הספר הזה תורגם בלי שום שנוי מההוצאה המקורית באידיש, שהופיעה בוורשה בשנת 1922. וכמו כך, לא נעשה בתרגומים הקודמים, הפולני והאנגלי, כל שנוי מהמקור.
מוקדש לרעיתי האהובה, לאה’לה
תקופת בראשית 🔗
(המקום – אבן השתיה; הזמן – הרגעים האחרונים למעשה־בראשית)
הנפשות:
אליהו – המלאך הטוב
ס"ם: – מלאכים רעים
לילית:
כרובי השלג: – מקהלה
שרפי־אש:
הקול האדיר
(המוסיקה מסמלת את התהו־ובוהו שלפני הבריאה, עם ההיוליות הפרועה שקדמה לבראשית, והאין־סדרים בטרם סדרים. והנה מנגינת ההתרקמות וההתחברות. נעימה לנעימה – והבריאה אט־אט מתלכדת, ועל אדני הצלילים הגלמיים־למחצה, קמים צרופי הרמוניה, ולבסוף נשמעת נעימת השלמות, נאדרת בכוח).
(מתגלים סלעי־מגור, ומסביב להם – ירוק־שבירוק, שזה אך נוצר; צמחים רעננים־שברעננים, והכל עוטה תום־בראשית. מעבר לסלעים נשמע קול שכשוך מים, וניכר שיבשה ומים זה אך הבדלו לגבולותיהם. המים רועשים אגב אחרית־שטפם אל חיק האוקינוס, אשר הוכן בשבילם. רוח־ראשון – ואינו מעיז לנשוב בחזקה; ברקים ורעמים – והברקים צנועים, והרעמים רועמים חרש. ולאט לאט הרוח חוגר עוז ומתחיל שורק בקול. מתגברים גם הברקים והרעמים, ולאחר רגעים מועטים הכל נרגע ומשתתק. זיו־הסגול העוטף כל אשר בחזיון בזוהר כהה ומעורפל, אט־אט מזדכך עד כדי שקיפות, ומתגלית כת של כרובים חוורים כשלג, ובינינם – אליהו. לעומתם – כת של שרפים, אדומים כאש, וביניהם – ס"ם ולילית. כל המלאכים שרים במקהלה).
קדוש, קדוש, קדוש,
ד' צבאות.
אשר לו השמש והוא עשהו,
ארץ, שמים וכוכבים – ויכוננם.
*
קדוש, קדוש, קדוש!
שלשו תהלתו יום־יום!
הללוהו בכל משמר,
זמרו לו ורוממוהו!…
*
הקול האדיר:
הסו, מלאכים!
שירתכם לטורח לי,
לא אוכל שאתה.
ירעם הים, גם הרוח בשריקתו,
ואתם, מלאכים – דומו!
ריקה רנתכם, ותשבחתכם – אולת:
קדוש־קדוש תזמרו – *
אתם המלאכים, היש זמרה אחרת בפיכם?
והלל אחר תדעו?
הוי, עבדי שירתכם,
וצמודים אלי מלה!
הוי, תשוקה תציק לבי, לב־יוצר!
שירי תהלה אשתוקק ואבה שמוע
מרצון אשר בחירה לו,
רצון אשר יוכל קוב כמו יוכל ברך!
מאשר כזה האזן שירה אביתי.
(אליהו יוצא מבין הכרובים, כורע אפים, כונס כנפיו הצחורות).
אליהו:
אל אדון, בורא!
ימי תתקע"ד דורות עולמות הרבה יצרת
יצור אותם ומיד – החרב,
דחה דחית אותם אל זרועות תהו ובוהו,
עד עלה במחשבתך – היוצר! –
זה עולם חדש, בחיל־קודש נולד.
האירו ברקיך, קולך ברעם,
ולראשונה דבריך הריע:
“טוב!” – – –
ויופע אשרך נהרה, אב־האושר!
אבל, אל אלהים!
ולא יהיה לך העולם לטורח.
לגועל, תלאה נשוא, כשירת־המלאכים?
(אליהו עומד מחריש).
הקול האדיר:
דבר, עבדי, כי שומע אנכי.
אליהו:
אל אדון! בראת שמש…
ואי לב אשר יכמה
אל זריחתו,
ועל שקיעתו יעגם? – – –
והנה עצים בראת,
ותברכם בכובד־פרי…
האם יש יד, תקטוף הפירות?
והאם יש עין, תשגח על נטע ושיח
כי יתחדשו בנצנים?…
וים הימים עשית…
ומי בחוזק־יד סערת משבריו יכניע?
כי עוד לא קנית, קונה־הכל,
את בחיר־יצוריך, אשר יאזין רזי צלילי תבל,
וגולם־עולמך בקדושה יחיה…
(אליהו עומד מחריש).
הקול האדיר:
אם יש עצה בפיך, אליהו,
דבר,
אליהו:
אל אדון! צור־נא יצור מן האדמה השחורה,
ורוח משמי־הטוהר בו תן,
ינוק יינק מאדמת־השחור
לשדה ימוץ אף ירדה בה – – –
כל אשר בארץ לפניו יכנע.
אדם, זה שם יקרא,
ורצון בוחר בתוכו.
ידע עשיה ושאיפה,
בנין, סתירה, אמונה, ספק – – –
משח את האדם מלך:
על יבשה וימים…
תן־לו דמות־צלמך, הבורא! –
ונשמה מתחת כסא־כבודך
לגויתו מעפר תלקח…
ויהי הוא משתית עולמך,
המחבר יחד ארץ ושמים,
ושירה חפשית לפניך יאמר,
זמרת בן־חרות, אותה אוית שמוע!…
כרובים:
(כונסים כנפיהם ברעש)
נעשה אדם בצלמנו.
יברא האדם
בדמות כבודו…
יעשה האדם!
הקול האדיר:
נעשה אדם בצלמנו!
בדמות הדרי
יוצר יצור חדש…
עפר מן האדמה – הגוף,
תכלת־שמים – הנשמה.
וזה שמו: אדם.
ויהי משוח מלך:
על יבשה וימים.
וירד בדגת־הים, בבהמה, בחיה ובעוף,
כלם יעבדוהו.
ועצים וירק־עשב – לו לאכלה, לזון ולכלכל. נעשה אדם בצלמנו. – – –
(ס"ם יוצא מבין השרפים, כונס כנפיו השחורות וכורע אפים)
ס"ם:
בורא כביר ואדיר!
כי יצרת יום בהיר וממשלתו,
אף יצרת ליל־השחור,
וגם לו חלקת ממשלה…
הן דבר צחור־הכנפים, אליהו,
לפני כסא־כבודך,
לכן גם דברי סמאל
לפניך ישמעו. – – –
(עומד מחריש)
הקול האדיר:
דבר, סמאל.
שרפים: (כונסים כנפיהם ברעש).
מה אנוש כי תזכרנו ובן־אדם כי תפקדנו?
ס"ם:
מה אנוש כי תזכרנו
מה־חפץ לך בשירת־האדם?
וכל עולמך מלא שירה!…
ירנן לפניך הר וגאי,
תרנן צפרדע ביאור,
ירנן עוף על ענף,
תרנן תולעת מחור־עפר,
וראם ירנן שבחך, אלהים!
גם צמחים שירה יאמרו,
כי הנה רוח קלה עוברת יער ושדה –
יכופפו עצים ראשם, שבלים תשתחווינה,
יכנעו, אף יזמרו גדולתך…
כל אשר יחיה ויפרה,
כל יוריק וינץ,
אף כל אשר ינוח וידום,
יהלל וישבח את שם־כבודך…
אליהו
אך בחירה אין למו…
מרותקים בכבלי גזרה,
כמלאכים דמו…
ובוראנו יתאו שמוע
רנת יצור חפשי,
זמרת־הלל מרצון ובחירה,
שירת־האדם…
ס"ם: (צוחק צחוק זדון)
האדם? – – –
אך יהיה לאדם רצון כלו שלו,
ולא נדבה לו מיד הבורא,
הן־אז יסק רוחו רק למרומים,
אלי “מה־למעלה”…
בגבהי־שחקים יתע,
ואל כסא־הכבוד ישלח ידו…
אליהו:
שגית, סמאל!
שאיפת־האדם הנעלה, חקרו ודרשו,
הם הם יולידו חוטי־זהב רקמה,
תארוגת לאל עליון, ישזורו אף ייצרו
התוכן והפשר אשר לעולם־הפאר, –
יתנו בו רוח־חיים,
ולחיים יעוררוהו…
(לילית יוצאת מבין השרפים, כונסת כנפיה השחורות, מתיצבת על יד ס"ם
וכורעת אפים).
לילית:
אל אדון, בורא!
אל תברא את האדם!
את עולמך ישחת…
הקול האדיר:
גם את לילית?
לילית:
האדם, כמו כל יצורי־ארץ,
שנים יהיה, זכר ונקבה,
איש ואשה – – –
הה, מה אסון תביא האשה, אשת האדם…
מה צער ומה יגון…
בני־האדם איש את אחיו ברגל ירמוסו,
על צואר יאבקו, בגלל האשה,
ומלאה הארץ מלחמה;
היה תהיה האשה לאליל בעיני האיש,
ובעיניה בת־צחוק שמימית יבקש,
לפניה יכרע ברך,
ולא לפניך, האל.
אליהו:
שגתה לילית.
הן האשה, אשת־האדם,
תארוג חיי־אנוש נצח על אדמות,
באצבעות ענוגות תשזור
את חוט הפז של דורות־עולם.
ובלב־האשה – מעין חי, נובע ולא יכזב
ישובב נפש תבל…
אהבה!…
אהבה לגבר בעלה,
אהבה לילד, פרי בטנה.
אהבת־עולם.
אדון־העולם! בגן־יצירתך
נאוה בפרחים תהיה האשה…
ריחה כעדן, גן־אלהים,
וקלו ככנפי־כרובים צעדיה.
חן זיוה יאצל תפארת לארץ, פנות־חיים קודרות יאיר,
ובכל אשר תלך, תטע
מדות טובות: טוהר ואומן.
לילית:
טוהר? – אומן? –
אלה לאשה רק באם מלאך תהיה
ללא רצון, ללא בחירה.
אליהו:
לא… ככה תהיה אשת־אדם
אשר רצון לה ובחירה לה.
ס"ם:
האל הבורא!
אם יברא אדם
בעל רצון ובעל בחירה,
כי־אז ישאף להשביע
אך את יצרי גופו, גוף האדמה
ולא את רוחו, רוח השמים.
כי את רוחו ימכור עבד לבשרו,
וזעף ורגז האדם עליך
וקללה תרחף על פיו,
אלת־נאצה – – –
אליהו:
אל אדון! רגשות הומות הלא יצרת,
אהבה, שנאה, חדוה וצער…
ראה, אלהים, תועים אלה גלמודים ויתומים,
נעים ונדים הם בחלל־עולמך,
משוטטים ללא חפץ, ללא מטרה…
הבורא!
לא אצל כרובים, לא אצל שרפים,
ימצאו הרגשות קן להם,
כי אם בלב־האדם הסוער:
אחד טובים ואחד רעים,
נשא ישא אותם האדם בלבו;
המה יניעוהו־ידחפוהו,
ומהם – תקון עולמך…
ס"ם:
אל אדון! האדם, בשאיפתו
אל “מה למעלה”, ימרה את מצות פיך,
ידו אל עץ־הדעת יגע,
ומות על עולמך ימיט!
אליהו:
החיים ינצחו את המות!…
ס ”ם:
דורות יחיו, דורות ימותו,
דורות יתחדשו, יולדו,
ותהלת־יה זמן כביר לא תשמע,
ויחר אף האלהים,
ויכחיד את עולמו…
אליהו:
אל אדון, בורא! באין־סוף אתה,
ואין קצה לרצונך,
אל ארך־אפים!
לו התקוה לקראת שירת האדם
לעורף הדורות תדבק.
דורות יחיו, דורות ימותו,
דורות יתחדשו, יולדו,
ובוא יבוא היום המעוטר, יום־האורה,
עת שירת האדם החפשי
תהודד מלוא עולם – – –
ס"ם:
האדם?…
מה אנוש כי תזכרנו?
לילית:
האדם?…
מה בן־אדם כי תפקדנו?
אליהו:
רק האדם! נעשה אדם בצלמנו!…
(נשמעת שריקת־רוח. רעם וברק לרגעים מספר; והנה הקול האדיר נשמע, והכל הס מפניו).
הקול האדיר:
הקשיבו, כל ברואי!
האזינו דברי!
יברא האדם,
ולו רצון חפשי,
ולו בחירה חפשית.
ואתה, אליהו, הלוך ולמדת אותו
את הדרך הישר, ילך בה.
סמאל ולילית, תלכו אתם
ומלאכתכם – פתה אותו לרעה! – – –
לכו!– – –
(ברקים ורעמים בעוז. המוסיקה מסמלת את אחרוני צרופי בראשית. אליהו, ס"ם ולילית כורעים אפים, פורשים כנפיהם. הכרובים והשרפים יחד במקהלה יפצחו רנה: “נעשה אדם”. הבמה מחשיכה כדי רגע, ומתגלה תמונה אילמת:
גן העדן, ומאחורי עץ עבות, נראים אדם וחוה).
(המסך נופל)
תקופת המדבר 🔗
(המקום – במדבר; והזמן – כשלושים וחמש שנה לאחר יציאת־מצרים).
