המאורעות הגדולים, האי־רגילים, ברוסיה עדיין אין להם הפסק: הם הולכים ונמשכים… ובמאורעות הסוערים הללו, שאי־אפשר לשער אחריתם ותוצאותיהם, תלוי גורלם של הרבה מאחינו, במובן ידוע – גורלה של האומה הישראלית, קיומה ועתידה, התפתחותה הקולטורית, והמוסרית. ימינו אלה הם, בלי ספק, ימי סיום תקופה בתולדות עמנו. תקופה זו ידועה לנו בסימניה הרוחניים, בתכנה הפנימי; היא אחת הטבעות בשלשלת מסרתנו ההיסטורית, היא המשך ההתפתחות הטבעית. ומה יהיה טיב התקופה החדשה – אין אתנו יודע עד מה. ויש אשר יעלה על לבנו דבר עצב ודאגה: שמא באה עכשו עת גסיסה לעמנו, שמא תקופה זו היא האחרונה בהיסטוריה הישראלית העצמית והמקורית. – מיום שבטל הקבוץ המדיני בישראל עדין לא היה לנו זמן כזה, זמן הספק והיאוש, שבו נתעוררה בעמנו השאלה: אם להתמיד את חייו או לחדול?
לנו אומרים: אין עם ישראל הולך וכלה, שהרי כבר התגבר פעמים אין מספר על מאורעות יותר איומים, שבאו לבטל קיומו ומציאותו. תנחומים אלו נעימים לשמוע, אבל אינם מרגיעים לבנו הסוער. קיום עמנו הוא באמת חדוש נפלא, ואין חדוש היסטורי מתמיד ולא נִשְׁנֶה. ולא זו בלבד. בכל דור ודור קמו עלינו אויבים לכלותנו ולהשמידנו, ובכח קיומו הנפלא עמד עמנו על נפשו והתגבר על אויביו. אבל עכשיו באה שעת התסיסה הפנימית בתוכנו, ויחד עם זה – הרס וכליה בכחותינו הלאומיים. מיום שקמה הדת המשיחית בכרוזה לבטל את המציאות הלאומית של עמנו, את אפיו האישי, את חייו הפרטיקולאריים, לא היו ימים כאלה לישראל, ימים, שהספק או יותר נכון: הכפירה בעתידו של עמנו, הולכת ומתגברת. וחזון חדש הוא לגמרי בתולדות ישראל, כי שאיפה זו יוצאת כעת מקרב המון בית ישראל, מתוך אותן הספירות העממיות, שעד עתה הצטיינו בטבען הקונסרוואטיווי, וגם הלאומים שבקרבנו ראו דבר זה ונבהלו, ועל כן נמשכו, בחשבון או בלי־חשבון, בזרם העממי הזה.
הגיעה שעת משבר לעמנו.
ומה שמכשיר את הסכנה ביותר – הוא יחוסנו לחזיון זה. בשעה ששאלות ארורות כאלו עומדות על הפרק, צריכים אנו לכל הפחות, להשקפה ברורה ומסוימת, צריכים אנו לדין בה מתוך דעה והכרה ברורה. והשקפה כזו חסרה לנו.
זה מאה שנה ויותר שעמנו עסוק בפתרונה של שאלה חמורה ומסובכת, שבה תלוי קיומי. לפי דעתי, אין לשאלה זו פתרון עולמית, מפני שאנו דורשים דבר והפוכו. השאלה היא: איך נכנס בארצות גלותנו אל החיים המדיניים של העמים מבלי שנפסיד את צורתנו הלאומית, מבלי שנוַתֵּר על קיומנו ועל עתידנו ההיסטורי? יש לנו כבר נסיונות שונים, שנעשו בפתרון שאלה זו, וכלם לא עלו יפה. ראינו בקצת המדינות התאָמה גמורה ומוחלטת מצד היהודים בחייהם המוסריים אל שכניהם – ובשכר זה מתן שווי־זכיות, הן פחות הן יותר. אבל המצב הזה הכשיר את הטמיעה הגמורה, – או באה התנגדות מצד העם, שבתוכו אנו יושבים, וזו עכבה את התפתחות הענינים. בקצת המדינות, שבהן אוכלוסי ישראל מרובים, ראינו התנגדות לבטול הלאומיות. אבל עוד לא באנו לידי הכרה שלמה, שצריכים אנו לבסס את עמידתנו על יסוד כללים ברורים, לברר את יחוסנו לעם הארץ, בלי הטעאה משני הצדדים.
