באחד בספטמבר    🔗

השעה – אחת אחרי חצות הלילה. לפני רגע נידרדרו אי־שם מראש המגדל של אחת הכנסיות ארבע הכאות קלות והכאה עמומה אחת ושקעו בתהומות האפלה. לפני רגע נדמו הצלילים האחרונים של ה“הֵיינל”, מנגינה עתיקת יומין זו, שהמחצצר העומד בראש המגדל הגבוה שלכנסית מריה משדרה זה עדן ועדנים מדי שעה לתוך חללה של בירת קרָקוּס מזרחה, מערבה, צפונה ודרומה ושנתמזגה כל כך עם אוירה המיוחד של העיר ונתחבבה כל כך על כל בני קרָקוּב. ושוב דממה עמוקה, מוחלטת, מעיקה, כאילו עצרה העיר, שהיא בת רבע מיליון תושבים, את נשימתה. מסביב אין קול.

אחת אחרי חצות. שעה תמימה אני עומד כבר ברחוב האפל, עומד וצופה, עומד ומקשיב. מטעם הארגון להתגוננות מפני התקפות האויר הועמדתי הלילה צופה לרחוב אתגורר בו. אין קשב. דממת־יה ומאפליה. זה לילות אחדים מוּאפלת העיר האפלה גמורה. אין קו אור אחד, אין שביב, כאילו נמחו החיים סביב והכל חזר לתוהו ובוהו. כאילו ערם מי פלאי הררי אפלה מעיקה מעל לעיר. אין קול, אין זיק. יודע אני, כי רבים העֵרים בשעה זו בעיר המאפילה, כי רבים היושבים ליד מַקלטי הרדיו ואזנם קשובה ונפשם עורגת לנחמה, לידיעה טובה, אולם הבתים המוּסוים אינם פולטים כלום, לא צליל ולא קרן־אור. חושך ואֵלם.

שוב צלצל אי־שם שעון. אחת וחצי. אני עומד ומהרהר: מלחמה או שלום? הימים האחרונים היו קודחים ומסוערים, עשירי זעזועים ותמורות, מלאי פחדים ורבי התרגשות. במחצית אבגוסט שׂרר עדיין שקט יחסי וההרגשה הכללית היתה, כי סכנת המלחמה רחוקה היא, רחוקה. התכוננו לפרק חדש של “מלחמת עצבים” וקווּ שהמלחמה לא תבוא. אוירת שלוה זו פקעה פתע־פתאום עם בוא הידיעות הראשונות על חוזה ריבנטרופ־מוֹלוֹטוֹב ובמקומה השתררו בהלה ועצבנות וקדחתנות ולכל אחד נתברר בבת אחת בודאות גמורה, כי המלחמה באה, כי החרב כבר נשלפה מנדנה וכי אין מנוס ואין מפלט מהתנגשות זו. פתאום נעלמו מתחנותיהן כל המרכבות ומכוניות־הטקסי ושבו רק כעבור יומַים, כשהן מאובקות יותר מכרגיל והנהגים והרכבים עיפים יותר מכרגיל: במשך יומים עמדו לרשות הצבא והעבירו את פקודות הגיוס לחיילי הרזרבה. שריקות עצבניות של קטרים התחילו פולחות את אוירה של הקריה ביום ובלילה: רכבות מלאות חיילים דהרו מערבה, אל הגבול הגרמני, ורכבות מלאות נשים וטף זחלו מזרחה, אל מעבר לסאן ולבּוּג. בשעות הלילה המאוחרות, כשוך התרגשות העיר, היו המטיילים המאחרים בנשף פוגשים שיירות ארוכות של אוטומובילי־משא מלאים צבא וכלי זין וגם פלוגות של תותחים גדולים, שגלגליהם הכבדים הידרדרו עמומות בחוצות הנמים. יומם חפרו בגנים, בשדרות ובחצרות חפירות מקלט והתקינו את הסואת החלונות והעששיות וציידו את מרתפי המקלט המעטים שבעיר ואת פנות המחסה מפני התקפות גז, שסודרו בדירות רבות, בתרופות שונות ובמצרכי מכולת והכינו כל מיני “טַמפּוֹנים” כתחליף למסוות־גז, שבשום אופן אי־אפשר היה להשיגם, – ובערבים הצטופפו בבתי־קפה, מסרו מפה לאוזן ידיעות, קראו בפעם העשרים את עתוני הבוקר והערב, נועצו לאיזה מקום לשלוח את הנשים והטף, התפלסמו בעניני אסטרטגיה ומלחמה. העיר קדחה, התרגשה, פחדה וקותה חליפות, התכוננה. כאילו נעלמו ונשכחו לרגע ההבדלים בין פולנים ויהודים, בין עשירים ועניים, בין מעבידים ופועלים. בשדות שברחוב דיטֶל התקהלו יהודים וחפרו כחום היום חפירות מקלט, כששלוליות זעה יורדות מתחת לירמולקות שבראשיהם ומרטיבות את כתנותיהם ואת טליתותיהם הקטנות, ובשדרות שליד האוניברסיטה חפרו סטודנטים פולנים יחד עם הוריהם ומוריהם. באו השלבים הראשונים של הגיוס הכללי. העיר התרוקנה במקצת. ימי חרדה וצפיה. ואחרי כל זאת באה ביום האחרון של אבגוסט הרגעה פורתא, שאיש לא ידע את מקורה ואת סיבתה. שוב נתעוררו תקוות. אולי בכל זאת לא מלחמה? העת חולפת. אני עומד ברחוב האפל, עומד ומהרהר: מלחמה או שלום? מלחמה או שלום?

שתים אחר חצות. שוב הומים פעמונים בעיר האפלה. שוב מתנגנים במרחב צלילי ה“הינל”, משתפכים בחשכה ומספרים על ימים שבעבר הרחוק, על התנפלויות של טַטַרים ועל צופה־מחצצר שמת על משמרתו, קובלים והומים ונמוגים. אני שומע קול צעדים. שכנתי באה ומוסרת לי, כי נשלחה למלא את מקומי. אני בא אל דירתי הריקה (משפחתי יצאה את העיר לפני ימים אחדים) ופותח לרוחה את החלונות. דממה ואפלה, אפלה ודממה. בשמים יוקדים כוכבים גדולים ורבים, אך אין אורם הרועד מגיה אף במשהו את הרחובות האפלים. אני שוכב לישון מבלי להעלות אור. העינים מתקשרות קורי שינה ובמוח מתרוצץ עוד הרהור אחד: מלחמה או שלום? השכל פוסק בודאות גמורה: מלחמה, אך הלב מתקומם ומפלל: שלום, שלום…

הקיצותי פתאום. לא ידעתי, מה קרה, אבל חשתי מיד, כי קרה דבר. עיף הייתי ולישון חפצתי, אבל איזה כוח נעלם קרע עיני לרוחה. כמה בעצם ישנתי ומה השעה? דרך החלונות הפתוחים מסתננת לחדר אפרורית של בוקר קיץ מוקדם. השעון מלמדני לדעת, כי ישנתי שעתים. ארבע ורבע. ומה בעצם עוררני? מה הרעש המוזר הזה, שאזני קולטות זה רגעים אחדים? אני מקשיב, אני עושה אזני כאפרכסות ומקשיב. פתאום נתחור לי הכל: האויר מלא טרטור חזק של אוירונים.

קפצתי ממשכבי ונצבתי ליד החלון הפתוח. לבי הולם. האומנם? האפלולית המליטה את הקריה הישנה הולכת ומתבדרת, הולכת והופכת אפרורית חורה, מתבהרת. הרחובות ריקים. העצים שבגן הסמוך מאַושים איושה קלה וריחם החריף מתפשט בחלל. אין איש. אין נפש חיה. והחלל מלא טרטור־אוירונים, ההולך ומתחזק מרגע לרגע. מלחמה? התקפה? לא, ולא! הרי אין קול צפירה ואף בבית אחד לא נזדעק הגוֹנג. ושמא ישנתי בהשמע קול הסירנות? אני מחליט, שעל כל פנים יש להתלבש ולרדת לרחוב.

התלבשתי וירדתי לחצר הבית. ארבע וחצי. גם השוער נתעורר. ההיתה צפירה? לא, לא היתה. על כל פנים הוא לא שמע. אנו יוצאים לרחוב. ברגע זה נשמע קול צפירות חד ומאיים. אחרי כמה רגעים התחילו הגוֹנגים הומים בכמה בתים, אך רוב הבתים המשיכו תנומתם. התיצבנו ליד שער הבית, השוער ואני, בהתאם לתקנות של מפקדת הארגון להתגוננות בפני התקפות אויר. מלחמה? התקפה? הרחוב הולך ומתעורר, ליד כל בית מופיעה משמרת. בחלונות נראות פני אנשים, שזה עתה הקיצו משנתם. שאלות, תשובות, שיחות. הדעה הרוֹוחת היא, שהאויריה הפולנית עורכת תרגילים מעל לעיר, כדוגמת התרגילים שנערכו לפני כמה חדשים. אחד השכנים כועס: משגעים אותנו… בפירוש אמרו, כי לא יהיו שום תרגילים והנה לבסוף… שוב תרגילים. אנו עומדים ומצפים. הלב פועם. מלחמה? תמרונים?

חמש וחצי. בוקר קיץ רענן ונפלא. מופיעים ה“רצים” של ההגנה, תלמידי הכתות הגבוהות של הגימנסיות ותלמידי הליקיאונים. רכובים על אופנים עוברים הם מרחוב לרחוב ומודיעים רשמית: תמרונים. המפקדת של הבלוק (קבוצת רחובות) באה גם היא וזה דברה: תמרונים. שמענו והמועקה שבלבבות נמוגה והעינים, שהאפילו והרצינו מאוד, נזדהרו מחדש ושביבי גיל ניצתו בהן. התלוצצו, צחקו, פטפטו. מישהו קילל את התרגילים, שבגללם יאחר היום לבוא אל מקום עבודתו, ורעהו ניסה לתאר לנו, מה יתרחש ברחוב בשעת התקפה של ממש. ובינתים הלך הטרטור וגבר. קולות נפץ נשמעו מעברים שונים. אוירונים גדולים וקטנים התרוצצו מעל לראשינו בלי הרף, הלוך וחזור. הנה בא מפציץ גדול, בעל שלשה מנועים, שטרטורו הכבד מרעיד את כל השמשות שבחלונות כל הבתים. הוא טס בגובה של ששים־שבעים מטר ואנו רואים אותו יפה: פֶּרֶס פלדה אפור רחב גפים ואדיר גו. פועל פולני צופה בו מלא התפעלות ויראה ומפליט: יפים אוירונינו, יפים!.. כעבור רגעים אחדים נגלה שוב מפציץ כבד, שטס בגובה רב, כשקבוצת אוירונים קטנים וקלים רודפת אחריו. האוירונים הקלים מתגרים בו, במפציץ הגדול, ומתקיפים אותו, כביכול… קולות נפץ. עביבי עשן דקים צצים בשמים. האוירונים מתרחקים. הטרטור אינו פוסק. תרגילים…

פתאום מתחילות שמועות שונות להתפשט ברחוב. הן נמסרות מפה לאוזן והן זוחלות משער לשער, מבית לבית. אשה, שבאה מרובע אחר, מספרת, כי באחד הרחובות קרה אסון נורא: אחד האוירונים המתאמנים נפל, קומה רביעית של אחד הבתים נהרסה וכעשרים איש נהרגו. פועל שבא מפרבר מוסר בסוד, שמפציצים גרמניים התקיפו את שדה התעופה ושרפו את האוירונים הפולניים, שחנו שם מוכנים ומזומנים להגן על העיר. משתקים אותו: אל יספר שטויות “פַּנִיקֶר” הוא, פחדו העבירו על דעתו, יזהר־נא להבא, כי עתיד הוא “לעשות הכרה” עם אחד מבתי הכלא שבעיר, יתפכח מיינו ומפחדו ואל יפיץ שמועות־שוא!… מחרפים ומגדפים אותו, אולם המבטים מרצינים שוב וחשד חדש נעור בלבבות. ואולי? אך הנה מופיעה שוב המפקדת והיא פוסקת שוב: תרגילים!

רגעים אחדים לפני שבע נדם קול הטרטור ונשמע קול הצפירה, כאות לסיום האזעקה. נפרדתי משכני והלכתי לתור לי מסעדה לארוחת בוקר. הרחובות המו מאדם. כל עוד נמשכה האזעקה לא הרשו משמרות ההגנה לשום אדם לצאת לרחוב ופלוגות שוטרים חסמו את הרחובות הראשיים, את עורקי התנועה העיקריים שבעיר. עם תום האזעקה נתמלאו כל החוצות. פועלים רצו למקומות העבודה שלהם, סוחרים אצו אל חנויותיהם, פקידים –אל משרדיהם. השמים היו תכולים־תכולים, שמש קיץ שפכה מֵעָל פלגי אורה וזיו, גני העיר ושדרותיה הנפלאות, הסובבות את מרכז העיר וסוגרות עליו בחומת ירק וצל, שפעו נהרה וגיל. החשמלית צלצלה צוהלות. שרר שקט גמור. אכלתי ארוחת בוקר קלה ושבתי אל דירתי. שבע וחצי. פתאום נזדעק קול סירנות ממושך ובכיני ובכל הבתים התחילו הגונגים מצטלצלים רמות, אך נבהלות. ירדתי ונצבתי בשער. שוב מתמלא האויר רעש נורא, שוב מתרוצצים אוירונים מעל לעיר, שוב מגיע לאזנים קול יריות. אנו מסתכלים איש בפני אחיו ומבטינו שואלים: תרגילים? פתאום אני שומע, כי מישהו קורא לי. שכנה ניגשה לחלון והיא מבקשת בקול רועד: “אדוני, הואילה להכנס אלי לרגע”. נכנסתי ונדהמתי: פניה הלבינו, כל גופה רועד וּהַדִבֵּר אין בה. “מה קרה?” במקום תשובה היא מוליכתני לאחד החדרים ומצביעה על מקלט הרדיו. נגשתי והטיתי אוזן. “האויב התנפל עם שחר על ערינו הפרוזות והפציצן… אוירוניו המטירו חרבן ומות על אנשים, נשים וטף, שנמו שנתם לבטח… האויב האכזרי התקיפנו מבלי שיקדים הכרזת מלחמה… בערמה התנפל עלינו, בנצלו את אפלולית הלילה…” הדובר ממשיך ואני שומע, שומע. ובכן – לא תרגילים, אלא מלחמה. ניבא הלב וידע מה ניבא. זה ארבע שעות מפציצים הגרמנים את העיר. שכנתי, פולנית כבת חמישים, מתפרצת פתאום ושואלת־צועקת: “היתכן הדבר? האם אתה מבין זאת, אדוני? הגרמנים מפציצים את העיר במשך שעות אחדות, ואנחנו איננו יודעים? איה מפקדינו, מצביאינו, קצינינו? כלום מבין אתה את הדבר, אדוני?” לא, אינני מבין. לא אבין דבר.

בשמונה שעות בישרה הצפירה את גמר ההתקפה. שערתי, כי נזכה עוד במשך היום למנה הגונה של התקפות, והחלטתי לנצל את ההפסקה ולנסות להגיע לקאז’ימייז‘, לרובע היהודים. המוני אנשים נראים ברחובות, אך כעת מתרוצצים הם נבהלים ונפחדים, הפנים מודאגות ואפלים המבטים. החשמלית מלאה עד אפס מקום וצלצולה מקוטע, עצבני. בכל פינה אתה שומע: תרגילים, התקפות, פצצות, הרוגים, אוירונים, מסוות־גז. אני נחפז, עושה כל מיני קפנדריות ומגיע לבסוף לקאז’ימייז’. אני משפשף עיני. האיני טועה? לא! פה שורר עוד שקט מוחלט. אין פרץ ואין צוחה. יהודים שבים מבית־הכנסת, כששק תפיליהם בבית־שחים, פוסעים פסיעה קטנה ומסלסלים פאותיהם בנחת. יהודים נחפזים לפתוח חנויותיהם, כנפי הקפוטות שלהם מתבדרות ברוח וצרור המפתחות מצלצל בידיהם. יהודיות סוחבות דגים וחלות ושאר צרכי שבת (היום – ערב שבת) והן מתעכבות בטבורו של רחוב ומגלגלות להנאתן בשיחה, המתנהלת בקולי קולות. נאמר להם, ליהודים האלה, כי האויריה עורכת תרגילים מעל לעיר. יודעים הם, איפוא, כי יום תרגילים היום ואינם מתפעלים כל עיקר.

אני מעכב מכרים ומשוחח אתם. אני מספר להם, כי פרצה מלחמה, כי הותקפה העיר, כי יש הרוגים ופצועים. הם מסתכלים בי נבהלים ומשתוממים, פוערים פה, לוטשים עין ופולטים לבסוף: “אַל תשטה בנו! לא עת הלצות עתה. הרי שמענו מפורש, כי נערכים תרגילים. אל תפתח פה לשטן!” אני חוזר על דברי ומוסר להם כל מה שראיתי וכל מה ששמעתי. עוד אנו משיחים ועוד לא שכנעתים כליל והנה הריעו פתאום כל הסירנות ותיכף ומיד – כמעט באותו רגע – נשמע טרטור אוירונים מחריש־אזנים. מהרנו להסתתר באחד השערים הסמוכים. הרחובות שממו. החשמלית והמכוניות והמרכבות נעצרו, הנוסעים תרו להם מקלט בשערי הבתים, ושם נצטופפו גם כל העוברים והשבים, אשר נמצאו במקרה ברחוב עם התחלת האזעקה. ליד כל שער עומד הקומנדנט של הבית או ממלא מקומו. והטרטור הולך וגובר. טייסת מפציצים טסה מעל לעיר. תותחי ההגנה, אשר העמדו בעיר ובסביבה במקומות שונים, פותחים באש חזקה ומכונות היריה שעל גגותיהם של בתים יורות בלי הפסק. העיר התחילה מתגוננת. השמשות רועדות וגם הקירות רועדים, בהגיע מרחוק קולות נפץ עמומים של פצצות מתפוצצות. מצטלבים נוצרים ויהודים לוחשים “שמע ישראל”. דממה איומה מסביב. איש אינו שואל, איש אינו דובר, מצטופפים בשערי הבתים ומחכים בנשימה עצורה.

שוב מריעות סירנות. נגמרה ההתקפה. האנשים שבים לרחובות, החיים שבים למסלולם. החשמלית נעקרה מהמקום שנעצרה בו. כל אחד משער, כי עוד מעט תבוא התקפה חדשה, ורוצה להגיע למחוז חפצו כל עוד נמשכת ההפסקה. אני מבקיע דרך לגימנסיה היהודית. שם מוצא אני קבוצה של מורים ועסקנים. אנו יושבים מסביב למקלט הרדיו ומקשיבים. הנה דוברת וַרשה: הקרין מקריא את כרוזו של נשיא המדינה, הקובע, כי גרמניה פתחה במלחמה וקורא לאוכלוסין להגן על הארץ. אחר כך נושא קצין נאום אל הצבא: היטלר־הֵרוֹסטרטוס, הצית אש־מלחמה בעולם, אך הוא ינוּצח. והנה דבר הרדיו הגרמני: ישיבת־ה“רייכסטאג”, צריחותיו של ה“פיהרר”, הנשבע, כי לא יפשוט את חולצת החייל שלבש כל עוד לא ימוגר האויב וכל עוד לא תסתיים המלחמה בנצחונה המוחלט של גרמניה. אנו מחפשים את התחנות האנגליות והצרפתיות, אך איננו מצליחים להשיגן.

ופתאום – שוב צפירות. אנו יורדים למקלט. רעש האוירונים חזק הפעם יותר מכרגיל, כי קרוב הוא מאוד. המפציצים מסתובבים מעל לרובע היהודים ומנסים מדי פעם בפעם להתקרב לתחנות הגז והחשמל, אך אש ההגנה מבריחה אותם. סוף־סוף נגמרה גם ההתקפה הזאת. נציגי המפקדה הצבאית מופיעים בגימנסיה ומודיעים לנו, כי בניני המוסד העמדו לרשות הצבא, שיסדר בהם בית־חולים גדול. הקצינים שקטים והם שופעים אופטימיות. ידיעות טובות הם מעניקים לנו בשפע: ברלין הורעשה על־ידי מפציצים פולניים ודאנציג כמעט שנהרסה כליל: הפולנים עברו את הגבול בשלזיה, כבשו כמה מקומות והם מוסיפים להתקדם. אנו שומעים וזיקי אמונה ואופטימיות ניצתים גם בנו, אעפ"י שהספקנים שבקרבנו מטילים ספק באמיתות הידיעות. אם בשמונה לא ידעו, שהגרמנים מרעישים את העיר, מנין להם באחת־עשרה שפע בשורות וידיעות זה?

שעות אחרי הצהרים. התקפה באה אחר התקפה. קול סירנות, טרטור מטוסים, התפוצציות. העיר מתגוננת בגבורה. תותחי ההגנה ומכונות היריה שעל הגגות יורים בלי הרף והמפציצים המתקיפים מוברחים מדי פעם בפעם. מטוסים גרמניים אחדים הופלו. בשדות שמחוץ לעיר נפלו ושרידיהם נשרפים שם. אנשים רבים רצים לראות במחזה.

רגש הבהלה שהשתלט בלבבות בשעות הבוקר, הולך ונגוז ובמקומו באים שקט ואמונה. ננצח! לא חפצנו במלחמה, אך מכיון שפרצה – נלחם וננצח! כך טוענים אנשי־צבא ו“ציבילים”, זקנים וצעירים, פולנים ויהודים. עתון־הצהרים, שפרנס את קהל קוראיו במשך שנים רבות בהערצת אדולף “היפה” והרעיל את הנפשות בשנאת ישראל, ששר שיר תהלה לכל אַלָם ולכל דיקטטור, עתונם של הגנרל פרַנקו ודֶגרֶל וקוּזה, העתון, שזרע בלבות קוראיו במשך תקופה ארוכה שנאה עזה לצ’כוסלובקיה – מביא תמונה של ה“פיהרר” וכתובת בצדה: “רוצח נשינו וילדינו” וצועק באותיות של קידוש לבנה: “נביא חופש לאוסטרים, לסלובקים, לצ’כים!” ההודעה של המפקדה הצבאית העליונה חדורה אופטימיות: עשרות אוירונים הופלו, טנקים רבים הוזקו, הקרבות עזים, אבל הצבא מחזיק מעמד. מצב הרוחות הולך ומשתנה לטובה משעה לשעה. אפילו הספקנים מתמלאים אמונה ומהרהרים: שמא בכל זאת?

שאלה אחת מנקרת כיתוש בכל המוחות ומשמשת נושא לשיחות בלתי־פוסקות ולויכוחים שאין להם סוף: מה תעשינה אנגליה וצרפת? מלחמת עולם או מלחמת גרמניה־פולין? יושבים ליד מקלט הרדיו ומחכים לידיעות. ברחובות מתפשטות שמועות פנטסטיות: הצרפתים הבקיעו את קו־זיגפריד והם מתקדמים בגרמניה במהירות רבה, האנגלים הפציצו ערים רבות בגרמניה והרסו כליל את בתי החרושת של קרוּפּ. הידיעות עוברות מרחוב לרחוב, מבית לבית, מאדם לרעהו, אולם איש אינו מאמין. שומעים את הבשורות הטובות, מוסרים אותן לשכנים ובשעת מעשה מהרהרים: בודאי אין בכל זה אף שמץ אמת. ולכן יושבים ליד מקלטי הרדיו ומצפים להודעה רשמית. נפץ הפצצות ורעש היריות אינם פוסקים, אולם האנשים כבר הספיקו להתרגל ואינם מתפעלים כל עיקר. מניעים את מחוג המקלט ומחפשים. סוף־סוף מתקבלות ידיעות: האנגלים והצרפתים טרם הכריזו מלחמה, עוד נמשכות שיחות הדיפלומטים. הפנים מקדירות והעינים שואלות: ובכן זאת מלחמת גרמניה־פולין? משוחחים, מתוכחים, מתלהבים, מתיאשים. קציני הצבא אומרים: בכל התנאים – נלחם!

בא הערב. האוירונים נעלמו, נשתתקו התותחים. זוהר דמדומים הציף את העיר וכוכבים ראשונים הוצתו ברקיעים. האוכלוסין, שבמשך כל היום כלואים היו בבתיהם, יצאו לרחובות ולשדרות. טיילו לרוח היום ודיברו במאורעות של יום־המלחמה הראשון. שמות של הרוגים ופצועים נמסרו מפה לאוזן. הלכו לדרוש בשלומם של קרובים ומכרים שלא ראום במשך כל היום. יהודים אינם מוַתרים על תפילה בציבור, אולם תפילתם טרופה־חטובה. אחרי־כן מקדשים על היין ויוצאים ידי חובת־סעודה בחלות ובתֵה: ההרעשות שללו מבעלות־הבית כל חשק לעסוק בהכנת צרכי שבת. לועסים חלה, גומעים תה ומקנחים בדברי פוליטיקה. והלב הומה ושואל: מה יהיה בליל השבת הבא? איפה נהיה בליל שבת הבא?

לילה אפלה ודממה. שוב הועמדתי צופה לרחוב. אין קשב. הכל שותק. מקהלות כוכבים רומזות ואומרות שירה. לילה נפלא לילה נורא. מסופקני, אם ישן כבר מישהו – מחוץ לתינוקות וילדים – אך אפלים החלונות ומחשים הבתים ושותקים הרחובות. אני עומד ברחוב האפל והדומם והרהורים טורדים מגיחים ומסתערים עלי: מה יביא יום מחר? מה נעשה כרגע בחזית, שאיננה רחוקה מכאן כל עיקר? מה שלום משפחתי, שיצאה לפני כמה ימים מהעיר? דומיה ומאפל. כאילו מת הכל וכאילו נעצר הזמן ועמד מזרום. רק קריצות הכוכבים ודפיקות הלב מזכירות, כי העת זורמת ושוטפת בכל זאת.

אני עומד וצופה ומקשיב. בקצה השני של הרחוב עומד חייל על משמרתו. הוא נגש אלי. הדממה מעיקה גם על לבו והבדידות מציקה גם לו. אנו משוחחים בלחש. מזמן לזמן הוא עושה אזניו כאפרכסת ומקשיב ומקשיב. “מה אתה שומע?” אני שואלו. הוא משיב בשאלה: “ואתה אינך שומע כלום?” לא אשמע. אני מאמץ שמיעתי. לא! איני שומע כלום. הוא חוזר ושואל: "אינך שומע? אני מקשיב שוב רגעים אחדים, אך איני שומע דבר. הוא פולט: “אזני ציביל”… ומוסיף בלחש: “ארטילריה… קול תותחים”… אנו שותקים זמן־מה. אני שואלו שוב: “לאמור, שהחזית מתקרבת לעיר?” “אתה אמרת”… הוא עונה ושוב אנו משתתקים.

ופתאום בן רגע אחד, מתעופפת כל האופטימיות שנסכו בי שעות היום האחרונות ומתברר לי בודאות גמורה, שלא היה לה כל יסוד. המצב חמור, החזית מתקרבת. ומתמלא פתאום לבבי צער רב ומועקה רבה. צר לי, מה צר לי עליך, עיר קרקוּס העתיקה! אפלה מסביב. אין אף קו אור אחד. אולם בעיני רוחי רואה אני ברגעים אלה את כל פנות החמד המצויות בשפע בעיר נפלאה זו, את הרחובות העתיקים, שקדושה, והוד של ימים שעברו חופפים עליהם, את גבעת “וַאוֶל” המזדקרות כמגדל צופים מעל לעיר, ואת הבנינים הנהדרים המפארים גבעה זו: את טירת המלכים המפוארת ואת הכנסיה אשר בה נמים שנתם מלכי פולין וגדולי משורריה, את ה“רִינק”, שכל אבן בו – היסטוריה ושבועת קוֹשצ’יוּשקוֹ עוד מהדהדת בחללו, את בניניה הרבים – הישנים והחדשים – של האוניברסיטה המהוללת, שראשיתה נעוצה במאה הי“ד ושהיתה במשך מאות שנים אכסניה של חכמה, את התיאטרון הגדול, שבחללו עוד לא נדמו החרוזים הלוהטים והתוססים של חזיונות ויספּיאנסקי, את שפעת גניה וחמדת שדרותיה ואת יפי עציה, המתכסים מדי אביב עדי פרחים לבנים, המשכרים בריחם. אני רואה כל זה ולבי כואב. ואני רואה גם את קראקא היהודית, עיר ואם בישראל, שהיתה במשך דורות מקום של תורה, את הסמטאות הצרות של קוזמארק, שהספיקו לראות ולספוג צערם של יהודים ושמחתם ושהן פרקים של היסטוריה יהודית, את בית־הכנסת העתיק – מהעתיקים ביותר בפולין – שקדושת דורות מרחפת בחללו ועתרת אגדות עם התרקמה סביבו, שמתפלליו נוהגים לקונן קינה מיוחדת בליל־שמחה־תורה כזכר למעשה נורא שקרה, את בית־הקברות העתיק, שנטמנו בו אדירי תורה ומאשרי עם, את קברו של הרמ”א, את הקבר שמאות יהודים ממטירים עליו מדי שנה בשנה – ביום מות הרמ“א – את פתקאות בקשותיהם, כשעיניהם מלאות דמע, את בתי־הכנסת הרבים, שקול תפילה ותורה אינו פוסק בהם, ואת בתי־הספר המפוארים ואת בתי־היתומים המסודרים למופת. הכל אראה, הכל נעור בי ברגעים אלה, וצר לי כל כך, שכל זה ירמס, יטמא, יחולל ע”י שפעת קלגסים וחבר בריונים, בריוני ה“פיהרר”, אני חש, כי רק נס יוכל להציל את העיר. היקרה הנס? היתעוררו משנתם הגבורים, שהעם הפולני מספר עליהם, כי הם ישנים אי־שם בהרי־הטַטְרים? היתעוררו ויחושו לעזרת ארצם?

דממה ואפלה. הנה בא שכני להחליפני. שבתי אל דירתי, אך לא שכבתי לישון. ידעתי, כי לא אישן הללה. ליד החלון הפתוח אני עומד וצופה בים האפלה. אין צליל אין שביב. אפלה מסביב ואפלה בלבבי. מה יביא המחר, מה?

 

בְּהִשָׁמַע קוֹל סִירֶנוֹת    🔗

אֵי־שָׁם קוֹל סִירֶנָה פִּתְאוֹם נִזְדַּעֵק,

עוֹנָה אֲחוֹתָהּ בִּיבָבָה מְמֻשֶּׁכֶת.

בִּן רֶגַע הִקִּיפָה אֶת כָּל הָעִיר

יִלְלַת צְפִירוֹת גּוֹבְרָה וְהוֹלֶכת.

בֶּן־אָדָם, הִשָּׁמֵר! תּוּר מִפְלָט! הֵחָבֵא!

חִוְרִים נִצְטוֹפֵף בְּשַׁעַר כָּל בַּיִת.

שָׁמַם הָרְחוֹב. חַשְׁמַלִית עֲזוּבָה

מַבֶּטֶת נִדְהֶמֶת: מַה יּוֹם מִיוֹמַיִם?

כָל רַחַשׁ נָדַם, נֶאֶלְמָה הָעִיר.

דְמָמָה אֲיֻמָה בַּכֹּל מִשְׂתָּרֶרֶת.

לִבִּי הַנִּרְעָשׁ הוֹלֵם וָחָל

וְחִיל יָחִיל כָּל לֵבָב בַּקֶּרֶת.

זִמְזוּם מְטוֹסיִם מִתְקָרֵב, מִתְגַבֵּר.

הֵם בָּאִים, הֵם בָּאִים עוֹפוֹת הָעֶשֶׁת.

הַמָּוֶת בְּרֶכֶב בַּרְזֶל מְכֻנָּף

בָּא לִקְצוֹר קְצִירוֹ בְּקִרְיָה מֻרְעֶשֶׁת.

קוֹל נֵפֶץ אָיֹם אֶת הַבַּיִת הִרְעִיד,

אֵי־שָׁם הוּטְלוּ פְּצָצוֹת בְּשֶׁפַע.

מַפְצִיץ יְטַרְטֵר וְיַרְעִים תּוֹתָח,

פְּצָצוֹת נוֹפְלוֹת וְאַדִּיר הַנֵּפֶץ.

יְהוּדִי לוֹחֵשׁ פְּסוּקֵי תְהִלִּים.

יַלְדָּה נִפְעָמָה אֶל אִמָּהּ נִלְחֶצֶת.

מַבָּטִים נְבוֹכִים שׁוֹאֲלִים: עַד מָתַי?

זוֹחֲלִים רְגָעִים וְכָל רֶגַע כְּנֶצַח.

דְּמָמָה נֶעֶלְמוּ. מְצִיצִים לָרְחוֹב.

מְאִירָה הַחַמָּה וְשָׁמַיִם יַתְכִּילוּ.

הַכֹּל כְּאֶתְמוֹל. רַק אֵי־שָׁם לֹא־הַרְחֵק

נֶהֶרְסוּ בָתִּים וְגוּפוֹת הִגְחילוּ.

 

בשלושה לספטמבר    🔗

השני בספטמבר היה יום “שקט” ביחס. טרטוּר אוירונים לא עוררנו עם בוקר ושני שלישי היום עברו ללא אזעקה. נהנינו משעות המנוחה, שניתנו לנו מבלי שצפינו לכך, ותקוות משונות נעורו בלבבות.

שוטטתי בעיר. היה יום נפלא. השדרות הוריקו והזהירו, הרחובות היו מלאים נגוהות וזיו. מטוסים לא זמזמו, תותחים לא הרעימו, נאלמו מכונות היריה. צפצפו צפרים, חשמליות עברו ביעף וצלצלו צוהלות, בני־אדם פטפטו וצחקו. השמים התכילו, השמש זרחה והאופטימיות התלקחה מחדש.

פגשתי מַכרים וידידים. החלפנו ידיעות. נתברר, כי אין בידינו ידיעות מדוייקות על המצב בחזית, אעפ"י שקראנו עתונים והאזנו לשידורי הרדיו. לית מאן דפליג, כי הרדיו הגרמני, ששידוריו מלאים תרועת נצחון, משקר ומכזב, אך כולנו מודים, שגם ההודעות שברדיו הפולני אינן מחכימות. דבר אחד אינו מוטל בספק: אנגליה וצרפת טרם זזו ופולין נלחמת לבדה.

שוטטתי בעיר ועיני סבאו יפיה וחנה של בירת־פולין העתיקה, שנראתה לי יפה במיוחד ומקסמת ביותר בשעות הללו של דממה שלאחר סער ושקט המבשר את בוא הסוּפה. המוני בני אדם התרוצצו ברחובות העתיקים. חיילים ו“ציבילים”, אנשים ונשים. התקהלו וסיפרו פרטים מפתיעים על ההפצצות של יום־אתמול: ברחוב פלוני וברחוב אלמוני נתפסו אנשים, שעמדו על הגגות ואותתו למפציצים הגרמניים. המרגלים האלה שהורדו במצנחים או החדרו לעיר באופן אחר, הגישו למתקיפים עזרה חשובה ויעילה.

היה יום קיץ נהדר. הגנים פרחו והעיר הזהירה כולה וכאילו הֶאֱביבה. שוטטנו בחוצות והתענגנו על שעות המנוחה, שניתנו לנו שי, אך מחשבה אחת ניקרה בכל מוח ודלחה כל רגע נוֹפש: מנוחה זו מה פירושה? האופטימיסטים פירשוה לטובה: האויב נתקל בחזית בהתנגדות חזקה ואין שעתו פנויה להפצצות בעורף. לעומתם טענו הפּסימיסטים, שמנוחה זו תדאיגם: חוששים הם, שלא כדאי עוד לאויב להפציצנו, כי קרוב הוא מאוד. באחד הרחובות ניגשה אלי אשה ואמרה: לפני רגעים אחדים שוּדרה ברדיו הודעה של המפקדה העליונה, המבשרת, כי המצב בחזית טוב. הפַּלנו כמה עשרות מטוסים והרסנו כמה עשרות טנקים. האזרחים נתבקשו לעשות פרסוּם להודעת המפקדה". הודיתי לה ומַסרתי אחר־כך את הידיעה לאחרים. נדמה היה, כי עולים סיכוייהם של האופטימיסטים.

בצהרים הגעתי לרובע היהודים לקַזִ’ימֶיז'. התמונה, שנגלתה לעיני, העידה כי גרי הרובע הזה הם אופטימיסטים גמורים. יהודים, שיצאו מבתי הכנסיות לאחר שגמרו תפילתם, התהלכו ברחובות כש“שטריימלים” בראשיהם וקפּוטות של משי לבושם, התהלכו מתונות, כשידיהם מחליקות זקניהם הארוכים וכשהם מדברים על סיכויי הלוחמים. סיבת השקט המדאיג ברורה להם בהחלט: לכבוד שבת באה מנוחה זו. אחד מהם נשאַל: “האינך חושש, שהגרמנים יכנסו לעיר בעוד ימים אחדים?” והוא ענה “היה לא תהיה! הם לא יזכו!” שקטים התהלכו מלאי אמונה ובטחון.

אמנם קרה באותה שעה דבר, שעלול היה לערער אמונתם ולקרקר בטחונם, אך מאמינים בני מאמינים אלה לא נפגעו. מה קרה? פתאום נגלו לעינינו שני אוטומובילי־משא גדולים, שהיו מלאים מפה לפה יהודים בעלי זקן ופאות. הנוסעים הללו שהגיעו לקרקוּב בצהרי שבת היו כולם לבושים בגדי־שבת. ניכר היה, שפתע־פתאום יצאו לדרך ושמבוהלים יצאו, כי אחדים לא הספיקו למצוא את השטריימלים או את מגבעות המשי ויצאו כשירמולקות בראשיהם. נודע לנו, כי נמלטו מעיר קטנה, השוכנת כמה עשרות קילומטרים מערב מקרקוּב. פתאום נתברר להם, כי גדולה הסכנה וכי קרובה היא מאוד, ויחללו את השבת כדי להציל נפשותיהם. לכאורה היתה פגישה זו עלולה להוציא את יהודי קַזִ’ימֶיז' משִקטם ולקעקע את בטחונם, אך, כאמור, מאמינים בני מאמינים היו יהודי קַזִ’ימֶיז' ואמונתם לא נתערערה “איזו פחדנים!” – אמרו ־ “קמו ונמלטו בעצם יום השבת! לוּ לפחות הטמינו את ה”שטריימלים" והסירו את האבנטים!"

אחרי הצהרים בישרו הצפירות, כי מפציצי האויב יבקרונו שוב. תותחי ההגנה התחילו מרעימים ופצצות התחילו מתפוצצות. כוח הנפץ של פצצה אחת היה איום כל כך, שהבתים רעדו ממש ברחובות רבים והמדרגות חישבו לההרס בבתים רבים. סופּר אחר־כך, שהפצצה הזאת הוטלה על המשדר של רדיו־קרקוּב ושהמשדר נפגע ושותק מיד. עם ערב נעלמו המפציצים ושוב השתררו אפלה ודממה. כשנפגשנו עם ערב, עשינו סך־הכל: היה יום “שקט” ו"טוב ביחס.

בשלושה לספּטמבר השכמתי קוּם לאחר שנדדה שנתי כל הלילה. כשעה לפני חצות שכבתי לישון, אך כמעט שלא עצמתי עין במשך כל הלילה. הרהורים רעים ביעתוני והשינה לא פקדתני. התהפכתי מצד אל צד והרהרתי: התחזיק העיר מעמד? התוגן? האין סכנה, כי תפונה ותפול כתוצאה של נסיגה “איסטרטגית”? שכנַי שפגשו פליטים ושוחחו אתם, אמרו לי, כי מתקבל רושם, שהחזית השלֶזית מתגוננת בגבורה, אך סכנה גדולה נשקפת לעיר מצד אחר, מצד הטַטְרים. בטטרים נפרצה החזית ע"י האויב מבלי שנתקל בהתנגדות רצינית. השתדלתי להרדם, אך השינה לא באה. פעמים רבות החלטתי לא להרהר הרהורי מלחמה, אך מדי פעם בפעם שבתי כעבור רגעים מספר להרהר במה שסיפרו לי שכני על התקדמותם “טיולם” של הגרמנים מצד הטטרים. בחוץ שררה דממה מוחלטת. אוטו לא תקע, לא נשמעו צעדי איש. מזמן לזמן נעורו אי־שם פעמונים וצלצולם הרונן ניחם ובישר, כי העת חולפת. סוף־סוף הבנתי, כי לא יעלה בידי להירדם, ונכנעתי. הפקדתי עצמי להרהורי הטורדים, שהגיחו מכל נבכי הנפש ועינוני מאוד. שכבתי והרהרתי: מה שלום משפחתי, שיצאה את קרקוּב בימי אבגוסט האחרונים ונסעה לעיירה השוכנת לא־הרחק מגדות הסאן? ההופצץ גם האזור ההוא? מתי אראה את בני ביתי? מתי אקבל מהם ידיעה? התחבורה נשתבשה מאוד, מכתבים אינם מגיעים. מצד אל צד התהפכתי והתפללתי לבוקר, כי יבוא. כשהתחילה גסיסת הלילה והשחקים התחילו מאפירים, נטשתי משכבי והתלבשתי.

עם בוקר. אט־אט מתעוררת הקריה מתרדמתה. רוח בוקר קרירה מנשבת ואילנות מאַוושים חרש. המזרח משתלהב והולך וצפרים שנעורו אומרות שירה. ליד החלון הפתוח אני עומד ומזין עיני. הדור, נאה העולם! ופתאום: יבבת צפירות איומה וממושכת. בכל הבתים מצטלצלים הגונגים. טרטור מטוסים, נהם תותחי ההגנה, רעש מכונות היריה. ההתפוצציות הרחוקות מגיעות לאזניך כקולות חבטה עמומה והקרובות מרעידות את כתלי דירתך ומַרקידות את שמשותיהם של כל החלונות. אני יורד לקומת הבית התחתונה ופוגש שם אחדים משכני. המקלט, ההולך ונבנה, ייגמר – לפי חישובים אופטימיים – בעוד שבעה־שמונה ימים. מישהו מביע ספק, אם נספיק עוד להשתמש בו, אך גוערים בו והוא משתתק מיד. בינתים הולך וגובר טרטור המטוסים ורעש התותחים מחריש אזנים. הוֹ, הוֹ, יהיה יום “חַם”! ברכת הבוקר “חמה” היא על כל פנים.

כעבור זמן־מה בא השוער ומספר לנו, כי מהבוקר מלא חללה של העיר קרעי נירות שרופים. אתמול אחרי הצהרים הרגיש בכך בפעם הראשונה, אך עתה יורד ממש מטר של אפר. יצאנו לחצר ונוכחנו לדעת, שלא הגזים אף במשהו. קטעי נירות שרופים מתעופפים באויר וגשמי אפר יורדים מֵעָל. עומדים ומתבוננים במחול הקרעים השרוּפים, הצונחים כפיתי שלג שחור־שחור, ואין איש יודע ואין איש מבין מה זאת. מביעים השערות שונות, שאינן מתקבלות על הדעת. “הבאמת אינך מבין, מה פשר הנירות השרופים, המתעופפים בחללה של העיר?” – שאלני אחד השכנים, כשנפגשנו אחר כך ויכולנו לשוחח מבלי שישמענו איש. “לא אבין”. “אני משער, כי משרדים ממשלתיים שונים שורפים נירותיהם”. “לאמור?” “לאמור, שהתחילו מפַנים את העיר ושגם אנחנו נצטרך לצאת, אם איננו רוצים לטעום טעמה של אוקופּציה גרמנית”.

התקפה באה אחר התקפה. הרעש הולך וחָזק המתיחות והעצבנות הולכות וגוברות. המפציצים הגרמניים תוקפים בזעף והמגינים יורים בלי הרף. הקירות רועדים, הבתים רועדים, כל העיר תרעד. ברחוב, אתגורר בו, חזק הרעש במיוחד, כי קן של מכונות יריה נמצא על גגו של הקסרקטין שברחוב הסמוך. טרטור המטוסים וזמזום הכדורים מתמזגים להמולה איומה, המערערת את העצבים ומחרשת את האזנים. הילדים מתחבאים בפינות ועיניהם מביעות אימה ופחד. נשים מתפללות וגברים חורקים שיניהם. והרעש הולך וגובר, הולך וגובר. מישהו צועק, כי ישתגע, אם ימשך הדבר עוד זמן־מה. הקירות רועדים, המדרגות רועדות. גיהנום.

יצאתי לרחוב. ליד הקסרקטין הסמוך מתכנסים חיילים. לפי הנראה, אין הם מתפעלים כל עיקר מהרעש הנורא. הספיקו להתרגל. פתאום אנו רואים, שענן שחור־אפור זוחל ברחוב הסמוך, זוחל ומתקרב. ריח משונה מתפשט מסביב. החיילים צועקים: “גז! גז!” ומתחילים ללבוש את מסווֹת־הגז. בן רגע אחד מקיפה הצעקה “גז! גז!” בתים רבים. אני רץ לבית, אתגורר בו, מזעיק את כל הדיירים ומצוה להם, כי יתרכזו באותם החלקים של דירותיהם, אשר בוטחו בפני גזים. מסוות־גז אין לנו והטמפּוֹנים שהכנו הם תחליף גרוע, שיעמוד בפני גזים לכל היותר רגעים אחדים. כל אחד ממהר, אפוא, להסתתר בפינה המובטחת שבדירתו. בדירתי בוטח בפני גזים חדר גדול. ימים אחדים עסקנו בדבר ואחרי רוב עמל “ביטחנוהו”. סתמנו כל חרכיו וסדקיו בכל מיני מוכים ולבד ופסי ניר מִדַבֵּק. לאחר שהזהרתי את כל דרי הבית אני רץ אל דירתי, כדי להסתתר בחדרי ה“מבוטח”. והנה — יגון ומגינת לב. בבוקר שכחתי לסגור את דלתות החדר וכל חללו מלא ריח חריף של גז. אם כך, יש לחפש מקום מקלט אחר. אני עולה לקומת הבית העליונה ומסתתר שם בחדר האמבטיה ה“מבוטח” של משפחה אחת. יושבים צפופים ודמומים. הפנים חורות מאוד, בעינים –אש קרה. מריחים. אין כלום, אין כלום! מקשיבים. מנועי אוירונים מטרטרים ומכונות יריה אומרות שירתן. הרגעים זוחלים־זוחלים וכל רגע כנצח. כעבור רבע שעה מחליטים לצאת מפינת המפלט ולראות מה ברחוב. יוצאים בזהירות, מריחים. אין גז בדירה. נגשים לחלונות: החיילים, העומדים למטה, חלצו מסוותיהם. אם כן, הכל בסדר. בסדר… בעמדי ליד חלון הקומה העליונה אני רואה, ששתי דליקות פרצו בעיר. בשני מקומות מתאבּכים ענני עשן שחור. לא לריק טרחו הטייסים… הלב נלחץ כבצבת. עיר עתיקה ונהדרת! דורות רבים־רבים שיקעו בך אונם ונשמתם, הרחיבוך ופארוך וגנזו בך מיטב חלומותיהם ושאיפותיהם הקדושות ביותר. כל דור תרם תרומתו והוסיף נדבכיו עד כי היית כלילת יופי, רבתי־תפארת, בית־גנזים לרוח עמך, קן־תפלותיו. ועתה – תמרות־עשן ונהם־פצצות.

אני יורד לרחוב. מה קרה? ההוטלו פצצות־גז? אין יודעים. החיילים סבורים, כי לא הוטלו. כעבור זמן־מה מודיע מישהו, כי שמע ממקורות מוסמכים, שלא הוטלו פצצות־גז. אם כן, מה קרה? סבורים, כי אי־שם נפגע צנור־גז והרוח טלטלה את הגז לרחובנו. התקפה באה אחר התקפה. ה“הפסקות” הולכות ונעשות קצרות יותר ויותר. מסַפּרים, כי האוכלוסין יוצאים את העיר ברכבת, במכוניות, במרכבות, ברגל. אחדים משכֵני כבר נעלמו ואחרים מתכוננים לדרך. הגם עלי להתכונן כבר לדרך או יש לי עוד שהות?

אחר־כך מונו לנו רגעים של התרגשות גדולה. במהירות־הבזק מתפשטת מרחוב לרחוב הידיעה, שאנגליה וצרפת הכריזו מלחמה על גרמניה. כל מַקלטי־הרדיו נפתחו ומכל הבתים נישאים צלילי־ההמנון האנגלי וההמנון הצרפתי. רדיו־ורשה מבקש מהאוכלוסין של עיר־הבירה, כי לא יפגינו ליד הצירות הבריטית והצירות הצרפתית, משום שנשקפת סכנה של התקפות־אויר. אנו שומעים ושמחה גדולה מציפה לבותינו. אנגליה וצרפת נלחמות! שלטון־הרֶשע ימוגר! עתה אין כל ספק, כי ימוגר! עתה ישתנה המצב גם בחזית הפולנית! כולנו מאמינים, שבעוד שעות מספר יופיעו בשמי־פולין אוירונים בריטיים וצרפתיים. ההתרגשות עוברת כל גבול. מתחבקים, מתנשקים – ובוכים. מגיל, מאושר. הרדיו משדר פזמון־חיילים צרפתי. אנו שומעים ובוכים.

לפנות ערב אני מחליט, שהגיעה השעה לצאת את העיר. המַפציצים נעלמו והרעש שכך, דממה רבה ירדה לעיר. החלטתי לנסות לצאת ברכבת. לשם כך יש להצטייד ברשון נסיעה. אני בא לבית, בו נמצא המשרד, המחלק רשיונות נסיעה, ורואה, שהמוני בני־אדם מחכים שם בתור. אחכה, אפוא, גם אני. לבסוף אינני מקבל רשיון, אלא “מספר” ליום מחר. המשרד נסגר בגלל השעה המאוחרת והרוב המכריע של העומדים בתור מקבל “מספרים” למחר. אני שואל את אחד הפקידים: "התבטיחני, כי אקבל את הרשיון מחר? הוא עונה בגילוי־לב: “תקבל רשיון, אם נעבוד עוד מחר במשרד”. תשובתו הכריעה. אני מחליט לא לחכות לרשיון ולצאת הלילה.

עלי אפוא להוָדע, באיזו שעה תצא רכבת. אחרי ש“עניתי” את הטלפון במשך חצי שעה אני מתקשר סוף־סוף עם תחנת הרכבת ומקבל ידיעה, כי כשעה לפני חצות תצא רכבת, אך לא מהתחנה המרכזית תצא, אלא מתחנת הפרבר פּלַשוּב. בינתים השתרר הלילה בעיר. אפלה איומה הליטה הכל. כמעט שאין רואים דבר. אני ממהר הביתה. פעמים אחדות עכבוני משמרות צבא. בודקים תעודותי. באתי הביתה והתחלתי אורז חפצי. אני מוכרח להחפז, כי כל הדירה מלאה עדיין ריח חריף של גז וקשה לשהות בה יותר מרגעים אחדים. איני יכול להעלות אור, כי מפחד אני לסגור את החלונות. מצאתי בחושך חליפת בגדים וכתנות אחדות ושמתין במזודה קטנה. את כובעי איני יכול למצוא. מילא, אצא בלי כובע. רגע התעכבתי ליד מדפי ספרי. האשוב עוד לדפדף בהם ולהתענג עליהם? בתנ"ך אני רוצה להצטייד, אך איני מוצאו. אני נוטל את מזודתי ויוצא את דירתי.

אפלת עד השתלטה ברחובות. אי־שם מצלצלת החשמלִיה, דוהרת מרכבה, אך לא אראה דבר. אני בא ל“רינק”. אפלה מעובה כבשה את כל הככר והליטתה. אין לראות דבר. לא את פסל מיצקיביץ' ולא את כנסית מריה. החשכה טשטשה הכל. בקושי מצאתי את תחנת החשמליה. בני־אדם מתרוצצים בככר האפלה: בני קרקוּב ופליטים, שהגיעו לעיר לפני שעות אחדות ושיֵצאוה טרם בוקר. כבר אין כל ספק. מפנים את העיר. אם לא יקרה נס, יתנוסס מחר־מחרתים בככר הזאת, שבה נשבע קוֹשצ’יוּשקוֹ לשחרר את עמו – דגלו של היטלר. היקרה הנס?

החשמליה באה. נוסעים. כמעט כל הנוסעים יוצאים את העיר. ילקוטיהם ומזודותיהם מעידים על כך. הנשארים מנחמים את היוצאים: “תשובו חיש, ראה תראו!” והיוצאים משיבים: “אנו תקוה”. הלב דואב. לעזאזל! לא שערתי, כי אוהַב כל כך עיר זאת, כי כה תקשה עלי הפרידה. ירדנו מהקרון. עוד כברת ארץ עלינו ללכת ברגל. כאן, מחוץ לעיר, החשכה עוד יותר מעובה, כל צעד דורש זהירות. האוכלוסיה יוצאת בהמונים. מכוניות, אוטומובילי־משא, אופנועים, אופנים, מרכבות. פנסיהם המואפלים מבליחים בחשכה כעינים חולות, קודחות, מלאות מוגלה. אנו הולכים. עוד מעט ונגיע לתחנה. עמדתי לנוח רגע. פתאום הבריק אור בעיר המאפלת, הבריק וכבה, הבריק וכבה. מישהו מאותת לאויב. ושוב –אפלה גמורה, איומה.

התחנה מלאה בני־אדם. מכרים שפגשתים בתחנה, סבורים כי לשוא טרחתי. בלי רשיון נסיעה לא ימכרו לי כרטיס. אינני מתיאש וסוף־סוף אני משיג כרטיס נסיעה לעיירה, בה נמצאים רעיתי וילדי. יהודי אחד ניגש אלי ושואל: “ההיטבתי לעשות בקנותי כרטיס של מחלקה שניה? שמא מוטב לקנות כרטיס של מחלקה ראשונה? מה דעתך:” לכתחילה חשבתי, כי משטה הוא בי, אך משנוכחתי לדעת, כי ברצינות ישאל, עניתיו: “לדעתי, יספיק כרטיס של מחלקה שלישית”.

מחכים ומחכים והרכבת איננה. רצים אל פקידי התחנה ושואלים את פיהם. הפקידים מזכים אותנו בשפע ידיעות, אלא שאחת סותרת את חברתה. בדרך כלל מסתמנות שתי דעות: האחת, שהרכבת כבר יצאה, והשניה, שהרכבת טרם באה. כעבור זמן־מה אני נתקל ברכבת משא, העומדת בתחנה. קרונותיה מלאים מפה לפה אנשים ונשים וטף, ולבי אומר לי מיד, זוהי הרכבת שאנו מצפים לה. בחיי, כדאי לקנות כרטיסים של מחלקה ראשונה. השערתי מתאַמתת חיש: ברכבת משא זו עלינו לנסוע. ברם, איך נעלה לקרונות והם מלאים כבר עד אפס מקום? אני שם נפשי בכפי וכובש בניסים מקום לי ולמזודתי.

הרכבת עומדת והזמן חולף. קהל הנוסעים מתרתח והולך: למה מחכים? אגב: הנני בקרוני הנוסע היחידי, שהצטייד בכרטיס נסיעה. סוף־סוף זזה הרכבת. חצות. הנוסעים – מרוצים: מתרחקים ממקום הסכנה. היכלו לשער, כי יקללו את הרגע, בו נכנסו לרכבת? היכלו לדעת, מה ירבה למחרת סבלם?

 

במדור השמיני של הגיהנום    🔗

הרכבת זזה. נוסעים! נוצרים מצטלבים ויהודים מלחשים: “בשעה טובה ומוצלחת!” מישהו מעיר: “יש להניח, כי עם בוקר כבר נמצא מחוץ לאזור הסכנה. יש לקוות, שנספיק לעבור מאה קלימוטר עד הנץ החמה”. “הלואי! הלואי!” – קוראים מכל צד, ואשה אחת אומרת: “העיקר, שנספיק לעבור את טַרְנוּב. מסביב לטרנוּב הוא משתולל ביותר. כל רכבת הוא מפציץ שם, כל רכבת”.

אפלה מוחלטת שוררת בקרון וגם בחוץ ־מאפליה. דלת הקרון פתוחה למחצה ורוח לילה קרירה מלטפת פנינו. על מזודתי אני יושב ואיני יכול להניע יד או רגל, כי אנשים ונשים וטף שוכבים ויושבים ועומדים מסביב לי וגופי נלחץ כבתוך צבת. הקרון מלא על כל גדותיו. האופנים הומים המיה מונוטונית והלב מלא עגמה ומועקה.

האנשים עיפים מאוד והם הולכים ונרדמים אחד־אחד. קול נחרה קולקטיבית הולך וכובש את חלל הקרון. סוף־סוף נעצמות גם עיני וגם אני נרדם. כעבור זמן־מה אני מתעורר. הרכבת עומדת. לא אדע, כמה ישנתי ומה השעה. אני נרדם שוב ומתעורר עם בוקר. הרכבת עומדת. “איה אנחנו נמצאים?” – אני שואל. “יקחם אופל!” ־ יענוני – “עשרים קילומטר לא הספקנו לעבור. ליד קרקוּב אנו עומדים. עוד מעט יתחילו להפציצנו”.

הרקיעים הולכים ומאפירים, הולכים ומחוירים. הכוכבים כבים אחד־אחד ופאתי מזרח משתלהבות והולכות. רוח נעימה מנשבת והשדות שמסביב מלאים טל. מתברר, שרכבתנו ארוכה־ארוכה ושרכבת לפנינו ורכבת מאחרינו. שיירה גדולה של רכבות משא זוחלת מזרחה, וברכבות –פליטים.

לאורו של הבוקר המפציע והולך אני מתחיל להסתכל בקרון ובאנשים הנמצאים בו. התמונה המתגלית לעיני מנומרת ביותר ומעגמת מאוד. על רצפת הקרון המלוכלך והמעופש שוכבים ויושבים עשרות בני אדם: זקנים וצעירים, אנשים ונשים, ילדים ותינוקות. רובם שוכבים או יושבים על הרצפה ממש ומיעוטם — על שקיהם, צרורותיהם, מזודותיהם וארגזיהם. רובם – פולנים ומיעוטם –יהודים. עיניהם אדומות, שערותיהם פרועות, פניהם מביעות עיפות ודכדוך. רובם– מנמנמים עדיין. ומיעוטם – מצטופפים ליד פתח הקרון, מקללים את הרכבת ומחרפים ומגדפים את עובדיה, שואלים וחוזרים ושואלים: למַה מחכים? לָמה אין אנחנו נוסעים?

הרכבת שמלפנינו זזה. סימן, כי גם אנחנו ניסע מיד. קטרנו פולט שריקה חדה ורכבתנו נעתקת מהמקום, בו עמדה כמה שעות. השמים מכחילים והולכים. שמש צעירה מטפסת ועולה בפאתי־מזרח וכל העולם רוחץ בזיו ובטל. הישנים מתעוררים והעֵרים –סועדים לבותיהם. מי שיש לו צידה לדרך אוכל משלו ומי שאין לו –אוכל משל אחרים. ילדים בוכים ותינוקות פועים ונשים מתנות צרותיהן. הגברים מעשנים סיגריה ומסַפרים זכרונות מימי המלחמה הקודמת. מזמן לזמן אנו נתקלים ברכבות מלאות חיילים ותותחים ותחמושת, הדוהרות מערבה, לחזית. אנו מנפנפים במטפחותינו ובכובעינו וצועקים: “תנצחו!” והחיילים זורקים לנו תפוחים וסיגריות.

נוסעים. שדות חורשות, ישובים. יום קיץ נפלא. מה רב הזוהר! מה נחמד הירק! שוב חורשה. עצים צעירים נעים ברוח ומשיבים עלינו צינה נעימה. פתאום שורק הקטר והרכבת נעצרת. “מה קרה?” – שואלים מכל צד. אין עונה. פתאום כולנו משתתקים ועושים אזנינו כאפרכסות. כן! מטוסים באים! יורדים מהקרונות ומסתתרים בחורשה. דממה איומה משתררת. טרטור המטוסים הולך ומתקרב, הולך ומתגבר. בצל עצים ובחביון שיחים נרבץ ולבותינו מתפללים: הלואי שלא ירגישו בנו! הפעם תפילתנו נשמעת. לקרקוּב מועדות פניהם. הטרטור הולך ומתרחק. שריקה ממושכת של הקטר קוראת לנו, כי נשוב לקרונותינו. כעבור רגעים אחדים הרכבת זזה ואנו ממשיכים להתקדם מזרחה.

הגענו לבּוֹכְנּיָה, לתחנה הגדולה ביותר בין קרקוּב לטַרנוּב. הקפה הדלוח, שפעילי ה“צלב האדום” מגישים לך, נראה כמשקה מלכים. חם הוא ורענֵן ירענֵן את גופך העיף. אני מטייל ליד קרוני ופתאום רואות עיני מחזה, המוציא אותי מכלי ומרתיח את דמי: שני “גויים” גבוהים וחסונים נטפלו אל יהודי חור ומבוהל והם מאיימים עליו באגרופיהם. אני מתקרב ושומע שיחה כזאת: “גרמנית דברת, יהודי מסריח!” – לא! יהודית דברתי!" – “לא תרמנו! גרמנית דברת!!” ה“ויכוח” הולך ומתלבה. ה“גויים” מורטים את זקנו של היהודי ומכים אותו והיהודי מתאמץ להחלץ מידיהם. מתערבים ומצילים את היהודי.

נרגז ונרגש אני שב לקרון והנה ענין חדש: הנוער הפולני שבקרון דורש מהיהודים, כי יתרכזו באחת הפינות ויפנו את שאר חלקי הקרון. היהודים מתנגדים לתכנית של חלוקת הקרון ותגרה עלולה להתלקח בכל רגע. לבסוף מצננת התערבותם של ה“זקנים” את התלהבותם של הצעירים ותכנית ה“גיטו” מתבטלת. בינתים מתחיל הקטר נושף ושורק והרכבת נעקרת ממקומה.

אחרי שנסענו כמה רגעים, הרכבת נעצרת פתאום. זמזום אוירונים מגיע לאזנינו. מסביב –שדות קצורים וערומים, ללא עץ וללא שיח. בכל זאת קופצים בבהלה מתוך הקרונות וממהרים להתפזר בשדות. כל אחד יודע, שיש להתרחק מהרכבת. גוהרים ארצה ומשתדלים לנצל כל משקע וכל מענית. הזמזום הולך ומתקרב, הולך והופך טרטור מחריש־אזנים. אי־שם הוטלו פצצות אחדות. האדמה רועדת ולבותינו פועמים. אתה נלחץ לאדמה ומשתדל להתכוץ ולצמצם גופך ככל האפשר. שוב הורעדה האדמה. אחת. שתים. שלש. ארבע. חמש. חמש פצצות הוטלו. מישהו בוכה, מישהו מתפלל, מישהו מקלל. אם משדלת את תינוקה הבוכה ומישהו צועק: “לא להרים את הראש! לא להרים את הראש!” הטרטור גובר והולך. הנה הם באים! ארבעה. שמונה. עשרה. שנים עשר. שמונה עשר. שמונה עשר מפציצים! כנשרי ענק יחצו את מרחב התכלת וטרטוּרם האיום מקפיא את הדם. הנה הם מעל לראשינו. אם תוטל פצצה אחת, כאן תהיה קבורתנו. אברינו ירוסקו ודמינו ירוו את השדה וידשנוהו. עברו. טרטורם הולך ומתרחק, הולך והופך שוב זמזום. קמים. מנַקים את הבגדים שנתאבקו ונתלכלכו ושבים לקרונות. נשים בוכות. הצעיר הפולני, שהציע לסדר “גיטו” בקרון, החויר כסיד, וכל גופו מרטיט. כבודו התעופף ושחצנותו נתנדפה. השעה – תשע וחצי. כולנו יודעים, כי עד הערב עוד נכונו לנו שמונה־תשע שעות קשות. הנחיה עד הערב? הנמלט?