הנפשות:
אליצור בן שדאור: – נשיא שבט ראובן
זמרי בן סלוא (ס"ם): – נשיא בית אב לשמעוני
כזבי (לילית): – נסיכת מדין
פנחס בן אלעזר (אליהו): – כהן גדול
אלדד: מידד: – נביאים צעירים
עמינדב: – זקן משבט יהודה
בני־ישראל ובנות־מדין.
(המדבר – ים של חול מלוהט שמש; משמאל הבמה –אהלי רוכלים, ומרכלתם – נאדות־יין ואריגים שונים. על יד כל אהל עומדת בת־מדין צעירה, מקושטת לתאווה. מימין – אהלי ישראל. ובאמצע, בראש גבעה קטנה, עומדים אלדד ומידד).
מידד:
אמור, מה מחשבתך, אחי אלדד?
האם קשור נקשרו שרעפיך
בחמה הברה, היפה?
או האם תביט בהתפתל
העבעבים הלבנים במרחקי־תכלת?…
אמור, מה מחשבתך, אחי אלדד?
אלדד:
בתורה הגיגי, אחי מידד.
כי כשמש על פני עם ישראל
את קרני מצוותיה תפרוש…
אך מעט פחות מארבעים שנה
אנו נודדים דרך המדבר,
צועדים אל ארץ־הקודש.
אל ערש אבותינו.
רגלנו לא בצקה
ושמלתנו לא בלתה…
מן משמים –
מים מסלע –
ועוד רבים הדברים בפי, אחי מידד,
אך הנה, הכהן הגדול פנחס מתקרב,
וטוב לנו כי לדבריו נקשיב.
פנחס:
שלום לכם, נביאי יה! –
(מברך אותם)
על סף הארץ הקדושה,
ועם תורת־אלהים ביד,
עומד העם ומפי משה שומע
את מצוות־האלהים אשר צוה את מלך־היצורים,
את האדם: – –
“לא תגנוב”, “לא תרצח”,
“לא תחמוד”, “לא יהיו לך אלהים אחרים”;
והעם כלו מקשיב,
ועיניו באור־שחק קורנות,
ואת בוראו יקדש…
ולבב הבורא ישמח
על האדם אשר יצר,
בצלם אלהים,
בדמות כבודו,
ויפקד בידו כל ברואי עולם.
אלהינו ישבע נחת!…
(אליצור בא משמאל, ובידו צפחת יין)
אליצור:
שלום לך, פנחס, בנו אלעזר!
ואתם בני־נביאים לד', שלום לכם!
פנחס:
אמור, מאין תבוא, בן שדאור?
ומאין היין אשר בצפחת?
הגד לי, אליצור, נשיא לשבט ראובן!
אליצור:
(מורה שמאלה)
הנה, משם אני בא.
אלדד:
מאהלי מדין? משם אתה בא?
מידד:
ספר, אמור!
אליצור:
כשמוע עם מדין את דבר בואנו,
ויקחו ויביאו ממיטב יינם, דלי וחבית לרוב
ואריגים ורקמות, מאשר שזרו ידיהם,
לכבודנו.
היין ישובב רוחנו וצמאוננו ירוה,
והארג בשרנו יכסה…
אלדד:
ברוך, האלהים, ברוך שמו!
גם המדינים אליו מתקרבים,
כי במדת אברהם, הכנסת־אורחים, דבקו.
מידד:
ברוך האלהים, ברוך שמו!
פנחס:
האם יחלקו המדינים יין וארג לכל דורש?
אליצור:
לא יחלקו כי אם ימכרו, –
אך יש להתחכם ולדעת
אי לבחור מקנת יין וארג.
הזקנות עם מדין –
אצלן הכל ביוקר כפלים.
אך אצל הצעירות, היפות —
אצלן הכל בזול, בחצי־חנם.
והכל קונים אצל הצעירות,
אצל בנות־מדין, נאוות בחמדה, –
ככוכבים עיניהן נוצצות,
ועולה על כלן לזוהר כזבי היפה,
בת מלך מדין.
ומדיניות יפהפיות משכו את העם אחר בעל־פעור,
ויקוד העם לאליל וישתחו…
פנחס:
אהה, אלהים, מה שמעו אזני
נשיאי ישראל,
ותשוקתם אל נכריות?
העם – וימר כבודו בבעל פעור?
הה הוה והה מכשול!…
מה לך ולדרך חטאים?
ואתה, אליצור, אתה, בני!
אליצור:
בעצת זמרי – נשיא בית אב לשמעוני.
פנחס:
זמרי?…
אליצור:
הן מחצית מחנה ישראל שם הוא…
עם בנות מדין יין ישתו,
ולפני בעל פעור ברך יכרעו,
וזמרי עומד שם לפני כלם, וילמדם
כי שוא תורת משה…
מפועמי רוח יעמודו, יקשיבו דבריו
יין ישתו ויקשיבו…
ואחת מן הנאוות בבנות מדין
עם נאד יין אלי קרבה – –
ותהי התבערה כאש בעצמותי…
וישלחני זמרי לשוב המחנה
להביא את כל בני שבטי,
מטה ראשון למטות ישראל, בני שבט ראובן,
אל בנות מדין היפות ואל היין…
(פונה ללכת)
פנחס:
האומלל, לאן?
אלדד:
מפתה הוא!
מידד:
מכשיל!
פנחס:
לא מפתה ולא מכשיל, –
נתפתה אליצור ונכשל…
בן סלוא שלחהו, זה זמרי,
להביא את שבטו אליו…
היתה תפארת בנות מדין למו רשת בידן,
להסית ולהדיח את עם ישראל…
(נושא כפיו רום).
שמים, רחמיכם עלינו!
מלאכים טובים, עצרו בחרון אף שדי,
בל יערף כבזק
להחזיר את העולם לתהו ובהו…
הכרובים, אוצו. פרשו כנפים לבנות,
כסו, חפו על חטאות הארץ!…
כי נורא זעם אלהים
על האדם, מוכתר ביצוריו!…
(מהרהר)
אליצור, אלדד, מידד, בואו!
חיש נמצא נא את משה
כל עוד לא נשרף העם כלו
בתבערת חטאת מדין!
אליצור:
אלדד: הולכים אנחנו!
מידד:
(כולם הולכים ויוצאים ימינה).
(רגע עומדת הבמה ריקה. משמאל מגיע קול רעש וזמרה, קול מצלתים וחלילים, ההולך ומתקרב. והנה מחנה עצום, בני ישראל שכורים למחצה. חמושי חניתות, נמשכים אחר בנות מדין צעירות וחמודות, הנושאות כדי יין ונאדות יין: הן מזמרות, ועוגבות על הגברים):
מקהלת בנות מדין:
עוד נאד ועוד נאד, גבור הלום!
שתה, צעיר עיף, בחור בודד!
מיד אהובתך, עד דמיך ישושום,
שתה –ואל אהלה תט.
מעפאים רעננים רפידת ברוש,
רך יצועך, וגם חלק.
דבלת תמרים, תאנת דבש,
תשביע רעבונך ולחכך תמתק.
אל שנה, דאגה וצער –
עוד נאד! לא הרבית שתו.
לאהבה בלבך פתוח שער –
בחיקי תכבה אשך זו!
(הנשים מעוררות חמדת הגברים בתנועות משובה. הגברים מחבקים אותן. מהם שותים בחשק רב. והנה, זמרי וכזבי באים. הכל משתתקים. ניכר שהכל הוגים להם רוב כבוד).
זמרי:
חה, חה, חה! צחוק הוא, ויהי לצחוק.
במדבר הוליכנו משה
ארבעים שנה כמעט!
ארבעים שנה – מחצית חיי אנוש,
אבדו לנו בחול המדבר הלוהט,
כי רדוף רדפנו אחר צל…
אחר אי ארץ, כנען שמה…
ותורת משה – חה, חה, חה!…
לא תאכל ולא תשתה,
לא תעשה כל אשר לבך חפץ,
סוף דבר: “לא תחמוד!”
מנעולים ישית האדם
על הלב היוקד בתאותו
עדי יתפקע!
כי כן פקד אלהי משה…
חה, חה, חה! – – –
כזבי:
ובמדין החפשית הכל מאושרים…
בעל פעור, אל לנו עז, כה יאמר:
האדם, כלך שלך!…
מותר לך לאכול, מותר לך לשתות, כל אשר תחשק
ולעשות כל אשר לבך חפץ – – –
זמרי:
הוי, כזבי, הנאוה בבנות מדין!
מעתה אנחנו מנתקים מעלינו כל כבלי העבר!
מת האתמול,
שקע עם שקוע השמש!…
ומה מחר כי נקוה לו?
הן מחר יתכן אשר אל קנוא ונוקם
בשרנו למכתות ידוש ויכתת…
מבול ישלח, אש משמים – – –
רק זה הרגע אדיר הוא
ממנו נהנה, בו עונג לנו
מחיי חופש, חיי הפקר,
כי הכל מותר, הכל הפקר,
חה, חה, חה! – – –
(אליצור, כולו נסער, בא מימין).
אליצור:
הוי זמרי!
זמרי:
מה קרה?
אנה יתע מבטך?
אליצור:
פנחס, הכהן הגדול –
אכן נודעו לו מעשיך
ואל משה רץ – – –
זמרי:
הגד, אליצור, מה מעשה משה כעת? – – –
אליצור:
בכה יבכה משה מצער ורוגז;
עומד הוא בתפלה לפני אל:
רחמים יבקש על עם ישראל…
(סופק כפים)
זמרי:
הוי אליצור, לאשה נהיית?…
אנא הגידה, האם פיק ברכים לך
מחרון אף אלהי משה?
הוי גבורים! ואתן, הנאוות!
תנו יין לאליצור, ויחזק היין פי כמה
למען יתעורר לשמוח! –
(כזבי מגישה יין לאליצור).
כזבי:
שתה! ועם היין בגביע
יעלם פחדך…
אליצור:
לא! לא אשתה! –
תבולנה שפתי
אם תגענה בנטף יין!
הן משה עומד ומתפלל לפני ד' – – –
פנחס בוער באש נקמות – – –
לא, לא אשתה!…
כזבי:
(דוחפת הגביע אלי פיו)
שתה, גבור עיף, שתה!
אליצור:
לא, לא אשתה מיין החטאה!
זמרי:
אל דאגה, כזבי. אליצור עוד ישמח בשמחות.
(אל העם)
הוי, אתם, גדולים בגבורים!
נקומה ונרקד את מחול הששון אשר לבעל פעור!
(חלילאים מבין העם מתיצבים הצדה, מנגנים מנגינת מחול. הכל מרקדים. בת מדין צעירה נתלית על אליצור להכניסו במחול; הוא ממאן, מתחמק מידה ונס. לאט לאט והמחול נהפך למחול עועים: רוקדים ומתנשקים, ורוקדים עוד. המנגינה הולכת הלוך ומהר, הלוך וסעור. פתאום באים בריצה עמינדב, ואלדד ומידד עמו).
עמינדב:
חדלו, הגבורים!
(הכל עומדים מרקד).
לא טובה בפי הבשורה.
פרצה מגפה במחנה!…
העם גווע,
אכן, לא מזקנה יגוע העם,
צעירים רעננים נפול יפולו.
קצף לבן על שפתותיהם
ועיניהם נעצמות לעד…
(הכל מורידים ראשם).
אלדד:
העם בהמוניו כלה ואובד,
כי הכעיסו את האלהים!
מידד:
אל קנא ונוקם הוא אלהינו!..
(עצב יורד על הכל).
עמינדב:
עשרים אלף גופות צעירים, קומתם כתמר,
שוכבים פגרים מתים, שם בחולות…
(פורץ בבכי, פה ושם אנשים מוחים דמעתם בכפם).
זמרי:
החיים אנחנו?
והאם יך עוד הולם לבנו?
האם ירעש הדם מתאוה?
והאם ילהט כלהט הברזל בהאדימו? – – –
הוי, גבורים, עד הרף עין אחרון,
בואו, נחיה, נחיה!
ויקצוף גביע היין!…
וירוקד עם בנות מדין,
וירונן ויתרועע בקול שמחה
עד יבקעו שחקים!
ואם יבוא המות,
וימצא אותנו בעודנו בחיים…
(נכנס פנחס. תנודה בעם).
פנחס:
אנא אלהים, בעד עוון האחד,
אל תכלה את עולמך כלו!
זמרי:
הוי, פנחס! – מתעתע!
מתעים אתם את העם, אתה ומשה!…
(מולך את כזבי ומעמידה בקרבת פנחס).
פתי זקן: רואה אתה, מה יפה כזבי?
תלתליה רקמת קרני שמש…
ים של תכלת – עיניה…
וריחה כיין העז,
המשכר ומרדים…
(פנחס נרתע בגועל נפש. פונה אל העם).
פנחס:
הלא הוציא אתכם ד' ממצרים,
ומבית עבדים פדה אתכם!…
העם:
אמת! –
פנחס:
ועל ים סוף ראיתם את יד שדי?
העם:
כן, ראינו!
פנחס:
על מה, איפוא, עזבתם אותו,
וכבודו בבעל פעור המרתם?
(העם מורידים ראשם, ממלמלים חרש).
פנחס:
חרה אף ד' בכם!
מות תמותו כלכם,
אם במרדכם תעמודו
(העם ממלמלים חרש).
