חלק ראשון    🔗

פרק ראשׁון    🔗

אותו הצעיר, אשר על־אודותיו ידובר בספר הזה, אדם צעיר וזקוף־קומה, אשר כמוהו יש לאלפים, בא אל העירה הקטנה, השוכנת בחבל־הפרַנקים, באותה העת עצמה, אשר תקפה את הכל התרגשות כבירה.

וזה הדבר: שפחה אחת, נפש טובה ואהובה, אשר כל אחד ראה אותה מאות פעמים עם לחייה האדומות ושניה הלבנות מלוא פיה, טרפה את נפשה בכפה. היא לא הופיעה למועד אשר קראו לה; אז חכּו עת קצרה ואחר חפשו ומצאו אותה תלויה בָאַמְבָּר. ואולם בזה לא נגמר הדבר, אותה השפחה בעלת הלחיים האדומות והשִׁנים הלבנוֹת, הבתולה הישרה הזאת והתמימה למראית־עין, ילדה ילד קודם אבדה עצמה לרעת והצפינה אותו בחדרה. היא השכיבה את הילד בסל ותשימהו בפנה מאחורי ארון־הבגדים. ליד הסל היו מוטלים: סדור של שירי־תפלה, צלָב־זהב קטן וגם טבעת בסף עם אבן קטנה ממראה תכלת. הילד היה מחותל במטפחת־משי לבנה. על־גב הכותל, ממעל לסל, חרתה השפחה המוני צלבים לרוב, כהמון הצלבים אשר על שדה־הקברות. פתאם צעק הילד מרה בחדר השפחה, כן, ילד צועק שם, אמרו האנשים איש אל רעהו. ילד צועק בחדרה! וגברת הבית, מרת הֶבֶּרלַין, אשתו של פקיד־הגליל, מצאה את הילד בפנה. הוא היה מחותל במטפחת־המשי ההיא, שקבלה השפחה לפני שבועות אחדים מידי הגבירה בתור תשורה לחג הַלֵּדה. מטפחת יפה וכמעט חדשה.

המהומה בעיר הלכה וגדלה, החלונות נפתחו לרוָחה וקריאות נשמעו: מה חדשות? ילד, ילד נמצא בחדרה! שתי אחיות רחמניות עברו את מגרש העיר בצעדים טופפים ונעלמו בביתו של פקיד־הגליל. הן נשאו את הילד אל בית־אֹסף־היתומים.

אפס גם בזה לא הגיע הדבר לקצו. פתאם נשמעה זעקה ברחוב, זעקה מרה ואיומה, אז ראו כל בני העירה והנה אשה זקנה וצנומה, דמות זעירה של אשה זקנה, רצה ברחוב והיא נעולה אנפילאות גדולות של לֶבֶד. היא רצה אל תוך בית הפקיד, יצאה משם ביללה, רצה אל השער אשר במערב העיר ואחר שבה במרוצה אל השער השני אשר במזרח, הנה והלום. כפעם בפעם נגלתה מחדש ברחוב העיר וקול זעקתה כמו מלא את האויר וכאילו בקע ועלה פתאם ממעמקים, מתחת לחלונות, מן האדמה. האנשים פתחו את חלונותיהם: השקטי נא! אמרו, הם אמרו את הדברים האלה בקול עמוק וחוֹדר; הם אמרו את זה בקול רך, המטיף נחומים. אבל האשה הזעירה והזקנה לא ראתה מאומה, לא האזינה דבר, היא שמה ידיה על ראשה, התרוצצה ברחוב הֵנה והלום וזעקה, זעקה…

על־יד השער אשר במערב נפל דבר. בחור צעיר, והוא עוזר הקצב, שב העירה בעגלה עמוסה קהל חזירים קטנים. והנה באו לקראתו פועלים ואומנים ויעצרו את העגלה ויתנפלו על הבחור הצעיר באגרופיהם. הלז עמד על נפשו באשר השיגה ידו וגם שאג שאגה גדולה עד אשר נשמעה בתוך העיר. החזירים הקטנים תקעו את פיותיהם בין כלונסאות העגלה וינחרו עד להחריש כל אֹזן. שני שוטרי העיר הצילו את הבחור מידי המכים אותו; אלמלא הם, היו רוצחים אותו נפש. אינני אשם! קרא מנהמת לבו. הם הובילו אותו אל בית־המועצה של העיר. בדרך לכתם פגעו באשה הזקנה והזעירה אשר התרוצצה באנפילאותיה הגדולות הֵנה ושוב. הנהו! – קראו האנשים ויורו באצבע על הבחור. ואולם האשה המיללת לא ראתה ולא שמעה דבר. היא¹ הוציאה קול זעקה ותוסף לרוץ כבראשונה.

בכל אותו הערב וגם ביום המחרת לא דברו בלתי אם בשפחה ובילד ובאשה הזקנה המיללת. יש אשר התגלע הריב במרוצת השיחות האלה, אחדים דברו קשות ויכריעו את הכף כלפי חובה, ולעומתם התאמצו אחדים ללמד זכות. בקרון המסע, הבא לעת־ערב מן העיר הסמוכה, כמעט שהגיע הדבר לידי מהלומות. שם נמצא מורה אחד, מורה בבית־ספר־לעם אשר הודח מכהונתו, גבר אשר כקומת ענקים גבהו, בעל ראש שחור מגודל־פרע, המורה הַלָּזֶה העלה עליו את חמת הנוסעים כולם, הוא אמר, כי כבר דברו למדי בשפחה זו, כי כבר היו לו הדברים לזרא וכי אין את לבבו לשמוע עוד על־אודות הנפש הזאת, המוגבלה והסכלה – בקצוּר, כזאת היתה ההתחלה.

– הקץ לשיחה על־דבר הטפשה מטומטמת־המוח הזאת, אשר תלתה את עצמה בגלל ילד ובגלל אהובה אשר בגד בה, – קרא המורה. – כבר דברתם דַּיֵּכֶם

---

אבל כאן התחוללה המולה רבה בתא המלא נוסעים, ובהמולה הזאת נבלעו הדברים אשר הוסיף המורה לדבּר, אף כי קולו היה עבה וחזק כקול השופר. בת כפר אחת לבושה בגדי אבל, אשר ישבה והחרישה דום עד עתה, התנשאה פתאם ממקום מושבה ותחל להמטיר חרפות וגדופים, מבול של חרפות וגדופים, עד כי נחבא קול מליה, לא נשמע רק קול־צעקה. היא הניפה בידה זר פרחים רקוע פחים והעמידה פנים כאילו היא אומרת להכות בזר־הפחים הזה על ראש המורה; ריח חריף של שומן וחלב חמוץ היה נודף מן הבגדים אשר עליה. באמצע התא ישב סוחר במקנה, והוא מזרע היהודים, גֶבר כבד־בשר ושמן אשר אצעדות משובצות יהלומים על אצבעות ידיו ורגבי־גללים על מגפיו. הוא התנועע על מקום מושבו מרוב עונג וטפח כפעם־בפעם בכפות ידיו על ירכיו השמנות והקצרות, הוא צחק צחוק אדיר כל־כך, עד שדמעות נזלו מעיניו, ומדי התנועעוֹ הנה והנה ודחקוֹ את האנשים מזה ומזה חִלחל הצחוק בגרונו ויתפרץ בקטעי קולות כקול התור. בתא השני התרוממה איזו גבירה ממקום מושבה, הציצה ממעל לדופן החוצץ בין התאים, הניעה בראשה מתוך עטיפה עשויה נוצות־תרנגול מבריקות, אשר ענקה את צוארה, וחיכה חיוך קל, כשזוִיות פיה הושפלו למטה,

– פּפוי! – קראה, – פּפוי! איזו גסות מגושמה. פּפוי!

המורה עמד על מקומו בקרב ההמולה וחִיֵּך.

– סליחה, גברתי! – פנה בהשתחויה קלה לעבר הראש, שהתנועע מתוך עטיפת־הנוצות. – אבל, חושב אני, כי אילו היתה השפחה ההיא, אותה מרגריטה סַמיט, או איך שקוראים לה, מתבוננת במנוחה ובישוב הדעת, בגאון

---

הכל שסעו אותו בדברים.

– הנח! הנח!

– אדונַי הלא יסכימו –

איש לא חפץ להסכים, לשום דבר לא חפצו להסכים! הכל קראו בקול רם והמורה צחק צחוק קל והניד את כתפיו. הסוחר היהודי התנודד כולו מרוב צחוק אשר זעזע את גופו. צחוק זה עבר לידי שעוּל קשה ועז אשר בלע את יתר הקולות.

ברגע זה עצר המסע בלכתו והכל נדמו פתאם מאליהם. ואולם כמעט התנועע הפנס שבחוץ באֹפל הלילה ומכונת הקיטור השמיעה קול שריקתה, התחיל השאון כבראשונה. אז נשמע קול שני והוא צרוד ובוקע בכבדות את בליל המלים.

– על־אודות זה איננו מדבּרים כל־עיקר! – אמר בר־נש בעל צואר נפוח, והוא חרש־נעלים, ומדי דבּרו לטש את עיניו, עד כי אמר הרואה, שהן מתפרצות מחוריהן. – אנו מדברים בּדֵיקַן, בכהן הכנסיה, בסדר הקבורה.

– גם אני לא הייתי מוביל אותה לקברות על־פי הסדר הנהוג! – אמר המורה במנוחה בקול העבה אשר לו, ותיכף נזדקר למעלה ראשה של הגבירה מעבר לדופן.

– הַחֲרֵשׁ! הַחֲרֵשׁ! –

הסוחר במקנה פער את פיו לשם צעקה, ואולם פתאם הושלך ממקומו, בת־הכפר עם זר־הפחים אשר לה וכל היושבים על הספסל טולטלו ברמה, סל עגול ושחור התגולל מעל הרשת המתוחה ממעל ויפּול על גבו של הסוחר. מכונת־הקיטור נעצרה בחזקת היד.

שררה דממה ובתוך האֹפל בחוץ קרא קול:

– הנה, על־מה־זה אתה נרדם, אם בדעתך לנסוע, אדון! אך זהו גולם – מַהֵר!

דלת התא נפתחה ברעש ואיש צעיר נדחף פנימה. כובעו ואדרתו של הנוסע החדש היו מכוסים שלג וכפור, כבגדי איש אשר עמד בחוץ עת מרובה ביום קר. הוא משך אחריו אמתחת אדומה, הטה את ראשו בעד החלון וקרא:

– רב תודות, אדוני!

המסע נרתק ממקומו ויסע הלאה, כל הנוסעים הביטו באיש הצעיר, אשר עיניו היו אדומות קצת מחוסר־שֵׁנה, מעיפות וקור. הוא מצמץ בעיניו, הסתכל מבינות לריסיהן הארוכים והסבוכים בתוך עשן הטבק ונדחק בזהירות יחד עם אמתחתו בין המגפים, הברכים, הצרורות והחבילות של הנוסעים.

– סליחה אני מבקש, – אמר לאט, מבלי לפתוח את שפתיו – אולי ירשו לי –

כל המבטים ננעצו באמתחתו. היא היתה עשוּיה ארג משזר. על־גב מטוה אדמדם היתה קלועה תבנית תרנגולת הדוגרת על ביצים מצבעים שונים, הכרבולת אשר בראש התרנגולת הזאת היתה ממראה לבֵנה אדומה ויוקדת כאש ומרגלית גדולה ושחורה שמשה לה בתור עין. עם הכרבולת האדומה ועם העין השחורה הזאת נראתה התרנגולת מלאתי זעם וחרון. ממעל לה היו משובצות באותיות־מרגליות המלים: דרך צולחה! הסוחר במקנה הורה באצבעו על האמתחת וגחך, והכל התחילו פתאם לצחק למראה התרנגולת הזועמת אשר דגרה וכמו קראה תגר. רק המורה לבדו לא צחק. הוא התבּונן בשום לב אל פני הנוסע החדש.

האיש הצעיר מצא לו מקום צר בקצה הספסל. הוא ישב, הצטמצם כולו עד כמה שאפשר, הסיר את כובעו ושם אותו על ברכיו, רכס את כפתורי מעילו ועצם תיכף את עיניו.

חרש־הנעלים, בעל הצואר הנפוח, סקר סקירה חטופה את נעליו של הצעיר, אשר השלג שפשף אותן והוסיף להן ברק אדמדם, אחרי־כן לטש שנית את עיניו אל עבר הנוסעים וקרא:

– האם אין זה – אדוני – השומעים אתם! האם אין זה מרגיז לב? הדֵיקן ממאן לערוך את התפלות על קברה. לא, איננו חפץ לערוך את התפלות! – חזר על קריאתו וגוּלות עיניו נכבו בחוריהן.

המורה צחק מטוב לב.

– הַחֲרֵש! – קרא חרש־הנעלים שבע־רוגז, ופנה לעבר המורה. – כן, עליך, אדוני, עליך להחריש! מוחי אינו סובל את הדבר! איננו עורך את התפלה. כנבלת כלב ישליכו אותה אל הבור, בלי קול הפעמון, בלי זִמרה, בלי ברכה.

בעיניו הגדולות נראו דמעות, הוא הוֹציא את קופסת הטבק מכיסו והריח מתוכה, אחר הוסיף:

– בלי תפלה על הקבר!

בת־הכפר הלבושה בגדי־האבל התיפּחה:

– הה, אבינו שבשמים –

– אין זה לפי חוקי הכנסיה, – אמר הסוחר היהודי, – כך נראה לי – חוקי הכנסיה – הרי –

פני הרצען שונו למשמע הדברים האלה, הוא התנפח, צוארו, פניו, מראהו הפך אדום־כתום ועיני הבָּקר אשר לו שתו לדמותו מראה מפיץ זוָעות כפני פסל אדום אשר לבני־חינה. דומה היה, כאילו חפץ לבלוע חיים את הסוחר, אבל ברגע האחרון כמו התכַּוֵּץ. הוא השח את ראשו לעבר הסוחר ויושט לו בידידות מוגזמה ומבליגה על כעסו את קופסת הטבק.

– ידידי! – אמר בקול מלחשים. – ידידי, חוקי הכנסיה, בבקשה מכבודך! חוקי² הכנסיה פה וחוקי הכנסיה שם. יקחך בכור־שטן, אדוני הנכבד, עם חוקי הכנסיה אשר לך. חוקי הכנסיה? אני חפץ להגיד

---

– אני חפץ לספר לאדוני מאורע אחד, – נכנס הסוחר לתוך דבריו, כשֶׁמְּנָת הטבק נתונה על בוהן ידו.

– בשם האשמדאי, הנח לי עם המאורע שלך, אדוני, אני אומר לך, האֵם, השומע אדוני? אשה זקנה ושפלת־ברך, אשה עניה ודווּיה, התרוצצה כמוכת שגעון הֵנה וַהלום וזעקה, כמשוגעה, אני אומר. היא רצה אל בית הכהן, אף כי היה עליה עליה לדעת, שהכהן אשר לנו הלך לעולמו. היא דפקה על־גבי הדלת, הכתה, קראה, בכתה. אז אמרו לה: הלא הוא מת, הַמִּסְכֵּן הזקן, בשם אלהים וקדושיו, הלא יודעת אַתְּ, כי מת הכהן, לפני ירח ימים, הלא אַתְּ היית בין המלוות אותו אל בית־הקברות. ואולם האשה, השומע אתה, אדוני, האשה הזקנה לא הבינה דבר. היא התדפקה על הדלת, נקשה, הכתה. האם יצאת מדעתך, אמרו אליה, ואיך זה יקום ויפתח לך את הדלת, אם כבר איננו בין החיים? אין איש בזה, אין נפש חיה. אמנם כהן חדש נמנה במקומו, אך עוד לא בא הנה, פְּנִי ולכי לך וינבּרגה, אל הדֵיקן, הממלא מקום הכהן. היא רצה אפוא וינבּרגה – היא רצה דרך שעה אחת, על־פני השלג, חרֵדה, נבהלה ונואשה מפּחד, היא רצה, רצה – היא נצבה לפני בית הדיקן וצעקה מרה. שמעי נא נא, אשה חביבה, – אמר הדיקן – אסותא! עטישתך תעיד על זה נאמנה – אשה חביבה ונעימה, צר לי מאד. שמע נא, בשם אשמדאי, אין לי צורך, אדוני, במאורע אשר לך – הנח לי, הנח לי ולמאורע ההוא, – האשה הנוֹאשה הזאת התנפלה לרגליו, בכתה, זעקה. אבל הכל לשוא, לשוא. אשה חביבה ונעימה, אמר הדיקַן, איני רשאי. אי־אפשר הדבר. כן, אילו היה אֹרח־החיים של בתך – איני יכול – אני אומר, אֹרח־החיים של בתך – צר לי מאד. האשה הזקנה, בעלת־שֵׂיבה, זקנה, עם לב־האֵם הרצוץ, התנפלה לרגליו, השביעה אותו בשם המושיע, אבל הוּא אומר: אשה חביבה, נעימה, הנחמי נא, – נפלאים דרכי אלהים –

– והרי רואה אתה, כי יש כאן תקנות וחוקים! – אמר הסוחר והתעטש ברעש בפערו לבלי־חוק את פיו ונחיריו ועיניו ובמלאו את התא כולו רסיסים אשר נתזו ממיץ אפו.

– אשת הדיקן הגישה לאם הדואבת ספל קהוה, אנשים טובים המה, – אבל ספל קהוה לא ישיב לתחיה את בתה, ספל קהוה איננו נחומים ללב־האם הנשבר, איננו ברכת כהן.

כאן נכנס לתוך דברי הרצען אדון אחד, אשר שפמו הארוך ממראה נחושת־קלל ועל קדקדו קרחת גדולה, הלא זה סגן פקיד־הפוסטה, קיזר.

– היא מאנה לשתות את הקהוה, – אמר, – אשת הדיקן בעצמה ספרה לי את הדבר, היא אמרה: בעלי אינו רשאי, זהו מן הנמנע.

הסוחר התעטש פעמַים, לקק את שערות זקנו ויאמר:

– חוקי הכנסיה, אדוני, זהו אמת ויציב, הכנסיה מחויבת להפלות בין המאבד עצמו לדעת ובין אדם הגון, – המורה צחק בקול רם, – בין נערה הכורעת ללדת מבלי חופה וקדושין ובין אחות רחמניה, למשל –

אבל חרש־הנעלים בעל הצואר הנפוח הפסיק את שטף דבריו.

– חדל לך! – לחש בזעם ופניו צָבו כנאד נפוח העומד להבּקע. – מה אתה מבין בענין הזה? מראה־זועה כזה! אשה זקנה ורפה אשר בינתה כמעט הסתתרה, כן, ואולי כבר הסתתרה? – היא כורעת לפני בית הכהן וזועקת זעקת שבר, היא רצה מבית אל בית ומתחננת לשלם בעדה, לשלם את כסף ההוצאות, – כל אחד רק מעט מזער, אז היה הכהן מתרצה. היא חפצה להשיב הכל –

אדם קטן קומה, לבוש בגדים נקיים ובעל זקן־שיבה, אשר עד עתה לא התערב בשיחה, השמיע עכשו את קולו, הוא אמר:

– האדון הדיקן יודע היטב את אשר עליו לעשות!

קולו של המדבר היה ודאי ובטוח ומלתעות פיו התנועעו מדי דברו בחשיבות מרובה, עד שהכל החרישו והקשיבו לדבריו,

– על מה זה הנכם נרגזים כל־כך, אדוֹני? הכנסיה יכולה לאצול ברכה רק לאותם הראוים להמנות בין בניה. ואולם נערה אשר שרכה את דרכה וגם ספתה חטאת על חטאת בטרפה את נפשה בכפה, אינה כדאית, לפי דעתי, לקבל ברכה – אינה כדאית לגמרי –

המורה, אשר עמד באמצע התא, הבריק בזכוכיות המשקפים אשר לו ופרץ בצחוק עליז, הזקן עצר בדבריו ולטש לו את עיניו בעוד פיו פתוח. ברגע ההפסקה הזאת השתמש חרש־הנעלים. הוא הסב את גולות־עיניו וקרא לעבר הנוסעים כולם:

– אז אפוא רצה האשה הזקנה, לב־האם הרצוץ הזה, אל הכומר הקתולי, בשם המושיע, עזרֵני נא! ואולם הכומר ענה: צר לי מאד, אשה חביבה, סובי ולכי לך וינבּרגה, אל האדון הדֵיקן, אני איני יכול לעשות בזה קטנה או גדולה!

הוא שלב את אצבעות ידיו ומבטי עיניו חלפו על־פני הנוסעים כמבקשים פתרון.

רוחו של האדון בעל זקן־השיבה שב אליו אחרי התמהון הרב, ועוד הפעם החל לדבּר.

– לי עצמי יש קרובים בשדה־הקברות, שאֵרי־בשרי הקבורים שם, – אמר, – אני חושב, כי אדוני יודעים ומכירים את שמי – חרש־השכּינים אוּלרִיך, תושב ואזרח ויועץ־לשלטון־העיר – אי־אפשי, כי קרובַי אני ינוחו יחדו באדמת שדה־הקברות עם נפש כזאת, אשר – אין לי להיות שופט בדבר – אבל זהו נכון, מה שאמר פה האדון: צריך להיות הבדל! מי שאיננו כדאי, איננו כדאי,

– הה, רבונו של עולם! – התיפחה בת־הכפר הלבושה בגדי־אבל.

– פה! – קרא חרש הנעלים, – פה היא יושבת! פה יושבת דודתה! ועליה לשמוע דברים כאלה!

הסוחר אמר:

– הבדל צריך להיות, הדבר ברור!

אפס חרש־הנעלים קם ממקומו וקרא בחרון־אף:

– מה מבין כבודו בענין הזה? מה? הלא יהודי אדוני ומה הוא יודע על־אודות זה?

צחוק גדול פרץ מפי כל.

– לא! – הוסיף המדבּר בהשפילו כמעט את קולו –: לא אוכל תת צדק לַדֵּיקַן וגם לא לך, אדוני היועץ־לשלטון־העיר, לא אוכל תת סלה!

דבריו האחרונים יצאו מפיו בקול־מלחשים.

חרש־השכּינים אוּלריך הרים את כתפיו,

– אני מביע רק את הנכון לפי ענוַת דעתי! – אמר ואש זעם התלקחה בעיניו. – אני נותן צדק גמור להאדון הדֵּיקן ואיני יכול לסבול בשום אופן, כי יזלזלו בכבוד השלטונות בפומבי. זאת היא דעתי! איני יכול לעשות אחרת, כה יתן לי אלהים וכה יוסיף, אמן!

– כן, כה יתן לי אלהים וכה יוסיף, אמן! – אמר המורה בצחוק, – יהי אלהים עמו, עם האדון חרש־השכּינים אוּלריך, תושב ואזרח ויועץ־לשלטון־העיר. אמן, הוא אינו יכול לעשות אחרת! הוא נלחם בעד הצדק וחרף את נפשו למות בגללו. יהי אלהים מגן לו, חַה־חַה־חַה! אבל האמת היא, אדונַי, כי חג חתוּנה נועד להיות מחר בארמון בּרוּק ועל הדיקן לסדר שם את הקדושין, אדונים רמי־המעלה יבואו אל חג־החתונה הזה מכל אפסים, אחרי החופה יערך משתה גדול אשר בו לא יפּקד מקום הדיקן. זהו הדבר – יקחני בכור־מות – אשר בגללו יעמוד למגן על קרוביו של האדון אוּלריך, הישנים את שנת המות באדמת שדה־הקברות, והלא איננו יכול להיות בשעה אחת גם פה וגם שם. דבר זה מובן מאליו.

הסוחר כבד־הבשר השמיע שנית חלחול־צחוק כקול התור, ובטנו התחילה מרצדת. הוא הוציא מביסו מטפחת־אף צהובה, דוגמת הבד אשר בראש הנס. במשך רגעים אחדים נפנפה המטפחת בחלל אוירו של התא והמטירה מטר טבק, פתותי לחם ועוד פרורים אחרים; מאחורי המטפחת הזאת הסתיר הסוחר את פניו.

– אבל, מה הלהג הזה אשר ידבר המורה! הכהן החדש הלא כבר בא – כך, קיזר ספּר את הדבר!

– כן, אני ראיתיו! – אמר סגן־הפקיד והחליק את שפמו הארוך ממראה נחשת־קלל, – על דברָתי אמת! הוא דומה לאופיציר הלבוש בגדי אזרח, שפמו שחור, וצילינדר חבוש לראשו, אגב, הנה אמרה לי אשת הדיקן, כי זה הוא הכהן החדש, אבל, אחלֵי אדונַי – דבר זה אינו מעלה ואינו מוריד, הדיקן הוא אלוף לראשו ועליו, על הכהן, לסור לפקודתו, וחסל!

– ובכן אפוא, למרות אשר יש ממלא־מקום לכהן המנוח, למרות כל זה – הלא כן – הלא כן, – הגה חרש־הנעלים כאובד עצות.

המורה צחק.

– אל נא תדאג ככה, אדוני! – אמר. – אני מבטיחך, שאחת היא לשפחה, אם יערכו את התפלה על קברה, אם לא; אם יקברו איתה קבורת תושב ואזרח, או לא.

– איככה? מה?

– היא השיגה את מבוקשה. היא מתה. ויותר אין כלום! ואם נניח, כי יש עולם־הבא מעברו השני של הקבר – כשאני לעצמי איני מאמין בזה – הלא הכל אחת היא, אם באה לקבורה ממדרגה ראשונה, שניה או שלישית, היא תבוא שמה בין כה ובין כה, אם יתן לה הדיקן מוינברג מכתב המלצה על דרכה ואם לא יתן. או אז? משום זה אני אומר, כי גם אנכי לא הייתי עורך תפלה בשעת קבורתה, – כמוני כיועץ־השלטון האדון אולריך, – לא ולא!

– איככה? מה?

– לא ולא, מפני שהכל אחת היא בהחלט. אנכי, כשאני לעצמי, מוַתֵּר בחפץ־לב על אותן התפלות, ועוד יותר מזה, אני אוסר על כל אלה הכהנים, הדיקנים והכְּמָרים להתערב בכלל בענינַי. איני רוצה לבוא במגע ומשא כל־עיקר עם החבורה הזאת!

– איככה? מה? אכן, הלא שומעים בזה –

המולה גדולה קמה. אחדים קפצו ממקום מושבם, וראשה של הגבירה הופיע שנית מעבר לדופן והסתובב לכל עבר, מרוגז וּשְׂבַע ממרורים. הסוחר התנודד מרוב עליצותו וחרש־הנעלים ישב דומם, באיש אשר הממוהו מהלוּמוֹת רצח, וילטוש את עיניו הגדולות והריקות למורה.

המורה ענה בצחוק אדיר אשר התגלגל ברעם בחלל אוירו של הקרון.

ואולם כאן לבש פתאם הענין צורה אחרת.

פרק שני.    🔗

חרש־השכּינים אולריך קם ממקומו, הוא קם ונגש אל המורה. סנטרו וזקן־השיבה אשר לו, שהיה ארוך וצר ודומה למחלפת־שער, התחילו רועדים עוד לפני החִלו לדבּר.

– אדון! – אמר. – אדון! – אמר שנית. – אדון! אומר אני, כבודו היה – אדון! – כבודו היה מקודם חבר למעמד אחד, למעמד נאור של החברה – לא הייתי חוֹשב דבר כזה לאפשר! לא! כבוֹדו הֵעֵז – אמנם כן, הֵעֵז ל… לירוק, אמנם כן, לירוק מרוק פיו על המתים היקרים לי הקבורים בשדה הקברות, ובזה לא אמר עוד די – כבודו הֵעֵז לגדף את הדת ואת כהניה. זהו לי יותר מדי!

המורה חִיֵּך מטוב לב. פניו של חרש־השכּינים חורו. הוא שאף רוח בכבדות ויחזור פעמים אחדות על דבריו: “זהו לי יותר מדי!” וזקנו עוד רעד.

המורה הניע בידו תנועה מרושלת ויאמר בבת־צחוק מיושבת ובעינים נוֹחוֹת מאחורי זכוכיות המשקפים:

– הרגע נא, אדוני הנכבד! הלא התרגזות זאת עלולה להזיק לבריאותך.

אפס חרש־השכינים אולריך היה חבר לשלטון העיר ובכלל היה איש אשר לא הֲתולים עמדו.

– איך? – קרא וקולו עבר לידי שריקה. – היודע כבודו עם מי – עם מי – הוא מדבר? אולי יזכור כבודו מה הוא, מי הוא בעצם הדבר?

המורה צחק צחוק קל ופניו המבהיקים, אשר נדמו כמשוחים בששר שחוּם, הסבּירוּ כפני אב המתרצה לבנו. עיניו היו שונות זוֹ מזו בגדלן, הגדולה שבהן התבוננה בתמיהה בפני החָרש, והשניה, הקטנה ממנה, הציצה אליהם מתוך עליצות,

– האם אותי אתה שואל, אדם צעיר? – אמר לאחרונה,

– צעיר –!

– אני אומר על־פי יחס הערך: אדם צעיר, – הוסיף המורה, – כי בערכך, אדוני, אֵלַי, הנך עוד צעיר לימים, הרי אתה עוד מין תינוק, הייתי אומר, או גם יצוּר שלא נולד עוד – על־פי האמת! כַּוָנתי, אם אותי אתה שואל?

– אם את כבודו אני שואל? – ענה חרש־השכינים וקולו רעד, כאילו קשקש מי־שהוא בלי־הרף על גב ערפו. – כן, בודאי, אני שואל את כבודו! הייתי חפץ מאד מאד לדעת!

המורה סרק בידו את זקנו הארוך והשחור, עד כי נשמעה חריקה קלה מתחת לאצבעותיו, הוא הניע בראשו.

– אם אדוני שואל אותי – והלא אותי ישאל אדוני, האם לא כן? – הנה נכון אני להשיב לך, אבל צר לי עליך, כי לא דברי חונף בפי: אדוני הוא מסוג האנשים הלוטשים מספָּרַיִם, ואני בן־אצילים הנני!

קמה דממה עצומה, עד אשר נשמע רק קול האופנים, בהשתקשקם על גב פסי הברזל. הסוחר היהודי חכּחך בחשאי.

חרש־השכינים לא עשה בראשונה מאום. נדמה, כאילו לא שמע דבר. אחר הניד את כתפיו כאיש אשר אדרתו השוּמה עליו אינה לפי מדתו, העויה משונה נראתה על פניו, הוא לחש דבר־מה ופתאם השתחוה השתחויה עמוקה למול פני המורה. הוא צחק צחוק הדומה לגעית התיש ויען בקול זועם ורועד:

– טוב! יוכל היות, כי צדקת, אדוני האציל – אדוני האציל. אפשר, כי צדקת עשרת מונים ככה – אבל, אם אציל אדוני – ובזה אין איש מהמסובים כאן מטיל ספק – הה, לא ולא, אין איש מטיל ספק – הה, חס ושלום, אין איש מפקפק! – הגה יואיל אדוני האציל לשלם מקודם את החובות המגיעים מידו. הלא כן! כבודו ישלם בראשונה את חובותיו, אדוני האציל. אפשר שנזכר כבודו, כי מידו מגיעים לי זה שש שנים – זה שש שנים! – תשע מַרקאות וחמשים פפניג! בבקשה! איני יודע את מקום הארמון אשר בו ישכון אדוני, או את שֵׁם אחוזתו – ואשר לכן אפוא, בבקשה! בבקשה!

צחוק. הוא פשט את ידו הרועדת וסקר את המורה מקדקד ראשו עד כפות רגליו סקירה של בוז. המורה היה מחוסר צוארון, צוארו השחוּם היה עטוף סודר. תלבּשתו היתה בלה ופרועה כפניו, נעליו היו מרוסקות ומתוכן נראו רגליו הערומות, בשרוולי מעילו היו קרעים פה ושם אשר נתאחו בתפירות ארעיות לבלי־סדר.

המורה העיף עין מתוך בת־צחוק של חמלה בכף ידו הרועדת של החָרש ויניע בראשו המגודל שער רב.

– האם באמת ובתמים תדבר? – שאל במנוד ראש, בקול־הבַּס העמוק.

– כן – חה־חה – באמת ובתמים!

– מה מצטער אני, על שאתה מוסר את עצמך לידי באופן כזה, אדוני! – אמר המורה. – על אמונתי, כי כן! מה־פחותה מחשבתך, אדוני, ליַחס את הכסף, החובות ועוד ענינים כאלה אל המושג אציל! אציל, אדוני, הלא זה מזג־נדיבים, זהו הרגש, כאילו נתון העולם כולו בלב, אֹמץ־הרוח, גאוניות – כל אלה הם ענינים, שעל־אודותם לא שמעת, אדוני, מאומה לא יותר מאשר דג־מלוח על־אודות מים מתוקים. אבל שמע נא, אדוני: אני איני פורע מעולם את חובותי במטבעות־כסף. אני משַׁלֵּם בזה שאני מספיק נחת־רוח, באמרי־חכמה, פתגמים מחוּדדים, בענינים המשעשעים את הנפש.

– בבקשה! בבקשה! – נהם חרש־השכינים ויניע את כפו.

– מטבעות כאלה, שאינם בשבילך ולא־כלום, לדאבוני. עברתי חצי העולם, מבלי שַׁלם מאום, זוהי עובדה! יש לי אלפי ידידים בעולם, אצילים, רוזנים – אני מביא אֹשר וצהלה על כל בית – בשמחות מקבלים את פני ובדמעות נפרדים ממני – יודע אני בעל־פה את הֵינה כולו, את שילר, גֶתה ושֶׁקספּיר, כל מחזה ומחזה, שיחפצו אדוני – האם רוצים אתם להִוָּכח? – והרי, חפצים אתם להוכח – אכן! והנה אתה, אדוני, לוטש־מספָּרַיִם מבטּן ומִלֵּדה, אשר אחת לשָׁנה־מעוברת יולד רעיון במוחך, שלחופית נפוחה בצורת אדם, פּתי מתלהלֵהַ, אשר נולד הרחק מקולטורה כל־שהיא שלשים־אלף מונים מאשר ירחק כוכב־הסיריוס מעל פני האדמה –

– בבקשה, בבקשה! – נהם חרש־השכינים בלי־חשך והניד את כפו הפשוטה, עד אשר השתקשקו מַנשיטות־הגומי הנתונות על ידו. הכל צחקו, הללו בקול רם והללו בחשאי, הכל לפי יחסי־הידידות אל יועץ־השלטון. מתוך צחוקו של הסוחר־במקנה נשמעה ההנאה האמתית של אדם בריא וְשָׁמֵן.

ואולם המורה עמד שוקט כמגדל־עוז בתוך גלי הצחוק, עם ראשו המגודל־פרע, פניו השחוּמים ועיניו הנוֹחוֹת כעיני ילד. הוא קרא בהטעמה את פרקו, בצחוק קל, במנוחה גמורה ובקול־בַּס עמוק, שלא נשמע עוד מפיהו עד־עתה.

– אֲהַ, אני רואה, שאדוני דורש תשלומים! – אמר לבסוף. – אמנם אין בכיסי אף פרוטה אחת, אני דל ועני כעכבר ערום בן־יומו – אבל שַׁלֵּם אשלם לך בכל־זאת, פה, ברגע זה, אל תוך כף־היד הזאת. אתה תראה, אתה, התגבשותה הנחמדה, תמציתה היקרה של חברת־הבורגנים, השלט המכריז על עדת התגרנים, אתה תזכה לראות כאשר אשלם לך את חובי. עוד קודם שתספיק להעלות על דמיונך את ריח התבשיל העָרב ביותר לחִכּך, יהיה הכסף מונח בתוך כפך. הלא הכל אחת היא לך, אדוני, מאין אקח את הכסף?

– ישלם נא, ישלם אדוני האציל!

– טוב אפוא! כמה אמרת? תשע מרקאות וחמשים פפניג, אם לא שגיתי, הלא כן? שַׁפּיר! תיכף ומיד. אמנם אין לי אף פרוטה – אבל תיכף.

הוא פנה אל המסובים.

– מי יעשה אתּי את החסד ויתן לי במתנה תשע מרקאות וחמשים פפניג – במתּנה? – שאל והשתחוה לנוכח כולם.

צחוק.

– בבקשה! בבקשה! – חזר על פתגמו חרש־השכינים, אשר כבר ראה את הנצחון על צדו.

– מטבעות־כספו אינם עוברים לסוחר! – אמר הסוחר־במקנה. – הלא הוא בעצמו הגיד, כי הוא אינו משלם עולמית,

– במתנה, במתנה, – אדונַי?

– בבקשה, בבקשה! – הוסיף חרש־השכינים בקול־מנצחים. – אדוני, הפה הממלל רברבן של אציל – אדוני האציל בן־בלי־שם – ישַׁלֵּם נא, חַה־חַה.

– סבלנות! – אמר המורה. – תיכף ומיד אמלא את מבוקשך, אדוני הנכבד!

הוא הביט מבט־בוז על־פני החבורה כולה ושרבב בידו את זקנו השחור, עד שנפשקו שפתיו האדומות. נדמה היה, כאילו שרק בהן. הוא קרא אל תוך התא השני מעבר לדופן – “תשע מרקאות וחמשים – במתנה!” אבל שם צחקו ושתו לו בחלקות.

– “פה ממלל רברבן של אציל – חַה־חַה!”

המורה חִיֵּך. מנוחת־רוחו לא עזבה אותו. הוא הניד את כתפיו כמשתתף בצער אחרים ואמר:

– מצור־חלמיש אין להוציא עסיס־תירוש, היה עלי לדעת זאת. אבל מתון מתון, אדוני בעל היחש, אם לא אשלם תיכף, תכריז עלי, שאני אפס, שאני חלל ריק, דמיוֹן מתעה, תושב ואזרח.

בזה פנה אל האיש הצעיר, אשר נרדם בקצה הספסל.

האיש הצעיר ישב ועיניו היו עצומות, שפתיו ההיו פתוחות למחצה וכובעו נתון על־גבי ברכיו. כאשר ישב תיכף לכניסתו, כן ישב אף עתה, לא נד ולא זע. שערו היה רך וצבע שחוּם־כהה לו, מצחו גבוה ובולט ממעל לעיניו, פניו, מבלי חתימת זקן עליהם, היו מָארכים ודלי־בשר ורשמיהם דקים ויפים. עור הפנים האלה היה ממראה לבנבן, כצבע־הפנים השכיח אצל האנשים בעלי־הַשֵּׂעָר האדום. הפה אשר לאיש הצעיר הזה היה אדום ודק כפיו של נער.

המורה קרב אליו ונגע בזרועו בראשי אצבעותיו.

הזר פקח תיכף את עיניו, עינים חוּמוֹת ונוחות; עם הִפָּקחָן כאילו קרן עור פניו, אשר נעשו יפים להפליא.

המורה השתחוה וחזר על בקשתו:

– תשע מרקאות וחמשים פפניג, תיכף. אם יש ביד האדון.

צחוק.

אבל כאן אירע דבר שהביא לידי תמהון את הכל, מלבד המורה. הצעיר הזר חִיֵּךְ, הזדקף קצת ושם את ידו אל תוך כיסו בקשקשו שם במטבעות. לא היה בהם דֵי המבוּקש. פניו אדמו מעט, הוא משך אליו את האמתחת המשזרה, פתח אותה, תחב לתוכה את ידו הארוכה והוציא משם מטפחת־אף עם קשר בקצֶהָ. הוא התיר את הקשר ובו נמצאה פסת־ניר מקופלת, מן הניר הוה לקח מטבּע של זהב ויושיטו למורה.

– תודה! – אמר המורה והשתחוה, הוא פנה אל חרש־השכינים. – רואה אתה, כי עוד לא פסו אצילים מן הארץ. במטותא, האדון חרש־השכינים אולריך!

פיותיהם של כל הנוסעים היו פעורים ועיניהם פקוחות לרוָחה. הם התחילו לצחק רק אחרי אשר חרש־השכינים, שעשתוֹנותיו אבדו רגע אחד, שם את המטבע בכיסו והשיב להמורה את המותר חמשים פפניג. את חמשים הפפניג האלה מסר המורה לאיש הצעיר הזר, אשר עצם שנית את עיניו והתכַּוץ בפנה.

בתחנה האחרונה – הָעיר וינבּרג – נכנס אל התא נוסע חדש אשר צילינדר מבריק בראשו ושפמו שחור ומָחלק למשעי. סגן־הפקיד קיזר ברכו לשלום ונסוֹג מעט הצדה מחמת רחש־כבוד, השיחה נפסקה כמעט ואחר פנה הסוחר־במקנה אל האדון בעל הצילינדר.

– יסלח נא לי אדוני, על אשר ארהיב עוז בנפשי, – אמר בשפת חֲלָקות. – אולי יוכל אדוני להודיעני, אם אותה השפחה, שאבּדה עצמה לדעת, תִּקָּבר על־פי נמוסי הכנסיה, אם לא?

האדון בעל הצילינדר קמט את מצחו וענה בקרירות:

– לא – עד־כמה שידוע לי – הָחלט מטעם הדֵיקַניה להמנע מן התפלה.

הוא הוציא מכיסו פנקס קטן ויחל לדפדף בו, בכדי לשים קץ לשאלות אחרות, שאפשר כי תבֹאנה עוד.

הסוחר הרכין ראשו.

– תודה!

ומיד לחש אל האחרים: “לא, לא!”

חרש־הנעלים הניע בראשו כנואש ויושט לכל אחד מהנוסעים מנת־טבק.

המסע הִרְפָּה ממרוצתו ובאחרונה עמד תחתיו ולא מש ממקומו. הנוסעים הביטו חוצה ונוכחו, שהמסע עמד במרחק מסוים מבית־הנתיבות. הנסיעה הגיעה לקצה, הראשון שעזב את התא היה האדון בעל הצילינדר, הכל הניחו לו לצאת ראשונה. באחרונה יצא הנוסע הזר עם האמתחת המָשזרה.

היתה עלטה וקור; רק פנסים מועטים דלקו בתחנה הקטנה, שהיתה טבועה כולה בשלג.

פרק שלישׁי.    🔗

הנוסע הזר יצא מן הקרון ועוד רגע ורגליו כמעט צעדו אל תוך מגבעת־הלֶבֶד הגדולה אשר הסיר המורה מעל ראשו ויורידנה עד לארץ. הלה צהל מטוב לב.

– אדוני יכול לשער בעצמו, כי לא אעבור מעל־פניו לפני הביעי לו תודתי בינינו לבין עצמנו! – אמר ועזר לנוסע הזר לרדת מעל המדרגות, זאת אומרת, הוא שלח ידו חליפות אל זרועו הימנית של הזר, אל זרועו השמאלית, אל תחת אצילי ידיו, מבלי לנגוע בהם.

– ירשני נא האדון לקחת את האמתחת – במטותא – רק עד אשר יעמוד אדוני הָכן על הארץ.

הזר צחק צחוק קל ומסביר.

– תודה, דבר זה אינו נחוץ כלל, – אמר. עיניו היו יפות, באשר היה להן מראה זהב. מַבּטן הבּהיר והמזהיר הביא את המורה במבוכה רגע קל.

הזר דבּר את דבריו לאט, כאילו עיפה נפשו מאד. הוא חִיֵּך והביט בפני המורה, כאילו ידעו מתמול שלשום. המורה התבונן בו אף הוא רגע אחד, הוא גם נטה את ראשו לאחור, למען התבונן באיש־שיחתו היטב היטב; אחר התנפל שנית על האמתחת, נראה היה, כי עֲבָרוֹ גל של רגשי ידידות והתמכרות.

– ירשני נא אדוני לשאת אותה רק עד אשר יעבור על־פני פסי־המסלה!

– למה זה, אָה, אני אעצור כח לבדי, – אמר האיש הצעיר ומשך אליו את האמתחת מתוך חרדה נלעגת.

הוא השתחוה קידה קלה לנוכח המורה והתבּוֹנן על סביביו. הוא התבונן באנשים שמהרו לעבור על־פני פסי המסלה המכוסים שלג; הוא הביט למרום, ימינה ושמאלה, הוא שאף אל קרבו את האויר, נדמה, כי כֹל פרט ופרט לוקח את לבבו,

אבל המורה השתחוה עוד פעם, הגיף את מגבעתו ותפס שנית באמתחת.

– אני חושב לי את הטורח הזה לכבוד, אדוני! – אמר. – מה־גדול הקור, הלא כן? קור ארור ונעים, יקחהו בכור־שטן! – אדוני גמל אותי חסד גדול, – הוסיף לדבּר ופניו המקומטים והמלאים תנועה הפיקו כובד־ראש. – זה היה מעשה־אצילים נכון.

עיניו הזהירו בתמימות־ילדים.

הנוסע הזר הביט אל כל עֵבר.

– אבל הדבר אינו שוֶה בכל המליצות האלה, – אמר.

המורה צחק.

– אמנם צדק אדוני! על־פי־האמת, מעשה זה הריהו מובן מאליו, איש אציל ממהר לעזרת חברו, אכן הוא ממהר לעזרת כל איש הנתון במצוקה, אחת היא לו, מי הוא הנתון במצוקה, וִיהי זה השטן בעצמו. ובכל־זאת, אני שמח מאד ואני מביע תודה לאדוני. אלמלא ישב שם אדוני, או – נניח נא – לא היו בידו עשר המרקאות? – אנה, יקחני השד, הייתי בא מפני אותם לוטשי־המספּרים ומטליאי־הנעלים? אדוני רואה, כי יצרי משיאני תמיד להתגרות באספסוף זה, לקנטר ולהרעים אותו בדברים. כך, למשל, חפץ פעם אחת בעל־בית־מרזח מנֻוָּל להוציאני החוצה, להשליכני, פשוטו של דבר כמשמעו, אל אחורי הדלת והמזוזה. הוא שסה בי את הכלב! הרֵי, יבוא נא כלב רפה־נפש זה, קראתי ופשטתי את זרועותי – יגש נא כלב־פרעוש דנן! – ומה יחשוב אדוני, מה היה סופו של דבר? אמנם היה הכלב ההוא עז־נפש, זרזיר־מתנים –

– ומה היה? – שאל האיש הצעיר בצחוק־קל.

– חה־חה, הוא הפילני לארץ, פשוטו של דבר כמשמעו. הוא השתער עלי ויפילני תחתיו – אבל, האם הלכתי? – לא – הן לא אברח מפני כלב – חה־חה־חה!

הזר צחק אף הוא.

– ופעם אחת, ישמעוני אדוני, דבּרתי רמות ונשגבות באזני חיטים וסתם אנשים מסתר המדרגה, הגדתי להם, כי כחי רב אתי עד להרים סוס בשִׁני ולשאת אותו דרך מיל אחד, אם כן, אמרו, הָרֵם נא את השלחן. הרימותי את השלחן ההוא, שלחן כבד למאד, אדוני, הרימותיו, אף שברתי דרך־אגב על־ידי־כך את שִׁנִּי האחת – הלא יראה אדוני – הלא יראה כאן באמצע, את השן היפה הזאת, אשר בה התפארתי שברתי אז – אבל הרימותי את השלחן! סליחה לרגע אחד!

הוא הסב את ראשו והניף את מגבעתו לפני אשה צעירה אחת, אשר שערותיה השחורות היו גדושות עד להפליא וצלע־פרצופה הביעה גאון. האשה הזאת עברה על־פני פסי־המסלה ואחריה צעד משרתה לבוש סיסרטון ממראה עור כתום. המשרת היה עמוס צרורות ודיוסקאות.

– ערבא טבא, עלמה רבת־החסד! – אמר המורה והשתחוה בכבוד גדול.

ואולם העלמה לא שתה אליו את לבה.

המורה שחק מטוב לב ופנה אל הנוסע הזר.

– היא יהירה עד־מאד, האם ראה אדוני? – אמר בקול־הבַּס אשר לו. – היא לא השיבה ברכה על ברכתי, אבל אני מקדם את פניה בברכה – ראשית, מפני שהיא יפה מאד, ושנית, על היותה ידידה לבתי שושנה! משום זה אני מברך אותה לשלום ומשום זה אוסיף לבָרכה תמיד, ואף אם עוד מאה פעמים תשיב את ברכותי ריקם. כי האיש אשר רק יצהיל פנים לבתי שושנה נשוק אשקהו במו פי, – הוסיף בבת־צחוק מלאה אֹמן. – יזהר נא אדוני, כאן מוטל מוט. בית־נתיבות זה הריהו כמלכודת האורבת לעכברים, הלא כן? האם לרגל מסחרו בא אדוני אל העיר הזאת? –

הנוסע הזר, אשר מבטי־עיניו תעו אחרי העלמה הצעירה בעלת השערות השחורות והגדושות, ענה:

– כן, אפשר לומר כך. – וינע את ראשו לאות הסכמה.

העלמה נעלמה.

המורה נגע בכתפו של הזר.

– סליחה!

הוא צחק וצחוקו הרם והחזק מלא את האולם הצר של בית־הנתיבות אשר בו עברו ואשר ריח־ניָרות נדף ממנו.

– לא שאלתי מחמת הרצון לחדור לעניני אחרים, כי אם שלא־במתכַּוֵּן. ואולם אני מקוה, אכן, – אני מביע את הפצי הטוב לאדוני, כי לא ישאר פה זמן רב. היא משעממת למדי, העיר הזאת, והעם היושב בה הוא בורגני. בלי רגש־כבוד, בלי נמוסים נאים, בלי מטרה ומגמה, עם השגות פעוטות, גל של אשפה, שברי־שברים של בני־אדם, כמו ברובן של העירות הקטנות, אשר ההתחרות הרוחנית שם כמוה כאפס והבורגנים עבי־הכרש ישימוּ ללעג ולקלס את כל רעיון חדש. אם יעסוק אדוני בקבּוץ טפּוסים בלתי־שכיחים, אזי ימצא לו חֵפץ פה. עירה זו היא במובן ידוע בית־מוזיאון של בורגניוּת וטפשות. אפס מה ידרוש אדוני: הפְּקָק יכול לְהִכָּבֵד עד־כמה שיחפוץ, ואולם לשקוע לא יוכל! גם זה הוא אחד משלשת אלפי מְשָׁלַי אשר משלתי על הבורגנים.

הוא צחק מתוך הנאה; אחר הוסיף:

– הנה ימצא פה אדוני, למשל, את היועץ לעניני־הדת, בריא־בשר ושמן כחזיר – אבל, במטותא, איזה יצור נחמד וחכם הוא החזיר לעומתו! היועץ הלז מגרש שדים ורוחות לאור היום וגם הוא שורפם באש על מכונת־הספיריטוס אשר לו. טפוסים כאלה ימצא אדוני למכביר. וראש־העיר בכבודו ובעצמו – אם ימַצו את התמצית שבו תספיק טפה אחת ממנה למזמז ברגע אחד את כשרון־הגאון, כזאת היא העירה! בשבילי אני העיקר הוא הרוח היפה, המוסר אינו נחשב בעיני למאום!

המורה בא שנית לידי התלהבות. הוא הוריד את מגבעתו על מצחו, עד אשר חצי ראשו נעלם תחתיה. הוא דבּר בלי־הרף, עשה תנועות שונות בידיו, צחק, ובמדה אשר זרם שטף דבריו, כן נהרו וצהלוּ פניו. הוא פשט את זרועותיו פעם נכחו ופעם לנוכח השמים, הוא התנועע הנה והלום והסתובב על עקבי נעליו.

לפני בית־הנתיבות עמדה מרכבה וחכתה לנוסעים. היא דמתה לנרתיק־מצנפות כבּיר. ממעל, סמוך לספון, היה לה אשנב קטן. מן האשנב נשקפו פניו השמנים של הסוֹחר במקנה. נראה היה, כי הוא שבע רצון ונחת, סיגרה הבהבה בין שפתיו ופניו מלאו את האשנב כולו. על דוכן המרכבה ישבה איזו בריה עטופה ומגולמה. ובריה זו קראה:

– הַפִּיל הלבן?

– לא, תודה! – השיב הנוסע הזר, אשר התגודד מקור בצאתו מבית־הנתיבות חוצה. – האם רחוקה הדרך מפה העירה?

– חֶה־חֶה! – דרך חצי שעה! האדון לא יסע אפוא? הוּ!

נרתיק־המצנפות זע ממקומו והסיגרה המהבהבת של הסוחר כבתה באפלת הלילה כגץ קטן.

המורה צהל.

– אדוני יכול לתאר לעצמו, כי בית־הנתיבות רחוק מן העירה! הלא חששו, פן יפלו הבתים תחתם בעבוֹר על פניהם מכונת־הקיטור. ירשני אדוני לשרטט לו בחפזון סקיצה מן העירה הזאת, בעוד שבוע, לא, עוד מחר יאמר לי, אם מחוּנן אני בכשרון לתאוּרים, אם לא. העירה הזאת אפוא –

– סליחה! – הפסיק הזר את להג המוֹרה, – האם רשאי אני להציע שאלה אחת? פה, בעירה הזאת, קרה אסון, האם לא כן?

– כן.

– עד־כמה שהיתה לי האפשרות לשמוע, טרפה נערה אחת את נפשה בכפה?

– כן – כן – נכון הדבר! – המורה בחן בעיניו את האיש הצעיר. – האם לא ישן אפוא אדוני? – שאל מבלי יכלתו להסתיר את תמהונו.

– לא! – הזר חִיֵּך בנעימות. – לא ישנתי, שמעתי את הכל.

– אה! – עינו הגדולה של המורה נפקחה לרוָחה מרוב תמהון והעין השניה, הקטנה ממנה, בחנה את הזר במבט ארוך וחד.

– אבל אדוני העמיד פנים כישן? – אמר לאטו, כמדבר על לבו, ותיכף הוסיף: – כן, אזני לקחה שמץ מזה. האם קרוב המאורע הזה אל לבו?

האיש הצעיר הניע בראשו:

– מאד מאד אני מתענין בדבר! – אמר.

המורה סח את המאורע כולו.

– מה נפלאים הדברים אשר יהיו על־פני אדמות! – הוסיף בכלותו את ספורו. – האם לא כן? – צחוק־חרישי התמלט מפיו. – אם מתבוננים היטב אל שפעת־הרוק המלעיבה של החיים, – לחש מדי החליקו את זקנו השחור, – צריך לבוא לידי המסקנא שאלהים יצא מדעתו.

הזר שם במורה את עיניו הבהירות והתמימות, – האם מכיר אדוני גם את האם האמללה של הנערה?

תמהון המורה גדל יותר. הוא צעד לאחור צעד אחד ולא עצר כח לענות תיכף, אפס רוחו שבה אליו כעבור רגע והוא צחק צחוק קל.

– אותה האשה הזקנה והקטנה? – אמר והציץ באיש הצעיר באיזו דאגה, אשר רטטה על פניו מדי התאמצוֹ להסתירה, – היא סוחרת־ביצים, הלא יודע אדוני, היא מחזרת בכפרים וקונה ביצים על מנת למכרן בעירה. בריה עלובה. היא דרה ליד בית־מקלט־העניים, סמוך לבּית זה, כמעט בתוכו פנימה, בסימטת־המכשפות היא יושבה, כל ילד יודע אותה.

– תודה! – אמר הזר ויושט את ידו למורה בתנועה של התגלות־לב. – תודה נאמנה לך, אדוני!

הטון המלבב, אשר בו נאמרו הדברים האלה, הסיר לגמרי את הפחד מעל־פני המורה. צחוק קל הופיע עליהם שנית. הוא פשט אל הזר את שתי ידיו.

– אדון נכבד! – קרא. – נכבדי! אני שמח מאד בפגישה זו שנזדמנה לי בדרך נדודי. אני מקוה, כי האֹשר הזה לא ילך ערירי, כלומר, אדוני מבין להגיגי, אני מקוה, שעוד אוסיף לראות את פניו. אולי יכבדני בבקורו? אני מנודה ומוחרם, אני מורה בבית־ספר־לעם אשר הודח ממשמרתו – אני אומר זאת גלוי מבלי לחשוש פן יניא הדבר הזה את אדוני מלבקרני.

וכאשר הביע לו הזר תודה על ההזמנה והבטיח לבקרו, הוסיף בפנים מאירים ובשמחה נאמנה:

– אה, יפה מאד! ביתי קטן ודל, אבל דגל האֹשר מתנוסס עליו. אדוני יכיר לדעת בבית הזה את “אמא”, זו אשתי! – “אמא” – כך יקראו לה בכל העירה – חה־חה – אדוני יכיר אותה, אף שהיא קטנת־קומה. מאה בקבוקי־יין אתן לאדוני, אם יִשְׂכַּל לתאר עד־כמה היא קטנה ועד־כמה קל משקל גופה! לפעמים, בשעה שאני תועה בשדות, הריני חושב, מה קטנה ודלה היא – מה קטנה וקלה – כמו פְּקָק. וגם את שושנה יכיר אדוני פנים – היא בתי – יצור נעלה, נעלה בגופו וברוחו – מעין גִבּוֹרָה – הרי יראה אדוני וישפוט! הנה הולך אני עתה אליהן, אל “אמא” ואל שושנה. זה שנה תמימה אשר לא הייתי פה – אך פתאם תקפוני געגועים עזים, עד אשר עליתי וישבתי בקרון־המסע, מה שלא אירע לי זה כשש שנים, אני עושה תדיר את דרכי ברגל –

– אדוני עובד אפוא את עבודתו מחוץ לביתו? – שאל הזר.

– כיצד?

– אדוני עובד אפוא מחוץ לביתו, לא פה?

המורה זקר את ראשו למעלה והשח את אזנו האחת כמצַפּה להקשיב דבר־מה.

– אה! – קרא, – עבודה? – הוא הניע לאט את ראשו המגודל שער ועיניו נוצצו.

– אני שונא את העבודה! אדם חפשי הנני – נע ונודד – אני נודד שנה אחרי שנה – בסער ובסגריר, בחַמָּה ובערפל – אני אח לצפּרים, קרוב לפרחים, בן לשמש, – הוא שָׂם את ידו על לבו ועיניו הזהירו כמו בחזון, – למגור ולמחתה אני לכל עדת הבורגנים והאזרחים! כוכב־שביט אני בעצם דרכו. לא, אינני עובד, ידידי הצעיר, חה־חה, איזה רעיון משונה עלה על מוחך!

הוא העיף מבט־של־חבה בפני הזר, כאשר יביט האב בפני בנו.

– משפחתי חיה בתנאים נעימים – אפשר לומר, בתנאים נעימים מאד. אני מקוה, שאדוני לא ישכּח את דבר בקורו בביתי, סמוך לכאן, ליד בית הנתיבות!

– לא אשכח בשום־אופן.

המורה התבונן זמן רב בפני האיש הצעיר כאילו אמר לחרתם היטב בזכרונו; הוא זקר את ראשו לצדדים, למען תפוס היטב את שרטוטי הפנים אשר לאיש הזר. אחר הניע לאט בראשו.

– אדוני הוא בן־אדם נפלא! – אמר חרש. – את פניו לא ראיתי עוד, בה בעת אשר פני האנשים האחרים כבר ראיתי אלפי פעמים. אני חושב לי לכבוד את הפגישה הזאת. עבדך אני, אדוני!

הוא הסיר את מגבעתו, לחץ אותה אל מול לבו והשתחוה.

– ירשני נא אדוני להתודע אליו בשמי, לפני הפרדי מעל פניו, – אמר בקול הבַּס העמוק, – הינריך לֶוִינְהֶרְץ, בר־נש ההולך למסעיו!

הזר הסיר את כובעו והשתחוה אף הוא.

– ריכַרד גרוי, – אמר.

המורה נעלם בתוך החשכה כחזון־לילה והאיש הצעיר הביט אחריו מתוך תמהון ושאלה. אפס הינריך לוינהרץ זה השאיר אחריו בלבו הרגשה יפה. הוא גמר בלבו להזדמן אתו שנית בשעת־הכושר הראשונה.

פרק רביעי.    🔗

העיר הקטנה כמו ישנה את שנת־המות. ברחובות העקומים האירו מנורות־נפט קטנות ועשנות בתוך פנסים אחדים, מכוסי שלג למחצה. הבתים הישנים והכפופים אל עֵבר הרחוב עמדו מחרישים ונדמו לסוסים המנמנמים תוך כדי עמידתם. פה ושם הצהיר חלון מוּאר. הסנדלר מֶנְלַין ישב לו בשלוה כפוף על־גבי עבודתו, הקצב קַים קָצַב דבר־מה על־גבי מכון־של־עץ ומחה כפעם־בפעם את הזעה מעל מצחו. גם בחדר העלמה קַרוֹלה שפּרלינג, מודיסטה, עוד דלק אור, כי ודאי היא הַדָּרה בחדר אשר בעלית־הקיר.

על־פני ככר־השוק הריקה מאדם הסתער הרוח וילחם בחזקה עם גליון־ניר של עתון, אשר התכַּוֵּן כפי הנראה להתרוצץ קדימה, אל מעלת רחוב־הכנסיה, ולעשות שם את דרכו. אפס הרוח אכף עליו לשוב על עקבו, אחר סחבהו סחוב והשלך לארך הבתים ובאחרונה גרשהו אל עבר הרחוב המוליך אל הנהר ולשוק־הדגים.

כמעט נעלם גליון־העתון בשוק־הדגים והנה נראה הנוסע הזר, אשר כנה עצמו בשם ריכרד גרוי, והוא הולך ובא מן הרחוב הארוך ואמתחתו בידו.

הוא נגש לאטו אל בית־המלון “הפיל הלבן” והתבונן בו רגע אחד מגגו עד תחתיתו. זה היה בנין כתום ועתיק־ימים, אשר נועד מראשית היותו לשַׁמש בית־מלון, חלונותיו היו קרועים דוקא במקום שלא פלל להם איש. כקורא תגר על כל הבתים אשר מסביבו, שהיו כפופים לצד הרחוב, היה הבנין הזה כפוף אחורנית. מימין, למטה, היתה לו גזוזטרה קטנה, הנשענת על־גבי עמודים קצרים וכבדים. מתוך הגזוזטרה הבהיק אור. לפני השער הרחב עמדה המרכבה של בית־המלון, אותה המרכבה שנדמתה לנרתיק־מצנפות.

על־פני רחבּו של כל הבנין הגדול נמשכה הכתובת “בית־המלון הפיל הלבן”, וליתר בֵּאוּר נתלה שלט ממעל לשער הרחב, פּיל קטן ונלעג בעל שתי שִׁנַּיִם בולטות וקצרות. אפו הארוך הונף למעלה ובת־צחוק של מרמה רחפה על פניו. פּיל זה היה דומה בכל לאותם הפּילים־הצעצועים אשר ימשכו אותם הילדים אחריהם בחבל.

הפּיל הקטן והלבן התנועע ברוח ובת־צחוקו הפיקה חונף.

גרוי השכיב ארצה את אמתחתו והישיר את העניבה אשר על צוארונו. כך יהיה יפה יותר! חשב והתחיל לחפש בכיסי אדרתו את נעלי־היד אשר לו. אבל הנעלים האלה, נעלים עבות וחמות, אשר זה אתמול קנה אותן, לא נמצאו. פתאם חדל גרוי מחפש אותן. “אכן הלא כך הוא!” קרא מתוך חיוּך קל ופניו הביעו אֹשר והזיה.

הוא השתעל קצת ומשך בפעמון. אשנב קטן אשר בקיר הוּרד וקול נרגז ותכוּף שאל:

– האם שֵׁכָר יִדָּרש?

הקול דמה לנביחת כלבים.

גרוי הסיר את כובעו.

– לא, – אמר, – חפץ אני בחדר – חדר פשוט, אשר מחירו לא־רב. רק ללון הלילה.

– אֶה! – נבח והקול ופנים קטנים וגרגזים נשקפו מבעד האשנב, – הלא משך האדון בפעמון אשר לבית־המרזח, המפנה לשוק. האם לא ראה את הפעמון הנועד לנוסעים זרים? האם לא ידע האדון קרוא?

גרוי חִיֵּך:

– כמובן, אני יודע קרוא, – אמר, – סליחה על אשר משכתי בפעמון בית המרזח –

– כן, כן, כן, כן! – הפונדקאי יצא החוצה, רגליו היו עקומות ונטויות כתבנית האות X וראשו היה קטן. הוא התבונן בפני גרוי, התהלך מסביבו בחצי־עגול, העריך על־פי סקירה את משקל האמתחת של הנוסע, שם עין בכובעו הישן, באדרתו המעוכה מחמת שמוש, בידיו האדומות מקור ולבסוף לטש את עיניו ויתבונן בפני־הזר, שנראו חִורים מחמת עיפות ורעבון וכחוּלים מצנה.

– יכנס נא! לחדר־האורחים!

אחרי האֹפל שבחוץ נדמה, כי חדר־האורחים מואר באורות רבים כבלֵיל התקדש חג, אף כי דלקה בו רק מנורה אחת, התלויה אל הספון. הכל נראה לבן כמעט, הקירות, השלחן הארוך, שהיה מקושט בטעם בַּרְבַּרִי באגנים, בפרחי־ניר ובפסלי־גפסיס, הוילונות ואף הרצפה. אך התקרה היתה שחוּמה. החמימות עָרבה פה וריח של סיגרה משובחה התערב בריח מעוּבש של מאכלים ובאיזה דבר חמוץ וחריף. על־פי הריח הזה החליט גרוי, כי פה אוכלים את ארוחתם יום־יום הפקידים הרוָקים שבעיר, והם כעשרה איש, האוהבים כולם לאכול אכילה יפה. דומה היה, כי שיחתם אשר נתגלגלה על־ידי הארוחה התלבטה עוד באויר ונתקעה בקרן־זוית, כעשן הסיגרות הכבדות אשר הקטירו עם גמר סעודתם. ואולם עתה היה החדר ריק ועזוב, באיזו פנה צרצרה קופסת־מוסיקה קטנה פרק־שירה מאחת האופּירוֹת וליד שלחן קטן אשר בפנה ישבו אשה ואיש צעיר לפני מערכה של בקבוקי־יין, האשה ישיבה ישיבה בלתי־נאה כל־עיקר, כסאה נִתַּק הרבה מן השלחן, מרפקי זרועותיה היו נשענים על השלחן ופניה ספוּנים בכפות ידיה. האיש הצעיר ישב על כסאו כשרגליו הנעולות מגפים ישנים וחמושי־דרבונות היו פשוטות הרחק לפניו. הוא העלה עשן מן הסיגרה אשר בפיו. על ידו הלבנה הבריקו אבני־חן. הוא העביר בקצה השוט הקצר שבידו על חלקת צוארה של האשה. שניהם הסבו את ראשם אל עֵבר הדלת כשנכנס גרוי וברך אותם בברכת־הערב. האשה עשתה זאת מבלי להסיר את כפות ידיה מעל פניה. היא היתה צהבהבה ויפה כבּוּבה, גם בת־צחוק שָׁרתה על פניה כבת־הצחוק אשר לבּוּבה. פני האיש הצעיר היו כתומים־אפורים וארוכים ושערותיו השחורות והמסורקות למשעי הזהירו כאטלס מבריק על קדקדו.