ניבא הלב וידע מה ניבא. מדי רבע שעה הופיעו מטוסים יש שטסו לעבר קרקוּב ויש שבאו מהמערב וטסו מזרחה. יש שבאו טייסות־טייסות ויש שהופיעו מטוסים בודדים. ללא מפריע התרוצצו בשמיה של פולין וללא אבחנה יתרה הטילו פצצותיהם. אוירונים פולניים לא ראינו.

מזמן לזמן נסענו כמה מאות מטרים. לרוב – עמדה הרכבת. יש שהסתתרנו בחורשה ויש שרבצנו באפר ויש ששדה תפוחי אדמה היה מקלטנו. שבע לשעה קיללנו את הרגע, בו נכנסנו לרכבת, ותפילה אחת התפלל כל לבב: מי יתן ויבוא הערב!

האויר רעד מקולות הנפץ והאדמה רעדה. יש שהוטלו הפצצות הרחק־הרחק וקולות ההתפוצצויות הגיעו לאזנינו כחבטות עמומות ורחוקות ויש שהתפוצצו הפצצות לא־הרחק והרעש האיום הדהיר את הלב והרטיט את כל הגוף.

יש שחגו מעל לראשינו בגובה רב כצפרים קטנות היו בעינינו, כצפרים אפורות ולבנות, שלהנאתן תתרוצצנה במרחביה הכחולה, המלאה זוהר, ויש שהנמיכו טוּס וכנשרי ענק אַגדיִים רחבי גף ומהירי מעוף נראו לנו.

בהשמע זמזום המטוסים היינו בורחים בבהלה מהקרונות ותרים לנו מחבוא ובהעלם המתקיפים היינו שבים לרכבת. ויש שהיינו נשארים בקרונות ורובצים באחת הפינות עיפים ורצוצים ומפקידים רוחנו וגופנו ביד המקרה. יקרה אשר יקרה! לא נרוץ עוד ולא נקפוץ עוד. הרגלים כבר נפצעו וכל הגוף כבר נתרסק כדבעי. פה נרבץ, פה נחכה. אם תופצץ הרכבת – יתמו עינויינו. לא נרוץ עוד!! אין כוח, אין חשק. עיפות איומה משתפכת בגוף ואַפּטיה נוראה משתררת בלב. יבוא־נא כבר המות. יבוא־נא!

ארבע וחצי אחרי הצהרים. עוד שעתים! עוד שעתים!! הרכבת עומדת ליד תחנה קטנה והנוסעים רובצים בשדות שמסביב לתחנה. אוירוני האויב מתרוצצים בשמים בלי הפסק. טרם הספיקה טייסת אחת להעלם באה טייסת אחרת. שוכבים בשדות ומצפים לערב. העצבים הולכים ומתערערים. קצין מוציא פתאום את אקדחו ומתחיל להמטיר כדוריו… על מפציץ, הטס בגובה של שנים־שלשה קילומטרים. “איפה אוירונינו?” שואלים מכל צד, שואלים בתמיהה, בטענה, בכאב, בבושה – “איפה אוירונינו? איפה תותחי ההגנה שלנו?”

פתאום התחיל הקטר שורק ממושכות ומבוהלות ופקידי התחנה צועקים, כי נמהר לקרונותינו. קמים ורצים לעֵבר הרכבת. כעבור רגעים אחדים נמצאים כל הנוסעים בקרונותיהם והרכבת זזה פתאם ומתחילה מיד לדהור. הקטר נושם ונושף, הקרונות חורקים, האופנים סואנים וקודחים וכל לב יחרד וכל פה ישאל: מה קרה? למה תדהר הרכבת?

יער. לאחר שנכנסה הרכבת ליער היא נעצרת פתאום. למה דהרנו קודם ולמה נעמוד עתה? לא נדע. מביעים השערות שונות, שאינן מתקבלות על הדעת. כעבור זמן־מה נודעה האמת: הרכבת שמאחורינו הותקפה ע"י מטוסים שהנמיכו טוס, ומטר כדורים הומטר ממכונות יריה על הנוסעים. שמיעוטם התפזר בשדות ורובם הסתתר מתחת לקרונות. כדורי האויב פלחו את תקרות הקרונות ואת רצפותיהם ועשרות בני־אדם נהרגו ונפצעו מתחת לקרונות. אי־לזאת נצטוותה רכבתנו להתרחק מהתחנה ולהסתתר ביער הקרוב.

שוב נוסעים. ה“משפכים” העמוקים והרבים שמשני עברי המסילה וחוטי הטלגרף הקרועים יעידו כמה פצצות הוטלו כאן. פאתי מערב בוערות. הערב בא. שוב נעצרה הרכבת. הגענו למוֹשצִ’יצֶה אשר ליד טרנוּב. אומרים, כי אי־שם נהרסו הפסים וכי נצטרך לחכות עד שיתוקנו. “יקחם אפל!” – מקלל פולני זקן – “שוב נעמוד כל הלילה ונתחיל לנסוע עם בוקר, כשתתחדשנה ההתקפות”. מחשיך יורדים מהקרונות ומטיילים לאורך המסילה. רוח רכּה מנשבת. מה נפלא הרקיע, ההולך ומַככּיב! מה טוב הערב!

 

שנאה    🔗

האשנבים התחילו מחוירים ואפרורית של שלהי הלילה התחילה מסתננת דרכם וכובשת את חלל הקרון. שני הקטרים נשפו קצוּבות וכבדות וסחבו בשארית כוחותיהם את השרשרת הארוכה של קרונות המשא, המלאים מפה לפה בני־אדם ומטענם. האופנים השתקשקו, הקרון חרק ורעד, עשרות בני־אדם נחרו.

הקרון היה מלא על כל גדותיו. על גבי ערמות של שקים ומזודות וצרורות שכבו וישבו ועמדו אנשים ונשים וטף. רובם המכריע ישן עדיין, הערים ישבו ועמדו קבוצות־קבוצות קטנות וניסו להפיג ע"י שיחה את שעמומם ושממונם. בני לאומים ודתות ומעמדות שונים נפגשו בקרון משא אחד. ראשו של אכר ישן נח על ברכיו של צעיר יהודי, ומטרוניתא נחרה, כשראשה נשען על כתפיו של פועל, אשר ישב על מזודה דחוק ולחוץ, מבלי יכלת להזיז יד או רגל. משמאלי ישב כומר ויהודי זקן עמד מימיני. פליטים היינו כולנו וכולנו התפללנו תפילה אחת: מי יתן ודהרה רכבתנו, מי יתן והתרחקנו מהר מקו החזית ומאזור הסכנה.

הרכבת זחלה מזרחה. האשנבים הלכו והלבינו. האויר הצחון שבקרון העיק כעופרת על כלי הנשימה ובילע כל חושינו. מישהו קם, הבקיע לו בקושי דרך אל פתחו של הקרון וגללוֹ הצדה. גלי אויר רענן פרצו לקרון ופני הנוסעים העיפות הוצפו זיו בוקר.

הקדים הלך והשתלהב. אפילו עב קלה לא נראתה ברקיע. ידענו, כי שוב נזכה ליום קיץ נהדר, והלב, אשר יִחל לגשם, כאב ופחד. הישנים התחילו מתעוררים. תינוקות יִבּבוּ ואימותיהם שידלוּם ופייסוּם. עמדתי ליד פתח הקרון וזנתי עיני ביפעתה של הזריחה ובהדר השדות הטלולים החולפים על פני, והאכר, שעמד על ידי, הסתכל וחזר והסתכל בשמים הבהירים וקילל ורטן: “עוד מעט ושוב יתחילו “להרביץ”, עוד מעט…”

בשש שעות בערך הופיע האוירון הראשון. מפציץ בודד חג מעל לרכבת, אך פצצות לא הטיל. רגעים אחדים שמענו טרטורו, אך הוא נעלם חיש כלעומת שבא. כעבור חצי שעה הופיעה טייסת: תשעה אוירונים. הרכבת נעצרה ליד יער והנוסעים התחילו קופצים מהקרונות ורצים היערה. בצל אילנות ובחביון־שיחים רבצנו והקשבנו רב קשב. המפציצים התרוצצו מעל ליער ומעל למסלת הברזל, אולם את פצצותיהם הטילו במרחק של קילומטרים אחדים. שכבנו ביער ושמענו את קולות הנפץ העמוּמים. בלב פועם וחל נלחצנו לאדמה, אך גם היאחלה ונעה. כעבור רגעים אחדים נדם הכל. שבנו לרכבת והמשכנו נסיעתנו.

הפגישות עם אוירוני האויב הלכו ונעשו תכופות יותר ויותר. מדי פעם נעצרה הרכבת והאנשים קפצו מהקרונות בבהלה נוראה ותרו להם מחבוא. הסתתרנו ביערות ובחורשות, בבורות ובתעלות, מתחת לקרונות הרכבת ובצילה של ערמת שחת. פצצות התפוצצו, מכונות יריה תקתקו והמטירו כדוריהן עלינו, אנשים צעקו ובכו. כתום ההתקפה היינו חוזרים לקרונות ונוסעים קמעא. עד שבאה התקפה חדשה.

כעבור שעות אחדות היו בגדינו מלוכלכים וקרועים, רגלינו היו פצועות וכל הגוף כאב. שוב נתמלא האויר טרטור אוירונים מחריש־אזנים, אך רבים לא נעו ולא זעו ונשארו בקרון. מתברר, שהנשים אשר נסעו עם פעוטותיהן והזקנים היו נשארים בקרון גם בשעת ההתקפות הקודמות. הקפיצה המבוהלת מהקרונות סכנת ריסוק אברים כרוכה היתה בה וזקן ואם שעוללה בחיקה לא העזו לקפוץ. בפינות הקרון היו מצטופפים, הפולנים לחוד והיהודים לחוד, וממתינים. בפינה אחת קרא יהודי ישיש בקול נכאים מזמורי תהילים ובפנה אחרת התפלל כומר. ופצצות התפוצצו וכדורים זמזמו וטרטור המפציצים החריד וביעת.

עם ערב נסתלקו המפציצים ודממה רבה הליטה את העולם. רכבתנו עמדה בלב שדות. ידענו ששעות אחדות תעבורנה עד שיספיקו לתקן את הפסים שנתרסקו ואת הגשרים שהוזקו, וטיילנו לאורך המסילה. פאת מערב כבתה והלכה וכוכבים ניצתו ברקיעים המאפילים. מהכפרים הסמוכים באו אכרים והביאו לנו לחם ופירות. אכרה אחת הביאה כד חלב בשביל הפעוטות ומסרתו לכומר שבקרוננו. הכומר נטל את הכד והתחיל מוזג חלב לתינוקות, ספל לתינוק, ספל לתינוק, אך לתינוקות היהודיים לא מזג. היהודי הזקן, חברו לקרון ולתפילה בשעת ההרעשות, ניגש אליו וביקש חלב בשביל פעוטות היהודים. הכומר ענהו בגסות ובקיצור: “אין חלב בשביל יהודים!” הזקן שב לפינתו ולבבי נתמלא חמה ללא גבול ובושה לבלי חוק. התרחקתי מהקרון ושוטטתי לאורך המסילה המאפילה.

 

לרוח היום    🔗

היינו קבוצה בת חמשה אנשים, שנמלטו מרכבת שהופצצה והחליטו ללכת ברגל. היתה שעת בוקר מוקדמת ורעננה וההליכה לא קשתה עלינו. כל אחד נשא רק מזודונת אחת, שהיתה קלה מאוד, וברגל קלה ובחשק הלך כל אחד. לאחר שבילינו שעות רבות ברכבת שהותקפה פעמים רבות ולאחר שעסקנו במשך שעות הרבה בקפיצה מקרונות המשא הגבוהים, בחיפוש מקומות מקלט ובטיפוס לתוך הקרונות, ולאחר שבספקנו לנוח קמעא ולהחליף כוחות במשך הלילה – נהנינו כולנו מההליכה ומזיוו של הבוקר הנפלא.

הלכנו והתקרבנו לעיירה, ששכנה למרגלות גבעה מיוערת. העיירה לא הצטיינה בשום דבר מיוחד, אלא שלהוות תושביה נתברכה בתחנת רכבת ובבתי חרושת אחדים. משום כך היו טייסי האויב מקדישים לה תשומת לב מיוחדת ומבקרים בה לעתים קרובות ביותר. ידענו זאת ולכן היה בדעתינו לעבור חיש־מהר את העיירה, למען נהיה מחוץ לתחומיה בשעה שתותקף שוב עלובה זו.

מזמן לזמן היינו נתקלים במשמרות אזרחים. פולנים ויהודים שמרו נקודות איסטרטגיות, כשהם מזויינים במקלות וברובים שאבד עליהם כלח. בעיירה לא היה אף תותח־הגנה אחד. עברנו ליד תחנת החשמל, וראינו, כי מגינים עליה חמשה־ששה בחורונים, שהיו מצויידים ברובי ציד שהעלו חלודה. הגנה מעין זו ניתנה גם לתחנת הרכבת ולבתי החרושת שבעיירה ובסביבתה.

כאמור, היה בדעתנו לעבור מהר את העיירה ולנדוד מזרחה במשך כל שעות היום. ואולם המשמרות, שהיינו נתקלים בהם, יעצו לנו, כי נשב ביער במשך היום ונמשיך בהליכתנו עם ערב. הסבר הסבירו לנו, מה גדולה הסכנה שבהליכת יומם, לאחר שהגרמנים התחילו מפציצים גם את הכבישים. בראשונה לא שמנו לב לדברי המזהירים והוספנו ללכת, אולם לאחר שהוזהרנו פעמים אחדות החלטנו לציית ונכנסנו ליער.

היער היה מלא אנשים. שוחחנו עם אחדים מהם ונתברר לנו, שמעוטם פליטים ורובם מבני העיירה. בעיירה כמעט שלא נשארה נפש חיה, פרט למגיניה המעטים ולכמה עקשנים. התושבים הסתתרו עם בוקר ביער ובכפרי הסביבה והעיירה נתרוקנה. קבוצות־קבוצות ישבו האנשים בצל האילנות, ישבו ושוחחו בלחש.

כבשנו לנו פינת מחבוא בצלו של עץ עשיר פארות. פתחנו מזודותינו וישבנו לאכול ארוחת בוקר. אחר כך ניגשנו אל שכנינו, אשר ישבו בצילו של עץ אחר, ופתחנו בשיחה. שכנינו היו כולם מבני העיירה ודברים מענינים מאוד סיפרו לנו. מיום פרוץ המלחמה נטפלו הגרמנים לעיירה האומללה והתחילו מפציצים אותה בלי הרף וללא אבחנה. בתים רבים כבר נהרסו, אך חמת המתקיפים טרם שככה. מרגלים להם בעיירה. לאחר שהופצץ בית הדואר הועברו משרדיו לרחוב אחר, לבית קטן, לא הדר לו ולא צורה לו. כעבור שעות אחדות – הופצץ גם הבית הזה.

שבנו למקומנו. התפרקדנו על גבי האזוב הרך שמחבואתנו רופדה בו בשפע והשתדלנו לנוח ממש, כדי שנאגור כוחות להליכת לילה. נאה היתה המחבואה. תכלת הרקיעים הציצה מן החרכים שבאפריון היער נוהרת ורוננת והעולם כולו האיר והוריק. צפרים צייצו וזבובים זמזמו ורוח קלה טיילה ביער ואִושה חרש. למרגלות הגבעה המיוערת שכנה, כאמור, העיירה. יפה־יפה ראינוה את שפעת בתיה הקטנים, את הבנינים הגדולים של בתי החרושת המעטים, את בית הנתיבות, את השדות הפורחים שמסביב לעיירה, את הנהר מאהבה, המחבקה ומגפּפה. דממה רבה שררה מסביב, הבריאה נהרה והצהילה פניה וקשה היה להעלות על הדעת, שסכנת מות נשקפת לנו בסביבה נאה זו וביום נפלא זה.

רגעים מעטים לפני עשר הותקפה העיירה. אזנינו התחילו קולטות פתאום את הטרטור שכל כך התרגלנו אליו במשך הימים האחרונים וכעבור רגעים מספר נראתה טייסת מפציצים גרמניים מעל לעיירה. המתקיפים הנמיכו טוס ומטר פצצות נתך מעל. ראינו את הפצצות בנפלן ושמענו את קולות הנפץ האיומים. האדמה רעדה והאילנות רעשו מבוהלים ונפחדים. בית הנתיבות ובתי החרושת לא נפגעו, אך בתים רבים נהרסו ע"י הפצצות, שהטייסים התכוונו להטילן על בתי החרושת ובית הנתיבות ושהתפוצצו במרחק־מה מבנינים “איסטרטגיים” אלה. כמה וכמה דלקות פרצו בעיירה ועמודי עשן התחילו מתאַבכים. המפציצים חגו מעל העירה והטילו פצצותיהם ללא כל הפרעה. המגינים ירו מרובי הציד שלהם, אך המתקיפים לא נתפעלו מכך כל עיקר. לאחר שהטילו את כל מטענם – נסתלקו.

התקפה באה אחר התקפה. מדי שעה הופיעו להקות מפציצים והעיירה ספגה מהלומה אחר מהלומה. טחנת קמח גדולה נפגעה והתחילה בוערת. פניהם של תושבי העיירה המסתתרים ביער החוירו והלכו. במו עיניהם ראו את חורבן עיירתם. רבים מהם הפכו בן יום אחד אביונים גמורים, כי כל רכושם נהרס. נרגשים ונסערים פנו אלינו, ושאלו וחזרו ושאלו, אם, לפי דעתנו, יש תקוה, שיקבלו פעם, לכשתיגמר המלחמה, פיצויים מתאימים, אשר יאפשרו להם לבנות בתיהם מחדש. ללא כל היסוס אמרנו להם, שגרמניה תשלם הכל לאחר שתנוצח. ראינום בצערם הגדול ורחמינו נכמרו עליהם.

אחרי הצהרים זכתה העיירה להתקפות עוד יותר אכזריות. פצצות רבות הוטלו ובתים רבים נהרסו, אך בתי החרושת ובית הנתיבות לא נפגעו. בני העיירה שרבצו ביער הבינו, שההתקפות תמשכנה כל עוד לא ייהרסו הבנינים האלה, וכולם התפללו תפילה אחת: מי יתן ויישרף כבר בית הנתיבות, מי יתן ותיהרס כבר מסילת הברזל, מי יתן וייפגעו כבר בתי החרושת וייהרסו כליל! אולם תפילתם זו לא נשמעה והפצצות שהוטלו הוסיפו להתפוצץ במרחק־מה מהמטרות ה“צבאיות” שבעירה.

סמוך לראש הגבעה וליער עמד בית קטן. בין התקפה להתקפה היינו סרים לבית וקונים שם לחם ופירות ושוברים צמאנו במימי הבאר שליד הבית. פתאום שב הצעיר שבחבורתנו שהלך להביא לנו מים מן הבאר והודיע, כי הבאר נסתמה בפקודת השלטונות. הטייסים הגרמנים לא הסתפקו בפצצות שהטילו והמטירו על השדות שמסביב לעיירה סוכריות מורעלות. לאחר שנודע הדבר צוו השלטונות לסתום כל באר, שלא היתה מקוֹרָה, כי היה יסוד לחשוש, שהסוכריות נפלו גם לתוך הבאֵרות הפתוחות. עוד חברנו מספר וקול טרטור הגיע לאזנינו וכעבור רגע או שנים נראו שני מפציצים מעל ליער. נשמע תקתוק של מכונית יריה ומטר כדורים נתך על היער. המתקיפים הגיעו, כנראה, לכלל דעה, שהאוכלוסין הסתתרו ביער, ולכן התחילו להקדיש תשומת לב גם לגבעה המיוערת. נלחצתי אל אילן והלמות לבבי גברה והלכה. כדורים המו סביבי והעצים נעו חרש.

לפנות ערב, לאחר שנסתיימה ההתקפה האחרונה, הגיחו תושבי העיירה ממחבואותיהם והתחילו יורדים לעיירה. גם אנחנו נטלנו מזודותינו, יצאנו מהיער והתחלנו לרדת מהגבעה. כל המשעולים וכל הדרכים היו מלאים אנשים ונשים וטף.

האוכלוסין נחפזו לשוב לעיירתם, כי נתאווּ לראות, ביתו של מי נהרס וביתו של מי עומד עדיין ומה הנזק שנגרם במשך היום האחרון. השמש שקעה, המערב יקד וארגמן דמדומים הציף כל שביל.

הליכתנו מהירה היתה וחיש הגענו לבתי העיירה הראשונים. פתאום נשמעה צעקה גדולה ונוראה, שהלכה וגברה מרגע לרגע. נעצרנו. עשינו אזנינו כאפרכסות, הקשבנו רב קשב וניסינו לקבוע, היכן צועקים ומי הצועק. והצעקה התגברה יותר ויותר ונעשתה מרגע לרגע איומה יותר ומזעזעת יותר. כאילו זעקה חיה ענקית שנפצעה, כאילו הילילו וצרחו מאות פיות. נזדעזענו כולנו, כי עד לאותה שעה לא נזדמן לאיש ממנו לשמוע זעקה כזאת, וגם לא שיערנו, שאפשר לזעוק ככה. הצעקה היתה מרה ומרעשת, יבבה ונהם נפגשו בה ונתמזגו בה. רגעים אחדים עמדנו והקשבנו. לבסוף הבנו: צעקו בעיירה. האנשים ששבו ראשונים לעיירה, ראו, מה גדול החורבן ומה רב ההרס, והתחילו צועקים צעקה איומה זו. זרם השבים לעיירה גבר והלך וגם הזעקה התגברה והלכה, כי מרגע לרגע גדל מספר הצועקים. הצעקה זחלה מסמטא לסמטא ומרחוב לרחוב והקיפה לבסוף את העיירה כולה. כאילו צעקו לא רק האנשים, אלא גם הבתים, הגדרות, הרחובות. נרעשים ומזועזעים עמדנו והקשבנו. למעלה מעשרים רגע צעקה העיירה. אחר כך התחילה הזעקה שוקעת והולכת והפכה כעבור זמן־מה יבבה דקה. לבסוף נאלם הכל.

עקרנו רגלינו והתחלנו עוברים רחוב אחר רחוב. צללי הערב כבר פשטו מסביב, העולם החשיך והלך. ההרס היה גדול, הטייסים עשו מלאכתם בשלמות ובאמונה. בתים רבים נהרסו לגמרי, אחרים נהרסו למחצה ולשליש. הרחובות היו מלאים חתיכות לבֵנים, רסיסי רעפים, אודי קורות, שברי שמשות. בתים רבים בערו עוד והבליחו כאבוקות בחלל המאפיל. טחנת הקמח הגדולה נהרסה: ארובה גבוהה־גבוהה הזדקרה מעל לרמץ המשואות כאצבע ענק מאיימת. הלכנו מרחוב לרחוב. רבה היתה בכל מקום האנדרלמוסיה והמבוכה היתה גדולה. הורים חיפשו ילדיהם וילדים בכו וחיפשו את הוריהם. ברחובות המחשיכים התרוצצו חיילים ופליטים ורבים מבני העיירה.

הגענו לרחוב האחרון. היה ערב. בשמים דלקו כוכבים, אך מסביב היתה אפלולית. ליד בקתה הרוסה עמדה אשה, שפיכרה ידיה ובכתה חרש. שכנות ניחמוה, אולם המתיפחת לא קבלה תנחומים. “לא צר לי על נָוִי שנהרס ועל רכושי שנשרף” – יבבה האשה – “אך למה רצחו את אפרוחי, את יֶנְדְרוּש שלי? תינוק זה מה חטא? למה הרגו את ילדי? ינדרוּש פעוטי ינדרוּש חמודי! ינדרוּש! ינדרוּש!” האם השכולה עמדה על משואות ביתה ובכתה וקבלה חרש. ואם כי רבות ראינו ושמענו רבות במשך השעות האחרונות, הרעישנו בכיה החרישי ודבריה הדוויים והפשוטים נחרתו בנפשתינו. הלכנו. היה לילה. רוח טובה ליטפה פנינו. כוכבים נשרו מעל וריח השדות הקצורים היה חריף ובשׂים. הלכנו ובכיה של האשה רדף אחרינו ולא הרפה ממנו. כל הלילה שמענו קולה ולא יכולנו לשכוח את האשה ואת ינדרוּש שלה.

 

בְּחֵיקֵךְ אֵם־אֲדָמָה…    🔗

נִצְמַדְתִּי אֵלַיִךְ, אִמָּא, בְּכָל תָּאֵי גוּפִי וּלְלֹא נִיד שְׂפָתַיִם תְּפִילָּתִי אֶשְׁפֹּךְ: פִּרְשִׂי עָלַי כְּנָפַיִךְ וּבְחֵיקֵךְ הַסְתִּירִינִי, אִמָּא!

חַיּוֹת טֶרֶף שׁוֹחֲרוֹת רֶצַח וּצְמֵאוֹת לְדָם, אֲשֶׁר בַּאֲוִירוֹנִים תְּעוֹפֵפְנָה, הִשִּׂיגוּנִי בְּלֶב שָׂדוֹת שְׁטוּחִים וּקְצוּרִים, בְּמִישׁוֹר רְחַב יָדַיִם, הַרְחֵק־הַרְחֵק יִשְׂתָּרֵעַ לְלֹא עֵץ, בַּדָּיו יַסְתִּירוּ, וּלְלֹא בוֹר יְנַדֵּב מִקְלָט.

גָּהַרְתִּי אַרְצָה, צִמְצַמְתִּי גוּפִי וְהִצְמַדְתִּיו אֵלַיִךְ, אֲדָמָה רְחָבָה וְטוֹבָה; לְגִבְעוֹלֵי דֶשֶׁא וּלְכָל שֶׁקַע קַל אֶתְחַנֵּן, כיִּ יַחְבְּיאוּנִי.

פִּרְסֵי פְלָדָה עָגִים מֵעָלַי, רַעֲשָׁם יַחֲרִישׁ אָזְנַיִם וְיַפְעִים לֵב, מְרַצְּחִים יְחַפְּשׁוּני, כִּי נַפְשִׁי יְבַקֵּשׁוּ.

מַה תִּרְעֲדִי, אִמָּא, מִקּוֹל נֵפֶץ־פְּצָצוֹת בְּהִתְפּוֹצְצָן וּמַה יִּפְעַם לְבַב בְּנֵךְ, בְּחֵיקֵךְ מִפְלָט יָתוּר לוֹ.

הִנֵּה צוֹנְחִים עוֹפוֹת הָעֶשֶׁת, מֵעַל לַשָׂדֶה טוּס יַנְמִיכוּ, מְטַר כַּדּוּרִים נִתָּךְ בְּזַעַף מִסָּבִיב מִסָּבִיב.

יֵשׁ שֶׁאֶרְאֶה אֶת פְּנֵי הַטַּיָּס בְּהַנְמִיכוֹ מְעוּפוֹ וְיֵשׁ שֶׁאֲדַמֶּה, כִּי פְּנֵי נַעֲרָה רָאִיתִי בַמָּטוֹס הַגּולֵשׁ.

אֶתְכַּוֵץ בְּכָל כֹּחִי אֶלָּחֵץ אֵלַיִךְ וְכָל קְרָבַי יִתְפַּלְלוּ: אַל נָא ירְאוּנִי הֵם!

אֵי־שָׁם מְקַלֵּל גֶּבֶר, אֵי־שָׁם מִתְיַפַּחַת אִשָּׁה. מִימִינִי מִשְּׂמֹאלִי, עַל יָדִי, עַל יָדִי.

יֶלֶד פָּרַץ בִּבְכִי. הֲנִפְצַע? אִשָּׁה זָעֲקָה זְעָקָה מָרָה אַחַת וְלֹא יָסְפָה. הֲנִפְגְּעָה וְלָנֶצַח נָדַמָּה?

בּכָל כֹּחִי אֶלָּחֵץ אֵלַיִךְ אִמָּא־אֲדָמָה, וּלְבָבִי יִפְעַם וְיִקְדַּח. לאֹ אֵדַע כַּמָּה נִמְשֶׁכֶת הַתְקָפַת־אֵימִים זוֹ. רְגָעִים? שָׁעוֹת? נֶצַח?

אֲוִירוֹנִים מְטַרְטְרִים, מַרְעִימוֹת פְּצָצוֹת וְכַדּוּרִים יְזַמְזֵמוּ, לֹא הַרְחֵק, לֹא הַרְחֵק; לְלֹא הֲפוּגָה, לְלֹא סוֹף. וַאֲנִי נִצְמַדְתִּי אֵלַיִךְ, אִמָּא, וּבְחֵיקֵךְ אֲבַקֵּשׁ מִקְלָט.

מַה נּוֹרָא בְּכִי הַיֶּלֶד, יַגִּיעַ לְאָזְנַי, וּמַה נּוֹרָאָה גְבוּרַת אִמּוֹ, תְּשַׁדְּלֵהוּ, תְּפַיְּסֵהוּ. נִצְמַדְנוּ אֵלַיִךְ, אִמָּא וּבְחֵיקֵךְ נְבַקֵּשׁ מִקְלָט.

אֵי־שָׁם לוֹחֲשִׁים “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל”, אֵי־שָׁם אֶל יֵשׁוּ יִקְרָאוּ; אֵי־שָׁם יָאֹר מַר נֶפֶשׁ יוֹמוֹ וְגוֹרָלוֹ. נִצְמַדְנוּ אֵלַיִךְ, אִמָּא, וּבְחֵיקֵךְ נְבַקֵּשׁ מִקְלָט.

מַלְּטִי גּוֹנְנִי הַחְבִּיאִי! הַצְפִּינִי!

תְּנִי לְהִסָּתֵר בְּחֵיקֵךְ, רַחֲמִינוּ!

תְּנִי לְהִדָּבֵק בּךְָ וְלִהְיוֹת רֶגֶב בֵּין רְגָבַיִךְ!

 

בְּהִשְׁתּוֹלֵל נֵזֶר־הַבְּרִיאָה    🔗

בְּהִשְׁתּוֹלֵל נֵזֶר הַבְּרִיאָה וּבִהְיוֹתוֹ חַיַּת טֶרֶף – פָּחֲדוּ גַם חַיּוֹת וּבְהֵמוֹת מָלְאוּ חִיל.

סוּסִים הִתְרוֹצְצוּ עַל פְּנֵי שָׂדוֹת נִבְהָלִים וַאֲחוּזֵי אֵימָה, חֶרְדַּת אֱלֹהִים הִדְהִירָתַם, עֵינֵיהם הַגְּדוֹלוֹת הִבִּיעוּ פַּחַד מָוֶת, לֹא יָכְלוּ הָבִין, מַה יוֹם מִיּוֹמַיִם, לָמָּה יִשָּׁפְכוּ מִטְרוֹת אֵשׁ מִמְּרוֹמִים.

פָּרות גָּעוּ גְּעִיָּה מָרָה, רַעַשׁ הַמְּטוֹסִים הִדְהִימָן, קַלּוֹת רֶגֶל הָיוּ וּלְאַיָּלוֹת דָּמוּ, בְּבָרְחָן לְעֵבֶר הַיַּעַר.

וּביַּעַר – קָפְצוּ סְנָאִים מִבַּד אֶל בַּד וּמֵעֵץ אֶל עֵץ, לְלֶב הַיַּעַר לבְרֹח נֶחְפָּזוּ, לֹא הֵבִינוּ גַם הֵם, לָמָּה יַחְרִידוּם מִשִּׁכְנָם.

בָּרְחוּ חַיּוֹת וּבְהֵמוֹת מִפְּנֵי הָאָדָם, שִׁחֵת דְּרָכָיו וְהָיָה מִפְּלֶצֶת.

בְּהִשְׁתּוֹלֵל נֵזֶר הַבְּרִיאָה וּבִהְיוֹתוֹ חַיַּת טֶרֶף –אָחֲזָה חֶרְדַּת מָוֶת גַּם אֶת עוֹף הַשָׁמַיִם.

טֶרֶם רָאִינוּ אֲנַחְנוּ וְטֶרֶם קָלְטוּ אָזְנֵינוּ שֶׁמֶץ טִרְטוּר וְטֶרֶם שָׁעַרְנוּ קִרְבַת סַכָּנָה – וְהָעוֹף כְּבָר יָדַע וְהִרְגִּישׁ. אֲחוּזוֹת תְּזָזִית הִתְעוֹפְפוּ צִפֳּרִים, הִמְרִיאוּ וְגָלְשׁוּ חֲלִיפוֹת, צְרִיחוֹת אֵימָה וְיֵאוּשׁ צָרָחוּ. רִאִינוּן וְיָדַעְנוּ, כִּי קְרֵבִים מְטוֹסִים.

וּבּהִתְחוֹלֵל הַזְּוָעָה – בְּפִנַּת גַּג נִצְטוֹפְפוּ, לְפֹארוֹת עֲשִׁירוֹת צֵל נִצְמְדוּ, בְּשִׂיחֵי שָׂדֶה נִסְתַתְּרוּ. עוֹף נִלְחַץ אֶל עוֹף, דֹּם צִפְצְפוּ וְהָמוּ עַד אֲשֶׁר עָבְרָה הַשּׁוֹאָה.

וּכְעָבְרָהּ – הִתְּרוֹמְמוּ מַחֲנוֹת־מַחֲנוֹת, מִלְּאוּ חֲלָלוֹ שֶׁל עוֹלָם קוֹל צִפְצוּפֵי יְבָבָה וְהִרְחִיקוּ נְדוֹד.

בָּרַח עוֹף הַשָּׁמַיִם מִפְּנֵי הָאָדָם, שִׁחֵת דְּרָכָיו וְהָיָה מִפְּלֶצֶת.

 

תחת כנפי הלילה    🔗

א    🔗

סדרי בראשית נשתנו עלינו. הלכה נתחדשה בבית מדרשנו: לא נברא הלילה אלא להליכה. לאחר שהספיקו הגרמנים להשתלט במשך שנים־שלשה ימים על אוירה של פולין ולאחר שהתחילו מפציצים מבוקר עד ערב את כל קוי הרכבת ואת כל הכבישים ולאחר שאפילו משעולי שדות ושבילי יערים זכו לתשומת לבם של הטייסים המתקיפים – התחלנו מהלכים בלילות. מצאת הכוכבים עד עלות השחר, מצאת הכוכבים עד עלות השחר.

יומם היינו נחים ובלילות הילכנו. כיצד נחים היינו והיכן? יש שהסתתרנו ביער ושכבנו בצל אילנות במצב של נים ולא נים תיר ולא תיר ויש שבמערה התחבאנו ויש שבית אכרים דל, מרוחק מכביש וטובע בירק, שימש לנו מקלט. השתדלנו לישון ולאגור כוחות לשעות הלילה, אך השינה לא פקדתנו. עצמנו עינינו, מצד אל צד התהפכנו, אך השינה לא באה. מטוסי הגרמנים, שהתרוצצו מעל למחבואינו מבוקר עד ערב ללא לאות וללא ההפסקה, הלוך וחזור, הלוך וחזור, זמזמו לנו שירי ערש מונוטוניים, אך לישון לא יכולנו. שוחחנו, העלינו זכרונות, הבאות ניחשנו ועם ערב יוצאים היינו להמשיך נודנו, כשילקוט על השכם או מזודה קטנה ביד.

נודדי לילה היינו. מזרחה נדדנו תחת כנפי הלילה. פסיעה גסה פסענו, פעמינו קדחו. ידענו, כי החזית נפרצה וכי הטנקים של הגרמנים מתקדמים במהירות הבזק, ולכן לא חסנו על רגלינו והלכנו והלכנו. שאיפה אחת איחדה את כולנו: אל מעבר לסאן! לאורך הסאן הולך ומתארגן קו הגנה חדש. שם ייעשה נסיון לעצור את התקדמות הפולשים. אם כן, קדימה! יקר כל רגע. נצרף קילומטר לקילומטר ופרסה לפרסה! רעמי התותחים נוהמים עמומות, נוהמים ומתקרבים, נוהמים ומזהירים: החפזו! החפזו!

הלילות היו טובים. חמימים היו ובהירים למדי. לא אכלנו הקור והמטר לא הרטיבנו. שדות קצורים ויערות חמד השיבו עלינו ריחם הניחוח והמרענן. הלכנו. אלפי כוכבים יקדו ברקיע ואורם המרטט הגיה דרכנו. גם הסהר האיר את לילות נודנו הראשונים. אך הישובים שמסביב היו אפלים־אפלים. עברנו כפרים ועיירות וערים ועינינו לא קלטו אף זיק אחד של אור. הָאפל העולם. ובעולם אפל זה אנו מהלכים ומהלכים, בדרכים אפלות־אפלות, לאורם הרוטט של כוכבי הנצח.

ב    🔗

היינו נודדים מדמדומי הערב עד לדמדומי הבוקר. מכפר לכפר ומעיירה לעיירה. הוי, מי יביע את העגמה המעיקה ואת היאוש המר, שכפרים ועיירות דמומים וכבויים אלה השיבו עלינו?! האוכל לשכוח את האכרים והאכרות הללו, שעמדו ליד בתיהם האפלים והסתכלו בזרם הפליטים, הנוהרים מזרחה ללא לאות וללא סוף – שעמדו והסתכלו, כשעמידתם אומרת תמיהה וחרדה וסקרנות גם יחד, והבין לא יכלו, מה ימריץ המונים אלה לנטוש משכנותיהם ולהפקיר רכושם ולנדוד ולנדוד! היימחו פעם מעל לוח לבי פרצופיהם המבוהלים והמודאגים של יהודים ויהודיות, שהיו סובבים אותנו בככר שוק אפלה של עיירה כבויה וממטרים עלינו שאלות של חרדה ואימה?

כביש אפל. השעה – עשר. הסהר טרם יצא. הולכים. הרגלים כואבות ונעצמות העינים, אך אנו הולכים. נכנסים לכפר קטן. אין זיק, הכפר ער. לאורך הכביש, החוצה את הכפר, עומדים אכרים ואכרות וצופים בנו, בהולכים. אכר זקן מעכב את קבוצתנו ומשדלנו, כי נכנס לחצרו לנוח. נשמעים לו. צונחים על ספסל. המים שמגישים לנו קרים הם ומשיבי נפש. גם החלב – קריר וטוב. אחרי ששתינו ונחנו כמה רגעים האכר פותח פיו ומטר שאלות ניתך עלינו: מה המנוסה הזאת? הבאמת נפרצה החזית? אחרי ימי קרבות כה מעטים כבר נפרצה? ואיפה הגרמנים? לאן נסוג צבא פולין? הנוכל להגיד לו דבר־מה על גדוד רגלים פלוני ועל פלוגת תותחנים אלמונית? אנו עונים: החזית נפרצה וחזית חדשה הולכת ומתארגנת; מתאמצים לעכב את התקדמות הגרמנים; מקוים, שהגרמנים לא יעברו את הסַאן; על הגדוד ההוא לא שמענו דבר, שום דבר. האכרה בוכה חרש. בעלה גוער בה: “אל תבכי אשה! שוב ישובו הנערים ישוּבוּ!” ואנו עוזרים על ידו: “ישובו, ישובו!” האם איננה מקבלת תמחומים ומוסיפה ליבּב, אֵם זקנה! את לבך האוהב אין לרמות! למחרת נתקבלה ידיעה כי גדוד הרגלים, שאחד מבניך שירת בו “נקצר” ע"י מכונות היריה והטנקים של האויב.

אנו מודים לאכר ולאשתו ונפרדים מהם. בקצה הכפר תעכבנו אכרה. וככה תגיד, כשקולה רווי דמעות: “עד אן תנועו, אנשים יקרים? הן יתם כוחכם ונפול תפלו על אם הדרך. סורו אלינו ותחליפו כוח! תבן חדש נציע לכם, חלב נתן וחמאה. חנם, חנם, אין כסף. עיפתם, רעבים אתם. בואו, בואו! תנו לנו לאכסנכם הלילה! אולי ירחם אלהים בשכר זה על בנֵנו אנו”. הדמעות חונקות קולה וכל גופה רועד. “אל יאוש, אמא, ואל בכי!” – אני אומר לה נרגש– “אלהים ישמור את בנך. להתאָרח בביתך לא נוכל, כי אין מנוח כל עוד לא עברנו את הסַאן”. בלחם ציידתנו ובכיה ליונו.

הולכים. הסהר יצא. טפס יטפס ברקיע והאר יאיר לנו. הולכים והולכים. הנה הרעיד את הדממה נהם עמום: תותחים רחוקים אומרים “שירה”. קדימה! קדימה! עד הנץ החמה עלינו “להספיק” עוד כך וכך קילומטרים! מעבר לסַאן ננוח! הרגלים כואבות־צורבות, אין מתום בכל הגוף. למרות כל זה – ללכת! חצות. אי־שם הומים פעמונים. מתקרבים לעיירה. הנה הרחובות הראשונים והנה ככר השוק. מאפל ודמי. כאילו נמה העיירה שנת שלוים ושאננים. הבאמת תנוּם? לא! הנה מגיחים אנשים מהבתים האפלים. “יהודים?” “יהודים”. “לאן תלכו?” “מזרחה אל מעבר לסאן, לבוּבה”. “הגרמנים מתקרבים?” “כן, קרבים ובאים”. “השמעתם איך מתנהגים הם בשטחים שנכבשו?” “לא שמענו דבר”. “היכן נשותיכם וטפכם?” “יש שנשלחו מזרחה בפרוס המלחמה, אך לרוב נשארו בשטח שנכבש”. “ומה הסיכויים? התיעצר התקדמותו?” “מקוים”. “אנו לא נזוז. לאן נלך? העיירה דלה ואין לנו כל”. “יתכן, שהצדק אתכם”. “כי נראה לילה־לילה את מחנות הפליטים המאובקים והעייפים, כי נראה סבלם וענים ועינוייהם, לא נעז להעמיס צרורנו על שכמנו ולאחוז במקל נדודים. אך מה יהיה בסופנו? מה יביא יום מחר?” “שלום, יהודים!” “שלום!, שלום! ישמרכם אלהים!” ושוב הולכים. שוב שדות ריחניים ויערות המאַושים סודית ולילית ודרכים מאובקות. מכפר לכפר, מעיירה לעיירה. הֲיִתַּם האורַח? הרקיעים מרעיפים טל, אור הכוכבים יחויר, צינה תקפיא אברינו. עוד קילומטר ועוד קילומטר. כמה כבר “הספקנו” הלילה? למעלה משלשים. ערפל פושט בעולם ומליט את השמים ואת השדות ואת דרכנו. בערפל צעוד נצעד, ללא סוף, ללא סוף. העולם מאפיר. היתם האורח?

ג    🔗

הידענו את המתרחש בעולם? הידענו, מה מתרחש בחזית? הידענו, איך מתפתחים הקרבות? אפוּנה. שפע ידיעות הומטר עלינו בכל הזדמנות ע"י אנשים שונים, אך הידיעות היו לרוב כוזבות. מי המציאן ולשם מה? לא אדע. איש מסרן לאיש. הן פרחו מכפר לכפר, מעיר לעיר. הן עוררו התלהבות ואמונה ותקוה. מי הפריח כזבים אלה? הנתכון לשקר? הרצה להפיץ שמועות שוא? מה קשה למצוא תשובה לשאלות האלה ומה מסובכים הדברים ולא־פשוטים! האוירה היתה גדושת אימים, המפציצים זרעו פצצות והמות קצר, העצבים היו דרוכים ומתוחים. הלב כמה לידיעה טובה, לבשורות נצחון, לנחמה. היש תימה, כי ידיעות טובות מנחמות התחילו צצות מאליהן?

באחד הימים התחבאנו באחוזה, שיערות סביב לה, וחיכינו לערב. בעל האחוזה, פולני ער ואינטליגנטי, קיבלנו בספר פנים יפות. את כל אוצרותיו פתח לנו: לחם ועגבניות, ותפוחי אדמה וחלב. אחרי ששבענו ונחנו הלכתי לחפש את בעל האחוזה, כדי לשמוע מפיו אינפורמציה על המצב. ידעתי, כי רדיו בביתו וכי נבון האיש ואינטליגנטי, ובטוח הייתי, שכדאי לשמוע ידיעות מפיו. מצאתיו בחדרו, כשהוא עומד ליד החלון וסוקר את השמים דרך משקפת ארוכה. “מה תראה שם אדוני?” “גש־נא ותראה גם אתה”. הוא מסר לי את המשקפת. הסתכלתי. טייסת מפציצים דוהרת מזרחה. כשסיפרתי לו, לשם מה באתי, העניק לי עתרת ידיעות, רובן נכונות ומדויקות ומיעוטן — פנטסטיות. המצב קשה. הגרמנים מתקיפים ומתקדמים בכוונים שונים. בחזית פלונית הפולנים מתנגדים בגבורה ובחזית אלמונית הם נסוגים. הסכנה רבה. גם הוא מוכן. חפציו ארוזים. ברגע האחרון יָעמס הכל על עגלה וסוסיו יסיעוהו מזרחה. אך הנה גם אֶגד בשורות: הצי האנגלי הבקיע לו דרך לגדיניה והנמל הפולני נעשה בסיס לשייטת בריטית והצרפתית מפציצה את גרמניה ומשתתפת בקרבות גם בפולין וכו' וכו'. הנתכון לשקר? לא! הוא האמין בלי ספק, כי אמת יספר.

למחרת עם בוקר הגענו –אחרי שנדדנו שוב כל הלילה – לעיר מחוז. עברנו חיש מרחוב לרחוב, כי נחפזנו לצאת את העיר ולתור לנו מקלט יום. פתאום בא במרוצה סגן קצין ופנה אל המון הפליטים: עמדו! חכו רגע! האינכם יודעים דבר? לא שמעתם? לפני זמן־מה נתקבלה הידיעה. מוסוליני נרצח. אוּמבּרטו הגיע לשלטון, איטליה הכריזה מלחמה על גרמניה. הצבא האיטלקי עבר כבר את הברֶנֶר והוא מתקדם בגרמניה". מי יצייר את התרגשות ההמונים למשמע בשורות אלה?! סבבו את סגן הקצין, נשקוהו, חיבקוהו, מישהו פרץ בבכי. והוא, סגן הקצין, הוסיף וצעק: "עוד מעט ותיגמר המלחמה! עוד מעט! הלשַטות בנו רצה? הלרמות נתכוון? לא! באוירה המחושמלת והמסוערת נולדו מאליהן בשורות כאלה והתפשטו במהירות הברק. האמינו, כי רצו להאמין. ההמונים קוו עוד, יחלו עוד, חיכו עוד לנס.

ד    🔗

בלילות לא הופצצנו. מטוסי הגרמנים היו מופיעים עם בוקר ונעלמים עם ערב. מצאת הכוכבים עד הנץ החמה – לא הודרכה “מנוחתנו”. מדוע? יש לשער, כי לא היה צורך בכך ולא היה כדאי. כששמענו בשני בספטמבר את הודעת המפקדה הגרמנית, שהאויריה שלה השתלטה על אוירה של פולין כולה, נראה לנו הדבר כהתפארות שוא, אולם אחר כך, נתברר, כי נכונה היתה ההודעה. מפציצי האויב התרוצצו בדרך כלל ללא מפריע בשמיה של פולין. יש שאוירון מאוירוניו ההיה יורד בעורף הפולני וממריא שוב ללא שום קושי. היכן היתה האויריה הפולנית? זו קטנה וחלשה היתה מלכתחילה וחלקה המכריע נהרס בשדות התעופה, שהותקפו בשעות המלחמה הראשונות. חיכו למטוסים הבריטיים והצרפתיים. הרדיו מסר לאוכלוסיה פעמים הרבה, שאת האוירונים הבריטיים והצרפתיים אפשר להכיר לפי סימנים אלה ואלה. חיפשנום, אפוא, בשמיה של פולין ומצאנו בכל פעם רק את הגרמניים, שחוצפתם הלכה וּגדלה מיום ליום ושטסו מעל לפולין כאילו מעל לגרמניה היו טסים. ההיה אפוא צורך בהרעשות לילה? ההיה הדבר כדאי? אנחנו על כל פנים היינו עדים רק להתקפת לילה אחת. הדבר קרה באשמורה הראשונה. כפר נידח הותקף. יש לשער כי בטעות. הוטלו פצצות אחדות. עמודי אש התרוממו. ראינו מרחוק, כי בשני מקומות פרצו דלקות. כאילו פקח האופל שתי עינים אדומות, שקויות־דם. הרגעים האלה היו מלאי אימה וגדושי זועה. אולם כאמור, רק התקפה לילה אחת ראינו. שוב לא הופרענו ויכולנו לנדוד כאַות נפשנו.

היינו הולכים מערב עד בוקר. מהמשמרות, שהיינו נתקלים בהן מזמן לזמן. היינו מקבלים אינפורמציה על הדרך, בה נתכוונו ללכת. ליד כל גשר, ליד כל פרשת דרכים, במבוא כל כפר ועיירה ועיר ובקצותיהם עמדו משמרות אזרחים. תלמידי הכיתות הגבוהות של הגימנסיות,שטרם הגיעו לגיל צבא, אנשים באים בימים, הפטורים מעבודת צבא, וסתם אזרחים, שלא גוייסו מסיבות שונות. יש שצויידו ברובים ויש שבלי תחמושת שמרו. יהודים רבים מצאנו ביניהם. עמדו יהודים זקנים, כשמקלות בידיהם, ושמרו גשרים באפלת הלילה. פתאום נוכחו השלטונות לדעת, שהיהודים אינם בוגדים ומרגלים ושאפשר לסמוך עליהם. פתאום התחילו בערים ידועות לחפש בנרות מהנדסים יהודיים. מה קרה? רבים מהמהנדסים האַריים, שנתקבלו לבתי החרושת במקום היהודים שפוטרו, נתגלו כמרגלים. ניירותיהם מזוייפים היו. ה“פולנים” הללו, שדיברו גבוהה־גבוהה על פולין הגדולה ועל מהרסיה היהודים ופיתחו תעמולה אנטישמית גדושת ארס ושנאה, גרמנים היו, גרמנים מבטן ומלדה. רבים מהם נעלמו פתאום בפרוס המלחמה. לגרמניה ברחו והם הם שביצעו אחר־כך התקפות אויר מוצלחות על בתי חרושת רבים או שימשו מורי דרך לטייסים המתקיפים, שביצעו התקפות אלה. חבריהם, שלא ברחו, הסתפקו במעשי חבלה ובריגול. משדרים סודיים נמצאו בבתי חרושת רבים. רק עתה נפקחו עיני השלטונות. סילקוּם והתחילו מחפשים יהודים. פתאום התחילו מעריכים את היהודים הערכה אחרת. מאוחר, מאוחר! שנים רבות הורעל העם בשנאת ישראל והמוחות טומטמו ע"י תעמלנים ממינים שונים. במקום להתכונן למלחמה הזאת, שברור היה, כי בוא תבוא. ערכו קרבות נגד האוכלוסיה היהודית. רק אחרי שפרצה המלחמה נתבררה להם טעותם והתחילו חוזרים בתשובה. מאוחר! מאוחר! הלכנו בדרכים אפלות, ממקום למקום נדדנו, אנשים שונים פגשנו וסיפורים שונים ומשונים שמענו ולא פעם אפפתנו הרגשה זו: מאוחר! מאוחר! יהודים זקנים, כפופי גב ושבעי צרות, שמרו גשרים ודרכים במאפל לילות ונהם תותחים רחוק ועמום בישר והודיע, כי לא ינום האויב, כי מתקרב הוא.

ה    🔗

מלילה ללילה פחתו כוחותינו וגדלה עיפותנו, אך מהירות הליכתנו הלכה וגברה. הרגלים בצקו. רבים לא חלצו נעליהם במשך ימים ולילות מחשש, פן לא יוכלו לחזור ולנעלן. הגרבים דבקו לכפות הרגלים, שצבו ונתכסו פצעים. ולמרות כל זה הלכנו. פולנים ויהודים, צעירים וזקנים, בריאים וחולים. כן, גם חולים! כל המיחושים נשכחו, כל החליים נתנדפו. שאיפה אחת איחדה את כולנו: לעבור את הסאן!

הלכנו. מובן שהיו גם פליטים, אשר נסעו. במכוניות, באוטומובילי־משא, במרכבות, בעגלות. רבים רכבו על סוסים ורבים השתמשו באופנים ובאופנועים. הבדלי מעמדות התבלטו גם בשעות לילה איומות אלה. הרוב המכריע –הלך. יש להוסיף: רוב זה נעשה מלילה ללילה גדול יותר ומכריע יותר. מכוניות נתקלקלו ואי־אפשר היה לתקנן: מלאי־הבנזין אפס ואי־אפשר היה להצטייד במלאי אחר. פקעו צמיגים, גלגלי עגלות נשברו. החרמו מכוניות וסוסים. בן לילה אחד ירדו אנשים ממעמד למעמד: ממעמד הנוסעים למעמד ההולכים. מספר “היורדים” הלך וגדל במידה מבהילה. בעיקר, מפאת חוסר בנזין. באחד הלילות אפשר היה לקבל מכונית גדולה, חדישה ונהדרת, תמורת סוס ועגלה או אופנַים. בעל המכונית הציע הצעת חליפין לבעלי אופנים ולבעלי עגלות רבים־רבים, אך הצעתו לא נתקבלה. מה עשה המסכן? הפקיר מכוניתו והוא ואשתו נספחו למעמד ההולכים.

קבוצות־קבוצות הלכנו, אך מחנה ענקי היינו. זרם, שאין לו סוף. מערב עד בוקר המו הכבישים מאדם רב ומבוקר עד ערב שממו. מחנה גברים היינו. הנשים והטף היו מיעוט קטן, שנמנה לרוב על מעמד הנוסעים. הממשלה דרשה, כי רק הגברים שבגיל הצבא יברחו. הגיוס הכללי, שהוכרז עליו יומיים לפני פרוץ המלחמה, טרם הוגשם במילואו. בעצם הספיקו לגייס רק את חיל המילואים. מעבר לסאן קיוו להגשים את תכנית הגיוס הכללי ולכן צוו לגברים להימלט שמה. הלכנו. פועלים ואכרים, מורים ותלמידיהם, סוחרים ופקידים, עורכי־דין ורופאים.

לרוב הלכנו מתוך שתיקה גמורה. למי היה כוח וחשק לדבר? אך יש שלא יכולת לשאת את הדממה ופתחת בשיחה. הנה הולך על ידי פולני בשנות העמידה, שמַדיו מעידים, כי משומרי הגבול הוא. הולכים ושותקים. אני חש, כי שכני משתוקק לשמוע קול אדם ואני פותח בשיחה. שכני השתתף ב“קרבות” בחבל הטַטּרִים והוא יודע לספר פרטים מענינים: “צבא לא שלחו אלינו. מדוע, לא אבין. לא הגנו על גבולה הטבעי היחידי של פולין, על קו ההרים. ה”גוּרַלים" אמיצי הלב דרשו נשק, אך לא היה לנו מה לתת להם. אנחנו, שומרי הגבול, היינו הכוח המזוין היחידי, שחנה שם. כמה עשרות היינו. האויב, שלא העלה כלל על דעתו, כי לא יתקל בצבא, התקדם בזהירות רבה. אנו, שומרי הגבול, עיכבנוהו שעות אחדות. הערמנו וירינו בלי הרף והעמדנו פנים, כי מחנה גדול אנו. לבסוף “הריח”, כי מעטים אנחנו. הסתער וכבש חיש את כל חבל הטטרים. התפזרנו וברחנו". עצבת וכעס חלחלו בקולו.

מחנות הצבא הנסוג השיגונו חיש. הדביקונו שיירות ארוכות־ארוכות של אוטומובילים גדולים וקטנים ועגלות ותותחים למיניהם וטנקים מעטים. חיילים עיפים ומאובקים נהרו פלוגות־פלוגות אל מעבר לסאן. מה מסכנים היו ועלובים! רעוב רעבו וצמאים היו. את מטבחיהם חיפשו, אך לא מצאום. בשארית כוחותיהם גררו רגליהם הפצועות והלכו. סוסים צהלו והעלו אבק ואופני תותחים הידרדרו והעלו אבק. עטופי ענני אבק הלכנו והלכנו.

ו    🔗

עוד שלושים קילומטר! עוד לילה אחד! הלילה נעבור את הסאן! כי נמצא מנוחת־מה שם, מעבר לנהר הזה, המהווה גבוּל טבעי בין גליציה המערבית והמזרחית, – בזאת מאמינים כולנו, בלי יוצא מהכלל. רבות קראנו ושמענו רבות על קו הסאן, שהוא בגליציה קו ההגנה השני. לא בנקל יפרצו הגרמנים את הקו החזק הזה, לא בנקל יעברו את הנהר! קרב איום עתיד להתלקח שם וכולנו מאמינים, שיעלה בידי הפולנים להחזיק מעמד בקו הסאן. קדימה! יקר כל רגע! מה נעשה, אם יפוצצו הפולנים את הגשרים בטרם נספיק לעבור את הנהר?!

מה כואבות הרגלים, מה עיף הגוף! מספר הנחשלים הולך ורב. הנה מנשק אב את שני בניו ונפרד מהם בדמעות: הצעירים ימשיכו נדוד, האב מוכרח להשאר, כי אפסו כוחותיו. הנה יושבים שני יהודים על גל אבנים ובוכים חרש: כוחותיהם תמו ןהם מוכרחים להפסיק הליכתם. ואנו הולכים. עוד לילה אחד! עוד לילה אחד! מי שהיו לו שתי מזודות כבר הספיק להיפטר מאחת, מי שרק אחת היתה לו וידיו צבו – ויתר על האחת, הולכים. קילומטר אחרי קילומטר. מחנה עצום ומגוון. עשירים ועניים, פולנים ויהודים, אנשי עיר ואנשי כפר. חיילים, המחפשים את גדודיהם, ומגוייסים, שאינם יכולים למצוא את המשרד, אליו נשלחו לפני יום־יומַים – גם המשרד עובר ממקום למקום ובורח מזרחה – וסתם אנשים שאינם רוצים לטעום טעמה של אוֹקוּפציה גרמנית. יש שתדַמה, כי כל היהדות הפולנית אחזה במקל נוד והיא מהלכת בדרכים אפלות אלה, ויש שתחשוב, כי פולין כולה הפכה מחנה נודדים. ללכת! עוד שעות אחדות! אמץ כוח והחש צעד! יש למהר!

הנה מגיעים לעיירה, השוכנת במרחק של כעשרים קילומטר מהנהר. בעיירה זו ענין מיוחד לי: כשבוע לפני פרוץ המלחמה שלחתי הנה את משפחתי ואיני יודע, אם נשארה כאן או עברה למקום אחר. עלי לבדוק את הדבר ויעבור עלי מה! בדעתי להיפרד מחברי לנוֹד, כי הרי יקר רגע מפז ואין לי כל רשוּת לעכּבם, אך אין הם רוצים להיפרד ממני. החליטו לעזור לי בחיפושי ולחכות לי, עד שיתברר הענין. העיירה שוממה ואפלה גמורה שוררת בחוצותיה. כמעט שאין אתה פוגש אדם. הגברים כבר יצאוה ורק הנשים והטף נשארו. סוף־סוף מצאתי את הבית שחיפשתי. גם את משפחתי מצאתי. חברי לנדודי לילה שכבו לישון ואני ישבתי כשעה וחצי ושמעתי מפי רעיתי ומפי דודתה מאָרחתה את פרשת חיי העיירה בימים האחרונים וסיפרתי מה שסיפרתי. ילדי ישן, כשבת־צחוק מאירה את פניו. מה ראה בחלומו? אי־שם נהמו תותחים והרעימו.

ז    🔗

יש ללכת! אני מעורר את חברי ונפרד ממשפחתי. אנו עוברים ברחובות העיירה האפלים ורואים, שבמקומות אחדים התחילו בני־אדם מופקרים ב“מלאכתם”: מנַפצים שמשות של חלונות־ראוה ושודדים. כבר הותרה הרצועה! לאט־לאט אנו מתקדמים במשך רגעים מספר, עקב בצד אגודל נהלך, כי הרגלים שנחו פורתא אינן נשמעות לנו וכל צעד עולה לנו ביסורים. מה יהיה בסופנו? קמעא־קמעא שוב מסכינות הרגלים ומרגע לרגע נעשית הליכתנו מהירה יותר וקדחתנית יותר. רוח לילה טובה מלטפת מצחותינו ושדות קצורים מנַדבים ריח ניחוח.

עוד כעשרה קילומטרים! החלטנו לנוח רבע שעה. גהרנו לעשב והדבקנו ראשינו לחיקה הטוב של אמא־אדמה. הוי, לו מותר היה לעצום עינים ולהירדם! לו ארך רבע השעה נצח! מה עמוקה תכלת הרקיעים, מה גדולים ויפים הכוכבים, מה נעים הלילה, מה טובים השדות! למה עלי לנדוד ולנוע? למה חיה הייתי, שציידים ירדפוה? הוי, להשתטח, לישון, לנוח! פתאום הבריק דבר־מה באפלת הלילה והרקיע התחיל מאדים. עיפותנו נתנדפה בן־רגע. קמנו מבוהלים. דלקה. דלקה בעיירה, שיצאנוה לפני זמן־מה, בעיירה, בה נמצאים רעיתי וילדי. הלהבה הולכת וגוברת, הולכת ומתפשטת, הולכת ומאדמת. מישהו הדליק אבוקה גדולה להאיר את מחשכי הלילה. "ללכת! ללכת! מאיצים בנו מכל צד. הלילה יפוצצו את הגשרים! הולכים לאור הלהבה הרחוקה ולאור הרקיעים הדולקים. עוד קילומטרים אחדים! אני הולך ומוחי מהרהר בלי הרף: מה קרה בעירה? מה קרה בעירה? אכרים, היודעים יפה את העיירה, סבורים, כי בית החרושת הגדול לסוכר בוער. הנשקפת סכנה למשפחתי? והנה כבר העיר, שמאחוריה נמצא הנהר. דממת מות שוררת ברחובות האפלים. הישון תישן העיר או אולי עצרה נשימתה והקשב תקשיב לרחשי הלילה? מה רב השכול ומה כבדה העגמה בחוצות השותקים ומה נוּגה ומוזר קול צעדינו! והנה הגשר. הסאן! הסאן! כמה נכספנו לרגע הזה! הומה־הומה הנהר, אך המית לבותינו חזקה יותר. עברנו את הגשר. מעבר לסאן אנחנו. הלילה גוסס. הכוכבים החוירו והשחק האפיר. רוח קרה נעורה. הנה בית אכר. מתדפקים ומבקשים, כי יאַכסנונו. האכר מקבלנו בסבר פנים יפות וכעבור רבע שעה הוא מעמיד לרשותנו חדר, שעל רצפתו שטחו קש בשפע. אנו שוכבים מבלי להתפשט ונרדמים מיד.

