מבוא 🔗
“סגי־נהור”– והוא מהלך כל הימים כמו בדרכים זרוּעות אור וגיל. דומה, כאומר הוא להפוך את קללת חייו לברכה. לא הפינה העגומה של נטול אור־עינים, לא בדידות האומלל בגורלו ולא דוּמית היגון של אדם אשר חשך עולמו בעדו – לא אלה מנת חלקו. נהפוך הוא: בראש חוצות מושבו, בחברת רעים, עליזי־חיים ואוהבי־בטלה; את קולו ואמרי פיו ישא באזני שומעיו בלי חָשׂך, וברורות וגלויות ישמיע דברו, ולעתים גם אמת רבה, ערומה, יזרוק סביבו…
כבן חמישים נראה; תוי פניו נאים, נסוכי־חן; זקן גזוז, במידת טעם, יעטר פניו; קומתו זקופה, גווֹ בריא, ושׂער ראשו צהבהב כהה, צפוף למכביר; והוא, לעיני זר – כחידה חיה תובעת פתרונים.
אך גם בעיני אנשי עירו, ילידי דמשק, זר ונִפלֶה האיש במהלכיו. שמו, רחמו (רחמים) הִבּ, בן סוחר בשוק המשי בזמנו, ידוע לרבים אך מדְבר־חייו וקורותיו בעבר לא ידעו אף הם ברורות.
בראשונה ראיתיו בבית־קהוה ערבי רחוק ממרכזי העיר. בראש ספּה ישב, ישיבה נוֹחה, שלוָה, מוקף חבר ידידים מוסלמים. ניכר: מבקר קבוע הוא פה ורע נעים בקרב החברה הלזו. כעבור ימים רבים פּגשתיו תכופות ברחוב היהודים, בחצר קרובה לביתו – בבית־מלאכה זעיר לחרושת נחושת. החצר היא, כרגיל, גם מקום מגוריו של בעל “בית־החרושת”; חצרו הפרטית היא. חדר אחד, או שנים, לדירה וחדר גדול למלאכה. פה עבדו כעשרה פועלים, שנים־שלושה בחורים מומחים בעבודה והשאר – ילדות ובחורות גדולות. בעל בית־המלאכה, איש צעיר כבן שלושים, מוֹדע וקרוב קירבת משפחה לרחמו. הלה יגמול חסד וייטיב לעתים לשארו, בעל בית־המלאכה, ילוה לו כסף לצרכי מלאכתו או יערוב לו לפני נוֹשיו. פה בפינת האכסדרה, שרוי בצל ובקרירות, יושב לו רחמו שעות ארוכות, יעשן את הנרגילה המצויה תמיד בין ידיו, ישׂא אמריו על עניני העבודה והעובדים, ויתבדח עם היוצא והבא. קולו הניחר, המלא, יוכיח כי מאד ירבה האיש להשתמש בקולו. את ה“בנות”, ביחוד הגדולות, המגושמות, “יכיר” אחת לאחת; אתן יתרועע ויאריך שיחה ומהתלות ככל אשר יזדמן.
יום שבת לפנות ערב.
לפני צאת הבריות לטייל ב“רחוב”, בא רחמו מביתו, לבוש כפתן־בית קל ומרושל, אל ה“וַרְשֶה” (בית־החרושת). הוא מהלך בחצר כה וכה, כמצפה או מתאוה לדבר־מה ויחליף דברו עם אנשי הבית. כשבאו בנות אחדוֹת מן העובדות – ואתן שני בחורים – רבה תנועת העליצות בחצר. רחמו פורק מחיקו ומכיסיו מטוּב דמשק, מגדנות, ממתקים, מעשי־מרקחת, מחלק ומעניק בין הנאספים. אחר כך החלו הבחורים והבחורות משתעשעים בדיצה ובריצה ובמשחקים עליזים. רחמו גם הוא יעמוד ויסתובב ביניהם, יצעד ויפנה כה וכה כאחד מבני החברה. הוא ישלח ויקבל דברי לצון ובדיחה, ידון וישפוט בין המשחקים בנפול ריב ודברים במשחק – ואחר כך בהסתבכו גם הוא במשחק, ישלח ידו ב“שלל” פה ושם, במתני נערה זו או אחרת, יתפוס ויכוֹף אליו בתנועה זריזה, מנוסה, את אחת הבחורות החסונות, יכפתנה בין ידיו ויחלוק לה צביטות, לטיפות ולחיצות. כעבור שעה קצרה יצאו הנאספים; נשארו שלוש מן הבחורות הגדולות, החדשות, שנתקבלו לבית־החרושת לא מכבר. רחמו עמד לפתע במבוא החצר הצר – ויחסום את הדרך. הוא החל תובע ומתחנן בלגלוג־לשון, כעני המבקש מתת:
– בשם האל, ברחמי האל, למען האל – נשיקה לרחמו, לטיפה לאיש עני עשוק־גורל…
– אויה עליך, מסכן, – עונה אחת בחלקת דברים – לך אל ה“מרננות” שלך…
– לא אחפוץ עוד במקנת־כסף– יענה בקול דכא מעוּשה – נקטה נפשי… בנדבה אחפוץ… נדבת לב… מתוקה הנדבה…
– האל יסתירנו… רחוק מאתנו… – עונה אחת כמתבדחת גם היא.
– למה, “מַחבּוּבּה”, למה “רחוק מאתנו”?
– ירא את האל, רחמו, אינך ירא אתה? איש כמוך?..
– האל לא יפסיד דבר… מה יפסיד?
– היאָלם, המגפה עליך, ברצון האל!
– תני את אשר תתני – ותבוא המגפה…
– תני לו – תתלוצץ האחת – תני לו – ונלך… רחמנות עליו…
– “יִקָטְעוּ חייך”, תני לא אתּ, אם רך לבך כל כך…
ובין כה וכה יאסוף רחמו לפתע בתנועה איתנה, בטוחה שתים מהן כאחת, יושיבן על ברכיו באיצטבה שבחצר על יד הפתח והן, כמתחמקות ומפרפרות, נותנות פניהן בעל כרחן למען הימלט מידיו.
כזאת וכזאת יעשה רחמו בין ה“הבנות”, שכנותיו ומכרותיו אשר בקרבת ביתו.
כשביקשתי להכיר את טיבו, קורותיו ועברוֹ של רחמו מפי הבריות – היו דבריהן מקוטעים, לפעמים מוגזמים ואף מסורסים. אחדים סיפרו בגנותו: “תועה הוא בדרכי הזמן”, רודף נשים, “מחלל שבת” ו“אוכל טריפות” וכדומה, לולא בנו שבאמריקה השולח לו כסף דיוֹ, כי אז לא זכר אותו איש והיה גוֹוע ברעב; אחרים, ממקורביו, היו כמצדיקים בשפה רפה את מהלכיו וסיפרו בשבחו הרב, ובעיקר ב“אנוֹשיוּתוֹ”– בעזרתו הרבה לכל דבר חסד וטוב בקרב העדה – ורבים הודו: “האיש אינו ככה כפי שתראהו… יש לו שעות… יש ותחשבהו לאיש יקר… בהיות רצונו אתו תשמעהו מדבר דברי בינה ונועם… מחשבות בראשו… אך מחמת גורלו ומצבו תראהו כאובד דרך וכחסר טעם..”
נהיתי אחריו עד שנזדמן לי לראותו ב“שעה” אחרת ונוכחתי שצדקו סניגוריו: שעות יש לו… ראיתיו פעם בשעה שנשא דברו במסיבת רעים בבית “יולדת” באחד מלילות ה“שמירה”. מסביבו היו יושבים צפופים רבים מן הקרואים והוא השמיע להם את סיפורו מלוּוה חרוזי שירים, כדרך המספרים הערביים בבתי־הקהוה. הוא סיפר מעשה רב של “בן המלך שהיה לנזיר”. חרוזי הבתים שהשמיע בסיפור הזכירו את סגנונם של משוררים קדמונים, זה הספוג עמקות־בינה וברק־לשון, – והיה מן הפלא לשמוע דברי שירה אלה יוצאים מפיו בקלוּת ובשטף לשון. הוא סיפר את המעשה בהטעמה ובשלוה, וכשהגיע לחרוזי השיר, גם זימר אותם, למרוֹת קולו הצרוד, על פי “מקאמת” (מילוֹדיוֹת) מן המובחרות.
אז התוַדעתי אליו על ידי אנשי הבית וישבתי על ידו; התקרבוּתי כ“רַאִיס עִבְּרָָאנִי” (כמוֹרה עברי) לבעל הסיפור המהוּלל בפי כל וגם בפי אני – גרמה נחת־רוח והנאה בין היושבים; וכששבו המסובים לדברי שיחותיהם ושעשועיהם ביקשתי את המספר, ביני לבינו, כי יחזור “בחסדו” על בית אחד מ“שיר הפילוסוף לבן המלך”– להעתיקו בפינקסי. הוא ניאוֹת, בענותו דברי כבוד ורצון, וביטא נכוֹנוֹת וצחוֹת את השורות הללו (בתרגום מערבית):
ויענהו הפילוסוף:
שׁוּבָה, אָדָם, דַּרְכְּךָ מַעֲקַשִּׁים,
עֵינַיִם לְךָ– הַבֵּט לַמּוֹקְשִׁים –
רַגְלְךָ תַּחְתֶּה בִּנְתִיב הַגֶּחָלִים…
אֲחוֹרְךָ פְּנֵה – מָה רַבִּים הַחֲלָלִים!…
סוּר אֵפוֹא מִדֶּרֶךְ סַלּוּהָ קַדְמוֹנִים:
לַשָּׁוְא תְּחַפֵּשׂ אַלְלַּה בַּשָּׁמַיִם הָרָמִים,
הֱיֵה אַתָּה בַּמּוֹרְדִים הָרִאשׁוֹנִים,
וֶאֱמֹר: הָאֵל בָּאָרֶץ – בַּטּוֹב, בָּאֱמֶת וּבָרַחֲמִים
אחרי פגישה ראשונה זו – ככל אשר עלה בידי להתקרב אליו תכופות באמצעים קטנים וגדולים ולבוא במגע ומשא אתו, בשיחות קצרות וארוכות, כן חשתי נכונה כי הנה נקרה אלי איש “אֶכּזוֹטי” מבורך, הנראה כנושא בקרבו עתרת חיים כמוסים, רבי נפתולים ורבי ענין. אך רבות נתחמק האיש מחברוּת, לא על נקלה עלה בידי לרכוש את ידידותו הנאמנה עד כדי שיחה שבהתגלות לב על עצמו ועל עברוֹ; אולם את אשר לא יכלו להשיג כל מאמצי ואמצעי – זאת השיגה… ציוֹניוּתי! בנפש האיש הישראלי המוזר הלזה, השרויה בתוגת אופל זה כשלושים שנה, אשר בכל שיחו ומהלכיו ניכּרוּ לבטי נפש קשים וגם בעיטה עזה בתפלוּת חייו – בנפש זה יכלה הלאומיות הישראלית החדשה לשלוח קרן־ אורה אחת וברכת שלום מעטה, מנחמת ומרגיעה. בשיחות מקריות עם רחמו בענינים ציוניים ובשאלות ארץ־ישראל, בשמעו את הנעשה בארץ על ידי הציונים והחלוצים – הראה לי אותות חיבה ורגשנות תמימה. מאז היה סר רחמו לעתים אל בית מנהל בית־הספר העברי והיה בא בחברת המורים “לשמוע חדשות מהמולדת”. בשעות ערבים היה בא לאטו אל חצר בית־הספר, מקום מגורי המנהל ומורים אחדים, ישב לפנַי או לפני אחד המורים היודעים ערבית, ושמע, כשמוע ילד בהקשבה רבה דברי סיפור מלבב, את פרטי החדשות מעתונות ארץ־ישראל. אז היו הדברים לו כ“גילוּיים”.
ביום הגיע בשורת חתימת “המַנדט” של אנגליה על ארץ־ישראל, לדמשק, ובחצר בית־הספר היו אנשי הרחוב נכנסים ויוצאים – כאֶל בית הצירוּת העברית בבירת ערב – “לברך”, וגם ברחוב החליפו איש עם רעהו ברכות: “בסימן טוב!”“מבוֹרך!” – באותו יום בא רחמו לפנות ערב לבית־הספר לבוש בגדי־שבת. “חג היום”– קרא לאזני איש שיחו. וכשישב ושמע את ידיעות העתונים על פרטי המאורע – ניצנצה בעיני רחמו דמעת שמחה. הוא שאל וחקר כמה דברי חפץ וענין: מי החתומים על “ההסכם” בין האנגלים והציוֹנים? כמה יהודים יש כיום בארץ־ישראל וכמה יבואו? היש “עַסְכַּר” (צבא) ליהודים? ואם יודעים ומתלמדים שם “תּעלִים חרבּ” (תרגילי מלחמה)… ועוד כהנה וכהנה.
אחר ימים, כשנפתחה שיחה בינינו על ארץ־ישראל, השמיע רחמו מתוך אמונה והכרה תמימה: הנה הוא חושב עתה הרבה על הציוֹנים – שעות רבות הוא חושב… הוא מבין כי הם, הציוֹנים, יביאו את המשיח. כלומר, הם עצמם שליחי המשיח – כי מה הוא המשיח? זה אשר ירים “שַרַף” (כבוד) ישראל; ובאלהים, הנה הם מרימים את כבוד ישראל! מה חשובה פעולתם בקרב העדה פה! וכשיוצאים “המכּבּים הציוֹנים” בתזמורת בחוצות דמשק – רואים הגויים ואומרים (הוא שמע באזניו בדבּר הגויים): “הרימו ראש, היהודים, היו לאנשים!” כך – באמונה – שמע באזניו; וזהו פה, בדמשק; ושם, בירושלים, יושב “שמואל” (הרברט סמואל) כמלך יהודי – האל ינצרהו! – זאת שאמר: הם שליחי המשיח.
ואחרי רגעי דומיה פתח והודיע: רצונו לכתוב עתה לבנוֹ אשר באמריקה, כי יביא את כספו ויקנה אדמה בארץ־ישראל. יש לו כסף – ואין טוב מלקנות אחוזה גדולה בארץ־ישראל. הוא יבאר לו את הענין וישמע מה בפיו.
עד לידי כך הגיע רחמו.
בהראותנו לו, אנחנו המורים, אותות חיבה וקרבה, הרגיש את עצמו כמוֹדע קרוב בבית המנהל ובין חברת המורים. ובכן מצאתי כמה פעמים הזדמנות להודיעו מתוך נגיעה קלה את רצון המנהל ורצוני – לשמוע פעם מפיו על דבר עברוֹ וקורותיו. אז לא נתחמק כמלפנים. הוא הקשיב לדברי כמתוך תהיה ופקפוק – ואנו וגם הוא חיכינו לשעה ולמקום נוחים ומתאימים לשיחה ארוכה ולבבית.
עצם הסיפור 🔗
בשלהי אותו קיץ יצא המנהל ומשפחתו – ואנכי אתם – לבלות את חדשי החופשה באַבּוּן – אחד מכפרי דמשק הנאים ביותר. רחמו סר אלינו על פי בקשתנו פעמים אחדות בשבוע, וגם לן אתנו פעם על פי הפצרותינו.
באחד הימים, כשגבר החום בעיר, בא אלינו בבוקר; כל היום בילינו – אנשי הבית – בשיחה ובשלוַת בטלה. אחר מנוחת הצהרים יצאנו שלשתנו, המנהל, רחמו ואני, לשוח אל יער הארנים, הסמוך לביתנו. נכנסנו בעבי היער. בפינה שלוה, נבדלה, מן הצד ישבנו ישיבה נוחה על הקרקע הרך, הרפוד שכבה עבה של עלים כמושים; שוחחנו רגעי מספר כה וכה. אחר כך פניתי לרחמו דרך בקשה: מה טוב היה לוּ הואיל בטובו להשמיענו פה את אשר אתו – מדבריו וּפעלוֹ – כאשר נכספנו אליהם זה כמה. הן נוכחנו לא אחת כי חן־שפתים לו לשלוט בלב שומעיו. מה נעמו דבריו ומה נמלצים אמריו.
שתק רחמו רגע ואחר ענה: אם יש ברצוננו נכון הוא לנסות. אך אם “יעלה בידו” לספּר כראוי לפני אישים חשובים ויודע־ספר כמונו – ספק הוא. הדברים אמנם קבועים בלבו כ“יתדות”; ברוב השנים נחרתו עמוק בקרבו. הן כל מחשבה, חשבה, ברבות השנים, מאות פעמים – לא שכח דבר… איך ישכח? זכרונו חזק… וגם עתה, באלה הימים, על ידי קירבתו אלינו, כמו שב לנער את האפר, “אפר הזמן”, מעליו… אם תיראה האש הצורבת שבלבו, לא ידע. הוא ינסה…
– אנו מוכנים ומזומנים לשמוע בכל לב – ותודתנו לו מראש על רצונו הטוב.
– אני, – פתח רחמו לאטו – מעת אשר חשבתי בלבי למלא פעם רצונכם ולספר לכם מדברי הקורות אותי – אבדה המנוחה ממני: הייתי כאיש טובע במים והוא נטרד ונסחב בין גלים סואנים וגועשים; אמרתי: איך אדבר ומה אספר? ומי יוכל לדלות ממצולות הזמן דברי היגונות שבעבר, אשר היו כיום כשברי־חרס מנופצים, מכוסים ערימות טיט וחול בקרקע ים? והן זה כמה שנים שאני נפרדתי מן המחשבות כליל. השלכתי הכל אחרי גוי. ולמה אשוב לדבּר כיום על ימים עברו ונשכחו? ואם אדבּר מקצת ואסתיר הרוב – מה הטעם והתועלת? ואיכה יתכן כי יזמין איש אורחים אל שולחנו ויטעימם סעודה רזה ודלה? התיעשׂה כזאת, אדוני? הן לא נאה הדבר… וגם אם כזאת אעשה, ואעלים כמה מן הענינים – הן יראה אצלי ה“תבן”, וה“בר” לא יגָָלה; ואולם שוב אחשוב – אם אגלה כל אשר עם לבי – מה יתן לי ומה יוסיף? מה יועיל לי? ומה ה“תכלית”? ואני הן אדע מכבר ש“השבוּר לא יתוקן” ו“ההרוס לא יבּנה”– אבל הנה אחוש אליכם חיבה וכבוד: ראיתיכם, אתם הציוֹנים, ומחשבות לבכם נקיות. לא תדמוּ בדעותיכם לא ליהודים ולא לגויים. מצאתיכם – “אנוֹשיים”, ובנפשכם “ראִיה ישרה”. אני הכרתי איש כזה, שיך מכובד, בעל מבט ישר ועמוק בלב האדם ובענין החיים (רבות יש לספר על אודותיו). אתם הזכרתוּני את האיש ואת שׂיחוֹ. גם אתה נדמיתם בעיני כמוהו. האומנם איני טועה? הנכונה מחשבתי? שעות רבות חשבתי בימים אלה בענין זה; לא יצאתי באלה הימים כדרכי לרחוב. אמי והאנשים חשבו שחולה אני או “זעמתי” מדבר־מה. ו“אחריתה”– גמרתי אומר, כדברי שלמה המלך: שלח לחמך על פני המים (הוא ביטא את הפסוק במבטא כבד עברית)
השתוממנו שנינו לדבריו: התדע פסוק, רחמו? וכיצד לא שמענו עד כה מלה עברית בפיך?
– מעט ידעתי. בנערותי למדתי בכוּתאב (חדר), והרבה שכחתי… גם ערבי (ערבית) למדתי אצל ה“מוּעלם”(מורה) שלנו, מוּעלם מוסה כהן, היטבתי לקרוא והיה לי “כַט” (כתב) יפה.
אכן שֵיְטָן (שטן, שובב) הייתי בילדותי והלאיתי את האנשים ב“רחוב” במעשי. צהרים וערב, כשיצאנו מן הכותאב היה דרכי לסחוב אחרי כמה מן הילדים ולעשות “מעשי־גבורה”: היינו מקפצים ומדלגים בגגות, והיינו מתחרים לדלג מגג אל גג ולעבור רחובות שלמים. קפצתי כמה פעמים מרחב שלוש, ארבע אמות מגג אל גג מגובה עשר, חמש־עשרה אמה – בלי פחד. במדרגות של בתים גבוהים הייתי מתגלגל ומרחף כחתול. או ערכנו “מלחמה” במקלות ואבנים נגד ילדי הגויים ב“קַסַטְלִיֶה” וב“אֲרַוְנָה” (רחובות הגובלים בין רובע היהודים והמוסלמים). שמעו מה שעשיתי פעם: קרוב ל“רחוב” בין הגנים התנפלו פעם בערב “נערי הגויים” רבים על נערים אחדים יהודים. הייתי רחוק מהם. רצתי לעזרתם, הייתי אז כבן שלוש־עשרה שנה ובידי – אקדח! ידי נטויה – ואני רץ! הנערים הערבים בורחים, נופלים, גם נשים נבהלו, נפלו – והנה בא שוטר נחפז מאחרי, צועד ונזהר, גוער בי בזעם בפחדו להתקרב. בסוף ניגש אלי: תן את האקדח! – צעק בקצף. – קח לך – אמרתי.
לקחוֹ. הוא היה עשוי עץ… עשהו וּצבעוֹ כאקדח ממש שמעיה הנגר – אוּמן קרוב למשפחתנו.
ביקש להכותני וברחתי. הוא נכלם ושב לדרכו.
אבל כשהייתי נער בן חמש־עשרה – הכיתי פעם את המוּעלם מוסה כהן. זכורני עתה כל הענין: ילד, קרובו של המועלם, פגע בי לא בצדק. חבלתי בו. בא המועלם וציוני לשכב לארץ להלקותני “פַלַקָה” – עשר מכות בשוֹט. מיאנתי. היה הענין עוול… רצה להפילני בחזקה. קמתי וסטרתי לו על לחיוֹ – הפלתיו ארצה ויצאתי לאטי מן החדר. מאז לא רצה שום “חכם” ומורה לקבלני אצלו. למדתי שנה ערבית עם מורה ערבי מיוחד ואחר כך יצאתי לעבודה עם אבי. אפשר, לולא מקרה זה – הייתי בן־אדם אחר וכל ענין חיי גם הוא הלך בשביל אחר, כי אמרו תמיד עלי שהייתי נבון ויכולתי להיות “כותב”, (לַבְלָר) או בעל משׂרה.
אבל אין זה מעניננו.
אבי היה אז עוד רוכל בכפרים עם סחורה: צמר, בד, גרבים, סוּדרים וכל מיני מרכולת. אני הייתי סובב אתו כמה שנים. “עשינו”– כברכת אלהים. אבי קנה את הבית הקטן אשר לנו עד היום. כל הימים היתה דאגתו לקבץ מטבע על מטבע. לא ידע חברת בני־אדם ולא בטלה. אוהב בדידות היה. אף אותי לא נתן להלוך עם בחורים “ידידים”, והיה מוֹנעני מזאת כל הימים. לביתנו היו נכנסים לעתים רק מן בני המשפחה, ביחוד דודי, נתן הִבּ ובני ביתו. וכך השיג לו חנות ב“שוק המשי” (אני הייתי הולך אז, לעתים, כרוכל בכפרים הקרובים). חנותו היתה טובה והצליח בה. איש טוב־לב מאד היה אבי. אך מעט כילי היה. על כן היה לו כסף. בימים ההם היו סוחרים יהודים רבים עשירים. ברבות השנים נשתנו הדברים. עתה מעטים הסוחרים העשירים. הגויים (בני הכפר) היו מעשירים את הסוחר היהודי, ולפעמים – היו מרוששים. לא כל הכפרים שוים. יש כאלה שאנשיהם בעלי “יד נקיה”, אינם משאירים אצלם אף פרוטה מן החוב. יזהרו מדבר חוב – כמדבר אסור. בעת הגורן ובזמן הפירות – ירוצו מיד העירה לשלם. הנה אנשי הכפר הזה – אַבּוּן – הם כאלה. אבל יש אחרים שהיו ממשיכים וממשיכים, עד שביום אחד “ירימו ידים”: “שילמתי לך”,“לא רשמת”. מתחילים ענינים ומשפטים והכסף איננו.
אבל אני מדבּר על אבי. הוא היה נזהר תמיד ולא הביא עצמו מעולם במצוקה. ידע לדבר ב“סיאַסה” (פוליטיקה) ומלתו מתוקה תמיד בפיו – ואני למדתי ממנו.
אבי השׂיאני אשה בהיותי בן תשע־עשרה. הוא בחר בבתו של שכן שליד חנותנו – כי היה לו כסף. נתן לי שבעים לירה זהב. את הבת – אהבתי – “כך”… היא לא היתה יפה ולא כעוּרה. ובענין זה… בענין הנשים… ארוכים ורבים הדברים אתי…
עוד בהיותי נער, גדול קצת, ואף שגדלתי לבחור – הייתי… מתבושש… לא מתבושש – אלא מתבלבל קצת בפני אשה יפה… מדי ראותי אשה יפה ברחוב, או באחת החצרות אצלנו, אשה מיודעה, קרובה או זרה, היה ראשי כמו מסתובב עלי כמעט… נשים יפות – היו בעיני כמו… פלא… שׂגב… סוד… פליאות מהבורא… יפין וחִנָן היו נופלים כמכות־תמהון על לבי. עוד מאז… מאז… וקרה לי בנערותי, לפעמים, אחרי פגשי באשה יפה – כי ישבתי שעה ארוכה יחידי במקום בודד – וחשבתי על מראה הפנים, על הדמות, איך זרקה מבט ואיך הניעה ראש – ולא ידעתי מה היתה אתי… הייתי בחור תם, טהור, “שלא ידע עולם”1, והמראה נחרת בלבי – לימים מספר – כאשר ישאיר חתך או שׂרט בסכין “סימן” בבשר ימים רבים.
וכשהייתי מטייל לפעמים ביום שבת או באיזה ערב ברחוב עם חברים ו“בנות”– הייתי מראה עצמי כמותם: מדבר ושומע דברי צחוק, חידודים, ליצנות… אבל – לא הייתי ככולם… לבי היה כמו דופק והולם.. ו“לצד האמת”– לא ידעתי את אשר דברתי. אני “נשתמטתי” לרוב מחברת הבחורים, אבל הם והבנות ביקשוני תמיד בחברתם. הבחורים היו מקנאים בי על כי הבנות תבקשנה קרבתי ותהללנה את מהלכי. כמה פעמים השמיעוני הבנות דברי ידידות על יפיי, על נעימותי, והעיקר – על “מנהגי”… ועוד “נקודה”: כשראיתי ועמדתי לפני אשה או נערה לא יפה – הייתי מרחם… עלו רחמים בלבי עליה… שהיא כך… אומללה ועשוקה במזלה…
כך היה – עד “שידעתי עולם”. אבל אחר כך, כעבור זמן, אחרי הינשׂאי – כמו פרצה מלבי התרגשות כזרם מים… והיו עולים תמיד בלבי רעיונות ומחשבות על ענין הנשים – “מגונים שונים”… אז, בהיותי בעל אשה ואב לילד, הייתי כל הימים רוכל בכפרים, כמו אחרים, אך אני הייתי צעיר, מלא כוחות ו“פקחות” (זהירות) והייתי סובב ומגיע עד כפרים רחוקים. היה אצלי חבר עובד כפועל בשכירות אתי, חיים בַּעְבּוֹר שמו, קרוב מעט למשפחתנו, בחור פשוט, תם וטוֹב־לב. הוא היה הולך שלוש־ארבע פעמים בשבוע עם החמור העירה והיה לוקח מה שאספנו: תרנגולות, ביצים, גדי, קטניות, חיטה וגם כסף – ושב אלי והביא סחורה כל מה שנחוץ. אני הייתי מסובב בכפרים, מכרתי, קניתי וגם ריפאתי חולים…
– מה? “שם אללה עליך”, גם רופא היית? – קרא המנהל בחדוה להראותו כי נשׂים כל לבנו לדבריו.
– רופא “תמאם” (ממש) – ענה רחמו בצחוק.
– “על קולי” (כלומר, לדברי) – המשיך רחמו – כך היה מדרך הרוכלים; היו לפעמים מיעצים לפלחים באיזה ענין מחלה, מה ואיך לעשות; גם כשהייתי הולך בנערוּתי עם אבי, היה הוא מועיל להם. אבל אצלי היתה – בחיי אומר לכם – הצלחה, כמו מן השמים. נתתי “שַרְבֶּה” (שתיה – אמצעי שלשול), עשיתי “קַטְרָה” (חלמון־ביצה עם אבקה לתת בעינים החולות), חוּקנה, “כוסות” בגב ובחזה, חילקתי “כינה”– ולרוב, קמו החולים על רגלם. אז, בימים ההם, לא היו גם בדמשק רופאים רבים.
המשרתת הביאה לנו קהוה ונרגילה בשביל רחמו. הוא שמח לקראת הנרגילה שבאה בשעה שהשתוקק לה. שתינו קהוה – ורחמו חזר לדבריו:
– הייתי בכפרים כל הימים. גם באלה הרחוקים שבע, שמונה שעות מדמשק – אין כפר שלא אדענו “עד הדיוק”. ביום ששי הייתי שב העירה. לעתים רחוקות הייתי באמצע השבוע בבית. עברתי מרחקים, מהלך לאטי על יד חמורי הטעון משא כבד (פעמים רבות גם אני הייתי עמוס סחורה)– וכבואי לכפר היו הבנות והנשים – וביניהן היו יפות ובעלות חן למכביר – פוגשות אותי תמיד בסבר חיבה והיו שגילו לי לב שוקק וחומד… בכל מקום היו מכירים אותי: “רחמו היהודי”. ואז, במשך הימים, נפל ממני אותו פחד מפני נשים… לא נבהלתי ולא היססתי, אך האהבה ופלאי היופי גברו ועצמו בלבי כעצמת ההרים… מלאתי אהבה כנהר עובר על גדותיו… את אשתי אשר בבית לא שנאתי ולא שכחתי. לא. כל אשר חסרה מן המלבושים ומן התכשיטים, כל אשר חשק לבה – הבאתי לה. גם את הילדים (השני זכי מת בילדותו, והראשון צאלח – הוא עתה באמריקה) אהבתים כאָב לבנים. גם בבוא ימי הרעה, היגונות והזדונות – כשנתתי גט לאשתי – לא משנאה עשיתי (אף שהיתה סיבה עמוקה לשנאה ביני ובין משפחתה. רבים יודעים זאת, ואספר לכם, אולי, אחר כך את הטובה שעשיתי אִתּה) – ה“תכלית”– היו אז עיני כמו רעבות… אורבות… “באשר נפלה עיני הפּלתי רשתי”. אהבתי – ככל אשר בא לפני… אכן על דבר עווֹן לא שׂמתי לבי; אני – האמת – לא “חשבתיה” לרעה; לא ראיתי בזאת “פחיתות”… חטאה… בלכתי יחידי שעות רבות במרחקים ההם, – ברכת העמקים לפני, מראה המרחבים הכבירים למולי, עיני נישאות לתבואות השדות ולפרי העץ, ואזני שומעות בדממה הגדולה מסביבי – היה לבי מלא־האהבה שואל וחוקר תדיר בה, באהבה… שמעתי קול לבי, כדובר אל נפשי: מה ממנה… – כלומר, מאשתי – מה ממנה יהלוך, מה ירע לה ומה יש מן ההפסד לה אִם אהנה, כך, עיני ושפתי מאשר אפגוש בדרכי; לאשה – אין כל מחסור בבית, בזיעת אפי אשר תשטפני אעמול כל היום ואביא מחסורה ומחסור הבית. דבר לא יחסר לה – מדוע תיחָשב זאת לנאצה, למגרעת, בעיני אלהים ואדם? לבי לא יבין זאת… כך הייתי “חוקר” כל הימים. ימים רבים היה כך… ועתה לא אזכור מתי החלו הענינים הללו מכבידים ומעיקים על הלב. כשהיית שב ביום חמישי בערב הביתה היה לבי כואב בי מעצבון סתר. הייתי כמו נמנע מהביט בפני אשתי… הייתי נזהר מאד לבל אגרום לה צער… בסתר חשבתי: הנה היא מביאה את הקטנים, הילדים, על ידי בספה בשבתנו לרוח הערב בחצר. היא מדברת אהבה על עייפותי ועמלי, ואני – משום זה בושתי ונכלמתי: כי אנהג בסתר את חיי… ורק אמי היתה כמו מרגישה כי יש “איזו דברים” בלבי… היא, אמי, היתה תמיד אשה קשה, דואגת לעצמה, ובכלל היתה – רַפְצִ’יֶה“2. רוגזת וחושדת בכּל. את אשתי לא אהבה ביותר. אם לא עלו הקהוה או הבישול כראוי בידי אשתי – היתה רוגנת שעות שלמות והיתה אומרת ש”אין לה יד", לאשתי, – את הילדים – היתה אומרת – אינה יודעת לחנך. צריכים לחנך “אותה עצמה”. ולא להציק לה כּיונה (שהרי אני הייתי תמיד “מַעלה” ומצדיק את אשתי), אלא טבעה היה – להעיר, להתלונן, על מה שיכלה – מבלי כוָנה רעה… היא היתה חושבת עצמה לחכמה – ולימדה נימוסים את הכל. ואני חושב שדרכה זאת היתה לה משום שלא היתה יפה (אבי היה יפה וחן רב היה שפוך על פניו)… ולכן היתה מראה היא בּכּל את חכמתה, וגם עד היום בזקנתה היא כך. היא כבת שבעים עתה, והיא חסונה ובריאה בגופה…
והיא, שהיתה תמיד כמו מביטה רק על עצמה, הבינה שיש “ענין מה” בלבי. פעם, אזכור, כשקמתי ביום ששי בבוקר, הביאה לי קהוה בחצר. כשהגישה לי הספל אמרה לי פתאום: הנה עתה – כולם ישנים עוד… לא תאמר לי איזה סוד יעסיק את דעתך? למה לא תספר לאמך, חביב עיני?
אמרתי לה: מה סוד? אין כל סוד בלבי… פטרתיה בדברים. אך אני נכלמתי מן השקר, מן המרמה… הנה אשתי חושבת כי רק בה אהגה כל הימים – וזאת לא היתה עמדי… וכמה פעמים ביקשתי לעקור הדברים האלה מלבי וּלהביט בעינים טובות רק אליה. ואז… אז ראיתי כי גם זה שקר… יותר שקר… אשר לבי נתון לרבות, רבות – ואני אשקר בעצמי.. כמו אשקר בעצמי לכולן… והייתי מתמלא צער, באשר דבר השקר שׂנאתי; חינוך מאבי היה זה… תמיד סחרתי, נשאתי ונתתי באמונה. ב“דיבור כבוד” אומר לכם: לא רימיתי אף פעם את הכפריים כמו אחרים, חלילה. מעת יצאתי למסחר חדרה לאזני ולדמי פקודת אבי, תמיד שמעתיה מצלצלת באזני: זכור, רחמו: אַבְּעַד אַלְטַמַע מִן קַלְבַּךּ תֻחִל אַלְקַיְד מִן רִגְ’לַךּ (הרחק הבּצע מלבך תתיר הכבל מרגלך). קח ה“חַק” (המגיע לך בצדק) עד פרוטה אחרונה – אך ביד נקיה, יד נקיה, רחמו! תמיד יראתי מעווֹן. אז הייתי ירא את האלהים. התפללתי בכל יום בטלית ותפילין, הייתי דבק בבורא. ה“תכלית”– השקר מאוס היה עלי. ולכן כשהייתי בבית היה עצבוני בחוּבּי. בבית הייתי אוסף מבטי בקרבי, ובחוץ, כשיצאתי לכפרים, נמשכו עיני למרחב… לרוב היו מזדמנות לדרכי בנות־הכפר בדרכים בודדות, פעם פה ופעם שם, לפעמים בשדה, בחורשות – והיו חוטפות את לבי… הן, כרגיל, מכסות פניהן, אך בדרך המשא־והמתן היו כאלה שיודעות לגלות פניהן… רבות נעשו ידידות… בסתר… בכל כפר היתה אחת, שתים או יותר… אחרי כולן נמשכתי… הייתי כמו… נר “דלוּק” זה, המדליק ממנו רבים ומאורו לא יחסר ולא כלום… אבי והאנשים היו חושבים כי עמל אני בשביל הכסף, הולך אני ויגע כל כך בשביל הרכוש – ואני הלכתי בעיקר בשביל הנפש…
– “תן לי הנפש”– הזכרתי הפסוק לרחמו במידת בחינה… הוא אמנם קרא בהנאה:
– תן לי הנפש והרכוש… קח לך.
– בְּרַווֹ, רחמו, עמדת בבחינה…
– “בנאן עליה” (היוצא מזה) ש… שאני הייתי נמשך אחריהן… אחרי רבות… הייתי צמא אהבה גדולה… והיה לבי משונה… מסוער… מחשבות מפליאות היו עולות על לבי בלכתי בדרכי: הייתי מודה ומתפלל לאלהים כשהיו עיני נהנות מן היופי… מזיו העינים… ומזכּוּת הגויה… הייתי מאמין בכל לבי שהאלהים אוהב אותי… שׂם עינוֹ לטובה עלי… והוא מזמן לי יום יום עם הרוָחים גם מעינות אהבה ויופי… נדבות מידיו. הוא בורא העולם הפלאי, בורא היצורים הללו. הבנות היפות, הוא יסובב הענין כך שאיפּגש בהן… שיאהבוני… שישׂבּיעוּני נעימוֹת וגיל לב… אגיד לכם בלי שבועה, לא אישבע בדבר, אין לי דבר, – אך לבי פתוח היום לפיכם יה “אדונים”– כמה פעמים התפללתי מנחה בשדה, בחורשה ולבי מלא אהבה, תהילה ותפילה זכה לבורא העולם!
– הי… הי – בן אדם! – נאנח בקריאה לפתע רחמו, כמו צר לבו להכיל רגשותיו. הוא עזב מידו את שפופרת הנרגילה, הוציא מחרוזתו מתוך אבנטו, נשען כפוף במרפקיו על ברכיו והיה כשולח מבט־לעג אטוּם על סביביו.
– אז, באותם הימים – ואני, הבּער, הייתי טהור לב. ולא היתה מספיקה לי התפילה אשר בפי. נדמה היה בעיני כי אין בכוח שפתי להלל ולשבח לבורא על טוּבוֹ אתי… על כל אשר ירוה את לבי מברכות מעשי ידיו… וכמו שהייתי נכסף ומשתוקק, נמשך ומשתחוה לבחורה זו או לנערה ההיא שבין ידי – כך היה לבי נמשך מאליו, בתוקף, בחזקה, לנפול על ברכי ולהשתחווֹת לפני הבורא. וכמה פעמים, כשנזדמן לי יום הצלחה ושׂבעתי מן משׂחקי עיניהן של הבנות, אלו העינים המאירות נפש, או מן… מן מראות גוה של אחת הבחורות שלי, או אם נקהלו באיזה יום מספר בחורות סביבי, אשר היו דומות תמיד בעיני כמו מרנינות את העולם בהליכתן ובדיבורן – אז קרני אשר נפלתי על ברכי בהיותי לבדי, באין איש רואני, באחת החורשות והודיתי בתפילה רבה, מקרב לב, בדברי תשבחות ובכוָנה טהורה, ככל אשר יכולתי, לבורא על פלאי האהבה והיופי שברא בעולם – כך היה לבי מלא אהבה לאלהים ולמעשי ידיו..
התכלית – הימים האלה ארכו, שלוש, ארבע, שנים, לא אזכור בדיוק – עד אשר הכרתי בת אחת… בת איכר מן הכפר אֲמָלִיֶה אשר בעמק, רחוק כחמש שעות מדמשק. הייתי הולך בכפרים בסביבה ההיא וכשראיתיה – חדרה אל לבי ותמלוך בו, ועתה כי אשא שמה על שפתי אחרי כמה שנים… עשרים וחמש… עשרים ושבע – הנה יפעם לבי בקרבי, כמו ינתק מחזי… לא ידעתי כי עד כך יתעוררו בי הפצעים – –
רחמו היה כמתאפק. שתק רגע וביקש ספל מים מן הכד, שתה, הפסיק רגע דברו כתועה בדרכו, ושב לספר לאטו:
– שמה היה שָפִיקָה… אביה, אבּוּ־טָהֶר, איכר עני היה – אדמתו מועטה ודלה, אך לפנים היה “מַבּסוּט” (אמיד) מאד – אך ירד מנכסיו. בבחרותו היה גם “איש פעולות”, אבל הוא כשל בחייו ואבד הרבה בדחקו. אשתו, אֵם שפיקה, היתה מכפרי ג’בל (הר) הדרוזים, לא היא אלא שרשה היה מן הדרוזים.
את שפיקה קנה לבנוֹ השני, בהיותה כבת שבע־עשרה שנה, אחד האיכרים העשירים, הקרובים ל“הר”, ממשפחת ג’רעי, וכפרם רחוק כארבע שעות מאמליה (ובאותם הימים היה זה מרחק גדול, כי לא היו עגלות כבימינו, ואף “דרך מלך” לא היתה בכל הסביבות). הקיצור – לקחה לבנוֹ ושילם כסף רב לאביה, אך הנערה מיאנה בבחור, לא יכלה דבּרוֹ לשלום, היה מכוער־מראה. ואמרוּ שהיתה לו “מחלת הטיפה” (חלי נופל) – והיה מאוס עליה. היתה שנה אחת נשואה – וברחה בלילה, ושבה אל כפרה, לאמליה, אל בית אביה. רגזו עליה, הכוה, עינוּה, גירשוה מן הבית, והיא – נתנה נפשה למות ולשוב לא אבתה. נתגרשה. האב היה מוכרח להשיב חצי הכסף, כמאה וחמישים לירה זהב. אך האחים, אחי בעלה, אמרו: טוב. תרקב בזוית הבית, תיקבר בחייה לעולם. מי שיקח אותה יהרגוהו! והיא היתה, באמת, ימים רבים כעזובה… כי בני ג’רעי – עשירים ואַלָמים – עמדו על המשמר. וגם הבחורים של הגויים נמנעים מקחת גרושה, הם בוחרים בבתולה לא יפה מאשר בגרושה ויפה. והיה מעשה פעם, כשנתיים אחרי שובה לבית אביה, ובחור אמיץ וגיבור מכפר קרוב, כשעה, לאמליה, אמר: דוקא יקחנה! אך למשפחת ג’רעי נודע הדבר, מיד שלחו שליחים לאבי הבחור לאמור: “למה תעמוד על דם בנך? חמול עליו – הוא לא יוציא את חדשו!” כך בפירוש אמרו לו, האב פחד – ומנע את בנו ממעשה הסכנה. והיא – לא ידעה בחור. אצלם – “חרים” (נשים אסורות בראיה). אין באים כלל בחורים בחברת בנות. והיא גם היתה “כבדה” (רצינית), “בעלת כבוד” – לא מן המתהוללות. אני ידעתי כל “הסיפור” שלה – הייתי בא לפעמים לאמליה – וידעתי את כל הענינים כמו שידעתי דברי כל הכפרים.
כשהכרתיה והתחלתי ל… לחבבה, היתה כבת עשרים ושלוש בקירוב.
ותשאלוני, “אדונים”, איך קרבתי לבת, והיא – היתה מוקפה אויבים? למה נכנסתי ל“אש” הזו? אגיד לכם: בראשונה לא היה בדעתי שום דבר גמור או מחשבה שלמה… כלל… אהבתיה – כך… כמו את כולם… כמו שנמשך לבי בלי גבול ובלי חשבון… הייתי מתאכסן אצלם בחצרם כשבאתי לאמליה – כמו שהייתי נמצא באחת החצרות בכפרים אחרים. בבואי לאמליה הייתי יושב שעות עם הגברים בביתה: עם אביה, אחיה הגדול, טָאהֶר (היא היתה השניה, היו אחריה עוד ארבעה: אחים ואחיות, נערים וילדים). וכשמצאתי שלבי נתון לה – אז הייתי כחרד. בהיותי לבדי הייתי שוקל בדבר: מה אתה מתחיל ומה אתה גומר, רחמו? היא מוסלמית, ואשתך וילדיך בביתך, מה לך כי תלך בדרכים זרות, מסוכנות? חדל, “הפרחה דעתך מראשך?”
אבל, כשנתגלתה לי באחד המקומות בסתר, וראיתי את פניה ואחר כך דיברה את דבריה אתי – נדמה לי להיפך: רק אז נח מוחי בראשי… אז הייתי מבחין כי הפחד והחשש הם – חלום, והיא ומתיקות פניה ודבריה הטובים הם – ממשוּת… כשהיתה בקרבתי היו המעצורים ודרך “הוַער” (חתחתים) נהפכים למסילה חלקה כחלקת מי ה“בַּרַדָה” (נהר אמנה), הנוזלים ומתחלקים לאטם במנוחות עד.
ו“בעצם”– במה שלטה בלבי? אגיד לכם: גם ביפיה, ביחוד בחן פניה, אשר היה כממלא את העולם חדוה ואושר, וגם בדברי פיה אשר לא שמעתי כנועם וכשכל הזה מעולם… ואהבה כפולה אהבתיה: אהבה ורחמים. היא היתה, כשהכרתיה, נכנעה, עזובה, בודדה ויחידה בעולם לבה כמו שבור, קולה נמוך וּדברה שקט וקורע לב… אף בחברת בנות לא באה; אכן, הן, הבנות, לבדן, בחברתן, מבלות בשמחה בשירה ובמהתלות – אבל היא לא יכלה לבוא בשמחתן, כי היתה עגומה, כנכלמה…
ואמרתי לכם: היא היתה “נָשִיטָה” (ערה, נבונה), דברה שקוּל, והיתה מתאימה בכל למחשבותי… לא ידעה שׂנאה וקנאה כמו הנשים… ודברי סם (רעל) – כרגיל אצל הנשים – לא היו בשׂפתיה. לבה – ראיתיו תמיד פתוח, גלוי… כניר חרוש למעניתוֹ, כאשר אהבתי תמיד.
והיא הרגישה נכונה, בהיותי נמצא תכופות בכפר בביתה, אשר נפשי יוצאת אליה – וגילתה את נפשה ואהבתה אלי.
הפעם הראשונה באה הפגישה במקרה, כמו מן השמים.
באתי לאמליה פעם בבוקר עם סחורה בימי הקציר. נכנסתי לביתם. הבית – כמו תמיד – כמעט ריק מחפצים ומרהיטים. כולם היו הרחק בעבודה בשדה. היא ישבה בחדר מכוסת־פנים לחצאין לפני, על יד אחיה הקטן, כבן חמש, אשר שכב חולה. הוא בער בחום ימים אחדים. מיד נתתי לו “שׁרבּה” (אמצעי שלשוּל), טבלתי סמרטוטים בחומץ (הכל נמצא תדיר אתי במשׂאי) ושׂמתי על ראשו, על ידיו – ויצאתי אל הכפר. אחרי שלוש שעות
שבתי. הקטן נח, החום רפה. הונח לו. שפיקה, ראיתיה, היתה אופה לחם במחתה ברפת. הלכתי שמה, שאלתי: המותר להיכנס?
אמרה: לך פתוחות הדלתות…
הוספתי: גם דלתות הלב?
– דפוק בדלתי לבך – ותדע…
נכנסתי. נשארה גלוית־פנים, שלחה מבט רך, מבויש – והורידה עיניה… מטפחתה לא היתה בראשה ודף חולצת חזה לא פרוף, מפני חום הלהבה שבתנור. תלתליה השחורים ירדו על פניה ועל צוארה כעשרות פתילי משי קוסמים ובורקים; ובעשותה כה וכה היו כזעים ורוטטים, וכמוהם – גם לבי… ישבתי כנדהם. אחרי רגעים שאלתיה מעומק הלב:
– למה את ככה עצובה, שפיקה, לבי פצוע מראותי אותך כך…
היא הרימה ראשה לקראתי. וראיתי כי האלהים שפך חן העולם בפניה. עיניה היו שולחות מבט רחמים, שואל, מתחנן, כמו נדלקו שני אורות עיניה בחשכת הרפת והאירו אל תוך גופי ונשמתי ועברו עד עורקי הדם, כאשר יחדור כוח החשמל בנו.
– עניני, למה את נושאת הצער בעיניך, כמו לבך חולה… – שאלתיה בלשון רכה.
– זו גזירת אללה עלי… כך עלה ברצונו…
– מדוע? ואת הנך כה טובה ונאמנה – תני לבך בידי בחור ויתרפא וגם ירפא לבבות אחרים…
– אתה, אפשר, אינך יודע… אבדו הבחורים בשבילי… נגזרתי מהחיים… מי יהין?..
– אני יודע… יודע הכל – אמרתי לה – האם לא תתני לבך לאחד בסתר אם נמנע ממך לתתו בגלוי?
היא שתקה.
– התאבי – אמרתי לה – כי אֶשׂא אני את אהבתך בלבי תמיד עד יום מותי – בסתר?..
– מן הנמנע זאת, רחמו. היוכל אדם להיות תמיד תלוי בין שמים וארץ?..
– תני ואנסה, יקרה.
– אני – חי עיני – אמרה מבוישה – אוכל להסתפק בזה… במעט אהבה… אך אתה, מה לך ולמצוקה הזו?
– אין זאת מצוקה לי… בשמחת לב אהיה אני גם קרבן בשבילך… אני כפרתך – בכל לבי…
– מה טוב לבך, רחמו, חבל כי אתה יהודי. לוּ היית מוסלמי הייתי הולכת אחריך, ואף לוּ אבדתי את חיי…
– האם רע לך שאני יהודי? האם היוֹת יהודי מגרעת היא?
– לא, חלילה! אני אומרת כי רע לי, שאינך יכול לקחתני. הייתי בורחת אתך רחוק, לוּ היית יכול לקחתני…
– נעזוב זאת לידי “הזמן”– עתה התקבלי גרגרי אהבה מידי תחת הלחם המשׂבּיע?..
– הגרגרים יעשו קמח רב במרחב השדה – אמרה וצחקה.
גחנתי ונשקתי את רגליה… היא נשקה את ראשי… ואין מן הצורך להאריך בזה.
מאז הייתי בא בכל יוֹמַים לאמליה. שם עשיתי מקום תחנותי. חיים בַּעְבּוֹר, חברי, היה הולך פעמַיים, שלוש בשבוע העירה, מביא סחורה – ושב. הייתי מתאכסן בבית אבו טָאהֶר. על יד הרפת, בקצה החצר, היה חדר קטן – בית־צידה שלהם. שׂכרתי החדר ושילמתי מחירו, בכלל, הייתי עושה להם טובות רבות והלויתי כמה פעמים מעט כסף לאביה בשעת דחקו. הם אהבו אותי. ישבתי לרוב בחברתם. איש לא ידע ולא פילל דבר מאשר ביני ובין שפיקה. אני הלכתי העירה אל ביתי רק ליום שבת. את אשתי אהבתי אז כמו תמיד… כמו לא היה כלום… באמת אהבתי. אֵם לבנַי היא. גם את שני הילדים אהבתי כאָב. האמת – לא חסר מלבי כלום… ואף כי הייתי מצוי לרוב בסביבות אמליה, עברתי גם בכפרים אחרים רחוקים, וכשפגשתי בבחורות שלי, במַכּרוֹת, בנערות ידידות, ראיתי שלא נשכחו מלבי… הן היו ככוכבים אשר בשמים… רצוני: גם שמש שם… גם ירח… וכוכבים רבים, גם גדולים וקטנים… וכל אחד – אורו ורמזו אתו… את כולם נאהב… על כולם נשתאה… כולם – פלאות הבורא… בדרך משל אני אומר כך…
“לדברי”– כשהייתי באמליה לנתי בחדרי הקטן… בלילות באה לפעמים שפיקה חרש חרש… ישבנו ושוחחנו בלחש. בלילות סהר הייתי יושב על יד החלון לרגליה (החצר מוקפת, כרגיל, גדר גבוהה) והייתי משׂבּיע את עיני ושׂפתי מנדבותיה… ואתם, אדונים, אל תתמהו כי אדבר כך… גלויות… אחרת לא אוכל, באשר אתם לא תבינו לי, ואני, לא ירוַח לי ולא כלום… על כן אנוּס אני לפתוח לבי… לשפוך רוחי. ובכן – אמרתי – אהבתי… לשבת תדיר נמוך לרגליה ולשלוח מבטי אליה למעלה… אני… אני – כדרכי: נשיקה בשפתי – והודאה לאל בפי, הבטה בזהרי עיניה הצוחקות בצהלת עלומים – ותשבחה בלשוני למול השמים הנישׂאים מעל לראשנו, הנשקפים דרך החלון… כך…
וכאשר עברו חדשים ורבתה ועצמה האהבה בינינו – הייתי מצטער על התרמית… היא לא ידעה – לא אמרתי לה אף פעם – כי נשׂוּא ואב לילדים אני. והיא לא שאלתני אף פעם. התפלאתי תמיד מאד מאד על הדבר: איכה לא תשאל את פי… ולא תחקור… פלא… והנה באחד הימים הקרובים לחורף, בחג הבַּיְרָם שלהם, באתי לפנות ערב, כשעתים לפני “ערוֹב” השמש אל ביתם. האב ושני הבנים הגדולים (טאהר וחמדון השלישי כבן שבע־עשרה היה) הלכו העירה. הנשים הלכו כנהוג “לבקר” בבית־הקברות3. רק הקטנים שיחקו ברחוב על יד הבית. שפיקה בבית. היא לבשה לחג חלוק חדש וסודר ורדי (את הכל קנו ממני לחג. וכמה הצטערתי – זוכר אני עתה – שלא יכולתי לתת לה את מלבושיה במתנה לחג. אבל לילדים נתתי דברים אחדים כמתנה ממני). במלבושי החג היתה כה אהובה וצוהלת כצועדת שׂמחוֹת ורננוֹת… אבל אני – נלחץ לבי בקרבי: מימים חשבתי לגלות לה את הסוד שאני “בעל משפחה”. בעת חג לא חפצתי עשות זאת. ישבנו במפתן הבית, בפנים, בכל המנוחות… אך היא חדרה אל לבי והכירה…
שאלתני: מה לך, רחמו? אינך ככל הימים..
נמנעתי מענות האמת, אך היא הפצירה בי.
אמרתי לה: סוד יסתום את לבי… אירא לשׂאתוֹ ואירא לגלותו…
– ספר לי, מחבּוּבּ (אהוב) – אמרה – אני איני שוה לדעת את אשר בלבבך? ואני כל לבי נתתי לך…
– אני ירא כי תקחיהו בחזרה ממני בהיוָדע לך הדבר…
– אקח בחזרה? לעולם לא! אישבע לך…
– אַת בטוחה כל כך? היוכל אדם לבטוח כך?
– באהבה אשר בלבי אבטח לעד – עד יום המיתה…
– תחיי לי לעולמים, – אמרתי – אבל מה תגידי ומה “תשפטי” עלי, אם אודיעך כי הנני… כי אוהב אני אחרת… אחרות…
– מה אומר? אומר? ישקה ה“ברדה” את אדמתנו וישקה גם כל אדמות הכפר – התחסר, לכן, הברכה מאתנו?..
– כיצד? כה מהר מוכן דברך בפיך?
– חשבתי כמה פעמים על זאת… בשבתך אתי ובלכתך לדרכך… ידעתי – ולא כבד לבי עליך…
– מה ידעת?..
– יודעת אני, מחבּוּבּ שאתה נשׂוּא… יודעת אני שם אשתך ושם בניך… אשתך: עַלְיָה, ובנך הגדול צאלח והשני זכּי…
– איך? איך? – שאלתי בחפזה.
– שאלתי את פי חיים חברך – ענתה – פעם כאשר אתה לא היית והוא בא עם הסחורה… לאט לאט שאלתיו… בלי לתתו להבין דבר…
השתוממתי.
ופני רחמו המספר היו כמביעים תמהון, כמו עמד עתה לפני שפיקה כאשר בעת הקורות…
אמרתי לה: ובאמת לא נגרעה אהבתך, לא נפסדה?..
– למה תשאל? – ענתה – הראית דבר ממני, החַשת מאום?
– לא… אבל – אַתּ… אַת לא אשה… – אמרתי לה, כפי האמת שיצאה מלבי.
– כך? אם כן – גם אתה אינך גבר…
– מה רצונך לאמור?
– לא כלום… רצוני: אני – כמוך… לבי כלבך… אתה אוהב ואינך יודע לשׂנוא… לבך מלא רק אהבה… גם אני כך.. ואני חייבת לך אהבה: כי הצלת נפשי מהיגון ומן ה“איבּוּד”– מה חסר לי אתך? אני מכירה בלבך…
אמרתי: ואני חשבתי כי אך אני משונה מכל האדם… אני הראשון… האדם הראשון… חשבתי: רק גבר יוכל כך, אך אשה – לעולם לא.
– ואני – אולי האשה הראשונה…
– ואין לך קנאה ושׂנאה על אשתי? מלב “גמוּר”– עני לי.
– לא מאומה, באלהים. לוּ יכולתי הייתי הולכת ומנשקת אותה כאחות… לוּ הייתי יכולה להיות אתך בגלוי כאשתך השניה – הייתי משמשת אותה כרעיה… הייתי אוהבתה כקרובתי, כאשת בעלי…
– ישתבח הבורא – אמרתי – הנה לך מקום הטוב ותכלית החסד בלב בת הכפרים האלו… ינוֹן שמך לעד… – עוד מעט וזלגו עיני דמעות… היא כיסתה את פני בנשיקות עמוקות…
ודי בזה…
רחמו הרים ראשו אחרי שקעו לרגעים, והיה כמבאר לנו “סדר הדברים”: שׂמח הוא כי יוצאים הדברים מלבו ומפיו כאשר קרו והיו – אך הרבה מן הענינים הקטנים לא יזכור, יעבור עליהם ולא יאריך – אך מן העיקר, “היסוד”, לא ישמיט כמעט דבר.
– והנה – חזר לשׂיחו – היו אז ימות החורף הולכים וקרבים. וכשמתחילים ימות הגשמים המרובים – תיפסק עבודת הרוכלים. אין לצאת ולבוא. חשבתי: מה יהיה בימות החורף? איך אימנע מראוֹת את שפיקה שבועות שלמים? ללכת לחינם, דרך רחוקה כארבע שעות, עד אמליה – לא יתכן. מה יאמר אבי? לפנים, כרגיל בימות החורף, הייתי יושב בחנות אבי והייתי עוסק ב“מיקח וממכר” בעיר.
ולכן הייתי חושב ושוקל את הדברים, בימים ההם, לפני בוא ימות הגשמים. גם דיברתי פעמים עם שפיקה על ענין הפרידה בימות החורף והיינו מבקשים שנינו עצה.
בימין ההם סיפרה לי שפיקה “בלי מטרה”, שאביה נצרך לכסף לעונת החורף: לתקן העגלה ולקנות פרדה שניה (בימי הקציר מתה פרדה אחת). היא הודיעתני שאביה אמר בעצמו כי היה מבקשני להלווֹתוֹ כסף והיו יוצאים לעבודה בזמנה, כי חלקת אדמתם גדולה וקשה, ובלי פרדה נוספת לא יוכלו לצאת לעבודה, אלא כי הוא “נכלם” לבקשני, באשר חב לי עוד כסף, ומי יודע איך יהיה היבול – אפשר לא יוכל לשלם.
אמרתי לה: טוב הדבר, האל יעזור.
למחרתו לפנות ערב ישבתי עם אבו־טהר בחצר והייתי משׂוחח אתו במתינות. שאלתיו:
– מתי יוצאים אתם לחרוש? הן קרובה העת.
אמר לי: חוסֶר כסף, רחמו; הדוחק גדול. לא אדע מה נעשה.
אמרתי לו: מה נחוץ לך? אולי אוכל להלוֹות לך – בעת הגורן תשלם.