– אה! – קרא האיש הצעיר וקפץ ממקומו. הוא מהר אל גרוי. נטל את השוט אל בית־שחיוֹ, השתחוה השתחוית־מלצר ושפשף את כפות ידיו כאילו רחץ אותן.

– מה יצוה האדון? – שאל בקול עמוק וגס, שלא התאים כלל לשנותיו העשרים, וצחק צחוק־שִׁכּוֹר. בכיס־מעילו צרצרה קופסת־המוסיקה.

גרוי הציץ בו בתמהון.

– האם אתה המלצר בזה? – שאל בפנותו, נדהם קצת, הצדה ובפשטו את אדרתו.

המעיל אשר עליו נגלה לעין־רואים, מעיל ישן, צר וכהה, שפתי השרוולים היו חשוקות אטון שחור והקפולים אשר למול החזה היו מחופים מעין משי שחור. פה ושם נראה הארג כמשוח בדיו, למען כסות את הפּחתות אשר בו.

האשה הצהבהבה צחקה מתוך שעול.

– אבל, אדוני הבַּרון! – קראה מתוך תוכחה והתפַּיסות והביטה בעיניה הגדולות על גרוי כתאבה לחדשות.

– אני רואה את עצמי פה כמו בביתי, דודתי! – אמר האיש הצעיר, אשר האשה קראה לו בַּרון, ויצחק. – מפני שכּך הוא, אדוני, משום כך. ובלעדי זה, הנה משום שאדוני מוצא חן בעיני. יַגֶּד־נא לי רק אחת, האם קצר ראות הנהו?

– אמנם אני קצר־ראות במקצת, – השיב גרוי בנמוס.

– אֲהַ – משום זה. משום זה מביט אדוני באֹפן מוזר כל־כך על האיש הדובר בו. אלמלא היה אדוני קצר־ראות, אזי – אבל קוצר־הראות מכפר על הדבר, כמובן, חַה־חַה, – כמובן. האם כבר שמע אדוני את קול החצוצרה של זֶקִינְגֶן? מה? כן. אם לא שמע אותו עוד, תבוא נא תיכף מקהלת־המנגנים – תיכף –

הבּרון צחק ודבר את דבריו אל גרוי בלי־חָשך. הוא הוציא את קופסת־המוסיקה מכּיסו והתחיל להסב את נוצתה. מבט עיניו האפורות־הכהות היה בהול וקודח, נרגז ומעוּנה. גרוי נזכר, כי במבט כזה הרגיש פעם באדם שרקד ברגליו היחפות על־פני שברי־זכוכית. למען השכיח כאבו ולמען ענות את נפשו – ודאי היתה לו נסבה לזה. על לחיו הימנית של האיש הצעיר היה כתם של חלאה ונראה היה שדוקא כתם זה לבדו עושה את פניו גסים והלומי־יין, מפני שבלעדי זה היו תוי פניו נכונים, נאים וגם נעימים.

– הישמע אדוני את קול המקהלה? ישמרך אלהים – דודי! – קרא אל הפונדקאי בעל הראש הקטן, – הביאה לי את היין הכי־כבד אשר במרתפך – עליו להיות ממראה שחור – תיכף! זאת אומרת, עליך לא להזדרז כלל, אתה יכול להשאר שם כחפצך, דודי, אינך נחוץ לנו כל־עיקר – אף נפש אחת אינה זקוקה לך! הה, רבונו של עולם, אתה דומה היום הזה בעיני לפרעוש, דודי! ממש כפרעוש אשר הזקין בעבודתו–

– אדוני פון־הֶנֶנְבֵּךְ, הבּרון – קראה האשה הצהבהבה מן הפנה ותשתעל מתוך צחוק אל כפות ידיה.

הפונדקאי נהם קללה חרישית מבין שפתיו ונגש אל גרוי.

– מה יחפוץ אדוני? ארוחת־הערב?

– כן, מעט אֹכל.

– צלי־בשר־חזיר, שניצֶל, כליות –

גרוי הניע בראשו כממאן. הפונדקאי החל לצעוק בקול רם.

– האדון יכול להשיג גם בשר־יונה, תרנגולת –

פניו של גרוי הביעו מבוכה.

– לא, תודה, – אמר, – אכן על אדוני לדעת כי אינני רעב כלל. אולי יש לך מעט נקניקים ושכר?

הפונדקאי סר והלך לו ועל פניו העויה של רוגז.

האשה אשר בפנה מלאה את פיה צחוק ופתאם התמלטה צעקה קלה מקרבה. אחר השתעלה והעתיקה את כסאה.

– אל תוסף לשתות עוד, אדוני הברון, אתה פרא־אדם!

– השקטי, דודה, השקטי! – אמר האיש הצעיר בקול גס. – אני אשתה כל הלילה הזה, וגם מחר אשתה, מחרתים, במשך כל השבוע. תקופה כזאת תבוא לי ואני מוכרח לשתות עד לידי שכרון.

פתאם קם ונצב לפני גרוי והשתחוה.

– האם רשאי אני להזמין את אדוני למשחק פעם אחת בביליַרד?

– תודה!

– ערבון עשרים מרק. למפרֵעַ אני מְוַתֵּר על מחצית הכדורים לטובת אדוני.

– צר לי מאד, איני משחק שחוק הביליַרד.

גרוי דבר את דבריו בנעימות ובדרך־ארץ.

הברון צחק. – ואם כן אפוא גם בביליַרד לא ישחק האדון?

– אדוני לא היה מעולם סטודנט? כך אני חושב.

– להפך, אדוני!

– כן, שומו שמים, ואדוני לא ידע את תורת המשחק בביליַרד? הייתי חפץ אפוא לדעת מה עשה אדוני בעתות־הפנאי אשר לו?

– הוריתי הוראות־שעה.

– אֲהַ! דבר זה משַׁנה את כל הענין. אבל ישמעני אדוני, אם משחק הוא בבילירד, אם לא, אחת היא – אחת היא – הוא ילמד את זה. למרות שאדוני נראה כקצר־ראות – אף־על־פי־כן אני מנבא לו, כי במשך חמשה רגעים ידע את התורה הזאת. אני מְוַתֵּר למפרע על תשעים אחוזים למאה ממספר הכדורים – דמי־הערבון יהיו עשרים מרק –

בת־צחוק עברה על שפתי גרוי.

– יסלח אדוני –

– אני מוַתּר למפרע על תשעים וחמשה – תשעים ותשעה – השומע אדוני – ולו גם יהיה עִוֵּר – הלא כדור אחד יפול בחלקו.

– לא, אני מביע תודה לאדוני. עיף אני יותר מדי.

– אה! – האיש הצעיר ישב דרך רכיבה על כסא אחד ליד השלחן. – כי אז אולי – שחוק הדַּמה, דוֹמינו – או שַׁחמט, או שחוק ה"טחנה", מה שיש את נפשך, אדוני יכול לשבת כאן, אם עיף הוא – וגם אין כלל מן הצורך שאדוני יסיע את האבנים או את הפסלים, אני אעשה זאת תחתיו – על מחצית האבנים אני מוַתּר למפרע – כן. חזיז ורעם! – קרא פתאם ויצחק בקול רם וגס. הוא הרגיש זה עתה באמתחת גרוי. הוא קפץ ממקומו והתחיל להתבונן בו מקרוֹב. הוא צחק והניד בשוטו, כאילו אמר לדגדג את התרנגולת השזורה על האמתחת. – איזה חפץ יקר! – קרא, – אל־נכון חפץ עתיק?

– כנראה, עתיק הוא.

גרוי צחק צחוק קל ולא שנה את צבע קולו.

– ודאי – מגנזי־משפּחה – דבר שבא בירושה?

– לא.

– לא! נראה כמו חֵפץ ממין זה. מה תאמר, ידידי, אם יבוא איש ויתן לך עשרים מרק במחיר האמתחת הזאת?

– לא אמכור אותה, – השיב גרוי בנחת,

הברון צחק בקול רם. הוא צחק לתוך פניו של גרוי, ישר לתוך פניו ואמר:

– מאה מרק! לתוך ידך! ובכן?

כאן התרומם גרוי ממקומו והשתחוה.

– רואה אני, כי רוח אדוני טובה עליו, – אמר, – אני מבין היטב שאדוני חפץ להתל קצת, אפס, האם לא די יהיה הפעם?

הוא הביט בפני הברון ופתאם שונו עיניו, שלהבת קלה כמו הוצתה בהן ומבטן כמו החל לחדור לאט־לאט אל תוך עיני הלהב של הברון, חדור ונקוב עד התהום.

הברון מצמץ בעיניו, כאומר להִחלץ מדבר ששלטונו רב עליו. הוא סגר את שמורות עיניו וצחק.

– אבל, אדוני הברון! – אמרה האשה הצהבהבה שבפנה מתוך שחוק רב.

– מאה מרק! במחיר האמתחת הזאת! לסלק במזומנים? לא? אבל, אדוני, אדוני, מה אתך? נראה לי, שלא רק קצר־ראות הנך – אבל, יקחני אֹפל, הלא אוכל להזמין את אדוני אל בקבוק־יין?

– תשואות־חן לאדוני, – אמר גרוי ופניו אדמו, – אין לי כל תשוקה לזה, עיף אני יותר מדי, תודה!

הברון צחק וקרא:

– האדון הזה מתאדם, דודתי, כנערה צעירה, כבתולה תמה משנות המאה השבע־עשרה, ובכן אפוא, אדוני משיב אחור את הזמנתי? – פנה שנית אל גרוי.

הוא חכה רגע והביט לתוך עיניו של גרוי; הוא חפץ להתחיל שוב בשיחה, אבל התמהמה, ולנוכח מבטי עיניו של גרוי אבד לו אֹמץ־רוחו. רגע אחד נראה כאיש נבוך, ואחר צחק צחוק רם וקרא:

– טוב! ואף אם יוסיף אדוני להביט בי בעיניו קצרות־הראות. היודע אותה מה? – יקחך בכור שטן!

הוא קשקש בדרבונות מגפיו ושב על עקביו.

גרוי הניד בכתפיו וקרץ לפונדקאי, כי יקרב אליו.

– איפה סימטת־המכשפות, בבקשה? – שאל.

– סימטת־המכשפות? סימטת־המכשפות? כן, מה־זה תבקש, אדוני, בסימטת־המכשפות? בסימטת־המכשפות?

– אני חפץ לבקר שם את מי־שהוא, הגר בעיר הזאת על־יד בית־מקלט־העניים.

– בית־מקלט־העניים? בית־מקלט־העניים?

– אשה אחת אשר שמה סַמיט אני חפץ לבקר, רוכלת־ביצים. הלא שם היא דרה, האם לא כן?

עתה הבין סוף־כל־סוף הפונדקאי בעל הרגלים והעקומות והראש הקטן, אשר אמנם היה דומה לראש פרעוש על־פי עיניו הגדולות, חטמו הארוך והשקוע, פיו הקטן וסנטרו השרוע.

– אדוני בא אל הלוָיה?

– כן – אמר גרוי ומהר להתעטף באדרתו בעת שהפונדקאי תאר לפניו את הדרך אשר בה ילך.

– אימתי סוף־כל־סוף ילך זה אל כל הרוחות! – קרא הברון בקול מלא חֵמָה, לתמהונו של גרוי.

– הה, מה מעציב הדבר, חשב גרוי בלבו, הוא אמלל ועודנו צעיר כל־כך לימים.

כעבור חצי שעה שב גרוי וסר ישר אל חדרו. רוחו נעכרה. הוא לא מצא את הרוכלת בביתה.

פרק חמישׁי.    🔗

גרוי סגר אחריו את דלת חדרו ויחל תיכף לדבר אל נפשו מתוך התרגשות.

– הלא אין איש שם קץ לחייו בפתע־פתאם! – אמר וינע בידיו. – הנערה הלא היתה צעירה לימים ושלֵמה כל־כך בגופה. מחמת חרפה לבד לא היתה עושה זאת, בזה איני מאמין, לא ולא עד־עולם. היתה ודאי עוד נסבה אחת אשר המריצתה, עקת־לב או דבר־מה עוד. עוזר־הקצב מכחש. אין איש יודע את הגבר אשר דחה את פעמיה מן הדרך הישרה. ואולם אני אמצאהו, באלהים נשבעתי, כי אמצאנו!

הוא עָיַף עד מות ועל־כן שכב במטה. יום תמים עשה בדרך, ובלעדי זאת, למען חשוֹך כסף, הלך רגלי מרחק חמשה־עשר קילוֹמֶטר לשם קפנדריה.

אותה הנערה האמללה! – חשב. – נורא הדבר! באנחת־חשק חִבּלה, בחרדה הרתה, בעצב ילדה ואת נפשה נתנה כֹּפֶר. רַב, רָב!

הוא נרדם, ואולם נעור תיכף לקול צליל דק, אשר השמיע פעמון־פחים.

בחדר־האורחים מתחת רעם קולו הצרוד של הברון הצעיר. כפעם־בפעם צוח הפונדקאי מתוך התרגזות וכמעט להפסקות שוות נשמע קול צחוקה הריק של הפונדקאית הצהבהבה. קול הצחוק הזה היה דומה לקול צליל פעמון־פחים, אשר בו משך הברון בכל עת שהיה את לבבו. פעם משך שתי משיכות תכופות ופעם משך רק משיכה קצרה וחטופה. האנשים אשר מתחת כמו התהלכו במסכות על פניהם. הברון היה אותו האיש שרקד על גבי שברי־זכוכית ועיניו הבריקו.

גרוי ישב על מטתו. הוא לא יכל לישון.

– הנערה העלובה הזאת איננה יחידה! – קרא והכה בכף ידו על השמיכה. – עוד נשארה האם הזקנה והנואשה, אשר רצה הנה והנה כמשוגעה וצעקה. ועוד נשאר הילד היתום והמִסכֵּן! – אך גם באלה אין עוד די! – הוסיף ולבבו כמעט התפלץ בקרבו, – אלפי נערות אמללות כאלה יש עוד, אלפי אמהות נואשות, אלפי ילדים יתומים! לאלפים! לאלפים! לאלפים!

הוא השתחרר ממחשבתו זו.

ואולם אז עלתה בפנה אחרת של ראשו דמות אסיר אשר נשען אל הקיר בחדר כלאו; הלילה היה, אבל האסיר לא ישן. בעד הרשת הקטנה אשר ממעל לראשו חדר אור אפור־כהה, והוא עמד והביט נכחו, מצץ בשפתו התחתונה ופניו היו חורים. והנה הוא רואה שנית חדר כלא: על המטה שכבה אשה מתה, נר דלק לצדה ועל הרצפה ישב ילד וצחק צחוק קל למול פניו. על פניה הכהים של המתה היה כתוב בכתב מפורש ואיום: איני יודעת על־מה־זה נולדתי ואיני יודעת בשל־מה עברו חיי ומדוע זה מַתִּי? והנה איני יכולה למצוא את הדרך אל המנוחה, אללי לי! אז ראה עוד והנה איש נרדם ושערות ראשו קצרות ועין־האֵפר להן, והוא צופה ורואה את המחשבה אשר תנוע בראש האיש הנרדם. המחשבה נעה ונדה הנה והלום, כאבוקת־אור הנודדת בלילה ומתעכבת לפני דלתות נעולות. פתאם עמדה האבוקה תחתה ואורה גדל מאד. האיש הנרדם הקיץ נרגז ונדהם, הוא לבש את בגדיו בחפזון, התחמק מן הבית בחשאי וקול צעדיו המהירים נגוז באפלת הרחוב. מרחוק נשמעה צוחה נוראה,

גרוי חרד כולו. את הצוחה הוציאה מפיה הפונדקאית הצהבהבה, אבל לא צוחת־בהלה היתה זאת, כי אם קול צחוק חד ועצור. הברון הצעיר נפרד ללכת, ודלת השער ננעלה ובבית כולו עבר רטט חרישי, מן המסד עד הטפחות. הפונדקאי התקוטט, האשה צחקה צחוק עצור. נשמע קול צעדים טופפים על־פני רצפות משמיעות קול חריקה, פעם למטה, פעם למעלה, ליד דלת חדרו. אלה היו צעדי הפונדקאי קטן־הקומה, אשר השגיח, אם הכל כשורה. הוא לחש, רגז, נהם. ושוב חרק קול צעדיו בכל חלל הבית.

פני גרוי עגמו. מה־רב היגון על־פני אדמות! הוא הרגיש בו, ביגון זה, הוא העיק על לוח לבו. גרוי האזין אליו וגם הריח את ריחו. מרגע לרגע גדלה העלטה בתוך לבו ופתאם חרד חרדה גדולה מפני האֹפל אשר רבץ בקרבו. הוא כבש את פניו בכפיו ורעד, ורעדה זו לא היתה מחמת הצנה לבד. הארץ כולה צועקת כך, חשב בנפשו, היא רוגזת ורועדת בלי־הרף. אם יתלכדו יחד הקולות המתיפחים חרש בלילה אחד לבדו והיה המונם ושאונם רב יותר מהמולת הים הסוער! הבכיה החרישית הזאת אל כּר־היצוע, המית הלבבות, נאקת הגוססים, זעקות היולדות

---

ולוּ גם נעצום עינים, מה־בּצע בזה? פני־האדם המעוּנים מלאים את כל העולם. הפנים האלה חודרים בעד השמורות. ואם גם נאטום אזנים, מה יסכון זה?

האם לא נדמה לפעמים, כי שאגה נוראה פורצת לה דרך הלילה, שאגה האוצרת בתוכה את קולות בני־האדם כולם, השאגה שהיתה לתלונה מרה אחת, לקריאה אחת המשַׁועת לגאולה?

שתיקה האיומה עוד יותר מן השאגה הזאת תהיה למענֶה.

גרוי ישב בלי־נוֹע על מטתו ועיניו הבּיטו נכחן. והנה ראה לפניו אלפי אנשים אשר ישבו על מטותיהם ועפעפיהם הישירו נגדם. רק משאלה אחת היתה להם, לשכוח, לישון, לבלי לחשוב עוד. אבל בחוץ, בלילה האפל, הִלֵּך קול סערה והמולה, קול לחש ונהמה, אשר השקט לא יוכל.

– אילו יכולתי לעשות מה, – אמר גרוי כשראשו צנח על לבו ועיניו בערו. – אין דבר אשר יכבד ממני – אין מאומה! אבל מה רפה אני – מה חלש ורפה!

הנר כבה, ואולם הוא לא זע. האֹפל שכן מסביבו והוא הביט לתוך האֹפל, פניו נפלו. הוא חשב, חשב, ונשך בשניו את שפתו –

אפס פתאם שוּנוּ רשמי פניו ומבט עיניו. הוא הציץ לעבר החלון ופניו הפיקו סקרנות, תמהון, התפעלות וחדוה,

בחלון הזה אי־אפשר היה לראות מאומה. ממנו נשקפו רק זגוגיות ועליהן הגיה נוגה הפנס מככר־השוק, עד שנראו קשתות־אור דקות, כנגוהות האור אשר מסביב ללבנה, בעת היות לה זֵר־אור מסביב. אבל בקרב קשתות־האור האלה רחשו החיים! היתה בהן תנועה, הזדעזעות, התהבהבות, גבישים מחוספסים דקים התלכדו יחד ויהיו כמטוה־אזוב נוצץ, כדשאים רכים ורוטטים, ואחר גדלו וצצו למעלה צמחים דקים ומרפרפים אשר נדמו לאגמון על קרקע הים. מבינותם הציצו שריגי אלמוגים לבנים, אשר ענפיהם הלכו הלוך ודק ויהיו כסנפירים, או כמראה כוכבים שקצותיהם רועדים – וכל המראה הזה נוצץ והבריק ויהי כמו שזור שברירי־יהלום.

אכן נפלא היה המראה הזה ויפה עד־מאד, פלא־הוד של זהרורים וקוים, אשר יד נעלמה רקמה פה על גב חלונו השחור של בית־פונדק עלוב.

גרוי הוסיף לשבת. עיניו היו פקוחות ובהירות, והן התבוננו במראה אשר גדל וייף מרגע לרגע. על־פני שפתיו, שהיו כשפתי הנער, רחפה בת־צחוק נפלאה ובעיניו להט ברק מוזר. הוא שאף רוח. הוא שאף לרוָחה.

– הוא כותב! הוא כותב! – לחש אט וחדוה מלאה את כל יצוריו ושמחה חרישית. אך גם רגשי בושה תקפוהו.

– עיף הייתי. הלא יסלח לי!

גרוי נרדם, נשם נשימות עמוקות ושוקטות וגם צחק צחוק־קל מתוך שנתו. בחלומו נראה אליו אדם זקן וחולה, משרת בבית־אכר, בעל עינים רכות ואדומות. הוא היה לבוש אפודה קרועה ונעלי־יד חדשות ועבות היו על כפיו; הוא הרים את ידיו למול פניו ויצחק.

– נעלי־היד אשר לך חמות הן, ישלם לך אלהים כמפעלך! – קרא והשתחוה נכחו.

פרק שׁשׁי.    🔗

באו אנשים רבים לבושי־אֵבל ויעלו, במעלות המכוסות שלג אל בית־הכנסיה הקטן, המתנוסס במגדלו הלבן. באו אנשי השדה, אכרים, אשר העמידו פנים סריוזיים וצעדו צעדים כבדים במתינות. מספר הבאים הלך הלוך ורב, גם הגבירות הצעירות, אשר לב רַחום להן, באו; חרש־הנעלים, בעל הצואר הנפוח, בא אף־הוא והוא נושם ופוֹעֶה בהדרת־קדש. המעיל אשר לבש היה צר ממדתו, פרקי אצבעותיו אדמו מקור ובידו נשא צרור קטן של פרחי־דונג. ועוד הלך ורב מספר הבאים, בכל הרחובות הלבנים היתה גדולה התנועה. רבים באו, כמובן, לשם סקרנות. חצר־הקברות הקטנה היתה קוֹדרה כולה מרוב אדם. הכל נדחפו לגשת אל אותה הפִּנה, שנקראה בשם פּנת המאבדים עצמם לדעת. שקט היה על־פני העירה ואור השמש הכה בסנוֵרים.

פתאם נשמע קול מתיפח, קול צעקה, והנה נראה ארון־מת, אשר יִנָּשא על המעלות, ארון פשוט, מבית־החולים הביאו אותו הלום. אחרי הארון התנהלה חבורה של נשים, שהובילו בַתָּוֶך איזו בריה לבנת־שער, שהתנועעה והתנודדה לכל עבר וחפצה להתנפל ולהשתטח על־פני המעלות, ובתוך־כך הוציאה מפיה קול צעקה.

הארון הלך וקרב וכל אחד מהנאספים הסיר את כובעו מעל ראשו. כל אחד השתעל, הִמְהֵם, כִּוֵּץ גבּוֹת־עיניו, ובכפות ידיהן השחורות של הגבירות הצעירות נראו מטפחות־אף מבהיקות מלובן. האשה הקטנה זעקה בלי־הפוגות, ורק בבואה עד לשער חצר־המות נדַמה בבת־אחת. אפס דומיתה זאת היתה איומה הרבה יותר מזעקתה. היא התנודדה במהלכה בֵּינות לנשים והכל הסתלקו מפניה לצדדים, איש לא חפץ לקרוב אל תוגה נוראה כזאת. נהיה כעין רחוב רחב.

תמול עוד היו לה שערות־שֵׂיבה, ואולם היום הפכו לבן. אפס לא רק לבנות לבד היו השערות האלה, הן גם רחפו באויר. דקות היו וקצרות והן התנועעו בלי־הרף, זו אחרי זו קמו ועמדו למעלה שערות בודדות, הסתלסלו, שַׁחו, אחרות סוערו ממקומן ורחפו לאִטן ברָמה.

הארון הכתום נע ונד בקרב ההמון, נִשא בידי ששה אנשים; נדמה הדבר כאילו הוא מִדַּדֶּה על־פני השלג ברגלים האלה, הרבות והשחורות, ישר אל עֵבר הקבר, כמו אל מאוּרתו. האשה לבנת־השער דובבה דבר־מה ועשתה בשתי ידיה אות, שלא יפחדו כל־מאומה. אחר כרעה על־ברכיה ונשקה את קצה הארון הכתום. היא נשקה אותו בשפתים קמוטות ומוצצות, ועם זה החליקה בכפות־ידיה על־פני שני דפניו. כאשר התכוננו הנושאים להוריד את הארון אל הקבר, החלה האשה הזקנה לצחוק ולהכות באגרופיה על מצחה. כל הנאספים נסוגו אחור ופניהם חורו. חרש־הנעלים, בעל הצואר הנפוח, פער את פיו ופניו קבצו פארור. הגבירות הצעירות הסבו את ראשיהן ותקעו את שִׁנֵּיהן במטפחות־האף.

אז עבר כעין נדנוד קל באויר, זמזום דק התעורר מתוך הדממה, באילו נפלו פתאם מְצִלְתַּיִם ממרום האויר; הפעמונים החלו לצלצל. עָרֵב ומלא־הוד התהלך קולם, וכל העינים נִשאו אל המגדל הקטן, המסויד לָבן, אשר בתוך חללו המפולש התנודדו. הפעמונים צלצלו! אמנם כן, הפעמונים צלצלו, צלצלו בבית־הכנסיה, הפעמונים כולם, ולא רק הפעמונים אשר יצלצלו בשעת הקבורה לבד. אז מהרו אחדים מבין הקהל לבוא אל המגדל פנימה, אשר שם עמדו הַשַׁמָּשׁ ועוזרוֹ ומשכו בחבלי הפעמונים. אכן צלצלו הפעמונים?

– כך צוה הוא, החָדש!

האשה הקטנה והנואשה חדלה לצחוק והקשיבה רב קֶשב, מדי הטותה את ראשה הלבן אל כתפה השמאלית ובפצותה את פיה. היא לא הסבה את עיניה ורק הקשיבה לקול הפעמונים. זה היה קול הצלצול הרב.

הדלת הצרה של לשכת־הכהונה נפתחה והכהן ירד מעל המעלות. הוא היה עטוף איצטלה ועל זרועו היה מונח ספר. כולם ראו אותו כשהוא הולך וקרב והם התפלגו ויתנו לו דרך לעבור. הוא עבר על פניהם, כשעיניו מושפלות ארצה. הוא נגש אל הקבר ויסר את מצנפתו.

שער ראשו היה רך ושחום וזוהר אדמדם לו, והכל ראו אז כי פניו מָארכים ודלים.

הוא פקח את עיניו והנה היה מראהו כמראה עלם צעיר, שעוד לא עברו עליו עשרים שנה. צחוק קל וסמוי מן העין חלף על פניו ומבטו הרך והמזהיר נח על האשה לבנת־השער. אז החל לדבּר. היתה דממת־מות ונשמע רק קול צעד חרישי בחרקו על־פני השלג. חֶרש כל־כך דבּר הכהן, עד כי בכבדות הבינו להגיגו, קולו רעד ופתאֹם נאלם דום. הוא שתק רגע ארוך, פניו אדמו, אבל את עיניו לא גרע מפני האשה הזקנה. אז שבו אליו עשתּונותיו והוא הוסיף לדבּר מהר עד התִמוֹ לבטח את דבריו. הוא לא הרים את קולו, אבל קולו זה רחף, ברור וזך, והגיע עד לכל פּנות חצר־המות, והד קל נענה לו בהדרת־קדש מן הקיר של בית־הכנסיה.

נאומו של הכהן היה פשוט לא ארוך. הוא נשא מדברותיו על זרי־הפרחים הרבים אשר הובאו למנוֹחה ועל הדבר אשר מקרוב ומרחוק באו כל היודעים אותה, קהל רב למאד. השמועה על מותה וגורלה נגעה עד נפשם, וכל אחד ואחד, בעירה ובכפר, מתאבל עליה. עתה, אחרי ישנה את שנת־המות, יודע כל אחד עד־כמה אהבוה.

– היא היתה צעירה ורעננה ומלאת־חיים, – אמר. – אתם ידעתם אותה פנים, ואני רק את שמעה שמעתי. היא פנתה עֹרֶף לחיי־אדמות ומתה מיתה קשה ביותר.

הכהן דבּר על אמון־רוחה, על שקידתה, על היותה מהירה במלאכתה ועל טוהר לבה.

– טהור כל־כך היה לבה, – אמר בבת־צחוק חרישית, – היא מתה בגלל טוהר לבה. היא חשבה, כי כולכם בוז תבוזו לה, היא יראה את מבט־עיניכם, היא בושה מפניכם. כל־כך טהורה היתה. אפס היא לא חפצה להִשאר בחרפתה ולכן השליכה את הכל אחרי גוה. את כל מה שהיה לה, את עלומיה, רעננותה, זכרונותיה, משאלותיה וכל המנעמים והשמחות אשר נשקפו לה. את כל זה השליכה מעל פניה, רב מאד היה זה, רב עד־בלי־די!

– רב מאד היה זה, רב עד־בלי־די, – חזר הכהן על דבריו וההד הקל והמצלצל קרא: עד־בלי־די, עד־בלי־די!

אז החלה האשה הזקנה לבכות, פניה התכַּוצו, רק קמטים שחומים היו פניה, הם נדמו לאגוז.

הכהן הביט בה וחִיך.

– אכן, יש לה על מה לבכות, – אמר. – מי מאתנו לא היה בוכה תחתה? היינו מתיפחים כמוה ולא היינו מתנחמים בדברי אחרים. אבל בתוך יגונה תהיה מהולה חדוה חרישית, כי על־כן היתה המתה, אשר עליה תתאבל, זכה וישרה כל־כך, ויַלְדָהּ הלא יהיה לה! גם זאת היא נערה. היא תגדל, תשַׂחק, תרים קולה בצחוק, היא תשובב נפשה ותנחמנה מיגונה, אמנם היא לא תשיב לה את הכל, אבל הרבה, הרבה.

והנה דבּר עתה על לב האשה הזקנה, רק אליה לבדה. הוא אמר, כי בתה תשב בסתר עליון, היא תהיה שם בין הנפשות העדינות ביותר.

– כי על־כן יודע אלהים את נפשות האדם ידיעה נאמנה יותר מאשר אנחנו, – אמר. – הוא יאמר: בינותי במלחמה אשר נלחמתּ ואשר נאבקתּ – את הכל ראיתי, זה היה למעלה מכחך. וגם את זאת ראיתי, אשר בדרכך אל המות פגעת בילד קטן ובכף ידך החלקתּ את עור פניו ברוך ובחמלה. גם את זאת ראיתי, גם זאת. לפני ביתך ילל כלב ואת נתתּ לו טרף – עוד ילדה קטנה היית אז – גם את זאת ראיתי ולא שכחתי, אל תדמי בנפשך, כי מזכרוני נמחה דבר־מה ונשכח – אל תיראי –

האשה הזקנה לבנת־השער הקשיבה לדבריו. היא הטתה קצת את ראשה הצדה, ממש כצפור הצופה ומאזינה, ועיניה הדומעות נתלו בשפתי הכהן; אינה רשאית לאבּד אף מלה אחת, אף את המלה היותר קטנה. היא התחילה להניע בראשה חרש ומתוך דאבה ודמעותיה זרמו לאטן על פניה הנובלים וטפטפו על־פני השלג.

הכהן ערך את התפלה לנשמת המתה וכל הנאספים הרכינו את ראשם. מבטו עבר על־פני כולם, מהם והלאה.

בין כל הנאספים היה רק איש אחד אשר לא הרכין את ראשו. פניו היו כתומים וזקן קטן ומחֻדד בקצהם. האיש הזה עמד וצחק צחוק קל ועיני־העכבר הקטנות אשר לו ננעצו בתמהון ובלעג בפני הכהן.

הכהן עבר מהר בין הקהל והאיצטלא אשר עליו נעלמה מעבר לדלת הצרה של לשכת־הכהונה.

האשה הזקנה הלכה אחריו ועלתה במעלות. וכאן נראה חזון בלתי־נפרץ. על כל מעלה ומעלה כרעה האשה על ברכּיה וַתִּשַּׁק אותה. אז צמצמה את פרקי אצבעה ונקשה על־גבי הדלת.

היא עשתה בתוך הלשכה יותר משעה תמימה.

פרק שׁביעי.    🔗

ידי גרוי רעדו: לא, לא, הוא לא מצא בפיו את הדברים המתאימים, הנאום לא עלה יפה.

הוא שלח מבּט על סביבו, בתוך בית־הכנסיה הקטן והישן. עוּגב קטן ומבהיק נראה לפניו ועל זגוגיותיו של אחד החלונות נראו עקבות איזה ציור ישן־נושן. כתם יפה של תכלת, פס של חכליל־עוגב נפלא. אז הסב את פניו וילך דרך האכסדרה הַמְסֻפָּנָה ומשם עלה במעלות אל בית־הכהן. בשעה שהחליף את בגדיו התבונן מסביב אל פני דירתו החדשה, בית־הכהן היה גם־הוא ישן, קטן, עם זויות וזיזים, עם צפּוי של שחיפי־עץ על הכתלים ועם מדרגות־לולים, שהובילו אל הקומה העליונה. בפרוזדור היה תלוי ציור ישן ושחור משחור. אל הדלת היה צמוד פעמון גדול. צמוד היה באֹפן כזה, שנדמה, כי בסקירה גרידא אפשר לזעזע אותוֹ ולהביאו לידי צלצול.

לפי שעה לא ידע עוד גרוי, למה לו כל החדרים הרבים האלה.

הוא פתח את אחד החלונות הקטנים. שמש, דממה, מרחקים. לרגליו, מתחת, נחה העיָרה ואחריה השתרע מישור־העמק. טורי הקירות הזקופים וגגות הבתים התלבטו ונדחקו יחד בלי־סדרים, כמו שמזדקרים ומזדקפים גושי־הקרח הנשאים על־פני המים. פה ושם נראו בקיעים ופרצים בתוך הצפיפות של הבנינים, אלה היו הרחובות והמגרָשים הקטנים. ממעל לטורים האלה, המכֻסים שלג, התנשאו מגדלים קטנים למכביר. מתוך ארֻבּות העשן, אשר לא תִספרנה מרוב, עלו והִתַּמרו עמודי־עשן דקים באויר־החֹרף הצח. מאות חלונות וזגוגיות הזהירו וסמאוּ את העין בזהרם וניצוצות מגֻוָּנים פזזו על גגות־השלג.

מסביב לעיָרה הלבנה היה הכל לבן. גם הנהר, אשר בגללו נאלצה העיָרה לתפוס מקום על הגבעה, היה לבן. קפוא היה. הרבה סירות, דוגיות, דוברות וספינות־משא עם תרנים ומוטות היו כפותות בתוך הקרח ועליהן רחשו פה ושם נקודות קטנות, ילדים משחקים.

גשר לבן נרקע ממעל לנהר הלבן. ממנו והלאה השתרע למרחק והמישור הלבן, עד לרצועת ההרים, יערות רחוקים, שנדמו לשיחי־אזוב נמוכים, היו פזורים על פני צלעותיהם.

קול צלצול פעם רעד בדממת החֹרף, הוא בא מבית־מלאכתו של חרש־הברזל. הנקודות הקטנות, שטפסו על הספינות, ענו לעומתו בקול תרועה.

שני חלונות היו מָפנים אל הגן, והגן היה קטן, תבניתו כעין משֻׁלש וקרקעיתו עשויה שתי רבֵדות. הוא מלא שלג צח ומבהיק כמשי, אשר לא דרכה עוד עליו כף־רגל; בקצות הגן עמדו שיחים וסבכים, שהיו מכֻסים סַלְסלות־כפור ושכבות־שלג עבות ונדמו לאגני פרחים משונים. מצד הרחוב, על הגבעה, היה הגן גדור בגדר ירוקה, ומצדדיו נשען אל גנים. ביניהם היה פרדס, יער אמתי של עצים עתיקים וגבוהים, שהיו משֻׁקעים עמוק בשלגים. גרוי יכול לראות למרחוק בתוך הפרדס, מפני שהחומה המקיפה אותו היתה נמוכה. בין גזעי העצים העתיקים הבהיק בנין ארוך ולבן, בית־גבירים. החומה אשר לגן הסמוך היתה גבוהה יותר מכפי השעוּר ודמתה לחומה אשר מסביב לבית־כלא. מאחוריה הציצו ממעל לה שני חלונותיו השוממים של בית ישן וכתום, כשתי עינים שוממות ועצובות תחת מצח צר ומֵצר מחמת דאגה. ואולם מראה החומה הגבוהה היה מוזר מאד. שברי זכוכית וחֻדי־ברזל הבריקו עליה מלמעלה, וטַבלה גדולה היתה צמודה לה עם כתֹבת, שאפשר היה לקראה בנקל מן הרחוב: הזהרו מפני הכלבים! זהירות! כאן כדורי־מות נקלעים מאליהם! האיש הקרֵב ירֹה יִיָּרה! יִלָּכד בפח! זהירות!

גרוי צחק צחוק קל.

– מוזר הדבר! – אמר.

אז לקח חיש־מהר את כובעו ועזב את הבית. ידיו עוד רעדו מעט. רק דרך־כֶּסֶל לו!

הוא הלך אל בית־המלון “הפיל הלבן” ונשא משם את אמתחתו האדומה אל ביתו. בדרכו פגש את האיש ההוא, בעל הפנים הצהובים, שמבּטו נתקל בו בשדה־הקברות. זה נגרר לאֹרך הבתים, עצר בלכתו בראותו את גרוי ואחר כונן את צעדיו אליו, כאִלו אמר להכנס אתו בדברים. אפס, הוא לא עשה זאת, כי אם נטה פתאם הצדה, קרץ בעיניו ועל שפתיו עברה בת־צחוק פגומה, ידו תפשה בכובע אשר על ראשו וגרוי ברך אותו לשלום בסבר־פנים.

– יום צח ובהיר! – אמר מתוך צחוק קל – הלא כן?

ואולם האיש רק העמיד פנים נדהמים וסריוזיים, מצמץ בעיניו והפשיל לאחור את שער־ראשו ממול מצחו. הוא לא ענה את גרוי שלום.

מה־מוזר הדבר! – הגה גרוי בלבו. הפגישה הזאת לא נמחתה מזכרונו.

כעבור שעה קלה ראו בני העיָרה שנית את גרוי יורד מעל המעלות, כשצילינדר קטן ונלעג חבוש לראשו וגליון־ניָר בתוך ידו. הוא הלך הליכה זריזה ומרחפת. הוא עבר את ככר־השוק וַיָּסר אל לוקס, הסוחר בשעונים. שם דבּר את דבריו שעה ארֻכּה, אחר הופיע הסוחר לוּקס בחלון־החנות ושעון־זהב בידו. הוא משמש בו, נקש, גרד, בחן, שָׂם זכוכית־ראות על עינו וסִבֵּב הֵנה וָשוֹב את ציר השעון. תכף לזה עזב גרוי בפנים צוהלים את החנות, והסוֹחר והשתחוה אחריו.

גרוי נכנס אל בית “הפיל הלבן” ופרע שם את חובו. הפונדקאי קטן־הקומה והזועף נבח, כמו אתמול, אבל התאמץ להעלות צחוק קל על פניו. אלו ידע, מי הוא האדון, כי אז היה נותן לו חדר יפה יותר. “אין דבר, אדוני, שנתי עָרבה לי מאד!” הפונדקאי השתחוה למול גרוי וגרוי השתחוה למול הפונדקאי. האשה הצהבהבה נראתה לֵאה ורפה, כאלו נדדה שנתה בלילה. גרוי התבונן בה, ובת־צחוק תפֵלה הופיעה על פני־הַבֻּבָּה אשר לה ובתוך עיניה אשר מראֵה מים כחולים להן. פני גרוי אדמו והוא נחפז ללכת.

והנה ראו אותו בלכתו במורד הרחוב, הצילינדר הקטן לראשו והרשימה הארֻכּה בידו. הוא היה בא אל תוך הבתים פנימה, שוהה שם זמן־מה ומופיע שוב ברחוב, למען הֵעָלם שנית בתוך הבית הסמוך. כמעשה האיש הנושא־מכתבים.

נקל לספר, מה שעשה גרוי בתוך הבתים. הוא נקש על־גבי הדלת, הסיר את הצילינדר מעל ראשו, קרא בשמו והגיש תכף את הרשימה.

– אלף פעמים סליחה אני מבקש – אותה האשה הזקנה והעניה – היא דחוּקה מאד, היא אינה יכולה לעסוק לפי־שעה בפרנסתה מפאת האסון שקרה לה, – ונוסף על זה – הוצאות הקבורה – גרוי, הכהן גרוי, – וגם הילד טעון טִפּוּחַ, – סליחה אני מבקש על הפריעי את המנוחה, אלף פעמים סליחה אני מבקש!

הוא דבּר את הדברים האלה בכל מקום בואו. אנשי הבית השתעלו, נקו את חטמיהם, באו במבוכה – מפני שהכהן עמד דוּמם ויחיל, התבונן לכל עבר בנחת והרכין כפעם־בפעם את ראשו, בהיות הרשימה נתונה בידוֹ. הם תקעו חיש את ידיהם לתוך כיסי בגדיהם וקשקשו במפתחות. ואולם יש אשר פה או שם לא נמצאו המפתחות כלל. הבעלים התרוצצו אז הנה ושם, נתקלו אגב מרוצתם בדלתות ובכתלים, והמפתחות נעלמו ואינם, הה, הנדבה הנה תשֻׁלח אחרי־כן אל בית הכהן.

– שַׁפִּיר, שַׁפִּיר! הכל כרצון הגבירה. הרשאי אני לבקש את הגבירה לרשֹׁם את שמה ואת סכום הנדבה פה, ברשימה זו? עפרון יש לי, בבקשה – הנהוּ. זהו משום הסדר, והדבר הזה גם מחזק את ידי המנדבים האחרים, כי במקום שיש אנקור אחד, יש שנים, ובמקום השנים יהיו גם שלֹשה, ואחרי השלשה יהיו גם מאה, הלא כן? – פה, הואילי־נא, גברתי, לראות. מנדב אחד, החפץ בהעלמת שמו, רשם בבת־אחת עשרים מרק. האדון ראש־העיר שטירמר – עשרה מרקים, אשתו של רופא־הבהמות הַמֶּר – חמשה, אלמנת הפקיד גובה־המסים אולצהופר – מרק אחד – ולוּ תהיה הנדבה קטנה. טפה אחת אינה מספיקה לשבּור את הצמאון, אבל בשפעה רבה של טפות יכול אדם לטבוע – תודה, תודה מקרב־לב, גברתי הנדיבה!

– אל ישכח האדון הכהן לסור אל אַיזנהוּט, בעל מחצבי־האבן.

– תודה! לא אשכח! מקירות־לבי אני מביע תודה!

הוא היה נכנס אל הבתים הישנים וְהַמָּטים האלה, אל דירות שונות, אל אנשים שונים. בכל דירה היה נודף ריח מיוחד, שונה מריח הדירות האחרות, והמדרגות אשר בהן עלה היו חורקות תחת צעדיו באֹפן מיוחד, כל מדרגה ומדרגה בנוסחה היא. היו מדרגות תלולות ואפלות, אשר התנשאו ברום, כמו אל מגדל, ולעומתן היו מדרגות אחרות רחבות ושטופות־אורה וקול החריקה, אשר השמיעו לצעדי הרגלים, הביע חשיבות מיוחדה. בהן עלו אל עליות רחבות ומוּארות. והיו כאלה, אשר הובילו בבת־אחת אל דלת הבית, מבלי אשר צפה לה העולה, ותחת זה התפתלו מדרגות אחרות, והעולה בהן כמעט תעה בלכתו; הן נסבּו הנה והלום, עד אשר האיש הזר, המטפס עליהן, הגיע סוף־כל־סוף או אל העליה אשר מתחת לגג או אל החצר. כל הפעמונים אשר בהם צלצל גרוי באותו יום, היו יכולים להצטרף לקונצֶרט אחד. אלה היו פעמונים שונים ומשונים: פעמונים תמימים, המצניעים לצלצל, ופעמונים עַזים, אשר בחוצפה ישמיעו את קולם; פעמונים נוחים לאדם ומרניני־לב, ופעמונים זועפים, המתמרמרים על שהרגיזו את מנוחתם. היו פעמונים צַוחניים וצוהלים, פעמונים, אשר חרקו וזמזמו בטרם ישמיעו את קול צלצולם, וכן גם היו כאלה, אשר נגיעה קטנה בהם הספיקה להביא אותם לידי צוָחה גדולה וצלצול חזק, עד להחריש כל אֹזן. היו כאלה, אשר נרגעו תכף, ולעומתם היו כאלה, אשר יָספו לצלצל בלי־חָשׂך. היו פעמונים נעימים ומסבירים, שהשמיעו תכף בנמוּס את דבָרם: אנא, בוא נא! אך גם קפדנים היו, שהטילו מרה באורחים: סור מזה, גש הלאה!

החדרים, אשר נכנס גרוי אליהם, היו או רחבים ומלאי־אור או כהים וצרים כמרכבת־אומניבוס. בכל חדר וחדר היו חפָצים, שעין הרואה נמשכה אליהם: שעון ישן עשוי פורצילַנה, תנור, שהָעמד דוקא במקום שאינו ראוי לו כל־עיקר, אבל תחת זה מצֻירים על רעפיו שנים־עשר השליחים אשר לנוצרי, פה עמד ארון־בגדים גדול ונִשא מאד, בנין־תלפיות ממש, ושם – כלי־נשק עתיקים, תבות, כדים. בכל חדר היה לכל־הפחות חֵפץ מעַנין אחד.

גרוי התבונן לכל זה בשום־לב, לא היה דבר אשר נעלם מעיניו. בבית אחד כמעט הפילוהו לארץ שני כלבי־ציד גדולים, בבית שני נזדקרו בין רגליו הַטַּפְלַיָּא, שהכו וחבלו זה בזה. אפס, הוא לא בא במבוכה. “בבקשה, בבקשה! הן אנכי אורח לא־קרוא, סליחה – גרוי, הכהן גרוי!” הוא צחק צחוק קל, השתחוה לנוכח הנערות הצעירות, שעמדו עוטות־נמוס וזקופות כמטאטאים, לנוכח הגברים והנשים, לנוכח המשרתים ואפילו לפני הכלבים. אל בעלות־הבית פנה אחרי הבּקשה הראשונה גם בשנית. אחרי שהִטה את לבן אל בקשתוֹ הראשונה בכל דברי שִׁדול וסליחה, מליצות ופתגמים, שהמציא בעצמו, בא להרצות את השנית:

– כן, איפה תִקנֶה הגבירה ביצים, חמאה ושומן? מן הנכון יהיה לתמוך ברוכלת הזאת גם באֹפן כזה. הלא רשאי אני לרשֹׁם את הכתֹבת של גברתי בלוח־רשימותי? אני אשלח את האשה הלום, כבר דבּרתי אתה על־אודות הענין. שפּיר!

ההצלחה האירה לו פנים בכל מקום בואו. אנשי הבתים השתאו בראשונה, אבל לא יכלו להתקומם נגד דברי החבּה והנעימות של הכהן. וגם עיניו של גרוי יָכלו להם. נפלא הדבר העינים האלה היו של זהב. ועל כל אלה – אֹפן עמידתו, דבּורו, צחוקו הקל, הנלבב והמנֻמס. בקִצור, האנשים נתנו את נדבותיהם.

השמועה על־דבר בואו עשתה לה כנפים, והכל כבר היו נכונים לקראתו. בבתים אחדים היו הדלתות נעולות, באחרים – נפתחו כרגע, כאִלו חכו לו. העלמה מרת קארולה שׂפֶּרלינג, המודיסטה, המכֻנה בשם “הכלה הנצחית” בעיָרה, עוד שלחה לקרֹא לו ביד נערה אחת. היא דמתה לנערה צעירה ושער־ראשה היה לבן־צהבהב, העויות־החן שלה היו אותן ההעויות של בתולה צעירה ותמה, ועם־כל־זה כבר עברו עליה יותר מחמשים שנה ושערה הלבן־צהבהב היה לבן כשלג על־פני צדעיה. ארושה נהרג במלחמה ולמן העת ההיא היא מתאבלת עליו כאלמנה חיה. היא ספרה לגרוי את כל תולדות־חייה, אידיליה מלאת־עצב; היא הראתה לו גם את תמונת ארושה, אופיצר, ובה בעת צחקה צחוק קל ומחתה דמעה מעל עינה. מקץ הדברים האלה נתנה את נדבתה – שלשים פניג, כשאֹדם קל של מבוכה כסה את פניה. גרוי הביע לה תודה מקרב־לב ונכון היה לנשק את כף־ידה.

אדון אחד, בריא־בשר ובעל קרחת מבהיקה בראשו, אשר הסיגַרה העבה שבפיו מלאה את החדר כלו עתר הקטֹרת, דחה את בקשתו בלי טענות ומענות. הוא אינו נותן עולמית, מחמת הפרינציפיון.

– כיצד?

– אמנם כן, לעזאזל כל זה – פַּרדוֹן! – אבל שונא אנכי את כל הענינים האלה, קֻפּת־צדקה ונדבות וכיוצא בהן.

הוא דבּר את דבריו והתעטף בעשן הסיגרה.

– אָה, – אמר גרוי בענוַת־תֹם – ישמעני־נא, אם תפרץ בעֵרה, מביאים מים ומכבים אותה ואין מעמיקים לחקור. יאמין לי אדוני, כסף הוא הדבר הכי־מועט שיכול אדם לתת. אני ידעתי איש אחד, שלא קנה מימיו מאומה מידי יהודי, אף לא דבּר מעולם עם יהודי – וגם־כן משום פרינציפיון! מה יאמר אדוני לזה? חַה־חַה־חַה! אבל אפשר, שבפעם הזאת יצא אדוני מגדרו, הרוכלת האומללה הזאת

---

– אין לי דבר לא אל המוֹדע אשר לאדוני הכהן ולא אל הרוכלת!

– רב יותר מכפי שחושב אדוני! – גרוי ישב על כסא, אף שהאדון בריא־הבשר לא בקש אותו לשבת, – רב יותר מכפי שמאמין אדוני. אני ראיתי פעם, כי צפור־דרור אחת נאחזה במרזב־הגג ולא עצרה כח להחלץ משם. אז באו מאות דרורים…

– אבל אני אינני צפור־דרור! – שסעהו בדבריו האדון בריא־הבשר וינע בידו תנועה של יאוש. ועוד פעם נעלם בתוך תימרות העשן.

– יותר מכפי שיחשוב אדוני! – אמר גרוי וינס ממקומו. – סליחה על הפריעי אותו מעבודתו, ואולם אפשר, שיגיד אדוני לאשתו הגבירה או לאשה המפקחת על הבית לקנות מיד האשה העניה ביצים ושומן…

האדון החל לצחוק מתוך כעס עצור.

– הִנה! – אמר. – הנה שלשה מרקים וחסל! אבל אל־נא ירשֹׁם אדוני את שמי בין המנדבים!

הוא זרק בזעף את המטבעות על השלחן.

גרוי השתחוה.

– ואם כן, אדוני חפץ בהעלמת שמוֹ, – טוב, תודה! אדוני רואה, כי צדקתי, הלא צפור־דרור הנהו, למרות כל!

– על־פי האמת – אמר האדון ויתנשא ממקומו – אני נותן את המטבעות האלה רק כדי להִפָּטר. זהו הטעם האמתי.

– כדבר הזה רק נדמה לאדוני! – אמר גרוי ובת־צחוק מיוחדה נראתה על שפתיו.

האדון בריא־הבשר היה כאיש נדהם; הוא משך פתאם בצוארונו ואחר פרץ בצחוק שהיה כעין בְּלִיל משונה של כעס והנאה כאחד.

– יִתָּכֵן, שֶׁדְּבָרַי היו נמרצים קצת! – אמר מתוך צחוק ופניו צהלו יותר ויותר – אבל זהו הפרינציפיון אשר לי, לדבּר את אשר עם לבבי, בלי מליצות יתרות! שונא אני את כל דברי־הרֹך ופטפוטי־החֵן הנשמעים באזני נשים. הֻם, הֻם! על־פי האמת, אני שונא גם את הנשים, חָה־חַה־חַה! אני מתָעב גם את כל בקשות־הסליחה הנמלצות, בי נשבעתי! אבל, בבקשה, אחרי שאדוני העביר על מדותיו – אדוני בדַבּרוֹ אִתִּי – לאות על הדבר הזה אבקשהו לקחת סיגַרות אחדות משלי. בבקשה, בבקשה!

גרוי אמר לסרב, אבל האדון בריא־הבשר הניע בראשו מתוך התרגשות רבה ותחב את ידו לתוך ארגז הסיגרות במרץ גדול כל־כך, עד שנראה הדבר, כאלו הוא אומר לתת לגרוי את הסיגרות כלן בבת־אחת. ואולם במדה שידו הלכה ושקעה בתוך הארגז הלכה התרגשותו הלוך ושכוך, ובאחרונה, כאשר הוציא את ידו, נמצאו בה רק ארבע סיגרות; הוא שָׂם אותן לפני גרוי על השלחן, אבל הדבר יצא כך, שסיגרה אחת נשארה אחוזה בין אצבעותיו והיא פנתה וחזרה אל הארגז.

גרוי הביע תודה, לקח שתי סיגרות והלך לו. בעל־הבית הלך לשלחו עד הדלת, ואחר אל המדרגות, והשתחוה למולו בקול צחוק רם.

– ובכן אפוא, אני מבקש עוד פעם סליחה. אני מתרגז לפעמים – חה־חה־חה! – להתראות, אדוני גרוי! – הוא הוסיף לצחוק גם אחרי אשר גרוי כבר עזב את הבית.

גרוי נכנס גם אל חָרש־הנעלים, בעל הצואר הנפוח. שם נאלץ לשתות ספל קהוה, אשר הוגש לו. חרש־הנעלים הבטיח לתקן את נעליה של האשה הזקנה חנם אין־כסף, להדביק סוליות, להטליא וגם לשום אל תוכן קרקוסי־לֶבד חדשים. ביצים ושומן היה קונה, אגב, מידה תמיד.

– אל ישכח אדוני הכהן לסור אל בעל מחצבי־האבן, אַיזנהוט, הבית הישן, סמוך לבית “הפּיל הלבן”, – הוא העשיר בכל אנשי העיָרה.

– לא אשכח בשום־אֹפן!

הרשימה בידי גרוי הלכה ואָרכה. הוא יָרד למורַד הרחוב משמאל, ואחר שָׁב על עקביו ועלה למעלה הרחוב מימין. הוא לא פסח אפילו על בית אחד. באֹפן כזה התוַדע לכל העיָרה; הוא הכיר לדעת אנשים נעימים רבים; הרגיש בבנות־צחוק, שהפיקו טוב־לב למכביר, במבטים, שמהם נשקפו גאון ויפי־רוח, ולפעמים הכיר על־פי תנועת־יד קלה את האדם שהוא מגזע אצילים. הוא ראה הרבה מן היפעה החבויה והרבה ממה שמצודד את הלב, עד שהרגיש, כי חֵלף טרחתו הקלה נִתּן לו שכר רב. רוחו טובה עליו. הוא חזר ובא פעמים אין־ספורות אל ככר־השוק, ובאחרונה נגש אל בית אַיזנהוט.

הבית הזה, אשר בו ישב העשיר בכל בני העיָרה, עמד קודר ושומם בין כל הבתים הנקיים, המשוחים בצבע והמקֻשטים בפּתּוּחי־עץ ובגזוזטראות. נדמה, כי רוח כהה מלפפת אותו. הטיח נקלף פה ושם בחָשְׂפוֹ את מערומי הקירות. כל הבנין היה מָשחר מפּיח העשן, ופסי־חֶלְאָה ארֻכּים – עקבות הגשמים – גָּלשו מגגו עד יסודו כעקבות דמעות על פנים בלים ומזוהמים. על־פני הקיר היו מצֻירים בידי ילדים פרצופים שונים; מתחת לגֻלגֹלת גדולה, שחטמה היה מחֻדד ושתי עיניה נצבו במערכה על פני צלעם האחת של הפנים, היה כתוב: "הריני איזנהוט, עכברא דשכיב אדינרי, בּימבּילי בּימבּוּם – "

הצבע, אשר היה לדלת בשכבר הימים, עבר ובטל; היא היתה מלאה כתמים ככמהין ופטריות ומכֻסה אבק רב, כאלו נצבר עליה כל האבק מימי הקיץ האחרון.

גרוי משך בטבעת הפעמון ובתוך הבית פנימה נשמע קול הצלצול כנביחת כלב זקן, אשר נִחר גרונו. גרוי משך בפעם השנית, השלישית, הרביעית, – הפעמון הוסיף לנבּוח, אבל איש לא פתח את הדלת.

ליד הבית הסמוך עמד הקצב קָיְם במבוא הפתח אשר לחנותו. בריא־בשר ושָׁמן, ובראשו מצנפת עגולה מוסַבּה לעבר אזנו האחת. הוא התבונן בגרוי כשאגרופי ידיו נשענים בחמוקי ירכיו ובטנו רועדת מצחוק עצור. למרות היות החֹרף על־פני חוץ, הבהיק כלו מן השמנונית הרבה, אשר היתה כזֵעָה על פניו; סינרו התנפנף קצת ברוח, והוא אף־הוא, למרות היותו עבה ובריא־בשר, לא עשה רֹשֶם של אדם כָּבד. גופו נדמה לאותו כדור־הניָר הנלעג, שמפריחים אותו באויר בימות־השוק להרנין לב ההמון, ורעידת בטנו גם־היא דמתה לפרפורו של הכדור הלז, בשאפו למרומים.

– יֶשנו. בבית הוא! – אמר הקצב קַים, והצחוק כבר חִלְחֵל בין לחייו העבות, – הוא נכנס זה עתה.

גרוי צלצל שנית.

– אגב־אורחא – אמר אל הקצב – אני בא הלום לרגל ענין כזה, הנוגע לא רק לאדון אַיזנהוט לבדו – גרוי, הכהן גרוי, – הלא יודע אדוני את האשה הזקנה סאמיט, הרוכלת בביצים – אדון קַים – הלא זה שמו, מעל השלט קראתי אותו –

– אמנם כן, קַים שמי.

– אדם, שחזות פניו יפה כל־כך – כאן הרשימה – נדבה קטנה לא תְחַסר את השומן שבמָרק –

מעל פני הקצב, אשר לפני רגע כמעט התפקעו מרוב בשר ושומן, חלפו תכף עקבות הצהלה והחדוה; הם נעשו פתאם עצובים. הוא נתן בעת האחרונה הרבה כל־כך, עד שאינו יכול באמת לתת עכשו כלום. הוא שרבב את מצנפתו למען גרד בראשו מאחורי אזנו. מדי יום ביומו באים לבקש נדבות חדשות.

גרוי הציץ בו וצחק צחוק קל.

– אבל פניו טובים כל־כך – אמר. – אני מאמין, שבעת האחרונה באו תדיר לבקש נדבות מידו, אפס, הלא הפעם זהו מקרה היוצא מגדר הרגיל, הלא כן?

– כלם הם מקרים היוצאים מגדר הרגיל.

הקצב תקע את ידיו לתוך ביסי מכנסיו והתנודד בנחת על רגליו הקצרות והשמנות.

גרוי צחק שנית.

– יואֶל־נא אדוני – התחיל – האם יתן נדבה קטנה, אם אֹמַר לו בדיחה כזאת, אשר לזִכרה יצחק במשך כל ימי חייו – כל ימי חייו –

האדון קַים התאמץ להעמיד פנים סריוזיים.

– נשמע וְנִוָּכח! – אמר וַיָּרָק ברוח שקֵטה מרֹק פיו אל והשלג.

– אם כן, ישמע אֵפוא. שֵׁם אדוני הוא קַים, “קַים” הוא ציץ³, ואולם אם הציץ הראשון שגשג כל־כך, הלא אנו מוכרחים להודות, כי הוא יהיה לצֶמח גדול ויפה.

הקצב בריא־הבשר פרץ תכף בצחוק אדיר. הוא תפש בשתי ידיו את בטנו המלאה והמרַצְּדָה והתנודד מצחוק.

– חַה־חַה־חַה! – צחק והשתעל. – הציץ עלה ושגשג, חַה־חַה־חַה!

גרוי הושיט לו את הרשימה והאדון קַים נדב שני מרקים.

כאן נשמע כעין קשקוש אצל הדלת הישנה המכֻסה כתמים, ואשנב קטן, לא גדול מתבת גפרורים, הורד למטה.

השקשוק הזה של האשנב המוּרד נדמה לגרוי כידוע מכבר. והנה נדמה לו, כי גם את האשנב הקטן הזה כבר ראה פעם אחת.

בתוך האשנב הציצה עינו של מי־שהוא, וקול חד ומרֻשל שאל:

– מי שם?

– הבביתו האדון איזנהוט?

– לא! – השיב הקול ולגרוי נדמה. כי צחוק עצור הגיע לאזניו.

– מָתַי ישוב?

– הוא נסע מזה! – האשנב נסגר שנית.

רגש מוזר תקף את גרוי בסורו מעל הדלת, מה־משונה הדבר! חשב, וקול־הפַלְצֶט החַד צלצל עוד זמן רב באזניו מדי עלותו במעלות ההר על־פני דרגות צרות, שהתנשאו כמו ארֻבּת־עשן בין קירות הבתים וחומות הגנים. הוא גמר בנפשו לסור גם אל הארמון, אל הבית הלבן ההוא, שראה היום בעד חלונו.

הוא הלך דרך הפרדס הרחב, שאילנותיו היו גבוהים כל־כך, עד שהוא היה בעיניו כננס לעומתם. הוא הלך והעמיק מחשבות בכדי לזכור, איפה ראה את האשנב הקטן. אותו השקשוק, שהגיע לאוניו בנפול האשנב מטה, לא נתן לו דמי. “הלא אחת היא”, – אמר אל נפשו, – “על־מה־זה עלי לחקור את הדבר? ובכל־זאת, ובכל־זאת! כבר ראיתי את האשנב ההוא, או, נכון יותר, כבר שמעתי את קול נקישתו”. הוא נד בראשו ופתאם עמדו רגליו לפני הבית הלבן. רק עתה ראה, כי אחת מאגפי הבית עלתה על המוקד, כלה עד היסוד. מקום הבערה פֻּנָּה וכבר העמדו גם נדבכי־סֻלמות ושלבּים בשביל הבנאים. אפס, בנאים ועובדים לא נראו.

הוא עלה במעלות, פתח את הדלת הכבדה ונצב פתאם לפני כושי שחור משחור, שנשא מנורה על ראשו.

– אה – נצנצה פתאם מחשבה במוחו – עתה נזכרתי! את האשנב ההוא כבר ראיתי בבית אחד, אשר במסדרונו עמדה תבנית ישנה עשויה עץ, תבנית אדם קדוש, אשר שתי זרועותיו נגדעו. אבל איפה היה הדבר? איפה?

הכושי השחור משחור היה נסוך ברונזה ומן המנורה השתרבבו למטה שלשלאות כבדות של נחשׁת־קלל. גרוי חפץ לנקש על־גבי הדלת הסמוכה, ואולם באותו הרגע נשמע מאחוריו קול אחד המשרתים, אשר שאל לחפצו. חולצת־הפסים אשר על המשרת דמתה לעור הַיַּחמור. הוא פתח את דלתו של טרקלין קטן ויבקש את גרוי להמתין שעה קלה.

הטרקלין הוצהר בקרן־שמש אחת, שפלסה לה נתיב בעד הוילונות. הרהיטים הצחורים והנמוכים עמדו להם על־גבי רגלות מהֻדרות ולבנות.

גרוי חכה, הוא לא הרהיב לשאֹף רוח, – כל־כך יהירה היתה הדממה ששררה פה. הוא חפץ להשתעל ויתאפק מיראה, פן יפיר בשעולו את הנמוס. אז נשמעו צעדים קלים ועלמה צעירה הופיעה בפתח.

היא הרכינה קצת את ראשה ושאלה:

– במה אוכל לכבדהו? –

היא דבּרה בנמוס, אבל בקרירות.

גרוי לא ענה מאומה, הוא הביט בפני העלמה הצעירה. שערותיה הצפופות להפליא היו שחורות עד־מאד ויפיה היה זָר וגֵאה. היא עמדה בַצֵּל ופניה נראו מָארכים וחִורים, עיניה היו בהירות וסריוזיות, אבל מה שנפלא היה ביותר הלא הוא, שהעינים האלה נראו בהירות יותר מן הלחיים החִורות והארֻכּות. הן נראו כך בשל השערות השחורות והמזהירות כאטלס, שכסו כמעט את מצחה, וגם בשל הריסים הארֻכּים והמזהירים, שהטלילו על עיניה. בעינים האלה היה משהו מאורם של נרות־שעוה הדולקים בצהרי־יום.

– במה אוכל לכבד את אדוני? – חזרה העלמה על שאלתה.

גרוי הציע בחטיפה את בקשתו, והגבירה הצעירה השיבה, כי היא תדבר את הוריה ותשלח לו הביתה את המענה אשר בפיהם.

גרוי השתחוה, הביט שנית בפנים ההיפים והשוקטים האלה ויצא. הוא גם שכח להציע את רשימתו ולשאֹל, איפה יקנו אדוני הבית את הביצים והשומן.

הוא הלך בצעדים מהירים דרך הפרדס והיה נרגש כל־כך, עד שלא ראה ולא שמע מאומה לפני הגיעו שנית לככר־השוק.

– מה פשר העיָרה הזאת? – דבּר עם לבו. – בראשונה אותו האשנב – ואַחַר, הנה העלמה הזאת. והלא כבר ראיתי אותה פעם. אני זוכר היטב את הפנים האלה ואת העינים הנפלאות.

הוא מהר ללכת, ורק אחרי הגיעו עד שפת הנהר, נזכּר, כי חפץ לבקר עוד בבית אחד.

פרק שׁמיני.    🔗

גרוי בא לדבּר עם הגבירה מרת הֶבֶּרלין, אשתו של פקיד־הגליל, אשר בביתה שרתה השפחה בעת האחרונה. הוא שהה בבית הזה שעה ארֻכּה.

