גורדוייל נזכר למראם בעלית־הגג שבבית הוריו, שהיו עולים שמה אחת לשנה ושהיד היתה סולדת מפני הנגיעה בגרוטאות המאובקות, שהתגוללו שם ימים על שנה. – כלים שנגמר זמן שמושם, חשב גורדוייל. כל מה שהיה בכחם להגיד ולעשות עד סוף חייהם – כבר ידוע היה לו למפרע, וברגע־זה טעם כביכול תמצית השעמום שבכל זה. לא, אצל בני־אדם אלו לא היה מקום לשום הפתעות! טוב היה להתרחק מכאן מיד או, לפחות, לישב אל שולחן אחר! אולם תיאה נגשה ישר אל שולחנם. פרצופי שניהם נתבהרו כלקראת הצלה אי־צפויה. בעסקנות מרובה נרתעו ממקומם לברך את הנכסים. זמן־מה דברו דברים של מה־בכך, בלי השתתפותו של גורדוייל. אחר ספר פרצ’יק מעשה שקרא בעתון אמריקאי, מעשה באשה צעירה ויפה (את שני התארים הוסיף משלו, בשביל להגביר את הרושם), שאבדה לה אזנה הימנית במקרה־אסון של אוטו, ושמודיעה באותו עתון, כי נכונה היא לשלם חמשת אלפים דולר למי שימכור לה אוזן ימנית… ארכה של האוזן צריך שהיות חמשה סנטימטר וחצי, בדיוק. וכבר קרא בגליון אחר, הוסיף פרצ’יק, הצעתה של אשה אחת מוילינגטון, שיש לה אוזן כזו למכירה, אבל לא בפחות מעשרת אלפים דולר.
אולריך משמש באזנו מתוך חבה גלויה, דומה למי שהתגוללה בביתו שנים רבות אבן קטנה, שלא יחס לה כל ערך, ולפתע־פתאום נודע לו, שאבן יקרה היא.
– אני לא הייתי מוכר! – אמר אורליך.
– ואתה, פרצ’יק? – נתערב גורדוייל – אתה בודאי הֵן! הגע בעצמך: עשרת אלפים דולר!… ועוד: הרי אפשר להשיג אחר־כך אוזן אחרת, יותר זולה… כאן, באירופה, ודאי תוכל לקנות אוזן טובה בשני אלפים… צרף לזה עוד אלף בעד הנתוח וההרכבה ונותר לך רֶוח נקי של שבעת אלפים דולר, רֶוח מצוין!
– אם תמכור לי אזנך בשני אלפים, אמכור את שלי בעשרה.
– אני – אפילו במיליון לא! לי אין כלום למכירה! הכל נחוץ לי לצרכי עצמי! חוץ מזה אין לי צורך בממון.
– אף־על־פי־כן, – שחקה תיאה – אילו נזדמן קונה, הייתי מיעצת לך למכור אפילו שתיהן, שפן. עשרת אלפים דולר אין לזלזל בהם! אלא שמסופקת אני, אם ימָצא קונה בשבילן.
פרצ’יק עִקם שפתיו לחיוך של שמחה־לאיד. גורדוייל ראה בדמיונו אוזן כרותה, דומה לזו המצוירת בספרי האלף־בית לתינוקות, שנצררה יפה במוך ונשלחה בקופסה לאמריקה על־ידי הדואר… עלה מאצטומכתו רגש תיעוב מפורש, כאילו אכל מזונות שמנים יותר מכפי יכלתו לנשוא. התיק הצדה ספל קפה, שעדיין לא כִּלָה לשתותו. אבל התמונה הטרחנית, מכיון שכבר נתגנבה לתוך נפשו, שוב לא היתה אפשרות לגרשה. היא נתפתחה והלכה מאליה, שלא בהשגחתו ולמרות רצונו. לחנם התחיל משתעשע בכף־הקפה שלפניו. עכשו חשוב היה, שהאוזן תגיע בשלום לידי לוקחה… לפי שבספינה, בקרקעיתה, ששם ודאי המדור לצרורות־הדואר, הרי שורצים העכברים לרבבות… ואם תגיע הקופסה ריקה לאמריקה:… צריך אפוא למצוא אמצעי אחר… אותם שמטפלים בזה, ודאי יש להם אמצעים בדוקים… אילו קרה לו מקרה כזה באזנו, שנאכלה על־ידי עכברים!… גורדוייל חש ברגע זה מעין דגדוג באזנים, כמו מחמת רמישת נמלים. טפו! – אמר לעצמו – הרהורי־הבאי כאלו!
– נדמה, שרודולפוס נרדם בינתים! – נשמע קול תיאה – הֲנָם אתה, שפן? הבה נלך!
אורליך ופרצ’יק התרוממו גם־כן. יושבים כבר שעות אחדות כאן ודי להם, אמרו כמתוך התנצלות. אבל לטייל קצת – לזה הם מוכנים, וברצון ילַווּ את גורדוייל ותיאה. בערב כזה חבל לילך הביתה בשעה מוקדמת כל־כך.
והם הלכו כולם יחד, למורת רוחו של גורדוייל. ביחוד הרגיזה אותו חברתו של פרצ’יק.
– אתה לא תשיג אחר־כך טרַם, פרצ’יק, ותוכרח לילך רגלי – אמר אליו.
הלה היה לבלי חת.
– אלך אפוא רגלי! הערב הרי זה תענוג!
לא היתה כל תחבולה להפטר ממנו.
עברו רחוב טוּכלוֹבֶּן, שהיה כבר נרגע בשעה זו, ונטו לרחוב גרַבֶּן כמו לתוך טרקלין מרווח ושטוף־נהרה. כאן היתה תנועה. כאן התהלכו המאחרים בנשף, מתענוג אל תענוג. אוטומובילים עצרו לפני הפילונים המוארים, אחרים זזו ונסעו מכאן. ריח תמרוקי נשים מהול בצחנת אוטו; סמוקינגים ומחלצות־ערב נהדרות; מוסיקה כושית וצריחות סַקסוֹפונים; גְרוֹמים זקופים ליד הפתחים כציוני־דרך אדומים. אולם קצת יותר הרחק, בבואך אל רחוב קֶרנּטֶן, כבר משל על סביבותיו הדוֹם הסטֵיפַֿני הגבוה והמחריש, שעבר לכאן ישר מתוך ימי־הבינים ואבק־הדרך על אבריו הישישים. צוקיו הגוֹטיים נגעו כאצבעות מגורמות בערב ממש, בערב שבמרומים, מקום שלא היה משובש באורות הכרך העלובים. הוא שמש מעין סרסור בין הערב שלמעלה ובין זה שלמטה – זאת ידע גורדוייל. לפני החזית עוד נמצאו מוכרות פרחים ותגרנית של תפוחי־זהב ובננוֹת, שתי זקנות מכורבלות סודר על סודר, שישבו בלי־נוע מאחורי שולחנות־סחורתן, נשענות אל הכותל, ונדמו כחלק מן הדום, כשאר מִבְלְטֵי הפסילים שעל כתליו סביב. אורלוגין־הדוֹם הראה חצות חסר חמשה רגעים. פרצ’יק נמלך ואמר:
– אזדרז אל שוֹטֶנטוֹר. אני משיג עוד טרַם!
– כיצד אתה יכול לשבת עם אדם זה ערב תמים? – אמר גורדוייל אל אולריך, לאחר שפרצ’יק התרחק – דרושה “סבלנות של ברזל”.
– איני יודעת, מה יש לך כנגדו – אמרה תיאה – איני מוצאת אותו גרוע מאחר.
– הוא גרוע! ומשעמם הוא גם־כן. נפש קטנונית מאד.
– זה אמת! הסכים אולריך – אבל כשהוא בא ויושב אל השולחן, הרי לא יתכן לגרשו.
על־יד תעלת הדונאוּ נפרד אולריך והסתלק לאורך הקיי, וצעדיו האטיים מקישים נבובים על־גבי המדרכה. גורדוייל שלח אחריו מבט ארוך. זעו בו לפתע רגשי־חמלה אל אדם זה, שחייו נדמו בעיניו משום־מה ריקניים, מיותמים, משוללים כל ענין. נולד בו צורך רגעי להדביק את חברו ולומר לו איזו מילה טובה ומנחמת, ללוותו עד לביתו, משום שהרי אי־אפשר לעזבו כך לנפשו… את עצמו ראה גורדוייל אותו רגע כאדם מאושר בהשואה אל אולריך, כאדם שמזלו שחק לו. אצלו הכל כתקונו יתכן לומר. בפנה זו ובפנה זו ואף שם!… הפגימות הקלות – הללו באמנה אינן מצטרפות לחשבון… מה שאין כן אולריך…
– עלובים הם האנשים מאד, לאמתו של דבר. רואה אתה אדם, שהוא בריא לכאורה, וצעיר, ואפילו עליז – הכל על הצד היותר טוב. והנה מפתיעך. פעם מבט אחד, תנועה אחת, שלא מדעת בעלים, והם מתַנים לך על פצעיו הסמויים יותר מודויים ארוכים. חסרה חמלה בעולם. לא זו הגסה, הטרחנית, כי אם הצנועה, האלמת, זו שמפכה ישר מנפש לנפש, ללא דבור־פה ואף בלי תנועה, ושֶבָּה בלבד נחומים ועדוד… אולי יגאל העולם בחמלה זו…
גורדוייל אמר זאת כמו לעצמו והתפלא לשמוע קול תיאה:
– משאת־נפש של החלשים! הם עצמם טעונים חמלה ומטיפים לחמלה על כל העולם!… אבל העולם אינו צריך חמלה. הגבורה בלבד היא המכריעה כאן ורפי־האון אין להם תקנה אלא למהר ולעבור מן העולם!… אין צורך להאריך להם גסיסתם… ואין גם שום נחיצות לדאוג לקיומו של עולם. דעה מוטעית מעיקרה! מתקיים הוא ממילא, ועל פי חוקים קבועים, בלתי־מתמוטטים! מתקיים על־ידי החזקים, היחידים, שפועלים גם הם לפי אותם חוקי־ברזל עצמם, בלא יודעים, בעל־כרחם, בכח הצווי הפנימי. על־ידיהם ובגללם הריהו מתקיים!
– בדומה לכך כבר אמר ניצשה ולא צדק. שמאחר שמורכב העולם בעיקר מחלשים – והגבורים עצמם הרי גם־כן חלשים הם! – סימן שיש בהם צורך! בכלל לא לנו לקבוע: זה נחוץ כאן וזה לא נחוץ! שמא מכירים אנו את הכונה הנסתרה שבכל זה? כל הנמצא בעולם – ממילא ובהכרח נחיצות יש בו… השיטות הפילוסופיות רק השערות הן כולן ויש תמיד מקום להשערות שכנגד, סותרות את אלו. העובדה, שמישהו או משהו קיים, היא היא זכות קיומו, ואינו צריך רשיון מיוחד של רָשוּת פלונית או אלמונית…
– מכל מקום – אמרה תיאה – מה ששייך לי, הריני מותרת על החמלה. איני זקוקה לה! וגם אני אינני חומלת על שום בריה שבעולם. רגש זה חסר לי לחלוטין, תודה לאל.
– זהו הטבע שלך ואף לטבע כגון זה יש מקום… אי־אפשר לדעת, אם אינך טעונת־רחמים גם את…
למלים אלו נתפרצה תיאה בצחוק קולני מופקר באמצע רחוב פרַטֶר ועוררה סקרנותם של כמה עוברי־אורח.
בבית התפשטו מיד ושכבו לישון. וגורדוייל ראה חלום מוזר בו רצה פרצ’יק לבלוע כבֵדו של אולריך, שהיה דומה בצבעו ובצורתו לסיגריות ד"ר קרינדל, ואולריך התחנן ובכה, עד שבאה תיאה ופסקה, כי פרצ’יק ישלם לאולריך שני אלפים דולר וגם יתחייב להמציא לו כבד אחר, מבית־חרושת אמריקאי…
חלק רביעי: הַתִּינוֹק 🔗
כד. 🔗
תיאה ילדה לפני זמנה, לשבעה ירחים, בן עם חוטם סולד, שהיה לדעת הרופאים בן־קיימא אף־על־פי־כן. היא שכבה במחלקת היולדות של בית־החולים הכללי, חורוֶרת ושקופה. שרויה היתה כל הזמן במצב־נפש של התרוממות, כמו תמיד בהיותה בבית־החולים, והתנהגותה עם בעלה ברתיון. הבן כבר מלאו לו שמונה ימים ושמו היה מרטין, מרטין גורדוייל. גורדוייל האב היה מבקר בבית־החולים יום־יום אחר־הצהרים, בשעות הקבועות לבקורים. לשעה זו היה ממתין כל יתר שעות היום והלילה, שהיו טפלות לה ושנזונו רק ממנה, משעה זו של בקור. אולם שעה יקרה זו, הוברר עליה חיש־קל, שקצרה היא בהרבה מכל שעה רגילה, בלי־ ספק כדי שני שלישים יותר קצרה, ומשרק נכנסת ועברת אולם ארוך אחד, עם שני טורי מטות לשני צדדיו, ומשהגעת בשלום אל האולם הנסמך, בו שכבה תיאה, –מיד התחיל כבר נִשא ועולה מתחתית החצר הקול הממושך והזַמְרָנִי: “נש־לם ז־מן הבי־קוּ־וּ־רים!” ושוב לא הספקת כלל לזון עינך בילד כראוי.
היה תחילת יולי. ימים שחונים, כתומים־כחולים. המדרכות הזיעו זיעת־אספלט שחורה. היה צורך בשֵכָר צהוב, צונן ומקציף קצף צחור, – בכל עת. הבגדים כבדו, העיקו כצינוק, והחלוק דבק לעור, על החזה והגב. בעברך על גשרי תעלת־הדוֹנאוּ, נמשכתָּ בכח־כשפים אל המים מתחת, כשם שנמשכים אליהם ודאי מאבדים עצמם לדעת; ניעורה קנאה על הגופים העירומים, שהתפלשו בחול לפני סוכות־הרחצה שעל שפתם, ולעיתים, אף אל הפועלים, שעבדו על פגום גבוה של איזה בנין חדש, מעורטלים גם הם למחצה ולמעלה.
עוד לפני שני ירחים פסק גורדוייל לעבוד אצל ד"ר קרינדל והיה מתהלך באפס עבודה. משרה אחרת קשה היה למצוא, וביותר עכשו, בימי הפגרה. עובד היה בשביל עצמו ומקבל גם מזמן לזמן מעט כסף מבתי־המערכת. את מחסוריו מלא במלוות. קוה, שבמרוצת הימים יוכל להסתדר באופן כזה ולהתפרנס מן הספרות. עכשו, מיום שנולד לו הבן, היה טרוד ביותר. הלידה הפתיעה אותו, ולא רק משום שהתרחשה לפני העת המקווה. צריך היה להתרגל אל מצב חדש, שנוצר עם לידת התינוק, והגם שלא הרהר כל זמן ההריון אלא בו, במצב חדש זה, עדיין לא היה מוכן לו בפנימיותו די צרכו. הרגיש עצמו כמי שבא למדינה זרה ואינו מכיר לשונה ומנהגיה.
עם התינוק החלה בשבילו תקופת חיים חדשה. כאן היה גבול. עכשו היה התינוק עיקר וכל השאר הוסח קצת הצדה. ותיאה אף היא נעשתה טפל. כשעלו על דעתו כל הענינים המציקים בקשר עמה, יכול עכשו לסלקם ביתר קלות: הבן כִפר על הכל. ואותו מכתב חתום ב“ידיד נאמן” שקבל אתמול בבוקר ושהסעיר אותו כל היום, – אף זה לא היה בו כדי להוציאו מגדרו לזמן רב. דברים כאלה לעולם אין בהם ממש ואין להשגיח בהם! – אמר לעצמו גורדוייל. וכי מה ערך יש לדבריו של איזה מחרחר ריב חשוך! כי אדם הגון ודאי אינו, אותו ידיד" נסתר! אדם הגון אינו כותב מכתבים בעִלום שם! רכילות מגונה היא ותו לא! ומנין יודע פלוני בדיוק כזה, שד“ר אוסטוַלד הוא האב?! וכי עמד למראשותיו?! כלום יש לו מופתים חותכים? רק משום שהיא עובדת אצלו? אם נכון הדבר, שבגדה בו, – הרי לא לבד עם ד”ר אוסטולד, הרי עם כמה וכמה – ומנין לפלוני הודאות, שד“ר אוסטולד האב?! או שמא מפני שד”ר אוסטולד שלח לה מתנה להולדת הילד? אין בזה שום סימן! בנוהג שבעולם כך! הן היא עובדת אצלו זה למעלה משלש שנים, ומכיון שידו משגת, הריהו שולח מתנה! ואדרבה, מסתבר, שאילו היה באמת אשם, לא היה שולח מתנה, ובפרט עגלת ילדים, כדי שלא לעורר חשד… אבל ראיה אחרונה זו נדמתה לגורדוייל רופפת תוך־ כדי־רגע. – לא! – אמר לעצמו – זו אינה ראיה! יכול הוא דוקא לשלוח!… על־ידי כך הריהו מעורר פחות חשד!… אולם לאמתו של דבר הרי הכל אחת! לחנם העסיק את מוחו בשטות זו כל יום אתמול! ולקץ הקצין הן אפשר כמו־כן שהוא האב, גורדוייל עצמו… עמו הלא חיתה מכל מקום…. זה נעלה על כל ספק! ומדוע זה יהא האב פלוני או אלמוני דוקא ולא הוא עצמו?!… על כל פנים אין זה ד“ר אוסטולד – זאת יכולים להגיד בבטחה כמעט… ומה שאמרה תיאה עצמה כמה פעמים, אף לזה אין ליחס ערך מיוחד… זה נאמר רק למען הקניטו. מלבד זה הרי לא הזכירה בפירוש ד”ר אוסטולד!… כזאת לא אמרה מעולם! רק שהתינוק אינו ממנו, גורדוייל, – – וזוהי אִמרה בעלמא… ועכשו – שִסע עצמו במחשבתו – הקץ לדבר! לא יוסיף לבלבל מוחו בהבלים אלו!…
גורדוייל נמצא אותה שעה יושב על ספסל תוך גן־העם. החמה כבר נסבכה במרומי הצמרות, הכתימה חלקו העליון של בית הנבחרים, שנשקף ממעל לסייג־הברזל. רובו של אחר־הצהרים כבר חלף והתינוקות שבגן כבר נתעיפו מחמת מרוצה ומשחק. הם חזרו אל אמותיהם ואוֹמנותיהם, משולהבים, רעבים, ובלעו בלהיטות שיירי המזונות, שִנתנו להם. בשדרה למטה כבר סרוח היה הצל – בכל זאת היה עדיין האויר חם, מעובה. לא הרחק נגנה להקת הגן והמנגינה התלכדה עם גרודם וצלצולם של הטרמים ועם טוּטֵי האוטומובילים שבחוץ לערבוביה משונה של קולות ושאון. על־ידי רכוז עצום של חוש השֵמע כלפי המוסיקה אפשר היה לגרוע מזו את היסודות הזרים ולהעמידה על טהרתה, מה שדרש עמל ידוע. בעיני גורדוייל היתה נאה דוקא כמות שהיא, עם דופק חיי־הכרך, שנשמע מתוכה. כך תֵאר לעצמו נגינת להקה על־גבי ספינה בלב ים, שמתמזג לתוכה דכיָם של הגלים האדירים. הוצף לפתע שמחה כבירה להיות חי תוך כרך זה, לשמש חלק מכל אותה התנועה המרובה והרבגונית. ברגע זה חבב את הכל. כל האנשים מסביב קרובים היו לו, בני משפחתו; כל התינוקות היו שלו, שארו־ובשרו. חייך באהבה לעומת הילדים, שנצבו ליד ספסלו: תינוקת קטנה בשמלה כחולה ושני ילדים בארכובות מאובקות והיה מאושר, כשאלה השיבו לו חיוך. לא יהיו ימים מועטים ומרטין שלו יהא אף הוא פרחח כזה, משולהב ובארכובות מעורטלות ומאובקות. הכל היה יפה לאין שעור והתאוננות לא היתה אלא צרוּת־לב. אמת שיש כל־כך הרבה צער בעולם, אבל אין הוא, גורדוייל, מוכשר ברגע זה לספוג ממנו אף כמלוא נימא. אין הוא מבחין בו עכשו כל עיקר. מה יעשה, כשהסיגריטה שהנהו מעשן טובה היום ביותר, כמו שעדיין לא היתה מעולם? מה יעשה, כשהצפורן והנרקיס של הערוגה העגולה מנגד נוסכים בנפש, שלא מדעתה כלל, מצבעיהם הצנועים והחשאים? ומה יעשה, כשיש לו עכשו בן, בן אמתי, ששמו מרטין ושמתגורר בעריסה לבנה מספר 26, בבית החולים הכללי שבוינה? אפשר שהוא צווח ברגע זה בקולו החלוש והדק – אבל אין בכך כלום. אין זה אלא לשם בזבוז עתרת האנרגיה. “דומה העובד מתוך חדוה לעובד מתוך עצבות”… ההבדל בשיטה והמסקנה אחת… וזה היום עצמו, הנוטה עכשו לערוב! כל שחי יום אחד ספג לתוכו כל הנצח, בלי שום ערעורים, אשרי מי שזכה לחיות יום אחד!
– ומה שמך את? – שאל את התינוקת, שעמדה לצדו והתבוננה אליו, כשהיא מגרמת לוח שוקולדה.
הקטנה צחקה ולא השיבה.
– מפני מה אינך עונה לאדון, תינוקת אי־מנומסה? – אמרה אומנתה, עלמה צעירה ולא מכוערת, שישבה אצל גורדוייל וקראה ספר. על־ידי תשומת־הלב, שעוררה חניכתה, זחה עליה דעתה, כאילו אמרו לה עצמה איזה דבר שבח.
– איני רוצה לומר – התפנקה הקטנה – ינחש האדון!
גורדוייל עמד למנות שמות שונים, והקטנה, שמשחק זה גרם לה עונג רב כל כך עד ששכחה לגמרי את השוקולדה, קראה מדי פעם: “לא, לא!” אז התחיל בודה שמות מלבו, שמות מוזרים, שכדומיהם נמצאו אולי באיזו לשון פרימיטיבית של שבטים פראים ביערות אוסטרליה ואפריקה ושהעלו ביעף בדמיון כושים עירומים ואילנות אכזוטיים מסורבלים פירות כבדים. הוא אמר: “בוּטָמִי, קְשִילוּ, מוּ, אַרַסִי, מַטָהוֹרָא, בִּיזִי” וכיוצא בהם.
– לא, לא! – התכווצה התינוקת משחוק, כשהיא חושפת שנים קטנטנות, חדות וקצובות, שדבקה בהן משהו של שחמומית השוקולדה – לא, שמות כאלה אין!
האומנת חייכה גם היא בחביבות.
– אם כן שמך זוּזי! כך ודאי שמך! כי פניך כפני זוּזִי ואת אף גדולה כמותה…
– לא אמת! – מחתה התינוקת – אני יותר גדולה! זוזי עדיין ילדה קטנה! כזה – סִמנה בידה כשעור חצי אמה מן הקרקע – זוזי לא תלך לבית־ הספר אפילו לאחר שנה, ואני אבוא כבר החורף אל הראשונה! האין זאת, פרוֹי־לַיְן?
אמת, חמודה שלי.
האומנת סגרה ספרה והניחתו על הספסל לצדה. התכוננה כנִכר לשיחה משעשעת יותר מן הענין שבספר.
– אם כן, – פתח גורדוייל שוב ־ אם את עומדת כבר לבוא אל בית־הספר, הרי את כבר באמת עלמה גדולה. ובודאי יש לך אף שֵׁם!
– בטח יש לי! האומר לאדון, פרוי־לין?
– אמרי, ואלא מה!
– אם כן שמי טיני, טִינִי מֶרטל.
ולאחר הפסקה של הרף עין:
– ומה שם האדון? על האדון לומר גם־כן את שמו!
– אל תהי עזת פנים כל כך, טיני! – נזפה האומנת.
– ברצון, עלמה קטנה! אני נקרא רודולף.
– כדודי! כדוד רודולף! – שמחה הקטנה על המציאה – והשם השני?
– גורדוייל!
– גורדוייל – שנתה הקטנה כנכזבת – אבל הדוד רודולף נקרא כמותנו. גם כן מֶרטל. ויש לו אוטו גדול! הוא לוקח אותי תמיד עמו באוטו. פעם אחת הובילני עד גרינצינג. ואמא היתה גם כן. היש גם לאדון אוטו
– לא, עלמה שלי, – חייך גורדוייל נדיבות – אוטו אין לי, אבל יש לי בן קטן, ששמו מרטין.
– ולאיזו מחלקה הולך הוא?
– לשום מחלקה לא! שוכב הוא עדיין בעריסה. הוא גדול כך – הראה בשתי ידיו.
– אי! – עקמה הקטנה את פיה מתוך זלזול (כך ודאי עושה האם שלה – חלף רעיון במחו של גורדוייל.) – פעוט כזה! איני אוהבת נערים קטנים כאלה! הם טפשים מאד!
– ולך אין אח קטן כזה?
– לא! לי אין צורך! “זה” צועק כל היום!
– אבל מרטין שלי אינו צועק – אמר גורדוייל – הוא רק צוחק!
– לא! – הגנה הקטנה על עצמה, כאילו נתכונו לתתו לה בעל־כרחה.
בו ברגע נמלכה ואמרה:
– אבל יכול אתה להביאו פעם הלום, את מרטין שלך, ואשים עיני עליו. אם אינו צועק, יוכל לנסוע עמי פעם באוטו של הדוד רודולף, אומר לדוד רודולף ויתן לו לנסוע. אבל רק פעם יחידה, יותר לא! האין זאת, פרוי־לין, פעם אחת יכולים ליתן לקטן לנסוע! אבל אם יצעק – חסל! זאת אני מודיעה לאדון מראש!
– לא, המתן! – חזרה בה התינוקת – כעת אי־אפשר. תביא אותו בפעם אחרת. כשנשוב מן הקיטנה. אנו נוסעים בעוד יומים, או אולי תסע גם כן לאִישְל?
– לא, אני איני נוסע לאישל. ודאי למקום אחר…
בדמיונו נצטייר רגע ישוב קטן מושקע בין ענקי־הרים וזעו בו כסופים חרישים ונעימים להיות מצוי שם עכשו, עם תיאה ועם בנו מרטין, להיות חי בשלוה, חסוי בהרים מכל צרה מתרחשת, בחמודות של אחר־צהרים כעין זה.
– ההיית כבר באישל? שאל.
– פְּחָה! – ענתה הקטנה בהעויה של התרברבות – לא פעם אחת! אשתקד היינו גם כן! נוסעים ברכבת יום תמים. עוברים שלשה גשרים גבוהים מאד מאד! אני גם רשאית להביט בעד החלון. אמא מניחה לי להביט. למטה – עמוק מאד מאד, אבל אני איני פוחדת כלל! אפילו לא פחד קטן! למטה בתים פעוטים כאלה וּפָרות קטנות כזבובים, אבל פרות אמתיות, חיות. הן עומדות ואוכלות והראש משורבב לקרקע. יש גם אחת שחורה, כולה שחורה כמו הכלב של האדון מֶסֶרְשְׁמִיד. את השחורה איני אוהבת טפו, מכוערת! אחר כך יש נִקבה ארוכה מאד מאד. אז נעשה מיד חושך. אין רואים כלום. ואת אמא גם כן אין רואים. ואת החלונות סוגרים מיד, כדי שלא יפול מישהו החוצה בחשכה. אבל אני איני מתיראת כלל. ופתאום והנה שוב כבר אור. והשמש זורחת גם כן. אז פותחים שוב את החלונות. אחר כך יש עוד נִקבה, ארוכה עוד הרבה יותר. נעשה שוב לילה. ואחר כך באים כבר לאישל. הרכבת עושה: טְרַ־טַא! טְרַ־טַא! טְרַ־טַא! אחר־כך היא שורקת ואחר כך נמצאים כבר באישל. הנער של האדון ודאי היה פוחד! נערים קטנים כאלה הם טפשים מאד! אבל אני איני פוחדת כלל. הנסע כבר ברכבת, הנער שלך?
– לא! – השיב גורדוייל בבת צחוק.
– רואה אתה, מפני שמתירא הוא!
– אבל אין הוא מתירא כלל, טיני! – אמר גורדוייל ולטף לה בחבה על תלתלי הפשתן שלה – “בחור” חרוץ הוא ועוד מעט וילך גם לבית־הספר. ואוטו קטן גם כן יקבל. התדעי, אוטו אמתי, אוטו ירוק, בעל שני מושבים וגלגל מלואים מאחור. ואז תסעו שניכם ביחד.
– טוב! – נתרצתה טיני – אבל מי ינהג?
– שניכם תנהגו חליפות. פעם את, פעם מרטין.
באותו רגע הבחין מרחוק את ד"ר אסטל עם לוטי. הללו כבר הרגישו בו והלכו ונתקרבו, הוא קם, הושיט ידו לקטנה:
– ובכן, טיני, מוכרח אני לילך עכשו. אולם אנחנו נתראה עוד, הלא כן?
נענע בראשו כלפי האומנת והרחיק עצמו לקראת ידידיו.
– נו, מה יש! קבל ד"ר אסטל את פניו – מיום שנעשית אב לבנים, שוב אין אתה בנראה! גורדוייל הסמיק, הרגיש בכך ונתמלא חרון על עצמו.
– ומה שלום יורש העצר? הכל כתקונו? הולך בחור ומתחמק ואינו בנמצא! אפשר היה לחשוב, שאתה הוא היולדת, ח־ח־ח!
– נא, עד כדי כך עדיין לא הגעתי – השיב גם גורדוייל בהלצה.
לוטי, שהתבוננה בו כל הזמן כבוחנת, שאלה לבסוף:
– ומה שמו?
– מרטין ־ ענה גורדוייל, בתלותו עיניו אל לוטי, שקולה נדמה לו עכשו בלי צליל, מעומם יותר מן הרגיל, כמו מתוך איזה יאוש. אולם בפניה לא נכר שום בטוי מיוחד.
נתקו ממקומם והתהלכו, מבלי לדבר, לאורך השדרה, בינות לשני טורי הכסאות הנושבים, עד לסוכת־הממכר של משקאות צוננים, נטו ימינה לצדי הגדר, עשו הקפה ונמצאו מעברה השני של ערוגת הפרחים העגולה. היום הלך והשתחרר ממועקת השרב; הורגש כבר למפרע ערב קריר ונעים. ורוחו של גורדוייל נהיתה אף היא קלילה, אורירית, שקופה. מלא היה הרגשת אושר גדולה, אי־נעכרת. נערות שהגיעו לא כבר לגיל הבגרות תפוסות היו בקריאת רומנים בעצם גן־העם הזה וגלו דמיון מפורש בין עצמן הן ובין הגבּוֹרה המיסתורית והעדינה שבספר. מתוך כך לא הרגישו בבחורים, שעברו על פניהן זו הפעם העשירית ובלעו בעיניהם רעננות־בּסרן, זו שהודגשה עוד יותר על־ידי ההתעוררות בעקב קריאה להוטה. על הכסאות השכורים ישבו גם נשים צעירות, נשואות כנראה, שחכו כאן לבעליהן, העומדים לחזור בקרוב מן הלשכה. הללו סרגו, התעסקו במיני רקמה, או שקראו ספר אף הן, אך בפחות תמימות, בפחות מסירות־נפש, ועיניהן פקוחות היטב למבטי הגברים. מלבד זה נראו כאן גברים מכל המינים. מקצתם שנכנסו כבר לגיל הבטלה: אנשי־צבא לאחר שרות, שמעמדם הקודם מבצבץ מבעד לתלבשתם האזרחית, וששפמם השָׂב מתנוסס עדיין גנרלית כתו־הצטיינות של הוד מלכותו; סתם זקנים נכבדים, לרוב, בכובעי־קלחת נוקשים ומשונים, ובחליפות שנתפרו לפני חמש־עשרה שנה. ומקצתם שלא יצאו עדיין מגיל הבטלה: תלמידי בית־ספר תיכוני ואסכולה גבוהה. היו גם כאלה שבלו כאן ימי חופשתם, מחוסר אמצעים לצאת לנאות קיץ. אולם מבחוץ, מאחורי רפפות הברזל, געה הכרך בקולי קולות, התרוצצו טרמים מתוך צלצול וחריקה, סערו ותקעו אוטומובילים, קשקשו קרונות כבדים, נחפזו בני־אדם השם יודע לאן, הכריזו מוכרי עתונים, ונגועי מלחמה וסתם עניים פשטו יד לנדבות. כך התנועעו החיים הרותחים. הערב צעד וקרב בטוחות. כאן, בתוך הגן, הורגש בואו ביתר בהירות. גורדוייל אמר לבני לויתו:
– טוב היה לצאת עכשו לאיזה מקום, לקוֹבֶנְצֶל, למשל, ולבלות שם הערב. זה לא יהא, סבורני, שלא בזמנו.
לזה הסכימו ד"ר אסטל ולוטי.
זאת אפשר לעשות – אמרה זו – בפרט כשאין היא צריכה להיות בבית לסעודת ערבית. בקיץ שורר אצלם סדר אחר. חוץ מזה הרי היא עומדת לנסוע בעוד ימים מועטים, ובדין הוא, שיחוגו מעין נשף־פרידה, הלא כן?
בדרך אל תחנת הטרם שאל אותה גורדוייל, להיכן בדעתה לנסוע השנה.
עדיין לא החליטה. אבל ודאי לצֶל־אַם־זֵי או לאָאָכֶנְזֵי. מכל מקום – לטירול. כן, משתוקקת היא הפעם לטירול. והשאר – דברים אלו נחרצים אצלה תמיד ברגע האחרון, בעת קניית הכרטיס, מכח הארה פתאומית. גם יתכן עוד שלא תסע לא לכאן ולא לכאן, כי אם לִצְלָרְטָל, לְמֵיאֶרהוֹפֶן, למשל, כל זה יתברר ברגע האחרון.
משהו חמים זע בלבו של גורדוייל לשמע נסיעתה הקרובה. נתברר לו בבת אחת, שמבחינה ידועה יקרה היא לו למאד, לוטי זו, חתומה בנפשו לעולם. לא היה ביכלתו לותר עליה בקלות, אילו היתה זו נוסעת לזמן ארוך. אמת, הוא לא היה מזדמן אתה בתכיפות יתרה, אבל הרגיעה הודאות, שהיא נמצאת בקרבת מקום, טובה ודאגתנית, ואפשר לראותה בכל עת. והנה אילו היתה פתאום מתה… רעיון אחרון זה בא לו שלא במקווה, כאילו נתגנב דרך איזה סדק לתוך הכרתו, והוא נתחלחל כולו. עצר אפילו רגע בלכתו. מוזר היה, שאפשרות זו עלתה עכשו על דעתו, ודוקא ביחס אל לוטי, שהיתה לכאורה בריאה בהחלט וצעירה, ומן הנמנע היה שתעורר רעיון כעין זה – ולכן נבעת עוד יותר. השתדל מיד לגרש מקרבו רעיון זה, הקים כנגדו את הנעימות הקרובה של טיול בקוֹבָּנצל בערב נהדר כזה, כדרך שנוהגים לסלק ריח רע מן החדר על־ידי זלוף מי בשמים, אולם שווי־משקלו הפנימי כבר לקה בו. הרעיון המחריד נצטמצם בקרן זוית שבנפשו, המעיט דמותו עד לאפס, ומתוך זוית זו, בסמוי, פלט ארס מתפשט בכל הנפש. מצב רוחו של גורדוייל נתקלקל.
– מפני מה נתעכרה פתאום רוחך, גורדוויל? – שאלה לוטי, שראתה את פניו קודרים.
– לא נתעכרה כלל! – השיב גורדוייל והשתדל לחייך.
וד"ר אסטל בהלצה:
– דאגות בלב איש! המשפחה נתרבתה.
אחר כך עמד לפני חטמם טרם בעל שלשה קרונות שנתמלאו בין רגע. מקץ חצי שעה הגיעו אל גרינצינג והוסכם ביניהם, לעלות תחילה למעלה ולאכול שם סעודת הערב.לאשרם השיגו תיכף אוֹטוֹקַר, המוביל אל הקוֹבֶּנצל. נסעו על מעלה ההר, בכביש רחב ומשובח, שלשני צדדיו וילות מוקפות גנים, חורשות, אפרים, כרמים. תוך קבוצי האילנות התכנס כבר הערב, אולם מחוצה להם היה נסוך באויר גון ורוד כלשהו שלאחר שקיעת החמה. רוח קלה גלשה לקראת הקרון הענקי המשתער ומעפיל. ודאי היו גם צפרים מצייצות בחביון האילנות, כנהוג, וצרצר סמוי אף הוא מן הסתם פצח בשיר – כל זה החריש שאון הקרון. כשהגיע למטרתו ועצר, נתבלטה ברגע הראשון דומיה מופרזה, טרדנית כמעט. אחר התחילו הנוסעים יורדים. נמצאים היו לפני המרפסת המפולשה והמרווחה של הקפה־רסטורן הגדול “קובנצל”, שהיתה מאוכלסת עכשו למדי. לשם לא נכנסו השלשה. בִּכְּרוּ אחד מבתי־הקפה העממיים יותר, שכמה מהם היו פזורים בסביבה. מזוית המרפסת, שבחרו להם למושב, אפשר היה לראות את הכרך המשתרע למטה על שטח נרחב למאד, אשר בצבצו מתוכו פה ושם צוקי בתי־כניסה אפלים, מסתמנים על־גבי רקע השמים הבהיר עדיין כתמונות שחורות גזורות מספרים. הרחק הרחק התנוסס ה“גלגל הענק”, שבתאיו כבר הודלק משום־מה אור, אף כי שרר עדיין אור היום. כל מחזה הכרך עשה רושם כמָשוּי מתוך עולם האגדה וקשה היה להאמין, שבני אדם חיים שם חיי חולין גמורים.
לוטי אמרה:
– רעיון טוב היה זה, לצאת לכאן. דומה, כאילו פרקת מעליך מעמסה כבדה והנך נושם לרוחה.
הזמינו יין לסעודת הערב. לוטי אכלה בחוסר תיאבון והותירה מחצית החביתה, שהזמינה לה. בהעיפו עליה מבט, ראה גורדוייל, שפניה רזו וחָורו בזמן האחרון עוד יותר, וּמַגָלִים כהים מתעגלים מתחת לעיניה. גלוי זה צבת את לבו. מה זה לה? – שאל את עצמו. נערה עליזה כמותה! עוד לפני שנה אחת היתה אחרת לגמרי! צריך יהא לדבר עמה פעם, לכשתשוב מטירול! מכל מקום פג לפתע אף תאבונו הוא והצלי נדמה לו במחי אחד תפל ביותר.
בינתים פכפך הערב לתוך החוץ ללא הפסק והפך אותו לתכלת ירקרקה אפורה. האויר היה ספוג משהו אי־מוגדר, שנמזג לתוך הנפש שלא מדעתה ועשאה רכה, וקצת נוגה גם כן, ועלולה לזעזועים עדינים, דקים ואי־נתפסים. בין גבעולי הדשא של אפָר לא רחוק נתר ועבר איזה בעל־חי קטן בקפיצות מהירות. ודאי ארנבת – חשב גורדוייל ברוך כמו על אח אהוב. למטה בכרך הוצתו אורות אין מספר, מאופק אל אופק. הרחק הרחק משמאל התנועעה מחרוזת של אורות כתומים, הלוך והתנועע לצד אחד.
־ הנה, הביטו נא שמה! – הצביעה לוטי לצד שמאל – ודאי רכבת!
וכולם אמצו עיניהם להבחין מאחורי האורות האחרים, הבלתי־חשובים ברגע זה, את הרכבת הזוחלת לאט־לאט.
– אני רואה כבר! – אמר ד"ר אסטל – שם, אצל הגלגל הענק!
אבל עכשו שוב לא נראה כלום. הרכבת כבר נעלמה.
על מרפסת הקפה הודלק גם כן החשמל. לא היו כאן הרבה אורחים. שלשת המלצרים במעיליהם הצחורים עמדו קבוצה אחת ליד המעקה, מעוררי־חמלה בחוסר־פעולתם. נולד חשק ליתן להם איזה צו ולהעירם מתוך המלנכוליה שלהם.
– נשלם ונלך לטייל קצת – הציע ד"ר אסטל – או שמא רצונכם לשבת עוד כאן?
לשבת יותר לא רצו. קמו ויצאו. לוטי נתנה ארנקה לד"ר אסטל לנשאו, שלבה שתי זרועותיה באלו של בני־לויתה והתהלכה באמצע. חמימות זרועה הורגשה לגורדוייל מבעד לבגדיו והתחילה מפעפעת בו נעימות שקטה ובטוחה. היו מהלכים במשעול צר וקצת מחותחת, בין שתי משוכות־זרדים נמוכות, שהתחככו פה ושם בנעלים ובמכנסים. שלטה כאן אפלולית. נִשא אי משם ריח רענן ומטולל של שחת קצורה. עתים נמלטה מתוך אמירי האילנות הסמוכים אושה קלה וכמו כבושה, ארכה כהרף עין ופסקה. אז נשתררה דממה. נשמעו רק צעדיהם האי־מלוכדים. לא היה חשק להוציא הגה. אבל ודאי נעים היה מאד, אילו הֵקיץ עכשו במרחק־מה, מאחורי האילנות, קול צלול של אשה, בזמרו שיר לא עליז ביותר וגם לא עצוב ביותר, שיהא כשופע מתוך הערב עצמו. כך ורק כך אפשר ליהנות באמת מן הזמרה, חשב גורדוייל. הוא נזכר בערב קיץ אחר, עוד לפני המלחמה, שעה שהכל עדיין היה פשוט מאד, ברור ונתפס. אילזה רובין אמרה אותו ערב על הכביש שבסביבות מֶדלינג: אסונו ואשרו של כל אדם גלומים בו עצמו ואינם באים מן החוץ. בעצם צדקה. כבר אז ידע, שצדקה. נערה משונה היתה. ידעה לגלות בכל דבר צד של טובה, אהבה כל דבר קל שבקלים והיתה שמחה בכל. וכמה פשוט היה בעיניה העולם! זה היה האדם היחידי שנזדמן לו עד כה, אשר בשום מצב אי־אפשר היה לרחוש אליו רגש רחמים. רגש כזה היה מן הנמנע ביחס לאילזה רובין. לפי שבתנאים הכי־גרועים עדיין היתה יותר מאושרה מכל אדם, מכח אהבתה הגדולה לעולם. היכן יכולה היא להיות כעת?
ד"ר אסטל התחיל נוהם חטמית איזו נעימה, שגרתה משום־מה את לוטי.
– חדל! אמרה זו.
– מה, כלום אנו יורדים כבר? – שאל הלה תיכף, כאילו לשם הצטדקות – הרי מוקדם עדיין! ובדרך זו אנו באים ישר לסיבירינג.
– הלא אין דרך אחרת!
– אפשר לחזור למעלה ולטייל שם עד אחת־עשרה, ואז נרד לגרינצינג ונספיק עוד להשיג את “הכחול האחרון”.
– לא, נלך כאן! – אמרה לוטי – האין זאת, גורדוייל?
לו היינו הך. מסכים הוא לכל דבר.
אז הטיחה לוטי גרויה:
– טוב אפוא! נחזור למעלה!
אותו משעול היה עכשו, בחזרם, פחות יפה, כאילו גרעו מיפיו בהליכתם הקודמת.
לוטי שאלה לפתע:
– ואתה אוהב אותו מאד – את בנך?
– כן אני אוהב אותו מאד – ענה גורדוייל בפשטות.
– הנולד עם שערות?
– עם שערות צהובות.
– המ…, שערות צהובות… אנו נתארש ודאי… בעוד כמה ירחים… אולי בסתו…
פרצה בצחוק עצבני.
– האין זאת, –הוסיפה – עוד מעט ואני כבר בתולה זקנה וצריך להזדרז קצת חַ־חַ!… והורי חוששים גם כן לכך! הן תקח אותי, מַרְק, הלא כן?… הרי לא חזרת עדיין מדעתך לשאת אותי לאשה!… ובקול תחנונים עשוי – אנא, אנא, יקירי, אל נא תחזור בך…
– אבל, לוטי, אני מוכן ומזומן! – אמר ד"ר אסטל ספק ברצינות ספק בהלצה – מוכן בכל רגע שתרצי! ממתין רק להסכמתך!
– האמנם כן? הבאמת לא חזרת עדיין מדעתך?…
ראה, בקשתיך, המתן לי עוד מעט. רק כמה חדשים. ואין אתה מואס בי אפוא?…אתה שומע. גורדוייל, אין הוא מואס בי עדיין!, ואז יהא שמי: פרוי ד"ר מרק אסטל – שם נאה, האין כן? בעבור זה תקבל נשיקה!
והיא נשתחררה מזרועותיהם ונשקה לד״ר אסטל חטופות על פיו.
– כך, חביבי! זהו עד לחשבון! נו, וכמה בנים הנך מבקש לך, מר ד״ר אסטל? חמשה? ששה? וגם־כן בשערות צהובות, מה?… – קולה נצטרד פתאום כלשהו – או שמא אין אתה מבקש אף אחד? נשואים מודרניים לגמרי? כל אחד בפני עצמו? כל אחד אפילו בדירה מיוחדה? ״מופרשים זה מזו לשולחן ולמטה״?! נַא, ידידנו גורדוייל ודאי לא היה מתרצה למין זה של נשואים – אני יודעת!… אוהב הוא בנים, ידידנו גורדוייל, חַ־חַ!!… ובאחד בלבד ודאי לא יסתפק, ואף לא בחמשה, הלא כן, ״רודולפוס״?…
– למה את מדברת כך, לוטי, – אמר גורדוייל בלחישה וברחמים רבים – זה לא אמת. הרי אין את כך כל־עיקר…
כל מלה שאמרה חתכה בלבו כשכין וגרמה לו כאב עצום. רצה לנחמה באיזה אופן והוא תפס ידה ולחצה בחום. אולם לוטי משכה ממנו את היד. הופיעו שוב לפניהם המרפסות שטופות־הזוהר של בתי־הקפה. לוטי היתה מרטטת בכל גופה כבעוית, אבל היא שלטה בעצמה בשארית אונים. נטלה מד“ר אסטל את חריטה, הוציאה מתוכו מטפחתה ועמדה לגרף חטמה. בתוך כך נגבה בהחבא את עיניה. איש מהם לא דבר. כעבור רגע, בהמצאם סמוך לקפה רסטורן “קוֹבנצל”, הציץ ד”ר אסטל על שעונו. אמר בקול־מלחשים, כאילו היה חושש שמא יעורר איזה ישֵן:
– לא למעלה מעשר ורבע. אם את רוצה, אפשר להכנס ולשתות עוד מה. יש עוד פנאי די והותר.
– טוב! – אמרה לוטי וקולה היה כבר שונה – אני צמאה גם־כן.
כשישבו ליד המעקה ומקומו של גורדוייל נמצא במקרה ממול לוטי, ראה, שפניה היו מכסיפות עוד יותר מקודם־לכן ועיניה נוצצות כבקדחת. לוטי חפצה שֵכָר והזמינו שלש כוסות וסיגריטות. גמעה מכוסה כדי שלישיתה והסיעה אותה לאמצע השולחן. אחר אמרה בבת־צחוק קלושה:
– למה אתם יושבים בשתיקה?
הסירה מגבעתה של תבן כחול־בהיר, מגבעת־פעמון פשוטה, ושערה הגזוז והדחוס, שהיה מקווץ מטבעו, נתבדר לכל רוח אגב נענוע ראש קל ועשה את הפנים יותר חורות. מצחה היה יפה, מצח נשיי, רך ולא גבוה. במסרק הלבן, שהוציאה מתוך חריטה, תקנה את התסרוקת. ד“ר אסטל עקב אחר כל תנועה שלה במבטים מלנכוליים, בנשפו עגולי עשן עבים, שרוח קלילה חטפה אותם מתוך פיו ממש, ערבבתם זה בזה וטלטלתם, מחוקי־צורה כבר, לתוך הלילה הסמוך. אל השולחן המכוסה מפת בד ורודה עם רבועים כחולים טסו פתאום שני טרפי ערמון קרוב וצנחו ליד כוסו של גורדוייל. זה נטל אחד מהם, הסמיכו אל עיניו, התבונן בו בעיון, וראה בצדו מקום מוצהב קטן. קרע ממנו חלקו הנכמש ואת השאר עמד לכוסס בשניו לסרוגין, בין מציצת־סיגריטה אחת לחברתה. מתוך היסח הדעת עשה זאת, לפי שהרהר אותו רגע בלוטי ובצערה הכמוס, שהיה לפני שעה קלה עֵד להתפרצותו. לא ידע, כיצד לעזור לה. עצבות כרסמה את לבו. זרק את העלה והפך ראשו אל הכרך למטה, ששוב לא יכלו להבחין בו שום צורה מלבד ים האורות המבליחים. כל אותו כרך סמוי נדמה לו ברגע זה נכרי, אויב, ורגש של דאגה עלה בו, דאגה לבנו ולאשתו, העזובים שם עכשו באיזו פנה של כרך זה. אולם כאן, במסבתו, איש עדיין לא פתח פיו לדבור. ד”ר אסטל, רוחו הטובה לרוב נפגמה, כנראה, גם היא. מכל מקום שתק בעקשנות, מה שלא הלם אותו כלל. בשתיקתו הנוגה קצת עורר רושם של נער עליז ושובב תמיד, שהתחיל משום מה בוכה – רושם זר ובלתי נעים. לוטי החזירה את המסרק לתוך הארנק. אז אמר גורדוייל, שהרגיש עצמו שוב כאחראי בעד הרוח הנעכרה:
– ולהיכן תסע אתה לימי־החופש? לא לטירול?
– איני יודע. אפשר לפוֹראַלבֶּרג. אבל לא לפני סוף החודש.
כעבור רגע הוסיף:
– ברצון הייתי מזמינך לנסוע עמי לשבוע או לשבועיים, לו רצית.
לוטי זרקה על ד"ר אסטל מבט של הכרת טובה. בכל זאת הנהו אדם הגון – חשבה – וחבר טוב!
– אני, לדאבוני, איני יכול. עכשו… עם התינוק… אי אפשר לעזוב אותו לבדו.
– הלא אין טפולו עליך! – נתערבה לוטי – בשביל כך הרי ישנה תיאה! והוריה גם כן! ולשבוע אחד הן תוכל להתפנות!
לא, זה אי־אפשר. בזמן אחר הייתי מקבל בעונג, אבל כעת אי־אפשר לי. חוץ מזה איני טעון הבראה כלל. אני מרגיש עצמי בריא כדוב. להפך, אילו יכולתי לשלוח את תיאה לאיזה מקום! היא תהא זקוקה לכך, לכשתעזוב את בית החולים.
נעלם מעיניו, שלוטי עקמה שפתיה לדבריו האחרונים והחליפה עם ד"ר אסטל מבט רב־כונה. אגב, לא נעים היה לו לגורדוייל אף הפעם לנגוע בעניניו המשפחתיים. בהזכירו שמה של תיאה בפני מישהו, באה בו תמיד מעין מבוכה קלה, והוא השתדל להבליע אותו ולעבור מיד לענין אחר.
לגם מן השכר לגימה גסה, כאומר להדיח מקרבו את אי הנעימות. שוב היתה מתיחות מציקה בין שלשת האנשים האלה. האורחים של בית הקפה נתמעטו והלכו. מהם עלו על האוטומובילים, שהמתינו בצבור כחיות מתאפקות על הרחבה שלפני המרפסת, תקעו וברחו לתוך הלילה; מהם הרחיקו עצמם ברגל, ונשתמעו מיד קולות שחוק, ולעתים, איזה שיר, מתוך האפלה. לוטי בקשה ללכת גם־כן. דעתה נעשתה מטעם־מה מבודחת, מה שגרם גם למצב רוחם של בני לויתה שיהפך לטובה. כשנתרחקו קצת מן הבנינים, והאורות נבלעו מאחורי האילנות, התחילה לוטי רצה, מפויסת לגמרי, על הכביש החלק, המשתפע ויורד, ושני מלויה ראו עצמם נאלצים לרדוף אחריה. עשו זאת בעונג. מצטחקת בקול צלול, רצה לוטי בצעדים טופפים, קטנים אך מהירים, כשד"ר אסטל נותן לה להתקדם מרחק ידוע ואחר כך הנהו מתחיל מנתר כחסידה ברגליו הארוכות עד לצוארו ותופסה מיד, כשהיא מתנשמת קצרות ומרוסקות, מתוך חזה מתרומם ומתנמך. מרוצה זו נשנתה פעמים אחדות. לוטי אמרה:
־ גורדוייל הוא לא־יצלח! אינו יודע לרוץ! תפשני אף אתה פעם!
אז רדף אחריה גורדוייל ותפסה. הוא היה קטן, גמיש ומהיר. השעינה ראשה על כתפו מתוך עיפות ונשארה כך עד שנתקרב ד"ר אסטל.
– אני עיפה כבר, ילדים! איני יכולה ללכת. מוכרחים אתם לנשוא אותי!
– יפה!
שני הגברים שִׂכְלו ידיהם מעשה־מקלעת ולוטי עלתה וישבה על “הכסא” של ארבעת הידים, בלפתה בזרועותיה צוארי שניהם. כך טלטלוה כמאה צעדים, כשהיא מנדנדת גופה פנים ואחור לפי קצב הצעידה, כרוכב על סוס. “זוהי בבואה של לוטי מלפני שנה ומחצה” – חלף רעיון את גורדוייל – “כך מכירים אותה שוב!” אף־על־פי־כן היה לבו מהסס בו בגללה.
אנו יכולים לנשוא אותך כך עד לביתך – קרא ד"ר אסטל בעליצות – קלה את כנוצה!
על זה בקשה לוטי לירד כבר. שוב אין היא עיפה כל עיקר. היא אף חוששת, שלא יכרע “גורדוייל המסכן” תחת המשא.
לא, לכן אל נא תדאג לוטי. עוד כחו רב לו לנשוא אותה שעתיים וחצי! יכולה היא להוכח מאמתות דבריו, אם רצונה בכך! וד"ר אסטל מצדו היה נכון לנשאה לבדו, בלי שום עזר, עד העיר. וזה יהא לו עונג אין מצרים!
לא, שוב אין היא רוצה! תשושה לגמרי גם־כן איננה! עתה יהיו מהלכים שלשתם לאט.
מאחוריהם הגיח אוטו בסערת־חימה והרתיע אותם מאמצע הכביש. שני פנסי־הפנים שלו האירו לפניו שטח מרובה בנוגה כתום, מופרז עד כדי צרימת העין. עכשו כבר התהלכו מן הצד. לוטי אמרה:
– לילות הקיץ! פעמים אתה מרגיש אותם כגוף אשה צעירה ואוהבת! הכבר עמדתם על כך? ריחנים הם, פושרים או לוהטים, אך תמיד ריחנים כגוף אשה צעירה! לא לפלא הוא, שלילות כאלה מביאים מקצת גברים לידי תאוה שגעונית, עלולה לכל. זה מובן לי היטב. רוחשת בהם תאוה פראית עוד יותר מבלילות האביב, והרחק מן הכרך לא כל שכן! הנה לילה שחור שכזה, נושם הוא ודובב! ועדין כה ומתרפק ומרתיח את הדמים!
התחילו מרגישים בעליל עדנתו של הלילה והתרפקותו. ומעורב היה בו משהו מבשרה של לוטי עצמה, מבשרה העדין והגמיש והריחני של לוטי זו שאצלם, אשר עוררה את חושיהם הנדהמים לקראת הלילה ולקראת עצמה. נעשה חם, המוח היה מהומם כהלום־יין, ויבושת נסתמנה בפה. בפעם הראשונה בערב זה הורגשה עיפות. שתקו. הוסיפו לצעוד בשפועי הדרך. אוטו לא עבר ברגע זה. מאום לא עבר ברגע זה. והאילנות להם חומה מימינם ומשמאלם. והם מאוְשים קמעה קמעה, עד לבלי השמע. ובמרחק שָרק קטָר ופסק. ובמרחק אחר עמד כלב לנבוח נביחה קצרה ומרוגזה ואף הוא נמלך ופסק. עכשו יכול אתה להמתין דיֶך עד שיפתח שוב. רק הצעדים מרתיקים על הלילה: פְּעָם־פעם־פעם, צעדיהם של לוטי, ד"ר אסטל וגורדוייל. ולא יעלה על דעתו של איש מהם להוציא הגה. לא, זה הלילה – צריך כבר שישאר זמן מה בשלמותו, עגול וצפוף, ללא כל נופך־לשון. אלה שלשת האנשים אפשר שיקחו זכרו עמהם לכל ימי חייהם ועוד ישובו יהגו בו פעם, כעבור עשרים או שלשים שנה, מתוך עצבות שבגעגועים עדינים.
והנה פלטה לוטי צחוק קטן ומרוסק, כסיומה של איזו מחשבה נסתרת. נתעוררו אגב־כך האחרים כמתוך תרדמה קשה והיו נבוכים משום־מה.
– הב סיגריטה! – בקש גורדוייל.
והם הדליקו סיגריטות ואף לוטי בתוכם. ועכשו עשתה דרכם מִפְנֶה פתאומי שמאלה כדמות ארכובה כפופה ונגלו לעיניהם מרחוק כמה בתים בודדים מוארים. פנסים דולקים נמצאו עומדים גם הם, אם כי ברוח גדול בין אחד למשנהו. ומאחורי הגדר של וילָה אחת התחיל שוב כלב נובח לצעדיהם, אולי אותו כלב עצמו של קודם־לכן.
– אנו באים אפוא לגרינצינג! ־ קרא ד"ר אסטל במקום כולם. הציץ על שעון־האצעדה שלו לאור פנס: – אחת־עשרה ועשרה רגעים! יש עוד שהות! בעשרה רגעים הננו אצל הטרם!
כאן התחיל הכרך, אבל הוא התחיל מתוך כפר. התישב תחילה בדעתו, פסח על שתי הסעפים. עמדו בתים נמוכים, כפריים, ופה ושם כבר תִּמֵר ועלה מביניהם בית־חומה. גבוה, בעל כמה דיוטות. דומה היה הכרך למנגן, שמנסה תחילה כלי־נגונו, מוציא צלילים מרוסקים, לא נכונים, עד שהעמיד כֶליוֹ על הטון הרצוי והמנגינה מתחילה. כאן היו הרחובות מרוקנים, בלתי מוארים כראוי. ברוב הבתים הקטנים כבר היו מתנמנמים. הוילאות הצחורים, שנראו פה ושם על החלונות מבפנים, עוררו הרגשה של תנומה ערבה, בריאה, ושל חסות אמהית. אי־שם התחיל תינוק מיבב, אך הוא נשתתק מיד שוב. כלבלב צולע בא לקראתם במרוצה, השהה לפניהם צעדיו, הריח ועמד להביט אחריהם. במבואה של סמטה צדדית אפלה, על ספסל חבוי בצל אילן, ישב זוג תפוס באהבה וגפופים. אחר כך נפתח לפניהם מגרש מרווח ומואר והם נמצאו קרובים אל אכסדרת־המוצא של הטרמים. בו ברגע יצא טרם מתוך האכסדרה ופרש אל העיר בצלצול מרובה. זה לא היה האחרון, אך בולמוס החפזון תקף פתאום את שלשתם, וכאילו נדברו על כך, התחילו רודפים אחרי הטרם, שהתוה קשת גדולה. “אנו משיגים אותו, אנו משיגים אותו!” קרא ד"ר אסטל אגב ריצה. והם קפצו ועלו אל הקרון השלישי והוסיפו עוד לרוץ, מבפנים כבר, מקצהו ועד לראשו, ואך שם ישבו. הציצו זה אל זה, כאילו לא התראו כבר זמן ארוך, כדרך שיארע לבני־אדם, ששהו איזה זמן בחדר אפל ואחר הועלה לפתע אור.
הקרון היה ריק כמעט. שני פועלים בחליפות בד כחולות ומלוכלכות של מכונאים צמצמו עצמם זה בפנה זו וזה בפנה זו והתכוננו ליהנות מנמנום, כאילו עמדו לנסוע כל הלילה. זולתם היתה שם אשה מדלת־העם ואתה נער קטן וסל מכוסה, שבלט מתוכו ראש מדולדל של שפן מת. הנער הושיט ידו מדי רגע לנגוע בראש השפן והאשה נזפה בו וחבטה על ידו, לשחוק־הנאתו של הקטן. לסוף הורידה האשה את סלה מעל הספסל, הציגה אותו מתחתיו וחרפה: “התתן מנוח, נער מטונף!” ראש השפן הוסיף להציץ מתחת לספסל. הטרם היה קל, התגלגל בחפזה, חרק והקים שאון מחריש אזנים, קרטע ונזדעזע מדי פעם, ונדמה, שירד מעל הפסים, ומטלטל כבר על אבני המרצפת. בתחנות כמעט לא עצר. אחר בא הקָרָר למכור כרטיסי־נסיעה. תנועותיו היו כבר מרושלות, מנומנמות, והוא חס להעיר את שני הפועלים הנרדמים.
גורדוייל הרהר:
מקומות פומביים כאלו, שנועדו להכיל בתוכם אוכלוסין מרובים, עושים רושם מדכא מאד, בהֵרָאותם ריקים ושוממים, עם סימני חיים שחלפו, כגון זנבות־סיגריטה ממועכים כרטיסים לאחר שמוש, עתונים מתגוללים וכדומה. מעוררים הם משום־מה רגש של רחמים וזועה גם יחד. כך הוא בית־דואר בלילה, אולם־קינו, בית־קפה, תיאטרון, קרקס וכיוצא באלו.
על דופן הקרון מנגד, ממעל לחלונות, קרא את המודעות על תערוכת־האביב של הסֶצֶסְיוֹן, שכבר עבר זמנה, על היריד הוינאי הששי, שעומד לחול בסתו, על שוקולדה “גַלָה פֶּטֶר”, על להבי גלוח “ג’ילט”, המצוינים שבמצוינים, על “הכוכב” החדש הגדול שבתיאטרון רוֹנַכָר, על מכונות־זריעה משובחות, על “הבית המִטלטל” הכי גדול, שניתן להעבירו למדינות הים ולכל העולם כולו, ו– "קנו וקראו את “השעה”! וכו'. מכל זה לא היה לו צורך בשום דבר. קרא כל זה בהיסח־הדעת, בלי הבחין כראוי את הכתוב, אולם כדי קליטת השעמום העצור בו. טבלאות־מודעה אחרות היו תלויות ומשולשלות על הזגוגיות ונתחבטו עליהן עד לידי גרוי־ עצבים.
