המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה הוא מוסד עצמאי שאיננו נושא רווחים. המרכז עוסק בחקר מדיניות ובהכנת תוכניות לימודים, ומשרת הן את מדינת ישראל והן את העם היהודי. למרכז הירושלמי תוכניות ארוכות־טווח בתחומים הבאים: חקר מדיניות, מחקר אקדמי, חינוך, פרסום וייעוץ בסוניות העומדות על סדר היום הציבורי היהודי בישראל ובתפוצות. המרכז הירושלמי מנוהל על ידי עמיתי המרכז ועל ידי חבר נאמנים, עליו נמנים אישים מרכזיים בחיי הציבור היהודי הן בישראל והן מחוצה לה.

בשנת 1975 ארגן המרכז לחקר הקהילה היהודית (שמו הקודם של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה), בשיתוף עם המכון ליהדות ולמחשבה בת זמננו באוניברסיטת בר־אילן, את הכנס הראשון על המסורת המדינית היהודית. הכנס, אשר זכה להדים רבים, מהווה נקודת מפנה בהתפתחות המחקר וההוראה בתחום המסורת המדינית היהודית. הכנס הניב, בין היתר, ספר (אשר יצא לאור בשפה האנגלית), המהווה ספר ראשוני וחלוצי בתחום מחקר חדש זה.

במשך חמש־עשרה השנים אשר חלפו מאז, הלך המחקר בתחום זה והתרחב. כיום נזקפים לזכותו פרסומים רבים כולל כתב העת The Jewish Political Studies Review, בהוצאת המרכז הירושלמי החל משנת 1989. עם זאת, הספר הראשון עדיין משמש בסיס לחקר החיים המדיניים היהודיים ומטביע חותמו על ההגות המדינית של העם היהודי.

מפאת חשיבות הנושא, החליט המרכז הירושלמי להביא את הספר בפני קהל הקוראים הישראלי בלבוש עברי, ובעיקר לסטודנטים העוסקים במסורת המדינית היהודית. התרגום העברי שומר על מתכונתו המקורית של הספר. מצאנו לנכון להוסיף למהדורה העברית שלושה מאמרים: האחד, מסכם את מחקרו החשוב של סטיוארט כהן, הדן בחלוקת סמכויות בקיבוץ המדיני היהודי; השני, שנכתב על ידי עורך הספר, עוסק בקהילה היהודית לדורותיה, ומחזק את ההיבט ההיסטורי; והמאמר השלישי, פרי עטה של אלה בלפר, דן בדיאלקטיקה הקיימת בהגות המדינית היהודית בין התיאוס לקרטוס. כמו כן, הבאנו על תיקונן טעויות אשר נפלו במהדורה האנגלית ושפכנו אור על נקודות הטעונות הבהרה.

אנו מקווים שספר זה יתרום לשינוי פני הדברים ויפתח את שערי הנושא בפני כל מי שמעורב ומתעניין במערכת המדינית בימינו.

היוזמה לתרגם את הספר נולדה במהלך עבודתה של הסדנא על רעיון הברית ועל המסורת המדינית היהודית, המשותפת למחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן ולמרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. תודתינו למאיר קסירר מרכז הסדנא, על פעילותו הנמרצת ומסירותו הרבה לעבודת הסדנא. כמה מן הפרקים שבספר נתפרסמו לראשונה כניירות עבודה במסגרת סדנא זו.

אנו מודים גם לציפי שטיין ולחיה הרשקוביץ, אשר תרגמו חלק מן המאמרים ושקדו על התקנת הספר עד להבאתו לדפוס. בדומה לכל הפרוייקטים של המרכז הירושלמי, גם מבצע זה לא היה מוכתר בהצלחה ללא מאמציו הבלתי נלאים של מנכ"ל המרכז, צבי מרום וללא שירותיו הטובים של צוות המזכירות.

ירושלים, טבת תשנ"א – ינואר 1991

המשברים אשר פרצו בשנים האחרונות עוררו עניין מחודש, בקרב הציבור היהודי בישראל ובתפוצות, בסוגיית אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית וטיבו של העם היהודי כגוף שיתופי. כתוצאה מכך החיפוש היהודי בעת החדשה אחר שורשים ומשמעות צבר תנופה. ההיבטים המעשיים של חיפוש מעין זה במאה העשרים כרוכים בחידוש העצמאות המדינית היהודית באמצעות הקמתה של מדינת ישראל, יחד עם התעוררות תחושת הלאומיות היהודית גם בפזורה. הנהיה אחר שורשים ומשמעות חייבת להתרחש בחלקה במסגרת המימד המדיני, דוקא בשל התגברות התנועה להגדרה עצמית במונחים מדיניים בקרב יהדות זמננו.

התקומה הלאומית היהודית בימינו הובילה בראש ובראשונה לשיקום התודעה המדינית היהודית ובעקבותיה לחידוש הקיבוץ המדיני היהודי. הצעד הבא בתהליך הוא הסרת הלוט מעל המסורת המדינית היהודית. ספר זה מבוסס על ההנחה כי אכן קיימת מסורת מדינית יהודית, על כל המשתמע מכך, כדו־שיח מתמשך אודות דפוסים הולמים, נכונים או מקובלים של התנהגות פוליטית, צורות מוסדיות ונורמות תרבותיות מדיניות. הספר מוקדש לאיסוף העדויות הקיימות ולבדיקתן.

ההנחה כי קיימת מסורת מדינית יהודית אין פירושה “דרך מדינית יהודית” אחת, אחידה ומונוליטית. מסורת מעצם טבעה הינה רבת פנים, ואפילו דיאלקטית באופיה. בדומה לנהר מצויים בה זרמים מאוחדים כיוון שכולם זורמים בין אותן גדות, ולהוציא מקרים בודדים, פניהם מועדות בכיוון אחד.

מסורת הינה, למעשה, דו־שיח מתמשך המבוסס על מערכת משותפת של שאלות יסוד. הופעתו של העם היהודי כישות, למעשה כקיבוץ מדיני, בשלב מוקדם בתולדותיו, ציינה עבור היהודים את תחילתו של דו־שיח זה. מאז הוא נמשך, במיוחד כשיהודים חיו באופן עצמאי בארצם. לעתים קולו נישא ברמה, לעתים – נשמע במסתרים. שחרור היהודים בעת החדשה כמעט והביא דו־שיח זה לקצו. אך דוקא בנקודת השפל נמסכו בו חיים חדשים ואופיו הפוליטי של העם היהודי שוב בא לידי ביטוי.