הגבירה, שמתניה היו רחבים ומבנה־גויתה מהם ולמעלה צר עם שדים חטובים ויפים, קבלה אותו בטרקלין בסבר־פנים רב עד־מאד. פניה היו מצבע פורצילַנה והביעו חשיבות רבה. קולה צלצל בלי־הרף כפעמון קטן וצוהל, וביחוד נשמע הצלצול הזה מדי צחקה; אבל הקול הזה הביע גם הרגשות אחרות זו אחרי זו; השתתפות בצער, רחמים, שַׁלות־תֹם, הכנעה, יסורים, אֵבל וגם רגשות יאוּש. ותכף לזה היה חוזר וצוהל בצחוק.

מרת הברלין לא העלימה מאורחה, שהיא מתרעמת קצת, על שבא לביתה רק אחרי שעשה את בקוריו בכל בתי העיר. בתור אשתו של פקיד־הגליל היתה בעיניה כמלכת העיָרה וכל פקיד חדש היה ממהר לסור אל ביתה, למען הוכֵח, שהוא סר למשמעתה. אבל כאשר הודיע לה גרוי, כי בכַוָּנה אֵחר לבוא אל ביתה, למען לדעת בפרוטרוט על־אודות הנערה האמללה, צהל שנית הפעמון שבקולה. – אה, בחפץ לב תודיעהו את הכל!

היא החלה לדבּר תכופות, אבל מה־מוזר הדבר! נראה היה, כאלו שכחה כליל את שאלת גרוי. היא דבּרה על־אודות בעלה, על אביה, – היא היתה מגזע אצילים, – במשפחתה היו הרבה אופיצרים לבושי מכלול ועדוּיי תארי־כבוד, והיא העבירה אותם בדבּרה לנגד עיני־רוחו של גרוי; ביחוד הרבתה לספר על דודה הגנרל. באחרונה נתכו דבריה כנחל שוטף על אדונים וגבירות ממרום עם־הארץ. היא פטפטה בלי־הרף ועיניה המלבבות נוצצו מהתלהבות. את עיניה אלה הסבה מפני גרוי רק לפרקים, בכדי לראות את בבואת־פניה, שנשקפה לה מן הראי התלוי בשפּוע על גבי הכותל. שיחתה כֻּלה היתה מתֻבּלה במלים ופתגמים לקוחים מכל הלשונות המתהלכות והמתות.

באָשרו של גרוי, כי הגבירה נאלצה פתאם להתעטש. הוא השתמש בהפסקה זו למען הוצֵא הגה מפיו גם־הוא. אז נודעו לו פרטי האסון ועוד עובדות קטנות אחדות מחיי השפחה – על־פי האמת, דברים בלתי־חשובים כלל.

– כן, היא היתה ישרת־רוח, שפחה חרוצה מאד, נאמנה, מקפידה על הנקיון. היא לא בזבזה כסף ורוחה לא נעכר מעולם – במלה אחת – חבל, חבל מאד, שאחריתה היתה מרה כל־כך.

– אומרים, שאבי יַלדתה הוא בחור אחד, עוזר של קצב.

מה־קצה נפשה בכל הענין הזה! – לטֹרח הוא לה – עם כל רגשי הדאבה, שלבה רוחש לזכר הנערה האמללה. כמובן – אבל הריהו למעמסה עליה, המעשה כלו.

– אכן, הבּריות היו מרננות אחרי הבחור, אבל הוא כִחש את הדבר.

– הוא השליך אותה אחרי גוו, בודאי.

– לא, להפך. במשך שעות היה מחכה לה לפעמים לפני פתח הבית, – מרגריטה היתה קובלת תדיר על זה – הוא צָר על הבית מֻצָּב, עד כי דרשתי מבעלי לאסור עליו את המעשה הזה.

– וגם בחדשים האחרונים היה עומד ומחכה?

– כן, ואפילו בשבועות האחרונים.

הכהן העמיק מחשבות.

– נפלא הדבר – אמר. – הרשאי אני לשאל, מה רב הזמן, אשר בו שרתה השפחה בבית הגבירה?

– חצי שנה, חצי שנה בדיוק.

– וקודם לזה איפה שרתה?

– בבית האדון איזנהוט. הה, מה־קשה ואי נעים הענין הזה!

גרוי קם ממקומו.

– סליחה, גברתי הנכבדה, על הטֹרח המרֻבּה שהטרחתיה. – הוא השתחוה. – אני חַיָּב לה תודה רבה בעד דבריה.

הוא פנה ללכת. אבל ליד הדלת הסב את ראשו ואמר:

– עוד שאלה קטנה. מה היה הצבע של עיני הנערה?

הגבירה מרת הברלין צחקה צחוק קל ואמרה בקול מעֻדן, כי לצערה, לא היתה מתבוננת בפני שפחותיה בהתענינות רבּה כל־כך.

– אמנם, אני מבקש סליחה. אבל את עיניה הלא ראתה הגבירה גם למרות חפצה. האם היו העינים חוּמות, אפורות או כחֻלות, האם לא תזכור גברתי?

– אם לא יַתעני זכרוני, הנה היו עיניה ממראה שחוּם. כן, עינים חוּמות־כֵּהות היו לה, עד כי באֹפל נראו שחורות ומבריקות. כן חומות היו, בלי כל ספק.

– כדברים האלה הגידה גם אמה של הנערה, תודה.

רשימת־הנדבות הכניסה סכום לא־קטן. גרוי צחק לעצמו מתוך קורת־רוח: נצלתי אותם כדבעי.

הוא שם את פניו אל עבר בית־היתומים.

האחיות הרחמניות קבלוהו בדברי־נמוס מסבּירים בתוך החדרים הדוממים, שבהם התהלכו חֶרש. הוא מסר להן את הכסף הנקבץ. מחצית ממנו הועיד לאשה הזקנה ואת המחצית השנית בקש להוציא לכלכלת התינוק.

– היכול אני לראות את הנפש הקטנה?

– אח, כמובן, – לחשו האחיות והוליכוהו אל הילדה. הוא התבונן בה עת רבה.

– ילדה יפה – אמר. – היא תגדל ותהיה ליפהפיה בארץ. מה פקחות הן עיניה האפורות־בהירות! ועד כמה היא פעוטה ורכה! אבל מראֶהָ כמראה חולָה, או, האם טועה אני?

– כן. הרופא גם הוא אומר כזאת; זה תלוי במינקת, אשה אחת, אשתו של חרש־מסגר, הציעה בעצמה להיניק את הילדה, אבל חולה היא את דדיה.

– לא, כזה אי־אפשר. אני אדרוש למינקת, וביניכן פה אין מי שתיניק את העולל?

האחיות חיכו חיוך קל ופניהן אדמו מתחת לשביסיהן הלבנים.

גרוי הביט בהן בתמהון, ואולם תכף אדמו פניו גם הוא וימהר לעזוב את הבית. “הלא חסר לב אתה!” – נהם לנפשו מתוך צחוק חרישי.

ביום המחרת בִּקר, לתמהונם של כל התושבים, את שלש הנשים המיַלדות היושבות בעיָרה ויחקור את פיהן בדבר מינקת. במשך חצי היום כִּתֵּת את רגליו עד שעלה לו לשַׁדֵּל בדברים ריבה אחר, שתחלוץ שַׁד לילדה היתומה. אותה הריבה היתה שפחה חסונה ובריאה ואמיצת־כח, ולפי דעתו של גרוי היתה יכולה להיניק שנים, שלשה ילדים מבּלי שתחוש הרבה בדבר. אחרי סרוב ארוך הסכימה והשפחה סוף־כל־סוף להצעת הכהן, אבל כאן באה התנגדות עצומה מצדם של אדוני הריבה.

האדונים האלה היו שניהם זקנים. איש ואשתו, שהתפרנסו מפֵּרות נכסיהם, והם לא אבו להֵענות לבקשת גרוי. היטב חרה להם גם בלעדי זאת על הדבר, כי השפחה, שהיתה קרובה להם במשפחתה, יָלדה בביתם, ולכן לא חפצו, כי השמועה על הקלון הזה תתפשט עוד יותר מכפי שנפוצה עד היום. הם הציצו זה בפני זה. הזקן, אשר נשא על ראשו הקרֵח כפּה עם צצית של גדילים באמצעיתה, וזוגתו, זקנה מקֻמטה, אשר שׂערותיה הלבנות כשלג השתמטו מתחת שביסה ועל שפתותיה רחף צחוק קל של ערמה. הם הביטו חליפות והשיבו: לא, בשום אֹפן, לא!

גרוי ישב שתי שעות תמימות על הספּה הקשה ודבּר על לב הזקנים, אשר למרבה התלאה היו גם כבדי־אֹזן. הזקן עסק בזה, שחִטט באחת הקדרות למען חפּש שם תולעי־קמח בשביל העפרוני, שהתעלס וצפצף בכלובו, אחר הֵריק גרעיני־קנבוס במגהץ אשר בידו. הזקנה ישבה בטלה והסתכלה בגרוי מתוך צחוק קל של ערמומיוּת.

הכהן אחז בכל התחבולות שהיו בידו. לשוא, הזקנים לא נשמעו לו ובאחרונה אמר הזקן חבוש־הכּפּה:

– הלא קתולים אנחנו, אדוני, ואותה המשרתת היתה פּרוטסטנטית.

גרוי צחק:

– אהה, אבינו שבשמים! הנה זאת היא הסבּה!

אז הגיד הזקן את כל לבו:

– זאת לא זאת, אבל הדבר יתפרסם, אדוני, – יתפרסם ברבים – ואנחנו חפצנו להסתיר מעין כֹּל את חרפת קרובתנו.

– טוב, אבל הלא צריך לרחם על ילדים יתומים. הלא כן?

– אה, הלא יש ילדים כאלה למכביר, – אמרה הזקנה בצחוק־הַמִּרמה.

– אחת היא! צריך לדאֹג לכל אחד ואחד. הנה מטפּל האדון בהדקת הקנבוס וגם טִפּח בקדרה זו תולעי־קמח בשביל העפרוני, והוא מגיש לו את המטעמים האלה ברחמים גדולים – ואולם ילד הלא איננו יציר פחות. אולי יגדל ויהיה לאיש מצֻין. – הלא דומה הדבר ללוטֶריה, ואולי אותה הילדה היתומה היא הזכיה הכי־גדולה.

הזקן, חבוש הכּפּה המצֻיצת, חִיֵּך: “אין זוכים עולמית בלוטֶריה!” הוא חגר סינר ירוק והתחיל לבַקע קיסמים לכירה.

– אה, הרשוּני נא לספר מעשה שהיה, פעם גרתי בביתו של חרש־עצים, אשר בגורלו עלתה הזכיה הכי־גדולה – עתה יש לו בית־מוזיאון של תמוּנות־שעוה, גם סוסי־עץ, אשר עליהם ירכבו במחוגה, והוא עובר ונוסע בערים ובעירות עם הרכוש הזה וגם הוא תוקע בחצוצרה, – לא, אפשר, שזאת תהיה זכיה קטנה, או לא תהיה זכיה כל־עיקר, אבל צריך לדאוג לילדה היתומה.

הזקנים החליפו מבטים זה עם זה, צחקו צחוק קל והשיבו: “לא!”

גרוי הֵחל לדַבר על ענינים אחרים. הוא דבּר על דברים שונים, על גִּדולם של תולעי־קמח ועל אֹרח־חייהם של העפרונים, על אפני הנסיעה בימים הקדומים ועל הטֹרח הרב, שהיה לבני־האדם לפני שנים רבות, בשעה שהיו נאלצים להדליק אש רק בעזרת הפלד וחַלוק־האבנים בלבד. הזקנים חיכו והודיעו, כי הם נכונים להראות לו, איך יֵעשה כדבר הזה, הם יכולים להדליק אש בפלד וחַלוק־אבנים. אפשר, כי בעיָרה כֻלה אין עוד איש, אשר יוכל לעשות זאת. הזקנה הלכה להכין קהוה, והזקן הסיר את סינרו אחרי שהכין קיסמים למדי. הוא הוציא מאחד הארונות צנצנת שמן, זוג מפתחות ישנים ומסמרות עקומים ומשח אותם בזהירות בנוצה הטבולה בשמן.

גרוי שאל, אם יש להם בנים ובנות. כן, יש להם בן ושתי בנות.

גרוי השתוקק לדעת, איפה הם יושבים, איך הם חיים, השלום להם, במה מתפרנסים הבן וחתניהם, לוקחי הבנות. את הכל נכסף לדעת. ועוד טרם הספיקו הזקנים להבין לרעו, עבר לדבּר על־אודות הנכדים. אה, הילדים הנחמדים האלה! ששה הם, האמנם? הזקנה הלכה והביאה את תמונותיהם הפוטוגרפיות והזקן נגב את ידיו בגליון של עתון, בגלימת־צמר ובמטלית, ואחַר הוציא מתוך הארגז זכוכית מַגדלת, כי על־כן חפץ אף־הוא לראות עוד פעם את פני נכדיו.

גרוי שאל לשנותיהם של הנכדים, מתי נולדו, אם חלו בזמן מן הזמנים; הוא התענין בכל פרט ופרט, הוא הסתכל בתמונות, הִלל את אחד הנערים, שחזות־פניו הפיקה תַקיפות של גדול. מחלפת־שער קטנה של אחת הנערות הביאה אותו לידי התפעלות. הוא עלץ למראה הנכדים האלה – מה נבונים הם, מה בריאים, רעננים –

הישישים חיכו, מדֻשני־עֹנג.

פתאם אמר גרוי:

– ובכן אפוא, מה החלטנו בדבר המינקת? הלא הילדה יתומה ועזובה, הלא כן?

הסבא והסבתא חרדו, – עתה לא יכלו עוד להתקומם, לא יכלו, – הם אמרו: “כן!”

גרוי לחץ את ידיהם. הזקן הסיר את הכפה המצֻיצת מעל ראשו והלך לשלח את הכהן עד הפתח, למרות סרובו של זה. גבחתו נוצצה כמראה קובע־הנחשׁת אשר בראש מכַבי־האש.

– אגב – אמר גרוי – נצנצה עוד מחשבה אחת במוחי. האם לא תוכלו, למשל, לשלח חפשי את העפרוני מכלובו עם בוא האביב?

– מה?

פרק תשיעי.    🔗

כאשר שב גרוי לביתו, חכו לו שלש נשים: שתי משרתות, אשר הביאו בידן את הכסף שנדבו בעליהן, ועוד אשה אחת שפלת־קומה, דָּוָה ועלובה למראה, אשר חפצה לדבּר את דבריה באזני הכהן.

היא היתה אשתו של חַיט מַטליא. בעלה חלה ובביתה חמשה ילדים מבקשים טרף. היא שתה עֵצות בנפשה, אולי יוכל האדון הכהן לעזור לה.

גרוי שמח למראה אֵמון־הרוח הזה.

– רב תודות! – אמר ולחץ את ידה, כשעיניו הבריקו – בבקשה, בואי החדרה!

הוא הִרבה שיחה עִם האשה, אשר מִדי דבּרה פג צערה. היא היתה עניה מאד, עד כי גם לחולה לא נמצאה בביתה מִטה הגונה. גרוי אִמץ את רוחה ודבּר אליה דברי־נחומים. אז יצא אל בית־המבשלות, צָר איזה סכום של ממון בתכריך־ניָר וַיַּגש לאשה.

– מחר אבוא אל ביתך, אבל אל תגידי את זאת לאיש – הוסיף בלחישה – בואי־נא היום בערב אלי עם עגלת־יד, ואני אמלא אותה עצים, כי יש לי עצים למכביר בתוך המרתף, וגם מִטה אתן לך. אבל הדבר הזה צריך להיות בסוד, יען כי החפָצים האלה אינם שלי, הם שַיכים לבַּית אשר אני יושב בו.

גרוי הבעיר אש בתנור ויחל לפתוח את תבת־הספרים, אשר נשלחה במסע־המשאות, ואת אמתחתו האדֻמה. לעבודה זו לא נדרשה עת רבה. את הספרים העמיד, מבלי לסַדרם, על הכוֹננית, והאמתחת לא הכילה חפצים רבים. חליפת־בגדים ישנה, צרור קטן של לבָנים, חבילת גליונות כתובים, מחבָּרות, שתי תמונות צנופות במגִלות, פּריזמה של זכוכית, קנה־מקטרת, בקבוק יין חתום בפקק, ועוד חפצים פעוטים אחדים. את בקבוק היין, שאחד מידידיו, פקיד בית־סֹהַר, נתן לו לדרכו, העמיד בפנה, את קנה־המקטרת מִלא טבּק והדליק אותו. קנה זה היה מאותו סוג, שמשתמשים בו צַיָּדים ואכרים. על גֻּלתו היה מצֻיר ראש של יַעֲלַת־הרים.

כמעט התחיל עשן־הקטֹרת לעלות מן הקנה והנה נשמעה נקישה בדלת ואל החדר בא עוזר־הקצב, אנטון הַמֶּרְבַּאכֶר. בחור זה היה כבד־בשר וקצר־קומה. הוא היה לבוש חולצה ונעול סנדלי־בית עם מקלעות־רקמה עליהם, וְסִינָרו היה מופשל למעלה. פניו העגולים הפיקוּ טוב־לב ולחייו הצהירו כתפוחים אדֻמים, רק עיניו הקטנות והכהות הציצו בפחד ובעָרמה. רֹשם מוזר עשה הדבר, שפיו התמתח פעם בפעם למען צָחֹק צחוק קל, למרות עמלו הרב להעמיד פנים סריוֹזיים. העור שעל כפות ידיו התפקע מקֹר ופה ושם נראה הבשר־החי שמתחתיו.

הוא אמר, כי בא הלום, מפני שלא יכול עוד לעצור ברוחו. בראשונה הכוהו כמעט עד מות, עתה לא יחפצו דַבּרו לשלום. מן הקלוב אשר למשחקים בקונא הוציאו אותו, גם מן אגודת הקצבים הדפוהו.

גרוי העלה עשן־הקטֹרת.

– שב־נא, בבקשה – אמר בהעיפו עין בַּבּחור מכף רגלו ועד ראשו. – נעים לי מאד דבר בקורך. ואכן לא אעלים, כי כבר חכיתי לבואך. אלמלא באת הלום, הייתי בא אליך. הלא היו יחוסים בינך ובין העלמה מרגריטה סאמיט, הלא כן?

– אמנם כן.

– ומתי נגמרו היחוסים האלה?

– סמוך לחג־הַלֵּדה אשתַּקד.

– טוב. ומדוע? האם הפסקת אתה את היחוסים, או הנערה? ספר־נא לי את כּל. ובין־כך אסדר כאן את החפָצים האלה. אתה יכול לדבּר בהתגלות־לב, לאיש לא יִוָּדע שמץ מכל זה, על דברָתי אמת.

גרוי הושיט לו את ידו.

הבחור בעל הלחיים האדֻמות־מבהיקות הֵחל לספר. גרוי נכנס לתוך דבריו.

– עוד דבר אחד – אמר. – אתה יכול לספר לי את כּל ולהיות סמוך ובטוח, כי אני ידידך ויועצך הנאמן. ולכן אל־נא תשַקר, מפני שהמדַבר שקר הוא נלעג כל־כּך וגם אין השקר מועיל ולא־כלום, אחרי שאני מרגיש בו תכף, אני אבחנהו לפי הצליל אשר לקולך. ועתה, בבקשה, דַבר־נא!

גרוי הדביק במסמרים אל הכותל את שתי התמונות אשר נמצאו באמתחתו ובאותה שעה המשיך הבחור את ספורו. התמונה האחת היתה תמונת־דפוּס בעלת צבעים על־פּי ציורוֹ של איזה אָמָן הולַנדי בלתי־מפורסם ביותר; עליה נראה נוֹף יפה, בו ישב אדם קדוש והָגה מחשבות. לצדו רבצה כבשָׂה קטנה ולבנה. הקדוש תמך את ראשו בידו הימנית ופניו הביעו מחשבה עמֻקה כל־כך, עד כי נדמו כמעט לפני שוֹטה. אבל דוקא הפנים האלה מצאו חן בעיני גרוי. הוא אהב גם את כפות רגליו היחֵפות של הקדוש. הן היו מכוערות, מגֻשמות ואצבעותיהן היו מעֻקמות למעלה, אבל נדמה, כי גם הרגלים האלה שקועות במחשבה. לפי דעתו של גרוי, היתה התמונה הזאת מלאכת־מחשבת נפלאה של ציור פסיכולוגי. התמונה השנית היה שרטוט־פתּוחים של קלינגר. גרוי הוציא את הציור הזה מתוך איזה ז’ורנל: עלם צעיר הכורע בתוך הדשא על ברכיו לנֹכח הים ומליט את פניו. מתחת לתמונה זו נרשם שמה: “אל־מול פני היֹפי!”

– כלומר, היא התחילה לאהוב אז את המעֻדן, את הַנָּאֶה? – פנה גרוי אל הבחור.

– כן – אמר הבחור. – היא אמרה, שצחנת בית־המטבחים נטפלת אלי. גם מגבעת קנתה לי, מפני שכובעי לא מצא חן בעיניה, אף את הולצתי לא יכלה לראות. קניתי לי אז בגדים חדשים, אך למרות כל־זה מאנה להשלים עמדי.

– אבל הלא עוד בקיץ ובימי הסתָו ראוך מְטַיֵּל עם הנערה, ואיך־זה היה הדבר?

אמנם, היא קראה לו לגשת אליה פעם אחת בעברו על פניה ברחוב. היא שאלה לשלומו, והוא שאל אותה אז, אם אי־אפשר, כי יתחדשו היחוסים הטובים ביניהם.

– מה ענתה היא?

– היא אמרה, כי בקרוב תודיע לי את תשובתה.

– האף אמנם אמרה: בקרוב?

– כן, או מלה אחרת דומה לזאת.

– ובפעם השנית, כאשר נזדמנתם יחד, האם אמרה אז: כן?

הבחור הניע בראשו.

– לא, היא לא אמרה זאת. אבל היא דבּרה אתי טובות. אני דברתי אִתּה ליד פתח ביתה. הערב היה יפה ואני הצעתי לפניה לשוח שעה קלה. התהלכנו עד השער, אך שם עצרה בלכתה ותאמר, כי עליה לשוב הביתה. לא ידעתי, מה היה לה, גם דמעות ירדו אז עיניה.

– אתה לא תִכּנת את רוחה?

– לא.

– אז כבר היתה אמללה מאד! – אמר גרוי והגיד את ראשו. – היא נואשה. היא חשבה, אולי יעזור לי הוא, אפס, למרות אסונה לא עשתה שמץ מן המגֻנה. היא היתה ראויה לאהבה טהורה. מכל מה שספרו לי הבריות יכולתי לתאר לי את דמותה של העלמה סאמיט. הלא אתה היית נכון לעשות כל מעשה בעבורה?

– כן.

גרוי הרכין ראשו ויאמר:

– זה סימן יפה לך. עליך לכבד את זֵכר המתה!

פתאם הוציא גרוי מצלחת אפודתו טבעת משֻׁבּצה אבן ירוקה זעירה והגיש אוֹתה עד לעיניו של הַמרבַּאכֶר. הוא שלח בַּבּחור מבט בוחן וחודר. זה נרתע לאחור ונשא את עיניו אל גרוי כאיש נדהם.

בת־צחוק רפה עברה על שפתי הכהן.

– אני כבר דברתי עם אנשים שונים – אמר גרוי ועפעפיו הוסיפו לבחון את עוזר־הקצב – עם פושעים ורוצחים דברתי, אבל איש מהם לא עצר כח לרַמות אותי. הם נאלצו להגיד לי את האמת ועתה הגד־נא, האם אתה נתת את הטבעת הזאת לנערה? הלא יודע אתה את פשר הטבעת הזאת. ענה־נא, אתה? לא אתה? טוב!

גרוי תקע את הטבעת שנית אל צלחת אפודתו. הוא הכה מתוך צחוק קל על שכמו של הַמרבאכר. אז הוסיף לדבּר וקולו הראשון לא היה לו עוד.

– אני חפץ להגיד לך, ידידי, מה שאני חושב על־אודות הענין הזה. אין לנו להוציא יותר אף מלה אחת לבטלה. אָמוֹר אמרתי זאת ועוד אחרת וגם הצעתי שאלות שונות למען נסותך ולמען הִוכח, כי כֵנים דבריך. אתה נקי מפשע, אינך אשם במאורע הזה כל־עיקר. העלמה סאמיט לא היתה מאבּדה עצמה לדעת, אלו היית אתה אבי הילד. נכונה יותר ההשערה, כי מי־שהוא פִתה אותה, אחד ממרום־עם־הארץ. היא אהֵבתוּ, גם את זאת ידעתי, אבל לא אגיד לך, מִנַּיִן לי הדבר. ואולם הוא היה גס־רוח, בן־בלי־תרבות, והוא הֵסב במותה. הסתכלתי, למשל, בעיניך, אדוני המרבאכר, אבל אין זה העיקר. אני יכול לסמוך על חוש־הרגשתי לבדו. בקרבתך אינני מרגיש את עצמי נרגז ומפקפק, וזה רב לי! ושמע־נא מה שאספר לך: אני כִהנתי זמן־מה בתור כהן בבית־האסורים ועשרות אסירים היו נשבעים לפני, שהם נקיים מפשע. הם בכו, העמידו פנים כצדיקים, כמשֻׁגעים, – אפס הלא תמיד מרגישים, היכן האמת והיכן השקר. בין האסירים הרבים האלה היה אחד, חף ותמים באמת, מבטו הראשון גלה לי תכף את הדבר. עשר שנות־כלא מִנו לו בגלל פשע, אשר ידיו לא חוללו. הוא שֻׁלח עתה לחָפשי; אכן, אין כל זה מעניננו. חפצתי רק להשמיעך, שאני לעצמי אין לי כל חשד עליך, ואני אעשה כל מה שבכחי למען הָגן על כבודך.

הבחור פשק את שפתיו מתוך צחוק קל ושניו הגדולות בתבנות מעדֵּרים נגלו לעין.

גרוי מִלא טבּק את קנה־המקטרת והבעיר אותו באש. אַחַר ישב למול הַמרבַּאכר והֵחל לדבּר בידידות, כאשר ידבר איש אל רעהו.

– ספר־נא עתה דבר־מה. הלא שִׁבתי בעירה הזאת אך זה ימים אחדים; גם אנשיה וגם מנהגיה זרים לי עדַין. אמנם אינני תָאֵב לחדשות, אבל יש טעמים אחדים המכריחים אותי לכך. שיחה זו תשאר, כמובן, בסוד. תן לי את הבטחתך. איפה שֵׁרתה בראשונה העלמה סאמיט?

– בביתו של בעל בית־מרזח אחד בוַינבֶּרג.

גרוי שאל שאלות אחדוֹת. – ואחרי־כן?

– בבית האדון איזֶנהוט.

– כן. ומה טיבו של האיש הזה, אותו האדון אַיזנהוט, בעל מחצבי־האבנים? אם לא אדם מוזר הוא?

אכן, האדון איזנהוט אינו מפורסם לשבח. למרות היות לו שנים־עשר מחצבי־אבנים, כילַי הוא האיש עד־מאד. הוּא רגיל לקושש קיסמי־עץ ופרורי־פחם ברחוב, ובלכתו לצוד ציד הריהו ממלא דרך־אגב את תרמילו צנוברים וענפים יבשים, שבהם הוא מסיק את התנורים בביתו. את המשרתים אשר לו לא יאכיל לשׂבע, ועל־פי־רֹב הוא משלח אותם לגמרי מביתו והוא עושה את כל עבודת־הבּית בעצמו למען קמץ בהוצאות. מרַננים עליו, שאין הוא מדקדק בנקיון ונוסף על־כל־זה הריהו שותה שכּור, ולא לפעמים רחוקות הוא שב בלילה מבית־המרזח לביתו כשהוא זוֹחל על גחונו. יש אשר בצהרי־יום יתנודד הלוּם־יין ברחובות העיָרה ואחריו יָטוש חֶבר נערים משֻׁלחים, המריעים שירי־לעג לכבודו. הכל יודעים, שהוא פחדן ומוג־לב וגם בלילה יתהלך חמוש אקדוח בחדרי ביתו.

– הוא איננו נשוי? – שאל גרוי.

– אָה לא, כמובן. – הַמרבאכר צחוק בקול רם. – אין נערה אשר תחפוץ בו, למרות היותו עשיר כל־כך. הוא הציע פעם אחת גם לפני מַרגריטה להנשא לו.

– האמנם?

– חי נפשי! היא בעצמה ספרה לי את זאת. הוא אמר אליה: שמלת־משי אתפור לך, גם שעון ונזמים וגם מרכבה אתן לך, וכעבור שמונה ימים נָחֹג את חג־חתונתנו. כל אותן הגבירות מן הקלוב אשר למשחקי־הטֶניס תתפקענה מקנאה.

– אה, אל־נכון לא היה מוצלח בשדוכים.

– כן, את פניו השיבו תמיד. אבל גם מרגריטה לא נאותה לו. היא עזבה את ביתו.

גרוי קם ממקומו ויגש אל החלון. מה־נפלא הדבר! האם דרך־כסל לו, כי פתאֹם נרגש ככה? – והן לא היה בספור־המעשה הזה שום דבר זר ונפלא.

– האם אין לו ידידים ורעים לאיזנהוט זה? – שאל באחרונה.

– לא כן. יש לו חֶבר מרֵעים, אשר יבואו אל ביתוֹ למשֹׁך ביין את בשרם. יש שהם שותים אצלו לשכרה כל הלילה; קולם יהלך אז בכל העיר, הם מתגעשים ומתהוללים ומתרוננים מיינם עד הבֹקר. בנסעי אז אל בית־המטבחים אראה אותם, כשהם שבים הביתה הלומי־יין. הם מכַנים עצמם בשם “חוג־הזהב”.

– ואם כן אפוא הלא איננו צר־עין וקמצן. איך אפשר הדבר?

– ביום המחרת הוא שולח אל ידידיו אלה את חשבון הכסף המגיע מידם במחיר היין אשר שתו.

– האמנם יעשה כזאת?

– כן. מרגריטה נאלצה תמיד למסור את החשבונות האלה לתעודתם, אבל המקבלים אותם צחקו ולא שלמו מעולם אף פרוטה.

– מה טיבם של האנשים ההם, היוצאים ונכנסים בביתו?

– האנשים ההם? – בני חבורה אחת הם. אחד מהם הוא רופא, הדוקטור נירנבּרג, יהודי; המורה בריא־הבשר, ריכטר, מבית־הספר הריאלי; פקיד־דואר אחד ושמו קַיזר; והאדון הצעיר לבית הֶנֶנְבַּך, מן הארמון. מלבדם עוד השופט לויטלַין, עורך־הדין שמיט…

– כן, כן, – הפסיק אותו גרוי – האדונים האלה הם רַוָּקים ברבּם.

– אמנם כן, הם ידועים בעיָרה כֻלה. מרגריטה ספרה לי הרבה על־אודותם. לפעמים, בשעה שהיו הלומי־יין…

גרוי הִסָּה אותו.

– איני רוצה לדעת כלום מזה – אמר.

– האדון איזנהוט הציע לפָני פעם אחת לתת לי חמשה מַרקים, למען אחלק מַהלומות לכל בני החבורה.

צחוק קל עבר על שפתי גרוי.

– כן – הוסיף המרבאכר מתוך צחוק – הוא חפץ, כי בשֶׁל חמשה מרקים יתנו אותי בבית־הסֹהר לשני חדשים. הם התקלסו בו לפעמים קרובות, עד אשר התמרמר אליהם בחמת־רוחו. פעם אחת אמרו לו, כי הם נכונים לירוֹת בו כדור־מוָת, הם לקחו את הרובים והאקדוחים אשר לו, והאדון אַיזנהוט נמלט מפניהם אל הגן, אבל שם הקיפוהו. הוא קרא להם בשם גנבים ושודדים וגם צעק לעזרה. אז אמרו לו: אם תבקש סליחה מאתנו, נכַפר לך בפעם הזאת, אפס כי עליך לתת לנו את פנקס־הרשימות שתחת ידך.

– איזה פנקס היה זה?

– הפנקס, אשר בו רשם את החובות, שהגיעו לו מידם. אחרי־כן נאלץ לנשק את ידי כלם והם צחקו צחוק גדול. ביום־המחרת הבאתי אליו בשר ואז שאל אותי איזנהוט, אם רוצה אני להשתכּר חמשה מרקים.

– ואתה מֵאַנת לקבל את ההצעה?

– כן.

– אולי לא ערבת את לבבך להסכים לאותה ההצעה? – שאל גרוי בשאפו את עתר הקטֹרת.

הבחור הבריק בעיניו.

– אנכי לא ערבתי? – מה שנוגע לזה, – אבל כאן היה עלי להעמיד עצמי בסכנה יתרה.

– למָנה ידועה של מהלומות היו ראוים האדונים ההם, – אמר גרוי. – ואִלו הציע לך האדון איזנהוט אז מאה מרק?

– אז אפשר היה, – השיב הבחור מתוך חיוּך.

גרוי התבונן בו בשים־לב ויקם ממקומו.

– אני מקוה, שהשיחה הזאת לא תגלה ברבים – אמר ויושט להמרבאכר את ידו. – תודתי נתונה לך בעד בקורך ובעד האֵמון שהבעת לי. סבורני, שטוב יהיה לתת בעתון המקומי הערה, כי אין להטיל בך חשד כל־שהוא, הלא כן? דבר זה יהיה המועיל ביותר. ערב טוב, אדוני המרבאכר! ועוד שאלה אחת הרשֵׁני־נא לשאֹל אותך. האם האדון איזנהוט ערירי הוא? האם כבר מתו הוריו?

– אביו מת. מחמת קמצנות חִסר את נפשו עד רדתו שאוֹלה. אמו של האדון איזנהוט עודנה בחיים, אבל בינתה אין אִתּה.

– האם בבֵית בנה היא מתגוררת?

– לא, היא יושבת בביתה של אשה אחת, אצל בית־הנתיבות. בעלת־ביתה היא אשתו של מורה.

– האִם לא תדע את שמה של בעלת־הבית? האם לא לֶוֶנהֶרץ שמה?

– לא ידעתי את זאת, אבל בשם “אמא זעירה” יקראו לה הכל, מפני שהיא קצרת־קומה מאד.

– אה, כן, זאת היא! – קרא גרוי. – והאדון איזנהוט בא לעתים קרובות לבקר את אמו?

– כן, אני רואה אותו לעתים קרובות בצאתו מן הבית ההוא.

– טוב הדבר. עוד פעם תודתי נתונה לך, ידידי. מחר אשלח מכתב אל המערכת בענינך. ואל תשכח, אדוני המרבאכר: עליך לכבד את זֵכר העלמה סאמיט!

גרוי לא דחה מעולם לעת אחרת את המעשה אשר היה עליו לעשות. הוא ישב תכף אל השלחן והעלה על הגליון את ההערה הזאת בשביל ההעתון:

“עוזר־הקצב, אנטון המרבאכר, בא אל הכהן והודיע, כי היחוסים שהיו ביני ובין המשרתת העלמה מרגריטה סאמיט נפסקו לגמרי זה כשנה. הודעתו נאמנה עד־מאד. – גרוי הכהן”.

הערב בא.

פרק עשׂירי.    🔗

על־פּני השלג אשר בתוך הגן, מחוץ לבית, הוצק אור ממראה עשת כָּחֹל. הלילה היה, ויחד עם צללי־הנשף בא גם הקֹר; הכפור אשר על העצים החשופים הבריק באלפי נגוהות.

גרוי התענג על בדידותו. הוא שָפת על הכירה את נזיד־העדשים לארוחת־הערב, ואחַר התהלךְ בחדרוֹ אנה ואנה, מתוך צפּיה לבשול הנזיד, הוא חשב על הרבה דברים, מבלי דעת נכונה, מה היא המחשבה אשר תקח את לבו. כל אותם האנשים הרבים, אשר אליהם התוַדע בימים האחרונים, עד־כמה הם שונים איש מרעהו ועד־כמה הם דומים זה לזה.

ריח התבשיל עלה באפו. מה־טוב! כמה מיני מגדים יש בעולם הזה! עדשים, אגוזים, גרגרים, אגסים, ענבים! שעות אחדות נדרשות למען הָבֵא את כֻּלם במספר. לאגוזים לבדם יש הרבה מינים שונים, כל מין ושמוֹ המיוחד. כמעט נשאת את שמותיהם על שפתיך, והנה קֶסם קסמוּ לך, כי הנה רואה אתה אותם, אתה מרגיש את ריחם וטעמם. הם הִנָּם מבחר־היצירה של רבבות חכמי־חימיה נפלאים; כל בד וכל סבך־עץ אזר את מיטב כחותיו למען הָכֵן פרי־תֹאר לתפארת, כי גם הציץ הכי־קטן בעולם הזה שואף לשלֵמוּת.

והלא מדבּרים בני־האדם רק במיני המזונות הפשוטים, אשר אותם יעבירו הקרונות על־פּני מסלות־הברזל והאניות על־פני מים רבים – מסעות וספינות טעונים פֵּרות מפֵּרות שונים, נותני־ריח ומרֻבּי־צבעים. ואולם במינים האחרים אין מדַבּרים מאומה.

האם ידברו בני־האדם, למשל, על־אודות האבנים? על אבני־הבדולח, על הגביש, על־דבר הפּטדות, האזמרגדים והיהלומים? או על־דבר הפנינים, האלמוגים והצדף? – זאת לא זאת! אפשר לחשֹׁב רק על־אודות ענין אחד, אפשר להטות את המחשבה כלפי צד אחד, אִלו היתה היכֹלֶת לְכַוֵּן את המחשבה בבת־אחת אל עבר נטיות שונות! מקודם היתה המחשבה נתונה אל האגוזים, ואחר – אל היהלומים, אבל אִלו יכולנו לחשֹׁב ברגע אחד על כל הענינים שבעולם? – על האבנים, הַמַּטָּעים, החיות ויתר המעשים השונים בעת ובעונה אחת? – על הצדף, החול, עצי־התמרים, פרחי־הדובדבנים, האורכִידֵיאות, האלונים, דגי־השֵּׁבט; על הדג אשר מַשׂוֹר לו בראשו, ועל התַּנין הגדול אשר בים, על הנמר הטורף ועל הנמר־הַגָּמָל, על הַתֻּכִּיים ועל הנשרים, – על־כל־אלה ומראיהם השונים, צורותיהם וצבעיהם, האם לא היה לבּנוּ סחרחר מהמון המחשבות האלה, כמו האיש הַכִּילַי למראֵה מטר־זהב אשר יֻתַּךְ על ראשוֹ?

הלא ידברו בני־האדם כל הימים רק בחפָצים הפשוטים, אשר היד ממַשמשת בהם.

והלא כל הדברים הרבּים קַיָּמים הם; הלא עתה, ברגע זה, עוברת רוח חרישית בתוך יערות־התמרים, סִיעות־דגים משוטטות במים עצומים, עדרי שנהַבים רועים על־פני שדות רחוקים, ופה ושם מתרומם מתוך המים אי שוקט, אשר עליו רוחצות באור־שמש צפרי־עדן נחמדות למראה, פה ושם משתרעים כרי־דשא השטופים אורה, וממעל להם פורחים באויר המוני פרפרים, אשר להם הָרִקְמָה. וברגע הזה הן עומדות שיָרות של עופות־שְׁקיטנָאים על חופיו של איזה נהר רחוק, יללת זאבים מהַלכת בערבות שלג, ובאיזה עמק בודד, בין ההרים, יפתח אט פרח־ארגמן את גביעוֹ; והלא אחת היא, איפה יתרחש הדבר, ואולם בעצם הרגע הזה יגיה אור השחר על־פני הקצף הלבן, אשר על משברי הגלים בלב האוקינוס השוקט. מה־טוב לחשֹׁב על־אודות כל הדברים האלה! המחשבה לבדה מקסימה, מוסכת שכָּרון. אפס, האם תַּמו כל הדברים, אשר יש לחשֹׁב עליהם עוד? – האם יש אשר יהגו בדברים שיצרה אותם יד האדם? – הכּנור, המכונות המשתַּקשקות, אלה מוחות האדם שהָטבעו בברזל, אניות־הקיטור הגדולות המפליגות במים אדירים? – כשאַתה הוגה בכל־זה והיה כאִלו עָשַׁרת עשֶׁר רב.

אולם, רק על־פני דמותם של החפָצים רפרפה המחשבה, על־פני צלם־תבניתם לבדו, ומה יהיה, אם נעמיק יותר, אם נחדור לתוך העצמים? אם נסתכל אל הרקמה של הגופים, אל מבנה התָּאים הקטנים, הנצמדים אחד אל משנהו, אל מרוצת־הדם בעורקים? – עשתונותינוּ תאבדנה מדי יעלה על לבנו הרעיון הזה.

ולוּ גם את זאת עשינו, האם הֵתַמנו לעשות את אשר יש לפנינו?

הלא נסבו מחשבותינו רק על הדברים אשר על־פני האדמה לבדה; לא שמנו מעיָנינו בחלל־העולם, בכּוֹכָבים, בסודות הנרקמים בין עצם אחד למשנהו, בזרמים הנעלמים, אשר יזרמו לרגעים ממרחקים כמוסים לבלי־סוף ואשר ישטפו שטוֹף ועבוֹר על־פני לב האדם.

מה־טוב, כי לא נוכל להגות רגע אחד בכל הענינים יַחְדָּו.

הנזיד בֻּשַּׁל וגרוי ישב לסעוד לבו בסעֻדת־הערב. מה־טובה הבדידות! הנה הוא יכול לחשֹׁב על כל הישר בעיניו, על חפצֵי יום־יום, על הכַּף, למשל, על הקערה אשר לפניו, על הזבוב הרוחש שם על־גבי הספר.

בחוץ נֵעוֹר רוח קל וגרוֹי הקשיב לקולו. רגע שמעה אזנו רק קול המֻלה לבדו ורגע גֻּנבו אליו נגינות חרישות, אשר הלכו וְנִשנו, ומִדי הִשָּׁנותן היו אחרות לגמרי. מה־נפלאה אזני! – חשב גרוי – לא אוכל לתאר לי בדמיוני דבר נפלא יותר. הנה היא כעוּגב אשר הרוח יעבור על פניו, הוא ככנור, כחצוצרה, או ככל כלי־זמר אחר. ושתי אזנים לי, ולמה? שתי עינים לי, למען ראות הכל מסביבי; אולי נִתְּנו לי שתי אזנים, למען שמוע את כל אשר מסביבי? האם זהו פשר הדבר?

צחוק קל עבר על שפתיו, האם אין עינים ואזנים לכל נקֻדה ונקֻדה אשר על עורו? האם האצבע הקטנה הזאת אינה שומעת ואינה רואה?

צחוק פרץ מפיו: מה־טוב להרבות שיחה עם עצמי. הלא אלה הם הגיגַי ואין לזר חלק בהם.

שערות־ראשי, למשל, מה־נעלמים התפקידים אשר הוטלו עליהן למלאותם!

אבל – רב לי!

הוא הניע בידו, כאִלו פּקד על מי־שהוא להחריש. אחר ישב למלאכתו.

הוא חפץ לדבּר אל הקובלים והמתאוננים, אל מוּגי־הלב, אל לבות־האבן הקודרים והשוממים, אל חובקי־היד ואל צרי־העין:

– חביבַי, יותר מדַּי יש בעולם עֹני, ויותר מדַּי – קמצָנוּת, יותר מדַּי – רפיון־רוח, מֹרֶךְ־לב, חֹסֶר־אמונה, חבּוק־ידים ואיבה! יותר מדַּי יש קטטות ושִׂטְנה!

"נעיף־נא עין בך, למשל, הַמִּתְרַפֶּה! כשאתה מתיַחד עם נפשך, יִמָּלא לבך אהבה בלי־מצָרים. אז תחשב: את המעשה הזה אעשה, וגם את זה, למען שַׂמֵּחַ את נפש רעי. ואולם כאשר אך יֵרָאֶה לפניך בן־האדם והנה לא יָשַר בעיניך קולו או מראה בגדיו ונפשך נרתעת לאחוריה ומצטמצמת בתוך עצמה כחֹמט בקלפּתו. ראֵה מצאתיך, כֹבֵד־הלב! עליך להתבונן באיש העוֹמד לפניך. הוא סָבַל, הוא חִכָּה הרבה. האם לא תראה, כי הוא צִפּה ימים רבים, גם בהיותו עֵר וגם בהיותו יָשֵׁן, אל קול האדם אשר ידבּר אליו ברחמים, אשר יָבֶן־לו.

"ואתה, אנין־הדעת, הנפגע על־ידי כל מלה קלה אשר לא כרוחך, האם לא פגעת מִיָּמיך בכבוד אחרים?

“ואתה, העצל, מה טיבך? – כבַד־בשר הנך ופניך מפיקים טוב־לב. ראֵה־נא, אשה עניה מתדפקת על דלת ביתך ומבקשת נדבה, ואולם אתה חושב: הנה זה־עתה שכבתי קצת לנוּח. הייתי נותן לה בחפץ־לב את נדבתי, אבל עָיַפתי כל־כך. אשכב־לי דוּמם, למען אשר תחשֹׁב, כי אין איש בבית, ותלך־לה כָּל־עֻמַּת שבאה. האמנם כל ימי חייך תשבב ככה, עצל ואוהב־תנומות? – דבּר־נא!”

בני־האדם עצמם לא ידעו את האוצרות הספונים בתוך לבבם, אך הנה הוא בא וחושף אותם. הוא יגלה אותם לעין־כֹּל.

אותו האיש, שאינו מסֻגל לאהוֹב, האם יוכל להשיג את היֹפי? – האם יוכל להרגיש את האֹשר הגדול, הכולל בתוכו גם את האהבה וגם את היֹפי, האֹשר הנמצא לאדם רק לפרקים רחוקים.

אה, אִלו נתן לו אלהים כֹּחַ וֶאֱיָל למצֹא את הדברים הנאותים להִשָּׁמע באזני העצלים וצרי־העין! ומדוע־זה לבו מתפעם כל־כך, בשעה שהוא מתכונן לדבּר אל בני־האדם, והוא יִסָּעֵר ככה עד אשר יחשב להתפוצץ?

כעבוֹר עת קצרה התעמק גרוֹי בעבודתו. מעל התמוּנה השקיף אליו הקדוש, אשר רגליו היחפות גם־הן כאִלו העמיקו מחשבה.

פרק אחד־עשר.    🔗

למחרת היום ההוא התעתד גרוי ללכת אל בית אשת המורה, אשר שָׁם גרה אֵם אַיזֶנהוּט, בקור זה היה נוח לו, כי על־כן הזמין אותו המורה לבַקר בביתו.

קר היה בחוץ, אך החמה הבָּרה הֵמסה את השלג על הגגות ובאשר הלכו האנשים טפטפו נטפי־מים כבדים על ידיהם, כובעיהם וכתפיהם. ליד הבתים עסקו הילדים, הנשים והאנשים בקִדּוּר הקרח מעל־פני מרצפת הרחוב; בחללה של העירה כֻלה צהל קול המעדרים והקרדֻּמים בהקישם על־פני הקרח. המֻלה צוהלת וקצובה מִלאה את הרחובות ותדמה כמעט למנגינה. ומבלי־משים החל גם לבו של גרוי להִפָּעם לפי קצב המנגינה הזאת. בקוֹמה הראשונה של בית אחד, בית ישן ויפה, התנוצצו הזגוגיות אשר לאחד החלונות ויהי הדבר בעיני גרוי כאלו קרץ אליו בעינו פלוני־אלמוני בברכה, בברכת־אור רחוקה. לפני בית־הנפח עמדה סוסה לבנה וגרוי הסתכל רגע אל תוך עיניה הגדולות, אשר הזהירו כשתי מראות־קסם מלֻטשות. הוא לטף לה על אפה ולחש דבר־מה אל תוך אזנה, והסוסה הפנתה אחריו את ראשה, בעברו הלאה לדרכו, כאלו הבינה לפֵשר דבריו.

הרחוב נטה הצדה, ושם היה שקוף כלו אור־החמה. החמה הבריקה בכל החלונות, על־פני כל המעדרים והקרדֻּמים, בכל נטפי־המים אשר נשרוּ בעצלתים מעל הגגות.

גרוי התנהל לאִטו בין האנשים העסוקים במלאכתם. סגֻלה מיוחדת היתה לו להתבונן בהם, להסביר להם פנים ולהסתכל לתוך עיניהם. אכן חִידה היא: מה הוא הזֹהר המיוחד אשר לעיני האדם? ומה הוא הסוד הנפלא אשר להן? – אולי יהיה כזאת, משום שהשמש, הירח והכוכבים נתונים המה בתוך דמי האדם. אבל מדוע־זה יהיה לעיני האדם אותו הזיו? אותו הזיו המיוחד?

הוא הרכין ראשו, לאות ברכה, לנערים הקטנים אשר עבדו בשקידה, עד כי הַזֵּעה כסתה את פניהם. וכאשר עברה על פניו נערה צעירה ופיה פעור למחצה, השתאה אליה וילטשׁ לה את עיניו. הנערה השתחותה בחפזון ופניה אדמו. כן – חשב גרוי – נערה צעירה היא יצור יפה, בין בימות־החמה ובין בימות־הגשמים; הצפרים, הפרחים, ילדים ונערות צעירות – כלם ממין אחד הם.

הוא שלח את מבטיו אחרי הנערה וכמעט היה מִרמס לרגלי סוסים אשר עברו מַהר על פניו, בהיותם רתומים למרכבת־ציד; הנוהג בסוסים היה האדון הצעיר לבית הֶנֶנְבַּךְ.

גרוי עבר דרך שער־העיר. מה־בהיר היום! הוא שאף אל קרבו את האויר הצח וַיָּחש, כי עיניו אוֹרוּ ולבו טוב עליו. הלא רק האויר הוא זה – השיבוהו שעִפָּיו – רק האויר לבדו. אה, אלהים גדולים! הצפרים שואפות אותו אל קִרבן, האילנות ובני־האדם, אפס מה הוא, סוף־כל־סוף, אויר זך? – הוא נשא את עיניו למרום, והאויר הצח נוצץ למולו כמשֻׁבּץ כוֹכבי־בדולח. עצי השדֵרה שלחו את דליותיהם הרוטטות אל תוך האויר הזך, המלא אור־חמה.

למול עיניו השתרע המישור הלבן והרחב. באמצע המישור התרומם בית־הנתיבות הקטן, המפֻחם מחמת העשן, ומתוך הארֻבּה אשר למכונת־קיטור, קטנה כצעצוע ילדים, הִתַּמר עמוד־עשן דק וחוּם.

שלג־בתולה נח על־פני השדות, רק פה ושם הסתולל בו הרוח ויעבֵר עליו תלמים וסלסולים, או תלל תלים וגבנֻנים קטנים. במרחק הבריק השלג כקטיפה לבנה ומזהירה, אשר נוצצה כה וכה כאלו היתה משֻׁבּצה יהלומים, ומשם והלאה נראה השלג כאלו אחזה בו אש; זהרורים מנֻמרים פרכסו וטסו הֵנה ושם; יַרקוּקית חִורת, אֹדם־שושן, אור צהֹב ממראה גפרית.

על־פני הדרך הלכו שלש עלמות צעירות וגבר דל־בשר, אשר כתפיו עקומות כמעט. הוא נשא בידו חבילה של סנדלי־קרח להחליק בהם. החבורה הזאת לא נחפזה בלכתה. העלמות פטפטו וצחקו בקול צוהל ועליז. האיש דל־הבשר היה לבוש אדרת מעוכה ממראה צהֹב, בראשו מגבעת קטנה ומחֻדדה, ועל צוארו מטפחת אדֻמה־שחוּמה; הוא פלט מפיו, לפרקים, אמרות מקֻטעות ותכופות וקולו היה כקול־התיש.

שתים מהעלמות הלכו שלובות־זרוע ותלבשתן דמתה זו לזו; שערותיהן היו צהבהבות, ממראה הצהבהב הרגיל בארצות אשכּנז. גם בהליכתן דמו אחת לרעותה. הן צעדו צעדים זהירים, כאִלו הלכו על החבל. כפי הנראה, היו שתיהן אחיות. העלמה, אשר הלכה לצִדן, היתה גבוהה מעט מהן ותנועותיה – קלות יותר. ראשה עליה היה זקוף וגֵא, מאותו הגאון אשר לפרא לִמּוּד־יער. היא היתה לבושה זַ’קֵיטה רחבה וארֻכּה, מפַּרוָה של משי, מצנפת־פַּרְוָה שׂוּמה על שערותיה השחורות והשוֹפעות להפליא, אשר היו אחוזות במקלעת רופפת. צעיף דק וצהֹב, אשר נצמד אל המצנפת, התנודד, קל וצוהל, ברוח.

גרוי התבונן בעלמות ההוֹלכות לפניו ותנועותיהן הרעישו את לבּו, עד כי עלו דמעות בעיניו. באֹפן הליכתן הֻבּעה נפש האשה, הנפש המרַטטת והנכספת של האשה, השואפת למרחק, הצופיה, האורבת, המצודדת והמיַחלת. ולעֻמת זאת הנה הגבר, אשר הלך לצדן, לא הלך כמוהן, כי אם נִזְחַל בלכתו. נפשו היתה נתונה במועקה, מבטו היה מרֻכּז בתוך עצמו, הוא הָגה רק בנפשו הוא, אף כי גם־הוא פטפט וצחק.

גרוי הדביק את החבורה, ואחרי אשר הדרך לא נפנתה לכל רחבּה מן השלג, נאלץ לעצור בלכתו מאחורי ההולכים לפניו. הוא שמע את דבריהם.

– האם שמעת, אדוני, על־דבר האיש אשר נמצא מוטל ברחוב, בלילה, על־פני השלג? – פנתה העלמה בעלת השערות השחורות אל האיש אשר נשא את סנדלי־הקרח.

קולה היה חד ואליו נטפל משהו של נגינה זרה, כאשר ידברו בני חוץ־לארץ.

– אדִילה! – קראו חרש שתי האחיות וצחקו צחוק קל.

האיש עם סנדלי־הקרח השמיע צחוק כקול־הגעיה.

– כן – אמר – שמעתי את המעשיה הזאת, מובן מאליו, שֶׁאני שמעתי אותה… ביום המחרת… אבל אני יכול להשבע…

– אל־נא תשבע! – הוסיפה העלמה – הלא עוד מעט וְקָפָאתָ בתוך השלג.

– אמנם כן, עוד מעט וקפאתי!

– הלא תבוש, אדוני. לוּ הייתי תחתיך, נכלמתי מאד.

– בודאי. כן, גברתי לבית הֶנֶנְבַּךְ. אַת, אלו היית במקומי, היית נכלמת.

– גם לא תחוס על נפשך. אדם משֻׁנה הנך, אדוני, וגם רַשְׁלָן. ואולי משֻׁנה הנך, מפני שאתה רשלן ולא תשים לב להליכותיך.

האיש הצעיר צחק.

– מה־יפה החריפות הזאת! – אמר וירם את מגבעתו באחזו בשתי אצבעותיו בחֻדָּהּ – מה מחֻכּמה האִמרה הזאת, מחֻכּמה למאד!

קולו היה כקול־התיש.

– אי־אפשר לדבּר אתך – אמרה העלמה הצעירה בקרירות ותסב ראשה אל רֵעוֹתיה. היא שתקה שעה קלה ואחר הוסיפה לדבּר.

– דע לך, אדוני – אמרה – כי אני לא אתן עוד את אחי לבַקר בביתך. יותר מִדַּי אתם מתהוללים שם במשתאות שאתם עורכים. מערת־פָּרִיצים הוא ביתך, אדוני. ארבעה לילות רצופים שָׁתה אתך לְשָׁכרה, גם במשחק־הקלפים משחקים שם, האם לא כן? הלילה הזה אִבֵּד מאתים מַרק.

– כמה אבּד?

– מאתים מרק. הוא בקש אותם היום מידי. יהי אלהים לְעֵד בינינו, כי עָול אתה עושה לנו. אמנם עליו להשיב את החוב, אם על דִּבְרָתוֹ אמת הבטיח לשלם, אבל אתה אָשַׁמְתָּ בו, כי הלא עודנו צעיר לימים.

האיש דל־הבשר צחק צחוק רם.

– אבל, גברתי – קרא – הלא אין דבר־אמת אחד בכל הספור הזה. אף מלה אחת, אף הברה אחת של אמת אין בדבריך אלה. זה כשבוע ימים אשר לא בא אל ביתי, אף איש לא בא אלי. ואיך זה יָכול לאַבֵּד מאתים מרק, איככה? לא שִׂחקתי עמו, בי נשבעתי!

– ובכן, טוב הדבר! הלא אתה לא תודה על האמת. אתה תכפּור בכל הדברים האלה. זה מובן מאליו. אבל אני אשלח אל ביתך את שוטרי־הרָשות, אדוני! דע לך. בי נשבעתי, כי את הרָשות אשַלח בך. הלא תדע, כי מִשחקי־הֲזַרְד אסורים הם.

האיש קשקש בסנדלי־הקרח וישלח מבט זועם אל עֵבר העלמה, ואולם תֵּכף צחק שנית.

– מה אַת סָחָה? – קרא – איני ירא מפני הרָשות כל־עיקר. רואה אַתְּ, גברתי, אני אתקע לתוך כיסו של כל שוטר בקבוק־יין ואז ילכו להם כָּל־עֻמַּת שבאו. אגב, הנה אותם הַמִּשחקים, משחקי־הֲזַרד, הביא אלינו אחיך, גברתי לבית הֶנֶנְבַּךְ. הוא הביא אותם ברכה אלינו ממוֹנְטֵי־קַרְלוֹ.

רגע היתה דממה, ואחר השיבה העלמה:

– הוא לא היה מימיו במוֹנטֵי־קַרלוֹ!

– ואם כן אפוא לא אבד שם מאה וחמשים אלף מרק מה? ואם כן אפוא שקר הוא מדבּר?

– הוא חומד לו לצון, הוא מתלוצץ בך.

האיש הצעיר הסיר את מגבּעתו וישתחו כמעט.

– האדון לבית־הננבך לא יכַזב – קרא מתוך צחוק – האדון לבית הננבך רק מתלוצץ הוא. הוּא הואיל להתלוצץ, את זה יש לאמר. לא מכַזב הוּא, כי אם מתלוצץ. הוא אומר, שֶׁבַּמשחק אבדו לו מאתים מרק, ולפני שלשׁת ימים בקש מידי להלוות לו מאתים מרק בדיוק; הוא אמר, שהסכום הזה נחוץ לו מאד. אפס, ריקם שלחתיהו, אינני נותן עוד מאומה, אף פרוטה אחת, כי אמונתי בבני־אדם נכרתה בעת האחרונה.

גרוי נטה הצדה, אל תוך השלג, ויכונן אשוריו בחצי־עִגול רחב לעבור על־פני ההולכים. מאחריו געה האיש הצעיר בקול, הוא השתעל וקשקש בסנדלי־הקרח.

– אבל מה אתה דובר? – קראו האחיות בתוכחה, והעלמה הצעירה הוסיפה בקול חד:

– מה כַּונתך אפוא?

ואולם האיש הצעיר רק צחק ויאמר:

– הכל לועגים לי, מתלוצצים בי – ובכן – מדוע־זה לא אתלוצץ גם־אני, כאשר יהיה עם לבבי, מה? האם שונה אני מיתר האנשים? אני מרשה לעצמי לשאֹל את השאלה הזאת. הייתי מיעץ לבלתּי הסתולל בי יותר מדי. יכול אני להביא שוֹאה יום אחד, שערוריה תהיה, אשר לא תנעם כלל לאנשים ידועים.

הוא געה, אבל, כנראה, גדל קצפו מאד.

– הנך אפוא אדם מסֻכּן – אמרה אחת האחיות.

והעלמה לבית הננבך אמרה קצרות:

– עשֵׂה, אדוני, כחפצך, רק בל תוסיף להרגיזני בעקיצותיך.

האיש הצעיר בקש סליחה. על־פי־האמת, הלא אדם ישר הוא, ההולך בתֻמו. הוא רק התלוצץ מעט –

קולות המדברים רפו לאט לאט. גרוי הגיע עד בית־הנתיבות. הוא עמד תחתיו ויתבונן אל כל עֵבר. לנֹכח בית־הנתיבות התנשא היער; ליד הדרך עמדה סֻכָּה מלאה קרשים, סֻלמות, קורות־עץ. לא רחוק ממנה נשקף מגדל רחב ונמוך וחוֹרים לו במקום חלונות – מגדַּל־צופים ישן – אבל דירת־אדם לא נראתה בכל המקום הזה. והלא המורה לֶוֶנְהֶרץ אמר מפֹרש: סמוך לבית־הנתיבות.

החבורה הדבּיקה אותוֹ. העלמות עצרו בלכתן, התלחשו אחת עם רעוּתה, ואחר אמרה אחת האחיות:

– האם יחַפּש אדוני מה?

גרוי הסיר את כובעו.

–כן – אמר – אני מחַפּש בית אחד.

– אין בזה בתים – אמר האיש, אשר בידו סנדלי־הקרח, וצחוק־לעג עבר על שפתיו.

גרוי הכיר אותו. הוא כבר ראהו בשדה־הקברות, עור פניו היה ממראה כָתֹם, כעין הכַּרכֹּם, זקנו קטן ומחֻדד ועיניו כעיני העכבר.

– אמנם, כפי־הנראה, אין פה בתים – אמר גרוי ויבט סביבו – אבל אמרו לי, כי במקום הזה נמצא הבית שאני מבקש – ביתו של מורה אחד, המורה לֶוֶנְהֶרץ.

– לֶוֶנְהֶרץ?

העלמות הצעירות הסתכלו אשה באחותה. הן חשבו מעט וַתָּנענה ראש. האחיות היו דומות במראיהן זו לזו, כשני תפוחים אדֻמי־לחָיַיִם על ענף אחד. אי־אפשר היה להַפלות ביניהן, לולא השוּמה הקטנה שהיתה על לחיה של האחת. פני שתיהן היו עגֻלים ורעננים, לחייהן אדֻמות וקרומות חזזית קלה מחמת הקֹר, ועיניהן כחֻלות ומעמיקות מחשבה.

העלמה לבית־הננבך לא היתה עתה לבנת־פנים כמו אז, בבוא גרוי אל ביתה. לחייה אדמו מקֹר, אבל תחת זה הבהיקו עיניה באור בהיר יותר. הן היו כמעט לבָנוֹת.

האיש, אשר בידו סנדלי־הקרח, החל פתאם לכעכע מחמת צחוק. הוא נשא את אפו המחֻדד אֶל־עָל בתנועה של חשיבות.

– כן־הוא – קרא – למוֹרה ישאל אדוני! כן־הוא, למורה ולא לאחר, שמו הוא לֶנְץ, אדוני הנכבד. לֶוֶנְהֶרץ?! מה דעתכן, הגבירות, על שם זה? המצאה יפה – לֶוֶנְהֶרְץ!

העלמה לבית־הננבך פתחה את שפתיה מתוך תמהון.

– אה, אביה של שושנה! – אמרה, והאחיות מִלאו אחריה פה־אחד – אמנם כן, אביה של שושנה!

– אכן, נזכרתי, שהוא הגיד לי, כי בת יש־לו ושמה שושנה – אמר גרוי.

– אם כן, נכון הדבר. פה הוא מתגורר, אבל צריך לעבור דרך המגדָּל, עד הגשר. הנה האדון הזה הולך גם־הוא שָׁמה.

הם הלכו יחדו והחרישו. כעבוֹר שעה קלה אמר גרוי:

– יום בהיר הוא היום הזה!

– כן־הוא! – ענו לעֻמָּתו העלמות בבת־אחת והסבו אליו את עיניהן. יפה היה לראות, איך הסבו כלן את פניהן אליו. אותה העלמה, שהלכה בקצה השוּרה, הטתה עוד את ראשה למען הֵיטֵיב לראות בו. גרוי הסתכל בשלשׁת זוגות־העינים האלה ובפיו לא נמצאו הדברים, אשר עליו לדבּר עוד אליהן.

מעל הגשר אפשר היה לראות בית קטן העומד בָּדד בתוך השדה. הוא היה שקוע למחצה בתוך השלגים והֵציץ אל־תוך העולם בשני חלונותיו הקטנים והעמומים. מסביב, עד למרחוק, נראה רק שלג, לא היה אף עץ, אף שִׂיחַ, רק עורבים אחדים התהלכו לאִטם על־פני השדה. הבית נראה כמָסְגָּר מחוץ לתחום העיר, כביתו של פושט־נבֵלות. גָּדֵר הקיפה אותו, כמעשה־רשת; מארֻבּת העשן עלה קיטור, אשר רק העין הַמֵּיטיבה לראות יכלה להרגיש בו.

הִנה הוא הבית.

גרוי הסיר את כובעו.

– תודתי נתונה לכֶן, גבירותי! – אמר והשתחוָה לנֹכח פני העלמות.

– לא כדאי.

העלמה לבית הֶנֶנְבֵּךְ הציצה בו. רגע השהתה עיניה הבהירות והטהורות על פניו של גרוי, ואחר אמרה:

– עד כמה הֵיטִיב אדוני לשאת מִדְבָּרָיו לפני ימים אחדים!

היא הושיטה לו את ידה וצחקה צחוק קל, ואולם פניה היו סֵריוזיים.

האחיות חִיְּכו גם־הן חיוּך קל. בלחייהן נראו גוּמות־חֵן ושִׁניהן הקטנות והלבנות הצהירו; הן פקחו את עיניהן לרוָחה והסתכלו בגרוי.

הכהן נבוך מעט והשתחוה. הוא לא הֵעֵז כמעט לנגוֹע בכף העלמה השלוחה אליו, פניו אדמו, והוא השתחוה שנית קידה יתומה.

– ימסר־נא האדון ברכה בשמֵנוּ לשושנה! – קראו העלמות.

– מחר נבוֹא לבַקרה! – הוסיפו האחיות.

האיש הצעיר מסר את סנדלי־הקרח ליד העלמות וילך יחד את גרוי אל עֵבר הבית. רגליהם שָׁקעו בשלג ער הברכּים. גרוי התהלך כחולם.

מה־נפלא הדבר! – חשב, ומבלי־משים הסב את פניו אחורַנית אל עֵבר העלמות. – הנה נזכר אני עתה, איפה ראיתי את העלמה הזאת. בחלומי ראיתי אותה פעם אחת, והיא הולכת אתי יחד על־פני הערָבה – תחת מטר הכוכבים הנופלים. אותן העינים עצמן ואותו הראש הזקוף – מה־נפלאים החיים!