אחד העם:
הן זה זמרי!…
השני:
זמרי לעוון הסיתנו!…
השלישי:
אשמת זמרי היא!…
פנחס:
מותה, איפוא, זמרי!
ותמותי גם את כזבי!
(דוקר את זמרי ואת כזבי; פונה אל העם).
ואתה האדם, מלך כל הברואים! – – –
(המסך נופל)
תקופת הכרמל 🔗
(המקום – על הר הכרמל, והזמן – בימי אחאב ואיזבל)
הנפשות:
אליהו הנביא (אליהו): נביא ד'
אחאב (ס"ם): מלך יהודה
איזבל (לילית): מלכת יהודה
עובדיהו: שר החצר
נמשי: שר המשקים
שושנה:
צדקיהו:
אליפלט: נביאי הבעל
חלקיהו:
סילון:
קדשה א': קדשה ב': משרתות לפני עשתורת. קדשה ג': קדשה ד':
(העם, כהנים לבעל ולעשתורת, נוגנים ונוגנות).
(נוף הר־הכרמל ובעומק הנוף, בראש ההר צומח יער ארזים שגיא. מימין –מזבח ישראלי הרוס; משמאל – מזבח הבעל ועל ידו פסל עשתורת. מסביב לעשתורת יושבות ארבע קדשות, ומעבר להן שמאלה – אוהל מלכים, גולת זהב מכתירתו, ודגל המלכות מתנוסס מעליו. בסמוך לקדשות, ולמטה מהן, יושבים – על כרי משי – אחאב, איזבל, נמשי, ארבעת נביאי הבעל, כהנים, נוגנים ונוגנות. מימין יושב העם – כולם גביעי יין בידיהם – והם מקשיבים לזמרת הקדשות).
מקהלת קדשות:
צלילי כנור — קולי בשיר,
לובן בשרי כלובן השן.
הגבר! כל חפצך בי תתיר, —
מכל אשה אני שגל חן.
כל אבר בי – תרועת מזמור
תאמי תפוחים – הם שדי.
תוסס דמי, ומשי העור – –
הגבר! אכלני כלהב חי.
גמול אהבה אך לך, אך לך
עשתורת, אלת חמדת היש! –
וממך קרבני לא אחסך:
יהב אתנן מליל האש…
קדשה א':
תמול אהובי שי נתן לי,
עזים שתים שמנות:
הנה הן להקריב קרבן.
קדשה ב':
פנינים לי ידידי
בין נשיקה לנשיקה על צואר העניד:
מנחה לעשתורת אתנן.
(משליכה הפנינים לפני עשתורת)
קדשה ג':
ואני חשוקי איש אופיר הוא:
שני סלעי זהב על יצועי הניח:
לפני עשתורת אקריבן לרצון.
(זורקת המטבעות לפני עשתורת)
קדשה ד':
ואני חומדי – אכר מהר אפרים,
ויביא מסלתו ומשמנו:
אלה מתנה יהיו ממני לכהנים.
(מראה באצבעה על הכהנים)
אחאב:
(מברך אותן)
ברוכות אתן לבעל ולעשתורת,
אחיות מאושרות,
אשר יפיכן קודש לעבודת האלים.
(העם מרכינים ראשם בפני הקדשות)
עובדיהו:
(מגיע מימין)
מלך עז!
כל השבילים חקרנו,
ועקבותיו בל נודעו!…
על המגדלים העמדנו צופים,
ואיש לא ראה ולא הרגיש
אשר בא אליהו, ירא האלהים!…
אחאב:
(זועם)
עובדיהו! אמור, איכה תעיז
לכנותו ירא האלהים?
כוזב אליהו,
בוגד לעמו…
לפני ימים מספר, כה אמר לי:
על הר הכרמל אספה לי
את נביאי הבעל,
ולעיני כל העם, ולעיניך
אמת שדי אגלה…
ועתה ראה, עובדיהו!
כעלה סתו נובל
הרותת למו רוח קל בנשבו,
כן חיל אחז את אליהו ורתת
בפני הבעל, ולא יעיז
להצעיד כף רגלו הנה…
איזבל:
(במשוש נקם)
את מזבח שדי
נתצתי עד היסוד…
אבניו על פני הר הכרמל זריתי,
ואת נביאי יה הרגתי לפי חרב.
אחאב:
נמשי, מזוג הגביע ויתמלא!
תעוז תרועת שמחתנו!… חה, חה!…
צק היין, ואל מחפשי בדרכים
תשית צעדך, וכן תצוה אותם בשמי:
"שובו! אל חפש עוד,
כי לא יבוא הבוגד…"
אך הצופים מעל מגדלים
בל יעזבו משמרתם…
נמשי:
כאשר דברת, אדוני ומלכי,
כן יעשה עבדך.
(מוזג הגביעים, ויוצא ימינה).
איזבל:
שתו יין ושוש משוש!
גדול וכביר הרגע הזה!…
אם שרעפים יהרהרו וחומד הלב,
ותתורו אחרי עיניכם!
אחרי שרירותך תלך האדם!
ומה מחר יגיע – אל תחקור!
כי אשר יהיה – עדיין לא נולד…
ואשר היה – מת מכבר!..
חה, חה, חה!
אחאב:
השמעתם, גדולי הנביאים,
את דברי איזבל מלכתכם?
צדקיהו:
(איש בא בשנים, ראש שיבה לו וגבות עין כבדות ולבנות)
מלכתנו איזבל
היא מלכת החכמה!
הכל:
הידד! הידד!
חלקיהו:
(גבה קומה ורזה, מתנודד מדי דברו, לוטש עיניים כלפי הבעל)
דברי מלכתנו איזבל
קדושים כמו קדוש רצון הבעל…
הכל:
הידד! הידד!
אחאב:
ואליפלט הטוב מה בפיו?
אליפלט:
(קצר קומה, שמן, ועיניו עיני חית טרף)
חה, חה, ממעדנים טובים ומיין עז,
נחת גם לגוף וגם לנשמה…
הכל:
הידד! הידד!
אחאב:
וסלון הזקן מה אומר?
סלון:
(ישיש מצומק, קמוט פנים ומשולהבות עיניו הקטנות)
סלון זקן אף שב…
לשעבר, בהיות סלון צעיר,
חמד השתובב והתהולל…
והנה שלהבת חייו דעכה כמעט,
מכבר דעכה ותהבהב בעמעומה
גחלת סלון, בה פחם…
ואולם יש אשר שעות צעירות
תפולנה בחלקו של סלון הזקן,
גם עתה.
כרוח תשובנה בנחלתו ותשוב תאדם…
ואפר הזוקן תזרינה
לארבע רוחות העולם…
(נגש אל שושנה, מחבק אותה).
הוי, שושנת חמדה,
היפה בפרחי עמק השרון…
שירי לנו מפאר שיריך, ולוא תהי זמרתך
מחצית תפארת דמות פניך
העגולה כתפוח וכמוהו צבעונית,
וריחה כיין לבנון.
הכל:
הידד! הידד!
איזבל:
זמרי, שושנה. זמרי, ילדתי!
שושנה:
(מחווה קידה ומזמרת)
בני אנוש, אמרו לי נא:
כסופי עד אן יגבורו?
אל דודי נפשי הומה –
השבעתיכם, לי אמורו,
האין איש פגשו בשביל הלום
או בכר רחב ידים?
נהם לביא אשמע – אחלום:
זה דודי חמוד חמודים.
שמשות יוקדות — עיניו השתים,
וכתהום העומק והשחור!
גלילי שן לבן הידים!
וריח אפו כריח המור.
אחאב:
הידד!
הכל:
הידד! הידד!
נמשי:
(בא מימין)
מפסגת ההר, הצופה
צפה אחד הולך ובא…
אדרת שער לו
ואזור עור למתניו.
וכבר קרוב הוא.
אחאב:
(נרתע)
אליהו!…
רק אליהו אדרתו שעירה
ואזור עור למתניו.
עובדיהו:
אליהו בא, נביא האלהים בא…
אחאב ואיזבל — אין פחדם עליו…
(לחישה ומלמול בקרב העם: “אליהו בא”! – “בא נביא האלהים!”… אליהו
בא מימין; הוא מרגיש ברטט אשר עבר את העם).
אליהו:
על מה נסערתם סער בבואי?
כצאן לפני סופה נבהלתם…
הן שמוע תשמעו את קול שדי? – – –
העם:
(ממלמל)
אליהו בא!…
ראו! נביא האלהים בא!…
אליהו:
– “אליהו נביא האלהים”?
שפתותיכם, עבדי הבעל?
שפתי מי תשמענה זאת?…
(רועם)
עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעפים?
אם ד' האלהים – לכו אחריו,
ואם הבעל – לכו אחריו!
העם:
(שותקים, ראשיהם מורדים, ממלמלים בעמעום)
אליהו:
שמעוני, בני יעקב!
את כל נביאי ד'
מגרה איזבל לפי חרב.
ואני לבדי נותרתי נביא לד'.
אני לבדי – ונביאי הבעל המוני איש,
יובאו שנים פרים: —
ישחטו נביאי הבעל את האחד,
ישימוהו על עצי המזבח
ואש לא ישימו.
ואני אעשה את הפר השני,
ואש לא אשים על עצי המזבח אשר לד',
רק אקרא בשם ד' אלהי,
ויקראו הם בשם הבעל, ידמוהו אל!
והיה, האלהים אשר יענה באש, הוא האלהים!
הכל:
האלהים אשר יענה באש,
הוא האלהים!
אחאב:
עובדיהו, מסור צו דברי:
יוקחו שנים פרים
כדבר אליהו.
עובדיהו:
כאשר דברת, אדוני ומלכי,
כן יעשה עבדך.
(יוצא שמאלה)
אליהו:
נביאי הבעל, אתם הרבים,
על כן בחרו לכם ראשונה את הפר האחד.
חלקיהו, נביא שקר!
גש, בחר לך קרבנך!
חלקיהו:
טוב, הנה אבחר לי המשובח בשני הפרים לקרבן.
יישר הדבר בעיני הבעל,
ויענה לי באש.
איזבל:
לך, ידידי.
(חלקיהו ואליהו יוצאים שמאלה. צדקיהו נגש אל המזבח)
צדקיהו:
הביאו העצים!
(אליפלט מתכופף באחת הפנות, מביא משם עצים, ואגב כך הוא גונח)
אליפלט:
אחי צדקיהו! שמעת דברי החוצפה?
צדקיהו:
הבעל ישלם לו כגמולו!
סלון:
חי, חי, חי! אך זה יהיה חג!
מתנות יעניק לנו אחאב לרוב,
זהב ואבני חן – כיד המלך…
ואליהו עז הפנים –
את חייו יאבד כיום הזה.
אליפלט:
מאכלתי נכספת ועורגת,
זה זמן רב לא טפטפה מדם נביאים.
אך יראה הבעל באש,
אקשור את אליהו, כפות היטב, – – –
ואז, מאכלתי, התנוצצי הבריקי!
אדום כברזל לוהט יהיה ברק פלדך,
אשקך דם לרויה.
סלון:
לא, אחי אליפלט! אחרי הקשרו,
יושלך לרגלי איזבל…
המלכה לבדה תחליט
מאכלת מי ראשונה תפלח חזהו.
צדקיהו:
ולי תקום אדרתו השעירה
ואזור העור אשר לו!…
(נכנס חלקיהו בלוית אליהו, עובדיהו ומספר כהנים: הללו נושאים בתרי שור גדולים, והם שמם אותם על גבי המזבח).
חלקיהו:
בשמך, בעל עז!
אליהו:
אך אש אל תשימו!
צדקיהו:
התיצבו הכן, נביאים!
חלקיהו יתפלל אל הבעל הרם ונשא.
(הכל מתיצבים מסביב למזבח, ראשיהם מורדים. נשמעות נעימות שקטות וקלושות, והן הולכות הלוך וגבור, הלוך וסעור).
חלקיהו:
הבעל! אל שמש כביר,
שמע תפלתנו.
אתה, המדליק השמש
יום יום במזרח ברוח אפך;
אף תכבה אותה במערב, בחיק תהום.
אתה המשלהב שחק
שלח קרן שמש אחת לוהטת,
שלח והורד אשך! – – –
בעל עז, שמע תפלתנו, ויאלם המנאץ.
הכל:
בעל עז, שמע תפלתנו.
שלח והורד אשך!…
(אחאב, איזבל, הנביאים והעם כלו, משתחוים וכורעים)
אליהו:
קראו בקול גדול אל הבעל!
הן אלהים הוא!
אולי שיח ושיג לו?
הס… אדמה, אשמע קול נחרתו!…
אין זה כי אם ישן הוא… עוררוהו!
(צוחק)
חלקיהו:
"הבעל שיח לו, שיג לו״…
“הבעל נוחר”, “הבעל ישן”…
ככה הוא לועג ומנאץ – וצר לי
שעוד לא נענש…
שלשונו בחכו
כעץ לא קרשה,
שידיו לא יבשו,
ושפתיו לא נבלו…
(בוכה)
הבעל! הן תראה עוזך!
עננו באש!…
אליהו:
חלקיהו, נביא שקר!
קרא עוד, הגבר קולך: “אש, אש!”
בקול גדול, בקול חזק קראו לו!…
והן הבעל קולכם לא ישמע
אולי נאטמה אזנהו?…
נביאי הבעל:
לעוג ילעג!
אחאב:
(בחרי אף)
עדן אין קול ואין עונה?
