מתוך 'כ"י לנדא' (1911–1913?)
מאתדוד פוגל
[כְּבָר קָרַם הַפֶּצַע]
מאתדוד פוגל
כְּבָר קָרַם הַפֶּצַע
כּבָר חָלַשׁ הַכְּאֵב
כְּבָר קְטַנָּה חֲבִיבָה
הַחִלֹּת הִשָּׁכַח מִלֵב.
נִשְׁמָתִי דָלַח הַסְּתָו
הִקְשָׁהּ הַחֹרֶף הִקְפִּיאָהּ
וְלָאָבִיב הִמְתַּנְתִּי לָאָבִיב
שֶׁיְּרַכְּכָהּ, יַפְשִׁירָהּ.
בְּעַד עָבֵי יְרָחִים שָׁבוּעוֹת יָמִים
קָרַץ שִׁמְשׁוֹ וְהִבְטִיחַ
טִפּוֹת חֹם קַרְנֵי זִיו
וַיָּבֹא
[לֹא חִכִּיתִי וְאַתְּ בָּאָה]
מאתדוד פוגל
לֹא חִכִּיתִי וְאַתְּ בָּאָה
לֹא בָאת כְּשֶׁחִיכִּיתִי
תָּמִיד לוֹעֲגִים לִי
אֵיזֶה מֵפִיסְטוֹפֶל מְשַׁטֶּה בִי
[הִנְנִי מִתְגַּעְגֵּעַ]
מאתדוד פוגל
הִנְנִי מִתְגַּעְגֵּעַ
אָהֹב אָהַבְתִּי יַלְדָּה קְטַנָּה
אֲהַבְתִּיהָ כְּרֵעַ
עַכְשָׁו נָסְעָה לַמֶּרְחַקִּים.
אִם אֶרְאֵךְ, עוֹד אַבִּיטֵךְ —
כְּלוּם אֲנִי יוֹדֵע?
עָתִיד, עָבָר מוּל עֵינַי —:
וַאֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ — —
הִנֵּה פָנַיִךְ דִּמְעוֹתַיִךְ
הִתְיַפְּחוּתֵךְ אֲנִי שׁוֹמֵעַ —
לֶחְיִי נוֹשֵׂאת עוֹד נְשִׁיקוֹתַיךְ —
וְאֵיךְ לֹא אֶתְגַּעְגֵּעַ?
אֵצֶל אִילָן בּוֹדֵד צָץ פֶּרַח
קַל, רַךְ, חַיִּים נוֹבֵעַ
סַעַר אַכְזָר תְּלָשָׁהוּ, נשָׂאָהוּ
אוּלָם — וְכִי לֹא אֶתְגַּעְגֵּעַ?
[הִנֵּה אֵם וְהֲרֵי בַת]
מאתדוד פוגל
הִנֵּה אֵם וְהֲרֵי בַת
שְׁתֵּיהֶן אוֹהֲבוֹת כְּאַחַת,
חוֹשְׁקוֹת חוֹמְדוֹת אוֹתִי אֶחָד,
הֶאָבֹר בָּאֵם אוֹ בַבַּת?
צְעִירָה רַכָּה הַבַּת לְאַהֲבָה,
הָאֵם הוֹלֶכֶת וּמַזְקִינָה;
אַהֲבַת זוֹ עוֹד לֹא כָבְתָה
וְזוֹ טֶרֶם הִתְלַבְּתָה.
וּמוּטָל אֲנִי בֵין אִשִּׁים שְׁתַּיִם
אַחַת, אַחַת מַאֲרִיכָה לָשׁוֹן
זוֹ מוֹשֶׁכֶת בְּאֹדֶם תַּאֲוָתָהּ
וְזוֹ בְּלַבְנוּנִית תֻּמָּהּ.
וַאֲנִי בָּאֶמְצַע. וְעֵינָן צָרָה.
מְקַנְּאוֹת הֵן אִשָּׁה בַחֲבֶרְתָּהּ
וּמָה אֶעֱשֶׂה, בְּמִי אֶבְחַר,
אִם בָּאֵם אוֹ בְבִתָּהּ?
נַעֲרָה הַבַּת, טֶרֶם בָּגְרָה,
וְאַהֲבַת הַיַּלְדָּה רְטֻבַּת יַלְדוּת;
אֵיךְ אֶטְעַם טַעַם נְשִׁיקָה
שְׁמָּא בְּנַשְּׁקָהּ כִּוְנָה לְבָבָה.
גְּוִיַּת הָאֵם מֻפְקָרָה לִי,
וּבְכָל פִּנַּת עָמְדִי הִיא מִתְלַבֶּטֶת,
הִיא מַרְגִּישָׁה בִכְמִישַׁת פִּרְחָהּ
בְּבֹא סְתָוָהּ, חֹרֶף שְׁנָתָהּ.
וְרוֹצָה בְּמֶשֶׁךְ נוּמָהּ
חֲלוֹם חֲלוֹמוֹת בְּהִירִים,
וְקֹדֶם הֵרָדְמָהּ עִם בָּחוּר צָעִיר
מְתַנָּה אֲהָבִים.
כ"י 'אל דודי'
מאתדוד פוגל
אל דודי
מאתדוד פוגל
הַיּוֹם יִפְנֶה
וְאַהֲבָתִי הַחֲשָׁאִית
אַךְ תַּבִּיט אֶל תּוּגַת עֵינֶיךָ הַתְּכֻלָּה.
אַהֲבָתִי הַצְּנוּעָה.
וּבְבֹא אֵלַי הַלַּיְלָה הָרַךְ,
מַה יַּעַרְגוּ שְׁנֵי שָׁדַי הַקְּטַנִּים, הַחִוְרִים
אֵלֶיךָ, דּוֹדִי!
וּפֶתַע אָז אֶתַּר מִיצוּעִי
וּבְיָדִי אֶלְחָצֵם אֶל לִבִּי. חֲרֵדָה אֶלְחַשׁ
אֶל הַלַּיְלָה
“אֲהַבְתִּיו, אֲהַבְתִּיו!”
גַּם רַחְמִי יִרְעַד חֶרֶשׁ תּוֹךְ גַּעְגּוּעִים
אֶל הַיָּלֶד. —
ממעמקים
מאתדוד פוגל
תּוֹךְ בְּדִידוּת אֲפֹרָה וַעֲמוּמָה
נְשָׁמָה צָרַבְתִּי צָרֹב…
וְאֶל צְלָלִים בָּאֹפֶל הָרֹב
אוֹשֵׁט אָז יָדִי הַצְּנוּמָה.
בִּפְצָעַי מִתְפַּלֵּשׁ לִבְתָרִים
אֶת בְּשָׂרִי הִתַּרְתִּי — — —
וּכְחַיַּת פֶּרֶא בַּיְּעָרִים
מֵאָרְבִּי לַטֶּרֶף שִׁחַרְתִּי.
וְּכְשֶׁנֶּאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה —
אִמִּי לִי הוֹפִיעָה.
סַנְטֵרָהּ הַחִוֵּר אָשׁוּרָה
וֶאֶשְׁאַג שְׁאָגָה עֲצוּרָה…
מה כלתה לו
מאתדוד פוגל
מַה כָּלְתָה לוֹ, הֵן יָפֶה כָּכָה —
אַךְ הָלֹךְ עִמּוֹ לֹא הָלָכָה
אֶל נָוֵהוּ, אֶל הַלַּיְלָה,
אֶל נָוֵהוּ, מְקוֹם מוֹשָׁבוֹ,
מָקוֹם שָׁם סַהַר חוֹלֶה יָבֹא
וִישַׂחֵק חִוֵּר לוֹ מִלְמַעְלָה.
מַה כָּלְתָה לוֹ, חָכַם כָּךְ,
אַךְ כְּשֶׁעִמָּהּ עַל אַהֲבָה סָח —
תּוֹךְ עֵינָהּ רַעַד חֲשָׁאִי הָיָה.
אֶל הַתּוֹעֲפוֹת אִם נִמְשָׁכָה —
הָלֹךְ עִמּוֹ לֹא הָלָכָה
אֶל נָוֵהוּ, אֶל הַהֲזָיָה.
מַה כָּלְתָה לוֹ, הֵן שָׁר כֹּה נָעִים
תּוֹךְ חֶשְׁכַת חַיָּיו הַנִּקְרָעִים.
אֶל לִבָּהּ נָבַע שִׁירוֹ זְרָמִים
וּמִיצוֹ שִׁכֵּר אוֹתָה כָּכָה —
אַךְ הָלֹךְ עִמּוֹ לֹא הָלָכָה
אֶל נָוֵהוּ, אֶל הַדָּמִים.
מַה כָּלְתָה לוֹ, הֵן כָּכָה חָלָה,
כִּי בַשְׁקִיעָה מִצָּה כָלָה
רַעַל אָדֹם שֶׁל חֲמַת גְּסִיסָה.
מַה כָּלְתָה לוֹ, כֹּה יָפֶה גָּוָע —
אַךְ הָלֹךְ עִמּוֹ לֹא תָאָבָה
אֶל נָוֵהוּ, אֶל הַמִּיתָה.
*
[כִּי בָאָה הַשֶּׁמֶשׁ]
מאתדוד פוגל
בֹּאִי, בּוֹדֵדָה, רְוַת שַׂלְמַת דִּמְדּוּמִים
אֶל הַמִּישׁוֹר.
שָׁם הַלַּיְלָה יִכְרַע חֶרֶשׁ
תּוֹךְ חֶרְדַּת אַהֲבָה
לְרַגְלָיִךְ.
וּבְעַד הַשְּׁבָכָה אֶלֶף לִבּוֹת
אָז יַעַרְגוּ
אֶל מֶבָּטֵךְ.
כִּי בָאָה השָּׁמֶשׁ. —
דרוזנדורף, 27.4.1915