הוא שמע רק במעט את הדברים אשר דבּר בן־לויתו, אף כי האיש הזה משך אליו את שימת־לבּוֹ, מחמת טעמים רבּים.

פרק שׁנים־עשׂר.    🔗

האיש בעל הפנים הכתֻמים ועיני־העכבר החל לדבּר תכף; הוא דבּר את דבריו תכופים, בלי חָשָׂךְ, עד אשר הגיעו אל הבית הקטן. מִדי דבּרו גִחך אף השתעל וַיְשַׂקֵּר בעיניו למוּל פני גרוי. ואולם כאשר הֵסב גרוי את עיניו אליו, מִהר להוריד את מבטיו ארצה, כאִלו בקש דבר־מה בתוך השלג. הוא השמיע את קול צחוקו אף אז, כשרַגלי גרוי מעדו פעם אחת וכמעט נפל ארצה.

מקודם, עם העלמות, דבּר בעזות ויהי כמִתְנַכֵּר, ועתה דבּר בקול רפה ונכנע, כדרך גברים רבים המשַׁנים את אָרחם תכלית שנוי תכף אחרי עזבם את חברת־הנשים.

– הֵן ירשני אדוני להִלָּוות אליו על דרכו? – אמר וַיָּרם את מגבעתו המחֻדדת – שמעתי על אֹפן הפגישה, אשר נפגש אדוני עם המורה, כי ספּרו לי. אדוני לא ידע, כמובן, את האיש הזה ואת שיחו; לולא זאת, היה נזהר קצת. לדאבוני, עלי להגיד לאדוני, כי הזהירות נחוצה בשעה שֶׁמִּתְוַדעים אל אנשי המקום פה. ואפילו אם הם אנשים בעלי השכלה, רופאים, מורים. הם יבטיחו לאדוני את סֻכּת־עורו של הלויתן ולא יתנו אף פרוטה. כמה סכומי־כסף כבר אבדו לי בידם, רבּוֹני במרומים! אין מספר להם.

– ואדוני יודע את מר לֶנְץ? – שאל גרוי.

– אם יודע אני אותו? כל איש ידעהו. לפעמים יבוא גם אל ביתי, בחצות הלילה יבוא כמתגנב, כי בעיָרה אינו רשאי להֵרָאוֹת.

– אינו רשאי להֵרָאות? על־מה־זה?

האיש הצעיר הוציא מכיסו זנב־סיגַרה וַיַּצת בו אש.

– הוא גֹרש מן העיר – אמר בשחוק־הנאה וישאף אל קרבו את עשן הסיגרה – וגם נפשות ביתו, אשתו ובתו, אינן יכולות לבוא העירה.

– מה הוא המעשה הנורא אשר עשה? – שאל הכהן ויעמוד תחתיו.

האיש הצעיר צחק צחוק־תיש.

– הוא הִלקה אותם – לחש מתוך גחוּך – את שוטר הפוליציה ראשונה, ואחר – את רֹאש־העיר בעצמו, על כי העבירו אותו מכהֻנתו. הוא כִהן פה בתור מורה בבית־הספר.

– ומדוע־זה העבירו אותו מכהֻנתו?

– אה, הוא עשה מעשי־הוללות שוֹנים, גם הגיח משקאות אל־תוך פיו, יותר מאשר יכול שאת. פעם בבֹקֶר זרחה עליו השמש בשכבו שִׁכּוֹר על־פני מרצפת הרחוב בשוק. הצחוק יתפרץ מפי, מדי זכרי את הדבר! כי אני הן ראיתיו שוכב בטרם עוד בא איש. עמדתי עליו וחשבתי: הנה, מה־ירבה הצחוק! מראהו היה נלעג כל־כך. הוא שכב שכיבה מפֻשֶּׂקת, כאִלו אמר לְנַתֵּר על הארץ. חשבתי בלבי, הנה חזון־הֲתֻלִים יפה. אז באו האנשים, באו הילדים אשר הלכו אל בית־הספר, נשים, גברים, אבל הוא שכב וַיִּישָׁן. אי־אפשר היה להעירהו משנתו. עד־כמה הרביתי לצחוק אז!

– ובעבור־זה העבירוהו אפוא מכהֻנתו?

– לא ולא. אז היה מורה לבתו הקטנה של ראש־העיר ולכן לא הדפוהו ממצבו. וגם מִהרה אשתו ותרץ אל ראש־העיר ותבך ותתחנן לו, על־כן מחלו לו בפעם ההיא. אבל אחרי־כן, הוא לא חדל להתהולל. יש אשר יאמר אל הילדים: “היום לא נלמד, כי היום בהיר וצח, לכו לשוח ביער!” ואולם בבית־ספר לא יִתָּכן כדבר הזה, האין זאת? ולפעמים, תחת אשר היה עליו להורות דעת לילדים, סִפּר להם במשך יום תָּמים ספּורים ואגדות. ואולם במשובתו האחרונה הגדיל, כי על־כן מעדו קרסֻליו בגללה. הוא הוליך פעם לָשׂוּחַ את תלמידות המחלקה אשר בה לִמד, והיום היה יום חם מאד, אחד מימי תמוז. אז עברו ליד נחל, החֹם היה גדול מאד, כָּאָמוּר, ומה יחשֹׁב אדוני, מה עשה? הוא אמר: “התפַּשֵּׁטנה!” והרֵי אדוני יכול לְשַׁוּוֹת לו בדמיונו, כי פקֻדה זו נמלאה תכף ומיד. כל הקטנות, כשלשׁים במספרן, התפשטו מַהר, קפצו אל המים והשתקשקו שם. והוא, לֶנץ, ישב על שפת הנחל וצחק. ואולם פתאֹם בא הכומר הקתולי, כהן־דתי – אדם שָׁמֵן – בריא־בשר במקצת – הוא בא – וכך נחתך דינו של לֶנץ. הוא נאלץ לעזוב את בית־הספר. אבל, ישמע אדוני, הוא לא הלך, לא הלך.

– לא הלך?

– לא. הוא אמר: לא אלך. כדבר הזה אמר אלי: לא אַנִּיחַ את מקומי. אני אבוא מחר ללַמד בבית־הספר, ואם יבואו להוציאני, אשמיטם אל אחר הדלת והמזוזה. “עשֵׂה זאת אפוא – אמרתי אליו – מחזה נפלא יהיה זה”. הוא אמר עוד, כי על ראש־העיר להשמר מפניו, כי נַחת זרועו יַראֶנו. “עשה־נא זאת – אמרתי –כי אין עֲרוֹך למחזה הנהדר הזה”. ואולם אתה – אמר אלי – האם תדאג אז לנפשות ביתי? “כן – אמרתי – היֵה סמוך ובטוּחַ”. והנה ישמע אדוני, הוא עשה זאת, הוא מִלא אחרי דבריו. הוא נתן את לקחו בבית־הספר והם באו ויאמרו להוציאהו מן הבית, אפס, הוא חלק מהלֻמות לשוטרים, אחר הלך אל בית־שלטון־העיר וּטָפַח לו לאדון ראש־העיר מנה אחת אַפַּיִם – לעיני כל הלבלרים אשר בלשכה!

האיש הצעיר צחק וישתּעל.

– מִיָּמַי לא הרביתי לצחוק כמו אז. מה יאמר אדוני לבר־נש כזה? – הוא נעצר אז בבית־המשמר, ירחים רבים ישב שם, כהֻנתוֹ אבדה לו, וגם רכושו המעט, הכל, הכל – חה־חה־חה – ועתה הוא משוטט בעולם, ואשתו ובתו יושבות פה. אני מקוה, שאדוני ימצאהו עתה בבית.

הם קרבו אל הבית הקטן ולב גרוי התפעם בקרבו, מבלי דעת על־מה־זה.

– והיא, אשתו, אינה מקבלת משכֹּרֶת קצובה? – שאל.

– משכֹּרת? איככה? מדוע?

– הֻם. וגם אין לה רכוש מאומה?

– חה־חה־חה, לא־מאומה, במובן.

– עניה היא אפוא – אמר גרוי חֶרש, כמדבר אל נפשו. – מה אמר אדוני? אינו יודע נכונה, אם האדון לֶנץ בביתו? – הוסיף ויבּט בפני האיש הדובר בו.

האיש הצעיר בעל הַזָּקָן המחֻדד התכַּוֵּץ תחת מבּט הכהן.

– לא – אמר – איני מאמין בזאת. הוא יֵשב פה רק עד אשר תטַלֵּא אשתו את בגדיו ואת לְבָניו, ואחר יִפן וילך לדרכו. שמעתי אומרים, כי בוַינְבֶּרְג נִפֵּץ בימים האלה את כל החלונות באחד מבתי־המרזֵח ואחרי עשותו זאת לא יֵשב פה עת ארֻכּה. ואוּלי בביתו הוא, מי יודע? הוא יכול לבַדֵּחַ את הדעת וגם הוא יודע לקרֹא בעל־פה ולדַקְלֵם – כח זכרונו חזק מאד! הוא יכול להעביר בעל־פה לפני אדוני מחזות שלֵמים אשר יֻצגו בתיאטרון. יש שבמשך הלילה כֻּלּוֹ היה משַׂחֵק כָּכה לְפָנַי.

– ואדוני אהב לראות בשַׂחקו?

– מדוע?

– לא, רק סובר אני, שֶׁכַּךְ הוא! – אמר גרוי ויצחק צחוק קל.

– כן, אהבתי זאת! – אמר האיש, פניו אדמו מעט ועיניו מצמצו – הוא היה מדַקלֵם לפעמים באזני במשך כל הלילה, עד אשר פרץ צחוק מפיו –

– צחוק?

– כן, באחרונה היה צוחק צחוק אָיֹם ונורא, עד כי סמר בשרי מפחד – ואז כבר היתה סכנה לשבת במחיצתו, – והנה באנו עד הבית!

הוא פתח את הפשפש אשר לגן ונתן את גרוי להכנס ראשונה. דממה שררה פה, ומתוך הבית לא נראה כל אות חיים. דממה מיוחדה במינה ובדידוּת היו פה וגם הרוח, אשר נָשב לאט על־פני כתלי הבית, נראה כאן כרוח מיוחד במינו.

האיש בעל הפנים הכתֻמים דפק בדלת. הם נצבו זה למול זה ויחכו עד־אשר יפתחו להם.

גרוי הסתכל בפני בן־לויתו. בעצם הדבר לא היו הפנים האלה כתֻמים לבד; כּל הַגַּוָּנִים, למן הכּתֹם ועד האָפור, נשקפו בהם, ולמול הצדעות היה עור הפנים ממראה ירקרק. קמטים עמֻקים נחרתו עליהם והם התפשטו בצורת מֵנִיף מקצות העינים, ומסביב לפה עמקו הרבה יותר. הקמטים והאלה היו אפוּרים ונדמה, כי בתוכם התגבבה חֶלאה. זְקָנו היה מכֻדָּן למול פניו כזקן־תיש ושערותיו היו מצבע בלתי־מסֻים, הן נראו רטֻבּות ומתדבקות ולמול הצדעות היו לבנות, אף כי שנות האיש לא היו יותר משלשׁים. עיניו היו קטנות וחַכלילות במקצת, הן התנועעו אָנה ואָנה, כתאֵבות ומבקשות דבר, בתוך הלֹבֶן העכור. עפעפיו מצמצו בלי־הפוגה.

על־פי הפנים האֵלה אי־אפשר היה להכיר את תכונת בעליהם; מהם נשקפו מֹרֶך־לב וחֻצפה, התרפסות וגאוה, תאות־בצע וָרֶשע. את־כל־אלה אפשר היה לראות בַּפָּנים ההם; ואולם עין גרוי ראתה בהם שפתים נאות, אשר נהדקו זו אל זו וַתִּסָּתרנה מאחרי השפם, אשר שערותיו הקצרות והרטֻבּות השתרבבו ונתלו על הפה.

מבטי עיניהם נתקלו ופתאֹם חדל האיש בעל זקן־התיש למצמץ בעיניו; פניו אָדמו וחָורו חליפות, כאלו חרד פתאֹם חרדה גדולה. הוא תפש חיש במגבעתו ואמר בקול מלחשים: “אַיזנהוּט”.

גרוי הושיט לו את ידו. יד איזנהוט היתה לחה ורפה.

הוא החל שוב למצמץ בעיניו. פניו הקמוטים נתקפלו לְשֵׁם צחוק קל, עד כי נראו שִׁניו הרעועות והכהות. הוא אמר:

– תודה, תודה, נעים לי מאד להתוַדע אליך, אדוני.

הדברים התפרצו מפיו תכופים, והרשֶׁם היה, כאלו גם קולו ממצמץ.

הדלת נפתחה חֶרש ובפתח עמדה נערה רזה, אשר על אַפָּה הגדול היו רכובים משקפֵי־קֶרן.

פרק שלשה־עשׂר.    🔗

– צפרא טבא, אמא חביבה! – אמר איזֶנהוט אל העלמה דַלת־הבשר, אשר פתחה את הדלת. הוא הורה בידו על גרוי ויאמר בקול־תעלומה:

– האדון הזה בא מטעם בית־המשפט; יש לו דבר אליך!

האֵם החביבה התכַּוְּצָה והסתכלה בחרדה בפני גרוי בעד המשקפים, ובכל־זאת התאמצה להעביר בת־צחוק על שפתיה.

– לא ולא! – קרא גרוי ויסר את מגבעתו בגשתו אל האשה. – האדון איזֶנהוט חמד לו לצון. באתי רק…

איזנהוט צחק.

– אל תיראי, אמא – שסע את הכהן בדבריו – האדון הזה בא לבקר אותך, הוא האדון הכהן גרוי.

גרוי השתחוה ויאמר, כי היה מאֻשר להכיר פנים את האדון לֶנץ, אדון מצֻין ומלא־ענין, והאדון לֶנץ הזמין אותו לבקר בביתו.

האֵם החביבה פתחה את שפתותיה הנובלות, נסוגה לאחור והשתַּחותה קידה בַיְשָׁנִית, כנערה צעירה. היא היתה נמוכה, רזה, וירכיה שקועות, כירכי נערה. שערותיה השחורות כזפת וחטמה הכּפוף שָׁתו לה מראה פני יהודיה קטנה ומקֻמטה. היא לטשה אל גרוי מתוך שאלה את עיניה הגדולות, אשר נראו כקטיפה שחורה מכֻסה אבק, ואחר הניעה בראשה.

– אדוני ראה אותו? – שאלה חרש, בקול רועד וכמו מתוך נגינה. – הוא איננו פה!

היא הניעה שוב את ראשה בעצב והוסיפה בקול רפה:

– אל־נכון עצרה אותו עבודתו.

והיא התאמצה לצחֹק צחוק רפה.

– כן, יש לו עוד עבודה, מובן מאליו, שעוד עבודה רבה לפניו! – קרא איזנהוט בלעג־זדון ויבוא אל תוך הבית.

האֵם עמדה תחתיה כאובדת־עצות, היא לא ידעה מה לעשות. היא אִמְּצָה יותר אל כתפיה הצרות את המטפחת הטורקית, מטֻשטשת־הצבע, אשר היתה עליהן, והציצה בפני גרוי, נדכאה ורפה.

אפס, גרוי לא שב על עקביו.

הוא הביט בפני האם, בדלת, בבית, הוא הציץ בזגוגיות הכהות אשר לחלונות וַיַּסֵּב את מבטו שנית אל עֵבר האם.

– מה־צר לי, מה־צר! – אמר ונראה היה, כאלו הוא מתעתד ללכת. אפס, הוא לא מָש ממקומו. הוא שָׁת עצות בנפשו, פניו אדמו ופתאם החל לדבּר בחפזון. מה־צר לו, כי לא מצא את האדון בביתו. הוא שמח מאד לקראת המקרה להזדמן אתו פה.

– האִם לא אוכל לחכות עד בֹּאוֹ הֵנה?

– לחכות?

– כן, לחכות לו פה! – חזר גרוי על דבריו ונדמה, כאלו הוא מקשיב לקול המדבר בחֻבּו. עוד פעם הֵעִיף עיניו בבית, בחלונות וַיּוֹסֶף:

– האִם אי־אפשר הדבר, כי יבוא עתה? ואולם, מובן מאליו, שאיני רוצה להפריע. אל־נכון תחשביני לאדם גס, גברתי לֶנץ.

– להפריע? – האֵם החביבה חִיְּכָה והניעה ראשה – אדוני לא יפריע בעדי. אִם האדון חפץ לכבדני?

היא צעדה אֲחֹרַנִּית ובהשתחויה קלה ונעימה הזמינה את גרוי להִכָּנס.

– אני, אני הוא אשר אִכָּבֵד בבֹאי הֵנה – אמר גרוי מתוך חֶדוה וַיָּכף ראשו לפני האֵם ברגשי כבוד – זה הוא סֵבר־פנים יפה מצדך, גברתי לֶנץ!

האֵם החביבה פתחה דלת לימינה. הדבר הראשון, שנראה לעיני גרוי בצעדו אל תוך החדר, אשר אוירו היה חם ומעֻבּש, היה נֹגה־אֵש, אשר פִּרפּר על הרצפה, ושתי עינים גדולות ומזהירות בתוך פנים אפורים וצנומים. בתוך כסא־סעד ישבה נערה חולה, שדמתה לנַנֶּסֶת, ועל ברכיה שמיכה. היא שתה את עיניה הגדולות בפני הבא, בוחנות ולטושות. “הנה זאת היא שושַנה – חשב גרוי בלבו – אשר על־אודותיה דבּר המורה”, מבלי־משים כמו נתמעטה דמותו, הוא הצטמצם כֻּלו ומעל פניו חלפה העליצות, שהיתה שרויה עליהם.

– הנה האדון הזה בא אלינו, שושַׁנה – אמרה האם בנחת – האדון –?

– גרוי! – מלא אחריה הכהן ויצחק צחוק קל. הוא נגש אל החולה ויושט לה את ידו. היא שמה את כף ידה הקטנה, ממראה כָתֹם, אל תוך כפו מבלי להסיר אף רגע את עיניה מעל פניו. היא נסתה גם להתרומם ממושבה, אך גרוי הניא אותה מֵעשות זאת.

– מה־טוב! – אמרה שושַׁנה – ברוך בואך, אדוני. רק לפעמים רחוקות יבואו אנשים לבַקרנו והבקורים האלה נראים לי משום־זה כחלום. אה, אמא, תני־נא לאדון כסא לשבת.

לב גרוי התפעם כאשר החֵלה שושנה לדבּר. קולה היה דק ורם ודִבּוּרה היה בנחת. וכמו בקול האֵם כן גם בקולה היא נשמעה כעין נגינה, אבל הקול אשר לה כאלו בא מעֵבר לכֹתל. עיניה הזהירו כמראות שחורות מדי דַברה והן היו נטויות אליו מבּלי הָנֵד עפעף. הרואה אותה ואָמר, כי זִקנה קפצה עליה – ובכל־זאת נִכָּר היה, שעודנה צעירה לימים ועוד לא מלאו לה עשרים שנה. פניה נִדמו לפני עוף מוזר. צוארה היה דק וכָתֹם וגרגרותיה הצרות נשאו עליהן את ראשה הקטן, הצנום וְהַשַּׁקוּט לה מלפניה. העינים ישבו על מִלֵּאת בתוך חוריהן; השערות השחורות היו מסֹרָקות ומחֻלקות לאֹרך הקדקֹד ממול המצח הקצר ועל־פני האזנים ירדו שתי מקלעות־שער דקות ומקֻלעות הָדֵק. בתנוכי אזניה היו עגילים ולהם ציציות־כסף ארֻכּות.

גרוי מסר לה את הברכות, אשר שלחו העלמות, ויסַפּר את פרשת הפגישה אִתָּן. הוא הוסיף:

– האחיות תבֹאנה לבַקר אותך מחר.

על שפתי שושנה עברה בת־צחוק רפה. בת־צחוק של אֹשר היתה זאת ונדמה, כי רק בכבֵדות עשתה את דרכה מן הלב אל השפתים.

– חן חן לך – אמרה והציצה בגרוי – גם על־אודותיך כבר שמעתי, אדוני גרוי, ואף חפצתי לראותך – והנה באת. – מה־נפלא הדבר! ועוד יותר יפָּלא, כי כאשר ראיתיך הולך עם האדון איזנהוט על־פני האחו, אמר לבּי לי, כי אתה הוא האדון גרוי. נפלא הדבר, האין זאת? הרגשתי, כי אתה הוא זה, ולא ידעתי מדוע.

היא התבוננה שנית בגרוי בשים־לב והטתה קצת את ראשה הצדה, כאלו אמרה להסתכל היטב בתוך עיניו.

– כן, נפלא הדבר! – אמר גרוי מתוך צחוק קל – ובכל־זאת יִקרה כמקרה הזה לכל איש לעתים קרובות. כך, למשל, בבֹאי הֵנה ראיותי בשדה־הקברות איש אחד; וכאשר שמעתי מדַבּרים כעבור זמן־מה על־אודות האדון איזנהוט, ידעתי, כי הוא האיש אשר ראיתיו שם, הוא ולא אחר.

– ואמנם הוא היה האיש?

– כן־הוא.

– נפלא הדבר. תודתי הָרַבָּה לך, אדוני גרוי, בעד הברכות. ראיתיכם בעברכם חמשתּכם על־פני הגשר. האחיות הן העלמות זינדינג, מבית־מסחר־הספרים, תאומות הן, קלַרה ומַריה זינדינג. עליך להתוַדע אליהן. הן טובות והולכות־תֹּם. ועוד עלמה אחת היתה אתָּן, האין זאת? – שושנה הציצה בשאלה לתוך עיני גרוי – האם ראית אותה?

– העלמה לבית הֶנֶנְבַּך?

– כן, כן, כן! האִם התבוננת היטב בפניה? מה היא בעיניך?

היא צחקה צחוק קל.

פניה היו כתֻמים, כעין השעוָה, ומכֹערים כל־כך בגלל חָטמה הגבנֻנּי, לחייה השוקעות ומצחה הקצר, ואולם אך עלתה בת־צחוק עליהם לא נראה כל־זה עוד. ורק בת־הצחוק זרחה לעין הרואה; זו אָצלה מהודה על הלחיים, עד כי נראו רעננות ומתוקות, שפתיה נִפְטְרוּ וגִלו שורה של שִׁנַּיִם לבנות כשלג, גבות עיניה הורמו קצת סמוך לעִקר חטמה והזֹהר אשר לעיניה שֻׁנָּה. וכאשר החלה לדבּר אחרי־כן, היתה בת־הצחוק הזאת מזוגה גם בקולה: הוא היה נעים ומַרנין יותר מבתחלה. בקולה הַמְחַיֵּךְ הזה חזרה על שאלתה:

– ובכן, מה היא בעיניך?

– מה־יפה היא! – אמר גרוי וחִיֵּךְ אף־הוא.

שושנה הנידה את ראשה פעמים אחדות ואמרה:

– כן, יפה היא! יפה היא, עד כי הרואה אותה ישתולל, כן! כאשר תבוֹא אלי – והיא לֹא תִבֶז בלבה לבוֹא אלי, אף כי גאה היא, כי עליך לדעת שאנו חבֵרות מבית־הספר – כאשר אך תצעד אל החדר הקטן הזה, והיה בעיני כאִלו בא ירח הַזִּיו, הזיו, ואני מרגישה את עצמי בריאה וחזקה ולבי ירחב ויֶעשר ככה. היא יפה כל־כך! ואני אהבתיה! ומה־נהדרה היא בלכתה! מהלכה שונה הוא ממהלך אנשים אחרים, וכשתַּפנה את ראשה, היא עושה זאת במתינות רבה כל־כך! אהבתי לראות אנשים יפים. אהבתי: מרגיש אדם, כי יִיף בעצמו למראֵהם. ואת אדֵילה אני אוהבת עוד יותר. אִלו הייתי גבר, לא שקטתי ולא נחתי עד אשר אהבַתני גם היא. ואכן, כל הגברים אשר בעירה אהבו אותה.

– ועתה לא יאהבוה עוד? – שאל גרוי בצחוק קל.

– אמנם כן, יאהבוה, אבל הם נזהרים מלדבּר על־אודות זה – הוסיפה חרש כמגַלָּה סוֹד – מפני שאדֵילה התלוצצה עליהם. היא היתה מספרת במסִכָּה את הדברים שהיו אומרים לה – אפשר, שלא עשתה נכונה – היא השמיעה לאזניהם את מה שאמרו לה – אז – אז אמרו, כי היא חפצה למשֹׁך אליה את כל איש בעבותות אהבה – אבל לא כן הדבר – וגם הוא –

היא השפילה את קולה והורתה באצבע על ההדלת:

– גם הוא, האדון איזנהוט, יאהבנה אהבה עזה. גם הוא!

– הנה זה הדבר! – אמר גרוי, ושושנה הביטה אליו בשאלה.

– שושנה! – אמרה האם – מה יהיה, אם ישמע את הדברים?

היא הביטה בגרוי במבט של פחד וחשד.

שושנה צחקה צחוק קל והשתעלה.

– איך ישמע זאת, אמא? הוא אינו יכול לשמוע, אף אם יטה את אזנו אל הכֹתל – והאדון גרוי לא ימסר לו את דברינו. עליך להסתכל יותר בפני האנשים. אך הנה האדון עומד על רגליו עדֶנה. אִמא, האִם לא תראי זאת? – אָה, לא את הכסא הזה, אדוני, כי רגליו אינן עומדות באֵיתן.

האֵם הביאה בעמל רב כסא־סעד גדול ותחכה עד אשר יֵשב עליו האורח. גרוי הביע לה תודה וַיֵּשֶׁב. הכסא היה ישן והשמיע קול חריקה בשֶׁבת איש עליו. רגע שלם נדמה לגרוי, כי הוּא הולך ושוקע בתוך הכסא עד לרצפה. אבל באחרונה הנה ישב ונדמה, כי לא יוסיף לשקוע עוד. האֵם הוסיפה לעמוד בַּפּנה, עטופה במטפחתה, והמשקפים על חטמה שתו לפניה דמות ינשוף.

שושנה חִיְּכה, הסתכלה בידיה הקטנות והכתֻמות ואחר הציצה שוב בפני גרוי.

– ואולם לא רק יפיה לבדו לוקח לב – הוסיפה – יש לה עוד דבר־מה.

– היא שונה אל־נכון מכל חברותיה.

כן, האִם הרגיש בזה?

– סבורַני, שדבר זה נישקף מעיניה, – אמר גרוי והסתכל בעיני שושנה.

– האין זאת? כן, היא שונה מרעותיה. כזָרה היא בינינו וגם נפשה אחרת היא מנפש כלנו. קשה להכיר אותה ומעולם אי־אפשר לדעתה כֻּלה, כמו שהיא, מפני שתמיד מתגלות בה סגֻלות חדשות. אי־אפשר לדעת מעוֹלם את רגשותיה. היא כלואה בתוך עצמה. דומה, שאין היא שמֵחה לעולם וגם אינה סובלת מאום, ולפעמים אפשר לחשֹׁב, שאין לב בחֻבּה כל־עִקר. אפס, היא סמל הטוב, רק טוּבה שונה מִשֶּׁל אחרים. וגם אמיצת־לב היא ולא תגור מפני דבר. הלא תשמע, אדוני, כאשר פרצה הבעֵרה בתוך הארמון – וַדאי שמעת, אדוני גרוי, על דבר הבעֵרה –

– ראיתי את מקום הבערה.

– מה עשתה אז, לפי דעתך? כאשר אך פרצה והמהומה, באה אל חדר־המשכב אשר לאמה ונתנה לה סם־שֵׁנה בתוך כוס מים מְמתָּקים, כי הולה היא אֵם אדֵילה ונפשה היתה יוצאת מִבַּלָּהָה. אמה ספרה את זאת אחרי־כן לאחיות זינדינג. האִם לא נפלא הדבר?

– רעיון כזה! – אמר גרוי. – עד־כמה היא מהירה בתבונות כפיה!

– כן, היא מהירה בתבונתה! הַגַּנן ראה את הדלֵקה ראשונה, הוא הלך בלאט אל משרתי הבית למען העירם וגם את אדילה הֵעיר. אז הלכה תֵכף אל חדר אמה. וגם בשעת הבּערה לא אבדוּ עשתונותיה. היא עמדה במנוחה וַתְּצַו לכל המשרתים את המעשה אשר עליהם לעשות. כל האנשים היו כאובדי־עצות, גם מכבי־האש נבוכו. כי רק לפעמים רחוקות תהיה בעֵרה במקום הזה ולכן חרדוּ הכל.

– מתי היתה הבּערה? – שאל גרוי.

– אמא, מתי היה הדבר?

האֵם אמרה:

– באמצע חֹדש אלול.

– ואיך־זה פרצה הבּערה? הלא אגף־הארמון כֻּלו עלה באש, האין זאת?

את סבת הבּערה לא ידע איש. שושנה הניעה ראשה.

– אין איש יודע – אמרה. – אכן, אגף שלם עלה על המוקד ודוקא אותו האגף, שבו לא ישב איש. איש לא דר שם, אף לא משרת, לא איש.

– אך הצלחה היא!

– כן־הוא, האין זאת? במשך שבועות רצופים נדברו במאורע זה. אולי היה זה מעשה־נקם, אבל אין איש יודע נכונה. חשדו בשפחה אחת, שהיתה מטֹרפה קצת ועל־כן פטרוה מביתם. אבל אותה השפחה נסעה עוד קֹדם לזה אל חגיגת־חתונה. היא לא יכלה אפוא לעשות את המעשה ההוא. האש פרצה אל־נכון מאליה.

– מאליה? אבל מאליה הן לא תפרץ האש? – גרוי הניע ראשו.

– ובכל־זאת, הן פרצה מאליה! היא אחזה בגִזת־צמר או בוילון או בדבר אחר. למשפחת הֶנֶנְבַּך היה זה אסון נורא. הלא תשים לב: כל הכלים והתמונות העתיקים והיקרים נשרפו. ואולם מלבד זאת עליך לדעת, אדוני, כי מצב בית הֶנגבַּך התמוטט בעת האחרונה. כלכלת הבית הלא תדרשׁ סכומים עצומים. הבַּרון עבד בשעתו בצבא בתור מַיּוֹר והוא רגיל לחיות חיי־רַחבות, והבּן – כמה כסף יִדָּרש לו –

– הבּן? – שסע אותה גרוי בדברים.

– כן – השיבה שושנה כמשתוממת במקצת – האִם תדעהו, אדוני?

– התוַדעתי אליו דרך־חֲטָף – ענה גרוי, – מה טיבו של אדם זה, אני תָאֵב לדעת אותו.

– אדם זה? אה, הוא צעיר נעים למאד, אך קצת – קצת –

גרוי חִיֵּךְ:

– מה הוא?

האֵם השמיעה דבָרה מן הַפִּנה:

– רועה־רוח הוא.

שושנה צחקה חרש:

– אבל איככה תוכלי להגיד כזאת, אמא! אמנם הוא קל־דעת במקצת, אדוני גרוי, וגם הוא מבזבז את כספו. כל בני בית־הננבך מוציאים כסף מבלי חשֹׁב הרבה, גם לאדילה יִדָּרש כסף רב, והיא מפזרת אותו לָרִיק. והנה פרצה הבּערה! הבית היה בטוח באחריות בסכום גדול.

שושנה הביטה שעה ארֻכּה בפני גרוי:

– שַׁוֵּה־נא בנפשך, מה רעים בני־האדם! הלא תדע, אל מה תרמזנה מִלָּי!

היא קמצה את אגרופיה.

– כן – אמר גרוי – כמובן, אפשר, שהאש פרצה מאליה. היא אחזה בגזת־צמר, בקִסמי־עץ, או בחפץ אחר דומה לאלה.

שושנה חִיְּכָה ותֹאמר:

– אבל שמָעֵני־נא, מזלם שִׂחק להם בכל־זאת. כן, מזל יפה. כי הלא הוא, הַמַּיּוֹר, כבר לא חפץ להכניס את תשלומו לקֻפַּת האחריות, וגם אשתו הבַּרונית סרבה מלשַׁלם. הפקיד מטעם החברה לאחריות נשא ונתן עמהם בדבר זה, ואו נכנסה אדֵילה לתוך דבריהם ואמרה, כי נחוץ לפרוע את מנת התשלומים. הבַּרונית ספרה את ההדבר אחרי־כן לאחיות זינדינג. היא אמרה: מה־טוב, כי שמענו אז לאדילה.

– כּן, מתוך האסון שִׂחק להם מזלם – אמר גרוי.

ושושנה הוסיפה לדבּר:

– אך על אדילה אמרתי לספּר באזניך, עד־כמה היא נפלאה בדרכיה. שַׁוֵּה־נא בנפשך, היא לא חרדה כלל בשעת הבעֵרה ואף לא הוסיפה מִנִּי־אז לדבּר על המאורע, היא היתה היחידה בכל בני העיָרה, אשר לא דבּרה מעולם על הבּערה, כאלו לא קרה דבר. וגם לא הזכירה מעולם את העובדה, כי היא היא אשר האיצה בהוריה להכניס את התשלום לקֻפַּת האחריות. וכאשר נארשָׂה לאחד הבַּרונים מבית קִירְכְגַנְג, ממשפחה גדולה ועשירה למאד – גם אז לא נכּרו אותות המקרה הזה על פניה. היא נפלאה כל־כך בהליכותיה. לפעמים ידמה לנו, כי מעולם אחר הִנֶּהָ.

גרוי הביט בפני שושנה ויאמר:

– ואולי אמנם מעולם אחר היא?

– מה?

– אולי היא בת עולם אחר – אמר גרוי מתוך בת־צחוק מיוחדה.

– איני מבינה – אמרה שושנה, כמֵהָה לפשר הדברים.

– אולי באה הלום מעולם אחר. מדוע לא יוכל היות כדבר הזה?

– ואיך־זה אפוא יוכל היות?

גרוי משך בכתפיו:

– מדוע לא?

שושנה ההסתכלה בו זמן רב, צחוק קל של תמהון עבר על שפתיה, אחר הניעה את ראשה ותּסב את עיניה לעבר החלון. השלג הצהיר על־פני השדות.

– אני אדבר עתה את האדון איזנהוט, שושנה – אמרה האֵם חרש וַתִּפן לאִטָּה אל הדלת אשר לחדר־המבשלות.

– כן, עשי זאת. הגידי לו את הכל, אמא, הלא כן? הן תדעי, כי סוף־סוף ישים לב לדבריך.

– אמנם כן – אמרה האֵם בקול רפה, ובפנותה אל גרוי גמגמה – אדוני יסלח לי – לרגע – אחד –

שושנה לחשה:

– האֵם היא בַיְשָׁנית וחרֵדה מפני אנשים זרים. היא לא תוכל לדבּר, אבל מרגישה היא הרבה. חפצתי גם לבקשך, אדוני, כי לא תדבר במעמדה על־אודות אבי. היא סובלת הרבה כל־כך. הוא היה פה, ידעתי. ראיתיו בהציצו הֵנה בעד החלון, בלילה, ולמחרת בבֹקר ראיתי את עקבות רגליו בתוך השלג. ואולם האֵם לא שמעה ולא ראתה מאומה, וטוב הדבר. היא מתהלכת כל הימים וחושבת על־אודותיו, אפס, מאומה לא תדבר. לפעמים, כשמתחולל סער, היא מתחילה לבכות. “מזג־האויר רע כל־כך!” – היא אומרת. ולא יותר. אך אני יודעת את מחשבתה אז. אולי יִדד אבּא באותה שעה על־פני חוץ מֵאין מחסה על ראשו. לפעמים – אה, לפעמים רחוקות – אפשר, כי פעמַים, שלש פעמים בשנה, היא אומרת: “וּלְוַאי שהיה כותב מכתב, לכל־הפחות!” היא אינה יכולה עוד לעצור במִלים, היא תֵאָלץ אז לָשִׂיחַ בו. אבּא הלא יבוא הנה לפעמים רחוקות כל־כך – לפעמים רחוקות! נפשו מסֹעָרה ולא תדע מנוח, אבל הוא האדם הכי־טוב בתבל כֻּלה!

היא עמדה מִדַּבֵּר ותקשב אל הקולות, אשר נשמעו מעבר לדלת, צמרמֹרֶת קלה תקפה אותה. היא אמרה:

– אני מקַוָּה, שעוד תשב פה שעה קלה, אדוני גרוי, הלא כן?

– בעֹנג רב – אמר גרוי. – אהבתי להאזין לדבריך, אבל הרשיני־נא להסיר את אדרתי מעלי.

– בודאי, כמובן! אָה, שַעֵר־נא בנפשך, עד־כמה נכספתי לדַבּר עם מי־שהוא.

– סלחי־נא רגע אחד – שסע אותה גרוי בדברים. – אחרי אשר נדברנו באדון הצעיר לבית הֶננבך – הלא הוא סטודנט, כמדֻמה?

– כן. ועל־מה־זה תשאל?

– לא אוכל להבין את דבר־שִׁבתּוֹ פה, אם סטודנט הנהו. הלא מתגורר הוא תמיד, כפי הנראה, בבית הוריו?

– כן־הוא. זה כשנתַים, שהוא נתקבל לאוניברסיטה, אבל אף פעם אחת עוד לא היה שם.

– כך, כך. הוא יושב אפוֹא פה כל הימים.

– אמנם כן, אך לא אבינה –

– אה, אין דבר. אין זו אלא סקרנות קלה מצדי – אבל דבּרי־נא, העַלמה לֶנץ!

שושנה חִיְּכָה, הציצה בפני גרוי ותאמר:

– כן־הוא, אני שמֵחה לקראת המקרה לדבּר באזני איש. יש שאשפוך את שִׂיחי לְפָנַי אָני. אני מדבּרת את נפשי והיא תשיב לי. ועתה לא אדע במה להחל. והלא ערגה נפשי כל־כך לראות איש זר, איש אשר לא ידעתיו מתמול שלשום.

– מדוע צִפִּית אל איש כזה דוקא? – גרוי הקריב את כסאו אל המדברת.

שושנה גחכה.

– אפשר שתצחק לי – אמרה בקול דק. – אבל לא, אתה תבין את דברי. אהבתי לראות פנים חדשים; זרים הם לי והם מעוררים בקרבי מחשבות. ואדם חדש, הלא תבין, מה־רבים הדברים אשר שמע וראה! אותם האנשים, הבאים אל ביתנו, מה ראו? הם ראו את העירה, היער, הכפרים מסביב, את כל הפנים, אשר גם אני ראיתי אותם, כל מה שראו הֵמָּה ידעתי אף אני. לא כן האיש הזר, אשר זה עתה בא! הוא ראה ערים רבות כל־כך, ערים רחוקות, אשר בהן בתים ומגדלים נפלאים, ואף כי לא אוכל לראותם, נדמה לי, כי הוא מביא את כל מראות עיניו אתּו. הוא ראה אנשים זרים ושוחה אתם, ומִדֵּי יבוא אלי והיה לי, כאלו חייתי גם אני בכל אלה כמוהו. הוא ראה במרחקים את מלחמת בני־האדם ואת כל הרוחות החדשות המהלכות בעולם – ואת כל־זאת ארגישה. הוא שמע מנגינות, יצירות־מוסיקה נשגבות, ויקשב לאֳמנים מפֹאָרים, וכל־זאת הוא מביא אתּו אֵלָי. איש חדש הריהו מאורע לי, כי בכל העת אשר אֵשב או אשכב פה – זה כשנה וחצי השנה – ראיתי רק ששה אנשים שונים אצלי פה – כן, ששה היו.

– כמה ימי חָלְיֵךְ, הֶעלמה לֶנץ?

שושנה שלחה את מבטיה למרחוק:

– זה ארבע שנים. אך בשנים האחרונות כבדה מחלתי, עד אשר רק בקיץ אוכל לצאת החוצה לשאֹף רוח.

צחוק קל רחף על שפתיה והיא הוסיפה:

– ולמרות זאת תחלוף העת קל־מהרה. אה, אלהים, מה חולפים וטָסים הימים! כמעט לא אדע שעמום לעולם.

– מה־טוב הדבר, מה־טוב! – אמר גרוי.

– לא אדע שעמום כמעט. רק כאשר יתרוקן ראשי, אז יש אשר אָחֵל למנות את הפרחים המצֻיָּרים על־גבי הטַפִּיטִים, או את הכוסות המוּשָׂמות בתוך הארון אֶסְפּור בעד הזגוגיות אשר בדלת הארון, או אחַשֵּׁב, כמה טפחים לָרצפה מפה עד הסף.

– לכל איש יהיו רגעים כאלה.

– אמנם, יוכל היות. אך לפעמים רחוקות יהיה את נפשי כזאת. לפרקים מרשים לי לקרֹא בספר. האחיות זינדינג מביאות לי ספרים וגם אדֵילה, אשר ספרים רבים לה, כל מיני ספרים שבעולם. ואז אני קוראת. אותם הרעיונות! אני אוהבת את הרעיונות החדשים! מִדֵּי קראי אשיב אל לבי: הלא בעינים אחרות ישקיף הסופר הזה על העולם. אהבתי את המשוררים! ואל נפשי אֹמַר בקראי את דבריהם: האם תראי את כל האנשים, אשר על־אודותם ידבר? התראי אותם? יש שאניע ראשי: לא – אדבר עם לבי – לא, לא נאמן הדבר הזה. אבל אהבתי את המשוררים! אהבתי את הרכים והענֻגים שבהם, אשר יש שהם מתרוננים מתוך ספריהם, והם דובבים: כן, מה־יפה, מה־יפה כל המעשה הנעשה תחת השמש! וגם את הקשים והזועֲפים שבהם אהבתּי, אותם המדברים מתּוך לבבות פראים. יושבת אני והוגה בהם. מה־רחוקים הדברים ההם, מה־זרים, אבל שׂעִפַּי ישיבוני: מכל אחד האנשים הרחוקים, אשר על־אודותם קראת, יְגֻנב לך שמץ, דבר־מה – גם מן הטוב בהם וגם מן הרע.

גרוי אמר בהתפעלות:

– מה־נמלצו דבריך בסַפּרך את זאת!

ושושנה הוסיפה:

– מה־צר לי, כי נאסר עלי לקרֹא הרבה בספרים, אלמלא זאת – הייתי קוראת יומם ולילה. אני עושה את כל מעשַי בתאוַת־נפש. ואולם בשעה שלא אקרא, אני יכולה לשבת ככה ולהסתכל החוצה בעד החלון. אמא העמידה את כסאי באֹפן בזה, שאוכל להסתכל למרחוק, עד לגשר. כל הבא אל העיר וכל היוצא ממנה לא יִסָּתר מעיני. האם לא יפה הדבר? הלא רב כל־כך הענין לשבת ולחכות, עד שיבוא מי־שהוא. עת רבה תעבור לפעמים, ופתאֹם – למשל – עולה מתוך האפס ראש־סוס, ראש־סוס המתנודד ממעלה למטה, סוס! – אני אומרת לנפשי, ואני מוסיפה לראות את הסוס גם בהרחיקו מאֹד. אז תבוא אשה כפרית וסל על גבה, או ילדים באים. אני מְנַחשת: האם יירקו אל המים או לא. והנה כבר נִצבו על הגשר וישענו אל המעקה – הילדים מוצאים תמיד חֵפץ מעַנין במים – והנה גם יירקו. הם לא יוכלו להבליג על רצונם זה. גם אני הייתי עושה כך – וגם אתה, ארוני?

הכהן צחק:

– כן – אמר.

שושנה הוסיפה:

– אז תבוא מרכבת־הדֹאר הכתֻמה. בבֹקר היא באה ואחרי הצהרים תשוב מן העיר. אני שמֵחה תמיד לראותה, כי באה היא יום יום בשעה קבועה, כידיד נאמן. יש שֶׁאֲדַמֶּה, כי קשורה אני אליה בעבותות ידידות, כּציוּר חי היא בעיני! לא אוכל להתאפק מצחוק מִדֵּי אראנה. ויש אשר גם אקרץ־לה בעיני. עתה, בימות החֹרֶף, יִמָּנע ממני לראותה בערב, מפני החשֵׁכה, ואולם אראה בִּזְחֹל אור קטן על־פני הגשר. גם בשלג אסתכל. יש שהוא חלקלק, כמו היום; ויש שהוא מתאבך כחול, ביום קר, ולפעמים, אחרי אשר נמס במקצת והקֹר תקפהו שנית, הריהו מבריק ומזהיר. בנשֹׁב הרוח יָנוד הנה והלום, ולפעמים ידמה, כאלו כלב מסֻלסָל לָבָן מתהולל ורץ כמשתַּגֵּעַ בתוך השדה. אף בעבים אביטה, הם מסֻגלים להשרות עלי רוח צוהֶלת וקלה, הם יכולים להשפיע על דמי, כי ימהר לרוץ בעורקי, כי יָפוּג לבבי. ואולם יש עננים כאלה, אשר אָכֹף את ראשי לפניהם, ככה הם זועפים! אז אתבונן בַּצַּפְצָפות אשר על־יד הגשר. הם נראים עתה כמטאטאים, ואולם כאשר תתפרץ הסערה הן מְרַתְּתוֹת ברוח כרעמות־אריות פרועוֹת, ונדמה, כי פַלָּצות בִּעַתתן. כמעט תמיד יעמוד עורב על ראש אחת מהן. יעמוד ויארוב ופתאֹם יתעופף לו. אפס, תֵּכֶף יבוא ביעף עורב שני, אשר ידמה בַכּל לראשון, עד כי יאמר הרואה, שזהו אותו העורב האחד. ברדת היום אֵשב ואשמור את צאת הכּוכב הראשון. ואת מועד עלות הַיָּרֵחַ אשמור. הן תראה, אדוני, מה־תחלוף העת לעיני, גם בחֹרף יש דברים רבים כל־כך, אשר תמצא העין חֵפץ בהם. ואולם כאשר אַרבה להתבונן ועָיַפתי, עלי לסגור את שמורות־עיני, ואז – התדע מה יהיה אז?

– אַתּ תחלמי הלומות.

– כן. אז אחזה חלומות.

– מה תחזי אז?

אה, חלומות שושנה מאד נפלָאו. אך על־פי־רֹב חלמה על המוסיקה. כאשר לא תיעף הרבה, היא חולמת חלומות על־דבר האנשים, על דבּוּרם, שיחם ושיגם, על הסגֻלות הנפלאות אשר להם; ואולם בהיותה עיֵפה מאד, היא חולמת חלום המוסיקה.

– חָשַׁקתי הרבה לשמוע, איככה תעשי זאת, הָעַלמה לֶנץ. אני תָאֵב לחדשות במקצת, לא אעלים זאת, ואולם גם אנכי אשלם לך כגמולך, מבטיחך אני. הרבה מאורעות עברו עלי והרבה ראיתי, ואני אספר לך את כּל, ואולם, לפי־שעה, הגיע תּוֹרֵך לספּר.

שושנה נִמְלְכָה בדעתה רגע אחד. היא הרבתה שיחה עד עתה, כמשפּט האנשים אשר התבודדו זמן רב עם מחשבותיהם, והנה נזכרה פתאם, כי גרוי איש זר לה. היא צחקה צחוק קל של מבוכה, אך גרוי יָכֹל לה בדבריו.

היא הביטה שעה ארֻכּה הַצִדָּה, אחר הוסיפה:

– יש, שֶׁעַנְנַת־ערב היא זו המשוטטת בשחקים ומשוררת. או יש – את זאת תבין יותר: בראשונה הרי זו מנגינה קטנה, זמר קטן של צפור קטנה ביער. הֶחָלִיל הוא זה! וחֶרש חֶרש יזמר. הצפור הקטנה היא המזַמֶּרת וזמרָתה מסלסלת בעצים. הנה הם מתעוררים ומרשרשים ובכל מסתרי היער הומה המנגינה, הנה אלה הם הַכִּנּוֹרוֹת! הם חוזרים על זִמרת הצפור, הם מנסחים אותה בנוסח אחר, אבל רק לזמרה זו יקשיבו, לזמרת הצפור. ופתאם – זוָעָה, כמו הַתרָאה; קוֹל הַנְּחִילָה הוא זה הַמַּתְרֶה ומזהיר, ותרועת החצוֹצרה, הנה היא אשר עוררה את הַזְּוָעָה. וכאן תתחולל הסופה, הַתֻּפּים והמצלתַּים הומים, הנה היא שוטפת במרוצתה הלום. היער רועש וּמִדֵי יְיֵלִיל הריהו מְיַבֵּב וחוזר על זמרת הצפור, הצפור הקטנה. והיא, היא נאלמה דֹם. הסופה תשׂתער על היער למען השמֵד את הצפור, אך היער מָגֵן לה. הסופה והיער עורכים קְרָב זה בזה. ואז תשמע רק את קול הצפור בצחקה, כי היא לא תירא רע, היא תִשְחַק לסופה ולא תֵחָת. אז תעלה חמת הסופה עד להשחית, היא תשׂתער בשֶׁצף קצפה על היער, ואולם באחרונה תשוב, סרה וזועפה, על עקבותיה; האילנות מרשרשים בלאט והם מקשיבים לזמרת הצפור כבראשונה. – הנה כך הוא, בקֵרוב, חלום־המוסיקה אשר אחלום. חה־חה, איני יכולה להביעו במלים, אך כזה הוא בקֵרוב, תָּאֵר־נא לעצמך את החלום.

גרוי רעד. חַלחָלה משֻׁנה אחזה בו וַתַּרְגֵּז את יצוריו.

– האם קר לך? – אמרה שושנה ותתרומם ממושבה.

גרוי התאמץ להבליג על החלחלה ולא יָכֹל.

– לא, אמר בצחוק קל – לא קר לי, לא־כלום. מחלת־קדחת עברה פעם עלי, קרבתי אל מטתו של מֻכֵּה־קדחת ומני־אָז תתקפני לפעמים רעָדה. אל תדאגי לי ודַבְּרִי את דבריך. שמעתי את המוסיקה, הָעלמה לֶנץ, את צליל כלי־הזמר כלם שמעתי, כי הֵיטַבְתְּ כל־כך לתאר אותם! אבל, איזוהי המנגינה, אשר שרה הצפור הקטנה? אני שויתי בנפשי, כי מנגינה צוהלת היתה זאת, צוהלת ומחציפה במקצת.

– צוהלת ומחציפה במקצת, כן־הוא. הלא רק לדוגמא ספרתי לך את הדבר, כי על־כן תאבת לדעת אותו. אך יש שהיא שרה מנגינה עצובה והגשם נופל, נטפי הגשם מזמרים אף הם את המנגינה העצובה ההיא, גם העלים וגם הרוח. ואף לא רק הצפור היא אשר תָּרֹן. יש, שהמשוררת היא נערה צעירה הכלואה בתוך גן יפה, והיא מתהלכת לאור השמש ומזמרת.

– ומדוע־זה על הנערה ההיא להיות כלוּאה?

– לא ידעתי, אבל חוש אחוּשה, כי כן־הוא. גם יש אשר הַיָּם הוא המזַמר, או נִקרות הצורים, או תרזה, אשר בתוך עפאיה מנתרות צפרים לאלפים.

גרוי הניד אט את ראשו ושושנה הציצה בו מתוך שאלה.

– הנה נִבעוּ מַצְפּוּנַיִך, העלמה לֶנץ – אמר – אַתּ מחֻננה בכשרונות נשגבים למוסיקה. הלא פרקי מוסיקה הם אשר יצרת ברוח דמיונך.

פני שושנה הסמיקו, ובת־צחוק עברה עליהם.

– האִם חָלַמְתְּ חלומות כאלה גם בימי ילדותך?

כן, גם אז נדמה לה, שהפעמונים אינם מצלצלים סתם, אלא הם מתרוננים, וגם המים בהיותם נשפכים אל תוך הכד, גם הם שׁרו שיר.

– כדבָרַי כן־הוא – אמר גרוי ויצחק – עליך ללמוד את תורת המוסיקה. התנַגני בכלי־זמר? לא? אין דבר. עליך להשיג לך פסנתר.

שושנה שמעה לדבריו ותשתומם; פניה צהלו ובת־צחוק שָׁרתה עליהם. היא אמרה בקול דק:

– אבל הן לא אדע נַגֵּן.

– מה שנוגע לזה – אל תדאגי מאום. אַתּ תלמדי מהר לנגן. התבוננתי בכפות ידיך, פרקי אצבעותיך הם דקים ככה, דקים ומלאי־אוֹן. כן־הוא, יפות הן כפיך, העלמה לנץ. אָה, סלחי־נא, אם יותר מִדַּי אני מֵגִיס פנים. אין בדעתי, כמובן, להגיד לך דברי־חֹנף, לא לך וגם לא לשום אדם, אבל אם יש דבר־מה יפה, מדוע־זה לא אקראהו בשם? האין זאת? כן, כפַּיך אלה נוצרו לנַגן על הפסנתר. כעבור שלשת ירחים תיטיבי מאד לנגן. אני מרשה לי להציע את־עצמי בתור מורה לך. ידיעותי קלושות הן, אבל לראשית הלמודים אצלח למורה, ואחרי־כן הַמָּצֵא יִמָּצא כל הַדָּרוּשׁ.

בת־הצחוק רחפה עוד על שפתי שושנה. היא הקשיבה לדבריו וַתַּחֲרֵשׁ, אבל פתאֹם הועמו עיניה ומתוכן נשקפה השאלה: על־מה־זה הוא דובר כָּכה על־אודות הימים העתידים לבוא? האם לא יראה, כי טְפָחות ימי חלדי?

אז אמרה חֶרש:

– טוב־לב אתה, אדוני גרוי. יש אשר מבטך קשה, אבל עיניך טובות הן בכל־זאת. שמעתי, עד־כמה הרבֵּית לעבוד לעזרת האשה הזקנה, מרת סַאמיט האמללה – אני –

אך גרוי לא נתן אותה לדבּר על־זאת, הוא צחק ויאמר:

– מעשה כזה ממציא לי עֹנֶג, לנפשי אָני. על־פי האמת, הן לא עשיתי מאומה בשביל העלובה. קבצתי נדבות ולא יותר. האִם נשאתי וסבלתי יחד את האשה הזקנה הזאת, האִם לחצתיה אל לבי? אם לטפתי לה על קדקדה, על לחייה? אם על מצחה נשקתי לה? האם ספּרו על מעשים כאלה שעשיתי? מה? – האם המצאתי לה עזרה כאשר גדל יגונה וכל חושיה התבַּלָּעו? לא ולא, לא עשיתי זאת. לדאבוני, לא עשיתי זאת. ולכן לא יֵאָמנו הדברים אשר דבּרתְּ זה עתה. גבירה אחת מפֹה אמרה לי, כי נשאתי נאום יפה בשעת הקבורה. כְּלִמָּה כסתה פני. יפה? אך לא, – גרוע היה! דברים תפֵלים אחדים אמרתי, והחרדה אשר חרדתי מפני קהל־השומעים היתה גדולה מן הַצַּעַר, אשר היה עלי לחוש חלק כחלק עם האם האמללה. אך מִשגה הוא אשר שגית –

כאן באה האם החדרה. מנוחת שושנה כמו סרה מעליה. היא אמרה:

– אל־נכון צח היום בחוץ. מה־רך השלג!

פני האם היו עצובים ונדכאים ועיניה רטֻבּות. “הוא לא נֶעְתַּר לי!” – לחשה אל עבר שושנה ותעמֵד ספל לפני גרוי.

– לא נֶעְתַּר? – אמרה שושנה בחרדה. היא הביטה אל הרצפה, פניה אָדמו, ואחר הוסיפה בלטפה את יד האם: – אה, אמא, אל יִפֹּל רוחך, הלא תדעי, כי אוהב הוא, אשר יעתירו אליו תחנונים; כעבור ימים אחדים יֵרַךְ לבו.

– כן – נאנחה האם אנחת־יאוש וַתִּצַק קהוה אל הספל.

– אבל מה־זה תעשי, גברתי? – קרא גרוי בבהלה ויקפץ ממקומו.

– ספל קהוה אני מגישה, אם חפץ ההאדון לכבדֵנו.

גרוי התבונן שעה ארֻכּה באם ועיניו נוצצו.

– מה רבה נְדִיבָתֵךְ – אמר וילחץ את ידה. – חדרתי אל ביתך, זר אני, ואַתְּ עוד תרבי לכבדֵני. רב תודות לך!

הוא השתחוה וַיֵּשב שנית.

ואולם כאן קרה האסון. בעד פתח חדר־המבשלות סרה החדרה תרנגֹלת חוּמה מחֻצָּפה ותטַיל לה בגאון אָנה ואָנה.

האם נשתתקה מפחד.

– אה – הנה – זאת היא, – היא לטשה את עיניה מתוך חרדה ומבוכה לגרוי – הוּש – הוּש – בַּת־מַרדות –

– פֻּט – פֻּט, – ענה גרוי אף הוא חלקו. – תרנגלֶת יפה היא זו. אַתּ מגדלת תרנגלוֹת, מרת לֶנץ, טוב הדבר.

הוא הביט מבט־ידידוּת בתרנגֹלת, כאלו היתה בן־אדם.

– כן, בחדר־המבשלות הן – אבל – יסלח לי אדוני – מִיָּמַי עוד לא באַתני חרפה כזאת – הוּש – הוּש – היא העטתה עלי חרפה – צאי מִזֶּה, קרקרָנית!

– קרקרנית, כך שמה – הסבירה שושנה – משום שהיא מקרקרת הרבה.

קרקרנית שֻׁלחה סוף־סוֹף דרך הפתח, מתוך קרקור וצוָחה, ואולם לפני צאתה הראתה לדעת, כי אמנם רק תרנגֹלת פתיה היא, מבלי נמוס ודרך־ארץ כל־עִקר. “אָה – אָה –!” נאנקה האם, אבל גרוי לא הרגיש בזה. הוא דבּר עם שוֹשנה. כן־הוא, היום צח ובהיר. בעירה עוסקים בקִדור הקרח, לא יִרבו הימים והאביב יהיה.

עיני שושנה הזהירו, היא הביטה בגרוי מתוך תמהון.

– על־מה־זה תתמהי?

– נדמה לי, כאלו מלבי הוצאת מלים – אמרה במתינות – כי את האמת אגיד, הנה יושבת אני כל היום ומחכה לאביב. אני מחכה לו, אהבתיו, ולבי יתפעם מדי דבּרי בוֹ. הוא אהובי. גם אתה תאהבהו, אדוני?

– כן, ומי הוא זה אשר לא יאהבהו – אמר גרוי ויחַיך – אין בכל רחבי העולם איש אשר לא יאהב את האביב, ולוּ גם יהיה קודר ומשומם.

ושושנה רעדה למשמע האביב. היא שאפה רוח לרוָחה ותאמר:

– לפעמים קרובות אני חושבת, אם לא התחילה כבר התסיסה במעמקי האדמה הקרה, אם לא התעוררו כבר הגרעינים הטמונים והמה גוהרים ומתמתּחים, כל אלפי אלפי הגרעינים אשר מתחת. והלא שומע אתה, אדוני, הנה הם קמים ומזדקפים, כי איככה זה? האם לא נזדמן לך כבר עתה, לפתע־פתאם, פעמון־שלג ביער? ואם כן, הלא עליהם, באֹנס או ברצון, להקיץ משנתם, האין זאת? אני שמֵחה לקראת כל המתרחש לבוא, כי החֹרף הלא האריך זמן שבתּוֹ אתנו. מי יתן ויבוא האביב! אלהים, מה־טובו אז הרוחות המנשבות! נשמת האביב היא! היא מָרגשת על־פני רקותיך, על־פני הרַקוֹת ביחוד, נשימה קלה תִשב בהן, כאלו באה מבין שפתים חמות. מה חמה הנשימה! האִם תחשֹׁב אז, בצאתך החוצה, מה־זה הדבר? מה־זאת נהיתה פתאם, כי חם לי? אז תאחז באחד הענפים, והנה רָטֹב הוא וגם דָּבֹק ידבּק! הנה כן־הוא בבוא האביב.

היא החרישה שעה קלה ואחר אמרה, וכמו אנחת־חדוה התמלטו המלים מפיה: אז יצמח הדשא!

לא, אמר גרוי אל לבו, לא רק באנחה נשמעו הדברים, ועד־נצח לא אשכח אותם. הם יצאו מפיה כתפלה, כלחש אהבה ורחמים. היא אמרה את זאת באֹפן מיֻחד כל־כך, עד כי חש כעין כאֵב בלבו, כעין דקירה קלה. הוא לא הוציא הגה מפיו, דומם ישב ויבט בפני שושנה.

– אז יֵרד הגשם – הוסיפה שושנה – הגשם יורד ואתה, אדוני, צָחֹק תצחק. הגשם יורד ואתה צוהל ושָׂמֵחַ! כן, תהגה בלבבך, רֵד, רֵד הגשם, כי עתה הגיע תור האביב לבוא. אתה סוגר את שמורות עיניך, התנומה תאחז אותן והנה תחלום, כי הכל מלא תנועה במלֹא העולם, העננים, האדמה, האויר – בַּכֹּל רַחש ותנועה. האויר ימתק כחָלב. המים יהיו כעסיס־ענבים ובני־האדם יאירו לך פנים הרבה יותר מאשר עד כּה. וביער ריח־בֹשֶׂם נודף, הנעל שוקעת בתוך האדמה הטופחת, בֶּעלים הרקובים והרטֻבּים. אז יציץ הציץ הראשון, היָּרק הראשון, הפרח הראשון. האִם לא תתאסף כל חַיַּת היער, הארנבות, השפנים והסנאים, הקִפּודים והשועלים, העורבים והתחָשׁים, לַחֲזוֹת בפרח הראשון? – ומה יתרחש אז בגנים הַמֻּקפים גדֵרות? – והלא כל הדברים האלה יהיו אך בראשית האביב –

פתאֹם נפל דבר־מה על־פני החלון בחוץ, אחר פזזה למטה נוצה לבנה, שתים, שלש נוצות מהרו אחריה, והנה ירדו יחד פתותי שלג אחדים ואחריהם – המון רב, אשר לא יִסָּפר, כאִלו נפזרו מלֹא חפנים נוצות באויר, ואור היום נעשה עָכוֹר. וככל אשר הרבו הנוצות לנפּול, כן הלכו הלוך וצָפוף, הן חָגוּ וְנָדו, פזזו, התרוצצו מעלה ומטה, לכל פַּאֲתֵי השמים. הן דבקו אל זגוגיות החלונות, ובאחרונה פלחוּ את האויר פסים לבנים ואפורים, אשר העלימו מעֵין הרואה את המרחקים. שלג צפוף ירד ארצה, ותכף רפה האור בחדר, ורק עיני שושנה נוצצו מתוך פניה אשר היו לכֶתם כּהה, כעין הקלף.

ואולם שושנה לא ראתה מאומה. היא דבּרה על האביב, על הפלגים, שדות־האָחו, העננים, השמים, אותם שמי־האביב הכחֻלים! בַּכֹּל זֹהר וזיו.

– אתה הולך ובא היערה – דבּרה בחֹם־קדחת – אתה נכנס אליו כמו אל בית־מקדש. הַתְּאַשורים נצבים פה, לַחים ומכֻסי־כתמים, ופקעיהם ידמו לציצים ירֻקים, אפס, קרקעית היער מצֻפּה אַנִימוֹנות. אל מורד הגבעה תגש, והנה כָתֹם הוא כֻלו מפני צמחי־הַיַּרְקונים הרבים, אשר נִטשו ויעברו משדה־האחו הלום; ושם הנה יציץ לפת־הבָּר והוא ממראה תכֵלת וריחו נודף. אך הנה הביאוך רגליך אל אחד הפלגים, ולו כעין אִמְרָה של זהב סביב, אלה הם פרחי־החֶלמון. במשיכת־יד אחת תקטף־לך צרור גדול מהם; הם מלאים לשַׁד וגביעיהם מבהיקים כמשוחים בשוּמָן. והעשב יגדל, יגדל, יגדל מיום ליום וכאשר יעבור הרוח ולא יוסיפו עוד הדשאים לרעוד כמִלְּפָנים, אלא הם מתנודדים ומסתלסלים כגלי הנחל. יש אשר אשכב שם במשך שעות אחדות ואחשֹׁב על הרוח העובר על־פני האחו והדשא המתרפס מתחתיו. מה־טוב להתהלך ברגלים יחפות על־פני הדשא!

עיניה בערו באש־קדחת. לחייה אדמו. היא צחקה והשתעלה.

– אל לך לשגות ברעיונות כאלה! – אמרה האם.

– הלא רק עם לבבי אָשִׂיחָה. האִם תאהב פרחי־מרגריטה, אדוני גרוי?

– כן, הם זכים וטהורים כל־כך.

– טהורים? כן, אני רואה אותם לפנַי כלם, כלם, את כל פרחי־המרגריטה אראה לנגד עיני! אהבתי את הפרחים!

– כבר הרגשתי בזה, העלמה שושנה – אמר גרוי, – אה, סלחי־נא על קָראי אותך בשמֵךְ – מאליו עלה השם הזה על שפתי.

שושנה הרכינה ראשה, בשבתָּה בתוך הכסא.

– אני אִכָּבד בזה – אמרה והסתכלה בגרוי מתוך חֶדוה, – כן, אהבתי את הפרחים – הוסיפה ותשלב קצת את אצבעותיה הרָזות. – כמוהם כילדים, יפים וצנועים הם, וגם סבלָנים. הם פורחים ונובלים, ואיש לא שמע את תלונתם, סבורה אני, כי בני־האדם יכולים ללמוד הרבה מהם. גם לא יְחַסרו מאומה את מי־שהוא; הם נִזוֹנים רק מן האדמה, מן הטללים והאויר. הם צוהלים לקראת השמש. ובבֹא הערב יסגרו את גביעיהם ונמו את שְׁנָתָם. האִם תוכל לְשַווֹת בדמיונך שדה־אָחו כלו או מורד־הר בלילה, כאשר סגרו כל הפרחים את גביעיהם והם ישֵׁנים? האִם תוכל זאת, אדוני?

– אני יכול אוכל, כי על־כן אהגה תמיד בדברים כאלה. וכל־זאת למדתי מאת אמא, הלא כן, אמא? היא אוהבת את הפרחים כל־כך!

גרוי הסב את עיניו אל האם. היא אמרה:

– לפָנים, כן, לפָנים אהבתי אותם.

– ועתה לא תאהבים? –

– אין היום כמלפנים – אמרה האם ותקח את הספל ותצא. היא שבה ותעמד לפני גרוי ספל מלא שנית, מבלי דַבּר דבר.