אמר לי: האל יסעדך, רחמו. אני “נכלם” להכביד עליך ואני מפחד שמא לא אוכל לשלם הכל מן הגורן – ואתה בעצמך תציע לי! באלהים, טוב אתה מן המוסלמים. והוא סיפר לי כי יש אפנדים שמַלוים כסף ולוקחים מן היבול עד ארבעים למאה ויותר. ואני – ריבית לא לקחתי מעודי. גם אבי לא עסק בריבית מימיו. אמרתי לו: נהיה כשוּתפים ואנסה את מזלי. והארכנו בדברים וגמרנו: אַלוה לו עשׂר לירות זהב (וארבע היה חייב לי) אם תעלה השנה מבורכה ויפה אקח חמישית התבואה (ויהיה לי, לפי החשבון בשנה טובה, רוַח חמישה־עשׂר למאה); ואם, חלילה, תהיה שנת רזון – ההפסד עלי, שׂמח לבו למאד. כתבנו “נייר” ונתתי לו הכסף ואמרתי: אבוא פעם בשבוע או בשבועים לראות התבואות ולבקרכם… אמרו לי כולם: “אהלן וסהלן אלף פעמים!” (בנעימות ובקלות בואך!).
אני, מימי לא עשיתי מסחר בתנאים כאלה – אך בענין זה היו עיני רואות את שפיקה; ולאבי הסברתי את הענין ואמרתי לו שהאנשים עניים וטוֹבי־לב ונחנקים בדחקם. סיפרתי לו על תנאי הרוַח ועל ההפסד; אמרתי לו, אם תהיה שנה כחושה – ישיב לי הקרן. שמע ואמר: אמנם חסד הוא, אך יותר מדי ויתּרת, אני הייתי נמנע מענינים כאלה – ואיפה השטר? – אמרתי לו: שמוּר הוא אתי…
ובימות החורף, בימי הפסקות הגשמים, קרני פעם, פעמַים בחודש ללכת וללון באמליה יום או יומים…
אכן, כמו שהיתה ידי צולחת אז במסחר – כך עלתה התבואה יפה. שנת שפע היתה. כולם בבית שפיקה היו אומרים: “מזלו של רחמו. כוכבו גבוה”. ואני הייתי אומר אחר כך בסתר לשפיקה: זהו מזלך, חביבה… לשמך ובשבילך נתתי הכסף…
והייתי מרוצה מהיותי קרוב לעתים לשפיקה, ונתחזקה אז יותר אהבתנו באמצעות הטובה והחסד אשר עשיתי למשפחה.
הגיעו ימות האביב. אז היה לבי “מרנין” עם כל תבואות השדות. עם הירק העולה ומגביה היתה כמו גוברת אהבתי ונפשי מתרחבת. עברתי לעבודתי בכפרים. היו הרוָחים גדולים, כי השנה היתה מוצלחה במידה מפליאה וקיווּ הכפריים לברכה עצוּמה.
חיכינו לימי הקציר – וראינו כי עלתה חמישית התבואה ברוַח יותר מעשרים וחמישה למאה. אבו־טהר – איש ישר וטוב היה – אמר “מזלך הוא”. הטענו התבואה (חיטה ושעורה) על הגמלים והוֹבלנוּה העירה. אבי שמח על הרוַח והודה לאל.
אך אני הייתי בתוך לבי עצוב. משא כבד היה מונח על לבי כשהייתי בבית – מחמת הדברים שאסתיר מאשתי. כמה רציתי לפרוק ממני את העול! היה ברצוני להעיר אזנה כמו “ברמז” על הענין – אך חששתי ופחדתי. אשתי – ידעתיה – טובת־לב היתה תמיד. מבינה קצת – כאשה. אך לא ראיתי ממנה פּיקחוּת ובינה רבה. ואיך אגלה לה דבר שלא הסכינה אשה לשמעו?.. ואולי תביאני היא פתאום לידי “פצ’יחה” (גילוי חרפה)?…
והייתי מוצא עצמי נמשך וננהה, חושב והוגה תמיד על שפיקה… ודיבוריה וקולה החנון היו מרננים באזני תמיד: אם הייתי מהלך ב“שוק הארוך” בדמשק, או אם התהלכתי בכפרים הרחוקים…
ואת הבנות האחרות בכפרים – האמת – לא שכחתין כלל… אך לא ביקשתי ולא חיפשתי לפגוש אותן… כאדם המלא כיסו על גדותיו זהב, אשר לא ירדוף אחרי מטבעות־כסף קלות, אך ידע ויכיר תמיד ערכן ולא יבוז להן לעולם… ואני – כאשר אמרת אתה, האדון – את הנפש אהבתי יותר מהרכוש… האהבה יקרה לי אלפי מונים מן הזהב…
אולם – לא “אתפשט במלים”– רק אספר לכם מעט מן הימים ההם, למען תראו איך ידעה שפיקה למלא את כל לבי אהבה זכה, איך ידעה לאהוב ולהתחבב, “לתת ולקחת”…
מן הבית שלחו לנו לימוֹנד קר מזוג בקרח. שתינו. רחמו נח רגעים מספר. הודינו בדברים נלבבים לנעימות פיו של רחמו. אכן לא טעינו באיש כמוהו, ביקשנוהו כי ייטיב להמשיך.
– כן, אדוני. אמרתי לכם… על טוּב לבה. בלילה אחד, בימי קציר החיטים, באה שפיקה לאטה כדרכה בשעה מאוחרת אל חדרי. היתה נפשי יוצאת אליה. אמרתי לה כשישבה על ידי: ראי, חביבה, האהבה עולה בלבי כשׂאוֹר. נפשי נכספת אליך בימים אלה כרעב ללחם, כצמא למים… אַת שוכנת עמוק בלבי כל הימים… גם במכרי סחורתי, גם בשׂאתי ותתי עם הבריות, בנוחי ובלכתי – לא תסורי ממני לרגע… מה אַת חושבת, שפיקה? מה תהא “אחריתה”? נלאיתי נשוא…
אמרה: – אל תרפינה ידיך, חביב, התחזק… אתה זוכר מה שאמרתי לך “למה לך המצוקה הזו? אתה לא תוכל להיות תמיד תלוי בין שמים וארץ”… ואתה אמרת: אוּכל. והנה, רואה אתה, נלאית בזמן קצר, בשנה אחת…
– צדקת, – אמרתי לה – אלא שחושב אני, – לבי אומר לי… שמן השמים רוצים באהבתנו… הנה רואה את איזו שנה מבורכה למכביר באה עלינו – מפני שהיינו שנינו קשורים בה… וכל הלבבות, גם של אביך, של כל בני משפחתך וגם לב אבי היו שׂמחים ועליזים מברכת האל… זה אות כי מן השמים מרוצים… רואים בעין טובה באהבתנו… ומתי תוכל להיראוֹת גלוי אהבתנו בארץ? האם אַת לא תחשבי על זאת? אני לא אחדל מן המחשבות האלה…
אמרה: גם אני חושבת… תמיד אחשוב ואתבונן…
– ומה אומר לך לבך? – שאלתיה “דרך חקירה”.
– יש לי מחשבות, אבל הן רחוקות, רחוקות מהתקיים… אאמין כי תהיינה – אך עוד רחוקה שעתן… כן אחוש…
– מה, למשל? הָקֵלִי מעט על נפשי, הגידי לי ואדעה…
– אני חשבתי רבות, – אמרה – אם תהיה לך הצלחה רבה וירבה אצלך הכסף במאד – אז האין אפשר שנקום ונלך כולנו? כלומר, אשתך ובניך ואנחנו שנינו, נקום ונברח לנו מפה, אל מצרים, שם שלטון אִנגליז, איש לא יוכל לגעת באלה הבאים שמה – כך יאמרו כל העולם – ושם… אני – בכל לבי… אתיהד, – אהיה בגלוי אשתך – האין זה אפשר? אבל האין זה רחוק?..
אמרתי לה: – אהובה, אני רואה את לבך כלבי… מה שאבקש בלבי אמצא בפיך… חי עיניך – אמרתי בלבי – אולי יתכן… אפשר… אבל לא פיללתי שאַת תאמרי להתיהד מרצונך… לכן לא “יצא מפי” לדבר אתך על זאת… אכן לא היתה כזאת… לא שמעתי שמוסלמית תתיהד… והנה אַת אומרת…
– ואתה לא סיפרת פעם ופעמַים כי יש בדמשק – וכמה יהודיות נתאַסלמוּ?.. הן עשו זאת מאהבה… כך יש להבין: אהבו מוסלמים והלכו אתם… ואני – אהבתי יהודי – ואתיהד… חי האל – אני אומרת כזאת בלבי (ונכון הדבר שאני סיפרתי לה על כמה בנות הרחוב שהלכו אחרי אהוביהן – והיא שמרה הדברים בלבה).
עניתי לה: – האל יחננך בעד טוּב לבך… תחיי לי לעד – אבל איפה הכסף הרב? ואיך אעזוב את אבי ואני “בן יחיד”, שתי אחיותי הגדולות נשואות בחַלבּ (ארם צוֹבה) ואיך ישארו אבי, ואמי בימי שׂיבה לבדם?
חשבה ואמרה: – אם יהיה כסף ויהיה המצב מצליח – האם לא יאהבוך ולא ילכו אחריך אתנו?..
– אילו היה הכסף – אפשר היה – אמרתי. – עם הממון הכל יתכן… ואך עתה אראה הדברים – והם “במדרגת חלום”… – והוספנו לדבר ולחשוב מחשבות “ולהתהנות” מאהבה – עד אחרי חצות.
ועלי עתה לספר לכם, שבאותם ימי הקציר קרה לנו מקרה רע, אשר בראשונה לא שׂמנו לבנו אליו ואפשר היה הוא מקור כל היגון והאסון. היה לפנות ערב. אני הייתי פורק מעל חמורי את הסחורה בחצר אבו־טאהר על יד חדרי. חיים, חברי, היה עוד בחוץ, בכפר. ושפיקה ראַתני בבואי וקרבה אל חדרי בקצה החצר, היא ראתה בעבודתי בסידור הסחורה. דיברנו ושמחנו. היא היתה “גלויה”(בלי מכסה הפנים); סוּדרה היה על שכמה – אך לא התכסתה בו והיה מופשל על כתפה: לא היה בבית איש, והיא – מרוב שמחה על בואי ועל התראותנו לבדנו, שכחה עצמה ועמדה כך, “גלויה”. ברגע ההוא נכנס בחור מן הכפר אל החצר בלי להכריז “חרים!”4, שאל על אבו־טהר והלך; אך הוא הספיק, כנראה, לראות – בהתרחק שפיקה במרוצה – שהיתה גלוית־פנים, סמוכה לי… הדבר הן הוא מכוער מאוד. אם יכּנס אדם אצל חרים בלי הודעה, על זה יכולים הגברים שבבית להרוג את האדם מכעס וקנאה… אך שפיקה לא יכלה להתאונן על זאת, כי הוא אולי ראה אותה גלויה על ידי. ואני – איך אוכל לדבר על זאת? – ונפל פחד גדול על שנינו… אך הענין, ראינו, עבר בשתיקה. ואנו, מובן מאליו, שתקנו גם אנו. אבל אין ספק אצלי שמפּה התחילה המפּלה…
“התמצית”– לא שׂמנו אז לבנו אל הענין; אחרי שבועים ימים הלכתי כדרכי העירה ושהיתי שם כמה ימים. אז באו לעיר ניירות יאַ נציבּ (“הו, המזל”: ניירות הגרלה). רבים קנו מן הניירות. וקניתי גם אני נייר אחד במחיר שמונה־עשׂרה לירות זהב (עודנו אצל בני צאלח באמריקה); אמור, הרוָחים יגיעו מאלף לירה זהב עד עשרים אלף! – ואני מהיות לבי סוער אחרי שפיקה ואחרי הדברים שהיינו מדברים תמיד – הייתי מאמין אז בכל לבי שהנה התחיל יום האושר לזרוח על ראשנו… ואמרתי אל לבי: האין הניירות “יא נציבּ” התחלה לעושר שאנו נכספים לו? (“תם” הייתי וחשבתי כי אחרי זמן־מה אזכה בכמה אלפים). כשקניתי הנייר ושילמתי הכסף היה לבי מתרגש ונלהב; הייתי במצב של “התעוררות” והרביתי דברים באזני אבי על “הנייר”. אמר לי אבי: מה היתה אתך? מימיך לא עלזת ולא שמחת ככה… התדמה כי זכית כבר עשרת אלפים.. לעת עתה – רק הנייר קנית…
והוא לא ידע את אשר בלבי…
באותו שבוע נסעתי לכפרים ובאתי לאמליה. לבי היה גדוש משמחה על ענין הנייר, והייתי מצפה עד “עקירת הלב” לשעות הלילה למען אספר לשפיקה את הדברים.
בערב הזמינוני לאכול עם הגברים. אחרי שהייתי יותר משבוע בעיר, קיבלוני כמו אורח. שחטו תרנגולות ו“בישלו תבשיל”(אבל אני הייתי אוכל מן החלב והזבדה. אז לא אכלתי טריפה…); והיו מראים לי אהבה וחיבה, כי כולם עלזו על היבול הגדול ו“היו מודים לי יתרון תודה”. היה ליל סהר. על העולם פרוּשׂ לובן ומראה מרנין לב; הרוח נושבת ומפזרת את מחשבות הלב על כל העולם; ורצון האדם יתעורר לשיר, לאהוב ולהיטיב לכּל, לכּל… ישבנו, הגברים, שטוחים בחצר אחרי הארוחה – ושרנו, טהר, הבן הגדול, היה מנעים לשיר כמו הכפריים. הנשים ישבו בקצה החצר על יד החדרים.
כשהלכנו לישון – ישבתי ער בציפיתי שעות רבות לשפיקה. היא באה לאטה אחרי חצות. אמרה כי פחדה לצאת, כי השינה קלה הלילה בעיני אנשי הבית, ואחר כך שאלתני: ראיתיך, כל זמן ישיבתנו לפנות ערב בחצר, שלבך מלא שמחה עצומה – לא כן?
– תחיי לי על בינתך העמוקה – איך הבנת ואיך ידעת? – שאלתיה.
– מ“דרך ישיבתך” ודבריך ומן המבטים שהיית שולח מרחוק בעברי. סַפּר, עתה, מחבּוּבּ, מה חדש בלבך?
סיפרתי לה את ענין הנייר והתקוה לרוָחים עצומים, “אם במאוחר ואם במוקדם”. ואמרתי לה: האין אַת חושבת כי אלהים הנה יפתח לפנינו פתח ישועה?..
אמרה: “ירֵת, ירת”! (מי יתן והיה!) וחיבקתני ונישקתני – ואני שילמתי לה עשרת מונים… אחר כך ישבה דוֹממה, כעצובה…
אמרתי לה: מה תשתקי ככה, נאהבה?
אמרה: המחשבות עולות על לבי בלי הפסק…
– איך? ומה? השמיעיני דבריך – כי לבך יחוש תמיד הנכון והטוב.
אמרה: באלה הימים ש“נסתרת” מאתנו, שהיית בעיר, נראו בראשי כמה ענינים… לראשונה: ראיתי שאף אני לא אוכל לחיות בלעדיך… הימים האלה – אכילתי לא היתה אכילה, שתייתי לא היתה שתיה וכל עשייתי – לא עשייה; הייתי “כשיכּוֹרה אחת”… נפשי דורשת אותך… הייתי אתך ביום ובלילה, ביקיצתי ובשנתי… כן… ולא יתכן עוד להחזיק מצב זה… שנית, שנית – נתאַמת" אצלי, שאף אם יהיה לך ממון רב מאד אין דרך אחרת אלא – שנברח בלי רצון ההורים, כלומר מבלי ידיעת האב והמשפחה, ועלי – להתיהד שם… כך אני מבינה וכך גמוּר אתי…
– איך? מדוע? מה, למשל, בדעתך? – שאלתיה נסער.
– יען שלפני ימים מספר – אמרה – בשעת האוכל בערב היו כולם מדברים עליך, על טוּב לבך ועל מידותיך העימות, כך דיברו. והנה טהר אחי אמר גלוי (ואני קמתי להביא התבשיל):
– הוא – בחור “כמו שתרצה”… אני, באלהים, אוהבהו… לוּ היה מוסלמי – היינו נותנים לו, באלהים, את שפיקה – והיה הולך אתה למרחקים… היינו יודעים – שהיא בידים נאמנות…
ואבי אמר: כן… אבל הוא נשׂוּא ושני בנים לו…
– מי אמר לך? – שאלה אמי.
– הוא בעצמו – ענה אבי.
– כך? ואני חשבתי שהוא בחור – אמרה אמי כמו בצער.
– ומה היה לנו לוּ היה בחור… הן הוא יהודי – ענה האב כמו בסיאסה (בפוליטיקה).
אמי אמרה: אני חשבתי: אם היה בחור – אולי היה מתאַסלם, אם למשל…
– “דיבור ריק”– ענה האב. – יהודי מעולם לא התאַסלם ולא יתאַסלם..
וחמדון אחי, הנער (הוא נער עוד), אמר פתאום: אני שמעתי שבנות יהודיות מתאַסלמוֹת פעמים בדמשק… ואם הוא בחור, ככה טוב – תתיהד לה שפיקה ותלך ל“מדינות חוץ” אתו… כך, חייך, אמר החביב…
– דוֹם החרש… – אמרו ברוגז אבי ואחי וצחקו וכעסו עליו גם יחד.
– מה אתם כועסים? – ענה – אני לא אמרתי לוֹ… לכם אני אומר… ואני, חי אלהים, לא אבין, הוא יותר טוב ממוסלמים… מוסלמי – היה מַלוה לנו כל כך הרבה כסף? – מי עושה טובה ככה?..
השתיקו אותו ואמרו בשעה שקמנו, אחרי האכילה: “חבל שהוא יהודי – וחסל”.
– רואה אתה? – אמרה לי שפיקה – אם גם יהיה לך ממון רב לא יתכן כי יסכימו מרצונם, ולכן אמרתי בלבי: אם יבוא יום העושר – עלי לברוח ולהתיהד… ומה אתה אומר?
– מה אני אומר? אם אַת אומרת זאת – הנשאר לי מה לאמור? רואה אני שלא היתה עוד אהבה כאהבתך אלי… אשר תאמרי לעזוב אב ואם ומשפחה, ו“וַטַן” (מולדת) ו“דין” (דת)? מה עלי לאמור אחריך? אעשה בכל לבי כל מה שהאלהים יכתוב עלינו.
כך היינו יושבים ולוחשים באהבה בכל המנוחה, היינו מלאים אהבה עצומה וכמו היו העורקים זורמים בקרבנו לא דם כי אם אהבה… עד אשר בגבורה נעקרנו איש מזרועות רעהו והלכה לאטה למקומה.
למחרת הלכתי לעבודתי והרחקתי ללכת בכפרים לגבות כסף, הבאתי אתי יותר מעשרים לירה. ביום חמישי באותו שבוע היה צריך חיים שוּתפי לבוא לאמליה – ולא בא. חיכיתי לו עד הצהרים. הכסף היה נחוץ מאד לאבי. יצאתי אחרי הצהרים לאטי – ואמרתי: אפגשנו ונלך יחד. הדרך נמשכת כארבע שעות לדמשק. הדרך, לאור היום, בטוחה תמיד – חשבתי: אבוא עם ערוֹב היום לדמשק.
הייתי מתנהל בראשונה בכוָנה לאטי, כי חשבתי לפגוש באחד מדרכי הכפרים בשותפי, אך כשעברתי את המקומות שקיויתי לפגשו – ידעתי כי לא יצא השבוע מאיזו סיבה. לפנות ערב הייתי בחצי הדרך והיה לבי עלי קל ועליז מאד, לא אמר לבי לי כלום על מה שיבוא לי באותו יום. האדם הולך לקראת גורלו ברגליו עצמו ולא ידע ולא יחוש כלום, כאבן הנופלת במדרון ההר – אין דבר אשר יעצרנה עד כי תגיע לתחתיות… ולהיפך: באותו יום האיר זיו העולם שבעים מונים בעינַי והכל היה כמו שׂבע מגיל ומאוֹרה רבה… כאילו אור השמש ומראה העינים עשו אתי חסד ביום האחרון לראותי את העולם…
רחמו הפסיק דברוֹ ושתק רגע כמהסס משום מה. אחר כן שב לאטו:
– אבליג עתה ואספר… למען תדעו… הן אלף פעמים שב ונראֶה בזכרוני אותו היום… כן…
הייתי רוכב על חמורי לאטי בדרכי; וערבות השדות הרחבות היו בעיני קלות, קלות מאד אחרי הקציר, כמו השתטחו ונחו להן כבנות־חורין אחרי אשר פרקו משא הקיץ מעליהן… הן היו זוהרות אור גדול, לא כרגיל – כאילו היו מכפילות בקרבן אור השמש… אור… אור!.. והעצים אשר בחורשות, הרחוקות קצת מן הדרך – האילנות האלה העומדים שורות שורות למכביר, כאשר תראום בכל מקום – היו דומים בעיני, ברכבי על חמורי לאטי, כמו ינועו פה ושם, יחליפו מקומם, וכמו יצאו במחול קל, “לטיף”… אמרתי אל לבי: עיני רואות את העולם שׂשׂ ושׂמח – מחמת שהאהבה תמלא את לבי…
הייתי הולך על שפת הברדה עם מהלכו הזורם עוז… וכאשר תראו את גבורת המים במרוצתם, גלים גלים, תחשבו בלבכם – כמו תרתח בקרב המים שמחה גדולה, נמרצת, דוחפת – שמחת כל העולם שם!.. מה מתוקה זו מַראית המים הירקרקה, ההולכת חלקות, מכוסה קמטים קמטים… תראו ותאמרו בלבכם: קמטי צחוק ונעימות הם… ותחשבו: הם ירוצו, ימהרו ויחפזו כמו ישאו בקרבם סוד… והם נמנעים מסַפּר דבר… לא יספרו… לא יוכלו סַפּר… לא יוכלו התעכב… והרוחות הקלילות הקרות היו עוברות על פני כבריות נעלמות וגם הן טסות וסובבות כמו במחול, מחול הדרור – והוא מחול מרושל כמו משכרון… רוחות אלו היו מלטפות פנַי… והכל, הכל אשר סביבי, שטיחי השדות, הגנים, מרעֵי האחו – כמו נמתחו ורחבו… וגדל ועצם מבט העין – והייתי מתפלא: איך תכיל העין הקטנה כל אותם המראות העצומים, כל אותה האורה הרבה?..
“התכלית”– אני מהלך ובעיני המראות המפליאים ובמוחי עוברות המחשבות ומתחלפות כחפצן פה ושם – כאשר תנתרנה צפרי השדה מעץ לעץ. זכורני: כמו היתה כל הדרך מלוַתני שפיקה… אמרתי: הנה היא מלאה את כל לבי… לא אכסוף עתה לאחרות… לא אכסוף כאז… והייתי חושב כל אותן השעות על הענין – איך יהיה בבוא היום? האם יבוא היום? ואיך יתכן שלא יבוא? והיו מרננים בקרבי הדברים שאמרה: “אני אתיהד… זה גמוּר אתי…” כמה מתוקים היו דברים אלה בפיה! איך לא נפלתי לרגליה כשאמרה את הדברים? האמת, השתוֹממתי – כי הפעם אמרה בתוקף מכל לב – לכן לא ידעתי לשלם לה בדברים טובים כגמולה… מה טהור לבה… היא טובה ממני… אלף מונים טובה ממני… – וחשבתי איך יהיה הענין עם אבי, עם עַלְיָה אשתי? מה תאמר עליה בבוא היום? התתעצב אל לבה? או אפשר תהיה גם היא בעלת לב רחב ונבון כמו שפיקה? ואנה אפנה בבוא היום? לאן אברח? דרכים רחוקות וענינים עצומים פותח האלהים לפני… ומה יביאו הימים הבאים? הטובה ואושר או, חלילה, תלאה ויגון? מה טוב לוּ יכולתי לדעת מפי מְנַגֶ’ם (מגיד עתידות) מה שמוּר לנו ליום מחר… כך הייתי מדבר לעצמי וחמורי מתנהל לאטו – עד שקרני השמש הלכו הלוך והיעלם… היום רד, ואני טרם הגעתי לדוּמַר (כפר רחוק כשעה וחצי מדמשק). חששתי בלבי קצת מפני החשכה בדרך השוממה; אמרתי, בעוד חצי שעה אבוא לדוּמר ומשם רבה התנועה מן המטיילים בעגלות ועל בהמות. החילותי להאיץ בחמורי. ובעברי על יד אחד הגנים הראשונים, במקום סיבוב מתפתל ובודד על פי רוב, – קפצו מאחורי הגדר שלושה אנשים מכוסי־פנים. טרם אספיק לפתוח פה – נזרקתי מאחרי הגדר… שם היו עוד שניים… החילותי לצעוק… הופלתי לארץ – סתמו את פי במטפּחת, קשרו את ידי, הכוני מכות מות… בשקט, בלי קולות; התאבקתי בכל כוחותי… לא ידעתי מה רוצים ממני… אחר כך הרגשתי כי רוצים את עיני.. אך מה הם רוצים? סתמתי בזרועי את פני – התפתלתי… אך הם בחזקה שפכו או מרחו בתוך עיני דבר שורף כאש… גפרית… דבק… לא ידעתי מה… אז אמרו: “זה לך מבני ג’רעי. לך עתה וקשור אהבה עם שפיקה…”
כמו בחלום שמעתי זאת. כאב עיני עצם. שמעתי שהם רכבו על סוסים ודהרו. שכבתי כפוף גב… בעמל רב ולאט לאט הסירותי המטפחת מפי… המכות בגופי נשכחו מפני עצמת כאב העינים… התאמצתי לפתחן – ולא יכולתי… הן דבוקות כמו במלט וצורבות, כמו דוקרים בהן במחטים – נתתי קולי בצעקות: יא נאס! יא נאס! (הו, אנשים, אנשים).
שעה ארוכה צעקתי, לא אדע כמה. אחר כך שמעתי קול איש ואשה. קרבו אלי, הם היו בעלי הגן (הגן גדול מאד והם גרים בקצהו השני). סיפרתי להם את המעשה… הם אמרו: “אלהים, אלהים, שודדים לאור היום! הן זה עתה החשיך היום”. החלו מפחדים שמא יחשדו בהם. אמרתי להם: “אין אלה שודדים, הנה בכספי לא נגעו כלל… נקמה היא…” הלכה האשה להביא אור, ביקשו את החמור – ומצאוהו מאחרי הגן בדרך, רחוק ממני רגעים מספר, עומד על יד הגדר… באו בינתים עוד איזה אנשים. הרכיבוני על החמור. בְּרַבְּוֶה (מקום טיול קבוע באותה סביבה) ביקשתי להעלותי בעגלה: מעצמת הכאב בעיני ובגופי לא יכולתי להתנהל לאטי על החמור. הובילוני בעגלה עד הבית.
מה שהיה בבית כשראוני כך מוּבל על ידי אנשים גויים ועיני סתומות ופני מגואלים – אין צורך לספר ואין בכוחי לספר. היתה יללה ובכיה. אשתי ואבי התעלפו. בכל הרחוב רעש ומהומה.
הביאו מיד רופא – כי כאב עיני גדל מנשוא. וככל אשר עמלתי לפתחן – לא יכולתי: הן היו כואבות, דוקרות וסתומות – דבק ברזל! הרופא ישב שעות, שטף ורחץ ומרח וניקה, וכשהיה פותח את עיני רגע קט לבדוק – חרד לבי ודפק וכמו עבר ממש להב חרב סביב מתני – נגדעתי! ראיתי רק אור אפל… אפל… אך הוא שׂם תרופות, חבש את העינים וציוה לישון, במנוחה. המהומה והקולות ברחוב נשמעו עד חצות לילה.
למחרת כשבא הרופא, הסיר את הקשרים, פחתי עינַי לאטי: היתה ראִייתי בעיני הימנית עכורה, חשוכה – כמו מאחרי פרגוד עבה… ובעיני השמאלית – ראיתי קצת ברור, אך כמו מבּין סדק דק, כנקב קט… החילותי לבכות כילד. ביקשתי נפשי למוּת תיכף. ובבית שמרו עלי… לא נתנוני להישאר רגע לבדי. כל היום היה הבית מלא אנשים. שאלתי את הרופא בתחינה כי יגיד האמת… אמר: “נחוץ זמן”… נתן שנית תרופות – והלך.
ובבית הייתי נאלץ לספר את דבר ההתנפלות כמה פעמים כמו שקרה כל הדבר. אך מי הענין שאמרו לי המתנפלים (שהם שליחים מבני ג’רעי) לא סיפרתי דבר… אף חצי מלה… איך אגלה? ומה אגלה? והכל היה בסוד אצלי. ואם הייתי מגלה – מה היה מועיל לי? לא לעיני ולא להעניש את הנבלים לא הייתי מועיל בכלום. אין עדים, ואין התחלה, ואין סוף. מאום לא תוכל עשות הממשלה… ואבי וכל בני המשפחה – נבוכו ואבדה עצה מראשם: – מה הדבר? מה פשר הענין? איך ולמה היתה זאת? אם שודדים הם – מדוע לא נגעו בכסף הרב אשר אתו? ואם איבה ושנאה – למה התאכזרו בעינים?.. למה הרעו כל כך? ולמי עשה הוא רע? עם מי עסק בעוול? “הן, ‘ידי הילד’ – צעק אבי המסכן – טהורות הן. אני מכּירוֹ. אני מכיר את בני… ומימינו לא רבנו עם אדם – איכה היתה כזאת?!” כך צעק אבי וקוננו בני המשפחה, וכמו דעתם פורחת מראשם… ואני בשמעי דבריהם וצערם הייתי נכלם… ככלב… והייתי מרגיש בעצמי כמו עודני מונח באדמה ורגלי האויבים דורכות ורומסות עלי, רומסות ובועטות בבזיון… וגם בביתי היה גרוני חנוק… ופי סתום… מה אדבר? איך אפתח פי? ועם מי אדבר?… ואמנם אנשי העדה ובחורים “קנאים” הלכו וכתבו בקשה לממשלה, באו שוטרים וחקרו – והלכו וחיפשו ולא מצאו כלום… כי אני בעצם לא אמרתי כלום…
באותן השעות, ביום הראשון לאסוני, בשבתי בזוית החדר על מצעי הנמוך ועיני עוד כואבות וסתומות, קולות שאון בבית מן ההולכים ובאים ובנפשי ובלבי פנימה ידפקו, כפטישים של נפח על הסדן, כל אותן המחשבות, מחשבות סתומות, כואבות ומחניקות – היה דומה לי כמו נופל אני בתהום מפחיד… שחור… נופל – ואיני בא עד הסוף. מרחף אני בלי משען… וכמה פעמים הייתי פתאום כמתעורר ותופס מושבי, מצעי, בידי למען ארגיש כי יושב אני – איני נופל – ואנשי הבית חשבו כי אני משתגע בדממה…
ואגיד לכם, אדונים: באותם ימי הרעה, בימים הראשונים, – פחדתי לחשוב מחשבות… לא חשבתי על הענינים הרבים: על הסוד שנגלה… מתי נגלה? איך? על בני ג’רעי… על שפיקה… על ציפּיתה לי, על דאגתה, על אשתי… על אבי – על הכל פחדתי לחשוב.
מיאנתי לנגוע בהם כמו בדבר אסור… חרם… לא חשבתי אלא מחשבה אחת, שעות וימים, מחשבה אחת, יחידה – על האלהים… כלומר – על עיני… הכל כאחד… (מאז כבר חשבתי: העינים הן האלהים… האלהים – בעינים… רצוני: דבר־מה מן האלהים – בעינים… ובני־אדם אינם יודעים זאת…). על זה רק חשבתי, ואת כל הענינים הייתי אז, בימים הראשונים, דוחף מלבי, עוקר ממוחי… הייתי נלחם לבלי תת למחשבות לבוא אל לבי. נדמה לי ברור כי בימי אהבתי – הייתי בין האלהים ובין שפיקה… שניהם מילאו את נפשי… ועתה – זעם אותי האלהים. מדוע זעם? מה הטעות אשר בידי? ודאי לא היתה דרכי זאת טובה בעיני ריבוננו… הוא חשבה לי לחטאה, לפשע… חטאתי. הוא שלח בי את ידו… הוא סר ממני. ואמרתי: ראשית כל – עלי לפייס את אלהי… בתחילה – ישוב הוא לעיני– ישיב אור עיני לי – אעשה הכל… אסבול הכל… אתן עצמי למרמס, כעפר האדמה – ואפייס את אלהי, כי ישוב אלי… לכן כשבאו מחשבות על שפיקה ועל כל הענינים הרבים – כמו סתמתי בידי את מוחי, לא נתתי למחשבות להיכנס בקרבי…
הקיצור – לא אספר הכל, הן יארכו הדברים לבלי קץ – ה“עיקר”, עברו ימים מספר, חמישה, ששה – ואני וכל משפחתי מצפים לתרופות הרופאים ולהארה… אז אמרו אחדים: רופאים אירופים לא יבינו במחלות עינים – “שיכים ערבים”, אנשי חכמה ונסיון – יודעים יותר, הביאו גם שיכים כאלה ונתנו תרופות ולחשו על העינים – עברו ימים ללא תועלת. אחרי כן שוב אמרו: במחלות גוף אין מבינים כלום רופאים אירופים, אך בעינים הם מבינים הרבה – הלכו והביאו שני רופאים גדולים, מן הצרפתים, מבּירוּת (אבי האומלל הוציא כסף בלי חשבון). עשו בעינים ימים אחדים. ואמנם חדל הכאב כליל אחר כך חבשו את העינים ואמרו: יש לחכות שני ימים רצופים, אם אחרי זאת יוּטב קצת מצב הראִיה – יש תקוה, וָלא – יהיה הכרח בניתוח בבית־החולים בבירות. היתה הציפּיה – כמו תלויה הנפש על שׂערה!
קראתי לאבי וביקשתיו בבכי כאשה, כילד, שישלח “מנינים” של חכמים ועניים להתפלל בג’ובר5 בבתי־הכנסת, יתן צדקה לעניים, לאלמנות, “יקרעו השמים” בשני הימים האלה – יזעקו לאלהים – “התחוס עתה על כסף, אבי?” שאלתיו.
והוא היה בוכה ואומר – הריני כפרתך, רחמו; קח את הזהב, אקרא לעניים ואלמנות ותתן אתה בידך הכסף… האחשוב על כסף? אמכור את ביתי, את הכלים, אתן כותנתי אשר לבשרי ובלבד שתיפּקחנה עיניך.
וכך עשה: יותר מחמישים לירה זהב, דמי כלכלת הבית לשנה תמימה, הוציא באותו שבוע על רופאים ועל רוב צדקה. ביום השלישי באו הרופאים; היו כל בני המשפחה בבית. שאלוני הרופאים אם חדל הכאב כליל – ועניתי: חדל, תודה לאל. וכשהחלו להסיר הקשרים – היה לבי הולך ונמוג, כמו היה למים בקרבי; בלי קול, בכוָנת לב, הייתי מתפלל לאלהים… היתה דממה בבית… כאילו אין זבוב… אין נפש חיה – וכשהיו עיני פתוחות נוכחתי – שלא הוטבה בכלום ראִייתי… בכלום כמו שהיה: הימנית עכורה למאד; והשמאלית – קו אור כמו חוט דק… אחר כך לא אדע – נדמה לי כמו יניחו על חזי משא כביר… אבני חומה כבירוֹת – נשבר לוח חזי… אחר כך ידעתי שהתעלפתי רגעים רבים – ולי נדמה: ימים ארוכים, ארוכים… כששבה נשימתי אלי ישבתי וקוננתי ובכיתי. אבי, אמי ואשתי וילדי – ישבו סביבי ובכו יחד אתי – הספידוני לאזני כאשר יספידו את המת היקר –
רחמו שתק.
הרגשנו כי יכבד ממנו הדבור. קולו הצרוד כמו נחר יותר. ביקשנוהו לנוח רגע. שאלתיו אם יחפוץ לטעום דבר־מה. הוא ביקש רק כוס ערק קטנה. הביאו מיד מן הבית. קנו גם אגוזים מן הנערים הערבים, ההולכים בעונת האגוזים, סל קטן בידם, ומוכרים אותם לחים, טריים, מקולפים – והם טעימים לחך כ“מַזָה” (לפתן אחרי כוס משקה). אחרי אשר טעמנו מן האגוזים החל רחמו לאִטוֹ:
– אשוב איפוא לדברי. אולם לא יתכן כי אספר לכם, אדונים כל אשר עבר על ראשי באותם הימים הראשונים, אחרי האסון… אתם תבינו נכונה, אם אוֹמַר לכם: את אשר הייתי חושב אז, מה שהיה עובר על ראשי אז, ביום אחד, או בלילה אחד – לא אוכל לספּר לכם בימים רבים רבים. הייתי אובד במחשבותי… החילותי באחת, במחשבה אחת, ואחרי רגעים אחדים עברתי פתאום לאחרת… לרעיונות שונים ומשונים… פה ושם… ברגע זה הנני פה ובשני – שם… רחוק… הענינים היו מסתבכים בראשי… מסתבכים – ומכאיבים… סַבּוּני המחשבות כאלפי קוּרי עכביש… ניתקתי רבים בענין אחד – וחשתי שהנה אחרים עולים שם… חשבתי כי טיהרתי ברגע זה את עצמי מהם – והנה שוב מוקף אני מראשי ועד רגלי בהם… והמחשבות מכאיבות, מפחידות – סכנה למוֹח!…
ומתפלא אני עתה על אשר אוּכל לספר כך – לאזני אנשים שומעים – כל אלה הדברים הרבים. ואתם ודאי תתפלאו עלי… שלא אחשוש בכלום… ואדבר גלוי… אבל אני – האמת – הרגלתי עצמי כבר… לדבר הכל – לפני מי שיהיה כמו שאֶרצה, וכמו שאחוש… ובעצם לא חשבתי עתה לספּר הכל, הכל… אלא… מצאתי שאני זוכר עד היום את הדברים בדייקנות “עד השׂערה”… בצורה פלאית!.. וידעתי כי אתם אנשים מבינם בנפש הזוּלת, לכן אני מאריך בדברים למען תראו איך “נפלו” המצוקות על ראשי ואיך קיבלתין, איך באו “המשבּרים” ואיך נשׂאתים על כתפי – בקצרה: “איך הייתי ואיך נהייתי”. כלומר, איך הייתי אחר כך כמו שהשתוקקתי להיות… ואני – לא אירא לאמור, כי ידעתי הנכונה, לא טעיתי במחשבותי… כך אחשוב עד היום… אני מעצמי, ב“דם לבי”, שקלתי, חדשים וגם שנים את הדברים ו“הרעיונות” עד שנקלטו בראשי והבנתי מעט מ“עצם חית האדם” וכל עניני העולם הזה. ואחרי שנקבעו הדברים בנפשי – שמעתי רבות, מאותו השיך שהזכרתי לכם, שיך עבּדוּל כּאַרם א־טוּניסי – הרבה מחשבות כמו שעלו בלבי ואספר לכם אחר כך… התכלית – “מפּה לפה” (בין כה וכה) – אמרו האנשים – וביחוד נשים זקנות – פה אחד כי מן החובה לעשות מיד “תחליאה”6.
החלו מספּרים כמה מקרים נפלאים… ואני הייתי מאמין אז – באמת – בדברי הבל כאלה… (רחמו הצטחק פה ולעג בסַפּרוֹ): אשה אחת סבלה “שיתוּק” בידה הימנית. שנתים סבלה, עשו לה “תחלאיה” ונודע “ממש” שאכן היא זרקה מים מלוכלכים בלילה אחד אל הרחוב, ו“הם” היו מובילים באותה שעה כלה שלהם לחתונה ונשפכו המים עליה, על הכלה… אז “לקחו” את ידה… אבל אחרי ה“תחלאיה” – עבר שבוע ונרפאה.
עתה אלעג לדברים האלה. אך אז – אף כי ידעתי שבני ג’רעי הם אויבי – אמרתי אפשר יש בכל זאת קשר “אתם”, עם “אלה שלמטה”.
התחילו לסדר ה“תחלאיה”. השכנים – מיד עזבו את החצר בכל הרצון. הביאו הכלכלה הדרושה לתשעת הימים. אין מבשלים אלא דברים קלים, גם עורכים סעודה “בשבילם” בכל לילה: ביצים וגבינה ופרוסת לחם… הזקנה היתה סמרה מַוַס, ואז היתה גם “כחאלֶה” אחת (מרפּאת עינים באבקות) ידועה מאד – לֶלָה שמה, היא מתה בזמן המלחמה – אשר היתה “עושה” (מטפלת) בעיני. נתנה האבקות השונות וה“קטרה” (חלמון ביצה עם אבקה) לזקנה. וגם היא – ללה – אמרה: לשים אבקות בעינים כל יום, וביום החמישי ציותה לשים קטרה ולקשר את העינים שני ימים ושני לילות – ואז, ביום השביעי – ודאי יפעל לטובה.
כשנכנסתי לחדר הגדול בביתנו ולבשתי בגדים לבנים – כך לובשים החולה והזקנה בימי ה“תחלאיה”– היה קולי מפחיד באזני – כי מריקים את החדר ומקפלים הכל לחבילות. הייתי דומה כמו עובר אני ונוסע אל עולם אחר אשר לא אדעהו, ושם ידינוני – אם לאבדון.. אם לטובה… בתשעת הימים – לא ישמע קול אדם… אסור לדבר יותר מן הנחוץ… אין להקים שאון ואין להרים קול. והייתי כל הימים מהלך על רגלי בחדר ומתפלל… על כל מזמורי תהילים שידעתי בעל־פה הייתי חוזר מאות פעמים… ונפשי כלתה מציפּיה… בלילה הייתי נופל עייף… הזקנה אמרה לי פעם שדיברתי וצעקתי והזכרתי “שפיקה”. שאלתני – מי ממשפחתי שמה שפיקה?
והצטערתי מאד על הדבר… כי יראתי ולא חפצתי לחשוב עתה כל עיקר על שפיקה ועל כל הענינים כלל… אך בחלום היא באה אלי בלי דעתי…
הזקנה היתה שׂמה בפינת החצר כל לילה את האוכל “בשבילם” ומבקשת “מחילה” מהם לפי ידיעותיה בענין; והיה אם הם באים וטועמים מן האוכל – סימן שנתפייסו וסלחו. בלילות הראשונים לא “טעמו” כלום… אך באחד הלילות האחרונים באה אלי ואמרה בשמחה: “אכלו… חסר הרבה מן הקערות…”
ועתה – אני חושב – כי בודאי החתולים או הכלבים באים ואוכלים בתיאבון משם…
עתה אשוב לזכור את הימים ההם ואראם כ“חללי הזמן”, כשברי חורבן, כאבנים מנוּפּצות, שחורות, מבנין שרוף והרוס… אבל אז היו הימים כמו הולכים ובונים בנפשי בנינים רמים… יום יום הייתי בונה בלבי תקוֹות – כמגדלים… כל יום נוספה קומה… והענינים נראו נכונים לעיני וכמו היו מן השמים עוזרים לי, מראים לה “בּאבּ פרג'” (פתח ישועה).
אהה על העבר! – נאנח רחמו מעומק לב.
– “התכלית”– ביום החמישי שׂמה לי סמרה הזקנה “קטרה” וקשרה את עיני. שני ימים ושני לילות הייתי מפיל תחינה ותפילה לפני האל ולפני השדים… ואהיה כקורע לבי לגזרים וזורק למעלה ולמטה, למלאכים ולשדים… זכורני, כי הייתי כורע על ברכי ומתפלל תפילות חדשות שאני סידרתי… כמו שיצאו מלבי… ואף סמרה הזקנה היתה בוכה לי… הייתי שומע את קולה… היא התחננה וביקשתני שלא אבכה… כי לא אזיק לעיני… הנה היא בוכה במקומי… כל היום היא בוכה…
ביום השביעי בבוקר – זכורני נכונה – התעוררתי מבוהל מאד. כנראה חלמתי שאני רואה… הייתי חולם לעתים כך… סמרה אמרה: מה לך, רחמו? “בוקר הטוב והאור” לך…
– “ובקרך מאוּשר”– אמרתי – האם כבר בוקר?
– כן… זה עתה זרחה השמש…
– זרחה השמש… – אמרתי – וכמו מעין דמעות ניגר פתע מגרוני… מבלי חשוֹב, בלי רצוני נזלו הדמעות… התאפקתי, זכרתי כי עתה בבוקר אסיר הקשר מעיני. הזקנה יצאה להצית אש ולבשל קהוה, ואמרה שתשוב להסיר את הקשר… אך מן הדמעות הרגשתי כי נתרככה משחת הקטרה… הסירותי בעצמי את הקשר… פקחתי את עיני… נדמה לי שבהרה קצת הראִיה: הפרגוד העבה ב“ימנית”– נהיה קצת יותר דק והסדק שב“שׂמאלית”– גם הוא כמו נתבהר קצת… הבטתי אל הפתח, ראיתי אור, כמו מעוּלף מעבר ליריעה הכהה, עבה… אבל – אור!…
מה מקוּדש, “עזים” (עצום), אלָהי, נראה לעיני זה האור העכור… ה"עננּי… הערפלי!
מה רחב לבי כשחדר זה האור לעיני החלשות!… נראה לי כמו היה יורד ונוזל מגבהי שמים – זה האור העטוף, המחותל, – מיוחד ומזומן בשבילי – בשביל רחמו בן יצחק הב!… הייתי לבדי בחדר. הזקנה טרם תשוב מעבודתה במטבח. הייתי מעמיד אצבעות ידי מול הפתח… הייתי מבדיל, בקושי אמנם במספר האצבעות. לבדי בדממה – ניסיתי את ראִייתי…
באה הזקנה ושאלתני מה אעשה בידי.
אמרתי לה: מול אור הפתח, דומני, אני מבדיל באצבעות: הנה שלוש… שתים…
– אַראה לך אני בידי – אמרה הזקנה. ישבה, ממלמלת דברי תפילה, והרימה אצבעותיה בין עיני מול האור:
– כמה פה?
התאמצתי והבחנתי: שתים.
– כמה עתה? – שאלה.
– עתה… עתה, נדמה, שלוש, – אמרתי וקולי היה רועד…
– נכון! – קראה בגיל.
– ועתה?
שׂמתי לב ואתבונן. “חמש, כנראה… כמו כל היד…”– אמרתי לה.
– כן… כן… אלפי תודות לאל… תכלה כל לשון להודות. “הלאה עין רעה”… רחוק מפה… רחוק… – וירקה לרוב עלי (נגד עין־הרע) “טפו… טפו… שם אַלָה עליך… שם אַלָה”– והחלה הזקנה בוכה מגיל…
נפלתי על פנַי ארצה… הייתי כמו עומד ברעדה ובאימה נשגבה בפני “היכל הקודש”, מול קודש הקדשים, אשר בו ישכן “אַלָה אל־עזים” (האל האדיר).
פני רחמו, אשר נראו בין אורות בין־הערבּים הזוהרים – בעת דבּרוֹ – כנרגשים ואדומים, הלכו וחָורוּ לאטם.
הזמַנוּ קהוה ונרגילה שנית. הוא שתה ועישן דומם ומהרהר… אחר כך אמר:
– עתה לא אוכל ספּר עוד את אשר היה אחר כך. לא אזכיר את כל השמחה והתקווֹת שחלפו ונכזבו – יִכבּד ממני… לא אוּכל שׂאת…
העיקר – אחרי שבוע ימים בקירוּב – בעצם מתיקותה של התקוה והעליזות “נפלה” נזלת חזקה בעיני… פתאום… וביום אחד נוכחתי כי הולכת ראִייתי ואובדת – ויחד אתה היה הולך ואובד מוחי. אני בעצמי – אחר כך ידעתי נכונה כי הייתי כמו לקוי במוחי… אז צעקתי באחד הימים מן הבוקר עד הצהרים, בלי הפסק, בלי רצוני, דיברתי מיגון עם האלהים… זעקתי עד כי יצא דם מגרוני. ואמנם פעמים רבות תקפני אחר כך “זה הזעם”– והייתי נופל וצועק – והקולות כמו היו נקרעים בלבי. בלילה אחד, אחרי שהרביתי לזעוק, הצטננתי והייתי צרוּד; מאז נחרב קולי ונשאר צרוד במקצת. וימים שלמים לא אכלתי ולא טעמתי כלל – ביקשתי למוּת מרעב – אבל לא נתנוּני.
ואחרי ימים מספר – עמקתי במחשבות, התבוננתי בדממה, בשקט – וחשבתי כי אולי אוד אַשמה וחטא בקרבי, חשבתי ושיערתי בלבי: אולי עוד עלי לבקש כפרה מהאל; עלי לאמור “וידוּי” על כל אשר עבר בי… לא די כי אחזור בלבי בתשובה – חובה עלי לאמור גלוי, לבטא בשפתים, את הכל לפני שומע… אולי כך צריך להתוַדוֹת… כזאת חשבתי רבות בדממה. בקצרה – מלאתי גבורה והחלטה.
יום אחד בבוקר אמרתי לאבי שילך ויקרא אלי את חכם ר' צדוק אבּוּלעפיה – יבוא אלי, אֶרצה לדבר אתו. דוֹדי נתן היה גם כן בבית (אבי לא פתח חנות ולא ידע עבודה כל אותם השבועות – יותר מחדשַיִם). ידעתי כי תמהו לבקשתי, אבל אמרו: טוב, תיכף; בשבילנו, בשבילך, ודאי יבוא.
חכם ר' צדוק היה אב־בית־דין, זקן וחכם מופלג ונודע אצלנו כ“חכם מלאך”, טהור־כפים וצדיק. אמי היתה אומרת כי הוא קרוב קצת למשפחתה – אך לא היתה מעולם “התקרבות” בינינו.
כשבא החכם ביקשתי שיסור כל איש מעלינו ויסגרו את הדלת… הייתי אז נכלם… מתבייש… ולא חפצתי שישמע אבי ויצטער.
חכם צדוק התקרב וישב על ידי על הספה הנמוכה. אחר כך הייתי נבוך ולא ידעתי איך אדבר… אבל הוא פּתח בשיחה שקטה ואמר אזני:
– מדוע, בני, תמנע אוכל מפיך? למה תענה כה את נפשך ונפש כל בני הבית – קבל יסורים באהבה. את אשר יאהב האל יוכיח. אתה, חביבי, יודע אתה מעט תורה.
שתקתי. כמעט התחרטתי שקראתיו.
– אמור לי, דבּר, רחמו בני, הן קראת לי… בכל רצוני אשמע את אשר תבקש ממני… אם רק, ברשותו יתברך, יעלה דבר־מה בידי.
התגברתי והחילותי לדבּר. ועתה לא אחשוש לדבר ולא אתבייש… אספר לכם עד כמה שיעלה בפי – כמו שדיברתי לפניו.
אמרתי לו: חכם, הטרחתי אותך, לא לבקש דבר… לא למען תעשה, או למען תתן לי דבר… אני רוצה לתת לך דבר… אני רוצה למסור לך… רוצה אני למסור לך כך… את לבי… לגלות לך את לבי… את כל לבי.. הן למוּת לא יתנו לי… מוֹת לא אמוּת… וחיים אלה איני רוצה בהם… איני רוצה להיחשב חי… נכלם אני בחיים אלה… תולעת אני… תולעת נאלמה… סתומת עינים…
– ומה חפצך, בני, מה היית רוצה – אמור נא לי ואדע.
– אני חש שאלהים רוצה דבר ממני… הנה… “נטף ראִיה” נשאר עוד בעיני… אולי אציל… אולי אציל את עיני האחת… אולי עלי לפייס את אלוהי… אפשר זהו רוצה… אפשר זהו תובע… את לבי הוא רוצה – כדי להשיב לי את עיני…
– ומה, בני, למשל? – שאל בשלוה.
– הנה זה… האל אוֹמַר לך… כל מה שבלבי… לא אפחד… לא אחשוש… לא אשאיר דבר… מה שחשבתי כל הימים האלה… כל הלילות… מבוקר עד ערב… מערב עד בוקר… מה שאחשוב בלי הפסק… בלי הפסק לרגע… עתה אוציא… אפרוק הכל… הכל מלבי… אולי יועיל זאת… אולי אציל…
– טוב, בני, אני שומע – דבּר כחפצך.
– כן… מדוע ביקשתי רק אותך? אתה איש צדיק… אתה קדוש… לפני שום אדם, בשר־ודם, לא אשפיל עצמי… אבל אתה טהור… לפניך ראוי… אפשר…
– טוב, בני, כרצונך. אף כי כל חכם מישראל, כל שלושה אנשים מישראל, יכולים להתיר נדר, למשל, או לתקן איזה “תיקון” אם נחוץ…
– לא, חכם… לא נדר ולא תיקון – אני רוצה לעשות תשובה… תשובה אני רוצה…
– טוב… טוב… בני – אמר – שערי תשובה לא ננעלו… שערי תשובה תמיד פתוחים…
אמרתי: אני רוצה עתה להיות… להיות כך… אחר… אחר… רחמו מתמול – איננו… עבר ומת… היום הרת עולם… עתה עשרת ימי תשובה… האם גם זה לא יועיל?… האם גם זה יהיה לשוא?… אמוֹר אתה, חכם… אמוֹר לי מפיך דבר…
– דבּר, בני, מה שתרצה, כפי שתוכל…
– אני הרבה חטאתי, חכם, – התחזקתי ואמרתי לו – חטאים גדולים וקטנים… חכה, אגיד לך… היו דמַי רותחים בקרבי… לא מנעתי לבי מכל אשר השתוקק, מכל אשר חמד… לא חשׂכתי נפשי מתשוקת לב… ממראה העינים… מכל תאות לב… ואין איש יודע דבר… הכל סתום עמדי… הכל שמוּר יפה… לא היתה אשה או בת אשר שׂגבה ממני את זו אשר חשקתי – תפסתי, הכרעתי… ואם היתה מי שהיתה… אבל – לא פעלתי רעה… חכם, לא מִרמה… אל תחשוב… אבל… עיני ירו תדיר את חציהן כקשתות דרוכות, מסוכנות, והפילו כל בחורה או נערה שנפגשה בדרכי… הי!… מה רבות, רבות חללות הפילו עיני… אלה האפלות עתה! אותן העינים האורבות, הבורקות וצדות! הי… הי…
מידה כנגד מידה – לפי הנצחונות של עיני באו עליהן המפלות… בעיני חטאתי והנה בעיני לקיתי… כן… – כך אמרתי לאזניו אז בפירוש.
קמטי לעג רופפים, מעוּוָתים, נבוכים – כצעדי עיור, חסרי משען – נראו בזויות עיניו ופיו של רחמו… הוא עצר את דברו הכושל, והיה כתוהה, כעומד להבחין מה…
אז שאלני מתונות, ואזכור את דבריו עתה:
– אתה אומר, בני, ש… “שרבות חללות”… ואמרת שלא פעלת רעה… כלומר… רצונך – שהיה…
– בעיני לרוב חטאתי… ובידים… במגע ידים… לרוב במגע שפתים… לבד…
– ואין חס ושלום… ענין… ענין של “אשת איש” או… כך … – שאלני לאטוֹ.
– לא… לא הרבה… זה מעט… – עניתיו – העיקר שעיני… עיני אלה לא ידעו שׂבעה… כשאוֹל היו… יום יום היו עיני כרואות את… מראה הנשים… הנערות… .את פניהן…. גוָן, עין בשׂרן – כראות אותן בפעם הראשונה בחיי… יום יום היו המראות כך… חדשים… כמו לא ראיתי כדבר הזה מעודי… יום יום “היו – כמו רקדו”, קפצו ועלו לעיני מאיזה עולם… עולם טמיר… כלומר… היו זעים, רוטטים לעיני אלו המראות… הגויוֹת… מחשוף לבנתן… כך… הוי, חכם! בכמה צבעים, צבעי־צבעים, עתרת־גוָנים, מיני־מינים, של “עיני בשר”– נראו המראות לעיני!… כמה הכירו והבדילו בדקות ובעומק עיני אלו! וכמה חשבתי – הנמיך קולו רחמו, כמו עמד עתה לפני החכם – כמה פעמים הייתי אומר אז אל לבי: “הנה היום… היום רוית צמאונך עד תומו, שׂבעת מן ה”גנוב" לרוב… ואולי רע מעשך בעיני האל… הן בסתר, בשקר אתה צועד… די! די! עתה תחדל" – ואולם מחר – היה כמו נעתקתי אל עולם חדש אשר לא ראיתיו עוד… וּדבר יום תמול וזכרוֹ כמו נמחה מלבי כליל… מעולם לא קרה כי זכרתי, בעת ראוֹת עיני את המראות, את אשר נדרתי… כלומר: לבלי שוב… לחדול… כמוכה שכחה הייתי לפני המראות… כך…
– אתה, בני… דע לך… אתה נחשב בעל תשובה… – אמר לי דברי נחמה.