אפשר שמבוכה זו באה לעולם מפני שאנו בעצמנו קבענו את נוסח השאלה שלא כהוגן. בשעה שעמדה שאלת השחרור של עמנו על הפרק וקמו לנו מליצים ושתדלנים מחוץ (מפני שאנו בעצמנו לא ידענו לברר את תביעותינו), הטעימו אלו ביותר את השאיפה: להרוס את הקיר המבדיל בין ישראל לעמים, לבטל כל עכובי־הטמיעה, להכשיר בכל האופנים את אחדות היהודים עם הנוצרים. את היהודים רצו להכניס לא רק אל החברה המדינית (מה שהיה ישר ונכון), אלא אף אל החברה הלאומית. יותר נכון: מליצינו העמידו הנחה קבועה, שהכְּניסה לחיים המדיניים מַצֽרֶכֶת תחלה את הכניסה לחיים הלאומיים. זה דרשו דורשי־טובתנו ומליצינו, ואנו בלי הכרה אמתית בטיב הענינים אמרנו “הן”.
במקום שהיה מספר בני ישראל מועט, נתקיימה הבטחה זו מאליה, ועל כן עבר הכל בשלום. אבל במקום שהיתה סביבה יהודית, עִכֵּב המצב הטבעי את ההתפתחות הזאת, ולפיכך התחילו מרגישים לאחר זמן ידוע משני הצדדים את הנגוד העצום שבין המעשים והעובדות ובין השיטה הלמודית. זה גרם לאותה התסיסה החזקה, שאנו קורים לה שאלת־היהודים; מקור הסכסוכים המעציבים האלה וסבתם היא: מה שהטעֵינו את עצמנו או שתקנו כשהטעו אחרים את עצמם. לא היינו בקיאים לפני מאה שנה בטבע החיים הלאומיים והמדיניים. אמרנו לקבוע לנו מקום בחברה המדינית, אבל לא ידענו כראוי באיזה אופן יכולים אנו להכנס אל תוך החיים המדיניים.
ובשעה שעמדנו על טעות זו, חשבנו, אנו הלאומיים, שהרעיון הציוני יביא את הפתרון הרצוי והמוחלט של שאלת היהודים, פתרון, שיבטל כל מיני טעיות, כל מיני אונאות, בין שנַטעה את עצמנו ובין שנטעה את אחרים. מלבד שאיפתנו ליסד מחדש קבוץ מדיני לעמנו, שבו יתפתחו כחותיו הטבעיים וההיסטוריים בלי עכוב מחוץ, קוינו לברר גם את יחוסנו להעמים בארצות פזורינו. דרשנו להטעים תמיד את ההבדל שבין החברה המדינית ובין החברה הלאומית. יכולים אנו, בתור יהודים לאומיים, להכנס בארצות גלותנו אל החיים המדיניים, בלי שום הטעאה, בלי להונות את עצמנו, בלי לעשות את העבר ההסטורי של עמנו פלסתר; אבל אין אנו יכולים להכנס אל החברה הלאומית. שכנים טובים ונאמנים יכולים אנו להיות לעם הארץ, אבל לא אחים ברגש הלאומי. והשלום המדיני לא יופר על ידי זה. אין מן הצורך, כי יתגבר עם על חברו, אם מזדווגים הם לקבוץ מדיני אחד. אין שררה מצד אחד ועבדות מצד שני ענין הכרחי. צריך לפשט עקמימית זו מלב!
אי־אפשר, אמנם, שיחיו היהודים בארצות גלותם חיים שלמים, חיי יצירה לאומית גמורה, אבל אפשרית היא המשכת הפעולה הלאומית, שעדיין לא נפסקה לגמרי אף בגלות.