ח    🔗

ישנתי כשעתים. פתאום הקיצותי ושוב לא יכולתי להרדם. מצד אל צד התהפכתי, אך השינה לא באה. כל חברי ישנו שינה עמוקה. קינאתי בהם, אך להרדם לא יכולתי. קמתי, ניערתי מעל בגדי ושערותי את הקשקשים שדבקו בהם ויצאתי לחצר. היה בוקר נפלא, עשיר זהרים ורב קסם. הגנים והשדות הוריקו, החמה פיזרה נהרה וגיל. בגן הסמוך חנתה פלוגת חיילים. ניגשתי אליהם והתחלתי תוהה על קנקנם. נתכוונתי להיוָדע, אם נוכל לנוח ימים אחדים בביתו של האכר או נצטרך לחפש לנו מקום אחר, בטוח יותר ומרוחק יותר מהסאן. דבריהם הדהימוני. לאט־לאט נתברר לי, כי אין לדבר על קו הסאן כעל קו הגנה רצוף וסדיר. החיילים סבורים, שעלינו להסתלק בהקדם האפשרי ולפנות מזרחה.

תוגה רבה יורדת עלי ולבי כואב. שוב – ללכת! מה צר לי על חברי, הישנים שינה עמוקה! לכשיתעוררו שמעו, כי שוב נצטרך ללכת, מה יגידו המסכנים, מה? ללכת? לאן: לאן? אל מעבר לבוּג ברגלינו אין מתום, כל עצמותינו כואבות. איך נוכל?

 

בשבעה־עשר לספטמבר    🔗

ששה־עשר בספטמבר. יום נדוּדי הי"ג. שלושה־עשר יום ושלושה־עשר לילה כבר נמשכת הבריחה מהמערב — מזרחה. בראשונה נחנו יומם ונדדנו בלילה, אבל לבסוף התחלנו נדים גם ביום וגם בלילה. יומם וליל ננוד וננוע, המוני הפליטים, אשר הצליחו להימלט מפולין המערבית והמרכזית. יש שנַחנו שעות אחדות ביום וניטלטלנו במשך שאר שעות היום ובמשך כל הלילה ויש שנדדנו יום שלם ורוב שעות הלילה ונחנו כמה שעות. לא מאסנו בשום אמצעי של תחבורה. נסענו ברכבות אשר הופצצו, היטלטלנו בעגלות אכרים מרסקות־אברים, הלכנו ברגל מאות קילומטרים. השנה היתה שחונה, החַמה שפכה מעל קרנים לוהטות וצורבות, הבֵארות יבשו ומי שרצה להשיג כוס מים הוכרח לפרקים להיות מוכן לדורון, לתפילה ולמלחמה. הכבישים כוסו אבק עבה, ומשום שלא היה סוף למחנות הפליטים הנודדים מזרחה ולשיירות המכוניות והעגלות הנוסעות מזרחה — התרומם האבק עננים־עננים ומילא כל חללו של עולם. ואנחנו הלכנו. פלוגות טנקים גרמניות רדפונו, מפציצים המטירו עלינו פצצות וכדורים, עיירות בוערות הגיהו דרכינו בלילות כאבוקות אימה. ואנו הלכנו והלכנו, בלי הרף, בלי סוף. בראשונה אמרנו: נעבור את הסאן וננוח. כשעברנו את הסאן, אמרנו: מעבר לבוג נרגיע. והנה עברנו גם את הבוּג. ואין לדבר סוף! גם פה מעבר לבוג, הרעשות ודלקות ובהלה. כלום לא נשתנה. שוב עלינו להיטלטל, להתענות, לברוח. לאן? לאן?

ששה עשר בספטמבר. אחרי הצהרים. מהבוקר אני מיטלטל. במרכבה, פגשני מכר, שהצליח להמלט במרכבתו מבירת גליציה המערבית. אמנם המרכבה היתה מלאה על כל “גדותיה” וחישבה להשבר, אך כשראני מכרי ואני פצוע ומאובק ומעוייף ריחם עלי ונדב לי “כזית” מקום על הדוכן, ליד הרַכּב. יושב אני למעלה, כשרוב גופי תלוי ברפיון ובנס איני נופל, והסוס האביר, “קוּבּוּש” אהובו ובבת־עינו של מכרי, מאמץ שריריו ורץ. היה יום הדור ונאה, השמים היו טהורים־טהורים, החמה שפכה נהרה מתוקה. מסביב הוריקו שדות ויערים עשירי אילנות. אגם גדול ויפה קסם לעין וכאילו הזמין, כי נבוא לנוח על גדותיו. ואנחנו ־ נסענו. לא כבימים הקודמים התקדמנו הפעם ללא הפרעות מיוחדות. לא הופיעו אוירונים, לא הופצצנו. לא הוכרחנו להפסיק את הנסיעה ולהפקיר את המרכבה ולהסתתר באחד הבורות, מתחת לעץ או בשדה תפוחי אדמה, כפי שנהג מעמד הנוסעים־בימים־הקודמים. “קוּבּוּש” דוהר, המרכבה חורקת, כמה מהנוסעים עומדים לנפול מתוכה בכל רגע, אך – נוסעים. קילומטר מצטרף לקילומטר, פרסה לפרסה. כבר נגמלנו מנסיעת יומם ללא הפצצות וללא פַּניקה ובראשונה אין אנו מבינים, מה קרה ומה יום מיומים. לבסוף אנו מתחילים להבין: נמצאים במרחק של כ"ה קילומטר מהגבול הרוסי, בקצוי פולין. גם הגבול הרומני אינו רחוק. משום כך פסקו ההרעשות. עשרים וחמשה קילומטר מהגבול! הוי, הוי, מי פילל לפני שבועיים, כי אנחנו, אשר ישבנו ליד גבולה המערבי של פולין, נימצא היום ליד גבולה המזרחי!

נוסעים. מזמן לזמן יעכבונו משמרות צבא, פלוגות שוטרים ומשמרות אזרחים. בודקים תעודותינו ומרשים לנו – אחרי חקירה קצרה – להמשיך בנסיעתנו. אנו נמצאים כבר במרחק של עשרים קילומטר מהגבול. ארבע שעות אחרי הצהרים. החום הולך הלוֹך ורפה. מתקרבים לעיירה. מהמפה אשר בידי ומהכתבות שעל העמודים מראי־הדרך, המופיעים מזמן לזמן משני עברי הכביש, אני למד, כי מתקרבים אנו לסקַלַט, לעיירה השוכנת ליד הגבול הרוסי. כבר רואים מרחוק את בתיה. בעוד רגעים אחדים נהיה בעיירה.

סקַלַט. אני מעכּב צעיר יהודי ושואלו, מה מצב הרוחות במקום. הוא מספר, כי בני סקַלַט חיים עוד במידת־מה חיים נורמליים. כמה פעמים נראו מטוסים בשמי העיירה, אך לא היו הפצצות. אלפי פליטים מתגוררים כבר בעיירה ובכפרי הסביבה ומחנות פליטים חדשים מוסיפים לבוא יום־יום. פלוגות החלוץ הגרמניות אינן רחוקות כל עיקר ויש שהאזנים קולטות רעמי תותחים עמומים, אך לעת־עתה שקט גמור במקום וצבא רב חונה כאן. מצרכי מזון לא יחסרו, כי ברוכת־יה הסביבה ושופעת כל טוּב. הוא מיעץ גם לנו להשאר פה ולחכות עד שיתברר המצב. “כבר הגעתם לגבול, – הוא מוסיף –לאן תברחו עוד?”

נאה העיירה. עשירת ירק היא ורבת חן. בתיה יפים, רחובותיה נקיים. בחוצותיה מתרוצצים אנשים ונשים וטף קבוצות־קבוצות ותיכף אנו רואים, כי מלאה העיירה פליטים עד אפס מקום. אני פוגש פליטים רבים מעיר מגורי וגם הם מיעצים, כי אשאר אתם במקום נאה זה. אני מקבל דעתם והולך למשרד ה“סטַרוֹסטָה” לבקש רשות להשאר בעיירה. ה“סטַרוֹסטָה” איננו. בקושי עולה בידי להשיג ראיון אצל סגנו. אני מציע בקשתי. הוא מסתכל בי ורואה בלי ספק, כי רצוץ אני ומיוגע וכי קשה לי להמשיך נדוד. הוא בודק תעודותי ושואל כל מיני שאלות ומודיע לי לבסוף, כי איננו יכול להרשות לי להשאר בעיירה. אין מקום, כל הדירות מלאות. אני מספר, כי מצאתי מכרים, הרוצים לאכסנני, ושרגלי הפצועות זקוקות לטיפול רפואי, אך הוא בשלו: אי־אפשר. אין מקום. הפליטים הפולנים מקבלים רשות ישיבה במשך רגעים אחדים ואני יוצא בפחי נפש. כולי רותח ורועד מכעס. ובצאתי אני מחליט: אשאר בלי רשות!

החמה שוקעת וזיו דמדומים מתוק ועדין מציף את העיירה. אחד־אחד נדלקים כוכבים בשמים. בא הערב, ערב יפה וחם של שלהי דקייטא. אני מטייל ברחובות המאפילים ונהנה מהמנוחה שכה השתוקקתי לה ושלא ידעתיה מיום פרוץ המלחמה. הלילה כובש רחוב אחרי רחוב. העיירה הולכת ולובשת אפלה. אין אורות בהתאם לפקודת ההַאֲפָלה. אחר כך אני יושב עם מכרי באכסניה ואנו מפליגים בשיחה. מכרי הגיעו לעיירה לפני ימים אחדים ומיום בואם ישבו במנוחה יחסית. הם יכלו לשמוע את שידורי הרדיו, בשעה שאני התרוצצתי רדוף פצצות יומם ולילה, יומם ולילה. הם מסַפרים לי, שהמצב הולך ומשתפר. הגרמנים הגיעו אמנם עד לבוּב, אך שם נעצרו. לבוּב מתגוננת בגבורה. ליד ורשה עזים הקרבות והקרבנות רבים. הגרמנים שולטים שלטון גמור באוירה של פולין ואוירוניהם מפציצים את כל המדינה, אך כשנערכים ביבשה קרבות ממש וחיל נפגש בחיל – נהדפים הגרמנים. עמדות הפולנים הולכות ומתחסנות. הולכת ונוצרת חזית ממש. דיביזיות פולניות רבות רוכזו במחוזות המזרחיים של המדינה והתנגשות גדולה עתידה להתלקח שם. אנו יושבים ומדברים על המאורעות של הימים האחרונים ועל משפחותינו ששלחנון מעיר מגורינו טרם פרצה המלחמה ואין אנו יודעים, לאן הגיעו ואיה הן נמצאות כרגע. שותים תה, הלב מתמלא געגעים לימי השלוה שחלפו. מישהו מזכיר שמות של מכרים וחברים, שנהרגו או נשבו, ומביע תקותו, כי לא בכדי נסבול ולא בכדי נשפך הדם: עמלק ימוגר והרשעה כליל תחלוף…

הרגעים חולפים. השעה מאוחרת. פורשים לישון. אני מקבל מיטה. מיטה! אחרי שעברו עלי לילות רבים ללא שינה נורמאלית – מיטה ממש! בעזרת שני חברי לחדר, גם הם פליטים ממערב פולין, אני חולץ מרגלי הפצועות את המנעלים הקרועים, ואחרי שפשטתי את בגדי, שזה כעשרה ימים לא פשטתים, ושכבתי במיטה עיני נעצמות ונגד רצוני אני נרדם מיד.

הקיצותי באישון לילה. משהו עוררני. אני שומע, שחברי לחדר משוחחים בלחש. אני חש תיכף, כי קרה דבר־מה. בחדר – אפלה. בכל זאת אני רואה, שחברי עומדים ליד אחד הקירות, ואני שומע את לחשם. מה הם עושים שם? אני מאַמץ עיני. כן. לא אטעה. ליד אחד מכתלי החדר עומדים שניהם, כשאזניהם צמודות לכותל, עומדים ומקשיבים ומתלחשים מזמן לזמן. אני קורא להם. הם ניגשים אל מיטתי ומוסרים לי בלחישה, כי קרה דבר, אך טרם ידעו מה. בחדר הסמוך מתגורר סרג’נט פולני עם בני ביתו. לפני כמה רגעים התדפקה על פתח דירתו פלוגת אזעקה צבאית, שבאה לעוררו. לכן עומדים חברי ליד הקיר המשותף לחדרנו ולדירת הסרג’נט ומקשיבים.

החלטנו, שיש קודם כל להתלבש. מתלבשים באפלה ושומעים, שבדירה הסמוכה מישהו מיבב חרש. אנו עושים אזנינו כאפרכסות ומקשיבים. הסרג’נט אומר שלום לאשתו ואחרי כמה רגעים נשמעת הקשת דלת עמומה, המעידה, כי יצא איש הצבא את הבית. אנו שומעים את קול צעדיו בגינה וברחוב הישן. ומעבר לכותל מיבבת אשתו יבבה דקה. מה קרה? יש בהחלט להשיג אינפורמציה! אנו מתדפקים בכותל. היא נגשת. הכותל דק ושיחתנו מתנהלת בלי קושי. אנו שואלים: מה קרה? מה הבכי? לאן הובהל הסרג’נט?" זמן־מה היא בוכה ולבסוף אנו שומעים: “נפלה נפלה פולין… אין מנוס… הכל אבד… אין לאן לברוח… בא הקץ…” “אבל מה קרה?” – צועקים אנו נרגשים ונבהלים. היא שותקת כמה רגעים. אחר כך תלחש: הרוסים עברו את הגבול".

הרוּסים עברו את הגבול! השמועה הממתנו. גם לאחר שנכרת החוזה בין גרמניה ורוסיה לא האמין איש, כי הרוסים יתקפו את הפולנים מהעורף. והנה בא הדבר! כל אחד מבין, שהכל אבוד, שהצבא הפולני לא יחזיק מעמד בצבת זו, בין הפטיש הגרמני והסדן הרוסי, ומתעוררת השאלה: מה לעשות? לברוח? לאן לברוח? השעה – שתים וחצי. בטרם יעלה עמוד השחר יהיו הרוסים בעיירה. מגיעים לכלל דעה, שאין לאן לברוח ושאין טעם לבריחה ברגע זה, משום שהכל אבוד. יושבים בחדר האפל ומחכים לבוקר.

עם בוקר. העיירה מתעוררת לאט־לאט מתרדמתה. אנו יוצאים לגינה, שכל פרחיה ועשביה רוחצים בטללי בוקר. הקדים משולהב כולו, הכוכבים האחרונים כּבים אחד־אחד. רוח בוקר רעננה מאַוושת בגנים הסמוכים. מה נאה העיירה בסות שחרה. כשכל בתיה ורחובותיה רחוצים למשעי בטל בוקר רענן, המטפטף מכל הגגות ומכל העצים, וטרם הוסר מעליה צעיף הדמדומים הענוג, שאפרורית ווֶרד משמשים בו בערבוביה. דלתות וחלונות נפתחים, משכימי־קוּם נראים ברחובות. הידיעה על כניסת הרוסים מתפשטת במהירות הבזק. מתחילים להתקהל ולהתווכח. יש שמישהו מנסה להטיל ספק באמיתות הידיעה ולטעון להד"ם, אך הנה באים בני־אדם, ששמעו אמש ברדיו את הצהרתו של מוֹלוֹטוֹב. “וחוזה־אי־ההתקפה שבין פולין ורוסיה – מה תהא עליו?” ־ שואלים. והתשובה היא: “מוֹלוֹטוֹב הודיע, שהוא מבטל את החוזה הזה”.

הבוקר אור. הרחובות מלאים. אנשים מתרוצצים מרחוב לרחוב. פתאום אנו שומעים קולות־נפץ, הבאים זה אחר זה, זה אחר זה. חושבים, שקרב מתחולל בסביבות העיירה וממהרים להסתתר בגנים ובמרתפים. רגעי דממה. ושוב קולות־נפץ. כעבור רגעים אחדים מתברר, שאין כל קרב. האספסוף התנפל על מחסני הצבא, המלאים בגדים ומצרכי מזון, והחיילים שומרי המחסנים מיראים ברימוני יד את ההמונים תאבי השוד. אם כן – יוצאים מהמרתפים ומיתר המחבואים, מתקהלים בחוצות, מתפללים בלי סוף ומצפים.

בשמונה שעות בא מַכר במרוצה ומגלה לנו בלחישה, כי יש אפשרות להימלט לפני כניסת הרוסים: הגבול הרומני פתוח ונשארו עוד מקומות פנויים בשני אוטובוסים, שיצאו בעוד רגעים אחדים לרומניה. האוטובוסים עומדים באחת הסמטאות הרחוקות מטבור העיירה ואם נזדרז – נוכל עוד להשיג מקומות. אנו נוטלים צרורותינו ופונים ללכת אל הסמטא, אשר בה חונים האוטובוסים ומצפים. הלב פועם: הבאמת נצליח להמלט? הבאמת נהיה בעוד שעתים ברומניה? הנהגים סבורים, כי הדרך פנויה עדיין וכי נצליח.

אך מדוע איננו נוסעים? רבע שעה ירדוף רבע שעה ואנו יושבים באוטובוס ומחכים. האוטובוסים מלאים. נתלקטו פולנים ויהודים, צעירים וזקנים, נשים ואנשים וגם ילדים. כולנו נרגשים. הנצליח? ולמה מחכים? אני יורד לברר את סיבת־הדבר. מתברר, שהמשטרה מעכבת. כעשרה שוטרים נתכנסו ליד האוטובוס והם דורשים בכל תוקף, כי יפנו מקומות גם להם. אם לא תתמלא דרישתם, לא ירשו לנו לנסוע. מפנים להם מקומות. האוטובוסים נתמלאו מפה לפה ואולי גם למעלה מזה, אך אין זזים מהמקום. המשטרה מצווה, כי נחכה עוד. השוטרים העלובים! אובדי עצות הם. אין הם יודעים מה יעשו. הם רוצים להימלט לרומניה, אך מפחדים הם לברוח, כי נתפרדה החבילה ואין פקודה ואין מפקד ומנַין להם לדעת, מה יעשו, מה מותר ומה אסור? ניסו להתקשר בטלפון עם מפקדת המשטרה שבעיר בגדולה הסמוכה, אך לא הצליחו, כי הקשר נותק. אובדי עצות עומדים הם ליד האוטובוסים. אינם מעיזים להצטרף אלינו ואינם מרשים, כי נסע בלעדיהם.

השוטרים! מה שונו פניהם ועמידתם במשך שעות מעטות! גם קומתם כאילו הונמכה. בגדי השרד שלהם נוצצים עדיין ומבריקים ועוד כלי זינם בידיהם, אך דלים ועלוּבים הם וכבר פנה זיום. בן יום אחד נתבלעה ונתנדפה אי־שם חכמתם הרבה, אשר עמדה להם במשך שנים רבות. כמה השכילו נבונים אלה לראות כל חנות יהודית שבעליה נעלוה רגעים אחדים אחרי המועד שנקבע ולא לראות את החנויות הפולניות הפתוחות חצי שעה ושלושת רבעי שעה אחרי שעבר המועד! כמה ידעו לכוון את השעה בימי מהומות ופרעות ולהופיע תמיד ברגע הנכון והמתאים, כדי שיספיקו עוד לאסור את המוכים! עתה הם סובבים את ה“ז’ידים”, שאתמול בזו להם ורדפוּם, ומתיעצים אתם, כי ברגע זה נוטים הם להאמין, שה“ז’ידים” יודעים הכל.

פתאום תמלא האויר טרטור אוירונים. ממהרים להתפזר ולהתחבא. טייסות אוירונים מופיעות בשמים ונעלמות חיש. הפעם הטרטור אינו דומה לטרטורם של המפציצים הגרמניים, ששמענוהו במשך ששה עשר יום מהבוקר עד הערב. הפעם הטרטור קלוּש יותר והאוירונים מהירים יותר. אנו מבינים מיד, שהאוירונים האלה רוסיים הם ושאינם מפציצים. הם מתרוצצים בשמי העיירה הלוך וחזור. ה“ציבילים” מסכינים חיש ואינם מתפעלים ואינם מתחבאים, אולם השוטרים רצים מדי פעם בפעם לגן הקרוב ומשתטחים שם בעשב או מתחת לשיחים ושבים מאובקים ומלוכלכים אחרי שנעלמו האוירונים. לבי, לבי לשוטרים! כל גבורתם וכל אומץ לבם עזבוּם.

השעות עוברות ואנו יושבים באוטובוסים ומחכים. מתרגזים ומתרגשים, אך אין מועילים בכך כלום. השוטרים שולחים שליח אחרי שליח לכל מיני משרדים. השליחים הולכים ושבים והולכים שוב, ואנו – מחכים. צהרים. אחת. סוף־סוף החליטו השוטרים לנסוע. ידי־הנהג אוחזות בהגה. המכוניות זזות. אולם ברגע הזה שב אחד השליחים שנשלח לסייר את הדרך, בה אמרנו להימלט, ומודיע, כי כל הדרכים כבר נכבשו ע"י הרוסים. יורדים מהאוטובוסים ומתחילים להתפזר. פקיד פולני מקלל את השוטרים קללות נמרצות והם עומדים אבלים וחפויי ראש, שומעים חרפתם ואינם משיבים דבר.

אחרי הצהרים. העיירה קודחת. כל החנויות ננעלו וכל הרחובות מלאים. הצבא הפולני יצא, הרוסי לא בא, אין בעיירה אף חייל אחד. האכרים האוקראיניים מהכפרים הסמוכים באים לעיירה, כשהם מצויידים בשקים ובמקלות, מתהלכים ברחובות ומסתכלים בכל, כשעיניהם מביעות שנאה וזעם. מישהו הפיץ שמועה, כי לא הרוסים יבואו, אלא הגרמנים, והשמועה עוברת מרחוב לרחוב. יהודים מתהלכים מודאגים ונבהלים. הנוער מדבר על הצורך לארגן הגנה, כי אין לדעת מה יתרחש בלילה. מבטי האכרים הסובבים בחוצות העיירה, אינם מנבאים טובות.

ליד בנין הדואר עומד פועל פולני ומספר, כי הגרמנים מתקרבים ובאים. הוא נשבע, כי ראה במו עיניו לפני שעתיים במרחק־מה מהעיירה כמה טנקים גרמניים. שואלים אותו, אם איננו טועה ושמא ראה טנקים רוסיים. לא, לא! טנקים גרמניים ראה: דגל נאצי קטן התנוסס מעל לכל טנק. בחיי ראשו! מתקהלים סביבו, שומעים סיפורו והלבבות מתמלאים בהלה וחרדה. למי להאמין ומה לחשוב? מי בא? הגרמנים או הרוסים? לבי אומר לי, כי סיפורו של הפועל על הטנקים הגרמניים שראם מחוץ לעיירה הוא כזב גמור. אמנם הגרמנים אינם רחוקים, אך לפי הידיעות המתקבלות ע“י הרדיו מסתבר, שהרוסים מתקדמים בהסכמתם של הגרמנים, המפנים את השטחים המזרחיים שכבר נכבשו על ידיהם. אין, איפוא, להעלות על הדעת, שהעיירה השוכנת על יד הגבול הרוסי תיכבש ע”י גרמנים! כך טוען השכל. אולם הלב חושש בכל זאת.

מהכפרים הסמוכים מגיעות שמועות רעות. נראה, שהאכרים מתכוננים לדבר־מה. שום שלטון אינו קיים כרגע בעיירה ובסביבה, ובכפרים חושבים, כי הותרה הרצועה וכי הגיעה העת לעשות שפטים בפולנים וביהודים גם יחד. האכרים משוכנעים, שהגרמנים באים. הם מאמינים בכך, משום שמשתוקקים הם לדבר הזה. אחד האכרים, שעלה בידי לקשור שיחה אתו, מסביר לי, כי אין כגרמנים ליושר וליחס הוגן כלפי האוכלוסין. גבורים הם וצדיקים הם וידידי אמת לאוקראיני. הוא מוסיף, כי כל כפרו מתפלל לבוא הגרמנים ומפחד מפני הרוסים, שיגזלו מהאכר את אדמתו וכל אשר לו וימסרו הכל לידי ה“ז’ידקים”. דברי האכר – יהודים הספיקו להתקהל מסביב לנו בשעה ששוחננו – מדאיגים ומפחידים, אך משנה דאגה מעוררים אותם האכרים, שאינם מדברים כלום ומתהלכים בעיירה חגיגיים, מצטחקים ודמומים. יהודים מתכנסים קבוצות־קבוצות ומטכסים עצה. נדברים ללון הלילה מחנות־מחנות. דיירים של כמה בתים יתכנסו בדירה אחת ויישנו ויעמדו על המשמר חליפות.

השמש שוקעת, המערב משתלב. לאט־לאט בא הערב, ערב עדין וטוב של ראשית סתו, סתוה של פולין המפורסם על חמימותו המתוקה ועל שפעת זיוו, זיו זהב. מקהלות כוכבים ניצתות ברקיע העמוק וחרמש הסהר מזדקר מעל לעיירה המתכסה בטלית של אפלולית רכה כעַיִן של שר הלילה הפקוחה למחצה ולשליש. רחובות העיירה שופעים אורה. תם פרק ההאפלה. התושבים, שזה כשלושה שבועות לא ראו רחוב מואר, מטיילים להנאתם ושוקקים בחוצות. גם מצב הרוחות מתחיל להשתנות לטובה. באים אנשים, המעידים, כי ראו במו עיניהם פלוגות של טנקים רוסיים במרחק של כמה קילומטרים מהעיירה. מסתבר, שהרוסים הפנו את מחנות צבאותיהם לעבר הערים הגדולות ושעיירה השוכנת מהצד נכבשה ממילא. התושבים, שהסיוט של אוֹקוּפּציה גרמנית דיכא נפשותיהם במשך כל היום, נושמים לרווחה. לא רק היהודים. גם הפולנים. האוקראינים בדרך כלל אינם מרוצים. הם ציפו להיטלר. אחרי שעות היום הקודחות מביא הערב הרגעה פורתא. האדם “האפור” מהרחוב אומר: “טוב שהרוסים באים… טוב, טוב, שניצלנו מידי הגרמנים”…

הלילה היה גדוש בלהות ורב אימה. קול יריות הגיע לאזנינו והדים עמומים של התפוצצויות רחוקות הרעידו את חלל העיירה הדמומה. לא עצמנו עין, ישבנו צפופים והקשבנו וחיכינו. איה היורים? ומי היורה? כל מיני השערות הובעו, אולם הדעה הרווחת היתה, כי באחד הכפרים הסמוכים מתחולל דבר־מה. השערה זו נתאמתה למחרת. נודע לנו, שבאחד המקומות הסמוכים זכו אחינו, אשר גרו שם בין האוקראינים, ללילה קשה. ישבנו, שמענו את היריות וחיכינו לבוקר מתוך קוצר רוח ועצבנות. השעות זחלו בעצלתים. רגע אחר רגע, רבע שעה אחר רבע שעה. נדמה, שהלילה לא יגמר לעד, שהשעון משטה בנו והמחוגים מתקדמים באיטיות יתרה כדי להרעימנו ולהרגיזנו. אחת, שתים, שלוש, שלוש וחצי. והנה כבר ארבע. הלילה גוסס. הכוכבים מתכסים צעיף ערפלים דק ואורירי. רוח קלה מטיילת בגן ומאַוושת שחרית. קול היריות נדם. דממה רבה מסביב. השמים מאפירים. הקדים מַוריד. בא הבוקר.

עם בוקר שב הסרג’נט שכננו. כמה נשתנה גם הוא במשך שעות מעטות! פניו לבנות כשׂיד, בעיניו הכבויות – יאוש ללא קץ וללא חוף. בראשונה משתמט הוא מפנינו ושותק, אבל לבסוף הוא מתחיל לדבר, כשקולו רועד ודמעות בעיניו: “אבדה פולין אבדה… באשמת שרינו ומצביאינו… איזו חרפה, איזו כלימה! הקצינים ברחו ולנו יעצו להתפזר… חייל אני וידוע אדע, שלפעמים מוכרחים להכנע… אבל האם כך מתפרקים מהנשק?.. מתוך בהלה ואנדרלמוסיה? כשהקצין הבורח אומר לחייליו: עשו מה שלבכם חפץ?.. ככה נכנעים אנשי צבא?.. לשם כך פוטפט במשך שנים על כבוד צבאי ועל גבורה?.. לאן ברחו ואיפה התחבאו כל אותם הקצינים ופרחי הקצינים, אשר לכבודם הצדענו בדֶפילַדוֹת, שהיו נערכות מדי שבוע ולפעמים גם לעתים קרובות יותר?.. מי הרשה להם לנוס מנוסת עכברים ולהשאירנו כעדר בלי רועה?.. מדוע לא כינסונו לפחות ולא הסבירו, כי מוכרחים להכנע, ומדוע לא סידרו את הכניעה מתוך סדר וכבוד?.. עשו מה שלבכם חפץ! יקחם אופל! משכורת קבלו, מדים נוצצים לבשו, דיברו גבוהה־גבוהה. ולבסוף נמלטו כפחדנים נבזים… אפילו להכנע בכבוד לא ידעו… אבדה פולין, אבדה…” דמע אחר דמע נופל על לחייו ומרטיבן. מנחמים אותו: פולין תקום לתחיה, לא יאבד עם היושב על אדמתו, המלחמה זה עתה התחילה. הוא מקשיב, אך תנחומים אינו מקבל.

אחרי כמה שעות נראים בעיירה הדגלים האדומים הראשונים. הם מתנוססים מעל לכל הבנינים והמשרדים העירוניים והממשלתיים וקהל רב מתכנס ומביט. קבוצות נערים מביימת הפגנה. כשני מנינים עוברים באחד הרחובות וצועקים: “יחי סטלין! יחי ווֹרוֹשילוֹב!” הקומוניסטים המקומיים נוטלים את השלטון לידיהם ומאַרגנים מיליציה. צעיר יהודי סובב ברחובות ומודיע, כי נשלח ע"י המפקדה של הצבא האדום לארגן את השלטון הסובייטי בעיירה. הוא פונה אל כל האזרחים ומבקש, כי יעמדו לימינו. הוא מסביר, שהצבא הרוסי בא לעזרת פולין ומסיים נאומו במלים “תחי פולין העצמאית!” האנשים שומעים ומובן מאליו, שאינם מאמינים. פרט לכמה שוטים. אחרי הצהרים מגיעים לעיירה טנקים רוסיים וכמה אוטומובילי־משא מלאים חיילים. האוכלוסין, העומדים על־המדרכות שמשני עברי הכביש, מסתכלים בבאים מתוך סקרנות, אך בלי התלהבות. הרוסים שרים שירים מלודיים ובכובעיהם המתנפנפים בידיהם יברכו את תושבי העיירה, המנפנפים בממחטות ובמגבעות בהשיבם ברכה לבאים. קושרים שיחה עם החיילים והם מודיעים לכולנו, כי הם יוצאים להלחם נגד היטלר. אנו עושים אזנינו כאפרכסת ושואלים בתמיהה: “נגד מי?” ושוב הם מודיעים: “נגד היטלר! נגד גרמניה!”

השמים נתקשרו בעבים כבדים, עבי סתו, ולפנות ערב ניתך מטר סוחף, שנהפך חיש לגשם סתו טורד וחדגוני. כמה חיכו האוכלוסין לגשם הזה! מיום פרוץ המלחמה היו מתפללים יום־יום כי יבוא ומצפים לו יום־יום, אך הוא לא בא. השמים היו למעלה משני שבועות טהורים־טהורים ללא כל סימן של עב. מזג האויר כאילו הוזמן במיוחד אצל הקב“ה ע”י חיל התעופה הגרמני. ציפינו לגשם והגשם לא בא. ועתה – גשם. הנה יתדפק על שמשות החלון ויפרוט שירו המשעמם והעגוּם על גגות הפח ובמרזבים. הגשם המקווה, שהמפקדה הפולנית וכל הצבא וכל האוכלוסין כה השתוקקו לו, הגשם, העלול להפוך את הדרכים לביצות, שרק בקושי גדול יחצון טנקים ופלוגות ממוּכּנות! עתה בא. במאוחר, במאוחר.

הגשם יורד ויורד. רחובות העיירה הולכים ונהפכים למדמנה. הענין תם. חסל! מלחמת גרמניה־פולין נגמרה. פולין נפלה. בשעה שהצבא הפולני החל מחלים במקצת אחרי המכות הראשונות שהכוהו הגרמנים ומתפכח מההיפּנוזה, שאין לנצח במלחמה זוֹ, מההיפּנוזה שהתקפות האויר וההתנגשויות הראשונות עם הפלוגות המשורינות גרמוה, בשעה שההגנה התחילה מתארגנת מחדש בחבלים המזרחיים של המדינה ודיביזיות פולניות רבות עמדו מוכנות לתקוף את האויב – ניחתה המכה הסובייטית. הכל נגמר. אמנם הרדיו מודיע, כי וַרשה מתגוננת, כי בחצי־האי הֵל מחזיקים הפולנים מעמד, כי קרבות עזים מתחוללים במקומות שונים, אולם כל אחד יודע ומבין, שהענין נגמר, שהגדודים הנלחמים עדיין מקריבים את חייהם אך ורק למען כבודה של פולין ולמען ההיסטוריה. המלחמה נגמרה, המדינה הפולנית נמחקה ממפת אירופה. לשלוש ה“חלוקות” מהמאה הי"ח נוספה חדשה: חלוקת פולין הרביעית.

הגשם יורד בלי הרף ובלי סוף. הוא משקה את האדמה הצמאה ומרככה. הישטוף מעליה את כתמי הדם הטריים? גשם סתו דולף וטורד… כשיבוא שוב האביב, ינצו עשבים ופרחים חדשים על רבבות הקברים החדשים, על הקברים מכל המינים: על קברים בעלי צלבים ועל קברים בלי צלבים, על קברי יחיד וקברות אחים, על קברות גרמנים ופולנים ויהודים, על קברות אנשים ונשים ועל קברי תינוקות, על קברים שכובע־פלדה גא מתנוסס מעליהם בצרוף כתובת, המכילה את שם הנפטר ואת פרשת יחשו וגדולתו, ועל קברי אלמונים ערומים ללא כל ציון. הגשם הולך וגובר. דפיקותיו על גבי שמשות החלונות הולכות הלוך וחזוק. אפלולית בחדר. בחוץ הומה הגשם ועגמה רבה מסתננת ללב.

 

מות הרב    🔗

א    🔗

שבעה ימים הרעישו מטוסי הגרמנים את העיירה. בשבע בבוקר בערך היה חל ביקורם הראשון וביקורם האחרון – עם ערב. ובין ביקור שחרית לביקור ערבית – משמונה עד שתים עשרה הפצצות ליום. ניתנה האמת להיאמר, כי טייסות האוירונים לא נשלחו חלילה במיוחד לשם הפצצת העיירה. הטייסים נתכוונו להתקיף את עיר־המבצר השוכנת במרחק של כמה עשרות קילומטרים, ואגב ארחָם, בטוסם להרעיש את המבצר, היו מכבדים גם את העיירה דנן בפצצות אחדות מדי פעם בפעם, ובשובם היו מעניקים לה את שיירי אוצרותיהם.

ההרעשות הראשונות הדהימו את תושבי העיירה והפתיעום. איש לא פילל ולא העלה על דעתו, כי ירעישו עיירה, שאין בה מפעלי תעשיה ושאיננה צומת־דרכים ושלא תשכון בקרבת שטחי הספר, עיירה דלה, לא נוי ולא הדר לה, שחוצותיה ידמו לבוץ תמיד במשך רוב חדשי השנה ומספר תושביה – אלפים אחדים. מעצמו מובן, כי התקנות שנקבעו לכל המדינה בענין ההתגוננות מפני התקפות אויר חלו גם על העיירה דנן, אבל התושבים צייתו לפקודות רק למחצה ולשליש, כי משוכנעים היו, שאמצעי הזהירות מיותרים בהחלט במקרה הזה. הדביקו פסי נייר על השמשות ופינו מרתפים אחדים – וחסל. איסטרטגי העיירה, כפולנים כיהודים, הרגיעו את הבריות, שגם בלאו הכי לא חרדו ביותר, ועשו חשבון מדוייק, כי פצצה אחת עולה כך וכך רבבות זהובים וכי אין להעלות על הדעת, שיבזבזו הון כזה לשם הרעשת עיירה מעופשת. ולכן הפתיעו כל כך ההפצצות הראשונות. האיסטרטגים התרוצצו כמטורפים ומאוד־מאוד חרה להם בראותם, שהגרמנים נוהגים לפי איסטרטגיה אחרת, ותושבי העיירה מרי הנפש חירפום וגידפום וכילו בהם, באיסטרטגים המסכנים, את כל חמתם.

אזעקות לא היו ביום הראשון, כי לא הותקנה צפירה ולא נקבע המזעיק. מילא, טקס ההפצצות לא הופרע ע“י כך. הופצצו ללא אזעקות. עם ערב, כעבור יום ההרעשות הראשון, התכנסו האחראים לכך והגיעו לכלל דעה, כי רק צפירה אחת עומדת לרשותם: צפירת בית המרחץ היהודי. החלט לקבוע משמרת אזעקה והודיעו לבני העיירה, כי מכאן ולהבא תזעיק הצפירה. שמחו התושבים ושכבו לישון מתוך תקוה, שלמחרת לא יהיו חייהם הפקר כדוגמת היום שעבר, כי הרי צפירת אזעקה להם, אשר בעוד מועד תזהירם. אלא מה? קטרג השטן ועוד באותו לילה אירע מכשול, שגרם לבני העיירה מידה גדושה של בהלה ועגמת נפש. וכך היה המעשה: ה”סטַרוֹסטָה" והמפקד הצבאי של העיירה באו עם חצות לבית־המרחץ, כדי להוָכח, אם המשמרת ממלאת את תפקידה כיאות. אחרי ששוחחו עם חיילי המשמרת התחיל הבַלָן הזקן מסביר להם את המנגנון של הצפירה, וכאן קרה אסון: הצפירה נזדעקה פתאום בקולי קולות. האנשים נתעוררו משנתם ויש לשער, כי שעות ההרעשה הרבות של היום שעבר על כל פחדיהן ויסוריהן היו כאין וכאפס מול האימה והזועות של רגעי לילה אלה. ברחובות האפלים התרוצצו גברים שרק כתנות לילה ותחתונים כיסו בשרם, ונשים בחלוקי לילה או בשמלות בית, אלה ואלה יחפים ופרועי שער. אבות ואמהות נשאו את תינוקותיהן הישנים ואצו־רצו אל מחוץ לעיירה. צעקו, קיללו, בכו. כעבור רבע שעה נתברר הכל, אך יש להניח, שבני העיירה לא ישכחו לעולם שעה קלה זו.

היום השני דמה לראשון והשלישי – לשנים שקדמו לו. הרעישו מהבוקר עד הערב. לא היתה כל התגוננות. אף תותח אחד לא היה בעיירה. מדי פעם בפעם באו מטוסי האויב ועשו מלאכתם ללא מפריע והסתלקו כלעומת שבאו. כשׂה נאלמה רבצה העיירה לפני מרעישיה־מחריביה וספגה מכה אחר מכה. ביום הרביעי עם שחר נעלו התושבים את חנויותיהם וסגרו בתיהם ויצאו את העיירה כשצרורות מזונות בידיהם והתפזרו בחורשות ובכפרים שבסביבה. עם ערב, ככלות פרק ההתקפות, שבו למדו לדעת, מה הספיקו המטוסים להחריב במשך היום, שכבו לישון וברחו שוב עם בוקר. וככה נהגו גם ביום החמישי ובששי ובשביעי, עד תום פרשת ההרעשות.

ב    🔗

העיירה היתה כאמור, דלה־דלה ולא הצטיינה בעצם בשום דבר מיוחד. עיירונת גליצאית לכל פרטיה ודקדוקיה, הדומה לכל עיירונת גליצאית ממין זה. כמחצית תושביה – יהודים, המחצית השניה – פולנים. הפולנים היו פקידים, מורים, שופטים, קצינים, שוטרים, אומנים, פועלים וגם במסחר עלה חלקם משנה לשנה, כי השכילו הסוחרים הפולנים לדחוק את רגלי היהודים בעזרת השלטונות ע"י תעמולה אַרסית ומלשינות ובכל מיני תחבולות אחרות, והיהודים היו רובם סוחרים ומקצתם אומנים. פרנסת היהודים היתה מצויה בצמצום גדול, עול השעבוד היה כבד־כבד, משנה לשנה גדלה הרשעות. הנוער התהלך מחוסר־עבודה וללא כל זיק תקוה, השמחה הסתלקה ובמקומה באה עגמה מעיקה ומדכאת. אמנם כחצי שנה לפי פרוץ המלחמה שכך במקצת נחשול האנטישמיות הרשמית והפומבית והורגשה הקלה מסויימת, אך השנאה שבלב לא פחתה כל עיקר וההסתה, שהתנהלה קודם בקולי קולות, הנמיכה עתה קולה והתנהלה בחשאי. החיים היו קשים ואפלים והאוירה היתה מרעלת כבשאר עיירות פולין ממין זה.

ואם בכל זאת נבדל המקום במשהו משאר העיירות שמסביב ושמעו הגיע גם למקומות רחוקים, הרי גרם לכך מרא דאתרא. על הרב הזקן גאות יהודי העיירה וגם במקומות אחרים התברכו בו. כשהיה יוצא מבית־המדרש ביום השבת אחרי גמר התפילה, כשהוא לבוש קפוֹטה הדורה של שיראין שאין עליה אף צל של רבב ונעול מנעלים נוצצים ומבהיקים וחובש מגבעת עורות מפוארת, והיה צועד בנחת, גבוה משכמו ומעלה מכל בני־עדתו יעטרוהו וילווהו, פניו קורנות ועיניו מחייכות וזקנו הארוך, הלבן כשלג, כולו אומר הוד – היה מקסים כל רואיו וגם הנכרים היו צופים בו ברתת וביראת כבוד. רועה נאמן היה לכל עדתו והיה מקרב גם את הצעירים, שחלום ציון בלבבם. בר־אורין היה ופיקח שבפיקחים ותורתו היתה טבועה בחותם בינה וחכמה. זה כבר עבר את גבול השבעים, אך לא נס ליחו ולא פג טעמו ושקידתו בתורה לא פחתה. בשנים האחרונות כל מעיניו בנסתר. ובעבור יהודי בשעת־לילה מאוחרת ליד בית הרב ובראותו אור בחלון חדרו של מרא דאתרא ובהגיע לאזניו קול זמרה נוגה־נוגה ומתוקה־מתוקה, וידע העובר, כי הרב הישיש לומד “זוהר” ומחשב את הקץ.

ימי הזועות, אשר לפתע־פתאום באו, לא הוציאו את הרב הזקן מאורח חייו הרגיל, לא פגעו במנוחת נפשו ולא הרסו את עולמו. הוא נשאר בחדרו, ליד ארון ספריו, ולא רצה לשבת במרתף או לברוח היערה. שקט היה ורק עיניו החולמות, שהאפילו במקצת בימים האחרונים, העידו על התרגשות־מה. גם כשהתחילו בני העיירה להתחבא ביערות ובכפרים שבסביבה במשך היום והמקום היה מתרוקן מתושביו – גם אז נשאר הישיש בחדרו. לא הועילו תחנוניה של הרבנית ושידוליהם של פרנסי העדה. הוא נשאר בחדרו, ליד ארון ספריו. יומם הגה בתורה ובלילות היו ידיו מלאות עבודה.

בלילות לא פסקה אף לרגע התנועה ברחובות העיירה האפלים. המוני פליטים נדדו מזרחה, בלי הרף, בלי סוף. כנהר גדול העובר על כל גדותיו. בראשונה עברו שיירות־שיירות של מכוניות ואוטובוסים מלאים מפה לפה אנשים וחפצים. זה היה גל־הפליטים הראשון, המחנה האריסטוקרטי, שעליו נמנו: פקידי הממשלה הגבוהים ומשפחות קציני הצבא, אשר השתמשו במכוניות ממשלתיות או במכוניות פרטיות שהחרמו במיוחד לשם כך ואשר הסיעו מזרחה גם את כלי הבית שלהם ואפילו את כלביהם האהובים, מנהלים ומדריכים של כל מיני איגודים ושרותים ציבוריים, כגון: גדודי כבּאים, משרדי דואר וכדומה, אשר נהנו בשעה זו מהאוטובוסים, שהמדינה והציבור העמידו לרשותם למטרות אחרות ולשימוש אחר, וגם אותם העשירים, ששיחקה להם השעה ומכוניותיהם לא החרמו. מחנה גדול, שמילא את חלל העיירה טרטור מנועים ותקיעות חצוצרות ורעש אופנים, אשר נתמזגו לאנדרלמוסיה סואנת¹ ומשונה. אחרי כן בא הגל השני: שרשרות ארוכות־ארוכות של מרכבות ועגלות למיניהן. המחנה הזה היה מנומר ומגוון ביותר: מרכבות־תפארת חדישות, שאופני גומי להן וסוסים אבירים ימשכון, ומרכבות משומשות, שאבד עליהן כלח והפרוץ מרובה בהן על העומד וסוסים דלים וכחושים ימשכון, ועגלות אכרים גדולות וקטנות. המחנה הזה התקדם לאט ובקושי, מתוך רעש אופנים מחריש אזנים וקללות רכבים דשנות וצעקות הנוסעים, כי המרכבות והעגלות היו עמוסות בני־אדם וכל מיני חבילות וצרורות למעלה מהרגיל ומכוחות הסוסים. זה היה המעמד הבינוני שבציבור הפליטים. לבסוף בא הגל השלישי, הפרולטרי, האחרון: המוני רגלים, זקנים וצעירים, פליטים שמזודות להם ופליטים שאין להם כלום, פולנים ויהודים, רופאים ועורכי־דין, מורים וסוחרים, אומנים ופועלים, תלמידי מכללות וגימנסיות, מחנה עצום, שזרם וזרם ללא הפוגה במשך לילות אחדים. וגם בקרב המחנה הזה היו כעין אריסטוקראטים, שנבדלו במשהו מהמוני הרגלים הפשוטים: בעלי האופנַים, שהלכו ונסעו חליפות, הכל לפי טיב המקום ומצב הדרכים.

בלילות האלה לא עצם הרב הזקן עין ולא ידע מנוחה. בשער ביתו עמד והסתכל בזרם ההולכים. הנה ראה יהודי זקן, הצועד בקושי, כשצרורו על שכמו ומקלו בידו. הכניסו לחדרו ומזג לו כוס תה. והנה ראה אשה, הנושאת את תינוקה הישן, ושידלה לנוח שעה קלה בביתו ולטעום דבר־מה. הרבנית ויתר בני הבית התרוצצו מחדר לחדר והגישו תה ולחם והוא עמד בפתח ביתו ולא גרע עיניו מזרם הפליטים. לא הבדיל בין יהודי לנכרי. גם פולנים מאובקים ומיוגעים מצאו בביתו מנוחת־מה וקורטוב נחמה.

חמשה לילות עבר זרם הפליטים דרך העיירה. מדמדומי־הערב עד הנץ החמה. בלילה הששי השתנתה התמונה: ברחובות האפלים התחילו עוברים מחנות הצבא הנסוג. פלוגות של רגלים מעוּייפים ורעבים, שסחבו בקושי את גופם העמוס תחמושת וחפצים ושכל פסיעה עלתה להם בכאב, שיירות ארוכות של עגלות צבאיות ומכוניות צבאיות, תותחים כבדים וקלים, שהסאינו וזעזעו את חלל העיירה הדמום והלילי, טנקים קטנים וקלים ולפרקים גם כמה טנקים גדולים, סוסים עיפים ומטבחים קרים וריקים. שוב עמד הרב הזקן בפתח ביתו ושוב טרח ויגע. עשרות חיילים צייד בלחם והשקם תה חם.

התחילו בורחים גם מהעיירה. מעטים, בודדים. הפקידים וכמה משפחות אמידות. הרוב המכריע של התושבים טרם זז. דלים היו ואפילו סכומי כסף קטנים לא הספיקו לחסוך ולאגור ולצאת בגולה בעירום ובחוסר כל פחדו ולא ההינו. רבים עשו גם חשבון פשוט: אם במשך ימים אחדים התקרבה החזית לעיירתם, לאן יברחו ומה טעם לבריחתם? אם יוסיפו המאורעות להתפתח באותה הצורה ובאותו הקצב, תגיע החזית בזמן קרוב גם לאותם המקומות, שלשם אפשר לברוח. גם הרב חיוָה דעתו, שיש להשאר בעיירה. הוא ידע את עדתו. הוא ידע, כי במשך ימים ספורים עתידים הם להישחק לאבק במערבולת־הנדודים. אי־לזאת, סבר, כי מוטב להם להשאר בבתיהם ולקבל על עצמם את עול הזועות של האוקוּפּציה מלהתגלגל בדרכים ולנוע ולנוד ממקום למקום. ודעתו של הישיש השפיעה גם היא לא מעט. העיירה לא זזה. בודדים נמלטו, אך למעלה מתשעים למאה נשארו. נשארו וחיכו מתוך אימת מות.

ג    🔗

שבעה ימים הרעישו אוירוני הגרמנים את העיירה ובשמיני חדלו. לפנות ערב נכנסו לעיירה פלוגותיהם הראשונות ולמחרת עבר בחוצות זרם בלתי־פוסק של טנקים ואוטומובילים מלאים חיילים ותותחים ופלוגות רוכבי אופנוע ואופנים, מחנה גדול, שנהר במשך שעות הרבה. ציודם ותחמושתם היו מצויינים והפליאו את בני העיירה, שכן סופּר להם במשך שנים רבות, כי אין לגרמנים נשק טוב וכל כלי הזין שלהם אינם אלא תחליפים גרועים. תלבושת החיילים גם היא טובה היתה ומתאמת עד מאוד לתנאי המקום ולכל מזג אויר: היו להם לא רק מנעלים ובגדים טובים, אלא גם מעילי גשם. רגלים לא נראו, כל החיילים נסעו, מי באוטומוביל־משא גדול ומי במכונית, ורבים השתמשו באופנוע או באופנים. המחנה נהר מזרחה, פרט לפלוגות שנשארו בעיירה.

התחילה האוקוּפּציה. במשך שלושת הימים הראשונים לא קרה שום דבר מיוחד. הרחוב “הראשי” של העיירה כונה בשם “רחוב היטלר”, גרמני שגר בסביבה נתמנה ראש העיריה, המשרדים גורמנו כולם או רובם. החיילים קבעו מושבם בבניני הקסרקטין וגם בדירות פרטיות. הוחרמו חדרים בשביל הקצינים לאמור: הגרמנים תפסו את הדירות ולבעליהן הקציעו בגודל חסדם חדר או שנים. רוב מנינו של הציבור הפולני השלים חיש עם המצב. פי ה“עם” לא פסק משבח את הצבא הגרמני: אינם גוזלים, עבור כל דבר שלם ישלמו ועוד יעניקוּ שוקולדה ושימורים. כמה וכמה בנות נתידדו מהר עם החיילים והקצינים ולא היה כל יסוד לפחד, כי הגרמנים יצטרכו חלילה לחיות חיי נזירים. כל הספסלים שבגן העיירה היו תפוסים בערבים ע"י זוגות מתלחשים וגם שטיחי הדשא מלאים היו. מדירות הקצינים הגיעו מדי לילה לאזני השכנים לחישות נשים וצחוקן ושירתן וגם קול בקבוקים נפתחים וצלצול כוסות. ובכן, כמה וכמה בנות נתידדו עם הגרמנים ולא השתעממו. ואולם גם בנים רבים לא השתעממו ולא ישבו בטלים. גם ידיהם היו מלאות עבודה וגם פניהם קרנו מעונג ומגיל. הם היו לגרמנים למורי דרך והובילום מחנוּת יהודית לחנות יהודית ועזרו להם בעריכת רשימת הסחורות. ומה גדלה שמחתם ומה האירו עיניהם, בהטעין הגרמנים את כל הסחורה שבחנות על אוטומוביל־משא ובהשאירם לסוחר, שחנותו נתרוקנה ופניו – כשולי קדרה, אישור רשמי, כי נלקחו סחורות אלה ואלה, משום שהיה בהן צורך בשביל הצבא. מבטיהם היו רוויים שנאה ללא גבול ושמחת נצחון ופניהם הביעו דברים אלה בערך: “הנה יכולנו לך, יהודי נבזה! היום שקוינו לו בא סוף־סוף! זה מכבר חפצנו לעשות לך מה שנעשה לך עתה. אך כל זמן ששלטונותינו כבלו ידינו לא יכולנו. עתה – הותרה הרצועה! עתה נעשה בכם כל מה שחפץ לבנו. הנה ניצחנוכם, מצורעים! הנה – אבק אתם!”

ואחרי שגמרו את המלאכה הזאת לא התהלכו חס ושלום ללא מעשה. מלאכה אחרת נזדמנה להם חיש: הגרמנים החליטו להחרים את כלי הכסף והזהב שבידי היהודים ושוב הוליכום אלה מבית לבית. מדירה לדירה הלכו והיהודים הוכרחו למסור את כל תכשיטיהם ואת כל כלי הכסף. החיילים דרשו גם את כלי הזהב, וכשהוגד להם, כי דלים האנשים ואין כלי זהב להם, לא האמינו וחיפשו בכל החורים והסדקים, אך לא מצאו דבר. ואלה, מורי הדרך, הנוער “הלאומי” של העיירה, חניכי מסיתים אנטישמיים ותעמלנים “לאומיים”, לבם עלץ ופניהם השתלהבו מהתרגשות של שמחה, בראותם, כי היהודי מוסר בידים רועדות מנורת חנוכה עתיקה מורשת אבות או קופסת בשמים יקרת מציאות וכי היהודיה מתפרקת מעגיליה וטבעתה ושעונה. זה היום קיוו לו! ובאחד הבתים קרה מקרה משונה: הקצין הקדים להכנס לאחת הדירות וראה שכל ה“אוצרות” כבר הוצאו ע"י בעלי הדירה מהמחבואים והוכנו בשבילו על השולחן. ויצווה לבעל הדירה להטמין הכל בחזרה וימהר לצאת טרם ייכנסו מורי הדרך שלו, ובחוץ אמר להם, כי חיפש בדירה ההיא ואין בה כלום.

כה קיבל ה“עם” את גוזלי עצמאותו, את מחריבי ארצו ורוצחי טובי בניו. הפולנים ישרי־הלב נסגרו בבתיהם והגיפו תריסיהם, בל יראו ובל ישמעו. בחדרי חדרים ישבו. לבם דאב והכלימה אכלתם. כשהוכרחו לעבור ברחובות, היתה הליכתם מהירה־מהירה, כאילו רדפם מי פלאי והדהירם. וכשפגשו יהודי – היו מורידים עיניהם ופניהם היו מסמיקות והליכתם המהירה היתה נהפכת לריצה. במסתרים בכתה נפשם וצער רב נצטערו.

ד    🔗

חוץ מהרקת החנויות ומשדידת כלי הכסף לא קרה במשך שלושת ימי הכיבוש הראשונים שום דבר מיוחד. ביום הרביעי בבוקר הופיעו ברחובות, שיהודים התגוררו בהם, קבוצות חיילים שמורי־דרך פולניים ליוום ו“ביקורים” התחילו נערכים בבתי יהודים. כמה עשרות יהודים הוצאו מדירותיהם ונצטוו להסתדר בשורות, ארבעה ארבעה בשורה. המחנה היה ברובו המכריע מבני הדור החדש, הלבושים אירופית, ורק מנין אחד לבוש היה בגדים ארוכים. מספר הצעירים והזקנים קטן היה והגיע גם הוא לכל היותר למנין אחד; המחנה היה מורכב בעיקר מגברים בשנות העמידה. ניתנה פקודה בקול צורח והגדוד זז, כשחיילים גרמניים בראשו וכמאסף לו וצעירים פולניים מימינו ומשמאלו.

במהירות הבזק התפשטה השמועה, כי מובילים יהודים וכי “יהיה שמח”. היהודים נעלמו מהר מהרחובות ונסגרו בבתיהם והגויים רצו לראות במחזה. בשם “שוק” כונתה בעיירה ככר שהיתה מלוכלכת תמיד ומעופשת תמיד, כעין מרובע גדול, שמארבעת צדדיו “התנוססו” בתים דלים ומטים לנפול, רובם בתי עץ ומיעוטם בתי לבנים, מרובע, שהיה מתמלא בימות השוק עגלות אכרים ללא שיעור וגללי סוסים ופרות בשפע גדול ושצחנתו היתה הולכת מסוף העיירה ועד סופה, כי לעתים רחוקות כיבדוהו והגללים והרפש של יום שוק אחד היו מתערבים בגללים הטריים של יום השוק השני ומתמזגים לחרוסת אחת רבתי עיפוש וסרחון. החגיגות הלאומיות וההפגנות הלאומיות היו נערכות כולן בככר ההיא. בהזדמנות כזאת היו מנקים את השוק, מקשטים ומפארים אותו ומנַפצים אגב אורחא שמשות בבתיהם של היהודים, דרי השוק.

הפעם נשתררה בשוק רוח של חגיגיות יתרה. ה“עם” בא בהמוניו. גברים ונשים הצטופפו על המדרכות, שוחחו מתוך הרחבת הדעת, צחקו והתלוצצו, הסתכלו ביהודים, שעמדו בטבור השוק ארבעה ארבעה בשורה, עישנו סיגריות וחיכו להתחלת המחזה. מתוך קוצר רוח חיכו, אך סוף־סוף באו על שכרם. קצין גרמני התיצב בטבור השוק ובקולי קולות התחיל מפקד. הגדוד זז. דממה איומה השתלטה בככר. נשמעו רק הקשות רגלי היהודים, שצעדו בקצב מהיר, ופקודות הקצין. מסביב מסביב צעדו, לאורך ארבע המדרכות שמארבעת עברי השוק. פתאום נעשו צריחות הפיקוד עוד יותר רמות ועוד יותר איומות. “מהר!” הגדוד החיש הליכתו. “מהר!!!” היהודים התחילו עוברים מהליכה לריצה. “מ־ה-ר־ר-ר!!!” מאחת הסימטאות הסמוכות הגיחה קבוצת חיילים ששוטים בידיהם, פרצה לשוק, הדביקה את הרצים והתחילה מצליפה עליהם באכזריות. שריקות השוטים התבוללו בצעקות המוכים, היהודים רצו בשארית כוחותיהם, המצליפים הצליפו והקצין צרח: “מ־ה-ר־ר-ר!!!” ההמון שעל המדרכות עצר נשימתו. הביטו והביטו והעינים נזדהרו מתענוג ומנחת.

כעבור חצי שעה התפלשו כל היהודים בסחי השוק וברפשו. רגליהם היו פצועות, על פניהם זחלו שלוליות דם ובגדיהם היו קרועים ומרופשים. “לקום!!” הם קמו. “להסתדר בשורות!!” הסתדרו. “לנקות את הככר! בידים! הוזהרתם: בי־ד-ים!!!” התפזרו והתחילו אוספים את הגללים לתוך סלים, שהוכנו, כנראה לשם כך במיוחד. אוי למי, שניסה להערים ולאסוף את הסחי לא ביד אלא בסל! צליפות שוט, שניתכו על גבו, ובעיטות מרסקות־אברים בהן נתכבד, הזכירו לו, שאת הפקודה יש למלא בדיוק, לכל פרטיה ודקדוקיה. “ב־י-ד־ים!!!” אחד המעונים הניח פתאום את סלו, ניגש אל הקצין, הצדיע וביקש רשות לומר משהו. לכשניתנה הרשות, פתח ואמר: “קצין הייתי בצבא האוסטרי… אוֹבֶּרלֵיטנַנט… שלוש שנים התעניתי בחזיתות המלחמה הקודמת… למה תבזוני?” הקצין הרהר רגע, הסתכל בפני המעונה והרהר. ולבסוף הזדהרו פניו ובת צחוק דשנה השתפכה עליהם. יגע ומצא. ציוה לאחד החיילים להגיש את סלו של מי שהיה קצין אוסטרי ובקול חגיגי פקד: “זר תהלה לראשך, הערר אוֹבּרליטננט…” כעבור רגע עמד מי שהיה קצין אוסטרי בטבור השוק, כשראשו נתון בתוך סל־הגללים ושלוליות סחי מתגלגלות על לחייו ויורדות על בגדיו וחודרות מתחת לכתנתו. ההמון הריע והקצין התפתל מרוב צחוק. רגעים מספר עמד היהודי נדהם והמום, לא הזיז רגל ולא הרים יד. אחר־כך צנח ארצה ויללתו האיומה הלכה וגברה מרגע לרגע, התגברה על צעקות ההמון והשתיקתן והשתלטה לבסוף בכל חלל הככר.

אחרי הצהרים הופיעה שוב קבוצת חיילים ברחובות. הפעם חיפשו החיילים במיוחד את בעלי האוּמנוּיוֹת החפשיות שבקרב היהודים. שני רופאים, מהנדס אחד ושלשה עורכי־דין הוצאו לרחוב. קהל סוקרים נתכנס חיש. אחד הרופאים והמהנדס העמדו ליד משאבה, שהיתה מסַפקת לפני שנים רבות לבני העיירה מים מתוך באר שבמעמקי האדמה, אלא שזה מזמן דללה הבאר והמשאבה התקלקלה ואף טיפת־מים אחת לא תעניק. עתה העמדו השנים ליד המשאבה המקולקלת ונצטוו לשאוב מים. היהודים עבדו בכל כוחותיהם. זעה קרה כיסתה גופותיהם, אבעבועות צרובות פרחו בידיהם, אך מים לא העלו. הם שאבו והחיילים בעטו והצליפו וקהל הסוקרים נהנה והריע. לבסף נתעלפו השואבים ואז נעזבו לנפשותיהם. בשביל שנים מעורכי־הדין והרופא השני נמצאה עבודה אחרת: הם נצטוו לנקות למשעי שתי מכוניות שהיו מאובקות שלא כרגיל ושגושי רפש נוקשה דבקו בצמיגיהן, בשמשותיהן ובכל חלק מחלקיהן החיצוניים. לשם כך צוידו השלושה במברשות שנים, מברשת מברשת לאדם. מים לא ניתנו להם: רשאים הם להרטיב את המברשות ברוקם. עורך־הדין השלישי הועסק גם הוא בעבודה מתאמת: עליו הוטל להוריד מעל הקירות שברחוב ה“ראשי” של העיירה את כל הכרוזים וההודעות של הממשלה הפולנית, להורידם הורדה גמורה ומוחלטת ללא שיור וללא־סימן. לשם כך הורשה להשתמש בצפרניו, אך הזהר הזהירוהו, שלא יעשה מלאכתו רמיה.

אחרי הדברים האלה שקטה העיירה ימים אחדים. החיים נכנסו למסלולם “הרגיל”, לאמור: הגרמנים לא ביקרו בבתי היהודים והיהודים השתדלו לא להיראות ברחוב. כל מקורות הפרנסה דללו ונסתמו, החנויות הריקות ננעלו ושוב לא נפתחו, המחסור והרעב פרשו כנפיהם מעל למעונות היהודים. מי שאכל את המלאי הקטן של מצרכי המכולת שבביתו ומי שאכל את מעט הכסף שבארנקו. מי שהיתה עוד פת בסלו פרס ממנה למי שכבר לא היתה לו פת. ימי ראש־השנה עברו ללא תפילה בציבור וללא תקיעת שופר. רק בחדרו של הרב נתכנס מנין יהודים. התפללו תפילה חטופה ונתפזרו חיש. הישיש לא כיהה בהם ולא עצרם, כי ידוע ידע, שסכנת נפשות בדבר. לבדו ישב בחדרו ופיו לא פסק מהתפלל ומהתחנן.

