מחזה בשלוש מערכות    🔗

 

הנפשות:    🔗

אֶלוה

אשמדעה

מן, קבלן

פֶמה, אשתו

מֶרי, בת פמה

מתי, בן מן

אדם, אבי פמה

מֶלה, אם פמה

לֶגיס, עו"ד, כהן־הראש

קריסטה, אשתו

גוג, מורה (צולע)

טראַומה, אשתו

לב, רופא

מסיס, אשתו

מנו, עו"ד

ארגון, תת־שר

החוזה

זרון, צייר

יו"ר אקדמיה לציור

אקד, סטודנט

יוטס, סוטה

בין־נאט

לובהמה

לילה

ישוע מבית־לחם

יהודה מקריות

מרים ממגדל

איידי־היפּיס

צועני

זקנים

אבות־העדה

גברתן

צעקן

חיילים רומאיים

המון

פרופסור

 

מערכה ראשונה    🔗

במערכה I, II מחולקת הבימה לארבעה שדות, לבן, שחור, שחור, לבן, כעין אשקוקה מימין לצופה. עמדת הנפשות בשדה מתאים חשובה מאד לסימבוליקה התיאטרלית שלי.

השדות “לבן” מוארים מלמעלה באור קלוש ועדין, מעל לשדות “שחור” מהבהבת אש.

סצינה 1: שדה לבן בחזית הבימה    🔗

(לילה. מרחב רב למעלה. חושך. הבהובי־אור מנצנצים מדי פעם. שירה רחוקה, חרישית. נכנסים החוזה ובידו פנס ובו נר דולק, לידו מנו).

החוזה: בני, בן־אדם חי יותר מפעם אחת. לחיים ישנה ראשית ואין להם אחרית… שא עיניך וראה. הבט למעלה. מעל לראשך, בקצה האין־סוף חגורת קרינה מקפת את היקום. ביקום דבר אינו הולך לאיבוד. מה שנוצר פעם חי לנצח. חומרי ורוחני כאחד. משנה צורה ואינו משנה מהות. גופו של אדם חוזר לחומר, נשמתו רוחו חוזרת לקרינה, ממנה יצאה. קרינת הנשמות מקפת אותנו. חכמים גילו כבר את הקרינה החמרית. הקשב. החיים הינם 3 סודות. לכל אדם קשר בקרינה הנפשית. חסר לבני־אדם מנגנון־קולט וכן מכשיר־תרגום, ובקרינה, כבשמש, אור ואש. אור־אלוה, אש־אשמדעה. הטוב שבך ובמעשיך מזדווג עם האור. סוד החיים הראשון.

מנו: מסתורין, אבא, מסתורין.

החוזה: סוד כמוס הם החיים. ועמוק. אבר מן החי הנצחי, החיים… בך בחרתי, בני. (נועץ בו עיניים יוקדות) הסכת… אליך יגיע (מכבה את הנר).

(פס־אור מכסה את הבימה. נעלם. ערפל).

סצינה 2: בעומק השדה השחור (מאחורי הלבן) ערפל    🔗

(בערפל נראה כפר קומוניסטי. על מיטת־קרשים כבול גוג, רתוק בשרשרות. קלמוק ניגש וצבת מגואלת בדם בידו. תופס ידו של גוג, מקרב את ציפורן הבוהן לצבת. גוג רועד בכל גופו.

מסביב לשולחן יושבים שלושה איכרים ובראשם זקן מזוקן. מגופו של גוג נמשך פס־אור עד למעלה בפינת־ימין של הבמה).

המזוקן: גוג האומלל. אושר נביא לעולם ואתה בוגד בתורת השוויון והיושר הסוציאלי.

בפעם האחרונה הנני מזהירך, חזור בך. במלחמה הזו יש מנוצחים.

(גוג שותק. נאנח קשות. מסביב אנשי הכפר. פחד נשקף מעיניהם. אופל מטשטש הכל. זעקת אימה פולחת אוויר. הלמות, כאילו נשברה רגל).

(אפלה)

החוזה: (מדליק פנסו) 1919. רצח אדם בשם השוויון… הכרתני, בני, בזקן. גילגולי האישי הקודם באותו הגילגול בקרינה.

סצינה 3    🔗

(שדה שחור. נשמעת נגינת האינטרנציונל. האשמדעה בלבוש מלא מציצה מלמעלה, משמאל. אולם בקרמלין. בשלושת העברים שלושה שערי־ברזל כבדים. מכונות ענקיות מוסתרות מרעידות את הריצפה, בה בולטים ברגים, צינורות, אביזרים. הקירות מלאים חוטים, טבלאות. ליד שולחנות מזיעים אנשים ומקמטים מצח, רושמים, בודקים, מוחקים.

רעידה מלווה איוושות וקולות־אימים. לעתים זורחים ניצוצות ודועכים. דגמים של רימונים, פצצות של אווירונים, טילים, להביורים, מכונות־הקרנה, טלסקופים עוברים מיד ליד.

מפתח־סתר באחת הפינות מופיעים שליחים, לרוב במדים, מתלחשים, מקבלים ניירות, מצדיעים ויוצאים.

ליד שולחן מרכזי יושבים רוסים ברובכות וסינים בלבושם הלאומי, מתלחשים, שולחים אחד למישנהו פתקים, קורעים אותם, חלק זעיר מכניסים לתיקים אדומים.

לפתע מופיעה קבוצה מזויינת, דוחפת את היושבים ליד השולחן המרכזי, תופסים את מקומותיהם, ההתלחשות גוברת. רעש המכונות הולך וגדל.

בקצב מדוד וברצינות־יתר נכנסת קבוצת דיפלומטים מערביים, לבושי סמוקינגים וענודים עניבות־פרפר. מתקרבים לשולחן המרכזי. היושבים קמים מול הדיפלומטים העומדים. אחרי שתיקה מתחילה שיחה חרישית לגמרי. מבטים חשדניים עפים מאחד לשני. מיצמוץ עיניים, ניעי־עפעפיים, זיעי־תנועות והפניות־ראש זעירות).

זימזום עובר ברינון: דיפלומטים… דיפלומטים…

(מופיעים גלים של קרינה מעל לראשי כולם, נמשכים עד לעבר חזית האולם וניצבים. מהגלים נוצרות אותיות פורחות באוויר: “מיר מירו – שלום לעולם, אנו לשלום פנינו והצד שכנגד דוחף למלחמה. נילחם, נחסל את השונא. בשם עולם השוויון והנהלת עמי השוויון”.

האורות כבים. שומעים צחוק האשמדעה, ממושך, רך ומתגלגל).

החוזה: (מדליק פנסו) בשם אלוה היוצר והבורא, הנני מברך את נשקכם המחסל… יהי רצון שיצליח במשימתו.

מנו: לברכה?…

החוזה: הסכת לקולה… שח והשתליו. ברכה. נשק משוכלל יחסל חיש, ללא כאב.

מנו: גילגולי אראה?

החוזה: טרם (נותן עיניו במנו, מכבה הפנס).

(פס־אור מכסה הבימה. נעלם. ערפל מתפשט).

סצינה 4: בעומק השדה השחור    🔗

(בערפל נראה כפר אמריקני. משתעממים, מפהקים. פתע ניצתת התעוררות, הכל מתחשמל בניעי־תנועות. אוויר ואווירא מורעדים. שתי קבוצות, המגיעות משני עברים, מרימות צעקות מחרישות ומאיימות. מקלות וסכינים עפים באוויר.

כושים ולבנים רצים להתנגש.

בפינה מופיעה קבוצה קטנה בלבוש קו־קלו־קלן ואחד מרים חרבו על לובהמה, המתרחקת בבהלה.

שני אחרים שולפים גם הם את חרבותיהם.

ממעל נשמעת יריה וצחוק חרישי של אשמדעה.

צעקה מחרידה את האוויר: לובהמה! לובהמה!

נשמעות יריות מספר וזעקת־אימה נשארת כתקועה באוויר).

(חושך)

החוזה: (מדליק פנסו) 1818. רצח אדם בשם החופש…

סצינה 5    🔗

(שדה שחור. נשמעת נגינת ההימנונים האמריקאי, הבריטי, הצרפתי. האשמדעה בלבוש מלא מציצה מלמעלה, משמאל.

טרקלין ערוך בטוב־טעם. תמונות נשיאי אמריקה, מלכי בריטניה בחזית. בצד גדולי איטליה, גרמניה ויתר ארצות אירופה המערבית. בכורסאות ליד שולחן מרכזי יושבים נשיאים, מלכים ושרים, לבושי הדר. בצדדים יושבים העוזרים, המדענים, רובם לבושי אזרחית וחלק במדי־קצינים גבוהים. מדי פעם נכנסים ויוצאים שליחים שונים, ביניהם קצינים, מצדיעים, שואלים ומקבלים תשובה בלחש. מכשירים שונים, כמוחות אלקטרוניים, מחשבים, גלגלי־ענק וגושי־עופרת מוסתרים ונראים בתאורה מיוחדת. על הקירות דיאגרמות, שירטוטים ומפות.

המכשירים, הקירות רועדים.

בשלווה קם חלק מהיושבים ליד השולחן הראשי, מתחלפים עם חדשים שנכנסו ומתישבים במקומות שהתפנו ליד השולחן.

מופיעה קבוצת דיפלומטים, לבושי רובכות או לבוש סיני, היושבים מראים להם מקומות לשבת, לחיצות־ידיים הדדיות. שיחה חרישית. בעיני המערביים שיעמום, בעיני המזרחיים אי־אמון.

קולות עמומים בוקעים. לעתים התפוצצויות תת־קרקעיות).

זמזום עובר: דיפלומטים… דיפלומטים…

(מופיעים גלים של קרינה מעל לראשי כולם, נמשכים עד לחזית הבימה וניצבים, מהגלים נוצרות אותיות, פורחות באוויר: “Liberty. אנו הצד שכנגד לצד שכנגד, פנינו לשלום. נותקף, נילחם ונחסל. בשם העמים שוחרי חופש”.

האורות כבים, שומעים צחוק האשמדעה. ממושך, רך ומתגלגל).

החוזה: (מדליק פנסו) בשם אלוה היוצר והבורא אברך את נשקכם, שימחה עתה את האדם מתחת לשמיים (נותן עיניו במנו. מכבה הפנס).

(פס אור מכסה הבימה. נעלם. ערפל מתפשט).

סצינה 6: שדה לבן    🔗

(שומעים אנחה מפרכת מקצה האופק עד קצהו).

החוזה: (מדליק פנסו) השמעת? אלוהים חולם… נאנח בחלומו… מלאת 3 תנאי־קשב, שלווה, וויתור, ריכוז, שחה והסכת, תסכית.

מנו: ואז?

החוזה: השתחרר כעובר בימים הראשונים בבטן אמו… התעטף בטלית האוניברס.

מנו: הטלית, הטלית, לא עטפה.

(האנחה מתחזקת, עולה ויורדת לסירוגין).

אלוה: (קול עליון מלמעלה, בפינת־ימין) פתח, בני, ספר שמסרתי למשה עבדי, בבראשית.

החוזה: (קורא) “וינחם אדוני כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו''… אלוה מתחרט כי יצר את האדם. אלוה הפריז בכוחותיו, עת נוצר האדם. האדם. אלפי דורות טפחוהו, למלאכים קירבוהו. גילגול המלאכים. חוסל. חוסל ע”י מבול. נוצר הגילגול הזה, שלנו. ירוד הימנו, תת־חיות.

אלוה: (קול עליון מלמעלה, בפינת־ימין) קרא, בני, דברי ששמתי בפי ישעיהו, נביא לפני.

החוזה: (קורא) “אשר נשבעתי מעבור מי־נח עוד על הארץ”… אין מבול יותר. אלוהים חיסל גילגול ראשון במבול, אדם יחסל גילגול שני, הזה.

מנו: יספו הצדיק והרשע, הטוב והרע.

החוזה: עת מאירים פני אדם, לעצמו, לזולת, מחזק הוא את האור, מחזק אלוה, זהו סוד “יגדל אלוהים חי”.