ואת הכח הלאומי הפועל בעמנו האמינו רבים למצוא בקרב אחינו המזרחיים. חשבנו, כי עוד תקיפה בהם ההכרה הפנימית הלאומית, שעדיין לא נפסקה בימי שאיפת הטמיעה. חשבנו, שהרגש הלאומי שבהם לא קהה. בעוד שאחינו שבמערב, בשעה שהם שבים אל המסורת ההיסטורית, הם מְאַחִים קרעים שבלב ועליהם להתגבר על טעיות, שהיו נמשכים אחריהן, הנה אחינו שבמזרח – כך חשבנו – עדיין לא כפרו בלאומיות הישראלית.
הם לא כפרו בלאומיות הישראלית מפני שעוד לא הביאו אותם המאורעות לידי כך. עוד לא באו לידי נסיון זה. אבל מתירא אנכי, שגם הם לא יעמדו בנסיון. אם באמת תהיה הברירה בידם: או זכיות מדיניות ובטול המציאות הלאומית, או הטמעת הרגש הלאומי וחשש, שמא “מעכבים את הגאולה” על ידי זה.
תקוה מועטת, שיוטב מצבו המדיני, הבטחה בלבד, מביאה כבר את עם ישראל, שאין קרקע תחת רגליו ושסבל יותר מדי, לידי וותּוּר על קניניו הלאומיים. בהבטחות לעתיד אין עמנו מאמין אך בשעה שבידו עתּידו; אבל מאמין הוא בהבטחות טובות של אחרים. עמנו מפקיד עתידו בידי זרים.
אין למדים ממאורעות ההיסטוריה. לא נִתּֽנה עין לבריות לראות נכוחה במה שעבר כדי שיכוונו על ידי למוד כזה מעשיהם בהוֶֹה ויסדרו את עתידם. המאורעות ההיסטוריים דומים לפעמים זה לזה בכללם, אלא שאין הפרטים שבהם דומים. ואפילו אם ידמו בכל הפרטים, עוד לא ננעלו שערי האמתלאות: אלו לא הצליחו ואנו נעשה ונצליח. לפיכך רואים אנו שבמעשה אחינו שבמערב לפני חמשים שנה ויותר עושים גם אחינו שבמזרח. אלא שלצערנו עלינו להודות, שהטמיעה במערב היתה, לכל הפחות, נאה בצורתה ובאפיה. מיתה לאומית זו היתה מיתה יפה ונוחה, בעוד שמיתתם הלאומית של אחינו במזרח תעיר בנו זוָעה בהעויותיה המשונות, בפרכוס האברים, בגסיסה האיומה.
וסבת השנוי הזה ברורה לי: הטמיעה בארצות המערב באה מתוך השדרות העליונות של העם, והיא נעשתה באותו אופן, שנעשים כל עניני החיים בקרב הספירות האלו: “בנימוס”, “בחן”, בענוה, במתינות. יודעים המשכילים והמלומדים, איך לפשוט את צורתם הלאומית וללבוש צורה חדשה. כי סוף סוף הטמיעה בשדרות העשירים והמשכילים היא יותר טבעית ונעשית מעט מעט על פי סבות פנימיות. הם יוצאים ממחנה אחת “בקידה והשתחויה”, ונכנסים אל מחנה אחרת “בקידה והשתחויה”. אינם נדחקים ואינם נכנסים בקול רעש והמולה.
הטמיעה מצד העשירים והמשכילים מבשרת, אמנם, לבסוף גם זו שמצד האומה כולה: אין קולטורה לאומית מתקיימת במלא־כחותיה אלא בשדרות העליונות, ומשעה שפנו אלו עורף לעמן, מתמעטת דמותה, והעם פוחת והולך בכחותיו המוסריים, ובאחרונה חייו ניטלים מן העולם.
ואולם בקרב אחינו ברוסיה אנו רואים חזון, שעדיין לא היה לעולמים. הטמיעה יוצאת מצד הספירות העליונות ומצד ההמון בבת אחת; ולא זו בלבד, אלא שהטמיעה מצד ההמון היא באופן נורא ומרעיש. אין זה חזון הסטורי, אלא התמוטטות יסודי החברה הישראלית. אין עלים בלים נושרים מן האילן, אלא רוח שאינה מצויה באה לעקור את העץ משרשיו.