– אני עניתיו: עוד לא גמרתי חכם… אני חושב… שעוד עלי לאמור לך… עוד…
– אם לא יקשה לך, דבּר. אך לדעתי די בזה…
– לא די, חכם… – אמרתי לו בצער וביגון. – איך נפלתי תמיד מדחי אל דחי?… איך הלכתי וכשלתי? – מחשבותי, מחשבותי הכשילוני… היו לי מחשבות שלי בענינים… מה אגיד לך, חכם? כשהייתי מהלך… בזרם, לא מהלך, כי שׂוחה בים… בים זה של הנשים, הנערות… הייתי… חייך, חכם, הייתי משבח את הבורא… שפתי… היו דובבות שבח והודיה לריבון העולם… לבורא הטוב והיפה הזה… תמיד, חכם, – בנאמנות – היו שפתי… מנשקות וידי מגפפות… ולבי – ופי… רנים… – רנים ב“כוָנה” ובאמת – תודה ופאר לאלהים הגדול… הייתי מאמין כי מאהבת האל אותי, כי בפקודה מן השמים, יעניקו לי מעינות… מעינות שמחה, חדוה, נחת והנאה… לא ערבו לי ככה המראות האחרים: ירק אלו הגנים המהוללים שלנו, פלגי המים הרבים ורינת קולם, עין תכלת השמים ופרחי האדמה – לא תקפו אותי אלה המראות כמו שהלמה את לבי תמיד… רצועת־לובן כזו… רצועה בגו נערה, כך… או תנועת ירכיה של בחורה עוברת לתומה… כל המראות, כל הבריאה אשר לאלהים הגדול לא היו בעיני אלא “עלוה” (הענקה, תוספת), קישוטים, לרגלי נערה או אשה יפה הדורכת על האדמה, כבת־גבירים המתהלכת בגן אביה – הנתון לה למתנה ברוב אהבתו אותה…
ועתה… הנה עתה – שקע זה העולם… אפל הכל… קו־אוֹר אחד כהה נשאר… מה לי ממנו?… מה יושיעני זה? היתכן שאלהים רוצה גם אותו? את הגרגר הקטן? והוא הנהו אֵל אלהי כל האורות! מי יתפלל בעדי? למה יעשה לי כזאת האלהים?… מה ממנו יהלוך אם ימחל לי? מדוע לא ימחל? מדוע גדול כל־כך ענשי? מדוע?…
כך, כמעט כך ממש, דיברתי; ומרוב צערי ומרוב חולשתי – שלא אכלתי כמה ימים – נפסק קולי ולא יכולתי לדבר. כמו נשמטה האדמה מתחת רגלי. ראשי היה סחרחר, לבי – כמו התרוקן – צנחתי בלי נשימה על הכר – – –
כשעבר אותו היום ומחרתו, נכלמתי בעצמי בזכרי דברי; שאלתי את אנשי הבית מה אמר להם החכם – על מה דיברתי אתו? אמרו: לא אמר להם כלום… לא הגיד דבר ברור… והרגשתי מתשובתם שלא אמר להם כלום… שהסתיר מהם…
ואחרי ימים מספר – הנזלת חָזקה יותר, שום אבקה ו“קטרה” לא הועילו. אחרי עשרים ושמונה ימים – בדיוק – מיום ההתנפלות – קמתי בבוקר והיו עיני אפלות כליל… כליל… כן. כך היה. לא אספּר עוד אף מלה מן המהומה והיגון… אין צורך ואין תכלית. ואז… אז – החלו מחשבות אחרות באות ויורדות אל מוחי… (קולו של רחמו הונמך, כמתאמץ להעלות זכרונות ממחשכים…) כשנעתם הכל… כשנסתם אור העולם לגמרי – כמו נפתח מוחי… שׂכלי… נבקע בו כהיבּקע פרץ בקיר… יצאתי כמו אל מרחב, אל חיים אחרים – כאפרוח היוצא מביצה – כמו נפלתי אל עולם אחר… הייתי רואה באופן אחר… הייתי רואה במחשבות… במוחי… בראשי… מחשבות ורעיונות כמו פרצו מראשי… הרגשתי בכּל – בכל דבר ובכל ענין אשר חשבתי בו – כי נשתניתי, נעשיתי אחר… אני – לא אני…
אבל חכו… סלחו לי… – היה כמפסיק רחמו את דברו – עלי לבאר לכם הרבה הרבה דברים… צריך אני להודיעכם כמה ענינים… ואך בקצרה אזכירם, רק אזכירם… העיקר – עלי להגיד לכם: לא ביום אחד ולא בשבוע “נסתננו” בלבי המחשבות, עדי הרגשתי את עצמי בן־אדם… לא ככל בני־אדם… ימים רבים – אולי שלושים, ארבעים יום – לא אזכור בדיוק – אך אדע ואזכור נכונה, כי עברו כבר החגים והיה זה כבר בתחילת ימי החורף, אולי בחשוָן – שלושים או ארבעים יום – כפי שאני חושב – הייתי שותק. כליל שותק. בראש־השנה, כּיפּוּר וסוכות לא דיברתי אף מלה… לא יצאתי מפתח הבית; ביקשתי מבני הבית לבל תת איש, יהיה אשר יהיה, להיכנס אלי, ואמנם – איש לא בא. בכל החגים לא דיברתי מטוֹב ועד רע. אכלתי פעם ביום חלב או ביצה – דבר קל ופשוט – והייתי חלש… חלש מאד… אף רזיתי עד “לעור ועצמות”… ולא הייתי מכיר בדלוּת בשרי במששי בידי וברגלי – עד כי דמוּ לאברי אחר, לא שלי… כן. בפינת החדר הגדול ישבתי כל הימים. רק דודי וקרובים אחרים, ולפעמים חיים שותפי, היו נכנסים. לא דיברתי אתם כלום, הייתי שוכח שהם בחדר… אבי היה מתחנן ובוכה לרגלי: “דבּר… השמיעני קולך… תן ונביא לך אחד שיספר לפניך כל הימים… אולי תשכח צערך…” ואני לא הסכמתי וגם גערתי בו. כי הייתי באמת טרוד במחשבותי… ימים… שבועות…
והנה – זה עיקר דברי: באותם הימים – לפי הנכון – בלילות ההם, הייתי רואה, ממש רואה “ציורים”,“דמיונות” אשר דקרו כמחטים בבשרי וסימרו שׂערות ראשי… הייתי רואה ומרגיש את “המות האדום והשחור”.קולות היו כמו מדברים בקרבי – חי כל היקר לכם – היו מדברים באזני קולות, קולות ממש! צורות, צורות־זוָעה – כמו שדים… ברואים אפלים, כבריות עטופות שחורים, קרבו אלי – והיו מדברים בתוכי ודורשים ותובעים תשובה מפי… היו מבארים, משוחחים ומסבירים לי… יִכבּד ממני לספּר לכם הענינים בסדר, אך אישבע שנית בעיניכם היקרות מכל (ואתם תאמינו, כי יקרות הן בשבילי למאד), אישבע – כי לא אגזים לכם במאום…
להיפך: אך מעט אני מספּר מן הענין הזה, ממה שנעשה בלבּי בלילות ההם, ממה ששמעתי ודיברתי אף אני עם אלה ה“קולות”… אז הייתי נבוך מן הענין הזה… חידות היו לי הדברים… אחרי־כן ביאר לי הדברים שיך עבדול כארם אל־טוניסי – וצדק… איך שיהיה – היו מדברים אתי דברי פלא… עד להשתגע…. והייתי מתעייף מהדברים… מתיגע… כמו מהתאבקות… ויש שהיו מחניקים אותי… כמו תופסים בגרוני – ולוחצים… כך, באכזריות… בתוקף… זכורני היטב היטב, באחד הלילות הראשונים שקרה הענין: כל בני הבית ישנים למנוחתם. אני, כרגיל – נעדר מנוחה ושינה… הייתי כבר מפחד מהם… מהקולות… הייתי כרועד… עוברת שעה, שעתים ואני מתאפק במיטתי – יגע ורצוץ בכל אברי – והנה נשמע קולם: "ובכן רחמו, גמוֹר, גמוֹר את הענין… לטובתך אנו מכוונים לך… שמע בקולנו… התגבר ואמור יחד אתנו… כן, כמו שאנו אומרים לך… אמור בפיך ובשפתיך גלוי… כך: “אלהים לא ידע את דרך האדם… לא יכיר… אין עין רואה… 'לית דין ולית דיין’… – אַל תירא! לטובתך אנו עושים… להקל לך… למה תאבּד חייך ביגון ובמכאוב? אמוֹר: אני כופר… באלהי השמים והארץ… כּפרתּי, כּפרתּי מכל לב…. הנה הסירות כל אמונה מלבי… – לא תוכל לבטא בשפתיך? לא? – טוב. נעשה לו ‘הקלה’, נקל לו מעט… יסכים בלבו… רק בלבו… מספיק בשבילו”.
כך, כמעט כך בדיוק – הכו בדברים על ראשי… אני שותק… ירא… קולי נחנק… מחזיקים בגרוני… לוחצים… מהדקים…
– מי אתם? מי? הרפו! הניחו… הניחו לי! – זעקתי זעקה גדולה בבקשי להימלט מידם.
– מה, רחמו, מה? למה תצעק? מה יש? – נבהלו אנשי הבית לזעקתי –
ביארתי להם בבכי וביללה, כי רוצים את נפשי, רוצים את אמונתי באלהים… אינם סרים ממני, אינם זזים…
שאלו כולם: מי? מי? איך? אין איש… אין גם אחד… איש לא דיבר… חצות לילה עתה…
– הצילוני מהם – צעקתי – הצילוני, רחמוּ עלי…
ואמי החלה לספוק כף ולקונן: “טאר עַקְלו, טאר…” (עף שׂכלוֹ, עף)… איבּד הבן היקר את שכלוֹ! אויה לי… אויה לי..
ולי נדמה כי היא השתגעה; אני לא ידעתי – חי האל – למי להאמין: לאמי או לקולות… האם אני משוגע? האם לא היו אצלי צורות שדיברו אתי? הן היו… שמעתין… באזני… הן היו…
אנשי הבית נתנו לי לשתות… השכיבוני כילד…
וככה, כדבר הזה, קרה לי בלילות פעמים אחדוֹת, במשך השבועות הראשונים… אבל מהדבר הזה ניצלתי על ידי שני “אמצעים”: ראשית, על ידי השיך עבדול אַל־כארם אַ־טוניסי. אספר לכם אחר כך מכל הענינים. ושנית, על ידי מחשבותי אני באותם הימים… על ידי “מחשבות היום”; כי בימים היו “משתלטות” עלי מחשבות אחרות… בימים – כשהיו קולות הרחוב ודברי האנשים נשמעים, כשהכריזו ברחוב, כמו תמיד, על מה שמוכרים בחנויות: דגים, בשר, פירות… כששמעתי את קולות האנשים – הצחוק, השמחה, השאון – “קול החיים” ברחוב כמו תמיד – חשבתי: “ראה, רחמו – אין איש זוכר, אין איש שׂם אל לב, ואין איש חושב ואין איש יודע כלל שאתה, רחמו, הבחור בן עשרים וחמש, מוטל פה בפינה עיור, עיור… לעד… מת־חי, חי־מת… ואין דואב, ואין מעלה על לב. הכל חיים ושמחים, צוחקים וצוהלים, כמו תמול ושלשום, כמו תמיד. הנה נשכחת כמת מלב…” כך הייתי שותק וחושב… שותק ונחנק במחשבות… נוקב עצמי כמו שנוקבים סלע וממלאים אותו “ברוּד” (אבק־שריפה)… נוקבים וממלאים… – כך הייתי מחדיר ומבעיר בקרבי מחשבות מכאיבות… מרעימות… משפילות… שהיו כאומרות לפוצץ את עצמי. ישבתי בפינה באפלתי, כפוף ראש ודוֹמם אמרתי אל לבי: “הי, רחמו, מה תקבול על אנשים, מה תבקש כי יחוסו עליך וינודו לך… מי יחשוב עליך? מי זוכרך? ומה נגרע מהאנשים אם אתה מוטל פה בעיורוֹנך?… למי אתה חסר ומה להם ולך? מה איכפת להם ומה יציק להם? – ומה המצוקה באמת? מה יש? נוסף עוד עיור בעיר? בדמשק ישנם, אין ספק, כמה מאות עיורים בין גויים ויהודים – ונוסף עוד אחד… עוד עיור בעולם – ‘מה יש מה הבהלה’? הנה יעברו ימים, שבועות – אמור אתה: חדשים – ואז גם אביך ומשפחתך, כולם – יקוצו מפניך וייעפו מטרדותיך וסוף־סוף תקח מקל ותדוד לרחוב ותהיה מגשש במקלך בצדי הדרכים… תלך לשאוף רוח ולשמוע את דברי הבריות העליזות… הצוחקות, תיכּשל בדרך ותפּוֹל… יקימוך מיד, ירחמו רגע עליך, יובילוך צעדים מספר, ואחר כך – מיד בלכתם לדרכם, לענינם – ישכחוך והיית כלא היית, כמו לא ראוך ולא נפגשו בך… ואתה תלך ותדפוק במקלך ושוב תיכּשל, ולא יתכן כי לא יקרה לעתים כי תזיק בנפילתך באיזה חפץ וירעמו עליך, על העיור ‘תקיל אל־דם’ (“כבד־הדם”– קשה לבריות) המהלך לו יחידי … ויגערו קצת בך… וכאשר יפגשוך פה ושם נערים שובבים יתקלסו בך… לשמחתם… יסחבו את מקלך מידך, ימשכו את כנף בגדך, יצבטוך ויברחו – ואתה תשלח קולך אל החלל הריק ותעמיד נגדם את פניך – פני סתום־עינים – והם יצחקו לך בעמדם קרוב אליך ואתה לא תדע… ויהיה סופך, ‘ברצון האל, יתברך’, כסוף כל העיורים: תפשוט יד לעוברי־דרכים… “שפקן לִלָה! סביל לִלָה!”.(רחמים למען האלהים, למען הדרך לאלהים [כרזות העיורים]); כמה יחיה עוד אביך? כמה יספיק לך מנת כספו וכספך? חמש, עשר שנים – ואתה – (בלי עין־הרע)– עוד החיים לפניך… כבן עשרים וחמש הנך כיום, ואשה לך ובנים לך והם צריכים לחיות; תדפוק במקלך בפתחים ותברך את האנשים הטובים – כי יעניקו לך צדקה לפי טפך”…
כך… כך… ימים שלמים ישבתי דוּמם ואכלתי את בשרי בשינַי… ואת זה – את החרפה והשפלות – ראיתי ממש. הייתי רואה עצמי ברור, כבר מוצג ברחובות… עומד כאביון… כפוף ראש וקרוע מדים… ואגיד לכם, שבימים ההם היה לי עוד כאב עצום בנפשי… הייתי משתוקק לצייר לי את העולם כמו שהיה בעיני… לראות ב“ציור” (בדמיון) את הרחובות… השדות… הכפרים… את אמליה – כמו שהיו מוצפות תדיר אור ונועם. אך אגיד לכם, שלא היו עולים המראות בראשי… הייתי מתאמץ להתבונן ולהביט ככה… אבל הכל היה נראה לי דוקא אפל, מצד אחד אפל… אם “ראִיתי” לצד מזרח היה צד מערב מכוסה בציורי בערפל… באפלה… תמיד כך.. חלק גדול היה בחשכה… אך את המחשבות על העתיד – כשאהיה הולך כאביון בשוָקים – את זה ראיתי תמיד בּרוּר… את הרחוב, את האנשים ואת… עצמי… אנוֹש עלוב, נפעם וחרד… על אם הדרך.. את זה ראיתי. – ומאסתי בחיי ובעצמי ואמרתי: יהי מה – לא אקבל את החיים האלה, לא, לעולם לא. אמית עצמי. אאבד חיי בידי. והחילותי לחשוב במתינות ובהתבוננות שעות על שעות וימים על ימים, איך אפעל אני במצבי כדבר הזה. כמו שאמרתי לכם: אספּר רק בקצרה את הענינים האלה, כי היו המחשבות נערמות עלי בלי הפסק, בלי מנוחה. החלטתי: אקום לאטי בחצות לילה, אקח מנורה של נפט מעל הקיר ואצא החוצה ואשפוך עלי נפט – ואֶשׂרף… קרבן, רחמו קרבן לאלהי השמים – וינעם לו!… אבל… הן אוּכל לשרוף את כל הבית ואת משפּחתי… ואת הקטנים. לא. מיתה כזו לא תסכון לי. אז הרחקתי לחשוב בזהירות ובחשבון רב: התחלתי “לסַדר” לאכול פירות ולקלוף בידי עם הסכין – ואמרתי להסתיר פעם את הסכין ובלילה אשחט עצמי – הן “גיבור” הייתי כל חיי, “מא שאללה!”(בזויוֹת עיני רחמו נקמטו קמטי לעג בבטאוֹ הדברים); אבל אשתי הבינה, כנראה, כששאלתי בפעם הראשונה “סכין” לקלוף בעצמי (הן לא אוכל באותם הימים שום דבר מלבד חלב או “לבּן” ופרוסת לחם פעם ביום….). ומיד – בגמרי לקלוף – היתה לוקחת הסכין עם הקליפות. תמיד חיפּשׂתי את הסכין ולא מצאתיו… לקחו אותו. שתקתי. אז החלטתי לקום לאט־לאט באישון לילה. אפתח לאט הדלת, אעלה לגג ואפיל עצמי וראשי למטה, הגג גבוה – בודאי אמוּת. בלילה אחד קמתי להוציא מחשבתי לפועל, אבל אז נוכחתי מי אני… אז רק ידעתי מה זה “עיור”… אני, בביתי, – שידעתיו מכמה שנים – מעת שקנינו אותו שמונה שנים – לא מצאתי בביתי את הפתח… כיוַנתי רגלי לפתח, אבל באתי אל הקיר השני ונתקלתי בשרפרף – והפלתי הנרגילה ונשברה הזכוכית ונפצעה ידי… קמו כולם בבהלה… נכלמתי. אמרתי כי חפצתי מים מהכד, שמאחורי הדלת… והתפלאתי שבאתי לצד אחר…
בלילה אחר קמתי בלאט… אך אשתי הרגישה וראתה שאני ממשש בכלים ומבקש את הדלת… היא קמה והשיבתני למיטתי…
נסער לבי בקרבי… ושתקתי…
ופעם אחרת – כבר מצאתי והגעתי לדלת ממש – אך כמה “אוּמללתי” ברגע ההוא, וכמה בזתי ולעגתי לעצמי: הם הוציאו את המפתח מן הדלת – ואין לפתוח! אהה לאדם כי אבדו עיניו!… הם שמרו עלי – הם הרגישו נכונה וחששו לחיי. ואני הייתי בער ולא הבנתי. אך למה אאריך במכאובי כיום? אעבור ואספר על ה“חדשות” מאותם הימים: אז הייתי חושב כבר רבות על שפיקה… היא חדרה אל לבי… בין המחשבות שהיו הולכות וגוברות, הולכות ונערמות – היתה גם היא… עתה לא דחיתיה… תבוא ללבי – אמרתי. אחשוב עליה. אני תועה… יחידי… אולי עמה יקל לי. אחשוב איפוא באופן אחר… לא אימנע מחשוֹב… לא אפחד… הן נגמר הכל… אבד הכל… נגדר בעדי העולם… נסתם הכל.. עוד לא אראה דבר… גם את פניה לא אראה… אהה!.. אחשוב… אראה פניה במחשבה…
והימים – תחילת החורף – סוף חודש מרחשון. עברו כבר כשלושה חדשים – מעת ההתנפלות… ואז, “כשנגעו” במחשבותי בה – בשפיקה – החילותי תוהה ומשתומם: מה היא חושבת? מה יכלה לחשוב שנעלמתי לפתע – ואין זכר ממני? ואיך יכלה שׂאת את הדבר, כי הלך לפתע אהוב נפשה – ואיננו!… והיא, התשתוק? ולא תחפּשׂ, לא תחקוֹר, לא “תעשה אצבעות ידיה ורגליה לנרות” לצאת לחפּשׂ ולדעת? וגם אבו־טאהר וטאהר עצמו, שהיטבתי להם כל כך והייתי ידיד הבית – איך לא ביקשו דבר ולא נשמע קולם? אולי הם יודעים כבר? אפשר נודע להם כי היו “קשרים” ביני ובין שפיקה והם – זועמים וכועסים?… אפשר בני ג’רעי עצמם הודיעו מה? ואפשר גילה הבחור, כשראה את שפיקה “גלויה” לפני, את הענין? מה הנכון? איך אדע דבר? והיו המחשבות עולות בהמון ומציפות את נפשי, כעלות צבא רב לכבוש מבצר בודד עזוב, נעדר כוח־ההגנה מבפנים ואיש אומלל בתוכו – חסר־אונים… סתום־עינים. כך דמיתי אני. הנה באות עלי המחשבות, יום יום בסתר, עולות, חודרות בקרבי, מעיקות, רובצות – ואין מפלט לי מהן… אסור אני לבדי ופרוש מן העולם – מה אעשה? אהה! ולוּ הייתי באמת פרוש מן העולם! לוּ נפסקו ביני ובין העולם כל הקשרים! הנה פרשתי ממשפחתי, מאבי, מאמי, מאשתי, מכולם… אך משם – מאמליה, משפיקה – לא ניתקתי… אלו המחשבות הסתומות יקשרוני שמה יותר, יותר… והריני כאיש העומד נאשם לפני השופט והעדים יעידו עליו וישימוהו פושע, כחוטא שפל, ואת פיו יסתמו ולא יתנוהו לענות… לדבר… את מי אדבר? איך אדבר?
החלטתי בנפשי: אקרא את חיים שותפי (הוא היה נמנע מבוא אלי מתוך צער, ואני שמעתי פעם כי הוא הלך לבדו בכפרים). אמרתי: אותו אשאל על הענינים במתינות, בזהירות כדי לדעת מפיו דבר־מה מבלי שיבין –
ביקשתי פעם שיקראוהו אלי.
כשבא – אזכור היה יום חמישי בבוקר – ביקשתיו לשבת על ידי. אמרתי אליו, רצוני שלא יפריעוני בני הבית. יסגרו את הדלת – ואדבר ביחידוּת עמו.
פתחתי ואמרתי לו: חיים, איך העבודה בידיך? אתה הולך בכפרים כרגיל? איך עתה?
אמר לי: לא, רחמו פעם בשבוע אעבור ואשהה שנים או שלושה ימים למרבה, אך בכפרים הקרובים, ממזרח ומצפוֹן… אין לי יכולת להרחיק לבדי… רק לפעמים רחקתי…
אמרתי לו: אולי תקח שותף?
אמר: אין לי לב… ואין לי חפץ…
אמרתי: תספּר לי מה נשמע פה ושם. – התחלתי לשאלוֹ על כמה כפרים, ענינים ואנשים – ואת אמליה לא הזכרתי – והוא ענה לי על הכל ב“לשון מתוקה”.
שאלתיו: היודעים כולם מה שהיה? הנודע להם – מדוע חדלתי לסובב אני?
אמר לי: כן. יודעים? איך לא יודעים. כולם יודעים. בכל הכפרים שאעבור – מוסרים לי תמיד “שלוֹמוֹת” “דברים” ו“ברכות” לך… תמיד…
– ואיך באמליה? התסור גם שמה לעתּים?…
אמר לי: כן. סרתי פעמַים… לא יותר… בחצר אבו־טאהר… ישבתי, לצערי, לבדי…
– ואיך?… איך יתכן, למשל, שלא בא אבו־טאהר וטאהר עצמו לראותני… לשאוֹל… הן נחשבנו לידידים.
אמר: איך לא באו? באו. מיד אחרי השבוע הראשון באו… בא טאהר ומצא אותי פה, ברחוב ושאלני: מה קרה? ומה הענין? ולמחרתו בא גם אבו־טאהר…. אבל זה היה בימי המהומה… ולא נתנו לאיש להיכנס… ואחרי־כן באו שנית כשנכנסת ל“תחלאיה” והיית סגור… והנה בא שוב בסוכות… ואתה פקדת שלא יכנס איש כלל…
– כך? כך?… – אמרתי. – ומתי היית בפעם האחרונה באמליה?…
אמר: בתחילת השבוע שעבר…
– מה שם? – שאלתיו, ולא ידעתי איך אשאלנו על שפיקה ואיך אדבר… שתקתי רגעים וחשבתי…
– כלומר: – מה חפצך, רחמו?
אמרתי לו: חיים, אין לי אחר זולתך… אני – אבוד. הן חרב הכל.. ואך – “השתוקקות” היא… אני תאב רק לדעת… אגלה לך מה שאוּכל. (דיברתי בלחש עמו ושאלתיו אם לא ישמע איש דבר, וענני דבר מנוחה: אל תדאג לכלום…)
אמרתי לו: לא ראית שם באמליה… את בתם… לא נזדמן לך?…
– את שפיקה – אתה חושב…
– כן… אתה יודע?.. מה? איך הבנת?
אמר לי: אם לא תתרגש, אם תשקוט – אספּר לך…
– ספּר, חיים – אנשק ידיך – וביקשתי את ידיו לנשקן.
– הנה אתה מתרגש… ואני אחשוש לדבּר ולספר – אמר.
– אשמע בשקט – אמרתי לו, אך לבי דפק ורעד.
אמר לי: אני אסבול ואשא בדוּמיה ככל אשר תסבול אתה… ידעתי הכל… שפיקה סיפרה לי הכל והייתי כל החדשים האלה – כשני חדשים וחצי – כזכוכית בין שתי אבנים – משני הצדדים אכאב ואדאב… עליך ועליה… על השבר והיגון פה – וגם שם… אתה שומר סודך… והיא שומרת סודה… ואני – נפלו על ראשי סודות שניכם.. אבל דע לך, כמו שהייתי נאמן בשותפות ובעסקים – כך אני נאמן בזה… אתה הכרתני – ואני הכרתיך… אני – יודע אתה – איני מבין בענינים הרבה… ואיני “פציח” (פיקח) כמוך… ואין לי “מענה־לשון”– אבל אוֹמַר לך: נגזר עלי לדעת ולשאת הכל בלבי – עשיתי כך; אם היטבתי או הרעוֹתי – איני יודע… האל יסלח לי… “אשר לכן”: לא נכון שהייתי רק פעמים אחדוֹת באמליה. אמרתי לך כך, מפני שלא ידעתי מה כונתך ומה תרצה לדעת ממני… אבל עתה, רואה אני שעלי להגיד לך על כרחי הכל… והנה כך היה הענין מתחילתו:
אַבו־טאהר וטאהר, כפי שאמרתי לך, באו מיד אחרי השבוע הראשון… שאלו עליך וסיפרתי להם את הכל… ואז לא אני ולא הם לא ידענו דבר… (הם גם עתה אינם יודעים הרבה… הם רק חושבים שהיא אהבה אותך כמו כולם – יותר מכולם…) וכשהם שבו אל ביתם וסיפרו את אשר קרה, הצטערו כולם ובכו, וגם שפיקה אתם. והנה לפני ראש־השנה – כשהיית אתה עוד ב“תחלאיה”– בא ה“מחמל”7. אתה יודע – כמה יוצאים כולם מן הכפרים לדמשק. הייתי יום לפני המחמל באמליה. כשנשארתי רגעים אחדים לבדי בחדר, קרבה שפיקה מכוסה, כרגיל, ונפלה כמעט לרגלי וביקשתני שאבוא מחר ביום המחמל אל אמליה. כולם נוסעים והולכים לדמשק – כמעט כל הכפר. היא – אמרה – לא תלך. והיא רוצה לדעת הכל מפי, מה שהיה אתך ומה שנשמע אצלך והיא גם רוצה לדבר אתי. אין לה זמן ומקום. תמיד האנשים בבית. היא, אשה, אינה יכולה לבוא העירה אלי; אבל מחר אם איטיב ואבוא – אציל את נפשה מאבדן… היא הולכת למות – אמרה… היא תצא מדעתה… התחננה כל כך – ואני נשארתי ב“סינה” (כפר קרוב לאמליה), עשיתי רצונה ובאתי למחר. איש לא היה בבית. שאלתני הכל עליך. כל מה שקרה והיה, כל מה שיש בבית, וכל מה שתדבר, ואיך מצב ראִייתך ומה אומרים הרופאים – וסיפרתי לה הכל, והיא אמרה: שהיא חושבת אל נכון שבני ג’רעי עשו זאת… לא ידעתי כלום מהדבר, והיא ביארה לי את הדבר והבנתי… ועתה – אמרה – אינה רוצה דבר ממני, כי אם השביעתני בחיי ראשך ובחיי עיניך, כי אבוא בכל שנַים־שלושה ימים ואספר לה ממצבך, משלומך – לא יותר… עשיתי כן. בשבילה הייתי בא ומספר לפני כולם את המצב: כשהיית בתחלאיה, כשיצאת, וכשהתחילה – לדאבון לבנו עתה – הראִיה להתבהר… ולוּ שמעת וידעת כמה שמחו כולם על הדבר ואיך היא דיברה בטעם ובחכמה על הבשורה הטובה. ואחר כך שמה את נפשה בכפה ויצאה למחר לפגשני מאחרי הכפר על יד הגדר של הצבּר… שם חיכתה לי וקראה לי וביקשה לשמוע מפי עוד פעם את הדברים ושאלה – אם אני איני מדבר אתך… אם אינך שואל דבר… אם אינך מזכיר… ואמרה לי: איני חפצה דבר… כלום לא אבקש… הלוַאי ויאבדו חיי ותוּשבנה לו עיניו – יצילהו האלהים ויקח את נפשי תחתיו –אגישנה מנחה מכל לבי בשבילו…
ואחר כך כשבא היגון – ואתה היית צועק ובוכה – נאלצתי ללכת ולספר לה… הן השביעתני תמיד שבועות מבהילות לספּר לה האמת… וסיפּרתי לה בפחד… ש… שאבד הכל… כן…
ופה שתק חיים.
שאלתיו: ומה עוד? מתי היית שם?
אמר לי: כמו שאמרתי לך – בראשית ימי השבוע שעבר…
– ומה דיברה אתך? – שאלתיו – אמוֹר גם לי האמת… גם לי עליך לאמור האמת… מה התועלת להסתיר?
ענה המסכן: זה אסוני… פחדתי כי יבוא זה הרגע… הנה זאת הגזירה שבאה עלי… עתה עלי להגיד לך… היא… חולה עתה – זה חודש ימים. מיד כשסיפרתי להם על החורבן – ש“נפלה” כל הראִיה – שאלתני היא בפני כולם: “הכל אבד? גם הקו הקטן? לחלוטין, הכל?” היא טפחה בידיה על ראשה… ועתה… היא חולה… לא חולה… היא מבולבלה מעט… בלילה, אחרי אותו היום, בחצות לילה, יצאה מן הבית כמעט ערומה והלכה לשדות… היא נוסעת – אמרה… הביאוה אביה ואחיה מן השדות… מאז היא שוכבת בביתה ומרפּאים אותה… היא מדברת לפעמים כך… בלא בינה… על נסיעה, על אשתך, על בניך, על בני ג’רעי…
– אבל היא חיה? – שאלתיו – אתה אינך משקר לי? הגד האמת!
– לא, – ענה – לא אשקר, חי האל… היא חולה – כך.. דעתה לא צלולה…
– ואתה שמעתה מדברת: מה תדבר? איך?
– למה אעציבך, חביבי? הלא סיפרתי לך…
– רחם. ספר מה ששמעת מפיה. תנני ואשמע… דבר ואשמע – התחננתי אליו ופקדתי עליו.
– שמעתיה ונקרע לבי… לרוב חוזרת ומדברת אותם הדברים… בביתה שומרים אותה… גם אליה לא יתנו לזרים להיכנס… אותי נותנים… כשראתה אותי אמרה: “גם אתה תסע אתנו… אתה טוב… אתה אמין (נאמן) הבית… נסע… אַל תדאג… הוא, רחמו, הלך להביא את הכסף… יש לו סכום עצום… עצום… אל תדאג… הגד לה לעליה, למה יש לה “עקשנות”? למה תתמהמה? לכן אמוֹר לה משמי: אני אוהבנה כאחות… אשמור עליה כבבת עיני זאת… אני – עיני שלמות אתי… הנה: גם הן מצבע הדבש… כמו עיני רחמו… ממש… רק היא לא תדאג… קצנו לחכות… הגד לה, באלהים… שתזדרז… עשה החסד, אנא…” ופעם אחרת, כשנכנסתי, פקחה עיניה ואמרה: “עוד לא בא רחמו? אין דבר… אין דבר… אני אחכה… 'שהוא לא יצטער’… אל ‘יקח דאגה’ על שום דבר… לא איכפת לי – אחכה… אחכה… אני מחכה…” ועצמה את עיניה.
הייתי שומע הדברים מפיו – לבי דופק, שפתי יבשות כעץ – וניגרו דמעות מעיני כביום אבדי את עיני…
הנה כך סיפר חיים עליה…
והוא שב ואמר לי: עתה היה אתה “צבור” (סבלן) כמוני… אני נושא את כל הצער זה כמה ימים בשתיקה, בסוד… איני יודע מה מחשבתך עתה… אבל – אַל תתן שיבינו שאחרי דבּרי אתך עתה תהיה עצוב ומצבך יהיה “מזועזע”… היה אמיץ וסבלן. הן ישאלוני אחרי כן – ולא אדע מה אענה. מה אדבר ואיך אסתיר?
– כן, נכון. אַל תחשוש. אבליג ואשתוק, איני יודע בעצמי עתה מה. אבל אומר להם בבית פה שאני קראתיך לשאול על איזו חובות וענינים ושארצה לשוחח לפעמים רק אתך מעט – ולא אוּכל לשאת אדם זולתך… לך עתה – ואַל תדאג למאום.
הוא קם, לחץ את ידי, בירכני והלך.
ואז – נפתחה תהום ובלעה אותי. אזכור – שלושה לילות לא עצמתי עין… לא ידעתי כי יתכן אשר לא יישן אדם שלושה לילות – נדמה לי שלא ישנתי אף רגע… והכל בחניקה, בדממה… בלי הגה… הייתי עיור ואילם.. לא דיברתי מטוֹב ועד רע, לא ביקשתי דבר, ולא נכנס אלי איש. אכלתי כשנתנו לי – ושתקתי.
באותו שבוע, זכורני, אחרי שבשלו בי המחשבות לתומן והייתי מבררן וקובען וחוזר ומבררן וקובען וחוזר ומבררן לעצמי – פתאום, מבלי רצוני, כמו נדחפתי בכוח לחלונות ביתנו הפונים אל הרחוב – זה היה בעתות הבוקר – עקרתי את תריסי החלון ונתתי קולי בזעקה ובגערה גדול: – “יא נאס אל חלאל! (הוי, אנשי אמת) חדלו לכם מן האלהים!”… עזבו את האלהים! כולכם תתעו!.. תועים אתם! אומללים אתם, בני־אדם! אל תַפנו לאֵל: הוא אינו יודע… אינו יודע דרך האדם! שמעו זאת, הבינו. היו בני־חורין כמוני… כמוני… היום… אני יודע… בואו ואסַפר… בואו! אַל תחשבוני ל“מַג’נוּן” (למשוגע) … בואו! כל הרוצה… כל הנכסף… לדעת!.. אֵתיוּ! – כך צעקתי רגע או שנים, והנה דודי הסַפּר, נתן הבּ, – חנותו היתה קרובה לביתנו – נחפז ובא והוציאני מן החלון. ואחר כך בא גם אבי… הוא, אבי המסכן, לא פתח חנותו כמה חדשים. זה היה ביום השני שהלך לחנות – והנה קראו לו – – –
ידעתי ברור אחרי שעה שעשיתי שטוּת… כסלוּת… והאמת: לא זה… לא כך רציתי לצעוק ולבאר… אבל היו בלבי כמו גחלי־אש. ופתאום בּערוּ בקרבי, כאשר תבעיר רוח סערה את האש החבוּיה…
בחורשה החלה נושבת רוח קרירה. רחמו שאף רוח מעמקי חזהו. השמש נטתה לשקוע – והיו קויה החיורים, האחרונים, נראים פה ושם בגזעי האילנות הרמים שבקרבתנו. רחמו אמר אז: ודאי שקעה השמש… נשתנה האויר… אני מאריך לספּר – ואיני שׂם על לב: אולי אכביד עליכם. אני מוכר סחורתי וגם לא אשאל: הטובה היא בעיניכם?..
ענינו: טובה ומצוינה הסחורה… תודתינו לו על טוב־לבו ונועם דבריו. ואם שקעה השמש – אין בכך כלום. עתה ינעם יותר לשמוע: מיד יזרח אור הירח. הלילה – שנים־עשר בחודש…
שתק רחמו רגע ארוך ואמר: אכן, עתה יותר מאשר כבודכם תאבים לשמוע – משתוקק אני לספר. למה הדבר דומה? – אמר מצטחק ומחייך – לאנשים שנתנו לפועל לחפור ולישר מפולת עפר… והוא, הפועל, יאמין כי מטמון גנוז במעמקים… לכן ירבה לחפור ולדפוק בקשי האדמה – וישכח כי יטריד את מנוחת האנשים במהלומותיו… ואף אם הם יבקשוהו: “די, די מספיק”… הוא יוסיף לחפור ולעמול: הן הוא למענו יחפור – לחפש את המטמון…
– יפים ונעימים משליו – אמרנו דברי שבח – אך אינם נכונים… אנו איננו מבקשים כי יחדל לחפור הפועל החרוץ שלנו… שהרי גם אנו נצפה למטמון כי יגלה…
אז שב רחמו וסיפר לאטו: בימים ההם… אחרי אותו היום… כשצעקתי אז בלי דעת מחלונות ביתי, היו אנשי הבית חושבים ומאמינים כי לקיתי בדעתי… ואכן מרוב הכלימה והמבוכה שנפלו עלי – שתקתי כליל. כששאלוני וביקשוני להגיד להם מה רצוני ומה חפצי – לא עניתים אלא “הן” או “לאו”… הם, אל נכון, חשבו זאת למגרעת בדעתי… אך לא עניתי לדבריהם ולשאלותיהם – כי לא ידעתי מה אענה… ראשי המה עלי כזרם אשר בטחנת־המים… נבהלתי אחר כך מאשר עשיתי… מאשר דיברתי… מה נחפזתי ופתחתי פה בגבורה? האם אני, המוכה ביד האֵל, האם גבר כמוני – חסר אונים ויכולת, המוטל גלמוד ובודד בפינת ביתו – האני אדבר עזות על בורא העולם? האם אל נכון יצאו הדברים ההם מפי? איך נסכלתי? מי הוא רחמו – התולעת? מה אני? ומה הגבורה, ומה העזוּת ומה הכוח אשר ליצור כמוני? איך נפלתי משמים ארצה וכפרתי? נגד מי דיברתי?
אז הסכמתי בכל לבי לדברי אבי – כלומר, אני בעצמי ביקשתיו – שיבואו ויקראו לפני מן הספרים… דברי תורה… כך… דברי “דרוּש”, נחמות, סיפורים. אז היה בא כמה ימים חכם יום־טוב אלגאזי – כחדשיִם ימים, כמדומני, היה בא ויוצא בבית – והוא היה איש בעל בינה ושׂכל, נכבד בעיני כל – על חכמתו ופיקחותו; הוא אמר לבוא מרצונו כפעם בפעם, אך אבי העניק לו כסף למען יבוא בקביעות ולא יחוס על זמנו… הוא ישב וקרא באזני דברים נעימים… לפעמים סיפר באזני מעשיות… כך ישב שעות אחדות בכל יום… גם סיפר לי פעם ופעמַים מעשה איוֹב – ידעתיו קצת מימי היותי ב“כותאב”. הוא הסביר לי מכל אשר קרה ומהנסיוֹן אשר ניסה אותו האל – למען נחמני. ואני, האמת, הייתי אז כאדם אשר יתקפוהו אויבים מאחור ומפנים יזרקו עליו אבנים וחצים… אבנים כבדות, וחצי מות… והוא מתאבק, נבוך וכושל: יפנה פעם פה ופעם שם ויוּכּה גם מפה וגם משם… כך אני: מצד אחד יראתי את המחשבות… חרדתי מפחד אלהים… שמעתי דברי חכם יום־טוב ונבהלתי… ומצד שני נמשך לבי לחשוב על שפיקה… היא מילאה את לבי… נפשי יצאה לזכרה, לשמה… גברה אהבתה בלבי כמו… לא כמו… – אלא – האמת – יותר מיראת האלהים שבלבי… כשנתעוררו המחשבות, והיו כמו קוראות מלחמה, כמכריזות מהומה ותגרה בלבי, בראשי, בכל גופי – היה זכרה שלה, של שפיקה, מכאיב, מהמם ו“מקציף” את לבי… את שכלי… אַעוּזוּ בּלה מן אשיטן" (אחסה באלהים מן השטן) אמרתי: אין אלו אלא מחשבות הסתה מן השטן… השטן הכשילני… אמרתי להתגבר, להידבק ולחסוֹת באלהים, כמו אז, כמו תמיד – לשכוח… לשכוח את שפיקה ולקבל עלי את גזר הדין משמים כאשר נתנוֹ האלהים עלי – והייתי אומר בלבי: הי, רחמו, הלא תיכּלם ותבוֹש… העוד תבקש את העוון? העוד תרדוף אהבת אשה זרה ואתה אבוד וגזור מארץ החיים?.. איך ישאך לבך? אֵל מה תשא לבך? התרדוף אור האהבה ואור עיניך אינו עוד אתך? לא די לך באשר יִסרך האלהים? הלא תבין, כי הנה פשעת ופגעת בדבר אלהים, והיית מרחיב לבך לקראת התענוגות בשביל זה לקח האלהים ממך את עיניך, זהו גמולך מאלהים! שוטה ובער אתה! דומה אתה, רחמו, לעשיר שאבד כל הונו ופרוטה לא שׂרדה לו והוא, מגוֹדל שברו, השתטה, ויוסיף בשגעונו לחתום על המחאות בסכום אלפים ורבבות, וישלחן אל בתי־המסחר המפורסמים להביא לו את הסכומים הגדולים… או התאמר לזרוע – ואין לך זרת אדמה? התאמר לשיר וגרונך חנוק? התאמר להתחיל מחדש בנינך והוא – נהרס מיסודו, נחרב והיה לתלי עפר! נתערערו יסודותיך, רחמו! נוּפצו גם הסלעים… התפוררו השתוֹת… אבדת, רחמו – ולא תחוש… מַתּ – ולא תדע… מה אומללת מאדם, רחמו! – כך הייתי לועג לעצמי… מקנטר ומקניט את שמי ואת מחשבותי… והעיקר: הייתי מבזה את עצמי על הגבורות אשר יצאו מפי: איך פערתי פה לקראת בורא העולם? אי לך, “כּינה נאלחה”– קראתי מאות פעמים באזני – איך גבר נפסד כמוך התנשאת על בורא העולם וקמת וקראת בגרון ובגערה גדולה דברי כלימה לפני כל? איך לא יראת לנפשך לפתוח פה ולשאת דבריך בתרעומות לקראת האל בורא שמים וארץ! והן אתה אינך אלא כגרגר עפר קט, אשר לא יראה מרוב דלותו ואפסותו! נסתמו עיניך, רחמו – ושכחת את עצמת הבורא! אם אתה לא תראה את השמש הזורחת ואת הירח ואת הכוכבים העולים לילה לילה בשמים לאין מספר – אם אתה לא תראם – הן לא נמחו המה מעל פני השמים… כתמול ושלשום וכמו לפני אלפי ואלפי שנים יזרחו ויאירו כאשר ציוָם בוראם… ואתה – שכחת את הכל… שכחת את גדולתו… שכחת את מראות־הבריאה הכבירים?.. את מרוצת המים העליזים של הנהרות, את הגנים הברוכים־המהוללים, את יערות העצים הרמים, ואת ברכת האדמה, אשר תתן יבולה ותעשה מגרגר קט לחם לאדם, מגרעין זעיר תצמיח עץ אדיר – ואתה כיחשת במהרה הכל… פלאי השמים והארץ, נפלאות הבורא וגבורותיו, אשר יגָלו בכל רגע ובכל שעל – בזבוב הדק, החי ונזון ומוליד כמוהו, ובחיות הגדולות, העצומות; למן הורד, שריחו נודף במתיקות, עד הצנוֹבר האדיר, הנישא אל על; למן טיפת המים המחיה את האפרוח הרך והקט, עד זרמי הגשם אשר ירדו ברעם ובברקים, ועד שלגי הלבנון הרמים, המזהירים ומפארים שם בורא העולם! ואתה, רחמו – הן היית כה אוהב את אלוהיך, והיית “מַאדִיר” שמו בדברי תשבחה על עולמו ועל… ועל יצוריו היפים אשר הפליא לברוא… הי, רחמו, רחמו, אם שכחת אותו – איך יתכן כי תשכח את המון ה“חַוָראת” (בחורות יפות), אהובותיך ובחירותיך?.. מי שפך עולמות־חן בעפעפי הנערות והנשים להרנין הלב ולהרחיב הנפש? מי ידליק בעיני הבתולה אור יקר מקוּדש, המתוק ונפלא מן אור השמש? מי ערך עולמו ככה – אשר ירנין צחוק פיהן תבל ומלואה?… מי מילא את גֵו העלמה בפלאות העדנה והתנועה – עד להלל ולהשתומם? ומי חונן את צבע הקסם לעורן ולטוהר בשרן? בגדת, רחמו, בגדת באהובותיך ובבוראן – כיחשת ב“כָאלֶק והמַכְלוּק” (ביוצר וביצור) גם יחד…
חייכם – כך או דומה לכך – מי יזכור את הכּל לישרו? – אבל בדרך כזו, אזכור נאמנה – הייתי מקנטר ומשפּיל עצמי, חוזר ומעלה בדעתי את הדברים, “שבע ביום”, בכל יום, בכל לילה… ימים רבים… אבל עת הייתי צולל בפינתי, בתהום אפלה, צרה עד לבלי נשוא, ועמוקה לבלי גבול, – הייתי זוכר ורואה לפני עיני הסתומות את שפיקה הטובה, הקדושה, היקרה מכל הנשים – והיא שוכבת במיטתה טרופת דעת, עיניה היפות אשר היו תמיד פורשות שלום ורחמים על כל רואיהן – תבּטנה עתה נבוכות, קפואות ומחפשות את ידיד לבה לשוא – כשהייתי רואה אותה כך – עלה מחנק בגרוני ונקרע סגור לבי – נשבעתי ואמרתי: לא! לא יתכן כי אלהים יעשה עולָה כזו! לא יתכן כי הוא ישפיל עד כך נשמה טהורה זו, לא יתכן כי אלהים, מקור הטוב והברכה, בורא תבל ברחמים, ישלח ידו להתעלל, לעשות מעשהו בלעג אכזרי על נשמה מקוּדשה וזכּה כמוה. האלהים ירע לפעול עד כה? אני אאמין, אאמין בכל לבי ובכל טיפה מדמי, בגדולת האל ועצמתו – ולכן אאמין כי לא ממנו היתה זאת. הרע לא ממנו יבוא, כלל וכלל!… אלהים לא יתאכזר בזדון ולעג על ברוּאיו. האין זה חטא לחשוב עולָה כזאת על אלהים? אכן – מעת אשר נפלה יד האבדון עלי – הייתי חושב: אני פשעתי ואשמתי. האם הרעוֹתי כל כך? לא אדע. לא אשאל. לא אטען. אמרתי: לא אבין מהוּת האל… אבל היא, שפיקה – מה רע עשתה? אני פיתיתיה – ונקשרה אלי; תמה ונכנעה, שותקה וטובה מצאתיה בעצבונה ואני משכתיה בחלקת שפתים. היא נמשכה אחרי. ואף גם אחרי התקשרה אלי – מה רע פעלה? אשה חפשיה היתה, בגבורה ובתוקף עמדה כל הימים, כשנתים ימים “החזיקה” אותי ואת עצמה… חיכתה באורך־רוח ובלב נקי ליום שתהיה יהודיה ותהיה לי כדת וכחוק… ואם טעתה במחשבה או במעשה, מה קלה הטעות! מה קטנה שגיאתה! העונש כזה ראוי לה? בשביל טעות ותום לבב יענוש ככה האלהים? לא. אלהים לא יעשה זאת! את הדבר אשר אני, יצור אחד שלו, מבּין רבוא רבבות היצורים, אבין ואחוש בכל נפשי ודמי – לא יתכן כי הוא לא יחוש. “האני, הפּוֹעֵל מידיו” אהיה, חלילה, טוב ממנו, מן הפּוֹעֵל? הישוער כי רחמי והרגשותי, שהוא העניקם לי, יהיו גדולים וחשובים מרחמיו? התעלה כזאת על לב, כי יגדל וינשא האדם מן האלהים? כי יגברו הטוב והאמת בלב האדם יותר מאשר בלב האלהים? היתכן? “אַבַּדַן”! (לעולם לא!) זאת אדע ואחוש ברור ונכון כאשר אחוש את עצמי, את חמש אצבעות ידי… ואגיד לכם, אדונים: אך עתה, בסַפּרי אחרי כמה שנים את הענינים האלה, יעלו ויצאו מלבי הדברים בקלות, כשוּרה וכמשפט, אבל אז, בימים ההם, לא ביום אחד ולא בשבוע ולא בחודש אחד ידעתי לסדר ולהשמיע את הדברים… המחשבות כאבוּ בי אז, בעלוֹתן בראשי – כמו הייתי תוקע מסמרים, סיכּוֹת וקוֹצים בלבי… הייתי כאיש אובד, בערוב יומו בדרכו, דרך מדבר שומם: רבים המשעולים, המסלולים והנתיבות לפניו והוא חרד ונבוך, יצעד פה – וישוב, יסור שמה ויתהה, יפנה הנה ויחשוש, ילך שם ויעמוד מַשמים: אי הדרך? – דממה. שממון. ואיש אָין. ודמוּת אדם לא תיראה, אי הנתיבה? וכך שאלתי אני את עצמי: מאַין, איפוא, באה הרעה? מאין תצמח כל רעה וזדון? מי ישלח את הרשע והעוול, החרפה והיגון על ראשי בני־אדם? איזהו הכוח? השורש? איה טמון זה הכוח? האומנם יעשה הזדון דרכו כחפצו? האין יד אשר תנהיג את בני־האדם, אשר תשמור את צעדם? האם בני ג’רעי והדומים להם – הם השולטים בגאון לבם ובעוֹז ידם – על תבל זו? האם ה“צודפה” (המקרה) והפגע הם המתפתלים בלי טעם ובלי סיבה בין רגלי האנוש ויכשילוהו? הזאת דרך העולם? הכך יעשה האל את עולמו?
אזכור: היו אז ימי חורף, ימי סגריר וזרמי גשמים – מה אהבתי לפנים את החורף! מה צהל לבי לבואו! ואז היה החורף הראשון להיותי נעדר אור עיני… לא עוד טעמו עיני את מראה גשמי הברכות ברדתם בעוז ובהדר… אך מה רבת השתוקקתי אז לראות את החורף, את נעימותו, את טובו. בפינת חדרי ישבתי דוּמם וחשבתי בלי חדול, שעות על שעות, על הגשמים ועל הרוחות. חשבתי: הנה בימי סוּפה מעוננים וחשוּכים – בשבת האדם סגור כאסיר בין כתלי ביתו מחמת הרוחות השואנות והקרה השלטת בתקפה – בכל זאת עוד ירנין את לב האדם מראה המטר הנופל בגבורה, ושופך ברכתו הגדולה על האדמה! וריבּוֹא רבבות הטיפּות הקטנות היורדות בצהלה – נראות לעין הרואה כמו גדודים נחפּזים למערכה כבירה ונפלאה; אכן, מערכה נפלאה יערכו אלה הגדודים במעמקי האדמה: בסוד ובלאט ירדו במסתרים, יפעלו ויעשו, יערכו ויכינו, ימים רבים, בסוד גדול את ענינם שם – עד כי יעלו ממעמקי האדמה, בגבורת נצחון כביר, את האביב המבורך, הירק הרענן, והיבול המפליא – כך… כך.. הייתי חושב בדממה ובאפלה על הנעימוּת, הברכה והצהלה אשר לחורף… אבל גם מהם לא יכולתי בימים ההם להנעים לבי – לא היה באפשרותי להקשיב… מדי נטרדתי בין מחשבותי, אותן המחשבות המעכּירות, הכואבות. ונתון הייתי יותר בציפּיה, בכליון־לבב וביסורים – כל אותם ימות החורף – לימים בהירים כי יצאו. לשם מה? בימים ההם הייתי שולח, בסתר ובסוד, את חיים לאמליה לשאול ולדעת משלום שפיקה… (אבל אך פעמים מספר יכול אז ללכת שמה) המחשבות מצד אחד והאהבה והתשוקה אליה מצד שני – אכלו אותי, הכל נמאס בעיני. ומלבד כל זאת הציקו ללב ייסורים אחרים: מעת אשר “בערו” המחשבות בלבי, מן היום הראשון שנעתּם העולם בעיני – כבר עמדה אותה המחשבה חזקה ואיתנה בלבי… אך הייתי דוחה ומרחיקה ממני… הייתי מברר ובודק את מחשבותי במכאובות וביגונות והייתי דוחה לעוד ימים… כאדם שנדון למות, היודע שאין תקומה ואין מנוס לו, ובכל זאת יחפוץ כי יארכו עוד הימים – כך היה אתי… ואני עוד לא אמרתי לכם מה הענין…. כן… הענין היה – שמיום שמאסתי בחיי רחקתי כליל ולא דיברתי מטוֹב ועד רע עם אשתי ואף עם ילדי – לא הרביתי דבּר… מאז ידעתי כי נעתּם העולם לעיני – הייתי כמו נכלם, נלעג, כי אני – במצבי זה – אהיה בעל לאשה ואב לבנים… הייתי כמו נשרף ונלהט מבּוּשה… המחשבה על אשתי ועל בני היתה מרתיחה דמי… לא ידעתי הבליג על הענין הזה. הם, אשתי ובני, היו כמו מונחים עלי, על צוארי והיה – כמו חישב ערפי להישבר… היה ברצוני להיות לבדי בעולם! אני ואסוני – לבדי… אז הייתי מדבר בסתר אל נפשי: עייף אני מעצמי. את עצמי לא אוּכל שׂאת… רוחי נזעמה ככה, עד שׂנאה אותי עצמי – ואיך אשא אתי אשה ובנים? איך? אני לא אדע אנה אפנה, מה אפעל? דרך חיי אני נסתרה ממני – ואיך אֶסוֹל נתיב וחיים לאשתי ובני? ואיך אדע מה הם יפעלו ולאן הם יצעדו? הן אבדה בינתי ממני ולא אדע מה אל ומה פעלוֹ? מה טוב ומה רע? מה הבנין ומה החורבן? ואיך אומר ואיך אלמד דבר החיים לבני? לא אחפוץ בזאת. לא אוּכל. מן הנמנע! אתמהה, כי יש אומללים כמוני שיאבו באשה ובנים!…
ולא הייתי מדבר מאוּם על זאת. ימים רבים נשאתי את העצבון דוּמם בלבי. לא שנאתי את אשתי ולא מאסתי בה. מה אשמה ומה רעה פעלה לי? כל מאום. להיפך: היא שימשה אותי בדומיה ובתוגה, – ושמרה את פי כעבד נאמן. על זה המה לבי ובכה במסתרים… ופעמים מספר, באותם ימוֹת החורף, בשבתנו לבדנו בחדר, ביקשה וניסתה כמו בפחד לדבּר אתי… קרבה אלי וכמו ביקשה לנחמני ולדבר רכּוֹת – אך אני עצרתיה בשקט וביקשתיה לבל תדבר אתי מטוֹב ועד רע… וכאב לבי בקרבי… ריחמתי עליה – והרחקתיה מלבי… בכיתי על מצבה ובנפשי חשבתי להקשות גורלה… את הילד הגדול, צלאח, לא נתתי להיות הרבה על ידי… ביקשתיה כי לא תתן לו להכביד עלי… והקטן, זכּי, היה אז כבן שלוש והיה מעודו חולני… אני לא לקחתיו בידי כל אותם הימים… יכול לא יכולתי… חרדתי. גם נכלמתי מזאת. לבי, אמנם, דוה עליו, על הקטן, די סבל ונענה במחלותיו – אך לא כמו אב ריחמתי עליו – אלא כאדם… אדם זר, המרחם תינוק נענה… כן… אז כבר נעקר לבי בקרבי, כמו ניתק ממני לב האב הקושר לבניו… ועיפה ולאתה נפשי לשאת כל הימים משא כפול, כפול ארבע! גם מכאובות גם מחשבות, גם סוד ויותר מכל – אהבה. וכל הענינים הללו המו בראשי כל הימים בבת אחת… בערבוביה… בלי הפסק – וצר היה חזי מהכיל…
שותפי חיים, הטוב, מילא את דברי באמונה ואהבה… הוא, המסכן, נקשר ונדבק בעל כרחו ברוע מזלי: בימי החורף יכול אז ללכת רק מעט לאמליה, שלוש או ארבע פעמים היה שם. והוא היה מספּר לי מלה במלה מה שדיברו בכל פעם שבא אליהם.
ושמעו אתם ודעו מה נקרע לבי בקרבי, ואמרו אתם בעצמכם אם יכולתי להבליג על תוגתי! בחורף, כמעט באחרית החורף, כששב מאמליה – סיפר לי כי דיברו שם בבית על האסון והמצוקה שהשיגו אותי ואת שפיקה. הם לא ידעו ברור שהיינו “אוהבים עצמנו” בסתר ושגילינו את האהבה איש לרעהו – אך חשבו שאהבנו זה את זה מבלי דבּר בינינו ואך האסון גילה ופירסם את האהבה.
שפיקה היתה במצבה כבתחילה. לרוב שתקה. ולמען לא יקרה דבר פגע ולא תתחמק החוצה בלילה או ביום, כאשר עשתה פעם ופעמַים כשהיתה לבדה – אסרו אותה בחבל… הם – בני הבית – היו נכלמים מן הגורל המר ומן הבושה הגדולה הזו – אך בהכרח עשו זאת… מה נפצע לבי בשמעי את דבר הגזירה והכלימות אשר נפלו על ראש הנשמה החביבה! וכשהיתה פותחת את פיה – סיפר לי חיים – היתה מדברת דברים מכאיבים, דברים סתומי־בינה, אך לפעמים היו גם מפליאים ומתמיהים – כאילו היתה בינתה אתה… כל הימים היתה חוזרת ומדברת ומגדפת את בני ג’רעי. חיים סיפר לי – שהיא היתה פונה לרוב לאַחיה, טהר ומדן, והיתה כמו מחממת (מלהיבה) אותם בדברים: "אתם, חסונים, גיבוֹרים! – ותתנו לבני ג’רעי לנקר את עיני ‘גיסכם’? ולא תקומו לנקום מהם כבוד אחותכם? איה הגבוּרה? איה כוח־הגברים אשר לכם? אבל אני מבינה… אבין… אבין… גם לכם עשו ודאי ‘כישופים’, שתהיו פחדנים כעכברים! זה יתכן… הם, ילדי ג’רעי – ילדי השטן הם… הכל יעשו… אבל אם אתם מוכי כשפים – התירו אותי מן החבל הזה ואני אלך… אני אנקר עיניהם … אתן עיניהם לרחמוּ… יקחן ויראה אור… לא… עיניהם שפלות… רעות… ועיניו! – אַח, עיניו, – הלא הן מצבע הדבש… מתוקות כדבש… הוא לא יקח לו עיני ג’רעי… אבל… אני… אני… אתן לו את עינַי… באלהים… הסירו את החבל הזה… רק הסירו את החבל – אתם, “ילדי הטוב והחסד”!
ומרוב הזכירה את בני ג’רעי, את שמי ואת הנסיעה – וכל הענינים – היו כמו מבינים שאמנם בני ג’רעי היו המתנפלים – הם האויבים… ובאותו חורף – סיפּר לי חיים – כאשר ישבו בבית ליד המדורה – כי היה יום בהיר ובכל זאת קר למאד – אמר אבו־טהר: "אהה למצוקות הללו! דבריה אשר תדבר יהלמו ראשי… גם את האבן ימסו… דבריה יזילו דמע גם מעין רוצח… אומללה… מסכנה… חי האל! לולא המצוקות הללו – היינו נותנים, בקנטוּר להם, לבני ג’רעי, את שפיקה לרחמוּ… להקניטם, לנקר עיניהם… והיו הולכים אל 'מדינות חוץ’… שם היו הולכים – ואלהים אתם, או הוא היה מתאַסלם או היא היתה מתיהדת… אלהים אחד – והוא הבורא גם מוסלמי, גם יהודי…
וטהר אמר: והתחשוב שאני אשתוק ואֶדוֹם?
–אני – אמר אבו־טהר – לא תשׂביעני נקמה “ריקה”, בלי פעולה ותועלת… אחרי שבאו האסונות הללו אין תכלית לנקמה. אה! אחרת היתה אולי יכולנו לנקום בפועל, לתת לו את שפיקה, שתחיה באושר ובאהבה… על אפם ועל חמתם… לקרוע את לבם, להשפיל ראשם לעפר ולהכרית את גאותם של “ילדי החטא המקוללים האלה!”– כדברים האלה סיפר לי לרוב חיים. הוא היה נמנע לספּר לי הכל, אך אני הייתי חוקרו ושואלו והוא היה עונה לי מעט מעט…
ומהענינים האלה גברה המצוקה בלבי. נדדה שנתי מעיני כליל. התהפּכתי במיטתי כל הלילות כנחש מתפּתל בעת היפּצעוֹ… לא ידעתי מנוחה… עצמוּ מכאוֹבי ראשי מרוב המחשבות. בדממה ובהסתר קוננתי, קוננתי וזעמתי: הנה – מצבי ומצבה ירכּכו גם לבות אביה ומשפחתה. הפליאה! כי יאמר אבו־טהר – מוסלמי דבק באמונתו ואיש בא בימים – שהיה נותן את שפיקה ליהודי מרצונו – האוּכל לשׂאת עתה חיי? למה לי אלו החיים אשר יזכירוני יום יום, רגע רגע, בעצמת מכאובות, את מפלתי, את חורבני ואת אבדן חיי? למה לי? התקוּם לי תקוה? היתכן? מה היא? ואולי יאמר כזאת אבו־טהר רק בצרתו, רק מפני שיודע הוא שאזלה תקוה ואין תקומה… רק מכּאב ידבּר… ואולי, אולי יקרה נס… היקרה נס? התוכל להירפא? אפשר תשוב לבריאותה ולדעתה?… אפשר תינצל… אזכור את אשר שמעתי לפעמים שיש “נפגעים במוחם” שיתרפּאו וישובו להיות ככל האדם ממש… התקום היא מהמפּלה הזו? ואם תקום – מה?… היש עתה ביכלתי לקחתה בידי ולהובילה בדרך החיים? האני אובילנה? אללי! אבל… אם תירפא… היא… הן אהבתה רבה כים! היא… תהיה… לי לעינים. היא תוביל אותי… תדאג לי… אדע בכל הוַדאוּת כשנבוא במקום נכר, במרחקים, תלך לשרת בבתי אנשים, תשׂתכר לחם־יומה ותחלק אתי… מה מתוק יהיה הלחם הזה! מה ימלא הלב נחמה והכנעה כאשר תגיש היא את פת הלחם עם הנזיד הפשוט! הוא יערב לחכּנוּ ממעדני שולחן השרים והגבירים… אז ימלא לבי אורה… מבפנים יוּאר לי… היא עצמה, בשבתה סמוך לי, היא תהיה לי לשמש… לשדות… לנהרות… לגנים… אחכה לה כל היום בבית לבדי ואתפלל לשלומה, לבריאותה, לטובתה. ובערב כאשר תבוא ירננו כתלי החדר לבואה – אה! ככה התפזרו מחשבותי באותם הלילות והימים ואני כמו תלוי בין שמים וארץ, בין חיים ומות… רגע האמנתי ושקטתי ורגע רתחו
דמַי בקרבי… פעם היו מחשבותי חלקות וסעדו את לבי בנחמות ותקווֹת, ופעם – לעגתי לעצמי, לשטוּיוֹתי ולהבלים שמילאו את ראשי… למה דנַני אלהים במכאובות ובמצוקות כאלה אשר לא היו לאיש מיום בראוֹ אדם בתבל זוֹ? מדוע ימַלא ויציף הוא עתה את לבי באהבה? למה לא יעקרנה וישמידנה מנפשי? למה הריק עיני מהחיים עד כּל וימלא לבי אהבה עד בלי גבול? למה לא אבדה אהבתי בלבי עם אבדן עיני בראשי? היש נלעג בתבל כמוני? ההיה אחד במצבי והוא אוהב? האם לא תלעג כל לשון ל“אוהב” כמוני? ולוּ היתה זאת אהבה ככל האהבות! מדוע השליכני אלהים באהבה חנוקה, סתומה, חתומה בסודי־סודות, אשר לא אוּכל גם לפתוח פה ולקונן בדיבור את מצוקתי? אומרים לי רבים: “איוב הצדיק…”, האל ניסה את איוב… וח' יום־טוב סיפּר וקרא לי איזה דברים מאיוב, אבל – שחורה “חַיתי” (חיי) מחַית איוב! הנשפט אדם בחייו כמוני? האם לא נתן לי אלהים הגיהנום בחיי? העצמה חטאתי כל כך? – אכן – אמרתי – חטאתי. יש חטא. אבל – האין כפּרה? האם החטא קיים והסליחה אבדה? והיא, שפיקה, הנשמה החפה מחטא, הטובה והטהורה “כלחם הטוב”, המוּתר כי תהיה כבולה בחבל משוגעים ועזובה לרוח הרעה והחרפה – האם אין זה עוול? האין מראה זה נוקב השמים? כן הוא. אראה את העוול – ולא אאמין כי אלהים עשהו. אדע את האלהים – ולא אדע דרכיו – – –
כך הייתי שב וחוזר על מחשבותי, קובל ונוהם בדממה, זועק – בפה סתום, בגרון חנוק.