ביום צום גדליהו נתחדשו הרדיפות. שוב הובאו יהודים השוקה. הפעם היו כמעט כולם יהודים חרדים, בעלי פאות וזקן ולובשי בגדים ארוכים. שורות־שורות סודרו. בלילה שקדם לאותו יום ירד במשך שעות אחדות מטר סוחף וכל הככר הפכה מדמנה אחת. הפעם ניצח על המלאכה גרמני קצר קומה, שמן וכבד גוף, אדם בשנות העמידה, שהסתכל בקרבנותיו בהנאה רבה ובשמחת אמת. “מיינע העררן” – פתח – “וויר ווערדען איין וועניג איבּען”². הפסיק, חיכה רגע, בת צחוק ריצדה בעיניו הקטנות, שהסתכלו בקרבנותיו העומדים ומרטטים, לחייו השמנות הבהיקו וארשת נחת השתפכה עליהן. במתינות ובחשיבות פתח פיו ופקד: “ני־דער!”³ היהודים גהרו ארצה והשתטחו בתוך המדמנה. המנצח קרן מגיל: קרבנותיו שכבו רובם בפישוט כל אבריהם. רק שנים־שלושה הערימו ושכבו נשענים על מרפקיהם. משם כך לא שקעו ראשיהם וחזותיהם בבוץ. הגרמני נגש אליהם בנחת ובחשאי וטרם שהרגישו בו המערימים דרך על גבם ברגליו הנעולות מגפים מסומרים וכבדים והתחיל רומסם ודורסם עד ששקעו פניהם וכל גופם בחרוסת הרפש. אחרי כלותו מעשהו זה – שב למקומו, כשגופו מתפתל מצחוק, ידרדר בקרבו. סקר את השוכבים ופקד: “אויף!”⁴ ושוב: “ני־דער!” ושוב: “אויף!” וכך בלי סוף. אחר שעה קלה דמו היהודים לגושי רפש מתנועעים או ליצורי בלהות שלא מעולם זה. כל הפנים וכל הזקנים היו שחורים משחור. זקן וצעיר נשתוו. בגדי כולם וכובעי כולם וזקני כולם טפטפו רפש. שמחת ההמון, שגם הפעם לא ויתר על העונג להסתכל במעונים, לא ידעה גבול. צעקו וצחקו ומחאו כף. במקרה עברה בשוק שואבת מים עמוסה שני דליים מלאים תלויים באסלה. החייל רמז לה, כי תגש. היא ניגשה והוא נטל אחד מדלייה המלאים, הריקו על ראשו של השו"ב שעמד במקרה על ידו, הפך את הדלי ונתנו בראשו של יהודי אחר והתחיל מכה על הדלי בכל כוחו בקת של רובה כהכות על תוף. היה בכך משום אות וסימן לגמר המחזה.

המעונים חזרו לבתיהם. במשך כל שעות היום ההוא לא נראה יהודי ברחובות העיירה. הורגשה מתיחות רבה והלב ניבא, כי יתרחש דבר־מה, כי מכינים דבר־מה. אימה שחורה פרשה כנפיה מעל לרחובות היהודים. לפנות ערב קרה הדבר: חיילים עמוסי קש נכנסו לבית־המדרש, שטחו את הקש על רצפת הבית, יצקו נפט על השולחנות ועל העמודים והציתו אש. הלהבה הקיפה חיש את כל בית־המדרש והתחילה ללחך גם את הבתים שמסביב לו. השמועה על שרפת בית המדרש התפשטה במהירות הבזק ויהודים התחילו רצים למקום הדלקה. עזי הנפש התחילו פורצים לתוך בית־המדרש כדי להציל את ספרי התורה ולתוך הבתים שמסביב כדי לעזור לשוכנים בהם להציל את רכושם הדל. מה עשה עמלק? התחיל יורה בהם וכמה מהם נהרגו ונפצעו. הלהבה הלכה ונשתלהבה, היהודים צעקו, הגרמנים קיללו וירו. ילדים בכו, נשים יבבו איומות. תמרות עשן ענקיות התרוממו מול השמים ההולכים ומאדימים. כאילו נשתלהבה מחדש האש, שהלכה כבר וכבתה בשיפולי רקיע המערב, כאילו נשתלהבה מחדש והקיפה את כל ערבת הרקיעים. היתה מהומה ומבוכה ואנדרלמוסיה ופחד מות. פתאום בא הרב הזקן למקום התבערה. זקנו הלבן וכנפי קפוטת המשי שלו התבדרו במהרו ללכת ודמותו, שהקסימה והדבירה תמיד, נראתה בשעה זו, לאור הדלקה המתגברת, כדמות מלאך אלהים. גם החיילים הגרמניים נרתעו מפניו והטמינו אקדוחיהם. והוא התיצב ליד הבתים הבוערים ובקול חזק קרא: “כמרא דאתרא אני גוזר עליכם, שלא תוסיפו לנַסות להציל את ספרי התורה! אני גם אוסר עליכם להציל רכושכם! נפשותיכם הצילו והסתלקו מכאן! ד' נתן וד' לקח, יהי שם ד' מבורך!” בקול רם דיבר וכדבר מפקד ומצביא. נשמעו לו תיכף, הסתלקו ממקום הדלקה וגם הוא נעלם מיד.

בינתים הגיעה גם לרחובות הגויים השמועה, כי בוער בית־המדרש. פועל שזה עתה בא ממקום השרפה, עמד בטבורו של רחוב וסיפר בקולי קולות ובהתלהבות: “חה־חה־חה־… הבתים בוערים והם, הז’ידקים, קופצים לתוך האש… את הונם להציל רצו, יקחם אופל!… לכו לראות… כדאי… כדאי… אתם מבינים? הבתים דולקים והז’ידקים קופצים לתוך האש… הז’ידקים קופצים והגֶרְמַן יורה… הם קופצים והוא יורה… פיק־פיק־פיק… מהרו לראות!… חה־חה… הם המצורעים, רוצים להציל והוא יורה”… דבריו עשו רושם ורבים התחילו רצים לרחוב בית המדרש. מסכנים! הם אֵחרו. היהודים כבר הסתלקו, רק קבוצת חיילים עמדה שם ושמרה, לבל תתפשט השרפה. הבתים הלכו ונשרפו ללא מפריע. לא נשבה כל רוח ובתים אחרים נמצא רק במרחק־מה מהמקום. לא היתה, אפוא, סכנה רבה, כי השרפה תתפשט. הכבאים לא הובהלו. איש לא כיבה. נתנו לאש לעשות מלאכתה.

ה    🔗

כעבור ימים אחדים נקראו פתאום פרנסי העדה ודבָּריה אל המפקד הצבאי של העיירה. בבית של הרב נתאספו הפרנסים ומשם הלכו למקום המיועד. בגדיהם – בגדי שבת, הבעת פניהם – רצינות ודאגה. והרב הזקן בראשם. הפולנים הסתכלו בהם בסקרנות ובאיבה והיו סבורים, שהיהודים הולכים להציע לשלטונות את בקשותיהם ולהתחנן, כי יורשה להם לחזור למסחרם.

כשהגיעה המשלחת למשרד, נצטוותה לחכות. המפקד עסוק. בחדר לפנים מחדר ישב. עוזריו יצאו משם ונכנסו לשם והיהודים חיכו. חיכו שעה, שעה וחצי, שעתים. המפקד עסוק. מה יעשו היהודים? הוסיפו לחכות. המשלחת מורכבת אמנם ברובה מזקנים, שרגליהם כבר מועדות ושיפלו עוד מעט, אך כלום ברירה בידיהם? נצטוו לחכות. עומדים, איפוא, ומחכים. שעתים וחצי. שעת הצהרים הגיעה. סוף־סוף יצא המפקד מחדרו.

בידו האחת החזיק גליון נייר ובשניה חיפש דבר־מה בכיסיו. היהודים עמדו לפניו חיורים ומודאגים. מה הוא רוצה להקריא להם? מחשבות שונות התרוצצו במוחותיהם, אחת קודרת מחברתה, כל מיני צרות נצטיירו בדמיונם, כל מיני גזרות ועינויים. לבותיהם פעמו. חיכו. עמדו וחיכו. מה הלה מחפש בכיסיו? סוף־סוף מצא המפקד את משקפיו. הרכיבם והתחיל קורא בגליון שבידו. הפקודה קצרה היתה והוא קראה בחפזון ובשפה רפה. בן רגע גמר ושב לחדרו. היהודים עמדו כהמומי רעם. לא מיד הבינו. מה בעצם קרא להם? מה פקד? לאט־לאט התחילו דברי הפקודה מתבהרים. הגזרה היתה נוראה ואכזרית. במשך שלוש שעות על כל היהודים לצאת מהעיירה! יהודי שימצא בעיירה אחר כך – יומת!

כעבור רגעי התדהמה הראשונים ניגשו אחדים מחברי המשלחת אל הקצינים, שישבו ליד מכתבותיהם בחדר, בו חיכו היהודים למפקד, והתחילו מתחננים ומבקשים על נפשם. הם האמינו, כנראה, שאפשר לבטל את רוע הגזרה. אמנם לא בתחנוני סרק, אלא בממון. הקצינים לא שעו אל המתחננים ולא הפסיקו עבודתם. כשהמשיכו היהודים בתחנוניהם, נצטעק אחד הקצינים: “הס! הס! צר על כל מלה ועל כל רגע! תגורשו! אוי ליהודי, שימצא בעיירה כעבור שלוש שעות! צאו! לכו!” חברו, שבלבו לחשו עוד, כנראה, זיקי רחמים, הוסיף: “מה הצעקה? עליכם להיות שבעי רצון… פולין נפלה… צבאותיה התפרקו נשקם… גליציה חולקה… גבולנו העתק עד לסאן, כל מה שמעבר לסאן – לקחו הרוסים, די רוּססישען שוויינע…⁵ תלכו שמה, אליהם… הרי רוצים שם בכם ואוהבים אתכם… עליכם להיות שבעי רצון… גם הרוסים יוֹדוּנו בודאי על המתנה הנאה,שהם מקבלים מידינו”… להרגיעם ולנחמם, כביכול, נתכוון. המבקשים לא קיבלו תנחומותיו והמשיכו להתחנן, אך הרב פקד עליהם להפסיק וגם הפעם נשמעו לו מיד. הרב הבין, כי לשוא יתחננו. “צר על כל רגע, רבותי!” – טען – “נלך ונודיע לעדה”. כה אמר ומיהר לצאת וכל חברי המשלחת אחריו.

השמועה על פקודת הגירוש התפשטה בעיירה במשך רגעים אחדים וכעבור רבע שעה הגיעה גם לבתים המרוחקים ביותר. העיירה נדהמה, כיהודים כפולנים. מאות שנים ישבו היהודים בעיירה והיו בשר מבשרה. איש לא העלה על דעתו, כי אפשר לעקרם מהמקום במשך שלוש שעות, ואיש לא יכול לצייר לעצמו שהעיירה תוסיף להתקיים אחרי שאלה ייעקרו מתוכה. הגזרה באה כרעם פתאום, כמהלומה נוראה ובלתי־צפויה.

נרעשו היהודים והפולנים גם יחד. אלא שהראשונים עברו מהר מתדהמה לבכי וליאוש והאחרונים – להתרוננות ולשמחה לאיד. גם האחרונים הבינו אמנם, כי יציאת היהודים פירושה חורבן העיירה, אך בכל זאת היתה שמחתם שלמה. הנה נתקיימו כל חלומותיהם! הנה ייפטרו מהז’ידים! הנה תבוא בודאי תקופת הזוהר, שסיפרו עליה הכמרים והסטודנטים והתעמלנים למיניהם, תקופת הזוהר, שראשיתה נקבעה ע“י הדבּרים ה”לאומיים" ליום גרוש היהודים מפולין, תקופת ההוד של פולניה שלהם, כשכל פולני ישב בחיבוק ידים ועטרתו בראשו ויהנה מזיו העולם…

ישראל מנוסים בצרות. הבליגו מהר והתחילו מתכוננים. השמשים סבבו בעיירה והעבירו את פקודת הרב, שציוה לא להתקין צרורות וחבילות גדולים, אלא להסתפק בחפצים היקרים והחשובים, כדי שהצרור יהיה קטן וקל יהיה לשאתו. כמו כן פקד ללבוש את הבגדים הטובים. הרוב הבין, כי נכונה עצת הרב הזקן, ונשמע לדברי הפקודה. לבשו שלוש כתנות זו על גבי זו ומכנסים על גבי מכנסים ושמלות אחדות והתקינו צרורות קטנים. הפולנים, שנפשותיהם לא נוגעו באנטישמיות ושהתביישו מאוד בימים ההם בראותם את תעלולי הנוער “הלאומי” ואת שפלות ההמון, באו בצנעא אל שכניהם היהודים ועזרו להם להעביר את רוב חפצהם למרתפים ולעליות והבטיחום, כי יוציאו בלילה את החפצים ויעבירום לתוך בתיהם הם וישמרום עד עבור הזעם, עד שישובו היהודים לעיירה. פולנים כאלה מעטים היו בעיירה דנן, אך המעטים הגדילו לעשות.

היהודים הבליגו והתאוששו וכעבור שעתים היו מוכנים לדרך. ישראל בני זכרון הם ואפילו בשעה זו לא שכחו מה שיש לזכור תמיד. המונים רצו לבית־העלמין שמחוץ לעיירה, נשתטחו על קברות אבותיהם וקרוביהם ונפרדו מהם מתוך דמעות שליש. אחרים רצו להיפרד מה“קלויזים”. הוציאו את ספרי התורה ואת הפרוכות, נשקו וחזרו ונשקו את המזוזות. הלכו לחונן את חרבות בית־המדרש שנשרף ושפכו שם דמעות כמים. לבסוף התחילו מסתדרים מחנות־מחנות ויוצאים את העיירה. איש איש וצרורו בידו או על שכמו. פרט לזקנים, שהלכו נשענים על מקלותיהם, ולאמהות שנשאו עולליהן.

אחדים לא הבליגו על תאותם להציל רכושם ועמדו בשוק ועסקו במשא־ומתן עם גויים, שעגלות וסוסים להם. הגויים נאותו לבסוף להסיע את היהודים וחפציהם עד לסַאן וקיבלו בשכר זה סכומים עצומים, אם כי קטן היה המרחק. כשהעגלות כבר היו עמוסות חבילות ומזודות ומוכנות לדרך, הופיעו חיילים, שהלכו מעגלה לעגלה ושאלו, כמה משלמים היהודים לבעלי העגלות. וכשהוגד להם, מה שכרם של בעלי־העגלות – הסכומים היו גדולים מאוד ועלו בהרבה על שוים של העגלה והסוסים – עיקמו חטמיהם ועיוו פניהם ואמרו: “וועניג, וועניג…”⁶ היהודים הוכרחו להוציא ארנקיהם ולתת לבעלי העגלות כל מה שהיה להם, עד לפרוטה האחרונה ועד בכלל. סוף־סוף זזו העגלות. אולם אחרי שעברו שנים־שלושה רחובות נמלך הגוי שנהג בעגלה הראשונה בדעתו, עצר סוסיו, ירד מהעגלה ואמר: “הסוסים עיפים… אסור ליגע סוסים טובים בגלל ז’ידים ארורים”… בדברו דבריו אלה כבשה פניו ארשת נחת ולאיטו, ללא חפזון, החל מוריד את החבילות מעגלתו ומניחן ברחוב. את מעשהו ראו וכמוהו עשו כל חבריו. לא הועילו צעקותיהם ותחנוניהם של היהודים. הגויים שמעו יללותיהם וענו בשקט ובקור רוח: “הסתלקו, מצורעים… טובה עצתנו… רק רבע שעה נשאר לכם… הזהרו, כי הוזהרתם!” האומללים הבינו את הרמז, חטפו אי־אלה צרורות וחבילות ומיהרו להסתלק.

הרב היה בין אלה שהקדימו לצאת. את כל רכושו הפקיר. הוא היה שקט. מסתמא, רוצה בכך הקב"ה. רק לארון ספריו בכה לבו. בני ביתו וכמה יהודים משכניו ומקורביו סבבוהו והוא הלך בתָוֶך, כשידו האחת נושאת ספר תורה קטן ושק־תפיליו בידו השניה. מתונות הלך ופיו לא פסק מדבר אל בני לויתו ומנַחמם. הוא דיבר על צרות ישראל המתחדשות בכל דור ודור ועל מקדשי השם שבכל דור ודור ועל נצחיות ישראל ורחמי אלוה, שאין להם גבול ושלא ישיגם הבער. יצאו את העיירה והתקדמו מזרחה, לעבר הסאן. בלילה שקדם לאותו יום ירדו מטרות זעף והכביש היה מרופש, אך בבוקר התפזרו העננים והשמש הופיעה ומשני עברי הדרך הזהירו שדות וחורשות הוריקו. אכרים עמדו והסתכלו במחנות הגולים ובעיני רבים מהמסתכלים נקוו דמעות. את נפשותיהם של אלה לא הספיקו המסיתים להרעיל עד תום, צרת היהודים הרעידה נימי חמלה בלבותיהם. היה יום נחמד, יום של שלהי דקייטא וראשית הסתיו, יום שחן הקיץ וחן הסתיו נפגשו בו ונתמזגו יחד. היהודים נדדו מזרחה, לעבר גדות הסַאן, שהלכו הלוך והתקרב.

השמש התחילה שוקעת. הרב ובני לויתו היו כבר עיפים מאוד, אך לא עמדו מלכת. פתאום הגיע לאזני ההולכים קול טרטור שהלך וגבר וכעבור כמה רגעים הגיחו מצד מזרח מוטוציקלים אחדים והתקרבו במהירות רבה. ההולכים נצטדדו והמוטוציקלים נתקרבו ונעצרו. אחד החיילים, בר־נש חסון ומגושם, רחב כתפים ואדום פנים, שבעיניו יקדה רשעות מיוחדת, פנה אל חברו, בהצביעו על הרב: “פרנץ, פרנץ, דא האבען וויר איינען אוֹבּררַאבִּינֶר!”⁷ פרנץ ירד מהאופנוע, ניגש אל הרב והתחיל בודק בשק תפיליו. הוציא את הטלית, פתחה ופקד: “לבש!” הרב לא נע ולא זע. הגרמני נתגעש וצרח: “ל־ב-ש!!” הרבנית נטלה את הטלית מידי החייל ועטפה בה את כתפי בעלה. בינתים הוציא החייל את שק התפילין מידי הרב והוסיף לחפש בו. הוציא תפילה של ראש, פתח רצועותיה ופקד: “לְבש!” הרב לא נע ולא זע. פניו החוירו מאוד ושפתיו מלמלו דבר־מה. הגרמני צוח בחמה נוראה: “לבש!!!” הרב לא נע. שני חיילים אחרים ירדו מאופנועיהם ואחזו בישיש ופרנץ קשר את התפילה ליד השמאלית של הרב. הזקן עמד חיור כסיד, בימינו ספר התורה ועל שמאלו – תפילה של ראש שקצות רצועותיה שוקעים ברפש הכביש. יפה היה כמלאך אלהים. שפתיו נעו: “וידוי” אמר. בני לויתו מקצתם בכו וניסו להתחנן אל החיילים ומקצתם עמדו כמאובנים ללא ניע וללא ניד. הרבנית פנתה מחייל אל חייל, על כל אחד מהם העתירה בקשותיה ותחנוניה… דחוה. פרנץ אחז ברצועות ונצטווח: “רוץ!” הזקן לא זז. “רוץ! רוץ!!!” תאות הרצח נתעוררה בחייל. הוא הסיר מכתפיו את רובהו, הרימו ונתכוון להמטיר על הישיש ברד מהלומות. אולם טרם הספיקה קת הרובה לרדת על ראש הרב הלבינו פני הישיש עוד יותר והוא נפל פתאום. בני לויתו חשו אליו להרימו. לשוא. ידיו היו קרות. הוא מת.

מבוכה ודממה נשתררו. החיילים עלו על אופנועיהם ומיהרו להסתלק. היהודים הרימו את רבם המת מהכביש והשכיבוהו בשדה, על העשב. אחר כך הביאו עגלה והעבירו את הגויה לעיירה השוכנת מעבר לסַאן, בשטח הכיבוש הרוסי. שם הובא הרב לקבר ישראל.

 

על גדות הסאן    🔗

א    🔗

הרגעים זוחלים בעצלתים, כל שעה דמתה לנצח. מה זה היה הלילה לשעון־הקיר עתיק הימים, שאבות הורישוהו לבניהם וששרת את המשפחה בנאמנות ובדייקנות דור אחרי דור? מה אִטית הלילה תנועת המטוטלת, מה מלנכולי תקתוקו ומה הועגם קולו, בצלצלו מדי חצי שעה!

אפלולית שוררת בחדר. עששית הנפט הקטנה, העומדת על השולחן, מתאמצת לשוא לפזר את הצללים, המגיחים מפינות החדר ומסתערים מחנות־מחנות על קוי האור המעטים והקלושים. שני החלונות המוּסוים ניבטים כשתי עינים שנסתמאו. השמשות שהוסוו בנייר שחור ועבה לא תעברנה אף זיק אור אחד.

האם הצעירה יושבת דמומה ונוגה ליד עריסת תינוקה החולה. היצור הקטן המנמנם בעריסה, הוא בן חמשה חדשים. קדוח יקדח ונשימתו כבדה. מהמטה, העומדת באחת הפינות של החדר, נישאת נשימתו השקטה והקצובה של הילד הבכור: הנער, בן הארבע, ישן שינה מתוקה ועמוקה.

האם הצעירה מליטה פניה בכפות ידיה ומיבבת חרש. הוי, מה נשתנה הכל במשך חודש אחד! חייה השקטים והשלוים, שנראו לה לפנים תקינים בתכלית ומסודרים וקבועים לשנים רבות־רבות, נתערערו פתאום וחרבו כליל תוך ימים ספורים. פתע התחוללה הסופה ורעם בא אחר רעם. הגיוס הכללי, שעות המלחמה הראשונות, ימי ההפצצות, נסיגת הצבא הפולני, מחנות הפליטים, כיבוש העיירה ע"י הצבא הגרמני. החנות נשדדה. כלי הכסף החרמו. הבעל ברח ערב כניסת הגרמנים, עת יצאו את העיירה כל גבריה הצעירים. האשה הצעירה נשארה עם שני ילדיה ועם אמה הזקנה. לפני חודש דמו חייה לפלג, שמימיו צלולים ושטפו אטי־אטי, ועתה – שמה ושאיה, תילי חרבות.

רק חודש אחד! מהיר־מהיר היה קצב המאורעות. זועה רדפה זועה ושבר בא אחרי שבר. כל יום זעזע והסעיר, כל שעה היתה גדושת אימים. והנה באה היום צרה חדשה: אחר הצהרים נתפרסמה פקודה, כי על כל היהודים לצאת את העיירה. אוי ליהודי שימצא בעיירה מחר בצהרים! כל יוצא יוכל לקחת אתו צרור קטן, את השאר – יחרימו השלטונות הגרמניים. בעוד שעות אחדות⁸ תיעקר האשה הצעירה מהמקום, בו נולדה וגדלה ונישאה לאיש וילדה בנים, מהמקום בו נולד וחי ונקבר אביה, מהסביבה, בה תדע כל שביל וכל שדה וכל פלג. ולאן תלך, לאן?

השעון מצלצל נוגות. עשר. כתפי האשה הצעירה רועדות מבכי. שלהבת העששית הולכת הלוך וקטון והצללים מתחצפים ומסתערים בשצף־קצף. בעיירה הדמומה הומים פעמונים.

ב    🔗

פתע פקעה הדממה. קול צעדים נשמע. מישהו עבר את המסדרון ופתח את הדלת.

– האַת באת, אמא? – שאלה האשה, מבלי להרים את ראשה.

– אני, בתי, אני.

– איפה שהית עד כה? ההועלת דבר־מה בהשתדלויותיך ובבקשותיך?

– התרוצצתי, התחננתי, השתדלתי. לא הצלחתי. מקצין אל קצין הלכתי. סיפרתי, כי התינוק קודח, וביקשתי, שירשו לנו להשאר בעיירה עוד ימים אחדים. לא הסכימו. התרו בי וחזרו והתרו בי, בל נעז להשאר – כי מרה תהיה אחריתנו!

– ומה ראית בעיירה?

– היהודים אורזים צרורותיהם ומתכוננים לדרך. החכמים מפקירים הכל והשוטים טורחים וממלאים מזודה אחרי מזודה ומעבירים את רכושם בגנבה אל בתי שכניהם ה“גויים”. סבורים הם, כי יקבלו פעם את חפציהם בחזרה…

– אנו נשאיר הכל בדירתנו.

– לפנות ערב נהרו המונים לבית־העלמין. נפרדו מהקברים היקרים. יללה איומה וזעקה מרה הקיפו את כל בית הקברות. נשים השתטחו על קברות הוריהן וקרוביהן וגעו בבכיה וגברים מחו דמעה מעיניהם והתפללו חרש. הקשבתי לזעקה וחשבתי, כי לא יתכן שאלהים לא יטה אזנו לילל מחריד זה.

– ההרבֵּית לבכות על קברו של אבא?

– בכיתי, בתי, ובקשתיו, כי יעמוד לנו בצרתנו וישמור את נכדיו מרעה ואסון. מה טוב שהספקנו להקים את הציון על קברו! מי יודע, אם נשוב עוד הנה. לו גורשנו לפני שלשה חדשים, היה הקבר נשאר עירום, חלילה וחס.

– ידע אבא, מתי למות. בשלום נאסף אל אבותיו וגזרת גרוש לא תבעתהו.

– אסור לדבר כך, בתי! גם ברגעים קשים אסור!

– מתי נצא?

– רוב היוצאים ישים לדרך פעמיו עוד במשך הלילה. אנחנו נצא בבוקר. הסאן אינו רחוק. נעבור את הסאן ויונח לנו.

– ואיך נסתדר, אמא? איך נעביר את התינוק?

– אל תדאגי, בתי! שתי שמלות נלבש, שמלה על גבי שמלה. את תשאי את התינוק ואני אשא את הצרור שהכנתי ואשגיח על הנער. בצהרים נהיה כבר, בעזרת השם, בעיירה שמעבר לסַאן.

– ומה בצרור, אמא?

– כמה כתנות ושני סדינים ואדרות החורף וכדומה. שמתי בצרור גם את המגלה של סבא ז“ל ואת “סידורו” של אבא ז”ל.

שוב השתררה דממה מעיקה. השעון תקתק עגומות. ההרגיש, כי דרי הבית שרויים בצער עמוק?

ג    🔗

אחרי חצות נתעוררה העיירה מקפאונה ודממונה. רחובותיה מלאו המולה ותנועה. קול צעדים נשמע וקטעי דברים הגיעו לאזנים. היציאה החלה.

האם ובתה יצאו והתיצבו בשער ביתן. אפלה איומה שררה מסביב. השמים המעוננים היו אפלים־אפלים ובעיירה לא נראה אף ניצוץ אור אחד. אחרי כניסת הגרמנים הוחמרו תקנות ההאפלה והעיירה היתה שוקעת בלילות ביון חשכה. גשם התחיל מטפטף. הוי, מה נוגה היתה המנגינה שטפותיו התחילו מנגנות על גבי אבני המדרכות ושמשות החלונות!

היציאה התחילה. היהודים, רוב בנינה של העיירה וחלק ניכר ממנינה, התחילו יוצאים מהמקום, בו חיו אבותיהם ואבות אבותיהם, בו נולדו וחיו ובנו בתים ויצרו, מהמקום שפיתחוהו והרחיבוהו והשקיעו בו אונם ומרצם. למה נחפזו לצאת בעוד לילה? לא רצו, כי יראום שכניהם ה“גויים” באסונם ובצערם וברגעי יאוש אלה, וגם נדמה להם, כי טוב להקדים ולעבור את הסאן ולהמצא בהקדם מעבר לנהר.

קבוצות־קבוצות יצאו. זקנים, נשים וטף. ביד אחת צרור דל והשניה אוחזת בידו של ילד. או ביד אחת מקל ובשניה – הצרור. ולפעמים הצרור על השכם ושתי הידים מנהגות שני ילדים. דמומים הלכו. קול צעדיהם נתערב במַשק טיפות הגשם ונתמזג אתו לסימפוניה לילית רבת עגמה וצער. לתהלוכת אִלמים דמו בלכתם. רק ילדים בכו פה ושם והאמהות פייסום ושידלום. יש שנאנח ישיש, יש שפרצה זעקה מפי אשה ויש שאמר דבר־מה אדם, שהאפלה והשתיקה העיקו על לבו.

צרורותיהם היו קטנים. היוצאים הוזהרו שהצרורות ייבדקו בדיקה חמורה על גדות הסאן. אוי למי, שיקח יותר משהורשה! כמה ישישים ביקשו, כי ירשו להם לקחת ספר תורה במקום צרור. בקשתם ניתנה להם. הנה הם מהלכים, כשידיהם מחבקות את ספרי התורה המוצלים, והנה אמהות, שתינוקותיהן תשאנה. גדול גדול היה המחנה.

כשלוש שעות ארכה התהלוכה. האפלה נעשתה מעבָּה יותר ומעיקה יותר, הגשם הלך וגבר, הרחובות הפכו מדמנה ובוץ – והם הלכו והלכו. בן לילה אחד ירדו מכל נכסיהם והיו מחנה קבצנים, נודדים חסרי כל. בתים בנו – ויצאום, גנים נטעו – ואחרים יאכלו פירותיהם, חנויות פתחו ובתי מלאכה יסדו – וגורשו מהם. בן לילה אחד חרבה קהילה יהודית. אפלה היתה וגשם ירד והם יצאו ויצאו. אי־שם נבחו כלבים והמרזבים בכו לילית.

ד    🔗

הבוקר היה אפור. הגשם נפסק עם בוקר, אך עננים כבדים נצטופפו ברקיע וכסוהו כליל. המדרכות היו רטובות והדרכים מלאי רפש.

הילד הָאכל והולבש, התינוק האכל וחותל, האשה הצעירה ואמה נתלבשו גם הן. למה, איפא, תתבוששנה עוד? למה תחכינה? האשה הצעירה מתרוצצת מחדר לחדר, מפינה לפינה. היא נפרדת מהבית, בו פרחה ילדותה, בו הנצו וגמלו עלומיה, בו ראתה חיים ואושר. בטרם תלך רוצה היא לראות עוד פעם את כל הפינות הקרובות כל כך ללבה. היא איננה מאמינה, שתשוב עוד לבית הזה, ויודעת היא, כי חלומותיה יוסיפו לעגון כאן. גם לגינה תצא, לגינה, שידיה נטעוה ושלא חדלה לטפל בה. ואמה? זו מנשקת בדחילו ורחימו את המזוזות שבבית ובוכה בכי מר ליד ארון הספרים של בעלה המנוח.

סוף־סוף יצאו לדרך. את הבית סגרו ואת המפתח לקחו. האשה הצעירה נשאה את התינוק ואמה נשאה ביד אחת את הצרור וידה השניה אחזה בידו של הנער בן־הארבע. יהודים מעטים שרדו בעיירה בשעה זו, כי הרוב המכריע יצא במשך הלילה והמאחרים יצאו עם שחר. שממה העיירה. רחובות רבים נתרוקנו. הוגפו התריסים, הבתים נסגרו. ישישים אחדים וכמה זקנות נשארו, כי פחדו ללכת טרם בוקר. בככר השוק נפגשו כל הנחשלים ומשם יצאו לדרך יחדו. הוי, מה עלובה היתה קבוצה זו, קבוצת היוצאים האחרונה: האשה הצעירה הנושאת את תינוקה הקודח, אמה הזקנה והילד בן־הארבע, הישישים והישישות האחדים, כחמש עשרה נפשות היו. בצאתם את העיירה, תמה ונשלמה יציאת היהודים. אף יהודי אחד לא נשאר.

יצאו מהעיירה ופנו לעבר הסאן. הדרך היתה מרופשת. כעבור שעה קלה הפכו נעלי ההולכים גושי רפש וגם בגדיהם נתלכלכו מאוד. פעמים אחדות הפסיקו הליכתם ונחו בבתיהם של איכרים, שגרו ליד הדרך. האיכרים קיבלום בדרך כלל בסבר פנים יפות כי נכמרו רחמיהם על הגולים האומללים. מה בכה אחד האיכרים, מידידי אביה של האשה הצעירה, בראותו, כי בני ביתו של ידידו המנוח נהפכו לקבצנים גולים. לחם הגיש וחלב וביצים וכברת ארץ ליוָם ופיו לא פסק מקלל את הרוצחים, רחמים לא ידעו. בברכות נפרד מהם ואיחל להם מקרב לב, כי ישובו לבתיהם במהרה.

רוח טובה נעורה והתחילה מפזרת את העננים. פה ושם נקרעו חלונות־תכלת ברקיע השמים. מפקידה לפקידה הציצה השמש. הלפייס את הגולים נתכוונה? הלנחמם רצתה? הגולים לא קיבלו תנחומיה וענן הקדרות לא סר מפניהם. הלכו והלכו והגיעו בצהרים לשפת הנהר.

ה    🔗

פלוגת גרמנים חנתה ליד הנהר. כל צרור נבדק בדיקה מעולה וגם בכיסיהם של ההולכים חיפשו החיילים; הכסף שנמצא – הוחרם. רק זלוֹטים אחדים השאירו לכל אחד. החפצים היקרים והבגדים החדשים, שנמצאו בצרורות, הוחרמו גם הם. רק בגדים ישנים, סחבות וחפצים ללא־ערך יכלו הגולים להעביר.

כשהגיעה קבוצת הגולים האחרונה לשפת הנהר, רצו החיילים לערוך גם הפעם בדיקה חמורה. היוצאים התחילו מתירים צרורותיהם, אך רחמיו של הקצין נכמרו על עלובים אלה ויצוה להעבירם בלי בדיקה. אחד החיילים, צעיר כבן עשרים, הפנה לצד מפקדו פנים מלאות תמיהה והשתוממות, וידיו לא הרפו מחבילתו של אחד הישישים, אך הקצין התרגז וקרא: “לאסס איהן!.. עס איזט דוֹך איינֶה שאנדֶה!”⁹ פניו אדמו מקצף ומהתרגשות, בקראו זאת.

עתה התחילה פרשת המעבר. לא היה גשר, ולא היו סירות. הגולים הוכרחו לעבור את הנהר ברגל. המים לא היו עמוקים. השנה היתה שחונה ביותר ובמקום ההוא לא הגיעו מי הסאן למעלה מהברכים. המעבר היה, איפוא, קל למדי. איכרים, שעמדו על שפת הנהר ושידעו יפה יפה את כל הסביבה ההיא, הראו לגולים את מקום המעבר הנוח ביותר.

התחילו עוברים. את נעליהם לא חלצו, כי האיכרים אמרו להם, שאבני הנהר חדות מאוד. הפשילו בגדיהם ונכנסו המימה. ישיש אחד הלך בראש. הוא טען, כי יודע הוא יפה את הנהר במקום הזה. אחריו הלכה האשה הצעירה, שנשאה את תינוקה, ואחריה – אמה, שנשאה את הנער. אחריהן – יתר הגולים. לאט־לאט התקדמו ובזהירות רבה. איכרים אחדים עסקו בהעברת חבילותיהם של הגולים שלא על מנת לקבל פרס.

ראשונה העוברים כבר הגיעו ללב הנהר. עוד רגעים אחדים! עוד רגעים אחדים! המים היו קרים מאוד וגם דלוחים מאוד, אך האומללים התנחמו, כי עוד מעט ויתם אורח־יסורים זה. עוד מעט וירגיעו מעבר לנהר! עוד מטרים אחדים! רק מטרים אחדים! אך הנה קרה דבר, שלא פיללו לו ולא ציפו לו, דבר שהפתיע את העוברים והדהימם. פלוגת חיילים רוסיים הופיע מעבר לנהר. הרוסים כוננו את רוביהם מול העוברים וציוו עליהם לשוב. מה קרה? במה נפלו האומללים האלה מאחיהם, שעברו לפני שעות אחדות את הנהר בהמונים? מה פשעם ומה חטאתם? פשוט מאוד: הקבוצה האחרונה – אחרה. תושבי העיירה, שיצאו בעוד לילה ועם שחר, הספיקו לעבור את הסאן, בטרם הגיעו אליו הרוסים. עתה באו הרוסים והקימו משמרות גבול.

הגולים פרצו בבכי והחלו מבקשים את הרוסים בכל לשון של בקשה כי יתנום לעבור. לשוא! מי שיצעד צעד אחד קדימה – יִיָרה! התחילו חוזרים. הרימו הגרמנים רוביהם וצעקו: אסור! מי שיצעד צעד אחד לאחור – ייהרג! הנער בן־הארבע צעק בקולי־קולות: “איני רוצה לטבוע! איני רוצה לטבוע!”, התינוק החולה התעורר ובכה, האשה הצעירה צרחה איומות: “אני נופלת! אני נופלת! הצילו את התינוק!”, אמה יללה כחיה פצועה: “רחמים! רחמים!”, הישישים והישישות אחזו איש ביד רעהו, לבל יפילם זרם המים, וזעקו זעקות מרות ומחרידות. בלב הנהר עמדו וצעקותיהם הגיעו עד לב השמים. הנגעו גם בלבות האנשים, שמשני עברי הנהר? ניתנה האמת להאמר: כמה איכרים צעקו כמטורפים: “הרי יטבעו האנשים! הרי יפלו ויטבעו!” ואיכרה אחת תלשה את שערותיה וצווחה: “בּוּיצֶ’יה שֶיה בּוֹגַה! בּויצֶ’יה שֶיה בּוֹגַה!”¹⁰ והחיילים? אלה אחזו ברוביהם, אם כי רעדו ידי רבים, וצייתו לפקודה שניתנה להם, אם כי דמעו עיני אחדים. והיהודים עמדו בתוך הנהר וזעקתם האיומה והנואשת הלכה וגברה מרגע לרגע. רובי גרמנים מזה ורובי רוסים מזה, מים מסביב להם ושמים מעל לראשיהם. היקרה נס? הייבקעו המים?

ו    🔗

כחצי שעה עמדו בלב הנהר וצעקו צעקתם. סוף־סוף הבהילו הרוסים קצין גבוה והוא ציווה להעביר את האנשים.

אחרי שעברו את הנהר – צנחו לעשב ושכבו כמתים. נשימתם היתה כבדה ופניהם חיורות כסיד. העולל שכב בעשב ובכה בלי הרף. כשקמה אמו להיניקו – הופנו אליה כל המבטים בתמיהה ובחרדה: שערותיה הלבינו כשלג.

 

בין הזמנים    🔗

א    🔗

סקאַלאַט. ימי מעבר, ימי תמורות. משטר יוצא ומשטר בא. דמדומים. אחרית וראשית משמשות בערבוביה. שלטון גוסס ונולד שלטון. הורדו דגלי פולין ודגלים אדומים הונפו; הנשר הפולני ירד מגדולתו והכוכב הסובייטי ירש מקומו. עליונים למטה ותחתונים למעלה: השוטרים הפולנים, אימת הכפר האוקראיני והרחוב היהודי, כלואים בקסרקטין, ופרחי בני ישראל מסתובבים ברחובות, כשסרט אָדוֹם יפארם ועל הרובה גאותם. הפקידים הפולניים, שליטי העיירה ומאשריה, חלק מהם – ערק, והנשארים – פנה זיוום וכבודם נתעופף. “יורדים”, “ערבות חבוטות”. אוקראיני מכהן בתפקיד של ראש העיירה והוא מפרסם הודעות ומוציא פקודות.

ימי מעבר. רבה המבוכה והאנדרלמוסיה רבה. רוצה אתה – אתה פותח חנותך, אינך רוצה – חנותך סגורה. רוצה האיכר – אתה יכול לקנות תוצרתו בזהובים פולניים, אינו רוצה – חייב אתה “לשלם” לו במלח, בנפט, בגפרורים, בסוכר. השוטים מאמינים עדיין, כי הצבא האדום בא לעזור לפולין וכי שטח הכיבוש הרוסי יוחזר לפולנים אחרי שינוצח היטלר וכי ממילא לא יונהג בשטח הכיבוש המשטר הסובייטי וסדרי החיים לא ישתנו. מישהו מפריח שמועות כאלה והשוטים – מאמינים. ברם כל מי שעינים לו ומוח בקדקדו מבין, כי לא דובים ולא יער, כי לא לעזרה נתכוונו ולא על כיבוש זמני יחשבו.

אוירה של בין הזמנים. הרחובות מלאים איכרים, הבאים לעיירה, כשהם מצויידים בשקים ומזויינים באַלות ומקלות. שמוע שמעו, כי אפשר יהיה “להתעלס” קצת וליהנות קצת מההפקר. מאוכזבים יתהלכו. היהודים מִתממים ושואלים: “מה השקים האלה, אשר הבאתם?” והאיכרים מתאדמים ומגמגמים: סוכר ומלח קיוו לקנות, סוכר ומלח. חיילים וקצינים רוסיים משוטטים בחוצות העיירה. מתקהלים מסביב להם והם מספרים ניסים ונפלאות על ברית המועצות: שמשה של תחיקת סטלין מאירה לכל עמי הברית ומנדבת חוּמה לכולם, כל אדם מקבל עבודה ומתפרנס בכבוד, מצרכי מזון ובגדים אפשר לקנות בזיל הזול וללא כל הגבלות, המצב הכלכלי והתרבותי של ברית המועצות – מצויין ונהדר, וכל האוכלוסין – שמחים ושבעי רצון. אם אינך מתעצל ויש לך חשק לשוטט ברחובות ולהתעכב רגעים מספר ליד כל חבורה, שמסביב לחייל מספר תתקהל, תופתע ותדָהם ודַמה תדַמה, כי לא סיפוריהם של חיילים אחדים שמעת, אלא סיפורו של חייל אחד. אותם הדברים, אותו הנוסח, אותם הפרטים, אותו הטון. בחיי, בני אדם אלה או שכולם חושבים לפי מתכונת אחת ומחשבתם – קולקטיבית או שמישהו הכתיב להם בדיוק, מה עליהם לספר ואיך עליהם לספר.

ימי פגרא. החנויות מיעוטן סגורות ורובן פתוחות. אך בפתוחות כמעט שאין סחורה והסגורות – סגורות. אומרים, כי מחר־מחרתיים תיפתחנה הסגורות ובעליהן יוכרחו למכור את המלאי. אומרים, כי מחר־מחרתיים יתחילו חיים “נורמליים” והכל יחזור למסלולו. לעת־עתה מטיילים יהודים בחוצות ומגלגלים בשיחות שאין להן סוף, ומעשנים סיגריה אחר סיגריה. ימי מעבר, ימי ציפיה. משטר גוסס ומשטר בא. מה שהיה – תם, נגמר. ההווה? אוי להווה זה! מה נצפן בחיק העתיד, מה?

ב    🔗

שלהי קיץ וראשית סתו. הימים הולכים הלוך וקטון והלילות – קרירים. כשיורדים גשמים מתמלא הלב עגמה ללא גבול וצער ללא חוף והשיעמום מדכא עד עפר ודולח את הנשמה. שני חברי לחדר, יהודים נלבבים, פליטי בנדין, משחקים בקלפים ומפיגים במשחק שיעמומם ויגונם. אני שוכב במיטה ורגלי הנפוחה והפצועה כואבת מאוד. הרופא סבור, שבמשך חדשים לא אוכל לנעול נעל, והוא מצווה, כי ארבה לשכּב ואתן מנוחה לרגלי, שהוגעתין כל כך בנודי ממערבה של פולין למזרחה. רגל אחת “החזיקה מעמד” ונפצעה רק פצעים קלים, אך השנייה – מצבה מעורר דאגה ובה מטפל הרופא. הגשם מתדפק על שמשות החדר. עצבת ושממון ויסורים. חברי לחדר משחקים בקלפים ואני שוכב במיטה ורגלי כואבת מאוד. אני כמֵהַ לספר טוב, אך בלית ברירה אני קורא את הרומנים הדטקטיביים שאנשים טובים הביאו לי.

אולם כשהשמים בהירים והשמש מאירה – התוגה נעשית חרישית יותר והשיעמום מתעופף. אני נועל נעלי בית ונשען על מקלי אֶדדה מרחוב לרחוב. העשב ירוק עדיין והאילנות מוריקים, אך פה ושם תגלה עינך עלי שלכת ראשונים ויודע הלב, כי תור הכמישה ממשמש ובא וכי כבר נגזרה הגזירה. הסתיו בא. קרני השמש לא תצרובנה עוד, לטף תלטפנה. עדנה בכל ורוך. רוח עדינה מנשבת, גם תכלת הרקיעים העדינה. יש שאני משוטט בחוצות ויש שאני יושב בגן ויש שמחוץ לעיירה אטייל. הימים מלאים רוך ונגוהות סתיו ותוגת פרידה מתוקה והעיירה – נאה וחמודה ורבת חן.

בלילות משתלטת בעיירה דממת מוות. אחרי שמונה שעות אסור לצאת לרחוב. המיליציה מקפידה מאוד בעניין שעות העוצר ומי שיוצא לרחוב אחרי שמונה – שב לרוב בבוקר, לאחר שבילה את הלילה בכלא. יושבים, איפוא, בחדרים או בגינות שמסביב לבתים ומעלים זכרונות ומפטפטים בלי סוף. בשמים יוקדים כוכבים וברחובות השוממים מטיילים אנשי המיליציה. בכפרים שמסביב לעיירה רבה התסיסה ומדי לילה מתרחשים שם “נסים”. האיכרים מתייחסים לשלטונות החדשים בחשדנות רבה ויש יסוד לחשוב, שאינם מאושרים. באחד הלילות הובהל הרופא לאחד הכפרים: התעמלן הקומוניסטי, שנסע לכפר לשם תעמולה והסברה, הוכה מכות רצח ע“י האיכרים. המוני האוקראינים אינם שבעי רצון. את הפולנים שונאים הם אך לא לרוסים ציפו. “גאולה” אחרת הובטחה להם וה”גואלים" המקווים כה קרובים היו. את רעמי תותחיהם שמעו וזימזום אוירוניהם האזינו. והנה קרתה טעות משונה. היוצרות נתחלפו ונטרפו הקלפים. לגרמנים חיכו והרוסים באו. מישהו רימם והתעלל בהם. לכן יחרקו שיניהם ומבטיהם – אפלים. חרונם יעשן ותאוות נקם תלהטם ותסעירם.

ג    🔗

כל פה ממַלל תהילתם של החיילים הרוסים: טובים הם, אדיבים הם, רחמנים הם. האנשים, הזוכרים את הצבא של רוסיה הצאַרית, אומרים, שהחייל הרוסי הפך עורו ונשתנה בתכלית. לא יקלל ולא ישתכר ולא יציק לבנות. הוא יודע קרוא וכתוב ונימוסיו טובים. מדיו פשוטים אך נקיים. היהודים מהווים בצבא אחוז גדול למדי. הצעירים כבר הספיקו להתבולל לגמרי: רוסית ידברו, יהודית לא יבינו, אורח חיים יהודי – מאן דכר שמיה. “הזקנים” טרם הספיקו לשכוח הכל. הם מדברים יהודית וגירסא דינקותא עוד מפעפעת בהם. במוצאי יום כפור מברך קצין גבוה את בעל המסעדה, בה יאכל פת־ערבית: “איר זאלט אייך האבען אויסגעבעטן א גוט יאהר! לשנה הבאה בירושלים!” וביום הראשון של חג הסוכות מקדמת קבוצת חיילים, המטיילת ברחובות, פניהם של יהודים, השבים מבית־תפילה, בקריאות משובה: “א גוטן יום־טוב, יידן! א גוטן יום־טוב!”

השמחים היהודים? המרוצים הם? הקומוניסטים היהודיים הגיחו ממחבואיהם ולאשרם אין גבול, כשם שאין גבול לשמחתם של הקומוניסטים הפולניים והאוקראיניים. כשנכנסו הרוסים לפתע פתאום – לתמהונה של כל האוכלוסיה, שהיתה משוכנעת כי הגרמנים באים, שמחו היהודים ברגע הראשון שמחה רבה. גם הפולנים שמחו ורק האוקראינים הצטערו. אולם הקומוניסטים מעטים בעיירה והרגע הראשון עבר חיש. השמֵח הציבור היהודי שבעיירה? המרוצה הוא? לא ולא! בחדר לפנים מחדר שואל יהודי פשוט: “מה דעתך? הלנצח אבדנו? היש תקווה, כי נראה עוד חיים ונהיה עוד בני אדם?” ואם יהודית מוחה דמעותיה ואומרת: “לא אשלח את ילדי לבית הספר. עוד יספיק ללמוד, כי אין אלהים מלבד סטלין וכי ווֹרוֹשילוב ומוֹלוטוב – נביאיו”. יהודי העיירה סבלו לא מעט בימי שלוט הפולנים. הפקידות הפולנית רדפתם, דיכאתם, נישלה אותם מעמדותיהם ומעסקיהם והתיחסה אליהם באיבה ובבוז. ניתנה האמת להאמר: האדמיניסטרציה הפולנית שבשטחי הספר לא הצטיינה בבינה פוליטית יתירה ולא נתברכה ברוחב לב ובכשרון לנטות קו לעתיד רחוק. מספרים לי דברים משונים: מעשה באוטו משא צבאי שחלק מחלקיו נתקלקל. הקצין, שהיה אחראי לאוטו, לא חס על דלק ועל טורח ושלח במיוחד מכונית לטרנופול, כדי לקנות שם בחנות נוצרית דבר שבעיירה אפשר היה להשיגו רק בחנות יהודית, אעפ“י ששויו של הדלק שהוצא לבטלה עלה בהרבה על מחירו של הדבר שנקנה. ומעשה בפקידים, שהזמינו יהודים למשרדיהם ואמרו להם: “אם לא תמלאו דרישתנו ולא “תתרמו” כך וכך למטרה פלונית וכך וכך למטרה אלמונית, ידוע תדעו, כי באיזור הגבול אתם יושבים ובידינו לגרשכם מכאן על יסוד חוקת אזורי הגבול”. ושוב מעשה ב”בית הסוחר הפולני“. שנבנה ברוב פאר והדר, ובנאומי חמד שהושמעו בשעת חנוכת הבניין, שנבנה בכסף ציבורי. לא מעט סבלו יהודי העיירה בימי שלטון הפולנים. לא מעט. טרם הגלידו הפצעים, הנגישות טרם נשכחו. ובכל־זאת – לא תשמחם התמורה. אין שמחה ואין נחת. לסיפורי הנפלאות של החיילים הרוסיים מתיחסים כאל סיפורי בדים ואת העתיד רואים בצבעים שחורים־שחורים וחושבים עליו בדאגה רבה: המסחר, פרנסתה העיקרית של כנסת ישראל בשטחי הכיבוש, ייהרס; הסוחרים רוב מנינו של הציבור היהודי, ייהפכו לאנשים מיותרים ורעבים ללחם שלחייהם אין טעם; האפשרויות להסתדר בענפי פרנסה אחרים תהיינה מצומצמות מאוד; הבנים יתחנכו ללא תורה וללא יהדות ויהיו עמי ארצות ו”גויים" גמורים. אין נחת ואין שלווה. הפנים מביעות דאגה והמבטים אומרים חרדה. איך יסתדרו החיים? מה יביא העתיד הקרוב? ימים ללא מעש ולילות ללא שנת. מתהפכים מצד אל צד, הדאגות אינן נותנות להירדם. ימי מעבר ותמורות, ימי ציפיה וחרדה.

ד    🔗

הסתיו בא. העלים התחילו מצהיבים וכתמי סתיו נִבְעוּ במרבדי הדשא. פצעי הולכים ומתרפאים ויש תקווה, כי אוכל לנסוע בקרוב. העיירה מלאה פליטים. אתה מוצא כאן אנשים מוורשה ומקרקוּב ומלבוּב, מכל חלקי פולין. אלה, שמקומות מגוריהם נכבשו בינתים ע“י הצבא האדום, שבים לבתיהם. האחרים – מחכים. יום־יום הולכים למשרד הדואר ושואלים: “המקבלים כבר מכתבים לשטח הכיבוש הגרמני?” הפקידים והפקידות, היושבים ליד חלונותיהם ומפהקים, משיבים: “טרם בא המועד”. משרד הדואר פתוח, אך שום פעולה לא תיעשה בו. הפקידים באים בשעה הקבועה ויוצאים בשעה הקבועה ומשעת בואם עד שעת צאתם ישבו ופניהם המשועממות מביעות יאוש ועגמה. יודעים הללו, כי מתכוננים לערוך “ריאורגניזציה” של המשרד וגדול פחדם, פן יבולע למשרתם. יום־יום אנו באים ושואלים ויום־יום יענו הפקידים: לאו. באחד הימים פקעה סבלנותם והתחילו מקבלים מכתבים וגלויות. הפליטים מביאים חבילות־חבילות של מכתבים והפקידים – מקבלים. בלי בולים. בולים רוסיים טרם נתקבלו ואת הבולים הפולניים חוששים הפקידים למכור. ואעפ”י שכל אחד משער, שלשוא יכתוב ולריק יטרח ושמכתבים אלה – במשרד הדואר תהיה קבורתם, כותבים וכותבים. כל אחד דואג לקרוביו וידידיו, שנשארו בשטח הכיבוש הגרמני, וכל אחד מתגעגע עליהם.

החנויות כבר נפתחו כולן. הכל קונים: חיילים רוסיים, פליטים, תושבי העיירה, אכרים. בולמוס הקניה והאגירה אחז את הבריות. לא חשוב מה קונים. העיקר – לקנות! כתנות, חליפות, בגדים, פרוות איכרים, נעלים, מזוודות, סוכר, קמח, תה, הכל. הסוחרים מוכרחים למכור והקונים רצים מתור לתור – וקונים. בעוד ימים אחדים ימכר כל המלאי והחנויות תהיינה ריקות. שסחורה חדשה אי אפשר יהיה להשיג – דבר זה מבין כל סוחר ובן־סוחר. המחירים מאמירים והולכים. כבר מורגש מחסור במיצרכים ידועים. החיילים הרוסיים מנחמים את הבריות: אל דאגה – הכל יהיה בשפע! אין קפה? יהיה קפה! אין סוכר? יהיה סוכר! Wsio bude.

בשבוע הראשון היו השלטונות החדשים מפרסמים מודעותיהם בשלוש לשונות: אוקראינית, פולנית ויהודית. הקומוניסטים היהודיים צהלו: יידיש – לשון, שהשלטון משתמש בה. עתה מסתפקים כבר באוקראינית ובפולנית. הקומוניסטים היהודיים מסבירים: איזה יהודי אינו מבין אוקראינית או פולנית? בעיירה בעלי אחוזות אחדים: יהודים ונוצרים. השלטון עושה בהם שפטים. כלאום, ביזום, כל רכושם הוחרם. ואם תשאל: במי מהם התעללו ביותר ומי נבחר להיות השעיר לעזאזל? יענה כל אחד מתושבי העיירה כיהודי כנוצרי: פלוני בן פלוני בעל האחוזה היהודי. אנטישמיות? חלילה וחס. הסיבה פשוטה מאוד: משתדלים לא להרגיז את הציבור הפולני, בציבור היהודי אין מתחשבים. ומה גורל האחוזות, אשר הוחרמו? הנהפכו למשקים קולקטיביים? הס מלהזכיר! את הסוסים והפרות חילקו לאיכרים והמלאי העצום של תבואה ושחת וירקות ומצרכי מזון אחרים שנמצא באחוזות נתמזמז ונעלם במשך ימים אחדים. משקים פורחים, משקים מסודרים למופת ולתפארת, נהרסו בן יום אחד.

העלים מצהיבים וחללה של העיירה מלא תוגת סתיו מתוקה. התושבים מצטיידים בעצים, כי יש יסוד לחשוש, שבעוד שבועות אחדים אי אפשר יהיה להשיג עצים, והאיכרים אומרים, שהחורף יהיה קשה מאוד. הפליטים יוצאים לטרנופול, ללבוב, לסְטַנִיסְלַבוב. הרחובות מתרוקנים והולכים, השיעמום – כבד מנשוא. שמש סתוית מפזרת בכל נגוהות עדנה וזוהר פיוס, אך הלב אינו מקבל תנחומים. הנה פולחות צעקות אימה דממונה של העיירה ונשים בוכיות מתרוצצות מחצר לחצר. אשה פולנית מחפשת את בעלה. מפלת פולין דיכאה נפשו לעפר, והוא החליט להתאבד. מיום כניסת הרוסים שמרו עליו בשבע עינים, אך הנה התחמק ואיננו. האשה ובנותיה ורבות משכנותיה רצות ברחוב וצעקותיהן מגיעות עד לב השמים. בערבים מתכנסים ליד מקלטי הרדיו ומקשיבים. ורשה מתגוננת עדיין. הנה מדבר ראש העיר. על סבלם, רעבונם, גבורתם ומסירותם של מגיני ורשה ידבר. קולו צרוד מאוד ועיף ביותר. צמרמורת עוברת גופותינו. והנה שומעים אנו, כי נפלה העיר. פרשת גבורה נסתיימה. פנינו מחווירות. כולנו שותקים. רוח סתיו הומה בחוץ ועגמה כבדה כובשת כל חללו של החדר.

ה    🔗

באחד היָמים שוכרים עגלה ויוצאים את סקַלַט. פצעי טרם נרפאו כליל, אך סבלנותי פקעה והחלטתי לצאת. אחרי חיפושים רבים והשתדלויות ללא סוף עלה בידי להשיג נעלי לֶבד והודות לכך יכולתי לנסוע.

יום סתיו נפלא, עשיר זהרים ורב קסם. נוסעים ונהנים, רבש“ע! עולמך הדור ונאה, אלא שהבריות קלקלו. העגלה מתקדמת לאט־לאט, כי מזמן לזמן נחסמת הדרך ע”י פלוגות ממוכנות של הרוסים. שיירות ארוכות של אוטומובילים וטנקים נוהרות מערבה, שיירות שאין להן סוף. אנו מסתכלים ברכב הברזל ומגיעים לכלל דעה, שהוא עלול לעורר יראת כבוד.

בצהרים מגיעים לטרנופול. איזה רעש! איזו המולה! הזאת טרנוֹפּוֹל? המוני בני אדם מצטופפים ברחובות וכזרמי מים כבירים ינועו הנה והנה. העיר הפכה כרך. מספרים לי, שמספר הפליטים שבעיר גדול פי שלושה ממספר התושבים ושאין להשיג חדר. ועוד מספרים: מישהו הפיץ שמועה, שבחוזה הגרמני־הרוסי נקבע, כי איזור הספר המזרחי של פולין לא יופצץ ע“י הגרמנים ושגם טרנופול משתייכת לאיזור ה”מוגן". עוף השמים הוליך את הקול ורבבות פליטים נהרו לעירו של יוסף פֶּרל, כדי להרגיע בה וליהנות משלוותו של מקום “מוּגן”. הוי, הוי, מה גדלו תמהונם ומבוכתם של תמימים אלה, כשהתחילו הגרמנים להפציץ את העיר! אובדי עצות התרוצצו ושאלו: “היתכן? היתכן? הככה ייעשה באיזור מוגן?”

לא אשאר בטרנופול. ללבוּב פני מועדות. שם מקווה אני להשיג ידיעות על משפחתי ולהיפגש עם חברים. אבל איך מגיעים ללבוב? אומרים, שבעוד שעות אחדות תצא רכבת מטרנופול ללבוב. אני מתעתד ללכת לבית הנתיבות והנה אני פוגש ידיד מעיר מגורי. הוא מספר לי, שהציל מכונית משא והוא נוסע לזוּ’לקֶיֶב אשר ליד לבוּב. אמנם, המכונית מלאה וגדושה, אך “מקום” אחד עוד ימצא. אם כן, נוסעים לז’וּלקֶיֶב!

הנסיעה ארכה יומים. האוטו היה מתקלקל לעתים קרובות וכמה פעמים הוכרחנו להפסיק את נסיעתנו ו“לכבוש” דלק. הבתים ההרוסים העידו, כי משהו נורא התחולל במדינה לפני זמן־מה, והבורות העמוקים, שנתקלנו בהם על כל צעד ושעל: בשדות, ליד בתי הנתיבות, ליד פסי הרכבת ועמודי הטלגרף, הבורות העמוקים, שצורת משפך להם, סיפרו, מה איום היה כוח הנפץ של הפצצות שהוטלו. מפציצי האויב לא עשו מלאכתם רמיה…

גשמי סתיו התחילו דולפים וכולנו רועדים מקור. בגדיהם של כל הנוסעים כבר רטבו כדבעי. בזלוֹצ’וּב שיחקה לנו השעה והשגנו כמות מסוימת של דלק. מעתה עלינו להתפלל רק לשני דברים: שהאוטו לא יתקלקל ושלא יחרימוהו. נראה, שתפילתנו נשמעת. ללא הפסקות וללא הפרעות נסוע ניסע. שדות, כפרים גדולים וקטנים, עיירות. הגשם דולף והכביש הופך בוץ. האוטו דוהר. רטבנו מאוד. בגדינו נוטפים מים. הנהג מנחמנו, כי בעוד זמן־מה נהיה בז’וּלקיב. ופתאום – סטופ! האוטו נתקלקל שוב. נכנסים לביתו של איכר ומחכים עד שיתוקן האוטו. האיכר מסַפּר לי, שבמשך ימים אחדים שלטו הגרמנים בכפר. “איך התנהגו?” אני שואל. “בסדר גמור” – הוא משיב – “צר לי מאוד, שהבולשביקים באו במקומם”. “מה פירוש הדבר, שהכל היה בסדר?” “לא שדדו, מיצרכי מזון קנו בכסף ושילמו מחירים טובים. אין כצבא הגרמני!” “האם בכל מקום התנהגו כך?”. “בעיירות התנהגו אחרת. היהודים סבלו, כי בהם התעללו הגרמנים. בנו לא נגעו לרעה”. “אתה אוקראיני?” “לא, פולני אני”. בינתיים תוקן האוטו. נוסעים וכעבור זמן־מה מגיעים לז’וּלקיב.

ו    🔗

ז’ולקיב הספיקה במשך ארבעה ימים לטעום טעמו של שלטון נאצי. ואעפ“י שיהודי ז’ולקיב סבלו מעט ביחס למה שסבלו אחיהם במקומות אחרים, מזדעזעים הם וצמרמורת תעברם, מדי יתחילו לספר את פרשת ארבעת הימים האלה. שוד, התעללות, עבודת כפיה. והעיקר: אותה “מלחמת־עצבים” סַדיסטית, אותם האיומים, שמטרתם לדכא את הנפש עד עפר, להשפיל, לערטל, לשגע! “מחר נעשה בכם שפטים גדולים! הערב נערוך “חינגא”! מחרתים – עתידים אתם ליתן את הדין! בעוד שעתיים נלמדכם “דרך־ארץ”. חזירים!” המועד, שנקבע ע”י המאיים, הגיע ושום דבר לא קרה, אך העצבים נתערערו כליל.