וטעות היא להאמין, שטמיעה זו בקרב ההמון היא יותר אידיאלית בשאיפותיה מן הטמיעה שבקרב העשירים והמשכילים. הספירות העליונות פעמים שהן נטמעות מתוך צורך מוסרי וקולטורי, בשעה שהן מבקשות את תפקידן הקולטורי בקרב עמן ואינן מוצאות (כמובן, יש שהן נטמעות אך מתוך צורך חמרי גס, מתוך רדיפה אחרי התמנות ואורדֶן ועשית עסקים טובים). ואולם ההמון הישראלי, הנהוג ע"י מאשריו המתעים מן הכתות הסוציאל־דימוקראַטיות המתבוללות, פורש עצמו מן העם בכללו והולך ודבק בפרוליטריאַט הנכרי. אינטריסיו החמריים יקרים לו מכל קניני האומה, והוא מפקיד קיום העם או גורם בידים להֵרוּסוֹ ובטולו מפני טובת־הנאה חמרית – טובת־הנאה, שרק בדמיון היא. שהרי אין ספק, כי החלשת האומה הישראלית באחדותה תגרום לבסוף הפסד עצום גם להמון הישראלי בתביעותיו החמריות.
יש מעשים ועובדות, מאלו שאירעו בימים האחרונים, שיכולים לעורר מחשבה איומה, כי כבר מת כל רגש לאומי בקרב ההמון היהודי, והוא שואף להדבק בפרוליטריאַט הרוסי ולהתרחק לגמרי ממחנה ישראל.
וקשה מאד להסתכל בדבר, גדולי השיטה הסוציאלית, שקמו לפרוליטריאַט בכל עם ועם, הטיפו, אמנם, לבטול המציאות הלאומית ולאחדות הפרוליטריאַט מכל הארצות בלי הבדל לאום, אבל שיטה למודית היא זו, שאין לה מקום בחיים. עדיין לא הספיק כרוז זה לבטל את המציאות הלאומית של איזו אומה. הגרמנים מִצו את עומק הדין של שיטה זו, אבל האומה הגרמנית קיימת, ואין ספק שתתקיים. ולא זו בלבד, אלא שאין ספק, שאפילו הגרמנים הסוציאֵליסטים לא וִתּֽרוּ עדיין על רגשם הלאומי ולא כפרו בלאוּמיוּתם, אף על פי שכן הורו מרכס וקויטסקי וחבריהם. אבל תורת מרכס וקויטסקי, מכיון שתרגמוה ז’רגונית, עתידה לבטל את הלאומיות הישראלית. מרכס הביא אורה לעמים, חדוש הכחות. שיטתו הכשירה את ההמון לחיים מדיניים וחברותיים באופן נפלא. אבל בתרגומה הז’רגוני הביאה ערבוביה לעולמנו הישראלי. תחרות־הכחות נוהגת עכשו בכל העמים הנאורים על ידי שיטה זו, פולמוס הכתות השונות בחברה המדינית. אבל בישראל אין זו תחרות הכחות, אלא חורבן והריסה; אין זו פולמוס של כתות חברותיות, אלא שנאה קשה ועצומה. עמנו מתפורר לפרורים דקים מן הדקים, לאַטוֹמים.
כך הורה מרכס וכך הורה קויטסקי. הוראתם של אלו לא פִּחֲתה ממציאות שאר העמים אף כחוט השערה. אבל על ישראל נגזרה כליה.
______________________
כמובן, אין כוונתי להטיף מוסר לכת זו, שקמה להחריב את ישראל. אפילו אם היה קולי הולך מסוף העולם ועד סופו ואפילו אם הייתי מביא כל ראיות והוכחות שבעולם, לא הייתי מספיק להחזיר בני אדם הללו מטעותם. היא התפשטה בקרב חלק גדול מן העם כמגפה מוסרית.
אבל גם ציוניים נמשכו בזרם זה. הם רואים במלחמת־החירות של העם הרוסי לא רק אידיאל מדיני ואנושי, אלא גם אידאל יהודי ולאומי. הם מטעים את עצמם להאמין, שהרגש הלאומי שבהם, הרעיון הציוני, מצריכם להספח על תנועה זו “בעד חופש העם הרוסי ושחרורו”. יש מן הציוניים, שמוצאים בזה כעין “הוראת־שעה”, כדי שלא יזנח “העם” את התנועה הציונית לגמרי. ויש מן הציוניים המאמינים, שבאמת האידיאל הציוני ומלחמת־החירות היינו הך.
ציוניים נספחים על תנועה זו אפשר שיעשו כן מפני סבות פנימיות. אפשר שהם חושבים להביא בזה תועלת חמרית או מוסרית לעמנו, שהרי אם ינצחו הריבולוציונרים יזכרו בשעת גדולתם, שהיהודים סייעו להם בשעת־חירום, יזכרו את כל הטוב והחסד, שעשו להם אחינו בימי מלחמה. זוהי טענה, שאני שומע כמעט בכל יום. בכל דף ודף של ההיסטוריה הישראלית במאת השנים האחרונות אנו מוצאים בטולה של סברה זו. במדינות המערביות, שבהן אוכלוסי ישראל מרובים, השתתפו היהודים במלחמת השחרור הרבה יותר מכפי ערכם לעם הארץ. ומה עלה להם לבסוף? כמעט שבוּשה וכלימה היא להתחיל עוד הפעם “מבראשית”, מן האלפא־ביתא של ההיסטוריה, לספור ולחשוב כל העובדות הידועות. כמה סייעו היהודים במלחמת השחרור בגֶרמניה! וכמה יהודים סייעו בגופם ובממונם במלחמת השחרור באוסטריה ובאונגריה! באונגריה נלחמו לא רק על זכיות מדיניות, על זכיות העם כלפי המושל, אלא אף עּל זכיות לאומיות – של העם האונגרי, שדרשו לשחררו משעבודה של אויסטריה. השתתפות זו היתה מרובה מאד. ולבסוף, כשהגיעו האונגרים אל מטרתם, דחפו את היהודים ברגל־גאוה. השנאה לישראל מתגברת באונגריה, ולא עמדה להם אפילו השיטה הליבירַלית, שבה ידגלו שם. ובנוגע לאויסטריה, שהיהודים הקריבו הרבה קרבנות לשם שחרורה, ידוע ומפורסם הוא. שכל זקני פולמוס החירות באויסטריה, אם רק האריכו ימים, נהפכו בסוף ימיהם להיהודים, חבריהם ואחיהם בעת־צרה, לאויבים. ואם לא זכו הם עצמם לכך, כי מתו בלי עתם, באו בניהם או בני בניהם למדרגה זו של שנאת־ישראל. מובטחני, שגם “הרוסים המשוחררים” יתיחסו ליהודים באחרית הימים באופן כזה, וכל הבטחות, שמבטיחים גבורי־החירות לישראל, לא יזיזוני מאמונתי ומהכרתי זוּ. עכשו היא שעת־בהלה ברוסיה. העולם המדיני חזר לפי שעה לתהו ובהו. אין סדר במאורעות המדיניים ואין חשבון המעשים. אבל סוף סוף אין חברה מדינית עומדת במצב כזה ימים מרובים, וכאשר ישקטו החיים – אחת היא באיזה אופן יתפתחו הענינים אחר כך – תתחיל תקופת בֵּרור המעשים. והריאקציה, שבודאי בוא תבוא ושהתגלותה היא, לפי דעתי, ברי הנדסי, תהיה גם תנועה אנטישמית עצומה ואיומה. כן התפתחו הענינים בארצות המערב, וכך יהיה גם ברוסיה.
יורד אני לסוף דעתם של הרבולוציונרים ומבין אני את יחוסם למאורעות אלו. הם, לכל הפחות הטובים והמתוקנים שבהם, מאמינים במה שהם מוציאים מפיהם, ומתוך אמונתם זו הם חולמים חלומות נאים לעתיד לבוא. זוהי האוּטופיה החברותית, שמצאה לה מאמינים בכל דור ודור ובכל הארצות הנאורות. ובדמיון זה הם רואים שבת כל בני אדם כאחים יחד, אין קנאה ואין תחרות ביניהם, אין הבדל דתי או לאומי או אפילו היסטורי. הכל “אהבה ואחוה, שלום ורֵעות”. או אפילו אלו, שאינם נמשכים אחרי אוטופיה זו, אבל מעמידים הם את ההתפתחות התרבותית של המין האנושי על פתרון השאלה האיקונומית, מובנה לי השקעת כל כחותיהם בריבולוציה הרוסית, וכבר אמרתי, שאין וִכוחי עם אלֵה. אבל מה היא מחשבת אותם היהודים הלאומיים, שאינם לא סוציאליסטים ולא מאטיריאליסטים היסטוריים? כלום הם מדמים באמת, להביא תועלת חמרית או מוסרית לעמם על ידי יחוסם החיובי לתנועה זו? אין האוטופיה הסוציאַלית שאיפתם ואינם חושבים לפתור את שאלת הרכוש לפי חפץ הפרוליטריאַט, ובכן, האידיאל המדיני היא להם, בלי ספק, ההנהגה הפרלמנטרית, כזו הנהוגה בכל ארצות המערב.
איני מגַנה את האידיאל הזה, מפני שאין לנו טוב ממנו. הנהגה בירוקראַטית היא מפסדת וכעורה, ולא עוד אלה שהיא בגדר הנמנע בימינו. אבל זה אינו מחייב, כי ההנהגה הפרלמנטרית, שלפי האמת אינה אלא “רעה הכרחית”, ראויה לחרוד עליה כל החרדה הזאת ולהקריב על מזבחה את כל האידיאלים המוסריים של המין האנושי, אף לא את כל האידיאלים של האומה הישראלית. מיום שעמדתי על דעתי ישבתי בארצות, שבהן הנהגה קונסטיטוציונית נוהגת. ראיתי את הזיוף ואת השקר, את גנבת דעת הבריות ואת ההטעאה הצבורית, הנמצאות בחיים המדיניים של ארצות־הקונסטיטוציה – ביודעים ובלא יודעים. חושש אני, כי יחשבו לי זה לפרדוכס, אם אומר, כי בבחינת המוסר הצבורי רעה הדימוקראַטיה המזויפת מן האַבטוקראַטיה: האַבטוקראַטיה גורמת השחתת המוסר הצבורי בקרב מועטים, בקרב בעלי־השררה, והדימוקראַטיה גורמת השחתת המוסר בקרב הרבים. וגם טעות היא להאמין, כי באמת מושל “העם” במדינה דימוקרטית. ההנהגה המדינית היא, על הרוב, בידי אַגיטאַטורים מועטים, היודעים לתפוס את העם בלבו, לחנוף לו, לשַקר ולזייף. לי הם אומרים: הדימוקרטיה היא ממשלת המעולים, העם בוחר לו “עידית דעידית” של כל כחותיו המדיניים והקולטוריים! אבל בואו וראו את הנעשה בגרמניה, בעם, שאין דוגמתו בחנוכו המדיני ובהתפתחותו התרבותית! מי הם “ראשי המדברים” בכת הדימוקרטים? האם באמת “המעולים”, “עידית דעידית”? אלו, בעלי השכל והעיון, בעלי הכח החושב, בעלי המוסר הציבורי, יושבים ונאנקים, וסכנה היא להם לפתוח פיהם ולדבר ככל העולה על רוחם; כלום אינם יודעים, מה עלה לו לברנשטיין בשעה שעמד וכפר אך במקצת תורתו של מרכס, כשהתחיל להטיל ספק באי־שגגתה ובֵרר ספקותיו ברבים? הוא הוכרח “לחזור בו” ממה שהורה ולקבל עליו נזיפה, וזוהי ממשלת הדימוקרטיה!
והנהגה פרלמנטרית? הביטו על המאורעות באיטליה, באויסטריה, באונגריה, בסרביה, ובימינו אלה – גם בצרפת וגרמניה. אף העם הרוסי לא ישתנה תוך כדי דבור אחרי שישתנה הנימוס המדיני שלו. גם ממשלה פרלמנטרית ודימוקרטית לא תבער אחרי הרבה מן החסרונות העיקריים, המצויים בהנהגה המדינית הישנה שלו.
אין חובתי וכוונתי ללמד זכות על הבירוקראַטיה הרוסית, ובודאי לא אצטער, אם תפול ולא תוסיף קום. ההנהגה הקונסטיטוציונית היא עתה הכרח גמור, עם כל חסרונותיה, כי גם יתרונות יש לה לא מעט. אבל את האמת אומר כאשר עם לבי: בעד האידיאַל הדימוקראַטי, משאת־נפשם של אחינו הלאומיים בשעה זו, לא אוַתֵּר על האידיאַל הלאומי אף בקוצו של יו"ד. מה שאפשר להשיג בלי קרבנות עצומים כאלה טוב ויפה הוא, והשאר הוא בתכלית הנזק וההפסד.
ובנוגע לעבודתם המדינית של היהודים ברוסיה, כסבורים היינו, כי היהודים הרוסיים עולים בחנוכם המדיני ובמוסרם הצבורי על יהודי גליציה; אבל כבר ראינו בתוכם בשעת הבחירות מעשים מכוערים הרבה, שהחלישו את אמונתנו בכח ההרגשה המוסרית של העם. חושש אני, שהחיים הפרלמנטריים המזויפים לא יניחו מדה טובה לישראל. המוסר הצבורי יתקלקל והמעשים יתעַוְתו. כבר התחילו אף יהודי רוסיה להחזיק בשיטה, שאין מן היושר והצדק לתהות על קנקנו של הקופץ בראש ומבקש יפוי־כח מן העם. חייו הפרטיים לחוד וחייו המדיניים לחוד. אפשר שיהיה אדם נרקב במוסרו ואפילו בוגד בעמו ודתו, אבל הוא “מוכשר לעבודה פרלמנטרית”, ובכן כדאי הוא, שיֵצא לפני העם ושידבר בשמו.
הם הם קלקולי החיים הצבוריים בכל ארצות המערב, ואחינו ברוסיה התחילו באותה נקודה של ההשגה המוסרית, שבה סיימו שאר העמים.
וכדי להגיע למצב כזה גוזרים כליה על האומה הישראלית, מבטלים את העבר ומוחלים על העתיד! זוהי “שיטה מעשית”, מועלת ומביאה ברכה וישועה לעמנו…
מובטחני, שסוף החרטה לבוא, ובאחרית הימים יתעוררו אחינו משנתם ויֵדעו מה הביאו להם המעשים האלה. אבל מה יועיל לנו כל זה? חרטה אחר המעשה! בינתים יהרסו ויחריבו, יעקרו ויאַבדו. ומי יודע, אם אפשר יהיה לבנות את אשר הרסו, לנטוע את אשר עקרו, לקומם את חרבות אומתנו.
הלא רואים אנו את מצב היהודים והיהדות בארצות המערב. אלו, שהלכו להם באשר הלכו, הם מתים במושג השתוף הלאומי וחפשים הם מן החרטה ומן השאיפה לקומם את הריסות עמנו. ואלו, שנשארו בעמנו ורואים את החורבן וההרס האיום, עמלים בכל כחם לתקן את המעוּות. ומה עלה בידם עד עתה? – כשיפקחו אחינו ברוסיה את עיניהם וישובו מטעותם, ייסדו להם גם הם חברות ואגודות ללמד את בני ישראל את הא"ב העברי, וכל חכמיהם ישבו על מדוכה זו: איך לחזק את היהדות בקרב העם. איך להמציא “קאַטיכיסמוס”, שממנו ילמדו את כל היהדות כולה על רגל אחת – ממש כמו שהדבר נעשה עתה בארצות המערב.