כך נמשכו הימים והלילות.
והגיעו ימות הפסח. אז באו שתי אחיותי הגדולות מארם־צוֹבא. הן ובעליהן וילדיהן. לגדוֹלה לא היו בנים. עד היום אין לה. בעלה “מַבּסוּט” (אמיד), השניה היו לה שלושה ילדים. היא גרה לפנים בבירות. הייתי הולך אליה פעם, פעמַים בשנה. אחרי כן עברה גם היא עם בעלה לחַלבּ; גם בעלה עבד במסחר ובמצבו היה טוב. בימוֹת החורף לא יכלו לבוא. בבית לא הודיעו להן דבר, אלא באמצע החורף. ובימי הפסח באו. לא אחפוץ עתה להרבות מה היה ומה גדלה הבכיה והמעצבה בבואן! לא. אין ברצוני ואין ביכלתי, ואין תכלית בדברים. אבל הן חשבו כי בדבריהן ובחברת המשפחה – יקל לי. האמת: גם אני ניסיתי אז להקשיב לדבריהן. ניסיתי “לצאת מעצמי”, ואמרתי להשכיח עצמי מן המרירות. חשבתי: אנסה – אולי אוּכל. ניחמתי את עצמי: לא אני הראשון באומללים. אני אחד מן האלפים או מן הרבבות בתבל הגדולה, מה בצע כי אני בידי אָחרוֹת על בשרי תדיר את היגון? למה אמשכנו ולא אנסה להרפות ידי מחבליו? “אתן לחבל וילך אחר הדלי”… אקבור אני את לבי בידי באפלה אשר באה עלי ואולי אשקוט. אדוֹם אני – וידוֹמוּ היגונות… אפנה לדרך אחרת ואולי יקל לי… ואכן עד אז לא דאגתי במאום לעצמי ולא גילחתי שׂער ראשי וזקני. לא חפצתי דבר, ולא שׂמתי לבי לשום דבר כלל. לא האמנתי ולא בטחתי כי ימשכו חיי כך… הייתי כאדם הדר בחדר לימים ארעיים, אשר לא ישׂים לבו ליפותו ולקשטו… מה אסתפּר ומה אתקשט? גם למזון ולכלכלה – אמרתי לכם – לא נמשכה נפשי. כשראוני אחיותי כך: מגוּדל שׂערות ומרושל, כחוש־בשר וחלש – היו מדברות על לבי לאטן… נתעוררה אהבתי אליהן מילדותי. הן היו גדולות ממני בהרבה וחיבבו אותי תמיד. ומדי בואן לפעמים רחוקות לדמשק – עלצתי לקראתן. והיה כמו שבו להיראות ולזרוח אלי לפתע ימי הילדות – ועתה לא יכולתי לבלי עשות רצונן… הבלגתי על כלימתי וצערי – והביאו סַפּר… נתתי שיעשו בי מה שרצו… שמעתי לדברי השיחות ולא דרשתי שירחיקו איש מעלי… באמונה – ניסיתי. אך לא עלתה בידי. ביתר תוקף נפלו עלי המרורות… בימי הפסח הייתי אוכל בשרי בשיני. החנקתי עצמי. נמנעתי בכל כוחותי לבל הפוך את החג להם לתוגה… והייתי כענן שחור, דוֹמם, הנושא רעמים בקרבו… הלעג והבוז אפפו אותי והיו כשולחים דקירות־סכינים וחניתות בכל בשרי: “הנה, הנה הוֹרדת ראש… נכנעת, רחמוּ… קיבלת גורלך… חסל… החלו באים ימי ה’התחלקות', המפלה… החילות לרדת ולשקוט… עוד מעט – וחסל… תפול שדוּד… איש אומלל, מסכן… הנה הולך ובא השקט והשממון… רוצה אתה, אומלל, להתחמק, לברוח… לברוח מן המחשבות… מן העיורוֹן… מן האהבה… משפיקה… רוצה אתה להתכחש: – שפיקה? מי זאת שפיקה? מה לך אִתּה? היא מחכה לך? היא שולחת עיניה הנבוכות מאסונה ומצפה לבואך?… הנה גם פה מצפּים לך… אשתך ובניך ומשפחתך… איש אתה! בעל חובה ואחריות… הנם כולם… משפחתך ובניך… שמע קולם… הנה ישמע בבית קול שיחה… גם קול צחוק… הנה מתנדף היגון ועולה… הנה הולך ועובר הרע… לא כך? קל לך… מה קל!… ‘מה שא אַללָה’ (ברצון האל) – מבורך שם האל…” והיו קולות הלעג האלה, כמו יושב איש אויב בקרבי ושולחם לאזני בצחוק מכוער, נבזה… ואז היו הלילות קשים. כל אותם הלילות, בפסח ואחרי הפסח, לא הייתי סוגר עיני. שלחתי לעתים את חיים לאמליה. הוא לא יכול למסור לי דבר… היו תמיד אנשים… הייתי כמו מתאבק עם המחשבות המכעיסות אותי.
אז היה לי פעם ליל חרדה – גערתי בבני הבית ובמשפחתי, רגזתי כמוכה שגעון על אחיותי – צעקתי להם בדברים גלויים כי יעזבו את הבית… יסעו, ילכו באשר ילכו – יעזבוני לנפשי. לא אוּכל שׂאת השאון! – פרץ קול בכי מגרוני – לא יכולתי עצוֹר…
אחרי שבועות אחדים נסעו אחיותי בתוגה וצער – נסעו כאשר באו, בלי טיפת נחמה. ולא אוּכל לספּר על הפרידה המכאיבה, כמו שלא סיפּרתי לכם על הפגישה המרה…
אז, כשחזר השקט לבית – חזרתי למצבי – למלחמות נפשי. בימי החג, עם בני המשפחה והמונם – הייתי כאיש נאבק עם חבר שודדים וידיו כבולות, אסורות, עתה ידי מותרות… ידי אתי… שבו ימי המלחמה – וטובה היתה לי ההתאבקות וגם התוגה מימי המאסר וההכנעה – שבתי אל עצמי… טוב היה לי להיות הולך ונפצע, נחבל ונכאב ממהלומות מלחמתי – מהיות כאילם ומוכה מן הלעג והשממון.
חיים סיפר לי בלכתו בפעם הראשונה בקיץ – שמצא הכל כשהיה. אין שינוי ותמורה.
אבל מאז נשתנו ובשלו כבר במשך הימים ההם מחשבותי אני בקרבי: אחרי חג השבועות קראתי לאבי ביום אחד בבוקר ואמרתי לו לסגור הדלת עלינו. פתחתי שיחתי אתו לאטי, לבלי צער אותו בדברים קשים. הוא היה חלש, והיה מתלונן אז על בריאותו, ושכב לעתים בבית. כאב לבי לדבּר אתו, אך לא היתה לפני דרך אחרת. במשך חדשים רבים ביקשתי להימנע מן הענין… לחזור בי… לדחות – אך כבר ידעתי נכונה וגמרתי בּלבי כי אין מנוס לי. ואזכור כיום נכון וברור את אשר שוחחתי אתו. אמרתי לו כדברים כאלה:
– שמעֵני, אבי, ואל יהיו הדברים זרים ומשונים בעיניך ואַל תתן לשלוט על עצמך הצער והתוגה. האם לא תודה לי, בכל לבך, כי אבוד אני מן החיים? כי אין אני נחשב בין החיים?
– למה אתה שואלני כזאת? – אמר – מה התכלית, רחמו?
– אני שואלך, ואבקשך, בשם האל, לענות לי על שאלותי: “כן” או “לאו”. ענני – האם אין אני נחשב כמו נעדר מן החיים? מה לי עתה מן החיים? אמוֹר בעצמך – אתה יודע וראה… במה נחשב אני חי?…
– לדאבון לבנו ולשברנו – כך הוא הצדק אתך…
– היכול אדם שאבד רכושו, רצוֹני, המוּתר לאדם שאבד לו כל רכושו לקחת רכוש אחרים על עצמו ועל אחריותו ולשאת ולתת בכספים כאילו בעל הון הוא?
– ודאי לא. אבל מה כונתך? – שאלני כמשתומם.
– ומה, אבי, בעיניך חשוב יותר: הכסף, ההון או האנשים ונפשם? – שאלתיו כ“מוּסטַנטֶק” (חוקר, עורך־דין).
– כלומר? לא אבין כונתך – אמר.
– כונתי, אם אדם חסר־כל “ישתלט” על אנשים ועל נפשוֹתם ויקחם על אחריותו בעת ידיו ריקות מכל – האין זה חטא ועושק? האין הוא מרמם ומובילם לכליה, לחורבן. – כן… ודאי… ומה רצונך? – היה שואל כנבוֹך.
– רצוני – כי הנה נעקרתי מחיי… לא אדע מה תהיה אחריתי!… מתי תבוא ואיך תבוא – ועל כן איני רוצה לשאת על גבי גורל אשה ובנים – נסתמה “חַיתי” מעיני ולא אוּכל לקחת עלי בשום פנים חייהם ועתידותיהם של אשתי ובני… גמור ומחלט אתי לשלח את עליה ואת בני מעמי… לתת לה גט… ותקח את ילדיה אתה.. או – שלחוני מיד מהבית הזה… אל אשר תרצו… אל בית־המשוגעים או הרחק מפה, אל המדבר, בין שבטי בידואים, אל אבדון, אל גיהנום, שלחוני מפה – וָלא – אני בעצמי אשׂים קץ לחיי. אבל… לא אדבר עתה דברי רוגזה… לא אזעם… לא משנאה ולא מאיבה אעשה זאת. אתה ידעת אם דיברתי מימַי רעה ואם היתה לי איזו פגיעה עם עליה. לא מרעה ולא משטנה אעשה כזאת. כי אם אחוש את עצמי כסַבּל רובץ תחת משא כביר, מעיק, ממית – לא אוּכל עוד…
שמעתי את קולו רפה ועולה בפיו בצער: – מה התועלת, בני, במעשה זה?…מה עלה בדעתך? מדוע תחשבם כמשא? אני אשא את המשא… למה תדאג אתה לזאת? על כתפי הם… אשתך ובניך – בני הם… יאכלו וישתו כל הימים משולחני… מה שנתן לי האל… למה תתעצב אתה על זה? ואף למה תחשוב אתה על זה… אין לך לדאוג מאום… בטוחים הם, גם אתה וגם הם, לכל החיים… ברוך השם… כל אשר לי – לך ולהם יהיה… כספך וכספי יגיעו ליותר מאלפּים לירה זהב… תודה לאל… יספיק לכל החיים לנו וגם לבניך… (ואני אז לא ידעתי כי אמנם עלה כספנו עד כך. תמיד אהב אבי להסתיר רוָחיו גם ממני). והוא דיבר עוד: – מכל רצוני… ובכל המתיקות אדאג אני להם… עד היום אשר אחיה דבר לא יחסר להם… “מעיני זאת לעיני זאת”– יקחו כל מה שדרוש להם…
– אבי, – אמרתי בלב נסער – אל תנסה לדבּר אלי… שבועות וחדשים חושב אני על זאת… לא דברי “חמימות” וריקנות אדבר… התבוננתי ושקלתי כאשר ישקלו את אבק הזהב – ואין מנוס מזה…
– אבל שמע, רחמוּ ה“מַחבּובּ” (הנאהב), לדברי אביך: מרוב יגונך – אומר אתה לפעול עוולה…. חטא… אשת חיקך ובניך – איך תשליכם? – איך?
אז, אזכּוֹר, שפכתי על פניו יגון לבי: – חטא? – אמרתי לו בלעג ובכעס – לא אדע עוד חטא! לא אדע מה הוא חטא! העלי יאָמר כי חטאתי? לוּ ידע אלהי השמים רחמים – לא יסרני עד ככה…. ההיה אנוֹש בתבל – אשר נכנע ונרמס כמוני? חטאתי, אפשר חטאתי… אבל המעט אשר עיניתי עצמי? מה היה עלי לעשות ולא עשיתי? במה ניתן לאדם לכפּר עווֹנו ולא כיפּרתי אני? המעט אשר דפקתי בשערי הרחמים וזעקתי לשם האל? כמה “צדקה” נתתי? לאלמנות? מה לא ניסיתי? או ההיה אדם אשר השפיל עצמו וקרע לבו וגילה נפשו כמו שעשיתי אנכי? האם לא סיפּר לכם חכם צדוק – כמה פצעתי את לבי ורמסתי את עצמי ככלב? האם לא יכול האל להעניק לי קו־אור אחד – הן היה לי קו אחד. יכול היה להישאר… למה לקחוֹ אף אותו ממני? למה התאכזר ואסף את רחמיו כליל?… וגם אני – אין רחמים בלבי… איני רוצה… איני בן־אדם… “וַחש” (חיה) אני, וחש אהיה… איני רוצה בחיי אדם.. לעולם!…
אבי קם ואמר ברעידת קול: תן לי לחשוב: תן לי ואראה איך אפעל במצוקה הזאת… איני מבין… מצוקה חדשה באה על ראשי…. איך אדע פּשרה?… לא אדע למה יסרני אלהים ככה… מה חטאתי? במה עויתי?…
ואף כי היה אבי חושש וחושד מעט בענין זה – כאשר ידיעתי אחר כך – בכל זאת הוא, אבי הטוב, לא ביטא מלה מפיו לבל העציבני… אך הענין נודע לי כאשר דיברתי אחר כך עם חיים שותפי…
ואני נשבר לבי בקרבי כששמעתי קולו והרגשתי צערו. אך התחזקתי ואמרתי: יתרגלו עם הצרה הזאת! כדברי המשל: “כל דבר – מתחיל קטן והולך וגָדל, הולך וגוֹבר, מלבד הצרה: היא מתחילה גדולה והולכת וקטנה, הולכת ונשכחת”. רק צרתי היא משונה ויחידה בעולם! מיום ליום תגבר בדמי, תחזק ותעצם, ותשים ראשי לגיהנום ותהפוך חיי למרורות…
רחמוּ ביקש להפסיק דברו, באמרו כי הנה ארכו הדברים ואנו צריכים לאכול את ארוחת הערב. יספּר אולי בפעם אחרת את השאר… אף כי לא יחשוב להאריך עוד…
ענינוּ כי השעה מוקדמת עוד. זה רק כשעה ששקעה השמש. נשתה עתה כוס חלב חמוץ וברצון וגם בתודה נשב עוד כמה שעות. אחרי רגע שלחו מהבית חלב חמוץ ושתינו. הובאה נרגילה חדשה לרחמוּ.
בינתים הלכו וכבשו את החורשה בערבוביה אורות־ירח וצללים. דממת הערב השתררה ברכּוּת ובשלוַת־עצב מסביב. אנו היינו סמוכים לרחמוּ ושטוחים על הקרקע; בכל עת דבּרוֹ נמנענו מהפריעוֹ במאום: מי יודע את הרגשתו בדבּרוֹ הוא – לפני אנשים השומעים ורואים… המנהל היה רק מזכיר לעתים בשפה הערבית ביטוי הולם לניב אשר בפי רחמו – למען הוֹכיחוֹ כי נתונים אנו בהקשבה רבה לדברי פיו… רחמו היה נהנה מאד באותו רגע מ“טעמו” של המנהל בשפה הערבית והיה כמו מתמלא רצון להמשיך דבריו. הוא ישב על יד גזע העץ, אך לרגעים קלים נשען בו ולרוב ישב כפוּף־גב במקצת – והיו דבריו נשמעים לאזנינו כמי מעין המפכים מפינה חבויה… וגם חיים וזכּים היו הדברים כמי מעין… אחרי מנוחה קלה ביקשנוהו להמשיך.
– כן…. היו אז, כשדיברתי עם אבי על ענין אשתי ובני, ימי אביב ראשונים, שבוע או שבועים לפני חג השבועות. ועם בוא האביב קמו ונעוֹרוּ בלבי מכאובות רבים: הייתי זוכר אז, שלפני שנה, באביב הייתי אז באמליה…
בימי האביב ההם באמליה – הן היו אז התקווֹת הגדולות והשמחות הרבות ממלאות את לבי והאהבה לשפיקה גמלה ועצמה באותה העת – וחשבנו יחד אז על העתידות. האביב היה שולט ומולך אז על הכל. אורה וירק וגיל היו “מרננים” בכל פינות הנפש ובכל עורקי הדם, כאשר היו זרוּעים בכל עבר ופינה, בכל הבריאה. ועתה הייתי מונח… כמו… כמו סחבה מגואלה בזוית החדר שדוּד מכל, מאוֹר, מגיל ומאהבה… היו הימים והלילות ההם קשים עלי יותר מימי החורף, קשים יותר… בחורף הייתי כאיש חולה, עכור נפש, אשר לא יערב לפיו כל מאכל ומשקה ותמאס נפשו בכּל, בכּל… אך עתה הייתי מרגיש את האביב בעוֹרי… בדמי… האור והנועם נראו אלי כאשר יראו מרחוק, דרך סדק קטן, לעיני אסיר המושלך בבור־כלא חשוּך… גם אני ראיתי בנפשי את האביב; נכספתי לשמש, לאור, לירק ולעדנת הגנים, להנהרות העליזים ולאותה ה“מלאה”8 הרבה והכבדה, עת תתפנק ותעלוז ביפיה, כאהובה הנשענת בין זרועות מאַהבה… צמאתי לאור החיים. בגופי הכחוש ובלבי החולה עצם מכאוב הצמאון… ערגתי לגן־העדן – מתוך הגיהנום… קראתי לאור מתוך האפלה… ועיני שפכו דמעות אז, בימות האביב, שבעה מונים מאשר בימות מחורף. אך לא צעקתי. למי אצעק?… אשתי היתה מחליפה לי בדומיה פעמים אחדוֹת ביום מטפחות רטובות מדמע. ואבי – בריאותו כבר החלה נהרסת מאותם הימים ואני לא שמתי על לב – הוא היה נכנס אלי לפעמים והיה מתחנן אלי: “די, בני… לא אוּכל עוד ראות אותך כך… דמעותיך יקרבו את יומי… עשה למעני… תן לי לחשוב ולפעול במנוחה… אני חושב ומחפש דרך… אולי תתן כי יבוא שנית ח' יום־טוב ויקרא לפניך כמו בחורף… אז היית נרגע קצת, אולי תנוח עתה…”
אבל אני מיאנתי ולא אביתי באיש ובחבר בני־אדם – ככה נמשכו ימי האביב…
חיים שותפי היה הולך לאמליה והיה מודיע לי את שלום שפיקה. והיה כשסיפּר לי שהוקל לה קצת והיא שקטה – וידעתי כי ידבר נכונה – נרגעתי וציפיתי בשקט, במחשבות מטרידות בשתיקה… אבל כשידעתי מדבריו שרע מצבה ומעורר רחמים – נצרבתי בדומיה בכאבי. והעיקר – הייתי אז נבוך ועייף ממחשבות חדשות….. ולא ידעתי את אשר אעשה… – אך לא אאריך בענינים עתה, בקצרה אומר לכם: השתוקקתי לשמוע את אבו־טהר מדבר לאזני… חפצתי לשוחח אתו. עוד לא ידעתי ברור – מה? אך נמשך לבי לענין הזה ולא הייתי יודע אם אעשה כזאת אם לא אעשה… אם טוב יהיה הדבר אם לא… והעיקר אם אפשר יהיה לדבר אתו בבית. אם אוּכל לדבר ולא ישמע איש? ואיך לסדר את הדבר? וכשחשבתי בענין הזה הייתי חרד ורועד… מה יעלה במוחי? למה אקראהו? מה אעשה? מה יש בידי? מה אני? איך אדמה את הדבר בנפשי? האדבר אתו על שפיקה? מה אדבר? האתחיל לבנות בנין חדש ואני קבור תחת מפולת בניני וקרובה נפשי אל המות? “הי, רחמו! חזרתי ואמרתי – העוד לא ‘נשברה גאותך’? מה משענתך, רחמו? קום קבוֹר אהבתך, כאשר נקברו האוהב והאוהבת גם יחד! האם נסכלת עד כך, כי לא תחוש בלעג אשר ילעגו לך האלהים והאדם? התחפוץ מאד לשׂמח את העולם כי יראו: אוהב מגשש במקלו ואהובה לקויה בדעתה יוצאים במחול ובגילה?…” כך הייתי קורע אז בשרי בצפרני… והיתה אז אמונתי באלהים נהרסת ונופלת… בלילות בניתי לי תקווֹת ותנחומות והרסתים, בניתים בלילות ארוכים ודוממים, והחרבתים בידי ברגעים קלים.
שותפי חיים היה נמנע משבת הרבה אצלי – רק דודי נתן היה בא לעתים קרובות והיה יושב שעה ארוכה ומדבר במתינות אתי. ואותו לא יכולתי “לשבור” (להעליב), הוא אהב אותי תמיד, והיה ניגש אלי כמו בפחד ומדבר אתי. ולכן, חשבתי, כי במקרה אינו מוצא חיים שעה ראויה לשבת ביחידות אתי. לרוב היה מי שהוא מבני הבית – ואני לא הבנתי אז מאום… סוף סוף קראתי לו פעם בהזדמנות שהלכו בני הבית. הוא בא מיד וישב על ידי. החילותי מדבר והייתי מבקש את עצתו ודעתו: אם טוב בעיניו כי אקרא “ככה” לאַבּוּ־טהר, לשוחח אתו מעט – מה דעתו?
אז אמר לי חיים: לא, רחמו, לא צריך, אל תחשוב על זאת…
– מדוע? שאלתי – מה אתה רואה בזה?
וסיפּר לי בקצרה ובשלמוּת את כל הענין: עוד בימי החורף (טרם אדבר אני כלל על ענין אשתי) – הם, בני הבית, היו חוזרים ומבקשים “מנג’מים” (חוזים בכוכבים, מגידי־עתידות) למען דעת מה היו הקורות אתי, מה “נפל” ואיך נפל ומה תהיינה הבאות. כך נוהגים תמיד אצלנו. בעת יסבול ויתענה מי שהוא בענין צרה והוא נבוך – יפנה למנג’ם – לאיש או אשה; יש ביניהם דוברי ריק ולהג, אבל יש מבינים. גם אני הייתי בבחרותי חושק לפעמים לשמוע דברי אנשים כאלה. האמת אגיד לכם: הם היו אומרים לי לעתים לא מעט ממה שהיה בלבי. למשל, פעמים אחדות, אזכור עתה, שתים־שלוש פעמים אמרו לי: שלבי מלא מאהבה כל הימים… אין איש אוהב כמוני… שאני חושב מחשבות… תמיד נתונה דעתי במחשבות עמוקות… כל רוֹאַי יאהבוני… ידי מבורכה בהצלחה… ואמרו: תגע באש – ולא תיכּוה… (ואז טרם הכרתי את שפיקה)… והאמת שהייתי “כך” כמו שאמרו… וכשהכרתי את שפיקה נזדמן לי רק פעם “לראות” אצל אשה מנג’מה, אמרה לי: אתה אוהב… ואהוּב… ואתה כבול… ואהבתך כבולה בכבלי ברזל. דרכך עקובה… מכשלוֹת… פגעים… אך זאת דרכך, לא תימלט… וסוף סוף תגבר… תשקוט… ותפליא במנוחתך את בני־האדם"… כך אמרה כמו שאומרים תמיד – דברים “סגורים”. אני ביארתים אז במידה אחרת. אך הם נכונים – ואני אז, בימי המצוקות, לא האמנתי, מרוב עגמימות. ביום אאמין שיש יודעים… יש… וזה נעלם ממני…
אבל אין זה מסיפורנו… כשבאו היגונות אחרי ההתנפלות, אני, כמובן, לא יכולתי לחשוב על דבר כזה – לפנות למנג’ם – שמא יגיד ויגלה את הנסתר… ובני הבית – לא הזכירו לי, אבל הם שאלו בסתר כמה פעמים (אחד אמר גם כן שימוּת עלי בן אחד, וכך היה…). וחיים סיפּר לי בדבּרי אתו, שבמשך הזמן שנַים הגידו להם בפירוש כדברים האלה: שאני שרוי באפלה גדולה… ובתוך הדברים אמרו עוד – שאני “אוהב”. אבי היה אומר שבדבר הזה הם טועים… הן הוא מכיר אותי… הוא יודע איך אני הייתי נאמן לאשתי… הוא, מסכן – מה היה יכול להכיר אותי? – תמיד הייתי מהלך כמו – “סוד סתום”… כך היה. וכשדיברתי בימים ההם עם אבי על ענין אשתי – החל הוא חושד אולי צודקים באמת אלה שאמרו… והיה מדבר תמיד עם חיים אם אינו יודע הוא, שהיה כמה שנים אתי, איזה “ענין”, איזה “דבר מן הדברים”, איזה רמז… וחיים ענה להם שאינו יודע… ולכן היה נמנע מבּוֹא אלי ולא חפץ כי יבוא אבו־טהר – כי אולי יובן הדבר… או יוָדע…
נכלמתי בפנַי בעצמי, בשמעי את הדברים האלה: “הנה אני יושב בפינתי השוממה – אמרתי – ואבנה עולמות ואחריבם שבע ביום – ואיני יודע מה שנעשה מאחרי כתלי חדרי… נמנעו ממני דרכי חיים ומהלכי האנשים; לא אדע צעדם ודרכם – אבל מחשבותי ודרכי אני יכולות להיגלות לכל… הנה באים בלי ידיעתי ובלי שאוֹל פי ויחקרו וידרשו בחיי ובמחשבותי כאילו אני איני אלא אבן דוממת…” והשתוללתי אז בזעמי! דרשתי מאבי, ברוגז ובתקפה, כי ימהר לגמור את אשר ביקשתיו: יקרא לחכם ויכתוב את הגט. –
ואבי היה מתחנן אלי כי אשקוט ואירגע ונתישב בדבר עוד ימים מספּר. – – –
ואז – ביום אחד לפנות ערב הקדים אבי לבוא מן החנות, קרב אלי וישב. אמר לי שברצונו לבקש ממני דבר ושלא אסרב לו. ביקשתיו להודיעני חפצו. סיפר לי שבחנות התוַדע במקרה אל אחד הנכבדים (אבו־רשיד) ממשפחת ראש העיריה. היו בחנות עוד מכרים ערבים. ובעת השיחה דיברו עלי. ואבו־רשיד זה אמר: כי הנה יש בדמשק איש מופלא, שיך נבון וחכם בענינים כאלה: “מחלות”, “מבוכות” ו“מרה־שחורה”– שיך עבדול כארם א־ טוניסי – זה שהזכרתי לכם. והוא מרפּא הכל – בדרך מופלאה. הוא גם משחר (לוחש), גם משקה תרופות, וביחוד מרפּא בדיבור, ב“מתק־לשון”. בביתו, בחצרו הגדולה, בקצה “שוק אסרוג’ה”, לפנַי ולפנים (מקום רחוק ובלתי נודע לרבים) – יש לו “ממש” כמו “בית־מרפּא”: אגף נשים לבד ואגף גברים לבד. שם יטפל ויבקר אותם – ושמו מפורסם לתהילה מרוב הצלחותיו. הוא אמיד ואינו מקבל אליו אלא אחר הפצרות רבות. ולכן יודעים אותו רק בין “הגדולים” הנכבדים.
כך סיפּר לי אבי, ולבסוף ביקש ממני שאסכים “להתבקר” אצלו, כי “יראה” אותי, ידבר וישׂוחח – ואולי ישקיט את “העצבים” ויתן לי מנוחה ומרגוֹע.
ובאותם הרגעים שאבי היה מדבר על לבי, שאסכים בדבר למעני, בשביל עצמי – אני הייתי כל אותה העת חושב – עליה, על שפיקה. בלבי אמרתי: אם למעני – אמאן ואפקפּק; אך אולי יועיל ויציל זה השיך אותה, את החביבה, מחליה וממבוכתה… אולי הוא יהיה המושיע לה. ולבי היה דופק בקרבי מאפשרות וממתיקות התקוה. חשבתי מעט בלבי ואמרתי לאבי: אסכים, טוב.
אבל אבי אמר אחר כך שהוא, השיך, אינו בא כלל לבתים, כי אם יובא החולה אליו והוא יטפל בו ימים מספר – ואז יגיד את דברו, אם יש תקוה לרפאו או לא; כי נכבד האיש ואינו “נצרך” ועושה את עבודתו בעיקר כמי ש“מגיש שירוּת אנושי” לסובלים ולמעוּנים.
קשה מאד היה לי אז לצאת מן הבית… עד אז לא יצאתי כלל. לצאת מובל על ידי אחר לרחוב, היה עד אז בעיני ענין שלא יתכן… לא פיללתי מעולם שאסכּים לזאת. אך למענה נשכחו ממני בקלוּת כל ההרגשות והמחשבות, כאשר ישכחו דברי־חלום סבוכים וקשים מלבו של אדם בהתעוררו בבוקר לעבודת יומו…
אמרתי: טוב, אלך אליו. אנסה… – אבל ביקשתי כי המוביל אותי יהיה חיים שותפי. לא ארצה באיש אחר.
אבי הודה בפני לאל על אשר קיבלתי הפעם דבריו בלי רוגזה.
הם, אבי וחיים, הלכו אל השיך ודיברו אתו – וגמרו שאהיה אצלו שלושה ימים. ואחר כך יבוא אבי לקבל תשובה.
נסענו בבוקר בשעה מוקדמת בעגלה, אני וחיים. זה היה – אזכור נכונה – ביום ראש חודש תמוז. בנסענו בעגלה היה חיים מתאר לי איפה אנו נמצאים ואיך אנו נוסעים. ידעתי את הרחובות, המקומות והסימטאות – והם מן הצרים והחשוכים והמועטים מ“עובר ושב”. בעת הנסיעה היה חיים מתאר ומצייר לי את השיך, את דמותו ואת מלבושו ולפי סימניו – הייתי זוכר ברור שראיתיו פעמים ברחוב “חמידיה” (אחד הרחובות הראשיים): גבה־קומה, זקן שחור גזוז לו; פניו יפיקו חן רב, נדיבות ובינה; מבט עיניו – טוּב, אורך־רוח וענוה, מהלכו – מתון ואטי; מלבושו – באופן מיוחד: עגאל וכפיה בראשו ועבאית־משי חוּמה עליו. לפי כל הסימנים הללו שהשמיעני חיים אמרתי לו: “הוא הוא, ראיתי, הכרתיו”.
והיה נדמה לי בנסענו לשם כאילו מובילים אותי אל מקום שיהיה לי למקור ישועה ורחמים… הרגשתי בלבי כמו מה שהרגשתי אז – כשנכנסתי לחדרנו הגדול –ל“תחלאיה”. אולי תבוא הצלה לשפיקה החביבה מן המקום הזה.
המנהל שאל: הנמצא השיך כיום בדמשק?
– לא אדע עתה אל נכון – ענה רחמו. – בימי המלחמה העולמית נשלח מפּה עם הנתינים הזרים. הוא היה נתין צרפתי מטוּניס. שאלתי עליו אחרי המלחמה כמה פעמים מתוך השתוקקות וחיבה אליו. עוד לפני שנתים נזדמן לי לשאול עליו ואמרו שלא שב. ביתו נמצא ברשות הממשלה.
“ניסה” (איך שיהיה), כשבאנו לבית פתח לנו את הדלת עַבְּד (כושי), כאשר ימָצאוּ על פי רוב בבתי “הגדולים”. הוא הביאנו אל חדר גדול. ישבנו וחיכינו. חיים תיאר וצייר לי את החצר. היא מרוּוָחה – שלושים על שלושים אמה. מרוצפה אריחים שחורים ואדומים. הבריכה באמצע מוקפה עצי “אסקידיניה” (שסקים); בקצוי החצר מסביב עצים רבים; בית לא גדול ממול הכניסה – שם דירתו. והחולים – שאלתי את חיים – איפה ימצאו? אמר לי: מימין “ליוואן” (אולם פתוח לחצר) מרוּוָח, מקושט עמודים, ובאמצעו – בריכה קטנה. הוא אמר שהנה ישבו ששה חולים במצעים רכים על יד הבריכה. שני משרתים אתם. ומשמאל – אגף הנשים. אבל אך אחורי הבית פונים לחצר. כניסה מיוחדה לאגף מצד אחר. הוא שמע כי גן־פירות גדול לאגף הנשים – גן בתוך העיר. כך ישבנו ושוחחנו.
אחרי שעה קלה בא השיך.
– שלום עליכם, בני – אמר בהיכנסו, וקולו היה רך וחנון. הוא ניגש אלי ולקח את ידי. – ברוך בואך אל ביתי – אמר – נקוה, שתהיה ביאתך אלי לטובה ולתקוה – בחסד האל.
– כדבריך, וברצון האל – עניתי.
הביאו מיד קהוה. שתינו ודיברנו קצת. הוא התנצל על איחורו, כי נטרד בענין אשר לא חיכה לו.
אחר כך אמר לי: אודך כי הסכמת להיות אורחי אלה שלושת הימים; הנה על יד החדר הזה קבעתי חדרך שתשב בו, שם ימצא לך כל הנחוץ; אחר הצהרים אבוא ונדבר לאטנו ברחבות לב.
חיים ישב אתי; בצהרים הביאו לנו לאכול לחדרי – מאכלים קלים “כשרים”, הכל בכלים חדשים. אז הייתי עוד “תופש בדת” ככל הרגיל. היו המאכלים נעימים וטובים. אחרי הארוחה הלך חיים ואמר לשוב עם ערוב היום.
אחר הצהרים, בשעה תשע בערך (שלוש – אירופית), בא השיך בעצמו ולקחני אל חדרו אשר עלינו אליו במעלות. ישבתי על ספה נמוכה ורכה והביאו לי מיד נרגילה וקהוה.
פתח ואמר לי: הנך עתה כמו בביתך, ברשותך; “קח מנוחתך”– בלי כל דאגה וחשש. אין מסביב “לא אוזן ולא עין”– אין איש. ולבי פתוח לך כמו לבך לעצמך. אביך סיפּר לי בארוכה על הקורות מזה שנה וכל הענינים הרבים והודיעני ממצבך ומ“רוחך העצבנית” – ובאו דבריו אל לבי ועוררו רחמים רבים. ואני אבין, לפי קוצר דעתי, – כי יותר ממה שסיפּר האב יש לי לשמוע מפיך. אדמה כי יש לך לספּר רבות, רבות… האם לא אטעה? אם ברצונך, בני, הנני מוכן לשמוע – הכל… מה יציק לך? מה תחשוב היום? ומה תדאג למחר?… ומה יזעזע מנוחתך?… אני אעשה כל אשר ביכלתי, מה שביכולת אדם, להקל מעליך משׂאך – ולאלהים הישועה התמה.
היו דבריו מרגיעים את לבי. שפתו – צחה וברה. אך שאלתיו: האם אל נכון ובכל האמת אוּכל לדבר אתו על… סוד… על דבר סתר – האם לא יגָלוּ מחר הדברים ולא ישמיעם הוא לאבי או למי שהוא? אמר לי: מי שרואה את עינוּיי האדם וסבלוֹ – כמוני – לא ילך בדרך נפסדה. בשם האלהים ובשם הרחמים אשר אגיש לפי יכלתי לבני־האדם הדווּיים – אודיעך נאמנה, כי לא יהיה לך בזה כל חשש ואף כ“דקוּת השׂערה”.
חשבתי רגע – ודפק לבי בקרבי. אמרתי לו: אדוני השיך, אני “כלי שבור”. אדם מוכה ונפסד; אדבר כל אשר בלבי. והיה – או שתפול שכבה אחת מיגון לבי או שאכרע לעד תחתיו – בידך אפקיד סוף תקותי ותכלית חיי… האחרונה… והעיקר – אמרתי לו, לפי החילי לדבר אתו: – האמת, אני לא באתי אל כבודך למעני… כלל לא למעני… אני אדאב על אחר… לשמו ולמענו באתי. לי – אין עוד מה לקווֹת ואין מה להיטיב לי… מצוקתי תענני ותכריעני אך בגלל אותה הנפש…
ישבתי וסיפרתי לפניו בדרך קצרה ושלמה ככל אשר סיפרתי לכם; מאליו יובן – עיקרי הענינים סיפּרתי לו: על מלאכתי בכפרים, על מחשבותי… על מעשי… על בני ג’רעי, על שפיקה, על האהבה, על משפחתה, על האסון, ה“תחליאה”, על הגורל של שפיקה עתה… על המחשבות המתעוררות עתה בלבי בלי מרגוע ובלי הרפות ממני ואשר יגזלו מנוחת חיי – כל הימים וכל הלילות… כך סיפרתי לו… וההבדל הוא: כי עתה אספר ולא אתמרמר ולא אתפלא על אשר בא עלי מיד האלהים… כי אחרי כן ידעתי הכל והבינותי הכל… אבל אז הייתי מספר לפניו והייתי מתרעם וקובל על פועל האלהים, הייתי מאריך בדברי אליו על כי נעדר ממני להבין מדוע גדלוּ ועצמוּ ענשי וחרפתי מן השמים עד ככה… דיברתי לאזניו – כפי שהייתי נבוך במחשבותי בימים ההם. וכל אשר הרגשתי בלבי שפכתי לפניו. גם על רצוני לשלח ממני את אשתי ואת ילדי סיפּרתי לו. ולבסוף אמרתי אליו: ועתה – תקותי האחת היא – עליה… אם תבוא הישועה מידך להשיבה לדעתה ולהחלימה… על כסף לא אחוס… ככל אשר תדרוש… כמה שידרש… אם תביאנה אליך פה ותתרפא – אז נראה ונחשוב על העתידות…
הוא שמע את כל דברי בדומיה במשך כל אותה העת הארוכה והיה משתומם לפעמים על הדברים… כאשר גמרתי אמרתי אליו: הנה חשׂפתי כל חיי ומחשבותי לפניך, לקחתי את לבי ומסרתיהו לך – השמיעני עתה, כבוד השיך, את אשר פיך ואת אשר בלבך…
הוא ענני בלשונו המתנוה וה“נַחַוית”(הספרותית): – כן… בני… יפליאוני הדברים אשר סיפּרת… יפליאני כוח סבלך… כתף גיבורים לך! אשתומם על טוּב לבך, על נפשך התמה ועל מחשבתך האיתנה… רבות שמעתי וראיתי בעצבון האדם וחייו, ומצוקות ותלאות קשות ורעות נגלו לפני בחיים האדם – אך כגזירה אשר נפלה עליך לא נקרה לי לשמוע… אתקשר מעודי עם בני־האדם המעוּנים, הנתונים בקשי הגורל – אך אתך, בני, אתקשר שבעתים. וראויה “אישיוּתך” לחיבה והוקרה – חי האל! אותך יאהב כל אדם ומגורלך יש ללמוד מה לכל אנוֹש… מכוֹס המרירות אשר ניתנה לך לשתות יש להביא מרפא לנפש האדם…
עתה, בני רחמו, לא אוסיף לדבר אתך, ולא אחליט דבר בחפזון. עוד עלי לשקול ולָמוֹד כל פרט וכל ענין גם כל מלה אשר השמעתני. אחשוב היום ומחר על הכל ואת אשר יעלה בלבי בבהירות אודיע לך באמונה. אמת לאמיתה… אתה אמרת כי לא למענך באת אלי ולא על מכאוביך אתה דואג, אבל אני אקוה ואאמין כי גם אתה תירגע… בבטחה אגיד ולא אפקפק כלל: ברוח חדשה וקלה תצא מאתי, רק לא אדע עוד איזו הדרך ואיזו המידה אבחר להביא המנוחה והשלום בנפשך. ועל ענין ה“בת”– נדע מחרתים את אשר נעשה ונחליט.
הנה, עוד שעה קצרה תשקע השמש, כשיבוא חברך תטייל פה בחצר המרוּוָחה לחפצך ולרצונך; טוב האויר פה ומבריא. ריחות הפרחים ינעמו לנפש. תהיה בביתי כמו בביתך. דע, בני, בדברתי הנאמנה אגיד לך, חצבת לך בלבי מקום עמוק ולא תחשוב את עצמך כאורח אצלי אלא כבן־ביתי. עוד תכירני, בני. אתה גלית את “מעבר חייך” לפנַי מתוך אֵמוּן – והכרתיך כאשר אתה. אך אתה לא תדעני עוד, בהמשך הימים נתוַדע יותר. אפשר תדע מי אני ומה אני ומה הביאני הנה להתעסק בענינים אלה…
הודיתי לו מכל לבי על מתיקות דבריו. יצאנו יחד לחצר. חיים היה כבר מחכה לי שם.
סיפרתי לו את הדברים והיינו מטיילים ומשוחחים בחצר החלקה, הגדולה. וכל אותם שני הימים, כשהיה חיים אתי, הייתי מהלך אתו הלוך ושוב בחצר המרוּוָחה בהנאה ובתקוה רבה. וכשהלך חיים מסר לי השיך אחד המשרתים, כי ישב על ידי ונבלה את הזמן בשיחות ובסיפורים.
והנה, אדונים – לא אאריך לאטי בענין אותם הימים ואחפוץ לבוא לסוף הדברים: למחרתים, בשעות הבוקר, אחרי גמרוֹ את עבודתו בין החולים בראשית היום, בא אלי השיך ולקחני שוב אל חדרו. הוא הגיד לי את אשר חשב והחליט בנעימות ובחיבה: ראשית – יקבל את שפיקה אליו, יטפל בה ימים מספר ויגיד לי את אשר יוָדע לו. ועלי איפוא לסדר את הענין שיביאוה אליו. ואשר אלי, אמר כי רואה הוא נחיצות שאשב אצלו שבועות מספר ועלי להסיח דעתי עתה מענין שילוּח אשתי ובני… ובדבר דמי הריפּוּי – לא יקח ממני כי אם דמי ההוצאות ומחיה, לכלכלה ולשירוּת בשבילי ובשבילה, בשביל שפיקה.
אבי בא באותו יום לפנות ערב, הוא שמח למאד כי מצאני מטייל בחצר שליו ושקט. השיך אמר לו כי עלי להיות ברשותו כחודש ימים. ביקשתי את אבי שימסור לי מכספי סכום כסף. ואף כי דרשתי סכום גדול לימים הראשונים, מסר לי למחרתו בכל רצונו בלי שאוֹל וחקוֹר.
הייתי “מתרונן” כל אותם הימים מן המחשבה, שאפשר תהיה שפיקה בבית אחד אתי, אף כי אגף ה“חרים” (הנשים) סגור ואין לבוא אליו ואין להתקרב לגבול ההוא – אבל די היה לי בזה לנחמני ולעורר אותי לחיים ולחדוה… האמנתי כי הנה מעתה נהפך עלי הגלגל לטובה… על ידי אבי עצמו תבוא הישועה לה… מסכן אבי… מה יכול הוא לדעת ולשער מן הבאות – איך ילכו הדברים עקלקלות וזדונות… אחר כך דיברתי על לבו של חיים והסברתי לו את הענינים – והוחלט שהוא ילך לאמליה; ידבר ויברר את הענין שם ולא יודיע שאני נמצא בבית. אף ימסור לידם ממני עשרים לירות, ההוצאות לרפואה לזמן הראשון, ויביאוה אל השיך.
ואין נחיצות לנו לספר עתה איך לימדתי את חיים לדבר אתם ואיך קיבלו הם את “נדיבות רוחי”; הם היו משתוממים על דבר הטובה אשר אעשה.
אחרי יוֹמַים הובאה שפיקה בערב עם אביה ואחיה אל השיך. ואחרי אשר ביקר אותה ודיבר אתה הגיד להם שבמשך שנה, בערך, עשרה או שנים־עשר חודש, מקוה הוא נכונה כי תשוב לגמרי לבריאותה ולהכרת. הוא ביקש מהם חמש לירות לחודש.
נסתדר הדבר.
אז הייתי מודה ומחבב מכל נפשי את חיים שותפי, כשמו כן היה לי: חיים. הוא היה בזמן ההוא – ובכלל מיום בוא האסונות עלי – היה הוא לי, כאשר יאָמר – ל“עינים” ממש… לחיים. בכל אשר ביקשתיו חשב ושתק – העיר לי את חששותיו – ומילא את רצוני. אחר כך הבנתי וידעתי, כשנסע לאמריקה – שהוא עשה זאת מבלתי יכלתו לשאת את הצער והדאגה. הוא היה טוֹב־לב, נאמן, ואהב אותי כאח; ואף כי היה חרד תמיד על כל דבר שהייתי אומר לו לעשות – היה ממלא רצוני, בהיותו תם ושקט מעודו.
וימי היותי אצל השיך כל אותם השבועות (נשארתי כחודש וחצי אצלו) היו בשבילי ימי טובה ומנוחה, ימים ששמעתי וידעתי הרבה מן העולם והשׂבּעתי נפשי מפי השיך הנפלא, ממחשבות החיים האלה ומ“דרכי הזמן” וכל אשר בהם. הימים ההם היו אל נכון בשבילי כמי־מעין טהורים ונעימים אשר ירווּ קרקע יבשה וכחושה ויפרוּה ויחַיוּה…
בימים הראשונים היה יושב השיך שעה שעתים אתי והיה מדבר ומשׂיח לאזני דברי ענין: סיפורים מן ה“תאריך” (דברי הימים), מן מלכי ערב ופרס, מן המעשים והמאורעות המופלאים, מדבר מלחמותיהם ופעליהם של אותם המלכים והוזירים ומדרך חייהם הגדולים והמפוארים, המלאים גם פגעים, גם תלאות, גם מרירות. כמה ידע הוא מן הדברים האלה! לבו היה מלא חכמה ובינה…
אהבתי לשמוע את הקורות למלכים ושמחתי לקול דבריו הנעימים עד שהיו משכיחים אותי – ימים שלמים – את עניני ומרירוּת לבי…
וכשראה שטוב לבי עלי החל אחר כך בכל יום לקרוא לאזני מספרי משוררים. שירים נפלאים, נשׂגבים! מן “אלמוּתנַבּי” וְאל־מערי9, ואכן קשה היה לי להבין את השפה ה“נַחַוית” והוא היה מבאר לי לאטו, מעט בכל יום, את המלים והרעיונות – והיו נתפסים ובאים בקרבי כל אותם השירים כמשקה הטוב המסעד את הנפש… עלצה נפשי תמיד לשמוע איך ישפכו המשוררים בין אלה ה“כאפיות” (החרוזים) המעטים, הקטנים – עצמת מחשבות גדולות ורחבות כמרחבי העולם! אהבתי אחר כך ביותר את דברי אל־מערי בשיריו (אתם יודעים ודאי שהוא היה גם כן “צ’ריר” [סגי־נהור] מילדותו); שיריו יפצעו הלב בתוגתם וגם יחלימוהו בלעגם ובצחוקם… עד היום אדע בעל־פה כמה מהם. ותמיד אוהב “להשמיע” (לדקלם) מפי דברי שירים אלה שאזכרם תמיד. למשל, התחפצו לשמוע באמרו:
אָחִי! תֵּבֵל זוֹ כִּנְבֵלָה.
וְנַחְנוּ –כְּלָבִים נוֹבְחִים סְבִיבָהּ.
הַקָּרֵב וְאוֹכֵל – דָּמוֹ בְּנַפְשׁוֹ.
וְיִמָּלֵט – אֲשֶׁר יֵשְׂטְ מִנְּתִיבָה.
ושמעו דבריו אלה:
יָדַעְתִּי טֶבַע הַזְּמָן אֲשֶׁר צָרוֹתָיו בִּ“מְזֻמָּנִים”
וְטוֹבוֹתָיו – בְּּדָיוֹת.
יֹאכְלוּנוּ הַיָמִים. וְהַשָּׁעוֹת תַּעֲבֹרְנָה עָלֵינוּ
כְּמוֹ הָיוּ – אֲרָיוֹת.
כִּי נִפְעַל – נִמְעָד. וְכִי נֵשֶׁב – בַּל נִשְׁלָו:
תָּמִיד אֲשֵׁמִים אָנוּ – הַשֵּׂיוֹת.
לָמָּה נִירָא מָוֶת וּ“תְהוֹם הַנְּשִׁיָה”?
וְהֵן יְרִידָתֵנוּ לַקֶּבֶר הִיא עֲלִיָה!
ואָמרוֹ ברמיזה:
יֵשׁ שֶׁקֶר – נֶחְלְקוּ בוֹ דֵעוֹתֵינוּ,
וְיֵשׁ – הִסְכַּמְנוּ לוֹ כֻלָּנוּ – כֶּאֱמֶת.
אָכֵן כִּזֵּב אֲשֶׁר יְכַנֶּה אֶת הַיִלּוֹד: חָי.
וְצָדַק זֶה אֲשֶׁר יְכַנֵּהוּ: מֵת.
ועוד כמה שירים, אזכרם ברובם…
אחר כך הבנתי שדרכו זאת לקח ל“רפא” אותי… כלומר – הוא היה “בעצם” מרפא את נפשי… מנעים ומשקיט את יגון לבי; מחמת שדברי השירים היו אומרים כמו אותם הדברים והמחשבות שהיו מכאיבים תמיד בלבי… והם, המשוררים, אמרו בענינים ההם דברי צחות ומליצה – עד כדי לנחם הנפש הדואבת.
ולכל חולה היתה לו דרך מיוחדת בשבילו. לפי החולה היה מבקש התרופה… יש ושמעתי את קולו מן החצר, בטיילי לאטי, כשהיה לוחש ומברך ובדברי “צלואת ודועא” (תפילות ופיוטים) את אחד החולים – כי קולו היה מהוּלל מאד, כובש לב, מעורר דמעות במתיקותו, ב“עליותיו” ו“ירידותיו”, והיה הולך ונשמע קולו, פעמים, עד קצוי החצר הגדולה והרחבה – קול מלא, משׂביע ומקודש כ“אימם”(חזן) מפואר השולח דברו לאזני קהל המתפללים לרגליו במסגד… ושמעתי, בימים הראשונים, פעמַים וגם שלוש מאגף הנשים עולה קול “אלאת” (כלי נגינה), כנור ותוף ומצלתים שרים ומנגנים כמו בבית שמחה. והיתה צהלה ממלאת הלב בהישמע לפתע קול הנגינה העדינה… אחר כך ידעתי שבדרך זו – בדרך הנגינה, היה מרפא בת־גדולים אחת שהיתה חולה בכאב לב, וגם כוח השינה היה רפה בה מאד…
ואותי ציוה בנועם פיו ובתוקף לשונו כי אוֹכל ואשתה ככל אשר יגישו לי. דומני – ואזכור – שהייתי אז כל היום טועם דבר־מה, או אוכל או שותה. והטיל עלי את פקודתו – שאטייל, הלוך ושוב, בחצר בשעות הבוקר ולפנות ערב – תמיד… וכך הייתי עושה – ושבו כוחותי אלי ומלאתי רצון להתהלך, לשוחח, לשמוע שירתו או שירת מי שהוא…
ואפשר היתה רוחי חיה וערה בקרבי מחמת שידעתי כל אותם הימים, ששפיקה לא רחוקה ממני וביני ובינה יפרידו מרחק שנים־שלושה רגעים. ואולי היתה זאת בכונה מאתו להביאנו ברשות אחת, אף כי נבדלים, למען הפריח תקוה ונעימוּת בלבי… ודאי זאת היתה כונתו… כל יום היה מודיע לי בלשון קצרה דבר־מה ממנה, משפיקה – כיצד אוכלת… ואיך היא עושה ומה שלומה, מה תדבר ומה תזכיר – ואחרי שבועים לשבתי שם הבטיח לי כי בבוא העת, אולי בסוף החורף, יתן לי לבוא בסתר מאחרי חדרה – ואשמע את קולה בדבּרה… עד בוא היום שתירפא לגמרי…
ההיה אדם מאושר ממני באותם הימים? התדעו מה הפליא להלהיב בלבי את הרצון והתקוה לחיים ולפעולות?..
אבי היה בא בכל יומַים, שלושה לראותני. ואחרי חודש יעצני השיך בדברו הטוב לצאת לרחוב וללכת הבית ולשוב אליו ברגל. יום יום הייתי הולך עד הבית בערב ושב בבוקר. בראשונה בלוית חיים ואחר כך היה הולך אתי נער מן החצר, פעמים בא אתי בני צאלח – הוא היה כבן שבע – ואגיד לכם – בדרך־אגב –: בימים הראשונים הייתי סופר בכל יום ויום הצעדים בכל רחוב ורחוב… הייתי שואל את אשר על ידי, איפה מתחיל רחוב חדש, והייתי יודע במשך הימים כמה צעדים ארכו בהליכה מהירה וכמה בהליכה בינונית או אטית… עד שבמרבית הימים ידעתי בדרך השערה ממש מבלי לספוֹר ולהתבונן… אחר כך, כעבור חמישה־ששה חדשים, ידעתי על נקלה ללכת לבדי… רק בימי החורף מרובי הגשמים הייתי נוסע פעם־פעמַים בשבוע בעגלה אל השיך.
“ניסה” (איך שהוא) – אשוב לימי הקיץ. כשבאתי מבית השיך אמרתי לכם שהיום הראשון לבואי אליו היה ראש חודש תמוז. והייתי בקביעות שם כחודש וחצי. בביתי הייתי שקט. גם שוחחתי עם בני הבית. לא נתתי את לבי להימשך אחרי מחשבות על אשר עודני הולך ומסתיר על עניני בלבי… אז הייתי רק חושב על ענין אחד – על היום שתירפא שפיקה – אחר כך אראה מה אעשה. וכך ציוַני בכל בירוּר והסברה גם השיך בדבּרנו על הענין. לכן היה קל לבי בקרבי. בני הבית עוד לא הבינו דבר. אז עוד לא ידעו מאום… כסף לקחתי מאבי במידה מספקת והוא נתן לי בלי לבקש חשבונות, כי אמר המסכן בלבו: “רק אחדל ממחשבותי ודאגותי…” והנה זכורני, באחד מימי אלול באותו הקיץ – בדיוק ביום חמישה באלול, יום הימלאות שנה מעת ההתנפלות עלי, – באתי עם הנער מביתי אל השיך כדרכי – שעות אחדות אחרי הבוקר. בצהרים הזמינני השיך לאכול אתו. הוא היה מפליא בתפיסותיו. הוא ידע וכמו קרא בלבי שביום הזה הייתי עגום וצר לבב למאד. לכן הזמינני להישאר אצלו. לו לא היו בנים – רק בת אחת (אחרי כן ידעתי כי לא חיו בניו – ילדה לו אשתו ומתו טרם יגדלו – השיך סיפר לי מעט מחייו אחר כך…). באותם ימות הקיץ הלכו אשתו ובתו ללבנון. הוא היה לבדו. ישבנו ואכלנו ארוחת הצהרים. נחנו אחרי הצהרים. הוא היה משוחח אתי כל השעות בדברי ענין ושעשועים, אך לבי היה באותם הימים, וביחוד באותו יום עצמו – כמו שבור… ריק…
לפנות ערב, כשבא הנער לקחתני הביתה – ביקשני השיך שאשאר איזה ימים אצלו. הן הוא לבדו בבית. ניגשנו לנער ואמרנו לו, כי יגיד בבית שלא יחכו לי, כי אהיה שם יומַים, שלושה – למען רצון השיך.
למחרתים לפנות ערב היתה רוח קרירה ונעימה. ישבנו ב“קאעה” (חדר בקומה התחתונה) הגדולה, מכיון שלא היה איש בבית. בתוך החדר היתה בריכה קטנה. שתינו קהוה ונרגילה והיינו משוחחים – אני כמעט לא הייתי עונה… לא אזכור מה התחיל לדבר… ולא אדע איך סיבּב השיך את השיחה והתחיל להשמיעני דברים נפלאים… שעה־שעתים דיבר… דיבר..