בביתו של החָבר המאכסן אותנו אני רואה מסגרת ריקה ה“מקשטת” את אחד הקירות. מסגרת – ותמונה אין בה. אני שואל: “מה זאת?” בעלת הבית מספרת: “אופיצירים אוסטריים גרו בדירתי. התנהגותם היתה מנומסת למדי והוגנת למדי. סוף־סוף, אוסטריים ולא פרוסיים. יש שהביאו לי חמאה או צרכי אוכל אחרים. באחד הימים נטפלו לתמונתו של ירמיהו הנביא, שהיתה קבועה במסגרת הזאת. בזהירות רבה הוציאו את הנעצים, הרימו את הקרטון, לקחו את התמונה וקרעוה לקרעים קטנים־קטנים. אחר כך השיבו את הקרטון למקומו, הכניסו בחזרה את כל הנעצים ותלו את המסגרת על הקיר. התנקם התנקמו באמנות “יהודית”, אך במסגרת לא נגעו לרעה”.

בית כנסת עתיק והדור בעיירה, בית כנסת שיהודי ז’וּלקיב מתגאים בו. אני נכנס וחרדת קודש מלפפת אותי ומלא התפעלות אסתכל בקירות האיתנים ובנברשות המקוריות והנהדרות. אני רואה חורים קטנים בסיפון בית הכנסת ושואל: “מי נקב את תקרת הבית?” מסבירים: הגרמנים פרצו לתוך בית הכנסת, הוציאו אקדוחיהם וירו בסיפון. גם נברשת אחת ניזוקה. בית הכנסת ניצל בנס, כי הגרמנים כבר התכוננו לשרפו. לו היו שוהים בעיירה עוד ימים אחדים, היו בוודאי שורפים אותו. פתאום נצטוו לפנות את העיירה וכבר לא הספיקו לגמור מלאכתם. כששאלום התושבים, מה סיבת יציאתם המבוהלת ענו: “יעצט קאממען די רוססישען שוויינע”.¹¹

העיירה נאה מאוד ונאה גם הסביבה. העצים התחילו משירים עליהם, אך לרוב השמים תכולים והשמש מאירה והימים – חמימים ויפים. מרבים לטייל ומנסים לפייס את הלב המלא מרירות ועצבת במראות נוף חמודים ובזיוו של סתיו. הימים – ימי מעבר וציפיה וכיתוש רע מנקרת במוחך המחשבה: מה יהיה בסופו של דבר? מה תעשה לאחר שתוציא את הזהובים המעטים שבכיסך? זרם חדש של פליטים התחיל נוהר לשטח הכיבוש הרוסי. מחנות־מחנות הם באים והפעם – כולם יהודים. לאחר שנסתיים המו“מ הרוסי־גרמני בדבר חלוקת פולין ולאחר שנקבעו סוף־סוף הגבולות, נסוג הצבא האדום ויצא ממקומות רבים, שכבשם קודם. לכתחילה כתבה העתונות הרוסית, שהגבול ייקבע לאורך קו הסאן בגליציה ולאורך קו הויסלה בפולין הקונגרֶסאית, אבל לבסוף ויתרו הרוסים: במקום קו הויסלה בא קו הבוּג והצבא האדום נצטווה לסגת אחור. עתה בורחים מהמקומות שפונו ע”י הרוסים כל היהודים, שהשתייכו למיליציה, וכל היהודים שגילו אהדתם למשטר הסובייטי. וגם סתם יהודים. הפולנים הודיעו להם, כי ישחטום לאחר שיצאו הרוסים, והיהודים בורחים. הם ונשיהם וטפם. העיירה הולכת ומתמלאת פליטים, הבאים רעבים, ערומים למחצה ויחפים, והמחסור בדירות מורגש ביותר. יש שעשר נפשות גרות בחדר אחד. המיליציה החרימה את המנזר, בנין גדול ומפואר, ומאות פליטים יהודיים מתגוררים בו. מחמת התנאים הסניטריים האיומים היה המנזר חיש־מהר קן מחלות מידבקות, והפולנים החלו מצהירים, כי יבוא יום וינקמו ביהודים, “מטמאי” מנזרם.

משטח הכיבוש הגרמני מגיעות יום־יום ידיעות נוראות, המקפיאות את הדם ומַפעימות את הלב. מעשה בבתי־כנסת שנשרפו וביהודים שנורו בשעה שניסו להציל ספרי תורה ומעשה ביהודים, שהכריחוּם לחצות נהר עמוק וטבעו, כי לא ידעו לשחות. מעשה ביהודי זקן, שהכריחוהו לחפור קבר עמוק ולקבור בו את כל ספריו, ספרי תנ“ך וש”ס ופוסקים וכדומה, ומשסתם את הגולל על הספרים העמידו צלב על גבי הקבר וציווּ על היהודי לשמור את הקבר יומם ולילה, כי דמו בראשו אם ייעלם הצלב שמעל לקבר, ומעשה בילדים, התועים ביערות ומחפשים את הוריהם. אתה שומע ולבך שותת דם וכף ידך נקפצת ומתאגרפת. סובבים אוֹפיצֶר יהודי ומסַפרים לו, כמה סובלים היהודים בשטח הכיבוש הגרמני, ושואלים, למה שותקת רוסיה ולמה תתידד עם רוצחים אלה. הוא שומע ושומע – ניכר, שהדברים הפתיעוהו – ואמר לבסוף: “נורא! נורא! לא ידענו דבר. אני מיעץ לכם: כתבו אל החבר סטלין! כתבו אל החבר סטלין! הוא יושיע. הוא יעזור. כתבו אל החבר סטלין”.

אין נחת גם בעירו של הרנ“ק ואין שמחה. בני אדם מתהלכים בחוצות, כשפניהם מביעות דאגה וחרדה. מתהלכים ללא מעש וללא סיכוי. יום יום ופחדיו, יום יום וצרותיו. הנה נודע היום שתכנית־”הפינוי" תוגשם בכל זאת. לא הועילו הבקשוֹת וההשתדלויות. חלק של ז’וּלקיב יפונה מתושביו ויועמד לרשותן של משפחות אופיצרים. בני אדם ייעקרו מדירותיהם ומבתיהם והקצינים של הצבא ומשפחותיהם יגורו ברובע היפה ביותר. לאן ילכו ה“מפונים”? לפליטים מציעים, כי יעברו למנזר, המלא מפה לפה. למנזר, שהוא קן מחלות, ועל תושבים מצווים, כי ימצאו להם דירות חדשות ברחובות, שפקודת הפינוי אינה חלה עליהם.

אין שמחה ואין מנוחה. יום יום ודאגותיו. לילה לילה ופחדיו. יש שמתיראים פשוט לחשוב על העתיד. במקומות אחדים כבר התחילו תופסים את פעילי ההסתדרויות הציוניות. בתי הספר העברים מתחסלים והולכים. הקומוניסטים היהודיים מריעים לכבודו של סטלין ומפגינים התלהבותם. אך המוני ישראל אינם מתלהבים כל עיקר ודאגת המחר תכרסמם. מפה לאוזן נמסרות ידיעות פנטסטיות על ארץ־ישראל: מדינה יהודית הוקמה בארץ, הממשלה – יהודית, והצבא – יהודי. מי מפיץ שמעות אלה? לא אדע. הן עוברות מעיר לעיר, מעיירה לעיירה. יהודים נשבעים, ששמעו שידורים של תחנת הרדיו הירושלמית, והם מספרים לך, מי נתמנה לראש הממשלה היהודית, ומי – למיניסטר של הצבא. שקרים? לא! הַלוּצִינַציות, הלוצינציות! יהודים שומעים ומאמינים. לו באת ואמרת להם, כי יש אפשרות לעלות ארצה, אלא שהדרך ארוכה וקשה, היו קמים כולם כאיש אחד, לוקחים מקלם ותרמילם, ונלוים אליך. ציון, ציון, התדעי מה יאהבוך?

 

את משפחתי אנכי מבקש    🔗

א    🔗

אני יושב בז’וּלקֶיב שליד לבוב. רבות הדאגות המכרסמות לבבי, אך הדאגה לגורל משפחתי עולה על כולן. העיירה השוכנת ליד גדות הסאן, בה שהו רעיתי וילדי ביום פרוץ המלחמה ובה ראיתים בלילה האיום ההוא, בו עברתי את הסאן, בברחי מזרחה – העיירה הזאת נמצאת עתה בשטח הכיבוש הגרמני. והם, אשתי ובני, היכן הם עתה? איפה עלי לחפשם? אני מעיין בדבר וחוזר ומעיין בו ומגיע לכלל דעה, כי עלי להביא בחשבון שלוש אפשרויות אלה: או שהם נמצאים בעיירה ההיא או ששבו לקרקוּב או שעברו את הסאן והם בשטח הכיבוש הרוסי.

מאמַצי לקשור קשר עם קרקוּב ועם העיירה ההיא או להשיג ידיעות על מה שהתרחש שם – נכשלו כולם. אין כל אפשרות להעזר לשם כך – בדואר. קוי רכבת רבים טרם תוקנו והמכתבים, שאתה שולח למקומות שונים בשטח הכיבוש הרוסי – אפילו הם אינם מגיעים. על אחת כמה וכמה – מכתבים לשטח הכיבוש הגרמני. אם גם יקבלם פקיד הדואר, הרוצה להיפטר ממך, היה בטוח, שלעולם לא יגיעו למקום, אשר לשם נתכוונת לשלחם, ושלא יקראם האדם, אליו נכתבו.

יום־יום באים בני אדם משטח הכיבוש הגרמני והרבה אפשר ללמוד מהידיעות, שהם מביאים. אמנם עליך להתיחס בזהירות ידועה למה שמספרים לך ולא כל אינפורמטור – מהימן. אנשים רבים, שראו בימים נוראים אלה מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, נתבלבלו עשתונותיהם וניטשטשו חושיהם והם מספרים נסים ונפלאות, שלא היו ולא נבראו, והישבע יישבעו, שראו מה שבאמת לא ראו ושמעו מה שבאמת לא שמעו. בכל זאת אני מתנפל על כל אדם הבא משטח הכיבוש הגרמני ומענהו בשאלות, שאין להן סוף. לשוא! לא ראו ולא שמעו ואינם יודעים דבר.

נסעתי כמה פעמים לבוּבה מתוך תקוה להשיג שם איזו ידיעה. הנסיעה ברכבת מז’ולקיב ללבוב, שארכה בימים כתיקונם חצי שעה או שלושת רבעי שעה, נמשכת עתה ארבע־חמש שעות ולפעמים גם יותר. יותר משנוסעים – עומדים. הרכבת עומדת ועומדת ומזמן לזמן היא נוסעת פורתא ומתקדמת משהו. בכל מקום עמוד תעמוד: בבית נתיבות, סמוך לבית נתיבות, בשדות וכו' וכו'. יש לך, איפוא, שהות לשבת בקרון של מחלקה ראשונה, שכל שמשותיו נופצו ורבות מכורסותיו כבר הספיקו להתערטל ממעטה הפאר שלהן, ולשוחח ארוכות עם בני אדם שונים, שהגיעו לשטח הכיבוש הרוסי לפני ימים אחדים, ויכול אתה גם לטייל מקרון לקרון ו“לחטוף” בכל קרון כמה שיחות קצרות עם כמה בני אדם ואינך צריך לפחד, שהרכבת תגיע ללבוב בטרם תסיים שיחותיך. הקרונות מלאים מפה לפה, כי הנסיעה – חינם. הקונדוקטור משתטה אמנם ודורש כרטיסים, אך איש אינו משלם. פליטים אנחנו, חבר קונדוקטור, ואין לנו כסף!

הייתי בלבוב, התרוצצתי ברחובות. פניתי אל מכרים ואל מכרי מכרים, ישבתי בבתי קפה, שאלתי, חיפשתי, חקרתי. לשוא! איש לא ראה ואיש לא שמע. כל ידידי בטוחים, שמשפחתי חזרה לקרקוּב, וגם אני נוטה יותר ויותר לדעה זו. הנה נזדמן לי סוף־סוף בן אדם שבא לפני ימים מעטים מאותה עיירה, בה ישבו בני ביתי. הוא מספר, שפליטים רבים הוחזרו ע"י הגרמנים למקומות מגוריהם ושראה באוטו, אשר עמד לצאת לקרקוּב, אשה וילד, הדומים לאלה, שאני מתארם. דבריו מוסיפים סעד ניכר לדעה, שבני ביתי נמצאים בקרקוּב. ואם כך – אין תקוה, שאראם בקרוב, ואין אפשרות לעזור להם.

ב    🔗

בז’וּלקיב אשר ליד לבוּב אני יושב. הדאגה לגורל משפחתי מנדדת שנה מעיני. אני משער, כי רעיתי וילדי נמצאים בקרקוב, אך סוף־סוף רק השערה בידי. ואם נשארו בעיירה? ושמא מתגוללים הם אי־שם בשטח הכיבוש הרוסי? באחד הימים מגיעה לאזני הידיעה, שהיהודים גורשו ע"י הגרמנים מרוב הערים והעיירות שבחבל הסאן. אני בודק את הדבר והידיעה מתאמתת. מכיון שהסאן הוא עתה הגבול בין גליציה הגרמנית וגליציה הרוסית, החליטו הגרמנים לטהר את איזור הגבול מיהודים וגירשו את האוכלוסיה היהודית לשטח הכיבוש הרוסי. הגירוש הוצא לפועל בטרם הגיעו הרוסים לסאן. כשנכנס הצבא האדום לחבל־הסאן הרוסי מצא שם מתנה שלא ציפה לה: את האוכלוסיה היהודית של כמה ערים ועיירות שבחבל־הסאן הגרמני.

הנגזרה גזרת גירוש גם על יהודי העירה ההיא? מתברר, שכן. אם כן, נשארו רק שתי אפשרויות: או שהם בקרקוב או שגורשו לשטח הרוסי. אני מחליט לברר את הדבר ויעבור עלי מה. אני מסתכל במפה וקובע: אם גורשו מהעיירה שישבו בה, יש להניח, כי הלכו לשֶניַוָה שבחבל־הסאן הרוסי, ואם בשֶניַוָה הם, ישתדלו בודאי להגיע לבוּבה דרך לוּבּצ’וּב – רַוָה רוּסְקָה – ז’וּלקיב. אנסה לחפשם לפי הנחות אלה! ובז’וּלקיב אתחיל! אשב בבית הנתיבות ובדוק אבדוק כל רכבת, הבאה מרוה רוסקה!

יש שאני מבלה את רוב שעות היום ליד בית הנתיבות. חוץ מהרכבות, שפקידי התחנה יודעים מראש, כי עתידות הן לבוא, באות גם רכבות, שאיש לא ציפה להן ולא שיער, כי תבואנה. אני מטייל מסביב לתחנה ובכל פעם שקול רכבת מתקרבת מגיע לאזני אני רץ לתחנה ובודק את הרכבת. איני צריך להיחפז ביותר, כי גם הרכבות נגמלו מחיפזון והן שוהות בתחנה יותר משעה קלה. אני הולך מקרון לקרון, זן עיני ועושה אזני כאפרכסות. כי יש ברוך השם, מה לראות ויש מה לשמוע. הרכבות – מנומרות ביותר וצבעוניות מאוד: קרונות משא למיניהם, קרונות פולמן הדורים וגדולים, שכל שמשותיהם נופצו, כל מיני קרונות קטנים, שהם כבר בחינת “שברי־כלים”. ובקרונות – יהודים גולים, שנעקרו לפני שנים־שלושה שבועות מבתיהם וממקומות הולדתם וגורשו ערומים למחצה לשטח הרוסי, אנשים ונשים וטף, עשירים ודלים, זקנים וצעירים, זקנים יושבים ומנמנמים ופניהם מביעות עייפות נוראה ועגמה ללא גבול. נשים משדלות ילדיהן הפועים ועיניהן האדומות מבכי ומנדודי שינה משירות דמעה אחר דמעה, רעבים הם, צמאים הם, בגדיהם – קרועים ובלויים, כל רכושם – צרור דל. לאן מועדות פניהם? אל אשר תסיעם הרכבת. לא איכפת להם, אין מטרה להם ואין מחוז חפץ. פרנסה מבקשים הם.

יום־יום אני בודק כל רכבת ועדיין לא מצאתי דבר. אני מתחיל כבר להתיאש וביקורי בבית הנתיבות נעשים נדירים יותר. כפי הנראה, בקרקוב הם ולא אוכל לעשות בשבילם כלום. אולם מה שלא עלה בידי למרות כל יגיעותי נזדמן בהיסח־הדעת לאחדים ממכרי, שרצו לנסוע לבוּבה וחיכו בבית הנתיבות לרכבת. הובהלתי לבית הנתיבות ומצאתי שם נערה, שסיפרה לי, כי ראתה את רעיתי וילדי בלכתם לשניוה. הנערה – קרקובאית ונאמנת היא ואין גם להעלות על הדעת, שטעתה, כי מכירה היא את משפחתי. אם כן, נכונות היו השערותי. אני מחליט מיד, שיש לנסוע לשניוה. “התסע אתי לשניוה?” – אני פונה אל אחד מידידי. הוא מסכים מיד ואנו מחליטים, כי בעוד כמה שעות נצא לדרך.

ג    🔗

אחרי הצהרים הלכנו לבית הנתיבות. התהיה רכבת לרוָה רוסקה? פקידי התחנה אינם יודעים. יש להזדיין בסבלנות ולחכות. הזמן חולף ואנו מחכים. הנה באה רכבת מרוָה רוּסקה, רכבת צבאית. קרונות המשא מלאים חיילים עד אפס מקום. הם מצטופפים ליד פתחי הקרונות ושרים שיריהם המלודיים, שעצבת מתוקה וגעגועים סוערים נפגשו בהם. פתאום מודיע אחד מפקידי התחנה, כי מתקרבת רכבת צבאית מלבוב. הוא מיעץ לנו, כי נסע ברכבת הזאת. בטוח הוא, שהרוסים יסכימו לכך, אם נבקשם.

כעבור רגעים אחדים, הגיעה הרכבת. קַטָר וקרון אחד. המותר להיכנס? מותר. נכנסנו לקרון וראינו, שהוא מלא “ציבילים”. החיילים בטלים בששים. כפי שאנו שומעים, נהיה בעוד חצי שעה ברוָה רוסקה. הרכבת דנן נוסעת כדבעי ואיננה מרבה להתעכב ולנוח. עוזרו של המכונאי יהודי הוא ויהודית ידבר. הוא מבטיחנו, כי נסע מהר־מהר. הרכבת זזה. ה“ציבילים” יושבים ומשוחחים על הצבא האדום ועל ציודו. המשוחחים סבורים, שאין כצבא הרוסי ואין כציודו. הבלב ולב ידברו? לא! במשך שנים ביטלה העתונות הפולנית כעפרא דארעא את הצבא הסובייטי: לא טנקים להם ולא אוירונים, לא תותחים להם ולא מכונות יריה. בא הצבא האדום והבריות ראו, שיש טנקים ויש אוירונים, שיש מכונות יריה ויש תותחים, ראו ונדהמו והתחילו מגזימים: אין כצבא הזה, אין כציוד הזה!

שלושים וחמישה רגעים ארכה נסיעתנו. שיחקה לנו השעה. במקום להיטלטל ארבע שעות נסענו כבימים כתיקונם. אנו יורדים מהקרון ורואים, כי במרחק־מה מהרכבת שהביאתנו לרוָה “עומדת” רכבת שהופצצה. הקרונות השרופים דוֹמים לשלדים של חיות דמיוניות: כל החלקים שהיו עשויים מעץ נשרפו כליל והחלקים העשויים ברזל נתמעכו ונתקפלו ונתרסקו. כאילו הרס ענק צעצועיו, אשר מאס בהם. אנו מסתכלים ברכבת ההרוסה וצמרמורת מרעידה גופותינו. אני נזכר בשעות האיומות, שביליתי אני ברכבת, שמפציצים התקיפוה פעמים רבות־רבות, ובשרי נעשה חידודין־חידודין.

בבית הנתיבות נודע לנו, כי מרוָה נצטרך להיטלטל בעגלות. אין עדיין רכבת ללוּבַצ’וּב ולאוֹלֶשיצֶה, כי טרם תוקן גשר שנהרס. אנו הולכים העירה. מחשיך. מחליטים ללון ברוָה ולהמשיך בנסיעתנו למחרת. ברם היכן לנים? המקום מלא פליטים. כל הבתים מלאים. הולכים מ“מלון” ל“מלון”: הכל תפוס, המיטות והספות והשולחנות. את הרפש שברחובות ואת הסחי שבבתים אין לשער ואין לתאר. גועל נפש תוקפני. נכנסים ל“מסעדה” ויושבים. אנו רעבים, אך ב“מסעדה” אין להשיג שום דבר, פרט לביצים שהסריחו וללחמניות שנאפו לפני שבוע או יותר. בעל “המסעדה” מוכן ומזומן להליננו באחד מ“אולמיו”: נשכב על ספסלים ונתכסה באדרותינו. בלית ברירה מסכימים אנחנו ומחליטים, כי לא נעצום עין במשך כל הלילה. אין כל ספק, שהחדר מלא עכברים ואין לנו חשק להפקיר להם גופותינו. פתאום נכנס ל“מסעדה” בעל עגלה ומספר, כי בעוד חצי שעה יסע ללוּבצ’וּב. חוזר הוא הביתה ועגלתו ריקה ואם יש נוסעים ללוּבצ’וּב – יקחם בזיל הזול. הוא מפתנו כי נסע בעגלתו ומבטיח, שיציע לנו משכב בעגלה ונוכל לישון. אנו שומעים דבריו ובאים לכלל דעה, כי מוטב לנו להיטלטל כל הלילה בעגלה מלשבת בחדר המלא עכברים וטינופת. אם כן, ניסע הלילה ללובצ’וב.

יצאנו לשוקה של רוָה. חשכה נוראה הליטה הכל. השמים מעוננים והשוק אינו מואר. אפלת־עד. ללא פנס, ללא כוכב. עקב בצד אגודל נהלך, כשרגלינו שוקעות בבוץ סמיך וכשאיש אוחז ביד רעהו. סוף־סוף מצאנו את העגלה, שעמדה בשוק. אין לבעל העגלה נוסעים אחרים וכל העגלה עומדת לרשותנו. מתי נסע? מתברר, כי עלינו לחכות עד שגם עגלונים אחרים, היוצאים ללובצ’וב, יהיו מוכנים לדרך. מחנות־שודדים משוטטים בסביבה ולכן יש להיזהר ולנסוע בחברותא, בשיירה. “מדוע לא אמרת לנו קודם, כי הדרך בחזקת סכנה? היינו נוסעים בבוקר”. “אין דבר! אין דבר! אל תפחדו! הדרך איננה הפקר, כי המיליציה שומרת אותה”.

בתשע שעות יוצאות ארבע עגלות מרוָה ללוּבצ’וּב. אנו שוכבים בעגלתנו המלאה שחת ומשתדלים להתנמנם. אין הדבר עולה בידינו, כי העגלה מקפצת קפיצות משונות ועצמותינו מתרסקות כדבעי. אחרי שנסענו זמן־מה מתחיל פתאום עגלוננו לצעוק ולטעון, כי לא זה הדרך וכי תועים אנחנו. כל העגלונים עוצרים סוסיהם, יורדים מעגלותיהם ומתחילים להתבונן בסביבה. עגלוננו צדק! נטינו מהמסילה הנכונה והעגלון שנסע בראש המחנה הוא שגרם זאת. טעה טעה בפרשת דרכים והטעה את כל העגלונים, שנמשכו אחריו כסומים בארובה. מחרפים ומגדפים אותו ומורידים אותו מגדולתו: לא הוא יסע בראש. הוא שומע חרפתו ואינו משיב דבר, כי ידוע ידע, שאשם הוא. מילא, שבים לפרשת הדרכים ומחליטים להיות זהירים להבא. אנו נוסעים לאורך הגבול הגרמני־הרוסי החדש, במרחק־מה מהגבול, ואם לא נהיה זהירים – עתידים אנו להימצא חיש־מהר בשטח הכיבוש הגרמני.

לילה נורא. האפלה מעובה כל כך, שאין אתה רואה דבר. מאִושת האילנות, המגיעה לאזני, ומריחם החריף אני למד, כי ביער אנחנו. מזמן לזמן יעכבונו משמרות מיליציה ויבדקו את כל העגלות. בעגלה אחת מצאו קילו טבק והחרימוהו. משום מה ועל יסוד מה? כלום הודיעו לאוכלוסין, שאסור לסחור בטבק? כלום לא נמכר הטבק בערים ובעיירות ע"י כל מי שרוצה להתעסק במכירתו? היהודי טוען וטוען, אך המיליציה בשלה: הטבק הוחרם. עם חצות מתחיל גשם לרדת. בראשונה יורד גשם דק, אך מרגע לרגע הוא הולך ומתגבר ונהפך לבסוף למטר זעף. בשלוש וחצי אנו מגיעים ללובצ’וב עייפים ורעבים, רטובים ורועדים מקור. בעל העגלה מכניסנו לדירתו ומציע לנו משכב על הרצפה. פשטנו בגדינו הרטובים, השתטחנו על הרצפה ונרדמנו מיד.

ד    🔗

כשפקחתי עיני בבוקר וראיתי בעד החלון, שהגשם יורד ויורד, נתעגמתי מאוד. התחלתי חושש, שמא נצטרך לשבת כמה ימים בלוּבצ’וב. איזה בעל עגלה יסכים להיטלטל לשֶנְיַוָה ביום, בו נפתחו ארובות השמים, וליגע סוסיו בדרכים, שהפכו בוץ? אנו קמים ומסתכלים מתוך שאט־נפש וחלחלה במשכבנו: רצפה מרופשת ומטונפת, קש רקוב וסחבות בלות. “המשער אתה, כמה כינים רוחשות כאן?” שואלני חברי. “אני משער” – אענהו. בינתיים מתעוררים משנתם כל בני הבית: העגלון שהביאנו ללובצ’וב, אחיו העגלונים, הבכירים ממנו, אביו ואמו הזקנים. אחד האחים הוא מיליציַנט. הוא שואל אותנו, אם איננו יודעים, מתי תקבל המיליציה מַדים. חברי עונה: “בעוד חודש”. המיליצינט מוסיף לשאול: “מה תהיה המשכורת?” “שמונה רובלים ליום” – עונה חברי. “השומע אתה, אבא?” – מזדעק הבן – “השומע אתה? שמונה רובלים ליום! עתידים אנו לצבור ממון רב!” “מנין לך זאת?” – אני שואל את ידידי בלחש. “מה איכפת לך!” – יענני – “ישמחו־נא קצת עלובים אלה!” חברי עיף ביותר ורעב וקר לו מאוד ומר לו, מר.

מגישים לנו קפה. אמנם מראהו מעורר חשד ואינו מעורר תאבון, אך רעבים אנחנו וקר לנו ואין אנו נוטים “להתפנק” הפעם. שותים קפה ולועסים פרוסות לחם חמוצות. עגלוננו מספר, שהמיליציה החרימה טבק שנמצא אצל אחד מיהודי לובצ’וב, אשר נסע בשיירתנו. האח המיליצינט מתרתח: “באיזו רשות?! טרם נגמלו משנאת ישראל! הדבר יסודר! היהודי יקבל את הטבק בחזרה!” הוא מספר לי: “אנחנו משתדלים, שהשפעת היהודים וחלקם במיליציה יהיו ניכרים, טובות רבות כבר עשינו ליהודים. הנה עיירה פלונית, למשל, עמדה להיכלל בשטח הכיבוש הגרמני ויהודיה כבר התחילו בורחים בהמוניהם. הודות להשתדלותם של מיליצינטים יהודיים תוקן קו הגבול והעיירה נמצאת עתה בשטח הרוסי”. הגשם מתדפק על שמשות החדר. המיליצינט מספר ואני שומע. אני משוכנע, שאין בדבריו אף שמץ של שקר. יהודי תמים זה מאמין, שבזכות המיליצינטים היהודיים הוצאה עיירה פלונית או אלמונית מידי הגרמנים ונמסרה לרוסים, והוא משתדל בוודאי לטובתם של יהודים עניים, עלובים ומקופחים. אתה חש מיד, שאדם טוב הוא ולב “יהודי” לו. אביו הזקן, היושב ליד השולחן ואוכל פת שחרית, פונה אלינו ואומר: “ואני אגיד לכם, ילדים, שהוא מוכרח לעבור את הסאן”. – “מי?” – אני שואל. הזקן משיב: “פוֹנְיֶה. תיוכחו לדעת, שצדקתי. עבור יעבור את הסאן. כי בלי מחוז רישא אין הוא יכול להתקיים”.

הגשם יורד בזעף, ההולך וגובר. אנו יושבים בביתה הדל של המשפחה העניה ומחכים. אין כל אפשרות לצאת לרחוב. זרמי מים ניתכים ממרום. אנו יושבים בבית המעופש והצחון ויש לנו הזדמנות לראות במו עינינו, איך חיה דלת העם היהודי באיזורים מסויימים של פולין המזרחית. כמה וכמה נפשות מצטופפות בכל חדר, והחדרים – מטונפים, מגואלים, לא אור להם ולא אויר, צחנת תמיד תמלא חללם וכינים ופשפשים ותולעים יפרו וירבו בהם. בית־כסא הוא בחינת “מותרות”. בבית, בו יושבים אנו אין בית־כסא. גרי הבית עושים צרכיהם בחצר או באורווה.

סוף־סוף פקעה סבלנותנו ויצאנו לרחוב. הגשם הולך ונהפך למבול. עוד מעט והעיירה תהיה ביצה גדולה אחת. במקרה נזדמנה לנו עגלה היוצאת לאוֹלֶשיצֶה. החלטנו לא לשים לב לגשם ולנסוע. כעבור שעה הגענו לאולשיצה, כשכל בגדינו נוטפים מים.

ה    🔗

אוֹלֶשיצֶה. עיירה קטנטונת. בתים דלים ורחובות מרופשים. הגשם יורד בלי הרף. “מומחים” מתנבאים, שהגשמים עתידים לרדת שבוע תמים. צהרים. אנו יושבים במסעדונת, שנפתחה לפני ימים אחדים. במסעדות למיניהן אתה נתקל עתה בכל מקום. הן צצות ממש ככמהין אחרי גשם. ענפי פרנסה רבים נתחסלו וה“מחוסלים” – פותחים מסעדות, בתי־קפה, אולמי תה וכדומה. רשיון אינו נחוץ. מי שרוצה להסעיד את הציבור – מסעיד.

אנו יושבים במסעדונת ומבררים את האפשרות של נסיעה לשֶניַוָה. המרחק אינו גדול: ארבעים קילומטר. אולם כל הענין של נסיעה לשֶניַוָה בימים אלה – אינו מהקלים ואינו מהפשוטים. בעלי העגלות מפחדים לנסוע לשם. אומרים, שהיערות אשר בסביבה מלאים פרטיזנים, המשוטטים גדודים־גדודים ומתנפלים על הנוסעים. נוסף לכך מלאות הדרכים צבא גרמני. הגרמנים קיבלו מהרוסים רשות להשתמש במשך ימים אחדים בכבישים החוצים שטח רוסי והם מעבירים צבא מגליציה לפולין הקונגרסאית דרך טריטוריה, המשתייכת לשטח הכיבוש הרוסי. היש תימה שבעל עגלה יהודי, הזוכר עדיין יפה את הבלהות ואת הזוועות של ימי האוקופציה הנאצית, מפחד להיפגש עם גדודי הצבא של עם האדונים? אמנם הטריטוריה – רוסית עתה, אך מי יתבעם לדין, אם יהרגוך או יתעללו בך על אם הדרך?

הגשם יורד ויורד והלב מתמלא עצבת וצער. במסעדונת – חם טוב. אנשים יוצאים ואנשים באים, איש איש ובשורותיו, איש איש וידיעותיו. אני יודע כבר בודאות גמורה, שבני ביתי נמצאים בשניוה. עלה בידי לקבוע אפילו את כתובתם המדוייקת. אולם איך באים שמה? פתאום נפתחה הדלת ומישהו צועק: יהודים, בואו ותראו גדוד גרמנים! רצים להביט. הגרמנים ממהרים לעבור והיהודים עומדים ומסתכלים בעוברים. יש שיהודי אינו שולט ברוחו ומראה לשונו להם. הגרמנים חורקים שיניהם וממהרים לעבור.

הערב ממשמש ובא והגשם מתגבר והולך. אנו יושבים במסעדונת ומנהלים מו“מ עם בעל עגלה אחד, המסכים לנסוע לשניוה, אלא שהוא דורש סכום עצום. אנו טוענים: “היתכן? המותר לדרוש סכום כזה? המותר לפשוט את עור הבריות?” והוא בשלו: “המספוא, שלפני פרוץ המלחמה היה מחירו כך וכך, עתה כך וכך מחירו וסכנת נפשות וגשמי זעף ודרכים, שהפכו ביצות”. כמה פעמים נפסק המו”מ. לבסוף הושג הסכם: בעל העגלה יסיענו לשניוה ומשניוה בחזרה – לרוָה רוסקה ואנו ניתן לו את כל הכסף הנמצא בידינו.

ערב. העיירונת שוקעת באפלת־עד. הגשם הומה נוגות. יושבים ומשוחחים. בני אוֹלשיצה מספרים, מה סבלו בימים המעטים של האוֹקוּפּציה הנאצית ומה גדלה שמחתם, כשיצאו הגרמנים והרוסים באו, ובני מקומות אחרים מספרים את פרשת היסורים של עריהם ועיירותיהם. קו מצטרף לקו ופרט לפרט. התמונה – איומה, מזעזעת: בתי־כנסת שרופים, התעללות ושוד ומכות, עבודת כפיה, גירושים, רצח. מעשה בשש מאות וכמה יהודים, שנתפסו לעבודת כפיה בפשמישל העיר ועבדו שלושה ימים בפרך והוצאו ביום הרביעי לשדות שמחוץ לעיר ונקצרו שם ע"י מכונות יריה, ומעשה בכמה וכמה יהודים, שנרצחו ללא סיבה בדינוּב העיירה. מעשה ביהודים, שנסגרו בבית מרחץ ונשרפו חיים, ומעשה ביהודים, שנורו בשעה שניסו להציל רכושם מבתיהם שהוצתו. מה שנבנה במשך שנים – נהרס בימים מספר, מה שנאגר במשך דורות – נשדד בן לילה. יהודים, שנמלטו משטח הכיבוש הגרמני, יהודים, שמקומות מגוריהם עברו לבסוף מידי הגרמנים לידי הרוסים, יהודים, שנהרסו ונהפכו לקבצנים, ויהודים, שעונו והוכו וכבודם הושפל עד עפר, יושבים ומספרים, יושבים ומתנים צרותיהם. בחוץ בוכה הגשם וכל העיירה דלוף תדלוף.

אנו לנים בביתו של בעל העגלה. עם בוקר נצא לשניוה. השעות זוחלות בעצלתים. על הרצפה המלוכלכת נשכב והשינה לא תפקדנו. הקש שמתחתינו – רקוב ורטוב, השמיכה בה נתכסה – ריח רע נודף ממנה. לאחר שכבתה העששית התחיל משהו מקפץ מסביב לנו. אני טוען: חתול קטן. חברי סבור: עכבר גדול. מתי יתם הלילה הזה? בניו הרבים של בעל העגלה מתעוררים מזמן לזמן ומחרפים ומגדפים איש את אחיו. נראה, ששלושה בני אדם ישנים באחת המיטות. מפקידה לפקידה אנו שומעים צעקות: “אני נופל מהמיטה! למה אתה בועט? לאן תחבת רגליך?” קללות עסיסיות וכינויי־גנאי, הצורמים את האוזן ומזעזעים את הנפש. אני לוחש לאוזן חברי: “לילה כזה שקול כנגד כמה וכמה ימים ולילות בגיהנום”. רבוש"ע, מתי יתם הלילה?

ו    🔗

בחמש וחצי יצאנו מאולשיצה. רוח בוקר קרירה נשבה. השמים היו מעוננים, אך לא ירד גשם. אפרורית היתה והעיירה ישנה עדיין.

שני סוסים אבירים מושכים את העגלה. מהר־מהר נסע. שדות, יערות, כפרים, האופנים שוקעים בבוץ, אך הסוּסים דוהרים ומושכים כשדים. ניכר, שעמדו באורוותם כמה וכמה ימים ללא מעשה והספיקו לנוח כדבעי. כשהעגלון משקה סוסיו באחד הכפרים, נטפלת אלינו איכרה וממטירה עלינו שאלות שונות: “היש תקוה שהגרמנים ישובו? הנכון הדבר, שהרוסים יחרימו את כל רכושם של האכרים? הבאמת ילאימו את כל הקרקעות? הנכונה השמועה, כי היהודים ישלטו עתה?” “לא נדע” – אנו משיבים.

בעשר הגענו לשֶנְיַוָה. בלי כל קושי מצאנו את הבית שחיפשנו (את הכתובת השגנו באוֹלשיצה), ובבית – את רעיתי וילדי. אשתי מספרת, שמסרה מכתבים בשבילי לכל מי שיצא את שניוה ופנה לבוּבה ושבטוחה היתה, כי בוא אבוא, ונערי מגלה לי בלחישה: “לילה־לילה התפללתי וביקשתי, כי תמצא אותנו, והנה מצאתנו לבסוף”. לאחר שהשביעני הגורל בשבועות האחרונים צער ודאגה וממרורים זכיתי סוף־סוף גם לשעה קלה של נחת וקורת רוח.

צבא גרמני עובר ברחובות. ברשות השלטונות הסובייטיים. אני עומד ומסתכל בגדודים העוברים. החיילים בריאים, חסונים, הציוד – מצויין. כמעט שאיני רואה רגלים. אוטומובילים יסיעום. אני רואה גם אופנועים רבים וחיילים שצויידו באופנַים. מדי החיילים – חמים ונקיים, מעילי הגשם שלהם – מצויינים ממש.

בעל העגלה טוען, שהגיע הזמן לצאת משניוה. הוא רוצה כי נחזור לאוֹלשיצה בטרם ערב. יש, איפוא, להזדרז ולצאת מיד, כי הסוסים עיפו והעגלה תהיה עתה כבדה יותר. אנו נפרדים ממארחי בני ביתי ויוצאים לדרך. רעיתי מספרת, איך נתגלגלה לשניוה. אחרי שכבשו הגרמנים את העיירה, בה ישבה, ניסתה לחזור לקרקוב. הדבר לא עלה בידה ונשארה תקועה ברֵישא. לאחר שחזרה לבסוף לעיירה ההיא, השוכנת ליד גדות הסאן, גורשה לשניוה. אני שואל את ילדי, אם שבע רצון הוא. “כן!” – משיב הקטן – “לאחר שמצאת אותנו – אני שמח ושבע רצון”.

נוסעים במרחק־מה מגדות הסאן. אני רואה פלוגה גרמנית, החונה מעבר לנהר. מזמן לזמן אנו פוגשים יהודים, הבאים מהשטח הגרמני. לפני כמה שעות עברו את הגבול. אחד מהם מספר, שהקצין הגרמני הממונה על הגשר, בו עבר, פנה אל מי שהיה שוטר פולני באחת הערים שבחבל הסאן ורצה לחזור לשטח הכיבוש הגרמני – ושאלו: “התכירני? שלוש שנים ישבתי כמרגל גרמני בעיר, בה כיהנת כשוטר”.

הדרך מלאה אוטומובילים גרמניים, הנוסעים שיירות־שיירות. החיילים הנאציים מסתכלים בנו באיבה ובחרון, כה תסתכל חיה טורפת בטרפה, שנמלט מצפרניה. חברי שואלני בלחש: “מה יהיה, אם “בשגגה” ידרסנו אחד האוטומובילים הגדולים האלה?” גם העגלון מלא חרדה. אני מרגיעם: בטריטוריה רוסית לא יעיזו. וכך היה: לא קרה דבר. בעיניהם יקדה שנאה ארסית, אך לא העיזו לפגוע בנו.

ז    🔗

עם חשכה הגענו לאוֹלשיצה. בעל המסעדונת הסכים להלין את אשתי וילדי. חברי ואני “ישנו” שוב בביתו של בעל העגלה. למחרת יצאנו עם בוקר מאולשיצה והגענו לרוָה. בבית הנתיבות של רוָה חיכינו כמה שעות, אך שום רכבת לא נזדמנה לנו. לבסוף נכמרו עלינו רחמיו של חייל רוסי ויסיענו במכוניתו לז’וּלקיב.

 

עַל מַשּׂוּאוֹת בֵּית כְּנֶסֶת    🔗

הוֹי, רֶמֶץ קֹדֶשׁ! מַשּׂוּאוֹת בֵּית אֱלֹהִים!

אוּדֵי קִירוֹת מְכֻרְסְמֵי שַׁלְהֶבֶת!

אֲנִי צוֹפֶה בָכֶם וּבְלִבִּי – סוּפָה

וְעַל לֶחְיִי דִמְעָה כְאֵשׁ צוֹרֶבֶת.

הוֹי, בֵּית אֱלוֹהַ! תַּנְחוּמִים לִבְנֵי עַמִּי

וּמִפְלָטָם בִּימֵי מַסָּה הָיִיתָ.

עַתָּה עֵינִי רוֹאָה חֻרְבָּה שְׂרוּפַת־אֵשׁ,

יַד בִּרְיוֹנֵי עַם אֲדוֹנִים הִצִּיתָה.

בַּמַּעֲרָב – יְקוֹד וָדָם. הָעֶרֶב בָּא

מַדְוֶה לִגְהוֹת וְלַחֲבוֹשׁ כָּל פֶּצַע.

הֲרִיסוֹתֶיךָ כִּפְצָעִים, לֹא חֻבְּשׁוּ,

שֶׁאֵין רִפְאוּת לָהֶם עַד נֶצַח.

סִפְרֵי תוֹרָה אֲכוּלֵי־לַהַב! גְּוִילִים,

אֲשֶׁר חִלֵּל נָבָל צְרוּף הַיַּחַשׂ!

יָדַעְתִּי: מִלִּבִּי לֹא תִמָּחֶה לָעַד

מִכְוַת עֶלְבּוֹנְכֶם, עֵינִי פֹה תַחַז.

וְנֶצַח תְּלַוֵּנִי עַל כָּל דְּרָכַי,

דְּמוּת אוֹתוֹ חַיָּט חִוֵּר, צָנוּעַ,

קָפַץ לַלֶּהָבוֹת לְמַלֶטְכֶם מֵאֵשׁ

וּמֵת לְמִצְהָלוֹת הֲמוֹן פָּרוּעַ.

הוֹי, רֶמֶץ קֹדֶשׁ! מַשּׂוּאוֹת בֵּית אֱלֹהִים!

אוּדֵי קִירוֹת מְכֻרְסְמֵי שַׁלְהֶבֶת!

אֲנִי צוֹפֶה בָכֶם וּבְלִבִּי – סוּפָה

וְעַל לֶחְיִי דִמְעָה כְּאֵשׁ צוֹרֶבֶת.

 

בגנים    🔗

טיילתי לתומי באחד הגנים שבאחת מערי פולין הגדולות. לפני שבועות אחדים ידעה עיר יפה וגדולה זו ימי אימים וזוועה, כי הורעשה ללא רחמים ע"י אוירונים ותותחים, שהמטירו אש ומות על רחובותיה ומגרשיה. עתה שלום מסביב. המלחמה נגמרה. העיר שינתה בעלים ומשטר, דגלים אדומים מתנפנפים מעל ליפים שבבניניה, אולם הבתים ההרוסים מספרים על הימים ההם וצללי העגמה והאימה שבעיני התושבים מעידים, כי אמנם חלפו הימים ההם, אך טרם נשכחו.

לתומי טיילתי באחד הגנים. היה יום סתיו עשיר נגוהות ורב עדנה, אחד מאותם ימי הסתיו הענוגים, המצויים בשפע בארץ פולין. פעמי החורף המתקרב כבר הורגשו באויר, אך עדיין היו השמים תכולים והשמש פיזרה אורה מסביב ורוח עדינה נשבה והרעידה רכות את עצי הגן. עלי שלכת ריפּדוּ את שבילי הגן וכהלך על גבי שטיחים הילכו המטיילים.

לתומי טיילתי ופתאום נעצרתי ועמדתי מלכת. מה זאת? האינני טועה? קבר. קבר חדש. בלב הגן. האדמה תחוחה עדיין. ידי מישהו פיזרו מסביב עתרת פרחים והקבר טובע ממש בשפעת פרחים וירק. אני ניגש וקורא מעל לוח העץ הקטן והמרקיב את שם הקבור ואת שם משפחתו ואת יום מותו ואת ההערה, כי על משמרתו נפל וכי נקבר במקום, בו נפל. בעיפרון נכתבו הדברים האלה על לוח העץ הקטן ויד בלתי מאומנת כתבתם. השמים תכולים והחמה זורחת והגן שופע נהרה וזיו ועומד אני ליד תל העפר התחוח, כשעיני צמודות ללוח העץ הקטן ולאותיות הפרימיטיביות שעליו, ולבי מלא על כל גדותיו מועקה נוראה וכאב.

וליד הקבר הזה – קבר שני. אותו לוח העץ ואותה הכתובת. גם ההרוג הזה נקבר במקום, בו נפל. והנה קבר שלישי, רביעי. תילי עפר תחוחים. לוחות עץ וכמה מלים בכתב בלתי־מאומן, ילדותי כמעט. ופתאום אתה תופס, כי לא בסתם גן תטייל, אלא בגן של ת"ש, ופתאום אתה נזכר בכל שאר הגנים, שפרחי קברים הנצו בהם בהשתולל אוירונים ובהתפוצץ פצצות, ועגמה כבדה משתלטת עליך ועיניך משירות דמעה אחר דמעה.

אני מצטדד ומוסיף להסתכל בקברים. מרחוק, מהצד. הנה באה אשה זקנה ובידים רועדות מזקנה ומהתרגשות תניח זר פרחים על אחד הקברים. הצטלבה, שפתיה מלמלו תפילה חרישית והסתלקה. חבורת נערות, תלמידות גימנסיה, הביאה שושנים ואיש צעיר, שידו החבושה מעידה, כי גם הוא טעם טעם מלחמה, מקשט את הקברים בירק. אנשים הולכים ואנשים באים, איש־איש ומתנתו: אגד פרחים, ירק, לחש תפילה. מהצד אעמוד, אביט ואביט והמית לבבי הולכת וגוברת. אנשים פשוטים אלה, אנשי כפר ועיר אפורים, אשר ינומו פה בקברים החדשים, כבר הקריבו כל מה שהיה להם, הכל, הכל. החשבון טרם נגמר, מלחמת האור והחושך טרם תמה, כי ארוכה־ארוכה היא. אך הם, אנשים פשוטים אלה, כבר נתנו הכל, מהם כבר נגזל ונשדד כל מה שהיה להם. שוב באו אנשים ופרחים בידיהם. חרש יתפללו והרוח מאַוושת חרש בין עצי הגן.

 

השיעור האחרון    🔗

א    🔗

המולה עליזה השתלטה בחדר. הכיתה השישית חיכתה למורה האהוב, שהיה גם המנהל של בית הספר. שלושה מנינים של נערים ונערות פטפטו וצחקו בפה מלא.

מה זה היה למנהל הדייקן, כי יאחר היום לבוא? מחצית “השעה” הראשונה עברה – והוא איננו! המנהל, הדורש בתוקף מתלמידיו, כי לא יאחרו לבוא לבית הספר אפילו ברגע אחד ויהיו כולם בכיתה בהישמע הצלצול הראשון, והרגיל להיכנס לכיתה בהצטלצל המצילה שנית!

היה יום סתיו נחמד. ענן קל לא נראה בשמים התכולים. שמש סתיו חיממה ורוח ענוגה נשבה. העצים שבגן בית הספר איוושו והתלחשו והשירו חרש־חרש עליהם שהכתימו.

על הכותל שממול פני התלמידים היו תלויות שלוש תמונות: סטלין בתווך, מימינו – ווֹרוֹשילוב ומשמאלו – מוֹלוֹטוב. שלושת הכתלים האחרים ערומים היו. לפני שבועות אחדים הוסרו מהם התמונות והציורים, שהיו מקשטים אותם ומכסים מערומיהם: תמונות גדולי ישראל וארץ ישראל וציורים תנ"כיים. גם המפה הגדולה של ארץ ישראל, משוש הכיתה, הורדה מהקיר, קופלה והועברה לחדר המנהל.

החדר היה מרווח ויפה. דרך החלונות הפתוחים השתפך לכיתה אויר הבוקר הרענן והתגנבו קויה העיפים והבישניים של שמש סתיו. הספסלים היו חדשים ונוחים. באחת הפינות עמד ארון ובעד הזגוגיות שבדלתותיו הציצו ספרים, שכולם היו מעוטפים בנייר ירוק. על הארון עמדו עציצים ובהם – כל מיני צמחים. הכל אמר נקיון וסדר. יהודי העיירה היו מתפארים בבית הספר העברי שלהם ובכל הזדמנות היו מדגישים, כי אכן מצויין המוסד ומסודר למופת.

ההמולה הלכה וגדלה. עוד מעט ותעבור “השעה” הראשונה! “רווח” נקי! ניתנה האמת להיאמר: הכיתה אהבה את המנהל וששה לקראת שיעוריו, אך ל“רווחים” השתוקקה ככל כיתה אחרת. תלמיד, שאינו אוהב “להרוויח” שעות, לאו שמיה תלמיד! בכל זאת לא היתה שמחת “הרווח” שלימה הפעם, כי שאלה אחת ניקרה במוחו של כל תלמיד: מה זה היה היום ל“זקן”, ששום כיתה לא “הרוויחה” אצלו עד כה אף שעה אחת? מה קרה?

צחקו ופטפטו וסיפרו בדיחות. מרים “הרעבה” אכלה בתיאבון את ארוחת הבוקר השניה. קבוצות שונות עסקו במשחקים שונים. אחדים הוציאו מילקוטיהם ספרים וקראו בהם ואחרים העתיקו ממחברות חבריהם את השיעורים, שלא “הספיקו” להכין בבית.

מאורעות השבועות האחרונים והתמורות העמוקות שבאו בעקבותיהם תפסו מקום ניכר בשיחותיהם של התלמידים. הילדים סיפרו וחזרו וסיפרו על התקפות ופצצות ומטוסים והסואה, על קצינים רוסיים, המתגוררים בבתי הוריהם בחדרים ודירות שהוחרמו למענם, על אחים שיצאו לערים הגדולות ונתקבלו שם לעבודה בבתי החרושת, ועל אחיות, שעלו לגדולה וקיבלו משרות ממשלתיות.

המצילה נצטלצלה רמוֹת. “השעה” הראשונה נגגמרה. התלמידים פרצו מחנות־מחנות מתוך הכיתות. המסדרון והגן מלאו רעש והמולה.

ב    🔗

המנהל של בית הספר היה בן־אדם בעל יד חזקה. דייקן היה ומסודר בתכלית ואת מלאכתו עשה בנאמנות. דייקנות וסדר דרש מהמורים חבריו לעבודה, לדייקנות ולסדר הורגלו התלמידים. לפני שש שנים בא לעיירה. בית ספר דל ומתנוון מצא בה, ללא סדר, ללא שיטה, ללא כיוון. בית ספר שתלמידיו התחילו משתמטים אחד־אחד ומוריו התחילו בורחים אחד־אחד והנה בא האיש וניגש לעבודה מלא אמונה והתלהבות והתחיל משקיע במוסד את אוֹנוֹ, את מרצו ואת מסירותו. והכל נשתנה מהר: התלמידים שבו וחדשים התחילו באים, המורים התנערו מיאושם ואש אמונה הוצתה בהם, בית הספר הלך והשתפר ואחרי זמן־מה נהפך למוסד חינוכי מצויין. גם המצב החמרי הוטב והמוסד הועבר לדירה מתאמת. המנהל לא נח ולא שקט. מסירותו לא ידעה גבול. בן־אדם זה, שהיה כבן חמשים, בייש את חבריו הצעירים ברעננותו, בתקיפותו ובאהבתו למוסד. כיבדוהו ואהבוהו המורים חבריו, ההורים והתלמידים. יש שהתאונן מישהו על תקיפותו, יש שביקר מישהו את קיצוניותו ועקשנותו, אך גם המתאוננים והמבקרים היו מקבלים מרותו, כי הרגש הרגישו שאישיות הוא.

וכי באמת אישיות הוא – דבר זה נתגלה במיוחד בשבועות האחרונים, כשהגיעו ימי מסה לעיירה בכלל ולבית הספר העברי בפרט. בימים קשים אלה נוכחו גם מבקריו לדעת, כי אכן ראוי הוא לתהילה ולהערצה וכי היה כדאי להכנע לידו החזקה. המנהל שמר אימונים למשאת נפשו ולבית הספר ונלחם כארי בנסותו להציל את המוסד.

כשנכנס פתע־פתאום, באחד מימי תשרי הראשונים, הצבא האדום לעיירה וכשהוקם בן־לילה שלטון סובייטי במקום השלטון הפולני – נתעוררה תיכף ומיד שאלת עתידו של בית הספר העברי. הידיעות, שנתקבלו ממקומות אחרים, מערים ומעיירות, היו מדאיגות ומכלימות גם יחד. מעשה בגימנסיה, שמנהלה כינס את המועצה הפדגוגית ערב כניסת הרוסים והמועצה החליטה ל“הקדים נעשה לנשמע” ולהפוך את המוסד שלשון ההוראה שלו היתה עברית למוסד שלשון ההוראה שלו – אידיש. ומעשה במוסד אחר, שאחד ממוריו קם בישיבת המועצה הפדגוגית, שנתכנסה אחרי כניסת הרוסים, והתחיל “מתוודה” בנוסח הידוע ומספר, כי “עיוור” היה לפנים וסוף־סוף “נפקחו” עיניו וכו' וכו'. ועוד מעשה ועוד מעשה. ברור היה, כי התנועה העברית אינה מחזיקה מעמד, כי מתחסלת היא בטרם נגזר עליה מאת השלטונות הסובייטים להתחסל ויורדת מבמת החיים ללא נסיון רציני לשמור על עמדותיה. מה לעשות מעתה? הלצאת בעקבות מוסדות אחרים ולהתחסל? המנהל העקשן החליט: לא! הוא ינסה להילחם ולהחזיק מעמד!

המוסד המשיך לעבוד כבית ספר, שלשון ההוראה שלו – עברית. בתכנית הלימודים נעשו שינויים. התמונות, הציורים והמפות, שהיו תלויים על כתלי החדרים, הורדו ובמקומם באו תמונות גדולי ברית המועצות. אך שפת ההוראה נשארה עברית ובית הספר עברי היה. העסקנים הקומוניסטיים שבעיירה לא התנגדו לכך, שבית הספר העברי ימשיך בעבודתו. הם רק דרשו כי יובטח להם, שהתכנית לא תהיה “קונטר־מהפכנית”. המנהל שלח את תכנית הלימודים למפקד הצבאי של העיירה, שבידו נמצא כל השלטון בתקופת המעבר, ואחר כך התייצב לפניו, בירר לו את כל פרטי התכנית וביקש, כי יורשה לבית הספר להשתמש בעברית כבלשון הוראה. המפקד הסכים.

הלימודים התנהלו כסידרם. המנהל והמורים ידעו, כי עוד יצטרכו להתגבר על מכשולים רבים, אך מיום ליום התחזקה בהם האמונה, שעלה בידם להציל את המוסד. כעבור שלושה שבועות מיום כניסת הצבא האדום הוזמן המנהל אל המפקד. “מיעצים לי לסגור את בית הספר שלך” – פתח המפקד. “מי מיעץ?” “חברים מהעיר הסמוכה. יהודים. מכתב כתבו”. “בשל מה?” – שאל המנהל, כשקולו רועד. “כתבו, כי בית הספר שלך גם מיותר וגם מזיק. טרם החלטתי, מה אעשה. תואיל לכנס אסיפת הורים, אשמע דעתם ואז אחליט”.

אסיפת ההורים, שהיתה רבת משתתפים ונמשכה כשעתים, עשתה על המפקד רושם ניכר. המנהל פתח את האסיפה וסיפר בקיצור את קורות המוסד. כששאל המפקד, אם ההורים רוצים, שהמוסד יתקיים גם להבא כבית ספר עברי, קם אחד האבות וענה בפה מלא: הן! בשם כל ההורים דרש וביקש, שהמוסד לא יחוסל. הוא טען: “אנו דורשים, כי תתיחסו ללשון העברית כשם שמתיחסים אתם לכל לשון אחרת. לכל העמים, היושבים בארצות ברית המועצות, ניתנה הרשות לקיים בתי ספר בלשונותיהם. למה תבואו לשלול זכות זו מאותו החלק של העם היהודי, הרואה את העברית כלשונו? משום שחלק אחר של עמנו הכריז, כי “אידיש” היא לשונו הלאומית? אל תתערבו במחלוקת פנימית זו ואל תכריעו בדבר! תנו לנו לקיים בתי ספר עברים! אם אינכם רוצים לכלכל בתי ספר אלה מקופת הממשלה, הרשו לנו לקיימם כמוסדות פרטיים!” כה דיבר ודרש וביקש ואחרים ביקשו כמוהו וכמוהו דרשו. המפקד שמע דבריהם ואמר: “טוב, לא אסגור את בית הספר”.

כשבועים אחרי אסיפה זו בא המפקד פתאום לבית הספר והודיע, כי הוא רוצה לראות את המוסד בעבודתו ולשוחח עם הילדים. המנהל הוליך את האורח מכיתה לכיתה. המפקד שאל שאלות שונות והתשובות של הילדים ישרו בעיניו. שאלה אחת שאל וחזר ושאל בכל הכיתות: הרוצים הילדים ללמוד עברית או אולי יכריחום הוריהם לכך? בכל מקום ניתנה אותה התשובה: אהוב יאהבו את העברית ואת המוסד ואת המורים. בהיפרדו מהמנהל אמר המפקד: “שוב נתקבל מכתב מאת החברים שבעיר הסמוכה. שוב יעצו לי לסגור את בית הספר. אני רואה, שלא צדקו. אני אגן עליכם”.

הלימודים התנהלו כתיקונם וללא הפרעה. המנהל היה מאושר ופניו קרנו. נתקבלה ידיעה, כי עוד שנים־שלושה בתי ספר מחזיקים מעמד. הבשורה הזאת עודדה את מורי המוסד ואת כל ידידיו הנאמנים. לא בודדים הם, איפוא, במלחמתם! אמנם נכנעו כל בתי הספר הגדולים והמפורסמים, מיהרו להיכנע, אך בכמה עיירות הקרב נמשך, ובתי ספר קטנים ממאנים להתחסל! אם כן, עוד יש תקווה! אם כן, עוד לא אבד הכל! העקשנות הלכה והתגברה, האמונה הלכה והתחזקה. אפילו הספקנים התחילו להאמין.

ג    🔗

מה יום מיומים? מה קרה? שאלות אלה שהכיתה הששית טיפלה בהן במשך “השעה” הראשונה, כשחיכתה למנהל והוא לא בא, התחילו מעסיקות ומטרידות את כל הכיתות, לאחר שעברו כעשרים רגע מ“השעה” השניה. עתה מחכות כל הכיתות למוריהן ואלה אינם באים. תלמידים אחדים יוצאים למסדרון ומתחילים לטייל מכיתה לכיתה וכעבור רגעים אחדים יודעים כל התלמידים, כי כל הכיתות יושבות בלי מורים.

ובאותה שעה יושבים המורים בחדרו של המנהל. גם הורי תלמידים ואחדים מהידידים המסורים ביותר של בית הספר נמצאים שם. המנהל חיוור מאוד. אצבעותיו מתופפות על המכתבה, אשר לידה ישב, ובעיניו – חרון ועצבת. הנאספים יודעים לשם מה נקראו. הם יושבים ושותקים.

לאחר שישבו ושתקו זמן־מה פתח המנהל ואמר: “רבותי וידידי! כינסתיכם, כדי להודיע לכם, כי היום נפסיק את הלימודים ונסגור את בית הספר”.

בדברו רעד קולו ודמעות חלחלו בו. פניו החווירו עוד יותר ועיניו הבריקו. שנים־שלושה רגעים שתק. אחר כך התאושש והמשיך: – “כאבנו רב, אך מצפוננו שקט. עשינו כל מה שיכולנו. מלחמת גבורה נלחמנו כששה שבועות. לא בגדנו במשאת נפשנו ולא ירקנו בה. נלחמנו ונוצחנו”.

שוב הפסיק. כבדות נשם. על מצחו נראו אגלי זיעה. ושוב הבליג והמשיך:

– “עלי לספר לכם ראשית כל, מה קרה. אתמול אחרי הצהרים הודיעו לי, שהמפקד מבקש, כי אבקרהו בערב בדירתו. לבי ניבא לי תיכף, שסכנה נשקפת לנו, אך קיוויתי כי יעלה בידי לסכל את העצה היעוצה. בערב הלכתי אל המפקד. הוא קיבלני באדיבות רבה ושוחח אתי זמן־מה על כל מיני ענינים שאין כל קשר ביניהם ובין בית הספר. הכרתי מיד, כי הוא מתעתד להודיע לי דבר, שאינו נעים לו, וכי משוחח הוא על דא ועל הא, ברצותו לדחות את הרגע, בו ייאלץ להודיע מה שיודיע. ישבתי, הקשבתי לדבריו וחיכיתי. לבסוף, אמר לי, כי משער אני בודאי, שנקראתי בקשר לעניני בית הספר, וכי עליו להודיע לי, שלדאבונו הרב עליו לחסל את המוסד. כהלום רעם ישבתי לפניו וגם הוא היה נרגש. שתקנו רגעים מספר. אחר כך התחיל הוא לדבר. ביקשני, שלא אכעס, והדגיש כמה פעמים, שהגן על בית הספר והשתדל לקיימו, אלא שפקודה קיבל ועליו להוציאה לפועל. רמז לי, שחבריו היהודים מהעיר הסמוכה לא נחו ולא שקטו עד שהשיגו את מבוקשם, וביקשני לחסל את בית הספר במשך כ”ד שעות".

קולו רעד מאוד. בקושי רב התגבר והמשיך.

– “שאלתי את המפקד, אם כדאי לפנות אל השלטונות שבעיר הבירה של הריפובליקה. יעץ לי, כי לא אפנה. קמתי ואמרתי לו, כי יודע אני, שבזכותו התקיים בית הספר שבועות אחדים, נפרדתי ממנו, בהביעי לו תודה על כל מה שעשה בשבילנו. מה התחולל בנשמתי ברגעים אלה, קשה לי להביע. לא עצמתי עין במשך כל הלילה. יודע אני, כי הענינים היו מתפתחים אחרת, לו בתי ספר רבים החזיקו מעמד, לולא מיהרו כל כך חברינו להיכנע. לו נלחמנו רבים. בודדים נשארנו, ולכן נוצחנו”.

את המלים האחרונות שאג. הנאספים הורידו ראשיהם ושתקו. דממה מעיקה השתררה בחדר. הוא קם ואמר:

– “ועתה, חברים, בקשה לי אליכם. ניכנס עתה לכיתות וניפרד מהילדים. ניתן את השיעור האחרון ונסיים בכבוד”.

ד    🔗

ההמולה הלכה וגדלה בכל הכיתות מרגע לרגע. פקעה סבלנותם של התלמידים. בעוד רגעים אחדים תיגמר “השעה” השניה – וכל הכיתות יושבות בלי מורים! הכיתות הגבוהות מבינות, שקרה דבר־מה, ותלמידים אחדים מנסים לנחש, מה קרה.

פתאום שבו התלמידים, ששוטטו במסדרון, שבו והודיעו, שהמורים באים. בן רגע אחד השתררה דממה בכל כיתות. המשחקים הפסיקו משחקיהם והמשוטטים שבו למקומותיהם. האוכלים הטמינו את פרוסות הלחם שלהם ואלה, שכבר הספיקו להכניס לילקוטיהם את ספריהם ואת מחברותיהם, הוציאום חיש בחזרה.