גורדוייל העיף עין מן הצד על לוטי, שישבה לידו. זו נדמתה יגעה ומרופה. הוא נזכר ברעיון שחלף אותו לפני כמה שעות על אפשרות מותה ונתחלחל עוד פעם. אפס הוא תפס עצמו על כך בין־רגע ומצא את פחדו אֱוִילי וחסר־נמוק. אם להזדעזע לכל רעיון כגון זה, הרי אין לדבר סוף! טוב היה אף־על־פי־כן, אילו נשאה לד"ר אסטל!… חיי נשואים מישבים סוף־סוף דעתו של אדם. הדאגות הקטנות של יום־יום, שממלאות במקצת את החלל! נתעוררה בו תשוקה, לומר ללוטי דבר־מה, שיש בו כדי למחות איזה רושם רע, הטבוע בה בלי ספק, לפי הרגשתו הודאית. אלא שבו־ברגע התחיל מפחד מטעם־מה, שלא יתמלט מפיו איזה דבר־הבאי, להפך, שיקלקל את הכל, כפי שכבר אירע לו במצבים שונים ועם בני אדם שונים. וכיון שכבר עלה בו פחד זה, ידע מיד, שלא ינָצל מאמירת השטות. לפתע אף ידע בבירור, מה שיאמר. ודוקא דבר זה אסור היה לו לומר עכשו. נִסה עוד להתאבק רגע קל, בדעתו עם זה, שעמלו לשוא. מלחמתו הפנימית נתבטאה גם כלפי חוץ, על־ידי אי־מנוחה שבאה בגופו. לא יכול לשקוט על מקומו. זז קצת הצדה, מרחיק עצמו אגב כך מלוטי, והרכיב רגל על גבי רגל. לסוף לא יכול שוב לשלוט בעצמו. נתקרב בהיתק אחד שוב אל לוטי ופלט במין חפזון משונה כמי שמתנער מאיזה שרץ מתועב:
– היראה את מפני המות, לוטי?…
חייך חיוך נואל וכבש עיניו בקרקע. חסל! – הרהר מתוך הקלה. המענה שוב לא היה חשוב כלל. העיקר היתה השאלה. לזו מצא עכשיו גם איזה צד של זכות: משמשת היא כעין התראה מפני הסכנה… אף־על־פי־כן התחילה שתיקתה מטרידה אותו. הרים אליה עיניו וראה אותה יושבת ישיבתה הקודמת, כשראשה מוטה כלשהו הצדה, והיא מביטה נכחה, אל החלון מנגד. ספק מציק התחיל לפתע מפעמו: אם השמיע שאלתו בקול או רק חשב אותה במחשבה… אפשרות אחרונה זו הבעיתה אותו. והוא שאל פעם שניה, עכשיו כבר בקול כזה, עד ששמע אף ד"ר אסטל מן הצד השני:
– היראה את מפני המות, לוטי?
זו זרקה בו מבט מתנכר ואמרה בכובד ראש:
– המוכרח אתה לדעת תיכף־ומיד?! אולי נדחה את זה לזמן אחר!
וד"ר אסטל אמר מחייך:
– רוח של פילוסופיה נכנסה בך, מה?
– לא, אין זה חשוב! הבלים!
שתי תחנות לפני אזור־נּוסדוֹרף" ירדה האשה עם הנער והשפן. נכנס אדם גבוה, מסורבל, עם פנים סמוקים ומלאים, שהיתה תחובה בהם כמסמר סיגרת־וירג’יניה ארוכה ושחומה, וכובע קלחת על ראשו. בעקבות בר־נש זה נגררה אשה קטנה וצפודה, שהגיעה עד לכתפו. ישבו ישר ממול השלשה. המסורבל נשף עשן דק ובלתי נראה כמעט ולא גרע עיניו מלוטי. פתאום אמר אל האשה שעמו, אך באופן, שכולם שמעו:
– אלה הפולנים, בכל מקום ישנם!…
השלשה עשו עצמם כלא שומעים. לוטי המתינה מאובנת. הרגישה, שכאן מתכונן דבר־מה, ובקשה לומר לבני־לויתה, שיצאו, אבל לא אמרה כלום. המסורבל, כראותו שדבריו החטיאו מטרתם, פנה עכשו ישר אליהם:
– כן, כן! – אמר במבטאו הוינאי ובקול גס של קצָב – למה אתם לוטשים “רואותיכם” עלי! אני מתכון ליהודים! הרי גם אתם יהודים, מה!
ד"ר אסטל וגורדוייל נרתעו כאחד ממקומם. גל של חום הכה אל ראשו של גורדוייל, הסמיק והלבין חליפות.
– אתה, אתה, – סחט ד"ר אסטל מתוך חימה ונפנף סנוקרת לפני המסורבל – אתה, הרוצה אתה לבלום גרגרתך?! אם לאו, אורידך כרגע מן הקרון!
– את מי? אותי אתה אומר להוריד מן הקרון? נהם המסורבל, בקפצו גם הוא ממקומו – אותי? וינאי? שוב לך אל גליציה, מקום שבאת משם! אותי הוא רוצה להוריד מן הקרון! – פנה אל שני הפועלים, שנמצאו לפתע ערים ולוטשים עיני עגל כלפי המתקוטטים.
הקרר נכנס מן הסטיו וקרא:
– אדוני, אם לא תחדלו מיד, אוריד את כולכם יחד!
– מה? אני שלמתי את כרטיסי! הורד את היהודים! האשה משכה אותו כל הזמן בשרוולו: “עצור בך, שוּרל, עצור בך!” עכשו קמה:
– בוא, שוּרל, עלינו להחליף! הנה כבר “אזור־נוסדורף!”
– דומי, “תיבה זקנה”! אני יודע בעצמי, היכן צריך להחליף!
כשיצאו השנים, ישבו ד“ר אסטל וגורדוייל שוב על מקומותיהם. הקרר פלט כמתנצל: “זה הלא שכור הוא לגמרי!” ויצא. שני הפועלים נרדמו שנית. עכשו עלו כמה נוסעים והורגשה הקלה מועטת. ד”ר אסטל, שכעסו שכך כהרף עין, אמר מתוך מין ספוק, כאילו נחל נצחון גמור:
– נבל שכזה! משתכר כחזיר ובא להטיל זוהמא על היהודים!
איש לא ענה. גורדוייל נתבייש משום מה, כאילו היה הוא הגורם היחידי לכל הסכסוך. היתה בו הרגשה לא־ברורה, שהחמיץ איזה מעשה שהיה עליו לעשות ותקפהו אי רצון כלפי עצמו. הציץ בעד החלון, והרחובות המרוקנים למחצה נדמו לו נכרים, בלתי נעימים. לא העז להביט על לוטי, מָשל גרם לה עלבון. כשהגיע לסוף אל שוֹטָנטוֹר, חש מעין גאולה. היתה חצות. ד"ר אסטל ולוטי צריכים היו לעבור לטרם הרינג וגורדוייל לטרם ההולך לעבר הנגדי. בהפרדם אמרה לוטי:
– בכן, גורדוייל, אנו ודאי שוב לא נתראה קודם נסיעתי. מלבד כשתרצה להכנס אלי מחר או מחרתים אחר־הצהרים.
לדאבונו לא יספיק לו זמנו. אחר־הצהרים קשה לו ביחוד.
כן, ברגע זה נזכרה, שגם לה לא יהא פנאי. עליה להכין עוד כמה דברים לצורך הנסיעה. כמה קניות. מוטב כבר, שיפרדו מיד, הלא כן? אולם גלויה מצוירת תשלח לו משם, יכול הוא להיות בטוח… אפשר אף מכתב…
– בודאי, בודאי! – אמר גורדוייל, שלא עמד על העוקץ – אני מבקש אותך בפרוש לכתוב, ואף אני אודיעך מכל אשר אתי, ועל מצבו של מרטין גם כן. זאת אומרת, כמובן, רק כשהדבר מעניין אותך.
– וכמה זה מענין אותי! – החזירה לוטי בקורטוב של לגלוג – ובכן אני מאחלה לך כל טוב!
כה. 🔗
זמן מה לִוָה במבטיו את הטרם המתרחק עם לוטי וד"ר אסטל, אחר פנה והלך. החליט להלך רגלי, לפי שהיה לו פנאי. הפשפשים יכולים להמתין קצת לראיון! – נצנץ בו רעיון מבדח. חש עצמו לפתע משוחרר, כאילו הוסרה מעליו איזו מועקה, ושרך דרכו בשופי. נעימות דקה הציפה נשמתו לזכר שיחתו עם התינוקת בגן־העם. לכשיהא מרטין גדול כמותה – והדבר הן לא ירחיק – איזה מקור של אושר! שנים אחדות נגוזות בטרם הספקת לפנות כה וכה. ובינתים – הוא עצמו יטפל בו, ישמרהו כבבת עינו! ולוטי – גם אצלה יתוקן הכל… הכל יבוא על מקומו בשלום… היינו, העצבים… בחזקה הסיע גורדוייל הרהוריו לצד זה שאין בו סכנה, מפני שחש, כי פחדו הקודם מתחיל שוב עולה בפנימיותו כמין גוש אפל, ומכל מקום נוח היה לו לתלות את הקולר בעצביה המעורערים, שתקונם ודאי יחזיר הכל למוטב.
שדרת הקיי היתה מרוקנת. על אחד הספסלים התגולל עתון עזוב. פה ושם ישב זוג מאוחר על ספסל מוצל, שני אנשים מלוכדים זה עם זה, שנדמו מרחוק כאיש אחד. פעם בפעם היה שוטר מבצבץ מן הרחוב, זורק מבט לאורך השדרה, לשמור על המוסריות. אה, כן! לתנות אהבים על ספסל מוצל בשדרת הקיי אסור היה מטעם החוק, ומשהופיע שוטר, היה זוג כעין זה מתפלג בין רגע לשנים, לשני בני אדם, שישבו באקראי על ספסל זה רק להנפש. להנפש מותר היה. מתוך שדרה צדדית אפלולה היה צץ לפרקים אדם עלוב כעולה מבטן האדמה, מאותם שאינם מתגוררים בבית כי אם בכל הכרך כולו, היה מתנודד בתחום האור בלא בטחה, לאט, בזִגְזַגִים. עתים זע משהו סמוי, לילי, תוך השיחים שלצדדין. מבחוץ, ברחוב הריקני, רץ ועבר אוֹטוֹ רק לעתים רחוקות.
סמוך עם הנץ השחר שוב אין לפשפשים שליטה על האדם – דן גורדוייל. חוץ מזה, הרי אפשר לו לישון מחר עד עשר, ואפילו עד לצהרים. אפס הספסל, עליו ישב, נמצא טחוב מטל, וגורדוייל קם לאחר רגעים מועטים והמשיך דרכו. האורלוגין שעל המלון “מטרופולין” הראה אחת חסר רבע – עד שיגיע הביתה ועד שישכב, תמלאנה שתים. בשעה זו שוב אין הסכנה גדולה כל כך! אף־על־פי־כן צריך יהא לדבר מחר עם הזקנה על דבר נקוי. עכשו משמתחילים “ירחי הכלבים” אי אפשר יהא להתקיים, באם לא תנקה. אבל הן היא טוענת תמיד, כי אין אף “חצי” פשפש בביתה, וכיצד להוכיח לה? גועל עצום תקפהו לזכר הספה השבורה, שנצטיירה לו ברגע זה כעשויה כולה אותם הרמשים הנתעבים. לא, מחר היא מוכרחה לנקות!
מעל הגשר העיף עין למטה, אל המים השחורים, ונזכר, שמישהו אמר לו, כי רחיצה בצוננים לפני השינה תרופה טובה היא. כן יעשה! סמוך לכך עלה על דעתו, שבלילה מבעיתים המים יותר מביום ושדוקא אז, היינו בלילה, הם מושכים ביותר, מולידים ממש באדם את החשק להפיל עצמו לתוכם… הרהור זה נדמה לו מיד נואל משום מה, והוא יִחסו ללאותו, שנסתמנה בו עכשו בבהירות. בבת־אחת, על־ידי קפיצת מחשבות מוזרה, נזכר שוב בלוטי, ועכשו הטריד אותו פרט חיצוני אחד: לא יכול לזכור בדיוק, אם היתה נעולה היום נעלים פשוטות או נעלי הקיץ שלה, העשויות מעשה מקלעת, אותן שקנתה לפני שבועות מספר. נעלים קלועות כאלו אינן כדי שמוש – חטט גורדוייל. בהפתיע אותך מטר סוחף, הריהן מתמלאות מיד מים… וביותר לא נעים הדבר בלילה… אילו נועצה עמו מתחילה, לא היה מיעץ לה לקנות נעלים מחוררות כאלה. אולם סוף־סוף העיקר הם העצבים…
בראש מורד כלשהו ובעינים כבושות בקרקע, מתחכך כמעט בכתלי הבתים, נשתרך לאורך רחוב הפרָטֶר, ולא הרגיש כלל בנערה שבאה לקראתו, עד שזו חסמה לו את הדרך. בחלחלה הרים עיניו והביט אל הפנים הנפסדים ומלאי־הפוך שמתחת למגבעת האדומה. פחדו הנושן מפני נשים ממין זה טפח לו בבת־אחת על לבו והוא עשה תנועה לנטות הצדה. אולם הנערה טעתה כנִכר וחשבה, כי אין היא נראית לו, והתחילה לפצור, ובקולה היה משהו דווי ומתחנן. הוא יראה, בּוּבִּי, הוא ישבע רצון רב. נהירים לה כל דרכי האהבה, ואם לא יהא מרוצה – לא תטול ממנו פרוטה. המלון קרוב מאד, רק שלשה צעדים מפה. והיא גם שמה כפה על לחיו ולטפה אותו. גורדוייל חִשב להחנק מריח הפוך הזול והנתעב. נִער מעליו ידה ואמר, כי לצערו אין הוא מסוגל כעת. עיף הוא ביותר וצריך גם לקום מחר בהשכמה, ועל כל אלה, הרי אין עמו ברגע־זה ממון די הצורך. בפשטות מרובה אמר את זה ובכובד־ראש וסיים: עכשו מכל מקום אי־אפשר לו. אולי בפעם אחרת. אבל אם היא צריכה לכסף – הנה יש לו שני שילינג, אותם יכול הוא להלוות לה בחפץ לב. הנערה נעלבה וסרבה לקבל. אין היא מבקשת נדבות, אדון דוקטור, היא עובדת בעד הכסף! ישמור לו שני השילינג שלו בשביל עצמו, לה אין צורך בם. יכולה היא, להפך, להוסיף לו עליהם עוד שנים משלה ויהיו לו ארבעה, מספר שלם. אבל סיגריטה יכול הוא ליתן לה, אם יש לו. גורדוייל נתן לה סיגריטה ואש. אחר כך הושיט לה משום־מה ידו, אמר: להתראות" והתרחק בצעדים נמהרים, בנשאו עמו מועקה לא נעימה. קשה היה לו להבליג על רגש־הגועל שמלאהו, והוא התרעם על עצמו מחמת כן. אין הן אלא בריות עלובות למאד – אמר אל לבו – והגועל שלא במקומו הוא! אבל כל זה לא הועיל. זו היתה לו הפעם הראשונה, שהחליף כמה מלים עם אשה כגון זו. תמיד כשהיתה אחת מעכבת אותו בדרכו, היה מגמגם משהו אי־מובן גם לו גופו ומחיש צעדיו. או שהיה עג מסביבן עוגה, אך ראה אותן מרחוק. נשתמר מימי נערותו מגור אי־מבואר מפניהן. ואין צריך לומר, שלא עוררו בו מעולם שום זעזועי חמדה. הן לא נמנו כלל לגביו על מין הנקבה, כביכול. ואם כי החליט כבר פעמים אחדות לבוא עם אחת מהן במגע, – משום שיחסו אליהן נדמה לו מטעם־מה לא גברי, חולני, נערי, וגם משום שהאמין, כי בהיותו סופר, חובה עליו לחדור לכל פנות החיים, – בכל זאת, כל אימתי שאמר לבצע החלטתו מצא אמתלאות לדחות את הדבר.
נכנס לחדרו והעלה את העששית, שזכוכיתה מפויחה היתה בצוארה. החדר נדמה ריקני ביותר בשתיקת הלילה. גורדוייל הסתובב שעה קלה, אחר עמד להציע משכבו על הספה. לא עלה גם בדעתו לשכב במטה, הגם שזו ודאי היתה נקיה יותר. במדה ידועה היה אדם של הֶרְגל ומכיון שכבר הסכין לישון על הספה, לא יחליפנה. ואף לא כדאי היה הדבר לטלטל עצמו ממקום למקום רק בשביל כמה ימים בלבד. הספה גם היא כבר התרגלה כביכול לגופו, נתקערה כדמותו ונעשתה כעין דפוס לו, וכשתקפתהו לפעמים לאוּת או שינה רחוק מן הבית, נצטיירה בדמיון אותה ספה עצמה כמטרה אחרונה. אולם בימות הקיץ היה נוטר לה מין איבה בלבו, כאילו היתה בוגדת בו במזיד ועושה קנוניא עם הפשפשים, שונאיו־בנפש.
גורדוייל רחץ חצי גופו העליון, הכין לו על כסא מכשירי העשון, כמנהגו תמיד, הכין אף נר, “על כל צרה”, והלך לכבות את העששית. מלאו כבר שתים אחרי חצות, למרגועו השלם. לא, עכשו שוב אין סכנה! בעוד שעה אחת יאור השחר! ליתר בטחה קרע לרוחה שני החלונות (הלילה היה אף־על־פי־כן קריר במקצת), אחר נגש ועלה על הספה בזהירות אינסטינקטיבית, כחושש שמא יעורר מישהו. בו ברגע נזכר, ששכח לבדוק תחילה את הסדין. לא חס על טרחתו וירד עוד פעם ובדקו לאור הנר יפה־יפה ולא מצא שום דבר חשוד. עכשו חזר ועלה במשנה בטחון וכבה את הנר. אבריו היו נדהמים מחמת עיפות כלאחר שתית יין. היה לו הצורך והכונה לישון הרבה ובנעימים. בכל זאת שכב עוד זמן מה ער, עוצר נשימתו כבמארב. לא! לא היה כלום! הפעם עלה בידו לבוא עליהם בעקיפים – חשב במין שמחה לאיד. דעתו התחילה מדמדמת והולכת, אחד אחד פרחו מתוכו שיורי מחשבה האחרונים, כדבורים מכוֶרת שמלאוה עשן. והנה חש לפתע עקיצה חדה בסובך רגלו הימנית, שחלפה כזרם חשמלי לכל אורך גופו המעורפל, עד לראשו, וסמוך לעקיצה זו עוד אחת, על גבי קרסולה של אותה רגל ימנית, ושלישית, זו – בסובך הרגל השניה. גורדוייל נזדעזע כולו כבשבץ. התחיל לפרכס בשתי רגליו בבת אחת מתחת לשמיכה. נעשה ער ונתמלא חימה נוראה על מישהו לא־נודע. מיד נתבהרה לפניו דמותה של בעלת החדר הזקנה וחמתו נאחזה בזו, כאילו היא העוקצת. פשט שוב רגליו, שכב רגע במנוחה וארב. עכשיו שוב לא הרגיש כלום. יתכן, שעצביו התעוהו – הרהר מדומדם לחצאין – אין זה כלל מן הנמנע. כי שעת הסכנה הרי עברה כבר!… נכון להרדם שוב – נפל משהו מלמעלה על קצה חטמו, נפילה קלה וחשאית למאד כנגיעת פֵּרוֹר דק ביותר. אפשר היה לחשוב את זה לסִלוד קליל של שטח עור החוטם, שבא מבפנים, ללא כל גורם חיצוני. אולם גורדוייל חש מיד, סמוך עם הנפילה, רמישה קלה לצד לחיו, רמישה דומה לדגדוג בשערה, וריח רע, חודר ונתעב, אותו ריח מיוחד, שהכירו היטב משכבר. אה, אחד כבר הפיל עצמו מן התקרה ישר אל קצה החוטם! כך דרכם! רגע הוסיף לשכב בלי ניד, דִמה להפתיעו ולתפשו. הפשפש זחל כבר על צוארו, על שכמו, מהר־ מהר כבורח. בזהירות מרובה התחיל גורדוייל מסיע את ידו לתפשו – ובו ברגע חש כמה עקיצות בבת אחת במקומות שונים, על חזהו, על שוקיו, על גבו, על סובכי הרגלים, כאילו נתן המפיל־עצמו צו לקלגסיו להשתער על האויב מכל צד השתערות מאוחדת. גורדוייל קפץ מן הספה כמטורף, מנוצח כליל. הדליק את הנר והתחיל מחפש על הסדין, מסלק כרי מראשותיו ומפשפש – לא, כאן אין כלום! הניח את השמיכה על המטה וחזר לחפש, הנר בידו. והנה ראה אחד גדול שוכב למרגלות הספה בלי נוע, משים עצמו מת. גורדוייל לא האמין. זה לא ירמהו עכשו! העמיד בזהירות את הנר על הכסא, נטל גפרור ואמר לנגוע בו בקצהו – הלה התחיל רץ ובורח בכל כחו כלפי מטה, על הסדין המשתרבב ויורד. – אַ – הַ! – אמר גורדוייל בקול – הפעם לא תמלט! עכשו אתה בידי! והוא הרג אותו בגפרור, בתאות־נקם בלולה גועל עצום מֵהכיל. כעסו פג במקצת. אחר כך פשט כתנתו ועמד לנערה אל הרחוב בעד החלון. כן עשה גם לסדין ולשמיכה וסדר לו משכבו מחדש. אף־על־פי־כן היה מהסס לשכב, השעון הראה שתים וחצי. גורדוייל הצית סיגריטה וטייל עירום בחדר כחמשה רגעים. לבסוף נתעיף. הרי צריך שיהא קץ לדבר! שכב אפוא שוב ונתן דעתו להרדם. עכשו כבר שקט, כפי הנראה, מעין שביתת־הנשק. עקיצה קלה, שנסתמנה ברגע זה באחת מארכובותיו הזקופות – לזו לא רצה לשים לב. יבליג על מכאוב זה ויתאמץ להרדם ואז יהא לו מנוח. אך כונתו הטובה לא הועילה. הכאב נהיה חריף ביותר, לבלי נשוא. וכרגע באה התקפה חדשה של עקיצות, על כל הגוף בבת אחת, כאילו היה מוצף כולו אותם רמשים מסואבים. גורדוייל נרתע שנית מן הספה ורץ ישר אל החלון. מיואש היה עד היסוד. הבריק בו פתאום צורך מוזר לצעוק בקולי קולות, להעיר את כל הבית, שיבואו לעזרתו. עתה שוב לא הדליק את הנר. מה בצע! עמד ליד החלון, עיף ומרתית כלשהו מצנה קלה ומהתרגשות, מתירא מפני הספה שם, בקצה השני, מתירא לחשוב עליה, מלא גועל נפש. רגע שקל בדעתו, אם לא יציע לו משכב כאן, על הרצפה, סמוך לחלון, אבל הוא הזניח רעיון זה. מי ערב לך, שכאן לא יהיו? אין עצה! אנוס הוא לעמוד פה עד שיאור הבוקר. ומחר – אוי ואבוי לה, אם לא תנקה! תינוק נתן קולו בבכי בשכנות. במרחק שרק מי־שהוא במשרוקית של שוטרים, שריקה מסולסלת כבורג, מה שהניח במקצת דעתו של גורדוייל. הרגיש עצמו פחות בודד. הלילה היה קריר, לא אפל ביותר. צעדים קצובים, נמרצים, טפחו במרחק־מה על המדרכה. ודאי ברחוב היינה – שיער גורדוייל, הוסיף לעמוד ליד החלון, עמד ועמד, נשען במרפקיו על האדן. חדל כבר מהרגיש את אבריו מעוצם עיפותו. לבסוף שוב לא עצר כח וחזר ברגלים כושלות, מנמנם כבר למחצה, ושכב על הספה. – עוד מעט ויאור, עוד מעט ויאור – נחם את עצמו. השפן המת שבטְרַם היה אף־על־פי־כן מגוחך במקצת – נתלבטה במוחו עוד מחשבה אחרונה – ולוטי, עליה לקנות לה בלי אחור נעלים אחרות, שלא תצטנן… נעלים אדומות כאותן של הנערה שברחוב הפרַטֶר… גורדוייל רצה להמריא ולטוס לעבר השני של תעלת הדוֹנָאוּ, מקום שעמד מרטין, בנו מרטין, ורמז לו בנענועי יד. אלא שלא יכול בשום אופן להנתק מן הקרקע, מה שגרם לו צער לא אנושי. עם בדיקתו לסבה גלה לתמהונו, כי רגלו האחת מרותקה בשלשלת ליתד תקועה בקרקע, ושלשלת זו, – עכשו גם חש לחיצתה המכאיבה למעלה מקרסולו – היא המפריעה בעדו להתרומם. מרטין הוסיף לרמוז ולקרוא ולוטי נמצאה לפתע אף היא עומדת אצלו, אצל מרטין, מנפנפת דבר־מה כקוראת. מתחילה לא יכול גורדוייל להבחין, במה היא מנענעת שם, אולם מיד הוברר לו, שזוהי נעל קלועה, נעל גדולה מאד, שהסירה אותה מעל ראשה כמגבעת… עמהם נמצא פתאום המון רב וכולם יחד קראו לו, נפנפו כובעים, רמזו בידים –והוא לא יכול לזוז מכאן. אז חגר כל אוניו ועקר עצמו בבת־אחת. מכח העקירה החזקה נקרעה רגלו המרותקה לשנים, והוא חש מכאוב גדול בארכובתו, בעוד שנִתז לתוך התעלה. אה, עכשו הכל אבוד! כיצד יוכל לשחות ברגל אחת בלבד?! נִסה לצעוק ולקרוא לעזרה, אך המים חדרו אל פיו והוא התחיל נחנק, נחנק ויורד מצולות במהירות מחרידה.
כולו טבול זיעה צוננת, הקיץ. אַח, לכל השדים! פורענות כזו! לבו הלם בעוז ונשימתו מרוסקה ולוהטת. התחיל מתגרד בארכובתו, עד זוב דם. החוץ הכחיל כבר והלך. אי־בזה, למטה, פתחה צפור בציוצי השכמת בוקר. בחדר הסמוך חרקה מטה ונאלמה שוב. גורדוייל התהפך אל הכותל ונרדם כהרף־עין תרדמה כבדה ונטולת חלום.
באחת־עשרה לפני הצהרים התעורר, כשראשו מעורפל במקצת. למרות זה הרגיש עצמו רענן ושבע־תנומה. ממשקוף החלון כבר נשתרבב אלכסונית לתוך החדר עמוד אבק מוזהב ורוטט, שצייר על הרצפה, מתחת לשולחן, חלון־שמש מארך. מחלון המלון שמנגד התכופפה אשה בשמלת־בוקר אל הרחוב, ונתקבל הרושם, שהיא אומרת להפיל עצמה למטה. גורדוייל חשק לראות פניה, אך זו לא נזדרזה להגביה את הראש והוא נתיאש ממנה. למטה נאנקו קרונות, צלצל במרוחק טרַם, תקעו אוטומובילים, הצליף שוט, צעק קול רם וחד: “פרוי ווֹי־טיק!” וסמרטוטר קרא מונוטונית מתוך החזה: מס–חר, מס–חר, מס–חר". גורדוייל מצא עצמו נעוץ באמצעיתו של יום טרוד ונחפז, שלא חסר אף נופך של שירה. פשפש בנפשו ומצאה מלאה חדוה וקורת רוח. רק זוית אחת בה, זוית קטנה בעצם, לא היתה כשורה. אמר לעבור עליה בלי שימת לב, אך זו לא נתנה. תבעה, שיטפלו בה. אז התחיל מחפש אחר הסבה, העביר בדמיון כל עניניו הפרטיים למיניהם וכולם נמצאו לכאורה כתקונם. ליל הנדודים והתעללות הפשפשים – לא, עכשיו היה זה דבר רחוק, קושמר שחלף! כאן לא היתה הסבה! ואלא מה? בשום פנים לא יכול לעמוד על מקור אי־הנעימות הקלה, השרויה בו, ולסוף הניח את הדבר. האשה שמנגד כבר נסתלקה בינתים מן החלון – חבל! על־ידי כך כאילו נפחת משהו מחנו של לפני־הצהרים. גורדוייל קפץ מעל משכבו, התלבש לחצאין ועמד להתגלח. מן הפרוזדור נשמע בלי הרף מִצְעָדָהּ המולל של בעלת החדר. אחר הובא דואר הצהרים והוזכר שמו של גורדוייל מתוך זו הרַחבות המיוחדת לנושאי־מכתבים, המרגישים עצמם בכל בית שבתחומם כבתוך שלהם. גורדוייל גמר זה עתה תגלחתו ויצא אל הפרוזדור ליטול מכתבו, טרם תספיק הזקנה להפוך בו לכל צד ולקרר סקרנותה. זה לא היה מכתב חשוב. העורך בקש, כי יזדרז לשלוח את עבודתו שהבטיח לו בשביל הנוּמר העומד להופיע וכו'. הזקנה נכנסה מאחריו אל החדר, כמו תאבה לדעת “חדשות מן העולם”. גורדוייל רמז בראשו כנגד הספה וקרא:
– פשפשים הרבה מאד! צריך לנקות! אי־אפשר לישון! תפס עצמו על כך, שדבר בטון שלה ובסגנונה המקוטע וחיוך טס ועבר על פניו. אנוס היה לחזור על דבריו כמה פעמים עד שהבינה. לסוף אמרה בלחישתה הרגילה:
– האדון גורדוייל טועה… רק נדמה לו. אצלי אין פשפשים… זה עשר שנים אני דרה בבית זה, עשר שנים אַי־אַי־אַי, ולא ראיתי עדיין אף חצי פשפש. בבתים אחרים – כלום יש לך מושג! למאות, לאלפים פס־ס־ס־ס! אי־אפשר לעצום עין! עוקצים הם, טפו, עוקצים מאד, יודע אתה. זה בא מאי הנקיון אי־אי־אי! אבל אצלי נקי, תודה לאל. נקי מאד, הן אתה בעצמך יודע היטב.
גורדווייל יצא מכליו. עלה לפניו זכר הלילה ובלהותיו והוא הטיל בזקנה מבט משמיד. נגש אל הספה והשליך מעליה בחימה את השמיכה.
– ומה זה? וזה מהו? וזה גם־כן? – צעק בהצביעו על הרבבים החשודים שעל הסדין– וכי נקיון הוא זה, מה?! צריך לנקות היטב!!
הזקנה נתקרבה, התכופפה ובחנה בעיון את הסדין,
– אי־אַי־אי! ־ לחשה במנוד ראש – שוב נסחב לכאן פרעוש אחד… צריך לאַורר קצת את המצעות… זה מועיל מיד נגד הפרעושים, כ“נטול בידים”. העיקר, שאין פשפשים! זהו דבר מאוס פס־ס־ס־ס! אבל פרעוש איננו נורא. שכיח “במשפחה הכי נכבדה”… זה נסחב על־פי־רוב מן הקינו… בקינו יש הרבה פרעושים, פס־ס־ס! האדון גורדוייל אוהב מן־הסתם לילך תכופות אל הקינו והביא עמו אחד… אין זה נורא! אף אני אוהבת את הקינו אי־אי־אי! רואים שם דברים יפים מאד. לא כבר ראיתי ־
– לא קינו ולא פרעושים! ־ סחט גורדוייל מסמיק מכעס – אני אומר לך: לא פרעושים! פשפשים, רק פשפשים! צריך לנקות מיד!!
הזקנה נטתה אליו ראשה וכפפה בידה את האוזן.
– אני מקַשָׁה קצת לשמוע, אדון גורדוייל, מקַשה לשמוע, אי־אי־אי! הזִקנה גורמת.
– זקנה מנוולת! – סִנן גורדוייל בפני עצמו. ובקול צעקה, ישר לתוך אזנה:
– לנקות! לנקות צריך!
הזקנה נרתעה אחורנית.
– למה תצעק כך! אני כבר שומעת! ודאי שינקו! ואלא מה? בכל יום הרי מנקים! אצלי נקי תמיד, תודה לאל. לא כמו בבתים אחרים…
באצבע שלדית יחידה גרדה בתוך שערה הקלוש השב, המשוך לאחור, והוסיפה:
– יכול אתה להיות שקט, אדון גורדוייל. יעשה כל מה שנחוץ. אני אוהבת נקיון. כלום יש לך מושג?! בעלי המנוח, השני, נוחו שלום, היה אפילו נוזף בי תמיד בשל כך. אוהבת אני, שהכל יהא אצלי נוצץ ומבריק כחדש – עיניך הרואות! והנה היה תמיד אומר לי: “למה את מפרכת גופך בדברים מיותרים! די!” כך היה אומר לי, אי־אי־אי. ומה שלום ילדך, אדון גורדוייל? היובא בקרוב הביתה?
גורדוייל הניד בראשו. מן הנקיון כבר נתיאש. מה לעשות בה, בזקנה כמותה, שהיא חרשית ואינה שפויה בדעתה? ינסה עוד דבר אל בתה, אל סידל. אולי יועיל. שאלת הזקנה לילדו היתה לו אי־נעימה.
– ודאי ילד “הגון ויפה”, כמו האדון גורדוייל. הייתי רוצה כבר לראותו. סקרנית מאד, פס־ס־ס! ־ עשתה בידה תנועה מול עגלת־הילדים המשוחה בלַכּת־אוטו שחורה נוצצת, שעמדה מן הצד השני, בין המטה והחלון, –ועגלה יפה הכינות בשבילו גם כן! עגלת־ילדים נאה מאד פס־ס־ס! ודאי עלתה בהרבה כסף!
גורדוייל נגש והרחיק כלשהו את העגלה מן המטה. זה עוד חסר, שיתקננו הפשפשים אף בה! העגלה, מתנתו של ד"ר אוסטוַלד, היתה באמת יפה, מן הכי־יקרות, אולם גורדוייל לא אהב אותה משום־מה. מן הרגע הראשון, שהובאה אל הבית, היתה כצנינים בעיניו. מצא בה חסרונות מדומים, חדשים לרגעים, שלא היו לה כלל. קודם־כל הרי היא כבדה יותר מדי… קשה יהא להורידה מן המדרגות ולהעלותה, כשיתחילו להוביל את התינוק לטייל… היא, לפי דעתו, אף רחבה ביותר, כעשויה בשביל תאומים, תופסת כל חלל החדר… בכלל אין היא הולמת את מרטין… והנה, בעמדו עכשו ובהתבוננו בה, נצנץ במוחו רעיון נפלא: הוא ינסה להחליף אותה באחרת, בטובה! שרעיון זה לא עלה בדעתו עד כה! תיאה הן עדיין לא ראתה אותה ולא תדע כלום… ילוה לו מעט כסף ממישהו ויוסיף על המחיר, כשיהא צורך בכך. עגלה זו אינה בשבילו… כן, עוד היום, לאחר הבקור בבית־החולים, יסע אל חנות־הרהיטים ויביא זה הענין לידי גמר. אפשר גם שלא יצטרך כלל להוסיף. עגלות כאלו מחירן רב, למרות מה שאינן ראויות לכלום… החלטה זו סִלקה ממנו איזו מועקה אי־ברורה, רוחו נהיתה טובה עליו בלי שיור כלשהו וענין־הפשפשים שוב לא היתה לו כל חשיבות.
בעלת החדר, שיצאה בינתים, שבה עם המטאטא, שהושען באלכסון על השולחן. בשקידה רבה עמדה לשפשף בסחבה דפנות הארון ומסעדי הכסאות והמטה, כאילו כדי לאשר במעשה דבריה הקודמים על הנקיון שבביתה. גורדוייל נפנה ויצא אל המטבח לחמם מעט קפה שחור, שיור מסעודת שחרית של אתמול. שלהבת־הגז פתחה מיד בזמזום ננוגה הפרטי, לחכה בלשונות כחלחלות זעירות קרקעית־הקומקום המפוחמה. במטבח שרויים היו חצאי־דמדומים. החלון המרובע הגדול, הפונה אל המסדרון היה עשוי זכוכית מחוספסת, לא שקופה. יום־הקיץ הלוהט שבחוץ לא הורגש כאן אלא בסתום. אי־שם הלם שעון מאוחר שתים־עשרה. מיושב על כסא ליד הכירה, הקשיב גורדוייל לזמזום הגז הבלתי פוסק ומצא אותו רגע אחד נעים ביותר. זמזום־לפי־תומו שכזה, הרהר, גורם למין שווי משקל מתמיד של נשי־חיל ולשלום־בית ידוע… להרהור זה קפא זמן־מה על שפתיו חיוך של טוב־לב. אחר־כך כבר היה הקפה מחומם די צרכו, הגז הוגף והזמזום פסק בבת־אחת, כאילו פרחה ויצאה נשמתו של המטבח. עכשו שלטו בו חצאי־דמדומים יותר מעיקים.
הזקנה כבר גמרה בינתים בסדור המטה והיתה עסוקה בכִבוד הרצפה. כמובן לא נקפה אפילו באצבע קטנה לנקות את הספה, וברי היה לו לגורדוייל, שלא תנקה. אבל לא היה לו חשק עכשו להתחיל עוד פעם. סוף־סוף הרי היא אשה זקנה ותשושה – למד עליה זכות. לעת מצוא יקנה בעצמו צלוחית ליזול וימרח על הספה, לאחר שידיחנה ברותחים. הוא שתה את הקפה, סיים תלבשתו, ומקץ חצי שעה נטל מקלו ועזב את החדר.
כו. 🔗
בחוץ העיק השרב הזהוב בכל תקפו. התנמנמות היתה שפוכה באויר, ונדמה, שתנועת הרחובות מתנהלת ביתר עצלות. לשונות הכלבים הנפגשים משורבבות היו מתוך הפיות, ארוכות ורוטטות כסרטים ורודים; צלעותם התנפחו והתכוצו בנראה אגב נשימה כבדה, ולמראם נתגברה עוד יותר הרגשת החום, כאילו היה הלה שופע ישר מקרבם.
גורדוייל חכך רגע בדעתו, אם יסור לאכול מה אם לאו. לא היה רעב כלל. לסוף נמלך ונכנס לבית־אוכל קטן ברחוב נוֹרדבַּן והזמין צלי־בקר ושכר. אחר־כך נסע לבית־החולים והגיע לשם באִחור של חצי שעה.
בחדר־היונקים, חדר מארך בעל הרבה חלונות, שהיו עכשו פתוחים כולם, נמצאו כשלשים עריסות לבנות. מקצת היונקים ישנו ומקצתם יבבו בקול חלוש ודק. אחיות נכנסו ויצאו, נכנסו ויצאו. בעד החלונות נשקפו אילנות מוריקים שבחצר, מדשאות מרובעות קצורות, ובינותם שדרות־חצץ וספסלים צבועים ירוק. האחות הארוכה והצהובה, שכבר הכירה את גורדוייל, הוליכה אותו אל ילדו: מספר עשרים וששה, הוציאה את התינוק מן העריסה ומסרתו לידי אביו במלים: “הגון הוא, איננו בוכה!” והוסיפה מיד, כמו בכל יום: “אל נשק, אל נגוע בפניו!” היא עמדה אצלו והשגיחה. גורדוייל אחז את היונק המחותל חתולים לבנים, חייך לעומתו מתוך רגש של אושר אין קץ. הבחין לשמחתו, שהפנים הפעוטות, שהיו עם הלידה גלמיות ומחוקות כמעט, הלכו ונתפתחו מיום ליום.
– ובכן, אברך, – אמר קורדוייל קולנית – כבר יש לנו אפוא גם חוטם, גם סנטר, גם פה צוחק, כאחד הגדולים. כגיטה, למשל, או כקַנט. וזה העיקר אצלנו, האין זאת? לא יעברו ימים מועטים – ונהא אף מהלכים ברגל כאחד האדם. עד אז נִשא אותך באמונה – יכול אתה לסמוך עלינו.
הרגיש באחות, העומדת על ידו, ונתבלבל קצת. בחיוך־מבוכה אמר:
– נמצא שהגון הוא באמת, הפרחח, ואינו מרבה לבכות. זה יפה מאד!
בו־ברגע צמצם היונק את פניו והתחיל מיבב. גורדוייל נדנדו בזרועותיו. נתעורר בו חשק פתאומי מוזר, לזרוק אותו ככדור למעלה, כלפי התקרה, ולחזור ולחטפו, אך הוא התעשת כרגע. הוא צייץ אליו בשפתיו – היונק לא חדל מהתיבב. אז הוציאה אותו האחות מידיו והחזירתהו אל העריסה.
– די! אסור להוגיעו!
עכשו צריך היה לצאת מכאן. לפני לכתו גחן על־גבי העריסה ואמר עוד, כדַבֵּר אל בר־דעת:
– כלך, חביבי, הן אתה עושה עצמך מגוחך! לא נאה כלל! אבל אם רצונך בכך דוקא – בבקשה! מעט בכי גם־כן לא יזיק לך! כן, הולך אני אחר־כך להשיג למענך עגלה, עגלה יפה ומתאימה להוד רוממותך. תראה, ארמון־מלכים ממש!…
היונק נאלם, כאילו היה ענין העגלה נחומים לו.
– כך יאה לבחור שכמותך!
מנענע ידו לפרידה, הרחיק עצמו. עבר את המסדרון הארוך ונכנס לראות את אשתו. תיאה ישבה על המטה והסיחה עם שכנתה. צִיוּנֵי־החום של אמש ושל היום, שהיו רשומים בקרטון על הטבלא השחורה, הצמודה לדופן מראשות המטה, הניחו את דעתו של גורדוייל.
– ומה שלומך אתה, שפן? – הפסיקה תיאה שיחתה – הראית כבא את הקטן?
– כן, ראיתי. בכה קצת ועכשו חדל.
גורדוייל ישב על כסא והתחיל משתעשע במקלו.
תיאה אמרה:
– החלטתי ללכת אל אבא, לכשאצא מכאן. שם יהא יותר קל בזמן הראשון. אמא תעזור לי קצת עד שאשוב לאיתני. חופש יהיה לי עוד שלשה שבועות. אשהה שם שבוע או שנים, ככל הישר בעיני. אבא עומד לבוא הלום בכל רגע ואדבר עמו. תמוה, שעדיין איננו כאן. ואז תעביר לשם את העגלה ויתר הדברים הנחוצים – עוד אומר לך, מה.
גורדוייל לא אמר מלה. ידע, שכך נכון יותר, מכמה טעמים, בכל־זאת היה לבו מהסס בו. לא יכול לסמוך על תיאה, שדעתה קלה במקצת. חשש לתינוק, כשזה לא ימָצא תמיד תחת השגחתו שלו. אולם מכיון שלא היתה לו ברירה, גמר בלבו, להיות מצוי תמיד בקרבתו, עד כמה שאפשר יהא.
חותנו לא בא היום, לעומת זה הופיע פרֵידי. הלה ישב בקצה המטה, פשט לפניו שתי רגליו הארוכות, שהגיעו עד לכרעי המטה הסמוכה. כל הזמן לא הוציא כמעט הגה. רק שאל את אחותו לשלומה ולשלום ה“יִלוֹד”. אחר־כך ישב וחייך בפני עצמו, כמי שיודע איזה סוד משמח. פעם בפעם השהה על גורדוייל, שישב מנגדו, את עיניו הקטנות, נטולות־הבטוי, התאמץ לתפוס מבטו, כאילו למען הזכירו משהו. מבטיו היו לגורדוייל משום־מה לא־נעימים. זכר לפתע את המעשה בחתול, שספר לו פלוני לפני כמה ירחים, ומבלי משים קפצה מחשבתו ועברה אל הילד, אל מרטין, שעומד עכשו להיות נמצא עם פרידי תחת גג אחד. רטט־זועה חלפו. אולם הוא גרש מיד הרהוריו אלה הבלתי־ברורים והמבעיתים, כדבר אין ממש בו. וכאילו כדי להראות גלוי, שאינו מתירא כלל, ועוד יותר, כדי להוציא מלבו עצמו פחד־השוא, אמר אל תיאה, בהרימו קולו יותר מן הרגיל, למען ישמע השני היטב: – אבא מן־הסתם יבוא מחר. אחר־כך אעביר את העגלה ואת שאר הדברים הדרושים, כפי שתאמרי לי. באמת יותר טוב שתשבי שבוע בבית אבא. יותר טוב גם בשבילך וגם בשביל הילד!
תוך־כדי־דבורו ארב מן הצד לפרידי, כמו לראות את הרושם. פלוני הוסיף לחייך בפני עצמו, כאילו לא הקשיב כלל. כעבור כמה דקים הקיץ.
– כך אפוא! “היִלוֹד” יעתיק דירתו אלינו. יהיה ששון ושמחה…
גורדוייל הסב אליו כל פניו.
– כיצד זה ששון ושמחה? – שאל מבוהל וכמוכן לקרָב.
– כונתי, פשוט, ששון ושמחה. יִלוֹד שכזה אוהב לצרוח מר, כאילו רצית לעשות לו רע… “זה” רעב וצועק, הֶ–הֶ.
בגורדוייל עלה חשק תקיף להכות במלוא אגרופו על פרצוף גיסו, למחות מעליהם חיוכם המרגיז והמחוצף. כל מלה של פלוני נדמתה לו כרמז לאיזה מחשבה אחרת, סמויה, רעה, שלא נכללה בגלוי במושגה של זו המלה, אלא שהיתה אורבת מאחוריה, מציצה מן החרכים. הישיבה נהייתה לגורדוייל לא־נוחה. הוא קם. רצה לברוח מפני אדם זה, אבל לא עשה כן. להפך, הוא חזר וישב מיד על מקומו. בכל אופן – הרהר יש להִשמר מפניו.
– ומה הנך עושה, למשל, כל היום, פרידי? – שאל בשויון־רוח מעושה ובהביטו דוקא ישר אל עיניו.
– אין מה לעשות. החום גדול – ומזיעים אפוא. משרה אין, פרוטה אין. פעמים נוסעים לרחוץ גם־כן.
עם הורדת העינים למטה פגע מבטו של גורדוייל בנעלי גיסו, שהיו מכוסות שכבת אבק עבה, כמו מהליכת דרך רחוקה. מראה הנעלים המאובקות החזיר לו משום־מה את מנוחתו הפנימית. ואך עתה עמד בהכרה צלולה על הריח החריף של יוֹד וקרבול הקלוט באויר, אותו ריח מיוחד, המשותף לכל בתי־החולים, כעין נשמתם המוּרחה, ושגורדוייל לא יכול מעולם לנשוא אותו בלי רגש מציק. העיף עין לכל מלוא החדר הארוך וראה, כי מקצתם של המבקרים האחרים, בין מטות־הברזל הלבנות, כבר מכינים עצמם להליכה. שעונו הראה ארבע חסר עשרה רגעים. גורדוייל נתרומם; רצה להציץ עוד פעם בילד לפני צאתו. תיאה ישבה עדיין על המטה ורגליה התחובות בסנדלי בית־חולים אפורים מורדות אל הקרקע. אמר לה, שתשכב אולי שוב, כדי שלא תתיגע יותר מדי, אך היא לא נשמעה לו ולא זזה. אז נשק לה לפרידה והלך. פרידי קם והלך מאחריו. במסדרון בקש גורדוייל להפרד ממנו.
– לא, אני הולך עמך. רוצה לראותו.
גורדוייל לא יכול להניא אותו. אך הוא לא נתעכב הפעם בקרבת התינוק אלא רגע קל. פרידי עמד מרוחק קצת מן העריסה, כפף את גופו הארוך והכחוש כלפי התינוק הנרדם, וחיוכו הקודם רפרף שוב על שפתיו. עמידתו זו שִוְתָה לו חזות של איזו צפור דורסת, גחונה על טרפה. גורדוייל אמר:
– ובכן, בוא ונלך!
– בחצר שאל פרידי:
– הפנוי אתה כעת? היינו יכולים לבלות אילו שעות יחדו.
– עלי לנסוע לרחוב מַרִיָה־הִילְף. יש לי לסדר שם איזה ענין. אחר־כך צריך אני לעשות עוד דרכים אחרות.
– שפיר! יכול אני ללוותך לכל מקום. לי יש פנאי. המצוי עמך כסף?
– לא, רק דמי־נסיעה.
גורדוייל נצטער מאד על שלא היה לו כסף. אלמלי כן היה יכול אולי לפטר את הלה במלוה. לפי שפרידי היה לו גם־כן איזה סכום מועט ומוכן היה לנסוע עם גורדוייל לכל מקום. לא היתה כל ברירה. לחנם הלך גורדוייל במתכון בחמה, מתקוה רפה, שיחם לבן־לויתו ויפטר. החום לא עשה על פרידי שום רושם. ברגליו הארוכות פסע לצד גורדוייל, הנמוך ממנו כדי מחציתו כמעט, ולא הוציא הברה. אז הוחם לגורדוייל עצמו והוא קנח במטפחת את מצחו המיוזע. מוכרח היה לקבל את הדין. עבר אפוא שוב אל הצל וגיסו עמו. אחר־כך התיצב בתחנה להמתין לטרם. מוכרי־עתונים הכריזו על ה“ערב”, על “השעה” ועל “עתון־שש־שעות” וכו'. קולם היה כמוחלד, גֵרה את העצבים והגביר עוד יותר את ענויי־השרב. פרנסה בזויה היא, מכירת העתונים! – הרהר גורדוייל במוח מעורפל כלשהו עם עליתו על הטרם. פרידי הוסיף לשתוק כל שעת הנסיעה. אחר נשאר להמתין בחוץ וגורדוייל נכנס אל בית־מסחר־הרהיטים. המשא־ומתן נמשך כעשרים רגע; גורדוייל האריך בבחירה. בקש בשביל בנו עגלה נאה ומשובחת, היותר נאה והיותר משובחת. לסוף בחר אחת, שהיתה נראית בעיניו יותר מכולן, מבלי שידע, כי זו דומה בכל לאותה של ד"ר אוסטולד שבביתו, מלבד צבעה הכחול־כהה במקום הצבע השחור של האחרת. נסה להגביההּ ומצא, שקלה היא ממש כנוצה, לא כזו האחרת שהיא כאוטו־משא גמור, עד לבלי הזיזה ממקומה… נתחייב להוסיף עוד עשרה שילינג, כפי שנדרש ממנו, להביא מחר בשעה חמש וחצי את העגלה האחרת והכסף, ואז גם יאמר להיכן לשלוח את העגלה החדשה. (לפי שעלה בדעתו הרעיון הטוב, שאפשר לשלחה ישר לבית חותנו ויהא פּטור מטרחה מיותרת.) העסק נגמר אפוא לקורת־רוחם של שני הצדדים וגורדוייל עזב את החנות במצב־נפש מאושר. דומה היה, כאילו נסתלקו ממנו במחי־אחד כל הספקות בנוגע לאבהותו, כאילו נתאמתה ונתאשרה זו על־ידי מופתים חותכים, שאין להרהר אחריהם… עכשו היה הכל שלו: התינוק, העגלה, תיאה – בלי כל ערעורים!… פניו קרנו מחדוה פנימית. שכח בינתים לגמרי את גיסו. אבל פרידי עדיין חכה. נשען אל עמוד־פנס, עמד מנגד באלכסון ושמר את הדלת כבלש. עכשו שוב לא הפריעה את גורדוייל חברתו. להפך, הוא שמח אפילו באיזו בחינה על מציאותו, כאילו היה אף הוא עד לדבר… נתקרב ישר אליו.
פרידי אמר בתלונה קלה:
– הענין ארך קצת יותר מדי. אבל אין בכך כלום. יש שהות.
גורדוייל צריך היה לילך אל ד"ר אסטל ללוות ממון, והואיל ולא היתה תקוה למצוא אותו בביתו קודם שש שעות, לא היתה סבה להזדרזות יתרה, והם שרכו דרכם לאט, אל מול רחוב הרינג. לאחר שצעדו צעדים מועטים מתוך שתיקה, אמר פרידי לפתע:
– למה לך בעצם תינוק?
גורדוייל עמד לרגע ונתן עליו עינים תוהות, אילו יצא פלוני מדעתו.
פרידי הסביר:
– כונתי, כיצד אפשר לרחוש אהבה אל “קַטנוּת” שכזו?! אין זה לא בשר ולא רוח – לא כלום!… ענין לנשים סכָלוֹת. ולחשוב שבני־אדם מוסרים נפשם על זה ועוד קודם צאתו לאויר העולם – בלתי מובן בהחלט!
– כמדומה, שאין דעתך שפויה כל צרכה. אין אתה משיג את הדברים היותר טבעיים והיותר פשוטים.
פרידי הוציא שתי סיגריטות מן הכיס העליון של מקטרנו, אחת לעצמו ואחת לגורדוייל, נתן אש והמשיך מתוך הליכה:
– אין זה ענין לטבעיות! לגבי הגברים אין דבר זה טבעי כל־עיקר… הרי אני אומר: הנשים – ניחא! אומנותן בכך! אבל גברים! מנין אהבה זו?! איני בטוח כלל, שאין היא מזויפת מעיקרה. מה אפשר להרגיש אל אפסות פעוטה כזו?! בנוגע לי, איני אוהב ביותר את “בעלי החי” הקטנים.
– זה ודאי ישתנה עוד בך במרוצת הזמן. בשנות העמידה.
– לא, איני סבור! – השיב פרידי במנוחה ובחיוכו המיוחד – אגב, לא אשא כלל אשה. לשם מה? יש מהן די והותר אף כך. אם כה ואם כה, לאחר חצי שעה שוב אין לך צורך בהן. – נכנס לשתות כוס שכר. יש לי עוד כמה פרוטות. – אחר כך הן משעממות עד מות. תאמר: אהבה! – דבר בדוי! אין כזו בנמצא! מה יש כאן לאהוב? או להתעקש ולומר: דוקא זו! לא, בלעדי! אם לא זו, הרי זו – הכל שוות!…
נמצאו לפני בית־מרזח קטן ופרידי משך אותו פנימה. ישבו אל שולחן־עץ שחום והמלצר הביא שתי כדידות שכר צונן עם שכבת קצף לבן כשלג חדש.
– אושר הוא ששֵכר כזה נמצא בעולם – אמר פרידי לאחר ששבר צמאו – מקיים את האנושיות.
כעבור רגע קל חזר לענינו הקודם:
– נקח למשל גם אותך עצמך: מה ראית על ככה לישא את תיאה? מה יש לך צורך בה? היא היתה ישנה עמך גם בלאו הכי, אני ערב לך! אמנם אחותי היא, אך אני יורק על כך! לפי שאני תָמֵהַ עליך, הרי אין אתה אדם טפש – ולמה כל זה? היית עמה פעם, פעמים – די! כלום חסר העולם נשים? כדומן לרוב! אני במקומך לא הייתי חי עמה אף יום אחד בלבד!
– נֵא, הן אתה אויב־נשים מובהק – צחק גורדוייל. לא ידעתי כלל שכך הנך!
– אויב־נשים! אינני אויב־נשים. לא אויב ולא אוהב. אבל אני רוצה במנוחה. לגזול מנוחת נפשי בגלל סינָר – זה לא! ובפרט בשעה שאפשר להשיג זאת ביתר זול, ללא כל התחייבות! והשעמום – וכי אין זה אצלך ולא כלום? מה יכול אתה להתחיל עמה לאחר־כך? – גמע מכוסו וסיים בהחלטה: – לא! אותי לא תשיג בשביל משחק זה!
– אבל לא כל אדם דומה לך. יש גם סוג אנשים אחרים.
– לאלה אני נד! ראשם אינו קבוע להם במקומו הנכון. אלה – גורלם כדאי להם והם כדאים לו… נא, יפה!
שתקו רגע.
– יודע אתה, רודולף, אולי נעזוב כל הגרוטאות האלה ונלך יחד לחוץ לארץ?! לצרפת, לאמריקה, לברזיליה – השד יודע להיכן! כבר קצה נפשי בכל הענינים האלה! נמאס הכל! העיר, האנשים, ההורים־ה־כל! ולהוצאות הדרך אפשר יהא להשיג באיזה אופן. למה לך תיאה עם ה“תולעת”?! עזוב אותם בשם אלהים! מה? לא תמצא מציאה כזו?! תמצא. אני מבטיחך! נראה, למצער, את העולם, מאחר שכבר נטל עלינו לחיות בו! בני־אדם אחרים, צורת־חיים אחרת, קצת תנועה, הרפתקאות. הרי אפשר למות משעמום! וכסף ימָצא! בשבילי ודאי, ואולי אף בשבילך. בהרבה אין צורך. נלך תחילה לצרפת, לפריז, ואחר נראה.
– לא! – אמר גורדוייל – איני נוסע!… אין אני סובל משעמום אף כאן. אני מרגיש עצמי בטוב.
בתוך תוכו ידע, שאין הוא אומר דברים כהויתם, שלא תמיד הנהו מרגיש עצמו בטוב כל־כך. אולם הצעת פרידי, אם כי לא נִתנה לפקפק ברצינותה הגמורה, נדמתה בעיניו משונה כל־כך, נערית כל־כך, ממש כאילו אמרו לו לקום תיכף־ומיד ולעוף אל הירח, או לשים קץ לחייו.
– לא! הוסיף – אם באמת רצונך לנסוע, עליך לעשות זאת לבדך. תור אוַנטורות מעין אלו כבר עבר בשבילי. אם יהא לי פעם ממון, אסע למדינות אחרות, אך בתנאים אחרים.
– אין זה אלא מפני שאתה כרוך אחרי סינרה של תיאה, אני יודע זאת היטב. שאלמלא כן – אין אתה אזרח מושרש כזה, הטעון “קרון מטות”. נא, יפה! נניח את זה!
הריק כוסו במין רגזנות: גורדוייל היה בעיניו אדם אבוד, שאין לו תקנה.
– אסע לבדי! אמצא את הדרך!
לפתע נעשה צר לו לגורדוייל על צעיר זה, שחיוכו הציני כבר סר ממנו ופניו – בטוי קשה. סובל, זקן, היה להן עכשו. אין לו הרבה נחת – הרהר. לעומתו הרי הוא, גורדוייל, אדם מאושר בתכלית, אדם שאחיזה לו… נתבייש מעט באשרו בפני פרידי. רגשותיו העוינות שהיו לו לפני־כן, בבית־החולים, כלפי אדם זה, כבר פגו כולם. זֵכר לא נשאר להם. “סופו יהיה לא טוב”, פלח את מוחו רעיון כהתגלות פתאומית. וכאילו כדי לנחמו על דבר־מה, אמר:
– הרוצה אתה ללוותני עוד קצת? מוכרחני לילך אל ד"ר אסטל ברחב קַרְל. אחרי שש רגיל הוא לחזור מן הלשכה.
פרידי קם מחריש ויצא אחריו. הלך עמו דרך קצרה, עד לקרן הרחוב, אחר נמלך לפתע ועמד:
– לא, איני מלוה אותך! משעמם.
על פניו הופיע שנית חיוכו הקודם.
– אגב, החתול שלנו נעלם… זה שלשה ימים הי, הי… – השקיע מבטו בעיני גורדוייל – אבא שרוי ביאוש גמור. זקן שוטה שכזה! דעתו כבר חלושה עליו מזוקן! בשֶל חתול נתעב!
גורדוייל הכסיף.
– אתה הרגת אותו, פרידי! טפוּ, מפלצת! אינך מתבייש כלל!
פרידי חייך עוד רגע ולא השיב כלום. אחר פנה והלך בפסיעה גסה, כשקומתו כפופה במקצת לפנים.
ד“ר אסטל עדיין לא היה בביתו, וגורדוייל ירד שוב ועמד להמתין לפני השער. כל אותו זמן לא יכול לשכוח את החתול, שהרג פרידי. בבהירות יתרה תאר לעצמו את המחזה האכזרי. ראה בעליל את פרידי לופת את החתול החברבר בצוארו וזה מפרפר ומפרכס. מעט־מעט הולכים הפרפורים ונחלשים, פוסקים כליל – הוא חנוק. מחזה זה מלא אותו תיעוב אין קץ, אולם לא יכול לסלקו מלפני עיניו, אנוס היה לראותו. בין־השמשות אירע הדבר, ידע גורדוייל בודאות, בשעה שאיש לא נמצא בבית – רצח גמור. פרידי נטל אחר המעשה מזודה ריקה, אותה מזודה קטנה, עשויה עור־בקר שחום וחלק, שאֶל דפנותיה דבוקות פתקאות מוצהבות של בתי־הנתיבות ברוּק ע”נ מוּר, גראץ, בודפֶּסט וכדומה, ושראה אותה גורדוייל לא אחת בבית חמיו, לתוכה שם את הפגר וטלטלו אל הדוֹנאוּ. בלי כל ספק אל הדונאו. הוא, גורדוייל, היה משליכו במקרה כזה רק אל הדונאו… גורדוייל נתפלץ מאד לרעיון זה. התחיל פוסע בהתרגשותו אילך ואילך לפני השער ברחוב קרל, שהיה כמעט ריק מאדם….ואפשר גם שהשליכוֹ מאחורי איזו גדר, בסמוך. ראשית משום שלא רצה לנשאו מרחק רב כזה עד לתעלה, ושנית, משום שלא היתה שהות בידו. יכול היה מישהו מבני־הבית לחזור בינתים ולהפתיעו בשובו עם המזודה – ואז היה הדבר מתגלה… לא, אל המים לא יכול לנשאו, מאותו טעם עצמו… אבל מה לי ולכל ענין נתעב זה? – שִׁסע את עצמו במחשבתו.
הוציא את שעונו: היה שש וחצי. ד"ר אסטל מתמהמה היום. ואפשר לא יבוא כלל הביתה? צריך להמתין עד שבע וחצי – הגבול האחרון. פעמים שהוא מתעכב אי־שם. אם לא ישוב עד אז, מן ההכרח לחפשו בערב בקפה, או מחר בלשכה. או אולי למצוא מקור אחר למלוה? העביר בדמיון כל מכריו ונאחז בוְרוּבִּיצֶק הסנדלר. כן, אותו ודאי אפשר למצוא בבית. בנוגע לנותרים – מסופק.
הרחוב היה שרוי עכשו בצל, אולם החום לא הופחת משום כך. בשכֵנות פרטו על פסנתר, לשם תרגיל, “סולמות” הצלילים מלמעלה למטה ומלמטה למעלה וחוזר חלילה, פריטה מעוממת ומהלכת שעמום צובט, שלא ידעה קץ. על המדרכה השניה עברה אומנת עם ילד קטן, שמשך באפסר פיל אפור עשוי פלוסין והפך אליו מפרק לפרק את ראשו לראות, אם הולך הוא למישרים. ראש־נערה אדמוני נשתרבב מחלון קומה עליונה אל מול הככר שבמוצאי הרחוב, תר זמן־מה ונתחמק שוב פנימה. נושא־טלגרמות צעיר בא רכוב על אופנים, השעינם אל הכותל שמנגד ונכנס אל מבוא־השער, כששולי מכנסיו מהודקים באֲטָבים לקרסוליו. בין־רגע חזר, נפנף עצמו בחריצות על האופנים והתרחק. רוח קלילה, בלתי נתפסת, הביאה לאפו של גורדוייל ריח מגרה של צלי קרוב. הוא חש ביעף מעין דגדוג בחֵך ובלע רוקו.