שַתְּפו את גורל אחינו בארצות הנאורות שבמערב אל גורל אחינו בגאליציה, שכולם נהנים מזיו החיים הפרלמנטריים והדימוקרטיה, ואז תקנו מושג נכון וברור ממה שיקרה את אחינו ברוסיה “באחרית הימים”, כלומר: בימי דור אחד או שנים. ולמצב כזה לאושר לאומי כזה, שואפים יהודים “לאומיים”, ציוניים! זהו האידיאל הלאומי שבלבם!
הם מקריבים את אשרו האמתי של העם, תכנו המוסרי ועתידו ההיסטורי למולך הריבולוציה הרוסית.
_______________
עמנו הוא לא “עם חכם ונבון”, אלא עם “פקח”, ופקחות זו הביאה אותו לידי כך, כי גבוב דברים, חדודי־מלים, הלצות ריקות, העזות, מליצות מצלצלות, בקורת חצופה, התנפלות עזה – אלו עושות עליו רושם ובהן הוא מוצא ספוקו. דלים וריקים אנו במעשים ובמדות ובמוסר צבורי. לא איזו כתבנים וצעקנים גורמים בנו לעווּת הדין וקלקול המעשים – כאלה נמצאים בכל עם ועם –; אלא הקהל כלו, שאין בו חוש צבורי, שהכל לו שחוק ו“אגב” בלבד. לפנים עשינו כן בחיינו הרגילים, ועכשו נכשלנו בזה בימי מאורעות איומים, שהעמידו את עתידנו בסכנה.
בתקופת השחרור של יהודי־אשכנז קם להם אדם גדול כגבריאל ריסר. ליהודי־רוסיה אין לוחם אמיץ ומקובל־באומה כזה.
זמן גדול מצא דור של ננסים, ובקרב ננסים אין מקום לענקי־הרוח.
מתיחס אני מתוך השקפתי המדינית והצבורית אל כת “הבורגניים” –וכמה אני מגנה אותם ורואה את דלותם המוסרית ושפלותם הרוחנית! עכשיו ברור לי, על מה עלתה לעמנו כן: לא רק באשמת מהרסיו ומחריביו נהרס עולמו הלאומי, אלא עוד יותר באשמת בוניו, כביכול. העדר עסקנים גדולים ומעשים גדולים ופזור־כחותינו וחורבן עולמנו לא בבת אחת, אלא הם תוצאותיו של דור שלם, שהגענו להן באשמת אלו הנאנחים והנאנקים עכשו על חורבננו, או באשמת אבותיהם.
ומעשי אבותיהם הם אוחזים בידיהם.
ראיתי את “היהודים האמתיים”, את “בעלי־הבתים” חובבי־האומה ואוהבי־היהדות, אשר בימי הבהלה ברחו על נפשם ונפזרו לכל קצות הארץ. שמעתי את שיחותיהם הנבערות, את פטפוטם ואת הפראַזות שקלטו מתוך כתבי־העתים, ראיתי את מורך־לבם, את חרדתם לכיסם, שבו תלויה נשמתם, את דעתם הקצרה, את מוסרם המקולקל ואת חושם הצבורי הקהה. כל זה ראיתי ושמעתי, ואז אמרתי לנפשי: אומה זו – הרבה עלינו לחַבְּבה כדי שלא נשנא אותה…
מסתכל אני במאורעות הללו ובעובדות האחרונות וברור לי, שעכשו עלינו לבנות הכל מחדש. רק משואות וחורבות אנו מוצאים. בתולדות עמנו כבר היתה תקופה כזו, ואז קמו מועטים ובנו חרבות־עולם, הקימו שוממותינו. מחכים אנו לאנשים כאלה, מחכים אנו לבעלי מחשבה ומעשה. ובלב מלא דאגה אנו אומרים: אם לא ימָצאו לנו עתה בני־אדם גדולי־רוח כאלה, אז מי יודע, אם לא גסיסה ארוכה מתחלת עתה ביחד עם המלחמה הארוכה בעד השחרור על גבי הנייר ובעד השווי בחברה.
היקומו לנו האנשים, אשר להם אנו מחכים?!
ברלין־שארלוטנבורג, סוף שבט, א’תתל"ז לגלותנו.
________________
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.