המנהל נכנס לכיתה השישית. הנערים והנערות האלה, שרובם היו בני י“ב־י”ג ומיעוטם בני י"א, היו חביבים עליו ביותר. בכיתה הזאת, שהיתה העליונה במוסד, הורה את המקצועות העברים – ובה רצה לתת את השיעור האחרון.

הוא נכנס לכיתה, כשפניו חיוורות מאוד. התלמידים, שקמו בהיכנסו, הרגישו מיד בחיוורונו ובעצבת הרבה, השפוכה על פניו והדולקת בעיניו. “שלום, ילדים!” אמר, כשקולו עצב, ורמז בידו לתלמידים, כי ישבו. הילדים ישבו והוא עמד ליד הקתדרה. דממה רבה השתלטה בחדר. רק עצי הגן אִוְשוּ חרש־חרש.

“ילדים!” – פתח המנהל בקול רועד ורך – “ילדים! “שעה” ראשונה לא היתה לכם היום. כל הכיתות למדו, אתם חיכיתם לי ואני לא באתי. לא יכולתי לבוא. אבד לכם שיעור בתנ”ך. ומה צר, שאבד! היתה זאת ההזדמנות האחרונה בשבילנו ללמוד כאן תנ“ך”.

שאון קל התעורר בכיתה לאחר שאמר המנהל את המלים האלה ותלמידים אחדים קמו והתחילו מסתכלים במנהל בעינים, שהביעו תמהון רב. שמואל, בחיר תלמידי הכיתה, נער בן שתים עשרה, ששקידתו לא ידעה גבול ושהיה בעל כשרונות רבים, קפץ וקרא: “מה? מה?”

“ילדים!” – המשיך המנהל – “לא נלמד עוד תנ”ך כאן. לא נלמד עברית. אנו סוגרים היום את בית הספר. מכריחים אותנו לכך. שבועות אחדים נלחמנו וקווינו, שנוכל לקיים את בית הספר. תקוותנו היתה תקוות שווא. אתמול נתקבלה הפקודה, כי נסגור את המוסד".

דממת מוות שׂררה בכיתה. התלמידים ישבו כמאובנים. דבריו הפשוטים של המנהל היו מלאים עצבת נוראה ולבות הילדים נלחצו כבצבת. דמעות נראו בעיני רבים. הילדים אהבו את בית הספר אהבת נפש והידיעה, שהמוסד ייסגר, דיכאה אותם והעגימתם. כנזופים ישבו ושתקו.

המנהל הנמיך קולו והמשיך:

– “ילדים! עודכם צעירים מאוד ואולי אינכם מבינים עתה, מה מכריחנו להפסיק את הלימודים ולסגור את בית הספר, שכולנו אהבנוהו. היום אולי אֵינכם מבינים את הדבר כל צרכו. אך אתם תגדלו ואז תבינו הכל. אני מקווה, כי זכור תזכרו את שעורנו האחרון ולא תשכחוהו לעד, וכאשר תגדלו – תבינו, מדוע כה עצוב הייתי, עת נפרדתי מכם”.

התלמידות בכו כבר כולן וגם בעיניהם של תלמידים רבים נקוו דמעות. צער איום מילא את לבותיהם הצעירים. למה יכריחו את המנהל לסגור את בית הספר, שהם אהבוהו והוריהם התפארו בו? למה זה לא ילמדום עברית, תנ"ך, קורות ישראל – והלימודים האלה כה חביבים עליהם? – “רוצים להכריחנו, כי נשכח את לשוננו” – נשמע שוב קולו של המנהל – “כי נשכח את קורותינו. לא נשכח, ילדים! ישראל לא ישכח את לשונו. למדנו אשתקד, כי לפני שנים הרבה גזר מלך יווני גזרות, בהן נתכוון להשכיחנו את תרבותנו ואת לשוננו. ההצליח? השכחנו? לא נשכח, ילדים! גם אתם לא תשכחו”.

– “ועתה” – הוסיף – “בקשה לי אליכם ובטוח אני, כי תעשו בקשתי. שנים אחדות לימדתיכם. בוודאי יודעים אתם, כי אהבתיכם מאוד. אם איני טועה, גם אתם תאהבוני, לא העלבתיכם אף פעם. תמיד התיחסתי אליכם באהבה ובכבוד. וזאת בקשתי: אל תשכחו מה שלימדתיכם! הגו בתנ”ך, חזרו וקראו את הספרים העברים שקראנו בכיתה! אל תשכחו את הלשון! המבטיחים אתם?"

מערבולת של קולות וקריאות פרצה מפיות הילדים. “כן! אנו מבטיחים! לא נשכח! נחזור ונקרא! אנו מבטיחים!” המנהל עמד נרגש ומורתח, עיניו מלאו דמעות, ידיו חיפשו בכל הכיסים את מטפחתו, אך לא מצאוה. הדמעות התחילו מרטיבות את לחייו הלבנות כסיד.

והילדים – התרגשותם הלכה וגברה. לאה הבטיחה: “אני אקרא בכל יום פרקים אחדים בתנ”ך!" ויוסף נשבע, כי ילמד עברית גם להבא: “אבא יודע עברית. הוא ילמדני בבית”. משה צעק: “אני אקרא את כל הספרים העברים שבספרית אבא”. רבקה התייפחה: “אני אכתוב מכתבים עברים אל אחותי שבארץ ישראל” ואברהם קרא: “אנו נדבר עברית גם להבא!”

והמנהל עמד ובכה. פעמים אחדות הרים ידו לאות, כי ישתתקו התלמידים, וניסה להגיד להם דבר־מה, לשוא! עיניו דמעו בלי הרף ואף מלה אחת לא הצליח להגות. מקץ שעה קלה התגבר ואמר:

– “אני מודה לכם, ילדים, וידוע אדע, כי תקיימו הבטחתכם. בואו היום אחרי הצהרים לבית הספר. כל אחד יקבל במתנה שנים־שלושה ספרים עברים מספרית בית הספר. ועתה אני אומר שלום לכולכם. שיעורנו האחרון נגמר!”

– “לא נגמר!” – צעק פתאום בקול בוכים שמואל, בחיר תלמידי הכיתה וחביב כל המורים. הנער התייצב על אחד הספסלים, פניו להטו, עיניו ירו זיקים. “חברים!” – קרא בקול גדול – “טרם נגמר השיעור! הבה נסיימנו בשבועתנו העתיקה. חברים! נקרא־נא כולנו: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני!” עשרות ידים צעירות הורמו ומפיות כל הילדים פרצה השבועה: “אם – אשכחך – ירושלים – תשכח – ימיני!”

ושוב השתררה דממה בחדר. המנהל שתק והתלמידים שתקו. בגן בית הספר התלחשו אילנות וחרש־חרש נשרו עלי השלכת.

 

אנו הולכים לוילנה    🔗

ראשית דצמבר. החורף ממשמש ובא. בצאתך לרחוב בבוקר אתה רואה, ששכבת כפור דקה מכסה את הגגות ואת אבני הרחוב, והערבים – הם כבר לפרקים קרים־קרים. הקיץ היה גדוש שרב והאנשים ניבאו, כנראה לא לחינם, חורף קשה והתכוננו לו. סתמו בקרטון או בלוחות־עץ דקים את החלונות, שזגוגיותיהם נתפוצצו בימי ההרעשות. הלכו מתור אל תור ואחרי שהקדישו לכך את רוב שעות היום היו שבים הביתה “עמוסים” חצי קילו קמח ורבע קילו סוכר ודקגרם תה וכדומה מ“הדברים הזמניים” שהגוף זקוק להם. בפרבר שישבתי בו שמענו מדי לילה קול פטישים והלמות גרזינים, שזעזעו את האפלה הדמומה ואת עצביהם של האנשים שטרם הספיקו להרגיע ולשכוח את הנוראות של העבר הקרוב כל כך. היה ברור, כי אנשים, שהשאלה “במה נסיק?” מגרשת שנת מעפעפיהם, נטפלו לאחת הגדרות וכי עוד מעט יקיץ הקץ על כל גדרות העץ שבסביבה. רבבות הפליטים עמדו חוץ מזה עוד בסוגיה קשה זו של “מה נלבש?”, כי נמלטו על נפשם בבגדי קיץ קלים והקור הציק להם כבר כדבעי. החורף צעד ובא בלא היסוס ונשימתו נעשה מיום מיום מורגשת יותר.

העיר היתה מלאה אנשים עד אפס מקום. רבבות פליטים מפולין המערבית והמרכזית תרו להם מקלט וחיפשו אחיזה בבירת גליציה המזרחית. בסוף אוקטובר אמדו את מספר התושבים למיליון נפש, בעוד שבימים כתיקונם, בטרם פרצה המלחמה, לא הגיע מספרם ל־350 אלף. היה רושם, שבעיר גדולה זו מלאים חדרי כל הבתים מפה לפה. ברחובות המרכזיים אי־אפשר היה לעבור, פשוטו כמשמעו. ואם הלכת בחברתו של מישהו, הוכרחת לאחוז בידו, לבל יפריד ביניכם זרם העוברים והשבים. המדרכות והכבישים והשדרות היו מלאים אנשים ונשים וטף. חיילים פולניים שלא הספיקו לפשוט מדיהם, תלמידי גימנסיות ואוניברסיטאות במדיהם למיניהם, חיילים רוסייים המתהלכים גדודים־גדודים, ים שואן וגועש של “ציבילים”, יהודים, פולנים, אוקראינים. החשמליות המלאות על כל גדותיהן, ועוד רבים התלויים ברפיון ונאחזים בכל זיז וספק זיז של הקרונות, – מצלצלות בלי הרף והמכוניות תוקעות בלי־חשך ואלה ואלה מבקיעות להן בקושי דרך בכביש המלא. בנובמבר התחיל מספר התושבים לרדת. פולנים רבים שבו למקומות מגוריהם שבשטחי הכיבוש הגרמני, יהודים התפזרו בעיירות בתורם אחרי מקור מחיה. אולם אין הדבר ניכר כלל והצפיפות עוד רבה, מה רבה. דמתה העיר לכוורת ענקית, שאף לרגע לא תפסוק בה ההמולה ושאין לספור את המצטופפים בתוכה.

בבתי הקפה אתה “כובש” כסא אחרי שחיכית לתורך וההצלחה האירה לך פנים. פה, בבית הקפה – תפסו הפליטים הכל. איש לבוב לא ייראה. כמה התאוננו על כך באזנַי בני לבוב (אשר בדרך כלל לא פרסו מפיתם לפליט ולא השקוהו כוס חמים) – כמה התרעמו על כך, שמקומותיהם בבתי הקפה נשדדו ע“י ארחי פרחי, היושבים שם מהבוקר עד הערב – ולא השיבו אל לבם, כי מן הקור ומן העצבות נמלטו אלה לכאן, – יושבים ומעשנים סיגריה אחרי סיגריה, לועסים את פרוסות הלחם החמוץ ולוגמים קפה מֵימי. בבית הקפה אתה פוגש אנשים, שזה עתה הגיעו משטח הכיבוש הגרמני, ומקבל מהם ידיעות על המתרחש בעירך ולפרקים אפילו איגרת מקרובים או מידידים. כאן אתה מוצא אנשים המתעתדים “ללכת” לשטח הגרמני, ויכול אתה לשלוח על ידיהם דרישת שלום או איגרת להתם. יושבים ומדברים על הרֶגִיסְטְרַצְיות שהיו ועל אלה שעוד תבואנה – כמה תמרורים השביעתנו צרה זאת, צרת הרגיסטרציות! שבוע שבוע והרגיסטרציה שלו – על המעטים שהשיגו עבודה ועל הרבבות המתהלכות ללא מעשה וללא לחם, על הסיכויים של יציאה ליגלית או בלתי־ליגלית. ובינתים עברו השעות והימים והשבועות, המצב הלך והחמיר, המצוקה הלכה וגדלה. רבש”ע, מה יהיה בסופנו?

אני יושב מחוץ לעיר, בפרבר שיהודי לא העז להיראות בו כל עוד שלטו הפולנים, בבית, שהוא אחד האחרונים בשכונה, בקצוי הכרך ממש. כמה קנאה עוררתי בשל דירה זו! ובאמת: כמה מעלות טובות לדירה כזאת. ראשית: אנשי הג.פ.או. אינם מצויים בשכונה זו, שכמעט כל הגרים בה – פולנים. השלטון הסובייטי טרם הספיק להתבסס כל צרכו ונציגיו אינם מרבים להיראות ברחובות פולניים, הרחוקים מטבור העיר. ולית מאן דפליג, שפגישות עם פקידי הג.פ.או. אינן רצויות. שנים: בפרבר קל יותר להשיג צרכי מזון. האכרים מביאים בכל בוקר חלב, תפוחים, עופות ומי שזהובים או רוּבּלים בכיסו יכול לקנות. ואם בר מזל אתה ובידך שטרות חדשים, מבהיקים, בלתי־מעוכים או מטבעות מתכת מצלצלות ונוצצות ואם תוכל לתת לאכר קופסת גפרורים, שקיק קמח או מעט סוכר – מביאים לך בני הכפרים “משמני הארץ” וישר הביתה. שלישית: אין שוער לבית אתגורר בו והדבר זה פוטרני מהשתתפות בהפגנות ובאספות, שהן בבחינת מכת מדינה ונוטלות את מעט הטעם שנשתמר עוד בחיים. בעיקר, ההפגנות. מפגינים בכל הזדמנות. והזדמנויות לא תחסרנה: “הפגנת תודה” של האוכלוסין לאחר סיפוח השטחים שנכבשו, הפגנה ביום המהפכה הבולשביסטית, הפגנה ביום חג הקונסטיטוציה של סטלין, שהיא – כפי שמספרים יום־יום העתונים והרדיו ונואמים מכל המינים – סמל הדמוקרטיה האמיתית. והפגנות אלה כיצד נערכות? קודם כל מכנסים את נציגיהם של כל האגודות המקצועיות, בתי הספר, מקומות העבודה החשובים וכדומה וקובעים מקומה וחלקה של כל אגודה ושל כל קבוצת עובדים בהפגנה העתידה להתקיים. אחר־כך קוראים לשוערים ואומרים להם, כי כל אחד מהם אחראי להשתתפות דרי ביתו. מה עושה השוער: הוא מזכיר לך פעמים רבות, שעליך להשתתף בהפגנה במקום פלוני, ובבוא היום, בשעה הקבועה, הוא מגרשך מדירתך – אם לא הקדמת לצאת מרצון. ככה מסתדרות תהלוכות ענקיות, שכל העיר משתתפת בהן. מחוץ לאלה המאושרים שאין להם… שוער. ורביעית: אין אזנים לכתלי דירתי המרוחקת והמבודדת. חברים באים ואנו יושבים שעות רבות ומחבלים תחבולות ומתכנים תכניות ומחפשים מוצא. איך יוצאים מגן־עדן זה, שעל כל שעריו ממונים שומרים ולהט חרבם המתהפכת חוסם את כל הדרכים בפניך?

כיצד יוצאים? שאלה זו מנקרת במוח ביום ובלילה. כמה מחברי הצליחו להימלט בעוד מועד לרומניה ולהונגריה ואחדים קנו כרטיסי נסיעה לוילנה בבוא שמועה, שעתידה עיר זו להסתפח לליטא. נסעו שמה ברכבת, חיכו עד שיצא הצבא הסובייטי ונכנס הליטאי והם עתה בליטא. החמצתי את כל ההזדמנויות האלה משום שחיפשתי במשך כמה שבועות את אשתי וילדי שאבדו לי אי־שם. עד שמצאתים נסגרו השערים ויושב אני יחד עם אלה מחברי, שאיחרו מסיבות אחרות, בלבוב הסובייטית, יושב ומחפש מוצא. דרכי היציאה הן, כמובן, שתים: ליגלית ובלתי־ליגלית. השלטונות מפיצים שמועות, כי יתירו לצאת לכל אלה שדרכיות בידיהם ושישיגו ויזות. עורכים רגיסטרציה (שוב רגיסטרציה!), אלפי אנשים נרשמים כמועמדים ליציאה לחו“ל. פתאום נפסקת הרגיסטרציה. מבוכה ובהלה. ואולי כל הענין אינו אלא פח, שטמנה הג.פ.או. לאלמנטים ה”קונטר־מהפכניים“? דרכיה היתה בידי. במקרה השגתי ויזה לאחת הארצות. עם בא כוחה של קונסוליה אחרת אנחנו מנהלים שיחות ארוכות. אנו מבקשים ויזה גם ממנו (ההרגשה הכללית היא, שכל המרבה בויזות הרי זה משובח!) והוא מסרב, מסביר, שאינו יכול, שאסור לו. הוי, שיחות אלה בפינת רחוב, בסתר פרוזדור, על מעלות אפלות – לא אשכחן! היינו הולכים לשם מתוך תקוה, שאולי בכל זאת נצליח הפעם, ושבים היינו מיואשים, מאוכזבים, מרי נפש. הענין התקדם בעצלתיים. נוסף לכך לא עלה בידינו להזיז את ענין רשיון היציאה שעלינו להשיג אחרי השגת הויזות. היינו מכתתים רגלינו ממשרד אל משרד. בכל מקום – קיר אטום. הפקיד המרכז בידו את עניני היציאה לחו”ל באחד ממשרדי הג.פ.או. מסתכל בי שעה קלה ועונה לבסוף באירוניה עוקצת: “אתה רוצה לצאת לחו”ל… אי־אפשר… אי־אפשר… מתי ייפתח הגבול?… לא אדע… אך היה בטוח, שאז לא תהיה זקוק לאינפורמציות שלי… עוף השמים יוליך את הקול… כל תושבי לבוב ידעו, כי אפשר לצאת… כן… שום שאלות נוספות!.. גמרנו… שלום…", ואחד מאנשי שלומנו, שניסה לברר במשרדים שונים את האפשרויות של יציאה ליגלית וכיתת את רגליו במשך שבועות רבים ולא נלאה מבקש, שב באחד הימים שבור ורצוץ. ביזוהו, חירפוהו, איימו עליו. והריהו גומר את שיחתו מתוך עצב ודכאון: ליגלית לא תצאו מכאן!

ובלתי־ליגלית? שלחנו שליחים אל כל הגבולות, התוצאות – שליליות. איחרנו. הגבול הרומני סגור ומסוגר. משני העברים מוקמים בחיפזון רב קוי ביצור, צבא רב רוכז ליד הגבול, כל המגיע לערים הקרובות לגבול בלי המלצה רשמית, המעידה לשם מה בא, אחת דינו להיאסר. מי הדניסטר גאו. לכשיקפא הנהר – יוטבו אולי הסיכויים, אם כי גם אז אין תקוה רבה בגלל ריכוז הצבא באזור הגבול. הגבול ההונגרי סגור, אך לא מסוגר. עוד נשארו אי־אלה שבילי הרים צרים ועקלקלים שאין שומרים עליהם, אך דרך זו קשה באופן מיוחד: בקרְפּטים כבר ירד שלג והמעבר מצריך הליכה ברגל וטיפוס על הרים וסלעים במשך שנים־שלשה ימים. על כל פנים אין כל אפשרות להעביר בדרך זו את ילדי, שהוא בן ארבע. נשאר הגבול הליטאי. לפני חודש ימים ניסו שני חברים “להבקיע” דרך זאת ושבו כשאזניהם מקוטפות ובגדיהם קרועים ובלויים: אך דרכה רגלם על אדמת ליטא נגלו חמשה גויים חסונים, גבוהים משכמם ומעלה, לובשי מדים ומזויינים, נגלו לפתע־פתאום כאילו הקיאתם האדמה, כוננו רוביהם והתחילו לצעוק בקולי קולות. הבחורים דנן הבינו משטף צעקותיהם רק שני דברים: את המלה “ז’ידוֹס” וקללה רוסית “דשנה”, אך כוונת הצועקים נתבררה להם מיד. הם התחילו בורחים והליטאים וכלביהם רדפום עד שנעלמו בחורינו ביער שהיה כבר רוסי. את בגדיו של אחד מהם ייבשנו אחר כך במשך כמה ימים. בראשית נובמבר היה הדבר. אמנם שמענו אחר־כך, כי חלוצים מתרכזים בוילנה, כי מתנהלת פעולה במחתרת, כי יש יד המארגנת את המעבר, אך לא הצלחנו לקשור קשרים. חיכינו, סבלנו וציפינו. ראשית דצמבר. החורף בא. ואנחנו – בפח. מה יהיה? הנימלט? והנה בא באחד הימים חבר מוילנה והביא לנו ידיעות והוראות מפורטות. ותיכף החלטנו: אנו הולכים לוילנה!

ראשית דצמבר. אנו מתכוננים לדרך. והימים – ימי מלחמת פינלנד הראשונים. במחצית השניה של נובמבר התחילו מופיעים בעתונים מאמרים על פינלנד, שהדהימו אפילו את אלה, שכבר הספיקו לעמוד על טיבם של עתוני ברית הסוביטים למיניהם וללשונותיהם. המאמרים, שחירפו וגידפו את ממשלת פינלנד בצורה גסה ובלתי־מרוסנת הזכירו בסגנונם ובנימוסיהם בכינויים שבהם ובהגיון שלהם, מגד לשון של תגרנית לבובאית, היוצאת ל“מלחמת־שפתים” על רעותה. בבתי החרושת ובבתי הספר, בערים ובכפרים, נערכו אספות, שנתנו ביטוי ל“זעם העם”. מֶגַפונים היו צועקים בחוצות, כי הפינים יקבלו “לקח” למופת. חיכינו שעה־שעה לידיעה, כי פרצה המלחמה. סוף־סוף הודיעו, כי הצבא האדום פלש לפינלנד. באחד בדצמבר קראנו בעתונים, שצבאותינו עברו את הגבול והם מתקדמים במהירות רבה. שהעם הפיני מרד בממשלה “הלבנה” שלו והרכיב ממשלה חדשה, “עממית” את ממשלת קואוסינן, ושהגדודים הרוסיים הפולשים מתקבלים בהתלהבות עצומה על ידי האוכלוסיה הפינית ואינם נתקלים בשום התנגדות רצינית. בו ביום סיפרו מגפונים לתושבי לבוב, כי רק שטח קטן נמצא עדיין בידי הממשלה הפינית ה“לבנה” והמלחמה תיגמר במשך ימים ספורים. יום תמים “צהלה” העיר. בלילה פתחו את מקלטי הרדיו והאמת נודעה. למחרת – אותו הדבר: בבוקר קראו בעתונים בשורות וישועות, בלילה פתחו את הרדיו ושמעו דברים כהויתם. והעיר קודחת במקצת. איך ישתלשלו הדברים? רוסיה תסתבך במלחמה לצד גרמניה? ואנו מתכוננים לדרך. מכרים מנסים לצנן את התלהבותנו: מה טעם בהליכה לוילנה בשעה שאש המלחמה משתלהבת בצפון? אנו שומעים ועומדים בהחלטתנו: אנו הולכים לוילנה!

מצטיידים לדרך בהתאם להוראות שקיבלנו. בקושי עולה בידינו לקנות ילקוטים. שעות רבות אנו חוזרים על מקומות שונים שהפכו “מרכזים מסחריים”. כיכר יש בעיר, שנתברכה ברפש תמיד ובסחי, והיא מלאה תמיד עד אפס מקום כל מיני “סוחרים” המכריזים על סחורתם בקולי קולות או מוסרים עליה בלחישה, – הכל לפי טיב הסחורה. אתה נתקל כאן בהמוני קונים למיניהם: חיילים רוסיים, שהם בבחינת “קוני הכל”, נשי אופיצרים, פליטים וסתם לקוחות, ואם נהירים לך שבילי הכיכר תשיג בה הכל: חלות לשבת ונרות לשבת ולחם ושוקולדה ונעלים וחליפות בגדים, כובעים ופרוות וצלמניות וכל מה שנפשך מתאוה. מכיכר זו, הנקראת בפי הבריות בשם “הכיכר שמאחורי בית הכנסת” ובפי הליצנים – “פריז”, וממקומות דומים לה, שבהם התרכז ה“מסחר” וכל מה שלא יכולת להשיג בחנויות השגת שם – אנו שבים עמוסים כל טוב: שוקולדה, ממתקים, צנימים ועוגות, פנס־יד חשמלי, חגורות וכדומה. המאושרים, שהצליחו להשיג חתיכת עור, מטליאים נעליהם ויומַים לפני צאתנו לדרך עולה בידי מעשה רב: אני משיג נעלי שלג לרעיתי. בדירתי אני עורך “תמרונים”: תפרנו מין שק, אשר בו נשא את הילד, ומתאמנים אנחנו בדבר. הקטן מסרב בראשונה, לבסוף הוא מסכים ונהנה הנאה רבה. חבורתנו מתחלקת לשלוש קבוצות, שתצאנה בזו אחר זו. אני – בקבוצה השניה. נפרדים ממכרים. שוב בא אחד ממארגני הענין ומוסר לנו פרטים וסימנים נוספים. הקבוצה הראשונה יוצאת. למחרת יוצאים אנחנו, הקבוצה השניה, שש נפשות. הלילה האחרון בלבוב. קר. הבוץ הסתוי שברחובות קופא. הוי, לו נמשך מזג אויר זה עוד ימים אחדים! לילה. אט־אט כבים האורות שבשכונה. קר בחדר. הקירות הטחובים נושמים צינה, ההולכת וכובשת את כל חלל החדר. דממה. אי־שם תוקע אוטו. למחרת – תורנו. הנצליח? הנימלט? האמנם הלילה לילנו האחרון בלבוב? ושמא?

בתחנת הרכבת. הילקוט על השכם וצרור קטן ביד. כאורח טיילים. בכרטיסי נסיעה הצטיידנו עוד בבוקר ודוקא למחלקה שניה, ודוקא בקרון שינה. ערב. הרכבת מאחרת, כנהוג. עומדים על הרציף, קופאים ומחכים. מסביב – משואות. התחנה המפוארת של לבוב הופצצה הפצצה אכזרית. מה שניצל אינו אלא כעין שריד ושארית של מה שהיה. שברי זכוכית חורקים מתחת לרגלינו. קר, הילד קופא. הזמן חולף והרכבת איננה. אחד מפקידי התחנה מנחמנו: בוא תבוא, אם גם תתמהמה. לבסוף באה. את קרון השינה לא יכולנו למצוא והגענו לבסוף לכלל דעה, כי קרון זה לא היה ולא נברא ורק משל היה, אבל מקומות טובים בקרון של מחלקה שניה השגנו ונחלתנו שפרה עלינו. הרכבת זזה. שלום, שלום, לבוב!

הלילה חלף חיש. קצת נמנמנו וכשהתעוררנו החוירו כבר חלונות תאנו. הרכבת המהירה דוהרת ודוהרת ומצב הרוח טוב. בוקר. אנו מתרחצים וסועדים לבנו. משוחחים ומתלוצצים. כולנו זוכרים יפה, לשם מה ולאן אנו נוסעים, במקרה של חקירה ובדיקה. אני נוסע עם משפחתי לעיר שליד הגבול הליטאי מתוך תקוה להשיג שם עבודה, השאר מחפשים אם ואחות שאבדו, בני הצמיד פניו לשמשות החלון והוא היחידי הנהנה הנאה שלמה מן הנסיעה ומזיוו של עולם. השעות חולפות. עוד רחוקה דרכנו. הנה רוֹבְנָה. לשלטון הפולנים אין עוד זכר. הכתבות – ברוסית ובאוקראינית ובשפות אלה משתמשים הפקידים, השוטרים, החיילים, הנוסעים. היהודים מדברים לרוב יהודית. אין כל בדיקות וחקירות מיוחדות. הקונדוקטור בודק את הכרטיסים ואינו שואל דבר. משתדלים לא להיכנס בשיחה של ממש עם שאר הנוסעים ומדברים על ענינים של מה־בכך. והשעות חולפות, הרכבת עוברת מאות קילומטרים. ב“מערב רוסיה הלבנה” אנחנו לאט־לאט מתקרבים לגבול הליטאי. היום נוטה לערוב. ליד החלון אני עומד וצופה בשדות וביערים החולפים על פני. איזה מרחב! שטחים ענקיים, ריקים. אין ישוב, אין אדם. והפולנים דיברו השכם והערב על עודף אוכלוסין ועל ההכרח שהיהודים יצאו מפולניה. מחשיך. אנו מתקרבים למחוז חפצנו, לעיר לידָה, השוכנת כמה עשרות קילומטרים מהגבול. הלב פועם בחזקה. הקטר נושם ונושף. כמעט שנוטה אתה לחשוב, שגם הוא נרגש. הנה מנצנצים כבר אורי העיר. הנצליח? הנעבור בשלום? ואולי ניאסר? הגענו. ירדנו. לא קרה דבר. סוף־סוף אנו בתחומו של עולם סלַבי. חברה מן הקבוצה הראשונה, שיצאה לפנינו, מחכה לנו בתחנה. נעלמים חיש מהרחוב וכעבור רגעים אחדים – אנו במלון.

נחים מעמל הדרך. בלילה בא האיש שחיכינו לו: בחור מצויין, חלוץ ממש, איש מעשה, מארגן בחסד עליון. הוא מוסר לנו הוראות נוספות ומצווה, כי נהיה כולנו מוכנים למחר. אל פחד! עבור נעבור בשלום. בבוקר הוא בא שוב ומודיע, כי הקבוצה הראשונה תצא בו ביום והשניה – למחרת. בחור נפלא! כמה מסירות נפש וכמה שקט וכמה רצינות! באיזו פשטות הוא מספר על מעשיו ועל תכניותיו! מאות אחדות של חלוצים ומספר מסויים של ציונים ותיקים כבר הספיק להעביר. אם ייאסר – ימשיכו אחרים. אם תיחסם דרך זו ותיסגר – יבקיעו אחרת. בפשטות יספר כל זאת ולא ישער בוודאי, כי גיבור הוא, גיבור אלמוני של ישראל סבא. הקבוצה הראשונה יצאה. אחרי הצהרים אנו מטיילים קצת בעיר ושבים חיש למלון, כדי שלא לעורר תשומת לב. מקדימים לשכב: מחר יהיה יום קשה. על אף כל מאמצי איני עוצם עין: נסער אני מאוד, ונוסף לכך מלא החדר עכברים, המתאמנים, כנראה, בקפיצה מעל לנעלי העומדות ליד מיטתי. טוב שאור הבוקר הבריחם לבסוף. אנו קמים, מתכוננים. בעוד שעות אחדות עלינו לצאת לדרך.

שוב בתחנה. הפעם אירע לנו מכשול קטן: נכנסנו לרכבת, הנוסעת בכיוון אחר. ברגע האחרון הרגשנו בטעותנו ועברנו לרכבת הנכונה. הקרון מלא מפה לפה. כפריים, שמכרו בעיר את סחורתם, ופועלים הגרים בכפרים ועובדים בעיר, וסתם נוסעים. רעש והמולה. אנו שומעים את שיחותיהם של חברינו לקרון וצמרמורת עוברת כל גופנו. הם יודעים, לאן מועדות פנינו, ומדברים על זה בפשטות גמורה ובגילוי לב. “תעברו… תעברו… לא ראשונים אתם וגם לא אחרונים… בשל מה הפחד?.. לא נסגירכם!.. אנו יודעים הכל… דרך צלחה…”. אבל כשמתקרב הקונדוקטור או איש צבא או שוטר, הם משנים מיד את הנושא של שיחתם. ברית סתר היא, הכרותה ל“ציבילים” במדינות דיקטטוריות!

הרכבת זזה. מקץ רגעים מספר אנו באים לכפר קטן, הנמצא במרחק של כעשרים קילומטר מהעיר שיצאנוה. בתחנה מחכה לנו אחד מעוזריו של הבחור המארגן והוא מוליכנו לבית יהודי. פה נשב עד שיחשיך. כאן ממתין עוד בחור אחד ואחרי שעה קלה בא גם הבחור המארגן מהעיר. ל“אינספֶּקציה” בא. נודע לנו מפי הבחורים, שהקבוצה הראשונה עברה בשלום. מראים לי פתקא שלהם: “הכל היה בסדר” ומעל למלים האלה – הסימן אשר נקבע. בבית חם וטוב. בית טיפוסי של יהודי כפרי על חמימותו המיוחדת וחינו. בעלת הבית מכינה לנו סעודה קלה. אוכלים, משוחחים, מתלוצצים. בינתים – יורד הערב. העגלה מחכה. הבחור המארגן נפרד מאתנו. אני לוחץ ידו ואומר: “אם אצליח לעבור את הגבול ואגיע פעם לחופי המולדת, אספר בקהל על מעשיכם, גבורתכם וסבלכם”. הוא נעלם. אנו יושבים בעגלה. הבחורים העוזרים – אתנו. בעלת הבית מאחלת לנו דרך צלחה. שריקת שוט והעגלה זזה.

במהירות אנו יוצאים מן הכפר. אפלה מסביב. אנו נוסעים על פני כביש אפל. שדות וחורשות משני עברי הכביש. דממה רבה. אופני העגלה חורקים ומשני עברי הדרך מאַוושים אילנות ושיחים. הרקיע מעונן. אנו נוסעים והבחורים מספרים לי על שנות התכשרותם בקיבוצים חלוציים, על תכניותיהם ותקוותיהם לעתיד, שם בארץ תקותנו. אנו נוטים מן הכביש וממשיכים דרכנו על פני שבילי שדה צרים. העגלה עולה ויורדת וכל עצמותינו כואבות. קר. חשכה עבה מסביב. אנו נוסעים כבר כשעתים. הנה אנו ביער. והנה נגמר היער ואורות רומזים באפלה. הגענו לכפר, השוכן ליד הגבול. יורדים מהעגלה. הבחורים מכניסים אותנו לביתו של האכר המחכה לנו. חדר מרווח, שאין בו כמעט שום כלים. ספסלים ארוכים לאורך שני קירות. בפינה אחת שולחן ובשניה – אח בוערת המפיצה חום נעים. מנורת נפט מאירה בצמצום את החדר הגדול, אך עד לפינות אין אורה מגיע והן שרויות באפלולית. מישהו מעיר: “חדר־מבריחים טיפוסי”. בחדר הזה עלינו לחכות כשלוש שעות. יושבים ומשוחחים. הילד התפרקד על הספסל והוא ישן שנת בוטחים. אני שואל את החלוצים – מתי יאכלו סעודת ערב. הם מגמגמים ומודים לי בסוף, שזה מזמן נגמלו מתפנוקים כאלה. אנו פותחים ילקוטינו ועורכים להם שולחן ואנו שמחים, שבחורינו אוכלים לתיאבון. אם סעודת ערב היא בכלל “תפנוקים”, נקל לעמוד על “רמת־החיים” של בחורים נפלאים אלה.

עשר וחצי. שני מורי דרכנו העתידים, אכרים צעירים, חסונים ופיקחים, מצווים להתכונן, מתלבשים, כל אחד מרכיב ילקוטו על שכמו. קושרים את הנעלים בחבלים, מחשש שמא תישארנה בבוץ. אני מעורר את הילד. אנו מלבישים אותו ומכניסים אותו לתוך ה“שק” שהותקן לכך ובעל העגלה אשר הביאנו לכפר הזה, יהודי כפרי צעיר וטוב לב, ששבילי הסביבה נהירים לו יפה, “לובש” את ה“שק”. הוא ישא את הילד. אנו מוכנים. יוצאים. אחת־עשרה.

בחשאי יוצאים את הכפר. מרחב שדות. השמים מעוננים, אך שכבת שלג לבנה־לבנה משפיעה מעט אור. הולכים. הדרך קשה. ללא שביל נלך, דרך שדות ואפרים עשירי בורות ושיחין וגדושי רגבים קפואים ונוקשים. והילקוט הכבד מעיק, מה מעיק. אולם התקוה, כי בעוד שעות אחדות נהיה בליטא, מוסיפה כוחות ומדרבנת. כולנו הולכים הליכה קצובה, מהירה. מי שנופל – קם, ואם אין לאל ידו לקום – מקימים אותו והולכים. אחד האכרים צועד בראש, אחריו הולכים היהודי, הנושא את הילד, ואשתי, אני – האחרון, האכר השני הולך מהצד וסוקר לכל עבר. הולכים. עולים ויורדים, יורדים ועולים. פתאום נופל אני לתוך בור וכל עצמותי נחבלות. בנס לא נתרסקו כל אברי, בנס מצאתי את משקפי. אחרון אני ואיש לא הרגיש בנפלי. מילא, קם אני ואץ להשיג את הקבוצה.

הולכים. שדות, קרפיפים, מרחביה לבנה. מה טוב, שהאדמה קפואה! לולא זאת, היינו שוקעים בבוץ עד ברכינו. פתאום נעצר האכר, חלוץ המחנה, ומצווה לעמוד. מה קרה? במקום תשובה הוא פושט ידו ומצביע לצד צפון. אני מביטים. קבוצת אנשים קרבה. הנה נעצרה, כי בוודאי הרגישו בנו. ועומדות שתי הקבוצות וסוקרות אשה את רעותה. אנחנו צופים בהם, והם – בנו. פתאום הם מתחילים לברוח. אחד האכרים הולך לבדוק את הדבר והוא שב מבודח. הבאים – אכרים, המבריחים מלח מליטא לרוסיה. הם נראו לנו כשומרי גבול וכן היינו בעיניהם. הקבוצות נפגשות. צוחקים, מתלוצצים וממשיכים ללכת.

הרגעים חולפים ואנו הולכים. הגב כואב, הרגלים בצקו. הדרך נעשית עוד יותר קשה: כל צעד מחייב זהירות. איננו נחים אף רגע. נופלים – וקמים. הנה נפלה חברה אחת. האכר־החלוץ גוזר: “הקימוה חיש! אנחנו כבר בליטא, והיא המסכנה, שוכבת עוד ברוסיה…”. שוחקים, מקימים אותה ומשתדלים לא להאֵט את קצב ההליכה. מסביב – ישימון מלבין. אין זיק אור, אין נפש חיה – זולתנו. ואנו מתפללים: הלואי ולא נפגוש איש ולא יראנו אדם עד שנגיע לעיירה הליטאית, מחוז הליכתנו! ונראה, שתפילתנו נשמעת. אין איש, אין קול. מורי הדרך מכירים כל שביל וכל שעל אדמה נהיר להם. עושים כל מיני קפנדריות, מהלכים בשבילים שעין לא תשזפם ונכנסים לבסוף לתוך יער עבות.

ביער מקדמת פנינו אפלה מעובה. מתקדמים לאט ובזהירות רבה. האדמה רטובה וחלקלקה. ענפים שנפלו חורקים מתחת לרגלינו ואנו נתקלים גם באבנים. העצים הומים ומאַוושים לילית. רוח קלה נעורה וההמיה עוברת משיח לשיח, מעץ לעץ ומקיפה את כל היער. אני צועד, הלב נלחץ כבצבת, תמונות הימים שעברו עולות מתהומות הנפש ושוב אני רואה בתים בוערים ורחובות הרוסים ואנשים אומללים הנמלטים על נפשם אובדי עצות ושוב אני שומע נפץ פצצות ושריקות כדורים ובכי מסכנים. נזכר אני בכל מה שעבר עלי בחדשים האחרונים: ימי המלחמה הראשונים על הרעשותיהם ופחדיהם, הבריחה מעיר מגורי, הנסיעה ברכבת שהופצצה בלי סוף, בלי רחמים, כבישים מאובקים, שרופי שרב, יום אחר יום, בלי סוף, בלי קץ, כניסת הצבא האדום, נסיעותי ונדודי בחפשי את משפחתי, חיי בלבוב הסובייטית. ועתה אני צועד ביער אפל זה. מה יהיה מחר? למה אני צפוי עוד?

כשלוש שעות אנו הולכים כבר. בעוד כשעה עלינו להגיע לעיירה הליטאית. יצאנו את היער ועלינו על כביש. פתאום אני שומע יבבה דקה. הילד בוכה. קר לו. כולנו מתחממים אגב הליכה והוא, המסכן, קופא. ה“שק”, אשר תפרנו במיוחד למטרה זו, לופת את רוב גופו – רק ראשו ורגליו מחוץ ל“שק” – ומציק לו מאוד, כי הידקנוהו יפה. אני נגש אליו ומזכיר לו, כי אסור לבכות, ומנחמו, שעוד מעט יתם הדבר ונבוא למקום, שיוכל שוב לדבר עברית כפי שהורגל. הוא נרגע ורק בקשה אחת לו: יורשה נא לו ללכת ברגל כברת ארץ קטנה, כי רוצה הוא להתחמם במקצת וליישר את אבריו הקפואים. מורי הדרך מסכימים. מוציאים את הילד מתוך ה“שק” והוא הולך. מישהו אומר: “ימח שמו וזכרו של עמלק. בעטיו מהלך פה תינוק זה בשעה זו באפלת הלילה…”. כעבור רגעים אחדים אנו מחזירים את הילד ל“שקו” ושוב הליכתנו מהירה־מהירה.

שוב נכנסנו ליער אפל. מורי הדרך מבטיחים אותנו, כי בעוד חצי שעה נהיה בעיירה. עייפנו כבר מאוד. אנו הולכים בשארית כוחותינו. היער נגמר. שוב כביש. סוף־סוף מגיעים לבתי העיירה הראשונים. דממה גמורה. העיירה נמה. אחרי התיעצות קלה מחליטים לא להיכנס לטבור העיירה מחשש פגישה עם משמר צבאי. מורי הדרך מתדפקים על פתחו של אחד הבתים. בעל־הבית, מַכָּרָם, מסכים לאכסן אותנו. נכנסים לחדר קטן ומעופש. מנורת נפט קטנטונת מנדבת קורטוב של אור. מסירים את הילקוטים וצונחים על הספסלים שבחדר. השעה – שלוש אחרי חצות. הילד שהושבנוהו על השולחן שוכב ונרדם מיד והוא ישן על גבי השלחן המלוכלך, כשבת צחוק מרחפת על שפתיו. אני מודה למורי הדרך ולבעל העגלה היהודי וכותב להם פתקה, המכילה את הסימן שקבעו החלוצים, ומוסיף: “הכל היה מצויין. שלום לכם, בחורים נפלאים!” הם נפרדים, מאחלים לנו הצלחה והולכים. עליהם למהר לשוב לבתיהם. אנו יושבים ומחשים. הנשים בוכות חרש. בלבי – שמחה שלא ידעתיה זה שנים רבות. שפתי אינן נעות, אך כל קרבי לוחשים: “שהחיינו…”.

בבוקר אנו שולחים את הצעיר שבחבורה לחפש את החבֵרה, שאליה נצטווינו לפנות. בינתים מגיש לנו מארחנו סעודת בוקר. כולנו עייפים עד מות, אך פנינו מאירות ועינינו שוחקות. החבר שנשלח שב והחברה שחיפשנוה – אתו. היא גוזרת, כי עלינו לעבור תיכף ומיד לבית יהודי. היו מקרים, שנוצרים הסגירו יהודים לידי המשטרה. מארחנו לא יסגיר, אך בכל זאת מוטב אצל יהודי. רותמים עגלה, מעמיסים עליה את כל החפצים ומצווים לעגלון להביאם לבית פלוני־אלמוני. אנחנו יוצאים לטייל בעקבותיו.

בוקר אגדי. האדמה קפואה, אך שמש חרפית מאירה. אנו מטיילים ברחובות העיירה והכל מוצא חן בעינינו. איישישוק, איישישוק, מה נעמת ומה יפית וכמה בירכך כל לבב! אנו רואים את בתיך הקטנים והיפים, את רחובותיך, שחן מיוחד שפוך עליהם, ובשום אופן לא נוכל להבין, משום מה נהגו ללגלג עליך. כל כך ישרת ויפית בעינינו בבוקר ההוא, בקרנו הראשון על אדמת ליטא! עיירתי הנחמדת, אנחנו נזכרך תמיד בתודה ובחיבה.

בבית היהודי פגשנו את הקבוצה הראשונה. ברכות. כל פה דובר וכל עין קורנת. הם מספרים, איך עברו הם, ואנחנו מספרים להם את קורות מעברנו. אני מסתכל בפניו של אחד מטובי המנהיגים הותיקים של ציוני לבוב ואומר לו: “ידידי! בן ימים אחדים התרעננת ועשרים שנות חיים נשרו מעליך…”. הוא שוחק ועונה: “גם אתה, גם אתה!” בפינה יושבת ילדתו של בעל הבית ומכינה שיעוריה. אני נגש: הספרים – עברים ועברי השיעור שהיא כותבת. תינוקת יקרה, ברוכה היי!

את היום ההוא בילינו באיישישוק. אין כאן תחנת רכבת ובאוטובוס קשה להשיג מקום. חבר שבא מוילנה הביא גליון של עתון יהודי, המופיע בקובנה. עתון! עתון! לא ביולטינים של הרשות ולא “מאמרים”, שהוכתבו על ידיה, אלא עתון ממש! נשימת חיים, נשימת אדם. אנו בולעים את הידיעות הראשונות על ארץ ישראל, – מחוז חפצנו האחד. לנים בעיירה. למחרת כובשים מקומות באוטובוס ואחרי נסיעה של שעתים מגיעים סוף־סוף לוילנה.

 

ימים ולילות בוילנה    🔗

א    🔗

היאוש אכלנו. כצפרים בכלוב פרפרנו במלכודת הרוסית. כל האשליות נתנדפו, כל התקוות נתבדו. ההסתדרויות, האיגודים והמוסדות הציוניים פורקו כולם; כל בתי הספר העבריים התחסלו או חוסלו ובמקומם הוקמו בתי ספר, שלשון ההוראה שלהם – אידיש, ותכנם – התכחשות לציון ולכל קדשי האומה. נקודות הכשרה אחדות החזיקו עדיין מעמד, אך ברור היה לכולנו, כי ימיהן ספורים. יאוש הציץ מעיניו של כל חבר ודאגה התוותה תוה על כל מצח. “מה נעשה? מה יהיה בסופנו?” – שאלו בחורים ובחורות יקרים, שחלום תחית ישראל קסם להם ודלק בלבותיהם כנר תמיד. והנה נפלה הברה באחד הימים: וילנה!

וילנה! כשנודע לפני זמן־מה, כי וילנה נמסרת לליטא, קמה קבוצת חברים ונסעה לשם תיכף ומיד. הם האמינו בוילנה מהרגע הראשון ובאו על שכר אמונתם: ברכבת נסעו לירושלים דליטא ולא הצטרכו לגנוב גבולות. הרוב לא האמין. לא האמינו, כי יהיה הבדל בין אוקראינה הסובייטית ובין ליטא, שגייסות סובייטיים חונים בה. לא האמינו, כי תצליח ליטא לשמור על עצמאותה וכי תורשה שם פעולה ציונית. והנה באו ידיעות, שליטא הצליחה בכל זאת לשמור על עצמאות ידועה, שההסתדרויות הציוניות קיימות במדינה, שבתי הספר העברים ממשיכים בעבודתם ושהעתונות הציונית ממשיכה להופיע. שמענו וזיקי תקוה חדשה הוצתו בנו. ובכן: וילנה!

מי העביר את הידיעה ממקום למקום ומאיש לאיש? מי עשה לשמועה כנפים? לא אדע. במהירות הבזק התפשטה הידיעה והגיעה לכל הערים והעיירות שבמערב אוקראינה ומערב רוסיה הלבנה. מפה לאוזן נמסרה ובכל זאת הוליך עוף השמים את הקול. ניצוצות שמחה הוצתו בעיני צעירים וצעירות ותקוות הנצו בלבבות. היו נפגשים בחדר לפנים מחדר או בשדרות גנים חבויות ומרופדות עלי שלכת והיו חולמים בהקיץ ומתכנים תכניות. הפנים השתלהבו, העינים הזהירו והלב קדח. וילנה!

בחורים ובחורות התחילו נעלמים. “היכן בנך? – היה אוקראיני, שעלה פתאום לגדולה, שואל את שכנו היהודי. “נסע ללבוב, לחפש עבודה” – היה היהודי משיב. למחרת – היו נעלמים צעירים אחרים. צפונה הלכו, כשילקוט על השכם וכמה זלוטים בכיס. כמה בירכם הלב וכמה חרד להם! אחר כך היו מתקבלות ידיעות קצרות: “עברנו בשלום, בואו!” יש שלא היו מצליחים לעבור והיו נתפסים ע”י משמרות הגבול. ימים אחדים היו מתענים במאסר ולאחר ששוחררו היו מנסים שוב. יש שנתפסו פעמַים ועברו בשלישית. מה סבלו ונתייסרו בדרכם אליך, וילנה! והשמועה הקיפה את משכנות יעקב: החלוצים מתרכזים בוילנה! ראו עסקנים ציוניים ויצאו בעקבותיהם. שמעו פליטים וילכו גם הם. פּרפּרנו במלכודת הרוסית. קדשינו חוללו. המתכחשים, חברינו מאתמול, שפתאום “נפקחו” עיניהם וש“הבינו” פתאום, כי היו תועים ומתעים וכי עם סטאלין הצדק, היו שואלים אותנו בלעג: “מה נשמע בארץ ישראל?” ומבטיהם, המלאים שנאה וארס, היו אומרים: נראה, מה יהיו חלומותיהם… היאוש כרסמנו, אפלה אפפתנו. והנה נראה אור מאופל: וילנה! ובאחד הימים הלכתי גם אני לוילנה.

ב    🔗

האוטובוס, שהסיענו מאיישישוֹק לוילנה, היה מלא על כל גדותיו. בקושי רב ובסכנת נפשות “כבשנו” מקומותינו. לאוטובוסים אחדים ארבנו ולא נענינו. עמדנו בתור וחיכינו. שוטרים ליטאיים, שמליטא באו לפני זמן־מה ושטרם התמצאו די־הצורך בעיירה זו, שאיישישוק שמה, הסתכלו בנו תמהים ומשתוממים והבן לא יכלו, מה זה היה פתאום לתושביה של העיירה הקטנטונת ולמה זה ינהרו לוילנה המונים־המונים. חיכינו וחיכינו וסוף־סוף השגנו מבוקשנו: “כבשנו” מקומות.

האוטובוס היה מלא מפה לפה ואף לרגע לא פסקה בו המולת הנוסעים, שמיעוטם פולנים היו ורובם – יהודים. הטיתי אוזן לשיחות הפולנים. אחד מהם סיפר והשאר הקשיבו לדבריו. “ואת הכסף הפולני החדש ראיתם? לא ראיתם? צר! צר! יש מה לראות! זהב טהור! השמעתם? זהב טהור! ראיתי שלשום מטבע כזאת, הסתכלתי בה והסתכלתי ולא שבעתי. באנגליה יצקו את המטבעות החדשות; מצדן האחד דמות המלך האנגלי, בצד השני – תמונת נשיא פולין והכתובת, רבותי, בשתי לשונות: פולנית ואנגלית. והתדעו, רבותי, מה ערכה של מטבע כזאת? עשרים דולר! השמעתם? עשרים דולר!” המספר התלהב ופני שומעיו קרנו מנחת. הקשבתי והקשבתי ורחמי נכמרו עליהם. מסכנים! מסכנים! לפני חדשים אחדים מדינה גדולה היתה להם וצבא מיליונים, ועתה – הכל אבד להם וסיפורי בדים ינחמום. עתה הם נתיני ליטא ובמסתרים תבכה נפשם על התפארת שנגוזה.

היהודים שבאוטובוס – מיעוטם בני החבל שנספח לליטא היו ולרגל עסקיהם נסעו, ורובם – מאלה, שהצליחו לעבור את הגבול ונסעו לוילנה. “הליטאים” סיפרו ל“פליטים” על המתרחש בירושלים דליטא ו“הפליטים” היטו אוזן ולא אמרו די. על קיבוצים חלוציים סיפרו ה“ליטאים” ועל בתי־ספר עברים ועל פעולה ציונית ואנחנו שמענו וכחולמים היינו. היה יום יפה. שלהי סתיו וראשית חורף. שמש חרפית זרעה אור. האדמה היתה כבר קפואה במקצת, אך בכל זאת הוריקה עדיין והצטחקה אלינו. שכורים משמחה היינו והכל מצא חן בעינינו. נסיעתנו הראשונה בליטא! היום נגיע לוילנה! כמה חלמנו על היום הזה וכמה חיכינו לו!

שעתים ארכה הנסיעה. הגענו לוילנה. ליד תחנת האוטובוסים חברים חיכו לנו. נשיקות, ברכות, לחיצות יד. שאלות ותשובות, דמעות וצחוק. פתאום לחש מישהו, כי בלשים מסתכלים בנו. יש להיעלם! הובהלו מרכבות אחדות. לא עברה שעה קלה ונעלמנו מרחובותיה של וילנה.

ג    🔗

כעבור ימים אחדים הוזמנתי לנשף, שנערך ע"י הקיבוץ החלוצי הגדול ביותר שבוילנה. לפני הצהרים קיבלתי את ההזמנה והנשף עתיד היה להיערך עם ערב. לבי קדח: בנשף הזה אפגש בפעם הראשונה עם וילנה שלנו. בקוצר רוח חיכיתי לערב, ועם חשכה הלכתי למעון הקיבוץ אשר ברחוב סוּבוֹץ'.

האוכל לתאר את הנשף? האוכל להביע את רחש הלב בערב ההוא? אפונה. אך ידוע אדע, כי לא אשכח לעד את שעות הערב האלה. גלים רבים עברו עלי אחרי הערב ההוא, רבות נדדתי ורבות ראיתי ושעות התרגשות רבות מונו לי, אך רושם אותן שעות הערב לא נמחה וזהרן לא הועם. להפך, זיון מוֹרַט במרוצת הימים וקסמן גדל.

הבנין הגדול, שכמה קומות לו ושכאילו מהצד יעמוד, מרוחק מטבור העיר ופורש מהרחוב, הבנין שממדי קסרקטין לו וקדרוּת קסרקטין, שאונו והמיתו מרחוק שמעתי. מאות חלוצים, שבאו מכל קצוי פולין, נתרכזו בבנין ההוא. הכניסוני לאולם רחב ידים. מאות בחורים ובחורות מילאו את האולם עד אפס מקום וחיכו. ישבו על ספסלים ארוכים ועל הרצפה. פה ושם הזדקרו כסאות. הרוב המכריע – עמד. פטפטו ושרו. היה חם מאוד. האולם דמה לכוורת, כי המולת המפטפטים לא פסקה לרגע.

ישבתי והסתכלתי בהם: בחורים ובחורות צעירים. פניהם – שלהבת ועיניהם – יקוד. רבים כבר הספיקו ללבוש חולצות חלוצים. מאות אחדות כבר הגיעו ואחרים עומדים לבוא. לפני ששה שבועות באו, לפני חודש, לפני שבוע. אחדים באו אתמול. וכבר הספיקו להתלכד וכבר מחנה אחד הם! הסתכלתי בהם והרהרתי: לא אלמן ישראל! לא נכרתה תקותנו! סוף־סוף נפתח הנשף. באולם הגדול השלך הס. מאות עינים הופנו אל הבמה, עינים צעירות, יוקדות, מלאות אמונה ותקוה. מאות אזנים נעשו כאפרכסות, אזנים תאבות לשמוע ולקלוט, חרדות שלא לאבד אף מלה, צמאות, צמאות. התכנית היתה רגילה ולא היה בה בעצם שום דבר מיוחד. דברי־פתיחה, דקלומים, שירים, ביומים וכדומה, אך בכל זאת לא היתה זאת תכנית רגילה והנשף לא היה נשף רגיל. כל מלה שנאמרה, שדוקלמה, שהושרה – דוי הימים האחרונים חלחל בה ויסוריהם של בחורים ובחורות אלה הביעה. על הבמה קמו לתחיה זועות החדשים האחרונים וניתן ניב למה שהתחולל בנשמותיהם של צעירים יקרים אלה. סופּר על יאושם, סבלם, יסוריהם, חלומותיהם, העפלתם, גאולתם, והוכרז, כי יש שכר לפעולתם, כי יש תקוה, כי לא בכדי סבלו. כל מלה נקלטה. כל אחד הרגיש, כי לא נשף נערך כאן, אלא מיסטריה גדולה. כל אחד ידע, כי החברים והחברות, העומדים על הבמה, מדקלמים ו“משחקים” הפעם את עצמם, את עצמם ואת חבריהם הנמצאים באולם. אש גדולה וחמה יקדה על הבמה.

על ידי ישב אחד מחבורתנו בדרכנו לוילנה ושסבל הרבה עד שזכה לעבור את הגבול. הבחור הליט פניו בכפות ידיו וישב כשכולו מתיחות והקשבה. פתאום התחילו כתפיו רועדות. חרש־חרש יבב. מצער ומשמחה, מעוצם ההתרגשות ומגודל ההתרשמות. נטלתי ידו, לחצתיה ולחשתי לו: “בכה – בכה, בחור! אל תתבייש! אשרינו, שזכינו לשבת כאן!”

אחר כך טיילתי ברחובות האפלוליים והמית לבבי לא שככה. הרהורים שונים התרוצצו במוחי. יש עתיד לעם – חשבתי – שנוער כזה לו. לא נכרתה תקוותנו, אם בימי מסה אלה ידענו להקים מקרבנו מחנה כזה. טיילתי ברחובות השוממים ולא יכולתי לשכוח את פניהם המשולהבות ואת עיניהם הבוערות. וילנה, וילנה! התכניסים תחת כנפיך? התהיי להם מקלט עד יעבור זעם?

ד    🔗

צרות לא חסרנו. הודות ל“ג’וינט” לא רעבו אלפי הפליטים ולא לנו ברחובות ובדרך כלל היה להם גם בגד ללבוש, אך צרות ויסורים לא חסרו. ראשית כל: ענין הלֶגלִיזציָה. כמה ממרורים השביעתנו לגליזציה זו! כשבועיים התגלגלנו בחדר, שדמה למאורה, עד שהביאו לנו חברינו פתקאות, המעידות כמאה עדים, כי הגענו לוילנה לפני חדשים אחדים. בטרם צויידנו באישורים האלה כמעט שלא יצאנו לרחוב וגם במאורתנו לא ידענו מנוחה. המשטרה היתה עורכת חיפושים והפליטים הבלתי־לגליים, ז“א אלה, שלא יכלו “להוכיח”, כי הגיעו לוילנה לפני כניסת הצבא הליטאי – היו נאסרים. כמה מהאסירים נשלחו בחזרה למקומות, שמשם באו. ישבנו, איפוא, במאורתנו וכצפותנו לגואל ציפינו ל”פתקאות" האלה, העלולות להעלות ארוכה למכותינו ולחבוש פצעינו. כשהוכרחנו לצאת לרחוב, נחפזנו בלכתנו וכגנבים התחמקנו וכל “הונדערטאכציגער” (כה קראו יהודי וילנה לשוטרים הליטאיים, גבהי הקומה) היה מַפעים לבותינו. סוף־סוף הושגו “הפתקאות”. נשמנו לרווחה וכבבת עין שמרנון.

נפטרנו, אפוא, מענשה של הלגליזציה ודימינו, כי נזכה למנוחה פורתא. טעינו. רוגזן של רגיסטרציות קפץ עלינו. השלטונות ניגשו להסדיר את עניניהם של אלפי הפליטים ולשם כך נערכו רגיסטרציות. ידענו שהממשלה רוצה לפזר את הפליטים בערי השדה הקטנות ושרק מתי מעט יישארו בוילנה. חרדה אפפתנו. סיכוי נאה! נשב בעיירה ליטאית נידחת או בכפר ליטאי נידח, רחוקים ממרכז יהודי ונתונים להשגחתה של המשטרה. התחלנו לחבל תחבולות וכל הימים חשבנו, איך לסכּל את העצה היעוצה עלינו. קראנו וחזרנו וקראנו את כל השאלות שבשאלון הרגיסטרציה ואחר כך ישבנו בחברותא במועדון של אגודת הסופרים־הפליטים או באחד הקיבוצים החלוציים או באחד המטבחים, שהוקמו מטעם הג’וינט, והתפלפלנו והתווכחנו שעה אחר שעה, שעה אחר שעה, איך עלינו למלא את השאלונים? הנה שואלים אותך, היודע אתה את עבודת האדמה. מה להשיב? מסכימים, שיש להשיב, כי איננו יודעים עבודה זו. ואיך ממלאים את הרובריקה “מקצוע”? בשאלה זו רבים חילוקי הדעות. יש אומרים, כי מוטב שתכתוב, שסופר אתה או מורה, כלומר: אינטליגנט, משום שהאינטליגנציה עתידה להישאר בוילנה. ויש אומרים: איפכא מסתברא. דוקא האינטליגנציה תגורש לערי השדה. הסיבה? הליטאים מעונינים בכך שהפליטים־האינטליגנטים הפולניים יצאו את וילנה. ממילא יגורשו גם ה“אינטליגנטים” היהודיים. שעה אחר שעה ישבו והתפלפלו ולבסוף החליטו שיש למסור את הענין לועדת “מומחים”, והם, ה“מומחים”, סידרו הכל. לא במלחמה ולא בתפילה, חלילה. בדורון, בדורון. ונשארנו בוילנה.

כן, צרות לא חסרנו. אך היו גם רגעים של אושר והתעלות, רגעים יקרים, שלא יסולאו בפז. הנה הביאו לנו חברינו הקובנאים גליונות אחדים של עתונים עברים מא“י. התנפלנו על העתונים וקראנום בצמאון וברטט. ומה גדלה שמחתנו, כשקיבלנו מהם ספר עברי חדש, מאלה שהופיעו בא”י בחדשים האחרונים שלפני המלחמה ובחדשי המלחמה הראשונים! ובעיקר: המסיבות והנשפים, שהיו נערכים במקומות שונים ובהזדמנויות שונות. היינו מתכנסים ומבלים שעות אחדות בחברותא. היינו שרים וחולמים בהקיץ. כשקמים היינו לדבר בנשפים האלה, היה מי פלאי אוחזנו בציצית ראשנו ומכריחנו לספר על ימי היאוש והסבל, שמונו לנו בשטחי הכיבוש אשר משם באנו, ועל התלאות שסבלנו והגלגולים שנתגלגלנו עד שבאנו לליטא. הנשפים האלה! כמה הרעידו את הלב המלים הפשוטות ששמעת שם וכמה מתקה לחך כוס התה שנמזגה לך! כמה וכמה חוגי אמיגרציה היו בליטא. היתה אמיגרציה פולנית, היתה אמיגרציה “בונדאית”. האֶמיגרציה שלנו, הציונית, רק היא הצליחה ליצור אוירה חמה, רק היא הצליחה לברוא סביבה מתאמת. הימים היו גדושי צרות ורגיסטרציות והערבים היו קודש לזכרונות ולחלומות.

ה    🔗

החורף היה איום. הבריות ספּרו, כי וילנה – וילנה זו, שחורף קשה דבר רגיל הוא לה! – איננה זוכרת חורף כזה. רבים אמרו, כי במלחמה תלוי הדבר. ראָיה לכך: גם החורף הראשון של מלחמת העולם הקודמת היה קשה מאוד. ואם השתא החורף עוד יותר אכזרי מהחורף ההוא, הרי יש להסיק מכך, שהמלחמה הזאת עתידה להיות ממושכת יותר ואכזרית יותר מהקודמת.