לא! – התחיל שוב מהרהר מבלי־משים – אל הדונאו אי־אפשר היה… מסתבר אפוא, שהניחו בקירוב־מקום, אולי תוך איזה גן שבסביבה. אם יחפשו, ודאי ימצאוהו… אבל לאיזה צורך יהיו מחפשים? חתול מת – טפו! ואחר־כך? אחר־כך חזר פשוט הביתה עם המזודה הריקה, שדבוקות אל דפנותיה כל הפתקאות של בתי־הנתיבות השונים. ההורים עוד לא נמצאו בבית ואיש לא הרגיש בו. מחזיר הוא את המזודה למקומה ומצית סיגריטה להנאתו. ולכששבים ההורים – כלום מה יודע הוא, פרידי? ליתר בטחון ודאי פתח תחילה את חלון המטבח הפונה אל המסדרון והשאירו פתוח: – “החתול יצא דרך החלון”… אה, אילו ידע הזקן, שפרידי הרג אותו! עלול היה לגרשו מעל פניו. ועכשו יבוא מרטין אל בית זה!… רטט גלש על גבו מלמעלה למטה לרעיון זה. בקיבתו חש התכווצות פתאומית, כעין עוית, ועצר בלכתו. מה? – תפס את עצמו כהרף־עין – יצאת מדעתך, כנראה! הלא לתינוק לא יעשה כלום! שגעון! אמית אותו, אם יעֵז! אה, השד יודע, מה היה לי היום! טירוף גמור!
העלה מקטרתו כמו לשם מגן והתחיל מחפש בכיסיו בקדחתנות חפיסת הטבק, מבלי למצאה. מסתמא נשכחה בבית. בו־ברגע טפח לו ד"ר אסטל על שכמו.
– הממתין אתה כבר זמן רב? רק מקרה הוא, שבאתי כעת. אני גם חוזר והולך מכאן תיכף. בוא עלה עמי לרגע.
כשנכנס למעונו, גלל מיד כלפי מעלה מסכי חלונות־הטרקלין, שהיו משולשלים כל היום מפני החמה, ופרש אל החדר הנסמך, הקיטון, להחליף בגדיו. גורדוייל נשתטח בינתים על הספה הרכה, המצופה קטיפה ירוקה, שמשושה הזכיר שער־ראש גזוז במכונה מספר שנַים. בבת־אחת חש עצמו משוחרר מן ההרהורים המציקים של קודם, כאילו נשל אותם ברחוב. פחדו נדמה לו משונה, בלתי־מבוסס, יליד דמיון גרוי וחולני. הקרירות הנעימה שבחדר השיבה את נפשו; הוא ינק מן הסיגריטה, שנטל מד“ר אסטל, והקשיב לשכשוך מי הברז, שהבקיע לכאן מן המטבח, מקום שחברו רחץ עצמו, הקשיב בהנאה מרובה ומתוך זו השתאות־הנחת של אדם שנסתמא, אשר שב אליו אור עיניו על־ידי נתוח מוצלח. באמת לא היה כל יסוד לחששות… לא הרי תינוק כהרי חתול… ועוד: מי יאמר לך, כי הוא הרג אותו?… אולי אין זו אלא התגנדרות מצדו?… הן יתכן באמת, שהחתול ברח, מה שיקרה לפעמים, ברח דרך אותו חלון־המטבח דוקא, ששכחו לסגור… ואולי יחזור עוד הביתה, החתול… יוכל להיות שכבר חזר בינתים!… ואם לא יחזור, הרי יש עוד אפשרות, שנרמס על ידי אוטו, על־ידי קרון או טרם… הוא עצמו כבר ראה פעם, איך שנמעך כלבלב על ידי טרם וכהרף־עין היה פגר מת. ואם לא נמעך, אפשר עוד שנגנב… יש בני אדם שגונבים חתול… זה היה חתול נאה, צריך להודות, ונמצאו קופצים… ובכלל – כלום מה נוגע ענין החתול של חותנו לזה שיש לו, לגורדוייל, בן?! לעזאזל כל החתול! הוא נתמלא לפתע חימה על חתול מדומה זה, שנתגנב לתוך נפשו בעל־כרחו ומאלצו להתעסק בו, ואילו היה זה החתול בקרבתו, היה גורדוייל עצמו עלול לחנקו עכשו. ופרידי זה – מהיום ואילך אין הוא רוצה לשמוע מעשיותיו! לא מענין אותו – וחסל! בכעס השליך שיור־הסיגריטה על הרצפה, נזכר בו־ברגע, קפץ והרימו שוב ושם אותו במאפרה שעל דלפק־העשון העגול שבזוית. אחר חזר ונתפרקד על הספה. בלי לעמוד על אגוד־המחשבות הסמוי, זכר פתאום את פרנצי מיטלדוֹרפר, זו שבִּקר אותה לפני חצי שנה ומעלה בשטיינהוף וששמע אודותיה מפי אמה, שנזדמן אתה במקרה באביב, כי מצב בריאותה כבר הוטב וכי היא עומדת להשלח בקרוב הביתה. עכשו ודאי כבר בבית היא, בריאה. גורדוייל החליט לנסוע עוד הערב לראות בשלומה, הואיל וד”ר אסטל אין לא שהות. אחר כמה ימים, לכשתעזוב תיאה את בית־החולים, יהא טרוד מאד ולא תספיק לו השעה לכך.
מהרה נכנס חברו, לבוש חליפה אפורה חדשה, מוכן ליציאה. בתנועה רשלנית הושיט לגורדוייל חמשה־עשר השילינג, שזה בִּקש ממנו.
– בבקשה. לצערי איני יכול לבלות עמך הערב. עלי גם להזדרז כעת. הפנוי אתה מחרתים, במוצאי־שבת? טוב. בשעה שבע בהֶרנהוף. ודאי!
יצאו אל ככר־קרל וד"ר אסטל קרא לטַכְּסִי עובר ונסע.
גורדוייל חש רעב וסר לבית־מזון אזרחי במבוא הרחוב הראשי של הרובע וִידֶן. כעבור חצי שעה נמצא נוסע בטרַם ריק כמעט, שזגוגיותיו התלקחו לרגע, עם נטותו שמאלה, בבבואה פתאומית אדמדמת של שקיעת־חמה, שנתרחשה שם הרחק, מקום שפוסקים בתי־החומה של הכרך ואף כל שאר הבתים בכללם. תססה בגורדוייל נעימות שאננה, שסִבתה היתה אולי במקצת סעודת־הערב הטעימה והמשביעה. חום־היום כבר פג משהו והנשימה נהיתה יותר קלה. בקרון המרוקן נתלבטה רוח־פרצים, נסתבכה בפנים ובבלורית הפרועה. גורדוייל נזכר לפתע בלוטי ונעורה בו תשוקה לראותה עוד פעם קודם נסיעתה. חבל, שלא שאל את ד“ר אסטל, מתי היא נוסעת. הלה ודאי יודע. לכשתשוב, יהא כבר מרטין גדול כראוי. הוא יזמין אותה לביתו, שתראהו. ודאי ימצא חן בעיניה… ריבה מוזרה היא, לוטי זו!… מפני־מה אין היא נשאת לד”ר אסטל?… אותה היה תינוק הולם יותר… תיאה אינה עשויה אֵם כפי הראוי, הגם שאת מרטין היא אוהבת, מה שנִכר בסקירה ראשונה…
מתוך הרהורים שכאלה, פושרים ומרגיעים, שנבעו לתוך נפשו עם דמדומי־הערב הכבושים, הגיע אל מטרתו. פתחה לו את הדלת פרנצי עצמה, שלא הכיר אותה ברגע הראשון מחמת האפלולית שכבר שלטה במסדרון ואף מפני שפניה היו עכשו טובים, עגולים ומלאים, בנגוד לפעם האחרונה בשטיינהוף. נרתע צעד אחורנית: הבריק בו ספק חטוף, אם לא טעה בדלת. אך האשה הצעירה הכרתהו כהרף־עין וקראה בשמחה גלויה:
– אה, אדוני, אדוני גורדוייל! איזו הפתעה! אמא! – קראה אל פנים הבית – בואי־נא מהר!
הובילתהו אל החדר, ששהה בו אשתקד ושהיה עדיין בהיר למדי. שום שנוי לא חל בו, בחדר, במרוצת השנה התמימה, מָשָל חלפה זו, השנה, בחוץ, הרחק מכאן, בעוד שכאן עדיין עמדה בעינה השנה הקודמת, זולת הלמות־הפטיש, שלא הבקיעה עכשו מן החצר כאז. נצנצה רגע בגורדוייל הוַדאות, שאף הוא עצמו – נשאר בו בעינו אותו גרעין קיָם ומתמיד של ישותו, זה שלא נִתן להשתנות למרות השנויים החיצוניים של סביבה ותנאי־חיים, – מה שהעלה בו ביעף מעין רגש של נצחיות היקום. הוא אמר:
– שמח אני מאד, שמח מעומק הלב, שפניך טובים ושאת בריאה, גברתי. זה העיקר!
האם שנכנסה אותו רגע כמעט נפלה על צוארו מרוב שמחה. אורח כזה, אורח יקר שכזה! הולכת היא לבשל קפה. כהרף־עין יהא קפה מבושל. האדון כִוֵן את השעה, כי פרנצי היה בדעתה לילך אל הקינו ברחוב גוּמפֶנדורף. אילו היה מאחר רבע שעה, שוב לא היה מוצאה. אבל האדון גורדוייל הרי יכול להספח אליה, אם הדבר אינו לטורח לו. התינוקת העלובה, טוב שתתבדר מעט אחרי ירחים קשים כאלו, האין זאת? לאחר הקפה, יוכלו ללכת מיד. לא יארך.
והזקנה פנתה ויצאה.
– אמא כמעט שמגרשת אורחיה – אמרה פרנצי מחייכת – אין הדבר נחוץ כל־כך. יכולה אני לותר היום על הקינו, אני שמחה כל־כך לראותך.
לא, אדרבה. אל נא תפריע עצמה בגללו. הוא ילַונה ברצון, אם נעים לה. אולם באופן זה צריך אולי להזדרז קצת, אם רוצים לבוא לפני ההתחלה. – הקינו קרוב מאד. רק שלשה צעדים. מתחילים כאן אחרי תשע ויש עוד שהות.
גורדוייל נזהר כל הזמן מלרמז על מחלתה, כדי שלא להביאה במבוכה. אולם האשה הצעירה הזכירה מעצמה את בקורו בבית־החולים, מתוך גלוי־לב מופרז, שהביא אותו גופו במבוכה קלה.
– עליך למחול לי, – אמרה – אם לא התנהגתי עמך אז כיאות. סוף־סוף הרי ודאי הייתי נרגשת בשעה זו יתר מדי. הגע בעצמך, מקום כזה! אילו ידעת, כיצד מתענים שם! פלצות! האחיות מתנהגות עם החולות כשרירות לבן. קובלנה בפני הרופא לא תועיל כלום. אין מאמינים לך. חולה־רוח הוא בעיניהם כחית־טרף ממש. ואף מפחדים לקבול. האחיות מתעללות בחולות, מכות אותן כל רגע, אפשר לומר, להנאתן. אין דין ואין דיין! יותר גרוע שם מן האינקביזיציה. והחולות עצמן! אה, השערות תסמרנה! זה נחרת בלב אדם לכל ימי חייו! אף עכשו, תכופות מקיצה אני לפתע בלילה מלאה זועה וזמן רב עובר עד שאני נזכרת, כי שוב אין אני שם, ונרגעת במקצת. חולים אנושים, שדעתם מטורפת לגמרי, הללו אינם מרגישים בדבר כל־כך, מה שאין כן מי שיש לו גם עתים של צלילות־דעת! אדם כזה עלול להשתגע במוסד לחלוטין. בשעת־הכושר אספר לך ביתר אריכות. הן סופר אתה, אדוני גורדוייל, ומן הראוי הוא, כי יגָלה פעם לכל העולם, מה מתרחש שם מבפנים.
היא נשתתקה.
ראשו מורכן למטה, גבו אל החלון, ישב גורדוייל מול פרנצי. עלה לפניו בקורו בשטיינהוף לפרטי פרטיו והוא חי שנית כל הפחדים והיסורים של אז. מבלי־משים העיף מבט אל רגליה והבחין, שפוזמקה מתוח עכשו על הרגל כדבעי, ושנעליה חומות, חדשות כנִכר. “למדה בינתים ללבוש כהוגן את הפוזמקים…” – פלחו רעיון־הבאי, שהטמטום שבו עורר חמת־גורדוייל על עצמו הוא.
– ויודע אתה, – הוסיפה זו – עוד עכשו, שני ירחים אחרי צאתי משם, בנָגעי פעמים בדבור בענין זה, הריני חשה פחד נסתר, שמא יוָדע הדבר לאחיות ותקחנה נקם… הגם שבו־בזמן אני אומרת לי, שכל זה מגוחך, ששוב אין להללו שליטה עלי ואינן יכולות לעשות לי כלום, – בתוך תוכי אני מפחדת אף־על־פי־כן. אין בכחי להשתחרר מאימתן, שהטילו עלי.
– פחד זה מובן על נקלה – אמר גורדוייל בלחישה, כדובר אל עצמו – אבל במשך הזמן סופו להיות נחלש והולך, עד שיחלוף כליל. מוטב שלא לטפל בזה יותר מדי, לבדר את הדעת בענינים אחרים, והדבר ישתכח מעט־מעט.
הזקנה הביאה את הקפה.
– אם אתם רוצים לילך, הגיעה השעה!
עלתה ועמדה על כסא והדליקה אור הגז. שתו את הקפה ודברו אך מעט. שלהבת־הגז זמרה בינתים נגונה החרישי והחדגוני, שנלוה אליו מיד זמזום גס של איזה זבוב שנתעורר. בשכֵנוּת עמד מישהו לשרוק נעימת הקוּפלֶט הידוע:
Who hast denn dei dei־ne schönen
Blauen Au־u־u־gen her,
So traut – – –
אחר יצאה פרנצי לרגע וחזרה חבושה מגבעת־קש.
בחוץ התנשבה רוח קלה, מניסה לפניה כמה סמרטוטי־עננים אפלוליים. נדף ריח מוקדם של גשם קרוב.
גורדוייל אמר:
– התדעי, לפני עשרה ימים נולד לי בן.
– האומנם? לא ידעתי כלל, שנשוי אתה.
הפכה אליו ראשה אגב־הִלוּך והוסיפה:
– אינך עושה רושם של נשוי.
– ובכל־זאת אני נשוי זה שנה ומעלה. יש אשה, יש בן, יש חותן וחותנת ויש… ויש גיס גם־כן… היינו, שני גיסים אפילו – הכל כיאות.
– ואתה ודאי שמח מאד על הבן, אני סבורה. והאֵם לא כל שכן! זו צריכה להיות שמחה לאין גבול! זהו מקור־אושר בלתי־פוסק בשביל אשה! כשנולד לי פריצרל – כמה מאושרת הייתי! ואף עתה – לולא התינוק לא עצרתי כח לנשוא כל היסורים האלו.
– כן, כן – הסכים גורדוייל – זה נכון!
הרהר, שמחר יחליף את העגלה ואז יהא הכל שלו: האשה, התינוק, העגלה – הכל. רק לא נעים, שהיא הולכת לדור בבית אביה. אבל סוף־סוף גם זה יעבור בשלום… היתה בו תשוקה להוסיף דַבֵּר בזה הענין דוקא בפני אשה זו והוא אמר:
– עדיין הם בבית־החולים. כונתי, אשתי והילד. אולם אחר־כך הם באים לדור בבית חותני. רק לשבוע אחד או לשבועים. החלטתי, שכך יותר נכון… שם יהיה להם איזה סיוע – זה חשוב עד מאד! בפרט בעת הראשונה, האין כן?!
– בודאי! – אמרה פרנצי וגורדוייל חש הקלה מועטת. פרכס לומר עוד: “אבל גיס אחד אוהב לחנק חתולים…”, אלא שתפס עצמו על כך בעוד מועד. “הדבר הולך ורע!” – רתח בפנימיותו כנגד עצמו – “שוב אין אתה שליט בדבורך!”
מתוך כך השיגו את הקינו והוא עמד בתור לקנות כרטיסים.
כז. 🔗
הסתו הכריז על עצמו ברוחות משתוללות, בלילות יותר צוננים, בעלים חרבים ומוצהבים כעלי־הטבק, שהתגוללו בקרבת טורי האילנות שלאורך הרחובות, נועזו ועלו מקומות אף על המדרכה ורשרשו תחת כפות־הרגלים כקול לעיסת הסוכר.
היה סוף חודש ספטמבר. תיאה היתה הולכת יום־יום אל הלשכה שלה, אל ד"ר אוסטולד, וגורדוייל היה מטפל בתינוק, במרטין, שכבר היה כבן שלשה ירחים ובן אחת־עשרה ליטראות במשקל – מפותח די צרכו, שזוף כלשהו, ושערו כעין הקש, שער אמו. גורדוייל היה מרַחֵץ את הילד, מיַבְּשו, מחליף חתוליו, נותן לו את הבקבוק לשתיה, משדלו בעת בכיו, מיַשנו, מוליכו לטייל, – כל זה באהבה רבה, מתוך מסירות־נפש. היה אף מכבס בעצמו את החתולים ועושה כל יתר העבודות, שנעשו הכרחיות בקשר עם התינוק. תיאה לא סייעה כמעט כלום, זולת ההנקה, שהמריצה אותה לשוב הביתה אף לעת־צהרים שלא לקורת־רוחה. לפנות ערב, בשובה מן העבודה, לאחר שהיניקה את הילד ואכלה משהו, היתה לרוב חוזרת והולכת מן הבית, בלי שידע גורדוייל להיכן, ולא שבה אלא בחצות או אחרי־כן. ידי גורדוייל היו מלאות עבודה תמיד. פניו היו רעים, נבובים, אלא שלא הקפיד על כך. שוֹוֶה היה לו ליתן את חייו בשביל מרטין. מזמן לזמן היה מעביר את התינוק בפקודת אשתו לבית חותנו, דוחף לפניו את העגלה עד לרחוב שוּל, דרך חלק הגון של העיר. אז נשאר מרטין שם כמה ימים ותיאה לנה גם היא שם. (הברון הזקן אהב את נכדו אהבת אין־מצָרים, אך על אבדן חתולו, שנעלם באורח פּלאי כל כך, עדיין לא התנחם. ופרידי, שעשה עכשו הכנות לנסיעה, היה עוד חותה גחלים על לבו, באמרו מתוך חיוכו הציני: “בודאי עוד ישוב החתול… רק נטל לו ימי פגרה ונסע לקיטנה…”) בימים ששהה התינוק בבית הברון היה אמנם גורדוייל פנוי קצת יותר, אפס הדאגה התמידית והפחד הבלתי ברור, שמא יבולע שם למרטין באין השגחתו עליו, מסכו בו רעל ולא נתנו לו לשקוט רחוק ממנו. עלול היה אז, בהִמצאו בתוך חברה, להרתע פתאום ממקומו, לקפוץ על הטרם הראשון ולנסוע לראות בשלום ילדו, שהיה אותו רגע תפוס תנומה ערבה. דעתו לא היתה נרגעת אלא בשעה שנמצא בקרבתו. לעבוד בשביל עצמו לא יכול כמעט כל אותו זמן, מלבד לפרקים בערב, בשעה שמרטין ישן ותיאה לא היתה בבית.
השעות הכי נעימות היו לו, בהיותו יושב באחר־צהרים יפה על אחד מספסלי השדרה הראשית של הפרַטֶר הסמוך, ועגלתו עם התינוק לפניו, יושב בין אומנות ואמהות צעירות עם עגלותיהן, שכולן כבר הכירוהו והושיטו לו לעתים יד מסייעת. ביניהן לבין עצמן כנוהו בטוב־לב “האם הצעירה”, אך עזור עזרו לו אף־על־פי־כן, בחמלתן עליו. הן אמרו:
– עלוב זה, מסכן זה! וכי ענין הוא לגבר, תינוק פעוט כזה? תינוק צריך אשה, בודאי! כך גזר הטבע וכך צריך להיות!
– והיכן האם?–
שאלו אחת רעותה.
– מן־הסתם מתה בלדתה.
– גוזל עלוב זה!
– אפשר לא מתה כלל. רק חולה היא ושומרת ערש דוָי.
– כן, גם זה אפשרי.
– וכלום אין סַבְתָא, או איזו שארת־בשר אחרת?
– מסתמא אין.
– אם־כן הרי אפשר למסרו לבית־העוללים של המחוז. שם סוף־סוף אחיות מומחות לדבר!
– כן, שם ודאי עוד יותר טוב מכך.
– מי יודע! אני בכל אופן לא הייתי מוסרת תינוקי לבית־העוללים!
– אך התינוק פניו טובים בכל־זאת. מפותח למדי.
– כן, מפותח הוא כראוי.
– וילד יפה הוא גם־כן. תאוה לעינים.
– אבל “תולעת” עלובה זו, במזל רע נולדה! תינוק שכזה, חייו מרים כבר מיום הוָלדו. אני יודעת מה שאני אומרת.
– תינוק כזה, נס הוא אם הוא מוציא את שנתו. בתשעים ותשעה מקרים ממאה הריהו מת כבר לאחר ירחים מועטים. מה אתן רוצות, כשאין אם משגיחה!
– אבל הוא עושה רושם סימפטי מאד!
– מי?
– האב!
– כן, אדם סימפטי הוא.
– והוא, כנראה, גם איש מלומד. בודאי דוקטור או כיוצא בזה. נִכר בפניו.
– נו, עשיר מופלג מסתמא אינו. שאלמלי כן היה ממַנה לו אומנת. הדוקטורים אין מצבם משובח כעת, אחר המלחמה. גוועים ברעב.
– ושאינם דוקטורים שמא אינם גוועים ברעב?! מי אינו גווע כיום ברעב, מלבד כמה מפקיעי־שערים ועשירי־מלחמה?!
והן הוסיפו לשוחח כך באחר־צהרים יפה של תחילת אסיף, כשהשמש, שתש כבר כחה במקצת, מתפלשה על האפרים המתכרכמים שמנגד ועל צמרות־האילנות, שכבר מעורבים בהן הרבה שמים, ובשעה שהמולת־הכרך להן חומה מאַוֶשת מימינן.
פעם נועזה אחת מאותן הנשים ופתחה כך:
– תינוק קטן, אשה צריכה להתעסק בו, האין זאת!
גורדוייל החריש.
אך האשה הצעירה לא נסתפקה בזה. פתחה שוב, הפעם ישר אל הענין:
– כונתי, – אל נא תחשוב לי זאת לאוֶן, אדוני, – מפני שאין רואים לעולם את האם מובילה אותו לטיול, תולעת עלובה זו! איני מתכונת חלילה להכנס בסוד זר, אבל הלב נקרע ממש למראה הילד, שאין אם דואגת לו.
– האֵם אינה יכולה! – פסק גורדוייל קצרות.
– כך, אין היא יכולה. אם־כן הרי הענין אחר לגמרי, כמובן. היינו, מן־הסתם חולה היא, האם האומללה. זהו אסון גדול!
– אין היא חולה, אך אינה יכולה בכל־זאת.
– כך?! אפילו חולה איננה?! זה לא מובן לי! אם שאיננה חולה ואינה מתעסקת בתינוק שלה! נַא, יש אפוא אמהות שונות בעולם!
גורדוייל החריש שוב. כלום יכולה זו לדעת, שתיאה עובדת כל היום! ושוב: הן לא זה העיקר, מי הוא המטפל בו. העיקר הוא, שהתינוק בריא ומתפתח כהוגן. סוף־סוף אין הוא חסר כלום גם אצלי. משגיח אני עליו יותר מאשה. על תיאה לא הייתי סומך כלל וכלל, לו גם רצתה להתעסק בו. כבר מוטב כך.
– אי־אפשר לומר עליו, כי אינו מפותח כל צרכו. – אמר אל שכנתו עם הצביעו על מרטין, שהיה מתנמנם כל אותה שעה.
– לא, אין יכולים לומר זאת. ואף־על־פח־כן אין זה עסק לגבר, אני סבורה.
– אבל אם אומר אני לך, שהאם אינה יכולה! – נימה של אי־רצון כבר רטטה בקולו – בשום פנים אין היא יכולה!
הוציא את שעונו. צריך לחזור הביתה: כבר קרוב לחמש וחצי. נפרד משכנתו והתחיל דוחף לפניו בזהירות את העגלה. מטומטמות הן בכל־זאת, הנשים! – הרהר. אתה אומר להן אלף פעמים, שהדבר כך והן בשלהן!
עבר בשלום את הככר “כוכב”־פרַטר רבת התנועה והשאון, שבאמצעיתה מתרוממת אנדרטת־טֶגֶטְהוֹף המושחרה מיושן ומתנוססה למרחוק כמפקחת על הסדרים, והגיע מיד אל רחובו, ששרוי היה כבר בצל ושהשקט שבו הצליף על פניו כדבר ממשי. במבוא־השער העמיד את העגלה והעלה את התינוק על זרועותיו אל החדר, מקום שהניחו לפי שעה על המטה, וירד שנית להעלות את העגלה. התינוק הקיץ בינתים ונתן קולו בצוחה דקה ומיואשת, כאילו עמדו להרגו. גורדוייל נדנד אותו בעגלה ודבר אליו כאל בר־דעת:
– פוּי, בושה וכלימה! בחור גדול שכמותך, שיהא מתיפח כאשה בכינית! מהרה תבוא אמא ותתן לך סעודת ערבית, תראה!
הילד נאלם לרגע קט, אולם מיד פתח מחדש. גורדוייל הוציאו מתוך העגלה והתחיל מרקידו בזרועותיו, כשהוא פוסע בחדר לארכו ולרחבו, כדרך שתיאה היתה עושה בו גופו בעת הוללותה. מרטין לא חדל.
– לא ידעתי – אמר אליו גורדוייל – שאתה שוטה כזה! זאת לא הגדת לי כלל עד עכשו. הן ידוע לך היטב, שאבא שהות אין לו כעת. אפילו גְרַם אחד של זמן אין לו. צריך, למשל, לכבס בשבילך עצמך, אדוני הנכבד, את הסמוקינג למשתה של מחר. אברך מודרני שכמותך הרי לא יופיע אל המשתה בסמוקינג לא־נקי! לא יָאוּת! מה תאמרנה הנערות היפות, הֶ?! כל הכבושים שכבשת עד עכשו יעלו באפס! זלזול קל בתלבושת יש והוא מחריב עולם מלא, – הרי ידוע לך! זולת זה עמוס אבא עוד הרבה עבודות אחרות – הכל לטובתך, ולהנאתך הפרטית. לא־א־א! עקשן גדול אתה גם־כן – מדה מגונה! אכן חשבתיך לחכם יותר! ואם אינך פוסק עכשו, הרי אנו שני אנשים נפרדים! אתה חוזר אל העגלה ומפי לא תוסיף לשמוע אף חצי מלה! עקשנים איני אוהב!
גורדוייל לא שמע, שתיאה פתחה את הדלת ונכנסה.
– למה הוא צועק כל־כך! מפני־מה אינך מהַסֶה אותו?!
– הוא צועק, ודאי רעב הוא. היליכי אותו, הניקיהו.
– מה־ה?! מפני שאינך יודע כיצד להתהלך עמו! ימתין קצת, לא יגוע ברעב! השתיקהו! איני יכולה לנשוא את הצעקות!
– הן את רואה, כי זה ללא הועיל. צריך שתיניקיהו וירגע.
תיאה זרקה בו מבט מכַלֶה ועמדה לפשוט בלא־חפזון את מעילה ולהסיר המגבעת. אחר הוציאה מחריטה סיגריטה והדליקתה. לאט ישבה על הספה, הסיגריטה הבוערת בין שפתיה, והתחילה לערטל את שדה.
– תנהו – צותה.
התינוק נאלם תיכף לנגיעת פיו בפטומת.
– רואה את, רעב היה, המסכן!
אחרי הפסקה קלה:
– סבורני, ש… שנכון יותר, שתוציאי עכשו מפיך את הסיגריטה, בשעת ההנקה. העשן אוכל את עיניו.
– מה?! כלום מה זה נוגע לך?!
– הרי יכולה את לעשן אחר־כך כרצונך – עמד גורדוייל על דעתו – זמן רב הלא אין הדבר נמשך!
נתקרב אליה וחִנֵן קולו:
– תני, חביבתי, התאפקי כמה רגעים, היי טובה.
בידה הפנויה הדפתהו מעמה בגסות.
– אין זה עסקך! יכולה לעשות מה שאני רוצה!
– אולם הן זה מזיק לתינוק! למה תזיקי לו לאין צורך!
– מה אתה מתענין בו כל כך? – הטיחה ברשעות – הרי כבר אמרתי לך אלף פעמים, כי התינוק אינו אלא שלי… שלי ושל… על כל פנים אתה אין לך כל חלק בו – –
– אין זה מענין! – הפסיקהּ בעלה – היינו הך! תינוק הוא תינוק! ולו גם היה זר בהחלט, גם אז לא היית רשאית לכלות עיניו בעשן! אכזריות מיותרת לגמרי!
– די! אין ברצוני לשמוע יותר אף מלה יחידה! קפוץ למַטה לקנות לסעודת־הערב! עלי לילך תיכף!
רגע אחד נתבלטה בו תשוקה לעקור מידיה את הילד ושוב לא ליתן לה לנגוע בו – ויהי מה! את ילדו לא יפקיר לקפריזות שלה! אולם הוא שלט בעצמו מיד. ברגע זה שנא את אשתו, אך היה רפה־אונים לעומתה. עכשו – נחם את עצמו – עודנו זקוק לה. אבל לכשיגמל הילד, יפקיעו לגמרי מרשותה! לא יועיל כלום! שלח באשתו מן הצד מבט מלא איבה עצורה, שזו לא הרגישה בו, ועזב את החדר.
עם חזירתו מן הרחוב, כבר שכב מרטין בעגלה.
– צריך לרחצו תחילה. אחר־כך, לכשיתנמנם, נאכל.
– לא, קודם נאכל! הרי אמרתי לך, שעלי לילך תיכף! תרחץ אותו בעצמך, או תבקש את הזקנה ותסייע לך.
סמוך לאחר האכילה התלבשה והלכה. בעומק לבו היה גורדוייל מרוצה מזה. לבדו יסדר הכל על צד היותר טוב, בלי רעש ובלי רוגז. פִּנה את השולחן והכניס מן המטבח אמבטי־הפחים הקטנה, שהעמידה על כסא, הכין חתולים נקיים ובלניות ויצא לשפות קדרה גדולה של מים. בעלת־החדר הזקנה סייעה לו ברצון, כפי שעשתה כבר פעמים רבות לפני־כן. וכעבור רגעים מועטים שכשך כבר התינוק באבריו הפעוטים במים הפושרים, ונִכר היה שהרחיצה גורמת לו עונג עצום. הוא צחק לכל מלוא פניו וגורדוייל צחק עמו שבע־אושר, בשפשפו את הגוף הקטן והחלק בספוג מעין החלמון.
– אַי־אי־אי! – אמרה מרת פישר, שהחזיקה את התינוק באמבטי – ילד כזה, אדוני גורדוייל, ברכה הוא בבית! אשה יודעת זאת יותר מגבר. ומה גם ילד נחמד כל־כך! זורח כחמה, בלי עין הרע! תאוה לעינים פס־ס־ס־ס!
גורדוייל חייך לעומתה מתוך הכרת־תודה. “זקנה טובת־לב היא אף־על־פי־כן!”
זו המשיכה ללחוש:
– דומה הוא לגמרי לאמו. שני נטפי מים. נִתן לראות בחשכה! לאדון גורדוייל אינו דומה אף במעט – זוהי גם דעתה של סִידֶל. אבל באָפיו בודאי דומה הוא לאדון גורדוייל, כל־כך שקט וכל כך ישר כאביו ממש פס־ס־ס! אני רק סבורה, וכך גם דעתה של סידל, שהאם אינה מתעסקת בו די הצורך אי־אי־אי! אשה הגונה היא, של האדון גורדוייל, אשה הגונה מאד! אבל כל־כך מעט זמן לה, אם עלובה שכמותה!…
גורדוייל עטף את מרטין בסדין המחוספס לסַפּגו, הניחו על המטה ונלחם עמו להחביא ידו המאוגרפה, שהקטן רצה דוקא להגישה אל הפה. אפלולית בין־השמשות הלכה וכבשה את החדר. כפופה משהו לפניה, ידיה המדולדלות מסולקות מן הגוף הצפוד, כמין חיה בעלת ארבע רגלים שנזדקפה על האחורות בלבד, עמדה הזקנה לא הרחק, התחקתה על כל תנועה של גורדוייל והוסיפה ללַהֵג:
– האדון גורדוייל עושה זאת כראוי. הכל כפי שצריך להיות פס־ס־ס! עוד יותר טוב מאשה אמתית, אפשר לומר… נו, אדם חכם יודע הכל. זאת היה אומר אף בעלי החביב, נוחו שלום. אלמלא האדון גורדוייל אַי־אי־אי, להיכן היה בא, אפרוח עלוב זה! באשר האם כל כך מעט פנאי לה! אושר גדול הוא, אני אומרת, שהאדון גורדוייל הנהו חכם כל כך וידים חרוצות לו! “ידים של זהב” פס־ס־ס־ס!
סיים לחתל את התינוק והשכיבו בעגלה. עכשו רמז לזקנה שתשתוק והתחיל מנדנד את העגלה ומזמר חטמית איזה נגון נושן, שכבר נשתכח ממנו מקורו. מרת פישר פנתה ויצאה.
לאחר חצי שעה עמד גחון על־גבי האמבטי, שהסמיכהּ אל הדלת כדי שלא להעיר את התינוק, עמד בלי מעיל ובשרוולי־כתונת חפותים וכסכס את החִתולים הלבנים שנגמר כבוסם. העששית הפיצה אור קלוש. בעד החלונות הפתוחים לחצאין זרם פנימה ערב מבוגר די־צרכו והמולת־הכרך המרוחקה הגיעה הלום עמומה, נפחתת, כמסוננת ברחבי החלל ומשוללת חמריה הגסים. נעימה היתה לגורדוייל המולה מרוחקה זו; מצב־נפש מוּדע לו, שכבר נתון היה בו פעם או הרבה פעמים, מצב של ספוק עם תערובת תוגה רצויה, מרוממת, נתלבט בו, נאחז ואינו נאחז. מזמן לזמן נזדקף גורדוייל מלוא קומתו לישר קצת את הגב, שהתחיל כואב מחמת העמידה הכפופה. דחף אותו מישהו ליתן קולו בשיר והוא כבש חשק זה שבקרבו, מתוך הרגשה לא ברורה, שאי־אפשר עכשו. מיד זכר את מרטין המתנמנם וידע גם טעמה של אי־האפשרות לשיר. אבל החשק נתגבר בו והלך, להכעיס, דוקא מפני האור המוחלט, וקשה נעשה לו לשלוט בעצמו. אז פלט קולנית: שוטה!"
למטה ברחוב, התפרץ ברגע זה צחוק־אשה רם ומצלצל, שנפסק מיד. גורדוייל חייך אף הוא שלא מדעת, כאילו מפני הנמוס, בשעה שהניח את הלבנים המכוסכסים זה ליד זה, בסדר, על־גבי הכסא שאצלו. “טוב מאד, שאת צוחקת!”… אמר בלי קול אל האשה הלא־נראית. “הרי זה טוב מאד!” לא שמע, שבפרוזדור נפתחה הדלת ומישהו נכנס. עכשו הרתיקו על דלת חדרו, באצבע יחידה כנִכר, שתי דפיקות מתמהמהות. גורדוייל הושיט ידו ופתח.
– אה! – קרא מופתע.
– אני מפריעה, כמדומה, – אמרה לוטי, – בחרתי לי שעה לא נאותה.
– אה לא! לגמרי לא! אדרבה!
אך עכשו הרגיש, כי מחוּסר צוארון ומעיל הוא והסמיק משהו.
– תסלחי נא, לוטי, ש…אני כ־כך – גמגם במבוכה – כבר סיימתי ותיכף אוציא מכאן כל זה. אבל שבי־נא! פה, על הספה! שמחה גדולה היא לי באמנה! כונתי, על שבאת כעת. שמח אני לאין שעור. כהרף־עין אני פנוי.
והתחיל לאסוף בשתי ידיו הכבסים שעל הכסא, אולם בו־ברגע נמלך והניחם שוב ותפס את האמבטי המלאה לחצאין. לוטי התבוננה בשתיקה.
– תסלחי על אי־הסדר. בימים אין פנאי, ועכשו, כשהתינוק ישן –
לוטי פתחה לו את הדלת והוא יצא עם האמבטי. מיד נשמע אי־שם בפרוזדור קול מים נשפכים אגב בעבוע וגרגור והתנגחות אמבטי־הפחים הריקה בכותל או כיוצא בזה. כעבור רגע חזר ליטול את הכבסים.
– וכל זה עושה אתה! – אמרה לוטי בנימה של לגלוג, ברמזה בסנטרה כלפי הכבסים.
– כן, מפני־מה לא?
– הֻם, חשבתי, שעבודה כגון זו הולמת אשה יותר מגבר…
– משפטים קדומים, לוטי, – נתלוצץ גורדוייל מאוּנס – בימינו אלה אין התחומים מסוימים כל־כך.
לאחר שתלה את החִתולים במטבח על חבל מתוח בין החלון והכותל שמנגד, חזר החדרה והתלבש. לוטי ישבה על הספה במעיל ומצנפת והפכה בארנק־היד שלה בעצבנות. דחתה תה או קפה, שהציע לה גורדוייל. לא, אל יטריח עצמו בכדי, אין לה צורך בשום דבר, באמנה. גורדוייל הסיע כסא סמוך אצלה וישב.
– וכיצד הרגשת עצמך שם בטירול? מפי אולריך נודע לי, שחזרת כבר לפני ששה ימים. רציתי בכל לבי לראותך, אך לא נסתייע הדבר. הנה את רואה, אין לי פנאי אפילו בערב. אי־אפשר לעזוב את התינוק לבדו.
לוטי אמרה בדו־משמעות:
– ותיאה, עסוקה היא כנִכר אף בערבים בלשכה שלה…
– לא, – מלמל גורדוייל – אין היא עסוקה בלשכה. אולם יוצאת היא לטייל מעט. אחרי עבודה של יום תמים, כדאית היא לכך. באמת אי־אפשר לדרוש ממנה, שתהא יושבת בבית ומשגיחה על התינוק, אחרי העמל של כל היום.
– כן, בודאי,– התלה לוטי – אי־אפשר לדרוש ממנה מסירות־נפש כזו…
– כמדומה לי, שעדיין לא ראית אותו, את מרטין שלי – הפסיק את השיחה – אם את רוצה… מובן, רק כשהדבר מענין אותך.
לוטי זרקה בו מבט אי־מסוים והתנשאה. לא רצתה להדאיב לו. ברגע זה נדמה לה גורדוייל משום־מה עלוב ביותר. נתקרבה אל העגלה והתכופפה על־גבי התינוק המתנמנם בשלוה, הסתכלה בו זמן־מה בחוסר השתתפות, לאור העששית, שהניף גורדוייל מעל השולחן. בעמדו כך עם העששית ביד, פלחה את גורדוייל לפתע הרגשה משונה, הרגשה שהקרישה רגע את דמיו והריצה צמרמורת על חוט־השדרה שלו. נדמה לו פתאום, שכל עצם הסתכלותה של לוטי בתינוק אינו אלא בשביל להבחין, אם זה חי עדיין… באופן־ההבטה שלה היה משהו מעין זה. והנה אֵרע, שגורדוייל כפף עצמו אף הוא על־גבי מרטין, מצדה השני של העגלה, עד שראשו נגע כמעט בראש לוטי, והתייגע לקלוט נשימת הילד, אבל לא שמע כלום. תקפתהו אימה לא תשוער. לבו עמד מפעום, כהרף־עין הציג את העששית על הרצפה, סמוך לעגלה, והשליך עצמו על התינוק ברגזנות כזו, שזה הקיץ ביללה. כל זה ארך אחד מששים שברגע. עכשו הרים שוב את העששית מעל הרצפה והעמידה על השולחן. פניו היו כפני מת. לוטי פלטה בחרדה: “מה יש? מה לך, גורדוייל?”
– אה, לא כלום! לא כלום!
נשימתו היתה קטועה, כבדה, כלאחר התאמצות מרובה.
– נדמה לי מה. אה, רק שטות!
ועמד לנדנד מיכנית את התינוק, שצעקתו פסקה מיד. שעה קלה הוסיפה עוד לוטי לעמוד ולהתבונן בו בעיון, אחר חזרה והושיבה עצמה על הספה. השתררה דממה. נשמע רק גלגולם הרך של גלגלי־הגוֹם על הרצפה. בתחתית הרחוב קרא מישהו בקול גס ולא נעים: “זרוק למטה! אני חוטף! אני חוטף לבטח!” ובסמוך לכך נשמעה טפיחת צעדים מפליגים והולכים. הערב נתאחה שוב כמי־מנוחות לאחר שצללה בהם אבן. גורדוייל בא וישב שנית אצל לוטי, מתוך בת־צחוק מבוישה, כאילו נתפס בשעת קלקלתו.
– נרדם שוב רטן במבוכה והציץ אל לוטי, מתאַוֶה לשמוע משפטה על התינוק, כצייר שהראה תמונותיו.
– כן, מפותח הוא יפה, כנִכר. דומה כולו לתיאה, חוטם שלה, שער שלה… ואתה תהא מעכשו עסוק בו תמיד? עד שיגדל?
– לא תמיד, עתים הריהו נשאר כמה ימים בבית חותני. אז אני פנוי יותר, כמובן. התדעי, גיסי פרֵידי מתכונן לנסוע… בקרוב יסע לזמן מרובה… הן את מכירה אותו! לא?! נו, היינו הך!
– וכי למי זה נוגע, אם יסע אם לאו! העולם לא ישונה על־ידי־כך כמלוא נימא.
– לא, באמת אין לזה שום חשיבות… ספרתי רק דרך־אגב. הבלים!
ואחרי הרף־עין אחד:
– ומה אתך, חביבתי? השבת לאיתנך שם בטירול?
– הרי לא הייתי כלל חולה גם קודם־לכן, מה!
– בודאי, בודאי! אבל העצבים היו קצת מרוגזים. הכרך פועל לרעה על אדם רגיש.
– אין עצבי מרוגזים כל־עיקר! – נתפרצה לוטי בלי סבה נִכרת – לא היו ואינם מרוגזים! מוטב לך לדאוג לעצביך אתה!
גורדוייל ידע לפתע בברור, כי כל מה שידבר עוד הערב אל לוטי יהא משום־מה אוילי ביותר ועשוי להרגיזה ושבכל־זאת לא יהא בכחו לעצור בעצמו. ודאות זו עוררה בקרבו התרגשות פנימית מופרזה וחשק בלתי־נכבש, לומר כל זה מיד, בלי־אחור, ולשחרר נפשו. יחד עם זה הציפתהו במחי־אחד לֵאות עצומה, כמי שעומד לספוג עונשי־הגוף. כמו תמיד בעת התרגשות החל לחפש מבלי דעת אחרי סיגריטות, תוחב ידיו כמה פעמים באותו כיס עצמו. לא יכול למצוא כלום, אם כי בטוח היה, שיש לו עוד כמה. לוטי פתחה חריטה והושיטה לו סיגריטה. נטל אותה, ועוד בטרם ידליקה, כבר שמע את עצמו אומר:
– נו, וד"ר אסטל? היינו, הרי אמרת שתנשאי לו בסתו?!…
והוא חש הקלה ידועה.
לוטי העמידה עליו עינים תוהות; לא ענתה תיכף. כעבור רגע אמרה:
– מפני־מה הנך מתענין כל־כך?! אתה בהחלט נעדר־חנוּך! קו חדש, שלא ידעתיו בך כלל!
והוסיפה:
– אנשא לו, לכשיהא לי חשק לכך! אפשר גם, שלא אנשא לו עולמית! אין לך כנראה דאגות אחרות!
– אין זה אלא מפני שאני מבקש לראותך מאושרת. – תפס את ידה – אין את יודעת, כמה יקרה את לי וכמה אני מבקש טובתך!
לוטי אספה אליה ידה, נתרוממה ונגשה אל החלון הפתוח. רגע קל הציצה למטה, אחר חזרה וישבה על מקומה.
– והאושר הוא בזה, להיות לאשה לד"ר אסטל?
– איני יודע, אם כאן האושר בשבילך איני מכיר רגשותיך. רק משום שאמרת קודם נסיעתך, שתנשאי לו, חשבתי… סוף־סוף גלום אשרו של אדם בו גופו ואינו בא מן החוץ.
– וכלום מי הגיד לך, כי איני מאושרת גם כעת, כך?! חַ, חַ, חַ! התנקשות שכזו! שמע, ידידי, אתה רואה קיסם מרחוק וקורה שבין עיניך אינך רואה…
– איני מבין, לְמָה הדברים מתיחסים.
– בפירושים אין כל צורך, כך הוא הדבר!
בחדר הסמוך הֵקיץ קולה הפגום והמנסר של סידל, שדברה משהו בחפזון ובהבלעת חצאי מלים, באופן שלא יכלו להבחין כאן כלום.
– מי חורק שם כך? – שאלה לוטי גרויה.
–זוהי סידל. קולה לא נעים.
– מי היא סידל?
– אה, אינך יודעת! היא בת בעלת החדר, בתולה זקנה.
אור העששית נפל ישר על פניה של לוטי, שהיו רזות, רעות יותר מקודם־לכן, למרות עורן השזוף עדיין מאויר־ההרים החריף, וקו סובל, חדש, נמצא טבוע בהן. עיניה האפורות, הגדולות, הנפלאות, היו מוקפות מַגָלים אפלוליים ונראו מחמת־כן גדולות יותר ושחורות לגמרי. עלה על דעתו של גורדוייל, כי היא סובלת בודאי יותר מדי מנדודי־שינה – מה שנדמה לו אותו רגע מחריד ביותר. מה היא חסרה, לוטי זו! – שאל את עצמו.
– טוב היה אולי, שתסירי את המגבעת – אמר בחמלה – זה גורם כאב־ראש.
לוטי לא השיבה, יוכל היות, שגם לא שמעה כלל את דבריו. ראשה מוטה כלשהו שמאלה, ישבה בלי־נוע, מישירה מבטה נכחה. נראתה כשקועה בהרהורים קודרים, מעציבים. בחדר הסמוך כבר נדם קולה של סידל ולמטה ברחוב גם־כן לא נתרחש ברגע זה כלום. הדממה התחילה מעיקה על גורדוייל. בשתיקתה הקפואה של לוטי, זו מלאת־התנועה מטבעה, היה אצור משהו מדאיב מאד, בלתי־טבעי ומפחיד. קשה היה לו לראותה בכך ורצה בכל אופן לקרוע דומיה זו ולהסיח דעתה של לוטי לאיזה ענין של מה־בכך. לפת את ידה ואמר:
– עדיין לא ספרת לי, כיצד בלית שם זמנך, בטירול. אם היתה לך חֶברה נעימה.
לוטי הקיצה כמתוך חלום.
– חברה נעימה? איזו חברה נעימה?!
– שם בטירול?
– לא! לא נסעתי לחפש חברה.
– וכלום לא נמצאו שם עוד וינאים?
– כן, היו. פקידי בתי־בנק או כדומיהם. לא מענינים.
חלף אותה לפתע רטט קל, כְּחָשָה צינה.
– אולי לסגור את החלון? אם קר לך.
– לא, לא קר לי. היינו, קר לי במקצת אף־על־פי־כן. אם רוצה אתה, סגור בטובך.
כשישב שוב על ידה, אמר:
– נו, ועזים היו שם הרבה?…
– עזים? למה דוקא עזים?
– כך, סתם.
– השתלשלות ־רעיונות יפה חַ, חַה חַ: פקידי בתי־בנק ועזים! אבל היו. היו עזים. ראיתי כמה. ביחוד יש שם פרות הרבה, פרות שמנות. לעת ערב מתמלא כל הישוב צלצולי זוגיהן, כשהן שבות מן המרעה. ברד של צלצולי זוגים בכל הכפר. אבל זה אינו אלא מקצתו של הבְּעיר. רובו נמצא כל הקיץ על האַלְפָּה ואינו יורד אל הכפר אלא בסתו. בעליהן שמחים בהן אז כמו בבנים ששבו מן הנכר. הן משמשות נושא־השיחה על המגרש שלפני בית־הכניסה, לפנות ערב אחרי העבודה. יורדות הן, הפרות, מעוטרות זרים של פרחי־הרים ופעמונים כבדים מתלבטים על צוארן. אכר אמיד יש לו פרות אחדות על האלפה.
– זה צריך להיות מענין ביותר – החיים בכפר טירולי שכזה. בני־אדם אלה ודאי חיים עדיין כלפני שלש מאות שנה.
כמעט. לפחות הזקנים. הדור הצעיר נפגם כבר מעט מרוח־הזמן. היו במלחמה, בשביה, וצבעם המקורי נטשטש משהו. אפס כל זה ישתכח כעבור כמה שנים. הכל יחזור ליושנו. ההרים כובשים את האדם, מכניעים אותו, מטביעים עליו חותם מיוחד, אורח־חיים מיוחד, ממש כמו הזפק. קשים הם החיים שם, חמוּרים, מדכאים. אין פלא, שיראי־שמים הם כולם, ההרריים, ומצויים אצל אמונות טפלת מכל המינים.
התינוק התחיל בוכה וגורדוייל קפץ אליו לישנו. לוטי נתרוממה אף היא, נגשה ועמדה להתבונן בתינוק – מה שעורר בגורדוייל אי־נעימות, כהד להרגשתו של קודם־לכן.
– איני יודע, מה לו היום. תמיד הריהו ישן כל הערב ואינו מתעורר אלא בלילה, בארבע בקירוב.
– תיאה מיניקה אותו?
– בודאי! ואלא מה?!
– הייתי סבורה שאתה… חַ, חַ,חַ! מאחר שהנך עושה גם כל השאר!
גורדוייל חייך מאונס.
– היית צריך למנות לו אומנת! – לגלגה לוטי.
– לוּ השיגה ידי! – ענה גורדוייל ברצינות – או לא! אף אז לא! אי־אפשר לסמוך עליהן. תינוק זר – אינן משגיחות עליו כראוי…
– האומנות הרי מתמַנות רק לתינוקות זרים ולא לשלהן עצמן!…
– כן, ודאי! אולם אני… אני כבר הסכנתּי לטפל בו בעצמי ואין זה מפריעני כלום.
– יכול אני לעבוד גם בשבילי – הוסיף כלשם התנצלות – בערב אפשר לי לעבוד כאות־לבי. יש לי פנאי. ופעמים אף ביום. אדרבה, תענוג מיוחד הוא לעבוד בשעה שמרטין מתנמנם שם. שלות־הנפש כאילו מתגברת על־ידי־כך. בירחים האחרונים עבדתי הרבה יותר מאשר בתחילת הקיץ. הוא הביא ממש ברכה בעבודתי.
גחן לראות, אם נרדם כבר הילד ורמז בראשו ללוטי לשוב אל הספה. היתה כבר שעה עשר וחצי. לוטי הודיעה, כי תלך תיכף. אף־על־פי־כן ישבה שנית על מקומה הקודם.
– שמא תרשי לפתוח קצת את החלון? רק אם לא קריר לך, כמובן. ברצוני לעשן והעשן מזיק לו.
לוטי הציתה לה גם־כן סיגריטה, אך השליכתה מיד שוב.
– התדע, – אמרה פתאום – אדם כמותך יכול להביא לידי יאוש גמור… איני יודעת, אם כסיל אתה באמת או רק מתחפש לכסיל…
– כיצד זה? – שאל בתמימות – לא ידוע לי, בשֶל מה זכיתי לשבח זה.
בלחישה ובמרוסק המשיכה לוטי, ונדמָה, כי היא דוברת יותר אל עצמה מאל גורדוייל:
– הרי כל זה עשוי להעביר את האדם על דעתו… להיות אדם מַשְלֶה עצמו להאמין, שהכל כתקונו, בשעה שאפילו שערה קטנה אינה כתקונה!… תינוק יכול לראות זאת, סומא יכול לראות זאת!…
גורדוייל הסתכל בה בחוסר־הבנה. הרגיש אמנם, שהדברים מתיחסים אליו בבחינת־מה, מאיזה נמוק חש עצמו אפילו אשם כנגדה, אשם כנגד לוטי, אלא שלא ידע בדיוק, מפני־מה וכיצד. נפשו סלדה בו מלשאול לבאורים. מבלי־משים התחיל בוחן צפרניו.
לוטי נרתעה לפתע ממקומה.
– נא, יפה! – אמרה – מובטחתני, שעוד תעמוד פעם על טעותך, אלא שאז כבר יהא מאוחר!…
והושיטה לו ידה לפרידה.
– צר לי מאד, שאיני יכול ללוותך. אי־אפשר לעזוב את התינוק. אילו היית ממתינה עוד מעט – תיאה עומדת לבוא בכל רגע.
– אין לי צורך בתיאה! – התפרצה בחֵמָה – שמור את תיאה שלך בשבילך עצמך!! ואף בך אין לי כל צורך, שומע אתה!! אפילו צל של צורך אין לי בך, – שתדע זאת מהיום ואילך!! ואיני רוצה, כי תלוה אותי, איני רוצה!! כולכם אתם… כולכם… שלא יעלה על דעתך ללוותני, שומע אתה!!
פניה הסמיקו כולם מחמת התרגשות והיא פנתה בבת־אחת ויצאה. גורדוייל מהר ונטל את העששית ויצא אחריה להאיר לה. שמע אותה יורדת מן המדרגות בצעדים נמהרים, טופפים; נתעורר בו הכרח־פתאום לרוץ אחריה, ללוותה עד שתנוח עליה דעתה. הן אי־אפשר לעזבה כך לנפשה, במצב־רוח כזה! אבל הוא נשאר תחתיו, אצל מעקה המסדרון, העששית בידו, ושהה בעמידה זו כמה רגעים, והוסיף עוד לעמוד זמן־מה לאחר שנפתח השער וננעל שוב ומִצְעָדָהּ של לוטי נבלע בלילה הנרחב. אחר חזר ונכנס והציג מיכנית את העששית על השולחן. לבו נתכווץ במכאוב עצום כל־כך, עד שהנשימה נהיתה קשה לו. היתה בו ההרגשה הודאית של איזה עוֶל גדול, שנעשה לה ללוטי, אמנם שלא באשמתו הישרה, אך לעיניו, מבלי שמִחָה. פתאום נגש אל הספה וצנח על ברכיו לפניה. כבש ראשו במקום שישבה עליו לוטי לפני־כן ונשאר כך זמן רב, מאובן תוך צער גדול.
כשחזרה תיאה לאחר חצי שעה, עוד מצאה אותו כורע לפני הספה בלי־נוע. ולא נֵעור עד שלא דחפתהו ברגלה כדחוף איזה חֵפץ נעדר־חיים.
ספר שלישי
כח. 🔗
דאגתנותו של גורדוייל והשגחתו המעולה לא הועילו. יומים לאחר הבקור של לוטי נשתנה התינוק לגמרי. התחיל בוכה בלי־הפוגה ומתכווץ כמו מחמץ עוית. שוב אי אפשר היה ליַשְנו, ולכשנרדם סוף־סוף, הקיץ שוב כעבור רגעים מועטים וצוח. הדבר החל בלילה. וכשראה גורדוייל שצעקתו אינה פוסקת, טלפן לרופא מַכָּר שבשכונה, שבקר כבר לפני־כן את התינוק כמה פעמים. הרופא בא לפנות ערב ומצא, כי מרטין חלה מחלת־הקיבה, “מחלה שכיחה אצל תינוקות בגיל זה”. יעץ במפגיע להכניסו לבית־החולים, מאחר שמחלה זו “אינה לא־רצינית”, שקר יהא בפיו, אם יאמר את ההפך, וכאן, בבית, אין מי שיכלכל אותו במחלתו כראוי. התינוק זקוק גם לרופא, שיציץ בו פעמים אחדות ליום ובבית הרי הדבר בגדר הנמנע.
הבשורה הלמה את גורדוייל כברק. אובד־עצות עמד לפני הרופא ורגליו מתקרסות תחתיו. וכי יכול הוא להפרד לגמרי מן הילד? וכי יכול הוא למסרו בידי זרים, בפרט עכשו, בהיותו חולה, הגוזל העלוב? מצד שני ידע, שהדבר נחוץ, שאין ברירה. הביט אל הרופא במבט של תחנונים, שמא ימצא תחבולה אחרת, יותר מתאימה, אבל הלה סלסל בשפמו המדומה מעשה מומחה ושנה:
– אין לעשות כלום, אדוני גורדוייל החביב! המוצא היחידי במקרה זה. אי־האמון בבית־החולים בלתי־מנומק הוא לחלוטין. ועוד: כלום יֶשנה ברירה אחרת?! ובכן־אפוא!
טפח גם לגורדוייל על כתפו להניח את דעתו:
– רק אומץ־לב ודם שקט! אגב, אני הרי עובד שם לפני הצהרים ואשגיח עליו.
בתוך כך חזרה תיאה מן הלשכה. זו הסכימה מיד עם הרופא:
– בודאי! מכיון שחולה הוא, אין לו אלא לבוא לבית־החולים! כלום מי יכול לטפל בו כאן?!
הרופא אמר עוד, כי השעה דוחקת וכי ישאוהו לשם בלי־עכוב. הוא יורד ומטלפן תיכף, שיכינו מקום. בגורדוייל נצנצה לפתע ההרגשה הודאית, שעכשו הכל אבוד, לאין תקנה. לא הוסיף כלום. הרופא נפטר והוא הוציא מיד את התינוק, שנרדם דוקא באותו רגע, עטפו בשמיכה ויצא עמו, מבלי דבר מלה, בעוד שתיאה נתפרקדה על הספה, כשהיא מעשנת.
עלה על הטרם 5 ומרטין על זרעותיו. אשה זקנה פנתה לו מקומה, כי יֵשֵב, אך הוא נשאר מעומד. עכשו היה לו הכל אחת. עלה על דעתו, שהתינוק קל עתה ביותר, אין הוא מרגישו כמעט על זרועו – ובכל־זאת הרי משקלו כשתים־עשרה ליטראות. משקל הגון לכאורה! לא! – קפץ לרעיון אחר – דרכה של תיאה!… איזו אדישות!… גם הבט לא הביטה בו, כשיצא עמו!… התנהגות כזו עם תינוק אי־מובנה לו בהחלט. הן לא יצויר, כי היא קשת־לב עד כדי־כך!…
בית־החולים לתינוקות לא היה מרוחק ומהרה הגיע לשם. היום הלך והחשיך; השמים היו קודרים ורוח־סתיו צונן נתחבט ברחובות, התיז לפרקים אל הפנים עלה יבש מאילן סמוך. אחות מסורבלת, שפניה מפיקים טוב־לב, מטלה מידו את מרטין, לאחר שנרשמו בלשכת בית־החולים פרטי־הלֵדָה ושאר הפורמליטטין, והחזירה לו את השמיכה הריקה. כל זה נעשה במהירות־מכונה, בטרם יספיק גורדוייל לזון עוד רגע עיניו במראה התינוק החביב. בו־ברגע נתחרט על שהביאו לכאן, לפי שהתינוק היה דוקר מתנמנם כל אותו זמן במנוחה, כאילו לא היה חסר כלום. ואפשר טעה הרופא?… פלחהו ספק פתאומי – אפשר אין הוא חסר כלום באמת?… הוסיף לעמוד בלשכה אובד־החלטות, ועיניו כבושות בקרקע. ובמחי־אחד עלתה בקרבו הודאות הגמורה, שעשה עכשיו מעשה איום, שלא יוכל שוב לתקנו עולמית. כיצד־זה יכול לציית לרופא ולהביא אותו הנה?! לאן נעלמה בינתו באותו רגע?! ותיאה? זו הסכימה בלי הניד עפעף! בשויון־רוח לא־יכופר! שטפתהו לפתע שנאה עצומה לתיאה, כאילו היא בלבד האשֵמה בכל האסון. פתח כבר את פיו לומר לאחות הראשית, שישבה לשולחן ועיניה טמונות בפנקס שלפניה, כי אין הוא רוצה, כי נמלך בדעתו לקחת עמו שוב את תינוקו הביתה – והנה אמרה זו, בלי הרים עיניה:
– ובכן, אדוני, זמן הבקורים הוא מעשר עד שתים־עשרה לפני־הצהרים ומשתים עד שש אחר־הצהרים. זה בשביל האם. בשביל שאר הקרובים – רק אחרי הצהרים, משתים עד ארבע.
אז קפל גורדוייל את השמיכה, נתנה תחת בית־שחיו, ויצא.
בחוץ התבצר כבר ערב גמור. להבי־הפנסים הבליחו ברוח, שנתגברה בינתים. גורדוייל חש עצמו בבת־אחת עיף מאד. אבל לילך הביתה – כלום מה יעשה שם עכשו? זמן־מה טייל אילך ואילך לפני גדר־הרפפות, המקיפה את גן בית־החולים, נתיצב מדי פעם ונסה להחדיר מבטו אל תוך הבנין הלבן, בעל שתי הקומות, החבוי בפנים הגן, אך לא יכול להבחין כלום. אז עבר א המדרכה שמנגד. מכאן נִתנו לראות רק החלונות המוארים ופרושי הוילאות של הדיוטה השניה. אִמֵץ גורדוייל כח־ראיתו לחדור בעד הוילאות הצחורים – לשוא! אין לראות דבר! טרצם מלא השתקשק ועבר לפני עיניו. אח, כמה היה נותן, לו הורשה עכשו להכנס שנית ולראותו! רק להציץ בו הצצה קלה ולצאת! בו־ברגע התחיל תינוק צווח אי־בזה. רעד צונן חלפו. יכול היה להשבע, שזהו קול בנו… כך בדיוק צועק מרטין! אולם כהרף־עין אמר לעצמו, כי מן הנמנע הוא, שיהא קולו נשמע מעבר הרחוב השני, ונוסף לזה, בעד החלונות המוגפים. אף־על־פי־כן הוסיף לעמוד ולהקשיב בלב מכווץ לתינוק הצווח ולא נתקררה דעתו עד שהלז פסק שוב, אחר־כך נתן דעתו ללכת מכאן. חצה עוד פעם את המרצפת, בא והטה אזנו אל סְיָג־הברזל, בלי לקלוט הגה. מקץ דקים מספר התחיל מרחיק עצמו לאט, בצעדים נגררים, יגעים, אלא שנמלך מהרה וחזר על עקבותיו וכפף שנית את אזנו אל הגדר, כמתכוֵן להפתיע מישהו. אף הפעם לא קלט שום צליל חשוד. לסוף הלך.