חלקיהו:
אין קרבן ויקר מאתנו…
ננסה תרופה אחרונה.
בחרבות נגודד בשרנו,
כמשפטנו בעתות מצוקה רבה,
וישפך דם בשרנו
קרבן לבעל…
(שולף חרבו מחגורתו, דוקר ברגליו. הכל עושים כמעשהו. הדם נשפך).
חלקיהו:
בשרנו בדמנו נמשח,
ובתפלה — פינו:
הוי, הבעל! אש נוזלת באבריך,
הן תוכל היא שרוף הקרבן…
הה, הבט וראה דמנו,
ועננו נא באש!…
נביאי הבעל:
הה, הבט וראה דמנו,
ועננו נא באש!…
(הם נותנים יד זה לזה, מרקדים מסביב למזבח, צולעים ברגליהם הפצועות. עד מהרה הם מתיגעים ועומדים דום. נעימות המוסיקה הולכות ונחלשות, ולבסוף הן משתתקות).
אליהו:
מי אשר נצוץ אמת אחרון,
עוד לא כבה בלבו;
מי אשר ידרוש ויכיר
אלהי האמת, בורא העולם,
יקרב אלי!…
(עובדיהו ועוד מעטים נגשים ומייצבים על ידו)
אליהו:
שתים עשרה אבנים הגישו,
כמספר שבטי יעקב….
עובדיהו:
אחים, עזרו בשם שדי!
(הם אוספים שתים עשרה אבנים, ומביאים אותן אל אליהו; הוא מסדרם על גבי מזבח ד' ההרוס).
אליהו:
אלהי ישראל, גדל עלילה! בשמך הקדוש
הנני מביא קרבני.
(אל עובדיה והשאר)
ואתם אחים נאמני אל,
ארבעה כדים הביאו, מלאי מים…
(אליהו ועובדיהו יוצאים שמאלה)
חלקיהו:
מים?
מים הוא מצוה להביא? –
צדקיהו:
התל יהתל בנו אליהו…
סלון:
ובנפשו את ההתול ישלם!…
אליפלט:
אנכי אהיה ראשון לכפתהו,
כפות אותו כעגל…
איזבל:
גם עדיו יגיע הגורל,
הגורל המר של כל אחיו…
ואתם נביאי הבעל! השחיזו סכינים!
כי בטרם תזהיב קרן שמש אחרונה
את ראשי הארזים –
ילוקו הכלבים את דם אליהו…
צדקיהו:
לי יקומו ירושה אדרתו ואזורו…
אחאב:
בושש לבוא אליהו… מתמהמה לו שם…
האם לא ברח?…
אליפלט:
אנכי ראשון ארדוף אחריו,
וערפו יאדם מלהב חרבי…
(אליהו נכנס בחגיגיות עם עובדיהו והאחרים. המשרתים נושאים בתרי פר עם חבילות עצים, ושמים על המזבח ואת ארבעת כדי המים מעמידים על יד המזבח).
אליהו:
ראו, אש לא שמתי,
הראיתם נביאי הבעל?
נביאי הבעל:
ראינו!
אליהו:
שפכו מים מן הכדים אל המזבח! –
(עושים כן)
עובדיהו:
שפוך מים.
אליהו:
הביאו לי עוד ארבעת כדי מים,
והרק אותם על המזבח
(עושים כן)
סלון:
האם מים יבערו?
והאם יבשל איש סירו בשלג?
חה, חה! – – –
אליהו:
בשלישית הביאו כדי מים,
והרק אותם על המזבח!
(עושים כן)
חלקיהו:
בשלישית מים?
סלון:
חה! חה, חה!
עננים על הארץ צעד יצעדו,
ובמחרשה שמים יחרושו…
חה, חה! חה, חה! – – –
ואם יצמא אליהו, ישתה אש…
ומנחירי אפו עשן ממים יעלה…
חה, חה! חה, חה!…
אחאב:
הידד, סלון!…
נביאי הבעל:
הידד, סלון!…
(הם צוחקים)
אליהו:
אל צחוק, כוזבים!
לא תעצרו כח להוריד אש,
כי אין אמונת אומן בלבכם!…
הלא בשפתותיכם תשקרו!…
וכאשר תגודדו בשרכם בחרבות –
אך משנה שקר תשקרו.
רק אמונת אומן – היא תוריד האש!…
אחאב:
(ואנשיו עונים בצחוק)
חה! חה! חה!
חה! חה! חה!
עובדיהו:
(מורה באצבעו על אליהו):
הביטו! עיני אליהו יוקדות אש!
העם:
עיני אליהו יוקדות אש!
אליהו:
(נושא עיניו רום).
אלהי אברהם, יצחק ויעקב!
בשמי השמים מושבך,
נעלם ונשגב מעיני בני איש.
אתה הנותן למלכים כתרם ולמלכות תמשחם,
ראה, עמך כצאן בלי רועה,
אל אמת!
היה אתה רועם, וינהו אחריך!
אל גבור, למענם תן אות!
ענני אדוני, ענני. וידעו העם הזה
כי אתה אדוני האלוהים,
וכי אתה השיבות את לבם אחורנית.
וכי ידך היא אשר השיבה לבם אליך!
אל אדון, תן אות, הט חסדך אלינו,
אתה השומע תפלת עבדך…
(לבת אש עצומה מופיעה משחקים, ונופלת על המזבח. העם כורע ומשתחוה אפים)
העם:
אל אמת, אל שדי.
ד' הוא האלהים!
ד' הוא האלהים! – – –
(מסך)
תקופת ספרד 🔗
(המקום –בספרד, והזמן – ליל פסח. בימי האינקביזיציה)
הנפשות:
דון מיגואל: אנוס עשיר.
דונה יוליה: בתו.
אלונזו: קצין ספרדי, בן אחיו של דון מיגואל.
דון פדריגו: אורחים אנוסים
דון רודריגו:
לילית (לילית): נערה משרתת אצל מיגואל.
ס"ם אמברוזי (ס"ם): ראש האינקביזיציה.
אליהו (אליהו): דמות אגדית.
(יהודים – גברים ונשים – אורחים אצל מיגואל; אנשי צבא ספרדיים; פקידי האינקביזיציה).
(חדר אוכל גדול בבית דון מיגואל; לפי הכתלים המתעגלים, המכוסים יריעות עבות ולפי התקרה המשונה, נכר שהמקום הוא מערה נסתרה. באמצע החדר שלחן “סדר” עם כוסות, מצות, מרור וחרוסת, ומסובין על יד השלחן: דון מיגואל, דונה יוליה, אלונזו, פדריגו, רודריגו, ואורחים. הכל שרים “הלל” מן ההגדות; המוסיקה מלוה בקול דממה דקה.
לא לנו ד', לא לנו,
כי לשמך תן כבוד, על חסדך, על אמתך.
למה יאמרו הגויים:
איה נא אלהיהם?
־־
ד' זכרנו, יברך:
יברך את בית ישראל… הקטנים עם הגדולים
השמים שמים לד',
והארץ נתן לבני אדם.
דון מיגואל:
(מהרהר)
"השמים שמים לד',
והארץ נתן לבני אדם".
(לאחר הפסקה קלה).
בברוא אל תבל,
נתנה לבני אדם
וימשחהו מלך…
ואת עמנו בחר יה, ברוך הוא,
מכל העמים
ונתן לנו את תורתו.
התורה עמוד אש,
אש נצח היא התורה…
ועמים באים ומדליקים נרותיהם
מאש הנצח,
ואש הנצח בוערת ולא תחדל…
וכחות אפלה באים בזעם פראים,
יבקשו לכבות את אש הנצח,
ינשבו בה, ושפתותיהם נחרכות,
והיא בוערת ולא תחדל…
ועמנו זכה להיות
נוטר האש…
ובשמחה עליה יתן נפשו,
את חיי הרגע יתן למען אין סוף הנצחי…
אלונזו:
ואף אבא ואמא שלי עשו כן?
אמת הדבר דודי, דון מיגואל?
דון מיגואל:
אמת ויציב, אלונזו שלי.
לפני עשרים שנה היה הדבר.
בלהבות סיביליה
דום נאלמו שפתותיהם עולמית
מתוך קריאות “שמע ישראל”…
(פונה אל בתו)
אמך, יוליה, גועה מצער…
ואותך, אלונזו, הביאו בעודך תינוק קטנטן
במנזר הישועיים,
ולהיות קצין גדלוך;
ואחרי כן, לאחר שכבר גדלת,
רק אז גיליתי לך סוד יהדותך…
אלונזו:
את נפשי חרפתי למות למען כבוד ספרד…
עם אויבי ספרד עשיתי מלחמה…
ואף פעם לא ראתה עין משנא
את ערפי…
ראש המפקדים דון סרגוסטה, בעצם ידו
קשט את חזי בצלב התהלה…
ועכשיו, אך יוודע להם הסוד,
שאני יהודי וכמשנא לספרד ישימוני…
דון פדריגו:
הה, הה, אלונזו!
אך יכירו את היהודי שבך, מיד יאמרו לך:
תן יהודי את כספך המגואל למען הכנסיה הקדושה:
את גופך בלהבות אש נשרוף,
ונשמתך על כנפי תפלתנו
תעוף תוך ערפלי קטורת השמימה
אל אלהינו, אלהי החסד והאהבה…
חה, חה! חה, חה!
דונה יוליה:
הם שורפים בני אדם, רוצחים, חומסים,
והכל בשם האלוהים
כמה הם מכלימים את הרעיון האלוהי.
דון מיגואל:
מלאכת הס״ם היא!
הבה, ילדתי ואבאר לך הכל:
היה זה בימים ההם, הראשונים
לבריאת שמים, ארץ וימים…
עת ברא האלהים את האדם
בצלמו וכדמותו.
עמדו אז ס"ם ולילית וקטרגו בקטרוג.
ויצו אותם האלהים לאמור:
אל בני האדם לכו! – ויצרו הרע תהיו!
תפתום לרעה וחטא…
והם ממלאים שליחותם זו הקודרת…
וכשהם צריכים לכך, הם נוטלים
“לבוש אלוהי”, וכנפיהם השחורות בו יכסו
ואז על האדם שליטתם…
את נשמתו ישחיתו,
ורעם צחוק השטן ישמע בשבעת הרקיעים – – –
דונה יוליה:
אבא! ואיה אליהו?
הן כמה נפלאות ספרת לנו על איש הפלא הלזה
האם תרדמת יאוש עליו נפלה?
עד אשר את האדם עזב?
דון מיגואל:
לא, בתי שלי!
לא עזבנו אליהו הטוב.
היותנו מסובין כעת בסתר בסדר של פסח
במערה, על מצות, מרור וחרוסת,
אף זה ממעשי אליהו…
“מלאך טוב” תקראי שמו – יצר טוב!
כי לטובה תמיד יעורר את האדם…
דון רודריגו:
מדי פסח היה אבא שלי אומר –
ואני אז תינוק.
כי בלהבות גרנדה
שבק חייו הצעירים –
וכן היה אבא שלי אומר:
כוס חמשית מעמידים בפסח, “כוס של אליהו”
כי אליהו בא דרך סתר אל כל בית יהודי:
נכנס הוא אל אהלים נחבאים שבנחבאים,
ואין איש רואהו – – –
הוא בא, וגומע כוסו,
ובאין רואים הוא מרחף ויוצא – – –
והכוס נשארת מלאת יין כבתחילה,
כאילו לא שתה איש ממנה אף טפה…
דון מיגואל:
אמת, דון רודריגו! אין הוא נראה,
מכוסו ישתה, והכוס על מקומה עומדת,
מלאת יין, אין דבר נגרע…
וגם אלינו יבוא בלילה הזה – – –
ישתה “כוסו של אליהו”,
ואין איש יראהו
בבואו ובצאתו – – –
אמת ויציב, דון רודריגו!
דברי אביך אשר דבר באזניך אמת הם.
ובכן, הבה נקבל כלנו פני אורחנו
בזמירות־הלל – באמירת ההגדה:
(המוסיקה פותחת בנעימת־הלל. הכל שרים)
אהבתי כי ישמע ד'
את קול תחנוני…
אפפוני חבלי מות
ומצרי שאול מצאוני…
־־
צרה ויגון אמצא,
ובשם ד' אקרא:
אנא ד', מלטה נפשי!
חנון ד' וצדיק, ואלהינו מרחם.
שובי, נפשי, למנוחיכי,
כי ד' גמל עליכי…
כי חלצת נפשי ממות,
את עיני מן דמעה, את רגלי מדחי…
אתהלך לפני ד' בארצות החיים…
(המנגינה נחזרת ברוך, ומשתתקת. דון מיגואל מוציא האפיקומן, מחלקהו
לחתיכות קטנות, וכל אחד מן המסובין מקבל חלקו).
דון מיגואל:
(בקול רם)
צפון! – המנה הנסתרת!
כן אנו קוראים לאפיקומן
מפני שנצפן…
דון פדריגו:
אם כן, הרי אנו כלנו אפיקומנים,
שכן צפונים אנחנו כלנו…
דון רודריגו:
לא אחת חשבתי:
אילו ידע ס"ם אמברוזי ימח שמו,
זה האינקביזיטור, כי אי שם
במערה יהודי־סתר, אנוסים;
עורכים סדר –
כי אז היה לבו, לב צורר, מתפוצץ לרסיסים.
דון מיגואל:
(נבהל)
ס"ם אמברוזי?