יקשה עתה לזכור הכל… אבל הדברים נחרתו בעיקרם לעד בקרבי… אדעם וארגישם, כאשר ארגיש ואחוש את מצוקתי. הם עשוני – מה שאני כיום… האמת: הדברים היו בלבי מכבר כגרעיני זרע, דוממים, טמונים בקרקע, אבל הוא – יצק מים והפיץ קרני חיים ואור עליהם – וחיו… ואז היה כמו הוארה נפשי לפתע. בכל עת דבּרוֹ געש לבי ודפק ואחר – שקט… דממה… נחתי, נרגעתי, נדם הכל בקרבי, לא נשמע כל קול – לא גבוה ולא נמוך… אמרתי לעצמי: זה שנה תמימה אשר אפרפר בעינויי בין אלו השאלות והספקות… דמיתי לאיש דל, אומלל, אובד – העומד על יד שער־ברזל בארמון אשר בלב המדבר בליל אופל וסערה וידפוק כי יפתחו לו… כי יצילו את חייו… יעברו שעות אחרי שעות והוא ידפוק וישווע… וכי תיעף ידו ויכלו כוחותיה – יחדל, ואחר ישוב וידפוק וידפוק… אני הייתי זה… והנה עבר על יד הדלת, שקט ושליו, זה השיך היקר, עבדול כארם, וכמו טפח בכתפי ואמר לי בקול חנון ורך: “יא אכי” (אֵי, אחי) מה תדפוק פה כל הלילה – ואין איש פה… לשוא תדפוק… בעל־הבית לא יגור פה… אין שומע קולך… ריק הבית הזה מבעליו…
חי האל – כך נפלו דבריו בלבי באותו היום באמרו: – למה תרקיב, אחי, בשרך ביגון הזה? מדוע תקבול ותתרעם על אלהים? מה כי תדבר בנפשך עזות וחוצפה? ולמה תשתומם על השפטים, על המרורות ועל המכאובות הגדולים אשר הביא אלהים עליך? לא הוא הביא דבר עליך… אף דבר… הוא לא אדם… לא יִקוֹם ולא יִשׂנא… לא “יתקנטר” ולא יכעס… לא כאדם יחְשׂב אל… הוא אינו חושב כמונו… רצוני לא יחשוב מחשבות אדם… כּלל… גם לא יפעל כאדם… ואיך יתכן כי נאמר עליו כי ישמע ויתעצב… יזעום ויסלח – והוא לא ידע חיים? רצוני: לא יחיה ויתקיים בכוח־נשמה כמו האדם ולא ידע מות כמו אדם… הן הוא “דאֶם” (תמידי, נצחי), לעד. הוא אל! ופעליו – מפעלי האלהים כולם – אינם כמפעלי אדם… לא יזיק ולא ירע, לא יתרעם ולא יתרצה… היש דבר שיכול הרעים אותו? הלב לו, צר וקטן, כלב אדם? היקנא וישנא? מידותיו ומפעליו – אחרים הם. שונים כליל ממפעלינו ומטבענו… מפעליו – הבריאה! העצמה! הוא בורא. הבורא! ואינו זקוק כי יגידו: “הבורא ישתּבח ויתעלה…” החסר הוא מה ויזקק למלה טובה מפינו? החפץ לו בתהילה? הוא – בורא הנפלאות, התעצומות, תבל, שמש, ירח, כוכבים. הוא – ריבון העולמים. זה ענינו. הוא נותן נשמה, חיים, אהבה. הוא אבי החיים, עושה הנפלאות לאין מספר, לאין גבול – אלה הן מידותיו; מה שנמנע בעבר, בהווה ובעתיד מאדם להבין לעד: – “למה”? “מדוע”? ו“איך”? – אלה הם דרכיו, אלה הם מפעלי אלהים. ודבר בני־האדם, עניניהם ומידותיהם, חטאיהם וחסדיהם – לא “ישתייכו” ולא יקָרבו ולא ירָאו לפניו; אין דבר האדם ומידותיו ממידות הבורא העצום! אין זה נוגע אליו. חלילה מן העצום כי “יתענין” ברצונות יצוריו… מטוב ועד רע, מעט או הרבה. תמול או היום – כי אין בעצם הבורא, חלילה “רע” ו“טוב”, “מעט” ו“הרבה”,“תמול” ו“היום”. בן־אדם וחייו, פעליו ועניניו – היה אומר לי השיך בהסברה ובמתינות רבה כמוֹנה מטילי זהב ופנינם יקרות – בן־אדם וחייו וכל אשר לו – רחוקים, רחוקים ממנו – גם לא רחוקים, אלא – אינם מאום לו… הוא עצום – ואנו “הַבַּא” (שחק־אבק, אשר באויר, הנראה רק במקום אשר תפול קרן השמש), גם לא ניראה לפניו… הוא הכל. ואנו – לא מאום. ויתכן ותאמר גם כך: אנו – לא מאום לו: מה נוכל אנו להיות בשביל אלהים? היזקק למה ממנו? והוא – לא מאום לנו: במה יוכל אלוהים להידמות לאדם? היש דבר קט כי ידמה בו לנו? הוא פקד – ונברא הכל; גם לא פקד – ממנו נברא הכל. והוא עצמו נישא, נעלה, מן הכל… חיי אנוֹש כחיי נמלה, הזבוב וכל בעלי הנשמה; יחיו, ימותו – כאשר יחיו וכאשר ימותו. אין קצבה ואין תכלית, אין תנאי ואין הפרה, אין חשבון ואין טעות, אין מטרה ואין אמצעי. תראה הנמלים וכל הרמשים יחפזו וימהרו, המונים המונים, לאסוף בר, לפעול חיים, לבנות ולהרבות עצמם בתשוקה עזה – וברגע קט ירמסו כולם לפתע ברגלי אדם, בפרסות בהמה או באבן מתגלגלת במקרה עליהם – ויאבדו. ולא ידע המאבד ולא ידע הנאבד – כי ההיה אבדון… אין זה אבדון – כי לא נבראו לבלי היאבד… אבדו כמו שנבראו, נבראו כמו שאבדו…
ואמר: אחשוב נאמנה ונכונה על הימים: הכל, הכל “אֶזלי” ו“זאֶל” (קדום ובן־חלוף כאחת)… מן התולעת אשר חייה יום אחד ועד הגמל אשר חייו עשרות שנים ועד האדם ועד הכוכבים בשמים – הכל יבּרא ויאבד כאחד… אלא כי יש מדרגות לקיום עד האבדון; אך עצם החיים הוא אבדון… חיי עכביש וצפורת־הכרמים – שעות; חיי התולעת והרמשים – ימים; חיי הצפור והעוף – מספר חדשים או שנים; חיי הבהמה והאדם – עשרות שנים; חיי העצים והצמח – מאות או אלפי שנים; חיי ההרים והנהרות – עשרות אלפי שנים; חיי הכוכבים והעולמות – אלפי רבבות שנים – אך גם הם נופלים משמים ואובדים. אין הבדל אלא במידת הזמן. ולזה אנו נקרא “נצח”. אבל – טעות היא. אין זה הנצח. זהו – החיים. החיים יאבדו והנצח – קיים. הנצח הוא – אלהים. אנו חוּצבנו ממקור החיים. ולכן נבין היטב, וגם הרבה, את החיים. אבל לא נחצבנו, חביבי, מן הנצח… אך נחוש אותו…. מעט… כקוי־אור דקים, כניצוצות זעירים מן השמש הכבירה והאדירה. למה ומדוע נזרקו קוי־אור אחדים עלינו מן הנצח – זאת לא נדע, בני, – עד נצח… ותדע כי כן הוא, ואַל תיעצב בשמעך את הדברים כי אמת הם: הקולות, המראות והמחשבות – הם זיק מאלוה, שׂערה מן הנצח…
תראה את הזוהר הנפלא הזרוּע על הבריאה – ותחוש בעצמך טיפה מן הנצח… האין האור המבורך והמתוק, השופע מהעין הקטנה, מפינה זעירה קטנטנה זו, מחידת אלהים? האין בעין קורטוב דק מאלוה?
תשמע את שאון הגלים בדכים, את צהלת מרוצת הנהרות ואת רינת צפרי הגנים – ותחוש בלבך התלהבות, התעצמות, התנשאות, וזהו – שערה דקה מעצמת מידות הבורא הנפלאות לאין חקר.
תחשוב על היצירה – ויבריק בלבך קו־אור ממהוּתּ היוצר עצמו.
ומי שאבדה לו אחת מאלה, השמיעה, הראיה, המחשבה (וכך הוא סדרן במעלה) נפגם בו הנצח… החיים – לא יפּגמו בו… אבל “חססאת” (חושי) הנצח – יפגמו בו… כי ינקב נקב קטן במעי האדם או בריאתו או בעורק מדמו – יפּגמו בו החיים, ימות, יחדלו החיים בו; אך כי יאבד האדם שמיעתו, ראייתו ומה גם בינתו – החיים קיימים בו, אך הנצח נפגם בו… נפגע… הוא נבוך כי נאסף ממנו הנצח – אם במעט ואם בהרבה… ועל כן זקוקים האומללים כל כך לרחמי האדם. הם כאובדים בדרכי החיים – בלי חלק מן הנצח… על כן נתון אני בכל לבי להקל, ככל אשר תעלה ביכולת אדם, להקל את אסונם… ותבין, רחמו, – אמר לי – כמה דבקה נפשי בך בהתאבקך עם יסוריך ועם מחשבותיך. אל תחשוב עוד! –סכנה לך כי יפּגם בך יותר הנצח… חיה בּרצון ובאהבה שעוד קיימים בלבך. חיה ואל תחשוב! הבן – ואל תשאל. שׂבע ואַל תרעב… אין מחשבות וספקות. אין לך לכאוב ולדאוב, כי לא תועיל בזה מאום, אל תקרא – אין שומע! אין דבר בחיים זולתך. היה אתה – הכל.
כך וכך דיבר. בתוקף, בחיבה, כגזירת מלך לאיש־צבאו. והממו הדברים אותי. דמי להט בקרבי בדומיה. לבי דפק בחפזה כמו מפּחד ושמחה. הייתי דוֹמם כקפוא ומשתומם… כמו נפל עלי ונעשה בי דבר חדש… נבראתי שנית… ולא אדע ולא זכרתי כל ימי – איך שבתי לביתי אז… מי לקחני? ואיך באתי? לא אזכור כלום… רק שעות אלו לבד נעלמו מזכרוני… כמו הייתי אז ב“מציאות” אחרת…
ואזכור: למחר בבוקר, כשנתעוררתי בשעה מאוחרה, הגישה לי אשתי את הטלית והתפילין כרגיל… לקחתין בידי – ולא ידעתי מה אגיד לה… כמי שנתנו לו נייר לבן וריק מכל ואמרו לו: “קרא נא לנו את הכתוב פה”– והוא יביט משתומם על האנשים: – הנייר חלק – אין כתוב בו דבר…
כשבאתי אל השיך באותו יום סיפרתי לו את הדבר אשר אמרתי בבוקר בעצמי: מה אתפלל ומה אודה ואשבח אני את האלהים? היזקק הקיים לעולמי עד למלת תשבחה מן האדם הנפסד, העובר כצל? היתן האדם־האֶפס פרס לאל־הנצח? הן יחלל האדם עצמוּת האל בתפילה!
הפּחה הוא או נגיד, כי ירצה במתן יד או בתחינת פּה? הלב בשר לו, כי ארכּכו בדברי בקשה ותחינה?
– כן… כן… רחמו ה“מחבּוּבּ”– אמר השיך אלי בשמחה, – מחשבותיך תשמחנה את לבי… ינעמו לי מאד דבריך… ידעתי כי לא יאבדו לשוא דברי… ידעתי כי גמל לבך להבין… איתנה אמונתך באלהי הנצח! הכרתי את נפשך וכל מהותך – ואבטח בלי חשש – כי לא יהפכו בלבך דברי לחומר נפסד… לפגע וכשלון… ידעתי כי לקחתי בידי מלבך את “אלוה־בני־האדם”, אבל נתתי לך את אלהי “הַכַּוְן” (הנצח, ההוָיה); אלהי־האדם – קטן הוא, ואלהי־הנצח – עצום. דע, אחי: אלוה־האדם השכּיח את לב האדם מן האדם ויקשרנו אליו… אך אלוה־הנצח, להיפך, יקשר את לב האדם לאדם, כי הוא, כאדם, הוא הזקוק לחסד ולרחמים. עד עתה עבדת את אלהי־האדם – ואת האדם שכחת… עתה, בדעתך את אל הנצח, תשכח את אלהי־האדם ותעבוד את האדם. זאת האמת הגדולה – אשר ילמדוה בני־האדם ביום מן הימים…
היתה דממה מסביב. מן הכפר לא עלה כל קול. רחמו טעה הפעם בהשערתו: נדמה לו כי השעה מאוחרת. “ודאי תשע וחצי אירופית או יותר”– אמר כמצר על עכּבוֹ אותנו. הרגענוהו כי השעה רק שמונה וחצי. "בכפר הזה רגילים לשקט ולנום בשעה מוקדמת למאד – אמר רחמו – אכן, לעולם לא אטעה בשיעור הזמן… אך דברי הימים המופלאים ההם יציפוני רגשות ומחשבות – עד כי נדמה לי כי עברו שעות רבות..
– נעבור הלאה – אמר לעצמו – אל סוף הדברים:
שיך עבדול כארם התיר את ידי. שבתי לחיות כבן־אדם. – דבריו על החכמות והטבע, האנוש והחיים – היו חדשים לי. ענינים רבים למדתי מפיו כתלמיד מ“אוסתאז” (ממורה ידען); חכמתו היתה עמוקה ורבה. אני רק קטעים קטעים “קניתי” ממנו. הוא היה יודע “להבהיר” את מחשבותיו, כמו היה מספּר דברי סיפור מנעימים לב. אך מה שביאר והסביר לי על ענין ה“אלהות”– אני בעצמי חשבתי כמה פעמים, ימים רבים רבים, בפינתי האפלה – כמו הדברים ההם, או קצת מהם – אך תמיד הייתי ירא לבטאם בפי… ואף כשעלו במוחי הייתי משכיחם, כי – נבהלתי מהם… אך הוא הראה לי בנועם חכמתו את עצם הדברים ב“צורה פשוטה”– והשקיט אותי…
וביחוד שקט לבי – בדעתי כי הוטב קצת לשפיקה אצלו. היא באה אליו באמצע חודש תמוז, ואחרי חודש וחצי בערך כבר אמר לי השיך שהוא הרשה לה לצאת אל החצר ואל הגן… היתה, כמובן, שפחה אחת, כַּוְסַר, שומרת את צעדיה מבלי שהיא תרגיש – אך היא שָקטה ושָלוה…
בכל שנים־שלושה ימים היה מספר לי את אשר אתה והיה מנחם את לבי… אזכור: עברו ימים – והגיעו החגים. בראש־השנה וביום כיפור הלכתי לבית־הכנסת, הלכתי – למען אבי ומשפּחתי. אז הייתי “מתחשב” עוד עם בני־אדם… גם השיך היה אומר לי כשדיברנו בעניני “דיאנה” (דת): אין לבוא לפני אדם “בריא” ולתת לו שיבלע תרופות. את התרופה יחפש החולה המרגיש בחסרונה… משל לאדם שרגיל לרחוץ בשרו לעתים במרחץ חם – והוא בריא ושלם וטוב לגופו בזה. אם תבוא ותיעץ אותו כי הרחיצה במים קרים בכל יום בבוקר אין טובה ומבריאה כמוה – ויעשה הוא כאשר אתה עושה, כעצתך, אל נכון “יקח הצטננות” ויסכן את חייו… מי שטוב לו ונעים לו במרחץ חם – ישאר במרחצו הישן… כזאת סברתי גם אני אז… – ומה הייתי מספּר לכם?
כן… הלכתי אל בית־הכנסת – מפני הנימוס… כשם שבן־אדם עושה דבר לפעמים נגד רצונו מפני נימוס וכבוד הבריות. ואחרי החגים (היו שלושה ימים שבת ויום טוב) לא הייתי אצל השיך, – השתוקקתי לדעת משלום שפיקה וגם אל השיך השתוקקתי כאֶל אב ואח אהוב גם יחד…
כשבאתי אליו, אז, אחרי סוכות – בישרני שהיא מעצמה דיברה אתו וסיפּרה לו כמעט בהבנה על אודותי. אז כבר חדלה מדבריה, היתה שותקת שעות ארוכות, והשיך היה מרפּאה בדבריו ובשיחותיו.
בעת שבאה אליו היתה מדברת, המסכנה, בערבוביה על דברים בטלים וריקים וגם עלי… שעות שלמות היתה מדברת על עניני הבית והעבודה בשדה. היתה דואגת תמיד על הלישה והאפיה, על הזיתים, על בציר הענבים ועל הקציר, ותמיד יחד עם כל זה… הייתי אני בפיה – “אתן לרחמו בּלילָה מן הקלי שעשיתי – היתה אומרת – הוא אוהב קלי… זיתים שחורים אינו אוהב… מן הירוקים אתן לו… והן הכל – הוא שלו… חייכם… ברכת האל היתה השנה על ‘המלאה והדמע’ – מפני שהוא שׂם ידו עליהן… ידו מבורכה…. ידי זהב לו… והא הלוָה כסף לאבי… הכל שלו”…
ואל השיך ואל השפחה שעל ידה היתה פונה ושואלת מדי ראותה אותם – ואפילו אם התראו אתה עשר פעמים ביום:
– אַת לא ראית את “חתני”? אינך מכירה אותו? שמעי ואגיד לך: עיניו – עיני הדבש… מחדש נבראו לו… הוא רואה אלף מונים יותר טוב ממני וממך… אל תשמעי לדבר כזב של האנשים… הוא רואה – ממש… וכשתשמעי את קולו, תדמי: רחמי האל מדברים מפיו… קומתו – נַכלה10; אַת יורדת ודאי לדמשק… באמליה לא ימצא… אינו בא עוד… שם אינו בא עוד… אבל בדמשק תראיהו… – ואם תפגשי ברחוב “אחד כזה”– דעי: הוא הוא… הביאיהו אלי… – אבל כשהיתה רואה את השיך היתה אומרת… הוא, רחמו, שלח אותי לקהירה (היתה חושבת תמיד שהיא בקהיר), אם תראה אותו אמוֹר לו שאתה “מנג’ם” גדול… והוא יתן לך כסף רב… מה רב עשרוֹ!… יש לו “יא נסיב” (נייר גורל), שאפשר לקנות בו חצי מצרים… רק תביא אותו והוא ישלם לך… הו! כמה ישמח… הוא שלחני אליך… האמן לי… אבל הוא מחכה באיזה מקום… יא נאס! (הוי, אנשים) איפה הוא מחכה? איפה יתמהמה?…
כאלה וכאלה היתה מדברת – כל אותם החדשים. והנה, אחרי סוכות, כשבאתי אל השיך, אמר לי: אני מאושר! רואה אתה, רחמו? כמו שקיויתי כך היה: היא שתקה זה כשבועים ימים… אני לא התראיתי אתה… היתה שותקת… ניגשתי לאטי אליה… היא הביטה אלי בעינים אחרות – כמו תמהה… בירכתיה לשלום ושלאתי אם תרצה דבר־מה.
היא שאלתני: – אבקשך, אדון השיך – מה המקום הזה? איפה אני נמצאת? איזו עיר פה?
דיברתי אתה לאט לאט, כאשר הסכנתי, במשך שתי שעות. ואמרתי לה שהיא בדמשק והיתה חולה ומתרפאת אצלי, והרגעתיה שיוּטב לה פה ותצא מפה בכל טוב…
היא חפצה לספּר לי מה וידעתי כי היא מתקשה…. ולא תוכל לספּר עוד דבר…
כך ביאר לי השיך ואמר לי כי המצב הזה ימשך גם כן חדשים מספּר… ואולי בסוף החורף – יגלה לה מה שיוכל…
והוא המשיך בדרכיו ובתרופותיו לרפּאה.
הייתי בא אז אל השיך בכל שנים־שלושה ימים. והוא לא היה מרבה לספּר לי. ידעתי שאם הוא לא יספּר לי דבר – סימן שאין שינוי ותמורה, המצב כמו שהיה…
אבל מצדדים אחרים נפלו עלי שינויים קשים ורעים…
החלה אז המפלה. ואני לא הייתי עוד חש ומבין: בתחילת אותו החורף נסע חיים שותפי לאמריקה. לפתע נסע. בשבילי היה לפתע – אך הוא התכונן לזה מכבר. הוא ירא להישאר עוד בדמשק… היה לו קרוב באמריקה ושלח לקחתו אליו. הוא היה ארוס מכבר, מעת היינו הולכים בכפרים – ואז נסע עם כלתו. הוא נפרד ממני בצער והתנצל כי ה“כּרט” (כרטיס־הנסיעה) בא אליהם ואינו יכול להתעכב, אף כי לבו יכאב לעזבני “ככה”… והוא, התּם, כמה היה דואג ומבין בענינים! הוא נתן לידי חמישים לירה זהב למען לא אקח מאבי כסף – בשביל לשלם לשיך – לבל יחשוש ויבין אבי דבר־מה – כי למה אקח כסף ואני הייתי בבית השיך רק כחודש וחצי… ואמר לי חיים: כאשר האל יפתח לך פתח ישועה תשלחן אלי… כך היה הבחור הזה נאמן ויקר… (ואמנם לפני כמה שנים שילם לו בני אשר באמריקה את הכסף).
ובימי החורף ההם הייתי הולך פעמַים או שלוש בשבוע בעגלה לבדי אל השיך, ישבתי שעות אחדות ושבתי הביתה. בימים בהירים היתי הולך לטייל עם נער, או עם בני צאלח… היינו משוחחים עם השיך על כמה ענינים ועל קורות חייו. אבל לא אאריך בפרטים עתה על אותם הימים. בחורף הייתי נמצא כמעט תמיד שעות רבות אצל השיך. ובימי הפסח אמר לי שבקרוב יובילני פעם בלילה לחדרה של שפיקה ואשמע את קולה ואת דבריה כשתדבר אתו.
וכך היה.
אחרי חג הפסח לנתי אצל השיך כמה לילות, עד שמצא הזדמנות. בבית, היה נראה לי כאילו שמחים לשלוָתי ולרצוני כי אלך אל השיך. לא הפריעו לי במאום. ואמנם רק אבי כבר ידע אז קצת… והוא היה “בולע” את יגונו בדומיה.
בערב אחד אחרי ה“עַשַה” (ארוחת הלילה), שעה ארוכה, כאשר היתה דממה בחצר, לקחני השיך בידו והעבירני אל אגף הנשים. בדרך הביאני בקצה “ליואן” אחד, שחלונות חדרה של שפיקה היו פונים שמה; השיך אימץ את ידי ודיבר על לבי שאהיה תקיף כגבר… שאלתיו – מה היא עושה בשעה כזו? אמר לי – בודאי טוֹוה בפלך, סורגת או תופרת או מקפלת לבנים… (בזה היה מעסיק אותה לעתים) או יושבת עם כַּוְסַר ומשוחחת…
ישבתי לבדי על שרפרף. הייתי רועד כילד…
הוא נכנס אל חדרה ושמעתי את קולו:
– מסאך בלכיר (לילך טוב), בתי… אין רצונך עוד ללכת לישן?
– לא, אדוני. אני ישנה מעט בלילה.
– רצונך כי נשוחח קצת
– בכל הרצון – אשמח. אני מחכה כל הימים לשעה המבורכה אשר אמרת… אולי – זאת השעה? אפשר תספּר לי עתה?
– נראה, בתי – אפשר… נראה אם היום הזה “מבורך”… איזה יום היום? איזה יום?–
– היום – ענתה – יום ראשון, עתה ליל שני… שמעתי לפני שעה “זיכּר” (הזכרת נשמות. במגדל של איזה מסגד עורכים חזני המסגד הזכרת נשמות, או דברי תפילה ושבח על פי בקשת אחד מקהל הזקוק לכך). לילה מקודש הוא…
– כן, בתי, מקודש הלילה. אבל טוב יותר היה לוּ חיכינו לדבּר על עניננו בחודש רמדאן. היה בודאי יותר טוב….
– בחודש רמדאן? אבל צריך לחכות עוד שלושה שבועות. אתה אמרת לי לפני שבוע, שרמדאן יחול אחרי ארבעה שבועות… לא כך אמרת לי, אדוני?
– נכון – ענה השיך – הנה אני שכחתי ואַת זוכרת… אַת בריאה ושלמה… השבח לאל…
– כן… השבח לאל, בראשונה, ואחר כך – לך – האל יאריך ימיך. אני בריאה לגמרי ואני חושבת “עליו” תמיד….
– בזה לא צדקת, בתי… האם לא אמרתי לך שלא תחשבי על שום דבר… כשבאות המחשבת – עליך לצאת לטייל עם כּוסר… הנה את זה אַת שוכחת…
– חי האל, ארגיש את עצמי שמחה קלה כאשר אני חושבת עליו… לא יכאב ראשי במאום… אחוש בלבי נעימות וסַפוָה (רעננות), כאילו אטייל על שפת הנהר בין הגנים בביתנו.
– טוב, בתי. אבטיחך נאמנה: מחר אקבע לחלוטין את היום אשר ניפּגש כולנו בסעד האל…
אחר כך שאלתהו ברכּוּת ובדאגה – מדוע לא יבואו בני משפחתה לראותה; כל השבוע לא באו – מה קרה?
השיך ענה לה והרגיעה לבל תדאג: הוא ציוָם לבל יבואו, הם שומרים פקודתו… עוד דיברו על עניני הבית; כחצי שעה ארכה השיחה. היא היתה מבינה הכל, כרגיל, וענתה לדבריו בטעם ובחן…
אחר כך קם ונפרד ממנה בברכה ובשלום. יצא אלי ולקחני בלאט. כשרחקנו קצת – נשקתי את ידי השיך בהודיה; לבי המה בקרבי. כמו ריננו החיים באזני אחרי ששמעתי את קולה. אמרתי לכרוע לרגליו והוא מנעני והובילני לחדרי; צוַני לישון מיד במנוחה – ונפרד ממני בלי האריך בדברים…
אבל המנוחה רחקה ממני… כל הלילה לא ישנתי ולא נחתי; היה לי לילה קשה וזר… לבי היה סוער וכואב עלי ממרירות… מריקנות… ומרחמנות… רחמנות על עצמי… מחשבות משגעות, מחניקות ירדו עלי… כשנרדמתי לרגע הקיצותי בחרדה… חלומות רעים ומשוּנים נראו לי כל אותו הלילה…
למחרת הייתה מצפּה לשיך. אך הוא נטרד, כנראה, בעבודתו, רק אחרי הצהרים בא אלי. ראני עצוב ועגום ושאלני לשלומי ומצבי. אמרתי לו: דומה אני שאצא מדעתי עתה… אין לי תקוה בחיי…. אני אמות מעוצם האהבה… אני כסיל… מסכן… אמש – אמרתי לו – רק אמש, נודע לי שאני האיש האומלל מכל בני־האדם… אהבתי השכיחתני את עצמי… כשיכור כבד ביין אתהלך כל ימַי… הלוּם דעת עד תכלית… אני, הבּער, – מה דימיתי? כי אראה לפתע את פניה? עמלתי ויגעתי וטרחתי – כמו דימיתי שאראנה… אכן – פעם אחת לראותה! הה, אך פעם! ואמות מיד אחר כך מנוּחם… מפויס… מה לי חיים מבלי ראוֹת את הפנים האלה? למה לי? מה טעם שאַר לי בחיי? רחם עלי וקח את חיי ממני… חלצני מחיי אלה… די לי…
אך השיך הרגיעני ואמר לי: אַל תכזיב, רחמו, את תקותי ומבטחי אשר שׂמתי בך… הנה אתה בשכרון אהבתך לא ידעת דרכך… שפע אהבתך הציף את כל נפשך, ככוס המשתפכת על גדותיה, ולא חשבת נכונה… אתה לא שאלת את עצמך: איך אני קיבלתי עלי לעזור לך ביגונך ולמלא את בקשתך וכיחשתי באביך ובדאבון לבו כאשר יראה בהתקשר לבך בבת אומה אחרת?… הן הוא בא אלי בתחינה, כי אשיב את לבך מהמחשבה אשר חשבת לעזוב את אשתך וכי ארפּא את לבך ממחשבות רעה ויגון – ואני, איך יתכן כי אבגוד באמוּן אשר נתן בי ואיך אסובבהו בכחש? אתה לא חשבת על זה… ולא נתעורר בך כל דבר ספק או חטאה… אתה, אמנם, אנוס; אתה “אוהב”… ואולם אני איויתי לקחת עלי את ענינך הקשה, המסובך וההדוק כמו ב“קשר כשפים”, משום שמצאתי בו חידוש והוראה לחיי אנוֹש… מצאתי בלבך הפצוע והקרוע בכל מצוקותיו – איתנוּת… רחבוּת־לב אנוֹשית, נאדרה בטהרה וברגשות הטוב והרחמים אשר בה… וגם באשה היקרה הזאת מצאתי ככל אלה: אתה – אהבת אשה זרה, בת אומה אחרת, אהבה עצומה – ובכל זאת לא התנכרת לאשתך. בסערת גלי אהבתך הסואנים, המשכיחים עולם ומלואו, לא נטרפה אמֶת־נפשך: רבות אמרת לי כי רצונך לנסוע מן המקום הזה למרחקים, ליהד את אהובתך ולחיות עם אשתך הראשונה ועם בניך… בנעימות אהבתך ובשפע האושר והחדוה אשר מילאו לבך – לא שכחת את אשתך ולא סר זכרה מלבך… לא אהבה עצמית כעורה וצרה, לא תענוגות אנוכיים מילאו את לבך עד כדי הצמית חיי אחרים, כאשר יקרה לרוב, או תמיד, בעניני אהבה – אלא מצאתי בך המידה היקרה של נדיבות ורחבות־לב אשר נבקשנה ונחפּשׂנה כל הימים בקרב האנוֹש. ומה היא? זו אשר תמצא את טוּבה ואת אָשרה רק בחַלקה אותם עם אחרים, עם רבים, ככל האפשר; זו הנדיבות אשר תראה את שלמוּת הטוב והנחת אשר לה כאשר יזכה בהם גם הזולת… וכל זמן שלא תשיג זאת תחשוב היא את הטוב והעונג, האושר והחדוה אשר לה – פגומים ונפסדים!… אין זאת מידה אלהית, בני (אין לאַללה, חלילה, מידות) – מידה אנושית היא, אך היא אבדה מקרב אנוֹש… הנני אומר את האמת בפניך, רחמו, ולא אסתיר: כך ראיתיך ודימיתיך, כך הכרתיך… והיא – שפיקה הנאהבה, לא ידעתי שלשלת תולדותיה, ואיזה דם יזל בעורקיה – אך היא בעיני סמל חי, לא “כיאלי” (דמיוני) ולא מוגזם, אלא יצור ממשי, אשה חיה, אשר תשא בקרבה רגשות אנוֹשיים, טהורים, יסודות אהבה וחסד, אותם היסודות אשר רק בגללם יש הזכות לבעליהם להיקרא אדם. והיא נושאת אותם מבלי דעתה, בלי מאמצים, גם בלי התפּארוּת – כאשר תשא את עצמה, הם – עצמוּתה; הן גם בעת חליה, כאשר בינתה היתה אפלה, לקויה – אף אז לא נמחו ולא כהו בנפשה רגשות אלה. מזה תראה מה זכּוּ ועמקו רגשותיה! מאת כולם ביקשה תמיד שיגידו לאשתך עליה כי תאהבנה… כי כאחות נאמנה תשמשנה… את דברי פיה תשמור כל הימים… כך – באמונה ובאמת!… – כך היתה אומרת… וכמעט שמעתי מפיה עצמה וגם מפיך. הדברים האלה מילאו את קרבי “תַעְזִים” (הערצה) וחיבה לשניכם גם יחד! שניכם שביתם את לבי כליל… אמרתי: הנה הקרה לי האל לפתע את אשר אחפש בנרות כל חיי… הנה מצאתי – בני־אדם, צמחי אדם אמיתיים; נגלו לבות אנוֹש לעינַי בלי שמץ מרמה ואיבה, בלי קנאה וצרות־לב ואין זכר בהם לשנאה ורשע! ואף שמחתי יותר אשר הם לא מבני הגדולים והמלומדים… אשר כל אנוֹשיוּתם תשכון בראשם… והיא תצלע ותבוֹך תמיד לפי תנועת מחשבתם ולפי רוח הספרים אשר במוחם… – אלא מצאתי בני־אדם אשר אנושיוּתם בלבם… בדמם… לכם אשא כל ימי את נפשי ואצפּה; אתכם ואשר כמוכם אחפש ואבקש מעודי…
לכן כששקלתי את צערו של אביך ואת יגונו, את מכאוביו ודאגתו מול ענינכם ואהבתכם – היה דומה בעיני כמו ישימו על כף־מאזנים אחת, גדולה וכבירה, מטען רב מחבילות בלות וקרעי סחבות ובכף השניה הונחה משקולת, קטנה בערך, אחת ויחידה – אך היא ממין מתכת חדשה, עצומה בכבדה – אשר תכריע מיד את כף המאזנים אליה: צערו של אביך הוא מן הרגיל ומן המצוי לרוב בתבל זו… מדעתו או שלא מדעתו מעורב צערו בשנאה, קנאות וקטנות־לב, ולוּ כּאַב אביך על כי תאמר להתקשר עם בת דת אחרת – הייתי מצדיקו, ואולי הייתי נמנע מלקבל עלי כל עיקר את ענינך; אך אם אחרי אשר תאבה היא להתיהד – יחוש צער ודאגה, אין זאת אלא מיראתו את לשון בני־האדם ושיחתם, דבריהם ולהגם – ובכל אלה, בני רחמו, אמאס אני ומאסתי מעודי…
“בנאן עליה” (לפי זה) – אמר לי השיך – שמע, רחמו, את אשר חשבתי אני כאשר קיבלתי עלי את ענינך. אמרתי לנפשי: אם יעלה בידי להיטיב את מצב הבת ותתרפּא ככל הצורך – אז אקרא אני לאביך ואסביר לו במתינות את חפצכם ודברכם ואפעל על לבו שיסכים לדבר. לפי מה שאמרת לי – אמיד הוא אביך ומחסור בכסף לא יהיה לכם למעצור; יכול תוכלו לחיות בערי מצרים במעט מאמצים. וזאת אקוה לעשות. אעמול ככל יכלתי כי יקום קשרכם זה, אחפוץ בכל לבי כי יצא הענין לפעולות; ואאמין כי ב“יוצאי חלציכם” תגלינה ביתר שׂאת מידות נפשכם… בבניכם – תגבר יותר עצמוּתכם…
זאת אשר חשבתי כל הימים… והנה – הגענו עד כה… בלב מלא תקוה ורצון עשיתי דרכי ביניכם זה כשנה – התאמר עתה להתיאש ולשׂים לאַל כל העמל? היתכן לעשות כזאת? ואני ידעתי כי ממרירות יגונך דיברת – ולא דברי לבך המה. הן הכר הכרתי את מהות נפשך לתוּמה.
כזאת וכזאת דיבר אתי השיך. צדו דבריו את לבי. הרגיעני – וחיתה נפשי, כאשר יחיה ויזדקף צמח רך אשר נטה לנבול – בינקוֹ מעט מים ושב וחי לו…
גמרנו אומר כי אחרי שנתראה עוד פעם עם שפיקה, אם תהיה נרגעה כליל, נדבר אתה על הכל ואז יקרא השיך לאבי, ישוחח אתו כפי חכמתו ודרכו ויסתדר עניננו כראוי – אמרנו לעשות הכל בחשאי ובהסתר דבר…
כך היתה המחשבה, אך המעשה – אכזבה!
שמעו, אדונים, ותבינו לאשר עבר על ראשי זה:
באותם הימים היה בני הקטן זכּי חולה תמיד; חלה ושב ורפא לו, ושוב שכב בחליוֹ; והנה ימים מספּר אחרי שיחתנו והחלטתנו – נפל למשכב במחלה ארורה, שכב שבוע – ומת.
מותו פצע את לבי. נפשי נדכאה עד עפר: הייתי מוצא עצמי אשם במות הילד. נדמה לי כי מחמת שהיה לבי מכוּר לאהבתי – קיטעתי אני את חייו… לא היה לילד אב כי ישׂים דעתו עליו, לא הייתי קשור אליו כאָב… הממני יגוני. כל ימי ה“שבעה” הייתי נבוך… נתעורר שוב לבי להבין דרכי אלהים… איך ולמה ימות ילדי הקטן, אשר לא זכה זה כשתי שנים לנשיקה מפי? מדוע באה עלי גם מרירות המות? האם לא היה די כל אשר ניתך על ראשי זה שנתים ויותר? מדוע כבה נרו של הילד הנקי מחטא? אפשר ראוי היה האב, אב אכזרי כמוני, לעונש חמוּר מיד האל – אך למה נגזר הילד מן החיים? הן הילד לא חטא… האם מקרה הוא מות זה? הנכון הוא שימוּת האדם כאשר יוָלד – ומקרה אחד הוא?… הכה עזוב ומופקר הוא בן־האדם? מה רע ומר הוא גורל זה? מה אומלל אדם בחייו אלה!
ואני עודני מתעמק במכאובי, מהלך נבוך ואובד עצמות, נפשי ריקה בקרבי וטעם חיי תפל – והנה נפל אבי למשכב; תקפתהו דלקת קשה בריאוֹתיו; אמרתי לכם כי מרוב היגונות היתה מכבר בריאוּתוֹ רפויה; אז שכב באין־אונים וּדברוֹ יצא מפיו בקושי… יצאתי מאֵבל בני וחרדתי למחלת אבי. עוד טרם אירגע מאבלי ובאני הפּחד על חיי אבי. מובן, שלא הלכתי באותם הימים אל השיך; המחלה ארכה שלושה שבועות ויותר – – – שמעתי את אנחותיו וצרות לבו ביום ובלילה – ואני יושב בפינתי. מה יכולתי אני להקל מחָליוֹ? – – אבל דאגתי כי יובאו רופאים מומחים; כמה פעמים נתתי כי תהיה “התיעצות רופאים” ולא פסקתי רגע מחשוֹב ומדאוֹג על מצבו. אני הייתי מזכיר את אנשי הבית על כל ענין וכל דבר שפקדו הרופאים לעשות. והיה מן העלבון בשבתי אני, לדאבון, כשומר נאמן על יד מיטתו… אבל דעתו היתה צלולה עליו כל הימים, אך קשתה עליו אף שיחה קלה; ביקשתי כמה פעמים לשמוע את קולו; שאלתיו מדי פעם בפעם שאלות, “כך וכך”, למען ידבר אתי, אך הוא ענני תשובות קצרות, כמו נמנע מדבּר אתי… לבני הבית היה עונה במעט… אך לא התאונן ולא קבל… מה מרוֹת היו שנותיו האחרונות! – ותראו ותכירו בזה את טוב לבו, את לטיפוּת אָפיוֹ ומידת סבלנותו: זמן רב לפני מחלתו כבר נודע לו מעניני עם שפיקה, ממצבנו בעבר ובהוֹוה, כלומר: שהיא מתרפּאת אצל השיך (כל זה נודע לי אחרי שנים מפי אמי, כמו שנודעו לי עוד כמה ענינים מאותם הימים). גם אמי, מובן, ידעה מן הדבר – הן היא היתה סקרנית מעודה; והיא שֶמִלָתה היתה נפלטת “מראש לשונה” בקלוּת – לא הזכירה דבר, ואף רמז, מן הענין – כי כן ציוה עליה אבי בתוקף. אך אז לא ידעתי אני מאום. שיכור מאהבה התהלכתי “מא שא אללה” (כביכול) בלב מלא מחשבות ותקווֹת חמודות – ולא עלה על לבי דבר מסקרנותם ומעינם הרעה של הבריות… הרבה עינים הביטו בי בלכתי ובבואי אל השיך… הבריות כבר החלו לדבר דברים כאלה שבדו מלבם – והגדילו את מרורות לב אבי יותר ויותר… הוא סבל את צערו בדומיה… אמי סיפּרה לי, אחרי שנים, את מלחמתו אשר נלחם בעצמו קודם המחלה: הוא היה חושב, אם יצוה עלי וימנעני מהתקשרות עם שפיקה – אפשר אשמע בקולו; אבל פחד שאאבד את חיי – ואיך ידחפני הוא למות? ולבלי צווֹת עלי לא יכול: איך יראה בהתקשר בנו עם מוסלמית? הוא ביקש את המות שיבוא ויקחנו ואל יראה בעיניו את הדבר; ואמנם, זמן קצר אחרי דעתו מן הענין, וטרם יספיק השיך לדבר אתו קטנה או גדולה, נפל למשכב…
ולמה אאריך בענינים כואבים אלה? שני ימים לפני חג השבועות בא המות אשר חיכה לו כל כך וּגאלוֹ…
אז נחרב לבי כליל… הייתי מאוס בחיי… אכן – אמרתי אז – לא היה אדם בתבל אשר ידע חרפה ומכאובות כמוני…. מי אני? “צקאט” (בעל־מום) ורודף אהבה בוערת… בן מביש… הורג אביו… מתנכר לבנו… בוגד באשתו, באביו, באלוהיו… איש שפל… תולעת מאוסה… כך חשבתי אז… ונחרבה כל שלוָתי ומנוחתי… דבריו ומחשבותיו של השיך נתבלבלו אז במוחי… המות פצע כליל את לבי, מות אבי החשיך את האור המעט שבלבי… את אבי אהבתי כל חיי אהבת נפש… ובמותו שחה לעפר נפשי… שׂנאתי את עצמי, אמרתי בלבי – הוא מת מות־רצח… אני רצחתיו! מה אבדתי דרכי בחיים! מה תעיתי כצבי מוּדח ונרדף? מה חשבתי על אלהים? איזו הדרך נלקחו הנשמות היקרות ממני? בני… אבי… – לא! אין אדם חי ומת במקרה, בלי דין ומשפט… המות – זהו שבט האלהים! לעולם – חשבתי – לא ידע ולא ירגיש איש את האלהים עד אשר יראנו את שבט זעמו זה: מות נפשות יקרות… בו יעורר הוא את האדם האובד בשכרונו… מה טעם ומה ענין לחיי אדם, אם חי ואם מת ככלב וכרמש האדמה? איך יתכן שנבוא הנה, לעולם זה, ונלך מפה – בלי סיבה, בלי חשבון ובלי מטרה? כל הדיבורים המחוכמים של השיך פרחו מלבי ליד מיטת אבי המת… כל המחשבות שהשמיעני השיך יתכן שיראו נכונות אך לאיש שלא ידע ולא נשפט במות נפשות יקרות. חשבתי: איך לקחו את לבי דבריו ה“מופלאים” של השיך הפילוסוף? והן המות הזה יצעק בדומיה: יש דין ויש דיין… יש רואה, שופט ומשלם… יש! הנה ארגישנו בכל לבי ודמי… אביננו בכל כוח שכלי.. למה יכאיב לבי המות כל כך אם “חוק עיור” הוא? לרמש האדמה ולבהמת השדה – הנאבדים לפתע – להם החיים והמות הם מקרה, צל חולף ועובר… כי לא ידאבו, לא ירגישו ולא יחושו בהעדר… אך לא לנו, לבני־אדם… כאב המות – חשבתי – הוא קול אלהים! קול עולה מכל נטפי דמינו…. זהו קול אלהים שבקרבנו… וימתּק דין המות אם אדע כי הוא דין ויש דיין אשר ישלחהו…
אז הלכתי לבית־הכנסת ואמרתי קדיש בכל יום… וגם הייתי מתבודד בבית־הכנסת שעות רבות במשך היום… הרקתי לבי מכל מחשבות ומכל תקווֹת… לא ביקשתי לדעת מה ואיך יעשה עתה השיך… לא חפצתי לחשוב כלל מה יהיה בבאות… כשלושה חדשים לא יצאתי מפתח ביתי אלא כדי ללכת אל בית־הכנסת. רק כעבור ימי ה“שלושים” מאבל אבי שלחתי סכום כסף לשיך על ידי אמי, ובקשתיו “סתם”, אם יוכל, יבוא לבקרני פעם בלילה. חפצתי לאמור לו שיעשה מה שבכוח חכמתו להשקיט את שפיקה, יגיד לה כפי יכלתו ונועם דברו, כי הנה סר טעם החיים ממני ולא אדע עוד לא שלוה ולא אהבה, לא שמחה ולא צחוק, לא חיים ולא תקוה… אך הוא אמר לאמי שתמסור לי רוב שלומות משמו ואסלח לו על כי אין באפשרותו בשום פנים לבוא אלי, ואמר להגיד לי שהכל, אין שא אַללָה" (ברצון האל), יהיה טוב…
וארכו ימוֹת האבל. אתם יודעים, אדונים, שאצלנו, בדמשק ובערי סוריה, ישמרו “שנת־אבל” בדייקנות ובמנהגים רבים. אני אזרתי כל כוח סבלנותי, וביקשתי, בכל שלמוּת הרצון, לעבור את השנה בהבלגה, בהתאפּקוּת מכל הפרעה לא בדיבור ולא במחשבה; ולא רק מפני האבל, כי אם לדעת פּעם לכל חיי את אשר אני ואת אשר יהיה אתי בחיי…
מקומי היחידי היה – בית־הכנסת. שם נמצא לרוב באותם הימים חכם אחד אלמן, ר' נחום, זקן למעלה מששים ואיש אמיד (בימי זקנתו עשה בנו הצעיר כסף ודאג לו ברוָחה); לכן היה פנוי כל הימים. הוא היה מרבה שיחה לפעמים עמי; היה מסביר לי דברי תורה ו“דרושים” והאריך ב“מעשיות” ודברי “משלים”. זכורני – את הסיפורים והמעשיות שמעתי והקשבתי לדבריו, אך דברי ה“דרוש” הרבים – כמה מהם – לא היו משׂביעים אותי ולא נכנסו כלל ללבי… אבל לא הייתי מתוַכּח עמו בדברים. לא חפצתי השמיע קולי בדיבור ארוך… ואך בשעה שהיה הולך מעמי הייתי חוזר על דבריו ודעותיו והייתי מתוַכּח עמו ביני לבין עצמי… בלי קול ובלי דיבורים נשׂאתי ונתתי, בענינים אשר היה מדבר… בשתיקה, בדומיה הייתי בוחן ושוקל לבדי את דבריו… גם איזנתי והתבוננתי בכל מה שעלה בדעתי מדברי האמונות והרעיונות… והכל עשיתי כדי לשכח את עניני ואת מכאובות לבי… כך ישבתי רוב שעות היום בבית־הכנסת; כאדם הנמלט מאויבים, אשר ירדפוהו לרגמוֹ באבנים ובחצים, אל פינת סתר להיות מחסה לו – כך נמלטתי אני אל בית־הכנסת… לא בני־אדם, לא דבריהם ושיחותיהם יכלו לרפּא שברי… בבית־הכנסת ביקשתי את הדממה, את השכחה, את ההרגעה.
גם אחרי תוֹם שנת האבל הייתי ממשיך דרכי זאת… ואמנם רבות עייפתי, כשלתי ונלאיתי. באחת, הייתי דומה לאדם המהלך ימים על ימים בין צלעות הרים תלולים וגיאָיוֹת עמוקים, בין חתחתים ואבני־נגף, וכל תקותו ונחמתו במחשבתו: כי עולה הוא ומתקרב לשיא ההר, כי יגיע, סוף סוף, אל נקודת חפצו – למעלה; ואף כי שׂיא ההר הגבוה נעלם מעיניו, לא יראנו ולא ידענו מחמת הגובה העצום – אך זו תקותו… בכוחה ילך… כך הלכתי אני הלוך וחשוֹב, הלוך ובקש את השלוה האמיתית, את מרגוע הנפש… בדומיה השמעתי לאזני כמה דברי נחמה, כמה מחשבות מוסכמות ומקובלות, גם נראות שלמוֹת בתכלית השלמוּת – אמור אתה – “סלעים איתנים”, אך אחרי כל העמל, כל התלאה של הליכה זו בנפש נבוכה ודואבה, גם בגוף יגע, עייף ושבוּר – נמצאתי, בדרך־ההרים הנפתלה, באותו המקום שמשם יצאתי… לא הרחקתי, לא עליתי ולא השׂגתי דבר. אך סַבּוֹתי את ההר, ואני – הה! לשוא כל העמל – הנני שוב באמצע הדרך… שוב מצאתי על ידי – את שפיקה… והיה כמו נפל מעלי משׂא כבד מעיק ומכאיב… התעוררתי מתרדמה כבדה… ומה היתה הסיבה להתעוֹררוּתי: הסיבה היתה – כי סרה הסיבה של בדידותי: כאב־המות של האבודים, בני ואבי, הלך הלוך והיחָלש… הלוך והיעלם… הן זה טבעו של המות שהוא נשכח מן החיים. אין שליטה ליגון המות על שמחת החיים… ואכן צדוק יצדק למאד משל החכם שאמרתי לכם: “כל דבר בעולם יתחיל קטן וילך ויגדל – לבד הצרה, שתתחיל גדולה ותלך ותקטן”… וגם צרת המות כך…
אז התחלתי להרגיש במשא חיי… כבד היה עוֹל החיים אשר העמסתי על שכמי… השתוקקתי כמה פעמים ללכת אל השיך ולדעת דבר… כבד עלי גזר־הדין שהוצאתי על עצמי: למוּת חי… להיות רחוק מכל אשר סביבי; מכל אשר קשור הלב בו… אבל שוב ניסיתי להילחם ולהיאָבק בעצמי: כשנתעורר לבי לפתע כמו בסערה עזה – מיד גירשתי את המחשבות, קמתי וקראתי את מי שהוא מן הבית, את דודי נתן, או מי מן המכרים, שיבואו, יספּרו וידברו אלי בלי הרף… חדשות… ענינים… שיחות… ובבית ידעו אז ממצבי זה והיו ממהרים ומבקשים למלא רצוני… הייתי דומה באותם הימים, בצללי במחשבותי הרבות, לאיש השוחה בים גדול ותחת זרועותיו אך “דלוּעי הצלה”, אשר בקום רוח סערה בים יקרא וישווע לעזרה כי יחלצוהו מעברי פי מות…
וכשנגלה אלי אחר כך כל מה שקרה ונעשה באותה שנה בסתר, מאחרי גבי, מבלי שאחוש אני ואדע דבר – כאילו הייתי עלה נידף אשר ירמס תחת רגלי עובר ושב – אז הייתי לאשר אני כיום… אז בזתי לכּל בחיי ושׂמתי לי לחוק לכל הימים אשר אחיה – לקרוע כל סוד, לגלות כל אשר בלבי בלי פקפוק, בלי חשש; מאז אלעג לכל ואחטוף מן הכל… עד אותו היום המר הייתי נלחם ונופל, מפלה אחר מפלה, נלחמתי ונוּצחתי, הוכיתי ושתקתי – אבל מאז אמרתי: אעשה את חיי כאשר ארצה. לא אדע מעתה אסור ומותר, חוקים ותורות, אזרוק את אשר יחשבו בני־האדם טוב ו“כשר”, אם בעיני הוא שפלוּת, ואוהב ואחמוד את אשר יאמרו הם מגונה ומכוער, אם בעיני הוא נכון ובטוב. אני אהיה אדון חיי… דבר לא ימנעני מתשוקת לבי, אם נאה היא בעיני. אני – המידה. לא אדע חטא. חשבתי והכרתי, בכל טיפּה מדמי, כי כל הרע אשר לאדם – האדם הולידוֹ! השקר והמרמה – אלו היו יסודות חיי האדם. ואני את שניהם אשׂנא ואמאס. בי לא ידבקו. גלוי ו“פתוח” אהיה כל הימים. לשוני תהיה שופר לבי. בקטנוֹת ובגדולות. – בוּשה? – קרעתיה לגזרים! האדם המכוער נאלץ למסוה זה… ואני – לא איזקק לו. בידי הקצרה, בחיי האפלים, אני אתוֹץ ואהרוס הנימוסים והמידות יצרוּם בני־אדם נבוכים וכואבים… הלוך והיחרב, הלוך ונַפּץ… אך ידי לא תגע בשׂערה אחת מראש האדם. חיי אנוֹש – קדושת הקדשים יהיו לי. מה אומלל האדם אובד הדרך! מה זקוק הוא לרחמים… לאהבה… לשמחה… ויען כי הרעו לי בני־האדם כאשר לא הרעו אולי לאיש – לכן ארחמם… אכאב עליהם… שׂמתי לבי ואדע נכונה כי אובדי־דרך הם. ואם בודד אני וקצרה ידי לפרושׂ רחמַי ושלומי על כל האדם האומלל, אעשה אני ככל אשר תשיג ידי יום יום. ואני לא אתפּאר לפניכם ולא אאריך דברים – אך שאלו את מיוּדעי ויגידו לכם, אשר אעשה את הטוב והנעים בצהלה ובשמחה לי ולאחרים. כזאת עשיתי תמול ועושה אני היום – ואאמין – אעשה גם מחר, עד יומי האחרון. ואת המות לא אירא… אין יודע את דבר המות כאשר ידעתיו אנכי, ואין חפשי ושקט מפּחד המות כמוני. ימים על ימים וגם שנים על שנים חשבתי, ברוב מכאוֹבי ותוגתי, בענין הזה – ומצאתי: המות ידמה בעיני האדם כאותו סרסור בזוי המסובב תמיד את האדם בכחש… ואך לא כן הוא: מה רע במות, אחי? אך ממורא המות תעה האדם בדרכו וראה נגד עיניו שקר, כזב ותפל… ראה את ה“שאוֹל” ואת הגיהנום “איבליסים רעים” (מלאכי־חבּלה), ואולם לוּ ידע האדם את החיים – כי אז ידע גם את המות… לוּ טעם מכל הטוב והמתיקוּת אשר לחיים, ושׂבע חיים, כי אז עבר בלי חרדה אל המות, גם הלך שקט ומפויס אל גבול המות הנעלם, ואולם רוּמה האדם במות… היתה תרמית אתו…
אך הנה “אבדתי חוטי” ועוד לא סיפּרתי לכם את הקורות.
אמרתי לכם, כי בכל היותי מתגבר, על אותם הימים אחרי שנת־האבל, בכל כוחי בשיחות, בתפילות ובדרכי “תשובה” להחזיק בדרכי – לא שקט לבי. להיפך: נחרב כל בניני עלי וידעתי כי טעיתי בחשבי ותעיתי בדרכי.
אחרי כמה חדשים – לא אזכור ברור – נתעוררו בי כיסופים חזקים לדעת משלום שפיקה. היא בערה כאש בחָזי. שמה, אשר הייתי נושא על לשוני בלחש, היה מלהיבני, כאשר ילהיב דמינו קול “מרנן” מבורך בחסד אל! כל דמי אמרו: היא האחת אשר תוכל לנחמני. היא –המפלט…. היא – החיים… היא – האמת היחידה… אין אמת אחרת. לא הדעת, לא המות גם לא השמים ינחמו את האדם החי. היא – החיים… נכספתי לחיים. אליה נמשכה נפשי…
ה“תכלית”: אמרתי אז לאמי באחד הימים בדרך פשוטה: אחפוץ ללכת אל השיך… רצוני להיות אצלו… זכורני – כששמעה אמי את דברי – השמיעה קול פליאה ומיד – נאלמה. היא נבוכה כל כך שלא ידעה מה לענות לי. אחרי רגע כשענתה לי, שמעתי את קולה ניחר, צרוּד, כמו נשבר קולה… היא אמרה: “אני אלך לשמוע מתי ירצה כי תבוא אליו? מתי ימצא בבית? אלך מיד”…
היו דבריה וקולה מוזרים מאד בעיני… ואני לא יכולתי להבין דבר: מדוע נבהלה כל כך בשמעה את חפצי? ולמה איפוא הסכימה מיד לדברי?…
“בקיצור”– למחרת בבוקר השכם (כך יעצתני אמי, ללכת בהשכמה, להימנע מעין רואים, ואני הסכמתי לה) ליוני בני צאלח אל בית השיך ושב לו. הימים היו אז – כאשר אזכור נכונה – סוף ימי אב. כשנכנסתי אל החצר בעת הבוקר נשבה רוח קרירה במרחב החצר… ואני הן הייתי מכיר ויודע את החצר… הייתי מרגיש בנפשי את הדומיה והנחת אשר במקום השליו הזה. מיד כשנכנסתי עברו על פני רוחות קלות מלטפות והיו בעיני כדברי הנועם והלטיפות אשר יקבלו בהם בעלי־הבית פני אורח חביב… גם הגיעו לאזני קולות המשרתים וקול צעדי המשרתות מאגף הנשים בדפקן בקבקבים בלכתן במרחבי החצר. והיו הקולות המקישים חודרים אל לבי ומרעידים אותו, כאשר ירעידוהו קולות תוף ונבל העולים ממרחק מעולפי חדוה… סער לבי בקרבי ועלו דמעות בעיני… אך אחרי זה נדכאתי בקרבי. נכלמתי והושפלתי עד עפר… הייתי אומר בלבי: הנה אחרי שנה ויותר – שוב אני באותו המקום שהביאני אבי בידו, ולבו מלא תקוה כי תבוא הצלה וישועה מפה לבנוֹ ולכל ביתו, והנה – אני שוב פה, והוא – איננו… הוא הלך – ואני קיים… ואני – בשלי… התאבלתי שנה ברוב יגון, “לא עליכם”– וחלף הכל, ואני שנית אגשש במקלי פה… ככלב דמיתי בעיני, אשר יגרשוהו מהבית בבוז, והוא ישוב שפל־ראש, יצעד, מתרפּס וזוחל לאטו… מלאו כל קרבי קלון ושפלות… ראיתי עצמי נבזה… נאלח… צעדתי בחצר, צעוֹד ושוֹב בחכוֹתי לבוא השיך, והייתי נכון, לוּ היתה יכולת בידי, להמית עצמי במקומי. המכוער בבני־אדם! – אמרתי בבוז לעצמי – הורג אביו ובנו… רוצח ומרדף אהבות… מי לא יאמר כי תרצח בבערות לבך ובקלות דעתך גם את האהובה! מי יודע מה מצבה ומה דברה כיום? איך תשוב לעכור המים השקטים?… חזור בך! שוב לביתך, אדם “קליל הבושה”, שוב, תולעת אומללה, וגמוֹר חייך כאשר חיית עד כה…
אך… לא הלכתי… גברה אהבתי על כלימתי… חשבתי: אולי אשאב נחמות ופיוסים על כל התמרורים אשר באו על ראשי – ממקור אהבתה. – –
הה, ללעג המכוער! ואני לא ידעתי בשעה ההיא כי מכבר היא איננה ונגאלה מחייה…
– איך, מה היה? – קראנו שנינוּ, כילדים הלוּמי חרדה. – – –
רחמוּ הפסיק דברוֹ. היתה דממה. בחשכה הקלה שבחורשה לא הבחַנוּ מה היתה אתו. שנים־שלושת הרגעים דמוּ בעינינו כרגעים ארוכים. לא ידענו איך ומה נדבר אליו; וכששב מעצמו לדברו היה קול אחר – קול לגלוג עגום ומדכא – כמשמיע בכונה קול לא לוֹ….
– כך… אדוני… חושבני שגם אתם כאשר תשמעו את סוף הדברים תאמרו עלי: “איש משונה… מוזר מאד האיש…” ואני, אדוני, אכבדכם ואדע כי טובים וחשובים אתם מהאנשים שבמקומנו – אך לא אחשוש לדבריכם… שמעתי רבות כדברים האלה… אכן, אבדו מלבי הנימוסים של בני־האדם… ואף כי אשמרם לעתים ואתנהג על פיהם – לפי ההרגל אעשה זאת ולבי בל עמם… לרוב אמאס בהם וארחק מהם… לא אכיר בדבר קדוש ואמת מלבד רצוני…
רחמו הפסיק דברו שנית ושתק.
– ולא תואיל לספּר לנו… איך היה? מה נודע לך כשבאת באותו יום אל השיך? – שאלוֹ המנהל רכוֹת
– כן, אספּר ואגמור… צדקת, אדוני. בכל זאת אני נרגש… אימנע מזה; אז… אז לא חרדתי… רגע רעדתי – ואחדל. והשיך עזר לי בבינת דבריו. וכך היה: כשבא השיך וקרב אלי בחצר – קיבלני בזרועות פתוחות, לקחני והביאני אל אחד החדרים הפנויים. הביאו קהוה ונרגילה. הוא לא נתנני לשאוֹל ולדבר
הוא פתח בקולו השקט – אשר התגעגעתי אליו כמה פעמים בימי האבל המרים – כדברים האלה – אזכרם בקירוּב: אחא, רחמו ה“מַחבוב”, לא אלך עמך בשבילים עקומים… תחת אשר אפרושׂ לרגליך רשת חוטים דקים לאפפך ולעטפך בהם – אזרוק בין ידיך חבל עבה וחזק. היאחז בו והמשך דרכך בבטחון – – –
וכשהגיד זאת ניתק לבי בקרבי; חשתי והבנתי כי אשמע מפיו דבר זר ואיום. נשכתי שפתי בין שיני – והבלגתי לבל הפסיקוֹ. הוא הוסיף: הן ממות אביך היקר ידעת בעצמך נכונה, כי הקשר בין החיים והמתים הוא כזב… במידה שיעברו הימים ישכח המת יותר ויותר.. לפי מידת חיבתנו למת – יארכו חבלי האֵבל…. אך עוד לא היה מת בתבל אשר לא ישכח זכרוֹ כעבור חדשים או שנים… אין קירבה בין החיים והמות… שתי רשויות נפרדות הן… אין מגע בין החדלון והקיום…
– “אַחלי פניך” – אמרתי לשיך – אדמה כי לא טובה תבשׂר היום… הגד נא לי ברור ויהי הדבר רע ושחור כמות… הנה יבשה לשוני בחכי –
– אני, רק זאת התאמצתי – ענה השיך בקול רפה – להסתיר ממך שנה תמימה ויותר את מות החביבה… הנאהבה…
עם כל התאפקותי הרבה נקרע מלבי קול זעקה, כמו נדקרתי מלהב חרב. אך מיד שתקתי ואמרתי לשיך בקול שקט וקר: ספּר, ספּר, אדוני, המשך
ואז גילה לי לאטו כל אשר היה סתום מעיני:
קרובי אשתי היו רוגזים תמיד על עניני, אך לא העזו כל הימים לפצות פה; אבל במות אבי, כשראוני מתבודד ונכנע – הלכו אחרי ה“שבעה” שתי נשים מקרובות אשתי אל בית השיך, בשעה שידעו שהוא לא ימצא בבית, כמו רצו לדבּר עם השיך על ענין מה; הם פגשו בה, בשפיקה, בשבתה כרגיל בחצר עוסקת בעבודה קלה. הן ניגשו אליה ופתחו בדברי נאצה וחרפה על שהיא “מושכת” אותי וגרמה למות אבי ובני – והנקל להבין איך הבהילוה והחרידו את נפשה בהחילה להירפא.
ובו ביום נמלטה וברחה בסתר מן הבית. קמה מהומה והיתה בהלה גדולה. היא נעלמה.
לאחר יוֹמַים, בערב, מצאו את גופתה בנהר, מרחק שעה מאמליה היא מתה כשבועים ימים אחרי מות אבי – – –
זאת היתה אחרית “התקווֹת הנשׂגבות”, אשר גידלתי וטיפּחתי בקרבי כימי ארבע שנים! אך רק אז, באבוֹד הכל לי, גם אור־עינים וגם תקוה, גם אהבה וגם אמונה – אז מצאת הכל: מצאתי את עצמי. המקרה אשר גזל הכל ממני ואשר הכניעני כליל – הוא עצמו שיחררני מכּל: עת הכרתי, בכל עמקות ההכרה, כי היה האדם עבד לאלוה מדומה ועבד לדבר שפתי האדם – קראתי אני דרור לעצמי. דרור מאֵל ומאדם! ככה צעדתי ואצעד עד היום בדרכי… לא בלהג שפתים ולא בדבר פה כי בפועל ובממש אעשה את אשר אעשה… מאז טוב לי… הונח לי… עוד באותו שבוע, אחרי שמעי ודעתי הכל, נתתי גט לאשתי. נתתי לה גם את בני צאלח. בלי איבה ובלי משׂטמה שלחתיה מאתי. נתתי להם כל הדרוש למחיתם. כאשר גדל בני והיה בן שתים־עשרה שלחתיו בידים נאמנות לחברי חיים, והוא, בני, שולח לי מכבר די צרכי לרוָחה – מאז אחיה ככל אשר אחיה – אכן גם “חירוּתי” זאת לא על נקלה עלתה לי ולא ביום אחד השגתיה לי, ימים רבים ארכה מלחמתי עד… עד קרעי עצמי כליל מכל כבלי העבדות המפוארת אשר ל“הוד מעלתו האדון האדם”… חה… חה… חה… – מילא רחמו פיו צחוק מהתלה והוסיף: – עתה די כבר, אדונים, הנה הכברתי מלים למדי… שמעתם רב מדי.. ברשותכם נקום ונלך – הטרם הגיעה שעת חצות לילה? קמנו יחד אתו. השעה היתה קרוב לעשר וחצי. הודינו לרחמו דברי תודה נאמנים על טוב לבו וחביבותו. ובלכתנו לאטנו על ידו אמרנו: אכן ראויות ויאוֹת קורות חייו להיכתב על ספר, כל אשר סיפּר לנו וכל אשר שמוּר עוד אתו מאז ועד היום… הן גם לקח וגם ענין ימצא כל אדם למקרא הדברים.
– גם בּשביל הזה הלכתי ותעיתי ימים רבים – ענה רחמו מיד לדברינו בהתהלכו לאטו – גם זאת ניסיתי. כמה פעמים, בשוחחי אחר כך רבות עם השיך – יזכר לטוב עתה – נתעוררו מחשבות כאלו בלבי ותקף אותי חשק רב לכתוב איזו דברים על ספר – גם הכתבתי מפי, בהסתר דבר, כמה מן המחשבות כפי שעלו בלב על ידי בחור בעל עט – אך ידעתי: מה אוסיף ומה אועיל אני בדברי? האם לא היטיבו כתוֹב וצייר בעוצם ובגדלוּת חוזי החזיונות הגדולים, המשוררים גדולי השם? מה יוסיפו עוד טיפות מספר לים־הדברים הגדול? לא, אדונים, לא עשׁות ספרים והרבּוֹת “מגילות” יסעדו את האדם בגורלו ובתלאות חייו – כי אם עשׁוֹת חיים, יצור פעולות. לוּ קום יקומו, לא כותבי חזונות, כי אם יוצרי פעולות, להביא ולהוליד החדשות והנכונות, להפוך את האדם – לאדם… – –
בין כה וכה יצאנו מאפלולית החורשה; והיה על כל המרחב שפוּך זיו ירח מלבין ומבהיק עד האפקים הרחוקים…
מאז הוספתי להיפּגש לעתים עם רחמו מתוך ידידות קרובה. בשיחותינו הרבות נודע לי מפיו, כי צרור כתבים “על האדם הקדמון ואדם העתיד” צפוּן ושמוּר אתו זה כמה שנים. בשעות רצון אחדוֹת הפליט והשמיע רחמו לאזני איזו מחשבות “כפי שציין בקונטרס שלו” כבמגע־יד קל רמזתי לפניו פעם ושתים על דבר תשוקתי לראות את כתביו. הוא ענה לי קצרות, מבלי תתי להמשיך בשיחה: אפשר, ביום מן הימים, אמסרם לקריאה בידך. מידידי כמוך לא אמנע גם זאת… לכשתבוא העת…
שאול ולינדה הקראית 🔗
רומן בלשון חרוּזה
הִשְׁבַּתָּ מִטָּהֳרוֹ וְכִסְאוֹ לָאָרֶץ מִגַּרְתָּה.
הִקְצַרְתָּ יְמֵי עֲלוּמָיו, הֶעֱטִיתָ עָלָיו בּוּשָה סֶלָה
תהלים פ“ט, מ”ה– מ"ו.
בזה הפסוק מתהילים רמוז כל ענין בני, מחמד־לבי ונר־חיי, הוא שאול אלשיך זצ“ל, שנפטר בקיצור ימים ושנים (בן ל"ו לחייו) בשנת ו’ת’ר’ג’נ’ו' באהליכם לפ”ק והובא לקברות בהר־הזיתים בירושלים וחקקתי על מצבתו זה הפסוק מתהילים.
ואתה, הקורא, יהא לבך סמוך ובטוח, שכל שכתוּב בצרור־עלים זה קוֹשט דבר אמת הוא. ולא אפונה שמצוֹא תמצא ברשוּמוֹת מאותם הימים כמה דברים מקוֹרוֹת בני נ"ע, כי היו הדברים מן המפורסמות ונודעו ברבים. בודאי תמצא כתוב פה ושם, שהיה בירושלים אחד ר' שאול אלשיך, תלמוּדי מוּבהק, מקוּבל מקודש וחזן מופלא.
ואולם ידוֹע ידעתי, שעם השבח והתהילה תמצא לדאבת לב גם דופי ותָהֳלָה, שהבריות יזכירו הקורות אחת למעלה ושבע למַטה וחוששני שיאמר הקורא: אכן זה האיש אחת גברה ידו ושבע מָטָה. וכך עם צדקת זהרוֹ יוּעב אורו. ואפשר תמצא גם כמה דברים מסוּלפים וכמה ענינים מוחלפים מכל אותן הקורות, התהפוּכות והתמוּרות, אשר גילגל בני במזלוֹ ולא מצא מנוֹח לו, לא עם אשתו הראשונה, הפסולה, ולא עם השניה, האומללה ולא עם האשכנזיה הדגוּלה. כן, ידעתי את הבריות ואת להגם. הן זה תמיד מנהגם: מדי ישמעו שמועה יתריעו תרועה; והישרות והקלות יראו כעקלקלות. וגם הרבנים העומדים על משמרת הקודש, דרכם שמגדישים הגודש ויראו הקיסם כקורה, ישימו באַפם קטורה ויוסיפו שמן על המדורה. כי מה לא אמרו הם על שאול שלי, ומה לא תלו עליו, כביכול, כַחֲלי? וכי לא הם שליגלגו עליו ואמרו, שאינו כשוּרה, שנפשו, חס ושלום, לסטרא אחרא קשוּרה, וכל זה דוקא מפני שידע לשאול ולא נח ולא שקט עד רדתו לשאול.
ואני, חלילה לי מדוּן אותם לכף־חובה. ולא אֶטוֹר להם איבה. “כי האדם יראה לעינים” וכו'. הם ראו הנגלות, ואני – הנסתרות. הם ידעו את המַעשים – ואני את המְעַשים, הם עמדו על המוּסַבּוֹת ואני ועל הסיבות, בקיצור: הם ידעו אחת ממאה ואני כל אותה סאָה.
ודע, אישי הקורא שעמי הרבה קונטרסים, רשמתי בשעתם כל הקורות והנסים, שעדוּ על שאול, מראשיתו עד אחריתו, בפרט התלאות שמצאוהו בבחרותו. ובאשר טפלוּ עליו הבריות עלילות־שוא ודברי־נאצה ונתנו שמו לבוז ולשמצה, עד שנקטף בדמי ימיו שׂבע רוגז ודאבה – אמר לי לבי: קום, יצחק, כתוב באמוּנה ואהבה ספר תולדות בנך, דברי אמת כהוָיתם, והיו לזכרון ולשם שאול הישר והתם.
ועתה, טרם אתחיל עצם מלאכתי, כאן מקום שאבאר לקורא סגנון כתיבתי: בחרתי לזאת המגילה לשון לא רגילה, אלא סגנון החרוז – היא “המַקאמה”. וכל זה למה? בעבור היות זאת הלשון כשלעצמה יפה והדּורה, וּבעיקר בעבור היותה מדויקה בקיצורה, שלוּ באתי לכתוב הכל בלשון רגילה, מפורטה, כי אז הוּצרכתי לכתוב מסכתא אריכתא. על־כן אמרתי: מוּטב יהיו הדברים מועטים בכמוּתם וּבלבד שיהיו נאים באיכותם. וקבעתי לעצמי שלא ארבה משבע מלים בשוּרת החרוז, בהן יהיה טיב הפסוק גנוז. אבל כל שאביא דברי זולתי, מי שהוא המדבר אלי – ידבר הוא כלשונו. למה יהא טורח החרוז עלי? או כשאגיע בדרך סיורי לשעת בהלה וצער – איכה אסלסל בחרוז עת אני מוּכּה סער? וכן אכתוב בלשון פּשוּטה כל־שהוא מנעורי שאול, כדי שאמסרם בהוָיתם בלי חריזה וסלסול.
ועתה – ב’י’נ’ו' ע’מ’י' ע’ש’ו'11.
בתחילה מַראֶה אני לך את בני בבחרותו, כפי שרשומה בעיני דמותו: לברוש זקוף, רענן, דמתה קומתו. פּניו צחורים, קצת חיורים, וחן־טוהר ויפי־תואר בהם חבוּרים. עיניו יפות, בהירות־חוּמוֹת, ונראות כאחוזות תנוּמות. שערותיו שחורות, גדושות כאלומות. ושער זקנו בהחילו לצמוח נראה שחור ומתולתל, ככתב שחור על־גבי לבן מסולסל. וקול שיחו בדבּרוֹ, וכל־שכּן בזמרוֹ, היה כקול אשה – רך וחנוּן. ואיסטניס היה בני, מעוּדן, ובכל הליכותיו מתוּן. אבל לא גבהוּת־לב עמו ולא יוהרה, להיפך: עניו היה ונהג כבוד בהדיוט כמו בבן־תורה. ברם מן הנמנע שאמנה כרוכל מעלותיו, אבל ראֵה אתה פּעולותיו ותכיר תכוּנותיו. רחמנוּתו לשכנינו העניים נודעה לכל מנערותו וכן ניכר גם בימי מבחרותו. בצרתם לו צר ומקרבתם לא סר. ועת אירע פּגע מה לשכנים הנצרכים – מידיו היו נתמכים. אראה בנחמה כשם שראיתיו לעתים, סל ירקות בידו עם לחם וזיתים, מביא בצנעה לעניים באחד הבתים. ואף כי היה מַתמיד ולא ביטל זמנו לשוא, פּקד לעתים בבתי העניים מיודעיו ודורשיו. ומרגלא בפומיה: לא המדרש עיקר אלא המעשה.
והרבה תורה קנה בבית־המדרש בחשק ושקידה ועשה לוֹ רב וקנה לוֹ חבר מפקידה לפקידה. ויצא לו שם מעיין חריף ולמדן בקי – וכל לימודוֹ קב ונקי. ושקד על תלמוד ופוסקים כשקוֹד איכר על שׂדוֹ וגם מ“עשרים וארבע” ודקדוּק ומליצה לא הניח ידו.
ואני, מחפצי לראותו שלם בכל יעצתיו ללמוד הלכות שחיטה בחברת כמה בחוּרים כדי להיות שוחט וגם מוהל. והוא ציית לדברי כדרכו. ובמשך שנה – ושאול אז כבן שבע־עשרה שנה – גמר הלכות שחיטה במסכת חולין וּפוסקים ראשונים ואחרונים, וקניתי לו חלפים יקרים וירד למקולין לראות ולהתאַמן בשחיטה ובדיקה, עד שבאה השעה שיִשחַט בעצמו. מסר לו רבּוֹ בפעם הראשונה פּרגית לשחיטה. נטלה בידיו, בדק אבריה ומישש, עמד כביכול, מתאושש והנה הוא… בושש. ולבסוף, משהעביר הסכין בצואר ופרץ הדם, החוירו פּניו ונפל הסכין מידיו והוא עצמו נפל תחתיו ויתעלף. וידענו, שטעות היתה עמנו: הכי בחור רך ורחמן כמוהו יהיה שוחט? והן הוא לזבוב אשר בקיר לא יוכל שחת. וכן ברח מן השחיטה והמוהלוּת כאחד שבורח מן ההוללות.
רגש רחמנוּת של בני! קצר המצע מהשתרע אם אבוא לספר כמה דברים בזה הענין. אבל אזכיר אחד מרבים: נוהג היה שאול לסור פעמים לבית־הדין ביום שני וחמישי (ימי מושב בית דין), לשמוע ולראות והוסיף דעת בדת ודין. והחכמים הדיינים שידעוהו וסחו עמו בדברי תורה, נוכחו בטוב טעמו והיו מסבירים לו פנים ומקרבים אותו אליהם. והיה מעשה באיש ואשתו מעדת הפרסים, שעמדו לפני בית־דין. הבעל קבל על אשתו שמעלה מעל בכספּו וגנבה ממנו מאה “וזריס”12 ונתנתם למשפּחתה. ובחרון אפּו גמר אומר לתת לה ספר־כריתות. והאשה מודה על עווֹנה ומתיפּחת בבכיה וכל ששידלוּ אותו הדיינים, שימחל לאשתו ולא יחריב ביתו – לא הטה אזנו: אחת גזר ולא ישנה: גט! אז יבקש שאול רשות מלפני הדיינים ושאל לבעל: אם נניח, שהשם יתברך יעזור לאשתך שתחזיר לך תיכף ומיד הממון – לא תבטל הגזירה? אמר הבעל: אני מבטל. אז אמר שאול: אני פּורע לך הממון. ובאמת יצא והביא לו הממון והציל את האשה מצרתה. כך היה לבו רחמן. ועוד עלי להודות: בעניני צדקה, הוא שעמד ותבע ממני שאהיה קובע מעשׂר ממש מכל הכנסה שלי לצדקה (שסוחר באריגים משובחים הייתי כל ימי והכנסתי, שבח לאל, טובה ומרוּוחה). וגם לו היה סכוּם ממון, ירושה מיוחדת לו (מסבו, אבי אמו), והיה מחלק מהפירות מעשׂר לעניים.
אבל מחוץ לענינים אלו – לא היה לו אז כל קירוּב־דעת עם הבריות. טבעו להלוך מתבודד בצדי דרכים, שהיה לו מילדותו, נשאר לו טבע גם בימי בחרותו. מחבריו הטובים והמקורבים רק ידיד אחד בן־גילו היה לו – הוא אהרן סבאג, בנו של תלמיד־חכם עני מדרי החצר, ושאוּל אהבוֹ אהבת אח, שהיה זה דומה אליו בטבע ומידות. ומצא מין את מינו. ואף שלא היה אהרן יפה בתארו היה אי־יופיוֹ– יפיוֹ13.
ואף־על־פי־כן – לא היתה שום שעה חביבה עליו כהתיחדותו עם עצמו. וכאן מקום עמי להעתיק כמה דברים שרשומים בענין זה בכתובים אשר עמי: תמיד הייתי תמה ומצֵר על בני, שפּורש מחבריו ומידידיו ומתבודד במועדיו אם בחדרו ואם בגג הגדול שלנו ואם בטיולו יחידי, כמנהגו, בחוצות קריה. ופעם אחת, כשהיינו שנינו יחידים בבית והוא אז כבן שש־עשרה, שאלתיו מתון־מתון על מה זה פורש הוא תדיר מן הציבור ולא יצא כדרך העולם עם חבריו ורעיו? ואתה הט אזנך ושמע מה שאמר לי מלה במלה (כפי שרשום בקונטרס שלי):
אילמלא אתה אבי – אמר לי – ושאני יודע אהבה גדולה שלך אלי, ואילמלא שאני מֵצֵר ומצטער על עצמי, שעכשיו לשוא אני מתבודד עם עצמי, לא הייתי פוצה פה בזה הענין. אלא שאני עצמי דואב על כך. הרבה אני דואב על כך. – אמר כך והחריש.
שאלתיו: – מהו, למשל, הענין שאתה דואב כל־כך? אמר לי: – שאָבדו לי המראות… החזיונות… וזה מכבר ספוּ־תמו מנגד עיני. – ושוב שתק.
תמהתי על דיבורים אלו ושאלתיו: מאי משמע חזיונות ומראות?
– דע, אבא, – אמר לי, – כד הוינא טליא14 הייתי רואה פעמים מראות לעיני. דמוּיות הדוּרות, מוּפלאות, נצבות לפני או חולפות. כך נזדמנו לי גם באוֹרָן (באלג’יר) וגם פה בירושלים. באוֹרָן כשהייתי יושב לפעמים לבדי בבית על האשנב, הייתי רואה במדרגות הרחבות של בית־הכנסת, שממול ביתנו, פעמים, זקן אחד, שזקנו לבן כשלג יורד עד ברכיו. ואני תמיד חשבתי והבנתי שהוא־הוּא אליהו הנביא. ופעמים ראיתי חבורה של חכמים ישישים לבושים גלימות צחורות כבימי חג, עולים ויורדים, עולים ויורדים, שקטים כשנאנים. וכשהיה נכנס מישהו בחדר ומדבר – היו נעלמים מעיני. ונפשי כלתה תמיד למראה אלה החכמים שהיו נראים כמלאכים ממרומים. אני לא שמעתי קולם ולא הרגשתי הגה מעמם, אבל הייתי רואם. ואף פּה למעלה, בגג שלנו, ראיתי פעם אחת עדת חכמים, לבושים כחכמים מ“בית־אל”15. הם הלכו לאורך הגג מתוּנים־מתוּנים, והיו הולכים וצועדים לקראתי ואינם מגיעים בקרבתי. וזה מובן לי וכך טוב לי. אבל מראה אחר, מופלא שבמופלא, ראיתי בקבר “רחל אמנו” ביום לבישת תפילין שלי (שכן חג־מצוַת־תפילין שלו ערכתי ברוב פּאר בקבר רחל). אז – הוסיף שאול וסח לי – ראיתי את רחל אמנו. מסתבר שהיתה היא עצמה. אחר שגמרנו להתפּלל “ערבית”, משהתחיל להחשיך, יצאתי לתומי לענין־מה מן המסדרון החוצה על אֵם הדרך, ופסעתי קצת, בערך עשרים אמה לפני. הדרך היתה מלבינה ומתוחה כמטלית לבנה כבירה, שמוטלה באפלה. וקול השיחה והזמרה מן המסדרון היה מגיע יפה לאזני; והיה לבי רחב ופתוח למרחב ושואף לקרבי רוח צינה, שהיתה ממלאת ומסעדת הלב והנשמה. אבל מיד הפכתי פּני לשוב, שחששתי להתרחק בחשכה. חזרתי לאִטי ונשענתי רגע בגדר שעל אֵם הדרך והבטתי לבנין קבר רחל אמנו שהיה נישא יחידי וגלמוד באפלולית הלילה. כך הבטתי כמה רגעים והנה דמוּת לקראתי יורדת מן המדרגות, דמות אשה עטופה לבנים וצעיף שחור יורד מראשה על כתפיה ולובן צח זורח על פּניה והיא מושיטה שתי ידיה למולה כמו רצונה לחונן ולתת ברכה. עמדתי תחתי ולבי רוטט. היא צעדה ישר אלי, צועדת וקרבה קצת ואחר נסוגה אחורנית בלי להפוך פניה מעמי. וכך עמדה במבוא המדרגות. ואני מביט משתומם ומחריש והאריכה בזו הצורה כדי שיעור “ברכת כוהנים”– ולפתע שמעתי קולות אנשים קוראים מתוך המסדרון: שאוּל, שאוּל! אַיה שאוּל?
אז נמוגה הדמוּת וחלפה. ואני קרבתי לאטי לקראת האנשים שהחלו יורדים מן המדרגות לחפּש אחרי. פּגשוני בשאלות ובדיבורים רבים ואני הייתי עומד כאילם. לקחו אותי סמוך לאור ואמרו שפּני חיורים ושאלוני מה לי? ואמרתי להם: אין כלום… אין כלום… שלום לי…
– אמת, אמת, – עניתי אני לבני בדבּרוֹ, – אף אני זוכר עתה אותו רגע שחרדנו מזה הענין. אבל מכיון שראינוך בריא ושלם מיד חזרנו ונמשכנו אחרי הזמרה והשמחה. (ואז הזכירני בני, שנזדמנו פעמַיִם, שנה אחר שנה, בחודש אלול, שחדר המצבה פּתוּח אז לרבים, ושהינו שם עד בין־השמשות והוא, שאוּל, יצא וילך שפי לקראת המצבה לראות אולי ייקרה המראה לקראתו – ולא נראה אליו דבר).
– משום כך – אמר שאוּל – נמשך אני לבדידות. משתוקק אני למראות. אבל חבל על דאבדין. מאז, מיום היותי בר־מצוה, חדלו ממני המראות. ואיני יודע מהו שגורם להסתלקוּת המראות, אם הזמן גרמא או בי האשמה. אבל, בבקשה – אמר לי – אַל תגלה סוד זה לשוּם אדם כלל וּכלל. ואני מתחרט עכשיו שגיליתי לך זה הסוד. שכן תמיד חשבתי, שאלוּ המראות נגלים לי משוּם שאני שומרם עמוק־עמוק בלבי, ועכשיו – מי יודע אם אזכה שוּב לראותם.
ושאוּל אז כבן שש־עשרה בדבּרוֹ עמי הדברים האלה.
ברם כל שהזמן חולף ועובר גם טבע האדם משתנה וגובר. גם בשאול בני חלו תמוּרוֹת, קלות וחמוּרוֹת, ואני אודה על האמת ואזכיר חסרונותיו כמו יתרונותיו. הכי את הטוב נקבל ואת הרע לא נקבל?
ודע, אישי הקורא, שאני רושם הקורות והמאורעות כבעֵת הוָיתם, עם רגשם ואימתם, כפי שירדו על לבי בשעתם, לבעבור יהיו בעיניך כפי היותם בעינַי ותחוּש אתה כל שחשתי אני ברגשי ורעיוֹנַי. ואולם עם מרוצת הימים הרבים, ראיתי כמה מן הדברים והם הפוכים ומעיקרם פּרוּכים, אשר נראה לי חמוּר הפך קל ואשר היה חשוב נראה לי דל. ושוב רשמתי הרגשים והדברים כפי המצבים והקשרים – והיו ביני ובין הקורא לגשרים.
והרי לפניך כל קורות בני מכאן ועד אחריתם:
דעת לנבון נקל, שאדיר חפצנו היה, להכניסו לחוּפּה בן י“ח בלא שְהִייה, לשמח לבנו בשמחתו ולראותו בנועם חיתוֹ. ומכבר היו אצלנו שדכנים־”מנַשאים“, נכנסים יוצאים, לזה כלה נאה וחמודה, לזה בת־טובים לבני מיועדה, זה דוגל בעושר וכבוד וזה ביופי והוד ועוד ועוד. ואנו היינו מדברים עמו להכינו למצוָה ראשונה, אבל הוא היה כמחריש כל אותה שנה. ומשהפצרנו בו ברוב דברים, עמד והסביר לנו נימוקים אחרים: חושש הוא שיבוא לידי ביטול תורה, שכּן קבע ללימודיו זמן ומתכונת ברורה: בזו השנה חייב לגמור שלוש מסכתות גדולות ושש־שבע מן הקטנות הקלות, וכן כל “היד החזקה” ושמונה פּרקים להרמב”ם, שהם עמוקים מני ים ופלספה ברובם. ונחוצים לימודי חול חשובים למדי – ואם לא עכשיו אימתי?
ואנו ידענו וראינו היאך שׂמים, הוא ואהרן סבאג, לילות כימים לרכוש לשון ערבי ושאר לימודים – ושניהם עד חצות לילה לספרים צמודים. (ואגב, המורה שלימדהו תשבּוֹרת וחכמת הטבע, אמר: ה' נתן לו שׂכל על אחרים מנה אחת שבע).
ואם שגם אחר נישואיו יכול שיהיה עוסק בתורה ובלימודיו ביתר שאת וגם ביתר ישוב־דעת – אך הרי סתרי לב אדם מי יוכל לדעת? לפיכך לא עמדנו למכשול בדרך לימוּדוֹ; הן חפצו בתורה ובחכמה – ואיך נעמוד נגדו? ואף אמו קיבלה דעתו מראותה עוז חשק הַשְנַים בתורה, שהיא היתה משמשת אותם בחיבה יתירה ומגישה להם קפה ועישון עד שעה מאוחרה. ואמרנו: חנוֹך לנער לפי דרכו, שהרי טעמו עמו ונימוקו: “בן שמונה־עשרה לחופה”– אינו חובה, גם בן תשע־עשרה או עשרים, השעה טובה.
וכן היו עוברים הימים בטוב ובנעימים ושניהם מוסיפים ולומדים ומחכימים. ואולם משמלאו לשאול י"ט שנה, חשנו – רוח אחרת עמו, רוח משוּנה. בתחילה נראו רמזי רמזים לאלו התמורות – עד שקמו והיו ברורות. אז היתה שיחתו קצת בהוּלה ודעתו לא די צלוּלה. ישיבתו לא היתה קבועה והליכתוּ נראית רעוּעה. פּעמים ישב בבית שעות ארוּכוֹת תוהה, מַשמים, ופעמים נעדר מן הבית יום תמים. ואכילתו חטופה ושנתו רפופה ופניו רזים וזרים ורעיונותיו – פּזוּרים. וכל שניסינו לתהות על קנקנו לא עלה בידנו לברר ענינו. פּעמים ביטל חששנו בלשון רכּה ופעמים דיבר עמנו רוגז ודכּא. עד שלבסוף הודיענו, כשתבוא השעה מעצמו יגלה לנו. והיינו מחכים ימים על ימים כמו אסירים, שמחכים שחרורם מפּי שליטים אדירים.
ובין כה וכה, והימים ראשית הקיץ, ראה ראיתי בינו ובינינו כעין חַיִץ. יותר מתמיד נתון שאוּל לבדידוּת ורוב שעות היום ביקש התיחדוּת. ואף אהרן ראה והיה כעומד מן הצד ולא בא בחברתו כל יום אלא קצת. וערב ובוקר וכל יום תמיד, מצוי שאוּל בגג שלנו כמו לתפילה ב“יחיד”.
וכאן כמה דברים עמי להקדים לך על זה הגג שלנו, שהיה מיוּחד במינו בכל גגות ירושלים: רחב־ידים היה הגג כרחבה שבתוך קריה וכל מי שעלה וראה לפניו השטח הגדול היה אומר: הבוּ סוּסים לדהור! אָרכּוֹ משתרע כמאה באמה, ורחבו (לא בכל מקום שוה)– כחמש־עשרה באמה. וסביב־סביב לו מראות ירושלים: למן הגגות והחצרות הרבים ועד ההרים הרחוקים מכל האפקים. ושאוּל בני כמה פעמים היה לבו מתעורר למול המרחק שסביבו והיה מזמר שירו לרוח היום, בצעדו שפי לאִטוֹ. ואנו היינו מהלכים על־ידו כהוזים קסוּמים כי היו שיריו עד כלות־נפש מתוקים עגומים.
ופעמים היה פורש משתיקתו ומטיף מפיו דברים נאים ויאים, רעיונות ואמונות, והיה דברוֹ הולך ומגביר להמשיל ולהחביר. דברים מעין אלו לא ניתנו להירשם כהוָיתם וכלשונם ואני זוכרם בקיצורם: פּעם, כשהיינו מהלכים בגג ומשקיפים על מראות ירושלים, עמד ואמר: הבט, אבא, לזה המראה: גגות בתוך גגות, וחצר ליד גג וגג ליד חצר, כמו זה דוחק את זה וזה לזה מֵצֵר. ומוּל כפּות בתי־כנסת קדורות. כפּות מסגדים וכנסיות הדוּרות, והן מתנשאות בקמרוניהן כשפחות שירשו גבירותיהן. ומכל אלו הבנינים עולה עצב קודר עד שׂימוֹ לבך חולה. ואין זאת כי אם ירושלים דומעת במסתרים, על בניה בגלות נפזרים, ואנחותיה תעלינה לאוזן שומעת, על שבעלוּה זרים והיא בחרפּה טובעת. ואני, מדי אראה אלו הבנינים הכעורים והעקומים – אדמם לפצעים שהעלו קרומים בגוּף מלכה דווּיה, בכשפיה שבויה, והיא דורות על דורות תיחל כי יבוא גואל וכשפיה יבטל, יגע בה בשרביט מלכות־יה וקמה והתנערה מחליה.
ובעת־ערבּיִם אחרת נזדמנה חבורת שכנים לגג. ואותו יום, דומה, יום חגם של ערלים וישמעאלים היה. וקולות פּעמונים כבדים שטו ומילאו את חלל האויר מכל העברים וקולות החזנים של הישמעאלים עולים מן המגדלים. בפרט מן המגדל של המסגד מרחוב היהודים, שהיה סמוך לביתנו, כערכך שלושים באמה, עד שקול המוּאזין נשמע ברור ומלותיו צחות כמו נמצא בינינו על גגנו. אז אמר אלינו שאוּל:
– מקנא אני באוּמות־העולם שעושות פּרסום לעבודת קונן. מה נאה ומופלא קול המוּאזין באשמורת אחרונה! עת ערפלי־לילה עוטים כל הבריאה הם כבר קמים ועולים במגדלים ומיחדים שמו של הבורא בתהילה ובתפילה. וכן גם בני־אדוֹם יקראו לתפילה בצלצלי מצילה. אתמהה, מדוע לא תיקנו רבותינו צלותא בפרהסיה על מגדלים רמים ונישׂאים, ולא תהא כוהנת כפונדקית! ואילו היה כך – קול ישראל היה עולה ומנצח קמעה־קמעה בלבותם של הגויים.
אמרתי לו: בני, ודאי שחכמי ישראל היו רוצים בכך, אלא שאוּמוֹת־העולם לא היו נותנות לישראל להרים קולם שלא ניחא להן שישראל ירימו ראש ויסירו עוּלן. אמר לי: לוּ נתנו ישראל כל לבם לענין זה מקדמת דנה היו מכריחים את האומות ומרגילים אותן על כך והיו דוחים את הקץ ומקרבים הגאולה, שישראל צריכים להתעוררותא דלעילא. לכשאגדל –אמר – אם יזכני ה' ביד ושם טוב, אשׂים כל דעתי לבנות בירושלים מקדש־מעט רם ונישא שבו תהא תפילת ישראל בוקעת ועולה למרומים, עד שיעמדו הגויים ויאמרו: הם המאמינים הראשונים, ואנחנו מהם מעתיקים ואותם אנו מחקים.
כך היה נושא משלו לפעמים – ודבריו כמתלהמים. והנה, לא יאָמן כי יסוּפר: לאחר שנה כמו נהפך לבו של שאוּל דוקא בתחוּם הגג הזה, שכן מכאן נפתחה הרעה:
באותם הימים, שרוּח שאוּל היתה זרה עליו, נכנס אלי תלמיד־חכם מכובד וירא־שמים, בשעה ששאוּל נעדר מן הבית, והיה שׂח עמי בדרך רמז והסתר דבר, שאתן דעתי על שאוּל, “שלא כן עמדו”. אמרתי לו: במטותא ממך, למה מלתך קשורה? דבר עמי בלשון ברורה – מה ירמזון דבריך?
ואחר שהוסיף כמה דיבּוּרים ומלות ושאל סליחות וּמחילות סח לי: שראו את שאוּל נושא ונותן מן הגג עם בתוּלה אחת מבנות הקראים, היא הבתולה לינדה בת יפֵת הקראי.
– מה משמע “נושא ונותן”? – שאִלתיו.
אמר: שהוא עומד בגדר הגג והיא יושבת בחלון שלהם הסמוּך לגג שלנו וּמביטים זה לזה וסחים ברמזים. ופעמים, שהיא יוצאת ועולה לגג שלה ומשוחחים, ואם כי יש מחיצה ביניהם – החצר הקטנה שאף היא של הקראים – בכל זאת איכא למיחש… שכן סולם קטן יכול לקרב המרחק ולבטל המחיצה.
נפלו שמים על ראשי; לא ידעתי מקומי ורחשי. האמת אזני שומעות? שמא חלום רע עמדי? הייתי כאדם, שרואה מעשה־כישוף. משל, אש בוערת במים. יודע האדם שזה מן הנמנע, אבל הרי עיניו רואות והוא נכנע. כך עם זה החכם. סח הוא לאזני דברים שאין להם שחר, אך ניכרים דבר אמת כאור השחר. והוא תלמיד־חכם הגוּן ולא ידבר סרה על סתם שמועה רעה. הבלגתי על צערי והבטחתי לו שאתן דעתי על כך ואמרתי לו תודה על טרחתו וביקשתיו הרבה לשמור בסוד שיחתנו. ואני אובד־עצות בלבי ושומר כחותם צערי בקרבי. עם מי אחלק תוגתי? האשיח עם זוגתי? ירא אני פּן יקרנה אסון מזה היגון.
וביני־ביני ביקשתי לי נתיב ודרך לראות ולבחון את הענין בהסתר דבר. אמת, שאני כל שהייתי רואה את שאוּל מתיחד בגג – הייתי סר מעליו. שמזמן שסח לי בשעתו על ענין המראות והחזיונות הייתי מתרחק ואומר: אַל אהיה לו למכשול ולמעצור. אבל ביקשתי נתיב ודרך לראותו כשאני רואה ואיני נראה.
ולא אאריך כאן בדיבורים על כל העינויים והיסוּרים שחשתי בנפשי, כשראיתי מביתו של אותו חכם, שאמת היה שאוּל עומד בגדר ורומז רמזים לאותה בתולה. והפּחד חותך לבי כמו נחש מתפּתל בקרבי: איכה אשיח עמו ולא אגרום רעה גדולה גם לי וגם לו? ובעודני תוהה יום אחר יום איכה אפתח עמו לדבר דבר – ויקרני מקרה מר: בבוקר השכם, עת עפעפי־שחר יקיצו – הקיצותי לפתע מחלום־בלהות? בחלומי, ונחש קטן זוחל ועולה על יצועי שאוּל, ושאוּל שוכב במיטתו והנחש סמוּך לו. מיד חיפּשתי דבר להכות הנחש על ראשו. מצאתי מקל וחבטתי בו אחת ושתים ושלוש ולא יכולתי לו, ותוך כדי כך היה הנחש מתגדל יותר והשׂתרע במיטתו והתכסה בשׂמיכתו. רצתי והבאתי העלי הגדול של המכתש שלנו וחבטתי הרבה על ראשו, אבל החבטות לא הרעו לו כלל, מכיון שהמצע שמתחתיו היה רך, לא נפל כובד המכות על הנחש – וּמרוֹב פּחדי הקיצותי. מיד טלטלני פּחדי ואסוּר לראות את שאוּל במשכבו. באתי בלאט בחדרו – והוא איננו במיטתו. הלם לבי כהולם פטיש. שמא יצא להסך רגליו? יצאתי לאִטי ונוכחתי שאין זאת. עליתי במדרגות הסמוכות למעוננו על הגג ואור השחר החויר ועפעפי־מזרח האדימו. הוצאתי ראשי בלאט מפתח הגג והסתכלתי לארכו ולרחבו. ושם, בקצהו, ראיתי את שאוּל יושב על איצטבת־אבן שבגג ולרגליו נראתה דמות – יושבת וגבה אלי. נמלכתי בנפשי ולבי דופק בקרבי: האצא ואיראה לעיניו? האם לא יחרד הילד ואגרום, חס ושלום, רעה גדולה לו? ירא אנכי פן יקרנו אסון. אמרתי אמתין ואראה מה ישים אלוהים בלבי. עודני חושב ומתמהמה – והדמוּת, היא דמות נערה, קמה, אחר גחנה שוב לפניו אַפּים ארצה. הוא הרימה מהארץ, העביר ידו על ראשה – אוי לאותה בושה – ושלחה מעמו. אז פּנתה ותלך שפי. עלתה על גדר הגג ונעלמה מאחריו.
ושאוּל ישב שנית במקומו כאחוּז־שׂרעפּים ראשו מוּרד על חזהו. ואני ברכי רפו, לבי נמס ופני חפו.
יצאתי מאחרי דלת הגג ונגליתי. שהיתי קצת במקומי והייתי כמשקיף על הגג לתומי.
ראני שאוּל, קם וצעד לאִטוֹ לקראתי. משקרב, ראיתי והנה חיורים פּניו מאוד, ועיניו תוהות כמו קמוּ מראות. ואני מעתיר תפילה בלבי לבורא, שיתן לי אֶרך־אַפּיִם ורוח קרה לידע כיצד אנהג ספינתי בזו הסערה.
וטרם אמצא בפי דבר לדבּר אליו נשמע קולו בדבּרוֹ אלי וקולו כקול כלי שבוּר:
– אבא, ודאי נפחדת שיצאתי לגג לעת כזו. שב, אבי, ואשב גם אני כי אפס כוחי ומחויב אני לדבּר דבר לאזניך.
ישבנו מן הצד, ליד גדר הגג.
פתח ואמר: ידעתי כי גורם אני לך ולאמי צער גדול. וכשאגיד לך את אשר בפי ודאי תתנני לאיש לקוּי בדעתו. אבל איני לקוּי בדעתי. ימים ולילות, שבועות וחדשים, חשבתי ובחנתי בענין הזה – ועתה גמרתי אומר לגלות לך כל שצפוּן בלבי. ואתה שמעני ואַל־נא תתנני לבן כסיל.
אמרתי לו במתינות, כמו לא נמס לבי בקרבי: בני, מה דיבורים אלו שאתה מדבר? קח מנוחתך ודבּר ככל אשר עם נפשך.
אמר לי: הרי קיצורו של דבר: ידעתי בתולה אחת והיא קראית, שכנה בחצר הסמוּכה לנו פה. הכרתי טיבה וטוהר לבה והלך לבי אחריה ואני אהבתיה… אהבה עזה אהבתיה. לא אוכל להסתיר עוד הדבר.
שמעתי עצמי שוב מתון ושקט ואמרתי לו: בני, השמעו אוזני נכונה? קראית אתה אומר?
– כן, קראית היא. אבל ולוּ תהיה כנכריה, שתתגייר. נכונה היא מכל לבה להתגייר ותהא בת ישראל.
אמרתי לו: מופלאים דבריך, בני. האתה תעלה על דעתך, שתביא חרפּה גדולה על ראשך ועל ראשנו? איכה נצמד לבך לבעל פּעוֹר, ואיכה הלכת לבחור דוקא בקראית? האין בנות בישראל? ויחוס משפּחה וזרע קודש, וטוהר דם ישראל? האתה תמעל מַעל? האם אתה, מחמד לבנו ומשׂוֹשׂ חיינו, דיברת כזאת? היה לא תהיה.
– ראה גם ראה, אבא, – אמר הוא ופניו קודרים מאוד, – אתה אך רגע אחד שמעתי את הדבר ואתה – גוזר ואומר: היה לא תהיה. ואני כמה שבועות וכמה חדשים שאני צולל במים אדירים – ובכל אלה גמרתי בדעתי ואמרתי: אגלה הדבר לאבא ולאמא ואף־על־פּי שמתחילה יהא נראה להם שּהדבר הוא מן הנמנע – ה' יהפוך לבם והנמנע ייראה לאפשר, כשם שאדם חולה אנוש והרופאים אומרים: מן הנמנע שתעלה ארוכה למחלתו של זה – ואף־על־פי־כן פעמים שתעלה לו ארוכה ויקום מחליוֹ ויתהלך בין החיים.
שמעתי דברי בני ואמרתי לעצמי בדאבה: יצחק, יצחק, אין דברים כאלו יוצאים אלא מלב מלא אהבה, כי עזה כמות אהבה. ולב נבון לילד וגם לב טהור. שלושה חוּטים לפניך: אהבה וּבינה ואמונה. והחוּט המשוּלש לא במהרה יינתק. תן דעתך יצחק, כיצד תנהג במים עזים אלו ספינתך.
שבתי ואמרתי לו: אומר אתה שבועות וחדשים – כלום הרבה זמן יש שאתה נושא ונותן עמה? וכיצד באת להכירה וכיצד לא ראינו ולא הרגשנו אנחנו כלום (אף שאחרים ראו והרגישו הרבה־הרבה)?
– הרבה שאלות אתה שואלני בבת אחת ואני אענה לך על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון: היום כבר תשעה חדשים תמימים שידעתי אותה (נבהלתי והשתוממתי לשמע אזני!). הפּעם הראשונה דיברתי אתה בערב הראשון של חול־המועד סוכות. משהחשיך, הלכתי עם כמה חברים לבית־הכנסת החדש (הוא בית־הכנסת הגדול של האשכנזים “החסידים” שברחוב הקראים), שמנגנים שם בכינורות וחלילים ל“שמחת בית השואבה”. ואנשים ונשים, בחורים ובתולות למאות ולאלפים עולים שם “בקול רינה המון חוגג”, עולים ויורדים, יורדים ועולים, הללו למעלה לגג, לעזרת־הנשים שבתוך מעגל הכיפה, והללו בבית־הכנסת למטה. קול החלילים, הכינורות והתופים מסעירים לבו של אדם ושמחת החג גוברת ועולה. ואני עליתי לתומי למעלה בגג לראות מגובה הכיפה מראה השמחה הגדולה. בין כך וכך – נתפּרדה החבורה שלי מחמת ריבוי האנשים. עמדתי בפנים הכיפה, במעקה, שהוא גבוה במידה עצומה, ועלץ לבי לראות, שאנשים, בחורים וזקנים, יוצאים במחולות בגילה וברינה. לבי היה נתוּן לאלה האשכנזים שרוקדים ועובדים את ה' בגילה ובדיצה והם כמו אחוּזים להבות של שמחה, מדלגים ומקפצים בחינת “כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך”.
וכשיצאתי החוצה, לגג, ליד המעקה, היה מאיר הירח בזיו מופלא והעולם כולו כמו היה מצופה לבנת כסף טהור ומבהיק. סובבתי מארבע רוחות הגג, ועמדתי כך, מול למזרח, מקום שגלוּיים לעין הר־הבית ובית־המקדש ושטחה של הכיכר הגדולה – והיה לבי שמח ומֵצֵר כאחד, מתרונן מגיל שמחת החג ומתעגם למראה הר־הבית שגזול מישראל. באותה שעה באה ונשענה על המעקה, כמה אַמות רחוק ממני, בתולה לבדה. ואף היא היתה מביטה בחללו של עולם, חששתי לשהות שם מפּני הבריות. שהיתי כמה רגעים ונתכוונתי לסוב וללכת. באותו רגע פּתחה ואמרה בלשון ערבית נאה: תמחל, בחור, האין אתה שאוּל, השכן מן הקומה הרביעית מבית אלעלוף? אמרתי לה: כך, אנחנו דרים שם. אבל, – שאלתיה, – מנַיִן יודעת אַת בכך: אמרה: שאני רואה אותך יום־יום כשאתה מטייל על הגג. ואף אתה ודאי רואה אותי כשאני בחלון או על הגג – האין אתה מכיר בי?
– האַת זו הנערה… שיושבת בחלון?
– כן. השכנה הקראית… אתה, ודאי, נמנע אפילו להביט בי ומכל־שכן לדבר עם קראית. האין כך? אסור לכם לדבּר עמנו…
אמרתי לה: – חלילה, לא אסור… אין איסור כזה…
– באמת? – אמרה – אין לכם איסור? – ונתקרבה מעט… ראיתי שהיה עֵין פּניה צח וחיור ונדמה לי שהיא כנועה ונדכאה, וכל־עצמה דמות נפלאה. שערות ראשה כעין הזהב וקלסתר פּניה מבהיק מחן חמודות; ועיניה, שאם כי לא ניתן להבחין צבען לאור הירח, היו מביטות כחרדות וכמו שאלו אלפי חידות. לא ידעתי מה אסיח עמה. אבל היא פתחה ואמרה לי: אף חכמינו הגדולים ציווּ להתרחק מן “הרבניים”– אבל אני אוהבת את הרבניים. כל ימי גרתי בשכנוּת עמם. אני לא מכאן. אני מקהיר. באתי לפני כחצי שנה. אבי נפטר מזה שנה וחצי. הוא היה איש חכם וצדיק. הוא ציוה לפני מותו שנעלה לגוּר בירושלים. ואני ואמי ואחי הקטן באנו אל העדה שלנו. הגענו בלילה כאן. ולמחרת הבוקר – הפּנים הראשונים שראיתי היו… פּניך. עמדת בגג נשען על המעקה ממוּל חלוננו והבטת מולך. שעה ארוכה הבטת. ואני שמחתי כל־כך, שכך… פּנים כאלו ראיתי ביום הראשון לבואי ירושלימה. לא יכולתי לעמוד בפני רצוני להגיד לך פעם אחת, שראיתיך ביום הראשון לבואי… לא יותר… אבל עלי להגיד לך, איך קרה שנפגשנו עתה… היום ראיתיך בערב, כשהיית מטייל עם חבריך בגג… וכשירדתם הלכתי בעקבותיכם הנה… ירדתי גם אנכי בין ההמון הרב. חשבתי אולי תיקרה לבדך לקראתי; והנה, כמו מן השמים הפרידו בינך ובין חבריך – ומצאתיך פּה… אבל תמחל לי – חוששת אני… שהייתי למשא עליך, ומי יודע אם לא תבוז לי בלבך…
הייתי שומע קולה בדבּרה – ולא אדע מה היה לי. המוּ רחמי עליה. כמו שמעו אזני נימי כינור חרש מנגנות, הומיות. הצטערתי הרבה שהיא חושדת שאני בז בלבי לדבריה. ביקשתי להסביר לה מה שבלבי ואמרתי לה: חלילה לי מחשוב ככה עליך. אין דבריך עלי לטורח. אדרבא: טובים ונכוחים דבריך. והאמת, אבא, אגיד לך: לא אזכור נכונה מה דיברתי עמה, כה הייתי נבוך ומהומם, שלא אזכור דברי לתומם. אולם כל עמידה זו ארכה חמישה רגעים או עשרה. עודנו מדברים וחבורת אנשים ונשים מילאו את המקום. בלא כוָנה פרשתי ידי אליה והיא לחצה ידי והלכה.
– בני, בני, – אמרתי לו, – אַל יחשבנה אלוהים לך לעוון. למה היה לך להאריך דברים עמה? איכה הסחת דעתך מ“אַל תרבה שיחה עם אשה”? כיצד נתת ללבך לנטות אחר הדברים האלה? תמה ומשתומם אני עליך! מה ראית על כך?
אמר לי: אתה תמה ומשתומם על מה שדיברתי עמה ואני הייתי מצטער באותה שעה, שלא היתה שהוּת בידי לדבר לאזניה עוד כמה וכמה דברי־נימוסים טובים. אחר שהלכה עדיין היו שומעות אזני שיחתה ועיני רואות עמידתה. והיתה משוּלה בעיני כנערה מבית־מלכות, שנעקרה מבית אביה ותעתה ימים רבים בנכר ובשביה, ועתה עומדת כעניה בפתח ודופקת על אחד השערים לבקש מחסה לה.
– יגער בך ה', השׂטן! אמרתי לשאוּל. – כיצד לא שׂמת לבך, בני, שמעשה שׂטן המסית והמדיח הפגיע את זו לפניך להכשילך בדרך, ואתה –
– תמחל לי, אבא, – אמר לי, – מה הסתה והדחה בדבר הזה? אדרבא, אותה שעה שעמדתי במעקה נתמלא לבי אורה גדולה וקדושה רבה ואין באפשרותי לספּר לך אחת מני אלף ממה שעלה במוחי ובלבי באותה שעה שנשארתי אחריה לבדי. זיו הירח היה מגביר ומבהיק כמו נזלו מבועי נגוהות ממרומים והיה העולם הולך ונוהר ולבי מתמלא רחמים וכיסופים גדולים.
ראיתי מדבריו שלבו, לב בחור, נתפס כולו בזה הענין והייתי מעתיר תפילה לבורא שיראה לי הדרך כיצד לחלצו מכוחו של סטרא אחרא. וכדי לדעת מהלך הענין לפרטיו שבתי ושאִלתיו: מכיון שענין זה התחיל עמך לפני תשעה חדשים – כלום לא היה עליך לשיח עמי תחילה על כך? ולמה הסתרת הדברים זמן ארוך כל־כך? מה טעם שבטחת על עצמך כמו לא היה לך אב ואם, שאתה אהוב להם ויקר מכל?
אמר לי: משום שבראשונה לא היה בלבי עליה אלא רחמים גדולים ואחר־כך נתהפכו הרחמים לאהבה ותימלא נפשי אותה. ואף־על־פי־כן חשבתי שאוכל לעקור כל אלו המידות והרגשות שדבקו בלבי וביקשתי לחזור בי, אלא שבין כה וכה הכרתי יותר את טיבה וראיתי לטוהר לבה ונתבררו לי נועם מידותיה ויקר סגוּלותיה.
– כיצד הגעת לכל הדעות הללו? – שאלתי אותו. – כלום הייתה מתפּגש עמה בתמידות?
– לא בתמידות. שהרי כל ימות־החורף, כמעט, ביקשתי לרחק ממנה ואמרתי לעקרה מלבי ולא עלתה לי. ובשלהי החורף, אחר פורים, שיגרה לי מכתב ולקחה שוב את לבי. מן אז שולחת לי מפעם לפעם מכתבים, על־ידי אחיה הקטן, בסתר; ומן אֵלו המכתבים נראה בעליל, שנפש טהורה לה ורוח נכון ישכון בקרבה, שכּן באלה המכתבים חרותים, בנוֹי וּבחן, דברים נאים־מופלאים והם עדוּת נאמנה לטוהר לבה וליושר שכלה. ברי לי, שהבורא חונן אותה לב מבין ולשון צחוֹת כאחד הפּייטנים.
ובשעה שהוא היה מספּר בשבחיה ומונה מעלותיה, אני הייתי רואה לעֵינַי אותו נחש, שראיתי בחלומי, והייתי אומר לנפשי: אכן נחש היא, אשר בפיה קסמים ונחשים לשרוף לב בני בלחשים, אוי לה, לרשעה שהפּילה את בנו בזו הרעה.
ברם עם שלבי היה עלי דוה שמתי על פני מסוה כדי לידע כל הסתום בזה הענין החתום. ובמכוּון שאִלתיו לידע מה בפיו:
ושמא כל הדיבורים שלה אינם אלא חנופה ומרמה, למשוך לבך בערמה ולצוּד אותך בחרמה?
אמר לי: יכול אני ליתן לך המכתבים שתקראם. עתה הן לא אסתיר דבר מעמך. משגמרתי בלבי לספּר לך כל הענין, לא אגלה טפח וטפחַים אכסה. אמת, מצוּיים במכתבים כמה דברי לב שבצנעה, אבל אתה אבי, עטרת ראשי, לפניך אגלה כל לבי ואתה ראֵה בעניי וסבלי והיה תומך גורלי. אם רצונך, עיין במכתבים והשיבם לי.
כך אמר וקולו עגום וכבוּש. שמעתי לדבריו ונכמרו רחמי עליו, שהוא מוכן להבליג על צערו ולגלות סודו וסתרו וּבלבד שאהיה אני – לא יבוא ולא יהיה – עוזר ותומך לדברו.
והיה ראוי שאעתיק כאן מלשון ערבית לפחות רוב המכתבים, כדי להראות לכל כוחה של אותה בתולה בנועם שפתה ובעוצם אהבתה ומהם היה רואה הקורא גודל הסכנה שריחפה על ראש בני.
ואולם לא אראה צורך, למען גופה דעובדא, שאעתיק כל המכתבים או רוּבם. אבל בחרתי מן כל הארבעה־עשר רק ששה, שראיתי בכל אחד מהם ענין עיקרי, מיוחד, והם דיים שיתברר לקורא ראשית הענין ומהלכו ויכירהו כהויתוֹ. (ודע אגב, שנס גדול קרה לאלה המכתבים שנשארו בידי אחר הדליקה הגדולה שנפלה בקומה הרביעית בביתנו – כפי שאספר בהמשך דברינו – והמכתבים שהעתקתים מלשון ערבי כולם, היו שמורים בארגזי בקומה השלישית; וראיתי בעליל בסופו של דבר, שעין ההשגחה היתה בכל אשר עבר ונשאר שלם אוצר יקר זה – לא בא כבּוֹשׂם הזה).
והנה לפניך ששת המכתבים.
זה המכתב הראשון:
י“א חשון ש' התרל”ח.
אל כבוד מעלת האדון המשכיל והנאור אשר לבו זך וטהור, כבוד שמו
שאוּל אלשּיך, יאריך האל ימיו.
פאר בחורי ישראל!
בפתח דברי אחלה פּניך לאמור: אַל־נא תשית עלי חטאת על זו העזוּת, ששלחתי אליך איגרת זו. נשבעתי בתורה התמימה שכמה פעמים כתבתי וניחמתי וקרעתי הנייר ואמרתי בלבי: חדלי לך מזה החפץ, הן דבר־כסל זה עמדך. אבל, אודה על חולשתי, לא עמד כוחי בי להסיר כסלי מעמי, כי אמרתי בלבי: הן טהור וזך לבו ורוח נדיבה בקרבו, לא איש כמוהו יחשוב רעה על דברך ועל בקשתך.
ובקשתי אשר עמי – אם לא יכבד ממך הדבר ולבך חפץ להיטיב – כבדנו־נא וסורה אלינו בביתנו באחד הערבים. גם אני וגם אמי נתכבד ונתעלה בבואך בצל אהלנו.
זאת בקשתי מעמך.
והאמת לא אסתיר תחת לשוני. מאז פּגישתנו באותו ערב בבית־הכנסת של האשכנזים ואזנַי שמעו מפּיך כמה דברים, אחוש תשוקה גדולה בלבי, שאשמע עוד מנועם אמריך ובינת רוחך. כצמאה שוקקת למי רויה אתהלך בביתי כל אלה הימים – זה חמישה ועשרים יום.
וידעתי גם ידעתי, מצערה מאד וגדולה מאד בקשתי. כאחת המבקשת לה פּנינה קטנה, שערכה גדול לאין־ערוֹך.
אבל תקותי רבה, שבנדיבות לבך ובטוהר רוחך – הענק תעניק לי זו הפּנינה המבוקשה.
אם תיעתר לבקשתי, קבע אתה המועד לבואך אלינו והיית כמלאך־אלוהים הפּוקד את ביתנו.
המצפּה בכל לב לתשובה הנכבדה
לינדה לוי.
זה המכתב הרביעי
י' ניסן התרל"ח.
לבחור אשר רוח־אלוהים בו ואור חסד ימלאו לבו והוא כבן מלך במסיבו
שאול אלשיך, ינון לעד שמו
גדול־חסד ורב־תבונה!
אמש, בחשכת הלילה, בגג, כל אותה שעה שהיו שפתיך נוטפות דברם טובים ואמרים מוּפלאים, נאלמו שפתי עד לא יכולתי דבּר. פּעם ראיתי עצמי טסה, במרומים, וכיפת השמים וכוכביהם הפכו בעיני אפריון שבוץ פּנינים, מתחוהו מלאכים על ראשי בשבילי. ופעם הייתי בעיני כאחד כורה בסתר זהב ממטמונים. מה אהבני אלוהים, יתעלה, אם הביאני קרוב לבארך, באר מים חיים! כמבוע זורם מי־בוֹשׂם, מי גן־עדן, נבעו דבריך ועלו בּאַפּי וימלאו כל לבי.
ושאלתני בסוף אם בנתי דבריך ואם נכונו בעיני. אמת, מעודי לא שמעתי כדברים האלה – אך המה היו כמעדנים לנפשי. מה נפלאו דבריך שאמרת על הטוב והרע שקיים בעולם. ששלושת אוצרות רוּח הרעה נתוּנים בידי השטן, והם: שקר, מדון ושנאה, וכנגדים מצוּיים, בלב כל אדם ואדם, שלושה מעיינות רוח־טובה: אמת, שלום, ואהבה, והם עשרת מונים רבים מכוחות הרע. אלא, שאלו של השטן נתונים מאז בידו והוא משלחם תדיר יום־יום להציף עולם ומלואו כרצונו. ומעיינות הרוח הטובה פצולים ניצוצות־ניצוצות בנשמת כל אדם. ואילו השכילו בני־אדם וצירפו ניצוץ לניצוץ וליכדו נשמה לנשמה כי עתה גברו כוחות הטוב על הרע, שהבורא יתברך כשברא העולם הגביר הטוב על הרע עשרת מונים, שאם לא כן לא היה עומד העולם אף שעה אחת, אלא כי שומה על האדם לצרף ריבוא אלפי ניצוצות הנשמות לאבוקה אחת כדי שתכריע הרוח הטובה את הרעה. הנך רואה, אדוני, דברים שמורים כתומם בלבי. ואשר אמרת כי תשוקת נפשם של בחירי אדם היא לחפש הדרך ולבקש הנתיב כיצד להקל הצירוף להחיש הליכוד בין הנשמות עדי יהיו הניצוצות לשלהבת אחת גדולה להכריע כוחות השטן – ידעתי בלבי נאמנה, שאתה תחקור ואתה תגלה ואתה תמצא ואתה תבשׂר – כי לגדולות ועצומות נוצרת.
ואני מה אעתיר תפילה לאלוהים, שיתנני תמיד על־ידך, ולוּ כשפחה, לשמור מוצא פּיך ולהכין צעדיך.
המתפּללת לאלוהים לשמרך לחיים ולישועה, אמן.
לינדה.
וזה המכתב הששי:
א' אייר התרל"ח.
לאלופי ומורי, שׂשׂוֹני ואורי, המאיר עיני בתורה ובחכמה ברוב נועם ועצמה, בחור יקר מכל יקר
שאול עטרת ראשי המולך בלבי ובנפשי
נרו יאיר לעד, אמן.
היית לי כיוצר ואני כחומר בידך. מאש קודש דבריך חַמוֹתי, נמוגותי. אשר היה בעיני אתמול זר וסתום הפך היום גלוי, ברור. הרחוק אראנו קרוב, והמר – מתוֹק. אראה עצמי היום – ואני אחרת. צללוּ דבריך כפנינים במעמקי לבי. חשׂפת לעיני מראות נעלים וכמו רוממתני לגבהי מרומים. שפעת עלי רעיונות ואמונות לא שיערתם ולא ידעתים.
בכל לבי ארגיש ואכיר בצדקת דבריך, על כל הטוב הצפוּן לעתיד לבוא לשבט יהודה. כי הוא בחיר הבריאה, בו בחר הבורא ישתבח לאצוֹל לו ברכה מסוד ים־אלוהותו. ומברכת נחלת יהודה יזל שפע מעט על כל המין האנושי, ומן אותו המעט יונקות כל הדתות והאמונות, התורות והמצוות אשר כל הגויים. ואף עובדי כוכבים ומזלות בימי־קדם, נכסוף נכספו מקדמוּתם לברכת נחלת יהודה והיא היתה, בלא ידיעתם, תשוקתם. כן סעדו לבי ונפשי דבריך על חכמת “הקבלה”.