מנו: ואנו.

(האדמה נרעדת, אנקה יוצאת מעומקה).

החוזה: בגילגול הבא שמור מקומנו… אל תרעד… מעומק האדמה. המתים המעונים, מרימים מכסה האדמה, לוחשים סודם־סודך. תכירם בדמדומים, באיוושה, בברק עיני בעלי־מום ובחלום. האזן לחלומות, חלומות־קשר.

(החוזה מכבה את נרו. חושך).

סצינה 7: שדה שחור (מאחור)    🔗

(החוזה מדליק את נרו. סערה מתחוללת לפתע.

ממעל שומעים צחוק נעים, מלא, צללים שחורים בוקעים מתוך להבות־אש. לבסוף – צחוק ארוך, ממושך, שריקה ותקיעה משונה).

החוזה: היא, היא, האשמדעה.

מנו: סופה.

החוזה: אוייב השלווה, אוייב השלום היא.

מנו: (בצער) Unde sit malum – אן שורש הרע – שאלו קדושי הדת והתענו, מאוגוסטוס, פורטונטוס עד חכמי־הקבלה. מי יצר חטא, מי יצר מחלות, פיתוי, שנאה, הנאה מחטא גדולה מהנאה ממעשה טוב, מי שם מוקשים ליצירתו? הרע!… אין דבר בעולם ללא שורש…

החוזה: השורש, בני, היא!

האשמדעה: (קול נעים, בסירוגין, קול שטני) שמע, אדם־צעצועי. לפני בריאת־הקוסמוס ולשם יצירתו האציל הכוח העליון מפנימו שני כוחות נוגדים והעולם קיים בזכותם. הכוח הדוחף – נמסר לי, הכוח המושך – שמר אלוה לעצמו. כוכבים, מזלות, שמשות ואדמה, הנני דוחפם ואלוה מושכם והם תולים על בלימה… כוח ההרמוניה הנצחית. הכל מסתובב ועומד במקום, תוצאת הלחצים. ובן־אדם, בהסכם שנינו נוצר. קטני־מוחין קוראים לי הרע, החכמים – הטבע, הפשוטים – השטן. הסכם נחתם בינינו: אלוה הוא האור ואני צילו, הוא סיטרא אחת ואני סיטרא שניה. (צוחקת בקול נעים מושך): אהבה… כַא, כַא… אני מעניקה לאדם צעצועי אהבה, הממלאה את כל יישותו. אהבת אגו. על הכל יילחם, על אהבתו ואהובתו, על לחמו וקיומו, על כבודו ומעמדו. חייו מלחמה, מזונותיו מלחמה, גבורתו במלחמה יוכיח. רצועות מלחמה סביב זרועו אכרוך וסביב ראשו.

בת־קול: איים יצרתי, אי־בטחון ואי־שקט. יחפש האדם, יעלה.

האשמדעה: (צוחקת ממושכות).

(פתאום בוקע אור, האש יורדת ועולה. מלחמה בין אור ואש. שביבים עפים).

החוזה: 2 הכוחות פועלים בהרמוניה בכל היקום, פרט באדם. בו שולטת דיסהרמוניה, כי ניתנה לאדם, בהסכם שניהם, זכות בחירה חופשית. וזהו סוד החיים השני. בני, קל יותר ליצור אוניברס ולקיימו מליצור אדם ולאזנו.

(ברק מפלח את האוויר, מסנוור הכל).

החוזה: אשמדעה מוכיחה נוכחותה. היא הפסיכולוג הגדול בעולם.

(רעם מהדהד באוויר).

החוזה: אלוה מודיע על שמירתו. הוא הפילוסוף המדייק העליון.

מנו: ומי ינצח?

החוזה: האדם. הפרס הגדול בהתחרות. נשמה – אלוה, חומר־אשמדעה. לתזונת־יתר דחפה אשמדעה את חוה אמנו, ע"י נחש וכרכה במלחמה. לאלוה צריך לעלות, האשמדעה יורדת אליך, מציתה אש בפנימך והרע בוער ואיננו אוכל.

(מרים פנסו, מסובבו ומכבו).

סצינה 8: שדה לבן. החוזה בפינה, מסתיר פנסו הדולק    🔗

בין נאט: (יושב, שר)

בין־נאט אינו דורש דבר מן העולם

הכל ריק אצלו, אף כיסא אין לו,

שכן ריקנות מוחלטת שולטת בביתו.

ריק הוא הבית, ריק, ללא אוצרות.

בעלות החמה צועד הוא בריקנות,

וברדת השמש בריקנות הוא יישן.

ובישבו בריקנות, שר הוא שיריו הריקים,

ושיריו הריקים מהדהדים בריקנות.

מאושר, לשום אושר אינו זקוק הוא,

חופשי, חופשי, גבול אין לו בריקנות.

(החוזה נעלם).

האשמדעה: (מתקרבת. מחשוף מלא, מלאה פיתוי) אמלא כל משאלותיך, בין־נאט.

בין נאט: אין משאלות לי.

מסך

 

מערכה שניה    🔗

(רעש אווירונים כל עת המערכה, פעם מוארים באור, פעם מזהירים באש).

סצינה 1: שדה לבן (בחזית). לילה    🔗

(היפים בלבושם, ביניהם מנו, גוג, מתי, ארגון, אקר, יוטס, מרי. כרוכות בחבל על כתפיהם של ההיפיס תלויות מנדולינות. מלווים רפרן השירה).

(החוזה מרים פנסו, בו נר דולק, עושה שלושה סימנים של אור וחושך. כולם מרימים יד שמאל מעלה, לברכת האיידי־היפיס: שלוש אצבעות בצורת ש מעל לראש, משמאל).

(החוזה מוריד פנסו, שמו על הרצפה, לרגליו).

כולם: מונסון, טייפון, הוריקן, שירוקו, חמסין.

למות, למות, לחסל את העקרבים.

מונסון, מונסון, מונסון..

.

(מוציאים נרתיקים, בהם סגורים עקרבים חיים, חובטים בהם באדמה).

גוג: (שר)

רצים, רודפים,

בורחים, נסוגים,

אנשים, העבים

והרוחות.

שפתותיך לנשיקה

גופך לליטוף־חן,

חלף יום ועוד ערב

ולילות.

יש תוכן ואין. או…

בא מעל, מטה, חלף,

גאולה נגוזה,

והאדם.

(נשמעת קריאת הגבר במרחקים).

כולם: (כורעים על ברך שמאלית, קמים) אור יאיר, ויגדל אור ויגדל אלוה.

החוזה: (מסובב הפנס) יגדל.

כולם: מונסון, מונסון, מונסון.

(אותות בשמים, עבים שחורים עוברים ביעף, חושפים כוכבים. פתע מוארים השמים בבת־אחת. נרעדים).

החוזה: (בשמחה) קיבלנו אישור, מהשמים… אשרינו… חלומות־קשר בהקיץ.

מתי: (מראה לכולם דגם פצצת finem). כוח הרס בפינם פי מאה מכוח־החורבן של קרני ליזר. (הפצצה עוברת מיד ליד ומגיעה למרי).

מנו: אט… אט…

מרי: אי אפשי… שטויות, הכל שטויות… למות… לחסל…

מתי: קחי, מרינקה, קחי.

מרי: לא, לא, כלי הרס.

גוג: כלי יצירה.

מרי: צעקתם כפראים, שמחה לחסל אדם.

מתי: את האדם בדורנו, את קרי־אדם, אדם־חיה. סוף פסוק…

מרי: (בפתוס) אין אדיר כאדם, אמר סופוקלס. אדם פאר היצירה.

גוג: חושבני, יש בזה משהו. בני־אדם היום, רובם, אוכלי־שיעמום, שבויי־שובע, עבדי־מכונה, כפויי־טובה, חולי אופיום, מריחואנה, מורפיום, קניבלים אינטלקטואלים, אחד אוכל את רוחו ונשמתו של השני. שגעון השובע.

מרי: (הצעקה) די! לקסיקון מטורפים.

אקד: 4 סוגים היום: משועממים, מיואשים, לא־יוצלחים, מזיענים.

מרי: אַ, הסטודנט פתח פיו. יודעים להרוס ואף לא יודעים למה, סטודנטים.

מתי: מרינקה, אל בעלבונות… סוף פסוק, גואל.

מרי: לחסל בני־אדם… קרי־אדם… והציביליזציה, התרבות, החברה.

גוג: החברה? הפועל, החלק הטוב בחברה, האינטלקטואל החלק החושב, הזקנים החלק המוכן לוותר, הצעירים התמימים, כולם נתונים בטחנת־הרס טכנולוגית, בשילטון אשמדעת־המלחמה, המוצצת כעלוקה כל לשד מוסרי וכל ערך אנושי.

מרי: מנו, אל תחריש להם… חבריך אנטי־אדם, אנטישמיים. עם שב למדינתו, נילחם על קיומו, להוקיעו? עמים לעד יתקיימו.

גוג: חושבני יש בזה משהו. גאה אני בעמי ואיני גאה בעולמי. עמי שימש כפרה לעולם הנוצרי, מורה המוסר החברתי, גאולתו ושיבתו לאדמתו, קרן־אור היחידה של צדק אנושי בשילהי הגילגול הזה. (החוזה מסובב פנסו. גוג מביט כשואב השראה). בגילגול הבא, עמים הראויים לכך ימשיכו. כולם במספר שווה, בתנאים שווים, ללא מלחמות, תזונתם קרינה, אבל הגילגול הנוכחי… שלשה שולטים במדינות: השקר הגדול, ההפקר הגדול והאפס הגדול.

מנו: לו רצה אלוה להציל את האדם בדורנו, היה שולח משה, בודדה, קונפוטסה, זרטוסטרה, ישו ואפילו אחד מוחמד, להדריך את האדם.

מרי: ככה, אתה שלי, מנוקה (מתקרבת אליו).

מתי: הוא שלנו… לא הבינות.

אקד: חבורתנו מקיפה עולם. הביטי, בינינו ערבים, אפריקנים, הודים, יפנים, צוענים… ברצוננו לתקן ע"י חיסול.

מרי: (צועקת) לא, לא.

גוג: Ceterum censeo reincarnationem scorpionis delendam esse. לחסל, לחסל גילגול העקרבים.

(הפנס מחשיך).

כולם: מונסון, טייפון, הוריקן, שירוקו, חמסין.

למות, למות, לחסל את העקרבים.

מונסון, מונסון, מונסון.

(עיני כולם מופנות למעלה, מוציאים נרתיקים, חובטים באדמה).

החוזה: בטח את חייך בגילגול הבא, הרוס את הגילגול הנוכחי.

(מרי בורחת, מתי אחריה. הפנס כבה. חושך ועלטה. שומעים צעקות גרג, לובהמה והד שירת נאט).

סצינה 2: בסלון. שדה שחור (לחזית הבימה)    🔗

(מרי ומתי נתקלים ליד האסקופה של דלת־הכניסה).

מתי: מבשר רעות.

מרי: (נוגעת בראשו) המשך הטירוף, השתברות קרני־החיסול… (צוחקת).

(פותחים את הדלת. אור בנברשות בדולח. שפע פרחים ושלל תמונות קיר. זוג רוקדים מתרחק, פמה מראה ליו"ר את התמונות, עוברת מתמונה לתמונה).

מרי: (בלחש) ערב־ערב ריקודים. נשפים, שיעמומים… אוי, ראשי.

מתי: (מלטפה ברוך) זהו העולם, אני חוזר, הלא, מחו"ל, ביליתי באירופה ובאמריקה, שנים. איזה שחיתות, איזו רמאות, איזו הפקרות ועל־הכל שיעמום מתוך שובע, ירידה מוסרית תהומית, עמוקה מלוע הר הגעש הסטרומבולי. הם שם בשני שלבים מטה מאיתנו… מרינקה, את יודעת, מאז ילדותנו, הוגה אני רק בך. יחד חונכנו. בהיותי בנכר נקפה נפשי ונמשכה אליך (מנסה לחבקה). סוף פסוק… גואל.