הן שמו – ס"ם?…
(חיל יאחזהו)
מעולם לא עלה במחשבתי על זה.
כי שמו — ס"ם!…
דון פרדריגו:
האם בטוחים אנו כלנו בכאן? – – –
האיש לא תהה על עקבותינו? – – –
דון מיגואל:
ד' יהיה שומרנו ומצילנו!
אלונזו:
ואם יקרה אסון –
כי אז בדרך אבי אלך!
“שמע ישראל” למו שפתים
ובוז לתליונים – בלב!…
דון רודריגו:
האם לא הציצה בנו עין זר?
דונה יוליה:
אין נפש חיה יודעת ישיבתנו כאן.
המשרתת שלנו, הנוצרית לילית,
בעוד תמול נסעה אל גרנדה…
במתכוון נתנו לה פגרה…
דון מיגואל:
(קופץ ממקומו).
לילית? – – –
הנערה שבביתנו – שמה לילית? – – –
זה שלושה חדשים שהיא יושבת בביתי –
ואני – סומא שכמותי – לא השגחתי
בשם שטנים שלה! – – –
לילית – זה שמה? – לילית? – – –
סם ולילית? – – –
(שוקע בהרהורים, ומתחיל מרתת, מדבר בלאט, וכמסיח אל נפשו)
היתכן כי אלו שעותי האחרונות,
שאתה, אלהי, מגלה לפני
סודות אשר נתעלמו ממנו עד הנה?
(רתותו גובר)
אלונזו:
מה לך דודי, דון מיגואל?
האם היתה בך יד פחד?
כי תרעד כאחוז קדחת…
דון מיגואל:
לא הפחד ירעיד אברי,
ארעד כאש מתלהבת…
הן הודלקה והוארה נפשי פתע
כמו באלפי נרות…
עינה צופה בעולמות עליונים,
דורות רחוקים, מרחקי מרחקים…
(הוא מושל בנפשו בעוז, ומדבר שקטות)
ילדים, אחים, אחיות!
חג היום, חג הפסח.
גדול וקדוש המועד…
ושומר ישראל
ישמור שארית ישראל…
דון רודריגו:
לא יאבד עם ישראל
האומרים שמע ישראל…
דון מיגואל:
מזגו כוס שלישית!
ונפתח בברכת המזון.
(הכל מוזגים הכוסות, נוטלים ידיהם במים אחרונים; רודריגו מגיש הכוס ליד מיגואל).
דון מיגואל:
רבותי, הבה נברך.
הכל:
יהי שם ד' מבורך מעתה ועד עולם.
(הכל מברכים בדממה, כשעיניהם נעוצות בהגדות הפתוחות. אליהו מרחף ונכנס אל הבית באין רואים. אליהו – דמות אגדתית, בחינת רואה ואינו נראה).
אליהו:
עם ישראל קדושים!
התכוננו… גזרה היא מן השמים…
עמדו בנסיון!…
שערי גן־עדן, הפתחו לרווחה!
כרובי־לובן, התיצבו שם,
קדמו פניהם בתרועה! – – –
זמרו והריעו –
הריעו ורננו! – – –
אליהו:
אשרו ברנה עם־נצחים
המחדש ומחזק בריתו נצח עם אל נצחים!
היו ברוכים, גבורים, בני החשמונאים!
ישראל, עם קדושים, ברוכים אתם ומבורכים! – – –
(מברך אותם, ונצב בפנה. דממה קלה. דון מיגואל מסיים ברכת המזון בקול רם).
דון מיגואל:
ד' יברך את עמו ישראל בשלום!
ועכשיו, אחים, מזגו כוס רביעית.
בל תשכחו גם למלא
כוסו של אליהו…
הנה, זה הגביע הרם, העתיק –
ירושה הוא לי מאבותי…
(עושים כן. המוסיקה מוליכה אל מנגינת “שפוך חמתך”. בו בזמן, אליהו נגש אל השלחן, ובאין רואים הוא שותה כוסו ומעמידה בחזרה על השלחן).
הכל:
(שרים)
שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך,
ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו:
כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו:
שפוך עליהם זעמך וחרון אפך ישיגם:
תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ד':
(שני הפסוקים האחרונים נחזרים, אבל טרם נגמרו, ופתאום – דופקים בדלת מבחוץ. המוסיקה והזמרה נפסקות).
לילית:
(קולה מאחורי הדלת)
פתחו, אתם, היהודים!
דונה יוליה:
הקול קול לילית!…
(הכל נבהלים. הדפיקה מתגברת בהרעשה, וגשמע גם צלצול כלי זין. הדלת נשברת, ונכנסים לילית, ס"ם אמברוזי אנשי צבא ושוטרי האינקביזיציה).
לילית:
חה, חה, חה! הלא אני האחות לילית,
אחות הכנסיה לילית,
ולא משרתת לכם,
יהודים פושעים!…
ס“ם אמברוזי:
רתקו את כל אלה, מנאצי ישו,
בכבלים כבדים שבכבדים…
(עושים כן. המוסיקה בקול דממה דקה מנגנת את נעימת ההלל ונשפכת לתוך בכיה).
דונה יוליה:
הוי, אבי!
הלא בשמחה נלך לקראת המות!…
אלונזו:
(מחבק את יוליה).
ולא בנים אנו לאבותינו?
בדרכיהם נלכה!
בגאון נקדם את פני המות!…
דון מיגואל:
מחיי רגע – – –
אל חיי עולמים! – – –
דון רודריגו:
ושומר ישראל
ישמור שארית ישראל.
דון פרדריגו:
ולא יאבד עם ישראל
האומרים “שמע ישראל…”
הכל:
(במקהלה)
שמע ישראל!… שמע ישראל!…
(האנוסים יוצאים בצעדי חדוה. מרחוק נשמעת זמרת כרובים. אליהו עומד בפתח הדלת והוא מברכם).
אליהו:
הפתחו, שערי גן עדן!
כרובי מעלה, קדמו פניהם בתרועה!
זמרן והריעו! – – –
הריעו ורננו!
(מ ס ך)
תקופת רוסיה 🔗
(המקום –בתוך כפר בווהלין שברוסיה; והזמן – סוף המאה הי"ט).
הנפשות:
נחמן: בעל מסבאה כפרית.
פרל: בתו, יולדת.
דוד: בעלה, נפח.
זרח: זפת
טולצה: אשת זרח.
זליג: בנם.
כווידור: ראש הכפר.
ניקיטא: אכר זקן.
סאמאילא (ס"מ): לבלר המחוז.
לידיה (לילית): אחותו.
רב אליה (אליהו): יהודי נודד.
(יתר בני־זרח – חמשה; אכרים ואכרות).
(חדר כפרי מסויד, אשנבים קטנים, קורות ספון. מימין – תנור כפרי גדול. בפינה משמאל – מטת יולדת עם הרך הנולד, מאחורי סדינים לבנים שנתלו על מוטות עץ ועליהם מודבקים עלוני “שיר המעלות”. עלונים כאלה מודבקים גם לדלת; לקירות סביב – שלושה־ארבעה קני מנורה תלויים, ובהם נרות דולקים. בעומק לילה טרם בוקר, ועל יד דלפק, מעל סדור עבה, יושב ר' נחמן חלוץ מגפים, ועורך “תיקון חצות”, מנגינה של “תיקון חצות” מלוותו חרש).
נחמן:
(בקול הנוטה לבכי)
ג' משמרות הוי הלילה – –
ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה
ושואג כארי ואומר.
אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי
ושרפתי את היכלי, והגליתים לבין האומות.
ועוד נאמר:
מה לו לאב שהגלה את בניו
ואוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם.
(הנגון משתנה)
אל נקמות, ראה זדים ילחצונו
ואין דורש מידם.
עמך ישראל ידכאו ונחלתך יענו.
עד מתי רשעים יעלוזו.
אוי, עד מתי? – עד מתי?…
קולה של פרל:
(מעבר למחיצה)
“אוי, עד מתי?” – גם אני שואלת.
הנה, קרוב עלות היום.
יבואו, יגרשו אותנו מן הכפר:
אנה נפנה ואנה נלך?
אוי, אבא… עד מתי? עד מתי?
(בוכה מרה: נחמן יושב בראש מורד)
נחמן:
הסי, בתי! – מנעי קולך מבכי! –
כי השכינה, כביכול, אתך בוכיה
וכרוז בשמים נשמע:
"רצונכם שאחריב את עולמי
ואחזיר אותו לתוהו ובוהו?
גזרה היא מגבוה…"
כן, בתי, כך כתוב
בספרים הקדושים…
קולה של פרל:
בן ילדתי… עוד יהודי למצוקה ולסבל…
נחמן:
בן ילדת, בתי,
ביחד עם העם יסבול,
ואולי – גם יעמוד לישועתו?…
קולה של פרל:
נע ונד… בן בלי בית…
הלך מארץ לארץ…
נחמן:
נדוד ידוד עד בוא העת
ואלהים ישיבנו אל ביתו כקדם.
קולה של פרל:
בן יולד לי –
להיות נרדף, מעונה…
נחמן:
אבל לא רודף ומענה…
לא אכזריות נשקו…
כלי־זינו: יושר, משפט ורחמים…
קולה של פרל:
ואכן, חוטאת אני בלשוני…
כי מי יודע? – אולי יתרומם מזלו?…
ובימיו יבוא אליהו
לבשר הגאולה? –
נחמן:
יפה אמרת, בתי, באשר “בליל השמורים”
הזכרת את שמו של אליהו…
הן ידעת כי אליהו, זכור לטוב,
בא לכל ברית בן זכר בישראל,
ומעמידים לו כסא,
הנקרא “כסא של אליהו”.
והוא מניח התינוק בחיקו בעת מצות מילה,
והסנדק אינו מרגיש בכך…
ועין אדם לא תשורנו…
כל יהודי זאת יודע – – –
קולה של פרל:
וגם אצל התינוק שלנו יבוא אליהו?
הלא כן, אבא? –
נחמן:
בודאי, בתי, בודאי!
(נכנס זרח, נושף בחזקה מכפור שבחוץ).
זרח:
בוקר טוב, נחמן. מזל טוב לך!
נחמן:
ברוך הבא, זרח, למזל ולחיים! –
ובניך היכן הם?
זרח:
טרם בוקר יצאו עם דוד שלך
לחפש בדרכים
למצוא יהודי – עשירי למנין…
נחמן:
כל הששה הלכו?
זרח:
כן, כל הששה.
נחמן:
(הדבר נוגע עד נפשו)
תפארת לך מבניך, רשות לך להתגאות בהם.
הנה, מגרשים אותנו מן הכפר בעוד שעות מועטות…
ובניך יוצאים על אם הדרכים
לבקש עשירי למנין…
זרח:
היתכן אחרת?
וכי אינם יהודים בני, חלילה?
אמנם בחורים זפתים הם,
כל הימים עשן וזפת,
כמעט לא ישאו מלה של "תהלים״ על פיהם…
ואף על פי כן, יהודים הם…
מה?… וכי לא כך?
נחמן:
בודאי, זרח – יהודים כדבעי,
יהודים מאד הגונים, ברוך השם!
זרח:
טולצה שלי, המסכנה, בכתה עד כלות הכוחות
כאשר ארזה את הכלים של יום טוב.
הן חג הפסח מתרגש לבוא…
יש לערוך סדר…
ואיפה? רק השם יודע…
(מוריד ראשו בתוגה; נכנס דוד).
דוד:
הוך – כפור! –
בוקר טוב, חותן! בוקר טוב, זרח.
נחמן:
ובניו של זרח – היכן הם?
דוד:
על כרחי הריצו אותי הביתה.
“בעל שמחה אתה היום”, – אמרו לי – "הביתה לך!״
ואנחנו באם הדרכים נחפש את העשירי למנין…
נחמן:
שמעו! כוודור פגשני היום
ואמר אמר לי כי האכרים כלם
אין דעתם נוחה מן הדבר, הם כאלו מתחרטים
על ענין גרושנו מן הכפר.
לבלר־המחוז – אמרו –
אך שד הוא, ולא אדם.
דוד:
סאמאילא? –
נחמן:
סאמאילא!
הוא הוציא מהם חתימות ידם במרמה,
ושלחן אל המושל…
דוד:
(בתמהון)
וכי גוי פשוט יהא רוגש ככה?…
פחות משנה שהוא בכפר,
וכך הוא מציק ליהודים…
זרח:
כלום אני יודע? – עוד שבוע לפני כן, שמעוני בעיר,
מפי וולף מלמד הזקן,
ומפיהם של עוד יהודים זקנים,
כי סאמאילא מתגלגל זה שנים רבות
מכפר לכפר,
מטלטל עם אחותו, לידיה,
ואך יבואו אל איזה כפר – מזל טמא שלהם! –
מיד סאמאילא נעשה לבלר המחוז,
והוא מתחיל מתעלל ביהודים…
מסתבר, מן ה"לא טובים" הם. – – –
(רוקק פעמים אחדות, וחיל עובר את גופו).
נחמן:
שומר ישראל,
ישמור שארית ישראל.
זרח:
ולא יאבד עם ישראל,
האומרים “שמע ישראל”…
(דוד מציץ בחלון).
דוד:
הזמן עובר. קרובה שעת הזריחה!
זרח:
אכן, הלילה מתקרב לקצו.
גם אני אצא לבקש יהודי שיצטרף למנין.
נחמן:
זרח! חכה, נלך שנינו! –
דוד:
ואולי אלך גם אני עמכם?