ועתה אחלה פּניך ואבקש ממך, אשר לא העיזותי לבקש ממך בעת שיחתנו בביתי במוצאי־שבת: התואיל ותחקור לידע, נשמת מי שוכנת בקרבי? הניתן לנשמה מדורות ראשונים לבוא בגוף נערה מבני־המקרא?16 האין שורש בני מקרא מגזע שבט יהודה? וספירות החסד והתפארת, ככל שהטפת דבריך עליהן, האם לא תשפענה טובן גם על בני הקראים? והאין בין הספירות העליונות ספירת אהבה? והן היא האהבה, כדבריך, יסוד היסודות לתיקון הפּגמים, להגביר הליכוד ולמַזג האיחוד בין בני־אנוש – עדי תימלא הארץ דעה את ה' – והן בני־המקרא, לוּ יהיו ככל שוכני ארץ, ראויים לליכוד ספירת האהבה – ואף כי תורת ה' צרופה, צפוּנה בלבם –
והיה אם מצאתי חן בעיניך, הראֵני־נא את חסדך וגלה צפונות נפשך על אמתך מוקירתך אשר בך הגיגה בימים וחלומותיה בלילות
המצפה לתשובתך מלב הומה ועינים כלות.
לינדה
והנה המכתב התשיעי:
ט' אייר התרל"ח.
שאול, שאול מלכי!
תנני ואשיחה לפניך בכתב אשר לא ניתן לי להגידו לך אמש בשפתי. כזרם סוער המו, עלו, דברי בגרוני וסתמו פי. דימיתי עמידתנו אמש על הגג כמו ניכּוֹן שנינו להינשא למרומים. אלוהים, אלוהי ישראל! מה רב חסדך עמי! אשר חזרתי וחלמתי וציפּיתי זה שבעה ירחים תמימים – בוא בא ויהי!
שאול מחמד נפשי, כי נגעו שפתיך במצחי והיה הרגע כאלף שנים בעיני. אראה עצמי עתה עטורה כתר־מלכוּת. אצעד בביתי כמלכה בארמונה. מלכה אני – ואתה מלכי! לא נעצמו עיני כל הלילה. לא ידעתי שינה ולא חפצתי שינה. ינעם לי לחוש אותו רגע שׂגיא בכל רגע ורגע משעות היום.
קטן לבי מהכיל האושר הגדול הזה. שבעים אלף רננות בקרבי. תוהה אני אם אין שומע כל אדם ים־שירה שגועש בלבי.
האדר־נא אלוהים חסדך עלי והשלם ישעך עמי, אלוהים, המפליא להיטיב.
שאול, ינצרך לי אלוהים לעד!
מעריצתך אוהבת אהבת אין־קץ.
לינדה.
תוספתא:
זה מכבר הודעתי לדודי, אחי אמי, על היכרוּת שבינינו. והוא עשיר מופלג, יאהבני הרבה מעוֹדי. אף־על־פי שסיפרתי לו כל מעלות נפשך, שיגר לי מכתב (אתמול קיבלתיו), שאין הוא מרוּצה מהתקשרותי עם “רבני”. עם זאת לא ימנעני ממך אם זה חפץ־לבי. אבל לא ישאיר לי ירושה, כאשר חשב, אלא אם אהיה לאחד מבני הקראים. כתבתי לו היום תודה רבה, שלא מנעני ממך. והממון –אמרתי – כל ממון שבעולם אינו חשוב בעינַי כמבט אחד מעיניך אלי.
שלך לעדי עד
לינדה.
וזה המכתב העשירי:
ט' סיון התרל"ח.
ליקר ונערץ לאין תכלה, ניב שפתיו כמעיין נפלא, נעים תואר מחמד כל עין, זוך לבבו כמי העיִן,
שאול לבית אלשיך, נרו יאיר אמן.
לא אדע, אלופי, מה היתה לי. אם חולת־אהבה, אני או מוּכּת רוחות רעות, או כי דמיונות ושגיונות יאחזו בי ויתקלסו בנפשי. אבל אחת אדע נאמנה: עצבונות וסרעפים יאכלו לבי כעקרבים. תנני איפוא הפּעם, נערצי, ואגישה לפניך מצוּקות לבי. אך אחלה פּניך בראש דברי: אַל תתנני כחוטאה אם תשכון עמי משוּגה, או אם לא אדע הפּעם ערוֹך דברי כשורה. לא כמאשימה אשמיע דברי באזניך. לא. לא. אך כעני דופק על דלתות גביר נדיב, אדפוק על דלתות לבך ואבקש מענה לשאלתי, מפלט לעצבוני.
הט אזנך, אלופי, והקשיבה לי:
זה ירח ימים חלף־עבר (שלושים ימים תמימים, אה, מה יארכו בעיני כיובלות!) מאז הדלקת אור שמשך על ראשי, עת שפתיך עטרו מצחי. ומאז אדַמה (ומי יתן ואדע אשר בשגגה אדַמה) כמו רוח קרה תנשוב סביבי וענן כבד יעיב עיני. אכן, הבן אבין עד תומם כל הדברים הרבים אשר פרשת במכתביך לאחר אותו הערב הנשגב. זכור אזכור נכונה, כי שוּמה עלינו, עלי ועליך, להלוך אט־אט בדרכנו, זהירות בימיננו והתבוננות בשמאלנו. כי אם, חלילה, ייגלה סודנו בטרם עת – ואבדנו. אמת ונכון אשר כתבת כי שוּמה עלינו לסול מסילה חדשה, בדרך זרועה סלעי־מגור ובה אבני־נגף למכביר ואך ברוב תבונה ובאמונה גדולה – כן כתבת – נקרב אט־אט, בעזרת צור ישראל, ונגיע אל מחוז חפצנו.
כל זאת אמת לאמיתה. כל זאת חזרתי ושיננתי לעצמי יומם ולילה – עת נפשי תכסוף לחברתך וגעגועי יהמוּ בי כל היָמים כגלים בימים.
ואולם מדוע ידמה לי, אהה, כמו רפה־עוז דבריך אלי מן אותו הערב המפואר בחיי? וכמו אשמע דבריך יגיעו אלי ממרחק? ולמה אחוש כמו יגונב דברך אלי במכתביך כמו מבעד לפרוכת? אני –נתחים מלבי ופלָחים מכּבדי אערוך איגרותי אליך, ואתה, אלופי, מה עולפו דבריך במכתביך? כל שאשוב ואקראם פּעמים אין־ספורות כל יום, אכיר אמנם יותר ויותר רוחב בינתך ושׂכל מליך ואולם לשוא אחפּש בהם מלה אחת לי, ללבי, לנפשי. המקרה הוא אשר עֲדֶן לא שיגרת לי באחד ממכתביך אף ניצוץ־אהבה, החסד והידידות בין כל יצורי תבל, ולי, הנתונה לך בכל נפשה, כל רגע ורגע מיוֹמה ולילה. (מה זר זה המקרה!) אשר לא אמרת לי עד כה “אהובתי”? הייתכן כי שכחה היא עמך? והן קירבתני אל היכל אהבתך, ועתה – הניחמת? האם לא יקרה שלהבת אהבה בלבך? האם אשר היה – רגע־שכרון היה? או כי אתמול בערה השלהבת והיום – אויה לי – דעכה? האומנם? הכה יסתולל הגורל בחַיתי?
לא אדע, מחמדי, מה היה לי. נבוכה אהלוך לבדי־לבדי. החולת־אהבה אני או מוּכּת־תמהון, או אבודה בישימון?
ענני־נא, שאוּל, ענני.
המצפּה לדבריך כלגזר־דין– לחיים או למיתה
לינדה.
וזה המכתב האחד־עשר:
ט“ו סיון התרל”ח.
נזרי, אוֹרי, אָשרי, שאוּל מחמדי!
עטרתני, רוממתני, אשרתני לאין קץ!
אמש, עת נטפו שפתותיך דברי הבטחתך הגדולה, השלמה, כי אני לך ואתה לי לעד – עברוני גלי־אושר אדירים ואהי כמרחפת בעולמות עליונים.
ואחר אשר אמרת כי אָשרך גדול מאָשרי, כי גדולה הזכוּת אשר אתה זכית בי מן הזכוּת שאני זכיתי בך – מה אוסיף אני איפוא ומה אוֹמַר? אדמה מעולם לא שמעה נאהבה דברי־חסד כאלה מפּי אהובה!
אמת, אמת אשר אמרת: אהבתנו אהבה משולשת היא: אהבה פּרטית, אהבה כללית (בין שבט יהודה ושבט בני־מקרא) ואהבת הצדק. ועל זאת – אמרת – עמול תעמול בכל לבבך למען הפר איבת־קדומים ולמען כונן ברית שלום ואהבה בין אחים נפרדים.
מה אגמול לך ומה אשיב לך, על כל קסמי־אמרי פיך?
אך זאת אגיד לך: לא רק אהובי אתה, לא רק נערצי, כי גם גואלי ומרים ראשי.
אלף אלפי תודות על שפר אמרי פיך ואלף אלפי נשיקות חלף שלוש נשיקותיך לי!
חֲיֵה לי והיֵה לי לעד
לינדה שלך.
עד כך הגיעו הדברים ונתחזקו ביניהם הקשרים, עד כך מעדו רגלי שאוּל ונמשך אחריה כעבד כבול. ואירא מאד את הנערה המַכשילה, כי מה כוחי אני נגד כוח עצום שלה? גם חרדתי לחיי בני מזו הלהבה, הן עזה כמות אהבה.
ואם אבוא להעלות על ספר כל מה שרשום בקונטרסַי מן היסורים והעינויים, המירורים והגינויים, שירדו על ראשנו עת נבעה הפּרץ בביתנו וכל היגונות והעלבונות, השגגות והזדונות אשר השיגונו מתחילת נפילת שאוּל ועד בוא סופו בדמי־ימיו, לא יספיקו גליונות רבים לגולל לתומן קורות־ימיו.
לפיכך, מן ההכרח שאכתוב בדרך הקיצור (בלא יתר וּבלא חיסור) ואזכיר מן הדברים עיקרם וכללוּתם ואשמור על איכוּתם לא על כמוּתם.
ואתה, הקורא, מעצמך תבין מה נוראה היתה הצרה הגדולה, הן זו היתה פורענות כפּולה, באשר עלי היה לשאתה לבדי, כסוד כמוס עמדי, כי איככה יכולתי וסיפרתי אפילו לנוַת־ביתי, אֵם־שאוּל? הן חרדתי לחייה מחרפת האסון הבהוּל.
וכל־שכן שביקשתי הסתר דבר מעין זרים. ואפילו עם קרובים וידידים – כיצד אקח דברים? אני כשלעצמי, עם שדנתי את שאוּל לחובה, שנהג בכסלות ובמשובה והטחתי בפניו נזיפות ותוכחות חריפות, עם זאת – אויה לי ולוֹ– מעי־מעי המוּ לו, מה אומלל היה בפעלוֹ! כנוּע ונזוּף, נכלם וכפוף, היה כטובע בים דאבה – וכל זה עת דגלו עליו אהבה, אהבה עזה ותמה (כי היתה הנערה חכמה כאשר חתום באיגרותיה טעמה וגם יפת־תואר ורבת־חן היתה להוָתוֹ ולהוָתה), אוי לו, אבוי לגורלו, כי בגד בו מזלו, אשר הגיש לפניו חמדה נפלאה והיא אסורה עליו בהנאה. והיתה עיני דומעת על בני מחמדי ולבי מתקשה ושך בעדי. ואילו איש זר, ואפילו שאֵר־בשר, היחוּש בעינויי שאוּל השבוי במאסר? ודאי בלבו יאמר: ראֵה, זה בן פורע מוסר.
מה איפוא אעשה ומה אנסה? הייתי אובד־עצות בנפשי וגבר עלי יאושי. ורק לנס משמים צפיתי – לוּ אך זכיתי – כי ייגלה לעיני לרגע ואציל את בני מזה הפגע.
ואולם איכה אעמוד בחיבוק־ידים ואצפּה לנס משמים? והרי הסכנה מרחפת על בני כל יום ויום ומי יודע מה ילד יום?
ביני־ביני עמדה לנו זכות אמו היקרה, הצדקת הכשרה. ושפיר יותר שאוֹמַר: מחלת אמו, שהיתה תדיר חלושה ואז תקפתה מחלה אנושה, בגלותי, לה סוף־סוף, דבר המכשלה (ואף אמנם לא נרפאה כל חייה מאותה מחלה). אבל באותה שעה עמדה לנו המחלה כמו רוַח והצלה, שכּן משנגלו הדברים אחר־כך לכל (הן עוף השמים יוליך את הקול) והיו לשיחה בפי הבריות בתוספת לשון־הרע ורוב בדיוֹת – כרעה־נפלה האם מרוב עינוייה, והיינו חרדים לחייה, עדי השכּיחה הסכנה הגדולה אותה רעה חולה. והבן שאוּל היה רואה עצמו ונכלם והיה מהלך נדכא ונאלם ושמר כל הימים מיטת אמו באמונה ולא יצא אנה ואנה והבטיח לאמו כי הסיר לבו מכּסלה ולא יתן בַּמשפחה תִּפְלה.
אבל אני, אחר שנכויתי מאהבה זו בוערה, יראתי פן תקום, חלילה, פּעמים צרה ולא סמכתי על שאול ועל הבטחתו, כי מה ערך דיבורו לעומת אש אהבתו? ומי יערוב שהקראית לא תעבירהו שוּב על דעתו? ואומר אז בלבי: אם אין בכוחי להרחיק ממנו את הקראית ולהחרימנה ארחיק את בני הלאה ממנה. אעקור ביתי וחנוּתי מציון ונלך לגור רחוק, בגליל העליון. הן בדוק ומנוסה זה המעשה: בין נאהבים הפּרידה משוּלה לבגידה. אין כמרחקים להפריד בין הדבקים.
ושאלתי לרופא אם טוב לחולָה שינוי אויר ואמר: אין טוב למחלה מאויר קריר ולכן מצוינה צפת העיר. ועוד אמרתי בלבי: הן רבת צררונו רננות הבריות כל הימים שמלעיזים על שאוּל וגורמים לנו שפיכות־דמים – נקום איפוא ונסע הרחק מן הכיעור ומן הקראית, אם לתמיד אם לתקופה ארעית.
התגברתי כארי ואזרתי מתני, ערכתי וסידרתי כל ענינַי והכל בסוד ובצנעה לבל תשלט בנו עין רעה.
שבוע ימים נסענו על נושאי־אדם בארחות עקלקלות, בסכנות וטלטלוֹת עדי הגענו בערב שבת נחמוּ שנת ה’תרל"ח לצפת עיר־הקודש.
וטרם אתחיל בממכר וקנין – לא החמצתי הענין ולקחתי דברים עם שאוּל בהשכל ונחת לידע איזו הדרך ניחלץ מן הפּחת. העריתי עליו שפע אהבתי והסברתי לו מחשבתי, שתכלית עקירתנו מירושלים לגליל היא כדי למחות כל אותה פּרשה כליל. ועתה יתגבר בעֵזר הבורא וישגר מכתב בעצם ידו לבתולה יסביר לה שהיכרוּתם בטלה ומבוטלה ולהוי ידוע לה שלא נשוב לירושלים כל זמן שהיא בירושלים.
ואני אומר והבן כותב בדמַע, באימוּץ־כוח וביגע. וגם אני חיל אחזתני ונפשי חרדה כאילו עוקד אני לבני עקידה. והתרתי לו שיוסיף מדִילֵיה דברי שלום ותבוּנות להמתיק היגונות ולהשקיט העצבונות.
וארכו ימי מגורינו בצפת אותו הקיץ והחורף שלאחריו. ובראשית הקיץ בשנת ה’תרל"ט נודע לנו שיצאה הקראית להשתקע במצרים. אז שבנוּ אנחנו לירושלים.
מי פילל ומי מילל, שאחר עשרה חדשים ינחתו עלינו יסורים ועינויים חדשים. כל ימות שבתנו בצפת אמרנו, נרגע שאוּל ושקט. הסיח את הקראית מדעתו ושב וניחם על רעתו. אם כי גם בצפת היו הליכותיו, גם הגלויות וגם הנסתרות, קצת זרות, על־כל־פּנים לא חלקות ולא ישרות. כי הגע בעצמך, הקורא, שאוּל בני, שתדיר היו דבריו ספוּרים, קצרים, שמענוהו לעתים מרבּה דברים, גם עמנו גם עם אחרים, והדברים טפלים, יתירים. לפתע החל מסיח לי ולאחרים דברי רמזים, על גלגול נשמות נביאים וחוזים וכן הצטרף לבחורי־ישיבה אשכנזים והיה לומד עמם ח“ן מכתבי גנזים מרמ”ק והאר“י ומהרח”ו17, והעמיקו בים תורת הסוד והפליגו ושחוּ. כשלושה חדשים ארח בחברתם וגם למד לדבר ז’רגון שפתם.
ולפתע עזבם ורחק מעמם, ולא ידעתי אם הרעימוהו או הוא הרעימם.
אז נתחבר יום־יום עם חכמי הספרדים והגדיל והאדיר חידושי־תורה נכבדים. ויהי היום – ושוב פּרש מהם והלך לו יחידי והיה בעיניהם כמתעתע ובלבי– גדול צערי ופחדי.
ברם על כל אלה לא באתי אליו בטענות, גם כי פרק מעליו כל דאגות גדולות וקטנות. אני לבדי קניתי ומכרתי, גם החשבונות ערכתי, ואדרבא, בלבי אמרתי: מי יתן וישקע בכל חפץ ודבר ובלבד שישכח העבר.
ואני לא אמחה חותם האמת מאלה הרשומות ואזכיר מבני בצפת גם הסתומות, התמוהות והעקומות, שפעמים היו מטילות עלי אימות, כגון שהיה נעדר מן הבית שעות שלמות. וכשבדקתי וחקרתי אחריו וחיפשתיו (ואני רואה ולא נראה) מצאתיו מהלך יחידי הרחק מצפת, בהרים, או יושב באחד הכפרים, בין המשפתים, מול עין המים, עת הנערות המכבסות נאספות, ועיניו שם צופות שעות רצופות, וכל שסחתי עמו בלשון קלה על מה זה יהלוך שם לבטלה – לא נתבהל ולא השיב לי דברים של ממש, אלא דברים דחוקים, סתומים, ומדרכו לא מש.
ועם שובנו לירושלים והוא בתוך עמו שוב הפך טעמו. בעוד שבצפת היה מבקש חברותא והרבה שיחה יתר על המידה, בירושלים הלך בודד בשבילו וכמעט לא נשמע קולו, שוב נתיחד בפינתו ולמד בשקידה – ויהי בעיני לחידה.
אז גמרתי אומר: אין תרופה לבחוּר אלא בהתקשרות חדשה, מן ההכרח שאחיש להשיאוֹ אשה אז תישכח אהבת הקראית ותכבּה אשה.
לקחתי דברים עד שדכנים חשובים, שיבקשו לשאוּל נערה נאה בת־טובים והבטחתי להם שכרים כמה זהובים.
ויהי היום ואחל לסיח לשאול על אירוסין והזכרתי לפניו בנות נאות עם שלשלת־יוחסין, אבל הוא התחמק והשיב לי דברי נימוסין. אז הכבדתי עליו דברים והנה – אויה לי אני הבער – מה עוללתי לנער! שכל אותה שעה שדיברתי עמו (וגם באה לעזרתי אמו והרבינו עליו הזהרות והערות) ויהי כמחריש – ואולם בעודנו מאריכים ומרבים דברים ראינו פתע פּניו מתחוורים
והנה התמוטט מכסאו–
נפל תחתיו והתעלף –
נפלה מהומה בביתנו –
רבה הבהלה
עד מהרה קראנו לשכנים,
הבהלנו הרופא,
עד שלאט־לאט שבה רוחו אליו.
ושכב שבועים־שלושה בחום וחולשה ואנו בפחד ורעדה, יומם ולילה חרדה, עדי ראינוהו שב לעצמו לאִטו ועדי החלים לגמרי בעתוֹ.
מאז דבר לא ניסינו וכלום לא עשינו להטות לבו אחר איזו בתולה, פּן נרע לו – ותוּ לא.
עברו־חלפו ימים על ימים ואני תוהה ומבקש רחמים. והוא שוב התבודד בישיבת “חסד־אברהם” בפינתו ולא פסק ממשנתו, תלמוד וקבלה ופלספה– כרוב בינתו. ולרוב למד לבדו ואין איש עמדו, זולתי אהרן סבאג חבר־נעוריו, שידע והכיר יסוריו, סר לעתים רחוקות לשיעוריו, כי אהרן כבר נשא ריחים על צואריו, אשתו וילדו וגם עליו דאגת הוריו.
ברם הוא, אהרן, לבדו, ידידו יחידו, היה בעינַי כזיק תקוה, שיעמוד לימיני בזו ההוָה. לוּ אפשר ולקח דברים בזהירות עם שאוּל, אפשר היה זה פותח לפניו לבו הנעול ואולי היה מגלה לידידו מה בלבו על עתידו.
אז אחלה פּני אהרן בבקשה ובתחינה, שיקדיש מעתותיו ויפקוד את שאול לשם אותה בחינה: לידע מה בלבו, מה יצפון בקרבו והלעולם ישא צערו בחוּבּוֹ, הן יקמול ויִבּוֹל בעודו באִבּוֹ.
והענקתי לאהרן מתת־יד בעין טובה כי יעשה דברו מחפץ־לב לא רק מחובה.
ואמנם נהג אהרן במחשבה ועשה מאהבה, לא דחק את השעה ואל איבוד זמנו לא שעה. אדרבא: מתוּן־מתוּן צעד בנתיבו, סחור־סחור חג סביבו: גם קבעוּ עתים לתורה כמו בימי חרפם גם יצאו יחדיו בין־ערביִם ל“הריח הרוּח באַפּם”18.
ועשה אהרן כחכמתו, שיהא שאוּל מבקש עצתו והוא, אהרן, משיב לו לפי עניות דעתו. בקיצור –לאחר שהאריך אהרן למעניתו הגיע לסוף תחניתו: חשׂוף חשׂף שאוּל לפניו כל מצפוניו וגילה לו כל מעייניו. ואני –מר לי מר, מה אדבר ומה אומַר? שאוּל בני, חכם וצדיק כתמר פּרח, איכה נפל וסרח! וַי לי, וַי, לבי עלי דוָי מסודות שגילה. סודות שגילה הדהימוני, כבשורות איוב הממוּני. מי פילל ומי מילל, שלב שאוּל אפל כליל ובסתר ובלאט עדיין משוּך לבו אחריה כצל. בסודי־סודות, בהשבעות ונדרי־נדרים, הראה לאהרן איגרת שלוחה לו מעמה בסתרי־סתרים. ואמריה עם הספר דברי אהבה כגחלי רתמים ובשׂוֹרה בפיה (רעה וטובה)– כולה קסמים, זה דודה, העשיר, לפתע שבק חיים לכל חי והשאיר לה ירושה ה' אלפים זהוב בלא כל תנאי. ותוסיף ותאמר: מה יתן ומה יוסיף העושר העצום לנפש דואבה, הן שקר העושר והבל ההון ללב גזוּל־אהבה. והחלטה גמורה בנפשה הדאובה: לעולם לא תהיה לאיש אם לא לשאוּל אהוּבה. אהבתו חרותה בלבה לזכרון עד יומה האחרון. וגם קרא שאוּל לאהרן איגרת ארוכה ששיגר לה ובה תשובתו הרמתה, לאמור: אף הוא קונם קונם עליו כל בת חוה אם לא לינדה הנאהבה. ואולם –סיים מכתבו – גדולה אמוּנתוֹ בבוראו כי בוא תבוא תקותם וקום תקום אהבתם (ואלה שני המכתבים שלה ושלו, נעלמו מעזבון שאוּל וכל שיגעתי וחיפּשׂתים – לא מצאתים).
ועתה דעת לנבון נקל פּחד וחרדה שנפלו עלי. אללי, אללי. אם כזאת וכזאת תקוָתו, וכך וכך מחשבתו, מי יודע מה עלול הוא לעשות בגלל אהבתו. האין אפשר כי זומם הוא לברוח בסתר לקהיר (ואם לא גילה זאת לאהרן אפשר מהיותו זהיר)? ואם תאמר: הייתכן כי יהא שאוּל עד כך בהוּל? ויש לומר: הכל ייתכן למען האהובה המהוללה, הן בגללה נשה את אמו האומללה וגם מסורת ישראל בידו מחוללה. או שמא יאמר להביאה שוב לירושלים ויעזוב חוק ודין ונימוס ויצא מעמנו בדימוס? ריבון העולמים ואדוני האדונים! על מה ולמה נפלנו במים הזידונים? מה חטאֵנו מה פּשעֵנו כי קם עלינו בננו להכריענו?
על משכבי בלילות, סבוּני סרעפי כחיילוֹת. אין מפלט מהם ועצה אין עמהם. והרגעים נעים כתולעים. ואנחותי פורצות עד דמעותי ודמַי יוקדים מרוב נדודים.
ויהי הלילה בעוד רוחי בלולה, שקועה ביון מצולה, עייפתי, יגעתי מסרעפּי ודבקו בעיני עפעפי – ואהי כחולם בהקיץ או כמחלום מקיץ וכמו קול יִלחש סביבי כדברי הלוי:
כוס היגונים הרפּי מעט –
והקול יוסיף לאָזני וכמו עולה מגרוני:
למה תראה אך רע וָמַר סביבך ותבוז ותשפּיל את בנך חביבך? הירגע, יצחק, שקוֹט, דרך הגיון נקוֹט. הבט וראה מאידך – מה אומלל בנך ודך, הן מסכן הוא בבנים בעודו רך בשנים. עת חבריו כולהם יחיו בנעימים, הפכו עליו הימים אֵימים. גלמוד, עשוק אהבה, יכלוּ חייו בדאבה. תן דעתך, יצחק, וּשאַל: מי כתב עליו גזירה זו נוראה? האם זה כוכבו, בו אור־יום ראה? וכי אמת שהכל גזור ממצב־הכוכבים וחיי אדם על־פּיהם זורחים וכבים? כלום הכוכבים עושים רצונם – ולא רצון קונם? וכל שאמר הראב"ע על כוכבים ומזלות בעצבוֹ– האם לא אמרו: מיטב השיר כזבוֹ?
או תאמר: הבורא ישתבח, הוא גזר על שאול קלון וכליה – כלפּי לייא! ורחמיו על כל מעשיו כתיב! ומה חטא הנער ומה עיוָה אם נערה זו לבו אֻיוָה? כלום קראית אסורה לישראל מן הדין? ולוּ יהי “מנהג ישראל דין”– כלום מנעה תורה מנכריה להתגייר ולמה נחמיר על קראית וכולי האי נתיהר? האין חבל כי תוּפר זו אהבת־להבות, מיומה הראשון כלולה חסד נדבות? הבט וראה ליִקרת נפש הקראית, היאך דבקה בו – והיא פלאית: פרידה, עלבונות, מרחקים ואבדן עושר רב – בכל אלה מעיין אהבתה לא חָרב. ונהפוך הוא, כי נדרה: לעד תשמור תומתה ולא תתן לאחר אהבתה. והוא, שאול, בן־חמודות, כליל מידות טובות ונאות – היאך עקר מלבו אהבת הוריו ורק לה ניאות? האין חטא כי תוּפר אהבה כזאת?
משהעמקתי באלה הרגשים והרחשים, לקחתי דברים בנפרד (בסוד ובאָלָה) עם אחדים מקרובי בזוֹ המשאלה. ברם אך שנַיִם מהם יעצוּני לקום ולנסות ואילו השאר אמרו: אַל תעֵז דבר לעשות, הן סכנה בזו הפּרצה – ומי יודע מה קצה?
ובעודני שוקל בדבר בתהיה – והנה נהי נהיָה: נגלה הסוד – וכמו להבה נתלקחה וירושלים כמרקחה. זה רק יומַיִם עברו מאז פּציתי פּי, וכבר פרץ ועלה ריח באשה באַפּי. לזוּת־שפתים, לשון־הרע ודברי קנטורים גאה גאוּ כזרם מים עכורים. והרבנים וסתם יהודים כולם לכבוד ה' חרדים ומשׂנאַי ואויבי מחרחרים והכל מתגעשים ומכרכרים. וכבר הזמינוני לבית־דין ושאלוני: מה זה הזמזום מנסר באויר ואלו הרוחות שמנשבות בעיר? היש קורטוב ממש באלו השיחות או הן סתם שמועות פּורחות?
ניצבתי לפניהם וגיליתי להם אמת שבלבי לתומה, היאך סלדנו בתחילה וחרדנו מזו האימה הסתומה, והיאך עמלתי ונפתלתי למחות מעלינו זו הגזירה, עד ששבתי ושקלתי ואחשוב: אין זו מאֵרה, ולוּ תהא קראית זו כגרה – תקום ותהיה בת־ישראל כשרה. אז פּתחו הרבנים כולם לחובה, מהם בשיחה מתונה ומהם בתרעומת ותלונה. אולם למחרתו שלחו לי התראת בית־דין חמוּרה, כי הקראית על־פי מנהג ישראל אסורה ולבל אהין לחלל המסורת ולא אקים בעדה מהומה וסחרחורת.
ושאוּל נדהם לשמע אזניו ורבוּ תמהוניו: מה לעם כי ילינו כזאת וכזאת על אביו? מה הממם כנפול עליהם רעם ביום אביב? כי לא גיליתי אזניו בדבר מן הדברים מאשר הגה לבי והמה במסתרים.
ויהי כשמעו מפי שורש דבר־הקורות – ותחי רוחו ועיניו דלקו כאורות ויפּול על צוארי וישקני ויבךּ מגיל וכל עצמותיו רעדו מחיל ושפתיו דובבות: אבי, אבי, ניחמתני, אבי, אני לאבי ואבי לי כימי אביבי.
אז היינו מהלכים ותוהים, מחשבים צעדינו ושוהים. שקלנו ואמרנו: אזו הדרך נבוֹר? הנביא ה“שאלה” לפני גאוני הדור ויעמיקו בשאלה העמק וחדוֹר, יבררו הדין ויפסקו הלכה ונצא כך או כך, מזו הסבכה!
ובין כך וכך חלפו עברו כחדשיִם ימים, והנה – קולות וברקים ורעמים!
בראשית אב, מוּכן לפורענות (ביום “אל נקמות” לעת ערב), עלתה שועה גדולה מחצר הקראים ותהי שם תאניה ואניה וילל נכאים. והשמועה נשמעה
אוי לאזנים שכך שמעו –
נקטפה לינדה מחיים –
אימה וחרדה ושברון מתנים.
וכל לב חלחלה
וכל רוח נעוָה.
מיד ביקשנו מאהרן סבאג, ילך וידע מה קרה? האמת הדבר או שמועת־כזב? והוא חזר וסיפר: קרוביה קיבלו מכתב שלוח להם מאִמה:
איבדה עצמה הנערה לדעת. קוּבּעת תרעלה שתתה ואָבדה. כי קיבלה הודעה מבית־דין חתומה בחתימת הרבנים ובחותם בית־דין לאמור: חדלי לך מן הבחור. היה לא תהיה לעולם. ואם תדמי כי תנוסו לקצוי עולם, חרם בית־דין־ירושלים שם ישׂיגכם והיה קלון ונידוי חלקכם כל ימיכם.
שמעתי ועלה דמי בראשי. מלאתי זעם ואש קדחה באַפּי, קרעתי בגדי ויצאתי כמרדכי היהודי ברחוב ואזעק זעקה גדולה ומרה. רצתי ועליתי אל אב בית־דין, זעקתי, שיוַעתי.
ואולם הוא השקיט רוחי ושבועה נשבע כי לא היתה כזאת מעולם. חלילה מבית־דין שיעשה מעשה כזה! לא היה כדבר הזה ולא יצוּיר. אין זאת – אמר – כי תועבה נעשתה. זיוף ומרמה. (ואמנם חקרנוּה אחר־כך במדוקדק ושלחו לידינו אותה הודעת בית־דין במקורה. ואכן בנקל בלט וניכר זיוף החתימות. וחותם בית־דין בגניבה טוּבע. אין זאת כי אחד שוטה קנאי ופושע רמאי – והוא אויבי־משׂנאי– עשה זאת התועבה).
ואני בשובי אז מאת אב בית־דין לבדי אל ביתי, אַבל וחפוּי־ראש, וכל עצמי לענה ורוש – חרד לבי לפתע על שאוּל מזה האסון, העלול לשבור גם לב חסון אף כי לב שאוּל הרחמן, הרך. באתי ומצאתיו יושב על הארץ דומם ודך, לא חטא בשפתיו ואלוהים לא בירך, בעצמו עשה לו קריעה וישב “שבעה”. וגם למחרת היום לא זעק ולבו לא תעה, ואך ביום השלישי –
בפתאום קם ויזעק ויילפת ויתרעד וידבר שגעון – ובינתו נסתרה. הבהלנו הרופא. חקר ושאל כל אשר קרה. בדקוֹ, בחנוֹ ואמר: אין סכנה. זאת הזדעזעות. ישכב, ישלו, ינוח. ואתם שבו על־ידו. והוא אַל ילך אנה ואנה. ובעזר ה' עד מהרה ישובו יאירו דבריו. ואמנם אחר שבוע ימים שב ורפא לו.
וברי לי, שרחמי אני על בני הם שעמדו לו לשאת שבר גדול זה – ויצא הימנו בשלום. יען בימים ההם, ואני יושב מן בוקר עד ערב ליד מיטתו, סחתי לו לאִטי־לאִטי, כדי שיאות ויקשיב לדברי. וכך הייתי אומר לו: הן ראית ונוכחת, מחמל נפשי, שאהבתך גברה על דעתי. הכרתי והודיתי שלך הצדקה, שאהבתך טהורה וזכה. גם ידעת ונוכחת, שאזרתי כל כוחי למלא משאלת לבך. וראה גם ראה: אף “בית־הדין” לא היתה ידו, חלילה, במעל הזה. אין זאת גזירה היא ממרומים ומי יודע סוד אלוה? מי יבין דבר־ה' בנתיב אדם? קטוֹנוּ מדעת חפץ אלוה עלי אדמות.
כזאת וכזאת הייתי מדבר אל אזניו להשקיט יגוניו והיה כמפויס, ויתגבר לאטוֹ וישב לאוֹניו.
ועתה הט אזנך, הקורא, שמע דבר־פלא זה והשתומם, גם ירעיד לבך גם ירומם. וענית ואמרת: אין זאת כי הנערה הקראית היתה גלגול נשמה גדולה, והיתה מתאַבקת תדיר – כמו סוד טמיר מתהומות דוֹלה – למצוא באהבת בני תיקון ומנוחה לה. אבל עמדו מקטרגים קנאים, כליסטים ושבּאים, ופיגמו והשחיתו בזיוף דת ודין – חבל על דאבדין.
ושמע עתה קיצור הענין מאותו גזר דין:
ויהי אחר הסתלקות הנערה כשלושה חדשים באו אל ביתנו בלילה בלאט שני אנשים, אחד קראי מירושלים ואחד איש־שלטון ממצרים.
היינו תמהים – נחרדים – מה עוד יבואו עלינו פחדים? ואֵם שאוּל כמעט כרעה־נפלה תחתיה מחרדה ומרפיון כוחותיה.
ואולם איש השלטון סח לנו בלאט לשון־נימוסים, דברים מתונים נאים, ואחר גילה הכמוסים: הנערה כתבה בצוָאתה שני אלפים ות"ק “גיניס”19 ירושה, לבחור שאוּל אלשיך והנה הסכום וחתימתו דרושה. וגם זו איגרת סגורה־חתומה לבחור רשומה, עליו למסור האיגרת והסכום בסוד לתעודתם, על כך נשלח מטעם השלטון למלא אחר דברי הנערה כדתם.
אני נאלמתי דומיה, מוכּה תמהון וחלחלה ונפשי כמו בין חלום והקיץ טולטלה, ושאוּל משתומם פונה אנה ואנה, פניו כפני מת, ובפיו אין מענה. ואירא מאד לחייו, או כי שכלו שוב יועב.
ואיש השלטון מזיל בלב שאול דברי ניחומים. ויחזק ידי שאול ויחתום וימסור לו האיגרת והשילומים. וישב עמנו האיש שעה קלה וידבר נחמות ונאמר לו תודות וברכות וייפרד מעמנו בשלומות. אך הוא יצא ושאול דיבר אלי: נשבעתי לך, אבי, כל העת הזו כמו נשב עלי מַשב קל ככנפי עוף או כטיסת רוח בחלפה – האין זאת כי נשמתה לעת כזו עלי ריחפה? ומיד פתח האיגרת והיה קורא הדפּים וכל שאני ואמו מצפים – הוא הופך בה והופך בה. משהתם נשקה בדחילו ורחימו כמו נשק צלָה. אז הגישה לי ואקרא אות באות מלה במלה:
קהיר כ“א תמוז התר”ם ליצירה.
חתני שאהבה נפשי, שאול עטרת ראשי
ישמרך הבורא ויאריך ימיך אמן.
הנה הולכת אני מזה. איכה אוכל ואישאר פה בלעדיך? אם אפסה תקוה מעמי לחסות באחד הימים תחת כנפיך – למה לי חיים? אם אמרתי לחיות עוד – הן גוַעתי אַט־אַט, יום־יום, מכאבי־תשוקתי אליך. ואיככה איפוא אוכל ונשאתי כל ימי עלי אדמות יגון, מכאוב ושממון? ואל נכון מן אותו הרגע בו הגיע כתב בית־הדין לידי – ידעתי כי גזור דיני למות, מן אותו הרגע התפרק עולם זה עדיוֹ מעליו. עושר, נועם, תפארה, מה לי וּלאלה? הן מבט אחד מעיניך הטהורות, בת־צחוק אחת מפיך, מעיין הדבש, נעמו לי מכל תענוגות תבל וחמודותיה. ואני ידוע ידעתי נכונה כנכון היום – לעולם לא אוכל חַלל אהבתי אליך. לזאת אמרתי אקח אהבתך עמי. האמן אאמין מעומק לבי – לא אֶבּוֹל, לא אֶרקב בקברי. הן אקח עמי שש נשיקותיך זיכיתני בהן באהבתך אותי. מי ממלכי מצרים, מן הפרעונים האדירים, זכה בסוד חניטה כזו מופלאה? לעד ינדוף ריח נשיקותיך בקברי. ואתה, חתני, תהיה לנצח לידי, לעדי עד מזוג עמי.
אבל זה חפצי, באתי להגידנו לך בטרם אלך: אהבתך תהיה עמי בקברי. אבל אני לא אהיה לך בעולם זה. עז חפצי כי אתה תראה חיים ותשיש עם רעיה אשר תבחר לך. לא אצווה עליך כזאת – התצווה נערה על אדוניה? גם לא אשביעך על זאת, ידעתי צדקתך בלא שבועה. אך בקש אבקש ממך: אל תשמור אמונים לי. דייני כי אני אשמרם לך. ואַל תתאבל עלי (אם לא תוכל – לא יותר משלושים יום). כי, אם אמנם לא שׂמחה יוצאת אני מעולם זה – אבל גם לא בהולה. מרצון גמור ובמחשבה ברורה אני נוסעת לעולמי, באשר נשמתך צמודה לנשמתי.
התזכור, אהובי, ישיבתנו על גג ביתי בלילה בו הבטחת לי אהבתך לעד? אז אמרת: מעתה כבר צמודות נשמותינו טרם תיצמדנה גויותינו. והיית מטיף ואוצל עלי חמודות דבריך על הגוף אשר לנשמה כי גם לנשמה גוף ולגוף נשמה. הרוח בחומר והחומר ברוח. ואף לדומם – אמרת – נשמה שלו: רסיסי נשמה, מן הנשמה הכללית, היא נשמת כל היקום, כרבבות הרסיסים שניתזים מסלע המחצב. ואילו נשמת האדם היא פרטית, מיועדה, מזומנה.
אז חשבתי ואוֹמַר לך: לפיכך נשמת הדומם – לא תתמיד צורתה, לא תשוב בגלגול, ואילו נשמת האדם תשוב ותקום בגלגול (וכן קראתי, בספר ענן20“גלגול נשמות”). ואני אמרתי, אדמה, כי נשמותינו גלגול הן.
אז שאלתני: ואיזו הן לדעתך?
ואען ואומר: אני של רות הנכריה ואתה של בועז הגואל. ומאתנו, ייתכן, ויקום מחדש דוד מלך ישראל.
אז חיבקתני ונשקתני שלוש נשיקות בשפתי – ואדע אז: נשמותינו צמודות לעד. וכבועז את רות כן תגאלני גם אתה. ואם כי נגזרה עלי הפרידה ממך עתה, היפגש ניפגש שנית בעולם הבא או שוב נשוב בעולם הזה. ואולם אתה, אהובי, ראה חיים בינתים, הבא לאהלך רעיה ראויה לך וחיית באהבה ובשלום אמן.
כלתך בעבר ואשתך בעתיד
לינדה לוי.
ואנא הטיבה עמי וקבל התשורה הרצופה בזה מעמי.
ל. ל.
קראתי, הוממתי. דומיה נאלמתי. בפני גודל נפשה קטונתי, נכלמתי.
ואקונן בלבי:
חמסי אהבה זו טהורה צמחה בארץ המוריה. ארורים אתם, קנאים, רוצחי נפש ה“נכריה”!
אז נדרתי נדר בלבי: לא אשקוט ולא אֵלא עדי אכתוב לזכרון בספר כל אלה גם הגלוי גם הנסתר, אשר לשבח לבני ואשר לגנאי. דברים כהויתים וכסדרם בכל תנאי. והיה לדראון־עולם שם הקנאים, בני־הבליעל, משחיתי חיים, שופכי דמים, בתוֹך ומעל. ואולם אור־חסד אהבה זו לעדי־עד יבקיע והיה זכר הנאהבים מַזהיר כזוהר הרקיע.
ועתה, בטרם ארשום יתר תולדות בני כסדרם – עוד לי דברם כמוסים עמי, חובתי להזכירם, מסוף אותה פרשה מדאיבה, מהם תכיר יקרת־נפש בני שאוּל בכל טיבה:
יומַיִם־שלושה אחר קבלנוּ הירושה הגדולה, בעוד נפשנו בבכי ובגיל יחד מהוּלה, מצאתי את שאוּל ביגון ודמעתו על לחיוֹ. נחרדתי ושאלתיו: מה הוא שיעורר בכיו? ענה לי ואמר: אבי, אבי, מר לי מר. איכה אוכל ואֶתהנה מזאת התשורה, שכולה בזכר הנפטרה קשורה? האם לא ידוה לבי כל יום לזכרה, עת איטיב לעצמי מהונה ועשרה? הן כל דינר ודינר, שאקח לי למנעמַי, יפּוֹל כדמעה מדמעותיה בדמַי! וכמו אשמע בצלצלי הזהב הרב הזה – קול אנחותיה על תענוּגי בעולם הזה. ומאידך, אם אַשיב הירושה, חרד אני לצו הנפטרה – שמא, חס ושלום, אמרר ואחלל עפרה?
אמרתי לו:
אמת, בני, זו מבוכה אין הימנה מוצא. שתי הטענות כל אחת הזקה, נמרצה. נבוכותי גם אני, בני, ולא אדע הכרעה. כי אכן זו בעיה כ“חוֹלה רעה”.
החרשנו שנינו כהלכים בתוהו־לא־דרך עד ששמעתי שוב דברי שאול – הלב קורעים: אין דרך אלא שאעלה לקברה, אתפלל ואשאלנה– וכפי שאַחוּש מה משאלת לבה – אמלאנה.
שמעתי ולבי נתמלא דאגה ופחד: האין דרך זו פתרון ובעיה גם יחד? כי איכה ידע נכונה מה רצון הנפטרה? ושמא משפחתה תזעם עליו ויביא על ראשו צרה? ואיכה יפליג שאול בספינה ואיש אין אתו – והוא מעודו לא יצא לבדו מפתח ביתו? שהרי אני לא אוכל בשום פנים ללווֹתוֹ.
אבל מאידך אמרתי: זו הדרך ואין אחרת, שכן בה ידמה שאוּל השקט נפשו הסוערת. חזרנו ושקלנו בדברים, מן הראשון עד האחרון, וחרצנו: יתלווה עמו על חשבוננו ידידו אהרן. חיכינו עד אחר ימים נוראים וחג הסוכות וקבענו: בשלהי תשרי תרמ"א יסעו בטוב ובחלקות.
היתה פרידתו מעמנו קשה כקריעת ים־סוף, וזכר אותו יום עגום ומר מלבי לא יסוּף. יצאו שניהם בחשאי מפני “עין־הרע” ואחר י"ז ימים שבו בשלום מן המסע. ראיתי פני שאוּל כמו זורחים באור רך וניחשתי שעלה דברו ככל אשר ערך. ובאותו ערב ישבנו יחדיו ושאול סיפּר בלאט. וזו לשון שאול מלה במלה כמעט:
באנו לקהיר וירדנו באכסניה טובה. ולמחרת היום בבוקר הלך אהרון לבדו אל ביתם (לפי המעוֹנה שבידנו) וקיבלוהו בסבר פנים יפות. ומשהודיעם שגם אני באתי עמו קיבלו בשמחה בשוֹרתוֹ. כשעמדנו לפני אמה ויתר בני המשפחה, אמרה לי אמה: ניחמתנו, בני, אחוש כמו באה לינדה עצמה לפקדנו. תבורך מפי אֵל עליון לבואך אלינו. למחרת בבוקר ביקשתי והביאו בצנעה מנין אנשים נצרכים (ושילמנו להם שכרם בעין יפה) ועלינו כולנו לקברה. אמרנו כל תהילים, ואני אמרתי קדיש ו“השכבה” בכוָנה גדולה.
ובו באותו הלילה באה אלי לינדה בחלום. בחלומי –אני עומד על גג ביתה, פה בירושלים מקום נפגשנו לפעמים באותם הימים. היא עלתה לגג מביתה ופניה שמחים וצוהלים. החזיקה בידה ספר קטן, כגודל חצי כף־יד, בכריכה הדוּרה מוזהבה. שאלתיה: מה זה בידך? אמרה: זה ספר־תהילים זעיר כרכתיו בהידוּר תשורה לך. עודנו מדברים ואנו לא בגג אלא הולכים בין המונים רבים סמוך לשער העיר, כמו ביום־גנוסיה של השולטן וקול תזמורת וחצוצרה – ואיקץ– ואשמע אמנם ברחוב עוברים אנשי־צבא מזמרים, שהיה יום ששי בבוקר. וראֵה גם ראֵה – אמר שאול – עד מה רמזי החלום נכונים, ברורים: תשורת הספר המוזהב – רמז לירושת הזהב, והתהילים– רמז ששׂמחה שקראתי התהילים על קברה. ויתר הדברים שבחלום – הלא אמרו רז"ל אין חלום בלי דברים בטלים.
והיינו באים אהרן ואני כל יום לעת ערב אל ביתם ושותים קפה עמם, ובלילה השביעי, אור ליום צאתנו מקהיר באה לי שוב בחלום – ולא אדע מה פתרון זה החלום:
היינו הולכים אני והיא לבדנו בדרך ארוכה, ריקה מאדם, והיינו בחום גדול מחמת להיטוּות השמש והיינו צמאים הרבה, עד שהגענו ל“סַביל”21 בדרך ונזלו המים בצינורו טיפין־טיפין. ושם שלוש צלחות־חרס. אחת פגומה בכל שפתה, השניה מלוכלכה, עכורה, והשלישית שבוּרה ברוּבּה – ולא יכולנו לשתות מתוכן. אך זאת השבורה היתה נקיה ואספנו בה טיפין־טיפין ושתינו ורוינו– ואיקץ– ופליאה היא עמדי זה החלום.
(וראה, הקורא, וּתמַה לסוד אלה הענינים: אז לא ידענו כלל פשר אלו הדברים. ואולם בעבור הימים הרבים נתחוור לנו בבירור, שאלו הצלחות היו רמז לשלוש הנשים, שהיו לשאוּל בחייו ולא שבע נחת מן השתים ורק עם השלישית ראה מעט חיים – כפי שתראה בעצמך בהמשך הדברים).
אבל מן החלום הראשון ופתרונו שמחנו ונחה דעתנו, ומן היום ההוא והלאה נשינו קמעה רעתנו.
יתר תולדות בני
יתר תולדות בני גם הם קשים, רגוּזים,
כמו היו אראלים ומצוקים בהם אחוזים,
בעוד עיניו תרוֹת בשבילים עליונים
ורוחו כמו נישאת על כנפי יונים –
כמו משכוהו מטה מַרעין בישין, אפלים,
והבריות תלו בו בוקי סריקי תפלים.
מכאן ואילך לא אאריך בדברים ולא ארשום פרט לפרט וסיבה למסובב, שאין דומים הענינים האחרונים לראשונים. ודיים שארשמם בצמצומם. מהם ידע הקורא תולדות בני עד תומם. ויתבונן המתבונן בסוד דרכי אלוה עם בריותיו, כגון בני, הצדיק, הטהור, שנדון לשבט לא לפי כוָנותיו ולא לפי מעשיו – אהה, מה רבו חמסיו! יקרא הקורא וישתומם.
והנה לפניך קיצור הדברים:
ויהי אחר השברונות והיגונות– לא האריך שאול בעצבונות. כי שמר צו הנפטרת שכּתבה באיגרת צוָאתה, ואמר קדיש ועשה “תיקוּנים” בכל ראש חודש לנשמתה, בכותל המערבי ובקבר רחל, עם מנין מקובלים ועישׂר ממונו למעשי צדקות – פּרי־הילולים. ומאז ואילך נראה שָלֵו וטוב ובריא והיה מגביר עיונים בתורת האר"י, חצי יום לבדו וחצי יום עם חבריו ואהרן סבאג עם שומעים ביאוריו. וקבע שכרם מממונו (ברוך ה' רב היה הונו), שיהיו לומדים בישוב־הדעת ולא תהא דאגת פּרנסתם מונעת. ואני, עם ששמחתי בדבקוּתו בתורה גם נעצבתי, שעדיין לא ראה שמחה ואורה. ומה תכליתו עתה ומה משאלותיו? ומתי תגיע עת כלולותיו? וכבר מלאו לו עשרים ושלוש שנה ועד מה היו שנות בחרוּתו מרות כלענה! והרי אף היא, עליה השלום, ציותה לו, שיראה חיים, ויביא רעיה לאהלו. הייתכן שיסור מדברי הצדקת האהובה?
ויהי כי לקחתי דברים עמו בנחת ושלוה – ויען ויאמר לי > בענוָה:
חלילה לי, שאפּיל אחד מדבריה ארצה, אלא שהיא לא קבעה זמן. לפיכך קבעתי לי לימודי בימות־החורף: בחפצי לישב לבדי כל “וצריך עיון” ב“זוהר” וב“עץ־חיים”, כפי שרשום עמי בקונטרס שלי. ואתה חַפּשׂ בינתים בתולה ראויה, – ומה טוב אם תהיה בת תלמיד־חכם נצרך, – ואם תמצא דבר טוב הריני מוכן לאירוסין, ואילו החתונה תיקבע באביב. ועוד מחשבות וסרעפים עמי למכביר אגלם לך בבוא העת בעזרת השם.
וכן היה. בחנוכה עשינו האירוסין בשמחה ובששון, עם יתומה בת תלמיד חכם עני, שראהו אסון: לפתע פתאום נפקד בדמי ימיו, והנערה –יפה, ברה כסהר במרומיו, ולא היה לאמה שום ממון כלל ועיקר, ואנחנו עשינו לה הרבה מלבושים ותכשיטים ביקר.
ואולם ברזין דזיווגין מי יעמוד? ודרך גבר בעלמה מי ימוֹד? למרבה הפליאה – חיש מהרה איתרע מזלם. אך זה החילם – והנה הכל תם ונשלם.
והאיך תם הכל ונשלם? – גופא דעובדא כך הוה: ויהיה ממחרת ליל החוּפה בבוקר, עם שהכל היה כשורה (שפרשו השמלה הקשורה והעלמה בת ישראל כשרה), בכל זאת נפלה כחתף הגזירה. כי בהעיפי עיני על שאוּל בהיותו לבדו, ראיתי בפניו אֵידוֹ– מבטיו עצובים ופניו כאובים. ורמזתי לו תמהוני כאָמרי: מה לך, בני? גָחַן אלי ולחש באזני: צר לי, אבא, צר, אין זאת מזלי – אבוי לי על שברי.
נדהמתי. אמרתי לו חרש: על מה ולמה? והרי כולה יעלת־חן, יפה, הדוּרה – ומאי משמע?
אמר לי: לב יודע מרת נפשו. אבל לא עתה העת לעמוד על המדוכה. נחשה עתה. למה נגרום עגמת־נפש בימי החתונה? יעברו ימי החתונה ואראה מה יגזור האֵל עלי ומה אעשה.
אז הפכה לנו החתונה ליגון ואנחה. עת בפינו דומיה ובלבנו צוָחה. מי יערוך גודל שברנו מצדנו והמחוּתנים מצדם, שהיינו שמחים לפנים ולבנו זב דם. והם, החתן והכלה, היאך היו מתלבטים בפרפורים ומתחבטים ביסורים! החתן מתיגע להראות סימני חיבה לכלה, עם שהיה סולד ממנה אפילו מנגיעה קלה. והיא, העלובה, אֵי לשון תביע היאך בלעה דמעתה וישבה על עקרבים, בהיותה אנוסה להאיר פּנים ולשמוח ברבים!
וכן יצאנו מאותה חתונה מרה, כאנשים שנמלטו מסופת סערה. אבל עוד ידענו כלימה גדולה מאין דוגמתה: ממחרת החתונה באו בחשכה בני משפּחתה לקחתה בהסתר ובהיחבא לבית הורתה, אז דמינו כולנו כמו יִתק לבנו מבעתה. נוראה מיציאת מת מן הבית היתה יציאתה מביתנו וגדולה מחרפּתם חרפּתנו. אהה! מה נפתלים־סבוּכים־סתומים חיי אדם, בגזר־דין אלוֹה טבועים בדמע ודם. הימים כקוצים והשעות כגחלים ישרפו לבנו בעליל – ופלא הוא לב־אדם, שבוער ולא יאוּכל כליל. והרי שאוּל בני, הן ידעתיו, חקרתיו כל ימיו, מה רגש לבו תדיר בהמון רחמיו! סהדי במרומים, אם פגע מעודו ביצור קל, אם לא היתה רוחו נמוכה כאזוב, ותמיד יתמוך בדל, אביון יחונן ועני לא יעזוב. ודוקא הוא, שלבו פּתוח לכל חסד וחנינה, נגזר עליו, שהוא ישפּיל לעפר נפש מסכנה. ואולם בבית־דין שמעו טענתו בסוד ודלת סגורה: טובה היא ונאה – אמר שאול – אבל מום בבחורה. והוא גילה לבית־דין דבר מומה (ואותי השביעני שלא אגלה לעולם מאומה). ולפיכך – טען – לא יכול לקרב אליה עד מה. וגם כי ניסה להתגבר ולהסכים כי זה מזלו – אך היעצור כוח לשאת כל חייו מר גורלו? לבו לבו על גורל הנערה, אבל מי גבר וישא זו הצרה? אשר לכן – אמר – נכון הוא לפרוע כתובתה וגם תוספת גדולה להקל מצוקתה. ובני משפּחתה לא עירערו ולא קָבלוּ (כי ידעו צרת הבת ולמה לשוא יעמלו?). כך תמה אותה פּרשה רבת־תמרורים ושבנו לאורח חיינו נדכאים־שבורים.
וטרם ננוח מעצבוננו, כבר רגשו סביבנו, שדכנים, טרדנים, חנפנים. ורבים שהיו מלעיזים על שאול עוד אשתקד וזדוּ עליו דברים כאש תיקד, עתה, שידעו שהוא בעל ממון, נאספו סביבו בהמון. אחד־אחד בא בהצעתו ומגדיל ברוב חכמה עצתו, שחמדה גנוזה לשאוּל ברשותו. והיו מגדלים שם שאוּל ומפארים וכל שבחיו בפניו מספרים, כפי שידוע: “הם המדברים”22. ושאול היה שולחם מעמו בלשון רכה ואומר: שפת אמת תיכּוֹן לעד וגומר… ואמר, שהשנה רצונו לבנות בית־מדרש נאה ואחר, בעזר ה', יבנה לו בית בישראל כיאה.
ואמנם מיד שקע שאול בענין שהגה מנעוריו: בנין בית־מדרש במקום רם ונישא, כלוּל בהדרוֹ, והוּסכם להקימו בדיוטה רביעית בביתנו על תלוֹ ועל־ידו בנה שאול עליה נאה בשבילו. שנה ומעלה אָרכה כל המלאכה עד תומה, והוא עצמו ישב כל הימים ליד האמנים והוֹרם היאך יבנו והיאך יפארו את הבנינים. ולפי בקיאותו בסתרי קבלה קבע חלונות ופתחים בהקבלה, שיהיו נראים מכאן עש וּכסיל וכימה, ומכאן יתר המזלות בתקופת שנה תמימה. וגם בנה מקוָה קטנה, נמוכה, לבית־התבשיל במעוננו סמוכה, שהיה רגיל מכבר לטבול שחרית בזמנה, ואף כי לימוד קבלה יצריך הרבה טהרה וכוָנה.
ושאוּל ערך בבית־המדרש שלושה קירות, ממטה למעלה, ספרים רבים בכריכות יקרות. שני זוגי ש“ס, בּבלי וירושלמי, מאד הדוּרים, ושו”ת ופוסקים, ראשונים ואחרונים, בנוֹי סדורים. וספרי קבלה ופלספה ודיואנים מרבותינו הספרדים גדולי הפייטנים, בלשון עֵבר, תוגרמה וערב, שכל מן דֵין ללב שאוּל יערב.
ומה גדלה השמחה ורבתה התכונה, כשעשינו מצוַת חנוכת הבית כתיקנה, בהדרת קודש ברוב עם ועֵדה לא ראתה ירושלים כמוה מעודה.
ושאוּל, שנודע כחזן מפליא ברינתוֹ, משך לב רבים להאזין לתחינתו. ובמיוחד היה בבחינת קידוש השם ב“תיקון חצות”, עת רננות “הסליחות” ירדו מגבוה על ראש חוּצות. ונעם קול שאוּל מקול המואזין מן המגדל הקרוב. ובעיני ראיתי פעמים, בלילה, מוסלמים נעצרים ברחוב. ולא זו בלבד שלא נתכעסו ולא דיברו סרה, אלא אמרו: ישתבח בורא קול כזה לתפארה. הגם יהודים יודעים קסמי־זמרה מפליאים? כאמרם הגם שאוּל בנביאים?
ואמנם בימים הרבים ההם, כימי שנה ומעלה היינו, מצד הרוחני, שבח לאל, ברום המעלה, אור תורה באהלנו וּקדושה רבה סביבנו. ושאול בלימודיו מגביר חייליו ולבו טוב עליו. ברם נכספה נפשי לידע מתי יעשה רצון קונו ויבנה בישראל מעונו ונזכה לראות ראשית אונו? וכיצד ידחה וידחה עד הלום צוָאת אותה נשמה יקרה, עליה השלום? וכשניסיתי, ביני לבינו, לעורר אהבתו וחובתו, שמעתי רמזי רמזים עמוקים בתשובתו והייתי מודהם ואחוז תמהונות עד היכן יעמיק שאול בהגיונות –
וכך אמר לי: שמעני, אבא, ובינה לרוחי. משוּל אני עכשיו לאחד שעומד לפני שערים אדירים נעוּלים והוא בתקוה, שעוד מעט קט יהיה בידו המפתח לפתוח כל השערים ויגלה סתרי־סתרים, שכּן נתוּן אני לפני חקר ה“אין־סוף” וספירת אהבה. שיש, כידוע, כמה מיני “אין־סוף” ולכן תמצא בזוהר בכמה דוכתי23 כמה מיני “אין־סוף” אשר כמעט מסתכּן האדם בנפשו (כמובא בספר ארבע מאוד שקל כסף נ"ט). ואני מתדפּק בשער אין־סוף בספירת אהבה מזה שלוש שנים ומעלה. ודע, שהאין־סוף, שאין בו שום תמוּנה, לא בשם ולא באות ואפילו בקצה האותיות כלל, – האציל ה' עולמות: א) אדם קדמון (בלשון הגאונים – צחצחות). ב) עולם האצילות. ג) עולם הבריאה. ד) עולם היצירה. ה) עולם העשיה. ברם, נהירא לכל המקובלים, שלפי שהאדם הקדמון לרוב היעלמו אין לו תמוּנת אות אלא קוצו של יוד (כי האין־סוף אפילו תמוּנת קוץ אין לו). לכן אין אנו מזכירים לעולם בתורת הקבלה אלא ד' עולמות אבי"ע (אצילות, בריאה, יצירה, עשיה), כי הם אותיות גמורות וארבעתם יחד נקראים שם ה’ו’י’ה'.
