פרק ראשון: הַרְגָּשַׁת הַנֶּעֱלָם    🔗

חייו של כריסטוף קולומבוס וגורלו מראים בעליל, כי גם האדם, שנועד לפעול גדולות, ניתן להתבאר רק מתוך מיצר זמנו. הדמיון שלנו זה דרכו לייחד לדמות האל־מות אותן התכונות, שהן אך תוצאות פעולותיה ולא היו כל עיקר מיסודות אישיותה במציאות. התהילה היא פרוצס של התגבשות סמוי מאד, שבו בא לידי עיבוד הרבה מן הפסולת והסיגים. ולפיכך בני הדור או שטועים בהערכת החזיון החשוב, המתגלה בתוכם, או שאינם רואים אותו כל־עיקר, ולעומתם בני הדורות הבאים מחשבים למפרע את התוצאות הסופיות, כלומר: על ידי ידיעתם את הנעשה (שהוא המגובש בעצם יסודו), אין הם עשויים עוד להסתכל במתהווה ובמציאות־הדברים. ומטעם זה יש לדמות את חוות דעתנו על אודות תקופות היסטוריות ועל אישים היסטוריים לאותם האסימונים, שרק במקרים יוצאים מן הכלל מן הראוי לבחון את ערכם. כל מסורת בת־קיים היא על ידי סכום הטעויות, הקשורות בה. אחרת אין הדבר יכול להיות ואינו צריך להיות. הטעות היא כח יוצר, שממנו מתהווים התמונה, המיתוס והחיים המתחדשים. כי מי יוכל וישא את האמת? ואם נניח, שקיימת אמת בכלל. אליה היו מתנפצים כל מעוף, כל דמיון, כל משא נפש, המתעלה וחוגג מעל לחיי המציאות. לה, לאמת הזאת, אין עסק רב עם התעודתיות והעובדתיות, המקובלות בהיסטוריה. כגרגרי־הזהב באבני המחצב חבויה היא בתוך חומר גס, שאינו ניתן לעיבוד, ולחפרה משם ולהתיכה מתוכו דרוש עמל רב ואף גם עוז רוח ידוע. שכן נפשו של האדם, שרק מתוכה ניתן לחשוף אותה, מבוך אפל הוא, מיושב על ידי בלהות רוחות ולילין.

חידת־מסתורין גדולה אופפת את דמותו של קולומבוס מאז. חייו נדרשים כמין חומר. הכל נתון כאן בספק: תכונת הנפש, המפעל, ההתרקמות, מאורעות החיים ומקום הלידה. שבע ערים במדינת גינואה מתנצחות זו בזו על הכבוד, שעריסתו עמדה בתוכן. ואליהן נלוות עוד גם קורסיקה וצרפת. וודאי הוא כמעט, שאביו היה אורג־צמר עני. ואולם את העובדה הזאת מבקש הוא לטשטש. מוצאו הדל נחשב בעיניו לחסרון, ובימי תפארתו הוא מתימר במוצאו האציל. אין אני הראשון במשפחתי, שהפליג כאדמירל על פני המים, כותב הוא. ואולם ראיה לכך אינו מביא. משום זה יש ממתנגדיו המכנים אותו בשם שקרן. ברם לאלה חסר משהו מן הדמיון, וחסר להם הכשרון לתפוס את התכונה העמוקה הזאת, שאין לבוא כמעט עד נבכי תהומותיה.

לדרך חייו דמיון כל־שהוא עם אגדה של ימי־הביניים. במשך עשרים שנה, מפקידה לפקידה, התעסקתי בו ובחייו, ופעם בפעם אנוס הייתי לשאול את עצמי: כלום עובדה זו כנה היא? ועובדה פלונית כלום אינה אלא אגדה בעלמא? ומאורעות אלו ואלו כלום אינם אלא זיופים סתם, ואלה ואלה אך מסופקים לגמרי? אדם, שהתעלה מן האין; מרדף־הרפתקאות איטלקי – נעשה שר הצי של ספרד, משנה למלך של ממלכות ענקיות; ממרק את שבע שנות התפארת והשלטון במפלה פתאומית ובהכנעה שאין דוגמתה, ולאחר שהוא זוכה שנית להתרוממות חדשה ומועטת, הוא מסתלק מן העולם ומת מיתה בודדת נשכח מלב.

גורל זר. וכדי להבינו, חייבים לשים לב לזרותו של המצב בכלל באותם הימים. וזאת נוכל להשיג רק אם נטהר תחילה את מבטנו הפנימי מכל הידוע לנו ומקובל מאז, מכל המטבעות שטבעו ראשונים ומכל זיופי המחשבה וכל הקשור בהם. ואולם כדי לשמש עד אמת ונאמן כזה, מן הנחוץ היה לקום לתחיה מחדש ולהתבונן בדברים מתוך מצב הרוחות והמושגים של אותה תקופה, ועם זה להביא לידי איחוד את ההפכים השונים מתוך הראיה של מרחק העתים. אבל מאחר שרוחנו אינה עשויה להמריא עד כדי כך, יש להסתפק במועט – בנסיון להתקרבות אפשרית אל עצם המקורות.

אילו החליט כיום איזה טייס נועז־משתולל לעוף אל המארס, והיה שם לדרך פעמיו ומגלה בדרך־אגב כוכב־לכת בלתי־ידוע, וחוזר משם ומביא את הבשורה על דבר אותו הכוכב, ועל דבר יצורי־אדם משונים, ועל דבר חיות שלא נראו עוד כמותן, ועל דבר צמחים, הגדלים בתוך אטמוספירה משונה, ועל מרחבים ומרחקים, שלעומתם נראה כל מה שהעין ראתה עד עתה אך פעוט וננסי – היתה אז המהפכה שבדמיון האדם דומה למהפכה זו, שחוללו בימים ההם גילוייו של קולומבוס. כי אכן זה היה הכוח המניע העיקרי: המהפכה שבדמיון האדם.

עולם חדש. כיום מושג גיאוגרפי; ואילו לאדם של סוף המאה החמש עשרה – מושג דתי שבאמונות הבל. ובכוחו של מאמר־כשפים, שלא ידע עוד אם טוב הוא ואם רע, נעלמו ורחקו פתאום כתלי ביתו שלו – בית אירופה האיתן והנושן – שסדרו לעצמו לאחר שנות אלפים של יסורים ועוני והתקינו שיהא ראוי לו למושב. זרה למדי היתה לו כבר אסיה, שנתחברה אל אדמת היבשת הידועה של אירופה כהתחבר שממה מעוררת־אימים אל גן שקט, ואם גם רמזו משם אילו כוחות מושכים ומגרים; זרה היתה אפריקה, שממנה ידע הוא והכיר מימות קדם רק את מדינות הצפון אשר לחופים, ואולם כל השאר נמצא מעבר לכל מה שבשֵם יכונה – ישימון צלמות וחשכת אימים; והנה באה הבשורה על העולם החדש וזעזעה את מוסדי העולמות הישנים. כל אשר סופר היה מחריד: ים לאין־סוף, שלא נודע עוד דבר על אודותיו. וחדשים על חדשים מפליגות בו ספינות בלי להגיע לקצה גבולותיו; עמים בלתי ידועים, שמהלכים ערומים ועובדים לאלהי נכר; איים לאין ספור, ארצות ללא־מדה עם מלכים ברברים ועם נימוסים פראיים – אם לא בלבול־החושים בלבד היה בכל זה, הרי היו אלה ודאי האותות המבשרים את קץ־הימין, שעליו נבאו הנביאים מאז. ואימה זו, שנפלה על האנושיות באירופה כולה, היתה עשויה להִקָּהות רק על ידי תאוה עזה, שהיתה גדולה עוד גם מן האימה עצמה. ומלה זו, שגאלה את האנושיות הזאת והביאתה עד לידי טירוף־של־הוללות, היתה המלה: זהב.

האמונה בחלקי־העולם המקובלים התרופפה עוד קודם לכן. חפץ־הגלוי הוכן בלבותיהם של תושבי היבשת הישנה גם על ידי הרגשת הנעלם וגם על ידי מסורות־אגדה. ומסעיהם של מיסיונרים עזי־נפש ושל סוחרים אמיצים, ונסיונותיהם של יורדי־ים מבני איטליה ופורטוגל הוסיפו לקרב אל הלבבות חפץ־הגלוי. נוסף לזה באה עבודת רוחם של חוקרים בודדים ועזרה לפלס את הדרך לפני אלה, שרוחם הניעתם להפוך למעשים את המשוער ואת המדומה.

יש לחשוב, שאותה האגדה המצרית על דבר האטלנטיס, המסופרת עוד על־ידי אפלטון, לא היתה בדיה בעלמא. מקורה בודאי בזכר עמום, שנשתייר מן הקטסטרופה הגדולה, שנתחוללה פעם על פני האדמה. נראה, שקיים איזה זכרון־דורות, הנושא על פני מאות שנות ההיסטוריה את הרשמים, המשתיירים לאחר מאורעות כבירים. ובזכרון־דורות זה מצוי אותו הכוח, שעל־ידו עשויים בני־האדם המחוננים בו, אם לא לשבר את בריחי בית־הסוהר הזה, שבו חבוש האדם, הנה על־כל־פנים להרחיבו שעל אחר שעל.

יורדי־הים הכנענים שמו לדרך פעמיהם והפליגו אל ה“אולטימֶה טהוּלֶה”, שאם היתה במציאות או לא היתה, הרי שמשה סמל לעירגון, שרחף בלבבות. וכך הפליגו על פני הימים, רדוּפי יצר־הנדודים הקדמון, נודדים סקאנדינביים בתקופות ההיסטוריות הקדומות אל חופי ניו־פונד־לאנד; וכך בקשו הערבים, יורדי־הים עזי הנפש ביותר של תקופת ימי־הבינים, ארצות חדשות על פני האוקינוס עד לאיי האזורים והאיים הקאנאריים. אבל אימת התוהו־ובוהו הציבה גבולות למים הרחוקים. שום השערה לא היתה עשויה לחדור בעדם, ומעין פחד של רוחות רעות שיתק עד מהרה כל נסיון ראשון. סופר ערבי, שריף אל־אדריזי, מספר לנו בלשון פשוטה: “הנה הים הזה מגביל את כל שפות האדמה המיושבת, וכל אשר מאחריו בלתי ידוע. עוד לא עלתה ביד אדם לגלות דבר מה ברור על אודות נסיעה קשה ומסוכנת זו על פני הימים; עד אודות האפלה הגדולה, על אודות הסערות התכופות ודגי־הטרף המסוכנים. גלי הים הנישאים, המתרוממים כהרים, שוטפים שם בלי להתנפץ כלל, כי אילו היו מתנפצים, לא היה שום מלח יכול לחתור ולעבור בתוכם”.

אבל דוקא תעלומה זו והבלתי־ידוע משכו את הלבבות בלי הרף ובלעו בלועם את הכמהים ההם לאלפים בכל דור ודור. מהם מעטים שנשתיירו לנו גם בשמותיהם. סמוך לשנת 1290 יצאו האחים וויוואלדי בשתי ספינות־שיט את חוף גינואה על מנת להקיף את אדמת אפריקה, שעדיין לא נחקרה עד אז. אבל הם לא יספו לשוב עוד לארצם. כל העמים הרומניים חשבו את האיטלקים למוריהם בספנות. פורסאניו איש גינואה היה אדמיראל פורטוגיזי, קאדומוסטו איש ווניציה גלה את סיניגאמביה, ובתוך ספרי זכרונות נשכחים יש ונזכרים מסעות־פלאים כאלה, שעוררו בשעתם את תמהון־ההערצה של בני־דורם. וההשפעה הישרה מאלה באה לידי בטוי, כגון בענין מסעי־הצלב שקדמו לכך, בפיוט ובספורי־אגדה, שתכנם היה רצוף אותם מסעות הפלאים עם ההרפתקאות הנועזות.

הקנאות הדתית היתה הכוח המניע האחד, ויצר המסחר היה הכוח המניע השני. אבל כיון שהאוקינוס היה עדיין עולם של תוהו ללא־דרך והספנות לא נעזרה עוד על־ידי גלויי־המדע (לפני שנת 1200 לא ידעו עוד את המצפן), גלו להם חלוצים נועזים בעצמם את הדרך על פני סוריא והודו עד לקצה מזרחה של אסיה. קרוב לשנת 1250 הפליגו הדומיניקאני אסלין והפראנציסקאני פיאנו קארפיני כשליחי הדת הנוצרית אל המזרח. עד למפלתה של הדינסטיה המונגולית במאה החמש־עשרה היה קיים קשר מתמיד בין סוחרי גינואה וויניציה ובין ארץ סין. רבים מהם פשטו בסחרם גם על ארץ המולוקים. ומאליו מובן שלא לשם הפצת הנצרות בלבד הגיעו ובאו עד שם, אלא בשביל ענינים מעשיים יותר. הם קנו פלפלין, זנגביל, קינמון, פעפועין ואיסטים – סחורות יקרות המציאות ויקרות המחיר – שההעזה בלבד, שהיתה נחוצה לרכוש אותם, היה בה כדי להעלות ולהגדיל את מחירן.

השאיפה היתה, כאמור, לרווחים, אבל לא רק לרווחים בלבד. הרומאנטיקה אף היא נטלה כאן את חלקה החשוב. אותה תקופה הקימה מתוכה את הטיפוס של הסוחר הרומאנטי, שבטויו האפייני הוא מארקו פולו. התיאור עשיר־הדמיון של מסעיו במשך עשר שנים בממלכות החאן הגדול, שייך לאוצרות היקרים ביותר של הספרות האירופית. הספר הזה, מבחינה שלו, השפיע בימיו השפעה עמוקה, כספרי אריסטוטלס או כ“רונאלד המתהולל” של אריאוסט. לתוך השכבות העממיות, העמוקות ביותר, חדר הספר. מספרים נודדים הפיצו את תכנו עד לב היבשת ועד לים הצפוני, ובמשך מאות בשנים חוללה האגדה הנפלאה הזאת בלב בני התמותה, אסירי־העולם, תמונות מרהיבות, רחוקות מן המציאות, משוחררות מן המציאות, על ארצות זרות ועל בני אדם זרים. ההיסטוריה אינה יודעת מאורעות רוחניים רבים כאלה. רובינזון קרוזו של די־פו היה כיוצא בהם.

כשחזרו האחים פולו ממסעם השני לא הכירום בני וויניציה עירם. הם נשתנו כליל. לבשו בגדים מגואלים וקרועים, וקרוביהם לא פתחו להם את דלתי בתיהם. ורק כעבור שבועות אחדים עלתה בידם להוכיח לידידיהם, שאמנם הם הם. ואולם כדי להרחיק לגמרי את החשדים, ועם זה לקחת נקם מאלה שחשדו בהם, קראו עצרת והזמינו אליה את כל טובי העיר. הבית קושט ברוב פאר. כלי כסף וזהב פיארו את השולחן. משרתים לבושי בגדי תפארת הגישו מטעמים יקרים ויינות עדינים. שני המארחים הופיעו תחילה בשלמות־שובל ארוכות עשויות משי ארגמן, ואחר נעלמו והופיעו שנית, לתמהון לב הנאספים, במחלצות יקרות מהן שבעתים, עשויות משי־דמשק, ואחר חזרו בשלישית, ויצאו לבושים בקטיפת ארגמן. אבל אותם הבגדים, שפשטו מעליהם פעם בפעם נחתכו לגזרים, ואריגם נתחלק בין המשרתים. ועם גמר־הנשף סולקו המשרתים כולם, ומארקו הוציא מן החדר הסמוך את בגדיו הקרועים, שהיו עשויים צמר גס. וכאשר עקמו המטרונות הקרואות את חטמיהן למראה אותם הבגדים, הגיש מארקו לאחת מהן, לאמיצת־הלב שבהן, זוג של מספרים, ופצר בה לגזור ולפתוח את השרוול הרחב, את הצווארון המגואל ואת החגורה המרופטת. ומשראו שאר כל הגבירות, שמתוך אותם הגזרים הפעורים ניתכות פנינים ואבנים טובות, לא היה עוד צורך לפצור בהן – תֶּפֶר אחד לא נשאר עוד שלם, וכל אשר צנח ונפל מתוכם היה להן לשלל. ולמן אותו היום ואילך הלך שם האחים פולו ונתפרסם עד למרחוק. ומארקו, שבמענה־לשונו מרבה היה לספר על אודות הארמונות והאוצרות של החאן הגדול, והיה מגלגל אגב בלי הרף במלה מיליון־מיליון, נקרא מאז בשם “מֶסֶר מיליוני”, וביתו, שעמד ברחוב סאן־כריסטומו, נקרא בשם “קאזא מיליוני”.

“ציפאנגו”, הוא כותב, הוא אי גדול בארץ הקדם, ורחוק מחופה של מאנגי, אשר במרום הים, מרחק של אלף וחמש מאות מילין. תושביו לבני־פנים הם, יפי־מראה וטובי מזג. עובדי אלילים הם ומלך מתוכם מושל בהם. זהב יש להם בשפע רב. באשר יפנו שם ימצאוהו. וארמונו של המלך מכוסה כולו צפחות זהב, כגון שאנו מכסים בעופרת את בתינו ואת כנסיותינו. גם האולמים והחדרים מצופים לוחות זהב והחלונות מקושטים קישוטי זהב. הפנינים אף הן לרוב. והאבנים הטובות מרובות, עד שדי לו לאדם להרכין עצמו במעט וללקטן בידו. ולעיר קווינסי, עיר השמים, הקרויה כך על שום יפיה, אין דומה בכל העולם כולו. ותענוגות אתה מוצא שם, שהנך דומה להיות מהלך בגן־עדן. והנשים, שממלאות את הרחובות, מושכות את הלב, מגרות ומפתות, עד שאיני רוצה להרבות בדברים על כך. והן מנוסות באהבה ובמנעמיה, עד שמי שטעם פעם מהם לא ישכחם עוד לנצח.

ואולם הרושם העמוק ביותר עשתה עליו קאמבאלו (כנראה, העיר פקינג שבימינו), עיר בירתו של החאן הגדול במחוז קאתאיו. פלאי הגנים עם שתים־עשרה מאות גשרי השיש, תפארת חצר המלכות, עשרו הרב של המלך, התענוגות, תהלוכות־החג ויפה־הנוף, מאבירים את כנפי דמיונו עד לידי שכרון־החושים. מאליו מובן, שכל זה אינו אלא גוזמה סתם. ואולם יש להניח, שהוא עצמו האמין בכל אשר ספר, מאחר שלא היה כלל מי שיכחישו על פניו; לא העובדות ולא המציאות. והואיל ושומעיו וקוראיו האמינו בו, לא היה בזה גם מן השקר, כשתיאר את אשר לא ראה מימיו, אלא חיזק מתוך שכרון עצמי את אשר נתפייט בדמיונו.

ובני דורו וסביבתו לא הטילו כל ספק בדבריו. רשמי מסעיו נחשבו לחבור גיאוגרפי ואתנוגראפי, שאין כלל לחלוק עליו. שמות המדינות והערים, שעבר בהן, או ששמע עליהן, נקבעו ונרשמו בתוך מפות הארץ, כפי הודעותיו, ורק לאחר שהוא פרסמן נחשבו לקיימות גם בתוך התודעה של אירופה כולה. וכעבור מאתים שנה חזר ונסתמך עליהן קולומבוס, ובהן היתה נעוצה אותה הטעות הדון־קישוטית של חייו. ידיעות אלו היו לו למקור של בשורות נבואיות, ועם זה שמשו לו גם מקורות מדעיים, שמהם שאב ועליהם נסמך.

ומובן מאליו, שלא אלו בלבד. אחד מאלה, שעדותם נאמנה עליו ביחוד, היה המכונה סיר דז’ון מנדווילל, אישיות מסתורית, שאין לדעת אם נסתתר מאחוריה בעל דמיונות, נוכל או מלומד. ואף על פי כן התיחסו גם אליו בכובד ראש גמור כאל מארקו פולו, וגם אל תעתועי דמיונו, שספר על ממלכת אבאתה ועל אודות מדינה, המכונה בשם בואונאוויזון, שאין איש מעיז לעבור את גבולה, הואיל והיא מכוסה ערפל כולה, ורק לפרקים רחוקים עולות ונשמעות מתוכה צהלות סוסים או קריאות תרנגולים. ועל ים־חולות לאין גבול הוא מספר, שבו ידגו דגים לרוב, ועל גיא־הסכנות, שעל נהר פריסון, המלא רוחות רעות ושדים, ועל האי פראקאן, שתושביו מתפרנסים מריחם של תפוחי־בר וכו'. תיאוריו של פולו כאין הם לעומת אלה שלו. ואף החאן הגדול נהפך כאן לגבור אגדה מזרחית. שלוש מאות אלף עבדים נכונים תמיד לשרתו בחצרו ועשרת אלפי פילים ועשרת אלפי נשרים מקננים באולמי הזהב. הזהב מתבזבז בתיאורים אלה בזבוז אין־קצה לימין ולשמאל, עד כדי כך, שחושבים לו למחבר לצדקה, אם הוא פותח ומדבר בכלל על ענינים רגילים סתם.

*

וכאן יש לעמוד על השאלה, עד כמה מוכשרים בני האדם בכלל בתקופות השונות לתפוס את המציאות. יכולת זו אחרת היא לגמרי במאה הט"ו מזו שבמאה העשרים. קיימת מעין שמירת־אמונים של עובדות, שאינה ידועה כלל לתקופות הילדותיות. מושג האמתיות אינו שלם כאן, כשם שהחובה לאמת אינה חובה. בין הדבר והתמונה, שיוצאת ממנו, גדול החלל, שאותו ממלא הדמיון בהסתכלויות מן הנסיון, בציורי נפש של פחד, של משא־נפש וחלום. וחלל זה הולך ומיצר רק על ידי תוספת הידיעה והִתְרַבּוּת הנסיונות המסודרים. עינו של קפלר אינה עוד עינו של פטולומיאוס, וזו של הבקטריולוג המודרני אורגן אחר היא לגמרי מעינו של האלכימיסטן של ימי־הבינים. כל עוד האנושיות תובעת מן הטבע והחיים נפלאות (כי האמונה באלוהים אך בנפלאות היא), מרגישים עצמם כל אלה, החודרים לעמקי התעלומות, מחוייבים על כרחם, לבשר נפלאות על מנת להוכיח את תעודתם. ובשעה שהם מבשרים את הפלאות ההם, מיחסים אותם ממילא אליהם, והנוכל נהפך לקוסם בלי שירגיש כלל בדבר.

 

פרק שני: דְּרָכִים רִאשׁוֹנוֹת    🔗

אחדים ממעריציו של קולומבוס מספרים בודאות, שסיים את חוק־למודיו באוניברסיטה של פדוֹבה, ואף את שמות הפרופיסורים העלו בחקירתם, שישב בשבת־תלמודם. ברם אין כל הוכחה לכך. האמת היא, שקבל את החנוך הפרימיטיבי ביותר. ואף־על־פי שלא פעם הוא מזכיר בפה ובכתב את הסופרים הקלאסיים, יש להניח שלא קראם במקורם, או שלא קראם כל־עיקר, ורק את שמותיהם שמע, וכל אשר נראה לו חשוב מדבריהם נשתמר בזכרונו. כי אמנם אין ספק, שמלכתחילה היתה רוחו נתונה רק למטרתו שלו האחת, וכל אשר עשוי היה לשמש למטרה זו, קלט לתוכו בדבקות.

שנת הולדתו מפוקפקת. הוא עצמו אינו מזכיר את יום הולדו. האחרים קובעים אותו בין השנים 1436–46. בן י"ד הפליג ראשונה בים. ואולם מאורעות־חייו בימי נעוריו לוטים בערפל ואין לברר מתוכם דבר לאשורו. הוא עצמו עובר עליהם במין שתיקה שבעקשנות, עד שיש ועולה על הדעת, כי נוח היה לו משום מה לשתוק.

נע ונד היה בארץ. לא אחת איתרע לו מזלו. מלחמה כבדה נלחם, כנראה, על לחמו, ורושמי רשומות מספרים, שבעודו צעיר לימים כבר זרקה בו שיבה. רק פעם אחת הוא מספר על מאורע מראשית ימי פעולותיו, שלא נשתמר בשום מקום אחר: בפקודת המלך רֶנֶה מנאפולי הפליג לטוניס להתנפל שם על ספינת־שייט של אויב ולקחתה בשבי. וכאשר אבד לבני־לויתו שבספינה עוז־רוחם ובקשו ממנו לחזור, נֵאוֹת להם למראית־עין, ואולם בסתר שנה את כוונו של המַצפן והוליך שולל את אנשיו, ועם צאת השמש נמצאה ספינתם עוגנת בחוף קרתגינה בשעה שכולם חשבו, שהם מפליגים למרסיליה.

והנה מלבד שאין בספור הזה מן העובדה ההיסטורית, ברור הוא, שנתוספו לו הקוים האופיניים רק לאחר־כך, על־ידי הנסיונות שנתנסה במעשה־ערמה בדומה לזה, שנעשה על־ידו במסעו הראשון לאינדיה המערבית. כל־אימת שהוא מספר על עברו, מגמת־חפצו האחת היא ליצור מיתוס־של־גבורים. שכֵּן לא ידע מעולם מי היה הוא; הוא ידע רק מה חפץ הוא להיות.

בדומה לנסיעה זו אין הוכחה מספקת גם לנסיעתו לאיסלנדיה ולארצות־הקוטב, שערך, לפי דבריו, בחודש פברואר של אותה שנה. ספוריו על המסעות האלה נתונים בספק גדול, וכמו כן גם דבריו על־אודות האקלים ועל כתיבת אותן הארצות, או שהם מוגזמים לגמרי, כגון הספור, שגובה הים מגיע שם בכל יום ויום לשיא של עשרים וששה קנים. ולא שהוא משקר; הוא רואה את הדברים כאשר חפץ לראותם. וכל אשר יראה וכל אשר יארע לו, הופך לו ל“רומן”. שום מקרה אינו נשאר בתחומיו הטבעיים. הכל שואף רק אל הנשגב. הכל אך קטסטרופה ויוצא־מן־הכלל. לב האדם הוא, שאֻכָּל כאן בשאיפה לתעודתו, מבלי לדעת עוד את הכוון ואת הדרך.

ומשום כך אין לו גם תכנית מסוימת, ואין הוא משתדל, וגם אינו שואף, לכנס ולאסוף לו חומר מדעי. כפי שמעידים בני זמנו אין ידיעתו רבה באמנויות הספנות ואי־ידיעתו בכתיבת־הארצות מעוררת את לגלוגם של בעלי אותו המקצוע. מענין היה ביותר לחקור ולמצוא אימתי, ומתוך איזו סיבה, בא הוא לראשונה לידי הרעיון להגיע לחוֹפה המזרחי של אסיה בדרך ישרה מן המערב (כי רק זאת ולא אחרת בקש הוא להשיג). ואולם בנידון זה אין למצוא אף רמז כל־שהוא. בהתאם לנטיותיו המיסטיות בקש בודאי לטשטש כל עקבות כגון אלה.

זמן מה לפני מותו כתב אל מלכי ספרד: “לשם ביצוע מסעותי לאינדיה לא עזרוני לא השכל, לא המתימטיקה ולא מפות־העולם. דברי ישעיהו הנביא הם אשר נתמלאו כאן ויצאו אל הפועל. לפני בוא קץ העולם עתידות כל הנבואות להתקיים, והאונגליון עתיד להתפשט על פני כל הארץ, ועיר הקודש עתידה לחזור ולהיות שנית מקום משכנה של הכנסיה הנוצרית. בקש הקב”ה להראות פלא גדול על־ידי גלויִי".

וכלום אין נהִיה זו ידועה לנו? והאם אין הדברים דומים ממש לדברי דון־קישוט בשעה שהוא נושא מדברותיו על תעודתו לשמש סמל לאבירות ולהיות נושא־מרפא לאנושיות? ואמנם יש משהו מן הגדולה, כשהוא עומד ומונה מספר להכנותיו, שהוא, הנבחר, אנוס היה אף־על־פי־כן לטפל בהן: “מקדמת ילדותי עברתי ארחות־ימים, ועד היום הזה אני ממשיך בדרך זו. עובר־הימים שואף לבוא עד חקר חידות־העולם. באשר עברו בני־אדם בספינה על פני תבל, שם הייתי אף אני. לקחתי דברים עם אנשי־מדע, ככהנים כחִלּוֹנים, עם בני רומא ובני יון, עם יהודים וערבים ועם עוד רבים אחרים מבני אמונות שונות. והאלוהים רָצה את דרכי ונתן בי רוח בינה ועצה. בתורת־השַּׁיִט השפיע עלי שפע רב, יתר על המדה, באצטגנינות ככל שדרוש היה לי, וכך גם בגיאומטריה ובאסטרונומיה. זולת זאת נתן בלבי את התשוקה ואת כשרון המלאכה לצייר מפות, ועליהן ערים, הרים, נהרות, איים, חופים; דבר דבור על אופניו. בעיני ראיתי אף למדתי את כל הספרים, תיאורי הארצות, דברי־הימים, ספרי־זכרונות וגם פילוסופיה. וזולתי זאת עוד כמה אמניות אחרות, שהאלהים פתח לי לב להבינן. וישַׁלחני על פני הימים, ויצת בלבי את האש לפעול ולעשות מעשים כבירים. כל אלה ששמעו על קִבּוֹלֶת־המעשה, שאני אומר לעשות, לעגו לי ולחפצי. אבל מי עוד אשר יבוא עתה ויטיל ספק בדבר, שזו היתה אך הארה עליונה מרוח־הקודש?” (כלומר: מאחר שהמעשה הצליח בידו, מובטח לו שאין עוד איש, שיטיל ספק בדבר. רק מראש חשבוהו בני־אדם למשוגע).

בדברים מועטים אלה ניתן לנו פרק חשוב של אוטוביוגרפיה. ומה נפלא הוא הקול הזה הדובר כאן, ואיזו קשיות־רוח, וכמה מרירות לכל אשר עבר, ושמחת הנפש עם הנצחון וההרגשה הבוערת למראה פעולת־עצמו! כמי שמעוּלף כולו בתוך הרגשת־הנצחים. הוא ממעֵט עצמו, משום שהוא נראה בעיני עצמו גדול כל־כך. והואיל והוא מביט על עצמו כעל כלי־יוצר של האלוהים, הריהו עומד קרוב לאלוהים יותר מאשר כל בן־תמותה אחר, ומנת־חלקו היא אותה הענותנות, המשלחת את האגרוף הקמוץ לפניה והמשברת בדרכה אל ההתגלות העצמית כל אשר עומד לה למכשול, בהגיע לה שעת־התמורה להיות לעצמות יֶתר־נעלה.

הוא יודע את הקוסמוגרפיה של האפיפיור פיוס; את כתבי־העת האסטרונומיים של רגיומונטאן; את כתבי האב וואלדפריד איש רייכנאוי, את ה“אימאגו מוּנדי” של החשמן ד’אללי (d’Ailly). ואת כל אלה הכיר לדעת לא רק בהתהלכו עם אב־בית־הנזירים של לאראבידה ובשעה שהכין עצמו למבחן לפני המועצה הספרדית, אלא כנראה הרבה קודם לכן, לרגלי מסעות ארוכים בכל חופי ים־התיכון, מתוך שיחות עם רושמי־מפות, נזירים מלומדים, רבי־חובלים, סוחרים, חוזים בכוכבים ומוכרי כתבי־יד. מאחד החבורים, שמיחסים אותו לאריסטו ואליבא דאמת כתבוֹ פוסידוניוס, נודע לו, שעוד בתקופה העתיקה היתה רוֹוחת הדעה, שמחוֹפה המערבי של אפריקה יש להגיע במשך ימים מועטים לאינדיה, ובספרו המסתורי, שכתבוֹ בסוף ימיו, הוא מביא מראה־מקום מתוך ה“מֵדֵאה” של סֶנֶקה, שתכנו הוא בערך כך: יום יבוא, שבו ינַתק אוקינוס את כל חרצובותיו; חוג־התבל הגדול יתגלה ואלילת־הים תחשוף עולמות חדשים. ובדברים אלה הוא ראה יותר מחזיון־של־פיוט סתם. קול נבואה הוא שומע כאן, המחזק את הנחתו ומעלה אותה והופכה לודאות. והוא אינו בוחן שמועות ואינו מהרהר כלל אחר עדותם של אחרים. כל אשר עשוי לשמש לו חומר ולאַשֵּׁר את יצר־הפעולה שלו, הוא נוטל בלא בחירה וחוזר ומפרסם את כל אלה, כאילו מפיו יצאו הדברים והוא חוללם וחקר אותם. הכל נאמנים בעיניו ושווים בערכם לאבטוֹריטה, גם בעל ההזיות המושפע מדמיונותיו וגם הנוכל, המטה אוזן לדבריו לשם רמאות בעלמא. על כל אותם הבריות, המגבירים את להבות־דמיונו, השוגים בהזיותיהם החולניות ומרבים בדיות, הוא מדבר באותה אמונה כדַברוֹ על אנשים כגון מרטין בֶּהאים או פאבּלוֹ טוסקאנֶללי.

ואמנם אילו לא היה שולט בנפש אשר כזאת הכָאוֹס, התוהו ובוהו – בלבול לוהט זה, שאינו נותן כל מקום לסדר של השתלשלות מחשבות וערכים – כי אז היתה האימה לזכר המעשה שיש לעשותו, גדולה למדי מלאפשר להוציאו לפעולות. הידיעה עושה את האדם מוג־לב ופחדן. הרצון עשוי להצעיד את האדם קדימה בלא הפסק רק בתוך גווני־אורות מתעים.

כל מעיניהם של העמים יורדי־הים היו נתונים באמצע המאה הט"ו לשאלה האיך לעבור את חופי אפריקה. יבשת זו היתה הסכר הגדול, שהציב תחומים לגלוייהם. להרחיק לתוך האוקינוס לא הרהיב כל אני־שייט. משנת 1431 עד שנת 53 נתישבו הפורטוגיזים ישיבת קבע, בהנהלתו של שר־הצבא המצוין דון אנריקו, בחוף־הזהב־והפלפלין, וכבשו להם למושבות את האיים סנטה מריה, סאן מיגואל, טראסאירה (Terçeira), סאן יוֹרגֶה, פ’איאל וגראציוֹזה. ואולם על דבריו של פטולומאיוס ועל דעותיו, עדיין לא קמו כלל חולקים: לפי הנחתו משתרעת יבשת אפריקה עד לציר הצפוני, מבלי היות בה כל מעבר. ואף־על־פי־כן נשתמרו כמה מסורות, שלפיהן הפליג עוד בימים מקדם אבדוכסוס איש ציזיקוס מים־סוף לגיבראלטר והִננוֹ איש קרתגו בצי בן ששים ספינות מגיבראלטר לערָב. דון אנריקו גמר, איפוא, עם נפשו לשים קץ לאי־הודאות הזאת. הוא כנס לסאגרֶס חבר מומחים והקים שם מצפה־כוכבים, צוה לבקר את כל המפות והכניס לתוך כל הספינות את המצפן בצורה מתוקנת עד כדי כך, שהמלחים יכלו למצוא את דרכם בים גם בלילות־סגריר חשֻׁכּים, בשעת סערה ובערפל. רק אז העיזו רבי־החובלים להפליג אל תוך האזורים המרוחקים, שנחשבו לבלתי ניתנים לקרב אליהן מחמת חומם בהכות הים גלים רותחים – וּרְאה: הם חזרו מסביבות קו־המשוה בלתי נגועים ובלתי שרופים.

הבשורה על דבר מסעיהם נתפשטה על פני ארצות ים התיכון, והאנושיות, הכָּלה לתעלומות, כרתה אוזן ותיחל. שמועות משמועות שונות נישאו מסביב, אגדות ישנות נתמזגו יחדיו עם אגדות חדשות – וכריסטוף קולומבוס, עם ההרגשה הגדולה של תעודת־חייו בנפשו ועם קנאת־הכבוד האוכלת בלבו, שחי לו באחת מערי החוף כרושם־מפות או כשייט באחת הסירות, קולט את כל השמועות הללו מתוך תאוה ומתוך שכרון גם יחד.

מפי אחד הסַפָּנים שומע הוא, שבשעה שהפליג בים דָלָה מתוך המים גזר־של־עץ, שהיה מקושט בפיתוחים מעשה אמנות, שלא נראה עוד כמותם עד היום. מלח אחד מצא בים קני־במבוס גדולים, שֶׁמִּמִּיצָה אחת לחברתה אפשר למלאותה בשמונה בקבוקים יין. תושבי איי־האזורים ספרו, שהסערה הטילה אל האי פאיאל גזעים ענקיים ומשונים של עצי־אורן, ובאחד הימים נפלטו שני גופות מתים אל חוף האי גראציוֹזה – שני גופות של גברים, שפניהם וגופם אינם דומים כלל לפני נוצרים (כלומר לפני אירופיים). ומלח אחד ממלחי מַדֵירָה צפה וראה ממרום־הים יבשת־הרים במרחקי המערב, ואנשים מתושבי האי גומארה, שאף הם ראו באותו מחזה, מאשרים ומקיימים את הדבר בשבועה.

לקולומבוס, שהיה רושם־מפות (קַרטוֹגרף), ידועים היו שמות כל אותם האיים האגדיים, שהיו קבועים בימיו – ואף אם מציאותם לא הוכחה כלל באורח מדעי – ורשומים על כל מפות העולם, ואפילו על כדור הארץ, שהתקין מַרטין בֶּהַאים: איי־הקדושים, אי־בראנדאן, אי־אנטיליה, אי־בראזיל, אי־יד־השטן, אי־שבע־הערים. רגלו של אדם לא דרכה שם מעולם, ומציאותם היתה אך אגדה וספור־המעשיות של יורדי־הים.

האב הסקוטי בראנדאן מפליג בלוית תלמידו סאנקט מַאלוֹ לחפש את איי גן־העדן ולהביא לעובדי־האלילים את בשורת הנצרות. לאחר תעתועי־מסע ארוכים הריהו בא אל האי הבודד אִימָה, שתושביו עובדים לקברו המסתורי של אחד הענקים שבארצם. וסנקט מאלו מעורר את הענק מתרדמת שנות־מאות, והמִפְלָץ הלז אנוס לקבל מפיו של הקדוש את ההדרכה בתורת הנצרות. מי־טבילה נזרקים עליו, ושֵׁם קוֹרָא לו: מִילְדוּם. והנה מספר הוא להם על אודות אי אחר, שחופיו מוקפים חומות גדולות של זהב טהור, וכדי להוליך ולהביא לשם את שני הקדושים, הריהו מטיל עצמו אל תוך הים ומושך את הספינה בחבל על פני הגלים הסואנים. האי מבצבץ ויוצא לעיניהם מתוך דכיי־הגלים. ואולם אך סיימו הם את תפלתם על חופו של האי ופתאום נעה יבשתו וזעה, והם אנוסים להמלט על נפשם כשלעיניהם שוקעת האדמה ונבלעת בתוך הים, כאילו דג־ענק היה בולע אותה ומושכה אליו. אז מבקש הענק, שהוחזר אל אי־מולדתו שְׂבַע טלטולים וצומות ותפילות, מאת השליחים הקדושים להשיבו למנוחות אל קברו.

אבל יש ומתרקמים גם חוטים בולטים, שמקורם במאורעות היסטוריים אמיתיים, ונארגים יחדיו עם ספורי־הדמיון על הארצות שמעבר לאוקינוס, כדוגמת אותה האגדה על דבר אי־שבע־הערים. לאחר כבוש ספרד על־ידי הערבים הפליגו על פני האוקינוס למערב שבעה הגמונים יחד עם בני עדתם בשבע ספינות, למען הִמָלֵט מחרב הסאראצינים. לאחר סערות־ים קשות הגיעו אל אי אחד, שבו שרפו את ספינותיהם כדי לכוף את הנוסעים להשאר במקום – ובתוך שממון־הים יסדו שבע ערים נפלאות, שלא נראו, כמובן, מעולם על־ידי שום עין של שום בן תמותה מבני הארץ הישנה. אלא שאף־על־פי־כן לא הטיל איש ספק בקיומן. שכן לא העיז איש מן החוקרים להכחיש את מציאותם של יצירי־אגדה אלה, ששמשו מאז למקור של געגועים וכליון־נפש לכל יורדי־הים הנועזים ושואפי הכבושים.

 

פרק שלישי: הִתְאַמְּצוּת נוֹאֶשֶׁת    🔗

רק לאחר בואו לפורטוגל מתחילים חייו של קולומבוס לצאת לאט־לאט מתוך גבולות המשוער וספורי־הגבורים אל הוַדאות ההיסטורית. היכן עשה לפני כן ומה מהותו עד אז, אין לדעת אל נכון. מעריציו של אותו אדם פלאי, כמו גם אויביו, דאגו לכך שלא למצוא את עקבות אותם הימים, והוא עצמו לא היה לו עָבר למן פרק־זמן ידוע, כדעת עצמו, כשם שלא היה עבר גם לדון קישוט.

הדרך, שבא הגיע ובא לפורטוגל אף היא עדיין כולה ספור־המעשה. מלחמות עם שודדי־ים, דליקה בספינה הנתקפת, צלילת הספינה וּשְׂחִיָּה אל החוף הקרוב, במקום שמאספים אותו בני גינואה ארצו. אבל כל זה אינו אלא אגדה, שהומצאה לשם תפארת־גבורים ולא נתאשרו הדברים כלל על ידי החקירה, למרות זה שבנו הֶרְנַנדוֹ ומעריצו הגדול ההגמון לאס קאזאס חוזרים ומספרים את כל המעשים הללו. יש לשער, כי הדברים נתגלגלו באופן טבעי יותר, וגם באופן הרבה יותר פשוט ודל.

ובדומה לזה מסוגנן ומעובד באורח פיוטי גם כל דבר נשואיו. מחבר גרמני תמים, שתיאר באמצע המאה הי“ט בפרטות את חייו של קולומבוס, מספר את הדברים בלשון כזו (ובעקבותיו הולכים גם אלה שכתבו את תולדות קולומבוס לפניו ואחריו, כגון ספרו של וואשינגטון אירווינג ואחרים): “לאדם כקולומבוס היתה ליסבון מעין בית־אולפנא, שבה היה עשוי להתכונן לדרך־חייו הרחוקה. כאן לא חסרה לו ההזדמנות לנסות את כוחו כרב־חובל למעשה ולנהל ספינות לליואנטה, לחוף גואיניאה, לאיי־האזורים ולים־הצפון. ועם זה מצא לו גם את שעות־הכושר בשעה שהספינה עגנה בחופים, להשתלם במקצועו, ללמוד ולהכיר את כל ההמצאות החדישות ולהשלים את ידיעותיו בשרטוט המפות. אבל בענינים השקטים הללו לא היה אותו חובב־היַמִים מוצא לנפשו מרגוע, אילו לא בחר לו למנהיג־ספינתו את אַמוֹר, אלוהי־האהבה, שטלטלו באחד הימים, בשעת סופה וסערה, אל אחד המקדשים – כי לכל אשר יבחר, יחדור אותו אליל־עכו”ם – במקום שנפשו עגנה על כל מפרשיה. כאן ראה את דוֹננה פיליפה מוניץ די פֶרֶסְטְרֶללוֹ, פורטוגיזית אצילה יפת־מראה, בקש קרבתה, בקש אהבתה ויארשנה לו. היא היתה בתו של המנוח דון פיֶטרו די פרסטרללו, מושל האי פורטו סאנטו. ומשום כך בחר לו קולומבוס את האי הזה למושב לו ולאשתו לזמן קצר, ושם חקר בעזבונו הספרותי של חותנו, שהכיל ברובו רשימות במדע הספנות, ושם נולד לו גם בנו דיאגו”…

אידיליה בסגנונו של בידרמאיר. אלוהי־אמוֹר – לא, יש בזה יותר מדי מן הרגשני והמגוחך כאחד. הענין לא היה כזה; לא יכול היה להיות כזה.

הסבך, שבו נמצא, היה עמוק יותר. ואני מתאר לי אותו כשוכן אַשְמַנִּים. כבן ארבעים שנה הוא – ומה עלתה בידו? זה עשרות בשנים ממלאה אותו התשוקה האחת לגלות את עצמו, לנטוש את המעמקים הללו, שגורל אכזר מהתק אותו אליהם, ולהשמע לקול־התעודה הפנימי הקורא לו – אותה התעודה, שבהיותה רחוקה מבינת בני־אדם ומרצונם להשיגה, נהפכה לו בהמשך הימים לענוי האיום של הגוף והנפש. לא אחת הוא מבקש לומר נואש לתקוותיו. שמועות מגיעות אליו על דבר הצלחתם של ספנים צעירים ממנו לימים; ספינות חוזרות כפעם בפעם ומביאות אתן בשורות, המרגיזות את רוחו. מחודש לחודש הולך האופק המחשיך שעל פני האוקינוס האטלנטי ומתבהר, והוא, המנודה לאפס מעשים, נשאר עומד בצל, אין־אונים ודל.

רואה אני אותו האיך הוא שוכב עם לילה לחוף ימים ועיניו היוקדות נעוצות בתרני־הספינות ובכוכבים. באין מנוח לרוחו הוא נודד על פני ערים, בא בהחבא אל בתי־היין של יורדי־הים כדי להאזין לחדשות, שמביאים אתם החוזרים מן המרחקים ולהציע הצעות שונות לפני המלחים השְּׂכוּרים מחדש. וחוסר התקוה שבמצבו אין ספק שמדביקהו ומביא אותו גם עד לקצה גבול הפשע. בשנות חייו המאוחרות נתמסר לאדיקות יתרה, מופרזת – ולדעת רבים עד לידי צביעות. אני איני חושב שהוא שם מסוה על פניו, או שהיתה זו רק הסתגלות לצורות־חיים שבספרד. מובטח לי, שהיה בזה מן הניגוד הנאמן להפכים הקודמים – השקר, המדון, השנאה לבורא – ומסיבה זו היה זה מצב־הרוח הנאמן של נפשו.

אותה דונה פיליפה, כפי שאני משער, היתה בת־אצילים עניה, שנתמכה על ידי קרוביה – ומה תקותה כי תיחל? טוב, שאדם מהוגן, או מהוגן למחצה, מבקש קרבתה ומרחם עליה. ואם משולח הוא ונעזב ללא משפחה, זר הבא ממרחקים, ישיגו לו לקוחות, יפלסו לו דרך וימליצו עליו לפני בעלי השפעה. וכך הולך ונפתח לו פתח־תקוה בתוך המחשכים האלה, שהוא נתון בהם ללא שֵם וללא מעשים.

אם מסכמים, איפוא, את נסיונות החיים ומַשוים לאלה את ההישגים, שהושגו בפועל, נראית לעין אך ההתקדמות האטית, ההדרגתית, ולא הפתאומיות והדרמטיות. רוב הדרמות של ההיסטוריה נראות רק מרחוק ככתובות־פלאים עתיקות, ואילו מקרוב הם מצטרפים יחדיו ממחוקי־צורות, שקשה עד מאוד לפענח אותם.

ברגע הכי קשה, על עברי פי תהום, משחק לו מזלו בפעם הראשונה על ידי שהוא מתקשר עם אותו איש פלורנציה מפורסם, טוסקאנֶללי, שהיה כבר אז כבן שמונים.

כנראה, שמתוך איזה הכרח פנימי עמוק, עבר הוא אחר כך בשתיקה, בכל מכתביו המאוחרים ובכתביו, על שמו של האיש הזה. הואיל והרגיש עצמו כלי בידי עליון, אסור היה שיקום עליו החשד, שהשתמש בעזרה ארצית. דבר זה היה מערער את ההכרה על דבר שליחותו המיסטית, ראשית כל בלבו שלו עצמו. באפיו החשדני היה זה, שישתדל לטשטש כל זכר על דבר שתוף במפעלו, וביחוד שתופו של אישיות רוחנית נעלה ממנו. מה שחשבו האחרים על כך, לא היה איכפת לו. הכרת הטובה הוא ענינו של מוסר־הפרט. כפיות־הטובה אינה מבוססת תמיד על החסרון בכבוד עצמי. כאן פועל יותר אותו חוק, המשכיח ממוכה־הירח את הדרך, שהלך בה, ואת המקום שממנו יצא.

ועוד זאת. אין ספק שקולומבוס היה חסר את ההכרה להבחין ברוחו בין סוגי המחשבות והמעשים, והוא חשד שמא לא ייחסו לו את האחרונים, אם לא ייחס לו הוא עצמו את הראשונות.

טוסקאנללי, תוכן וגיאוגרף בעל־ערך, תקן על פי ההתבוננות בגובה השמש בעזרת האסטרוֹלַבימוס (צורת הקודרַנטס בימים ההם) את טבלות השמש והירח ואת גובה הציר במקומות שונים ויסד בפלורנציה שעון־שמש, שנקרא בשם גנוֹמוֹן. כאשר חזר ניקולו דאי־קוֹנטוֹ סמוך לשנת 1450 מנסיעתו להודו ויאווה ובא לבקש סליחה מאת האפיפיור אבגיניוס הרביעי, שמשל בימים ההם בפלורנציה, על שהמיר שם במזרח את דתו בדת האיסלאם מאימת המות בשעה שנטרפה ספינתו, מסר גם למלומד הגדול פרטים הרבה ממסעו, שלפיהם בא טוסקאנללי לידי ההחלטה, שארכן של אירופה ואסיה מהווה שני שלישים של כדור הארץ, כלומר מאתים מעלות־רוחב, ולפי זה יוצא, שהדרך המערבית על פני האוקינוס להודו היא רק מאה ושלושים מעלות. טעות קשה וכבדת־תוצאות, שהשפיעה על כל חייו ועל כל מהלך מחשבותיו של קולומבוס. בלעדי הטעות הזאת לא היה הוא מוצא לעולם את העוז להוציא לפועל את מפעלו לפועל.

ואולם טוסקאנֶללי נשען על מארינוס איש צור שקדם לפטולמיאוס, וממנו לקח גם תרשים־של־רשת ממפת־ארץ שטוחה־מוארכת – צורת עִצוב בלתי ידועה עד אז, שמרטין בֵּהָאים השתמש בה אחר־כך בשביל הגלובוס שלו. המפה ששרטט עשתה רושם גדול עד מאוד. בחידוש כזה היו תלויים בימים ההם ענינים כה מרובים, כגון במין גילוי חימי בימינו, שיהא בו משום שנוי־ערכין גמור. ומאליו מובן, שהמלומד הזה שלח את חבורו קודם כל אל אותו נסיך, שעמד אז במרכז כל חידושי הספנות ואניותיו הפליגו כבר מאז אל גבולות ימים רחוקים, שלא עבר בהם עוד אדם – אל מלך פורטוגאל. כנהוג פנה אל כהן־הודוי של המלך, ביאר לו באגרת רבת־חשיבות באר היטב את התנאים הגיאוגרפיים, כפי השגתו, והציע את הדרך לאינדיה מתוך נימוקים מכריעים. ביום 24 לחודש יוני 1474 כתב: „עיניכם הרואות במפה אשר רשמתי בזה, שהמרחק מליסבון אל העיר קווינסיי הוא עשרים ושש “אֶספַּצְיוֹת”, כלומר שלושת אלפים ותשע מאות ושלושים מילים, והמרחק מן האי אנטיליה ועד לציפאנגו (כלומר: יַפן) אלף וחמש מאות מילים. אני תפלה, שהמפה תשא חן לפני הוד מלכותו, והנני מבקש להודיעהו, כי נכון אני לשרות בכל אשר יוטל עלי".

ואולם המלך אלפונסו, אם מחוסר כסף או משום שהאינטרס שלו היה נתון באותם הימים בכוונים אחרים לגמרי, לא נטה להצעה זו, והאגרת של אותו איש פלורנציה נשארה כמה וכמה שנים שמורה בארכיונים ללא תשומת־לב כלל. לקולומבוס, שהגיע לפורטוגאל לא לפני שנת 1477, נודע באיזה דרך הענין הזה. שאיפתו־תשוקתו היתה ידועה לרבים. הוא לא יכול היה להעלימה מבני סביבתו. ראוהו כשהוא כלוא עם חלומו היוקד כעם נמר בסוגר ומתאמץ ללא הועיל לשבר את בריחיו. והיה בודאי מישהו שגלה לו: טוסקאנללי גלה סוד חשוב למלך; שים אל לבך, שאותה תעודה תגיע לידך ותקראנה. ומאז שם מעייניו רק בדבר הזה. אשתו, כנראה, הביאתו בקשר עם בני־אדם מקורבים אל המלכות, שבהשפעתם עלתה בידו לקרוא את האגרת המונומנטלית הזאת של אותו איטלקי, וגם גם רק בהעתקה. והדברים אשר קרא שם הלמו אותו כהלום רעם. אין כל ספק, שאותה שעה נחתך גורלו. מכאן ולהבא היה לאל ידו ליתן צורה לרצונו, למשאת־נפשו.

הוא כתב לטוסקאנללי מבלי להראותו כלל, כי יודע הוא דבר על אודות מכתבו למלך, וגם על המפה, ששלח אל כהן־הודוי, לא הודיע ששמע עליה כל־עיקר. וטוסקאנללי עונה לו ברוחב לב, שולח לו מפה חדשה, מוסיף לו ידיעות חדשות ומסיים בדברים אלה: “יהיה לבך סמוך ובטוח, שתמצא שם ממלכות גדולות ואדירות, ולב המלכים ישמח ויגיל בפתחך לפניהם את הדרכים לבוא במגע ומשא עם הנצרות ולהתודע אל דתנו ואל כל המדעים שלנו”.

וקולומבוס, שלבו היה פתוח מאז לקראת כל חזון, שם את הדברים האלה אל לבו ועשאם לו לתורת־חיים. על־ידי ההתעוררות והעידוד, שבאו לו מאותו אדם, הרגיש עצמו כאביר נבחר, ולו עוד אך לרכוש את לבו של המלך, שיטה אוזן למבוקשו. והמלך יואן היה זה, שלפניו הביא אתו את משאת־נפשו. אלפונסו מת בשנת 1481. כל החומר שהגיש, ההוכחות, הנימוקים וכו‘, נעלמו מאתנו כיום. ואולם אחת ידועה לנו, שבכל כוחו השתדל, שלא להזכיר מכל ועיקר את טוקסאנללי. את כל בעלי־התריסין הטריח – משוררים, פילוסופים, חוזים בכוכבים, נביאי כתבי־הקודש וכו’ – ורק את שמו של טוסקאנללי לא הזכיר, ואם גם ניתנה לו כאן שעת־הכושר להראות את הכרת־הטובה מצד אחד, ולאַמת את דבריו על־ידי אותו מלומד מפורסם מן הצד השני.

נפלאת היא. ועם זה ברי וידוע, שבנסיעתו הראשונה, כעבור עשר שנים, השתמש במפתו של טוסקאנללי ולפיה כיוון את דרך־מסעו. אם לא היה כאן לקוי ברגש המוסרי, שהניעו לבגידה זו, הרי היה זה אותו הפחד בפני בני דורו, שנפשו הנכאה והמיוראה בראשית תקוותיו המתגשמות, היתה מלאה אותו. כי הרי יתכן, שכשם שטוסקאנללי עורר אותו והלהיבו למעשים, כן הלהיב גם את האחרים, שעשויים להקדימו באותו מפעל. ואם הוא לא יהיה הראשון, הריהו אבוד ונשכח לעולם.

כל אותו הענין בדבר אגרתו של טוסקאנללי, עורר בין מעריציו של קולומבוס, שאינם רוצים למצוא בו כל פגם, מעין מבוכה יתרה. וכדי לטהרו מן האשמה הזאת של חוסר־יושר והעלמת־עובדות, שנו את התאריכים של המכתבים ואת תכנם וטשטשו את מצב־הדברים האמתי. וכל זה על מנת להוכיח, שמעצמו פנה לטוסקאנללי ולא לאחַר שקרא בדרך ערמה את האגרת הישנה למלך אלפונסו. ואולם מכתבו לאותו איש פלורנציה, אי אפשר לו מטעמים ברורים שנכתב לפני שנת 1479. וגם כאן יש להתפלא על אורך־רוחו של קולומבוס. מאחר שהמלך אלפונסו דחה את הצעתו של טוסקאנללי ולא היה עוד מקום לנסיון חדש – היה עליו בין כך וכך להמתין שתי שנים, עד שנשתנו סיכוייו לטובה עם מותו של אלפונסו. בינתים הגיש, כנראה, את תכניתו לפני ממשלת צרפת ואנגליה ולפני מועצת גינואה, ושם השיבו בודאי את פניו ריקם לגמרי, או שדחוהו בלך ושוב.

אבל לא זה העיקר. העיקר איננו בהצלת־הכבוד, בחפוי על הדברים ובקישוטם. לא אנדרטא היא, שעומדת להִכון כאן, אלא אדם, שאת גדלו המיוחד, שהיה נתון מאז באפלה, יש להכיר רק מאחרי כל המקובל בידינו על אודותיו. כל אותה הטלת־הדופי באפיו המוסרי, שייכת, כגון העובדות ההיסטוריות המסופקות, לפרק „Nebulosa de Colòn", שסופר ספרדי מן החדשים שכללו בחומר רב מאוד. שכן אילו היה מתמלא אף במעט רצונה של הכנסיה לפזר את הערפל הזה על מנת ליצור אחד־קדוש חדש, כי אז היה הטיפוס מאבד את כל זהרו הטראגי יחד עם הפרובלימה המקסימה, שנעוצה בתוכו.

ביום, שבו קבע לו המלך יואן את הראיון, נכנס קולומבוס למלוא אורה של ההיסטוריה. הוא מבטיח הרי זהב, ובמובן הפשוט ביותר. הוא מבטיח את גן־העדן, ולא בדרך־השאלה. לא, הנה הוא יוצא על מנת לחפשו ולמצוא אותו. והוא מראה כוח־השפעה רב בדבורו. ואם אמנם תכונה זו של הדברנות טבעית היא לו, הרי ניתן לשער עד לאיזו קדחתנות ועד לאיזו תקיפות הגיע, כשניתנה לו בפעם הראשונה ההזדמנות לדבר במקום מרומם כזה על דבר רעיונו, על דבר שליחותו, ובשעה שהכל תלוי בהן או בלאו של אותו מלך.

והמלך מפקפק. הוא מוסר את ההצעה למבחן לפני יועציו. והיועצים מביעים את דעתם, כי קולומבוס פטפטן נבוב־מוח הוא, שאינו ראוי לאמון על תעתועי דמיונותיו בדבר האי ציפאנגו. ואם המלך היה נוטה אולי נטיה קלה להוסיף ולעיין בדבר, הרי אנוס היה להרתע לאחור לשמע דרישותיו המוגזמות. (על דרישותיו אלה עמד בכל תוקף גם בשעה שהרצה את דבריו לפני מלכי ספרד, מבלי להבין שדרישות אלו יעשוהו למשוגע בעיני כל בעלי המחשבה הנבונה והמקובלת).

נשתמרה איזו מסורת מפוקפקת, שהמלך יואן הכין בסתר ספינה, שנצטיידה כל הצרכים הנחוצים, בכל המפות והתכניות של אותו בן־גינואה, ובתואנה שעליה להביא צרכי־אוכל אל איי הכֵּף, שלחה למסע־של־גלוי. ברם אותו ספן חזר מבלי להוציא לפועל את אשר הוטל עליו מטעם המלך, ונשבע, שאי אפשר היה להם להתגבר על הסופות והמשברים, שקמו עליהם. ומעשה־בגידה זה הניע את קולומבוס לעזוב את חצר המלכות הפורטוגיזית ולהמלט לספרד.

ואולם אותו מעשה לא היה כל־כך פשוט. דבר בריחתו לספרד אמנם אמת הוא, אבל הטעמים מסופקים. נראה יותר, שנסתבך באיזה עסקי בית־דין. על־פי רמיזות מעטות (במכתבו של המלך, שנכתב לאחר זמן) מתחוור, שהוצאה עליו פקודת־מאסר בגלל חובות, ואולי בגלל משהו יותר מזה. אין לשכוח, שהוא היה אך פקיד נמוך ודל, ואולי פחות מכן: יושב קרנות, מגיש בקשות, מחזר על פתחי גדולים, מחשל תכניות וכו'. ולכגון אלה אין רוחשים אמון באופן אינסטינקטיבי. תמיד נתונים הם בסכנה לשמש חומר לפשעים גדולים או קטנים, ומה גם כשהם נמצאים במצב של נלעגים.

את בנו הקטן דיאגו הוא לוקח עמו לדרך. אשתו ושאר הילדים נשארים בפורטוגאל. כנראה, בעוני ובחוסר כל. ומדאגה בדבר, שמא עשויה “אכזריות” כזאת להטיל צל על הגבור הנערץ, מוכיחים אותם הביוגראפים אנשי־המוסר, שדוֹנָה פיליפה מתה עוד קודם לכן, והוא בקש להביא את בנה בכורה לאחת משארותיה לעיר הואֶלווה אשר בספרד. ואולם אני איני נוטה לחשוב, שבשעה מרה כזו אשר לגורל חייו, היו עשוים רגשות מעין אלו למנוע אותו מלעזוב ארץ זו, שבה לא רמז לו עוד כל צל של תקוה. אי־המנוחה הוא היסוד העיקרי של מהותו. הוא נמצא בלי הרף במצב של בריחה, ועד ליום מותו. תמיד הוא נע ונד על פני ארצות וימים – אחת הדמויות שאינן יודעות שלֵו מעולם בהיסטוריה האנושית.

עד־מה מושך את הלב לעמוד ולהשקיף מאותו המרחק, שנוצר על־ידי ההשתלשלות ההיסטורית המוגמרת, ולראות האיך נמשכת האישיות הגדולה על־ידי כוכבה כעל ידי כוח־קסמים, אל מטרתה המיועדת לה. כל מעשה שהיא עושה או מזניחה, גםכל שגיאה וכל פיגור, ואפילו מה שנראה מהופך ןמתנגד למטרה, מקרבים אותה אל השעל הנחוץ לשם הגשמת אותה התכלית.

הקבצן, המתדפק על שערי בית־הנזירים הפרנציסקאני של לא־ראבידא, יגֵע ועולפה, מבקש לחם ומים, יודע כבר ברור שכלו כל הקצין. לא, אין הוא עוד עול־ימים. כבן ארבעים הוא. שערותיו הפכו לבן כולן. בפניו נחרשו קמטים. כבודו הושפל; עד עפר. לשוא נתיגע ועמל, לשוא פזר את מוקדי־נפשו. באשר נתדפק, שב נלעג ושבע מרורים, והנה הוא עומד בזה ומבקש את נפשו למות.

נקודה עמוקה זו של קו־החיים הפתלתול שלו, תחילת עליה היא לו. וכדי לאפשר את העליה הזאת שלחה ההשגחה העליונה אל תוך אותו מנזר מרוחק שני אנשים נפלאים ויקרי־מציאות, הלא הם אב בית־הנזירים הנכבד יואן פֶּרֶץ, ששמש קודם לכן גזבר בבית־האוצר של הממשלה וכהן הודוי של המלך, וּשְׂבַע הזוהר הארצי התבודד בתאו אשר בבית־המקלט והקדיש עצמו לתורה ולתפלה. ואתו־עמו הנזיר אנטוניו די־מארצֶ’נה, הוזה מכונס בתוך נפשו, שעסק בחקר המדעים הקוסמוגראפיים, וביחוד בתורת האיצטגנינות.

הפנים חרושי הסֵבל, הקומה הגבוהה והצנומה, הפאטוס שבאופי, הדיאלקט הזר של האדם, המתחנן לעזרה, עושים רושם. שואלים אותו לשמו. והוא עונה: “כריסטובַּל קולון שמי, יורד־ים מגינואה, ואנוס אני לפשוט יד לנדבה על שום שהמלכים אינם רוצים בממלכות הגדולות, שאני מציע לפניהם”.

סגנון דון־קישוטי מצוין. מלים שנבחרו מראש ובמחשבה תחילה – אם אמנם נבחרו והוכנו מראש. הדורות הבאים ממשיכים לעַצֵּב את גבוריהם לפי האידיה הטהורה, שמלאה את נפשם ושלא היתה עשויה לבוא בהמשך־החיים לידי הביטוי השלם.

אבל עם אדם מוזר כגון זה יש להתהלך בזהירות. הנזירים מקבלים אותו בסבר פנים יפות. והנה הוא מפתיע אותם בידיעותיו, בחקרנותו המפולפלת, בספורי־המעשיות על דבר מאורעות־חייו הבלתי מצויים ועל כל אלה בבטחונו העילאי ובאמונתו החזקה בו בעצמו. והולכות ונמשכות השיחות מדי לילה בלילה ועד אור הבוקר. על פני תרשימיו מראה קולומבוס את הדרך, שבה חפץ הוא לצאת במסעו, והוכחותיו חותכות, ובפני מענה־לשונו אין לעמוד. הוא אינו מעלים מפניהם, שגם עתה, בברחו מפורטוגאל, הציע על־ידי ברטולומה אחיו את שרותו לאנגליה ולצרפת – ואבי־בית־הנזירים מחווה את דעתו ואומר, שהצעה כגון זו אי אפשר שתסתר מעיני הממשלה הספרדית. מעיר־החוף הקרובה פאלוס נקראים ובאים מביני־דבר, וביניהם אלונסו פינצון, שלאחר מכן, במסעו הראשון של קולומבוס, הוא משמש רב־חובל באחת משלוש ה„קַרַבֶּלוֹת" (אניות קלות), והוא אחד הנועזים ביותר שבין יורדי־הים בימים ההם. והתכנית מתאשרת על־ידי אותם המומחים. הם חושבים את הענין לאפשרי להיותו מוּצא לפועל. ואב בית־הנזירים מדבר על לבו של קולומבוס לשים פעמיו אל חצר המלכות שבקורדובה, מוסר לידו כתב־המלצה תכוף אל הֶרננדו טאלאוֶרה, ראש המדברים והכל־יכול שבחצר, כהן־הודוי של המלכה איזבלה.

וקולומבוס, עליז־רוח ושכור־אוֹן כאביר השש לרוץ אורח, כבר רואה מוגמר ומושלם מה שאך מתחיל להוציא ציץ ולנבוט, ובעליזות־רוחו הוא עולה לקורדובה.

ושוב אין השעה כשרה. פרדיננד ואיזבללה אוסרים מלחמה על הערבים. אוצר־המדינה ריק, והמלך והמלכה, הנתונים במיצר, אין לבם הולך אחר הצעותיו הדמיוניות של אותו נכרי מרחוק בא. טאלאוורה אף הוא אינו מעלים מפניו את היסוסיו. והארכי־הגמון מטולידו, שאליו הוא מתקבל לראיון, אינו חפץ להתקשר בשום הבטחה או מענה. והדוכס העשיר ממדינהצֶלי, שחולשתו נודעת להרפתקאותיהם של עוברי־ימים, כילי הוא, מתון־מתון ובלתי שלם ברוחו. גם ערך־בגדיו, שבו הופיע קולומבוס, אינו עשוי להגדיל את כבודו. משלחים אותו משר אחד למשנהו, מפרוזדור לפרוזדור. מהלך הוא אחר המלכים לסאלאמאנקה, מבקש לרכוש את הלבבות לרעיונו. אבל הכל דוחים אותו בלך ושוב, הכל מלגלגים עליו, ורק לאחר התאמצות קשה הוא מצליח סוף־סוף להגיע ולעמוד לפני המלכה. הארכי־הגמון מטולידו (הוא חשמן־הראש של ספרד), הקנאי, ממליץ עליו לפני בית המלכות, לאחר שחקר תחילה ובא לידי הוכחה, שבשאיפותיו של אותו איש גינואה אין כל התנגדות לכתבי־הקודש, וכי, להיפך, בעל־דמיונות הלז מסתמך על דברי הנביא, האומר: “כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם אדוני”.

המלכה, הסרה בדעותיה למשמעתם של רבי־הכנסיה, מטה אוזן למפַלל; מהססת, אינה משיגה לנכון את אשר ידובר לפניה, ועם זה אינה יכולה להשתחרר מן הרושם הזר, שעושה עליה אותו אנוש מוזר, עם האש הלוהטת בעיניו, עם מענה־לשונו ועם אי־המנוחה שבתנועותיו. יש לחשוב, שאגב מעורר הוא גם את השתתפות לב האשה. כי אמנם אשה בעלת לב היא איזבללה, למרות קנאותה הדתית המוגזמת. ויחס זה שבין הגבירה ובין הנאמן שבעבדיה, יש בו גם להבא, בהֶמשך, הרבה מן הרוך והעדינות. כמעט בכל מכתביו של קולומבוס אליה, שנכתבו לאחר כך, מסתתרת נימה ידועה, המכוונת לא למלכה אלא לאשה. ובכוחה של נימה זו הגנה היא עליו תמיד מפני אויביו המרובים, והתיחסה גם אל מעשי־השטות שלו באורך־רוח. הוא רוכש את אמונה על ידי אדיקותו הנמרצת, שהיא ספרדית כל כך. והואיל ושליטה היא מלידה, הריהי מרגישה אינסטינקטיבית בכוח־הרצון השגיא, ככוח־הגורל, הצפון בלבו של אותו אדם, ומובטח לה, שיעודיו אינם דברי־רוח בעלמא. נחרץ מאִתה, שמועצה נבחרת תבחון את הנחותיו ואת נימוקיו של אותו נכרי ותביע את חוות־דעתה, וכדי לתת לו את אפשרות הקיום, קוצבת היא לו עד לגמר ענינו קצבה קטנה של המתנה. באופן כזה רשאי הוא לראות עצמו כפקידו של הכתר ולהמשיך לטפל בעניניו מתוך הודאה רשמית זו.

ואולם עוד נכונו לו שנות עמל של צפיה ממושכת, של מלחמה בדעות קדומות מצד הכנסיה, ובקנוניות ונכלים, שנחרשו כנגדו בחצר המלכות. ומכמה רמיזות שבמכתביו, ועל פי כל תכונת־אפיו יש לשער, שבאותם הימים אמנם נתערער¹ כל שווי המשקל של נפשו על ידי היאוש, שהלך ותקף עליו מיום ליום.

 

פרק רביעי: דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, כִּתְבֵי־בַּקָּשָׁה, פִּרְחָחוּת וּדְרִישׁוֹת־טֵרוּף נִלְעָגוֹת    🔗

על־פי פקודת המלכות נתכנסה המועצה (Junta) בבית־הנזירים הדומיניקאני בסן־אסטֶבאן שבסאלאמאנקה, במקום שייחדו גם לקולומבוס דירה למושב. היה הדבר לתקופת שנות 1486–87. קולון נקרא להרצות את תכניותיו ולהסבירן. והתוצאות מתאשרות על פי כל התעודות שנשתיירו בידינו: רבי המלומדים הנכבדים, זולת הנזיר דיאגו די־דֶזא, פרופסור לתיאולוגיה, מתיחסים כולם באי־אמון ובסרוב גמור.

הדת והמדע היו בימים ההם בספרד שתי תורות בעלות זהות שוה. האינקויזיציה הגיעה אז למרום שלטונה. כל דעה חשודה של אפיקורסות היתה עשויה להביא את בעליה לרדיפות דמים ממש. וגם במקרה הזה התערב אותו בית־דין דתי, כפי שהיה זה מחובתו מתוך עצם רוחו וסמכותו. קולומבוס לא הופיע כאן כמי שנושא עליו תפקיד בשם בית המלכות, אלא כעברין, שיש להעמידו על טעותו ועל חטאו. באופן היותר טוב נחשב הוא לאביר צולח, או למתעה־המונים ברעיונותיו, והוא ידע למן הרגע הראשון, שעליו להתאזר עוז ולעמוד הכן בתוך סביבה זו של עויינים.

הטענה העיקרית היתה: הואיל ופילוסופים גדולים התעסקו בשאלה זו של תבנית העולם ויורדי־ים בעלי־שם ובעלי־עוז נתנו עדיהם במשך אלפי שנים בענין זה, הרי חוצפה יתרה היא לאדם פשוט להאמין, כי תגלית גדולה כזו, שהוא מדבר עליה בבטחה, נועדה לו דוקא. ותהלות דוד בן־ישי מתנגדות לכך, ודברי כריסוסטומוס הקדוש, ודברי הירונימוס הקדוש, ודברי גריגוריוס הקדוש, בסיליוס הקדוש ואמברוסיוס הקדוש. ואולם ביחוד עמדו לו למכשול פסוקים אחדים מדברי לאקטאנציוס הקדוש, האומרים: “האמנם מצויים טרופי־דעת כאלה המאמינים, שקיימים אנטיפודים (דָּרֵי־מַטָּה) כאלה, שרגליהם מכוונות אל מתחת לרגלינו – בני אדם, המהלכים כשרגליהם תלויות להם למעלה וראשיהם למטה? או שיש מקום בעולם, ששם כל העצמים שלמטה, שלמעלה הם, והאילנות גדלים שם למטה והגשמים והברד והשלג יורדים מלמטה למעלה? שגעון זה, שהארץ כדורית היא, מקורו באותה אגדה נואלה של האנטיפודים עם רגליהם באויר, והללו הולכים שולל אחרי הבלים אלה ומוסיפים משגה על משגה”.

גם אבגוסטינוס הקדוש אומר, שתורה זו על אודות האנטיפודים מתנגדת לאמונה הצרופה. כל המאמין, שבצד השני של כדור־הארץ מצויות ארצות של ישוב, שולל את דבר מוצאו מאדם הראשון. שהרי אי אפשר היה לאלה לעבור את ים־העולם ולהגיע לשם. הלה מערער, איפוא, את היסוד הנאמן של כתבי־הקודש, שכל בני־האדם מוצאם מאב ואם אחד. וכלום לא נאמר בפירוש בתהלות־דוד: “הנוטה שמים כיריעה”? שפירושו הוא, שהשמים הם כיריעה לאוהל, כמנהג שנהגו עמי־הרועים לעשות את אהליהם יריעות־עור? ועל שום כך כנה פולוס הקדוש באגרת אל העברים את השמים בשם אוהל, המתוח על פני הארץ, ובזה נאמר מפורש, שהמים שטוחים לכל ארכם.

היו מאנשי המועצה, מן המשכילים שבהם, שלא הכחישו את דבר כדוריותה של האדמה, אף הודו במציאותם של אותם „דרי־מטה", ואולם גם לדעתם לא ניתן בשום פנים להגיע אליהם, שכן באזור־החום רותח הים בגליו הקודחים. ונוסף לזה, הנה לפי דעתו המוסמכת של אפיקורס, מיושבת האדמה, ואף אם כדורית היא, רק בחציה הצפוני, ורק עליו נטויים השמים, ואילו בחציה השני מצויים אך הכאוס, התהום ומדבר־הימים עד לאין־סוף. ואם נניח, שיש להגיע לאינדיה בדרך הים, האיך יחזרו וישובו משם, שהרי על פני שטחו של כדור ניתן אמנם לרדת למטה, אבל בשום פנים לא יוכלו לחזור בו למעלה. וכלום לא הקשה עוד אותו מטיף סֶנֶקה בספרו “סוּאסוֹריה” ושאל: “היקום אלכסנדר ויפליג על פני האוקינוס בחשבו, שאינדיה קצה העולם הוא, ומעבר ההוא והלאה אך הלילה הנצחי?” לא, עונה הוא עצמו, אלכסנדר לא יפליג לבקש עולם חדש – ואיככה יקום איש בימינו, שאין בו לא מן הכוחות האלוהיים אשר לאלכסנדר ולא מאמצעיו הממלכתיים, ויעיז לגשת למעשה־רב שכזה?

מחלוקת משונה עד מאוד. והאיך יוכל קולומבוס ויעמוד בפני סערת הוכוחים והפלפולים הללו ויתנגד להם, בשעה שהוא עצמו היה חדור כולו אותם המושגים וההשקפות עצמם של האינקוויזיטורים היועצים. והדִּבֵּר אין בפיו להוכיח להם מאומה מלבד התמונה השלמה והחיה שבנפשו ומלבד הכרתו המוחלטת. הוא אנוס, איפוא, להשתמש במלחמתו בכלי־זיינם שלהם. ומענה־לשונו הנמרץ נמצא לו לעזרתו. הוא ידע ברור, שכל נימוק מדעי יהיה לו אך לרועץ.

בשנות אשרו כתב פעם למלך פרדיננד: “באתי ואתיצב לפני הוד מעלתו כשליחו של השִלוש הקדוש, שנשלח להפיץ את האמונה הצרופה. כי כה דברי אלהים בפי ישעיהו הנביא עבדו על דבר הארצות האלה, שמספרד יוָּדע שמו בעולם”. וגם לפני קדושי־המנזר בסאן־אֶסטֶבן הוא עומד על כך, שאף הוא אחד מן הקדושים הוא אשר בארץ. אותם הפסוקים המבוארים על־ידיו כמה וכמה פעמים הם הפסוקים שבפרקים כ“ד וס”ה של ישעיהו: “מכנף הארץ זמירות שמענו” וכו'. “כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה”. וראיה לכך, שתפקיד זה הוטל דוקא על מלך ספרד, משמשים לו הפסוקים הבלתי־מובנים של ספר איוב, שהוא, המשוגע לדבר אחד ועבד המלה הכתובה, מכניס בהם מכוונותיו: “והחכמה מאין תבוא? ואי־מזה מקום בינה? ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה. אבדון ומות אמרו: באזנינו שמענו שמעה. אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה. כי הוא לקצוי ארץ יביט, תחת כל השמים יראה, לעשות לרוח משקל ומים תִּכֵּן במדה”.

ועל ידי נימה זו, שמקורה בבאר הקדמונית של האנושיות, הוא מקים את סערת רוחה של אותה מועצה לדממה. הנה גם לימינו בני־סמך חשובים, והנה הוא מגולל את גוילָיו וקורא בקול שליט: אך למענו דברו אבות העולם ולמענו נבאו הנביאים והכהנים. והנה גם תרשימיו ומפותיו, שבהם מסומנים כבר דרכי מסעו. אבל כדי שלא לגלות את הדרכים האפשריות, שהוכרו כבר על ידו, לפני בוא מועד, שלא להגיע שוב למפח נפש (לאחר שרמה אותו המלך יואן, הוסיף עתה בחכמה), מצטמצם הוא ברמיזות בלתי־ברורות, שהנזירים, כוהני־הראש, האבות, ההגמונים והארכיהגמונים שמים אליהם לבם יותר, מאשר אילו בא והביא ראיה חותכת מדברי חוקר כגון טוסקאנללי, שאף כאן, כאשר העירותי כבר, לא הזכיר את שמו. אי־אפשר היה שלא להאזין לדבריו ושלא להתחשב אתו. ואולם הרושם הרב בא ביחוד מדבקותו־התלהבותו, מן העמדה העקשנית של הקנאי ומעיני־החזון שלו, שראו כבר לפניהן את הארצות והממלכות ההן, שעל־דבר קיומן עדיין ישבו כאן ושקלו וטָרו.

ואף־על־פי־כן היתה החלטת המועצה שלילית. אז הלך קולון אל המלכה ואמר לה כדברים האלה! “בית־הדין הלז מונע ממך את התהלה, את הכבוד והעושר”. אבל המלכה בקשה ללכת אך בדרכים בטוחות, ולפיכך מסרה את ההצעה לבחינה שניה בפני מועצת המדינה. ומועצת־המדינה גוזרת, שדעתו של אותו נכרי מגינואה, אינה יכולה בשום פנים להחשב לדעה שפויה, ואך קרבן הוא לדמיונות־הבל.

ההסתבכות במלחמה עם הערבים מנעה מאת המלכה בימים הקרובים שבאו לאחר מכן להתענין בבן־חסותה, ושלחה לו כפעם בפעם סכומי־כסף קטנים ותקראהו לבוא אל החצר במאלאגה. עיר זו נכבשה לפני הספרדים. המסגד הגדול הוקדש לכנסיה עליונה. ומחמת רבוי מחנות הצבא במקום, או מפאת הקבורה המהירה של רוב הפגרים, פרץ בה בחודש אוגוסט לשנת 1487 הדֶבֶר, ובית־המלכות נחפז להמלט לקורדובה, ומשם, לימי החורף, לסרגוסה, ומשם, באביב, למורציה, ומשם, בסתיו, לוולאדוֹלוּאיד. במתיחות־רוח קשה מנשוא ואובד־עצות לגמרי, נלווה קולומבוס אל המלכה מעיר לעיר, ממחנה למחנה, מוולאדולואיד למֶדינה־דל־קאמפו ומשם שוב לקורדובה. כתבי־בקשה על כתבי־בקשה חבר באותם הימים, השתדל להשיג ראיונות אצל הדוכסים, הגמונים, אבירי־כבוד, נסיכים ונסיכות, ויש אשר נשא גם חן וחסד לפני איזה שר, כגון לפני הדוכס ממֶדינה סידוניה – ואולם על־פי רוב נדחה בלך ושוב, או הורחק בבושת־פנים, אם כאנוש מוזר בכלל, אם כבעל־בקשות טרדן, או כאיצטגנין מחזר על המדינות וגם, לא אחת, כמרגל בן חוץ־לארץ.

מכסף התמיכה קבל בחודש מאי לשנת 1487 שלושת אלפי מאראוֶודיס (בערך 240 מרקאות בערך כיום), ביולי שוב שלושת אלפים, באוגוסט ארבעת אלפים ובאוקטובר ארבעת אלפים. באלה יכול היה להתקיים בקושי. ואף־על־פי שתמיכה זו היתה מצערה מאוד, הרי היא מוכיחה בכל זאת, שלמרות מה שהצעתו נדחתה פעמיים, גם על ידי מועצת המלומדים וגם על־ידי מועצת המדינה, לא רצתה המלכה להתעלם מפניו ולהזניחו לגמרי.

עדיין מצויה פקודת־מלכות, תעודת־מסע חפשית בצורת אגרת גלויה אל מועצת־הערים, השופטים, המושלים, האבירים, הפקידים וכו', שבה נדרשים כולם לעמוד לו לימינו לכריסטובאל קולון, בבואו אל אחת הערים או הכפרים או אל כל שאר המקומות, ולתת לו אכסניה הוגנת בלא מחיר, מלבד האוכל אשר יֵחשב לו במחירים הרגילים, כי נועד הוא מטעם חצר המלכות למלא אחר ענינים, שיש להם חשיבות רבה לממלכה.

כמו כן ידוע, שלא זו בלבד שהלך אחר המלכה בכל נדודיה ממקום למקום והתענה בכל הענויים של המחנה, בכל הסכנות והסבל, אלא שלא אחת הראה גם אומץ וגבורה, כגון בשעת המצור על העיר באזא, במקום שנוכחותה של המלכה העירה את רוח אביריה עד למרום התלהבות, ומלך גראנאדה, מולי בועַבדיל, היה אנוס לבקש שלום. איסטרטגיה ערומה נעשתה אז מצד המלך הערבי. הוא השפיע על השולטן המצרי לשלוח משלחת מן הנזירים אשר בירושלים אל המלכה בספרד ולהודיע לה, שהוא יהרוס את הקבר הקדוש ויצוה להרוג את כל הנוצרים שבסוריא ובארץ־ישראל, אם לא תעלה עם מחניה מעל גראנאדה. אבל איזאבללה, למרות מלחמת הנפשית הקשה, לא נשמעה לאזהרה זו, ותשלח את הנזירים מעל פניה בהבטחה, שמדי שנה בשנה תשלח אלף אדומים אל אחי הכנסיה של הקבר הקדוש, ולמנחת־קודש נתנה להם צעיף משי, שרקמה אותו בעצם ידיה.²

למחזה הזה היה קולומבוס עד־ראיה, כפי שמובא בספרים. והדבר עשה עליו רושם כל־כך גדול עד שנשבע לנפשו, שאת כל האוצרות אשר יביא אתו מאינדיה יבזבז להוצאות מסע־צלב לסוריה, כדי לשחרר את הקבר הקדוש. וכך, איפוא, כדוגמת דון קישוט, פזר הוא ביד רחבה אוצרות עושר, שעדיין לא נמצאה הדרך להגיע עליהם ושלהשגתם לא היתה לו עדיין כל תקוה של ממש.

עם תעודת־המסע המלכותית, החפשית, בכיסו נודד הוא בספרד ממקום למקום, ואולי גם מבית־מרזח לבית־מרזח ומטירה לטירה, מבקש אחר חברים לדעה, לפעולה, שואף ליצור מצב־רוח לתכניתו, להשיג כספים להכנת צרכי הצי, מחבר כתבי־בקשה, משרטט מפות על מפות וממתין בחרדה לחדשות משדה־המלחמה, כי הנצחון או המפלה שם, כאשר הוגד לו במפורש לא אחת, יביאו על כרחו גם לענינו נצחון או מפלה.

בהמשך ימי נדודיו אלה ללא מנוחה וללא תכלית מתלקטים אליו כל מיני בני־איש מסופקים וטרחנים, מרדפי הרפתקאות, משתמטים מן הצבא, מלחים שספינותיהם נטרפו, מרי־נפש מכל המעמדות, אצילים נמוכים שירדו מנכסיהם, פליטי־נזירים, טפילים מכל המינים – בני אדם שהחניפו לו והלהיבו בו בגלוי את אמונתו, כי נעלה הוא ונבחר ונדח, ובסתר לגלגו עליו ועשוהו לצחוק. כל זה יחד מהווה בדמותו של צבור שלם כזה מה שבא לידי בטוי כעבור מאתים שנה בדמותו הנפלאה של סאנצ’ו־פאנסה כפרט. כל תנועת־חיים מולידה בכל התנאים אותם סוגי האופי, אותם היחסים ומצבי־הרוח, ולפרקים היא מתיכה אותם יחד לאישיות אחת. והעובדה, שההיסטוריה אינה שמה לבה לכגון זה, מוכיחה רק עד כמה נואלה היא וחסרת מקוריות ועד כמה היא משתמשת לשם נִפויָים של חמרים דקים ועדינים בנפות גסות.

לימים אלה שייכים ימי האהבה שלו אל בת־אצילים עניה בקורדובה, ביאטריצה הנריקץ שמה, אחותו של פֶּדרו די אראנו, שאותו מנה אחר־כך למפקד על אנשיו באֶספאניולה. כנראה היתה היא יפת־מראה והשתתפה השתתפות נפשית בחייו של קולומבוס, שהיה גדול ממנה בשלושים שנה ויותר. ודאי שהיה אסיר־תודה לה על שעודדה את רוחו ודאגה לו בימי מצוקתו הקשים. ובתקופה זו מתקופות חייו, שבה³ הגיע לידי מפח־נפש וטשטוש, היתה זו כנראה הנפש היחידה, הקרובה לו. שכן בצוואתו הוא מטיל על יורשיו אחריו לדאוג לה כלאדם, שחובות גדולים מוטלים עליו ביחס אליה; “את אשר אני עושה בזה”, הוא כותב, “נעשה על מנת להקל על מצפוני, כי הדבר מכביד על נפשי. ואין לפרט בזה את הסיבות”.

על שום מה? האם מפני שאותו קשר לא אושר מטעם הכנסיה? נראה, שכן הוא. השקפותיו ביחס לענינים כגון אלה הלכו ונעשו קיצוניות בהמשך הימים. התהילה, שהשיגהּ בעמל רב, השתלטה עליו, ועובדה זו, שאנוס היה להסתירה, שנישואין אלה היו שלא כחוק, העיקה עליו במאוד. כי אמנם היה הוא אדם, שכל נֵטל היה לו למקור של יסורים. הסופרים הקתולים כולם השתדלו משום כך לעבור בשתיקה על עוון מוסרי זה, או לעשות את יחסי־האהבה האלה שלו ליחסים כשרים כדת.

פרי הקשר הזה היה בן־זכר, הֶרננדוֹ שמו, זה שתיאר אחר־כך את חיי־אביו בחבור מלא תעודות כוזבות וזיופים ציוריים מוגזמים. ספר זה הוא כמשיחת שֶשַר גרועה, שקלקלה לנצח את התמונה, שנמצאה תחתיה.

לרגלי כמה מכשולים, שהיו קשורים, כנראה, עם הולדת אותו הילד מן הנישואין הבלתי־חוקיים, אנוס היה קולומבוס לעזוב את ספרד וללכת לפורטוגאל. היו לו בודאי לסדר שם עוד כל מיני ענינים חשובים ותעודות מתעודות שונות, או אולי נתיגעה נפשו באותן הדחיות בלך ושוב על־ידי חצר המלכות, ובקש באמת באפס־נחמה לעזוב את ספרד ולגרום על־ידי החלטתו זו מעין לחץ על בית־המלכות. הוא מגיש בקשה למלך יואן ומבקש ממנו את הרשות לבוא לארצו לזמן קצר בעילום שם. מכאן ראיה, שבריחתו מפורטוגאל לא באה אז מתוך הכרעה שברצונו הפרטי, והמלך, שידע היטב, כי מבקש הבקשה נמצא בשרות מלכי ספרד, והתנחם בודאי על שהפסיד שרות זה, נענה לו והודיעו, שרשאי הוא לנסוע כחפצו. אותה תעודה נסתיימה בלשון זו: “והואיל והרשויות שלי מעמידות את דבר שיבתו בסכנה, מפאת אי־אלו ענינים שנסתבך בהם, הרי אנו מבטיחים באגרת זו, שלא יאסרוהו ולא יביאוהו לפני הדינין, ולא יגישו עליו קובלנות ולא יחקרוהו בשום דבר וענין, לא אזרחי ולא פלילי, וכל כיוצא בזה”.

אם הוציא את מסעו זה לפועל, אין לדעת. כנראה, שרק התכונן לנסיעה זו ובא עד מושב חבריו מאז בלַא־ראבידה, מדוכא כמו אז וחסר־תקוה כמו אז, לפני חמש־שש שנים. על ידו עצמו או על־ידי חבריו נתפשטה השמועה, כי בדעתו לעזוב כליל את ספרד ולנסות את מזלו באנגליה או בצרפת. מבוהלת משמועה זו שלחה אחריו המלכה את באי־כוחה על מנת לקשר אתו מחדש את המו"מ שנפסק. אמונתה בו לא נתרופפה – ומיום ששמעה על דבר שבועתו, שנשבע להקדיש את הזהב אשר יביא מאינדיה לכִבוש הקבר הקדוש, נתוספה לרגש הזה, שרחש לבה אליו מאז, מעין הכרת־טובה דתית. ואגרת מלאה רגש נאמן, שנשלחה אליה מאת הנזיר יואן פֶרֶץ, שהמלכה שמרה לו אמונים תמיד, הוכיחה אותה, שמעתה ראוי לה, שענין זה, שהיה לה רק משחק של מחשבה, יהפך ויהיה לחובה, שיש למלאותה.

אז קראה אליה את קולומבוס. עשרים אלף מאראוודיס שלחה במטבעות להוצאות הנסיעה ולסדור בגדיו. באותם הימים נמצא הוא בעיר פאלוס, בבית הרופא גארציא הרננדץ. אל עיר־החוף נמלט. הוא בקש לראות את הים. מעין רגש תקף עליו, שהנה האוקינוס איננו עוד. מוסרים לידו את האגרת ואת הכסף. סוס יפה ומשמשים הגונים ובגדי משי ניתנים לו. הוא רוכב לסאנטה פֶה שבסביבות גראנאדה, למקום שנמצא המחנה של חצר המלכות.

ואולם מה בפי המלכה להגיד לו? – לא מאומה. כמעט לא מאומה. עוד עליו להזדיין בסבלנות. גראנאדה קרובה ליפול לידם. הכופרים סגרו עצמם בתוך האלהאמברה. בכל שעה יכולה לבוא ההכרעה. השנה היא שנת 1491. חודש דצמבר. סבלנות – לא, כל שנשתייר עוד בלבו מאורך־הרוח כבר אֻכּל וכלה לגמרי.

הרעב מכריח את מלך הערבים מוחמד בועבדיל למסור את העיר ואת המבצר. ספרד כולה נשתחררה, איפוא, מעול הערבים לאחר שמונה מאות שנה של כבוש. תרועות־שמחה במחנה הספרדי וחגיגות־נצחון ותפילות הודיה לאלוהים. הרשאי, איפוא, אותו בעל־הבקשות הנצחי לקוות מחדש? היטו לו עתה אוזן קשבת? היאמינו לו? בנפש נכאה, ואף גם במשהו איבה, מביט הוא בשמחה זו של ההמונים. כוחותיו אוכלו ברבות הימים. גופו נתרופף, רוחו כבדה בו ונשמתו קפאה. הוא מתיצב לפני המלך והמלכה להגיש להם את ברכותיו. הם מבחינים בו. המלכה אוצלת לו דבור מחונן. היא מבטיחה אותו, שועדה נבחרת תתמנה על מנת לבוא אתו בדברים.

והיא עומדת בדבורה. לראש הועדה הזאת מתמנה טאלאוורה, שנמנה זה עתה לארכיהגמון של גראנאדה הנכבשת. לבו של זה אינו הולך כלל אחר מחשבותיו הכבושות של אותו כריסטובאל קולון ועוד יותר אין לבו נוטה לו עצמו. אבל המלכה מבקשת ממנו שיבוא אתו בדברים, ולפיכך הוא קוראו אליו. את החלק הקטן ביותר מן ההוצאות הנחוצות יאשרו לו – ובזה נגמר הענין. ועתה יראה נא אותו ישיש טרחן ויוכיח, אם הבטחותיו אינן אלא עורבא פרח. ניחא. ואולם כאן נופל דבר, המעורר את תמהונו הרב של אותו רבן הכנסיה: נכרי זה, אשר מרחוק בא, מתַכֵּן התכניות הרעב ללחם ומתכלכל בחסדי המלכות, שנִצֵּל במשך כל השנים המרובות הללו את סבלנותם של שני השליטים, המלך והמלכה, פותח פיו ומדבר דברים כאלה, שעדיין נוהגים בו לפנים משורת־הדין, אם רק מפסיקים אתו את המו"מ ואין מראים לו לאותו שוטה מחוצף את מבוא הדלת והמזוזה.

הבה ונראה, איפוא, מה נפל. קולומבוס מציע סוף־סוף את דרישותיו. אין הוא נתון כלל להסתפק במה שהמלכה מציעה לו – ספינות אחדות, תמיכת ממון הוגנת וחסותה הנדיבה – אלא הוא מגלה את התנאים, שרק לפיהם נכון הוא לצאת למסע. ולא קטנות יבקש. לא. בדרך כלל, ובפרט לפי עמדתו, הרי דרישותיו הן מעבר לכל השגה, ועד כדי כך, שמחשבי החשבונות הפכחים שבחצר המלכות הספרדית, אנוסים לשאול לעצמם, אם אמנם לא נסתתרה בינתו של זה באמת.

וזה אשר ידרוש: משרת משנה למלך ומושל כללי על כל האיים והארצות, אשר יגלה ויכבוש למען ספרד; תואר אדמיראל של האוקינוס; מעשר מכל אוצרות העושר: אבנים טובות ומרגליות, זהב, כסף, בשמים, פירות ותוצרת מכל המינים, אשר ימָּצאו במדינות שתעמודנה ברשותו ושיובאו משם לספרד; שמינית מכל הארצות העומדות להגלות ולהכבש ומכל ההכנסות אשר תבאנה מהן. ולעומת זאת הוא מתחייב לשאת בחלק השמיני של ההוצאות (אגב: פרוטה אחת לא נמצאה בכיסו. או אולי כבר הבטיחה לו באותם הימים משפחת פינצו העשירה סכום־כסף כדי מחיר ספינה אחת?) – ואחרון־אחרון: זכות הירושה לכל הזכיונות האלה ולתאריהן, שתעבור לבניו אחריו, מבכור לבכור.

הפגנה מדהימה. ושוב מתעוררת על ידה השאלה על מהות תכונתו העמוקה של אותו אנוש מסתורי.

 

פרק חמישי: הָעִכּוּבִים הָאַחֲרוֹנִים וְהַיְצִיאָה לַדֶּרֶךְ    🔗

לא רק אותה הטעות המרכזית בלבד, שבכוחה עמד הוא בתוקף עד אחרון יומו ונלחם כנגד דעה זו, שהוא גלה יבשת חדשה, עולם חדש, אוצלת על דמותו של קולומבוס את התכונה הדון־קישוטית, אלא כל כווני רוחו ודרכיה, כל אמצעיו, תפקידיו, הנחותיו, מלחמת־ההגנה שלו, פרסומו וכו', דון־קישוטיים הם בהחלט. ועד כדי כך, שאיני יכול להשתחרר מן ההרגשה, שסרוונטס היה מושפע על־כרחו ביצירת האביר שלו מן הדמות הריאלית הזאת. אין להניח, שגאון ממדרגה כזו יוצר את יצירתו העולמית־ההיסטורית מתוך מצב־רוח פיוטי בעלמא. בחזיון נפלא כגון זה אין חלקם של האומה, של הלאום, קטן מחלקו של היוצר עצמו, שהביאו לידי גלוי. דורות על דורות עמלים במסתרים ביצירה זו, עד בוא הנבחר ומעצב את דמותה.

אסוציאציה זו אינה מחושבת מראש, ואיננה תוצאה של מין מצב־רוח ספרותי. ימים רבים התנגדתי לה. ואולם נקודת־מבט זו עשויה לגלות הרבה ולהסביר. ואני, לפני שהגעתי לאסוציאציה זו, לא ראיתי את דמותו של אותו אדם כראוי. לאחר כל העיון המדויק נראו לי בתוך פרצופיו של אותו אופי פרצים רבים. דומה היה לי לא פעם, ששלושה או ארבעה בני־אדם חיים ומעורבים בתוכו, כאילו לא היה הוא במציאות כל־עיקר ורק מְכַתבי־היסטוריה המציאוהו ועשאוהו מעין סמל של מגלה־עולמות, להרבות זיוו על ידי מזיגה זו של תכונות שונות.

הוא נראה לי מוגבל ברוחו, ויחד עם זה מיועד מראש להרחיב את גבולות בני דורו בדרך לא תשוער ולשנות תכלית שנוי את עולם־דמיונם. קתולי אדוק ועם זה עכו"ם ביחס לכל חוקי הטבע ותופעותיו. שקוע כולו ברעיונו בהתלהבות של שגעון, עד לידי שכחה עצמית גמורה, ועם זה נכנע לכל רוח מן החוץ, מאזין לכל פליטת־שפתים ונלכד בתוך כל רמיה קלה. איש מעשה, ערום ונמהר בהנחת תכניותיו, ובשעת ההוצאה לפועל הוא נהפך לבר־בי־רב קצר־רואי ועקשן. חשוך כנזיר וערמומי כבן־אכרים. אף לא משהו מן ההומור, אף לא קרן־אור אחת משמחת־החיים מגיהה את תכונתו. כולו מלא אך אנחות, קובלנות, קשי־רוח וכובד – ואף־על־פי־כן יש בכשרון הסבל שלו ובאורך־רוחו לבלי חת משהו מחיי קדושים, המביא אותנו בהכרח לידי יראת־הכבוד. דבר לא למד ויודע כל אשר יכול אך לשמש למטרתו. ידוע־חולי ונושא באורך־רוח את ההרפתקאות הקשות ביותר. ממעמקי ההמון מוצאו ונימוסי גראנדים נימוסיו וסגנון־מכתביו כשל מאקיאוֶל. תענוגות החיים זרים לו וחיי בית אינם נחשבים בעיניו. חסר־צרכים הוא כאחד נזיר מבלתי יכולת לרכוש משהו ולהשיג משהו, והוא גווע מרוב צער על שאינו מקבל את ארבעים אלף הפיזות, שמשרד המושבות חייב לו.

תכונות מסובכות כגון אלה יקרות־מציאות הן בדברי־הימים. ואם הן מצויות, אין המסורת שמה לבה לכל אותם הניגודים והדקויות, והזמן מפשר בין אלה בהבליטו רק את הכלליות ואת מה שמסתבר לכל אוזן. ולפיכך הופכת כל דמות היסטורית גדולה, כעבור מאות שנים אחדות, ונעשית מעין גולם בלוי, והבא לחשוף את אלפי האמתיות ההם של החיים שעברו, אנוס להחיותה מחדש כמו מתוך החלום.

לראות את דמותו של דון־קישוט בקולומבוס – הווה אומר: לראות אותו עצמו, ואף־על־פי שדון־קישוט היה טיפוס ספרדי גמור, וקולומבוס איטלקי. ואמנם כמה מן התכונות המיוחדות שמסמנות את בני־עמו, דבקו גם בו, והנֶפּוֹטיוּת (העדפת הקרובים על זרים), שהוא שטוף בה בימי היותו אדמיראל ראשי, היא אחת מאלה. הבנים, האחים, הגיסים קודמים לכל. באשר מצויה אחת המשרות או אחת מעמדות־הכבוד בארצות החדשות, הרי הוא שם אותם על שכם קרוביו. וקשיות־העורף ברדיפה אחר המטרה, ההסתפקות בצרכי־החיים, מענה־לשונו המיוחד, המבהיק – כל אלה הם קוי־אופי איטלקיים גמורים. ואמנם אם גם איננו ספרדי מלידה, הרי הוא נעשה ספרדי על־ידי התדבקותו באומה זו, על־ידי הלשון, הנוף ועל־ידי גזרת החלטתו. בן בלי מולדת הוא, נע ונד, גֵר בארץ, אורח נטה ללון, אינו מכה שרשים בשום מקום ויודע רק ישיבת־ארעי.

המיוחד והמשונה ביותר שבתכונתו, הדמוי הגדול ביותר לדון־קישוטיות, נמצא בגאותו הגדולה וביהירותו, שנשלח לעולם למלא תעודה, תפקיד. כוח־מניע גדול הוא זה, העושה את האדם בודד, ותוצאותיה האיומות הן יצירת אי־אמון ואי־הבנה ביחס לזה, שנושא בקרבו כוח זה, ולעשותו מוקצה ומובדל מאהבת הבריות. וכלום מי הוא אשר יוכל ויאהב את דון־קישוט, ואם גם נאהבהו כדמות? ומי הוא אשר יוכל להבינו, ואם גם שלוש מאות שנה לאחר מותו? אני לא יכולתי לחיות עמו יחד יום אחד. כל מלה מפיו היתה לי זרה וקשה מנשוא, כל מעשה ממעשיו היה מתנגד לרוחי. ואף־על־פי־כן איזה ציור עמוק ממעמקי האנושיות! טפשות אנושית, מבוכה אנושית וגודל אנושי! בגאוה זו מתוך הכרת התפקיד־התעודה יש לראות מעין שנוי צורה של התאבנות הדוֹגמה הספרדית־קתולית, שעל־ידו מופיע כאן האופי, כמשקע של המהות הלאומית, מזוקק עד מאוד, עשיר ההשתקפות ומסובך עד מאוד, ועומד כסמל בין דמותו של סיד⁴ ובין הדמות החשוכה של טורקובומאדה.

אם קולומבוס מדבר על עצמו כעל איש אשר רוח הקודש נוססה בו, הרי לבו ובשרו חדורים הכרה זו. אם הוא אומר, שמבלעדי עשרים וארבעת הספרים של כתבי־הקודש, ארבעת האיוונגליונים ועשרים ושלוש אגרות השליחים, לא היה יכול לעשות קטנה או גדולה, אין בזה לא מן המליצה, לא מן הצביעות ולא מן החפץ לדמות עצמו אל קדושי הכנסיה. יש כאן אמת מרה ועמוקה, ואם הוא תומך יסודותיו על מרקו פולו ועל סיר דז’ון מנדוויל, הרי הוא עושה זאת מתוך איזו העויה מיוחדת של הכרת הטובה ושל ההתלהבות, ממש כדון־קישוט ביחס לדון בֶּליאניס ולאמאדיס מִגַּלִּיָּה, שהוא מכנה אותם בשם מוריו ורבותיו.

מעשיות ובדיות יש בהיסטוריה, שיחסן אל הגבור, שבשמו הן מתהלכות ומסופרות, הן כיחס אותם השפוצים החדשים הנוספים לפסלים העתיקים. ממין זה היא גם אותה אנקדוטה המפורסמת, שלפיה בקש קולומבוס להוכיח למפקפקים ולמהססים, שהמעשה שהוא הוציאו לפועל לא היה מעשה רב כל־כך. מה עשה? נטל ביצה ולחץ אותה בקצהָ והעמידה על השולחן לאחר שכל הנמצאים התאמצו לעשות כדבר הזה ולא עלתה בידם. (אגב: הראשון שעשה באמת מעשה־רבותא זה היה, כנראה, ברוּנֶלֶסקי, שבקש להוכיח במשל זה למתנגדיו, שהכִּפה האֶליפטית של הדוֹם הפלורנטיני בגדר האפשר הוא להקימה ולבנותה). קולומבוס אינו יכול בשום פנים לעשות מעשה כזה. הוא היה מכחיש בזה את עצמו על פניו. כקתולי אדוק זר היה לו כל חופש־הרוח וכל חופש־ההחלטה, ולא היה יכול משום כך להתימר בכגון אלה. המעשה, אשר היה עליו לעשות, לא נראה לו כלל כדבר מקרה, אלא להפך: פעולה שַגיאה, מעשה רב, שרק בעזרתו של האלוהים ניתנו להעשות.

אותן הדרישות הנפרזות עוררו בחצר־המלכות כעס רב כל־כך, שלא היה עוד מקום לשום המשך של משא־ומתן. דל גאה, נכרי בן־בלי־שם, מחציף פניו לבקש לעצמו את משרות־המדינה הנעלות ביותר ועד למדרגת מלכות. בדומה לזה עוד לא נשמע. והתמהון מתמזג עם לעג־השאננים: אותו בן גינואה, נראה שלקה מעט ברוחו מתחת שמשה הבוערת של ספרד, וכשהוא מהלך ברחובות קריה תפוס־הרהורים בראש מורד, מלגלגים עליו התינוקות ומחקים תנועותיו, והמבוגרים שולחים אצבע ומורים אל מצחם.

כעבור ימים אחדים בקשו לפשֵר בינו ולתווך, אבל קולומבוס לא נתן בשום פנים, שיעמדו אתו על המקח. שום טענה לא קבל ולכל הוכחותיהם של ידידיו שתק בשתיקת־אֵלֶם. וכדי להוכיח, כי אמנם אין הוא חפץ לוותר בשום נקודה, החל שוב להתכונן למסעו. המלכה לא יכלה להחליט דבר ברור. כנראה שהיא עצמה שמשה מעין מתווך ומשכין־שלום בין דעותיהם הקיצוניות של הארכי־הגמון ושל ראש־האוצר סַנטַאנגל, שנמטרו עליה תכופות בזה אחר זה. שנים אלה אסרו את מלחמת־ההכרעה, וקשה היה לנבא מראש מי ינצח. טאלאוורה הוכיח אגב הטעמה יתרה, שקולומבוס זה אינו אלא בעל־הזיות בלבד; צמח בלי יעשה קמח. וגם אם ההצלחה תאיר לו פנים, יש לראות את הדרישות הללו כמופרזות, כזדוֹנוֹת. ואולם אם הענין כולו לא יצלח, הרי ישימו ללעג את קלות־דעתם של מושלי ספרד ואת קלות־אמונתם. ואיזבללה לא הרהיבה עוז להתנגד לו. היא היתה נכנעת לגראנדים של הכנסיה כאחת מנשי ההמון. הלא היא, אשר לתוך פניה קרא פעם הגנרל של המִּסְדָּר הפרנציסקאני בשעת בירור אחת השאלות המדיניות: “אני הוא אשר הצדק עמו, וגם בשעה שאני מדבר עם המלכה מקסטיליה; מה היא? אך קומץ־עפר כמוני”.

גם דעתה היתה, שהמחיר הנדרש בעד אותה התועלת המועטת גבוה יותר מדי. ובהיותה ישרת־מחשבה לא ירדה לסוף דעתן של כמה רמיזות ישועיות בדבריו של סנטאנגל, שרמז לה, כי גם חוזה חתום אין דינו שיתמלא דוקא על כל סעיפיו, ופנתה בעצמה אל קולומבוס. ברם כאן נוכחה וראתה לתמהונה, שאין הוא עשוי עוד לקבל כל נימוק של הגיון. וזה היה המוזר ביותר: נתעלם ממנו לגמרי, שאין לו עדיין כל בטחון של פעולה, שעני הוא ושפל ונלעג וזקוק לעזרת אחרים – והוא יושב ורואה לפניו את הארצות, שיש לגלותן, כשהן לעיניו במציאות, ומיד עם ראשית הדמדומים של אותן האפשרויות מפעמו הרגש, שהשיג כבר והגיע.

ויתכן, שדוקא משום כך הוקסמה כל־כך המלכה והרגישה מעין מגע של משהו אחר מעל לטבע. מחלוקת של ממש קמה בינה ובין האחרים. היא חששה לאחריות. בעלה התיחס בקרירות לכל אותה הַקִבּוֹלֶת, ואולי גם באיבה. ואתו יחד מפלגה שלמה. מן המחייבים היו רק אלינצו די־קווינטאניללא, הארכי־הגמון מטולדו, ראש־האוצר סאנטאנגל והמארקיזה די־מוֹיא, שהיתה ידידתה של המלכה ודברה על לבה בהתלהבות להוציא את הדבר לפועל, ואם גם נימוקיה אינם ידועים לנו. היו אלה בודאי הנימוקים הטהורים בכולם, שמקורם בהתלהבותו של לב אשה לבלתי־רגיל ולרומאנטי.

וסאנטאנגל וסיעתו נצחו סוף־סוף את המלך ואת טאלאוורה. סנטאנגל, מבני האנוסים, סוחר מתון, מדינאי פקח, לא יכול היה לעורר את החשד, שהוא נסחף אחרי דמיונות הבל. יש לי הרושם, שהוא היה מעונין באותה תכנית באופן מיוחד, מטעמים שאין בידינו לבארם כיום. והוא עמד והוסיף נימוקים, שנתקבלו על דעת המלכה. הוא אמר לה, כי מאחר שהיה לה האומץ במלחמתה נגד הכופרים לסכן את הכל, על שום מה תהא מהססת ביחס לענין, שההפסד מועט בו והשכר יכול להיות כל־כך מרובה? הזכיר לה את דבר הִתְרַבּוּת שלטונם של מלכים ונסיכים אחרים, שבאה להם על־ידי גלוי־ארצות – והנה שעת־הכושר לעלות על כולם. ומה גדול יהא המעשה גם לכבוד האלוהים ולכבודה של הכנסיה. ואף אי־ההצלחה אינה עשויה בשום־פנים להטיל צל על הממלכה. העמל וההוצאות כדאים יהיו גם מצד זה בלבד, שעל־ידי מסע כזה ייחקרו כמה וכמה שאלות חשובות ויֵחָשפו לאור עולם כמה מפלאי־הבריאה הנעלמים.

המלכה טענה, שהמצב הפיננסי נתערער כולו על־ידי המלחמה, והיא אינה רשאית לתת פקודות לאוצר בענין, שהמלך מתנגד לו. ואולם לאחר דִיוּן רב החליטה, שתקח את ההוצאות הללו על חשבון מלכותה שלה, הקסטילית, וכדי להשיג את הכספים הנחוצים תמשכן את תכשיטיה. סַנטאנגל ענה על כך ואמר, שאין צורך בזה והוא ישיג מקופות־הקִצְבָה של ארגוֹן את הסכומים הנדרשים. אבל מתוך קוצר־רוח להביא סוף־סוף את הענין לידי גמר, הסכימה איזבללה ללוות מן המלך ברבית גבוהה סכום של שבעה עשר אלף זהובים. (אם נצרף מתוך כל חשבונותיהם של ההיסטוריונים את הסכום הממוצע, יצא לנו, שהשתתפותה של המלכה בהכנות עלו עד לסכום של שלושים אלף מרקאות בממון של עכשיו).

לקולון הודיעו, איפוא, כי נכונים לעשות עמו את החוזה, ותנאיו נתקבלו, מבלי שיוסיפו לעמוד אתו על המקח. ואותה אֲמָנָה נסתיימה במלים אלו: „תם ונשלם בעיר סאנטה פֵי' בעמק של גראנאדה, ביום 17 לחודש אפריל 1492: אני המלך; אני המלכה". וכעבור שני שבועות נמסר לו גם המִנוי הרשמי כאדמירל, משנה־למלך ונציב על הארצות העומדות להתגלות, וכחסד מיוחד ניתן לו מיד התואר דון.

מיקח־וממכר משונה של דמיון והזיה, שלא היה עוד כמותו בדברי־הימים. שני הצדדים חותמים בכובד־ראש מִשְׂרָדי על שטרות שלעתיד־לבוא, שאיש מהם אינו יודע אם יגיעו פעם לידי גוביינא. איזו אישיות פלאים היתה זאת, כנראה, ובאיזה כוח־השפעה היה מחונן, אם עלתה בידו להקסים את המלך, את המלכה, את שר־האוצר המיושב ועוד רבים אחרים ולמשוך את לבם אל הפרובלימה הדמיונית הזאת, שהיתה משורש נשמתו. התפתחות הענינים אינה מובנת על נקלה. תחילה מגרשים אותו, מכנים אותו לרגלי דרישותיו המתעתעות בשם נוכל ואידיוט, מחליטים שלא להתעסק עוד בו וברעיונותיו, ואף־על־פי־כן חוזרים ומשתאים, בשעה שרואים אותו בלתי־נכנע, ואחר מוותרים שעל אחר שעל, עד שמקבלים ומאשרים את הכל כמתוך עִוָּרוֹן, בלא כל התנגדות, כאילו מתוך רצון להפטר מאותו ענין בהקדם, מבלי להאמין כלל בתוצאות ממשיות, ונגשים לאותו מעשה רק כדי להיות מוגן מפני מוסר־כליות, שמא יאחרו את המועד. כזה היה, באין־ספק, מצב־הרוח, שבו נתמנה אדם בלתי־נודע ללא עמדה ושם, לשַׂר היַמים ולשליט עליון על עולם, שעדיין לא נתגלה.

קולון בחר לו את חופה של פאלוס די־מוגואֶר לתחנת־מוצא, משום ששם היתה מושבה של משפחת פינצון, שהבטיחה לו ספינה קלה אחת (קרוולה) נכונה להפלגה – היא היא אותה השמינית, שהתחייב להשתתף בה בהוצאות הכלליות. זמן רב חשבו, שהדוכס ממֶדִינַאצֶלי נתן לו מעין מפרעה לשם רכישת אותה ספינה. אבל אין זה מתקבל על הדעת, שאלמלא כן היה אותו דוכס עומד על כך, שהמשלחת תצא מן הנמל שלו, סאנטה מריה.

קולומבוס, כדרכו, השיב אחר־כך לאותה משפחה בשכר עזרתם זו, רעה תחת טובה. אלנוצו פינצון היה ספן בעל נסיונות, ובלי עזרתו, אומץ־רוחו וידיעותיו את הים, לא היה קולומבוס מגיע כלל לאינדיה המערבית – סיבה מספקת למדי לשכמותו לשנוא אדם כזה ולעבור בשתיקה על מעשיו הטובים והמועילים. אחיו של אלנוצו, מרטין, הוכיח לאחר כך, שרעיון מסע־הגלוי הוֹגה לראשונה על־ידי אביו – מסורת משפחה, מבוססת אמנם על כאב משפחתי עמוק, אבל חסרת־יסוד לגמרי. והכאב מובן. כאשר עורר דיאגו קולון בשנת 1513 אותו משפט מפורסם כנגד הממלכה, שתעודותיו היו למקור עשיר לכמה וכמה עובדות נעלמות, הצהיר אריאס פֶרץ פינצון, בנו של אותו מרטין, שבידי אביו נשתמרה מגלה אחת מימי המלך שלמה ובה היה כתוב לאמר: “שלח אניותיך על פני ים־התיכון לקצוי ארץ ספרד, ומשם למערב בכוון שבין צפון ודרום, עד למרחק של חמש ותשעים מעלות, ותמצא את ארץ ציפאנגו הפוריה והמלאה עושר רב, שגדלה כגודל אפריקה ואירופה גם יחד”. כתב־היד הזה נקנה ברומא והובא לביתם ושם הראוהו לקולומבוס, ומכאן כל תכניתו של זה.

אגדה, שסופרה כנראה לכל בני בית פינצון מדור לדור וינקוה עוד עם חלב אמם.

פאלוס נבחרה, כנראה, מעוד טעם אחר לתחנת־מוֹצָא. על העיר הזאת הוטל קנס מטעם המלך, לרגלי אי־משמעת בימי המלחמה, להמציא לממשלה שתי ספינות מוכנות בַּכֹּל במשך י“ב חדשים. על־פי פקודה מיום 30 בחודש אפריל 1492 נדרשה רשות־העיר להכין את שתי האניות האלה כעבור עשרת ימים ולמסרן לידי כריסטובאל קולון. אבל התושבים מאנו לציית לאותה פקודת־עונשין והממשלה זקוקה היתה לחזור על הפקודות הללו, ועד לידי התערבות קשה. וכדי להוציא את הדבר לפועל נשלח לפאלוס פקיד מטעם צבא־החצר, יואן די פנאלוסה שמו, שהוטל עליו לגבות מאותה הרשות המקומית שתי מאות מאראוודיס ליום עד אשר ימציאו את הספינות הנדרשות. והואיל וגם הכסף לא שולם וגם הספינות לא הוכנו, השתמשה הממשלה בהחרמת־רכוש מאונס, וכך ניטלה הספינה „פינטא” מידי בעליה בכוח־הזרוע.

רק הספינה „סאנטה מריה" היתה אניה ראויה לשמה, בעלת מאה ושבעים טונות, כמתכונת ספינות־המלחמה הספרדיות, הגלאוֹנוֹת, עם מכסה מתוקן כראוי. שתי הספינות האחרות, אנית־השיט המהירה „פינטא" כלומר המצויירת, והקטנה, „נינה“, התינוקת, היו כלי־שיט קלים בעלי שלושה תרָנים, פתוחים באמצעיתם, מכוסים בקצותיהם ומוגבהים למעלה, עם מצודות קטנות לפנים ולאחור ועם תאים למלחים. ל„נינה” היו רק מפרשים רומיים. את הספינה „סאנטה מריה" חכרו בשם המלכה, עליה התנופף דגל־האדמירלוּת ואותה נִהֵג קולון בעצמו. קברניטה של הספינה „פינטא" היה מַרטין אלונצו פינצון, ואחיו ווינצטני יַאֶנץ נהג את הספינה „נינה“. לספנים נמנו סאנדו רואיץ, פדרו אלונצו ניניו וברתולומאו רולדאן, זה שעורר אחר־כך את המרד נגד קולומבוס. כנוטריון ממשלתי נלוה אליהם רודריגו די אסקַבור, כשוטר־ראש דיאגו די־אראנא מקורדובה, דודה של ביאטריצה, וכמפקח ראשי ובא־כוח הממשלה רודריגו סאנצ’ז איש סֶגוֹביה. בעל־האניה „סאנטה מריה”, הקַרטוֹגרף המפורסם לאחר־מכן יואן די־לא־קוסא, שמש באניתו ראש־חִבֵּל וראש־תורן, ובעל הספינה, „פינטא", כריסטובאל קווינטרו, אזרח העיר פאלוס, השתתף, כנראה, בנסיעה כנוסע סתם, ואליו נספחו עוד אחדים כמרדפי־הרפתקאות. מצויים היו שם עוד גם רופא אחד ורופא פצעים, שהשליכו נפשם מנגד ויצאו במסע המסוכן הזה.

כל אלה היו בני־אדם, שבקשו להשיג משהו, חלמו על עושר, ולמען החלום הזה נכונים היו לסכן עצמם במעט. ביניהם גם יורדי־ים רבי־נסיון, שלא ידעו מורא ושהמופלא בכל אותו עסק היה בו משום גרוי לרוחם. וזולת אלה פקידי ממשלה, שמתוך הכרת־חובה נשמעו לפקודה זו, שבאה מגבוה. ואולם בכל אלה לא יכול היה האדמיראל החדש להסתפק. בזה לא היה לו עוד המַצָּב השלם הדרוש לספינה. אלה לא היו עשויים למלא את כל העבודות הקשות. ומאין יבוא החיל הנחוץ לו? זה היה הקושי העיקרי מראשיתו. ובין המלחים והספנים הפשוטים שבהמון עוררה השמועה על־דבר תכניותיו של אותו איש גינואה מעין פחד שבאמונת־הבל, וכנראה שהיה קיים קשר חשאי למנוע ממנו כל שרות.

אי־לזאת יצא כרוז־מלכות, שבו נאמר, כי כל אשר יִלָּוו אל ספינותיו של הקברניט־הגנרל כריסטובאל קולון ישוחררו מפשעיהם הפליליים. תחבולה אחרונה היתה זאת, שאפשר היה להאחז בה. ובפקודה, שנשלחה אל כל בתי־הדינים והערכאות נאמר מפורש: “כידוע לכם פקדנו על כריסטובאל קולון להפליג אל האוקינוס. והנה הוא מודיע לנו ואומר, שבכדי להשיג את החיל הנחוץ לו לשלוש ספינותיו, יש לתת לו את הבטחון, שלא יובאו עוד בדינים, כי בדרך אחרת אין הם נאותים ללכת עמו. והואיל ונתבקשנו לתת את הפקודות בנידון זה, והואיל ואנו רואים את הדבר לנכון, הננו מכריזים בזה ונותנים את הבטחון לכל אלה יחד, ולכל אחד מהם לחוד, אשר יפליגו עם כריסטובאל קולון הנ”ל בנסיעה הנ“ל לים האוקינוס הנ”ל, והננו מאשרים ומקיימים, שלא יוטל עליהם ועל רכושם כל עונש לכל פשע, שנעשה על־ידם עד היום הזה, וחוק זה יעמוד בתקפו לכל ימי הנסיעה ועד שובם לבית ועוד שני ירחים תמימים לאחר־כך".

ומאליו מובן, שלאחר זה אין עוד מחסור בבני־אדם. מתלקטים אליו מן הגרוע שבאספסוף: רוצחים, שודדי־ים, פליטים מבתי־הסוהר ומן התליה, גנבים, מזייפי־מטבעות, כל הריקים והפוחזים שבמדינה כולה. ולקולומבוס לא היתה ברירה. הוא קבל אותם כולם. (מאליו נזכרים כאן באותו מחזה גראנדיוזי ומצחיק כאד, כשדון־קישוט מתיר את הכבלים מידיהם של אסירי ספינותיו ונושא לפניהם את המדברות הנעלים של האביר, שנהפכים מיד ללעג ולקלס בפיהם). ואולם גם מבין חלאת־אדם זו חזרו בהם מיד רבים, ואף־על־פי שהובטחה להם משכורת של מלחי אניות־מלחמה, ואף־על־פי שסולק להם השכר לארבעה ירחים למפרע. האימה היתה גדולה מן הסקרנות. העיר והחוף היו מלאים שמועות רעות. המרי והסרבנות התחילו מתבלטים לאט־לאט, וגם הפועלים שהיו עסוקים בתקון בדקי־הספינות עשו את עבודתם רק כמי שכפאו שד. וכל פעולה הוצאה רק על־ידי הטלת מרות קשה ועל־ידי מלחמה מתמדת כנגד דעת־הקהל שבחוץ.

בתחילת חודש אוגוסט הוסרו סוף־סוף כל המכשולים, והצי עמד נכון לדרך. קולומבוס סידר את עניניו, לקח ברכת־פרידה ממכבדיו וידידיו ומסר את בנו דיאגו, שנמצא עד עתה בבית־הנזירים של לא־ראבידה, להשגחתו של אחד הכמרים בעיר מוגואֶר. עליו הוטל להביאו אחר־כך לחצר המלכות, כי המלכה מנתה אותו בכתב־מנוי מיוחד לנושא כליו של הנסיך דון יואן – כבוד, שניתן רק לבני־עליה מן המדרגה הגבוהה ביותר. לפני צאתם לדרך הלך האדמיראל עם קברניטיו, ספניו וכל החיל אשר לו להתפלל ולהתוודות בבית־הנזירים של לא־ראבידה, להתקדש ולהטהר מכל העוונות והחטאים. מאה ועשרים איש נמצאו בסך־הכל על פני שלוש הספינות. קולומבוס עצמו היה ער כל אותו הלילה ושהה בתפילה ובשיחה עם נזירי הפראנציסקנים, ולמחרת הבוקר של יום ג' באוגוסט יצא בלוית אב בית־הנזירים יואן פֶּרֶץ את הכנסיה ופניו אל החוף. אוכלוסי־העיר כולם נאספו על שפת הריוֹ טינטוֹ. ובשמונה שעות בבוקר פקד האדמירל מעל מכסה האניה „סנטה מריה" בקול גדול בשם ישו המשיח לעקור את העגנים ולהניף את המפרשים.

 

פרק ששי: הַמַּסָּע אֶל הַתַּעֲלוּמוֹת    🔗

אם אמנם כריסטוף קולומבוס הוא אשר נעל את שער ימי־הבינים, כמקובל בהיסטוריה, על מנת לפתוח פתח לתקופה החדשה, הרי ראוי יהיה אותו רגע, שבו הפליגו שלוש הספינות הדלות ההן מחופה של ספרד, להחשב לרגע־ההכרעה החשוב ביותר שבדברי ימי האנושיות.

עלינו לשוב ולהחיות לפני עינינו את העלילה הכבירה הזאת. היא נעשתה לנו הרגל וודאי, עד שאבדו לנו ביחס אליה אמת־המדה וההסתכלות הנאמנת. העיקר והמיוחד שבכל אותו מעשה נגזר עליו, שאינו ניתן להיקש, וגם הדמיון הנלהב ביותר אינו על פי הרוב אלא משהו מסמא את העין לעומת התמונה הנאמנת.

לא באותו הוותור על כל יחסי החברה הקיימים, יש לראות את הגודל שבהחלטה זו. לא בוותר על ההרגלים, על המקובל, על הקיים, על הקבע ועל כל המוגן על ידי החוק והחברה, אלא בהתרקמות הפנימית של הבאות, של העתיד־לבוא, של אשר־עדֶן־לא־היה – הלא הוא הרעיון העמוק של דון־קישוט כולו.

בזה מתבטא אותו הכוח האפל של האדם מימי הבינים, שאינו מודה בהחלטה העצמית, והוא נשאר אך יצור־בראשית בהרגשותיו ובמעשיו, ועיניו נשואות אל אותו משהו הנעלם ואל ההתמכרות אליו. רליגיוזיות זו של קולומבוס אינה, איפוא, לא מסוה ולא תואנה ואינה מבוססת כל עיקר על אורח־חיים דוגמתי. משורש נשמתו הוא, ובדרך זו הוא מבין גם את דבר שליחותו ואת תעודתו. חייב האדם להתיצב אל עומת האלמנט כאל מול כוח שפל מחוסר נשמה על מנת להכניעו, ויעבור עליו מה.

קשה עד מאוד לשער אפילו שיעור כל־שהוא את מהלך ההרגשות של בני־האדם ההם, אשר יצאו והפליגו על־פני מדבר־הימים בכלי־השיט הדלים והשבורים ללא כל צידה הוגנת. רק תעתועי־דמיון בלבד הם כל הנסיונות שנעשים ממין זה, מעין תסביכים מודרניים של הרגשות, או חזיונות פיוטייים בעלמא. בשניהם אין למצוא כל ספוק; רק נסיון בלבד. לדעתי אין ביכלתנו לתאר לעצמנו את הדבר כמו. ואין גם להקיש מפעולות דומות לזו בימינו, כגון המסע לרחבה של אפריקה כולה, גלוי הציר הדרומי, התעופה לארצות הציר הצפוני, מעוף האוירון על פני האוקינוס האטלנטי, ושאר כל הפעולות הדומות לאלה מן המאות האחרונות, שנעשו והוצאו לפועל בתוך מסורת המדע וחוקי הטבע ובתוך בִטחה בסדר הקוסמי המקוים.

וכל אלה חסרו לו לקולומבוס ולבני לויתו. חסרו להם כליל. בנין־הארץ, גדלה, כוח־הקליטה של האדם, כוח פעולתם ובטחונם של כמה אמצעי־עזר היו עדיין בחזקת הנחה, השערה ואמונת־הבל. דבר עוד לא הונח, לא לומד מן הנסיון ולא נתאשר על־ידי עדות נאמנה. למן קו־אורך ידוע על פני האוקינוס היה הוא האדם הראשון, וכל אשר נראה וכל אשר אירע נמצא על הגבול שבין החיים והמות. והיום החולף מעורר פחד ואימה. וכל פרסה ופרסה מוסיפה על האימים. ולאמתו של דבר הרי אין כל מטרה לעינים. כל אשר נודע ונשמע, אינו אלא דמיון, או לכל היותר הנחה, והמחשבה אינה עשויה למצוא לה בדרך זו כל נקודת־מוצא. האופק מקומר, וקמרונו מעורר זועה למבט־עין בלבד. והמבט נודד מיואש בין שמים ומים. הספינות מחוללות על סביבן, לפנים, לאחור, ימין ושמאל כבמעגל נחפז מסתחרר, והם ככדור מושלך ומשולח ללא־תכלית על פני המים הרבים והגועשים. וכאן מקורה של אותה פלצות־אימים, שנאחזה בלבבות, האָין, והצפיה לאין. כל אחד מאתנו הרגיש מעין הרגשה זו בימי ילדותו, בחלום הלילות. חלום תורשתי הוא: הנה אתה מפליג אל קצוי־עולם, והנפש כולה מלאה את האימים הגדולים לעומת האין.

חלק ממכתביו של קולומבוס ומרשימות־מסעו נתגלו רק בשנת 1791 על־ידי נאוורֶטֶה, רב־חובל ספרדי, ונמצאו בתוך הארכיונים של המנזר סאן אסטֶבאן ושל הדוכס לבית וֶוראגוּא, מצאצאיו של האדמירל. אלה נכתבו בעצם ידו של קולומבוס, והיה קשה עד מאוד, כמעט בלתי־אפשרי, להעבירם ללשון חדשה, מבלי לטשטש את תכונת הכותב המיוחדת, את אופן הכתיבה הנושן הלז, את האותיות המחוקות, את הבטויים הנושנים בעניני הספנות, שיצאו מכלל שמוש, את המלים האיטלקיות והפורטוגיזיות, שהיה מערבבן תכופות בלשונו ואת הסגנון המרושל, שהיה חסר כל סימני־ההפסק. את היומנים שנכתבו באניה פרסם הֶרננדו קולון יחד עם ההגמון לאס־קאזאס עוד בשנת 1536.

סגולה מיוחדת היה לו לקולומבוס, שנתגלתה גם במסע הראשון הזה וגם במסעות הבאים – והיא נזכרת לשבח אחר־כך אפילו על־ידי אלכסנדר לבית הומבולט – והיא: ההסתכלות החדה והנכונה בתופעות־הטבע, שלא נכנסו כלל ועיקר בגדר נסיונותיו עד אז. הוא רושם את הרשימות המדויקות ביותר על כוונם של זרמי־המים, על ההצפה־בצורת־איים של האַצות בים, המכונה הסארגאסואי, על שנוי מזג־האויר שבים, על מעוף־הצפרים וביחוד על תופעה אחת, שבודאי עוררה את אי־מנוחתו שלו ושל בני־לויתו: נטיית מחט־המצפן ותנועת כוכב־הצפון התלויה בנטיה זו – גלוי זה, שבלא ספק יש ליחסו לו כלמגַלָּה הראשון.

היה זה ביום 13 לחודש ספטמבר לשנת 1492, לעת בוא הלילה, ופתאום הבחין וראה, שמחטי־המצפן נוטות מצפונית־מזרחית לצפונית־מערבית – עובדה, שעוררה פחד בלב המלחים, ככל שהוא מספר בעצמו. הוא תקן את המחטים על־פי מתודות נושנות כאלה, שהיו בודאי מבולבלות, כאשר מבולבלים תיאוריו בנידון זה. ואף־על־פי שמכל אותו התיאור יוצא ברור, שלא היה לו מושג כל־שהוא במובן המדעי מן המאורע שאירע כאן, ויחד עם שאר המלחים נע בו לבו למראה התמורה בטבע, כאילו נשתנו כל חוקי בראשית, והם הגיעו ובאו אל עולם חדש וחוקים חדשים – הרגיש הוא עם כל זה, שנטיית המחט עשוייה לשמש אמצעי לסמן בה את קו־האורך ולקבוע על־ידה את נקודות־המקום הדרושות.

לעולם לא ידע לחשב נכון חשבון של סַפָּנוּת. ידיעותיו לא היו מספיקות לכך. וכאשר נסה ידו בכך, היו התוצאות רעות לרוב, כאשר הוכיחו כמה וכמה בדיקות מיוחדות. אבל הוא לא הלך אחר המחקרים. המחקר לא היה מֵענינו. הוא ידע לקבוע פעולה, אבל לחקור את הסבות לא ידע. הוא ידע להסתכל. הוא ידע להציג שאלה ולחתור בכוח־המשיג אל מעבר לעצם, ששמש לו חומר להסתכלות. אבל לכל זה אין שייכות אל הדיוק של המתבונן ואל ההתבוננות המדעית בכלל. זו חטיבה בפני עצמה היא, וחטיבה חשובה למדי. מכל הדו"ח שלו, גם בשעה שהוא מתאר את תנודת־המצפֵן, המעוררת פחד, את ים־האצה המתחלף בצורותיו, את מעוף־הצפרים, או כל אשר מתואר על־ידו, נראה בעליל, שהיה מחונן בהסתכלות נאמנת, שהיה בעיקרו חוזה חזיונות, ושאת תעודתו כולה הוא שואב מתוך החזון. כי אלמלא היה הדבר כן, היה הוא באמת אותו נוכל רמאי ומרדף הרפתקאות, כפי שכנוהו רבים מבני דורו, שנתקנאו בו ורדפוהו על צואר.

ואף־על־פי־כן מובטחני, שעם כל אלה תיארתי רק את הקוים העיקריים בלבד אשר למהותו ולאפיו.

יומנו מן הנסיעה פותח בעקיפין ובחגיגיות יתרה בקובלנה גלויה כלפי מלכי ספרד; סוקר את מעשיו של הכותב ואת מאמציו, מביע תודתו על כל הטובות אשר הראו לו מראש, או שהוא מאשרם במלים יבשות סתם, ומבטיח לרשום מלילה ללילה את כל אשר יעבור עליו ביום, עד אשר יגלה את אינדיה. “ואולם לכך דרוש קודם כל”, מסיים הוא כדרכו בקשיות־עורף שבהכרה, “שאוותר לגמרי על השינה, אם עלי למלא אחר רוב כל החובות הללו”.

ואין אלה דברי רַהַב בעלמא. כך נהג הלכה למעשה. הוא וותר על השינה במשך שבועות תמימים, כלשונו ממש. במובן זה חושב אני אותו דוקא לאיום, למבהיל. ואמנם קשה היה לו באותם השבועות הראשונים לתת שינה לעיניו. כרוח שחורה שלא מעולם זה עמד למן שקיעת החמה ועד אור הבוקר על פני הספינה “סאנטה מריה” ועיניו, עיני הקנאי, הקופאות בשלהבתן, נעוצות במערב. יש לשער, שבני־לויתו, הסרים למשמעתו, לא רחשו לו אהבה יתרה. כגון אלה אינם מתחבבים על הבריות. והלא כה דבריו על עצמו: “אני איני יודע לחבב את עצמי בדברים; להפך, חושבים אותי ליבש וקשה”. אותה המתיחות שבהכרה עד לידי שתוק החושים, שמתחה את רוחו עד יום השנים־עשר באוקטובר, הרחיקתו מכל חברת אדם. ואפילו אותם הבריות, שלא ידעו פחד בפני כל אדם, נסוגו אחור מפניו וסָטו ממנו כמפני כַשף נעלם. ואולם יחד עם זה היה הוא אנוס להשגיח עליהם יותר מאשר הם עליו. וכדי שלא יגיעו עד מהרה לתאוות המרדנות מקוצר־רוח, השתמש מיד באמצעי בלתי־כשר ביותר, כדי להטעותם במרחקים שעברו בהם: “פנקסנות כפולה” הנהיג – המספרים הנכונים של פרסאות־הים שעברו בהם רשם למענו, והמספרים המופחתים למען בני־לויתו. ותחבולה זו הונהגה, כנראה, בכל שלוש הספינות, כי בשעת מזג־אויר שקט אפשר היה לבוא בדברים מספינה לחברתה.

קו מוזר אחד מציין את אופן הכתיבה שביומנו: פותח הוא כרגיל ומדבר בגוף ראשון, ופתאום, ללא־מעבר, הוא מדבר על עצמו בגוף שלישי, כעל האדמירל. נראה לי, שאין זו רק רשלנות־בסגנון סתם. כנראה שהענין עמוק יותר. האני והאדמירל עמדו בלבו זרים אחד לעומת רעהו. אלה היו שנים בני מדרגות שונות, בני אחריות שונה ובני חשיבות שונה. האחד חשדני, רגזני, נגוע־הזיות, שבע־יסורים ויגע־נפש, והשני – ציר שלוח מאת האלוהים לפעול גדולות ונצורות, שהורם עד לידי סמל, שאין לראות בו כל פגם.

כיון שכעבור אך שלושת ימי הנסיעה נשבר משוט־ההגה של הספינה „פינטא" (חשדו בכריסטובאל קווינטרו, בעליה של אותה ספינה, שהוא עצמו הסב מראש אותו הנזק), אנוס היה הצי הקטן להתקרב אל האי הקאנארי לאנצֵרוט, ורק ביום השמיני לחודש ספטמבר יכלו לשוב ולהמשיך את דרכם. ביום השבעה־עשר לחודש רושם הוא בפנקס־המַּדֶּרֶך שלו, שמזג־האויר הולך ונעשה קל יותר וצפור לבנה נראתה לו, שאינה לנה לעולם על פני הים. האוקינוס שקט כנהר אשר על יד סווילה. ביום התשעה־עשר לחודש התרחק הצי עד למרחק של ארבע מאות פרסאות־ים מן האיים הקאנאריים. ביום העשרים לחודש קולט אחד מהם בידיו צפור, הדומה לסנונית־ימים, ואולם לאחר בדיקה מעולה יותר מבחינים שאין זו אלא צפור־נחלים. ואולי סוּפר כל זה רק על מנת לעורר תקוה בלב. גם אלקאטרז, צפור ממין הקָאָת, התעופף מצפונית־מערבית לדרומית־מזרחית. על־פי זה חושב קולון, שבצפונית־מערבית נמצאת יבשת. ביום העשרים ואחד לחודש שקטו הרוחות. בלילה נתכסה הים בשכבה כהה של עשב. וביום העשרים ושנים, בהתחולל רוח שמנגד, רושם קולומבוס: “האדמירל אומר בזה, שאותה רוח בלתי־מצויה היתה נחוצה לו למען אנשיו, שהתחילו להֵרָגֵן ביניהם ולומר, שמתחת לקוי־השמים האלה אין רוחות מנשבות ולא יוכלו לחזור מכאן”. וביום העשרים ושלושה לחודש מתחילים אנשי־הספינות להתלונן על שהים אך שקט תמיד וחלק. ואולם מיד מתחיל הים גועש מבלי נשיבת־רוח, והוא הולך וסוער לתמהון לב כולם. וקולומבוס מעיר על כך: “כדבר הזה לא נשמע מן העולם, מימי צאת ישראל ממצרים ופרעה וחילו רדפו אחרי משה”.

וכך הולכים ונשנים אותם המאורעות: הרוח הבאה והחולפת, הצפרים והדגים המתגלים כפעם בפעם, שטחי־הדשא הירוקים והפלאיים על פני המים, הערפלים הרכים, הפושטים בקצוי האופק, המפיחים בלב את התקוה ליבשת מתקרבת וגוררים אחריהם לאחר־כך אך אכזבה מדאיבה, מסילת־הכוכבים, ענף של שושנים, שצף על פני המים או צנור שהועלה בחכה. אין בטחון בכוון־הדרך, ומספינה לספינה מטכסים עצה עם אלנוצו פינצון על שנוי המהלך, ואותו רב־החובל למוד־הנסיונות מוכיח בהחלט, שיש לשנות את הכוון – והאדמירל נוטש את הכוון הישר בדרך למערב ומפקד להטות את ההגה לעומת מערבית־דרומית־מערבית.

בזמן האחרון נתעוררו כמה ספקות בנוגע לאומץ־רוחו ולבטחונו של קולומבוס בשעת נסיעתו. יש שנסו להוכיח, כי הוא עצמו הושפע מפחד בני־לויתו, התחיל מהסס ומתירא ואף נסה להרהר על דבר נסיעתו חזרה. ורק הודות לאלונצו פינצון, שעמד על כך בכל תוקף, עמדו בנסיון. ואולם כדי להוריד את פעולתו של פינצון בדיוטה אחת למטה, מוסיפים, שעסקים חומריים מרובים היו נתונים כאן בכף ההכרעה, עד שלא יכול היה כלל לחזור, מבלי שיביא תחילה אותם הענינים לידי גמר.

בכל הדברים האלה אין אני מאמין. סיבות חיצוניות אולי מאשרות את הדברים, ואולם אי־הספק הפנימי גלוי לכל עין ואילו היה כל זה גם אמת, כלומר: אילו היו מוכיחים כדבר הזה בעובדה של מאורע אחד, של יום אחד או של שעה אחת, הרי יהיה זה בלתי אמתי מצד האנושי והפסיכולוגי. תמיד יש למצוא הוכחות וראיות חותכות, העשויות לעורר מבוכה ובלבול במקום שחסרות התמונה וההסתכלות. לחזור – מלה זו לא נוצרה בשביל האדמיראל של “ים־האוקינוס”. דון־קישוט נותן שיסקלוהו באבנים, שישימו אותו ללעג ולקלס; דון־קישוט מוותר על שינה ומאכל; משליך נפשו מנגד, מפקיר עצמו – אבל אינו חוזר.

הרנאנדו קולון מספר, שאנשי הספינות המורדים קשרו קשר להשליך את האדמיראל באחת משעות הלילה הקבועות, בעמדו שנית שכור מן הכוכבים, אל תוך הים. (וראה: הנה במלים פשוטות, במאמר מוסגר אחד, כל דמות דיוקנו של אותו אדם! שכור מן הכוכבים! ולעינינו הוא ניצב פתאום כמצוייר בידי גרֶקוֹ. באופן נמרץ מזה אין להתבטא). כל אותה סצינה נסערת, שבה חותך האספסוף המתקומם לקולומבוס שלושה ימים של חיים, אם עד אז לא תתגלה לעיניהם היבשה, אינה נזכרת על ידו. מקורה בספור של סופר דברי־הימים מבני דורו, אוֹביאֶדוֹ, שחבר כמה וכמה עובדות יחד, שאינן עומדות בפני הבקורת. בנקודה זאת דוקא יש לתת אמון לאדמיראל, שכל אותה ההתקוממות לא היתה חשובה ביותר, ואם אמנם יש להתיחס בספק לכמה וכמה מרשימותיו. אילו היה מגיע הדבר לידי התקשרות ומרי, לא היה חוסך עצמו מלספר עליה ברוב דברים ובגאון, כדרכו. כאן היה מוצא לו עילה לקשור לראשו זרי־תהלה ולהתימר בכוחות־הרוח שלו. ואולם הוא מספר רק על קוצר־רוחם של אנשיו, על אבוד אומץ־הרוח, על חוסר־הסדרים, על אי־הסבלנות ואפילו על התנגדות ומרי. אבל על קשר והתקוממות אף לא מלה אחת. באותו יום, שבו היתה צריכה לצאת לפועל ההתקוממות, ביום העשירי לאוקטובר, הוא רושם: “הם התאוננו על אורך ימי הנסיעה ולא חפצו להמשיך. האדמיראל השקיט אותם, בתארו להם את התועלת, שתצמח להם ממסע זה. ואולם הוא הוסיף ואמר להם, שכל תלונותיהם הן לשוא, הואיל והחלטתו הגמורה להגיע לאינדיה לא תֵחת מפני כל”.

ואף־על־פי־כן לא עשה שקר בנפשו וידע שמצבו הולך ורע מיום ליום. כל האותות, שעל פיהם היה אפשר לקוות, שמדבר־המים השומם יגיע לסופו, היו אותות שוא. ההרים והערים שנשקפו מרחוק, היו רק תעתוע חושים בלבד. הספינות היו חלשות יותר מדי לנסיעה ארוכה כזאת, ובכל רגע גדל החלל, שהרחיקם ממולדתם – ואיככה יוכלו לחזור בדרך זו, אשר לכל האורך והרוחב אין חוף אחד לתקן בו את הספינות הדלות הללו ולהצטייד במזון חדש? והמזון כבר הלך ונתמעט עד לעורר דאגה ופחד. והוא ידע היטב את הסכנה הצפויה – ואם גם בז לה בלבו, ואם גם בקש להרחיקה ממנו בהיותו חי את הבאות, “שכור מן הכוכבים”. אדם כערכו, נעלה ונבדל ברוחו על בני סביבתו, אין ספק שהשפיע על הבריות הפשוטים, הגסים, בכוח־ההחלטה הגוזר עד לבטול כל רצונם. בו נתגשם כל הפלאי והבלתי־נתפס שבכל אותה אכספדיציה. וגם החיים המשותפים בספינה לא פתחו להם אף פתח כל שהוא להבנת חידה זו. הוא הוציאם ומסרם לתוהו זה, לאין – וליאוש לא היה מקום כלהתקוממות. בו תלוי הכל. וכנראה, שגם האמצעים בידיו הם, וגם מאמר־הכשפים, אשר לא חונן בכמו אלה שום בן־תמותה. וכאן הסיבה לכל הצייתנות הזאת שלהם בכלל. שכן אם לא היתה נשארת בלבם שארית זו של הבטחון בו – בטחון מעורה בתוך פחד – הרי איני יכול למצוא על שום מה לא רוצצו את גולגלתו מיד כעבור שלושת ימים ולא זרקו את נבלתו לתוך הים, במקום למסור את עצמם לעברי פי שאול במשך עשרת שבועות על ידו ועל ידי האחים פינצון, שהוקסמו ממנו.

באותו משפט של דיאגו קולון, שכבר נזכר לעיל, מסר אחד המלחים של הספינה “פינטא”, פראנציסקו גארציא וואליחו שמו, עשרים ואחת שנה לאחר הגלוי, את הדברים האלה: “באור ליום ששי, הוא השנים־עשר לחודש אוקטובר, היה ליל ירח. ואדם אחד, יואן רודריגואץ בירמיחו שמו, מתושבי העיר מולינוס בגליל סווליה, ראה גבעת־חול במרחק, פקח עיניו לרוחה וראה יבשת. מיד קם ונחפז לאחד התותחים, העלה אש וקרא: ארץ, ארץ! והכל פרצו ועלו על המכסה וישבו צופים וערים עד צאת היום הבא!”

בפנקס־הרשימות מסופר אחרת. שם נאמר: עינו החדה של האדמירל הבחינה עוד בשעה העשירית של הלילה באור, שהתנענע אילך ואילך, ומיד הכיר שאור מלאכותי הוא, שהועלה בידי אדם. גם האחרים, שנזעקו על ידו, ראו זאת. אז פקד האדמירל על המלחים שבסל־הצופים להשקיף היטב אל המרחקים, הזכיר להם גם את דבר התשורה, שתנתן על־ידי המלכה בסכום של עשרת אלפים מאראוודיס לזה, שיראה לראשונה את היבשה וּמִשֶּׁלּוֹ הבטיח להוסיף חולצת־משי אחת.

ואולם לא אותו מלח מסכן הוא שזוכה בפרס. האדמירל נוטלו לעצמו – ותיכף למחרת־הבוקר בהשתפך מלחי שלוש הספינות בשירת ההלל. יש אומרים מרדיפה אחר בצע עשה; יש אומרים מרדיפה אחר כבוד, ויש אומרים משניהם גם יחד. להצדיקו על מעשה קטנוני ומגונה זה, אין מעיזים אפילו פרקליטיו החרוצים ביותר. ואף־על־פי־כן: תאוות־הבצע ותאוות־הכבוד אינן קולעות כאן אל עצם הנקודה. כל זה היה נמוך ממנו. היתה זאת ביחוד הרעבתנות הנוראה של האדם, שנפשו כלתה להיות הראשון, כאילו הארץ, האדם והגורל, חייבים להעלות לו את המס הראוי לו, גם בגדולות וגם בקטנות.

לא רבים מבני־התמותה זכו לרגע מרומם כזה, כאשר זכה לו קולומבוס בדרוך רגליו על היבשה באדמת גואנאהאני, ולא רבים היו שירי ההלל, ששמשו מבוא לטרגדיות־דמים כאלה, להשתוללות של רדיפות ושחיטת בני־אדם, כשירה זו אשר הושרה על־ידי מלחי שלוש הספינות של האדמירל ביום 12 באוקטובר 1492.

 

פרק שביעי: הָאִינְדִּיּוֹס וְהַזָּהָב    🔗

גוּאנאהאני היה שם האי; צלצול מיוחד של הברות; מעין ניבי־בראשית ילדותיים־תמימים של חקוי־קולות. על קבוצת איי־באהאמה הוא נמנה. מחלוקת הגיאוגרפים המלומדים הביאה רק כעבור ימים רבים לידי קביעת־המקום, שאין זה אלא אותו האי, הנקרא כיום אי־וואטלינג. חקירות נוספות בו־במקום לא יכלו כלל לבוא בשאלה, כי לא נותרה כאן שום מסורת. כעבור שנים מועטות לאחר הגלוי, נשתלחו כל התושבים השקטים והישרים של אותו חבל־איים כבהמות־טבחה לקובה על מנת לצלול שם ולדלות פנינים או למלא עבודות־כפיה במכרות, וכעבור ימים מועטים נכחדו כולם מן העולם. עוד בשנת 1520 מצאו ספינות ספרדיות את האיים הפורחים הללו שוממים כולם ללא נפש חיה.

האדמירל קורא אליו את שני רבי־החובלים ואת הנוטריון של הצי ודורש מהם להיות לו לעדים נאמנים, שהנה הוא כובש בשעה זו את האי בתוקף משפטי למען המלך והמלכה. מריק חרבו, מנופף את הדגל הקאסטילי ומפקד על כל בני־לויתו, שישבעו לו שבועת־אמונים כאדמירל ומשנה למלך. טכס חגיגי זה, אין ספק שתִּכנו לעצמו מראש על כל פרטיו. בו נתגשם חלום אחד ממסכת חלומותיו המרובים. אירע לו את אשר יארע פעם לאחד מרבבה: התגשמות חלום, שהרוהו בסתר ובצער. רושמי הרשימות מספרים, שבני־לויתו כמעט נטרפה דעת עליהם מרוב התרגשות. נשקו את ידיו. והללו, שרק תמול היו במתקוממים, נכנעו עתה לגמרי. ואין פלא. כוח־ההכרעה של הרגע נעלה היה על כל הגיון אדם. זעזועים כבירי־כוח כאלה יש, שבהם פוסקים הרשעים מלהיות רשעים, החלשים אינם חלשים עוד, המדוכאים אינם מדוכאים – יצרי־הטבע האלימנטריים פורצים ויוצאים ושוטפים ומכלים את כל הסגולות ואת כל השאיפות אשר בדרך למטרה. וגם אותו האספסוף האירופאי, אין ספק, שלא מצא לו קורת־רוח בגלוי השמחה בלבד. בתוך השכרון הזה נתערבבו מיד התקוות הנועזות והפראיות ביותר. ואותה ההתלהבות למראה התשוקות שלא באו עוד, הפכה כרגע את כל אחד מהם למורד ולמתקומם בחשאי, העלול לכל מעשה פשע.

נער בן עשר הייתי, כשקראתי בפעם הראשונה האיך קולומבוס כובש “בתוקף משפטי” את האי גואנאהאני. וזכורני, שאותן המלים “בתוקף משפטי” הפליאוני כל־כך, שימים רבים עוד הוספתי להרהר בהן. בתומת לבבי שאלתי את עצמי: כיצד היה כדבר הזה? והרי באותו אי ישבו בודאי בני־אדם, ועוד מימים קדם? ואולם על הכל עוררה את תמהוני אותה הפשטות שבכל מהלך־הענין. הספרדים לא שאלו כלל ולא בקשו לדעת, אם אותה ארץ שייכת כבר אולי למישהו אחר. ואם כן, מה יש לדבר כאן על־דבר “תוקף משפטי”? ובנפשי עירוב־מושגים. מאליו מובן, וביחוד לאחר שבכל הספרים הובאה אותה עובדה באותה פשטות, כדבר המובן מאליו, ולא נמצא לי גם אחד, שיהא משתף עצמו עם אותה תמיה ילדותית.

האדמירל כינס סביבו את ילדי המקום, ואלה דבריו עליהם – הדברים הראשונים, שנכתבו בידי אדם על אותם היצורים הפלאיים והרכים, בני האיים ההם: “ראיתי ונוכחתי כי הללו בני־אדם הם, שנוכל לרכוש את לבבם לאמונתנו הקדושה על־ידי רכות־לשון וענוה ולא על־ידי כוח ואונס. ומשום כך נתתי לאחדים מהם פנינים של זכוכית צבעונין וכִפות מגוונות ועוד חפצים חסרי־ערך כאלה, שהפיקו מהם שמחה יתרה ורכשו מיד את לבבם לאהבה. מהרה באו והתקרבו אל ספינותינו בשחִיה, הביאו לנו תוכים, חוטי־פשתן, חרבות־עץ ועוד כהנה וכהנה, שהחליפו בחפצים שנתַנו להם: צעצועים ופעמונים קטנים. הגברים והנשים מהלכים ערומים לגמרי. קומתם יפה, אבריהם נאים וגם פניהם. תנועותיהם נאות, משרתים טובים הם, כנראה, ובעלי מזג טוב. חושבני, שנקל יהיה לעשות אותם לנוצרים”.

שני ימים לאחר־כך, כשגמר עם נפשו להפליג לצד דרומית־מערבית, שלפי רמיזותיהם של האינדיוס (כך כנה אותם, שכן ודאי היה לו, שהוא נמצא באינדיה) נמצאת שם עוד יבשת אחרת, רושם הוא ביומנו, שעם דמדומי הבוקר היה חוף־הים מלא אנשים צעירים, גבוהי־קומה כולם. “אכן זה גזע־אדם יפה עד למאוד. שערותיהם אינן מסולסלות, אלא נופלות להם ויורדות עד למטה, והן עבות כשערות הסוס. העינים יפות ובלתי קטנות לגמרי. עור־בשרם אינו שחור, ודומה לעורם של תושבי האיים הקאנאריים. רגליהם ישרות מאוד. חקרתי היטב ודרשתי להוציא מפיהם, אם יש להם זהב. הבחנתי וראיתי, שאחדים מהם גרוטת־זהב תקועה להם בחור נקוב שבחטמם, ובעזרת סימנים שונים עלתה בידי לדעת, שאם אפליג על פני האי הזה מכל עבריו ואפנה לדרום, אמצא ארץ, שהמלך המושל בה אוצרות רבים לו מן המתכת הלז. נסיתי להביאם לידי כך, שיעבירוני אל האי ההוא, ואולם מיד ראיתי, שאין הם נאותים לכך (מכאן אנו למדים, שרבים מהם נלקחו על־ידו בחוזק־היד והיו לו על־כרחם למורי־דרך). הזהב, שהם נושאים אותו בחטמם, מצוי בארצם, אבל אני לא אחפש אחריו, שלא לאבד את עתותי לשוא, כי מטרתי להגיע במהרה אל האי ציפאנגו”.

ומעשה זה הולך ונשנה מפעם לפעם. הוא נוטש את גואנאהאני האי, שקורָא לו שם סאן סאלוואדור, ומגלה אי שני, שקורָא לו שם סאנטא מאריה די־לא קונצֶפציון, ואי שלישי, שניתן לו שם פרננדינה, ורביעי – איזבללה. הכל בסדר הדרוש: תחילה הגואל ואֵם־האלוהים ואחר גואלי־הארץ ומלכיה. באשר יגיע מקבלים האינדיוס את פניו בחביבות ובענוה, לאחר שהם מתגברים תחילה על הפחד בפני הנכרים, שראו בהם אלים וחצאי־אלים. אף לא פעם אחת הראו להם אותות של איבה ואף פעם לא מעשה־רשעות. פעמים גונבים הם איזה דבר־חפץ מאחת הספינות, משהו מבריק או ססגוני, המעורר את חמדתם התמימה, ולא עוד. ולאחר מעשה נמלטים הם מיד על נפשם להטמין את הגנבה. ואם הם נתפסים בכף, הרי נכונים הם לתת את כל רכושם, אם יחזירו להם אותו חפץ מבהיק או ססגוני – מכִתת־ראי או מטלית של בד־צבעונין. (והמתבונן יראה, שבכל הדורות שלפני כן ושלאחר כן, נהגו כמנהג הזה אלה המכונים בשם פראים ביחס לתרבות אירופה: שבר־החרס המבהיק והסמרטוט המגוון היה בהם די כוח לעורר את ההתפעלות ואת ההכנעה הגמורה לאותה הרוח, שידעה ליצור כגון אלה. מאתים ושבעים שנה לאחר קולומבוס מתנסה בנסיון זה עצמו רב־החובל קוק בים־הדרום).

כל מה שממלא את נפשם ביחס לבאים מחדש, אך התפעלות היא והערצה. אגדת־קדומים, שהתהלכה כמסורת חיה בין כל השבטים האלה ועד למכסיקו, גואטמאלא ופֶרו, עוררה בנפשם את הצפיה ליצורי־אלוהים, לבני־השמש, אשר יבואו מן המזרח ויפיצו שמחות וזיו על סביבם: מיתוס של גאולה, המלוה את האנושיות בכל הצורות של תודעתה הראשונית. “הם התפללו והודו לאלוהים”, רושם קולומבוס ביום י“ד באוקטובר, “נפלו אפים ארצה, נשאו כפיהם לשמים והזמינו אותנו לרדת ולבוא אל היבשה”. אבל הדבר הראשון, שהוא מתַכן לעשות למחרת הבוקר הוא לקבוע לו מקום, שעליו יוכל לבנות לו מצודה. ובבושת־פנים הוא מוסיף על הדברים האלה ואומר, שאפשר שאין בזה כלל מן הנחיצות, כי הבריות הללו תמימים הם בתכלית ביחס לכל מלחמה. אגב: בודאות זו יש לא מעט מן הבוז של בן־התרבות למחוסר התרבות, של הקתולי הלוחם הקנאי לעומת העכו”ם מבקש־השלום, ומכאן ניתנת להתבאר גם דאגתו היתרה לנשמתם וכיצד לעשותם במהירות האפשרית לנוצרים. הוא דואג להביא מרפא לנשמתם. הוא כואב על רוב הנכנסים האלה של הכנסיה, שעדיין הפקר הם ללא בעלים. ואף־על־פי־כן אין הוא מוצא תחילה את ידיו ורגליו. הוא ועושי־דבריו אינם מצליחים בחקירת „הפראים"; אי הבנה בכל. אבל האדמיראל שומע רק את אשר הוא חפץ לשמוע, כלומר: הוא אינו שומע מאומה. שקוע כולו בתוך חלומו עומד הוא ומצפה, שעוד אחת מעט יופיעו ויבואו ספינותיו של החאן הגדול בתוך אלה החופים, שנגלו על ידו, וכעבור עשרת ימים יגיע ויבוא אל יבשתה של אסיה. והואיל ואין הוא נותן להטיל ספק בודאות זו, מסתברים כל דבריהם של האינדיוס שלא כמובנם הנכון, משתמעים לו כחפצו, כתרגומו שלו – וכל אשר גורעים המתרגמים אשר אתו בספינתו, כגון היהודי לואיס די־טוֹרֶס. משלים ומוסיף הוא בעצמו. אם הם מספרים על אודות חבל־ארץ בשם קאמי, הרי מובטח לו, שעל אודות החאן הגדול הם מדברים, ואם הם מזכירים את האי הגדול קובא, הרי הוא מבין בזה צייטון וקווינסיי. ירקות ופירות מביאים לו האינדיוס, אבל הוא מבקש זהב. היטב מבחין הוא ורואה את האמון שהם רוחשים לו, את ענותנותם היתרה, את התלהבותם וחפצם לשרת ואת נכונותם לעבוד אותו כאלוהות, ואולם את עָנים הגמור אין הוא רואה כלל. רק עובדה אחת מאַשר הוא מתוך פליאה רבה, והיא, שהזהב לא נחשב בעיניהם למאומה. אבל עובדה זו עוד מוסיפה חיזוק לדעתו, שכל אחד מאלה גני־העדן הקטנים מכוסים זהב כולם. ואי־מנוחה עמוקה משתררת עליו: האיך להשיג את הזהב הזה? האיך להכריח את האינדיוס, שימסרוהו לידיו?

מרשימותיו אין להסיק כלל מה היה יחסו הפנימי באמת לאותם האינדיוס. עד כמה שידוע לי לא הועמדה שאלה זו עד היום לדיון בשום מחקר, אף־על־פי שזו עשויה לפענֵח כמה מן הסתומות שבתכונתו. אין לתפסו בלשונו וגם אין על מה לתפסו. האדם בן המאה הט“ו היה לו כשרון מיוחד של צביעות ביחס להסכמות הסוציאליות ולסדרי־החברה הקיימים, שאדם החדש אין לו מושג כל־שהוא ממנו. ואם יבואו ויאמרו, שתושבי האי היו בעיניו לא יותר מאשר קשוט חי אשר ליפה־הנוף הזר, הרי זה בלתי נכון, כשם שלא יהא נכון, אם ירצו לחשוב, לפי הרוח הסנטימנטלית של המאה הי”ח, ולומר שהוא ראה בהם יצורי־טבע פשוטים, שביקש להוציאם מחשכת הבערות לאור העולם. להניח יש כהנחה רק את חוסר הרגש המוחלט, ולא רק של האדם בני דורו ביחס לבלתי נוצרי, לעכו"ם המהלך ערום בחשכת דתו, אלא גם משהו יותר מזה: העִוָּרוֹן הגמור וחֵרשות־האזנים הגמורה של האדם טרוף האידיה האחת לגבי כל תופעות העולם, ואם גם תופעות אלה נחוצות לו לשם אותה האידיה ולהתקדמותה. ומטעם זה אין לדבר כאן גם על תאוות־הבצע של קולומבוס. תשוקתו העזה לזהב מקורה אחר מאשר התאווה הגסה. דון־קישוט אינו רודף בצע כשהוא משעשע את דמיונו באוצרותיו של הקיסר מִטְּרַפֶּזונט. הוא חושב אותם למס, שהגורל חייב להרימו לו. נחוצים הם לו לשם אישור עצמו.

יחסו אל האינדיוס הוא למן הרגע הראשון יחס של פחדנות, חשדנות ובגידה. מצד אחד אין די מלים בפיו לקלס את טבעיותם ואת שלמותם המוסרית, ומן הצד השני הריהו חושב כל הימים האיך לנצל אותם ככל האפשר ניצול שלם, שכן הוא מביט עליהם כעל רכושו – בראש ובראשונה רכושו שלו ואחר רכושו של הכתר הספרדי. על ידי עינויי־גוף שהוא מעַנם חפץ הוא להציל מפיהם את אשר הוא משתוקק לדעת. או ליתר דיוק: הוא חפץ לשמוע מפיהם, את אשר הוא חושב, שידוע לו. וכך הוא מספר, למשל, שהם סחו לפניו על דבר בני־אדם בעלי ראש־כלב ועל בני־אדם, שעין אחת תקועה להם במצחם, או על דבר איים, המיושבים רק על־ידי אֲמָזוֹנים. על־ידי כך אומר הוא לקרב אל המציאות את האגדות ההן, העתיקות, שלדעתו יש בהן מן האמת המדעית. ואולם מאידך גיסא נבון הוא למדי, שלא להטיל עליהם אימה יתרה לפני שיגלו לו את אוצרות־זהבם (שהיו, כמובן, רק יצירי דמיונו בלבד) ואת הדרך אל עיר בירתו של החאן הגדול (שאף הוא יסודו באותו דמיון־שוא). “בשובי מזה אביא אתי, אם־ירצה־השם, ששה מאלה למען הוד מלכותם ללמדם לשון ודבור”, כותב הוא בלשונו של אנטומולוג, השולח לביתו ממסע־חקירותיו אוסף מענין של חפושיות.

ובלי ספק חוזרים ונשנים אותם הדברים: “שמתי אל לבי לחקור היטב ולדעת, אם יש בזה זהב”. או: “נודע לי, שבדרום נמצא מלך אחד ולו כלים גדולים עשויים זהב”. בהאיטו מביא לו אחד הקאזיקים גרוטת־זהב בגודל של כף־היד. אשרו רב מאוד, והוא פונה בתפילה אל השמים: “יהיה נא האלוהים בעזרתי ויביאני אל המכרות ההן, אשר מתוכן נחפר הזהב הזה”. הוא מוכר לאינדיוס תופי־נחושת באסקיים – בזהב; נותן להם דבש־פירות – בזהב; ואולם התפעלות יתרה של עליזות־רוח מתעוררת בלב אותם ילדי־הטבע המכושפים על־ידי פעמוני־הנחושת הקטנים, שהספרדים מובילים אותם כסחורת־חליפין, והאדמירל מציף את איי־באהאמה, קובא, איספאניולה, ואחר כך גם את חופי היבשת האמריקאית באלפי פעמונים מצלצלים – ומקבל בשכרם זהב. הלא כה דבריו: “בני־לויתי ראו אינדיו אחד, שנשא בידו זָהוב בגודל הזוז הקאסטיליאני, ואני התמרמרתי עליהם על שלא קנוהו מידו”. ובמקום אחר: “אין ספק בידי, שזהב זה היה זה אשר ראיתי בעיני, ואני מקוה בעזרת מושיענו למצוא את המקום, שבו הוא צומח”. או: “אראה את מלך האי הזה, שבגדיו, כפי שנודע לי, מכוסים זהב”. או: “בדרכי לבוֹהִיוֹ אבקר בכל האיים, ולפי הזהב והבשמים שאמצא בהם, אחליט את אשר עלי לעשות”. וביום כ“ג לחודש אוקטובר: “נחמתי לבקר את האי קובא, שאינו אלא ארץ ציפאנגו, משום שלדעתי אין שם מכרות־זהב”. (לאחר כך שינה את החלטתו). ביום העשרים ותשעה לחודש מתקרבות שש־עשרה סירות־הודו אל הספינות טעונות טְוִי צמר־גפן, אבל האדמירל מזהיר את בני־לויתו שלא ליטול מאלה מאומה, למען יראו ויבינו, שאין הוא מבקש אלא זהב. (מלה במלה). וביום ו' לחודש נובמבר: “האינדיוס הנלוים אלי אומרים, שבאי באניק (Baneque) מצוי זהב רק במדה כזו, שאפשר להבחין בו מתחת לשכבה הדקה של הקרקע”. וביום כ”ה לחודש נובמבר: “האדמירל הלך אל שפת הנהר וראה שם אבנים הרבה מנצנצות בכתמי־זהבן”. החושים מתעים אותו בָאַוָה: אבני־סיד פשוטות היו אלה, או צפחה קוֹרֶנֶת, כאשר נוכחו אחר כך בשעת הבדיקה שבדקו אותו חומר בספרד.

כל מחשבותיו וחלומותיו הם אך הזהב. הוא סוד יסוריו, הוא העוקץ שבחייו, הוא שגעונו ותקותו.

דברתי לעיל על הצורך באִשוּר, שאליו משתוקק דון־קישוט ושאליו חייב הוא לשאוף על כרחו בהיות רוחו כולה רחוקה לגמרי מן המציאות. ואשור כזה בעין היה הזהב. ואולם יש כאן עוד משהו תהומי יותר: מי שמדבר בטרוף כזה על זהב, נאנק כל־כך לזהב, ובגיל של בגרות שלמה – מגלה בזה, שחייו עברו עליו כל ימיו במחסור ובעוני. ולא זו בלבד, אלא כל תנאי הכלכלה הכלליים באותם הימים היו, כנראה, איומים מאוד – גם של אנשי החצר, גם של התושבים, גם של העם כולו, של כל יבשת אירופה כולה. ודברי ימי התרבות באירופה מאשרים את העובדה הזאת. לא היתה הרוָחה בחיים, כל נחת, כל עונג־חיים קל – ואת השִׁלוּמים לאותו המיצר והמצוקה והיד הקשה, שאסרו באזיקים את חיי הפרט, מצא לו האדם רק בהתפרצות ההמונים, בהתלהבות הדתית ובהוללות־הדמים.

ואולם גם בזה עדיין לא ניתן כל ההסבר. עוד יש להעמיק ולהוסיף. והעמוק מִכֹּל מאז הוא הפחד.

מאליו מובן, שנחוצה לו הוכחה ברורה ופשוטה זו, שאין הוא בעל דמיונות בעלמא, כאשר מונים אותו מתנגדיו. ובבת אחת הוא עשוי לסתום את פי כל מקטרגיו אלה, שגרמו לו צער ויסורים ועכובים מרובים וגזלו את שנתו על־ידי מזימות, רכילות ורדיפות. רק תריסר שקים זהב עליו להָריק ולשפוך לפניהם, ועל כרחם יענו אמן, ועל כרחם יודו, שאדם עליון הוא, והם התנהגו אתו שלא כדין. ובמחשבה תחילה הוא מתענג מראש על השתוממותם זו, על הבושה שתכסה את פניה, על בקשת־המחילה, שתבוא מתוך כניעה גמורה. כי במה יביא את הקבצנים הללו להודות בזכויותיו הגדולות ובמפעליו, אם לא למראה הזהב – זו הראיה החותכת מכל הראיות. מכל עברו, אפיו ומעשיו יש לראות, שהיה נוקם ונוטר כנחש.

ואולם אלה שעמדו לצדו והביאו קרבנותיהם למענו, הם הראשונים שיוָכחו ויראו בכל אלה. אילו היה חוזר בידים ריקות, היו הם אמנם גם אז מודים בנצחונו, מהללים את פעולותיו ולא היו נמנעים מלחלק לו גם את הכבוד הראוי – אבל במה יגמול הוא להם? רק אם יהיה לאל ידו להחזיר להם הכל בלא הפסד, לסלק את כל שהושקע כאן ברבית ורבית־דרבית, להראות להם שפע עושר כזה, שלעומתו יהיה כאין כל זה אשר הקריבו לו בהשתתפותם – רק אז יוכל לעמוד לפניהם עמידה כערכם: אדון לעומת אדונים, איש־החצר ו“גראנד” כמותם ממש.

ולפני עיני רוחו עומדים בראש ובראשונה, גדולים ודורשים גדולות, המלך והמלכה. וגדולה החשיבות להראות ולהוכיח להם, שלא פזרו את חסדם ואמונם לפני מי שאינו ראוי להם. אותו הביטול הקר של המלך, הוא לא התגבר עליו עוד גם עתה. שעות רצופות יושב הוא על מקומו ומצייר לו בדמיונו האיך המלך יסביר לו פניו, יניע לו בראשו, יתנשא ממושבו ויאמר לו: משגה היה לפני, דון כריסטובאל קולון, כי אכן אדם גדול אתה! ולה, למלכה, לעוזרתו הנלבבת, למשַמשתה הנאמנת של הכנסיה, ללוחמת מלחמות האלוהים, אשר נשבע לה לשחרר את הקבר הקדוש; לה, אשר בצלה האמהי יחסה, ואשר בחסדה הגיע לנצחון־חייו זה – לה יוביל שי אוצרות־מלכים לתפארה, כאשר לא זכה בהם מאז כל מלך ממלכי הנוצרים, למען תוסיף אמון בו ולמען תקָּשר נפשה בנפשו משנה־קשר.

והנה לפניו ארצות רחבות־ידים ופורחות – דורון כראוי למלכה, ואולם האיך לתת לה מושג על דבר יפין של הארצות האלה אשר לה יהיו מעתה, ועל העושר הטבעי בהן? כלום במלים בלבד, בתיאור בעלמא? והנה הוא פותח ומתאר, ואין הדבר מצליח בידו. אין די מלים בפיו מרוב חושיו בו: “מה נפלא היה האויר, מה נפלאו האילנות, שעמדו לשני עברי הנהר, ומה נפלאו המים עם מראה הנוף, שכנפי־רננים החיוהו מסביב. המראה היה נהדר כל־כך והמקום יצוק קסם כולו, שהאדמירל לא יכול למוש ממקומו. ולבני־לויתו אמר, כי אלף לשונות לא יוכלו לתת מושג־מה למלך ולמלכה על אודות ממלכת־הקסמים הזאת”. או למראה חופה של באראקוא: “האדמירל אין די מלים בלשונו לקלס את יפי הארץ הזאת. העמק משתרע לצד דרומית־מזרחית, ונהרות רבים זורמים בו – נחמדים למראה”. ואחר־כך על דבר האי איספאניולה: “הקרקעות נטועים מטעים כולם, והעמק נהר אחד יעברנו, שבמימיו אפשר להשקות את כל האי כולו. העצים ירוקים ומסורבלי פרי. הדשא נקוד פרחים וקומתו גבוהה. האויר רווי־בושם כאשר יהיה בקאסטיליה למועד חודש אפריל. שירת הלילית נעימה כאקלים, מעברים ישָׁמע קולם של הצרצרים והצפרדעים. ואני מבקש מאת הוד מלכותם להאמין, שהאי טוב כל־כך ופורה, שרק מי שראה אותו עין בעין רשאי לדבר על אודותיו”. או: “אני מבטיח בזה להוד מלכותם, שבכל העולם כולו אין ארץ טובה מזו ובני־אדם טובים מאלה. הם אוהבים לרֵעם כמותם. דבורם מושך את הלב ובת־צחוק משתעשעת תמיד על שפתותיהם”.

גמגום דל, ראִיה דלה, המבחינה רק בחומר הגס ביותר ואינה רואה את הבלתי מצוי שבצורות החדשות. לא את שפע הגוונים האכסוטי, את שקיפות האויר, את זרמת־הכסף של האטמוספירה; חרט־אנוש דל, שאין מלה לה לאושר הגדול של הראשונוּת; רוח כבולה ונמוכה, המכווצת את העולם הזה, החדש, אשר לפניה, לתוך מיצר הגבולים של השגותיה הקטנות והצרות. ובשעה שהוא קובע הלכות שטחיות על אודות חייהם, נפשם, מעשיהם והליכותיהם, אין הוא תופס כל־מאומה מן התסבוכת הזאת, הסודית, אשר לתכונתם, מסדרי־החברה שלהם העתיקים וממנהגי דתיהם וחוקותיהם הקדמונים. לפנינו סוחר־מוכר, הקובע מחיר לסַחרו מבלי היות לו האפשרות להראות את סחורתו ל“מזמין” למען ידע אף הוא את אשר יקבל. על־כל־פנים סוחר בעל־דמיונות, שעבר את גבולות ה“אשראי” שלו ושהחִכָּיון לרוחים אינו נותן לו עוד לשום שינה לעיניו. נפשו תכלה לרגע, שבו יוכל לבשר את אשרו ברבים ולרכוש לו את הלבבות כולם. שכן לו עצמו, אף־על־פי שהוא חי בתוך הדברים, נראה עוד הכל מסופק. קוצר־הרוח סופו פחד. והוא מפחד, שדבר גלויו יכול להשאר בלתי ידוע לעולם האירופי. עוד עליו לעבור את האוקינוס בחזרה. הסערות, שנמלט מפניהן בדרכו הלום, מי יודע אם לא יאבד בהן בדרך חזירתו. ואם גם יצליח ויעבור ויחזור הביתה בשלום, הרי עדיין הכל מפוקפק, הכל עומד רק על מה שהוא ימסור ויספר. ומי יודע, אם אין הארץ החדשה, שהוא גלה אותה למען האנושיות, עשויה להשאר לעתיד רק מעין “פאטא מורגאנא”, חזיון־תעתועים בלבד? ומי יודע אם אין היא עשויה להטשטש בתוך האין והאפס, לאחר שהוא יסב את גבו אליה, כאשר היתה אפס ואין לפני שגלה אותה? זהו פחדו. פחד הממשות הוא. הזעזוע האיום ביותר של הרוח. ומשום כך הוא גורף על סביביו את הזהב בכל האמצעים, בכל הדרכים, כי הזהב הוא הממשות המוחשית השלמה, שבה יוכל לעמוד בפני הכל ולהיות מובן לכל – התמצית הפנימית של המסתורין שנחשפו והציור הפנימי של מפעלו.

 

פרק שמיני: הַשִּׁיבָה וְהַנִּצָּחוֹן    🔗

הללו שנועדו לפעול גדולות מחוננים מטבעם בחוש מיוחד, מעין אינסטינקט, להבחין בין בני־האדם ובתועלת שהם עשויים להביא להם לצורך תכליתם; לקשרם אליהם ולהכניעם למשמעתם. והנה אחד הקוים הבולטים ביותר בתכונתו של קולומבוס הוא חוסר חוש זה בבחירת האנשים, הדרושים לו. באשר הוא נותן אמון ובטחון שם הוא מגיע לידי מפח־נפש גמור – בין במסירת תפקיד של פקודה והנהלה לאחד מאנשיו ובין במלאו את ידי אחד מהם לשמש לו בא־כוח לסדור עניניו בספרד. תמיד איתרע לו מזלו בבחירת עוזריו ומשמשיו. אין הוא יכול לרכוש לו אבטוריטה ומשמעת. לשם השלטת רצונו בכל התנאים חסר הוא את היושר שבמסקנה ואת קור־המחשבה, ואולם ביחוד חסר הוא אותו אי־הפחד לבלי־חת, המירא את האחרים בכוחו המוסרי. כל אלה הסרים למשמעתו משקרים לו, מערימים, והוא עומד תמיד בצד אלה שכוח להם להתבלט ולהתחצף, וכוח יכלתו בחלוקת פקודות הוא מעין כוחו של פקיד ממדרגה שניה, שהגיע פתאום על־ידי איזה מקרה מהתל למעלת מיניסטר. בשעה שאנשי ספינותיו לומדים מבני המקום את עישון הטבק, ומתוך אי ההרגל לטעום את טעם אותו הנרקוטיקום שוקעים הם במצב של תנומה יגעה מבלי היותם עוד מסוגלים לכל עבודה, אין לו די און לאסור עליהם את הרעל הלז, אלא הוא מעיר למוסר אזנם, שיעזבו מנהג ברברי זה. ואולם לאחר שהללו נענים ואומרים לו, כי אין הדבר עוד בידם להמנע מכך, כותב הוא מתוך חולשה: “מה התועלת שהם מפיקים משפופרת־מציצה זו, אין אני מבין כלל”.

ביום כ"א בנובמבר נפרד ממנו מרטין אלונצו פינצון עם ספינתו “פינטא”, והפליג על דעת עצמו לחפש לו ארצות, לא רק מבלי נטילת רשות מאת האדמיראל, כפי שנאמר בדין וחשבון שנשלח למלכה, אלא כנגד פקודתו המפורשת. ששה שבועות הוא נודד על פני הימים הקרובים. בריחה פשוטה היא. בזה אין קולומבוס מסופק כלל. ואולם הוא אינו מרהיב עוז כלל לחקור מפיו לסיבת הדבר, כשהוא חוזר מופיע פתאום באחד הימים. “פינצון עשה עוד מעשים אחרים” – זה כל אשר יש לומר בסגנון הלאקוני והפחדני שלו על אותה מעילה קשה כלפי החובה והמשמעת.

באחד הלילות עולה ספינתו של האדמיראל “סאנטה מריה”, בעטיה של רשלנות מחוסרת־אחריות, על יבשת החוף. קולומבוס מספר: “היתה אז השעה האחת־עשרה בלילה והאדמירל בקש לנוח מעט, כי שני ימים ולילה אחד עברו עליו ללא שינה, והואיל והים היה שקט, עלה גם תופש ההגה על משכבו והשאיר את ההגה בידי אחד מנערי המלחים בניגוד לפקודתו המפורשת של האדמירל. והנה רצו מן השמים, שבשעת חצות, כשכל הרוחות שקטו והים היה כמרק בסיר, נהדפה הספינה ועלתה על שרטון – ובשקט רב עד שלא נשמע כמעט דבר. נער־המלחים הרים קול צעקה. האדמירל פרץ הראשון, עלה על המכסה ונתן פקודה להוריד את הסירה ולהשליך את אחד העגנים. ההַגָּאִי ורבים אתו קפצו אל הסירה והאדמירל חשב, כי הולכים הם למלא את פקודתו. ואולם הם חשבו אחרת ונמלטו כולם אל הספינה “נינא”, שהיתה רחוקה משום כחצי המיל”…

שוב אותה חולשה גמורה. בשום מקום אין הוא מזכיר כל הטלת עונש. עד כדי כך אין הוא יכול לסכן עצמו. הרי האנשים אשר אתו אינם מחונכי משמעת. אספסוף של שודדי־דרכים ופליטי בתי־האסורים. ואיבוד הספינה „סנטה מריה" גרמה לתוצאות קשות. הספינה „נינא" היתה קטנה מדי, מלהוביל את כל החיל הזה בחזרה על פני האוקינוס. ולפיכך היה האדמירל אנוס להשאיר חלק מאנשיו באי ולהעמידם בחסותו של הקאזיק גוּאקאמארי, שרכש לו את אהבתו ואת אמונו. הנשארים האלה היו המתישבים האירופאים הראשונים בעולם החדש, ועם זה הראשונים ששלמו את הנסיון הזה בחייהם. אם הבטחון שבטח האדמירל בגואקאמארי היה בטחון שוא או לא, אין להעלות בשום פנים מתוך חקירות. ואולם אחת ברור, שהוא, האדמירל, לא היה מוכשר כל־עיקר להבין לרוחם של אותם האינדיוס ולתהות על מהותם. ולא עוד אלא שלא השתדל כלל להגיע לידי חקירה⁵ מעמיקה יותר, והתכנס בתוך הדעה הקדומה הזאת, שיצר לו על אודותיהם, כבתוך קשקשי־המגן.

דברי הקילוס המתמידים והולכים על תמימותם, אדיבות־רוחם והתגלות לבם של ה“פראים” ביחס אליו ואל בני־לויתו, הופכים לא אחת לפטפוט בעלמא. ולאמתו של דבר מתכוון הוא תמיד אך לעצמו, בשעה שהוא מהלל את האחרים. בלבם של האינדיוס נתעוררו, כנראה, בהמשך הימים ספקות ביחס לאלהותם של אותם הנָכרים. מה שנחשב בעיני הספרדים לאֵמוּן, היתה בעצם אך הסקרנות בלבד – אותה הסקרנות של החיה, שיודעת לבוז בשעות ידועות גם לסכנת־המות. נמצא בספרים, שהגברים והנשים אשר לאחד מאותם השבטים נטלו את שליחי האדמירל, נשאו אותם אל אהליהם ומששו אותם מראש ועד כף רגלם למען הוָּכח, אם אמנם בני־אדם הם אלה, בשר ודם כמותם. ואם קולומבוס מגיע לידי כך, שהוא הולך ומגזם ומספר, שנפשם כבר כלתה אל הנצרות, ובעיניו ראה האיך עשו את אות הצלב והאיך נשאו בפיהם את תפלות־הקודש הנוצריות, הרי הוא אך ממציא בדיה צדקנית על מנת למצוא חן בעיני אדוֹנָתוֹ ולהכין להם לקנאי ספרד מטעמים כאשר אהבו.

ואולם בתפיסתו זו השטחית ביחס לאותו עם מערבי־אינדי, אשֵם לא חוסר־השכלתו בלבד, לא מבוכתו המבוהלת, לא חולשתו בהשקפתו על טיבם של בני אדם, גם לא אותה הצביעות שבעל כרחו, שכבר נזכרה למעלה, שמלאה את כל ההויה והמחשבה עד כדי כך, שמאליו נוצר הניגוד מתוך איבה וחשד לזולת – אלא אשמה כאן התקופה. “להבין” לא היה משאיפותיו של אותו הזמן ומכִּווּנוֹ. דבר זה לא נחשב למאומה. לא את היחיד כאחד האדם בקשו, או יכלו, “להבין”, ולא את הזולת, את האופי האחר, את המסורת האחרת או את העולם האחר. דעה זלה יותר מדי תהיה זאת, אם נחשוב, שכאן היה העיקר הכבוש, הרכוש והשלל. לאמתו של דבר היתה כאן תחילת ההתרחבות וההתפרצות של גבולות האני, מבלי להתחשב כלל, שהאני האחר נהרס כולו על־ידי כך. תנועה אכספנסיונית ראשונית, שאחזה את לבות הממלכות והפרט מבלי להתחשב עם הצדק, האהבה והאנושיות.

שום בן אירופה משלהי המאה הט"ו לא היה מתנהג עם האינדיוס ביתר התחשבות מאשר קולומבוס. ורבים אחרים, שלא היו משוקעים כל־כך ונתונים כולם אל מפעלם, היו באין ספק פותחים עוד ביתר אכזריות, אבל איש מאלה לא היה עשוי להרגיש או להשיג את התרבות האנושית והדתית הנעלמת והעתיקה אשר לפניהם, את סוד הגזע, את הפחד, את הצִפִּיָּה, את הזדעזעות עולם־הדמוי – פרץ של הרגשות, שבהתאחדן יחד, הביאו אותם לידי אותה ארשת של הערמומיות (במובן הפסיכופאתי), שהסתירה את מהותם האמתית מתחתה כמאחורי מסוֶה.

הקאזיק גואקאמארי, שלפי תיאורו השטחי של קולומבוס היה עוד עול־ימים, יפה־גוף ונבון־דבר הראה אותות חיבה מרובים לבני־הנכר, הביא להם מתנות לרוב והתקרב מיד קרבה יתרה אל מנהיגם. כאשר שמע על דבר האסון, שבא על האדמירל באֲבוֹד הספינה, שלח את אנשיו עם דוגיות־הודו מרווחות להציל את המטען. “כל זה נעשה במהירות בלתי רגילה הודות לחריצותו של גואקאמארי בעצמו”, מספר קולומבוס; “הוא בעצמו, יחד עם אחיו וקרוביו, עזבו עמנו גם באניה, שעלתה על השרטון וגם ביבשה, במקום שהיה נחוץ לפקח על החפצים שפורקו לשם, והכל על צד היותר טוב. עיניו לא פסקו מדמעות ופיו לא פסק מלנחם את האדמירל ולשדלו בדברים, שלא יהיה מיצר, כי נכון הוא לתת לו את כל אשר לו”. וגם קרוביו של הקאזיק השתתפו בצערם של המלחים, שספינתם נטרפה, והציעו להם את בתיהם למושב. האדמירל קרא את גואקאמארי אל הסעודה אשר הכין לו והשתאה למראה הנימוסים, שנהג בהם. גם הקאזיק כִבד את האדמירל בדגים, בצַיד ובמאפה־קַסַבִּי, ודורון נתן לו חגורה מקושטת זהב. כמו כן הסכים לכך, שהספרדים ייסדו להם על אדמתו מושב של קבע. ואף לא חסרו מתישבים מתנדבים. כל אלה שנרשמו להשאר, קוו לצבור ולהחליף זהב רב כל־כך עד שוב שנית האדמירל, שלא יֵדעו עוד מחסור כל ימיהם. וקולומבוס עצמו העלה בחשבונו ארבעים טונות זהב בערך, שינתנו למלך ולמלכה, כדי שיהיה לאל ידם להתחיל מיד בכבוש הקבר הקדוש.

אבל כלום לא ידע הוא את חבר האורחים־פורחים, שהוא מניח אחריו כאן? או אולי עוררו בלבו הדמעות, ששפך גואקאמארי וקרוביו בשעה שנטרפה הספינה “סאנטה מריה”, את הרושם, שכאן לפניו בריות, שישאו באורך־רוח של מלאכים כל מעשה אלמות ופשע? טעות מרה טעה. כדרכו תמיד פקד להריע בלהבת התותחים לעיני בני־המקום להראותם את כוחו ויכלתו כי רבו – אמצעי פשוט ומנוסה, שהשתמש בו אחר־כך לעתים תכופות – והללו אימת־מות נפלה עליהם וכולם כאחד נפלו אפים ארצה. אבל זו היתה רק הפגנה בלבד. בגאוה ובגודל־לבב הוא כותב באגרותיו, כי חמשה ספרדים דַיָם להניס מסביבם עשרים אלפי פראים אלה, הרכים והשוקטים. וחדור היה כל־כך ברוח זו של אמת־המדה האירופית ובהרגשת התפארת של משנה־מלכותו, שלא השיג אפילו השגה כל שהיא את אשר מסתתר מאחורי הנימוס החיצוני של אותו הטקס האינדיאני של הכנסת־אורחים ובאותו היחס המסורתי בהתנהגותם עם הבריות, וחשב בקוצר־ראותו את אלה לערובה נאמנה של הכנעתם הגמורה.

וביום הרביעי לחודש ינואר לוקח הוא את ברכת־הפרידה מבני־לויתו הנשארים, מצווה עליהם לשים לב ולדאוג לנאווידאד עירו (הוא קרא בשם עיר לבית־עצים פרימיטיבי אחד, שהוקם שם) והפליג בספינתו “נינא” בחזרה לבית־מולדתו. מיד כעבור יומַים הפליג אחריו והדביקהו אלונצו פינצון ב“פינטא” ספינתו, ואולם סערות־הים, שהתחוללו באמצע אותו חודש, חזרו והפרידו בין שתי הספינות. מכל אשר עבר עליו על רב־החובל באותה נסיעה בודדה שלו, אין אנו יודעים מאומה. כניכר, שהאדמירל לא השתוקק כלל לדעת כל זה, ושיחק אתו את משחק ה“ברוגז” כבעל זה, שאשתו עזבתו ובלתה זמן־מה בנעימים במרחקים. את הנקמה נטר בלבו לעת־מצוא.

והואיל והספינה “נינא” היתה חסרה מטען כפי הדרוש, נזרקה על־ידי הגלים הנה והלום כפקק זה. נוסף לזה נבעו סדקים במַסַד־הספינה, והמלחים היו אנוסים לעמוד כל הימים והלילות על־יד המשאבות ולשאוב. כפי שמוסרים, נפלה רוחו של קולומבוס במסע זה לגמרי, ומיוגע מן הלילות המרובים ללא־שינה ומרוב המאמצים, החרידוהו לא אחת בעתוי־מות, ושעות הרבה עברו עליו מתוך יאוש, שלא יוסיף לראות את ארץ מולדתו. “זבוב על הקיר היה בכוחו להחריד כליל את מנוחתי” קובֵל הוא היסטֶרית. ובעצם התגעשות האיתנים, מציע הוא לפני בני־לויתו, שיטילו גורל ביניהם, מי ומי יעלה לרגל, לאחר שיעברו את הדרך בשלום, אל “סנטה מריה די גואדאלופֶּה”: אפוּנים כמספר אנשיו שבספינה מטיל הוא לתוך שק, ועל פני אחד מהם הוא מסַמֵן את אות הצלב. הוא שולח ידו הראשון אל הגורל ומעלה את האפונה המסומנת בצלב. אז תשוב אליו רוח־בטחונו והוא חוזר ומאמין, שהאלוהים יסך ויגן עליו למען יזכה וישלים את פָעֳלוֹ. אבל על כל צרה שלא תבוא, נטל גם קלף וכתב עליו את פרשת נסיעתו, כסהו בדונג ושם אותו בתוך חבית ריקה, שהטילה על פני הגלים. אחר כִנֵּס מסביביו את אנשיו והשביע אותם, שבמקום אשר תדרוך כף־רגלם על אדמת מולדתם, יקומו כולם כאיש אחד ויעלו לרגל בכותונת־שער על גופם ובשם הבתולה הקדושה על שפתותיהם, אל בית־הכניסה הקרוב. תכונה רבתי מפחד המות. “הסערה שקמה עלינו, היתה גדולה כל־כך, עד שאמרנו אבדנו”, הוא מספר, ובלא הגזמה.

במקום להגיע אל האיים הקאנאריים, עגנה הספינה בשלהי חודש פברואר באיי האזורים. הרשויות הפורטוגיזיות שמות לו מכשולים בשעת העליה אל היבשה. מושל האי לוקח חלק מאנשיו ושם אותם במשמר. ורק לאחר התערבותו הנמרצת של האדמירל, ולאחר הראותו להם את תעודות מִנּוּיָיו רשאי הוא להמשיך את דרכו. מעשה זה יכול היה לשמש לקח לעתיד. היתה זאת הקדמה למלחמת־קנאות של פורטוגאל, שמטרתן היתה לעורר שאלות ביחס לארצות החדשות ושייכותן לספרד. ואף־על־פי־כן היה הנמל הפורטוגיזי קסצאס (Cascaes) בשֶפֶך הנהר טחו (Tejo) הראשון, שאליו הגיע עם ספינתו. ולאחר שהשליך שם עוגן, שלח אגרת אל המלך, שבתשובה עליה הזמינו הלָה לוואלפאריזו הואיל ובליסבון פרצה אז מגפת הדבר. השליט קבל אותו בסבר פנים יפות, שלא כרגיל, ושאל אותו, אם אין הוא בוחר לנסוע מכאן לספרד ביבשה מאשר בים, שכן נסיעה זו קלה יותר ויותר נוחה. האדמירל הודה על החסד הזה, השיב אחור את כל שאר אותות־הרצון וחזר אל ספינתו הדלה.

הסיבות שהביאו אותו לידי כתיבת אותה אגרת נואלה, וביחוד לידי אותו ביקור נואל, פליאה גדולה הן. האם היתה זאת המצוקה הגדולה, שדחקה אותו אל הנמל הראשון, שנקרה לו בדרכו, שהרי הגיע לנמל קאסציאס במפרשים קרועים ובצלעות מנוקבות. ואולם בשעת גאות־ים ידועה, דרוש היה רק חלוף קל של מזג־האויר, והוא יכול היה להגיע במהרה גם לאחד החופים של ספרד. ועל שום מה נמנע מכך? והנה מעשה זה, שהיה בו בכדי להעליב את הגאון הלאומי של ספרד על־ידי שבִכֵּר אחד החופים הזרים, מעשה נואל היה ללא־כפרה. אולי חשש בלבו שמא קדמהו אלונצו פינצון והגיע לספרד לפניו, והוא חפץ היה להיות בטוח בדרכו מפורטוגל? ואולי השתוקק לחוג חג־נצחון זעיר לעיני המלך יואן, שהשיב פעם את שֵרוּתו אחור, ולבו נמשך להופיע ראשונה כמנצח במקום שבכבודו הושפל עד דכא, כיאות לנוקם ונוטר שכמותו? הנה בקוים כגון אלה יש לבקש את המסתרים הטמירים ביותר אשר לתכונת־נפשו המסובכת. בשעות כאלה עושה הוא רושם כדמות דוסטוייבסקית ממש.

ביום ששי אחד הפליג, וביום הששי, ט"ו בחודש מארס, נכנסה הספינה “נינא”, כשהיא חוצה עד מעל לגדותיה בזרם על־יד סאלטֶס, לתוך שפר הנהר ריאו טינטו, והשליכה עגנה לפני העיר פאלוס. החשש ביחס לספינה “פינטא” היה חשש שוא. אלונצו פינצו עוד לא הגיע לספרד. רק בערבו של אותו יום בא. מקרה מוזר. ולא גרע מאומה מן התרועה ומן התפארת שלו, של קולומבוס, כאילו היתה ההשגחה עצמה רוצה בכך, שהוא יהיה הראשון. שכן בזה היה תלוי הכל: להיות הראשון.

מיד לבואו שלח ציר אל שר־האוצר סאנטאנגל ובידו דין־וחשבון מפורט למען המלך והמלכה מכל פרשת נסיעתו. מחנה החצר נמצא באותם הימים בברצלונה, והוא המתין בסווילה לפקודת הוד מלכותם. באשר הופיע נתקבל בכבוד רב. כניסתו לסווילה עם אנשיו עוררה התלהבות אין־קץ. לספוריו כרו אוזן גדולים וקטנים בהשתוממות רבה. המלך והמלכה שלחו ל“אדמירל של ים האוקינוס” את אחד הקצינים מן הנכבדים ביותר אשר בין רואי פניהם, לברכו בברכת ברוך־הבא לשובו, למסור לו את הפקודות בדבר סדור משלחת חדשה ולהזמינו לבוא אליהם בהקדם האפשרי לברצלונה.

פומבי גדול הוא מסדר לו בדרך אל המלך והמלכה. לפי ראות מאה מאוחרת יותר, הרי היתה זאת מעין תהלוכה של יריד, מסע של מוקיונים ומשחקי־קרקוס. והואיל ובימים ההם לא יכלו להשתמש בספרד בכרכרות, כי הדרכים היו משובשות, כִנֵּס האדמירל מספר סוסים ופרדים. בראש התהלוכה הלכו מלחים חמושים. עליהם היה לפלס את הדרך בין מחנות ההמונים. אחריהם קבוצות אכסוטיות בתפאורות מחושבות מראש, האינדיוס וראשיהם מקושטים בנוצות צפרים, חגורים בחגורות צבעונין וסינרים גוונים למתניהם, חטמיהם ואזניהם עדויים נזמי זהב. גם צמידים וענקים היו אנוסים לשים על זרועותם ועל צווארם. קצתם נשאו חניתות ומשוטים מפותחים בפתוחים של אמנות ארצם, וקצתם נשאו על כתפיהם תוּכים צהובים, ירוקים ואדומים, שצריחותיהם גברו על השאון ועל התרועה של ההמונים. כל אשר הועבר על פני האוקינוס – צמחים יקרי־מציאות, חיות חנוטות, צדפים, בשָׂמים, חצץ צבעונין – נישא בסלים גדולים ברוב הדר לפני האדמירל, שרכב על סוסו יחד עם בניו, דיאגו והרננדו. ארבעה עשר פרדים עמוסים לעיֵפה ארגזים סגורים, שבתוכם נשמרו, כביכול, כל סגולות אינדיה, היו המאסף אחר המחנה, ונשמר בשמירה מעולה. ובבשֵׂר הרצים הדחופים, שקולון הולך וקרב אל העיר, יצאו לקראתו רכובים רבים מבני האצילים והנכבדים שבמעמד הסוחרים ובראשם שר־החצר של המלך, על מנת להִלָוות אליו אל הוד מלכותם שבמחנה. ממרומי כל המגדלים צלצלו הפעמונים, מגבהי כל הגזוזטרות נתלו שטחים ומרבדים ומכל החלונות התנפנפו דגלים ומטפחות. מנגינות־חג ותרועות־שמחה מלאו את הרחובות: חלום שנתגשם. אבל לא עוד מרום־שיאו של החלום.

כי הנפלא והנשגב על הכל בא רק לאחר־כך: כאשר התקרב קולון אל כסא־המלכות, קמו לקראתו המלך והמלכה ולא הניחוהו שינשק להם את ידיהם על ידי כריעת ברכים. ופירושו של מעשה זה היה, שאין הוא עוד איש־הֶפקֵדם של שני המלכים. כמשנה למלך על ארצות אינדיה מקדמים הם את פניו ומאשרים אותו. הורו לו על כורסה ובקשוהו לשבת – חסד וכבוד, שאִבּנו את נשמתו מכלכל את האושר. והוא ישב על הכסא ועיניו משוטטות לפני בהיכל־המלכות כמתוך סחרחורת. לפני הנסיכים, הדוכסים, הארכי־הגמונים, האבירים והברונים, הנשים הלבושות הדר, וכל המבטים הקודחים נפנים אליו. תקפה עליהם ההרגשה, שעתה ישמעו דברים אשר יזעזעו את כל מורשי עולמם. והוא מרגיש את הצפיה הזאת, את הרעבון הזה לבדיה, לאגדה – ואיככה יעמוד בפניהם? כלום דיה תהיה האמת הפשוטה של החוָיָה, או אולי על־כרחו עליו להעלותה, להפליג בה ולהפכה על ידי חושיו המגורים לנס־פלאים? והוא פותח ומספר. צלילי־קולו מתנשאים מתוך לחש־השקט כהמית־זמר מנבכי ליל־פלאים. כל הראשים מורכנים לפניהם – והאספה הנכבדת יושבת מוכת־קסם כולה. שומעים הם את המלה “עולם חדש”. בפעם הראשונה נאמרה אז מלה זו. האנוש המשתאה הוא שממציא את הנוסחה הזאת, ובאותה שעה יש בה מן העוז ומן הברק שבגלוי עולם חדש. והתודעה על עולם חדש זה; ההכרה, שהוא יש נמצא במרחק נמדד, שניתן להשיגו, לבוא אליו, לדרוך בו ולרדת לתוך מכמניו. מאליו מובן, שהמספר נשטף אגב ספורו וזכרונותיו לתוך הגזמה רומנטית ואפילו לתוך אי־אמתיות מופלגות. ואולם אחרת אין הוא יכול. ומי יוכל ויעמוד לפני אותו רגע־הגורל הנפלא ולא ירהיב בגווניו. ועוד לו גם מציאות ואמת למדי, שהוא יכול להעבירן מיד לפני העינים. קריצת־עין אחת, והאינדיוס מופיעים ובאים ממש כעל במת התיאטרון. הסלים מובאים, והוא מעלה מתוכם את הפירות השונים מגידולי האיים (סופר דברי־הימים הספרדי מוּניוֹץ לא חסך עצמו להכין רשימה מלאה מאלה): תפוחי־האדמה המתוקים, שרשי־האינהָמָה, הפלפלין של יאמייקה, שרשי־היוּקָה, הדגן האינדיאני, הפול הזאבי, תאני־חוה, המוז, שיח צמר־הגפן, הטבק, שרף־המסטיכי, האָהָל, פרי־המַנגרוֹב, אגוז־הודו, הדלעת הארוכה, שמן־הדקלים; ועל אלה החיות: הכלב האמריקאי, מין שפנים חדש, שנקרא בשם אוטיא (Uita); מין של עכברים מגודלים, שנחשבו בעיני בני־המקום למאכל־מטעמים, התַחַש מקאמאי והרבה דגים וצפרים. ואולם חשוב על הכל – הזהב. והוא פורש לפני העינים המוקסמות של החצר זהב בדמות גרגירים, מתכות־זהב, עפרות־זהב, זהב מותך, מטבעות, טבעות, רקועים, מסוות, תכשיטים. והמלך והמלכה בכבודם ובעצמם הואילו לשקול בידיהם את המתכת היקרה, ואזנם לא מלאה משמוע לדברי האדמירל.

המלך מאשר את כל הזכויות, שהובטחו לו לקולומבוס, ונוסף לזה הוא מכבדהו באותות־כבוד מצויינים. לו ולבניו ולאחיו ניתן התואר “דון”, שהיה בימים ההם תואר שניתן רק לבני אצילים בלבד. זכאי הוא לרכב על סוסו לידו של המלך. על שולחן המלך יאכל יחד עם כל הגראנדים ובכל חג ומשתה יכבדוהו בכבוד, שיכובדו בו אלה. ושלט ניתן לו, ובו ארבעה שטחים. שני השטחים העליונים סמלו את קסטיליה וליאון – מימין טירת־זהב על גבי רקע אדום, משמאל ארי־ארגמן על גבי רקע לבן; על השטח התחתון מימין מספר של איים מצופים זהב בתוך גלי־ים; ובשטח משמאל סִמלהּ של משפחתו. ואולם מכיון שסמל כזה לא היה, נחרתו חמשה עגני־זהב על פני רקע תכול. ולהם נוספו חרוזים אלה:

Por Castillo é por Leon

Nuevo mundo dió Colón.

לא נשארו לנו לזכרון כל אגרת, כל ידיעה, כל קול ולא כל רמז קל, האיך התנהג ומה הרגיש קולומבוס בימים אלה של מלוי שאיפותיו במדה גדולה כזו. הוא מסוג אותם הבריות, המגלים את עצמם רק בשעת האסון והסבל, ואילו בשעה שהם עומדים קורנים באור הגדול (או גם רק באור־החסד בלבד) הם שותקים וגם אחרים עוברים עליהם בשתיקה. ואף־על־פי־כן קשה לשער, שרוחו הפכה פתאום והיתה קלה ועולזת. נפשות כגון אלה מתעטפות ברגעים כאלה שבעתים באותם העבים הכהים, שרוחם הרעה מעלה אותם ללא־סיבה על שמיהן.

אבל כלום אין ההרגשה הנעלמה נתונה בנפשו של האדם, לדעת ולהרגיש מראש את גורלו בַבּאוֹת, או לפחות את הגוון היסודי ואת הכוון העיקרי אשר לחייו? בכל אשר היה מלא אך את עצמו, אנוס היה קולומבוס להרגיש בכוחות המהרסים, שעורר והקים על־ידי נצחונו. עדיין היה האור הגדול, שקָרַן מן המעשה הרב של הגלוי, גדול כל־כך, שהִשתיק גם את הקנאה וגם את השנאה. אירופה כולה נדהמה. כל הערכים נעו. גבולות אלפי שנים הוסרו. העניות לא היתה עוד לגורל שאין מנוס ממנו: נפתחו מרחבים, דרכים ותקוות. השם קולומבוס נישא על שפתי הקבצן שבארץ דאניה, כעל שפתי העבד ברוסיא והזונה ברומי. ואולם אותו האדם עצמו היה מלא את ההרגשה, כי הנה המעשה הרב הזה מפורר אותו, עושה אותו לאיזו עצמות שנתנדפה ואיננה. ואם נערמו מאחריו דברי הרכילות והקנאה, לא פגעו בו מתחילתם כל־עיקר – המפעל היה ענקי גדול כל־כך, שרק צלו של היוצר נשתייר ממנו.

 

פרק תשיעי: הַמְּצִיאוּת הַקַּטְלָנִית    🔗

ריב ממלכות. ממלכת פורטוגל מצאה את עצמה מקופחת וערערה על זכויותיה. בתוקף שלוש בולות אפיפיוריות מאמצע המאה החמש־עשרה הובטח לה התואר של בעלת־זכות יחידה על כל הארצות, מלבוא כֵף בוחאדו (Bojado) ועד להודו. מנחה היתה זאת. רומי, לאחר שקבלה את הפצויים הדרושים לה, היתה מחלקת ביד רחבה מושבי־הגמונים, כסאות־ממלכה, מחוזות, חלקי־תבל ואי־קבלת־עונשין נצחית. כוחה של הכנסיה היה בלתי־מוגבל בתחום הרוח – ובעולם הגשמיות ניצחה על כל המעצורים על־ידי המשמעת הפנימית שלה, אוצרות־האושר לאין־שיעור, שעמדו לרשותה, ועל־ידי יתרון־כוחם של סרסוריה.

המלך יואן הצהיר, שגִלויו של קולומבוס וכבושו מְצֵרים את זכויותיו. וכאשר נודע לו, שספרד מכינה צי חדש, לא איחר אף הוא לעשות במהירות ובחפזון כמעשיה, על מנת למנוע בשעת־ההכרח ובכוח את מתחריו ממשלוח אכספדיציות חדשות אל המערב. ואולם ספרד, לעומתו, נחפזה לרכוש את לבו של האפיפיור, אלכסנדר הששי, לתכניותיה, ולהפקידו על הארצות שנתגלו. גם השַלמונים הדשֵנים, כנראה, לא חסרו. מאותם גרגירי־הזהב האינדיאניים, שקבל הוָטיקן, צופו הזיזים של “סנטה מריה מג’יורה”, כפי שמסופר שם באחת הכתובות. וביום השלישי לחודש מאי 1493 הוצאה בוּלָה, שבה נותן האב הקדוש את העולם החדש לספרד ל“מתנת־עולם” בתנאי, שיתחילו שם מיד בהפצת הדת הנוצרית. כדור הארץ חולק לשני חלקים על־ידי קו־הצהרים, שנמשך, במרחק של מאה ליגוּאַס ממערב לאיים האזורים, מן הציר הצפוני לציר הדרומי; החלק האחד, המזרחי, יהיה נחלת פורטוגל, והחלק האחר, המערבי, נחלת ספרד.

חלוקה פשוטה בתכלית. ואולם אמצעים מדעיים בטוחים לא היו עוד לקבוע על־ידם את המרחקים של קו־הצהרים. הכרונומטר, שבעזרתו אפשר היה לכוון מדה זו, הומצא רק בתחילת המאה הי"ח. ופורטוגל לא היתה שבעת־רצון. היא דרשה, שספרד לא תהא רשאית להפליג עד מעבר לאיי־קנריה לדרום, ובקשה בזה לקחת לעצמה במונופולין את כל הארצות של האזור החם. וספרד, שלא עשתה מלחמות באותה שעה והיו לה ידים חפשיות לפעולה, לאחר שכרתה חוזים נוחים עם צרפת, לא נפחדה כל־עיקר והכריחה את האויב לוותר לה שעל אחר שעל. ולאחר משא ומתן ארוך, הן בעל־פה והן בתזכירים דיפלומטיים ארוכי־לשון, נכרת החוזה של טוֹרדֶסילאס בחודש יוני לשנת 1494, שעל פיו נקבעו קצוי האי המערבי של הכֵּף וורדן לנקודת־המוצא של הספירה, וקו־הגבול יצא מכאן לא מאה אלא מאתים ושבעים ליגואס (בערך 2200 קילומטרים). על אסטרונומים וקברניטים הוטל לקבוע את הגבולות. אבל הדבר לא יצא לפועל. באמצעים של הימים ההם לא ניתן דבר כזה להעשות כלל. כל הענין נשאר תלוי ועומד. ומשום כך אירע לא אחת, שבהמשך המסעות לדרום ולמזרח, נפגשו יחדיו אותם מגלי־הארצות בתוך הימים של האנטיפודים והתחילו מריבים ומתקוטטים זה בזה על אודות ארצות ונחלאות, שהיו שייכות לפי החוזים לאחד מאותם הצדדים היריבים. וכגון זה אירע גם אחר־כך, כשקרלוס החמישי, שתאוותו לממון לא ידעה שבעה, היה אנוס לעשות שלום עם פורטוגל, ונתן לה בערבון על הסכום של שלוש מאות וחמשים אלף האדומים את המוֹלוּקים. המלכים והשרים הגדולים חשבו את העולם לנכסי־המִלוּג שלהם ואת בני־האדם לסחורה, שיש לעשות אתה משא־ומתן, הכונס רווחים למכביר.

כדי לאפשר את המשלחת השניה לותה ממלכת קאסטיליה מן הדוכס לבית מֶדינה־סידוניה סכום של חמשת מיליונים מאראוֶודיס. ואולם הסכום הזה לא היה בו די הצורך, ואת החסר השלים הרכוש הנגזל והמוחרם של היהודים המגורשים: בתים, כספים, תכשיטים וכל נכסי־דניידי. אם פעולת־זדון זו (אגב: מאורע רגיל למדי בתולדות יהודי ארצות המערב) עמדה בקשר ישר עם גלוי אמריקה, אין לומר בבטחה. נראה, שכן הוא. אם חסר היה לשליטים ממון היו היהודים אנוסים להמציאו. ואם לא יכלו להביאו במדה הנדרשת, לא הרבו בפקפוקים: זכויותיהם, שהגיעו אליהן על־ידי מאמצים שלא בגדר הרגיל ועל־ידי הכנעות מרובות, נשללו מהן, וכל אשר אצרו וחסכו במשך עשרות בשנים בתוך הגבלות ומעצורים בלתי־אנושיים, על־ידי חריצות ועמל והסתפקות במועט, נגזל מהם בפקודה אחת, ואם נפשם היתה להם לשלל (וגם לכך זכו על פי הרוב רק מעטים מן הרבים) הרי יכלו לחשוב להם זאת לאושר גדול. התיחסו אליהם כאשר מתיחסים למכשיר־של חסכון מתוקן ומתַפְקֵד כראוי, שמשברים אותו בשעה שכבר נחסכו בו אוצרות למדי. כשם שגלויו של קולומבוס הביא שם, בעולם החדש שנתגלה, לידי שפיכות דמים בלי קץ, כן היה אותו הגלוי גם בארץ־המולדת הגורם לכך, שמאות אלפי בני־אדם שקטים וחפים מפשע, נטולי כל אמצעי־קיום, גזולים ושדודים, גורשו מן הארץ, ומאות אלפים אחרים (משערים, שמספרם הגיע בערך לרבע המיליון) נשחטו ונהרגו באכזריות. מה מוזר להרהר אחרי מעשים אלה. והרי למראית־עין נראה, שאין עוד דבר העשוי להרבות אושר בין הבריות ולהגדיל תרבות בעולם, מאשר גלוי ארצות לעמים מחוסרי ארץ, אם בדמיון ואם למעשה. אבל נראה הוא, שאותו היצר של הרס־עצמו, הטבוע באדם, הוא הגורם לכך, שהאנושיות אנוסה להציף גם את שאיפותיה הנעלות ביותר וגם את פעולותיה מבשרות־האושר לאדם, בים של דמים ודמעות. בימי שלטון הערבים היו היהודים אזרחים מכובדים בספרד, פקידים רמי־מעלה, חכמים ומלומדים מפורסמים, משוררים גדולים, מוקירי־חכמים נדבנים. תקופה גדולה היתה זאת של פריחה והתפתחות. הרוח הספרדית־הקתולית אשר לאינקוויזיציה והפרעות מחתה את כל אלה בבת אחת כבסערת־צפון משמידה. ואולם המענין ומעורר זועה כאחד באותו ענין הוא, שהרדיפות האכזריות ביותר יצאו מבן־תערובת יהודי, שהגיע ועלה עד למשרה הנכבדה ביותר שבארץ ועד לשליט־הכנסיה האיום ביותר ועד לנשיא־הכהונה העליון.

היה זה צִי־שַיִט של שבע־עשרה ספינות, גדולות וקטנות, שהתאסף יחדיו בתוך הנמל של קאדיכס. ספינת האדמירל נשאה עליה את השם “מאריגאלאנטה” והיתה מצוינת בגדלה ובבִּניה האיתנה שלה. עתה לא היו זקוקים עוד לאחוז באמצעים של כפיה לשם השגת האנשים והכספים. קולון לא יכול לעמוד כמעט בפני זרם המתנדבים. ואלה שלא נתקבלו, מקצתם הוכו בתמהון של הסתערות ומקצתם אבדו את עצמם לדעת מתוך יאוש ואכזבה ראשונה. היו, כנראה, שכבות שלמות של אומללים בעם, שלמענם נפתח כאן מקור הזהב, האֶלדורדו, ואלה שנתקבלו לנסיעה, נמצאו במצב של קדחת מתוך חכיון. למן רב־החובלים ועד לאחרון המלחים, ראו עצמם כולם כשהם חוזרים הביתה עמוסי זהב. כי אכן היה הזהב ראש כל מחשבותיהם. ובלשון זו כתב האדמירל אל המלכה בתמימותו העקָרית: “הזהב הוא ראש כל החפצים; מי אשר זהב לו עשוי להשיג כל אשר יבקש בעולם. וגדולה מזו – עד לשערי גן־העדן יכול הוא להביא את הנשמות”. וכאן אין אף צל של לעג או התול. רוחו שלו אינה יודעת אירוניה כלל, ואף־על־פי שהבוז לאדם אינו זר לו. נסיונותיו צרים ומוגבלים, והוא אינו יודע את סגנון־המשל, ואם הוא אומר “להביא את הנשמות עד לשערי גן־העדן”, הרי הוא חושב את הדברים ככתבם וכלשונם בלשון הכנסיה. ואם הדבר הזה יעלה בידו, הרי הוא יוצא נקי מכל פשעיו. שגעון־הזהב, שתקף בימים ההם את אירופה, היה מעין מגפה רוחנית, והמאה הגוועת הדביקה בו את הבאה. כל נפש לא נוקתה. ואילו נטל עליו אחד הסופרים לכתוב את תולדותיהם האמתיות של אלה שבאו לאחר קולומבוס, בלא אותה התוספת המזויפת של רדיפת ההרפתקאות הרומנטית, היתה האנושיות מזדעזעת למראה תמונת־אימים זו, שהיתה קמה לפניה.

לשם סדור עניני אינדיה נקבעה רשות מיוחדת, שבראשה עמד קולון כאדמירל, משנה למלך ומושל. ואולם רק בשם בלבד. הראש האמתי היה הארכידאקון מסווילה, יואן די פוֹנֶסקה, יועץ־הסתרים של המלך – אדם בקי בהליכות־עולם, שהיתה לו הבנה יתרה באניות, בתותחים ובנשק מאשר באיוונגליון ובפולחן הקודש. ובהיותו בעל אופי פעיל וגוזר, הביא את משרדי הממשלה הספרדיים המרושלים, לידי פעלתנוּת יתרה. לבו לא נטה אחרי קולומבוס. הוא קנא בו. הוא שנא אותו. הוא בקש לשַתקוֹ, לקלקל את פעולתו ולהנמיך את זכויותיו באשר ידו הגיעה. ואולם תחילה בשתיקה ובמסתרים. לאדם, שעמד קורן כולו באור התהלה והתפארת כקולומבוס, היה נחוץ לפַנוֹת תחילה את הדרכים מתוך הכנעה גלויה ומלוי כל משאלותיו. ועל שום כך יצאו ראשית כל פקודות חמורות על דבר ההספקה, הקניה ושכירת ספינות, הנשק וצרכי־האוכל, שמחירם יקָּבע על־ידי המורשים השונים. כמו כן ניתנו הרשות והכוח לידי אלה להשתמש באדרכתות, במאסר, בהפקעת נכסים וסחורות, או בסגנון אותה הפקודה: “בכל האינצידנטיות, דפנדנציות, אננֶכסידַטוֹת וקונֶכסידֵטוֹת”. למוכרי התבואה בסווילה וקאדיכס ניתנה הפקודה להספיק ארבע מאות כור חטים לצרכי הצי, לאלקלדים במאלאגה – חמישים שריונות, חמישים קני־רובה וחמישים קשתות. בקטנות־מוחין מעוררת צחוק הצטיין האיסור, שחל על כל ספינה, על כל אדם באשר הוא, מכל מעמד ושם, להפליג בלי הסכמת השליטים, האדמירל או הארכידיאקון, אל אחת מאותן הארצות, שנתגלו עתה מחדש. ואנשים שלא מבני הדת הקתולית אינם רשאים כלל לקבל רשיון כזה. ואולם בראש הכל היתה הדאגה לדת. ועל שום כך מצאה הצעתו של האדמירל אוזן קשבת בחצר המלכות, שיבואו לעזרתו בפעולה דתית זו להפוך את לב האינדיוס וללמדם תורת הנצרות. שנים־עשר מבחירי הנזירים, שרכשו להם שם גדול בשעת גירוש היהודים והמושלמים מספרד, והעלו על המוקד לא אחד הכופרים, נמצאו ראויים להכניס את הבלתי־מאמינים ההם בצל כנפי הכנסיה. בראש אלה עמד בֶּרנַרדוֹ בואיל (Buyl), נזיר מנזירי הבֶּנדיקטינים אשר למנזר מונסֶרראט, שאותו מִנָּה האפיפיור לבא־כוחה של הכנסיה באינדיה החדשה.

ועליהם נספחו: חוצבים, נגרים, אכרים, בנאים, מסגרים, נפחים, חייטים, סנדלרים, אורגים – בסך־הכל למעלה מאלף בעלי־מלאכה שכירים. ולשם שמירה על המתישבים הללו, היה דרוש גדוד־צבא מחונך – הלא הם אותם עשרים פרשי־הכידונים מבני גראנאדה, שהיו כעבור ימים מעטים לחרדת־מות לאינדיוס. רבים מבני האצילים נתחברו לאותו המסע של התקוות המיועדות, וביניהם העלם הנלהב אלונסו אוֹחדה (Ojeda), בן־אבירים נאמן, מחונן ברוח אמיץ, שעל ידי מעשיו היה הוא אחר כך לאלילם של בני הנעורים ההוזים. ממשפחת פינצוֹן לא השתתף עוד איש במסע זה. מרטין אלונצו מת כעבור ימים מועטים לאחר חזירתו הביתה. סופרים אניני־דעת ידועים מספרים, שהצער גרם לקיצור ימיו. קולומבוס הגיש את תעצומותיו כנגדו לפני המלכה, וכאשר בקש פינצון לעמוד לפניה ולמסור דבריו מפה לפה, הודיעוהו מחצר המלכות, שעליו להתיצב אך בלוית האדמירל, כי נתינו הוא. ולדעת אותם ההיסטוריונים דכא הדבר הזה את רוחו עד שמרוב צער הוציא נשמתו ומת מיד. ואולי היה באמת הענין כך? ארך־אפו המכוון על מנת להיות בטוח אחר־כך בנקמתו בבוא יומה – קו מתאים הוא והולם את רוחו החשכה והנוטרת של קולומבוס.

ביום כ"ג לחודש ספטמבר עזב הצי – קבוץ לקוי־משמעת של אנשים וספינות – את חופה של קאדיכס (Cadix). ביום השלישי לחודש נובמבר, לאחר מסע של ארבעה־עשר יום, נראו מרחוק האיי דומיניקה וגוּאדֶלוּפה. ואולם רק כעבור עוד שבועים הגיעו לאיספניולה ולאותו חוף של לא־נאווידאד, ששם נוסד המושב מבני הספרדים שנשארו במקום.

האדמירל פקד לירות יריית־שלום. אבל מן החוף לא בא כל מענה. ברכת־השלום שבה ריקם. דממת מות. גם כל אות של אש לא נראה. וקולומבוס לבו מנבא לו רע. למחרת הבוקר באו והתיצבו לפניו צירי הקאזיק והביאו לו מנחה של קבלת־פנים שני מסוות־זהב, שהניחו לרגלי האדמירל, וחזרו ונסתלקו. ולעת ערב באו שנית מאנשיו של גואקאמארי. אבל על החוף התיצבו, והודיעו בצער בפניהם, שרק לאחר שידברו עם האדמירל ירדו אל הספינה. נכון וטוב, עונים להם, הנה שם עומד האדמירל, על גשר־המפקדה. כן, עונים האינדיוס בתומתם, אולי אמת הדבר, אבל עליכם לתת לנו אור למען נכירו. פני האדמירל מוארים והם מכירים את קולומבוס. לאטם עולים הם במעקה ועומדים אלמים ומרעידים בתוך מחצית החשכה. היכן גואקאמארי ראש שבטכם? שואלים אותם. ועל שום מה אינו בא? והלא מיודענו הוא? חולה הוא, נענים הם. חולה? לא, לא חולה ממש, אבל לילך אינו יכול. רגלו האחת פצועה. ואולם את דבריהם אלה הם מלחשים כמתוך פחד ומוסר־כליות נעלם, והם מביטים איש בפני רעהו ואיש מהם אינו חפץ לפתוח הראשון. ואנשינו, בני־ארצנו, היכן הם? התחילו הספרדים טוענים וחוקרים בעוז. ומה השקט הזה שביבשת? לאן הלכו? והאם לא מסרו לכם דברים למעננו? והאם אין בפי הקאזיק דבר להשמיענו מהם? ואנוסים ולחוצים על פי השאלות הללו, פתחו וספרו ספור־המעשה, שכנראה שִׁננוּ אותו להם היטב בעל־פה, ואולם השקר ניכר בו מיד ברוב דבריהם ופטפוטיהם: שבט משבטי הדרום ירד ובא אל האי, התנפל על כפריהם, תקפו את המתישבים הספרדים והמיתו אחדים מהם. האחרים בריאים ושלמים, אבל גואקאמארי נפצע בשעת ההגנה בשוקו ולצערו הרב אין הוא יכול לחלק לאדמירל את הכבוד הראוי לו.

כל זה עורר חשד ודאגה. אם חלק מהספרדים עודנו בחיים, על שום מה אין רואים אותם? והרי יש לשער, שהם מייחלים בקוצר־רוח לשוב בני־ארצם. ולמחר אותו היום ירדו אל היבשה עשרה או שנים־עשר מלחים ואתם מבני האצילים, ואחד מהם, שהשתתף במסע הראשון וידע את הסביבה, שמש להם מורה־דרך. את מקום מושבו הקודם של גואקאמארי מצאו מפולת של שריפה. גם הצריפים מסביב נהרסו. לא הרחק מזה נתקלו באותו בית־העצים, ששמש מקום מושב למתישבים, וגם הוא חרב עד היסוד. ועל ידו אותה מצודה שחִפּוייה נעקרו, ובתוך האודים גויות אדם מומתות. ולאחר חפושים נוספים נתגלו מתחת לשיחים ועשבים, ואחר כך גם בתוך סוכותיהם של האינדיוס, כמה וכמה חפצים ממטלטליהם של הנהרגים, ולא היה עוד ספק, שמכל המתיישבים האומללים ההם לא נותר עד אחד. כל שלשים ושמונה הקולוניסטים נהרגו איפוא. ואולם הסיבה לאותו מאורע אי־אפשר היה להציל מפיהם בשום פנים. האינדיוס עמדו בכל תוקף על האגדה, שיצרוה בדבר התנפלות אותו השבט הזר. לבסוף החליט האדמירל ללכת אל גואקאמארי, הפצוע כביכול, ולקחת עמו דברים. אבל פלא הוא על כל פלאים, שהוא המתין לכך ימים רבים: על שום מה? אבל אנו הרי יודעים כבר, שכל מה שבלתי־נעים לו וכל מה שמצריך הכרעה, דרכו לדחות. הוא פחד תמיד לעשות מעשים כאלה, שאין להשיבם עוד. הוא לוקח עמו את רופא־הפצעים, ונוסף לו את הדוקטור קאנקא (Chanca), ששמש רופא בספינת האדמירל (הוא שהשאיר אחריו דין־וחשבון מפורט על הנסיעה השניה הזאת – דו"ח אחראי ויבש, שמתוכו מצהיר לנו אדם משכיל עד מדרגה ידועה). והם הולכים. טקס רב של ברכות. הקאזיק שוכב ללא־ניע ורק לעתים מתעוים פניו כאילו היה כובש בתוכם יסורים קשים. הדוקטור קאנקא מסיר לו את התחבושת לבקשת האדמירל – אף לא סימן כל־שהוא של פצע. הרי אין כאן כל פצע, אומר הרופא, ובריא אתה כמוני ממש. ואולם ראש השבט אך מנענע את ראשו בחיוך־חידה כאומר: זר לא יבין את זאת – והרופאים פורצים ביללה. אבל ראה: קולומבוס יודע את אשר עליו לעשות אותה שעה. הקומדיה המוצגת לראוה גלויה לכל עין. ואולם את המסקנות אין הוא מעיז להסיק. מי יודע, אם לא עוד שבטים רבים קשרו יחדיו, והוא רוצה להמנע משנאה זו. והנה הוא גומר בנפשו לא להאמין גם באותו מעשה פשע שלפניו. כי אם יאמין, מה יחשבו עליו כל אלה האצילים? והוא הרי דבר לפניהם השכם והערב על טוב לבם ועל תומתם של הפראים הללו. לנוכל ישימו אותו, או ללעג ולקלס ישימוהו. ולפיכך הוא מעמיד פנים, כאילו הוא מאמין לכל דברי הקאזיק ומשתתף בצערו הנעלם. מדבר אתו בסוד. שואלו, אם באמת לא יוכל להלוך מעט ברגליו, תומכו בזרועו, מדבר אתו רכות כעם בנו ומזמינו לבסוף לבוא אתו אל ספינתו. הוא מציג, איפוא, קומדיה לעומת קומדיה. כוונתו היא להתרות בו בקאזיק ולהראותו, שבפעם הזאת אין הם חלשים עוד ודלים כמו במסע הראשון. הנה כאן אמצעי־כוח, שאז אי־אפשר היה אפילו לתת לו מושג עליהם. ואם כן, מעין “הצגה” תערך כאן. והדבר הראשון, שקולומבוס מעביר לפני עיני אורחו, הם ארבעים הסוסים, שהספרדים הביאו אתם עד הלום על פני האוקינוס. ואיש הטבע עומד נדהם כולו. גואקאמארי מרעיד בכל יצורי גוו. מצחו נוטף זעה מרוב פחד. בריות מפלצות כאלה לא ראה מעודו. כל זה נעלה על כל עולמותיו. גם בחלום הלילה לא חזה כזאת. והמטרה הושגה. אם חָרש אולי במסתרים, בהרהוריו, מחשבת רעה, המראה הזה, שהִלֵךְ על ראשו כעל ראש אנשיו אותו הפחד, כדוגמת הפחד, שהיה בא אולי עלינו כיום אילו הביאונו לבין עדר של אטלַנטוֹזוֹרים (ויתר מכן: שכן לנו ידוע מבית־הספר, שהיו פעם ענקים כגון אלה) – המראה הזה היה בו די אוֹן לאלְפוֹ ולהכניעו כליל.

באותו יום סעד על שלחנו של האדמירל, וכפי שמסופר היתה התנהגותו ידידותית כל־כך וחפשית, שקולומבוס לא יוכל עוד להוסיף ולחשוד בו, שלקח חלק ברצח אותם שלושים ושמונה המתישבים. התחפשות במדה כזאת בלתי־אפשרית היא – קרא הוא בקול. ואולם בלילה שלאחר זה אירע מאורע חדש: עשר נשים אינדיאניות, שהאדמירל לקָחָן אתו מן האי קאריבא (בדו“ח נאמר „לקח אתו”, לשון רכה יותר ל„גָזַל") ברחו מן הספינה מבלי שהמשמרות הרגישו בדבר, והפליגו על פני הגלים אל היבשה. אחר כך נודע הדבר, שגואקאמארי נתן להן מקום מפלט ומגן – ועוד יותר מזה: הוא עורר אותן לפליטה זו. וכאשר שלח האדמירל מבני־לויתו אל היבשה לבקשן מידו, נטש הקאזיק עם כל נתיניו וכל רכושם את הכפר והתרחקו אל תוך מרחקי האי פנימה. וכלום נחוצה היתה עוד הוכחה יתרה לאותה אשמה?

המאורע הזה – אפיָני למדי למהותם של האינדיוס ולתמימותם של אותם המתישבים הראשונים ביחסם אליהם – משמש פתיחה לפרוצס היסטורי איום ומלא פורענות, שנסתיים בהשמדת־עמים של גזע אנושי שלם.

על אודות הביקור הראשון אצל גואקאמארי מספר הדוקטור קאנקא: “מצאנוהו שוכב בערסלו, שהיה תלוי על פני חוץ, כמנהג המקום. הערסל היה עשוי מחוטי צמר־גפן קלועים דוגמת רשת (אגב: המלה עַרְסָל, “hammock”, משובשת מן המלה האינדיאנית “Hamamac”, כגון המלה “Orkan”, סערת־ים חזקה, מן המלה האינדיאנית “Hourragan”). בענין רצח של בני־ארצנו והאיך ובאיזה אופן נרצחו, חזר הוא רק על מה שכבר ידוע היה לנו. וככלותו לספר הגיש לאדמירל במתנה שמונה דינרים וחצי של זהב טהור, כחמש־שש מאות אבני צבעונין וכובע משובץ אבנים בדומה לאלו. ואחר הביע, אגב שכיבה ממושכת, את צערו הרב על אבדן הנוצרים, ושפך דמעות הרבה, הוא ועבדיו וקרוביו יחד”.

השתתפות־בצער, דמעות, אנחות – ממש כמו אז באבדן הספינה “סאנטה מריה”. ואם כן, אך נוכלים ערומים הם אותם ה“פראים התמימים”, שגמרו עליהם את ההלל? כך היו האירופאים, שהיו עדי־ראיה לכך, חייבים לחשוב. כך חשבו גם אחר־כך, וכך היו רבים חושבים גם כיום. ואולם משהו אחר היה בכל הענין הזה, שאין לו כל יחס לערכי־מוסר, והוא – ברכת־הדמעות, שבה קדמו הם בשלום את פני אורחיהם, מנהג אינדיאני קדמון, שנזכר בפעם הראשונה בספר מסעותיו של קאביצ’א די־וואקא (Cabeça de Vaca) מן המאה הט"ו, שמסופרים בו מאורעות מענינים מחייהם של עמי פלורידה וטֶכסאס, והוכר רק בימינו על ידי חוקר גרמני כפולחן קדמון.

אבל קולומבוס ומלויו הסיקו רק את המסקנות הפרימיטיביות ביותר. מתוך היחס העצמי, שמקורו בגאוה, מדדו הם את העולם הזר הזה, את החיים הזרים והעמוקים האלה, במושגיהם המצומצמים על המנהגים המקובלים ועל התכלית שבתועלת. ואם לא יכלו להכניס את אלה במסגרת זו, ראו בהם רק חוצפה וקלקול־המדות. שקול־דעת נאמן היה יקר־המציאות. החפץ להבין לא היה כלל. בלא רגש וענין לזכות הפנימית, שיש גם להוי אחר של חיים, היתה שאיפתם האחת: האלמות, כלומר: ההתנצרות. ואולם בזה לא היה עוד עיקר הרע. הרע מכל היה, שהביטו על היצורים הללו למן הרגע הראשון כעל רכושם, כעל שללם, והתנהגו אתם כאשר יתנהגו הצידים בחיתו פרא ללא־בעלים. בשעה שאני כותב את ההשואה הזאת, אני מניע את ראשי עליה, כי חלשה היא יותר מדי: על חיתו פרא שומרים מכליה גמורה, הן דרושות לו לאדם, והוא דואג להמשיך את קיומן. ואילו בבני־האדם מה תועלת?

קולומבוס, שחשב לו לצדקה על שגלה באינדיוס מעין עם אידיאלי, שעוד עתיד לחזור אל המדות הטובות, שאבדו ממנו, הגיע ודאי למפח־נפש רב, כאשר נודע לו בהחלט גמור שיצורים אלה, הנערצים כל־כך על ידו, אשמים באותן הרציחות המרובות והערמומיות. ואם גם רק לשם מטרות שבתעמולה פרסם את תהילתם, היה בזה אף־על־פי־כן מפח־נפש רב. אבל הוא לא היה עשוי לשנות את דעתו כרגע. להכנע לעובדה לא היה באפשרותו. ולפיכך הגיע לידי רעיון פשוט זה, שכל אדם היה מאליו מגיע אליו, אלא שלגבי דידהו היה בזה מן הצורך להסיק גם את המסקנות המסובכות, והיא – שהנרצחים לא היו חפים מפשע לגמרי בכל אשר בא להם. תגלית פלאים. ומאותו הרגע, שבו דן על הדברים מנקודת־ראות זו, נערמו ההוכחות לאותו חשד, והצדק דרש, שמצב־הדברים האמתי יתפרסם גלוי ברבים. ואולם ממעשה זה נזהר קולומבוס, והוא בחר בשתיקה. הרי זה אי נעים לגמרי להודות לפני העולם הספרדי הקנאי על כל אשר נפל בין אנשים־אדונים נוצרים ובין עכו"ם פרא. לכל היותר אפשר היה לרמז על כך ברמיזות קלות בלבד. עמדה פוליטית, שנקטו בה, כל אלה שבאו עם קולומבוס וכל אלה שבאו אחריו, זולת אותו ידיד האינדיוס הנאמן, הכומר לאס־קאזאס.

והואיל ואותו מאורע היה בו משום מעשה סימפטומטי, אין צורך בחוש מיוחד, כדי לנחש את הסיבות, שהביאו לידי רצח אותם שלושים ושמונה המתישבים. הכל ברור כבאספקלריה בהירה. חֶבֶר פוחזים ללא חנוך, ללא רגש וללא נימוסים חברתיים. למן השעה הראשונה הם מופיעים כבעלי דרישות, חצופים ומעליבים. הם דורשים אוכל. הם דורשים שישמשו אותם. הם דורשים נוחיות והרוָחה. ואם אין הם משיגים את המשמעת העוורת, הריהם משתמשים בכוח־הזרוע. וכי מה הם האינדיוס הללו בעיניהם? חיות; חיות תמימות ונואלות, שהכל מותר לך לעשות בהם, ולו גם מסיבה זו בלבד שאינם נוצרים כלל. אפשר לענות אותם מכיון שהם נותנים שיענו אותם. הם מרכינים ראשם, הם מחייכים, וכנראה שלא איכפת להם כלל להכנע. ואין מן הצורך כלל להתימר לפני אלה במוצא, בדת, בנשק. בתומת־ילדותם הם מודים ומכירים בהם מתוך הכנעה וכדבר המובן מאליו. בני־אלוהים הם, נעלים על כל משגה. ובני־האלוהים אמנם מבקשים להם שִׁלומים בשכר עמדתם זו. הרחק מארץ מולדתם הוטלו לתוך גורל נעלם, בלתי ידוע. בלתי ידוע דבר שיבתו של האדמירל. והאדמירל עצמו בלתי־ידוע הוא, אנוש מפוקפק. יְפַצוּ אותם, איפוא, הפראים הבזויים הללו בשכר הסבל הזה של הצִפִּיָּה והנִּדוי באין־הסוף של האוקינוס. והפצוי הוא – הזהב. ואף־על־פי שביחס לתושבי הארץ ותנאיו הטבעיים חסרים הם כל דמיון, הנה בענין זה האחד, להרבות עושר, מפליג כוח־הדמוי שלהם עד ללא מדה. לכך חנֵך אותם קולומבוס דַבָּרָם. בנקודה זו האחת הם מאמינים לו, ובנידון זה האחד הוא משמש להם דוגמא. כל תנועה מתנועותיהם, כל מבט־עין, דורש אך זהב. כל מלה, כל מעשה – מטרתם האחת, הזהב. ואולם בהמשך הימים נוסף לכך עוד רע־חולי אחר, שנהפך מיד לאסונם הכללי ולפורענות גמורה. נשים אין להם. אבל אין בדעתם כלל לחיות כאן חיי נזירים קדושים. אלא שיחד עם זה אין את נפשם גם לרכוש את לב הנשים באהבה, או גם להתקרב בדרך ההוגנת. זאת תהיה השפלה גדולה יותר מדי, מעין הכנעה. לא, אין כל צורך בכגון זה. את אשר דרוש נוטלים בזרוע, ומי ישים לב להתערבותם של אלה ולקובלנותם? וכי על שום מה ירחמו על אלה הפראים? וכלום טובים הם מן הבהמה? אסירי־תודה עליהם להיות לאלה, שחושבים את נשותיהם החמודות לראויות לחלק את מטתן עם אירופאי ונוצרי־קתולי, ואם גם שם בארצו ברח מאחד בתי־הכלא. מה שהיה תחילה עבֵרה של פרט, מעשה נבלה שבסתר, הופך לאט לאט לחטא שבהרגל, גלוי לעין השמש. ואין כל פחד שמא יקומו ביום אחד האינדיוס הללו, שלמרות כל החרפה שהמיטו על ראשם עדיין הם מברכים בהכנעה ועונים בהסברת פנים, ויתעוררו להתגוננות ולנקמה. אבל מה שלא פללו שיבוא, בא לפתע. הסאה מלאה. גואקאמארי ואנשיו אינם יכולים עוד להאריך רוח כמלאכים. הם אלפים והאחרים רק עשרות, ותוצאות הקרב אינן מוטלות בספק. ואם ישמידו כליל את מפיחי־הרע האלה, לא תהא בזה נקמה, ואף לא שִלּוּם – רק משפט צדק בלבד.

הפלא הוא רק, שלא הודו על־כך בגלוי. ואולם אפשר מאוד, שאותו מעשה, שנעשה כמתוך מפלט אחרון בהכרח התנאים, נראה להם, לאחר שנעשה, למשהו נורא ואיום: את בני־האלוהים רצחו. בכל העָול והסֵבל אשר נשאו, לא נמצאה להם הצדקה על מעשה זה, לא קוו לסליחה, והחרדה לקראת בואם של שאר בני־האלוהים עם האדמירל על ספינותיו הלבנות – זעזעה את נפשם עד היסוד בה. ואולם עד כדי כך חסר לנו לגמרי הדמיון וגם המושג הנאמן.

שום היסטוריון, או רושם רשומות מן הימים ההם, לא השתדל לתאר את ההתחלה הרעה הזאת של ההתישבות באמריקה בלא כחל ושרק. כולם עברו על הענין בפרזות אחדות, שאינן אומרות כלום, כאילו אותה הפורענות הגדולה קשורה בהכרח בגלוי ארצות: גזל רכוש, שעבוד אנשים וילדים לעבדים, אינוס נשים ובתולות ורצח והרג של כל אלה אשר לא נכנעו ונשמעו.

כאשר קבלו אנטוניו די־אוחדה (Ojeda) ודיאגו די־ניקואֶססא ב“מתנה” מאת המלך פרדיננד בשנת 1509 את יבשת דאריין, שבה היו שניהם צריכים להתחלק לשרי־פלך, הוציאו כרוז לבני־המקום, שנתחבר על־ידי המפורסמים שבין עורכי־הדין והתיאולוגים הספרדים ושמש לאחר כך בכל כבושי הארצות החדשות לנוסחה המקובלת. לנוסחה זו ראוי לשים לב, שכן יש למצוא בה הרבה מן הביאור והבירור. ואם נזכור, שאותו כרוז פנה אל בני־אדם, שלא הבינו את לשונו והם לא מצאו כלל לנחוץ לתרגמו בלשון העם, הרי יוצא ברור, שמעשי־האלמות ההם, שנתכסו כאן בשקלא וטריא פלפלנית, היו סוף מעשה במחשבה תחילה. על חוק ומשפט אף לא מלה אחת. וכל אשר נאמר שם בדומה לזה, רק צחוק הוא ולעג־זדון.

התעודה פותחת בהרחבה ומספרת על־דבר יצירת אדם וחוה, שמשניהם נולדו כל בני־האדם. ואחר היא מניחה את ההנחה הגדולה ומודיעה, שהאלוהים מנָה אדם אחד, ופטרוס הקדוש שמו, לאדון לכל משפחות האדם כולם, כי הדורות שנתרבו אחר־כך במשך חמשת אלפי שנים נתחלקו לארצות רבות ולממלכות, עד שארץ אחת לא היתה יכולה להכיל אותם ולכלכלם ובלא שופט עליון לא היתה באה הברכה בארץ. ל“נציב” זה, מסבירים הם לבני המקום, נתן האלוהים את הכוח לשפוך את ממשלתו על פני כל חלקי הארץ ולמשול על נוצרים, ערבים, יהודים, ועובדי־אלילים. אפיפיור שמו, ופירושו: אב ומורה, גדול ונפלא. “האפיפיור, המושל כיום הזה” – הריני מביא בזה את הדברים כלשונם – “מסר את ארץ־האוקינוס הזאת להוד מלכותו הקתולית הרננדו עם כל אשר בה, ככל שתמצאו כתוב בתעודות, שיָראו לכם אם תדרשום. הוד מלכותו הוא, איפוא, בתוקף מסירה זו המלך והאדון על ארצכם. ומטעם זה נדרשים אתם וכפותים למשמעת, ואני מבקש ופוקד עליכם שתקבעו לכם את הזמן הדרוש ותעיינו היטב בדבר הזה, שאני מציע בזה לפניכם, למען תכירו ותודו בכנסיה, שהיא השלטת העליונה והמנהגת את מלוא כל העולם כולו, וכמו כן בפטרוס הקדוש, המכונה אפיפיור, בכוחו הנאמן ובהודו והדרו כמלך, ותתנו דעתכם להסכים, שהאבות הקדושים הללו, שהאפיפיור שולח לכם, יורוכם בדרך אמונתנו הקדושה למען תלכו בה. והיה אם תקבלו עליכם את כל הדברים האלה, ועשיתם את הטוב ומלאתם את חובתכם, והוד מעלתו המלך ואנחנו כולנו נקבלכם אז בחסד ובאהבה. נשיכם ובניכם יהיו חפשים מעבדות, ואתם תהנו כאוות־נפשכם מכל אשר לכם. אבל אם לא תשמעו ותמאנו, או אם תתנו כתף סוררת לפקודותי, אמשול עליכם ביד חזקה כמצות אלוהים ואבוא עליכם במלחמה גדולה ובאכזריות־חמה. את ראשכם ארכין ואשים אותו בעול הכנסיה והמלך, את נשיכם ובניכם אקח ואעשה בהם ככל אשר ייטב בעיני המלך לעשות. את רכושכם אחרים ואעשה בכם כל הרע, אשר תהיה לאל ידי לעשות, ככל אשר ייעשה לנתינים מורדים, אשר לא יכנעו למצות אדוניהם. ומראש אני מודיע, שכל הדם הנשפך וכל הרעה אשר תבוא בקשיות־ערפכם, על ראשכם יחול, והמלך ואני וכל הסרים למשמעתו נקיים. ולפיכך נמסר לכם הכרוז עם כתב ההחרמה הזה, והנני דורש מאת הנוטריון לקיים את האישור הדרוש”.

קשה יהיה למצוא בקורות העתים תעודה, שבה יתאחדו לשלמות אחת השקר התהומי עם גלוי־הלב העושק והמאיים כתעודה היסטורית זו. אילו באנו למצוא השואה לכך, לא היינו מספיקים. בדומה לזה לא אירע גם בימים, שבהם שטפו שבטי המונגולים את אירופה או כשפרצו ונכנסו הלגיונות הרומיים לגאליה. שום דת אחרת, שום מִשְטָר אחר, לא יצאו לעומת אמונה אחרת וסדרי־חיים אחרים ביהירות כזאת ובחוסר־סבלנות כזה, כנצרות הספרדית־הקתולית.

בלא משהו עוז־הנפש ובלא הכנעה וצידוק־הדין, אי אפשר שלא להכיר בעֲבָרה של האנושיות את פרצופה האמתי: שלשלת בלתי־נפסקת של עָול, אונאה, גזל, אונס ורצח. רק ארבע מאות ועוד איזו שנים עברו מאז, ואני יכול לצייר לי ציור־דמיוני, אגב אנחת־לבב עמוקה: גם תמול יכול היה כל זה לקרות ואם גם בחלופי־צורה מעטים.

ואולם מה דעתו של קולומבוס בכל הענינים הללו: האם הוא חפץ בשיעבוד זה של האינדיוס, או אנוס היה על־פי הכרח חיצוני לסבלו, לסייע לו ולאשרו? האם היתה זו מטרתו, המכוונת מראש, או אולי היתה זו תכנית, שֶתִּכְּנוהָ אנשי המסחר והסרסורים, שעשו בו כחפצם? על השאלות הללו אין לענות על נקלה לא לחיוב ולא לשלילה. כאן חוזרת שוב ומתגלה אותה התסבוכת שבאפיו, שכל כמה שמבקשים לבוא עד חקר רוח, רואים שאין היא עשויה כלל להֵחָשֵׂׂף. אם אני מדַמה לי אותו כדון־קישוט גרנדיוזי והיסטורי – דון־קישוט קדמון – הרי ציורו הדמיוני על אודות האינדיוס עושה אותו לאביר הרומנטי בעל הדמות הנוגה. אותו מחזה טראגי ותמוה, האיך אותו בן־האצילים רוכב נכון לקרב בתוך עדר־האילים ועורך מלחמת־דמים נואלה בבהמות המבוהלות, סמל מרכזי הוא גם לדון־קישוט של האוקינוס. הוא לא ידע לאן הוא רוכב וכנגד מי הוא נלחם. הוא לא ראה מאומה ולא תפס מאומה. וכאשר השיג ותפס, שקע לתוך אותה מרה־שחורה, שאָרבה לו מאז כמחלת מות אנושה.

לאחר שנוכח לדעת, שדבר יסוד נווידאד היה משגה, מפאת אקלים־הבצות והחוף הרע, בקש אחר נמל טוב מזה, שיהא נמצא קרוב יותר למכרות־הזהב המשוערים, שבתוך הארץ פנימה. הוא בחר לכך את המפרץ של מונטֶה כריסטו, העשיר בדגים, ושם התחיל בחודש דצמבר לשנת 1493 לבנות את העיר הספרדית הראשונה בעולם החדש, שקרא אותה בשם עיר המלכה איזבללה. שרידי חורבותיה נמצאים שם עד היום.

האינדיוס, וביחוד נשיהם, נכונים לשרות ומסבירים פנים לאורחים, כמו תמיד עם הפגישה הראשונה. מביאים מתוך יפה־הנוף הפורה צרכי־אוכל למכביר, ביניהם גם שרשי־יאמס, שהאירופאים למדו עד מהרה להעריכם במאוד. ואולם חשובה מזה היתה ידיעה זו, שאמנם לא נתאשרה עוד, על דבר קרבת המקום של מכרות הזהב. לפי שמסרו, המרחק הוא רק מאה וארבעים קילומטר. ונמצאות אותן המכרות בחבל ארצו של ראש השבט קאאוֹנאבו, יריבם של שבטי החופים, שלפי דעתם של גואקאמארי ואנשיו, הוא שרצח את המתישבים של נאווידאד. האדמיראל שלח משלחת אל הארץ ההיא, והמרגלים חזרו נרגשים כולם. הם נשבעו, שראו את הזהב מנצנץ בעמקים ובנחלים. הרים שלמים נמצאים שם מכוסי זהב כולם. אז בקש קולומבוס בעצמו להוכח באמתות הדברים, ושם לדרך פעמיו בלוית אנשים מזוינים לתוך הארץ פנימה. את הרי־הזהב לא מצא, כנראה, ואולם לשם בטחון הקים הוא בגליל קיבאו (Cibao) את המצודה סאן טומאס, זו שנהפכה בהמשך המאורעות והיתה לתחנה המפורסמת ביותר של רצח־הדמים.

ולמקץ אותה שנה הלכו התועבות ונתרבו, וקולומבוס לא היה האיש העשוי לדכא אותן ביד רכה ובישוב הדעת. תמיד הרגיש מעין רגש־עלבון, כאילו יד הגורל היתה בו מאז לדכא אותו בלבד, והמוצא שנמצא לו נתלוה תמיד במצב־רוח של יאוש והיסוסים. מחלה בלתי־ידועה נתפשטה בצי; קדחת טרופית כפי הנראה – וגם אותו הפילה למשכב עד לחודש מארס של השנה הבאה. צרכי האוכל, שנצטיידו בהם, הלכו הלוך והתמעט והדאגה גדלה. את האינדיוס אי אפשר היה להכריח לסַפק את כל החסר. הם התחילו להראות אותות מרי. בין שבטים אחדים תססה כבר רוח מנבאה רעה. פה ושם פרצו קטטות של איבה. הזהב הושג במדה הרבה יותר פחותה מאשר קוו לה⁶. אין פלא, איפוא, שלאותם הפרשים העצלים, שהפליגו על פני הימים מלאי תקוות נועזות, אבדו מהר אמונתם ובטחונם; הפכו לרפי־רוח וממרים ובקשו לחזור במהרה לספרד מולדתם, במקום שלא העיזו לבקש מהם עבודה – עבודה ממש בפטיש ובמעדר ובמחרשה. חסרון כבוד היה זה להם, והואיל ולא הוכשרו כל עיקר להבין את התנאים במקום, וכל התפתחות של אותו מושב היתה להם אך לצנינים ולמכשול – לא התנגד האדמיראל לחזירתם ופקד על האדמיראל די טורס, קברניטה של הספינה “מריגאלאנטה” להסיעם אל ארצם בשתים עשרה ספינות.

זכרון־הדברים, שמסר בידי די־טורס על מנת למסרו למלך ולמלכה, חשוב מטעם זה, שבו נידונה לראשונה באורח רשמי השאלה, אם לשעבד את האינדיוס ולעשותם לעבדים. וכל זה, כמובן, נאמר בהבלעת דברים על דבר ההגבלות והאיסורים ובתוספת יִפּוּיים ישועיים על מנת להכשיר את השרץ. ושוב הוא מרבה במלים ובדברים כדי לפאר לפני המלך והמלכה את מקור־הניצול העשיר, אשר לזהב המכרות ולזהב הנהרות. על דבר הכנסות ממש אין הוא מדבר; רק על סיכויים בלבד. את המצב העגום של המושבה ושל המתישבים, חברי המשלחת, אין הוא מעלים. הוא מונה מספר לסיבות, שמונעות אותו מלשלוח לגבירה האהובה כמויות גדולות של זהב. ראשית, מקרי המחלה המרובים, הקושי שבעבודה בנהרות הזהב, חסרון דרכים סלולות ובהמות משא. הבהמות שהובאו מספרד אינן מתקיימות ומתפתחות כאן, והרזון שולח בהן. וגם האדם האירופאי אינו עשוי להתקיים ולהתפתח כאן, אם לא יקבל אותם צרכי המזון שהסכין בהם בביתו. לתכלית זו נעשו כמה נסיונות של נטיעות, אבל עובדי האדמה הפסיקו עד מהרה את עבודתם (על שום מה אין הוא מעיז להודות; הוא חושש שמה יתנקמו בו אותם ה“הידאלגוס”, האצילים הנמוכים, על הטלת אשמה זו). בראש וראשונה יצאה נפשם של המתישבים ליין. אבל הרי על סוחרי היין בספרד הוטל לספק כך וכך מאות חביות יין אל הצי – וכלום נשתו כל אלה במהרה כל־כך? חלילה. החביות היו מקולקלות ורוב היין נזל ונשפך החוצה במשך ימי הנסיעה באוקינוס. (סַפָּקי־הצבא, כנראה, כבר היו בעלי עסק עוד בימים ההם). והאדמירל שופך את כל חמתו עליהם. כאן אין כל חשש לפגוע במישהו. הוא מכיר את מצב הענינים בחצר המלכות ויודע, ששם ישבעו תמיד רצון, אם יבחר לו מבין פשוטי האדם את השעיר לעזאזאל על מעשיהם של האדונים רמי המעלה. ואף אמנם נשארה לזכר עולם הערה כתובה בידי המלכה לאותו תזכיר, שבה היא מצוה בכל תוקף על יואן די פונֶסקה, שנתמנה זה מקרוב למיניסטר המושבות, שיחקור במהרה וימצא את האשם במעשה רמאות זה של חביות־היין, להחרים את רכושו ולחבשו על הנזק שנגרם.

לדגן אני זקוק, כותב האדמיראל, צנימים נחוצים לי, שומן, אטמי־בשר, צמוקים, סוכר, דבש, חמורים ואתונות. ועל כל אלה סוסים – שלחו לי סוסים. הללו הכרחיים הם גם לקרבות וגם לחרישה. והנה היתה גם כאן אותה תרמית. לא את הסוסים ההם, שהֶראו לו, נשלחו בספינות, אלא גרועים מהם. ומי הוא שהרויח בענין זה? אין זאת אלא יואן די־סוֹריה אויבו. הוא שהחליף את הבהמות. הפרשים השכירים – אמנם כן, להם סוסים נבחרים, אבל האדונים הללו שוכבים חולים על ערשם ואינם נותנים בשום פנים שבהמותיהם ימלאו את העבודות הפשוטות. מנהיג מסכן הקובל על אנשיו, שאינם נשמעים לו. ואולם הבה ונשמע מה מוסיף אותו משנה־למלך מן העולם החדש ודורש: נעלים, עור, כותנות, בד, פירות רקוחים, חמישים חביות עסיס, מאה קני־רובה, מאה קשתות, מאה ארגזי נשק, ועל הכל: אנשים; אנשים חרוצים והגונים. עם אלה אשר אתו אין להחל כל דבר. דרושים בנאים, חוצבים ומשַטפי זהב. בקיצור, חסר לו הכל, משום שבעולם הזר זר לו הכל, בלתי נתפס, בלתי מועיל, כיון שהוא איננו יודע את מקורות העזרה אשר בעולם זה ואת אפשריותיו המרובות.

או אולי לא היתה בדרישה זו לאנשים, אלא משום הכנה לאותה התכנית העיקרית, שהעסיקה את מחשבתו? על שום מה נשלח לך אנשים, אפשר היה לענות לו, והרי כל־כך מרובים אלה אשר אתך שם, מאות אלפים עומדים לשרותך, חנך אותם ועשאם לכלי־שרת מועילים לקבולת זו שבידך. וקולומבוס אינו נותן את לבו לתפקידים שבתרבות. הוא חפץ להפוך את ילדי־המקום לענין שבמסחר – בגופם יעשירו הם את אוצר המדינה כיון שאינם מכניסים זהב במדה שקוו מהם, יהיו הם עצמם לממלאי מקום הזהב וישלמו את מסיהם בגופם. ובהתחפשות שבצביעות מנמק מגלה־העולמות את הצעתו בדברים האלה: “בצדק דורשים הוד מלכותם, שנבשר לאינדיוס את תורת אמונתנו הקדושה. ואולם אין אנו יודעים את לשונם, ולפיכך הריני שולח על ידי סיניור די־טורס מספר של גברים, נשים, נערים ונערות קטנות, שהוד מלכותם ימסרו אותם בידי אנשים, שילמדו אותם גם תורה וגם מלאכה על צד היותר טוב. ולפי התנהגותם יוכלו אחר־כך להפלות אותם לטובה לעומת העבדים האחרים ולעורר אותם על־ידי פעולה להתחרות. והיות ואיי הקאניבאלים הם הגדולים שבכל האיים ומרובים מכולם באוכלוסין, היה ראוי להעביר משם אנשים לקאסטיליה, למען יחדלו במהרה מן המנהג הברברי לאכול בשר־אדם. כל מה שימהרו ללמדם את הלשון הספרדית וכל כמה שימהרו להטבילם, כן ימהרו להביא רפאות לנשמתם”.

וכאן מן הראוי להוסיף מאמר המוסגר: כל אותו הקטרוג על הקניבאליסמוס (אגב, מלה זו נשתבשה מן המלה האינדיאנית “קאריבא”, שהוא שם אחד האיים) ביחס לארכיפלגוס המערבי־הודי, אין לו כל יסוד של ממש. אם היה קיים מנהג זה בתוך יבשת אמריקה התיכונית, לא ברור עדיין ונתון בספק גמור. אותם קרבנות־אדם הקשורים בפולחן הדתי, שהפכו אצל שבטי האזטֵקים לצורות של אכזריות מעוררת זועה בתוך חגי־דמים מיסטיים־אירוטיים – הם שהלהיבו בודאי את דמיונם של הכובשים הראשונים לראות באלה את אוכלי־האדם. וקולומבוס אין ספק לא היו לו הוכחות אחרות מאשר שמועות אלה מפה לפה. אם הוא האמין באשמה זו או לא, אין כדאי לחקור. כמו כן לא עלה בדעתו כל הרהור, שביחס למוסר אין הבדל גדול, אם סוחרים בבשר־אדם או אוכלים אותו. מחשבתו, הערמומית בפשטותה, היתה זו: עלי לתאר את האינדיוס כיצורים תמימים, מקולקלים בתמימותם ומושחתים, ואז תחשב לי הצעתי זו לכבוש אותם לעבדים, לצדקה מוסרית. על כל פנים תהא זאת תקנה חנוכית לתקון חייהם. התחסדות חנֵפה בסגנון אירופי ממש: מטרות של מקח וממכר לוטות במליצות־הבל של אנושיות והתקדמות.

כל שאר טענותיו גלויות וברורות בתכלית. “למען היטיב לנשמות האובדות הללו של האוכלוסין המקומיים, עלה הדבר בדעתנו, שככל אשר נרחיק אותן מכאן, כן ייטב להן, ובאופן כזה אפשר יהיה למלא את השרות של הוד מלכותכם. הואיל והצורך בבהמות ובחיות־מטען גדול כאן מאוד, טוב היה אילו הוד מלכותם היו מפקדים על ספינות אחדות, להעביר הנה בכל שנה עדרים אחדים. את הבהמות הללו יקנו מידי הסוחרים במחירים קבועים ויסולקו בעבדים אינדיאניים, כי אף אם פראים הם, הרי הם אנשים מוכשרים, בעלי־שכל וממוזגים יפה, ויוכלו להפיק מהם תועלת יותר מאשר מן העבדים האחרים. אם אך יתרחקו מארץ־מולדתם, ינזרו מאותם מעשי האכזריות. אפשר להשתמש בהם לשיוט ספינות־המשוט, שהם מומחים לכך, והוד מלכותכם יכולים להטיל עליהם גם מכס־של־הבאה”.

סגנון חדיש למדי. האדמיראל היה, כנראה, בעל כשרונות פיננסיים. הוא ידע לחשב חשבונות, וכל מעייניו הם האיך לעשות את המושבה למקור של הכנסות למען ארץ המולדת.

ואולי כשרון ספקולטיבי זה הוא שהביא היסטוריונים אחדים מבני זמננו, וביחוד בספרד, לידי ההנחה, שמוצאו היה יהודי. ולמען לא יחשבו, שזו אך השערה בעלמא היא, תומכים הם את יתדותיהם על מקורות שונים של ימי הבינים, שכמובן אינם יכולים לעמוד בפני הבקורת. מהם כאלה, שמשערים השערה זו רק מתוך רגש כללי – אם מתוך פניה שבשנאה או שבסימפטיה, אין להבחין. על כל פנים יש בהנחה זו חידוש כל־שהוא. היא מגיהה אור על צד אחד של אותו אדם, שהיה עד עתה נתון לגמרי באפלה. כי אמנם יש הרבה מן המשומד באותו כריסטובל קולון; קוים שלמים מתכונתו של המומר־להכעיס, המתאמץ בכל כוחו לטשטש את עקבות הדרך אשר הלך בה. המומר הזה דרכו תמיד לעבור את הגבולים של הטעם, השכל והנימוסים, בהיות עמדתו מכוונת תמיד ומחושבת מראש ליחס של אי־אמון וחשד אשר לאחרים ביחס אליו, ובהיותו חדור תמיד את ההרגשה הכואבה, שעליו לרמות את האחרים ולרמות גם את עצמו. ואם מאזינים היטב־היטב לנפשו של אותו מגלה־עולם, מרגישים אמנם משהו מן הבגידה – ואם כי מסוג מיוחד, שלא ניתן לסמנו; מרגישים ומבחינים גם את הבוגד, ואם כי בוגד, שהגורל מעלהו וממריצו לגדולות ולנצורות, ודוקא על־ידי כך שעשה אותו לבוגד. יהדותית, במובן הרע ובמובן הטוב, היא אותה הרכות שבתכונתו של קולומבוס; יהדותי הוא אותו ההיסוס המיוחד שברוחו בפני קבלת־האחריות במדה גדולה, שמקורו בפחד הקדמון בפני הנגזר מראש, שאין להשיבו. ואולם מה שאיננו יהודי כאן הוא העדר כל אינטליקט וכשרון־המעשה. ובדרך כלל, כל צורה מצורת הדון־קישוטיות – זו ההקסמה העצמית באמצעות מציאות גוזרת ללא־מפלט – זרה לגמרי לכל המהות היהודית.

אבל מושלי ספרד – יאמר הדבר לזכותם – לא הסכימו להצעתו של האדמירל. בהערה שבשולי אותה ההצעה נאמר: “נדחה לעת־עתה עד בוא הצעה אחרת”. בעיקר היתה זאת בודאי המלכה, שהתנגדה לשוד זה של אנשים וממכר־העבדים, שייעשו על־ידי אישור המדינה, ואם כי הפליגו לתאר לפניה את רוב ההכנסות שבאותו עסק. ואולם במקרים כגון אלה גדול כוחן של העובדות, הנעשות כמאליהן באורח אבטומטי, גם מכוח המצפון אשר לשליט בלתי־מוגבל. אנוס על פי אותה התאוה הכללית לזהב, שהפכה לשגעון כללי, מצא קולומבוס את האמצעי להשקיט את קוצר־הרוח על־ידי משלוח אותם כוחות־העבודה הזלים. כאשר חזר אנטוניו די טורֶס עם ארבע ספינותיו לאיספאניולה, צוה האדמירל להוריד בהן חמש מאות אינדיוס משני המינים, העיד עליהם שהם מורדים במלכות ושלחם לספרד. בסוויליה מסרו אותם לידיו של יואן די פוֹנֶסקה, והוא שלחם אל נחלתו, ששם סדרום בשורה כבהמות ונמכרו במכירה פומבית. היחס הרע, עבודת־הפרך, האקלים האחר, אורח־החיים הזר והמחולל, הסבו בזמן קצר את מות כולם. אבל שום קול של מחאה לא נשמע, כל ערעור. הפוכו של דבר: הנסיון הראשון הפך והיה למוסד קובע, ובארטולומה, אחיו של האדמירל, איש המעשה והכשרון המדיני, שלח עד מהרה ספינות על ספינות מלאות על כל גדותן עבדים אינדיאנים לספרד – גלות שלמה ללא תכלית, שכן סופם של כל היצורים, שנעתקו ממולדתם, היה כסוף חבריהם שקדמו להם.

איספאניולה מנתה בשעת הכבוש בערך שלושה מיליון ומחצית המיליון אוכלוסין. כעבור עשר שנים נותרו מכל אלה שלושים וארבעת אלפים, פחות מהחלק המאה. הטבח החל ונעשה לעיניו הרואות־ואינן־רואות של קולומבוס, ואם חש בצער ובכאב למראה אותו כליון לא אנוש, או שהביט על כך, מתוך צמצומו הנפשי האפל והפאטאלי, כעל גזרה שאין לשנותה, אין למצוא בשום ספר זכרונות. נחפשה, איפוא, את האמת ונבקשה בתוך לבו של אותו אדם.

 

פרק עשירי: הַמְּצִיאוּת שֶׁהָכְחָשָׁה    🔗

מספרים על מאורע מענין, מעין משל־אגדה, שמתוכו אנו למדים האיך בקשו האינדיוס, שאמונתם בנכרים התחילה להתרופף מיום ליום, להוָכח ולדעת, שאותם הבריות, שירדו אליהם מן השמים, אינם בני־אל־מות, כאשר הסכינו להאמין מאז. חילות המצב של המצודה סאן טומאס, שקולומבוס מנה למפקדם את אחד האצילים, ופֶדרו מארגאריטה שמו, שפכו את חמת־אכזריותם על האוכלוסין מבני הארץ בגסות־רוח, שלא התחשבה עם שום מנהג וחוק, ושהיתה בהמשך הימים להרגל מקובל בין ההמונים הפרועים, שנשתלחו על העולם החדש כפורענות גדולה. נצלו מההודים את עדייהם, הריקו את אסמיהם, גזלו את נשיהם ואת בנותיהם, וכל מעשי־נבלה היו למעשים בכל יום. ואולם הקאזיק קאאוֹנאבו, שמשל על ה“וֶוגה ריאל”, עמק המלך, שבו נמצאה אותה מצודה, היה אמיץ־לב ותקיף בדעתו, והוא כִנֵּס על סביביו את בני שבטו ועוררם לנתק מעליהם את חרצובות המשמעת המכניעה. ולמען הוכיח להם בעליל, שהנכרים הללו אינם מחוננים כל־עיקר בכוחות שלמעלה־מן־הטבע, המיָראים אותם מאז, וכי רק בני תמותה הם כמותם – נתן להם אות ומופת לעיניהם. הספרדים היו משתמשים באחד, או באחדים מבני האינדיוס, להעבירם על פני הנחל, שהפריד בין המצודה והעמק. והנה באחד הימים, בעבור הנחל על גדותיו מן הגשמים החזקים, ואחד האבירים הספרדים עמד בכל זאת על דעתו ודרש שיעבירוהו את המים, פקד הקאזיק על נושאי־הסֵבל לנסות את הנסיון בגופו של אותו אורח שמימי, אם הטביעה במים אמנם לא תגע אל עצמו ובשרו. ובעמדם בנחל בתָוֶך שמטו את האביר מעל כתפיהם וטבלו אותו במים עד אשר לא נע עוד ולא זע. אחר נטלוהו ונשאוהו אל החוף, ושם נאספו כל תושבי הכפר וישבו ממתינים מסביב לבר־מינן לראות אם יקיץ או לא. שלושת ימים ישבו מסביב למת, ורק לאחר שהגוף התחיל להתמקמק, ידעו כי אמנם אותו האל המדומה היה רק בשר ודם בלבד. וההכרה הזאת היא ששחררה אותם מיד מן הפחד ומיראת־הכבוד ששִתקו אותם כליל, ומשבט לשבט עברה בשורת המאורע בשמחה ובקול חוגג.

חלושי אופי ופקפקנים ניתנים על־נקלה להסחף לתוך מעשים מוגזמים. והואיל ופגרו לאחוז בצעדים הדרושים בשעה הראויה, מבקשים הם לתקן את המעוות על־ידי חומרות יתרות. ואם מפאת גורמים ידועים, בלתי כֵנים, הראו אורך־רוח וותרנות, הרי הם מכפילים את הרעה שבעתים בזה, שהם נהפכים בשעה שבאים גורמים אחרים, לא פחות מוטעים מן הראשונים, לעריצים ולאכזריים.

בפקודת־השרות, שהאדמירל מוסר לפדרו מארגאריטה, הוא מתבקש בכל לשון של בקשה, שראש דאגתו תהיה לשים אל לב, שלאינדיוס לא יאונה כל רע, שלא יוקח מהם דבר שלא ברצונם ושלהפך יראו להם כל אותות של תשומת־לב. דברים ככתבם. ואולם כוונת הדברים אינה ככתבם. להלן נאמר מיד: “היות וקרו מקרים של גנבה מצד האינדיוס, הריני גוזר שכל אשר יִתָּפֵס על ידך במעשה כזה, תכרות לו את חטמו ואת אזניו, בהיות אלה אברים שאין להסתירם. על ידי כך נבטיח לעצמנו גם את המשא ומתן של החליפים אתם, שכן הכל יבינו על ידי כך, שאנו נתנהג בטוב עם הטובים וברע עם הרעים”. ולאחר שהוא מבטיח בהן צדקו, ובסגנון של מליצות חנֵפות, שגם לו וגם למלכה חשוב הרבה יותר, שהאינדיוס ייעשו לנוצרים ויצילו את נפשם מדינה של גיהנום, מאשר כל אוצרות הזהב שיש להשיג מידם, הוא מגולל לפני פקידו, הסר למשמעתו, תכנית ערמומית, מצויינת במינה, האיך יתגבר על אותו ראש־השבט קאאונאבו האיום. “יש להניאו לכך, שיערוך לכם ביקור”, נותן הוא את עצתו, “והואיל והוא מהלך ערום, יקשה עליכם לחבשו, ואם ימלט לא תשובו עוד להשיגו מחמת מצבה של אותה הארץ. ולפיכך תלבישוהו כותונת וחלוק, תקשרו חגורה למתניו ותשימו מצנפת על ראשו, ואז תוכלו להחזיק בו. והיה אם לא יחפוץ לבוא אליכם, תעמידו פנים כאילו אתם מבקשים לבוא אליו. האחד ילך אז לפניכם ויודיעהו, שאתם מבקשים לראות את פניו ולכרות אתו ברית שלום”.

מִיושר ומאבירות רחוקים כל הדרכים הללו כרחוק… נניח, כרחוק אותה הנצרות הספרדית מעבודת־האלילים האינדיאנית. ומרחק גדול מזה אין לשער. וביחוד במקרה מיוחד זה, שבשעה שיש לזכור, שעובדי האלילים, היהודים והתורכים, נמצאו ביחס לנוצרים במצב של חוסר־הגנה גמור וחוסר־חוק, עד כדי כך שיכלו לעשות בהם כבמטלטלים או כבבהמות. המלה היא חומר גמיש וניפסד משמוש. “שימו נא אל לב”, דורש קולומבוס מאת קצינו, “שהצדק לא יִפָּגֵם”. הא כיצד? על ידי החוטמים והאזנים הכרותים ועל־ידי שלוש מאות וארבעים התליות, שהותקנו על־ידי הקנאים בעמק המלך? “על כל דרכים ובכל השבילים עליכם להעמיד צלבים”, מסיים האדמירל את פקודתו (כנראה גמר הוא עם נפשו להביט על התליות כעל צלבים), כי הואיל והארץ הזאת, ישתבח שם האלוהים, שייכת לנוצרים, חייב זכרון זה להשאר כאן לנצח".

והוא לא שגה ברואה: הזכרון נשאר לנצח. ואחד האמצעים שעזרו לכך היה – כלב־הדמים. בדיוק היסטורי אין לקבוע את הזמן הנכון, שבו התחילו להשתמש בחיה מועילה זו. נניח, איפוא, שאלה זו לרגע ונשאף רוח במעט.

כלב־השִסוי, כלב־הדמים, פֶּררוֹ קוֹרסוֹ, נשתלח לחפשי לבין האינדיוֹס הנמלטים על נפשם, התנפל עליהם מעוֹרף, הטיל אותם לארץ, רטשם וטרפם בשניו. על ידי כך הפך הציד והיה מצד אחד למחזה־שעשועים מעַנג את הנפש, ומצד שני גדלו על ידו הפחד עם הזועה בלב אותם הנמלטים, וכל צל של התקוממות והתנגדות חלף ועבר כליל. והואיל והתועלת שבאותם היצורים נראתה גדולה במאוד, לא איחר האדמירל מלהביא מספרד עדרים שלמים ממין אותם הכלבים. אחדים מהם, כגון הכלב בֶּרְצֶ’ריקוֹ, יצאו לו מוניטין כמחַנֵּק מפורסם, והיה לראש בית אב לכמה משפחות כלבים, שכל אמנותם היתה בגלוי עקבות האינדיוס, בפִצוּחַ עצמותיהם ובקריעת בשרם מעליהם, ומחירם היה משום כך גדול. “שימו נא אל לב, שהצדק לא יפָּגם!”

ואולם בשעה שדון־קישוט הופך לאכזר, הוא פוסק מלהיות דון־קישוט. רק אחד משני אלה יכול הוא להיות; שניהם לא. או אולי אין ידו השמאלית של דון־קישוט יודעת את אשר עושה ימינו? ואולי דרוכה נפשו ומתוחה כל־כך, והוא מתעלה לידי גובה כזה בהיות רוחו נתון כולו לרעיון האחד, ל“אידיה פיכס” שלו, עד שהוא מאבד את חוש־המדה לדברים הקרובים אליו, וכל הקטן נראה לו גדול, וכל הטוב נראה לו רע, ולהפך? או אין כל זה אלא השפעתו ומעשו של סאנצ’ו פאנסה? כי אמנם סאנצ’ו פאנסה הוא על יד ימינו. בלעדיו לא יתואר. וסאנצ’ו פאנסה ערום הוא ובעל־נסיונות, היודע את החיים ויודע את עניניו. סאנצ’ו פאנסה, בציורו הראשוני, עלם טוב הוא ותמים, שאינו נוגע בזבוב שעל גבי הקיר. ואולם הוא עשוי להתחלף. הדורות מעַצבים אותו. התנאים מעלים מתוכו כשרונות בלתי־משוערים. והעולם כולו מלא אותו, את סאנצ’ו פאנסה. בכל שנות־המאות ובכל מקצועות־החיים הוא מצוי, ובכל הגילים. באשר יביאהו הגורל ובכל דמות אשר ילבש – אם דמותו של אכר, של עבד, של אזרח זעיר, של אורח־פורח, של שר, של פקיד, של סַיָּף – ידע לנצל את חולשותיו של אותו דון־קישוט, שהוא כרוך עתה בעקבותיו. כי בהיות הוא, דון־קישוט, רחוק מכל מציאות של ממש, נותן הוא מקום לבעלי הממשות, למעַשִּׂים, למפיקי־התועלת להתגדר בו, והואיל והוא חושב אותם ליציר־כפיו, עושים הם בו כחפצו, לאחר שהם מחזקים אותו בשגעונו ונותנים תוקף להזיותיו.

עבודה בלתי מועילה היא לחקור אחר מאורעות ומעשים, שעברו וחלפו בעבר הרחוק, ולבקש להתחקות על אמיתותם הגמורה והמוחלטת. כשם שבנינים מתפוררים לחורבות של גלי אבן ועפר, כך גם מאורעות – וכל המשתייר מהם הוא אך הקו העיקרי בלבד, שעשוי להעמיד אותנו על המרחק ועל שיעור־המדה, אבל לא על החִיוּת שבצורה ועל אשר היה קשור אתה עם התקופה ומאורעותיה. כל זה חייב להיות נקבע על־ידי היקשים ועל־ידי ההסתכלות הפנימית ועל־ידי התוצאות, שבאו לאחר־כך. וקשה שבעתים לחשוף את תכונות האדם מתוך ההיסטוריה, דיוקנו הנאמן מטשטש על־ידי שמועות פורחות, על־ידי היקשים שונים, על־ידי יצירותיהם של המכַתבים השונים ועל־ידי ספורי המעשיות. עם ההארה המוגזמת באה האפלה, שאין עוד לחדור בעדה. הקוים הפרטיים מתמסמסים, וכל פרטי החיים הזעירים והמסועפים נהפכים לאחדות גסה אחת על מנת להתאימם לבמת הצבור ולתפקיד. אם אני חפץ להכיר את האדם שנמצא על ידי או בקרבתי, די לו אם יעשה אך פעם אחת מעשה בלתי צפוי, ואני אנוס מיד לשוב ולהעביר תחת שבט הבקורת את כל דעתי עליו (לחיות עם אנשים, הוֵי אומר: לבדוק השכם והערב את דעתך עליהם). ואילו ביחס לאדם היסטורי, וביחוד לגבי אדם ממדרגה נעלה, אין דרך אחרת מאשר לשוב וליצור אותו מתוך החזון, אם חפצים להנצל מטעות.

אין ספק: קולומבוס נלכד ברשתם של אותם היצורים שלו. וכאן מתחילה אשמתו. משעל לשעל הוא אשם יותר. רק האישיות בעלת האופי החזק, שמעשיה נובעים ישר מעצם טבעה, עשויה להחלץ מן הלחץ, שהסביבה כופה על רצונה בלי הפסק. אסונו של קולומבוס היה, שהוטל עליו לשמש דמות, שתכונותיה היו רחוקות ממנו לגמרי. בעל־הזיות ובעל־חלומות – הוטל עליו התפקיד של מצַווה, של שררה ושל מנהל. הוא היה אדם מעולם החלום וההזיה, היה מחונן ברוח של השתקעות פנימית, של התעלות עצמית – והנה הועמד במקום (שחשב עצמו מתאים לו), ששם היה עליו ליצור ולחשל מציאות קשה וגסה. כדי שלא להגיע לתבוסה ולחרפה, אנוס היה לשחק את התפקיד הלז, שבו בחר למראית־עין. ברם תפקיד, שמשחקים אותו בלבד ואין חיים אותו, נעשה מאליו בלתי־טבעי וחסר־דמות. כל אשר הוא עושה מעתה, על־כרחו הוא עושה. הוא נעשה כלי־משחק בידי החנפים, ואף הוא מכיר את פרצופם האמיתי. את הלהוטים אחר תאוותם אין הוא מונע ממעשיהם; אינו מעיז להעמיד את הפושעים לדין, ורק שם עומד הוא בתוקף על דעתו, במקום שאין עליו לחשוש שמא יבולע על־ידי כך למשרתו ולכבודו, שלמרות כל הבטחון ביעודו, יודע הוא ברור, שאין אלה הולמים אותו ואין הוא ראוי להם. אין הוא רגיל, שכל מעשה יהא כרוך בתוצאות אכזריות כאלה. חייו הקודמים בעולם הדמיונות נמתחו בתוך קשת רחבה הרבה יותר, ופתאום והנה הכל נע מסביביו – והוא, המבקש אך להתחזק, אך לעמוד, תומך עצמו בנקודות־משען כאלה, הנעים ומתמוטטים תחתיו, או בבני־אדם כאלה, שמשפילים ומורידים אותו עד לדיוטה תחתונה. משהו מרעיון של המצאה פיוטית (שקספיר הגשים בדומה לזה בשני הטפוסים האמלט והוראציו, שהעמידם האחד לעומת השני; אבל הגורל הוא פייטן גדול גם משקספיר) יש לראות בזה, שקולומבוס, בקחתו אתו במסעו השני את אחיו ברטולומה ובמנותו אותו לנציב, העמיד לעצמו מַשלים לחסרונותיו. שכן אותו ברטולומה קולון אגרוף קשה היה לו ורצון ברזל, והוא שהיה ראוי לכך להיות כריסטוף קולומבוס ולהשקיט את העולם הסוער הזה, שנקלע לתוכו כאביר תועה. ואולם אותם הנסיונות האכזריים והנוראים של ברטולומה על מנת להכניע את הפורענות הזאת, הבליטו שבעתיים את חולשותיו של אחיו, ועוררו את שנאת הספרדים אליהם, אל האחים הזרים. מאז רגנו הם על אותו “בן־חוץ־לארץ”, על אותו פליט איטלקי, שבחסד המקרה הגיע לזרי־דפנה אלה, שלא לפי זכויותיו, ואדיר חפצם היה לחזור ולכסות את שמו במשאון, בשכחה. ובשאיפה זו היו מאוחדים כולם יחד, למן הפועל אשר מאחורי מחצבות־הזהב ועד להגמון פונסקה ועד למלך פרדיננד.

אבל די לו ברגע של התאוששות והתנערות מתוך כל הסביבה הכבדה הזאת, שבה חרגו ממסגרותיהם כל תאוות הבצע, תאוות הכבוד, הקלקול והרמיה, והוא חוזר ונהפך לאותו יורד־ים נודד־משוטט, שרוחו מלאה את האגדות ואת האמונה בנפלאות, המחפש עדיין את האי ציפאנגו ואת ממלכתו של החאן הגדול. מחזה אחד, משונה ובלתי מצוי, פרדוכסאלי ומבדח כאחד, נמסר לנו מאחד ממסעותיו, שבו משתקפת כבאספקלריה מאירה דמות האדם הטהור שבו, שאינו מתחשב כל־עיקר עם מצב העובדות ועם יחסי הענינים הקיימים, אלא רואה את הדברים כאשר הוא חפץ לראותם, וכפי שהם הולמים את הרעיון, שנקבע במוחו.

לאחר שהתקין אותן התקנות לשם הבטחון באיספאניולה ויצר שם מצב של שלום־רמיה ארעי, הפליג בחודש אפריל לשנת 1494 בספינות אחדות קלות־מפרש לשם גלויים חדשים וביחוד על מנת למצוא את פאת־הארץ המזרחית של אסיה. שכן לא עלה על דעתו כל ספק, שאותן הארצות, שגלה עד עכשיו, חלקים הם מהודו. ואם מישהו מנסה להעלות על שפתותיו פקפוק בדומה לזה, הוא מרעים פניו בכעס, כאילו היה זה דבר־פשע או עלבון שנגרם לו בכוונה. הוא הפליג, איפוא, לאורך חופה הדרומי של קובה. באשר הגיע נתקבל בסבר פנים יפות ושלם בשכר צרכי־האוכל, שהביאו לו בני־המקום, כדרכו ומנהגו, בפעמונים ובבדי צבעונין. ואילו על רוב שאלותיו לזהב לא נענו. האינדיוס בני אותה הסביבה אמנם ידעו את הזהב, אבל רק לעתים רחוקות נראה הוא בתוכם, ועל השאלה מאין בא לידם, הראו תמיד לצד דרום – מוֹצָא, שנמצא להם, באורח אינסטינקטיבי כדי להפטר מאותם הזרים, שהשמועות המחרידות על מעשיהם נפוצו כבר מאי לאי. אז שם קולומבוס פניו לדרום וגלה בראשית חודש מאי את האי יאמייקה (בלשון אינדיאנית: יאנא־היקא), היפה והפורח שבכל קבוצת־האיים – נוף פלאים וקסם. ואולם מה לאותם האבירים והקברניטים ולנופים נאים? מה להם ולאותם יערות־העד האדירים, לשגשוג זה של עולם הצומח אשר לטבע בראשית? כל מעיינם אך הזהב, הזהב בלבד. והואיל וראו, שאין לאל ידם להשיג כמות חשובה מאותה מתכת, נמנעו מלהמשיך במסע־שוא זה, והאדמירל, שכבר למד את התחבולה המחוכמת לחפות על חולשתו להכנעה במתן חופש מדומה להחלטה עצמית, פונה וחוזר לקובה. צפונית־מערבית מכֵּף סאנטה קרוז נכנס ובא לתוך ערבוביה של איים קטנים ונאים, שקרא להם בשם “הגנים של המלכה”, ומפי דייגים אינדיאנים נודע לו, שלעת ערב יש להגיע לארץ אחת, אגון שמה, במקום שם חיים אנשים בעלי־זנב. זאת היתה הידיעה הראשונה, שהגיעה אליו על אודות עם פלאי בשם בני־מאייא – וכל ספר המעשה על דבר הזנבות, לא היה אלא מין קישוט של נוצות, שצנח וירד מעל הכתף ולמטה, והיה ממנהגם של אותם השבטים. אבל קולומבוס, שנתפס כולו בימים ההם לתיאוריו של מארקו פולו ודז’ון מאנדוויל על אודות אסיה, האמין בכל תוקף, שהכוונה כאן לאותה הארץ האסיאתית, שנקראת בשם מאנגי, והוסיף והתחזק בהשערתו, שקובה היא היבשת של אסיה, על ידי שאחד מראשי השבטים הבטיחהו נאמנה, שלקצה יבשתה של קובה אין להגיע כל עיקר ואפילו אם יראה ארבעים פעם את הלבנה במלואה. מתוך צפיה שבחדוה הפליג, איפוא, קולומבוס הלאה לפאת מערבית של קובה, וכאשר התחילו בני־לויתו להתקומם ולדרוש ממנו באיום לחזור, שדל אותם בדברם, שאם יַראו אורך־רוח וימתינו, יגיעו כעבור ימים מועטים אל „חצי־אי־הזהב" (Aenrea chersonesus) של פטולמאיוס, ומשום, עָבור על פני מוצא הגאנגס, יבואו אל ים־סוף – ומשם תהא הדרך הקצרה ביותר לחזרה הביתה: בדרך היבשה לירושלים, ומשם ליפו, ומשם באניות על פני ים התיכון. ואולם כל הבטחותיו והשבעותיו היו לשוא. עזות אנשיו וחוצפתם גברו מיום ליום; צרכי־האוכל הלכו ונתמעטו והספינות, אכולות הנוֹקֵר והעש, נמצאו במצב מעורר דאגה עד מאוד. אז כינס האדמירל מועצת־ים. הזמין את ראשי הקברניטים, הפַּדרוֹנים, הספנים ורושמי־מפות־הים ודרש מהם, שיביעו את דעתם בגלוי, אם מובטח להם, כאשר מובטח לו, שמצאו את החוף ההודי, שממנו אפשר להגיע ישר בדרך היבשה עד לספרד. הללו ידעו והכירו היטב את בעל החלומות הנצב לפניהם, ובפה אחד אמרו: כן, ככל אשר יאמין האדמירל, נאמין אף אנחנו. אז צוה קולומבוס את הנוטריון לרשום בפרוטוקול רשמי, למען יהיה לו לעד ולתעודה, שהגיע ובא ללא כל פקפוק אל יבשת הודו. ואמנם כדאי לעמוד קצת על התעודה הזאת, היחידה במינה.

ראשית כל מתאר הנוטריון את מצבו של הצי הקטן ומרחיב את דבורו על הנמוקים, שהביאו את האדמירל על־כרחו להשערה זו, שקובה היא חלק מיבשתה של אסיה. צחוק הוא עושה לנו בראותנו אותו נפתל בלשונו ומהלך סחור־סחור, כדי לבאר לנו את ההנחה הזאת. “אין לחשוב אחרת”, הוא כותב, “מאחר שאין בסביבה זו יושבי חוף־הים, זולת בריות ערומות אלה, החיים מן הדיוּג, והללו אינם באים לעולם אל תוך הארץ פנימה, אינם יודעים דבר על העולם, אינם מתרחקים מרחק של ד' שעות מביתם וחושבים לתומם, שאין בעולם אלא איים בלבד ובריות ללא חוק ודת, שנולדים ומתים ולא עוד. ולמען לא יפיצו שמועות רעות כחלוף נסיעה זו, ולמען לא יקטינו מתוך רשע את ערכם של הדברים, הראויים לכל תהילה, הטיל עלי האדמירל את הפקודה, לרדת יחד עם עדים שנים לכל אחת משתי הספינות ולשאול גלוי לעיני כל את רב־החובל, את המלחים ואת כל אלה הנמצאים שם, אם הם מטילים ספק כל־שהוא, שזו היא אדמת־היבשת, מקצה הודו ועד קצה, שאפשר להגיע בה ברגל עד לספרד. ואם הספק מקנן בלב מי שהוא, או אם ידיעות אחרות לו, יגיד לי את הדבר למען אעמידו על טעותו או על ספקותיו. כדבר הזה עשיתי ודרשתי בגלוי מאת כל היורדים בספינות, ככל אשר צוה עלי האדמירל, והודעתי להם את דבר העונש אשר יטילו עליהם בסכום של עשרת אלפי מאראווידס כל־אימת שאיש מהם יגיד את ההפך מאשר הודיע בזה, ונוסף לזה יכרתו את לשונו מפיו. ואם אחד מנערי־הספנים יעשו כדבר הזה, או בדומים לו, ילקוהו מאה מלקות ונוסף לזה יכרתו את לשונו”.

מלה במלה נאמר שם בזה הלשון: “אני פלוני בן פלוני, תושב עיר אלמונית, קברניט או מלח או רב־חובל, נשבע בה שבועת אמת, כי מעולם לא שמעתי דבר ולא ראיתי אי מן האיים, שחופו האחד ישתרע ממזרח שמש עד מבואה, במרחק 335 מילים ממילי־הים, כי מן הנמנע הוא. והואיל ועיני הרואות את הארץ הזאת, והיא משתרעת במדה האמורה לצד דרומית־מערבית, אין בידי אף ספק כל־שהוא, שזו יבשה היא ולא אי, ואם ימשיכו ויפליגו לאורך החוף הזה, ימצאו כעבור זמן קצר ארץ, שבה עוסקים במשא ומתן עמי חכמים, יודעי תבל ומלואה”.

על נוסח תָּפֵל ונואל זה צוה קולומבוס את שמונים האנשים, שנלוו אליו במשלחתו, לחזור בקול, ואחר נאנסו לחתום גם על הפרוטוקול. אַלמוּת דון־קישוטית גדולה מזו של הכחשת המציאות, אין לתאר. שכן די היה לו לאחד מאנשיו בשעת חתימתו על הפרוטוקול – כאשר מעיר בצחוק אחד מבני זמנו – לטפס ולעלות אל סל־התורן, ולגלות, שקוּבה היא אי. ואם הדין עם אותם הגיאוגרפים, שקובעים את מקומה של מועצה נואלה זו במפרץ הים של באטאבאנו, גם אז דרושה היתה רק נסיעה של ארבעים ושמונה שעות, וקולומבוס היה מגיע עד לקצו הקיצוני של אותו אי. ואולם בודאות כזאת לא היה לו צורך כלל – בדומה לדון־קישוט, כשנערו נושא־כליו מבקש להוכיחו, שבית־המרזח אינו טירת־אבירים אלא בית־מרזח, רואה בזה רבו התערבות חצופה ומכאיבה בדברים שאינם מענינו. והאדמירל דאג כל־כך להשתמרותה של אותה תעודה חשובה, שמיד לאחר מותו של הנוטריון פֶרֶץ די־לימה, בשובם לאי איזבללה, הזמין אליו את סופר הפקידות פֶנאלוֹסה כדי לאשֵר מחדש את הפרוטוקול הלז.

באחד מאותם הימים הביאו לו את הבשורה, שעל יד הנחל הַאינא נמצאו מכרות־זהב מכוסות מפולת עפר. הוא התרגש מאוד. הלך אל אותו מקום, פסע אילך ואילך שקוע בהרהורים, ואחר הודיע בטוּחוֹת, שהמכרות הללו הן הן אותן המכרות, שמהן חפר שלמה המלך את הזהב לבית־המקדש אשר בירושלים, ומזה יוצא מאליו, נעלה על כל ספק, שהאי איספאניולה אינו אלא ארץ אופיר העתיקה. ולא רְצִיָּה היא זו, לא רעיון בעלמא, לא השערה צנועה, אלא משפט קטגורי, שמעתה ועד יום מותו נלחם עליו בקנאות יתרה, מבלי להתחשב כלל עם האפשרויות הגיאוגרפיות והפיסיות.

אחרת לגמרי מקבלת־הפנים הראשונה, היתה זו השניה עתה, בשובו לספרד – והוא הרגיש בכך מתוך צער עמוק. היכן כל אותה ההתלהבות עם שגעון־העליזות? לא עוד נפנפו לקראתו המפות, לא עוד נתלו השטיחים לפני הבתים לכבודו, לא עוד באו החברים לחבקו לשלום. הכל אך קר ושוקט. על שום מה? שנוי דעת הצבור – בזה יש תמיד מן החידה. הוא שולח שנית את הדו"ח למלכה; ימים על ימים חולפים, ומענה אין מפיה. ובמקום לקום וללכת לחצר המלכות ולבַלֵע מיד את מזמות שונאיו, שביניהם הצליח ביותר להבאיש את ריחו ההגמון פוֹנֶסקה, משתטח הוא על רקב קברים קדושים, בבתי־נזירים ובכנסיות, ממלא את שבועתו אשר נשבע, ומהלך בכותונת הסגופים השעירה לבשרו עם חבל במתניו ומגדל את זקנו כאחד הנזירים הפראנציסקאנים. הללו, שמכירים אותו מאז, נבהלים למראהו ולמנהגו: רוחו נכאה, עיניו קוֹרנוֹת באש־פחדים שחורה, בגופו שוּלח רזון וההרפתקאות והחליים דללו את כל כוחותיו. וכאשר נענתה לו סוף־סוף המלכה ושלחה לו תשובה אדיבת־רוח, ואם אמנם קצרה, אנוסים היו לחפש אחר מקום שבתו. בלַא־ראבידה המנזר הוא מרבה בשיחות־קודש עם יואן פֶּרֶץ ואנטוניו די־מארצֶ’נה. קורא את מכתב המלכות; עליו לבוא אל החצר. כן, הוא חפץ לבוא, אבל בכל הפאֵר הראוי. והוא עורך מסע נצחון שלא בזמנו, כדוגמת הראשון, אבל הכֹּל יודעים כיום שאין זו אלא תפארת־שוא. ואף־על־פי־כן לא נשתנה, לפי דעתו, דבר מאז, לא בו ולא בענינו. הוא אך שוכח (משום שאין הוא חפץ לדעת זאת), שאותם בני־הלויה שלו, שחזרו יחד אתו, משרכים דרכם ברחובות קאדיכס וסווילה כפרחחים פרועים, ורובם פניהם כרוחות בלהות לאחר מחלות הקדחת הקשה, שעברו עליהם. על־כל־פנים אין בזה מן הפרסום, המעורר את הנפש. והנה גם אותה תכונה רבה, שהכינו לקראת חג ההמונים בספרד, שבו צריך היה להעביר את הקאזיק הגבור והגֵא קאאונאבו, שנוצח במלחמה (את העובדה, שהלה נתפס בערמה, העלימו, כמובן, לגמרי), היתה לחנם, כי קאאונאבו הפיח נפשו מגעגועים ומצער בשעת מסעו בים ומת. נותרו עוד לפליטה אותן הָאֲמָזוֹנוֹת, שנשבו בגאַוּדֶלוּפֶה, שהאדמירל כִנָּה אותן בשם זה לזכר דברי מארקו פולו בספריו, ואולם הנשים המסכנות הללו עושות רושם כחיות רעבות בכלובן. אבל הזהב, הזהב, שאליו מיחלים כולם זה כמה, מה הוֹיָה בו? ומה באותם המיליונים המיועדים? וגדול מפח־הנפש עד לידי קפאון. אל ההבטחות של האדמירל, אשר לא באו, מתיחסים עתה בחשד, הגובל כמעט עם עלבון, אלא שהוא אינו מרגיש במצבו שנתערער, מהלך כסומא בארובה ומעמיד שוב את דרישותיו – שמונה ספינות למסע שלישי. מפטרים אותו בלך ושוב. מרמזים לו שעליו להמתין. להמתין למה? ואולי עליו לחזור שוב על פתחי הגדולים – עליו, המשנה למלך אשר לארצות האוקינוס? הכזאת תעלה על דעתם? אבל הוא נֶענה אך בנענוע־כתפים בלבד. הולכי־הרכיל החנֵפים של פרדיננד הם השליטים באותה שעה, ואיזבללה, כנראה שאותו יורד־ים נאמן נשתכח מלבה. בתה יוהנה עומדת להִנָשֵׂא לארכי־דוכס פיליפוס מאוסטריה. צרפת מביטה על נשואין אלה בעין רעה ויש לְהִכּוֹן למלחמה השִלוּחים של בת־המלכה וחגיגות־הנשואים דורשים את כל האמצעים⁷ אשר בידי המלכה, ואין בידה לשלם אפילו לסַפָּקים, ויהודים, שמהם אפשר היה להשיג הלואות, אין עוד בארץ. כנראה שמה את תקוותיה ברַב־האדמירלים שלה. והנה הוא בא, ובמקום להניח לרגליה את האוצרות ההם, שבהם התימר גם בפה וגם בכתב (“אוצרות, שכמותם לא העלו מלכי המזרח לבית־לחם”, היתה אחת הפרזות הנשגבות שלו) – במקום כל אלה לא הביא עמו אלא קובלנות ודינים־וחשבונות, הראויים אך לחמלה. ספינות תנתנה לו, מודיע לו ראש הצד המתנגד, אבל בתנאי שגם הוא מצדו יוותר אילו וותורים מזכויותיו, שהיו קשות כל־כך על המלך למלאותן, כגון השמינית שבהכנסות, שהובטחה לו. לא, המלך, אויבו מאז, לא, בכל מחיר לא יותר. אשר נכתב ונחתם אין להשיב. ובעמל רב הוא משיג את דרישתו, שתשלחנה לעת עתה שתי ספינות עם צרכי־אוכל לאחיו ברטולומה אשר באיספאניולה, כפי שהבטיחו לו. ובכדי שלא יפול לגמרי ברוחו, נכנסים אחדים ממעריציו ומידידיו בעבי הקורה לעזור לו במתן המחאה על חשבון אוצר המדינה בסך ששה מיליונים מראווידאס. בזה אמנם אין עזרה שלמה, כי הקופות ריקות, ואולם על־כל־פנים נחשב הדבר לאשראי פומבי, והוא יכול לגשת להכנותיו; אף הוא יסלק בהמחאות.

כל זה אמנם מר מאוד ומכלה את הגוף ואת הנפש, אבל אפשר היה עוד לשאת ולעבור; גדולות מאלה כבר עברו עליו – ואולם הנה בא הרע על־כל: הוא הופך ונעשה לענין של לעג וקלס. רב החובל פדרו אלונצו ניניוֹ, שנשלח לספרד על־ידי ברטולומה אחיו, מגיע בספינתו לקאדיכס, ובלשון מדברת גדולות, כאשר הסכין בבית מדרשו של האדמירל, מודיע הוא לו, שהנה הגיע בעזרת השם ליבשה והוא נושא עמו מטען גדול כל־כך של זהב, שרק בנס לא נשברה אניתו מהכילו. וקולון, אשרו רב מנשוא, ומבלי להוכח אם אותה בשורה יסודתה בדבר אמת, הוא נחפז וכותב למלכים, שהנה בא צי־שיט מארץ אופיר טעונה אוצרות אין־קץ והגיע אל חופה של קאדיכס. זוג־המלכים מראים אותות שמחה גלויים, אף אם אותה בשורה אינה נראית להם ממשית ביותר, והם מסברים את אזנו, שהנה עתה יכול הוא לכסות את ההוצאות הדרושות לו להכנת המסע החדש מאותו הזהב המובא ולהחזיר את ההמחאה על סך ששת המיליונים שקבל. והדבר אמנם נעשה. אבל מה מתגלה מיד? “אוצרות הצי אשר מאופיר”, כלומר ספינת־שיט אחת שבורה ורצוצה, הם מאה וחמישים אינדיוס, שעל־ידי מכירתם לעבדים יכניסו את הזהב הלז, המקווה. בשורה זו מדכאה אותו עד עפר, ולא זו בלבד, שעליו להכחיש אותה, אלא אנוס הוא עוד לקבל עליו את העלבון הנוסף ולמסור לידי המלכה את התיאור המפורט על מצב הענינים הרע והמנוון של המושבה, שנשלח לו בכתב על־ידי ברטולומה אחיו. וכאשר הוא חוזר ומבקש את ההמחאה של ששת המיליונים, עונים לו בקיצור, שאותו סכום אינו עומד עוד לפקודתו.

כל אלה היו שלבים במורד. וניתן, איפוא, לחשוב, ששלשלת פורעניות כזאת היתה אולי עשויה לעורר ספקות בו בעצמו, או לערער בקרבו את רגש החשיבות. לא מניה ולא מקצתיה. הוא נמלט על נפשו מן המציאות אל הדמיון. כדי שתואר האצילות שלו יעבור בבטחה אל בניו אחריו, מבקש הוא באותם הימים, לפני נסיעתו השלישית, את הסכמתה של המלכה לקבוע לו את משפט־הבכורה. ומה היה היסוד הממשי לאותה בכורה? ארגז אחד ממולא בקמיעות ובסגולות קדושות ובתכשיטים אינדיאניים. כי חבל־האדמה אשר באיספאניולה, שארכו היה חמישים שעות ורחבו עשרים וחמש שעות, שנספח לו למתנה, לא היה לו כל ערך ממשי. מקצתו לא נכבש עדיין, מקצתו היה מכוסה יערות־עד ובצות, ולמי איכפת אם הוא יקח לעצמו גם חבל־ארץ שגדלו כגודל ספרד כולה? וכשבקש נוסף לזה, כי לשום יורד־ים ספרדי זולתו לא תנתן הזכות לצאת לשם גלויים באוקינוס ההודי, ניתנה לו מטעם המלכות גם זכות נואלה זו, שלא היתה לה כל אפשרות של מציאות. כנראה, שהמלך פרדיננד הסכים לחוזה כֶסֶל זה, משום שמתחילה לא ראה עצמו קשור למלא את דרישותיו הדמיוניות של האדמירל. הפרת חוזה לא נחשבה בעיניו למאום ולא עוררה כלל את מוסר כליותיו. והמלכה, שעדיין לבה נמשך בשארית של חיבה לאותו אדם פלאי, חשבה את אשר חייב השכל הבריא לחשוב, שסעיף כזה בחוזה רחוק הוא מכל מציאות, שכן אין להעמיד מיליונים קילומטרים מרובעים של מי־אוקינוס לפקוחם התמידי של שוטרים. ואולם נימוקים נבונים רחקו מאז מלבו של בן־חסותה, והמציאות והאפשרות – אלה לא עלו בדעתו מעולם.

 

פרק אחד־עשר: בַּאֲזִקִּים    🔗

ובינתים ושֵם אותן המושבות שנתיסדו עם כל שאר הקִבּוֹלֶת התלויה בהן, נתפרסם לרעה עד כדי כך, שלא נמצא עוד אדם ישר, שיסכים לילך ולבקש עוד אחר אותו האוֹשר המסופק במרחקי אינדיה. אנוסים היו, איפוא, לאחוֹז באותה דרך, שהלכו בה בשעת מסעו הראשון – ושערי בתי־הכלא נפתחו שוב לפני האדמירל. שוב הוטל עליו לבחור את בני־לויתו מבין השודדים והגנבים, והיטב ידע את אשר נכוֹן לו מאלה. לתכלית זאת נתפרסמה פקודת־חנינה כללית לכל הפושעים, שנמלטו מענשם, אם יהיו נכונים להפליג על פני הימים. רק כופרים, בוגדים, מבעירי בעֵרה, מורדים במלכות, מזייפי־ממון ועושי מעשה־סדום אינם רשאים לזכות מחנינה זו. ואולם גם אלה, שהתנדבו לאותו שרות, היו מקולקלים למדי ומושחתים, ובספחת הממארה הזאת אשר לאנושיות האירופית, שָׂמו המלך והמלכה ואתם יחד וזירי־הקודש שלהם את מבטחם, “שיכוונו את מעשיהם ולבם להפוך את לב האינדיוס ולעשותם לקתולים נאמנים”.

קולוֹן לא יכול היה ולא היה רשאי להתנגד. לצדו לא עמד עוד לא העם, לא חצר־המלכות ואף לא רַבֵּי־הכנסיה. כל ענינו עמד לפני פשיטות־רגל. גרמו לכך ההגמון פוֹנֶסקה ומקורביו, וביניהם הכי חריף אנטוניו די טורֶס, שכל גדולתו הגיעה לו מאת האדמירל. המטרה היתה להביאו בריב עם הפקידים ולהציגו כמנודה מן החברה. שום דבר לא הושג עוד על־נקלה. הכל נעשה בעקיפין, בחשאי, על־כרחו. המסע נדחה מיום ליום, משבוע אחד למשנהו. והסיבה העיקרית לכך היתה, שקבעו לו לאדמירל מכסה קבועה לסִפּוּק צרכי־האוכל, ששום סוחר לא הסכים לסַפֵּק את סחורתו לפי אותו המחיר הקצוב. וזולת זאת, היה המחסור רב בכסף מזומן, ואם בקש הוספה לאותם הסכומים הדלים, שהוקצבו לו, אמרו לו, שילך לאינדיה ויטבע לו שם מטבעות של זהב. ולמרבה הצער הופיע לפניו ברגע האחרון הגזבר הממלכתי, כסימֶנו די־ברֶוויסקה, יהודי מומר, ודרש ממנו בצורה מעליבה דין־וחשבון על ההוצאות של הקניה. וכאשר מֵאֵן קולומבוס להֵענוֹת לו, התרה בו, שיעַכֵּב לו את הנסיעה, שנתעכבה כבר יותר מדי לרגל קנוניותיו היתרות. אז התנפל עליו האדמירל באגרופיו, טלטלו הנה והלום, בעט בו ברגליו מספינתו והלאה ויקרא אחריו, שאם דין־וחשבון זה לא די לו, נכוֹן הוא להוסיף עליו כהנה וכהנה. היתה זאת התפרצות הזעף של האדם החלש, שהובא עד לידי יאוש אחרון. אבל כל שמקבלים באהבה מידי החזק, אין סולחים לחלש. ולפיכך עורר מאורע זה, שתארוהו בחצר המלכות בצבעים מוגזמים, כעס רב, והכין את המזמה, שהביאה את האדמירל לתבוסתו.

לבסוֹף יכלו הספינות לעזוֹב את החוֹף. רבים מיוצאי בתי הכלא, כל הכבודה של אותן הספינות – אזיקיהם הוסרו מידיהם ורגליהם רק בהפליג כבר האניה למרחקי הימים. ואם אמנם הודה קולומבוס לאלוהים, על שזכה לעזוב את אירופה השנואה ואת אנשיה הראויים אך למשטמה, הנה למראה המחזה שלפניו, נלחץ בו לבו, והוא עומד מרעיד מעצמו, מן הדֵמוֹן שלו וממפעל חייו.

מה לעשות ועוד לא עשה? ומַהו סוד אי המנוחה הזאת? ומה מטלטלו טלטלת־גָבֶר לבלי הרף אל מעבר לכדור העולם השני? העל שום שעולמו הוא זה, העולם שלו, שהוא מצָאו? או אולי הרגיש וידע, שהתעודה עוד לא נתמלאה והתכלית לא הושגה? ואולי אחד מאלה הוא, מרוּמי הגורל הטראגיים, שאינם רואים את המטרה ואף אם היא כבר לפניהם? אין לייחס לו הכרה יתרה, מאשר ניתן לבני זמנו להכיר. וכל אשר היה בו מן הנטיה הטבעית, אף זה נטשטש בהיות אישיותו ממוזגת כולה בתוך המעשה, היתה זאת דמות אדם, שלא ידעה רחם. הוא לא ידע את השלוה הפנימית מעולם. המעשה הכביר, שנעשה על־ידו, אות־קין היה על מצחו, כחטא אשר על מצחו של רוצח. מוכה סנוורים הפליג ועבר על פני הימים ודָרַך על ארצות־בתולה, מבלי לחשוב מעולם על צרכי השעה, מבלי להבחין בהווה ובמתהווה, מבלי להכיר פרצוף אדם, מבלי לרכוש לו לב אדם, שקוע כולו באפלת נפשו, מוּרדף ונטול־שמחה.

בקוּבָּה הָאִי פָקַד על אנשיו להִשָּׁבע, שהם נמצאים ביבשת־עולם, וכאשר דרכו רגליו בפעם הראשונה בשנת 1498 על אדמת “טֶררה די־גראציה”, היא יבשתה של אמריקה, הכחיש על־נקלה את העובדה הזאת והביע את דעתו, שהארץ הזאת היא אי. מאז החל במסעיו שמעבר לאוקינוס האטלנטי, היה ראש מאוויו וחביון מחשבתו למצוא את גן־העדן של אדם וחוה. על פי חקירותיו האיצטגניניות והמָגִיּוֹת קבע את מקומו באחד האיים של ים־הודו. היה ה איזה דְרָש תורני, רחוק מכל הסתכלות ומכל דמיון שבממש. ומיד בהגיעו לאותו מקום, לחוֹפָה של פּאריא, הוא עומד ומכריז: הנה הוא גן־העדן של כתבי הקודש! ושום שאלה ותימה אין בכוחם לסתור את אמונתו. רגליו אמנם לא דרכו בו. אין הוא מעיז לדרוך שם. על הר נישא משתרע אותו שטח. אבל עובדה זו יחד עם מתיקות האויר ושפעת הצמיחה המשגשגת של הנוף, מחַזקים אותו בהכרתו. “כי הארץ אינה כדורית”, כותב הוא בדין־וחשבון שלו, “ובמקום שארץ הודו גובלת בקו־המשוה עם האוקינוס, שם מתנשאת האדמה ועולה למעלה. כאשר ברא אלהינו את השמש, עמדה נכונה לזריחה בנקודה הגבוהה ביותר של האדמה בירכתי המזרח. ונקודה גבוהה זו, הקרובה ביותר אל השמים, היא הנקודה המשובחת ביותר. ואם אריסטוטלס מוכיח, שהציר הדרומי נקודת־הגובה הוא, וחכמים אחרים אומרים, הציר הצפוני הוא הגבוהה בנקודות, הרי דעתו היא, שקו־המשוה הוא זה. כזאת עוד לא חשב איש עד היום, ואין אני מתפלא על כך, מאחר שלפני שהוד מלכותם פקדו לחקור את הימים והארצות הללו, היתה אך ידיעה קלושה על אודות טיבם ותכונתם של אלה”.

גבוב־דברים בעלמא. אבל הוא אינו מרפה מהוכחותיו ובעקביות של מטורף, מפתח הוא הלאה את רעיונו: “גן־העדן שוכן במקום שאיש אינו יכול להגיע אליו אלא ברצונו של האלוהים. צורת הר לו, או ליתר דיוק: נמצא הוא על מרומי גבעה, הדומה לקצה גבעול של אגס או לכדור עם פטמת שד־אשה. ומסביב לפטמה זו מתנשאת האדמה ומתקרבת אל השמים. אלה הם הסימנים המובהקים של גן־העדן, שהולמים בדיוק נמרץ את דברי הקדושים וחכמי־הדת הנבונים”. והתופעה הטבעית הבלתי מצויה, שנהר אוֹרִינוֹקוֹ דוחק בזרמו עד לתוך מרחקי האוקינוס את המים המלוחים, משמשת לו חומר בלתי נשאב. הביאור היחידי הוא, לדעתו, שהנהר יוצא מגן־העדן, ולפיכך תכונות מיוחדות לו, שלמעלה מן הטבע. “לאחר שהלכתי ועזבתי את מקום שפך הנהר”, כותב הוא, “הלך וגבר זרם־הים עד כדי כך, שלמן תפלת־שחרית ועד תפלת־ערבית עברתי ששים וחמשה מילין ברוח קלה, ומזה אנו למדים, שלצד דרום מפליגים אנחנו בכוון שלמעלה ולצד צפון בכוון שלמטה”.

מסקנה זו מראה בעליל, שלא היה מוכשר לעשות שום נסיון מדעי ולבדוק תופעה מן התופעות על־פי סיבותיה הטבעיות. ואולם אותה ההפלגה שבהתפעלות למראה הנוף של ה“טיררה די גראציה”, מקבלת הארה מיוחדת לרגלי העובדה, שבכל אותם הימים שעשה שם, לקה במחלת־עינים קשה עד לבלי ראות דבר. שאלמלא כן לא היה רואה בודאי כל־כך הרבה. האש הקודחת של הרצון העז מהפכת את כל חלומותיו למציאות ונותנת לשגעונו את צורתו הממשית.

אבל השאלה היא: מהו שהמריצו לאותה החלטה לקום שוב ולהפליג למרחקי הדרום, לנטוש את היַמִים הידועים לו, ולהטיל עצמו מחדש, למרות חליו ודכוי־רוחו, לזרועות התעלומה. אחת הסיבות ברורה למדי: הוא שואף להגיע סוף־סוף אל יבשת אסיה ואל האי ציפאנגו – היא המטרה הראשונית שלו מאז. ואת הסיבה האחרת יש לבקש באמונה הטפלה של בני אותו הדור, ששם במקום שהשמש חמה ביותר, נמצאים אוצרות המתכת היקרה, זהב, אבנים טובות ומרגליות, בשָׂמים וסמים. אחד המינרלוגים והגַלָּפים המפורסמים, מוֹסֶה דז’יימן פֶרֶר שמו, מוכיח את ההנחה הזאת ונלחם עליה על־ידי פלפול מחודד והבאת מראי־מקומות מספריו של קיסר והשליחים. ואותו פטר מארטור הידוע, בן דורו של קולומבוס, קורא אל יורדי הים: “אל מול הדרום! אל מול הדרום! כל אשר מבקש למצוא אוצרות, אל ישים פניו אל האזורים הקרים אשר לצפון”.

ואף־על־פי־כן אין למצוא הסבר וניב לטלטלה עצומה זו, אשר טלטלה את האדם הזה ממסע למסע. גזרה היא וצו. (גם כאן אולי משהו, שיש ליחס ליהדותו). ואם כי מצד אחד אין הוא מגשים את תקופתו כאישיות חיה אלא כאות וסמל בלבד, הנה מצד השני מעורה במהותו משהו היולי, כָאוֹטי, – והיוליות זו היא הנסבה, שבו מצויים כבר, ככוכבים בודדים בערפלי־השחקים, באופן כרקטרולוגי ומוטורי, כל אלה שבאו אחריו; כל אותם מרדפי־ההרפתקאות, הכובשים, מחפשי־הדרכים, מיסדי הממלכות, אותם ה“דיאדוכים” שלאחר קולומבוס, אם ניתן לומר כך, שבדרך היאוש או בדרך הגבורה עלתה בידם לרשום את שמותיהם על לוח הנצחיות, ולרוב בחרט דמים, כגון אלונצו די־אוכדה (Ojeda), פֶּדרו ניניו, סֶבסטיאן קאבוט, פרננדו קוֹרטֶז, נוניז בילבַאוֹ, פרננדו מאגאלהיס (Magalhaes), פרנציסקו פיזארו – כל אלה אך מבחר מעט מאותם הגבורים, שחיי האדם לא נחשבו בעיניהם למאומה וגם חיי עצמם בכלל. באשר באו שם פשטו כשדים וכרוחות רעות. לא לשם השגת אותן המטרות, שהשיגו אותן ושבגללן פיארו אותם אחר־כך בספרי דברי־הימים, אלא לשם ההתפרקות מאותה האנרגיה המתוחה, שהיתה צבורה בקרבם ללא־מוצא. בלעדי גלוייו של קולומבוס היו אלה נחנקים בודאי במיצר החלל, או שהיו מהרסים ומחריבים בשגעון־רצונם את כל היקום.

אין ספק, שכוח אדיר ומגי היה זה, שמשך, הלוך ומשוך, את קולומבוס לאיספאניולה, ואם כי הדרום וממלכתו של החאן הגדול לא פסקו מלרמוז לו מרחוק. נפשו היתה קשורה באיספאניולה. וכל כמה שגדלו שם התעלולים, כל כמה שהמהגרים הספרדיים הרבו שם להרע ולהשחית, כל כמה שמאמציו יצאו לשוא להביא שם סדר ומשטר, וכל כמה שנוכח לדעת, כי דבר המָצאו שם במקום עוד מוסיף לסַבֵּך את המסובך ולגרות למדון גם את אלה המעטים, המבקשים שלום – כך נמשך הוא, מעשה שטן, לאותו מקום מכושף לראות בחורבן אותו עולם יפה ובמחזה השאול של אותם הבריות, אשר הביאם לשם. הוא חשב את איספניולה לנחלת עולם אשר נועדה לו מאת האלוהים, מעין אחוזת־כתר, והחורבן הנורא, שהלך ונעשה שם על־ידי מחנות המתישבים פרועי־כל־חוק ושואפי־בצע, קרע את לבו לגזרים. העובדה, שהוא עצמו הביא לידי מצב זה בכניעתו לדרישות הנמבזות של הצד האחד ובאטמו את אזנו לתחנונים הרבים והצנועים של הצד השני – את העובדה הזאת גרש הוא מלבו ומהכרתו. הוא ידע אך אחת, שבכל אשר נעשה חוטאים כנגדו. אחרת לא ידע ולא ראה. כלפי עצמו היה הוא תמיד אך חף מפשע בבקשו לו מפלט מן האחריות אל גזרת־השמים. ורק כשהגיעו מים עד נפש, נשא קולו וישווע ולא מצא עוד מנוח גם בצל שדי. בסבך הגדול אשר לנפשו היה מקום לכל הטוב ולכל הרע, לכל חיוב ולכל שלילה, לכל יראת־שמים ולכל דבר־נבלה, אבל לידי שלמות לא הגיע כאן מאום.

האי איספאניולה, שנקרא אחר כך בשם “סאן דומינגו”, ערכו היה מקץ חמש השנים האחרונות של המאה הט“ו כערך קאליפורניה באמצע המאה הי”ט וכערכה של אלאסקה בראשית מאת העשרים. את חלאת האנושיות זרתה אירופה על פני אותה ארץ אומללה. אלפי בני־אדם נקלים ובזויים, שהיו נכונים לכל מעשה פשע לשם הזהב, נתכנסו לשם. התעמולה, שנהל האדמירל, עשתה פרי הלולים. העובדה, שלא השיג בשביל מסעו השלישי חניכים הגונים, אינה באה ללמד, שאותם מרדפי הזהב והאושר נבהלו ונסוגו אחור לאחר מפח־נפשם של אלה שקדמו להם. הסבה היתה אחרת לגמרי: אותם הבריות לא חפצו להכנע לפקודת המלכות ולצי המלכות ובקשו לעשות את מעשיהם על דעת עצמם. ואולם מכיון שבנידון זה יצאה פקודה חריפה ומפורשת (הפקודות והאיסורים היו מוצאים בספרד ביד רחבה, כמו בגרמניה של וילהלם קיסר), נמלטו ויצאו כפעם בפעם מחופי ספרד ספינות לרוב, שהביאו את נוסעיהן בסדר אל חופה של איספאניולה. והמהגרים העניים הללו, חסרי כל מחסה וכל אמצעי־קיום, נדדו על פני האי ביחידות ובקבוצות, הטילו אימה באשר נראו, והרצח והגזל והבערת הרכוש היו למעשים בכל יום. רבים מאלה לא לקחו אתם מאומה לדרך, מלבד ילקוט־העור ובו קמח מעט ואורז, מעדר ומגרפה. הם חשבו, כי כאשר יחפרו מעט בקרקע יתנוצץ הזהב לעיניהם. ומשלא נתמלאה תקותם והגיעו למצוקת־רעב וללחץ, התנקמו באינדיוס. התנפלו על כפריהם, החריבו והרסו הכל, שחטו והרגו, ונהגו בשבוייהם בכל מעשה אלמות, כמנהג החיילות באשר הם. ועד מהרה הלכו מחנותיהם וגדלו על־ידי אלה שנפלו אליהם מן הגדודים הרשמיים, כי התלונה כנגד ממשלתם של שני האחים קולוֹן, הלכה ורבתה מיום ליום. ברטוֹלוֹמֶה האַלים והאכזר, שנתמנה לנציב לשתי השנים ומחצה, שבהן היה האדמירל בספרד, היה אנוס לעשות מלחמות בלתי־פוסקות כנגד אותם הקושרים, שקשרו כנגדו, ומלחמות אלה נסתיימו לא אחת, כשהענין נגע בשאלת הבעלות על שדות־הזהב, בקרבות של דמים ממש.

מעמדו של ברטוֹלוֹמה קולון, או כפי שהיה מכונה בקיצור ה„אדֶלאנטאדו", הנציב, לא היה ראוי כלל לעורר קנאה. לא זו בלבד, שהיה אנוס להלחם כנגד הספרדים המתקוממים, אלא חייב היה להכריח את האינדיוס, שלא הוסיפו עוד להאמין בבני־האלוהים והתחילו מכינים עצמם למרד בראותם את קיומם הולך ומתערער לעיניהם, שיהיו מצייתים למשמעת השלטון הספרדי. כסף לא היה לו, והיה חייב לסלק את משכורת הפקידים, אנשי־הצבא, הפועלים, ולתקן את אי־הסדרים של קופת השלטון. האוצר הספרדי מנע ממנו כל תמיכה ודרש בצדק, שהמושבה תכסה בעצמה את הוצאותיה. וכדי לאפשר את הדבר אף במדה מצומצמת, אנוסים היו להטיל מסים על השבטים המקומיים, מה שהביא לידי מעשי אלמות מרובים בכל יום, ועם זה לקטטות קשות, תחילה כנגד הקאזיק גוּאריוֹניכס שבעמק־המלך ואחר כך כנגד ראש־השבט בֶהֶצִ’יּוֹ ואחותו היפה אנאקַאוֹנה, אלמנת קַאוֹנאבוֹ, שלוקח בשבי־העבדות לספרד ומת בדרך – אשה יפת־תואר ויפת־גֵו, גאה, פראית וחכמה, שזכתה בין הספרדים לפרסום אגדי.

הצבא שהיה בידי ברטוֹלוֹמה – אם בכלל ניתן לכַנוֹת אספסוף של אבירים נודדים כגון אלה בשם צבא – יצא חוצץ תמיד כערוך למלחמה בלוית סוסים צוהלים, כלבים נובחים, דגלים מתנפנפים וחצוצרות הוֹמוֹת. ואולם הבטחון העיקרי היה באותן חמש או שש המצודות אשר מאחריהם, שברטולומה פקד לבנותן אחת אחר השניה כדי להטיל אימה על השבטים. אבל לשם השגת המטרה העיקרית הנכספת, לא הועילה גם כל התכונה הרבה הזאת: הזהב לא נמצא. אנוסים היו להסתפק בזה, שהמס שהוטל נכנס על־ידי חִטי־תירס, צמר־גפן ולחם־קַסַָּבּי. ואולם אנשי־הצבא והמלחים לא הסתפקו באלה בשום פנים. הם חשדו באינדיוס. שהחביאו את אוצרות הזהב שלהם ובאו בדרישות לפני מפַקדם בתוקף כזה, שלא מצא לו עוד דרך אחרת מאשר להרשות להם לערוך צייד־של־התנפלות על האינדיוס – מוסד ידוע ומקובל עוד מבית־המולדת, מעין משחק־המונים חביב, זֵכר לאותם חגי התגוששות־השוָרים עם קריאות ההמונים: „מאטא לֶה! מאטא לה!" (המיתוהו! המיתוהו!) לפי שהשור כרוע לארץ ומת.

זה היה רק אחד מן המעשים הרבים כיוצא בו שנעשו שם. לאלה נוספו מסעי־הצלב של הנזירים, שבהם הצטיינו ביותר בחמת־קנאותם הנזיר המתבודד רומאן פאנֶה והפרנציסקני יואן בוֹרגוֹגנוֹן; הללו שמו להם למטרה, לשם קמוץ בזמן, לעסוק ב„תוצרת המונית“: עמדו ופתחו לפני האינדיוס בשירי־קודש בלשון רומי, ואם אחד מהם פתח אחריהם בתפילת „אבינו שבשמים” או „השלום עליך, מרים" וחִקָה אחריהם מלה במלה, כתוכי זה, את אשר הָראה לו, מיד קמו ושפכו עליו כד מים על ראשו ושָלמה מלאכת ההתנצרות. בדומה לזה הכניס⁸ רומאן פאנֶה את אחד האינדיוס המכובדים מתושבי עמק המלך, אותו ואת נשיו ואת בניו ואת אחיו ואחיותיו, שש עשרה נפשות יחד, בצל הכנסיה, ובהמלצתו של זה הצליח להשפיע גם על גואריונֶכס, ראש השבטים, עד כדי כך, שהקאזיק סייע לו בבנין כנסיה קטנה בכפר. אבל כשנודעו לו לזה מעשי הרשע ושרירות־לבם של אותם ה“אבות” המטיפים, לא נתן להם להשלים את הבנין וגרשם מגבולו. וכאשר אך נתרחקו מן המקום, פרצו תושבי הכפר ונכנסו אל הכנסיה, הרסו את המזבח, שברו את תמונות הקודש והפסלים והחריבו כל זכר מאותו מקדש־מעט. וכאשר נודע הדבר לנזירים הגישו את משפטם כנגד האינדיוס מבני אותו השבט על שוד הכנסיה, על חלול הקודש ועל חלול השם. והאדֶלאנטאדו, הנציב, מתוך פחד בפני הכוהנים, שאם לא יציית להם ילשינו עליו לפני האינקוויזיציה, הסכים להושיב בית־דין למשפט כופרים. אחרת אין לבאר את דבר ההסכמה הזאת שנתן לאלה, שהרי ברי היה לו, כי על־ידי פעולות דמים ממין זה הוא מביא את האינדיוס לידי יאוש גמור. ומכאן יש לראות, שבכל אותו הפרוצס של ההרס והאלמות, היו גם העזים שבבעלי האופי רק מעין כדורי־משחק בלבד. משהו שטני ואכזרי שכן עמוק בקרבם והמית כל אשר נותר עוד בנפשם לפליטה מן הנימוס, מישוב־הדעת ומן האנושיות. האינדיוס הנאשמים הובאו בתוקף החוק לפני בית־המשפט, נחקרו בלא מתורגמן בלשון הספרדית, שלא הבינו אותה, נשאלו על ענינים, שלא ירדו כל־עיקר לסוף דעתם, וכדי להביאם על כרחם להודאה, שאף זו היתה בהכרח בלתי מובנת להם, עונו בעינויים ויסורים בעזרת מכשירים מחבלים, שהומצאו באיספאניולה על־ידי קתולים חכמי־חרשים. אחר נדונו לשרפה והועלו על המוקד לעיני כולם – האוטודפה הראשון בעולם החדש. ולא היו ימים מועטים, והנה מעשה־נס. באחד הימים, בשעה שחפרו קרוב לאותו מקום המעשה ולקטו מן השדה את הסלק שגדל בו, נמצאו אותם התרפים שנשדדו על־ידי האינדיוס, וּרְאֵה זה פלא: הסלק, שהוצא מן הקרקע, לא היה כפרי הרגיל, אלא צָמח ועלה בצורה של צלב.

ברם כל אלה היו רק מעין הקדמה דלה לעיקר.

כדי להגן על אותם האינדיוס, שהכניסו כחוק את המס, שהוטל עליהם בזהב או בצמר גפן בגלילות חסרי־הזהב (אררוֹבָּה אחת לרבע־שנה, בערך 24 ליטראות), שלא יבואו ויבקשו מהם נוספות, תִקֵן האדמירל לפני נסיעתו, שהאינדיוס הללו ישאו על צוארם טבלת־נחושת לסימן של תשלום, כדוגמת הכלבים המתרוצצים ברחובותינו עם סימן־המס על צוארם. ואולם תקנה זו לא מנעה את הלוחצים להעלות את המס כראות־עיניהם, ואם לא סולק בשלמות, הכריחו את האינדיוס לעבד את שדותיהם, הוֵה אומר: שעבדום לעבדים. לתכלית זאת השיג קולומבוס, בעצת חבר המנצלים שמסביבו, מאת המלכה אגרות־חופש לחילוק קרקעות. והאגרות הללו, שנתקראו בשם “רֶפַרְטִימְיֶנְטוֹס”, שמשו אחר כך לא רק עילה למלחמות ממושכות ודיני־דברים בין המתישבים לבין עצמם, אלא שלא הניחו עוד גם לאינדיוס מוצא אחר מאשר החרב והמלחמה. במשיכת־קולמוס אחת ניטלו מהם שדותיהם וגניהם ובן־לילה נהפכו מבעלי־נכסים עשירים לקבצנים, שהיו אנוסים לנטוש את ביתם ואת נחלתם. השנאה למשַעבדים הַשַׁחְוָרִים וכליון־הנפש לשחרור מן העול הכבד, איחדו יחדיו אפילו את השבטים ההם, ששנאת דורות הפרידו ביניהם. וכאשר שלח הנציב את אחד האינדיוס, ששמש לו מתורגמן ומורה־דרך, אל הקאזיק מַאיוֹבאנֶה, שנחשב לידיד הספרדים, בדרישה להסגיר לידו את ראש־השבט גואריוֹנֶכס, שנמלט אליו, ואם לא יבוא על כפריו באש ובחרב – קבל השליח את המענה לאמור: “לך ואמרת אל הנוצרים, שרעים הם וחטאים ודוברי־כזב. אין לבי אחר ידידותם של בני־אדם שופכי דם נקי וגוזלי נחלה לא־להם. גואריונכיס אורחי הוא. אני אגן עליו. ואם יש לאל ידו של השר לבוא ולקחתו, יבוא”. תשובה זו של מֵאוּן, שהיתה בה אך אמתלה מנומסת בלבד, הביאה לידי קרבות־ההשמדה של השבטים מתושבי עמק המלך, ואַחַר של שאר שבטי ההרים בפנים הארץ. בשעת העדרו מן העיר איזבללה מנה ברטולומה קולון את אחיו דיאגו, איש רפה־אונים וחסר־כשרון, מנהל עסקי המדינה (האח האחד מעלה אחריו את אחיו), ובזה ניתן פתחון פה למפלגת הבלתי־מרוצים, כי עד־מהרה נתגלו ונעשו מעשים אשר לא יעשו, והתוצאה היתה: קשר, שבראשו התיצב אדם אחד ופראנציסקו רולדַן שמו. בכל מחיר יש להפיל את השלטון השנוא הזה של האחים קולון! אותו רולדן היה אחד האבירים, שהמזל שיחק להם. האדמירל מנה אותו, בהיותו אחד המעטים שידעו כתב ולשון, תחילה לשופט־השלום ואחר כך לזקן־השופטים, “יוּאֶז מאיוֹר”, של העיר איזבללה. אבל הנחלה שקבל לא הכניסה לו את האושר המקווה וגם על שכרו לא בא זה כמה חדשים. והנה עתה, לאחר שכל הממשל הפך לתוהו לא־סדרים, ראה את השעה הראויה לבגוד במפקדו, ויברח עם בני־סיעתו לארץ כאראגואה (Xaragua), במקום שנאספו סביביו לא רק כל המורדים הספרדים עם השודדים, אלא גם הקאזיקים הקושרים. הוא הודיע, שכל אשר הוא עושה, בשם המלכה ותועלתה הוא עושה, והמורדים האמתיים הם אותם האחים מבני גינואה. הם הם מפירי השבועה ומוצצי דמם של הארצות והמחוזות הללו. ולאחר שגזל כלי־נשק ומקלעים מבית־הנשק, החליט לשים מצור על המצודה “קונצפציון”, במקום שנמצאו כוחות־הצבא העיקרים של הנציב.

כזה היה מצב הדברים באיספאניולה החביבה עליו, בשעה שחזר האדמירל בשלהי חודש אוגוסט 1498 אל האי. מיד הודיע למלכה את דבר המרד של רולדאן והוסיף, שהוא נמנע לקבל מפיו כל ביאור וליתן לו כל סליחה (כידוע, לא היתה זו כלל האמת לאמתה). הוא בקש, שידרשו את רולדאן לחזור לספרד במקום שהוד מלכותם יוציאו עליו פסק־דין, והטיל אגב את האשמה של הבלבולים, שקמו במושבה, במעצורים, ששמו בדרכו במסע זה. (מבלי להזכיר כלל, שחדשים מרובים עברו עליו בחפושיו אחר גן־העדן וממלכתו של החאן הגדול). גם את המעשה המחפיר של אותו נבל חימנו ברֶוויסקה הזכיר שנית, ואף אם ידע היטב כי רשת היתה זו, אשר פזרו לרגלו, והביע את תקוותו, שלא ענין זה ולא כיוצא בזה, לא יבאישו את ריחו בעיני המלכה על־ידי דברי־רכילות ולשון־הרע. (מסביבו כבר נע הכל וזע, והוא מבקש לו משען לימינו ולשמאלו). המקורות הטבעיים של האי, הולך הוא ומצהיר, אינם דורשים אלא ידים חרוצות בלבד כדי לכלכל את המתישבים, אבל הללו עצלים הם והוללים. יהא הוא, איפוא, רשאי לשַלֵּח בחזרה לספרד, עם הספינות המפליגות כפעם בפעם, את הבריות הללו, המפיצים אך רע ורפיון, ובמקומם יבואו אחרים, טובים מהם וחרוצים. (היה עליו מלכתחילה להתנגד לכך בכל תוקף, שלא ישלחו אתו את אסירי־הכלא ואסירי־הספינה, אבל לכך לא יכול היה להתנגד מרפיונו ומיאושו). מבקש הוא לשלוח אליו אדם יודע דת ודין, שימלא את מקומו של רולדאן כזקן־השופטים (מעשה של עורון גמור: נתינת חרב בידי אויבו, שתהא פוגעת אחר־כך בו עצמו), ולבסוף הוא מביע את מבוקשו, שיורשה לו עוד לשתי שנים את דבר משלוח העבדים לספרד, והוא מתחייב לעומת זה לשלוח אל שוקי ספרד רק אוכלי־אדם, רוצחים ומהפכנים. רק!

האדמירל נתן פקודה, שרולדאן ואחוזת מרעיו יחזרו לספרד, ואולם על דעתו של הלָה לא עלתה כלל לצאת. האדמירל בקש לשלוח את אחיו למפרץ הפנינים לשם גלויים חדשים, אבל הדבר לא ניתן להעשות מאחר שהיה אנוס להחזיק עמו את מתי מעט הנאמנים. ולפיכך גמר בדעתו לבוא עם רולדאן במשא ומתן, וכתב לו בחודש אוקטובר מכתב בעצם כתב־ידו, שבו הוא מזכיר לו את שרותֵי־הידידות, שהראה לו מקודם, משביע אותו לנטוש את פעולות ההתקוממות למען שלום הכלל, ומבטיח לו בהן צדקו, שלא יפגעו לרעה לא בו ולא באנשיו אם יחזרו אליו.

רולדאן לגלג לכל ההצעה הזאת והחציף פניו להכתיב לו לאדמירל את תנאיו שלו. הוא בקש לא פחות ולא יותר אלא זו, שהאדמירל יפטר ממשרתו את הנציב, ה“אדֶלאנטאדו” (שרק לפני ימים מועטים נתאשר בתואר זה מטעם המלכות), שישיבו אותו, את רולדאן, למשמרתו ולכבודו ושימסרו לידו שתי מצודות ושתי ספינות. ואולם למרות חוצפה גלויה זו נזהר קולומבוס מלהפסיק אתו את המשא והמתן, ולא עוד אלא שהפליג בוותוריו עד כדי כך, שהבטיח לתת תעודות, המעידות על התנהגות טובה, לראש הקושרים ולבני סייעתו, והמחאות לאוצר־הממשלה לתשלום משכורתם עד יום בואם לספרד. נוסף לאלה יתנו לאיש־איש מהם כערכו מספר עבדים מבני האינדיוס, ולאלה שנשאו להם נשים אינדיאניות הורשה להם, אם לקחתן אתם כשבויות, או לעזבן במקום, כלומר לא לחשוב כלל את הנשואין לקשר של קיימא. ועל ההסכם הזה חתמו רולדאן ואנשיו בחודש נובמבר על יד מצודת “קונצפציון”. ואולם במקום לגשת עד מהרה להכין במרץ את הספינות המובטחות ולהרחיק במהירות הניתנת את להקת המתפרצים המסוכנת, הטיל את העבודה הזאת על אחיו דיאגו חלש־הרצון והמתרפה, והוא עצמו, נתון שוב במצב־רוח חוגג, יצא יחד עם ברטולומה אחיו לסובב את האי, ולהתבונן במו עיניו, כבעלת־בית שוקטה, בכל הנעשה. כנראה, שהאמונה שעשעה את לבו, שמצב הענינים אינו נורא כל־כך כאשר תיארו לו. ואולם עד מהרה נוכח וראה, שהם נוראים עוד שבעתיים מאשר פלל. השדות והגנים נשמו כליל; האינדיוס נטשו את מושבותיהם ואת נטיעותיהם, ובאשר נראו פני האדמירל ואנשיו נמלטו על נפשם למרחקים כצפרים עפות. על מסים קבועים ומסודרים לא היה עוד אפשר לחשוב כלל. בעבודת זהב־הנהרות שבתה המלאכה. עמקים רבים הפכו ונראו כמפולת־שרפה ומטָעים עשירים כשדות קרב. אז נפלה בו רוחו מיום ליום, והאדמירל ומשנה־למלך נתכנס לתוך עצמו בדומיה. ומי יודע אם לא חלפה על פניו גם השאלה באחד מרגעי ההארה, על שום מה הפקיר את גן־העדן הזה שבמציאות בידי אותה חלאת־אדם והלך לחפש את גן־העדן האחר שבדמיון.

כאשר חזר מסיוּרוֹ לאחר עבור שבעה ירחים לאיזבללה, כבר קוה למצוא פרטים על דבר שובו של רולדאן לספרד ועל דבר הפלילים, שנעשו כנגדו שם. ומה נדהם בשמעו, שאותם המורדים עדיין לא הפליגו כלל באניות ועוד הם עומדים במרדם ביתר כוח ואון. מאחר שהאדמירל לא מלא אחר סעיפי החוזה, הודיעו הם, שאין הם קשורים עוד לתנאים שהתנו ונסתלקו בדרך כלל מן הנסיעה לספרד. שקלא וטריא חדשים. פגישה באחד החופים של כאראגואה (בינתים הגיע חודש אוגוסט). קולומבוס מזמין את רולדאן ואת אנשיו לבוא אל ספינתו ומובטח לו, שאם רק יטיל בו עין־זעם אחת וישא לפניו את מדברותיו הנלהבים, והמתקומם יכרע ברך ויתנפל לרגליו בבקשת סליחה ומחילה. ואולם לא כן היה. הוא נתקל ביָריב עקשן ועז־נפש, ותוצאות אותו חלוף־הדברים היו, שהאדמירל, שנוצח בכל הנקודות – דמות נלעגת של שר ומושל – אנוס היה לחתום על חוזה הכנעה כזה: חמשה־עשר מבני סיעתו של רולדאן נכונים להפליג לספרד, אם ימסרו להם מיד אחת הספינות, והנשארים, שישארו באיספאניולה, יקבלו במקום המשכורת, שלא שולמה עדיין (כשם שדיאגו קוֹלוֹן דחה את הכל מיום ליום, כן דחה גם את התשלומים) קרקעות למזרע ולמטע־גנים לנחלת־עולם; תעודות מכובדות לכולם, שהתנהגותם היתה ללא פגם ולא גרמו כלל הפסד ותקלה לשרות המלכה; ואחרון־אחרון: הֲשָבַת רולדאן אל משרתו בתוספת יפוי־כוח גלוי להיות מושלה של סאן דומינגו. ואם האדמירל לא ימלא אחר אחד הסעיפים הללו, או שיגרע מהם או שיָפֵר אחד מהם, הזכות בידי רולדאן ואנשיו להתכנס ולָכוֹף עליו בכוח להוציא את הדבר לפועל.

בשביל עצמו קיבל רולדאן את המשק המלכותי “אספֶראנצה” שבעמק המלך וזכות ניתנה לו מטעם קולומבוס להשתמש לשם עיבוד אותן הנחלאות הגדולות, המשתרעות מסביב, באינדיוס ההם, שאלונצו די אוכדה כרת את חטמם ואת אזניהם בצאתו להלחם כנגד קאאונאבו. כמתקוממים ומורדים עם אות־קלון בפניהם שרתו, איפוא, אותם ילדי־הטבע את המתקומם והמורד עם זר הנצחון על ראשו. מה היו ההרהורים, שצפו ועלו על לבותיהם של אלה על דבר המוסר העליון של בני אירופה?

קשה להבין האיך יכול היה קולומבוס ליטול קולמוסו בידו ולחתום על חוזה כזה, שבו מחל הוא לעולם על כבודו. ואין לבאר עובדה זו על־ידי אותו וותור, שמקורו גם בגודל נפש וגם בצער, שיאחז לפעמים את חלשי האופי⁹ ברגעים ידועים בחייהם, להשליך מהם והלאה בהעווית גבורים את כל אשר השיגו. לא, הוא היה תלוי בכל נימי נפשו בשלטון, והאותות החיצוניים של שלטון זה, הפאר החיצוני, הגושפנקה, היו יקרים לו שבעתים מאשר ההוצאה לפועל, שלה חסרו לו העמדה הנכונה והמדה. ועוד זאת: שם, בבית המולדת, ידע הוא היטב, אין מחבבים אותו ביותר ואין רוחשים לו כבוד, ורבים מאלה שבטח בהם, בגדו בו. והנה גם באותו ענין־ההתקוממות של רולדאן, שהרצה אותו לפני המלכה ובקש ממנה את יפוי־הכוח לאחוז בענשים קשים, נענה על־ידי ההגמון מבאיאדוז, שהוד מעלתם עדיין אומרים להשאיר את הדבר בחזקת דִיוּן ולעיין בדבר האיך לתקן בדרך הנכונה את כל רוע־המצב שם. ואולם עד כדי כך לא היה משלים אדם, שמטרתו ברורה לפניו ושהצדק אשר עמו ברור לפניו, וביחוד אנוש כערכו, מנהיג, מבַשֵּׂר, מגלה עולם. או אינו אלא שפייטן היה ולא עוד? וכלום אין דו־קישוט פייטן נסתר, עם כל אימת־המציאות, ששוכנת בלבות הפייטנים ועם כל אי־ההכשרה לאותה מציאות? וראה זה פלא: בעצם כל אותם הבלבולים הקשים והמהומות אשר עדו עליו; באותה שעה עצמה, שעל ידי שתיקתו ורפיונו, ועל ידי הספקולציות המסחריות שלו, שנכשלו מתחילתן, גרם הוא להשמדת גזע אציל באכזריות מתוך מורך־לב, והפך על־ידי כן את הנצרות לפרזה ריקה ואת האמונה, לשקר – אותה שעה עצמה עסוק הוא כולו בתִכּוּן תכניות ברורות, על כל פרטיהן, לבנין בית־המקדש בירושלים. הוא לא ידע את המעשה אשר הוא עושה. לפני שופט עליון יחשבו לו בודאי כל אלה לצדקה. כי גם בטוב וגם ברע, לא ידע הוא את המעשה אשר הוא עושה.

בספרד ידעו היטב, על כל הפרטים, מאשר נעשה באיספאניולה, ושונאיו של קולומבוס הכינו כראוי את הקרקע למפלתו. מיהו אשר חתר שם במעמקים להכחידו, קשה לדעת כיום. היה זה כנראה, מספר רב של עכברים קטנים וגדולים. וכאשר אסף ההגמון פונסֶקה חומר למדי, באמצעות המרגלים אשר לו, כנגד אותו בן־נכר מגינואה, ראה את הרגע הנכון להפטר ממנו פטורי־עולם. אותו הגמון היה, כנראה, אדם חולה קנאה, מאלה אשר פעולותיהם של האחרים, אם הם לרעתם או לא, מגרות אותם לרדיפות שאינן נפסקות ולבקשת־נָקם. עשרים שנה לאחר כך היה הוא למתנגדו הקשה ביותר, וגם כאן בלא סיבה, של פרננדו קורטֶץ, ופקד על אחד מבני סיעתו לרצוח נפש את הכובש האמיץ והגבור הלז.

קולומבוס בא אמנם לעמק־השוה עם רולדאן, ואולם ברית השלום הזאת נעשתה שלא בלב שלם. ובשעת כעסו על אותה האלמות שנעשתה כנגדו, אמר, שהואיל והוא חתם על החוזה כשׂר־הים, אין הוא חייב למלא אחריו כמשנה־למלך ביבשה – מלת־כחש של רמיה גלויה, שממנה אנו למדים עד כמה מסתכן בנפשו אפילו בעל האופי הזך לבוא לידי השחתה וקלקול בדרכי הפוליטיקה הנלוזות. ואם אמנם אילו היה הוא בעל כשרונות למעשים כגון אלה והיה מגיע על־ידי אותו מעשה להצלחה, כי אז לא רק שהיו מכפרים לו את כל עוונותיו, אלא היה זוכה להערצה של מאות השנים הבאות, כמנהגו של עולם מאז – ואילו עתה נותרה לו רק ההשתתפות בצער, וזה מצער הוא לגבי אנוש נצחי.

בעקב התקוממותו של רולדאן, פרצו עוד כמה מהומות אחרות, והאדמירל היה אנוס להשתמש ברולדאן כבאיש־בריתו, ועדיין נשתמרה אחת התעודות, שבה הוא מודה לו בפה מלא על עזרתו. ואולם גורלו נחתם עם אותה בקשה, שבקש מאת המלכה לשלוח לאיספאניולה שופט־שלום עליון, שיעמיד לדין את המתקוממים ויתנם למורדים ולבוגדים. רולדאן אף הוא לא טמן ידו בצלחת באותם הימים ומסר את ענינו לידידים בעלי־השפעה בספרד ושלח על־ידם קובלנות ערמומיות, שלעומתן היו תיאוריו המליציים והעצבניים של האדמירל קלושים ודלים. וכך נשלח הקומנדטור פראנציסקו בובאדיללה, ממקורבי המלך, לאיספאניולה לסדר שם את היחסים של האי האומלל ולהורות משפט וצדק. ביום כ"ט לחודש אוגוסט 1500 הגיע לסאן דומינגו. הביא אתו יפוי־כוח מאושר, שבו נדרש האדמירל במלים פשוטות להכנע לפקודותיו של נציב־המלך ולמסור לידו את כל המצודות, את כל הספינות, את כל רכוש־הממלכה. אותה שעה נמצא האדמירל בעמק המלך (Vega real), ברטולומה בכאראגואה (Xaragua), והנציב צוה מיד להדביק בראש חוצות את כתב־המנוי של המלך, כבש את משרדי הממשלה, שחרר את האסירים, תפס את הבתים ואת הרכוש של האדמירל, לקח לו את כלי־נשקו, את סוסיו, את כלי כספו וכלי זהבו, ואף גם את מכתביו, ניירותיו וספריו ותעודותיו, מנה פקידים חדשים, פרסם כרוז, שבו הורשה כל איש ואיש לחפש זהב במשך עשרים שנה בתנאי, שהחלק האחד־עשר יותן לאוצר המלך (עד עתה היו חייבים לתת את החלק השלישי) וסלק מיד את המשכורות לצבא ולעובדים. ומאליו מובן, שהספרדים הריעו לקראתו כלקראת גואל.

נזירים, נאמני בריתו של האדמירל, מהרו אל העמק והודיעו לו את כל אשר נעשה. מיד כתב לבובאדיללה אגרת בסגנונו המרומם, ברכו בברוך־הבא והודיעהו, כי נכון הוא לשים מיד לדרך פעמיו ולהצטדק לפני המלכים. ואולם יחד עם זה מחה כנגד ההתערבות בזכויותיו. לבדו רכב ובא אל העיר. כאן נתפס על־ידי צבאותיו של בובאדיללה, נאסר באזיקים והובא אל המצודה, במקום שאחיו דיאגו כבר היה אסור שם ולמקום שהביאו כעבור זמן־מה גם את ברטולומה.

שני ירחים עברו עד אשר הפליגו הספינות לספרד עם האחים האסירים. במשך כל אותו זמן התיחסו אליהם כאל פושעים. ושהיה ארוכה זו היתה דרושה לו לבובאדיללה כדי לאסוף את כל הקובלנות כנגדם ולמסור את הכתב גדל־הכמות הזה לידי האביר אלונצו די־וויליחו (Villejo), שעליו הוטל להביאו לספרד ועם זה לשמור על השבויים בשעת הנסיעה. האשמות העיקריות, שטפלו על האחים, היו אלה: שהטילו על חיילות הספרדים עבודות קשות עם עונשים קשים ללא מזון מספיק; שעשו מלחמות כנגד האינדיוס, שלא כדין; ששמו מכשולים על דרך התנצרותם של האינדיוס על מנת כן, שיוכלו למכרם לעבדים; שהאדמירל העלים בידו פנינים וזהב, שאסף במסעו לפאריא ולא הודיע לבית־המלכות על דבר גלויים חדשים ולא בקש מהם רשיונות חדשים. כל זה דומה יותר לסָטירה של מחקר משפטי – ולמרום גבהה מגיעה זו במסקנתה, שאותן המרידות היו תוצאה הכרחית של התנגדות אמיצה ומוצדקת כנגד מעשי האלמות של האדמירל וקרוביו.

“הכוכבים במסילותם נלחמו עם קולומבוס ואחיו”, אומר ההיסטוריון הֵרֵרה. כאשר נכנס וויליחו אל בית־הכלא לקחת משם את האדמירל, הריע ההמון שבחוץ בתרועות פרא, וקולון חשב, כי מוציאים אותו להורג. “וויליחו”, קרא מעוצר כאב, “לאן תובילני?” – “אל הספינה, הוד מעלתו”, ענה הקצין. – “הנכונים דבריך?” – “חי האלוהים!”, ענה וויליחו, שהיה אדם מהימן וישר. ואף־על־פי ששמש בשרותו של פונסקה, נפגע מן ההתנהגות הקשה, שנהגו באדמירל. וגם רב־החובל של הספינה, אנדריאס מארטין, רחמיו נכמרו עליו למראה השבוי וקבלו בכבוד ובהסברת פנים. שניהם בקשו להסיר את כבליו בשעת הנסיעה, אבל הוא לא נתן. “הוד מלכותם פקדו עלי בכתב להכנע לפקודותיו של בובאדיללה”, אמר להם, “בשמם שם עלי את הכבלים האלה ואני אשאם עד אשר יפקדו להסירם מעלי, ועד יום מותי אשמרם אתי לאות זכרון על השכר שקבלתי בעד מעשי”.

ואחר דבריו מלא. בכל תוקף שמר על הכבלים הללו כעל צָו. דומה, כאילו בקש על־ידי־כך להוכיח משהו לגורלו, למזלו. והוא נשא עליו את האזיקים בשעה שהגיע לחוף קאדיכס, והוא נשאם אתו ברדתו ליבשה בסווילה. לאס־קאזאס, רושם הזכרונות של קולומבוס, שסיים באותם הימים את חוק למודיו בסאלאמאנקה וחזר לעיר מולדתו סווילה, ראה במו עיניו את מגַלה־העולם אסור באזיקים.

מאורע זה, הכביר והאיום לכל הדעות, שמש אחר כך עילה לכמה וכמה ביוגראפים לגוזמאות רומנטיות ולהשתפכות־נפש תיאטראלית. אבל אין צורך בכל אלה. העובדה עצמה קיימת ועומדת, והיא דַיָּה כדי לחרוץ משפט על ידה על מדת הכרת־הטובה של האדם. הבאים מבקשים תמיד להצדיק את אשר עשו הקודמים, ואולם החי נפל בינתים לקרבן, וכל ההימנונים שלהם אך נייר מחוק וכל השתדלותם להציל את הכבוד שנתחלל, אך נסיון כוזב הוא להטיל את האשמה, המתחדשת תמיד, על שכמם של אלה אשר אינם עוד אתנו.

קולומבוס ראוי לו לגורל זה, שבא עליו, בגלל חולשתו הפלילית – אומרים מבקרים חריפים. ואולם תופעה מעין זו של קולומבוס, מלבד מה שאין בכלל לקבעה במסגרת הנתונה של החברה, הריהי מתנשאה מעל לזמן על פני כל הזמנים, ודורשת משום כך גם אמת־מדה מוסרית אחרת מאשר זו התלויה בזמן. כאן הכל יוצא מן הכלל. הכֹּל מתנשא עד למעלה מכל המושגים החולפים, ובכל ניסוח מאותן תכונות־נפש יהיה רק מן ההיקש בעלמא.

כל אשר התחולל בעמקי נפשו של קולומבוס, ידוע לנו מאותה “הקַארטא אַל אַמַא” הנהדרה, האגרת אל מינקתו של בן־המלך, שהיתה כנראה בימי חייו האחרונים לאשת־סודו. “גבירה כבודה למאוד”, הוא פותח, “אם זה שאני קובל על העולם, הוא משהו חדש, הרי זה ישן נושן, שהעולם דרכו להתנכר. באכזריות־חמה הטיל אותי לארץ, ורק התקוה לזה, אשר יצר את כולנו, מחזקת את רוחי. האלוהים עשאני לִמְבַשֵּׂר השמים החדשים והארץ החדשה, והראני איה אמצאם. ואני באתי, ואיש עוד אַיִן, ואף בין הגרועים שבגרועים, אשר לא יוציא את דבתי רעה. אילו גנבתי את אינדיה ונתתיה מנחה לערבים, לא היתה ספרד יכולה לעולל לי מעשי־איבה גדולים מאלה”.

מלה חזקה. על ידי העָוֶל הגדול מנשוא נהפך אותו הישיש ידוע־החלי לאֵל זועף. והנה הוא מתאר את אשר עבר ונעשה באותו האי הארור, בשעה שהוא גלה ארצות חדשות, הרי־זהב (כמובן בשביל מלכתו האהובה) ונוסף לאלה מצא את גן־העדן של כתבי־הקודש: האיך חזר ובקש להשכין שלום בין המפלגות היריבות; האיך הורו אותו, האיך רמוהו באמון אשר נתן בהם; האיך הֵרעו לו אלה, אשר חייבים היו להיות לו אסירי־תודה על אשרם, פרסומם ועָשרם, והאיך הטילו חשד בטוהר מפעלו ותעודתו. “אין אני יכול להשיג בשכלי”, הוא כותב, “שיתנוני לשוטה עד כדי כך, שלא להבין, שאילו היתה אינדיה כולה שלי, לא יכולתי להחזיק שם מעמד בלי ההגנה של אחד המלכים או אחד הנסיכים. ואם הדבר כן הוא, היכן יכולתי למצוא עזר וסעד טוב יותר מאשר בצל המלך והמלכה, אשר הרימוני וינשאוני מן האפס”.

ואחר הוא מרחיב דבורו על ההתעללות המחפירה, שהתעללו בו, ועל אישיותו של בוֹבַאדיללה. וזעפו הוא כזעף הר־געש בהתפרצו. “ששה ירחים רצופים עמדתי נכון להביא לפני הוד מלכותם את הבשורות הטובות על דבר הזהב ולחדול מלשפוך את מרותי על בני האספסוף הזה, המבזים בחרונם ובגאותם את המלך והמלכה. הייתי מוציא את הענין הזה לפועל בעזרת ששת אלפים מאראוודיס והייתי משיג בזה מעשר של ארבעה מיליונים, ואולם אלה הוציאו את דבתי רעה עד כדי כך, שאם אמרתי לכונן ולהקים בתי־כניסה ובתי־חולים, אמרו עליהם כי הם מערות פריצים וגנבים. שתי שנים עשיתי בספרד, לא דרשתי דבר, לא קבלתי דבר, לא למעני ולא למען אלה אשר באו עמדי, וההגמון פונֶסקה מלא את חוריו זהב מבלי לדרוש ומבלי כל עמל. אילו היו הוד מלכותם מפסיקים את דברי־הלעז שמפיצים כנגדי, היה זה מעשה טוב ונכון. אתְּ היודעת כמה עמל ויסורים עברו עלי עד שהבטחתי להם את הרכוש ואת הַמִמְשָׁל ועד כמה לא היה לי מכל זה אף רֶוח כל־שהוא. אילו לפחות החזירו לי את שמי המחולל בעיני כל העולם. אני נשבע בזה, שאין אני משיג כל־עיקר על שום מה אני מובל לספרד כשבוי־חרב. המעשה הראשון שעשה בובאדיללה למען עצמו היה לקחת לידיו את הזהב, אשר כִנסתי אנכי. ובלי מדה ובלי משקל לקח, ואני לא הייתי שם אותה שעה. הוא אמר, שבקש לשלם לאלה, ששלהם הוא, אבל כפי שהודיעוני נאמנה נטל הוא לעצמו את החלק הגדול ביותר. גרוטות אחדות לדוגמא מאותו הזהב הסתרתי עמדי, למען שמֵחַ בהם את נפש הוד מלכותם ולמען הראותם את חשיבותה הרבה של אותה קִבּוֹלֶת אשר נטלתי עלי. היו בין אלה גרגרי־זהב בגודל של ביצי תרנגולות ואוזות. ואל הזהב הזה שלח אותו נוכל את ידו למען לא יקבלו הוד מלכותם מושג נכון בדבר ערכו האמתי של גִּלוּיִי. אם הוד¹⁰ מלכותם יבקשו על כך דין וחשבון, תתגלה האמת לאור שמש. אין לתאר עלבון גדול מזה שנעלבתי אני על־יד מה ששלחו כנגדי בתורת שופט אדם, שידע היטב מראש, שעליו רק להוציא עלי שם רע ולרשת את מקומי. נהגו בי כאשר נוהגים במושל, שנשלח למחוז של בני תרבות, במקום שיש לנהוג כפי מנהגים וחוקים קבועים מראש. ואותי דנים כאשר דנים איש צבא, שנהל את חיילותיו שלא כראוי, בשעה שאין לעשות שם מאומה בעזרת אנשי־צבא בהיות האוכלוסין שם נפוצים ביערות. אומרים להוציא עלי פסק דין כעל אחד מזעירי שרי־הצבא, שלא הניח מאז שנים רבות את נשקו מידו, ועם כל זה לא היה עשוי לשלוט באינדיה זו, אשר אין בה ערים ואשר לחוזים שבכתב אין בה כל ערך, כפי השלטון המקובל. הדרך לזהב ולפנינים פתוחה, ולואי והיה לי הבטחון מאת האלוהים שלא יאונה לי כל רע, כשם שמובטח לי, שכל אשר כתבתי להוד מלכותו לפני מסעי הראשון, יקום ויהיה. יודע אני היטב, שהרבה שגיתי, אבל לא בצדיה עשיתי זאת. הוד מלכותם עוד ישובו ויוָכחו. על כפות המאזנים יניחו את הכל וישקלו את הטוב ואת הרע, כאשר יִשָקלו לפי כתבי־הקודש הטוב והרע במאזני הצדק. כאשר הגיע בובאדיללה ובא לסאן דומינגו בחר לו את ביתי למשכן לו ולקח כל אשר היה בו. בודאי שכל זה היה נחוץ לו, אבל שום שודד־ים לא נהג כך עם אנשים־סוחרים ועם סחורתם, כאשר נהג הוא בי. וצער גדול גרם לי ביחוד בזה, שהחרים את כל ניירותי, ואחד לא הוחזר לי. ודוקא אלה הנחוצים לי ביותר לשם הסניגוריה שומר הוא אתו מכל משמר. ראו, איפוא, והתבוננו מה מדת צדקו של אותו שופט, ומה מדת ישרו של אותו אדם! ואולם האלוהים, רבון העולם, מושל צדק וחכם מאז ועד עתה, הוא ישיב לכפויי־הטובה כגמולם. ואולם ידוע וברור, שכמעט כל אלה שבאים לאינדיה, אינם ראויים לחסד הַהַטְבָּלָה. לא נשמע עוד כדבר הזה מעולם, שמי שנשלח לערוך חקירה של משפט, יאסוף בוגדים ומורדים ויעמידם לעדים כנגד זה, המושל באותה מדינה. כל המתבונן היטב לכל המעשים אשר נעשו, אך ישתאה, שהאי הזה איספאניולה עדיין הים לא בלָעוֹ. ואם לא אמלט מבית־דין זה, החובה על הוד מלכותם להכיר ששֵּׁרַתי אותם במעשים ובפעולות כבירים, כאשר הם שרתו אף אותי באהבה – כי באשר אין אהבה, שם אין מאומה”.

קינה גדולה היא, ששנות המאות לא עצרו כוח לגזול אף משהו מן האלימנטריות שבה.

 

פרק שנים־עשר: גֵּיהִנֹּם שֶׁל אִינְדִּיָּה    🔗

המכתב הזה כתוב היה, כמובן מאליו, בדרך־עקיפין זו אל המלכה, והגבירה יואנה דללא־טוררא מסרה אותו מיד לידי אדונתה, והוא לא החטיא את המטרה. איזבללה שמעה מתוך התמרמרות נאמנת על כל אשר עוללו לאדמירל שלה, והמלך היה אנוס מפאת הכבוד להראות עצמו מופתע ומתרעם על ש“טעו” בהבנת פקודותיו. הבלתי נעים ביותר שבכל הענין הזה היה התמהון הרב, שקם בכל ארץ ספרד ומחוצה לה למראה האדמירל הגדול והמשנה־למלך האסור באזיקים. וכדי שלא לחלל את שם הממלכה, היה מן הנחוץ לתת לו לנעלב מיד את הסיפוק האפשרי, והוא נקרא לבוא מיד אל חצר המלכות לגראנאדה וקבל להוצאות הדרך למענו ולמען אחיו אלפַּים אדומים.

הופעתו זו בחצר המלכות נשארה למזכרת בדברי הימים על־ידי היסטוריונים בעלי־מליצות, כמחזה נוגע עד הלב, שנצטיירה ברובה בתמונות מוגזמות מעשה־ציורים לתינוקות. כאשר נתנה המלכה את עיניה בו, שחיצוניותו בלבד, ראשו הסב, מצחו קמוט־הדאגות ועמדתו האצילית, היה בה מן הארשת המכובדת של האדם, פרצה בדמעות. וקולומבוס, שכל יסורי העולם ומלחמותיו כבר עדו עליו ונשא כל עָוֶל וכל לשון־הרע, לא ידע עוד מעצור לרוחו, צנח ונפל לרגלי המלכה ומגודל התיפחות לא יכול שעה ארוכה לפתוח את פיו. אז נגש המלך והקימו מן הארץ, דבר על לבו וינחמהו.

ואולם כל זה שקר וכזב. הֶרננדו קוֹלוֹן, שפרסם את רוב האגדות המוגזמות על אביו, אינו מזכיר כלל את המאורע הזה, ואילו היה יסוד לדבר, לא היה נמנע מלתת מקום למלודרמה רגשית כזאת. הוא אך מעיר, שהאדמירל נתקבל על־ידי המלכים בגראנאדה בחביבות שלמראית־עין, והם הבטיחוהו נאמנה, שדבר מאסרו ושביו נעשה שלא בידיעתם ושלא ברצונם. כל השאר אינו אלא ציור אידיאלי נואל בסגנון מרומם, שהוטלא כטלאי על אותה האפופיה הקודרת־השגיאה ככתם שמן על גבי פרֶסקוֹ הירוֹאי.

בכל־זה אמת, שהטו אוזן לקובלנותיו והאשמותיו והבטיחו לו משפט צדק. רכושו יוחזר לו, ואל משמרתו ואל כבודו יושב. כך נאמר לו. והוא האמין. הוא האמין, שביום בו יוכחו המלכים בישרו ובמעשיו הטובים, ישובו וימנוהו למשנה למלך ובזר־הנצחון יחזור ויבוא לאיספאניולה. הַשְׁלָיָה תמימה. וכאשר נוכח וראה, שאמנם השלה את נפשו בשוא, נשבר בו לבו לרסיסים. היתה זאת תמימות ילדותית גמורה ביחס לעולם ולחיים, שבכוחה היה עשוי כפעם בפעם לשאת לפניו את בטחונו הקורן כִּשְׂאֵת דגל מתנפנף וחוגג – ובה בשעה עצמה, שהוא כבר נעזב מכולם, שהכל כבר בגדו בו, וכלב ברחוב לא היה נוטל עוד פרוסת לחם מכפו. את המלכה ראה כראות מלאך מגן מרחף מעל ראשו, את עצמו ראה כראות מעוּנֶה, שאין מחיר בעולם שישוה לסבלו וגלוייו היו בעיניו המעשה הכביר ביותר, שנעשה מעולם על־ידי בשר ודם ושיֵעָשֶׂה לעולם. ואמנם כן, הוא היה מעונה וקדוש, גלוּיוֹ היה מעשה כביר, אבל מוכה סנוורים על־ידי הכרה זו, שהוא נושא תעודה ושהוא הנבחר האחד, אבד לו כל כוח השפוט, כל כשרון של היקש, כל מדה וכל משקל שברוח.

הגלויים המרובים שנעשו באותם הימים תחת דגלי פורטוגל ואנגליה, הדריכו מאוד את מנוחתו של המלך פרדיננד. לתאוות הבצע שלו, שלא ידעה שבעה, נתלוותה תאוות הקנאה. עד עתה היה גלוי וידוע, שרק לספרד בלבד הזכות לגלות ארצות אוקיניות חדשות ולנצלן כחפצה – והנה קמו תובעים חדשים, לאומים חדשים, המבקשים חלק כחלק בעולם־הזהב. לא. הוא הוא ספרד, הוא בעל־הזכויות, הוא שומר־הנכסים, ואם ניתנו פה ושם איזה קוּלוֹת לאילו אדונים חשובים ולאיזו אומה בלתי־נודעה, הרי היה זה אך בחסדו וברצונו הטוב.

לפני שמונה שנים, בשעה שחתם את שמו על אותה אֲמָנָה של בן־גינוא, לא עלה בדעתו כלל, שלשלטונו יתוספו ארצות מרובות כל כך. מתוך גאוה שבחוסר ידיעה חשב הוא את כל הקִבּוֹלֶת ההיא ל“הלכתא למשיחא”, לענינה של המלכה, המאמינה בנסים ובנפלאות. והנה עתה, ברוב עשרו, הוא חושב שקולומבוס אך רמה אותו בחתימת אותו חוזה, וכל גלוי נוסף של האדמירל, במקום להגדיל את הכרת הטובה מצדו, אך מעורר שבעתיים את חרונו ואת חרטתו על שנתן לעשות בו כחפצו בידי איזה מרדף־הרפתקאות ועל שנואל לתת אותה חתימה.

איך הופכים, איפוא, מעשה חפזון כזה למעשה שלא נעשה כל־עיקר? רבות הן הדרכים. ראשית כל יש לעורר את החשד, שהאדמירל מתַכֵּן בסתר תכניות ליסוד שלטון עצמי בלתי־תלוי. והרדיפה שלו אחר הכבוד נותנת ידים לחשד כזה. גם ההתקוממות של רולדאן יכולה להמציא האשמות למכביר, אם יודעי דת ודין חרוצים יאשרו אותן למעשה. או שהוא מתכוון למסור את הארצות שנתגלו לידי ממלכות אחרות כדי לקבל זכויות גדולות מאלה. וגם בנידון זה יש למצוא סמוכים. הרמז הקל על אודות אפשרות כזאת, אם יתפרסם ברבים, ומיד ועשרות מלחכי פינכה יעמדו מוכנים לאשֵר את חרונו של המלך בכתבי־אשמה ברורים. אבל להרחיק לכת עד כדי כך, אין חפצים. בקיצוני ביותר אין מעיזים לפתוח. אולם לעת־עתה אין חושבים כלל להשיב לו לאותו שואף שלטון, אם זכויותיו מרובות או אינן מרובות, את הפיקדה העליונה ואת משרת משנה למלך.

ואחת הסיבות העיקריות היא, שאין הוא עוד בחזקת בלתי־נמנע. הוא היה נחוץ עד כדי זה, שיגלה את אינדיה החדשה. ועל כן אמנם בא על שכרו למדי, ואולי יותר מדי, וזכה, מנקודת מבטו של השליט הבלתי־מוגבל, לפרסום שמעל למדה. ואולם לפי מצב הענינים כיום עשוי כל רב־חובל למלא את אשר הוא ממלא. יורדי־ים רבים הגיעו להתפתחות רבה בעזרתו ורכשו להם נסיונות רבים במסעיו. ורבים מהם צובאים על דלתי משרד־המושבות בבקשותיהם לסדר משלחת על חשבונם; כך עשו פדרו אלונצו ניניו ווינצנטו פינצון והכניסו לאוצר הממשלה סכום הגון למדי. על שום מה, איפוא, יחלקו כבוד מלכים וזכויות מיוחדות בשכר שרותים אלה, שיש להשיג בשבילם כל יום אנשים חרוצים בחנם? אמנם קשה להתנכר בלא טעם וסיבה לבעל שם כמותו ולפטרו סתם. מן ההכרח הוא להחזיק בו ולדחותו בלך ושוב, להציע לו חקירות במשפט, לקבוע לו עתים ולדחותן, כנהוג במקרים כגון אלה, בימים ההם ובזמן הזה. המלך חפשי כמעט במעשיו. איזבללה, כניכר, אינה חפצה עוד להתערב בעניני המושבות. היא ידועת־חלי. אסונות קשים עדו עליה. מות הבן וסכנת השגעון של הבת דכאו את רוחה ושִתקו את רצונה.

לאדמירל מספרים, שהקטטות באיספאניולה הולכות עדיין ונמשכות, ואם יחזור לשם יש לחשוש לבלבולים חדשים וגם לבטחונו הפרטי. רוצים, איפוא, לפטר את בובאדיללה מן הפִּקוד העליון ובמקומו ימנו לעת־עתה פקיד צעיר ומעשי, שישים קץ לאותם התעלולים וינקה את האי מן האספסוף המרדני. הוא, קולון, ישמור נא עתה על בריאותו ויטפל עם עצמו. וכל אימת שהענינים יהיו כסדרם, ישובו וידאגו לכך, שיחזירו לו את משמרותיו הראשונות.

בעל־כרחו אנוס הוא להסתפק בכך. עיניו קמות נכחו בשמעו את הדברים האלה מיום ליום, חדשות לבקרים. ראש הממשלה אומר לו כזאת, מנהל מחלקת המושבות, הארכי־הגמונים, החצרנים, השופטים, ועליו לשתוק, להמתין – ולבלוע את הממרורים של אותם העלבונות. ובובאדיללה אמנם נקרא לחזור. לממלא מקומו נתמנה ניקולאס די־אוֹבַנדו, מפקד הצבא מלאַרֶס, אביר אות־הכבוד של אלקאנטארא, בר־נש בעל שער אדום וזקן אדום, חצרן נכנע, קתולי אדוק וקנאי, נחשב לחכם ויודע שלטון, אבל על הענינים שמעבר־לים אין לו אף מושג כל־שהוא, עובדה שמתבלטת עד מהרה, כי בימי נציבותו מוצא לפועל באופן שיטתי את אשר החל כריסטובל קולון שלא ברצונו: הטבח בעם האינדיאני. ונוסף לכך התנהג אחר־כך, במצב המיואד ביותר, כנבל ממש.

אנוס לבטלה שבדכאון־הרוח מתוך חכיון של ירחים על ירחים למשפט צדק, כתב האדמירל במשך שנת 1501 בסווילי אותו “ספר הנבואות”, שבו אנו רואים אותו משוקע כולו בתוך המסתורין הדתיים. עלתה על לבו שוב אותה השבועה, שנשבע לפני המלכה, כי במשך שבע השנים הראשונות לאחר גלוי העולם החדש, יעמיד הוא במערכה חמישים אלפי רגלים וחמש אלפי פרשים לכבוש הקבר הקדוש מידי הכופרים. המועד הקבוע עבר, השבועה לא נתקיימה, העולם החדש על כל אוצרותיו, במקום להרבות את הרוָחים הביא רק לידי הוצאות מרובות, והוא עצמו, רחוק מכל אפשרות לכנס צבאות ולשלם להם את שכרם, והוא עני ומרוד, עזוב ונטול־מעמד. ואולם על מנת לשוב ולהלהיב את לבותיהם של המלך והמלכה למפעלו, יושב הוא ומלקט מכתבי־הקודש, מאבות הכנסיה, מספרי הקדושים והפילוסופים את כל מראי־המקומות, שיש ליחסם להתנצרות העכו"ם ולכבוש ירושלים, ואם גם הסמוכין רחוקים מאוד. כמו כן הוא משתמש ברשימותיו, שרשם לפני שנתים בסאן דומינגו, ומביא הכל בעזרת אחד הנזירים המלומדים לידי שיטה שלמה עד כדי ספר בעל כמות חשובה, ואת החיבור הזה הוא מגיש למלכים בתוספת אגרת ארוכה, שהתמימות העלובה גדולה בה גם על הרגשנות היתרה, ושממנה אנו למדים, כמתוך כל שאר חיבוריו, שמדרגת השכלתו היתה נמוכה למדי אפילו לגבי תקופתו. חשכת־בערות של ספרד.

קונם עליהם, על השליטים, שלא להתמהמה עוד ולצאת למסע הצלב, כי העולם במצבו זה יעמוד אך ימים מועטים. “אבגוסטינוס הקדוש מורה אותנו”, הוא כותב, “שקֵץ־העולם יבוא בשבעת אלפים שנה לאחר היצירה. כזאת היא גם דעתו של החשמן פדרו די־אליאקו. כבוד מלכותכם יודעים, שמיום הולדת אדם הראשון ועד להולדת כריסטוס מונים חמשת אלפים ושלוש מאות וארבעים שנה ושלוש מאות ושמונה עשר יום. והנה עברו מיום הולדת האדון־אדוננו אלף חמש מאות שנים ושנה אחת, יוצא, איפוא, שהעולם עומד כבר ששת אלפים שמונה מאות ארבעים ושמונה שנים. נשארות לפי זה עוד מאה וחמש וחמשים שנה עד אבדנוֹ”.

בלעדי השעשועים המעורפלים הללו היה הוא גווע מקוצר־רוח. במאמץ כל כוחות נפשו – ואלה לא היו מועטים כלל – הוא נלחם עם גופו החולני ועם תלאות הזקנה. מאורע־היום הוא דבר מסעו של ואסקו די־גאמא אל כֵף התקוה הטובה. בזה מצא אותו פורטוגזי את הדרך להודו המזרחית. כל פה מלא על אודות אוצרות כלכותא, עשרה של הינדוסטאן, וכפי שמספרים חזר הוא ואחריו אלווארץ קאבראל עמוס פנינים, כסף, זהב, ענבר, שֵן, חרסינה, משי, עצים יקירים, גומי ובשמים מכל המינים. וכאן רואים את קולון בכל בטחונו העצמי. אין הוא מגיע, חלילה, למפח־נפש או לספקות, שמא אין הדרך הזאת, שהוא הפליג בה, הדרך הנכונה להודו. לא ולא. מחשבה כזאת לא תעלה כלל על לבבו, והוא מתכן מיד תכנית לנסיעה חדשה, שלעומת גלוייה יהיו כל גלוייו של גאמא וגם אלה שלו, הראשונים, כאין וכאפס. וגם עובדה זו, שבינתים הגיע אותו בן פלורנציה ווספוצצי (Vespucci) ליבשת ענקית, שאינה יכולה בשום פנים להחשב לאסיה, אינה מענינו. אין הוא רוצה לדעתה כלל. אין זה אמת כלל. לדידהו אין שם יבשת אחרת מאשר זו של אסיה. ולשם עליו להגיע. ובכל מחיר. ובכל האמצעים. שאם לא כן, חיה הוא לשוא את חייו ולשוא הפליג על פני ימים. והלא במסעו האחרון, בעברו על פני הים הקאריבי, ניתן להחליט כמעט בבטחה, שזרמי־הים מובילים למיצר־ים, ובמיצר זה מוכרח להיות מעבר, ומעבר זה אינו מוביל אלא להודו. בזה אין להטיל כל ספק. הדבר ברי, כאשר היו ברורות כל נבואותיו, שנבא מראש ונתקיימו במלואן.

והוא מגיש את תכניתו. רושם תרשימים מדויקים ומגיש אותם. כבר חשבו שנפטרו מאותו טרחן, והנה הוא בא ומביא עמו שוב חדשות. במה אפשר להפיס את דעתו, שכן עלול הוא לבלבל לגמרי את דעתו של האדם במענה לשונו. מערערים על אותה תכנית ומשיגים עליה השגות שונות. כסף אין. קופות האוצר של ארגוֹן וקאסטיליה ריקות לגמרי. אין דבר, הוא עונה, כסף אשיג אנכי. אבל הדינים והחשבונות של אובַנדו עוד לא נתקבלו, ובאלה תלוי הכל, כמובן מאליו, אם ישובו וישימו אחת המשרות על שכמו. אבל גם כאן אין הוא חפץ לשמוע דבר. תנוני נא ואדבר עם המלך, הוא אומר. ואמנם עוד ידידים מועטים לו, המאמינים בו, והם מפַנים לו את הדרך לבוא לפני הוד מלכותו. ומעולם לא היה כוח־דבורו איתן כל־כך, שלהבת־נפשו יוקרת כל־כך ונימוקיו חותכים כל־כך כבראיון זה עם פרדיננד. אם לב המלך אמנם נרגש על־ידי כך והכיר באמיתות הוכחותיו, אין לדעת. יתכן להאמין, שהיה בזה משום רעיון מוֹשך את הלב לכבוש דרך חדשה, קרובה יותר ובטוחה יותר, מאשר הדרך הזאת, שמצאה אותו פורטוגזי, ומבחינה זו הסכים להצעה זו ואשרה, ואם גם לאחר דחיות מרובות. ואולם מתקבל יותר על הדעת, שהוא התכוון להפטר מאותו טרחן, שמענה־לשונו וקנאותו המופרזת היו מעוררים בו מעין פחד. הספינות הדלות, שניתנו לו לאותה אכספדיציה, שלא נצטיידו כראוי כל־עיקר, מעוררות את החשד, שבקשו בדרך הזאת להפטר ממנו לעולם: ארבע ספינות קטנות, בנות חמישים־שבעים טונות האחת, עם מאה וחמישים אנשים. (ראה זה פלא: הספינות ממלאות כאן תמיד את תפקידה של הסוסה רוּסִינאנטי). “קליפות־האגוז” הללו מסתכנות מיד עם התנודות הקלות ביותר של הים לצלול ולטבוע. אין כלל צורך בסערה. והרי פעם מוכרח להשיג אותו, את חורש־הימים הלז, אשר לא ידע מנוח, אותו גורל (וביחוד אם מוסיפים ומחישים לזה מקצת עזרה), אשר לא אחת השביע אותו בתאות־הכבוד שלו, שלא ידעה שָׂבעה.

אם אמנם יש יסוד לאותה מחשבה קטלנית (לדעתי אני אין להטיל בה ספק כלל), הרי יש למצוא רק בה את הסיבה האחת על שום מה חִדֵּש המלך, למרות נטייתו הפנימית כנגד האדמירל, את כל החוזים הישנים ועוד יותר מזה: הוא הסכים לאשֵׁר בשעת הצורך את כל הזכויות הללו גם לבנו דיאגו, ובלבד שישים לדרך פעמיו. עם אדם צעיר, התלוי כולו בחסד המלך, יכול כמובן הוד המלכות להגיע לידי גמר באופן נקל יותר מאשר עם האב הנרגן תמיד, שאינו שבע לעולם. ברם על כל העקמומיות והחלקלקות, שהסתתרו מאחורי אותו כתב־חסד, אין לדון ולדעת כיום. מבעד לצורות־החיים והסכמות־החברה בספרד בימים ההם, אין לחדור בשום פנים. ואולם עד כמה נתנו אמון בו, נוכח עד מהרה קולומבוס לדעת: בקשתו להרשות לו לחנות באי איספניולה, הושבה ריקם בלי סיבה.

הוא לא בטח בתקוות שוא. הוא ענה על החשדים בחשדים. מכל החוזים, הזכיונות, ההסכמים המיוחדים, שבהם הוכר כראש האדמירלים, משנה למלך ומושל של אינדיה, צוה להכין העתקות כפולות, מאושרות על ידי האלקאלדי, שופט־השלום, של סווילה; הוסיף לאלה העתקות ממכתבו לגבירה יואנה דללא־טוררא יחד עם כתב־מִשנֶה לבנק בגינוא בהמחאה על החלק העשירי מהכנסותיו לשם הורדת מכס התבואה שם (בעָקבה עשה, ועל־ידי־כך עשה את עיר מולדתו ליריבה בעד זכויותיו ועניניו) – ושלח את כל התעודות על־ידי אנשים שונים לידידו הדוקטור ניקולו אודֶריגו, ששמש לפנים ציר במלכות ספרד, בבקשה לשמור עליהם מכל משמר. ואמנם על־ידי זהירות גדולה זו נשתיירו אותן התעודות עד ימינו. העתקה אחת נמצאה בשנת 1816 בספריה של הסינאטור האלוף קאמביאסו וחמש שנים לאחר מכן שמו אותה למשמרת עולם בתוך הקלפי של מצבת־הזכרון אשר לקולומבוס בגינוא.

על המסע הרביעי הזה, האחרון, מן ההכרח היה לכתוב כרכים שלמים, אילו באו לתת אך מושג כל שהוא מגודל הסכנה, שהיתה צפונה בו ועל רוב ההרפתקאות שעדו עליו. כשקוראים פה ושם מאשר רשמו על כך כותבי־הזכרונות ואספו מאחרים, מאשר כתב קולומבוס בעצמו (אגב: יצירה מבולבלת, בלתי מובנת ומנוונת מחמת זקנה), מאשר מוסר דיאגו פורראס הנוטריון כעֵד לִרְאִיָּה ולסֵבֶל, ואחרון־אחרון מאשר מספר בצוואתו דיאגו מֶנדץ, עוזרו הנפלא והנאמן של האדמירל – עוד יחרד כל בשרנו למקרא הדברים גם לאחר עבור ארבע שנות־מאה. התלאות היו מרובות ועצומות כל־כך, שיש לתמוה האיך עמדו בהן בני־אדם בכלל ולא בקשו לעשות קץ לחייהם, וביחוד האיך עמד בהם אותו מנהיג ידוע־חלי, מנוון וזקן קודם זמנו. רעב, מגפות, סערות־זועה ללא־הפסק, חום מחניק, טרוף־ספינות, פריקת כל משמעת, בגידה מכל עבָרים ואיבה מסביב – כל אלה עשו את האכספדיצה הזאת למסע של תופת במלוא מובן המלה.

ואשר לאותן ההרפתקאות, היינו אנוסים להאמין ליצירות הדמיון ההן המלאות אפקטים של אותם המוחות הנבובים, אילו לא היו המאורעות מתאשרים אישור נאמן על־ידי מקורות בטוחים. כי אמנם חובר כאן יחדיו כל מה שהיה מגרה מאז שנות־מאות את דמיונם של אלה, הנוהים¹¹ אחר כל המעורר התרגשות והתרגזות החושים: האוקינוס הפרא והסורר עם קסמו הנעלם, הפתאומיות שבשנוי גורל האדם, הכרוך בסכנת מות והצלה, ההפלגה לתוך התעלומה והירידה ליבשות של איים רחוקים באפסי־תבל. ועלילה זו עברה מדור לדור בתוך הבשר והעצמות, הלהיבה את דמיונו של הנוער ועוררה בהם את חפץ־הפעולה עד כדי כך, שהמציאות הממשית נתעלמה מן העין והיתה כלא היתה. בנידון זה אין, איפוא, כלל מן ההמצאה. ואולי אין שום דבר יכול בדרך כלל להיות מומצא. כל אשר נעשה סמל ותמונה לרוחו של האדם, על כרחו שאירע פעם באיזה אופן ובאיזה זמן, ורק בעקב הסכימתיות והחלול, נפסד הדבר וקולקל ונשאר ללא אמת וללא חיים. גם ספורו של רובינסון אירע פעם במציאות. ומכיון שמספָּר המוטיבים של החיים, המיסטיים, ההיסטוריים והרומנטיים, מצומצם למדי, מקבלים אך מעט מביניהם את הצורה הטפוסית ומשמשים לחלופי־צורות עד שהם נובלים ומתים. מסעו האחרון של קולומבוס הוא מעין מאורע־גזעים כזה, מעין מוֹטיב מרכזי, שממנו נוצרו יחדו כמה פיוטים, אגדות וגם, כמובן מאליו, בדיות־הבל מקולקלות.

שני אנשים מן הנאמנים אתו לקח לו האדמירל לדרך־מסעו: את ברטולומה אחיו – לא עוד נציב באינדיה אלא בר־מיצר מקופח על משרתו שלוקחה ממנו – ואת בנו הֶרננדו, בן י"ג. לא יאָמן. על שום מה לקח אתו את בנו בדרך הסכנות, והוא ידע את טיב ספינותיו וידע את הצפוי להן על פני הים. מה הניעו לכך? כלום לחינוך התכוון? לחנך את יורשו אחריו? ידוע הוא, שאת צאצאו זה, שנולד לו מיחסי־אהבה גדולים, היחידים כנראה בחייו, אהב אהבת נפש יתרה. מתוך קלות־דעת בעלמא או מתוך החפץ להרגיל את הנער לחיי צער, לא באה, איפוא, אותה החלטה. רק נימוק אחד מתקבל על הדעת: הבדידות הגדולה, שהיה שקוע בה; האכזבות הגדולות. חסר היה לגמרי את אהבת־הבריות, את ההערצה, את רגש הקרבה, את הרוך ותשומת־הלב. והנה לקח עמו את הנפש הזאת, שהיתה קרובה לו מכל, למען תהיה אתו בתקופה הקשה ביותר שבחייו, בשעה שחש את הסוף הולך וקרב, ועם זה להיות לו לבנו לסמל של הסבלנות ושל כבוש כל המכשולים והחתחתים, ששמים וארץ הניחו על דרך חייו. זאת היתה, כנראה, הסיבה, מבלי לשים לב לסכנת הדרכים, שכֵּן בתוך עומק הכרתו האמין הוא, שהאלוהים יוליכהו אל התכלית המיועדת וכל רע לא יאונה לו.

בתוך ההוראות שניתנו לו, היתה פקודה לקחת אתו לדרך איש אחד או שנים מיודעי הלשון הערבית (לשם הבנה בהגיעו לאסיה) ולהפליג בכל המהירות האפשרית בדרך הישרה למערב מבלי להשליך עוגן כלל – ועל כך הוטעם בשניה – באי איספאניולה.

ואולם מן ההכרח היה לו לרדת אל היבשה, כי הסערות המרובות, שבאו בזה אחר זה, גרמו נזקים מרובים לאחת הספינות, שבקש להחליף אותה בסאן דומינגו באחרת, ואולם בהגיעו עד לפני היבשה במרחקי הים, והוא משלח אגרת מנומסת עד למאוד לאובַנדו ומבקש ממנו רשות להחליף את הספינה הניזוקה – פוקד עליו המושל בתוקף, שרגליו לא תדרוכנה על האי הזה. רק חבילה של מכתבים רשאי הוא למסור לספרד ולחזור מיד אל הים ואל הסערות. על ענין זה כותב הוא כדברים האלה: “מי האיש, וגם אויב בכלל זה, אשר לא יהיה נכון למות מעוצם יאושו במצב זה, שאנו נמצאים בו. אימת־המות רחפה עלי ואחרד לנפשי וביחוד לחיי אחי ובני ולחיי כל אלה אשר היו אתי. הה, לחסום בעדי את שערי אותה הארץ ואותו החוף, אשר אני גליתים בעזרת האלוהים ובדמי־לבי למען המלך! שמונים יום בלי הרף טלטלתני סערת־הים הנוראה, האורקן, ולא ראיתי לפני בכל אותם הימים לא את השמש ולא את הכוכבים. הספינות נתרסקו ונסדקו, המפרשים נקרעו, העגנים והחבלים וחלק גדול מצרכי האוכל אבדו. בעתותי היאוש נשבעו המלחים לפרוש לבתי־נזירים ולא אחת אמרו את תפלת הודוי איש לפני חברו. פעמים הרבה עמדתי לפני שערי המות. ממרומי תא קטן, שנטיתי על המכסה, נתתי פקודתי על הספינה. אחי נמצא בגרועה שבספינות, ולבי מה הכאיב בי, כי אני שדלתיו בדברים למרות רצונו ללכת עמדי. והרעיון הנורא, שלאחר עבור עשרים שנה של עמל ויסורים, הגעתי עד הלום, והייתי אנוס לקחת אתי את בני לדרך, הואיל ואין לי פינת־גג אחת בספרד, ואם חפצתי לאכול או לישון אנוס הייתי ללכת לבית־אכסניה ולא אחת עוד חסרה לי גם הפרוטה לשלם בעד מזוני – רעיון זה קרע את לבי לגזרים”.

הטעם, שהוא נותן כאן לעובדה זו שלקח את בנו אתו על מנת למצוא בו הצדקה למי שיבוא ויטיח דברים כנגדו, אין לו כל יסוד ושורש, ויש לראות בו אך גוזמא אחת מגוזמאותיו של קולומבוס. על כך ידובר להלן.

מעין יד־אלוהים יש לראות בזה, שבאותה סערת־הים עצמה, האורקן, שלתוכו נשתלח האדמירל בלא־רחמים, בלא רתוּי, טבע הצי, שבו חזרו לספרד כל אויביו מאיספאניולה: המושל בובאדיללה, פראנציסקו רולדאן עם כל בני־סיעתו הקושרים ושאר כל אותם הפושעים, הגנבים והרמאים והולכי־בטל, שסכנו את האי כולו, כדוגמת רובע של פושעים באחד הכרכים הגדולים החדשים. לקולומבוס נודע מפי אחדים מאלה שספינותיהם נטרפו ושהצילו את חייהם, על הקטסטרופה שהתחוללה. ניתן לתאר על־פי דרך־מחשבתו את הנצחון, את הסיפוק העמום, שמלאו את נפשו: מן השמים נלחמו בעדו ונקמו את נקמתו מידי משנאיו. כאן נמצאה לו ההוכחה הברורה לאותו דמיון שבטרוף, כי אמנם בחיר אלוהים הוא ושליח אלהים.

ונוסף לזה קרה המקרה, שרק ספינה אחת ויחידה נתגברה על הסערה, ואף־על־פי שזו היתה הגרועה בכולן – ספינה זו, שנשאה את מטען רכושו של קולומבוס, גרוטות־הזהב לאלפים, שבובאדיללה החרימן בשעתו. אבל הואיל והספינה ניזוקה מאוד, היתה אנוסה להמלט לחופה של סאן דומינגו, ושם הוחרם שנית הזהב, ורק כעבור כמה שנים, לאחר כמה פסקי־בתי־דינים, הגיע אותו ממון לידי קולון בסוף ימיו.

בובאדיללה הטעין אוצרות רבים על הספינות ההן, ששכנו עתה בתוך התהום. כמובן, שיש להתיחס בספקנות למספרים שנמסרים על־ידי בני אותו זמן. בני־האדם היו נוטים אז כולם להגזמות בעלמא. אלכסנדר לבית הומבולדט עשה חשבון, שהזהב שהוכנס לאירופה מן העולם החדש בשנים שבין 1492 עד 1500, לא הגיע בערכו אלא לסך ששה־עשר אלף מרקאות גרמניות בשער החליפין של עתה. האימפורט העיקרי הגדול של אותם האוצרות האגדיים, החל רק לאחר כיבוש מכסיקו ופֵרוּ.

גרוטת־זהב משובחת ביותר היתה בתוך המטען של ספינת בובאדיללה, שכתבי־הזכרונות הנושנים של ספרד חוזרים ומספרים על אודותיה, שמשקלה היה אלף ושמונה מאות “קאסטֶללנים”, כלומר בערך שלושים ושתים ליטראות ונמצאה על־ידי אשה אינדיאנית באחד הנהרות. ואולם בכל הזהב הזה – מעיר אחד מכותבי דברי־הימים המאוחרים – לא היה אף גרגיר אחד, שלא נכתם בדמיהם של האינדיוס הנהרגים והנשמטים. וזו בודאי שאינה הגזמה כלל.

האדמירל מגיע אל יבשת אמריקה על יד הכֵּף גראציאס־א־דיוס. בני־המקום, שכוהניהם בודאי כבר התרו בהם מראש על כך, ממאנים לתת להם לרדת, והוא אנוס להמשיך את דרכו הלאה. הוא מפליג לצד דרום, משנה את הכוון לצד דרומית־מערבית ונוסע בזהירות לאורך ניקאראגואה וקוסטאריקא. בשלהי חודש ספטמבר עוגן הוא על־יד כפר אחד בשם קאריאיי (Cariai) על מנת לתקן את בדקי הספינות ולהניח שם לאנשיו. וכמו בכל פגישה ראשונה עם בני־אירופה, התנהגו גם הפעם אוכלוסי המקום באותם הנימוסים, שהיו מאז חידה סתומה בעיני הספרדים: פחד וסקרנות, חשד ותמהון, הערצה והתרחקות; קבלת־אורחים מעורה בהרגשה של בָאות רעות. לעיניהם מכשירי־מסע נפלאים עם יצורים פלאיים, שמשׂימים עצמם כדורשים אך שלומם וטובתם, אלא שפניהם מבהילים. והם מביאים אתם דורונות, שמענינים את הלב; חפצים זרים ומוזרים ומכושפים. וחליפתם הם נותנים מעילים וכותנות עשויים צמר־גפן, גם תכשיטי זהב קלים – אבל ראה: אותם היצורים הנפלאים אינם רוצים לקחת מידם מאומה. האדמירל הוא שאסר על אנשיו איסור זה, בבקשו להראותם בכך עד מה הם נדיבי־רוח ואינם מבקשים כלל תועלת עצמם. התכסיס הנושן. וכאן שוב אותה הטעות הגדולה. הוא העליבם עלבון רב על־ידי כך; אות הוא, שהם ומתנותיהם בזויים בעיניהם. ומיד והאוכלוסין מאספים את כל אשר קבלו מהם לערמה אחת ונוטשים אותה על החוף.

זהו אך מחזה אחד מרבים, אך דוגמא אחת מדוגמאות אין־מספר. בטחונם של הפראים מגיע עד כדי כך, שהם מביאים אל הספינה שתי נערות צעירות כבנות־תערובות, בראותם את הנכרים מהססים לרדת אל היבשה לקחת להם מים ופירות. מעצמם הביאו ערובה זו. ובשעה שהמלחים ממלאים את דודיהם מים, ניצבים זקני השבט מרחוק להשגיח, שאיש מבני השבט לא יגע בהם לרע. המכובדים שבהם מנטלים אחר־כך את ה“אדלאנטאדו” על ידיהם ונושאים אותו אל היבשה ומושיבים אותו בטקס חגיגי על הדשא. הוא מבקש להוָדע פרטים על אודות הסביבה הזאת וקורא אליו את הנוטריון של הצי, פורראס, על מנת לרשום את דבריהם בפרוטוקול (ומאליו מובן, שלרגלי אי־ידיעת הלשון משני הצדדים, יכלו להרָשם רק השערות בעלמא). ואולם אך הוציא הלז את הקולמוס, הדיו והנייר ואמר לפתוח בכתיבה, והאינדיוס כולם נמלטים על נפשם מרעידים מפחד, כי אותו כתבן מכשף הוא בעיניהם ומשביע־רוחות. לאחר עבור רגעים מעטים הם חוזרים בהתגנב ומפזרים באויר אבקה דולקת, שהרוח נושא את ריחה אל הספרדים. והמגוחך בכל זה הוא, שאף הספרדים נבהלים ונפחדים ממעשה הכשפים של בני־המקום. “בקאריאיי”, כותב האדמירל, “עוסקים בכשופים נוראים. אנשַי דרשו בכל תוקף לקום ולעזוב מיד את המקום. אחדים מהם חשבו עצמם מכושפים לגמרי, ועד היום אין להוציא את הדבר מלבם”.

ואחר יבוא כרגיל מעשה־האלמות, החוזר תמיד ונשנה כ„אמֵן" בתפילה. בסתר נחטפים חצי־תריסר אינדיוס ונלקחים בשביה, מביאים אותם אל הספינה על מנת להשתמש בהם כמורי־דרך, מעלים בשקט ובהחבא את העגנים ומפליגים בתוך קולות הקינה והזועה של בני־הכפר, שדבר הגזלה נודע להם תמיד במאוחר.

אילו לא היו כותבים את דברי־הימים במין הערצה יתרה לעובדות וברחשי־כבוד גדולים כל־כך לאנשי המעשה, היתה אולי האנושיות נמצאת כיום במדרגה גבוהה יותר בכל הנוגע לצדק, לנימוסים ולתרבות.

בחודש אוקטובר מגיע האדמירל עם צִיּוֹ הַמִסְכֵּן למפרץ צ’יריקי (Chiriqui) שבמֵיצר פאנאמה. ומעניין, שהוא הולך ומחפש במסעות־תועָה עצבניים לצד צפון ולצד דרום ולצד מזרח, את דרך־המים המקשרת את אסיה באותו מקום, שהטבע החל שם ליצור אותה, אלא שלא השלים את מלאכתו. לפרקים הוא מתקרב בהשערותיו האידיולוגיות אל האמת ואל המציאות – או אולי יש בו משהו מן הראִיָה המחוננת, המאפשרת לו לחזות יחד עם הבדוי שבדמיון גם את המציאות המשוערת?

ילידי הארץ מספרים, עד כמה שניתן להבין את לשונם, על דבר עמי תרבות שבפנים היבשת, ששם האוכלוסין עוטרים עטרות־זהב על ראשיהם, אצעדות על ידיהם, עכסים ברגליהם ושמלות עשויות אריג־זהב. גם כסאותיהם, ארונותיהם ושולחנותיהם מקושטים זהב כולם. הם קראו לארץ ההיא בשם ציגוארה (Ciguare) או ציאמבא (Ciamba), ואין ספק, שכאן שמועות ראשונות, בלתי־ברורות, על אודות ממלכות מכסיקו ופֵרו, שהאדמירל, כמובן מאליו, נשטף בהן מיד ובהגזמותיו ורואה כבר בחזונו את ראשית ממלכתו של החאן הגדול. “עוד עשרת ימים ורגלי עומדות על שפת הגאנגס”, קורא הוא בחַיל ומשתיק את תלונותיהם של אנשיו, שאינם חפצים עוד בהמשך הנסיעה הזאת. בפעם הזאת אין מעייניו נתונים לזהב, וכדי שלא לאבד זמן, אוסר הוא על אנשיו את החליפין עם האינדיוס ומעורר אותם על־ידי־כך למרי ולכעס. המעבר המסתורי הלז, שהוא חוֹפֵשׂ אחריו כאן בקוצר־רוח של מטורף, בשעה שהספינות הולכות וניזוקות מיום ליום והַסָס אוכל את צלעותיהן, אינו מענין אותם כל־עיקר. ולבסוף הוא נכנע להפצרותיהם מבלי היות לו מוצא אחר, וחוזר ומפליג ב“יום שמעון ויהודה” לאותו הנוף הפורה, שהאינדיוס מכנים אותו בשם ווראגוּאַ. ואולם סופות בלתי פוסקות טורדות אותו בחזרה אל המפרץ של צ’יריקי ושבועות על שבועות הוא נלחם עם זעף־האיתנים. “עיף הייתי כל־כך ויגע”, קובל הוא, “שלא ידעתי עוד את המעשה אשר עלי לעשות. פצעי הישן ניעור מחדש, ובמשך תשעת ימים אבדה התקוה להחזיקני עוד בחיים. מעולם לא גאה הים כך, לא זעף כל־כך ולא הסתער כמו אז. דומה היה, כאילו נתמלא הים דם והוא רותח כולו כדוד ששפתוהו על פני אש־ענקים. מעולם לא היו פני השמים כה נוראים במראיהם. כתנור בערו וישלחו קרנים לוהטות עד שבכל רגע ורגע נשאתי עיני לראות, אם לא נחרכו המפרשים עם התרנים”. ואמנם אין ספק, שהתלאות היו רבות מאוד. אותו החלק של האוקינוס האטלנטי משמש בתקופות ידועות של השנה מקום פורענות לזועות וסערות מכלות, ואף־על־פי־כן יש לראות בתיאוריו עד־מה מתענג דמיונו בתמונות של חזון.

בראשית ינואר 1503 הוא מגיע ובא אל החוף של וֶוראגואה, לאחר שלושים וחמשה ימים של תלאות, שבהם עבר דרך של שלושים מילי־ים. הספינות – לאמתו של דבר סירות רעועות אחדות – נמצאות במצב קשה, ורק בקושי עוד ניתן לתקן בדקיהן, אלא שהעובדים אינם מוכשרים עוד מרוב המחלות והמאמצים היתרים לכל עבודה, ולפיכך הוא מחליט להפליג לתוך מוצאו של נהר גדול, שהוא קורא לו בשם נהר “בית לחם”, ושם הוא מקוה לנוח מעט מתלאות הדרך המרובות. האינדיוס מקבלים את פני הבאים, המתפרצים, בפנים נזעמים. כנראה, שהשמועה כבר עברה משבט לשבט, שהבריות הללו נוהגים בשקר ובמעשה אלמות. וערמה רבה נדרשת כאן כדי להשביח את סערת רוחם. יש להם רקועי־פחים של זהב, מקטרות זהב, גם לשונות־זהב שלא עובדו, אבל בכל אלה לא די. שואלים אותם על מכרות הזהב. באשר דורכות רגליהם חייבות להיות אותן המכרות המבוקשות. בניצול הקטנות לא סגי. והאינדיוס מתחילים, כנראה, לרדת לסוף דעתם. שם למעלה בהרים מלאים היערות זהב. כך הם מורים ביד! ואם כן, הֶהָרָה! ואולם על מנת למצוא את הזהב נחוץ להכין לעצמו על־ידי צומות והסתפקות. כך מוסיפים הם ואומרים. אבל לאמתו של דבר היתה זאת המצאה אדוקה של האדמירל – האמצעי היחידי, שבו עשויה היתה להִתְרַסֵן תאוות אנשיו, שלא ידעה שבעה. ברטולומה שם לדרך פעמיו בלוית גדוד מזוין כדבעי. בדרכו הוא מתודע אל כמה מראשי השבטים, שפוגשים אותו בהסברת פנים מתוך שתיקה. ואף־על־פי שהם עושים עצמם כנכונים למלא את מבוקשם זה הבלתי מובן להם לזהב, הרי הם עומדים על המשמר ושומרים עקבותיהם. ואולם אחרת לגמרי מאשר בארכיפֵילָגוס, על פני פזורי האיים, יש כאן במהותם של אלה משהו מן התקיפות. דומה, שהחיים באיים עושים את יושביהם קלים יותר, חולמים יותר ונוטים יותר להאמין לאחרים. כאן משקל להם וקושי.

וברטולומה מוצא אמנם ביערי־העד זהב, בתוך האבנים ובבצות, אבל לא בכמות המקווה. והם מוסיפים ומחפשים ומבקשים, שואלים וחוזרים ושואלים, מכוונים להם את הדרכים לכאן ולכאן, ויש אשר אחד מראשי השבטים, הקאזיק, או כפי שנקרא בכתבי הימים ההם קוויביאן (Quibian) – אף כאן בודאי שם שנשתבש – מוליך בערמה את מחפשי־הזהב, הרעבים וכָלים לאותה מתכת, למחוזו של אחד מאויביו: כאן תחפרו, כאן תחתרו. והם חופרים וחותרים עד שכל גופם מתרתח בזיעה. כל מציאה מעוררת את הצפיה לגדולה ממנה. אין אומר די. הם נעשים מטורפים לגמרי, חולמים ומספרים על צוקי־זהב איתנים, והאדמירל מוסיף שמן למדורה: הוא חפץ להעסיק אותם ולהתעמק בינתים בחקירותיו המיסטיות־הגיאוגראפיות. ואותם המטורפים מעין רוח עועים נוסס בהם, שאינו נותן להם לראותם את הדברים כהויתם. כי אילמלא היה הוא רוקם בלא הרף את הרעיון הלז על־דבר אסיה וציפאנגו, יכול היה בלי תלאות להוציא לפועל את המעשה, שעשה כעבור עשר שנים הנוסע האמיץ בילבאו: נסיעה של ימים אחדים מעל להרים, ולעיניו היה מתגלה האוקינוס השקט. ברם אז היה אותו הבסיס כולו, שנשָאו ורוממו על כל היסורים והאכזבות, נהרס ונשבר לגמרי מתחתיו.

מחולל הרעיון המעשי, שנולד בוֶוראגוא, היה ברטולומה. הוא התבונן בשפע הפריון של הארץ וראה, שכאן לפניהם אפשרויות בלתי־מוגבלות של עבודה תרבותית, שעשויות להביא לידי עושר אחר לגמרי מאשר אותה הבהלה לזהב. הוא הציע לפני אחיו את דבר יסוד מושבה והודיעהו, כי נכון הוא להשאר כאן עם בני־הלויה של שתים מן הספינות, והאדמירל יחזור לספרד וישיג תמיכה לאותה מושבה.

האדמירל הסכים בכל לבו, שלא כאשר פלל אחיו מראש. הוקמו סוכות ומחסנים. את אמצעי הכלכלה נתנה האדמה הפורחת בשפע, ולא היה צורך לדאוג להכנת צידה. החשש האחד היה יחס בני המקום. אבל הואיל והם אינטליגנטים ונדיבי־רוח, קוה ברטולומה, שלא ישימו מכשולים בדרך התגשמותה של תכנית ההתישבות. ואמנם נתנו הם לנכרים לבנות ולהתקין להם בנינים כחפצם. ברטולומה בחר לו שמונים אנשים, שעמדו ותקנו להם על אחת הגבעות, הרחק כמטחוי־קשת מן הנהר בֶּלֶן, בתים נמוכים עשויים קורות ומכוסים ענפי הדקל. ואולם עד מהרה התחילו הם נוהגים באינדיוס ובנשיהם בכל מדות הגסוּת הרגילות. אי־אפשר היה לרסנם כלל. הדרישה להתהלך בזהירות עם הפראים ישרי־הלב ובעלי־הרגש, התנגדה ליהירותם, ורק בשעה שהרגישו ביתרון כוחם של אלה והיו אנוסים, מתוך פחד לנפשם, להתחשב אתם, כבשו את יצרם. אבל הסברת־הפנים הגלויה של האינדיוס עשתה אותם מיד למחציפים ולעזי־מצח. וכך התנהגו גם עתה כאן, והתוצאות היו אותן התוצאות הידועות. האינדיוס נסוגים אחור ומתרחקים עלובים ונפגעים. הם יודעים כבר היטב את טיבם של המתישבים החדשים, ונגשים להכנות של מלחמה, מתקשרים עם שבטיהם השכנים ומערימים ואומרים, שאלו הן הכנות למלחמה עם אחד האויבים שבפנים הארץ. ואולם כל מהלכם ויחסם מעורר את חמתם של הספרדים. (תמיד מתנודדים הם ורוגזים על המוסר המחולל, כשמתגלות לעין תוצאות מעשיהם האכזריים, והם קוצרים את אשר זרעו בעצמם.) ברטולומה חפץ לקדם את פני ההתקפה, שהאינדיוס חורשים כנגדו. ואולם תחילה הוא מבקש לדעת אל נכון את כוונות האיבה של האינדיוס. דיאגו מֶנדץ, שענינים כגון אלה הם למשחק לו והוא אמיץ־רוח ומהיר־תנועה – מתגנב כמרגל אל הכפר האינדיאני ושם נודע לו, שבמועצת הזקנים הוחלט לגרש את הלבנים מן הארץ. ברטולומה אינו משהה עצמו עוד, ועוד באותו לילה הוא פושט על הכפר וחוטף את הקאזיק על נשיו ובניו. מן הנסיון ידע, שבמעשה כזה ניתן לשַתֵּק על נקלה את פעולות האיבה של האינדיוס. ואולם בשעה שמעבירים ממקום למקום את השבויים מצליח ראש־השבט להמלט על נפשו ולהזעיק את בני שבטו. הלוחמים מרי־הנפש פורצים ונכנסים אל המושבה. והספרדים מתגברים על אויביהם החזקים רק הודות לכלבי־הדמים, שלאשרם לא שכחו לקחת אתם. האדמירל רחוק מהם אותה שעה, שכן ימים מועטים קודם לכן עלתה בידו להפליג בספינותיו מן הנהר, שמימיו מעטו בחרבוני הקיץ, אל תוך מפרץ הים. והנה באה גם אליו הבשורה המחרידה, שאנשי אחת הספינות, שנשלחה אל מעלה הנהר על מנת להביא עצים ומים למסע זה, נהרגו כולם עד אחד על ידי האינדיוס. אז מתכנסים אולם יחד ומודיעים לברטולומה, שאין עם נפשם להשאר עוד יום אחד בארץ המסוכנת הזאת, וכל שידוליו וכל כעסו הם אך לשוא. הם נמלטים אל הספינה הזאת, שנותרה במוצא הנהר הנמוך, האינדיוס חותרים במים ושטים לעומתם, ומאחורי סוללה אחת בחוף הפתוח נטושה המלחמה כנגדם. האדמירל אינו יכול להחיש להם עזרה. הוא אינו יכול להעביר שנית את סירות־המפרש שלו המרופטות דרך השוניות ודכיי־הגלים. הספינה האחת, שנותרה לו לפליטה, אותה ספינה שנשתלחה אל מעלה הנהר, נטרפה אף היא. עובר יום אחד, ועוד יום. מה יעשה ויחלץ את אנשיו מן המצר אשר לחוף הים? אכן עלילה דרמתית לפניו, ויֵשע אין, ואין הצדקה למעשים, ואין לקשר כאן קשרים של תוחלת לַבָּאות. אבל הנה רגע נורא מזה: בספינותיו נמצאים שבויים אינדיאניים. באולם למטה כלואים הם. וכאשר באים ביום השלישי לפקח עליהם, נמצאים כולם תלויים בחבלים. מהם שנוגעים בברכיהם את הרצפה, ומה שחָנקו עצמם על ידי שהדקו באחת מרגליהם את עניבת־החבל שעל צוארם – עדות נאמנה, שנבחר להם המות מן העבדות. ובינתים ומצבו של ברטולומה הולך הלוך והסתכן. נחוץ להקים איזה קשר בינם ובין אותו מחנה נלחץ. רק מרחוק אפשר לראות היאך הם נלחמים ונופלים האחד אחר השני, אבל לקרוא אליהם אי־אפשר. אז נגש אל האדמירל אחד המלחים האמיצים, ופֶדרו לאדרמה שמו, והוא נכון להשליך נפשו מנגד ולשחות על פני השוּנִיות אל החברים הלוחמים. והוא עושה ומצליח. ביאוש עמוק משביעים הם אותו להודיע לאדמירל, שחפצם האחד הוא לחזור אל הספינות, ובכל מחיר. לאנדרמה שב בחזרה – ואף הפעם בהצלחה – ומביא את הדברים לאדמירל. קולומבוס אינו יכול להתנגד. ולא על המושבה הוא מיצר. צר לו על שאין אתו סיבה מכרעת לתשובתו המהירה לספרד. כי את אלה לא יוכל להצדיק לפני מצפונו. ואולם מה טוב היה לחזור הביתה, ואף אם אין לו עוד בית אלא מקום מנוחה בלבד, פינה אחת לשכב עליה. והוא עיף ומיוגע כליל. בצער ובתלאות קוססו חייו ואוכלו, ובפעם הראשונה הוא הוזה על דבר מטה שיעלה אליה, וישכב וימות בה. כל רוח מצויה מסכנת מחדש את הספינות אכולות־הסָּס, ודאגותיו המתנשאות על־ידי הקדחת וחוסר־השינה והופכות לחזיונות, שבהם הוא מאזין ושומע קולות נעלמים, המנחמים אותו ומבטיחים לו חיי עולם – כל עקת־הנפש הזאת, החולנית, אינה פוסקת גם אז, כשברטולומה ואנשיו באים ועולים אל ספינותיו לאחר שניצלו ברוב סכנות־נפשות על־ידי רפסודה, שהתקינו לשם כך בחרוף־נפש. והאדמירל מוסר לידיו של דיאגו מנדץ, שהצטיין בגבורות רוחו, את הפיקוד על אותה ספינה, שמפקדה נהרג בשעת האסון בנהר.

ברם כל אלה הם רק פתיחה בלבד לכל אותו הסֵבֶל שאין מָשלו, שחייבים להכיר את כל הקיפו וגדלו, אם רוצים להעריך הערכה נכונה את הנפש הנקשה של אותו האדם. אלה הם גדלו ותפארתו: קבלת־העול, הסבלנות והַהִכּוֹנוּת – ואם אמנם הִכּונוּת עמוקה מאוד, נעלמת מאוד ותלויה באמונות שבמזל – לקראת גורלו של עצמו.

בסוף חודש אפריל, עם שנוי מזג הרוחות, יש לאל ידו לעזוב סוף־סוף את המפרץ הזה, המוכן לפורעניות. בפחדי מות מפליגים הם באותן הספינות, שלוחותיהן בתוך המים נראים כחלות־דבורים. מן ההכרח, איפוא, להגיע בדרך המהירה ביותר לאיספאניולה, ומן ההכרח לשים לב בלא הרף שלא להתָּקל באותן שנוניות־האלמוגים, המרובות כאן. והנה סערות חדשות. שלשה עגנים אבדו. המפרשים נקרעים לגזרים. הפרצות הולכות ורבות. המשאבות עובדות בלא הרף, וגם בדליים ובדודים שואבים את המים. אחת הספינות מתחילה לשקוע. האנשים ניצלים ועוברים אל שתי הספינות האחרות. אבל גם אלה אינן יכולות לעמוד. אולם הנה נראית יבשה מרחוק. האדמירל מפקד להתקרב במרחק מאתים רגל מן החוף והספינות השתים נקשרות אחת לחברתה. עד למכסיהן הן מתמלאות מים. והואיל וגם כאן מראים תושבי המקום איבה גלויה, מתקינים על פני הספינות השבורות, מפנים ומאחור, תאים מוגנים, והכל מוכן למלחמת־מגן. איש אינו רשאי לעזוב בלי רשיון מיוחד את המבצר הארעי הזה, וכדי למנוע בעד אותה העברינות הרגילה, מתקין האדמירל תקנות ברורות בענין משאם ומתנם עם האינדיוס.

היה זה האי ימאייקא, שעגנו בו. אחד האיים הפוריים והמאוכלסים ביותר של איי־אנטיליה. ועד מהרה הומה החוף מסירות אינדיאניות, הטעונות צרכי־אוכל, והאדמירל נכנס אתם במשא ומתן הרגיל של חליפין. אבל בכל המובא אין די. מפירות הקַסַּבִּי ומחטי־תירס אין להתקיים, לדעת המלחים. אין זאת, כי האינדיוס הערומים הסתירו את כל אוצרות המזון שלהם. ואילו לא עמד מיד דיאגו מֶנְדֶץ בפרץ והיה מפשר כיד הגמישות הטובה עליו את כל ההדורים, כי אז היו אותם הסכסוכים הרגילים פורצים מיד והופכים בלא סיבות יתרות ללהבה גדולה. נסיון מוזר הוא, שנתנסו בו גם רוב המשלחות, שהלכו לציר הצפוני והדרומי, שקבוצות מלוכדות יחדיו למשמעת אחת של גברים, כל אימת שהן מקבלות את האופי של הכפיה החיצונית, הולכות הן ונהפכות לכוחות של מרדות מסותרת, שמסתיימת בהתפרצויות של הרס מתוך שנאה כבושה.

מזלו של קולומבוס שיחק לו, שנלוה אליו איש כדיאגו מנדץ. במצב רוחו הטוב תמיד, בעירנותו העולזת לכל פעולה, באותו קורטוב של הפרזה על המדה יחד עם איזה חוש מיוחד וקהה של המציאות – מזכירה דמותו בכמה וכמה קוים את דמותו של סאנצ’ו־פאנסה, זולת בנקודה זו האחת, שאמיץ־לב הוא עד מאוד. הודות לחביבותו וגלוי־לבו נתחבב גם על האינדיוס, וסימפטיה זו הגיעה עד כדי כך, שאחד הקאזיקים הביא לו תשורה סירה אחת, שהותקנה מגזע עץ־אדיר שנתנבב. מציאה מצא, והוא זִפֵּת לו את הסירה הזאת, הוסיף עליה תורן ומפרשים, ולקח דברים עם רב־החובל פיֶסקו, בן ארצו של האדמירל, ועם שבעת אינדיוס, שכרת אתם ברית־שלום, להפליג יחדיו לאיספאניולה ולבקש שם את עזרתו של המושל בשם אדוניו. המרחק היה שבע מאות קילומטר. קולומבוס ידע, שזוהי הדרך האחת להצלה, והסכים לכך בלב ולב, כי בלעדי מנדץ לא יכול היה עוד להרים יד ורגל.

ואמנם אך יצא מיאמייקה, והנה מתלאה! האינדיוס אינם מספקים עוד את צרכי האוכל הרגילים – ומבלי לדעת כלל את סיבת הדבר. (באחד מכתבי הזכרונות הנשכחים נמצא כתוב, שהטעם לדבר היה, שמנדץ לקח אתו לדרך מספר אינדיוס. וגם את הדבר הזה חשבו להם לחטא – הוכחה נאמנת לרגש האחוה העמוק. עד כמה נכונה השערה זו אין להכריע). ומצב אנשי הספינות הולך ורע עד לבלי נשוא עוד. כל אחד מהם כלוא בתָאוֹ. האקלים הטרופי־הרטוב מרגיז את העצבים. מהם מתהוללים בתוך הקדחת, שתקפה עליהם, ומקללים את יומם, ומהם יושבים ועיניהם קופאות נכחם מתמהון־לב. וגם האדמירל עצמו שקוע לתוך אפתיה גמורה. הראשונים שמתעוררים מתוך מצב זה הם פוררס ואחיו הצעיר, עוזרו של רב־החובל. מציעים הם לחבריהם לגזול בכוח מידי האינדיוס שבע־שמונה סירות ולהשתדל להגיע, בלא האדמירל, לאיספאניולה. בלא האדמירל, זהו העיקר! שכן בהמשך הימים הלך הוא ונעשה להם סמל כל אסונם. ואולם הקשר מתגלה והענין מגיע לידי מרד גלוי. קולומבוס, שזה לו שני חדשים וחצי שלא ירד ממטת חליו בתאו (בנו ואחיו טפלו בו) מרבה בהתראות ובתוכחות, אבל הללו כבר יצאו מגדרם והם מאיימים עליו על קולומבוס, הגורם לכל יסוריהם, במות. ולאחר שערוריה רבה מסכימים הם, אגב התערבותם של אותם המעטים הנאמנים לאדמירל, לעזוב בשקט את האי. ובעשר סירות, שהאדמירל קנה מידי האינדיוס, מפליגים ארבעים ושמונה בני־אדם, חותרים לעומת החוף מזרחה, גונבים וגוזלים באשר ידם משגת, ובבואם אל מרחבי הים והנה מטלטלת אותם בחזרה סערה גדולה וזורקתם אל חופה של יאמאייקה. כל הסירות כולם מתפרקות, ואלה שהצילו את נפשם והגיעו אל היבשה, כשלושים וחמשה במספר, פושטים כקבוצת שודדים על האינדיוס מכפר לכפר, רוצחי־נפש, מבעירי בתים ומעוררי זועה על סביבם ביום ובלילה. הקאזיקים, הנפגעים על־ידי אותם השודדים הנודדים, פונים, כמובן מאליו, אל האדמירל, ומבקשים את חסותו. ואולם מכיון שאין הוא יכול להועיל להם במאומה, הם מפסיקים לגמרי מלהמציא להם את צרכי־המזון – ובדרך מקובלת לגמרי: הם מעלים את המחירים עד לידי גוזמה וממאנים עוד מלקבל את חפצי־החליפין.

ובשעה קשה זו זוכה קולומבוס לגלוי. על־פי הלוח של רגיומונטן, השמור עמו, הוא יודע, שביום העשרים ותשעה לחודש פברואר יהיה לקוי־לבנה שלם. הוא שולח את אחד המתורגמנים האינדיאנים אל נכבדי הקאזיקים ומזמין אותם לאספה באותו יום הלקוי. וכאשר נתכנסו כולם ובאו, הריהו פותח בנאום חגיגי. הוא אומר להם, שהוא ובני־לויתו נמצאים בחסותו של אל עליון, נורא עלילה, המשלם גמול לטובים ומעניש את הרעים. ואֵל זה, אדון הרעמים והברקים, השמש, הירח וצבא השמים, חרון־אפו גדול על יושבי יַאנַאאַהיקא על אשר יכרתו לחם מפי עבדיו הנאמנים ואוהביו הלבנים. והיה אם לא ישנו את דרכם, תרד אש מן השמים ותאכל אותם ואת משפחותיהם ואת כל אשר להם. ולאות אמת על חרונו כי גדול, ישקיף עליהם מן השמים כעת מחר עם בוא הלילה בפנים מלאים דם, שיתכסו מיד באגלי־דמעה שחורים עד אשר ישָּׁבעו כולם לתת אוכל לשובע לבנו הנאמן כריסטובול קולון ולאנשיו אשר עמו.

ומעשה זה של תעתוע איצטגנוני, המראה לנו את האדמירל בתפקידו הטבעי של מוקיון טראגי, שהולמת אותו כל־כך, אמנם הצליח בתוצאותיו. בשעה שהוא מתיחד בתאו עם התחלת הלקוי למחרת הלילה, כמי שמתיחד בתפלה עם קונו, והירח, העולה אדום כולו מן האוקינוס, הולך ומשחיר לאט־לאט, תוקף על האינדיוס פחד איום, והם נחפזים אל סירותיהם, מביאים את כל אשר אצרו ומבטיחים לעשות ככל אשר יצוה עליהם האדמירל, ובלבד שיתפלל אל אלוהי השמים שלא יוסיף עוד לעשות בחרון־אפו. ובשוב אחר־כך הירח להאיר באורו הבהיר בקצה אופק־השמים, נהפכת יללתם לתרועת־שמחה. ולמן היום ההוא והלאה קושרים הם כתרים לראשו של קולומבוס הכַּשָּׁף הגדול, אשר חסדי האלוהים נטויים אליו שלא כלכל שאר הברואים, מאחר שהוא יודע בארץ מתחת את אשר נמנה ונגמר בשמים מלמעלה. ואף אמנם עומדים הם בדבורם ומביאים מיום ליום את צרכי האוכל הנחוצים אל החוף, במקום מעמדם של שברי הספינות האמֵללות.

מאורע זה מתואר לכל פרטיו על־ידי הֶרננדו קולון, שהיה עד־ראיה לכך בעודו נער צעיר. אם באמת קרה כמקרה הזה ממש, או אך מעין זה, ואם ה“עריכה” המאוחרת הוסיפה לכך נופך משלה – אין לדעת כיום. פלא הוא, שהרננדו ממעט כל־כך לספר על נסיעה זו, שהיתה צריכה להיות לעלם צעיר בגילו מאורע־חיים מכריע ובלתי־נשכח. אז היינו יודעים אולי גם את כל האמת על אודות אביו – אותה האמת התהומית והמחרידה, או הנעלה והקדושה, שאבדה לנו לעולם ואנו אך ממשמשים אחריה לחָשְׂפָהּ. ואולם כפי מצב הדברים לאמתו יש להתיחס אפילו לעובדות הנמסרות מן הימים ההם בזהירות, שכן בני אותה התקופה לא רק שלא הוכשרו לדבר אמת, אלא אפילו להבחין באמתות לא היו עשויים. אנחנו כיום בטוחים כמובן בכך, שהננו רחוקים ממצב זה של חוסר התפתחות ילדותית, ואולם אין אנו יודעים כלל האיך ידונו על כך בני־אדם בעוד חמש מאות שנה.

ובינתים ודיאגו מנדץ הצליח לעשות את אשר לא פללו: הוא הגיע בסירתו אל איספאניולה. בכֵף טיבוּרוֹן עגנה הסירה, ושם נודע לו, שהמושל אובנדו הלך בלוית כוחות צבא לכאראגואה על מנת להכניע, לחזור ולהכניע תחתיו את השבטים המתקוממים. אף הוא שם מיד לדרך פעמיו, מהלך ברגל לכאראגואה, פוגש שם את אובנדו ומוסר לו את מכתבו של האדמירל. אובנדו מוצא לו אמתלות שונות. אין לו ספינות. ומיום ליום ומשבוע לשבוע הוא דוחה את הפקודות, שעליו לחלק, ודיאגו מנדץ, הטוב והמאמין, נעכב באורח זה על־ידי סיבות ותואנות שונות, שאין לדעת מה היו, שבעה ירחים שלמים, עד אשר ניצח המושל את האינדיוס נצחון שלם. ואת הנצחון הזה הוא חוגג על־פי המסורת הספרדית של המתישבים – שמונים וארבעה ראשי־שבטים מוצאים להרג על־ידי תליה, התזת ראשים, שריפה וחתוך אברים. ביניהם גם המלכה אנאקאוֹנה, אותה פֶנתֶּסִילֵיה של המערב. ואולם הואיל ועדיין הוא עומד בדחיותיו, פוקעת סבלנותו של מנדץ וגם לבו מכה אותו על שהזניח את אדוניו והוא מודיע, שיש בדעתו לשכור ספינה על חשבון האדמירל בסאן דומינגו ולשלחה טעונה בצידה הנחוצה ביותר ליאמייקא. אבל אובנדו אינו חפץ שהדברים יגיעו לידי כך. ולא מפני הבושה, חלילה, אלא שחשש לנזיפת המלכה, ואשר למלך, לא ידעו מעולם לאן הרוח נושבת. ולפיכך הוא מצוה על דיאגו די־אסקובאר לקחת סירת־משוט אחת, העוגנת נכונה למסע בחוף, ולמסור את שליחותו לאדמירל. ולא עוד? רק שליחות סתם? הבה ונחזה. והשליחות הזאת אינה אלא אגרת מליצית מלאה דברי נחמה מרים־מתוקים, שבו הוא נשבע, כי אין בשעה זו באיספאניולה שום ספינה בעלת כמות של טונות מספקת על מנת להביא הלום את פליטי הספינות שלו. בחירתו של אסקובאר למשלחת זו היתה מכוונת מראש. הוא היה אחד מבין הקושרים של רולדאן, נידון על־ידי האדמירל למות ושוחרר על־ידי בובאדיללה. ממנו לא עשוי היה האדמירל לקוות לכל טובה. והוא מלא את תפקידו ברוח אדוניו. הוא ירד שם במקום ששברי הספינות היו תקועים בחול. תרועת השמחה שפרצה מפי האדמירל ובני־לויתו למראה ספינתו המתקרבת, נתקבלה על־ידו בקור־רוח. וכל אשר הביא עמו (כמעט שאין להאמין, אבל עדי־ראיה מעידים על כך) היה חבית יין אחת קטנה ונתח שומן מעופש בשביל האדמירל. את המכתב מסר ודרש למסור לו מיד את התשובה למושל, הואיל ועוד באותו לילה חייב הוא להשליך עגנו ולחזור.

אפשר, שאובנדו פקד על אֶסקובר לקחת אתו רק את האדמירל בלבד ולומר לאחרים, שעוד יבואו ויקחו גם אותם; כמו כן אפשר, שידיעה זו נמסרה לקולומבוס, והוא לא הסכים לעזוב את חבריו לאסונו. רבים מכותבי־הזכרונות נוטים לדעה זו, שכן ניתנה להם כאן שעת־הכושר לרומם את מסירות־נפשו הנדיבה של גבורם. אבל מהמכתב שכתב אל המושל אנו למדים, שלא נודעה לו כלל מגמתו זו של אובנדו – ואם היתה אולי מגמה כזאת, הרי יש לשער, שאסקובר העלים אותה מן האדמירל מתוך נקמה ושמחה לאיד. מכתבו של האדמירל נכתב בלשון של תחנונים מופרזת. עד כדי השפלה כזאת יכול להגיע רק מנוול או קדוש. “היטב ידוע לי, סניוֹר אציל־הרוח”, כותב הוא, “שאתה בעצמך היית משליך נפשך מנגד להצלתי. בזה בטוח אנכי כבחיי. עודי שוכן בשברי־הספינה שלי על חוף־הים, ואלפי גליונות נייר לא יספיקו לתנות את כל הנוראות, העוני והסבל שעדו עלי. ועתה בטוח אני, יחד עם עזרת האלוהים, בעזרתך אתה, אשר בגללה תבורך נפשך על־ידי צאצאי סלה”.

רק לדחות את מתן העזרה הדרושה יכול היה אובנדו, אבל למנוע אותה לא יכול. גם בתוך גבולות ממשלתו היו רבים ממכבדיו של האדמירל, ואלה השפיעו עליו למלא אחר אותה בקשה. ואולם רק בחודש יולי הופיעה ובאה סירת־שייט גדולה יותר בתוך מימי יאמייקא. והיא באה כמעט בזמן אחד עם אותה הספינה, שדיאגו מנדץ הכינה וציידה. קולומבוס ראה אחר כך את היום הזה כראות היום המאושר ביותר בחייו. נוסף לזה הרשו לו לבוא לאיספאניולה ולבלות שם זמן ארוך לשם החלמה. וכאשר ראה מרחוק את האי הלז, את הגבעה היפה, את אבני ההרים בשלל גווניהן, את יערות־העד האדירים, את אויר־הבדולח, שהעלה בקסמיו את כל הנשכח כמתוך חלום, לא יכול היה במשך שעות רצופות לפתוח פיו בדבור. שלושה חדשים עשה באי היקר לו. וכל אשר ראה ועבר עליו במשך הימים האלה, עורר בלבו – עד כמה שהיה לו עוד לב הולם – רק את החפץ האחד: למות.

בכתבים ישנים נאמר: “אם בימי ממשלתו של בובאדיללה כבר נעשו ונשנו כל האכזריות הנוראות באינדיוס, הנה הצליח בידי ניקולאס אובאנדו לעלות על זה שקדם לו בכל אשר עשה מאז האדם באדם בכל דבר נבלה ותועבה”. ואלה הם דברי אמת לאמתם.

עם צִיּוֹ של אותו מושל חדש, שלושים ספינות בערך, בא שוב המון רב של בני אדם אל האי. בין אלה ספסרים פרועי כל מוסר, שבאו ריקם והניעו את לבב אלה, שהביאו אתם איזה רכוש, למסרו לידיהם. מהם בעלי־דמיון קלי־אמונה, שמסרו את כל הונם לבנין הספינות ולציודן על מנת להמנות בין ה“קונקביסטאדורים” (הכובשים) של העולם החדש, ומהם כאלה, שהתחייבו לנושיהם ב“עולם הישן” לפרוע את חובותיהם מן הבזה, אשר יבוזו בעולם החדש.

“לא רק בני אדם מן המעמד הנמוך היו אלה, שהלכו אל מחצבי הזהב”, כותב לאס־קאזאס, “אלא רבים מהם באו במעיל על שכמם ובנעלים שלמות, והם הלכו בדרך כשנערם נושא אחריהם את כלי־העבודה. ואף מבני האצילים הקטנים, שרכבו על סוסיהם ונושא כליהם דוהר אחריהם על פרדתו, כי לא לכבוד נחשב להם לשאת בעצמם על גבם את שקי־הזהב הכבדים. האחד נחפז לעבור את השני. איש איש מהם בקש להגיע ראשונה אל מחוז הזהב, כי בתומתם חשבו, שאת הזהב יש לקטוף בנקל כגון התפוחים מן העצים”.

וההתפכחות לא אחרה לבוא. עד מ הרה סכנו אותם המהגרים המאוכזבים את כל הרחובות והדרכים, שוטטו ממושב למושב ומעיר לעיר כפושטי־יד, שכבו נגועי־קדחת בבתי־החולים, היו לטורח על כל הלשכות, ואלה, שעוד נשתייר בידם משהו מן הממון שהביאו אתם, דרשו במחירו קרקע במדה מוגזמת על מנת להיות לאדונים על נחלתם ולשעבד את בני־המקום לעבדים.

יפוי־הכוח, שניתן למושל אובאנדו בפקודת המיניסטריון ביום 20 לחודש דצמבר 1503, שבו נאמר מפורש – ואם אמנם במאמר־מוסגר ישועיי – שאף־על־פי שאין לשעבד את האינדיוס ולעשותם לעבדים, על־כל־פנים מותר להכריחם לכל עבודה – יפוי־כוח זה היה בידי המושל לעשות באי ככל הטוב בעיניו. הוא מסר לידי כל ספרדי משלושים ועד ששים אינדיוס לעיבוד הקרקעות ולניצול המכרות. שכר־היום היה סכום של מה־בכך, וזמן עבודת הפרך נקבע תחילה לששת חדשי השנה ואחר לשמונה. הגברים הורחקו מבני משפחתם למרחקים של מאות קילומטרים ובשוט וברצועה הוכו כבהמות ונאנסו לעבודות הקשות ביותר. את מזונם היו חייבים להביא להם בעצמם, וכאשר ישבו הספרדים אל שולחן־האכילה, זחלו האינדיוס הרעבים אל מתחת לשולחנות והמתינו לעצמות, שישליכון להם. ולאחר שגרסו את העצם ולקקו את לשדה, שחקוה בין אבנים עד דק ולשו את קמחה לתוך לחם הרזון הקסבי שלהם. ואם אחד מהם קם וברח על נפשו מבלתי יכולת לשאת עוד, שלחו בו מיד את כלבי־הדמים העזים, שכבר נזכרו בזה מה פעמים, וכאשר נתפש בכף אנוס היה לעשות מעתה את כל העבודה כשהאזיקים על רגליו. רובם נפחה נפשם עוד לפני גמר עונת שעבודם. רק לעתים רחוקות נתנו להם לחזור אל בתיהם כתום ימי־העבודה. לרוב נמצאה תואנת־מרמה לתוספת העמל. ואם קורָא להם סוף־סוף דרור, לא היה להם עוד הכוח להגיע אל כפריהם הרחוקים. “פה ושם ראיתי מהם מושלכים פגרים מתים לצדי דרכים”, מספר לאס קאזאס, “ואלה שעוד נשארו בחיים, זחלו אל מתחת לצלו של אילן וישוועו שם ללחם”. המעטים, שעצרו כוח להתגבר ולשאת ולהגיע לבתיהם, מצאו את סוכותיהם נטושות, את מטעיהם רטושים – הכל נמוג ונחרב מאימת “המפלצת הלבנה”.

ועל כולם – מסעי־הקרב. לאחר מותו של בֶּהֶצְ’יוֹ, הקאזיק של כאראגואה (Xaragua), משלה במקומו אחותו אנאקאאוֹנה. חיבה יתירה נודעה ממנה ללבנים, שהיתה תלויה בודאי בגוון אירוטי ידוע, ועד כדי כך, שנתנה את בתה היפה היגוּאֶנאַמוֹטָה לאשה לאחד האצילים הספרדים. ואולם הבגידה הגלויה והערמומית, שנעשתה על־ידי אותו אציל גם ביחס לה וגם ביחס לאשתו, הרסה עד־מהרה את כל האמונה שנתנה באותם בני־הנכר. כאשר פשטו רולדאן ואחוזת־מרעיו על האינדיוס כתלינים, נתרחקה כליל ממקום מושבם, ומעשי האלמות, שלא פסקו אחר־כך על־ידי בובאדיללה ואובאנדו, הפכו לגמרי את ידידותה הקודמת לשנאה כבושה, שלא נמחתה עוד לעולם.

האינדיוס של מחוז כאראגואה נחשבו לאצילים שבאוכלוסין כולם. לאס קאזאס מעיר, שהם עלו הרבה על כל שאר תושבי הארץ ביפי לשונם, בנימוסיהם הנאים וגם בתוארם החיצוני. אבל לעבדות ולשעבוד לא נוצרו ולא ניתנו להתרגל לאלה. הם אהבו את הבטלה; את ההתבוננות. יִלְדֵי יפה־נוף, שמברכת טבעו נהנו בלא עמל וטורח, הסתפקו במתן הבריאה ולא הבינו כל־עיקר לדרכי־העבודה האירופיים ולחוקי־העבודה. מעניינות בנידון זה מסקנותיו של הומבולדט, שלפיהן נתבלט מיד בשנים הראשונות של ההתישבות, שהגזע האמריקאי ירוד היה בהרבה מן הגזע הקוקזי ועוד יותר מן הגזע האפריקאי ביחס לכושר ההסתגלות והפעולה.

ראשית כל שם אובנדו את לבו להגות מן המסלה את אנאקאונה המסוכנת ואת בני סייעתה, והוא עשה זאת בצורה, שהיתה לדראון־עולם, או שהיתה צריכה להיות לדראון־עולם לספרדים הנוצרים בעולם החדש (כי מה נשאר סוף־סוף מן החטא? שכחה). הוא הודיע לה, שיש עם נפשו לבוא לבקרה, ובשלום יבוא, לשם משא ומתן בעניני המסים, וטוב טוב אם תזמין אליה את כל הקאזיקים, הסרים למשמעתה. וכך היה. אנאקאונה יצאה לקבל את פניו בכבוד גדול ובאותו הפאר הגראציוזי, שהיה מפורסם ונודע לתהילה. במשך ימים אחדים נתארחו שם הספרדים – שלוש מאות איש רגלי וששים פרשים; מחנה שהיה צריך לעורר מבוכה בלבה של הנסיכה האינדיאנית – וקבלו אותם בשעשועים, בחינגות ובמחולות. כנראה שעשעה התקוה את אנאקאונה, שמהכנסת־האורחים הזאת תפיק תועלת למען עמה. ואולם אובאנדו בקש אחר תואנה, ומצא שכל החינגות הללו אינן באות אלא לשם בגידה נסתרת. (אומר אני, שבקש אחר תואנה, שכֵן לא היתה לכך כל סיבה, ואף הקטנה ביותר, והוא היה זקוק לתואנה כזאת). כי הרי לא יאמן, שאלפים אחדים של אינדיוס ערומים ואוחזי קשת בלבד, ירהיבו עוז לצאת כנגד הספרדים המזוינים בנשק־ברזל מכף רגל ועד ראש, זולת זאת, שבמעשה כזה היו מחללים את מצות הכנסת־האורחים, שנתקדשה בתוכם. ואף־על־פי־כן מובא בכתובים שונים, שהוא הטה אוזן קשבת לדברי אלה, שבאו ואמרו כי יש בידם להוכיח את הקשר, שהאינדיוס קושרים כנגדם. ועל כן החליט להקדים את הדבר, והזמין את האינדיוס, כתגמול לידידותם, לחג, שבו נקבע משחק־התחרות מיוחד במינו: במקום המלחמה בחרבות, ילחמו המתחרים בקני־באמבוס, המתנפצים על נקלה אל השריונות והשלטים. ויחד עם זאת קבלו האבירים ונעריהם את הפקודה לשאת את חרבותיהם בהחבא, וכאשר ינתן האות הקבוע מראש, יתנפלו על ההמון הנאסף להשמיד ולהרוג את כולם לפי חרב. כפקודה הזאת ניתנה גם לצבא הרגלי, שהיה צריך להתערב בין קהל הרואים במחזה על פני המרפסות, שסגרו על המגרש. לאנאקאונה והקאזיקים המכובדים סדר בביתו, המכוסה בענפי הדקל, מקומות מרווחים. הוא עצמו בלוית קציניו יצא אל הזירה וזרק אתם את הדיסקוס. אחר ישב על יד המלכה על גזוזטרת הבית, שחיילות הקיפוהו בסתר מעברים. וכאשר אך החל קרב־החרבות, וקול ההמון גבר ברֵעוֹ, נגש אובאנדו אל מעקה הגזוזטרא ונטל בידו את הצלב של ברית־אלקאנטארה, שנשאהו על צוארו: זה היה האות, שניתן להתחיל בטבח, שממנו לא נמלטו לא נשים, לא תינוקות ולא זקנים. הקאזיקים, שנמצאו בבית המוקף כולו גדודי צבא, נתפסו עד אחד, ניתלו על המָרִישִים כשידיהם כפותות להם מאחוריהם ועונו בענויים אכזריים עד שהודו את אשר בקשו שיודו, שידם היתה במעל לקשור קשר כנגד אובאנדו וממשלתו. על פרטי הענויים אפשר לעבור בשתיקה. על שום מה להוסיף ולתאר את האימים – קליית גופים על פני גחלים לוחשות, צביטת אברים בצבתות־ברזל מלובנות, יציקת עופרת רותחת לתוך הפה – והרי כל אלה ידועים לנו היטב מתוך תעודות לאלפים ומתוך תאורים לאלפים. זוהי האלפא־ביתא של כל אינקוויזיציה. והדמיון הרי כבר קָהָה מאז. ימים רבים חלפו כבר ועברו, ולעומת אמנות־הרצח המשובחת והעדינה, שהאדם המציא מאז, הרי זו “מיתודה” פרימיטיבית למדי. נביט, איפוא, על הדבר כעל קוריוזום היסטורי. ואף גם על עובדה זו, שלאחר שאובאנדו הוביל אתו החוצה בכבוד את אנאקאונה השבויה, צוה להצית את הבית מארבע רוחותיו, וארבעים קאזיקים, ולפי דין־וחשבון אחר שמונים קאזיקים, ואינדיוס נכבדים, נשרפו חיים. למלכה האינדיאנית ערכו משפט מדומה. האשימו אותה בבגידה במלכות, עינוה בעינויים שונים, אבל בהתחשב עם מעמדה הנכבד מאוד (או בסגנון האמור שם: „por hazelle honora") לא נשפטה לשרפה, אלא נדונה לתליה על עץ מיוחד, שהתקינו למענה.

ואך אז התחילה הַהַשְׁמָדָה השיטתית של האינדיוס, שראשי־שבטיהם ניטלו מהם תחילה באותו טבח. אביא בזה את דברי עד־המלך ועד־הראיה לאס קאזאס: “אם קרה המקרה, שאחד מן הנוצרים גזל לו מילדי האינדיוס, אם מרחמנות ואם מתאוות בצע, והבריחם על סוסו, הדליק אחריו השני ובכידונו בִתֵּק את גופו של הילד. ואם על הארץ שכב אותו תינוק, והוא עוד מניע את אברי גופו, ובא השלישי וכרת את זרועותיו ואת רגליו. אינדיוס מועטים, שנמלטו מן הטבח של כאראגואה, ברחו בסירות אל האי גוּאנאבו במרחק שמונה ליגואס. אלה נידונו על־ידי המושל לעבדות־עולם, וכל ספרדי רשאי היה לרדוף אחריהם ולתפסם. במו עיני ראיתי האיך נשרפו חיים, האיך נחתכו אבריהם והאיך עונו בעינויים חדשים ומחודשים. מעשי־הנבלה על כל פרטיהם מרובים כל־כך, שאין בכוחי לספרם כְּמוֹ. ורק זו בלבד רוצה אני לומר ולהעיד לפני האלוהים ולפני מצפוני, שהאינדיוס לא נתנו כל עילה לכך, לא היו אשמים בכל אלה אף במשהו ולא עברו אף עבירה אחת כלפי הנוצרים, שיהיו ראויים עליה לעונש מות. ואפילו בדרכי הנקמה והשִׁלוּמים כלפי מפלצות־הדמים האלה, הנוצרים, לא אחזו אלא מעטים מבני האינדיוס, ואף אלה – אני הלא הכרתי וידעתי היטב את רובם – היו פראים לא יותר מאשר נערים שובבים בני י”ב, שניתן לרַסנם בכל שעה. המלחמות שעשו בהם הנוצרים לא היה להן אף הצדקה כל־שהיא, ואולם הנוצרים היו כל־כך נתעבים באכזריותם ובלתי־צודקים („fueron todas diabolicos ed injustissimas"), שאין למצוא בדומה לכך אצל שום פושט־נבלות או עריץ. את כל הדברים האלה ראיתי במו עיני, ומהסס אני לחזור עליהם, מפני שאיני מאמין בי בעצמי וחושש שמא אך חלום חזיתי".

שבט אחד היה מצוי בהרים, שבט לוחם עז בשם היגוּאֵי (Higuey), שגם בידי רבי־חובליו של קולומבוס וגם בידי אחיו הנציב וגם בידי בובאדיללה לא עלתה להכניעם ולשימם למס עובד. נגד אלה שלח אובאנדו את שר־האלף יואן די־אֶסקוויבל (Esquibel). ואף־על־פי, שהאינדיוס הראו בקרב הזה עוז רוח והשליכו נפשם מנגד בגאוה ובָזו למות עדי כדי לעורר את השתוממותם של אותם הספרדים, אשר עוד נלחמו עם הערבים בארצם – על אף כל אלה גברה עליהם חרב־האבדון של אסקוויבל, וכעבור ירחים אחדים לא נותרה מהם אף נפש חיה אחת. וגם את הפליטה המעטה של נשים ותינוקות, שנמלטו ונתחבאו ביערות ובנקיקי הסלעים, חפש וגלה בעזרת כלבי־הדמים, ואחר שחט בהם, דקר בהם, פשט את עורם מעל עצמותיהם והעלה מהם על המוקד למאות עד עלות העשן השמימה. והגברים, לאחר קרבות גבורים ממושכים, ברחו אל שממות ההרים והיערות, ואת השארית האחרונה, שש או שבע מאות במספר, הדביקו מאחוריהם בפקודת אסקוויבל אל קצה תהום סלעים איום ומשם נהדפו כולם ונפלו עד אחד.

לאחר הנצחון הזה יִסֵּד אובאנדו בחוף כאראגואה עיר ויקרא את שמה: “סַנְטָה מַרִיָּה דֵי לַא וֶורְדֶרָה פַאץ”, כלומר: עיר השלום האמתי. בודאי נתכוון לשלום־בתי־קברים. שאם לשלום אחר נתכוון, הרי היה הוא מפלצת איומה עוד שבעתים מאשר היה על־ידי מעשיו.

מסורת מקובלת היא באירופה, שמחלת הסיפיליס הובאה אל “היבשת הישנה” על־ידי כובשי אמריקה והמתישבים הראשונים. עובדה מקובלת זו עדיין יש לחלוק עליה. אבל אם אמת נכון הדבר, הרי יש על־כל־פנים לראות בה שִׁלוּמִים של נָקָם על מעשי הרצח והנבלה שנעשו באותו גזע נושן – שווי־משקל לתגמולי הצדק שחולל. אמנם אין למצוא בשום מקור של תעודות (עד כמה שידיעתי מגעת) אף רמז כל שהוא, שמחלה זאת היתה מצויה בין האינדיוס, אבל יִתָכן מאוד, שהספרדים, שנוגעו במחלה לראשונה, עברו עליה בשתיקה מתוך בושה. זאת היתה עם־הארצות הרפואית הגדולה כל־כך, שהחולה היה מבכר ללכת עם נגעיו אל כהן־הוִּדּוּי מאשר אל הרופא. ומצב ההיגיינה נמצא במדרגה כזאת, שהמגפה נתפשטה פתאום ובבת אחת ועשתה שמות. כמו כן יתכן שאותה מחלה היתה מצויה שם מאז שנות מאות והיתה כבר קרובה לסופה, אלא שתאי־המחלה הנחלשים נתעוררו לחיים חדשים ולעוז חדש עם המגע בדמו של גזע אחר.

על־כל־פנים אירופה סלקה את חשבונה – אם בכלל עוד היה חשבון לסלקו – ברבית ורבית־דרבית, וכל אשר נטלה החזירה שבעתים. היא סלקה במחלת־האבעבועות, שבה נכחדו מיליונים על מיליונים מן האוכלוסין שלה, ועדיין היא מסלקת במיליונים, שנכחדים ומתים במחלה זו משנה לשנה באמריקה הדרומית, למן הזרם האמזוני ועד פאטאגוניה. היא סלקה בקתוליות מאונס על כל מוקדיו וחרמיו והמתת כל התפתחות חפשית; באותה ציוויליזציה מאונס, שיצרה צרכים שבדיגנרציה והשחיתה ובלעה כמה נימוסים ומדות טובות. וביחוד סלקה היא את חובה – ועד להפרזה גמורה ועד לידי מגפה – באלכוהול, שהביא במשך פחות של מאה שנה את כל עמי האינדיאנים שבצפון לידי אותו שִׁתּוּק שברוח ובנפש, שבאמצעותו נשדדו הם כליל מתרבותם (תרבות כמוסה מאוד, שמקורה בתקופות האפלות ביותר אשר לאנושיות), מחופשתם, מאדמתם ומקיומם.

ועל שום כך, איפוא, לא יתכן לומר שיש להשאיר את המעשיות ההיסטוריות הללו לנפשן, וכי אולי מיותר הוא וללא־צורך להעלותן מחדש מקבריהן ולהשיבן לתחיה, הואיל ואין להן עוד כל שייכות אלינו ואין בהן עוד כל דִמוי לדרכי החברה שלנו, בין מצד הכלכלי, הפוליטי והדתי וכו'. לא, זאת תהא אך מסקנה מזויפת וטעות שבסיפוק עצמי. שכן רק למראית־עין הכל אך היה. לא מאום לא היה, אלא הכל הווה והולך ונמשך. ההווה, כשם שהוא הרגע הראשון של העתיד כן הוא הרגע האחרון של העבר. ולפי שהדבר כך הוא, אין לבטל ולטשטש את האחריות המוטלת על האדם. לא על־ידי המשך־העתים ולא על־ידי המשך הדורות.

לאחר שנכחדו כָליל תשע עשיריות מן האוכלוסים האינדיאנים של איספאניולה בכל אותם הדרכים הקיצוניים, שאחזו בהם המתישבים, הוסר אמנם המכשול של ההתקוממויות התכופות, אבל מכשול אחר קם במקומו: כוחות־עבודה חסרו. ולמלא את החסרון הזה צפה ועלתה תכנית חדשה, להביא כושים סֶנֶגאמביים אל האי. המוזר שבהצעה זו הוא, שיצאה מאותו לאס קאזאס, שנלחם במסירות־נפש עדינה כל־כך לזכויותיהם של האינדיוס. הפרטים היו אלה: לשם הקלת גורלם של ילדי־המקום, שעוד נשתייר מהם רק החלק העשירי, מן הראוי להרשות לכל מתישב להכניס אל האי שני כושים ושתי כושיות – מוצָא זה, שכעבור ימים מועטים נידון בכובד ראש במקומות הגבוהים שבספרד, ובו נעשתה ההתחלה לאותם ה“אַסֶסיינטוס” ששמם נתפרסם לגנאי, הלא הם החוזים על דבר המסחר בעבדים כושים, שהממלכה הספרדית עשתה אחר כך עם בתי־המסחר של פֶראַלטא, רַייניץ ואֶלוואס.

מה מוזרים אותם אוהבי־הבריות ואפילו אם בעלי־נפש הם ככוהן לאס קאזאס: מבקש הוא להציל את היצור בעל צבע־הנחושת, והנה הוא מפקיר למענו את שחור־העור. לאס קאזאס היה מעריצו הנלהב ביותר של קולומבוס. ואולי אין זאת אלא שהיתה כאן איזו השפעה נעלמת, מסירת הרעיון או הרעיוניות? ואולי היה האינדיו ועינוייו בעיני התלמיד עתה, כבעיני רבו מקודם לכן, ל“רעיון” בלבד, ל“אידיה”, לענין שבמחשבה ולא של הסתכלות? האידיות רוצחניות הן בכל התנאים והמסיבות, וגם בשעה שהן אומרות להביא תועלת לאנושיות.

ואף־על־פי־כן כתב קולומבוס במסעו האחרון לביתו: באיספאניולה איני יכול להרהר מבלי דמעות בעיני".

 

פרק אחרון: הֶעָגוּם מִכֻּלָּם    🔗

על אחת הספינות, מן הגרועות ביותר שנמצאו במקום, מפליג קולומבוס בחזרה לספרד. זוהי מנת־גורלו, ועל כך אין הוא מתאונן עוד כל עיקר. אובאנדו נהג בו שלא בכבוד כלל, ולא התחשב לא בשֵׂיבתו ולא במעשיו הטובים ובזכויותיו. הכנסותיו שנקצבו לו וחלקיו בהכנסות – או שלא נגבו כלל או שנמנעו מלמסור לו את החשבונות עליהן. היה, איפוא, יסוד לאשמתו, שאובאנדו לא רק שהזניח את עניניו, אלא שהניח מכשולים על דרכם של אלה, שהוא, האדמירל, יִפה את כוחם.

הנסיעה על פני הים עוברת בתוך סערות. מיד ביום השני של הנסיעה משברת הרוח את התורן הראשי של הספינה. ברטולומה אנוס לקבל עליו את הפִּקוד, כי קולומבוס עצמו מוכרח לעלות על משכבו מחמת חולי קשה ויסורים. וכאשר נשאוהו על כפים מן הספינה בסאן לוקר די בארראמֶדה בחודש נובמבר לשנת 1504, היה כבר גופו שבור לגמרי ורוחו היתה שבורה.

על קבלות־פנים חוגגות וכיוצא בזה אין, כמובן, מה לדבר. אדם אַין, אשר יאמר לדרוש בשלומו. ברטולומה נמצא אצלו; הוא, הנאמן, והרננדו נמצא אצלו – וזה הכל. ואף הם מתבוננים על סביביהם כמבקשים אחר חבר וידיד. אבל כנראה, שאין עוד חבר וידיד בספרד לשר־הציים של האוקינוס. פליט־ימים הוא, שספינותיו נטרפו, דל־חַלֵכה, ששמו נשתכח מזכרון הרבים, ושתכניותיו, תקוותיו ומאורעות־חייו אינם נחשבים עוד במאומה בעיני האומה. והוא הולך לסווילה ומבקש לו מקלט, לינת־לילה, באחת מאכסניות המלחים. אגרות הוא כותב, שעות על שעות, ימים על ימים ולילות על לילות, ללא התעיפות. תוכָן רצוף האשמות־שכנגד, סקירות לאחור, בירור עוולות שנעשו, אי־צדק שנעשה – קובלנות ומרורים עד לאין־סוף. רובן של אותן האגרות נכתבו לבנו דיאגו, שנמצא בחצר המלכות במֶדינה־דֶל־קאמפו, ונשתיירו במקורן הראשון.

דיאגו אהוב על אנשי בית־המלכות. הוא יכול להיות שם לתועלת לאביו. ושם יש להשיג משהו רק על־ידי פרוטקציה וערמומיות. והוא מלמד את בנו כיצד יכלכל את דבריו בחכמה ומבקש ממנו, שימליץ עליו בפני מחבבו מאז, הדומיניקאני די־דוזא, שהוא כיום הגמונה של פאלֶנציה. והוא מחשב חשבונות, סופר ומונה, מחבר חבורים וכופל כפָלים ונושא קינים והגה והי על סכומי־הממון המרובים, שאינם ניתנים לו ושהיו צריכים להיות שלו אילו הכל היה מתנהג למישרים. “אל נא יחשבו, שאלה הם רק אותם ארבעים אלף הפיזות בזהב, שעלי לגבות. אני נשבע לפניך ומגלה אך לך בלבד, שההפסד שנגרם לי עולה בערכו לעשרת מיליונים לשנה”. שוב אותו בעל־הדמיונות, שאין לו תקנה! תקוות־ארץ־אופיר נתאכזבו עליו, חצי־אי הזהב (Aurea chersonnesus), עשרו של קרֶזוס! והוא דורש, שהמלך יפַצהו על הנזק, שנגרם לו. “אם אין נותנים אמון בדברי, יבואו נא ספרי דברי־הימים וספרי המלכים שבתנ”ך, קדמוניות יוספוס ויעידו את אשר ידוע להם בענין זה. אמור שלום בשמי לדיאגו מֶנדץ, ותקותי אמונה, שאהבתו לאמת וזריזותו ינצחו את השקרים של שני האחים פורראס. את מכתבך,שתכתוב לי, תשלח על שמו של לואיס די־סוֹריא, אשר ישלחם אחרי, כי בנסעי באפיריון עלי לבחור בדרך המישור שעל פני סאלאמאנקא. יהיה אלהים עמך וישמרך בכל אשר תלך. דודך בארטולומה מתענה מאוד בכאב שינים". מדי שבוע בשבוע הוא שולח ציר, מחלק פקודות והמחאות, מתנצל על שאינו יכול עוד לבוא לחצר־המלכות מחמת חליו, כאילו נפשם של אלה יוצאת שם אליו. קוצר־הרוח והחשדות מביאים אותו לפטפוט ולהתעסקות יתרה. “הכרח הוא להוסיף ולהתעסק בענינינו. עצת חכמים היא. אינדיה הולכת ומתקפחת ונהרסת. מכל העברים אחזה בה האש. ואיש אין, אשר יעמוד לימיני פה בארץ. אני חי בהקפה. מעט הכסף שהיה לי, אנוס הייתי לבזבז בשביל אלה שבאו אתי. כליותי יסרוני, שלא להשאיר את האנשים העניים הללו ללא עזרה. את כל הדברים האלה תמסור לכבוד ההגמון מפאלאנציה ותאמר לו, כי גדול בטחוני בו ובחסדו אשר הוא נוטה אלי. וכדברים האלה תגיד גם לכבוד חצרן־המלך”. ואחר הוא מורה לבנו ומחנכו, שלעולם יהיו בני־המשפחה מחוברים יחדיו. “אני שוקד עליך, שדודך ואחיך יהיו רשאים לנשק את ידיהם של הוד מלכותם. על אחיך יכול לבך להיות סמוך ובטוח. הוא בעל מזג טוב ולו התכונות של אדם מבוגר. עשרת אחים לא יהיו מיותרים לפניך. גם בימי אשרי וגם בימי אסוני, לא מצאתי לי רעים נאמנים יותר מאחי”. ואולם הדאגה להכנסותיו מכריעה את הכל. “הריני משאיר לך כתב אמת ונאמן, שממנו תראה כל מה ששייך לי. החוזים אינם נשמרים לקיימם. כל הרוצה מוציא סחורות כחפצו, והיוצא מזה הוא, שאותה השמינית שלי, המובטחת, מתקפחת לגמרי. ושמינית זו שלי היא, כשם ששלי הוא השליש של ההכנסות שם, ושלי העשירית מכל זה שמקבלים המלך והמלכה ומכל אשר נמצא שם בתוך נחלת־האדמירליות שלי בזהב ובנכסים. ואתה שים לבך לכך. הסוס הולך ומשמין כשעיני רבונו פקוחות עליו”. ואם עוברים עליו ימים מועטים ללא מענה, הרי הוא רוגז וזועף. “יום יום באים הנה שליחי החצר. הכל מקבלים מכתבים. ורק אני לא. ודבר זה גוזל את מנוחתי.” הוא חפץ לדעת אילו ספינות עוגנות בחוף ואילו מפליגות. הוא דורש, שבכל החופים ישגיחו היטב, ששום איש לא יצא לאינדיה בלא רשיון ויפוי־כוח. הוא חרד לחלקי הכנסותיו, כאילו ניתן להעמיד את אמריקה כולה תחת עול המסים למענו ולמען הכנסותיו המובטחות. נודע לו, שהזהב, שהיה עמו בספינה למען בית המלכות, נשמר בהחבא בידי “המון בלתי־נעים”, כדבריו ממש, בסוכות־נצרים. והוא רוגז על כך ואין לו מנוח. ויש לאחוז מיד באמצעים על מנת להגן עליך, על אותו זהב.

ביום 26 לחודש נובמבר מתה איזבללה המלכה במֶדינה דֶל־קאמפו. וביום 13 לדצמבר הוא כותב לדיאגו: “מפה לפה מספרים כאן, שהמלכה הרבתה לדבר על כך לפני מותה, שיחזירו לי את אינדיה”. חלום־נפשו הוא, ובתומתו הוא מאמין, שלאיזבללה לא היתה ברגע חייה האחרון אלא המחשבה הזאת בלבד. ואף־על־פי־כן חייבים להזכיר למלך את חובותיו לאדמירל, שהמנוחה חִבְּבַתּוֹ כל־כך. “אני אשתדל להשפיע על האדונים אשר מן המשרד האינדי, שידרשו מאת המושל אובאנדו, לשלוח יחד עם זהבו של המלך גם את שלי. ואל ירשו לו בנידון זה שום התנצלות! הסכומים שנכנסו מאז עזבי את האי, עולים בערכם לשבעת או שמונת אלפי פיזוס, מלבד שאר כל הממונות, שאינם מוחזרים לי”. הוא מפחד מפני כל מיני המלשינים ומוציאי־דבה, וביחוד מפני אלה, שחוזרים מאיספאניולה, והוא מבקש דרכים שלא יבאישו את ריחו בעיני המלך. “קאמאצ’ו ובֶרנאל, שני בני־בליעל שכֵחֵי־אלוהים, רוצים להתיצב לפני המלך, וכוונתם אך להרֵע. בֶּרנאל זה היה אחד מראשי המתקשרים כנגדי, ועל מעשיו הרעים נחבש בבית־האסורים. על כל חטא אשר חטא ראוי היה להתחייב מיתת בית־דין. לבקשתו של דודך מחלתי לו בתנאי, שלא ישא עוד לעולם את ידו כנגדי וכנגד רשותי. את הבטחתו הֵפֵר ועל שום כך ראוי הוא להחשב כפושע. הריני שולח לך בזה העתקה מאותו פסק בית־דין. דיאגו מנדץ מכיר אותו היטב. שאלהו נא על אודותיו ויגדך. מספרים, שבגלל דבר של מה בכך, בשל איזו נקמה, השקה רעל שני בני־אדם”.

ובסגנון כזה הולכים ונמשכים אותם המכתבים עד בוא חודש מאי, שבו הוא מתיצב סוף־סוף לפני המלך בסֵיגוֹביה. הוא סגנונו ולשונו של ישיש קפדן ואוהב־מדון, שאויבים ממשיים ומדומים, מעשי־אונאה, מזמות, נכָלים ומרדות, מדריכים את מנוחתו גם ביום וגם בלילות־הנדודים.

כל מכתב חתום בחתימה כזו:

S.

S. A. S.

X. M. Y.

X. POFERENS.

את פירושן של התיבות הללו אין הוא מגלה אף פעם, ואף־על־פי שהוא מבקש מאת בנו ושם עליו לחובה בצוואתו, לשמור על החתימה הזאת. כנראה היה זה משחק־מלים מיסטי (Sanctus Christus, Sancta Maria, Sanctus Josephus) בתוספת המספר הסודי שבעה (שבע אותיות מצורפות). את שמו היוני כריסטופורוס שִנה בשם הרומאי כריסטוֹפֶרֶנס.

עדיין לא נתברר עד היום, אם כל אותן הקינות הרגשניות על אודות העוני והמחסור שהיה מצוי בהם, דברים לאמיתם הם. יש מכותבי דברי־הימים האומרים, שאין להתיחס אליהם בכובד־ראש. על כל פנים לא ניטלו ממנו הכנסותיו, שנתאשרו בחוזים. המלך רק שם עיקול עליהן כדי לסלק בהן את החובות המרובים של האדמירל. אמת היא, שבסווילה חי חיי־בדידות. אבל באותה אכסניה גרועה ישב רק בימים הראשונים, כי לאחר־מכֵּן ניתנה לו דירה למושב באחד הפרורים המכובדים ביותר של העיר. כמו כן הוכח, שניתן לו אשראי הגון למדי בבנקים של איטליה אשר בספרד. במכתבו לדיאגו מיום 13 בדצמבר הוא מזכיר, שמסר לידיו של הֶרננדו הצעיר מאה וחמשים אדומים להוצאות הנסיעה ושמן הרוחים, שהגיע זמן פרעונם, סולקו לו ארבעת אלפים קאסטיליאנוס (בערך עשרים וחמשת אלפים מארקאות בממון של היום).

לאחר כל אלה אין, כמובן, לדבר על עוני ומחסור. שחי בביתו אשר בסווילה חיי מותרות, או גם חיי רוָחה, אין אני מאמין כמובן. אבל לא משום שחסרו לו האמצעים לכך, אלא שאנוש כילי ונקשה כמותו עשוי לחיות רק בקשיות ובכילות. לא ניתן לו לאדם להיות נע ונד עשרות בשנים על פני ימים בספינות טרופות ובמסיבות הגרועות ביותר עד כדי לחלק את פת־הלחם עם נערי־הספנים הקטנים, ולקום אחר כך ביום אחד ולכונן לו מושב של הרוָחה בין בעלי־הבתים האמידים שבעיר. לכך לא חונך מימיו ואחר אלה לא הלכה רוחו מעולם.

על שום מה, איפוא, כל אותה התכונה, כל אותם הגידופים והאנחות, כל אותן הדרישות שאין להן סוף עם אותן ההשתדלויות לחרדת הקיפוח של זכויותיו? לא רוחו של הסוחר היא שמביאתו לידי כך, ואף־על־פי שמשהו מרוח זו, ובצורה מגוחכת ונלעגת, שוכן בתוך נשמתו; לא תאות הממון היא, שרבים מונים אותו בה (זו היתה לאמתה אך שנוי־צורה למניעים עמוקים ונסתרים יותר); לא המרה־שחורה החולנית, שהרעילה בודאי בסוף ימיו את כל מהותו, ואף לא אותה ההכרה שביאוש למראה הפרת כל החוזים, שנעשו עם בית־המלכות הספרדי ולמראה אותם מעשי־הצדייה הנעשים כנגדו על־ידי אלה, שהוטל עליהם למלא אחר התנאים ההם בארץ הרחוקה. הסיבה עמוקה יותר. הרס התקוות הנועזות הוא, המביאו לידי חוסר־רגש־כבוד זה. ואם הוא מקבל בכל שנה ארבעים או מאה אלף או גם מיליון פיזוס מן המושבות – מה הם לעומת חלום־הפלאים שלו על דבר אוצרות שאין להם סוף ולעומת חזונו על דבר הררי־הזהב של פאריא וציפאנגו ומקדשי האיזמרגדים והיכלי־הזהב שבארץ ממלכתו של החאן הגדול ומכרות־הזהב שבאופיר? עצם העובדה, שעליו לישב ולחַשב חשבונות, מכאוב הוא לו ומפח־נפש. עולם גלה – ולו ניתן אך לחַיות נפשו ונפש בניו אחריו. הוא, מגלה מחצית הארץ, שהיתה כמוסה מיום ברוא אותה האלוהים; הוא, אשר הביא לאנושיות דורון לא צפוי, שרק מן האלים יש לקוות לשכמותו – הוא אנוס להטפל למשרדים ולחצרנים, להתקוטט עם נציבים רמאים, להחניף לעולים לגדולה ולישב תמיד מרעיד מפחד שמא יקפחו גם את המעט, אשר הובטח לו? וחסדי המלך? גם חסדים אלה קיפוח בלתי־צודק הם. אין לו צורך בחסדים אלה. כמותו כמלך, ואף אם אינו מביע כזאת במו פיו. הוא מלכה ואדונה של אינדיה. משוח־מלך או בלתי־משוח – במעשים כאלה, שיש לראות בהם אך אצבע אלוהים, אין הבדל בכך. וגם מחשבותיו על העתיד אשר יבוא היו אחרות לגמרי: אירופה הדלה והמדולדלה מוצפת זהב כולה, והוא, כריסטובאל קולון, הוא הוא שהטה הלום את זרם הזהב והוא ניהלו. וספרד מלאה אך אושר. וגינואה אסירת־תודה לו. תקופה של פֶריקלס, הומיה כולה מתהילתו של קולון. וירושלים משוחררת. וכנסית־נצחון – והוא הגואל, הקדוש, המשיח.

ומתוך המלחמה המכחידה הזאת שבין הדמיון והמציאות, מתעלה תמונתו הנאמנת ומתבאר גם סופו.

ביום 5 לפברואר 1505 הוא מודיע לבנו, שאמֶריגוֹ וֶספוצצי (Amerigo Vespucci) היה אצלו וכי הרבו שיחה יחדיו. על תוכן השיחה הזאת אין הוא מספר מאומה. ששיחה זו לא נשתמרה בכתב, נחשב בעיני לאבדה גדולה ממש כאבדת צי אדיר בים או כחורבן מפעל־אמנות מתקופת הרינסאנס. ואם המלים ההן, שהחליפו ביניהם אותם השנַים, עדיין קיימות בחללו של עולם, כפי שניתן לשער, אולי בדמות גלי־אֵיתר בתוך איזו מערכת־כוכבי־לכת רחוקה, מן הראוי היה לקום ולצודן משם. חבל, שעדיין לא הומצאו מכשירים כאלה.

וכאן עלינו לשוב ולהעלות בזכרון עוֶל עולמי־היסטורי, שנעשה באותם הימים. ווספוצצי יצא בשני מסעות ליבשת אמריקה; האחד בפקודת לורנצו די מדיצי בשנת 1499 והשני בשליחות המלך עמנואל מפורטוגאל בשנת 1503. על־ידי הדין־וחשבון מן המסע השני הזה, שנכתב רומית ויצא לאור בשנת 1505 בשטראסבורג, זכה הוא לפרסום בלתי מצוי וגרם לכך, שהעולם החדש נקרא בשמו – אמריקה. מלומד גרמני בלתי חשוב, וואלדֶסמיללר שמו, מורה תינוקות, היה הראשון שרשם את השם הזה על פני המפה, שהתקין לו בעצמו. אבל לאמתו של דבר היה קולומבוס הראשון, שגלה את יבשת אמריקה התיכונית, או ליתר דיוק את חוֹפה של פאריא, עוד בשנת 1498, אלא שמתוך קנאה, שנתקנאו בו, או מתוך אהבה לאותו איש פלורנציה, ווספוצצי, או אולי מתוך זה שבקשו להחניף למלך פורטוגל, או גם מתוך טעמים ונימוקים אחרים, בקשו לחלוק על גלוי זה והקדימו משום כך את מועד צאת משלחתו של ווספוצצי בשנה אחת, היינו לשנת 1497. מרמה זו נתגלתה בשעת המשפט, שעורר דיאגו קולון כנגד הממשלה בענין זכיונותיו, שעברו אליו בירושה מאביו. בין העדים המרובים נקרא גם אלונצו די אוחֵידה (Ojeda), שהשתתף במסעו הראשון של ווספוצצי, והוא שהוכיח לעיני השופטים את הבכורה של קולומבוס בגלוי זה, הואיל וראה במו עיניו את מפות־הים, שהאדמירל שלח אז אל המלך והמלכה ורק לאחר זה העיזו ווספוצצי אתו יחד ועם יואן די־לא־קוזא לצאת במסעם שלהם. אמריגו וספוצצי עצמו לא היה אשם בכל אותה אינטריגה. הוא היה אדם צנוע, שלא ידע את יצר־ההתחרות ולא בקש להאפיל על אורו של זה, שקָדם לו. ורק כותבי הספרים קלי־הדעת, שבאו לאחר כך, אותם הכתבנים המפטפטים, המבקשים אחר חדשות מפתיעות, רק בעטים כמעט שנעשתה אותה שגיאה להיסטורית. (עדיין היא מצויה, למשל, באנציקלופדיה של ברוקהוזן לשנת 1819). כנראה היתה באותם הימים בספרד מפלגה שלמה של אויבים ומתנגדים לקולומבוס. אלה השתדלו להמעיט את דמותו ומפעלו הנצחי באשר ידם השיגה, ובמקרה זה אמנם אין עוד לעשות דבר. אין עוד לשנות כיום את השם אמריקה בשם קולומביה. השם אמריקה ישאר. ויש בזה משום התול מר, ההולם לגמרי את רוחו ואת חייו של אותו מגלה העולמות: חלק־תבל זה שגלה מנפנף בדגל מזויף אגב איזו טעות קטנה ואגב אילו מזימות קטנות של בריות קטנות.

אני מדמה לי, שבאותה שיחה בקש האדמירל דין וחשבון מאת ווספוצצי על מעשיו והעיר למוסר אזנו על אי־ישרו ועל מורך־לבו, ושאלו על שום מה לא עמד ושם מחסום לרוב אוהביו. כלום לא ידעת, שעוד ימים רבים לפניך הייתי אני בארץ פּאריא וימים רבים לפניך דרכו רגלי על אותה ארץ ברזיליה? כך שאל בודאי. או אולי אך ישב והטה אוזן לדברי חברו אגב אותו מורך־לב, שמקורו בפחד מפני האדם, והסתפק באנחותיו בלבד מתוך ההרגל לבוז לאדם? השיחה בודאי שנתגלגלה על אודות היבשת החדשה. וכאן בודאי רָגַש האדמירל ועיניו נשתלהבו באש הקְנָאוֹת. יבשת חדשה? הוא אינו יודע יבשת חדשה. הוא אינו מודה בה. הוא יודע את ציפאנגו, את הארצות מאנגי וקאתאחה (Cathaja), הוא יודע את יבשת אסיה. ושם היה הוא. לשָׁם הגיע הוא ובא ללא־כל־ספק. עוד משהו אורך־רוח, עוד משהו מחסדי־הגורל, עוד מעט בריאות־הגוף, והוא היה מוצא את המעבר לארצות הגאנגֶס. וכלום לא נשבעו בני־לויתו שבועת־אמונים קדושה באי קובא, שרגליהם דרכו על חופה של אסיה? עדיין שמורים עמו הפרוטוקולים. בלשכת המלך מצויים הם ובכל שעה ניתן לעמוד על אמיתותם. ואני רואה בעיני רוחי האיך אותו הפרצוף הכחוש, חרוש אלפי הסערות, של עובר־הימים הישיש, מרעיד מכאב; האיך עיניו האפורות¹² המחוירות, הכהות מזוקן, חוזרות ובוערות באש־הנביאים, בשעה שהוא פורש לפני אותו קברניט העולה לגדולה, שמזלו שיחק לו לגלות ארצות במקרה, את רעיון־חייו הגדול, ובאצבעו הרועדת הוא מורה לו על פני מפת־הארצות, ומוכיח לו, שכל האיים האינדיאנים הללו, למן גואנאהאני ועד טרינידאד, ולמן יאנאהיקא ועד לנופה של ווראגואה, אינם אלא הפרוזדור, המוביל אל ממלכתו הגדולה של החאן הגדול, שאפס קצהו המעט ראה הוא בקובא האי. אבל אמריקה אָיִן. אמריקה זו רק יצור־דמיונכם הוא, רק בַּלהות של רוחות רעות.

ואמֶריגו ווספוצצי כופף ראשו לאטו. הוא יושב ותמה, הרי השנה היא שנת 1505 ולא עוד 1492. ובינתים הלא נתרחבו הידיעות עד לאין־שיעור. והיכן היה האדמירל בבין הזמנים הללו? היכן חי את חייו במובן הרוחני? המדע הלך והתקדם. אותם החשבונות של טוסקאננלי נתישנו. הקוסמוגראפים של המאה שעברה טעו בהשערותיהם. מספר קוי־האורך, שהניחו כנקודות־מרחקים, אינם מתאימים עם גודל ההיקף של הארץ. וכבר עמדו על הטעות הזאת ותקנוה. עוד לפני חמש שנים הוכיח אותו האדם הגדול, וליאונארדי דא־ווינצי שמו, שכל אותה ההיפותיזה האינדית אינה נכונה. ואם כן אמריקה זו הוא דבר שבקיים. היא מוכרחת להיות דבר שבקיים, כי אסיה רחוקה ממנה אלפי מילין־של־ים. וכל זה הוכח במספרים ברורים, שאין עוד לחלוק עליהם.

אבל ווספוצצי עובר בשתיקה על כל הנימוקים הללו. יודע הוא את החיים פנים אל פנים והוא מבחין בדבריו ויודע את אשר הולם כאן בשבתו לפני אותו נֶסטור של מדע־היַּמים. הוא מרכין ראשו לפני אותו ישיש, החולש על האוקינוס. הוא מתגאה בבן ארצו. יראת־הכבוד בפני האישיות שלפניו ובפני רבֵּי המעשים שנעשו על ידו, מרוממת את רוחו, והוא כואב ומיצר לישב ולהביט את הפנים האלה, הנקשים, ואת הדמות הכושלת הזאת, ועל הכל: הוא מכבד את טעותו, שיש בה משהו מן השֶׂגֶב ומן המזעזע כאחד. ומי יודע, אם לא יאה לו למות בטעות כזאת לזה שחי כל ימיו אך באמת. והטעות הרי היתה כוח־היוצר. ודון־קישוט חזק הוא מסאנצ’ו פאנסא. ומי יודע, אם ממלכתו של ה“חאן הגדול” אינה סוף־סוף מציאות ממשית יותר מאשר אמריקה זו.

וחלפה עוד שנה. שנה של התאדוּת והתנדפות ומשחק־צללים בלבד. בסוף חודש פברואר מרשה לו המלך לבוא לחצר רכוב על פרד במקום סוס, זכות מיוחדת, שניתנה רק לעתים רחוקות, אבל רק כעבור שלושה ירחים יכול הוא לשים לדרך פעמיו. בבואו לסֶגוביה נמצא, שהמלך נסע לליאון. הוא נוסע בדרך סאלאמאנקה לוואלאדוליד, ושם נפגש סוף־סוף עם המלך. תהִיות אלה אינן זרות לו. זו היתה מנת־גורלו כל ימי חייו. כך התחיל וכך יסיים. בהעלם, מכורבל בתוך מעיל חוּם, כפוף־גו מזוקן ומחולי, בלוית אחיו ברטולומה (שומר־האמונים הטראגי עד הרגע האחרון) ובלוית שומר אחד, נכנס הוא ובא אל העיר. המלך מניח לו להמתין ימים על ימים, עד שהוא מקבל את פניו. “אומלל אני עד מאוד, ככל אשר מסופר בזה. עד עתה בכיתי אני על האחרים, ייטיב האלוהים חסדו עמדי ויבכו נא האחרים עלי”. דברים אלה מתוך אותה אגרת יקרת־המציאות (lettera rarissima) בטוי נאמן הם למעמד־נפשו באותם הימים.

על התלונות ועל כל הדרישות, נענה המלך בצריך־עיון. הוא מחונן את האדמירל בחיוכים, משפיע עליו רוב תשבחות וקילוסים, מאשר ומקיים את גודל זכויותיו ומבטיח לחקור ולהוציא משפט צדק. וזה הכל. אבל ההצעה להחזירו אל משמרתו ואל עבודתו, נתקלת בהתנכרות גמורה. מחברים יחדיו מעין מאורע־משפטי. ולשם הוצאת פסק־הדין מתכנס בית־דין מיוחד, שנושא עליו את השם הנפלא “Junta de descargos”, כלומר מועצה לשם שחרור מצפונו של המלך והמלכה המנוֹחה. מאחורי זה מסתתר ערעורו הפתאומי של פרדיננד, שקולון קבל את זכויותיו מאת המלכה המנוחה, ושהוא מצדו – אף־על־פי שחתם גם את שמו לאותם החוזים – אינו אחראי כלל למלא אחריהם.

סַחְרָנוּת עלובה. מתוך כל הרקמה הזאת של המקח־וממכר המשפיל, של הרשיונות המדומים, של הדחיות ועשיית פסקי־הדין, מבצבץ ויוצא אפיו האמתי של פרדיננד בכל כחשו. אם אמנם נראו לו כל אותן ההתחייבויות שקבל על עצמו גדולות יותר מדי – ואמנם היו הן כאלה – ובלתי־ניתנות להיות מוצאות לפועל, מה שהיו באמת, הרי יכול היה למצוא מוצא בעלמא לסַפֵּק בו את רוחו של אותו ישיש ולא לתת לו להמתין ימים על ימים בפרוזדוריו ולדכא את רוחו, ממש כלפני ט“ו שנים, על יד מה שעשהו שוב לטרחן ולמתדפק על לשכות־הממלכה השונות. וכל זה היה עולה במחיר מצער מזה, שהיה אנוס סוף־סוף לסלק אחר כך. והרי אותן ט”ו השנים, הודות לאותו אדם, היו בהן משום עליה בטמפו ובעָצמה גם לבית המלכות וגם למצב המדיני והכלכלי, שלא היה עוד כדוגמתו בדברי ימי העמים מעולם.

לאדמירל לא היו עוד כוחות־הגוף הדרושים לעמוד בפני אותן המזמות של החצר ושל בתי־הדינין. עוד תקוה מועטת שעשעה את לבו: בואו של פיליפוס מאוסטריה עם אשתו, בתה של איזבללה. אבל מיד נוזע לו, שאותה מרה שחורה של בת־המלכה, דוננה יואנה, הולכת ונותנת כבר סימנים בולטים של טירוף־דעת גמור – ומה כי ייחל ממנה? ומה יקווה גם מאותו ההבסבורגי קל־הדעת ורודף התענוגות? ואף־על־פי־כן נמנה וגמר לצאת לקראתם בדרך. התקפה קשה של רֶבְמָטִיוּת הטילה אותו למשכב באחד המלונות הנדחים, והוא פקד על ברטולומה לצאת לקראת פיליפוס והמלכה הצעירה ו“לנשק את ידיהם”. האגרת, שמסר לידו, נסתיימה במלים אלה: “הוד מלכותכם יכולים להיות סמוכים ובטוחים, שאף על פי שמחלתי גורמת לי עינויים קשים כיום, עוד יהיה לאל ידי לשרת אתכם בשרותים כאלה, שהעולם לא שמע כמותם עד עתה”.

האין זה המות הקרוב, שמלהיב את נשמתו ביעודים נשגבים כאלה ומעכיר את חושיו גם לגבי המציאות של המָוְתָה? הוא חש בהתקרב השעה האחרונה, וקורא אליו את הנוטריון ואת העדים, כדי לבטל את צוואתו משנת 1498 ולהתקין צוואה אחרת. וזו פותחת שוב בלשונו של דון קישוט: “כאשר הגשתי את אינדיה ברוחב לבי מנחה למלך ולמלכה”… אותה לשון, אותו קול־ענות־גבורה, אותה “גראנדֶצה” ואותה רוממות־הרוח, שהדהים בהם לפנים את אב־בית־הנזירים אשר בלא־ראבידא. והנה הוא פונה באותה לשון אל הדורות הבאים. והדורות הבאים אמנם עשו את אשר הוטל עליהם לעשות בכגון אלה: השכיחו מלב את דבריו ושמרו לזכרון־עולם את שמו ואת מעשיו.

ביום 19 לחודש מאי פקד את דבריו האחרונים, וביום 20 בו יצאה נשמתו ומת. עינים עיפות מאלה בשעה שנעצמו לא היו עוד לאדם מעולם.

והטלטלה הגדולה, שטולטלה נפשו בחייו, היתה גם מנת גורלו לאחר מותו. לראשונה נקבר בקִמרון בית־הנזירים הפרנציסקני אשר בוואלאדולוד. כעבור ארבע שנים העביר דיאגו בנו את המת אל בית־הכניסה “סנטה מריה די לא קואיוואס” שאצל העיר סוויליה. לאחר מותו של דיאגו בקשה אלמנתו מאת הקיסר קרלוס החמישי להעביר את עצמותיו של האדמירל הראשון לאיספאניולה, כאשר היתה משאת נפשו מאז. והבקשה נתמלאה. בשנת 1673 החריב רעש־אדמה את הכנסיה אשר בסאן־דומינגו, ועצמות קולומבוס נתערבבו יחדיו עם עצמות שאר הקברים. בעמל רב חוברו שנית וחזרו ונקברו. וכאשר עבר האי בשנת 1745 לרשותה של צרפת צוה האדמירל הספרדי די־ארטיבאזל לפתוח את הקבר ולהעביר את השלד המסופק¹³ של המת אל הַדּוֹם של האבאנה.

כנראה לא יכול לבוא הקץ למלחמה אשר נלחם כריסטוף קולומבוס עם גורלו; כאילו גם בקברו עוד יצאה נפשו וכלתה אל אינדיה שלו, אל איספאניולה היקרה, על מנת לעמוד עוד גם שם – ואם אך בדמות שלד וצל – ולהתקומם נגד אותה המציאות המדומה של אמריקה זו, אשר באה להכחיש את חלומו הגדול על גן־העדן ועל ממלכתו של “החאן הגדול”.

כל מעשי תקפו וגדולתו אך שברי־חרס נפוצים הם. והנה נתחברו הנפוצות הללו, ומתוכן מתעלה פתאום רוח אנושית, הנושאת לנו ממרחקים ברכת אחים נאמנת.