נחמן:
מוטב שתשאר כאן, דוד, “אמור פרק תהלים”!…
כי ליל שמורים הוא לנו הלילה הזה,
ליל פחדים ואושר….
מישהו מוכרח להשאר פה על יד היולדת,
לשמור אותה ואת בנה…
סכנה להניחם לבדם…
דוד:
טוב. ־
(נחמן וזרח יוצאים. דוד נוטל בידו את הסדור; הוא עיף ונוטה להתנמנם; ואחרי שאומר פסוקי תהלים מועטים מיד הוא נרדם. אור ורוד נופל בבית. דוד ישן, והוא חולם: בחלומו והנה נכנסת לידיה, מלבושיה – שלל צבעים, ומטפחת לראשה).
לידיה:
(נכנסת ברחיפה).
בוקר טוב, דוד!
דוד:
בוקר טוב, לידיה איבנובנה! מה טוב תגידי לנו? –
לידיה:
מה טוב? – בעוד שעה קלה תעזבו את הכפר.
דוד:
הלהתגרות בי באת?
לידיה:
להתגרות? – הוי, דוד!
נוח לי שהיית סוטר לי על פני…
דוד:
לא עם של סוטרים אנו…
וכי נעלבת על ידי דברי
הסליחה עמך, לידיה! נפשי עגמה עלי…
לידיה:
איני יודעת, דוד, אם תאמין לי:
הריני נשבעת לפניך, כל הלילה כלו
לא ידעו עפעפי שנה.
מעוצר צער שמגרשים אתכם מן הכפר…
דוד:
מה את סחה? והלא אחיך סאמאילא, וגם את,
התהלכתם מאכר אל אכר
לקבץ חתימות.
לידיה:
אמת הדבר, דוד!
מבקתה אל בקתה הלכנו
ואת האכרים שאינם יודעים כתוב וקרוא,
שלושה צלבים לסימן החתמנו…
ועכשיו, הריני מתחרטת. את עור בשרי אני קורעת מעלי.
דוד:
באחור זמן! היום אנו מגורשים מן הכפר…
לידיה:
לא באחור זמן כל עיקר! – יש לי עצה…
דוד:
מה העצה? –
לידיה:
להמיר הדת…
דוד:
(אוטם אזניו).
אוי ואבוי לעצה שכזו!…
לידיה:
אל תאטום אזניך, דוד.
אדרבה, הט האזנים, והקשב:
איני מתכוונת, דוד, שלפתע פתאום
תעשה מאמין פרבוסלבי –
רקיקה על הכל!
הסתכל בי ובסאמאילא שלי, –
אנו מאמינים בכנסיה הפרבוסלבית
בדיוק כמוך –
אין אנו מאמינים בלא כלום, אתה שומע? – בלא כלום…
דוד:
על מה את מספרת זאת לי?
לא אני כומר שלך, שתתוודי לפני…
לידיה:
(בתאותנות).
הה, דוד, דוד! –
וכי עוֵר אתה, ולא תראה?
וכי חרש אתה, ולא תשמע?
האינך מרגיש בקולי, כמה רוטט הוא!…
וכי מי יביט ללבבך, דוד?
טפשים הם בני האדם, טפשים שבטפשים,
והעולם הזה – מה נאה הוא!…
החיים מלאו געגועים
והלב בשלהבות אהבה יוקד…
הה, דוד, דוד, דוד!
דוד:
מה את מפטפטת כאן, לידיה.
פתאום נהפכת לידידה טובה…
לידיה:
דוד, חשוב עלי מה שתחשוב לרוע,
אפילו בת שטן,
אבל הפעם, אני דורשת טובתך…
האינך מאמין לי?
דוד:
את טובתי את דורשת?… שאמיר דתי?…
לידיה:
וכי לא? וכי תבכר לעזוב הכפר,
לתלות ילקוט נודדים על השכם,
לקחת מקל נודדים ביד?…
דוד:
וכי טובים אנו מאבותינו?
אם יהיה הדבר – נסיון הוא מלפני ד'.
לידיה:
לא, לא!… לא יהיה כזאת, דוד… לא!…
לא אותך… אותך לא יגרשו…
דוד:
לא אותי?… בשל מה?…
וכי אין אני יהודי?
לידיה:
הוי, דוד, ואינך שם על לב…
דוד:
(ממשיך בהרהורו)
וכי אין אני יהודי, חס ושלום?
לידיה:
הוי דוד!
מדי יום ביומו, בעמדך בנפחיה
שרווליך מופשלים עד המרפקים,
וביד חזקה, אתה מוריד
הפטיש הכבד על הברזלים המלוהטים
ונצוצות אש נתזים – – –
שביבי אש מרקדים כמו שדים – –
האם הרגשת דוד, אם יש אף יום אחד
ולא אעבור על פני הנפחיה?…
אמור לי, דוד! – – –
דוד:
(מביט עליה משתומם)
אם כן? –
לידיה:
הוי עוֵר עינים: וכי לא הרגשת
כיצד, יחד עם נצוצות ברזלך
גם מלבי – הלב המלוהט –
נצוצות רב יתר יוקדים, נתזים?…
וכי לא הרגשת כי מנשיפת מפוחיך, עזה נשיפת חזי
המנשמת אהבה… אהבתי שלהבת!
דוד:
לידיה איבנובנה! אל מי את מדברת ככה?…
לידיה:
(כחולמת)
אמור אמרתי, תבין לרעי..
ראה דוד, חדר הכנתי
לך. לנו…
גדול ומרווח החדר, בבית ניקיטיץ הוא,
ושני חלונותיו פונים אל הנהר…
כבול מני כפור הנהר כעת,
ישן הוא שנת חרפו…
וכאשר יאתאָ אביב, יתעורר משנתו הנהר,
ינתק כבליו בכח פתאום
וירעש, ויהמה, ויזרום ויך גלים…
וסגליות עם יפים בנרקיסים
יקשטו גדותיו…
ומקרוב, ביער, מארנים גבוהים מטפטף השרף
ויבשם האויר – – –
הוי, דוד, בוא ותראה החדר!
הקורות שם לבנות כגיר,
בדולח — החלונות…
ואצל ארובות עלית הגג – קני צפרים…
הוי, בואה אתי יקרי! – – –
דוד:
לידיה איבנובנה! איני יכול לשמוע –
פחד את מפחידה אותי!…
לידיה:
פחד – מפני?…
וכי עשיתי לך רעה מעולם?
דוד:
איני יכול לאמור… אבל – הדיבורים… הדיבורים…
אמנם עוד אמש כאילו אמרתי אל נפשי
הבה ואלך אליכם, ואתחנן –
שתדחו הגרוש לחודש ימים
ואולם עכשיו נוח לי
שלא פניתי אליכם…
לידיה:
אמש?
אמש רצית לבוא אלי?
אכן, הקלפים לא רמוני…
שומע אתה? אתמול סדרתי לי קלפים,
ועלה לי “העלם השחור”…
סימן ברור שתבוא…
ואלבש היפה בשמלותי
ואת שערותי סרקתי בנוסח הצועניות…
הנה כי כן, ככה…
(חוטפת ומסירה המטפחת מעל ראשה; מתגלות שתי צמות קלועות במטבעות, בנוסח הצועניות. מאי מקום נשמעת – “מעשה קליפה” –מנגינה של תזמורת כפרית. לידיה מתנועעת לפי קצב המנגינה, ומנהמת):
נפתי ערשי, לובן לה כשלג,
בכל מיני בשמים…
ובלב דופק רצתי
מדי רגע אל דלתי,
נכונה לחבק, נכונה לנשק,
הנה כי כן, ככה… ככה… ככה…
(מבקשת לחבק את דוד, הוא נאבק ומשתמט).
קולה של פרל:
דוד, אל תישן! ליל שמורים הלילה!
דוד, אמור פרק “תהלים”!
דוד:
(מתחיל מתעורר).
פרק “תהלים”?
(מבקש לקחת את הסידור, לידיה מפסיקתהו, מנסה לחבקו ומנהמת:
לידיה:
הנה כי כן, ככה… ככה… ככה…
קולה של פרל:
דוד, אמור “תהלים”!
דוד:
(בעל פה)
אשרי תמימי דרך ההולכים בדרך ד'…
לידיה:
הפסדתי… הוא מגרש אותי!…
(היא מתחילה להתנודד מסביב לבית, כמבקשת את הדלת; יוצאת ברחיפה. המוסיקה משתתקת. דוד ממשיך לומר “תהלים”, ואולם ניכר שעודנו ישן).
דוד:
אשרי נוצרי עדותיו – – –
קולה של פרל:
דוד:
דוד! אל תישן! ליל שמורים הלילה!
דוד! אל תישן! אמור “תהלים”!
(דוד מתעורר לחלוטין, מנגב עיניו מתוך פחד).
דוד:
חלום?… כל זה לא היה בלתי אם חלום?
האם לא היתה לידיה כאן בבית כלל?
הה, פרל, אוצרי הטוב, חלום נורא חלמתי,
על עפעפי עודנו תלוי החלום
וכאילו היה כל זה בפועל ממש! – – –
הה, איום היה החלום, פרל, איום מאד!
זעה קרה כסתה כל גופי…
קולה של פרל:
ואני נרדמתי קודם לכן
ומדמה אני בשנתי:
והנה חתולה שחורה קופצת על התינוק,
ומתכוונת לחנקו צואר…
ופתאום, הנה יהודי זקן עומד, איש שיבה,
והוא מעוררני:
קומי, בתי, סכנה אורבת!
קומי עורי! וגרשי את ה"קליפה"!…
והנה עד מהרה נעלמה החתולה השחורה,
חיש חיש דרך ארובת העשן – – –
ובכן כנראה, גם זה חלום…
דוד:
חלמא טבא חזית…
יהיו כל החלומות לטוב!
קולה של פרל:
אמן! אך לטוב. –
(דוד קורא עוד בתהלים. לאחר רגעים מועטים, פותחים נחמן וזרח את הדלת, והם מניחים לזקן אליה להכנס לפניהם; על שכמו חבילה; הוא נושק המזוזה).
אליה:
בוקר טוב, יהודים, מזל טוב!
דוד:
שלום עליכם “ר' יהודי”, ישב נא ויתחמם.
(מגיש לו ספסל בסמוך לתנור)
אליה:
עליכם שלום! –
קולה של של פרל:
מי בא שם?
נחמן:
אנחנו: אני וזרח ויהודי ממרחקים,
לאחר יאוש שלחהו אלהים אלינו…
על פרשת דרכים חפשנו וחפשנו
והנה הולך לו כפוף יהודי זקן…
מן השמים, פרל, חמלו עלינו…
דוד:
מה שמך, רב יהודי?
אליה:
קוראים לי “אליה”
ובעלותי לתורה אומרים: “אליהו”.
נחמן:
(מורה על דוד)
והוא הוא בעל השמחה: חתני דוד.
אליה:
מזל טוב, ר' דוד!
(נשמע קול צעדים)
זרח:
ודאי, הבנים שלי.
(נכנסים זליג וחמשת אחיו, הם נותנים שלום לאליה)
זליג:
שלום עליכם, ר' יהודי.
אליה:
עליכם שלום, יהודים.
זרח:
מאיזה מקום ר' יהודי?
אליה:
מאיזה מקום אינו יהודי?
מכל העולם כלו…
נוסעים, נודדים… כמנהג יהודים…
(נכנסת טולצה)
טולצה:
בוקר טוב, מזל טוב.
ידעתי, אסור לחטוא, אף על פי כן – – –
יושבים במקום אחד זמן כל כך רב..
כל פנה – אישון בת עין…
ועכשיו הנח את הכל לאבדון,
ולך והיה נע ונד,
גרוע מכלב…
(מתיפחת וסרה הצדה; זרח נגש אל אליה)
זרח:
מגרשים אותנו מן הכפר – היום…
ואשתי, כוונתי היא… טולצה שלי…
(מפסיק דברו, ומוחה דמעה אחת שלו).
זליג:
(אל אליה)
בבקשה, אמור לי, רואה אני שיהודי זקן הנך
אולי ידעת, על מה מגרשים אותנו מן הכפר?
עם הארנים, והאשוחים שביער,
גדלנו אתם יחד, כבנים לבית אחד.
עם “הסטיופקאות” “והאורילות” מן הכפר
יחד גלמים משלג עשינו – – –
והנה עכשיו עוקרים אותנו מן השורש,
משליכים כנצר נתעב על פני הנהר…
ועל מה? מדוע?…
אליה:
העכשיו מגרשים?
אז — גרשונו!…
בשעת החורבן הגלו אותנו מביתנו…
ואם מעמידים אנו את רגלינו אי שהוא לזמן מה,
אך מצא נמצא לנו מעט מנוח,
מיד באים ומגרשים אותנו: הלאה!…
נחמן:
(נאנח)
אמת, ר' אליה. יפה אמרת!
זרח:
אבל, מתי יגיע הסוף?
מתי כבר יוושע היהודי?
מתי יבוא אליהו הנביא
ויודיע לכל העולם:
היתה הגאולה,
המשיח בא! – – –
אליה:
שמעוני, יהודים! המשיח יכול לבוא
בדור שהוא ראוי לו…
דור “שכלו זכאי” – יבוא המשיח,
או, חלילה, באם “כלו אשם”,
עת תבל חטאה,
רוחצת בים של דם ודמעות…
אזי מתהום היאוש,
ישא האדם את עיניו לשמים,
לדרוש את ד', רבון כל העולמות –
ויבוא המשיח…
גאול יגאל את היהודים מן הגלות,
ולשבעים האומות
יביא שלום ומנוחה.