מרי: (מזדקרת פתאום) מתי, תוציא את מנו מחבורת המטורפים.

מתי: ואז?

מרי: ואז…

מתי: מנו נביאנו, כחוזה… דרכו ערובה לתחייתנו בגילגול הבא. לימדנו חלומות־קשר, אותות.

מרי: בדותא.

מתי: אלמדך לחזות… חלומות־קשר, ואת תהיי עמדי תמיד. (פס אור נמשך לאורך הבימה) הביטי (מנסה להפנט אותה).

(מרי נבהלת, קמה לברוח).

מתי: ניפגש… אז… סוף פסוק גואל.

פמה: מרינקה, לא, לאן… שלום מתי (ליו"ר) בתי מרינקה, עבורה כל הפאר הזה. הכל, והתמונות (למרי ולמתי): בואו, סוף־סוף, פרזידנט האקדמיה, מבין אמיתי… והתמונה הזו, אני מאוהבת בה… והזו, ממש מחיה נפשות… (פונה כל פעם לעבר זרון): אני לא מאלה המזמינות ½ קיר תמונות אולטרה־מרין, לא נוף, לא פורטרטים, רק אולטרה־אולטרה, אולטרה־מודרניים, פרסיוניסטיים וסורפנטסטיים. לא כמו שכנתי, האומרת לצייר, בשביל חדר־המיטות 8 תמונות, כולן באותו הגודל ובאותו הצבע, רק גיוונים שונים… בחדר של מרינקה הזמנתי 3 תמונות בצבע עליז, הכי יקרות… בתי יפהפיה, מה? גשי, מרינקה… ידידנו מר זרון הבטיח להשיג גם פיקסו, גם פניואר…

היו"ר: התמונה הזו… מי צייר אותה? מי חתם?

פמה: קשה לקרוא את השמות. אתם הציירים הגדולים חותמים בכתב לא־קריא, אני מעתיקה באופן ברור… מרינקה, לאן…

מרי: תצוגת־אפס.

פמה: גם מתי יישאר… מה לך, פרזידנט?

זרון: (שולב זרועו בזרועה של פמה) כך, גב' פמה, דרכם של ציירים גדולים. רואה תמונה נפלאה, מזדהה אתה, יוצא ממנה ונכנס בה ובאה סובסטיטוציה, הוא בא במקומה ואחרי כן אידנטיפיקציה, היא באה במקומו.

פמה: מה יש, פרזידנט, לא מרגיש טוב?

היו"ר: כן, שתייה קרה… אולי…

זרון: בוא, חבר יו''ר (יוצאים).

נכנסים מן רמסיס. נתקלים ביוצאים).

מן: מחפשים אתכם. אותך, אשתי היחידה. (באירוניה) מר זרון עזב…

פמה: אינך צם הערב. כרגיל. (לעבר מסיס) הראיתי לפרזידנט התמונות.

מן: (פרח בדש בגדו) את עם התמונות… קפיטל מת, אינו עובד… ברונית עם תמונות יקרות סופר־מודרניות ואיזה יקרות (מביט על זרון, שחזר בינתיים) ורק מיוחדות בבחירת ידידנו, צייר־העל… אַ, גם מתי פה… ומרי.

פמה: אתה וצעקותיך… אוי, אוי, עקרב, עקרב (באמצע | החדר זוחל עקרב, מרים עוקצו, נבהל).

הקבלן: הרגעי (העקרב נבהל מהצעקות, מחיש צעדיו. הקבלן דורסו בעקבו, דרוס והמשך). בואו, מחכים לכם כבר.

(זרון, מן, פמה יוצאים).

סצינה 3: בסלון    🔗

מסיס: (מתרפסת על מתי) אדון מתי… לא בפורמה… הנוער היום, אם מותר לקרוא לזה נוער, אינו מבוגר ואינו צעיר, נשאר באמצע (צוחקת). אדון מתי, יספר מה (פונה למרי) אַ, גב' מרי, אני מפריעה ואיה אדון מנו היפהפה? (מלטפת את מתי).

מתי: עלי ללכת. אני בעבודה.

מסיס: טוב, טוב, ילך… לכן… אוי, אוי… (צועקת) צעק, זעק, מסי, מסי… אחותי היחידה, אחי היחיד… מסי… אלוהים… לא, אלוהים לא צעק… מסי… מסי… אחי… אחי (מתעלפת).

מתי: גב' מסיס, גב' מסיס (משכיבה על הספה).

(מרי יוצאת חיש, חוזרת עם הרופא).

לב: (מזריק למסיס זריקה) אשתי המסכנה. קרבן השואה.

מסיס: (חוזרת לאט לאט לפיכחותה) אחי… אחי… מזמזם תמיד באזני… אתם שומעים. אחי… אחי…

לב: הרגעי, מסיס, הרגעי, בין ידידים את בביתך.

מסיס: האוקראינים, הלטבים, הגרמנים (צועקת) אני צעקתי, התייפחתי.

לב: הרגעי… (מספר) הסתתרו בגיטו. אחיה לא הספיק לרדת, לברוח. אשתי צעקה אז לעברו ואז תפסוהו. והיא מתייסרת, שבגלל צעקתה…

מסיס: (בעוז) כן, הוא רץ, אחי הנחמד, אלי, ואני…

לב: די, מסיס, די, יקירתי. שילמת בסבל ועינויי גוף ונפש במחנה־המוות.

(נכנסת טראומה. מסיס מחבקת, מנשקת את מתי).

טראומה: נבהלתי בהלת שווא… כמה חיוורת, מסיס… לא ראית את קריסטה?

(שומעים חבטה מעבר הקוטג' ועוד אחת. טראומה ומרי ניגשות לקוטג'. טראומה פותחת דלת למטה, יוצאת קריסטה, כלבלב בשמאל, מקל בימין. צעיר מתרומם).

טראומה: מרקיז דה־סד בסלון. זהו חידוש, קריסטה, ומעניין.

קריסטה: (לבחור) שלום, ילדון. נדבק כחלודה לברזל.

(מרי יוצאת בחפזון. הבחור מתרחק. מן נכנס, מושיט פרח לקריסטה. משלב זרועו בזרועה).

קריסטה: (משתחררת) לא עכשיו (מריחה את הפרח).

מן: לך, גברתי, כדאי לחכות. עכשיו ובכל עת, פה ובכל מקום (קורץ למסיס) בני החוזר אינו טומן ידו בצלחת (יוצא).

(מתי מתרומם ויוצא. מסיס אחריו).

קריסטה: (לטראומה) גלמודה (מביטה למעלה, נבהלת) אנו, כולנו, עריריות משרכות דרכינו. פֶה ילד לא יפער, לא יקרא לנו אמא… נכון, טראומה. אצלך מנדליסם, למסיס פחד ולי שיעמום אין־קץ. ביום שיעמום עד הלילה ומהלילה עד הבוקר. ומה?… גיזרות לנו וחמדה לנו ועיני גברים טובלות במצולות גופנו… נולדנו מתאווה, ללא אהבה, נשארנו ללא אהבה וללא תאווה. ריקנות…

(אשמדעה בלבוש קליל, שקוף, מופיעה, מתקרבת לקריסטה, ללחוש לה סוד. קריסטה נבהלת. מרימה ראש למעלה, כורעת. אשמדעה נעלמת. קריסטה מצטלבת, מתפללת. טראומה יוצאת חרש).

קריסטה: (ממלמלת) קולות אשמע… פעם, פעם, קראו לי. הייתי דרושה… נזקקו לי (יוצאת, מכבה את כל האורות).

סצינה 4    🔗

(בעומק השדה השחור, בחזית, ליד המזרקה עומד החוזה. פנסו תלוי למעלה. נכנסים מתי ומרי. מתי מברך ברכת האיידי־היפיס).

החוזה: ואני עומד ימים ושנים על משמר ההוויה… אל התרחקו… כתרו לי זעיר… שלכם, בכם, מכם… הביטו על…

(אור כבה, אש מתלקחת, מתרחקת. החוזה מגדיל פתיל נרו. אור בהיר מופיע, מאיר בעוז. זרימת המים במזרקה נפסקת ע"י החוזה. על כרכוב המזרקה מופיעים צפרדע ועקרב. העקרב ניגש לפאת הכרכוב, ברצותו לעבור במים ונרתע. “ברר… לו ידעתי לשחות”… מספר פעמים ניגש ונרתע אחורנית. ניגש העקרב לצפרדע, היא מקרקרת ומתרחקת ממנו. רוצה העקרב לעלות על גב הצפרדע, שתעבירו במים. מקרקרת הצפרדע: “עקרב, עקרב, כעת הנך מבטיח לי שלום ובטחון ורק נהיה במצולות־המים, תעקצני ואטבע”. אומר העקרב: “צפרדע טפשונת, אם תטבעי, אטבע גם אני על גבך ואיככה אעשה שטות כזו”. עולה העקרב על גב הצפרדע, שחים. פתאום מתכרבל העקרב, נוטה על צדו, מכניס עוקצו לעומק בשרה של הצפרדע. המים מפעפעים דם. שניהם מתחילים לשקוע וטובעים. הצפרדע צועקת באפיסת כוחותיה: “הלא הזהרתיך, הלא ביקשתיך, הלא התחננתי לפניך, תן לי חיי”. העקרב: “וכי בי האשם? הטבע שלי… הטבע”).

(נכנסות קריסטה וטראומה. טראומה מברכת ברכת איידי־היפיס. מתי עונה).

מרי: (לחוזה) אתם מעקרבים את האדם… אנשים לא עקרבים. (לעבר טראומה) כוחות אופל מסביב.

מתי: האדם מעקרב את עצמו…

מרי: נחזור. (הדלת לסלון מתחילה חורקת) משונה.

מתי: אות אזהרה, מרי… טרם אדע… סוף פסוק גואל (מחבק את מרי, להגן עליה).

(החוזה מכבה את הפנס. חושך מלא.

נשמעים קולות: לובהמה, גוג, בין נאט…)

החוזה: (בקול) אללי לכם. וי לכם. לבי לכם, שנולדתם בדור הזה, בגילגול הזה.

סצינה 5    🔗

(בסלון מואר, ליד השולחן יושבים 11 זקנים. לפניהם כיבוד קל. מתלחשים).

מן: (לעו"ד לגיס) למה תחכה ותחשה… הלא זוהי עבודתך. (בבוז) אחות רחמניה בבית־חולים, מדרגה שישית… נו, פיגום נופל… הסבר להם את העניין.

(מלמעלה נראית אשמדעה בשמלה אדומה ומחשוף גדול).

לגיס: (לזקנים) שני שותפים במפעל, מר מן ורעיתו. הם רוצים להרחיב את העסק, מכניסים אתכם לשותפות. תהיו יחד 13 שותפים.

אדם: היו עוד שותפים. אן נעלמו?

מן: אין שאלות… לא לזה התכנסתם.

זקן א': ומה נעשה בשותפות?

זקן ב': נעבוד (קם, מתמתח, רוצה להדגים עבודה, מועד, עוזרים לו לקום).

הזקנים: (פורצים בצחוק) עליו יושתת המפעל.

זקן ג': ומה יצא לנו מזה? (הזקנים מתווכחים ביניהם).

מן: (למנו) קדימה, עורך־דין מתקדם. לב משעווה ומוח מאבן. טוב לריצוף… פרנסתך, משלוח־ידך, משלמים עבור זה…

מנו: (לזקנים) כל אחד יקבל 100 דינרים לחודש.

זקן א': קבוע?

זקן ב': בדותה. רק 100?

אדם: ושני השותפים כמה?… אוי, השטן מקטרג, מרקד ביניכם (עוצם עיניים).

מן: מעט יותר. אבל עלינו לשלם מסים לבניין המדינה, ומשכורתכם נקיה, נקיה כחלון־ראווה מצוחצח.

אשמדעה: (בלבוש הדור, לוחשת) צדקת, תלחם על צדקתך.

אדם: אי אפשי… בקהלכם אל ייחד כבודי.