יסודות המסורת המדינית היהודית אשר לא נס ליחם נמצאים בתנ“ך. אכן שורשיה של כל המסורת היהודית מעוגנים בו. אך מסתבר שהמסורת המדינית היהודית הושפעה בהתמדה מהתנ”ך, יותר מאשר היבטים אחרים של המסורת היהודית. בעוד שהתלמוד סינן וערך את המסורת בכללותה, הרי מאמצי החכמים לצמצם את המסורת המדינית, לאור המלחמות הרומיות הרות האסון (מאמץ אשר לכשעצמו היה צעד מדיני ממדרגה ראשונה), הפכו את המסורת לחלק בלתי נפרד של המסורת ההלכתית. התעוררות העניין המדיני התחוללה בימי הביניים כאשר הוגי דעות ומנהיגים יהודיים הסתמכו על התנ“ך כמקור לרעיונות על התנהגות פוליטית הולמת, ואפילו כמקור למתכונת מוסדית, למרות שבכל הנושאים האחרים הסתמכו על התלמוד. מאות שנים לאחר מכן, אנו שומעים הד לאותו תהליך בנסיונם של הציונים לבסס את מאמציהם להשגת מדינה יהודית מחודשת (אם כי לא את מוסדותיהם) בארץ ישראל תוך הסתמכות על מקורות תנ”כיים.

החייאת העניין המדיני בקרב יהודי זמננו עתה אינה אלא צודקת: זהו ביטוי – סמוי ככל שיהיה – של האמת היסודית כי ההשקפה היהודית יכולה להבחן במלואה רק במסגרת מדינית, באמצעות קיבוץ מדיני בו חייבים היהודים ליטול את האחריות לבניית “מלכות שמיים” – הקהיליה הטובה עלי אדמות. מכאן נובעת חיוניותו של הגילוי המחודש של המסורת המדינית היהודית עבור היהודים. זאת כדי להגשים במלואו את החזון היהודי, וכן כדי לעגן את מוסדותיהם, ובכלל זה מדינת ישראל, באופן מלא יותר בתוך מסורת זו.

המסורת המדינית היהודית, בדומה למסורת המדינית של כל אומות העולם, הינה בעת ובעונה אחת חלק אינטגרלי של המסורת הכוללת של אותה אומה, וביטוי נפרד של תרבותה. כל מסורת מדינית מייצגת ציפיות משותפות לגבי משמעותו של הצדק בענייני ציבור, תחושה משותפת לגבי שימוש הולם בעוצמה לשם השגת מטרות מדיניות, הבנה משותפת של יחסי הגומלין בין עוצמה לבין צדק בגוף המדיני, ותפיסה משותפת של היחסים הרצויים בין שולטים ונשלטים. המסורת בנויה מסביב לקונצנזוס מתמיד, חשיבה בצוותא של החברים בקהילה מדינית מסוימת או בגוף מדיני, אודות שאלות משותפות במהלך הדורות. התשובות לשאלות אלה אינן חייבות להיות זהות עבור כל החברים בגוף המדיני. לו היו זהות, היתה נוצרת דוקטרינה ולא מסורת מדינית, שכן המימד הדיאלקטי – ה“פולמוס” המתמשך – הינו חיוני לקיומה של מסורת. מסורת בנויה סביב המתיחות הקיימת בין ביטוייה השונים, הנותרים במסגרת דיאלקטית אחת, כיוון שהשאלות העומדות בפניהם הינן זהות.

כדי למנוע אי הבנה ייאמר מלכתחילה, שמסורת מדינית אינה כוללת רק את התכונות החיוביות הקיימות בחייה המדיניים של אומה. היא מקיפה מגרעות וחסרונות לצד מעלות (לעתים המגרעות מבטאות מידה קיצונית של תכונות אשר עשויות להוות מעלות). בעוד שלכאורה סביר כי הערכים המוצהרים של מסורת יהיו טובים (ואין הדבר כך תמיד), הרי שהמימד ההתנהגותי של כל מסורת הוא בהכרח מעורב; זוהי דרך העולם. אמנם קיימות מסורות מדיניות הלוקות בחסר, אך בעוד שגם במסורת המדינית היהודית ישנם יסודות מעורבים, טוענים המחברים – ישירות ובעקיפין – כי זוהי מסורת טובה מיסודה, ואפילו מצוינת, שכן היא מבוססת על יסודות צודקים, מדגישה מטרות טובות, ומעודדת התנהגות בריאה. אם הצדדים הפחות ראויים לשבח בהתנהגות המדינית היהודית אינם מודגשים כראוי בעמודים אלו, אין הדבר נובע מחוסר מודעות אליהם.

למען הבנת הצורך לגלות מחדש את המסורת המדינית היהודית, יש לציין את העובדה המעניינת ביותר, שיהודים ממשיכים לפעול בזירה המדינית במידה לא מועטה על בסיס מסורתם המדינית, אם כי ללא מודעות למציאות הנטועה במסגרת מסורת חיה משלהם, או מסורת כלשהי. הדמיון המפתיע במבנה המוסדות היהודיים בישראל ובתפוצות, בהווה ובעבר; ההמשכיות בתכונות היסוד של ההתנהגות המדינית היהודית העוברות כחוט השני בתקופות השונות; ההתמדה באמונות ובמנהגי יסוד מסוימים, המשובצים בתרבות הפוליטית היהודית – כולם מעידים על המשכיותה של המסורת המדינית היהודית, למרות שלרוב אין היא מוכרת. לו דובר על יצירת מסורת במקום בו לא היתה קיימת בעבר, היה אולי ניתן להטיל ספק בתוקף המאמץ. אך מאחר שמדובר בתופעה חיה אשר אינה מוכרת, עשויה לצמוח תועלת מרובה מפיתוח מודעות והבנה לנושא.

יסודות אחרים במסורת המדינית היהודית

המסורת המדינית היהודית, בדומה לכל מסורת מדינית, עוסקת בעוצמה ובצדק; היא נבדלת מהמסורות המדיניות הצומחות מהמחשבה היוונית הקלאסית בכך שהיא מתייחסת ליחסים ולא לתבניות. בראש מעייניה לא עומדת הצורה הטובה ביותר של שלטון או משטר (במונחים אריסטוטליים – החוקה הטובה ביותר), אלא היחסים ההולמים שבין שליט ונשלט, כח וצדק, אלוקים ואדם. עיסוק זה ביחסים מתבטא בעקרון הברית המהווה אבן פינה במסורת המדינית היהודית, ואף מעצב אותה. במסורת המדינית היהודית, כמו במסורת היהודית בכללותה, יחסי השלטון מבוססים על הברית, שהינה התשתית לכל מערכות היחסים.

מימד אחד המשתמע מיחסי ברית אלה ואשר מצא ביטוי מפורש בדרך זו או אחרת במהלך ההסטוריה היהודית, הוא העובדה שהישות המדינית עצמה מורכבת מיסודות סמכותיים אחדים הקשורים זה לזה (על ידי הברית), אך יחד עם זאת עומדים על אחד בפני עצמו. הקיבוץ המדיני היהודי בצורתו הקלאסית, אלוקים וישראל – כעדה, מושתת על ברית סיני. הכוחות הנובעים מקיום הקיבוץ המדיני משותפים לאלוקים, לעם ישראל כעדה ולאלה אשר נועדו לשררה על ידי השניים (לדוגמא: דוד הנמשח על ידי שמואל בשם ה', אך שלטונו זוכה לאישור רק לאחר כריתת ברית עם זקני השבטים ביהודה ובישראל).