כל יהודי ויהודי יודע זאת.
דוד:
הנה האיר היום!… עת להכניס את התינוק
בבריתו של אברהם אבינו!
(מעמיד שני כסאות, מכסה אותם בכר)
נחמן:
זה הכסא – כסא של אליהו, זכור לטוב!
הכל:
(חוזרים)
זה הכסא – כסא של אליהו, זכור לטוב!
זרח:
(אל דוד)
מי יהא הסנדק?
דוד:
אורחנו, ר' אליה.
אליה:
יישר כוח! – יש כאן מוהל?
נחמן:
ברוך השם – אנכי מוהל.
(פרל נכנסת מאחורי המחיצה, נושאת התינוק בכר, היא פונה אל אליה).
פרל:
שלום עליכם, רבי יהודי זקן!
(מסתכלת בו בתמיהה)
הוי, הן מראהו כאותו איש שיבה,
שעוררני מתוך החלום…
אך תהיה מי שתהיה, רבי יהודי –
האלהים בכבודו ובעצמו שלחך הנה
שתהיה עוזר בבריתו של בני…
אליה:
יהיה לך למזל טוב, בתי!
יהודי פשוט אנכי,
וברוך שמו יתברך, שזמן לי
מצוה גדולה זו…
(מאחורי החלון הולך ומתגבר רעש)
דוד:
הם באים… כבר הם באים לגרש!…
יש למהר בבריתו של התינוק!…
טולצה:
ואולי נדחה את הברית לזמן אחר?
דוד:
פרל, השמעת את דברי טולצה?
פרל:
(מהרהרת רגע)
בן ילדתי לעם ישראל,
נע ונד ככל היהודים, ועמהם יחד…
אל תחכו! עשו כמצוה אשר צוה אותנו ד':
הבן – יהודי יהיה לי! – – –
(הרעש מתגבר עוד יותר. נחמן מתעטף בטלית, מושיט טליתות לאליה, דוד וזליג)
נחמן:
החתן זליג בן ר' זרח
מכובד להגיש את התינוק להסנדק.
(טולצה לוקחת התינוק שבכר, מגישה אותו אל זליג)
טולצה:
אם ירצה השם, לך לשמחות!…
(אליה לוקח התינוק מזליג, מניחהו בחיקו)
אליה:
ובכן, ר' נחמן, ברך!
נחמן:
ברוך אתה ד' אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על המילה.
(באמצע הברכה ותוך כדי בכיתו של התינוק, נכנסים בהמולה רבה סאמאילה, לידיה, כוודור, ניקיטא, וכנופיה של אכרים ואכרות)
פרל:
ברוך השם: בני – כבר יהודי! – – –
(בורחת עם בנה אל אחורי המחיצה)
סאמאילא:
הוי יהודים טמאים!
צאו מן הכפר והלאה!..
לידיה:
לצאת מכאן, יהודים מלוכלכים!…
סאמאילא
(מראה באצבע על אליה).
ומיהו זה, היהודי החדש?
גבוה הוא ודק וכפוף, כמו מקטרת…
האכרים:
חה, חה, חה!…
נחמן:
הבה, נלך. ושומר ישראל,
ישמור שארית ישראל
האומרים “שמע ישראל”.
(פרל יוצאת מאחורי המחיצה. התינוק מעוטף ונתון על גבה).
פרל:
ידך תן לי, דוד!
יחד נצא אל דרך הנדודים…
בננו – ברוך השם – כבר יהודי הנהו,
ואני נושאת אותו על גבי…
תן לי ידך, דוד! – – –
טולצה:
הן גרוע מכלב מצורע יגרשונו!…
(מתיפחת בקול בוכים. מהרה הכל יוצאים)
כוודור:
(אל ניקיטא)
ובכל זאת, אחא,
חבל על ה"זשידים" המסכנים…
ניקיטא:
כן, כן, רחימאי…
רחמנות עליהם…
(מוחה דמעה אחת)
(מסך)
תקופת אחרית הימים 🔗
(המקום – עמק יהושפט, והזמן – סוף מלחמת העולם האחרונה)
הנפשות:
ס"ם: שליט העולם.
לילית: אהובתו
אליהו: משורר צעיר
זקן א':
זקן ב':
זקן ג':
זקן ד':
האשה המעוברת:
האשה הקטיגורית:
האשה התליונית:
הגיס הקשיש:
הגיס הצעיר:
בעל מום נטול הידים:
בעל מום חרוך העינים:
בעל מום שבור הרגל:
גברת א':
גברת ב':
גברת ג':
גברת ד':
גברת ה':
גברת ו':
גברת ז':
העור:
העורת:
החבריה:
הנוער:
(רחבה קטנה בכרך עצום. מרחוק נראים כמה רחובות שנחרבו במלחמת העולם האחרונה. העצים הבודדים שברחבה הם מדולדלים וכמעט כמושים. מורגש באויר מחנק, מחוסר פרחים ושיחים מרעננים. הספסלים שברחבה עשויים מאבן. על אחד הספסלים יושבים זקן א' וזקן ב'; הם נשענים על מקלותיהם ועיניהם משוקעות. רעש בלתי ברור מגיע מן העיר. השמש זורחת בעמעום).
זקן א':
אתה מתנמנם?
זקן ב':
לא, עיני פקוחות.
זקן א':
שומע אני כאילו רעש עלים נופלים…
זקן ב':
אין עלים. שדים מרקדים בחורבות…
ימי סעודה והלולא להם
באשר ס"ם ולילית – שליטי העולם…
זקן א':
דומה, רוחות הורסים?
זקן ב':
העולם מוטל בגסיסתו…
השעה האחרונה הגיעה…
זקן א':
נפשות גלמודות!…
ללא גג, ללא בית, בלא נוחם, בלא אורה…
זקן ב':
הכל נהרס…
במרתפי חורבות מתגלגלים בני אדם,
כתולעים יזחלו, כשרצים הרומשים באדמה…
זקן א':
היאוש תקף נשמת האדם
כבמלקחים, ואין לו מנוס ומפלט…
זקן ב':
הן הסתר הסתיר האדם את פניו מן השמים,
על כן גם האדמה הפכה לו לאויבת…
השמים – נחושת, האדמה – ברזל.
זקן א':
(מקשיב) הקול בכי זה העולה מן החורבות?
זקן ב':
קול אנחות אתה שומע, אנחות תמרורים,
כי לבכות לא יעצרו כח.
קפאה הדמעה בעיניהם
ולוחצת כעופרת על לבם.
זקן א':
אומרים, מבול מתרגש לבוא?…
זקן ב':
הן סוער המבול מכמה דורות…
והמבול – של דם הוא, ולא של מים…
כי לאחר שחיטת העולם הראשונה –
פרצה השניה מלוא דמיה…
ולא הספיקה זו להכבות – והתלקחה השלישית.
ואחריה הרביעית, החמשית, הששית.
וזאת השביעית – הקשה מכלן…
זקן א':
בני אדם לכדי טמטום המוח הגיעו
כי לשחיטת העולם הראשונה –
קראו בשם “המלחמה האחרונה”…
(שתיקה קלה. קול צעדי בני אדם. משמאל נכנסים שלושה בעלי מום. הם עוברים כלפי למין ומשוחחים ביניהם).
בעל מום נטול הידים:
כדי רגע – וכל הכפר
הפך תלי עשן – – –
בעצם ידו העניד לי ס"ם
ציץ הצטיינות…
בחור כהלכה הייתי!…
ושתי ידי עוד היו לי!…
בעל מום חרוך העינים:
כלבה רעה!
אשתי השבעים ושבע
את שתי עיני לי חרכה.
כלבה רעה!…
בעל מום שבור הרגל:
ככר לחם הביא אבא שלי,
מאי שהוא השיג ככר שלמה…
והנה חוטף אני חתיכה, רוצה לנעוץ שני בה,
והכלב הזקן במוט ברזל
את רגלי שבר…
בעל מום נטול הידים:
הוי, ראו! עשן עולה ממעשנה!…
בעל מום חרוך העינים:
(מריח בחטמו)
בשר צלי… ריחו עולה באפי!…
בעל מום שבור הרגל:
(חורק שן)
צלי ומבושל שם יזלולו!
בעל מום נטול הידים:
הם זוללים!.. הם זוללים…
(שלשתם יוצאים ימינה)
בואו! – – –
זקן א':
מבט בני האדם היה למבט הזאבים…
זקן ב’:
מטורפים מרעב…
איש בשר זרוע השני יאכל.
זקן א':
והפנים – מה קדרו!.. ללא ניצוץ אושר ושמחה.
זקן ב':
ימי שמחה ואושר – הישישים בקושי יזכורו
זקן א':
הן דעכה אהבה בבני האדם.
זקן ב':
אפסה האהבה ואתה מתה גם התקוה…
(מימין באים במרוצה העור והעורת)
העור:
בואי, זקנה, עורת!..
ברחי מהר… במקלות הם רודפים אותנו…
העורת:
הוי ילדי שלי!.. ובמקלות רודפים…
העור:
“ילדי שלי” – מה רצית לומר בכך?
“אבות”, “אמהות”, “בנים” –
אמרי, עורת, אלו המלים – מה פירושן?
העורת:
הן עצמי ובשרי הם…
העור:
שטויות, עורת!…
“ילדים”, “אמא” – כל זה היה לשעבר…
בשכבר הימים…
אמות ואבות טפשים פטפטו ככה…
העורת:
אבל שיגרשו כך, שיגרשו בלי חמלה… (בוכה)
העור:
בואי זקנה עורת, בואי!
אל בכי! כי בכיך לצחוק בעיניהם.
יש לברוח, לברוח חיש…
(יוצאים שמאלה)
זקן א':
השמעת?
זקן ב':
כן. עכשיו – כל זה לצחוק וללעג…
צדקה ורחמים – רק הפסד הם גורמים,
זה דברם…
אהבה, מתנת יה, האהבה –
הוכח שהיא מחלה ממארת…
זקן א':
יבש לב האדם,
כסלע תחת רגליו,
ועץ ועשב אף הם יבשו, קמלו…
זקן ב':
כי האדם עץ השדה הוא.
זקן א':
מספרים: פעם צמחו פרחים,
ריחות בושם למיניהם הפיצו…
זקן ב':
ישישים בקושי יזכרו זאת…
זקן א':
אומרים: עצים פעם
לעובי עבתים צמחו,
וקרא קראום: יערות…
זקן ב':
בספרים מני קדם
תמצא זכר למו…
זקן א':
האם המלחמות כלו אותם?
זקן ב':
כן! אתים ומזמרות
כתתו לחרבות חדות,
ובתי הספר שמו לקסרקטין…
(נשמע קול רעש)
זקן א':
הס! דומני קול צעקות אני שומע.
זקן ב':
כן, גם אני שומע.
(שניהם מטים אוזן. הרעש מתקרב. מתפרצות ונכנסות האשה המעוברת והחבריה הרודפת אחריה).
האשה המעוברת:
על מה אתם רודפים אותי?
על מה אתם רודפים, רוצחנים?
החבריה:
מטורפת!… מטורפת!…
(המעוברת בורחת, והחבריה רצה אחריה מתוך שריקות שפתים, כולם נעלמים ימינה)
זקן ב':
(נאנח) אך! – – –
זקן א':
מטורפת היא?
זקן ב':
לא. היא מעוברת…
זקן א':
היא הרה?..
זקן ב':
נשים מעוברות בקדמת הימים
לברוכות אלוהים נחשבו
וכאשר האדם סר מן האלהים,
וימאס בברכתו…
התחילו קוראים תגר על פריה ורביה
עד שמעוברת היתה למטורפת בפיהם…
זקן א':
ששש!… באים!
זקן ב':
מגיעים ובאים משני הצדדים!
(מימין נכנס הגיס הקשיש, משמאל הגיס הצעיר; זה וזה עושים תנועה כאילו מושיטים ידיהם זה לזה ותיכף מתחרטים. הם נותנים שלום זה לזה ברמז בלבד)
הגיס הצעיר:
גיס, דברים לי עמך!
הגיס הקשיש:
שמעתיך, גיס!
(שניהם יוצאים שמאלה)
זקן א':
איך שני גיסים מקבלים איש פני רעהו? –
אפילו יד לא נתנו…
זקן ב':
חולים אנושים שניהם – מחלה מדבקת…
ואיש רוצה לרמות את חברו,
ועושה עצמו כאילו הוא מפחד לגעת בידו…
זקן א':
המחלה לאימה מתפשטת…
זקן ב':
הכל מושחת, הכל מורעל…
רצונך למצוא אדם בריא,
עליך להלך מילי־מילין,
ולהכין צידה לשבעה ימים…
זקן א':
שחיטות העולם הביאו לידי כך?
זקן ב':
כן! עת תחת העננים עורבים שחורים
נהרו עם מסע צבאות הקרב,
חכו בעין זוללת לפגרי החללים,
אז להקות נשים קודרות וחולות
בעין כבויה לוו אותם.
הרעל אותם גוף ונשמה יחד – – –
(משמאל באו האשה הקטגורית והאשה התליונית. הן עוברות כלפי ימין ומשוחחות זו עם זו).