לא הרחק, על המגרש הקטן שלפני מבוא האָאוּגַרטֶן היו ספסלים אחדים משובצים תלוליות שלכת. הוא נגש ישר אל הראשון וישב. הרים עתון לרגליו, קרא בהיסח־הדעת, לאור הפנס הסמוך, את כותרתו: Neues Wiener Journal וזרקו שוב מחר בבוקר, בעשר שעות, ינסה להכנס. אולי תתן לו האחות להכנס, לכשיבקשנה, לפני משורת הדין. אח, זה הגוזל העלוב! העתון שלרגליו רשרש ברוח וגורדוייל עשה תנועה אינסטינקטיבית להניפו מחדש. מין קשר סמוי היה בינוי ובין עתון זה של הבוקר, שכבר נפח נשמתו כביכול. הרגיש אי–ברור, שהוא צריך לו, לעתון זה, בלי לדעת לשם מה – ואי־ידיעה זו התחילה מרגיזה אותו ביותר. לפתע מצא: ודאי כדי לצרור בו את השמיכה. לא! – החליט תוך־כדי־רגע – בשביל השמיכה יקנה עתון חדש, נקי, ולא עתון ממורט זה, שמתגולל על הקרקע! נתרומם ורצה לקית את השמיכה – והנה נתברר, שזו איננה אתו. פלצות אחזתהו. אבידה זו שמשה לו סימן רע. עמד לחפש בקדחתנות מסביב לספסל – ולשוא. אז התחיל חוזר בדרך לבית־החולים, צועד עקב בצד אגודל ומסתכל לכל עבר, כשגופו כפוף לקרקע. ואמנם, לא הרחיק צעדים מועטים וכבר מצא אותה. שמח בה שמחה גדולה, כאילו היה מובטח לו מעכשו, שהכל ילך למישרים. קפל אותה לצרור קטן וטלטלה עכשו ביד, לא תחת בית־שחיו כמו קודם. שרך דרכו בעצלתים, עבר על פני הספסל, שישב עליו לפני רגע ומבלי־משים העיף עין אל העתון, שהתגוללעוד על הקרקע. – למה לו עתון זה?! – נתמלא פתאום חימה בלא נמוק – הן הוא הולך לקנות חדש! אבל הקיוסק הסמוך נמצא כבר סגור וברגע הראשון לא הבין סבת הדבר. “הן לא חג היום! לסגור את החניות ביום חול פשוט!” אפס תוך־כדי־הרהור עלה על דעתו, כי הסבּה היא ודאי השעה המאוחרת ולשם אשור ראה על האורלוגין המואר שעל־גבי בית הנתיבות הצפוני־מערבי שעה שבע וחצי. אם־כן אין כל פלא! – תירץ לעצמו בקול. בבת־אחת, כעל ידי הארה פתאומית, נתברר לו אסונו לכל היקפו ונדמה לו, שמשהו כבד טפח על פניו. שלא מדעת פנה והתחיל חוזר על עקבותיו בצעדים נחפזים מָשָל היה עליו להזדרז, שמא יוכל לתקן דבר־מה כל עוד מועד. לא הרחיק לרוץ כך. פתאום עמד תחתיו, כאילו הכיר בחוסר־התכלית שבמרוצתו. הביט על סביבותיו וראה, כי מצוי הוא בדיוק ליד אותו ספסל, אשר ישב עליו קודם. גחן בהיסח־דעתו והניף את העתון, ישב על הספסל והתחיל כורך בו את השמיכה.
הרוח לא שכך. גורדוייל היה בלי אדרת וחש לפתע קור חריף, שחדר עד למוח עצמותיו!. לא! – החליט מיד – להשאיר את זה למחר! מחר יסודר הכל! והוא קם ופרש לעבר רחוב טַבּוֹר.
צעד לאטו היה לו פנאי למכביר. רעיון חטוף הבהב בו, שכאן, ברחוב טַבוֹר, חם יותר, אך לא נתעכב יותר מדי על רעיון זה. סוף־סוף אחת היתה לו עכשו. לא יקפא מצנה! העיקר היה, שלא ידע מה לעשות בשעתו הפנויה. עכשו לא היתה אלא שעה שמונה – הרי עוד רֶוַח של ארבע־עשרה שעות פנויות, פנויות ומעיקות לאין גבול, עד למחרת בעשר! בין כך וכך הגיע עד לפני הקינו צֶנטרַל, שנשתרבבה מתוך מבואו לשון זוהר גדוש עד לעבר הרחוב השני. מתוך רגילות עמד להסתכל בתמונות הערוכות לשני צדדיו, בלי להבחין בכלום. בפנותו שוב לדרכו, ראה פתאום את תיאה, שבאה מן הצד הנגדי בלוית איזה גבר אי־מוּדע לו. דעתו נתפכחה למראם במחי־אחד ומחנק עלה בגרונו. עמד תחתיו כתקוע, תיאה, שהרגישה בו מרחוק, רמזה לו בנענועי־ראש, כי יסתלק. גורדוייל לא זז. כשעברה על ידו, כונה את הרגע לצבוט לו בזרועו בעוז כזה, שזעקת־כאב כמעט נפלטה מפיו. “אידיוט!” – רטנה בפני עצמה ונכנסה עם בן־לויתה אל הקינו, בלי שהרגיש פלוני במה שאירע.
הזעזוע הראשון שבקרבו היה להדביקה ולצעוק לה לתוך פניה, שהתינוק חולה אנוש ושלא תנהג קלות־ראש בדבר… אך הוא נתעשת בעוד זמן והמשיך דרכו לעבר טבור העיר, מדוכדך ועלוב מאד. היה גלמוד, בלי שום אדם בכל מלוא תבל, שיוכל להשיח לו צערו המכפיש. מעולם עדיין לא חש עצמו בודד כל־כך כמו ברגע זה. הוא תעה מרחוב לרחוב, לאין מטרה, שרוי במכאוב עמום, בהמי, שתסס בגוף כולו כמין רעל כבד. מבלי שידע איזה הדרך הגיע הלום, מצא עצמו לפתע לפני הקפה הֶרֶנהוֹף. נכנס. ד"ר אסטל ואולריך ישבו תפוסים בשיחה. הוא נעתר לבקשתם לשבת עמהם קצת, אולם כעבור רגעים מועטים נתרומם שוב.
– לא! – אמר – אני לא אשאר כאן!
ויצא שוב החוצה. לא היתה לו עכשו היכולת לשקוט במקום אחד. מוכרח היה לנוד, להרגיע מכאובו והרגשת בדידותו על־ידי התעיפות גופנית. והוא הוסיף לפסוע, בלי לשים לבו אל הרחובות, שהוא עובר. אך שלא מדעת שָׂטה מן הרחובות רבי־התנועה והמוארים כהוגן, לפי שבנפשו היתה פרושה אפלולית צפופה וקשה היה לו לנשוא את האור. לאחר שהתהלך כך כשעתים הגיע אל רחוב מגוריו. היה כבר אחת־עשרה וחצי. את דלת חדרו פתח בזהירות, בלי שאון, כהרגלו, כדי שלא להעיר את התינוק, אפס תוך כדי־מעשה זכר, שמרטין איננו בבית וזהירותו למותר עכשו וסגרה שוב ברעש של רוגזה. תיאה עוד לא נמצאה כאן. העלה מיכנית את העששית וישב אל השולחן, תומך בשתי כפיו את ראשו, שהיה כבד מאד ועם זה מרוקן מכל מחשבה. דממה שלטה בבית, דממה נתרוממה ועלתה מן הרחוב ושטפה לתוך החדר בעד החלון הפתוח. זמן־מה שהה גורדוייל בישיבתו זו, מיוגע מחמת ההליכה המרובה ומטומטם בצערו. על הכותל ממעל לספה, סמוך לספון, עמד בלי־נוע עכביש ענקי. על אבני מרצפת הרחוב נקש אותו איזה כלי–פח נקישה ריקנית וצלולה, ונפילת הכלי הובררה להכרה רק עכשו, כאילו היתה הנקישה התחלה לה. גורדוייל קם לפתע בלא־יודעים, נתקרב אל עגלת־הילדים, שעמדה עוד על מקומה התדירי, בין המטה ושולחן־הרחצה, גחן עליה והביט שעה קלה בעיון, כאומר להוָכח, אם הילד ישן. ראה, שריקה היא, כפי שעזב אותה לפני כמה שעות. אז פנה אל הספה, מקום שהניח את השמיכה קטנה, הסיר מעל זו את העתון, נשא אותה אל העגלה ופרשה עליה, כמו שהיה רגיל לכסות את מרטין. ופתאום, נאלץ על־ידי איזה כח תקיף, שלא יכול לעמוד לפניו, לפת יד העגלה והתחיל מנדנד את זו לכאן ולכאן. גורדוייל נבעת עד מאד. הרפה כרגע מן העגלה וברח מלא פלצות אל הספה. פניו הכסיפו. בתנועה אינסטינקטיבית העיף עין כה וכה, אם איש לא ראהו בקלקלתו. אח! – גנח בקול – דעתי נטרפת עלי! מה יהא בסופי!
זמן מה הלחית בלי ניד על הספה, מכווץ ומקופל כמין גוש גלמי. אחר נרתע כמתוך איזו החלטה ונגש אל החלון הפתוח. מה כל הרעש?! – אמר לעצמו – יעברו כמה ימים ויחלים וישוב הביתה! חמור גלם! כבר אירע אף לאחרים, שתינוק חלה – וכי מה כך?! אחרי־כן שוב יהא בריא!
נכנסה תיאה, בלי ששמע. כשהפך פניו וראה אותה, נרתע אחורנית. זו הטילה בו מט לועג ועמדה לפשוט אדרתה, בלי דבר מלה. אז אמר גורדוייל, וקולו נדמה לו עצמו כזר, כשל אדם אחר:
– את יכולה לבקרו לפני־הצהרים מעשר עד שתים־עשרה, ומשתים עד שש אחר־הצהרים.
הִסֵס רגע והוסיף:
– תטלי רשות ותלכי לשם מחר לפני־הצהרים להניק אותו.
תיאה פלטה צחוק קטוע, רשעי.
– ואם לא אמלא פקודתך, אדוני רב־החסד?
– אין זו פקודה ־ השיב במתינות ־ רציתי רק להזכירך. התינוק חולה מחלה אנושה, את יודעת היטב, והרשלנות הכי־קלה מצדנו עלולה לגרור תוצאות חמורות. הלא שמעת בעצמך, מה שאמר הרופא.
– אין זה אלא עסקי הפרטי! אלך לבית־החולים בשעה שיישר בעיני! ואם לא ארצה, לא אלך כלל! לך סגור את החלון! צִנה נכנסת!
לאחר שעשה רצונה אמר:
– בין כך ובין כך אני מבקשך שלא לשכוח את הדבר! אין כאן כלל משום צחוק!
תיאה, שהיתה עסוקה בפשיטת שמלותיה, הפסיקה לרגע והסתכלה בבעלה מופתעת. הטוֹן המסוים שלו היה חדש לה לגמרי. אה! – חשבה – הקטן מתחיל, כפי הנראה, בועט לאחור! הדבר נדמה לה בבת־אחת מגוחך למאד, וביותר מפני שנזכרה בו־ברגע, איך התלוצצה אך לפני חצי שעה עם מאהבה החדש על אותו בעל שלה, בספרה לפלוני, כיצד זה מטפל בתינוקה שאינו ממנו כלל, מה שידוע לה בודאות גמורה, ומאהבה העיר על כך, כי הוא, בעלה, הנהו אפוא “אומנת מלידה” ואפשר להמציא לו בשעת ההזדמנות משרה מצוינת – מה שהגביר הוללותם.
תיאה נתפרצה בצחוק קולני. כל דמיו של גורדוייל זנקו אל פניו לשמע צחוקה המופקר. נתמלא חימה גדולה עליה, מה שהתמיה אותו גופו, לפי שבפעם אחרת לא היה דבר כזה עושה עליו רושם. נִכר. אולם הוא כבש מיד את כעסו. רק אמר רתת:
– איני מבין! צחוק זה למה! אין כל יסוד לכך! המצב אינו עשוי כלל להצחיק, אני סבור.
– וכי מנין לך, שאין טעם לצחוק? בוא הנה, הילך סיגריטה! הנך מבדח אותי מאד, קטן שלי!
גורדוייל לא השיב. נגש אל המטה והתחיל מושך מתוכה מצעותיו לערוך לו משכבו. גרויה על־ידי מרדו הגלוי, נתקרבה אליו תיאה, חשופת זרועות ולבושה רק שמלתה התחתונה, כרכה ידה האחת סביב גזרתו ובשניה תחבה לו סיגריטה לבין שפתיו.
– מה, שפן, אתה מסרב לקבל מידי סיגריטה?
והוסיפה:
– הן משובחות! מן המקור הראשון! קבלתין זה עתה מתנה חַ, חַ, חַ!
בגורדוייל עלה רגש של בחילה עצומה לסיגריטה זו והוא הפילה מפיו על המטה.
– אין אני מתאוה עכשו לעשן! מה את רוצה! אעשן אחר־כך!
– לא אחר־כך, כי אם תיכף־ומיד –נתעקשה תיאה – אתה מואס בסיגריטה שלי, חביבי?! זמנים יפים הגיעו לנו! בוא ונשב לעשן בחברה!
אנוס היה לבטל רצונו מפני רצונה ולהבליג על בחילתו. לא יכול לעורר קטטה עכשו, בחצות הלילה. והוא ותֵּר על שלו גם הפעם, כתמיד. תיאה הושיבה אותו בחיקה והקפידה, שיעשן כראוי. העובדה, שמעשן הוא סיגריטה, אשר קבלה לפני זמן מועט מאת מאהבה, מִלאה אותה הנאה מיוחדה, מעוותה, בלתי־רגילה, וביחוד משום שהוא, בעלה, ידע היטב את מקורה – בטוחה היתה בכך – ועשן אותה בעל־כרחו.
– נוּ, ומה טעמה בפיך? טובה היא, האין כך? ידעתי שתערב לך!…
גורדוייל ישב בחיקה והביט אל הכותל. תקפתהו פתאום עצבות גדולה ויאוש אין סופי, שלחץ את לבו כצבת. אותו רגע בקש לעצמו להיות רחוק מכאן מרחק אלפי פרסאות, במדינה אחרת, בין בני־אדם זרים, כן, ביחד עם מרטין, מובן ממילא, אבל במקום שהכל פשוט, בהיר, ושאין אתה מוכרח לעשן סיגריטות גרועות כל־כך… במקום שאין צורך לעשן כלל… אולם יחד עם זה ידע, כי אין לו כל מפלט, ושתיאה – כן, לעולם לא יוכל להשתחרר מידיה. היינו, הלא הוא אוהב אותה… אוהב אותה אף־על־פי־כן…. למרות הכל!… מבטו פגע בעכביש, שעמד עדיין על מקומו הקודם, סמוך לספון, שחור וענקי. זה יָשֵן עכשו – בא גורדוייל לידי מסקנה וחש אגב־כך, שהוא גופו יגע מאד. זרק את שיור־הסיגריטה ורצה לקפוץ מעל חיק אשתו. אבל זו עצרה אותו.
– מה, כלום אינך חפץ כלל להיות חביב אלי?!…
– אני… עכשו… בפעם אחרת… אני עיף… – מלמל גורדוייל.
– כך! אין אתה אפוא אוהבני יותר!
– כן אבל…
ובהתפרצות פתאומית לפת צוארה בשתי ידיו והצמיד שפתיו אל פיה, כמי שמשליך עצמו אל תהום עמוקה. תיאה הרימה אותו מיד וטלטלתהו אל הספה.
אחר־כך היה גורדוייל מלא בושה. שם מוטל התינוק חולה, ברגע זה אפשר שהוא זועק במכאוביו –והוא כאן מתעלס באהבים!
– הלא תלכי מחר לפני־הצהרים להניקו, האין זאת, חביבה!…
– כבר אמרתי לך, שלא תתערב בענינים, שאינם נוגעים לך! אם יהא לי חשק, אלך, ואם לא, לא!
שכבה פרקדן על הספה, שתי ידיה תחת ראשה, וגורדוייל ישב אצלה.
– לך הגש לי את הסיגריטות מעל השולחן!
כשישב שנית לידה, אמרה לפתע:
– ואילו ידעת, למשל, שהיום, רק לפני שעה אחת, או עוד פחות מכן, הייתי עם אחר?! רק שעה אחת לפניך, לא יותר?!
קו אכזרי נתבלט בפניה, מבטה היה נעוץ בבעלה כשפוד, לראות את הרושם. הלה כבר היה רגיל בכעין זה. רוצה שוב להרעימני, הרהר. אכזריות מיותרת!
– איני מאמין – אמר בהחלטה.
– האמנם?! אינך מאמין?! ואותו גבר, שהלכתי עמו אל הקינו, סבור אתה ודאי, כי שחקנו יחד בקוביה, חַ־חַ־חַ! יכולה אני לספר לך פרטים.
– א
ין זה אמת! – עמד על שלו – חוץ מזה אין הדבר מענין אותי כל־עיקר. אין לי צורך לדעת.
רצה להתנשא, אולם תיאה תפסה אותו בזרועו.
– השאר־נא במנוחה, קטן שלי! ובכן אינך מאמין! שפיר!
והיא החלה לספר בפרטות צינית, מה שנתרחש בינה ובין אותו גבר, בעוד שהיא מחזיקה בבעלה שלא יתחמק. מפרק לפרק הפסיקה על־ידי שחוק קצר, נוקב, רשעי, אחר המשיכה בהנאה נִכרת. בעל כרחו הקשיב גורדוייל, מתוך גועל־נפש ומתוך יסורים לא־אנושיים, נשימתו כבדה ומרוסקת וזיעה שוטפת כל גופו. ואף–על־פי־כן, מבלי שהגיע הדבר בצלילות להכרתו, נסך בו הספור אף נטף של עונג עוקץ ומוזר, אותו עונג מהופך, האצור ביסורים, – ושוב אי־אפשר להגיד בודאות, שהקשיב רק מתוך אונס… כשסיימה תיאה, החריש זמן־מה. לבסוף קם כמתנער מחלום־בעותים. נתקרב אל השולחן וישב אצלו.
– ואף־על־פי־כן אין זה אמת!… – פלט פתאום כמדבר אל עצמו – בדוי מתחילתו ועד סופו…
– אידיוט! – הטיחה אשתו לעומתו.
יותר לא דובר באותו ערב.
היתה כבר שעה אחת אחרי חצות והם שכבו לישון. נרגז מן ההרפתקאות של כל היום, לא יכול גורדוייל להרדם. שכב פרקדן, עיניו פקוחות לתוך הלילה. חלון אחד היה פתוח, הרוח של תחילת־ערב שככה, וצִנה בלתי־מפורשת, מכילה קיץ וחורף בערבוביה, חלחלה החדרה באין־שֶמע, רפרפה לעתים גם על פניו של גורדוייל, בלי שהרגיש בכך. עיף היה, אבריו רצוצים, וראשו –אף הוא כבד, נסוך־תרדמה, יוקד, ומלא שברירי־מחשבה כקלחת מלאה קטניות. אה, אילו יכול להרדם! נתלבטה בקרבו הרגשה מגוחכת, שאילו היה הוא נרדם כאן, היה שם, בבית־החולים, נרדם גם מרטין עמו ורפא לו… ועכשו הריהו כמעכב בידים ממש… עצם עיניו ולא הניד אבר שמא יצליח באופן כזה. והנה נשבה וחלפה כעין רוח קרירה בתוך גולגלתו מתחת למצחו, מימין לשמאל – וזו לא היתה אלא התלקחות פתאומית של כאב עצבני, מה שגרם לגורדוייל שיפקח שוב עיניו. – הרופא אמר בית־חולים ומסתמא הוא מבין יותר… ואלא על מי לסמוך בצרה כזו?! בית־חולים זה עושה אפילו רושם טוב… האחות המסורבלת חייכה אל התינוק בחביבות – סימן, שהיא – – לא, אין זה סימן כלל. אי־אפשר להסיק מזה שום מסקנה! מילא, מחר יראה. כשלא יהא הדבר לפי רוחו, הריהו יכול לקחתו הביתה גבר מחר! בבית אין מי שיטפל בו? – והוא, גורדוייל, כלום היכן הוא?! ואם צריכה השגחת רופא, יבוא רופא פעמים ליום! כסף יִמָצא לתכלית זו! כן, מחר יוכרע הדבר בהתאם למצב! אבל העתון שאצל הספסל ־ כמה טרחן היה זה! לא נתן מנוח! סוף־סוף היה יכול לנשוא את השמיכה אף לא־צרורה. עתון לא היה נחוץ כלל… היכן שם אותו בעצם? בהכנסו הביתה, זכור הוא, הניחו על הספה, אולם אחר־כך, ההסיר אותו אם לא?!… יכול, פרש את הסדין מבלי להסירו תחילה?!… גורדוייל התחיל מגשש ברגלים למרגלות הספה, שמא יקלוט רשרוש העתון, אך לא יכול להבחין כלום. הבלים! – אמר לעצמו– סוף־סוף הרי היינו הך!
התהפך על צדו, פניו אל החלונות, מתכון להרדם. ותיאה? – נדחק ועלה בו הרהור חדש – לא, אין אף אבק־אמת בדבריה… זאת אינו יכול להאמין בשום פנים!… פשוט מפני שהכל בדוי… יש לה תענוג מיוחד להקניטו והיא בודה מעשיות שונות… אולם הוא לא יִלָכד בפח… מה אכפת לו?!… ואם אמת הדבר אף־על־פי־כן?… כן, אם כל מה שספרה באמת יסודו?!… אז, אה… נו, גם אז אין זה נוגע לו כל־עיקר… כלומר… נו, בודאי, אין זה עסקו… כלום מה מפסיד הוא על־ידי כך?!… אולם הענין הרי בדוי מתחילתו ועד סופו – ברור כשמש!… כשם שאף זה בדוי: המעשיה שמרטין אינו בנו… בשטויות כיוצא באלו אין הוא יכול באמנה להעסיק את מוחו…
באבריו פעפע חום מופרז, לא־נעים, מרגיז. אם־כן אין לדבר סוף! – נאנק נואש. צריך להרדם!
אותו רגע עבר מישהו ברחוב. באִמוץ חוש־השמע האזין גורדוייל לצעדים, כאילו היה זה בשבילו דבר חשוב ביותר, לוה אותם עד שנבלעו כליל בלילה והיו כלא היו. עכשו שוב לא נִתן לתפוס אף ניע קל שבקלים, זולתי הֵדָם המופשט, שהוסיף עוד לחיות שעה קלה באזני גורדוייל, עד שנתמסמס גם הוא. הדממה חזרה ונתאחתה, נתמַמְשָה, וגורדוייל נִחַם משום־מה על הצעדים שנאלמו.
– והעגלה, מה יהא עליה?… – פלחתהו לפתע שאלה, בטרם יספיק להזדיין כנגדה.
נבהל עד היסוד שבנפשו, התחיל, כדי להסיח דעתו, לגרד בקדחתנות את שוקו עד זוב דם. אמצעי זה לא הועיל, בעד המכאוב החריף שניעור בשוקו בצבץ בבהירות יתרה:
– זאת צריך לדעת סוף־סוף… העגלה הרי אי־אפשר שתשאר בחדר אחר־כך…
כל גופו נשטף זיעה צוננת והוא קפץ וישב.
– אין “אחר־כך”! – צעק כמעט בקול – אין שום אחר־כך!… העגלה בשביל התינוק היא, בשביל מרטין!…
מבלי דעת שכב שנית.
– העגלה נחוצה! רתחח גורדוייל – הכל יודעים, שאי־אפשר לתינוק בלא עגלה!…
– כשיש תינוק – ניחא!… אבל כֶּשֶ– –
– מחר יִלָקח מרטין הביתה!… אין צורך בבית־חולים! הרופא אינו מבין כלום!… לחלוטין לא כלום!…חולה הרי יכול גם – –
– לאמיתו של דבר אין הוא חסר כלום!… לחנם מסרתיו לבית־החולים! קיבה מקולקלת לילד – –
– הוא הדבר! דוקא לגבי תינוקות הרי זו מחלה מסוכנת! וכי לא קראת בעיניך על־אודות זה?! רק אחוז קטן נמלט, והשאר – –
– איני רוצה, איני רוצה – וחסל!… לישון אני חפץ, לישון!
גורדוייל חִשב להחנק. עורק הלם בגולגלתו כפטיש וכל גופו יקד כיקוד אש. השמיכה היתה כבדה למאד והוא השליכה מעליו בזעף ונשאר זמן־מה עירום. אחר קפץ וירד מן הספה ונגש אל החלון הפתוח. הצינה חדרה אלכסונית, מלמעלה למטה, לפפה כרגע את רגליו ושוקיו והריצה צמרמורת בגופו. עכשו איני רשאי להצטנן – חשב – צריך שיהא בריא! בהסתלקו שוב מן החלון, העיף עין אל העגלה, ששמיכתה הלבנה הבהיקה בחשכת החדר. הסב מיד מבטו ממנה לצד הנגדי. כשנגש אל הספה ואמר לשכב, עלה על דעתו לבדוק את זו, אם העתון לא נשאר מתחת לסדין. הפשיל את זה האחרון עד למחציתו ולא מצא כלום. חפש גם על הרצפה, למרגלות הספה ולמראשותיה, משמש בחשכה בידיו וברגלים היחפות, ולסוף התיר בזהירות את הספה מן הכותל ותחב לשם ידו – העתון לא היה. פתאום נתברר לו כל השגעון שבחפושו והוא נתמלא על עצמו חימה גדולה. טמטום שכזה! – רטן בפני עצמו – וכי למה לו זה העתון הארור?! נתקרב רל השולחן לקחת סיגריטה. שם היה העתון מוטל. כן, זהו אותו עתון! אחֵר אין זה יכול להיות, אחר לא נמצא בחדר. או שמא הביאה עמה תיאה איזה עתון?… ליתר ודאות נגש אל החלון וקרא את שמו לאור הפנס שמתחת. ובהתפרצות של כעס פתאומי השליכו בעד החלון החוצה. בו־ברגע נתבלטה קרבו חרטה קלה על כך, כאילו השליך דבר־מה יקר־ערך. התכופף אפילו על־גבי האדן והביט למטה, אך לא יכול להבחין כלום, אם כי המדרכה היתה מוארה למדי על־ידי הפנס. לא היה מונח שם כלום – זה היה ברור. ולהיכן נעלם העתון? הדבר התחיל מטרידו. הציץ כה וכה, עד שגלה אותו לבסוף נאחז בענפי האילן היחידי ברחוב זה, משמאל לחלון. חוצפה כזו! – הרהר גורדוייל – אילו היה בידו משהו, מוט ארוך או כדומה, היה מורידו משם! מטעם־מה היה בעיניו כמרומה… לבסוף פנה והלך מן החלון, בשכחו לגמרי, כי נתאוה לפני רגע לעשן. שכב שוב ונתכסה. זמן מה שלטה דומיה. אחר הלם שעון מרוחק שלש. לא יותר! – היה גורדוייל מרוצה – אם־כן הרי אין הדבר נורא כל־כך! בקינו צֶנטרל –הרהר סמוך עם זה – היה הערב מחזה בלתי־מעניין… אלמלא כן היה נכנס…כלומר, לא היה נכנס בשום פנים!…
– בודאי לא… החזיק אחריו הקול הפנימי – השעה לא התאימה לכך…
גורדוייל עשה עצמו כלא שומע.
– עם השמיכה תחת בית־השחי!… – הוסיף הקול בעקיפים.
– סוף־סוף הרי יתכן להכנס אף עם שמיכה. לבית־הקפה נכנסתי עמה גם־כן ולא חששתי…
– אילו לא היתה כאן אלא השמיכה בלבד!…אגב, על תיאה אין הענין עושה רושם כל־עיקר… עולם כמנהגו נוהג: קינו, מאהב וכו'…
– לא אמת!… אין מאהב, מכר סתם!…
– נניח שכך הוא! לקץ־הקצין אין לזה חשיבות ברגע הנוכחי. אולם האם אינך מודה, כי העובדה לכשעצמה מעידה על הכל?… על אופיה ועל כל יחסה אל התינוק?… מסתבר, שאצל אם אחרת לא היו הדברים מגיעים לכדי כך…
– מה?! הבלים! כלום באיזו בחינה אשמה היא?! ואצל אמהות אחרות כלום אין דברים כגון אלו מתרחשים?!
– מכל מקום אם אחרת לא היתה מוסרתו לבית־החולים… כל מה שצריך לקרות יִקְרֶה בבית, לעיניה… הן אתה יודע זאת בעצמך היטב… למה נשלה את נפשנו בעורב־פרח!…
– אולם הרי היא עובדת כל היום!…
– היוצא מזה?! וכי אי־אפשר לבקש חופשה לכמה ימים?! ומחר, החושב אתה באמנה, כי תלך לבקרו לפני הצהרים?…
– בודאי שתלך!
– אפשר… אבל אפילו אם תלך, לא יהא זה אלא מתוך קפריז רגעי, בכל־אופן לא מחמת חבה יתרה… רעה היא, אכזריה; אין בה שום רגש אנושי… די ליפות ולפאר את הדבר השכם והערב!… אכן, תוָכח אחר־כך… היא לא תצטער ביותר אחר־כך…
– שוב אותה שטות! – קפץ גורדוייל תחתיו – אין לדבר סוף היום!.
– ילד שני לא יבוא במהרה… טוב להיות מוכן לכל צרה שלא – –
– עכשו הריני מעשן סיגריטה – קפח בחימה – כיון שאין יכולת להרדם!
והוא ירד, עיף עד מות, והתנודד, כצועד על־גבי כסתות, אל השולחן.
– סיגריטה! לחש לו השני בלגלוג – הסיגריטות הללו, הרי ידוע לך, למי הן שייכות!… הן מתנה, מתנה!…לפני־כן לא נעמו לך כלל וכלל…
– אין בכך כלום! אין אחרות בבית!
הצית את הסיגריטה וחזר ושכב. לאחר שינק ממנה כמה יניקות השליכה שוב.
– גרועה היא באמת!
– זאת הלא ידעתי קודם!… אפשר אין הן גרועות כל־כך… אבל מקורן גרוע…
– לא אמת! – מחה גורדוייל – הן רעות!…
– רעות! אתה בעצמך כבר עשנת אותן פעמים אין ספורות ונעמו לך… למה לכחש – “נילוס” מין משובח הוא!… אבל, הודה על כך, המקור מפריע קצת… וזה מובן לחלוטין!…
– אותן שעשנתי היו יותר טובות!… מאותו מין עצמו יש משובחות ויש גרועות! פעמים מזדמנת לידך קופסה של גרועות… המקור אינו מענין אותי כלל וכלל!… בהחלט לא… הן לא תחשבני לשוטה שכזה!…
– בכל־זאת אני סבור, שיש כאן חלוּף קטן, שאתה בעצמך לא עמדת עליו… חזיון נפוץ מאד! חלוף סבה בסבה, או סוּגֶסְטִיָה קטנה ־כַּנֵה זאת מה שתכנה… מפני־מה הנך מתקומם בעצם?… מדוע אינך רוצה להודות פשוט: כך וכך!… אין בזה שוּם פחיתות הכבוד או פחיתות היושר… זהו כדרך הטבע, אם אדם אינו סובל שאשתו תהא –
– אבל כשאני אומר לך בפירוש, כי אין זה אמת! וכי הענין ההוא לא איכפת לי כלל וכלל!…. לא הייתי מהסס להודות, אילו היה הדבר כך!… אולם אין זה כך!…
מרירות יבשה היתה בפיו, בחשק היה גומע גמיעת מים, אלא שהיה עיף לקום. מלבד זה – הרהר – מוציאים המים את האדם מן השינה, עושים אותו ער לגמרי. בבית־הנתיבות הסמוך שרק קטָר באותו רגע, תחילה שריקה קטועה, חצאית כביכול, ואחר ממושכה. באמצע הלילה מוכחים הם לעבוד, העלובים! – נכמרו רחמיו על משמשי מסלת־הברזל. אחר התהפך אל הכותל, על צדו הימני. היתה הפסקה קצרה. חושיו הלכו ונעשו מטומטמים, משוללי כל זעזוע. בפנימיותו השתרר הלילה.
והנה התחילה האחות המסורבלת של בית־החולים מסתמנת מתוך האפלולית, מקבלת צורה נכרת. כן, זו היתה היא, גורדוייל לא פקפק אף רגע בדבר. לא תמוה היה לו אף זה, שהיתה חבושה, במקום השביס הצחור הרגיל, מין מצנפת גבוהה ביותר, ירוקה כעין העשב, עם נוצה ארוכה ואדומה לצדה. מצנפת מוזרה זו באחוד עם המעפורת הלבנה של בית־החולים שווּ לה חזותו של איזה עוף, אולי של תרנגול לבן בעל כרבולת אדומה גדולה. גורדוייל, ידע שעליו להזהר מפניה, מפני האחות, שאסור לו לגשת סמוך אצלה, מנמוק בלתי ידוע לו. לפתע נתחוור לו גם הנמוק: הנוצה ארוכה יותר מדי ואם יתקרב אליה, ודאי יהא נדקר בקצה החד של זו, שיפגע ישר בפניו ולא יוכל כך להרָאות לפני תיאה… עמד אפוא מרחוק והמתין. אולם האחות עמדה לפני מין עמוד של תוי־זמרה, שלשת רבעי פרצופה השמן כלפי גורדוייל, ועיינה בדבר־מה מונח על טבלת־העמוד, שלא נִתן להגדיר טיבו מרחוק. מלבדם לא נמצא איש בחדר. החִכּוּי ארך לו, הוא כבר עיף וחשב, שטוב היה כעת, אילו היה כאן ספסל, כאותם שבגנים. פנה כה וכה ולא מצא מקום לישב. זולת עמוד־התוים לא היו בחדר הגדול והמרווח כל רהיטים. זהו כדרך הטבע –תירץ לעצמו מיד ־לִשְכָה לעולם אינה מרוהטת. הסתמך על הכותל, שאצלו עמד, והביט בעד החלון שמנגדו. נשקף שם בית חומה גבוה למאד, שהרבה דיוּטות לו וחלונות אין למספר. גורדוייל תמה על כך. לא ידעתי כלל, – אמר לעצמו – שכבר התחילו בונים אף בוינה “גורדי־שחקים” כמו באמריקה! זהו בודאי בית־חולים – מצא פתרון – הכל מתאוים לשכב בבית־החולים וצריך שיהא מקום רב… פתאום נזכר גורדוייל, שאין לו פנאי, אף רגע אחד של פנאי אין לו עכשו – כיצד יכול לשכוח זאת עד כה?! בהתיראו להפריע את האחות בטרדתה, נתגנב על בהונות רגליו ויצא דרך שער גבוה ורחב ביותר, כשערו של מחסן ענקי. שער רחב זה נחוץ בשביל קרונות־הרכבת הגדולים, בשעה שהם נכנסים בלילה ללון… ־ ידע גורדוייל בבטחה – זה עשוי בחכמה רבה!
אחר–כך נמצא גורדוייל נושא ארגז כבד ברחוב אי־מֻכּר, מלא אוכלוסין. לא יכול לפלס לו דרך בין ההמונים הצפופים וגם לא יכול לנטות הצדה, אנוס היה לנוע צעד אחרי צעד, נעכב על־ידי ההמון שלפניו ונדחף על־ידי זה שמאחוריו, שטוף כולו זיעה מחמת המשא הכבד. אילו יכול רק להציג לרגע את הארגז ולהחליף כח! אבל לא היה מקום אף למחט. למה היה לו צורך בארגז כבד כל־כך! – התמרמר גורדוייל – יותר קטן ויותר קל גם־כן היה מתאים לצרכו! כשרק יעלה בידו להנצל מן הצפיפות הזו, מיד יחליפנו באחר! הארגז היה פתוח, פיו כלפי מעלה, וגורדוייל נשא אותו לפניו. פתאום עלתה על דעתו תחבולה טובה. למה לו העתונים המרובים שבארגז? ובפרט כשהללו כתובים בלשון זרה, שאין הוא נזקק לה כלל? לו ידע, למצער, לקרוא בהם! אבל עכשו! ישליך אותם אחד אחד, הואיל ואין ביכלתו, מחמת הדוחק, להפוך את הארגז ולזרקם בבת־אחת. מעט יוקל אגב־כך הארגז. אך הנה אירע לו דבר פלאי זה: העתונים שהשליך חזרו וטסו לתוך הארגז. הם עפו מכל עבר, הרבה יותר משהוציא, לאלפים ולרבבות, ישר אל הארגז, וכל מפל של עתון הכריע את גורדוייל ארצה. הארגז כבר היה מלא, ערמה גבוהה נתרוממה כבר מתוכו – והעתונים הוסיפו לנפול. לא היה קץ. יאוש נורא תקף אותו בבת־אחת. ומאוחריו הדפו האוכלוסין, כי ילך קדימה, ומלפניו הדפו גם־כן ועצרו בעדו. ועכשו שוב לא עתונים נפלו, כי אם רעיפים לבנים ורדודים, שהסתדרו אגב נפילה לנדבך גבוה למעלה מראשו, עד ששוב לא ראה את ההולכים לפניו. גורדוייל ידע לפתע, שהרעיפים המרובים נזרקים מבית־החולים הענקי, זה שההמון הוֹרסוֹ, על מנת להקים עוד יותר גדול, לפי שזה אינו מכיל מקום לכל התינוקות החולים. זהו מעשה בעתו – דן גורדוייל – כי מרטין שלו נראו אף בו סימני־מחלה ויוכל להכניסו לשם. אולם איך ישא לבדו כל הרעיפים האלה?! הוא חש, שעוד רגע ויכרע תחת משאו, עוד מעט קט ולא יעצור כח לעמוד הכן. הביט בתחנונים לצדדין, במדה שהרשתה ערמת הרעיפים, אבל האנשים נדמו כאינם מבינים כונתו. ולבקש מהם בקול, כי יסייעו בידו – זה לא עלה על דעתו. בשארית אוניו הוסיף לטלטל את הארגז עוד צעדים מועטים ולבסוף לא יכול יותר והרפה ממנו. והנה נתברר פתאום, שהרחוב ריק לחלוטין, אין בו אף איש אחד, – מה שהיה בעיני גורדוייל טבעי מאד. הארגז עמד לרגליו, מרוקן גם הוא. אז זכר גורדוייל, כי עיף הוא, ואמר לשבת על המרצפת, ליד הארגז, אך בו־ברגע נמלך. מאחר שהארגז ריק עכשו, הרי אפשר לישב בתוכו ולהיות חסוי מן הרוח!… וכן עשה. בתחילה היתה הישיבה לא נוחה בארגז הלא־גדול, מוכרח היה להצטמצם ולקפל רגליו, ואחת מהן גם התחילה כואבת, אפס כעבור רגע התרגל לישיבה זו ונעשה אפילו מרוצה בה. ישב והביט לאורך הרחוב, בלי להבחין איש. כן, נזכר, היום הרי יום שבתון – ואין כל פלא! מטעם זה סגורות גם החנויות! עם הוסיפו להציץ סביבותיו, הבחין לא־הרחק דבר־מה מארך מוטל על המרצפת. אה! הן הנערה הטבועה היא, זו שנִמְשתה לא־כבר מן הדוֹנאוּ! שאין בכל הרחוב אף שוטר יחידי, לשמור עליה! – השתאה גורדוייל. הלא אי־אפשר לעזבה כך לבדה, המסכנה! אולי יש לה צורך במשהו!… אה, כן! – עלה פתאום על דעתו רעיון נפלא – צריך להניחה בארגז! כאן יהא טוב לה! נגש וגחן עליה. בודאי! הוא ידע מיד, כי היא היא! אולם היכן חטמה?… אז כשראה אותה, הרי עדיין היה לה חוטם שלם! מסתמא נתקלה באבן והחוטם נשר…– תירץ לעצמו. אבל אין בכך כלום! אפשר גם בלי זה! העיקר, שיש לו ארגז בשבילה! בהרימו אותה מן הקרקע, הוברר, כי אין היא כבדה כלל, שלא כדרך המתים, והדבר התמיה אותו מאד. לאחר שצעד צעדים מספר, נפל דבר־מה על הקרקע. עמד והביט כה וכה וראה, כי זוהי אחת הידים של הנערה, שנעקרה משכמה ונשרה. פחד גדול תקפו. גחן להגביה את זו – והנה נשרה השניה. גורדוייל עמד אובד־עצות. אי־אפשר היה להניח את הנערה, ובאחזו אותה, לא יכול להניף ידיה מעל המרצפת… אה, אילו היתה תיאה כאן – הרהר במרירות – היתה עוזרת לו קצת! אך זו – תמיד נמצאת היא בקינו, בשעה שאתה מצטרך לה!… באותו רגע אמרה הנערה שעל זרועותיו: “אל תדאג להן, לאלו הידים הישנות! לא כדאי! עזוב אותן במקומן! יש לי בבית אחרות, יותר טובות!…” “אף־על־פי־כן” – נִסה גורדוייל – “לצערי… אני חושב… לא קשה לי… באמת לא קשה כל־כך! רק מעט סבלנות והכל יבוא על מקומו. שני זוגות עוד נחוצים יותר… דוקא מפני” – – “לא, לא נחוץ! מוטב שנזדרז קצת! בבית ממתינים לי לסעודת־הצהרים”. גורדוייל זז לטלטלה אל ארגזו. בדרך נשרו עוד שתי רגליה בזו־אחר־זו, מתוך כווץ־הלב שמע גורדוייל נפילתן אל הקרקע, בלי יכולת להרימן, וכשהגיע עמה אל הארגז, שוב לא נשתייר ממנה אלא עקר־הגוף והראש ומקומות הקרע לא היו נִכרים כלל. היא דמתה לאותן הבובות, נעדרות־הידים והרגלים, שכשמשכיבים אותן, הריהן מתרוממות מעצמן ויושבות. הוא נתן אותה בארגז. בכל זאת חס להשאיר את האברים פזורים על־גבי מרצפת־הרחוב והוא שב על עקבותיו ללקטם. אפס האברים שוב לא נמצאו כאן. נעלמו וזכר לא נשאר להם. גורדוייל חפש וחפש לשוא ויאושו גבר והלך לפי שנתברר לו באותו רגע, כי אין לה בבית אחרים כלל וכל־עצמה לא אמרה זאת אלא כדי שלא להטריחו ביותר. ועתה מה לעשות?! הרי אי־אפשר כך! פתאום נזכר, שבעצם הלא הנערה טבועה כבר, זאת אומרת, מתה ואין לה באמת צורך באברים… ונוסך על זה, הנה ודאי תיאה היא זו, שאספה את הללו בצאתה מן הקינו והצפינה אותם למען הקניטו קצת… מצוא ימצאם כבר אחר־כך!
עם חזירתו אל הארגז, מצא אצלו את האחות של בית־החולים. זו לא היתה שוב מסורבלת, כי אם זקופה וגבוהה, דומה לתיאה, אך גורדוייל ידע עם כל זאת, שאין זו תיאה אלא האחות. עלה גם על דעתו, שבחלום מתחלף איש באיש, מעין־אחיזת־עינים, וגִלוי זה מלאהו שמחה, לפי שידע, כי מנמוק־מה חשוב לו עתה ביותר, שיהיו חושיו צלולים לחלוטין וראויים לקלוט הכל. בינתים היה כבר לילה. הארגז והאחות שאצלו היו מוארים באור פנס קרוב. זו הושיטה לו פתאום צרור שגורדוייל לא הבחינו בידה לפני־כן, צרור קטן בשמיכה צחורה (הוא הכיר בה מיד שמיכתו של מרטין), והיא נדמתה כמרוגזת מאד ומלאת־חפזון. רגע היה חוכך, אם ליטול את הצרור המושט אם לאו. אך האחות גערה בו, ועכשו כבר היתה זו באמת תיאה: “טול, שוטה, ושים בארגז! וכי אינך רואה, שזהו מרטין?!…” אולם גורדוייל לא ראה כלום, משום שהתינוק עטוף היה כליל בשמיכה, עד שלא נראה ממנו כלום. זה טוב, שהוא עטוף כל־כך – חשב– מפני שעכשו קר ואפשר להצטנן… נטל את הצרור ואמר: “למה הארגז? אם מרטין הוא – הרי יש לו עגלה טובה! בארגז כבר שוכב מישהו”. “שוב אין עגלה!” – אמרה תיאה מצטחקת – “מכרתיה אתמול לד”ר אוסטולד בשביל התינוק העומד להולד… מעכשו יהא לו בכל חודש ילד חדש וצריכות לו עגלות רבות“… והיא לא פסקה מצחוק של הפקרות. גורדוייל נתמלא חימה איומה, עד שדִמָה למות בה. “כיצד יכולת לעשות זאת?! כיצד יכולת למכור אותה?! הלא את יודעת שאין לתינוק אלא עגלה אחת בלבד וזו נחוצה לו בשביל עצמו!”…”עתה שוב אין לו צורך בה" – צחקה תיאה בארס – “האם אינך רואה, שהוא מת? תינוק שמת אינו ישן בעגלה בלתי־אם בארגז! אמרתי לך השכם והערב, כי לא צריך לי תינוק!… זה כבר חפצתי להמיתו… והנה מסרתיו בידי פרֵידי. הוא באמנה מומחה גדול!… באצבע יחידה שתחבה לתוך פיו, שם לו קץ… החישה והניחהו בארגז! אין פנאי!”… גורדוייל קִוָה עוד, שתיאה רק מתלוצצת, כדרכה, והוא התיר את הצרור. מרטין היה מת. עיניו אמנם פקוחות היו, והוא צחק גם־כן כדרך התינוקות, כשאגרופו הפעוט סמוך אל פיו – ואף־על־פי־כן היה מת… גורדוייל ידע זאת עכשוב ודאות מוחלטת. תקפהו יאוש אין־מצָרים וכעס נורא על תיאה, האשֵמה בכּל, כעס כזה, שבהקיץ אין כמותו לעומק המכאוב. השליך את התינוק וזנק על תיאה והתחיל דש באגרופיו באשר פגע, על פניה, על החזה, על כרסה. אולם חיש־קל הוחור לו, שאגרופיו אינם פוגשים כלום, ממש כאילו היה מכה את חל ־האויר, מה שהִלך עליו אימת־מות. הוא הפסיק. תיאה יספה לעמוד לפניו ולהצטחק. אחר פרקה לפתע מגבעתה, באמרה: “כך אפוא קטן שלי! אותי אתה אומר להכות!” והיא לפתה צוארו בשתי ידיה והחלה לחנק, לחנק. גורדוייל צעק בכל כוחותיו (מסביב נמצאו כבר בני־אדם עומדים), אך קולו לא היה נשמע. הקול לא נעתק כלל מפיו. אה, “עכשו הקיץ הקץ – לאין פדות!” הוא חש לחץ מופלא בלב, בלול במין נעימות, ונשימתו פסקה –
היה עדיין לילה כשפקח עיניו. גופו טבול זיעה, הלב פועם בעוז, והנשימה כבדה, קטועה. ברגע הראשון לא ידע, אם ער הוא או אם כבר מת באמת, לפי שהחַיץ בין חלום ויקיצה היה דקיק, שקוף. כמו־כן לא זכר, אימתי נתרומם וישב, כי עתה נמצא יושב על הספה. הוא משמש בכף ידו את חזהו ובא לידי החלטה, שהוא חי ושהוא ער. לשם יתר ודאות נִסה להחדיר מבטו בעד אפלולית החלל ולאחר התאמצות־מה עלה לו לתפוס תחומי המטה הסמוכה ורבועי שני החלונות שמנגד. עתה שוב לא היה צל של ספק: זה היה רק חלום־סיוטים. אבל הוא ראה עוד עכשו את החלום לכל חלקיו ולפרטי פרטיו ולבו נקפו כלשהו על יקיצתו. הרי ודאי אפשרי, שיהא אדם מת מתוך תנומה… אך הוא ער אפוא – זה ברי. והיכן הוא מרטין? הלא רק לפני רגע קל אחזו על זרועותיו! הוא קפץ ממשכבו ורץ אל העגלה. זו היתה עדיין ריקה והשמיכה הצחורה פרושה עליה. את העגלה לא מכרה אפוא לד"ר אוסטולד… ־פלחהו רעיון מאשיר. אף־על־פי־כן היתה עוד חמתו יוקדת בו כלפי תיאה, כאילו כל מה שאמרה לפני־כן בחלום אמת מוחלטת היא. העביר כפו על־גבי השמיכה ומצא לפחדו, שאין לתחתיה כלום. אפס תוך־כדי־מעשה נזכר, כי התינוק מצוי בבית־החולים, והוא חזר לשכב, נרגע במקצת.
והוא נרדם כהרף־עין תרדמה כבדה ונטולת־חלום.
כט. 🔗
למחרת כבר נמצא גורדוייל לפני בית־החולים בתשע וחצי. היה יום־סתו נאה, בהיר. השמש זרחה והטרמים התרוצצו בעליזות רצוא ושוב. גורדוייל טייל אילך ואילך לפני שער הגן ועשן. לא חש את הלֵאוּת, שהיתה משוקעת ביצורי־גוו מחמת השינה המרוגזה והחולנית של הלילה. רפרפה בו אפילו תוחלת קלה, שהכל יחזור למוטב, אלא שהחִכוי קשה היה לו. כמה עלול הזמן להיות אטי, עומד קרוש! ופעמים הריהו כחץ ירוי, לבלתי השיגו. כשאתה מסתכל בו, כשאתה מתחקה על מהלכו, הריהו מתעקש ועומד; חצי שעה נִתנה להתמתח עד כדי נצח שלם. ושוב הרהר גורדוייל: ההקדמות ארוכות הן לרוב יותר מן העיקר… כל החיים מורכבים מהקדמות כאלו והשאר אינו נמשך אלא רגעים קצרים…
אחר־כך קבע גורדוייל לעצמו לעשות את הדרך מקצה גדר אל מִשְנֵהו עשרים פעם הלוך ושוב פסיעות בינוניות –דבר זה ודאי יארך עשרים רגע ואז יוכל כבר להכנס. התחיל לפסוע ולמנות, כשעיניו כבושות בקרקע וחצני אדרתו הפתוחה מתבדרים לכל רוח. סמרטוטר, שצרור חבוש בסודר ירוק כעין הבקבוקים מופשל לו לאחורי גבו, זִגְזֵג באמצע המרצפת והתיז “הַנּדֶל” בקול נצרד ולקוֹני, מגביה עיניו כלפי החלונות. שוליה של נחתום עבר עם סל מלא גלוסקאות וכלבלב שחור רץ אחריו בצעדים טרוּפים, אלכסוניים, באופן שנדמה תמיד שהוא רץ לצדדין. הכלבלב עצר לפני גורדוייל, פנה והביט אחריו רגע קט וחזר לרוץ אחרי אדונו. אשה עניה וכפופה הופיעה מתוך הסמטה הצדדית, מקום שגדר בית־החולים מּהַוָה ארכובה חדה, דָרכה אטיות ומרושלות והביטה בלא־בטחה אל גורדוייל, שנמצא אותו רגע בקרבתה, ולא נתקרבה אליו עד שלא שם ידו לתוך כיסו. את הנדבה נטלה מידו כנפחדת, ופרשה שוב אל הסמטה, ממנה יצאה.
גורדוייל שוב לא מנה: נשתכח ממנו כל הענין. את הדרך לאורך הגדר כבר עבר בודאי כשלשים פעם ועכשו הוציא שעונו. חסרו ארבעה רגעים לעשר.
אחות אחרת, שאתמול לא ראה אותה, הבטיחה לו, שמצב התינוק הוטב, ושיש לקוות, כי בעוד שנים־שלשה ימים יוכל לחזור הביתה. לראותו כעת אי־אפשר. לא זמן הבקורים עתה. אך האֵם היכן היא? צריך להיניקהו! כל תחנוניו של גורדוייל, ליתן לו לראותו, היו לריק. הוא יצא אל המסדרון ושהה שם זמן־מה. והנה עברה האחות של אתמול והוא עמד להתחנן לפניה, שתרשהו להציץ בו הצצה קלה. זו חמלה עליו והובילה אותו אל האולם, בו עמדו כעשרים עריסות. בלכתו מאחורי האחות, פעם בו לבו בנשמע ובקיבתו נסתמנה מעין עוית. התינוק היה מתנמנם ברגע זה, פניו חורים אך שקטים ויד מאוגרפה בולטת מתחת לשמיכה ונסמכת אל הפה. לפתע צף ועלה לעיני גורדוייל המחזה שראה בחלומו והוא דִמָה להתעלף מבעתה. חש שברכיו קורסות תחתיו ולפת מסעד הכסא שאצלו.
האחות אמרה:
– הנך רואה, ישן הוא שנת־מנוחה. בלילה היה גרוע יותר, אבל עכשו הוקל. החום אף הוא נפחת.
רצועת־שמש שרועה היתה לרוחב העריסה, ורעיון חלף את גורדוייל, שטוב למצער, שאין השמש מכה על פניו של התינוק ומפריעה שנתו… פה ושם בכה תינוק וגורדוייל קלט את הבכיה שלא מדעת. עמד בלי־נוע ולא גרע מבטו ממרטין המתנמנם. דומה היה, ששכח לגמרי, היכן הוא מצוי, וכי עליו לצאת מכאן. אז אמרה לו האחות, שמוכרח הוא לילך כבר והוא נתאושש ויצא.
בחוץ נזכר, שהיה צריך ליַשֵר קצת את השמיכה ולכסות את התינוק כדבעי, לפי שודאי לא היה מכוסה היטב… ודבר זה גרם לו צער מרובה, כאילו היה כל גורל בנו תלוי רק בזה. עמד תחתיו ושקל בדעתו, אם לא יחזור לתקן את השמיכה; האחות תרשה לו להכנס עוד פעם, הוא יתחנן לפניה ותרשה… ודוקא מתוך שהכיר בצלילות־דעת את הנלעג ואי־האפשרות שבהגשמת חפצו זה, דוקא מתוך כך גברה תשוקתו והלכה, ואת כל חייו היה נותן בעד הרשות להכנס עוד פעם וליֵשר את השמיכה. אבל הוא המשיך דרכו. אילו, למצער, לא היתה היד מאוגרפת!… – הרהר אגב הליכה אטית. אמת, דרך התינוקות בכך, ואף־על־פי־כן!… ואם כבר מאוגרפת – למה היתה צריכה להיות דוקא סמוכה אל הפה כמו שם?!…אה, שטויות! –שִסע את עצמו – חלום רק חלום הוא ואין ליחס לו כל ערך! אולם תיאה מתמהמהת! נו, אולי לא יכלה עדיין להתפנות, – מצא לה צד של זכות – ודאי עומדת היא לבוא בכל רגע. אפשר אנוסה היא להמתין לטרַם יותר מדי… בוינה הרי תמיד כך: דוקא בשעה שאתה נחפז לדרכך, אין הטרם בא. כך הוא, אגב, בכל העולם כולו… ועלתה בו מעין חימה על הטרמים, שהם בעוכריו. סוף־סוף – נחם את עצמו – הריהו ישן כעת ועד שיתעורר יהא עוד סִפק בידה להגיע הלום.
גורדוייל לא הרגיש בכך, שנתקרב אל הספסל של אמש וצנח עליו. כעבור רגע נתברר לו הדבר והוא נרתע ממקומו מתוך מין פחד אי־מחוור לו גופו והתחיל פוסע לעבר העיר. היה לו פנאי, לגורדוייל, נצח של פנאי, יכול היה להעניק מזמנו לכמה וכמה מתושבי העיר, אך איש לא רצה להשתתף עמו בזמנו. והוא התהלך אפוא יחידי, לאין מטרה, בלי שים לב לרחובות, הפקר להרהורים מציקים ונאבק כל העת עם הרגשת־אסון סתומה, שפרכסה להרוס אל תחומי הכרתו. השמש חממה. אמירי האילנות, שהשתרבבו מעל לגדר האָאוּגרטֶן לתוך רחוב צר ושקט היו כבר מעורטלים לחצאין, שזורי־שמים, וטרפיהם המפוזרים על־גבי המדרכה רשרשו בהתפוררם תחת צעדיו של גורדוייל.
שלשה ימים שכב התינוק בבית החולים וברביעי, כשבא גורדוייל בבוקר לבקרו, הודיעו לו, כי מת בלילה. בשויון־רוח מבעית שמע גורדוייל את הבשורה. כשם שמחלה קשה מפחיתה לחולה חומר המיתה, מלעיטה אותו כביכול את רעלה קמעה קמעה, מנות זעירות, והסיום ההחלטי שוב אינו מורגש לו לכל עזוזו – כך הכשירו את גורדוייל המצוקות והענויים הפנימיים, שסבל בימי מחלת התינוק, לקראת מותו של הלז. הוא צנח על כסא בלשכת־בית־החולים ונשאר מאובן זמן רב. דומה היה, שאינו שומע ואינו רואה כלום. מבטו מכוון היה אל איזו נקודה רחוקה מאד, כמו בעד הכותל והלאה, וידיו מוטלות ברפיון על ברכיו. מגבעתו הרכה היתה נעוצה לו תחת בית־שחיו. אפשר הדבר, שברגע זה לא היה שרוי בו אף צל של מחשבה; אפשר, שהיה לשלל למין טמטום כללי של החושים, אשר השקיע אותו במצב של דומם אמתי. האחות הראשית פזלה לקראתו פעם בפעם מן הצד; רחמיה נכמרו עליו ובלבה היתה החלטה, ליתן לאדם זה לשבת כאן כאות־נפשו. אחר־כך נתעשת גורדוייל והתרומם. התקרב אל השולחן ורצה, כנראה, לומר דבר־מה אך המלים לא יצאו מפיו. האחות הביטה בו, הביטה אל שפתיו המתרפטות, כדרך שמביטים אל אִלם, לקרוא מעל פיו את חפצו. לסוף אמר בלחש, כמי שלא דבר כבר ימים רבים, שהוא מבקש לראותו, היינו את התינוק. “לפי שהתינוק הרי סוף־סוף שלו הוא”, – מצא משום־מה לנחוץ לבאר – “דמו־ובשרו”.
האחות הראשית צלצלה ומיד נכנסה אחות אחרת והובילה את גורדוייל דרך המסדרון ונטתה ימינה. לתוך מסדרון אחר, ובקצהו פתחה דלת והכניסתו אל חדר לא־גדול “חדר־המתים”, שעמדו בו על מין אצטבה של עץ כמה ארונות קטנים, ושנדף ממנו ריח חריף של קרבול. נגשה אל אחד הארונות והסירה את הכסוי. גורדוייל העיף תחילה מבטו במלוא החדר לראות, אם יש חלון. “כי חלון דבר חשוב הוא למאד”… ולא נתקררה דעתו עד שגלה מן הצד מין אשנב צר ומארך, שהיה בו אף–על־פי־כן כדי לסַפק לחדר אור־היום כפי הצורך. אחר־כך פנה גורדוייל פתאום אל הארון הפתוח, כאילו אמר להפתיע מישהו. התינוק המת מוטל היה בארון בחתוליו. גורדוייל ראה, שהארון ארוך יותר מדי בשביל התינוק ורֶוַח הגון נשאר בין הדופן ובין רגליו של הלז, מה שהטריד אותו משום־מה. אחר הצמיד עיניו אל פני התינוק, שהיו כתמתמים, חלולים, הרבה יותר קטנים מקודם־לכן. זמן־מה הסתכל כבוחן ופתאום הרגיש, שגְוִיָה קטנה זו זרה לו לחלוטין; אין כל יחס בינו לבינה… אמת, הנה אותה צורת הפנים, אותו חוטם חרום, אותן השערות של מרטין, – ואף־על־פי־כן אין זה הוא… מרטין היה אחר, חי התינוק שלו – ואילו גויה נטולת־חיים זו, אין לו כל שייכות אליה. זע בו אפילו רגש מסוים של בחילה מפני מת קטן זה והוצרך להסב ממנו מבטו. לא יכול לנשוא את מראהו. ופתאום אירע דבר משונה: גורדוייל נתפרץ בצחוק. הוא צחק בחשאי, אגב השמעת קול גרגור כמי שמגרגר גרונו בנוזלים, אבל ברור היה, שהוא צוחק. הצחוק נפלט מאליו, בעל כרחו, בלי יכולת לכבשו. האחות הכסיפה מפחד. את הכסוי, שהחזיקה כל הזמן בידה, החזירה למקומו בשאון מופרז, בעוד שגורדוייל יסף להזדעזע מצחוק. במְחִי־אחד פסק, כאילו הרפה ממנו השבץ. מבלי להציץ עוד פעם אל הארון או אל האחות, פנה ויצא מחדר־המתים כמעט בריצה, התנגש במסדרון עם אחת האחיות וכמעט שלא הפילה ארצה, וברח החוצה.