השלג ירד בשפע וכיסה את כל השדות ואת כל הדרכים. הכל עטה לבנים. גם היערות לבשו תכריכים. הנהרות קפאו. ברחובות וילנה נערמו ערימות של שלג ועל כל גגותיה רבצה שכבת שלג עבה. נגלה סודה של סבתא זו, שוילנה שמה! צאו וראו, מה זקנה ומה הלבין ראשה! אחר כך – אחר שהושלג הכל – נתבהרו השמים והשמש התחילה מאירה. והקור עלה מיום ליום, משעה לשעה. כאילו לא חיממה השמש, אלא הקרישה. הקור עלה ועלה. עשרים מעלות, עשרים וחמש, שלושים, שלושים וחמש. יומם האירה השמש ובלילות יקדו כוכבים והקור עלה ועלה. חורף אכזרי! אחד העתונים סיפר, כי לפני כמה מאות שנה היה חורף קשה ביותר והים הבלטי קפא והאנשים נסעו בעגלות חורף משטוקהולם לריגה. העתון הביע דעתו, שגם השתא נזכה לחורף יוצא מהכלל.

היה חורף איום. והאנשים הוסיפו לבוא. יום־יום באו. לרוב: צעירים וצעירות, אך גם ותיקים באו וגם סתם יהודים וגם משפחות, אנשים נשים וטף. בעצם ימי הקור האיומים באו. טרגדיות התחוללו באזור הגבול. יש שבאו כשאזניהם או חטמיהם או ידיהם קפואים, ויש שהובאו כשרגליהם קפואות. יש שבאו ורופאים טיפלו בהם במשך שבועות עד שהשיבום לאיתנם. ויש שהובאו ישר מהגבול לאולם הניתוחים שבבית החולים. היו גם כאלה, שלא הגיעו למחוז חפצם: קפאו באזור הגבול. הוי, כמה סודות נצפנו ביערות שמשני עברי הגבול! כמה אסונות קרו שם בלילות החורף האיומים! והם באו יום־יום. לא הפחידם החורף, לא יכלו להם משמרות הגבול. באו והודיעו, כי עוד רבים יבואו, כי לא כבתה השלהבת. באו, כשזלוטים אחדים בכיסיהם וחלום ציון בלבבם.

יום־יום באו חדשים, אך היו גם כאלה, שחזרו לשם. בשליחות התנועה. לשם עבודה במחתרת ולשם קשירת קשרים. נשלחו וצייתו. הלכו בימי קור נורא, כששממו הרחובות וכאילו קפא כל היקום. יש שראיתים לפני לכתם. שקטים היו. “מובן, שאני רוצה ללכת וחייב ללכת!” – ענני אחד מהם במעון הפלוגה החלוצית שברחוב סטאֶפאַנסקאַ, כששאלתי אותו, אם ברצון ילך. באחד הימים נשלחה בחורה: צעירה, פורחת, כעבור זמן־מה הובאה, כשרגליה קפואות. מצבה היה קשה מאוד. נשקפה לה סכנה של הרעלת דם. כשהכניסוה לבית החולים, אמר הרופא, כי חושש הוא, שיהיה צורך באַמפּוטציה של רגל אחת. משמר רוסי מצאה, כשהיא קפואה, ורופא צבאי טיפל בה: מרח רגליה הנפוחות ביוֹד… יסוריה היו נוראים. לבסוף הצילוה: רק שלוש אצבעות אבדו לה, ולא התאוננה ולא התחרטה. ציון, ציון, התדעי מה יאהבוך?!

ו    🔗

שלושה חדשים ישבתי בוילנה. תקופת זמן זו הספיקה להביאני לכלל דעה, כי ירושלים דליטא היא אחת הערים העגומות ביותר. ידידי הוילנאים סיפרו לי, כי תמיד עגומה היתה, אך מיום פרוץ המלחמה העגימה עוד יותר. ענני קדרות ושעמום הליטו שמיה ואוירה היה מלא מלנכוליה ועגמה. עלובה זו עברה מיד ליד – מידי הפולנים לידי הרוסים ומידי הרוסים לידי הליטאים – וכל סדרי חייה, שגם קודם לא היו מוצקים ביותר, נתערערו. כשהיית משוטט במבוכי סמטאותיה האפלות והנפתלות, היתה עצבת משונה צובטת לבבך ומכבּה בך כל זיק של שמחה. הבתים המשונים והמעופשים היו נוגים־נוגים, פני העוברים והשבים הביעו עצבת, תוגה נוראה שכנה בכל. לשון שלטי החנויות ליטאית היתה, הקונים והמוכרים – יהודים ופולנים, השירה שהגיעה לאזניך – שירתו של גדוד רוסי, העובר ברחובות בסך.

הפולנים התהלכו מדוכדכים ובעיניהם דלק היאוש. בן לילה ירדו מנכסיהם וכל תפארתם התעופפה. עתוניהם, המופיעים בוילנה, הסבירו להם, כי עליהם להיות שבעי רצון וכי טוב גורלם מגורל אחיהם שבשטחי הכיבוש הגרמני והרוסי, אך תנחומים אלה לא הפיגו את העצבת והנוחם, שכרסמו בלבבות. אבלים התהלכו וצערם אכלם. פעמים רבות ראיתים, כשהם כורעים ומתפללים ליד השער הקדוש אשר ברחוב אוֹסטרוֹבּראַמסקאַ. הקור הנורא צרב פניהם והם התפללו והתפללו. שכחו הכל וצללו בנבכי תפלה, גברים ונשים, זקנים וצעירים, אנשים, שרגלם או ידם הנתונה בתחבושת העידה, כי שבו לפני זמן־מה משדה הקרב וכי פצעיהם טרם הגלידו, ונשים עוטות שחורים, המתאבלות על בעליהן ובניהן שנספו במאבק. ראיתי גם ילדים כורעים ומתפללים. פעם עברתי דרך השער בשעת בין ערבים, היתה דממה רבה. דם שקיעה תילע גגות ורחובות. היה קור גדול וכל העיר נראתה כקפואה. הם כרעו והתפללו ללא קול, ללא רחש, רק שפתיהם נעו. הכל היה קפוא וגם הם נראו קפואים. אנדרטות קפואות. נרגש הסתכלתי בהם. על לבי עלו חרוזי הפתיחה ל“פּאַן־טדיאוש”, החרוזים הדווייים והנפלאים, בהם הביע גדול משוררי פולין את געגועיו לליטא מולדתו ואת הערצתו לפינה קדושה זו. דומית קודש היתה מסביב. ענני שקיעה יקדו ברקיע וחרש־חרש גלש הערב. הסתכלתי במתפללים ולבבי המה: כמצבה חיה נראו לי בשעת ערבים זו, כמצבה חיה לפולין המבותרת.

גם במעונות היהודים השמחה לא היתה מצויה. למדו ליטאית, אך לא האמינו ביותר ביציבות התנאים החדשים. שמועות שונות נמסרו מפה לאוזן. יום יום ושמועתו, יום יום וחרדתו. באחד הימים התחילו מתלחשים, כי בעוד ימים אחדים תחולק ליטא בין גרמניה ורוסיה. הניאֶמאֶן עתיד לשמש גבול. יהודי קובנה כבר התחילו מעתיקים דירותיהם אל מעבר לניאֶמאֶן. יום יום חיכו לבוא השואה. רק כעבור שבועיים נרגעו במקצת והגיעו לכלל דעה, כי הענין נדחה לעת־עתה. אך החרדה לא שככה והעגמה הלכה וגברה. יהודי וילנה ידעו, כי רק הם נשארו לפליטה מכל היהדות הפולנית וכי נס הצילם, אך לא ידעו, מה יביא המחר, ולא האמינו כי יוכלו לשבת בשלוה. מודאגים התהלכו וקודרים.

והליטאים? הליטאים לא היו מצויים בוילנה, פרט לשוטרים וחיילים ופקידים. הליטאים השתדלו לשנות פניה של העיר לרעננה, ליפותה, לחדש נעוריה. שמות ליטאיים ניתנו לרחובות, אוטובוסים חדשים הובאו מקובנה. במשרדים דרשו מהאוכלוסיה כי תדבר ליטאית, וכל השלטים ליטאיים היו. והאוכלוסין? מלים ליטאיות בודדות נקלטו חיש labas (“צפרא טבא”) או prasau (“בבקשה”) שמעת מפי רבים. אך לא יותר מזה. לא נשתנו פני העיר. לא היתה לה עדנה ולא חודשו נעוריה. לא נתפזרו ענני הקדרות, יליטוה ויעגימוה. לא הופגה עצבתה ולא הומתקה. זקֵנה מכרכמת פנים היתה למרות מאמצי הליטאים, זקֵנה נוגה.

ז    🔗

החורף אכזרי, הקור איום. שבוע אחר שבוע, שבוע אחר שבוע. ללא הפשרת שלגים, ללא שינוי מזג. כבר קפא כל היקום, עוד מעט ויקפא גם הדם שבעורקינו. היבוא עוד פעם אביב?

שכבת כפור עבה כיסתה את שמשות כל החלונות ובבתים רבים כבר פקעו צנורות המים. והשמים בהירים. יומם תאיר השמש ובלילות – יהל סהר קרוש ואלפי כוכבים ינצנצו. היהיה עוד פעם אביב?

מה קר ברחובות! טיול של עשרה רגעים כרוך בסכנת נפשות. הקור צורב פניך ומקפיא נשימתך. שוּר! חָטמה של האשה ההיא הלבין כסיד. לא נזהרה ויצאה לרחוב גלוית פנים. נוטלים שלג, משפשפים בו את חטמה ומצווים לה לשוב לביתה.

קר ברחובות, אך גם בחדרים לא חם. דירות וילנה רובן קרות. פחמים אין להשיג, מסיקים בעצים. אתה מסיק ומסיק ובחדר – קר. יום־יום אתה מגלה סדקים ובקיעים חדשים בדלתות ובחלונות. מהר לסתמם! אל תדחה את המלאכה למחר! מחר – תגלה סדקים חדשים.

מסיקים ומסיקים ובחדר – קר. התנור יוקד ואי־אפשר לגעת בו, אך בחדר קר. אם עולה בידך להשיג טמפרטורה של 10+ – הרי זה נס ממש. יש שעליך להסתפק בפחות: בשמונה מעלות חום או בשבע.

בורחים לספרית סטרַשוּן. יותר משעה לא תוכל לשבת גם שם. קר. הרגלים קופאות. אולם ב“איווא” חם. יושבים כמה שעות באולם העיון של המכון, קוראים ונהנים מהקריאה, מהסדר היפה שבמוסד, מהחמימות ומתפללים, כי לא ייגמר מלאי הפחם שלמוסד וכי תפעל ההסקה המרכזית גם להבא, כשם שהיא פועלת עתה.

בלילות – מתכסים בכל מיני שמיכות ואדרות ואין מצליחים להתחמם. מתהפכים מצד אל צד והשינה אינה באה. הקור מציק. בחוץ נוהמת הרוח ובחדר מכרסמים עכברים. השינה אינה באה. מה קר! מה קר! היתם החורף?

הדואר פולט אגרות. כמה מברך הלב את נושא המכתבים! כמה יצהל, בהתקבל גלויה או מכתב! משטח הכיבוש הגרמני כותבים לנו: אנו שמחים שניצלתם, מצבנו טוב אלא שהדודה חיונה שבקה חיים לכל חי, דודנו דֶבר עודנו יושב בביתנו, את מר צוקרמן איננו רואים כעת. בכל המכתבים המתקבלים משם חוזרת ונשנית פסקה אחת: אנו רוצים להתראות אתכם; השתדלו, כי נוכל להתראות; נקווה להתראות במהרה. אנו משיבים: טוב לנו; קשה החורף, אך סוף־סוף יבוא אביב; לא שכחנוכם ואנו חושבים על אודותיכם. יש שבאים מכתבים מארץ ישראל. יום, שבו מתקבל מכתב מהארץ, נחשב ליום חג. המכתב עובר מיד ליד, נפשות רבות יעודד וישמח.

חולמים על עליה קרובה. רבים הקשיים ועצומים המכשולים והם הולכים ומתרבים מיום ליום. אך מקווים להתגבר עליהם ולעלות. רוקמים תכניות וחולמים חלומות. מצב הענינים משתנה יום־יום. אתמול היינו בטוחים, כי אבדה כל תקוה, והיום הֵנֵץ סיכוי־מה. למחרת הופך הסיכוי תקוה מבוססת ומחרתים – מתנדף הכל. בכל זאת מקווים. הצלח נצליח ועלה נעלה! מחנה גדול היינו: קיבוצים חלוציים, ציונים ותיקים, סופרים, מורים. הקשיים הולכים ומתרבים, אך לא תפול רוחנו. אנו בצפון ולבנו במזרח. בארץ הצבי נהגה ועליה נחלום.

 

מסע לארץ הצבי בשנת ת"ש    🔗

5 במרס 1940    🔗

שלשום נתברר, כי נוסעים אנחנו. המשרד הארץ־ישראלי בקובנה הודיע, שעלינו להיות מוכנים לדרך. נוסעים! משלשום קודח הלב והדמיון לא ינוח אף רגע. מעוצם ההתרגשות אינני עוצם עין בלילה וכשיכור אתהלך יומם. נוסעים! שני חדשים תמימים ציפינו למלה הזאת, שני חדשים נקלענו מתקוה ליאוש ומיאוש לתקוה. בבוקר היו אומרים, כי הענינים הולכים ומסתדרים, בצהרים היו נולדים ספיקות ובערב היה הכל מתנדף כעשן. שני חדשים של חריקת שינים וכאב לב ותוחלת ממושכת! כשהיו דרכיות – לא היו ויזות. כשהיו גם דרכיות וגם ויזות – לא היו אוירונים, הושגו מקומות באוירון – לא היה כסף, נמצא הכסף – התחרטה אחת המדינות וביטלה את הויזות שנתנה. בכל שבוע נולד מכשול חדש, בכל יום – פגע אחר. ולבסוף – נוסעים! נוסעים!! הלב הנרגש מתלבט בחזה כציפור בכלוב. אי־שם באחת הפינות שבמוח, מנסר עדיין הרהור ספק: ושמא שוב יוולד מכשול בלתי־צפוי? אך משברי מחשבות אחרות מגיחים, בולעים את ההרהור ההוא וקובעים בוודאות: נוסעים!

הלב מלא על כל גדותיו רינה ואושר. הכל ישר בעינַי היום, הכל יצהיל לי פניו. וילנה, וילנה, סבתא זועפת, מכורכמת הפנים ומרופטת הגוף, גם עיניך הקרות והזועמות צופות בי היום אחרת משצפו בי במשך שלושת החדשים שהתגוררתי בתוכך! חורף איום ביליתי בחיקך, סבתא, את החורף הקשה ביותר בימי חלדי! עשרה שבועות רצופים קרושה היית וקפואה ללא יום הפשרה אחד. יום־יום היו השמים טהורים־טהורים ושמש קפואה היתה מטיילת בהם וממטירה ממרומים חניתות קרנים קרושות וצורבות והקור היה מגיע בימים כתיקונם ל־30- ובימים יוצאים מהכלל ל־40־. פחמים אי־אפשר היה להשיג והתנורים קרים היו. הוי מה קפאנו השתא בדירותיך הקרות גם בחרפים כתיקונם! שכבה עבה של שלג קפוא ונוקשה כיסתה רחובותיך ובמשך עשרה שבועות רצופים לא הפשירה. כמה התגעגע הלב ליום חורף חם אחד, כשהשלגים מתחילים מפשירים והגגות דולפים והמרזבים הומים וברחובות מרצדות שלוליות, אך לא נתקבלה תפילתו. להיפך, מיום ליום גבר הקור ונעשה דוקרני וצורבני יותר ויותר והלב התיאש לבסוף והצדיק על עצמו את הדין. הרעם הרעמת לנו פניך, סבתא! התאכזרת לפליטים, שבאו לחסות בצל כנפיך. והיום – גם אַת אחרת. רוח חמה מנשבת והשלגים מפשירים ושלוליות הומות בחוצות והמרזבים שרים שירת אביב. בן לילה כאילו האֱבַבת קמעא, סבתא, האבבת ונתרעננת. העבודה, שגם פניך הזועמות תדיר מחייכות לי היום! היום גם את מצטחקת.

את חבילותינו כבר ארזנו, כרטיסי רכבת קנינו, מידידינו וממכרינו נפרדנו. בעוד שעות אחדות, לפנות ערב, נצא לקובנה. לעת עתה נטייל בחוצות וילנה ונאמר שלום לעיר הנוגה הזאת. שלום לך העגומה בערים! תמיד שכנה תוגה במעונותיך, אך מאורעות החדשים האחרונים עוד הגדילו עצבתך והעמיקוה. מיד ליד עברת, משטרים שונים למדת לדעת: בראשית ספטמבר – פולנים משלו בך, בסוף ספטמבר – רוסים, בסוף אוקטובר – ליטאים. לפני חדשים אחדים נקרא הרחוב, אטייל בו, רחובך הראשי, בשם רחוב מיצקיביץ'; עתה רחוב גֶדימין יקרא. לפני חדשים Wilno היית, עתה Vilnius יקראו לך. מעם לעם עברת ועגמתך לא סרה ולא פחתה. להיפך! כל תמורה השגיאה עצבונך, כל שינוי משטר הוסיף יגון לכוס יגוניך.

רוח חמה מנשבת. מחר־מחרתים שוב יקפא הכל והחורף ישוב לאיתנו, אך לעת־עתה טוב וחם ונעים. הרחובות מלאים: בני וילנה הגיחו מדירותיהם הקרות והם מתחממים קצת בחוץ ומאות ליטאים, שבאו מקובנה ומערים ליטאיות אחרות, הולכים מרחוב לרחוב וזנים עיניהם במראות וילניוּס, משאת נפשם, חלום חלומותיהם. את אלה האחרונים אתה מכיר מיד בלשונם ובקומתם: לשונם – ליטאית וחזקה על בן וילנה, שאינו יודע ליטאית, והגברים – קומתם גבוהה־גבוהה, משכמם ומעלה יגבהו מכל בן וילנה (אי־לזאת יקראו יהודי וילנה לשוטר ליטאי – “אַ הונדערטאכציגער”!"). סובבים הטיילים הללו ברחובות קבוצות־קבוצות, בדחילו ורחימו יסתכלו בבנין פלוני ובסימטא אלמונית ויבשמו אוירה של וילניוּס בשיריהם ובצחוקם הרענן ובצלילים המוזרים והמוסיקליים של הלשון הליטאית.

היום נוטה לערוב, זיו דמדומים הוצת מעל לקריה העגומה. בית הנתיבות מלא מפה לפה: הטיילים למיניהם שבים לבתיהם. רעש והמולה ומבוכה ומבוקה. אין להניד יד או רגל. כל אולמי התחנה מלאים, אך בני־אדם ממשיכים עוד לבוא והם מצטופפים בככר שלפני התחנה. כל הדלתות, המוליכות אל הרציפים, סגורות ומסוגרות עדיין, כי הרכבת איחרה לבוא, אך כל אחד שואל: איך יסיעו המונים אלה ברכבת אחת? מחכים, דוחקים ונדחקים, מזיעים. הנה באה הרכבת. מסתערים מול הדלתות, שנפתחו סוף־סוף. עלה בידי לעבור את השער, אך לאשתי ולילדי אין מרשים לצאת. גוזרים, כי אין מקומות פנויים ברכבת, וסוגרים את הפתח. אני צועק ומבקש ומתחנן, אך לשוא. אנדרלמוסיה. רצים, צועקים, מקללים, בוכים. סוף־סוף עברו רעיתי וילדי דרך שער אחר. אנו מתרוצצים מקרון לקרון ומחפשים מקום. הכל תפוס! בני־אדם עומדים על מדרגות הקרונות! מה לעשות? ברגע האחרון אנו פורצים לתוך הקרון של המחלקה הראשונה. עוד כמה נוסעים עושים כמונו והרכבת זזה. המון הנשארים שורק וצועק ומקלל, אך הרכבת מתרחקת מהתחנה וקול צעקותיהם הולך ונדם. נוסעים! אמנם נתקלקל הקטר בדרך (יש גבול גם לכוח הסבל של קטר!) ונסענו שלוש שעות וחצי במקום שעה וחצי, אך לבסוף הגענו לקובנה בריאים ושלמים. שלג יורד. כעבור רגעים אחדים ישבנו בחדר חם של אחד המלונות. החדר הקובנאי נראה לנו כגן עדן ממש, שכּן שבענו ממרורים בחדרנו הקר בוילנה. כמה חם, כמה טוב!

8 במרס 1940    🔗

אהבתי את קובנה. לעתים קרובות הייתי נוסע מוילנה לקובנה ומביקור לביקור גדלה חיבתי לקַאוּנַאס, בירת ליטא. גם הימים המעטים,שבליתי בה הפעם, העמיקו אהדתי לה ולבניה.

העיר שוכנת במקום שהקב“ה העניק לו קבים רבים של יופי. שני נהרות גדולים נפגשו כאן: הוִילְיָה משתפכת לתוך הניֶמֶן. העיר שוכנת בעמק, אולם טפס תטפס גם על ההרים שהועמדו כשומרים מסביב ורכבות הרים מחברות את חלקי העיר העליונים עם הקריה הרובצת מטה. ראיתי את קאוּנאס בלבושה החרפי, כשרחובותיה מכוסים שכבת שלג עבה ונוצצת וההרים שומריה עוטים מעטה לבן־לבן וחגיגי ונהרותיה קפואים־קפואים והנֶמוּנֶס הקרוש והמעוטף תכריכים – כעמק מלבין ארוך־ארוך ורחב ידים, – בחורף ראיתיה וסבאתי יפיה הקפוא ושלל זהריה הקרושים וחמודות תפארתה המלבנת, ושיערתי, כמה יפה היא וכמה נחמדת בימי אביב וקיץ, כשנהרותיה הומים ואומרים שירה וסביבותיה כגן אלוהים, המלא תפארת ירק ועתרת פרחים, והעצים שב”שדרות החופש" מלאים ציצים וכלה צהלה ונהרה.

צעירה העיר ומשום כך עליצות נעורים שפוכה על פניה. כשעשוה הליטאים בירת ארצם, עיירה היתה. עתה – יפתה, גדלה ומספר תושביה מגיע למאה ושלושים אלף. נבנו בנינים יפים, צצו רחובות חדשים, העיירה קובנה נכבשה ע"י קאוּנאס, עיר הבירה. הגבולין שבין העיירה מלפנים והבירה דהיום טרם טושטשו כליל. להיפך. קיימים הם עדיין ונראים לעין־כל. מטייל אתה, למשל, ברחוב חדש ומסתכל בבתים החדישים הבנויים לתפארת. פתאום נעצר אתה ועיניך רואות בית־עץ קטן ונמוך, עתיק־יומין ומט לנפול. התדע מה ראית? הנה מפרפרת העיירה קובנה בזרועות קאוּנאס הבירה. הבירה דוחקת את רגלי העיירה, זרועותיה משתרגות לחנקה ולהצמיתה, אך מסכנה זו, קובנה שמלפנים, עומדת עדיין על נפשה ומתגוננת.

בקאונאס יתגאו בני ליטא. על וילניוס, כי נלקחה מהם, הרבו להתאבל. ראיתי בקאונאס כתבות מוקדשות לוילניוס, וכי תרגמון לי מורי הדרך שלי מליטאית לעברית – צלצלו באזני כ“אם אשכחך…” על וילניוס התאבלו, בכו לה, חלמו עליה ושמחו כשקיבלוה (ניתנה האמת להיאמר, כי שמחתם לא היתה שלמה: הנותנים את העיר במתנה לא עוררו אימון ולא זכו לחיבה), אך גאוותם על קאונאס שבנוּה יש מאין והשקיעו בה מרץ רב וכוחות רבים. ויש לציין: הליטאים אינם נוטים להתגנדרות ולגאות סרק. אומה קטנה זוֹ צנועה מאוד. לא תלך בגדולות ובמועט תסתפק. תכונות רבות לה, העלולות לעורר אהדה. עם־איכרים זה יודע לעבוד, אוהב את העבודה ומכבדה. סיפרו לי, כי אחד המיניסטרים רגיל לבלות את כל ימי חופשתו בכפר מולדתו בעבדו כל עבודה קשה בשדה ובבית, כפי שהורגל לעבוד בימי נעוריו, כשהיה יושב בכפרו. ריאליסטים הם וגם צניעותם בריאליזם מקורה. ארמון נשיא המדינה בפְרֶיזִידֶנְטוֹ־גַטוֶה בקאונאס אינו מצטיין בשום דבר מיוחד ורבים בארץ ישראל העניה המוסדות, השוכנים בארמונות מפוארים יותר והדורים יותר. סופר לי, כי בשנות העצמאות הראשונות, כשהתחילו לבנות את מדינתם, נהגו בפשטות גמורה ומוחלטת: שכרו חדר באחד הבתים והדביקו על פתחו פיסת נייר שעליה כתוב היה בכתב פשוט: “המיניסטריון למסחר” או “המיניסטריון לעניני־פנים” וכדומה. בחדר ההוא עבדו זמן־מה מתוך שקידה ומסירות, אחר כך נבנו בנינים רפרזנטטיביים והמשרדים הממשלתיים הועברו שמה. ידוע ידעו, כי עם קטן הם וכי עליהם לעבוד ולחיות חיים צנועים. התרגלו לכך, ששַוֶל ופוֹנִיבֶיז' הן ערים גדולות וכי קאונאס יכולה להסתפק ברחוב חדיש וגדול אחד: בשדרת החופש. המדינה קטנה, אך סדריה טובים. הליטאי הוא איש סדר והוא מחונן בכשרונות ארגון. תכונה זוֹ תבדילהו משכניו הסלביים ותקרבהו לפּרוסים.

ערב. השלג יורד פיתים־פיתים. מה נפלאה שדרת החופש בשעת ערב זו! כולה זוהרת ונוצצת. לבנונית השלג, אור הפנסים וזהרורי הנֵאוֹנים מתמזגים לסימפוניה של אורות ולילה. אני מטייל ומהרהר בו, בסופר העברי הגדול, שיצר פה לפני עשרות שנים וחלם פה חלומות ציון. ידידי הקובנאים אומרים, כי זכרו של אברהם מאפו נמחק כליל בקאונאס וכי אין זאת קובנה של בעל “אהבת־ציון”, אלא קאונאס של “מוֹניקֶה” (בית הקפה היפה ביותר שבעיר, שאחינו בני ישראל יושבים בו בבוקר, בצהרים ובערב). הם מספרים, כי גם הרחוב הנקרא בשם רחוב מאפו אין כל קשר בינו ובין החוזה העברי: הרחוב נקרא כך, משום שיהודי זקן העיד, כי בהיותו ילד ובטיילו עם אביו ברחוב הזה – הראה לו אביו בן־אדם אחד ואמר לו, שזהו מאפו. גם אותו ההר הנפלא, שהחוזה העברי כה אהב לטפס עליו ולחלום שם חלומותיו, הרבה מחינו ניטל: ברכבת הרים אתה מגיע היום לראשו במשך רגעים מספר. ידעתי כל זאת, ידעתי, אך עם כל זה חש אני את נשימתו של אברהם מאפו בקאונאס זו, שכה רב בקרבה מספר היהודים, החולמים על ציון ומתגעגעים לה, שכה רב בה מספר הילדים, המתחנכים בבתי ספר עברים, והשפה העברית מצלצלת בה בבתים רבים וגם בחנויותיה תוכל לנסות לדבר עברית, כי במקרים רבים תובן ותיענה. השלג יורד פיתים־פיתים. מה נעים ויפה הערב! מה טוב לטייל עתה בחוצותיך, קאונאס, כשאורך כה רענן ומטר פרחי שלג ניתך עליך וכולך כה לבנה ומזהרת וחגיגית, מה טוב לטייל ולדעת, כי מחר נסע מפה ונמשיך נסיעתנו – שמה, לארץ הצבי.

10 במרס 1940    🔗

אתמול יצאנו את קובנה. בצהרים. קבוצה של כעשרים איש. יצאנו – בנס. נסיעה זו אינה אלא שלשלת ארוכה של ניסים ונפלאות. גם במקום שאינך מצפה לו – מתרחש נס. קווה קווינו לצאת מקובנה בלי פירחא דלבא ובלי קומפליקציות, כי הכל הוכן ותוכן וסודר כדבעי. והנה לבסוף גם כאן – ניסים. ומעשה שהיה כך היה: נצטויינו להתאסף בבית הנתיבות כשעה לפני צאת הרכבת. שם צריכים היינו לקבל את דרכיותינו. הממשלה הלַטְבִית נוהגת לתת את הויזות שתים־שלוש שעות לפני הנסיעה. מפחדת היא, שאיזו פליטים ישארו חלילה בלטביה, ולכן נותנת היא ויזות, שכוחן יפה רק לשעות ספורות. הוגד לנו, איפוא, כי עלינו לחכות בבית הנתיבות וכי שם נקבל את הויזות. באנו כולנו. מחכים. רבע שעה, חצי שעה, שלושת רבעי שעה. אין דרכיות ואין ויזות. כבר באה הרכבת. בעוד רגעים אחדים תצא. ואנו מחכים. הפסימיסטים כבר התיאשו: הכל אבוד. אם נאחר את הרכבת הזאת, הרי איחרנו גם את האוירון המפליג למחרת מריגה. ואם כך – הכל אבוד. יושבים הם, איפוא, על תילי חבילותיהם, הפסימיסטים שבקרבנו, ופניהם מביעות אדישות גמורה. האופטימיסטים מתרגזים ומתרגשים וטוענים, שבוודאי יתרחש נס. והנה – התרחש. הרכבת כבר צריכה היתה לצאת, אך עומדת היא ועומדת. את סיבת הדבר אין איש יודע. הרגעים עוברים והרכבת לא תזוז. פתאום בא במרוצה האדם, שאנו מצפים לו, ובידו דרכיותינו. ברגע האחרון הושגו הויזות. חוטפים את הדרכיות, רצים לרציף, קופצים לקרון – והרכבת זזה. קהל המלווים מריע לכבודנו ואנו מנפנפים להם במטפחותינו ובכובעינו. נוסעים! האופטימיסטים צדקו.

הרכבת מהירה היא ובכל כוחה תדהר. ליד החלון אעמוד. מרחב לבן ללא גבול, לא סוף. מזמן לזמן – עיירה. ושוב מרחביה לבנה. הנה שַוֶל, העיר השלישית של ליטא. והנה הגבול הליטאי־לטבי. בדיקות וחיפושים. בודקים את הדרכיות ומחפשים וַלוּטָה. מישהו מתלוצץ: מה טוב, שעלולים אנו עדיין להיראות כאנשים, אשר ולוּטה בכליהם… אנו מתלוצצים והם בודקים. אחד הנוסעים הוכרח להתפשט וכל מצפוניו נבעו. השוטרים כועסים: לא מצאו כלום. הרכבת זזה. הערב בא. שלג יורד. בלטביה אנחנו. המסע דוהר ודוהר. ליד החלון אעמוד. במרחביה הלבנה השוממה והמתלַיֶלֶת, אסתכל. הרכבת חופזת־חופזת. הנה אורות מאפלה. ריגה! כעבור רגעים אחדים עומדת הרכבת בבית־הנתיבות הריגאי. הגענו!

יבורכו חברינו הריגאיים! בתחנה חיכו לנו, בית מלון הכינו והכל סידרו. בלכתנו למלון אנו מסתכלים ברחובות והצצה ראשונה זאת אומרת לנו, כי באנו לעיר יפה, שחן מיוחד לה. הרושם הזה מתחזק, כשאנו יוצאים לטייל בעיר, אחרי שנחנו קמעא במלון. אכן יפה בירת לטביה, יפה וגדולה! חברינו הריגאיים מספרים לנו, כי לפנים הגיע מספר תושביה ל־600,000. בלטביה העצמאית ירד מספר אוכלוסיה כמעט בחמישים אחוז. כשאנו מתפעלים מיפיה של העיר, מקבלים הריגאיים את התפעלותנו כדבר המובן מעצמו. “מה הצעקה? – טוענים הם – ידוע הדבר, כי נאה ריגה, ריגה היפהפיה!” מה צר, שהקור והשלג היורד בלי הרף מאַלצים אותנו להפסיק טיולנו! נכנסים למסעדה, יושבים ומשוחחים, מספרים ומקשיבים. אנו מספרים לריגאים את פרשת יסורינו וסבלותינו והם מתארים לנו את חייה של היהדות הלטבית: ירידה בכל השטחים ובכל המובנים, נישול מאורגן מהעמדות הכלכליות, קיום התלוי בניסים ובחסדי המושלים, חוסר אפשרות לפתח חיים תרבותיים הראויים לשמם וכו' וכו'. יושבים שבת אחים ומבלים כשעתים. טרם נתברר, אם אוירוננו יפליג למחרת. השלג יורד בלי הפוגות ואם לא ישתנה מזג האויר לטובה במשך הלילה – לא נוכל להמריא. שבים למלון. יש לנוח ולהחליף כוח במשך שעות הלילה. מחלון חדרי – הוקצה לי חדר בקומה גבוהה־גבוהה – אני רואה פַנוֹרמָה נהדרת: קריה לבנה ושלג יורד וחשמליות עוברות ביעף ואוטובוסים ומכוניות דוהרים־דוהרים והמוני בני אדם עוברים ושבים ואורות באורות מתמזגים, ואורות לאורות מְשַׂקְרִים וממללים. ריגה היפהפיה! שעה ארוכה עמדתי ליד החלון ולא שבעתי. אכן, הדורה ונאה בירת הבַּלְטִיקוּם ואני לא ידעתי!

כשנתעוררנו הבוקר משנתנו, נתבשרנו, כי מזג האויר הוטב והאוירון ימריא. אכלנו ארוחת בוקר קלה ונסענו במכוניות לשדה התעופה שמחוץ לעיר. מעצמו מובן, כי שוב קרו ניסים. כשהגענו לשדה התעופה, נתברר, כי אחד הנוסעים נעדר. משערים, כי איחר להתעורר ונשאר במלון. מה נעשה? שדה התעופה רחוק מהעיר והמכוניות שהביאונו לשדה התעופה כבר שבו העירה. עוד אנו מטכסים עצה ומתכנים תכניות והנה מכונית באה ביעף ובה –- הנעדר. פניו חיורות וכולו רועד מזעם ומהתרגשות. ההשערה מתאמתת: איחר להתעורר ונשכח בחדרו. כשהרגיש בדבר, “תפס” מכונית ונסע בעקבותינו. מה עשה הקב"ה? נתקלקלה המכונית. על אם הדרך נתקלקלה, הרחק מהעיר ומשדה התעופה גם יחד. עמד בלב שדות מושלגים והשליך על אלוהים יהבו. הוקדמה רפואה למכתו: המכוניות שהביאונו לשדה התעופה נזדמנו לו בנסען בחזרה העירה ואחת מהן הסיעתו למחוז חפצו. הוא סוער ורותח: “היתכן? היתכן? איכה שוכחים אדם?” אבל אנו משדלים אותו, כי בלעדיו לא היינו ממריאים והוא נרגע לבסוף.

מחכים בבנין שבשדה התעופה. הוזמן בשבילנו אוירון מיוחד, שעוד מעט ויבוא משטוקהולם. שוב בדיקות. פקידי המכס בודקים חפצינו ופקידים אחרים מתעמקים בקריאת דרכיותינו. בכובד ראש ובשבעים ושבע עינים נקראת ונבדקת כל פיסקה בכל דרכיה. מהצד אעמוד ואבחן בחון היטב את פרצופי הבודקים וכמעט נכון אני להישבע, כי אחדים מהם אנשי גסטאפּו הם. אני אומר זאת לחברי והוא סבור, שאם ניטיב לחפש – נמצא בוודאי גם איזו פקידים של הג.פּ.או. בבנין. בבלטיקום אנחנו וכאן סגנון מיוחד וצורה מיוחדת לעצמאות המדינית! בינתים נשמע קול טרטור מטוס. אוירוננו הגיע. אולם פרשת הבדיקות טרם תמה. סוף־סוף נגמר הכל, השער נפתח ואנו יוצאים למגרש.

המגרש מושלג כולו ועל יריעת השלג הלבנה חונה צפור־ענק כחולה. האוירון הוא בעל שני מנועים וגדלו בינוני. אנו נכנסים למטוס, מתיישבים בכורסות הרכות והנוחות ואחד הטייסים סוגר את דלת האוירון. כל זה נמשך שנים־שלשה רגעים ותיכף ומיד נדלקים המנועים ומתחילים לטרטר. האוירון זז. אני סוקר את תא הנוסעים: י"ט נפשות אנחנו; האנשים – רובם שלווים, אך מיעוטם – חיורים ונרגשים. הרוב המכריע טס טיסה ראשונה. המטוס טרם ניתק מהאדמה, אופניו מתגלגלים על גבי המגרש הקפוא. כעבור רגע נעצר, שינה כיוונו, גלגליו המשיכו לדהור על גבי הכיכר המושלגת, אך בכיוון אחר, ופתאום – ניתק מהקרקע והמריא. רגעים מספר יטוס בגובה של מטרים אחדים ואחר כך יתרומם ויתרומם יותר ויותר.

טסים. ליד אשנב אשב ואשקיף דרכו כל הזמן. בראשונה טסנו מעל לערבת שלג שוממה, אחר כך – מעל ליערות. כעבור כמה רגעים – מעל לים הבַלְטי אנו. מה נהדר הים כשאתה משקיף עליו מלמעלה! חלקו קפוא וכבול באזיקי קרח וחלקו חפשי ומגלגל גליו ועיניך מבחינות יפה ומבדילות בין חלקיו הקפואים והבלתי־קפואים. כשהמראנו בריגה, היו השמים מעוננים ושלג דק ירד. עתה, כשהמטוס טס בגובה של אלפַּים מטר, הרקיעים תכולים־תכולים והשמש מאירה וכנפי־מטוסנו רוחצות בזוהר שמש ונוטפות מים. והלב מהרהר: התמיד רוחצות הפסגות בזוהר שמש? התמיד זוכים המתרוממים לאור ולזיו? הבאמת מתפזרים העננים והקדרות מתנדפת, כשעולה בידך להינתק מהקרקע ולהירום?

אנו עולים ועולים. אלפים וחמש מאות מטר, אלפים ושש מאות, אלפים ושמונה מאות. ההרגשה – מצוינת. תא הנוסעים – מרווח ונעים. לאורך הקיר השמאלי הכורסות מסודרות בשורות של שתים־שתים, לאורך הקיר הימני – כורסה אחת בכל שורה. בתווך – מעבר, הנמשך לארכו של כל התא. כשעה אנו טסים כבר. מצב הרוח של כל הנוסעים – טוב מאוד. גם הפחדנים הבליגו על פחדם. הסכינו ונרגעו. לכל נוסע הוכנו שקיקי נייר, כדי שיקיא לתוכם בשעת הצורך ולא יטנף את התא. לעת עתה איש לא השתמש בהם. לאמור, שטסים טיסה מצויינת. אולם ניתנה האמת להיאמר, כי מרגיזים שקיקי הנייר הללו את הפחדנים ואת הפסימיסטים. רואה אני, כי הם משתדלים לא לראות את השקיקים. ועוד דבר אחד מדריך את מנוחתם: גלגלי ההצלה המוטלים ליד כל נוסע. הם שואלים: “לשם מה הניחו כאן גלגלים אלה.” משיבים להם: “כשיפול האוירון לים ותצליחו להיחלץ מהמכונה בטרם תטבע – תוכלו לשחות בים בזכות גלגלים אלה”. הם פורצים בצחוק, שפחד מידרדר בו. אחד ליצן שואל: “והיכן, לעזאזל, המצנחים?” הפעם צוחקים כל הנוסעים.

המַדגובה מעיד: שלושת אלפי מטר. אנו טסים במהירות רבה מאוד וללא כל תנודות. בקו ישר־ישר נטוס ולא נחוש אפילו, כי טסים אנחנו. ילדי בן־הארבע הוא הנוסע השליו ביותר במטוס: לא יפחד ולא יחוור. הוא מאושר ללא גבול ואף לרגע אי־אפשר להרחיקו מהאשנב. יביט ויביט ופניו מביעות התפעלות ואושר.

חמשת רבעי שעה אנו טסים כבר. האוירון מתחיל לרדת. המדגובה מעיד: אלפַים ושבע מאות, אלפים וחמש מאות, אלפַּים. מצב הרוח משתנה לרעה: הירידה פחות נעימה מהנסיקה. אני סוקר את הנוסעים: רובם לבנים כסיד ודומים למתים. מרבים להשתמש בשקיקי ההקאה. רק זוג זקנים, הנוסע בן הארבע וצעירים אחדים מחזיקים מעמד. אני משתדל להביט החוצה ולא לראות את חברי לנסיעה בקלקלתם: האדם, כידוע נוטה לחיקוי: מוטב, איפוא, לא לראות את הנוסעים “השחוּטים”. המטוס יורד ויורד. אלף ומאתים, אלף. אכן, הגלישה אינה נעימה ביותר. נדמה לך, כי אתה נופל לתוך תהום איומה והרגשה בלתי נעימה משתלטת עליך. נערה אחת מתיפחת ונשבעת, כי זאת טיסתה הראשונה והאחרונה: יותר לא תמריא, בהן־צדקה. משדלים אותה ומגישים לימון, אך אין היא נרגעת. טסים כבר ז' רבעי שעה. הגובה שש מאות מטר. נראה, שמתקרבים למחוז חפצנו.

כבר עברנו את הים ומעל לאדמת שבדיה נטוס. המראה – נפלא. כאילו פרש מישהו תחתינו מפה ענקית. יערות, שדות מושלגים, כפרים קטנטנים על בתיהם וחצרותיהם ושביליהם. ילדי טוען, כי ארץ גמדים תראינה עיניו ושום בירורים והוכחות לא יזיזוהו מהשקפתו זו. המטוס יורד ויורד, הבתים והעצים שמתחתינו הולכים הלוך וגדול והמפה הנפלאה הולכת ומטשטשת. מאתים מטר! עוד מעט ונגיע. ופתאום: ים של בתים ורחובות. שטוקהולם! אנו טסים בגובה של כמה עשרות מטרים ומוסיפים לרדת בלי הרף. מעל לשדה התעופה אנחנו. הנה נגעו כבר גלגלי המטוס בקרקע. הטיסה נגמרה. אופני האוירון מתגלגלים ודוהרים. כעבור רגע נעצר המטוס. הגענו.

שעתים וחמשה רגעים טסנו. פקיד שבֶדי פותח את דלת המטוס ומקדם פנינו ב-Willkommen. יוצאים מהמטוס ועוברים למשרדי שדה התעופה. כמה רגעים לפני בואנו הגיע אוירון, שהביא פליטים מפינלנד. עלינו איפוא לחכות, עד שיסודרו נוסעי האוירון ההוא. רק שעה קלה חכינו, כי השבדים אינם מרבים בחקירות ובבדיקות. חיש סודר הכל ואוטובוס של חברת האוירונים הסיענו משדה התעופה העירה.

11 במרס 1940    🔗

מה זה היה לי? מה זה היה לי? כמוקסם אשוטט בשטוקהולם ועיני לא תשבענה מראותיה ולבי יתפעם ופליאה ותמיהה יתמלא. אכן יש יופי כזה בעולם ואני לא ידעתי! רבות קראתי ורבות סופר לי על יפיה של שטוקהולם, אך כל מה שקראתי וכל מה ששמעתי מתנדף עתה, בראותי במו עיני יפעה זאת ותפארת זו, ונראה כהד רפה למנגינה נהדרת וכפירוש מעורפל ומגומגם לפואימה אלוהית. דורות רבים השקיעו כאן אונם ומרצם. מתוך מאמץ משותף של טובי בניה – מלכיה, אמניה, ארדיכליה וסתם אנשי מעשה – הקימה האומה השבדית מקדש לאומי גדול.

נשמתם של דורות ויצירתם של דורות שוקעו פה בכל רחוב, בכל בית וגשר ומצבה, בכל אבן. פינות אוּלטרה־מודרניות ליד פינות, ששכינת דורות עברו מרחפת בחללן, וליד פינות עתיקות־עתיקות. כל דור נתן חלקו ותרם תרומתו. שכבה נערמה על שכבה ונדבך על גבי נדבך והכל מצטרף למסכת הרמונית אחת, שנשמת האומה השבדית הטביעה עליה חותמה. לאט לך, ההלך! בבירתה של אומה גדולה מהלכות רגליך, בבירת אומה, שלפנים היתה למודת קרבות ושואפת קרבות ושלחה טובי בניה כחיילים למרחקים והכניעה עמים וארצות ושפכה ממשלתה על שטחי אדמה גדולים ולבסוף נצטללו דמיה ותבן, כי לא ברעש ובסופה אלוהים, ותקדש כל כוחותיה לפיתוח ארצה, להעמקת רוחה ולשיפור חיי בניה.

כחולם אשוטט בבירת סקנדינביה הלוּם יפיה ושכור קסמיה. היצירות הגדולות של הסופרים הסקנדינביים, שהרביתי להגות בהן בימי נעורי ולהתחמם לאורן, נעורו בי. גיבוריהן הגדולים מתהלכים בחוצות ואני פוגש אותם בכיכר פלונית ובפינת רחוב אלמוני והם מסתכלים בי ופניהם לי יאירו כמכרים וכידידים לווה ילווני. יחדיו נטיילה ונמתיק סוד. כי לא רק בירת שבדיה – שטוקהולם, אלא בירת סקנדינביה כולה. קופנהגן עולה עליה במספר תושביה, אך כאן, בשטוקהולם, המרכז ההיסטורי והרוחני הגדול של מדינות הצפון היפות וכאן לבה של סקנדינביה כולה. מסורות עברה הגדול של סקנדינביה חיות פה בכוח מיוחד ובאינטנסיביות מיוחדת ואש הצפון המקסמת יוקדת פה במשנה עוז ובמשנה הוד.

החורף מושל כאן עדיין. קר למדי והרחובות מכוסים עדיין שכבת שלג. מספרים לי, כי באביב תיף העיר פי שבעה, אך קשה לי לצייר לעצמי יופי שהוא למעלה מזה שעיני תראינה. הרחובות מלאים עוברים ושבים והתנועה רבה. מלאות החשמליות והאוטובוסים מלאים, שרשרות ארוכות של מכוניות מחליקות בלי הרף על פני הכבישים והמדרכות המלאות אנשים. אני מסתכל בשבֶדים: כמעט כולם יפים והבעת פניהם אומרת בריאות ושביעת רצון. גבוהים הם וגמישים וצעדם איתן ורצוף בטחה. הנשים מצטיינות נוסף לכך בחן רב וחוט של גרציה עדינה ואצילות משוך על פניהן. כולם, כגברים כנשים, מלבושיהם נאים וקל להכיר, כי לא ידעו מחסור. אומה בריאה, עשירה ושבעת רצון.

הימים אינם כתיקונם ומשק כנפי המלחמה מורגש גם פה. בפינלנד השכנה מרעימים תותחים ודם אדום נשפך על שדות מלבינים ואגמים קרושים. הדי הרעמים מגיעים גם הנה והדי הדים יולידו. אתה רואה ברחובות חיילים רבים וגדודי צעירים במדים של איגודים חצי־צבאיים. מזמן לזמן אתה נתקל במשרדים המארגנים את העזרה לפינלנד וברחובות מוכרים זֶ’טונים, שהסמלים המדיניים של פינלנד ושבדיה יפארוּם. נושא אחד לכל העתונים: פינלנד, ועל הציר הזה סובבות כל השיחות. השבדים סבורים, כי אין הם מתנהגים הפעם כיאות, ומוסר כליותיהם יענם. שכן טוב וידיד נאמן, שאלפי נימים יקשרוהו עם שבדיה, מפרפר ביסוריו, בעמדו על נפשו נגד יריב, העולה עליו פי כמה וכמה במספר ובציוד, והשבדים מוכרחים להסתפק בהגשת עזרה סמלית בלבד. בני שטוקהולם מתביישים וענין פינלנד מנדד שינה מעפעפיהם. לפנות ערב מתחילות להתפשט שמועות, כי הצדדים הלוחמים השלימו או עומדים לכרות שלום. בני אדם מתקהלים ונושא אחד לשיחותיהם: השלום, אך אין יודעים, אם נכונה הידיעה.

הערב ממשמש ובא. עייפתי משוטט. נכנסתי למסעדה לאכול דבר־מה ולנוח קצת. כל האולמים מלאים ובקושי אני משיג מקום. המסעדה מלאה מפה לפה, אך דממה רבה שולטת בה. אומה אומה ומנהגיה! יושבים שבדים ושבדיות, ארבעה־ארבעה או חמשה־חמשה ליד כל שולחן, בדממה יסעדו ודבר לא ידברו. כאילו רצה כל אחד מהם להתבודד וכאילו השתדל כל אחד, לבל תבולע הדממה. וחלב ישתו כמים. המלצרית מעמידה ליד כל סועד כד חלב קר, שמן וטעים. הם אוכלים בשר ושותים חלב, אוכלים לפתן ומקנחים בחלב, לפני הסעודה ישתו חלב ולאחר הסעודה – חלב. סעדתי, נחתי ויצאתי להמשיך טיולי. הלילה כבש את הכרך. אלפי אורים הוצתו בשמים ורבבות אורים הדליק הכרך. נפעם אעמוד. מה נפלאה התאורה! הקריה הפכה אגדת קסמים. באפלולית הכחולה, המליטה את העיר, יוקדים אורות לבנים, אדומים, ירוקים, מחול אורות נאדר ומשכר. רומזים השמים לעיר והעיר תקרוץ לרקיעים. אַשף פלאי יצר בלהטיו אגדת אורות זו וכיצורים קסומים ואגדיים יתהלכו אנשים ונשים ברחובות הקריה המוצפים זוהר דמיוני וגלי נגוהות צבעוניים. כמוקסמים יהלכו ובלחש ידברו, כאילו פחדו לבלע את דממת הקודש שלאגדה ולקרוע את צעיף התעלומה המליט את העיר. האפלולית הולכת ומתעבה וים האורים הולך ומזדהר. אורות באורות יתנגשו, אורות ינצחו אורות, אורות עם אורות ישלימו. דום, לבי, דום! הבה אצא גם אני לשוטט בשביליו של עולם־קסם זה.

13 במרס 1940    🔗

בשטוקהולם קידמו פנינו נציגי הקהילה היהודית ובזכותם לא אבדנו בכרך הגדול והזר. הסתדרנו במלון ותיכף התחלנו חוקרים ודורשים, איך ומתי נוכל להמשיך בנסיעתנו. ידענו, כי אסור לנו להאריך שבת בשטוקהולם. האביב מתקרב וההתקפה הגרמנית במערב ממשמשת ובאה. צר על כל יום! התחלנו, איפוא, לבדוק תיכף ומיד את האפשרויות להמשיך בנסיעה והאינפורמציות הראשונות שקיבלנו היו פסימיות. אם גם תהיינה לנו כל הויזות ואם גם יהיו לנו כרטיסי נסיעה, ספק, אם נשיג מקומות באוירונים, וספק, אם נורשה לעבור את צרפת, אעפ"י שויזה צרפתית לנו (השגנוה בעמל רב ואחרי השתדלויות, שנמשכו שבועות רבים). נודע לנו, כי חברינו שיצאו את קובנה לפני שלושה שבועות יושבים עדיין בשטוקהולם. הלכנו לחפשם. מהר מצאנום והם סיפרו לנו, כמה התענו במשך שלושת השבועות האלה. בראשונה נראה, כי אין כל אפשרות להגיע משטוקהולם דרך אמסטדם לפריז. נדמה להם, כי יצטרכו לשוב לקובנה. לבסוף, אחרי עמל רב ותלאות נוראות, הענינים הולכים ומסתדרים, ויש תקווה, כי בעוד שנים־שלושה ימים אפשר יהיה לנסוע.

אזרנו חלצינו, רצנו, השתדלנו. טרחנו – והצלחנו. נסיעתנו יוצאת לפועל בזכות שלושה גורמים: בזכות הסוכנות היהודית, שאיננה חוסכת עמל וכסף ועושה מעשה רב בשביל קבוצת פליטי פולין, בזכות מנהלי הקהילה היהודית בשטוקהולם ורבה ודַבָּרה הישיש הד"ר אהרנפריז, ובזכות מרת ויסמילר, נוצריה הולאנדית, המקדישה חייה להצלת ילדי יהודי גרמניה והשוהה במקרה בשטוקהולם על מנת לארגן עלייתה של קבוצת נוער יהודי, שניצלה מגרמניה. אשה זו – נפש גדולה לה ומרצה רב ושערי כל המשרדים נפתחים לפניה. רגעים מספר אחרי בואנו לשטוקהולם אמר לנו מנהלו של משרד נסיעות גדול, כי רק היא, מרת ויסמילר, תוכל לעזור לנו.

אחרי שתצטרפנה אלינו קבוצת הנוער היהודי מגרמניה השוהה בשבדיה וקבוצות אחרות של נוער יהודי מגרמניה, שתילווינה אלינו בהולנד ובבלגיה, נהיה מחנה של למעלה ממאה נפש. שני סוגי עולים נפגשו כאן: קבוצת הציונים הותיקים מפולין והנוער היהודי מגרמניה, שהתכשר בשבדיה, בהולנד ובבלגיה. עולים אחדים בעלי הון, מפליטי פולין וגרמניה, ישלימו את התמונה. עולים למיניהם נזדמנו לפונדק אחד.

אמש יצאה הקבוצה הפולנית את שטוקהולם. אמש יצאנו וכל הלילה נסענו. נקבע, שמרת ויסמילר וקבוצת הנוער יצאו הערב. באמסטרדם ייפגשו. הנסיעה ברכבת השבדית – תענוג, לכל הדעות. התאים נקיים, מרווחים, מפוארים. אתה משלם חמישה כתרים נוספים ומקבל מקום בקרון־שינה הדור, הדומה למלון ממדרגה ראשונה: תאים חמים, מיטה נוחה, סדין ושמיכה נקיים, כר נקי, ליד כל מיטה – עששית חשמל, המאפשרת לך לשכב ולקרוא. אכן, נוחים־נוחים חייהם של בני צפון אלה! הרכבת דוהרת, השעות עוברות, משוחחים ומעלים זכרוונת, אין חשק לישון. מתכנים תכניות וחולמים בהקיץ. מחליפים זה עם זה רשמים וחוויות מארץ השבדים היפה ומנסים לנחש, אימתי נגיע לארץ חלומותינו. לבסוף פורשים לתאים – משפחה־משפחה וקבוצה־קבוצה לתאה – ונרדמים.

עם שחר הקיצותי. התלבשתי ויצאתי למסדרון. את הנוף השבדי לראות חפצתי. פתחתי חלון. רוח בוקר רטובה קידמה פני. כמעט שאין לראות דבר. אפלולית מאפירה הליטה הכל. העולם ישן עדיין. הכל שותק. הרכבת חופזת־חופזת וגלגליה סואנים והומים נוגות־נוגות. הלילה גוסס והעולם הולך ומחויר. גשם דק מטפטף. ערפל לבן הולך ומשתלט. כמעט שלא אראה דבר. יערות, שדות, אפרים. אך הערפלים יכסו הכל והגשם דולף ודולף. הקרון מתעורר. הבוקר ממשמש ובא. עם בוקר אנו מגיעים למַאלמֶה, לעיר השבדית השלישית.

ציוני מאלמה עורכים לנו בבית הנתיבות קבלת פנים חמה ולבבית. אנו יושבים באולם המרווח של מסעדת בית הנתיבות ומשוחחים. נציגי חברת התעופה באים ומוסרים, כי האוירונים ימריאו למרות הגשם הדק וכי נעבר קבוצות־קבוצות דרך קופנהגן לאמסטרדם. אוכלים דבר־מה, שותים קפה טוב ומחכים. הפסימיסטים שמים לתוך הקפה תרופה נגד מחלת־האויר והאופטימיסטים רואים ונהנים. כעשרים נפש כבר הוסעו למגרש התעופה. סוף־סוף הגיע גם תורנו. הכניסונו לאוטובוס והסיעונו לשדה התעופה. בדיקת החפצים והתעודות לא ארכה. כעבור שעה קלה אנו יושבים כבר באוירון קטן וטסים. בגובה של כמה עשרות מטרים נטוס וטרם הספקנו להסתכל כדבעי במטוס אנו יורדים כבר לשדה התעופה של קופנהגן. עשרה רגעים טסנו. כאן עלינו לחכות לאוירון, שיסיענו אמסטרדמה.

השעה – עשר לפני הצהרים. נכנסים לאולם ההמתנה הגדול והמפואר ומחכים. שדה התעופה גדול והתנועה רבה בו. אוירונים באים ואוירונים יוצאים, אוירונים מכל המינים: קטנים, בינוניים, גדולים וגדולים מאוד. ילדי מאושר. חברים נזדמנו לו: ילד וילדה פיניים, המחכים גם הם עם אמם לאוירון שאיחר לבוא. הקטנים מתידדים חיש ומתחילים להשתעשע. ראש שמחתם – האוירונים, הבאים והמפליגים. ליד אחד הפתחים יעמדו ועיניהם הקטנות לא תשבענה: מטוסים קטנים, גדולים, אדומים, תכולים, אפורים. בני מדבּר עברית וחבריו – פינית, אך הבן יבינו איש את אחיו. ילדים־פליטים נפגשו בשדה תעופה גדול, בתחנת נוד. שחק ישחקו וטייסים דֶניים יסתכלו בהם, כשעיניהם דומעות.

צהרים. מטוסים באים ומטוסים ממריאים ואנחנו מחכים. אוירוננו לא בא. הזמנו במזנון קפה ולחם ובזה יוצאים ידי חובת ארוחת צהרים. אחרי שאכלנו ושתינו חפצנו לשלם, אך בעל המזנון מסרב לקבל כסף: דני אלמוני, שנזדמן במקרה לשדה־התעופה וראה את קבוצתנו, כבר שילם הכל. אנו טוענים: היתכן? אך לשוא נטען, כי בעל המזנון מצהיר, שהחשבון סודר ושלא יקבל תשלום נוסף. ובינתיים הרגעים חולפים והמטוס איננו. יושבים ומחכים וההתרגזות ואי־המנוחה תגדלנה מרגע לרגע.

שתים. האוירון איננו ומסתבר, כי לא יבוא עוד היום. הנהלת שדה התעופה מוסרת לנו, כי מטוסנו חונה באחד משדות־התעופה הדניים, אך אינו יכול להמריא, משום שהגשמים הפכו את שדה התעופה ההוא לבוץ. היות ואין לנו ויזות דניות, מציעה המשטרה, כי נשוב למאלמה ונחכה שם. לא! למאלמה לא נשוב! מפחדים אנו, כי נישאר תקועים שם, אם נשוב. מסבירים את הדבר לראש המשטרה והוא מסכים, כי נלון בקופנהגן. אך רחוק מגרש התעופה מהעיר ואין אנו יודעים איך נגיע לקופנהגן. מנסים להתקשר טלפונית עם הנהלת הקהילה היהודית, אך אין מצליחים: מישהו, בודאי אחד הפקידים של הקהילה, עונה, כי המזכיר עסוק מאוד ולא יוכל לגשת לטלפון, לדאבוננו הגדול… מתקשרים, איפוא, עם ההסתדרות הציונית ומקבלים תשובה, כי תיכף ומיד יבוא מישהו לשדה התעופה. כמו כן עלה בידינו להתקשר עם חברת התעופה, המארגנת את נסיעתנו, והיא מעמידה לרשותנו אוטובוס גדול.

נוסעים העירה. במידה שמתקרבים אליה, הולך ומתרבה מספר הנוסעים באופנים. הכל נוסעים: זקנים וצעירים, אנשים ונשים, פועלים ותלמידים. מחנות־מחנות של נוסעי אופנים לפנינו ומאחרינו. הגענו לקופנהגן. ציוני קופנהגן שמחים לקראתנו ובחיבה רבה יטפלו בנו. שמחים להיפגש עם יהודים ושאלות שונות ימטירו עלינו. בזכותם מצאנו חיש מלון טוב ויכולנו לנוח קצת. רק עתה מרגישים אנו, כמה עייפה אותנו הציפיה הממושכת במגרש התעופה.

עם ערב יצאתי לשוטט בבירת דניה. כאן חלף כבר החורף. לשלג אין זכר. האויר צונן עדיין במקצת, אך רענן הוא ונעים. הרחובות רחבים ויפים, הבתים גדולים ומפוארים, תרבות וציביליזציה נפגשו פה ונתמזגו. חלונות הראוה של החנויות ובתי המסחר מלאי כל טוב ומעידים על שפע עושר. המוני העוברים והשבים משוחחים מתוך שלווה שבשובע ועליצות שבמנוחת הנפש וחללה של הקריה רווה צחוק ופטפוט עליז ושאון מטיילים. המסעדות והבאַרים והמזנונים האבטומטיים מלאים מפה לפה והמונים מצטופפים ליד בתי הקולנוע, הקוראים ורומזים ומפתים במאות פנסים צבעוניים. הפנים מביעות שלוות השקט וחוסר דאגה ושביעת רצון והתלבושת מעידה על שובע ושפע, אין פרץ ואין צווחה. עיר גדולה זו, שמספר תושביה – כמיליון נפש, יושבת בטח ולא תירא דבר. ראיות תבקש? הנה אני מטייל ומטייל בה ועד כה לא ראיתי אף חייל אחד. נכסוף נכספתי לראות חייל דני. אני ממשיך לשוטט ולטייל. אך תאוותי לא נתמלאה. והלב מהרהר: בטחון אמת או הרדמה שבאשליה? אותם מחנות הצעירים המטיילים בחוצות, בחורים בריאים וחסונים אלה, שהם בלי ספק מומחים גדולים בכל ענפי האספורט, המוכנים הם להגן על ארץ יפה זו, הידעו להתגונן? ההוכנו לכך? התוכל מולדתם לציידם בכלים המתאימים לכך? הרהורים אלה מתרוצצים במוחי ואינם מרפים ממני, בשעה שאני מטייל בחוצות היפים של קופנהגן המעטירה. העיר יפה מאוד ורבים קסמיה, אולם אחרי שטוקהולם – הרושם איננו חזק ביותר.

בלילה אנו נפגשים עם ציוני קופנהגן במסיבה צנועה וחמה. באו ציונים מכל המפלגות, באה גם קבוצת חלוצים. נאמו, כנהוג, נאומים לכבודנו, אך עלי להודות, כי נאומי חברינו מקופנהגן היו פחות נבובים ופחות משעממים מהרגיל במקרים כאלה. דיברו בפשטות וחמימות וחרדה הורגשו בדבריהם. סיפרו, כי אפילו בדניה, בדניה החפשית והמתקדמת, נתקלים בזמן האחרון פה ושם בגילויים של אנטישמיות וכי חלקים מסויימים של הציבור הדני מפחדים, שהשכן “הטוב” מתעתד להתנפל על דניה. בכל זאת מאמינים הם, שגם המלחמה הזאת תפסח על דניה ושסקנדינביה תהיה גם הפעם, כבימי המלחמה הקודמת, פינת שלום ומנוחה באירופה המשתוללת. סיפרו על עשרת אלפי יהודי דנמרק, שמצבם החמרי טוב למדי, על הפליטים, שמצאו מפלט להם בדניה, ועל מאות החלוצים, המתכשרים ומתכוננים לעליה. מתוך כליון נפש ואהבה דיברו יוצאי פולין, שנקלעו צפונה והתערו שם, על יהדות מזרח אירופה ועל ארץ ישראל. געגועים ליהדות, לסביבה יהודית, לחיים יהודיים, לציון הנבנית – תססו בדבריהם. שעות אחדות בילינו בחברתם. מתוך ברכות הדדיות ולבביות רבה נפרדנו בשעה מאוחרת בלילה.