ואני, עם חלחלה ורעדה שבלבי, כמו אור־ברק יברק לעינַי, שאני הקטן באלפי ישראל, כזבוב קט לעומת הנשרים הגדולים, סבור אני שבין ארבעה העולמות אבי“ע נתעלם מעיני הנשרים הגדולים עולם אחד, הוא עולם אהבה, וסדרם, לפי עניוּת דעתי, כך: אביא”ע (אצילות, בריאה, יצירה, אהבה, עשיה). ותדע שכן הוא, שהרי ד' עולמות אבי“ע נקראים הוי”ה (בגימטריה כ"ו), אבל כך רק נקראים, ואילו עולם א’ה’ב’ה (גימטריה י"ג) שהוא כפול, דכר ונוקבא, הוא בגימטריה ממש שם הוי"ה (כ"ו).
ויש עמי בכתובים דרכים ושבילים ושיטות כדי ספר שלם, ואפס קצהו, אחד מני אלף, סיפרתי לך. ויש עמי טעמים, מני ים עמוקים, שאבאר הא כיצד נתעלם ענין כביר זה מן הראשונים ומן האחרונים, אלא שעדיין זקוק אני לרחמים גדולים, היינו לגילויים גדולים. ואני יודע שלא אגיע לכך אלא אחר התרחקוּת גמורה מהבלי העולם הזה, וזה לא ייתכן טרם אקיים מצוַת פּריה ורביה.
בכן כּתר לי זעיר, שנַים, או למרבה, שלושה ירחים, שאגמור פּרקים מסוימים בלימודי – ואז, בעזרת ה', אזדרז לקיים המצוה ונשמח שמחה שלמה. וכל אלו הדברים שגיליתי לך אף־על־פי שהם קלילים צריכים שמירה גמורה בסוד כמוס, שאפילו לאהרן סבאג לא גיליתי.
ועוד דע, אבי, שאלו החלונות שקרעתי בבית־המדרש והפּתחים והאשנבים, הכל עשיתי במידה ובחשבון, כדי לסלול דרך לרוחות עילאין, לפקוד אותי בשעת רחמים אם אזכה לכך בבוא העת לחננה.
ואני שמעתי שיח שאול – זה המעט אשר גילה לי בטובתו – והייתי מתהנה וגם מתפּחד מרוב עמקותו, בחינת המשל ופחד עמו. ואמרתי: יהי ה' אלוהיו עמו, ויזכהו להרבות ח"ן24 באורחין חדתין25 וגילוּי רזין טמירין בתרתין ובתלָתין26, וגם שמחנו הרבה שקבע מועד לכלולותיו (למרבה אחר שלושה ירחים) עדי יָתֵם משאלותיו. ואמרנו מיד נתחיל בחיפוש בת־זוג ראויה לו, שתביא מזל טוב וגיל ונחת באהלו. ברם, כעבור שבועיִים, או שלושה, לאחר תפילת שחרית ביקש ממני שאול מחילה, שאֵשב ביחידות עמו במדרש שעה קלילה. מיד ישבתי וכל עצמי ציפּיה והקשבה – מה ענין חדש עלה לו במחשבה? פּתח פּיו והיה משתהה בשיחו כמתבייש ושנה ושילש מלתו והוא בושש. כגון, שאמר: חובה עלי… כלומר… מוכרח אני שאקח דברים עמך… היינוּ… בדרך התיעצות… שאתה הלא אבא מרי חקרתני ותדע… ועשית כחכמתך…
אבל בני, אמרתי לו, מה יעצור מלים בפיך? דבּר, הן שומע אביך…
ענה ואמר לי: לך הצדקה, שאני מתמהמה… אלא שתמה אני אם אוכל לבאר לך אחת מני אלף מאשר אחוש ואהגה בזה הרגע, אבל אבטח בה' שיהיה עם פּי ואתה חכם, נבון, בר־לבב ודי לחכימא ברמיזא. בכן, מדברים שגליתי לך ידעת, שמשוקע אני זה כמה זמן בענין מהוּת העולמות אביא"ע ואיכוּתם והשתלשלותם מאין־סוף. בלילה־בלילה, בחצות, ואחר חצות, יוצא אני לרוב מעליה שלי ואשב כאן במצעי ליד חלוני כדי שאצטמצם ואתעמק בכוָנה גמורה למצוא השבילים לגילוּי הכלים של עולם אהבה ולהגיע עד “אל נערץ בסוד קדושים רבה”. ודרוש הרבה אימוּץ וטהרה ויגיעה לקרב לזה הענין, מחמת שהניצוצות והכתמים וכן הספירות והפּרצופים, הקדושה והקליפה, סבוכים ומסוכסכים זה בזה, זה על־יד זה וזה בתוך זה. ועתים אחוּש שאני חודר ונוקב בתהומות לא ישוערו ומהלך במרחקים לא ימדוּ ורואה אני כמעט בממש מראות אדירים וציורים מרעידים – והכל בגלוּי ולא בגלוּי, בנראה ולא נראה, קרוב־קרוב ורחוק־רחוק – ואין קצה לצוּרותיו. ופעמים שאני מתמלא ששון גדול, נפשי בצהלה ולשוני ברננה ואני מתכסף וקם מתחתי ומדלג בדילוּגים, כפי העידודים שמתעלסים בפנימיות שלי – אבל פעמים שאשב ואחוש כמו משאות כבדים על גבי ועול מעיק על צוארי וחזי צר מהכיל אנחתי וכמו ידי ורגלי בכבלים – אז תרד עלי עצבות גדולה וסביבי אפלה – משל: שבוי אני בשביה. ויודע אני שאלה מרעין בישין סטרא אחרא, שחוצצים ביני ובין הספירות והם מתנכלים לי לבלבל רעיונַי ולשבש נתיבי. ואז אזמר בלחש: אנא בכוח גדולת ימינך תתיר צרורה – וכך אני מתמלט מאותם מרעין בישין ושב ורפא לי.
והנה בשלהי שבוע שעבר, בליל המולד לחודש דנן, סיוָן, אחר חצות לילה, באתי וישבתי כאן במקומי ליד החלון וכיוַנתי והפלגתי הרחק־הרחק בצירופין וחישובין והייתי קרוב כמעט קט לגילוי סוד השתלשלוּת עולם אהבה מאין־סוף, ובפתאום חשתי כבדוּת בגוּפי וצר לבי בחזי וחמימות כמו תנור עולה מראשי, שכן חמימות גדולה, כמו בימי תמוז ואב, התלהטה כל אותו הלילה. אז אמרתי אקומה־נא ואטבול טבילה במקוה, שאפשר מתמַנֵעַ ממני גילוּי סוף ההשתלשלוּת מחמת שאיני טבוּל. קמתי והלכתי בלאט ובזהירות, שהכל נמים שנתם וחושך בעולם. משירדתי למטה באולם בית־התבשיל היתה הדלת סגורה, אבל אור גדול נשקף מצוהר קטן על הפּתח. תמהתי, ששכחוּ אור גדול דולק כל הלילה. פּתחתי הדלת – והנה נהורא… בוצינא חַורא… ליד המקוה עלתה לעיני… היא… דיליסיה בת בוסה אורו… ניצבה… עירום ועריה… עלתה מן הרחצה. נבהלה וישבה תחתיה ואני רבצתי תחתי כי נמוגו ברכי. וזה הכל היה רגע כמימרה, עד שאזרתי כל כוחי, ומשכתי רגלי, יצאתי וסגרתי הדלת ושבתי למקומי. ישבתי מתרעד ומתבהל – וכל עצמותי תאמרנה: מה זאת? למה היתה עמי כזאת? שמא חס ושלום פוגם אני ותועה, ואחזו לי קליפות כשועלים? ויראתי מזה המראה יראה גדולה. שמא, חלילה, נופל אני במהומה? ומרוב מחשבותי חשתי בראשי מיחושים חזקים, כמו דופקים על ראשי פטישים – ומרוב יגיעה נפלתי בתרדמה ובשנתי ראיתי חלום: ואני בבקעה גדולה, והמון עם רב בבקעה. ובתוך הבקעה להבה גדולה עולה ואור הלהבה לבן כאור הלבנה ומלאכים עולים מן הלהבה ויורדים אל הלהבה – ואשמע קול גדול, כקול שופר חזק, אומר וקורא: גבריאל, הבן להלָז המַראֶה. ותגע בי יד חזקה ותשאני מן הבקעה בטלטלה חזקה ותביאני כהרף עין… הלום, פּה בבית־המדרש, וכאן על־יד הפּתח יושבת היא… דיליסיה… ואיקץ. הייתי מתרגש ומשתומם מזה החלום ונכספתי לידע פּתרונו. וקמעה־קמעה שקט לבי והונח לי.
למחרת היום – לא גיליתי שום סימן מכל אשר היה עמי. רק ישבתי ועיינתי בהתעמקות בבחינות אברי הפּרצופין וזיווג הספירות והפּרצופין ולא פסקתי כל אותו היום ואני מעמיק שאֵלַה ומגביה למעלה, עד שמצאתי נתיבה אחת ברורה לתכלית מחשבתי: מציאות עולם אהבה בין העולמות. וזוהי הנתיבה: בין עולם אצילות שכולו מחשבה, ובין עולם יצירה שהוא רחמים, נשתלשל עולם אהבה שהוא חסד. וזהו סוד: “עולם חסד ייבּנה”. והוא חסד דחסד, בסימן כפול, דכא ונוקבא. והבּט וּראֵה שכן הוא: עולם חסד בגימטריה רי“ח. והריח, כידוע, יסוד נשיקה וחיבוק. כדאיתא בזוהר, ח”ב, קמ"ו, "שזיווג עליון הוא של נשיקה. הנשיקין באים מהפּה ולכן אומרים בברכה אחרונה, שהוא אב רחמן, ‘כי אתה שומע תפילת כל פּה’, שפּרושו אלו הנשיקין הם מהפּה העליון (והם י"ב נשיקין), ולא כי אתה שומע תפילת עמך, שכשם שהזכר נושק הפּה של הנוקבא כך גם היא נושקת הפּה של הזכר. יש שני מיני זיווּגים: א' זיווג עליון רוחני, ונקרא זיווג דנשיקין; ב' זיווג תחתון גופני דיסוד ביסוד. ונמצא שבנשיקות הזכר יש ב' בחינות: א' ההבל (היינו הריח) עצמו שנמשך על־ידי הנשיקה והוא שורש ההבל עצמו; ב' מה שנתערב עם ההבל של הנוקבא תוך פּיה ונעשה בחינת נקבה ושרשו זכר וכן על דרך זו הנשיקות דנוקבא אל הזכר; שהרי כשנושקת אותו, בהכרח נשאר בה שורש הבל של הנשיקה; ב', מה שנתערב עם הבל של הזכר, שניתן בו מפי הנוקבא אליו, ונעשה בחינת זכר ושרשוֹ נקבה. ובכך נתבאר ענין ‘ארבע רוחין דאית בנשיקין’ ".
והרי שהרי"ח הוא־הוא יסוד דעולם חסד, עולם אהבה. אי לזאת מסתבר, שנרמז לי רמז ברור בחלום, שהבתולה הזאת היא מזלי, שאמרו: הבן להלז את המראה, כלומר, שהגילוּי של הבתולה היה גורם וסיבה, שמצאתי נתיב של עולם אהבה. ושקט לבי ובטח, שזה הגילוּי עליה בו ולא, חלילה, ירידה. ואפשר בזכותה עוד אעלה ואוחַז בסנסני “עץ־החיים”. אשר על־כן מצאתי נחיצות שאגלה לך כל הדברים האלה. ואתה דבּר־נא עם אמה, בוסה אורו, ותשאלו את פּי הנערה…
ויהי כאשר כילה שאול דברוֹ ואני משתאה לכל אשר עברוֹ, אמרתי: אכן, כל רעיונות שאול מושרשים ברוחני ואף רגשיו בגשמי ובגופני משולבים ואחוזים אצלו בקדושת תורתו וכל כך נטהרה ונזדכּכה נשמתו, עד שהגיע כבר לשערי רזין עילאין. וזכה כבר לתחילת גילויין נפלאין.
ברם מופלא מאד, שאלו הרעיונות והחזיונות, שמקורם ושרשם בספירות העליונות, נתחברו יחדיו דוקא בגין זו הבתולה היתומה, אף כי אמנם היא “חוֹמה”, יפה ובעלת קומה, אבל היא בת עניים מסוג תחתיים ושניים –
ואולם עדיין לא סיפרתי לך, הקורא, מי היא הבתולה הזאת, שקרה עמה כזאת וכזאת? ואתה תן דעתך בענין בני והתבונן והשתומם כתמהוני: היאך רזי עליון מתגלגלים בגלגוּלים, משוּלבים בבלבולים ונישׂאים כמו עלעולים על ראש הבן־אדם, עדי יקום דבר ד' לתומו, כפי שנגזר קיומו אם לטובה וישע ואם לרעה ופגע. ורזי־אֵל אלו אין מנוס מידם ואין שיעמוד נגדם ואין שיחקור סודם, כדברי המשורר הנשגב, הלוי, בפיוט לראש השנה!
הִשְׁתּוֹנֵן
וְהִכּוֹנֵן
וְהִתְבּוֹנֵן בְּסוֹדֶךָ
וְהִבַּטְתָּ
מִי אַתָּה
וּמֵאַיִן יְסוֹדֶךָ
וּמִי הֱכִינְךָ
וּמִי הֱבִינְךָ
וְכֹחַ מִי יְנִידֶךָ
וְהַבֵּט אֵל
גְּבוּרוֹת אֵל
וְהָעִירָה כְבוֹדֶךָ
חֲקֹק פְּעָלָיו
וְרַק אֵלָיו
אַל תִּשְׁלַח יָדֶךָ.
ובענין הבתולה כך הוה עובדא: משנים היתה בביתנו משרתת, אלמנא טובה. בתחילה, בבוקר היא באה ולערב היא שבה, כי היו לה בן ובת רכים בשנים והרבה נתענתה בצער גידול בנים. וכשחלתה, בעוונות, נוַת ביתי ונשארה חלושה נפלו כל מלאכות הבית על האשה. לפיכך קבענו לה בביתנו חדר קטן לעצמה, שבינתים גדל הבן ונתחתן עם נערה תמה, והבת, זו דיליסיה, עברה לבית אחות אמה. לעתים פקדה את אמה בביתנו שעה קצרה.
משגדלה ותיף, היתה כל דאגת האֵם לנערה, שכבר הגיעה לפרקה ואין בידה להכנסת כלה. ותמיד הבטחנו לה, בבוא שעתה אנו נדאג לה.
וביום ההוא בערב סרה דיליסיה אל אמה ותאחר שבת בשיחתה ונשארה ללון עמה. ושאוּל מעודו לא פּנה כלל אליה, כי מה לו ולה? גם לא ידע דבר עליה. ויש שבאה והלכה, אחר פּקדה את הורתה – ושאוּל לא ידע דבר בבואה ובלכתה, כי לרוב מושבו בבית־המדרש או בעלייתו, אף ארוחותיו יש ואכל במקום ישיבתו. ובאותו לילה, אם מפּני שהחום הדיר שנתה או מסיבה אחרת – למים קרים נתאַוותה. יצאה הנערה בשקט לאטה אל המקוה וטבלה. ושאול כפי שסח לי פּגשה באותה בהלה.
ואחר שדיבר שאול עמי דברים גלוּיים על כל אותם החזיונות והגילויים נבוכותי, נתבלבלתי ורבה בנפשי המהומה: איך אכלכּל משאלה זו משונה־סתומה? שהרי הבתולה, וגם שהיא יפה, ברה וחסינה, אבל רחוק יחוס המשפּחה בינינו ובינה? ומה יאמרו הבריות? ומי יסתום הפּיות? ובאמת ליצנים שבדור, הליזו אחר־כך בלחישה שהוּכרח לקחתה ככתוּב: “מהר ימהרנה לו לאשה”… וראה זה מצאתי: דרך רשע לבני־אדם תדיר: מקנאתם באיש מצליח, אשר טובו יאדיר, ישלחו לשונם שקר וישפּכו עליו בזיונם כדי שישמחו, לפחות, לאֵיד, שהוא בדמיונם. ועם זאת ניסיתי לשׂבר אזנו של שאוּל ואמרתי לו כדברים האלה:
חייב אני להגיד לך בפירוש ולא ברמיזה, האין אתה נוהג כבן עמא פּזיזא? הרי גם עליך ייאמר: עוּלֵימא פזיזה דקַדמית עינָך ללבָּך– ראית רגע בחטיפה ואתה הולך אחר עינך; והן הזיווג ענין חמוּר ורבה האחריות ודרוש הרבה שיקול־דעת ועוֹמק ראיוּת. אמת, כל ישראל בני מלכים, כשרים והגוּנים, אבל יש מכובדים ונמוּכים וּבינונים ואין הכל שוים במעלה, בתורה ובחכמה, ואיש לבית אבותיו ילך, קומה לפי קומה. ואף חכמים שאמרו “נחות דרגא ונסיב אתתא” לא אמרו: עשר דרגות לתתא. ומה יאמרו הבריות עליך ועל בחירתך? שאתה קל בדעתך ולא תראה אחריתך.
ובעוד אני מדבר לאזניו, למען אדע מצפוניו, ראיתיו מתחוור, מתרגש, והוא מבליג ומתאושש. פּתח פּיו והיה משמיע דברו כמעיין מתגבר. והיה שופך לבו – ושיחו בפיו משתבּר. ואני לא אוכל כיום להעתיק כל מוצא שפתיו, אך ארשום לפי שאזכור עיקרי טענותיו – ומעלה־מטה כך אמר:
תמיהני עליך, אבא, שאתה מתעלם מעיקר העובדה: האין אתה סובר, שהיא משמים לי יעודה? והגילוּי עצמו שלה, והחיזוק בחלום אינם מדברים בעדה? ועוד חיזוק עמי: ראיתי את לינדה, עליה השלום, והיא אמרה לדבק טוב, כפי שרמזה לי בחלום: באותו שבוע לעת ערב ישבתי במדרגות לבדי, והנה עלתה לאטה וישבה כאן לנגדי. היתה לבושה שמלה צחורה ופרחים עטורה, בידה חפיסה קלה, בחוּט־שני קשורה, שאִלתיה: מה זאת בידך, יקירתי? לא ענתה דבר: קמה, פּתחה החפיסה לקראתי, ונתגלגלה כגלים מלמלה לבנה, זכּה, הינוּמא של כלה, דקה מן הדקה, ולינדה נסתתרה בה כמו בתוך ענן קל – ועד שהניחה על הכסא נעלמה חיש קל. ואף זאת, אבי: גם לפי הטבע – טוב מראה עינים. והיא בעינַי כליל הנוֹי והחן, כמחולת המחנים. ושאמרת, שהיא מדלת־העם ואינה לפי קומתנו, הנה חקרתי ואדע, ששרשה ממשפּחה רמה כמותנוּ, היא דור חמישי לבעל “תורת הזבח”, וגדול איפוא כבודה. ואין אני מחשיב דברי אנשים ולהגם עלינו, אדרבא: מצוה רבה היא שנאסוף היתומה אלינו.
ואני שידעתי מפּי שאול כל אשר עבר, אמרתי: ברור נראה – מה' יצא הדבר. ולקרובינו ומיודעינו, שהיו שואלים מה ראינו על ככה? אמרתי: ענין מופלא, טמיר, ותמיהתם קצת שככה. ולמוֹתר אזכיר עוצם שמחת האֵם והבתולה והיאך נתרעדו לשמע הבשורה הגדולה. ושתיהן –כמו כבד עליהן אושר המזל – כרעוּ והודוּ לה' והדמע מעינינן יִזל. והלכה סחה לי ברגישות: יאמר־נא לוֹ, לשאוּל: על כפּים אשׂאנו, בתודות אגדלנו כל ימַי, עינַי ולבי אתן למענו וקרבן בשבילו דמַי.
ובאותם חדשי הקיץ המה ביתנו מתשואות גדולות: תופרות ונערות תפרו הרבה לכלה כמוהר הבתולות, וצורפים מבוהקים מדדו לכלה תכשיטי־זהב יקרים כי עשה לה שאוּל בשפע נדוניה וסבלונות נדירים. כי עצומה היתה אהבתו לה לבלי מצרים.
וכי אשקיף עתה על חיי שאוּל עד כה אראה: אך שנה זו ניתנה לו כחסד ממרומים וכל ימיו עברו עליו כשלשלת יסורים ואֵימים.
שלוש שנים ומעלה אָרכו כל ימי נישואיהם. השנה הראשונה דמינו כולנו, בחסדיהם, כמו הילכנו לאִטנו שמחים בגן רחב־ידים, אילנות מצִלים ופרחים מרהיבי־עינים. בשנה השניה– הגן רוּבו קמל ועגומה הראִיה. ובשלישית –הפך הגן כולו שממון וציה.
משתאות, כנהוג, בבתי המשפּחה נמשכו בשנה הראשונה והם שניהם פניהם קורנים, צוהלים, מטוב ואביוֹנה. היא דבקה בו ולא רחקה ממנו אף שעה. אף בשבתו בלימודים – מעל־יד הפּתח אינה זעה, כדי שתחזה בו, תשמע קולו וּתשמש אותו, והוא כל רגע שנפנה הגדיל לה אהבתו. אלא, כל שעברו החדשים והיא לא הרתה התעצבה על לבה, אולם תקוָתה לא כרתה. ואילו משהגיעו לעיצומה של השנה השניה החלה פּורשת כל חודש בבכי ותאניה. והיתה נוקבת לבה בהרהוּרים וקובלת על עצמה, שהיא עץ יבש, כי ה' סגר רחמה. ועם שכולנו, ואני בפרט, הרגענוּה בנעימות, השיבה לי פּעם דברים אלה בדמע ועגמימות:
אבל אני, שיודעת מה הוא שאוּל לכם, בן־יחיד, יקר לאין תכלה, שנתיסר בעינוים הרבה שנים עד שלקח אותי – הן כל תקותכם לראות ביוצא חלציו. ואני שיודעת מה הוא לי, שהרימני מעפר ושׂמני גבירה נעלה, – מה לי בחיי אם לא אחונהו בפרי בטן? והן סופכם שתשלחוני מעמו, או שיקח “צרה” עלי – ולמה לי חיים אלה?
ויש שנתנחמה מדברינו הטובים ושקטה, ויש נתנה קולה בשיר עת נפשה בה נקטה. פּעמים נפלה ימים שלמים בעצבות ונדם קולה ועברה ממצב למצב ודעתה לא שקוּלה.
ובשנה השלישית כבר הרבתה להגה וניכר להוָתנו שלקתה ברוחה והתרעמה שקשתה עליה איבתנו.
ועתה האוכל ואספּר כל הנוראות, הגדולות והקטנות, אשר קרעו לבנו יום־יום ברוב יגונות? האשוב עתה ואקרע לבי ואכתוב אותם הזכרונות? לא אוכל. עיני תדמע וידי תרעד מאימה. אבל אנוס אני לגמור פּרשה זו עד תומה. וכך היה, בקיצור, סוף אותה פּורענות, כפי שהמסכנה נהגה פּעם בהוללות ופעם בענוּת.
אנו שמרנו עליה מכל משמר בהשגחה חמוּרה ובפרט אִמה, שהיתה תמיד על־ידה מסוּרה. וכמה זמן גם יכולנו להסתיר מצבה מעין זר, אבל מי יוכל וימחה אשר משמים נגזר? והיה בחצר הסמוכה לחצרנו בחוּר רע־מעללים, הוא יוסף פּוֹלָר (וכבר נמחה שמו, שנפל בחללים בלילה, בהתרועעו עם חבר ערבים הוללים). ועם שהיה בן טובים אך יצא לתרבות רעה, כל הליכותיו בחרפה ונפשו בטומאה שקעה. לפנים, פּעמים היה עולה לביתנו באמתלה רפוּפה, מַראָה הצבוּע, ענוה ומדבּר אלינו בחנופה. ואנו תמיד ניערנו ידנו ממנו ושלחנוהו במהרה, פּן יביא על ביתנו איזו מאֵרה.
ובנפול עלינו אסונה של דיליסיה האומללה קרה בליל ז' באדר – והוא ליל הילולא למשה רבנו בבתי־מדרש שבקהילה – מעשה זועה וחלחלה:
האומללה שכבה לישון במקומה כדרכה, בעליה, הנשים, נוַת ביתי ואמה, ישבו בקומה השניה. ואנו, הגברים, בבית־הכנסת בשירה והללויה. שעה ארוכה ישבו הנשים ולפתע שמעו צעקות. יצאו שכנים מן החצרות, להקות־להקות, ובינתים הגענו אני ושאול בעת המהוּמה. והשכנים, ביניהם אנשים הגונים, סיפרו לאמור:
ראינו זה כשעתים את הרשע יוסף פולר מטפּס ועולה על הגגות. אמרנו: שוטה מתהולל כדרכו, ככל שעולה בלבו. אבל לא ראינוהו שחזר וירד. ואך אחר שעה, ואנו יושבים זה באשנבו וזה במרפסתו, ראינו את המנוּול יוצא וגוחן מן החלון הגבוה שבעליה, תלוּי על בלימה, ואחר פּסע לאִטוֹ בגדרות ועבר וירד לחצרו. אותה שעה ראינו את דיליסיה נשקפה בעד החלון ערומה ושערותיה פזוּרוֹת –
כזאת סיפרו בפרהסיה.
מדי עלינו לעליה ואמנם מצאנוה פּרועה, גלויה. ומדברים טרופים שדיברה, בשגעון והזיה, ניכר, שאכן היה הבחור עמה בעליה.
ותלא לשוני לסַפּר נוראות ואֵימים, שירדו עלינו כל אותם הימים. הנבל ידע לטעון בבית־דין דברים תמימים: אמר, ששמע קול בכיה מן העליה ונכנס דרך החלון להרגיע את הדווּיה, השכיבה במיטה ולא נגע בה אפילו בזרת וכלום העדים ראו בבחינת “כמכחול בשפופרת”?
וכדי בזיון וקצף!
ואנו שידענו בבירור שנפלה האומללה בשחיתות, הוכרח שאוּל לתת לה ספר־כריתות.
ואשים קנצי למלין מזו התעלולה אשר שברה לבנו וחיללה קדושת ביתנו.
אחר הדברים האלה נדמינו כאבלים. שממון ותוגה שכנו בביתנו – וחיינו אפלים. ידידים לא ארחנו ומושב רעים לא חפצנו – הן הוקדרנו, נואצנו. רק קרובי משפחה פּקדו ביתנו, ולבנו לבנו לשאול – עליו כל דאגתנו.
והוא, השבח לאל, לא מט, רגלו לא כשלה, קמעה־קמעה שב לנתיבו ובינתו בכל משלה. ביתר חשק ועוז שב לתורה ולעבודה. חצי יום עם חבריו ואהרן ידידו בצותא חדא. ויתר היום והלילות צלל לבדו בסתרי “קבלה”. ובתקוּפת שתי שנים תמימות החל וכילה חיבור גדול, מופלא, שהיה בו כדי להרעיש הספּים והאמוֹת בתורת “הספירות”, והפּרצופין, ו“העולמות” וקרא לו “גבעת שאול”, כוּלוֹ ח“ן כלול, אבל בעוונות נפלה דליקה ב”ישיבה" אחר זמן ונשרף עם כל אוצר הספרים כפי שאכתוב לקמן.
ובימים הרבים ההם כל שאמרתי לשיח לשאוּל ברמיזה, ששרוי הוא בלא אשה – לא מצאתי אחיזה. עד שפּעם התעשת ואמר לי אמת שבלבו כדברים האלה:
סבור אני שאסורה לי אשה, שמזלי אבד מסלולו. ולמה אביא רעה בשלישית על בת ישראל? וזאת לי לסימן: בכל ימי שברי, מאז לקתה דיליסיה בדעתה – לא נראתה לי לינדה לא בחלום ולא בחזון. וייתכן שאותו חלום עם ההינומא בטעות יסודו, שאני פּתרתיו לטובה וחסד ואפשר היא רמזה לי רעה וחסד27. אי לזאת אני על משמרתי אעמודה, אצפּה לגילוי עד שאזכה ואראנה, ואשר ייגלה לי – אם טובה או רעה – לא אכחיש ממך.
נאלמתי דומיה ונפשי הומיה– על קשי מזלו ורוב יגונו. ועל מנת חלקנו באסונו…
ושאוּל אז כבן כ“ט ומראהו כבן ל”ה שנה. עם זה, הדוּר היה וזיווֹ לא פנה. אך מצער ורוב עיוּן בישיבה גבו קצת מקומר, אבל שׂער ראשו שחור, גדוש, בעינו נשמר. כן גם זקנוֹ שחור, מחודד בקצהו ומהוּדר, וכסהר בוקע מתוך ענן שחור נראה, מתוך תשחורת עשרו, דיוקנו צחור.
וקרה באותה שנה שנתפּנוּ בביתנו שני חדרים וכל היום היו באים ויוצאים לראותם הרבה דיירים. ואנו היינו מדקדקים שיהיו לנו שכנים טובים, כי החדרים – בקומה השלישית – לפתח ביתנו קרובים. בין המחפּשים בא לראותם אשכנזי אחד, מראהו נמוֹך, צנוּם וּזקנוֹ קלוש וחד. ר' חיים הירש מבּריסק, כן קראו שמו, בא פעם לבדו ואחר הביא את אשתו עמו. ואני לא הייתי רוצה כלל להשכיר לו הדירה, שהאשכנזים, אמת שהם יראי־שמים ורובם בעלי־תורה, אבל משוּנים הם ודיבורם והילוּכם לא כשורה; בפרט החסידים, שמהלכים להם כמו מבוסמים, מרבים בהילוּלים כמו יום־טוב להם כל הימים, ועל הכל, אין הם מדקדקים כלל בנוֹי ונקיון וריח שוּם חריף נודף מהם, כפי שידענו מן הנסיון. ור' חיים הירש – לא מן החסידים העשירים. וכששמענו מפּיו שהם שמונה נפשות, גדולים וּצעירים, סירבתי להשכיר הדירה – למה לנו בלבוּלים ויסורים? אבל למחרתו בא והפציר בי ודיבר תחנונים כרש, מתוך כך עלינו משוחחים אל שאוּל בבית־המדרש. ושאוּל מסוּבּב ספריו, גמרא, קבלה ופרשנים. מיד נכנס ר' חיים עמו בשיחה כמיודעו משנים, עד מהרה נמשכו שניהם בפלפוּלים ובפירושים בפשט וסוד וּדרש היו מפליגים בחידושים. ושניהם נהנים זה מזה ומתעלזים משיחתם ושכחו שניהם לגמרי מקומם ומציאותם. עד שנתעורר ר' חים וחזר לענינו בבקשה רבה. שמע שאול בקשתו ואמר לי בלשוננו: במטותא, אבא, היעתר לו, רואה אני, שהוא תלמיד־חכם גדול, צנא מלי ספרי – ואין מסרבים לגדול. אמרתי לו: אבל הם, בן פּורת יוסף שמונה נפשות. אמר לי: היא הנותנת, בבחינת: הצלת נפשות. ועמד שאוּל בדעתו כי נכמרו רחמיו על האיש, והשׂכרנו לו הדירה “בחצי חינם” ומהר חיש. וכשבאו לגור ראינום: גיטל, הבת הגדולה, בעלת אברים, דומה לאמה, שגם היא גבוהה והילוּכה במישרים. וגיטל לא יפה ולא כעורה וגם חנה לא רב, אבל צחורה היא, שערה צהוב כשׂער בנות המערב. ושתי אחיות צעירות ושני אחים נערים ועמם סבתא – אלה כל הדרים למשפחתם.
ואנו הכרנו וידענו ארחם שעה־שעה, ואילו שאול לא ידעם לא לטובה ולא לרעה, כי ישיבתו קֶבע במדרש ולמטה לא שעה. ואם יש והנערים ופעמים גם הנערות, סרו לבית־המדרש וראו והביטו קצרות, אבל גיטל טרודה תדיר בבית ומהלך־יומה קבוע, ושאוּל ספק שנתקל בה פעם בשבוע. ויהי כאשר עברו כחדשיִם ימים כאשר עברוּ, והדאגה והצער בביתנו לא פגו ולא סרו ראיתי את שאוּל בבוקר לא עבות בירח סיוָן פניו זוהרים ובעיניו קורן זיוָן. וטרם אשאלהו האמת אראה בפניו תמורה? פּנה הוא אלי ואמר: אבא, יש בפי בשורה. וכך סח לי:
בלילה באה לינדה אלי בחלומי. היה בית גדול, כמו ארמון רחב־ידים, ובתוכו המוּלה רבה. אנשים באים ואנשים יוצאים, וקול צלילי זמרה, חליל ותוף, כינור ומצלתים– נשמעו מבפנים בארמון. והשומרים בשער לא נתנו לכל איש להיכנס, כי שם בפנים ישבו שׂרים ורוזנים ואנשים מכובדים. ואותי לקחוּני מן העֵבר השני והוא רחוק ממקום שבת הגדולים בעם. ומשם גם לא נשמעה לאזני הזמרה והצהלה. יצאתי משם וסבותי בבנין ובאתי ליד השער והנה נפתחה הדלת והשוער אמר לי: בכבוד, תיכנס. ואני עניתי: לא. לא. הרי לבוּש אני מַדי־בית פּשוּטים וכן לא ייתכן. והנה לינדה הופיעה, קרבה אלי ואמרה: הלא תיכנס, שאוּל. אמרתי לה: אבל ראי בגדי. אמרה לי: לבוּש אתה בהדר. ראיתי ואמנם לבוּש אני בגדים חמוּדים. והיה שפיר בעיני כמו שבחלום הדברים התמוהים נראים פּשוּטים וברורים. והיא זירזה אותי לאמור: הלא מחַכים לך; הכלה יושבת כבר באפּריון. מיד נכנסתי עמה. ובעברי ראו עיני אנשים גדולים ורבנים ישישים, מצנפותם לראשם כמשפּט הרבנים באוֹרָן והכרתי ביניהם אחדים, שאזכרם מילדותי ושמחתי שמחה גדולה לראות בקדושת פניהם –
כן צעדנו אני ולינדה ומרחוק ראיתי אפּריון, ואמנם ישבה שם כלה, לבדה. נתתי עיני בה והיא … גיטל… בת שכנינו… לבושה שׂמלה צחורה ומראשה יורד סרח העודף של הצעיף הלבן – והיא יושבת כמחכה – ואיקץ ואם שהיו בחלום עוד כמה דברים משוּנים – הרי אמרו: אין חלום בלי דברים בטלים. ומסתבר שהפּעם החלום ברור בתכלית: לינדה הובילתני ליד האפּריון.
ואם טוב בעיניך, דבּר־נא עם ר' חיים והשיבה לי דבר.
משכּילה דברו נשארתי יושב דומם, מַשמים, ולבי הומה מעצבון, משמחה ומרחמים. מחד גיסא ישמח לבי שפּתר חלומו כפי שפּתר ופנה עורף לכל אשר עליו עבר. אבל הייטב לו בזו הבתוּלה שבּחר? התחתנוּת עם אשכנזית – הכי קל זה הדבר? ואיני טוען משום יחוּס־משפּחה והתהדרוּת, אלא מחמת שינוי המזגים והטבעים ומידת הזרוּת. ואם כי שאוּל שומע לשונם ומבין לרוחם, אבל אנו מה נעשה, איכה נבין לשיחם?
אבל שבתי ואמרתי: אם כך פתרונו וכך אמונתו חובה עלי שאעשה רצונו ואסמוך על בינתו. ועם שגיליתי לו מה שבלבי, מן החיוב השלילה, הבטחתי לו שלא אֵט מרצונו אף נטיה קלילה.
ובכן, כשגיליתי בטוּב טעם לר' חיים המשאלה לא האמין למשמע אזניו ואחר אמר בצהלה: ישמח לבי גם אני, ישמח לבי גם אני. אבל צער גדול יש לי, שאין ידי משיגה לנדן ונדוניה. אין לי ממון אלא מקצת מן הקצת. והבחוּר ודאי דורש יקר והוא באמת שוה הרבה, אבל ידי קצרה וזה צער גדול בשבילי.
אמרתי לו:
אַל יתן לבו ר' חיים לדאגות ועשתונות, אין לבו של שאוּל כלל לממון ולחשבונות, יש לו רב, ברוך ה', והוא ירבה לה סבלונות. רק ישאלוּ את פּי הנערה ונדע מפּיה נכונות.
ובו ביום חזר ר' חיים ובישר לנו לאמור: הבתולה שׂוֹבע שמחות בפניה, וגם אמרה לאמה בסוד ובצנעה, שהיא התפּללה לה', שה יהיה מזלה ושבח לאל שמעו השמים תפילתה.
וכששמע שאוּל דברה קרנו פניו מאורה. עד כדי כך אהבה – והוא מפלאי האהבה.
ואולם, ריבונו של־עולם! למה היתה אחריתו מרה כראשיתו? מדוע הלך בני כל ימיו וכשל? נפל וקם, קם ונפל? תמיד – הוא חשבה לטובה ותבוא עליו הוָה, ביקש מנוח ויפּול בשוחה.
ועתה, זאת הפּעם, לא אוכל דבּר ארוכות ומתונות. כי אעלה על לבי אותם הזכרונות – ואפפוני יגונות. אזכור ההמולה והרעש של האשכנזים באותה חתונה! עד מה רבו וגאו המונה וששונה. היאך היה ר' חיים מתפּאר בחתנו, זה חמדת־גנזים, לפני הרבנים האשכנזים! כל הבאים – היה ר' חיים מושכם עם שאוּל בפלפוּלים מחודדים בחינת: עקודים, נקוּדים וברוּדים. והם היו עונים ואומרים: אשרי יולדתו, אשרי יולדתו, יגדיל תורה ויאדיר.
ואחר־כך, כל אותה תקופה שלוה, השאננה, שארך זיווּגם בערך שנה וחצי הנה – היינו שׂשׂים ושמחים עם גיטל הטובה בנשים, שהיתה ממללת כתינוק דיבורים משובשים בלשון איספּניוֹל וערבי – מיני ניבים מטוּשטשים.
ועברו עלינו כל אותם הימים בגיל ושמחות כמו טבלנו רגלינו במי מנוחות.
ובחדשי הריונה – פּעמים באותה שנה (כי בראשונה הפּילה והרתה בשנית באותה שנה)– ודמינו שהנה אמר ה' די לצרותינו ועתה דיבּר טוב עלינו והיינו מצפּים בהלל ותשבחה ליוצא חלצי בננו.
וגמרנו אומר כחפץ שאוּל ותשוקתו כי רבה: אם בן תלד, יצחק ייקרא, כשמי. וגיטל אמרה: אדרבא! ואם בת – לינדה נקרא לה להקים שם לנפטרה. ושאול סיפר לגיטל כל הקורות, שמעה ואמרה: שפיר, שפיר, נאה לנו שנשמור זכרה.
ואולם, אהה, כגודל האושר שנפל בחלקנו כן נפלה מהלומת־מחץ על ראשנו. גיטל ילדה בת, בריאה וטובה. וימי הלידה עברו בכל טוב. אך ביום הששי עלה חום היולדה וגברה מחלתה הנמהרה וביום השמיני בבוקר – וגיטל איננה.
ואתה, קורא הקורות האלה, הן תבין לרוחי
שכתיבת פּרשה מרה זו התישה כוחי,
לפיכך לא אוכל הוסיף עוד דבר וחצי דבר.
אפסיק בזה ואתחיל בקוֹרוֹת יום מחּר.
ושאול בשנת הֵאבל הסתגר והתבודד בעיוניו, כי אחת ביקשה נפשו ובה יצא כל מעייניו: שיגיע ויגלה פּשר סוד חייו, על מה ולמה נדון כל ימיו להרס ולקלס עד שפיכת דמיו.
וזולת זאת הוסיף אותה שנה על “גבעת שאול” חלק שני, כולו רמז, דרש וסוד כלוּל, על קץ הגלות, ימות המשיח ותחית המתים. לא בא כבוֹשׂם הזה, וכל דבריו – מופלאים בהוכחה ובתוכחה – כחוזה, וענין הספר סובב־סובב ברובו על פסוק אחד, שהופך והופך בו, והוא:
“שבעה שבועות תספּור לך, מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות”.
בכל מלה ומלה מזה הפסוק האחד ובצירוף מליו ישר והפוך גם יחד ובכל אות ואות מאותיותיו ועמיו גילה רזין דרזין לא שערוּם קודמיו. וכל סברותיו על שלושת הענינים הנכספים עמוקות מני ים ומתוקות מנופת צופים. היאך הוכיח בגימטריה ונוטריקון, באותות ומספרים, מועדים קבועים, בחשבון ברור, לשלושת הדברים! ואני עצמי ירדתי מעט לעומק פּירושו ודבריו, אבל משקראוּם אהרן סבאג ושלושה נבחרים מחבריו – אמר לי אהרן בדחילו ורחימו: דע לך, ר' יצחק, עתיד שאוּל לגלות נפלאות – ואותו יום לא ירחק.
ואחר שנה החל שאוּל מצרף הלכה למעשה, בטבילות וצומות, שני וחמישי, בחשאי ובמכוּסה. וכעבור עליו חצי שנה בעיוּנים, בתיקוּנים ובהתקדשוּת קירב אליו עוד חברים, שמצאם ראויים להתחדשות.
והוסיף והרחיב ויסד חברה וקרא “חמד־בחורים”, עד שהגיעו לשלושה מנינים, איש ברעהו קשורים. וכך משפּטם מדי יום ביומו, בסיבוב מעט לעת עד תומו: התפּללו ערבית בישיבה ולמדו “זוהר” שתי שעות ושאוּל מפרש להם לפי שיטתו הכוָנות והדעות. באשמורה אחרונה באו לתיקון חצות ו“בקשות” יחדיו, ושאוּל מפליא בקולו, שהוא החזן בבית מועדיו. גמרו תפילת שחרית ו“חוק לישראל” בכוָנות ח“ן מצאו פּת־שחרית קלה לכולם על השולחן הכן. ואין לשאוּל מערב עד ערב אלא אלו השתים: עיסוקו כל היום ב”חברה" ושעשוע קל עם לינדה – כך עברו שנתים. משנכנסו לשנה השלישית החל שאול מגביר חייליו ומגדיל פעלָיו.
אותה שנה סיימו הזוהר ו“התיקוּנים” כל החברים. לאחר הסעודה הגדולה בחרו מהם בקלפי עשרה “הנבחרים”. אתם החל שאוּל להלוך בגדולות ובנפלאות: בכל ליל ששי בשבוע, אחר צום וטבילה במקואות, יצאו יחדיו להר הזיתים לקברו של זכריה הנביא. והליכתם בחשכה, ובדומיה, מעין זרים להחביא. באו לשם – התעטפו בטליתות, הדליקו נרות, נכנסו למערה ואמרו בכוָנה “יושב בסתר עליון” ו“יענך ה' ביום צרה”. ושאוּל יורד ונוקב עד מעמקים בנבואות זכריה: במראות, בחזיונות ובמרכבות, וּמעלם למרחביה. וכל דבריו מסובים לביאת המשיח ולתחית המתים ובפרט לקץ הגלות ולקביעת העתים. ובעת תיקון חצות תוקעים בשופר בתוך המערה והחברים עונים ב“יִחוּדים” ובסילודים ולבם בסערה. ובטרם יעלה עמוד השחר יוצאים מן המערה בדומיה, עיניהם צמודות בלי היסח־הדעת להר־המוריה. והם מצפּים לשעת רחמים מיועדה שיזכו בצותא להארה מיוחדה.
וזולת זאת בכל שבת שאוּל דורש ב“חמד בחורים” לפני החברים בפרשת השבוע בפשט ובקישורים ומוכיח להם, שעם הכוָנות והיִחוּדים ב“נסתר”, נחוּצים מעשים בנגלה לעיני העם בכל אתר.
ובינתים מליזי־שפתים דיברו על שאוּל סרוֹת, שהליכות שאוּל בלילה בהר־הזיתים, בטליתות ושופרות, כהליכות אותו מסית ומדיח שבתי צבי, ועתיד שאוּל לגרום לפורענות, ואסוֹן גדול יביא. ושוּב – וינוּעוּ אַמוֹת הספּים בבית־הועד בירושלים. כל איש נרגן וזד מוסיף כזב כפלי־כפלים. להגדיל להג ולהרבות לעז על “האיש הזה”, שהוא מכשף, הוא מעונן, הוא רמאי, הוזה. וכל פּגע ומחלה שבירושלים תלו על צוארי שאוּל: על עצירת גשמים ועל מיתת ילדים צעקו: אהה – והוא שאוּל!
וביום שקראו הרבנים לשאוּל לחקור צפוּניו, נתקבצו רבים בבית־הועד לשמוע מַעניו, שרבים מחַבּבים את שאוּל וחפצים ביקרוֹ ואחרים מקנאים בו ומלעיגים לדברו. הרבנים דחוהו בקש והתרו בו שיחדל מדרכיו. ושאוּל מסביר להם בנחת שיטתו וסוד מהלכיו. משהוסיפו וליגלגו עליו וסתמו אזנם, נשא שאוּל קולו בחזקה על עיווּת דינם ויזעק ויאמר: רבותי, אם דיינים אתם חובה לכם לשמוע טענות בעל הדין! ומיד החל דורש לפניהם דרשה נפלאה־עמוקה והכל שומעים ומקשיבים בדומיה דקה.
ובסיום הדרשה אמר להם:
יהא כדברכם, שדרכי בתוהוּ ואין עמי נכונה. אבל הגידו, רבותי, מה אתם עושים לקרב הישועה? מדוע אתם נרדמים ומרדימים את ישראל, כמו אין פרץ ואין צוָחה ואין ישראל בחרפה ואין שכינתא בגלותא? מה לכם זאת המנוחה? ואיך יערב לכם אָכלכם ותנעם לכם שנתכם – ועם־יה קודר בגלות יאבל? למה נשיתם טובה וארצנו שממה וישראל מפוזר ומפורד, כבודו בעפר ודמו בהפקר – ואין דורש ואין דואב? הלא תעירו ותעוררו את האהבה עד שתחפּץ! חמסי עליכם, למה תניאוני מפּעלי? חוסו על עמלי! אַל תהיו לישראל למכשול וליהוּדה לפוקה! והרבנים השתיקוהו ואמרו: די, די! אבל רבים בקהל אמרו: הן דברו אמת, כחוזה! והליצנים אמרו: הלא הוא איש הוזה! והיה שם אחד אשכנזי משכיל, אורח מחוץ־לארץ, והוא איש־דברים תמיד עם חכם ועם־הארץ, בא כאורח נטה ללון בירושלים ושהה כמה שנים וידע והכיר אנשיה ועניניה, החדשים והישנים. לאחר שיצאנו מן הועד אני ושאול – אמרו – השמיע הוא קולו באותו מעמד בזה הלשון:
אומר אני לכם בחור זה גאון ואומלל. אומלל – שאשה הרגתהו, היינו, אותה קראית בשעתה, והוא גאון – אלא שה“קבלה” הוגתהו מן המסילה. הלוך הלך הבחור אחר ההבל – ויהבל.
כך אמר אותו לץ – עפרא לפומיה!
והרבנים שבו ושלחו לשאוּל התראה לאמור: יעשה כל שיעשה יחידי לעצמו, באין איש עמו. ואם ימשיך מעשיו בצבור, בסתר או בגלוי, יתנוהו בחרם ונידוי.
מכאן ואילך – נשבר לב שאוּל ברוב יאושו, והיה כנשר קוצצו כנפיו וכתנור דעכה אִשוֹ. יומו לא יום ולא לילה לילוֹ. שבתוֹ ולכתוֹ בעגמימוּת, בודד־בודד באהלוֹ. ועם זאת אני וחבריו שיעשנוהו בנחמות ואהבה. ואפשר היה מתאושש ושב וראה עולמו בטובה, לולא השריפה אשר שרף ה' בחרי אף. אה, מה גדול חרי האף!
אותו יום מר ונמהר יום ראשון של סוכות היה. לעת ערב במוצאי־החג הלכנו כולנו לבית־הכנסת הגדול, לא רחוק מביתנו, לשמוח בשמחת “בית השואבה”. הנשים בעזרה ואני ושאוּל ושנים מחבריו, סביב תלמידי־חכמים, שמרקדין בנרות לפני ההיכל. בפתאום נפלה צעקה: אש בבית אלשיך! מהומה וחרדה ובהלה. רצנו לביתנו כל עוד נפשנו בנוּ. אוי לעינים שכך ראו! שלהבות גדולות, בוקעות ועולות, כמו במחול צוהלות, להגדיל להב ולהרבות חורבן, ועמוד עשן כבד עד לב השמים עולה – כל הדיוטה הרביעית, הסוכה, המדרש והעליה טובעים באש. עמדנו ממול, מרחוק, ידינו מוּרדוֹת, רגלינו רפוּיוֹת ועינינו רואות וכלות. חמדות גנוזות, ספרים קדושים, אוצרות תורה וחכמה – סנה גדול בוער באש והסנה אוּכּל! וקול רעש גדול, צוָחה והמולה, המון המכבּים מכל עֵבר וּפינה – ואין קצה למהומה.
גם אחר חצות לילה, עד אשמורת אחרונה, עדיין נחשי־עשן גוחנים פּה ושם, מתפּתלים ועולים, כמו זוממים ערמה, לשוב לַבעיר הבעירה עד חרמה – כל אותן השעות ישבנו בחושך על המדרגות, דוממים כאוננים לפני מתם, מצפּים לאור היום לידע מה אוּדים מוּצלים נוציא מן הכליון.
ובעלות השמש אַצנוּ אני ושאוּל אל הארון הכבד ליד השולחן. לא דאגנו ולא הבטנו לארגזים, שם היו שטרות ותכשיטים ומטבעות כסף וזהב לרוב – רק אל הארון הכבד יצאה נפשנו, שם “גבעת שאול”– אוצר חיבוריו ותכלית חייו ועוד כתבי־יד עתיקים – והנה עפר ואפר! אף לא שריד מ“גבעת שאול”, אף לא דף אחד, מה גדולה השריפה אשר שרף ה'!
אותה שעה כרע שאוּל נפל על פּניו וישֹא קולו ויבך. ואחרד מאד לקול בכיוֹ– אשר לא בכה על הנכסים שאבדו, כי על עולמות שנחרבו – –
ואני, אהרון סבאג וכמה מחבריו, עומדים מַשמימים בלב להוט כעומדים לפני קרבן שחוט –
אהה! זעקה נפשי בחנק ואֵלם – עד כך? האָפסו רחמים במרומים ואין שם אלא מידת־הדין? ומה זו מידת־הדין? לא טוען לא נטען, לא חוקרים לא עדים ואתה אומר יקוב הדין? ומה הוא זה הדין?
נאלמתי דומיה. תאניה ואניה. שמה וּשאִיה.
אחר כמה ימים, תוך שלושים לחורבן עולמנו כמו נגהה קרן־אור על חשכת חיינו. חשדות וחששות נפלו על אותו רע־מעללים, יוסף פולֶר, שנדון בשעתו בבית־דין לפלילים והיה כלוא במאסר שלוש שנים תמימות. כשיצא עתה לחפשי היה מביט אלינו בחימות. ורבים אמרו: הוא שהבעיר הסוּכה מן הגג – זה ודאי. אולם בלא עדי־ראִיה– זה לא די. ובעוד אנו כואבים ותוהים שאין עד־ראיה– ואם גם היה – מה נואיל אחר השאִיה? – והנה מצאוהו בבוקר, בחברת מרעים, שסוע, הרוּג. וכן נרצח חברו, ערבי, באותו חוג. אז ידענו נחמה גדולה – לא ששׂמחנו למותו – אך שידענו ודאי: הדליקה היתה מאתו. אמור מעתה, לא מידי שמים באה עלינו הגזירה אלא זה פּועל אדם, שבידו, כידוע, הבחירה, ודברי רבן גמליאל – נחמות על לבנו יטיפוּן: על דאטיפת אטיפוּך וסוף מטיפיך יטוּפוּן. והיה לבנו תמים עם צוּר העולמים שהוא מלך עולם ואלהים חיים.
אחרית דבר 🔗
אחר הדברים האלה, עם שידע שאוּל קצת נחמה,
שלא מן השמים ירדו עלינו האף והחימה–
בכל זאת לא התאושש ולא שב למסלול חייו,
אבדן “גבעת שאול” שיבר לבו וירד לחייו.
כאילן רענן, שנגדע שרשו ועליו נשלוּ,
קצרה נשמתו וכוחותיו הלכו ודללו.
לא טעם לחייו ולא מנוחה בלילותיו
מה יתרון לאדם בכל חייו ועלילותיו?
ההיה בחור כשאוּל דורך בעוז בנתיביו,
גדולות ונצורות בלבו ולהט קודש סביביו?
לא שקט, לא נח – אוֹן ועצמה שפע –
והנה –מאפע.
טרח, יגע, נכסף, נפתל וחָיה
ויהי ערב ויהי בוקר – והיה כלא היה.
ויהי ערב ויהי בוקר, יום שבת בהיר וצח,
השכּים שאוּל הנעים “זמירות”, וקול רינה פצח.
נשאנו עינינו, אני ואמו, ונבט עליו –
מה טובו פּניו, כמו אור נגה עליו
עֲבָרָנוּ גיל. על ראשנו שמחת עולם.
הבא הקץ ליגונו מחלום טוב שחלם?
האומנם נזכה עוד ונראה טובה בחיינו?
לוּ ישוב שאוּל ויראה חיים – דיינוּ!
וּבתוך כך שאלָנוּ, אם הקיצה לינדה הבּת –
הבאנוּה אליו, חיבקה וּנשקה באהבה רבּת.
ואז עמד והחל מסלסל קולו ב“אל נערץ בסוד קדושים”–
ופסק. רבץ על הכסת ופלט:
שבת … שבת שלום – ופרחה נשמתו.
*
נָשַׁם קִנֵּנוּ. חָשַׁךְ עוֹלָמֵנוּ. הַכֹּל לָקַח שָׁאוּל מֵעִמָּנוּ בְּמוֹתוֹ.
אוֹר, חֶסֶד, אַהֲבָה, שִׂמְחָה, – סָפוּ־תַמּוּ מֵעִמָּנוּ עִם מוֹתוֹ.
שַׁאֲלוּ־נָא יְמוֹת עוֹלָם: אִם הִגְּדִּיל הַמָּוֶת הָמֵת כְּמוֹתוֹ?
וְאָנוּ, הוֹרָיו, הַכְּרוּתִים, הַדְּווּיִים, לָמָּה לָנוּ חַיִים אַחַר מוֹתוֹ?
אַךְ הַשָּׂרִיד הַקָּט, הַיָקָר, לִינְדָה הַבַּת, הֵקֵלָּה מְעַט מוֹתוֹ.
וּמִיתַת־נְשִׁיקָה שֶׁלּוֹ, קַלָּה, מֻפְלָאָה, זוֹ נֶחָמָה פּוּרְתָא לְמוֹתוֹ.
זֶה אוֹת עֶלְיוֹן, גָּלוּי: הָיָה צַדִּיק מֵעוֹדוֹ עַד מוֹתוֹ.
מִזְמוֹר אֶחָד נַעֲלֶה, מָזוּג גִּיל וְיָגוֹן הָיוּ חַיָיו וּמוֹתוֹ.
וּכְמוֹ מֵחַיָיו הָרָמִים, הַנַּעֲלִים, יִלְמַד אָדָם לֶקַח גַּם מִמּוֹתוֹ.
תנצב"ה
-
בדיבור הרגיל כוָנת המלים הללו היא: – שלא ידע אשה. ↩
-
כינוי למוסלמים מכּת השיעיים הידועים כעקשנים, רוגזים, קפדנים; היהודים רגילים לכנות אדם מוזר והפכפך בשם רפצ'י. ↩
-
בחגים – מנהג המוסלמים לבקר בהמון את ה“קרובים” ב“בית־החיים”. ↩
-
כשירצה גבר להיכנס לאחד הבתים או לחצר – דופק על הדלת וקורא: חרים! (נשים), למען תשמענה ותסתתרנה. ↩
-
כפר קרוב לדמשק. שם בית־כנסת, לפי המסורת הוא מקום תחנותם של אליהו ואלישע הנביאים. ↩
-
תחלאיה –שחרוּר, התרה: אם מישהו מוכה במחלה קשה, נואָשה (לרוב חיצונית) – ישערו כי יד “דרי־מטה” בענין. הם, “הטובים מאתנו”, ודאי “כעוסים” על החולה ושלחו ידם לרעה בו. כיצד? לרוב יקרה שהאדם, מבּלי דעת, יזרוק, יחבוט או יגער בלילה בשעה ש“הם” עברו במקרה על יד אותו אדם – ופגע בהם, אז “לוקחים” הם אותו, כלומר – פוגעים בבריאותו, בהכרתו או בדיבורו… לכן מפנים את החצר, שבה גר החולה, מכל השכנים. (הללו יוצאים להם לגור באשר יהיה במשך תשעת הימים של ה“תחלאיה”). בכל החצר נשאר החולה עם זקנה אחת מאלה המומחות לפייס את “דרי־מטה” בפעולותיה ובלחישותיה. ואז נסגרת החצר על מסגר לתשעה ימים – אין יוצא ואין בא. ↩
-
מימים ימימה, בזמן שלטון התורכים, היתה נשלחת מקושטא דרך דמשק על ידי השולטן פרוכת יקרה רקומה ומשובצה אבנים יקרות לכסות את קבר הנביא במכּה או על הכּעבּה (האבן השחורה הקדושה). והפרוכת הנישאת (מחמל־משא) על גמל, עטוף בעצמו בדים יקרים. ביום שנשלחה הפרוכת מדמשק למכּה נערך יום חג: ההמונים יוצאים מכל העיר ומכל הכפרים לרבבותיהם ללווֹת את המחמל ותזמורת הממשלה ותהלוכות צבא היו עוברות לפני המחמל. ↩
-
“מלאָתך ודמעך”. מלאה –כל תבואה של גרעינים, ודמע – כל יבול של עסיס נוזל. ↩
-
משוררי־מופת קדומים. ↩
-
בשירת בלעם: “כנחלים נטיו”– כדקלים נטיו – אהלי ישראל. ↩
-
בעזרת ה‘ נעשה ונצליח. עזרנו מעם ה’ עושה שמים וארץ. ↩
-
מטבע תורכי, ושויים של אלו בערך עשר ל"י. ↩
-
משל לענין שאינו מובן, שהוא מובן שאינו מובן ↩
-
כשהייתי ילד. ↩
-
בית־הכנסת של המקובלים בירושלים. ↩
-
כן נקראים הקראים. ↩
-
ר‘ משה קורדובירו, ר’ יצחק לוריא, ר' חיים ויטאל. ↩
-
“להריח הרוח” בערבית: לטייל. ↩
-
לירה זהב מצרית. ↩
-
ענן בן דויד, מיסד כת הקראים. ↩
-
מקום ציבורי לשתיית מים. ↩
-
כך רומזים על מטבעות הממון: “הם המדברים”, שהכל הם יכולים. ↩
-
מקומות. ↩
-
חכמה נסתרה. ↩
-
בארחות חדשים. ↩
-
בשתים ושלושים נתיבות בקבלה. ↩
-
חסד פירושו גם: חרפה. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.