הוא פנה שמאלה, פוסע פסיעות גסות, רץ כמעט, כאילו היה מורדף. עבר מקצתו של רחוב רָאוּשֶר, נטה לסמטות צדדיות, הגיע אל גשר־בריגיטה ־והכל בלי דעת צלולה. לא היתה בו שום מחשבה. מי שראה אותו בכך, – גבר נמוך ורזה מהלך בחפזון עצום, גלוי בלורית פרועה, מנענע בשתי ידיו (המגבעת, שהחזיק תחת בית־שחיו, אבדה לו בינתים, מבלי שהרגיש בדבר.), ואדרתו הפתוחה מתנפנפת ברוח, – יכול היה לחשבו למטורף. מקצת בני־אדם אף עצרו בלכתם, כשעבר, ולווהו זמן־מה במבטים תוהים. היתה שעת צהרים. מפרק לפרק הציצה החמה מחרכי העננים ונתחמקה מיד שוב. רוח קלה פתחה צמרמורת על עור הדונָאוּ. כבירי־תנודה היו הרחובות בשעה זו: הכל הזדרזו לסעודת צהרים. גורדוייל הוסיף להלך במהירות. התנהל לרוב על־גבי המדרכה, וכאשר היה צריך לחצות רחוב, עשה זאת במהירות מוגזמה, מביט ימינה ושמאלה על הטרמים המתרוצצים והאוטומובילים. עתים עמד לפתע באמצע המדרכה, עיניו כבושות בקרקע, כמי ששקוע בנבכי מחשבה, נשאר כך רגעים מספר, ואחר נתק שוב ממקומו. ראו אותו מניע שפתיו ועושה בידים סימנים משונים, כאילו היה מסיח משהו עם עצמו. אפס גורדוייל לא הסיח עם עצמו ולא כלום. הוא רק זמר לעצמו איזה נגון נושן, זמר בלחש, בלי נשמע, ושלא מדעת. עתים השתרע חיוך על פניו, נקרש ועמד עליהם זמן־מה, כאילו היה זה בטוים התדירי. פעמים או שלש גם צנח על ספסל־הרחוב, שנזדמן לו בדרכו, נשאר כמה רגעים מיושב וקם שוב ללכת. לפתע נמצא ברחוב שוּל, לפני בית חמיו, ורפרף רגע לנגד עיניו דבר־מה מֻכּר, אך רגע קל בלבד, רגליו אמרו גם להתעכב מאליהן, מתוך רגילות, אולם גורדוייל לא נתעכב. היתה כאן קושיה אחת, שהתחילה עכשו מתפעמת במוחו בעקשנות, מבלי שיוכל למצוא לה פתרון. קושיה זו נצטללה בו ברחוב שול, ממש כאילו היתה ספוגה באוירו של זה הרחוב, ומעכשו דש בה בלי הפוגות. גורדוייל לא יכול בשום פנים להבין, למה דרוש ארון, בשעה שיש עגלה משובחת, עגלה, שהוא גופו קנה אותה… והלצה לא היתה זו, לא יכלה להיות, לפי שתיאה אמרה לו לא־כבר, שמעתה יישן התינוק בארון ולא בעגלה…, ותיאה אינה מצויה אצל הלצות… וזהו הדבר שאיננו מובן לו כלל. ובפרט אותו ארון!… כלום לא ראה פעם בעיניו שלו עצמו, כאשר מדדו לתינוק את הארוֹן, שזה האחרון היה הרבה יותר ארוך מכפי גדלו.!…זאת הרי ניתן אף לסומא לראות!… בה בשעה שהעגלה הולמת אותו יפה, כעשויה לפי מדתו ממש! זולת־מה, מה דמיון יש ביניהם?! העגלה היא יפה, תאוה לעינים, הוא בחר אז את היפה ביותר – והארון איננו כמה קרשים מהוקצעים ומחוברים זה לזה!… ושוב: מי עָרֵב לך, שיש בו כדי לעמוד ימים רבים?… אתה נוגע בו לנדנד את הילד – והוא נהרס כרגע?… והרי אי־אפשר לקנות בכל יום חדש!… חבל, שעיף הוא עכשו כל־כך ואין ביכלתו לחפש את תיאה ולהניאה מלמכור את העגלה!… והשרב, כמה הוא נורא היום!… אילו היה לו מה לשתות! שאין שום אדם רוצה ליתן לו לגימת מים צוננים בשרב כגון זה!… אה, גרונו נחר בצמא!…
פניו של גורדוייל היו עכשו אדומים כולם, כמו שלוּקים, ושני קלוחי־זיעה נזלו ממצחו על שתי לבתותיו. כמה חוטי־שערה בודדים היו דבוקים למצחו הסמוק גם הוא. צעד עכשו לאט, מתנודד, לאורך ה“אזור”, לא הרחק מבית־הנתיבות המערבי. החמה נעלמה בינתים לגמרי מאחורי העננים. הרוח נתגברה, נהיתה צוננת יותר, עוקצת. מסתמא באה זה־עתה רכבת, לפי שהמוני בני־אדם נפלטו מתוך בית־הנתיבות, עברו באלכסון את הככר הרחבה שלפניו, מי במזודה או בסל ומי באמתחת־גב על שכמו. היה שלש וחצי אחר־הצהרים. הרוח הִשיבה לכאן צחנת עשן־פחמים מִקַטָר לא־נראה. גורדוייל הגיע את הגנה שממול בית־הנתיבות וצנח על ספסל. שעה קלה ישב ועיניו קלטו בלא לראות את הנוסעים, שעברו דרך גנה זו אל תחנות־הטרם. אחר חש לפתע צמרמורת של צנה, שניו התחילו נוקשות זו לזו. התרומם אפוא והמשיך דרכו, כשכל גופו רותת מקור. חצה רחוב מַרִיָה־הִילף הסואן וכביר־התנודה וכמעט נתרסק על־ידי אוטו סוער. הנהג עוד המטיר עליו גדופים נמרצים, בהפנותו ראשו אחריו מדי פעם, בשעה שגורדוייל כבר נמצא מעבר השני. כל זה לא נגע בגורדוייל. נִתן לשער, שלא שמע את זה כלל. הוא מצא רחוב פתוח לפני חטמו ונכנס בו. מיועף עד כדי התעלפות, גרר את רגליו בשארית כחותיו, אבל לא עלה על דעתו, ששמור לו אי־שם חדר וספה וכי אפשר לשוב לשם. בכלל לא עלה על דעתו מאומה. יצא אל הרחוב הגוּמפֶנדוֹרפי ופרש מבלי דעת שמאלה, אל עבר טבור העיר. כשהלך כמאה צעדים ברחוב זה, חסם מישהו את הדרך בפניו. מבלי הרים ראשו המושפל, רצה לנטות מיכנית הצדה – והנה תפסוהו בזרועו.
– אֵל אלהים! – קראה פרנצי מיטלדורפר בחלחלה – וכי מראה פניך כיצד?!
גורדוייל תלה אליה עינים תוהות, דלוחות, ודומה היה, שאינו מכיר אותה. הוא שתק.
– הלא חום גבוה לך! – אמרה האשה הצעירה – עליך לשכב במטה! בוא עמי! תנוח אצלנו מעט ואחר אביאך הביתה!
והיא שלבה זרוֹעה בזרועו והוליכה אותו. גורדוייל ציית והלך. לא דבר כלום, אף־על־פי שהכיר אותה. לא דבר, מפני הלֵאות המרובה ואף מפני שלא היה לו מה לומר. בעמל רב עלה על המדרגות, נמשך על־ידי האשה ונכנס הביתה, זו הוליכתהו אל הספה:
– הנה! שכב והנפש קצת, העלוב שלי! העלה את הרגלים, אל תחשוש – כך!
סייעה לו להשתטח כראוי ולמתוח רגליו.
– ומגבעתך, כלום היכן היא?
– מה, המגבעת? – פתח את פיו בפעם הראשונה – אין צורך… למה מגבעת… חם מאד… לשתות! האזלו המים בכל העיר?… אין איש נותן לגימת מים.
דבר בלחישה, בפני עצמו. פרנצי מיטלדורפר עמדה והביטה אליו ברחמים עצומים; בעיניה נראו אפילו דמעות.
– הרגע נא, אני מביאה לך מים כהרף־עין.
יצאה וחזרה מיד עם כוס מים, והוא הריקה בגמיאה יחידה.
– עתה שכב בשקט – שדלתהו כשַדֵל תינוק קטן, בקנחה במטפחת צחורה את הזיעה מעל מצחו – אמא יצאה עם הילד. לכשתשוב, אביאך הביתה.
גורדוייל שכב פרקדן והסתכל בחלון ממולו, שנדמה לו כקבוע בקיר באלכסון… דבר זה היה בעיניו מגוחך ביותר. נִסה להסב קצת ראשו, שמשקלו היה עתה מאה קילו, אך החלון הוסיף להיות מלוכסן. זהו בלי ספק סגנון־בניה מודרני… – מצא פתרון – אבל אני לכשעצמי מבכר את הישן. הישן הנהו יותר נאה.
– רואה את, אילו הייתי אני בונה לי בית, לא הייתי מרשה לקבוע את החלון במשופע… אני מוצא, שזה 2מכוער, נטול־טעם. גם אין זה יפה לשמוש. אתה בא להשען על האדן ומחליק אל הזוית… זהו צחוק! וארובת העשן של הבית מנגד מלוכסנת אף היא… הדור שלנו מבכר את העקום – סימן של התנוונות…
ומטעם־מה הצטחק לעצמו.
– התדעי, – אמר פתאום – מוכרחני לילך הביתה כרגע! התינוק יקיץ שם ויבכה!
נסה להתנשא, אך לא עצר כח ונפל שוב אחורנית. האשה הצעירה נגשה אליו בקפיצה.
– שכב־נא במנוחה! תיכף תשוב לביתך!
– כן, זהו אמת! עלי לנוח תחילה. הרביתי לטייל ואני עיף – חייך מתוך הכרת־אשמתו – רק רגע אנוח, רגע קט, ואחר אוכל ללכת. אבל מעט מים! אני צמא.
– אלך ואבשל לך תה. זה שובר יותר את הצמאון!
לפתע פתאום היה לילה. גורדוייל היה מציץ בעד אשנב מצער, בעצם מין חור עגול כשעור עִגּוּלָהּ של כוס רגילה, אל תוך חדר מואר. רק בעין הביט (בשביל עינו השניה לא היה מקום), בעמדו על קצות בהונות הרגלים, מהיות החור למעלה מקומתו. ביגיעה רבה עלה לו הדבר, ואף־על־פי־כן מוכרח היה לעמוד ולהביט, משום שידע, כי הוא העֵד היחידי ואם לא יראה הכל, ישאֵר המעשה במחשכים… בפנִים החדר עמד אדם גחון על־גבי ספסל ארוך ומהוקצע (גורדוייל חרת לו בזכרונו פרט זה לבל ישכחהו, לפי שלדעתו היתה לזה האחרון חשיבות יתרה) האדם עמד מופנה אליו בגבו, אפס גורדוייל ידע היטב, מיהו. הוא סבור, עלה רעיון בדעתו, שאם יסתיר פניו, לא אכירנו! אולם אני מכיר אותו יפה: זהו השוער הארוך שלנו! מפָני לא יסתר! השוער עמד אפוא כפוף על־גבי הספסל, שאדם אחר היה מתוח עליו, וחבט באבן על גולגולת השוכב, הכה במתינות ובקצב, כמי שמבצע מעלל הטעון דיקנות מרובה. האדם המוכה כך, – אם כי גורדוייל לא יכול לראות פניו – ידע בכל־זאת, כי הוא פרידי גיסו, – פרכס זמן־מה ברגליו, רצה כנראה לפגוע בשוער, אבל הלז עמוד סמוך לראשו, זולת־זה החזיק בו בכח בידו הפנויה, באופן שפרידי לא יכול לא להשתחרר ולא לפגוע בו ברגלים הבועטות. בינתים יסף השוער להכות ולבסוף נשתקט פרידי ומתח את רגליו. גורדוייל ידע, שעכשו כבר הרוג הוא. וכך היה הדבר באמת. השוער נזדקף מלוא קומתו וזרק את האבן לקרן זוית. אחר חכך כפיו זו בזו פעמים או שלש כמרוצה ממלאכתו, כִפְתַּר מעילו והצית סיגריטה. גורדוייל העיף עין על פרידי. על פניו אותות דם או פצעים. הדם השתפך פנימה – תירץ לעצמו – מפני שהרג אותו באבן שטוחה והרי זה כמו חֶנק… ועתה מן ההכרח היה, שגורדוייל יזדרז ככל האפשר, גזרה שמא ימלט בינתים הרוצח. למרות לֵאוּתו האיומה, עלה עם פרנצי מיטלדורפר על הטרם ובין־רגע מצא עצמו עומד לפני הקומיסר, שישב אל שולחן מכוסה־שחורים והסתכל בו דרך משקפת־אופירה. גורדוייל פתח פיו לספר ענין־הרצח – והנה התחילו כבלים, כבלי־ברזל כבדים, נמשכים ויוצאים מתוך הפה, בלי הפסק, נמשכים ונערמים לרגליו לגל גבוה ועמם מזנק מפיו סילון של דם. לא היה ביכלתו לסגור שוב את הפה ולא להוציא הברה. תקף את גורדוייל פחד לא־אנושי, לפי שהבין, שהכבלים יהיו בעוכריו. אה, אילו יכול לדבר ולהוכיח צדקתו! נסה לעשות סימנים בידיו, אך הללו לא נשמעו לו אף הם. מלבד זה גם ידע, שסימנים ללא תועלת הם; צריך לדבר, לדבר! והנה התחיל מושך בידיו את הכבלים מפיו בתקוה, שהם יִתַמו במהירות ויוכל לדבר. הידים נתלכלכו בדם והכבלים לא פסקו. מסביבו כבר היתה ערמה גדולה, שהקיפה אותו כמין חומה. לפתע השליך הקומיסר מידו את המשקפת בתנועת פתוס נלעגת כזו של שחקני־קינוֹ גרועים וקפץ ממקומו.
– ראו! – הצביע על גורדוייל – הנה לפניכם הרוצח! להלשין אמר על השוער החף מפשע – ועתה עיניכם הרואות את הדם השוטף מפיו! הרי לכם ראיה ברורה! דם הנרצח הוא, שעלע אותו למען הסתיר פשעו – והדם מעיד עליו!…
ומיד תפסו אותו, טלטלוהו וסחבוהו דרך מסדרונות ומרתפים אפלים; לצעוק לא יכול, כי הכבלים עדיין נמשכו מתוך פיו, ללא קץ ותכלה. אחר הוכנס לתוך חדר עגול והוא ידע, שזהו מין כבשן מוסק ושעכשו יצלוהו חיים. הרי זוהי האינקביזיציה! – רצה למחות – האינקביזיציה בטלה זה כבר והיא אסורה! שלא כחוק אתם עושים לי זאת! אך לא יכול להוציא הגה. התחילו לפשוט לו בגדיו ואחרי פשיטת כל בגד גבר עליו החום עד למחנק והצָמָא שרף את פיו ואת קרביו. הוא עשה בידו סימן כי יתנו לו מה לשתיה. האנשים חמלו עליו והביאו לו מים. אולם המים, בלגמו מהם, נהפכו בפיו לאש צורבת, שהיתה קשה לו פי אלף מענויי הצמא. אללי! – גנח ביסוריו – הם מתעללים בי! חוסו נא, הבו לי מעט מים פשוטים! כיצד אפשר להתאכזר כל־כך! ברותחים הרי אי־אפשר לשבור את הצמא! וי, וי, אני גווע בצמא!
– שתה נא! – אמרה פרנצי מיטלדורפר והושיטה לו את הכוס – התה ייטיב לך!
– אה, את היא! – אמר גורדוייל, שבינתו שבה אליו לרגע, – הצונן הוא, זה התה?
– כמו שצריך! ראוי לשתיה. טעם ותוכח!
חציו שכוב שתה את התה עד תומו. אחר אמר:
– עכשו עלי לילך כבר באמת.
– טוב! אכתוב רק שתי מלים לאמי.
אחר־כך עזרה לו להתרומם. מוכרחת היתה לתמוך בו, שלא יפול, והורידה אותו החוצה בעמל רב. נוכחה מיד, שאין שום אפשרות להוליכו בטרַם וקראה לאוטו עובר. גורדוייל ישב כל שעת הנסיעה ולא דבר. דומה היה, כי הוא ישן, בשבתו כך מצומצם בזוית האוטו כמין גוש גלמי.
החוץ כבר האפיר, כשהעלתהו פרנצי מיטלדורפר לחדרו. “חולה הוא!” אמרה לבעלת־החדר, שפתחה להם את הדלת. הפעם הבינה הזקנה מיד, נכנסה עמהם והציעה את הספה, בעוד שגורדוייל ישב בינתים על כסא, נתמך בידי פרנצי.
– ידעתי תמיד פטפטה הזקנה בשעת מעשה – שיפול פעם למשכב אַי־אי־אי! לעבוד כל־כך הרבה, אדם הגון! כמותו והתינוק מת עליו גם־כן!
שתי הנשים עזרו לו לפשוט בגדיו והשכיבוהו על הספה. באדישות גמורה נתן להן גורדוייל לעשות בו כחפצן. רק פעם בפעם נתמלטה מפיו גניחה עמוקה. העששית הודלקה והזקנה הביאה מַדְחום ונעצה לו תחת בית־שחיו. פרנצי מיטלדורפר הסתובבה בחדר בקוצר־רוח, באדרת ומצנפת. המדחום הראה שלשים ותשע ושמונה. אז התקינה האשה הצעירה, שיקראו בלי עכוב לרופא. האדון גורדוייל הוא חולה מסוכן – הסבירה לזקנה – והיא לדאבונה, נאלצה לחזור תיכף לביתה. מחר תבוא לראות בשלומו. והיא נפרדה ויצאה.
הרופא, שבא אחרי כשעתים מצא בו הזדעזעות־עצבים קשה.
חלק חמישי: הָאַחֲרִית 🔗
ל. 🔗
מאז קם גורדוייל מחליו חלפו שלשה שבועות. אירע, שבערב התגלעות מחלתו היו ידידיו נקהלים בהֶרנוֹף ונתבשרו מפי תיאה, ששהתה אצלם רגע קט, בשורת מות התינוק. מתוך שלא ראו את גורדוייל זה כמה ימים וידעו עד כמה קשור היה בתינוק, חרדו לשלומו, וכהרף־עין נתרוממו כולם, לוטי, ד"ר אסטל ואולריך, ונסעו אל רחוב קלַיְנֶה־שטַטְגוּט. נכנסו רגעים אחדים אחרי צאת הרופא ומצאו את גורדוייל, שחומו עלה בינתים עוד יותר, שכוב פרקדן, נטול־הכרה, מבטו הנבוב, הזגוגי, שלוח אל מרומי הכרכוב. מרת פישר הזקנה, שהתעסקה בהרטבת אלונטית לשם תחבושת על הראש, הודיעה להם כלשונה כל הפרטים כסדרם.
שמונה ימים היה גורדוייל מנוגע חום גבוה, הוזה הזיות־קדחת, פעם מבעיתות, פעם גורמות תענוג לא־ישוער, שהבריות והעצמים מסביבו נשתזרו בהן באורח פלאי, במעוקם ובזיקה משונה. כלכלוהו במחלתו ידידיו, בעלת־החדר הזקנה, לרבות פרנצי מיטלדורפר, שבקרה אצלו גם־כן יום יום, מהיותו נחשב בעיניה כעין חולה פרטי שלה. תיאה, לא שָטתה ממנהג־חייה התדירי ולא נקפה לטובתו אפילו באצבע קטנה. אחר בא המשבר. “מעכשו הריהו מעֵבר מזה”, בִּשֵׂר הרופא.
תשוש למאד, בלי יכולת להניד אבר, אנוס היה להשאר עוד שבוע ימים במטה, לאחר שסר ממנו החום. את התינוק לא העלה על שפתיו אף פעם במשך ימי הבראתו, כאילו נשתכח מלבו כל הענין. אך כשנתעה לפעמים מבטו אל החלל הריק שבין המטה והחלון (בשעת מחלתו מכרה תיאה את עגלת־־הילדים לסוחר רהיטים ישנים), דמה, שכל החדר ריק, שכל העולם ריק. ברם הכחות החיוניים, שחזרו קמעה קמעה אל גופו, לא נתנו לו להשהות מחשבתו בדברים מסעירים. שכנה בו זו השלוָה המאושרת, האנִימַלִית, של כל חולה מסוכן, בעבור הסכנה ובהחילו לשוב לאיתנו. בשכבו כך מורם לחצאין, והדבור עדיין קשה עליו, היה מחייך תכופות גם בלא נמוק לדבריה של לוטי, זו שבקרה אצלו פעמַים ביום, היה נוטל ידה לפרקים ומלטפה מתוך הכרת טובה חרישית, שעה שמבחוץ השתולל כבר סתו נזעם, גשום, מרקיד את הזגוגית המחולחלת שבחלון.
עכשו כבר חלפו שלשה שבועות מיום צאתו לראשונה אל הרחוב. החיים שוב התנהלו במסלולם הרגיל. גורדוייל חי לכאורה כמו קודם: מבקר ידידים, מתשוטט ברחובות, מסיח קצרות עם פלוני ואלמוני – ואף־על־פי כן, היה בו איזה שנוי, בלתי נִכר לעין זר, וביותר – לו לעצמו. מחריש עוד יותר מלפני כן, נתון על־פי־רוב להרהורים עמוקים, כאילו הוטל עליו בכל רגע להכריע דבר־מה נכבד מאד, היה משיב תכופות לבן שיחו מתוך היסח הדעת, שלא מן הענין. המועקה הסתומה, שרבצה על נשמתו למיום התודעותו אל תיאה ושנשמר בה תמיד מלהאירה באור ההכרה הצלולה – עתה התחילה זו מעיקה ביתר עוז, לבלי הכיל, ותבעה בתוקף נתוח הגיוני מדויק בנוגע לסבתה, ואף איזו תרופה כנגדה. כל הגוּתו נכשל עכשו תמיד בתיאה, לכל צד שהתנועעו מחשבותיו ותמיד הגיעו אל זו: היא היתה המַכְשֵלָה, המחסום, מקור כל הרעה. לשוא נסה לעתים גם עכשו להלחם נגד רעיונות כגון אלו. הכל בו היה מרד והאשמה. ובו בזמן ידע, שלעולם לא ימצא און בנפשו להשתחרר מידיה. אילו היתה היא עצמה עוזבת אותו! ברי לו, שהיה מצטער על כך, אך מצד שני היה מקבל את הדבר כגזרה מן השמים ומתפשר עם ההכרח. אבל תיאה לא עלה על דעתה לעזבו. ותרנותו התמידית גרתה ודִרבנה את יצריה השפלים, ותאות־הצִעוּר שלה, זו שנתפתחה עוד יותר במשך חייהם המשותפים, מצאה בו מזון בלת־פוסק לספוקה. משעה שראתה כמה פעלה עליו מיתתו של התינוק, היה לה חומר חדש להדאיב לו. עכשו, בנגוד למנהגה קודם־לכן, היתה מטעימה עם כל הזדמנות, שהתינוק היה שלו… ויותר שהחריש יותר נתרגשה היא.
שבתו בבית היה עתה אך מעט. החדר נעשה לו לזרא, היה ריק ומשמים, העלה הרהורים מציקים. הוא אף מִעט בעבודה. שקוע היה בחובות עד למעלה ראש ומצוי תמיד במצוק כספי. אולם זה, צריך לומר, לא העסיק אותו ביותר. נקודת־הכובד היתה בזוית אחרת. גם הרגיש אי־ברור, שאיזה קץ ממשמש ובא, שדבר־מה עומד להשתנות בקרוב, מבלי שידע מה וכיצד.
היום היה יום שלישי בשבת. יום חם יותר מן הימים האחרונים, שהיו צוננים לא לפי תקופת־שנה זו. גורדוייל הִרבה לשוטט בעיר ועכשו היה מצוי בחדרו, יושב לצד התנור המבוער, שפשפשו פתוח היה ולשון־אור פרצה מתוכו, רטטה על הרצפה בין המטה והספה ואף הטילה בבואה בהירה בתחתית הכותל שמנגד. היה ערב, שש שעות בקירוב. גורדוייל לא העלה את העששית, כי טוב היה לו באפלולית. באור – עלה בו רעיון – רואה אדם את שמחוצה לו, בחושך – את עצמו הוא. ואף את קרבם של הדברים… הרגיש עצמו לפתע, כאילו היה האדם וקדמוני במעבה יער אפל, לפני מדורה בוערת להבעית חיות־הטרף. דִמה לשמוע בחוש אִוְשָה חשאית וכמו מתאפקת בינות לשיחים סביב, ודרך אלפי דורות נמסר לנפשו אותו מגור בהמי מפני שלטונות לא־ידועים, שמצודתם פרושה על כל צעד ושעל. מיכנית עשה בחשכה מעין תנועה מְגִנָה ונקלע אגב־כך אל תוך הממשות הנוכחית. בחוץ תקע אותו רגע אוטו, שתי תקיעות קטועות. שלא מדעת היה גורדוייל דרוּך לקראת תקיעה שלישית – זו לא באה. אף־על־פי־כן – הרהר בקשר עם שְֶקָדַם – עדיף מצבנו אנו ממצבו של האדם הקדמון. בית כזה עם תנור בוער ומטה מוכנה ועומדת – דבר גדול הוא! זכר כמה לילות לפני שנים מספר, בם הוכרח לטייל ברחובותיה של אותה וינה עצמה מחוסר מעון וכסף, ומהם חלו בסתיו מבוגר כבר למדי כמו עכשו – ועטפו אותו ביתר שאת הנעימות והבטחון של חדרו החם. עתה, למצער, היה דבר כזה מן הנמנעות! ורחמיו נכמרו על הללו, בעיר זו בביתר כרכי העולם, שנשארו עדיין מבחוץ, שאנוסים לבלות לילותיהם על ספסל תחת כפת השמים, ומתחת לגשר, ובתעלת השופכין. האנושיות צריכה היתה לדאוג לכך, שיהא מובטח לו לכל איש ואיש מעון ופרוסת לחם צר – זה לכל הפחות!
נתרומם והוסיף יעה של פחמים לתוך התנור. הפחמים החדשים החניקו את השלהבת; התחילו נפלטים המון קולות־נפץ דקים ונחפזים, ואניצי עשן אמוץ־כהה הבקיעו רגע מן הסדקים. בהלחיתו על הרצפה, המתין גורדוייל עד שהשלהבת פלסה לה נתיב. אחר קם וחזר לישב על כסאו. עתה בקעה ויצאה לשון־האור קצת באלכסון ולחכה צלע הספה בצפויהּ של בד־אוהל כתמתם־כהה. חושיו של גורדוייל קלטו מבלי־משים צורת הספה, ועל־ידי פרוצס סמוי צפה ונתבלטה בו תחושת לֵאוּת קלה. אך לא נשמע לתשוקה שתקפתהו, להשתטח על זו. לא! ימתין עוד מעט, אחר־כך יערוך לו משכבו ויקדים לשכב. אין לו חשק לצאת עוד הערב!
במסדרון נפתחה דלת ונסגרה. מענין היה לדעת, אם חזר מישהו או יצא. באופן האחרון, הרי אין הוא מקנא כלל בְהַלָּה. בחוץ אמנם לא קר עתה ביותר, אך הוא, גורדוייל, הנאה מיוחדת לו היום מישיבת בית. כן – נזכר – לוטי פניה הולכים ורעים מיום ליום. בשכבו עוד חולה, נדמָה לו, שהוטבו, אבל באמת הם רעים. חוץ מזה נעשתה שתקנית, שלא לפי טבעה. או פעמים שהיא מפתיעה בהוללות מוגזמה, גם־כן אי־טבעית. אח, לו היה ביכלתו לעזור לה.
שעה קלה התנועעו עוד מחשבותיו מסביב ללוטי, לסוף נרדם. כשהתעורר, כבר היו הגחלים לוחשות והחמימות הופחתה כלשהו. רטט־צנה חלף את גורדוייל. נגש וזרק עוד פחמים בתנור. שפשף גפרור והציץ בשעונו. התנמנם אפוא זמן מרובה, כי היה קרוב לעשר. ראשו היה כבד והוא חש מכאוב בצדו הימני ובמפרקתו: מסתמא בעקב ישיבתו הלא־נוחה. התחיל פוסע אילך ואילך לשם חלוץ־עצמות. מן החדר הסמוך לא הבקיע שום שאון. מכלל שכבר שכבו לישון, הזקנה וסידל. להדליק את העששית לא מצא לנחוץ: בעד החלונות חדר אור קלוש, שהרשה להבחין כראוי כלי הבית.
בינתים נפתחה הדלת ותיאה נכנסה. הקדימה הערב לשוב הביתה, שלא כהרגלה. בהבחינה את בעלה בחשכה, מיד נתמלאה חֵמָה:
– מפני־מה אינך מעלה את העששית, אידיוט! – קראה עוד בטרם תספיק לסגור שוב את הדלת.
גורדוייל מהר והדליק את העששית, שהיתה כבר מוכנה ועומדת על השולחן. נשאר עומד תחתיו ליד השולחן, נשמר מלהניד אבר. ראה, שרוחה זועפת ורצה למנוע קטטה, אבל נבואת־לב הגידה לו, שהערב לא יעבור בשלום. לפתע־פתאום עלה בו חרון על עצמו ועל זהירותו. “מה! עד מתי יהא נכנע ומתירא מפני כל קפריזה שלה!” ברעש הזיז את הכסא שאצלו ונגש להביט בעד החלון.
תיאה סיימה לפשוט בגדיה העליונים ואמרה:
– מה יש לאכול?
– לא כלום! – השיב גורדוייל קצרות, שלא כדרכו, מבלי להפנות מן החלון.
נפתעת מתשובתו, הפכה תיאה ראשה והסתכלה בו מאחוריו. בקול מתון, מבשר־רע, אמרה:
– מה זה “לא כלום”? מדוע לא הכינות לאכול?!
עכשו הפך עצמו גורדוייל אל אשתו. לא ענה מיד; התבונן בה ישר. לאחר הרף־עין אמר באומץ:
– מדוע לא הכינותי? מפני שאין לי כסף. זאת את יודעת היטב. חוץ מזה: פעם את יכולה גם בעצמך לקנות לך מה לאכול.
למענֶה כזה לא פללה תיאה. מאדימה כולה מקצף נרתעה ממקומה.
– מה־ה?! אתה מעיז?! אם כן לשם מה הנך נחוץ לי?! אתה סבור, שתשב כאן כנסיך ואני אהיה מכינה לך אוכל!
– לא לי, כי־אם לך! – השיב גורדוייל לבלי חָת.ַ
– צא! – הראתה בידה השלוחה כלפי הדלת. וכשגורדוייל לא זז, הוסיפה:
– צא כרגע, אני אומרת לך! כהרף־עין! ואל תהין להראות פניך כאן אתה, שומע, אל תהין!
– מה, נשתגעת?
נסה גורדוייל. אך תיאה כבר נמצאה על־ידו, תפסתהו ומשכתהו אל הדלת והדפה אותו אל הפרוזדור האפל. סמוך לכך השליכה אחריו אדרתו ומגבעתו והבריחה מבפנים. כל זה נתרחש במהירות הברק. נדהם עמד גורדוייל בפרוזדור האפל והביט לעבר הדלת, שמתחתיה בצבץ קו־זהר דק. פלחהו רעיון פתאומי, שכל זה אינו אלא הלצה, והוא נתקרב אפילו ונסה לפתוח את הדלת. אך זו נעולה היתה. אז נוכח גורדוייל, שאין זו הלצה כלל, הצית גפרור, הרים מן הקרקע אדרתו ומגבעתו, התלבש ויצא.
ברחוב הביט בשעונו לאור הפנס. היה עשר וחצי. רגע שקל בדעתו, מה יעשה עכשו. בנקל היה יכול ללון לילה זה, ואפילו כמה לילות רצופים, אצל ד"ר אסטל או עם אולריך, אולם הוא סלק מיד אפשרות זו. וכי כיצד ינמק את הדבר? הרי לא יתכן לומר להם את האמת, שתיאה גרשה אותו מן הבית! לרעיון זה עלתה בו תשוקה לשחוק. התרגשותו שככה בינתים וכל המאורע נדמה לו מטעם־מה מגוחך ביותר. בכל אופן – הרהר – מן ההכרח למצוא מקום־לינה ללילה זה ומחר יראה.
בכיסו לא נמצא יותר משילינג אחד ובעד מלון, גם הזול שבזולים, דרושים היו לכל הפחות שלשה. ולכן התחיל פוסע במהירות (חס להוציא לנסיעה מכספו המעט) לעבר טבור העיר, אולי יזדמן לו מי בקפה ללוות ממנו סכום קטן. גורדוייל השתאה בעצמו, שכל הענין לא עשה עליו רושם. לא היה בו אלא מין רגש של אי־רצון, זה שנִתן ליחסו למצב החדש, שנמצא משוקע בו לפתע. לבו הגיד לו, כי אין לכל זה חשיבות יתרה. יעבור זעמה והכל יסודר. לא יכול להאמין, שזהו הקץ, העיקר היה ברגע הנוכחי להשיג מִלוֶה ולמצוא מלון. מבחינה ידועה היה אפילו מרוצה ממוצא זה. מוטב כך מאשר להיות הפקר לה, שתכלה בו חמתה.
לא היה קר. רק גשם קיצי, דק וחמים, התחיל נתז אל הפנים; המרצפת השחירה והלכה והתנוצצה בברק טחוב. כמעט ריקנים התגלגלו הטרַמים, ולעתים התלקח פתאום חוט החשמל מעל לגגם כסרט אש כחלחלה בהירה, אגב נִפוץ כקול שבירת גבבה יבשה, ודעך שוב. במְחִי אחד הציף את גורדוייל נחשול כעס איום, שגרם לו שיעצור בלכתו. “מה! החדר הרי שלו הוא כמו שלה, עוד יותר שלו! הוא התגורר בו קודם – והנה היא מגרשת אותו!”… עלה בו חשק נמרץ, לחזור מיד ולהכנס בתוקף. אין לה כל רשות לגרשו מחדרו! אפס תוך כדי־רגע נמלך שוב והמשיך דרכו. לא כדאי היה באמנה ללַּבות סקנדל גלוי!
בבית הקפה לא נמצא שום מכר. אחרי שקול דעת קצר, החליט להזמין לו קפה שחור ולהמתין: אפשר יבוא עוד מי. אולם חצי שעה חלף ואיש לא בא. היתה, כבר שעה אחת־עשרה וחצי. גורדוייל נעשה נרגז מאד. עכשו הוציא בעד הקפה פרוטותיו האחרונות! הוא נסה לעיין בעתוני־הערב, כדי להסיח קצת את דעתו, אך הכתוב לא נקלט כלל במוחו, והוא חזר והניחם מידיו. אילו קרה הדבר בימות הקיץ, למצער! אבל עתה! ומטר יורד גם כן! לבלות לילה שלם בחוץ־סגריר זה! גורדוייל חש עצמו עיף למפרע. מילא, אין לעשות כלום! – אמר כמעט קולנית. החליט להשאר כאן עד נעילת בית־הקפה, עד אחת וחצי אחרי חצות, ואחר־כך ילך לטייל. קבל עליו את הדין.
כשעבר המלצר על־פני שולחנו, שאלהו סתם, אם היה כאן הערב מי ממכריו.
כן, היו והלכו רגע לפני כניסתו של האדון. היה מר ד"ר אסטל עם הגברת והאדון השני, הצהבהב. ישבו כשעה והלכו ביחד.
חסל! – הרהר גורדוייל.
– אמור נא לי – נכנס עמו בשיחה – הדר אתה רחוק מכאן?
– אני? לא קרוב. בסביבות התחנה המערבית.
– וכיצד אתה מגיע הביתה לאחר נעילת בית־הקפה? הרי אין טרם בשעה זו!
– ברגל. שעה אחת. לפרקים הריני נגש אל תחנת פרנץ־יוזף, מַהֲלַךְ חמשה־עשר רגע, ונוסע משם ב“טרם־הסִבּוּב”, ההולך מתחנה לתחנה.
– אומנות קשה היא, מה!
– אני סבור כך, שלא קלה היא! להיות מתנועע על הרגלים בלי־חָשָׂך משלש אחר־הצהרים עד שתים בלילה!
המלצר סלסל בשפמו ונראָה כמרוצה מן ההזדמנות לשוחח קמעה באומנות שלו, שקבלה בעיניו פתאום ערך מיוחד.
– הכל חושבים, – הוסיף – כי זוהי מלאכה קלה, אבל באמת אין זה כן! אין היא קלה כלל! ולעתים הנך עמֵל כל היום לחנם! כל הריוח הלך לך לטמיון בשֶל טעות קטנה, שאינך יודע אפילו, היכן וכיצד נפלה. בשבוע העבר אירע לי מעשה כגון זה. באתי לעשות חשבון היום ונמצאתי חסר עשרה שילינג, אנוס הייתי למלא את החסרון מכיסי. אותו יום עוד הפסדתי מכספי שלי. כי אל לך לחשוב, שמכניסים דמי־שֵרות עשרה שילינג ליום! יש ואף החצי אינך מכניס!
– כן, כן! הסכים גורדוייל במנוד ראש. דעתו היתה כבר מוסחה לענין אחר וסוף דברי המלצר שוב לא נקלטו באזניו.
– היש לך גם משפחה? היינו, אשה ובנים? – שאל לפתע.
– בודאי שיש! שני נערים יש. הקשיש גומר כבר השנה את בית־הספר העממי – אבקש! השיב לאורח השולחן השלישי, שבקש לפרוע, ופנה לשם.
“שני נערים”… נתלבט במוחו, בזרקו מבטי קנאה אל המלצר במעילו הצחור, שהוציא תיק־מכתבים כרסני ממולא שטרי־כסף.
פרצ’יק הופיע בפתח וצעד ישר אל שולחנו. הנה! חשב גורדוייל – לו איני חייב כלום, אך הוא חזיר! עשה לו סימן: אם ישב מעצמו, בלי הזמנה מפורשת – ישיג את מבוקשו, ואם לאו – הרי רע.
פרצ’יק העיר:
– בשעה מאוחרת כזו אתה יושב עדיין בקפה! אין זה כלל ממדתך.
אמר זאת מתוך מבוכה קלה, שנסתמנה בו תמיד בהיותו עם גורדוייל לבדו, ושזה האחרון לא הבין פשרה. הוא חייך והושיב עצמו על הכסא שאצלו.
אין להחמיץ את הרגע – הרהר גורדוייל – אם ידחה את הדבר, יקשה עליו אחר־כך עוד יותר.
– שמע, פרצ’יק, – הטיח מעשה בן־חיל – נצרך אני לכסף!
– וכי מי אינו נצרך כיום לכסף? כל העולם נצרך לכסף.
נזהר מלהציץ לעיניו, וכמו בכונה לשחדו, העלה קופסת הסיגריטות והציע לו אחת. גורדוייל נטלה, אך לבו לא נתרכך.
– דרושים לי חמשה שילינג – תיכף ומיד! עליך להלוותם לי! לא יועילו כל טענות!
– חמשה שילינג? מנין אקח לך חמשה שילינג? הרי זה כמעט דולר שלם!… אני יודע, שאתה פורע חובות! אתה היחידי, שפורע חובות! ובחפץ לב הייתי מלוה לך – יכול
אתה להאמין לי זאת! אולם מהיכן אקח לך בשעה מאוחרת זו! מחר – הענין אחר לגמרי! יש לי עשרה דולר – אחליפם ואתן לך.
– אל תחפש תירוצים, פרצ’יק! הב את עשרת הדולר ואחליפם אצל המלצר. הוא יחליפם – ואל תשתמט!
– המלצר – אי אפשר לי! זה יתן פחות מכפי השער. ולמה זה אפסיד!
– אני אמלא לך את ההפרש! נראה את השער של היום, ומה שינכה, אמלא אנכי. המתן, הצעה אחרת לי: אמלא לך את ההפרש תיכף. תלוני חמשה שילינג בנכיון אותו סכום ואני אהיה חייב לך חמשה שלמים. ניחא?!
– זה לא יתכן! הרי אין אני מלוה ברבית!…
– נא, שפיר!
אמר גורדוייל, בעשותו בידו תנועת־ותור, נצנץ בו לפתע רגש של גועל אין קץ מפני פרצ’יק ומפני כל המשא־והמתן המנוול. ינק מן הסיגריטה, ומבטו מכוון נכחו. אפפתהו בבת־אחת עצבות גדולה, שמקורה לא היה כלל במצבו של עכשו, בחוסר הדירה ובהכרח לטייל כל הלילה. גורדוייל ידע זאת היטב. כי סוף־סוף אחת היתה לו, אם יטייל כל הלילה או יישן באיזו מטה מזוהמת של מלון זול ומסואב. לזכר מטה זו, שנצטירה בבהירות בדמיונו, אחזתהו פלצות. מוטב כבר לשוטט כל הלילה ברחובות. אבל התוגה שכבשה לפתע כל ישותו – מקורה היה עמוק יותר, שרשיה מעורים בנפשו זה זמן מרובה, ומצבו הנוכחי לא הולידה אלא עזר אולי להעלותה ממצולותיה
והנה אמר פרצ’יק:
– אבל אם תסתפק בפחות מכן, בשנים או בשנים וחצי, – בחפץ־לב! סכום זה בדיוק ישנו עמי, מלבד מחיר הקפה, שברצוני לשתות עוד.
מיכנית נטל גורדוייל את הכסף המושט ושלשלו לתוך כיס מעילו. ניעור בו פתאום הכרח פנימי אי־נכבש לדבר עם מישהו, להשיח לפני מישהו את לבו, והוא התחיל לדבר לפני פרצ’יק, מתוך רגש־תיעוב מפורש מפני עצמו הוא ומפני אדם זה, שהיה תמיד שנוא עליו ועשוי להרגיזו בכל תנועה שלו. זה היה אולי האדם היחידי, שגורדוייל נטר לו תמיד, מן השעה הראשונה שהכירו, איבה בלתי־מנומקת. ודוקא לפני אדם זה דבר עכשו גורדוייל, דבר במין חפזון קדחתני, כאילו היה הזמן קצר ביותר ביחס לכל מה שיש לו להגיד, ספר דברים שונים מילדותו, שעדיין לא ספרם לשום איש – וכל שעת דברו לא הרפה ממנו רגש־התיעוב. אבל לא יכול בשום פנים לעצור בעצמו. פרצ’יק ארב לו בעיניו, בלע כל מלה בלהיטות עצומה, ממש כחוקר־דין, שנתלבט זמן מרובה מסביב לנחשד, בלי יכולת להביאו לידי ודוי, ולסוף בא פלוני ומתודה מאליו, ללא כפיה מן החוץ. זה זמן רב גֵרָה גורדוייל סקרנותו, אלא שהיה לו כבית שתריסיו מוגפים – ועכשו הגיעה שעתו. הוא רשם במוחו כל מה ששמע, שלא לאבד אף קוצו של יוד. כבר היה לו מן המוכן מקום פנוי בשביל כל זה. ואף־על־פי שבכניסתו לא נתכוון להשאר כאן אלא רבע שעה לכל היותר, ישב עתה ישיבת קבע ואף לא עלה בדעתו לזוז. הזמין אפילו עוד שתי כוסות שכר לו ולגורדוייל (“בדרך מקרה מצא עוד מעט כסף בכיס אחר”). אבל נזהר מלשאול שאלות או להפסיקו, מיראה, פן יחדל. סקרנותו לא נעלמה כלל מעיני גורדוייל, כמו־כן ידוע היה לו היטב, שהלז אומר להשתמש בדבריו, במסולף ובחוסר הבנה נכונה, לשם הספרות שלו הגסה והמתחבטת על־גבי השטח בלבד, – אבל הכל היה לו היינו הך.
שניהם לא הרגישו, שהזמן עבר והם נשארו האחרונים באולם. המלצר בא לגבות; צריך היה לילך.
– יכול אני ללוותך! – אמר גורדוייל, כשיצאו החוצה – אין אני אץ הביתה. מתאוה אני לטייל קצת. חש עצמו עכשו קשור מבחינת־מה לפרצ’יק זה, שנעשה כביכול איש־סודו. ולא עוד, אלא שפלוני נדמה לו ברגע זה פחות מנוול, משָל, נתרומם לדרגה יותר גבוהה, לדרגתו של גורדוייל עצמו, על־ידי עצם עובדה זו, שנהיה שותף לכמה פרטים אינטימיים שבחייו. האורלוגין שעל ככר שׁוֹטֶנרינג הראה שתים ועשרה רגעים. לא היה קר. נראו אך עוברים מועטים ברחובות המוארים והמרוקנים, שהיו כעת הרבה יותר רחבים מביום. צעדי השנַים הקישו נבובים על הלילה ברחוב וַיהרינג, דָלוּ יצאניות בודדות מתוך סמטות מנומנמות. גורדוייל לוה את פרצ’יק עד לפני שער ביתו, נתעכב עמו שם עוד כחצי שעה ודבר כל הזמן, עד שפרצ’יק נפרד לבסוף וצלצל. עכשו כבר היתה, שעה שלש וחצי. גורדוייל היה מרוקן לחלוטין ובפיו טעם תפל, לא נעים, כלמחרת ליל שִׁכּרוּת.
הרחיק עצמו צעדים מספר מביתו של פר’ציק ונתיצב באמצע הרחוב להתישב בדעתו, לאן ללכת. היתה לו שהות עד למחר. בבוקר, לאחר שתלך תיאה לעבודה, יעלה לחדרו וישכב לישון. ומדוע זה לא ילך הביתה עכשו?! – נרמחה בו קושיה. וכי רק מפני שתיאה קפריזות מגונות לה, יהא נודד כל הלילה?! אמת, אין הוא מתאוה כלל לישון… אילו היה מצוי עתה על ספתו, גם־כן לא היה יכול לישון – ואף־על־פי־כן! טוב, הוא ילך עכשו הביתה, יעלה לחדרו ויהי מה! אולם בעומק לבו ידע גורדוייל, כי לא יעלה לחדרו.
על כל פנים זז ממקומו. התנהל לאטו כטייל הנהנה מטיולו. רגש־הבחילה בשל התנהגותו עם פרצ’יק לא מש מלבו אף לרגע; ראה את עצמו כמזוהם. הוא נמצא עכשו על־יד אזור־וֵיהרינג, לא הרחק מרחוב מגוריהם של הורי תיאה. עלה לפניו לילה אחר, ליל אביב אחד לפני שנה ומחצה, שאז נמצא גם־כן פה, סמוך לאזור, ולבו נִצְבַּת ממכאוב בגלל משהו אבוד לאין השיב. כמה נשתנו הדברים מאז! בעד הלילה ההוא נשקפו כל יתר הימים והלילות שבעתיד עוטי זוהר מיוחד. מכל מקום לא נכלל בתוכם כל־עיקר לילה כעין זה של עכשו. רק שנה וחצי נִגרו – וזמן קצר זה הספיק לעשותו כלי שבור. גורדוייל הכיר עתה בבהירות מחרידה, בעצם בפעם הראשונה, עד כמה פרכוהו החיים המשותפים עם תיאה. גבר רצוץ הוא לחלוטין, גבר, ששוב אין לו אולי תקומה לעולם.
אותו רגע עבר לפני ספסל שליד בניין האופירה העממית וצנח עליו, משום ששטפתהו פתאום לֵאות מות, מעין סך־הכל של כל הלאוּיוֹת שנצטברו קרבו במשך אותה שנה וחצי. והגרוע שבכל – הוסיף להרהר – שאין שום מוצא. נתון הוא תוך מעגל קסמים: עמה ביחד אין להתקיים, ובלעדיה – לא כל שכן… צמרמורת של צנה חלפה אותו והוא נתרומם שוב והמשיך דרכו. הוציא שעונו: משעה שעזב את פרצ’יק לא עברו עדיין למעלה מעשרים רגע. עד תשע בבוקר עוד מרחק אין סופי – מה יעשה עד אז? טפח על לבו לפתע יאוש לאין גבול ופחד גדול מפני לילה ארוך זה, והתחיל למהר, לרוץ כמעט, מָשָל, היה בריצה זו כדי להביאו ביתר מהירות אל המטרה, אל סוף הלילה. לפני בית־הזקנים נתעכב אצל צריף הממכר לנקניקים רותחים לקנות סיגריטות. התגרנית הדשנה ושזופת הפרצוף המגושם נתעוררה מתרדמה עראית ומנתה את הסיגריטות פעמים. בחטיפה תפש גורדוייל צלקת אלכסונית אדומה על לחיה של זו, מן האוזן השמאלית אל מול פיה הבשרני. מין כרסום פנימי דומה לרעב הִשִׁיאו לאכול גם זוג נקניקים. לאחר שסעד לבו, הוסיף להלך. הגיע שנית אל שוטנטוֹר וכִוֵן פעמיו אל הקיי והתהלך לארכו. עלה בו רעיון לרדת אל הָרָצִיף ולחפש לו מקום לשכיבה תחת אחד הגשרים, אולם רעיון זה הוזנח כהרף עין. קרוב למים אפשר להצטנן בנקל. הוא צעד כבר לאט, טלטל גופו ביגיעה מרובה, ומִשְׁכָּב, איזה שהוא, נצטייר לו כאושר היותר גדול בעולם. אח, לוּ יכול להשתטח אי־בזה ולנוח! אפילו כאן, על המדרכה, פשוט! התנודד כשכור, או כמי שקם זה־עתה ממחלה. שוב לא הרהר כלל בסבת נוּדו זה – לא ידע אלא שנטל עליו להלך ולהלך, למרות עיפותו הגדולה. חבל, שלא לקח עמו את מקלו… – הצטער רגע ועמד תוך־כדי־כך על צד הגִּחוך שבמחשבתו זו. “היהודי הנצחי – אין מרגוע”… כל התיאטראות – הרהר – בתי־הקינו ושאר כל הבתים כיוצא באלו, הרי אפשר היה להקצותם מקום־לינה למחוסרי־מעון. בלילה ריקים הם ואין לאיש תועלת בהם. אפשר היה להשתטח שם על הרצפה! רבים היו שמחים באפשרות שכזו! עַוְלָה גדולה היא, שיהיו בני־אדם אנוסים לשוטט ברחובות לילות תמימים, שעה שבנינים אלו ריקים!
כל גופו נמשך למטה, אל הקרקע, כעמוס משא לעיפה; ראשו היה מורד, משוקע על חזהו ככדור עופרת – בדָרכו ברחוב פרַטֶר. מחר – חשב בהנאה קדומה – אם לא ישיג כסף, ילך אל מקלט־העניים. שם יש מטה, למצער! הוגד לו פעם, ששם לא גרוע כל־עיקר. תוחלת זו למחר יצקה בו עוז ידוע וצעדיו נתמהרו מאליהם.
עם הגיעו אל אנדרטת טֶיגֶטהוֹף נטה שמאלה מתוך הֶרגל ומבלי־־משים, פִלֵג רחוב היינה וחיש קל מצא עצמו ברחוב קלַינה־שטטגוּט. הרחוב היה ריקני, מואר בצמצום. הוא נדמה לגורדוייל זר לחלוטין, כאילו היה רואהו בפעם הראשונה בחייו. טורי החלונות לשני צדדיו הִלכו אימים באפלוליתם. לא נִתן לשער, שמאחורי חלונות סומים אלו רוחשים עדיין חיים עמומים. זה היה רחוב שמת. אולם לפתע־ פתאום התפרץ ילל נכאים של חתול לא־נראה, שהעביר רטט זועה בבשרו של גורדוייל. החתול נאלם וכעבור הרף עין פלט יללה חדשה, קורעת לב ביותר באֵלֶם הריקני שמסביב. נצב מול ביתו, באמצע המרצפת, תלה גורדוייל עיניו למעלה, כלפי חלונות הדיוטה השלישית. אלה היו שני החלונות האמצעיים של בית זה; האחרים, לצד שמאל, השתייכו לחדר הזקנה. עכשו מתנמנמת תיאה במטה וגורדוייל על הספה… לא! הבלים! הוא הרי עומד כאן, ברחוב! הרגשה מופלאה פעפעה בקרבו בהיותו עומד כך, באשמורה זו של לילה, לפני חלונות חדרו שלו, מָשָׁל, היה עומד לפני עצמו הוא, מחולק לשנים, חלק אחד למעלה על הספה ומשנהו כאן… במְחי אחד צצה בו ודאות משונה: תיאה תקיץ תיכף מבפנים, תפתח את החלון ותבקשהו לעלות לישון… המתין ועצביו דרוכים. רגע דִמָה גם לתפוס תנועה קלה מבפנים, תנועה מפורשת… לא! החתול המליט יללה חדשה; החלון לא נפתח וגורדוייל כבש ראשו בקרקע. לפתע תקפתהו אימה מפני עצמו הוא ומפני עמידתו המאובנת באמצע הרחוב. אילו עבר כאן שוטר באקראי, ודאי היה חושבהו לגנב או כיוצא בזה. נכזב, מִצְעָדו אטי, הרחיק עצמו מלפני ביתו. נתעורר בו גם חשש פתאומי, שמא יפתיעהו איזה שכן, המכיר אותו, ואז יהיה לשיחה בפי כל דרי הרחוב. חשש אך זה גרם לו שיחיש צעדיו עד כדי ריצה.
חצה שנית רחוב היינה ויצא אל כוכב־פרֵטר. כמה אוטומובילים חנו לצדי המדרכה והנהגים הסיחו בכנופיה עם יצאניות אחדות, שכבר נתיאשו מלמצוא הלילה עוד לקוחות. נתקבל רושם של עזובה, של דלות תפלה, אויליות, מיותרת, שאין לה תקנה עולמית, של צער נוקב, תדירי, שיומם הריהו נסתר ועכשו יצא מן החורים. בצבץ עירום ומחוצף, בקע ופכפך מכל בית דומם, מן הבריות האומללות שנשתיירו ברחוב, מעצם אבני המרצפת. החיים נגלו מצדם השני, כבגד שפניו טובים וצדו הפנימי ממורטט. בסקרו במבט חטוף את רחוב הפרטר המשמים, עלתה בגורדוייל ההכרה, כגלוי מקורי, שעכשו הרי לילה, שעה מאוחרת של לילה, ומן הנכון הוא להיות אדם ישן כעת. זע בו רגש־רחמים על מישהו עלוב ביותר, על אלה הנהגים אפילו, הנאלצים להמצא בשעה זו כאן, תחת היותם שוכבים במטה חמה. אפס רגש זה גוע כהרף־עין בטמטום הכללי של חושיו בעקב לֵאותו היתרה. מבלי־משים פנה אל השדרה הראשית. דמדמה בנפשו תקוה אי־ברורה למצוא שם ספסל לפוש עליו קמעה. לא הרחק התחיל אורלוגין הולם, אולי זה של בית־הנתיבות, וגורדוייל נתיצב למנות, הגם שהיה לו שעון בכיסו. היה חמש. עוד ארבע שעות, עוד ארבע שעות! – נתלבט רעיון במחו המעורפל, בשעה שעבר מתחת לגשר ופרש אל השדרה השוממה, המוארה אור דל על־ידי פנסים מרוחקים ביותר זה מזה. בכבדות, בשארית אונו, סחב רגליו אל הספסל הראשון החבוי באפלולית וצנח עליו.
כבר נמצאו יושבים עליו, שלשה, שני גברים ואשה אחת. כשישב, נרתעו שלשתם בחרדה, פלסו במבטיהם בעד החשכה, וחזרו מיד לנמנומם מתוך ישיבה, זה ראשו נשען על כּתף חברו. גורדוייל לא יכול להבחין באופל רשמי פניהם, רק ראה, שהאשה על ידו גלוית־ראש היא. אכן הדבר לא עניין אותו כל־עיקר. הוא רק ידע, שצריך להיות זהיר, שוטר מועד לעבור בכל רגע. שורצים הם כאן לעשרות, צצים פתאום לפניך כמו מתוך הקרקע. העיקר, שלא לסגור את העינים! – שנן לעצמו בלי קול וקרע אותן לרוָחה באִמוץ כל כחו. אך עיניו נסגרו בעל־כרחו. אה, האשה – זו היתה במקצת תיאה עצמה – כמה קר לה בודאי!… המסכנה, כך, בלי מגבעת!… יציע לה מגבעתו הוא, ודאי תהא הולמת אותה! אך מגבעתו – נזכר בו ברגע – זו הרי אבדה לו, כמה צר! אם שומה עליו לטלטל את העגלה עם התינוק, שכבדים הם כל־כך, אין פלא, שמגבעת הולכת לאִבוד! אלמלא היו החנויות נעולות עכשו, היה הולך תיכף לקנות מגבעת. צריך היה להנהיג, שתהיינה פתוחות תמיד, לרבות הלילות, שהרי תקופת חורף עתה ולא יתכן כך!… אבל רשאית היא להשען עליו ויחם לה מעט. לא, מוטב שיזמין אותה עמו לחדרו, הוא הסיק התנור וחם שם! אה ־ דחה מיד רעיון זה – הרי לא סלק עדיין שכר־דירה!… ותיאה, בלא שכר־דירה, לא תתן לו להכנס!… עלולה היא גם לקרוא לשוטר ויחבשוהו בכלא! מפני שזוהי גנבה אמתית… הוא נבעת למאד בגלל אפשרות זו ופקח עיניו.
האשה שלצדו אמרה בקול צרוד, גברי:
– שמא יש לך סיגריטה, אדוני השכן?
אה, ודאי נרדמתי! – האיר רעיון את גורדוייל, לא ידע אל נכון, אם פנתה האשה אליו, מכל מקום הוציא סיגריטה והושיט לה. באותו רגע הופיע שוטר סמוך־סמוך לספסל, הציץ בהם הצצה נוקבת, מצא כנִכר הכל כסדרו, בהתאם ל“חוק”, וחזר על עקבותיו.
– חזירים אלו! – הצרידה האשה בפני עצמה לאחר שנבלע השוטר באפלולית – אינם נותנים מנוח!
ואל גורדוייל:
– היכול אתה לומר לי, מה השעה?
הוא שפשף גפרור והציץ בשעונו. היה חמש וחצי.
אבריו של גורדוייל קפואים היו מצנה, רגלו הימנית, נשתתקה ומחטים ארוכות התעופפו בה לכאן ולכאן. כבדה היתה כבית וקשה היה להזיזה ממקומה. היתה בו הרגשה, כאילו כל אבר ואבר שלו נקע מפרקו וכל הגוף כולו התמתח, התרחב, עבר תחומיו הטבעיים, והולך וכובש לו עתה חלל יותר נרחב, מתמזג, כביכול, עם האפלולית, שנעשתה משום־מה דחוסה יותר. היתה בו הרגשה של אדם, שנוסע ברכבת זה כמה ימים ולילות רצופים. דִִמה, שלא עצם עיניו זה ימים מרובים, הגם שנמנם עכשו כחצי שעה. הן כאבו לו העינים. שניו נקשו זו לזו מצנה.
אחד משני הגברים התרומם, מבלי דבר מלה, והפליג לתוך החשכה, מתנודד וצועד בחשאי כמו בגרבים. האשה כבר סיימה לעשן ונרדמה שנית על כתפו של שכנה. אז קם גם גורדוייל והתחיל מתנהל, צולע על רגלו המשותקת, הקורסת תחתיו כעשויה מוך, אל מוצאי השדרה. עכשו, לפנות בוקר, נתגברה הצנה; אף רוח התחילה מנשבת וחודרת עד למוח עצמותיו. ברחוב פרֵטר נראו הטרמים הראשונים. חלף כבר זמן רב מאד, נצח שלם, מאז עזב גורדוייל את חדרו. אימתי אירע בעצם דבר זה? היתה בו ההרגשה, שמעולם לא נמצא בבית, שתמיד היה נודד כך, יגע ורצוץ. רק משאלה יחידה הבהבה בקרבו: לשבת באיזה מקום חם, לשבת בלי־ניד ולעצום את העינים.
הוא נמצא אותו רגע קרוב לתחנת טרַם ומבלי־משים עמד להמתין. מיד בא קרון ריק והוא עלה והצטמצם בזוית. היו בקרון רק שתי נשים מדלת העם ופועל אחד. הצנה לא נסתלקה מגורדוייל. אדרבה, נדמה לו, שכאן עוד קר יותר מאשר בחוץ, ובתחנה השניה ירד שוב. רגע קל עמד בלי־נוע, כחוכך בדעתו, מה לעשות עכשו. אולם באמת לא חשב מאום. חזהו יקד כחבוש תחבושת של חרדל, ועם זה היה לו קר. התכרבל יותר באדרתו, תחב ידיו זו לתוך שרוול חברתה, הגביה עיניו לשמים ונדמה לו, שהללו כבר נתבהרו כלשהו מחמת היום המתחדש. אז התחיל מסיט עצמו בעיפות כלפי כוכב־הפרטר, שוב אותה דרך, שנסע בה זה עתה בטרם. אחרי צעדים מספר עלה על דעתו, שבית־הנתיבות הצפוני הרי סמוך לכאן והוא יכול אפוא לסור לשם. יחשבו, כי ממתין הוא לרכבת. שם חם בודאי.
עתה היתה לפניו מטרה ורגליו נזדרזו מעצמן. כבר שש שעות ורבע. רכבת באה, כפי הנראה, ברגע מן הסביבה: המון פועלים, צרור קטן תחת בית־שחים או אחוז ביד, נהרו מאכסדרת־המוצא. למראה הפועלים האצים נסתמן בגורדוייל מעין רגש חטוף של בושה, בושה בסבת המגוחך והעדר־התכלית שבהשכמה שלו הוא. ברי היה לו, שכל רואהו יודע מיד, מה שאירע לו, קורא זאת על פניו. העיף עין זועמת בכווּן רחוב קלינה־שטטגוט שמבואו מול בית־הנתיבות, ונכנס אל תוך האכסדרה.
זו היתה, ריקה, אפלולה לחצאין. שני שַמָשי מסלת־הברזל טאטאו את הרצפה, אחד מזה ואחד מזה. על ספסל שלצדדין ישב אדם כפוף וסל ישן לרגליו. רק צוהר יחידי, למכירת כרטיסים היה מואר. גורדוייל היה בעיני עצמו כמי שהקדים לבוא למשתה, לפני המועד הקבוע, טרם נערך השולחן. אגב, היה קר באכסדרה זו, ולעלות אל הדיוטה הראשונה, אל אולם־החִכּוי, לא מצא און בנפשו. עשה כנוסע, נגש אל רשימת־הרכבות הדבוקה אל הכותל ועיין בה שעה קלה, בלי לראות מה. אחר־כך נתקרב משום־מה אל הצוהר המואר ושאל את הפקיד שבפנים לשעת הפלגת הרכבת לאַסְפַּנְג. השד כפאו לשאול דוקא לאספַנג.
הפקיד השיב באי־רצון גלוי, כאילו חשדוהו במה שאינו לפי כבודו.
– לאספנג נוסעים מבית־נתיבות־אספנג, במחוז השלישי, לא מכאן! פה בית־הנתיבות הצפוני!
– ואימתי הרכבת הולכת משם – שמא תוכל להגיד לי בטובך?
– זאת יאמרו לך שם!
בעטיה של שטות זו נשללה ממנו האפשרות להשאר כאן זמן מה כממתין לרכבת. עכשו ודאי ישגיח עליו הפקיד בשבע עינים… ניעור בו אפילו צורך רגעי לילך לבית־הנתיבות ההוא, משל, היתה לו באמנה נחיצות לנסוע לאספנג… מכל־מקום פנה מן הצוהר והלך ישר אל הדלת, כמו להראות לפקיד, כי ממלא הוא בדיוק ובלי־עכוב אחרי עצתו.
בחוץ התחילה בינתים לידתו של יום אפרורי, תשוש. משהו נתבהר והלך, נסתנן ממעל לתוך החלל הלכוּד בין החומות ודחק את האופל. הפנסים כובו בזה אחר זה. בקרבת בית־הנתיבות נתעוררו חיי השכמה. ודעתו של גורדוייל אף היא החלה להצטלל ונולדה בה מחשבה טובה: כעת נפתחים בתי־הקפה, מעט כסף עדיין יש בידו – ישתה קפה וחם יהא לו גם־כן. סִכוי זה נסך בו אומץ חדש ובצעדים מאוששים פִּלֵג את הרחוב וחתר אל בית־קפה עממי קטן שבסמוך. היה כבר קרוב לשבע; נשארו לו עוד שתי שעות עד שתלך תיאה אל הלשכה.