– אבל לא! – קרא גרוי – אני מביע מחאה!

– אם חפץ האדון לכבדני –

ואולם שושנה הוסיפה לדבּר על האביב. בחוץ ירד השלג והרוח סָער, אך היא לא ראתה את זאת. היא ראתה בחָזון את הפרחים הַצָּצים בגנה, את כל הַצִּפָּּרְנות, הַצִּבעונים, הַוְּרָדים ואותו הַלִּילך הנפלא, אשר גַּוָּן חִוֵּר־כָּחֹל לו, גַּוָּן מיֻחד במינו. היא אמרה: שבט, אדר – ותמנה על ראשי אצבעותיה את השבועות אשר יהיו עד האביב.

פתאֹם נאלמה דֹם. מבטה תעה במרחקים, והיא צללה במחשבות. שמורות עיניה הכבדות, אשר נדמו לשמורות עיני עוף, כסו למחצה את עיניה השחורות, שפתיה נפתחו. היא דבּרה אל לבה.

– עלי לראות עוד פעם את הדשא הַיָּרֹק, עלי לראות אותו! – לחשה חרש, מבלי חשֹׁב, כי גרוי יכול לשמוע את דבריה.

גרוי קם ממקומו. שושנה נבהלה.

– אה, השעה מאֻחרת – אמר – השעה מאֻחרת!

הוא תקע את ידו לתוך כיסי אֲפֻדָּתוֹ למען הוצֵא את שעונו, וכאשר לא נמצא השעון, לבש מהר את אדרתו. נדמה, כאלו נחפז מאד לדרכו: השעה מאֻחרת.

– עליך ללכת, אדוני?

– כן. אמנם עלי ללכת. אני אבוא שוב, אבוא שוּב, אם תרשֶׁינה לי הגבירות, ודאי אבוא –

– אל תאַחר בֹּאך, אדוני!

– תודה, תודה! לך חַיב אני אלפי תודות, העלמה שושנה, שעה זו של בין־ערבַּים היתה לי מן הַיָּפות ביותר בימי חיי – ואולי הַיָּפָה מכֻּלן! לא אשכח אף הבָרה אחת מכל מה שספַּרת לי. ועד־כמה אני אסיר־תודה לך, מרת לֶנץ. כן, אסיר־תודה. הלא אדם זר אני, אשר חדרתי אל ביתך ואַתְּ קבלת אותי בסבר־פנים רב.

הוא הושיט ידו לשושנה והביט בה זמן רב בעינים מאירות.

– עד־כמה מהרנו להיות לידידים! – אמר.

– כן.

– שלום, העלמה שושנה!

– שלום, האדון גרוי!

בפתה השתחוה גרוי שנית ויאמר:

– שלום, העלמה שושנה!

האֵם הלכה לשַׁלח את גרוי. היא עמדה על דעתה, כי עליה להַראותו, כיצד יִפָּתח הַפִּשפש אשר לגן.

גרוי סרב: “הלא אַתּ יכולה להצטנן, מרת לנץ. השלג יורד”. – אך לא, האדון לא יֵדע –

בחוץ שאלה האם, מה דעתו על שושנה.

– אָה – קרא גרוי, וכובעו בידו – יצור נחמד הוא זה, נערה נפלאה ומצֻינה. היא צָדָה את נפשי בחבלי־קסם, בינינו לבין עצמנו.

האֵם חִיְּכָה קצת. מדוע לא יחבשׁ האדון את כובעו לראשו? ואולם היא שואלת, מה יחשֹׁב על מצב בריאותה.

– הצטַננות – אמר גרוי בקול רפה ונראה היה, כאלו הוא חפץ להתחַמק. הוא השפיל להביט באם, אשר בשערותיה נצברו פתותי־השלג. – אפשר, כי זאת הצטנגות קשה, אבל –

מדוע לא יחבשׁ האדון את כובעו? היא חולָה זה יותר משנָתַיִם. האֵם הביטה בגרוי בעינים חרֵדות.

הלא האביב יבוא מהר. אויר צח, אויר מבריא וּמְדַשֵּׁן, שהוא כצֳרִי לחולים. “מה שנוגע למכאובים, הנה יכול אני להגיד לך – וכל איש יְאַשֵּׁר את אמתּת דברי – אפשר להַזְקין עם המכאובים, אני בעצמי ידעתי אדם אחד –” קול גרוי רפה יותר והוא נסוג קצת לאחוריו. “ואגב – האביב, החַמה –” הוא לא יכול להוסיף שיחה. הוא חשב בלבו: הצפרים החדשות, אשר בקיץ הבא, תשוררנה על קברה.

האֵם הרכינה ראשה, אך לא אמרה מאום. היא מִהרה הביתה בקפיצות קטנות ונלעגות.

גרוי שם את כובעו על ראשו וילך. הוא הסב את ראשו אחורנית פעמים אחדות, כאלו דלק אחריו מי־שהוא. כאשר אך נִטַּשְׁטֵשׁ הבית הקטן בתוך העלטה, הֵחל לרוץ ככל אשר נשאוהו רגליו וַיִּמָּלֵט דרך השלג המסֹעָר.

פרק ארבעה־עשׂר.    🔗

– היא אחת הנפשות ההן, אשר בעבורן יקריב האדם את חייו בחפץ־לב! – דבּר גרוי אל לבו בהתהלכו בחדרו האפל אנה ואנה – ולמען הַמצא לה יום מאֻשר אחד יֵאות הלב להגיר את דמו כֻלו, נטף אחרי נטף.

שעה ארֻכּה ישב בתוך האֹפל. אחר הדליק את המנורה ויכתוב מכתב ארֹך לשושנה. “ידידה נכבדה וחמודה”, כתב אליה. הוא נשא את המכתב אל בית־הדֹאר, ומדי לכתו חשב: אפשר, כי נושא־המכתבים יבוא אך לעתים רחוקות אל הבית הקטן אשר מחוץ לעיר. צחוק קל עבר על שפתיו. מחר תקרא שושנה את המכתב ותדע, כי אח ורֵעַ נמצא לה.

כאשר שב ועלה במעלות אל חצר בית־הכניסה, עברה אותו רוח־ששון. ואף כי קר היה בחוץ והשלג חרק מתחת לכפות רגליו, לא נכנס הביתה, כי אם הוסיף ללכת לאֹרך הגדר אשר לפרדס. פתאם עמדו רגליו לפני שבכת־ברזל גבוהה, ולבו הלם בו, בלי דעת מה, למראה השבכה. הפרדס השתרע לפניו, שומם ומלא צִנה. במוֹח גרוי חלפה המחשבה על הכושי, העשוי ברונזה, העומד שם בתוך הבית הלבן, על הדממה אשר בתוך הטרקלין ועל הכלים המהֻדרים אשר שם, וגם על הצעדים הקלים אשר קרבו פתאם אל הדלת. ואחר הנה באה היא. הנה קולה, עיניה, – הוא הוסיף ללכת, הזכרונות האלה הדאיבו את לבו.

הוא עלה במעלה ההר. מסביב שלג, אֹפל ודממה חוֹרֶשת־אָון. מתחת בתוך העֵמק, מצמצו שנים־שלשה אוֹרות ויהיו כעינים שעָששוּ מחמת הקר. כוכב ירקרק קטן הגיה בתוך השמים השחורים. והנה החל היער. בו היתה הדממה רבה יותר והאֹפל כבד מאד, אבל הקֹר לא חדר אל בֵּינות לעצים אשר עמדו צפופים, בלי כל אות־חיים.

וגרוי הקשיב קשב רב, שלא ברצונו, אל אשר מסביב. חרדה קלה, מנוחה והדרת־קֹדש מלאו את כל קרביו בתוך יער־החֹרף אשר נדם כאחוז־להטים. לבבות העצים דממוּ כֻלם, כאלו מתו והיו לאבן. לאטוֹ התהלך גרוי ורק השלג נאנק מתחת לרגליו. אז חשב על תנומת־החֹרף הגדולה אשר תנוּם האדמה; ישֵׁנים היערות, הפלגים, אף שבטי־עמים בארצות הצפון והדֻּבּים בתוך מאוּרותיהם. ואולם כמעט ישא האלהים את עפעפיו והנה יִנָּטש הרוח הפּושר מפּאת נגב, הדֻּבּים יקיצו משנתם ומצצו את עור כפיהם, האדם הישן יתעורר וירד מעל התנור, הפלגים יזרמו והיערות ינוּעו. גם הלבבות הדוממים אשר לעצים האלה ישובו לתחיה וגם פָּעֹם יפעמו כמקדם: כי אין תמותה בתוך העולם הזה. ואם תפגשׁ איזה עצם מת, הלא אך למראית־עין מת הוא, כי גם האבן אשר על דרכך רק נמה היא את שנתה.

גרוי עמד תחתיו, האם לא ילך מי־שהוא לצדו? הוא האזין. לא, אין איש. אבל הלא זה עתה לחש מי־שהוא אל אזנו. לַחש חרישי היה זה. דמו הוא הזורם בתוך יצוריו. מתוך חרדה הקשיב לדפיקות הקלות, למרוצה ולנשמת הרוח בתוך גופוֹ. הוא הרגיש במעשים הנפלאים המתרחשים בקרבו פנימה, יומם ולילה, בלי דעתו מאומה. רקמת־עורו משתַּנה, התּאים הקטנים מתרחבים, מתחלפים, נתּקים ממקומם. הוא לא יֵדע מאומה. במקום אחד, בתוך גופו, נשקפה סכנה, אז מהרו לבוא שמה כדורי־הדם הקטנים והזעירים מאד מאד, הם התקוממו בפני הסכנה, עזרו, רפאו; מיתרי העצבים מזדעזעים, במהירות הבּרק נמסרים אותות ממקום אחד למשנהו, מכוֹנה נפלאה תעבוֹד את עבודתה בקרבּו פנימה, והוא לא יֵדע מאומה. גל של דם יציף את מוֹחו והנה הֵקיץ צליל רחוק ונשכח, תמונה עלתה מתוך הערפל, הגיון חדש גוֹלַל מאֹפל, חֵפץ אשר יתעה אָנה ואָנה, אשר יתלהב והיה לאבוקה מאירה במשך ירחים ושנים עד אשר ירגיש בו הוא, גרוי. אז ידעך ויכבה בטרם יגֻנב לו שמץ ממנו – הוא אינו יודע מאומה! הוא דבּר, צחק, הלך, ואולם הוא היה רק הקרום הדק אשר מלמעלה, חייו הוא רק מרפרפים הם על־פני מעמקים מלאי־ענין, ותחת זה, בקרבּו פנימה יחיה עולם מלא, עולם שכֻּלו סודות ופלאים.

פתאם נצב על גבול שדה־אחו בתוך היער. רוח קר נשב מעבר האחוּ אל מול פניו, ונדמה, כי השדה הזה מלא חיים. אור הגיה עליו. האוֹר הגיע הלום מן הירח, ואור הירח הלא בא מן השמש, – בשם אלהים, איזהו האור המקַדם פה את פניו, פני הנודד המסכּן? מאין יבוֹא? מאיזה עתּים? מאיזה מרחקים?

הנה יעמוֹד פה, והוא הלא איננו בלתי אם כאחת מרבבות אלפי פתותי־השלג הנצברות על ענף העץ. ומה־גדלה זעוַת־נפשו. כי יודע הוא להגות ולהרגיש, כי חי חי הנהו!

כי מה הם החיים, מי חקר ובא עד תכליתם? אין איש. אף המחשבה המהירה והזריזה של החכם תחרד, תבּוֹך ותשוב אחורנית.

הנה, למשל, הדם! ולא רק פעֻלותיו לבדן, אשר אליהן יתבוננו בעזרת מכוֹנות נפלאות, מעללי ידי אדם (ובעדן יאתה תהלה לאדם!). טפּת־מים אין ערוֹך לה – מי המציא אותה? גרגר־ברזל, הלא אין ערוֹך לו, מי המציא אותו? אבַל טפת־דם, מה היא? – הדם עובד את עבודתו. הבורא אמר אליו: עֲבֹד! והוא נשמע לאִמרה זו – ועִם־זאת הלא הוא כמו עָם. יש לו מנהגים, טבע מיֻחד וגם היסטוריה. כי העם כֻּלו הלא נוצר מן הדם, העם הרי איננו בלתי אם טפת־דם בצורה מָגדלת. ובקרבּו פנימה, בתוך האיש גרוי המתהלך ביער, האם אין כמישה ופריחה בלתי־פוסקות? האם לא יִבּלו ויפרחו בקרבו מאוַיים וסגֻלות של עמים, דוֹרות וגזעים, אשר אין איש יודע את מוצאם ואת חייהם? האם לא תתלקח בתוך נפשו מלחמת־נצָחים של הדורות ההם, מלחמת־נצחים, עם משא־ומתן של שלום, עם פשרות ופיוסים? אותו הגזע, שבא ממזרח, אולי מת זה־עתה בקרבו, ברגע הזה, וכלי־זֵינו עברו לידי השבט האחר, אשר בא מצפון וענקים של שִׁנֵי־דֻבּים על צואריו? ומדוע־זה תרד לפעמים על נפשו אותה התוגה אשר אין פשר לה? ולמה זה תתפרץ מתוך לבבו חדוָה של אֹשֶר, כתרועת־נצחון, מבלי דעת שַׁחרה? אמנם, בקרבּו פּנימה שוכנים המוֶת וְהַלֵּדה כמו בעולם כלו, המלחמה והנצחון. אותה העליה והירידה, החליפה וההופעה, אותו הקול והדממה, השאלה והפקֻדה, החרדה והתשוקה, – מה־נפלאים הם כל־אלה! מה איֻמים ומה־נשגבים ביפיָם!

ובכל־זאת – הלא אין אלה החיים כלם בתוכו, הם רק פרק קטן אחד מהם, לא יותר מעָלה אחד ביער גדול.

והלא יש עוד גלי־חיים מלאים סוד, המציפים אותו בלי־הרף, העוברים בעד יצורי־גווֹ, אותו מַשק החיים מקרוב ומרחוק, נסירת גלגל החמה וזִיעַ הכוכבים הגדולים, המריקים עָצמה, – והלא קולות אלה מגיעים עָדיו.

אותם הגִּלוּיים, המנצנצים ועולים כברק פתאֹם, גִּלוי עולם נסתר, הנפתח ונסגר בן־רגע לנֹכח העין הנפעמה. והלא הוא גם־הוא חֵלק מן העולם ההוא. אותן הנגינות והלחישות, המתמידות יומם ולילה? או, האִם לא תזכור את שיחת הנשמה, נשמתך, פעם אחת, בהיותך נתון בין התנומה והמציאות? אז חָרדת, ולבבך פָּחד וּרָחב. “יותר מדי הנך שָׂם לב לדברים פעוטים, יותר מדי אתה מרפרף על המעשים, יותר מדי אתה עצל ומתרַפה!” – כך דברה נשמתך. ואתה ענית אז, חרד ונרתע מפחד הכּח הנעלם: “כן, כן־הוא!” אז אמרה נשמתך: “כזאת תעשה, כזאת וכזאת!” ואתה השיבות אמריך: “כדברך, אעשה!” – “הנה הדרך, אשר בה תלך!” – לחשה הנשמה, ואתה אמרת: “אני אלך בה!”

והאם לא תזכור עוד את הרגע, אשר בו נפקחה פתאֹם עין בחדרי לבבך והיא הציצה בך מתוך פנימיותך. העין הביטה בך בברק גדול ונשגב, והיא היתה בחֻבּך, ואולם אתה – אתה קפצת ממקומך. “הלא אין בזה איש בלעדי!” – קראת בקול רם. אפס, לא האמנת לדבריך. האם עמד לבך לשאֹל אז: “מי פה?” לא כן, כי יראת, פן יענה לך קול נעלם.

כי אין דבר, אשר נירא אותו כל־כך, כאשר נירא פן יופיעו לעינינו החיים הנעלמים, אשר רק שַׁעֵר נשַׁער אותם בנפשנו.

גרוי שב על עקבותיו ללכת הביתה; הוא הניע בראשו, עיניו אורוּ וגדלוּ. “על־פני קרקע מתמוטטת הולך האדם” – חשב בלבו. – “ויותר מזאת: הוא הולך באויר”.

בדרך שובו עבר עוד פעם ליד שבכת־הברזל הגבוהה, היא לא היתה סגורה כל־צרכה. ממעל לפרדס נוצץ כמקדם הכוכב הקטן והירֹק. ושוב נזכר גרוי בטרקלין הקטן ובכליו, והפעם חרה לו, על שלא היטיב להתבונן אז בפני העלמה היפה והגאה, למען יזכרם תמיד.

רק בשעה מאֻחרת אחזה התרדמה את שמורות עיניו. העין הלא אוצרת בקרבּה תמונה אחת מן היום ואותה התמונה מופיעה בחלום חזיון־לילה. ובכן ראה גרוי בחלומו בלילה ההוא את שבכת־הברזל אשר לפרדס. השבכה נשענה אל החומה ולא היתה סגורה היטב. בחלומו ראה והנה הוא עומד לפני השבכה ומחכה. כן, אל מה זה חכה? והנה יצאה לקראתו מן הפרדס עלמה גבוהה וגאה. זו היתה העלמה אשר לה העינים הבהירות. “האם הכרתני היום?” – קראה. אבל מדי קרבה אל גרוי שֻׁנתה תבניתה, והנה היתה זאת שושנה אשר באה; היא נשאה את הכוֹכב הקטן והירֹק על ידה וקרצה לו בעיניה, כי ילך אחריה. הוא התמהמה מעט – ואחר הלך אחריה.

פרק חמשה־עשׂר.    🔗

והנה כבר ידעו את גרוי כל אנשי העירה. גם לא יפּלא הדבר, כי יום יום היו רואים אותו ברחוב; את מגרש־השוק אי־אפשר היה לעבור מבלי להפּגש עמו, כשהוא מגיח ויוצא פתאם מתוך איזו סימטה. הוא נאלץ בכל רגע לקדם בברכה את העוברים ושבים, מפני שהכל ידעו אותו. הוא היה מקדים בברכה וגם לילדים ותלמידים היה אומר שלום ראשונה. אפשר היה לראותו בכל מקום, גם מאחרי החלונות האפלים, חסרי הַוִּילאות, וגם על המעלות הרחבות אשר לבתי העשירים.

עבודה רבה היתה לפניו. בבֹקר לא היה עוזב את ביתו אלא לאחר שעברו עליו שעות אחדות בעבודה. הוא היה משכים לקום בעלות השחר; בהיותו משתּוֹקק לדעת את כל הנוגע לאדם, חפץ לדעת ולהכיר את כל מה שחשב ומצא האדם במחשבתו; ובשעות הבֹקר היה עוסק בזאת. הוא התקין לו לפי־שעה תכנית של עבודה, אשר אמר למלא אותה במשך עשר או שתים־עשרה שנה, לכשיעבוד עבודה נמרצה, ואז יראה את אשר עליו לעבוֹד עוד.

היה עליו להטיף לקח בבית־הספר, לבַקר בבתי אנשים. אף שעה אחת משעוֹת היום לא עברה עליו בבטלה. הוּא היה פעמים אחדות בבית האשה סַמיט הזקנה, בבית־היתומים, אצל הרופא שהיה מרפא את שושנה, וגם היה סר אל ביתה של “כַּלת התָּמיד”, המוֹדיסטה שפֶּרלינג, כדי לפטפט אתּה שעה קלה. בבית שושנה בִקר בכל פעם ששעתוֹ היתה פנויה.

למרות היותו עסוק כל־כך יום יום, היתה לו שעה פנויה תמיד. הוא לא היה אץ ונחפז לעולם, כי אם מתון תמיד. נדמה, כי יומו הוא ארֹך יותר מיומם של בני־אדם אחרים.

עובדה ידועה היא, שבכל עיר יש איזה בר־נש, שאתה נתקל בו כמעט תמיד על דרכך. באותה העירה גרם מזלו של גרוי, כפי הנראה, לפגוֹע תדיר באַיזנהוט, הוא היה פוגש אותו בכל פעם מדי צאתו מביתו, וגם ביער פגע בו. איזנהוט היה עובר מַהר על פניו, היה מברכהו לשלום, ממצמץ בעיניו ומביט בגרוי מבט חודר ובוחן, בחשד וגם בפחדנות קצת; לפעמים היה מניד ראשו, משתעל שעול קטוע ואָץ לדרכו בשלחו לעבר גרוי מבט בהוּל, שלא היתה בו חבּה כל־עִקר. לפעמים היה עומד פתאֹם תחתיו, היה סוקר בגרוי מתוך בת־צחוק של לגלוג ומניע שפתיו כאיש המדבר אל לבו. פעם, בשעת פגישה כזאת, פנה אליו גרוי ראשונה בדברים וישאלהוּ, אם לא יאוֹת לעשות מאומה, למען הַמצא פסנטר לשושנה. אבל איזנהוט מצמץ בעיניו, חִיֵּךְ, התעַוה, ויחל לדבּר על העתים הקשות בטון של התרפּסות ותחנונים רבים כל־כך, עד כי גרוי שטה מעליו מחמת גֹעל. הוא הציץ שנית באיזנהוט וראה בעיניו משטמה גלויה.

גרוי לא תמה על זאת: הכל הולך כשורה – חשב בלבו וחִיֵּךְ לעצמו מתוך חדוה – האדם הזה שלי הוא! כן, דברים נפלאים תרחשים על־פני אדמות.

פעם אחת ראה את איזנהוט ברחוב וסיעת נערים משֻׁלחים ופרועים מאחריו. איזנהוט התנודד, הלום־יין, בצהרי־יום. הוא הלך אל ביתו.

אין דבר, רק סבלנות! כל הדברים ישֻׁנו תכלית שנוי! רק זמן־מה יִדָּרש לו.

המשא הראשון, אשר נשא גרוֹי בבית־הכניסה, יצא פגום. לבבו היה רַגש כל־כך והתכנית אשר קבע לנאומו היתה נשגבה כל־כך. אבל פתאם נפלה עליו אימה: האם ימצא את המלים הנכונות להביע בהן את רגשותיו, אשר ירגיש יומם ולילה? – הוא לא מצא קורת־רוח בעצמו. ואולם הנאומים אשר נשא אחרי הראשון היו מֻצלחים יותר.

פעם נמצא לו יום עם שעות פנויות אחדות. גרוי השתומם ולא ידע, איך היתה כזאת. הוא ישב אל העוּגב וינגן.

שעות אחדות נגן ואחר חש את עצמו, כאלו זה־עתה נולד מחדש. המוסיקה ונפש־האדם, הלא אין כל הבדל בין שתיהן, אחיות הנה. וכאשר יקשיב האדם למוסיקה ופגעו שתי האחיוֹת אחת ברעותה וחבקו זו את זו ושפכו האחת בחיק השנית את געגועיהן ואת מצוקותיהן, את אשרן ואת תקוותיהן. הן מלטפות ומנשקות זו את זו והאדם יעלוז ולא ידע על־מה.

כאשר חדל גרוי לנגן, עברו אותו רגשי גיל ואֹשר. ידיו רגזוּ. כל הנעימות והיבבות של העוּגב פרכסו בתוך נפשו. עיניו הבריקו כל־כך, עד שהרגיש באוֹרן. השמש הבהיקה במרומי השמים,

והנה חפץ ללכת אל שושנה.

זה ימים רבים שִׁעשע את נפשו במחשבה לתת לשושנה כלב קטן לתשורה. והכלב הזה יהיה קטן מאד, לבן כשלג ומבהיק כסֻכּר. אמנם, איזה כתמים צריכים להיות על עורו, טלפיו יכולים להיות שחורים, או חצי קדקדו שחור, דבר זה לא יזיק, אבל מוטב שיהיה לבן כלו וצח כשלג. ואולם כלב כזה לא נתַּן להמצא, למרות אשר חפש ודרש גרוי אחריו, וגם כלב אחר לא נמצא. אך לשוא עלץ עתה כל־כך.

ואולם מה־מאירה השמש היום! הוא נטה מן הדרך בכַונה, למען לכת תחת קרני השמש ולרחוֹץ בהן את פניו. בידים רכות וחמימות לטפה החמה את לחייו, וכאשר סגר את שמורות עיניו נדמה לו, כאלו אצבע ענֻגה וחמה נחה על שמורותיו. ואחר ראה בעיניו העצומות עגולי־אש.

הוא צחק צחוק־ידידות קל לנֹכח אֵם צעירה אשר באה לקראתו והובילה בידה ילד קטן מכֻרבל גלימת־פלוסין, שנדמה לדֹב־קרח קטן מסֻרבל־בשר. האשה הסמיקה, כי לא הבינה את מבט גרוי כראוי.

הרקיע היה כָחֹל ומבהיק. כל איש כבר ראה את השלהבת הכחֻלה אשר לגפרית הדולקת. ככה שקופים וכחֻלים היו המרומים. גרוי הביט בהם. הוא העמיק להביט אל תוכם ונדמה לו, כי מעמקי־התכלת האלה קוסמים לו קסם ומצודדים את נפשו לקחתה.

וגרוי חשב:

הלא אפס ותהו אנכי, יצור פעוט ונִקלה, ובכל־זאת נתּנה לי הסגֻלה להיות שמח, גם לזבוב יש הסגֻלה הזאת וגם לכל בריה – ועם זאת יש בקרבּי געגועים נפלאים כל־כך, ולפעמים תתקפני חרדה רבה כל־כך מפני הנשגב והנעלם. אני שואל אותך: האם ראית את האלהים? – לא. וכאשר תשאלני אתה, אז גם אני אענה: לא ולא, איככה־זה אוכל לראות פני אלהים? אבל אני מרגיש בו, ולפעמים קרובות אעמוד נדהם ונפעם מפחד גדֻלתו. ועם־כל־זאת, מה אוכל להגיד, אם ישאלני איש, ואני מאומה לא ידעתי. האם ברעש הוא האלהים, בסופה ובסערה העוברת על־פני העולם, או בהמיה הדקה אשר תקלט אזננו תמיד, או אך מבט־עין הוא, אשר ינוח עלינו, על כל גיד מבּשׂרנו, על הקדקד על העָקֵב. יומם ולילה, בנשף ובצהרי־יום? או אולי הוא בת־צחוק כאותה בת־הצחוק הוא, אשר מדי נראה אותה ונדמה לנו, כי היא שוֹרה על כל הדברים והחפצִים אשר מסביב, על הדשא, על עור־הבָּקר המבהיק ועל המים. האם ידוע אדע את זאת? יש בני־אדם רבים האומרים, כי אין אלהים. אפשר, כי נאמנו דבריהם, אפס, על העולם הן נסוך זיו־אלהים. הנה שוטח אני את ידי למרום והיא הפכה זהב, מן השמש היתה לה זאת. והנה שוטח אני את ידי למרום והיא הפכה כסף – מן הירח היתה לה זאת. הרחק הרחק יכרע בן־אדם על הדשא ושפך את שיחו לפני אלהים, וקדקדי בני־אדם לאין מספר יִשַּׁחוּ אל העפר וישאו תהלה ושבח לאלהים בשבעים לשון. ולמרות כל־זאת?… ואולם אם־כן אך האדם יָצר לו את האלהים, וגעגועי האדם המה האלהים. אפס, הן לא יתּכן, שאין אלהים בעולם, לא, כי לגעגועי בני־האדם הלא יש חֹסן־אלהוּת, והדר־העולם גם הוא הדר־אלוה הנהו. מה תחוש בהציצך על כף־ידך? וכאשר תזמרנה הצפרים ביער – מה יהיה את רוחך? ומה הוא משא־הנפש התמידי, ומה פשר הכֹּסף אשר נכסף לבך תמיד? ואותה החרדה אשר תחרד? והלא רק גרגרי־חול אנחנו, אשר הרוח ישאם. ומאין זה באו לגרגרים האלה מאוַיים, תשוקות והתלהבות?

לא, איש לא ראה אותו. את האלהים. אמנם כן־הוא. רבים הרגישו בו. אותם פרצופי הקדושים המזהירים באֹפל בתי־המקדש! רבים קמו על רגליהם וידברו. אפשר, שדבריהם אינם נכונים, הם לא יכלוּ להביע כמו את רגשותיהם, אבל את הליכותיהם ותנועותיהם אל־נא תשכחו!

גרוי עצר בלכתו ויתבונן בכלב אחד, אשר רבץ ליד אחת הדלתות וימצמץ בעיניו לנֹכח השמש.

בפרבר נִכנס אל חנות קטנה לממכר פרחים ויבחר לו פרח צבעוני קטן ממראה אדֹם. כאשר חפץ לשלם במחירו, נוכח, שאין לו כסף. אבל אנשי החנות ידעו אותו, והם פצרו בו, כי ישיב להם את הכסף בפעם אחרת. הם היו רואים עצמם נעלבים, אלמלא נאוֹת לקחת עתה את הפרח. ובעוד הוא נמלך בדעתו, נכנס מי־שהוא אל החנות. ריח דק של סממני־בֹשֶׂם והגיע אליו, כי למרות הפרחים אשר בחנות הלך ונדף הריח הזה יותר מריחותיהם המה: פרחי החנות היו ברֻבּם עשוים מִשַּׁעוה ומניָר, והפרחים החיים המעטים שהיו פה לא הפיצו את בּשמם.

– האדון גרוי? – קרא קול יפה.

הקול הזה חדר תכף אל לבו.

אדילה לבית הֶנֶנְבַּך הרימה את צעיפה הכתֹם, נראו פניה המחֻטבים והחִורים ועיניה הבהירות־אפורות. היא חִיְכה והביטה בגרוי מתוך סבר־פנים; על זרועה היו תלוים סנדלי־הקרח; היא היתה לבושה כמו אז, בשעה שראה אותה גרוי בשדה, ומן הַזַּ’קיטה השעירה והרחבה נדף אותו הריח המעֻדן.

– אני יכולה לשער בנפשי, בשביל מי נועד הפרח הזה! – אמרה ותבט בפני גרוי מתוך חיוּך קל. היא התבוננה לַצִבעוני ושפתיה נפשקו כמעט.

גרוי נבוך קצת, כאלו נגלה עֲוֹנו. הוא צחק צחוק קל והֵסב את אחד הכפתורים אשר לאדרתו. הוא אמר כמו בבקשת סליחה:

– יש לי קורת־רוח להראות את שושנה, כי אני מתעַנין בה. היא נהנית מזה.

וַיוסף:

– את הולכת להחליק על הקרח, העלמה לבית הננבך?

אדילה הזדקפה קצת ותאמר:

– כן. צריך להשתמש בימים המעטים שעוד נשארו, עוד מעט וימס הקרח. יש לי לדבּר אתך דברים אחדים, אדוני גרוי, אם לא תחשׁב־לי לחטאה, כי אשתמש בהזדמנות זאת.

– בבקשה! – הוא שמח על המקרה. שניהם יצאו יחד את החנות. אדילה שאלה אותו על פרטים אחדים פורמַליים, שהיתה להם שַׁיכות לחתֻנתה. על זה חפצה לדבר עם הכהן. אחר פטפטו על ענינים שונים.

– מה־צוהלים פניך היום, אדוני גרוי! – אמרה אדילה – דומה הדבר, כאלו קבּלת בשוֹרה מרנינה לב.

– ואמנם כן־הוא! – אמר גרוי – ממרחקים הגיעתני בשורה היום.

– שושנה המסכנה – אמרה אדילה במרוצת השיחה – עד־כמה צר לי עליה. רק יגון ותלאה שָׂבעה נפשה, אף קורטוב של אֹשר לא נפל בגורלה, אף לא עלומים צוהלים ומעט שמחות. והלא היא חכמת־לב וענָוה ונפשה נאצלה כל־כך! מה־צר, כי חולה היא, כי לא תֹאר ולא הדר לה, עד כי מדי אזכרנה אתעצב אל לבי. – האם נרד אל הנהר ונלך על שפתו, אדוני גרוי? הדרך לא תארך יותר בגלל־זה.

הם הלכו לאֹרך הנהר, אל נֹכח פני האניות המכֻסות שלג, שעליהן טפסו ילדים בקול צוחה. זאטוטים וצפיעות פרועות־שער החליקו על־פני הקרח וצעקו צעקות גדולות, ככל אשר יכלו.

גרוי הניע ראשו ויאמר:

– איני מוצא, ששושנה מכֹערת היא. אמנם כשראיתי אותה בפעם הראשונה, נדמה לי, כי הטבע התיחס אליה כאֵם חורגת, ואולם עתה היא יפת־מראה בעיני.

– האמנם?

– כן, אני מגלה בה אותות יֹפי יותר ויותר. הלא עיניה יפות להפליא! האִם התבוננת, כי עיני שושנה צדות את המלים מעל שפתיך, את פִּשרן האחרון הן מוצאות בעיניך, את זה, שהמלה קצרת־אונים היא מלתתּוֹ. ועיניה אלה משיבות על דבריך בטרם פתחה עוד את שפתיה לדבּר.

הוא הבִיט באדילה מתוך בת־צחוק של הזיה.

– אמנם, כן־הוא.

– וידיה! האִם התבוננת אל ידיה? מה חיות הנה, הן משתתפות בכל מה שתרגיש שושנה. ומה־יפות הן ידיה! כן, באלהים נשבעתי, יפות הן למאד! כהוזה אני בעיניך, האין זאת? אבל אמנם כן־הוּא, למן היום שראיתי את שושנה בפעם הראשונה אהגה בה – אני מודה על זאת. הן לא תגידי לה את הדברים האלה – הוסיף בבת־צחוק.

אדילה אמרה:

– מי יודע?

– לא חפצתי בזאת – אמר גרוי – הן לא תחשבי, כי לשם־זה דבּרתי באזניך בהתגלות־לב.

אדילה הניעה בראשה ותצחק.

– הלא תזכור, כי עם אשה אתה מדבּר – אמרה כמתלוצצת – לשושנה היה נעים מאד לשמוע את כל מה שאמרת זה־עתה על־אוֹדותיה. מתגאה היא בדברים, שאומרים לשִׁבחה. אתה אמרת לה, שהיא משוררת וידה תמצא לחבּר ספרים. האמנם תאמין בזאת?

– אלמלא האמנתי, לא הייתי אומר זאת. – גרוי הרכין את ראשו. – כן, אני מאמין. האִם כבר ספרה שושנה באזניך את הספור אשר בדתה מלבה על־דבר הגבירה העשויה פוֹרצילַנה אשר בארון אמה, הארון עם דלת־הזגוגיוֹת? אותו המעשה בגבירה “פלמונית”, מעשה מוזר ויפה. הספור מתחיל כך: “כאשר צפיתי לילדי הראשון” – מספּרת הגבירה העשויה פורצילנה – חה־חה־חה!

אדילה ידעה את הספור הזה. היא אמרה:

– כן, והגבירה פלמונית מספרת עוד: “כאשר יִשֹּׁב רוח בחוץ אני נמנעת מִצאת מפּתח ביתי”… כן, ואולם לי אין כל כשרונות – הוסיפה ותנע מתוך צחוק קל את ראשה היפה והגאה.

– לכל איש יש כשרון מיֻחד שלו.

האמנם? והנה היתה תאֵבה לדעת, באיזה כשרונות, לפי דעתו, חֻננה היא.

– ראשית – השיב גרוי ויבט בה – יש לך כשרון למוסיקה, אני מכיר את זאת באֹפן המיֻחד אשר בו תאזיני לכל המֻלה ולכל צליל מן הרחוב; ושנית, והנך מחוללת מצֻינה, לפי מהלכך אֶחזה זאת, ועוד יותר – על־פי תנועות גוך, כשאתּ נאלצת להחזיק מעמד על־גבי המורדות והמעלות שבדרך. וגם יש לך הכשרון לחלום על דברים מוזרים שאינם בגדר האפשרות, ואולי גם על דברים איֻמים ונוראים.

אדילה הציצה בו.

– בבקשה, בבקשה, דבּר־נא! – קראה ותצחק צחוק קל.

– ואולם כשרונך הכי־גדול – הוסיף גרוי – הוא, כפי שנדמה לי, הכשרון לזרוק מבט למרחוק על־פני מעשים שאינם ברורים עוד כל־צרכם – לפעמים יִסָּתר חיש מבטך מתחת לעפעפיך, ואַחַר הוא תועה למרחקים – וגם תוכלי להחליט מהר ולעשות את הדבר שהחלטת, מבלי מֹרך־לב ופקפוקים – אף כי יהיה המעשה דבר־שגעון לפעמים.

את הדברים והאחרונים הוסיף בקול מנֻמך.

– זה כבר גמרתי בנפשי לבקש סליחה ממך בעד אחי – אמרה אדילה בהסיחה את השיחה לענין אחר – בגלל המאורע ההוא בבית־המלון של “הפיל הלבן”.

גרוי חִיֵּך והניע ראשו. הלא אין כדאי לדבּר על זאת.

אדילה הביטה בו כמשתאה.

– אין כדאי לדבּר? – שאלה – האם לא היתה מריבה ביניכם?

– לא ולא! – גרוי חיך.

– מה־מוזר הדבר! – אמרה אדילה – הוא ספּר לי, כי אתה שחקת אתו בשחוק הבּיליַרד. הוא זכה במשחק ובגלל־זה פרצה מריבה ביניכם – וכמעט הגיע הדבר לידי מהלֻמות – הוסיפה כמפקפקת.

גרוי הביט בה.

– לא נכונים הדברים האלה! – אמר בקול סריוזי וחרישי, כי איזו מחשבה העסיקה את מוחו.

אדילה פתחה את שפתיה מתוך תמהון.

– כך? – אמרה בקול ממֻשך – אני השתוממתי על המקרה. הוא ספר לי מעשה שלם. וגם המעשה בבקבוק אינו נכון אפוא?

היא אָדמה קצת.

– עד־היום הייתי מאמינה לכל דברי אחי – אמרה בטון של תמהון וצער. עת ארֻכּה החרישה והעמיקה מחשבות, אחר פנתה שוב אל גרוי, שהיה שקוע במחשבות אף־הוא, ותאמר:

– נחדל־נא מזאת!

היא נסתה לשית לקולה צליל של שויון־רוח:

– סִפּרו לי, כי מקֹדם היית כהן בבית־האסורים, אדוני גרוי. זאת היתה אל־נכון כהֻנתך הראשונה?

אבל גרוי לא הקשיב לשאלה. הוא השפיל מבטו לארץ ופניו הביעו מחשבה עמֻקה. רק אחרי אשר חזרה אדילה על שאלתה ננער פתאם.

– אני מבקש סליחה – אמר במבוכה קלה – יש שאני צולל במחשבות פתאם. עתה העסיקה את מוחי מחשבה אחת, שהיתה מעַנינת אותי למן העת שבאתי הלום. יש ענינים, שאינם נוגעים כלל אלי, ומחשבותי דוקא כרוכות אחריהם. כהן בבית־האסוּרים, אמרת? כן־הוא, אבל לא כהֻנתי הראשונה היתה זאת. קֹדם לה הייתי מורה בבית־מחסה לילדים עִורים.

– אָה! – קראה אדילה ותרם את גבות עיניה השחורות והדקות, כאִלו תקף אותה כאֵב. היא השיבה ברכה לאחד העוֹברים על־פניהם ותאמר:

– בסביבה של עִורים? מה־נוֹרא הדבר! ועוד בין ילדים עורים! אל־נכון נורא הדבר!

– אך הלא נורא יותר הדבר להיות עִור – אמר גרוֹי ויבט בפני אדילה.

– כן, נורא הדבר! – אדילה נתנה בו את עיניה הבהירות.

– שערי־נא בנפשך, מה פרושו של הדבר: להיות עִור! אני נסיתי פעם אחת לתאר לי את זאת. יש עם לבי לספר לך את הדבר, מפני שיש לך שאר־רוח, גברתי. נסיתי לסמא את עיני –

– מה עשית, אדוני? – אדילה הביטה בו בחרדה.

וגרוי הוסיף:

– ביני־נא, גברתי. קשרתי מטפחת על עיני – בבית־המחסה ההוא היה הדבר – במשך ארבעה ימים רצופים – עשיתי זאת מחמת התעַנינות – מדה ידועה של התענינות, כדי להבין יותר את נפש הילדים העִורים או אולי להִדמות אליהם – בקצרה, כך עשיתי – אבל מוטב שלא אדבר על זאת.

אֹדם כסה פתאֹם את פניו, ואז הוסיף לדבּר בטוֹן אחר:

– שימי־נא לב, גברתי, עד־כמה נשמח למראה האור הזעיר המסתּנן בעד תריסי החלונות, למראה האור בין עפאי העצים; אנו, בני־האדם, נזונים מן האור כמו הצמחים, נשמתנו נזונה ממנו. כל זריחה של החַמה, כל נצנוץ של כוכב, הלא הם בתוכנו. הן לא היינו מה שהננו בלעדי הרשמים האלה. והאמיני־נא לי, העלמה לבית הננבך, כי האדם, שיש לו בחייו עשרת אלפים ימי־חַמה ועשרת אלפים לילות־כוכבים, הוא שונה לגמרי מהאדם, שהיו לו רק חמשת אלפים מאלה.

איש אחד עבר, מתוך הליכה מרֻשלת, לצדם, כשהוא נעול מגפים גבוהים וקנה־רובה בין כתפיו. איזנהוט היה האיש. הוא הרכין את ראשו בברָכה, הציץ בשניהם מתוך מצמוץ, ויעבור מהם והלאה בראש מוּרם. הוא הוציא מתוך קופסתו סיגרה והצית בה אש.

– מזג־האויר יפה היום! – קרא אליהם ויקרוץ בעיניו.

– כן, מזג־האויר יפה! – אמר גרוי.

אפס, איזנהוט לא שעה אליו, הוא הביט בפני אדילה וחזר על דבריו:

– מזג־האויר יפה!

ואדילה לא שתה לב לדברי איזנהוט ותאמר אל גרוי:

– ואחרי־כן מִנו אותך, אדוני גרוי, לכהן בבית־האסורים?

איזנהוט הניד את זקנו למעלה וילך לדרכו; מאחריו רחף על־פני הדרך עשן־הקטֹרת הכחֹל של הסיגרה.

גרוי אמר:

– אני בעצמי בקשתי לתת לי את הכהֻנה ההיא. אגב, דבר מיֻחד עוררני לכך. מראה ראיתי בחזון – או –

– מראה?

– כן, כעין חזון. אין כדאי הדבר לספר.

הוא חִיֵּךְ והביט באדילה, אשר אֹדם רענן הציף מעט מעט את לחייה.

– עליך להבין את דברי לאשורם, גברתי – אמר – מה־זה חזון? הרי הוא מעין חלום בהקיץ, במצב של נים ולא־נים. פעם, למשל, נדמה לי, כי גרגר־חול הנני, ואז ראיתי את חיי כל הרמש בין העשבים, את צמיחת הגבעולים, את גבּוב התאים הקטנים, המתלכדים אחד לרעהו, דברים נפלאים ומרעישים. והנה פעם אחת סגרתי את עיני. עיף הייתי, אבל לא נרדמתי, ופתאם הופיע לנגדי אדם אחד, אשר פניו כהים כמראה העפר ובגדיו בגדי אסיר. הוא התהלך אנה ואנה, ארבעה צעדים קדימה וארבעה לאחור, עד כי פעם ראיתי את פניו ממראה העפר, ופעם – את גבו. ופתאם – לא אחד היה זה, כי אם רבים הגיחו פתאם, אפשר כמאה איש. וכמו שאת, גברתי, תראי בחלומך את הנעשה בתוך הבתים ובעד הכתלים יחדור מבטך, כן חדר מבטי אל תוך חדרי הכלא כלם. הם התהלכו הנה והלום, ארבעה צעדים לפניהם וארבעה לאחוריהם, ופני כלם היו ממראה העפר ובגדיהם בגדי אסירים. הם התהלכו הלוֹך ושוֹב, כחיה בתוך הסוּגר. ופתאם עמדו כלם תחתיהם, מאַת האנשים כלם, ויכּו באגרופיהם על־גבי הכתלים. רק רגע אחד. אחר התחילו שוב ללכת.

– מה־נורא!

– כן, אמנם נורא הדבר! – אמר גרוי בטון חרישי וַידם רגע. אחר הוסיף:

– אבל כעבור רגע עצרו שוב בלכתם, מאַת האנשים האלה, באותו הרגע עצמו, שבּוֹ היה עליהם להסב את גבּם אלי, – עמדו פתאם – ויתּנו בי את עיניהם. כלם בבת־אחת! כל מאות העינים ההן, העינים הקופאות והכָּבוֹת, ננעצו בי. אך חלום הוא זה, אמרתי אל נפשי, אך חלום הוא. ונפשי דבקה בכל עֻזה אל הרעיון, כי אך חלום הוא המחזה הזה, בה בשעה שמבט העינים האיֻמות האלה נִחת בי. ואולם המבט הזה ארך רק כמלֹא מחשבה קלה, ואחרי־כן נראתה בת־צחוק על הפנים הכהים־עפורים. הם עקמו קצת את שפתיהם וחיכוּ כלם חיוּך אחד: חיוּך של לגלוג, זלזול ובוז. – אז הפנו את שכמם ויוסיפו ללכת כבראשונה.

גרוי החריש. שעה קלה הלכו זה בצד זה ועיניהם מוּרדות ארצה. כאשר עברו את מגדל־הצופים, ששם נשמע הד פעמיהם, אמרה אדילה:

– ובגלל־זה הלכת, אדוני, לכַהן בבית־האסורים?

– כן, בגלל־זה. לא ידעתי שָׁלֵו בנפשי מני־אז.

אדילה שאפה אל־קרבּה את אויר החֹרף הצח, וצעיפה החל פתאם להתנפנף ברוח; כי הגבעה לא היתה עליהם למחסה עוד במקום הזה. המישור השתרע לפניהם והרוח פשט אליו באין מפריע. עורבים אחדים עפו זה אחרי זה ממעל לשדה־השלג, הכו בכבדות בכנפיהם וצרחו. כעבור זמן־מה נראה גם הגג אשר לבית־שושנה הקטן.

– לפני החזון ההוא לא חשבתי על־אודות האסירים – אמר גרוי – אך מני־אז והלאה נאלצתי לעשות זאת. ביחוד העסיקה את מוחי אותה בת־הצחוק על השפתים העקומות. כבר אמרתי לך, כי הם חיכו חיוך לגלוג ובוז. ואולם בדברי אלה לא ירדתי עוד לסוף כַּונתוֹ. לחיוך זה היתה המשמעות: גם אתה הנך כאחד הנבוּבים ההמה, אשר לא יחשבו מאומה.

– הנבוּבים?

– כן – אמר גרוי – ואותה בת־הצחוק הנעלמה לא זזה ממחשבתי; ובאחרונה הרגשתי, כי עלי להבין את פִּשרה, ואף אם יִכבּד מאד הדבר עלי. הלא היתה לי אז השקפה כוזבת על פושעים ואסירים.

– הלא תגיד לי, אדוני, מה טיבן של הבריות האלה? – שאלה אדילה בהתענינות אמתּית.

גרוי הציץ בה.

– מה טיבן של הבריות האלה? – חזר על שאלתה מתוך צחוק קל – הם הנם ככל בני־האדם, כתושבי העירה הזאת פה. כמוני אני, אך הם עשו דבר־מה, דבר־מה שהיה כנגד סעיף אחד של החֹק, וגם זהירים לא היו די־הצֹרך ונתפסו.

פתאם חָורו פני אדילה. היא חיכה ותבט למרחוק, אל המקום אשר שמה עפו העורבים, אחר אמרה:

– כן – ונתפסו – נכון הדבר!

צחוק מוּזר התפרץ מפיה.

גרוי העיף בה מבט תוהה, ואחר הוסיף לדבּר בשויון־רוח, בשויון־רוח עד להפליא:

– רואה אני, כי אַתּ, העלמה לבית הננבך, מתענינת בחיי האמללים האלה. אני מודה, כי גם לי היתה ההשקפה כוזבת עליהם. רֻבּם של אלה הם אנשים, אשר תכוּנה כללית אחת מתכונות בני־האדם: פחזות, גאוה, עצלות, גרגרָנוּת, תאוַת־בשרים, אהבת־בצע, מֹרך־לב, פתיוּת, קלוּת־דעת, חשק־הלב – (גרוי הלך ומָנה מספר כביר של תכונות אנושיות שונות – תכוּנה אחת מאלה מפֻתּחה בהם, לאסונם, הרבה יותר מכּח רצונם, יותר מיראת החֻקים. איני מסכים לדברי האוֹמרים, כי כל הפושעים והאסירים חולים מחלת־רוח במדה ידועה או נפשם פגומה, להפך, אַתּ תמצאי בקרב ההפושעים רבים, שהם שלמים ברוחם, שלמים הרבה יותר מהאנשים שאינם כלואים, אנשים מצֻינים תוכלי לפגֹש בבית־האסורים. איזו עָצמה, איזה אֹמץ־לב! איזו עדנת־הרוח ואיזה גאון! רבים, כמובן, חולים המה, יש להם בירֻשה טפת־דם עכורה וחולה בתוך גופם, אשר הרופא לא יוכל לראותה עולמית. ולאחרונה יבוֹאו הפושעים האיֻמים, אשר כבני־שחץ גחו מרחם אמם, אותם העושים יום אחד מעשה פשע כבד, עד אשר כל קוראי העתונים במלֹא העולם יקראו קול גדול: צריך להכותו נפש, לשרפו חיים, לענותו בענוּיים הנוראים ביותר!

– האם גם פושעים כאלה ראית, אדוני גרוי? מה הן הבריות הללו?

– ראיתי ארבעה פושעים כאלה, כן. לא אדע, מה טיבם. אין איש אשר יוכל לדעת את טבעם האמתי. הם חידה סתומה, שרידים מדור קדום של חיות טורפות, נפשות לוטות אפלה, צלמי־עִועים חמוּצים מדם. בקרבּם ישכון רוח איֹם כשד משחית. לא אדע אותם עוד נכונה, לא מצאתי את חקרם.

אדילה הניעה ראשה ותאמר:

– וכדברים האלה תדבר למרות השקפתך על הפושע, השקפה המהפכת בזכותו –

גרוי הפסיק אותה בדברים:

– אלה הן המסקנות, שהעליתי בהסתכלותי בחיים, אפס, ההרגשה אשר לי מדבּרת אחרת.

– ולפי השקפתו הוא, לא טוב הדבר לענֹש את הפושעים?

גרוי עצר בלכתו, הוא הציץ בפני אדילה ויאמר:

– כמובן! עֹנש הפושעים – זהו דבר שמוחי אינו יכול לתפוס אותו. אחרי מאה שנה ישתוממו על הַמִּשגֵה הזה, כמו שמשתוממים אנו היום על השפטים, שהיו עושים במכַשפות בימי־הבינים.

– אבל –?

גרוי חִיֵּך.

– שְׁלוֹם הצבור? – אמר – כן, אני מבין. אני לא ארעיש עולם, לא אזכיר את הפשעים, שהצבור עושה בנפש שוקטה, או את הפשעים הנכללים בחֻקים עצמם. הצבור רוצה לעבוד בהשקט ובבטחה את עבודת הקולטורה, האין זאת? ואת המפריעים בעד העבודה הוא מרחיק מדרכו. אבל הדברים האלה לא יֵאמנוּ. לצבּוּר אין דבר אל הקולטורה, או רק דבר קטן עד־מאד – כי הצבור בעצם הדבר איננו בלתי אם שלשלת של בנקירים קטנים וגדולים – אפשר, כי יש לו ענין במקצת גם בציביליזציה, למען תעֹז ידו בעקֵב הציביליזציה הזאת להוציא אל השוק למכירה מיני בורית, מוֹטוֹרי־גַז וכלי־תותח – אולי רק הבצע לנגד עיניו, אבל גם זה עָול – ובכן נאמר, כי הצבור חפץ לחיות חיים נוחים ושלֵוים. למטרה זאת הוא יוצר לו חֻקים, כדי שיוכל לחיות בנחת ובשלוה – אין הסבּה נעלה ונאצלה כל־כך! טוב אפוֹא, הוא רשאי להוציא מתוכו את כל המפריעים בעדו לחיות במנוחה – אבל איך־זה יש לו הצדקה לענֹש אותם? אולי יש לו הצדקה לחנך ולהשכיל בינה את היסודות ההם, שאינם מכבדים את חֻקיו – אך לא יותר.

– אבל איני מבינה עוד –

גרוי הניד את ראשו:

– אַתּ חושבת: ואם מי שהוא יגנוב, למשל, ממני מאה מַרק? – ובכן, מה עלי לעשות? האם אענשהו? לא, הייתי מתבַּיש בפני־עצמי לשית ערך גדול כזה לסכום־כסף מצעָר, הייתי מוצא, כי אין זה מן הנמוּס להרעיש עולם בגללו – ואולם הצבור חושב, כי יש לו הצדקה לגזול חלק מנשמתו של איש, אם זה גנב איזה מעיל נושן. לא אבינה את זאת. אגב, פרטים אלה הם למוֹתר. האם לא תֵאלצי, גברתי, לעצום עין אחת מֵראות במעשי הצבור, או גם את שתי העינים לפעמים, מה? האם לא תתבוששי לפעמים למראה המעללים האלה, או האם לא יתקפך הרעיון לברוח הרחק הרחק, אל הפראים על אי רחוק, אשר אניה מאירופה לא תגיע לעולם אל חופיו, מאירופה, ארץ התּוֹרות היפות והמעשים המנֻוָּלים. והנה תאמרי אלי: נחוץ להגן על הכבוד, על הרכוש, על החיים. טוב – אף כי אדַמה, שבזמננו אנו נותנים ערך רב יותר מדי לענינים אלה. והנה שָׂמים את הפושע בכלא למשך שנים רבּות – מבלי שים אל לב, כי מעשה זה הוא אָיֹם יותר מכל מעשה־פשע. הפושע התנקש ברכוש אדם אחר, בחייו, אבל לא בנשמתו, ואולם הצבור פוגע בנשמת הפושע. הוא מעַנה את הנשמות, הוא מעלה עליהן טחב וזוהמה. ומלבד זאת הלא יעשה הצבור את מעשהו מתוֹך ישוב־הדעת, בכַונה ובשכל ברור – אבל הפושע –?

אך הנה תגידי: ואם הפושע הוא שד ולא אדם? כן. ובגלל־זה האם יש על הצבור להיות שד אף־הוא? כי מה הוא העֹנש, אם לא תאות־נקם שפלה? אפשר, כי היו ימים כאלה, לפני שנים רבות, שבהם היה העֹנש דבר בעתּו. אבל בימינו אלה? אפשר, כי בלעדי הענשים לא היו החיים נוחים ובטוחים כל־כך, אבל האם לא יכשר יותר שיהיו החיים בסכּנה גדולה קמעה ותחת־זה יהיה בהם הצדק מרֻבּה קמעה? אגב, הנה כבר העמיקו רבים לחשֹׁב בענין זה וגם מצאו אפנים שונים של ריפורמורת, כמו באמריקה, למשל. אין להכחיש, כי לאט לאט יטהר הרוח. על עֹנש המיתה איני חפץ לדבּר עוד.

אדילה העמיקה מחשבות ותנד ראשה.

– אבל איככה־זה יסדרו את הדבר? – שאלה – האם יושיבו את הפושעים כלם על אי רחוק?

– לא. כי אז יאספו אל האי הפושעים והחולים יחדו.

גרוי החל לבאר לה את הגיונותיו. עבודה ובתי־ספר, הנסיון להקים על רגליו את האדם שנפל.

– בתי־ספר, שימציאו לו חנוּך, שיפקחו את עיניו, שיתנו????⁴ השקפה נעלה יותר על החיים, על האדם והצבור. אויר צח, מזון מבריא, תנועה רבה, טיוּלים בשדה וביער. העבודה יכולה להיות קשה ומפרכת את הגוף, במִכרות, במחצבי־אבנים, אחת היא. אפס, אין לה לגזול את כל עתו של העובד. רק כמחצית היום על הפושע לעבוד.

לאדילה היתה עוד שאלה אחת לשאֹל. ומה, אם לא יועיל כל־זה, והפושע יחזיק במריו וישוב לדרכו הרעה.

– אז עוד פעם מכרות, מחצבי־אבנים, בתי־ספר. יעבוד אפוא כל ימי חייו במחצבי־האבנים, רק ילך־נא לשוּח שעות אחדות ביום.

– האם לא יאמין האדון גרוי, כי בעקב יחס רך כזה יגדל מספר הפושעים?

– לא, הוא לא יאמין בזאת לעולם! להפך, ההכּרה המוסרית והרוחנית של העם תלך ותגדל לרגלי השיטה הזאת.

– הוּם. כן, אבל הלא יש פושעים, שסוּרם רע, אנשים שאין בקרבם כל יסוד לתכונה מוסרית או רוחנית. הלא הם הנוראים –

– נוֵה־שדה במקום בודד, וחבל־אדמה לנטוע עליו גן.

– נוה־שדה! – אדילה פרצה בצחוק למרות חפצה. פני גרוי אדמו.

– תהיה זאת סֻכּה, לא נוה מהֻדר, כמובן – אמר – שם יֵשבוּ להם. אי־אפשר לחנך אותם, ואין לענשם – אבל הם יהיו רחוקים מן המחנה. אמנם, על הצבור לשאת מעט בהוצאות, אם חפץ הוא לחיות כרצונו.

הם עמדו על הגשר.

– היֵה שלום, אדוני – אמרה אדילה – השיחה נעמה לי, אני אומרת לך תוֹדה.

– תודתי אני נתונה לך – אמר גרוי – לא בעד הקשיבך לדברי, כי אם בעד התענינותך בשאלה זו, העלמה לבית הננבך.

הוא הביט בה מבט חם.

– האם זמן רב היית בין האסירים?

– רק שנה אחת, לצערי.

– לצערך, אדוני?

– כן, הייתי נשאר שם עוד, אבל הדבר לא עלה בידי.

– מדוע?

גרוי צחק צחוק קל.

– אני כתבתי איזו חוברת, שעוררה רעש ורֹגז, ובתור עֹנש העבירוני למקום אחר.

– אַה? – אדילה הושיטה לו את ידה.

גרוי לחץ את כף־ידה והחל לדבּר על ענין אחר:

– אני רואה אותך לפעמים בפרדס, העלמה לבית הננבך. פעם אחת היית לבושה שמלה אדֻמה כאש, אתּ קרבת אל החומה אשר מסביב לפרדס. תלבּשׁת יפּונית היתה זאת, כמדֻמני –

כן, זו היתה תלבּשׁת, שנועדה לחג־המסכות. היא אוהבת להתלבש לפעמים במלבושי־פנטסיה.

– פעם התהלכתּ בלבוש זהב – הוסיף גרוי – נדמה הדבר, כאלו קרן־שמש מטַילה בפרדס.

הוא הביט בפני אדילה שעה ארֻכּה ואחר הרכין את ראשו ויאמר בישׁר־לב ובבת־צחוק על שפתיו, שנדמו לשפתי נער:

– אני הוגה בך לפעמים, ואני חפץ, כי חייך יהיו מלאי נחת ויֹפי, כי יפה אַתּ, גברתי! רגש מיֻחד יתקפני מדי ראותי את פניך, העלמה לבית הננבך, כי פעם חלמתי חלום מוּזר באשה אחת שדמתה לך עד־מאד –

אדילה הסמיקה כמעט וחִיְּכה, למען הסתֵּר את מבוכתה ותמהונה.

– האִם לא התספר לי, אדוני, את החלום הזה?

לא ולא, זהו ספור בפני־עצמו.

– חיִי בטוב! – הוא צחק צחוק קל וַיָּכף ראשו, אחר לקח בידו השנית את העציץ הקטן, אשר בו פרח הצבעוני, ויחל לרדת אל עבר בית שושנה. היה עליו להאבק עם הרוח, אשר הסתער אליו בחזקה על־פני השדות.

שושנה שתה עליה את עֶדיה.

פרק שׁשׁה־עשׂר.    🔗

קרן־שמש פזזה בחדר שושנה, כאשר נכנס שמה גרוי. בארון אמא, אשר זגוגיות דלתו היו תמיד סוּמות למחצה, הוֹפיע אור־היום, והעין ראתה את כל הַפְּנָכות והכוסות שעמדו בו. על אדן החלון, על השלחן ועל תֵּבַת המלתחה הָעמדו פרחים, צבעונים, יַקִינטונים, ואילן קטן פורח, שדמה לעץ דֻּבדְּבָנִים זעיר בַּהֲנִצוֹ. הפרחים כלם נוצצו וחִיְּכו בגַעַת בם קרן־האור, והצבעונים האדֻמים יקדו בגחלי־אש כאשר יִפַּח בהן איש ברוח פיו.

באמצע גַּנָּהּ זה ישבה שושנה, קרן־השמש הפיצה נֹגה על פניה ועיניה הבריקו כנחֹשת כהה, היא שָׁתה עליה את עֶדְיָהּ.

אל שרווּלי שמלתה השחורה הצמידה סַלְסָלות, על כתפיה שָׂמה מטפחת־משי זהֻבָּה, אשר הטילה אור־חוזר חָמִים על פניה הצרים. מאחורי ראשה נח כר לבן קטן. אפשר, כי היא חשה את עצמה שלא בטוב הפעם, אבל אפשר היה גם לחשֹׁב, כי הכר הלבן נועד להַפְלות בלבנוניתו את שְׁחוֹר הַשְׂעָרוֹת. השעָרות השחורות האלה היו מסֹרקות בטִפּוּל רב, הן הבריקו מאיזו מִשְׁחָה שהושמה עליהן; הקוֻצות, שנתלו על־גבי האזנים, היו מקֻלעות בפתילי־קִשורִים, ואפשר היה לְשַׁעֵר, עד־כמה טרחו הידים הקטנות והיְגֵעות האלה במקלעת זו.

היא צחקה צחוק קל כאשר נכנס גרוי ועיניה נגהו לקראתו.

– ברוך בואך, ידידי! אבל מה זאת? למרות פקֻדתי בזבַּזתָּ שוב כסף למעני! – היא אִיְמה עליו באצבע.

– סליחה, העלמה שושנה! – אמר גרוי ויצחק בהעמידו את הצבעוני הקטן על השלחן. הוא הסיר את אדרתו, נפח ברוח־פיו על ראשי אצבעותיו, אף הכה ברגליו, כאלו נמצא בביתו הוא – מה רב הקֹר! החֹרף הזה לא יגיע, כמדֻמה, לקִצו עולמית. ומה? מה שלומך?

הוא הושיט לה את ידו.

– טוב, ישנתי היטב הלילה הזה.

– תודתי לך בעד מכתבך, העלמה שושנה! – אמר גרוי וַיַּשְׁהֶה בידו את כפה. – מה־יפה המכתב הזה, לבלתּי שכֹחַ אותו!

היא ראתה עצמה נאלצה לכתּב אליו, כי שכחה להגיד לו הרבה בשעת שיחתם, וגם יש דברים, שנקל יותר להעלותם על הגליון מאשר להשמיעם.

– מה חדש? – שאל גרוי.

שושנה שָׁמטה לאט את כף ידה מתוך ידו.

– התחמם קצת ליד התנור, אדוני – אמרה בקולה הדק והרם – כִּי הַצִּנה עברה בך. ומה חדש? לאמא היתה מריבה עם האדוֹן איזנהוט; בפעם המאה אִיֵּם עלינו, כי יוציאנו מן הבית הזה. ועתה על־אודות הפרחים, הַיַּקינטון הלבן הנה נוטה למות, אגב, הוא מפיץ את הבֹשֶׂם היותר מעֻדָּן; ליַקינטונים הלבנים יש בכלל הריח היותר מעֻדָּן, הכחֻלים או האדֻמים מפיצים גם הם ריח נעים, אבל אין לדַמוֹת אותו לריחם של הלבנים. והתבונן־נא לַצבעוני הכתֹם. גם ימיו ספורים, הוא גֹוֵעַ. התִראה, אדוני, בפתחו את הגביע מתּוך יאוּש? אבל הריחהו־נא – מה־נעים ריחו – כַקִּנָּמון המעֻדָּן, האין זאת?

– שמעי־נא, איזה אנשים נפלאים יש בעולם! – קרא גרוי – הנה, למשל, האשה הזקנה מרת סַמיט. מה תעשה החֻלדה הזקנה הזאת? היום היא באה שוב אלי ומביאה לי תריסר ביצים וחצי הליטרה חמאה. מה־זה, אומר אני, מה פשר הדברים האלה? הלא לפני שבוע ימים היית פה? היא הניחה את הביצים על השלחן בחדר־המבשלות וגם את החמאה ולא דבּרה דבר. “היום יום שני בשבוע” – אמרה, ולא יותר. ואם־כן עלי, כפי הנראה, לקבל בכל יום שני בשבוע תריסר ביצים וחצי הליטרה חמאה – האם קרה לך בחייך מקרה כזה?

– היא מלאה רגשי־תודה לך, האשה הזקנה הזאת – אמרה שושנה – היא בוכָה מדי דַבְּרָהּ בך.

גרוי צחק והסב את פניו,

– הנה – אמר – אשה זקנה כזאת! על־מה־זה, בשם אלהים, יש להשיב לי תודה? והלא היא משוטטת בכפרים, מרחק פרסאות רבות, כדי למצֹא טרף לנפשה, ובכל יום שני בשבוע תביא אלי תריסר ביצים וחצי־ליטרה חמאה – ואולי ליטרה תמימה היא זאת, האם אוּכל לדעת? – על לא־דבר, על לא־דבר, אנשים כאלה יש תחת השמש!

– יש עתה, כפי הנראה, קונים רבים לִרְכֻלָּתָהּ; היא גם קנתה לה עגלת־יד קטנה. אדילה ספרה לי את־כל־זאת.

– העלמה לבית הֶנֶנבַּךְ?

– כן, היא היתה בזה. היא דברה הרבה על־אודותיך.

– מה־חביבה היא!

– אדילה נתנה לי לתשורה את מטפחת־המשי וגם את הסלסלות האלה, אני רק אמרתי דרך־אגב, כי שרווּלי השמלה נראים קצָרים יותר מדַּי, וַתִּתֵּן לי את הסלסלות. גם חדשות רבּות ספרה באזני.

שושנה חִיְּכה חיוך שובב וערמוּמי. בעיניה השחורות נוצצו שביבי־זהב, אורות־חוזרים ממטפחת־המשי.

– אתה גם הצעת לָאִשה סַמיט להתגורר בבית־הכהֻנה, האין זאת?

גרוי הביט בה בתמהון.