מן: חמי, זוהי חובתכם… אחרת… אדון מנו יסביר.

מנו: כן, מסים לפי א"ב. מס אכילה, מס ביאה, מס גידול, מס דלות…

אדם: זה כבר מקנה רשות? נהיה ככל הגויים. מרידה…

מן: לא! מסים לפי שמות.

הזקנים: שמות… שמות… בלוי ונרקב… אילו שמות?

מן: של האבות, אברהם, יצחק ויעקב.

(נכנסות קריסטה, טראומה ואחריהן מרי).

מן: אַ, גב' קריסטה, (פונה למנו, המציץ בקריסטה בעיניים פעורות לרחבה) שמלה מוחקת כל הגיון. (למרי הלוחשת למנו) מרינקה, business before pleasure, מר מנו, תמשיך.

(זקן ב' נופל מכיסאו. טראומה ומרי רצות לעזור. כולם יוצאים. קריסטה יוצאת אחרונה).

מנו: זר, מוזר… קרוב־זר. זר נכנס לפנימי (מביט אחרי קריסטה. פס אור, נראה רק למנו, נמשך מקריסטה לעיניו ומבצבץ).

(חושך בסלון).

סצינה 6    🔗

(בשטח הלבן, בחזית, אור קלוש מהבהב. ממערב פס אור לבן. ערפל, צבע חלב, מכסה הכל).

מנו: (מחפש באי־שקט, מסתובב, חוזר למקומו. פתע נעמד. שלווה נסוכה על פניו, מרים עיניו, עוצמן) כן… אז…

(מהערפל מתקלפת תמונה:

במרתף־עינויים, במשפט האינקוויזיציה. על במה מורמה יושבים שופטים, נזירים. שרתים מורידים בכוח מקריסטה את בגדיה. קריסטה נלחמת כלביאה).

ראש־השופטים: בשם אל־אהבה, נתחיל.

(הנוגש קושר את קריסטה, כמעט עירומה, לגלגל־עינויים).

מנו: (מאחורי הסורג, בין הקהל, שחוייב להסתכל בעינויים) אל תענוה. אותי, אותי תענו.

ראש־השופטים: בלום פיך, (למשרתים) לסתום פי הכופר. תורו יגיע. חלאת המין האנושי… מסתתר מאחורי הבוגדת.

(משרתים מושכים את מנו וסותמים פיו בשעווה. חושך. זעקת קריסטה המעונה מתערבת בהמיית מנו). (אפלה).

החוזה: (מדליק פנסו) 1414. רצח האדם בשם האהבה.

(צל האשמרעה חולף ביעף. צחוק חרישי נשמע ממרחקים).

סצינה 7    🔗

(בשדה הלבן בחזית והשחור מאחריו. ירח מלא).

(האיידי־היפיס וביניהם מנו, גוג, ארגון, מתי, אקו, טראומה, לובהמה, בין־נאט. החוזה מרים פנסו המואר, עושה סימנים של אור וחושך וסיבובים, מכבה הפנס. שומעים קריאת־הגבר. כולם כורעים על ברך שמאלית, מברכים ברכת ההיפיס. קמים).

גוג: (שר, כולם מלווים במנדולינות)

הירח בחלומו, מלא,

מחדש את אורו הליל,

מיליון, מיליון בשנים

ושנים מיליון ועוד

נע ושקט ומחדש.

אתה כמוהו, אדם,

יבוא זמנך, תחדש אורך,

חדש, חדש. הם… באה העת,

הגילגול הבא, הוא חידושך

נע ושקט ומחדש.

ירח ואדם, שניים אך,

שניים בעולם, אור ליקום.

בחושך קוסמוס לא יחיה

אור חדש תעניק אדם.

נע ושקט ומחדש

(רוקדים): מלא, מלא, מלא

אור חדש תעניק אדם

נע ושקט ומחדש.

(בפינת שמאל כורים קבר. החוזה מדליק נר בפנס, ניגש לכורי הקבר. מתקרבת דמות בלבוש מהודר, גבוהה, רחבה. מובילה דמות רזה, צנומה, קטנה, עטופה גלימה לבנה. הגבוהה מלווה את הצנומה עד לבור ומכניסה אותה פנימה).

החוזה: השקר מביא את האמת לקבורה.

(מופיעה דמות אשה יפהפיה, בלונדית, מיני ומחשוף, מלווה גבר אפור, המשרך דרכו בקושי, בזהירות וברצינות. מכניסה אותו לקבר).

החוזה: הרע מלווה את הטוב לקבר אבות.

(שני צעירים בלבוש פרוע, מובילים זקן, קפדן, איטי, לקבורה).

החוזה: השובע והשיעמום מובילים את המוסר לבית־עלמין.

(פרופסור בטוגה וקצין במדים מובילים אדם, ארוך ושדוף).

החוזה: אלה מביאים את היוצר־היוזם לתהום הנשייה.

(האדמה מתחילה לרעוד תחת רגלי ההיפיס. נרעדים, מניעים רגליהם באי־שקט).

החוזה: המתים, המעונים, מדברים. מנוחתם הופרה. השוד והשבר על פני האדמה מכביד עליהם ועל נשימתם. המוות משחרר ממחלות ועינויי־הגוף. עינויי הנפש נמשכים הלאה.

(לילה וטראומה מכניסות את לובהמה. עיניה עצומות, מנומנמת).

לילה: (לחוזה) נכונה למיבחנה הסופי, אחות תהיה לנו.

(החוזה מהפנט את לובהמה).

בין־נאט: היפנוזה להצלת נשמתה, לגילגול (פורש מחצלת, כורע, משתחווה לעומת מכה) בשמיללא ולרחמן ולרחום ולרחימה. תודה לכן, טראומה ולילה.

החוזה: התעוררי וחיי, התעוררי, הכרת גילגולך האישי הקודם. למדת פשר חלומות־קשר.

מנו: נשמתך שלמה, הצצת וחזית. בעל שבר־נשמה לא יסוגל לכך עד שיתקשרו החלקים לנשמה אחת.

כולם: התעוררי, אחותנו… האיידי־היפיס, לתחייה.

ארגון: (מלטפה ברוך, מובילה למנו ולגוג) היא לפניכם.

מנו: ברדיו הנפשי שלך תקלטי קולות הקרינה. האטומים לא יתפסום.

גוג: לובהמה, שימי יד שמאלית על לבך, יד ימנית למטה. הישבעי: אני מאמינה בשלישיית הנצח, באלוה, באדם ובתחיית הראויים לכך. אמן לי.

ארגון: (לוחץ את לובהמה, מתנשק אתה) היי ברוכה בתוכנו (אור וצל נראים).

גוג: לובהמה, אחותנו את. לבך אבן, עיניך אור. האדם נולד באסיה ובאפריקה, בהן עריסתך־עריסתנו, אחותנו.

החוזה: בטחי חייך בגילגול הבא. עזרי להרוס הגילגול הזה.

גוג: Ceterum censeo reincarnationem scorpionis delendam esse.

כולם: מונסון, טייפון, הוריקן, שירוקו, חמסין,

למות, למות, לחסל את העקרבים

מונסון, מונסון, מונסון

(מוציאים נרתיקי־העקרבים, חובטים באדמה).

(החוזה מסובב פנסו, יוצא).

(נשמע רעש. עבים מכסים את השמיים.

כולם כורעים על ברך שמאלית. מתפללים בלחש).

(נכנסים לגיס וקריסטה. אי־שקט בחברה).

מנו: הגברת והאדון לגיס ידידים. להכירנו רצונם.

לגיס: אנו יודעים. הנכם איידי־היפיס, היפיס עם איידיאה, אידיאה. תורתכם המשולשת הכרתי. א‘: צמצום האוכלוסיה עד 200 מיליון בעולם כולו; ב’: במקום תזונה קרינה אנרגטית; ג': ביטול מלחמות, הן מלחמת־קיום והן אידיאולוגיות, לאומיות. ראיתי ברכתכם בשלוש אצבעות, מה ערכה?

גוג: חושבני… שלושה גילגולים של האנושות. הראשון נהרס ע"י המבול; השני, העכשווי, ייהרס על־ידי אדם; השלישי בא, גילגול היצירה.

לגיס: בל תכעסו על האורח, מעשה אספר. שלוש עגלות, טעונות שחת, נסעו בטור אחד. כל סוס אכל מהעגלה שלפניו, אבל רק הסוס האמצעי נהנה. הסוס הראשון משאו הוקל, אבל לא אכל, האחרון אכל, אבל משאו לא הוקל. רק האמצעי אכל והוקל משאו. הנמשל…

גוג: חושבני, יש בזה משהו. הנמשל – אנו. בגילגול השלישי יוקל המשא מעצמו…

לגיס: תורתכם – תורת־סברה, היא נראית לי, בשינויים, במקום לחשוב על חיסול… תיפנו למצפון העולם.

ארגון: מצפון – אצבע אלוה בנשמת האדם. בדור הזה משתמשים במצפון כבשעון־כיס. ברצותו אדם – ממלאו, ברצותו – אינו ממלאו, והשעון עומד, מת.

לגיס: אבל בעולם מתקרבים לאידיאות שלכם, יתאספו ויחליטו תיקון.

גוג: חושבני, יש בזה משהו. אאמין בירידת הכוכבים ממסלולם, בריקוד הרים והר אחד ישים ידו על כתפו של הר שני, אאמין שהאדמה התולה על בלימה תרד תהומה, לא אאמין, שכל בני אדם יישבו יחד לטכס עצה לטובתם.

מנו: מר לגיס, חבר לגיס, אב אחד משותף למקצוע עורך־הדין שלנו, בו היגיון מחייב ומכניס. אומר לך, בשם אותו היגיון, רק נס או קטקליסם עשוי להביא להידברות כל בני־אדם. אם יישאר אדם אחד בעולם, תהיינה לו שתי דעות, יוציא שני עיתונים, אחד בעד ואחד נגד, אדם תוצר של האור והאש, הטוב והרע, ומשניתנה לו, בהסכמה, בחירה חפשית, הוא בוחר ברע. ביישותו נטבע הפירוד. כל בני־אדם יחד? ישנם עמים קטנים, הנאלצים להגביר הילודה, לצאת מקוטנם הכמותי. על עמים שוחרי שלום, מטילים מלחמה ויש…

לגיס: כנים, אתם, כנים ותמימים… גמישות… ערובה ליושר, השלמה לו… אמרת “נס”. עם ישראל הוריד את המוסר מהעליונים ומסרו לבני אדם, כפרומיטיאוס רוחני, עם שירושתו שלום, ירושלם, יחולל את הנס.

גוג: חושבני, יש בזה משהו. ברם, כוחות הנגד גדלו בינתיים. האשמדעה לבשה את צמרה של כבשת־המוסר – הקומוניסם, ובשביה נופלים לבבות של עמים תמימים.

לגיס: ואן ההצדקה לחיסול… מי אתם, מי שמכם?

אקד: קבוצות כמונו באמריקה, באירופה, במזרח הרחוק והקרוב ועוד היד נטויה, בינינו סטודנטים, עורכי דין, שרים, קציני־צבא ובני־אדם.

לגיס: ואנשי אינטליגנציה חושבים על חיסול?

ארגון: חיסול דור־הנגד. בנים נגד הורים, תלמידים נגד מורים, עובדים נגד עובדים, נשים נגד בעלים…

לגיס: (לאקד) אתה סטודנט, צעיר, ברצונך לחסל עולם יוצר, חולם, הוגה?

אקד: טעות, אין עולם כזה, אני מתבייש להיות אדם בדור הזה, כדאי למות ולחסלו. יקום דור, שכדאי יהיה לחיות בו, הוא יבוא ואני מאמין בו, בחלום ובהקיץ.

לגיס: מאמין בתחיית המתים? אתם בכלל מאמינים? אתם?

מנו: אמונה – אביב הנצח.

גוג: חושבני, יש בזה משהו. מאמין בגילגולי נשמותיהם של בני־אדם… אל תנדנד ראש בספקנות של אינטלקטואל… רבבות שנים הולכים קולות בני־אדם לאיבוד עד שהמציאו רדיו והנך שומע אותם… וכי קודם לא היו? לא שמעו אותם! גם קולות הנשמות. נשמות נעלמות מאופק החיים, והן קיימות חיות ומתקשרות אתנו… ורק יחידים, היודעים את כתב־האותות, החלומות, מבינים אותן… רבבות בשנים, מיליוני אנשים, קדמונינו, קרובים מאתנו לנשמת־העולם, הרגישו והאמינו, וכי זה כאין בעיניך, רק השטן…

קריסטה: (בפחד) אסור להזכיר אותו… בוא, בעלי.

לגיס: מישחק בפצצות ייגמר בהתפוצצות המשחקים. אוי לה לחברה, המביאה נוער לידי יאוש באנושות ואינו מוצא דרך אחרת מאשר חיסול. ואוי לו לדור שבבני־אדם. ויכוח נוקב. ויכוח קדמון: עולם ללא מוסר אינו כדאי שיתקיים; מאידך, עולם ללא מוסר כורח לתקן. עם ישראל נועד לתיקון עולם, החל ממשה, ישו וממשיכיהם הגאוניים. אני מאמין באדם.

החוזה: (מופיע, מרים פנסו) כן ולא, לא וכן (מכבה הפנס, חושך).

(כולם יוצאים. מנו נוהה אחרי קריסטה).

סצינה 8: השטח הלבן בחזית    🔗

(גשם זלעפות. ברקים ורעמים רחוקים. אט מתרגע. הגשם נפסק כמעט לגמרי).

מנו: (מטייל ארוכות. אור וחושך מתחלפים. אש מתלקחת כשריפה במרחק. אשמדעה מופיעה ונעלמת, דמדומים בין אור וחושך). כל ימי שנות־חיי יגע ומתייגע להיתקשר אתך, אלוה, בקרינה… בנעורי הצצתי. (נאנח) מחיר־לב שילמתי. רעיונותי, יזמתי, פרי־רוחי זדים, זרים יאכלו… תועה, תוהה העולם… בשואה נפגעתי. קשה ממני נפרעת… כל המדענים עם אינשטין בראש, כל הפסיכולוגים עם פרויד בראשם חוקרים דרכי הדחף – האשמדעה… לו חקרו תורות המשיכה – כוחות אלוה… לו השקיעו כוחם בהעמקת חקר הקרינה הפסיכוקוסמית… המדברת, הלוחשת לנו בחלום ובהקיץ. בגינתי אעמודה, פס־אור הקרינה לעתים אלי נמשך… השמיים נפתחו בכל האופק, לי ולידידתי… תפסתי. זעקת קברי־אחים באדמות פולין… האיוושות בהשכמה ודמדומים… ובגינה אטייל על אלפי שנות־חיים, שהמשכן בבטן האדמה אחוש, בקרינה אמצאן… והדיוקן המעודד ברוחות־אלול, והעצים דום נעצרו… והצפורים, ציוצן, עת גילו את הנחש… והצב המלומד… וגסיסת החתול הלבנה לרגלי, לפני עלות השחר, הלחישה בין הברקת הברק והד הרעם… ותוגת הפרפר הצהוב בסבך… נעלמו ניירות, בהם קולך רשמתי… הרוח נשאן וחלומות, חלומות־קשר… אאמין, משוכנע בדמי, מעל־לרוחי… להוכיח? להוכיח אמונה כאילו לכבות שמש ולהציתה… שיעמום, בדידות… מדע קנה־רצוץ, אינו משענת לספק המכרסם בלב. למה? cui bono, בשביל מי לחיות, למה? אהבה? אגואיסמוס, אותה טומאה… עם קריסטה הבלונדית העגומה, איתה נפגשתי (פס־אור מלמעלה עד ללבו, תועה, ונעלם). נפגשנו. ניפגש… (שומעים שירת נאט) כן, הפתרון – בפנימך. מצאתי. פירושו: רגש האמונה בתכלית היצירה. והדרך: ביעור הרע הבולם אמונה. ואולי, אלוה, אמרת “הרף ממני ואשמידם” ולא השמדת… יונה שלחת לנינוה, להחריבה. היא שבה בתשובה והשארת אותה, להמשך… אולי לא בחיסול עסקינן… אולי אתה, לנינוה – לתשובה, כוונתך. (נאנח) אולי טרם הגיע הזמן לחיסול… נינוה, נינוה… והגילגול החדש ערובה לתחייתנו… נחזור, אחזור, נחזור… חלום פאן־בזיליה הפך חלום פאן־שטניה… והברק שפלח את העץ לפני, הזהירני או קבלני… זרים אוכלים רוחך, רוחי, ובועטים בך… (כורע ברך שמאל)… זמזום באזני, רדיו לקולות משם… והצללים. צללים בהירים בלילות חושך ובימים אפורים. צללים כהים בלילות־ירח ושילהי־דקיטא – מתחמקים. מצב ערב־טירוף עטפני, עת העמקתי תפיסת־הכרה של רשות הרשויות, שבדואט מאחד מחבק קוסמוס ומלואה… והוא יקום מלא צללים, העולם רווי לחישות, תן להבינם…

(שירת בין נאט נשמעת).

החוזה: (מופיע ופנס בידו) סוד החיים השלישי.

סצינה 9: בסלון ובקוטג'    🔗

(קריסטה רוקדת. טראומה משוחחת עם מסיס. נכנס מנו, בריצה אחריו באה מרי).

מרי: חפשתיך בכל מקום.

מנו: הייתי בשום מקום.

מרי: ורחוק ממני.

מנו: מרחק קו אופי שלי (מנסה לגשת לקריסטה, שהפסיקה לרקוד).

מרי: מנו, (מחזיקה בידו), אל תלך אליה. היא… פרוצה.

(קריסטה ובן־זוגה יוצאים, אחריהם טראומה ומסיס).

מרי: בוא, מנוקה. נלך לסבא וסבתא, רוצים להכירך. (נכנסים לקוטג').

(בקוטג' למעלה 2 קבוצות קטנות. אחת מתפללת ואחת לומדת. בפינה – הסבתא).

מרי: סבתא, סבתאתא. זהו מנו, מנו שלי.

מלה: שבו, תשתו תה עם עוגיות… מרינקה, מרינקה, בכל לילה, טרם אירדם, מתרוממת אני כמלאך מעל הבתים, בהם גרים הילדים שלי, בכנפים אתרומם, אחוג, אפרוש כפי, מברכת אותם… ואותך תמיד… (יוצאת).

מנו: (מקשיב ללימוד הקבוצה, מנסה לגשת, פונים לו עורף). אולי בפעם אחרת.

מלה: (חוזרת) מרינקה, פנינה בכתר ראשי, איזה יופי, אשרי שזכיתי… מאושר שיתלווה אליה.

מנו: (נעמד, מקשיב לדברי הלומדים, בניגון חוזר על דבריהם). בעיקבתא דמשיחא חוצפא יסגא. טרם שתבוא הגאולה, העולם יהיה מלא זימה, חוצפה… אז, גם הם?

מרי: מנוקה (בצעקה ללומדים) הפסיקו, מטורפים כמותם, כמוהו…

מנו: (מקשיב) ייתי ולא איחמיניה. בזמן שמשיח יבוא, טוב לא להיות, לא לחיות… איזו עמקות נבואית.

מרי: מנוקה, אל תקשיב… ניגש לסבא, שיברכנו (ניגשים לאדם).

אדם: מכיר את האדון, העורך־דין ההוא… הזה.

(הרצפה מתחת לרגליהם מתחילה רועדת, משמיעה אנקות – נענועים משונים).

(אשמדעה מתחזה כטראומה, חולפת ביעף על פני מרי ומנו, קורצת בעיניים, מנסה להתקרב. שניהם מתנערים, כאילו נגע בהם שרץ).

מנו: אותות מבשרים רעות.

מרי: (נבהלת) תפס אותך, שוב, מנוקה.

מלה: תשתו, שבו.

(שומעים קולות וצעקות מלמטה, בסלון).

אדם: רדו, רדו… שם קוראים לכם… שם מקומכם.

(מלה מנסה לנשק למרי, הרצה אחרי מנו, שירד).

סצינה 10: בסלון, המואר למחצה    🔗

(דופקים בדלת הסלון וצעקות נשמעות מעבר לה. מן ופמה בבהלה, האורחים ברחו, נשארה רק קריסטה).

גברתן: (בדלת שנפרצה, נבלמת בשרשרת) די, עלוקה, מפרקתך ארוצץ, גולגלתך אנפץ, ממעייך מיתרים אמתח ובלונים מהגידים… עלוקה… שודדים.

(מכל פינות הסלון מהדהד: שודדים… שודדים).

ההמון: (מעבר לדלת) מה רצית מילדינו, המתגוללים באשפתות. הבטחת בתים וכעת נשפים תערוך ואנו בבוץ.

הגברתן: (לקריסטה שניגשה) ברח, הגבור, (מן רץ לטלפון) גברת סטרוקטור, שמעי את, גם את.

ההמון: תן לה בשינים, היא לא טובה מהם (רוצים להידחק פנימה).

הגברתן: הניחו (עוצר את הצועקים בגופו).

קריסטה: (מתירה השרשרת, הגברתן עומד בדלת ועוצר ההמון). במה הענין? (מישירה מבטה לעיניו).

ההמון: (בצעקה) בעלך שדד, גזל, חמס, הבטיח… והנה נשפים…

(פס־אור עוצר ממן לגשת לטלפון).

האשמדעה: (בלבוש הדור ובמחשוף רחב, לוחשת לאזני מן) שדדת? לקחת? חברה בין־לאומית תעמוד בהבטחותיה, צדקת, הילחם על הצדק שלך.

מן: (בראש מורד, לוחש לה, כתשובה) אהרוס אותם, אחריבם, רשעים (אשמדעה נעלמת).

מן: (ניגש, בביטחה ועוז) גב' קריסטה לכי לך, אני אסתדר, יודעים שלעצמי לא לקחתי, נעמוד בהבטחה… המון מוסת.

קריסטה: (לגברתן) ספר, ברצוני לדעת הכל.

הגברתן: (להמון) הסו, שתקו. (קריסטה משלבת זרועה בזרוע הגברתן).

צעקן: (מההמון) את לא טובה ממנו.

מן: הניחו, זו לא אשתי.

הצעקן: גם לאשתו מתכחש. שקרן, כפרן, פחדן, קלפן, זבלן, מוגלבן, אפל, תפל, שפל.

הגברתן: הניחו, בני־כלבים…

הצעקן: מי אתה, מה אתה. ראה זרוע חשופה וחזה מקומר…

(ההמון פורץ פנימה, מרימים אגרופים, הגברתן, מן, קריסטה ומרי ומנו, שהגיעו בינתיים, מנסים להרגיעם, לעצור בפניהם. פתאום נראית אשמדעה לבושת הדר מתערבת בין ההמון, ולידה נגלית סכין ביד אחד מההמון).

(צעקה פולחת אוויר): “דם, דם”… (קמה בהלה, סוגרים את הדלת בכוח, מוצאים את הפצוע, כולם מטפלים בו. בא לב).

לב: (חובשו, מצווה) להעבירו לבית־חולים! (כולם יוצאים).

לב: (ללגיס שנשאר) יחלים…

לגיס: מן אינו מבעלי־המוסר הגבוה.

לב: מן אינו רע ואינו טוב, הוא החברה. דגל החברה היום: אגו. היום לומדים דקדוק והגיון חדש… במקום אני, אתה, הוא, אנחנו – גורסים “אני” ואחרי “אני” נקודה בדגש חזק, ואחרי כן בקול דממה דקה “אנחנו”. והסוף.

לגיס: תדע, שהנוער מתמרד ומוכן לחסל החברה. חברה שלא נותנת להם כלום בתמורה על נעוריהם שחולפים.

לב: ישגיחו, שלא יחסלום. “האיידי־היפיס” הלא חסרי־דעה.

לגיס: שמעת טענותיהם? הם מיסכנים. תרבות המערב הורסת את החיים. אין טעם לחיים שם… תרבות המזרח הורסת את האדם. אין ערך לו, וילדינו אומללים, יאוש תקף אותם.

לב: מיאוש לחיסול, ביניהם עוברת דרך־האדם. בעל כרחך אתה חי, אמרו חכמים, אבל לא בעל־כרחם של אחרים. היזהר מהם ושמור עליהם. חוק הסברה.

(שומעים זעקת גוג, לובהמה, קריסטה. לב ולגיס יוצאים. מכבים האור).

סצינה 11: שדה לבן, בחזית. קשת בענן    🔗

היפיס: מונסון, טייפון, הוריקן, שירוקו, חמסין,

למות, למות, לחסל את העקרבים,

מונסון, מונסון, מונסון.

(החוזה מופיע, מדליק את הפנס, מניחו על הקרקע ונעלם).

(שומעים קריאת הגבר. כולם כורעים על ברך שמאלית, קמים, מברכים ברכת־ההיפיס. מוציאים נרתיקים וחובטים באדמה).

(בין־נאט תוקע בשופר).

מנו: הנה הפקודה: מתי – קצין קשר עם הצבא, ארגון – קשר עם קבוצות במדינות אחרות, גוג – קשר עם האגודות והחברות, טראומה – קשרית לאגודות נשים, לובהמה – קשרית עם הנוער, אקד – קשר עם הסטודנטים. והם המפקדה, בבוא הזמן, נודיע על ההמשך.

גוג: חושבני… (מגמגם) חושבני… מנו מנהיגנו. רק לא קונקטטור – מהסס. בשם אלוה, שברצונך לקרבנו אליו, נבשר. האשמדעה, מצווה עלינו להתרחק ממנה. אל תשאירנו ללא מעש.

(פורצים פנימה מן ופמה, לב ומסיס, לגיס וקריסטה והצועני).

מן: מתי, צא מפה… מיד… צא מהכנופיה ונשמידם.

(מסיס רצה למתי ומושכתו בעוז).

פמה: מרינקה, את פה. בואי, מר מנו השתגע. רוצים לרצוח אותנו, כולנו.

לגיס: רבותי, ללא בהלה, הם בידינו. הם גם ידידינו… אין עונשין, אלא אם כן מזהירין, ברצוני לשאולכם.

מן: לא לשאלות באנו ל“רבנים” הללו, לכלוא אותם.

לב: (משתיקו ביד) תנו לי לברר, אני שואל. הנכון שברצונכם להשמיד את כולנו בעזרת פצצות קרינה, שמותיהן לא אדע?

ארגון: להשמיד? להחיות!

מן: (פורץ בצחוק) וזה אומר בר־שכל, להחיות בעזרת פצצות… די…

לב: ביקשתי שקט, אני מברר. כב' השר, לא הבינותי.

גוג: מתביישים לחיות היום, קברתם מוסר, אהבה, אחוה.

לגיס: ולכן הצורך לחסל?

לב: התרפיה לדיאגנוסה שלכם: מוות.

גוג: חושבני, יש בזה משהו… הגילגול הזה, בדורות האחרונים, התדרדר, נמסר לשטן, לאשמדעה. נהפכנו חיות, עקרבים. חיות יתביישו לחיות אתנו יחד.

לב: מה הקשר למזימתכם?

גוג: חושבני…

מן: (בצעקה) הסאה גדושה. רוצים להרוג אדם, השכם להרגו. לחסלם.

גוג: חושבני, יש בזה משהו. לחסל אדם? אדם טרם נולד.

מן: (דוחף את לב הצדה) די, מתי, צא! (צועק) משטרה!

(נכנסים מספר שוטרים, בראשם אקד ויוטס).

(ההיפיס נותנים עיניהם בשוטרים בניסיון להפנטם. תנועות השוטרים איטיות).

מן: הנה המטורפים… לא עבורם, עבורנו, לרצוח, לחסל רוצים. כיבלום בשרשרות.

אקד: אבקש את כולם החוצה, ישארו רק הם (מראה על ההיפים).

לב: אבדנו, אבדנו, הרעל פעל, הספיקו להדביק את כולם.

מן: בגידה! בגידה!

(השוטרים דוחפים את ההיפיס לדלת אחת והשאר – לדלת שניה. כולם יוצאים. חושך).

סצינה 12: בסלון. בעומק בר, באור עמום    🔗

(מוסיקה חרישית נשמעת מהבר, שם יושבים על תיבות. לובהמה מציגה סטריפטיז, זמרת הודית שרה, בין־נאט מלווה בגיטרה).

(בסלון אור עמום מאד. ליד שולחן, בפינה, יושבים שלושה זוגות, מן ופמה, לגיס וקריסטה, לב ומסיס, שותים שמפניה. מוסיקה “רוחות הים” מגיעה מהבר).

(נכנס צועני מהבר, ניגש לשולחן, מנגן סרסטה, הגברים מחליפים את מקומותיהם, ליטופים, קריצות, ליחושים ולחישות).

החוזה: (בפינה, למעלה) המשפחה, המוסד היחידי, משותף לטוב ולרע, לאלוה ולאשמדעה – המוסד מתמוטט, מתפורר.

(קם מן, מושך את מסיס, שניהם מתרחקים לפינה, שם נראית דלת מוסתרת. הצועני עובר לנגן וולסים וינאים. הנשארים שותים, מעיפים, מדי־פעם, מבט לעבר הבר, שם נראה סטריפטיז ולעבר הדלת המוסתרת).

(מופיע מנו, נעצר בדלת. הצועני מנסה לדחפו החוצה, היאבקות. מנו נכנס).

פמה: מנו, אדון מנו… מה מעשיך פה. מרי, איה היא?

(מנו לוקח כסא, מתקרב לקריסטה, כאילו להתישב לצידה).

לב: זו לא חוצפה, אדוני עורך־הדין? והסגת גבול? ההוזמן?

פמה: בבקשה לצאת, בעלי יבוא…

מנו: (שם כסאו מאחורי קריסטה) אני אליך, גבירתי.

(הצועני מנתר ממקומו, סוטר למנו על לחיו, עד זוב דם. מנו מנסה להוציא את הכינור מידי הצועני… היושבים קמים ממקומותיהם, להתערב, להפריד ביניהם. מנו חוטף את קריסטה, כאילו להגן עליה).

מרי: (פורצת בעוז, אקדח בידה) אהה, מנו, אהובי היחיד (מכוונת אקדחה אליו). ואת, הפרוצה (מכוונת אקדחה לקריסטה) אה, חלקי… חיי… כן, כן, עקרבים! עקרבים!

(יורה בעצמה, נופלת).

פמה: (זעקה מחרישה) מרי, מרינקה, (נופלת עליה).

(מן יוצא מדלת צדדית, קופץ באגרופים קמוצים לעבר מנו. קמה מהומה).

גוג: (קבוצת היפיס פורצים, רימונים בידיהם) הפקודה?

יוטס: כולו חייב (צוחק).

(הצועני וסכינו בידו מזנק לעבר מנו. גוג, בצליעה, ומתי קופצים לעומת הצועני, מנסים להוציא את הסכין מידיו. מתי נפצע ונופל. שומעים יריה. האורות כבים. אנשים מהבר נכנסים, קמה בהלה. חלק צועק, חלק מתחיל בורח. הדהוד כמפצצה אטומית).

לגיס: (פורץ בצעקה) מנו, מנו, חבר מנו, חזור בך… תן פקודה לעצור… הבט, רק הטובים נופלים… תורתכם נתקבלה. התחולל נס… חזור בך… חזור…

(הד שירת נאט מגיע. פתאום פורץ אור ונראים: מנו, גוג, יוטס, ארגון, טראומה, קריסטה – עומדים לבושים כרועים במדבר יהודה מהמאה הראשונה, בידיהם מקלות רועים. מרי, לבושה כרועה, שוכבת ליד מתי, לבוש כרועה, היושב בעיניים עצומות. אקד נשען על חניתו).

מסך

 

מערכה שלישית    🔗

סצינה 1: ריח קטורת    🔗

(מדבר יהודה, הוד קדומים נסוך על פני כל היקום. השמים קודרים. בין השמשות. תנועות איטיות. ריטם מדוד, איטי. לבוש כיתות מדבר־יהודה במאה ה־1 לסה"נ).

(באופק הרים. במחצית הבמה עד לעומקה – מערה. דלת המערה פתוחה למחצה, ע"י האבן הגוללת עומד מנו. שומעים שירתה של קריסטה הרועה את כבשתה, מזרזה מדי פעם, ושרה שיר רועים. מנו נעשה אי־שקט, רוצה להתרחק מהאבן וחוזר על משמרתו).

קריסטה: (מופיעה, נושמת בכבדות, מובילה את הכבשה בחבל) תלול המורד, קשה העליה.

מנו: (רץ לקראתה) קריסטה, בדרכי נועדת.

קריסטה: כן, אליכם פעמי אשא.

מנו: יהיה שלום לך, קריסטה, שלום לכפרך וברכת אלוה ממעל תחול על ראשך.

קריסטה: לא איש בשורה אנוכי, מנו, ולא גיל להביא נשלחתי אליכם.

מנו: את, קריסטה, גיל מלווה צעדייך, כשמש את ביום וכירח את בלילה.

קריסטה: לא, מנו, עיתותי אינן בידי. לא לעגבים השעה. מנוחתכם להדריך נשלחתי.

מנו: ופתר־דבר זה, לא היה בידי מי למסור?

קריסטה: מנו, על עקביך חזור ולבני עדתך אומר תמסור: לכפר האיסיים שלנו כבר פעמיים באו בני אפרים ואיתם רומאים בשיריון־קרב על חזיהם ורמחי־מוד בזרועותיהם, ושאלו למשכן הכהן־הראש שלכם ולמשכן משנהו.

מנו: תשואות־חן ללוית־חן. כבר יומיים ויותר, הכהן־הראש וחמישה אבות עדתנו, מערה זו למשכנם איוו, ורגלי כל שונאי בני־אור והאיסיים ידידינו, קרסוליהם יבוקעו, טרם פתחנו יבקרו, וצואת־דם אתם יביאו.

קריסטה: המערה, אל תעזבוה, מנו. (ובקול חרישי) אתה ביניהם, מנו.

מנו: כן, למשמר הציבוני בחירי עדתי. (ניגש לקריסטה, קריסטה מורידה עיניה). קריסטה, אבות עדתנו ישחררוני. בואי, בואי, נצאה להרים, נלינה בכפרים, כי הנה…

קריסטה: (מתרחקת ממנו) לא עת דודים לנו… זעם הצפוניים עט עלינו.

מנו: אכלא אהבתי ומחסום אשים לרחשי, רק לי הגידי, מתי, קריסטה, לאהלי תסורי.

קריסטה: ידוע תדע, מנו, בהלמות המלים יד לבי ואני לבתולים נועדתי. לנצח!

מנו: (נבהל) קריסטה! (ממש בצעקות) קריסטה, מה עוללת? מה עוללו לך!? (ניגש אליה, היא מתרחקת קמעה).

קריסטה: חמש שנים שאף אבי להילוות למחנה האיסיים ולהיות כאחד מהם. שנה תמימה נתנסה מחוץ לכפר והנה משכננו כבר בכפר, אבי לאיסיים חבר (עיניה מבריקות וכבות בין רגע) וקיבל עליו אבי לאמור: אשר לו, קודש לכל העדה. מלאכתו יעשה מהבוקר עד הערב ומזונו וכסותו מאבות העדה יקבל. לא יקנה ולא ימכור. לא ילבש בגד חדש ולא ינעל סנדל טרם בלותו. אזור־בד יחגור, ירחץ בשרו במים קרים, ויטבול בטהרה ובגדי־קודש ילבש לעבודת הבורא. והיוצא מפיו ישמור כדברי שבועה, ומשבועה ירחק כל ימי חייו. כל לבו, חייו, זמנו, לאהבת איש את רעהו קודש, מתענוגות בשר יינזר, כי רעה בהם. ברוחו ישלוט ויצרו יכבוש, בחיי עושר ימאס ומנשואים ירחק, כי עת־חירום הזמן ונחלת־אלוהים ברעדה תמוט (ברק דמעות נוצץ בעיניה) ולנו אבינו יקרא וחומרת הנדר וקדושתו ישים על לבנו… ואני בטהרה אשמור ימי.