בבית־הקפה בחר זוית חבויה, הצטמצם בה והזמין קפה שחור. קפה שחור – דן לעצמו – יפיג ממנו את השֵנה. כמה פועלים סעדו פת שחרית. לא רחוק ישבה אשה עניה כבת ארבעים, שחוטם מאדם ומחוטט לה, ושערה הערמוני הקלוש מדובלל במקצת. מפרק לפרק העיפה מבטיה אל גורדוייל, אגב כוססה בתאוה גלוסקאות חורקות. אפשר היא האשה, שישבה עמו בלילה בשדרה הראשית נצנץ בו רעיון. אין זה כלל מן הנמנע. מילא, בעצם הרי היינו הך! אחר־כך שתה מן הקפה הרותח וחמימות התחילה מפעפעת באבריו, אך הוא היה עיף, מפורך, ולא יכול להבחין כלום בעתונים, שהגיש לו המלצר. השתוקק לישון, רק לישון. הקפה השחור לא הועיל הרבה. במוחו הסתחררו קטעי הרהורים, בלא קשר נכון. זה הראש היה כבד ביותר, לא לפי כחותיו של גורדוייל, ומאחוריו, קצת למעלה מן המפרקת, נסתמן בו מכאוב חריף, מַכֶּה בלי הפוגה כלפי פנים, כאילו היו מכים עליו בקורנס. אולם הזמן עמד במקומו ולא זז, בלי שים לב לענויי גורדוייל. משעה שנכנס עדיין לא עברו עליו אלא עשרה רגעים – היה בטוח, שכבר עברה, למצער, שעה שלמה. היה נואש. מה יעשׂה? אם יזחל הזמן כך, עלול הוא להשתגע! נדמה לו, שכל הלילה כולו לא היה קשה לו כמו שתי שעות אלו, שנשתיירו עוד. ועם זה כמה נואל ונטול־טעם הוא כל העניין! רק בשל קפריזה, בשל רשעות ללא יסוד! עלה בו כעס נורא על תיאה, שקפח לו נשימתו. אילו היתה מצויה עכשו בקרבתו, היה עלול למעשה של שטות. גורדוייל נבהל בעצמו לכעסו זה, שלא ידע עד כה, כי מסוגל הוא לו. היא מפתחה בקרבו את היצרים הרעים – חשב במרירות – גרוע בשבילה! רעד ממש מכעס אין אונים. רצה לקום ולילך הביתה – ויעבור עליו מה! אף־על־פי־כן נשאר במקומו. הדליק סיגריטה, נטל מיכנית את ה“טַגְבְּלַט” ונִסה להסיח את דעתו.
האשה שבסמוך כלתה את סעודתה. הוסיפה לפזל פעם בפעם אל גורדוייל, עד שהדבר נעשה לו אי־נעים. מה רוצה זו?! אותו רגע היה מלא חימה שגעונית על כל הנשים שבעולם, בלי יוצא מן הכלל. והנה התנשאה האשה. “היא הולכת אלי!”… –פלחתהו ודאות קודמת. זו צעדה שנים־שלשה צעדים לעבר הדלת שמנגד, נמלכה באמצע. פנתה פתאום אחורנית ונגשה ישר אל שולחן גורדוייל. אינסטינקטיבית נרתע הלז לאחוריו והעמיד עליה מבט שואל.
– אנא, אדון רב־חסד, כשיגמור את הטגבלט, יואיל נא לתתו לי.
– עכשו אני קורא בו בעצמי! – השיב ברוגזה.
– לא, אני חושבת: אחר־כך, לכשיגמור.
– זהו, יודע הוא, אדון רב־חסד, בגלל המודעות – הוסיפה כמו לשם הצטדקות – פעמים שמזדמן דבר־מה הגון על־פי מודעה שכזו.
גורדוייל הושיט לה את העתון, בלי דבר מלה.
– לא, לא! מחתה האשה – יקרא נא במנוחה, עד שיגמור! אני אמתין קצת.
– הנה, אבקש! שוב אין לי צורך בו!
האשה נטלה את העתון והודתה לו, אך לא נסתלקה. לאחר שתיקה קצרה אמרה:
– שמא אפשר לו, אדון רב־חסד, לעזור לי בסכום מצער? אין לי לפרוע למלצר בעד הקפה.
גורדוייל לא האמין. בכל זאת העלה פרוטותיו, נכה מהן מחיר הקפה שלו ומסר לה את הנותר: ששים פרוטות.
– יותר אין בידי.
האשה חייכה בקורת־רוח וחזרה כרגע אל שולחנה, בהשאירה את הטגבלט אצל גורדוייל. מלא רציחה, קפץ גורדוייל ממקומו, תפס את העתון ורץ עמו אל האשה.
– הלא חפצת לקרוא את המודעות! – צעק כמעט, מסמיק כולו – הנה המודעות, הנה!
והוא נקש באצבעו על העמודים האחרונים.
– מה אתה מבקש, אדוני? – ענתה חצופות – אין לי חשק לקרוא מודעות! הרי אין אתה אומר להמריצני לקרוא מודעות, בשעה שאין לי חשק לכך! מה הדבר בעיניכם! – פלטה אל חלל האויר.
– אם כן… אם כן אינך גם רשאית לאסוף נדבות, את מבינה!
– מי אוסף נדבות?! אתה בעצמך קבצן, מחזר על הפתחים! השמעתם מימיכם חוצפה כזו!
– אם אינך מחזירה כרגע את ששים הפרוטות, אקרא לשוטר!
– איזה ששים פרוטות? מי נטל ממך ששים פרוטות?! אתה שכור, חביבי! האם אני זקוקה לכסף שלך?! יכולה ליתן לך ששים פרוטות! ועוד יותר! יש לי כסף יותר משיש לך! גורדוייל עמד והתבונן בה תוהה. חטמה הסולד, המחוטט, היה אדום עוד יותר מקודם, ועיניה הזעירות כעיני עכברים הביטו ישר אליו, במשטמה גלויה. פתאום צף ועלה בו רגש תיעוב עד כדי הקאה והוא פנה וחזר אל שולחנו, העתון בידו. מאחוריו קלט עוד חרופי האשה:
– קבצן כזה! משוגע כזה! רוצה להכריחני לקרוא מודעות! המתן לי, כשאתפוס אותך פעם!…
– דבריה האחרונים נאמרו כבר בלשון “אתה”. גורדוייל הסתתר מתחת לעתון, כדי שלא לראות פרצופה המכוער, אולם זה לא הועיל. חטמה חדר בעד העתון ועמד לנגד עיניו, גדופיה צלצלו באזניו. לסוף נעשתה הישיבה כאן קשה עליו. קרא למלצר, שלם ויצא.
כבר היה בוקר במלואו. בוקר מעונן של שלהי סתו. גורדוייל השתרך מיועף, נכנס שנית אל השדרה הראשית, ישב זמן־מה על אותו ספסל של הלילה, נתרומם שוב והלך לטייל ברחוב פרַטר, נתעכב מפרק לפרק אצל חלון־ראוה של המחסנים שנפתחו כבר והביט במערכת־הסחורות, ללא צורך ומבלי לראות מה – עד שלבסוף מלאה השעה התשיעית והוא שם פעמיו הביתה. ליתר בטחה עמד להמתין בקרן הרחוב שלו עד תשע ורבע, כדי למנוע פגישה עם אשתו, ואחר עלה לחדרו. תיאה שוב לא נמצאה בו. נדמה לגורדוייל, שלא היה כאן זה ימים מרובים. החדר היה בעיניו משונה, כמו זר. אלא שלא היתה לו שהות להשגיח על כך. נעל מבפנים את הדלת והפיל עצמו על ערמת המצעות שעל ספתו, כמות שהוא, בבגדיו ונעליו. הוא נרדם כהרף־עין.
לא. 🔗
בשתים וחצי אחרי הצהרים הקיץ גורדוייל, ראשו כאוּב ופיו מלא מרירות מגונה. מיד טפח על לבו זֵכר הלילה שעבר, והוא נדמה עכשו כמין קושמר מעיק, מכלים, לא־נעים עד הפרט הכי נִקלה. אולם השעה דחקה; צריך היה לדאוג ללינת לילה זה.
בקפיצה ירד מן הספה, התפרק את אדרתו ומעילו וישב להתגלח. תוך־כדי־כך שקל בדעתו, ממי ללוות ממון. רוב ידידיו לא עלו במנין: מקצתם – מפאת היותו כבר חייב להם סכומים הגונים ונפשו סלדה מלבקש עוד, ומקצתם – מפני שהיו בעצמם “נקיים” ברגע זה. הוא בא לידי החלטה, לנסות דבר אל מרת פישר. זו ודאי לא תשיבהו ריקם, אם כי הוא חייב כבר הרבה גם לה.
כעבור זמן־מה יצא אל הרחוב, מצויד בשני שילינג וברעבון מציק. מזלו שחק לו ולמרות השעה המאוחרת השיג עוד בבית־אוכל קטן מרק וצלי בקר. בהיותו האורח היחידי, בלע את סעודתו בחפזון, הואיל והאכילה ביחידות במקום פומבי עוררה בו תדיר מין רגש של אי־חֵרות. אחר־כך היה מהלך בּחוץ אפור וצונן אל עבר טבור העיר, מהרהר במצבו המשונה. לא! אינו יכול לחזור הביתה עד שלא תקרא לו בפרוש! היא גרשה אותו – ועליה לפייסו! להתרפס – לא! התרפסות אף אין בה כדי להועיל כאן. ואם לאו – נתבלט בו צער נוקב – אם לאו, אין לו ברירה אלא לחפש חדר לעצמו. בדיעבד יהא זה אולי הפתרון הטוב ביותר. יהא לו לפחות מרגוע־מה. אך גורדוייל חש תוך־כדי־הרהור, שזה לא יהא כלל פתרון טוב ושאף המנוחה הנכספת לא תֵרָכש בכך. החיים היו צרים בשבילו, החניקו אותו, לא היה אויר לנשום. לכל צד שאתה פונה, נסתם מפלט. דרוש היה אולי איזה מעשה־תוקף למען חלצו ממיצר זה, מין חֲתָך פתאומי מכריע – רעיון זה החל לדמדם בהכרתו – אלא שלא ידע מה וכיצד. ועוד: הוא חש עצמו כה חלש, בלתי מוכשר לשום מעשה מכריע. לשעבר, עוד לפני שנה ומחצה, היה כחו רב לו. אז יכול היה להטות מהלך הדברים כחפצו. אולם עכשו נשתנה הכל. גבר רצוץ הוא ורפה־אונים. וכך, במצב כמות שהוא, החיים אינם חיים. אין יכולת להמשיך במצב שכזה.
מתוך חטוטים קודרים אלו הגיע אל הקפה הרנהוף ונכנס. איש ממכריו לא נמצא בו, מה שלא צער אותו כל־עיקר. יצא שוב. שעונו הראה ארבע חסר רבע: נשארה לו אפוא עוד כחצי שעה. שם פעמיו אל גן־העם.
הטעות היא אולי בזה – תפס מחדש חוט מחשבותיו – שקוה פעם למנוחה, לחיים שקטים ונורמליים כאחד האדם – ומכאן כל האכזבה. מלכתחלה לא צריך היה להשלות נפשו בשוא! הוא – ונחת רוח! יש בני־אדם שמתחלת ברייתם נועדו ליסורים והוא אחד מהם. ובכל זאת, אפילו כשהם בחזקת גזרה שאין לבטלה, אין היסורים מתמתקים עוד אגב־כך…
גורדוייל ישב על ספסל בגן־העם השומם. אומנות יחידות דחפו לפניהן עגלות ילדים, ולמראם חש מכאוב עמוק. לא היה בגן־העם מאז הקיץ, בשעה שתיאה נמצאה בבית־חולים לאחר לדתה את מרטין. אז היה הכל אחר. ועכשו – קרא בו קול פנימי – אף עכשו עוד לא הכל אבוד!… אפשר להציל עוד את השריד… אפס גורדוייל לא נטה אוזן קשבת. בעד שלדי העפאים הציץ אל השמים הסתָוִיים ורעיון בא בו, שהוא, גורדוייל, דר עתה בעצם, לא בבית פלוני ואלמוני, אלא בעיר וינה בכללה, במובנן המִלולי של הבטוי. דבר זה נדמה בעיניו משום־מה מבדח והוא חייך מבלי־משים.
נעשה לו קר והוא קם והתהלך על־גבי החצץ החורק, משדרה לשדרה. אחר נמלך להקדים אל הטרם. עד שיגיע אל המחוז השנים־עשר! ושם הרי צריך עוד לשאול! זולת־זה סופר לו, שהמוסד נפתח בחמש. נִתנה האמת להאמר: מקלט־העניים ענין אותו כשהוא לעצמו ולא לבד מפני היותו נצרך לו ברגע הנוכחי, שאילולא כן, היה סוף־סוף יכול למצוא לו ממון בשביל מלון. זה מכבר התאוה להכיר מוסד כעין זה ועכשו נזדמנה לו שעת־הכושר.
לאחר נסיעה בטרם של שלשת רבעי שעה, ירד בתחנת־הסיום, כשהחשיך כבר היום. מצא עצמו לא הרחק מגשר מסלת־הברזל, על ככר מפולשה וצוננת, מקום שלא היה עדיין מימיו. רק פה ושם התנוססו בתים בודדים, בנינים חדשים, מרובי־דיוטות, קסרקטי־פועלים כנִכר. בכל הסביבה לא נראה כמעט איש. הנוסעים היחידים מהמון העם, שירדו עמו מן הטרם, נתפזרו כרגע זה בכה וזה בכה.
גורדוייל פסע כמה פסיעות נכוחה, לאורך סוללת מסלת־הברזל, ועמד לבסוף להמתין לעובר־אורח מקרי, שיורהו את הדרך. אשה באה בימים, שנשאלה, חככה רגע וענתה, כי לא ידוע לה, היכן המקלט מיסודו של הקיסר פרנץ־יוזף. בהוסיפו ללכת עוד צעדים מספר, בא לקראתו אדם אחד לבוש קרועים וחבילה בידו. זה ידע ודאי! – אָמַד גורדוייל עוד מרחוק. ובאמנה ידע.
– עליך, עול־ימים, לעבור מתחת לגשר זה. שם תמצא לימינך מדרגות, תעלה ותראה כבר. זה הבנין היחידי שם.
חזר על עקבותיו, עבר מתחת לגשר, מקום שפנס יחידי זרע אור מועם, ועלה על המדרגות. היה כבר חושך גמור. למעלה השתרע מגרש נרחב, שומם; רק במרחק של מאה צעדים מן הפסים נשקף בניין בודד, לבן וגדול, בעל ארבע דיוטות, מוקף ארבעה פנסים דולקים. “הנה הנו!” גורדוייל כונן צעדיו ישר לשם והגיע אל אגף־הנשים.
על מרפסת אפלה שלאורך כל הכותל עמדו או הלחיתו על הקרקע המון נשים מכל הגילים, כמאה ומעלה. שלטה ביניהן דממת מות, כאילו היו ממתינות מתוך נשימה עצורה למאורע נכבד. משהו של מסתורין היה יצוק בכל מחזה זה, ובגורדוייל היה הרושם, שהוא נקלע לבין קושרי־קשר נסתרים.
עקף את הבנין ובא אל צדו השני. כאן עמדו גברים לאורך כל הכותל, טורים טורים כצבא. לגיון של אישים חשוכים, זועפים, אי־מגולחים, לבושי־בלואים, זקנים ועולי־ימים, ששם, בעיר, לא נראו כמותם כלל, או רק לעתים רחוקות מאד וביחידות. בשלשה וארבעה בטור נצבו דומם או מתלחשים בחשאי איש עם שכנו, רובם כפופים לפניהם, עמידת קופים. מהם עשנו זנבות סיגריטות. שררה אפלולית. שני הפנסים שבשתי קרנות הבית הארוך לא היה בהם כדי להאיר את כל השטח.
גורדוייל נגש ועמד בעורף, מבלי שישעה מי אליו. קשה נעשה ללבו, כאילו העמיסו עליו את כל ההמון הזה. הדומיה הכבדה, המחרידה, נמסרה מיד לנפשו והיתה בו הרגשה, שעומד הוא ושותק כך זה רבות בשנים, מיום צאתו לאויר העולם. בלי־משים נכפפה אף קומתו לפניו ועמידתו היתה דומה בכל לזו של שכניו. מפרק לפרק פרשה דמות מתוך אופל הערב ובאה ועמדה מאחור. אלה האנשים לא נשמעו בהתקרבם, לפי שהלוכם היה חרישי, כשל חיות מתגנבות. נתקבל הרושם, שזמן מרובה עמדו וארבו כאן בחשכה, לפני חטמך ממש, ועכשו לא צעדו אלא צעד אחד בלבד ועמדו מאחוריך. בזהירות נפרזה חפש גורדוייל בכיסיו סיגריטה, כחושש לעורר מישהו. שלהבת הפנס המרוחק הבליחה חרש. והנה נתקעה בתוך דומיה כבדה זו שריקת־קטר קטועה, אשר העבירה זועה בבשרו של גורדוייל, כאילו עלולה שריקה אי־זהירה זו לגרום נזק לו ולכל הבריות האלו. שכנו, כִּפֵּח וזלדקן, פלט ברֶטֶן, לא לאיש:
– חמש שעות. שורק בחמש. תיכף יפתחו.
אחר־כך הסיטו עצמם לאט, אחד אחרי אחד, תמיד שותקים. כעשרים רגע חלפו עד שקרב גורדוייל אל הפתח, הנטוּר על־ידי שני גברים חסונים, משופמים, בעלי ארשת־פנים קשה. מקצת העניים הראו כרטיסים אדומים קטנים ומקצתם קבלו עכשו כאלה מידי השומרים. הזלדקן, שהניח לו גורדוייל לעבור לפניו, נעצר בפתח.
– אותך אני מכיר, – הרעים עליו אחד השומרים – אתה בא כבר שמונה ימים רצופים! פַּנֵה דרך, אספסוף! והתיק אותו החוצה.
– קדימה!
מן המבוא נכנס גורדוייל אל מסדרון צר, דרך שער של שני מפקחים, שבדקו את הבאים לנקיונם. החשודים באי־נקיון הובדלו והוצגו מן הצד, לשם מרחץ וחִטוי הבגדים. רבים בקשו בעצמם מרחץ. גורדוייל נלוה על האחרים, שמנהגי המקום כבר היו נהירים להם, הפקיד שעונו בתא־הפקדונות שבאותו מסדרון, ופרש עמהם אל מין חדר־רחצה ארוך וצר, שלאורך שני קירותיו קבועים היו כיורי־אבץ כמזחילות רחבות, ובאמצעיתו רץ קולב ארוך, שעליו היו תלויות אלונטיות בד גס, נוקשה כמגרדת, ואף בגדי המתרחצים. מקום מקום ומנהגו – הרהר גורדוייל ונדחק לבין הגברים השעירים, המעורטלים עד למכנסים, רחץ כמוהם בחמים וצוננים, וכמוהם תחב אצבעותיו בגל סבון רך, מעוך, כמין קולן מצבע הכרכום, שהיה מוטל ליד כל זוג ברזים. בחדר מרובע קטן, גובל בחדר־הרחצה, שאֶל אחד מכתליו צמודה היתה אספקלריה לא־גדולה, שסועה, מבריקה למקומות כעין הצדף, ולפניה שולחן עם כמה מסרקות מזוהמים בעלי שנים דבוקות זו לזו, – נסרקו בשקידה חשאית זקָנים וראשים מורטבים, ואלה האנשים המרודים ועטופי־הבלואים קבלו בכל־זאת איזה מראה אחר, פחות פראי. מכאן הובילה דלת אל אולם גדול ומרווח, ששני טורי שולחנות וספסלים תפסו משני צדדיו כל מלוא ארכו והניחו באמצע מעבר ארוך ורחב למדי.
מרוחצים ומסורקים הושיבו עצמם בלא־שאון אל השולחנות כתינוקות צייתנים. ישבו דומם והמתינו. גורדוייל לא ידע, לְמָה ממתינים, אך נמנע מלשאול, כדי שלא להֵרָאות כטירון, ואף משום שהדבור בכללו היה כאן שלא במקומו, דבר אי־טבעי. מוזר היה ומבעית כאחד לראות את אלו האנשים הקודרים יושבים ושותקים, שלש מאות גברים מבוגרים, שאינם פולטים הגה.
פתאום הזדקפו כולם כאיש אחד, כמו על־פי צו אי־נשמע, לחשו תפלה קצרה, שהתלקחה כאִוְשה חרישית של יער, הצטלבו וישבו שנית. אז פרשו מכל שולחן שנים הקיצונים, הלכו אל קצה האולם, אל מין חלון גדול, שמציאותו נעלמה עד כה מעיני גורדוייל, ומקץ רגעים מועטים הביאו משם טס גדול עם שתים־עשרה פרוסות לחם שחור ושתים־עשרה קלחות מתכת אפורה, מכילות נוזלים חומים: מרק של קמח וכמון. בתיאבון נלעס הלחם בשלש מאות פיות ונגמע המרק מתוך הקלחת, מחוֹסר כפות. בהבלגה על רגש תיעוב שתה גורדוייל את המרק הפושר, חשוך־הטעם: כדי שלא לפרוש מן הצבור וכדי שלא יֵרָאה כמתגנדר. הגיח אותו אל קרבו כסמי תרופה, סותם מבפנים את חטמו, שלא להריח את ריחו הלא־נעים, אשר העלה לפניו את הריח הידוע, המעושן קצת, של “מרחץ־ההבל הרוסי” במחוז השלישי.
ככלות הסעודה והכלים הוחזרו אל המטבח, הוטח כרוז לתוך העדה: “אל אולמי־השינה!” במסדרון שליד המטבח עמדו שוב בתור, מכוונים כלפי דלת כבדה, מפורזלה, כשל בית־סוהר. לחדשים נִתנו כרטיסים ירוקים, המראים את האולם והמטה, שכחם יפה היה לחמש לינות. מקומו של גורדוייל היה בדיוטה השלישית, ומספר מטתו 212. האולם הגדול המואר אור מועב על־ידי אגס־חשמל יחידי, הכיל מחמשים עד ששים מטות־ברזל, זו סמוכה לזו, ובינותן רק מעבר צר, מטות עירומות, בלי מזרנים, קרקעיתן עשויה שבכת חוטי ברזל, גמישה למדי, ולמראשותיהן מקופלות ומונחות בסדר זו על־גבי זו שלש שמיכות מצבע טבק כהה.
מטתו נמצאה בזוית, אצל הכותל – מזלו עמד לו. הוא בדק את השמיכות בדיקה מדויקת, במדה שהרשה לו האור הקלוש, ומצאן נקיות למספיק. שכנו, אדם גוץ, קרח, כבן חמשים, הוציא מכיסו חוט ומחט, פשט מכנסיו ישב על מטתו להטליאן. הוא אמר אל גורדוייל (כאן נפתח כבר הפה לדבור, כאילו נסתלק הקסם בבת־אחת):
– אין לומר כלום, הם שומרים על הנקיון כאן. זהו המקלט הכי טוב בכל וינה העיר, יכול אתה להאמין לי, אבל רק חמשה לילות לחודש. משגיחים בשבע עינים. אף־על־פי־כן פעמים אתה יכול להתחכם להם. בפרוטות מועטות אפשר לקנות כרטיס לכמה לינות. רבים המוכרים. שמא יש לך, אדוני השכן, חתיכת חוט שחור? לי אין אלא לבן ואינו הולם מכנסים כהים.
לגורדוייל לא היה כל חוט.
– אין לעשות אפוא ולא כלום! – פתח השכן שוב, מחייך אל גורדוייל כאל ידיד משכבר – העיקר: שלא יהיו כה קרועים.
– רואה אני, שאינך בקי בדבר – אמר, כראותו את גורדוייל מהפך בשמיכות, מבלי לדעת, כיצד להשתמש בהן – עושים כך: אחת פורשים כסדין, אחת מקפלים ושמים תחת הראש ובשלישית מתכסים. את הבגדים והנעלים טוב להסתיר גם כן. הטוב ביותר – תחת הראש. גם אני עושה כך. לפי שכאן, יודע אתה, – הנמיך קולו והוסיף אגב ארשת סודית – כאן נמצאים בני־אדם שונים… ויעוצה זהירות.
גורדוייל ערך משכבו כעצת שכנו, פשט את האדרת והניחה למראשות ובקש מפלוני להעיף עליה עין. בעצמו הלך לתייר את הסביבה. מאולם זה הוביל פתח פתוח אל שני ומכאן אל שלישי – כולם גדולים ומלאים מטות. האורחים עמדו כנופיות משוחחות או ישבו ביחידות על המטות, מהם תפרו, מהם עיינו בקרע של עתון, ואחדים התפשטו את בלואיהם ושכבו לישון. היה לא קר. נתעורר אפילו מעין יריד: מקצתם התאוו לעשות עסק קטן. אחד רץ ממטה למטה ומאולם לאולם והכריז בלחש: להחליף מכנסים! מכנסים יש לי להחליף!" אחד הכריז: “סיגריטות!” אחד: “נעלים לצחצח, נעלים!” מי שרצה למכור כאן אולר, מי כתפות, חזיָה וכדומה, ורבים הציעו כרטיס־לינה לשנים, שלשה וארבעה לילות. כל זה הוכרז בלחישה ומתוך חפזון. הזמן היה קצר, בשמונה תהא בַּקרה והכל מחויבים לשכב במטות. גורדוייל יצא אל המסדרון לעשן. המסדרון היה מלא, המקח־וממכר יותר נסער. צחצחו על המדרגות נעלים מרופטות ומטולאות, עשו חליפין, סחרו ומכרו. אחד פנה אל גורדוייל, אם רצונו למכור מעילו; במחירו יתן לו שני שילינג ובנוסף לזה את מעילו הוא, ששויו גם־כן כשני שילינג. אחר בקש להחליף עמו נעליו. המונים צבאו על בתי־הכבוד ומן ההכרח היה להמתין כרבע שעה.
אחר־כך נכנס שוב אל האולם שלו, שכנו עדיין עסוק היה בתפירה.
– רואה אתה, אחד כבר עג כעַיִט סביב מטתך. אלמלא אני – כבר היה לך חלל ריק במקום האדרת…כאן משמע: להזהר!
גורדוייל הודה לו וישב על המטה. מהרה כלה השכן מלאכתו, הניח את המכנסים על מטתו.
– עכשו תגמול לי את החסד ותשגיח על מכנסי. אני יוצא לרגע.
ויצא בתחתוניו אל המסדרון.
גורדוייל פשט בגדיו, שמם תחת הראש ושכב. התנועה באולם התחילה מעט־מעט דועכת. האור הקלוש, שנפל מן התקרה, האיר בליטות מארכות על גבי המטות, אך שייר צללים בזוית של פה ושל שם. בני־אדם היו עיפים והוחל לבנות זו הדממה, שתשלוט כאן אחר־כך. על החלונות התרפק שְחור גמור, ובודאי נוח היה להיות שכוב פה, על משטח־השבכה, זה שהיה רך אף־על־פי־כן ושיצורי הגֵו כרו בו לעצמם מעין קן, מלהיות נודד ברחובות כמו בליל אתמול. גורדוייל היה בו הרושם, שרחוק הוא מאד מן העיר וינה ומכל הדברים, שיש לו אליהם יחס־מה, שמצוי הוא על איזה אי נדח, בין בני־אדם זרים ומנהגי־חיים זרים. עבר כבר זמן ארוך מאד מאז ראה לאחרונה את תיאה. מה היא עושה ברגע זה? תשובות שונות, כאחת כרעותה מדאיבות, היו מוכנות לזנק מתוך נבכי נפשו ולהזדוג עם שאלתו זו, אך הוא הסיע עצמו בעוד מועד לענין אחר. אז, כשהמתין בחשכת לילה לפני חלונות חדרו, שמא תפתח ותקרא לו, לא באה… לא הרגישה, שעומד הוא למטה, ברחוב הריק, וממתין… אדם אחר במקומה היה אולי מרגיש…
על צדו שכב, פניו אל פְּנִים האולם. בבת־אחת ניעורה דפיקה עמומה ונמרצת, שנדמתה כבאה ממרחק רב ויחד עם זה כבאה מתחת מטתו. גורדוייל לא יכול לעמוד על סבת דפיקה פתאומית זו ונתמלא אי־מנוחה. התרומם לחצאין ותהה על יתר השוכבים, אך איש לא שעה אל זו. היתכן, שאיש מלבדו אינו שומע אותה?! שכנו עדיין לא שב מן המסדרון – להיכן נעלם הלז?! הדפיקה ארכה כשני רגעים ופסקה לפתע. ורק עכשו נתחוֵר לו, שהיא באה מלמטה, מתוך צנורות ההסקה המרכזית, הרצים לאורך הקירות סמוך לרצפה. בלי ספק מלאו שמונה שעות וזוהי הפקודה לשכב בשקט. בו־ברגע חזר ונכנס שכנו על בהונות רגליו והתחיל פושט בבהילות את מעילו ומקטרנו. הטיל מבט על גורדוייל וכשראה, שעיניו פקוחות, העיר בלחישה:
– עכשו משמע: לישון בלי פוצה פה! פס־ס־ס־ט! חוקי־ברזל כאן והעובר עליהם לא יִנָקה. בעל נסיון אני.
התכנס תחת השמיכה ונשתתק.
מיד הופיע מפקח מן האולם הנסמך, הסתובב בין המטות כאדם חי יחידי בין חללים מרובים על שדה־קטל (הדממה לא נפגמה עכשו אלא על־ידי נחרות בודדות.), ויצא שוב, כמרוצה ממפעל נכבד שהצליח.
– והנה עברה הבקרה! – רטן השכן מול גורדוייל – אבל תנומה עדיין אין לי. לך, כנראה, גם־כן לא, מה?
– מוקדם עוד ביותר.
– הוא הדבר! אמנם, כאן הנך מוכרח לקום בהשכמה. בארבע וחצי כבר מטרטרים בהסקה המרכזית, ועליך לקום כהרף־עין. הסדר פה כמו בקסרקטין או בבית־כּלא, אותי יכול אתה לשאול – מכיר את זה ואת זה. לא מתמול אני, סבורני.
אותו אדם התחיל מעסיק את גורדוייל, והואיל ועדיין לא היה בו חשק לישון, שאל אותו, אימתי ישב בבית־האסורים ובשל איזה חטא.
– הֵי אדוני החביב – אמר פלוני לא בלי גאותנות – אדם בגילי כבר עבר עליו מה וכבר ראה מה בחייו! ולשבת בבית־האסורים – מן הנְקַלות היא! בגלל קטנה, בגלל שטות, אפשר לומר – והרי אתה כבר “בתיבה”. אנשים עניים מזל מיוחד להם בנידון זה. יתכן לומר, שבתי־האסורים נוסדו רק בשבילם בלבד, היינו, בשביל העניים. כי אדם עשיר אינו מגיע לידי כך כלל. ואם לפרקים – הריהו מוצא תדיר תחבולה להשתמט, האמן לדברי. בנוגע לי, כבר כלוא הייתי לא אחת. ואני אומר לך: “אין השד נורא כל כך”. עתים, כשהחורף קשה, הנך עושה מה במתכון, כדי להיות מובא לשם. שם לפחות גג מעל לראש ומשהו בשביל האצטומכה.
– בפעם הראשונה – ענה לשאלה של גורדוייל – עדיין הייתי צעיר מאד, כשנתפסתי. ישבתי אז ארבע שנים רצופות. נַא, כשאדם נער ומחוסר־נסיון! אבי היה חייט על־פי אומנותו, “גוזר” ממדרגה ראשונה. חליפת בגדים מתחת ידו היתה שיר. וסימנך: כמה שנים שמש גוזר ראשון בבית בֶרגנֶר, אך לא אהב את המלאכה. יש בני־אדם שלא נוצרו לעבודה. הכל יעשו לך ובלבד שלא לישב כך וכך שעות ולעבוד. וכאן לא יועיל לך כלום! הדם הוא, שנסער בהם ביותר. אני סובר: הבריות נחלקו לסוסים ורוכבים, ואבי השתוקק דוקא להמנות את הרוכבים. לבד מזה היתה בו אהבה יתרה לתכשיטי־זהב, ביחוד לטבעות עם משבצת אבני־חן. לא למען התקשט בהן, זה לא היה חשוב לו כל עיקר, אלא סתם: למשמש אותן, לשעשע בהן עיניו, כתינוק שמשתעשע בצעצוע. רק הטפול בהן בלבד גרם לו עונג עצום. וכן אירע, שביום בהיר אחד השליך כליל את החייטות ותפס במסחר תכשיטי־זהב: קונה טבעת (בורסה מיוחדת יש לזֶהָבִים), זן עיניו בה שעות מספר או יום תמים, מוכרה שוב בריוח מועט, פעמים גם בהפסד, וקונה אחרת. אבל עיקר־פרנסתו היה אותה שעה משחק־הקלפים. ידיד רומיני היה לו: צ’ורנוֹטֶסְקוּ. גבר בעל צורה ונמוס, מלובש בטרזנות. עודני זוכר יפה את מראיתו: קומה גבוהה, זקופה, מחוטבת להפליא, פנים חדי שרטוטים, גבריים, צעירים עדיין, אם כי בשערו העבה כבר זרקה שיבה. שיבה זו, בצירוף הפנים הצעירים, מתחו עליו חוט של אצילות. ובאמנה היתה בו החולשה להוסיף לשמו תואר קטן: פעם רוזן צ’ורנוטסקוּ, פעם ברוֹן צ’ורנוטסקו וכדומה. ומוכרחני לומר לך, שהכל האמינו לו. אחרת אי־אפשר היה כלל. אדרבה, תמהים היו, לוּ אמר מישהו עליו שאיננו רוזן או ברון. אף במבטאו הגרמני הזר היה משהו אצילי. הוא שלט, אגב, בכמה לשונות. דבר, מלבד גרמנית ורומנית, צרפתית, איטלקית ומעט אנגלית. מכל מקום בעיני שמש סמל הגברות, האלגנטיות, הבקיאוּת בהויות העולם. בקצרה, אותו צ’ורנוטסקו שם מושבו התדירי בבתי־הקפה הגדולים, כמו בריסטול, רִיץ וכיוצא באלו, במקום שארב ל“טרף”. את הבכורה היה נותן לעולי־ימים, לזרים. בקש קרבתם, התודע, ונכנס אתם בשיחה. בחומר־שיחה לא היה נבוך מעולם, ידע לדבר על הכל בחריצות ובטוב־טעם: הוא חי בכל כרכי אירופה ושהה זמן־מה אף בארצות הברית. לאחר שתהה קמעה על קנקן מכרו החדש ומצאהו “ראוי”, היה מזמינו לסעוד ביחד ברסטורן מפואר ולשחק אחר־כך “סדר” קלפים. בינתים נשלחה ידיעה לאבי. ובערב, בשעה הקבועה, היה אבי צץ בחדר־המשחק של אותו קפה כאדם זר לגמרי, היה מתיצב להביט בקלפי בן־משחקו של הרומיני, לכאורה מתוך סקרנות בלבד, ומוסר אגב־כך לצ’ורנוטסקו בשפת סימנים מוסכמת ביניהם, מה שיש בקלפי השני. באורח זה, תוכל לשוות בנפשך על נקלה, שוב לא היה להלה כל סִכּוי לזכיה. כעבור שעות מספר היה יוצא חָלָק. וכשאירע, שפלוני הזמין למשחק למחרת־הערב, היה צ’ורנוטסקו משתמט באמתלא. מעולם לא שחק פעמים עם אדם אחד. זהיר היה. לפרקים שוב היה אבי מוצא את הקרבן, אף הוא היה מומחה לכך. אז שחק הוא עצמו והרומיני הציץ בתוך קלפי בן־משחקו. והתוצאות היו דומות. יוצאים היו גם למקומות־מרפא מפורסמים, לקרלסבד, מריינבד, אישל, בּוֹצָן, אַבַּצִיה וכדומה. כל אחד התאכסן במלון אחר, מובן, במלונות הדורים ביותר, ושם החל המשחק מחדש. לרוב הרויחו כהוגן, אולם ההוצאות גם הן לא מעטות היו. חוץ מזה היתה אף כאן, כמו בכל מקצוע, “עונה מתה”, בה הוצרכו להתכלכל מן המזומן ועתים גם לסבול מחסור. ויודע אתה, אף פעם לא אירע שיהיו נתפסים; עשו מלאכתם נאמנה. אני הייתי באותו זמן בן שמונה־עשרה. אמי שבקה חיים בעודני נער, אחים ואחיות לא היו לי, אבי בקש לעשותני סוחר, ובגמרי את האסכולה, מסרני לבית־מסחר גדול למיני מטוֶה. שם לא נשארתי אלא חדשים אחדים. אבדו חמשים קרונה – ונפטרתי. אולם ענין הפטורים לא צער אותי ביותר. “בשר־ישיבה”, בזה לא נחנתי. שוטטתי בטל כמה זמן ונמסרתי שוב לבית־מסחר אחר. גם שם לא הוצאתי את זמני, וכן בשלישי, ברביעי, בחמישי – תמיד בשל דבר קלוקל. עכשו, בעזוב אבי את החייטות. הייתי כבר בן שמונה־עשרה וממונה זה כחצי שנה בבית־מסחר גדול לאכספורט. חרוץ, עירני יודע את המלאכה, הרוחתי כבר מאה קרונה לחודש משכורת לא גרועה, והאדונים היו מרוצים בי. אפס אני תכנית אחרת חרשתי לי. חכיתי לשעת־הכושר. בזוטות לא חפצתי להתעסק שוב. ושעת־הכושר לא אחרה בואה.
באחד ימי הסתו נתן לי אדוני אלפַּים קרונה לשלחם בדואר. היה רבע לפני שתים־עשרה. שעת סעודת־צהרים היתה קבועה אצלנו משתים־עשרה עד שתים, באופן שלא הוצרכתי להביא את שובר־הדואר אלא בשתים, לאחר הסעודה. כל זה נתבהר במוחי במהירות הברק והחלָטתי היתה מוצקת. קפיצת־זמן של שתי שעות שלמות – עד שיתגלה הדבר, אהיה כבר מחוץ למטחוי־קשת. נטלתי אפוא את הממון, עליתי על כרכרה – וישר אל בית הנתיבות המערבי. אירע, שבשעה אחת הפליגה רכבת־חפזון; היה עוד סִפק בידי לקנות כרטיס ולעלות, ולמחרת הגעתי לברלין. ירדתי מן הרכבת בצהרים, בלי כבוּדה, בלי מכיר, בן־חורין גמור בכרך גדול ונכרי. כאן – אני בטוח – לא יתפסוני! בצעדי־און, ברליני מלידה, יצאתי מבית־הנתיבות, ישר אל הרחוב הפעור לפני. הייתי רעב, אולם לא נמצא בידי כסף גרמני. השתרכתי מרחוב לרחוב – כל בתי־הבנק נמצאו מוגפים מחמת שעת הצהרים. לסוף, אחרי נדידה של שעה, נזדמן לי בית שולחני קטן פתוח. בו החלפתי שטר בן מאה (נזהרתי שלא להחליף הכל במקום אחד!) ועוד שתי מאות בבנקים אחרים. ועתה היה לי לפי שעה כסף די צרכי. ראשית מעשי היה לסעוד לשָׂבעה בריסטורן מפואר. אחר יצאתי, קניתי מזודה נאה, וכעבור זמן מועט שכרתי חדר אצל אשה זקנה. נרשמתי על שם זר, כתלמיד אסכולה גבוהה, יליד מינכן. מעכשו נקראתי קרל שטיפטר, שֵם שמצא חן בעיני.
בימים שלאחר־כך הצטיידתי בבגדים ולבנים נאים והכשרתי עצמי לחיים של רוָחה. נשארו לי, אחרי כל ההוצאות, עוד אלף ומאתים מרק, סכום מספיק לכמה ירחים.
עכשו התחלתי להתבונן על סביבותי. “רוחים” קטנים אמנם נזדמנו לידי מפעם לפעם, אלא שלא נחשבו למאום. כירקות בלא בשר. צפיתי “לעסק” נכבד. לאבי לא כתבתי, כמובן. לאחר זמן מרובה נודע לי, שבא עם אדוני לידי פשרה, מלא רוב ההיזק והענין הוחנק. כי אבי לא היה לו צורך, שהדבר יתפרסם ותתחיל חקירה מדויקת. לו היו פצעים משלו, אשר לא נִתנו להיות ממושמשים באצבעות הרָשוּת, שאלמלא כן לא היה נוהג נדיבות כעין זו. מטבעו לא היה מן הנותנים הגדולים גם הוא. ישבתי אפוא באין מפריע בברלין ותהיתי “שתי וערב”. בינתים מצאתי לי גם “כַּלָה” צעירה שהכניסה משהו… ה“דודה” שלה, בת־זנונים זקנה וקמצנית עסקה, מלבד יתר אומנויותיה, גם ב“הַעֲלָמָה”. מטרונה ערמומית, כבּודה, וסנטר משולש לה, כבת חמשים ומעלה שהתיגעה עוד למצוא חן. לי עמדה אצלה זכות מיוחדת ויכלתי להשיג ממנה סעד בעת מצוקה. התגוררה בדירה גדולה, בעלת הרבה חדרים, בבית־חומה שהשתייך לה גופה. אצלה מתלקטים היו בני־אדם שונים, שמשלח־ידם היה לוט בערפל, היו תכופות משחקים בקלפים ומריקים כוס עד הנץ הבוקר. את לבי לא לקח המשחק, לא גרם לי כל עונג. חסרתי גם כשרון לכך. רק פעם יחידה שחקתי וזה הספיק לי, הגם שלא יצאתי בהפסד. אף־על־פי־כן נמניתי בין האורחים הותיקים בבית הדודה בֶּרטה. כך נִגרו כארבעה ירחים, ללא מאורע חשוב.
והנה, ביום לא עבות אחד, הריני מתודע לאדם בריסטורן גדול בקוּרפירסטנדם. (סועד הייתי רק בריסטורנים הכי מהודרים.) בסקירה ראשונה ראיתי, שזהו האֱנוֹש, לו חכיתי. כאן מקום לעסק טוב. איש במיטב שנותיו, מגזע אפרתים עתיק, מופלג בעשירות, שנכסיו נטושים בחבל וָסְטְפַלֶן. בימות החורף קבע מושבו בברלין, בוִילָה שלו, עם בתו היחידה, בגיל של שמונה־עשרה. אשה לא היתה לו, לעומת זה – נטיה מעוותת לזכרים, מה שהרגשתי ברגע הראשון. החלטתי להשתמש בזה לטובתי: הייתי בחור לא מכוער, לבוש בטעם, והליכות תרומיות לי. הכרתי מיד, שנשאתי חן לפניו. את שמי הנכון, ואף אותו השָאוּל שלבשתי בברלין, לא גליתי לו, כמובן. בשבילו היה לי שם חדש לגמרי וכתובת בדויה. תחילה נפגשנו שתים, שלש פעמים באותו ריסטורן והוא התראה לא ככילי. גם הזמין אותי לבתי קפה ויין, העניק לי טבעת עם יהלום נאה, והזמינני אף אל התיאטרון, מקום שהציגני לפני בתו בשם “ידידי הצעיר פוֹן מירטן”. על זו לא עשיתי, כנִכר, רושם טוב ביותר, התנהגה עמי ביהירות, מגובה שחקים, ולא הואילה לאבד עמי אף חצי מלה. דמה בנפשך, שלא נפגעתי הרבה מהתנהגות זו ולא יחסתי לה כל ערך. עשיתי כאינו מרגיש. העיקר היה, שהזקן נלכד בפח, והשאר כבר יבוא ממילא. תכנית כבר היתה לי מן המוכן. מכל־מקום, הצעה בלתי־מהוגנת עדיין לא עשה לי פלוני עד עכשו; בקש כנראה להמתין עד שיגמל הענין. אותו ערב של התיאטרון לויתיו במרכבה עד לוילה שלו ועם פרידה הוזמנתי למחרת הערב לביתו לסעודה. למחרת – מלבדי נמצאו שם עוד ארבעה אורחים: צמד זקן עם בתם, חברתה של העלמה, ואברך אחד – שמתי עיני על מוצאי הבית ומבואיו והחלטתי לבצע זממי מחרתים בערב, בו היו מאָרְחַי קרואים לבית אותו צמר זקן.
בהגיע הערב המיועד, נטלתי עמי כלי המלאכה, שהיו תמיד מוכנים ועומדים אצלי, ופרשתי אל הוילה, השגתיה בשעה עשר בערך. בעד גדר־הרפפות אפשר היה לראות את הבנין, את הדיוטה הראשונה, ששם נמצאו חדרי הזקן ובתו. היה חושך. הרחוב מרוחק היה ממרכזן העיר, שָׁקֵט, נעדר־תנודה – רחוב וילות. בפרט באותו ערב־סגריר שבשלהי פברואר לא נראתה שם נפש חיה. אני ידעתי את הבית היטב מבחוץ; בשני הימים האחרונים תרתי אותו לארכו ולרחבו. התנופפתי מעל לגדר, שלא היתה גבוהה ביותר, וקפצתי אל תוך הגן. בו ברגע נפתחה הדלת ומישהו יצא. עצרתי נשימתי והמתנתי. הכרתי את המשרת. (היו להם רק משרת אחד וטבחת.) הלה פתח פשפש הגן והפליג ברחוב. השעה משחקת לי, הרהרתי, עכשו אסור לאבד רגע. כשנאלמו הצעדים ברחוב, התקרבתי והצצתי בעד החלון אל המטבח. הטבחת, אשה באה בימים, עסוקה היתה בקריאת עתון. נגשתי אל דלת־הכניסה, שמא לא נעולה היא במקרה, ולתמהוני הרב מצאתיה באמת פתוחה. כהרף־עין נשלתי נעלי, שהסתרתין בגן, נכנסתי חרש אל המסדרון, ובקפיצה אחת הייתי בדיוטה הראשונה. פתיחת הדלת לא עלתה לי בעמל, מכשירים מצוינים היו עמי, וחיש־מהרה נמצאתי מבפנים. הכל הלך למישרים. בחמשה־עשר רגעים בדקתי כל החורים והסדקים ואף באתי על שכרי. כסף מזומן לא מצאתי אמנם יותר מכמה מאות מרק, לעומת זה – תיבת תכשיטי־המשפחה, שלעצמו של דבר לא באתי אלא בעבורה. יציאתי ככניסתי, תרנגול לא קרא, ולאחר הליכת שעה (נזהרתי מלנסוע) הגעתי הביתה. כשפתחתי את התיבה, חשכו עיני: הֵכִילה הון עצום. היו פנינים, היו טבעות, עגילים, צמידים, ביניהם עתיקות יקרי־ערך, שנוגה אבניהם מלא את החדר. אימה אחזתני ממש למראה העושר הרב הזה. נודע לי אחר־כך, ששוים היה כחצי מיליון מרק. החזרתי הכל שוב למקומו, מלבד שלש טבעות, ששמתי בכיסי. הנחתי את התיבה במזודה, בתוך מלבושי, נעלתי את זו נעול היטב ונשאתיה עוד באותו לילה אל הדודה ברטה לשמירה עד למחרת. כי גמרתי בלבי לנסוע מחר להמבורג ולהפליג משם בספינה הראשונה לניו־יורק. שהיתי אצל הדודה כשעתים ואחר שבתי הביתה לישון.
למחרת עלה בידי למכור לזהבי קטן אחת הטבעות בשש מאות מרק. קניתי לי כרטיס־נסיעה לרכבת־הערב. והנה כפאני השד לנסות עוד למכור את שתי הטבעות הנותרות. הזהבי החדש, שהצעתין לו, בחן אותן מכל צד, בדק יפה את האבנים, שאל למחירן (בקשתי שלשת אלפים מרק, מחיר לא נמוך, כדי שלא לעורר חשד) והתפשר עמי באלפַים ושבע מאות. אלא שהודיע, נבל שכמותו, כי בזה הרגע אין בידו סכום גדול כל־כך, וכי עלי לבוא בשלש אחר־הצהרים. עד אז ימציא את הכסף והעסק יגָמר בכי טוב. ומה אתה סבור, אני השוטה, מה עשיתי? חזרתי באמת לאותה חנות בשלש. נער הייתי, מלא אומץ, אך גולגלתי עדיין לא עמדה הכן על הגוף, ובשל שטות קלה נפלתי בפח, רצתי ישר כעכבר אל המלכודת. כשעברתי מפתן־החנות, מיד נמצאתי מוקף שלשה בלשים: אותו מָסוֹר הסגירני בידי־הבולשת. את התיבה אמנם לא מצאו, טענתי רק אחת: השלכתיה לתוך השְׁפְּרֵי, והם פשפשו בנהר לאורך ולרוחב והעלו בידם חרס, כמובן, אף־על־פי־כן נדונותי לארבע שנים מאסר. לא הועיל כלום.
ותיבת התכשיטים? את זו לא יספתי לראות עוד, אדוני החביב. כאילו טבעה באמנה בשְׁפְּרֵי. כשהוצאתי זמן־כִּלאי, נשלחתי לוינה. מחוסר אמצעים לא יכולתי לשוב תיכף לברלין ובינתיים נלקחתי לעבודת־הצבא. רק כעבור שנה עלה בידי לקבל חופשה של חודש ולנסוע. לא דודה ולא מזודה! משל, בלעתן האדמה. כל חפושי וחקירותי לשוא היו. איש באותו בית ובאותו רחוב לא ידע להגיד לי אודותיה מאום – זו הגַנָבה הזקנה! גנבה פשוט את תכשיטי ונעלמה. אה, אילו תפשתיה אז! הייתי מבתק לה כרסה, אותה נבלה רקובה! אולם נאלץ הייתי לחזור אל הצבא וכך הלך הדבר לטמיון.
השכן נשתתק. הצרורות הגלמיים שעל טורי המטות הוארו בקושי מן החשמל המעומם. מעברים נזרעו בחלל נחרות כבדות, רב־גוניות, שמפרק לפרק נתבלטה מתוכן איזו אנקה, או אִוְשה אנושית אחרת. השעה ודאי לא היתה שוב מוקדמת.
– וצ’ורנוטסקוּ ואביך, מה היה עליהם?
– כשגמרתי את עבודת־הצבא, חלה צ’ורנוטסקו. בבחרותו היה פעם חולה מחלת־המין, שבשעתה אמנם נרפא ממנה. אפס מחלה זו נוכלת היא. אינך בטוח בה לעולם. נשארת היא בדמך, בלי סימנים חיצוניים ובלי מכאובים. ובהגיע אדם לשנות החמשים, הריהי מתפרצת ואין כל תקנה. צ’ורנוטסקו חלה בשתוּק־המוח. דעתו נטרפה עליו. כמה שבועות שכב בבית־החולים, מנוגע ביסורים איומים, לסוף מת. ושנתים לאחריו מת גם אבי. במותו השאיר טבעת יחידה, שמכרתיה בשלש מאות קרונה.
גורדוייל היה עיף ונרדם מיד והיה לשלל לחלומות מטורפים, בם תפס שכנו מקום רב, בגלגולים ופרצופים מוזרים. פתאום הקיץ בחרדה. למראשותיו נצב מישהו. כהרף־עין נצטללה עליו דעתו והכיר את שכנו, שעמד בכותנתו ובלי תחתונים. גורדוייל קפץ וישב.
– מה אתה עושה כאן?
– אני, יודע אתה, אדוני השכן, אצטומכתי נשחתה. שלשול עצום.
– אם־כן צא, צא המסדרונה!
והוא הושיט ידו לקחת את מכנסיו, שהכירם בידי השכן. הלז מסרם לו בתנועה של נותן מתנה:
– הא לך, אדוני, ואל נא תחשוב לי לעַוְלָה.
הוא פנה אל מטתו, משך מתחת לשמיכות מכנסיו שלו עצמו ועמד ללבשם. גורדוייל אחז עוד את המכנסים בידו. משום־מה התחיל לבו נוקפו והוא אמר כמו לשם הצטדקות:
– אני… הם נחוצים לי לעצמי. אין לי אחרים. לכן…
– מובן לי היטב מאד, בודאי, בודאי! – הסכים עמו השכן ויצא.
אף־על־פי־כן בדק גורדוייל את שאר בגדיו וכולם נמצאו במקומם. אחר חזר והשכיב עצמו. אולם עכשו שוב לא יכול להרדם. השכן שב מיד ושכב גם הוא.
– מה יכולה להיות כעת השעה בקירוב? – שאל גורדוייל.
– איני יודע! – השיב השני קטועות, כנעלב, והפך לו גבו.
גורדוייל שכב פרקדן, עיניו פקוחות. הזמן נִגר לאט־לאט, באין שמע, תחת השגחת שעונות רחוקים, פזורים על פני כל כדור הארץ. כאן לא היה שעון ולא היתה כל ראיה להוכיח, כי הזמן אינו קופא תחתיו, ממוזג לילה שחור שמבחוץ ונחרות בודדות, אחת פה ואחת שם. שבפנים האולם. ואף לזה לא היה כל מופת, שהוא, גורדוייל, אינו מצוי כאן אלא מאתמול. מי יערוב לו בדבר? נִתן לחשוב, שמצוי הוא פה זה עדן ועדנים, ואין שיוכיח את ההפך. מכל מקום הרגיש מפורש, שקשור הוא בכל אלה הנרדמים סביבו, קרוב אליהם קרבה פנימית, אחד מבינותם. ולא עוד אלא שחש עצמו חסוי מבחינת־מה, בטוח, מסבת היות כל אלה עמו. הם היו אנשים דלים, עלובים עד דַכָּא, עלולים לכל מעלל, ועם זה ראויים לאהבה ולחמלה, וכדאים גם־כן, לקבל מידם אהבה וחמלה. בחיי כל אדם ואדם יש לפחות רגע אחד, בו ירגיש בחוש את זיקתו הפנימית אל יתר הבריות, בכל מקום שהן וכמות שהן, בלי יוצא מן הכלל. מי שמרגיש זאת והכרתו צלולה, ומי כמבעד לערפל, קרוב־קרוב לתפוס משהו, מעין התגלות פתאומית, שמתמסמסת בעונה של כלום, – רגע כזה מוּנָה לכל אדם.
והרהוריו של גורדוייל נִסחו ועברו, בלי משים וללא קשר בולט, אל לוטי, אל לוטי זו, שידים יפות לה, ענוגות מאד־מאד, ושעמוסה איזה מכאוב סמוי, האוכל לשד חייה. לבו נתרכך מאד לזִכרה. הרגיש לא־ברור מעין יחס בין מצבו הוא ובין יסורי לוטי, אלא שלא יכול לעמוד על טיבו של זה היחס. אז עבר לחשוב על תיאה, בלי מרירות, בלי חימה כלשהי, ולהפך: מתוך ערגון ידוע, מפויס כליל.
העיף מבט כלפי החלונות, שדָמוּ לרבבים שחורים בכותל הבהיר. שרר עוד לילה עמוק. טוב היה לנום עוד קמעה, אמר לעצמו ועצם עיניו. אך באותו רגע התעוררה זו הדפיקה של אמש בצנורות ההסקה, אשר פעלה עתה, בדממת־התרדמה, כטרדנית ומרגיזה ביחוד. העדה התחילה מקיצה, מתוך פיהוקים ושעולים. כולם התלבשו בחפזון תמוה, כאילו דחקה להם שעתם ביותר. השכן הטיל מבט חומד במכנסים שלבש גורדוייל ושאלו בחוסר־מבוכה גמור, אם היטיב לישון.
למטה, אחרי רחיצה ואכילת אותה פרוסת־לחם ואותו מרק חום ומנוקד גרעיני־כמון שחורים כמו אמש, הוצא העדר החוצה, אל חוץ שחור וצונן, וכל איש פנה לדרכו. היה חמש וחצי. בלא חפזה השתרך גורדוייל לעבר העיר, וכשהגיע אל הרינג, כבר שלט אור הבוקר והמולת־הרחובות היתה במִלואה. בדרך נס גִלה באחד מכיסיו שילינג, שהוָיתו נעלמה הימנו, וסר לבית־קפה קטן, שָׂש, כחוזר מן הנֵכָר, להיות מצוי שוב במולדת. מקץ שְׁהִיָה של שעה נתמלא לפתע חוסר־שקט פנימי, שאלצו לעזוב את הקפה, הגם שלא ידע לאן ישים פעמיו. פרש לרחוב קֶרנטֶן, התעכב לפני חלונות־הראוה לא־מעונין, ראה במחסן־שעונות, שכבר מלאו תשע שעות, והמהיר צעדיו מבלי־משים. במבוא רחוב יוֹהֲנִיס נעצר מיכנית, אך נתעשת תוך־כדי־הרף־עין והרתיע עצמו בפתיעות, כאילו ספג חבטה קשה בגבו. בכל זאת המשיך להלך על אותה מדרכה, ראשו כבוש בקרקע כהרגלו וידיו שומות בכיסי האדרת. “אפשר ילך הביתה כמו אתמול?” בו־ברגע נחסם לו הדרך. הרים עיניו וראה את תיאה נצבת לפניו ומחייכת. נבוך, בקש לנטות לצדדין, אך זו תפסתהו בזרועו.
– מה אתך, שפן? – אמרה בפשטות, כאילו לא נפל ביניהם כלום – וכי להיכן נתחמקת? מדוע אינך בא הביתה?
גורדוייל גמגם, ועיניו מושפלות:
– אני… סבור הייתי… היינו, ברגע זה אמרתי לילך…
העוית לעג הופיעה על פניה. סקרה אותו רגע קט מבלי להוציא מלה. מפי גורדוייל נפלט:
– היש לך סיגריטה?…
בזה רצה אולי לרמז, כי אין בו שום טינה עליה. תיאה פתחה חריטה, והושיטה לו מבוקשו.
– בוא, לַוֵנִי עד רחוב יוֹהַניס, אחר תשוב הביתה.
גורדוייל ציית. קטן, מבולבל, דָרך לצד אשתו, ריק מכל מחשבה. אחר־כך פנה והלך אל רחוב קלַיְנה־שטטגוּט.
לב. 🔗
לאחר ימים אחדים קבל מלוטי אגרת, בה בקשתהו לבוא אצלה אותיום אחר־צהרים, שכּן נגועת־צנה היא וחוששת לצאת. בשלש לחץ על כפתור הפעמון. לוטי עצמה פתחה לו והובילתהו אל הטרקלין. פניה חורות היו, ממושכות, עיניה גדולות יותר מן הרגיל, מבריקות כבקדחת. סִמְנָה לו כסא ובעצמה נשתטחה על הספה, עליה שכבה כנראה קודם בואו.
– לא כלום! – אמרה בחיוך חלוש – רק כַּרְסָם קל. לא מסוכן. ועוד מצב נפש־גרוע – וזה הכל!
החדר היה חם, וְרָוֶה היה שלוה ענוגה וקצת עגומה, מעין רוח השרויה בחדר יולדת צעירה ויפה. מן הרחוב לא נִחת כל צליל, פְרָט להמיה מחוקה, מופלגת, נטולת־ממשות, שנקלטה רק לחושים חדים. בחוץ נטה לערוב יום אפרורי, טלוא גשמים, ורוח עזה בחשה בו, תחתונים למעלה ועליונים למטה. כאן, מבפנים, המו דמדומים מוקדמים, ואיזה עש טמיר עמד לָמוץ בלב, ללא סבה מסוימת.
רשמי פניה של לוטי לא היו מובחנים אלא בקושי. שכבה בלי־ניד, כנתונה למחשבות עוכרות. מקץ שתיקה קצרה שאלה לפתע. אגב הגביהה קצת ראשה אל מול שכנגדה:
– ועתה מה בדעתך לעשות?
גורדוייל התבונן אליה רגע בחוסר־הבנה.
– היינו, מה כונתֵך בזה?
– כונתי, אם נשאר אתה בוינה, בדירתך הישנה.
– איני מבין. מעולם לא היה בדעתי לנסוע או להחליף דירתי.
נתן בה מבט בוחן, אם אינה מדברת מתוך חום. אולם לוטי יִשְׁרה עליה שמיכתה כסובלת צנה. החרישה מחדש. שתיקתה התחילה להכביד על גורדוייל. מתוך אספקלרית הארון מנגדו שאב בבואתו השחורה, הקפואה, פרועת־הבלורית, שהפעימתו משום־מה. מן החדר הגובל טפטף לתוך הדומיה תקתוק דק, בלתי־נתפס כמעט, של אורלוגין. החיים נצטמצמו בנקודה אחת, שהתעופפה לא־נראית בחלל־החדר ושלא נִתן בשום פנים לקבוע מקומה.
לוטי בקשה, שיעלה אור. שם, ליד מזוזת הדלת, ימצא כפתור החשמל. כשחזר למקומו, הציתה סיגריטה, התנשאה וישבה על הספה, בשלשלה ארצה רגליה בנעלי־הבית. פניה הפיקו מעין החלטה מוצקת ויחד עם זה נסוך היה בהם צער עמוק. גורדוייל הסתכל בה בעיון וגלה, כאילו בפעם הראשונה, כי יפה היא להפליא, יופי שלא מעולם זה.
בתנועה נמרצת העבירה כף־ידה על מצחה הזך ועל תלתלי שערה הערמוני הגזוז, כאומרת לסלק מחסומים אחרונים, ופתחה בקול חרישי, אך מוצק:
– קראתיך, רודולף (גורדוייל הרגיש בזה, שכִנתה אותו בשמו הפרטי, בעצם בפעם הראשונה.), לא מפני שאחוזת־צנה אני, אלא מפני שיש לי להסיח עמך. הכל תלוי עתה בזה… נטול עלי לעשות תחילה עוד נסיון. ראיתי, שאינך מבין. שתי שנים רצופות לא נפקחו עיניך לראות. כל הרמזים, כל הנפתולים, שתינוק בעריסה היה מרגיש בהם – ממך נתזו אחור כמִחוֹמָה קשה. בשעה שבשאר כל הדברים הנך מבין, הנך מעמיק ראות לפני ולפנים. הסבה לא מחוורת לי, אפשר משום שלא נתת את הדבר אל לבך. גאות־האשה שבי נפגעת קשה מהנחה זו – בכל־זאת אנוסה. אני להאמין, שאתה מלא כל־כך רגש אחר, עד, שאינך רואה מה שמתחת לעיניך. אך זאת אומר לך: תוָכה בעתיד, שחיית כל העת בהשלאת־שוא. הרביתי להרהר בדבר, שבועות, ירחים. חפשת את אשרך במקום שאיננו, במקום שאינו יכול להיות… וסמוך לך, כדי השגה בשרבוב־זרוע, היה האושר שמור לך… אך לא הושטת את היד. השעה עדיין לא עברה. ולצורך זה קראתיך הלום.
שאפה רוח, הבעירה שנית את הסיגריטה, שכבתה בינתים. אותו רגע עלתה מן הרחוב תקיעת־אוטו פתאומית, שנדמתה לגורדוייל כבאה שלא מעולם זה. לוטי ינקה מן הסיגריטה יניקות אחדות בזו־אחר־זו ודשנה אפרה בנקיפת אצבע יחידה אל מאפרת־החרס התכולה. גורדוייל לוה תנועותיה בעיניו, ועל לבו רבוצה שִכבה כבדה. משמשה ובאה סוּפה קשה, חש, שטוב היה לעצור בעדה, אך לא ידע כיצד. מצד שני תססה קרבו תשוקה מסולפת לקלוט הכל, אם כי ברור היה, שהדברים הבאים קשים יהיו כדרבונות ואף יערטלו אולי משהו הטעון צנעה. ישב דומם. בזוית העין הימנית ספג שלא מדעת מעל־גבי שער של ספר מונח על השולחן את שם המחבר: ארתור לֶרכנֶר, שמשום־מה נתחלף לו בארתור מֶרלינג, מה שהמריצו לקרוא אותו לאותיותיו מדי פעם מחדש. פרוצס זה של חִלוף נתרחש בו בהיסח־דעת גמור, רק בתחום חוש־הראיה, ולהכרתו לא הגיעה אלא בבואה קלושה, בלתי נתפסת. העינים, על דעת עצמן, הביטו וקראו במשובש, תקנו וקראו שוב במשובש וחוזר חלילה.
לוטי פתחה שוב, כשאצבעותיה רוקדות בעצבנות על טבלת השולחן:
– למתי אתה ממתין? לְמה? כלום לא נוכחת עדיין, ששום דבר לא ישתנה? רק לרעה אפשר שישתנה. רק לרעה… וכי לא הספיקו לך שתי השנים לעמוד על טיבה האמתי? האחרים, העומדים מבחוץ, יודעים הכל, ידעו הכל למן הרגע הראשון! קשה להאמין, שהוכית בסנורים עד כדי כך! סבור אתה, שהנך אוהב אותה, אך אתה. מרמה עצמך! ברור כחמה, שאתה מרמה עצמך. אחרת לא תתכן. או שמא הנך באמנה כסיל כזה ואינך רואה כלום! אמור בגלוי־לב, ההנך אוהב אותה, הן או לאו?
גורדוייל לא מהר לענות. בפניו נתבלט מין מגור מעורב במבוכה. זו היתה שאלה, שעד עכשו עדיין לא שאל את עצמו בבהירות אכזרית כזו. תמיד השתמט, התחבא מפני שאלה זו. עתה הגיע הזמן ליתן דין וחשבון. שלח מעין מבט־תחנונים מול לוטי, אך זו – עיניה הנוצצות תקועות היו בו כשפודים ותבעו מענה במפגיע.
– אני… אין אני יכול… אי־אפשר לדבר על זה…
– ומפני מה לא?! – האיצה לוטי – אין בך אומץ־רוח! מפחד אתה שיֵהָרס לך כל בנין־הקלפים שהקימות?!
נזכר גורדוייל, שמישהו כבר השמיעהו פעם ממש כדברים האלה, אך לא ידע מי. בינתים שמע עצמו אומר, בקול לא שֵׁלו:
– אין אני יודע..
. בודאי… מן הסתם אני אוהב אותה…
– לא אמת! אינך אוהב אותה! אתה מתירא ממנה!
– את מדאיבה לי מאד – נתמלט מפיו כמו מאליו – אין את יודעת, כמה את מצערת אותי.
– ואתה? מכאיב אתה לי זה שתי שנים, יומם ולילה, בלי חשך!! כלום נתת לבך על זה? כן, אתה!! אתה לבדך אשם בכל! הנך מתהלך כתם ונותן לתיאה להתעלל בך – ואתה בלבד האשם בכל יסורי!! אתה ולא אחר!! – הצביעה לעומתו.
– כיצד אני? כלום מה אני עושה לך?
עיניו נצמדו אליה מתוך הבעת צער לאין גבול. עלה בו צורך רגעי להפיל עצמו על ברכיו לפניה ולבקש מחילה. אך הבליג על כך. הוא שמע את לוטי אומרת:
– תיאה, תיאה שלך! הידוע לך גם זאת, שהולכת היא לשכב עם כל אחד ממכריך, עם כל אדם מן השוק, ללא הפליה, כיצאנית רגילה?! הידוע לך זאת, הן או לאו?! היודע אתה, שיש לה כל הזמן יחוסים עם ד"ר אוסטוַלד אדונה?! היודע אתה, שמתלוצצת היא בך תמיד, בפניך ושלא בפניך, שמספרת היא בפומבי, בבית־הקפה, בפני כל ידידיך, את מעשי גבורותיה?! יודעים הכל!! כל פרטי חייכם המשותפים וחייה היא – ומפיה עצמה!! יודעים, שהיא מכה אותך, יודעים, שהתינוק לא שלך היה – הכל!! וכל זה היא מספרת בציניות אין־סופית! עלולה הייתי להרגה אותו רגע בלא הניד עפעף זוהי חיה רעה! כן, ולפני ימים אחדים – כלום היכן לנת?
– איני… היינו, לנתי בַּ־בַּ־בַּית…
– בבית לנת? לא אמת! בבית לא לנת! שני לילות לא היית בביתך! היא גרשה אותך בערב!
– מ־מנין את י־יודעת?
– מנין? הכל יודעים זאת! אשתך תיאה ספרה בקפה! אגב־כך הצטחקה בהנאה מרובה, אשתך החמודה! עליך להתבייש עד יסוד נפשך!! חרפה היא לאבד עם אשה שכמותה אף מלה אחת בלבד!!
בראש מורכן ישב גורדוייל, מהומם לחלוטין. כל מלה שהטיחה לוטי פגעה בו כמכת קורנס על הקדקוד. הלב דפק בנשמע ונשימתו יוקדת היתה, כבדה, טרופה. פניו החורים היו חלולים והוא נזדקן כדי עשרים שנה. כל מה שלקחה עתה אזנו חדש היה לו, ובכל־זאת היה הכל ישן, כשאוּב מנבכי נשמתו. הדברים הועלו בידי לוטי מקרבו הוא ונפרשו לעיניו בלי חנינה. נקבוביות־גופו כמו נפערו כולן בבת־אחת ודמו שטף החוצה, דם צורב. גוש מחניק התרומם ועלה מחזהו אל הגרון. עכשו טוב היה אולי לגעות בבכיה. אולם הוא בלע דמעותיו ולא בכה. יסף לשבת מאובן. היתה דומיה ממיתה. השתוקק, שלוטי תמשיך, המתין לכך במין קוצר־רוח שבפחדים. דבורה קל היה לו לנשוא עתה משתיקתה. אך לוטי נאלמה. איזה זבוב הקיץ לזמזם, והוא תמה, שבתקופת־חורף זו ישנם זבובים חיים. אחר קרא שוב על כריכת הספר שלפניו: ארתור מֶרלינג ותקן לעצמו תוך כדי רגע: לא מרלינג אלא לֶרכנר! ודאי, לרכנר! אחר־כך הרים בהיסח־הדעת את עיניו אל לוטי שממולו והבחין כבעד עלטה, שבוכה היא חרש, ותמה אף על כך: למה היא בוכה עכשו? אה, בלי ספק הורע לה, תירץ לעצמו, שכן נגועת־צנה היא… מה אפשר לעשות למען הקל עליה – עכשו שחלוש הוא כל־כך? בכל־זאת הזדקף מיכנית, נגש בצעדים מגששים, כושלים, כסהרורי, והתנמך על־ידה. לטף שערה כשם שמלטפים תינוקות. לא דבר מלה. לו הלקוהו בשוטים, לא היו מצילים מפיו הגה. ראה, שלוטי הוציאה אי־מזה מטפחת ונגבה פניה. מכלל, שרוַח לה – וזה טוב! נתרומם גורדוייל שוב וחזר למקומו הקודם. תפס את הספר והפכו, פניו כלפי מטה. הכל, הכל היה הרוס עכשו. כלום לא נשאר לו לגורדוייל. ומרטין? כן, מרטין הרי מת. זה זמן רב שמת. ולוטי בכתה. היא גם כן בכתה, זה שריר וקיים! וכעת אין היא בוכה שוב. סימן, שהוקל לה – וזה טוב! דומה, שאמרו מה ברגע זה, אפשר נתכונו אליו? תלה עיניו אל לוטי והסתכל בה מתנכר, כרואה אותה בפעם הראשונה, הביט בה ארוכות, קפואות, וראה, כי הציתה שוב סיגריטה. מרבה היא בעשון! מי מרבה עוד בעשון? אה, תיאה גם־כן מעשנת הרבה – וזה ודאי מזיק לעוּבר.. אך אין הוא ביכולת להניא אותה, פן תלגלג עליו. ואחרי־כך תלך ותספר זאת לידידיו, ללוטי. בודאי, ללוטי תספר הכל וזו תהא בוכה… ומפני־מה תשוש הוא כל־כך? מחלתו הרי כבר סרה ממנו! הודות ללוטי, שכלכלה אותו בחליו! צריך היה לומר לה דבר־מה מרנין, אך הוא כה חלוש! יאמר לה בפעם הבאה…
לוטי דברה שוב, בקול רך, אולי כבר רגעים אחדים, אפס המלים נאלצו לפרוץ כמה מחיצות על מנת לחדור להכרתו. והנה שמע:
–…אי אפשר להמשיך יותר. אין תכלית לדבר. אי־אפשר לעמוד מנגד ולהביט, איך שאחרת, שאינה שקולה כנגד צפורן זעירה שלך, מאבדת אותך. סברתי כל הזמן, כי תבוא מעצמך… אבל אתה לא באת. מעולם לא באת. ועם זה היה מקומך דוקא כאן. אך לא הבינות לבוא. עכשו צריך שהדבר יוכרע. כשל כחי מהמתין.
פסקה לרגע. הסיגריטה הבוערת מוטלת היתה שכוחה במאפרה והתאבך ממנה חוט עשן כחלחל, עקלתון. כדוברת לעצמה קבלה לוטי:
– שתי שנים! כמה אפשר לאדם להתענות בשתי שנים! כל־כך הרבה ימים, לילות, שעות, רגעים! כל רגע – תהום של יסורי־נפש! והנה אפסו אונים. גם אבן עשויה להשתחק מן המים. שוב אין אני יכולה. יש רק דרך אחת: הרוצה אתה לעזוב אותה ושנסע שנינו לאיזו מדינה אחרת? אנו יכולים כבר לנסוע בעוד שלשה־ארבעה ימים. אין צורך בהכנות גדולות. גם מעט כסף יהיה. אבא יתן לי. שקלתי הכל היטב. לנסיעה לאיטליה יתן לי כסף. אוהב הוא אותי מאד והוא סבור, כי חולה אני וזקוקה לשמש־הדרום. נסע ונשתקע באחת מערי־המרחץ של איטליה או צרפת. ואחר־כך נראה. אפשר תוכל במרוצת־הזמן להתגרש ממנה. ואם לאו – גם כן לא איכפת לי. אין אנו זקוקים לרשיון של מישהו. העיקר שאנחנו אוהבים זה את זו. גם אין אנו כפויים לישב בקביעות במקום אחד. שוהים כאן כמה ירחים ועוברים למקום חדש. אתה תוכל לעבוד בשלוה ותשכח כל מה שעשתה לך.
לוטי נשתתקה. עיניה הצמודות לגורדוייל חכו לתשובה. אך פלוני החריש מושפל־ראש. בדברה פלחהו זיק חשמלי והבהיקו לפני עיניו ארצות של חמה וים, בני־אדם אחרים, חיים אחרים, ולוטי, לוטי זו החמודה, היחידה, היקרה לו כנפשו. הכל היה נפלא, פשוט, ברור כל־כך. אולם כהרף־עין דעך הכל שוב.
– ובכן, רודולף? עליך להשיב לי. רצוני לשמוע ממך מענה ברור.
בהתאמצות פלט גורדוייל:
– אני… מה אומר לך? את יקרה לי מכל יקר. אני… אבל איני יכול… לעולם לא אוכל…
– מה אינך יכול? – אמרה לוטי שהכסיפה כמת – מה?
– איני יכול ל־לנסוע… האמיני לי… ולו גם היה זה בנפשי…
– ומדוע־זה לא?
– אי־אפשר לי, איני יכול ללכת ממנה… אין בי כ־כח…
– אבל הרי אינך אוהב אותה כלל! אני יודעת, אין אתה אוהב אותה!
– איני יודע. אפשר אני אוהב אותה, אפשר גם לא. אך אין בכחי לילך ממנה. לעולם לא אוכל. לעולם.
– ואני? אותי הנך מפקיר לגמרי? אותי הוא מפקיר! – פנתה לשלישי טמיר – אותי הוא מפקיר! הוא נשאר עמה, עמה! ועתה הכל אבוד! הוא נשאר עמה!
נקב את גורדוייל צער לא־אנושי למראה לוטי, שהישירה עיניה הקמות אל איזו נקודה מופלגה, בחזרה מדי פעם על אותן המלים. צנח לרגליה, לטפה, העתיר נשיקות על ידיה, שדל אותה במלמלו מלים מרוסקות:
– ראי נא, לוטי, יקירה, יכול אני לעשות הכל למענך. יכול אני… אך זאת אל תבקשי ממני… עיניך הרואות, כי אי־אפשר לי… מה אעשה? למעלה מכחותי הוא… ביני נא…
אפס לוטי היתה כאינה מרגישה ואינה שומעת כלום. הניחה לו לעשות וחזרה על המלים, אבטומטית כבר: “הכל אבוד. הוא נשאר אצלה”… עיניה היו יבשות, מורחבות, וברק דהה להן. הביטו ונִכר היה, שאינן מבחינות מאום.
גורדוייל קם מעל ברכיו וישב על כסאו. אולם בו־ברגע נתרומם מחדש. צעד צעד לאמצע החדר וחזר והתיצב לפני לוטי, שראשה תמוך היה עתה בשתי ידיה. היה בישיבתה זו המאובנת משום צער עצום מֵהכיל. כדרך שמעירים נרדם, קרא אליה: “לוטי, לוטי!” מבלי שזעה. לא ידע, כמה זמן עמד כה. לסוף הגביהה ראשה, התבוננה אליו רגע בנֶכֶר וחתתה אותו בידה לצדדין. התפרקדה על הספה ומשכה עליה את השמיכה. בלי־נוע שכבה ועיניה בספון. דמתה לחולה אנושה, נטולת־הכרה. אובד־עצות עמד גורדוייל תחתיו זמן רב, לא ההין להניד אבר. אחר ישב שנית על הכסא והקשיב לקפאון־הדממה שבחדר ולדלת מרוחקה שנפתחה ולקול עמום שקרא משהו ברחוב ולאותה בת־קול טרדנית, ששננה בפנימיותו בלי הפסק: “עכשו הכל אבוד לאין תקנה!”… אכן דבר־מה נתבקע בקרבו, נתבקע בתוך זו הדוּמיה הדחוסה, והרסיסים עדיין היו קלוטים בחלל, היו מוחשים בעליל… מישהו היה אשם בדבר, לא הוא ולא לוטי, מישהו זר, שהתפרץ לתחום לא שלו והזיק במזיד…
אחר־כך הפנתה לוטי את ראשה לצדו. חשב, שקוראת היא לו, נרתע ונתקרב אליה. בקול קרוע, לא שלה, כאילו פקע בו מיתר, פלטה בעמל:
– עכשו לך־נא! אני רוצה להיות לבדי.
הושיטה לו ידה, אך בין־רגע אספה אותה שוב אל מתחת לשמיכה, טרם יספיק ללפתה. עיניה כבר מכוונות היו שנית כלפי התקרה. גורדוייל אָצַל עוד מבט אחרון לפניה חסוכות־הדם, בקש לומר מה, נמלך ויצא.
בחוץ התחיל מיד לבו נוקפו וניעור בו הכרח לשוב ולעלות. הוא עשה עכשו מין מעשה אכזרי, לא־יכופר. כיצד זה יכול לעזבה, אותה, את לוטי, ולילך?!
אולם גורדוייל לא חזר. רגליו טלטלוהו הלאה, בעל־כרחו, מצייתות לגזרת איזה שלטון, שהיה תקיף ממנו, ולא אחת ישוּר עוד את לוטי כמו שהשאירה עתה. מפורקדה על הספה, פניה הרזות, הסגלגלות, מלבינות, ועיניה מישירות אל הספון, כאילו שם בלבד הפתרון לכל הקושיות.
לג. 🔗
לאחר ליל נדודי־שינה וחזיונות־סיוט, חִפֵּש נגרש כל יום־המחרת את לוטי, סר כמה פעמים אל הרנהוף. נגש אפילו שתי פעמים עד לפני שער ביתה, אולם מדי פעם מנעו דבר־מה מלעלות. אף כל מכר אחר לא עלה לו לפגוש כל אותו יום, כאילו עשו כולם קנוניה ביניהם. ולמחרתים – היה יום חמישי בשבת, מדוקר מחטי־גשם חדות – כשנכנס אחר־הצהרים אל הקפה ואמר לצאת שוב, נתקל בפרוזדור באולריך.
– בזַרניך!… – פלט הלה מרוסקות וכנחנק וקולו דמה יותר לגעית שור הנשחט – שלשום בערב!…
גורדוייל חש משהו צונן כקרח שגלש על גבו. ידע כבר הכל. אף־על־פי־כן שאל בקול שבור:
– מה? מה?
– לו־טי! כבר היה מאוחר!… לא יכלו להציל…
גורדוייל הסתמך אל הכותל, שלא יפול. אולריך, שעמד לפניו מורכן־ראש, נהפך במחי־אחד למין גוש גלמי, שלא נִתן להבחין בו כל צורה, נעשה גדול, ענקי, בלע אל קרבו כל אור־היום ולא פלט אותו שוב. נהיה לפתע־פתאום אישון לילה. זה ארַך – מי יודע, כמה זה ארך! כשחזר אור־היום ליושנו, עדיין עמד אולריך על מקומו עמידתו הקודמת. ורק עכשו טפח דבר־מה על פניו של גורדוייל ככדור־רובה, הלב נתלש ונפל לתוך איזו תהום וגורדוייל נשאר כקליפה נבובה. ראה את לוטי מפורקדה ועיניה לספון. כאן שכבה, בינו ובין אולריך, ולא היתה יכולת להניעה שתקום. אנשים נכנסו ויצאו, שלחו מבט תוהה חטוף אל שני הגברים הנצבים בפרוזדור ללא זיע. הכל היה היינו־הך, הואיל ולוטי לא חפצה לקום. גורדוייל רצה לצרוח, אלא שלא היה לו קול נשמע. אחר־כך נתעורר אולריך, תפסו בזרועו ומשכו אל הרחוב. זה לכתף זה דרכו מחרישים, אובדי־דרך, חצי שעה או שעה או שעה וחצי. הערב נדחק כבר לאורך הרחובות, אך הוכרח להכנע לפנסים שהודלקו ברגע הנכון. אחר־כך מצא גורדוייל את עצמו יחידי באחת הסמטאות העתיקות והנפתלות שבמרכז העיר. אולריך שוב לא היה עמו. והוא נזכר, שעם פרידתו הודיע לו פלוני, כי תובל לקברות למחר, בעשר בבוקר, “בבית־החיים המרכזי”. זה היה מופלא. וכי מי עומד להקבר?!… אותו אולריך – עתים יש לו המצאות מוזרות!… אה, מעתה שוב אין לו איש! – הכתה אותו לפתע כברק הודאות האיומה. לבדו הוא, בכל מלוא העולם לבדו! הוא נתיצב תחתיו והביט נפחד על סביבותיו. הסמטה, בה נמצא, מוארת היתה בצמצום. חנויות לא היו בה. היתה זו סמטה צדדית קצרה ושוממה, ובניניה ישנים למאד, שרק לעתים רחוקות נתעה לשם עובר־אורח. נבעת לפתע מפני ישימון זה, התחיל גורדוייל להלך, לרוץ כמעט. הגיע אל סופה ונטה לסמטה אחרת, שוממה כחברתה. כאן הֵאָט שוב צעדיו, כאילו כבר חלפה הסכנה. כעשרים צעד לפניו הלך אדם בסוכך מתוח. משמע, שגשם יורד! – הסיק גורדוייל והרים פניו אל השמים הלוטים. נפלו על פניו כמה טפות פושרות, שגרמו לו מעין נעימות. על שלט שרוי באפלולית קלטו עיניו איזה שם חרות באותיות גדולות מוזהבות, שפתח במ"ם. והנה נצנץ לעיניו ביעף חדר מואר, שאספקלריה גדולה בו, ובתוך זו, מן הצד, סילואטה שחורה. הוא שמע קולה של לוטי: “עכשו הכל אבוד! הוא נשאר עמה”… אולם דבר זה לא היה נכון כלל וכלל… הוא לא יכול להשאר עמה!… לה, ללוטי הריהו יכול לגלות כל לבו: "תכלית שנאה שְׂנֵאה!.. מוכן הוא לנסוע תיכף־ומיד!… איטליה – רעיון נפלא עלה במחשבתה! אין צורך בשום הכנות!… ובלבד שלא תהא שוכבת כך בלי־נוע ומביטה אל התקרה!… כי שכיבה זו, למעלה מכחותיו היא!…
הגשם התגבר במקצת וגורדוייל זקף מיכנית צוארון אדרתו, הוא יצא עכשו אל רחוב שטובנרינג, חצה אותו ושרך דרכו לאורך גדר־הברזל של “גן העיר”. הטרם צלצל ועצר; בני־ אדם הצטופפו ופרכסו לעלות; הטרם זז שוב מתוך תקיעה נצרדת וצלצול נמרץ – כל זה לא נקלט בחושיו של גורדוייל. בברק רטוב, כתמתם־כהה בתחום אור הפנסים, נוצצו המדרכות. ליד מעקה הגשר, שמתחתיו הבהיקה רשת־הפסים של מסלת־הברזל העירונית, עצר רגע בלכתו, הציץ למטה בלי לראות, וחזר מיד להלך. בלי דעת פרש אל הרחוב הראשי, התלול קצת בתחילתו, של המחוז השלישי, עבר על־פני המחסנים הגדולים, שמהם עדיין פתוחים היו. אפס האור הגדוש של רחוב ראשי זה הטרידו כנִכר, לפי שנטה מיד לתוך הסמטה הצדדית הראשונה.
…כשאמר לה אז, כי נעלים קלועות אינן כדי שמוש וכי נקל להצטנן בהן בשעת גשם – לא נשמעה לו… ועתה – כלום אפשר להטיל את האשמה עליו?… מן ההכרח שיכתוב לה מכתב, מאחר שאינו יכול לבקרה, ויבאר לה הכל לפרטיו!… אבל – הן היא מתה, מתה! – הלמתהו שוב הודאות בעוז כזה, שנשימתו נפסקה לרגע. הוא לחץ בידו על חזהו. בשרידי אוניו נשאר הכן על רגליו, כי האדמה משכה למטה במשנה־גבורה. – ומחר בעשר, מחר בעשר, תהא הקבורה! אח, מה עשה, מה עשה?!… לו היה הדבר עוד בכדי תקון! את הכל היה עושה כעת, את נפשו היה מוסר על מנת להשיב את הנעשה, למחקו! זנק ועלה בו לפתע זעם בהמי עוֵר על תיאה וידיו נתאגרפו מאליהן. בשֶלה בא כל האסון הזה! רק בשלה! גורדוייל דמה להשתגע מזעף אין־אונים. וַי, וי! –גנח קולנית. ולוטי – למה עשתה זאת, למה?! צריכה היתה להמתין עוד זמן־מה! היו יכולים לסדר את הענין במרוצת הזמן! כלום לא בקש בעצמו להשתחרר?… מן ההכרח היה רק להאריך לו את המועד!.. מהיום עד מחר, בפְתִיעוּת כזו, לא יכול לנתק!… ועכשו הכל לחנם!
הגשם לא נכלא וגורדוייל יסף להשתרך מרחוב לרחוב, עומד מפרק לפרק תחתיו, כמו לשקול מה בדעתו, וחוזר מיד לנוד. עבר רחובות, בם עדיין לא דרכה רגלו מעולם, מבלי להרגיש בכך. בקרן־רחוב אחת נעצר על־ידי נערה, שהקדימה הערב לצאת. הוא התבונן בה רגע בהתנכרות, בלי הבין לחפצה, ופנה לה עורף. רק לאחר־כך, בהרחיקו ממנה כמאה צעדים, עמד על טיב חפצה, והדבר היה בעיניו תמוה למדי, שיכולים עדיין לחשבו לאדם חי, עכשו כשהכל אבוד בשבילו. עיף היה, אך לא הקפיד על כך. מעתה שוב לא היה לגביו מרגוע. בלי־חשך נדחף הלאה, הלאה; נחוץ היה להגדיל את המרחק בינו ובין דבר ידוע, – כה חרץ חפץ־הקיום הנעלם. כדי שלא יכרע תחת נֵטל האסון האיום, כדי שיוכל לנשום עוד מעט קט, – אלא שהמרחק לא נתגדל כל־עיקר. ולֵאוּת־הגוף הקיצונית גם היא לא הדהימה חריפות הצער.
היה אולי כשמונה וחצי. הגשם חדל בינתים. האויר חמים היה יותר מדי לגבי תקופת־שנה זו. רשת־הסמטות שבפרבר זה הזכירה עיר־שדה מתה. גורדוייל לא חדל מנדוד. לפתע, בלי שידע איזו הדרך בא לכאן, מצא עצמו תוך אולם דומה לבית־מזון, מקום שאורחים מועטים תפוסים היו באכילה. מסוּנור מן הזוהר הגדוש עפעף רגע לכל מלוא האולם כמחפש מישהו ואחר צנח אבטומטית ליד שולחן לא רחוק מן המבוא, בלא להסיר מגבעתו ולפשוט אדרתו. מלצרית באה לשאול, מה יאכל.
– מה יאכל? – תלה בה גורדוייל עיני טמטום – אין הוא מבקש כלל לאכול! היינו, אין הוא רעב עכשו.
–אם־כן ודאי רצונו לשתות דבר־מה!
– לשתות גם כן לא! זה – פחות מכל!
– אבל כאן בית־מזון, אדון רב־חסד, וצריך לאכול!
– ואם אין אני רעב כלל?!
– אם כן טעה במקום! לכאן באים רק אלה שרוצים לסעוד!
– כן, כנראה. שגיתי אפוא במקום באמת!… והוא נתרומם ויצא, לתמהונה של המלצרית.
שוב התשוטט ברחובות, אחוז מין טמטום כללי של החושים, כמחמת זריקת מורפיום. לא היה לו מקום לילך לשם. היסורים הנפשיים שלו הגיעו להכרתו מועמים, כמו בעד ערפל. פעם בפעם נסתמן בו הכרח פנימי לילך אל לוטי ולדבר עמה, בגלוי־לב… עליה להבין, שאין הוא אשם בכל זה… כיצד יכולה היא להאמין באשמתו אפילו שבריר של רגע!… הוא לא ידע, עד היכן הדבר מגיע… אבל עכשו, מתוך שנוכח מרצינות הדברים – פשיטא שאין לאבד על כך חצי מלה… בן־חורין גמור הוא לעשות הכל כרצונו… וגם שהות יש לו למדי… מרטין שוב אין טפולו עליו… לאיטליה יכול הוא לנסוע, ולכל מקום אחר גם־כן… הבחירה בידיה, בידי לוטי… יש רק לחכות עד שיסודר ענין־התעודות ותו לו… לתיאה ישאיר פתקה… ואפשר לא ישאיר כלום… העיקר, שהיא, לוטי, תסכים להמתין עוד כמה ימים… רק ימים מועטים בלבד… ועוד זו: אל־נא תוסיף לשכב כך… מתחנן הוא לפניה, כי לא תשכב שכיבה זו… מתוך שכיבה הרי לא יתכן לנסוע – זאת תבין מעצמה… זולת־זה הן גם עליה להכשיר עצמה, האין כן?… ותיאה – אה, כמה תצטער זו, כראותה שהצפור פרחה מתוך הכלוב, חַ, חַ, חַ!… גורדוייל הצטחק קולנית, בעצרו רגע בשֵרוּכו ובפנותו אילך ואילך. הוא נמצא על ככר רַדֶצקי – מה שלא נתחוור לו כלל. נתק שוב ממקומו, בהוסיפו לדבר אל עצמו ולעשות תנועות בידיו. – אולריך הנהו חמור חמורתים!… אותי אומר הוא להוליך תועה!… תזרוק בו שיבה קודם!… לו עצמו הרי ידועה האמת לאמתה!… הכל ישתוממו: לפתע־פתאום אהיה נעלם… “היכן הוא גורדוייל? לאיטליה נסע גורדוייל!… אכן בן־חיל הוא, אותו גורדוייל!… תמיד הרגשנו, כי אצור בו מה!”… ורואה את, יקירה, מעט ממון משלי הרי מצוי עכשיו בידי גם־כן!… במקרה קבלתי אתמול מאחותי שבאמריקה, ובאלה הימים עומד אני לקבל עוד מן העורך שלי. אפשר כבר מחר! כסף זה יספיק להוצאות־הדרך ואחר נראה!… חבל רק, שאי־אפשר לקחת עמנו גם את מרטין!… ד"ר אוסטולד ודאי לא יסכים לכך… אבל אין בכך כלום!… נוכל לבוא מפעם לפעם לבקרו… הרי אין זה רחוק כל כך!…
בלא יודעים נכנס אל קפה קטן. במְחִי־אחד הוחזר אל הממשות. אח, מה יעשה, מה יעשה! – נאנק מעוצם יאושו. ישב אל שולחן ותמך ראשו הדווי בשתי ידיו, ממש כשם שלוטי עשתה באותו אחר־צהרים אחרון.
– הכל אחת! – השיב למלצר לשאלתו מה להביא.
– קפה, שֵכר?
הניד ראשו להֵן, מבלי הביט בו.
אז הלך המלצר והביא לו קפה. זמן רב ישב בראש תמוך ולא נגע בקפה. בינתים קרבה חצות, שעת־נעילה לבתי־קפה מסוג זה, והמלצר בא לגבות.
גורדוייל יצא שנית אל הלילה. הרחובות כבר מרוקנים היו, גשם לא ירד, אך המרצפת עדיין היתה רטובה מן הגשם האחרון. גורדוייל עבר את גשר־סופיה. נתברר לו בבת־אחת, ששוב אין לתקן כלום. הרגיש בחוש, כי משהו מסביבו ובתוכו עצמו מדרדר בחפזון אין־סופי לתוך תהום עמוקה. שום כח שבעולם לא יכול לעצור בעדו. ואילו היה ביכלתו של גורדוייל לעכב, אפשר, אף־על־פי־כן, שלא היה מתרַצֶה. רפרף לנגד עיניו איזה קץ של משהו, בלי לדעת של מה וכיצד. רק עתה הוחור לו, כמה זקוק היה ללוטי, כמה קשור היה בה. היא שמשה לו, מבלי שנתן לעצמו חשבון ברור, כעין משען אחרון; שלא בידיעתו היה נזון ממנה, מֵעוּבדת מציאותה בלבד – והנה הקיץ הקץ. לוטי שוב לא היתה על אדמות והכל נִטל ערכו, והוא גופו נִטל ערכו. היה בו צורך לצעוק בקולי קולות לארבע רוחות העולם, כי לוטי שוב איננה.
התנהל לאטו דרך כוכב־הפרַטר, ראשו שקוט בין כתפיו. רגליו טלטלוהו מתוך הרגל אל ביתו. לפני השער התעכב רגע כשוקל בדעתו. לסוף משך בפעמון, תיאה היתה כבר ישנה. חושך היה. גורדוייל לא העלה אור. את המצעות הנערמות על הספה הסיע אל הכותל וישב. זמן מרובה ישב קפוא בחשכה. אחר השתטח שלא מדעת, בלי לפשוט בגדיו ובלי לערוך יצועו, ונרדם תרדמה קשה.
בשעה השמינית הקיץ בקפיצה וישב. כברק ננעץ בו מיד הברי, שלוטי איננה. בבת־אחת היה ער לחלוטין, אך הרגשת תשישות יתרה הסתמנה בו, כאילו לא ישן כל־עיקר. בעד החלונות קלח יום אפרורי. גורדוייל הפריח מבט אל המטה, ראה את תיאה שוכבת פקוחת־עינים וידיה שלובות מתחת למפרקתה, וזעמו השגעוני של אמש נתחדש בו על אשה זו המפורקדת בשלוה, כאילו היה עדיין הכל כיושנו. זו קראה אליו, שיכין פת שחרית, ובעצמה קפצה ונגשה להתרחץ.
– למה הנך יושב כגולם! – גערה בו, כשלא זז – לך שפות את הקפה!
אז קם ויצא אל המטבח. כשחזר אחר־כך עם הקפה כבר היתה תיאה לבושה. הציג את הקומקום על השולחן ופנה גם הוא להתרחץ.
– נו, ומה?! מפני מה אינך מוזג?
הסֵבה לשולחן והמתינה, עד שגורדוייל הוציא את הכלים, מרח את החמאה, מזג והגיש לה. כמכונה עשה מעשהו, לא הוציא הגה ולא אצַל מבט לאשתו. בעצמו לגם מעומד רק לגימה יחידה והציג שוב את הספל.
– מדוע אינך שותה? – הטיחה תיאה, גרויה משתיקתו ומהתנהגותו המוזרה – שב ושתה כבן־אדם!
– איני חפץ לשתות. אין איש יכול לכפות אותי. איני חפץ.
– שוטה!
כלתה סעודתה ועזבה את החדר. סמוך לאחריה יצא גם גורדוייל, עלה על טרם והגיע אל בית־החיים המרכזי רבע שעה במוקדם. איש מידידיו עדיין לא נראה באכסדרה המרווחת והצוננת מאד, שכותל חלונותיה פנה אל יער־המצבות. היתה תחילה קבורה אחרת ובפנה אחת התגודדו כמה בני־אדם, שמתוכם נתפרצה לפתע אשה זקנה ביללה חדה ונוקבת, ואברך בסרט־אבל על השרוול ועל המגבעת תמך אותה, כאילו היתה חולה. היא היתה היחידה שבכתה וצוחתה נתלכדה בסלסולי החזן והמקהלה. בטמטום־חושיו הגובל בשגעון כלפי האסון שקרהו, תמה גורדוייל פתאום על המצאו כאן, באכסדרה ענקית וזרה זו. נשען בצדו אל הקיר, עמד מרחוק והקשיב לקול החזן, שנדמה לו מעושן, צורם, והרגיז אותו מאד. אך מהרה נאלם זה, והשמשים במדי־השרת ובכובעי־המַקורים בצורת סירות הפוכות תפסו את הארון ונסו עמו החוצה, גוררים אחריהם שובל המלַּוים.
מיד בא אולריך ואחריו ד“ר אסטל ושניהם התיצבו אצל גורדוייל בלי דבר מלה. ד”ר אסטל כאילו נתנמכה קומתו הרבה ופניו נבלו והזקינו מאד. גורדוייל הבחין במעורפל, שלא היה מגולח, ועובדה זו עשתה עליו רושם מיוחד, שכן לא ראהו עדיין מעולם בכך. ודאי ארע דבר איום, הרהר, שאלמלא כן היה מגלח את זקנו…ורחמים רבים נכמרו בו על ד"ר אסטל.
אחר־כך הוֹפיעו ההורים, שרק האם מודעת היתה לגורדוייל, ואתם עוד כמה גברים ונשים עם זרי־פרחים לבנים. הם עמדו לא הרחק מן השלשה, ראשי כולם כבושים בקרקע. כמתביישים זה מפני זה. איש מהם לא דבר. האם נגבה בלי־הרף את עיניה וכל גופה נזדעזע מדי פעם מהתיפחות חרישית, בעוד שאחד הגברים, אדם בשנות העמידה, בעל שפם שׂב, החליק לה דומם על זרועה השלובה בתוך שלו. זהו אביה! – גלה גורדוייל עסקית – אפשר למצוא דמיון־מה ברשמי הפנים… אולם רק חלק קטן של ישותו נתפס לדברים טפלים אלו וְיִתְרוֹ לא היה כאן כלל. זה נמשך זמן רב – הוסיף להרהר – צריך היה להזדרז מעט. כשהובא הארון, התנפלה עליו האם האומללה ונשמע קולה החנוק: “לוטי, לוטי!” שדמה יותר לקול תחנונים מלקינה. ד"ר אסטל ואולריך קרבו אף הם אל הארון. רק גורדוייל לא זע. יש להם כנִכר חדר מיוחד כאן, שבו הם נשמרים… – דן מישהו בקרבו – הקושיה היא רק, אם באמת טעונים הם שמירה… זוהי הקושיה!… לדעתי לא צריך כלל לשמור… פתאום הפך עצמו אל הכותל, השעין עליו את ראשו והאריך בעמידה זו. אפשר היה לראות, איך שמפרק לפרק חלף סלוד עז את גבו, כאילו היה סובל צנה. החזן סלסל שוב בקולו והמקהלה ענתה אחריו. הזמרה הגיעה לאזניו ממרחקים רבים. הוא לא הפך ראשו. זמרה זו היתה לה איזו שייכות אליו, אל גורדוייל, אך לא יכול להגדיר באיזו בחינה. לפני זמן גם־כן זמר חזן – היכן היה הדבר? לַשֵני היה קול צלול, ערב יותר, זוכר הוא היטב, אולם היכן? אה, כן! זה היה ברחוב זייטֶנשטֶטן, אז כשהתחתן והכתונת נוקשה היתה כשריון־מתכת. ועכשו, למה הוא שר עכשו? אמה של לוטי בכתה – וזה מוזר. תמיד הן אוהבות לבכות, הנשים, דוקא כשהחזן שר… הוא אינו מוצא את הדבר מעציב כל־עיקר. ומפני־מה אין לוטי מציגה אותו לפני אביה? עתה הרי שוב אינו לבוש אותה כתונת מגוחכה ואין לֵּבוֹש בו כלל… זוהי רשלנות מצדה ולא רוע־לב… אין היא רעה, לוטי… אבל החזן חדל כבר מלזמר – מה לו פתאום?
גורדוייל הפנה ראשו וראה, שהאכסדרה מרוקנת כבר ושני אנשים אחרונים יוצאים דרך השער הפתוח. אז זז מיכנית ויצא גם הוא מאחריהם. במרחק של עשרים צעדים נגרר מאחורי הלויה, בין שני טורי המצבות שלצדדין, על החצץ השורק נכאים מתחת לרגלים. כל הזמן שמר על אותו רִחוּק, כנעצר על־ידי מחסום לא־נראה. – מישהו מת, כפי הנִכר – הבריק בו רעיון של טמטום – אמרו, שלוטי היא זו. אפשר, שזוהי באמת לוטי…. הואיל וכבר לא ראה אותה זה כמה ימים. ואף־על־פי־כן הרי זה משונה מאד, שלוטי מתה!… הרי אין אדם מת סתם, רק על מנת להפתיע את הידידים…
הלויה עמדה וגורדוייל עמד גם הוא. תמיד ברִחוק עשרים צעד. פעם בפעם העיף מבט מהיר אל הקבוצה והפנה אותו מיד לעבר אחר. הוא היה זהיר. כל מלוא השמים כפויים היו על בית־ הקברות, שמים מוֹכִיִים, דוממים. “זה” נמשך יותר מדי – הרהר – ולו הרי אין שהות… צריך להכין עוד דברים שונים לפני־כן… לפני נסיעה ארוכה כזו!… נתבהרה בו תשוקה להסתלק מכאן, אלא שמשהו עכב בעדו. הוא צנח על אבן־מצבה, שעמד אצלה, אך לא הרבה לשבת: המגע באבן הקרה, שחש מבעד לבגדיו, גרם להכרתו שתצטלל לרגע קט, והוא נזדקר ממקומו, נתקף פלצות פתאומית. לוטי זו, שכה קרובה היתה ושלא־כבר בכתה מנמוק־מה במעמדו – אולי מתה אף־על־פי־כן! ועכשו עם מי יסע לאיטליה?… לא, הדבר עוד צריך עיון!… יתישב אחר־כך בדעתו, אם מתה באמנה אם לאו… ברגע זה אין מוחו צלול עליו די־הצורך, עקב הצנה… בלי ספק מפני הצנה. (הוא התכרבל יפה באדרתו וזקף אפילו את הצוארון.) בכל זאת שוררת כאן דממה מרובה… מקום רצוי לעבודה רוחנית – אלמלא הצנה… המצבות ודאי לא היו מפריעות… הוא הטיל מבט על המצבה שלידו וקרא את הכתובת באותיות לטיניות מוזהבות: מיכאל שרַמֶק, נולד בשנת 1881 ונקפד באביב ימיו בשנת 1912 וכו'. הוא מת אפוא באמת, אותו שרמק… כאן יש לך הודאות, למצער!… כתוב בפירוש… אולם לא תמיד ישנה הודאות…
כשזזו המלַוים לשוב, קפץ ונסתתר משום־מה מאחורי המצבה עד שכולם עברו. אחר רץ אל הקבר החדש, זרק עין על גבשושית העפר, שזרי־הפרחים כסוה ולצדה מוטלים היו שני מעדרים מטויטים טיט כעין השוקולדה, ופנה ורדף אחרי הקבוצה המתרחקת. הלך מאחריה, תמיד ברחוק ידוע, מדולדל, עיניו נטולות־ברק, קמות בארובותיהן, כשל סומא.
מחוץ לאכסדרה המתינו לו שני חבריו, ובהתקרבו אליהם, התבונן בו ד“ר אסטל רגע קל במבט נבוב, כמתיגע להזכר דבר־מה, ופתאום נפל על צוארו כאילן שנגדע והתפרץ בגעיה, בהמית מחרידה, שנתמלטה כמו ישר מתוך הבטן ולא מפיו – חוליות חוליות, מלֻווֹת הדוּפים חזקים של הכתפים. מגבעתו נשמטה אגב־כך ונפלה ארצה ואיש לא הקפיד, כי אולריך עמד ופניו לצד אחר. געיה זו היתה לגורדוייל משום־מה לא נעימה והוא בקש בפנימיותו, שפלוני יחדל. אולם ידו לטפה בלי־הרף את גבו של חברו, לטפה במהירות משונה, ונתקבל הרושם, שהנהו מיַשר איזה קמט או מנקה את האבק מאדרתו. לסוף נשתתק ד”ר אסטל. מכתפיו נפלטו סלודים אחרונים, חלשים כבר. הרים מגבעתו ושלשתם המשיכו דרכם אל תחנת הטרם 71, בלי הוציא מלה ובלי הבט איש בפני רעהו. כל שעת הנסיעה החרישו, ועל ככר שוַרצנברג, תחנת־הסיום, עזב גורדוייל את חבריו.
הכרך היה בבת־אחת ריק, שומם. לא נמצא באותו כרך שום דבר לתלות בו לרגע את המחשבה. ריקנות צובטת הסתמנה במקום הקיבה של גורדוייל, כזו של אדם שצם כבר כמה ימים רצופים. הוא לא עבר לטרם אחר אלא השתרך רגלי לאורך רחוב הרינג, לאט לאט, מציג כפות רגליו מתוך זהירות משונה, משל, היתה סכנת־הנפילה בפחת סמויה. צנה חריפה דקרה בקצות האצבעות כמחטים. פתי שלג בודדות התחילו מתעופפות כמו שלא במתכון בגובה קומת־איש. חיוך לא־יבואר נקרש על שפתי גורדוייל…אם יוברר, כי אשם הוא בדבר־מה ואם ימָצא מקטרג, הרי – אבל מי יכול למצוא לו צד של חובה?!… כלום אין הוא מוכן לנסוע?!… ומי יוכיח לו, מצד שני, שמתירא הוא מפני, מפני תיאה?… מעולם לא פחד ועתה – לא כל שכן!… אין העכוב אלא בשלה, בשל לוטי שמתה. זו המלה האחרונה, שכאילו התגנבה אל קרבו בעקיפים, פלחה לפתע את הכרתו כרעם, והוא דִמה להשתגע מעוצם המכאוב. התחיל לרוץ, בעוד שבקרבו צעק מישהו בקולי קולות: “מתה, מתה, מתה!” לא ראה לפניו שום דבר, לא הבחין את העוברים, שעצרו בלכתם להביט אל האדם המוזר הרץ, שֶׁחָצני אדרתו הפתוחה מתנפנפים אילך ואילך, לא הרגיש כשהתנגח עם אדם אחד וזה הדף אותו לצדדין בכח כזה, שכמעט הפילו ארצה, – לא ראה ולא הרגיש כלום, זולתי לוטי, לוטי היקרה והאהובה, ששכבה לפני זמן מה פרקדן על ספה ועכשו היתה מתה, מתה לאין השיב! בעיני עצמו ראה, שקברוה! הוא ראה ואולריך ראה וד"ר אסטל ראה! ואחרים ראו גם־כן! כולם יכולים ליתן עדותם! והיא מתה, לפי שהוא – אף זה אינו מוטל בספק – לפי שלא הסכים לנסוע! ועכשו אין לתקן שוב! מפני שבעיניו ראה, שנקברה בבית־החיים המרכזי, לא הרחק משרַמֶק!
השלג ירד עתה ביתר צפיפות, פתים דקות. רוח שהשתוללה לפני־כן ברחובות נעלמה אי־לשם. לצדי המדרכה ולצדי המרצפת כבר רצו עם גורדוייל שטיחי־שלג כקמח נזרה ובאמצע, במקום מדרס הרגל, השחיר שביל רטוב. גורדוייל נמצא עכשו ממול בנין האוּרַנִיָה, פִלַּג את המרצפת בלי הביט ימינה ושמאלה ונמעך כמעט על־ידי טרַם, שלא שמע צלצולו המתרה, ושרק בדרך נס הצליח הנהג לעצרו ברגע האחרון. כהרף־עין נתלקטה סביבו כנופית בני־אדם. מישהו פלט גדופים. בלי הבין, מדוע חוסמים לו את הדרך, התעה על סביבו עינים מטומטמות. השוטר, שבצבץ לפניו עם פנקס קטן, שאל אותו לשמו.
– אין בי האשם… – רטן גורדוייל – באמת אין בי האשם… אני מוכן לנסוע…
עיניו בקשו עזר מן האופפים אותו.
– מה שמך, אדוני! – שנה החוק בחומרה.
– אני? גורדוייל, כמובן. רודולף גורדוייל.
– ומעונך?
כשרשם הכל בפנקסו, נתן לו עוד עצה טובה:
– עליך להשגיח, כשאתה חוֹצה את הרחוב!
– כן, זה נכון! – השיב גורדוייל כמו לעצמו ופרש לדרכו.
היו כבר שתי שעות אחר־הצהרים, כשנכנס לחדרו. צנח על הספה ותמך ראשו בשתי ידיו. זמן מרובה ישב כך בלי־נוע, באדרת ובמגבעת. אפשר היה לחשוב, שמתנמנם הוא. אך הוא לא נמנם כלל. בחדר היה קר, לא נוח. על השולחן פזורים היו הכלים של פת שחרית, ספל תיאה ריק ושלו מלא הקפה שלא נשתה בבוקר ושנקרם עליו קרום שחום מן החלב. גורדוייל הרים ראשו ותהה במלוא החדר: הכל בו נדמה לו זר, משולל כל זיקה אליו. לא אותה ספה, עליה ישב, לא המטה שמנגד ולא שאר רהיטי החדר, – שום דבר לא היה קרוב לו. תמוה היה, שרק עכשו בלבד, לאחר שתי שנים ומעלה, צפה ועלתה בו הרגשה זו. נדמה לו, שכל־עצמו לא שהה כאן, בין אלו הרהיטים המרופטים, זמן ארוך שכזה, אלא משום שקוה בלא־יודעים למשהו. בחוץ, אי־בזה, מצוי היה דבר־מה, שבגללו כדאי היה להתענות כאן עד עת מצוא. אבל עתה, מכיון… לא! תקפהו רגש־תיעוב בלתי־נכבש מפני כל הסובב אותו. בלי משים התרומם ונגש אל השולחן. מראה הספל הריק של תיאה העלה לו בבת־אחת המון מצבים מציקים, שנגרמו לו על־ידי זו האחרונה, פרטים מדכאים ומביאים לידי נמיכות־רוח, עלבונות לאין סוף. ובגלל כל אלה אִבד את עולמו בידים ונתחייב אולי עוד בנפש אדם! כמו כמה פעמים כבר במשך הירחים האחרונים, נתקף פתאום שוב מאותו כעס עוֵר על תיאה, כעס עלול לַּכֹּל, שאולי אין לחוש כמותו אלא ביחס לאשה. אז תפס את הספל הריק של תיאה וזָרקו בכל עוז אל הרצפה. כך! – אמר קולנית, בהביטו מתוך ספוק ידוע אל המכִתה שניתזה ברובה לכל רוח. אחר התכופף ולקט את החרסים אחד אחד והניחם על השולחן. קול הנִפּוּץ הִדֵד עוד באזניו. בהיסח־דעת לגם לגימה אחת מן הקפה הצונן, שיָרק אותה מיד לתוך עביט־השופכין. אז נתיצב על־יד החלון והשקיף שעה ארוכה על פתותי השלג. היתה בקרבו שממה גמורה כבתוך חורבה עזובה בישימון הרים. שום דבר לא נמצא בכל מלוא העולם, שיהא לו ערך־מה ושאפשר יהא לשאוב ממנו קורטוב נחומים. מסביב ובכל שלטה זו היתמות הדוויה המיואשת, שבקרבת־המות, ומוזר היה לראות, שלמטה ברחוב עוד עבר אדם בצעדים נמהרים, כאילו נשאר עוד דבר, שלשמו כדאי להיות נחפז.
בינתים ירדו דמדומי־ערב ופתי־השלג הלכו ונעשו לא־נראות יותר ויותר. בפנים החדר נתגבבה האפלולית, הפכה גוש עבה, בו נבלעה הספה וכל אשר מסביבה. רק על השולחן יספו עוד להלבין הספל השלם והגבשושית הזעירה של חרסי הספל המנופץ. גורדוייל פנה מיכנית מן החלון וחזר וישב על הספה. מגבעתו עדיין חבושה היתה לראשו. כל היום לא טעם מאום, ואם כי לא חש רעבון מפורש, כרסם בו לבו בחשאי וללא הפסק, כנמעך ביד נעלמה. רעיון חטוף נצנץ בו, שצריך היה לאכול מה, אבל הדבר נשתכח ממנו כהרף־עין. ושוב גבר עליו והלך טמטום־החושים, מעין הדהמה של טירוף, והוא ישב בלי נוע בחשכה, כשראשו תלוי ויורד על חזהו. תיאה תבוא אולי ותרצה לאכול, הרהר בדעת מעורפלה, תהא מתכעסת ונוזפת בו, אך זה לא איכפת לו שוב. הוא ילך… עתה שוב אין לו מה לעשות כאן. ילך מחר או מחרתים או ביום אחר. אילו רק יכול לדעת, להיכן לילך! אין שום אדם בעולם, שאפשר לילך אליו. אבל – היינו הך! עליו לעשות עוד קודם דבר מה, זה ברור. חבל, ששכח מה עליו לעשות עוד טרם לכתו. הראש כבד כל־כך, אין לדלות מתוכו אף חצי מחשבה. לא־נעימה היתה צריחתו של ד“ר אסטל… נתפרצה שלא במקווה ובלי נמוק… אה, לא! לא כך! איזה נמוק היה אולי לדבר אף־על־פי־כן! הוא גופו כבר ידע פעם בבירור את הסבה ומוזר הוא, שככה מִהר לשכוח… כח זכרונו נחלש בזמן האחרון… קודם־לכן היה לו זכרון טוב, דומה לזכרונו של… של מי, בעצם? אה, כן! דומה לזכרונו של ד”ר קרינדל, שיודע כל הציטטות על־פה… גורדוייל חייך בחשכה. טוב, שאינו אנוס שוב לעבוד אצלו, אצל אותו ד“ר קרינדל! – הוסיף להרהר – בשבילו דרוש, שיהא לו לאדם זכרון כאותו של דיסקוסי־הגרמופון… באם לאו, אין הוא ממַנֶָה… עתה, הודות לאל, יסע בקרוב לאיטליה ואין הוא זקוק לד”ר קרינדל!… תמוה רק, שלוטי מתמהמהת כל־כך… ההמתנה קשה לו… אבל – עלה בדעתו רעיון טוב – הרי יכול הוא בינתיים לארוז את חפציו!…
קם והדליק את העששית, אחר הוריד מעל־גבי הארון את מזודתו, שמכוסה היתה שכבת אבק עבה, נגבה בכתונת לא־נקיה, פתחה וסלק לצד אחד את צרור כתביו בעתון מוצהב והתחיל זורק בה מתוך הארון, בלי סדר ובחפזון מרובה, את הלבנים והצוארונים שלו. פתאום עצר באמצע והפיל ארצה כתונת שאחז, נזדקף וחפן בשתי כפיו את צדעיו. אוי! – גנח – הרי זה שגעון אמתי!
בו ברגע נפתחה הדלת בחשאי ובעלת־החדר הזקנה נכנסה. בהלוכה הנגרר נתקרבה ועמדה להסתכל חליפות בגורדוייל ובמזודה הפתוחה שעל הרצפה.
– אתה רוצה לנסוע, מר גורדוייל?
זה הביט בה בחוסר הבנה. לאחר רגע לחש בפני עצמו:
– כן, כן, הריני נוסע לאיזה מקום… היינו, איני נוסע תיכף… אפשר גם לדחות את הדבר… בודאי שאפשר לדחות… אני מוכרח אפילו לדחות…
וכמו ליתן תוקף ואשור לדבריו, גחן וסגר את המזודה על הלבנים, עלה על הכסא והציגה מחדש על הארון.
– בצנה כזו לנסוע, מר גורדוייל!… – אמרה הזקנה. גורדוייל היה כאינו שומע. בעיפות צנח על הכסא.
– אתה שרוי בצער, אדוני גורדוייל. כל אדם יכול לראות זאת. מרבה אני לחשוב בך. תמיד אני חושבת בך פס־ס־ס־ס! קור שכזה, חשבתי, ויש לי ברגע זה מעט קפה חם – הרוצה אתה ספל קפה חם?
גורדוייל לא שמע דבריה כלל. כעונה על איזו מחשבה נסתרת, נענע בראשו, מה שפירשה מרת פישר הזקנה כהסכמה. יצאה וחזרה מיד עם קפה מהביל. מיכנית גמע ממנו גורדוייל, הפסיק, גמע שוב, כשהזקנה עומדת אצלו ומשגיחה, כדרך שמשגיחים על תינוק ועל חולה, עד כלותו לשתות. אחר־כך עזבה את החדר, בנטלה עמה מעל השולחן חרסי הספל השבור. זמן־מה ישב עוד, באדרת ובמגבעת, לסוף נתרומם, כבה מתוך רגילות את העששית וירד אל הרחוב.
היה כשש שעות. קרום שלג דק כסה את המרצפת. היה קר, אך השלג כבר פסק. בחפזון צעד גורדוייל, כאילו הוצרך למהר לראיון קבוע. עם הגיעו אל כוכב־פרטר, עמד בתחנת־הטרם. נדחף בידי שלטון סמוי, אנוס היה לנסוע לאיזה מקום, הגם שלא ידע בבירור לאן, והוא עלה על הטרם הראשון שעצר. ישב מכווץ בפנה, ראשו משוקע תוך כתפיו וצוארון אדרתו זקוף. פניו מתחת למגבעתו השמוטה צפודים היו, חלולים, מעוטרים ספיח־זקן בן־יומים; עיניו הזגוגיות מכוונות נכחן בעקשנות, כמו אל רגלי הנוסע שמנגדו. בעצבים דרוכים האזין לדלוגי הקרון על הפסים, לכל הזדעזעות קלה, לחִצצור הקטוע של הקָרָר, תוך־כדי־כך מנה את התחנות: עד עכשו כבר עברו שבע. אז הרים עיניו והכיר באִמוץ כוח־זכרונו, שמתקרבים והולכים אל ככר שְוַרצנברג. כאן ירד והִלך נכוחות, ללא הכרה צלולה, אל תחנת הקרון 71. לא נאלץ להמתין שעה ארוכה. נסע זמן מרובה, הדרך רחוקה היתה. אחד אחד ירדו הנוסעים: הפרבר כבר הגיע אל קצו ואיש מהם לא היה לו צורך לנסוע הלאה. הקרון התגלגל עכשו מהרה, בשאון מחריש־אזנים, התנדנד והזדעזע מדי רגע, וגורדוייל היה הנוסע היחידי, מה שלא נתחור לו כל־עיקר. לבסוף נרתע הטרם אגב הרעדת שמשותיו ועמד. “תחנת־הקץ!” קרא הקרר וגורדוייל קפץ ממקומו ויצא אל מגרש שומם, מואר בקושי מפנסים בודדים, מרוחקים למדי זה מזה. רגע עמד תחתיו כחוכך לאיזה צד יפנה ואחר זז, ממשיך כוון הטרם. נפש חיה לא נראתה בכל הסביבה. רוח צוננת התהוללה כאן באין מפריע. מאבכת תמרות שלג דק. ממרחק נדפה לכאן המית־הכרך נטולת־הממשות ויותר קרוב חרק הטרם פעם פעמים והפליג והלך. זולת־זה היתה עוד הדממה, שנשמעה גם היא בחוש. גורדוייל הלך נכוחה, באמצע המגרש, מפזז מפרק לפרק, ממש כטרם הריקני לפני־כן. לאחר מאתים צעדים בערך נמצא ליד מבוא בית־הקברות המרכזי. השער היה מוגף וחומת־אבנים גבוהה מקומת־איש כתְּרה את בית־הקברות: עיר גדולה, שוקטת, שאִכסנה הרבה דורות נרדמים. פנס יחידי השרה אור קלוש על המבוא העשוי חצי גורן עגולה. גורדוייל נסה לפתוח את השער, את הפשפש הקטן שבסמוך, ומצאם נעולים. אז התחיל מסתובב לפני המבוא אילך ואילך, מתקוה לא־מסוימה, שמא יִפָּתח השער במקרה. במרחק פתח כלב בנביחת־יבבה, שנפסקה מדי פעם ונשנתה שוב. לאחר שטייל כעשרים רגע, נמלך והתחיל מהלך לאורך החומה, אולי יזדמן לו מבוא אחר. החומה – קץ לא היה לה. הוא נוכח מהרה, שלא יעמוד בו כחו להגיע אל סופה, חזר על עקבותיו ועמד מחדש להמתין לפני המבוא. לו נשאל, לְמָה הוא מחכה כאן, ודאי לא היה יודע, מה להשיב. מסתבר, שאף לא ידע אל נכון, היכן הוא מצוי. נסיעתו לכאן בוּצעה במצב מדומדם שבהיפנוזה, שלא מדעתו. גורדוייל הרגיש רק, שבמקום זה קרה לו דבר נורא, שבבואתו נִחתה בנפשו וצרבה ונקבה בלי־חשך. כאן, במקום־המעשה, נִתן אולי לתקן עוד, למחוק, לשנות, להחזיר משהו לקדמותו. והוא המתין לדבר־מה שעומד להתארע, שיתארע בודאות, וכבר ברגעים הקרובים. אולם כלום לא אירע. כשעה שלמה חכה וכלום לא אירע. ופתאום, כאילו הפעם הראשונה, פלחהו הכָּרִי המכַלה, ששוב אין לתקן מאום, לא עתה ולא בעתיד, שלוטי מתה באמת ושנקברה כאן, היום לפני־הצהרים, ושמעכשו הכל אבוד לאין פדות והצלה. פחד לא־אנושי תקף אותו, שהשבית נשימתו. רגע עמד תחתיו מאובן ואחר התחיל לרוץ, לברוח בכל כחו, לעבר העיר. מָעַד ונפל, קם והוסיף לברוח, בלי ליתן אל דעתו, שכבר עבר תחנת־הטרם הראשונה. לא עצר אלא בהִמָצאו כבר ברחוב הפרבר. בין הבתים הראשונים, שנזדקרו מהם פה ושם בתי קפה ומרזח עממיים. עמד והפריח מבטיו לכל צד, כרוצה לראות, אם אין רודפים אחריו. בבת־אחת נתחַוֵר לו כל הטרוף וחוסר־הנמוק שבריצתו, ושוב חלף אותו רטט־פחד, אבל פחד אחר כבר, לא מפני מישהו שמחוצה לו, אלא מפניו עצמו, שנמצא הפקר לכל רוח מצויה לעשות בו כרצונה, בלי כל יכולת להלחם נגדה. נתבלט לו מכאוב עמום בראש, שהיה כבד כמטיל מתכת. הוא חפן מעט שלג ושחק אותו על מצחו. “אח, אני משתגע, אני משתגע!” – נאנק בהוסיפו ללכת, עכשו, כבר במתינות, כטַיָל. נכנס מיכנית אל בית־אוכל קטן, אכל סעודת־עראי, ואחר נגש אל התחנה הסמוכה ונסע הביתה.
לד. 🔗
למחרת הבוקר – היה יום שבת – בִּצע כסהרורי פקודות אשתו, מבלי דבר ומבלי הציץ אליה, מתוך טמטום קיצוני, ששום זיק אור לא יכול לחדור בעדו. כשהלכה תיאה, התפשט שוב ושכב משום־מה במטתה, שנשתמר בה עדיין חום גַוָהּ. הוא נרדם שנית ולא הקיץ אלא אחר־הצהרים בשלש, ובקרבו תוססת תשישות מרוב נמנום חולני ורגליו כעשויות מוך. לאחר שרחץ והתלבש, תקף אותו מעין שעמום של בטלה. לא היה מה לעשות ולא לאן לילך, כמי שנזדמן, בעקב ההכרח להמתין כמה שעות לרכבת, לתוך איזה כפר נדח ואדיש, שאין לו כל עסק בו. הצער החריף, שבשני הימים האחרונים היה מתלקח בו מדי פעם בפתיעות משַגַעת, קהה מעט, ומקומו נחל שויון־נפש מוחלט, אי־חשק לכל דבר. לוטי שוב לא היתה בין החיים – זה ברור היה לו עתה למדי. ודאות זו מושקעת היתה עכשו בנשמתו כגוש סלע כבד, שהכפישוֹ ארצה. הוא חש, שדבר־מה חשוב מאד עומד להיות מוכרע, בלי להכיר טיב אותו דבר וטיב ההכרעה. יחד עם זה לא משה ממנו כל הזמן איזו הרגשת אשמה, והוא קוה מתחת להכרה, שאף אשמה זו תכופר אגב ההכרעה הצפויה.