– אָה, שַׁדי במרומים, איזו עיָרה היא זאת! – קרא – פה יש אזנים, כפי הנראה, לכל אבן במרצפת־הרחוב. כן, הִצַעתי לפני הזקנה כזאת, מפני שיש לי ארבעה חדרים, ואני חשבתי, שהיא תוכל לעזור לי במקצת בהנהלת הַמֶּשק.

– אך הלא תעשה את הכל בעצמך, אדוני, גם את נעליך לא תתן לאשת השוער לנַקות אותן.

שושנה צחקה:

– לוּ ידעת את כל הדברים אשר הֻגַּד לי. כן, זאת היא עירה, שתריסר אזנים, לכל־הפחות, יש לכל אבן ברחוב. צָדַקְתָּ, אדוני.

היא מחאה כפיה מצחוק. הכר נתּק בגלל־זה מאחורי גבּה וגרוי מהר ויחפץ להשיבו למקומו. אבל פני שושנה אדמו מאד ותסרב להשתמש בעזרתו. היא לא חפצה, כי יִראה את הגבנון הקטן על גבּה.

– גם בנוגע לאדון אַיזנהוט נודעו לי דברים אחדים – אמרה חרש – הוא פה בבית, ואמא מדברת אתּו – בגלל איזה חשבון של שנים־עשר מַרק נמשכת מריבה ביניהם זה כבר – גם בנוגע אליו שמעתי! אינך יודע, אל מה ירמזו דברי? לא? עד־כמה שהשתדלת בערמה לכסות על הדבר, נבעוּ מַצְפּוּנֶיךָ. כן, בראשונה קראת אליך את אחד הנערים ותרבר על לבו, עד כי הבטיח לך לבלתּי רוץ עוד אחרי איזנהוט ולבלתּי שורר שיר־התולים עליו, וגם הבטיח לבלתּי סַפּר לאיש, כי דברת אִתּו – אחר קראת לשני, לשלישי, ובאֹפן כזה – את הנערים כלם. אבל הדבר נתפרסם.

גרוי כִּוֵּץ את גַּבּוֹתיו, עיניו גָּדלו, ומראהו היה כפני איש אֻמלל ונדכֶּה.

– ובכן נודע הדבר ברבים – אמר חֶרש – אפשר היה לראות את זאת מראש, אִלו התבוננתי היטב בדבר מִקֹּדֶם. – כן, המצאה גרועה היתה זאת. על הנערים האלה אי־אפשר לסמוך! רואָה אַתְּ, אני חשבתי – כן היה הדבר, אני ראיתי, כאשר התרוצצו מאחורי אַיזנהוט ושרו פזמוני־התולים. הוא שתה קצת יותר מן השעוּר. הם שרו וצעקו וחוללו, כי הלא הילדים יכולים להיות אכזָרים לפעמים. השוטרים חפצו להפיצם, אבל לא יָכלו להם, כמובן. אז ראיתי והנה הִפנה אַיזנהוט את פניו אליהם וַיָּנע בידו לעֻמתם תנועה רפה ועלובה, ומראהו היה כאיש עזוב ונרדף, אשר אין תומך בידו. תנועה זו, וביחוד, מבט־עיניו – אבל מה הסכלתי בהִשָּׁעני על הנערים –

הוא הניד בראשו וַיַּשפּל עיניו לארץ.

אך שושנה חִיְּכה וַתּוֹסֶף לדבּר:

– ועוד מַרבים האנשים לדבּר בך. הם אומרים עליך, שהנך חפשי ברוח ואינך כלל כֹהן המקפיד על הדת. אומרים, שאין שלום בינך ובין הדֵּיקַן מִוַּינְבֶּרג.

נדמה, כי גרוי אינו מקשיב כלל לדבריה. הוא הביט בעד החלון. אֹדם מוזר נח על־פני השלג והעננים היו אדֻמים כנחשֶׁת ומפיצי־עֲבָרוֹת. אבל חיש־מהר חָורו הצבעים ועל־פני האדמה שכנה אפרורית עגומה. האֵש אשר בתנור הִתְלַבְּתָה והפיצה זֹהר אדמדם רק על־פני שושנה. גרוי הביט בפני הנערה וַיְחַיֵּךְ.

– מה־מְּיַפָּה האֵש את פניך! – אמר חֶרש כמדבר אל נפשו. ואחר הוסיף – ומה הוא הספסל, אשר כתבת לי על־אודותיו במכתבך? אַתְּ קוראת לו: הספסל “שלי”. אל־נכון יש קִרְבָה מיֻחדת בינך ובין הספסל ההוא? האם לא תגידי לי?

שושנה פקפקה. אחר הרטיבה את שפתיה בקצה לשונה ותאמר:

– אם ילך איש מסביב לבית הזה, יעבור את הפלג ויעלה אחרי־כן במעלות ההר ופָגע בספסל ההוא. עליו ישבתי עוד בהיות לי שתים־עשרה שנה, אבל רק לפעמים רחוקות. אחרי־כן הרביתי לשבת שם, ובאחרונה הייתי באה אליו מדי ערב בערב, לפני שקיעת החמה. הספסל עומד כמעט על הפסגה! ממנו רואים חלק גדול מהעיָרה, אשר שַׁלוה פרושה עליה מרחוק. בתּים ישנים וארֻבּות רבות, שמהן מִתַּמר ועולה העשן. וגם רואים את דרך־המלך הרחבה, המתעלמת בעמק, וגם את פַּסי מסלת־הברזל. הספסל הוא מוּרָם כל־כך, עד שרואים ממנו גם מבית־הנתיבות והלאה, את הקרונות העומדים על פסי־הַמִּשְׁנֶה, אשר אליהם יַתִּיקו את הקרונות המיֻתָּרים. ועוד מעלה אחת לספסל הזה. עליך לדעת, כי הוא חָבוי כל־כך, עד שעוברים על־פניו מבלי להרגיש באיש היושב עליו. בימי הקיץ סוככים עליו מלמעלה העפאים הירֻקים, עד שאין הגשם יכול לחדור אליו. מה־טוב לשבת שם! שם ישבתי ושלחתי מבטי אל כל העבָרים וגם חלמתי חלומות בהקיץ. חלמתי, – הה, אלהים! – חלמתי על הכּל. צעירה ועליזה הייתי! חלמתי וחלמתי, ואולם באחרונה היו מוזָרים כל־כך חלומותי. מה היה פשרם? מה היה תכנם? מה־חשקה נפשי ומה־המה לבי! – אני צִפּיתי וְיִחַלְתִּי! כן־הוא, צפּיתי ולא ידעתי, אל־מה. ימים רבים לא ידעתי, אל־מה־זה אֲיַחֵל, ימים רבים, אפשר כשנתים ימים. אך אני חכיתי וצִפּיתי וגם חשבתי: אל־מה־זה אפוא תְצַפּי? – לא ידעתי בלתי אם הַצִּפִּיָּה אשר היתה לי. מה־זה יבוא אליך? איככה? ומתי? האין זאת? אבל אני הייתי יושבת ומחכָּה, שומרת ומחַכּה עד אשר שקעה השמש. אדַמֶּה, כי אין איש בתבל אשר הסתכל כמוני פעמים רבות כל־כך בשמש השוקעת! על־פני הדרך הכבושה התנהלה עגלה, עָבר הֵלֶךְ רגלי, רָץ חֶבר־ילָדים. ויותר אין מאומה. האם היום יבוא הדבר? האם זה הוא אשר אצַפֶּה לו? הבטתי הֵנה והלום, למֵרָחוֹק, אל הדרך מטה. והנה שקעה השמש. אני שָׁבה הביתה. אבל בתוך נפשׁי עוד היתה הצפיה, גם על דרך לֶכתי הביתה, וגם בבית. רק שם, על הספסל, היתה צפיתי חזקה ובטוחה.

היא החרישָׁה.

– ואז? – אמר גרוי חֶרש. הוא יָשב והתבונן בה.

שושנה הרטיבה שוב את שפתיה בקצֵה לשונה וַתּוֹסֶף:

– כך ישבתי יום יום, על הספסל, ראיתי את השמש ברדתּה וצִפּיתי ולא ידעתי נפשי. כך עבר האביב, הקיץ, הסתו, וכך עבר החֹרף. שמרתּי וצפּיתי. הימים הלכו וארכו, הימים הלכו וקצרו. אפשר היה להכיר את זאת ביחוד על־פי מסע־האֶקְסְפְּרֶס. עתה אני שומעת אחרי הצהרים את קול שאונו בעברו, אבל לא אוכל עוד לראותו, רק את עגלת־הדֹאַר הקטנה, הכּתֻמה, אראה עתה. בימות־הקיץ היה עוד אור על־פני חוץ בעבֹר מסע־האֶקספְּרֶס. הוא הגיח פתאֹם כנקֻדה קטנה בין השדות והגגות האדֻמים של הכפרים הרחוקים. הוא היה טס ובא וטס ועובר למרחקים ולא הותיר מאומה מלבד חרָדה קלה וזעזוּע חרישי באויר. באביב ובסתָו היה בא בדמדומי הערב, ובחֹרף שוב אי־אפשר היה לראותו, ורק פס־אֵש היה עובר במרוצה וקול רעמו נשמע, והקול חזק היה אז מאשר בקיץ. וכאשר ראיתיו והתחלתי לחלֹם חלומות, ונפשי כלתה לצאת למרחקים, במסע המהיר הזה. אהבתי מאד לנסוע, אך מִיָּמַי לא הרחקתי לנסוע מביתי, ורק פַּעמַיִם נסעתי. ראיתי אז בחזוני והנה אני ואמא באות יחד לשבת בקרון־האקספּרֶס, אנחנו שְׁתֵּינו וכרטיסי־המסע בידנו – המסע עמד תחתיו רק בשבילנו אנו! כן, אֵלי שבשמים, מה הרביתי לחלֹם על המראה הזה! מה רבו הנסיעות אשר נסעתי אני ואמא יחדו בחזון־רוחי! ותָאר־נא לעצמך, כי מסע האקספּרֶס היה מתעכב ליד התַּחנה למעננו ביחוד, למען שתּינו. הכל היו משתוממים, הפקידים, הקהל, וגם הנוסעים אשר בתוך הקרונות היו תמֵהים על הדבר, כי המסע עוצר בלכתו ליד העירה הקטנה הזאת, הלא כן? הוא התעכב באֹפן יוצא מן־הכלל. בתוך הקרון אפשר שלא יהיה מקום לשֶׁבת. אז יקום אדון בא בימים ובעל סבר־פנים וישים את אמתחתו בשבכה אשר ממעל והגיד לאמא: “הלא תואילי לשבת, גברתי?” אולי בן ארץ צרפת הוא האדון הזה וצרפתית ידבר אלינו. ואולי לא יהיה עוד מקום לשבת בשבילי, והאדון הזקן והנעים יקפל אז את העתון אשר בידו ויאמר: הלא תאות העלמה לשבת על מקומי? ואני אֹמַר אליו: mille merci, monsieur! אני אוהבת לעמוד על רגלי ולהביט בעד החלון. המסע יבוא מפריז ויסע לוִינה. ומוינה יסע הלאה – הלאה, עד קונסטנטינופול. אָה, אלהים, מה רבים הלילות העוברים ככה בדרך, עד אשר יגיע המסע באחרונה למקום תעודתו! וכאן הלא יש די־ידים לרוח הדמיון. אפשר לנסוע פעם אחת לפריז ופעם שנית לקונסטנטינופול. הכל לפי חפצך. פּריז, פּריז, דבּרתי אל לבי, מה־רחוקה היא ומה־מקסימה, והלא גם שמָה לבדו יקסם לך קסם, האין זאת? אז הרביתי להגות בפריז והיא עלתה בדמיוני כעיר אשר אורות מגֻוָּנים יאירו בה תמיד בלילות ואנשיה חוגגים כל הימים והם יוצאים לרחובות, כאלו היה להם לקבל פני מלך יום יום. איזה מצנפות נהדרות יש שם! איזה שמלות! מה־נהדרו הקידות שהם משתחוים ועד כמה הם מיטיבי־טעם לדבּר בנמוס ובהשכּל, וחיש־מהר ידברו, עד שאין איש יכול להבין את דבריהם. גם מגדלים גבוהים ונשאים יש שם אל־נכון, והם מתנוצצים באור השמש, כי על־כן גגותיהם מצֻפּים זהב. והיכלי המוזיאון שם מלאים דממה וקרירות, שם שקערורות ירֻקות ובהן פסלי־שיש, עתיקים ויפים, והאמנים אשר פסלו אותם כבר מתו זה ימים רבים. משם הנה יבוא המסע והוא הולך למסעיו ברעש והָמם את גלגליו. והנה הוא משמיע את שריקתו בהגיעו אל בתי־הנתיבות הגדולים, וכאשר תביט אז בעד חלון הקרון ופגעוּ בעיניך אורות המנורות הרבות התלויות ליד בית־הנתיבות. אך מדי יוסיף המסע את דרכו מזרחה כן ילכו הבנינים הלֹך ושפֹל; ואני מתארת לי בדמיון ערים רבות, רבות וזרות עם מגדלים עבים ועגֻלים, אשר גגותיהם אדֻמים או כתֻמים. אף בני־האדם שם יהיו בעיני־רוחי כאלה, עבי־בשר ובעלי פנים מלאים ועגֻלים, ובגדיהם כתֻמים ואדֻמים. כאשר תטה אֹזן לדבריהם לא תבין אף מלה, כי בשפה זרה ידברו. פתאֹם יעצור המסע בלכתו, הנה הגענו אל מחוז־חפצנו. פה – אור־השמש רב כל־כך, אור־שמש רב ועצי תמרים! השמש בוערת כמו אד חם, וכאשר תלך בחוץ תחדֹר בך החמה ואתה מרגיש, כי הנך לוהט וּמָקדח כֻּלך בקרניה, ופתאֹם תעבור עליך רוח חדשה. האם תוכל, אדוני, לתאר לך את השמש הזאת, שאדבר בה?

היא הביטה בפני גרוי ותחכּה. על פניה רטטו נגוהות האור; היא אִמצה אל כתפיה את המטפחת, כאלו תקפה אותה הַצִּנה, והסבה את עיניה הגדולות אל האש. – האם תוכל, אדוני, לשַׁווֹת לנגדך את החַמה ההיא, את החמה ההיא, שבּה דבּרתי? – שאלה שנית, כי לא קבלה מענה.

– כן – אמר גרוי בקול נמוך מיֻחד. ואכן נאמנו דבריו, כי אמנם ראה לפניו את החמה ההיא. הוא, אשר חלם הרבה כל־כך על האור והשמש, הוא ראה את עצי־התמרים והם רועדים בשרב, באד של חמה, כמו שתארה שושנה בדבריה.

שושנה חיכה והוסיפה לדבּר בקולה הדק והרם:

– פה חבושים האנשים תרבּוּשים לראשיהם, אדֻמים, ירֻקים או כתֻמים, ומשֻׁבּצים אבני־חמדה, והם מעלים עשן ממקטָרוֹת ארֻכּות מאד. בגדיהם מוזרים כל־כך והם נראים כתפורים ממרבדים, והלא אתה יכול לשַׁווֹת לך, אדוני, עד־כמה מרֻבּים הגוָנים והזהרורים האלה, ובפרט בשעה שהמקטָרות עשויות זהב וכסף ומשֻׁבּצות אבנים יקרות – ומה־יפה העשן העולה ומתמר מכל המקטרות הרבות האלה! המגדלים גבוהים ומחֻדדים כמחטים, וגם הם נוצצים, וגם כִּפּות רבות רבות יש שם והן של זכוכית מגֻוָּנה, השמש מאירה ומאירה וקרניה חודרות ועוברות את כל, עד אשר יֵראו שקופים כלם, המגדלים, הכִּפּוֹת, האנשים, הפּנים, התּמרים, הגמלים והשנהבּים – כי מאלה יש שם לרֹב! – המקטרות – האם תוכל לתאר לך את כל אלה? –

וכאשר יספה שושנה לדבּר, כן הלכו עיניה הגדולות הלֹך וגדֹל, הלך ואוֹר, ומדי דבּרה בשמש, תקפתּה יותר ויותר הַצִּנה. יש שהיתה מדבּרת לאִטה וידיה הקטנות והכחושות תארו את כל מה שהגה פיה. בדבּרה על התרבוּשים עשו ידיה את התנועה, כאלו הן צונפות מטפחת מסביב למצחה, ובדברה על המקטרות המשיכו ראשי אצבעותיה קו ישר באויר משפתיה והלאה. אחר תארה באצבעותיה את הגביע הקטן אשר בקצה המקטֹרת ותרשֹׁם עליו באויר עִגולים עִגולים, למען הראות את העשן המתמר ועולה. כאשר הזכירה את השנהבים מצמצה בעיניה ותּשת להן הבּעה של עָרמה וגם המשיכה באויר קו ארֹך מאַפּה ומטה. ואולם על־פי־רֹב דבּרה את דבריה מהר, תכופות, כמו בחֹם קדחת. ולוח־לבה הצר והשקוע התרומם וצנח חליפות. על לחייה פרחו שושני־רעל.

היא רעדה מקֹר. את ראשי אצבעותיה שמה על לחייה, עיניה קדחו, אך על שפתיה רחף צחוק קל.

– והנה רץ אחד מהם אלינו והוא מצַעק בכל כחו. אמא נבהלת. “מה הוא רוצה, הטורקי הלז?” – היא שואלת. “אולי הוא רוצה לשאת את אמתחתך, אמא”. “איני מרגישה עצמי בטוב בין בריות אלה, לא־אֵמוּן בהן”. ואני אומרת: “הלא הם מאמינים באלהים כמונו, אמא”. ופתאֹם – ואני מתחילה לדבּר טורקית! התשמע, אדוני, הנה טורקית אדבר! אני פותחת את פי והמלים יוצאות ממנו. אני שומעת טורקית ואני מדבּרת. חה־חה – אמא עומדת ומשתּאָה לי, והטורקים מעלים עשן מן המקטרות וצוחקים לה. אך אני מגידה להם, כי זאת היא אמי. אז הם מוציאים כלם את מקטרותיהם מפיהם, כלם כלם, והם משתחוים אַרצה – אָרצה –

שושנה עמדה מִדַּבּר ותקשב רב קשב.

מחדר־המבשלות הגיע קול צלצול הכלים, שידי האם משמשו בהם. נשמע גם קול איזנהוט. הוא דבּר דבר־מה והאם השתיקה אותו: הס, הס! אבל איזנהוט לא שת לבו אליה. הוא אמר בקול רם: “ומה בכך? למה את טוֹרחת כל־כך הרבה בשבילו? הלא הוא מחֻיב לבקר חולים, הלא משלמים לו משכֹּרת בעד זה”. הוא דבּר את דבריו אלה בקול רם בכַונה, למען יגיעו לאזני השומע גם מעבר לדלת. האֵם צעקה צעקה חרישית ותאמר: הס, הס. נשמע קול צלצול ספל בהתפוצצו על הרצפה ואיזנהוט צחק צחוק גדול. הוא לא געה הפעם הזאת, צחוקו היה שונה עתה מאשר תמיד.

בחדר קמה דממה ונשמע רק קול הטקטוק והַנַּחרה של השעון הקטן, כי לשעון הקטן היתה לפעמים הרגילות להשמיע קול נחרה, כאלו כבדה עליו הנשימה.

שושנה אָדמה, דמה פרץ לאטוֹ אל פניה, והיא הורידה את שמורות עיניה הגדולות, שנדמו לשמורות עיני עוֹף. היא ישבה דֹם, בלי תנועה, ולא הרהיבה בנפשה לשאֹף רוח.

– ומה יעשו הטורקים עוד? – שאל גרוי.

אך שושנה הסבה אליו את עיניה, היא עשתה בידיה תנועה חסרת־אונים ותלחש:

– הוא שתה לשכרה, בצחוקו אפשר להכיר את זאת. וגם קנה־הרובה יש אתּוֹ, וזהו אות מבַשר רעה. בשעה כזאת הוא יכול להיות קשה ורע עד־מאד.

גרוי צחק.

– הוא חפץ להחריד את האם, הנה מַה־שֶּׁיֵּצר לי! – אמר בקול רם בכַונה. – מה שנוגע לדבריו, הלא יודע הוא היטב, כי מבין אני לפשרם. הוא יודע זאת היטב, כי איש־תבונות הוא האדון איזנהוט.

איזנהוט השתעל בחדר־המבשלות.

– אמנם כן, חכם־לב הנך, אדוני – לחשה שושנה חרש – ואולם עתה הן לא תהין אמא לבוא החדרה.

– צלצלי בפעמון, כי בוא תבוא.

שושנה צלצלה והאם הופיעה חרֵדה בפתח. היא נשאה טס בידיה.

– העתון, העתון, גם את העתון קחי! – קרא איזנהוט ופניו האדֻמים נראו במִפתּח הדלת. הוא כפף את קוֹמתו וַיַּנַּח גליון עתון על הטס. “בשבילו, בשביל האדון גרוי!” הוסיף מתוך צחוק ויסגור את הדלת.

פני שושנה אדמוּ כאש. האֵם לא מצאה אוֹן בנפשה לשאת את עיניה אל גרוי.

– הלא יואיל האדון לכבדני.

גרוי הביע תודה. הוא החליף דברים אחדים עם האם וזוֹ יצאה שוב את החדר.

– טוב עשית! – אמרה שושנה במבּט של תודה. – עתה מאשֻרה היא, ומה־זה בגליון העתון? מה חפץ איזגהוט להוכיח בשלחו הלום את העתון?

גרוֹי מצא בתוך הגליון את ההערה הבאה להלן, שהיתה משֻׁרטטה, למען משוך אליה את עין הרואה: “עוזר־הקצב אנטון הַמֶּרְבַּאכֶר הודה לפני בית־הדין לעניני אפיטרופסות, כי הוא הוא אבי הילדה, אשר יָלדה השפחה מרגריטה סַמיט”. בצדה של הערה זו היה רשוּם בכתב יד איזנהוט: “הודאתו נאמנה עד־מאד – חה־חה־חה! איזנהוט!”

גרוי הבליג מהר על תמהונו.

– ומה ההערה אשר הדפסת אתה בעתון? – שאלה שושנה.

גרוי משך בכתפיו.

– כל אדם יכול לטעות – אמר – אבל אין לנו לטפל בענינים אלה, העלמה שושנה!

ובלבו חשב: “מה־מוזר הדבר! הנה משום־מה שתה האדון איזנהוט. על כי הופיעה ההערה הזאת בעתון! אדם משֻׁנה!” צחוק קל עבר על שפתיו, אחר שלח את מבטו אל פני שושנה. היא נשאה אליו את עיניה מבלי הָבֵן את פשר מבטו.

– אַתּ לא כלית את ספורך.

שושנה הניעה את ראשה הקטן. אבד לה החשק להוסיף ולספּר.

– אַת הַחִלֹּת ועליך להוסיף ולספּר – עמד גרוי על דעתו ויבט בעיני שושנה – עד הסוף עליך לספּר. אגב, הנה נסעת פתאֹם במסע־האקספּרס, ומה היה לספסלך? האם שכחתּ אותו כליל?

שושנה כמו נבהלה. אמנם כן, היא שכחה את הספסל!

– עד־כמה אתה מיטיב להקשיב! – אמרה ותזדקף קצת בתוך הכסא. – שכחתי את הספסל. אני – כן, נַעזב־נא את הטוּרקים לנפשם. מה לי ולטורקים? אני אוסיף ואספר לאדוני. עלי לספּר! הגד־נא לי, איך יהיה כדבר הזה: אתה תאמר: ספּרי, ואני מֻכרחת להִשמע לך, תביט בי ואני מֻכרחת. – אדילה ספרה לי, כי בקרתָּ פעם בבית חַיט אחד, חולה מחלה אנושה, אשר לא יכול לישון מעצמת מכאוביו, ואולם אתה, אדוני, אמרת לו: “יְשַׁן” וגם נתת בו את עיניך, והוא נרדם תכף.

גרוי הניע ראשו.

– ואולם נכון הדבר – אמרה שושנה – העירה, כלה סחה במאורע זה, וגם הרופאים, כי הם לא יכלו להַפיל עליו תרדמה.

צחוק קל עבר על שפתי גרוי, והוא אמר:

– אבל הוא כבר היה במצב של תנומה, העלמה שושנה. אני שמתּי רק את ידי על מצחו ואמרתי: יְשַׁן, – וזהו הכּל.

שושנה צחקה ותשתעל.

– הלא גם אני אֹמַר כזאת, ידידי. אדם נפלא הנך. באת אל חדרי ומיד הַחִלֹּתי לספר, ספרתי דברים, שעוד לא גליתים לאיש, והלא זר היית לי. אך הנה אוסיף לספּר, תְּנֵנִי לספר הכל, אז ירוַח לי. טוב לי בדבּרי. אצל הטורקים היינו, האין זאת? על החלומות וחזון־הרוח דבּרתי.

– על החלומות שחלמתּ בשבתּך על הספסל ובצפִּיתך.

– כן, כאשר חכיתי וצפיתי.

– אַתּ חכית ולא ידעת אל מה. אפשר, כי שנתים ימים לא ידעתּ אל מה תיחלי.

שושנה חיכה חיוך קל ותאמר:

– עד כמה היטבתּ לשמוע. אף מלה אחת לא אבדה לך. כן, בזה החִלֹתי, ואז שכחתי את הענין ונשקעתי כֻלי בחלומות. לפעמים קרובות יהיה לי כדבר הזה, אשר פתיל מחשבותי יִנָּתק, כח זכרוני הולך ורפה וגם לא אוכל לרַכז את הגיגי. תּנֵני לזכּור. אני חכיתי, כן, נשאתי את נפשי בתוחלתי, והימים עברו, האביב עבר, הקיץ עבר, הסתָו עבר, החֹרף עבר – השנים חלפו ועברו ואני חכיתי. מדי ערב בערב ישבתי שם בהר, על הספסל, וחכיתי, מבלי דעת אל מה. אני רקמתי חלומות, כל הדברים ההם שספרתי באזניך עברו לנגדי בחזון, ועוד רבים אחרים, רבים עוד. אפס, החלומות האלה לא השביעו את נפשי. בחֻבּי כמו נשארה ריקניות גדולה, היא היתה בלבי כחלל ריק: הצפיה היתה זאת. נפשי נכספה יותר ויותר, אבל רוחי לא קצרה. ובינתים נפלו איזה דברים בביתנו, לא רבים, אבל מאורעות אחדים. כאשר אבדה לאבי כהֻנתו, השתוחחה עלי נפשי, צר היה לי על אבא, על אמא. אני ואמא נשארנו שתינו בודדות ועלינו היה להתרחק מאנשים ולהשאר בבדידותנו. גם חָפצנו בזאת. וגם לפרקים היה מצבנו קשה. אבל הנה אֹמַר לך, מימי לא סבלתי חרפת־רעב, כי אמא יכולה לברֹא יש מאין ותמיד השיגה ידה די־מחיתנו. מעולם לא קצרה רוחי. אני חכיתי וחשבתי: סבלנות דרושה. אותו הדבר אינו יכול לבוא תכף, ואפשר, כי יבוא פתאֹם, מחר או מחרתים. נפשי נכספה ואני חכיתי. ובאחרונה, באחרונה ידעתי אל מה אשא נפשי. חכיתי אל דבר נפלא, שיבוא אך לעתים רחוקות!

שושנה עצרה בדבריה והביטה בפני גרוי. עיניה גדלוּ והבריקו. “דבר נפלא!” אמרה שנית והמלה הזאת יצאה מתוך פיה כהברה זרה ומשֻׁנה, אשר לה הוראה נעלמה. חיּוּך מלא־צער עבר על שפתיה והיא הוסיפה לדבּר בלטשה עיניה לָאֵשׁ:

– אל דבר נפלא וכביר! לא אל דברים שכיחים, לא, כי אם אל דבר אשר לא יבוא בכל יום אל בני־האדם, אל דבר נפלא וכביר. אולי נפלא וכביר כל־כך, עד שלא יכילהו לבי. אבל מה־זה ימתּק יותר ויפּלא יותר מדבר כזה, אשר לא יכילהו הלב? אָה, ככה יהיה גדול, לבלתּי שׂאת אותו. אז שויתי לפני את הדבר הכביר ההוא. הוא מלא את כל חדרי לבי, הוא הכה את עיני בסנוֵרים, ויש אשר הייתי מכסה את פני בכפות ידי וצחקתי וגם בכיתי – כי כביר ונהדר היה כל־כך, מזהיר ונפלא. אבל לא ידעתיו.

קול המדברת הָשפּל עד כי היה לקול לחש. החיוך רִחף על שפתיה. היא הורידה ראשה ותוסף חרש וכמו בנגינה:

– ואני חלמתי – מה־ייטב לי – כאשר יבוא הדבר ההוא וישלח בי את חִצי־אורו – כאשר יכריעני תחת סבלו המתוק – יכריעני – כמו הטל – הטל המעיק תחתיו את פרח־הפּעמוֹן הקטן – כאשר יבוא היום הגדול – כאשר –

קול שושנה נחבּא. היא חיכה ותסתכל באש שעה ארֻכּה. אבל פתאם, בתנועת־פּלצות, לאטה את פניה בידיה וכל יצוריה התכַּוצו. היא התכַּוצה כֻלה כמו תחת משא כבד, ראשה צנח לפניה ומצחה נלחץ אל ברכיה. כתפיה הצרות רעדוּ. במהירות גדולה כל־כך נהיתה זאת ובסערת־כאב רבה כל־כך, עד כי נבהל גרוי וַיִּתּר ממקומו. שושנה התכַּוצה עוד יותר ולחצה את מצחה אל ברכיה, כתפיה רעדו וכל גוה אחז שָׂער. פתאֹם החלה להשתַעל, שעוּל נורא התפרץ מגרונה בקול שריקה. היא הסירה את ידה האחת מעל פניה ותרמז לגרוי לצאת מן החדר.

גרוי יצא. ראשו סבב עליו ולבּו פעם בחזקה. בחוץ היה קר, דמדומי הערב היו אפוּרים ודמות החֹרף הקודרת והזעומה נצבה בכל־גדלה על האדמה.

הוא שב החדרה. פני שושנה היו חִורים מאד, אך בת־צחוק כבר שרתה עליהם. היא הושיטה לו את ידה ותאמר:

– שְׁכַח את זאת. מה־נואלתי! איככה קָרַני כמקרה הזה פתאֹם? זה זמן רב שלא באַתני כזאת!

– המשיכי את ספורך! – אמר גרוי חרש ויבט בה.

ושושנה הוסיפה:

– שנה אחת עברה, ועוד שנה, שנה אחרי שנה. לא. הדבר ההוא לא בא. בראשונה היתה השאלה מזַמרת בחֻבּי. היא זמרה: מתי יבוא? וכל יצורי רטטו מכליון־נפש ומצפיה, עד כי היה עלי לקום ממקומי ולהתהלך, למען השכיח את סערת־רוחי. העת עברה, והדבר ההוא לא בא. והנה חדלה השאלה לזַמר ורק קול דברים היה לה: מתי יבוא? וגם עוד רעדתי מעט, אבל לא היה זה הרטט של אז, וגם לא קמתי ממקומי, לא, הרגַּשתי, כאלו כבדו רגלי קצת. ועתּה? עתה אדע, כי חלום היה זה, חלום נערה צעירה, כאשר תחלום כל־אחת. כן, ובכל־זאת עוד אשוב להגות בו לפעמים – יש אשר עוד יצלצל בקרבּי: הלא יבוא, הלא יבוא!

היא חיכה ותבט בפני גרוי.

וגרוי אמר חרש:

– היִבּצר ממנו לבוא עוד?

שושנה הניעה לאט את ראשה. היא לא השיבה מאומה. אחר הניעה שוב את ראשה והאמר בקול צוהל:

– לא, לא אאמין בזאת. מקֹדם קויתי והאמנתי, כי בוא יבוא; עתה עוד אקוה לפעמים, – אָה, התקוה הן לא תטוש ממך אף בשעת היאוש – אבל לא אוסיף להאמין עוד. אני אמללה. אפשר, כי מפאת מחלתי באתני זאת, אשר לא אחפוץ עוד מאומה. רק חֵפץ אחד יש לי עדַין. התדע, אדוני, איזה הוא?

וטרם הספיק גרוי להשיב, הוסיפה:

– חפצתי לראות עוד פעם אחת את הפרחים על־פני השדה.

גרוי קם פתאם ממקומו ויצעד הנה והלום בתוך החדר.

– שמעי־נא, העלמה שושנה – אמר ויצחק חרש – שמעי־נא, העלמה שושנה – חזר על דבריו ויצחק – את ענותנית יותר מדי.

שושנה והביטה אליו בתמהון ומַבּטה שמר את תנועותיו.

גרוי קרב אל כסאה ויאמר מתוך חיוּך:

– אל לך להיות ענותנית יותר מדי. אפשר, כי עוד תראי את העולם הגדול. מי יודע, אולי תראי עוד את פַּריז, אשר שם יאירו אורות מגֻוָּנים, וגם את הפסלים בתוך השקערוריות הירֻקות והקרירות תראינה עיניך ואת השמש הבוערת כאֵד חם, והמושלמנים עם מקטרותיהם. אַתּ ואִמא, מי יודע? ואותו הדבר הנפלא, אשר לו תשַׂברי, מדוע־זה לא יבוא? היבּצר ממנו לבוא? הנה חולה אַתּ ויגֵעה, אך כאשר יבוא האביב – ידידתי, ידידתי החביבה.

שושנה הביטה בו ועיניה מלאו עצבת לאט לאט. היא הניעה ראשה לאִטה וחִיְּכה, כשעיניה עצובות. היא לא אמרה מאום.

– כאשר אך יבוא האביב – חזר גרוי על דבריו ועיניו כאלו הפיקו הִפּנוֹזה – אז תחשבי אחרת, העלמה שושנה.

הוא החל להתהלך בחדר. הם לא הוסיפו לדבּר עוד. השעון טקטק והשמיע קול נחרה, ובחדר־המבשלות קרקרו התרנגולות, אשר קבלו את מזונן מידי האם. גרוי עמד ליד החלון והביט בעדו. השלג הצהיר באור סָגֹל עמֹק. הוא נגש אל הארון עם דלת־הזגוגיות והביט אל תוכו, הוא התעכּב לפני תמונה פוטוגרפית אחת על הכֹתל. לעתּים הביט על שושנה. עלטה היתה בחדר. פתאֹם נגש גרוי אל כסא שושנה. האפלולית היתה רבה כל־כך, עד שהוא ראה רק את ידיה, פניה וזהר עיניה. הוא שָׂם את ידו על משענת הכסא ויסתכל שעה ארֻכּה בפני היושבת.

– ועל האהבה האִם לא חלמתּ שם, בשבתך על הספסל? – שאל בקול לחש.

מבט שושנה כמו קפא. פניה נראו פתאם כֵּהים יותר: הם אדמו. היא לא התנועעה ורק נשאה אליו את עיניה.

גרוי פנה לאטו ויגש אל ההלון. הוא עמד שם שעה ארֻכּה, אחר נפרד מעל־פני שושנה.

– מסרי ברכה לאמא, שושנה – אמר. – להִתראות!

הוא יצא.

כאשר עבר את הגִּנה, עמד ליד הפשפש ולא סגר אותו אחריו. הוא הביט אל החלון ויחכה. והנה נראו פנים רזים וחורים על הזגוגיה הכּהה. אז סגר אחריו את הפשפש וילך מַהר לדרכו.

 

חלק שני    🔗

פרק ראשׁון    🔗

נשף־המחולות של אגֻדת המזַמרים היה אחת הנקֻדות המזהירות בחייה השוממים של העיָרה הקטנה והוא היה חוזר ונשנה בכל שנה בדיוק, במו חג־הַקַּרְנַוַּל. הוא היה נהוג משנים קדמוניות. העירה כֻלה היתה שקועה בחגיגה זו, בין אלה שהשתתפו בה, בין אלה אשר רק עמדו ליד מבוא־הבית וראו את לבושי־המסֵכות בהכָּנסם פנימה ובין אותם אשר רק קראו על־אודות החגיגה הזאת בעתון המקומי, שהביא בפרוטרוט את כל הנאומים, ההרצאות הבדוּחות וכדומה, – הכל התענינו הרבה. בשנה הזאת היתה תָכנית הנשף מסֻמנה בעתון המקומי בשם: “בממלכת חינה”. שם נאמר להלן: “אחרי תהלוכת־המסכות העליזה, שעברה ביום הראשון ברחובות עירֵנו החביבה, הרחובות המלאים תמיד רק הֵד הפטישׁים והקרדֻמים של העובדים, העושים את מלאכתם ביד־חרוצים –”

תהלוכת־המסכות העליזה הזאת היתה כלוּלה בזה, שבדחָנים אחדים הקישו בשלפוחיות־חזירים, ומנקה־ארֻבות אחד, לבוש בגדי־אשה, התרוצץ הֵנה והלום על אוֹפַנַיִם, וגם ילדים אחדים לבושי תלבֹּשת־טִירול, חבושי מצנפות אדֻמות או מַעֲפֹרֶת נלעגת אחרת, שוטטו ברחובות.

גם על הנשף עצמו לא היה שֹׁוֶה לדַבּר, אלמלא קרו בו מקרים חשובים.

גרוֹי קבל הזמנות אחדות לבוא אל הנשף, אבל לא היה לו החֵפץ ללכת. הוא בִלה את הערב בחברת שושנה ואִמא.

הם הריקו את בקבוק־היין ההוא, אשר קבל גרוי לתשורה מאת ידידו, פקיד בית־הסֹהַר, הם שתו, צחקו ופטפטו, ואִמא כִבדה אותם בארוחת־ערב ערֵבה למאד. כבר היתה השעה מאֻחֶרת באשר קם גרוֹי ללכת הביתה. הוא עבר את מגרש־השוק וירא פתאֹם בחור אחד לבוש חֻלצה בהירה וכִפּה עגֻלה על ראשו. ערפו היה רחב ומוצק. הבחור עמד לפני בית־המלון “השֶׁנהב”, שהיה מוּאָר כלֵיל התקדש חג, והסתכל בפתח. הַמרבַּאכר היה בחור זה. גרוי עמד תחתיו.

הוא כבר חפשׂ את הַמֶרבַּאכר זה ימים אחדים, אך לא יכֹל למצֹא אותו, נודע לו, כי עוזר־הקצב עזב את מקום עבודתו ושתה לשכרה עם חֶבר בחורים ריקים בבתי־המרזח אשר בסביבה – למן היום ההוא, שבו הופיעה ההערה בגליון העתון.

גרוי נרגש כל־כך, עד שחפץ לגשת תכף אל הבחור, אך עצר ברוחו. הוא עבר את המגרש ויתחַקה מעברו השני אחרי תנועות הַמרבַּאכר. הלה התהלך אנה ואנה, כאיש העומד על המשמר. יש שהיה מכה ברגליו למען הָחֵם אותן, ובכל פעם כאשר עבר ליד השער, עמד רגע תחתיו ויסתכל בפתח. הוא הניד ראשו, התבונן בשעון ויחל שנית להתהלֵך. הוא חִכָּה! כן, נראה היה, שמחַכּה הוא למי־שהוא! בחוץ לא היה עוד דבר המושך אליו את העינים, אף איש אחד לא עמד לפני הבית, וגם גדול היה הקֹר. ואולם גרוי חפץ לדעת נכונה, אם מחכה הַמרבַּאכר למי־שהוא. הוא התעכב בעברו השני של המגרש כחצי־שעה, בהתהלכו הנה והלום, בה בעת שהַמרבַּאכר עמד על המשמר. אז בא רעיון אל מוחו.

הוא מִהר הביתה, החליף את בגדיו וכעבור זמן קצר שב שנית.

החֻלצה הבהירה של הַמֶּרְבַּאכר הצהירה עוד ליד השער. הוא עוד הוסיף לחכות.

גרוי נגע בכתף הבחור ויאמר:

– האם תחפֹּץ, כי אקרא אליך את האדון אשר תבקש? הנה אני הולך, אגב, אל הנשף.

הַמרבַּאכר חרד תחתיו, הוא הביט בפני גרוי מתוך בהלה, אחר השפיל את עיניו ויסר את כִּפּתו,

– ערב טוב!

– ובכן מה חפצך? האם אקרא הלום אותו האדון? הן לא נעים הדבר לעמוד ולחכות פה בקָרה, האין זאת?

– איזה אדון?

– עד־כמה אנו מֵטיבים להבין להגיגינו! – אמר גרוי ויתן בבחור את עיניו החודרות. – האם לא נפלא הדבר? עד כמה ישכיל כל אחד מאתנו להבין למחשבות השני?

הַמרבַּאכר צחק צחוק קל של מבוכה, ויאמר:

– אז אמרתי שקר – בהיותי בבית אדוני – מאֹנֶס שקרתי – הם לא נתנו לי מנוחה – הם לעגו לי –

גרוי הניד ראשו.

– אֵיך יכֹלת לעשות כזאת? – אמר בתוכחה קלה, – לא היה לך לעשות זאת, אתה לקחת לך קלון לנצח. לא, אל תאמר לי מאומה, יודע אני היטב, מתי דברת שקר, הַמרבַּאכר. אז לא שִׁקרת, אז לא יכֹלת לדבר שקר, ידֹע תֵּדע זאת היטב.

הם הדריכוהו מנוחה.

גרוי הניד ראשו ויקרא בקצף:

– לשוא עמלך! כבר אז הבינותי, כי הנך מסֻגל למעשה זה או פלוני ולכן הפצרתי בך לכבד את זֵכר הנערה האֻמללה ההיא. דֹם עתה ואל תדבר אלי דבר! אני חפץ לאמר לך רק את זאת: אני לא אעשה לך רעה, אבל לא אשקֹט ולא אנוח – לא אשקֹט – עד אשר אמצא את האדון ההוא, אשר השיאך בכסף לדבר שקר, ואני אזכיר לו את חובתו. אמָר לו זאת! לעתה היֵה שלום – כאשר תדָרש לך עצה, אני נכון לעזור לך. אפשר עוד לתקן את הכל. שִׂימָה זאת אל לבך.

גרוי פנה ממנו ויבוא אל הבית. הוא עלה אל האולם ובבואו שמה נמצא בבת־אחת בתוך שאון הנשף.

האולם היה מלא אנשים עד אפס מקום. הכל צחקו, צעקו, פערו פה, הכל היו נלהבים ונרגשים מחמת המחולות והיין אשר שתו. המון בני־חינה, אנשים ונשים, לבושי מלבושים שונים מגֻוָּנים ומנֻמָּרִים, מלא את הבית, והעין ראתה מסביב רק מחלפות־שער, נוצות טַוָסים, שמשִׁיות, מניפות, מגבעות־חינה רחבות־שולַים. האולם נהפך לרחוב חינאי, אשר משני עבריו הָעמדו סֻכּוֹת־זוטות לממכר טֵה, קַהוה, חֶמר־שמפניה, יין, שֵׁכר ועוד; מטפחות מנֻמָרות היו תלויות ויורדות מן התקרה ועליהן ציורי תנינים משֻׁנים וכתב אותיות מוזָרות; פה ושם דלקו פנסים בעלי תמונות וצבעים שונים, היו בהם קטנים ככף־איש והיו גם גדולים ועבים כחבית; אלה נוצצו בברק אש אדֻמה, ואֵלה – בזֹהר חִוֵר ומכסיף; ואולם גם רבים היו אשר כָּהו כבר בעשן ובאֵד העולה מכל ההמון הצוחק והשוקק.

לגרוי לא היה פנאי להתבונן אל הכל, הוא הֵחל לבקש את האיש הדרוש לו.

האיש הראשון אשר נראה לעיניו מבין הידועים לו היה אַיזנהוט. הוא היה לבוש תלבֹשת צהֻבּה נלעגה – כעין שַׂק עם שרווּלים רחבים; כִפּה עגֻלה וצהֻבּה על ראשו, ועל צוארו צוארון גבוה, שמתוכו בצבץ ויצא זקנו המחֻדד דוגמת מַכחול. מסכה כתֻמה היתה על פניו, אבל כל אחד הכירהו תכף על־פי זקנו, על־פי הקמטים העמֻקים ליד פיו ועל־פי כפיפת גויתו. הוא נזחל בין הקהל ועיניו הקטנות התרוצצו בחורי המסכה במרוצה נלעגת. הוא התהלך באֹפן כזה, כאִלו אמר לראות את הכל ולבלי להרָאות לאיש.

רגע ארֹך אחד הביטו איש בפני רעהו, אבל גרוי הסיר את עיניו ממנו ויעמֵד את פניו כאִלו לא הכירהו. הוא חפץ להמציא לאיזנהוט נחת־רוח זאת. שתי חינאיות מהרו אל אַיזנהוט ותציקינה לו, כי יקנה מהן סיגרות, אבל הוא נרגז וחמק מעל פניהן. הוא מהר אל אחת הסֻכּוֹת לממכר יין ושם הריק מהר אל פיו כוס תירוש.

פתאֹם התרגש כל הקהל מפאת איזו סִבָּה, גרוי נלחץ אל מקום שֶׁבת מקהלת המנגנים ושם הריעה החצוצרה ישר אל תוך אזנו. איזנהוט נעלם בתוך הקהל. פתאם נשמעה הקריאה משני עברי גרוי:

– האדון גרוי! האדון גרוי!

האחיות זינדינג היו אֵלו, שחָשו עָדיו. לחייהן אדמו כאש. הן נראו מלאות־בשר קצת בשמלותיהן הרחבות.

– חַה־חַה־חַה! הנה בא אל הנשף סוף־כל־סוף! מה רב השאון, נורא, פּוּה! אך האדון הלא איננו מעַשֵׁן? ולנו יש סיגרטות למכירה – בּוּה, בּוּה!

קלַרה זינדינג עשתה אות לבעל־החצוצרה לָדֹם רגע.

– העליצות רבה! כן, הכל שמחים הנשף הזה!

– לְהֶפך, אני מְעַשֵׁן נלהָב! – אמר גרוי וַיִּקֶן מידן חבישת סיגָרֶטוֹת.

– מה הן בעיניך? במטותא, הנה קִסמי־גפרית!

– סיגרֶטות נפלאות! – אמר גרוי בשאפו את עשן הקטֹרת אל קרבו. – מצֻינות הן להפליא.

שתי הנערות הציצו זו בפני זו ופתאֹם קראו שתיהן פה־אחד:

– אבל הן שכחנו להביע לך ברכה, אדון גרוי! ברכות מקרב לב! מקרב לב עמֹק!

– תודה! תודה! – גרוי השתחוה לעֻמתן.

– היינו נפתעות כל־כך בקראנו את הדבר בעתון! וגם מה מאֹד שמחנו! עד־כמה מאֻשרה היא שושנה! ואִמא! אמא הרטיבה בדמעותיה את גליון העתון, שבו נדפסה מודעת האֵרוסין! כן, כל־כך שמחנו אז! אנו אוהבות כל־כך את שושנה! חַה־חַה־חַה – החצוצרה האיֻמה הזאת!

הם פטפטו, ואליהם נגשה עוד חינאית אחת, ריבה ארֻכּת־קומה ובעלת שִׁנַיִם ארֻכּות ובולטות מעֵבר פניה; היא היתה מסִבה את ראשה לאִטה באֹפן מיֻחד. ואחר קרבה אליהם יהודיה שחרחֹרת, שהמריצה את גרוי בשטף דבריה לקנות מְנִיפה. באה עוד חינאית מוכרת תפוחי־זהב, נערה קצרת־קומה וחדלת־תֹאר, בעלת אַף חָרוּם ואזנים גדולות, ואחריה עוד נערה אחת, ובאחרונה עמדה מסביב לגרוי ־ שלמה של נערות. כֻּלן צחקו, פטפטו והתבוננו בגרוי.

– יַרְשֵׁני־נא להציג לפניו – העלמה אַנה מוֹהר –

– אין לקרֹא בשם! – קראו העלמות כֻּלן. – אין לקרֹא בשם. הקַרנוַל הוא היום.

גרוי צחק והעלה עשן.

– לא ידעתי כלל, כי יש בעיָרה עלמות יפות במספר רב כל־כך. – אמר ויבט בכֻלן, באחת אחרי חברתה. מבטו היה טהור ושקט.

העלמות צחקו.

– והנה נשאל־נא – כן! הן הפצות לשאול, מי היפה בכֻלן?

– מי היפה בכֻלנו? – אמרה קלַרה זינדינג, זו שהיתה לה השומה הקטנה על לֶחיה.

– היפה בכֻלכן? – גרוי הוציא תימרות עשן מבין שפתיו. – שאלה קשה היא זאת.

הוא אָדַם קצת, כי כֻלָן הביטו אליו ובפניהן נִכָּר היה, שהן מבקשות תואנה למען התפרץ בצחוק. הוא הביט בכֻלן וַיוֹסֶף:

– קשה לי להגיד, מפני שאני יודע רק מעט את העלמות הנכבָדות. אפס, אתן חושבות אל־נכון – לשפֹּט לפי המבט הראשון – וגם זה יִכְבַּד מאד, כי הנה אַך אֹמַר את לבי, כי העלמה הזאת היא היָפה ביותר, והנה ירָאה לעיני איזה דבר מצודד לב בפני העלמה השניה – כן, קשה להגיד.

הוא הביט בראשונה בפני הנערה חסרת־התֹאר וחרוּמת האף והאזנים הגדולות ויאמר:

– לך, עלמה כבודה, עינים יפות, עיני כסף־אפור היפות ביותר, שעוד לא ראיתי כמותן בימי חֶלדי – הנערה אָדמה ותצחק מתוך מבוכה, בהביטה אל כל עֵבר – ואצלך, עלמה נכבדה, יפות ביותר הלחיים, הן עדינות ופורחות באֹדם קל – ואצלך, עלמָתי, יפות גַבּות העינים ורַקוֹתַיִך –

הנערות צחקו ועלזו והקימו קול צוָחה כזה, עד אשר הסַבּו הכל את ראשיהם לראות מה שם, בפנה זו.

– לא, אין זו תשובה – אך לא – נשאלהו־נא מי החכָמה ביותר –!

הן שאלו.

– החכָמה? אבל, גבירותי, הלא שאלה זו תכבּד עוד יותר! – גרוי צָחק. – ואולם אם תחפֹּצנה להוציא מפי משפט נכון, הנה אודיע אפוא, כי העלמה הזאת אתנו פה היא החכָמה ביותר.

הוא הראה על הנערה חדלת־התֹאר. פרץ צחוק. הגבירות מחאו כף. הנערה חדלת־התֹאר אמרה במבוכה:

– בבית־הספר חשבו אותי לטפשית.

אך צחוק קל עבר על שפתיה.

גרוי חֵיך אף הוא:

– חפֵצות אתן ואני אוכיח לכן, כי צדקתי. אני אציע לפניכן שאלה אחת ואז נראה. שְׁמַענה –

כן, כן! דבר זה מעַניֵן מאד! התעַנינות כַּבִּירָה יש כאן!

– מה נחמד הוא בפטפוטו! – לחשה הנערה ארֻכּת־הקומה אל אֹזן היהודיה.

היהודיה הבריקה בעיניה ותלחש:

– כן, הוא צעיר ויפה כל־כך. התראי, מה צנוע הוא בתנועותיו – הוא יִבּוך עוד בחברת נשים.

– הַסי, הוא שומע.

הנערות כֻּלן צחקו. קלַרה זינדינג אמרה, שֶׁתִּקח מחט ותנסה לדקור בַפּוֹלים. “אבל אסור לנגוע בפוֹלים ביד או בכלי”. הגבירות הצעירות פתחו את פיהן והביטו אשה בפני רעותה מתוך מבוכה: הנה שאלה! – על השֻׁלחן מֻנחים שנים־עשר פּוֹלים, שנים־עשר פּוֹלים לבָנים, כֻּלם דומים זה לזה, וביניהם יש אחד עשוי שֵׁן והוא דומה בכֹל ליתר הפולים. איך אפשר למצֹא אותו?

– והנה נראה תכף מי הפקחית ביותר! – אמר גרוי ויצחק.

הגבירות העמיקו מחשבה, הן הציעו הצעות זרות ומשֻׁנות, אבל כֻּלן לא צלחו לפתרון.

גרוי פנה אל הנערה שפלת־הקומה, המכֹעָרה. היא הניעה ראשה, הלא הודיעה מראש, שנחשבה לטפשית.

– הנה אֶעזר לך קצת – אמר גרוי מתוך צחוק־קל ויתן בה את עיניו. ופתאֹם קראה הנערה בקול גדול:

– תרנגֹלת! צריך להביא תרנגֹלת!

– תרנגֹלת! חַה־חַה־חַה! אָה, אלהים – הנערות התנועעו מתוך צחוק. – מי זה יכול לחשוב כזאת! הרי זה כאותה השאלה בביצה, שקולומבּוּס מצא לה פתרונים!

והנערה המכֹעָרה אמרה במבוכה:

– הלא נפלא הדבר, אני לא חשבתי כלל על־אודות זה ופתאם בא לי הרעיון – דוקא אז, כשהאדון גרוי אמר, שיעור לי במעָט –

היא הביטה בחרדה בפני גרוי.

גרוי חִיֵך:

– הגבירות תסלחנה לי בעד הלצה זאת, כי אכן היתה זו הלצה. איני נוטל לעצמי את הגדֻלה להכיר ולהודיע תכף את סגֻלות האיש אשר אראה. וגם הדוגמה אשר הראיתי בזה אינה מן המֻבחָרות. לקחתי רק לדוגמה את המעשה הראשון שבא אל מוחי. חכמה ופקחות, שֵׂכל זריז או מתון, אלה הם דברים שיִקרו פעם אצל זה ופעם גם אצל שני – ידעתי את זאת, אבל אַתן שאלתֶּן –

מקהלת המנגנים התחילה לנַגן את הפתיחה למחול הוַלס, והעלמות כבר היו נכונות להתפזר.

– רק עוד רגע אחד! – בקש גרוי, ואז הזמין אותן כלן לחגיגה קטנה בבית שושנה. הוא יודיע להן את מועד החגיגה הזאת – העלמה זינדינג תיטַב כל־כך לרשֹם לו את האדריסות של הגבירות.

העלמות צחקו, הן תמהו קצת והבטיחו כֻּלן לבוא: “כן, מובן מאליו!” וכלן צעקו מטוּב־לב.

נערות טובות־לב ונעימות, – אמר גרוי אל לבו ברגש. אחר התערב בתוך הקהל והוסיף לבקש במבטיו את האיש הדרוש לו.

הוא התהלך בתוך האולם, שלח מבטיו אל האולם השני, אולם המחולות, התבונן לכל ־. הוא פגש פעמים אחדות את אַיזנהוט, אבל, כנראה, לא היה זה האיש הדרוש לו. הוא דרש בשלום האנשים הידועים לו, שעברו על פניו, אבל לא נכנס אִתם בשיחה. ממעל ל־ אחת של ראשים, מגבעות וקָרחות ראה דמות יפה למאד, תנועה נהדרה, יד יפה וענוגה – אדֵילה היתה זאת. גרוי עמד תחתיו וישלח את מבטו אל החרךְ שנתהַוה בין שמשיה חינאית גדולה ובין לחי אחת מכֻסה פּוּךְ. במקרה התעטש אחד הגברים שעמד בתוך ה־, ובמקרה היה המתעטש אחד מאותם האנשים המשתוחחים מִדי התעטשם. וכאשר השתוחח המתעטש ראה גרוי את פּני אדילה. היא צחקה אז צחוק צוהל וקנטרָני.

אז התערב שנית בין לבושי המסכות והוסיף להביט אל כל עֵבר, אולי נמצא אותו האיש בין המחוללים? גרוי עמד ליד הפתח של אולם־המחולות והסתכל בשׂום־לב בפני המחוללים.

והנה נגע מי־שהוא נגיעה קלה בכתפו. לפניו עמדה אדילה.

פרק שׁני    🔗

היא עמדה לפניו לבושה משי ארגמן. על תלבשתה היו צמוחות כריזנטֶמות גדולות ומצֻמרות מצבע אדמדם מבהיק. צוארה היה חשוף, לבן וארֹך היה וּמַעֲרֻמיו משכו אליהם את העינים; תבנית זרועותיה הלבנות נבלעה בתוך השרווּלים הרחבים והמשֻׁרבבים מַטה וכפות־ידיה הצחות היו זרועות טַבָּעוֹת, ונִדמה, כאלו לבשו שריון של אבני־חן. שערותיה השחורות היו קלועות על ראשה למעלה בצורת קסדה וחֵץ של כסף היה תקוע בה. שושנות גדולות וצהֻבּות קִשטו את השערות, הכתפים, האבנֵט. היא צחקה צחוק־קל. שִׁניה היו לבנות כל־כך ושפתיה אדֻמות. אבל עיניה היו בהירות ועמֻקות, כשתֵּי בְרֵכות אשר על תהומן דולק אוֹר.

הוא נבוֹך באשר הופיעה לפניו. חִיוּך קל עבר על שפתיו. הוא הביט בה ורגע אחר שקעו מבטיהם זה בזה. פני גרוי אדמו מעט מעט; אדילה חִיכה.

– אני מביעה לך ברכה מקרב לב, ידידי! – אמרה.

– תודה!

יד אדילה היתה בוערת כאש.

– שושנה תהיה אל־נכון מאֻשָׁרה מאד. האם לא נפתעה קצת, כאשר הצעת לפניה להאָרשׂ לך?

– אמנם, היא היתה נפתעה במדה ידועה. נפתלתי עמה הרבה, עד כי נאותה לי.

אדילה הביטה בו מבט מיֻחד. היא הנידה כמעט את ראשה, אחר פטרה את שפתיה בצחוק קל ותאמר:

– היום חג הקַרנוַל. בואה ונהיה אך שמֵחים. רוחי טובה עלי היום, ועליך לספר לי דבר־מה, אדוני, התחפץ? אתה רואה שם את הסֻכָּה הקטנה העשויה תבנית בירָנית? עלי להיות שם המוכרת, אנו נרויח כסף. אָה, מה חם לי! וגם שתיתי הרבה מיין־שמפניה.

היא לחצה את גַבֵּי ידיה אל לחייה בצננה אותן באבני־החן אשר לטבעות, ותּוֹסֶף:

– סַפּר־נא לי את המאורע הכי־יפה בחייך, ואנו נתהלך בינתים.

גרוי חִיֵך ויאמר:

– את המאורע הכי־יפה בחיי לא אספר, אבל אם יש לי הרשות לסַפּר באזנך על אחד מהרבה המאורעות היפים שעברו ועשו עלי רֹשם, אספר לך מקרה יפה. פעם אחת נסעתי בלילה בקרון הרַכֶּבת ולצדי ישבה נערה צעירה, יצור נחמד ויפה למאֹד. היא היתה עיֵפה מאד, שמורות עיניה נסגרו כפעם בפעם וראשה צנח לפעמים תכופות. חשבתי בקרבי: הלא טוב היה לה לשים את ראשה על כתפי – ואָכן, נהיה כדבר הזה. פתאֹם צנח ראשה על כתפי, היא יָשנה, היא יָשנה כל הלילה על שכמי ונשמת אפה היתה עמֻקה כל־כך.

– מה יפה! – אמרה אדילה ותצחק. – הבט־נא על עציצי הירק ועל המון האנשים השוטים האלה. מה בעיניך הנשף הזה?

– נשף מצֻין.

– פרוֹבינציה כמשמָעה. – חַה־חַה – פרובינציה אמִתית ונכונה, אדון גרוי. חושבת אני, כי אינך מבקר לפעמים קרובות בנשפים, מה? אני אציג אותך אחרי־כן לפני אמי, היא בִּקְשַׁתְני זאת. גם כוס יין־שמפניה נשתה יחד. הודיעני־נא, אם תדע לחול במחולות? חוששת אני, שלא תדע – –

– לא כן, כי ידֹע אדע, – אמר גרוי: למדתי לצאת במחולות עוד בהיות לי שתים־עשרה שנה.

– האֻמנם?

כן, בבית. אמי אִלְפה אותי.

– אַה! – כן, התלבֹשת היא באמת מארץ יַפּוֹנִיה, צָדַקְתָּ. דודי, והוא אַמְבַּסַדוֹר, נתן אותה לי לתשורה. גם המֵניף הוא מארץ יַפּוֹניה. אתה הנך הראשון, אדוני, ששאלת על־אודות זאת, כי הלא הוא פשוט כל־כך, מניף זה, אה, מה גדולה הצעָקה! אינך מרגיש עצמך בטוב בקרב המון גועש בזה? הבה, אהיה לך לְפַטרוֹנית במקצת, אם תרשֵׁני. האם נצא במחולות? כן, נלך!

היא שמה את ידה על זרועו.

– אתה נגנת בימים האחרונים הרבה בעוגב, הלא אתה היית המנגן? האין זאת? – שאלה בעברם בין ההמון.

– כן, לפעמים יתקפֵני החפץ לזה, ואז עלי לנַגֵן כל הימים, – השיב גרוי.

– בחדרי שמעתי את קול המנגינה. מה יש בידך? טבעת?

אצבעות גרוי משמשו בטבעת, חשוק־כסף צר משֻׁבץ אבן כחֻלה זעירה. זאת היא טבעת, אשר, באֹפן ידוע, מצא אותה. הלא הגברת לא אִבדה אותה? – הוא שם את הטבעת שנית בכיס אפודתו.

אדילה צחקה ותקרא:

– מעולם לא היתה לי טבעת כזאת; אל־נכון היא שׁיֶכת לאחת האמָהות. מדוע תסתכל בי בתמהון כל־כך?

– האמנם כן עשיתי?

– כן, לפעמים יש, שאתה מתמיה קצת את רואיך.

כאשר באו אל אולם־המחולות קָרב הוַלס לְקִצו, וזוגות המחוללים, אשר נֵחַמּוּ במחולות, מהרו אל הדלת. הגברים מחו את הזֵעָה מעל מצחם ודרשו בשלום אדילה, הגבירות החליפו אתה מלים אחדות והביטו בתמהון על גרוי, שהוביל את אדילה בזרועה.

– נחַכה עד המָחול הבא, – אמרה אדילה ותחַיֵך. – פה, אגב, האויר מצֻנן יותר. ערב טוב, קלַרה! אולי ימָצא לנו פה מקום לשֶׁבת. אה, אלהים, האדון אַיזנהוט זה חושב, כי איש לא יכירהו. האם לא נלעג הדבר? ואז תספר לי, אדוני, את המעשיה ההיא, שעליך לספר לי זה כבר.

– איזו מעשיה? כמובן, אספר לך כל מעשיה שהיא, כי אַתּ תמשׁכיני חסד כל־כך, עד שאני מֻכרח להכיר טובה לך, אפס, לא אזכֹר – –?

החצוצרה השמיעה פתאם קול־תרועה עז והכל מהרו אל הרחוב החינאי. האדון שר־הגליל הֶבֶּרלֵין דבר דברים אחדים, אשר עוררו־מחיאות כפים סואנות. אדם נמוך, בעל בלורית־שֵׂיבה, כאשר ישאו האֳמָנים, עלה על הבמה. האדון הפוטוגרַף לֵיסטלֵין היה זה, אשר השמיע באזני הקהל איזו בדיחה.

אדילה צחקה.

– איזו טפשות! אתה צוחק, מפני שאינך יכול להשיג, כיצד צוחקים בני־אדם למשמע בדיחות תְּפֵלות כאלה. והנה, תודות לאֵל, יחידים הננו פה.

אולם־המחולות נתרוקן, ורק שתי נערות צעירות נשארו בו, אשר הורו האחת לחברתה את תורת הַמָחוֹל; הן קפצו הֵנה והלום וצָוחו מחמת צחוק. בפתח האולם, במבוא המוביל לרחוב החינאי – נִצבה כמו נד שורת אנשים ואחוריהם לאולם־המחולות. הרחוב החינאי היה עטוף עשן־הקטֹרת ומראהו היה כתמונה הנשקפת ממראה־זכוכית עָמום. נשמע קול האדון לֵיסטלֵין בדברו בצלילים שונים, לפרקים הפסיק אותו רעם מחיאות־הכַּפַּים לאות הסכמה.

– מה טובה המנוחה פה! – אמרה אדילה ותשב על ספסל נמוך. – ראה־נא את הפנסים הרבים, מה יפים הם! – סַפּר־נא, אדוני, את המעשיה באותה האשה הדומה אלַי, הלא תזכרֶנה?

– כמובן, אזכרנה, – אמר גרוי. – האם לא נפלא הדבר, כי למן אָז חלמתי שֵׁנית על האשה ההיא? אגב, אינה דומָה בַכֹּל אליך, אך את ראשה תשא כָמוֹך וגם עיניה עינַיִך הן.

אדילה שסעה אותו בדברים:

– האם היו בחלום ההוא מקרים איֻמים כל־כך? שֵׁב־נא, אדון גרוי. על מה זה עלי להזמין אותך? הנח לכל הנמוסים המקֻבּלים. הלא אל נשף קַרְנוַל באת ובעלת־שיחתך היא אשה יַפּוֹנית. הָחֵל נא לסַפּר את החלום. הלא חלום היה זה?

– תודה, – אמר גרוי וישב ליד אדילה. – כן, חלום היה זה. אגב, הוא היה אחד החלומות היפים והנפלאים ביותר, אשר נִראו לי בחזון לילה. מטר כוכבים נִתַּך, ואותה האשה דברה אלַי – חָלַמתּי. אבל אסַפּר על־פי הסדר, – חלמתי, כי דמות־רוח נשאַתני,

– דמות־רוח? – אדילה תמכה את סנטרה בכף־ידה והביטה אל מול פניה, אזנה היתה נאה וקטנה ודְבוּקָה יפה לראשה.

– כן, דמות־רוח המתעופפת. היא נשאה אותי ממעל לארץ במהירות רבה דרך העננים. פתאֹם קרבנו אל האדמה ועופפנו ממעל לעָרים יְשֵׁנות, ערים גדולות לאלהים, אשר היו שקועות בִּשְׁנָת ובתיהן היו גבוהים וזקופים. הערים היו בלי אוֹר, בלי קוֹל, דוֹממות ומֵתות. הן יָשנו ואנחנו עברנו בִּיעָף על־פני מחנה גדול של חלונות. הבטתי בכל החלונות ההם, ואף כי היתה אפֵלה, ראיתי היטב.

– מה זה ראית?

