אחת הראשונות    🔗

הספר המוגש בזה לציבור הקוראים מגולל פרשת חייה של אשה, אשר את דמותה ואת הדרך שבחרה בה יש לראות כעין אב־טיפוס לדור ראשון של נשים עבריות במזרח־אירופה, שכבשו להן אזרחות שוות־זכויות־וחובות בתוך תנועת ההתחדשות של עמן. לא מעט נכתב על חיי הראשונים שהחלו בהגשמת עקרונות הציונות והסוציאליזם, אולם על חלקה של האשה בתהליך היסטורי זה מעטות הן התעודות, ועם ספרה של פועה רקובסקי נוסף לנו דף מקורי על חיי בת־ישראל בתחום המושב, שהחלה כילדה נאמנה למסורת היהודית במחצית השניה של המאה התשע־עשרה והיתה לאדם העומד ברשות עצמו, נאמן למצפונו ולמאוויו. רקע הספר הוא פולין וארץ־ישראל, ובמידת־מה גם ברית־המועצות; פה משפחה מסועפת רבת־כשרונות המעמידה בנים ובנות לעבודת כל האֵלים; פה גורלות טראגיים של הנוער היהודי המחפש ותוֹהה; ופה חיוניות המתגברת על כל פגעי החיים והחותרת תמיד לפעילוּת רוחנית.

כבת עשרים – והיא כבר אֵם לשני ילדים – התחילה פויה¹ את חייה העצמאיים, ואחרי ניתוח קשה, אשר שיחרר אותה מחיי משפחה שהוריה הטילו עליה בניגוד לרצונה, היתה למייסדת בית־ספר־עברי ראשון לבנות בגולה, ליוצרת תנועת נשים לאומית בפולין שעוד לא היתה דוגמתה לפניה, למגשימה ראשונה של חינוך בנוֹת לעבודת־כפיים, לאחת הראשונות בתנועה הציונית־הסוציאליסטית, למתרגמת עשרות ספרי־מופת מלועזית לאידית, שפת המוני עמה; ובתוך כל הסערה של עבודת הציבור חיה גם חיים אישיים סוערים, חיי אהבה על יסוריה וקרבנותיה, חיי אמהוּת על אשרה ויגונה, ויצרה בדירתה הצנועה, דירת מורה, אחד המרכזים הרוחניים של הציבור היהודי הצעיר בוארשה.

גם עצם התהוותו של ספר זה ראויה לציוּן מיוחד. עם בוא פועה רקובסקי לארץ בפעם השניה כדי להשתקע בה (בשנת 1935) – והיא כבר בת שבעים – פגשנוה כאחת החברות התוססות והמבקשות עוד שדה־פעולה לעצמן. בעין חדה הסתכלה בכל אשר סביבה, ביקרה ונהנתה, אך לא ויתרה על שיתוף עֵר בכל בימה ציבורית של תנועת העבודה וציבור הפועלות. אז הציעה לה מועצת הפועלות להתחיל ברישום זכרונותיה, כדי לשמור על עקבותיהם של חיים עשירים אלה אשר סללו דרך לרבים. וכך נערמו עשרות מחברות של זכרונות כתובות אידית, עד שדויד קלעי ז"ל, שניהל אז את ארכיון העבודה של ההסתדרות והיה בעצמו יוצא־פולין ואחד ממעריציה של פועה בדור שבא אחריה – ניאוֹת להצעתה של מועצת הפועלות לתרגם ולערוך את המחברות האלה. כאשר איבדנו באופן בלתי צפוי כל כך את דויד קלעי, נמצא על שולחנו כתב־היד של זכרונות פועה המתורגמים לעברית. זו היתה כנראה עבודתו האחרונה שטיפל בה, ושלא זכה לראותה בדפוס. במאמר המוקדש לפועה רקובסקי במלאת לה שמונים שנה (חתום בשם דקל ב"דבר הפועלת", כרך י"א, אלול תש"ה) כותב קלעי, אשר עקב מקרוב אחרי פעולתה של פועה רקובסקי בפולין: “בספר תולדותיה של יהדות פולין, זו הגדולה באיכותה שבכל תפוצות הגולה, אשר נעקרה עם רוב שרשיה, לא ייתכן שלא ייקבע מקום־כבוד לאשה שמילאה תפקיד מחדש ומחנך בקרב יהדות־פולין. אולם ערכה של פועה רקובסקי אינו מצטמצם בתחום פעולותיה, אשר מהן נהנו בני ארץ אחת, ולו גם גדולה ועיקרית בארצות; ערכה העיקרי הוא באישיותה. פועה נמנית בין אלה אשר נתברכו בסגולות של מרי יוֹצר, שכל מרדנוּתם אינה אלא פרוזדור של המעשה הבונה”.

אחד ממחדשי הספרות העברית העממית, בן־אביגדור, הקדיש לפועה סיפור מ"ספרי־אגורה" שלו, אלה שהזינו את הקוראים העבריים בדור העליה השניה. הוא הרים במקצת את הלוט מעל תסבוכת חייה האישיים של האשה הנערצה, מתוך אהדה עמוקה למאבקה על שחרורה. “רבי שפרה” קרא לסיפור זה, כי בעיני דורה היתה שפרה – היא פועה – על ידיעותיה הרחבות, על שכלה הבהיר, על חייה הרוחניים העשירים – כתופעה שאין תקדים לה בקרב הנשים.

ספר זכרונותיה של פועה רקובסקי צריך היה להופיע בתש"י ליום הולדתה השמונים־וחמישי, אולם בסערות הזמן נדחה הדבר עד כה. עתה הוא מוגש לה – החיה בתוכנו בבית בתה בחיפה – כביטוי של הוקרה על מפעל חייה, ולקורא העברי כתוספת מקורית לספרות הממוּאַרים של אישי תנועת ההתחדשות שלנו.

רחל כצנלסון־שזר

 

פרק ראשון: שנות הילדות    🔗

נולדתי בביאליסטוק, עיר־תעשיה שעל גבול ליטא הפולנית, בשנת

1. אמי היתה בת חמש־עשרה שנה כאשר ילדה אותי, ואבי – בן שבע־עשרה. מצד אבא עולה יחוס האבות שלי במעלת שלושים וששה דורות של רבנים בזה אחר זה ומגיע עד רש"י, שהוא, כמקובל, מגזע דוד המלך. דבר זה נקבע בספר היוחסין אשר למשפחתנו, שהוציא לאור אחד מבניה, חיים זקהיים איש וארשה – יהודי טוב ועני מדוכא. הוא היה תר ומחפש יפה יפה אחרי קרוביו ומזכה את כל אחד מהם בספר־היוחסין, והיה מספר שמשפחתנו ענפה מאד, וכמעט אין עיר ברוסיה ובפולין הרוסית, שאין בה קרובי משפחה שלנו.

אמי היתה ילידת ביאליסטוק. את אביה לא זכרה, כי מת בהיותה תינוקת, אך את אמה, ינטה־שרה, גם אני זוכרת היטב. בסופראסלי, עיירה קטנה ליד ביאליסטוק, היתה לה טחנת־מים גדולה, ובביאליסטוק – מחסן־קמח גדול. היא היתה אשת־חיל ונודעה לשם בכשרונה המסחרי ובחכמתה. הוריה השיאוה לאיש בהיותה בת שתים־עשרה, וכאשר מלאו לה שלוש־עשרה שנה כבר התגרשה מבעלה. לימים בחרה לה היא עצמה בעל, את אבי אמי, שהיה עילוי נודע בבחרותו. הוא ישב ועסק בתורה והיא היתה מנהלת את העסקים ומפרנסת את המשפחה. בעלה זה היה “אברך־משי”, ולא הצטיין בגבורה יתירה. סבתא ילדה לו רק שתי בנות, את אמי ואת אחותה הבכירה.

ביום בהיר אחד עמד אותו “אברך־משי” ונכנס למחסן הקמח והסתכל בסבלים־יהודים צעירים שהיו מעמיסים בקלות את שקי־הקמח בזה אחר זה על כתפיהם. מה עשה? התערב עם אחד מהם שגם הוא יכול לעשות מלאכה זו כמוהם. והוא אמנם העמיס על שכמו שק קמח, אך כעבור זמן קצר קיבל שטף דם. אחרי כן חלה שנים אחדות בריאוֹתיו ומת בדמי ימיו.

סבתא, אלמנה צעירה ויפה מאד, המשיכה לנהל את עסקיה המרובים. במרכז העיר היה לה בית גדול ובבנקים – אשראי גדול. ואף כי לא ידעה שום לשון חוץ מאידיש, היתה מתייצבת לפני אנשי שררה שונים ואפילו לפני שר־הפלך בגרודנה, וזכתה תמיד בכל משפטיה, שכן היתה לה “חולשה” ידועה להתדיין עם בני אדם. אחר כך מתה עליה בתה הבכירה, בהשאירה אחריה שלושה ילדים. סבתא לקחה לביתה את שלושת היתומים הקטנים וגידלה אותם, כי אביהם נשא מיד אשה שניה וכל ימיו לא נתן דעתו על שלושת יתומיו.

לאחר שגדלו הילדים נישאה סבתא בפעם השלישית ליהודי סוחר, שהיה בן־גילה כמעט. גם אחרי נשואיה נשארה כשהיתה: אשת חיל רבת פעלים, שניהלה את כל העסקים, ואילו בעלה היה כל ימיו בבחינת “עזר כנגדה”, כלומר: הוא היה מוציא לפועל את הוראותיה, ואם קרה שהיה מבצע איזה עסק ביזמתו הוא – לא הצליח בדבר בהחלט. גם לו ילדה סבתא שתי בנות. היא אמנם ילדה לו גם שבעה בנים, אך כולם מתו בילדותם. בגלל הקללה הזאת שפגעה בה, נדרה סבתא נדר לכל ימי חייה: לא לנשק לא לילדיה ולא לנכדיה.

בדורה היתה זו דמות מענינת באמת – אשה עצמאית פרימיטיבית, מעין “גלגול” מתקופת שלטון האֵם שבימי קדמת האנושות. יכולה אני להעז ולומר כי בי, הלוחמת המודרנית לשיווי זכויות האשה, נתגלגל ניצוץ מורשתי מאותה סבתא. זוכרת אני כי בהיותי ילדה בת שש־שמונה שנים, ומישהו רצה לתת לי “מחמאה” – היה אומר לי: “ראשה של הסבתא ינטה־שרה”. אף אינני יכולה להתעלם מכך שגם מאורעות חיים שונים הוכיחו כי אמנם רב הדמיון ביני ובין אותה סבתא.

הואיל ובנים לא היו לה, כאמור, ביקשה, כנראה, למלא את החסרון הזה על ידי חתנים הגונים, ואף אמנם הצליחה בכך. חתניה היו בניהם של אנשים גדולי־יחס, וביניהם גם רבנים מפורסמים. היא היתה נותנת לבנותיה נדוניות גדולות, לפי הרמה המקובלת בימים ההם, היתה מסמיכה את הבנות ובעליהן על שולחנה, משכנת אותם בתוך ביתה הגדול ומסייעת בידיהם ככל יכלתה.

אמי העמידה חמישה־עשר ולדות, לפי סדר זה – שנה להנקת הילד ותשעה ירחים להריון, וחוזר חלילה. אותו הזמן היינו גרים עוד בקומה השניה שבבית סבתא, והיא עצמה ישבה בדירתה הגדולה שבקומת הקרקע. אבי, שהיה בן רב (אביו, ר' לייבלי, היה אז רב בסטאויסק אשר בסביבת לומז’ה) אף הוא היתה לו סמיכה לרבנות, וסבתא חפצה מאד שיהיה לרב. אולם אבא לא רצה להתעטף באיצטלה של רבנוּת, ובכן למד, בלי עזרת מורה, רוסית וגרמנית, וכמו כן מדעי הטבע ופנקסנות. במשך הזמן התמחה במקצוע הפנקסנות עד כדי כך, שגם כעבור שנים רבות היו מנהלי בנקים בביאליסטוק מסתייעים בהוראותיו המקצועיות.

כאשר גדלה משפחתנו ועדיין היינו סמוכים על שולחנה של סבתא – קם אבא יום אחד ונסע לקובנה, ושם נעשה סוכן של סחורות. אולם נסיון זה לא הצליח בידו. הוא הפסיד את כסף הנדוניה שלו – וחזר הביתה לתור אחרי מקור פרנסה בו במקום. הוא נעשה אכּספדיטור. בשביל עסק זה לא היה זקוק לכסף: הסוחרים היו מוסרים לו את קבלות־המשלוח של הרכבת, הוא היה מוציא בשבילם את הסחורות והם שילמו לו שכר טרחה. זקוק היה ללקוחות רבים, והואיל וכבר אז, בעודו צעיר, היה ידוע כאדם הגון, חכם וישר במידה יוצאת מן הכלל – הצליח לרכוש לו במהרה לקוחות מרובים מבין הסוחרים שהיו מתפללים אתו בבית המדרש, ומיד התחיל משתכר לפרנסתו.

מאותם הימים בהם נעשה אבא לאכּספדיטור מתחילה אני בעצם למנות את שנות ילדותי.

ילדות במובן המודרני, על חדר־הילדים המיוחד, המון הצעצועים, גן־הילדים וכו', לא היתה לי, כמובן. בכלל: למי מילדי היהודים שלפני שלושה דורות היתה ילדוּת? ומי היא האם בת החמש־עשרה והאב בן השבע־עשרה שיכלו לתת משהו לילדיהם? אבי, למשל, היה מספר שבשעה שרצה לקחתני על ידיו היה אומר: תנו אותה לי בתוך מטפחת… מי ידע בימים ההם פרק בעניני חינוך – אז, כשאמי, למשל, ילדה חמישה־עשר ילד, הסבתות משני הצדדים – שמונה־עשר ילד כל אחת, ואשת דודי הסופר אברהם רקובסקי – עשרים ואחד ילד? אגב, שבעת הראשונים מתו בינקותם, ועם הילד השמיני נסעו לכמה רבנים, שיתפללו לחייו, הלבישוהו בגדי לבן עד שנתו השלוש־עשרה והשתמשו בעוד כמה “סגולות” כאלו.

כן. לילדים יהודים שלפני דורות לא היו “נותנים חינוך”, וילדוּת לא היתה להם. הם גדלו כעצים שבשדה. די היה להם בראוֹתם את מנהגי החיים ההוגנים אשר להוריהם. וכך גדלו להם, כמו מאליהם, והיו לאנשים אולי שלמים יותר, בריאים יותר וטובים יותר מבני דורנו, “המחונכים היטב”.

בהיותי בת שש למדתי בחדר יחד עם ילדים. את המלמד זוכרת אני כאילו ראיתיו עתה: יהודי בעל צורה ויפה־קוֹמה, שזקנו הבלוֹנדי יורד לו על חזהו. היו קוראים לו משום מה “יוסף עושה הסיגריות”. על שום מה כינוהו כך – לא מובן לי עד היום. בחדר לא ראיתיו מעודי מתקין סיגריות. הוא היה יושב ומרביץ בנו תורה מן הבוקר השכם עד שעה מאוחרת בערב. אצל רבי זה למדתי רק “זמן” (חצי שנה) אחד. אחרי כן בא הרבי לאבא והודיעהו במפורש:

– רבי מנדל, בשביל בתך אין תורה מצויה כבר אצלי. זקוקה היא למלמד גדול ממני, ואילו בנך יכול עוד להישאר בחדר שלי.

מחוץ לחדר היה לי מורה ללשון אידיש. בימים ההם היו קוראים לכזה לא “מורה” אלא “כותב”, שכן היה מלמד קבוצה של ילדים, נערים ונערות, לכתוב ולקרוא אידיש.

לאחר שסיימתי את לימודי בחדר, בהיותי בת שבע, הכניסוני לבית־ספר יהודי פרטי, שלשון הלימוד בו היתה רוסית ורמת הלימודים – כשל בית־ספר עממי ממשלתי. מנהלו היה עזריאל קפלן. נוסף על כך התחלתי לומדת חוּמש מפי מלמד שהיה בא אלינו הביתה. הלימודים היו קלים עלי ביותר. את השעורים שבכתב הייתי מכינה במהירות ואת אלו שבעל־פה – די היה לי בשמיעה ששמעתי בשעת הלימוד בבית־הספר. רק לפני השינה הייתי קוראה פעם אחת בספר ומניחה אותו תחת הכר – “סגוּלה” לזכרון – ולמחרת הבוקר ידעתי הכל יפה.

מחוץ ללימודים הייתי עסוקה מאד כל היום, הן בעזרה לאבא בעסקיו והן כעוזרת לאמא בטיפול בילדים הקטנים, שהרי אני הייתי הבכירה. אבא היה שולח אותי לגבוֹת כספים מן הסוחרים, ולעתים קרובות היה עלי לרוץ אל תחנת־הרכבת בכדי לקרוא לאבא לשם סידור איזה ענין דחוף. לאמא הייתי עוזרת ברחיצת הילדים הקטנים, בהאכלתם וכדומה. אולם כל העבודות הללו לא היו קשות עלי ביותר, משום שעשיתין ברצון, חדוּרה הכרת החובה, שבהיותי הבכירה שבילדים עלי לעזור ולעבוד.

העבודה הקשה הזאת לא ארכה אלא שנים מספר, כל זמן שאבא שימש אכּספדיטור עירוני, כלומר שהיו לו ענינים רק עם סוחרי ביאליסטוק בלבד. ואולם אחר כך פתח משרד למשלוח סחורות, וסוחרים גדולים מכמה ערים ברוסיה העסיקו אותו כאכּספדיטור שלהם למאות קרונות של סחורה, בעיקר תבואה, שהיתה נשלחת לקניגסבּרג שבפרוסיה דרך עיירות הגבול גרייוה־פרוסטקן. חיבור מסילות־הברזל בצוֹמת של רכבות לא היה קיים עדיין בימים ההם, והיו מוכרחים לפרוק את המטען מכל הקרונות ולהעבירו ממסילת־ברזל אחת לשניה. הסוחרים מערי הנכר נתנו אמון רב באבא, ומספר לקוחותיו גדל מיום ליום. הוא כבר העסיק אז במשרדו כמה פקידים, והעבודה היתה מרובה ונעשתה במרץ ובמתיחות. זוכרת אני כיצד היו יושבים לילות שלמים כדי למלא את רצון הלקוחות.

עם הגיאות הזאת בעסקי אבא הוטב בהרבה מצבנו הכלכלי. יצאנו מבית סבתא ושכרנו דירה גדולה. בבית היתה עוזרת, ואמא יכלה לנוח קצת מעמלה הקשה. שוב לא הלכה אל השוק לקנות את הדרוש לה, אלא היתה מבקשת לשלוח לה הביתה. היא עצמה התחילה לעסוק אז בעסקי ציבור, ובעיקר בעניני צדקה; יצרה אגודות שונות: “גמילות חסדים”, “הכנסת כלה” ועוד. כפי שאתם רואים, היה נטוע בה, באמי, מלידה חוש ציבורי, ומרוצה היתה מאד מזה שיכלה להשתחרר קצת מעסקי הבית ולעסוק בעבודה ציבורית, בעסקי פילנטרופיה, או כמו שקראו לזה בימים ההם בלשון אידיש פשוטה: לעסוק במצווֹת. אף גם מדקדקת במצוות היתה אמא – רבניות גדולות ראוי היה להן לבוא אצלה וללמוד ממנה מידה זו של יראת־שמים. ואני – כבר כיבדתי את אמא בכל לבי בשל מידה זו, כי היתה זאת חסידות ויראת־שמים אמיתית, צנועה, ולא צביעות המצפה לשכר מצווה בעולם הזה דוקא.

באוירה כזו של יהדות אמיתית וצרופה גדלנו בתחום של חיי משפחה, שהיו ראויים לשמש מופת. אהבה כזו שראיתי בין אבי ואמי – לא ראיתי עוד כל ימי אצל שום זוג מאותם הזוגות המודרניים הנישאים מתוך אהבה. אותנו הילדים לא היו מייסרים, ומעולם לא היכו אותנו. לא פעם קרה שאבא כעס על אחד מאתנו וכאילו רצה להלקותו. ניגש הוא אל הילד הנאשם ונדמה כי הנה ירים עליו את ידו – אך בהגיעו אל הילד היה פותח פיו בשחוק טוב־לב. גם על אבי אבא, הרב ר' לייבלי, היו מספרים, שאם היה מכה פעם את אחד מילדיו – היה עושה זאת לא בכף היד, כרגיל, אלא כלאחר יד.

את בית־הספר היהודי הפרטי גמרתי מהר מאד, וכאשר יצאתי ממנו בא מנהלו לבקש את אבא שישאירני עוד שנה אחת בלבד בלי תשלום. אני רק אהיה נוכחת בבית־הספר בשעת הלימודים, אך הוא ילמדני לחוד, אחרי שעות הלימוד. כבר אז, בהיותי עוד ילדה בבית־הספר, היה לי כשרון ההשפעה. בהיותי מטבעי עליזה מאד ומלאת מרץ הייתי שרה ורוקדת, הייתי היוזמת של המשחקים ואהובת המחלקה כולה. אך נוסף לכל אלה הייתי אדוקה מאד – כמו אמא כמעט. הייתי מתפללת ובשבת קראתי מזמורי תהילים ואת פרשת השבוע ב"טייטש חומש" (תרגום ישן של התורה לאידיש) וכן את “מנורת המאור”. בשבת לא הייתי מסתרקת ולא מתרחצת בסבון, וכאשר באתי בשבת לבית חברתי ומצאתיה קוראת בספר רוסי – הייתי סוגרת את הדלת בדפיקה חזקה ובורחת.

לאחר שסיימתי את בית־הספר ביקשתי את אבא שימסרני לבית־ספר גבוה יותר. היו אז בביאליסטוק פרוֹגימנסיה פרטית בת ארבע מחלקות וגימנסיה ממשלתית. אולם בשום אופן לא יכולתי להשפיע על אבא בענין זה, כי בשתי הגימנסיות היו מוכרחים אז לכתוב בשבת. אכן, אבא רצה מאד שאמשיך בלמודי, כי העריך כראוי את כשרונותי ואת התמדתי, ולעתים קרובות היה אומר לי: חבל מאד שנולדת ילדה ולא ילד. כאלוּ היו אז, לדאבוננו, ההשקפות של ההורים היהודים, ואפילו של המשכילים והמפוּתחים שבהם – נערות אין להן להיזקק לתלמודם של נערים, ועל אחת כמה וכמה שאין ללמדן לשון־קודש, שהרי “כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תיפלות”. ומה יקר המחיר אשר עמנו שילם בעד אותה השקפה נושנה, מנוּונת וחסרת־טעם. אילו לא החזיקו אבותינו ואבות אבותינו בשיטה נושנה זו, אילו הבינו רבנינו ומנהיגינו הרוחניים כי תלמוד־תורה אינו יודע מטבעו הבדלי מין מה הם, וכי הבנות, בדיוק כמו הבנים, מן הדין שתתחנכנה על יסודי תורתנו ותרבותנו ועל אורחות המוסר שלנו – כמה אלפים מן האמהוֹת היהודיות היינו מצילים מתהום ההתבוללות ובאמצעותן גם את הבנים היהודים, אשר אבדו לתנועת השחרור שלנו בשל החינוך של אותן האמהות!

מבחינה זו אין אני יכולה לטעון כלפי הורי שלי. אם גם לא הכניסוני לבית־ספר תיכון, בשל ההכרח לכתוב שם בשבת, הרי דאגו להמשכת לימודי באופן פרטי ושכרו לי מורים מיוחדים ללמוד השפה הרוסית ושאר המקצועות שהיו נלמדים בגימנסיה, וגם לגרמנית, שהיתה אחת השפות הראשיות בביאליסטוק, מאחר שעיר זו היתה שייכת לפנים לגרמניה. בו בזמן למדתי עברית מפי מורה מיוחד. מורי הראשון לעברית היה המשורר מנחם־מנדל דוליצקי, אשר נתפרסם אחר כן בשיריו הציוניים העממיים, עד אשר גדול המשוררים העברים בתקופה ההיא, יהודה־ליב גורדון, ראה אותו כיורשו בשירה ולפני מותו כתב אליו: “הא לך עטי, עלה רש מקומי”. אולם אותו הזמן נמצא דוליצקי עדיין בראשית פעולתו הספרותית, וטרם נודע בביאליסטוק כסופר עברי. אביו של דוליצקי היה שוחט בביאליסטוק, והוא עצמו היה בחור־ישיבה שנתפקר ויצא לתרבות רעה ונעשה מורה לעברית. אכן, לא זמן רב קיבלתי תורה מפיו, ומעשה שהיה כך היה: הוא לימדני את ספר איוב; פעם שמע אבא במקרה כיצד הוא מפרש לי את הפסוק “וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַ”, והפירוש שנראה לאבא לאפיקורסי שימש לו נימוק מספיק לפטר את המורה.

אחרי מאורע זה הזמין אבא מורה חדש בשבילי ובשביל אחי, שהיה צעיר ממני בשנתיים בערך. מורה זה בא לביאליסטוק מעיירה קרובה, והיה עוד צעיר מאד, אם כי היו לו כבר אשה ושני ילדים. שמו היה אשר חוה’ס – בחור משכיל, מן הטיפוסים המצויים באותו זמן. גם הוא היה, כמובן, בחור־ישיבה קודם לכן, שמתוך לימוד עצמי ידע היטב רוסית ועוד יותר – גרמנית, וגם היה מורה בחסד עליון. אולם רחוק היה מאותו טיפוס של מופקרים שנמצא בין צעירי המשכילים בדור ההוא. אלה לא הבינו שכדי להדריך את ההמונים ולהסביר להם כיצד להשתחרר מכל אותן מסורות שעבר זמנן, לא די להוכיח שאין אדם מת מיתה חטופה, אם הוא מעשן בשבת סיגריה בפרהסיא או אם אוכל הוא ביום־הכיפורים, אלא שקודם כל חייבים ללמד את ההמונים האלה, להוציאם מחשכת הבערות ולחנכם, ואחרי כן יפתחו הם עצמם את כבליהם הכבדים.

שונה לגמרי מן האפיקורסים הללו היה מורי אשר חוה’ס. אדם הגון היה וטוב־לב, מסור למשפחתו ומורה למופת. בכל ימי שבת ומועד היינו, אנחנו הילדים, באים אליו, והוא היה משוחח עמנו ומספר לנו סיפורים מענינים, וכאשר גדלנו יותר היה מדריך אותנו בקריאה.

אצל מורה זה למדתי כמעט עד נשואי. עד היכן הגיע יושר לבו, אפשר לראות מעובדה זו: אחי הצעיר, אשר גם הוא למד אצלו עברית, היה מוכשר למדי, אבל רחוק מהתמדה. לא ללמוֹד חשקה נפשו כי אם לשבת במשרדו של אבא ולהתבונן בכל הנעשה שם. אבי הצטער מאד על כך והיה אומר תמיד כי על פי טעות הוחלפו מוחותינו: הוא היה צריך להיולד ילדה ואני – ילד. והנה יום אחד בא המורה לאבא ואמר לו בפשטות גמורה:

– ר' מנדל, את הנער שלך איני רוצה ללמד יותר. חס אני על ממונך ועל טרחתי כאחת. מוטב שתרשני למסור את כל שעתי לנערתך – היא תהיה ברבות הימים לאדם.

מורה זה נשאר מאז ידידי, ולפי לשונו הוא – “אבי הרוחני”, ולא רק במשך שנות נעורי, אלא גם אחר כך, בהיותו כבר זקן וחולה, ואני – אֵם לבנים.

 

פרק שני: שחרות    🔗

ודאי יתמהוּ הקוראים אם אפסוק ואומר: כשם שלא היתה לי ילדוּת, כך לא ידעתי נעוּרים מה הם. הואיל ולא למדתי בבית־ספר תיכון, אלא התחנכתי חינוך ביתי, הייתי יושבת ימים תמימים “על התורה ועל העבודה”, ומקדמת נעורי היו כל מעייני בלימודים. בעת ההיא לא ידעו בנות ישראל, בנוֹת יראים, את אורחות הפלירט ורפרופי־האהבים – לא ישבו עם בחורים בבתי קפה ולא ביקרו בסלוני ריקודים. בימי נעורי היה זה בגדר איסור מוחלט שבחורים יבואו לביתו של אדם מהוגן על מנת לשבת עם הבנות המבוגרות שבבית ולבלות עמן בנעימים. לכל היותר הוּתר להן, לבנות, לבוא בדברי עם הבחורים קרובי המשפחה, אך גם זה – רק בנוכחות ההורים. ללכת לטייל עם בחור – אסור היה גם להעלות על הדעת. ואם קרה שהתפתח מעין “רומן” בין ילדי קרובים, יכלו הללו רק לשאת את רגשותיהם בלבם, ולא יותר. מוסדות יהודיים לעניני תרבות, תנועות מדיניות או ארגוני ספורט לא היו עוד בעולם בעת ההיא. בחורי ישראל היו יושבים ועוסקים בתורה בבתי־המדרשות שבמקומם, או בישיבות אשר בערים הגדולות. רק בשנים מאוחרות יותר התחילה תנועה של עבודה תרבותית חשאית בישיבות המפורסמות דוקא, אשר תלמידיהן היו נוהגים להסתיר מתחת ל"גמרות" ספרים רוסיים או ספרי־ההשכלה בעברית. אותה תנועה של אפיקורסי הישיבה במחתרת העמידה אחר־כך רבים מראשי התרבות המובהקים שבעמנו: משוררים, מלומדים, וכמו כן עסקנים, שתפסו מקום בתנועות המהפכניות השונות ברוסיה הצארית – וגם מראשוני הדַבָּרים של של הציונות ותנועת התחיה היהודית.

אולם גם לאחר שהבחורים ניתקו את הכבלים אשר כבלום בהם ומצאו את הדרך אל ההשכלה הכללית – גם אז לא חל שינוי במצבן של הצעירות. הן המשיכו להיות שרויות בחשכת הדורות שעברו והוסיפו להכנע לפקודת האב, ואחרי כן – לזו של הבעל, בהתאם לכתוב “והוא ימשול בך”. מי מאתנו אינו יודע משהו מאותם יסורי החיים שנתייסרו בהם נשי היהודים בדורות ההם, היסורים שבאו לידי ביטוי בשיריו של המשורר יהודה־ליב גורדון ־ “קוצו של יוד” ו"שומרת יבם":

אִשָׁה עִבְרִיָה מִי יֵדַע חַיָיִך?

בַּחֹשֶׁך בָּאת וּבַחֹשֶׁךְ תֵּלֵכִי;

עָצְבֵּךְ וּמְשׂוֹשֵׂךְ, שִׁבְרֵךְ, מַאֲוַיְיִךְ

יִוָּלְדוּ קִרְבֵּךְ יִתַּמוּ תּוֹכֵכִי

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

עוֹד לֹא הָיִּית לְנֶפֶשׁ מַשְׂכֶּלֶת יוֹדַעַת

וּכְבָר הָיִּית לָאִישׁ וַתְחַיִּי זֶרַע,

וּבְטֶרֶם לָמַדְתְּ הֱיוֹת בַּת לְהוֹרָיִךְ

נִשֵׂאת וַתִּהְיִי – אֵם לִילָדָיִךּ.

אפילו בימינו אלה, אחרי מלחמת דורות של נשים לשחרורן, אחרי ההישגים הגדולים שהשיגו הלוחמות המפורסמות לשיווי זכותה של האשה בקרב עמי הארצות, עדיין נשארו אצלנו היהודים דינים הכובלים את ידיה של האשה. האמנם לא הגיעה עדיין השעה להכרת ההכרח, גם מבחינת היושר האנושי ועתה גם מבחינת הצורך הלאומי, שהרבנים יפחיתו ככל האפשר – אם לא יבטלו – את מספר האלמנות החיות הנשארות אחרי כל מלחמה?

נחזור אל הענין. כאמור, אם בין הגברים נמצאו כאלה אשר ניתקו בדרך מהפכנית את כבליהם, הנה אשה אשר תנסה להשתחרר מעבדוּתה לא נמצאה בדורות ההם. איזו בית ישראל יכלה אז להעז ולמחות כנגד השידוך ש"עשה בה" אביה? ברוב המקרים גם לא ידעו הנערות את ארוסיהן עד לחתונתן. והרי משחר ילדותה נטעו בה, בבת ישראל, את האמונה כי את חתנה הוֹעידו לה במרומים ארבעים יום לפני שיצאה לאויר העולם.

שנות נעורי התחילו, בעצם, בגיל מוקדם מאד. בהיותי בת עשר הייתי כבר “אדם גמור”, כביטוי השגור באידיש, ונוסף על זה שלמדתי בהתמדה מרובה, הייתי כבר אז חוקרת במופלא ממני. חשתי כאילו צר לי המקום בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא. משהו תסס בקרבי ונפשי חשקה בדבר־מה מחוץ ללימודים. כפי שהזכרתי כבר הייתי אדוקה מאד. בצהרי שבתות הייתי מכנסת את כל הנערות המשרתות בדירות שבחצר שלנו וקוראת לפניהן פרקים מתהילים, מפרקי אבות, מספר “מנורת המאור” וכו'. ב"ימים הנוראים" הייתי הולכת עם אמא להתפלל, ובעזרת הנשים שבבית־הכנסת שימשתי כעין “קריינית” – קוראת לפני הנשים שלא ידעו להתפלל בעצמן. כך נמשך הדבר עד גיל שלוש־עשרה.

והנה בהיותי בת שלוש־עשרה עלה פתאום על דעתי רעיון מוזר: רציתי להיוכח אם יש אלוהים בשמים או לא. זוכרת אני שמתחילה לא סיפרתי זאת לאיש – פשוט נבהלתי מעצם הרעיון. כמחצית־שנה לא הייתי ישנה בלילות ותמיד הגיתי באותה השאלה, עד שבאתי סוף־סוף לידי מסקנה שאין אלוהים בעולם. אם כך, חשבתי, הרי אין לי צורך להיות אדוקה. ואמנם חדלתי להתפלל, התחלתי להסתרק בשבת ולהתרחץ בסבון וגם לקרוא ספרים חילוניים. מאחר שהתחלתי להביע בגלוי את מחשבות הכפירה שלי, הורעו היחסים ביני ובין הורי, וביחוד הפך לרע יחסה של אמא אלי, משום שלא הסתפקתי בזה שאני עצמי התפקרתי – רציתי להשפיע גם על אחרים. ובכן השמעתי את דעותי בבית באזני הילדים הצעירים ממני ובאזני חברותי, וכאשר התחילה אמא להטיף לי מוסר הייתי משיבה לה תמיד:

– אמא, מדוע מבינה אני כי את אינך יכולה להיות כמוני, ואילו את אינך רוצה להבין כי אני איני יכולה להיות כמוך?

מלבד התבגרותי הרוחנית הייתי אז, בגיל שלוש־עשרה־ארבע־עשרה, מפותחת יפה גם בגופי, והורי התחילו כבר חושבים על שידוך בשבילי. סבורים היו, כמובן, כי זאת היא הדרך היחידה להצילני מתאוות הלימוד היתירה וממחשבותי האפיקורסיות גם יחד. לכל אלה נוסף עוד גורם חשוב, והוא – רוֹמן הילדות שביני ובין צעיר אֶחיו של אבי.

סבתי, הרבנית מפלוֹצק, אהבה אותי מילדותי אהבה רבה. היא היתה עדיין אשה צעירה ויפת תואר. זכורתני שבבואה פעם לביאליסטוק ואני הלכתי אתה ברחובות העיר היו העוברים ושבים נעצרים בלכתם ומסתכלים בה. צעיר בניה היה גדול ממני רק בשנה אחת. בהיותי עוד ילדה קטנה היה אבי לוקח אותי עמו לעתים קרובות בנסעו להתארח אצל סבא, או בימי הנשואים של איזה אח או אחות. סבתא היתה ממש “נושאת אותי על כפיה” מרוב אהבה, ובכל שעת כושר היתה אומרת לאבא:

– יודע אתה, מנדל, כי פוּעה שלך תהיה הצעירה שבכלוֹתי. יעקב־משה של ופוּעה שלך הנם זוג מתאים. הוא גדול ממנה רק בשנה אחת, ובקרוב היא תהיה, בעזרת השם, לארוסתו.

כך נטעו בנו מילדותנו את הרעיון שאנחנו הננו “חתן־כלה”. בהיותנו עוד ילדים היינו כותבים זה לזו דרישות שלום ולעתים קרובות גם מכתבים קצרים. דודי הצעיר היה נער לא מכוער, מלובש כבן־רבנים מעיל ארוך, אך יפה והדור, ונעול מגפיים יפים ומצוחצחים. הוא היה נער כשרוני, למד גמרא בחשק רב והתכונן לקבל “סמיכה” לרבנות. ועם זה היה גם פיקח מאד ובעל מזג חם, ־ בחור ש"חכמתו קודמת ליראתו". אבי אף הוא הסכים לשידוך זה וגם אמר שיקחנו אל ביתו, כדי שילמד את מקצוע הפרקליטות.

כאשר מלאו לי ארבע־עשרה שנה ולדודי חמש־עשרה – חלתה סבתא פתאום במחלת הטיפוס ומתה. הרומן שלנו נמשך עוד זמן־מה ואחר כך נפסק, נכון יותר – הופרע ונתבטל, ובדרך מוזרה מאד.

אחותו הבכירה של אבי, אשר ישבה בעיירה קטנה לא רחוק מביאליסטוק, אף היא היתה לה בת, גדולה בכמה שנים מדודי־"חתני", לא יפה, אך בת ישראל כשרה, כראוי לעשירים בני עיירה קטנה וגדולי היחוס. כנהוג היו מדברים בה נכבדות. והנה זמן קצר אחרי מות סבתא שלחה אותה האחות אל סבי, הוא אביה, הרב מפלוצק, מכתב בזו הלשון:

“פועה עודה צעירה. היא תמצא לה חתן אחר. לבּאשקה שלי נותנת אני נדוניה של אלפיים רובל. את משה־יעקל – כך קראו לו – אשחרר מעבודת הצבא. את הילדים אקח לביתי ואסמיכם על שולחני כל הימים, ומעליך, אבא יקר, אני מסירה כל עול ודאגה”.

את המכתב הזה שלח סבא לאבא ושאלו, אם הוא מוכן לוותר על השידוך לטובת אחותו הבכירה. זוכרת אני איך קראני אבא אל משרדו, קרא באזני את שני המכתבים והוסיף: “הניחי לו לחתן בשביל באשקה; את תמצאי אחר”.

לאמיתו של דבר לא הגבתי כלל על הענין הזה, שהיה בעיני כעין משחק־ילדים. מוחי היה עסוק בדברים אחרים לגמרי: בלימודים ובקריאת ספרים. בהיותי בת חמש־עשרה שלחתי כבר אל “הצפירה” תרגום לסיפורו של המשורר ש. פרוג בשם “ספוג”, והתרגום נדפס. בעיה זו להיות “כלה” ולהתחתן – לא ענינה אותי. ברי לי שאז לא הבנתי עדיין כלל מה בעצם רוצים ממני. אבא מיהר וענה לסבא כי מסכים הוא לענין. אז נדבר סבא עם בתו הבכירה והעסק סודר. ומאחר שסבא עמד לנסוע לחתונתה של הצעירה בבנותיו (גם שמה, אגב, היה פועה), אשר צריכה היתה להתקיים בשעה מוצלחת בחוותו של המחותן, הסמוכה לעיירה סטאויסק – הוחלט שכל הילדים ייפגשו לפני כן את הדוד אברהם־אבא רקובסקי היושב בזמברובה הסמוכה, ושם יכתבו למזל טוב ה"תנאים" בין באשקה למשה־יעקל.

לא עברו ימים מרובים וכל בני המשפחה, ואני ביניהם, נתכנסו בזמברובה. אולם עוד קודם לכן נפגשנו עם סבא ובתו פועה ועם משה־יעקל באחת מתחנות־הרכבת, אשר לשם באו הם מוארשה ואנו מביאליסטוק. והנה עוד בשעת הנסיעה הספיק “חתני לשעבר” להודיעני בסודי־סודות כי השידוך שלו אינו בר־קיימא, כי הכלה שלו היא אני ולא באשקה.

את יחסי לבחור זה קשה לי עתה לתאר. חושבת אני, כאמור, שמצדי לא היה זה אלא מין משחק־ילדים.

בערב, בהיותנו כבר כולנו בזמברובה אצל הדוד אברהם־אבא, באו הדודה שיינקה עם בעלה ועם בתם באשקה – ומיד ישבו לכתוב את ה"תנאים". הכלה נרדמה בינתיים, והיה צריך להעירה בכדי לחתום על כתב ה"תנאים". אם היא הספיקה לראות כראוי את חתנה – אינני יודעת עד היום. אך עובדה אחת זכורה לי. בני המשפחה התחילו מתלוצצים: למי מגיעים דמי־השדכנות לשידוך זה, ועל כך עניתי אני בהתעוררות:

– סבא, דמי השדכנות אינם מגיעים אלא לי, משום שאני ויתרתי לבאשקה על החתן.

בני החבורה נהנו מתשובתי והצלחות נשברו ל"מזל־טוב".

למחרת נסענו כולנו בעגלות אל החווה שליד סטאויסק. במשך כל שבעת ימי המשתה שלאחר החתונה של דודתי פועה ליוה אותי משה־יעקל על כל צעד ולא פסק מטענתו, כי הגם שכתבו “תנאים” – הוא לא ישא לעולם את באשקה לאשה.

הדודה שיינקה היטיבה לראות שהוא כרוך אחרי, ואף הלכה וסיפרה על כך לסבא. הבחור קיבל מאביו נזיפה חמורה, ואף איימו עליו שימסרוהו לעבודת הצבא אם לא יסכים לשידוך. אולם האם מעטים היו בניהם של רבנים בדורות ההם אשר הקריבו את חייהם הפרטיים תחת לחץ אבותיהם? ודאי שאין זה מקרה כי כל בניו ובנותיו של סבא – מלבד הורי ואני – לא הצליחו ביותר בחיי המשפחה שלהם ולא השיגו בחייהם את אשר יכלו להשיג אילו היו נותנים להם ללכת בדרך שחפצו בה.

מה"תנאים" של אותו זוג ועד חתונתם עברה שנה תמימה. במשך כל אותו הזמן עשה הבחור את כל אשר יכול היה לעשות בחור כמוהו בימים ההם כדי להפר את השידוך שלא רצה בו. הוא לא כתב אל הכלה, ובמקום זה שלח מכתבים אנונימיים אל הוריה בדרישה לבטל את השידוך, כי לא יצמיח טובות. מכתבים אנונימיים קיבל גם אבי בדרישה לבלי להמיט אסון על שלושה אנשים, שכן הוא לא יתחתן אלא עם פועה. אך שום דבר לא הועיל: השיאו אותו לבאשקה דוקא.

מובן, כי לחתונה זו גם אני נסעתי ואף תפרו לי במיוחד שמלת־משי חכלילית. בעיירה היו מספרים אחר כך, כי בבוא החתן ל"כיסוי הראש" של באשקה – נתן את עיניו בפועה. סיפור זה יסודו בעובדה שאותו עיירה, סוקולקה שמה, גדולה היתה כולה כגודל “הפיהוק”; משפחת הכלה היו מ"פני" העיר, והכל ידעו, איפוא, את כל הטרגדיה.

זמן־מה אחרי החתונה המשיך עוד דודי הצעיר להלחם באחותו הבכירה ובתה, אולם סוף־סוף נצח הצד השני.

כשני חדשים לאחר החתונה הופיע דודי ביום בהיר אחד בביתנו ואמר שחלה באיזו מחלת־גרון, והרופא המקומי ציווהו ללכת לביאליסטוק, לרופא מומחה. הוא ישב בביתנו ימים אחדים, ולמראית עין הלך לרופא, אולם בינתים הספיק להתוודות לפני, בסוד, כמובן, כי לא בא לביאליסטוק אלא מפני געגועיו עלי וכי בשום אופן לא יחיה עם אשתו חיי משפחה וסופה שתסכים לקבל ממנו גט. אבא הבין עד מהרה שכל ענין מחלתו אינו אלא אמתלא – וציווה עליו לנסוע הביתה. הוא הודיעהו בפשטות שאסור לו לדרוך על סף ביתנו. מיד אחרי נסיעתו באה הדודה, היא חותנתו ואחותו כאחת, וסיפרה לאבא שהם סובלים ממנו יסורי גיהינום, כי דורש הוא גט, אף הציע לאבא שמיד אחרי הגירושין ישא אותי לאשה, מאחר שהוא מאוהב בי. סוף־סוף היתה זו אחות – ולא חותנת בלבד. אבא הודיע נמרצות שאילו רצה להשיאני למשה־יעקל הרי היה בידו לעשות זאת לפני כן, וכנראה הבטיח לה שהוא יעשה כל אשר ביכלתו למנוע את הגירושין. ואמנם עמד ונסע יחד עם אחותו לביתה בסוקולקה וחזר משם שבע־רצון על שהצליח להשלים בין בני הזוג הצעיר.

רק עתה בעצם התחילה פרשת צרותי שלי. הדודה לא יכלה עוד לשקוט ולבטוח כי הכל יעבור בשלום ולא נתנה מנוח לאבא שימהר להשיאני. כל זמן שפוּעה שלך – טענה – תשב בבתוליה לא ישקוט משה־יעקל ולא יירגע.

ובכן, כדי לא להביא חלילה לידי כך שהמזבח יוריד דמעות על הגירושין של זיווג ראשון “מוצלח” כל כך – התחילו מחפשים “בנרוֹת” אחרי שידוך מתאים בשבילי. סבא, הרב, אף הוא היה מעונין לסייע בדבר ולהשיא את הבתולה הזקנה בת החמש־עשרה. אחרי מותה של סבתא, ולאחר שהשיא את כל בניו ובנותיו, עמד סבא ונשא לאשה את אחותה הצעירה של סבתא – גרושה – ועזב את כסא הרבנות בפלוצק אשר בפולין, לאחר ששימש שם ברבנות שבע־עשרה שנים תמימות. הוא אמנם שאף כל הזמן לברוח משם כי היה “מתנגד” חריף ושנא את החסידים תכלית שנאה, וחלף זה סבל יסורים איומים. בעיירה סטאויסק, למשל, מקום ששימש ברבנות בעודו צעיר, היה מעשה וביום ששי אחד נכנסו החסידים אל בית־המרחץ ובאמבט המיוחד שהיה מוכן בשבילו נעצו מסמרים שחודיהם מופנים כלפי מעלה. במקרה חלה פתאום אחד הילדים וסבא נאלץ להשאר בבית, וכאשר שפכו את מי האמבט נתגלה הדבר.

אחרי מאורע זה עבר סבא לפלוצק. גם שם היתה עדה גדולה של חסידים, ומלחמת־תמיד היתה נטושה ביניהם ובין ה"מתנגדים", תומכי הרב. סבא היה ידוע כאיש אמת ולא הידר גם את פניהם של טובי העיר וחשוביה, בין אם היו הללו תומכיו או מתנגדיו, אולם החסידים היו רודפים אותו דוקא בשל מידה זו. מאורע אחד רואה אני צורך לציין כאן. הדבר קרה ביום־הכיפורים. סבא עמד באמצע הדרשה שלו, דרשת היום הקדוש – הוא היה נואם יוצא מן הכלל והיה מקסים בדרשותיו. לפתע פתאום ראה על הבימה אשה נוצרית הנושא ילד על ידיה. היא ניגשה ישר אליו ותבעה ממנו מזונות לילד, שהוא ילדו שלו. סבא לא יצא מגדרו ובנחת ענה לאותה גויה:

– אם זה הוא ילד שלי, הרי יודעת אַת את מקום מגורי; בואי נא, איפוא, אלי הביתה.

והוא חזר והמשיך את דרשתו באותה התלהבות, כמקודם. לימים היו מספרים בעיר, שזו לא היתה גויה כלל אלא גוי לבוש בגדי אשה, אשר נבהל מאד למראה הדרת פניו והתנהגותו של הרב, ובא אחר כן ומסר את שמות החסידים אשר שלחוהו לעשות את מעשהו. תומכיו של סבא היו מספרים כעבור שנים רבות כי קצם של כל בני הבליעל הללו לא היה כקץ כל אדם.

מיד אחרי תום התענית של אותו יום־הכיפורים קם סבא ועזב את העיר, אולם תומכיו רדפו אחריו והשיגוהו, התירו את הסוסים מרתמותיהם ורתמו את עצמם אל המרכבה, וברוב כבוד והדר החזירוהו אל העיר. אולם אחרי המאורע הזה לא האריך עוד סבא לשבת בפלוצק ועבר לאמצ’יסלאוו שבאוקראינה, ובעיר זו החלו לבקש חתן למעני, אך לא יכלו למצאו. אשתו השניה של סבא, אשה רבת־מרץ וחכמה, דאגה בעיקר לא לחלל את קדושת היחוס הגדול שלנו – ומצאה מיד חתן בשבילי בין קרובי המשפחה, כלומר: מאותה דרגת היחוס. מוצאו היה מקארלין שליד פינסק, והיא לא פיקפקה אף רגע שאכן זהו בן זוגי האמיתי, אשר עליו הכריזו בשמים ארבעים יום לפני היולדי.

השידוך נראה בעיני הורי, וגם מצד החתן באה מיד הסכמה, ורק לי עצמי לא היה שום מושג על כל ה"מרקחת" שרוקחים למעני. ביום בהיר אחד הודיעו לי פתאום שבערב תבוא לראותי סבתו של החתן, שבאה מפינסק במיוחד לשם כך. היא היתה בתו של ר' יעקלי מקרלין, אשה שידעה לדבר צרפתית יפה, כלומר – אדם מן הישוב ולא בת־רבנים בטלנית. עמדתי יפה במבחן לפני אותה סבתא, והיא כתבה מיד לבנה שבפינסק כי אינה מוצאת בכלה שום חסרון. אבל מאחר שיהודים בני תורה אי אפשר להם בלי פלפול, הסיקו מתוך מכתבה שאם לא מצאה חסרונות – משמע שאין גם מעלות. ובכן קמה אותה סבתא וחזרה מיד לפינסק והזמינה את אבא לבוא ולראות את החתן. עמד אבא ונסע מיד לפינסק. כעבור ימים אחדים שלח הביתה טלגרמה בגרמנית ומיד אחר זה – מכתב מפורט ודרש מאמא לבוא אתי לבריסק, ושם יכתבו “תנאים” למזל־טוב.

הדבר היה בקיץ, בימים הראשונים לחודש תמוז. אנחנו הילדים היינו יושבים אז כּקייטנים ביער הגדול שליד ביאליסטוק. בערב־שבת אחר הצהרים באה אלינו אמא מן העיר ובפיה הבשורה המשמחת כי מחר, במוצאי שבת אחרי ה"הבדלה", ניסע לבריסק לעריכת ה"תנאים". זוכרת אני, כאילו עתה היה הדבר, כיצד אמרתי לה:

– אמא, מה אתם רוצים ממני? איני רוצה עדיין בחתן ואינני נוסעת לעריכת ה"תנאים". הניחו לי! אני צריכה עוד ללמוד.

פרצתי בבכי גדול ולא חדלתי מבכי כל יום המחרת. וכי באיזו דרך אחרת יכלה נערה יהודית שעוד לא מלאו לה שש־עשרה שנה להביע אז את מחאתה על מעשה־אונס שעושים בה הוריה, אשר אהבו אותה על פי דרכם באמת ובתמים, וראו באותו שידוך את הדרך אל האושר אשר איחלו לה?

בכיי ויללותי היו ללא הועיל. אמא התחילה להוכיח לי כי מוכרחה אני לנסוע מפני שאבא כבר יושב שם יחד עם החתן והמחותנים והם מחכים לי, והרי אי אפשר לבייש אנשים עד כדי כך – הם ודאי הזמינו כבר למסיבת ה"תנאים" את קרוביהם וידידיהם, וכי מה יכולה אני להפסיד בנסיעתי? אם לא ימצא החתן חן בעיני – לא יכריחוני. וכך הביאתני אמי לבריסק. את החתן לא הראו לי, כמובן. רק ביום הראשון בערב הביאוני לאולם גדול שבבית־מלון. כאן ישבו אנשים רבים מסובים אל שולחנות ערוכים ובראשם – המחותנים משני הצדדים והחתן. אני ראיתי מרחוק אדם צעיר, חבוש מגבעת ובעל זקן צהוב. הוא נראה לי כקשיש ממני בעשר שנים – כפי שאמרו הוריו עצמם. בשעה שאמא הוליכה אותי אל המחותנת נתן בי עיניים ביישניות. לא יצאה שעה ארוכה וכתבו את ה"תנאים" ושברו צלחות. בשעת שבירת הצלחות פרצתי בבכי. המחותנת שאלה את אמי:

– מה לה, לכלה, שהיא בוכה? אפשר שאין היא רוצה בו בחתן?

אם כי חוננתי ברוח מרדנית, הרי מובן הדבר כי נערה בגילי, בת למשפחה יהודית אדוקה בתקופה ההיא, אי אפשר היה לה ללבוש עוז, לקום ממקומה ולצעוק באזני כל המסובים:

– כן. אמת. איני רוצה בחתן. ולא רק בחתן זה איני רוצה, אלא בשום חתן.

על שאלתה של המחותנת לא עניתי כלום. שמעתי אותה מספרת עם אמא בשבחו של החתן שהוא בחור עדין מאד, ומבטיחה שמיד אחרי החתונה, בעזרת השם, תיתן לנו כסף על מנת שניסע שנינו אל ה"מרחצאות" – אל מקומות־המרפא שבחוץ לארץ.

למחרת ה"תנאים" נסעו החתן והוריו תחילה. אבא ניגש אלי ואמר:

– נו, ילדתי, עתה יהיה לך על מי להתגעגע.

– אין על מי, ־ עניתי מניה וביה.

אך מי שם אז את לבו לחוויותיה של נערה יהודיה, אשר חשה בכל חושיה שהוריה הנאמנים לה מוליכים אותה אל השחיטה? היחידי שיכולתי לשפוך לפני את מר־לבי בשובי מן ה"תנאים" היה מורי אשר חוה’ס. וכעבור ימים אחדים, בבואו לברך את הורי בברכת “מזל טוב”, לא התאפק ואמר לאבא בנוכחותי:

– הייתי מרוצה יותר אילו היה עלי לברכך בברכת ה"מזל טוב" אחרי חמש שנים.

עכשיו באה עלי צרה חדשה: חליפת המכתבים עם החתן. חייבת אַת לכתוב “אהובי” לאדם זר לך, שאַת רחוקה ממנו כרחוק מזרח ממערב – וכי יש עינוי גדולה מזה? ומאחר שסיפרו עלי כי אני ידענית מובהקת בעברית, הכותבת אף ב"הצפירה", הרי חליפת המכתבים צריכה, כמובן, להתנהל בלשון הקודש, כדי שהמחותנים יוכלו להראות לכל הקרובים והמכרים מה מוצלחת היא הכלה שזכה בה שמעון בנם. מה היה טיבם של מכתבים אלו – אפשר להבין על נקלה. כמעט כמו המכתבים ש"האגרוֹנים" היו אז מפרסמים לדוגמה במיוחד בשביל חתן וכלה: על העמוד מזה – המכתב אליו ועל העמוד מזה – תשובתו לכלה בנוסח מקובל ונדוֹש. בימינו קשה, כמובן, להאמין שהיה נהוג פעם מין משחק־פורים כזה.

ה"תנאים" נכתבו בתחילת הקיץ, ולחג הסוכות הזמינו את החתן להתארח אצלנו. כאשר נכנס אתו אבא אל בית־המדרש הגדול, שבו היה מתפלל, העיר לו אחד מידידיו:

– ר' מנדל, הרי לא יידעו מיהו החתן ומי החותן, שכן נראה הוא קשיש ממך.

אצל משפחות יהודיות הגונות היה מקובל לפנים שהמשרתת, “עוזרת הבית” בלשון ארצנו, היתה עובדת באותו בית שנים רצופות ונמנתה בין בני הבית. עוזרת כזאת היתה גם אצלנו, שיינה היה שמה, ואותי אהבה מכל הילדים. בבואה אלינו הייתי בת שלוש ולעיניה גדלתי עד היותי לכלה. לפיכך הייתי קשורה אליה מאד והייתי מסיחה לפניה את כל דאגותי ושמחותי. שיינה זו, כשראתה את החתן, נכנסה פעם בחשאי למשרדו של אבא, נפלה לרגליו ומררה בבכי:

– אדוני “בעל הבית” היקר, ־ התחננה לפניו, ־ האמנם אינך רואה כי אין זה חתן מתאים לפוּעה שלך? הלואי שאתבדה, אך רואה אני כי טובה לא תצמח מזה. גם נדמה לי שאין הוא בריא כל צרכו.

– אנשים עדינים אינם גיבורים ואינם בריאים, ־ השיב אבא בכעס.

כעבור חדשים אחדים התחילו ההכנות לחתונה. הייתי אז כלה עשירה. החתן יקבל נדוניה של אלף רובל, ולי נתן אבא אלפיים רובל ושתי שנים סמיכה על שולחנו. אבא היה אז סוחר גדול בדגים מלוחים, מלח ונפט. את הסחורות האלו היו מביאים מגרמניה ברכבת, קרונות קרונות, ואבא היה נוסע לעתים לקניגסבּרג, למֶמֶל ולדנציג. לפני חתונתי לקח אותי פעם לקניגסברג וקנה לי שם את כל הדרוש לחתונה. נסעתי שמה ברצון רב, כי חפצתי לראות קצת את העולם, אולם הקניות לא עניינו אותי ביותר. בכסף שקיבלתי ממשפחת החתן לקניית “מתנות לכלה” רכשתי לא תכשיטים, אלא ספרים.

מורי אשר חוה’ס, בראותו כי הדבר החלט וכי משיאים אותי בעל כרחי, רצה להכין אותי לפחות לקראת תפקידי בחיים וקנה לי את כל ספריו של ד"ר קֶלְנֶר: “האשה בתור אשת־איש”, “האשה בתור אם”, “האם בתור מחנכת ילדיה” וכו'.

ברצותי לתאר לי עכשיו את הרגשותי במשך אותה שנת הארוסין – הריני באה לידי מסקנה, שהייתי נתונה אז במצב של “שנת מרמיטה”, של קפאון הנפש. לא הגבתי על שום דבר, כאילו לא אלי מכוונים הדברים הנעשים. וככל שהתקרב זמן החתונה כן הלכה וגברה בקרבי האדישות. על הכל הייתי עונה אותה תשובה בערך:

– הניחוני לנפשי. עשו כרצונכם. אין זה עניני.

במצב רוח כזה הייתי שרויה בזמן שחייטת מיוחדת ישבה בביתנו ותפרה את בגדי הכלולות היקרים, וגם בעת שמדדה לי את שמלת־החופה ארוכת השובל, העשוי אטלס לבן, וכל אנשי הבית היו מלאים התפעלות למראה קומתי התמירה ויפיי הרב.

את יום הנישואים הועידו לראש חודש תמוז, אולם ימי השמחה החלו שבוע תמים קודם לכן. הקרובים השונים, מבני משפחתנו המסועפת, נתכנסו ובאו מערים ועיירות שונות ורבות. במשך שבעה ימים רצופים ערכנו סעודות לעניים, וכל בני העיר שוחחו על המאורע החשוב הזה. העובדה שאין אני רוצה בחתן היתה ידועה בעיר, וביום החתונה היו משיחים על כך ומשערים שבודאי אברח מתחת לחופה…

החתונה נחוגה בשבעת ימי משתה רצופים וברוב שמחה. מצב רוחי אני לא נשתנה. הרגשתי כאילו נערכת החתונה בלעדי.

למחרת החופה חבשו לראשי פאה נכרית גדולה, ובכלל עשו לי כל מה שמצאו לנחוץ לעשות למען אהיה בת־ישראל כשרה. אני לא הגבתי על שום דבר, כאילו כל חושי בי הושמו בסד.

 

פרק שלישי: חיי הנשואין. המרד    🔗

תקופה זו של “חיי המשפחה” שלי, כביכול, היתה הקשה בתקופות חיי, המלאים צרות ויסורים. עד היום איני מסוגלה להבין מה היה הגורם לשיתוק זה, של רוחי המרדנית מלידה. האם היה הדבר רק מסיבת גילי הצעיר, או גרם לכך רגש ההכנעה של בנות ישראל המשועבדות מדורי־דורות?

הורי, שהבטיחו לנו כי נהיה סמוכים שנתיים על שולחנם, שכרו לנו דירה בחצר דירתם וריהטוה יפה, ואנו היינו באים לאכול בביתם. אחרי “ירח הדבש” התחילו לחשוב על “עסק”. לאחר זמן קצר פתחנו באותה חצר מחסן של זכוכית לשמשות. מבית־חרושת גדול היו שולחים לנו משלוחים של לוחות־זכוכית ארוזים בתבן בתוך ארגזים מיוחדים לכך, ואנו היינו מוכרים את הסחורה ארגזים ארגזים בעיירות הסמוכות, ולוחות בודדים – לזגגים שבמקום. הבעל היה, כפי שהזכרתי, אברך “עדין”, ובחורף ישב על פי רוב בבית; ממילא נעשיתי אני “אשת־החיל”, הסוחרת העיקרית. אך ה"עסק" לא האריך ימים, שהרי כבר אמרו חכמינו: “הרוצה לאבד את מעותיו – יעסוק בזכוכית”. הפסדנו באותו “עסק” סכום מסוים מכסף הנדוניה שלנו – וחיסלנוהו. בתוך כך ילדתי בן, ואני בת שבע־עשרה ותשעה חדשים. התחילו שוב לחפש עסקים חדשים, וכיון שביאליסטוק היתה עיר של בתי־חרושת גדולים לאריגי־צמר, החלט שהבעל יהיה סוכן של בתי־חרושת. הוא נסע לפינסק, עיר הוריו, ושם קיבל הבטחות מסוחרי הארג, שבבואם לביאליסטוק יקנו את הסחורה מבתי־החרושת שבעיר בתיווּכנו אנו. בשכר התיווּך מקבלים אחוזים גם מבית־החרושת וגם מן הקונה. באותן השנים היה זה עסק לא רע. מובן מאליו, כי כאשר התחילו הקונים לבוא ־ לא הוא היה נושא ונותן אתם, אלא אני.

לא עבר זמן מרובה ואני הקיצותי מ"שנת המרמיטה" שהייתי שקועה בה. התחלתי להבין כי אין אני נמצאת במקומי הנכון וכי לא אוכל להמשיך לחיות חיים אלה.

אף כי בחלתי בבעלי, ילדתי לו בגיל עשרים ילד שני – בת, ורק אז הגעתי לידי משבר ממש. לפתע פתאום התעוררה בי רוח המרדנות והחלטתי לשים קץ למצב זה. העינויים המוסריים והגופניים שסבלתי במשך התקופה הקצרה של חיי המשפחה שלי אינם ניתנים לתיאור – עינויי גיהנום היו אלה. עם כל זה חייבת אני להודות על האמת ולהגיד לזכותו כי לא הוא היה האשם בדבר. גם כל איש אחר שהיו משיאים אותי לו בהיותי בת שש־עשרה – הייתי בורחת ממנו בהגיעי לגיל עשרים. ואותו אברך אשר עלה בגורלו להיות לי לבעל, אילו היה נושא לו לאשה את אחת מאחיותי הצעירות – קרוב לודאי שהיו חיים כל ימיהם חיי־משפחה מאושרים.

רצוני להוסיף כאן שאף על פי שבמשך התקופה הקצרה של חיי־משפחתי האומללים, הספקתי, כאמור, להיות סוחרת בזכוכית, סוכנת לאריגי־צמר, ללדת שני ילדים ולטפל בהם בעצמי – בכל זאת השתדלתי לשמור על נכסי התרבות אשר רכשתי לי ולבלי פגר פיגור רוחני. ובכן הייתי שוקדת על לימוד התנ"ך בוקר בוקר, ולמדתי גם מדרש ו"עין יעקב". את כל אלה למדתי מפיו של חיים־יעקב קרמר, מדקדק נודע בזמנו ומראשוני המורים לעברית באותה תקופה. גם הייתי מרבה לקרוא וכבר התענינתי אז בתנועת חובבי־ציון. הבעל לא פסק להתלונן על כך והיה צועק וחוזר וצועק:

– הלואי והיית יכולה להקיא את כל מה שלמדת, וגם את התורה בכלל זה.

הוא היה בטוח כי כל צרותיו נובעות מלימודי והשכלתי.

בהגיעי לידי החלטה כי סוף־סוף עלי לנתק את כבלי ולצאת מתוך מצב השיעבוד המוזר – התחלתי מבקשת דרכים להגשמת תכניתי זו. ידעתי היטב כי הורי לא יעזרו לי בכך, ואולי אפילו יפריעוני ממעשי.

מאחר שלבי היה נתון למחשבות אלו חדלתי פתאום להתענין בעסקי המסחר ועברתי על הוראתם של חכמינו ז"ל: “איזוהי אשה כשרה – העושה רצון בעלה”. התחילו בינינו ויכוחים חריפים. הוא היה גורם לי יסורים נוראים – היה מלשין עלי לפני ההורים, והם, כמובן, הצדיקו תמיד אותו. מטבעו היה קמצן גדול, וכאשר פחתה ההכנסה – חסר לי תמיד להוצאות הבית; ודוקא את העובדה הזו ניצלתי לטובתי. הורי היו מטיפים לי מוסר על התנהגותי הבלתי הוגנת כלפיו – שהרי את מצב הדברים לאמיתו, על כל עינויי הגוף והנפש שלי, לא יכולתי לגלות לפניהם, כי הם לא הבינו ללבי. אך סוף־סוף לבשתי עוז ואמרתי להם שהוא קמצן כה גדול עד שאין ביכלתי עוד לשאת זאת, ועל כן החלטתי ללמוד איזה מקצוע כדי שאוכל להשתכר בעצמי ולא אאלץ לבקש ממנו כל פרוטה הדרושה לצרכי הבית, והנימוק הזה נראה להם. ניצלתי, איפוא, את הלך־רוחם זה והתחלתי מתכוננת להגשמת שאיפתי, וקודם כל – להיות עצמאית. עבר זמן־מה. היחסים המשפחתיים הורעו יותר ויותר והפרנסה פחתה והלכה – עד שהבעל החליט סוף־סוף לחסל את העסק. אותו זמן התישב באודיסה בן־דודו, אברך עשיר מאנטופוליה, ועשה שם עסקים גדולים, והוא קרא אותו אליו לאודיסה, לעבוד אצלו. כדי שלא להחמיץ את שעת הכושר ניגשתי במרץ להגשמת תכניתי לפני נסיעתו. החלטתי היתה לנסוע לפטרבורג וללמוד את מקצוע המילדות. מקצוע זה היה מקובל אז ביותר על בחורות יהודיות שרצו להשתחרר מהשיעבוד למשפחה, כי לכך לא נדרשה השכלה מיוחדת והלימוד לא נמשך זמן רב. ידעתי כי בפטרבורג נמצאים יהודים עשירים המלמדים את בניהם עברית, ויש מחסור במורים מחמת איסור הישיבה ליהודים בעיר הבירה. חשבתי, איפוא, למצוא שם את פרנסתי משעורים לעברית. מבית־מלאכה גדול בביאליסטוק קיבלתי בסתר תעודה המאשרת שאני תופרת מנוסה. תעודה כזאת היה בכוחה להקנות לי זכות־ישיבה מחוץ לתחום־המושב המצומצם שהוקצה ליהודים ברוסיה בימי הצאַר.

אחרי שהתעודה היתה חתומה ומאושרת על־ידי אגודת האוּמנים שבמקום, הייתי זקוקה – לפי חוקי רוסיה הצארית – לאישור חתום בידי בעלי, שהוא מרשה לי לנסוע ללמוד. וכאן פרץ בינינו הריב הגדול. תחילה דיברתי אתו בנחת, כמו שדיברתי עם הורי. הסברתי לו:

– הלא רואה אתה שכל נסיונותינו להתפרנס מן המסחר לא עלו בידינו. נחוץ, איפוא, שיהיה בידי מקצוע, ואוכל להשתכר גם אני, ואתה הרי תהיה לך מעכשיו משרה אצל בן־דודך – והכל יבוא על מקומו בשלום.

אך הוא ענה על כל טענותי:

– מה, מילדת אַת רוצה להיות? מוטב שתלכי ותמירי את דתך. בעיני היינו הך הוא.

הורי עמדו לימינוֹ. אולם את הדיון עמם דחיתי לאחר כך, משום שאת ההיתר לנסיעה צריכה הייתי לקבל ממנו ולא מהם. נוסף על כך הייתי עוד אז בלתי מבוגרת לפי החוק, כי טרם ימלאו לי עשרים־ואחת שנה. כאשר הודיע לי ובהחלט שאת הרשות לנסוע לא יתן לי – הלכתי לבית־המרקחת, הבאתי בקבוק־רעל ואמרתי לו:

– הברירה בידך: או שאתה חותם לי על תעודת הרשיון לנסיעה, או שאני מרעילה את עצמי לעיניך.

דבר זה הועיל! הוא הלך אתי אל הנוֹטריון וחתם על התעודה.

כאשר היו בידי כל התעודות הדרושות, והבעל ראה שהענין הוא ענין של ממש – התחיל מתכונן לנסיעתו לאודיסה. לפני עמדה עתה רק שאלה אחת – היכן להשיג כסף להוצאות־הדרך? הורי לא רצו, כמובן, לשמוע על הענין. הם פשוט לעגו לי, משום שידעו היטב כי נגד רצונם לא אוכל לנסוע, שהרי את שני ילדי הקטנים מוכרחה אני להשאיר לעת עתה אצלם.

היה לי שעון־זהב, שגדלו כגודל מטבע בינונית. הלכתי לשען למכרו והוא הציע לי ששים רובל במחירו. סיפרתי זאת לבעלי והוא אמר לי כי במחיר זה מוכן הוא עצמו לקנות מידי את השעון – והענין סודר. עתה היה כבר בידי גם כסף להוצאות־הדרך. אולם לנסוע ללמוד עם שני ילדים קטנים לא יכולתי, כמובן. וההורים הודיעוני בהחלט:

– אם אַת הולכת לעשות דבר כזה, אין אנו רוצים לדעת לא אותך ולא את ילדיך. מילדת תהיי? את ה"יחוּס" שלנו תשמיצי? עוד לנו שש נערות שעלינו להביאן לחופה. למי נוכל להשיאן אם הבת הבכירה תהיה מילדת? קחי לך את ילדיך ולכי עמם לאשר תלכי.

בינתיים היה הכרח לפַנוֹת את הדירה, והבעל נסע לאודיסה. ועתה, תארו לכם את מצבי, לאחר שנשארתי בבית אבא עם שני ילדי ללא כל מוצא, אלא שאטיל עצמי לנהר! הנה תליתי את כל תקוותי בנסיעה זו לפטרבורג, האמנתי שאם אך אהיה שם ואוכל להשתכר לפרנסתי בהוראת עברית, אוכל ללמוד בכדי למלא את אשר החסרתי וסוף־סוף אמצא את דרכי הנכונה בחיים – והנה כובלים שוב את ידי. ומי עושה לי זאת? אבי ואמי שלי, אשר עם כל אהבתם אלי אינם רוצים להבין לרוחי.

לאחר שחיכיתי זמן־מה ונוכחתי כי נסיעתי לפטרבורג לא תצא לפועל – התחלתי לדבר עם ההורים בנחת:

– הרי אתם מבינים כבר כי מן ההכרח שאלמד מקצוע בכדי שאהיה עצמאית ואוכל להשתכר לפרנסתי. אין זה לפי כבודכם שאהיה מילדת? תנוּני, איפוא, לעמוד בבחינות כדי שאוכל להיות מורה ואפתח בית־ספר בביאליסטוק גופא.

אחרי משא ומתן ממושך הסכימו הורי לכך. בוארשה היו לי אז שתי דודות, אחיותיה של אמא. הבכירה בהן היתה אלמנה ולה שלוש בנות. בעלה המנוח היה גיסו של ראש רבני וארשה, ר' שמואל־זיינוול קלאָפּפיש, שהיה הרב האחרון של קהילת וארשה, (אחרי מותו לא היו עוד אלא דיינים, שכיהנו ברבעים השונים של העיר, והחשוב שבהם שימש להם מעין נציג בפני הקהילה). דודתי השניה היתה אשתו של ר' לייב ברוֹידא, אחיו הצעיר של ר' יעקב ברוידא, אחד מגדולי סוחרי המשי בוארשה וראש מיסדי המושבה רחובות (על שמו נקרא “רחוב יעקב” במושבה זו). ביקשתי, איפוא, את הורי שיתנוני לנסוע לוארשה אל אחת הדודות האלו בכדי להתכונן שם לבחינות. התכנית, אמנם, נראתה להם מאד, ובכל זאת לא רצו שאסע לעיר גדולה כוארשה. נימוק אחד היה בפיהם, שאני צעירה ויפה מאד – בנידון זה היו מסוּנוורים כל כך, שהיו בטוחים כי כל הרואה אותי על כרחו יתאהב בי. ונוסף על כך – טענו – הרי איני אדוקה, ואולי גם לא אספר כלל שהנני נשואה – אסור, איפוא, בכלל לתת לי לנסוע לאיזה מקום שהוא. בלבם צפנו עוד תקוה שחתנם יצליח להסתדר יפה באודיסה, יקח אליו אותי ואת הילדים – ואז אסיח דעתי מן ההזיוֹת המוזרות שלי על “עצמאות” ואשוב להיות בת־ישראל כשרה. כי לא אוסיף עוד בכלל להיות אשתו – דבר זה לא עלה כלל על דעתם, כי זאת לא הוצאתי מפי.

וכאן עלי לציין מאורע אחד בחיי, שהביא עלי שוב טרגדיה איומה בעטים של חוקינו האבסורדיים, אשר אבד עליהם כלח.

אחי, שהיה צעיר ממני רק בשנה ותשעה חדשים, התחתן אף הוא בינתיים. גם את השידוך הזה סידרה סבתא, אשתו השניה של סבא הרב. בכדי שלא לצאת מתחומי היחוס המשפחתי, פשפשה ומצאה בשביל אחי כלה מבנות המשפחה מסאַמאַרה שבמעמקי רוסיה. אבי הכלה היה אחד מחשובי הסוחרים בסאַמאַרה, יהודי משכיל מיוצאי סלוצק, ואפיקורס במקצת. שלושה בנים היו לו ובת יחידה. אשתו היתה אדוקה מאד, ובראותה כי כל שלושת הבנים הולכים בדרכי האב, לומדים בגימנסיה וימשיכו גם באוניברסיטה, רצתה להציל לפחות את הבת היחידה ולהשיאה לבחור מבית יהודי אדוק. וכך החליפו ביניהן שתי הקרובות מכתבים וגמרו את ענין השידוך. סבתה כתבה לסאַמאַרה שיש לה בשביל הבת חתן מבני המשפחה. מיד שלחו שמה את תמונתו של אחי, ומשם נתקבלה התמונה של הכלה. לפי התמונות מצאו החתן והכלה שהם נאים ויאים זה לזו – והחלט להיפגש בעיר הפלך סמולנסק לעריכת ה"תנאים", ואם בני הזוג יהיו נראים זה לזו – יעמידו גם חופה בו במקום. וכך היה. אבא ואמא והחתן, סבא, ששימש אז רב באמצ’יסלוו, וסבתא, נסעו כולם לסמולנסק. לשם באו גם הכלה עם הוריה. העמידו חופה ובמזל טוב שברו צלחות – ומיד אחר כך חזרו איש למקומו… וזוג זה חי לו כל ימיו חיי אהבה ואושר והעמיד תשעה בנים. בו יתברך כל בית ישראל.

לפי הנהוג בימים ההם היו אחי ואשתו סמוכים זמן־מה על שולחן הורי, עד שפתחו סניף לעסקוֹ של אבא במלקין, עיירה הנמצאת במרחק נסיעה של ארבע תחנות רכבת מביאליסטוק. כאשר גיסתי זאת באה לביתנו וראתה אותי, מיד החלה רוחשת לי אהבה. איני יודעת אם רגש זה נתעורר בה בזכותי האישית, או בשל אסוני המשפחתי, אך אין זה משנה מעצם העובדה. במשך כל השנים שררה בין שתינו קרבה נפשית ממש, כמו בין אחיות אהובות.

כאשר באה גיסתי אחרי חתונתה לביתנו, היה אחיה הבכור סטודנט לכימיה בפוליטכניון שבריגה. היא היתה מספרת לי תמיד על אודותיו, ופעם אחת אמרה לי פתאום:

– הה, לוּ היה אחי מישה רואה אותך, היה מתאהב בך מיד.

דבריה הפילו עלי פחד, וכאשר רצתה להראות לי את תמונתו, סרבתי לראותה וברחתי. גם את המכתבים שכתב לה סרבתי לקרוא, למרות הפצרותיה. אולם כפי שנודע לי אחר־כך לא הועיל כל סרובי והיא כתבה לו הרבה אודותי, עד שעזבה את ביתנו ועברה לגור במלקין.

לאחר שבעלי נסע לאודיסה, נשארתי עם שני ילדי בבית הורי מצפה שיסכימו לנסיעתי לוארשה. הם ראו למצב רוחי הקשה ופעם אמר לי אבא:

– הנה אני נוסע לוארשה. קחי אתך את ילדיך ותשאירי אותם במלקין אצל ינטה (גיסתי) ואַת תילווי אלי.

עוד זמן־מה לפני כן כתבה לי גיסתי שאין טעם בישיבתי בביאליסטוק עם הילדים בימות הקיץ, בשעה שאני יכולה לשבת במלקין, שהיא מקום קייטנוֹת. ולזאת הוסיפה: תהיה לך כאן גם חברה נעימה – אחי יבוא אלינו מריגה לנוח פה בחדשי החופש.

תוספת זו היא שנטלה ממני את החשק לנסוע שמה. איזה פחד תקפני בחשבי על פגישה זו. אולם ברצותי שהילדים יבלו חלק מן הקיץ בכפר, וגם מתוך תקוה שאצליח להשפיע על אבא להשאירני בוארשה, לקחתי את הילדים, השארתים במלקין ואני נלוויתי אל אבא. הוא שהה בוארשה רק ימים מעטים ואני נשארתי אצל אחת מדודותי. הבטחתי לאבא שאסע לבלות את הקיץ במלקין, אף גיסתי המטירה עלי מכתבים שאבוא ליהנות מהאויר הצח, אולם בכל פעם שהתכוננתי לנסוע שמה נפלה עלי אימה נסתרת ובלתי מובנת.

סוף־סוף נאלצתי לנסוע. הגעתי לבית אחי בחצות הלילה, אך כולם היו ערים עדיין, סמוכים אל השולחן, וביניהם גם הוא, הסטודנט מישה. מיד נוכחתי כי פחדי לא היה פחד שוא. גם הוא סיפר לי אחר־כך שמכתבי אחותו עוררו בו רגשי אהבה אלי… ובכליון עינים ציפה למועד נסיעתו, שכן חש שכאן יפגשו שני אנשים קרובים בנפש. לא עברו ימים מרובים ובלב שנינו התפתח רגש של אהבה אמיתית וצרופה, אהבה רוחנית.

בבית אחי שהינו כעשרה שבועות – ויותר לא נפגשנו בימי חיינו. נפרדנו מתוך אמונה כי רק לזמן קצר אנו נפרדים. לא תכנו שום תכניות לעתיד ורק הבטחנו זה לזו חליפת־מכתבים מתמידה. הוא היה צריך ללמוד עוד שלוש שנים, ועלי היה להתחיל רק עתה במלחמה לחיים ולמוות כדי לקבל גט. רגש האהבה מילא את כל לבי, אהבה ראשונה, אמיתית, שאליה כה ערגה נפשי כל הימים, מאז קשר אותי בעל כרחי עם אדם שבחלתי בו בחילה גופנית. רגש זה היה כה קדוש בעיני, שלא גיליתיו לאיש, ואפילו לא לגיסתי. אולם בשובי הביתה נאלצתי לגלות את סודי למורי אשר חוה’ס, כדי שאוכל לקבל מכתבים באמצעותו. אכן, דבר אחד העלמתי ממנו – שמישה הוא כהן ואסור לו, איפוא, לשאת אשה גרושה. אהובי היה כה רחוק מדיני ישראל ולעג להם; ואני, האפיקורסית, אמרתי לנפשי שכאשר רק אקבל גט, ניסע לארץ אחרת ונתחתן בלי אישור של רב.

מובן מאליו כי מאורע זה הגביר את שאיפתי למהר ולהגיע לעצמאות – וסוף־סוף מצא אבא מוצא. סבא עזב את אמצ’יסלוו ועבר לשמש ברבנות במריאמפול, פלך סובלק. (הוא היה אז כבר כבן שבעים, ורצה לבלות את שארית ימיו במקום בו שימש ראשונה ברבנות. אבות אבותי היו בעלי־אחוזה עשירים ושימשו ברבנות שלא על מנת לקבל פרס, וסבא גם הוא התיישב בימי נעוריו בכפר שליד מריאַמפול, עסק בחקלאות ועם זה שימש גם רב. במריאמפול קבורה היתה גם אמו, הרבנית מסובלק, פועה, אשר על שמה נקראתי).

כאשר נוכח אבא כי לא יוכל לבטל את רצוני ללמוד, אמר לי יום אחד:

– אם רצונך דוקא לנסוע ללמוד, סעי למריאמפול. שם יש גימנסיה לבנים. בבית סבא תוכלי ללמוד כאוות נפשך ואת הבחינות תעשי בגימנסיה.

– אבא, ־ קראתי נבהלת, ־ כיצד אסע לסבא והרי אני כה רחוקה מיראת שמים. וכי יתן לי ללמוד?

– זהן עניני, ־ ענה אבא. – מחר אני נוסע למריאמפול, ואביא לך מכתב הזמנה מסבא שתבואי אליו להתכונן לבחינות.

וכך היה. את ילדתי בת השלוש שלחתי לגיסתי, והילד בן החמש היה הולך כבר לחדר. לא נותר, איפוא, אלא מכשול אחד: לאחר שיצאתי לתרבות רעה הסירותי מעל ראשי את “הפיאה הנכרית”, והכיצד אפשר לנסוע לסבא, הרב הגדול, בשערות־ראש גלויות? ובכן התקנתי לי מין “בלורית” מלאכותית, כמנהג הימים ההם, ובאפריל שנת 1888 נסעתי לבית סבא.

בואי למריאמפול עורר סנסציה בעיירה. שני צעירים התערבו איש עם רעהו: זה אמר שיודע הוא בודאות כי אשת־איש אני ואם לשני ילדים, וזה אמר כי ידוע לו ממקור נאמן שפנויה אני.

כשביקשתי מורה מבין תלמידי הגימנסיה, דרש סבא שהמורה יהיה נוצרי.

– נוצרי יבוא, – טען, – ילמדך שעה וילך לו, ואילו יהודי יכנס עמך בשיחות שונות. ומאחר שאינך יראת שמים – אין זה מן הראוי.

– אני לא למדתי מעולם מפי נוצרים, – מחיתי כנגדו, – וכנראה אינך יודע כי “שונאת גויים” הנני.

– ניחא, ־ אמר. – פה ישנם שני האחים ב. הבכור לומד במחלקה השמינית, והצעיר בשביעית. ובכן ניקח את הצעיר. הוא ירא־שמים. אני רואה שהוא הולך להתפלל יום יום לפני לכתו לגימנסיה.

אני ניסיתי לומר כי לי דרוש האח הבכור דוקא, שכן זקוקה אני ללימודים של המחלקה השמינית; אולם מתוך יראת כבוד מפני סבא ויתרתי על שלי.

אצל ב. הצעיר למדתי רק חדשיים. הוא חלה בעיניו ושלח את אחיו הבכור למלא את מקומו. בהשכלתי הכללית וגם בכתיבה רוסית עליתי על מורי, אשר פעמים רבות השתמש בגימנסיה בחיבורי, אלא שחסרה הייתי בלימודים שיטתיים.

אני שקדתי על לימודי יומם ולילה, ופעמים רבות מצאה סבתא בחדרי את ארוחת הצהרים מאתמול… בחדשי הקיץ החמים הייתי יושבת ולומדת במרתף. סבתא היתה מצטערת מאד על זה שאני מבזבזת את כוחותי, והיתה מוכיחה אותי ואומרת:

– למה לך הדיפלוֹם, אם חיים אלה יביאו עליך מחלה?

סבתא זאת לא היתה כה יפה כאחותה, אשתו הראשונה של סבא, אולם אשה חכמה היתה, ולפי מושגי הימים ההם – גם משכילה. היא לא רק אהבה אותי אלא גם הבינה לי היטב. על סבתא זאת (הדודה סוניה – היינו קוראים לה) עברה טרגדיה דומה מאד לזו שלי. כמנהג הזמן ההוא השיאוה בעודה צעירה מאד. היא לא אהבה את בעלה ודרשה ממנו גט, והוא סרב בכל תוקף לתתו לה. ובכן קמה וברחה ממנו, בעודנה צעירה וילדתה הקטנה על ידיה. היא ניהלה עסקים עד שהשיאה את בתה לבחור עילוי, שנעשה אחר כך רב באודיסה, והיא עצמה ישבה שנים רבות בודדת וחיכתה לגט. והנה במשך הזמן קרה שאחד מקרוביה ננהר אחריה וגם הוא היה נראה לה. אולם – כוהן היה. מובן שאפילו קיבלה גט מבעלה, לא היתה אשה אדוקה כמוה, ובפרט בזמן ההוא, מעזה להינשא לכוהן, ובודאי שגם הוא לא היה מסכים לכך. מכל מקום היתה זאת טרגדיה גדולה. רק אחרי מות סבתא השיגה בדרך נס את הגט מבעלה ונישאה לסבא.

במשך שמונה חדשים למדתי בהתמדה רבה. הדבר היחיד שהרשיתי לעצמי לעסוק בו מחוץ ללימודים היה – כתיבת מכתבים למישה. מכתביו שלו נשלחו לדואר המקומי, ושם הייתי מקבלת אותם. עם בעלי לא החלפתי שום מכתבים מאז הלך לאודיסה, אבל הוא הרבה לכתוב להורי והם העבירו אלי דרישות שלום ממנו.

הבחינה הראשונה בכתב נקבעה ליום־הכיפורים דוקא. אתי יחד נבחנו שבעה תלמידים נוצרים. אני הייתי היהודיה היחידה – אשה ונכדת הרב. לפי בקשת סבא הלך אחד מידידיו למנהל הגימנסיה, וזה נתן לי רשות לבוא להבחן בערב, אחרי התענית. זוכרת אני איך ברכני סבא בהצלחה. בשביל בחינה ראשונה זו היה עלי לרשום ביוגרפיה קצרה שלי, וזו הפתיעה מאד את כל המורים – ביחוד העובדה שאני נכדת הרב. הבחינה נמשכה ימים אחדים, ואני הצלחתי בה יותר מכל שבעת הבחורים – דבר שגרם לי קורת־רוח מרובה, שכן על ידי כך יכולתי להוכיח שתורה והשכלה אינן נחלתו של הגבר דוקא, וכי הכלל “יגעת ומצאת תאמין” קיים לגבי האשה ממש כמו לגבי הגבר.

אחרי הבחינות היה עלי להורות שעורים אחדים לדוגמה במקצוע שבחרתי לי. אני בחרתי בשפה הגרמנית. ראשית: משום שאהבתי לימוד שפות מנעורי; שנית: לא היו אז בביאליסטוק מורים אשר היטיבו להורות שפה זו.

אחרי השעור לדוגמה – השעור הראשון בחיי – ניגש אלי מנהל הגימנסיה, לחץ את ידי ואמר: כן! אַת תהיי מורה טובה.

אך שמחתי לרגל הצלחתי היתה מהולה בצער רב. זמן קצר לפני הבחינות קראה אותי סבתא לחדר־השינה של סבא והראתה לי על חזהו תפיחה, שהיתה גדלה והולכת זה שלוש שנים. בראותי זאת חשכו עיני. כבשתי את רגשותי ואמרתי בנחת:

– מנין לי לדעת? עצתי היא שתקראו מיד לרופא ואז תנוח דעתכם.

למחר ביקר הרופא ומראה פניו בישרני רעות. הוא הרגיע את בני הבית, אך בצאתו לוויתיו ואמרתי לו כי נדמה לי שזהו סרטן, ומתוך דבריו הבינותי שלא טעיתי. למחר קראו עוד רופא ושניהם יעצו לנסוע מיד לקניגסברג לשם ניתוח. עמדתי וקראתי את “פני” העיר, ידידי סבא, והם הכינו לו דרכיה והשפיעו עליו שיסכים לנסוע מיד אחרי יום־הכיפורים. הוא נסע ושם ניתחוהו, ובחול־המועד של סוכות חזר הביתה. ידידיו סיפרו שהוא הלך לניתוח “כמו לריקוד”. הרופאים התפלאו להתנהגותו, לרעננותו הגופנית ולרוחו הצעירה.

אחרי חג הסוכות חזרתי לביאליסטוק ותעודה מורה בכיסי. בני המשפחה ברכוני על הצלחתי, ואבא אמר לי בזו הלשון:

– נו, בתי, עתה כבר השגת את מטרתך. שמעון יש לו באודיסה משרה טובה מאד אצל בן־דודו. אַת תסעי לאודיסה, תפתחי שם בית־ספר ומעתה תחיו באמת חיים מאושרים בעזרת השם.

אולם הפעם פציתי את פי ודיברתי, שכן לא בת שבע־עשרה הייתי, כביום חתונתי, אלא בת עשרים ושלוש. בנחת, אך בתקיפות, הודעתי לאבי כי אשתו של שמעון לא אהיה עוד.

– לבריסק, ־ אמרתי, ־ לקחתם אותי בעל כרחי ל"תנאים", אולם לאודיסה לא תקחוני בעל כרחי, ואני אסע שמה רק כאשר הרכבת מביאליסטוק לאודיסה תעבור מתחת לאדמה…

– מה פירוש? – טען אבא. – הלא אמרת כי אינך רוצה אלא שתוכלי להשכר בעצמך למחיה. ובכן רימית את כולנו? ובכלל, היתכן שאשה לא תרצה לחיות עם בעלה משום שאינה אוהבת אותו? מין נימוק משונה: אהבה! ישקה וסטשקה אוהבים זה את זו, אבל אצל יהודים מתחתנים, מולידים בנים וחיים.

– אבא, אמרתי, – למען ילדי מוכנה אני לעשות כל מה שאפשר, מחוץ לדבר אחד: להיות אשת אביהם. ועליכם להשתדל שהוא יתן לי גט.

קשה לתאר את המהומה שעוררה הודעתי במשפחתי ובמשפחת הבעל. מיד בא מפינסק חותני ושוחח עמי שיחה רצינית. הוא פתח בנחת וסיים ברוגז. תחילה הודיע כי מוכן הוא לתת לבנו נדוניה בפעם שניה – אם סובלת אני מזה שהוא איבד את כל כסף הנדוניה בסך שלושת אלפים רובל.

– אפילו יכולת להובילני בקרונות של זהב, – עניתי, – לא אוסיף להיות אשת בנך. אם באמת אב מסור אתה, מוטב שתשפיע עליו שישתחרר ממני, משום שאני אביא עליו אסון גדול משיביא הוא עלי.

– אני מודיעך בהחלט, – אמר חותני בזעף, – כי גט לא תקבלי משמען כל ימי חייך.

– הגט דרוש לכם ולא לי, – מיהרתי לענותו במנוחה, אך בתקיפות. – לפני פתוח עתה העולם גם בלי גט.

עתה אמר אבא למחותן:

– נניח לה עכשיו. היא משוגעת ממש, אך זה יעבור. היא תתפכח, והכל על מקומו יבוא בשלום.

אחרי החותן בא ממינסק אחיו הצעיר של הבעל. הוא ישב ימים אחדים בביתנו ושוחח אתי שיחות ממושכות, בהאמינו כי ישפיע עלי לנסוע לאודיסה עם הילדים. משנוכח בטעותו נפרד ממני במלים אלה:

– דעי לך, פוּעה, שרק אם אני אמוּת תקבלי גט משמעון.

אחרי כל זה לא ראיתי עוד אפשרות לשבת בבית הורי. שכרתי לי דירה – חדר גדול עם מטבח – והתחלתי לחפש לעת עתה שעורי־הוראה פרטיים לעברית, לרוסית ולגרמנית. תלמידות לא חסרו לי. תלמידתי הראשונה, מאשה שמה, היתה אחר כך אשתו של העסקן הציוני הנודע יצחק ברגר ממינסק ואמו של הרצל ברגר מעורכי “דבר”. בו בזמן שלחתי את תעודותי למפקח על החינוך בגרודנה וביקשתי רשיון לפתוח בביאליסטוק פרוגימנסיה בת ארבע מחלקות. אבל הרי שייכת אני לאותם האנשים שדרכם “משוחה בזפת”, או בנוסח מודרני: מקופחי הגורל – והנה מקבלת אני תשובה זו: “אסור לך לפתוח בית־ספר בכל מחוז־החינוך הוילנאי, שאליו שייכת ביאליסטוק. הואיל ונבחנת במריאמפול, השייכת למחוז־החינוך הוארשאי, רשאית את לפתוח בית־ספר רק באחת הערי השייכות לאותו מחוז”.

נרגזת מתשובה זו נסעתי מיד לגרוֹדנה וטענתי כלפי המפקח:

– היתכן כדבר הזה? האם רופא או עורך־דין שגמר את חוק לימודיו בבית־ספר שבמחוז אחד אינו רשאי לשמש בתפקידו במחוז אחר?

כל טענותי לא היו, כמובן, אלא כקול קורא במדבר, כי לא היה זה אלא אחד מאלפי האבסורדים שבתחוקה הרוסית הצאַריסטית. מגרוֹדנה לא חזרתי הביתה, אלא נסעתי ישר לוילנה, אל מפקח המחוז, ושם ענוּני בפשטות:

– אם רצונך לפתוח בית־ספר בביאליסטוק דוקא, עליך להבחן שוב במחוז הוילנאי.

לא נחה דעתי ופניתי למיניסטריון ההשכלה, ושם דרשו ממחוז־החינוך הוארשאי את כל עבודות הכתב שעשיתי בזמן הבחינות ואישרו את תעודתי. אך גם הם השיבו לי אותה תשובה.

מאורע מעציב זה השפיע בלי ספק על כל מהלך חיי. בביאליסטוק כבר היו לי כמה תלמידות שחיכו לפתיחת בית־הספר. זוֹ היתה בשנים ההן עיר של תורה והשכלה, עיר של יהודים נבונים, שהצטיינו בכל המידות הטובות שֶמוֹנים בבני עמנו. היא גם שימשה אז מרכז לתנועת חובבי ציון, תנועה אשר בראשה עמד כאן הרב שמואל מוהילובר עם עוזרו יצחק ניסנבוים, שהיה אחר כך מטיף ציוני ומנהיג “המזרחי” בוארשה (על שמו נקרא הישוב “בארות יצחק”). עם התהווּת הציונות המדינית קמו בעיר עסקנים פעילים וחרוצים במספר רב. גם עברית למדו כבר אז אצלנו, ואף לנערות בנות אדוקים, הותר ללמוד “לשון הקודש”. לפיכך היתה קשה עלי מאד הגזירה לעזוב את עיר מולדתי היקרה לי, את משפחתי ואת חוג מכרי ולעבור פתאום לעולם אחר – לפולין. ואמנם, במשך ארבעים ושש שנים רצופות לא יכולתי, אני הליטאית, להתערב בשום אופן בין אחי ואחיותי הפולנים.

 

פרק רביעי: בית־הספר שלי בלומז’ה. המשך המאמצים לקבלת הגט    🔗

לא מצאתי מוצא אחר אלא לפתוח בית־ספר לבנות בלומז’ה, עיר פלך בפולין, בקרבת ליטא. בבית־ספרי זה הראשון התחלתי ביזמתי שלי ללמד את השפה העברית כמקצוע – בין המקצועות שבתכנית הלימודים. שיטת הלימוד של “עברית בעברית”, שכעבור שנים רבות הונהגה ברוסיה, לא היתה ידועה עוד בעת ההיא, בשנת 1889 (גם בארץ־ישראל רק החלו אז בנסיון זה). הואיל ושפת־הלימוד הרשמית בבית־הספר היתה רוסית, לימדתי עברית בתרגום רוסי.

את בני בן השש השארתי לעת עתה בבית אבא, אך את הילדה בת הארבע לקחתי עמי. אחר זמן מה באה אלי גם אחת מאחיוֹתי, שהתכוננה לבחינות כדי להכנס לבית־ספר לריפוי־שיניים. היא עסקה בלימודים וגם עזרה לי בעבודתי בבית־הספר.

בלומז’ה קיימתי את בית־הספר רק שנתיים, עד שעברתי לוארשה. אבל זכתה עיר פולנית זאת למה שזכו המושבות הראשונות בארץ־ישראל שאף בהן התחילו באותה תקופה בלימוד העברית. וכשם שנתגלגלה על ידי זכות זאת – להיות המורה הראשונה לעברית בבית־ספר מוּכּר בגולה, כך נתגלגלה על ידי גם הזכות השניה: ליסד בית־ספר עברי ראשון בגולה, ובמקום הראוי לו – בוארשה, בירת פולין, שבשנים ההן היתה גם בירת יהדות הגולה כולה.

בלוֹמז’ה פגשתי במקרה אדם אחד, שהיה חבר־נעורים של אבא. הוא הביא את ילדיו לבית־ספרי ובמהרה נתידדנו. היה זה יהודי פיקח, יודע תורה ואפיקורוס גדול, שהיה מרבה לנסוע בעסקי מסחרו לוארשה ולערים שונות ברוסיה. לידידי זה גליתי את כל סודותי וגם את דבר “הרומן” שביני ובין מישה, שכבר עמד לגמור את חוק־לימודיו. במשך שתי שנות שהותי בלומז’ה הייתי מקבלת ממנו מכתבים מרובים וחיטובי־עץ יפים מאד, מעשי ידיו, ושנינו ציפינו בכליון נפש ל"ניירותינו": הוא לדיפלוֹם ואני – לגט. באחד הימים אמר לי מכרי שהוא נוסע לאודיסה, וברצונו להתודע שם אל בעלי: אולי יצליח להשפיע עליו שישחררני. מובן ששמחתי מאד ואף בקשתיו להלעיז עלי שנהייתי אפיקורסית גמורה, הסרתי את מכסה־הראש, מטבחי מלא טריפוֹת, ההורים אינם רוצים לדעתני, וסופי שאתחתן בודאי עם גוי בלא גט. מכרי מילא את הוראותי בדיוק, אך כל האיומים הללו הועילו לי “כקרני־אומן לברמינן”. הבעל אמר שהוא מאמין כי אני אפיקורסית, אבל יודע הוא כי בתור אשה הנני הגונה מאד וכי לא רק עם גוי, אלא גם עם יהודי לא אתחתן בלא גט – וגט לא יתן לי כל ימי חייו.

לימים נודע לאבא סוד הרומן שלי מפי המחוּתנים עצמם. נקל להבין איזו טרגדיה היתה זו בשביל הורי האדוקים. נשואי כוהן עם גרושה! הרי לא רק שתי המשפחות בלבד, אלא גם כל היהדות כולה עלולה להספות חלילה בעווֹן זה! אבא מיהר ובא אלי ללומז’ה, ישב אצלי שלושה ימים רצופים ודרש ממני רק דבר קטן: שאכתוב במפורש כי מסתלקת אני ממישה. ניסיתי להסביר לאבא שמישה אינו יודע אפילו מה טיבו של איסוּר זה, ואילו אני מצדי אינני רואה בכך חטא כה חמור עד כדי להרוס בגללו שנית את חיי הצעירים. הרי אפילו אם תהיה ארץ־ישראל שייכת לנו, לא נשוב להקים את בית־המקדש עם הקרבנות והכוהנים. ובכלל אין כעת כוהנים צרוּפים, כי כל ישראל התערבו זה בזה במשך הדורות. לאחר שכל טענותי לא הועילו, כמובן, אמרתי בפשטות:

– אבא, אפילו תחתוך את גופי לשנים־עשר נתחים, יגידך כל נתח אותו דבר: את מישה לא אעזוב. תנסו, איפוא, להשפיע עליו שהוא יעזוב אותי.

אבא נסע ממני בלא כלום, וכעבור כמה ימים בא אלי אחי הגדול, גיסו של מישה. אני הסתתרתי מפניו, כי אמרו לי שיש בדעתו לשפוך עלי מין חומר נוזל כדי שאתכער ואז יסרב מישה לשאת אותי לאשה. לאחר שישב ימים אחדים בלומז’ה ולא ראה אותי – חזר לביתו.

עוד טרם נודע הסוד לאבא קיבל מישה את הדיפלום, ולפני עזבו את ריגה ביקש ממני כמה פעמים שארשה לו להתראות אתי לפני נסיעתו לסאַמאַרה.

“איני יכול”, כתב, “להמשיך כך, לאהוב את האויר, כפי שאני נוהג שלוש שנים. לא אבוא אליך הביתה, אלא לבית־מלון, כי יודע אני שאת יושבת בעיר קטנה, ובתור מחנכת תופסת אַת מקום נכבד בחברה, ולא יאה לך הדבר. אני אין רצוני אלא לראותך בלבד”. אך אני לא הסכמתי לכך בשום אופן, והודעתיו בהחלט שעד שאקבל את הגט לא אוכל לראותו, שכן אין ביכלתי להטיל כתם כזה על ילדי ואין ברצוני שבימים יבואו ידונו אותי לכף חובה.

הה, כמה חזק היה בי אז עדיין כוחו של הרגש התוֹרשתי, אם בגלל אבסוּרדים כאלה יכולתי להרוס בעצם ידי את תקוות עלומי התוססים.

מכיון שלא הרשיתי לאהובי לבוא אלי, נסע הוא ישר הביתה, ורק שם נודע לו מפי אמו כי גם אחרי קבלת הגט אסורה אני לו משום שכוהן הוא. דבר זה הפתיעו מאד, ומיד עמד וכתב לי מכתב אשר בסופו הוא מצהיר שאין חוק בעולם אשר יוכל להשבית את אושר חיינו, ועל כן הוא מציע לי לא לחכות לגט, אלא לבוא מיד עם ילדי לסאַמאַרה, או, אם רצוני בכך – לנסוע אתו תיכף ומיד לאמריקה. מאחר שהייתי עקבית בהחלטתי, הודעתיו שאני מוכנה לכך, אולם רק אחרי קבלת הגט.

מובן שכאשר נודע להורי דבר הסכנה הצפויה לשלושים וששת הדורות של אבות־אבותי הרבנים – התחילו לעשות כל מה שביכלתם כדי שלא אקבל גט. הם פנו אל הכוהן עצמו, וכאשר הוא לא הגיב כלל על הענין, ערכו התקפה על אמו, שכן אביו היה אפיקורוס גמור. הם כתבו לאֵם שאִם לא תשפיע על בנה שיעזוב אותי – יחזירו לה מיד את בתה עם שלושת ילדיה, ובעלה, הוא אחי, יתן לה גט.

כאשר נודע למישה איום זה לא יכול עוד להשאר בבית וקיבל משרת כימאי בכפר רוסי. אך לפני נסיעתו ביקשה ממנו אמו שיבטיח לה לבלי להתחתן עמי בלי הסכמתה. היא הרבתה כל כך להפציר בו, עד שלא יכול יותר להחזיק מעמד – והבטיח. במכתביו מן הכפר, שהיה שולח לי יום יום כמעט, תיאר לפני את משפחת הכימאי, המגדל בביתו את אחיו ואחיותיו היתומים מאביהם, וביניהם גם אחות אחת מבוגרת. נראה שבעל־הבית נתן מיד את עינו בו כבן־זוג מתאים לאותה אחות. כעבור ארבעה־חמישה חדשים חדל פתאום לכתוב לי. חיכיתי ימים אחדים וטלגרפתי אליו, כי דאגתי לשלומו, אך תשובה לא באה. ולפתע מקבלת אני מכתב מאבא בו הוא מבשרני שמישה התארס עם אחות מעבידו, ואני שוב איני זקוקה, איפוא, לגט. מיד עניתי לאבא בקיצור, שאת הגט אני דורשת כמקודם, ומאחר שעכשיו שוב אין להם מה לחשוש עוד ־ עליהם לעזור לי בכך.

כאמוּר, יהודים בני תורה יודעים להתפלפל – ואבי הסיק מתשובתי שכל ענין האירוסים של מישה אינו אלא מעשה הסוואה, כדי שאקבל את הגט ואז אתחתן אתו. ואילו אני עמדתי וצררתי את כל מכתביו של מישה, שקיבלתי ממנו במשך שלוש שנים, עם כל חיטובי־העץ היפים, וזרקתים לתוך האש, ואתם יחד שרפתי לאפר את אהבתי הראשונה, הצרופה בטהרתה, ועקרתיה מקרב לבי על כל שרשיה. אם אדם הוא חסר־אופי עד כדי כך – אין הוא ראוי שאהגה בו אף שעה קלה. אף־על־פי־כן לא נתנה לי מלחמת הרגש והשכל מנוח, ובמשך זמן רב הדידה שנתי בלילות. ביום היתה עבודתי מצילה אותי מיסוּרי.

כעבור חדשים אחדים נסעתי עם ילדתי ובני משפחתי לחתונת בן־דודי, ובדרך נודע לי כי מישה התחתן כבר. חשבתי כי עתה יקל מעלי לקבל את הגט וכל אותו ליל־החתונה רקדתי וצהלתי, עד כי האורחים סירבו להאמין שאני אם לילדה בת ארבע. אבא הוסיף לחשוד בי שכל ענין חתונת מישה הוא רק למראית־עין בלבד.

 

פרק חמישי: אני מקבלת את הגט ועוברת לוארשה    🔗

אחרי זמן קצר נזדמן למכרי מלוֹמז’ה לשהות זמן־מה בוארשה לרגלי עסקיו. שם היה מתאכסן בבית ידידו אליעזר קפלן, סוכן בית־החרושת המפורסם לטבק של האחים שאֶרשאֶווסקי מגרוֹדנה. אותו קפלן היה עסקן ציבורי, חבר “בני משה” של חובבי־ציון מיסודו של אחד־העם ופעיל בהוצאת הספרים “אחיאסף”, שנוסדה אז. אני הייתי כותבת תמיד למכרי על עניני הפרטיים, והוא היה קורא את מכתבי באזני קפלן, בכדי להראותו מה גדול כוחה של אשה בלשון־הקודש – דבר בלתי שכיח בימים ההם. קפלן התענין בי ונתגלה שהוא מכיר אותי ויודע את כל יחוּסי, משום שאשתו היתה מביאליסטוק. בשמעו שיש לי בית־ספר בלומז’ה ביקש את מכרי שישאלני מיד אם אסכים לקבל משרת מורה ב"חדר לבנות" ש"בני משה" יסדו בוארשה בעיקר לשם לימוד עברית. הם חיפשו “בנרות” מורה יהודיה, בעלת זכות־הוראה, היודעת גם עברית, ולא מצאו כזאת בכל פולין.

בועד המיסד של אותו “חדר” היו: הסופר שאול פינחס רבינוביץ, ראש חובבי ציון בפולין ומתרגמו של גרֶץ לעברית; נחום סוקולוב, עורך “הצפירה”, הסופר א.ש. פרידברג, מחבר הספר “זכרונות לבית דוד”, הסופר והעסקן מ.מ. פרוס, שנודע בפסיבדונים שלו “איש יהודי ספרא”, העורך־דין הידוע בוריס סטבסקי, צעיר העסקנים הציוניים זאב גלוסקין, ועוד אחדים מ"בני משה", וביניהם גם אליעזר קפלן עצמו. ועד זה כתב לי מכתב רשמי שאם אני מסכימה להצעה – עלי לבוא לוארשה בחול־המועד פסח. לא שהיתי הרבה ונסעתי לוארשה מיד עם הפסקת הלימודים לחופש פסח. הועד הסכים לתנאי, ואני הצעתי לו, ליתר בטחון, שיעור לדוגמה בעברית. בשיעור נוכחו הסופרים הנזכרים ואני עמדתי במבחן. קבעו לי משכורת של שלושים רובל לחודש לעבודת שש שעות ביום – משכורת נאה בעת ההיא. הבטחתי להם שאני נוסעת לחסל את בית־הספר שלי ומיד אחרי הפסח אבוא.

אחרי כל מה שסבלתי נסכה עלי תקוותי לעבור לעיר־הבירה הרגשת אושר. זה מכבר שאפתי לעזוב את ערי־השדה צרוֹת־האוֹפק ולעבור למקום־תורה וחיי־ציבור, אשר שם אוכל להוסיף דעת בתורת החינוך, ואולי גם אצליח לצאת משם לחוץ־לארץ ללמוד רפואה. שאיפתי זו הקלה מעלי את הפרידה מבית־הספר הראשון שיסדתי וניהלתי בהצלחה ומידידי שרכשתי לי בלומז’ה. אבל הרי נגזר עלי, כידוע, שיהיו חיי משוּחים בזפת – ונזדפף, איפוא, גם רגש האושר הרגעי הזה. חבר אחד של הועד היה בן־עיר וחבר־נעורים של בעלי וידע את כל קורותי. מה עשה? הלך והיתרה בחברי הועד שלא יתקשרו עמי, כי יודע הוא ממקור בטוח שהבעל יבוא בקרוב ויקחני בכוח לאודיסה. בימינו קשה, אמנם, להאמין, שחברי הועד הנכבדים נתנו דעתם להודעה חסרת־טעם כזאת, אך העובדה במקומה עומדת. הזמינו אותי לישיבה והודיעו לי כי לצערם אינם יכולים לקבלני עד שיהיה בידי גט. מובן שלא נכנסתי אתם בדברים ורק הודעתים שזהו עניני הפרטי – וחזרתי מיד ללומז’ה לעבודתי.

נקל להבין מה היתה השפעתו של המקרה הזה עלי. נמצא שלא די שהורי שלי והוריו שלו כבלוּני בעטיוֹ של הגט, אלא בני־אדם זרים אף הם שוללים ממני את חופש התנועה ואת היכולת לחיות לפי רצוני. כזאת – אמרתי לנפשי – היה לא תהיה. פניתי שוב במכתב להורי הבעל ולאבא־אמא, שלאמיתו של דבר היו המפריעים העיקריים, וכך נמשך הדבר עד סוף הקיץ ללא תוצאות. סוף סוף מצאתי עצה. בחודש אלול כתבתי שלשה מכתבים – בעברית דוקא, לסבא ממריאמפול (אחרי הניתוח חי עוד שלוש שנים עם הסרטן שבגופו), לאבא ולבעל, בזו הלשון:

“אם לא תשחררוני ולא תשלחו לי גט בהקדם האפשרי – אמיר את דתי, אני ושני ילדי עמי. ביום הכיפורים, כאשר תתפלל בודאו ברוב כוונה לאלוהים” – הוספתי במכתבי לבעל – “אתנצר יחד עם ילדי”.

ומכתבים אלה הועילו. מה רחוקה הייתי מצעד כזה – לא הבינו כלל, שהרי ידעו כי אפיקורסית גמורה אני. לא עברו ימים מרובים וסבא כתב לאבא מכתב־פקודה לתת לי גט. המחותנים נדברו ביניהם ועם הבעל ושלחו את הגט לידי הרב בלומז’ה. והנה שוב מעצוֹר! הרב מצא פסול בגט ורצה לשלחו חזרה. אני התגוננתי בכל כוחי. סייע בידי הרב מסופוצקין, ר' שמואל־יעקב רבינוביץ, (מראשי הציונים בימי הרצל) שהיה מורה־הוראה וחבר בית־הדין המקומי בלומז’ה, ואני הייתי בת־בית אצלו חברה לבנותיו. הסברתי לו שאם הגט פסול באמת, ייהרסו חיי כליל, כי הבעל הוא אדוק מאד ולא יסכים שוב לתת לי גט. הדיין מצא שעל־פי הדין אינו הכרח לפסול את הגט. בכוח ידיעה זאת טענתי לפני הרב שלא אתן בשום־אופן להחזיר את הגט לאודיסה, וכי בכלל הגיעה השעה לשים קץ לסבל של נשים יהודיות בגלל “קוצו של יוד”. אחרי מלחמה ארוכה ועקשנית קיבלתי סוף־סוף את הגט.

לא התמהמתי וכתבתי לועד של “החדר לבנות” בוארשה כי המכשול היחיד הוסר ויכולה אני לבוא מיד אחר חג הסוכות ולהתחיל בעבודה. בחודש ספטמבר שנת 1891 נסעתי לוארשה וקיבלתי לידי את הנהלת ה"חדר".

 

פרק ששי: השנים הראשונות בוארשה. ראשית פעולתי הציבורית    🔗

בבואי לוארשה הייתי בת עשרים ושש. את בני בן השמונה השארתי בבית אבא, אשר רצה לגדלו לרב בישראל. בהיותו בן שבע כבר למד הילד שבעה דפים גמרא בשבוע.

אני אהבתי את מקצוע ההוראה, ומלבד הסיפוק שהעבודה נתנה לי בשל עצמאותי הכלכלית, נהניתי ממנה הנאה רוחנית מרובה: כבר אז חשבתי כי כשרון ההוראה, בדומה לזה של הכתיבה או הציור, מן ההכרח שיהיה טבוע בו באדם מלידה. יחד עם זה הרגשתי צורך לנסוע לחוץ־לארץ ולהשתלם בתורת החינוך. ומשום שידעתי כי בשוייץ אפשר רק בצימצום להתפרנס מהוראת השפה העברית, הסתדרתי בשנה הראשונה לחיי בוארשה באופן ארעי: לקחתי חדר בבית מוֹרה, יהודיה מתבוללת, ושם גם אכלנו את ארוחת־הצהרים אני וילדתי, וכך חייתי חיי צנע בקוותי כי אצליח לחסוך במשך שנה סכום מספיק לנסיעה.

דאגה אחת לא נתנה לי מנוח: לקחת אתי את שני הילדים לא יכולתי. בני היה צריך, איפוא, להישאר בביאליסטוק ולקבל חינוך זר לרוחי – דבר אשר יקים בינינו חיץ אולי לכל ימי חיינו. ועוד: לא די שנאלצתי להרחיק ממנו את האב, עתה ארחיקהו גם מן האם? לעתים קרובות הציקה לי המחשבה: מי יודע אם ברבות הימים לא ידונו אותי ילדי לכף חובה על הצעד המהפכני שעשיתי – עזבתי את אביהם. מלחמה נפשית זו ארכה שנה תמימה כמעט, ולבסוף ניצח, כמובן, הרגש האמהי. החלטתי להשלים את ידיעותי המקצועיות ובכלל להוסיף ללמוד – הרי יכולה אני, בעצם, גם כאן, בוארשה, ואף גם להכנס לאוניברסיטה (שלשון הלימוד בה היתה אז רוסית).

לאחר שהחלטתי כך, כתבתי מיד להורי שיביאו לי את הבן. שכרתי דירה – חדר עם מטבח – ברובע פרוליטארי, כמובן, וסידרתיה בפשטות, לפי רוחי ובהתאם לאמצעי הכספיים. בעסקי הבית לא יכולתי ולא רציתי לעסוק, ולפי בקשתי שלחה לי אמא את ראַשׁל – העוזרת הוותיקה שלה. הייתי מרוצה מאד מזה שיכולתי למסור לידיה את כל עניני הבית ולהתמכר כולי לעבודתי, ואמא אף היא היתה מרוצה בהיותה בטוחה שראשׁל תסדר בביתי מטבח כשר. אני לא הפרעתיה בכך, כי עם כל אפיקורסותי רציתי שאוּכל להזמין אלי לסעודה גם יהודי אדוק.

מראשית חיי העצמאיים קשרתי את עבודתי החינוכית קשר מהודק עם הפעולה לשחרור האשה. את התנאי העיקרי לשיחרורה ולהשוואת זכויותיה עם אלו של הגבר ראיתי תמיד בעצמאותה הכלכלית. הצבתי לי, איפוא, כאחת ממטרות חיי לסייע לה לאשה בכיוון זה בכל מאמצי כוחי – הן בעזרה לכל אשה, ויהודיה בפרט, והן בהפצת עצם הרעיון הזה בין המוני הנשים היהודיות ובנות הנוער.

צעירי דורנו, גם אלה ההולכים בטל וגם אלה המקיימים בגופם את מצוות העבודה, אינם יכולים כלל לתאר לעצמם את יחסם של היהודים בזמן ההוא לעבודה ולמלאכת־כפיים. באיזו גאווה היו המשפחות המיוחסות מתפארות שאין “בעל־מלאכה” במשפחתן. מבחינה זו אופיניות מאד המלים אשר בשיר העממי שהיה נפוץ בדור ההוא:

וְאֶת הַשִּׂמְלָה תִּתְפֹּר אֵיזוֹ תּוֹפְרָנִית?

־ שָׂרְה’קָה הָאָפְנָאִית הַהוֹלְלָנִית.²

ומי בת בית־היגון בישראל שהיה לה העוז והכוח ללכת ללמוד מקצוע ולהטיל בכך כתם על משפחתה? בנות ישראל היה להן תפקיד אחד בחייהן: לשבת ולהמתין לבן־זוגן.

עבודת ההסברה, המכוּונת לעקירת המושגים המנוּונים הללו, לא היתה מן הקלות. היא נמשכת זה עשרות בשנים ועד היום טרם נסתיימה, אפילו בארצנו שלנו, אשר באנו אליה על מנת לשנוֹת ערכים ומושגים המושרשים בנו מן הגולה. למען האמת עלי להעז ולומר, שלמזלי הייתי אחת החלוצות בשדה פעולה זה של הציבוריות היהודית בפולין.

כאמור לעיל, היתה משפחתנו מסועפת מאד וקרובינו היו מצויים במקומות רבים. בחוגי המשפחה שימש המעשה שעשיתי דוגמה לאחרות. זמן קצר אחרי בואי לוארשה התחלתי לקבל מכתבים מקרובות שונות, שרצו אף הן לבוא לוארשה ללמוד איזו מלאכה וביקשו את עזרתי. ברצון רב הייתי ממלאה בקשות אלו. דירתי הקטנה ברחוב פוקורנה מספר 6 הפכה עד מהרה בית־ועד לצעירות הללו. הזמן התאים לכך מאד. התעשיה בוארשה היתה אז מפותחת ביותר. רוסיה שימשה שוּק עצום ובלעה את כל מוצרי התעשיה הפולנית. בכמה ענפים, כגון: תוצרת עניבות, מגבעות וכו' – מקצועות המתאימות לנשים – חסרו ידיים עובדות. היו עובדים בשלוש, ארבע משמרות ביממה, וגם מסרו עבודה לפועלים בבתיהם. לי היו מכרים בין אנשי המסחר, כי בית־הספר הראשון והיחיד בוארשה, בו למדו נערות “לשון הקודש”, היה מפורסם מאד. לא התקשיתי, איפוא, בסידור כל הנערות שפנו לעזרתי. גם בביתי שלי היה בית־מלאכה קטן: שתי בנות־דוד שלי תפרו עניבות והשלישית למדה לעשות מגבעות של גברות. משמונה בבוקר ועד ארבע אחרי־הצהרים הייתי עם הילדים בבית־הספר – וחדרי היה פנוי, איפוא, לעבודתן. השתיים היו נערות צעירות מפלוֹצק, יתומות מאמן, שהיתה אחות אבי, והשלישית – אשה צעירה, שבעלה סירב לתת לה גט, והן חיו, איפוא, יחד אתי. בלילות היינו מעמידות מיטות נוספות וישנות כולנו באותה דירה קטנה – עליזות, מלאות חיים ומרץ. ילדי למדו שניהם בבית־הספר שלי, ובני למד גם גמרא מפי מלמד מיוחד, ואף אני למדתי אתו.

הה, מה מענינים ומלאי תוכן היו החיים הללו, ביחוד מאחר שניקנו במלחמה קשה!

צעירי דורנו אינם יכולים כלל להבין זאת, משום שהם לא טעמו טעם של מלחמת־החיים; מקבלים עם הכל מן המוכן. לפעמים שומעת אני גם פה בארץ מפי נשים צעירות כי מוטב שהבעל ישתכר למחיה והאשה לא תצטרך לעבוד. עדיין רחוקות הן נשינו מהכרת חשיבותה של העצמאות הכלכלית.

מחוץ לעבודתי המקצועית כמנהלת ומורה ב"חדר לנערות", שנקרא בשם “יהודיה”, עסקתי גם בתנועת חיבת־ציון. תנועה זו היתה קרובה לי עוד מימי ביאליסטוק, אולם קשה לי לקבוע מתי וכיצד נעשיתי ציונית. סבורה אני כי הייתי ציונית עוד מראשית ילדותי, בהשפעת החינוך, החדר, התנ"ך, ואחרי כן אולי גם בהשפעת הפרעות של שנות 1882־1881. עוּבדה אחת מימי הילדות נשתמרה בזכרוני. סבתי, אם־אמי, היתה לה טחנת־מים גדולה ליד העיירה סופראסלי הסמוכה לביאליסטוק. הסביבה היתה יפה מאד. יער עתיק וגדול השתרע לארכו של הנהר סופראסל מעבר מזה, ושטחים רחבים של כרי־דשא ושדות־תבואה נהדרים מעבר מזה, ובמרחקי קצותיהם נראו קבוצות קבוצות של גבעות. בימות הקיץ היינו, אנחנו הילדים, נוסעים שמה, כי המקום שימש לנו קייטנה. אותו קיץ הייתי בת שמונה, וביום שבת אחד אחר־הצהרים, כשבני הבית היו ישנים, עברתי את הגשר שעל הנהר והפלגתי הלאה, כי דמיתי למצוא שם, מאחורי הגבעות, את ארץ־ישראל. כאשר הקיצו בני הבית משנתם וראו שנעלמתי, התחילו מחפשים אותי בכל קצות העיירה עד שמצאוני. על שאלתם היכן הייתי – עניתי בתמימות שהלכתי לארץ־ישראל.

בבואי בשנת 1891 לוארשה נודע לי מפי זאב גלוסקין, העסקן הציוני הותיק וחבר הועד של “יהודיה”, על צעירה אחת בשם לאה פרושנסקי לבית לוין־אפשטין, שחזרה לפני זמן קצר מארץ־ישראל, לאחר ששהתה שם שנה תמימה אצל אחיה, מיסד המושבה רחובות. מיד ביקשתי את כתבתה ובלא שהיוֹת הלכתי אליה ואמרתי לה ישרות ופשוטות:

… שמעתי שהיית בארץ־ישראל. באתי, איפוא, לראות את פניך ורצוני להתידד אתך.

ואמנם התידדנו אז, וידידות זו נמשכה למעלה מחמישים שנה, עד יום מותה של לאה (בשנת 1942). ידידותנו היתה מבוססת לא רק על אהדה אישית; אותנו קשר מאד האידיאל המשותף – הפעולה הציונית. שום חילוקי־דעות, שהתעוררו בינינו לפעמים, לא היה בכוחם להשפיע על יחסינו האישיים.

מיד לאחר התוועדותנו החלה לאה פרושאנסקי להתענין ביותר ב"חדר" שלי, וביחוד במצבו הכספי, כי תקציבו היה מיוסד על שכר לימוד ותשלומי־חבר. שכר הלימוד עלה לסך שני רובלים לבנות האמידים. חלק מהילדות זכה בהנחות ידועות וחלק היה פטור מכל תשלום. מובן כי בתנאים כאלה היה גרעון ניכר בקופה בכל חודש. בימים ההם היה נהוג בבתי־הספר של היהודים, כמו ב"חדר", שהתלמידים מתקבלים ל"זמן", לאמור: לחצי שנה – מפסח עד סוכות ומסוכות עד פסח. חופשה לא היתה קיימת כלל. ילדי יהודים אינם זקוקים למנוחה; חייבים הם ללמוד תמיד, כמו שנאמר: “והגית בו יומם ולילה”. במשך שנים רבות היתה הממשלה הצארית עצמה אוסרת להנהיג ירחי חופש ב"חדרים" ובבתי־הספר של היהודים. ואם אין שנת־לימוד קיימת, ממילא אין מקום לשכר־לימוד שנתי. אם מפסיק הילד את לימודיו, מחמת מחלה או מאיזו סיבה אחרת – אין ההורים חייבים לשלם. גם האמידים לא היו מדייקים בתשלום ולא שמו לבם אל מצב בית־הספר, משום שההורים היהודים, ואפילו הציונים שבהם, זילזלו בערכו של לימוד העברית לנערות. החוגים האדוקים התנגדו לעצם הדבר, ואילו החוגים המתקדמים, כביכול, והחפשים היו ברובם מתבוללים. הבנות היו לומדות לשונות־נכר, וביחוד שקדו על לימוד הלשון הפולנית וספרותה, אבל לשון הקודש – טענו האבות – ענין הוא לנערים ולא לנערות.

בית־הספר “יהודיה” נלחם מלחמה קשה בהשקפות אלו. מלבד זאת היה עליו להלחם מלחמת־קיום קשה בשל מצבו הכספי. זאב גלוסקין הוא שעמד בראש ועדת התקציב והיה אחראי לו. הוא שימש אז מנהל בבית־העסק הידוע של טרוקנהים, ואני, בתור מנהלת בית־הספר, צריכה הייתי לקבל ממנו חודש־חודש את כל התקציב הדרוש לתשלום שכר־דירה, למשכורת המורים ושאר ההוצאות. לא פעם היה עלי לחכות שעות שלמות באחת מפינות בית־העסק, עד אשר גלוסקין מצא אפשרות לשלם לי את הסכום הדרוש.

עזרה רבה לכיסוי התקציב קיבלתי מחברתי לאה פרושאנסקי, אשר לא יכלה לראות בענותי. היא יסדה ועד של נשים שרכשו משלמי מס קבוע לטובת בית־הספר. בזכות פעולתה רבת־המרץ הצליחה במשך זמן קצר לארגן מספר רב של חברות מחוגי העשירים, ובכדי לקמץ בהוצאות היו חברות הועד גובות בעצמן את המסים, כל אחת באזורה שלה, והפעולה התנהלה יפה.

 

פרק שביעי: אני מייסדת גימנסיה    🔗

לא עברו ימים מרובים וביזמתי סידרנו גם שעורי־ערב לבנות העניים – שכר הלימוד עלה רק חצי הרובל לחודש – ולימדנו רק עברית, ארבע שעות בכל ערב.

אני כשלעצמי לא הייתי עדיין מרוצה. התלמידות בבית־הספר היו מתחלפות לעתים קרובות. בנות האמידים נשלחו לבתי־ספר גדולים יותר, שבהם, כמובן, לא למדו עברית, וההורים הציוניים אף הם לא רצו להחזיק זמן רב את בנותיהם ב"חדר" ללא השכלה כללית. גם בלימוד השפה העברית לא עשו התלמידות חיל רב, מאחר שהיו לומדות שנה או שנתיים לכל היותר. לא פיקפקתי הרבה והגשתי בקשה למפקח על החינוך שירשני לשנות את החדר ל"בית־ספר למתחילים" בן שתי מחלקות. בקשתי נתמלאה בנקל, משום שהודעתי כי לשון הלימוד תהיה רוסית.

הפיכת ה"חדר" לבית־ספר הביאה ברכה. התכנית המורחבת של הלימודים הכלליים איפשרה הישגים גדולים גם בלימודים העבריים, והמצב הכספי הוטב אף הוא במידה ידועה. אך אני לא מצאתי סיפוק גם עתה. שכן עברית – הרהרתי – לשון קשה היא. אין זו שפת־הדיבור הנשמעת ברחוב או בבית. וכי אפשר בכלל לדעת עברית על בוריה רק מן התנ"ך וספרי־הלימוד בלבד, מבלי ללמוד את ספרותנו העתיקה? ומה, איפוא, ערכו של בית־ספר יחידי זה בוארשה רבת־ההמונים היהודים? עלינו להקים רשת שלמה של בתי־ספר כאלה, או, לפחות, להנהיג את לימוד הלשון העברית בתור מקצוע, כגרמנית וצרפתית, באותם בתי־הספר לנערות הקיימים כבר.

מחשבה זו העסיקה אותי תמיד, וביום בהיר אחד באתי לפני ועד בית־הספר בהצעה: שאני אגיש לשלטונות־החינוך בקשת רשיון לפתוח בית־ספר לנערות בן שבע מחלקות, בעל תכנית של גימנסיה ממשלתית, אשר שפת־הלימוד בו תהיה רוסית, אולם לימוד השפה העברית יתפוס בו מקום נכבד. בית־הספר “יהודיה” הוא מפורסם למדי – טענתי לפני חברי הועד – ואתם תמשיכו לנהלוֹ, ואילו אני אפתח בשמי ועל אחריותי הפרטית גימנסיה.

הצעתי עוררה חילוקי־דעות חריפים בין חברי הועד. היו שראו בה מעשה מהפכני, והיו שהגנו עליה – ובראשם בוריס סטבסקי, אדם נבון ואחד מעורכי־הדין המפורסמים בין יהודי וארשה. הוא הצהיר בגלוי: הלואי ונזכה לראות עוד מהפכות כאלו ותחוללנה אותן מורות פרטיות שתפתחנה בתי־ספר יהודיים בעלי תכנית רחבה ללימוד הלשון העברית.

סטבסקי הצליח לשכנע את יתר החברים, וכעבור זמן קצר הגשמתי את תכניתי. את “יהודיה” העבירו אחר כך לסביבה של בני עשירים, ובית־ספרי שלי נשאר במרכז היהודי. היחידה שלא יכלה לסלוח לי את הצעד המהפכני הזה היתה לאה פרושאנסקי, אך כעסה לא ארך, כי עד מהרה נוכחה אף היא לדעת שלמען הפצת העברית נחוץ להרבות ככל האפשר בהקמת בתי־ספר כאלה. גם בית־הספר “יהודיה” עצמו היה כעבור שנים לגימנסיה שהשפה העברית נלמדה בה בתור מקצוע. גימנסיה זו נתפחתה יפה יפה במשך הזמן וזכתה לפרסום רב. (מאז גמר מלחמת העולם הראשונה שימשה בה כמנהלת בת־שבע, אשת יצחק שויגר, עד שבא צבא היטלר, הרס את בית־הספר והוציאה להורג בין שאר אנשי התרבות היהודים בוארשה).

השפעת הצעד המהפכני שלי ניכרה ברחוב היהודי, ולאט לאט התחילו כמעט כל בתי־הספר היהודים לנערות להורות את השפה העברית כאחד המקצועות.

מבחינה כלכלית לא היו חיי קלים, כחיי המורה היהודי בכל עת. אם כי היתה לי כבר גימנסיה, קיבלתי עדיין את שכר־הלימוד הקודם, משום שהתלמידות היו ברובן בנות בעלי־מלאכה וחנונים. עם גידולה של תנועת חיבת ציון, ואחר כך, עם התהוות הציונות המדינית, הלך וגדל בבית־הספר מספר הילדות מבנות הציונים, ובשנים הבאות לא היה כמעט בית ציוני בוארשה (מחוגי המעמד הבינוני) שבנותיו לא למדו בגימנסיה שלי, ששמה הרשמי היה: “בית־ספר יהודי לנערות, בן שבע מחלקות, בעל תכנית של גימנסיה לנערות, של פ. רקובסקי”. אולם בשנים הראשונות לא קל היה לי לשכנע את ההורים היהודים, שלימוד שפתנו הלאומית דרוש לנערות ממש כמו לנערים, שכן אם רוצים אנו לגדל בנים נאמנים ליהדות, עלינו לחנך דור של אמהות בעלות חוש לאומי. לא פעם קרה שאחד האבות מבין האדוקים והחסידים אמר לי בפשטות: “את הכל תלמדי את בתי, ורק לא את לשון הקודש”. לעתים קרובות הייתי קונה לתלמידה את ספר־הלימוד העברי בכספי שלי, כי את כל ספרי הלימוד היה האב קונה לבתו, אך את הספר העברי – חס ושלום!

בעקשנות ובאורך־רוח לחמתי את מלחמתי לתחיית לשוננו הלאומית ובו בזמן – גם לפיתוח הרעיון הלאומי ולהפצתו, שהרי אי אפשר היה ללמד את הילדות עברית בלי לקשור את הלימוד עם העבר שלנו, ובעיקר עם ארץ־ישראל. כאשר לימדתי שיר על ארץ ישראל היו התלמידות אומרות זו לזו (ברוסית): “מיד תבכה הגברת”, ואמנם לא יכולתי שלא להזיל דמעות.

למרות מצבי הכלכלי הקשה התאמצתי ככל האפשר להעלות את בית־הספר לרמה פדגוגית גבוהה. תמיד היו לי טובי המורים והמורות, והם היו מלמדים אצלי, לפי דבריהם, מתוך מסירות ומרץ יותר מאשר בכל בית־ספר אחר. ראשית – טענו – משום שאני עובדת יחד אתם כל שש השעות, והשנית – אני מדביקה אותם במרץ ואהבה לעבודה.

מהפכת העצמאות שעשיתי בחיי הפרטיים השפיעה, כאמור, על בני משפחתי, ובעיקר על אחי ואחיותי (שבע אחיות היו לי וארבעה אחים). כולם היו בעלי כשרונות, ואבא לא הפריעם מלימודיהם (הוא עצמו היה לומד תמיד, והיה קורא את כל הספרים שהילדים הביאו הביתה), ורק לגימנסיה אסר עליהם להכנס, משום חובת הכתיבה בשבת. לא עבר זמן רב ושתיים מאחיותי באו לוארשה ללמוד ריפוי שיניים. כדי להתקבל לשעורים אלה לא היה צורך בתעודת־בגרות של בית־ספר תיכון, והמוני נוער מהמעמד הבינוני, וביחוד נערות, נהרו אל השעורים האלה, אשר נוסף לידיעת המקצוע העניקו זכות־ישיבה מחוץ ל"תחום־המושב" המצומצם שהיה אז ליהודים ברוסיה, ורבים מבני הסוחרים התכוונו בעיקר לקבלת זכות־ישיבה בכל תחומי רוסיה, לשם עסקי מסחר.

כשבאו אלי אחיותי, גרתי כבר בדירה בת שני חדרים ומטבח, בבנין בית־הספר. בשעות הפנאי שלהן היו עוזרות לי בעבודה, שכן אבא היה שולח להן כסף רק לשכר לימוד בלבד. עם התפתחותו של בית־ספרי ופרסומו, גדלו והלכו גם קשרי האישיים וביתי נעשה בית־ועד לחכמים. היה זה בראשית שנות התשעים למאה שעברה, בזמן הגירוש המפורסם ממוסקבה, כאשר המוני יהודים נהרו לערים הגדולות שבפולין, וביחוד לוארשה, וביניהם – בעלי אומניות חפשיות, סוחרים, בעלי־מלאכה וגם סופרים; באו גם רבים מעסקני הציבור והציונות, ואף מהמובהקים שבהם, והריני מרשה לי להגיד שאת הציונות ההמונית והעיקרית הבאנו לפולין אנחנו, בני רוסיה בכלל וליטא הרוסית בפרט.

עם אותו זרם הפליטים באו לוארשה צעירים רבים, שנקראו באותם הימים בשם “משכילים”. אלה היו ברובם בחורי־ישיבה לשעבר וכיום מורים או סטודנטים־אֶכּסטרנים. בני־נוער אלה, אשר רבים מהם היו פעילים בתנועות המהפכניות שקמו אחרי כן ברוסיה, נפגעו פגיעה נפשית קשה על ידי הגירוש ויתר חוקי ההפליה כנגד היהודים, וחלק ניכר מהם פנה מתוך אכזבה לתנועה הלאומית, שהתחילה להתפשט עוד בתקופתה הראשונה, תקופת חיבת־ציון. ואכן מתוך אותם חוגי נוער אידיאליסטי ומהפכני קמו במשך הזמן הפעילים והמסורים שבעסקני הציונות.

התנועה הציונית אסורה היתה לפי חוקי המדינה הצארית, ועל כל פעולת תעמולה צפויים היו לעונש חמור. ובכל זאת פעלנו. מוּתרת היתה רק פעולה תרבותית – ובכן נוסדו אגודות “חובבי שפת עבר”, נפתחו “חדרים מתוקנים” שלמדו בהם עברית וקצת לימודים כלליים, ושעורי־ערב לעברית לבני הנוער (ביחוד מחוגי החסידים). כל העבודה נעשתה בהתנדבות. כי שום תקציב לא ניתן לשעורים שהתקיממו בבתי־ספר והתלמידים לא שילמו שכר־לימוד, אחרת קשה היה, בודאי, לפתותם שיבואו.

בית־הספר שלי נעשה בערבים מרכז לכל אותה הפעולה התרבותית. המורים והמדריכים היו חברי ובני־ביתי, ועמוקה היתה חברותם של האנשים האלה אשר התקשרו איש לרעהו על ידי אידיאל משותף ומלחמה מאומצת להגשמתו. הם היו מחלקים ביניהם את פת־לחמם ומוסרים זה לזה את הכר אשר למראשותם. הפעולה התרבותית של הימים ההם, לסוגיה השונים, ניתנת להשוואה רק עם זו של ה"נארודניקים" (ההולכים אל העם) הרוסיים. הנוער המשכיל שלנו הלך אף הוא אל העם והפיץ תורה והשכלה בקרב ההמונים הנבערים מדעת ביהדות הפולנית.

בדברי על התקופה ההיא נזכרת אני בפגישתי הראשונה עם יעקב לשצ’ינסקי, הסוציולוג הידוע, שספריו הופיעו גם בעברית. וכך היה מעשה:

דלת ביתי לא היתה סגורה מעולם, שאלמלא כך הייתי זקוקה לשוער (שומר־החצר הפולני היה מתלוצץ ואומר ש"לגברת רקובסקי מרבים ללכת כמו לבית־היראה"). והנה ביום בהיר אחד אחרי־הצהרים נפתחה הדלת ונכנס בחור שחרחר, בעל בלורית ונעול מגפיים. הוא התוודע אלי בעברית וסיפר שרק לפני ימים אחדים בא מרוסיה ורוצה הוא להכירני ולראות את בית־הספר שבו נערות לומדות עברית מפי אשה. גילוי לבו ופשטות הליכותיו עשו עלי רושם טוב – ולא עברו ימים מרובים והוא נעשה בן־בית שלי. הוא היה כבר אז ציוני נלהב, אשר דיבר רק עברית, ומיד התמכר לפעולתנו בכל חום נפשו הסוערת.

זמן קצר אחרי בואו אלינו יסדנו בעזרתו את האגודה הראשונה לצעירות בשם “התקוה”. חברות האגודה (שהיתה, כמובן, בלתי ליגלית) היו, ברובן, תלמידות המחלקות הגבוהות של בית־ספרי, ואחר כך נצטרפו אליה גם נערות מבתי־ספר אחרים. את האספות שלנו ערכנו בבתיהן הפרטיים של החברות – כל אספה בבית אחר. עם גמר האספה היינו מוציאים לאט־לאט את הנאספות, ואנחנו עצמנו יוצאים אחרונים. אותו הזמן אסור היה למורים, לפי החוק, להשתייך לאיזו שהיא הסתדרות. אני ידעתי יפה את הצפוי לי אם יתפסוני במסיבות אלה. אך כלום יכולתי אז, בגיל שלושים, למשוך את ידי מן הפעולה אשר היתה בעצם כל תוכן חיי?

פעם, אחרי אספה כזו, שהתקיימה, כזכור לי, ברחוב נוֹבוֹליפיה 7, ליווני לשצ’ינסקי הביתה, כמנהגו. לפתע פתאום שאלתיו:

– אמור לי, יעקב, מה יעשו אנשים כמונו, אם הציונות לא תוכל להתגשם חלילה בימינו?

– מה נעשה? – ענה בו ברגע. – נטיל עצמנו לנהר.

כאשר נפגשתי אתו בוינה, בקונגרס הציוני הארבעה־עשר, הזכרתי לו אותה שיחה. הוא נבוך קצת ומיד היפנה את השיחה לצד אחר, כי בינתיים עבר האיש תחנות רבות והשיג השגים גדולים. הוא למד הרבה וזכה להיות סוציולוג יהודי חשוב. אף נעשה רב ומדריך לצעירי ישראל התועים בדרכי הציבוריות הלאומית ועלה למעלת מנהיג־מיסד של מפלגת ס"ס, ובמשך הזמן הספיק להגיע עד לשערי הפוֹלקיזם, ומשם חזרה אל שערי הציונות, עד שראה חובה לעצמו לבקר בקונגרס הציוני. ואשר לי – הנה נשארתי בשלי, אם כי בתוך התחום שלי זזתי במשך השנים שמאלה – מציונות כללית לתנועת צעירי ציון, ולבסוף הגעתי לציונות הסוציאליסטית, כלומר: לא קפאתי על שמרי. בשנת 1933, כאשר עבדתי במשרד הארצישראלי בוארשה, בא יעקב לש’צינסקי למשרד לבקש סרטיפיקט לארץ־ישראל. נפגשנו כידידים טובים.

– האם חזרת לאידיאל נעוריך? – שאלתיו.

– כן, ־ ענה. – אך אין בידינו לדון באותו ענין על רגל אחת. נניח אותו לפגישתנו הבאה בארץ־ישראל.

אולם משום מצב בריאותה של אשתו נסע אז לאמריקה ושם התישב – ועד היום לא נתן לי עוד את ההזדמנות לאותה פגישה מובטחת.

 

פרק שמיני: נשואי השניים והפורענויות שהביאו עלי    🔗

מספרת אני על שנותי הראשונות בוארשה, כאילו הכל הלך אצלי למישרים. האמנם? הנה הבאתי לוארשה את ילדי בן השמונה והחלטתי להכינו למחלקה הרביעית של הגימנסיה. הנער היה בעל כשרונות וגם חרוץ, ובחשק רב למד גם עברית וגמרא. חיפשתי בשבילו מורה מתאים – קודם כל בין הצעירים שעסקו בפעולת התרבות הלאומית. אחד מחברי, יחיאל מיכל היילפרין, המחנך הידוע ששהה אז בוארשה לאחר שחזר בפעם השניה מארץ־ישראל, הציע לפני צעיר בן שלושים, סטודנט־אֶכּסטאֶרן ממגורשי מוסקבה. היה זה אדם אינטליגנטי ובעל־הכרה ציונית, אשר חלם לנסוע לחוץ־לארץ, על מנת ללמוד אגרונומיה ולהתישב אַחר כך בארץ־ישראל. אולם חסרו לו האמצעים הכספיים לכך, משום שהיה עליו לתמוך בבני משפחתו, שכן היה הבן הבכור. כל בני המשפחה היו אנשים הגונים ונעימים ביותר, בעלי מרץ ואוהבי עבודה.

צעיר זה התחיל ללמד את בני ועד מהרה נעשה בן־בית אצלי. תחילה לא נתתי דעתי לכך שהוא מתענין בי, וכשהבחנתי בדבר – לא השתוממתי על כך, שכן היה לי המזל – ואפשר לומר המזל הביש – למצוא חן בעיני הגברים. ודאי שאילו כתבתי את זכרונותי בשחרותי לא יכולתי לספר זאת בגילוי לב כמו עתה, בגיל שמונים. אך אני הייתי אז טרודה כל כך, שלא נשאר לי כלל פנאי לחשוב על עניני הפרטיים. עד שעה ארבע אחרי־הצהרים הייתי עסוקה בבית־הספר. בערבים עבדתי באגודות הציוניות השונות, ועד שעה מאוחרת בערב הייתי עסוקה באספות. כל ימי לא הייתי נוהגת לישון בשעות הצהרים, וגם לא הרגשתי בחסרונה של השינה. אבי הנבון היה אומר דרך צחוק שאנשים חכמים ממעטים בשינה, ואני הייתי קמה בשעה שש בבוקר ובשמונה ישבתי כבר בכיתה. מעודי לא ידעתי מה טיבם של חלוק־בוקר או סנדלי־בית, וגם הבן לא יכולתי כיצד הולכים להם בני־אדם לטייל להנאתם סתם.

רצה הגורל ומשפחתו של מורה בני התגוררה בבית אשר מול ביתי שלי, והוא היה מרבה לבקרני. אחרי כן הביא את אחיותיו הצעירות בכדי שתתוודעה אלי, ופעם ביקשני לסור לביתם, כי אמו, אשר אהב אותה אהבה יוצאת מן הכלל, רוצה להכיר אותי, והיא חולה ואינה יוצאת מביתה. מילאתי את בקשתו ובאחת השבתות סרתי לביתו. לאחר זה נעשו ביקוריהן של האחיות בביתי תכופות יותר והן התקשרו אלי מאד. כנראה הרגישו באהדת אחיהן אלי, ואולי הוא סיפר להן על כך. אשר לי – טרם שבתי לאיתני, אם אפשר לומר כך, לאחר חיי המשפחה ה"מאושרים" שלי, והרעיון להנשא בפעם שניה עורר בי פחד ממש. חיי העצמאיים ועשירי־התוכן נתנו לי סיפוק גמור. שני ילדי היו מוכשרים ושוחרי־דעת, בריאים וגם יפים, ואני נהניתי מן האושר הנובע מן האהבה האמיתית, האהבה היחידה שאינה תלויה בדבר – אהבת האם לילדיה. לא חשתי, איפוא, שום רגש בדידות, ולא היה לי חשק לשוב ולשים את צוארי בעול משפחה. אולם הצעיר ההוא התאהב בי באמת ובתמים, ובמשך הזמן מצאה אהבתו הטהורה הד גם בלבי אני.

כעבור שנה בערך בא אלי באחד הימים והודיעני שהוא נוסע לברלין ללמוד אגרונומיה, אחרי זה ניסע לארץ־ישראל, הוא כאגרונום, ואני – כמורה. נהיה אזרחים מועילים בארץ, ועתיד מאושר צפוי לנו.

אני אישרתי את התכנית הזו. הנני מוכנה, ־ אמרתי, ־ להמתין לך שלוש שנים. שנינו עדיין צעירים למדי ויכולים לחכות.

– לא, – פסק הוא, –אני דורש ממך רק דבר אחד: להעמיד חופה, ומיד אחרי החופה אסע לדרכי.

ביקשתי ממנו לתת שלי שהות להתישב בדעתי. הוא הסכים, כמובן, והחלטתי היתה חיובית.

הוא התכונן לנסיעה. קבענו את יום החתונה. בשעה ארבע אחרי־הצהרים “העמדנו את החופה” בבית הרב, בנוכחות הורי, שבאו במיוחד מביאליסטוק, ומיד אחר כך נסע לברלין.

רק שנה אחת למד האיש בברלין בבית־הספר הגבוה לחקלאות, יחד עם האגרונום והעסקן הציוני הנודע, זליג סוסקין, ומשבא בסוף שנת הלימודים לוארשה לחדשי החופש – שוב לא חזר לברלין.

שנינו היינו צעירים, מלאי מרץ ותשוקת־חיים, והחלטנו שיפסיק את לימודיו לשנה בכדי לאסוף כסף לשם המשכת הלימודים. אולם הגורל רצה אחרת.

באחד הימים, בסוף הקיץ, הפליט בשיחה, כי זה שבועות אחדים שהוא חש כאב בצדו בשעת הליכה. הרגעתי אותו, אך אני עצמי נבהלתי מאד, ומיד נכנסנו לרופא. הלה בדק אותו בדיקה מעולה ולפי הבעת פניו הבינותי כי הענין רציני הוא.

הרופא גזר עליו להפסיק את לימודיו ולנסוע למקום־מרפא, בכדי להחלים ממחלת־הסמפונות המוּזנחת שלו, וגם נתן לו תרופות שונות וציוה עליו לשכב במיטה ימים מספר, ואחרי כן לשוב ולבקרו. לא אדבר על היסורים שהתנסיתי בהם בעת ההיא. שוב אין זה עתה אלא היסטוריה גרידא.

כשביקרנו את הרופא שנית, יעץ לו זה להפסיק את הלימודים לעונה אחת או שתיים, לקבל מזון טוב ולעבוד בבית־הספר רק שלוש־ארבע שעות ביום. הלכנו הביתה נרגעים, ואני מילאתי אחרי כל הוראות הרופא. ואמנם הוטב מצבו, אך לא לזמן רב.

באחד מלילות דצמבר פרץ פתאום שטף־דם מגרונו. מיד רצתי אל קרובי, הרופא הידוע ד"ר ס. שגר ברחוב השני, והוא עצר בן־רגע את שטף־הדם וציוהו לשכב במנוחה גמורה וגם לא לדבר.

למחרת קראני החולה למיטתו ונתן לי מכתב קצר, בו כתב כי אני סבלתי כבר די והותר במשך ימי חיי הקצרים, ואין הוא רוצה שאוסיף לסבול בגללו. ובכן מבקש הוא שאקבל ממנו גט. לצערו לא הספיק עדיין לתת לי משהו טוב ואין לו, איפוא, שום זכות לדרוש ממני קרבן כזה. אני, כמובן, השתדלתי בכל כוחי להרגיעו. אמרתי לו שהוא יבריא בקרוב, ובאמת חשבתי אז כי לא יתכן שהמחלה היא חשוּכת־מרפא. בכוח אמונה זאת התאמצתי – למרות המצב הכלכלי הקשה – לתת לו את מיטב הטיפול.

כאשר נודע דבר אסוני להורי, מיהר אבא לבוא לוארשה ודרש ממני להתגרש. – הרי ילד לא ילדת לו, ־ טען, ־ ותהיי חייבת, איפוא, לקבל “חליצה” מאחיו.

– אם יהיה הכרח בזה, אקבל “חליצה”, ־ אמרתי. – אולם להשאירו לבדו ולקצר את ימיו – זאת לא אעשה בשום אופן.

אבא נסע בלא כלום, ואחר כך היה עלי, אמנם, לקבל “חליצה”. גם כוס־תרעלה זו של גורל האשה היהודיה שתיתי עד תום. אולם שש שנים כמעט שקדתי על ריפויו. בימות החורף היה יושב במקומות־המרפא החדישים ביותר ובקיץ – באוטווצק שליד וארשה. מי הלוַוני סכום עצום זה שדרוש היה להוצאותיו? חברים וידידים. אחר כך שילמתי את כל החובות מכסף משכורתי.

 

פרק תשיעי: המשך פעולותי הציבוריות    🔗

המכה האיומה פגעה בי קשה. היא הביאתני עד משבר – אך לא שברה אותי. אמרתי לעצמי שהחיים אינם מחוֹל; מלחמת תמיד הם. “על כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי”. להניח את הנשק מן היד ולברוח מן המערכה – אסור.

התגברתי על יגוני ולמדתי לסבול דוּמם. בכל מאמצי כוחותי התמכרתי עתה לעבודתי ושוב מצאתי בה את נחמתי. תפקידי נתרבו: ילדי גדול והיה עלי לחשוב איך להכין אותם לקראת החיים. תנועת השיחרור שלנו היקפה נתרחב ותפקידיה נתרבו. באופק נראתה דמותו של ד"ר הרצל, והציונות התקרבה למטרתה העיקרית בימים ההם: להיות תנועת עם חוּקית והסתדרות עולמית חזקה. הרצל העלה על הפרק את רעיון הקונגרס הציוני, ואז התחילו לדבר על יצירת אגודות ציוניות ליגליות. האגודה הראשונה מסוג זה נוסדה כאן, בוארשה, בשם “בני ציון”.

בשנים הראשונות לתנועה הציונית היו נשינו רחוקות לגמרי מהציונות, אפילו בארצות מרובות־יהודים כמו ליטא ופולין. גרמה לכך שיטת החינוך המסולפת, אשר הרחיקה את הנערות מתרבותנו היהודית – הן התחנכו על תרבות זרה ולעמי נכר מסרו את כל לבן ונפשן. חובבי־ציון הראשונים היו רבנים או סתם יהודים אדוקים, שלא נתנו מקום לנשים בתוך שורותיהם, ואפילו אירגון “בני משה”, אשר כלל את שמנה וסלתה של האינטליגנציה היהודית, נעל את דלתותיו בפני האשה, כלומר אפילו הם, חברי אירגון זה, היו סבורים שאפשר לבנות ארץ ולהחיות עם בלי השתתפותן הפעילה של הנשים, האמהות, שהן הנן, למעשה, המחנכות שלהם, של הגברים עצמם.

בדרך כלל לא נתנה התנועה את דעתה על האשה וערכה למען הציונות. הרצל היה הראשון אשר העריך כראוי את השתתפותה הפעילה של האשה בתנועת התחיה. כבר בבחירות לקונגרס הראשון העניק לאשה זכות לבחור ולהבחר. באיזו מידה השתמשו הנשים בזכות זו – על כך אספר הלאה. במקום אחד בכתביו מספר הרצל על אחד ששאלו פעם:

– הנשים היהודיות – מה הן לתנועה הציונית?

– לא כלום, – ענה הרצל קצרות.

– ומה יכולות הן להיות?

– הכל!

אכן, משהו נשתנה מבחינה זו עם הופעתו של הרצל. אז התחיל הרעיון הציוני לחדור לאט לאט גם למוחותיהן של הנשים. הרעיון המופשט לבש צורה מוחשית יותר והגשמתו תבעה פעולה מעשית יומיומית, ומשום כך נעשה מובן יותר להמון העם בכלל ולאשה בפרט. אף־על־פי־כן לא ראינו צירות בקונגרסים הראשונים, ואלו אשר השתתפו בקונגרס, לא באו כציוניות, אלא כנשי ציונים, ומהן שבאו מתוך סקרנות גרידא “להציץ”, הואיל והקונגרסים היו מתקיימים בקיץ – עונת הנסיעות למקומות־המרפא שבאירופה התיכונה. ואכן אופינית היא העובדה שבמשך השנים הראשונות לקיום הציונות המדינית – לאמור: עד שנוצרו הסתדרויות הנשים הציוניות המיוחדות – לא קמה אף אישיוּת חשובה אחת בעולם הנשים, אשר תקדיש את עצמה לעבודת השיחרור הלאומי של עמנו.

במשך שנים רבות, כשבנות עמי הנכר נלחמו כבר מלחמה עקשנית לזכות ההשכלה ולזכות העבודה – היתה עדיין האשה היהודיה סגורה בד' האמות של ביתה ולא חשה כלל בחסרון הזכויות שלה, ומשום כך לא גילתה כל רצון ועוז למלחמה עליהן. היא נשארה באדישוּתה גם לאחר שניתנה לה הזכות להשתתף בפעולה למען שיחרור העם. דרושה היתה הסברה מאומצת ורבת־שנים עד שהאשה הבינה כיצד להשתמש בזכותה להשתתף בתנועתנו המהפכנית גם לטובת שיחרורה היא.

לא היה זה דבר קל להסביר להמוני היהודים כי מטרתנו הסופית היא לא רק לקומם את הריסות הארץ, אלא גם לבנותה על יסודות הצדק והמוסר, וכי שואפים אנו לשידוד מערכות כלכלי וחברתי של עמנו. וכפליים קשה היה לשכנע את האשה שלנו שהדרך היחידה לשיווי זכויותיה בחברה – היא דרכה אל הציונות.

באשר לי עצמי – הנה הרגשתי זאת באופן אינטואיטיבי, ולכן קשרתי פעולה ציונית רבת שנים עם הפעולה למען שיחרור האשה היהודיה.

אחרי הקונגרס הראשון, כאשר הציונות היתה לתנועה ליגאַלית, נוסדו בכל ערי רוסיה סניפים של אגודות “בני ציון”, ומספר החברים גדל מיום ליום. התעמולה וההסברה בכתב ובעל־פה הצליחה למשוך לאגודות גם נשים בנות גילים שונים, אשר בחלקן נסעו גם לבקר בקונגרסים הראשונים. אני לא יכולתי, לצערי, להשתתף בשלושת הקונגרסים הראשונים; חסרו לי האמצעים שדרושים היו לכך. בשנים הראשונות לקיום תנועתנו לא היו העסקנים מקבלים שכר; כל העבודה נעשתה בהתנדבות, ואיש מאתנו לא העלה על דעתו לעשות את האידיאל “קרדום לחפור בו”, ומובן שלקונגרסים הראשונים היו הצירים נוסעים על חשבונם הפרטי.

לקונגרס הרביעי (בשנת 1900) הצלחתי לחסוך מכספי את הסכום הדל של עשר לירות שטרלינג – ויצאתי לדרך, כי בעת ההיא לא היו נוסעים ברכבות מהירות ובאניות הדורות, ואין צורך לומר שלא טסו באוירונים. בלונדון נפגשתי עם יהודי ביאליסטוקאי, חברו של אבי, אשר קודם היה בעל בית־מסחר ספרים בוארשה ושם הכרתיו. הוא קיבל אותי בסבר פנים יפות וארחני בביתו. באתי ללונדון ימים אחדים לפני פתיחת הקונגרס, ובזכות נדיבות לבו של החבר ל. מבוברויסק, אחד הצירים הרוסיים לקונגרס, שהיה אז תושב קבוע בלונדון, הצלחתי לראות את נפלאותיה של עיר־עולם זאת.

הקונגרס הרביעי, שהיה חשוב ורב־משתתפים מקודמיו ונתקיים באחד מגדולי האולמים אשר בעיר הבירה של הקיסרות הבריטית, עשה רושם עצום על כל הנוכחים, ואף אני הוקסמתי וספקנותי ניטלה כאילו ממני. קיבלתי מקום ליד שולחן העתונאים שעל הבימה, מול חברי הנשיאות, בתור שליחת עתון ביאליסטוקאי. (בקונגרסים הראשונים נמנעו ראשי האגודות מלבחור בנשים צירות. ודאי תתמהו ותשאלו: מדוע לא נלחמתי ביחס זה לאשה? משום שלהלחם אפשר רק כשיש מאחריך המונים מאורגנים, ואלה לא היו לי אז, אבל האמן האמנתי כי סופם שיבוא – אם רק נדע לחנך ולהדריך את הנשים, ובעיקר את הצעירות, למלחמה למען עמדתה בחברה. ועבודת־הכשרה זאת מן ההכרח שתיעשה באגודות־נשים מיוחדות דוקא – ובכיוון זה פעלתי אחר כך ולחמתי עד שזכיתי גם לכמה נצחונות.)

ממקום ישיבתי על הבימה יכולתי לא רק לשמוע היטב את הנאומים, אלא גם לראות את הנואמים. רציתי להגיע עד חקר הבעת פניו של הרצל, ואחרי ימים אחדים הסקתי: מרץ והתלהבות. דמותו של נורדאו – האישיות השניה בגדלה – הזכירה לי מאד את דמות סבי הרב. הלכתי כל כך שבי אחר מראה עיני, עד שחייתי כל אותם השבועות כאילו מחוץ לזמן ולשטח. זכוּרה לי עובדה זו: בהפסקה הקצרה שבין ישיבה לישיבה הגישו לכל אחד את הדואר שהגיע בשבילו. בהחזיקי בידי מכתב מהבית לא יכולתי במשך כמה רגעים לעמוד על שייכותי אני למכתב זה, עד שנזכרתי שהשארתי בוארשה ילדים, אחיות, בית, בית־ספר…

רגעים כאלה של עליית נשמה נזדמנו לי, הספקנית המובהקת, כפעם בפעם. שהרי מה הם כל חיינו, בעצם? כלום אינם מסתכמים ברגעים ספורים של סיפוק והנאה?

זכור לי מהימים ההם רגע אחד בלתי נשכח. בהייד־פאַרק נתאספו אלפים רבים שהתכוננו לקבל את פניו של הרצל בחגיגיות מרובה. להרצל היה הדבר, כנראה, למורת־רוח והוא ברח, פשוט, מן המקום והתחבא. באותו רגע עלה בזכרוני הכתוב: “והאיש משה ענו מאד”, ומאמר חכמינו: במקום ענוותנותו אתה מוצא את גדולתו. במקרה זכיתי לתפוס את הבעת פניו באותו רגע – ועד היום טבועה אותה הבעה עמוק בזכרוני.

בשנת 1901 הייתי כבר אם לילדים מבוגרים. בני היה בן שמונה־עשרה ובתי בת שש־עשרה. תכנית החינוך של ילדי עלתה בידי עד עתה כרצוני. עד המחלקה הרביעית למדה בתי בבית־הספר שלי, ובני התכונן בבית להיכנס לאותה מחלקה, ובו בזמן למד עברית ותלמוד. ואם כי בית־ספרי נחשב כאחד הטובים ביותר גם בעיני שלטונות־החינוך, הנה לא יכולתי להניעם לכך שיקבלו את בני לבית־ספר ממשלתי בוארשה. לפי חוק ההגבלה הנודע (“נוּמרוּס קלאוּזוּס”) היו מקבלים רק תלמיד יהודי אחד כנגד תשעה גויים. נאלצתי איפוא לשלוח את הבן, בהיותו בן ארבע־עשרה, לשאֶדלאֶץ. דבר זה לא היה מן הקלים, גם משום שהנער היה זקוק עדיין להשפעתי וגם מחמת קשיים כלכליים. אחרי מלחמה פנימית החלטתי לנסוע עמו לשאֶדלאֶץ. הוא עמד שם בבחינות ולמד שנתיים. בשנת 1899, כשהגיעה שעתו להכנס למחלקה הששית, העברתיו לפלוצק. כאן נמצאה לו סביבה מתאימה יותר, אצל דודי ובנותיו, אלו אשר בבואי לוארשה עזרתין ברכישת מקצוע. אתו נסעה גם בתי, אשר נכנסה שם למחלקה הרביעית של הגימנסיה הממשלתית (הגימנסיות היהודיות הפרטיות לא היקנו ללומדיהן זכות להמשכת הלימודים בבית־ספר גבוה). לילדי הוקצה חדר מיוחד והם חשו עצמם בטוב. כאשר הגיש בני את תעודותיו למנהל הגימנסיה הפלוצקאית לשם בחינה, היה הלה מלא השתוממות, שכן בכל התעודות לא אלא ציוני “חמישיות”. העדרם של שני הילדים היה קשה לי מאד, ויותר משנה אחת לא יכולתי לעמוד בו. בשנת 1900 הצלחתי להכניס את בתי לבית־ספר ממשלתי בוארשה, ושמחתי מאד על כך.

במשך ארבעים וארבע שנות שבתי בוארשה היה ביתי בית־ועד לחכמים. האוירה ששררה בו נשתנתה כפעם בפעם לפי חליפות העתים. בהיות ילדי קטנים, שררה בבית רוח מסורתית. ברוח זו חינכתי את ילדי, אם כי אני עצמי הייתי אפיקורסית גמורה. בליל־הסדר, למשל, הייתי שולחת את הילדים אל ידידי ר' לוי לוין־אפשטין, שהיה אחר כך מנהיג “המזרחי” בפולין, כדי שיראו סדר־של־פסח יהודי ממש. וכן ב"ימים הנוראים", בעת שאני עצמי לא הלכתי להתפלל, הייתי שולחת את בני לבית־הכנסת עם ר' לוי זה.

עם האנשים מחוגי הסוחרים ובעלי הבתים לא נפגשתי כמעט, מחוץ לאספות (שהרי בשנים הראשונות היתה התנועה הציונית בכללה תנועה “בעל־ביתית”). באי ביתי היו ברובם מורים, עתונאים וסופרים. בשנות התשעים למאה שעברה פעלו כבר בוארשה שתי הוצאות־ספרים עבריות גדולות – “אחיאסף” ו"תושיה". מוסדות אלה משכו לוארשה רבים מהכוחות הספרותיים שבערי־השדה, מאלה אשר נקראו אז “צעירים”: ה.ד. נומברג, א.ל. יעקובוביץ, המשורר אהרן לובושיצקי, שלום אש ועוד.

המוסד הציוני החדש שנוצר בקונגרס החמישי, הקרן הקיימת לישראל, עורר התענינות מרובה לא רק בחוגי הציונים, אלא גם בין המוני העם, אשר ראו כי הציונות אינה חלום בעלמא, אלא עובדה של ממש. הצירים שחזרו מהקונגרס הירבו להסביר את חשיבות המוסד לישובה של הארץ, וכעבור חדשים מספר התקיים בוארשה כינוס של נציגי אגודות ציוניות ועסקנים שונים, אשר אישר את התקנון ואת תכנית הפעולה למען הקרן הקיימת. כינוס ראשון זה של הקק"ל עורר התלהבות לא רק בין הפעילים אלא גם בקרב האוהדים גרידא, ובו הוחלט על יסוד ועדת קק"ל בכל אגודה ציונית – לא רק לשם תעמולה, אלא גם לעבודה מעשית, ומלבד תרומות ואספי כספים הוחלט גם על פעולה מיוחדת של אוסף חפצים – וזו התחילה בו במקום. זוכרת אני כיצד הרב יונה מרדכי זלוטניק, אשר ישב אל שולחן־הנשיאות, הוציא ראשון מכיס־חזייתו את שעון הזהב על שרשרתו, ובעקבותיו הלכו רבים, עד כי במשך שעה קלה נתמלא השולחן שעונים, טבעות, צמידים ודברי־חפץ אחרים. וכאן עלי לציין לשבחה של האשה, שמספר התורמות עלה על מספר התורמים, ואני החלטתי להפיק מהלך רוחה זה תועלת רבה ככל האפשר. זה מכבר חשבתי על הקמת אגודה ציונית מיוחדת לנשים, ועתה סבורה הייתי כי הגיעה השעה לכך. הקק"ל פותחת לפני האשה העבריה שדה־פעולה רחב, והעבודה המעשית למען הגשמת שאיפתנו ודאי שתיתן לה גם סיפוק נפשי, ובמשך הזמן תדבק האשה גם בעצם הרעיון של תנועת השיחרור שלנו.

כאשר הרציתי את תכניתי זו באזני חבר מן הפעילים בציונות – אמר לי מתוך יחס של ביטול, שהיה מוכר לי יפה:

– חברה רקובסקי, את לא תקימי תנועת נשים ציונית. היה לא תהיה!

– ואולי כן, – עניתי ולא יספתי.

שיחה קצרה זו הרגיזתני, אך לא ריפתה את רוחי. לא חיכיתי זמן רב וכינסתי קבוצה של חברות פעילות פחות או יותר והצעתי לפניהן להקים ועדת־נשים מיוחדת לעבודת הקק"ל. אמרתי להן שלפי דעתי הגיעה כבר השעה שנחדל להיות נערות־שליחות אצל חברינו. בעצם גדול חלקנו בכל פעולה מעשית מחלקם של הגברים, אלא שהללו זוקפים את הכל לזכותם הם. את זכויותינו אנו נרכוש לנו רק כאשר נצליח ליצור הסתדרות־נשים ציונית מיוחדת. יסוד ועדת נשים למען הקק"ל בפולין תשמש צעד ראשון לכך.

הצעתי עוררה הד חזק בין החברות – ונתקבלה.

כיצד הגיבו חברי הועד של “בני ציון” על הצעד המהפכני הזה של החברות? הקשישים שבהם ראו בזה זילזול ממש בפסוק שבתורה: “והוא ימשול בך”, ואילו הצעירים סברו שזהו בניגוד לעקרוני הדמוקרטיה, שאינה מודה בשום הסתדרויות־נשים מיוחדות. אולם שני הצדדים לא נקטו שום מעשה־מחאה, וועדת הנשים שנבחרה על ידינו הצליחה בפעולותיה לא פחות מאלה של הגברים. ואמנם, קבוצת־נשים פעילה זאת היא אשר הניחה, כעבור כמה שנים, את היסוד להסתדרות הנשים הציוניות בפולין בשם “בנות ציון”.

הפעילות ביותר בועדת הנשים למען הקק"ל, שנוסדה בשנת 1902 בוארשה, והן שהיו אחר כך גם העסקניות העיקריות באגודת “בנות ציון” – זכו לעלות לארץ. אחת מהן היתה מלכה גרדון, אשת המשורר והמורה הנודע של"ג. ברוב מרצה ופעילותה היתה היא ראש המדברות והעושות, ואף כאן בארץ לא נחה ולא שקטה רוחה הסוערת, והיא עמדה והקימה מוסדות נשים לעזרה סוציאלית וטיפחה אותם טיפוח אמהי עד יום מותה. שניה היתה איגה רמברג, אשת המלומד הדגול יעקב רמברג, ראש מיסדי כפר אוריה, שהיתה הקשישה בינינו.

 

פרק עשירי: נשואי החדשים    🔗

באמצע שנת 1901 הפתיעני בני בן השמונה־עשרה, שלמד במחלקה השמינית אשר בגימנסיה הפלוצקאית, הפתעה לא נעימה ביותר. באחד הימים קיבלתי ממנו מכתב בו הוא כותב שהחליט לצאת מהגימנסיה, להבחן בהוראה ולבוא לוארשה בכדי לעבוד אתי בבית־ספרי. ראשית – כותב הוא – אינו יכול יותר לקבל מרוּת ולהיות כפוף למשמעת; שנית: אי אפשר לו להמתין יותר – מרגיש הוא כי נועד להיות מורה ומחנך בישראל.

מתחילה לא יכולתי להחליט כיצד להגיב: להסכים או להתנגד. בלי הסכמתי אי אפשר היה לבצע את תכניתו, משום שהגימנסיה דרשה את הסכמת האם. נסעתי מיד לפלוֹצק והשתדלתי להסביר לו שאיני מתנגדת כלל לתכנית זו, אם בבואו הביתה התמכר בכל חום־נעוריו לעבודת החינוך. עד מהרה רכש לו את חיבת התלמידים, כי היה באמת מחנך בחסד. בהיותו בעל הכרה ציונית עמד והצטרף מיד לחוג המורים המתנדבים בשיעורי־הערב ומדריכי הנוער. בין המורים הללו היה אז גם מרדכי לדרר, בחור־ישיבה לשעבר ובן משפחה חסידית, שיצא ל"תרבות רעה" ונעשה ציוני נלהב. הוא היה מבני ביתי, ובמהרה התידד עם בני ושניהם עבדו יחד במרץ ובהתלהבות. באותו זמן עבד בשיעורי־הערב מורה מתנדב, מרדכי בירנבוים, בן עיירה מסביבות גרודנה. זה היה טיפוס מובהק של בני תקופת השכלה: בקי בעברית ובתלמוד, מלא וגדוש דעת היהדות, ועם זה – ידען גדול בספרות הרוסית לענפיה השונים. כל זה רכש לו בעצמו, מבלי ללמוד בבית־ספר. גם בחיצוניותו עשה רושם של אדם מקורי: בעל קומה גבוהה מאד – תופעה נדירה בימים ההם בין יהודי מזרח־אירופה – ובעל פנים מענינות ביותר, אם כי לא יפות. הוא היה דומה מאד למַכּסים גורקי, אבל נראה בריא יותר במראהו. הוא התידד עם בני ועשה עליו רושם כה רב, עד שיום בהיר אחד אמר לו בני:

הוא רואה את ההוראה כמטרתו בחיים, אך משום מה לא יסיים תחילה את הגימנסיה? אולם כל שידולי לא הועילו. הלכתי, איפוא, למנהל והסברתי לו כי בני נחוץ לי כמורה בבית־ספרי והגשתי בקשה להעמידו לבחינת הוראה.

– רוצה אתה להכיר אשה מענינת – בוא נא אלינו ואציג אותך לפני אמי.

ערב אחד, אחרי השיעורים, באו שלשתם: בני, לדרר ומרדכי ב. באותו זמן גרה בביתי הצעירה שבשתי אחיותי, רופאת־השיניים, צילה. היא היתה חברה פעילה ב"בּוּנד". המרפאה שלה נמצאה ברחוב סמוך, אולם את דירתה קבעה, מטעמי בטחון, בביתי שלי. עד מהרה באה גם בתי עם חברותיה, תלמידות המחלקה השביעית. המנהג להיפגש בבתי־קפה לא היה עדיין מקובל בימים ההם. בני־אדם חשו עצמם בטוב יותר בשבתם בחוג מצומצם של ידידים על כוס־תה ביתית. אצלי לא היו שעות־קבלה מיוחדות, וכל אורח נתקבל בסבר פנים יפות. מרדכי – כצעיר מפותח ומענין – עשה רושם על כל הנאספים. בצאתו ביקש ממני רשות לבקרני לעתים קרובות. אני, כמובן, לא סירבתי, ובמשך זמן קצר נעשה לאחד מבאי ביתי הקרובים ביותר. יום אחד סיפר לי על חייו בעבר ועל מצבו בהווה. אביו היה בעל בית־חרושת גדול לבירה, עשיר ומכובד בעיירתו. אמו – אשה טובת לב ואדוקה מאד, מתה בצעירותה. שני אחים לו, הבכור סוחר בוארשה והצעיר נסע לארץ־ישראל בנערותו, ללמוד שם בישיבה. הוא עצמו נמאסו עליו החיים בעיירה הנידחת, ולפיכך בא לוארשה להורות כאן עברית, והוא מתגורר אצל דודה עשירה וחשוכת בנים. מותר לו להורות ב"חדרים" בלבד, משום שאין לו תעודת־הוראה, ועבודתו זו אינה מספקת אותו; אבל הרי זקוק הוא לפרנסה. אמנם מסתפק הנהו במועט – וכאן מצוּיים ספריות ומוסדי־תרבות, אשר בגללם נמשך הנה.

בשמעי את דבריו הכנים הצעתי לו: להכנס כמורה לבית־ספרי.

– ארשום אותך במחלקת הפיקוח, – אמרתי לו, – בתור מורה לדת, ולמעשה תוכל להורות עברית, תנ"ך ושאר לימודים יהודיים בתרגום רוסי, שכן שפת הלימוד בבית־הספר היא רוסית. סבורה אני שבמחלקה מסודרת יפה תמצא סיפוק בעבודתך, וברבות הימים תהיה בלי ספק מורה טוב. “חולשה” יש לי להרבות מורים בישראל. אמסור לך, אולי, שעות־הוראה אחדות באחת המחלקות הגבוהות.

יכולתי להבין את תמיהתו על אשר אני סומכת עליו ומוסרת לידיו מחלקה גבוהה, ואת חששותיו בקשר לכך, ובכן הסברתי לו:

– אני מציעה לך לימוד התנ"ך, שהוא מקצוע קל יותר במחלקה גבוהה דוקא. נוסף על כך – את המחלקות הנמוכות איני מוסרת לאיש.

מובן שמרדכי ב. קיבל את הצעתי ברצון רב. סידרתי את הענין במחלקת הפיקוח והוא התחיל להורות תנ"ך במחלקה החמישית.

כבעלת בית־ספר ותיקה ידעתי כי אין כילדים עצמם מבינים בטיב המורה, וכאשר קיבלתי מורה חדש נהגתי תמיד להקשיב לדעותיהן של התלמידות אחרי השיעורים. גם הפעם לא נתאכזבתי. התלמידות היו מלאות התפעלות משיעוריו, ועד מהרה קנה את לבן לאהבה. (ברבות הימים היה לאחד המובהקים שבמורים והמחנכים העברים אשר בוארשה, אף חיבר כמה ספרי־לימוד מוצלחים בעברית ובאידיש). כעבור זמן מה בא אלי להודות לי על שגיליתי את תעודת חייו: כל שיעור מהנה אותו הנאה רוחנית והוא מרגיש כי מצא את דרכו.

העבודה המשותפת והפגישות היומיומיות בחדר־המורים השפיעו, כמובן, גם על יחסינו האישיים. התידדנו מאד, וגם על ילדי נתחבב ביותר, אך לא יכולתי להעלות על דעתי כי בלבו התפתח איזה רגש ביחס אלי, מחוץ לידידות גרידא. ראשית, הרי היה צעיר ממני בעשר שנים. ושנית הוא התיחס באותה תשומת־הלב אלי, אל אחותי הצעירה ואל בתי בת השש־עשרה.

אחת מחברותי מלומז’ה, שעבדה כמורה בבית־ספרי – מחנכת מוכשרת ואשה משכילה ויקרת־רוח – היתה הראשונה אשר העירה לי על יחסו האמיתי של ב. אלי. זמן רב לא הגבתי עליו כלל; פשוט לא היה לי פנאי לכך. משמונה בבוקר עד ארבע אחר־הצהרים הייתי עסוקה בבית־הספר. לימדתי כל הזמן יחד עם חבר־המורים. ובימים ההם האמינו כי “תורה היא וצריכה לימוד”, ובבתי־הספר לימדו הרבה. ואף דאגות פרנסה לא חסרו לי – למלא את כל צרכי בית־הספר וגם לקיים משפחה לא היה מן הדברים הקלים אפילו בשביל אדם בעל מרץ. כן, החיים לא היו קלים, אך נעימים היו בשל ההכרה שאדם חפשי אתה וחי מיגיע כפיך. בית־הספר, אמנם, היה פרטי, רכושי שלי כביכול (הרעיון של מוסדות קואפרטיביים לא היה עדיין נפוץ בעת ההיא), אולם למעשה קיבלתי בעד שש שעות הוראה – יחד עם עבודת ההנהלה – לא יותר משקיבלו שאר המורים, וידוע היה לכל שלא ניצלתי את העובדים אף כל שהוא.

אוירת ביתי היתה, כאמור, אוירה של תורה ועבודה. כל בני ביתי זכרו תמיד כי “היום קצר והמלאכה מרובה” ולא ביזבזתי את זמנם לבטלה. בדבר זה הבחין מיד גם מרדכי ב. וכדי למצוא אמתלה לבוא אלי יום יום אחרי השיעורים – הציע לפני שנקרא יחד בכתבי מארכס. השתדלתי למצוא זמן לכך וקיבלתי את ההצעה. וכי אפשר להאמין כיום שעוד לפני כארבעים שנה נמצאו אנשים אשר אמרו בדרך כזאת לרכוש לב אשה אהובה?…

צעיר בן עשרים ושש, בעל מזג חם, קשה היה לו, כמובן, לכבוש את לבו – ובאחד הימים אמר לי שהוא התאהב בי עוד עם ביקורו הראשון, ומאמין שרגשותיו הכנים יעוררו בלבי את ההד הראוי ואני אסכים להנשא לו.

לא הופתעתי מדבריו. הוא עורר בנפשי רגשות שהיו נרדמים זה כמה שנים. בכל זאת החלה בי מלחמה פנימית קשה. אני גם לא ידעתי כיצד יגיבו בני המבוגרים על ענין זה; אף העובדה שהוא צעיר ממני בעשר שנים לא הניחה את דעתי. סוף סוף לא יכולתי לעמוד בנסיון, וביום בהיר אחד נכנסתי לצורף־זהב, קניתי טבעת־קידושין וציויתי לחקוק בצדה הפנימי את הכתובת: “כ”ה שבט, שנה ראשונה לפתיחת האוצר הלאומי". באותו ערב הלכנו לאחד מבאי־ביתי, מפליטי מוסקבה, שהיה אז מקובל בין צעירי וארשה, והוא זימן לביתו שני פקידים ממשרדו, ובנוכחות שלושת העדים הללו סודרו הקידושין כדת משה וישראל – והלכנו הביתה.

בין מכירי עורר הדבר השתוממות והיה לשיחת־היום, אך אני לא נתתי את דעתי לכך. רק אחד מידידי, ודוקא מהקרובים ביותר, בעלה של חברתי לאה פרושאנסקי, לא התאפק ושאלני פשוטות:

– פועה, האם כבר השתגעת לגמרי, שאת הולכת להנשא לבחור הצעיר ממך בעשר שנים תמימות?

– חיים, – עניתי, – אתה מכירני עוד מאז היותי בת שמונה־עשרה, בבואי לפינסק, להורי בעלי הראשון, ואני אז אם לילד בן שלושה חדשים. אתה היית באותו זמן חברו של יצחק מ. אחיו הצעיר של בעלי, ועכשיו הנך ידיד קרוב לי, ואתך יכולה אני לדבר גלויות. מרדכי ב. הוא אדם מענין עד מאד ומוצא חן בעיני. במשך שש־עשרה שנה חייתי, כאדם חפשי, במובן הנעלה של המושג הזה, ולעתים קרובות הייתי גם שוכחת אם שייכת אני למין החלש או היפה. אדם זה עורר בי את האשה. החסרון היחידי – שהוא צעיר ממני. אולם כיום איני חשה את עצמי קשישה ממנו לא ברוח ולא בגוף, כעשר חמש־שנה ודאי שעוד אהיה אשה צעירה, ואחרי זה – אם רק אחוש בהבדל השנים שבינינו – אלך ממנו, שהרי לא משען מבקשת אני בו ומקוה אני שכושר עבודתי לא יעזבני גם לעת זקנה.

מה שנוגע לילדי, הנה בתי התקשרה לבעלי כמו לאב, ואמנם הוא היה לה כאב. ואשר לבני – רק פעם אחת אמר לי בשעת שיחה אינטימית: אני מחבב אותו מאד, אך תמיד נדמה לי שהוא גזל ממני חל מאהבתך…

התוודות זו לא הפליאה אותי. ידעתי כי בלבד בני יתעורר רגש של קנאה, אך לא היה זה אלא רגש חולף: הם נשארו ידידים – ובמשך הזמן גם חברים לדעה.

בשנת 1902 עמדה בתי בת השבע־עשרה בבחינות הוראה והתחילה לעבוד בבית־ספרי. באותה שנה הוטב בפעם הראשונה מצבי החמרי, מאחר שארבעתנו עבדנו בבית־הספר.

בזמן שהתוודעתי למרדכי ב. הוא היה ציוני, אם כי לא פעיל, ובני אף הוא היה חדור רוח ציונית, ואילו בתי היתה ציונית בעלת הכרה עמוקה.

באותם הימים כבלה הממשלה הרוסית כל פעולה ציבורית, וגם על הציונות הביטו בחשד ולפעמים גם הטילו עליה איסור גמור. למרות זאת הושג רשיון לכינוס הכללי של ציוני רוסיה, שנתקיים במינסק בסתיו 1902. בכינוס זה, היחיד שנתקיים בהיתר בימי שלטון הצאר, השתתפתי מתוך ענין מיוחד בדיון על שאלות התרבות, שתפסו בו מקום עיקרי. פתרון השאלה נמצא מתוך הסכם בין הרבנים ובין “הצעירים” המתמרדים. ההסכם, שיסודו היה מתן רשות לכל זרם לחנך את הבנים כרוחו, נחתם בצורה סמלית־מסורתית: תקיעת כף בין נציגי שני הזרמים והדורות – בין חיים וייצמן, נציג הצעירים, ובין הרב הזקן ר' יצחק־יעקב ריינס מלידא, ראש “המזרחי”.

אותן השנים הראשונות למאה זו, 1903־1901, היו השנים הנוחות ביותר בחיי האישיים, וכאשר נולדה לי בכ"א באדר שנת 1903 ילדתי שרה – גדלה שמחתי עד לאין שעור.

אותו הזמן התישב בוארשה אחי בעלי, שנפרד מאשתו, ובתו הקטנה התחנכה בביתי שנים רבות. באחד הימים נכנס הגיס לביתי פונה לילדי בזו הלשון:

– שמעוני, ילדים. היום הוא היום האחרון להגרלה בלוֹטריה הפולנית. קניתי שטר הגרלה. קחו ממני חלק במחיר שלושים קופיקות – אולי נזכה במשהו.

ילדי ידעו, אמנם, שאני מתנגדת לענין זה, כי הייתי אומרת להם תמיד שבני־אדם צריכים להשתכר רק על ידי עבודה, אולם הפעם נתנו לו שלושים קופיקות והוא רשם את שמותיהם מצדו השני של השטר. והנה בערב בא במרוצה ובשורה בפיו כי אותו שטר זכה בסכום גדול. בעד שלושים הפרוטות שלהם זכו שני ילדי באלפיים רובל, והוא עצמו בעד ששים הקופיקות שלו – בארבעת אלפים רובל. הילדים נדהמו משמחה וכמעט פה אחד הפליטו שניהם:

– עכשיו, אמא, נוכל לנסוע עם סיום שנת הלימודים לשוייץ, ללמוד שנה אחת לפחות בקורסים פדגוגיים.

הייתי מרוצה מהשגות אלה האופייניות לפרוליטרים אינטליגנטיים. באותו רגע חשבתי על צדקת מאמרם של חכמינו “הזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה”.

אגב כך נזכרת אני במעשה שסיפרה לי סבתא, הרבנית ממריאמפול. אחד מאבות־אבותיה, רב גדול בפולין, נסע פעם בשליחות ציבורית ופגש בדרכו שר פולני. נתפתחה ביניהם שיחה, ומשנסתכל הרב בפני השר, אמר לו פתאום: עתיד אתה להיות מלכה של פולין.

השר רשם לו זאת בפנקסו, בשמו של הרב.

לימים גזר המלך גזירה על היהודים, ושוב הוטל על הרב לנסוע ולבקש על ביטול הגזירה. הוא לא ידע כלל כי המלך הוא־הוא אותו שר שניבא לו עלייה למלכות, ורק בבואו אל חדר המלך הכירו איש את אחיו. המלך ביטל מיד את הגזירה ושאל את הרב מה מבוקשו בשכר נבואתו שנתקיימה. הרב לא חשב הרבה וענה כי מבוקשו שימנו אותו לרב הגליל…

אלו היו השגותיהם של הרבנים לפני דורות רבים, וכאלו היו גם השגות נכדיהם.

כפי שכבר הזכרתי, זכתה הקק"ל והצליחה לרכוש את האשה לעבודת התחיה של ארצנו. בכדי להבין את עליתה של האשה בתנועה הציונית, מן הראוי להביא עובדות אחדות על פעולות האשה בקונגרסים הציוניים השונים עד יסוד הסתדרות נשים ציוניות מיוחדת.

בקונגרס הראשון היו שלוש־עשרה נשים, רובן נשי מנהיגים וקצתן סטודנטיות, שהתענינו בתנועה הציונית. ואף כי קיבלו זכות להצביע ולבחור מבלי שידרשו זאת, הסתפקו בראייה ובשמיעה בלבד.

עם סיום מלחמת העולם הראשונה נוסדה בלונדון בשנת 1920 הסתדרות נשים ציוניות עולמית (ויצ"ו), ומכאן ואילך מתקיימות ועידותיה בשעת הקונגרסים הציונים (בפעם הראשונה – בשנת 1921, בקונגרס השנים־עשר). מאז רואים אנו את חברותיה של “הדסה”, הגדולה בהסתדרויות הנשים הציוניות כצירות הציונות האמריקנית, ואת נציגות הפועלות הארצישראליות בין צירי מפלגות־העבודה.

בקונגרס הארבעה־עשר נבחרה בפעם הראשונה אשה לנשיאות הקונגרס ולועד הפועל הציוני – הנרייטה סולד. היא שנבחרה בקונגרס החמישה־עשר להנהלה הציונית בארץ, ותפסה בה מקום נכבד – שיא הישגיה של האשה בפעולה הציונית.

כמו התנועה הציונית כולה, כן תנועת הנשים לבשה בתקופתה הראשונה צורה של אירגון פילנטרופי לטובת ארץ־ישראל. הנשים נתפסו לאמונה ילדותית שמעשי־צדקה הם האמצעים הטובים ביותר לחיסול הרע החברתי בעולם. תפיסה זו הפריעה במידה רבה להתפשטות הבנה עמוקה יותר בבעיות החברה. אולם מעלה אחת היתה בה: העוני והדחקות שוב לא היו להן, לנשים מהמעמד האזרחי, בבחינת מושגים מופשטים גרידא.

גם אם ניקח בחשבון את אגודת הנשים הוינאית “מרים”, את “התאגדות הנשים היהודיות לעבודה תרבותית בארץ־ישראל”, ואת ההופעות הספורות של נשים בקונגרסים הציוניים – עלינו להודות שתנועת נשים יהודיות, במובנה המלא של מלא זו, לא היתה קיימת עדיין בעת ההיא. היזמה לייסד אגודות מיוחדות לנשים היא יזמתה של קבוצת נשים בוארשה מן החוגים האזרחיים. האגודה הראשונה, “בנות ציון”, שנוסדה בוארשה בתחילת המאה העשרים, תכניתה היתה העתקה פשוטה מתכניתה של אגודת “בני ציון”. הפעולה היתה בעיקרה לטובת הקק"ל, וכמו כן – לשם פתיחת שיעורי־ערב לעברית לנשים והפצת הרעיון הציוני בין שכבות־נשים שונות.

מאחר שהפעולה היתה ציונית כללית ולא מיוחדת לנשים בלבד, אפשר היה להקשות על זכות קיומה הנבדל של הסתדרות נשים, אולם בנקודה אחת, ודוקא החשובה ביותר, הוכיחה בהחלט זכות קיומה; נתגלה שאגודות הנשים הללו שימשו בשביל שכבות נשים שונות מעין חוגי הכשרה לעבודה ציבורית ופוליטית למען תנועת השיחרור שלנו. אין להעלים את העובדה שהאשה, אשר נתחנכה אז על פי הכלל הנושן – “כל כבודה בת־מלך פנימה” – לא חשה את עצמה באגודות המעורבות חפשיה כל צרכה. מעטות היו אז הנשים שהעזו להשתתף בויכוח פומבי או להופיע במקום ציבורי. רובן טרם השתחררו מן התפיסה המוטעית שהגבר עולה עליהן. גם יחס הביטול מצד החברים לא הוסיף להן אומץ. לא פעם, אחרי נאומה של איזו חברה, שלא היה גרוע בשום אופן מנאומו של כל חבר, נזדמן לי לשמוע הערה לגלגנית: לה אפשר לסלוח, היא אשה יפה…

למרות כל ההפרעות הצליחה אגודתנו הראשונה “בנות ציון” אשר בוארשה, ובמשך זמן קצר בערך היתה לאיגוד ארצי שהקיף שבעים סניפים בערי פולין ובעיירותיה, ובהן אלפי חברות מאורגנות. מלבד פעולה כללית בשטחים שונים, עסק האיגוד גם בעבודות חינוך והסברה בקרב המוני הנשים. הוא הקים נואמות ותעמלניות פעילות ובעלות הכרה, אשר נתאמנו תוך פעולה וביניהן נתגלו אגב כך בעלות כשרונות רדומים שציפו לתיקונם.

אגודות ציוניות אלו אשר בפולין – ההיסטוריה שלהן היתה קצרה: הן נתקיימו רק עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914.

 

פרק אחד־עשר: אסונות משפחתיים. פרעות ורדיפות    🔗

נחזור לראשית המאה הזאת, כשעקרוני האידיאולוגיה הלאומית הצרופה נזדעזעו בחזקה ולנוער היהודי נעשה צר בתחומיה, רוח הזמן המהפכנית סחפה גם את הנוער שלנו, אשר מתחילה האמין אמונה עמוקה שהבעייה היהודית אינה אלא בעייה בינלאומית, שפתרונה יבוא רק משישתלט הצדק הסוציאלי בעולם כולו. בבית היהודי נתחדשה מלחמת האבות והבנים, והמשפחה היהודית המתקדמת עמדה במקרים רבים על סף ההתפוררות בשל מלחמה זו בין ההורים שומרי החומות – הן באפיק דתי והן באפיק לאומי־ציוני מודרני – ובין הבנים, המתפרצים החוצה, אל העולם הסוציאליסטי הכללי.

מלחמה כזאת ערוכה היתה באותה תקופה גם בבית הורי בביאליסטוק. עיר־מולדתי הצטיינה בראשונה במספר רב של יהודים משכילים, ואחר כך – באישים ציוניים חשובים. והואיל והיא שימשה מרכז תעשייתי חשוב ובין אוכלוסיה היה רב מספר הפועלים – נטלה חלק פעיל גם בכל התנועות המהפכניות שהתקיימו אז ברחוב היהודי, לרבות התנועה האנרכיסטית. לשבחה של עירי יש לומר שהיא העמידה מספר ניכר של לוחמים־מהפכנים יהודים, וכאן יש ברצוני להתעכב על אחד מהם, מאיר וולאך, אשר בשמו הרוסי, מכסים ליטווינוב, הוא מן המפורסמים בדורנו, כי במשך שנים ניהל את מדיניות־החוץ של ברית המועצות.

אביו של המדינאי הסובייטי הזה, משה וולאך, היה למדן גדול, משכיל ואדם נבון ביותר. אבי והוא היו מתפללים באותו בית־מדרש והיו ידידים גדולים, וגם בין הבנים שררו יחסי ידידות. אני למדתי יחד עם אחותו הבכירה של מ. ליטווינוב, וזכורתני שבהיותי כבר נערה מבוגרת, כלומר בת שלוש־עשרה–ארבע־עשרה, הייתי מקשיבה בהנאה מרובה לשיחות שבין אבא ומשה וולאך, שהיה מתארח תכופות בביתנו.

אבא היה בעל עסקים גדולים, ואילו משה וולאך שימש מנהל בבית־מסחרו הגדול של אחד מעשירי העיר. בעת ההיא היה מנהל כזה נקרא פשוט: “איש”. “איש” כזה ניהל לא רק את כל עסקיו הגדולים של אדונו העשיר, אלא היה משמש גם “מבין” לחתניו ולכלותיו, ובלי הסכמתו לא נעשה שום שידוך במשפחות נותן־עבודתו. העשירים היו מתפארים ב"אנשים" שלהם, שכן ידעו שהללו נעלים מהם בכל המובנים. “איש” כזה היה, למשל, גם אחד־העם בבית המסחר המפורסם של ק.ז. ויסוצקי.

מאיר, הגדול בשלושת הבנים של משה וולאך, למד בחדר של ר' קלמן ספירשטין, ובהיותו בר־מצוה דרש דרשה יפה בלשון־הקודש. אחד מחבריו לחדר, ששמע אותה דרשה, היה בעלה של בת־דודי ר' זלמן בן־טובים. הוא היה מספר שמאיר’קה וולאך היה שובב מאד, אך חכם וחריף־השכל. המלמד שלו אמר לא פעם כי שובב זה עתיד להיות אדם חשוב.

כאמור, לא פסחה הרוח המהפכנית גם על ביתנו אנו. בכור אחי, שהיה צעיר ממני רק בשנתיים, היה עסקן ציבורי נכבד וחבר “המזרחי”, מאז היות הסתדרות זו קיימת בעירנו. אחת משתי אחיותי רופאות־השיניים, דינה, היתה ציונית, והשניה, הצעירה ממנה – בונדאית פעילה. שתי אחיות צעירות מהן, מורות בבתי־ספר תיכוניים בביאליסטוק, היו קרובות למפלגה הסוציאלדימוקרטית, ושני הצעירים שבאחים כבר הרחיקו לכת עד לתנועה המהפכנית הקיצונית – האנארכיזם. נקל להבין לנפשם של ההורים אשר בניהם השתתפו אז בתנועות בלתי־ליגליות שונות, בעת אשר על כל עבירה קלה היו צפויים לעונש מאסר או גירוש לסיביר, אך ברצוני לציין כי אבי היה בדרך כלל אדם סובלני מאד. בדעתו, למשל, כי בשבת יושבים אחי בחדרם עם חבריהם ומעשנים סיגריות – היה נמנע כל השבת מלדרוך על סף החדר. וכאשר אמא, שלא היתה כה סובלנית, הגיבה על כך לפעמים – היה אומר לה שאין היא נוהגת כראוי, שהרי בין כך ובין כך לא ישמעו בקולה, ואין היא אלא מביאה אותם לידי עבירה נוספת – זילזול במצוות כיבוד אב ואם…

באחד הימים אסרו את הגדול שבשני אחי הצעירים, (שניהם היו עדיין תלמידים בבית־הספר למסחר), ושלחוהו לפטרבורג, ל"פראֶדואַרילקה" – בית־כלא מיוחד לחקירת פושעים מדיניים. הוא ישב שם כששה חדשים ושוחרר מחוסר הוכחות. במשך כל ימי מאסרו היה אבא אורז בעצם ידיו את צרורות המזון והחפצים שהורשה לשלחם אליו, וכאשר שאלוהו בתמיהה לאדיקותו ב"מצווה" זאת, היה עונה: כל זמן שהאדם חי אפשר לו לשנות את דרכיו.

בשובו מבית־הכלא חזר אחי לבית־הספר ונכנס ראשו ורובו לעבודה מפלגתית. הוא יצא מן המפלגה הסוציאליסטית ונעשה לאחד ממארגני הקבוצה האנארכיסטית הראשונה בביאליסטוק, אותה קבוצה אשר אחד־עשר מחבריה (כולם כמעט בניהם של טובי העיר היהודים), נורו ללא משפט בכיכר־ההריגה של ה"ציטאַדאֶל" בוארשה, לפי פקודתו של המושל העליון הוארשאי, האכזר הידוע סקאַלון.

אחי ברל היה בעל טמפרמנט ער, חכם ויפה, גבה־קומה ונואם בחסד עליון: בדברו היה מקסים את הקהל. בפטרבורג התידד עם עסקנית מהפכנית, והם פעלו יחד – זמן־מה בין פועלי החרושת בביאליסטוק גופא, ואחר כך יצאו לחוץ־לארץ. לאן – לא ידענו. באחד הימים, בשנת 1904, באה לביתי בוארשה אשה רוסית צעירה והביאה לי מכתב מאחי. הוא כתב שהאשה תמסור לי דרישת־שלום אישית ממנו ותשהה בביתי רק יום אחד בדרכה מחוץ־לארץ לפטרבורג. כמובן, קיבלתי אותה בסבר פנים יפות, אולם בו בערב אסרו אותה בביתי ולקחוה אל כלא־החקירה שבבית העיריה בכיכר התיאטרון. למחרת נודע לי כי לא נמצא אצלה כל דבר־חטא מלבד כרטיס המחלקה הראשונה ברכבת מהירה לפטרבורג. ליווּ אותה לרכבת ושמרו עליה עד עת הנסיעה. אלי לא באו אפילו לשם חקירה. עד כדי כך הייתי כשרה אז בעיני המשטהר הצארית בוארשה.

בסוף הקיץ של שנת 1904 חזר אחי פתאום לביאליסטוק בשליחות המפלגה, ולא ידענו אם לבדו בא ואם בלווית חברתו, כי עד שהספיק לעשות משהו – אסרוהו בבית ההורים. אבא, שהיה חולה־לב אחת־עשרה שנה, קיבל בשעת המאסר התקפת לב קשה ושכב ששה שבועות. אך זו הפעם לא עצר עוד לבו החולה כוח וביום א' דחנוכה תרס"ה נפח את נשמתו הזכה כבדולח, והוא אך בן חמישים ושבע שנים.

ביום חמישי, א' דחנוכה, הגישה לו אמא את מנורת החנוכה והוא הכין רק שלוש פתילות לשמן הזית. על שאלתה של אמא משום מה אינו מכין את כל הפתילות – ענה בשקט, שאין הוא צריך יותר. אני נקראתי ביום א' טלגרפית ומצאתיו עוד חי. שעותיו האחרונות היו אלה. בכורסתו ישב, כי לשכב לא יכול כבר. עמדתי לידו חסרת־ישע ־ אני, בתו הבכורה, כוחו וראשית־אונו, שהייתי צעירה ממנו רק בשבע־עשרה שנה, ואשר למרות “עוונותי” הרבים, הייתי אהובה עליו יותר מכל שאר הילדים, כפי שהיו הללו אומרים, ולא בלי קנאה.

– יחדלו־נא כבר מענוֹתני לשוא… – אלה היו דבריו האחרונים.

אחרי מותו עבר בית־המסחר הגדול שלו לידי בנו הבכור, עסקן “המזרחי”. אמא נשארה אלמנה בת חמישים וחמש שנים עם שבעה ילדים בלתי נשואים, אך עצמאיים כולם מבחינה כלכלית. אולם חוויותיה הטרגיות של אמא לא נסתיימו עם מות אבא. השנים 1907–1906 הביאו עליה שני אסונות איומים, אשר אולי רק בכוח אמונתה האדירה עצרה כוח לשאתם.

לא עבר זמן רב וגם לביתי הציוני חדרו רוחות מהפכניות וכמעט שהפכוהו כולו. לבני צרו במהרה תחומי תנועת השיחרור הלאומית שלנו, והוא החליט להצטרף לשורות הלוחמים המהפכניים לשיחרור החברה האנושית כולה. הוא רק לא יכול להחליט: לאיזו מן המפלגות יצטרף.

כיצד הגבתי על שינוי־הכרה זה של בני? קודם כל – ביחס סובלני, כראוי לאדם בעל הכרה, וכראוי לאם מהפכנית עד לעמקי נשמתה. אולם בכלל לא היה בתמורה זו משום הפתעה בשבילי. וכי יכולנו אנחנו, כיהודים, להיות אדישים למעשי האכזריות הנוראים של משרתי הצאר ותלייניו כלפי האוכלוסיה הרוסית בכלל וכלפי היהודים בפרט? וכי עלינו באמת לשמור אמונים בלבנו לשלטונו של הצאר הבער וחסר־הדעת ניקולאי האחרון, אשר האמין כעיור ביעודו “האלוהי” לקיים את “שלטון היחיד” שלו ולהכריע את תנועת השיחרור?

הלך־הרוחות בביתי היה אז כבר מהפכני מאד. כל מבצע־טרור שביצעו אי־שם ברוסיה כלפי אחד החוליגנים – היה נחוג בביתי על ידי אפיית כיסוני־המן. גם ילדתי בת השנתיים, כשהיתה נכנסת לחדר אחת המחלקות, ששם היתה תלויה על הקיר (לפי החוק) תמונת ניקולאי השני, היתה מרימה את אגרופה הפעוט כלפי התמונה ומאיימת עליה.

אשר לי עצמי, הנה לא קפאתי כלל, כרבים מבני דורי, על שמרי הציונות האזרחית. עוד מתחילה לא ראיתי ניגוד בין הציונות ובין הסוציאליזם. וגורם זה אף הוא סייעני להבין לבני. כבר אז ראיתי את הבעייה היהודית כחוליה בשלשלת שלמה של בעיות עולמיות, אשר תמצא את פתרונה רק כשישתלט הצדק בעולם.

נטלתי עלי ביחס לבני תפקיד קשה ביותר – לפקח עליו יפה ולהשתדל בכל כוחי לבל יאונה לו כל רע

אחותי הבונדאית נעשתה פעילה מאד במפלגה, ומאחר שלא רצתה לגרום לי רע – עברה לדירת אחרת. אני התריתי בה לבל תעשה זאת, אך היא לא נשמעה לי. בתהלוכת האחד במאי של שנת 1905 עוררה את תשומת לבה של המשטרה, ובו בערב באו ואסרו אותה. בשעת החיפוש בחדרה שאלה הקצין מדוע יצאה מדירת אחותה, בהוסיפו: “את אחותך מכירים אנחנו”. היא ענתה שאחותה נישאה לאיש ודירתה שוב אינה פנויה. אסורה היתה חדשים אחדים ושוחררה, אבל בוארשה לא יכלה לשבת עוד. נסעתי לביאליסטוק ויעצתי לאמי ולאחי הבכור להכין לה מיד דרכיה ולשלחה לחוץ־לארץ. עצתי נתקבלה והיא נסעה לזמן־מה לברלין, ואחר־כך לפאריס. הוקל לי: נפטרתי מחובת השמירה על אחד מהקרובים אלי ביותר. אמנם עם נסיעת אחותי לא נסתיים עדיין “מפעל ההצלה” שלי. דירתי נעשתה בלתי־נוחה גם לבתי בת התשע־עשרה, ששימשה בהוראה יחד עמי והיתה ציונית מובהקת כל ימי חייה הקצרים. כאשר רק נסתיימה שנת הלימודים סידרתי את כל הדרוש לנסיעתה לחוץ לארץ. כסף היה לה משלה, זה שזכתה בו בהגרלה. סידרתי בשבילה דרכיה והחלטנו שתסע ללמוד בקורסים פדגוגיים אשר בבאֶרן. באותן שנות הריאקציה השחורות שברוסיה, נעשתה באֶרן, בירת שוייץ, עיר מקלט אמיתית לנוער היהודי הלומד. מאות צעירים, ובעיקר נשים, יצאו מ"תחום המושב" שברוסיה ללמוד באוניברסיטאות של שוייץ, וכאן קיבלו בסבר פנים יפות את הצעירים השואפים להרבות דעת, אשר רבים מהם קיימו את הכלל התלמודי: אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה.

אחרי התלבטות לא מעטה החליט בני להצטרף לקיצונית שבתנועות המהפכניות – לאַנאַרכיזם. עובדה זו לא הפתיעה אותי. קודם כל היה זה מתאים בכלל לתכונתו האישית. וחוץ לזה ראיתי בדבר תוצאה מובנת מגישתו הרדיקלית וחסרת הפשרות לבעיות המהפכה הרוסית. גם שני אחי הצעירים השפיעו במידה ידועה על החלטתו זאת. בסוף שנת 1903, כאשר נדף כבר באוירה של המדינה ריח אבק־השריפה של המלחמה הקרובה עם יפאן, נסע בני לפינסק ובעזרת אביו נשתחרר מעבודת־הצבא בתור “בן יחיד”.

בינואר 1904 פרצה מלחמת רוסיה־יפאן, וכאן כמעט שבאה כליה על בית־הספר שלי. מפקח־החינוך בוארשה שלח פקודה דחופה לכל בעלי בתי־הספר היהודיים לפטר מיד את כל המורים והמורות היהודים לרוסית ולהיסטוריה רוסית ולקבל במקומם את נשי הקצינים הרוסי שגויסו. בשבילי היתה זו ממש שאלה של “להיות או לחדול”. האוירה בחדר־המורים שלי היתה ספוגה רוח מהפכנית של התקופה. בשעות ההפסקה היו מתווכחים תמיד בשאלות המדיניות השוטפות. היתכן להכניס לכאן גברת רוסית, אשתו של קצין מגויס, נוסף על הספקות בכשרונה החינוכי? והעיקר: האפשר למסור לידי אדם זר כזה, ולוּ גם לזמן קצר, את חינוכן של שלוש מאות בנות יהודיות? החלטתי, איפוא, שאם לא אצליח לבטל את רוע הגזירה – אסגור את בית־הספר. ובכן הלכתי לשלטונות ונועדתי לראיון עם ראש המפקחים. במנוחה גמורה הסברתי לו כי לצערי הרב אין ביכלתי לקיים את פקודתו. ראשית משום שאיני יכולה לפטר את מורותי באמצע השנה, ושנית – אי אפשר לי לעשות את הדבר מבחינה עקרונית, משום שאם בתי־הספר היהודיים לא יעסיקו את המורים היהודים, עתידים הללו לגווֹע ברעב, כי בבתי־הספר הנכריים אין להם דריסת רגל. הוא הקשיב בהבעת פנים רצינית וענה:

– כך מדברים ביניהם רק קיסרים ביחס לנתיניהם.

אני לא התפעלתי מתשובתו ואמרתי: רצונך זה כבודך, אך אני אינני יכולה למלא את דרישתך.

נפטרתי והלכתי לי. ואם כי רבים מבעלי בתי־הספר היהודיים מילאו אחרי הפקודה, ואילו אני סירבתי בהחלט לעשות זאת – לא סגרו את בית־ספרי בשל כך.

המלחמה נמשכה כשנתיים, ואחרי מפלותיה של רוסיה מצאו החיילים המדוכאים והנרגזים פיצוי ב"נצחונות" קלים על “האויב הפנימי”. הם היכו והרגו יהודים בחוצות מינסק ובריסק, שדלץ, לודז וכו'. גם בביאליסטוק ערכו מרחץ־דמים איום בשלושים ביוני שנת 1906 – הם פשוט ירו בעוברים ושבים, הרגו חמישים יהודים ופצעו הרבה יותר. כאשר באתי שלושה ימים לאחר הפוגרום, היו המדרכות מכוסות עדיין דם קרוש. הבית שבו התגוררה אמא קירותיו היו מנוקבים בכדורים. לעולם לא אשכח את המראה הנורא של המון הפצועים אשר מילאו את חדרי בית־החולים היהודי וחצרוֹ. לא לוחמים פצועי־קרבות היו אלה, כי אם אזרחים תמימים שנפלו קרבן לפני המון פרוע ומוסת. בכדי להחליש את הרושם הקשה של אותן פרעות, הפיץ השלטון המקומי שמועה שהדבר בא כמעשה נקמה של האוכלוסיה הנוצרית משום שטרוריסט יהודי ירה בראש־המשטרה.

בסוף יולי, כחודש ימים אחרי הפרעות, שלחה המפלגה האנארכיסטית בביאליסטוק קבוצת חברים “פעילים” לוארשה, כדי להתחיל בפעולה גם בבירת פולין, וביניהם היה גם צעיר־אחי, משה. הוא שהה כאן רק זמן קצר מאד ואחר־כך מסר את תפקידו לבני, אולם יתר החברים השתקעו בעיר והיו לאורחים קבועים בביתי. אני, אמנם, ידעתי היטב את הסכנה הצפויה מזה לבני משפחתי, אולם לא יכולתי לדחותם, משום שרובם היו בני מכרינו בביאליסטוק. עד מהרה נעשה ביתי מקלט אמיתי בשבילם, וגם את המרתף אשר מתחת לדירתי הפכו מחסן לספרות אסורה. אילו מצאו בחיפושים שנערכו אחר כך בדירתי “הכשרה” את כל מה שהיה טמוּן שם באמת – ודאי שכולנו היינו עולים לגרדום. למזלנו היה גם השוער הפולני “מאורגן”, אולם בעיקר הצילתנו לא אחת העוזרת הפולנית שלי, מריאַנה, אשר באה אלי בהיותה בגיל שבע־עשרה ועבדה בביתי עשרים ושמונה שנים רצופות. היא נתקשרה למשפחתי כל כך עד שהיתה מוכנה “לבוא באש ובמים” למעננו. באי ביתי היו קוראים אותה “אמתא דבי רבי”, על שם עוזרת־ביתו של ר' יהודה הנשיא, ואף אני אמרתי לה לא פעם שכנראה מוצאה מגזע היהודים. ובאמת היה לה “ראש יהודי”. בשעת החיפוש היתה מבלבלת בערמה את מוחם של השוטרים ובינתיים היתה משמידה את החומר שחיפשו – ובזכותה לא נמצא אף פעם דבר אסור.

נחזור לשנת 1904. גם חברי מרדכי ב., אשר לפי תכונתו והשקפת עולמו היה נוטה מאד לתנועה האנארכיסטית, היה עוזר לבני בעריכת הכרוזים והעלונים. עד מהרה הגיעו הדברים לידי כך, ששניהם לא יכלו עוד ללוּן בבית. הם היו באים בבוקר לעבודתם בבית־הספר, אוכלים בחפזון את ארוחת־הצהרים – ונעלמים. בתנאים כאלו חיו בחדשים האחרונים לשנת 1904. בינואר שנת 1905 בא הכשלון המוחלט. אחד־עשר איש נאסרו, ובני – שהיה צריך להיות אף הוא ביניהם – הצליח להמלט. בשעה ארבע אחרי־הצהרים נכנס לחדר־האוכל ואמר לי בחפזון:

– אמא, מהרי וקחי את סאַלינקה ונסע לתחנת הרכבת הפטרבורגית.

בן רגע תפסתי את ילדתי בת השנתיים והלבשתיה. במקרה שרר באותו יום קור בלתי רגיל ועגלות־החורף התרוצצו בחוצות העיר, בני תפס את הילדה ונשאה על ידיו. התישבנו בעגלת־החורף הראשונה שנזדמנה לנו ומהרנו לתחנת הרכבת הפטרבורגית. בני קנה כרטיס־נסיעה למאלקין, מקום מגוריה של דודתי אחות אבי, ובהכנסו לתוך הרכבת הוציא אלי בעד החלון את התינוקת – ונסע. ממאלקין שלחה אותו דודתי מיד לאוסטרולנקי, אל אחי הבכור, והלה שלחהו בו בלילה אל מעבר לגבול – לברלין.

בו בערב, בשעה אחת־עשרה, באו לערוך חיפוש בביתי. ליד השער עמדו שוטרים ואל הבית נכנסו חיילים ובלשים וגם מפקח האזור. הם פנו אלי מיד בשאלה:

־ היכן בנך?

אני השיבותי כמיתממת שבני נמצא זה זמן רב מחוץ לוארשה.

– שקר הדבר! – צעק אחד הבלשים. – אנחנו ראינוהו היום. אי אפשר היה לו לנסוע. מסרי אותו.

– קחוהו, אם בידכם הדבר, – עניתי.

הם הלכו, איפוא, מבלי לערוך חיפוש, ונותר רק המפקח האזורי. הוא ניגש אלי, לקח את שתי ידי בידיו ואמר בהתרגשות רב: מה מאושרת אַת שהוצאת מכן את בנך. מה טוב עשית שהצלת אותו!

עמדתי לפניו כקפואה ולא יכולתי להוציא הגה מפי. אכן, יקשה עליכם, קוראי היקרים, להאמין שאותו מפקח גרמני היה, באזורו גרתי כמעט עשרים שנה ושם היה גם בית־ספרי. הוא הכיר יפה אותי ואת בני משפחתי, ועתה שמח בכל לבו בשמחתי על שהצלחתי להציל את בני יחידי ממוות ודאי. לאחר שהתעוררתי מקפאוני, הודיתי לו מקרב לב והוא הלך לו.

אולם השוטרים שעמדו ליד השער נשארו על מקומם: הם חיכו לבואו של החבר ב. הבלשים ציוו לאסור אותו כאשר רק יבוא בבוקר לבית־הספר. מיד אחרי צאת המפקח ירדה מריאנה וחטפה שיחה עם השוטרים, ומפיהם נודע לה למי הם מחכים. היא ידעה, כמובן, שב. לן בבית דודתו, ובכן ביקשה את השוטרים להרשות לה ללכת לבית־המרקחת, בכדי להביא איזו תרופה לגברת שלה, שחשה עצמה פתאום ברע. מוזר הדבר, אך עובדה היא, שאותם השוטרים הפקחים, משרתי הצאר הנאמנים, נתנו לה לצאת – והיא הספיקה להזהיר את ב. שייעלם מכאן. יומיים נשאר בבית דודתו וביום השלישי נסע לגרוֹדנה, לאחותי. שם התקינו לו דרכיה על שם אחר, העבירוהו את הגבול הגרמני, ואף הוא נסע לברלין.

לאחר חיפוש הערב הבלתי מוצלח חזרו השוטרים בשלוש בלילה ובידם פקודה לאסור את כל הגברים אשר בדירתי. בשני חדרים גרו אצלי שני זוגות (לאחד היה גם ילד), ובחדר השלישי גר חבר שלנו, העתונאי א.ר. את שלושת הגברים אסרו, וכעבור יומיים הוציאום לחפשי מאחר שנתברר כי הם אזרחים שומרי חוק.

כעבור ימים אחדים נקראתי למשרדו של המושל העליון. מתחילה חשבתי לקחת עמי את ילדתי, אולם מיד עלה על דעתי הרעיון שאילו רצה לאסרני, היו באים אלי הביתה ולא היו קוראים אותי אל המשרד.

פקיד המשטרה הפוליטית שחקר אותי שאלני מיד בפשטות:

– איה בעלך?

– בעלי, – עניתי, – עזבני זה מכבר, משום שהוא צעיר ממני. לצערי אין לי שום מושג על מקום הימצאו.

הפקיד נוכח, כנראה, על פי נעימת דיבורי הלגלגנית, כי רבות לא יעלה בחקירתו – ושילח אותי לאחר ששאל כמה שאלות פורמליות.

 

פרק שנים־עשר: המשך הרדיפות. נשואי בתי    🔗

שמועות שונות התהלכו על דבר ה"כשלון" הפתאומי ותוצאותיו האיומות. טענו שנמצא בוגד בתוך הקבוצה גופא, והוא הלשין על חבריו. אך הגורם האמיתי לא נודע עד היום הזה.

כאמור למעלה, היו כמעט כל אחד־עשר הצעירים, אשר הומתו באופן כה אכזרי, בני ידידי הטובים, שהיו באים אל ביתי כמעט יום יום. הצעיר שבהם גמר את הגימנסיה במאי אותה שנה. ברצוני לייחד את הדיבור על אביו, שפירא שמו, שהיה מנהל בית־ספר פולני ממשלתי לילדי יהודים בוארשה. הוא היה בקי במדע היהדות – טיפוס אמיתי של תקופת ההשכלה, אשר לא זו בלבד שישב הוא עצמו יומם ולילה על התורה ועל העבודה, אלא אף הקים “בית מדרש” שלם של צעירים, מאותם שהיו בורחים בזמן ההוא מבתי ההורים שבעיירות ונוהרים אל וארשה הבירה כי חשקה נפשם בתורה. אחד מתלמידי “בית מדרש” זה היה חתנו לעתיד, בעל בתו – הסופר שלום אש.

נקל לנו לתאר לעצמנו את תנאי חייו הקשים של מורה ממשלתי כזה באותה תקופה, ואף־על־פי־כן היה ביתו פתוח תמיד לפני בני־הנעורים מערי־השדה, וכל הנכנס לביתו רעב יצא שבע. יותר ממנו טיפלה בצעירי “בית המדרש” אשתו, שהיתה ידועה בכל הסביבה, שבאותו אזור יהודי פרולטרי בשם “המורנית” (אשת המורה). היא היתה בת־כפר פשוטה, אך חוננה באינטליגנטיות פנימית ובחוש ציבורי. נוסף על כך היתה “אשת חיל” יהודית אמיתית מהימים ההם, בעלת שכל בריא ואופי חזק, והעיקר – בעלת לב טוב, מידה שלפי דעת אחד מחכמינו היא הטובה שבמידות. פעולותיה של אותה אשה, אשר למרות מצבה הכלכלי הדחוק הירבתה לעשות במשך שנים לטובת הנוער היהודי, מתוארות מקצתן בחלק השני (“וארשה”) של הספר “לפני המבול” לשלום אש.

במשפחת שפירא היו שני בנים ושתי בנות. הבן הבכור, בעל הכשרונות, הוגלה לסיביר בעווֹן פעולה מהפכנית, וההורים האומללים לא ידעו היכן נעלמו עקבותיו. שתי הבנות היו מורות, והצעירה שבהן – אשתו של שלום אש – היתה תלמידתי. צעיר הבנים, דויד, גמר בשנת 1905 את הגימנסיה בהיותו בן שמונה־עשרה שנה.

אחרי כשלון הקבוצה ערכו חיפוש מדוקדק בבית המורה שפירא בשעות הלילה – חיפשו במזרונים, הרסו את הרצפה, בדקו את כל הכלים שבמטבח, ולבסוף מצאו בילקוטו של הנער צרור כרוזים. הוא לא הכחיש שהם שייכים לו. ובכן אסרוהו יחד עם אביו והוליכום אל ה"פאויאק³". הושיבום בתא אחד. האב הפך בן־לילה לבן כשלג. אפילו לבני המשפחה לא התירו לגשת לאסירים; רק אוכל הותר להביא להם. מיד נודע שהענין הוא בידי בית־המשפט הצבאי ובידי המושל העליון, סקאַלוֹן האכזרף אשר לפי יפוי־הכוח שהיה בידו מאת הצאר יכול היה לדון כל אסיר למיתה. והוא אמנם ניצל את יכלתו זו וציווה לכרות ללא משפט את ראשיהם של אחד־עשר הצעירים היהודים.

את האב שיחררו מיד לאחר הריגת הבן, אך רק בשובו הביתה נודע לו הדבר. האסון הקשה הביאו עד משבר, אולם עד מהרה התגבר על דכאונו והתמסר שוב לעבודתו בבית־הספר, אף התמכר כמתוך שיכרות להמשך השתלמותו, ומן המעין הלא־אכזב אשר שתה ממנו בימי בחרותו בשבתו בבית־המדרש, שאב גם עתה כוח להתגבר על אסונו. אחרת לגמרי היתה תגובתה של האם. היא היתה כה מזועזעת, עד שגם לבכות לא יכלה. יבש מקור דמעותיה. הבעה של מרירות היתה בזוויות פיה ודממת־קפאון השתלטה עליה. עיניה הישירו־הביטו לאי־שם, כאילו רואה היא דברים הנעלמים מעין זולתה. אבד לה כל ענינה בתנועה המהפכנית ובכל החיים בכלל. רק לעבודה אחת התמסרה מעתה: עזרה לשכנים שבסביבתה העניה. הקלת יסוריהם של אנשים סובלים נעשתה מעכשיו למטרת חייה ההרוסים.

עבר כחודש ימים מאז “רצח האחד־עשר”, ובני הצליח בינתיים לעבור מברלין לשוויץ. והנה נקראתי פתאום לחקירה בפני השופט־החוקר. בדעתי כי אין כל סכנה צפויה עתה לבני, הלכתי במנוחה גמורה. אך נכנסתי למשרדו ואמרתי לו את שם משפחתי, מיד הוציא מארונו אלבום של תמונות, הניחוֹ על השולחן ואמר לי:

־ הנה, כל האנשים הצעירים האלה היו באי ביתך. רוצה אני שתזהי אותם.

־ זה לי חמש־עשרה שנה שהנני בעלת גימנסיה בת שלוש מאות תלמידות, ־ עניתי במנוחה לאחר שסקרתי את האלבום סקירה חטופה. – מכרים רבים לי, וגם עסקנית ציבורית אני, העומדת בקשרים עם מאות אנשים. גם את בני המבוגרים היו מבקרים חברים וחברות. כלום יכולה אני להכיר מישהו לפי תמונתו, אפילו אם היה פעם בביתי?

– איה בנך? – שאל פתאום, לאחר שהקשיב לתשובתי המשתמטת.

– באמריקה, ־ עניתי במנוחה גמורה.

– במה עסק בהיותו כאן בוארשה?

– בני הוא מורה, ועבד עמי בבית־ספרי.

– הידוע לך על פעולתו לפני בריחתו מוארשה? היודעת את על השתתפותו באכספרופריאציות?

– זאת אני שומעת בפעם הראשונה מפיך. ידוע לי כי הוא עבד בבית־ספרי עד היום האחרון לפני נסיעתו.

– עתה נמצא הוא, לפי דבריך, באמריקה. ניחא. אולי יכולה את לתת לי את כתבתו?

מובן שלא עניתיו על שאלתו, ורק הסתכלתי בו במבט אירוני ורב־משמעות.

– הרי אמריקה אינה מסגירה אנארכיסטים, ולמה, איפוא, אינך יכולה לתת לי את כתבתו?

– אם אמריקה אינה מסגירה – למה לך כתבתו?

– צדקת. אבל הרי תביני שאני, בתור שופט־חוקר, חייב לדעת הכל.

– ואני, בתור אם, רשאית לא להגיד לך.

בזה נסתיימה ללא תוצאות החקירה המוזרה שחקר אותי המשרת הצאריסטי.

כשבני בא לשוייץ התחיל קודם כל לעסוק בלימודים. הוא לא התמכר למקצוע מסוים, אלא למד לשונות, וכן כ"שומע חפשי" – מדעי החברה והכלכלה. הכסף שהיה בידו מן הזכיה בגורל הספיק לו כדי מחיתו לשנה אחת, ואחר כך למד לעשות סיגריות והתפרנס ממלאכה זו. מצבו החמרי היה קשה, אך הוא לא התיאש, המשיך ללמוד וציפה בסבלנות לנצחון המהפכה הרוסית, אשר יביא בודאי שינוי גם בחייו הפרטיים.

חברי ב. נשאר בברלין, עסק בהוראה עברית ומצבו החמרי היה לא רע. בירחי־החופש, כשמעסיקיו נסעו לקוֹלבּרג, מקום־מרפא ליד הים בקרבת פולין, הציעו לפניו להלוות אליהם, כדי שהילדים לא יפסיקו את לימודיהם העבריים, והוא הסכים להצעה ברצון.

בתי נשאר בבּרן והמשיכה את לימודיה במקצוע החינוך. אותה שנה (שנת 1905) היתה קשה בשבילי לא רק מבחינה נפשית, אלא גם מבחינה כלכלית: בבת אחת עזבוני שלושה מבני משפחתי, אשר היו גם מטובי המורים בבית־ספרי. נותרתי, איפוא, עם ילדתי בת השלוש. ואם כי ידעתי כי בני משפחתי הם עתה מחוץ לסכנה – הייתי מתעוררת בלילות לשמע כל צילצול בשער (בוארשה היו נסגרים שערי הבתים בלילה, וכל הבא היה מצלצל לשוער שיצא לפתוח לו) אחוזת פחד למחשבה שבאים לערוך חיפוש. גם על הילדה, הרגישה ביותר, השפיעו המאורעות האלה השפעה קשה.

המצב הכלכלי היה איוֹם משום שהמהפכה הביאה לידי קפאון גמור במסחר. החנוונים, בעלי־המלאכה והפועלים – אותם החוגים שמתוכם באו רוב תלמידותי – נדלדלו ומספר הילדות בבית־הספר פחת והלך. במאמצים מרובים עלה בידי לקיים את בית־הספר – עֶמדתי היחידה שכבשתיה ברוב עמל. המשכתי איך שהוא עד לעונת החופש, ונסעתי עם הילדה לקולברג, כדי להפגש עם ב. ולהתיעץ אתו על תכניות העתיד. בעצם הגעתי אז לידי החלטה שבאה כבר סוף סוף השעה לעלות לארץ־ישראל. באותו זמן בערך גם הציעו לפני משרת מורה בגימנסיה “הרצליה” ביפו. אולם ידידי עיכבוני מתוך טענה כי בארץ מצויות מורות עבריות למדי, ואילו כאן, בוארשה, יחידה אני לעת עתה ואסור לי לעזוב את עבודתי. גם לי לא קל היה להרוס בעצם ידי את המעט אשר הצלחתי לבנות במשך חמש־עשרה שנה בתנאים מוסריים וחמריים כה קשים.

בקולברג ביליתי שני חדשים תמימים, ואחרי שיקול־דעת מרובה החלטנו שב. יחזור אתי לפולין, אולם, כמובן, לא ישר לוארשה. לפיכך נסענו לא דרך גבול קטוביץ־סוסנוביץ, אלא בדרך לאוסטרולנקי, עיר מגורי אחי הבכור, ואצלו התארחנו בראש־השנה. ב. נשאר בביתו כל אותו חורף בתור מורה ומחנך לילדיו. כעבור זמן מה התישב באוטווצק, הסמוכה לוארשה, אשר שימשה אז כעין “עיר מקלט” ל"בלתי חוקיים". מאחר שהיה זה מקום־מרפא לחולי־ריאות, לא היתה כאן בשנים הראשונות שום משטרה. מפני חולים לא היתה הממשלה הצארית חוששת… גם שם עסק בהוראה עברית.

הנסיעה מוארשה לאוטווצק נמשכת רק ארבעים דקה ברכבת רגילה, ועשרים – במהירה. אף־על־פי־כן לא הייתי נוסעת שמה בזמן הראשון אלא לשבתות בלבד, כי חששתי שמא הבלשים עוקבים אחרי. בזמן הראשון לא הייתי יכולה לישון שם במנוחה, וכל נביחת כלב הטילה עלי אימה. החורף עבר בשלום וכן גם הקיץ שלאחריו, ובכל זאת ישב ב. שנה תמימה באוטווצק ולא העז אף פעם לגשת לוארשה.

בראשית שנת 1906 שבה בתי משוייץ וחזרה להוראה בבית־הספר – דבר שהקל מעלי במידה ידועה. היא נישאה לאדם שלא היה לפי רוחי. אחרי החתונה שכרו דירה סמוך לבית חברתי לאה פרושאנסקי. בתי עבדה יחד אתי בבית־הספר שש שעות ביום, וקיבלה ככל שאר המורים ששים רובל לחודש. בעלה שילם רק את שכר הדירה, וכל יתר ההוצאות היו מוטלות עליה. בכדי להקל מעליה את עבודת הבית מסרתי לה אחר כך את מריאנה שלי. בתי עבדה בהצלחה בהוראה ובו בזמן היתה פעילה גם בתנועה הציונית, ועם זה מלאה כראוי את חובותיה כאשר ואחר כך גם כאם.

 

פרק שלושה־עשר: אסון אחרי אסון    🔗

בסוף שנת 1906 הוטל עלי שוב לשתות מכוס התרעלה של גורלי. אחת משתי אחיותי הצעירות ביותר, אדם זך־נפש ובעלת כשרונות בלתי־רגילים, מהטובות שבמורות הגימנסיה היהודית בביאליסטוק, התאבדה בפאריס, בירותה כדור אל רקתה. זמן רב נשאה בלבה את רעיון ההתאבדות, ועוד שנה לפני כן, בהיותה בביאליסטוק, ניסתה לשים קץ לחייה על ידי שתיית רעל, אך הצליחו להצילה. למחרת קראה לי אמא טלגרפית לבוא לביאליסטוק ודרשה ממני שאשתדל להשפיע עליה שלא תוסיף לעשות עוד מעשה כזה. בזהירות מרובה ניסיתי להיודע מהי סיבת נטייתה החולנית. היא הסבירה לי בגלוי שהחיים הם כה אפסיים ומכוערים, שצריך להסתלק מהם. לאחר שדיברתי אתה כמה פעמים נוכחתי שאין אלו דברי מליצה גרידא, אלא דברים הנאמרים מתוך הכרה עמוקה והחלטה תקיפה. בכל זאת ניסיתי להשפיע עליה ואמרתי לה:

־ אם חשקה נפשך להסתלק מן העולם, הרי מן הראוי שלפחות תקריבי את חייך לטובת האנושות. היי פעילה בתנועה מהפכנית ובצעי מבצע חשוב למען ההמונים הסובלים – ואחר תמותי.

־ האנושות אינה ראויה שייעשה דבר לטובתה, ־ השיבה.

אחרי שבתי כמה ימים בביאליסטוק ואחרי כל השיחות ששוחחתי עם אחותי האומללה, נוכחתי שאין כוח בעולם אשר יעצרנה מלדון את דין עצמה למיתה בעצם ידיה. אדם זה לא נוצר לחיים. דבר אחד הצלחתי להשפיע עליה – שתרגיע את אמא ותבטיח לה לבלי הוסיף לחבל עוד בגופה. היא הסכימה לדרישתי בתנאי שירשוה לנסוע לפאריס, בכדי ללמוד שם, כביכול. מובן שאמי הסכימה לכך מיד, והיא נסעה אחרי זמן קצר. אז עברה אליה גם אחותי הבונדאית מברלין, והן הסתדרו יחד. בזמן הראשון היתה “שומעת חפשית” בפקולטות שונות של האוניברסיטה. זמן מה האמנוּ (על יסוד מכתבי האחות הגדולה), שאולי יארע נס ומצבה הנפשי יוטב. לא קשה לשער את כל אשר עבר על אמי האומללה במשך אותו זמן. נחמה אחת יש לה – היתה אומרת אחר־כך – שהאסון לא קרה בחייו של אבא.

אחותי הגדולה היתה שומרת על הצעירה, מבלי שזו תרגיש בדבר, והשתדלה שלא להשאירה לבדה. רק את ארוחת־הצהרים היו סועדות במקומות שונים, ומיד היו חוזרות הביתה. באותו יום גורלי, כשאחותי הגדולה הלכה לסעודת־הצהרים, אמרה לה הצעירה – פייגל היה שמה – שהיום אין עליה למהר ולחזור הביתה, משום שהיא תהיה עסוקה. האחות הגדולה שום חשד לא נולד בלבה, משום שבאותו בוקר היתה פייגל שרויה במצב־רוח שקט, כרגיל. היא הלכה לה, איפוא, במנוחה לאכול, ואחר כך סידרה ענינים שונים, ורק בשעה חמש חזרה הביתה. בפתחה את הדלת נגלתה לפניה תמונה זאת: פייגל ישבה בכורסה כמו חיה, מקושטת ביפה שבשמלותיה. על השולחן היה מונח אקדוח קטן, ומן הרקה נמתח חוט של דם על הפנים.

אחותי הזעיקה את השכנים. בא רופא – ואישר את המוות. מיד באה המשטרה ומצאה על השולחן מכתב, בו מבקשת פייגל שלא להאשים איש במותה. ועוד מכתב אל אמא: מבקשת היא אותה למחול לה על הצער שהיא גורמת לה. כל הזמן ציפתה לאיזו מחלה שתפגע בה, כדי שתמות מוות טבעי, אך לצערה לא יכלה להמתין יותר והיא מוכרחה לשים קץ לחייה. מכתב שלישי היה כתוב אל האחות הגדולה, צירל, בצרוף מספר רב של גלויות־דואר ועליהן כתבתה של אמא בביאליסטוק. במכתב מבקשת היא מן האחות להשתדל שהאם תוודע על האסון במאוחר ככל האפשר, ולשם כך משאירה היא כמה גלויות כתובות בכתב־ידה.

מקרה ההתאבדות של אחותי היה אחד מרבים שקראו באותה תקופה, בהשפעת התבוסה שנחלה המהפכה הרוסית. אציין עוד שהספר “מין ואופי” לאוטו וינינגר השפיע השפעה הרסנית על הנוער, וביחוד על הצעירות המשכילות. בביאליסטוק בלבד היו אז שבעה מקרי התאבדות.

בשנת 1907 – ואמא לא חדלה עוד מהתאבל על מותה הטרגי של בתה בת העשרים וחמש – פגעה בנו שוֹאה שניה. אחי בּרל, האַנאַרכיסט, נעלם מאז שנת

1. באחד הימים, בחורף 1907, בא פתאום לביאליסטוק לביקור קצר וסוֹדי מאד. אם לבדו בא או עם חברתו – לא ידענו. הוא אמר שלא בא אלא על מנת לראות את אמא. הוא הציע לאח הבכור להבטיח אותו באחריות בסכום גדול, אם אפשר לו לעשות זאת מהר, ואז יקבל בעדו את דמי הביטוח, כי הוא, ברל, לא יחיה. אחי ענה לו, כמובן, שאין הוא להוּט אחרי עסקים כאלה, אך בלבו שמר את הדבר. אחרי הביקור נסע ברל לפאריס. זמן מה לא שמענו עליו דבר, ופתאום נודע לנו מן העתונות שבאחד מבתי־המלון בפאריס נמצאו מתים – על ידי התאבדות ביריה – בנו של ר' מנחם מנדל רקובסקי ז"ל מביאליסטוק, ברל, בן עשרים וארבע, ואשתו.

על סיבת התאבדותו רווחו בביאליסטוק שמועות שונות. העסקנים המהפכנים סברו כי הוא עשה זאת משום שהתאכזב מפעולתו. אחרים אמרו שסבל ממוסר כליות על אשר גרם למותו של אביו, אשר אהבוֹ אהבה עזה, ודבר זה הציק לו תמיד והביאו לידי התאבדות.

אמי הצדקת התנחמה מיגוֹנה בפעולתה לטובת מוסדות צדקה שונים, אשר להם הקדישה את כל זמנה. מעל יסוריה הקלה גם האמונה השלמה שבעולם האמת עתידה היא לשוב ולהמצא בחברת בעלה האהוב, והיא התכוננה לכך כמו שמצפה הכלה לפגישה עם חתנה.

אני, אם כי ניסיתי לפתות את עצמי ברעיון, שאם אחותי ואחי ראו במותם בדמי ימיהם גאולה לעצמם מעינוייהם המוסריים – הרי מן הסתם מותם טוב להם מחייהם ואין לנו לספוד להם ולבכותם, ־ אף־על־פי־כן פגעו בי אסונות אלה פגיעה קשה ביותר.

 

פרק ארבעה־עשר: מחלתה של בתי ומותה    🔗

בקיץ שנת 1908 נפגע פתאום בני, אשר חי בשוייץ בתנאים קשים ביותר, במיחושי עצבים. מחלתו התבטאה בזה שהיה כותב יומם ולילה שירים וסיפורים על נושאים שונים, ולא יכול להפסיק את מלאכתו זו. הרופאים קבעו שזה מצב חולני מאד, אך לא יכלו בשום אופן למצוא את הגורם לתופעה המוזרה. לבסוף קבעו שהמחלה היא תוצאה של געגועיו העזים לאמו – אף כי מוזר הדבר כשהמדובר הוא בגבר בן עשרים וחמש שנים.

זמן מה העלימו ממני את כל הענין, אך לבסוף נתקבל מכתב, לפי כתבתה של בתי, מאת רופא, חבר של בני, ובו הוא כותב שהתרופה היחידה למחלה זו היא – פגישה עם האם. כאשר אך נודע לי הדבר מיהרתי לכתוב לבני, שאני נוסעת מיד לקולברג אשר בגרמניה על גבול פולין, וכי ימהר גם הוא ככל האפשר לבוא שמה. עד שהצלחתי להשיג דרכיה ולהגיע לקולברג – כבר מצאתיו מחכה שם לבואי. הוא התאכסן אצל אחותי מוארשה, אשר נסעה שמה עם ילדיה לשם ריפוי. בצאתי מקרון הרכבת והוא ראני – הוציא מפיו רק מלה אחת: “אמא!” ולא יותר. גם עתה, בכתבי את זכרונותי כעבור כמה עשרות שנים, עוד מצלצל באזני קולו שקרא “אמא!”

בקולברג שהיתי אתו כל ירחי־החופש. כאן התרחץ בים, תיאבונו חזר אליו והוא הבריא הבראה שלמה. על דבר שיבתו לפולין אי אפשר היה, כמובן, לדבר, ולחזור לשוייץ לא רצה עתה, משום שהרופאים קבעו שעליו לעזוב את עבודתו הרוחנית ולעבור – אם לא לעבודה גופנית ממש, הרי לפחות לעבודה טכנית פשוטה: במשרד, בבית־מסחר או כיוצא בזה.

בברלין התגוררה אז משפחה של ידידי מוארשה, אשר בתם היתה תלמידתי. היתה זו משפחת רצ’קובסקי שבנה אלחנן, האגרונום, נשא לאחר כמה שנים לאשה את בתו של נחום סוקולוב. הזוג רצ’קובסקי עבד לפני הנשואים בבית־חרושת גדול לעניבות בוארשה, הוא כפנקסן והיא כפועלת, ומתוך עבודה בצוותא התאהבו זה בזו והתחתנו. בהיותם שניהם בעלי יזמה וכשרון מסחרי, פתחו מיד בעצמם בית־חרושת מסוג זה ועד מהרה רכשו להם רכוש הגון. במשך הזמן עברו מוארשה לברלין ויסדו שם סוכנות גדולה, וכיון שידעו כיצד לנהל את עסקיהם, נתפרסמה הפירמה שלהם במשך זמן קצר, ביחוד בחוגים הלאומיים והציוניים. לא היה סטודנט יהודי בברלין שנזקק לעבודה שלא קיבל לתקופת לימודו עבודה בבית העסק הגדול של הפירמה רצ’קובסקי. אנשים אלה הצטיינו גם במידת הכנסת־אורחים בלתי מצויה, ובמשך הזמן נעשה ביתם בברלין בית־ועד לחכמים.

כאשר מסר לי בני שהוא מחפש עבודה משרדית, כתבתי מיד למשפחת רצ’קובסקי בברלין וביקשתים לתת לו משרה במשרדם. לא עברו ימים מרובים וקיבלתי מהם תשובה ידידותית ביותר. הם הביעו את שמחתם על שיכולים הם לעשות דבר לטובתו, וכתבו שבני יכול לבוא מקולברג ישר לביתם ושם ודאי ירגיש עצמו כמו בביתו. בסוף יולי נסעתי עם בני לברלין והוא נכנס ישר לעבודה במשרד. אני חזרתי לוארשה מרוצה, ורק דאגה אחת הציקה לי, כיצד יוכל בני להסתגל לעבודה טכנית פשוטה – הוא, שהיה שקוע ראשו ורובו בלימודים, ואין לו כל מושג על מסחר ועסקים.

כעבור חודש בא מר רצ’קובסקי לוארשה בעניני עסק, מסר לי דרישת שלום מבני והוסיף, לגודל הפתעתי:

־ יודעת אַת, גברת רקובסקי, שבנך מצטיין בעבודתו. במשך חודש אחד תפס את כל הטכניקה של העבודה.

בני עצמו לא היה מתחילה נלהב לעבודתו החדשה. הוא לא התאונן, אבל קראתי זאת בין השיטין של מכתביו. לא פעם חזר על הביטוי: “נוסף עוד אחד לסוסי־המשא”. אך כעבור זמן־מה נשתנה יחסו, בעיקר לאחר שעלה בידו להקציב זמן להמשכת לימודיו. ביחוד השפיע עליו השפעה טובה יחסם הידידותי של בני משפחת רצ’קובסקי. בכל ביקוריהם בוארשה היו באים אלי ומספרים לי שהם אוהבים אותו כבן. כשש שנים עבד אצלם עד שפרצה המלחמה העולמית באוגוסט שנת 1914.

כאשר היה בית־ספרי “בית־ספר למתחילות”, למדו בו כל חדשי השנה, אולם כאשר הפכתיו לבית־ספר תיכון התחלתי להנהיג ירחי־חופש: חודש בחורף ושלושה חדשים בקיץ. המורים היו מקבלים את שכרם לכל השנה כולה, ואולם מן התלמידות קשה היה לגבות כסף בעד השנה כולה. האמידים שבהורים, אשר הבינו כי בעלות בית־הספר צריכות לאכול גם בימות החופש, היו משלמים, אולם רבים לא רצו להתחשב במצב המורים, ואנו לא הלכנו בדרך הכפיה. אלא מה? בקיץ היינו חיים בכספי הלוואות, ובחורף נאלצנו להשתכר גם לכיסוי גרעון הקיץ. לא קל היה הדבר, אך הרי היהודים רגילים לחיי דחקות. בעיקר נעשה מצבנו דחוק, משנאלצנו לפרנס שתי משפחות, שלי ושל בתי. “התחכמנו” תמיד למצוא איזו פרנסה צדדית, ביחוד בימי הפגרא, כדי שלא לעשות חובות. אולם כיצד יכולים “מלמדים” להרויח כסף? הפתגם הרוסי אומר: “הדלוּת מביאה לידי המצאות”. והנה המציא בני המצאה זו: לסדר למשך חדשי הקיץ מעון־ילדים באחת הקיטנות אשר בקו וארשה־אוטווצק. היתכן שבין שלוש מאות ההורים לא ימצאו חמישים־ששים, אשר יסכימו לשלוח את ילדיהם ליהנות מהאויר הצח? כוונתו של בני היתה, בעצם, חינוכית בעיקר: הוא רצה (היה זה בהיותו עוד מורה אצלי) שבמשך חדשים אחדים בשנה יהיו הילדים נתונים לגמרי להשפעתנו אנו. ההורים, כמובן, התענינו אחר כך בעיקר בהבראתם של הילדים.

את מעון־הילדים הראשון, שהיה בכלל המוסד הראשון מסוג זה בקרב יהודי פולין, פתחנו בשוידר, תחנת הרכבת שלפני אוטווצק, בשנת 1906. מתוך שלא היינו בטוחים בהצלחת נסיוננו שכרנו דירה לא גדולה, ובחול־המועד של פסח התחלנו כבר לפרסם מודעות בעתונות. מאחר שהיה בזה משום חידוש בפולין, עוררו המודעות שלנו התענינות מרובה, ומיד אחרי חג־הפסח נרשמו כבר ילדים רבים, מחוץ לתלמידות שלנו, ביחוד מבנות המעמד הבינוני.

מקובל היה בפולין באותם הימים שהנשים תשתתפנה בחריצות רבה בעסקי המסחר והתעשיה של בעליהן. בוארשה היו גם כמה נשים שניהלו בעצמן עסקים גדולים, או בתי־מלאכה, אשר פירנסו מאות נערות יהודיות ואיפשרו להן לרכוש מקצוע. אמהות עובדות ואמידות אלו לא יכלו להניח את עסקיהן ולנסוע לקייטנות, וגם לסמוך על העוזרות הפולניות ולמסור לידיהן את הילדים לא יכלו, לכן השתמשו ברצון בהזדמנות זו לשלוח את הילדים לסביבה של אויר צח, במקום שימצאו בפיקוחם של מורים ומחנכים. קיצורו של דבר: קלענו אל המטרה, אף כיוונו יפה את השעה, ועד מהרה נאלצנו לשכור דירה גדולה יותר. בכדי שנוכל להתמסר לעבודה חינוכית גרידא, הזמנתי בתור שותפים את חברתי מביאליסטוק, בעלת־בית טובה, ואת בעלה, סוחר־מכולת מוארשה, והם ניהלו את משק המוסד. בקיץ הראשון היו לנו שמונים ילד בני גילים שונים (גם בני שלוש שנים, אשר בבית לא רצו לאכול). המעון היה מסודר לפי מיטב התנאים ההיגייניים והחינוכיים: קבוצות, קבוצות, בנות עשרה ילדים, ולכל קבוצה גננת, מחנכת או מחנך – וכל חבר המחנכים היה נתנו לפיקוחנו. במוסד נמצאו חובשת ורופאה.

בגלל הסדרים הטובים לא היתה העבודה קשה, ואף נתנה סיפוק ידוע. ויורשה לי לציין את ערכה הציבורי של אותה המצאה שלנו. יזמנתנו עוררה הד חזק ואחרינו פתחו כמה רופאים ידועים מוארשה (ביחוד: רופאי ילדים) מעונות־ילדים שונים, וכתוצאה מכך נוסדו במשך הזמן מעונות ילדים על ידי הסתדרויות תרבותיות ופוליטיות שונות.

במשך חמש שנים, 1910־1906, החזקנו את המעון שלנו בכפר שוידר. מספר הילדים גדל משנה לשנה והמוסד הלך ונתפרסם – הוא נודע בשם: “מעון הילדים של פ. רקובסקי”. מבחינה כלכלית הוקל לנו, כי המעון היה פתוח מחודש אייר ועד אחרי סוכות.

בשנת 1912 חגגה וארשה את יובל החמישים לקיומו של העתון “הצפירה”. באולם הפילהרמוניה הציגו מחזה עברי בשם “עט הזהב”. התפקידים הראשיים ניתנו לבתי ולאורי־ניסן גנסין. כעבור זמן קצר באה אלי וגילתה לי סוד: היא החליטה לעלות עם הילדים לארץ־ישראל, אך רוצה היא להשתלם תחילה בלשון העברית, ולשם כך תזמין כמורה את אורי־ניסן גנסין. למותר להגיד מה גדלה שמחתי לשמוע החלטתה זאת.

מעון־הילדים שלנו הלך והתפתח. בשנת 1910 בנה אחד מיהודי וארשה העשירים במיכאלין, בתוך יער נפלא, וילה נהדרת. היה זה בנין בעל שתי קומות מצויד ציוד חדיש ביותר, שהכיל שלושים ושלושה חדרים עם מרפסות מזוגגות גדולות. אנחנו שכרנו את הוילה הזאת, רכשנו לנו את הרהיטים הדרושים וסידרנו את המעון באורח אירופי ממש. אגב, עובדה היא, שבאותן השנים היו אלפי יהודים מעשירי וארשה (וביניהם גם ציונים פעילים) קונים מגרשים גדולים בסביבות וארשה־אוטווצק, בונים שם וילות גדולות ועושים עסקים טובים. מחיר האדמה היה אז רק קוֹפּיקה אחת האמה. ולמה, איפוא, היה להם לטרוח ולנסוע לארץ־ישראל החרבה?

מעון־הילדים שלנו במיכאלין היה קיים ארבע שנים – עד יום פרוץ מלחמת העולם הראשונה ממש.

בתי, שחיכתה לילד, באה אלי ביום ט' באדר, כיומים לפני הלידה, עם בנה בכורה אריה־שמואל בן החמש. אחרי הרחיצה אמרה שאת הילד משאירה היא הלילה אצלי. היפצרתי בה שתשאר גם היא ללון בביתי ולא הסכימה.

למחרת באה לבית־הספר ועבדה כל שמונה השעות, ואת עבודתה עשתה בשלימות למרות מצבה הקשה. גם ביום שלאחריו באה לבית־הספר, אבל אמרה לי שהיא מרגישה עצמה לא בטוב. (היא העלימה ממני שכבר יש לה 38,5 מעלות חום.)

– למה באת, יקירתי? – אמרתי. – שובי הביתה, ראי בקשתיך.

– לא, אמא. משעמם לשבת בבית, ־ אמרה.

לאחר שעה ומחצה נכנסה אלי ואמרה שהיא נוסעת בטראַם הביתה, ועלי לטלפן מיד למילדת.

המילדת, חברתה של בתי, (היא המילדת הידועה בחיפה, חנה ח.) הודיעה לי מיד שהמצב הוא רציני, והיא קוראה לרופא, משום שחוששת היא לדלקת הריאות. נחפזתי לבית בתי, ודברה הראשון אלי היה:

– אמא, קחי אליך את הילדים.

לקחתי את הילדים, ומוזר הדבר: כבר אז היתה לי הרגשה שאני מוליכה שני יתומים אומללים, ילד בן חמש וילדה בת שנה ותשעה חדשים.

התחננתי שיקראו לפרופסור בכדי להוציא קודם כל את הילד. שבוע שלם חיכו עד שיוולד הילד באופן טבעי, וכאשר הבאתי לבסוף את הפרופסור – היה כבר מאוחר: הדלקת עברה לצדה השני של הריאה והלב כבר נחלש ולא עצר כוח… הוולד – ילדה היתה זו – יצא חי לאויר העולם, ושעתיים אחרי זה נפחה בתי את נפשה הטהורה בשנת העשרים ושמונה לחייה. היה זה בי"ח אדר, שנת תרע"ג.

אני לא הייתי על ידה אותה שעה. התרוצצתי ברחובות כמטורפת: לא יכולתי לראות את בתי בעינויי גסיסתה.

כל וארשה השתתפה בצערי. אני לא חפצתי לראות שום נקרולוגים שנכתבו על בתי. כמעט שמַתי אתה יחד, אלא שאותה קברו ואני התהלכתי כמת חי. זה היה הגדול באסונות חיי. במשך שמונה חדשים רצופים לא היה בכוחי לעבור על סף בית־הספר שלי. לא יכולתי לתאר לי שאכנס ולא אראה את אדרתה תלויה על הקולב אשר בפרוזדור. לפני עמדה השאלה: להיות או לחדול. בראשונה אמרתי בלבי שכבר די לי לחיות. אולם אחר כך התנחמתי ברעיון שדוקא משום שלחיות בלעדיה קשה לי יותר מאשר להסתלק מן העולם – עלי לשתות את כוס התרעלה של גורלי ולמצוֹתה עד תום. בתי שרלוטה (באידיש שיינדל, ובעברית חמדה) ידעה היטב שאיש מבלעדי לא ידאג ליתומים הפעוטים, ואפשר שהכרה זו – שהיא משאירה את היתומים בידי – הקלה במקצת את יסוריה הגדולים ברגעיה האחרונים. עלי, איפוא, להשתדל בכל מאמצי כוחותי לקיים את צוואתה זו.

קשה עד מאד היתה השפעת האסון על אחותה – ילדתי שרה’לי בת העשר. אהבת האחיות היתה עזה עד מאד. הקטנה היתה קמה בשעות הלילה וכותבת בחשאי שירים (ברוסית) על מותה הטרגי של אחותה. היא היתה הולכת אחרי ואומרת: “אמא, יש לנו ילדים קטנים” ומשדלת אותי שלא לבכות. יותר מכולם טיפל ביתומים חברי מרדכי ב. בלילה היתה ערישתה של שיינדלי הקטנטונת (היא נקראה על שם אמה) עומדת ליד מיטתו, ואת כל זמנו הפנוי הקדיש לילדים – כאב מסור היה להם.

מיד לאחר הפסח פתחנו את המעון. אני יצאתי עם הילדים, וב. היה בא יום יום אחרי השיעורים.

שיינדלי היתה דומה לאמא, ולפעמים נדמה היה לי שחזרתי והייתי בת עשרים ואני מגדלת את שיינדלי שלי ולא את היתומה שלה. אסור היה לי להישאר לבדי אף לרגע, כי לא יכולתי להיות אחראית לעצמי. פעם אחת – היה זה במעון – עמדתי לבדי על המרפסת והתינוקת בזרועותי. הסתכלתי יפה בפניה הנחמדים – ופתאום הרגשתי שדעתי מתבלבלת עלי והנה הנה יוצאת אני מדעתי. אך מיד כאילו תפסתי את עצמי והתעוררתי כמתוך סיוט קשה, ובלחצי אל לבי בחזקה את התינוקת, אמרתי לנפשי:

– פועה, התחזקי! מה יעשו היתומים?

הפעם נשארנו במעון עד לאחר הסוכות. הילדים הבריאו יפה. התינוקת התפתחה וגדלה ונראתה דומה יותר ויותר לאמה. אביהם היה בא לבקרם לשעות אחדות – וממהר לעסקיו.

אולם מי שאמר לעולמו די, לא אמר לצרותי די. פעם בערב השכבתי את התינוקת בערישתה בריאה ושלמה, ובאמצע הלילה התעוררה ופרצה בצעקה איומה: סבתא! עד היום מצלצל באזני הד קולה של אותה צעקה. כרגע הזעקתי רופא, והוא קבע זעזוע־מוח – וכעבור שלושה ימים מתה התינוקת, ביום ט' בטבת (הוא יום הולדת אמה), והיא בת תשעה חדשים. מה היתה סיבת האסון – אינני יודעת עד היום.

זכורה לי עובדה אחת, אשר תראה מוזר בעיני בני דורנו, אם כי תורת פרויד מיחסת ערך רב לגילויים התת־הכרתיים שבחלומות. ימים אחדים לפני האסון נגלתה אלי בחלום בתי המנוחה, לבושה שמלה שחורה וחולצת־משי תכולה ופניה קורנים מיופי. היא גנחה⁴ על ערישת התינוקת, תפסה אותה בזרועותיה ונעלמה.

מקרה־מוות זה, השני שפגע בי במשך זמן כה קצר, הפיל עלי אימה כבדה. שאלתי בעצת ידידים מה לעשות בכדי להבטיח את חייהם של שני הילדים הנותרים. הייתי קרובה לשגעון. ביום אפשר היה עוד לסבול: כבר חזרתי לבית־הספר ופה שיקעתי עצמי בתוך העבודה המקצועית והפעולה הציבורית, שבגללן הייתי תמיד מצויה בין הבריות. אולם בלילות סבלתי מנדודי שינה.

באחד הלילות הבחנתי כמין כפתור על אחד השדיים. הראיתי זאת כעבור זמן מה לחברתי, הרופאה במעון־הילדים שלי, שגרה בשכנותי. היא קבעה שהדבר מחייב ניתוח מידי, ולא נתנה לי מנוחה עד שהלכתי לקרובי וחברי הד"ר סולובייצ’יק – ואף הוא קבע זאת. ובכן קמתי באחד הימים והלכתי אליו, מבלי לספר דבר לאיש, והוא ניתח אותי לאחר הרדמה מקומית, כי לנרקוזה כללית התנגדו בתוקף. חבשוני וחזרתי הביתה. נתברר כי היה זה רק גידול רגיל, אבל לולא ניתחוהו היתה סכנה שיתפתח לגידול ממאיר. הריפוי ארך ששה שבועות, ואני המשכתי לעבוד – הכאבים הגופניים השכיחוני לפעמים את העינויים הנפשיים.

התמכרתי לעבודה בכל ישוּתי, ומתוך כך חזרתי לשיווי המשקל הנפשי בלי אמצעים רפואיים. היה רק דבר אחד שאתו לא יכולתי להשלים: קשוּ עלי אז החיים המשפחתיים יחד עם חברי ב. אני יכולתי לחיות עכשיו רק לשם מילוי חובותי, אבל לא ליהנות מן החיים. רציתי, איפוא, לעזוב אותו, אבל נשארתי עמו – רק מתוך הכרת טובה על יחסו האבהי ליתומיה האומללים של בתי. וכך נמשך המצב עד שפרצה המלחמה העולמית הראשונה.

היחס החדש הזה שנתהווה בינינו לא היה קל לו. אני הייתי בת ארבעים ושמונה וב. רק בן שלושים ושמונה – אדם חם־המזג, אשר אהב אותי אהבה עזה. אולם אני לא יכולתי להתקרב לאדם צעיר בשעה שבתי בת העשרים ושמונה, קבורה באדמה. לעתים קרובות היה אומר לי:

– אין לך זכות ללכת ממני למען בתנו היחידה, היא אוהבת את שנינו ואסור לך להרוס את חייה.

שרה’לי אהבה את אביה אהבה יוצאת מן הכלל, ואני ידעתי שהנני בלתי צודקת כלפי שניהם, אך לשנות את המצב לא יכולתי. לא נפרדנו – בגלל היתומות, בגלל היתומים, בגלל ילדתנו ובשל ענינינו הכלכליים המשותפים, אבל חיינו המשפחתיים שוב לא היו אותם החיים האידיאליים של ימים עברו.

 

פרק חמישה־עשר: המלחמה העולמית. בריחתי לוילנה והרפתקאותי שם    🔗

בחודש אוגוסט, שנת 1914, עם פרוץ המלחמה, היינו בקייטנה במיכאלין. במעון שלנו נמצאו אז מאה ילדים ושמונים בני־נוער. במשך שבוע ימים היה המצב מתוח מאד. נפוצו שמועות שהגרמנים יהרסו את הגשר שעל הויסלה, ואז אי אפשר יהיה להיכנס מן הקייטנה העירה. במשך יום הששי והשבת נחפזו ובאו כל האמהות וחטפו את ילדיהן, בהשאירן את כלי־המיטה ואת החפצים מבלי לשלם, כמובן, את המגיע. אנו עצמנו נאלצנו להישאר עד אחרי השבת, שהרי לא יכולנו להפקיר את הכל. בבוקר יום א' שכרנו עגלות והעמסנו עליהן כל מה שאפשר היה וחזרנו לוארשה, ואמנם הספקנו להגיע בטרם יכנסו הגרמנים. ההורים לקחו את החפצים, ובכל זאת סבלנו נזק ניכר.

את בית־הספר פתחנו, אם כי מספר התלמידים לא היה גדול.

באחד הימים הופיע מי שהיה בעלה של בתי ובישר לנו שהוא יוצא למלחמה. נפרדנו ממנו מבלי לדעת אנה הוא הולך.

מוארשה ומערים רבות אחרות בפולין ברחו התושבים לרוסיה. אנחנו לא העלינו כלל על דעתנו לזוז מן המקום, והנה הביא לנו אחד מידידינו מכתב מחתני, כתוב בזו הלשון:

“היות ואמי עם משפחתה ברחה מגראייוה לוילנה – דורש אני ללא כל תנאי שתשלחו תיכף ומיד את הילדים אליה לוילנה”.

פקודה זו פגעה בי כרעם ביום בהיר. שאני אפרד מילדי בתי! ובכלל – לשלוח את היתומים האומללים לוילנה – למה? לאמו, אשר לא רצתה להכיר את בתי כי התנגדה לנשואי בני? היה לא תהיה! בדרך שלום לא יקבלם ממני, רק בכוח הזרוע.

הודעתי לשליח באופן מוחלט שאת הילדים איני מוסרת לאיש, משום שבתי הפקידה אותם בידי אני. אולם השליח לא נתן לי מנוחה, הלך והביא עוד אנשים והם אמרו לי שבשעה גורלית כזאת אסור לי להחזיק את הילדים במקום מסוכן כוארשה.

לא קשה להבין את אשר עבר עלי באותה שעה. לסכן את חיי הילדים לא חפצתי, להישאר בלעדיהם לא יכולתי, אם כן החלטתי, איפוא, לנסוע אתם יחד לוילנה. אולם מה אעשה לבתי היחידה? איך אשאיר אותה בוארשה? אביה הודיעני בהחלט שאת שרה’לי לא ימסור לי. לא היתה, איפוא, ברירה אלא לשאול את פי הילדה עצמה. מבלי לחשוב הרבה ענתה שהיא נשארת עם אבא.

המצב החמיר משעה לשעה ואני רצתי אל המצודה לקבל במשרד רשיון־נסיעה. לקחתי רשיון גם בשביל שרה’לי, למרות החלטתה. מטוסי הגרמנים כבר חגו אז בשמי וארשה והטילו את מטענם. נחפזתי הביתה לארוז את החפצים בכדי לנסוע ברכבת הערב. כששרה’לי שלי רואה שאני נחפזת לארוז את החפצים ושומעת את קול היריות – היא מחליטה לנסוע אתי. אביה אינו מתנגד עתה. חוטפת אני את הילדים, רצה אל תחנת־הרכבת ונוסעת. נסעתי ברכבת האחרונה שעוד הספיקה לצאת לצד רוסיה. הצפיפות היתה רבה כל כך, שלא היה מקום לשבת. רוב הנוסעים היו חיילים ולא אזרחים.

הרכבת זזה. עומדת אני עם שלושת הילדים ושומעת דברי חייל, האומר לי:

־ לאן את בורחת, ז’ידובקה מצורעת, עם הכלבלבים שלך? תיכף אזרוק את כולכם דרך החלון.

עיני חשכו, כי מי יאמר לו “מה תעשה?”

עד היום אין אני מבינה כיצד נסענו כל אותו לילה ובבוקר הגענו בשלום לוילנה.

לקחתי עמי חמישים רובל בסך הכל. הלכתי קודם כל אל האם הזקנה של גיסתי, היא אמו של אותו כוהן, אשר לפני עשרים וחמש שנים מנעוּני מלהנשא לו. מאחר שלא היה בביתה מקום מספיק לאכסן אותי עם שלושת הילדים, נאלצתי להודיע לאמו של חתני שהבאתי לה את נכדיה. אחרי זמן מה באה איזו דודה, עלמה לא צעירה, לקחתם. הילדים בכו בכי מר, ואף אני בכיתי עמהם. הבטחתי להם שיבואו אלי יום יום – וסוף סוף הלכו עם הדודה.

אֵם גיסתי גרה לבדה עם העוזרת שלה, אף היא אשה לא צעירה מכת הסוֹבּוֹטניקים (נוצרים שומרי־שבת). שתי הנשים עשו עלי רושם טוב ביותר כבני־אדם, מה שהיה תמיד העיקר בעיני. הסתדרתי איך שהוא בביתן. ולאחר שנחתי יום אחרי הנסיעה, התחלתי לחפש עבודה. לא הרביתי לחפש, שכן בנה של בעלת האכסניה שלי, המהנדס פ. היה מנהלו של בית־הספר הגדול למלאכה, שנקרא “עזרה על ידי עבודה”. הוא ידעני היטב ומיד הזמין אותי כמורה לאידיש וחשבון בבית־ספרו.

בוילנה היה קיים אז, כמו בוארשה, בית־הספר “יהודיה” שבראשו עמדה מרת רחל גולדברג, אשת העסקן הציוני והנדבן הצנוע יצחק־ליב גולדברג. שתינו היינו נפגשות בקונגרסים הציוניים, ובכלל היו יחסי קירבה בינינו מתוך שיתוף בפעולה הציונית. מנהל “יהודיה” היה המורה מזיא – אחר־כך מיסד “הלהקה הוילנאית”. הלכתי אל רחל גולדברג והיא הציגתני לפניו – וקיבלתי ב"יהודיה" שיעורים לעברית. הבעייה הכלכלית נפתרה, איפוא. שכרתי חדר לי ולשרה’לי אצל פליטים צעירים מקובנה (וילנה היתה אז מלאה פליטים), והתחלתי לעבוד בשני בתי־הספר.

הילדים היו באים אלי יום יום. את שרה’לי שלחתי מיד לגימנסיה יהודית, ועצבי נרגעו במקצת.

זמן קצר אחרי בואי לוילנה קיבלתי מכתב מב., בו כתב שימים אחדים אחרי נסיעתי נפלה פצצה על בית מגורנו. בדירתנו ניתצו רק השמשות. הוא מאושר שאני נמצאת עם הילדים בוילנה. בבית־הספר לימדתי רק שני חדשים בלבד. מאחר שהיו מרוצים מעבודתי, רשמוני במשרד־המפקחים כמורה בשני בתי־הספר, כדי שאקבל רשיון־הוראה. אבל הרי דרך חיי, כידוע, משוחה בזפת, ־ נתקבלה בשני בתי־הספר פקודה שאסור למורה רקובסקי להורות בהם. רצתי אל המפקח והסברתי לו כי פליטה מוארשה אני, ושם יש לי בית־ספר בן שבע מחלקות, ורצוני, איפוא, לדעת מדוע אין מתירים לי להורות כאן. המפקח ענה בקור רוח:

– יש לך להורות רק גרמנית, אבל לא שום מקצוע אחר.

הבינותי כבר כי בא שברי. הסברתי למפקח שבוארשה הייתי מלמדת את כל המקצועות ברשות משרד־המפקחים, אך הוא התחיל להתרגז ואמר לי בנעימה לא אדיבה כלל וכלל:

– לך יש זכות להורות רק את הלשון הגרמנית בלבד.

שבורה ורצוצה חזרתי הביתה וסיפרתי לבעלת הדירה את תוצאות ביקורי אצל נציב־ההשכלה. במשך הזמן הקצר שגרתי אצלה התידדנו ביותר.

– אל תתיאשי, מרת רקובסקי, ־ אמרה. – את תמצאי את דרכך בוילנה גם בלי שיעורים בבתי־הספר. נדמה לי שיש לי עצה טובה בשבילך. את הרי ניהלת מעונות־ילדים והנך בקיאה קצת בענין זה. אנחנו החלטנו לעזוב את וילנה. אמסור לך, איפוא, את דירתי כמו שהיא, ואת תסדרי ארוחות־צהרים ביתיות. תקבלי גם כמה מאורחי שלי. וילנה מלאה עכשיו פליטים. מזונות משיגים פה, כידוע לך, בזיל־הזול, ואני מבטיחה לך שפרנסתך זו לא תהיה גרועה מפרנסת מורה.

ידידַי, רחל גולדברג והמהנדס פ. השתתפו, כמובן, בצערי, אך לא היה בידם לעזור לי.

לא עברו ימים מרובים ופתחתי כמין מעון לפנסיונרים קבועים ובלתי קבועים, בדירה בת ארבעת החדרים של משפחת הפליטים מקובנה, שנסעה לרוסיה. הנסיון הצליח והתוצאות עלו על כל הסיכויים. מספר סועדי הצהרים הלך וגדל מיום ליום. בוילנה היו אז פליטים מחוגים שונים, וכל בני החוגים המשכילים באו לסעוד על שולחני, ובכלל נעשו בני ביתי. היה זה כמעט העתק של ביתי בוארשה. באותה החצר, ברחוב מרכזי, נתפנתה כעבור חדשים אחדים דירה בת שמונה חדרים גדולים, הפונה אל הרחוב. מבלי לחשוב הרבה עמדתי ושכרתי את הדירה. החדרים נתפסו במשך ימים אחדים על ידי דיירים, ומספר האוכלים הגיע בחודש הראשון עד מאתיים ליום. הבאתי מוארשה את מפקחת־המשק ואת המבשלת שלי, ומלבדן עבדו ארבע עוזרות מקומיות. אני עצמי לא עסקתי אלא בענינים הכספיים. מחיר המזונות היה זול אז בוילנה באופן יוצא מן הכלל. התרנגולת הגדולה ביותר עלתה חמש קופיקות, בשר ודגים – חצאי קוֹפּיקות. לילדי לא חסר כלום. שרה’לי למדה בחריצות ואני השגתי בשבילה גם פסנתר כי היתה מוכשרת לנגינה. הנכדים היו שוהים בביתי כמעט כל היום, ולסבתא השניה הלכו רק לישון בלבד. בפעם הראשונה בחיי חסכתי מעמלי מאתיים רובל. נעשיתי “רכושנית”, ודוקא בימי המלחמה…

חברי ב. בא לבקרני, הוא ישב אצלנו שבועות אחדים, ניסה, ללא הצלחה, לבקשני שאחזור לוארשה, ולבסוף שב לביתו.

תקופת הגיאות הכלכלית לא ארכה אלא שנה בלבד, עד שנכנסו הגרמנים לוילנה. מי שהיתה לו אפשרות ברח לפנים רוסיה. בתי־הספר התיכוניים הגדולים עברו ליקטרינוסלאב.

הצעירים נשארו ללא אמצעי־מחיה, אולם אני סידרתים בתור מלצרים במסעדתי וכן נוצרה מעין קומונה ביתית קטנה. משהחמיר המצב עוד יותר עלה פתאום על דעתי רעיון: אולי אסע גם אני לפנים רוסיה, כי נודע לי שכמה מבני משפחתי כבר נמצאים שם. עוד בראשית המלחמה שלח אחי הבכור (שגר בעיירה אוסטרולנקי, בסמוך לגבול הגרמני) את אשתו וארבע בנותיו לאסטרחן, אל גיסו. שתי אחיותי, רופאות השיניים, ברחו אף הן לרוסיה – תחילה ליקטרינוסלאַב ואחר כך לאסטרחן. בקיצור: היה לי למי לנסוע.

ההחלטה לנסוע נוצרה בעיקר מתוך זה שבית־ספרי בוארשה כבר הלך לאיבוד. בשנה הראשונה למלחמה ניהל ב. את בית־הספר. איש לא העלה אז על דעתו שהמלחמה תימשך כמה שנים, הכל האמינו שזה ענין לחדשים אחדים בלבד.

בשנת 1915 חיסל חברי ב. את בית־הספר. את כל הציוד, הספריה וכו' נתן לבתי־הספר היהודיים שנפתחו אז בוארשה, ולא הוריד אפילו מעל הקיר את התעודה הרשמית המאפשרת לי לנהל בית־ספר כזה. הוא קיבל מיד עבודה בכמה בתי־ספר כמורה לעברית ולאידיש, ובו בזמן התחיל לעסוק גם בחיבור ספרי־לימוד שונים בעברית ובאידיש.

רעיון הנסיעה לרוסיה עורר בקרבי מלחמה קשה. את הילדים הרי לא יתנו לי, ואיך אפשר לי להשאירם כאן? מי יודע אם אזכה עוד לראותם? לקחתם אתי בלי ידיעתה של סבתא – הרי דבר קשה ביותר, ומי יודע אם אצליח בו? לא היה לי אדם קרוב שאוכל להתיעץ אתו בענין זה, והייתי שרויה במצב רוח קשה. תכנית הנסיעה שלנו נודעה לילדים – באיזה אופן איני יודעת – ויום אחד באו שניהם בהוּלים ועצובי־רוח, ניגשו אלי בריצה ונפלו על צוארי.

– סבתא, ־ קראו, ־ כיצד יכולה את להשאיר אותנו פה לבדנו?

וזה היה די! עד היום עודני זוכרת את העצב אשר בקולם. לא נסעתי, איפוא, וכולנו נשארנו בוילנה כשאנו ממתינים לבוא הגרמנים.

הגרמנים נכנסו לוילנה בליל יום־הכיפורים עם תפילת “כל נדרי”. ישבנו בחדרים אפלים והצצנו החוצה מתחת לוילונות. הרחובות היו מוארים, אך העיר היתה ריקה כולה, כעיר של מתים. לא שכבנו לישון, אלא ישבנו נחבאים בפינות החדרים הגדולים וחיכינו לאור היום. חוויה קשה זו של אותו לילה אינה ניתנת להישכח.

במשך ימים אחדים לא ראיתי, כמובן, את הילדים, אבל הכל עבר בשלום. בעיר שרר סדר גמוּר, אלא שבבת אחת נעלמו המצרכים החיוניים ביותר, והמזונות שאפשר היה עוד להשיגם – מחירם עלה משעה לשעה. במקום בשר־הבקר התחילו לאכול בשר־סוסים.

בביתי עדיין לא הרגישו כל כך בשינוי, אלא שרוחנו היתה מדוכאה. במשך החורף 1916־1915 נשארתי בוילנה. ב. בא שוב להתראות אתנו. סבור היה שאסכים כבר לחזור הביתה. אולם אני לא יכולתי לנסוע בלי הילדים.

באביב שנת 1916 חלתה פתאום שרה’לי בתי. הרופא קבע שמחלתה היא תוצאת געגועיה לאביה, ויעץ לי לחזור לוארשה. עתה באו לי שוב ימים קשים, כי לנסוע בלי הילדים לא יכולתי בשום אופן. לא היתה לי, איפוא, ברירה אלא לפנות אל אביהם במכתב בקשה שירשני לקחתם אתי. וכך עשיתי. כעבור זמן מה קיבלתי תשובה חיובית. את העסק שלי לא חיסלתי, אלא מסרתיו לידי ידידתי מכבר, צילה לוין, שהיתה אחר כך אשת העסקן הציוני הנודע ד"ר שמשון רוזנבום, וחזרתי עם שלושת הילדים לוארשה.

בשובי לוארשה לא מצאתי כבר את דירתי הגדולה שברחוב נובוליפקי. ב. גר עם שותפינו במעון (אשר היה קיים עדיין, אך בקנה־מידה קטן יותר). הדירה היתה קטנה ובלתי מוצלחת, ואני החלפתיה מיד בגדולה וטובה ממנה.

לאחר שהבית היה מסודר כתיקונו ואת הילדים הכנסתי לבתי־ספר – התחלתי לבקש עבודה. חיפושי לא ארכו זמן רב: בחצר דירתי נמצא בית־ספר לבנים, אשר מנהלו היה לפנים מורה בבית־ספרי – והוא הזמינני מיד לעבודה. כעבור זמן־מה קיבלתי גם שיעורים לעברית בבית־הספר של פועלי־ציון, ומאחר שגם ב. היתה לו עבודה, ירדה הבעייה הכלכלית מעל הפרק.

במשך שתי שנות שבתי בוילנה לא עסקתי כמעט בפעולה ציבורית. עתה, כאשר רק הסתדרתי קצת, התענינתי מיד לדעת מה נעשה בעולם הציוני אשר בוארשה בכלל ובהסתדרות הנשים בפרט. בדעתי היה לחזור ולהתמסר לפעולה במלוא המרץ, אבל הרי נגזר עלי שלא אדע שלווה בחיי אף שעה קלה.

ביום בהיר אחד בא אלי מי שהיה חתני והודיעני שהוא לוקח ממני את הילדים. לשוני נאלמה בפי ואני הרגשתי שמוחי עומד להתבלבל. כל השתדלויותי להשיב את רוע הגזירה לא הועילו.

ריקנות נשקפה אלי מכל פינות ביתי, וגם לא יכולתי לראות בענוּת היתומים. החלטתי, איפוא, לצאת את וארשה – לאיזה זמן, לפחות. שרה’לי היתה כבר בת חמש־עשרה שנה – קשורה מאד לאביה אשר פינק אותה יותר ממני. היא למדה בשקידה רבה והיתה בעלת כשרונות יוצאים מהכלל. ידעתי כי אביה הטוב מתענין ביתומים אפילו עכשיו, כשלא היו עוד בביתנו.

באחד הימים מסרתי מודעה בעתונים שאני מבקשת משרת מנהלת או מורה לעברית בבית־ספר באחת מערי הארץ. קיבלתי הצעות משבעה מקומות, ואחת מהן – מפלוצק. נמשכתי לעיר זו, אשר בה היו קשורות הזיוֹת־ילדותי הנעימות, בה חיו ולמדו ילדי ובה שימש סבי רב במשך שבע־עשרה שנה. כאן – ידעתי – יש לי בני־משפחה מסורים שיקבלוני בזרועות פתוחות. חיסלנו, איפוא, את הדירה. ב. שכר חדר עם הבת בבית דודתו חשוכת־הבנים, ומראשית שנת הלימודים 1918 עבדתי כבר כמורה לעברית בגימנסיה היהודית המעורבת אשר בפלוצק. התחבורה בין שתי הערים היתה טובה, ולכל חג הייתי נוסעת להתראות עם בני משפחתי ורוחי נרגעה במקצת.

בפלוצק נכנסתי מיד לשדה העבודה הציבורית. קודם כל הקימותי אגודת נשים ציוניות – סניף ל"בנות־ציון" שבוארשה.

רק שנה אחת שהיתי בפלוצק, כי נמשכתי שוב לשדה הפעולה הרחב אשר בוארשה הגדולה. ואמנם חזרתי בשעה המתאימה: הגימנסיה לבנים “אסכולה” פתחה באותו זמן גם בית־ספר לבנות, ואני קיבלתי כאן משרת מורה לעברית – ומאחר שיצא לי שם כמורה מומחה לילדים מתחילים, קיבלתי עבודה גם במחלקות הראשונות של הגימנסיה לבנים.

אמנם התמחיתי בענף זה במיוחד, ותמיד מצאתי סיפוק נפשי רב בהסתכלי בתהליך התפתחותו של החומר הרך והעדין הזה, וכיצד מתחיל הילד להבין במשך הזמן את ערך התורה ואת חשיבות הלימוד. מתוך העבודה גופא למדתי את חכמת ההוראה: לעשות את השיעורים קלים ומענינים בשביל הילד.

את העבודה ב"אסכולה" קיבלתי בזכות קשרי עם המנהל, עסקן ציוני ידוע, ד"ר שמואל וינברג, אשר אמו היתה מכרתי זה שנים רבות.

בשובי מפלוצק לא שכרתי לי דירה מיוחדת אלא שני חדרים בדירתו של זוג צעיר ברחוב קרמליצקה. חשבתי אז בלבי שכבר הגיעה סוף סוף השעה לעלות לארץ, אשר קרוב לשלושים שנה פעלתי למענה ולא ראיתיה אלא בחלום בלבד. ראיתי חובה לעצמי לעשות זאת גם למען בתי המנוחה, אשר שאפה שילדיה יתחנכו בארץ־ישראל. לפי שעה לא גיליתי לאיש את התכנית הזאת, אולם ציפיתי לשעת־כושר להגשמתה.

 

פרק ששה־עשר: פגישה עם בני יחידי ועם ילדים עזובים    🔗

עוד בשנת 1916 קבלתי מכתב מבני, שהיה אז במחנה־שבויים בגרמניה, כי מקווה הוא שישחררוהו וירשו לו לנסוע לוארשה – בתנאי שיקבל שם עבודה במקצועו: פקיד בבית־מסחר. אם לא יצליח בכך, מקווה הוא שיעבירוהו לרוסיה, אך רוצה הוא מאד להתראות אתנו קודם לכן. כמובן, השגתי מיד תעודה המאשרת שבני עובד כפנקסן בבית־מסחר גדול לאריגים בוארשה. אולם רשיון היציאה לא ניתן לו עדיין באותה שעה, והוא נשאר במחנה־השבויים. רק בראשית שנת 1918 החליפו אותו בשבוי גרמני ושלחוהו למוסקבה.

באוגוסט 1918 נשלח בני בשליחות מיוחדת לוינה, בכדי לסדר את חילופי השבויים בין אוסטריה ורוסיה. חברתו לשליחות זו היתה אחת מאחיותיו של חיים וייצמן, ד"ר מינה ויצמן. הם נסעו ברכבת מיוחדת, והרכבת עמדה בוארשה רק שעות אחדות. בני קיבל את הרשיון הדרוש לרדת העירה. הימים היו ימי החופש ואני הייתי בקייטנה, הנמצאת במרחק של תחנת־רכבת אחת מוארשה. עד שהספקתי לבוא לוארשה – נאלץ הוא לחזור אל הרכבת, ורק בתחנה התראיתי אתו שעה אחת בלבד – לאחר פרידה של שמונה שנים.

ההפסקה הפתאומית של המלחמה העולמית גררה אחריה תוהו־ובוהו עולמי. המשטר המדיני ברוסיה ובמערב עמד להתפורר מחמת המרידוֹת הלאומיות והחברתיות. המחסור הנורא במצרכים הראשוניים, המגפות, ירידת שער־הכסף – כל אלה גרמו למצב של יאוש במחנה המנצחים והמנוצחים כאחד. ואם אצל העמים היושבים על אדמתם כן – על אחת כמה וכמה בעמנו הנרדף והמעונה. ועל כל המבוכה הזאת נוסף לנו אסון חדש – הפרעות האיומות באוקראַינה ובפולין.

קשים היו החיים בשנים הראשונות שלאחר המלחמה, ביחוד על המוני היהודים אשר בפולין. ערי־השדה הקטנות – מהן שנחרבו כמעט לגמרי. וארשה הוצפה כולה המוני פליטים רצוצים ושבורים. באזורים היהודיים שבעיר התגלגלו ברחובות מחנות ילדים יתומים ועזובים, שהחרישו את אזני העוברים ושבים בשירי־יללה פולחי־לב שהם עצמם חיברוּם. ואף כי נוצרו אז ועדים לעזרה ולהצלה אשר עשו מאמצים על־אנושיים – הנה העוני והסבל גברו מיום ליום, כי לא היו אמצעים מספיקים להמציא לפליטים דיוּר וליתוֹמים העזובים – מעונות־ילדים.

בשובי בקיץ 1918 מפלוצק לוארשה, התמסרתי שוב בכל חום לבי לעבודה ב"בנות ציון" ודרשתי מחברות הועד להתחיל קודם כל בפעולה לטובת הילדים העזובים. אולם בטרם הספקנו לדון כראוי בשאלה – בא אלי יום אחד מכירי, ר' לוי לוין־אפשטין, וללא כל הקדמות אמר לי בפשטות:

– בואי, פועה, נלך ונאסוף מן הרחובות היהודיים את הילדים העזובים. הרי לעבודה הזאת יש לך כבר “חזקה” במידה ידועה. אני הצלחתי סוף־סוף לקבל מידי אחד מבעלי־הבתים העשירים דירה מתאימה למעון־ילדים, ועתה עלינו לפתוח את המוסד במהירות האפשרית.

לא עברו ימים מרובים והילדים האומללים זכו לבוא לבית חם ממש. לא קלה היתה העבודה הזאת, ביחוד בזמן הראשון, כי חיי הרחוב ועינויי הרעב השפיעו על הילדים השפעה איומה. הם היו משתמשים בכל מיני תחבולות בכדי לברוח מן הבית לכמה שעות ולעסוק במלאכתם הקודמת – מלאכת הקבצנות. אולם סוף־סוף הצלחנו, במאמצים מרובים, לשרש מקרבם את הנטיות הללו. במשך הזמן שימש מוסדנו זה, שנקרא בשם “אש”ל", מופת למוסדות הילדים שנפתחו אז במספר רב, ביזמתן של הסתדרויות ציבוריות שונות, בוארשה ובכמה מערי־השדה.

אף אני עצמי יכולתי, מבחינה ידועה להימנות בין הפליטים, שכן לא היה עוד ביכולתי לקומם את הריסות בית־ספרי ואת הריסות ביתי שנחרב עלי.

במשך שנות המלחמה היו כל המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות פעילות מאד. המלחמה שימשה תקופת־מעבר חשובה לתנועת הפועלים היהודית כמו גם לכללית. המהפכה הרוסית, שהפתיעה את העולם הסוציאליסטי, הביאה לידי חידוש חשוב בתנועה הסוציאליסטית היהודית: חופש גמור לתעמולה בדיבור ובכתב. כל חומר־השריפה, שנצטבר במשך עשרות שנים של פעולה חשאית – התפוצץ בבת אחת. עתה באה לה, לתנועת הפועלים היהודית, תקופה ברוכת־פעולה, אף כי קצרה ביותר. התנועה היתה מיד לתנועה עממית והקיפה רבבות חברים.

בתקופה זו התפשטה גם תנועת “צעירי ציון” ברוסיה, ובמשך זמן קצר היתה לתנועה סוציאליסטית. תהליך דומה לזה נתהווה גם בפולין המשוחררת, שבה התרכזו עתה רוב ההמונים היהודים שבאירופה.

“צעירי ציון” שבפולין התארגנו כסיעה מיוחדת עוד בשעת הועידה הארצית השלישית של ציוני פולין (נובמבר 1917), ואני הצטרפתי אז לסיעה וזכיתי בשל כך לנזיפה של אחד החברים, אשר טען כנגדי:

– למעשה כזה לא ציפינו ממך כלל. את גזלת מאתנו את הנוער.

– אני גאה מאד על שיש בכוחי להשפיע על הנוער, ־ עניתיו במנוחה.

נשארתי בהסתדרות זו ואף הייתי פעילה בה גם לאחר שבמהלך התפתחותה הגיעה לידי התגבשות סוציאליסטית ונעשתה מפלגה עצמאית (אחרי ועידתה השניה ביוני 1919) בין שאר המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות שבפולין. כולן נטלו עד מהרה חלק פעיל בחיים הפוליטיים שבמדינה. גם במועצות הפועלים וגם במועצות העירוניות השמיעו נציגי הפועלים היהודים תביעות סוציאליסטיות כלליות ויהודיות, והגנו על זכותה של השפה האידית, על המבנה הדמוקרטי והחילוני של הקהילות היהודיות וכו'.

 

פרק שבעה־עשר: יסוד התאגדות הנשים היהודיות – יפ"א    🔗

המיפנה הפוליטי בפולין החדשה – הדמוקרטיזציה של המוסדות הממשלתיים והעירוניים, וביחוד הכרזת שיווי־זכויות מלא לאשה הפולניה – היה לו הד גם בקרב הנשים היהודיות שבפולין. בראשונה הגיבו על כך החוגים השמאליים יותר מאשר “בנות ציון”, שהיתה בכללה אגודה אזרחית. לא קל היה לבצע בקרב המוני החברות אשר בשבעים האגודות, המפוזרות בערים השונות, פעולת הסברה אינטנסיבית, שהרי היה עלינו להזדרז ככל האפשר ולנצל את הזכויות שקיבלנו. בכדי לאפשר לנשים השתתפות פעילה גם בחיים הפוליטיים של המדינה וגם בחיי הציבוריות היהודית, היה עלינו להרחיב את המסגרת הצרה של הסתדרותנו ולהכניס לתוך שורותינו המוני נשים משכבות העם השונות, ולשם כך צריכה היתה אגודתנו “בנות ציון” לפשוט את צורתה האירגונית הקודמת וללבוש צורה חדשה של הסתדרות ענפה ורחבת־מידות לנשים יהודיות (“יידישע פרויען אורגאניזאציע” – “יפ”א"). זו היתה הסתדרות כללית, המתיחסת בחיוב לציונות, ובתוכה חטיבה מיוחדת לפעולה למען ארץ־ישראל.

אחרי עבודת תעמולה מאומצת שנעשתה על ידי החוג שלנו בוארשה, שהכיל בעיקר את הפעילות שבאגודה, התקיימה ועידה של “בנות ציון”, וההצעה לשינוי המיבנה האירגוני נתקבלה כמעט פה אחד. אז נוצרה “התאגדות הנשים היהודית בפולין”. וכדאי לציין כי פעולת התעמולה שלנו נתקלה לא רק בקשיים חיצוניים, שבאו כתוצאה מהרגלן של האגודות להצטמצמם בפעולה ציונית בלבד; לא פחות מכן קשים היו המעצורים ששמו בדרכנו חברינו הקרובים. דוקא החברים הסוציאליסטים אשר ב"צעירי ציון" גילו יחס שלילי לפעולה הזאת. הם היו אז מתנגדים מושבעים לאגודות־נשים מיוחדות, משום שראו בכך פגיעה בעקרוני הסוציאליזם. (אני סבורה שכמה מהם נמצאים עוד כיום בארץ, והתפתחותה של מועצת הפועלות הוכיחה להם מי מאתנו צדק אז.)

כעבור זמן קצר יסד ה"בונד" בוארשה הסתדרות פועלות, שנודעה בעיקר בשמה המקוצר “יאפ” – “יידישע ארבעטער פרויען”. אולם הסתדרות זו נוצרה על־ידי הגברים, לשם מטרות מפלגתיות גרידא.

יוזמות התנועה החדשה שלנו הגיעו עד מהרה לכלל דעה, שההתאגדות צריכה להקיף את כל הבעיות של תנועת־הנשים הכללית, לארגן פעולה תרבותית, והעיקר – לארגן את המוני הנשים, ומאחר שאין ההסתדרות טבועה בשום חותמת מפלגתית, תוכלנה להצטרף אליה נשים מזרמים וחוגים שונים. כאמור, קיימת היתה בקרב ההסתדרות חטיבה מיוחדת לפעולה ארצישראלית מעשית, אך תפקידה העיקרי היתה פעולת הסברה בקרב השכבות הנמוכות ביותר של המוני הנשים היהודיות. הפרודוקטיביזציה של הנערה היהודיה והפיתוח של החושים הציבוריים והשאיפה לעצמאות הכלכלית בקרב ציבור הנשים היהודיות.

ואם אצל עמים אחרים לחמו מנהיגות תנועת הנשים מלחמה כה קשה למען שיחרור האשה – על אחת כמה וכמה אצלנו. בתנועתנו נלחמו מכל הצדדים. מצד אחד – חברי “אגודת ישראל”, אשר התעוררותה של האשה הפילה עליהם אימת־מות, שכן חוששים היו שמא חלילה תפקחנה עיניה להבין את מצבה ולראות את הכבלים שבהם היא כבולה. מצד שני – השמאליים, אשר סבורים היו, כאמור, שאגודות הנשים מזיקות הן, משום ש"הגבר והאשה צריכים להלחם יחד", וה"בונד" שהקים את הסתדרות הנשים שלו (“יא”פ") לא עשה זאת אלא בכדי לקבל את קולות הנשים בשעת הבחירות למועצות העירוניות ולַסֵיים. וסתם דמוקרטים אף הם התנגדו לענין, כי סבורים היו שיש ליצור תחילה חוג של נשים העוסקות במדעים חברתיים, ומשתקנינה להן ידיעה במקצועות אלה, תהיינה ראויות לתבוע את זכויותיהן.

אך למרות כל המכשולים היתה תנועתנו מתקדמת והולכת, משום שידענו כי יש לחנך את ההמונים ולארגנם יפה. ובכן היתה מטרתנו הראשונה לעורר באשה את חוש ההתארגנות. פרשׂנו על פני הארץ כולה רשת של אגודות נשים בעלות תכנית פעולה שיטתית ואחידה, ושקדנו להדריך את הנציגות, לבל ימירו את המטרה באמצעים.

אגודות הנשים היהודיות עסקו בטיפול ביתומים, בעזרה משפטית לנשים עזובות, ביסוד מעונות־ילדים וקואופרטיבים, כלומר – בעבודות שונות, אשר אני מעזה להגיד כי ביצוען מצליח בידי האשה יותר מאשר בידי הגבר.

פעולותינו אלה שימשו לנו אמצעי למטרה חשובה ביותר: לעמוד בקשר תמידי עם השכבות השונות שבין הנשים, שכן את ההמונים – וביחוד את המוני הנשים – אין למשוך בכוח הסברה משפטית אלא על ידי מעשים, המאפשרים את תנאי חייהם. אולם מטרתנו היתה תמיד לפתח את הכרתן של הנשים למען תבינינה את ערכה של הסתדרות מיוחדת ועצמאית של נשים, העֵרה לכל הנעשה בחיים היהודיים והכלליים. הסתדרות הנשים היהודית שהסתעפה בכל רחבי פולין המשוחררת, תבעה נציגות מתאימה בקהילות, במועצות העירוניות ובסיים הפולני.

יחד עם הקשיים גדלו והלכו גם כוחותינו. הכורח המציאותי הורה לנו את הדרך הנכונה לביטול שיעבודן של המוני הנשים ללא הבדל זרם ושכבה, למן הפועלת השכירה ועד לאשה בת המעמד הבינוני ו"האזרחית הזעירה". מאחר שסבורות היינו כי אורח החיים של הנשים האלה ופיגורן הרוחני עוצר עד היום את תהליך התפתחותן של תנועות נשים רדיקליות, החלטנו לעשות בעיקר ביניהן פעולת הסברה נמרצת.

ומן הראוי לציין שתנועת הנשים היהודית התפתחה בפולין ללא סביבה מתאימה, שכן שום תנועת נשים פולנית לא היתה קיימת במדינה. הסופרת הפולנית אליזה אוז’שקו היתה היחידה אשר הטיפה לעצמאותה הכלכלית של האשה. אכן זכתה האשה הפולנית ליהנות מתוצאות מלחמת הנשים אצל עמים אחרים, ועם שיחרורה של פולין נקבע בחוקת המדינה גם הסעיף של שווי זכויות לאשה. ואמנם ניצלו הנשים את הזכות הזאת והשתתפו בסיים ובמועצות העירוניות, אך הן לא נמנו כלל על האגף המתקדם. אדרבה, המפורסמות שבהן נודעו באופיין האנטישמי והריאקציוני.

לא כן האשה היהודיה. אמנם, גם לנו ניתנה הזכות להיות מיוצגות במוסדות הציבור והמדינה, אך לא בנקל עלה לנו הדבר. ואם אל הסיים ואל המועצות העירוניות הצלחנו סוף־סוף לשלוח נציגות משלנו, הנה לא יכולנו בשום אופן להכנס לועד־הקהילה היהודית בוארשה (שנעשתה אחרי המלחמה לקהילה מודרנית ומתקדמת). כל מלחמתנו העקשנית והמתמידה לא הועילה לנו לפרוץ את “החומה הסינית” הזאת.

בכל עונת בחירות לועד־הקהילה היינו מופיעות בהפגנות פומביות ובאספות מחאה המוניות. פרסמנו מאמרים בעתונות, הפצנו כרוזים, אולם נאלצנו להסתפק בהצלחה המוסרית בלבד, מתוך אמונה איתנה כי סוף נצחוננו לבוא.

(אגב, בשנת 1938 השתתפתי השתתפות פעילה בבחירות לועד הקהילה בירושלים, והשתוממתי ביותר על אדישותן של הנשים לשכבותיהן השונות לכל מפעל הבחירות.)

בשנת 1918, כמעט באותו זמן בו נוצרה התאגדות הנשים היהודית, קמה בפולין תנועת־חלוצות רדיקלית, תופעה שהיתה אז מקובלת ביותר ברחוב היהודי.

ה"חלוצה" לא היתה אלא נערה יהודית סתם, בת פשוטים או בת חסידים מובהקים, אשר תפקידה היחיד היה לשבת בבית ולהמתין לחתן ה"מיועד" לה – ונערה זו היא אשר קמה וחוללה פתאום את המהפכה ברחוב היהודי. בכל חום־הנעורים המדוכא שבקרבה התמסרה למלחמה קשה ועקשנית בסביבה כולה, בכדי לנתץ את חומת המסורות הנושנות ולהכין את עצמה לחיים חדישים.

בעצם לא נשים הן אשר יזמו את התנועה הזאת, ובפולין גם לא התקיימה בצורת תנועה מיוחדת לנשים בלבד, אלא בתור חלק מתנועת “החלוץ”, שהתפשטה אז בפולין.

התאגדות הנשים היהודית בפולין אירגנה כבר אז בכל אגודותיה, בתחום חטיבותיה המיוחדות לעבודה למען הארץ, פעולת הכשרה מסועפת לנשים, וביחוד לנערות. המרכז בוארשה פתח, ברשות השלטונות, את הקורסים הראשונים (המיוחדים ליהודים) ל"אחיות" ולמטפלות בתינוקות; כמו כן אירגן שיעורים מקצועיים לחייטות ולתפירת־לבנים, לסנדלרות, לכובענות וכו'. המרכז קיבל בשביל הקורסים תמיכות והקצבות מהמועצות העירוניות ומוסדות־עזרה שונים, שהוקמו במיוחד לתכלית זו.

כאשר קמה בפולין תנועת “החלוץ”, התקשרנו מיד עם הנהגתה ופתחנו בעבודת־הסברה נמרצת בין הנערות לטובת הרעיון הזה; והחלוצות הראשונות בקבוצות הפועלים המעורבות שעבדו עבודה חקלאית באחוזותיהם של היהודים ובגני האיכרים הפולנים – יצאו, בעצם, מתוך חטיבות הנוער שלנו.

תנועת “החלוץ” בפולין נתקלה בהתנגדות עצומה של אנשי הדור הישן, וכאן קמה לתחיה המלחמה הנושנת של האבות והבנים. גם לאחר שנדחו ההורים מעמדותיהם הכלכליות על־ידי הפולנים, לא יכלו עדיין להשלים עם “שגעונם” של הבנים ללכת ל"הכשרה" על מנת להיות בעתיד פועלים פשוטים או איכרים. ואם כי המלחמה בבנים היתה קשה, הנה על פי רוב ניצחו אלה האחרונים, בעזבם לגמרי את הבית. לא כן המלחמה בבנות, אשר גררה אחריה מקרים מעציבים וקשים. בתור מזכירה של מרכז ה"התאגדות" בוארשה נזדמן לי לא פעם להתווכח עם האבות, שהיו באים אלינו וטוענים כי אנו מדיחות את בנותיהם בפתותנו אותן לעזוב את בתיהן וללכת עם בחורים ל"הכשרה". פעמים רבות היתה הדירה הגדולה של אגודתנו הופכת מקום־מקלט לחברותינו הצעירות, בה הסתתרו עד שהצלחנו לשכנע את האב או את האם, אחרי משא־ומתן ארוך ומיגע, שיש תועלת ב"הכשרה", שכן תקנה את האפשרות לעלות לארץ־ישראל ותשחרר אותם מן הדאגה הקשה לעתידה. רק על ידי הסברה זו יכולנו להשפיע על ההורים הנרגזים.

נזכרת אני בתנועה החלוצית שהקדשתי לה הרבה זמן ומרץ, תחילה כמזכירת התאגדות־הנשים היהודית ואחר כך כפקידה במשרד הארצישראלי, וזכרונות אלה גרמו לכך שעשיתי “קפיצת דרך” לתקופה מאוחרת יותר.

 

פרק שמונה־עשר: עלייתי הראשונה לארץ    🔗

אם כי העבודה הציבורית המסועפת העסיקה אותי כל הימים והיתה תוכן־חיי היחיד כמעט, בכל זאת הייתי נתונה תמיד לרעיון אחד: עלי לעלות לארץ. נעשה לי צר באותה פולניה המשוחררת. ארבעים וארבע שנים חייתי בבירת הארץ הזו, ועתה לא יכולתי בשום אופן לשמוח בשמחתו של עמה, אשר בגלל שיחרורו הבלתי צפוי משיעבוד דורות גבה לבו עד מאד, ומתוך כך גילה יחס “הוּמני” כלפי העם היהודי המעונה היושב בארצו, שהקריב זה עתה רבבות קרבנות על מזבחה של אותה מלחמת השיחרור. אני, אמנם, מעולם לא האמנתי בהבטחותיהם של שליטי פולין וגם לא בכנוּת יחסו של העם הפולני אלינו היהודים.

למרות כל מאמצי לא עלה הדבר בידי לסדר את ענין הנסיעה לארץ אלא בסוף הקיץ של שנת 1920.

לא קל היה להיפרד מנכדי ומבתי היחידה בת השבע־עשרה, אשר החלה אז ללמוד במחלקת המשפטים של האוניברסיטה הוארשאית.

ביוני שנת 1920 נבחרתי כצירה לועידה הציונית שעמדה להתקיים בלונדון. בלבי החלטתי לעלות משם לארץ, אך לא גיליתי את הדבר לאיש. היה בידי די כסף בשביל הנסיעה ללונדון והוצאותי במשך זמן הועידה, אך כיצד אסע הלאה – על זאת לא חשבתי לפי שעה. העיקר היה: להשיג בלונדון רשיון־כניסה לארץ, ובודאי אשיג שם גם את הכסף הדרוש להוצאות הדרך.

בסוף יוני נסעתי לועידה עם קבוצת חברים, צירים מפולין. בפולין היה המצב מתוח באותם הימים, כי הצבא האדום הרוסי התכונן לפלוש לוארשה. הצירים שלנו היו מודאגים כל הזמן, אך כידוע לא היה זה אלא פחד־שוא: הבולשביקים נסוגו והארץ שקטה.

ועידת לונדון היתה סוערת למדי. רק עתה, עשרים חודש אחרי שביתת הנשק, ניתנה אפשרות לכנס את הכינוס הציוני הראשון מאז הקונגרס האחד־עשר, שהתקיים לפני שבע שנים בוינה. תחילה אמרו לכנס ועידה זו בקרלסבד אשר בצ’כיה, הסמוכה למרכזי היהודים, אך לבסוף בחרו בלונדון, אשר בה עסקו באותם הימים בניסוח טופס המנדט הארצישראלי.

הועידה נמשכה ששה־עשר יום, ורבים ראוּה כמין אספה מכוננת ליסוד המדינה. אחרי הצהרת בלפור ומסירת המנדט לאנגליה, ואחרי מינוי יהודי לנציב עליון ראשון בארץ – הוּטל על ההסתדרות הציונית העולמית לבחור בהנהלה מוסמכת, לבחון את כושר ההגשמה של המנגנון בנסיבות החדשות ולשנותו לפי צורך השעה, לסמן קווים לתכנית הבנייה ולמצוא את הכספים המרובים הדרושים לביצועה.

אותו זמן התקיימה גם הועידה המייסדת של ההסתדרות העולמית לנשים ציוניות – ויצ"ו. יוזמותיה של הסתדרות זו קבעו לעצמן שני תפקידים: להשתתף בבנין הארץ, ולהכין תכנית פעולה מותאמת לתנאים החדשים, בכדי למשוך לתנועה המוני נשים יהודיות.

באנגליה היתה קיימת פדרציה מאורגנת יפה של נשים ציוניות בהנהלתן של וירה ויצמן, רבקה זיו, רומנה גודמן ואשת ד"ר אידר.

בשבילי, החסידה המובהקת של הסתדרויות נשים, היתה זאת הפתעה משמחת באמת. מובן שהשתדלתי להשתתף השתתפות פעילה באותה ועידה. אכן, לא עלה אז על דעתי כלל שדוקא ועידה זו תתן לי את האפשרות לנסוע לארץ־ישראל.

כאשר עמדו שתי הועידות לפני סיומן, התחלתי לחשוב על דבר הנסיעה. הבעיה העיקרית היתה: השגת ויזה ארצישראלית. פניתי קודם כל לאחד מחברי הקרובים מצעירי ציון, שכבר אז תפס מקום נכבד בתנועה, אך מתשובתו הבינותי, כי לא אעזר על ידו. פתאום עלה בדעתי לפנות אל נציגות ויצ"ו. פניתי, איפוא, לגברת ד"ר אידר, אשה נבונה וגם נוטה לשמאל בדעותיה. היא הקשיבה לדברי בתשומת־לב רבה ואמרה:

־ מקרה מענין! אַת רוצה לנסוע מפה ישר לארץ־ישראל, והמרכז שלנו זקוק לאדם שיארגן בארץ־ישראל את הסתדרות ויצ"ו. אני מציעה לך, איפוא, שתקבלי עליך עבודת מזכירה באגודה שתיוסד וזה יאפשר לך לקבל בנקל רשיון־כניסה לארץ. משרדנו יכין לך את כל התעודות הדרושות ויקבל את הויזה. עליך רק למסור לנו את דרכית חוץ־לארץ שלך.

לסידור מוצלח מזה לא יכולתי לצפות. ובכן הריני נוסעת!

הועידות נסתיימו בסוף יולי, אולם אני נאלצתי להישאר בלונדון עוד חודש ימים, עד שמרכז ויצ"ו הצליח לסדר את ענין נסיעתי.

באניה שעגנה בברינדיזי היתה לי הפתעה נעימה: נפגשתי עם רחל ויצמן, אמו הנבונה ובעלת המרץ של חיים ויצמן, מכירתי הטובה זה מכבר. אשה זו, אשר לפי מושגי זמננו, היתה מחוסרת השכלה, חוננה בשכל חריף, באינטליגנטיות פנימית וגם השקפת עולם מודרנית היתה לה.

היכרותי עם רחל ויצמן באה, בעצם, באמצעות בנותינו. שתיים מבנותיה, פרומה וגיטל, היו בנעוריהן בוארשה חברות קרובות של בתי המנוחה. עם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה עברה רחל ויצמן עם אחדים מצעירי בניה למוסקבה, ושם נפגשו עם בני כידידים ותיקים. כל ימי שהוּתי בארץ לא מצאתי לי תענוג גדול יותר מביקור בביתה של רחל ויצמן. פעמים רבות הייתי מתפעלת בשמעי את הדעות שהביעה על ענינים חשובים. מפליאה היתה גם הבנתה בעניני הנוער ויחסה הסובלני לחולשותיו. קשה היה להאמין כי אלו הן השקפותיה של אשה ישישה, בת דורות עברו, אשר הגיעה בדרך עצמית לתפיסת חיים רמה ביותר. רחל ויצמן היתה, לפי דעתי, מהיחידים הנולדים לפני זמנם – וזהו הגדול בשבחים אשר ברצוני לומר אחרי מיטתה.

באתי לארץ בספטמבר שנת 1920, שבוע לפני ראש השנה תרפ"א. מיד אחרי החג עליתי ירושלימה לבקש לי עבודת הוראה בבית־ספר. מנהל מחלקת החינוך של ההנהלה הציונית היה אז ד"ר יוסף לוריא, ידידי מוארשה. הוא אמר לי שאם רצוני להסתדר בירושלים דוקא, הנה יש לו משרה מתאימה בשבילי. ביזמת האחיות מרת ילין ומרת מיוחס נוסד פה בזמן האחרון “בית־מלאכה לבנות” ודרושה שם מורה לעברית ולשאר המקצועות. הוא יעצני, איפוא, לקבל את המשרה, כי בטוח הוא, שהעבודה תענין אותי משום שהתלמידות הללו הן כבר בגיל הנעורים.

הסכמתי להצעה. ביליתי בירושלים שבוע ימים ושכרתי חדר בדירתה של משפחה וארשאית אחת, בשכונת זכרון משה, שהיתה אז מקום מושב האריסטוקרטיה הירושלמית. חיפשתי ומצאתי קרובים ומכרים שונים, וכמו כן התענינתי במצבן של הסתדרוייות הנשים הקיימות בארץ וסניפיהן אשר בירושלים, כי היה בדעתי לפתוח במשא־ומתן על יסוּד הסתדרות ויצ"ו בארץ.

מעטות היו אז המפלגות וההסתדרויות בארץ, ובין המעטות האלו היו כבר הסתדרויות אחדות של נשים. ההסתדרות הפוליטית הארצית הראשונה שמחוץ למפלגות הפועלים אף היא של נשים היתה – “התאחדות נשים לשווי זכויות”, שנוסדה בשנת 1918, ובשנת 1920 הצטרפה לברית הבינלאומית למען שווי זכויות האשה. בשנת בואי נוסדה “הסתדרות נשים עבריות”, ולבסוף – “הדסה” עם הנרייטה סולד בראשה.

מועצת הפועלות, המקיפה את כל חברות ההסתדרות, לא היתה עדיין בנמצא, כי טרם הוקמה “ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל”. זו נוסדה רק בשנת בואי – 1920, ואני זכיתי להשתתף בועידת היסוד שלה. ועידה זו נתקיימה בחיפה, בחנוכה תרפ"א. ביום הראשון ישבנו על האדמה, תחת עצי החרובים, עד אשר הובאו מאיזה מקום שולחנות וספסלים. ישבתי סמוך לא.ד. גורדון הזקן ולי.ח. ברנר, אשר בוארשה היה גם הוא בין באי ביתי.

בציבור הפועלים פיקפקו אז בצורך ליסד בתוך מסגרת ההסתדרות הכללית חטיבה מיוחדת של חברות, שבראשה יעמוד מוסד עליון בשם “מועצת הפועלות”. התנגדותם של כמה חברים לא הפליאה אותי כל עיקר, שהרי בפולין נלחמתי במשך שנים בעמדה זו של חברים טובים ופעילים. אך הפתיעה אותי מאד העובדה שגם אחת מן החברות הפעילות ביותר התנגדה בחריפות להצעה, ונימקה את התנגדותה בטענה שחטיבה מיוחדת לפועלות אינה הולמת את עקרוני הסוציאליזם. בשנת 1942 נפגשתי שוב עם אותה חברה בועידת הפועלות החמישית, רבת הרושם. לאחר ששמעתי את נאומה הנלהב על ההישגים הבלתי רגילים של תנועת־הפועלות בארץ – הזכרתי לה את הויכוח מלפני עשרים שנה והעירותי מתוך הנאה שהתוצאות וההישגים של תנועת הפועלות מוכיחים מי מאתנו צדק אז.

 

פרק תשעה־עשר: ימים של עבודה והסתכלות    🔗

בראש חודש חשון התחלתי בעבודתי בבית־המלאכה לנערות.

לאחר שהסתדרתי בעבודה יכולתי לגשת לפעולתי הציבורית, וקודם כל, כמובן, ליסוּד אגודת ויצ"ו. לשם כך הזמנתי אלי את נציגותיהן של אגודות־הנשים הקיימות בירושלים, הסברתי להן היטב את מטרות ויצ"ו ותפקידיה, והצעתי לפניהן להקים ועד משותף ולגשת בכוח מאוחד לפעולה. השתדלתי להוכיח להן כי אין בפעולה זו משום התחרות בפעולתן שלהן – אדרבה, במשך הזמן תוכל גם לסייע להתפתחות מוסדותיהן הקיימים. אחרי כמה התיעצויות ובירורים נתקבלה הצעתי. יסדנו ועד משותף ופתחנו בפעולה. רק “התאחדות נשים לשווי זכויות” לא הצטרפה אלינו.

כשאני לעצמי הייתי מעונינת מאד למשוך לתוך ההתאגדות החדשה שלנו כמה חברות פעילות מבין הפועלות, לפחות אחדות מאלה שהיו כבר אז ידועות בישוב. לשם כך התוודעתי לחברה רחל ינאית והשתדלתי להשפיע עליה שתתקשר עם ויצ"ו העולמית, בהבטיחי לה שקשר זה יאפשר לה לפתח בקנה־מידה רחב את פעולתה המקצועית החשובה ולהקים ברבות הימים רשת שלמה של חוות־לימוד חקלאיות לנערות. אולם לא הצלחתי להניעה לכך, בעיקר משום שהיא חששה כי אם ויצ"ו תתמוך במוסדות הפועלות תמיכה חמרית, תשאף ודאי גם להשפיע עליהם השפעה רוחנית. אשר לי, הנה ידעתי מנסיוני הרב כי רק המורים והמחנכים הם הקובעים את הרוח השוררת במוסדות החינוך. ואכן, לא עברו ימים מרובים והנשים אשר הקימו את משקי הפועלות וחוות־הלימוד לחלוצות בארץ מצאו את הדרך הנאותה לשיתוף פעולה עם ויצ"ו האזרחית. שני הצדדים לא ויתרו על השקפותיהם, אך העבודה המשותפת על הצורך שבה, הביאה לידי הבנה הדדית והישגים רבים.

התאקלמתי בארץ בלי קשיים מרובים, אם כי בדרך כלל לא היה האקלים החם חביב עלי ביותר. לשם “התאקלמות תרבותית” התחלתי מיד בבואי בלימוד השפה הערבית. מורי היה ערבי בעל אשה יהודיה. את הקריאה סיגלתי לי עד מהרה, אך לימוד הכתיבה עלה לי בקושי.

היה ברצוני להתוודע יותר אל חיי הישוב, ודבר זה דרש יותר פנאי משהיה ברשותי, ועל־כן התפטרתי כעבור חדשים אחדים מהמזכירות של ויצ"ו. בבית־הספר קיבלתי משכורת בסך עשרים לירות לחודש. זאת היתה משכורת כפולה, משום שהביאו בחשבון את זכות הוותק של שלושים שנות עבודה ואת זכותי בתור מורה עברית ראשונה בפולין.

בינתיים באה לארץ קרובתי מאלכסנדריה, ואני הזמנתיה לגור בדירתי המרווחת. הצלחתי לסדר אותה בתור תופרת בשיעורים המקצועיים שסידרה אז בירושלים לאה ברלין – מנהלת בית ההבראה בגבעת־ברנר כיום. קרובתי הביאה גם את בתה ובנה מאלכסנדריה, והחוג המשפחתי שלי התרחב. לאחר שהבת קיבלה משרה בדואר – התפטרה האם מעבודתה, אולם מאחר שלא היה ביכלתה לשבת בּטֵלה – פתחה מסעדה “ביתית”, ומאז הייתי פטורה מהדאגה למזונות.

מעתה היו שעתי ודעתי פנויות להכיר באופן יסודי את מצבו של הישוב. ועלי להודות, ואם גם יהיו דברי נראים מוזרים בעיני הקוראים, כי ככל אשר העמקתי להסתכל ולהתבונן סביבי, כן הלך וגבר בקרבי היאוש וכן החריפה בלבי יותר ויותר המלחמה הפנימית. קשה לי לקבוע מה גרם לכך, אם הפסימיזם הטבוע בי מלידה, או, להיפך, הזיותי המזהירות במשך למעלה משלושים שנה, שכן תיארתי לי בדמיוני את ארץ־ישראל אחרת לגמרי. אפשר שאחרתי לבוא ואפשר שהקדמתי, אך הייתי מאוכזבת ממשאת נפשי ורוחי נשברה בקרבי.

הייתי בעלת הכרה סוציאליסטית, ופה, בארץ, בלט אז ההבדל המעמדי יותר מאשר בכל מקום אחר, אף כי הישוב היה קטן ביותר. ראיתי חלוצים חולי־קדחת המתגוללים באין קורת־גג לראשם, והנלחמים מלחמת־תמיד בפרדסנים, המחזיקים פועלים ערבים, ועל השגת יום עבודה לפרנס את נפשם בלחם צר ומים לחץ.

לא מעט הכאיב לי גם יחס הביטול העמוק שבו התיחסו מנהיגינו בימים ההם לבעייה הערבית, אחת הבעיות החריפות ביותר הנוגעות לבנין ביתנו הלאומי.

קשה היה לאחד משלנו להסכים גם ליחס השלילי אל ה"גלוּת". אחד ממנהיגי הישוב המפורסמים ביותר הדהים אותי ממש בקבעו כלל זה: רק אותו חלק של היהודים, שיחיה בארץ־ישראל הוא אשר יהווה את העם היהודי. תפיסה זו של הציונות היתה זרה לי לגמרי. כלום זוהי המטרה הסופית של שאיפותינו: להיות כת, ולוּ גם כת עברית טהורה?

כתוצאה של תפיסה זו בא היחס הקיצוני לשפה האידית – שפת הגולה.

באותו חורף זכיתי בכל זאת להשתתף, מלבד ועידת היסוד של מועצת הפועלות, בשני מאורעות חשובים: ועידת היסוד של הסתדרות העובדים והבחירות לאספת הנבחרים הראשונה. התענינתי בבעיית זכות הבחירה הפעילה של האשה למוסד העליון הזה של הישוב העברי. בדעתי את הרכבוֹ של הישוב, הייתי בטוחה, כי על הנשים יהיה להלחם מלחמה עקשנית לקבלת זכויותיהן האנושיות הראשוניות.

לאחר שהשתתפתי בשנת 1920 במלחמה הראשונה להשגת זכות האשה בארצנו – הופתעתי הפתעה שמחה כאשר שבתי לכאן בשנת 1935 וראיתי את הישגיה החשובים של האשה בארץ גם בשטח זה.

 

פרק עשרים: הפרעות ביפו    🔗

בחול המועד פסח הלכתי לבדי ברגל מראשון־לציון לרחובות. בדרך פגשתי ערבים וערביות ובשום אופן אי אפשר היה להעלות על הדעת כי עוֹברי־אורח שקטים אלה מתכוננים לפרוע ביהודים. כפי שנודע אחר כך היו הנשים הערביות מצפינות בשולי בגדיהן הרחבים תחבשות ומכשירים שונים לעזרת בעליהן השודדים הפצועים. מפליאה היתה העובדה שהם עשו את כל הכנותיהם באופן סודי בהחלט, ואנשי ה"הגנה" שלנו לא ידעו דבר ברור על התכונה הרבה לפרעות.

זוכרת אני יפה כיצד נסענו במוצאי־שבת – איסרו־חג של פסח וערב האחד במאי – מרחובות לתל־אביב. הרכבת היתה מלאה המון אנשים, צעירים וקשישים, נתונים להשראת חג וממלאים את הקרונות שאון ושירה, כרגיל בימים ההם, ימי העליה השלישית – ומי מאתנו יכול היה לחוש, אפילו מתחת לסף ההכרה, את הצפוי לנו ביום המחרת?

הרחוב הראשי של תל־אביב היה אז רחוב הרצל, אשר בקצהו האחד עמד בנין הגימנסיה “הרצליה” וסמוך לקצהו השני נמצא שער־ברזל, שהיה ננעל בלילות וחוֹסם את הדרך המוליכה ליפו. מתל־אביב ליפו היו נוסעים בדיליז’אַנסים (קרון־נוסעים) בדרך שוממה ללא בנינים, דבר שהגביר את הרושם כי שתי ערים נפרדות הן. מאחר שהערבים לא יכלו להכנס דרך רחוב הרצל, אמרו להתפרץ דרך סימטאותיה של שכונת נוה־שלום, אך גם דבר זה לא עלה בידם.

לפנות ערב התחילו מביאים מיפו את החללים ואת הפצועים. זו היתה השעה האיומה ביותר באותו יום.

בתי־חולים לא היו אז בתל־אביב – מחוץ לבית־החולים הקטן של “הדסה” – ולכן הפכו את בנין הגימנסיה “הרצליה” לבית־חולים ארעי, שכן היה זה בימי החופש, כשבתי־הספר סגורים. הפצועים הושכבו בחדרי המחלקות והמתים הונחו במרתף. אל שורת החללים נוספו למחרת היום גם י.ח. ברנר ושאר דרי הבית שבו התגורר. נשים ונוער התנדבו לטפל בפצועים ועסקו בעבודה זו יומם ולילה. אף אני הצטרפתי אליהם ועד סוף החופש נשארתי בתל־אביב.

מדוכאה עד לידי יאוש חזרתי עם גמר ימי החופש לעבודתי בירושלים. בשום אופן לא יכולתי להשלים עם העובדה כי טעמתי טעמו של פוגרום בארץ־ישראל. כמה פוגרומים ראיתי בימי חיי – בעיר מולדתי ביאליסטוק, בוארשה ובשדלץ, אבל פוגרום בארץ־ישראל – הרי זה פוגרום בתקוותינו ובפעולתנו רבת השנים!

קשה היה לי בימים הראשונים שלאחר המאורעות לחזור למסלוּל החיים היומיומיים. הכל נראה לי כה קטן, כה אפסי ומיוּתר לחלוטין. רווח והצלה עמד לי גם הפעם, כמו תמיד, מעבודתי המקצועית, אולם מלחמתי הנפשית – להישאר בארץ או לחזור לפולין – מלחמה זו התגברה בקרבי אחרי מאורעות־הדמים. הרי באתי לארץ לא בכדי להיבנות בה. האמנתי באמונה שלמה שארץ־ישראל תוכל לפתור את הבעייה היהודית הכאובה. הארץ כשהיא לעצמה, אף בחורבנה, עשתה עלי רושם עצום, ואף־על־פי־כן הלך מצב רוחי ה"איוֹבי" וגבר לא רק מיום ליום אלא משעה לשעה. בלי הרף הציק לי הרעיון כי אחרנו לבוא. קהל היראים שלנו אסור היה לו “לדחוק את הקץ”, ובעלי ההכרה שבאומה, וביחוד בני־הנעורים, מצאו סיפוק במלחמה לאידיאלים אנושיים־כלליים. היה עוד חלק של העם, אשר כל ארץ שימשה לו “ארץ־ישראל” – אם אך סיפקה לו את פרנסתו. עם כל הכאב שבדבר עלינו להודות שלעם ישראל חסר היה בכלל חוש אהבת המולדת, ואף לשרידי קדשינו לא גילינו יחס ראוי. כשהייתי משכימה לקום מדי שבת בשבתו ומטיילת בסביבות ירושלים, מסתכלת בשכונות הגרמנית, הרוסית והאיטלקית, על כנסיותיהן ושאר בניניהן – לא יכולתי להתגבר על רגשותי, ובגבור עלי יאושי הייתי שופכת דמעות על אבדן שאיפת חיי.

במצב רוח כזה – אם כי מבחינה חמרית הייתי מסודרת יפה – לא העזתי ליטול על עצמי את האחריות להעלות אלי את בתי היחידה, בת השמונה־עשרה, ואת נכדי האומללים – בן השתים־עשרה ובת העשר – אשר בגללם בעיקר רציתי לעלות לארץ. לא הרגשתי בקרבי את הכוח הדרוש למאמצים הנחוצים לשם העלאתם, משום שבאותו זמן נמצאו נכדי באופן זמני ברשות אביהם. ואשר לבתי, הנה עברה עליה אז חוויה קשה ביותר, משום שאביה ואמה היו יריבים פוליטיים והיא נצמאה בין שתי להבות של ציונות ואנטיציונות, מבלי שתוכל לקבוע עם מי מאתנו הצדק. בכל זאת היתה נפשה קשורה מאד בנפשנו והיא אהבה את אבא ואת אמא כאחת.

סוף סוף החלטתי לשוב לפולין, ואז חשתי פתאום את עצמי בודדת עד מאד. היו כאלה אשר ראוני כ"בוגדת", והגיעו הדברים לידי כך שגם בשיחותי עם חברתי האהובה לאה פרושאנסקי היינו באות לעתים קרובות לידי אי־הבנה, כאילו דיברנו בשפות שונות. מובן שדבר שובי הכאיב לה מאד.

היחידה שיכולתי להשיח לפניה את לבי בימים ההם ואשר הבינה למאבק הקשה שבנפשי היתה אשתו של מיכאל הלפרין הידוע – ידידתי מלפני שנים רבות.

את מיכאל הלפרין הכרתי בוארשה בשנת 1893. בשעת ביקורו הראשון בביתי עוררה הופעתו את תשומת־לבם של כל הנכחים. פני ישוּ שלוֹ, העטורים זהב בלונדי רחב, עשו רושם בלתי רגיל. כעבור זמן קצר נעשה בן־בית אצלי והיה מספר לי – לשון דיבורו היתה רוסית – על מוצאו המיוחס מאד ועל היותו בן יחיד לאמו, אלמנה עשירה מאד. בפעם הראשונה התחתן, בהיותו עדיין צעיר מאד, עם בת עשיר גדול מגרוֹדנה, יפהפיה מפורסמת בכל הפלך. אולם היא עזבה אותו בסרבה להסכים ל"שגעון" שלו: לתת את כל הונו לבנין ארץ־ישראל. בבואו אז לוארשה היו לו כבר שלושה ילדים קטנים מאשתו השניה. עשיר כבר לא היה בעת ההיא, ומשפחתו חיתה בדחקות. הוא בא לפולין ישר מארץ־ישראל והביא אתו הצעה להקמת מפעל ציוני גדול – לארגן בפולין חברת־מניות מסועפת לשם ייצור יין בארץ־ישראל בקנה־מידה רחב לשם ייצוא לאירופה ולאמריקה. בוארשה נמצאו לו תומכים: קבוצת עסקנים ציונים מחוגי האמידים, רובם חברים ל"בני משה". כעבור זמן קצר החלו בפעולה נמרצת לפרסום הרעיון ולרכישת בעלי־מניות. הפעולה הצליחה ועד מהרה נוסדה בוארשה חברת־המניות הראשונה בשם “כרמל”, למכירת יין ארצישראלי מיקבי ראשון־לציון בפולין. הכל עלה יפה, בדיוק לפי תכניתו של המציע המוזר. אולם רצוני לציין כאן עובדה, שהיא אולי אופיינית לא רק לגבי ענין זה בלבד – מיכאל הלפרין היוזם לא נמנה בין בעלי־המניות הראשונים שבפולין, וספק הוא אם בכלל הוּצב לו שם וזכר כלשהו בתולדותיה של חברת “כרמל”, אשר אנמם הסתעפה אחר־כך, כפי שתיכן הוא בראשונה.

קשים היו חייה של משפח הלפרין בוארשה, וביחוד חיי האשה. בהיותה ילידת רוסיה לא יכלה להסתגל לאורח החיים הפולני. אשה משכילה היתה – היא גמרה את מחלקת־הארכיאולוגיה באוניברסיטה. גם הלפרין בעל המזג החם והמרץ הבלתי־מרוסן לא מצא לו מקום. הוא היה נעלם מהבית לימים שלמים ומבלה את העת במשחק השחמט. כשהגיע מצבם החמרי עד משבר, עמדו ועלו לארץ־ישראל. בשנים הראשונות החלפנו בינינו מכתבים ואחר כך הפסקנו.

בבואי בשנת 1920 לירושלים מצאתי את מרת הלפרין ואנו נפגשנו כידידות נאמנות. היא גרה אז בשכונה נידחת, בחצר ערבית, בשני חדרים קטנים בלי נוחיות, והיתה מבשלת בחצר על איזו כירה ערבית. הלפרין לא היה כבר בחיים, והיא גרה עם בנה הצעיר ירמיהו, שלמד בגימנסיה. הבן הבכור נהרג במלחמה כחייל הגדוד העברי, ובתה היחידה ישבה בפריז ולמדה את אמנות הציור. היא עצמה עבדה כאחות רחמניה, אך משרה קבועה לא נמצאה לה, כי לא היו אז בארץ בתי־חולים במידה מספיקה. רבות מהאחיות, ביחוד בירושלים, מילאו תפקיד של אחיות ציבוריות – כל אחת ריכזה אזור עירוני ידוע, שהיה נתון לפיקוחה התמידי, והיתה מבקרת ב"חדרים" שבאותו אזור ומרפאה את עיניהם החולות ואת ראשיהם המנוגעים של ילדי ישראל. היתה זו עבודה קשה מכל הבחינות. תנאי העבודה היו אז פרימיטיביים ביותר, ומלבד זאת היה על האחיות הרחמניות להלחם מלחמה כפולה: מצד אחד בחולים הקטנים, הפראים למחצה, ומאידך – באמהות הנבערות, אשר לא הבינו את ערך הריפוי.

על סוג זה של אחיות רחמניות נמנתה גם מרת הלפרין, ומהכנסותיה הזעומות היה עליה לפרנס את עצמה ואת שני בניה. אחר־כך נסעה לפריז, אל בתה.

בשנת 1935 בא אלי יום אחד בחור יפה־תואר וגבה־קומה והתוודע אלי בשמו: ירמיהו הלפרין. הוא בא מפריז והביא לי דרישת שלום חמה מאמו, אף סיפר לי שהיא חיה עם בתה ומשפחתה ומסודרת יפה.

שנת הלימודים ב"בית־המלאכה לבנות" נסתיימה בראשית אוגוסט 1921 ואני התחלתי בהכנות לשוב לפולין.

באוגוסט נערכו הבחירות לקונגרס השנים־עשר שהתקיים בקרלסבד. בארץ־ישראל היו אז בסך הכל 10,000 שוקלים ורבים היו המועמדים כצירים לקונגרס. אני לא יכולתי, כמובן, לקוות שאבחר כצירה מן הארץ, אבל עלה בידי לקבל מנדט מיוחד שהיקנה לי זכויות של ציר.

 

פרק עשרים ואחד: הקונגרס השנים־עשר. שובי לוארשה    🔗

שניים־שלושה ימים אחרי תשעה באב עזבתי את הארץ יחד עם שאר צירי הקונגרס. אין לבטא במלים את מצב רוחי ברדתי אל האניה ואת רגשותי במשך זמן הנסיעה. גם לא הסחתי דעתי ממה ששמעתי תדיר בארץ, כי כל מי שהיה פעם בארץ־ישראל – סופו שיחזור אליה.

התקפה ראשונה עלי, על עזבי את הארץ, תקפוני (בצורה הוגנת, אמנם) בימי הקונגרס שני חברים ותיקים, ממנהיגי הציונים הכלליים הידועים בפולין.

הראשון, אברהם פוֹדלישבסקי, עלה כעבור שנים מספר, עם העליה הרביעית ההמונית מפולין, קנה בית גדול במרכז תל־אביב, ובזכותו רכשוּ רבים מעולי פולין מגרשים באותו מקום, בנו בתים והרחיבו את העיר על ידי בניית הרחובות יבנה, נחמני, מזא"ה, בצלאל יפה ועוד. השני, ד"ר מאיר קלוּמל, ששימש כמה שנים נשיא ציוני פולין, בא לארץ בתחילת שנות השלושים וחי שנים אחדות בתל־אביב בדחקוּת מרוּבה ולא זכה אלא למקום־כבוד בבית־הקברות הישן שבתל־אביב. תלמיד־חכם נאצל זה, שהיה גם עשיר גדול ונדבן צנוע, אמר על עצמו הלצה מרה זו:

– אמרתי לעלות לארץ דרך הים הכספי, ועלה בגורלי לבוא הנה דרך הים השחור…

שניהם תפשו מקום בראש התנועה הציונית בפולין, אשר לה הקדישו הרבה מאונם ומהונם, אולם מאחר שהיו שייכים לסוג ה"חולמים ולוחמים" מדור העבר – השהו יותר מדי את עלייתם לארץ, ובבואם לא הוערכו כראוי ואף במותם לא הוספדו כראוי.

לא חֲבֵרִי לגמרי היה יחסם של חברַי למפלגה, הסוציאליסטים מסיעת “צעירי ציון” שבקונגרס. הם פשוט החרימו אותי בשל ה"בגידה" שלי ושללו ממני את הזכות להשתתף בישיבות הסיעה, ולא עמדה לי זכות שייכותי לסיעה ואף לא זכות חלקי ביִסוּדה.

הקונגרס השנים־עשר, שנמשך מהראשון ועד הארבעה־עשר בספטמבר 1921, היה הראשון לאחר הפסקה של שמונה שנים והקיף ענינים רבים ושונים. מובן כי היו בו גם רגעים קשים, אולם בכל־זאת השפיע עלי השפעה מעודדת. איני יודעת אם הסביבה החדשה היא שגרמה לכך, או נאומיהם המלאים התלהבות והחדורים אמונה עמוקה של מנהיגינו – בכל אופן ה"מרה השחורה" שלי פחתה. בבואי הביתה מצאתי את כל קרובי בריאים ושלמים ומרוצים מאד מזה שחזרתי.

כדי שמצב רוחי לא ישתנה לרעה, השתמשתי בסגולה הבדוקה שלי – נזדרזתי מיד לבקש עבודה. קודם כל פניתי לידידי ד"ר שמואל וינברג, מנהל הגימנסיה “אסכולה”. הוא סיפר לי בצער רב שמיד אחרי נסיעתי נאלץ לחסל את בית־הספר לבנות, משום שלא מצא מנהלת מתאימה, ובגימנסיה לבנים אין עתה משרה פנויה. מאחר שלא מצאתי משרת מורה ולא היה ברצוני לשבת זמן רב בטלה, הסכמתי להצעת חברות הועד של התאגדות הנשים היהודית – יפ"א – וקיבלתי את תפקיד המזכירה של ההתאגדות. אחר־כך התחלתי לקבל עבודת תרגוּם מלשונות זרות לאידיש. השאלה הכלכלית נפתרה, איפוא. בתי למדה תורת המשפטים ונכדי למדו בגימנסיה. באותה שנה נמצאו עדיין אצל אביהם ולא חסר להם דבר (מאחר שנמצאו אצלנו יותר מאשר בפנסיון שלהם) מחוץ לבית. אולם הם היו שייכים כבר ל"השומר הצעיר" בוארשה, ומתוך כך שכחו במקצת את יתמותם.

שובי לוארשה חל בימי המאבק הקשה של היהודים לזכויותיהם האזרחיות והלאומיות.

על מאבק זה אנו למדים מספרו של יצחק גרינבוים “מלחמות יהודי פולניה”, המכיל את אוסף מאמריו ונאומי הסיים שלו. ספר זה מַקנה לנו גם מושג־מה על מלחמתו רבת־השנים של יצחק גרינבוים עצמו על זכויותיהם של יהודי פולין.

בהיותי נציגה נבחרת מטעם הסתדרות הנשים במועצה הלאומית היהודית שליד צירי הסיים, נפל בגורלי לנהל פעולת הסברה למען מלחמה זו על זכויות בין המוני הנשים אשר בהסתדרותנו. לסיים ולמועצות העירוניות קיבלנו זכות בחירה אקטיבית יחד עם הנשים הפולניות, אך נאלצנו להלחם לשם קבלת זכות זאת בבחירות לקהילה החדשה, ה"חילונית" כביכול. בוילנה ובביאליסטוק ישבו הנשים בועדי הקהילות, אולם בפולין – וביחוד בוארשה – לא רצו האורתודוכסים לשבת במחיצתנו. מלחמה פנימית זו ניהלו נשי פולין בעקשנות ובלא הרף משנת 1920 ועד פרוץ מלחמת־העולם השניה בסוף שנת 1939 – כעשרים שנים תמימות – וללא תוצאות. באספת מחאה שנערכה מטעם יפ"א בזמן הבחירות האחרונות לועד הקהילה בוארשה, תמך ד"ר יצחק שיפר, מטעם ההסתדרות הציונית, בדרישתי, מתוך הדגשת ערכה של עבודת האשה בקהילה, ונציג “המזרחי”, פרבשטין, אמר כי במחלקת החינוך היתה רצויה מאד פעולתה של החברה רקובסקי, אבל… עדיין לא הגיעה השעה.

כאמור, עסקתי גם בתרגומים. הספר הראשון שתרגמתי היה ספרו של רימארק “במערב אין כל חדש”. היה בדעתי להעשיר את הספרות האידית ככל האפשר בספרים “אנטי־מלחמתיים”, שהופיעו באותו זמן בשפות שונות. ראיתי לי חובה לחשוֹף לפני הקורא היהודי, וביחוד לפני האמהות והנוער, את זוועות הטבח העולמי ולפתח בהם רוח של התנגדות למלחמה. הספר (כעבור זמן־מה יצא בתרגום שני בקובנה), זכה להצלחה יוצאת מן הכלל: הוא הופיע בעשרות מהדורות. המו"ל שלי עשה עסק טוב (כמובן לא כמו המחבר עצמו, כי מלבד התפוצה הרבה בגרמניה גופא, תורגם הספר ללשונות רבות – דבר שהכניס למחבר סכומים עצומים). אשר לי, הרי לא זכיתי אלא לעשרים וחמישה הזהובים לגליון־דפוס – אותו סכום שהייתי מקבלת גם בעד כל תרגום אחר.

הזכרתי כבר שבין המוסדות השונים של יפ"א היה לנו גם בית־ספר מקצועי לנערות, ברובן בנות עניים, שלמדו בחלקן הגדול בחינם. כמובן שבית־ספר זה הביא לנו גרעון גדול. כל השתדלויותינו לקבל תמיכה מיק"א ומאוֹרט לא הצליחו.

בינואר שנת 1923 בא לוארשה המפקח הכללי החדש על בתי־הספר של אוֹרט בפולין, המהנדס ל. פרנקל, מכרי הטוב מוילנה ואחי גיסתי הבכירה. הזמנתיו לבקר בבית־הספר המקצועי שלנו שאני נהלתיו. הוא בא והמוסד נראה לו מאד. סיפרתי לו על מצבנו והפצרתי בו שישתדל לקבוע לנו תמיכה חדשית של הנהלת אוֹרט, אבל הוא חשב שהמוצא הטוב ביותר הוא שאעבור עם כל תלמידותי לבית־ספר שלהם. בדירה, על כל ציוּדה, שאוֹרט אינו זקוק לה, נוכל להשתמש בשביל מפעל אחר.

רק שנה ומחצה עבדתי בבית־ספר זה, כי בינתיים הצליחה הנשיאה שלנו להשיג הקצבות קבועות בשביל מוסדותינו גם מן העיריה וגם מההסתדרויות שנוסדו כאן במיוחד לעזרת מפעלי התרבות, ואנו פתחנו שוב את בית־הספר המקצועי שלנו. לבית־הספר של אורט הזמינה ההנהלה במקומי ארית טהורה, מגרמניה.

באוגוסט שנת 1924, לאחר שעזבתי את בית־הספר של אורט, קיבלתי שוב משרה שלמה במזכירות של התאגדות יפ"א, ועסקתי גם בתרגומים. נכדי למדו בשקידה. הנער אריה־שמואל (בפולנית קראוהו אוֹלק), תלמיד המחלקה השביעית של הגימנסיה – היה אחד מפעילי המדריכים ב"השומר הצעיר". חבריו היו אומרים לי תמיד שבביצוע הפעולות אין איש מהם יכול להשתוות אליו.

 

פרק עשרים ושנים: עבודתי במשרד הארצישראלי    🔗

מצבם הכלכלי הקשה של יהודי פולין בתקופה ההיא הגביר את התנועה הציונית. בשנות 1926־1924 גדלה העלייה מפולין במידה עצומה. עלייה זו היא הנודעת בארץ בשם “העלייה הרביעית”. המשרד הארצישראלי בוארשה שוב לא היה רק מוסד עממי־לאומי, אלא היה לכעין חברה גדולה לסידור עניני ההגירה.

החלטתי לבקש עבודה במשרד הזה.

אכן, בשבועות הראשונים קשתה עלי העבודה, אולם עד מהרה הסתגלתי אליה וגם הפכתיה למענינת. אגב טיפול בכרטיסיה התחלתי להתענין באנשים שלמענם כתבתי את הכרטיסים והכינותי את הדרכיות, ודבר זה נחוץ היה. במשרד עבדו אז שבעים וארבעה פקידים, צעירים וצעירות – רובם רווקים ומעוטם בעלי משפחה. קשישים לא היו ביניהם מלבדי אני. המשרד “תפס” שלוש קומות והעבודה היתה מאומצת מאד, ביחוד בשעת שילוח עולים, אך חסרה היתה לפקידים ההתענינות בעולים, רגש ההשתתפות וההבנה לסבלם של אנשים העוקרים ממקומם ונודדים, ולו גם מרצונם הטוב, ולו גם לארץ־ישראל. אני אמרתי לנפשי כי תפקידי הוא להקל מעליהם ככל האפשר ברגעי המעבר הקשים האלה, ולבסוף הצלחתי בזה במידה ידועה. מנהלי המשרד היו נענים בכל עת לבקשותי, אם כי לא תמיד היו מרוצים מה"שתדלנות" שלי – הפחתה במס הקבוע, הנחה במחיר כרטיסי־האניה, וכדומה.

בימים ההם, ימי הגאות בעלייה, היה פעיל בוארשה אירגון של רמאים וחבלנים. בכל פעם, כשהיה משלוח גדול של עולים, היו הללו מוציאים מהם בערמה את פרוטותיהם האחרונות. לעתים קרובות עשו את מעשיהם על מדרגות המשרד הארצישראלי, וגם זה היה תפקידנו – להגן על העולים התמימים מפני רמאים אלה.

מלבד הקשר האישי עם העולים היה עוד דבר שהתענינתי בו מראשית ימי עבודתי כאן. ליד המשרד היתה קיימת “ועדה ארצישראלית”, שהורכבה מנציגי “החלוץ” וההסתדרויות השונות. ואם כי בכל אותן ההסתדרויות היה מספר ניכר של חברוֹת, הנה ב"ועדה הארצישראלית" לא נמצאה אף חברה אחת. התאגדות יפ"א לא יכלה לתבוע לא נציגות, משום שלא נחשבה באופן רשמי כהסתדרות ציונית. ואל נא תתפלאו, קוראי, על אותן החברות המרובות שבתוך ההסתדרויות, שלא תבעו לעצמן זכות השתתפות, שכן דרכן של נשים לוותר אפילו על זכויותיהן המוסכמות והמקובלות.

ל"ועדה הארצישראלית" נוספה אחר כך גם ועדת בחינה, אשר עליה הוטל לאשר או לפסול כל עולה. גם בה לא השתתפו חברות, ופה כבר מצאתי דרך לתיקון עוול זה. כמסופר למעלה היתה קיימת בתוך התאגדות יפ"א חטיבה שעסקה בעיקר בהכשרת הנערות לעלייה לארץ על ידי הקניית מקצוע. לפי הצעתי דרשנו לתת מקום בועדת הבחינה לנציגה של הסתדרות הנשים שלנו. הוּצע שאני אקבל נציגות זו וההצעה נתקבלה.

כבר בישיבות הראשונות נוכחתי עד כמה חשובה השתתפותה של האשה בועדה הזאת בשל הצורך להגן על העולה. באותם הימים הונהגה חוקת־העלייה החדשה – שיטת הסרטיפיקטים. חוקה זו, שקבעה הגבלות רבות לעלייה, כמעט הוציאה את הנשים הבלתי נשואות מן הכלל. אשה לא יכלה לקבל זכות עלייה אלא אם כן היתה נשואה לגבר עולה. הצעירות שחפצו לעלות היו, איפוא, תלויות בחסדי הגברים. גזירה חמורה זו גרמה לפעמים לטרגדיות. החלה פרשת נישואים פיקטיביים. עד מהרה נמצאו בחורים שניצלו את הענין הזה בדרכים שונות. מהם שלקחו כסף ומהם שהבחורה מצאה חן בעיניהם, ובבואם ארצה סירבו לתת לה גט. במשך הזמן נמצאה תרופה גם למכה זו: כשהעמידו את החופה ציידו את הבחורה בו במקום גם בגט.

בדצמבר שנת 1924, בימי חופשת החורף, הכין לי נכדי אריה־שמואל הפתעה: יום אחד בא והודיע לי כי מקבל הוא תעודה של שש מחלקות ועוזב את הגימנסיה, משום שאין עוד ביכלתו להשאר בגולה. מוכרח הוא לעלות ארצה! ברגע הראשון סברתי כי אין הוא מדבר ברצינות, אולם עד מהרה נוכחתי כי אמנם מנוי וגמור אתו הדבר. זה שבוע ימים – אמר – עובד הוא אצל נפח. נפחוּת היא מקצוע טוב ודרוש בארץ־ישראל, והוא בטוח שאני אסייע בידו לבצע את תכניתו. הוא נוסע לקיבוץ של “השומר הצעיר”, ומקווה הנהו כי עד מהרה יוכל להעלות לארץ גם אותי ואת אחותו שושנה.

בדעתי שהתנגדותי לא תועיל, לא מחיתי נגדו, אולם מנהיגי “השומר הצעיר” הם דוקא שעשו זאת. ראשית, טענו, לא הגיע עדיין לוותק התנועתי, ושנית – לא יאחר כלום אם יסיים תחילה את הגימנסיה ויעלה לארץ בגיל שמונה־עשרה, ולא בגיל שש־עשרה. אולם הם לא הצליחו לשכנעו.

את מקצוע הנפחות למד בשקידה רבה. בשעה שש בבוקר היה אוכל והולך לעבודה בסרבו לקחת אתו דבר־אוכל. הביתה היה חוזר בשעה חמש, ואז אכל את ארוחת־הצהרים – קרה (לחממה לא הירשה בשום אופן). אצל מי הוא עובד סירב לגלות לי, והדבר נודע לי מפי חבריו לתנועה. הלכתי לאותו נפח וסיפרתי לו כי הנער אינו אוכל כל היום וביקשתיו שיתן לו ארוחת־בוקר שניה ואני אשלם לו כמה שיבקש.

– לא ידעתי, – אמר היהודי, – שהוא נכדך, אך הבינותי כי מוצאו מבית תלמידי־חכמים. לומדים אצלי כמה חלוצים, ועלי להגיד לך שהוא הספיק בחודש אחד הרבה יותר משהספיקו השאר בשלושה חדשים. ואשר לבקשתך – אכן התפלאתי כל הזמן: כל הבחורים אוכלים ארוחת־בוקר במסעדה הקרובה – חוץ ממנו, אם כי אני הוא המשלם דמי הארוחה. טוב עשית שבאת. אני כבר אסדר שהוא לא ירעב כל היום.

בחודש מאי סיים נכדי את לימוד הנפחות והתחיל להתכונן לעלייה. הועד של “השומר הצעיר” סידר את כל התעודות הדרושות ושילם את הוצאות הדרך. ימים אחדים לפני הנסיעה הביא לי הנער את תעודת הגמר של שש מחלקות גימנסיה, הניחה על השולחן ואמר:

– קחי, סבתא, את התעודה. אני שוב איני זקוק לה.

– מה איכפת לך, – אמרתי לו, – אם תשים את התעודה בין שאר הניירות שלך? הרי רק בן שש־עשרה הנך כיום, ואפשר תחפוץ פעם לסיים את הגימנסיה.

אך הוא את התעודה לא לקח.

למחרת היום “ארז את חפציו”, כלומר: הניח בילקוטו מעט לבנים, ספרים אחדים וכיכר־לחם. בשום אופן לא רצה לקחת עמו כר, כסת ומעיל עליון. – אצלנו באסיה אין צורך בכל אלה, – אמר, ובהעמיסו על גבו את הילקוט, תקע את כפו בכפי ואמר: להתראות בארץ! ובעודי מקשיבה לשתי המלים העבריות האלה – והוא כבר מחזיק בידית הדלת.

– חכה רגע! לפחות אסע ללוותך אל הרכבת.

– זה לא! אם תלכי ללוותני – אסע ברכבת אחרת. – שוב הושיט לי את ידו, והלך. ושוב לא יספתי לראותו עוד.

בראשית חודש אוגוסט שנת 1925 קיבלתי חודש חופשה מהמשרד הארצישראלי, שכן היה בדעתי לנסוע לקונגרס הארבעה־עשר, שהתקיים אז בוינה, ומשם – לפראַג, בכדי להביא לוארשה את בתי (היא היתה הרה). מאחר שהיה לי עוד שבוע פנוי עד פתיחת הקונגרס, נסעתי ישר לפראג. הימים היו ימי חופש באוניברסיטה, ואני ביליתי את הזמן בחברת בתי ובעלה. אחרי הקונגרס וועידת ויצ"ו העולמית, אשר בתור צירת הקונגרס היתה לי זכות להשתתף בה, מיהרתי שוב לפראג, בכדי לחזור מיד לוארשה עם בתי. בראשית ספטמבר עמדו לצאת מוארשה עולים רבים. ביניהם היו רשומים גם אחותי הצעירה, רופאת השיניים מביאליסטוק, עם בעלה ושלושת בניה, ואליהם עמדה להצטרף גם אמי בת השבעים ושבע. לפני נסיעתי ביקשתי את חברי לעבודה, שאם לא אספיק לחזור למועד הדרוש – ידחו את נסיעת בני משפחתי למשלוח שני. הם הבטיחוני לעשות זאת, אך לא קיימו את הבטחתם.

בראשון בספטמבר הייתי כבר בפראג, ובתי, אשר ידעה שאני ממהרת בכדי ללוות את אמא, היתה כבר מוכנה בכל לנסיעה, רק כרטיסי־רכבת היו חסרים. ואז עלה בדעתו של חתני לנסוע ללודז ולא לוארשה. שם – טען – ישנה להוריו דירה מרווחת והם אינם עסוקים ביותר. אף מצויים שם בתי־חולים טובים ליולדות.

אני לא התנגדתי לדבר ונסעתי עם בתי ללודז.

אחרתי לבוא לוארשה ביום אחד. המשרד החליט שאין לדחות את נסיעת בני משפחתי – והם יצאו, איפוא, יום לפני בואי. חברי ספרו לי שליוו את אמי בתרועות חגיגיות. הנוער הכניס אותה לתוך מעגל הרוקדים שרקדו על פני רחבת הרכבת. העתונות היהודית הקדישה מאמרים אחדים לאמי ולביתה, שממנו יצאו בנים פעילים בתנועה הלאומית שלנו וגם בתנועה המהפכנית הכללית. זמן רב לא יכולתי לסלוח לעצמי על אשר לא נפרדתי מאמי היקרה, שלא יספתי לראותה עוד.

רק כעבור חמישה שבועות קיבלתי טלגרמה מלודז שלבתי נולדה בת, אשר נקראה בשם חמדה (שם בתי המנוחה בעברית). לבי כאילו ניבא לי אז שהיא תגדל בארץ־ישראל. ואמנם כן היה.

עבודתי במשרד הארצישראלי לא רק שגרמה לי קורת רוח, אלא גם צדה את נפשי והעסיקה אותי ביותר. ראשונה הייתי לבאים למשרד ואחרונה ליוצאים, ולא פעם העירו לי חברים לעבודה על כך ש"ההכרה הפרופסיונלית" שלי היא פגומה מאד. קשה היה להם להבין שאני רואה במשרד הארצישראלי לא מקור פרנסה בשבילי אני, אלא מוסד עממי־לאומי לעולים יהודים.

בכלל עבדתי באותם השנים 1927־1924 באינטנסיביות מרובה. שמונה שעות ביום הייתי עסוקה במשרד הארצישראלי, ואחרי־הצהרים – במזכירות יפ"א. כן עסקתי גם בעבודות תרגום.

עבודתי בשטחים השונים האלה נתנה לי סיפוק רוחני עד כדי כך, שענינים אישיים לא היו קיימים בשבילי כלל. לא ידעתי מחסור חמרי. נכדתי שושנה למדה עדיין בגימנסיה. אשר לבתי, היא הפסיקה את לימודיה לשנה ונשארה בלודז' עם ילדתה, ובעלה בא אף הוא לפולין לחפש כאן עבודה. באותן השנים, שנות “מלחמות יהודי פולין”, לא היו שום סיכויים לכך. הוא לא התמהמה הרבה והגיש בקשה לצירות הרוסית בוארשה כי יינתן לו רשיון־כניסה למוסקבה בתור מומחה. בו בזמן כתבנו לבני שישתדל אף הוא בדבר.

בימים ההם, כשבני המעמד הבינוני עלו לארץ־ישראל, היו בעלי־הון יהודיים שביקשו בארצות אחרות מקום בטוח להשקעותיהם. מספר רב של בעלי־תעשיה עשירים הגרו לרומניה החביבה, לאותה המדינה שהשתלט בה “משמר הברזל” האנטישמי. זכות אזרחות לא ניתנה להם שם לרכושנים הללו, ואף להשתקע לא הוּרשה להם, אלא לגור בלבד, כלומר: לבנות ולקוֹמם את הערים החרבות ולפתח את המסחר והתעשיה; לזאת לא התנגדו שליטי רומניה. השוחד שלט פה שלטון ללא מצרים ואפילו עד המיניסטרים אפשר היה להגיע על ידי השוחד ובעזרת פילגשיהם הצועניות.

בין אותם המהגרים היה גם דודו של חתני צבי – סוחר מוכשר ובעל יזמה. הוא לקח אתו בתור פקיד את גיסו, אביו של צבי, והאם נשארה בלודז לחסל את העסקים. כשנודע לה שצבי מתכונן לנסוע לרוסיה, צעקה: – היתכן? עקיבא הוא קומוניסט, ואם גם צבי יסע לרוסיה – הלא אשכל את שני בני יום אחד!

הדוד והאב דרשו מצבי בתוקף שיבוא מיד לרומניה. כאן מרבים לבנות והוא יעלה מעלה מעלה. אני התנגדתי לכך, ובתי אף היא נמשכה יותר למוסקבה, מקום מושב אחיה, מאשר לבוקרשט. צבי פנה לצירות הרומנית בבקשת רשות־כניסה, אבל זו ניתנה בנקל לרכושנים ולא לבעלי־מקצוע. הדוד “השתדל” בדבר וסוף־סוף התקבל הרשיון. חודש אחרי נסיעתו של צבי לבוקרשט הגיעו התעודות ממוסקבה.

בבוקרשט קיבל צבי משרה טובה של מהנדס ראשי בעסק קבלני של מהנדסים ותיקים, אשר העריכו כראוי את ידיעותיו בחכמת הבנייה החדישה.

 

פרק עשרים ושלושה: ביקור ברוסיה הסובייטית    🔗

באוגוסט שנת 1926 חזרה בתי לפראג להמשיך בלימודיה, ובאפריל 1927 ערכה טיול עם קבוצת פרופיסורים וסטודנטים, אשר ביקרו במשך ששה שבועות במקומות היסטוריים שונים בצרפת, ספרד, פורטוגל וצפון־אפריקה. היא חזרה לוארשה דרך לונדון בזמן שאנחנו ישבנו כבר עם ילדתה באוטווצק. והנה נתקבל מכתב ממוסקבה מבני, בו הוא כותב כי בתור מזכיר התנועה הקואופרטיבית הרוסית נוסע הוא לאוֹסלו, כציר רוסיה לקונגרס הקואופרטיבי הבינלאומי שיתקיים שם. הוא יחזור דרך דנציג, והיה רוצה מאד שאבוא לשם עם סאלה (כך קראנו לבתי שרה), לבלות אתו ימים אחדים. בשנת 1918 ראיתיו שעה אחת בתחנת הרכבת בוארשה, וכן גם בשנת 1922, בנסעו לברלין. מאז, זה חמש שנים, לא ראיתיו יותר. עתה בילינו שלושה ימים בצופוט הסמוכה לדנציג – מקום בטוח יותר.

בשנת 1905, בשעה שהצלתיו ממות ושלחתיו לחוץ־לארץ, היתה סאלה בת שלוש שנים. בראותו אותה עכשיו לא יכול לגרוע את עיניו ממנה. במשך כל הזמן לא פסק מלשוחח אתה, ובצאתה מן החדר אמר לי:

– היודעת אַת, אמא, כי סאלה שלנו יש בה חכמת זקנים?

איני מבין מתי הספיקה לקנות כל כך הרבה דעת. אין זאת כי מחוננת היא בכשרונות בלתי רגילים. ואדם כזה חי בסביבה זעיר־בורגנית, בארץ החשוכה רומניה! אילו באה אלינו – מה רבים ההישגים שיכולה היתה להשיג, ואילו כאן חוששני, ולואי שאתבדה, כי הכל ילך לאיבוד.

אני שתקתי, משום שידעתי כי היטיב לראות ואת דבריו כאילו הוציא מקרב לבי אני.

מדנציג נסענו לוארשה יחד, אך לא באותו הקרון. בתחנת וארשה נכנס בני מיד לרכבת המהירה הבינלאומית הנוסעת בכיוון פריז־וארשה־מוסקבה. אנו נפרדנו ממנו בחפזון ובן רגע הסתלקנו. שוטרי־חרש לא חסרו אז ברכבת בינלאומית זו.

בדברי על בני רצוני להזכיר הפתעה נעימה אשר הפתיעני בה ד. רמז ז"ל בשנה הראשונה לעבודתי במשרד הארצישראלי.

בקיץ שנת 1925 התקיים במוסקבה כינוס בינלאומי לקואופרציה, שבו השתתפו מטעם הסתדרות העובדים העברים בארץ ישראל ד. רמז ול. שקולניק. אחרי השתדלות מצד המשלחת והיסוסים מצד הנהלת הכינוס ניתנה רשות לד. רמז לברך בשם ארץ־ישראל בעברית. לאחר שסיים העיר לו היושב־ראש כי לצערו לא הבין איש מהמשתתפים את דבריו. בני, ששימש שנים רבות מתורגמן בכל הועידות והכינוסים, הודיע כי מוכן הוא לתרגם את נאום הברכה לרוסית. חברי הנשיאות, אשר ידעו אותו כמתורגמן מובהק מלשונות רבות, לא התפלאו על כך, אך חברי המשלחת תמהו: מנין כאן, ועוד בין היושבים בראש, איש בקי בלשון העברית? בהפסקה הקרובה ניגש אליו ד. רמז ושאלוֹ לשמו. בשובו מנסיעתו עבר רמז דרך פולין, חיפש אותי ומצאני ומסר לי מתוך הנאה דרישת שלום אישית מבני.

בראשית שנת 1927 היתה צפויה לי סכנה לאבד את משרתי במשרד הארצישראלי – סכנה שהיתה צפויה גם לכל יתר העובדים, מלבד מעטים יוצאים מן הכלל. אמנם לי הבטיחו העומדים בראש, שאם גם ישארו רק שלושה עובדים – אהיה אני ביניהם. איני יודעת מה היו פיטורין בשביל האחרים – אך לי בכל אופן לא היה זה ענין פרטי גרידא.

במשך שנות 1923־1920 לא עלה מספר העולים על 700 לחודש, ואילו משנת 1924 הלך מספרם וגדל: 2000־1800, ולפעמים גם 4000 לחודש. במשך שנת 1925 נכנסו לארץ 34,000 עולים, ומחציתם – מפולין. אותה שנה ירד ערכוֹ של הזהוב הפולני ונפסק זרם ההון שזרם מפולין לארץ. בשנת 1926 ירד מספר הבאים ארצה עד כדי שליש לגבי שנת 1925. אחר־כך החלה היציאה מהארץ, שהגיעה עד כדי 42% ומעלה. החקלאות לא יכלה לקלוט אלא מספר מצומצם של עולים, והתעשיה היתה עדיין בחיתוליה. המספר הגדול של מחוסרי־העבודה ושל החוזרים הביאו את תנועת העלייה, ואתה את הפעולה הציונית, עד משבר.

במשרד הארצישראלי החלה לאט לאט פרשת הפיטורים. מתחילה אחדו מחלקות שונות; שתי הקומות העליונות חוסלו, ואנו נשארנו בקומה התחתונה בלבד. העבודה פחתה מיום ליום ואנחנו ישבנו כאבלים ליד השולחנות. לבי כאב מאד למראה הסרטיפיקטים, שהיו מוטלים כמיותמים במגירת שולחני. במשך כל חמש שנות עבודתי במשרד היו הסרטיפיקטים נתונים לפיקוחי, ואני הייתי גאה על כך. עתה, בבואי לעבודה אל החדרים הריקים כמעט, זכרתי תמיד את הכתוב באיכה: “דרכי ציון אבלות…” המשבר השפיע עלי, הפסימיסטית, השפעה קשה ביותר, אך זכיתי לראות התעוררות חדשה של תנועת העלייה, שעלתה גם על הקודמת.

באפריל 1927, כשהגיע המשבר לשיאו – אותו חודש לא נתקבל כבר שום סרטיפיקט, ובמשרד נשארו רק אנשים ספורים – לא יכולתי יותר לשאת את המצב וחזרתי לעבודתי במזכירות יפ"א, במקום שהייתי רצויה תמיד. נוסף על עבודתי התמידית בתרגומי ספרים, קיבלתי עבודה ב"ראַדיוֹ", עתון הערב של ה"מומנט" – תרגום סיפורים מעניני השעה. נכדתי שושנה עברה כבר למחלקה השביעית. בסוף שנת הלימודים חשקה נפשה מאד לעשות כמעשה אחיה: לקבל תעודה של שש מחלקות ולעלות לארץ. אך הפעם התנגדתי בתקיפות. נערה – טענתי – אסור לה לעלות לארץ בלי מקצוע. זאת ועוד: אין עוזבים בית־ספר לפני הסיום. גם מי שמתכונן להיות בעל־מלאכה אינו צריך להיות חסר־דעת.

לא בנקל עלה לי הדבר, אבל בעזרת אחותי הצלחתי לשדלה שתגמור את הגימנסיה.

בעונת החופש סידרנו בקזימירז' – מקום נהדר על חוף הויסלה – מחנה־קיץ לתלמידות בית־הספר המקצועי שלנו יחד עם חטיבת הנוער. חיינו חיי שיתוף והכל עלה בזול מאד. כל העבודה נעשתה בידי הנערות עצמן. ישנו על מצע־קש על גבי הרצפה.

במקרה סידרו אותו קיץ גם “פועלי ציון” בוארשה מחנה לנוער שלהם באותו מקום עצמו. שתי החברות התקרבו, ערכו בשותפות הרצאות, שיחות, ערבי שירה וכו'. כל החורף שלאחר כך לא פסקו נערותינו מלספר בנפלאות הימים ההם בקזימירז'.

לאחר שברוסיה הסובייטית חוּסל הקומוניזם הצבאי והונהג באופן זמני משטר הפוליטיקה הכלכלית החדשה (נאֶפּ) – שוב לא היתה הארץ כמפלצת בעיני הארצות הרכושניות. היחסים עם השכנים התחילו להשתפר – ביחוד עם פולין, השכנה הקרובה ביותר. נוצרה תחבורה סדירה על ידי הדואר והרכבת. בוארשה נפתחה צירות רוסית, שנתנה ויזות לרוסיה לאלה שביקשו לנסוע להתראות עם קרובים. סופרים ועתונאים ידועים התחילו מבקרים ברוסיה וספרים שונים הופיעו על המצב ואורח החיים החדש בארץ המהפכה.

בסוף שנת 1927 גמרתי בדעתי לנסוע להתראות עם בני ולהעיף לפחות מבט חטוף על המדינה המוזרה והענקית הזאת.

בראשית אפריל שנת 1928 פניתי לציר הרוסי וביקשתי רשיון כניסה למוסקבה בכדי להתראות עם בני. בקראו את בקשתי אמר לי הציר כי הוא ידיד פרטי של בני, ואם רוצה אני יכול הוא לסדר את הענין על ידי הטלגרף במשך שבועיים. הסברתי לו שאני מורה בבית־ספר ואין ביכלתי לנסוע לפני גמר הלימודים. בימים הראשונים לחודש מאי קיבלתי את הרשיון ונסעתי.

יחד אתי נסעו אז מוארשה עוד שתיים: בחורה ביאליסטוקאית, בונדיסטית, מורה בית־ספר של ציש"א (הסתדרות מרכזית לבתי־ספר אידישאים); היא נסעה לאחותה הצעירה שעבדה במיניסטריון להשכלה. השניה היתה הגב' שרברק, חברת יפ"א, אשתו של שלמה שרברק, המו"ל הידוע מוילנה שהיה אז מבעלי הוצאת “צנטראל” בוארשה; זו נסעה למוסקבה לבקר את בנה המהנדס.

יצאנו מוארשה בשעה עשר בבוקר והגענו למוסקבה למחרת בשעה שתים־עשרה בצהרים. לבנות־לוויתי חיכו קרובים ליד הרכבת, ואילו אני טילגרפתי מן הדרך, כי לא רציתי להטריד שום איש. נסעתי, איפוא, לפי הכתובת שבידי, וכאשר חזר בני מעבודתו מצאני בחדר, שבו גרה אשתו עם אחותה הבכירה. בני עצמו היה לו חדר באזור אחר, בבית האינטרנציונל הקומוניסטי, בדירתו של רופא יהודי. בכל הארץ כולה היו אז רק שני מיליון קומוניסטים מאורגנים.

מלבד בני ישב אז במוסקבה צעיר אחי, משה, איש מדע, שעסק באותו זמן יחד עם חברו בכתיבת חיבור גדול: “תולדות תנועת הפועלים ברוסיה”. הם היו אוספים חומר בספריות שונות, ואת העבודה עצמה היו עושים בבית. אחי היה יושב תמיד “על התורה ועל העבודה”, כמנהג אבותינו. הוא היה כה טרוד בעבודתו עד כי בכל דבר פעוט נזקק לעזרת אשתו. היא היתה גויה, בת איכר, אך כה טובה והגונה עד שכל דיירי הבית היהודים היו קוראים אותה “הצנועה”. לאחר שהכרתיה מקרוב אמרתי לה בגלוי כי היא הנה הגויה הראשונה שאני מתקרבת אליה.

עד הצהרים הייתי מצויה על פי רוב בבית אחי. ראשית, משום שבני ואשתו היו עסוקים (שניהם עבדו במשרדים). שנית, משום שאחי היה – כפי שכיניתיו – קומוניסט נבון. אתו יכולתי לדבר בגילוי לב לא רק על הגורמים החיוביים, אלא גם על התופעות השליליות שעיני נתקלו בהן – ואני היטבתי לראות, כי אותי לא הוליכו מדריכים להראות לי את הנעשה, אלא בעצמי ראיתי ושמעתי את הכל. אשת אחי היתה פנויה למדי (ילדים לא היו להם), ואת מוסקבה הכירה יפה והיתה הולכת אתי לאן שרציתי. כאן ישב גם בן אחי הבכור, עסקן “המזרחי” בביאליסטוק. הוא עבד בפקידות ולא התענין בכל הנעשה – מקומו הכירוֹ בחנות אביו אשר בעיר מולדתו יותר מאשר כאן. מצאתי פה גם הרבה קרובים רחוקים, מכרים שונים וגם מתלמידותי. דבר בואי לרוסיה הסובייטית היה בעיני כל אלה מין סנסציה מוזרה. מלבד קרובי אשר במוסקבה היתה לי אחות (הצעירה שבאחיותי) בנובורוסיסק, שבמערב קווקז. עיר זו היתה בימי הצאר “עיר גזירה”.

בזמן ביקורי מצאתי עוד במוסקבה על גבי בית אחד שלט: “קלוב ברוכוב”. זה היה אולם גדול, ואני הייתי הולכת שמה לעתים קרובות לשמוע הרצאות ודינים וחשבונות על בירוביג’ן. האולם היה תמיד מלא וממולא, אך לא יכולתי לעמוד על טיבו של הקהל ולברר אם יש לשומעים איזו שייכות לציונות הברוכובית.

האנשים שביקרו אצל בני היו מעולם זר לי לגמרי. כשהייתי שואלת לפעמים על מישהו, אם הוא יהודי – היו עונים לי בחיוך ידידותי:

– הוא בן־אדם. אין אנו מוֹדים בזכות קיומה של בעייה גזעית.

כיצד חיו האנשים ברוסיה בתקופה ההיא, בעשור הראשון שלאחר המהפכה? שאלה זו ענינה מאד את כל העולם בכלל ואת כל אחד מאתנו בפרט, ושמועות מוגזמות מאד התהלכו על המצב. מוגזמות היו בעיקר השמועות השליליות. החיים היו אמנם קשים, אך לא בלתי אפשריים. האנשים לא זללו, אך גם לא רעבו ללחם. את הדירות הקטינו והיו מצטופפים קצת, הוציאו את המותרות, ואת הפרוטות האחרונות מסרו למלוות הלאומיים השונים, בכדי לסייע לבנין המולדת. האנשים סבלו אמנם, אך הרי ידעו לפחות לשם מה הם סובלים. רק עם שידע להביא קרבנות כאלה יכול היה להשיג במשך שתי עשרות שנים הישגים כה עצומים בכלכלה ובתרבות.

בני היה עסוק מאד. הוא היה חוזר הביתה בשעה הרביעית או החמישית אחר־הצהרים. את סעודת־הצהרים סעד במסעדה הקואופרטיבית של המוסד בו עבד (כך נהגו אז כולם). לעתים קרובות היה עסוק גם בערבים, אף־על־פי־כן מצאנו לנו שהות לשוחח, ביחוד ביום ראשון, שאז היה מקדיש לי את כל זמנו הפנוי. תוך כדי שיחה אינטימית אמר לי לא פעם: אילו היינו אנחנו שנינו סוציאל־דמוקרטים מנעורינו – היה מהלך חיינו שונה לגמרי.

מעולם לא היו לו, לבני, חיים אישיים. משנת 1905 עד 1918, מיטב שנות הנעורים, נדד בנכר – תחילה בברלין ואחר כך בשוייץ, במקום שהתפרנס מעשיית סיגריות ורעב לא מעט. וגם לאחר שחזר לברלין, בשנת 1910, ולא הוסיף עוד לסבול סבל חמרי – לא היה מרוצה, כי עבודת הפקידות לא הניחה את דעתו. בימי המלחמה היה שבוי בידי הגרמנים. משנת 1918 נמצא ברוסיה הסובייטית. בזמן הראשון עסק בפינוי השלג בחוצות מוסקבה ואכל קליפות של תפוחי־אדמה כדי להחיות את נפשו. עתה, בשנת 1928, תפס מקום מכובד בחברה. בני יהודה־דוב, הקרוי עתה בוריס סמיונוביץ מיכלין, משמש עכשיו מזכיר התנועה הקואופרטיבית וגם מתורגמן רשמי של הממשלה לשפות שונות. אף־על־פי־כן לא זכה גם עתה לחיים פרטיים. אשתו, ילידת בית עשיר בגרודנה, נישאה בהיותה עוד תלמידת הגימנסיה לבנה היחיד של אחותי הצעירה. בפרוץ מלחמת העולם ברחו כולם לפטרבורג. אחותי, שהיתה חולת־לב, נפגעה בדלקת ריאות ולאחר שהבריאה נסעה לקרים לשם החלמה – ומתה בדרך. כאשר חזר בעלה מהלוויתה לפטרבורג מצא את בנו היחיד חולה בטיפוס, וכעבור ימים אחדים מת. בשעה ההלוויה קיבל האב שבץ־הלב ונפל חלל על קבר בנו יחידו.

האלמנה הצעירה, בת העשרים־ושתיים, עברה מפטרבורג למוסקבה, שם ישבה אחותה הבכירה, רוקחת אשת־רופא. בבואה למוסקבה חיפש אותה בני, שידע על דבר האסון, ואף המציא לה עבודה. בינתיים עזבה האחות הבכירה את בעלה, ובבואי למוסקבה מצאתיה מתגוררת עם האחות הצעירה ובעלה – הוא בני.

הבית בן שש הקומות שבו התגוררו, ושנמצא באחד מרחובות מוסקבה הראשיים, היה שייך קודם לחברת הטה המפורסמת “ויסוצקי את גוץ”, ועתה גרו בו כמה מאות משפחות פועלים. הדירה שבה נמצאתי אני הכילה שבעה חדרים ובהם – שבע משפחות, אשר לרובן היו ילדים בני גילים שונים. במטבח המשותף עמדו ארבע־עשרה מכונות־פרימוס. “חיוּת” מיוחדת הורגשה כאן ביום הראשון, שאז היו כל הדיירים מצויים בבית ובמטבח היו רועשות כל ארבע־עשרה המכונות. את המטבח ואת חדרי השימוש היתה מסדרת יום יום שכנה אחרת, לפי התור. למרות הצפיפות שררו בין השכנים יחסי חברות אמיתיים, יחסים שיכלו לשמש דוגמה לדיירים ודיירי־משנה שלנו פה בארץ.

לי היה מענין לדעת כיצד מגיבים על התמורה שחלה כאן החוגים של “מי שהיו”, ומאחר שהייתי פנויה למדי, עסקתי תמיד בחיפוש קרובים ומכרים. יש אשר הופתעתי למראה המהפכה שחלה בנפשם של אנשים רבים במשך עשר שנים בלבד. השתוממתי לראות עד מה נשתנתה כל הפסיכולוגיה שלהם. ברצוני להביא כאן עובדה אחת לדוגמה.

בין המוני המַכּרים מצאתי משפחה בשם ג. האשה היתה חברתה של אחותי הצעירה, הבונדאית, ואילו בעלה היה לו בוארשה בית־מסחר לפרוות מהגדולים ביותר. הוא הספיק להעביר את מחסנו הגדול למוסקבה מיד לאחר שפרצה המלחמה, ובמשך זמן מה המשיך גם שם בעסקיו. זמן קצר לפני המהפכה הציעו לו למכור את מחסנו במיליון דולר – כסף מזומן, אך הוא סרב. בספרו לי זאת טען שלא היה בו, באותו סכום, אלא כדי ערך הקרן של סחורתו בלבד. ימים אחדים לאחר זה החרימו את כל הסחורה.

עתה מצאתי את בני הזוג במוסקבה, בדירה בת חמישה חדרים (בחדר אחד גר פקידם לשעבר, קומוניסט). היתה אתם גם העוזרת היהודיה שהביאו בשנת 1914 מואַרשה. לא רק את רכושם איבדו, אלא גם את בנם יחידם, שהתנדב לצבא האדום ולא חזר. במה התפרנס כאן יהודי כזה? בתו הנשואה, הקומוניסטית, עסקה בעשיית עניבות: קואופרטיב אחד היה מספק לה חומר, ולשני היתה מוסרת את התוצרת. כל בני הבית, ואף העוזרת בכלל, עסקו בעשיית העניבות והתפרנסו ממלאכה זו.

שאלתי את מר ג. כיצד הסתגל למצב זה אחרי חיי העושר בוארשה, והוא השיב שבעצם אין האדם חוֹמד את הכסף אלא מתוך קנאה בחברו, אולם מאחר שהוא יודע כי גם חברו אין לו – הרי רגש הקנאה פוחת והולך במשך הזמן עד שהוא חולף כליל.

– אולם בבקשה ממך, – אמרתי. – הגד לי את האמת, שהרי מכרים נושנים אנו: אילו ניתנה לך עכשיו האפשרות לחזור לוארשה, לתנאי חייך הקודמים, האם לא היית נמלט מכאן?

– לא! איני מתגעגע לחלוטין לאורח חיי הקודם. הלא רואה את: כולנו עובדים, בריאים ומלאי מרץ.

יכולתי להביא כמה וכמה דוגמאות כאלה מחיי קרובים ומכרים, שישבו שנים רבות במוסקבה בימי הצאר ועתה הסתגלו למשטר החדש, עבדו בתור פקידים במוסדות כלכלה שונים ולא פעם אמרו לי כי מרוצים הם שיש להם אפשרות לעבוד במנוחה ובלי טרדות.

אכן, היו גם אחרים, שטענו “זכרנו את הדגה אשר נאכל” בימי הצארים ושאפו לשוב לימי “סיר הבשר”. אולם גם אלה היו מתמרמרים תמיד על המצב החמרי בלבד. נראה היה בגלוי שהאנטישמיות אינה מצויה ברוסיה הסובייטית. התנועה האנטי־דתית פעלה בעיקר בין הנוצרים, ואני חשבתי, לפי כל מה שראיתי, כי אילמלא היבסקציה – אפשר היה אולי גם ליסד בתי־ספר עבריים לילדי היהודים.

רוב ההורים, בבקשם “תכלית” לבניהם, לא היו שולחים אותם לבתי־ספר יהודיים, אלא לרוסיים. עברית יכלו ללמד באופן פרטי, בבית. אחד ממכרי, שהיה שנים רבות בעל “חדר מתוקן” בוארשה ועם פרוץ המלחמה נדד למוסקבה, התפרנס כאן מהוראת עברית, ואף הוליך אותי להראות לי כיצד בחורים לומדים גמרא. השתתפתי גם בשמחת “בר־מצוה” שנערכה אצל מכרים מוארשה ושמעתי דרשה עברית מפי הנער ה"בר־מצוה". אודה על האמת כי השתוממתי מאד בראותי באחד הימים קהל רב יוצא מבית־הכנסת הגדול, ובין היוצאים גם סטודנטים במדיהם (הדבר היה בשמחת־תורה). שאלתי את אחד המתפללים לטעמו של דבר – והוא ענני פשוטות:

– היום התפלל חזן טוב.

אחרי כל מה שראיתי ושמעתי במשך זמן שהותי הקצר ברוסיה, לא הגעתי לכלל המסקנה, ששמעתיה פעמים רבות פה בארץ, שהיהדות הרוסית אבודה כבר בשביל הציונות. איני מאמינה שקיבוץ של מיליוני יהודים יאבד מבחינה לאומית – ואפילו ברוסיה הסובייטית.

ככל שהרביתי לראות את התפקיד העצום שהטילה על עצמה ברית־המועצות – כן הלכו וגדלו בקרבי רגשי ההשתוממות והכבוד לעבודה ענקית זו.

רושם מפליא עשתה על הבירה עצמה, “אמא מוסקבה”, לבנת־האבנים ורחבת־הגוף, על “ארבעים כפול ארבעים” כנסיותיה. ליד הכיכר האדומה – מרכז העיר – אתה רואה את שרידיה של מוסקבה מהמאה השמונה־עשרה – כשלא היתה עדיין אלא כפר בנוי למחצה – הנשמרים בשלמותם. במרכז הכיכר האדומה – המאַוזוליאון נאדר־ההוד של לנין. מסביב לו זורם מהבוקר עד הערב המון עצום ומגוון. תמונה זו מזכירה את המוני עולי־הרגל, שהיו זורמים בימי הצאר אל קברות הקדושים בקיוב.

אין עיר בעולם אשר בה ידפוק דופק־החיים בהתמדה כזו, מוּנע בכוחו של מנוע פנימי ובלתי נראה, כמו כאן, במוסקבה. בשעה שש בבוקר כבר נוסעים לביתם הפועלים שעבדו במשמרת הלילה, ולעומתם רצים לעבודתם פועלי המשמרת היומית. אולם מאחר שבעיר, אשר בשנת 1928 הכילה כבר שלושה מיליון תושבים, טרם תהיה רכבת תחתית, וכל תושביה הרי היו פועלים או פקידים – קשה היה לתאר מה שנעשה ליד קרונות הטראַם והאוטובוסים. כל נסיעה, ואף הקצרה ביותר, היתה כרוכה אז בקשיים מרובים. מפקחים ונהגים שימשו נשים בלבד. בשש בבוקר נוסעים, כאמור, הפועלים. בשמונה ממהרים לעבודתם הפקידים וילדי בתי־הספר. הילדים חוזרים רובם בין אחת לשתיים אחר־הצהרים, ובשעה שלוש שוב זרם ההמונים החוזרים מעבודה. תנועה זו נמשכת עד הערב, שאז נוסעים שוב על המועדונים, להרצאות, הצגות וכו'. וכך נמשך הדבר עד שתים־שלוש בלילה.

ההמון העצום הזה נראה דל ואפור במראהו. עדיין ניכר חסרון הבגדים, ועל־כן נקל להכיר את בן חוץ־לארץ בכובעו, במעילו ובנעליו.

שכיח כאן מאד מחזה אחד שאפשר לחזות בו מבעד לחלון של בית־חרושת או משרד, בשעה מאוחרת אחרי־הצהרים, לאחר העבודה: בחדר יושבים חמישה־עשר, עשרים איש, על כסאות, על ספסלים ועל שולחנות ופניהם העייפוֹת מעידות כי מוכנים הם זה מכבר ללכת הביתה. באמצע החדר עומד מישהו ומדבר. הנוכחים שומעים ואינם שומעים, ומהם שזורקים אל הנואם פתקאות, אך הלה מנענע בידיו, מניע את ראשו – וממשיך. לעתים קרובות יקשה על הנוכחים לשמוע את הנאום עד סופו, אולם כאשר אך גמר האחד – מיד בא אחר במקומו, וכך נמשך הדבר זמן רב. זוהי אספה שלאחר העבודה – “בקורת עצמית” שאין לה גבול, התכוננות לקראת “טיהור”. בכלל נהוג להרבות דברים באספות ואסור לחבר להעדר מהן.

ואף הרחוב במוסקבה – הפוליטיקה שולטת בו. בחלונות־הראווה של חנויות הספרים מוצגים פסליהם ותמונותיהם של מנהיגים מהפכניים, לא רק רוסים בלבד, אלא גם בינלאומיים. רבים גם הספרים העוסקים בשאלות הטכניקה. בכל המקומות הציבוריים וברחובות המרכזיים מתנוססים כרוזים באותיות ענקיות שתכנם ענינים פוליטיים ושאלות אקטואליות.

דבר ידוע הוא שבמאמצים להגשמת שאיפותיהן של תנועות מהפכניות שונות תופשת האשה מקום חשוב. “בלי מיליוני הנשים אי אפשר להגשים את הדיקטטורה הפרוליטרית ואת הבניה הקומוניסטית” – קובע לנין. למדינאים של רוסיה החדשה ברור כי שיחרור האשה יבוא רק עם שיחרור האדם ובעיית האשה תפתר יחד עם שינוי המשטר כולו. הענקת שווי זכויות לאשה בלא שווי זכויות מדיני וכלכלי כללי, כלומר, בלא מהפכה חברתית – אין בה משום פתרון. ואכן, אין בעיית האשה קיימת ברוסיה, אבל יש מאמץ להכניס אותה לכל שטחי החיים. ואכן, אין תחום בחיי החברה והמדינה שאין האשה פעילה בו לפי כוחה.

כשלושה חדשים הייתי במוסקבה. לבסוף קשתה עלי הבטלה, ובראותי מה עמלים פה האנשים, היה תוקף אותי לעתים רגש קנאה, ולא ידעתי את נפשי. החלטתי לנסוע לנובורוסיסק הרחוקה, עיר־הנמל שעל שפת הים השחור, בכדי להתראות עם הצעירה שבאחיותי, אשר ישבה שם עם משפחתה.

נסעתי ממוסקבה לנובורוסיסק ברכבת מהירה כששים שעה רצופות. נסיעה על פני השטחים הנרחבים של ארץ ענקית זו יש בה כדי להסביר את רחבות הנפש של האדם הרוסי.

אחותי – אחת מהיפות שבבנות ביאליסטוק – שהיתה מורה בגימנסיה יהודית, נישאה לכימאי בומש, בן־אחיו של ציר הדוּמה הרוסית ד"ר בומש, ובשנת 1906 נסעה אתו לפטרבורג. הוא קיבל משרת כימאי בבית־חרושת והיא למדה במכון פדגוֹגי. בשנת 1909 עברו לנובורוסיסק, כי הוא נתמנה מנהל ראשי לבית־החרושת הגדול למלט (על בית־חרושת זה כתב פ. גלדקוב את ספרו המפורסם “מלט”). מעמד גיסי, כאחד המלומדים הידועים במקצועו, היה מעמד חשוב, ומבחינה חמרית היו אחותי ובני משפחתה מסודרים יפה וחיו כבורגנים ממש, בדירה בת שבעה חדרים, מרוהטת ריהוט עשיר. גם גיסי וגם אחותי לא היו חברי מפלגה ולא נתנו דעתם לענינים פוליטיים. עתה, בבואי לביתם, השתוממתי מאד לראותם יושבים באותה דירה בת שבעת החדרים, עם שתי משרתות וכל הנוחיות של חיי בורגנות, בעוד אשר בקומה התחתונה יושבות בשבעה חדרים שבע משפחות פועלים.

הדירה היתה מחוץ לעיר, בסביבת בית־החרושת, שבו עבדו למעלה מאלפיים פועלים.

לאחותי היו שלושה בנים: ילדה בת שש ושני נערים, אחד בן תשע והשני בן שלוש. את השניים הגדולים לימדה אחותי בעצמה, משום שהאב סירב לשלחם לבית־הספר לילדי הפועלים של בית־החרושת. ראשית – טען – אין שם מורה טובה כאחותי; ושנית – אין הוא רוצה שילדיו ילמדו יחד עם ילדי הפועלים. אחותי לא הסכימה לדעתו זאת, ובכלל לא היתה דעתה נוחה מסירובו להסתגל למשטר החדש. לפי בקשתה ניסיתי לשדלו שישלח את הילדים לבית־הספר של בית־החרושת. הסברתי לו שילדיו אינם אשמים בפסיכולוגיה שלו, שאין ביכלתו לשנותה. הם הרי נולדו במשטר החדש ונוח להם בכך. בין כה מתרועעים הם עם ילדי הפועלים, שכן האוירה שמסביב – השפעתה עליהם חזקה מהשפעתו שלו, וסוף־סוף תתגלה תהום איומה בינו ובין ילדיו. הצלחתי לשכנעו, אם כי לא בנקל, ומראשית שנת־הלימודים החדשה הלכו כבר הילדים אל בית־הספר.

באחד הימים בא לבקר את גיסי מהנדס קשיש מרוסטוב – ידידו משכבר הימים מביאליסטוק – ולא מצאו בבית. בראותו פתאום אדם לא צעיר מהעולם “הישן” ומעבר לתחום – שמח האורח מאד ומיד שפך לפני את כל לבו וסיפר לי בקיצור את תולדות חייו. הוא היה בן לאחת המשפחות העשירות והמכובדות ביותר בביאליסטוק. בגמרו את בית־הספר רצה ללמוד דוקא במכון “ההררי” שבפטרבורג, ומאחר שהיהודים לא נתקבלו לשם – התנצר וגמר את לימודיו בהצטינות. הוא נשה אשה עשירה – בנים לא היו לו – ועד בוא הבולשביקים חי חיי עושר. היו לו בתים ובתי־חרושת, והנה באו “הם” ולקחו ממנו את הכל – ונתנו לו רק משרה במקצועו ברוסטוב. מלא רוגז היה ושפך אש וגפרית על הכל. אני לא ניסיתי להתווכח אתו ורק אמרתי לו בנחת:

– כל השנים היה לך כל מה שלבך חפץ. תנוח דעתך, איפוא, בראותך שעכשיו יש משהו גם לאלה שלא היה להם כלום.

תשובתי הפתיעה אותו ביותר, והוא אמר לי כי לא פילל לשמוע דברים אלה מפי אשה בגילי.

הילדים ישבו כל אותה שעה אל השולחן ושמעו את שיחתנו. כעבור ימים אחדים, כששאל האב בשעת סעודת הצהרים מי ביקר כאן בעת העדרו, השיבו הילדים:

– היה פה האדון ז. המזיק, המחבל.

משיחתו אתי הסיקו, איפוא, רק זאת כי מזיק הוא ומחבל. עובדה זו מוכיחה באיזו מידה היו הילדים חדורים רוח הקומוניזם כבר אז, לפני לכתם לבית־הספר.

בנובורוסיסק ראיתי איך נלחמים כאן עם גילויי האנטישמיות. אנחנו היינו נוסעות להתרחץ בים – שם אפשר היה לקבל אמבּטי ריפוי חמים – ורוב הבאים היו, כמובן, נשים יהודיות. באחד הימים ישבנו על הספסל וחיכינו לתורנו לקנות כרטיסים, והנה עברה על פנינו אשה והלכה ישר אל הקופה. העירותי לה כי הקופה עודה סגורה ויש תור.

– אני לא ז’ידובקה, – השיבה.

קפצתי ממקומי כמי שפגע בו חץ, רקעתי ברגלי והרימותי את קולי עליה:

– אל תשכחי שלא ברוסיה הצארית את נמצאת. כאן אין ז’ידים, אלא עבריים, ואני קוראה מיד לשוטר!

האשה החווירה והסתלקה בן־רגע. אמבט לא קיבלה כבר באותו יום.

ששה שבועות שהיתי בבית אחותי. היא לא נתנה לי לנסוע ושידלה אותי להשאר ברוסיה. בדרכי חזרה שהיתי שבוע אצל מכרים ותיקים מוארשה ונסעתי לסייר במושבות היהודיות בקרים. גרם לי מזלי ובדרך התוודעתי לבת דודו של חיים ויצמן ולבעלה. שניהם היו מהנדסים, ובימי חופשתם נסעו לסייר במושבות היהודיות, ובכן נסענו יחד כל הזמן, והם הקלו מעלי הרבה את טורח הנסיעה.

המושבות היהודיות, הקרויות קולחוזים, היו מצויות לרוב על אדמת המישור אשר בסביבות ערי־הנמל פיאודוסיה וייבפּטוֹריה, במקום שישבו לפנים בעלי האחוזות העשירים ביותר ורגל יהודית לא דרכה שם. ההתישבות כאן לא דרשה מאמצים מיוחדים של המתישבים. את האדמה נתנה הממשלה חינם. לא היה צורך ביבוש ביצות ובחפירת בארות. בכספי הג’וינט האמריקני נבנו בתים יפים, מתוקנים; בתי־ספר, קופות־חולים וצרכניות פתחה הממשלה, והמתישבים לא נשאר להם אלא לעבוד ולהסתגל לחיים החדשים הבנויים על יסודות שיתופיים. בכמה מקומות מצאתי כאן גם שוחטים ו"מנינים" לתפילה.

אולם תמורה זו באורח החיים לא קלה היתה לאנשים אלה שמימיהם לא עסקו בחקלאות. בשעה שביקרתי אצל המתישבים הייתי שואלת אותם כיצד הם מרגישים את עצמם בתנאי־חייהם החדשים, ולא פעם השיבו לי שבעצם אינם מרגישים את עצמם ברע, אבל אילו היו “הם” מרשים לעסוק קצת גם במסחר, כעסק צדדי – לפחות בימות החורף, כשהעבודה בשדה מועטת – כי אז היה טוב באמת.

– מה שאתם מתגעגעים לעבר שלכם, – אמרתי, – דבר זה מובן לי. אבל מה דעת בניכם? מאמינה אני שהדור הצעיר חדור כבר הכרת ההכרח לעשותכם חקלאים בריאים וחרוצים.

– וכי מה את רוצה, – הפסיקה אותי אשת המתישב, – שאגדל את בני להיות רועים? עד כדי כך לא הגענו עדיין.

האיכרים היהודים לא חפצו לגדל את בניהם לחקלאות ושלחום לבתי־הספר שבערים, אך לא עברו ימים מרובים ובכל אותם בתי־הספר הונהג לימוד תורת החקלאות כלימוד חובה בצירוף עבודה מעשית. הנני נזכרת ברפורמה חינוכית זאת בימים אלה, ימי מחסור בארץ בפועלים מומחים בכל הענפים, ומהרהרת אני בדרכי החינוך שלנו, בהמון הגימנסיות למיניהן – ומכאיבים הם הרהורים אלה לאדם שהקדיש את מיטב שנותיו לחינוך וסיים את מפעלו זה בחינוך מקצועי לנערות עמלות המתכוננות לעלות לארץ.

באחד הקולחוזים אשר בסביבת קאלינינדורף מצאתי קבוצה גדולה של חברים יוצאי גדוד־העבודה בארץ, שבאו לקרים יחד עם מ. אלקינד ויסדו שם את המשק נוֹבָה וִיָה.

כשהתחלתי לדבר על שובי לפולין הצטער בני עד מאד. הוא נהג בשתיקה, אבל חשתי היטב מה קשה עליו הפרידה ממני, ואף לי לא קל היה הדבר. ערב אחד נשארנו במקרה שנינו לבדנו בחדר והוא פתח ואמר:

– הגידי לי, אמא, למה אינך רוצה להשאר אצלנו? מהו הדבר המושך אותך חזרה לפולניה הפאשיסטית והאנטישמית? אם תאמרי – העבודה, הרי לפי דעתי מותר לך כבר לנוח. היית מורה במשך ארבעים שנה בתנאים חמריים ונפשיים לא קלים. אך יודע אני היטב כי תקשה עליך המנוחה – את מרצך ואהבת העבודה שלך הבאתי לא פעם כמופת לפני חברותינו הצעירות – והרי שדה־פעולה רחב מצפה לך בתחום התרבות, תחום שאת יכולה עדיין לפעול בו הרבה וגם למצוא סיפוק לרוחך. יש לי גם הצעות ממשיות בשבילך: לערוך עתון אידישאי, שיצא לאור על־ידי ועד הקואופרטיב של הנגרים, להורות עברית באוניברסיטה, לתלמידי הפקולטה ללימודי המזרח, וכמו כן עבודות תרגום שונות. מלבד זאת יש לך גם אפשרות לקבל פנסיה בזכות עבודתך במשך עשרים וחמש שנים בתור מורה לרוסית בפולין. איני מעלה על דעתי, – המשיך, – כי משטרנו הוא סיבת סירובך להשאר אצלנו. אם גם אַת רואה את הצללים שבו, הרי תביני כי לגבי מהפכה כזאת אין עשר שנים אלא תקופה קצרה ביותר. אנו חדורים אמונה עזה בנצחוננו. אשר לעניניך המשפחתיים, סבורני שגם לחבר ב. מתאימה רוסיה הסובייטית יותר מפולין הפאשיסטית. סאלה הרי נמצאת ברומניה. אם יחליטו בני משפחתה לא להשאר ברומניה החשוכה והאנטישמית – אשתדל להביאם הנה. שושנה מסיימת את לימודיה בגימנסיה ונוסעת לצרפת ללמוד אגרונומיה. דבר זה נראה לי מאד. אני אתמוך בה במשך זמן הלימוד ואחר־כך תבוא הנה. אצלנו מחפשים אגרונומים “בנרות”. איני רואה, איפוא, מה מעכב בעדך מלהשאר פה אתנו.

לאחר שסיים את דבריו ההגיוניים, השיבותי בגילוי לב:

– הקשבתי לדבריך, בני, וגם לי לא קלה הפרידה ממך. אולם מה נעשה, דרכינו נפרדות. להלכה הנני סוציאליסטית או קומוניסטית בדיוק כמוך, אולם למעשה עושים אנו את עבודתנו בכיוונים שונים. אמנם מאמינה אני שאי־הבנה זו שבינינו אינה אלא דבר זמני. אשמים בכך מנהיגי ה"יבסקציה" שלנו. הם פיתו אתכם להאמין שהציונות היא תנועה “בורגנית”. בשבילי וכן גם בשביל הפועל הארצישראלי הרי הציונות היא תנועת־שחרור מהפכנית, השואפת – בדומה לתנועת הבנייה הסוציאליסטית שלכם – לבנוֹת את המולדת על יסודות לאומיים וסוציאליים צודקים, להפוך את המוני העם היהודי בגולה לכוחות יוצרים ולהכשירם לחיים טובים ויפים יותר בביתם הלאומי. כידוע לך עבדתי להגשמת אידיאל זה קרוב לארבעים שנה. כל ימי הייתי מהפכנית סוציאליסטית, עוד בטרם הבינותי כראוי את פירושן של מלים אלו. איש לא הדריכני לכך, בעצמי הגעתי לדרך זו. וגם לציונית נעשיתי על ידי החינוך היהודי שקיבלתי, וכמו כן מתוך הכרה שעלי לפעול אך ורק למען תנועת־השחרור שלנו, ולא למען זו של עמים אחרים.

שום ענינים פרטיים לא הבאתי בחשבון כאשר החלטתי לחזור לפולין. כידוע לך הייתי כל ימי אדם חברתי. ועכשיו – בשעה שעמי הנרדף עומד בשיא מלחמתו להקמת ביתו הלאומי – אברח משדה־המערכה משום שיש לי הזדמנות נוחה לשפר את תנאי חיי הפרטיים? הנני משוכנעת כי גם אתה בעצמך, בהיותך בני שלי, לא תראה בכך דרך נכונה.

שואפת אני להקמת משטר סוציאליסטי בכל העולם ולא רק ברוסיה בלבד. אולם שיא שאיפתי הוא כי עמי העולם הסוציאליסטי שלעתיד לבוא לא רק יכירו בזכותו של העם היהודי לבנות את ביתו הלאומי בארצו, אלא גם יסייעו לכך בפועל.

דיברת על הצללים אשר במפעלכם. סלח לי, אם ארשה לעצמי להעיר לך רק על דבר אחד שאינו מובן לי: היחס שלכם לבני־אדם שדעתם שונה מזו שלכם.

על הערה זו השיב בני:

– אילו היתה המהפכה הרוסית בשעתה נוהגת במחילה וסליחה כלפי הכל, כפי שדרשו ממנה כמה אידיאליסטים נדיבי־לב, ולא היתה משתמשת בנשק שבו תקפו אותה – לא היתה יכולה להתמסר הרבה למפעל הבנייה שלה. צרפת, אנגליה ופולין היו מחניקות אותה, ואת הצאר וצבאו היו מחזירים לפטרוגרד.

אחרי שיחה זו השתדלנו שנינו לכבוש ככל האפשר את רגשותינו נוכח הפרידה ההכרחית.

סמוך לנסיעתי הכין לי בני הפתעה.

– יודעת את, אמא, – פנה אלי יום אחד דרך הלצה, – תסעי מרוסיה כבעלת רנטה. הקומאינטרן רשאי לשלוח לחוץ־לארץ בכל חודש 8000 דולר – דמי תמיכה בקרובי משפחה. ובכן יש לי רשות לשלוח לך באופן רשמי, באמצעות איזה בנק בוארשה, עשרים וחמישה דולר לחודש. מכיוון ששושנה נוסעת לצרפת ללמוד – רוצה אני להסיר מעליך לפחות את העול הזה.

במשך ארבע שנים רצופות קיבלתי את הרנטה הזו, מדי חודש בחדשו, עד שנאסר ברוסיה כל משלוח כסף לארצות חוץ.

 

פרק עשרים וארבעה: נסיעתי לרומניה. אסונות משפחתיים    🔗

בסוף אוקטובר שנת 1928 חזרתי לוארשה ומיד שבתי לעבודתי במזכירות יפ"א. מה קטנה ודלה נראתה עתה בעיני פעולה זו לעומת העבודה הענקית הנעשית ברוסיה. שוב תקפני רגש קנאה חזק, והרהורים על גורל עמנו מחוסר הקרקע לא נתנו לי מנוח.

במאי שנת 1929 גמרה נכדתי את הגימנסיה, ובסוף חודש אוגוסט נסעה למכון החקלאי בננסי שבצרפת. מובן, שהפרידה ממנה קשתה עלי מאד, אך לא היתה ברירה אחרת, משום שבמכון החקלאי אשר בוארשה לא ניתנה דריסת רגל ליהודים.

אני גרתי יחד עם אחותי רופאת־השיניים. שתינו היינו יוצאות בבוקר למשך כל היום לעבודה, אך אני הייתי שבה על־פי־רוב בשעה מאוחרת מאד – רק לישון בלבד, שכן דירתי האמיתית היתה במשרד יפ"א.

במשך ששת החדשים שעברו עלי ברוסיה הייתי מנותקת לגמרי מחיי הציבוריות היהודית בפולין ומהעולם הציוני בכללו. אמנם, בני היה מביא לי מזמן לזמן את העלונים שנשלחו לו מהמפלגה הקומוניסטית (פ.ק.פ.) בארץ־ישראל, אולם ידיעות אלה לא הניחו ביותר את דעתי. עתה נכנסתי שוב ראשי ורובי לתוך הענינים.

בארץ־ישראל התחילו מנשבות אז רוחות חדשות. באותה שנה (1929) נשתפר בהרבה המצב הכלכלי וחוסר־העבודה חוסל לגמרי. שוב התחילו מקבלים סרטיפיקטים לחלוצים, אשר סבלו סבל רב בתקופת הפסקת העלייה. מלבד התפתחות ההתישבות הלאומית גדל גם מספר המפעלים הפרטיים, ונראו סיכויים טובים לתקופה הקרובה.

אשר למצב בפולין, הנה בשנים הראשונות אחרי מהפכת פילסודסקי ציפו היהודים להטבת מצבם, ואמנם למראית עין נשתפרו במקצת התנאים החברתיים והיחסים בין היהודים והפולנים, אולם במצב הכלכלי לא חלה כל הטבה. המוני היהודים כרעו תחת עול המסים הגדלים והולכים, ונציגיהם נאלצו ליהפך מתנגדי הממשלה, לאחר שנתגלו כוונות הזדון שלה כלפי היהודים.

התאגדות יפ"א שלנו התפתחה הרבה בשנים 1930־1929, ומספר אגודות הנשים גדל והלך לא רק בפולין הקונגרסאית, אלא גם בגלילי הספר. מוסדותינו בוארשה התפתחו, גם בעזרת התמיכה הממשלתית, עד שנאלצנו לעבור לדירה גדולה ומסודרת, שבה ריכזנו את כל מוסדות החינוך והתרבות שלנו. למעשה היתה יפ"א במשך שנים הסתדרות הנשים הלאומית היחידה של יהדות פולין.

אחרי עבודה מאומצת במשך שנתיים יצאתי לחופשה ביוני שנת 1930 ונסעתי לבוקרשט, להתראות עם בתי ובני משפחתה. לירחי החופש באה אלינו גם נכדתי מננסי. שבועות אחדים בילינו בפלך מולדאביה, בכפר רומני, הנמצא לא רחוק מהעיר פיוטרה־ניאמץ, ששם עסק חתני צבי בבנין גשר על פני הנהר ביסטריצה. באותו כפר גרה רק משפחה יהודית אחת, בעלת חנות גדולה למכולת. המקום היה יפה להפליא. הכפר נמצא במישור, מוקף שלשלות הרים מכוסים יערות־עד עבותים. למטה בעמק היה חום לוהט, ואילו יושבי ההר המיוער היו שוכחים לגמרי שהימים הם ימי קיץ.

האיכרים פה היו עובדים לא רק במשקיהם הם, אלא גם כפועלים שכירים אצל הממשלה: הם עסקו בחטיבת עצים ביערות. אנחנו גרנו בבית איכר אמיד, מבני המעמד הבינוני. האנטישמיות חדרה לכל פינות הארץ ולא פסחה גם על סביבה נהדרת זו. בכל בית היו תלויות תמונותיהם של מנהיגי “הגברדיה האדומה” האנטישמית.

בספטמבר חזרה נכדתי לננסי. שוב קשתה עלינו הפרידה. לא פעם בכתה לפני על גורלה – שאין לה בית כמו לכל חברותיה, והיא את אמה לא ידעה ואביה זר לה.

– בוארשה, – טענה, – בהיותי על ידך לא חשתי כל כך בבדידותי, אבל בנכר קשה הבדידות מנשוא. רוצה אני, לסיים את לימודי במהירות ואז ניסע שתינו לארץ־ישראל, ושוב נהיה כולנו יחד. אנו נעבוד ואת כבר תוכלי לנוח.

באותם הימים נוכחתי לדעת מה רבה השפעת הסביבה על תושביה, וביחוד על הילדים. גם בתי וגם בעלה לא היו שייכים לשום מפלגה. חוג מכריהם המצומצם כלל את המהנדסים הרומניים, מנהליו וחבריו לעבודה של צבי חתני וכן כמה מהתעשיינים היהודים, שבאו לרומניה לעשות “עסקים”. אלה לא התענינו בתנועת התחיה היהודית. לכל היותר היו תורמים משהו לקרנות הלאומיות. בהיותם רחוקים רק מהלך שלושה ימים מארץ־ישראל, היו נוסעים לשם כתיירים להנאתם, אך לא רכשו שם קרקעות ולא השקיעו בה אף מעט מן המעט מההון שצברו.

אני הצטערתי צער רב על שגורל בתי הוא לחיות בארץ חשוכה ואנטישמית זו, ובעיקר הצטערתי על נכדתי חמדה, בת הארבע, זו אשר בהיותה בת שנתיים לא נרדמה אלא לצלילי השיר העברי, ואילו עכשיו אמרה לי פעם שהיא אינה יהודיה כלל.

– אם אינך יהודיה, – אמרתי לה בנזיפה, – אינך נכדה שלי.

בראשית אוקטובר חזרתי לוארשה לעבודתי במזכירות יפ"א. כעבור זמן קצר קיבלתי לתרגום את ספר הזכרונות של טרוצקי – “חיי”. העבודה היתה דחופה, ואני עשיתיה במשך ששה שבועות. תרגום ספר זה היה לי לחוויה – נמשכתי אחריו בכל ישותי. מובן שהייתי מוותרת על הנאה זו, אילו ידעתי שבגללה תאבד לי האפשרות לשוב ולהתראות עם בני יחידי.

בסוף חודש אפריל החלטתי לבקש חופשה ארוכה ולנסוע לרומניה, לבתי, ואחר כך למוסקבה, לבני. לפני נסיעתי הגשתי לצירות הרוסית בקשה לקבלת רשיון כניסה לרוסיה. סידור הענין היה נמשך כרגיל חדשיים. ביקשתי, איפוא, מאחותי שתמציא לי את התשובה לבית בתי, ואמנם קיבלתי ממנה כעבור זמן מה את תשובת הצירות הרוסית בוארשה: תשובה שלילית, ללא נימוקים. להגיש בקשה שניה יש לי רשות רק כעבור שנה. במאי 1933 הגשתי שוב בקשה, ובסוף יוני קיבלתי שוב תשובה שלילית, בלי נימוקים.

רק אז כתבתי לבני שיחקור מה פשעי ומה חטאתי. הוא ענה לי מיד ובין הטורים של המכתב הרוסי דחק מלים אחדות באידיש: “זהו בשל התרגום של לייבלה” (לייב ברונשטין – שמו היהודי של טרוצקי). מלבד זה הודיעני כי הוא עסוק עכשיו כל כך עד כי אין ביכלתו להמשיך לכתוב לי, והוא ישוחח אתי בטלפון פעמיים בחודש. אני הבינותי כי בשל “עווני” הגדול לא נוח לו לכתוב אלי. פעם בשבועיים היו מודיעים לי ממרכז הטלפונים בוארשה שבשעה עשר בערב אני מוזמנת להתקשר עם מוסקבה. במשך שתי שנים תמימות, משנת 1933 עד עלייתי לארץ בקיץ 1935, לא החלפנו מכתבים, אבל היו לי מבני כמה דרישות־שלום אישיות.

בשנת 1932 עברה בתי לקישינוב, ששם קיבל בעלה עבודה ממשלתית גדולה. אני הייתי מרוצה מאד לבלות את הקיץ כאן, בעיר שיש בה אוכלוסיה יהודית גדולה, שיהודיה הם ברובם ציונים והדיבור הרוסי עדיין שגור בפיהם. העיר מנתה אז 120,000 תושבים, אשר 80,000 מהם היו יהודים. ההסתדרות הציונית בקישינוב היתה פעילה מאד ובראשה עמדו עסקנים מקובלים מוותיקי הציונים. היה כאן גם סניף עֵר של ויצ"ו.

עם בואי לקישינוב נכנסה משפחת בתי ממילא לתוך הסביבה הציונית. במקרה פעל כאן עוד גורם חיובי אחד: אחותי דינה באה אז מחיפה להתראות אתי. אהבתה את הארץ היתה עזה כל כך, שהיא השתדלה לפתות כל אדם שפגשה אתו לעלות ארצה.

בחדשי הקיץ החמים – עונת החופש של נכדתי בת השש מבית־הספר הרומני – נסענו לבוגז, מקום מרפא על חוף הים השחור, סמוך לגבול הרוסי. בערבים היינו מסתכלים באורות המנצנצים בבתי הכפרים הרוסיים שמעבר לגבול. התושבים כאן עסקו בעיקר בדיִג, ואף היו להם כרמים גדולים. לא רחוק מכאן נמצא מקום־המרפא הידוע שאבו, שאליו היו נשלחים חולי־ריאות לשם ריפוי. התושבים שם היו ברובם גרמנים וצרפתים בני שוייץ.

בבסרביה רבת־השפע, שאדמתה נתברכה בכל תבואות־השדה ופירות־הגן למיניהם, היו טובלים אז ב"ים" של מזון, ובני ישראל אף הם היו ממלאים כרסם מאכל ומשקה יותר מאשר ש"ס. אחותי היתה מקבילה את הזול שבבסרביה ליוקר שבארץ־ישראל וטוענת: לו אפשר היה להעביר שמה את כל השפע הזה! אולם לא רק בצומח בלבד נתברכה ארץ זו, אלא גם בחי – בשר ודגים. זכור לי עד היום מחזה שראיתי בבוגז: בבוקר בהיר אחד והנה כל חוף הים, לאורך מילים רבים, מכוסה ערמות דגים מכל המינים ואי אפשר לצאת אל הטיילת שעל שפתו. תופעות כאלו – הסבירו לנו בני המקום – שכיחות פה מאד. גלי־הים החזקים מביאים אל החוף את ערמות הדגים האלה.

בשובי לקישינוב לא נתנו לי בני המשפחה לחזור לוארשה ונשארתי לחרוֹף בביתם. חמדה נכדתי חזרה לבית־הספר הרומני, אולם בבית שררה מעתה אוירה לא רק יהודית אלא גם ציונית. אותו זמן נמצא בקישינוב בשליחות קרן היסוד ד"ר עמנואל אולשואנגר, שבא מירושלים והיה מבקר תדיר בביתנו. גם זאב ז’בוטינסקי בא הנה לשם תעמולה. בעיר היתה התעוררות גדולה ולא חסרו ויכוחים.

בשנות 1935־1933 חלה שוב הטבה במצב התנועה הציונית והעלייה לארץ הלכה הלוך וגדול. המשרד הארצישראלי בוארשה חידש ימיו כקדם, והעבודה היתה נעשית בקצב מהיר. המשרד “השתרע” על פני שתי קומות באחד מגדולי הבתים, ומספר העובדים בו עלה שוב.

בשובי מרומניה אחרי הפסח של שנת 1933 נכנסתי מיד ראשי ורובי לתפקידי הקודם במשרד הארצישראלי. יהודי רומניה החלו חוששים אז יותר ויותר למצבם, וחתני קם, איפוא, ועלה לארץ־ישראל. כאן התאזרח והמציא סרטיפיקט לבתי ונכדתי, אשר בילו את חדשי הקיץ אצלי באוטווצק. גם חברי ב. החליט לנסוע ארצה בסוף הקיץ יחד עם הבת, בכדי לבקר את אחיו.

ביום שבת אחד אחר־הצהרים אמר לי ב. שהוא חש כאבים וברצונו לגשת לוארשה, אל הרופא המטפל בו זה מכבר. כעבור שעות אחדות נסעתי גם אני לוארשה להיודע מה מצבו. בבואי מצאתיו במצב קשה, אחרי התקפה חזקה. על פי עצת הרופא העברתיו למרפאה פרטית של מומחה. הרופא השתדל להימנע מניתוח, בשל חולשת לבו, אולם לאחר שבוע נותח בכל זאת – ובהצלחה. בתי השאירה את ילדתה אצל חותנתה והיא עצמה ישבה ליד מיטתו של האב שלושה שבועות תמימים, יומם ולילה, ולא זזה ממנו אף לשעה קלה. קיווינו כי נצליח להצילו, אך לשוא היתה תקותנו. בחמישה־עשר באוגוסט 1934 יצאה נשמתו.

על בתי השפיע האסון השפעה קשה ביותר, עד כי חששתי לבריאותה, כי אהבה עזה אהבתהו. כעבור שבועות אחדים עלתה לארץ.

נכדתי גמרה בננסי את לימודיה החקלאיים וגם היא עלתה לארץ בתקוה להסתדר כאגרונום באחד הקיבוצים, ואז – חשבה – אוכל לבוא אליה ולנוח מעמלי. אך כמוה כאחיה היו אינדיבידואליסטים בטבעם ולא יכלו להסתגל לחיי שיתוף, והם התגוללו בעיר בסבל ובדלות. חשבתי שמאחר שהנני מסוגלה עדיין לעבודה, אקבל איזו משרה בארץ ולנכדי יהיה שוב בית, אך לאסוני אחרתי לבוא.

באחד הימים, בראשית מרץ שנת 1935, נכנסה לחדר־עבודתי במשרד הארצישראלי אחת מחברותי, ולפני צאתה הושיטה לי את ידה והביעה לי תנחומים “לרגל האסון אשר קרני בארץ־ישראל”. מזועזעת כולי התרוממתי מעל כסאי – ומיד לקחוני מתעלפת לחדר הרופא. נודע לי כי נכדי אריה־שמואל מת בדלקת הריאות. וזו פרשת חייו ומותו בארץ־ישראל:

בהגיעו לארץ נכנס לקיבוץ, אך לא היה באפשרותו להסתגל לחיים אלה, כפי שחזיתי מראש, והוא ברח משם כעבור שבועות אחדים. בעבודה קבועה לא הסתדר. הוא שוטט בכל הארץ, ייבש ביצות וקדח, התקרב ביותר לערבים ועל־פי־רוב גם חי ביניהם, והיה פעיל ב"הגנה" וב"הפועל". הוא לא היה כותב לי, אולם ידיעות על אודותיו קבלתי מאמי, מאחותי ומחבריו. האידיאליזם שלו הגיע עד כדי שגעון ממש. הוא חי בתנאים קשים וכאשר שלחתי לו כמה לירות – באמצעות אחותי – היתה זו צריכה להתחנן לפניו הרבה עד שהסכים לקבל ממנה סכום כסף בצורת “גמילות חסד”. זמן מה עבד בחיפה והיה ישן על גבי הבאר, ואך לשוא התחננה אחותי לפניו שיבוא לישון בביתה, ששם עומד לרשותו חדר ריק. פעם אחת לקח אצלה לירה וקבע את יום החזרת ההלואה. היום המיועד חלף והוא לא בא. פתאום, באחת אחרי חצות, מצלצלים בפעמון: אריה־שמואל הביא את הלירה!

כך חי במשך עשר שנים תמימות. עבודתו האחרונה היתה בצפון ים־המלח. באחד הימים נפגע בהצטננות קשה ולא גילה לאיש, עד שהפכה ההצטננות לדלקת ריאות. הוא המשיך לעבוד בחום של 40 מעלות עד שהתעלף. אז העבירוהו לבית־החולים “הדסה” בירושלים וכעבור שלושה ימים מת והוא בן עשרים ושבע בסך הכל.

שעה קלה שכבתי על הספה בחדר הרופא שבמשרד, ואחר כך קמתי – וחזרתי לעבודתי. נתברר שבמשרד ידעו הכל את דבר האסון, אלא שהסתירו ממני את העתונים. בני משפחתי ידעו אף הם, ורק לי נודע הדבר באחרונה.

לפני שכבי לישון אמרתי לאחותי:

– צירל, אל תבהלי אם בבוקר תצטרכי להוביל אותי לבית־משוגעים.

אך לא! אני נשארתי בחיים ואף מדעתי לא יצאתי. למחרת בבוקר הלכתי לעבודתי כדרכי יום יום. ביקשתי מיד את מכרי לכתוב להנהלת הסוכנות שישלחו לי סרטיפיקט, ואמנם קיבלתיו כעבור זמן קצר, ובערב פסח שנת תרצ"ה, 17 באפריל 1935, הייתי כבר בחיפה בחברת בתי, בבית אחותי דינה.

כאשר נודע לי דבר האסון כתבתי לבני שאני נוסעת לארץ־ישראל, והפעם, לאחר הפסקה של שנתיים, קיבלתי ממנו מכתב ובו הוא כותב בין השאר:

“על נסיעתך לארץ־ישראל אני שמח ומצטער כאחת. שמח – על שהנך נוסעת לארץ אשר לה הקדשת את חייך, ומצטער – משום שאצלנו היית יכולה לחיות חיים שלווים ומענינים יותר”.

 

פרק עשרים וחמישה: התחנה האחרונה    🔗

כשהתכוננתי לעלות לארץ לא עלה בדעתי שמא לא אקבל עבודה. היחידי שחשש לכך היה, כמדומה לי, מנהל המשרד הארצישראלי, אבל הוא לא אמר זאת, אלא השתדל לפתות אותי שאשאר. "מה את רצה? – טען. – אנו זקוקים לך. יש לך כאן משרה מכובדת. עוד תספיקי לנסוע.

כאשר דיברתי עם יצחק גרינבוים על משרה בירושלים, השיב שלמעני יעשה גם למעלה מיכולתו.

זמן קצר לפני נסיעתי שהה בוארשה ברלס והוא אמר לי: “יש לי בשבילך משרה מתאימה מאד – בארכיון ההסתדרות הציונית. עבודתך שם תהיה המשך לעבודתך פה, בוארשה – שהרי לא פיטרוך ממשרתך, ובכן לא הפסדת את זכותך להמשיך בעבודה”.

קשה היתה עלי עד מאד הפרידה מאחותי צירל, זו שהיתה קודם לכן בונדאית, ואחרי המהפכה הרוסית שוב לא הניח ה"בונד" את דעתה. בשנות 1905־1898 ובשנות 1935־1927 גרנו יחד, ואם כי דעותינו הפוליטיות היו שונות בהחלט, חיינו מתוך הבנה הדדית גמורה והיינו שותפות לחוויות רבות. היא היתה יפה, חכמה, מוכשרת ובעלת מרץ רב.

בערב פסח שנת 1935 באתי שנית לארץ, לאחר הפסקה של ארבע־עשרה שנה.

שבורה מכובד האסונות האישיים שאך זה פגעו בי, הרגשתי כי עלי למצוא, כדרכי תמיד, נחמה בעבודה. ביום א' של חול המועד פסח עליתי ירושלימה, מקום שם קוויתי לקבל עבודה. מובן שפניתי קודם כל לידידי משכבר הימים, אשר הבטיחוני כי עבודה לא תחסר לי. אולם משהתחלתי להידפק על פתחי המנהיגים ו"בעלי הדעה" – הלכה מרירותי וגברה משעה לשעה. נודע לי כי בפעם הזאת גילי הוא העומד לי לשטן בדרך קבלת משרה. נדהמתי ולא יכולתי להבין מה קרה כאן. יצאתי מוארשה לקונסטנצה בחצות־הלילה, לאחר שעבדתי כל היום במשרד הארצישראלי מבלי להחסיר אף שעה, כדרכי תמיד; והרי במשך שנים־עשר ימי הנסיעה לא איבדתי את כושר העבודה והזקנה לא קפצה עלי. קשה היה לי להבין שישללו זכות עבודה מאדם בעל כושר־עבודה, חרוץ, ומלא מרץ, רק מתוך חשש שמא יחלה בקרוב.

אחרי כשלוני בהנהלת הסוכנות נסעתי לתל־אביב לחברי מאז ב"צעירי ציון", התופשים משרות נכבדות במוסדותינו. לא שעה אחת ישבתי במסדרונים ליד דלתות לשכותיהם עד שזכיתי לראיון. אולם כאן יכולתי, לפחות, לדבר כדבר איש אל רעהו ודרשתי עבודה בהסתדרות או במפלגה.

ארכו ימי המשא־ומתן – ומשרה לא ניתנה לי.

מצבי לא היה רע ביותר מבחינה חמרית, אך גדולה היתה דאגתי לנכדתי היתומה. לאחר שהחלימה ממחלות האקלים החליטה – למרות כל הפצרותי – לבלי ללכת לקיבוץ וגם לא לעסוק באגרונומיה – המקצוע הדרוש בארץ, אשר הקדישה לו ארבע שנות לימוד. ובכן היה עליה לבקש לה מקצוע חדש. סוף־סוף סדרתי אותה בשעורי תפירה, והאגרונומית מננסי תופרת עתה שמלות לגבירות התל־אביביות.

בשנה הראשונה לבוא גרתי בירושלים בבית אחי. למחייתי שימש לי הסכום הזעום של דמי־הפיצויים שקיבלתי מהמשרד הארצישראלי בוארשה והכסף הספיק לי גם לסייע בידי נכדתי ללמוד תפירה. מובן שלבי היה מר עלי על העוול שנעשה לי, אך מצוקות רבות ידעתי בחיי עשירי־היסורים – ורוחי איתנה בקרבי כאז כן עתה.

באחד הימים באה אלי חברתי דבורה לחובר והביאה לי מאמר של הקהק"ל בכדי לתרגמו מעברית לאידיש, בהוסיפה שהיא סיפרה לח' ב. כי נמצאת אני בארץ זה זמן רב ללא עבודה, אם כי בוארשה הבטיחוני שאמשיך פה בעבודתי. הוא התפלא לכך ואמר שכל עבודת התרגום של הקהק"ל מובטחת לי.

ברכתי “שהחיינו” על עבודתי הראשונה בארץ והצטערתי על שהזנחתי אפשרות זאת מתחילה. הרי שנים רצופות הייתי מתרגמת לאידיש חוברות ומאמרים בשביל המרכז העולמי של ויצ"ו בלונדון, אלא שלא רציתי לפתוח פתח למתנגדי אידיש לטעון כנגדי שגם פה, בארץ, ממשיכה אני לפעול בלשון עמי שכה אהבתיה.

עתה התעודדתי והלכתי ללשכת קרן היסוד. ליב יפה הצטער שלא ניתנה לי המשרה, ואמר שמתוך הנאה הוא מוסר לידי כל עבודת התרגום לאידִית, הנעשית במשרדי קרן היסוד, וכמו כן ישתדל שאקבל עבודה גם מהנהלת הסוכנות. ואכן קיבלתי כעבור ימים אחדים עבודת תרגום ממחלקת התעמולה של ההנהלה הציונית, ומאז עבדתי בשביל שלושת המוסדות העליונים. בעיית הפרנסה נפתרה, איפוא, ואף סיפוק נפשי ניתן לי בעבודתי. כעבור זמן מה הסכימו המוסדות לתת לי משכורת חדשית קבועה, וכך עבדתי במשך חמש שנים עבודה אינטנסיבית, לשביעת רצונם של המוסדות. אולם המלחמה העולמית הפסיקה כמעט לגמרי את פעולת התעמולה של המוסדות בגולה הדוברת אידית – וגם את עבודתי אני. אחרי הפסקה קצרה עזבתי את ירושלים. נפסקה עבודת ההווה והחלה עבודת העבר. יושבת אני בבית בתי בחיפה וכותבת זכרונות למען קוראות וקוראים, עושי העתיד. את העבודה אין להפסיק.