זמן־מה פסע בעדר מתוך מין קוצר־רוח, שנתגבר בו והלך, ולבסוף יצא אל הרחוב. קרבו דמדומי־ערב. לשלג של אתמול שוב לא היה זכר. המרצפת טחובה היתה; שלטה צנה נוקבת, ורוח חָרשה באויר, הרקידה זגוגיות לא קבועות כראוי ושלטי־הפחים שעל־גבי המחסנים. אלומת־גשם הצליפה מזמן לזמן באלכסון אל הפנים. גורדוייל צעד בחופזה, בלי להקפיד על הרחובות. בעברו תעלת־הדונאו, העיף מבט מהיר מן הצד אל המים הקמוטים והמשחירים והסב מיד את עיניו מהם, מלאמץ בעקשנות חשודה לבלי הציץ בהם שוב, כאילו גרמה לו חזותם אי־נעימות יתרה. בלי־משים החיש אפילו צעדיו עד שנתרחק מן המים. חתר דרך מבוך המחוז הראשון, כפוף־קומה, משולל כל מחשבה. ברחוב הָרָן, שנקלע לתוכו בלא־יודעים, חש רטט גולש על גבו, והוא פִּלֵג אותו בלי הפוך ראשו מול בית־הקפה. עבר ליד תיאטרון־הבוּרג, ליד בית־הנבחרים, ופרש אל הרחוב הלֶרכֶנְפֶלדי. הכרך כבר טבול היה ערב שחור, משובש אורות פנסים. גורדוייל השיג רחוב מירטן ונטה ונטה לתוכו. היה זה רחוב קצר, חשוך־תנודה, כמועתק לכאן במלואו מאיזו עיר־שדה. לפני מספר 15, בית־מגוריה של לוטי, עמד. רגע נדמָה כחוכך, אחר עבר אל המדרכה שמנגד ותלה עיניו כלפי חלונות הדיוטא השניה. שנים מהם היו נהירים, אותם של הטרקלין, לפי אומדנה שלו. שעה ארוכה נצב כך בראש מורם והביט אל שני החלונות. כמה פעמים נסתמן בו הכרח לעלות לשם. לוטי שוכבת בלי ספק על הספה, עטופה אותה גלימה העשויה משי יפוני כחול ומפורח, וקוראת ספר. אולי אותו ספר של ארתּור מֶרלינג, היינו, לָרכנר (שמתחלף לו תמיד זה השם המקולל!), שמונח היה שם לפני ימים מועטים. יתכן גם, שספר טוב הוא אף־על־פי־כן!… יגישו תה ומיני תרגימא, והתה יהא מעלה הבל דק, והחלל יהא רווי רוח מבושמה של תחילת אביב רחוק, מנומרת כתמי עריגה למשהו מופלג, אי־מוגדר, למשהו שאיננו, ואף ללוטי הקרובה כדי מגע־יד, ואף לו עצמו… ומה שאמרה לו בפעם האחרונה, כי ילך – זה אינו מעכב… כלום יהא נעלב על־ידי־כך! אז היתה נרגשת – ובאשמתו הוא! אולם עכשו, הרי על מנת לתקן בא!… עכשו הרי כבר ברור לו כחמה, שרק אותה בלבד, כל הזמן רק אותה אהב ולא אחרת!… והיא, לוטי, הן לא תהא נוטרת לו תרעומת בשל כך!… כל הזמן לא ידע את נפשו, עִוֵר היה – מה יעשה? ובלבד שלא תהא שכובה כה ומביטה לתקרה… מעתה הלא ישארו כבר יחדו ושוב לא יתפרדו עולמית…
הרהורים אלו רפרפו ועברו בו מעורבבים זה בזה ובעונה של כלום, כולם בבת־אחת, כביכול. והנה נטתה לרחוב מירטן ריבה אחת, שחִטוּב־קומתה דָמה לזה של לוטי וכן גם הלוכה, לפחות נדמָה כך לגורדוייל, ולמראֶהָ נִתק לבו. ומשוּנה הוא שבו־בזמן היה לטרף למין מגור פתאומי, שמא זו היא באמת לוטי… כשנתקרבה, הרתיע כנגדה אינסטינקטיבית חצי גופו העליון בגלוי כזה, שהפכה אליו פניה. אז נוכח, שאין זו לוטי בשום פנים, והתחיל מהלך מול רחוב לֶרכנפֶלד, נכזב, נואש. הגשם ירד עכשו בקביעות, גשם קל, משעמם. לפתע קפץ על גורדוייל בולמוס של זריזות, בקש לבוא הביתה לכל המוקדם, כחושש לאחר משהו. מהר אל תחנת־הטרם והצטער על שבושש הקרון לבוא. כל עת הנסיעה הוגיע לחנם את מוחו להזכיר לו דבר־מה, שעם צאתו קודם אל הרחוב חשב לנחוץ לקנותו. לסוף נתיאש מזה.
בחדר הדליק העששית ועמד לטפל מתוך רגילות בהסקת התנור. היה בערך שבע שעות. על הזגוגיות מבחוץ התחבט הגשם כסיעת זבובים. מלבד פרוסת לחם קטנה, לא נמצא בבית כל מזון לרָעָב שניעור בגורדוייל. נכנס אל המטבח ושפת את הקומקום, וכעבור רגעים אחדים נמצא כבר מיושב לפני התנור הפתוח, טובל את הפת בקפה שחור וכוסס בלא להרגיש טעם. כשכּלה, הוסיף פחמים בתנור, הגיף פשפשו ונגש אל החלון. הגשם, ששוב לא נִכַּר אלא על־פי דלוגי השלוליות בחריצי המרצפת הרעועה, הגביר בקרבו תחושת שְׁכוֹלו ההחלטי. בפנותו משם, הציץ כלאחר־עין לתוך הראי שממעל לשולחן־הרחצה. ראה מחצית־החדר העליונה השופעת צללים בסבת גוּלת העששית ואת קלסתר פניו הוא, החלולים, המחודדים והלא־מגולחים, והם נדמו לו כשל אדם זר והיו לו בלתי־סימפטיים ביותר, עד שהוצרך להסב מבטו מהם. הלך והשתטח על הספה, דרוּך הַמְתנה למשהו, שלא מדעת. עם זה קנן בו אי־חשק מפורש להזדמן עם תיאה. לא יכול עתה להיות עמה בכפיפה אחת. משהו נקע בו ביחוסו אליה, משעה שלוטי מתה, משהו התפוצץ, אם גם לא כלפי חוץ, מבלי שיתן לעצמו חשבון על כך. בלתי מסוגל בהִמוּמו של עתה לחשוב מחשבה כל שהיא, לא היה מהרהר בה כל־עיקר, אך מדי עלותה על דעתו, נִצּתה בו זו החימה הבהמית, האיתנית, שעשתה נשימתו יוקדת והפֵרָה הלמות לבו. כל ישותו מרדה, התקוממה כנגדה. ואם כי לא ישב עליה לדין בדעת צלולה – משוקע היה בו עכשו הבָּרִי, מעין ברי אינטואיטיבי שאינו צריך ראיה, שהיא בלבד אשֵמה בכל הרע שאונה לו, אשמה במות התינוק, אשמה במותה של לוטי ובכל השאר. והנה הרגיש גורדוייל אי־ברור, כי דבר־מה עתיד להתרחש בינו ובינה בזמן קרוב; לא היה בכוחו של כל שלטון שבעולם לעכב בעד הדבר העומד להתרחש – והוא המתין. המתין שלא מדעת.
מיועף, תשוש ומפורך מחמת התלאות של הימים האחרונים, לא יכול להניד איבריו, אך גם לא עצר כח להאריך בשכיבה. קפץ מעל הספה והתחיל מטייל ארוכות בחדר. לפתע נדמה לו, שהאויר מחניק, והוא קרע את החלון לרוחה ונתן לזרם צנה רטובה להתפרץ פנימה. בהתכופפו החוצה, הבחין, שהגשם פסק בינתים, ועובדה זו גרמה לו מעין הקלה מועטת. אזנו נטויה אל הלילה, קלט זמן־מה כמתוך קונכי־הים המית העיר הרחוקה, שהיתה כבר נפחתת למדי בשעה זו, ואחר סגר שוב את החלון. ישב אל השולחן והוציא ממגרתו נייר חלק ומכשירי־כתיבה. עלה בדעתו רעיון מוזר לערוך מכתב ללוטי ולהסביר לה הכל בפרוטרוט. פסוקים בודדים התחילו כבר מתעופפים במוחו – אולם כהרף־עין עמד על השגעון שבדבר ונרתע ממקומו, נבעת עד יסוד נשמתו. בקדחתנות עמד ללבוש אדרתו.
באותו רגע שמע פתיחת דלת־הפרוזדור והכיר קולה של תיאה, שאמרה: “חכה אדליק אור ותראה את הדרך!” ומיד פתחה דלת־החדר.
– אה, אתה בבית! אני מביאה עמי אורח.
גורדויילד התחיל משום־מה פושט שוב אדרתו, בעוד שאשתו הכניסה את פרנצל היידלברגר. זה העלה מיד מתוך כיסי האדרת שני בקבוקים ארוזים בנייר דק מצבע קרום חלב, הציגם ברעש על השולחן ואמר אל גורדוייל, שעמד בלי־ניד באמצע החדר, נדהם למראה עיניו:
– ובכן־אפוא, אדוני הדוקטור, שמח אני לבקר אותך ב“נוַה מושבך!”
כמתנצל הוסיף מיד:
– הגברת הברונית פגשה בי והזמינה אותי, והשתמשתי, כלומר, בשעת־כושר.
והוא פתל שפמו בחיוך רב־משמעי.
– למה תעמוד כגולם! – נזפה תיאה אגב פשיטת בגדיה העליונים – תלה אדרתו של מר היידלברגר! והתנור הבוער – הוא? לך והוצא את הכוסות! ושפות קפה!
האורח, שכבר היה כפי הנִכר מבוסם במקצת, צנח על כסא ליד השולחן והחזיק מחייך אחרי דברי תיאה:
– הגברת הברונית צדקה. אנו רוצים להדיח מעט את הגרגרת. דברים טובים עמנו, הֶ, הֶ! מיכנית הוציא גורדוייל כוסות־מים גדולות משולחן־הרחצה מתחת והעמידן על השולחן. מיצר היה, על שלא הלך קודם. עכשו החמיץ את השעה.
האורח העיר:
– כבר לא התראינו זמן רב, אדון דוקטור. שכחת כבר ידידיך, מה? וגוסטל שואלת לך השכם והערב!
– אני טרוד – רטן גורדוייל מתוך אי־רצון.
– בכל־זאת! אני אומר תמיד: ידיד הריהו ידיד! ואין תירוצים!
תיאה התירה על השולחן צרור, שהביאה עמה. הופיעו: קופסת סולתניות מלפפונים חמוצים, נקניק וגלוסקאות.
– הבא את המחלץ! – צותה על בעלה.
– אין צורך! – נתערב היידלברגר – יש לי אולר עם מחלץ.
והתחיל חולץ את הפקקים משני הבקבוקים: אחד של קוניק “שלשה כוכבים” ואחד של יין בוֹרדוֹ לבן ומשומר, שפתקתו המאובקה סִמְנָה שנת 1905, מה שהראה לגורדוייל ידוע־נצחון:
– רואה אתה, בן עשרים שנה! צריך להיות מצוין!
תיאה מזגה קוניק, אף בשביל בעלה.
– שתה אידיוט! – גערה בו, כשאמר להשתמט באמתלא, כי אינו מרגיש עמו בטוב.
אנוס היה ללגום לגימה, שהיתה בפיו כמין תרופה מרה, והציג שוב את כוסו. עשה זאת מעומד, כאילו לא היה לו אף רגע של פנאי. תיאה והיידלברגר הריקו בבת־אחת את כוסותיהם המלאות עד כדי מחציתן.
– לא גרוע! – אמרה תיאה, בבלעה לקִנוח חתיכת נקניק.
ואל בעלה:
– והקפה היכן?! לך מיד לשפות אותו! שים הרבה, שיהא חריף!
גורדוייל ציית. כעבור רגעים מספר חזר מן המטבח עם הקומקום, שהוצג על השולחן. בקש לישב מן הצד, על הספה, אך אשתו לא הניחה לו.
שב כאן! עמנו! ושתה! – הראתה בסנטרה כלפי כוסו.
– אֶש־אשתה אחר־כך – גמגם גורדוייל.
היידלברגר אמר:
– הן לא תכלים אותנו, אדון גורדוייל! חבל שגוסטל איננה כאן. אילו ידעה, היתה רצה הנה על ארבע, והיו אז שני זוגות שלמים! מעריצה היא מאד את האדון הדוקטור, חַ, חַ!
– ולוטי? – פנתה פתאום תיאה אל בעלה, כשהיא כורכת לעצמה לחמניה – זו שוב לא מצאה ענין כאן, מה? שמא אהבה אומללה, הָ?…
כל דמיו זנקו בבת־אחת אל ראשו. בקול שקט, אך אמיץ אמר:
– הניחי אותה לשלום! אין היא ענין לכאן! – ומדוע־זה, – ומדוע־זה, מחמדי? אם היא סְכָלָּה! כדאית היא לכך! אויל כאִוַלתו! מה אתה לוטש בי עיני־עגל כמו לבלעני חיים! רשאי אתה להספח אליה! העולם לא יהא חסר כלום אף בלעדיך, כשם שאינו חסר בלעדיה! אם לה ניחא, לי על אחת כמה וכמה!
– אין את… מוטב ש… – מלמל גורדוייל רתת ולא סיים,
– מה? מה? דבר בשפה ברורה ואל תְּבַהְבַּהַּ כעגל! לחיים, מר היידלברגר! לחיי הבריאים והאמיצים! גורדוייל הרכין ראשו ושתק.
– התכבד־נא, מר היידלברגר! – הסיעה לו הגלוסקאות והנקניק.
פלוני לא סרב. הגיח אל קרבו עוד לוגמה הגונה של קוניק וקנח בפרפראות.
– אדוני הדוקטור עגום קצת. לא כדאי! אני אומר תמיד: להתעצב – בלעדינו! כי על כן האדם איננו בְּעִיר, הלא צדקתי? ובכן־אפוא!
ולאחר הפסקה קצרה:
– הנה, שתה אחת וישוב לבך למקומו! – טפח לו דרך ידידות על השכם – הרי לדוגמא הגברת הברונית – אחת ואחת! ממנה יכולים כמה גברים ללמוד! והיא אינה אלא אשה!
אחר מזגו יין. גורדוייל טעם ממנו גם־כן, שלא לגרות את אשתו. בקש לעצמו להיות מצוי עכשו הרחק מכאן, בכל מקום שהוא – רק לא פה, עם שני בני־אדם אלו המבוסמים לחצאין, שעשו כביכול קנוניה כנגדו. השעה קרבה אל חצות. פרצופי תיאה והיידלברגר סמוקים היו. עורם הורגש להם כמין דוֹק זר, דבוק מלאכותית אל הפנים, וטוב היה לשפשפו מדי פעם בכף היד, כמו למען הצמידו כהוגן לבל יתפצל. גורדוייל כבר התרומם בינתים וישב על הספה מנגד, והשנים יספו לשתות, לאכול, ללַהֵג, לצחוק בקלות־ראש. החדר אטום היה ענני עשן. תיאה העירה, שבחדר מחנק, אך לא הרשתה לבעלה לפתוח את החלון. היא קמה וחלצה את חולצתה ונשארה בכתנתה, חשופת כתפים וזרועות.
– הרי אתה בעצם גבר נאה, אדון היידלברג, ח־ח! קראה וקפצה ועלתה על חיקו והתחילה מסלסלת לו שפמו העבות.
גורדוייל חש כאילו ספג מהלומה חזקה על גבו. לפני עיניו התחיל מסתחרר משהו שחור. רגע קט קוה, שעינו הטעתהו. אך לא! היא ישבה באמנה בחיקו, היא אשתו, בחיקו של אותו היידלברגר! נרתע ממקומו בשאון רב.
– מה יש, רודולפוס!
– א־אני סבור… החום… אם לא לפתוח את החלון…
–לא! לא צריך!
– השעה מאוחרת… –ומה בכך? יש שהות! לך מזוג לנו יין, מהר!
– למה? שתית כבר דייך –
– מזוג, אומרים לך, אידיוט!
אז נטל את הקבוק ומזג.
– עוד! מלא! עד השפה! עוד קצת, כך! עתה הגש לנו את הכוסות! לבריאות, חביבי! פנתה אל היידלברגר בשחוק־הוללות.
גורדוייל נתקרב אל החלון, הציץ אל הרחוב השומם, קרוש־האֵלֶם, אל חלונות המלון שמנגד, שכולם כבויים היו אך לא עצר כח לעמוד כך. הפך עצמו שנית אל פנים־החדר וראה, שזרוע־אשתו המעורטלת כבר כרוכה היתה על צוארו של היידלברגר המחייך חיוך נעוה. רצה לצעוק, לצעוק בקולי קולות, לעשות איזה מעשה, כדי להפריד בינותם – אולם אבריו לא צייתו לו, כבחלום. רק עמד כמכושף והביט. לא יכול לגרוע עיניו מהם. והבטה קפואה זו חוללה בנפשו יסורים לא יתוארו. אך בקרבם, לפני ולפנים של יסורים אלו, חבוי היה כגרעין תוך פרי איזה יסוד קל של נועם מעוות. ראה, שתיאה הצמידה שפתיה אל פיו של היידלברגר – נשיקה ארוכה. אחר גלשה מעל חיקו. אז פנה גורדוייל אל שולחן־הרחצה, לחלח מטפחתו בכד המים והעבירה על מצחו ועל כל פניו.
היידלברגר הזדקף בכבדות.
– ודאי מאוחר כבר. צריך אולי לילך.
– למה? אדרבה, תשאר כאן. עמנו. יכול אתה לשכב תיכף, אם הנך עיף כבר.
– הלא אין די מקום! והאדון הדוקטור –
– האדון הדוקטור על הספה, כמו תמיד!
ובקול מפקד:
– אדון דוקטור, ערוך למר היידלברגר את המטה! מהרה!
וגורדוייל ציית. העביר את מצעותיו אל הספה, מקום שהטילם בלי סדר וערך את המטה של אשתו, בעוד שזו עמדה לרחוץ פניה, כמנהגה תמיד קודם השינה.
האורח שאל את גורדוייל, היכן יוצאים.
– לך, הראה את המקום! – אמרה תיאה, שכבר הפיגה כנִכר את יינה – האר בעששית! או יותר טוב, בגפרורים!
גורדוייל הוביל אותו אל הפרוזדור והמתין לו. נצנצה בו תשוקה רגעית של טרוף לכלוא אותו שם, לנעול מבחוץ, שלא יוכל לצאת שוב… בלי משים שלשל ידו אל כיס מכנסיו ומשמש איזה חפץ קשה, שברגע הראשון לא ידע מהו. זה היה עצם מארך, לא המקטרת וגם לא עפרון: עביו ותבניתו לא נתנו להמירו באחד מאלה – וחשוב היה לקבוע מהותו. לפתע נזכר, שזהו “אולר־התיירים” המתקפל, בעל נצב־הקרן השחום והמחוספס, שקנה לו לפני שבועות מספר, – ואצבעותיו התהדקו סביבו כבעוית. כברק טסה וחלפה במוחו איזו זיקה בין אולר זה ובין דבר־מה, שלא ידע טיבו, אולם כהרף־עין ירד כעין מסך ונשארה בו הרגשת־הצער להִשָמֵט ממנו דבר חשוב בודאי, שקרוב היה להתגלות.
כשחזרו החדרה, כבר היתה תיאה רחוצה והסתובבה אנה ואנה בשמלתה התחתונה הירוקה, סיגריטה בין שפתיה.
– הנה כסא בשביל הבגדים – אמרה אל היידלברגר.
הלז התפשט לאט ושכב במטה וחיוך שכור, תועה, לא מש כל הזמן מעל פרצופו הנפוח.
גורדוייל צנח על הספה.
– אין אתה שוכב?
אמרה אליו אשתו. אך לא קבלה מענה. בלי־נוע ישב, כשערמת המצעות לשמאלו, למראשות הספה, ומבטו החלול שלוח נכחו, מבחין ואינו מבחין דבר. עָמַם בנפשו רק רעיון יחידי: “תיכף יתרחש מה, תיכף יתרחש מה”… בקבוקים ריקים, כוסות, הקומקום, שיירי המזונות, מפוזרים היו על השולחן: קופסת־הסולתניות הריקה נמצאה עומדת בקצהו, קרובה לגורדוייל, ומשכה במפגיע שימת־לבו, כעשויה סמל לדבר־מה. החלל טעון היה עשן־סיגריטות וריח חמצמץ של כוהל בעִכּוּלו. “אפשר, שהוא נרדם כבר ואז”…בקש, שפלוני יהא מתנמנם ושוב בקש, שלא יהא מתנמנם כלל, כדי שיארע במלואו מה שצריך לארע. הרגשתו, שלא מדעתו, קדמה למעשיה ולתנועותיה של תיאה וכמו הדריכה אותם. בלי להיט אליה, עם היותה עומדת ממולו, מצד־השולחן השני, ראה, שפשטה שמלתה התחתונה ותלתה אותה על מסעד הכסא. אחר התפרקה את כתנתה, חפנה שדיה בשתי כפיה, בשלחה מבט כלפי המטה, והרפתה מהם שוב, מתחייכת מן חיוך מעוקם, רשעי. את כל זה ראה מרחוק, כאילו היה נעשה בבית שמנגד, ראה בבהירות מספיקה ועם זה בעד חייץ ודאי של שני חלונות ורוחב הרחוב, בלי שום יכולת לעכב בעד תנועה קלה שבקלות. תיאה נשארה רגע עירומה כליל. גמאה שיור־יין מועט מתוך אחת הכוסות. אחר ינקה יניקה אחרונה משריד־הסיגריטה, שנטלה מעל השולחן, ומיעכה אותו במאפרה – הכל בהיותה עירומה. תנועותיה נדמו מתוכנות על פי תכנית קבועה. עכשו נטלה כתונת־הלילה, שהכינה לה קודם על דופן המטה, כתונת מגוַן תפוח־זהב, מקופלת עדיין מן המכבסה, והגלישה אותה מעל־גבי ראשה. הטילה מבט לצד גורדוייל והחיוך לא פסק מעל פניה, אותו חיוך־שטנים, שבשבילו בלבד עלול היה אדם לרצחה נפש, צעדה צעד מול השולחן, כפפה עצמה על העששית ונשפה. השלהבת זנקה, התלקחה, הסעירה חלל־החדר וכבתה – והעינים נסתמאו במחי־אחד. רטט חלף את האדם שעל הספה, אך הוא שהה בישיבתו המאובנה. כהרף־עין גברה הדומיה שבעתים. הובחנו בה מלילת רגלים יחפות כריצת עכבר וחֵרוק־מטה קל, לא נועז, וכנפסק באמצע, מעין רעיון מופשט של חרוק. נפלטה אושה חרישית, התהפכות במטה – נידים אי־נתפסים, שגורדוייל קלטם בכל־זאת בבהירות כפולה, ואחריהם שוב רגע, אחד ממאה שברגע, של דממה, שהבקיעה לתוכה, כמו לתוך מסגרת ריקה, צפירת־קַטָר מפולגה. ישיבתו של גורדוייל היתה זו של אדם נתון בדפוס־ברזל עשוי לפי מדת גופו. הלב פעם בכל הגוף כולו, בידיו, ברגליו, בגולגולת, ודומה היה, שבעוד רגע קט יקפוץ ויתבדל לגמרי מן הגוף הדומם ויתגלגל כמין רעם עמום תוך חשכת הלילה ויעלם לבסוף לבלי השיב. ועתה לקחה אזנו מן הצד ההוא המיה מרוסקת. משהו זר, מלא מסתורין, מעיק ומבעית עד כדי הֲמָתָה, נתפרץ לתוך חלל־החדר, הקים תנועה, שארכה נצח, שלא תפסק עולמית. מתוך גופו של האדם היושב נִדלו פתע ביד לא־נראית כל לשדי־החיים, שהתנדפו אי־לאן. זה הגוף נהיה בבת־אחת קל מאד כעשוי אויר, התמתח והלך אל מחוץ לתחומיו, התמזג עם שאר אוירו של עולם. לבו עמד. הוא אבד שווי־המשקל ונפל אחורנית על הספה.
לא ידע, כמה זמן שכב כך. אפשר רגע, אפשר יום תמים – מכל־מקום כשהקיץ וחושיו נתלקטו אל קרבו וחזרו לפעולתם, הבחין בתחילה, שהלילה עדיין עמד בתקפו, שחור ושותק. אחר־כך, בחדדו יותר את חוש־השמע, שאב נשימה קלה, נתפסת בעמל, באה מעבר המטה. כן,
– אמר לעצמו כדי לבצר בו היטב את מצב־עֵרוּתו – עכשיו לילה ושם מתנמנמה תיאה. על גבו שכב, כפי שנפל לפני־כן, ורגליו משולשלות ויורדות אל הקרקע. כובד משונה נסתמן בהן, ברגלים, וקשה היה להניען. הוא התגבר על תשישותו וישב. ועתה, בהיותו כבר מיושב ישיבתו הקודמת, הצליף עליו לפתע בכל בלהותיו המאורע שאירע לפני כמה רגעים. וכדי להוכיח לעצמו, כי אינו חולם, התרומם ביגיעה, נגש והתכופף על־גבי המטה, ולאחר התבוננות מועטת, הבחין בבירור ראשה של תיאה, בצד המטה הפונה אל החלונות, וסמוך לו ראש שני, שפרצופו המשופם מכוון אל הספון – אותו של פרנצל היידלברגר. לא היה מקום לשום פקפוקים: הכל היה אמת! גורדוייל פנה משם בפלצות, שמט מתוך הָרְגֵל אדרתו ומגבעתו מעל הקולב שליד הדלת וברח מן החדר.
לה. 🔗
השוער פתח לו את השער והוא יצא והתחיל פוסע בחפזון רב ברחובות השוממים והצוננים, בלי לדעת, מהו עושה. רק רעיון יחידי התפעם בו בלי־הפוגה: “כזאת עשתה לי!” שהריץ אותו הלאה והלאה. אורלוגין צלצל שלש – “עכשו כבר שלש וכזאת עשתה לי!” הקרונות של גורפי־הביבין חנו בפנת רחוב היינה ורחוב טַבּוֹר, והדיפו למרחוק סרחון מחניק – גורדוייל עבר אצלם מבלי להרגיש בהם. נראָה ברחוב טבור, ברחוב אוֹבֶּרֶה־אאוּגַרְטֶן, מתרוצץ, מנענע בידיו, אולי גם מדבר בקול, – ולסוף מצא את עצמו ברחוב רמברנדט לפני מספר 18, ששם מעונו של אולריך. רגליו נעצרו לפני בית זה מעצמן, כאילו בקשו כאן מפלט למענו. גורדוייל עמד להביט אל הבית, שנדמה לו מֻכּר, ולא עלה לו אלא כעבור זמן־מה להזכר, כי מצוי הוא לפני דירת חברו. עכשו התחיל מטייל לפני השער הנה ושוב, כממתין למי. צעדיו הקישו בקצב ברחוב הריק, הולידו הֵד כמו תוך כלי נבוב. כחיות רעות זנקו עליו הרהורי־בעותים, שהיה בהם כדי להוציא את האדם מדעתו. כל מה שכבש בקרבו מעת הכירו אשה זו, כל מה שידע תמיד בעומק נפשו ולא נתן לו לעבור סף הכרתו, – עכשיו התפרץ לתוכה בכל עזוזו כשטף סוחף בעד שֶׂכֶר שנִתַּץ. הכל, הכל היה אמת! מה שידע תמיד על־פי סימנים בלתי־כוזבים, מה שרמזו חבריו, מה שרננו אחריה בני־אדם זרים – היה אמת! ואמת היה כמו־כן אף מה שלא ידע ולא נרמז עליו אלא שיכול לשערו. מעתה שוב לא היתה כל תקוה, שאחד הפרטים יוכחש. אילך ואילך טייל גורדוייל לפני מספר 18 של רחוב רמברנדט ודבר עם עצמו, קולנית כמעט. – עם כל גבר!… בלי הפליה!… למן היום הראשון להתודעותם!… הופיע לפני עיניו לגיון של גברים, מקצתם שרָאָם בחטיפה מהלכים או מסיחים עמה ומקצתם שלא ראה אותם כל־עיקר – אבל כולם גדולים כענקים, כולם מתחייכים לעומתו בלעג, מורים עליו באצבע. והתינוק – עכשו הוברר הדבר כיום – לא היה ממנו, כי אם מד"ר אוסטוַלד אדונה, מרטין לא היה בנו! והיא היא גם שהתחייבה במותו – היא לבדה! לא נהגה עמו כדרך אם בבנה! אלמלא היא – היה התינוק עדיין בחיים אף עכשו! והיא היא שוב שהמיתה את לוטי! רק היא בלבד! את כל היקר לו בתבל המיתה! גורדוייל מִצָה עתה שנית כל עומק האכזריות הבהמית, המיותרת, הנלעגת, של משך חייהם המשותפים. היא לבדה ערערה את ישותו, החריבה את חייו, עשתה אותו כלי שבור! וכל זה למה? לאיזה צורך? והוא הרי אהב אותה כל־כך! ואחרי כל אלה הריהי שוכבת שם כעת עם גבר זר – שם בחדרו הוא.
וכאילו עמד רק עכשו על כל הפלצות שבדבר, תקפהו בבת־אחת יאוש אין־סופי, מעורב מין פחד מוזר, והוא התחיל רץ ישר לאורך הרחוב, מתירא כמורדף לפנות לאחור. בריצה עבר את גשר־אָאוּגַרטן, נטה ימינה, ליד הקסרקטין האדום וליד בנין הנהלת־המשטרה. עם הגיעו לפני בית־המשטרה הבריק בו רעיון־טַרוּף להכנס לשם ולבקש מן הרָשוּת סיוע וחסות… אך כהרף־עין הזניח רעיון זה. “רק לא משטרה!” – אמר לעצמו בקול והוסיף לרוץ. במבוא רחוב צדדי קטן הבחין מרחוק פנס דולק שעל־גבי מלון ועלה בדעתו, שאפשר לשכור שם חדר ולהיות אולי חסוי שם. נגש ומשך בפעמון בחזקה.
כעבור זמן־מה הוכנס על־ידי משרת רָדוּם לתוך חדר קטן בדיוטה השניה. תנור הברזל, שעמד בקרן־זוית, לא היה מוסק. גורדוייל ישב על המטה ונשאר שעה ארוכה בלי־נוע. היה אולי חמש שעות. לפתע התרומם, כאילו גמלה בו החלטה רצינית, הפשיל כלפי מראשות המטה את הפלומה בתכריך עשוי פסים לבנים וכחולים ובדק בעיון את הסדין. זה נראה כטהור למספיק, אך גורדוייל שכח תוך־כדי־בדיקה, מהו מבקש, וישב עוד פעם. בחדר הנסמך הקיצה איזו חריקה מרוסקת, שנאלמה מיד, אולם את גורדוייל חלף רטט־זועה והוא הפריח מבטו במלוא החדר, בלי לגלות דבר חשוד. קם שנית, נגש אל ארון־הבגדים ופתחו. הארון היה ריק. נדף מתוכו ריח אטום ועָבֵש של מי־בשמים זולים, אותו ריח טפוסי של נערות־ההפקר. רגע נחם על שנכנס לכאן, אך הדבר נטשטש בו מיד. הרים קרע עתון נושן ומוצהב, שהתגולל על קרקע־הארון, הגיף את הדלת ועמד לעיין בו. היה זה עתון מלפני חדשַים, והוא קמט אותו וזרקו אל הזוית. במחי־אחד טפח שוב על פניו זכר המאורע של הערב והתחיל להתרוצץ בחדר כחיה כלואה. החדר כאילו נשאב לפתע מתוכו כל אוירו, לא היה מה לנשום, וגורדוייל קרע את החלון. אלומת צנה הצליפה על פניו. הקיץ בו ההכרח לרוץ מיד הביתה ולעשות מה. אי־אפשר היה להניח את הדבר כמו שהוא! למה נכנס הנה בכלל?! לא ידע, מה עליו לעשות, אולם רגש אי־ברור הגיד לו, שמוכרח הוא להמצא עתה שם, מקום שיכולים לתקן, לשנות דבר־מה. ברעש סגר שנית את החלון ואמר לצאת. אבל כשעבר לפני המטה תקפתו חולשה עצומה, אבריו כאילו בא בהם שתוק פתאומי, ואנוס היה לשבת. לא היתה כל יכולת להניע את יצורי־הגֵו. נשאר יושב בראש מורכן על חזהו, מצומצם תוך עצמו דומה לגולם נטול־חיים. במוחו זמזם משהו בלי־הרף, רחש ובעבע כמים רותחים. הוא שמע מפורש איזה קול מאחוריו שאמר בארס: “האדון הדוקטור על הספה, כמו תמיד!”… ודבר זה עורר בו עלבון ממית וחימה ומכאוב גופני ממש. נחוץ היה להפנות את הראש ולבטל משהו, למחות, לגעות בקולי־קולות, להכות על ימין ועל שמאל – אלא שבאבריו הוצקה מתכת. אילו הלקוהו בשוטי־ברזל לא היו מביאים אותו לידי הנעת אבר. אבל הקול אמר שוב, הפעם כבר מפניו: “הלא אין זה גבר כלל!… כלום גבר הוא אותו קטן? אין זה אלא אידיוט ולא גבר! ראה־נא, כיצד הוא יושב! אני, אני יכולה לעשות בו כרצוני והוא לא יפצה פה! זה מבדח, מה?!”… גורדוייל סבל ענויים שאין לגביהם מַבָּע, אלא שלא עצר כח לזוז ממקומו. הקול ידוע היה לו היטב. זה הקול לכשעצמו, בלי עזרת האמוּר, כבר היה בו כדי להלעיבו עד לשגעון – הוא הכירו היטב. אולם היכן ואימתי נזדמן לו כבר לשמוע אות?! אילו רק יכול לדעת זאת! והנה אמר איזה קול אחר, הפעם ידע בודאות, שקולה של לוטי הוא. אף ראה אותה עומדת בפנה, בין ארון־הבגדים ושולחן־הרחצה, עטופה גלימתה של משי יפוני כחול ומפורח, ולוטי אמרה אפוא: “מה! מאום לא תעשי בו! לא כלום, השמעת? מעתה קץ לדבר! שייך הוא לי, לי לבדי – ואת אין לך חלק בו!”… דברים אלו היו לו כמזור. עדיין היה לו אפוא מנוס והכל עדיין לא היה אבוד! אח, לוטי, לוטי! אלמלא את, אל מי יכול היה לפנות עכשו! אבל תיאה – לפתע ידע, שזוהי תיאה, הגם שלא ראה אותה – התפרצה על זה בצחוק מצלצל, אשר נסר בבשרו כמשור קהה. “שלך הוא?! זה עולה לי בצחוק! ומי נִשאה לו, אַתּ או אני?! ומי הביאה לו תינוק?! ומי עשתה אותו לאיש?! ובכן! הנה לך מר היידלברגר – יודע הוא הכל!”… לשמע שמו של היידלברגר חלפו רטט־זועה. חשש, פן תספר עוד משהו, שמוטב לו שלוטי לא תדעהו. אך אי־אפשר היה לעכב. ותיאה יספה לצרוח: “סבורה את, כי תבואי אל המוכן, מה! זה יכול להתאים לך ככה! אולם אני עודני חיה! ואני אומרת לך עוד פעם, והיידלברגר שהדי, שאעשה בו כחפצי! איש לא ימחה בידי, ואתּ עוד פחות מכולם!”… לוטי צעדה צעד לפנים, בקול חנוק מדמעות התחננה, וצערו של גורדוייל גבר על ידי־כך לבלתי־הכיל: “ראי, אל־נא תתאכזרי. כלום אין גם בך לב של אשה? הוציאיהו־נא לחפשי… וכי לשם מה נחוץ הוא לך?! הנה, קחי לך את היידלברגר, לך הרי אין הבדל – ואותו הוציאי מתחת ידך. ראי, כורעת אני לפניך – ולוטי צנחה באמנה על ברכיה – אני מתחננה לפניך, הרפי ממנו. אל תקשיחי לבך כל־כך”. “לא כלום! אף נימא אחת ממנו לא תשיגי! והיידלברגר – אני אקח אף אותו! כל מי שיישר בעיני – אקח, ואת לא תשיגי כלום! די! למה עודך חיה! אין לך לבקש פה מאום!… איני רוצה, כי תוסיפי לחיות!… העולם לא יהא חסר דבר בלעדיך, האין זאת, מר היידלברגר?… התקדשי, כרגע נשים קץ!”… גורדוייל ראה דבר־מה מבריק לקראת לוטי הכורעת, והוא ידע פתאום, שזה סכין, והוא ידע, שהולכת היא להמיתה. עשה התאמצות עצומה והכה בכל כחו לאותו צד, ששם צריכה היתה תיאה לעמוד, ופגע בדופן־המטה ולוטי נעלמה מנגד עיניו.
מסביב שררה דומיה. גורדוייל קם ממקומו בקפיצה. פרקי אצבעותיו, שהתנגשו בעץ הדופן, כאבו. המחזה עדיין חי בו בבהירות; דִמָה לשמוע עוד את הקולות. גופו שטוף היה זיעה קרה והלב פעם להתפקע. ידע בבטחה, שראה כל זה לא בחלום אלא כשעיניו פקוחות ונתירא לחזור ולשבת. עמד עכשו ליד המטה, ליד מקום שִבתו, אך מופנה מול החלון, פוחד להפוך ראשו כלפי הדלת, לבל יראה שם דבר־מה מחריד לאין־קץ. זמן־מה עמד כך בלי־נוע. לסוף התאושש וזז לאט לאט והקיף את מרגלות המטה, שיצאה זנב לתוך פְּנים החדר המצער, ובא וישב מן הצד השני, כשפניו אל החלון. לא! – דבר אל עצמו – עתה כבר אשגיח על כך! לא יאונה ללוטי כל רע!… פתאום נבהל מפני קולו ונשתתק. הישיר מבטו נכחו, כלפי החלון, שקבוע היה בכותל כרבוע שחור ומסכו הירקרק של אריג זול מסולק לצדדין. “הגַוָן הירקרק אינו מתלכד עם טפיטי־הכתלים האדומים”… התפעם בו רעיון טפל. “לא, אין הוא סובל צבע זה!”… ותוך־כדי־כך, בהיסח־דעת גמור, השתטח על־גבי הכסת כמות שהוא, בבגדיו ונעליו.
כשהקיץ, נשקף בעד החלון יום חֲלָבִי. החשמל דלק אף הוא ורק הפריע לאור היום. מתחילה לא ידע, היכן הוא מצוי, ותהה שעה קלה במלוא החדר. אחר־כך, לפתע־פתאום, נזכר והרתיע עצמו מעל המטה. ליל־הפחדים עמד מסוים לנגד עיניו, והוא רץ מיד לכבות את אור־החשמל, כאילו נִתן משהו להמחק מתוך זכרונו אגב מעשה זה. אך כלום לא נמחק. הכל היה כאן ברור, ולאורו של היום כאילו לבש יותר ממשות. אבריו מפורכים היו, דוויים, אלא שלא שעה לכך. זריזות מרובה באה בו לפתע. חבל היה לאבד רגע. העלה את שעונו, שהראה שלש, הסמיכו מיכנית אל אזנו ונוכח, שהנהו עומד. אז קרב אל החלון והציץ החוצה, אל רחוב זר ולא־גדול, בעל שתי חנויות־מכולת, זו סמוכה לזו, שהיו סגורות. לא יכול גורדוייל לקבוע בדיוק שעת היום. הרים את המגבעת, שהתגלגלה בשנתו אל הקרקע, ובעברו קלט מתוך הראי שמעל לכיור הסמוך לדלת פנים נכרים, צפודים, לא־מגולחים, שקבועות בהם שתי עינים קדחתניות. פנים אלו לא אמרו לו כלום, היו לו אדישים לחלוטין, והוא עזב את החדר.
למטה, בלשכת־המלון, הראה שעון־קיר עגול שתים וחצי. ודאי עמד אף שעון זה, הסיק גורדוייל, שהרי לא יצויר, שיהא כבר מאוחר כל־כך! והנה הרגיש עליו מבטו התוהה של המשרת ונתבלבל כמי שמסתיר בקרבו איזה פשע.
– כמה… השעה מהי?
– עכשו שתים וחצי.
– שתים וחצי אחר־הצהרים?…
– כן, בודאי! – חייך המשרת בבדיחות מנומסה.
– אבל החנויות… כונתי, חנויות־המכולת שמנגד הרי סגורות עדיין…
– היום יום ראשון. אתמול היה יום שבת וממילא היום יום ראשון. בוינה העיר סגורות החנויות בכל יום ראשון. אנחנו סוציאל־דמוקרטים.
– אה, כמובן צדקת, אדוני! מכיון שכך, שוב אין כל פלא!..
וכאמור לכפר איזה רושם רע, העלה מכיסו מטבע של עשר פרוטות ומסרה למשרת. הושיט לו אפילו ידו לפרידה, לתמהונו של הלה, והפליג החוצה בצעדים נמהרים.
היה לא קר ביותר. מזמן לזמן הציצה גם שמש לא־צפויה, נכריה, מחרכי העננים. יום שבתון נרגע, נבוב רבוץ היה ברחובות. גורדוייל צעד בחפזון, שעתו דחקה. הלילה שחלף התלבט מסוים לנגדו, חסם בפניו את הדרך, לילה זה ועוד הרבה לילות וימים שקדמוהו, והוא דחק עצמו סמוך לחומות לפלס לו מעבר. לפני בית־הכניסה שעל ככר־סֶרְביטן הפתיעהו הרעיון, שצריך לאכול, הגם שלא חש כל רעב. עמד להתבונן בעיון על סביבותיו, לגלות בית־מזון. בדייקנות מופרזה תר מרחוק על בית ובית, כאילו היה הכל תלוי עתה רק בזה. המגור הנושן, המושרש בו משכבר, מפני מקומות טרזניים ביותר, מנעהו מלסור אל הריסטורן הגדול, שהתנוסס ממולו באלכסון. לסוף גלה בית־מזון עממי ופרש לשם. כאן שוב לא נמצא דבר. “השעה כבר מאוחרת והתבשילים החמים אזלו כבר. אם האדון רוצה להמתין קצת תַּעָשה לו חביתה או משהו אחר”.
לא, לא, אין בכך כלום! לא כדאי לטרוח. אין הוא רעב כל עיקר.
והוא יצא שוב ונכנס לבית־קפה סמוך.
אחר־כך כִון פעמיו אל רחוב פורצלן, נגש אל תחנה ועלה על טרם. הוא נדחף לנסוע מכאן, אם כי לא ידע, לאן. העיר נהיתה זרה, עוינת. נדמה לו, שהכל מסתכלים בו הסתכלות מיוחדת, כאילו היו רואים עליו דבר משונה. הטרם הוביל לפרבר נוּסדורף. גורדוייל נסע בכובד־ראש מרובה, כמי שממתין לו בסוף דרכו עסק נכבד. בהגיעו לתחנת־הסיום, כבר היה ערב. כאן היה האויר צונן יותר, נשבה רוח קרה מנהר הדוֹנאוּ הקרוב. תיכף לרדתו מן הטרם הכה על לבו אסונו הגדול בכל עזוזו, כאילו חכה לו כאן בתחנת־הקץ, לקדם את פניו. צל שחור חלף ביעף לפני עיניו; קרוב היה להתעלף. הוא נמצא עומד על־יד פנס, שכבר היה מודלק, והסתמך עליו. במטפחתו קנח את הזיעה הצוננת, שהתפרצה על מצחו, העביר את זו על העינים, שכוח־ראותן כמו לקה בין־רגע, על הפנים המשחירים, הבלתי־מגולחים. מעט מעט התאדתה התשישות הרגעית וכוחותיו שבו אל גופו, כמו נתלקטו מן האויר שמסביב ונתישבו בו אחד אחד על מקומו. ולא עוד, אלא שהרגיש בחוש, כי משהו חזק מתעורר ועולה בו ממצולותיו, כעין הכרעה חשובה למאד, שאמנם לא יכול ברגע זה להגדיר את טיבה וצורתה, אבל שהיתה מורגשת בודאות, כדבר של ממש. תפס עצמו על כך, שידו הימנית, זו שאחזה עדיין את המטפחת, מאוגרפת בעוית, עד כדי נעיצת הצפנים בבשר האגודל התָּפוּח. אז טמן שוב מטפחתו, הטיל מבט של היסח־דעת מול הירח במלואו, שתלוי היה ברפיון במרומים כחולים־כהים כעלול בכל רגע לנפול למטה, והתחיל מהלך בצעדי־און. בלא־יודעים הלך בדרך המתרחקת והולכת מן העיר, כביש עשוי אבני חצץ, המוביל אל העיירה קלוסטרנויבורג, לאורך מסלת־הברזל ולאורך נהר הדונאו מזה, ולרגלי ההר ליאוֹפוֹלד מזה. צעד במהירות. עברו על פניו ונשארו מאחור בתים נמוכים, בודדים, נשענים אל קרסולי ההר; בתי־מרזח קטנים, שבימות הקיץ מלאו תשואות ועתה היו אחוזי־תנומה, מוארים אור מועב. אחר־כך פסקו הבתים לגמרי וגורדוייל הלך יחידי. רק הירח לוָהו בלי־לאוּת, נתחמק לרגע קל מאחורי ההר והופיע שוב, ככלב נאמן. עתים בא אוטו סוער, בא לקראתו או מאחוריו, טרטר ותקע וסִנוֵר בפנסיו הבהירים כנוגה בנגלי, והתיז אותו לצדי הכביש, וברח והשאיר צחנת־בנזין והמולה מפליגה והולכת. מפרק לפרק עברה רכבת על המסלה הסמוכה, הלוך לעבר הכרך או, להפך, אל המון העיירות והכפרים, הפזורים על פני שטחי השדה. רגע אחד נראתה מחרוזת של רבועי־אור, שֶפֹּה ושם קבועה היתה בהם דמות־אדם עד החזה, כתמונת־צל על מצע כתמתם. אך גורדוייל הוסיף לפסוע בחפזה, בלי לשעות אל כל זה.
לאחר הליכה של שעתים וחצי, נפגשו הבתים הראשונים של קלוֹסטרנויבורג. גורדוייל הגיע אל המגרש הנרחב שלפני בית־הנתיבות ועמד תחתיו. ברגע הראשון סבור היה, כי הנהו מצוי עדיין בוינה, אולם מיד התחיל מפקפק בדבר. המגרש וכל הבנינים שעטרוהו זרים היו. לא יכול לזכור, שראה אותם בוינה באיזה רובע שהוא. כיצד להודע, היכן הוא מצוי? רגע עמד אובד־עצות, עד שהבחין את בית־הנתיבות וכונן אליו פעמיו.
באולם הלא־גדול נמצאו אותה שעה רק נוסעים מועטים, שמהם עמדו בתור קצר לפני הצוהר לממכר כרטיסים והם הסתובבו או ישבו בבטלה של חכוי. משמע, שרכבת עומדת להפליג בקרוב – הסיק גורדוייל מיכנית. סקר את האולם וגלה בזוית פקיד מסלת־הרכבת. בלא בטחה נתקרב אליו.
– מתי… מתי הולכת הרכבת האחרונה?…
– להיכן:
– ל… היינו, ל… – גמגם גורדוייל.
הפקיד הסתכל בו בחשד.
– וכי לאן רצונך לנסוע?
– אני? הביתה… היינו, ל־לוינה, כמובן. אני הרי מתגורר בוינה וממילא עלי לנסוע לשם…
– יש לך הרכבת האחרונה בעשרים ושלש חמשים ושמונה! – הטיח לקוֹנית.
יותר לא יכול לשאול והרחיק עצמו מן הפקיד. עכשו ידע לפחות אל נכון, כי אין הוא בוינה. והנה עלה בדעתו רעיון נפלא: הוא נגש אל הצוהר וקנה כרטיס לוינה. אחר־כך יצא מאולם־התחנה וקרא לאור הפנס: קלוסטרנויבורג – וינה, תחנת פרנץ־יוזף. אַ–הַ – שמח גורדוייל – מצוי הוא אפוא בקלוסטרנויבורג! ועתה נסתמנה בו לפתע עיפות קיצונית והוא צנח על המדרגות של בנין התחנה. זמן־מה ישב בלי־נוע, ראשו תמוך בשתי ידיו המוצבות על ארכובותיו. צריך לנסוע לוינה! – התפעמו במוחו שברירי־מחשבה – שם הנהו מתגורר. וכעת הריהו נמצא בקלוסטרנויבורג, שבה איננו מתגורר, שמן הנמנע הוא, שיהא מתגורר בה… לוטי איננה עכשו עמו – חבל מאוד! לו היתה כאן, היו יכולים תיכף להמשיך את הדרך, הואיל וכבר עשו מקצתה… כרטיס־הרכבת כבר יש בידו גם־כן… רק הראש הוא, שהתחיל כואב ביותר. תמיד מתערב זה הראש הארור! כן, מוכרח הוא עוד לראות אותה, את תיאה, בטרם ילך… ולתכלית זו יש להמתין עד לאחר חצות… עתה אין היא בבית. אין משפטה לבוא הביתה לפני חצות־לילה… והיידלברגר – אף אותו צריך לראות… ודאי יהא נמצא גם הוא עמה… תמיד הם ביחד – זאת ראה בעיני עצמו… הרהור אחרון זה הרתיעו ממקומו כקפיץ והוא התחיל חוצה בריצה את הככר לרחבה, בעשותו בידים תנועות־איום כלפי מישהו טמיר. כשהגיע לעבר השני מצא עצמו בדיוק לפני פילונו המואר של אחד מבתי־הקפה, העוטרים את הככר. בבת־אחת נדחק ועלה בו הבָּרי, כי דבר־מה אבד לו בריצתו, מבלי שידע אל נכון, מהו אותו דבר אבוד. והוא חזר על עקבותיו, כשהוא מחפש בעיניו על הקרקע. באמצע הדרך עמד והתחיל בודק את כיסיו בזה אחר זה. הוציא מתוכם חפצים שונים: פסות־נייר ממועכות ומקומטות, כרטיסי־טרם ישנים, זנבות־סיגריטה, מעות קטנות, ארנק־הכסף שלו, אולר־התיירים הגדול, מקטרתו הסדוקה והמפויחה, קופסת גפרורים וכיוצא באלו. בעיון רב התבונן בכל חפץ, בטרם יחזירו למקומו. אף את כרטיסי־הטרם הישנים תחב משום־מה שוב בכיס. לבסוף העלה מכיס אדרתו את כרטיס־הרכבת שקנה לפני־כן ובמחי־אחד הוברר לו, כמכוח הארה פנימית, שבעצם לא חפש אלא את הכרטיס הזה ושהוא הוא, שחשש לו, פן אבד. דעתו נתקררה במקצת והוא טמן אותו עכשיו בארנקו, ליתר בטיחות, כאילו באמת כבר אבד ממנו אותו כרטיס פעם אחת. הרכבת הולכת בעשרים ושלש חמשים ושמונה, זאת אומרת, בחצות בקירוב, ועתה – הציץ אל האורלוגין המואר שעל־גבי בית־הנתיבות – עתה תשע, אם־כן נשארו לו עוד שלש שעות! ולפתע תקף את גורדוייל יאוש עצום בגלל חוסר־האפשרות לחזור לוינה קודם. (נשכח ממנו, שהפקיד אמר מפורש “הרכבת האחרונה”.) משום שנתברר בבת־אחת, שאין לו שהות, שאסור לו לאבד כאן אף רגע אחד. עליו להיות מצוי תיכף־ומיד בוינה, בעצם רגע זה!… אילו נשאל לסבת הזדרזותו זו, ודאי לא היה יודע להשיב. ואף־על־פי־כן גבר בו והלך קוצר־רוחו עד כדי מכאוב גופני ממש. וכמו כדי להגיע לוינה ביתר מהירות, התחיל רץ מול בית־הנתיבות. אך לפני המבוא כאילו נמלך וחזר מחדש אותה דרך עצמה, אל בית־הקפה. נזדמן, שאותו בית, אשר בתחתיתו נמצא הקפה, עמד בדול לעצמו. לשני צדדיו טפסו רחובות תלולים במקצת אל טבור העיירה ומאחוריו עברה גם־כן סמטת־שתי. וגורדוייל, שלא מדעתו כלל, התרוצץ מסביב לאותו בית, עשה כבר סביבו את ההקפה העשירית או העשרים, ממש כמין גדר מתנועעת. גם לא ראה, שמשך עליו שימת לבו של שוטר־העיר, שהתחקה על תנועותיו זה רגעים אחדים. עכשו נתקרב הלז עד לפני הקפה, המתין עד שגורדוייל הופיע שוב ועצר בעדו. גורדוייל נתן בו מבט של טמטום ואמר לנטות הצדה.
– עמוד! מה מעשיך כאן!
בעד הטון של השוטר בצבץ כבר זעם כבוש, כאילו היה גורדוייל אויבו מימים ימימה. בהיותו טירון, ראה כל עבירה על חוקי המשטר הפומבי כפגיעה בכבודו האישי.
גורדוייל הסביר:
– מה משמע… אני מ־מטייל… בין כך ובין כך הריני נוסע היום לוינה… יש לי כבר כרטיס קלוסטרנויבורג – וינה…
תשובה זו העלתה עוד יותר חמתו של השוטר, שחשב, כי מהתלים בו. הוא קרא חמוּרות:
– זאת אנו מכירים היטב! היש לך תעודות?
לא, תעודות לא היו עמו. אבל, לאשרו, מצא באחד מכסיו מכתב, שמעטפתו סמנה את שמו וכתבתו, והראהו לשוטר. זה הפך את המכתב לכאן ולכאן, הביט חליפות בו ובגורדוייל, כאומר להוכח, אם השם והכתובת הולמים באמת את זה האדם הנמוך והבלתי־מגולח. לאחר שקול־דעת קצר, החזיר לו מכתבו.
– יפה! אבל עכשוַ העלַם! ואל תהא מקיף את הבית!
– ומפני מה לא?! – נתרתח עתה גורדוויל – וכי איני רשאי לטייל באשר אחפוץ? סבורני שיש לי הרשות לכך, אדרבה!
– אני מתרה בך, שלא תהא גס! אם אין רצונך להיות מובל אל המשטרה!
אז ציית גורדוייל. לפי שהרי לא יכול לסכן בעצמו לאחר את הרכבת. מרחוק הבחין על שעון־התחנה עשר ושם פעמיו אל בית־הקפה השני (מבלי־משים נמנע מלסור לאותו קפה, שלפניו הסתובב כל הזמן) ונכנס. כל סכסוכו עם השוטר נמחה מזכרונו כהרף־עין. ושוב השתרר עליו הצער על אי־היותו ברגע זה בוינה. כי בעוד שהנהו כאן, מתרחש שם בלי ספק משהו איום, שאחר־כך שוב לא יהא בכוחו לתקנו…
כשכִּלה לשתות את הקפה, תמך ראשו בידוֹ ובין־רגע שקע במין נים־לא־נים. רכבת ארוכה מאד, ארוכה לאין סוף, טסה במהירות עצומה, והוא מוכרח היה לקפוץ ולעלות עליה – מה שלא נחשב לכשעצמו לדבר קשה. אבל על כֶבֶשׁ כל קרון, שנתקרב אליו, נצב שוטר עם מגלב ארוך, שהצליף בו ולא הניח לו לעלות. נמצא שאותו שוטר החליף מדי רגע צורתו. פעם היה זה השוטר, שעצר בו קודם לפני הקפה, ופעם היידלברגר. בכל הקרונות המרובים לאין מספר עמד זה השוטר, הוא היידלברגר, עם המגלב הארוך. כל הנוסעים – ראשיהם משורבבים היו בעד החלונות – שחקו למשבתו. לסוף עלה לו לקפוץ על אחד הקרונות, מן האחרונים, לששונו הגדול. עתה יוכל לחוש לעזרת לוטי (כי לוטי היתה נתונה בצרה גדולה!). אך לפתע נתברר לו, שאותו קרון, עליו קפץ, עומד במקום אחד ואינו מתנועע כלל. ובו־ברגע ידע גם סבתה של עמידה זו: משום ששכח לקנות כרטיס ובאין כרטיס לא יזוז ממקומו. מצד שני לא יכול לרדת לקנות כרטיס, ראשית מפני שהוא מצוי באמצע הדרך, מרוחק כמה פרסאות מבית־הנתיבות, ושנית מחמת היותו בטוח, שבאם ירד לרגע, מיד יסע הקרון בלעדיו וישאירהו כאן. נתברר כמו־כן, שאותו קרון לא דמה כלל מבפנים לקרון־רכבת שכיח אלא לחדר ריק של בית, בלי שום רהיטים, מלבד כסא אחד שבור, מהופך, שלושת כרעיו כלפי מעלה. אבל דבר זה לא התמיה אותו ביותר. עיקר־השאלה היה, כיצד להביא את הקרון לידי תנועה. ומיד נכנס כבר השַמָש וגורדוייל התחיל מחפש בכיסיו, אובד־עצות. והנה מצא כרטיס ישן של הטרם, שאמנם לא היה דומה לכרטיסים הרגילים המארכים, – בניגוד לאלה היה גדול, ירוק, מרובע, דומה יותר למעטפה גדולה, – בכל־זאת ידע בבטחה, שכרטיס־הטרם הוא. קוה בלבו, שכרטיס זה יועיל והושיטו לשמש. אך הלז התפרץ למראהו בצחוק נורא, יוצא מפיו חוליות חוליות, שחבט את גורדוייל כמין עצם קשה. היה זה צחוק, שעלול היה להמיתו, אם לא יסתתר מפניו. כל חוליה שלו הכתה עליו כמטיל ברזל, והוא התחיל מתרוצץ בחדר הריק, לצדי הכתלים ואל הפנות כעכבר, כשהשמש רודף אחריו וחובט אותו בצחוקו. לא היה כל מפלט. זה החדר לא היו בו לא חלונות ולא פתח – סתום היה מכל צדדיו. והנה חגר שארית אוניו והכה על הכותל לפרוץ בו פרצה.
– מה מבקש אדוני?
שאל המלצר, שסבר, כי נקישת גורדוייל על טבלת־השולחן מכוונת אליו.
גורדוייל העמיד עליו עינים קהות, מטורפות, קרועות לרוחה, ולא השיב כלום. המלצר נצב אצלו והמתין. אז השיט מבטיו כה וכה, ראה בני־אדם מסובים אל דלפקי־השיש, ונטפי מציאות התחילו מפכפכים אל קרבו. בקול מועם, מאומץ, פלט:
– היכול אתה – שמא תוכל לומר לי, מה השעה בדיוק?
ולתשובת המלצר, כי עכשו אחת־עשרה חסר חמשה רגעים, נרתע, סלק בעסקנות מרובה את המגיע ממנו ויצא.
החוץ הרענן העביר בו צמרמורת של צינה, אך הוא לא הרגיש בכך. המגרש שומם היה, מעורטל. ממעל עדיין התנוססה הלבנה כחותָם על הלילה. גורדוייל נטה לרחוב ארוך, פתוח אל המגרש, והלך בו לאט, עד שתקף עליו שוב חוסר־השקט כהתפרצותה הפתאומית של מחלה קשה והוא חזר במרוצה אל בית־הנתיבות. עבר את אולם החכוי ויצא אל הרציף. ארוכות טייל אילך ואילך. מחוֹגֵי האורלוגין הענקי עמדו בעקשנות במקומם. הזמן נעצר. הפסים התנהלו כְּסוּפי־ברק אל מרחבי הלילה. פנס־הסימן הגבוה האדים. מן התחנה השניה נשלחה לכאן ידיעה אגב צלצול צנוע ממושך. אחר־כך שרקה רכבת־משא, הגיחה ענקית, בנשימה מאומצת ובשאון מחריש, ולא נתעכבה. עברו קרונות־חבית ארוכים, קרונות־כלוב, שעמדו בהם בהמות גסות, קרונות מחוסרי־גג, נושאים ערמות אבנים או סוארי עצים מהוקצעים, וקרונות שלמים, מוגפים, שעל דפנותיהם כתובות היו בקרטון ספרות ענקיות ולפעמים אף איזו מלה. הרעש התרחק והלך. לאורך הפסים רפרף עוד זמזום חרישי נמשך, ובמרחק דפק משהו בלילה דפיקה נעימה, נוגעת עד הלב.
לסוף נפלטה מן הלילה הרכבת המקווה וקבלה את גורדוייל ביחד עם עוד נוסעים אחדים. התאים גדושים היו אוכלוסים מתנמנמים ברובם, שחזרו העירה מיום־שבתון, וגורדוייל נשען במסדרון אל הדופן והציץ החוצה, בלי הַבְחֵן דבר. רק יקדה בו תשוקה עורת, להגיע הביתה לכל המוקדם. מתחנת פרנץ־יוזף לא נסע משום־מה בטרם, כי־אם רץ ברגל, ויותר שהתקרב לשכונתו, יותר גברה ריצתו.
מקץ שלשת רבעי שעה השיג רחוב קלינה־שטטגוט. טבול־זיעה עמד רגע והביט כלפי מעלה אל חלונות חדרו, שהיו אפלים. אי־אפשר היה לקבוע, אם היא ישֵנה כבר או עדיין לא שבה הביתה. הוא משך בפעמון, גשש וטפס באופל המדרגות, פתח בזהירות מרובה דלת־הפרוזדור ונכנס על קצות הבהונות. בפרוזדור עמד תחתיו ועצר נשימתו להקשיב. היתה דממה. אז נגש לאט־לאט אל דלת חדרו, פתָחהּ ונכנס, בלא להשמיע כל שאון. אף־על־פי־כן פלטה תיאה בקול־תנומות איזו הברה אי־מובנה. בלי ניד נשאר סמוך לדלת ותיאה נרדמה שנית. לא נשמע כלום, זולתי הלמות־לבו הנמרצה ונשימה דקה־דקה של תיאה, שנדמתה עולה מלמטה, מתוך הרצפה. כעבור רגעים מועטים נועז וצָעַד צעד כלפי הספה וישב עליה. הירח פרש רצועת־זוהר רחבה ואלכסונית לרוחב המטה ועל גבי הכותל שמנגד. גורדוייל הקשיב אגב דריכת כל עצביו, בהביטו בלי הפוגה לצד המטה, כשומר עליה, לבל יתרחש בה כלום מחוץ לידיעתו. וזמן רב באמנה לא נתרחש כלום. רק רצועת־הירח זזה בינתים ממרגלות המטה עד לאמצעיתה וכמעט השיקה עתה אל מקום החזה של תיאה הישנה. והנה, לפתע, נתרומם מישהו בכתונת צחורה במטה, לצדה הימני של תיאה, וישב. גורדוייל לא הבחין אף אושה קלה שבקלות, רק ראֹה ראה כל זה במשנת־בהירות, עד שלא היה מקום לצל של ספק. “ובכן היום הנהו שוב כאן! אתמול היה כאן והיום שוב!”… הוא המתין, מתוך נשימה כבושה, והיידלברגר המתין אף הוא. הלז ישב מאובן, בלי כל זיע, מביט נכחו, כשראשו שקוע כלשהו על חזהו וזיפי שפמו שופעים ומצניעים את השפתים, כפי שראהו גורדוייל בפעם הראשונה בבית־המרזח לפני כדידת השכר. לבסוף הפנה לאט לאט ראשו מול גורדוייל והתחיל מסתכל בו ארוכות. נדמה כמחייך מתחת לשפמו. לאחר שהביט כך כמה רגעים, חזר ושכב. גורדוייל יסף עוד להמתין שעה קלה, אבל שום דבר לא זע. אז קם בלאט ונתקרב אל המטה, אך מן הצד השני, מצדה של תיאה, ששכבה פרקדן, ובידו הבהיק אולרו הפתוח. נפלטה גניחה קטועה, הזדעזעות במטה. אורלוגין מרוחק צלצל שתים.
בשמונה שעות בבוקר הופיע גורדוייל בחדרו של אולריך, שהקיץ בכניסתו. על פניו הרזים, הלא־מגולחים, קפואה היתה בת־צחוק מוזרה מטורפת. הוא צנח על קצה המטה ושהה זמן־מה מאובן, בעוד חברו מסתכל בו בחוסר הבנה. לבסוף אמר בקול נמוך, כדובר אל עצמו:
– תיאה מתה הלילה.
פריס–תל אביב, 29–1928.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.