– ראיתי ילדים ישֵׁנים, רבבות אלפי ילדים שיָשנו את שנָתם ראיתי. הם יָשנו שֵׁנָה של מנוחה ובריאות; לחייהם הבהיקו מאֹדם ופיותיהם היו פתוחים למחצה; ראיתי את כל לוחות־הלבבות הקטנים האלה ברוֹמָם ובשקעם חלִיפוֹת מִדי שאפם רוח, אלפי אלפים ילדים כאלה ראיתי בחלומי, פני ילדים כתֻמים, שחֻמים, לבָנים, מכל הגזעים היו.

רעם של צחוק פרץ באולם.

– מה יפה המראה! סַפּר־נא!

– כן, גם אני אחשֹׁב על יפי המראה הזה. מעולם לא ראיתי עוד מנוחה רבה כל־כך וגם לא הרגשתי עוד את השלוה הזאת. אבל מה מִהר המראה לחלוף, ומה נפלאה הטיסה אשר בה עברתי על־פני החלונות! והנה הופיעו כרכים חדשים, כפעם בפעם הגיחו פתאֹם מתחתי, גדולים כל־כך, אִלמים ומֵתים עד לעורר חרדה. וכאשר הבטתי אז באחד החלונות השחורים ראיתי לתמהוני אור קטן דולק בחדר וגם איש יושב ליד השלחן; שערות ראשו היו בשפע, אבל שֵׂיבה כבר נזרקה בהן.

– מה היה מעשהו?

– הוא לא עשה מאומה. הוא ישב ליד השלחן ולטש עיניו אל הנר הקטן, וחִיוך מוזר רחף על שפתיו. על־פני אלפי חלונות עברתי ובכל מקום ראיתי את איש־השֵׂיבה יושב לפני הנר וחִיוך מוזר על שפתיו. אך לא אותו לבד ראיתי, גם אחרים עברו לפָני לאלפים. ראיתי אשה, אשר החזיקה נר בידה וישבה על כסא. אך היא לא קראה בספר, היא הביטה ממנו והלאה וחִיכָה גם היא חִיוך מוזר. ראיתי איש צעיר, אשר סבב יחידי במחול הרישי וישלח אל האויר נשיקת־פיו. פניו היו חִוְרים מאד, אך גם הוא חִיֵך באופן זר. ראיתי נערות צעירות אשר פתחו שפתיהן ותָּשַׁרנה מבלי הַשמיע קול. יום ולילה תמים הייתי יכול לסַפּר אִלו חפצתי לתאר את כל האנשים אשר ראיתי אז בחלומי. כֻּלם היו בודדים עם הנֵר הקטן, עֵרים, בה בשעה שהכל היו ישֵׁנים, וכלם חִיכוּ חִיוּך מוזר ונפלא. הם כֻּלם עשו מעשים זָרים: הם קָראו מבלי לקרֹא, שָׁרו מבלי לָשיר, שחקו, קמטו את המצח החִור, חִיכו. מעשיהם היו שונים ומשֻׁנים, הם בנו בתים מקלפים. האחד גזר את העלים של ספר עבֶה לגזרים רבים ואחר יָגע להצמידם שֵׁנית. כֻּלם בודדים היו, הֲתָבִיני?

– אַה! – אמרה אדילה ונשאה אליו את עיניה. – כל הבודדים עלי אדָמות היו אלה, אשר נִראו לך, מה נפלא!

גרוי הרכין ראשו.

– כן, חשַׁבתי כזאת. אך נפלא ביותר הוא הדבר, כי ידעתי אז את אשר יהגו האנשים האלה. אל תשכחי, כי בחלום ראיתי את המראה. והנה למן אז – כבר עברו שש שנים מִני אז – ראיתי במציאות רֻבּם של הפנים ההם; או אולי אצדק יותר אם אֹמַר, כי בחלום ראיתי אז את כל הפנים אשר נזדמנו לי במציאות, אולי בקצת שנויים – בקצרה, רֻבּם של הפנים ההם ראיתי במציאות, ובכל פעם כשנזדמנו לי פּנים כאלה נדמה לי, כי אדע את הַבָּעתם. אני רואה לפעמים פני אדָם ברחוב ואני נזכר באיזה מן הפָּנים שהופיעו לי בחלום – אך לא את זאת חפצתי להגיד, סליחה.

– הוסיפה־נא לסַפּר, – אמרה אדילה.

גרוי חִיֵּךְ, הניד את ראשו ויאמר:

– מה מוּזר החֵפץ לקרֹא בפניו של האדם את רגשותיו! כל אִיש מעַניֵן אותנו, עד אשר נחפֹץ לדעת, מה הוא.

– כן, מוזר הדבר, – אמרה אדילה ותּציץ בפני גרוי. – אומרים, שעל־פי עיני האדם אפשר לדעת את נפשו. מה דעתך?

גרוי צחק כמעט ויאמר:

– על־פי עיני האדם? אפשר קצת על־פי עיניו, קצת על־פי הִלוּכוֹ, על־פי ידיו, אזניו, שׂפתיו, וביחוד על־פי חטמו! אבל כל אֵלה יכולים לְהַטעות. על־פי הדבָרים אשר ידַבר? גם הדבָרִים עלולים לְהַטעות, הם מסתירים את האדם והאדם נחבא מאחוריהם. ואף אם יש לו הרצון החזק להראות את טבעו הנכון והנאמן, אינו יכול לעשות זאת, דבריו כוזבים במקצת ואינם באים מן הלב – זולתי אם משורר גדול הוא. הכל כוזב. אולי בת־הצחוק היא היחידה שאפשר לתת בה אֵמון – מה דעתך? – בת־הצחוק, אני אומר, הבאה מאליה, מבלי דעת ומבלי להרגיש בה. יִתָּכֵן, האדם יָכֹל לצחֹק, לצעֹק, לבכות – ובכל־זאת אפשר שאין למצֹא אותו לא בצחוקו, לא בצעקתו ולא בבכיָתו, כי־אם בבת־צחוקו. קשה לחַקות בת־צחוק מחמת צביעות וגם מעטים הם בני־האדם היכולים להסתירה. אינה כפוּפה למשמַעת, היא באה וחולפת מהר, היא יכולה להביע את כל שפלותו של האדם ואת כל אצילותו, את העצב הנכון כֻּלו ואת ששון־הרוח התמים; וביחוד, את מדרגת התפתחותו של האדם,

– האם גם זאת למדת מן החלום ההוא? – שאלה אדילה. – מבת־הצחוק ההיא אשר רחפה על־פני הבודדים? – התשמע בצחוק השוטים ההם, חה־חה־חה?

– במדה ידועה, – הוסיף גרוי, – כן, במדה ידועה למדתי. אך אני מדבר הרבה יותר מדַי. אמרתי, שגַם בת־הצחוק יכולה לרַמות, ואין נשאר לך בלתי אם ההרגשה הפנימית, אולי נרגיש את בני־האדם! קשר־הנפשות של בני־האדם אולי חזק הוא כל־כך, עד כי היינו נרתעים לאחור, אלו היינו מכירים בו. כן, אפשר הדבר, כי בין בני־אדם – בין הנפשות – אין בכלל שום מחיצה. כשאני לעצמי, אאמין בזאת. אולי לא תוכלי להגות באיש, מבלי אשר יחוש הלז, מבלי אשר ידע, כי אַתְּ הוגה בו. האין זאת? כאשר תאהביהו והרגיש אז, וכאשר אך תעברי על־פניו ברחוב יחוש את זאת. גם את אֵיבתך יחוש, את כל, – אולי לא הרגשה ברורה, אולי יהוש רק נחת־רוח קלה או רֹגֶז קט, ואולי לא יֵדע את זאת, אבל נפשו הן תדע היטב. כל איש יכול לספר לך דוגמאות כאֵלו מנסיונות חייו, וגם אַתְּ בעצמך התבוננת, אל־נכון, להופעות כאלו. נאמר־נא, למשל, על־פניך יעבור איזה אדם ברחוב, הוא יביט בך, ימַצְמֵץ בעיניו ויָסב אותן הצדה. ואַתְּ תחשבי: זה אדם טוב, עלוב ובודד. הבריות מרננים אחריו – מסַפּרים על מעשים רעים שעשה, וגם הוא בעצמו, אותו האדם, ידבר אתך, יעליבך וגם יתאמץ להשאיר עליך רֹשם רע – ובכל זאת לא תוכלי לעזוב את אמונתך, כי הוא אדם עלוב ובודד, אבל טוב־לב הנהו.

אדילה הביטה בו.

– האם תדבר באדם הידוע לנו? לא? חשבתי כָּכה מפני שאמרת: הוא מביט בך, ימצמץ – –

גרוי לא השיב מאומה, הוא צחק פתאם ויאמר:

– נטיתי מן הענין, שעליו היה לי לספר,

אף אדילה צחקה ותאמר:

– אמנם כן! הלא הפצת לספר לי על־אודות האשה ההיא?

– תֵּכף, הנני ואספֵּרָה. אנחנו עופפנו על־פני חלונות, חלונות וחלונות, ממעל לכל הערים השקועות בתרדֵמה. את זאת ספרתי, הלא כן? אז עברנו ממעל ליערות־עַד גדולים, ואני נזכר, כי ארבעה כוכבים נוצצו ברקיע לעֻמתנו, ארבעה כוכבים בתמונת מרֻבּע. אנו התקרבנו אל הכוכָבים ואני דמִיתי, כי נעבור בינותם, אך הם רחקו פתאֹם ממנו ויעמדו, קטנים וזעירים, על־פני הרקיע השחור. והנה הבטתי פתאֹם באחד החלונות וארא אשה אחת היושבת לפני האָח. שערותיה היו שחורות ושופעות כשערותיך, ועור בשרה היה לבן כעורֵק. היא נשאה את שערותיה במקלעת רפוּיָה על ערפה, כמו שרגילה אַתְּ, גבִרְתּי, לשאת אותן, וגם עינים בהירות לְהַפלִיא היו לה כעיניך. ובכל־זאת היה מראה פניה שונה ממראך אָתְּ.

– ומה עשתה? – שאלה אדילה בהתענינות ומשכה אליה את סֶרח שמלתה, כי שתי הנערות חלפו בסוּפת־המָחול באותה שעה על־פניה,

– היא היתה עסוקה בעשית שושנות קטנות מִנְיָר, – אמר גרוי: – וכאשר אך כלתה לעשות שושנה אחת, הביטה אליה באי־רצון ותזרקֶנה אל האח. השושנה נשרפה, ובהיותה אחוזת־אֵש נדמתה לספינה קטנה בוערת. ואחר היה מראה האח כמראה מדבר גדול אשר שמש־אֵשׁ נתלתה במרומיו, ובתוך המדבר עברה אֹרחת־נוסעים לוהֶטת. גם דֹב של אש היה בתוך המדבר, דֹב קטן אשר עלה מן השושנה השרופה וירקד.

– מה משעשע מראה כזה! – אמרה אדילה: – אותה האשה בלתה את זמנה בשעשועים נחמדים.

– יש לשער, כי כן הוא. ופתאֹם פתחה האשה את שפתיה ותאמר חֶרש וכמו מתוך פקפוק: “בואה!” והנה לתמהוני הגדול באתי אני עצמי אל תוך החֶדר, אף כי באותה שעה עצמה הסתכלתי בעד החלון.

אדילה צחקה ותאמר:

– אמנם, כן יהיה לפעמים בחלומות.

– כן, נכנסתי אל החדר, והאשה הביטה בי. היא היתה בעיני כדמות־רוח, במדה ידועה, לא כילידת־אשה. באזניה היו נזמים וענק־כסף היה על צוארה. היא חִיכה לאִטה ואחר אמרה לי מלה אחת שלא הבינותי פֵּרושה. היא אמרה עוד דבר־מה ואני לא הבינותי. שפה זרה ונפלאה היתה זאת וצלצולה היה רך מאד. היא זרקה אל האש את כל פסות הניָר שנערמו על שמלתה והן הפכו צפרי־זהב קטנות ורבות, אשר התרוממו ופרחו בקול צפצוף ממעל לאָח. אז קמה ותאמר: “לא חשבתי, כי בֹא תבֹא היום”.

– האם הבינות עכשו את שפתה? – הפסיקה אותו אדילה, אשר הקשיבה לדבריו בשים־לב, בה בעת שעיניה תעו בלי־משים אחרי תנועות הנערות המחוללות,

– כן, – אמר גרוי. – איני יודע, אם בשפה הזרה דברה את הדברים האלה. אך הבינותי אז. נשאתי אליה את עיני בתמהון, כי מעודי לא ראיתיה לפנים. “האם חכית לי?” – שאלתי, היא נתנה בי את עיניה מתוך חִיוּך, ואַחר נגשה אלי ותשם את ידה על זרועי, ואז ראיתי את עיניה סמוך לעינַי. בהִירות היו ונהִירות, מצבע בלתי ידוע, ומלֵאות זֹהַר מיֻחד כעין הפֿוספֿור. “מה אמרת?” – שאלה, אני חזרתי על דבָרי. היא שאלה שנית: “מה אמרת?” ועוד הפעם אמרתי: “האם חכית לי?” היא הנידה ראשה ותאמר בבת־צחוק, נעלבה קצת: “האם לא תכירני עוד?” – הגעתי ראשי וָאֹמַר: “לא”. התבוננתי בפניה והנה נדמה לי, כי כבר ראיתיה פעם אחת, עשתונותי נבוכו. אבל אז ידעתי ידיעה ברורה, שמיָמַי עוד לא ראיתיה. אמרתי לה כזאת, היא הנידה ראשה וַתַּרא בידה על ענק־הכסף אשר בצוארה: “האם גם את זה לא תכיר עוד?” – “לא”. – “אבל הלא אתה נתת אותו לי!” – “לא”. – “כן, זה מַתָּנְךְ אתה, אנו ידענו זה את זה שנים רבות, רבות, והנה לא תכירני עוד”. – “לא”, – אמרתי. היא הביטה אלי בעצב ותָּנד ראשה. “בוא!” – אמרה, ופתאֹם עמדו רגלינו בתוך ערָבה, הלילה היה מסביב, ודממה – –

באולם הריעו החצוצרות והקהל קרא קריאת “הידד”. אדילה אטמה את אזניה בכפות־ידיה. היא קמה ממקומה ותאמר:

– מה יֵצַר לי, כי הנה יבואו עתה כלם הֵנָה. מה נפלא חלומך!

– כן.

הם הביטו זה בפני זה ופתאם הרגישו שניהם מועָקה מחמת עצב בלבם, אף כי לא הגידו דבר. עיני גרוי הזהירו ולחייו הסמיקו.

הקהל פרץ שנית בנחל שוטף אל אולם־המחולות. מקהלת־המנגנים החֵלה את מנגינותיה וזוגות המחוללים הסתובבו. גבָרים לבושי פֿרַקים או בגדי־קרנוַל נחפזו לבקש את בנות־זוגם למָחול; אַיזנהוט הופיע בפתח, הוא נגש ישר אל אדילה ובקש אותה, בהתאמצו לשַׁנות את קולו, לָחול עמו. הוא נשא עוד את המסכה על פניו, אף כי כל הנאספים כבר הסירו אותן. אדילה לא נאותה לו ואיזנהוט הלך כלעֻמת שבא בשלחו מבט פעמים אחדות אחורַנית. כעבור רגע הסתובב במחולות עם חינאית אדֻמה אחת, והנה הלך וקרב אליהם שר־הגליל הֶבּרלֵין בצעדים מפַזזים ובבטוי של בטחון על פניו, אבל באותו רגע בקשה אדילה את גרוי לָחוּל אִתּה.

– בתוך השאון הזה הלא אי־אפשר לסַפּר, – אמרה. – הלא, אל־נכון, יש באותו החלום עוד דברים נפלאים.

– כן, דברים נפלאים יבֹאו.

אדילה צחקה ותאמר:

– טוב מאד, אני מתעניֶנת הרבה, ועתה, אָנָא!

גרוי חולל בקלילות ובבִטחה ואדילה שלחה אליו דֹם מבט מפיק מַהלָלים. היא אמרה:

– אַמצֵני יותר!

המקהלה נגנה את המנגינה למחול המַזוּר. התֻּפּים הָמו, הכנורות זמרו. לגרוי נדמה, כי הם מזמרים זמירת אביב. וכאשר התחילו החלילים להתרונן מעט, דמה לראות את הפרחים העולים מן הדשא.

הם הביטו זה בפני זה. אך בטרם עוד הספיקו לָחול את המעגל הראשון עמדה אדילה תחתיה ופניה חוָרו. היא עמדה דֹם ואחר אמרה חֶרש:

– איני יכולה יותר!

היא הצמידה בפני גרוי את מבטיה. חרֵדה היתה, נבוכה ותמֵהה ועל שפתיה רחפה בת־צחוק מפַיֶסת.

– אבל מה לך? – שאל גרוי.

– איני יכולה לחול אתך, ראשי סובב עלי. אין דבר, כעבור רגע ייטב לי.

היא הבליגה תכף על מבוכתה.

– מה צר לי, עלמה לבית הֶנֶנְבַּך.

אדילה הניעה ראשה:

– אין דבר, אך מה זר ונפלא – –

היא הביטה שנית בפני גרוי ותחרֵש שעה ארֻכּה, ובהחרישה שֻׁנו פניה. שפתיה נתכַּוְצוּ. נראה היה, כי מחשבותיה תעו.

– בואה! – אמרה ותחל ללכת. גרוי הלך אחריה.

בפתח האולם נדחקו בתוך הקהל, ואדילה הציצה בעיני גרוי ותאמר פתאֹם:

– הגידה לי את הדבר האחד: האם תאהב את שושנה בתֹם לב?

פני גרוי הסמיקו קצת. הוא שאל:

– מה?

ואחר הביט משתָּאֶה בפניה וַיַען:

– כמובן, אני אוהב את שושנה באמת ובתמים,

אדילה חִיכה; היא החרישה. עוד הפעם הצליפה במבטה על פני גרוי ואחר התחילה לנשב על פניה במניף אשר בידה, המשֻׁבּצה אבני־חפץ. היא הביטה בגאון ממעל לראשי הנאספים. מבָּטה, הִלוכה, בת־צחוקה, הבל נשתַּנה.

– האם תחפצי לשמוע את חלומי עד סופו? – שאל גרוי.

– לא, לא עתה, – השיבה אדילה בנִמוס, מבלי הבִּיט אל הדובר בּה: – אמי תשמח מאד להכירך פנים. האם רשאית אני להטריח אותך לכך?

גם קולה נשתַּנה.

גרוי הלך אחריה ויתאמץ למצֹא במחשַׁבתו את הסִבּה אשר בגללה התרגזה.

פרק שׁלישׁי    🔗

הגברים אשר צרו על הסֻכָּה לממכר יין־שמפניה קִדמו את פני אדילה בקריאות “הידד” גדולות ויחליקו אליה לשונם בתלונות קלות על אשר התמהמהה עד כֹּה.

– תחי אדילה, תחי! הידד! – קראו הגברים וירימו את גביעיהם.

בעמל רב עברה אדילה ביניהם עד הסֻכָּה העשויה תבנית בּירָנית זוטה.

המוכרות בתוך הסֻכָּה הזאת היו הגבירות הכי־כבודות שבעיָרה. אשתו של שר־הגליל, מרת הֶבּרלין, אשר צבע פניה היה כעין הפּוֹרצֶלַנה, אשה צהבהבה גבוהה, אשר עיניה פזלו כמעט, ויהודיה מלאת־בשר, בעלת חזה מלא ולבן. ידי הגבירות היו מלאות עבודה, הן הוציאו את הפקקים מן הבקבוקים, מלאו את הגביעים וגם שתו בעצמן. רוח צוהלת ועליזה שררה פה על הכל, וגם הוללות כמעט. הגברים היו כֻלם מבֻסָמים.

אֵם אדילה ישבה בכסא, עטופה סלסלות ומשי, והיא עצמה היתה גם היא דקה וזעירה, צחורה ושקופה, כמו הסלסלות והמשי; עיניה היו כעיני אדילה; האדון הַבָּרון לבית הֶננבּך עמד בתוך מעגל של אדונים צעירים ועליזים, – האופיצרים מוַינבֶּרג היו אלה, – משכמו ומעלה היה גבוה מכֻּלם, בעל שֵׂיבה והדרת כבוד. הוא העלה עשן מסיגַרה עָבה ועל אצבע ידו היתה טבעת־חותם גדולה. עיניו דמו לעיני הָאַיָּה וקוי־פניו לא שֻׁנוּ בין אם צחק, בין אם פטפט, או הקשיב לדברי אחרים. שערותיו היו מסֹרָקות למשעי ומחֻלָקות ממצחו עד ערפו בתבנית שביל צר; דומה היה, באלו על גלגלתו הזקופה הֻנחה אֶבְרַת־נוֹצה שָׂבָה של בת־היענה, למען שית לו חֵן מיֻחד.

הַבָּרוֹן קירכגַנג – חתַן אדילה – היה אדון מחריש, אשר פניו הפיקו קצת קַפְּדָנות והשערות על רקותיו כבר הלבינו. פניו היו אדֻמים, וקוֵיהם מטֻשטשים, ומראה הפנים האלה היה כאִלו נתבשלו קִמעא במים רותחים. הוא החליף דברים מעטים, חסרי תֹכֶן, עם גרוי. כאשר נגש אל שלחן־המֶזג אשר לסֻכָּה, הרגיש בו גרוי, שידו השמאלית היא אחוזת־שָׁבץ, היא היתה קצרה מן הימנית ולא נכפפה.

נרוי הביט בשים־לב אל כל הגברים.

– האם אין בזה האדון אחיך? – שאל את אדילה.

– הוא היה פה, – השיבה: – הוא יושב במסִבת רֵעיו בקומה הראשוֹנה ומשַׂחֵק. האם יש לך דבר אליו?

– לא, בלי משים שאלתי, – אמר גרוי, – תודה!

אדילה מִלאה כוס יין וַתַּגֵש לגרוי, היא הקישה את כוסה בכוסו ותאמר מתוך חִיוּך:

– לחיי ארושתך!

גרוי הביע תודה:

– לחיי שושנה!

היא הריקה את כוסה ותשלח רגע אחד מבט חודר בפני גרוי. הוא לא הבין לפִשרו. אדילה צחקה ותסב את פניה אל האורחים. היא התחילה לצחוק ולפטפט, אבל קולה היה קר ועיניה הבריקו בברק קשה. היא לא הוסיפה להביט בפני גרוי, וגם בהַפנותה ראשה לעֵבר המקום אשר שם עמד, שלחה את מבטה ממנו והלאה. היא צחקה ותהי כצוהֶלת, אבל בעיניה היה ברק מסֹעָר. רק מִדי הביטה באמה, אשר לא גרעה עין ממנה, שֻׁנָה מבטה כפעם בפעם. אז נעשו עיניה עמֻקות וחולמות, ואפשר היה לראות בהן את רגשות האהבה הרבה שהיא מרגישה.

באותו הרגע קרב איזנהוט אל הסֻכָּה. הוא פרץ לו דרך בין הנאספים, לאִטו ובעקשָׁנות. הוא נלחץ ויעבֹר בין שני מַנדַרינים צוחקים, הדף הַצִדה אדון אחד לבוש פֿרַק, אחר הקיף ויעבֹר מסביב לאדון בריא־בשר, שאי־אפשר היה להתִּיקהו הצדה. ולאחרונה הנה נִצָב לפני שלחן־המֶזג ואפשר היה להכיר על־פי שפתיו, כי הוא מחַיֵךְ בקוֹרת־רוח. רגע אחד עמד ויחכה, כי הגבירוֹת היו עסוקות כֻּלן. הוא פשט את צוארו מתוך הצוארון הגבוה, הניע בשפתיו, ועיניו הפזיזות והקטנות כעיני העכבר ארבו מבעד חורי המסכה לכל תנועותיה של אדילה. הוא השתעל חֶרש, אחר גָנח מלבו, למען משוך אליו את העינים. אפס, בתוך השאון הרב לא נשמע קולו, ואיש לא פנה אליו.

אז דפק איזנהוט בידו על השלחן.

היהודיה השחרחרת בעלת החזה הלבן והמלא פנתה אליו ותקרא:

– תכף, תכף, אדוני הנחמד. האם תחפֹץ בבקבוק, בבקבוק שָׁלֵם? רק עשרים מַרק מחירו!

איזנהוט לטש את עיניו אל חָזֶה הלבן, הוא חִיֵך, ואחר הביט באדילה ויקרא:

– בקבוק מָלא, כן הוא. עשרים מַרק, אחת היא.

הוא הוסיף עוד לדבר בקול מִתְנַכֵּר וְצַוְחָנִי.

והנה הפכה פתאֹם אדילה את פניה אליו ותאמר:

– האדון אַיזנהוט הוא זה! בשבילו לא ימָצא בקבוק במחיר נמוך כזה, עליו לשַׁלם יותר.

איזנהוט הטה את ראשו הצִדה ויחַיֵך, אחר הזדקף ויצרח בקול מִתְנַכֵּר:

– האם בטוחה אַתְּ, גברתי, כי האדון איזנהוט עומד לפניך?

אדילה פרצה בצחוק, וכל הנאספים מסביב צחקו גם הם. אף סֻמא יכול לראות ולהכיר אותו. הוא יכול להסיר את המסכה מעל פניו.

– הָסֵר המסֵכה! הָסר המסֵכה – קראו הגברים.

איזנהוט געה בצחוק־התיש ויסר לאִטו את המסֵכה. פניו הכתֻמים והנובלים הופיעו לעין. הוא צחק, החליק את זקנו ואחר הושיט לכל אחד את ידו מתוך מבוכה. הוא השתחוה גם למוּל האדונים שעמדו מסביב לבַּרוֹן הזקן לבית הֶננבַּך. הכל צעקו והנידו את ידו בקצת חציפות. מבטיו תעו לכל עֵבר, ובאחרונה התעכבו עיניו הקטנות והמקֻדחות על פני אדילה.

– מה נפלא הדבר, כי אַתּ, גברתי, הכרתִני תכף! – אמר. – ערב טוב, עלמה לבית הֶננבַּך.

הוא נסה להושיט לה, שלא בבִטְחָה, את ידו. ואולם אדילה לא הרגישה בידו, היא צחקה ותאמר:

– והנה אני חפצה למזֹג לך יין, אני לבדי אעשה זאת. אבל עליך להוסיף על המחיר. הנך מבין, אדוני, הלא ההכנסה היא בשביל העניים, הלא תדע. בעד כל כוס תשלם מאה טרקאות, האין זאת?

– כפתור ופרח! טוב ויפה הדבר! – קראו הגברים.

איזנהוט הביט בפני אדילה. עיניו הזהירו פתאֹם, כאלו סרה תרדמה מעליהן. ואז עברה בת־צחוק על שפתיו, אשר נפשׂקו וגִלו את שִׁניו הרָעות והרקובות.

– האם תהתלי? – אמר,

– אני מהתלת? לא, רוחי אינה נוטה עכשו כלל להתולים,

הוא התבונן באדילה, שהיתה עסוקה במזיגת הכוס. עיניו הבריקו, הוא הביט על שערותיה, על ידיה, אשר עליהן התנוצצו אבני החפץ, על זרועותיה; הוא חִיֵך, ולרגע אחד שקטו פניו וַיִיפו. גם אֹדם פרח בלחייהם. אדילה מזגה את הכוס במתינות. ואולם ככל אשר הוסיף היין להתרומם בתוך הגביע הדק, כן הלכו פני איזנהוט הָלוֹך והִשְׁתַּנות. בת־הצחוק סרה ותחלף מעליהם, גם השַׁלוה והיפי הפתאומי אשר היו להם תַּמוּ וחָלפו. הקמָטים והחריצים הרבים הופיעו שנית, המצח נעשה שפל וצר, הפה התכַּוץ, הפנים נעשו כתֻמים ובָלים ואחרי־כן היו לאפורים. אדילה הגישה לו את הכוס, והוא ראה על פי מבט עיניה, כי אין הֲתֻלים עִמה.

– עלמה לבית הננבך? – גמגם.

קצף היין נזל על־גב ידה הלבנה של אדילה, על כל הטבעות, אבני החפץ:

– אדון אַיזנהוט?

– מאה מרק? מאה מַרק –? – שאל אַיזנהוט חרש: – מאה מַרק – אבל הן לֹא יִתָּכֵן?

הוא צָחק צחוק־מבוכה.

הכל צחקו למראה פניו הנבוכים, גם אדילה צחקה.

איזנהוט הבליג מהר על מבוכתו.

הוא התיר את כפתורי תלבָּשתוֹ הצהֻבּה, אשר היתה לו לפגע, וישם את ידו בכיס מעילו. וכמו שמוציאים בני־אדם גליונות ישָׁנים ומעוכים מתוך כיסם, כן הוציא חבילה שלֵמה של שטרות־כסף.

צחוק פרץ מפי כֹל! כן, הכל רואים שיש בכאן עסק עם בעל־מיליונים. חָה־חָה! אף האופיצרים מוֵינבֶּרג הפנו את לבם אל המחזה הזה.

– אנא, אדון אַיזנהוט! – אמרה אדילה, בראותה, כי איזנהוט מפקפק עוד. – אני גם אֶלגֹם משהו מן הגביע, אבל שים־נא את הכסף על השלחן!

היא צחקה ותלגֹם קצת מן היין.

איזנהוט הרגיש מועקה בקרבו. הוא מצמץ בעיניו. חִיֵך, עשה תנועה מרֻשלת בידו והניח שטר בן מאה מַרק על השלחן.

– מה טוב ויפה! יחי אַיזנהוט!

איזנהוט חִיֵך. הוא לקח את הגביע, הרימהו למול פני אדילה, כשוֹתה לכבודה, ויריקהו אל פיו. הוא הרגיש, כי כל המבטים ננעצו בו ולכן נבוך עוד יותר.

אדילה מִלאה שנית את כוס איזנהוט. היא צחקה ותאמר כי תלגֹם עוד הפעם מן היין והוא ישַׁלֵם שנית מאה מרק.

– שנית? – שאל איזנהוט בקול רועד.

– הלא אין לך, אדוני, להתיַשֵׁב הרבה בדבר. מאה מרק הלא סכום מצער הוא! והלא אני עוד אלגֹם מן היין.

– עוד הפעם? – שאל אַיזנהוט, כאיש אשר לא יאמין למשׁמע אזניו: – מאה מַרק? והלא את הבקבוק כֻּלו חפצו לתת לי מקֹדֶם בעד עשרים מרק.

הוא הראה על היהודיה בעלת החזה המלא.

– חַה־חַה! אמנם, עשרים מרק מחיר הבקבוק בשביל אנשים פשוטים, אבל בשביל בעלי־מיליונים יש מחירים מיֻחדים.

איזנהוט מצמץ בעיניו. הוא קָפַל את פניו לקמטים, הניע בראשו ואחר פנה אל חֶבר הגבָרים המצחקים ויאמר:

– היא מהתלת, העלמה לבית הֶננבּך מהתלת.

– כבר אמרתי, כי אין התֻלים עמָדִי. האם לא תראה, אדוני, בי כבר לועגים לך. אני מוכרת לך כל כוס במאה מרק, אני ממלאה את הגביע בעצמי, לוגמת הימנו, וסבוּרַתני – שאין כאן מקום למחשבות רבות.

ואמנם הלא חרפה היא! הלא תבוש ותכָּלם! חזק ואמץ, איזנהוט – חַה־חַה־חַה – פתח־נא את צרור־הכסף!

הגברים צעקו ויצחקו ויהדפו איש את אחיו במרפקי זרועותיהם.

איזנהוט נמלך בדעתו. הוא ראה את אדילה בהגישה אליו את הכוס; רטט עבר על פניו, הוא פתח את פיו, מצמץ בעיניו וישם את ידו שנית בכיס מעילו.

– הירר!

אבל איזנהוט התמהמה. על מה זה הוטל רק עליו לשלם מחירים גבוהים כאלה?

– כי אתה העשיר בכל בני העירה, – אמרה אדילה, – הלא גם אתה תאמר כזאת תמיד, ואכן עשיר אתה,

– אָה חָה־חָה! – מִחָה אַיזנהוט מתוך קורת־רוח בכל־זאת על דברי החֹנף שנאמרו לו.

– כשיש לו לאדם שנים־עשר מחצבי־אבנים וארון מלא שטרות־כסף, הלא יכול הוא לשלם בנפש שקטה סבום מצער כזה.

איזנהוט הטה את ראשו אל מול פניו.

– האם כבר – האם ראית את הארון ההוא המלא שטרות־כסף? את זה אשאל.

הוא חִיֵך חיוך משֻׁנה ויַבֵּט בפני אדילה.

אדילה צחקה צחוק גדול ובלתי־טבעי.

– מובן מאליו, כי כבר ראיתיהו. אתה בעצמך, אדוני, הראית אותו לי. התזכֹר, כאשר באתי פעם אליך בלילה ולויתי מידך עשרת אלפים מרק?

צחוק פרץ מפי כל. איזנהוט לטש את עיניו אל אדילה ויפער את פיו.

– אך רַב לנו! אני לגמתי כבר מן הגביע, וראה־נא, הנה אלגֹם שנית. הנה הוא, התקחהו?

איזנהוט לקח בידו את הגביע, כפוסח על שתי הסעִפּים.

– הידד, איזנהוט! יחי איזנהוט! איזנהוט!

אבל איזנהוט לא שתה. הוא עשה העויות שונות, הוא הטה את צוארו לצדדים, כאלו הציק לו הצוארון, מָלֵל ברגליו ויבט פתאֹם אל האנשים הצוחקים, העומדים עליו, בעיני זעם. הצחוק רָעַם.

– אנא! – אמרה אדילה: – למה זה תתמהמה?

כאן קרב גרוי אל השלחן, הוא אמר:

– עלמה לבית הֶננבּך!

אדילה הסבה אליו את עיניה, גבותיה התכַּוצו, היא אמרה:

– בבקשה?

ברגע זה פרץ צחוק אדיר. איזנהוט החביא שנית את צרור הכסף בכיסו. כן, הלא משֻׁגע יהיה, משֻׁגע גמור, אם יעשה כדבר הזה! מאה מרק כל כוס, וכל האדונים משלמים רק מַרק אחד. הוא התרגש ויעמֵד את הגביע על השלחן בכֹח גדול, עד כי התפוצץ לרסיסים והיין נשפך על המפה. איזנהוט נבהל, רגע אחד חָור קצֵה חטמו כשלג מפחד. הוא פטר בשפתיו כמבקש להגיד דבר־מה, הוא הביט בפני אדילה בחרדה. היא צחקה, וכל הנאספים צחקו ורקעו ברגליהם וצעקו קול גדול.

איזנהוט הניע ידיו ויצעק אף הוא:

– שַׁלמו אתם! שַׁלמו אתם! אינני משֻׁגע כזה! כבר שלמתי מאה מרק! עתה שַׁלמו אתם, שַׁלמו אתם!

הוא חזר על דבריו וקולו הלך הלוך וחזק, למען הַשְׁבִּיחַ את קול הצחוק. הוא השתוחח בתנועה נואשה ממעל לשלחן, הראה בידו על רסיסי הזכוכית, גמגם דבר־מה ולא הוציא מפיו מִלה מפֹרשה.

ופתאֹם הפך שכמו אל הקהל וימהר ללכת משם. תלבָּשתו ומצנפתו הצהֻבּות נראו כעבור רגע הרחק בתוך ההמון. מאחוריו רָעַם הצחוק.

־ חַה־חַה! טפוס מצֻיָן הוא איזנהוט זה! חה־חה! יחי איזנהוט, הידד!

באותו רגע נעלם גם גרוי, וכאשר הביטה אדילה לעֵבר הבָּרוֹן קירכגַנג, אשר אתו שוחח גרוי זה עתה, ראתה והנה איננו, הבָּרוֹן קירכגַנג הסתיר את פהוק־פיו מתחת כף־ידו.

אדילה כִּוְצה את גבות עיניה ותחל להתל שנית מתוך הוללות מחֻדשת, היא צחקה ותמזֹג כוסות לקהל האורחים.

פרק רביעי    🔗

איזנהוט מהר אל הפתח ויעָלם פתאֹם, ואת גרוי עצר הד"ר נִירנבֶּרגר.

הד"ר נירנברגר היה אדם צעיר בעל שערות שחורות מסֹרקות בתכנית שביל. מצחו היה צר ועל חטמו פֶּנסנֶה של זהב; הוא היה לבוּש פְרַק. הליכותיו ותנועותיו היו נמוסיות, ואולם לנמוסיות הָרַבָּה שלו נטפלה הבָּעה של זלזול קל. הוא העמיד פנים כנכנע ומתרפֵּס וְנִכָּר היה, כי זוהי צביעות מתֹעָבה.

הוא הסיר את הפֶּנסנֶה מעל חטמו והשתחוה למול פני גרוי.

– מה נעים לי לראות את פניך, אדוני! – קרא בקול חטמֶני קצת.

גרוי שאל לשלום היַלדה בבית־אֹסף־היתומים. היא גדלה והתפתחה היטב.

– ומה דעתך על שושנה, אדוני הרופא? מה היתה בעיניך בשעת בקורך האחרון?

הרופא שלח את מבטיו אחרי נערה יפה, אשר עברה באותה שעה על פניהם, ויאמר:

– כן, מה דעתי? לצערי, לא ראיתי שום הטָבָה. גם נוטה אני להגיד, להפך, כי מצב החולה הורע. הגוף אינו מתקומם כלל נגד המחלה.

האם אין לחשֹב עתה על נסיעת החולָה לארצות הדָרום?

– לא! – הרופא הניע ראשו ויחַיֵך למול פני הנערה היפה, אשר שָׁבה עתה על עקבותיה. – לפני שנה או שנתים היו צריכים לעשות זאת, – עתה אין לחשֹב על הדבר. היא לא תשא את עמל הדרך. אני מדבר בהתגַלות־לב. לא אוכל לקבל עלי את האחריות ולתת לעלמה ההיא לנסֹע עתה. אולי כעבור זמן־מה, כאשר יהיה האביב.

הד"ר נירנבֶרגר הושיט ידו לגרוי. הוא צחק צחוק־קל ומצחו הצר נקמט קמטים עמֻקים. הוא אינו רוצה להשלות נפשו בתקוות־שוא – אפשר, כי באביב, כן, אז נראה, איך יִפֹּל דבר. ערבא טָבא! נעים היה לי מאד.

ומִדי הפנותו שכמו ללכת, פנה פתאם הרופא אל גרוי, כאלו הופיעה מחשבה במֹחו, ויאמר בקול שוֹנה מקולו הראשון:

– אולַי רשאי אני להזמין את האדון גרוי לעלות אתי אל הקומה העליונה, אל חברת גבָרִים? – שם מבַלים את העת בנעימים – או אולי יבחר האדון

---

– נעים מאד! – אמר גרוי.

הוא נאות תכף להצעה ובזריזות רבה כל־כך, עד אשר השתָּאה הרופא.

– תודתי מקרב לב, אדוני הרופא. אכן, תנעם לי מאד החברה הזאת.

הם עזבו את האולם ויעלו במעלות דיוטה אחת. האדון גרוי יכיר פה לדעת את האינטליגנציה של העיָרה, כלומר, אם נהיה דַיקָנים יותר בלשוננו: את כל היסודות ההם, היכולים להתאַמֵר לאינטליגנטים במובן ידוע; נעימים ואנשי־רֵעים. אך אינו יכול לערֹב אותם, אם במקרה לא יהיו דבריהם על־פי נמוסי הטרקלינים.

– אָה, במטותא, – אמר גרוי, – אהבתי, כי ידבר האדם כאשר עם לבבו, בלי נמוסים.

– אם אתה אוהב כזאת, אדוני, לא יהיה לך מפח־נפש.

הם הלכו באכסדראות הרחבות, שרעדו משאון המחולות אשר מתחת. בעד אשנב קטן הציץ גרוי למטה, אל הרחוב החינאי. תמונה יפה היתה זאת: ההמון הנגרש, הפנסים הקטנים, העשן. רגע אחד הביט על אדילה, אשר הֵטִיבה אז את מקלעת שערותיה, ונפלא הדבר! באותו הרגע עצמו נשאה היא את עיניה ותבט לעבר האשנב. ואולם, כמובן, לא יכלה לראותו.

היא אינה יודעת עוד את הכל, – חשב גרוי ועצֶבת תקפה את לבו. הוא הלך אחרי הרופא, פעם עלו במעלות, ופעם ירדו. הבית הישן הזה היה כעין לַבִּירינט.

והנה הגיעה לאזנם המֻלה גדולה של חברת־גבָרים. הד"ר נירנבֶּרגר הרכין ראשו ויפתח דלת קטנה. ובאותו הרגע פרץ בפניהם גל של אויר חם, עשן סיגרות, רֵיח של פּונש, צחוק, צעקות, וכחצי־תריסר פרצופים מטֻשטשים פנו אליהם.

גרוי התבונן בעינים חודרות. הוא ראה ראשונה את פני אַיזנהוט, ועל־יָדו את הפנים החִוְרִים והצרים של האדון הבָּרוֹן הצעיר לבית הֶננְבַּך. על ברכיו ישבה בעלת־הבית היָפה כבֻבָּה.

גרוי השתומם בראותו, כי רוח איזנהוט טובה עליו. הוא ישב פה, בידו האחת סיגרה ובשניה כוס. הוא צחק ויפטפט.

“– מושב הכסאות עשוי עור, והעור מעשה דפוס, ועל מסעד הכסא דמות אריה מֻזהב”.

– כן, אבל המיניסטר, אַיזנהוט, – שסע אותו מי־שהוא בדברים: – הלא חפצת לספּר על־אודות המיניסטר?

– החדר הוא כעין טרקלין! – הוסיף איזנהוט וימצמץ בעיניו. – המיניסטר העלה עשן מסיגַרה.

– אבל מה אמר?

– הוא אמר: “אדון איזנהוט, אתה זה אשר הִמְצֵאתָ את האבנים לגשר. טוב אפוא. אני אזכרך”, וידפֹּק בידו על שכמי.

– ואם כן תקבל תֹאר־כבוד?

איזנהוט חִיֵך.

– מה שאקבל, אינני יודע. אך הוא אמר: אני אזכרך, איזנהוט. חה־חה!

– האם בלשון “אתה” דבר אליך?

צחוק.

– אולי גם אמר לי “אדון”, איני יודע – ראו־נא!

הוא ראה את גרוי.

הגברים היו לבושים תלבֹּשת מגֻוֶנת, אחדים מהם היו לבוּשים פרַקים, ואחד, סגן פקיד־הפוסטה, קַיזר, היה לבוש אפֻדתו לבדה, מבלי מעילו העליון. הם שחקו בקלפים. הם קמו ממקומותיהם ברעש ויחליפו מבטים אחד עם רעהו. הם לא שמחו ביותר לקראת האורח, אפשר היה לראות זאת, ואולם הם השתחוו בנִמוס לנֹכח גרוי.

גרוי הביט בהם בעינים מאירות ובידידות.

– צר לי מאד, אם הפרעתי בעדכם, – אמר חֶרש מתוך מבוכה. – האדון ד"ר נירנבֶּרגר הֶראה לי את טובו ויזמינֵני הנה.

חינאי כבד־בשר אשר אחז בשִׁמשִׁיָה גדולה החל פתאם לצחק בקול גדול, ואחדים מן החברה נספחו אליו בצחוקם.

– ברוך בואך, נפש ישרה, אל ארץ הסינים המפֹאָרה! – קרא החינאי כבד־הבשר וַיִּקֹּד קִדה עמֻקה. הוא לחץ את יד גרוי ויוסף: – בחיי־אזרחים יקרֹא לי בשם ריכטר, פרופיסור ריכטר, דוקטור ללמודי הטבע.

הרופא הדף אותו הצִדה ויאמר:

הואילה־נא, הפרופיסור, ותן לכל האדונים להתוַדע אל האדון גרוי –

הוא הציג את כל אנשי המסִבָּה לפני גרוי. פה היו: שופט הגליל לֵיטלֵין, אדם נוח וטוב לפי חזות־פניו, אשר לחייו וסנטרו המגֻלחים למשעי היו ממראה תכלת ועל גלגלתו בצבצו רק שערות מעטות ורכות; הקנדידט ללמודי המשפטים שמידט, בעל עינים חודרות ובודקות, אשר עקבות פצעים ושרטות רבים נראו על פניו, זֵכר לקרבות־הבינים אשר נלחם. הוא היה הָדור בלבושו וצוארונו גבוה מאד; הרֵידַקטור הֵינריך, עורך העתון המקומי, בן־אדם קטן, בעל שערות שחורות ופרועות, אשר היתה לו הרגילות לשרבב לפעמים קרובות את קצֵה לשונו מפיו ולהַשְׁפּיל את בת־צחוקו אל עֵבר בטנו, כאומר: שישו בני־מֵעַי! סגן־הפקיד פֶּכמַן, אֶרֶךְ־הקומה, אשר עיניו הכחֻלות היו כחולמות; הבּרון הצעיר לבית הֶננבַּך; מורה צעיר בלי חתימת זקן, אשר היו שָׁתוי כל־כך, עד כי חָורו פניו בפני מֵת ועליו היה לפקֹח את עיניו לרוָחָה למען רְאוֹת.

כל בני המסִבה שתו קצת יותר מכפי שנחוץ היה לשבור את צְמָאָם. הם צחקו צחוק מוּזר, הם החוו קִדות עמֻקות יותר מדי או עקֻמות במקצת, מעל גב אַפוֹ של הקנדידט ללמודי המשפטים צנח כפעם בפעם הפֶּנסנֶה, והרֵידקטור הֵינריך באמרו לשבת לֹא כִוֵּן את מקום כסאו וישתטח על הרצפה. עיניהם היו חדות או חסרות כל בטוי, חָשְׁנֵיהם אשר על לוח־לבם היו מעוכִים; ובכל אחד מהם היה דבר־מה מעורר צחוק: או כתם על הפנים, או קוֻצַּת־שער מסֹעָרה אשר נזדקפה על הקדקֹד, או שעניבת הצוארון לא היתה בשורה, או שהמעיל היה רכוס באֹפן כזה, שכּפתור אחד מלמעלה נותר פָּנוי. כֻּלם העלו עשן ובתוך החדר היה ענן הקטֹרת רב כל־כך, עד כי לא נראו הקירות. הם ישבו מסביב לשלהן עגֹל־מָארך, ממעל לשלחן דלקה עששית תלויה בספון. על השלחן היו אי־סדרים ומַנזֶ’טה של מי־שהוא התגוללה עליו.

– האדון הרֵידקטור הינריך – האדונים מכירים איש את רעהו – גם האדון אַיזנהוט ידוע כבר לאדוני –

אַיזנהוט לא שם לבו לגרוי; הוא קרא:

– לְשַׂחֵק! נוסיף־נא לשַׂחק, אני זָקפתי שני מרקים על חשבון הבַּנק! בלי הפסָקות, אדונַי!

הוא תופף על השלחן ויצחק.

– רוחו לא טובה עליו היום, רוח האדון אַיזנהוט שלנו, – הִתְחַטֵא הרופא בשמו, – האדון לבית הֶנְנבַּך!

מבטי שניהם פגעו זה בזה. גרוי לא חִיֵך. הוא השתחוה למול הבַּרון בקרירות, והאדון לבית הֶננבּך נשא אליו בתמהון את עיניו האפֹרות וזוִיות פיו רעדו. בעלת־הבית היפה נָטלה מהר כוסות אחדות בידה ותצא את החדר.

– לְשַׂחֵק, לְשַׂחֵק! בלי שום הפסקות יתרות! – חָזַר איזנהוט על דבריו וימזֹג פונש לתוך כוסו. ידו רעדה ומחצית הכוס נשפכה מדי הרימו אותה אל פיו: – דוֹדה! הביאי הֵנה כד של יין־שמפניה, על חשבוני! הכל על חשבוני!

– דֹם! – קרא אליו החינאי בריא־הבשר, – עוד רגע אחד ואני אָחל במשחק שנית – אורחנו החשוב – תן לי כוס הלום, אדוני הרופא! – הלא רשאי אני למזוֹג בשבילו – או אולי נזיר אתה מיין, אדוני?

גרוי צחק צחוק קל.

– לא. – אמר, ויֵשב למול איזנהוט.

החינאי כבד־הבשר ישב על־ידו בכסא והחל לטרֹף את הקלפים! הוא תמך את השמשיה בראשו הסגַלגל ויעלה עשן מסיגרה. קצֵה הסיגרה שהיה תקוע בפיו היה ארֹך, ומדי דַברו הִתִּיק את הסיגרה מזוית־פיו האחת אל השניה. פניו הבהיקו מנחת־רוח. שערותיו האדֻמות היו קצרות ולחייו השמֵנות היו מכֻסוֹת עִקרי־שערות זהֻבּים.

– חסל! – קרא, והקלפים טסו במהירות הבזק מידו. – הבנק נכון. האדון קַיזר! מה אתה זוקף? אל כל הרוחות, אדונַי, שימו לב יותר! את הסכומים הזקופים הניחו על השלחן! סוֹף־כל־סוֹף! האדון אֵיל־הכסף איזנהוט? אתה משַׂחק מַגְבִּיהַ־עוּף, אפשר לראות את זאת. רק בלי קמצָנות. הארון לבית הֶננבּך – האדון – לבית – רוצה אתה עוד בקלף אחד? טוב, לבנק יש שמונה! הידד! – קַדשו עצָרה – חַה־חַה־חָה!

החינאי השָׁמֵן הוציא מפיו קול־צחוק מדֻשן־עֹנֶג ויַתִּיק אליו את הכסף אשר זָכה. הכל, מלבד הרופא, הפסידו, הם צעקו ויקללו.

איזנהוט צחק ויזרק אל החינאי מטבע של עשרה מרקים. “אחת היא!” קרא ויתופף בידו על השלחן.

החינאי טרף את הקלפים בה בעת שהצחוק המדֻשָׁן עוד הוסיף לְחַלְחֵל בגרונו ולזעזע את גופו כֻלו, עד כי רקדה השמשיה על ראשו. הוא פנה אל גרוי ויאמר:

– התראה, איזה עסק הוא זה, אדוני הנכבד? עשרים ושלשה מרק בחָדא מחתא, הידד! אולי רשאי אני לתת לאדוני קלף אחד? מִשחק פשוט הוא זה ומעורר את החוּשים, מִשחק תמים בהחלט. מִשחק בַּקַּרַט! האם לא שמעת על־אודותיו? המלכים והמלכות נחשבים לאפס – אגב, הנה תלמד את זה מַהר מן הַשִׁמוש. האם יחפֹּץ אדוני לנסות פעם? הזקיפה הכי־גבוהה – עשרים מרק, הכי־נמוכה – חמשים פֶניג – משחק שיש עליו הרמן של הממשלה – הרֶוח וההפסד שוים תמיד, ומה?

גרוי דחה את ההצעה.

– תודה, אין לי כסף! – אמר. – אגב, הנה יש לי עֹנֶג רב להתבונן אל המִשחק מן הצד, אנא, ישחקו־נא האדונים.

הוא יכֹל לשחק גם בהקפה, לא?

– מרַגלים צריך להוציא חוצה! – אמר איזנהוט חֶרש וישתעל – האין זאת? מְרַגלים צריך להוציא חוּצה! – חזר על דבריו ויך על זרוע המורה החִוֵר כמת. הלה פקח את עיניו לרוָחה ויבט בו, מבלי הבין מאומה.

הקלפים הקיפו פעמים אחדות את השלחן. החינאי צעק ויגעה ויזרז את המשחקים. איזנהוט שקד על המשחק יותר מִכֻּלָם. הִוא חִיֵּךְ, מצמץ בעיניו, צעק, קלל ושתה יותר מכל בני־החבורה. הוא השתומם כפעם בפעם בראותו את הכוס והנה היא ריקה. הוא יָצַק אל תוכה בלי חָשך וצעק, כי יביאו את כד היין. כן, חזיז ורעם: כד היין! צריך לעלֹז ולשמוח! מפרק לפרק שלח את מבטיו לעֵבר גרוי, אשר ישב במנוחה והתבונן במשחק. מבטיהם נפגשו לפעמים, ואיזנהוט תקע את מבטו עמֹק בעיני גרוי, קפל את עור פניו ואחר הסב את עיניו מתוך צחוק פנימי. נדמה, כאלו סבב ראשו עליו. הוא הצמיד את עיניו אל הקלפים וַיִמנה את מספר הנקֻדות שעַל הקלפים לא כפי הנכון.

– הלא לא תרַמה אותי, איזנהוט, – קרא החינאי. – הלא שבע נקֻדות הן פה! או אולי שִׁכּוֹר אתה?

– עוד לא, עדַין לא! – גחך איזנהוט.

והנה עבר הבַּנק אליו והוא החל לשחק בהתלהבות של קדחת. נראה היה, כאלו אין בשבילו מאום זולת השלחן הזה, שהיה מכֻסּה זנבות־סיגרות ואֵפר, ומוצף פה ושם בפוּנש שנשפך מן הכוסות. הוא כפף את ראשו עד המפה אשר על השלחן, חלק את הקלפים, טרף אותם, ועיניו הקטנות, שהיו ממצמצות, שלחו מבטיהן על־פני כל המסֻבּים. הוא צחק כאשר זכה במשחק, וגם צחק בהפסידו. וגם נדמה, כי הוא מאַבֵּד בכוָּנה. הוא לא ראה כלום מלבד הידים אשר אחזו בקלפים, אשר התיקו את הכספים הֵנָּה והלום, את כל המַּנזֶ’טות הממֹעכות והמזֻהמות, את השערות על ידי השופט ואת צמיד־הכסף אשר נשא הבּרון לבית הֶנֶּנבּך על ידו.

מפרק לפרק היה שואף רוח בכבֵדות, מניע ראשו ולוטש את עיניו למול פניו, ואַחר תקפה אותו שנית התלהבות הקדחת.

האדון לבית הֶנֶּנְבַּך היה מפסיד. גרוֹי ראה, כי האֹדֶם על לחייו היה חולף וחוזר ובא, כאשר עלתה זְכִיָה גדולה בגורלו, ואולם אותו האֹדֶם היה חולף וגָז שנית, כי אחרי זקיפות אחדות בלתי־מֻצלחות היתה הזכיה מתבזבזת. אז הפשיל את גופו אל גב הכסא והתחיל לְחַפֵּשׂ מהר בכל כיסי אפֻדּתו. אחר הֵשח את ראשו אל אַיזנהוט ולחש לו דבר־מה באזנו. אבל איזנהוט צחק צחוק־תַּיש, העיף בו עין־זעם וצעק: “לא אתן יותר!” אז קם האדון לבית הֶנֶּנבַּך ויאמר: “אני שאלתי אותך בלחש, וגם עליך היה להשיב לי בלחש”.

– אני עושה כאשר עם לבבי! – השיב איזנהוט מתוך מצמוץ־עינים והחל לערבב את הקלפים בחֵמה עצורה.

האדון לבית הֶנֶּנְבַּך הקיש בלשונו.

– כל כספי אבד לי! – אמר ויֵצא את החדר.

– לחיי ביסמַרק, החָרש והמַסגר של ממלכת גרמניה! – קרא הרֵידקטור הֵינריך בשפת־עִלגים, כי לשונו דבקה קצת אל חכּוֹ. הוא עשה העוָיָה של חֵן לנֹכח הכוֹס המּלֵאה שעמדה על השלחן, כּאִלו הזמין אותה למַהֵר אל תוך כף־ידו, אחר תפש בה ויקרא:

– לחייו של הזקן ביער־האלונים הגרמני, האביר לבלי חָת וְחַטא, קַנצלֶר־הברזל של ממלכת גרמניה, המעיר את בַּרְבַּרוֹסה הַיָּשֵׁן – יחי, יחי!

סגן פקיד־הפוסטה צחק ויאמר:

– כּתֹב על הגליון את הרצאת החגיגה בשביל עתונך וסגור פתחי־פיך!

– תחי ממלכת גרמניה, המולדת! יחי הצבא אשר הִכָּה את חֵיל הצרפתים! יחי! – הוסיף הרֵידקטור לקרֹא מתוך התפעלות, ופתאֹם קם ממקומו, כשקצה־לשונו נתון בין שִׁנָּיו וכוס־היין בידו: – אסֵפת־חג כבודה, אדונַי וגבירותַי הנכבדים – –

– בלי נאומים, בשם אלהים!

– האיש היחידי, אני אומר, האיש שסקר את המצב כֻּלּו בסקירה אחת, אני אומר, זה שעשה אותנו למַה שהננו היום הזה, עַם מאֻחד, הלאֹם הראשון בתֵבל, אשר לשֵׁמע שמו ירגז העולם כֻּלּו – אדונַי – אנו הגרמנים ירֵאים רק את האלהים ולא עוד זולתו – –

הוא צנח על כסאו שנית.

– כמה אתה זוקף במשחק? – קרא אַיזנהוט ויַּך בידו על השלחן, עד כי זנקו מטבעות־הכסף אל עָל.

– אדונַי וגבירותַי – חמִשים פֶניג – יחי הדגל, אני אומר, יחי! קדימָה, לקרָב, למלחמה נגד הסכנה השחורה והאדֻמּה, הצפויה למגן הממלכה –

---

– סתֹם־נא, בבקשה, את פי המגוּפָה! – אמר החינאי בריא־הבשר וירעם בקול צחוקו: – אין איש מבין את לַהגך, ויקחך השֵּׁד עם הפוליטיקה שלך יחד, מכֻבָּדַי – עוד קלָף אחד, אַיזנהוט – תשמע! – אדוני הרופא, אל תשכח למזוג כוס לאורחנו!

הרֵידקטור הוסיף בקול־לחש:

– לפי מִספָּרים סטַטיסטיים יש לנו הצבא הכי־חזק באירופה. אדונַי, אני קורא לכם –

– אתה מטיל שעמום על אורחֵנו!

– אחִינו הוא! – קרא הרֵידקטור וירם את כוסו למול גרוי, – אחִינו הוא, מִשְׁעָן ואיש־מלחמה! כן, עלינו לשתות לגימת־אחוָה, למען תהיה ברית־אחים בינינו, גְזֵרָה היא מלּפָנַי! רוח אחת לנו ונפש אחת לוהטת בקרבֵּנו – הפוליטיקה שלנו היא על הדרך הכי־טובה. המאורעות האחרונים – מה דעתך? אמנם, עוד לא נעשה הכל – אבל הדרך, הדרך, מה?

– לדאבוני, איני יכול לסקור על המצב – אמר גרוי.

– אה, תֵּכף – –

– לֵך לדאבון עם הפוליטיקה שלך! אני אומר! – צעק הפרופיסור ריכטר ויַּך בידו על השלחן. – הפזמון הפוליטי הוא פזמון נאלח! הכל אחת לנו, הלַהג הזה היה לנו לתועבה – פסוק את פסוקך וגמוֹר! אל תּכָּנס אִתּו בשיחה, אדוני גרוי, בשם אלהים! הוא ימיתך, הוא ימיתך בהבל פיו.

אפס הרֵידקטור בעל השערות הפרועות לא נרגע.

– הלא ההתלהבות מדַבּרת מתוך גרוני, – קרא – התלהבות גרמנית אמִתּית. נחוץ לתמוך בחברות לתרגילי הספּורט והמלחמה. עַם חזק, עַם גבורים – הלאה הסוציַל־דֶמוקרַטים, הפוחזים הנאלחים האלה!

– על מה זה תקרא להם נאלחים? – שאל גרוי בבת־צחוק חרישית.

– על מה זה? האם כבר ראית אחד מהנבלים האלה, אשר ידיו תהיינה נקיות וצוָארונו צחור? הם נאלחים ונרגזים ועצלים ושותים יין־שׂרף, והם חפצים, כי אנחנו נְזַבֵּל את השדות ונכַבּד את מרצפת־הרחוב! כן, על מה זה תצחק, אדוני, הלא תצחק, אדוני גרוי, או אולי לא אראה נכונה?

– כן, נאלצתי לצחוק, סִלְחָה לי! – אמר גרוי.

– אינך מסכים אפוא לדבָרַי?

גרוי חִיֵּך ויאמר:

– הן לא תדַבּר את הדברים האלה מתוך כֹּבד־ראש

– מתוך כֹּבד־ראש? אני? הרֵידקטור הֵינריך?

– ואולם אם־כן הוא, לא צדקת, אדוני! – אמר גרוי.

– צדקתי? אניז אתה אומר – הֵי־הֵי! – הרֵידקטור צחק מטוּב־לב.

– כן – אמר גרוי – אותם הסוציַל־דמוקרטים הלא פועלים הם בּרֻבּם. הם עובדים למעננו. הם מכניסים כסף אל המדינה – –

הרֵידקטור שִׁרבּב את קצה לשונו חוצה.

– ואולם הלא בעד זה משלמים שָׂכר לפוחזים האלה – קרא בהכָּנסו לתוך דברי גרוי.

– אזַי לא אחפֹּץ יותר, – אמר גרוי – אם רק משלמים להם שׂכר ומתיַחסים אליהם ביחס אנושי – –

הרֵידקטור הֵינריך הקריב אליו ויאמר:

– ובכן הלא תמימי־דֵעים אנו, הלא כן, תמימי־דֵעים. מצאנו זה את זה! יחי! למעלה! למעלה! אתה אומר, כי אינך יכול לסקור על המצב? אני אַרשה לי – ראשית, שֵׁנית ושלישית – הלאה הסוציַל־דמוקרַטים, המטמאים בידיהם המזֹהמות את כל קדשי הלאֹם – רֵאשית – משַׁלמים להם שכרם וחסָל, הלאה החבורה הזאת – ראשית, אומר אני. ושנית – הלאה היהודים, המוצצים נאת דם הגרמנים – אתה מחַיֵּךְ, אדוני, בבקשה אנָא תחַיֵּך, אדוני – אבל סבורני, שאדוני אינו יהודי, האין זאת? – או אולי? – הנה האדון הד"ר נירנבֶּרגר, הוא יהודי – אבל אנטישמי הנהו – ככל יהודי נאור והגון, אשר נבנה מזיו הרוח הגרמני – בקִצור, – אני מדבר, כמו שמדבר איש גרמני אמתי. – שלישית, רביעית וחמשית – הלאה האוּלְטְרַמוֹנְטַנים, המוציאים את כסף גרמניה לְרוֹמִי ומסַכּנים את תֹּם נשינו ובנותינו – אתה מחַיֵּך, אדוני? האם לא נכון הדבר? אמנם, איני מֵעֵז להטיח דברים כלפי הכנסיה הנוצרית, איזו שתהיה, – כי סבלן אני ביחס לדת אחרים – לא אעֵז לנקֹף באצבע קטנה בכבוד הכנסיה והכתר – יחי! למעלה, למעלה! – אפס האוּלטרַמונ – אוּלטרַמונ –

הוא התאמץ להוציא מפיו את המלה הזאת, אבל לבדיחותם של כל הנאספים לא יכול בשום אֹפן לְהַמְלִיטָה.

– אוּלטרַמונ – –

החינאי צחק צחוק רם ויאמר:

– האם לא אמרתי לאדוני, כי לא יכנס בשיחה אתו. אדם מצֻיָן הוא, הרידקטור שלנו הֵינריך, ואולם כאשר אך יָחל לדבר, קשה לעמוד במחיצתו. והנה, תודה לאל, נתקעה מלה בגרונו. הוא התנפל עליך, כי על־כן אינו יכול עוד להשמיע אמרותיו באזנינו. איננו שמים לב לפוליטיקה כל־עִקר, איננו מתענינים בה, מה לנו ולמעשה שהם עושים בממלכת־השֵּׁכָר הקדושה הזאת? אשאלך, אדוני? יקחני בכור־שטן, אם אדע! אנו משלמים את המִסים, מפני שאנו מֻכרחים לעשות זאת, וחסָל. שם, בפמליה הגבוהה, ינהלו־נא את העסקים כְאַוַת־נפשם, אין זה מעניננו. מה? האם תאמר דבר? אל תירא, אדוני, איני יודע, אל איזו מפלגה אתה נִמנה, וגם לא אחפֹּץ לדעתה. חפשים הרינו, חפשים, איננו קנָאים למפלגה זו או אחרת. אנו עושים את מלאכתנו, מקבלים שׂכר ורַב לנו. אנו חיים, בני־אדם אנחנו. מפלגה היא ענין־שטות – אנו כֻלּנו פה אִישים אנחנו – אריסטוקרַטים, וחסָל! זקפתי שלשה מרקים, איזנהוט. קבלתי חמש!

– מה אומר אדוני? – שאל גרוי, כאלו לא הֵיטיב לשמוע.

– אולטרַמוֹנטַניזמוס! אולטרַמונטַניזמוס! – קרא הרֵידקטור קול רם בקריאת־נצחון. הוא כתב את המלה הזאת לפניו על השלחן.

החינאי הטה ראשו לעבר גרוי ויאמר:

– אישים חפשים אנחנו, אריסטוקרַטים אנו. איננו שַׁיָכים לכל מפלגה. אנו כלנו פה, וגם אתה אדוני גרוי – עד־כמה שיודע אני אותך על־פי הדברים ששמעתי עליך – גם אתתה אריסטוקרַט הנך, ואינדיבידואליות חפשית, לחייך!

גרוי חִיך וינד ראשו,

– לחייך! – אמר. – תודתי נתונה לך בעד חַוּת־דעתך עלי, אבל אתה מרים את עֶרכּי יותר מדַי. איני אריסטוקרַט, בִּי נשבּעתי, לא, לא הגעתי לזאת! גם לא אעֵז בנפשי לקרֹא לעצמי בשם אינדיבידואליות. רחוק אני עוד מזאת, צעיר יותר מדַּי, ולא בגרתי; אני מביע לך תודה רבה, אבל אינדיבידואַליות – זאת היא תהלה רבה יותר מדי –

אה! – צעק הרֵידקטור. – חי האדון גרוי! אולטרַמוֹנטַניזמוס, אולטרַמוֹנטַניזמוס, יחי!

– אבל? – אמר החינאי השָּׁמֵן בקול ממֻשך והביט בגרוי בעיניו הקטנות, שנראו כצָפות בתוך לחָייו השמֵנות: חָשַׁבְתִּי – –

– בלי שיחות, פרופיסור, – שסע אותו הד"ר נירנבֶּרגר בדברים. – בלי שיחות. אין סוף לשיחות אלה ולעולם אין באים לידֵי מסקנה. שַׂחקו!

– הלא אשַׂחֵק! האם לא תראה, כי משַׂחֵק אני. אֶה, איפֹה כד־היין שלך, איזנהוט, רק תבטיח הרבה!

ואל גרוי פנה ויאמר:

– עַנְוְתָן אתה יותר מדַּי, אדוני הנכבד מאד. אמנם, אתה יכול לקרֹא לך בחפצך, אדוני, אבל כֻּלּנו פֹּה אינדיבידואַליים ואריסטוקרַטים הננו.