לילה. הקריה הולכת ונרדמת. האורות הולכים וכבים ודממה רבה משתלטת. רק חשמלית עוברת ביעף מזמן לזמן ופולחת את הדומיה ואת האפלולית ההולכת ומשתררת ומכונית אשר איחרה תוקעת תקיעה מלנכולית. מי פילל אמש, כי נלון הלילה בקופנהגן? ומה נצפן לנו בחיק המחר? מתי נגיע למחוז חפצנו? חצות. יש לשכב ולישון. אני מתפשט את בגדי ונזכר בתפילה, שהתפלל ילדי הערב טרם עצם עיניו: “שאוירונינו לא יאחרו…” בחיי, כדאי שלא יאחרו.

14 במרס 1940    🔗

השכמתי קום וירדתי לרחוב. טיול קצר טיילתי בקריה הרחוצה למשעי ושבתי למלון. נכנסתי למסעדת המלון והזמנתי ארוחת בוקר. במסעדה – כמנין אנשים. כל אחד שקוע בעתונו, כשפניו מביעות דאגה ודכדוך ועצבת. מה קרה? אני נוטל עתונים אחדים, קורא בהם באמצי את כל ידיעותי הבלשניות ואת כל כשרונותי הבלשניים, נעזר במפות שבעתונים ובאינטואיציה – ומבין לבסוף הכל. בעתונות הבוקר נתפרסמו פרטי חוזה השלום שנחתם בין רוסיה ופינלנד. העתונות צועקת באותיות גדולות: “יאוש בהלסינקי!” אתה קורא וקורא ומסתכל במפות שבעתונים ובקלסתר פניהם של הדנים שבמסעדה ורואה ומבין: יאוש בקופנהגן! המסעדה הולכת ומתמלאת, אך מצב הרוחות אינו משתנה: כל עין אומרת יגון ודאגה וכל פנים מביעות התרגשות וכעס.

אוטובוס של חברת התעופה מביאנו לשדה התעופה. שוב יושבים ומחכים. השעה – עשר ואוירוננו איננו. כמה מחברינו שבקופנהגן ליוונו לשדה התעופה והם יושבים כמונו באולם ההמתנה וידם לא תזוז מתוך ידינו. אחד מהם מספר לי, כי יאהב עד מאוד את שירתו של עומר כיאם הפרסי וכי שמע תורה מפי המלומד הדני כריסטֶנסן, המומחה הגדול לשירת עומר. פרטים מענינים יספר על כריסטנסן ועל תרגום דני של שירי עומר, שהוא מבטיח לשלוח לי לארץ ישראל. שמוע שמע על התרגום העברי של שירת עומר, שנעשה על ידי, ואדיר חפצו לקבל את הספר. אני מבטיחו, כי אשלח לו את תרגומי מארץ ישראל בהזדמנות הראשונה.

עוד אנו משיחים בעומר ומטוסנו בא: מכונה הולנדית גדולה של החברה הידועה “ק.ל.מ.”. צפור־ענק אדומה. נקה ינקוה, ממכונית־עוֹגֶל (ציסטֶרנה) דלק ישקוה, את מטעננו לתוכה יכניסו. לבסוף נצטויינו גם אנחנו לתפוס מקומות באוירון. אנו לוחצים את ידי מלווינו וכעבור רגעים מספר כבר אנו יושבים בתוך המטוס. צהרים. המנועים מתחילים לטרטר. המטוס זז ואחרי שנים־שלושה רגעים הוא ניתק מאדמת שדה התעופה וממריא. ליד אשנב אשב ובעדו אשקיף. מחזה נפלא תחזינה העינים: למטה, מתחתינו, משתרעת קופנהגן הגדולה ואני רואה מלמעלה את אלפי בתיה ואת רחובותיה הרבים. פנורַמה נהדרת עשירת צבעים וגדושת יופי! החשמליות תדמינה לתולעים ארוכות־ארוכות וכמחנות נמלים יתרוצצו למטה המוני האנשים ובהתנודד האוירון מתנודדת גם הקריה שלמטה ואתה רואה ומתפּעֵם וכמעט שאינך יודע, מה בעצם מתנודד: המטוס או העיר.

האוירון הולך ומתרומם. אנו טסים כבר בגובה של כמה מאות מטרים. האוירון מרווח ונוח והַכַּלכֹּל¹², רוסי שנתגלגל להולנד, משתדל בכל כוחותיו להנעים נסיעתנו. הוא מספר לנו על מקרים שונים שקרוהו בשנות עבודתו באויריה. לפני חדשים אחדים, בראשית המלחמה, קרה מקרה משונה באוירון שטס מקופנהגן לאמסטרדם: כשטסו מעל לשטח גרמני, הומטרו עליהם יריות; המטוס לא ניזוק והגיע בשלום לאמסטרדם, אך אחד הנוסעים, שישב ליד אחד האשנבים, לא ירד מהאוירון באמסטרדם גם לאחר שכל הנוסעים יצאוהו: נקב נמצא בשמשת האשנב וגוף קר ישב בכורסה. סיפור זה מעלה על פניהם של רוב הנוסעים הבעת דאגה. הכּלכּול מצטחק ומוסיף: “מאז החלטנו לא לטוס מעל לשטח גרמני ודרכנו נתארכה במאתים קילומטר”.

טסים מעל לדניה. האוירון חדל להתנודד וטיסתו ישרה־ישרה. מלמעלה פרושים שמים תכולים־תכולים ומתחתינו משתרעת אדמת דניה היפה. אני רואה ישובים, דרכים, שדות, אנשים. התמונה משתנה חיש: ישובים נעלמים וישובים אחרים מופיעים. פתאום אני רואה, שהמטוס מסתובב ומתחיל לחזור לעבר קופנהגן. מה זאת? נשמע צלצול: הכּלכּוֹל נקרא לתא הטייס והרדיוטלגרפיסטן. כעבור רגע הוא שב ומודיע, כי חוזרים לקופנהגן. סופת שלג איומה מתחוללת מעל לאדמת הולנד ולכן שודרה מאמסטרדם הפקודה לחזור לקופנהגן. הידיעה מעגימה אותנו. מתי סוף־סוף נגיע לאמסטרדם? הממשלה הצרפתית התנתה תנאי, כי עלינו לעבור את הגבול הבלגי־צרפתי בט“ו במארס. הנוכל למלא תנאי זה? ומה יהיה, אם חברינו יעברו, ואנו נישאר תקועים בקופנהגן? הרהורים אלה מסתערים עלינו מציקים, מה מציקים! הכּלכּוֹל מבטיחנו, כי לא נאחר את המועד וכי המטוס יחכה לנו בקופנהגן עד שיוטב מזג האויר בהולנד. אנו שומעים ונרגעים קמעא, פרט לשנים־שלושה אנשים, המפחדים תמיד והאוהבים לעורר בהלה. אלה טוענים: להד”ם! לא דובים ולא יער! סופת השלג לא היתה ולא נבראה ורק משל היא! ההולנדים מסרבים לתת לנו מעבר. בקופנהגן יורידונו ושם נישאר תקועים… אני משתדל לא לשמוע תאניתם ופטפוטיהם ומצמיד פני לשמשת אשנבי. האוירון טס מעל לקופנהגן, אך ירוד לא ירד. תאות הקנטור מתגברת בי. אני פונה אל הנבהלים־המבהילים ואומר להם: “אתם סבורים בודאי, כי לקופנהגן אנו טסים… אם כך, אינכם אלא טועים… אנו שבים ישר – למאלמה!” הם פוערים פיותיהם וכהלומי רעם ישבו, ללא ניד וללא זיע.

השעה – אחת אחרי הצהרים. אוירוננו יורד לשדה התעופה של מאלמה. כשעה טסנו. שני אוירונים גדולים של ק.ל.מ. כבר חונים בשדה התעופה ואוירוננו הוא השלישי. השנים, שהגיעו לפנינו, גם הם טסו לאמסטרדם והוחזרו למאלמה. קבוצת הנוער משבדיה ומרת ויסמילר טסו באוירון אחד ובשני – חלק אחר של הקבוצה הפולנית. נצטווינו לצאת מהאוירון והוכנסנו לאוטובוס, שעמד בירכתי מגרש התעופה. לא הורשינו לצאת מהאוטובוס, כי הפעם ללא ויזות שבדיות אנו שוהים במאלמה. מרת ויסמילר מתרוצצת בשדה התעופה ממשרד למשרד ולא תדע ליאות. היא מטלפנת לאמסטרדם ומשיגה הבטחה, כי יורשה לאוירונים להמריא עוד היום, אם יוטב מזג האויר. יושבים, איפוא, באוטובוס ומחכים. כולנו רעבים ונרגזים. רק בני נהנה הנאה רבה ולאשרו אין קץ. מציאה כשרה נזדמנה לו במאלמה: תרגילי המראה של עשרות אוירונים קטנים וקטנטנים. בשורה ישרה יתקדמו ופתאום ימריאו. כעבור רגע – ירדו, יסתדרו שוב בשורה, יתקדמו שוב ושוב ימריאו. הוא מביט ומביט ופניו קורנות. וכשמופיע פתאום בשדה־התעופה גם אוֹטוֹז’ירוֹ – הילד מריע מאושר ומגיל.

בשתים מתקבלת מאמסטרדם הפקודה להמריא. בראשונה ממריאים שני האוירונים, שחזרו לפנינו. רבע אחרי שתים זז גם מטוסנו. הכּלכּוֹל מצטחק ואומר: “ההולנדים זהירים מאוד. הם סוברים, כי מוטב לאחר להגיע מאשר לא להגיע כלל”. הטיסה נעימה עכשיו מאוד. האוירון עולה ועולה ללא כל תנודות. ניתנה האמת להיאמר, כי כולנו עייפים מאוד. אחדים מקיאים בלי הרף. אחרים יושבים־רובצים חיורים ומיוגעים, כשעיניהם עצומות וכל גופם רועד. השאר – מצב רוחם טוב למרות העייפות הרבה והם נהנים מהטיסה המצויינת ומהמחזות הנהדרים המתגלים לעיניהם.

כבר אנו נמצאים בגובה של אלפיים וחמש מאות מטר ומעל לים הצפוני נטוס. ליד האשנב אשב, אביט ואביט והתפעלותי והשתוממותי תגדלנה מרגע לרגע. כל המחזות היפים שראיתים עד כה כאין וכאפס הם מול יופי זה, מול הוד זה שבאימה. אנו טסים מעל לעננים. מלמעלה – יריעת שחקים תכולה ומזהרת. ומלמטה – ים עננים לבן־לבן. עדרים־עדרים ישוּטו העננים במרחביה שאין תחומים לה, ענן ינגח ענן וענן על ענן יתרפק. יש שיצטופפו ביותר ויש שיתבדרו במקצת; בהתבדרם – אתה רואה מתחת לעננים את הים ויש שתגלה עינך אנית מלחמה גדולה, ובהצטופפם – יתעבו הערפילים שמתחתיך ומעל לישימון עבים תטוס. לבנים־לבנים הם. יש שלמישור ידמו ויש שהרים־הרים יערמו. האוירון טס מעל לעבים, אך יש שפיסת עב תתרומם ותגע במטוס וכנפיו תחתל. אנו טסים וטסים ולים העננים אין תכלה ואין סוף. לאט־לאט יזחלו. הנה יימינו והנה ישמאילו. ענן יבלע ענן וענן יקיא ענן, ענן לענן יחבק, וענן יתאבק עם ענן. יש שיתארכו ויש שיתכווצו, יש שירומו ויש שישפלו. ושונים ומשונים הם: גדולים וקטנים, כבדים וקלים, דקים וארוכים – ארוכים כנחשים ועבים ורחבים ומסורבלים. אף רגע לא ינוחו; ילבשו צורה ויפשטו צורה. הקטנים מתנפחים וגדלים והגדולים מתנדפים ומצטמצמים, הכבדים והרחבים נעשים דקים וקלים והקלים הולכים ומסתרבלים. אף רגע לא ינוחו, בלי הרף ישנו מקום. התחתונים פורצים ועולים והעליונים נדחקים למטה. ואתה יושב ומביט ולבבך תפילה: לו יארך הדבר עוד שעות רבות־רבות! מתחתיך – נשיאים וגשם ורוח וצינה, ומטוסך טובל בזוהר שמש ובתכלת שחקים, ואתה יושב ליד החלון ומחזות אלוהים תחזה.

עשרים רגעים אחרי חמש. לפי חשבוני, כבר צריכים היינו להיות באמסטרדם. אני פונה אל הכּלכּול ושומע מפיו בשורה חדשה: שדה התעופה באמסטרדם מכוסה שלג וקרח והגלישה דורשת זהירות יתרה. אנו נמצאים כבר ליד חופי הולנד, אולם עוד חמישה אוירונים אחרים מתקרבים לאמסטרדם. הנהלת שדה התעופה הודיעה, כי המטוסים ירדו לא ביחד, אלא אחד־אחד, וכי נקבע תור גלישה לפי כמות הדלק הנמצא בכל מטוס. אוירוננו – במקום הששי, משום שלנו הכמות הגדולה ביותר של דלק. עלינו, איפוא, לחכות, עד שירדו חמשת המטוסים האחרים. “וכמה דלק לנו?” – אשאלהו. “לא הרבה. שעה וחצי־שעתיים נוכל להחזיק מעמד. לו היתה לנו כמות גדולה יותר, שוב היינו חוזרים למאלמה”.

חמש וחצי, הכּלכּול אומר, כי אנו מסתובבים ליד חופי הולנד. בין שמים וים עננים תלויים אנחנו. בני שואל: “מה יהיה, כשייגמר הבנזין?” הוא מקשה והוא מתרץ: “האוירון יפול הימה ואנו ניאלץ לשחות”. חמש וארבעים. הרדיוטלגרפיסטן קיבל ידיעה, כי שני אוירונים כבר ירדו לשדה התעופה. הערב בא. העננים פושטים גוונם הלבן ולובשים כל מיני גוונים אחרים: בראשונה יאפירו ואחר כך ילכו וישחירו מרגע לרגע. השמים הולכים ומאפילים, הצינה הולכת וגוברת. עד כה עלה בידי להמס בהבל פי את שכבת הכפור שעל שמשת אשנבי, מעתה אני זקוק לאולר או למסרק וגרד אגרד את הכפור מעל האשנב. העננים משחירים ומצטופפים יותר ויותר. למחנה שחור־שחור ידמה עתה, למחנה גדול ואיום, המצטופף ומסתדר בטרם יסתער עלינו. שש שעות. כבר ירד המטוס השלישי. עלינו להסתובב עוד מעל לרצועת החוף ולחכות.

הנה נתקבלה ידיעה, שהאוירון הרביעי ירד. נראה, שקץ יסורינו קרוב, אך לעת עתה נסתובב ונסתובב. הערב הולך ומשתלט ביקום, כמות הדלק שבמטוסנו הולכת ופוחתת, ואנו טסים סחור־סחור ואיננו מתקרבים למחוז חפצנו, אף בחצי קילומטר. שש ועשרים! המטוס החמישי ירד. סוף־סוף הגיע גם תורנו! הטייס הדליק את הפנסים, שלפיהם מכירים הנוסעים, כי המטוס מתכונן לגלוש. הכּלכּול מייעץ לנו, שנקשור עצמנו לכורסאות בחגורות, שכל כורסה צויידה בהן: הגלישה בשעת ערבים זו עתידה להיות קשה במקצת ועשירת נדנודים. המטוס יורד חיש־חיש. כמה רגעים טסנו בעבים, אך הנה נעוף כבר מעל לאדמת הולנד בגובה של כמה עשרות מטרים. השדות מכוסים שלג והסופה טרם שככה כליל. טסים מעל לכמה ישובים קטנים. טחנות הרוח מכריזות ומודיעות, כי מעל להולנד אנחנו. והנה אנו טסים כבר מעל לשדה התעופה של אמסטרדם. הראות רעה מאוד. פנסים שהוצתו למטה, בשדה התעופה, מתווים דרכו של המטוס. בשש שעות ושלושים וחמשה רגעים נעצרה המכונה בשדה התעופה של אמסטרדם. טיסתנו ארכה הפעם יותר מארבע שעות.

עייפנו עד מות. כל צעד עולה לנו ביסורים. טוב, שהפקידים ההולנדיים אינם מרבים בבדיקות. כעבור רגעים מספר אנו יושבים באוטובוס ונוסעים העירה. מרת ויסמילר ואחדים מעוזריה ילוונו. ההולנדים מתיחסים אלינו בלבביות יתרה. הם מספרים על המצב בהולנד: המלחמה שיתקה את הספנות ההולנדית וסתמה מקורות פרנסה רבים. המצב הכלכלי של המדינה קשה מאוד. נוסף לכך יודעים בני הולנד, כי שכן “טוב” להם, שיתקיפם ביום מן הימים. “אנחנו מוכנים” – אומרים מלווינו ופניהם מרצינות מאוד ומעגימות.

אמסטרדם מקדמת פנינו ברבבות אורות, במבול אוּרים, שצבעי הקשת נפגשו בו. שמחתנו רבה, אך עייפותנו גדולה יותר. כל עצמותינו כואבות. סוף־סוף הגענו למלון. כזאבים רעבים אנו מתנפלים על ארוחת הערב וטעמה בפינו כמעדני מלך. קרובים ומכרים, שהובהלו טלפונית, באו לבקרנו. ישובים שעה קלה במסעדת בית המלון ומשוחחים על הא ועל דא. אחר כך אנו פורשים לחדרים, כשכולנו שבורים ורצוצים, העינים נעצמות למרות התאמצותנו להחזיקן פקוחות.

17 במרס 1940    🔗

כשהתעוררתי שלשום בשעת בוקר מוקדמת במלון באמסטרדם, היה לבבי מלא על כל גדותיו שמחה ואושר. מכיון שלאמסטדם הגענו, יש לשער, כי נגיע בקרוב לחופי המולדת. מעתה אין אנו תלויים באוירונים ובמזג אויר. ברכבת נסע מאמסטרדם למרסיל, ומשם – באניה. אני עושה חשבון קצר ומגיע לכלל דעה, שבעוד כעשרה ימים נהיה בארץ ישראל. בעוד עשרה ימים! ואולי גם קודם! שמחה ללא גבול משתלטת עלי. עייפותי חלפה כליל. שינה מתוקה ישנתי וכוחות החלפתי. רענן אני ושמח.

מיהרתי להתלבש וירדתי לרחוב. איזה שינוי, איזו תמורה! אמש שרר כאן חורף. הרחובות היו מכוסים כפור וקרח, סופת שלג השתוללה מעל לארץ, קר היה. ופתאום, בן לילה אחד, ברח החורף ואת מקומו ירש – האביב. השמים טהורים וחמה צעירה שולחת מעל קרנים חמות וטובות ורוח אביב מנשבת והקרח שברחובות נמס וריח פרחים באויר והקריה כולה טובלת בזוהר ובאביב. הבוקר מלא זיו ונגוהות ושמש. קרנים צעירות טובלות בשלוליות האביב שברחובות, הבתים קורנים מזיו אביב והחשמליות מצלצלות אביבית. בני אמסטרדם, שאמש ראיתים באדרות חורף כבדות וחמות, מתרוצצים בחוצות במלבושי אביב ונהנים מזיוו של בוקר. הולנדי אחד אמר לי, כשפניו מבהיקות מגיל: “עתה חלף סוף־סוף החורף… בעוד שלושה־ארבעה שבועות תדמה כל ארצנו לגן פורח…”

לכתחילה חשבתי, שנוכל לשהות יומיים באמסטרדם, ותכניות גדולות תיכנתי. קוויתי, כי אספיק במשך שני הימים הללו להתוודע לאמסטרדם רבתי, לירושלים דהולנד. לבסוף נתברר, כי רק שעות ספורות נשהה בה, היות והשלטונות הצרפתיים עומדים על תביעתם, כי נעבור את גבול בלגיה־צרפת בחמישה עשר במרס. הצטערתי מאוד על כך וניסיתי לנצל שעת בוקר זו לשם טיול חטוף בעיר. מובן, כי מעט הספקתי לראות. רק נתברר לי, שיש ויש מה לראות בעיר יפה, גדולה ועשירה זו וכי אפשר לאהוב את המקום ולהתגעגע אליו.

השעה –שמונה וחצי. יש לשוב למלון! שבתי, אכלתי ארוחת בוקר, כתבתי גלויות אחדות לקרובים ולידידים, עשר שעות. אחד העוזרים של מרת ויסמילר בא ומצווה, כי נלך לבית הנתיבות. הלכנו. בבית הנתיבות הנהדר אנו מחכים. המחנה הולך ומתאסף. האנשים לנו בבתי מלון שונים והם באים עתה לתחנה קבוצות־קבוצות. רבה התנועה והשאון רב. סוף־סוף באה גם הקבוצה האחרונה. כעבור זמן־מה אנו יושבים כבר בקרונות של הרכבת המהירה, היוצאת לפאריס, ובצהרים בערך זזה הרכבת ואנו יוצאים את אמסטרדם.

נוסעים. אמסטרדם נעלמה חיש. אני יושב ליד החלון וזן עיני במראות הולנד ובזיוו של אביב. מה נפלא היום, מה רב הזוהר! הנה בא האביב לארץ השפלה. היום בא, בחמשה עשר במרס. אני פותח את חלון התא. רוח אביב נעימה, טובה ומרעננת פורצת לתוך תאנו ומלטפת פנינו. זכורים לנו עדיין יפה ימי הקור האיומים שבוילנה ואנו מפקירים ברצון רב את גופותינו לחיבוקי הרוח החמה וללטיפותיה. מה טוב ומה נעים! היכיל הלב את מנת אשרו הגדושה? נוסעים! הולכים ומתקרבים לחוף האחרון, לחוף המולדת! כל שעה תקרבנו למחוז חפצנו, כל רגע יקצר את המרחק שבינינו ובין נוף חלומותינו. הבן לא אבין: איך יכיל הלב את כל האושר הזה?!

מצב הרוח מרומם וחגיגי. מתלוצצים, מתפלפלים, מתרגשים. התאים מלאים המולה עליזה וסואנת: צוחקים, מפטפטים, מעלים זכרונות, חולמים בהקיץ ובקול. הולכים מתא לתא, כאן חוטפים שיחה ושם מספרים הלצה. למשפחה אחת גדולה דמינו וכל אחד משתדל לעשות רצון חבריו ולהנעים נסיעתם. אתה שומע כל מיני שפות: פולנית, גרמנית, יהודית, וגם קצת עברית. הנוער אינו יודע עברית, משום שנוער הוא וטרם הספיק ללמוד, והשאר אינם יודעים, משום שהיו עסקנים ציוניים חרוצים ושעתם לא היתה פנויה לכך. הסדר – מופתי. מרת ויסמילר אירגנה את הנסיעה בכשרון רב ובמומחיות רבה. הכל היא זוכרת ועל הכל היא מפקחת. נערים אחדים מקבוצת הנוער עוזרים עמה. מקרון לקרון תתרוצץ ומתא לתא, בשלומו של כל אחד תתענין, שמו של כל אחד תזכור. הכל היא מסדרת: דרכיותינו בידיה, למטעננו היא דואגת, בתי מלון היא מכינה, צידה לדרך היא מספקת. טוב חלקנו ונעים גורלנו! ללא כל דאגות אנו נוסעים הפעם…

הרכבת דוהרת. ארץ השפלה היפה שופעת נהרה וגיל והיא מצטחקת אלינו בחיבה ובחסד. זה עתה נעלמה אמסטרדאם והנה כבר הַרְלֶם, והנה לַידֶן, והנה האַג, והנה רוטרדם. ערים פורחות, גדולות, יפות, מרכזים מדיניים ותרבותיים ומסחריים, משכנות אנשי רוח ומדע ואנשי מעשים ועמל וקברניטי עם ודבּריו, עורקים עיקריים בגופה של הולנד. הרכבת נחפזת, הערים חומקות ונעלמות בטרם הספקת להציץ בהן הצצה חטופה. הנה כבר הגענו לרוזֶנדַל, עוד מעט ונהיה בבלגיה. ברוטרדם נצטרפה למחננו קבוצה אחרת של נוער יהודי מגרמניה. בשעת מעשה היו התפרצויות של שמחה ושאון־נפגשים עליז מילא את כל חללו של בית הנתיבות הגדול.

והנה כבר בבלגיה אנחנו! עברנו את גבול הולנד־בלגיה מבלי שידענו ומבלי שהרגשנו בכך. גדול־גדול כוחה של מרת ויסמילר! לא בדקו חפצינו ולא שאלו לדרכיותינו. היא סידרה הכל, על אחריותה אנו נוסעים. נוסעים אחרים, שמזודותיהם וניירותיהם נבדקו בדיקה חמורה, לטשו עיניהם וקינאו בנו. הדבר גורם לנו קורת רוח רבה: סוף־סוף זכינו – אחרי חדשי נדודים וטלטולים, – כי גם בנו יקנא מישהו! הנה אַנְטְוֶרפֶּן. כאן קולט המחנה עוד קבוצה אחת, אחרונה, של נוער יהודי מגרמניה. גם “בעלי הון” אחדים מגרמניה נצטרפו אלינו בהולנד ובבלגיה. גדוד גדול היינו. בבריסל חיכו לנו חברים וידידים בבית הנתיבות. מה שמחו לראותנו, ומה שמחנו לראותם! לחיצות יד, ברכות, שאלות פחז ותשובות חטופות. וכבר זזה הרכבת וכבר נעלמת בריסל. עם חשכה מגיעים לגבול בלגיה־צרפת.

כשנעצרה הרכבת בתחנת הגבול הצרפתית, הרגיש מיד כל אחד, כי עברנו מארץ נייטרלית לארץ לוחמת. אוירת מלחמה אפפתנו מיד. התחנה – מואפלת. אמנם, האפלה לא־מלאה. בכל זאת רב ההבדל בין תחנת הגבול הבלגית המוארת ובין תחנת הגבול הצרפתית המואפלת האפלה חלקית. כאילו לעולם אחר עברנו. כמה פנסים מאפלים מתנדנדים ברוח, אך אורם דל מאוד והתחנה שרויה באפלולית ומסביב ניצב החושך כחומה גבוהה ועבה. השוטרים מצווים, כי נרד מהקרונות ונוריד את כל מטעננו. כעבור שעה קלה כולנו עומדים באולם גדול ומרווח ומזוודותינו אתנו. בדיקת החפצים והדרכיות ארכה כשעתים גם כאן עמדה לנו זכותה של מרת ויסמילר ואלינו התיחסו אחרת משהתיחסו לנוסעים אחרים. בחיי, בהסח הדעת זכינו בוֶרגיליוס, שכל השערים נפתחים לפניו ושדרך ארצות וגבולות יעבירנו.

שבנו לקרונות. בקושי גדול מצאנו את תאינו ברכבת המואפלת, שעמדה בבית הנתיבות המואפל. כשמצאנום, נתברר, כי נתפסו בינתים ע"י נוסעים אחרים. הורדת המטען מהקרונות והחזרתו לקרונות גרמו אנדרלמוסיה נוראה. מסדרונות הקרונות מלאים מזודות וחבילות ושקים; הרוצה להיכנס אינו יכול להיכנס והרוצה לצאת אינו יכול לצאת. מתרוצצים בקרונות האפלים, נתקלים בשקים ובצרורות, נופלים וקמים ונופלים שוב, מקללים וצועקים ומתרגזים. חמומי המוח פותחים במריבות וממטירים איש על אחיו גידופים וחרפות. קרי המזג מתערבים בדבר ומתחילים להחזיר סדר לישנו. אחרי משא ומתן ממושך ורוב שידולים ופיוסים הכל מסתדר: כל אחד מקבל את המקום שהיה לו לפני הבדיקה והמסדרונות מתפנים, כי גם למטען נמצא שוב מקום בתאים. הסדר הוחזר והסער שכך.

הרכבת זזה. עוד גבול אחד עברנו בשלום. שוב נוסעים, אך מה שונה נסיעה לילית זו מהנסיעה ברכבת הלילה השבדית! עצבת איומה כובשת לבבך, צובטת ומוצצת ודורסת. אתה מתחיל פתאום להתגעגע לאור, לאלפי אורות, למבול אורות מסנוור ולחלונות פתוחים לרווחה ולמרחביה שאין תחומים לה ולשאון עליזים. ויושב אתה בתא צר ומואפל, שצללים עגומים כבשוהו, והחלונות סגורים ואטומים ותריסיהם מורדים ובלחש תדבר, אם כי לא תדע, למה תנמיך קולך. הררי תוגה על לבבך נערמו. השיחות נפסקות מאליהן. יושבים בתאים האפלולים ומנסים להתנמנם. הרכבת אצה וגלגליה הומים לילית ומלנכולית ותוגה ללא חוף כובשת הכל. הרגעים זוחלים בעצלתים ושעה – כנצח. עם חצות מופיע אחד העוזרים של מרת ויסמילר ומכריז: “מתקרבים לפאריס! להתלבש ולהיות מוכנים!” הרכבת מאיטה דהירתה וכעבור רבע שעה בפאריס אנחנו.

התחנה מאפלת האפלה חלקית ואור וחושך משמשים בה בערבוביה דמיונית. למטעננו וליתר הסידורים דואגת מרת ויסמילר ואנו פטורים מכל הצרות הללו. עמוד נעמוד בבית הנתיבות האפלולי ונחכה בסבלנות, כי טרם הורשתה יציאתנו. עלינו לחכות עד שיצאו כל הנוסעים הרגילים. רק אז יגיע תורנו. וכשהגיע התור, כחולם הייתי. פאריס! פאריס! מה רבים היקר והגדולה תעשי לנו, מה רב הכבוד, בו קיבלת פנינו! לא פעם ולא פעמים ראיתי מחזה כזה בראינוע, ב“יומן” של חברה זו או אחרת: בית נתיבות, אנשים מכובדים שבגדיהם הדורים וצילינדרים בראשיהם מחכים לרכבת העומדת לבוא, הרכבת באה, האורח היקר – מלך או מצביא או מיניסטר – יוצא מאחד הקרונות, תזמורת מנגנת, ברכות ותשואות – ומסביב: עשרות שוטרים, האוחזים איש ביד רעהו ומהווים חומה חיה החוצצת בין האורח המורם ומארחיו המכובדים ובין המוני פאריס, שבאו לראות במחזה. לא העזתי לחלום, שיבוא יום וגם פני יקדמו בפאריס בכבוד כזה. והנה ראה אראה במו עיני מה שלא פיללתי ולא שיערתי. אנו יוצאים מבית הנתיבות וגדודי שוטרים מסביב לנו. עשרות־עשרות שוטרים אוחזים איש ביד רעהו ומקימים חומה חיה מסביב לנו. לשני דברים נתכוונו: לבל ינסה מי מאתנו להתחמק ולבלות את השעות הספורות שנשהה בפאריס ללא השגחת שוטרים ולבל יוכלו ידידינו וקרובינו ומכרינו אשר חיכו לנו בבית הנתיבות לגשת אלינו ולדבר אתנו. איזה כבוד, איזה גדולה! נכון, תזמורת לא תנגן הפעם, אך איני כועס: השעה מאוחרת ואסור להפריע לישנים…

יצאנו מבית הנתיבות וברחובות הדוממים נצעד. תהלוכה משונה ומיוחדת במינה! נצטווינו להסתדר שנים־שנים בשורה וככה אנו מהלכים בעיר הנמה, מחנה ארוך־ארוך. שוטרים לפנינו ומאחרינו שוטרים, שוטרים מימין ומשמאל. מה שוממה ואבלה העיר! הפנסים המוּסווים מפיצים אור דל ועגום והרחובות עוטים יתמות ושכול. הזאת פאריס?! אני משער, כמה אורות דלקו כאן בשעת לילה כזאת בימים כתיקונם, כמה קולות עלזו כאן, כמה אנשים נראו בחוצות. עתה – אפלולית ודממת מוות ושכול. משק כנפיה של המלחמה מורגש באוויר והצללים המצטופפים ברחובות צלליה הם. החזית שבמערב חזית “מתה” היא לעת עתה, אך כמה יארך עוד שקט זה? מה יהיה בעוד חודש, בעוד שבוע, בעוד יום? מלאך המוות השחיז סכינו, שחיטה איומה ממשמשת ובאה. הנה הגענו למלון. השעה – שתים. מרשים לנו לישון עד שש. עייפים ושבורים אנו שוכבים מיד ונרדמים מיד.

כשנתעוררתי אתמול עם בוקר בבית המלון הפאריסאי, היתה הקריה מנמנמת עדיין. חמש וחצי. למעלה משלוש שעות ישנתי. השמים מעוננים ואפלולית מליטה עדיין את בירתה של אירופה. ירדתי לאולם־ההמתנה שבקומת המלון התחתונה ומצאתי שם חבורה קטנה, שישבה ועסקה בוויכוח גדול. אחדים מחברינו התפלמסו עם חברים פאריסאיים. הפריסאיים באו לבקר את אנשי שלומנו – הערם הערימו והצליחו להתגנב לתוך המלון, ששוטרים שמרו עליו – ואנשי שלומנו שמחו לקראתם שמחה רבה. פתחו בברכות ובשיחות על הא ועל דא ועברו לויכוחים על ד' ועל משיחו. מעצמו מובן, שלא עצמו עין הלילה. ישבו והתפלמסו עד עלות עמוד השחר. נפעם אסתכל בהם: איזה כוח, איזו תאווה! וחיש אשוב אל חדרי, לבל אשמע ולבל אראה. בחיי, לא לוויכוחים אתגעגע כרגע, לא לוויכוחים…

בשבע שעות באו שוטרים וציוונו לצאת מהמלון. בחוץ כבר חיכו לנו אוטובוסים. הוכנסנו לאוטובוסים והוסענו לבית הנתיבות, שממנו יוצאת הרכבת למַרְסֵיל. גם הפעם חילקו לנו כבוד רב: עשרות שוטרים סבבונו וליוונו. עוברים ושבים, שהשכימו קום, צופים בנו מתוך סקרנות והתענינות. הכרך הולך ומתעורר, הרחובות הרחוצים למשעי הולכים ומתמלאים אנשים. כשהגענו לבית הנתיבות, נתברר, כי הכל כבר הוכן ע"י מרת ויסמילר ועוזריה. מספר מתאים של תאים הועמד לרשותנו בקרונות הרכבת המהירה היוצאת למרסיל ובתאים כבר מצאנו את כל מזוודותינו וחבילותינו. הארגון – מצויין, הסדר – מופתי. הרכבת זזה. יוצאים את פאריס. שלום, שלום, פאריס!

עם בוקר היו השמים מעוננים. עתה בהירים הם ושמש אביב יוצקת מעל פלגי אורה וחום. אחרי ששבתי מקרון המסעדה, בו הוגשה לנו ארוחת בוקר, אני עומד ליד אחד החלונות ושמחה משתלטת עלי: השדות מוריקים! השדות פורחים! ברבבות עינים ירוקות מסתכלת בי אדמת צרפת ואביבית תצטחק. ירק! ירק! כמה כמהתי לירק אביב זה בחדשי החורף הזועפים בארץ הצפון הקרה! הוריקו, הוריקו, שדות דשנים! יודע הלב, כי שדות רבים־רבים עתידים עוד מעט להאדים מדם, כי קרב איום עתיד להתלקח, אך לעת עתה הוריקו, שדות חמודים, הוריקו! איכרים ואיכרות, העובדים בשדות, מסתכלים ברכבת הדוהרת וידיהם תנפנפנה: שלום, שלום! שלום לכם, אנשי עמל, שלום רב!

הרכבת הולכת ומתמלאת נוסעים עד אפס מקום. כל התאים מלאים וגם במסדרונות מצטופפים אנשים רבים. אנשים ונשים וטף, חיילים וציבילים. צליליה המלודיים והענוגים של הלשון הצרפתית יורדים עליך כמנגינת קסמים. פרט לאותם הקרונות, שאנו נוסעים בהם. כאן האוויר מלא צלילים… גרמניים. הנערים והנערות מגרמניה מדברים גרמנית, ודווקא בקול רם. הצרפתים נדהמים למשמע אזניהם: מי זה מוצא לנכון לדבר כאן בשעה זו גרמנית בקולי קולות? חיילים, השבים מהחזית, יעקמו חטמיהם ופניהם מביעות כעס, אך צעירינו אינם מתפעלים כל עיקר וממשיכים בשיחותיהם הגרמניות, המתנהלות בקול רם, ודווקא במסדרון ולא בתא.

השעות חולפות. כעשר שעות אנו נוסעים כבר. הערב בא. באחד התאים הקרובים יושבת קבוצת חיילים, השבים עתה מהחזית, ושרה שירים מלודיים־מתוקים. הצלילים הענוגים כובשים את חללו של כל הקרון ומשרים על כל הנוסעים תוגה עדינה וכמיהה מתוקה. זהב השקיעה מסתנן לתאים וצללי הערב מגיחים מהפינות. היום דועך, בא הלילה. מגיפים את התריסים. שוב יושבים בתא מואפל ומנמנמים. מקץ שעות אחדות מגיעים למרסיל. הפעם אין שוטרים. שעה קלה מחכים בבית הנתיבות ואחר כך נוסעים באוטובוסים לבתי מלון שונים, קבוצה־קבוצה לבית מלונה. חצות. שוטרים לא ילוונו, אך הוזהרנו, כי אסור לנו לצאת מהמלון.

18 במרס 1940    🔗

כלוא כלאונו בחדרי המלון הצרים והקודרים. מרסיל ההומיה קראה לנו באלפי קולות ולא יכולנו להישמע לה. רגזנו והתמרמרנו, אך לא הועלנו בכך כלום. היינו מצטופפים ליד שער המלון בסימטא צרה ומעוטת שמש וסוקרים שמאלה, לרחוב השואן והמתגעש. מישהו ניסה להתחמק ויצא לשוטט להנאתו ברחובות הסמוכים למלון, אך מיד טלפנו מהמשטרה אל מנהל המלון: “פלוני אורחך, הנתון להשגחתך, משוטט ברחוב פלוני. נא להחזירהו ולהזהירהו, כי יש עין פקוחה וכי יש גבול לסבלנותנו”. השגחה מעולה! כל מעשיך בספר נכתבים! עמדנו, איפוא, ליד המלון, כשנפשנו הומיה וחרוננו עשן. כשפקעה סוף־סוף סבלנותנו, התחלנו מטלפנים אל מרת ויסמילר וצועקים חמס: “היתכן? שלושה ימים כלואים נהיה במלון? האם חבר מרצחים אנחנו?” והצעקות האלה הועילו. המשטרה הודיעה, כי תשלח לנו אדם, שיכניסנו תחת כנפיו וישמש לנו מורה דרך ומשגיח, וכי נוכל להתהלך בעיר בהשגחתו ועל אחריותו.

הפקיד המקווה בא. יצאנו לראות את מרסיל. האפיטרופוס שלנו השתדל להראות לנו את כל שכיות החמדה שבעיר, אך אודה ולא אבוש, כי כל זה לא ענינני הפעם ביותר. דבר אחד לראות חפצתי. רציתי לראות ולשמוע ולדעת, איך חיה העיר הצרפתית השניה בחודש השביעי של ההיאבקות האיתנה, העתידה לקבוע את גורלה של צרפת לתקופה ארוכה. רציתי לדעת, מה חושבים תושביה, איך מתכוננים הם לקראת הקרב האיום, מה מצב רוחם, האם מבינים הם את עוצם הסכנה ואת גורליות השעה, המוכנים הם לקרבנות ולסבל, הידעו ידוע, לשם מה יילחמו. השאלות האלה עינוני והטרידוני ותשובה להן חיפשתי ברחובות הקודחים והמוצפים שמש וגיל, בסימטאות הקודרות והלחות, במגרשים המלאים זיו אביב ושאון המונים מתערבלים ומתרגשים. חיפשתי את התשובה בעיניהם של פועלים, הממהרים לעבודתם, בעיניהם של קצינים וחיילים, המטיילים ברחובות הסוערים או יושבים במסעדות ובבאַרים, בעיניהן של נשים לרוח יום אביב בחוצות תתהלכנה, כשהן מצטחקות ומצעדן רונן, ובעיני סוחרים ואומנים ופקידים. חיפשתי את התשובה בשעת טיולינו הרבים בעיר השמחה והצוהלת ונדמה לי, כי מצאתיה. שאנן הכרך ובניו שלווים. אל המלחמה מתיחסים כאן כאל דבר רחוק מאוד ואין מבינים, כי צרפת נלחמת על נפשה היא ולא למען הצ’כים והפולנים והיהודים. אמנם אתה רואה כתבות: “מקלט לחמשים נפש”, “מקלט לששים נפש” וכדומה ובלילות העיר מואפלת במקצת, אבל היחס לכל זה אינו רציני. אין מאמינים, שיהיה צורך במקלטים. חיים כשם שחיו לפני שנה ושנתים: אותה קלות הראש, אותו חוסר הדאגה. אתמול היה יום א' והשאננות וקלות הדעת התבלטו במיוחד. באחד המגרשים הסתובבה סחַרְחֶרֶת ונוגנו מנגינות פזיזות וקלות והמונים יצאו במחולות. רקדו זקנים וצעירים, רקדו גברים ונשים, חיילים וציבילים רקדו. כנדהם עמדתי והרהרתי: בחודש־המלחמה השביעי? בפרוס התקפת האביב? וחברי, שעמד על ידי, חזר עוד פעם על אמרתו, שפעמים אחדות כבר השמיעה באזני במרסיל: “צרפת תנוצח במלחמה הזאת”.

עצוב התהלכתי בעיר הצוהלת וכמעט שלא שמתי לב לתיאוריו ולסיפוריו של מורה הדרך, שמחתי התעופפה ונגוזה. נפשי הורעלה. ומרסיל הומיה ומצטחקת ומתעלסת. החשמליות עוברות ביעף, כשהן מלאות מפה לפה, וצלצולן עלז וכולן זהרים והמדרכות מלאות אנשים ונשים שבעים ושאננים ועליזים. הממונה עלינו נעתר לבקשתן של הנשים שבחבורתנו והוא מוליכנו לחנויות היפות שבעיר. איזה שפע וכמה יופי! הסחורות יפות וטובות וזולות. הנשים פושטות עליהן כילק ומוציאות את פרוטותיהן האחרונות. גם בחנויות הכל כאשתקד וכלפני שנתים. כאילו אין מלחמה וכאילו אין סכנה וכאילו אין עננים בשמיה של צרפת. אין כל סימן של משק מלחמה ואין כל מחשבה על העלול להתרחש. קלות ראש וחוסר יד תקיפה ומכוונת והשלכת יהב על מקרים וחסדי שמים. אחדים מחברינו נוטים לראות בזה גילוי של כוח ומרחיבים את הדיבור על ההבדל שבין המשטר הטוטליטרי והמשטר הדימוקרטי, אך דבריהם אינם משכנעים. החבר הצעיר, ששחורות יחזה, חוזר על פזמונו הקבוע: “צרפת תנוצח במלחמה הזאת”.

שלוש פעמים ביום, בבוקר בצהרים ובערב, הובילונו למסעדה יהודית ושם אכלנו ארוחות בוקר, צהרים וערב. מי “גילה” את המסעדונת הכשרה הזאת, המסתתרת ברחוב צדדי בחדר לפנים מחדר? מרת ויסמילר. היא הבינה, כי עליה לסַפּק ליהודים, הנמצאים תחת השגחתה, אוכל כשר ואחרי רוב חיפושים מצאה את המסעדה היהודית היחידה שבמרסיל ההומיה. אכן, הכל היא יודעת, מרת ויסמילר, והכל יכול תוכל! בעל המסעדה, יהודי ממזרח אירופה, שנקלע לחוף הים התיכון, קידם פנינו ב“שלום עליכם!” יהודי ובשמחה רבה. פניו המאירות תעדנה, כי לא רק לקראת הפדיון ישמח. בודד ישב בכרך הזר והבדידות מציקה לו. איך לא ישמח בהיפגשו עם אנשי שלומו, איך לא יפעם לבבו?!

עם ערב. שוב אנו מטיילים בעיר הסואנת. טיולנו האחרון במרסיל. מחר מפליגים מכאן. הערב חמים וטוב והמונים יצאו לטייל לרוח היום. אני מביט: איזה ערב־רב! צרפתים וכושים ומולטים. הנה כושי ולו אשה לבנה והנה צרפתי ואשתו מולטית. בליל עמים וגזעים. ושוב מתחיל היתוש לנקר במוח: היחזיקו מעמד? היוכלו אלה להתגבר על כוחותיו הרבים והמאורגנים למופת של התוקף? היצילו? הערב נעים וטוב והמונים ישוקו ברחובות והלב מתפלל: עורי, מרסיל, עורי ולבשי עוז! עורי ועוררי את רוח־המרסילייזה!

19 במרס 1940    🔗

הבוקר הכניסונו לאוטובוסים והסיעונו לנמל. הפעם לא בדקו את חפצינו וכעבור רגעים אחדים כבר עמדנו על הרציף ליד אניתנו. את שם האניה טרם גילו לנו: הימים – ימי מלחמה ואפילו ביום התיכון, שהיה עד כה איזור שקט, יש להיזהר. מעצמו יובן, שעל גבי האניה לא התנוסס הפעם שמה כבימים כתיקונם. למרות כל זה הכירו אחדים, כי עתידים אנו לסעת ב“פַּטריה”. “מה טיב האניה הזאת?” – שאלנום. ענוּנו: “אניה שאבד עליה כלח. “ארגז” ישן ומלוכלך. לולא פרצה המלחמה, לא היו מוסיפים להשתמש בה עוד. הנסיעה לא תהיה נוחה ביותר”.

באחת עשרה התחילו להעלותנו לאניה. ניתנו לנו תאים במחלקה לתיירים, תאים טובים ונוחים למדי. אחרי שנסתדרנו בתאינו עלינו למכסה. למטה, ליד האניה, על רציף החוף, מצטופפים גדודי חיילים, מחנה גדול־גדול, כאלפּים איש. מתברר, שהחיילים האלה הם חברינו לנסיעה זו. הצבא ישוט לסוריה, מעלים את החיילים לאניה גדודים־גדודים והאניה קולטת כולם. מעלים גם עשרות סוסים. מכניסים את הסוס למין תיבת עץ, המנוף אוחז בתיבה ומרימה, הסוס מפרפר רגע באויר וכעבור רגע הוא נמצא כבר למעלה, על המכסה התחתון. יש סוסים הנכנסים לתיבה בהנאה גלויה ויש סוסים, הסופגים מכות רצח, טרם יצליחו להכניסם. סוף־סוף הועלו גם אלה וגם אלה וכל המכסה התחתון מלא סוסים. הפחדנים שבחבורתנו מביטים ופניהם מחווירות. “היתכן? –- טוען אחד – היתכן? הרי עומדים אנו להפליג באניה, שהיא, בעצם, בבחינת אנית מלחמה. תחת דגל צרפתי נשוט באניה מלאה חיילים! המבינים אתם את הסכנה שבדבר?” אומרים לו: “אין כרגע כל סכנה בים התיכון ושום דבר לא קרה עד כה באיזור הזה”, אך הוא מתכעס ומתחיל צווח: “ומה אם לא קרה עד כה?! ואם יקרה דבר מחר?!” מישהו פונה אליו ומעיר: “לכבוד רב תזכה, אם תיספה באניה הראשונה שתוטבע בים התיכון… כל העתונים יכתבו עליך”… אנו פורצים בצחוק וחברנו החרד מסתלק, כשהוא רותת כולו מכעס. המסכן! עין לא יעצום באניה הזאת ונפשו לא תדע מנוחה במשך כל שעות הנסיעה… לבי, לבי לפחדנים הללו! מטיילים הם על המכסה ומשעה לשעה גדל פחדם: הנה נתקלו במכונת יריה והנה גילו תותח קטן וקל. אוי לעינים שכך רואות…

השעות חולפות. ארבע אחרי הצהרים. בעוד שעה קלה תפליג האניה. מרת ויסמילר, שטיפלה בנו כל הזמן והתרוצצה מתא לתא, תיאלץ עוד מעט לרדת מהאניה. מתאספים באחת הפינות, כדי להודות לה ולהיפרד ממנה. מישהו נואם נאום קצר ומפאר פעולתה. היא מתאדמת והבעת פניה תאמר: רק את חובתי עשיתי. מוּצָלֶיהָ וחֲנוּנֶיהָ, הנערים והנערות מגרמניה, פותחים ב“הורה” והיא מרקדת אתם. שרים לכבודה את ההמנון ההולנדי ואת ההמנון הצרפתי לכבוד הדגל, המתנוסס מעל לאניה, ולכבוד אנשי הצבא, הצופים במחזה, ומסיימים ב“התקוה”. עיניה מלאות דמעות ופניה – להבים. מישהו שואל אותה, מתי היא חושבת לבקר בארץ ישראל. היא עונה: “טרם הגיעה שעתי… כל עוד לא הצלתי את כל ילדיכם מגרמניה וכל עוד יש בעולם ילדים אומללים – לא תמה מלאכתי”. עיניה דומעות והתרגשותה רבה.

בעוד רגעים אחדים נפליג. מרת ויסמילר ירדה מהאניה. היא עומדת למטה, על הרציף, ואיננה גורעת עין מקבוצות הנוער שלה. האניה זזה. אנו צועקים: “תחי מרת ויסמילר!” ומנפנפים לה בכובעינו ובמטפחותינו והיא עומדת על הרציף וידה לא תלא מנפנף. האניה הולכת ומתרחקת והיא, מרת ויסמילר, עומדת ומנפנפת. מטפחתה הלבנה המתנפנפת ללא ליאוּת קוראת לנו: שלום, שלום! מטפחותינו אנו תענינה: “שלום! להתראות!” ולבותינו הומים: “שלום, שלום לך, אשה יקרה!”

20 במרס 1940    🔗

אנו שטים במהירות רבה. לאן? לא נדע. יש אומרים, כי אלכסנדריה תהיה תחנתנו הראשונה ומשם תפליג אניתנו לחיפה, ויש אומרים, כי לבירות מועדות פנינו. רב־החובל ועוזריו שותקים ואינם מגלים דבר. הכל – סוד. אתה שואל, למשל, מתי נראה את סטרומבולי, ומקבל תשובה, כי בימי מלחמה אין מוסרים שום ידיעות. “מתי נגיע לארץ־ישראל?” “לא נדע, אדוני, ולדאבוננו הרב לא נוכל להגיד דבר”.

שטים. הים שקט והנסיעה – תענוג. מזג האוויר מצויין. השמים תכולים והשמש מחממת. חממי, חממי, שמש! עצמותינו הקפואות עורגות לזהריך כלשיקוי מרפא, כללשד חיים. שוכבים בכסא־נוח על המכסה ומפקירים את הגוף לשמש הטובה, המפזרת קרניה ביד נדיבה, ולרוח הים הנעימה. בעוד ימים אחדים נגיע לחיפה. בעוד ימים אחדים! בכל זאת כדאי לחיות! בכל זאת יעניקו לנו החיים מזמן לזמן – גם רגעי אושר!

האניה מלאה שלא כרגיל ועד אפס מקום, פשוטו כמשמעו. כל פינה – מלאה. אפילו באכסדראוֹת ובמסדרונות ישנים חיילים. מספר הנוסעים באניה גדול הפעם פי שלושה ממספר המקומות שבה. ובכל זאת נשוט מהר־מהר, יותר מהר מבימים כתיקונם. האניה נחפזת, למען תוכל לפרוק בהקדם את מטענה העיקרי: את הצבא.

“פטריה” המסכנה! רק אחרי בלותה היתה לה עדנה. לנוסעים כה חשובים, למטען כה יקר זכתה הפעם! הנוסעים החשובים הם אלה, הנוסעים לבירות, והמטען היקר עומד ומונח במקומות שונים, כשהוא מכוסה שקים, ואנשי צבא שומרים עליו בשבע עינים. כשמתקרבים הילדים, שלא ינוחו אף רגע ובלי הרף יתרוצצו ממכסה למכסה ומפינה לפינה, למקום, שנמצא בו חלק מהמטען הזה, מתמלאים הקצינים אי־מנוחה ורוגז ומצווים לנוסעים הקטנים להסתלק. “פטריה”, “פטריה”, כמעט לאנית־מלחמה נהפכת!

האניה מלאה אנשי צבא ואנו, קומץ הציבילים, בטלים בששים. החיילים עושים רושם מצויין: הבעת פניהם אינטליגנטית וערה, תלבשתם נקיה ונאה ותחמשתם – טובה. תגבורת נאה לצבאו של ויגאן! אנו מסתכלים בהם באהדה רבה ומנסים “לחטוף” שיחה, אתם, אך הקצינים אינם רואים את הדבר בעין יפה. בכל זאת עולה בידי אחדים מאתנו לקשור שיחה עם החיילים בפינה זו או אחרת. מסבירים להם את הציונות ואת הטרגדיה היהודית ומספרים להם על מפעלנו בארץ־ישראל. הם מקשיבים בהתענינות רבה ונראה לנו, שבדרך כלל יבינו את הדבר. בדרך כלל, אך לא כולם! אחד מהם שואל, מתי אנו חושבים לשוב למקומות, בהם התגוררנו עד כה. כשהוא שומע, שלא נשוב שמה, פניו מעגימות ובעיניו נראות דמעות ונוגה ימלל: c’est triste, c’est triste (זה עגום, זה עגום).

שוכבים על המכסה העליון ונהנים מהשמש ומהים ומהמנוחה וחולמים על הארץ, שאל חופיה נגיע בעוד כמה ימים. אודים שבנס ניצלו מהדלקה הנוראה. מהר־מהר תשוט האניה. כל רגע יקרבנו אל החוף המקווה. מה טובה השמש! מה נעימה הרוח ומה נפלא הים! מהר־מהר נשוט. אליך, אמא־מולדת.

23 במרס 1940    🔗

שני ימים שקט הים והנסיעה היתה תענוג נפלא. תכלת מלמעלה ותכלת מלמטה, שמש בשחק ושמש בים, זהרים ורוח ומרגוע – היש עונג למעלה מזה? על כסא־נוח שכבת, עיניך עצמת והזית וחלמת. רוח ים ענוגה ליטפה פניך ומִשְבָּרִים שרו לך שירם – היש אושר למעלה מזה? הים מנמנם, גלים חבקו גלים ונרדמו, אין זיז ואין ניע. האניה אצה, אך ללא כל נדנוד תתקדם, כאילו החליקה החלק על גבי מישור המים.

נפלאים היו הימים, אך הלילות עוד יותר נאדרו. האניה מואפלת האפלה גמורה ומוחלטת. כל הפנסים החיצוניים כובו וכל האורות הפנימיים הוּסוו כדבעי. אין ניצוץ, אין שביב. אניה אפלה שטה על הגלים האפלולים. אך הרקיעים לא הוסוו ולא הואפלו. תאורתם מלאה ומקסימה. אלפי כוכבים מתנוצצים ביריעת השחקים האפלולית וסהר קסם שט במרומים ואורו הקפוא יכסיף את הגלים הנמים. אתה יושב על המכסה העליון ומפקיר את לבבך לקסמי הלילה. חלום מתעופף וחלום בא, מה טוב לחלום בלילה כזה, מה טוב!

שני ימים שקט הים ובשלישי – התחיל נוהם וסוער. בראשונה היה נהמו מתון וכבוש, אך לבסוף נתרתח ונתערבל ונהם באלפי פיות. האניה התחילה עולה ויורדת, מתנדנדת וחורקת, והנוסעים התחילו מקיאים ושכבו בתאיהם או התהלכו כשיכורים. השמים לא נתעננו והיו בהירים־בהירים כבימים הראשונים, השמש זרחה וחיממה, בלילות רמזו אלפי כוכבים והירח טייל בערבת הרקיעים, אך הים סער וזעף וצרח. הנסיעה נעשתה פחות נעימה, אך עוד יותר יפה. איזו לילות! איזו לילות! המשברים המקציפים צורחים ומקפצים, הים מתנדנד ומתערבל, הירח והכוכבים מתנדנדים גם המה במצולה הרותחת והם נזרקים ממשבר למשבר. כי תרים עיניך השמימה – תראה רקיע פרוש כיריעת קטיפה זרועת כוכבים, שקמט אין בה, ולבנה עוטה הוד מלכות שטה מעדנות, וכי תוריד עיניך הימה – תראה נחשולים מתנצחים ומתאבקים וכוכבים מתרוצצים במצולה וסהר נבהל, המיטלטל מגל אל גל. והאניה יורדת ועולה ונאנקת וחורקת.

אנו שטים כבר ארבעה ימים וארבעה לילות. מראות נעלמים ומראות נגלים. מה נאה העולם ומה עשיר מראות הוא. עיני קרעתי לרווחה, אני מביט ומביט, אני סופג מראות ואינני שבע. חופי הריביֶרָה הצרפתית, חופי־איטליה ואיים קטנים וגדולים. יש שאנו שטים ליד החופים ממש ורואים את הנעשה בישובים, הזרועים לאורך החוף. ובעיקר הים! מדי אסתכל בו, אחר אראנו. תמיד חדש הוא, תמיד יפתיעני. שלל גוונים לו ושלל דמויות. ישקוט ויסער, יתקצף ויתפייס, יזהיר ויאפיל.

באחד הימים עם שחר התקרבנו לסטרומבולי. היקום נם עדיין ואפלולית הליטה הכל. מרחוק נגלה סלע כביר ואפל. סטרומבולי! אנו מתקרבים לאי. היקום הולך ומחוויר. כבר רואים את נזר העשן שמעל להר־הגעש. ופתאום – אש! להבה פרצה מלוע ההר, דלקה רגע בראש ההר והאדימתו – וכבתה. הקדים הולך ומַוריד, השמים והים – מכחילים. והנה שוב – אש! שוב פרצה להבה מבטן ההר, שוב יקדה רגע ושוב כבתה. המחזה היה נשגב ונהדר. הסתכלתי בהר העשן ולא גרעתי עיני ממנו עד שנעלם.

השמש גולשת מערבה, הערב קרב ובוא. זהב דמדומים נשפך על גלי הים הסוערים. האניה יורדת ועולה וכל קרביה נאנקים. “ארגז” ישן־נושן, שברי כלי! לאן נשוט, לא נדע. לפי חשבוננו, נגיע מחר לאיזה נמל, אך לא נדע, אם לאלכסנדריה נגיע או לחיפה או לבירות. מחר – פורים. איפה נחוג חגנו? הים סוער מאוד. המשברים עונדים קצף, נוהמים בזעף ובזעם, מתרוממים ומתנפלים על אניתנו. קשה לשבת על המכסה. קר לך והרוח מכבדת אותך מזמן לזמן בסילוני מים. הנוסעים הסתתרו בתאיהם והמכסה שומם. לוּ רק לא יכבדונו עתה בתמרון אזעקה! פעמַים נערכו כבר תמרוני אזעקה באניה, בפעם השניה – כשהים סער ביותר והאניה חרקה ביותר ונוסעים רבים חשבו, כי סכנת אמת צפויה לאניה, והצטופפו נבהלים ליד סירות ההצלה חגורי איזורי הצלה וחיורים כסיד… החמה נגעה בפני הים והתחילה טובעת חיש. עבים עוטי ארגמן חשים לעזרתה, בכל כוחותיהם למשותה ינסו, דם ותולע ירוו משברים, האניה אצה־חשה, בכל כוחותיה תחתור לחוף. לאיזה חוף?

24 במרס 1940    🔗

אמש התחלנו משערים, כי מתקרבים לא לאלכסנדריה ולא לבירות, אלא לחיפה. מישהו קיבל ידיעה זאת מאחד הקצינים והיא נמסרה מפה לפה. כעבור זמן־מה מצאה לה השערה זו סעד חדש: מישהו ראה במזנון של המחלקה הראשונה מודעה, כי הנוסעים לחיפה מתבקשים לסדר חשבונותיהם. המודעה היתה מכוונת לתריסר האנגלים, שגם הם נסעו באניה ושפניהם היו מועדות לאחד מנמלי המזרח הקרוב. ובכן לחיפה שטים. לחיפה!

רב־החובל הרשה לנו להתכנס באולם האוכל של המחלקה הראשונה לשם קריאת “המגילה”. כל המחנה בא. פרט לאלה המעטים, שמחלת הים מציקה להם מאוד והם שוכבים בתאיהם. האניה תנדנדנו יפה־יפה. מי שאינו נאחז בכסאו נופל. ישבתי והקשבתי לדברי המגילה וזכרונות רבים ניעורו בלב. הפנסים המואפלים זרעו אור אפלולי־תכלכל והאניה התנדנדה ונעה כשיכורה וקריאת המגילה היתה מונוטונית וקרה וצרמה את האוזן ולא הרעידה את הלב ובנפש ניעורו בתי מדרש שבילדות הרחוקה, בתי מדרש מלאים מפה לפה ומוצפים אורה וגיל, וקריאת המגילה של אבא ז"ל, הקריאה הרוויה חום ויקוד ודמע וגיל, הגיחה מתהומות נשיה והתדפקה על פתחי הלב.

אחר כך נתעטפתי באדרת חמה, עליתי למכסה ושכבתי בכסא־נוח. הלילה היא נורא ונפלא. הגלים נהמו כחיות טרף וזעמם הלך וגבר מרגע לרגע. כאילו הרתיחם מי־פלאי והסעיר חמתם בלי הרף, בלי הרף. איומות צרחו והתנפלו על האניה עוטי־קצף ושוחרי טרף. האניה המסכנה אימצה שארית כוחותיה, חפזה־דהרה והתאמצה להגיע לחוף בהקדם, טולטלה מנחשול אל נחשול ועלתה וירדה חליפות, נאקה ונשמה כבידות כריאה חולה. נורא היה הלילה, אך גם נהדר היה. השחק העלה אלפי אורים גדולים וקטנים, שנעו ונדו במצולה המתקצפת ומנפצת גל אל גל וכוכב אל כוכב. סהר מלא ועוטה הוד והדר טייל ברקיע כמושל יחיד וכמלך הלילה ורמה לים גשר־קסם מכסיף ומרטט. איזה לילה, איזה לילה!

שכבתי נים ולא נים תיר ולא תיר, שכבתי והזיתי וחלמתי. הרהרתי: בעוד שעות אחדות אגיע לחוף המולדת, בעוד שעות אחדות יתם נודי. הנס התרחש. ניצלתי מהדלקה, עברתי גבולים, הלכתי ברגל, היטלטלתי בעגלות, נסעתי ברכבת, טסתי באוירון, שטתי באניה – והגעתי למחוז חפצי. החלום הפך מציאות. לפני חדשיים לעגו “הריאליסטים”, כשהתחלנו לדבר על נסיעה מוילנה לארץ ישראל דרך סקנדינביה, ארצות השפלה וצרפת, לעגו והתלוצצו והתקלסו בנו: “דרך הציר הצפוני הם רוצים לנסוע! דרך הציר הצפוני!” ואנחנו – העזנו ונסענו והגענו. בעוד שעות אחדות… בעוד שעות אחדות… במה זכינו? במה זכינו, כי דווקא אנחנו נהיה האודים המוצלים מאש הדלקה הגדולה, שהחריבה את משכנות יעקב?! במה?! הים סער ולבי קדח והלילה קסם וחשף יפעתו. עם חצות נרדמתי. כשפקחתי הבוקר את עיני, היה הים שקט־שקט והאניה שטה אט־אט וחיפה הצטחקה ורמזה מרחוק. ירדתי לתא, עוררתי את אשתי ואת בני, העליתים למכסה ואמרתי להם: הנה הארץ!