כוחות אלה מתפצלים שוב בין מושלים אחדים; לדוגמא, המנהיגים האזרחיים, הנביאים, הכהנים ומאוחר יותר – בעלי הבתים והמנהיגים הרבניים.

כתוצאה מכך מסתמנת הפרדת סמכויות, לא במובן המודרני של רשויות מבצעת, שיפוטית ומחוקקת (למרות שהתנ“ך מכיר בחלוקה משולשת זו, ראה ישעיהו ל”ג:22), אלא כמערכת מורכבת של יחסי כוחות בין גופים נפרדים אך קשורים זה בזה. סדור התפילה היהודי מבטא מערכת סבוכה זו של יחסים בדרכים אחדות: ב“קדושה” בה צבאות השמים מבקשים ומעניקים זה לזה רשות לשאת שבח לאלוקים וב“ברכת המזון” בה מבקש המזמן מהנוכחים רשות לברך בתום הארוחה, ואלו שתי דוגמאות בלבד. ברכת כהנים בתפילה, היא אולי הדוגמא הטובה ביותר. לפי ההלכה היהודית, אנשים שמוצאם ממשפחות כהונה מתבקשים על ידי אלוקים לברך את העם; תפקידם הוא ביצוע בלבד, ללא צורך בשיקול דעת. כשהם נקראים לבצע משימה זו בבית הכנסת, אדם שאינו כהן, “ישראל”, קורא להם לעשות זאת. הם מגיבים בבקשת רשות מהקהילה, וזו בתורה רומזת שהסמכות היא משמיים. אותו “ישראל” הקורא אותם לברכה, מנחה אותם מילה אחר מילה:

ישראל: כהנים

כהנים: ברשות רבותי

קהל: ברשות שמים

ישראל: יברכך

כהנים: יברך וגו'

כהנים: יברכך…

מתכונת זו של סמכויות משולבות מאפיינת את הקיבוץ המדיני היהודי; הסמכות העליונה אינה נתונה בידי היחיד או בידי גוף אחד בלבד, אלא שותפים בה גופים אחדים.

במובן מקורי זה, המסורת המדינית היהודית היא פדרלית (פדרלי: מהמילה הלטינית Foedus, שמשמעה ברית) בגישתה. ביסודו של הפדרליזם – שיתוף פעולה בין מרכיבים נפרדים להרכב ישות משותפת, באופן כזה שכל מרכיב ממשיך לשמור על שלמותו הנבדלת. ברוח זאת מדגישים הסכמים פדרליים מערכות יחסים כמפתח למבנים הולמים בעלי אופי בר־קיימא. מגוון הדפוסים המונחים על ידי עקרונות פדרליים הוא משמעותי בהקשר זה. ההסטוריה היהודית הינה עדות למגוון זה, שכן המסורת המדינית היהודית הדגישה הסכמים פדרליים גם במובן המקובל יותר של המילה. כמעט ולא נמצא תקופה בה לא היתה העדה היהודית מאורגנת על בסיס פדרלי, החל בברית השבטית, כולל הממלכה הפדרלית של השבטים, ה־Politeuma של הפזורה ההלניסטית אשר קיימה יחסים פדרליים עם הערים, הפדרציה של הקהילות בימי הביניים, ועד ארבע הארצות, ה־ Cultesgemeiden באירופה לאחר האמנציפציה, הפדרציות לפי ארצות מוצא באמריקה הלטינית והפדרציות בנות זמננו בצפון אמריקה המורכבות מסוכנויות יהודיות פונקציונליות. זוהי רשימה חלקית בלבד.

המסורת המדינית היהודית הינה רפובליקנית במובן המקורי של המונח, לפיו נתפס הגוף המדיני כ־Res־Publica, דבר ציבורי, ולא כרשות פרטית של היחיד. באופן משמעותי, המסורת המדינית היהודית בגירסתה הקלאסית לא תפסה את המדינה כישות מוחשית; היחסים הפוליטיים היוצרים גוף מדיני היום הינם רבגוניים. גם זו גישה הקרובה לפדרליזם. ואמנם, המסורת המדינית היהודית אינה מכירה בריבונות מדינית לכשעצמה. מדינה – יציר אנוש – אינה יכולה להיות ריבונית. באופן קלאסי, רק ה' הוא ריבון, והוא מפקיד את הפעלת ריבוניותו בידי האומה ככלל, באמצעות תורתו כחוקה ועל ידי נביאיו, כמבואר בבריתו עם ישראל.

הניתוח העדכני מתייחס למסורת המדינית היהודית כמבוססת על מה שהגדיר ש.ד. גויטיין כ“דמוקרטיה דתית”, כאשר המונח “דתי” נושא את משמעותו המקורית כ“מחייב”. יחד עם זאת, מצויה במסורת המדינית היהודית נימה אריסטוקרטית חזקה. שוב, לא במובן של אריסטוקרטיה כמבנה מדיני, אלא כמערכת יחסים אשר לפיה האוחזים ברסן השלטון הינם נאמני האומה והחוק, אשר נבחרו על בסיס כישורים כלשהם – השכלה, יוחסין, משיחה אלוקית או, לעתים, עושר – אופי ההרכב משתנה בהתאם לנסיבות המקום והזמן.

חקר המסורת המדינית היהודית

ניתן לעקוב אחר תולדות המסורת המדינית היהודית בכתבי הקודש ובכתבים מאוחרים יותר של העם, וכן בהתנהגותו כציבור. חקר שני המימדים הללו מהווה אתגר אינטלקטואלי ומעשי ליהדות זמננו. עניין כפול זה דורש מן היהודי החושב לחקור את המסורת המדינית היהודית על כל פניה ככל שניתן. מצד אחד, בעיות כגון מבנה הסמכות והעוצמה בקהילה היהודית, אופי המנהיגות המדינית והקהילתית, קבלת החלטות מדיניות, מהות הקיבוץ המדיני האידיאלי – כולן מציבות שאלות מעניינות באופן אינטלקטואלי ואפילו מלהיבות לכשעצמן. יחד עם זאת כרוכות כולן באתגרים מעשיים ביותר עבור יהודים הנתונים בעיצומו של תהליך שיקומו של הקיבוץ המדיני בארץ ישראל ובתפוצות.