האשה הקטיגורית:
ראשי כל השבעה בבת אחת התזו!..
עוז לך, תליונית! –
האשה התליונית:
(בעצבות) תודה לך, קטגורית!
האשה הקטיגורית:
השמעת, תליונית?
הצעיר שבשבעה איים עלינו,
בשם “אליהו” רצה להפחידנו.
האשה התליונית:
שמעתי…
האשה הקטיגורית:
אנו – “האחרונים להורג!” –
– כן, צעק –
ועוד: “יום אליהו הולך ובא”…
חה, חה…
האשה התליונית:
אל תצחקי!
הטרם תראי שהאדמה נפתחת מתחת לרגלינו?..
האשה הקטיגורית:
חה, חה… תליונית עצובה…
(יוצאת ימינה)
זקן א':
מין הזכר כמעט כלה ואיננו…
והמון הנשים גדל מיום ליום…
זקן ב':
כארבה בשדות,
שבעה על גבעול עשב אחד,
כן תחזקנה בגברים…
כמו בנות לוט בימי קדם,
מפחדות הן פן יחסר גבר למו…
זקן א':
חה, חה! שנים רבות נלחמו,
דורי דורות נלחמו על שחרור…
עכשיו, שוב הן נכספות לעול גברים עליהן…
בהתלהבות הן מנשקות את כבלי העבדות…
בלא שביב אהבה, משתוקקות הן
שוב להיות קנין הגברים…
(נשמעים צעדים)
זקן ב':
דומני, שוב אנשים באים?
זקן א':
כן.
(מימין באות בזו אחר זו שבע גברות. הן מציצות אל כל עבר, וכל אחת – כמדברת אל נפשה).
גברת א':
דרך הרחבה היה צריך לעבור…
גברת ב':
לכאן, אל המגרש, הטה צעדיו…
גברת ג':
ודאי יבוא הנה כרגע.
הגבר היפה…
גברת ד':
הוא חכם…
הבין מיד למבט עיני…
גברת ה':
דומה לי, הוא ענה לבת צחוקי…
גברת ו':
ברור שמעתי צעדיו…
גברת ז':
האם עדיין לא בא?
(מימין עובר ובא התלמיד, צעיר כבן י"ז, מחברות תחת זרועו, והוא שורק לו פזמון. גברת א' גודרת בעדו את הדרך, ושאר הגברות נכנסות אשה לדברי רעותה)
גברת א':
בחור!…
נדמה – מכרים מכבר?…
התלמיד הצעיר:
לא. אינני מכיר אותך.
גברת ב':
אתה נראה לי – מוסיקלי?
גברת ג':
הוי, גבר יפה!…
גברת ד':
חכם! – – –
גברת ה':
בבקשה, הרשה לי להציג עצמי!..
גברת ו':
ללא ספק תלמיד הגון אתה?
גברת ז':
שמי ידוע לך? –
יש לי הכבוד – – –
התלמיד הצעיר:
(מפסיקן).
יש לי הכבוד להיות עסוק!…
(רוצה ללכת לדרכו, אבל הגברות חוסמות בעדו).
גברת א':
רק מלה!…
גברת ב':
לחנם את גוזלת זמנו של הבחור!…
גברת ג':
אקצר במלים!…
גברת ד':
הרי ידי נתונה לך…
גברת ה':
תרשה, רק תרשה! – – –
גברת ו':
ידי, חיי, הכל, הכל לך!
גברת ז':
ואני מאמינה כי יחוסי, מעמדי –
גברת א':
אינני צריכה שתפרנסני!..
גברת ב':
אכל, שתה – על חשבוני!
גברת ג':
הלבשתי – גם זו עלי!
גברת ד':
גם מזונותיך, משקך, – עלי!
גברת ה':
אפילו הלבשתך!…
גברת ו':
לא יחסר לך כל!
רק שמך יקרא עלי!…
גברת ז':
את שמך אני רוצה לשאת!
שים קץ לשם בתולי!
כל שבעת הגברות:
הקץ לשם בתולי!…
הקץ לשם בתולי!…
התלמיד הצעיר:
מכבר שבעתי נשים עד לזרא!..
(מתמלט מידיהן ובורח שמאלה. כלן רודפות אחריו. דממה לרגע. זקן ב' לאט לאט מרים ראשו, זוקף גבותיו העבותות, ונאנח).
זקן ב':
העולם בא לידי חורבן!..
זקן א':
כן, העולם בא לידי חורבן! – – –
(זקן ג' מתקרב מימין. הוא ישיש כפוף שיבה, ועיניר מביעות חכמה).
זקן ג':
מה אתם סחים, אתם השנים?
זקן א':
העולם בא לידי חורבן!..
זקן ב':
כן. קץ העולם בא.
זקן ג':
שאלו את העוף מתחת לענני שחק!
ושאלו את הרוח המנשב בשדה, –
הנה, בשורה, בשורה כבירה במאד מאד
נשאת בכנפיהם – – –
זקן א':
זקן ב':
(שניהם ביחד)
מה נהיה?
זקן ג':
וכי לא ידעתם?
על חרבות העולם הישן,
הולך ונולד בשעה זו עולם חדש, צעיר, – – –
זקן א':
הן עמום האור בעצם טוהר היום…
חושך כמעט…
זקן ב':
כי חפרה החמה מחטאות בני אנוש,
והלבנה אספה פניה מבושה…
(אור חדש עולה במזרח, והוא מתגבר בעוז מרגע לרגע).
זקן ג':
פקחו עיניכם לרוחה והביטו!
שמש חדש עולה במזרח…
וכחתן היוצא מחפתו,
ופניו קורנים לקראת כלתו –
כן השמש החדש – צעיר ורך
כשחר עולמים –
קורן מני חדוה,
מלטף את הארץ ומחממתה…
ומפרה אותה באהבתו – – –
שגיב השמש החדש ונצחי,
אור עולמים לו, אשר לא יאסף עוד…
זקן ב':
הן שמים וארץ כבגד בלוי מזוקן,
סמרטוטים אשר מכבר רקבו…
זקן ג':
שמים חדשים נרקעים,
וארץ חדשה מכוננת…
זקן א':
הן ס"ם ולילית שליטים על פני כל הארץ…
זקן ג':
הקיץ הקץ על שלטונם…
כעשן נדף ברוח,
וכחלום יעוף עם יקיצה…
זקן ב':
הארץ – אבריה חלים,
נאנחת היא ורועדת…
זקן ג':
נאנחת היא וחלה כיולדת,
כי על האָבנים היא יושבת…
ועד מהרה תשמעו קול ששונה,
כי הנה ילד תלד, ויפתחו מוסרותיה…
זקן א':
חוטאת, חוטאת תבל כלה
ופס צדיק מארץ.
זקן ב':
הכל מושחת, הכל, הכל…
וכף חובה מכרעת,
נמשכת מטה מטה,
אלי תהום, אלי כף הקלע…
כלו חייב!…
זקן ג':
כלו חייב – זכאי! – – –
הכל חייב, ואין יוצא מן הכלל?
הן זאת הישועה!
כי נענשו הכל על ידי החטא עצמו,
קללתם היא תחטאם,
תצרפם ותקדשם…
זקן ב':
הן שח הגב, וחוט השדרה התפוקק
נפרך מכובד עוון.
זקן ג':
יתפוקק חוט השדרה!
היא רפאותם!…
זקן א':
אבדו וכלו בני אנוש,
עקב מעשיהם הרעים…
זקן ג':
היא עזרתם!…
ילודים מחדש הם כעת,
צרופים, זכים ככרובים!…
כלו חייב – זכאי! – – –
זקן א':
זקן ב':
כלו חייב – זכאי! – – –
(אור השמש הולך וגדול. כי הופיע אור הגנוז של ששת ימי בראשית. מרחוק מגיע קול רנת צפרים וצפצופן העליז. מן השדות המתחדשים נודפים ריחות ניחוחים. פתאום נשמעת תקיעה גדולה כתקיעת שבעה שופרות ביחד. שלושת הזקנים מביטים כה וכה, והנה זקן ד' צועד עדיהם: הוא איש שיבה עטור לובן וביחד עם זה – צעיר ועזוז; על שפתיו חיוך קל).
זקן ד':
הרתה תבל וגם ילדה!…
כל הזקנים:
כבר? – – –
זקן ד':
כבר. – – –
זקן א':
ואמנם קול אנחות שמעו אזנינו.
זקן ד':
צירי לידה שמעתם – – –
הנני בא משם…
כבר נולד האדם החדש! – – –
זקן ב':
ספר, ספר!
זקן ד':
מילד עד זקן – שם ברחובות – – –
פרצה מרידה –
ס"ם ולילית ברחו, נפשם בכפם – – –
זקן א':
ופקודותיהם?
זקן ד':
כסיר מנופץ,
נשבר והשלך!…
(קול בכי עולה מן העיר)
זקן א':
קול בכי אני שומע, התיפחות?..
זקן ג':
משמחה בוכים הם…
נפתח מעין הדמע,
וכשמן מרפא דמעות חמות
על לחיים תטופנה…
זקן ב':
זאת הישועה הראשונה…
כי העופרת שבלב נמסה…
זקן א':
מי קרא להתקומם?
זקן ד':
איש צעיר, ברוך האלהים,
אליהו שמו..
זקן א':
אליהו?
הן כמשוגע נחשב בעיניהם.
זקן ב':
אליהו?
הן לעוג לעגו לו גם צחוק צחקו
מדי דברו אליהם.
זקן ד':
אליהו – נביא נשלח לנו מן האלהים…
אדיר כאשד מים – קולו,
חרב חדה – אמרת פיו…
הוא עומד שם על עמדו,
והכל מקיפים אותו.
תינוקות עטו גודל,
וכל פנים – כשמשות קורנים…
זקן א':
הם שבו ומצאו את האלהים?
זקן ג':
הם מצאו את האלהים,
וגם את האדם מצאו…
זקן ד':
בנים נופלים לתוך זרועות אבותם,
אבות מתרפקים על בניהם…
זקן א':
העולם שב אל קדמותו? – – –
זקן ג':
העולם – האדם…
האדם שב אל מקורו.
כל הזקנים: (במקהלה) כי גופו מארץ
ומתכלת שמים נשמתו…
בצלם האלהים נברא האדם…
(הכל עומדים רגע בדממה. זקן אי נושא עין השמימה)
זקן א':
ראו, הביטו! מעין רמז ברקיע!…
זקן ב':
בעננים – כדמות עני,
רוכב על חמור לבן…
זקן ג':
דרך עניות – לגאולה…
(שתיקה קלה)
זקן א':
האין העשב יותר ירוק נעשה? ויותר יפה?…
זקן ב':
הביטו נא, גם העצים הפכו רעננים וירוקים!
זקן ד':
השדה נמלא פרחים…
ריחם כאפרסמון…
בעיר, מני מחבואים
יצאו הנשים ההרות,
ובברכה קדמו פניהן…
שבע בנים תאומים זה אך נולדו כלם זכרים…
אח מחפש ומוצא את אחותו…
יתומים – מזון נתן להם שם, ולבוש…
ועין אלמנה מלֵאתי תקוה…
חרבות מכתתות לאתים…
(ממרחק מגיע הד של זמרת המונים).
המוני המונים עומדים שם על המלאכה…
זקן א':
מי שר שם?
זקן ד':
אליהו שר שם.
ועמו שרים קטון וגדול…
כל פה בשבע לשונות
מנעים זמרת תרועה, –
כמשברי הים
יהמה ויגעש קול שירת ההלל – – –
זקן ג':
מעיר לעיר
ממדינה למדינה,
מעם לעם,
תנשא ותתפשט הזמרה…
ומעל גגות, מעל בנינים
רם יתנוסס דגל הגאולה!…
(מימין באים ס"ם ולילית, בדמות מלאכים רעים, כמו בתקופה הראשונה)
לילית:
אחרי שיא נצחוננו – תבוסה עולמית לנו!…
(סופקת כפיים)
ס"ם:
ממרום גורשנו,
מ"בצרה", ממסתרים, הדפונו…
למען נמות פה בעמק יהושפט –
כי כן צוה הוא…
הוא – – –
(ס"ם ולילית נופלים ומתים).
זקן א':
בלע המות לנצח!…
החיים נצחו את המות!…
אבד האבדון!…
זקן ב':
יום את ליל הכניע!…
גועה חשכה!..
נכרת הרע לעולמים!…
זקן ג':
ויולד עולם חסד,
עולם שכלו טוב, שכלו אור!..
של זוהר נצחים, ושל חסד נצחים – – –
(ברק אור מרהיב מתקרן על פני השחקים)
זקן ד':
אליהו בא!
כל הזקנים:
אליהו בא אלינו, אליהו!
(אליהו מגיע ובא, סביבותיו – הנוער).
אליהו:
מלכות שדי, הנה היא באה!..
על פני עמים, על פני לשונות – – –
כל האומות – עם אחד, –
כל הלבבות – לב אחד, –
כי מאוחדים כל בני האדם
בזמרת הלל את הדר קדשו! – – –
(הנוער מזמר בהתלהבות את שירת המלאכים):
הנוער:
קדוש, קדוש, קדוש
ד' צבאות:
אשר לו השם והוא עשהו,
ארץ, שמים וכוכבים – ויכוננם.
קדוש, קדוש, קדוש!
שלשו תהלתו יום יום!
הללוהו בכל משמר,
זמרו לו ורוממוהו!..
(מסך נופל)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות