(במאה התשיעית והעשירית לאלף החמשי)

החוקרים החדשים קבעו את תל־אל קָצִי בתור המקום, שעליו עמדה לפנים העיר דן, העיר שהשבט הדני, אשר התנחל בגבול הצפוני של ארץ־ישראל, בנה על מקומה של העיר העתיקה ליש (לשם). קביעת־מקום זו באה על סמך הדמיון שיש בין הוראת השם קצי – קדי שפירושו בערבית דיָּן ושופט ובין הוראת השם דָן בעברית, וגם על סמך שמו של הנהר, היוצא מתל־אל קצי – נהר א־ לָדָן, המזכיר את השם העברי דן.

לעומת זה הננו מוצאים כי הספרות התלמודית והמדרשית ואף ספרות־ימי־הבינים מיחסות את השם דן למקום אחר, הנמצא מזרחה לתל־אל קצי, והידוע בשמו היוני פנייס – ובתלמוד בבלי לרב פמייס – ובמבטא הערבי – חֲסַר־הפֵּי – בנייס ולפעמים גם בליינס¹. רבוי שמות זה וחסר כתיב קבוע לשם הזה עומד בעֵינו אף עתה.

אך אולי יש לאמר כי העיר דן, או יותר נכון: השם דן, התפשט בימי קדם על כל הסביבה. סעד לזה יש למצא בשם “ארץ דן”, שאנו מוצאים בספרי (דברים שנ"ז) על הסביבה הזאת², ולפיכך צודקות שתי הדעות גם יחד.

קורות דן בתקופת המקרא והתלמוד אפשר למצא בספר, בעלי־אסופות, אך בדורות מאוחרים יותר אין אנו פוגשים כל ידיעות ע"ד ישוב יהודי בדן. הנוסעים היהודים, שבקרו את א"י בזמנים שונים, מזכירים אמנם את דן־פנייס, כי הלכו לשם לראות את מקור־הירדן הידוע בשם “מערת פמייס” ולבקר את הקברים העתיקים, שנמצאו במקום הזה. הם מזכירים את קברו של “עדו הנביא” ושל “שמואל בן גרשון בן רבינו ע”ה"³. ועוד כמה קברים מתקופת האמוראים, אך בדבר ישוב יהודי אין כל זכר, ובעיני החוקרים היה הדבר למוסכם, שבדן היה ישוב יהודי רק בתקופת המקרא והתלמוד. הפרופ' ש. קליין. הבקי הגדול בתולדות הישוב בא"י כותב שבדן־פנייס “היתה קהלה יהודית עוד בזמן דיוקלטינוס” (עבר הירדן היהודי, וינה, תרפ"ה, צד 48), כאילו זהו הזמן היותר אחרון שהתקים בו ישוב יהודי בדן. גם במאמר “עמק־חולה” לברסלבסקי (“החנוך'. תל־אביב. תרפ”ו, 110) נזכר ישוב יהודי בדן רק בתקופת התנאים והאמוראים. אך ברסלבסקי מדבר שם רק על דן־הל אל־קצי.

כתבי הגניזה, שגלו לנו חדשות ונצורות בכמה מקצעות בתולדות ישראל בכלל ובתולדות הישוב היהודי בא"י בפרט, העלו מתהום הנשיה גם זכרונות ע"ד ישוב יהודי בדן בתקופה מאוחרת יותר.

בתקופת נוסעי־הצלב צרו הנוצרים על המבצר החזק דן־פנייס, שהערבים התבצרו בו. והמבצר עבר בתקופה היא כמה פעמים מיד ליד, הכל לפי חליפות־הנצחון והמפלה. על דעת החוקרים לא עלה כלל שבתקופה ההיא נמצאו במבצר־דן יהודים, והנה באו כתבי־הגניזה ומעידים כי במאה התשיעית ואולי גם העשירית לאלף החמישי, או ביתר דיוק: במאה השתים־עשרה למסה"נ היו שם יהודים ולא רק מתי־מספר, אלא ישוב הגון. שנתחלק “לשתי קהלות”. בתקופה הרת־מלחמות וחליפות בתקופה נוסעי־הצלב בא"י, אין ספק שהישוב היהודי בדן סבל הרבה, ולכן הננו מוצאים בקטע אחר מהגניזה שבדן היו “מבני ישראל אנשים מעטים ודלים”. אפשר לשער “ששתי קהלות” היו בדן בזמן היות המבצר בידי הערבים, ו"אנשים מעטים ודלים" – בזמן עברו לידי הצלבנים. מתי היה המבצר בידי הערבים ומתי בידי הנוצרים – קשה לברר בדיוק.

עד עתה נתפרסמן בדפוס – לפי ידיעתי – רק שני קטעים מכתבי־הגניזה, שיש בהם זכר לישוב יהודי בדן. הידיעות שהקטעים הללו נותנים לנו בשאלה זו הן אמנם קלושות ומקוטעות. אך חושבני שצרוף שני הקטעים, שנדפסו במקומות שונים, למקום אחד, הערת המקומות הלקוים והמשובשים בהם ותקונם, ובעיקר: ההשתדלות לקבוע בדיוק האפשרי את זמן המאורעות שנזכרו בהם, בקטעים הללו, עבודות רצויות הן. וזאת אשתדל לעשות.

א) יעקב מן. בספרו האנגלי הידוע על היהודים במצרים וא"י (ח"ב צד 3 – 202), פרסם חלק של קטע מכתבי־הגניזה, הנמצא באוקספורד (13– 75 ,Heb) בצד אחר של הקטע נמצא מכתב שכתב טוביה ב’י עלי, אותו טוביה הידוע לנו גם מקטעים אחרים של כתבי־הגניזה, ובתעודה אחת חתם באייר אתנ"ט לשטרות – ד"א התק"ה (מן, שם, צד 367). המכתב כתב לאביו “עלי הכהן החבר המעולה בסנהדרין גדולה ב”ר אברהם הכהן". את עלי הכהן לא ידענו ממקום אחר ואת זמנו עלינו לקבע כסוף המאה התשיעית לאלף החמישי. ואולם מה שמעניין אותנו ביחוד הם הדברים אשר מן מעתיק מהצד השני של הקטע:

1. “יתעו לאדונינו משה הנגיד בעם יי” חמדת הנשיאות

2. עטרת השרים ימלא בו מקום אביו…

3. ורבינו שואל בשלומך ובשלום שתי

4. הקהלות הדרים במבצר דן ישמרם צורם"

מסגנון הדברים נראה, שעל כל צד מהקטע בא מכתב מיוחד והמלים “יתעו⁴ לאדונינו” הן התחלת מכתב חדש, שנכתב להנגיד משה, ולפי זה היה הנגיד משה. בעת כתיבת המכתב הזה אליו, במבצר דן. אבל מן, שראה את כתה"י, חשב כנראה, שהצד השני של הקטע המשכו של הצד הראשון הוא, היינו: המשכו של מכתב טוביה לאביו עלי הכהן, שגר לפי זה, במבצר דן, ולכן רשם מן במפתח שבסוף ספרו (צד 392) את עלי ב"ר אברהם הכהן בתור חבר בדן, ולפי זה אין הכרה להגיד, שהנגיד משה ישב אז בדן, כי נעלם מאתנו לאיזו כונה הזכירו טוביה באמצע מכתבו, אך לנו תביא תועלת הזכרת שמו של הנגיד משה במכתב, כי על ידי כך נוכל לקבוע ביתר דיוק את זמן כתיבתו.

מהברכה שברך כותב המכתב את הנגיד משה – “ימלא בו מקום אביו” – הננו רואים, שמשה זה נגיד בן־נגיד היה ואין ספק שהוא משה בנו של הנגיד מבורך, הידוע לנו ממגלת אביתר, ומן אסף מכתבי הגניזה פרטים נוספים אדותיו ואדות משפחתו (ח"ב צד 349).

משה ב"ר מבורך שמש בנגידות מפטירת אביו, מבורך, עד עלות ר' שמואל ב"ר חנניה על כסא הנגידות. את פטירת מבורך קבע מן לשנת 1110 –ד"א הת"ע בערך. בנוגע להתחלת נגידותו של שמואל ב"ר חנניה יש ספק בשבע שנים תתצ"ד תתק"ב. הנגיד שמואל ב"ר חנניה ידוע לנו ע"פ המכתב והשירים, שכתב אליו ר' יהודה הלוי בעברו דרך מצרים בשנת תתק"ב, וכן כל התעודות שבהם נזכר הנגיד שמואל (השוה מַן, שם, צד 286) הם רק משנת אתנ"ג לשטרות־ד"א תתק"ב והלאה. לעומת זה מסופר בספרות הערבית על אבו־מנצור – שהוא, לפי השערת החוקרים, שנתאשרה ע"י כתבי הגניזה – הנגיד שמואל ב"ר חנניה⁵ – שהיה רופאו של הכליף הפטימי אלחפיז. הכליף הציע פעם לפני אבו־מנצור לסמם את בנו חַסַּן. שסרח נגדו, ולא קבל, והרופא הנוצרי אבן קירפה הוציא לפעל רצונו של הכליף. אולם לאחר זמן נחם הכליף על מעשהו ובשנת 1134־ד"א התצ"ד נקם את נקמת דם בנו מאבן קירפה ואת אבו־מנצור העלה לגדולה, וישימהו נגיד על קהלות היהודים אשר במלכותו, ומזה נראה, שקבל את הנגידות בשנה תתצ"ד. אם היה הדבר אחר מות הנגיד משה, וכסא הנגידות היה פנוי, או כי הכליף בעריצותו הוריד את משה מכסאו והעלה במקומו את האיש אשר חפץ ביקרו, את שמואל – אין לדעת.

לפי כל זה אפשר לקבע את זמן כתיבת המכתב למבצר דן, לשָׁנִים שבין שנת ד"א תת"ע לשנת תתצ"ד, בזמן נגידותו של משה ב"ר מבורך, אבל אפשר לקבע זמן כתיבה המכתב ביתר דיוק, אם נשים לב לברכה “ימָלא בו מקום אביו”, המתאימה רק בראשית הנגידות, קרוב לזמן פטירת ר' מבורך, ולפי זה עלינו לקבע את זמן כתיבת המכתב בערך בשנים הת"ע־תתע"ה ( –1115 1110)

“שתי קהלות” באופן רגיל מכוון לקהלה ירושלמית וקהלה בבלית⁶, אבל אפשר גם, שלרגלי כבוש ירושלים ע"י הצלבנים, ברחו רבים מירושלים ומיתר הערים שנכבשו, למבצר דן, שהיה עדיין בידי הערבים, ויסדו שם קהלה חדשה מחוץ לקהלה של תושבי דן הקבועים.

ב) הקטע השני, שהננו מוצאים בו זכר לישוב יהודי בדן, בתקופה קרובה לזו של הקטע הראשון, נמצא באוסף כתבי הגניזה של א. אדלר (b 3098 No) ואדלר בעצמו פרסמו לראשונה בשנת 1919 במאמרו

R. E. I.) Obadia le Prosélyte כרך ס"ט צד 133) ואחריו ש. א. פוזננסקי במאמרו “עובדיה הנר' (העברי, שנה עשירית גליון ט"ו), שניהם טפלו בקטע הזה רק עד כמה שהוא נוגע לעובדיה הגר, אבל לא שמו לב לערכו של הקטע בתולדות הישוב היהודי בדן. הכת”י לקוי בכמה מקומות. או"פ (– אדלר ופוזננסקי) השתדלו להשלים המקומות החסרים, אך לא תמיד הצליחו בזה, והנני נותן בזה הקטע עם תקונים והערות:

“וגם העברים אנשי דמשק הקימו לעבדיה הגר גבי ע[י] מו⁷ ויהי הגבי מסבב⁸ בין העבריים בכל יום שבועות⁹ בדבר מעש[ה הצדקה]¹⁰ ……….. עבדיה הגר בדמשק:……………… ושמח בהם ………………… שם עבדיה הגר איש כמתנת ידו: ויקם עבדיה הגר בדמשק וילך אל דן אשר בארץ ישראל ו[בדן]¹¹ מבני ישראל אנשים מעטים ודלים ויעשו עם¹² עבדיה הגר: [בימים] ההם בחדש אילול כהן מבני ישראל מבעלי המקרא¹³ ושמו שלמה בא מדרכו אל דן ויאמר לעבדיה הגר ולהיהודים אשר בדן כי בעוד שני חדשים וחצי ויקבץ האלהים את עמו ישראל מכל הארצות אל ירושלים עיר הקדש: ויאמר עבדיה הגר אל שלמה מ[אין] ידעת הדבר הזה אדוני; ויען ויאמר שלמה כי אנכי האיש אשר ישראל המה מבקשים: ויַען עבדיה הגר ויאמר הִנֵה שמעתי כי אתה מזרע אהרן הכהן והַיום תְשע עשְרֶה שָנה מיום אַשֶר בַאתי בברית אלהי ישראל ולא שמעתי כי ישראל מבקשים ישועה על יד [משיח]¹⁴ בן לוי כי אם על יד אליהו הנביא ומלך דוד משיח מזרע דוד מלך ישראל ועתה [אין לסמך]¹⁵ על דבריך: ויאמר שלמה¹⁶ לא אוכל לחם ולא אשתה מים: ויאמר אליו עבדיה הגר ומה אתה אוכל ושותה: ויאמר שלמה רמונים תאנים שקדים ואגוזים שקמים תמרים ותפוחים הב[אים] מן האילנות והעצים ואשתה חלב: וינד לו עבדיה כי הוא איש גר וישמח בו שלמה ויאמר אליו אל תלך אל מצרים כי מעתה עד שני חדשים וחצי [נהיה] אנחנו וכל ישראל אנשי הגלות מקובצים בירושלים: ויאמר עבדיה הגר אל שלמה אני אלך אל מצרים ואשוב עם אחינו בני ישראל אשר במצרים אל ירושלים וידום שלמה: וילך שלמה אל צור ואחרי כן הלך עובדיה הגר אל צור ויבוא”

כדי לקבע את זמנם של המאורעות, הנזכרים בקטע הזה, עלינו לחקר על זמנם של האנשים הנזכרים בו: בדבר הקראי שלמה הכהן, שהכריז על עצמו שהוא משיח, אין לנו כל ידיעה ממקום אחר, ועלינו, איפוא, לצמצם את חקירתנו רק בנוגע לאיש השני, הנזכר בקטע, לעבדיה הגר, ואודותיו כבר האריכו אדלר ופוזננסקי במאמריהם הנזכרים, אך מאז כתבו את דבריהם נתפרסמו תעודות חדשות מהגניזה, שיש להן יחס ידוע לחקירה על אודות עבדיה הגר, והמאפשרות את קביעת זמנו ביתר דיוק.

ימי ממשלת הסולדזוקים בא"י משנת ד"א תתל"א, עד תתנ"ט (91 – 1071) היא אחת התקופות היותר עמומות בתולדות הישוב היהודי בא"י ורק הודות לכתבי הגניזה קבלנו אילו ידיעות אדות התקופה הזו. מגלת־אביתר הידועה פתחה לנו את השער לתקופה הזו, ואח"כ נתגלו עוד קטעים שונים, שהרחיבו את ידיעותינו אך רב התעודות שנתפרסמו מטפלות בגאונים הרשמיים של א"י, ואלה לא ישבו אז בירושלים, כי מחמת המציק נדדו לצפון הארץ וגלו למקומות שונים.

בחלקה היותר גדול של התקופה ההיא היתה הא"י קבועה בעיר צור. ובירושלים נשאר רק עם עני ודל שאת מצבו החמרי יש להכיר מאסף הנדבות שסודר עבורו במצרים (השוה מַן ח"א צד 192, הערה 1) ובכ"ז היו ביניהם חכמים שעמדו בראש בתי־מדרשות.

שני עלים בלים מתוך קובץ מכתבים של אביתר הכהן מצא מַן (ח"ב צד 228). אחד המכתבים נכתב ב"חצי ירח תמוז את"ב", שהיא שנת ד"א תתנ"א, לחכם אחד בשם ר' יצחק. מַן (ח"א צד 192) חשב ע"פ תוכן המכתב שהוא נשלח למצרים, ולדעתו, ר' יצחק זה הוא ר' יצחק ב"ר שמואל הספרדי, אבל הקטע הוא כל כך לקוי עד שקשה לעמוד כראוי על תכנו ואין לסמוך עליו. גם ההשלמות של מר מַן אינו מוצלחות תמיד ומשנות לפעמים את הכונה. למשל, בקטע שנביא להלן "שם [נפשו בכפו]. ואפשר להשלים גם “שם [אל לבו]” ואז יש טעם אחר לכל הענין, וכן הוספה וָו ב “עלי[ו] הפרנס”, שאין כל ספק כי כאן שמו של הפרנס עֵלִי ולא מלת “עליו”, כפי שיתברר להלן. לעומת זה מראה כתבת המכתב. לדעתי, באופן ברור, שהמכתב נשלח לירושלים. והנני מעתיק בזה את הכתבת כפי שהובאה בספרו של מַן:

“למושב הנחשב מושב לעולם ועד של כנ”ק

מורנו ורבנו יצחק הרב הגדול, חי שמו

לעולם בי"ר (?) וצ"ל¹⁷

"משער הישיבה [הג] עזר בשם י וָ'

לחזות בנועם י וָ' [אמ]ן לעולם

ועד ישע רב".

ברור בעיני, שהמליצה “למושב הנחשב מושב לעולם ועד” מתאימה רק לירושלים, ולא למצרים, ואם נזכר שאביתר כותב המכתב ישב אז בצור, מקום שבלי ספק נחשב למושב ארעי, אז נבין יותר את מליצתו זו על ירושלים. ועוד ראיה נראה לי להביא כי המכתב נשלח לירושלים: בתוך המכתב נמצא הקטע הזה:

“ותחזק [נושא] כתבינו זה הפרנס הכהן הצדיק ונאמן רוח אש[ר] מרוב צרתם שם [נפשו בכפו] אולי ימצא חנינה לאון שאירתם וכשר [ל]רבינו [שי] זכה בהם… להרחיב לו לפני יוָ' את אשר עשה ומן השמים יק[בעו לו] שכר גדול… ושנות חיים [ושלום יוסיפו לו]…עלינ[ו] הפרנס הכהן רבנא”…

מן חשב שהפרנס המדובר כאן הוא פרנס ירושלמי, שנסע מצרימה כדי לקרא את יהודי מצרים לעזרת יהודי ירושלים, וכשעבר דרך צור קבל המלצה מאביתר הכהן. לדעתי אפשר להכיר בפרנס הכהן והנאמן הנזכר את “ר' עלי הכהן הפרנס הנאמן בר' יחיה” ומה גם שלפי הנהתנו נזכר השם “עלי” בפירוש במכתב. וידוע לנו שעלי זה מסר עוד בשנת ד"א תתמ"ה עשרים דינרים בעד יהודי ירושלים (השוה נוסח הקבלה בערבית אצל מַן היא צד 192 הערה 1) והיה, ע"פ תעודות מהגניזה, פרנס במצרים, ולכן נראה לי שהפרנס הנאמן הזה שם נפשו. בכפוֹ והלך ממצרים ירושלימה כדי לעזור ליושבים שם אם עזרה חומרית או עזרה פוליטית, ואולי כדי להשכין שלום בין תושבי ירושלים, ובעברו דרך צור לקח מכתב המלצה מאביתר הכהן לר' יצחק, שעמד אז כנראה. בראש יהודי ירושלים שיעזור לעלי הפרנס עזרה מוסרית למען יוכל להוציא לפועל את מחשבותיו הטובות. אך השערה זו עוד זקוקה לעיון, כדי להתאימה אל תוכן המכתב. אך אם כנים אנו בהשערתנו זו הרי הצלחנו למצא את שמו של החכם שעמד בראש יהודי ירושלים בשנת ד"א תתנ"א.

שנים אחדות אח"ז הננו מוצאים חכם ירושלמי בשם ר' ברוך בר' יצחק, שתפס אף הוא מקום חשוב ביהדות הירושלמית, ואולי עמד בראש הקהלה. ממנו נמצא בכתב יד מכתב בערבית (3 2878.Badl) וגם תשובה בערבית (שם 3 2878) חבל שהמכתבים הללו טרם נתפרסמו, אבל מכתיבתו בערבית הננו רואים שהיה בן ארצות־המזרח ואולי יליד ירושלים. ר' יוסף בר' שמואל במכתבו לר' ברוך בר' יצחק שנזכיר להלן, מעורר את ר' ברוך לבל יתעסק בצרכי־צבור וישקיע את עצמו יותר בלמוד התורה וישתדל בחנוך בנו “כאשר עשו עמו אבותיו”, מזה נראה שר' ברוך היה בן לאב ת"ח ואולי הוא בנו וממלא מקומו של ר' יצחק הנזכר.

ידידו של ר' ברוך הנזכר – ר' יוסף בר' שמואל כתב בחדש אדר את"ה לשטרות – ד"א תתנ"ד מכתב לר' ברוך. המכתב הזה לא הגיע לידינו. לעומת זה הגיעה אלינו בשלימותה תשובת ר' ברוך, שנכתבה בח' אייר, אותה שנה, ונתפרסמה ע"י מַן (ח"ב צ"ד 233־6). מתוך המכתב הזה הננו רואים שבשבָת ר' יוסף בר' שמואל בירושלים היו הוא ור' ברוך וַחברים הדומים להם מתועדים יחד “בחילוץ עצמות ושמחת לבב” ועוסקים בתורה, אך ר' יוסף עזב את ירושלים והלך למצרים לחפש מקום מנוחה למען יוכל לעסוק בתורה כרצונו, וכשמצא מקום מתאים הודיע על זה לידידו ר' ברוך, ובמכתבו הוא מזרז את ר' ברוך שלא יהיה שקוע בצרכי־צבור כל כך אלא ישים “עתותיו תדירות לריב?ן התורה” וישתדל בחנוך בנו יוסף בלמוד התורה. ר' ברוך קבל את תוכחת ר' יוסף באהבה, בידעו “כי מרוב אהבתו דבר ככה”, “אך הנו יודע את רצוני ותאותי כי כלעצמי לא שמתי פני להעביר עתותיי בהבלי העולם הזה לא על יתר מלבוש כאשר בני גילי ולא על תענוגי־מאכל כי אם לקבוע עתים מזומנים בלי ריפוי ידים על תלמוד תורה כי באהבתה אשגה תמיד וחמודי יוסף אשר זכר להשתדל עמו כאשר עשו עמי אבותיי כבר עשיתי כאשר בלבבו ואם רך הוא בשנים כבר הנחצתיו אל המלאכה לעשות אשר ילאו ממנה מי ששנותיהם כפלים כיוצא בו ועל כל צד ופינה מחזיר אני על צדדיו לאסופי ליה כתורא וכל זמן שאני עסוק בצרכי צבור שונה הוא את פרקו לרעיו ואין בית המדרש בטל שעה אחת”.

ובנוגע למצב הוא מודיעו: “כי בשלום המה שרוים ועל מי מנוחות כפי העתים נהלים”. אך ימי השלום לא ארכו, כחמש שנים אחרי כתיבת מכתב זה נכבשה ירושלים ע"י הנוצרים בשנת תתנ"ט (1099), וקהלת ירושלים נחרבה לגמרי, אלה שנשארו בעיר נהרגו ונשרפו. אך חלק הגון הספיק כנראה לעזוב את העיר לפני הכבוש ובין אלה היה גם ר' ברוך בר' יצחק. אחרי עבור איזה שנים שככה לאט לאט הקנאות הדתית של נוסעי־הצלב. ויחוסם לבלתי־נוצרים הוטב ואז נפתחו שערי ירושלים קמעא קמעא. מהתקופה ההיא אנו מוצאים ידיעה מירושלים במקור קראי המספר ש"ביום ששי צום עשרה באב ראש שנת תתרל"ז לחורבן שני אתי"ו לשטרות" – ד"א תתס"ה, נקהלו הקראים לשמוח על ה"חצי נחמה" ש"האדון באולדואין אשר מלך תחת אחיו" צוה להם הס"ת (השוה הרכבי ב"הצפירה" שנת תרל"ה 4718 No, ומַן ח"א צד 200 הערה 1). אחרי הקראים מצאו כנראה גם הרבנים דרך להתקבץ שוב לירושלים. וגם רב ברוך בר’יצחק היה בין השבים, אבל מצבם של המתיישבים־מחדש בירושלים היה די קשה ור' ברוך החליט לעשות את עבדיה הגר שליח לטובת ירושלים ונתן בידו מכתב במליצה־חרוזית, המכתב נמצא בכתבי הגניזה שבבודלינא (28731 No) ומר ורטהיימר פרסם מכתב זה בגנזי ירושלים (חוברת ב') ובהמעמר של לונץ (הי"ג צד 326). מרוב המליצות שבמכתב זה קשה לעמוד על כונת הדברים בדיוק, וביותר קשה לעמוד על תכן המכתב אחרי שורטהימר השמיט צד אחד מכתב הזה, מבלי להעיר על כך, ורק אדלר ב .I.E.R (כרך ס"ט צד 120) גלה לנו את הסוד הזה, וראוי שימצא מי שהוא שיפרסם את המכתב מחדש, בשלימותו. אותנו מענינת ביחוד הכתבת שעל מכתב זה:

אגרת הזאת כתב אותה בידו רבנו ברוך הרב הגדול ה… נ"ט מש' בן הרב ר' יצחק… ויכתב רבנו ברוך את האגרת הזאת להיות ביד עבדיה הגר אצל כל קהלות ישראל אשר הוא הולך בשם, יח'" –

כנראה יצא עובדיה הגר לדרכו כדי לסבב על קהלות ישראל עם מכתבו של ר' ברוך, ובקטע שלפנינו אנו פוגשים אותו בדרכו, בהיותו בקהלות־דמשק, דן וצור. ובהתכוננו לרדת גם מצרימה.

מתי סבב עבדיה בקהלות הנזכרות; – על פי קביעת זמנו של ר' ברוך יש לקבע את זמן סבובו בערך בין תתס"ה לתת"פ אבל ע"פ באורנו לקטע הראשון נמצא שזמנו הוא בערך בשנת תתע"ה, וכיון שדעתנו נוטה לעובדה שעבדיה אשר מצא בדן רק “אנשים מעטים ודלים”, בקר את דן זמן מה אחרי התקופה המדוברת בקטע הראשון, שבו נזכרו “שתי קהלות” – עלינו לקבוע את זמן בקורו בדן משנת תתע"ה והלאה.

והנה כבר העירו שעבדיה הגר מא"י נזכר גם בשו"ת הרמב"ם (סי' קנ"ח־קס) והרמב"ם ענהו על שאלותיו בכבוד, והתקופה היותר מתאימה בחיי הרמב"ם לחליפת שו"ת בינו ובין עבדיה היא התקופה שבה נמצא הרמב"ם בא"י ובמצרים, היינו משנת התקב"ה ואילך, אבל אז כבר היה עבדיה הגר זקן כי אם בעת בקורו בדן (בשנת תתע"ה בערך) מלאו כבר תשע־עשרה שנה מאז נתגיר עלינו לשער שהיה אז בן ארבעים לפחות, ואם כן בשנת תתקכ"ה היה כבר בן תשעים, היינו שבעים שנה להיותו גר, אבל אם נשים לב לתכן שאלותיו של עבדיה הגר מהרמב"ם נבא לפקפק בהנחות הללו לפי שהשאלות מתאימות לגר חדש. כן, למשל, הוא שואל: אם יאמר בתפלה אלהינו ואלהי אבותינו (סי' קנ"ה), ומספר שנמצא נעלב בזה שרבו אמר לו שהישמעאלים עובדי ע"ז־הם (סי' קיס). ומובן שאין שאלות כאלו מתאימות למי שמלאו שבעים שנה להתגירותו ושהוחזק כבר ליהודי בכל דבריו.

לכן הנני נוטה לאחר את בקורו של עבדיה הגר בדן עד אחרי הזמן שהיו לו חליפות מכתבים עם הרמב"ם, היינו! אחרי שנת הקכ"ה, ועלינו לאחר כמה שאפשר את זמן כתיבת מכתבו של ר' ברוך בר' יצחק ולהניח שבין זמן כתיבת המכתב ובין בקורו של עבדיה בדן נקפו כמה שנים.

וכל האמור לעיל נמצא, שהעיר דן, עיר שלא היו בה, לפי הדעה המקובלת. יהודים בתקופה מאוחרת מתקופת התלמוד – היה במאה התשיעית לאלף החמישי, ישוב גדול של יהודים שהכיל “שתי קהלות”, ולא רק במאה התשיעית כ"א גם במאה העשירית – אלא שאז היה הישוב שם “קטן ודל”.

המען: ש. ח. קוק, תל־אביב, א"י.

דפוס “ציון” בהנהלת י. ח. קוסובסקי.