ניתן אפילו לומר שקיומה של יהדות בעלת זיקה ומעורבות, לפחות מחוץ למחנה האורתודוקסי, תלוי במידה לא מועטה בגילויה מחדש של המסורת המדינית היהודית. אירוניה לא מבוטלת מצויה בעידן הבתר־מודרני, בצמיחתו הפתאומית של המימד המדיני בזהות היהודית, דוקא בתקופה בה כל היהודים המתגוררים מחוץ לישראל, המונים כ־75% מאוכלוסיית יהודי העולם, איבדו כל מעמד מדיני לאומי. העת החדשה – שלוש מאות השנים החל מאמצע המאה השבע עשרה עד אמצע המאה העשרים – משקפת תקופה של פעילות יהודית נמרצת להתנערות ממעמדם השיתופי ומצורות ארגון שיתופיות. במהלך הדברים הם פרקו מעליהם גם את הקשרים הפוליטיים אשר היוו חלק בלתי נפרד מהמסורת המדינית היהודית ואשר ליכדו אותם לאומה אחת גם בהיותם מפוזרים בארבע קצוות תבל. במישור האינטלקטואלי ניסו יהודים לתרגם קשרים אלה לקשרים תיאולוגיים־פולחניים (“דתיים”) מסוגים שונים, ואילו במישור המעשי – לקשרים חברתיים־פילנטרופיים. עתה, בפתאומיות מסוימת החלה התרופפותם של הקשרים שנוצרו על ידי היהודים המודרניים כמקור להזדהות יהודית בקרב ציבור יהודי גדול. למרבה האירוניה, תפש את מקומם עניין גובר והולך במימד הפוליטי כמוקד ההתעניינות וההזדהות היהודיים, במיוחד בעשור האחרון. אמת זו גלויה לעין במדינת ישראל. היא נכונה גם בתפוצות, שם הזיקה הבין־יהודית מוצאת ביטוי בקשרים פורמליים של ארגונים, אשר אינם זהים, אמנם, לדגם השיתופי הישן, אך מהותם הפוליטית משתקפת באינטרסים משותפים דוגמת המאבק באנטישמיות, תמיכה בישראל, והגנה על זכותו של היהודי “להיות שונה”. יהודים ניצבים לפתע מול שאלות בעלות עניין פוליטי עבורם כיהודים אשר כרוכות בעיקר במדינת ישראל, אך גם בנושאים אחרים. כתוצאה מכך מתגלה במהירות המימד הפוליטי ככח המלכד, אולי היחיד, היכול לאחד את כל היהודים, בתקופה בה נפוצים גילויי חילוניות, התבוללות והתרחקות מהמסורת. מצב עניינים אירוני זה מעמיד את סוגיית המסורת המדינית היהודית במקום מרכזי יותר ממה שניתן היה לצפות, אם כי בכל מקרה יש לה חשיבות רבה.

ניתן לשאול, אם כך, מדוע דנים במסורת מדינית יהודית במקום באידיאולוגיה או במערכת דוקטרינות. לדעתי, הרעיון של מסורת מדינית יהודית הוא חשוב במיוחד לאור האופי של הנושאים העומדים על סדר היום הפוליטי היהודי. לו קיבלו היהודים את רעיונותיהם המדיניים מפילוסופיה (במובן הקלאסי או הטכני של המונח), אולי היה נכון לדבר על פילוסופיה מדינית יהודית, או על פילוסופיות מדיניות יהודיות מתחרות, שהיו באות לידי ביטוי באידיאולוגיות השואבות השראתן מפילוסופיה. זו דרכם של רוב הגופים המדיניים האירופאיים והיא אמנם אופיינית לעמים רבים המבקשים למצוא ביסוס אידיאולוגי לניתוק מהפכני מעברם. אולם המסגרת היהודית נשענת על המדרש וההלכה, ולא על פילוסופיה והקיום היהודי אינו תלוי באידיאולוגיה, ולכן אינו יכול להסתמך על פילוסופיה כבסיס לחיים מדיניים יהודיים. (יהודים יכולים לעסוק בפילוסופיה, כלומר להשתמש בכליה של הפילוסופיה, אך לעגן אותה במערכת שונה של הנחות, שיטות ותוצאות).

בדומה לעמים אחרים שבסיסם אינו פילוסופי או אידיאולוגי, מילאה המסורת תפקיד חשוב במיוחד בחיים היהודיים, בכל התקופות, ומסורת מדינית היא כמעט תנאי בל יעבור במסגרת זו. התייחסות לדגם האמריקאי עשויה לסייע להבהרת נקודה חיונית זו. גם האומה האמריקאית אינה פילוסופית ואינה אידיאולוגית. בעוד שהאמריקאים התמודדו במישור אחד עם השאלות הפילוסופיות והפיקו תועלת רבה משימוש בכלים פילוסופיים, הרי שישותם הפוליטית אינה תוצר של פילוסופיה, אלא תולדה של תפיסה מדינית אשר שיקפה נסיון פוליטי משותף. התפיסה והנסיון גם יחד יצרו את המסורת המדינית האמריקאית. מאז היווסדה השתמשה ארה"ב במסורתה המדינית, בעיקר באמצעות החלטות של בית המשפט הפדרלי העליון, והחלטות מנהיגיה הפוליטיים, כמסגרת לבחינת מציאותה הפוליטית. באופן דומה, מסורת מדינית יהודית פותחת נתיב לשמירה על המשכיות, כאשר קיימת זווית ראיה משותפת ונסיון משותף ללא אידיאולוגיה מרכזית. שמירת המסורת המדינית הינה, אם כך, המפתח להמשכיות פוליטית המהווה גורם חיוני בהמשכיות היהדות.

מסורת מתקיימת בשני מישורים, הרשמי והתת־הכרתי. החוליות בשרשרת של מסורת חיה ונושמת, חייבות להיות מודעות במידת מה להיותן חלק ממנה, ולעובדה שהן מבטאות אותה ברעיונות ובמעשים כאחד. ואולם, אפילו בתנאים אלו, מסורת נמשלת לקרחון; חלקה המירבי בלתי נראה ואינו נתון לביטוי מודע, אך מקרין השפעתו על התנהגותם ומחשבתם, של בני העם אף ללא ידיעתם. מסורת יכולה לשרוד בתנאים הקשים ביותר על בסיס התת־מודע בדרכים רבות הסמויות מן העין. כך, עומדים היהודים כיום בפני המשימה להחיות את תחושת המסורת, אפילו מעבר להחייאת המסורת עצמה. לכן נשארה השאלה מה חייב להעשות, מה ניתן לעשות, כדי להעניק למסורת ביטוי מלא יותר מאשר בעבר.

הברית והמסורת המדינית היהודית

התיזה המרכזית בספר זה היא שהברית, הן כרעיון והן כמציאות, היא הכוח המניע מאחורי המסורת המדינית היהודית. תיאולוגיית הברית הפכה למטבע לשוני מקובל בחוגים יהודיים בעשור או שניים האחרונים, כך שהרעיון עצמו אינו זר אפילו לאלו שהתחנכו בדור שונה של פעילות יהודית אינטלקטואלית, כאשר אותו חלק חיוני של הוראת התנ"ך נדחק לקרן זוית או לא זכה לדגש הראוי. בעמודים הבאים אנו מביאים את גירסתנו לגבי המימד המדיני החזק של רעיון הברית. כמו כן, נראה שהבריתות לכשעצמן שימשו באופן שיטתי ככלי הראשוני ביהדות ליצירת מוסדות מדיניים ומערכות יחסים מדיניות. למרות שלא כל המשתתפים בכרך זה מקבלים נוסחה זו, הקורא ישים לב במהרה לכך שרעיון הברית, או כפי שהוא מכונה בפי הנביא יחזקאל, מסורת הברית, עובר כחוט השני במרבית הפרקים.