מנו: (נדהם, נבעת) הכבר נדרת, הכבר סכרת את ימי ולאופל דנת אותם?

קריסטה: עדתך “בני־אור”, בה נוחם תמצא ללבך.

מנו: אַל, קריסטה, אַל יבוא פיגול לפיך, אל תרעידי דמי ותטרפי אבר־מן־החי. אַת, רק אַת, אורי ושמשי, באשר תלכי שמשי תלך, באשר תיעלמי בחושך תשאיריני.

קריסטה: חמול על נפשי ואל תשים קרע בלבי, כי דווי הוא.

מנו: לפני כבוד אביך ברך תכרעי ותחננהו, שמנדרו ישחררך, כי בלבך ובנפשך לי נדרת.

קריסטה: (חושפת גבה המלא סימנים וכתמים) מהצוק הגבוה, בדרך מכתשה, נפלתי.

מנו: (מתקרב אליה, החושך של בין־ערביים מתעבה) קריסטה, האם בגלל הנדר, האם אווית להיות בת־חורין עבורי (קריסטה מורידה ראש, אודם בין־הערביים ופנימי – מכסים פניה) שימי מזור לכאבי ותרף למכאובי (פתאום בפתוס) אישי עדתך יבואו אלינו היום, אני אבקשם, אתחנן, אשתטח לפניהם… (נמלך בדעתו) לא! אישי הכהן־הראש של עדתנו, הוא, הוא יתיר נדרך.

קריסטה: ואני לאבי אסורה, ועדתי היא המונעת.

מנו: לאביך אישי כהן־הראש דברי יאמר.

קריסטה: (מורידה ראש) אישי עדתנו יבקרוכם, אבי לא יהיה ביניהם. מקומו אינו בין האבות.

מנו: אשים נפשי בכפי וישותי בבקשתי, ולב־בשרם להגיגי יאזין.

(מאחורי הבמה צעקה: נחש! נחש! בריצה באה טראומה) מה בהלתך, טראומה?

טראומה: נחש הכישני, הכישני, ארב לי והכישני, כשהחשיך.

(הנחש רץ ובורח דרך הבמה. קריסטה מושכת את כבשתה. מנו רודף אחר הנחש. מהמערה קופץ גוג, צולע במהירות לעבר טראומה).

גוג: (תופס את טראומה, מושיבה בכוח) חיוורון עוטה את פניך, נוחי רגע, טראומה.

טראומה: (מחזיקה ברגלה) לא אדע שחר, מה לעשות, בלהות אחזתני, הוא ארב לי.

גוג: ומה מין הנחש ואדעה, צפע, צפעוני, שפיפון, או חלילה אפעה… הנה לב.

מנו: (מרחוק נשמע קולו) אפעה (מסיס ולב באים בריצה).

לב: (חושף רגלה הכואבת של טראומה, לוחץ מקום הכאב, רוצה למצוץ את הרעל, טראומה מתגוננת, נאבקת, אבל לסוף נכנעת, לב מוצץ ויורק) אפעה.

(גוג מרים את טראומה המתפתלת בזרועותיו וצועד לעבר המערה).

טראומה: הנח. כובד גופי רב הוא (מציצה לרגלו הצולעת בכבדות) הנח, גוג.

גוג: (לוחצה אליו) טראומה, מי יתן לי אבר כנשר וארימך על (מכניסה למערה).

סצינה 2: במערה    🔗

(קימורים, כתלי אבן, מלאים בקיעים. זיזים, בליטות. בחזית תא גדול, רחב וארוך. בפינות – מספר תאים, אחד מכוסה יריעה מצמר כבשים. מנורות־חרס דולקות בכל שקע. באחת הפינות איצטבת אבן ועליה במטפחות מגילות שונות. ליד אבן מארכת, כמין שולחן, באמצע המערה יושב הכהן־הראש חבוש מצנפת לראשו ולידו בישיבה מזרחית חמשת אבות־העדה, מעשנים מיני נרגילות. ריח של סמים).

(מהתאים הרחוקים שומעים רעש, ביניהם בוקע קולו של לב, המטפל בפצעה של טראומה. גם רחש אחר נשמע מהתאים).

מנו: (ניכנס, ניגש לכהן־הראש, פוצה פה כאלו לומר מלה. לבסוף פותח ואומר) אישי, כהן־הראש…

אב העדה ת"ש: (רומז לו לא להפריע) קטורת, קטורת אנחנו מקטרים, אבות העדה.

אב העדה ר"ק: האדומי, עוכר מקדשנו, סכר את מזבחנו.

הכהן־הראש: (גומר לגמוע ולנשוף, ניגש למגילה, גולל קלף אחד, מתישב וקורא) ראשית משלוח־יד בני־אור להלחם בגורל בני־חושך, בחיל בליעל, בגדוד אדום ומואב ובני־עמון וחיל צידון ופלשת, ובגדודי כתיי־אשור ועמיהם (מנמיך קולו בצער) בעזר מרשיעי ברית בני־לוי, בני־יהודה ובני־בנימין. גולת המדבר ילחמו בם. כל הצבא לכל גדודיהם, בשוב גולת בני־אור ממדבר העמים לחנות במדבר ירושלים, ואחר המלחמה יעלו משם על כל גדודי הכתיים במצרים ובקצהו ייצא בחמה גדולה להלחם במלכי הצפון, ואפו להשמיד, להכרית את קרן בליעל.

אבות העדה: (יחד) והיא עת ישועה לעם אל, וקץ ממשל לכל אנשי גורלו, וכלית עולמים לכל גורל בליעל, ופליטה לא תהיה לכל בני־חושך.

הכהן־הראש: (ממשיך) וביום נפול בן כתיים קרב ונחשיר חזק לפני אל ישראל, כי הוא יום יעוד לו מאז למלחמת כלה בבני־חושך, בו יתקרב לנחשיר גדול.

כולם: וכבוד אל בסוד קדושים יופיע. בעזרת בני־אור אנשי האמת לכליית בני־חושך – גורל בליעל.

הכהן־הראש: (לבד) שנים וחמשים ראשי־העדה וראשי כהנים נשארו עם משנהו, להיות משרתים כתמיד לפני אל. וראשי המשמרת וראשי־הלויים ישרתו במעמדם ובמשמרות. ואנו פה נשהה עד יעבור זעם.

אב העדה ת"ש: חושך וגשם. כן דברתי, אב ר"ק.

אב העדה ר"ק: ליל פורענות.

אב העדה צפ"ע: ליד האבן הגוללת אין משמר.

מנו: (שוב נגש לכהן־הראש, המחזיק עדיין בקלף המגילה) אישי, כהן־הראש, את משמרתי זנחתי לבוא להשתטח לפניך, באתי לחנן ולחלות חסד ורחמים לעבדך, שמלאו לבו לכרוע ברך, ולמוצא שפתיך ימתין.

הכהן־הראש: הציקתך רוחך וגם פניך לא כתמול שלשום, הלא דבר הוא.

מנו: כן, אישי כהן־הראש, עבדך בשאתו ובבקשתו.

הכהן־הראש: פתח פיך והשמיע דבריך באזני ואדעם.

מנו: אישי כהן־הראש, ידוע אדע, כי סגרו עלינו בני בליעל. במארבים יארובו לנו האדומי והכתיים ממלכי הצפון ובני בליעל, כולם עומדים עלינו לכלותנו. במושבנו במדבר, כולם, כל בני עדתנו, מחזיקים מגני־נחושת מרוקה כמעשה מראת פנים. מגינים, מעשה חושב זהב כסף ונחושת ממוזגים. אורך המגן אמתיים וחצי ורחבו אמה וחצי, ובידם רומח וכידון. אורך הרומח שבע אמות מזה הסגור והלוהב חצי אמה. והכידונים ברזל בכיר טהור ברור ומלובן ובתי־ראשים ושוקים להם. וקשת וחצים וזרקות מלחמה וחצוצרות, שתהינה מריעות לנצח. (מציץ אחורה ומנמיך קולו) וגם אנו, אישי כהן־הראש במערה, סדורים למערכה… והנה (כורע ונושק שולי גלימת הכהן) ועתה עת התור הגיעה ללבי וברכתך אבקש לנשואי עם זו אשר יעד אל לי.

הכהן־הראש: גש הלאה, מנו. (מניח את כפיו על ראש מנו) ממך, בני, ברכתי לא אחשוך ולא ימנע אל חסדו מבחירו, ההולך באור. והיה ביום הניצחון ויראו העמים אור גדול. עת ברא אל את העולם נתן את אור שבעת־הימים, אור ללא הפסקה, ללא חושך, ללא אופל, ללא צל. אור גלוי, אור ישר. אור שם לו משכן בלבנו ומקדש בנפשנו. וביום הניצחון נחשיר נכריז על הכתיים ונשמידם. יתגדל ויתקדש האור ויאיר בשמחת בית־ישראל, שלום וברכה לגורל אל, להרים באלים משרתי מיכאל וממשלת ישראל בכל בשר. ישמח צדק במרומים וכל בני אמתו יגילו בדעת עולמים. ואנו בני־בריתו נתחזק במצרף אל, עד יניף ידו למלא מצרפו כזיו למעמדו.

מנו: (נרגש מאד, מרים לאט ראשו) אישי כהן־הראש, קטונתי מחסדך וחסד עדתנו, ולי לבי נוקף. אנא, אבות עדתי ואישי הכהן־הראש, חנוני.

(גשם מתחזק מרגע לרגע, שומעים נקישותיו ומורדו).

אב־העדה צפ"ע: מנו, מוזרים דבריך ופשרם סתום.

אב־העדה: ברכת־הכהן הראש נטפה נופת על ראשך, וחיל יזיע את נפשך?

מנו: אל נא, אבות, אל תדינוני לחובה, כי איש מר־לב וקשה־צחוק אנכי.

הכהן־הראש: פתח סגור לבך, כי וי גדול בו.

מנו: (רוצה לנשק יד הכהן־הראש) כן, אישי הכהן־הראש, כן דיברת. וי גדול אורח נפשי ומסתיר אור חיי. דודתי בין הבתולות בכפר האיסיים.

אבות העדה: (כמעט יחד) האיסיים.

מנו: כן, האיסיים. והם גודרים עליהם מנשואים, ועוצר מכשול לאשה באמונתה לבעלה.

הכהן־הראש: הטרם תדע, מנו, שהאיסיים נוזרים מתענוגי בשר, וחיי־הנשואים נמאסים עליהם, בראותם בהם רעה.

מנו: ידוע אדע ונדר אדור, לנצח.

אב־העדה ת"ש: אל תידור, טוב שלא תידור, משתידור ולא תקיים.

הכהן־הראש: אל תידור, בני. אם אדיר חפצך בכל לבבך אל ימלא משאלות לבך, בזה או בבא. אני מאמין, יום יבוא ואור ימלא דעת עולם ומלואו וחושך יברח אלי תהום.

אבות העדה ומנו: אמן, אמן.

מנו: אישי, כהן־הראש. רב שמך ואדיר תפארתך בכל עדת בני־ישראל ובעיני האיסיים. והנה אם יבואו האיסיים…

סצינה 3    🔗

(שומעים רעש ליד הכניסה, ליד אבן המגוללת מופיעים צללים… קמים. דרוכים).

(נכנסים ישוע מבית לחם, יהודה מקריות ומרים ממגדל).

יהודה: ברוכים תהיו בשם אל אבינו (קידות מזרחיות).

הכהן־הראש: ברוכים תהיו (קידה מזרחית) יהושע ויהודה, שלא הוקרתם את רגליכם ממנו, עת צרה לעדתנו ואל המטיר עלינו גשם עז וחרון.

יהודה: כי אמרנו, במצוקתכם ירווח לכם (מתקרבים. יהודה ממשיך בלחש) יוחנן הריץ שליח אליכם ודברי־שמירה בפיו. אמרנו, אם נמצא חן בעיניכם ועצה ותבונה נביא, אל תשפכו דם.

הכהן־הראש: כי על כן באתם לחסות באהלינו, במלונינו ותסעדו לבכם פת־לחם, כי עת מאכל הוא לנו.

(כולם ניגשים לפינה, נוטלים ידיהם, מנגבים רגליהם ונוטלים ידיהם שוב, פרט לישוע ויהודה, ניגשים לשולחן האבן. מתישבים ישיבה מזרחית. הכהן־הראש וסביבו אבות העדה. ישוע מצד שני, משמאל, במרחק־מה מרים, מימינה יהודה. שתי נשים מגישות לחם, מלח, דבלות, ענבים, כדית מים. הכהן־הראש מברך בקול רם “המוציא” ואחריו יתר המסובים. ישוע מרים פרוסה, מחפש את הכלי עם מלח. מרים מגישה לו את המלחית, ובעת ההגשה כאילו נפגשות אצבעותיהם. מרים מורידה ראש, מסתמקת, ישוע מרים עיניו, מביט בה ומודה בניענוע ראש קל, מנו עומד כל הזמן על גבם, בסרוגין – ליד כהן־הראש, ליד ישוע. מדי פעם מוציא מנורה, מתקן את הפתיל, מוסיף שמן).

(הגשם מתחזק. שומעים רעמים, ברק מפלח את חשכת המערה. נרעדים).

הכהן־הראש: אנשי בליעל זוממים עלינו מחדש ושליחי האדומי משחיזים כידוניהם. אוי ליום נקם ואל ישיב לצריו. יתנפצו אלי מגני ששת אלפים אנשי עדתנו. האם לא תאותו לריב את ריב אל וללחום מלחמת אדוני.

ישוע: לא לריב שלחנו אבי ולא לשפוך דמים.

יהודה: בני אור אתם, לאור תשאפו. אנו את הדרך מצאנו ואת המורה בחרנו, הוא יביא אור גם לכם. ללא שפיכת דמים. הרפו.

הכהן־הראש: נשפוך דם אנשי בליעל, לקיים ובערת הרע מקרבך, והיה מחנך טהור. אנשי בליעל, טמאים, מחריבים עולם האמת והצדק ורודפים עבדי אל.

ישוע: ואהבת לרעך כמוך, מצווה לאהוב ולא לשנוא.

אב העדה ת"ש: לאהוב שונאך נפש, שכל תעלוליו ומעלליו רצח והרס. זוממים להרגנו.

הכהן־הראש: הוא, כידון ורומח יפנה ללבך ויחריב ביתך. ולחייך ישים קץ.

ישוע: דרשו חכמי שערים – “ואהבת לרעך כמוך” ברור לו מיתה יפה, ואני אומר: ברור לו חיים יפים.

יהודה: לימדנו יוחנן ושינן אדוננו: אהבה גדולה מגבורה ועולה על ניצחון. בכוחה נפלאות תחולל. מרע טוב תעשה.

הכהן־הראש: אדומי טוב? כתיים טובים? רומאים רֵעים? באחרית הימים יגור רומאי עם בני יהודה, יבוא יום ומלחמות־אל וגוג־ומגוג ינוצחו. עד ליום הגדול פורש הרע והחושך כנפיו. יצר לב האדם רע מנעוריו.

ישוע: בנעוריו, כשעודנו נער ועול־ימים.

אב העדה ר"ק: אנו על נפשנו נגן, על חיינו נעמוד, לא נאסור קרב, אבל נשיב מלחמה שערה, עד דכא, עד חרמה.

הכהן־הראש: כי יבואו לקחת את חיינו, אתנו תהיו, אחים.

יהודה: לא. עת חסד לעולם.

אב העדה ת"ש: אורחים אתם לנו, וקדושה הכנסתכם מימי אברהם אבינו, כמלאכים אתם לנו. אל תמרו פי הכהן־הראש.

ישוע: אבי שלחנו להורות לתועים דרך ובישימון נתיב.

הכהן־הראש: אחים אתם לנו. נלך באור שבעת־הימים יחד. אבל למלחמה עם הרע, עם בני־החושך, אל תמנעו עזרתכם ממנו.

ישוע: נעביר את הרע. לדלות אבנים מנשמת בני אדם…

אב העדה ר"ק: גם מנשמת בני־בליעל.

(ברק פולח את האוויר. הגשם מתחזק).

הכהן־הראש: היחליף כושי עורו, היהפוך אל סדרי בראשית?

(שומעים קול פראי, זעקה, כאילו קריאת־חיילים, קריאת־זירוז. נבהלים. פחד נופל על כולם. מנו רץ לתא האחורי, הוא ולב מביאים מגנים ורמחים, זורקים אותם על השולחן ורצים לפתח. החוזה מופיע בפינה).

הכהן־הראש: נברך. רעות מנבא לבי. לאורחים הכבוד.

(מגיש את כוס הברכה לישוע הנוטל את ידיו בצורה מיוחדת. הרעש בחוץ גובר, מתקרב לכניסה. פתע פולחת את החלל זעקה איומה. קולות וקללות עבריים ורומאיים נשמעים בערבוביא).

(כמה מאבות־העדה ויהודה קמים. השאר יושבים וממשיכים לברך).

אב העדה ת"ש: האבן נגולה, הפתח פתוח, מלחמה לאדוני.

סצינה 4    🔗

(נשמעות צעקות, קללות גם אנחות וקולו של מנו הפצוע. הרופא צועק בקולי קולות. למערה קופצים כמה רומאים – שניים וחרבותיהם שלופות, שניים מחזיקים רמחים, אור המנורות מעמעם. אבות־העדה קמים מהשולחן. תופסים מגנים ורמחים. מושיטים חרבות לישוע ויהודה).

אב העדה ר"ק: שימו נפשכם בכפכם.

אב העדה צפ"ע: פחדנים. (לחוזה) ואתה איתם?

(רומאי מכוון כידון לעבר האיסיים. יהודה נופל על ברכיו, מחבק ומנשק רגלי הרומאי, מרים מגינה בגופה על ישוע המזדקר).

(מנו פצוע נכנס ותוקף את הרומאי בחרבו. שני רומאים נלחמים באבות העדה. בין־נאט במדי־חייל רומאי, מנופף בחרבו מעל לראשי העדה, פולט קללה, קופץ החוצה. נכנס רומאי חדש וקופץ לעזרת הרומאי הנתקף על ידי מנו, מכוון ממרחק את כידונו לישוע הזקוף, יהודה רוצה לתפוס את הכידון. ישוע מביט בעיניים עמוקות, יוקדות לתוך עיני הרומאי. ברק אדיר פולח את האויר, רעדה אוחזת את המערה. אבות העדה מתחזקים ויחד עם מנו מגרשים את הרומאים החוצה).

הכהן־הראש: בחרב מחרב.

יהודה: (למנו) חילצתנו. אויה לנו.

מנו: (בהתפעלות) החייל החיוור, חיל־המילואים, לא רצה להילחם. הוריד נישקו, יבורך! (תופס כידונו לרדוף אחרי הרומאים. החוזה פצעו ודמו מרתקים אותו למקום).

אב העדה צפ"ע: להעמיד משמר, פן יחזרו.

אב העדה ר"ק: המערה נתגלתה, נחליפה.

אב העדה ת"ש: היא נתנה לנו מחסה, שמרתנו מכל רע.

הכהן הראש: גם לאורחינו מקלט.

ישוע: (מתישב) נברך במקום בו הפסקנו.

החוזה: נטול ידים מחדש, דם מפסיק טהרה.

(קמים כולם, ניגשים לבאר בפינה. מעברה השני של הבאר שוכבת מרים, אבנים למראשותיה).

(נשים מקוננות, מתפזרות, בהיתקרב הגברים. אט־אט מתהוות הילות־אור סביב ראשי הנוטלים ידיהם. פני הכהן־הראש, החוזה וישוע – קורנות. הנרות בפינות המערה כבים פתאום במשב רוח, קרינה מהבהבת, ממלאת את החלל. הקרינה מצטמצמת ומתרכזת סביב 3 הראשים: של הכהן־הראש, החוזה וישוע. קרן־אור נוגעת בראש מנו ונעלמת. כולם מסתכלים בעומק הבאר).

סצינה 5    🔗

(מעומק הבאר יוצאים: קריסטה ומנו, ארגון ולובהמה, מסיס ולב. טראומה וגוג, הצועד ישר, מחבקים ילד. ארגון ולובהמה מצביעים לעבר היער, הנראה מרחוק, ממנו יוצאת בצעד טפוף וגמיש, מרי, ולידה, מתי. כולם לבושים סרי הודי, צבע פניהם חום בהיר, מבט שקט ורציני. בחלל מוסיקה של קבלת השחר. בין־נאט מגיע ולידו, במתינות ובצלצול־פעמונים מאופק, צועד עדר כבשים. בין־נאט, מרי ומתי מתישבים, מדברים עם כל כבשה וכבשה לחוד).

(בפינה נדלק אור ונראות משאבות, המקרינות צבע כחול־ירוק. כל הנוכחים ניגשים למשאבות ונושמים עמוקות. מתישבים ליד שולחנות ואוכלים תפוחים, ערוכים בטעם אסתטי).

מנו: (במערה) אוכלים, תפוחים?

החוזה: (במערה) סוד דעת היצירה. קרינה ופרי, שאבו מזון ואנרגיה ליום שלם. ברכה.

(המשאבות נסגרות, קרינתן נפסקת. האור כבה. כל הנמצאים בשטח, פרט לבין־נאט שעבר עם עדרו, מתקרבים לכיכר אי־סימטרית בצד המשאבות. מוסיקה של הסימפוניה התשיעית, ילדים באים מכל העברים, קבוצות, קבוצות. בתוך כל קבוצה נער מבוגר, מכוון… ערפל יורד ומכסה הכל… בבת־אחת נידלק אור בהיר, מבריק וזוהר בכיכר, ובה ניצב היכל התפילה. ההיכל בנוי בצורת פגודה סינית, בת 3 קומות, וסביב הגג העליון מתנוססים סמלי כל הדתות: מגן־דוד, סהר, צלב קתולי ופרבוסלבי, פיסלון בודדה, שיני־חיות של עובדי אלילים ועוד. בפנים נערכת תפילה, קול עוגב מלווה שירה בציבור “אל אחד בראנו, אב אחד לכולנו”. יוצאים מהיכל התפילה, מנגינת הגילגול השלישי נישאת בחלל; בודדה היושב לפני ההיכל מחייך בנחת).

החוזה: (במערה) עץ־הדעת ועץ־החיים זיווג, לשלום.

(באספקלריא נראים כעת מכונות ומכשירים, עליהם רכונים אנשים).

הפרופסור: (בבאר) ויתרנו על זכות המלחמה. קיבלנו זכות יצירה. נחדור לחוקי העל־טבעי. ישנו באדם זרע, המסוגל ליצור חיים חדשים, נרתמו לפעולה באדם עצמו, נאריך ימיו של האדם.

(התמונה נעלמת. כולם חוזרים לחזית המערה).

סצינה 6    🔗

החוזה: מלכות שלום, אחרי תחיית המתים. הגילגול השלישי.

(חוזרים לשולחן. מתישבים לברך, שומעים זעקה מבחוץ:

שופר! שופר! אן השופר? תרועה לבני־אור!…

מעומק המערה מופיע לב, מוסר לכהן־הראש את השופר. הכהן־הראש תוקע תקיעה, שברים, תרועה. מלמעלה שומעים צחוקה של האשמדעה).

החוזה: (לעבר הצחוק) ניצחת שוב, האשמדעה. את חזקה מכולנו. נחכה שנות אלפיים ועוד שלוש מונים שלושים ושש, וייוולד האדם, א־דם, אַל־דם. חיים ללא שפיכות דמים – אדם.

מסך