כמו כל הרעיונות הגדולים, רעיון הברית פשוט עד להטעות. המונח ברית מביע תחושה של חוזה קבוע (או לפחות ללא הגבלת זמן), על בסיס מוסרי, בין צדדים בעלי מעמד עצמאי אך לא בהכרח שווה, המבסס אחריות הדדית מסוימת, והתחייבות לפעול במשותף לשם השגת מטרות מוגדרות, העשויות להיות מוגבלות או כוללות, בתנאים של כבוד הדדי לשלמות הבסיסית של כל הצדדים המעורבים. ברית היא הרבה מעבר לחוזה – למרות שהשיטה המודרנית של חוזים קשורה לרעיון הברית – כיוון שהיא כרוכה בערובה לנאמנות מעל למידה הדרושה לתועלת הדדית, ולעתים כרוכה בהתפתחות קהילתית בין השותפים. היא גם יותר מחוזה שכן ה' הוא צד בה, או עד וערב לה. ברית, במובן המלא ביותר, יוצרת קהילת שותפות קדושה או קהילה שזכתה לברכת שמיים, המבוססת על שותפות יציבה מעוגנת בחוק, המגדירה את הסמכות, העוצמה והשלמות של כל אחד מן הצדדים, אך הדורשת יותר מאשר גישה לגליסטית צרה, כדי להוציא קהילה זו מן הכוח אל הפועל.

המלבי“ם מציע לנו סיכום של יחסי הברית בהערותיו לברית בין ה' לאברהם בבראשית י”ז:

חשיבותו העצומה של רעיון הברית נובעת ממבנה היחסים הגלום בתוכו. התנ"ך מפתח מערכת שלמה של יחסים המושתתים על בריתות, החל בבריתות ממשיות בין ה' ובין האנושות, המשמשות צעדים פוליטיים ראשוניים אשר יוצרים את התנאים המתאימים לייסודם של משטרים, וכלה בבריתות ציוריות בין ה' לעצמים דוממים. ברית סיני, למשל, העלתה את האומה היהודית ממעמדה כמשפחת שבטים לדרגת קיבוץ מדיני הצועד לקראת כינון חוקה ומשטר. פרשת יתרו, העוסקת במעמד הר סיני, מגוללת לפנינו תמונה ברורה של תהליך זה.

מחד גיסא, היא מתארת את הברית הממסדת את היחסים הבסיסיים בין ה' לישראל, החיוניים ליצירת הגוף המדיני החדש, בו נוטל ה' על עצמו את הממשל הישיר על ישראל. מאידך, מתארת הפרשה איך מוסדות המשטר עצמם באים ממקור שבפירוש איננו אלוקי (ואפילו לא יהודי). הם נובעים בחלקם ממורשת המסורת של השלטון השבטי, ובחלקם מיתרו חותן משה, אשר מעלה הצעות לגבי מבנה אחת הזרועות של השלטון הלאומי.

נודעת חשיבות עליונה לעובדה ששני סיפורים אלה משולבים ומקבילים זה לזה. משתמע מכך שהבסיס המדיני לחוקה הוא הברית, המצויה במדרגה גבוהה יותר מאמנה. לעומת זאת, אין היא מכתיבה או קובעת את צורת המשטר. צורת המשטר נובעת ממקורות אנושיים לפי הנחוץ והנוח. זוהי מתכונת יחסי הגומלין בין ברית ומשטר במהלך ההסטוריה המדינית היהודית. ישנה המשכיות של הברית הבסיסית ושל החוקה הנובעת ממנה, התורה, כשהתורה שבעל פה מגלמת את המשפט החוקתי. מאידך, במסגרת מרחב תמרון המוגדר בתורה, רשאים היהודים לאמץ את צורת המשטר הרצויה להם.

יחסי הגומלין בין שני היסודות הולכים ונמשכים לאורך כל הדרך. הדגם של יחסי הגומלין לאחר מעמד סיני נמצא בספר יהושע, פרק כ"ד, שם נכרתת ברית כדי לאשר את ארגון הקונפדרציה השבטית לאחר כיבוש הארץ. נסיון הסטורי יהודי בתקופות מאוחרות יותר הביא עמו מגוון התאמות של עקרונות הברית, כאשר בכל עידן התפתחה מתכונת חדשה של הסתגלות מדינית יהודית.

דגם הקהילה עצמו הינו תוצר מסתעף של רעיון הברית. עשרה גברים יהודים מצטרפים יחדיו ולמעשה עורכים ביניהם חוזה ליצירת מסגרת (בתוך המסגרת הרחבה יותר – התורה) לניהול חייהם הדתיים, החברתיים והפוליטיים. אפילו המינוח של ארגון קהילתי משקף גישה זו. לדוגמא, בקהילות הספרדיות סעיפי ההסכם עליו מושתתת הקהילה, ידועים כ“אסכמות” – מונח שמקורו ומשמעותו קשורים בפירוש בברית.

שתי התופעות המרכזיות עבור העולם היהודי במאה העשרים, הקמתה מחדש של מדינה יהודית בארץ ישראל ויסודה של קהילה יהודית גדולה בצפון אמריקה, מייצגות גירסאות מעניינות וחשובות של רעיון הברית. אם מתבוננים ביסודותיהם של המוסדות והישובים החדשים בישוב החדש בארץ ישראל, מוצאים את “הברית” כאבן פינה כמעט בכל המקרים. שותפויות ואיגודים הוקמו על בסיס של חוזים פורמליים ומסמכים חוקתיים אשר שאבו השראתם מן הדפוסים הקבועים באסכמות הקהילתיות. התארגנות זו מקובלת בישוב היהודי אפילו לאחר הכיבוש הבריטי. ההנהגה הפנימית בישוב פעלה באמצעות רשת של בריתות וחוזים, עד לייסודה של המדינה הריכוזית ב־1948.

ארגון הקהילות בארה“ב צועד בנתיב הדגם המסורתי, למרות שלא בכל המקרים מקיימת הקהילה עצמה אורח חיים מסורתי. באופן דומה ממשיך ארגון הרשויות החברתיות והמוסדות החינוכיים והקשרים הפנימיים בפדרציות יהודיות מקומיות או בקונפדרציות ארציות את הדגם המקובל של ארגון יהודי לאורך אלפי שנים. קשה לטעון לקיומה של שאיפה מודעת, בקרב הקהילות היהודיות בארה”ב, לשמירה על מסורת מדינית מסויימת. זהו למעשה פועל יוצא של התרבות המדינית המשותפת של העם היהודי, אשר הובילה להמשך קיומם של הדפוסים המסורתיים תוך הסתגלות מחדש לאורך הדרך.

ישנה אירוניה רבה בעובדה שבארה"ב, בה אין הממשלה מתערבת באופן ההתארגנות היהודית כל עוד אין היהודים מנסים לחרוג מהגבלות חוקתיות יסודיות מסוימות, הצליח הדגם המסורתי של הברית למצוא ביטוי מלא בתנאים העכשויים; בעוד שבישראל, בה הורגש צורך, כביכול, ליצור מדינה סמכותית על פי הדגם של מדינת־אומה מודרנית, נכנס תהליך זה לדרך ללא מוצא ונחנק בידי מגמה חזקה לשליטה ריכוזית על כל צד של חיי הציבור, עקב הרקע האירופאי של הוגי המדינה ומנהיגיה. מכאן נובעת חשיבותה המרובה של החייאת המודעות למסורת המדינית היהודית.

תוכן הספר

ספר מעין זה איננו אלא הקדמה לנושא מקיף ורחב ידיים. ניסינו לגעת בחלק מהנושאים החיוניים בהם יש לטפל במהלך חקר המסורת המדינית היהודית והשלכותיה לימינו. בשום פנים ואופן אין אנו מתיימרים לכלול את כולם או לטפל בכל הנושאים ביסודיות מספקת. זו הקדמה המנסה לשלב עומק ורוחב, מיפוי מוקדם של פני השטח יחד עם כמה עיונים מעמיקים, כדי לנסות ולראות מה מסתתר מתחתיו. כל פרק נכתב בידי מומחה ידוע בתחומו, ומייצג סיכום של שנות מחקר רבות של מחברו.

בספר ארבעה שערים. בשער הראשון אנו בוחנים את יסודות המסורת המדינית היהודית בתנ“ך ובספרות חז”ל. הפרק הראשון בוחן את הברית כבסיס למסורת המדינית היהודית, בסקירה רחבה מתקופת התנ"ך ועד היום, תוך דגש על המקורות המקראיים של הרעיון והצגת דרכי השפעתה של הברית כגורם המעצב את המחשבה המדינית וההתנהגות המדינית ביהדות לאורך כל הדורות.

במקביל לרעיון הברית והיסודות הפדרליים הנובעים מתפיסה זו, מביא מאמרו של סטיוארט כהן, בפרק השני, את מבנה הקיבוץ המדיני היהודי התקין. זהו מבנה המתאפיין בחלוקת סמכויות ייחודית המופיעה בפרקי אבות פרק ד'.

חלוקה זו המונחת ביסודו של הקיבוץ המדיני היהודי משקפת את הממשל היהודי, על מימדיו הדתיים והאזרחיים כאחד. יש לציין שחלוקה זו לשלושה “כתרים” מלווה את עדת בני ישראל מראשיתה, אם כי המונח עצמו נזכר לראשונה רק בתקופת המשנה. לפי המסורת שואבים שלושת הכתרים את סמכויותיהם ממקור אלוקי, דרך אישים ומשפחות שונים. כתר תורה –מיועד להעברת המסר האלוקי לעם, באמצעות נביאים בתקופות קדומות ולאחר מכן דרך חכמים, מפרשי התורה ופוסקים; כתר כהונה – מאפשר לעם לפנות לאלוקיו באמצעות משפחת אהרן והכהנים וכיום באמצעות שליחי ציבור שונים; כתר מלכות – מטפל בהנהגה האזרחית של העדה באמצעות זקנים, שופטים, מלכים ופרנסים.

בפרק השלישי בוחן גורדון פרימן את יסודות המסורת המדינית היהודית בספרות חז“ל. לדעת פרימן רואים חז”ל את הברית כהדגשה של יחסי הגומלין בין שולטים ונשלטים. הוא טוען שנטיה זו ליחסי גומלין, אשר שורשיה נעוצים בתנ“ך, מגיעה לשיאה בספרות חז”ל. הוא מחזק את הרעיון, שהמסורת המדינית היהודית עוסקת בראש ובראשונה ביחסים בין שחקנים שונים על הבמה הפוליטית ולאו דוקא בצורות משטר, בעזרת אסמכתאות לתפיסתו את הברית כביטוי ליחסי גומלין. מאמרו של פרימן הוא היחיד בכרך זה שלא נכתב במסגרת הכנס. המאמר נכתב במקורו עבור הסדנא על רעיון הברית והמסורת המדינית היהודית של המחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן והמרכז לחקר הקהילה היהודית, והיא ממלאת חלל חשוב הודות לריכוז מבואות ממקורות תלמודיים.

שלושת הפרקים בשער השני מתמקדים בהתפתחות התיאורטית של המסורת המדינית היהודית. בפרק הרביעי מביאים אליעזר דון־יחיא וברוך זיסר מבוא לתיאוריה מדינית יהודית, בחינת האפשרויות עבור המחשבה המדינית היהודית והצעת קטגוריות לחקר הנושא. לאחר הצגת זוויות גישה שונות, טוענים דון־יחיא וזיסר שהנושאים המרכזיים, שהיו מוקד התיאוריה המדינית במסגרת המסורת המדינית היהודית כוללים את אופיה של הישות המדינית האידיאלית, היחס היהודי הנאות לשלטון זר, עקרונות הביצוע והארגון בקהילה היהודית האוטונומית, והסוגיות הכרוכות בקיומה של ישות מדינית יהודית עצמאית. בהמשך דבריהם הם מציעים מקורות לבחינת התיאוריה המדינית היהודית, ובודקים את דרכי חקירתם של מקורות אלו על ידי קבוצות שונות של הוגי דעות יהודיים.

אליעזר ברמן, חוקר ותיק בתחום המחשבה המדינית של הרמב“ם, בודק בפרק החמישי את השקפת הרמב”ם לגבי מנהיגות פוליטית. נודעת חשיבות מיוחדת לדעותיו של הרמב“ם, כיוון ששימש מנהיג בקהילה היהודית במצרים וגם כתב עבודות שיטתיות ומקיפות אודות מנהיגות פוליטית. באחד ההוגים הפוליטיים השיטתיים היהודיים, שהיה גם מגדולי ישראל בהלכה, ידוע הרמב”ם, ובצדק, כנקודת המפגש בין המסורת המדינית היהודית ובין מחשבה מדינית שיטתית, כפי שזו נתפסת בעולם המערבי. ברמן רואה ברמב“ם פילוסוף. הוא בוחן את השקפתו לגבי מנהיגות פוליטית כפילוסופיה ומציע כי המגמה בהגותו מגלה דגש חזק על תיאוריה ביחס לפוליטיקה, אחת מגישות היסוד של הפילוסופיה המדינית הקלאסית. לדברי הרמב”ם, חייב יחס הכבוד העמוק למחשבה הפילוסופית להיות מושרש עמוק בהווייתו של המנהיג המדיני, יחד עם ידע רצוי אשר נרכש באמצעות השימוש באינטלקט. מצד שני, העניין בקהילה והאחריות להשתתפות בחיים קהילתיים מעוגנים בעיני הרמב"ם, בראש ובראשונה במסורת היהודית.

בפרק האחרון של החלק השני, בוחן אליעזר שביד את היחס כלפי המדינה במחשבה יהודית מודרנית לפני הופעת הציונות, כלומר החל מהקרע הרדיקלי של שפינוזה מהמסורת היהודית, ועד לסוף המאה התשע־עשרה. שביד מתמקד בשפינוזה, מנדלסון, שלמה מיימון, שאול אשר, שמואל הירש, נחמן קרוכמל, שמשון רפאל הירש, היינריך גרץ, זכריה פרנקל ושלמה לודוויג שטיינהיים ובוחן הן את המשותף בהתייחסותם של הוגי הדעות היהודיים המודרניים אל המסורת המדינית היהודית והן את השונה בהערכת מסורת זו, כדגם ומדריך לחיים מדיניים בנסיבות מודרניות. במסגרת מחקרו פורש שביד מימצאים משכנעים המצביעים על המשכיות המחשבה המדינית היהודית במהלך עידן האמנציפציה. הוא מציג תמונה מפורטת של מיגוון הגישות כלפי העם היהודי כישות מדינית בתקופה בה הקיום היהודי כגוף קיבוצי בטל תחילה למעשה, ואחר כך נדחה בידי רבים גם להלכה. הוא עוקב כיצד אחרים השלימו מעגל שלם מאז דחה שפינוזה את התאמתו של החזון היהודי לגבי הגוף המדיני של מדינה מודרנית, ועד לדחיית המדינה המודרנית בדברי שטיינהיים וחידוש חיפושו אחר ישות מדינית המעוגנת בחזון היהודי המסורתי.

שביר טוען שאחת ההתלבטויות החשובות בחשיבה המדינית היהודית המודרנית נעוצה בצורך להגיב על קיומה של המדינה הריכוזית המודרנית, הבנויה על העקרונות המודרניים של ריבונות, שהם סטירת לחי לתפיסה היהודית המסורתית לגבי ישות מדינית. הוא מצביע על ארבע שאלות מפתח אשר העסיקו הוגי דעות יהודים מודרניים בתחום מדעי המדינה בתקופה זו: (1) מהו חזון המדינה בתורה ובמקורות יהודיים מסורתיים? (2) מהן השתמעויותיו של חזון זה לגבי גישותיו ואורח חייו של היהודי המודרני? (3) מהי הגישה כלפי דרכי המדינה המודרנית המתחייבת מהחזון היהודי המסורתי של המדינה? (4) מהם השינויים הנחוצים והאפשריים בהשקפה המסורתית של המדינה ובאורח החיים היהודיים, או אולי בהשקפה המודרנית לגבי המדינה, כדי להתאים את העם היהודי למציאות ללא אבדן זהותו הנפרדת? בעוד שהתשובות לשאלות אלו השתנו לפחות בחלקן בעקבות עליית הציונות, לא נס ליחן של השאלות עצמן במסגרת המאמץ להפוך את המסורת המדינית היהודית בת ביצוע בימינו.

בשער השלישי, אנו פונים לבחינת הדינמיקה המוסדית של החיים המדיניים היהודיים כהשתקפות המסורת המדינית היהודית המתמשכת. כל אחד מששת הפרקים דן בתקופת מעבר פוליטית שונה בהסטוריה היהודית.

בפרק השביעי בודק משה ויינפלד את המעבר מרפובליקה שבטית למלוכה בישראל הקדומה ומגלה כיצד המאבק בין הדוגלים בעדה, הישות הפוליטית היהודית של קונפדרציה שבטית, ובין הדוגלים במלוכה יצר מתיחות בסיסית אשר לא נעלמה מאז ומופיעה כגורם פוליטי במסורת המדינית היהודית. מחקרו מבוסס על מחקריו הקודמים על העדה כצורת ארגון פוליטי והחדרת המלוכה כמהפיכה חוקתית.

בפרק השמיני, הקהילה, סוקר דניאל י. אלעזר את תולדות הקהילה היהודית האוטונומית בתפוצות, מראשיתה בבבל ועד לתקופת האמנסיפציה. המאמר מהווה הקדמה לסדרת מאמרים שבאה בעקבותיו, על המסגרת החוקתית והפעילות הפוליטית של הקהילות היהודיות האוטונומיות בגולה.

שלמה דב גויטיין בוחן בפרק התשיעי מאבק פוליטי ושימושים בסמכות בעולם הגניזה. שלוש מאות השנים אותן הוא סוקר ייצגו תקופת מעבר משלטון הגאונים ביהדות בכל הפזורה, לעידן קהילות יהודית מקומיות ונפרדות באירופה של ימי הביניים. גויטיין מדגיש שהדמוקרטיה הדתית אפיינה את הארגון הפוליטי היהודי בעולם הגניזה. בשרטטו את קווי דמותה של הדמוקרטיה הדתית הוא מוצא נקודות מקבילות לתקופתנו. הדגש שגויטיין שם על הטרמינולוגיה של תקופת הגניזה ראוי לתשומת לב מיוחדת. בדיקת הטרימינולוגיה המדינית היהודית חייבת לתפוס מקום חשוב בבחינת המסורת המדינית היהודית, וההוכחות שגויטיין מביא לגבי השימוש ב“ישיבה” כמונח מקביל ל“סנהדרין” ו“רשות” החיוניות לקביעת קווי סמכות הן בעלות ערך רב ביותר.

בפרק העשירי מתרכז מנחם אלון בסמכות ועוצמה בקהילה היהודית הקלאסית של ימי הביניים, על מנת לבחון סמכות ועוצמה בקהילה היהודית באופן כללי: העמדה ההלכתית של הקהילה המסורתית והשלכותיה בימינו. כחוקר מן השורה הראשונה של המשפט העברי, הוא בוחן את הנושאים החשובים העומדים בפני מקבלי ההחלטות החוקיות בקהילת ימי הביניים, במיוחד בתקופת ייסודה, ושופך עליהם אור נוכח המאמץ הנוכחי לשיקום השלשלת הגדולה של המסורת בתחום המשפט העברי, במיוחד בכל הנוגע לבעיות הממשל בישויות מדיניות. תיאוריו של אילון בדבר המתחים הבסיסיים אשר היוו מוקד להתפתחותן של הקהילות היהודיות בימי הביניים ממחישים ומחזקים את ראיית המסורת המדינית כדיאלוג ולא כזרם מונוליטי. הדוגמאות המפורטות המובאות ממקורות בספרות השו"ת של אותה תקופה הם חומר הגלם לבדיקת אותה מסורת לאורך חלקה הגדול של ההסטוריה היהודית מאז חתימת התלמוד.

בפרק האחד־עשר פונה יעקב בלידשטיין אל התאוריה ההלכתית על מנת לבחון את מערכת היחסים בין הפרט לבין הקהילה בימי הביניים. בלידשטיין מציין כי בעוד שהקהילה היהודית של ימי הביניים היתה גוף שיתופי בעל מאפיינים אורגניים עמוקים, התייחס אליה החוק כאל איגוד המושתת על הסכמה ואף הספרות הרבנית מתארת אותה בקווים אלו. מסתבר מכך שזכויות הפרט אינן מועברות או בטלות בגין הקשר עם הקהילה (דוקטרינה זו מזכירה את תאוריית החוזה של הפילוסופים המדיניים באנגליה במאה השבע־עשרה). בעזרת שילוב מבריק של המקורות פורש לפנינו בלידשטיין תמונה רחבה ומקיפה המעוגנת בעובדות. חשיבותו המרובה של מאמרו נובעת גם מהצגת השימוש במתודולוגיה לבחינת המחשבה המדינית היהודית, אשר צומחת מעיקרה תוך פסקי הלכה העוסקים בשאלות מוחשיות ומקרים מפורטים ולאו דוקא על בסיס של מאמרים אבסטרקטיים. יישומה של התאוריה ההלכתית למעשה הביא ליצירת מערכת משולבת של זכויות וחובות המעניקה הגנה ניכרת לפרטים במסגרת הקהילה ואשר מבוססת על מיזוג של הסכמה ושארות.

בפרק שנים־עשר בוחן פנחס מדינג את דפוסי הארגון המדיני והמנהיגות בקהילות היהודיות בימינו, תוך דגש על תקופת מעבר נוספת בה אנו חיים כיום. תחילה הוא מצביע על הנושאים המרכזיים הניצבים בפני הקהילות היהודיות בנות זמננו ועל האידיאולוגיות או האמונות העומדות מאחורי הכוחות הפועלים בהן. לאחר מכן מתאר מדינג עימותים אחדים אשר התחוללו בקהילות היהודיות המודרניות, כולל המאבק בין יסודות מבוססים ומקומיים מחד, והמוני המהגרים מאידך – תופעה נפוצה בקהילות אשר קלטו גלי הגירה; המאבק בין הכוחות בעלי נטיה שמאלנית ואחרים בקהילה; המאבקים בין יסודות דתיים ולא דתיים; וכמובן – המאבק על הציונות. מדינג משכיל להתייחס לכולם כבעיות יסוד מדיניות. לאחר מכן הוא פונה למבנה המנהיגות בקהילה ולשאלות הייצוג במסגרת וולונטרית. מדינג מסיים בבדיקת אופן הטיפול בשאלות אלו באמצעות המסגרות הארגוניות השונות שהתפתחו בתנאים המודרניים.

השער הרביעי בוחן מקצת מן ההשלכות של המסורת המדינית היהודית על חיי היהודי כיום. בפרק השלושה־עשר, דנה אלה בלפר בכפילות הקיימת בתפיסה המדינית היהודית, תוך מעקב אחר רצף המפגש בין התיאוס כמערכת עליונה של ערכים מוחלטים, לבין הקרטוס כיישותה העצמאית של המערכת המדינית.

בפרק הארבעה עשר מתייחס דן סגרה לחשיבותה של המסורת המדינית היהודית ככלי לשחרור היהודי העצמי (אוטואמנציפציה) בישראל. הוא טוען שהדילמה המוסרית הנוכחית בישראל נובעת בחלקה מהעובדה שהציונות התרחקה ממקורות יהודיים ואיבדה בכך את האותנטיות היהודית; כך נותר הדור הנוכחי של ישראלים מנותק מהמסורת היחידה אשר מסוגלת להשרישו בתודעה היהודית אותה שאפה הציונות להחיות. סגרה בוחן אחדים מהגורמים אשר עמדו עד כה בדרך התפתחותה של מחשבה מדינית יהודית, ומהרהר על “סיכויי התפתחותה של מחשבה מעין זו בישות מדינית יהודית מודרנית לא כניגוד, אלא כחוליה מקשרת אפשרית בין מסורת לבין התחדשות”. הוא סוקר את השאלות שנידונו בשלושת החלקים הראשונים של הספר ומחפש דרך ליישמן בתנאים השוררים כיום במדינה היהודית.

בפרק חמישה־עשר עוסק פנחס מדינג בעם היהודי ככלל ומבקש לפתח תיאוריה כללית על האינטרסים וההתנהגות המדיניים היהודיים, אשר תציע הסבר להתנהגותם המדינית של היהודים המודרנים, וכיוון התפתחות אפשרי של האינטרסים הפוליטיים היהודיים. בניתוחו הוא בוחן את היחסים בין היהודים לבין השמאל הליברלי ופונה להגדרת האינטרסים הפוליטיים היהודיים הקיימים, וכיצד הם מצאו את ביטויים במשטרים ליברליים ולא־ליברליים במאה העשרים. מדינג מסיים בהרהורים אודות השפעת ישראל על השקפת יהודי הגולה לגבי אינטרסים יהודיים וההתנהגות הצפויה מהתפוצות כתגובה להשקפה זו.

בפרק שישה־עשר מתייחס ישעיהו ליבמן למימד הפוליטי שביחסי ישראל והתפוצות, תוך דגש על יסודות מוסריים וסמלים אשר לדעתו מניעים מדיניות זו. ליבמן טוען ש“ישראל והתפוצות נצבות זו מול זו ומקיימות יחסי גומלין כשתי ישויות נפרדות לגמרי”. ולכן, “המעמד הסמלי והדרישות המוסריות של האחת מן השניה הם בעלי חשיבות מיוחדת לקביעת המדיניות של יחסיהם”. הוא בוחן את תביעותיה המוסריות והסמליות של ישראל מהגולה, כולל טענתה לעליונות מוסרית בזכות היותה ציון. לאחר מכן הוא פונה לזווית הראיה של הגולה ותגובתה לתביעות אלו במונחים פוליטיים. לבסוף, בוחן ליבמן את ההשפעה של היחסים הפוליטיים המתמשכים על המבנה הקהילתי הפנימי ביהדות התפוצות.

דן סגרה מדגיש בפרק ארבעה־עשר את תפקידה החיובי של ההלכה בעיצוב הישות היהודית הפוליטית המתחדשת. בפרק שבעה־עשר מרחיב דוד הרטמן את היריעה בבדיקת ההלכה כבסיס ליצירת דיאלוג פוליטי משותף בין היהודים לבין עצמם בהווה. הרטמן פותח בציונות כמקור למסגרת הקיימת של אקטיביזם פוליטי יהודי. ממנה הוא פונה לרעיונו של דב בר סולובייצ’יק אודות הברית הכפולה המקשרת בין כל היהודים – ברית הגורל וברית הייעוד. מתוך המציאות הציונית ויישום זה של רעיון הברית, מציע הרטמן תיאוריה פוליטית של חינוך יהודי שאמורה להוביל להחייאת המימד המדיני בהלכה, אשר יביא לדו שיח בין יהודים כיום. מאמציו של הרטמן להפנות את החינוך הדתי מגישת ה“קיצור שולחן ערוך” לעבר גישה פוליטית רחבה יותר מאפשרת, עבורו, יציקה מחודשת של עם יהודי המושרש בהלכה, אשר ימשיך את שושלת המסורת המדינית היהודית באמצעות תגובותיו להלכה.

לבסוף, באחרית דבר, משתדל המחבר להציע כיוונים לעתיד לחקר וחידוש התפתחותה של המסורת המדינית היהודית, הן עבור היהודים והן עבור האנושות כולה. אמנם, הדגש נתון על המימדים האינטלקטואלים והמחקריים, אולם הם נועדו לפלס דרך לקראת יישום מעשי. גם אם טרם הגיעה העת לפרט יישום זה, ספר זה נועד להיות צעד צנוע ראשון בכיוון זה.

יסודות

בעריכת

דניאל אלעזר

התפתחות תיאורטית

בעריכת

דניאל אלעזר

דינמיקה מוסדית

בעריכת

דניאל אלעזר

השלכות לימינו

בעריכת

דניאל אלעזר