הוא עשה בידו תנועת־עִגּוּל, אשר הקיפה את כל אנשי החבורה. אחר הרים את כוסו ויוסף:

– ועתה נשתה־נא לחיי דורנו, דור־ההשכלה!

הרֵידקטור הֵינריך כתב בשקידה את הרצאת החגיגה בשביל עתונו. הוא מִלֵּא גליונות־ניָר אחרים בכתב־העפָּרון, ובאותה העת עצמה הוסיף לשַׂחק ולהקשיב לשיחה אשר מסביב. כאשר אך קרא מי־שהוא קריאות “יחי!” מִלֵּא אף הוא אחריו, וכאשר שמע דבר־מה על ההשכלה קפץ ממקומו וירם את כוסו.

– תחי ההשכלה! – צעק. – ההשכלה בעיר ובכפר!

– ומה? – אמר החינאי השָׁמֵן לגרוי – אינך שותה, אדוני. כפי־הנראה, אינך מסכים לדעתי?

– כמובן, אני שותה – אמר גרוי. – כוסי ריקה – תודה, אדוני הרופא.

הלא עליו להודות, כי זהו אֹשר לחיות בדור הזה: דור של גִלויי־מדע נפלאים, תקופה של רעיונות גדולים. חזיז ורעם! הלא תקופה ברוכה היא זאת, מלאה השכלה, בינה ודעת, ימי־שחרור הרוח האנושי, תקופה חדשה.

– כמובן, תקופה מלֵאת ענין! – ענה הר"ר נירנבּרגר חלקו אף הוא. – ימי־הבינים כבר רחקו הרבה מאִתָּנו.

תקופה של מדע נצחון המדע על הבערות והאמונות התּפֵלות. תחי החימיה, הפיסיקה! מה דובר אדוני?

גרוי חִיֵּך.

– בודאי, תקופה מלאת ענין! – אמר.

החינאי הביט בו: “אבל?”

– מה זה: אבל?

– אתה מסכים אפוא לתקופתנו מבלי שום התנגדות, אדון גרוי? – אמר הד"ר נירנבּרגר בחיוך־אירוניה דק.

האדונים לא העלימו ממנו, כי הוא סותר בדבריו עתה את הדעוֹת, שכבר הביע גלוי באזני הצבור.

בת־צחוק עברה על שפתיו. הוא אמר:

– אני מסכּים, שתקופתנו עתה היא מלאת ענין, אדונַי, אבל איני מסכים לה בַּכֹּל –

– אַה – חַה־חה! ישמיעֵנו־נא! – החינאי נפל לתוך דבריו.

גרוי הביט בו ויאמר:

– בכל אֹפן איני יכול להתפעל ולהתלהב כמוכם, אדונַי, מבלי כל בִּקֹּרֶת. אני חוזר על דברַי: התקופה הזאת היא מלאת ענין, ובכל־זאת אינני מתפעל הרבה. אולַי לא אבין את רוח התקופה דֵי־הצֹרֶך, אך הלא יש לי הרשות להביע דעתי, האין זאת? אמרתם, כי ימי־הבינים רחקו כבר מאִתּנו ואני לא אאמין בזאת, אני לא אאמין בדברים האלה בַכֹּל.

– מה? אבל –

– תְּנָה לאדון גרוי לדַבּר, פרופיסור!

– לא, לא אאמין בדברים האלה בכֹּל. ותהי להפך, כי אאמין, אשר ביחס לדברים רבים אנו שקועים עוד בימי־הבינים. העולם נעשה קצת נקי יותר, כן, טוב הדבר. יש לנו מסִלּות־ברזל ואניות־קיטור, גם אלה יָפו מאד; יש לנו כּמּוּת גדולה של חפצים חדשים, אבל אם חפצים חשובים ומַמּשיים הם אלה? לא, אֹמַר, סליחה, אני אומר לפי עַנוַת דעתי, הלא תַרשוּני, האין זאת? כך יִדמה לי בהביטי, למשל, על תורת־המשפטים שלנו, על היחוסים בין מעמדות החברה, על עמדת האשה בתוך הצבור, על ענינים רבים. והגרזן עוד תלוי ממעל לאירופה. אָה, אין לי להביא פרטים רבים. אמנם אין עוד האכָּרים אשר יהיו לעבדים, קנין־כסף לחורי־הארץ, על גבי הניָר אינם כבר, אבל יש מיליוני עבדים של הקַפּיטליזמוס, ויש מעמדות־אזרחים בעלי־זכיות – ואף האנשים הנאורים והמשכילים, לכל־הפחות, רֻבּם מאותם שידעתי – משתמשים בזכיות ובהנחות שיש להם לפי מעמדם, שבו נולדו, מבלי חשֹׁב הרבה. ושולטים בעולם אותם הרעיונות אשר היו לפנים – ההבדל הוא רק בזה, שהיום היו לצורה ריקה, חסרת־תֹּכֶן, תחת אשר בשכבר הימים היה להם תֹּקף ממשי. בקצרה, אני יכול למנות לכם ענינים למאות, אשר לא נשתּנו אף כמלֹא־השׂערה מכפי שהיו בימי־הבינים – אולי הם נראים עכשו בצורה אחרת, או אולי נסתכל אנו בהם עתה בעינים אחרות, כי קרובים אנו להם יותר. אבל – הנה מה שֶׁאֹמַר – זוהי רק דעתי – דבר אחד אבד לנו: האמונה הפנימית בצדקת מעללינו, אותה האמונה העמֻקּה של ימי־הבינים, אותו המיסטיציזמוס, האַטמוספירה של פראות ויֹפי. כן, צוחק אתה. העבודה, מה יפה וטוב צחוקך, אדוני. אני שמח, כי מצחוקך נראה, שאדם טוב אתה. אנא, הוסיפה לצחוק, כי מה שדברתי היא רק דעתי הפרטית. אתם דברתם על התקופה החדשה, האין זאת? ואולם לפני מאה או שמונים שנה היה העולם יפה יותר, כמדֻמֶּני, וביחוד היתה גרמניה אז יפה יותר.

– כַּתֵּר לי זעיר! – הפסיקהו החינאי: – סליחה, על הפסיקי אותך; גם אל תשיא עלי עָון בעד צחוקי. אני צוחק וכֻלּנו פה עליזים אנחנו, הידד! כן, רוחנו צוהלת עתה. איזנהוט יכול היה להוציא מתחת ידו את הבַּנק. הוא משַׁעמם סוף־סוף! אנו זקוקים – כן, מה זה אמרת – אמונה פנימית, מיסטיציזמוס, – כן, לֵך לאבדון עם ענינים אלה! – סלח לי על המלה החריפה הזאת, רוחי צוהלת

---

– בבקשה, בבקשה! – אמר גרוי בצחוק קל. – אני מבין היטב.

– אנו שמֵחים על כי נחלצנו מכל אלה, אדוני הכּהן! נעים לי מאד להקשיב לדבריך ולשוחח אִתּך, אבל מה המַּשַּׂא אשר נשאת? כמדֻמֶּני, שאינך מרגיש את רוח העת החדשה. הנך קצת בטעם העולם הישן, אדוני גרוי, חַה־חַה־חַה!

בת־צחוק חלפה על שפתי גרוי. אולי יש לו הצדקה, אפשר, כי הוא בטעם העולם הישן. אמנם הוא מתון מאד ואינו מהיר למצא עצה. אך אם יחפֹּץ האדון הפרופיסור להתעמק –

הפרופיסור ריכטר השתעל וַיִלגם מתוך כוסו לגימה גדולה. אחר אמר:

– אנו אנשים מודֶרניים אנחנו, ידידי. מודֶרניים עד למֹח עצמותינו. אדם מודֶרני, האם יש לך מֻשּׂג מאדם מודֶרני? אני אסביר לך. אדם מודֶרני הוא בן התקוּפה הזאת של ההשכלה, חפשי בדעותיו, סבלן ביחס לדת אחרים, ואחת היא לו מה שיעשה השני; אדם בלי אמונות תפֵלות והזיות־שוא וגם בלי מַשְׂאוֹת־נפש חולַניות. אדם מודֶרני הוא בעל אֶגואיזמוס בריא, אדם שאינו מתבושש להיות אדם – בשם אשמדאי והכַּתּ שלו! – אדם בעל חושים בריאים ושלֵמים ולא הוזה הזיות, לא נזיר ולא מטֻמטם – כי־אם פרט מיֻחד בתוך הכלל, אינדיבידואום. כן, – בשם השטן – זהו האדם המודֶרני. הלא הסברתי, כמדֻמֶּה, היטב את דעתי?

– כן, תודה! – גרוי הביט בחינאי: – כַּתֵּר לי מעט, עלי לשקול במחשבתי את כל הדברים ששמעתי זה־עתה מפיך. מתון אני, ומחשבותי מתנהלות בכבֵדות, כן הוא, בילדותי נפל פעם אחת סֻלּם על ראשי וּמִנִּי אז איני יכול להגות מחשבות אלא במתינות.

– מלבד זאת לא הסב לך הסֻלּם כל רע, מה?

– לא, כמדֻמֶּני. – גרוי חִיֵּך.

– הלא קראת את לוֹמְבְּרוֹזוֹ? הוא מוכיח, כי פגיעות כאלה מן החוץ מועילות לפעמים ומסֻגלות להביא לידֵי תוצאות טובות. ואולם, לחייך! אני הפסקתי אותך קֹדם.

גרוי חִיֵּך, הקיש את כוסו בכוסות החינאי והד"ר נירנבּרגר ויאמר:

– נעימה לי מאד החברה הזאת. תודתי לך עוד הפעם, אדוני הרופא, על כי הִזמנת אותי הֵנה. אתה, אדוני הפרופיסור, הסבּרת לי את טיבו של האדם המודֶרני. הרשני־נא אפוא לשאלך שאלה אחת. דברים אחדים כּמוסים ממני. למשל: אֶגואיזמוס בריא וחושים בריאים, אלה הם דברים שאני שומעם תדיר, מבלי להשיג היטב את פֵּרושם. כן, בשם אלהים, אכן, בטעם העולם הישן הנני – חַה־חַה – צדקת, אדוני, כי אני מתאר לעצמי את האדם הרצוי דוקא בהיות לו חלומות ומַשאות־נפש – אכן, אין להן להיות חולַניות, בדבריך, – דוקא בהיות לו חלומות ומַשאות־נפש רבים, וגם הוזה הזיות הוא יכול להיות, מדוע לא? ומה הן הזכֻיות, שיש לאדם המודֶרני שלך, אדוני?

– הוא עושה את מה שלִּבּו חפץ.

– מה שלִּבּו חפץ? – שאל גרוי כמשתאה. – אבל הלא יש לו חובות, אחריות –

החינאי צחק ויקרא:

– הבל הבלים! הוא עושה מה שלבו חפץ, וכל אחד עושה מה שלבו חפץ. חובות ואחריות, אלה הם מֻשָּׂגים נושנים, שכבר היו לזרא – –

הֻם. גרוי חשב מעט. הוא הניע ראשו ויאמר בבת־צחוק:

– אולי יש לך הצדקה, בטעם העולם הישן אני, אפס, לא אאמין, כי האדם המודֶרני הוא כזה שאתה מתאר. להפך, האדם המודֶרני מרגיש את עצמו מָלֵא יותר את הכָּרת־האחריות, מאשר האדם של התקופות האחֵרות. לפעמים קרובות נדַמה, כי רק בו התעורר רגש האחריות ראשונה.

הרופא נכנס לתוך דבריו.

– רק דרוש, שיהיה אֹמץ־הרוח הנכון וישֶׁר־הלב, למען ראות את האמת, – העיר. אך נשׂים עין בטבע, נראה, כי הפּרינציפּיון של האגואיזמוס שורר בכֹּל. גם בקרב האדם, מתחילים עתה להכיר את זאת –

– הרשֵׁני־נא – אמר גרוי – הלא אמת זו כבר ידועה היתה לפנֵי אלפי שנה. הכל מכירים בה מן הסקירה הראשונה, וגם טבעית היא. אבל במרוצת הזמן הזה, במשך אלפי שנה כבר דנו החכמים בשאלות הזכות והחובה, הפרט והכלל, המעשה הטוב והרע – הם דנו בדברים האלה, הוגיעו את מוחותיהם – החכמים מכל אדם – אני כאפס הנני לעֻמתם – אבל נראה לי, כי אין דבר נלעג ופעוט יותר מאשר האגואיזמוס.

ברגע זה הביאה בעלת־הבית היָפה את כד־היין, אשר נתקבל בסערת־רצון. הרֵידקטור נָטש את פָּרָשַׁת החג אשר כתב ויחל לרקד רקידה הֹדית. איזנהוט השמיע קול־שריקה במַפתּח אשר בידו וסגַן־פקיד־הפּוסטה ברך על היין ברכת־חג. הבַּרון הצעיר לבית הֶנֶנבֵּך, אשר נכנס יחד עם בעלת־הבית, חבק את חמוקי־ירֵכיה. המורה החִוּר כמת, אשר נרדם בקצה הספּה, הקיץ לקול הרעש, הציץ בכד־היין ויַעשׂ בידו תנועה של סֵרוב. הוא נרדם שנית.

כד־היין הכניס זרם חיים חדשים. המסֻבּים שָׁרו שיר וישקדו על המִּשחק בהתלהבות חדשה. איזנהוט הוסיף להיות בעל “הבַּנק”. פניו נראו חִוְרִים ונרגזים יותר, הוא צעק ויצחק יותר מכל אנשי החבורה. לפעמים הביט אל עֵבר הפּתח, כאשר חדר קול המוסיקה החֶדרה. אַחר השמיע קול־נביחה, תופף באצבעותיו ודִבּר דברים שאין להם שחר.

– עתה אסיר מעלי את תלבֹּשת־הַקַּרְנְוַל, – צעק.

– גם מבלי תלבָּשתך חינאי אתה! – אמר סגן־הפקיד, והחִדּוד הזה נתקבל ברצון.

– הִזָּהר! – אמר אֵיזֶנהוט בקצף ויכונן את אצבעו למול פני הפקיד. אבל ברגע צחק שנית מטוּב־לב.

האדון לבית הֶננְבַּך התחיל שנית לשַׂחֵק בקלפים. נדמה, כי ההצלחה האירה לו פנים. הוא הפשיל לאָחוֹר, מתוך סערת־רוח, כפעם בפעם את שְׂעָרו השחור והמַּבהיק ממול מצחו הגבוה והלבן ויצחק.

– הנה ההתחָלה! – קרא – מַלֵּא ידך, איזנהוט! כי כסף נחוץ לי! עוד קלף אחד, בבקשה. אני זוקף עשרה מרקים!

אך הפעם הפסיד, ואף כי אַיזנהוט לא נזהר בשחקו הוסיף הבַּרון הצעיר להפסיד. הוא נסער עוד יותר ופניו חָורו יותר. עתה היה זקוף עשרים מרק.

– לאבדון! – קרא ויצחק בסערת־רוח.

וכאן החל שוב לזכות. חמש, שש פעמים, זו אחרי זו, זכה במשחק ויצהל מטוּב־לב. “סוף־כל־סוף הגיע תורי! לחייכם, אדונַי!”

– שמונה בבנק! – קרא איזנהוט.

– תשע! – קרא האדון לבית הֶנְנבַּך וַיַּך בירו על השלחן.

איזנהוט הביט בו ויצחק צחוק־רשע.

– הַרְאֵה־נא! – אמר.

רק שש נקֻדּות היו בקלפי הבַּרון.

הבַרון הצעיר לבית הֶננבַּך קם ממקומו, הִתִּיק ברעש את כסאו ופניו חָוָרו.

– ואולם הלא מניתי, מניתי! – קרא. – האם לא אראה נכונה? הלא זאת היא תמונה – לאבַדּון! – אם הלוּם־יין אנֹכי?

איזנהוט געה בצחוק:

– טעית, קוּרט! – שב־נא – רק שגית, כל אדם שוגג לפעמים.

ואולם השופט שמידט אמר בטוֹן חריף:

– צריך לשׂים עין!

– מה יאמר אדוני גרוי? יש לנו הטֶלגרף, הטֶלפון, מאור־החשמל, רַכָּבות המתרוצצות במהירות הבזק, קַרני־רֶנטגֶן – כל אלה יָצרה התקופה החדשה. האם לא תתפעל למראה כל אלה? והקינומַטוגרַף, הפוֹנוֹגרַף! כן, הלא יש לנו כֹל. וההתפתחות הגדולה של מדעי־הטבע.

– יחשֹׁב־נא האדון גרוי על הנצחונות של הפיסיולוגיה המודֶרנית, הבַּקטֶריולוגיה, החירורגיה – העיר הרופא.

גרוי חִיֵּך:

– כן, הלא כבר אמרתי, שכל הדברים האלה נשׂגָבים הם, כל ההמצאות האלה, שעל־אודותן תדברו, נפלאות הֵנָּה! אף אוסיף להן עוד ערך עמֹק יותר – במִדה ידועה הֵן גִלּויים, מעֵין הופעות בחָזון – סליחה, אני מדַבּר בכֹבד־ראש, אדונַי, אבל –

– אבל –?

– למרות גָּדלם ועֶרכּם ועָמקם אינם יכולים עוד, כֻּלם יחד, ליצור קולטורה, איזו שהיא. עם כל גדלם אינם גורם קולטורי חשוב. אני סובר, כי מזמור־תהלים אחד, למשל, של שלֹמה, הוא חשוב הרבה יותר מכל הטלפונים ומכונות הדינַמה יחד –

– עם כל הכבוד שאנו רוחשים לשלֹמה שלך, אבל – –

– אנו יכולים להגיד גם כן: שיר של הֵינה, פֶּרק־נגינה של בַּךְ, אַקּוֹרד של בֶּטְהוֹבֶן, רעיוֹן אחד של אפּלַטון או גֶטֶה, מה שתחפצו.

– סליחה! – שִׁסּע אותו הרופא בדברים. – האם יאמין האדון גרוי, כי רעיון אחד של גֶטֶה – אני תופס את זה בתור דֻגמה – הוא ערך קולטורי נעלה יותר מאשר, למשל, המצאת נסיוב־ההרכבה נגד החֹלי של נשוכי חיות שוטות, או גִּלּוּי הבַּצּילוס של הכולירה?

גרוי הביט בו כמשתָּאֶה.

– כמובן, – אמר מתוך חִיּוּך. – הלא אנו מדַבּרים על עֲרָכים קולטוריים, האין זאת?

– הֻם!

– אבל הלא בנסיוב־ההרכבה אפשר לרפא אלפי איש ולהציל את חייהם?

גרוי חִיֵּך:

– אבל האם הִכְנַסְתָּ בזה דבר־מה לאוצר הקולטורה, אדוני הרופא?

– חַה־חַה־חַה! – צחק החינאי השָּׁמֵן ויטרֹף את קלפיו.

באותו הרגע הביט הבַּרון לבית הֶנֶנְבַּך בגרוי. עוד הפעם ננעצו מבּטיהם זה בזה, מַבּטים בוחנים ושואלים כאחד. גרוי הביט שעה ארֻכּה בבַּרון. ונפלא הדבר, פני האיש הצעיר חָורו למבט גרוי. הם הלכו וחָורו לאט, לאט. אז הסב הבַּרון את עיניו הצִדּה ואחר נשא אותן שנית אל גרוי. הוא שׂם את הקַלפים על השלחן, לטש את עיניו על גרוי וַיַּסֵּב באֹפן מיכַנִי את צמיד־הכסף על ידו. והנה נשא את ראשו, הניע בשפתיו, תפס בכוסו וַיָּרֶם אותה למול גרוי.

– לחַייך, אדון גרוי! – אמר ויחַיֵּך.

גרוי לא נע ולא זע. בחדר היה שאון רב כל־כך, עד אשר דִּמָּה הבַּרון, כי גרוי לא שמע את דבריו. הוא חזר שנית:

– לחַייך, אדון גרוי!

האם לא ראה גרוי? לא שמע? הוא הסתכל דֹּם בפני האיש הצעיר מבלי זִיעַ קל על פניו.

– לחייך, אדוני!

גרוי לא ראה ולא שמע מאומה,

– הן לא נשמע כזאת! – גמגם הבַּרוֹן ופניו הלבינו עוד יותר.

איש לא הרגיש במאורע הזה.

הפרופיסור ריכטר הקריב את כסאו, עד כי נמצא גרוי מתחת לשִׁמשִׁיָּה החינאית הצהֻבּה.

– ואם־כן אפוא לא תשא התקופה הזאת חן וחסד לפניך? שׂים־נא אל לבך.

גרוי לא מִהר להשיב, עָיֵף היה מן השיחה הריקה הזאת, ומלבד זה העסיקוהו עכשו רעיונות אחרים, דוקא בשעה זו.

– מה אמרת, אדוני? – אמר באחרונה מתוך בת־צחוק: חן וחסד לפנַי? אינני כדאי לדון ולחרוץ משפט. אבל אם תשאלני, אי אשיבך. כי אינני שׂבע־רצון בשלֵמות. עובדים, חוקרים, אמנם כן. הייתי בַּעַר מאדם, אִלו הכחשתי את הדבר. תקופתנו אנו מְכִינה אל־נכון תקופה חדשׁה, אשר ערכה יהיה רב יותר. מה המצב עתה? – לא, אינני יכול לשׂבֹּעַ רצון. בשום אפֹן. אפשר, כי לא היתה עוד קולטורה נמוכה כזאת של היום. מחַיֵּךְ אתה, אדוני? כן, אך הרשֵׁני־נא להגיד את דעתי. לתקופות אחרות ולעמים אחרים לא היו דֻגמות הקולטורה הנשגבות, כמו שיש לנו. ובכל־זאת תנועת־עם כבירה, התלהבות, אמונה הנוסכת שִׁכָּרוֹן, אידיאַלים? איה הם? – האם באירופה? לפי־דעתי, אין אירופה נושאת את הקולטורה בימים האלה. גם על זה תחַיֵּך, אדוני? אני אביע את דעתי, אף אם תהיה צפויה לי הסכנה להֵרָאות כאיש נלעג בעיניכם, כאדם מן הנוסח הישן. הלא שיחה היא זאת? הלא כן? ומה עוד? כן, כך נראה לי, אירופה, בלי כל ספק, היא חלק־העולם הנקי ביותר והמפֻתָּח ביותר, בָּרור הוא. זעזועים נפשיים גדולים – היו לנו ימי־הבינים, עם ההתלהבות הרַבָּה, עם הגעגועים לגאֻלה, עם השאיפה לחֹפש. הלא רגשות בני־האדם היו חזקים אז! ידעתי, כי אינכם נוטים חסד לנזירים – אבל רעיון הנזירות הלא היה עמֹק אז. או אולי? יודע אני, שרַבּים פוטרים את הרעיון הזה בשנים־שלשה דברים, – אבל אם דנים בו בכֹבד־ראש, הלא עמֹק הוא. הקדושים, שעֻנּו על קדֻשת אמונתם, – הפַקירים, הדֶּרְוִישים – לאֵי־אלה מעשים היו מסֻגּלים! והפַקירים הלא מוסיפים לעשות עד היום הזה דברים נפלאים. מה זה רגש, מסתורין, פלא, נס? ידידות, אהבה? רגש־האמונה? שׂימו לב לדברים האלה! אמנם, אני מופיע לעיניכם בטעם העולם הישן, מפני שאני דן בענינים שכבר עברו. אגב, הנה אדע נאמנה, כי הִנָּם קַיָּמים עוד בזמן הזה, אך לא כתנועת־עם, כהכרה כללית. יש לנו הרבה ערכים חשובים בימינו, אבל התֵדעו, מה יחסר לנו קֹדֶם לַכֹּל?

– בבקשה?

– חסרים לנו מעשים טובים, רגשות כּבּירים וסגֻלות־רוח מצֻיָּנות.

– חַה־חַה־חַה! הוסיפה לדַבּר! לחַיי הפַקירים והדֶּרוישים המיַללים.

גרוי הרים את כוסו,

– לחייהם! – אמר וַיוֹסֶף: – יש לנו בתקופתנו עתה שאיפה לעשות את החיים נוחים ומלֵאי־הנָאה, ואני חושב, כי משאיפה זו צפויה לנו סכָּנה. אם צודקת הסתכלותי, הנה יש בכלל נטיה אצל בני־האדם להחזיק, בלי מחשבות רבות, בהשקפות־העולם הכי־פשוטות וגסות – כמו, למשל, המַּטֶּרַיַליזמוס, האַתֵּיאיזמוס וכדומה. ויודעים אתם מדוע? מפני שהן פשוטות כל־כך, מפני שאין צֹרך להעמיק מחשבה עליהן, ומפני שהשקפות אלה אינן מחַיבות כלום, אינן מטילות חובות על האדם. והרי דבר זה נראה לי עלוב וגס כל־כך. והחיים כֻּלם נעשו ככה, וגם הספרות. הביטו־נא אל הספרות, מה גסה ומנֻוָּלה היתה ברֻבָּה, – וכך הן חגיגותינו, כל צורות חיינו ונוסחי החברה. ובכל־זאת – תקופתנו היא מלאת־ערך, מפני שהיא מכינה קולטורה חדשה וכבירה, היא מכשירה אותה בכֹח עצום ורב, אף כי נעלם הוא מעינינו הכֹח הזה.

כאן התפרצה קריאה גדולה. המורה הנרדם הֶחליק וַיֵעָתק ממקומו מעט־מעט, עד כי נפל מעל הספה ארצה אל מתחת לשלחן. הוא הוסיף לישון ולהשמיע קול נחרה עצומה.

גם סגן־הפקיד קַיזר נרדם. ראשו נשען בסנטרו על לוח־לבו ושׂפתו העליונה נפשׂקה בצורה נלעגת. אבל בקלפיו הוסיף להחזיק ברוח אמיצה, וכאשר אך הגיע תורו לקבל קלף נפקחה עינו האחת. הוא לא טעה. קולות המשׂחקים נעשו יותר ויותר גַסים, עַזים וְהומֵי־שֵׁכָר. יש, שהיתה משתררת דממה פתאֹם, כי כלם עָיפו. אז נשמעו צלילי המוסיקה מן האולם. הכִּנורות, החלִילים, התֻּפּים. לפעמים הגיעה המוסיקה עד הדלת, הסתננה בעד החרַכּים, כעין צחוק חרישי, ותחלוף למרחקים.

אז הרים איזנהוט את ראשו ויבט אל עבר הדלת.

והנה קם פתאֹם גרוי ממקומו ויאמר:

– אדוני, בבקשה להטות לי אֹזן רגע אחד. רוח כלכם צוהלת עתה, ואני חפץ להשתמש בזאת, למען הניע אתכם למעשה־חסד.

הוא הוציא מכיס אפֻדתו את טבעת־הכסף המשֻׁבצה אבן זעירה וכחֻלה וַיוֹסֶף:

– יש לי כאן טבעת, שהייתי רוצה להחליפה בכסף. לאשה זקנה ועניה שַׁיֶּכת טבעת זו. אולי ימצא מי מכם חפץ בה?

הוא חִיֵּך והראה את הטבעת. שִׁניו הלבנות והיפות הבהיקו.

החינאי השָׁמן החל לצחוק ראשונה ואחריו מִלאו כל בני־החבורה.

– אכן אתה, אדוני, כבר יותר מדַי הנך בטעם העולם הישן – חַה־חַה־חַה – יותר מדַּי –

אֹדם קל כסה את פני גרוי, הוא הראה את הטבעת לכל המסִבָּה ויאמר:

– אמנם, הטבעת הזאת היא טבעת פשוטה ושכיחה, היא היתה שַׁיֶכת לריבה מרגיריטה סַאמיט, זו ששָּׂמה קץ לחייה – הלא תזכרו אותה כלכם. אל־נכון הייתי חפֵץ למכּור אותה, למען המציא סכום־כסף לאִמּה. כמובן, לא אמכּרֶנה בזול, לא במחיר נמוך מאד. האם אין מי שימצא בה חֵפץ? האדון הרֵידקטור הֵינריך – או אולי אתה, אדוני האסיסטֶנט פֶּכמַן? אתם צוחקים, אדונַי, אבל האשה עניה וזקוקה לכסף. האדון השופט לוֹיטלֵין, האדון איזנהוט?

איזנהוט הביט בטבעת וימצמץ בעיניו. אחר נשא מבטיו אל גרוי. פניו חָורו כפני מֵת והוא חדל מלמצמץ.

– לא, תודה! – אמר חֶרש, בהגיעו ראשו.

גרוי הרכין ראשו ויחַיֵּך:

– לא? מה צר! ואולי אתה, אדוני לבית הֶנֶנְבַּך? אני התחלתי בענין זה והייתי רוצה להביאו לידי גמר. אולי, אדוני לבית הֶנֶנְבַּך? האם לא תהפץ להביט בטבעת זו?

גרוי כפף את קומתו ממעל לשלחן ויַּרא את הטבעת לַבַּרון הצעיר. הוא הוסיף:

– הלא אתה חובב דברים כאלה, הלא חפצת פעם לקנות מידי את אמתחתי. הלא תזכור, הדבר היה בבית הזה, באכסניה של ה"שֶׁנהבּ", בערב יום קבורתה של השפחה. – אני פגעתי בכבודך, אדוני, זה לפני זמן קצר לא התנהגתי בנִמוס. אל־נא תָשת עלי חטאת בגלל זה. גם אתה, אדוני, לא התהלכת אִתִּי בידידות בערב ההוא, – נשכח־נא את מה שעבר. האם לא תחפוץ לראות את הטבעת?

גרוי עורר צחוק. הכל צחקו לו.

האדון לבית הֶנֶנבַּךְ הֵחל לצחוק תכף בקול רם. הוא צחק, עד כי אדמו פניו והשִּׁעול תקף אותו. אחר קרא:

– לא, תודה!

– אָה, ואני חשבתי, שאתה, אדוני, תבין את ערכה של טַבּעת כזאת.

הבַּרון הוסיף לצחוק. הוא אמר מתוך צחוק:

– לצערי, אין לי כל צֹרֶך בטבעת זו,

בת־צחוק מוזרה עברה על שׂפתי גרוי.

– ובכן, גם אתה, אדוני, מסרב! – אמר ויבט בעיני האיש הצעיר הצוחק.

פתאֹם התפרצה קריאת־ששון מפי כֹל. כל העינים פָּנוּ לְעֵבר הדלת. בפתח נשמע צחוק נערות, אדֵילה והאחיות זינדינג באו החדרה.

– הידד! תחיינה הגבירות!

פרק חמישׁי    🔗

– אָה! – קראו הגבָרים ויקפצו ממקומותיהם. החינאי השָּׁמֵן נופף את השִּׁמֹשִׁיָּה כדגל והרֵידקטור השתחוה השתחוָיות עמֻקות ומהירות, עד כי הוּעֲפוּ שערותיו הפרועות ממעל למצחו. הידד! למעלה, למעלה, הגבירות! הידד! כסא אחד נפל ברעשׁ על הרצפה, וגביע אחד נעתק כמו מאליו, באֹרח־פלא, מן השלחן וַיִּפֹּל ארצה וישָּׁבר לרסיסים. סגן־פקיד־הפוסטה, קַיזר, ישן במנוחה והוא פשוּט מעילו העליון; מכיון שלא הגיע לידו הקלף בּבֹא תורו, נרדם ויישן שֵׁנה עמֻקה.

עשן־הסיגַרות הרב זחל חוּצה, בעד הפתח, כּעֵין צְנֵפוֹת־קִיטור, ונדמה, כי הנערות הופיעו מתוך עב־העָנן. הן עמדו שלשתן יחד, ויהי כאלו הן שָׁתוֹת עֵצות בנפשן, בפחדן לקרֹב אל החבוּרה, שקִדמה את פניהן ברעש גדול.

– חפַצנו לראות פעם אחת, איך יבַלו הגברים את עתּם בנעימים! – אמרה אדילה ותַּבּט על סביבה.

היא הניעה את המֵּניף אשר בידה, שרווּלי תלבשתה הֻפשלו ואפשר היה לראות את זרועה הלבָנה והמלֵאה. בתלבָּשתה האדֻמה, שחורת־שֵׂעָר ובהירת־עינים, הרהיב יָפיה את הלב ויהי מוזר ונפלא. שושנות עָדו את שׂעָרה, את כתפיה, את אבנֵטה. היא צחקה. שִׁנֶּיהָ היו לבָנוֹת כל־כך ושפתיה אדֻמות. אבל עיניה היו לבלי־רַחֵם, עוֹקצות וקשות.

היא הביטה בגרוי, אך מַבּטה חלף מהר ממנו וַיַּחֲלֵק על פני איזנהוט.

איזנהוט קם לאִטו ממקומו, כאשר נראתה אדילה בפתח. הוא הבליט את זקנו, חדל למצמץ בעיניו ומבטו נעשׂה חד ובוחן, למען הַוָּכח, כי היא, היא הבָּאָה. עור־פניו הפך מראה עפר. הוא הֵישִׁיר את תּלבָּשתּו, החליק בידו את שׂעַר־ראשו וילטֹש עיניו על אדילה. על שפתיו הופיעה בת־צחוק נואָשה. אחר ישב לאט על הספה, לאט, שלא להקים שאון, ויחָבא מאחורי הבַּרון הצעיר, אשר פטפט עם קלַרה זינדינג.

פתאֹם פרץ צחוק מפי כֹל. המורה הצעיר, אשר יָשַׁן תחת השלחן, התעורר ויֵצא ממחבואו על ידיו ורגליו. הוא זָחַל על ארבע עד הדלת, הָדף אותה בראשו וַיֵּעָלם.

– מה־זאת? מי זה? – קראו הנערות.

– כַּלבֵּנו הוא זה! – אמר האדון לבית הֶנֶנְבַּך, אשר הסתיר את שִׁכּרוֹנוֹ תחת מַסוה הנִּמוסים היפים בטעם חוֹרֵי־ארץ. – הוא הלך להזמין מעדַני־כִבּוּד בעד הגבירות.

– חַה־חַה־חַה! – צחקו האחיות זינדינג וקלרה הביטה באדון לבית הֶננבַּך בעינים מזהירות וחולמות; מַבָּטה זה האחד גִלה את מַשְׂכִּיוֹת־לִבּה.

הפרופיסור ריכטר הֵחֵל לנצח תֵּכף על המלאכה כמלצר חרוץ ומהיר. – גביעים! הבו הֵנָּה! על הגבירות לראות את עצמן פֹּה כמו בבֵיתן. חָה־חָה! גביעים בשביל הגבירות!

– לא, לא יין, בשם אלהים! – קראה אדילה. אולי יש להשיג כוס מי־סֶלְטֶרס.

– מֵי־סֶלטֶרס! מֵי־סֶלטֶרס!

גם האחיות זינדינג לא חפצו לשתות יין. – “מֵי־סֶלטֶרס, כן” – הן ישבו ולחייהן להטו.

אדילה צחקה צחוק רם ותקרא בהראותה על איזנהוט:

– הנה הוא פֹה, האדון איזנהוט שלנו! שׂימו־נא על־לב, אדונַי, מאה מרק נחשבו בעיניו למחיר עצום יותר מדַי בעד גביע יין־שמפַּניה, שאני לגמתי קצת ממנו.

– אָה, חָה־חָה־חָה! – צחקו כל הגברים מסביב.

איזנהוט הניד שפתיו, הוא מצמץ בעיניו.

– הלא אני – האם לא שלמתי מאה מרק? – חפצתי לתת לידי עלמה – –

אבל אדילה הקשיחה לִבָּה. היא לא שמעה לדבריו, היא סִפרה את המעשה במאה המרק, את המחזה כֻלו, ותחַקה את תמהון איזנהוט, את פחדו ופקפוקיו. היא דברה את דבריה מהר והֵשיבה בלי־הרף רוח על פניה במניפה אשר בידה. אָה, מה חם פה! הלא חלון – –

– פתחו את החלונות – חזיז ורעם! לכבוד הגבירות!

הרידקטור כבר עמד שעה קצרה לפני הגבירות וכוס בידו. הוא הרים והשפיל את שמורות עיניו בלי־חָשָׂךְ, כבֻבָּה אשר תעצם ותפקח את עיניה חליפות לאשר יטלטלוה. כפי הנראה, נשא נאום, אך איש לא האזין לו.

– עֲדִי־החיים – כַבּדו את הנשים – הן אורגות וטוות – תחיינה הגבירות! הידד! אגודת־פרחים של נשים יפות, המקַשטות את שלחן החג – מי יִתֵּן ויכֹלתי לענֹד לראשה הנחמד של כל אחת מקלעת־פרחים, פרחי־ זיו –

פתאֹם נזלו אגלי־דמעה גדולים על פניו.

– תחיינה הגבירות! למעלה, למעלה! הידד!

הגברים מלאו אחריו בקול רעש.

– לשַׂחק? כן, כמובן, הן חפצות לשַׂחק. הכל ישַׂחקו.

הכל עָטו שנית אל המשחק בקול צעקות וצחוק. הגבירות תלמַדנה מהר את המִשחק, הוא פשוט מאד! סגן־פקיד־הפוסטה עוד ישן את שנתו. השופט לויטלֵין, אשר גרש מעל פניו את עקבות התרדֵמה, הִטיף על קרחת ראשו נטפי־יין והפקיד הקיץ תכף. הוא לטש את עיניו על הנערות רגע ארֹך, כאיש אשר חושיו הִתְבַּלָעוּ. אַחַר אמר בהדרת־כּבוד:

– ערב טוב!

– הלא טובה ונחמדה המְסִבָּה הזאת! – קראה אדילה. – האם יכולה אני לֹהֵסָפֵחַ אל הקלוב? אדוני הרופא, הגישה לי, בבקשה, כוס פּוּנש!

– פּוּנש! כוס פּונש, מַהֵר! – נִצַּח החינאי השָּׁמן.

– כן אפוא, אדון גרוי מכֻבד – הלא צריך אתה להודות, אדוני, – אף אם לא תשבע רצון בכֹּל, – הלא תודה, כי המדע הכניס בהירות רַבּה, הפיץ אוֹר על ענינים שונים, שהיו מכֻסּים במַשָּׁאוֹן. הוא בִעֵר כַּמות רַבּה של משפטים קדומים וחשֻׁכים, אמונות תּפֵלות וּמֻשָּׂגים נבערים –

– כמובן, לא אכחיש זאת, ואני מרכין ראשי בפני המדע ואישיו הגדולים. האם אמרתי אחֶרת? אני, האדם הקטן והפשוט, – הלא יותר מדַּי הייתי מֵעֵז

---

– טוב, טוב! האמונה במופתים ובנסים אפסה, למשל. לאבדון! סליחה! אבל היא אפסה ואיננה. אף ילד לא יאמין היום הזה, כי אפשר להפֹך מים ליין, או לכלכל חמשת אלפים איש בכְזַיִת לחם, אֶה?

– ודאי, זאת היא אגדה.

– יפה אמרת! ואם־כן, סוף־סוף –

– אגב, – הוסיף גרוי – מי יודע, אם לא מאורע הוא זה אשר קרה? ואולם מה יפה הרגש הגדול ההוא, אותה השאיפה למופת ולנס? האין זאת? הלא שאיפה זו מושכת את לִבֵּנו! ולפרקים, אני מאמין, גם אני מאמין. אני נוטה להאמין במעשים הנפלאים והמוּזרים, יען כי איני יכול להשִׂיגם בתבוּנָתי –

– ואולם, מכֻבָּדִי, השכל האנושי הבריא – איה הוא השׂכל האנושי הפשוט? הלא שׂכל האדם, מכֻבָּדִי, גם הוא יְחַוֶּה את דעתו?

גרוי חִיֵּך ויאמר.

– השֵׂכֶל האנושי הבריא? מה הוא בעצם הדבר? אני מֻכרח להודות, אדוני הפרופיסור, כי שִׂכְלי אני, אף כי משַׁער אני שהוא בריא ושָׁלם, יְשַׁטה בי לפעמים קרובות. השֵׂכל הבריא הזה כבר הוליך שולל עמים ודורות רבים. שִׂימָה־נא בזה לפָני גרעין של דֻבדבניה והגידה לי, כי גרעין זה יהיה לעץ נושא עָלים, ציצים ודֻבדבניות. – שִׂכְלִי האנושי, הבריא, לא יַשִּׂיג את זאת. אתה תאמר אלַי, כי הארץ תעוּף במהירות עצומה של כך וכך פרסאות מסביב לשמש. ואני אֹמַר: סליחה, שִׂכלי האנושי הבריא אינו משיג את זאת. אני זורק אבן, והאבן עפה, איני משיג את זאת, אפילו את זאת. אני מֻכרח, לדאבוני, להודות, כי איני יכול להשָׁען על שׂכלי אפילו בענינים הכי־פשוטים. ובנוגע לענינים המסֻבּכים יותר, הלא למוֹתר הוא כי אדַבּר.

– הֻם, הֻם.

– אבל, מְכֻבָּדִי, הלא תורה בכל־זאת, שֶׁשִּׂכְלך הבריא האנושי כופר באמונת הנִּסים והמופתים, האין זאת? תנו לעבוד רק למדע לבדו – חזיז ורעם! – המדע ידע להביא את פעֻלת ההשכלה לידֵי גמר. גם בריאת העולם, כפי שמתארת אותה הביבליה, הלא אך אגדה היא, האין זאת?

– ודאי, שאגדה היא זאת, אבל –

הרֵידקטור הֵינריך קם ולחץ את יד גרוי.

– חֹפש־הדִּבּוּר יהיה לכל אחד! אנו יושבים במושב רֵעִים! – אמר בצחוק־קל של מחַבֵּב. – אתה יכול, אדוני, להבּיע את דעותיך כרצונך, באין מַכלים דבר. איש לא יגַלה את סודך. כֻּלנו בעצה אחת אנחנו.

– אַהַא, הגבירות בעלות־מזל הן! אני לא זקפתי בפעם הזאת, איזנהוט, אל תצעק ככה! אני מַרשה לי להביע את דעתי, כי כאשר יחדור המדע אל כל השדרות ואל כל חוגי העם – תִּמַסנה כדונג כל האמונות התְּפֵלות בכשפים ובנסים – ואז – אני מַרשה לי להגיד, כי הדת תֻּצג אז ככלי־ריק. הדת יכולה אז להסתלק, לסגור את חנותה ולהסתלק. אני מבקש סליחה על המבטא החריף, שהשתמשתי בו, אבל כן הוא, חזיז ורעם! הלא כך יהיה הדבר.

– בבקשה, – אמר גרוי. – הלא המבטאים הם רק צורה ידועה, בלי תֹכֶן. ובכן אפוא תאמין כזאת? אפס, אני מאמין, כי יותר שיוסיף המדע לדעת ולהכּיר, יחזק יותר הרגש הדתי. הוא לא יסתלק, כי־אם להפך, ילך ויגדל. כי המדע יגַלה נפלאות בלי־הרף, ואז יהיה העולם סָתוּם ונפלא יותר, ורָזים צפוּנים יהיו הרבה יותר. המֻשָּׂג של האלהות יפשוט, כמובן, את לבושו הפשוט וילבש צורה אחרת, דַקה וזַכָּה יותר; במִדה שיהיה האדם מפֻתּח ומשכיל יותר, באותה המִדה עצמה יהיה האֱלֹהַּ אשר לו נעלה ורם יותר, לאין חֵקר. המסתורין יהיו עמֻקים יותר בכל אשר תוסיפו לחדור אליהם. אני מאמין, כי הולכת וקרֵבה תקוּפה של רגש דתי גדול כל־כך, עד אשר יהיה כשגָעון.

– האם כזאת תאמין, אדוני גרוי? אבל אם יסבירו לאדם, כי לפני מיליונים אחדים של שנים לא היה עוד אדם על־פני הארץ? מה? מה היה אז? אלהים?

גרוי הביט אליו בתמהון ויאמר:

– אִלו לא היה עתה אדם, לא היה, כמובן, רגש דתי. אבל הלא אנו דנים במציאות האלהים ולא במציאות האדם. אם האדם חי ונמצא, או למן איזה זמן הוא חי – זוהי שאלה שאינה מעסיקה אותנו עכשו.

בת־צחוק עברה על שפתי גרוי, והוא הוסיף:

– נפלא הדבר, עד־כמה תתן אֵמון, אדוני, במדעי־הטבע. אני מכבד את המדע המודרני, ובעד חלק גדול מחִנוכי אני חַיַּב תודה לאותו המדע – אבל אני חושב, כי הנחותיו, שעליהן מבַסֵס המדע את כל המסקנות, אינן מוצקות כל־כך. אולי יצחקו, כעבור מאוֹת־שנה אחדות על מי שיצַדֵּד בזכות שיטת־הבּיאולוגיה של עכשו, כמו שצוחקים בימינו על מי שמאמין, כי האלהים יצר את האדם מן העפר. אנא, אל תפחדו – אני בעצמי איני מחזיק בדעה זו, אני חושב את ההנחה של המדע המודרני לדבר המתקבל על המוחַ. אבל מה יוצא מזה?

– מה? – החינאי השָּׁמן צחק ויצעק: – הכּל יוצא מזה, אדוני, הכֹּל! המסקנות, המסקנות! חשָׁב־נא על המסקנות, אדוני.

הוא קרא את דבריו האחרונים בקריאת־נצחון.

– ראשית, ושנית – –

אדילה צחקה. ה"בַּנק" היה עתה תחת ידה והיא זכתה במשחק.

– לחיי הגברים! – קראה וַתָּרם את כוסה. היא הביטה שנית בגרוי מבט ארֹך ומוזר. אחר צחקה צחוק קל וַתּוֹסֶף:

– לחיי שושנה! לכבור רֵעוּת נאמנה בינינו!

– לכבוד רֵעוּת נאמנה!

בכוס איזנהוט לא היה יין, ובעוד הוא ממלא אותה והנה אֵחר את המועד. הוא אמר בנִמּוס: “לחיי הגבירות!” וַיָּרֶק בגמיעה אחת את הכוס המלאה. ואז צָחק.

רק מריה זינדינג היתה האחת אשר השיבה על ברכתו: לחיים!

– החברה נעימה פה מאד! – אמרה אדילה. – בתֹם לבבי אמַר, כי רוצה אני להִסָּפח אל הקלוב. כן, אני חפֵצה לֵהָנות עוד מן הירחים המעטים.

– מתי תהיה החתֻנה?

– בירח מַאי! – השיבה אדילה בצחוק. אחר הניעה ראשה וַתּוֹסֶף:

– מי יודע? אין איש יודע עתידות. הביטו־נא, בכמה כסף זכיתי! ההצלחה מאירה לי במִשחק. Faites vos jeux messieurs!

סוף־כל־סוף פקעה סבלנותו של הפרופיסור ריכטר. הלא אדם משֻׁנּה הוא האדון גרוי. הוא כמו החתול, אשר תפילהו ממרומים והוא לא יִנָּזק, כי על רגליו יעמוד תמיד. הלא הוא עצמו הודה, כי האדם איננו בלתי־אם חוליה אחרונה בשלשלת גדולה של בריות מתפתחות – כעין יציר של תערבות והרכבות שונות – ובכל־זאת יחשֹׁב, כי כאן מתחיל הפלא הכי־גדול. הוא מתפעל למראה הטעם הטוב של הבריות החיות, המבקש את היֹפי ואת המועיל, והוא מתפעל למראה התוצאות של הטעם הטוב הזה. לא, עם האדון גרוי אי־אפשר כלל להתוַכּח.

אך כעבור רגע החל הפרופיסור ריכטר את הוִּכּוח מחדש. הוא הוציא אל המערכה נגד גרוי את כל כלי־נשקו. את המדע המודֶרני כֻּלּו כונן למול פניו. ובאחרונה – האח, באחרונה!

– כן, מכֻבָּדִי, – נהם וישפשף את כפות־ידיו השמֵנות: – המסקנות הן פשוטות מאד. כן, הלא נפלא הדבר, כי אתה תענה “אמן” על כל זאת. חַה־חַה! אינך כלל בטעם העולם הישן, חזיז ורעם! – לא, מודֶרני אתה למדַּי, אדוני. וגם ידיעותיך רבות הן, הלא כן, אדוני הרופא, מה רבו ידיעותיו של האדון גרוי בספרות! אבל הרשֵׁני־נא לכלול בכלל אחד את הדברים שדבַּרנו! אם אתה מסכים לדברַי ואתה מוסיף, שבכל־זאת הצדק אִתּך – אם אתה מודה, שנפש האדם התפתחה מנפש החיה, כלומר, שהיא הִנֶּהָ קוֹמְפְּלֶקְס של תפקידי־מוח – אם אתה מודה, כי כל הרגשה כרוכה בעקֵב איזו הויה פיסיולוגית, הלא בהכרח תִּתַּם הנפש לגוֹעַ – היא פוסקת להיות, היא גזה וחולפת באותו הרגע שיחדל מֵרוץ הדם במוחַ! הלא השכל יאמר כזאת; כן, שאול ואבדון הלא גם השוטה המָּחלט יבין את זאת. ואם־כן אפוא כופר אתה בהשארת־הנפש. חַה־חַה! כופר בַּכֹּל, מכֻבָּדִי, כן – אתה צוחק, אדוני, לחייך! כן, לחייך! אדם מודֶרני אתה, בַּכֹּל, ואתה ראוי לתֹאר־כבוד בגלל זה!

אך גרוי השיב:

– האם ראית, כי הכֹּל הסבו את ראשיהם וַיִּפנו הלום, כאשר הוצאת מפיך את המלים “השארת־הנפש”. שַׂמתי לבי לזאת. כן, דרך־אגב אני מעיר. מה אמרת? מה עשיתי אני? אבל, לחייך, אדוני, לחיי הגבירות – אמנם, אני אהיה שִׁכּור הלילה, כי האדון הרופא מתמיד כל־כך בחסדו למזוג יין אל כוסי. כן, מה זה אפוא עשׂיתי, כי ככה תריע תרועת־נצחון, אדוני הפרופיסור? אל תריע עוד קֹדם זמנך. כן, למרות כֹּל, למרות כל הדברים אני מאמין בהשארת־הנפש. אני לא אביא טעמים ונמוקים לאמונתי, כי המלים הן רפות יותר מדי וגם אינן ראויות להשָּׁמע ביחס לענינים הרָמים האלה. אף נמאס עלי המעשה אשׁר יֵעָשׂה בצרֹר כל תעלומה בחבישת־מִלּים. האם אפשר לצרֹר ולחבֹש בטלים את אלף אלפי הזעזועים וההרגשות וקרני־האורה, הנובעים מתוך נפשך בשעה אחת והנמשכים הלאה, אל הנצָחִים? או האם תוכל הנפש להשתמש באיזה סרסור, איש־בינים, אשר יבֹא להגיד לך את חפצה? – מה נמאסו המלים האלה! לא, אדונַי, אני מרגיש, וגם הגיון־לבי יאמר, כי מעולם לא היה משׂיג האדם את הרעיון הזה של השארת־הנפש, אלמלי לא היה בו מן האמת.

גרוי חִיֵּך ורגע אחד נוצצו עיניו כזהב אפלולי. הוא הוסיף:

– כן, איך יכֹל לבֹא רעיון כזה אל מוחַ האדם, אלמלא היה רעיון־אמת.

ואולם הלא באֹפן כזה הוִּכּוּחים הם למוֹתר. האדון גרוי הוא אמנם אדם מודֶרני, אבל בשעה שנוגעים לדון בענינים ידועים אחדים – חַה־חַה!

– בענינים האלה אי־אפשר כלל לדון! – אמר גרוי בצהוק קל.

הד"ר נירנברגר גלם סיגַריטה ויאמר:

– הלא האדם השיג גם את רעיון אפסות הנפש, ואם־כן אפוא יש באותו הרעיון גם הוא ניצוץ של אמת.

גרוי אמר:

– אפשר לכַפֵּר על המִּשגה הזה, כי את המות נראה תמיד מסביבנו, וגם אפשר, כי חלק אחד – החלק ההוא של הנפש ימות ויכלה – ואולם ראו־נא, מה היה לאדון איזנהוט?

איזנהוט הראה באצבעו על השלחן וצעק בלי־הרף:

– לא נכון הדבר! לא נכון! איני יכול להרשות את זאת.

– אינו יכול להרשות את זאת! – חִקּה סגן־פקיד־הפוסטה את קול איזנהוט עם הנהימה והשריקה שלו.

– בבקשה, בבקשה! – אמרה אדילה ותצחק צחוק עַצְבָנִי. – האדון איזנהוט מיטיב יותר לדעת, כמובן.

אחד מן המסֻבּים אמר, שאדילה היא אבּירת־לב, על הוציאה מידֵי איזנהוט סכום עצום. היא זכתה הרבה במִשׂחק ולפניה היו מֻנחות ערֵמות־כסף. אפשׁר היה לראות, כי איזנהוט אִבּד בכַוָּנה.

– הוא יָכֹל לשַׂחק כאשר עם לִבּו! – השיבה אדילה בצחוק. – אם הוא נהנה באַבּדו כסף במִשחק, עָליו לאַבֵּד. כשאני לעצמי הריני שׂמֵחָה בשעה שאני זוֹכָה במשחק, ואני שׂמֵחה, כאשר יאַבּד השני. מי קרא לי אבּירת־לב? אתה, אדוני האסיסטנט פֶּכמַן? תודה! – וַתּוֹסֶף בטון של הֲתולים:

– כן, במובן ידוע, צדקת אדוני, אולי אבירת־לב אני באמת. הנה אשׂטֹם, למשל, את החולים ואת בעלי־המום, אם גִבְּנִים, אם חִגְּרִים, אחת היא, ולפעמים אני חושבת, כי צריך להשקותם שִׁקּוי־רעלי. זה היה המעשה הכי־יפה! האם לא אכזריות היא זאת? עוד בהיותי ילדה קטנה הייתי אכזריה. נשכתי פעם לאומַנתּי בחָטמהּ ואחרי־כן אהבתי לצוד יתושים ולהתיז ראשיהם –

היא אמרה זאת בטון של התולים ומדֵּי דַבּרה חִלּקה את הקלפים; איש לא שׂם לב לדבריה, אבל איזנהוט היה פתאֹם כאיש אשר זר מעשהו. הוא הכה על השלחן ויקרא:

– לא נכון הדבר!

פֶּרֶץ צחוק.

– מה הואלת לאמר, אדוני? – שאלה אדילה ותִּתֵּן בו את עיניה הבהירות.

איזנהוט צעק:

– מעולם לא הסרתְּ את ראשיהם של היתושים מעליהם. זהו שקר. קראתי את זאת בספר אחד!

אחד מן החבורה שאל, אם בכלל קרא מיָּמיו באיזה ספר.

הרֵידקטור שלח את שתי ידיו למול אַיזנהוט: “אלהים יִשְׁפּות שלום לך!”

אך החינאי השָּׁמן הדפהו הצִּדּה ויחזֵק בכתף איזנהוט ויקרא:

– אַיזנהוט! דֹם וְהִכָּלֵם, ואם לא, וטֻלְטַלְתָּ החוצה! איך לא תֵבוש לאמר, כי שקר דברה הגברת? גבירות אינן מדַבּרות שקר לעולם! האם הבינות, שַׁקרן שבשַׁקרָנים! על הגבירות לסלוח בעד המאורע הבלתי־נעים הזה,

איזנהוט נחלץ מידֵי החינאי ויקם ממקומו. פניו היו לבנים כטיח הסיד על הקיר. הוא שאף רוח בכבֵדות וינַס להעביר צחוק קל על פניו. שפתיו רעדו וּשְׂעָרו דבק אל מצחו. הוא העיף את עיניו בכל אנשי החבוּרה, מן האחד אל השני, ושפתיו רעדו עוד יותר: אויבים, רק אויבים מסביב!

– מה אמרת? – אמר מתוך גמגום. – אני – כן, מה פֵּשר דבריך – מה פִּשרם? הוא פֵּרַךְ את אצבעות ידיו והכל הציצו בו כמו במחזה מענין. חִוֵּר היה ורועד וגם קולו רעד:

– מה פֵּשר כל זה? האם אינני אדם אף אני? זהו כבר יותר מדַּי – הגדשתם את הסאה! – שַׁקרן שבשַׁקרָנים? מה? – הלא אתה – אתה, אדוני – הרופא הזה אשר שם, האדון הד"ר נירנבֶּרגר – הוא מָשך לכאן את האדון גרוי. הד"ר נירנבּרגר הלך להביא הלום האדון גרוי בצְדִיָּה – לְשַׁטּוֹת בו – הוא אמר, הפרופיסור ריכטר – נעים יהיה להִכָּנס אִתּו בשׂיחה, כדי להתל בו – הוא אמר כזאת. הכּל מדַבּרים שקר פה, הכֹּל מתלוצצים. גברת אינה מדַבּרת שקר לעולם? הוא יאמר ככה, האדון הפרופיסור ריכטר, אבל מקֹּדֶם אמר, כי כל אשה היא שַׂק מלֵא שקָרים, והנשים משַׁקרות כל־כך, עד אשר תפלוטנה גם דבר־אמת לפעמים. אני שמעתי זאת, וכל היושבים פֹּה שמעו – –

– יקחך אֹפל! דֹם!

אבל איזנהוט צעק בקול רם יותר:

– אני לא ארשה כזאת, מפיח־כזבים? אנֹכי –

– שמע־נא, איזנהוט! – אמר הפרופיסור ריכטר ויתפּוש בזרועו. אבל איזנהוט הָדף אותו מעליו ויקפּוץ אל הספּה.

– הלא אִוֶּלת היא זאת! – אמר – הלא אין שַׁחַר וטעם – העלמה לבית הֶננְבַּך עָלבה אותי – לעיני כֹל – אני שִׁלמתי לה מאה מרק בעד כוס יין־שמפַּניה – והיא אף את ידה לא הושיטה לי – אז שברתי את הכוס – כן, באתי הלום והִתענגתי, התענגתי מאד. לבי היה מלא רגשות־תודה לכם, לכם כֻּלכם, – אך מה היה? –התחיל המעשה במאה המרק! אני שונא אתכם כֻּלכם, כֻּלכם! אני שונא אתכם, כלבים ודוברי־שקר! וגם אותך אשנא, עלמה לבית־הננבַּך! – עוד יותר מאשר את כֻּלם! האם אוהב־כסף אני, או כילי ונבל? אנכי? אתם כֻּלכם חַיָּבים לי כסף, ששה־עשר אלף מרק אתם חַיָּבים לי כֻּלכם יחד – האם חס אני על הכסף? – אתם צוחקים? –

הוא תחב מהר את ידו לתוך כיסו והוציא צרור של שטרות־כסף.

– אחת היא לי, – הִנֵּה – אני קורע את שטרות־הכסף – כֻּלם, כֻּלם – קחו אותם לכם, קַבְּצָנִים! – אני שונא אתכם!

מתוך צעקות וצחוק הורידו את איזנהוט מעל הספּה. אדילה אמרה:

– הניחו לו! מחר יאסף את הקרעים וידביק אותם שוב אחד אל אחד.

אַיזנהוט נשא אליה את עיניו. הוא עָצם אותן לרגע אחד ופניו היו כפני איש הנופל תהומה. גם את ידיו שׂם על השלחן למען הִשָּׁעֵן.

– אַתְּ תאמרי כזאת! – אמר ועיניו נוצצו בזעף: – אַתְּ! אחרי כל מה שֶׁקָּרָה!

אדילה קמה ממקומה.

– אדון איזנהוט! – אמרה ופניה חָוָרו.

איזנהוט עשה תנועה נואשה בידו. הוא הביט באדילה ופתאֹם שֻׁנּו פניו. הם אָדמו וחָורו שנית. עיניו מלאו דמעות. הוא פֵּרַך את אצבעות ידיו ויקרא:

– רע־מעללים אני! אני – ראו כֻּלכם, מה רע וקשה אני! כן, בשם אלהים, בשם האלהים כֻּלם, סלחי לי, עלמה לבית הֶננבַּך! אַה, מה אמרתי! מה אמרתי? מה קרה? – כי הטית חסד אלַי ותזמיני אותי לשַׂחק אִתּך יחד בשחוק הטֶּנִּיס? כל איש יודע, שלא קרה מאומה. פגעתי בכבודך – חפצתי לפגוע בכבודך! עליך לשכּוח את זאת. צָדַקְתְּ, כבר עשיתי פעמים רבות ככה, קרעתי שטרות־כסף ודִבַּקתי אותם שנית. את האמת הִגַּדתּ – כן, בשם אלהים –

– איזנהוט! – אמר גרוי.

איזנהוט הביט בו ומבטיו הנוצצים והנואשים כמו חתרו לבקש דבר־מה בעיני גרוי. אחר צחק צחוק קל מתוך הִתּול ויאמר:

– אדון איזנהוט – בבקשה –

הוא הראה בידו על השלחן:

– אליכם אָשׂים דִבְרָתִי –

הכל צחקו שנית ויקראו אליו, כי ישׂים מחסום לפיו, סוף־כל־סוף.

– לא אחפּוץ! – שאג איזנהוט.

החינאי השָּׁמן תפש בחָזקה את זרוע איזנהוט ויאמר:

– עתה הן נרגעת, הן שִׁכּור אתה, הלום־יין!

איזנהוט ירק בפניו ויקרא:

– הנח לי! מי נתן לך את הצדקה לפנות אלי בלשון “אתה”? מה? אני קורא אותך למלחמת־בינים. באקדוחים נלחם, נבל!

– לאבדון! הלא תדֹּם!

החינאי קפץ לאחוריו וַיָּשֶׁת עצות בנפשו רגע אחד. הוא הציץ בפני הנערות ויצחק צחוק־רֹגז עז.

ואיזנהוט צעק:

– האם שמעת, נבל וחָנֵף? השמעת? או אולי פחדן אתה? מה? מה? מה?

– אני מסכים ברצון להזמנה! – אמר החינאי וישתחו למול איזנהוט. – בכלי־תותח או באקדוחים נלחם, כחפצך, אדוני!

הכריחו את איזנהוט לָשֶׁבֶת.

– הלא הוא נֵאוֹת, נֵאות להלחם, אל תצעק ככה!

– כמובן, אני נֵאות להזמנתו של כל ג’נטלמן להלחם אִתּו מלחמת־בינים! – אמר הפרופיסור ריכטר במנוּחה. – אבל הן תרשה לי, אדוני, לשאול אותך שאלה אחת: איפה הן ניָרותיך?

– ניָרות? – איזנהוט גמגם ומשמש בכיסיו.

– בתור אופיצר של חיל־המלואים ובתור מי שהיה חבר לקבוץ־הסטודנטים, הריני נשמע לספר־התקנות הידוע של נמוסי־הכבוד. אני מבקש את האדון איזנהוט להראות לי את תעודת־האוניברסיטה אשר לו.

איזנהוט פתח את פיו ולטש את עיניו אל החינאי.

הכֹּל מסביב חִיכו וצחקו.

– כפי־הנראה, אין בכיסך, אדוני, תעודת האוניברסיטה. ואכן, מי זה יִשּׂא את התעודה הזאת אִתּו תמיד? – הוסיף החינאי השָּׁמן במנוחה גמורה – ואולם לא דַיקן אני ואינני מַקפּיד על קטַנּוֹת, אני רק אציע לאדוני שאלה אחת. מעֵין בּחינה קטנה תהיה זאת. אנו יודעים איש את אחיו ויכולים אנו אפוא לְוַתֵּר על תעודות שבכתב. תרגם־נא לי, אדוני, את הפתגם הידוע: Quae medicamenta non sanant, ferrum sanat,, quae ferrum non sanat, ignis sanat.

בבקשה!

הוא עמד לפני איזנהוט כשאגרופיו נתונים על שתי ירכיו והמּלּים הלַּטּיניות השתקשקו מפיו ברעש כקול הַפְּצִירָה.

עיני איזנהוט קדחו. פניו אדמו והלבינו חליפות. הוא הציץ במבוכה בפני אדילה, מבלי ההִין לראות בה.

הוא גמגם:

– Quae medica

– פתגם ידוע של הִפּוֹקְרַטוֹס הוא זה, – נהם החינאי – הלא אך מצער הוא.

– Quae…

איזנהוט צנח על הספה.

דממה היתה, ופתאֹם נשמע קול גרוי בצחקו; הוא צחק מטוב־לב, מתוך צהלה, ומעולם עוד לא שמע איש בצחקו ככה.

הוא תפש בזרוע איזנהוט ויאמר:

– אדוני איזנהוט, אַל תָּשֶׁת לבך לַהֲתוּלֵי האדון הזה!

– גש הלאה! – אמר איזנהוט. – הלאה! סור מזה!

הוא הדפהו מעל פניו,

– ערבא טבא! –

גרוי עזב את החדר.

איזנהוט קפץ ממקומו ויאמר אל כל בני־החבורה:

– הֱיוּ שלום! איני אומר יותר, מלבד המלים האלה. הֱיו שלום!

– הֱיֵה שלום! – השיב בקרירות סגן־פקיד־הפוסטה.

איזנהוט בחן אותו בעיניו, החינאי השָּׁמן צחק צחוק גדול.

איזנהוט נגש בברכַּיִם כושלות אל הדלת. גַּלֵי המוסיקה חדרו אל החדר; באולם חוללו את מחול ה"פְרַנְסֵיז" ופקיד־הגליל הֶבֶּרלַין קרא בקול רם את פקֻדות־המחול בצרפתית. – איזנהוט הֵסב עיניו אל עבר אדילה ויאמר בהורידו את ראשו:

– גם אַתְּ הֱיִי שלום, עלמה לבית הֶנֶנְבַּךְ! זאת ברכתי לך עד־נצח!

על שפתי אדילה חלפה רעָדה. אמנם, זהו המעשה הנבחר, שיש בידו לעשות.

אַיזנהוט צחק צחוק־יאוש ויֵצא את החדר. הוא התנודד כַּשִּׁכּוֹר לאֹרך האכסדרה, אחר ירד במעלות וַיוֹסֶף לצחוק את צחוק־היאוש.

גרוי יצא את הבית רגע אחד לפני צאת איזנהוט. הוא פנה ויֵלך אל ביתו.

פרק שׁשׁי    🔗

איזנהוט רץ ככל אשר נשאוהו רגליו על־פני מגרש־השוק ותלבָּשתו החינאית הצהֻבּה התנפנפה במורַד הרחוב, המוביל אל הנהר.

שלג דק נפל; פִּתֵּי־שלג קטנות, דומות לנקֻדּות־גביש זעירות, נפלו מצהירות ואִטִּיות, והאדמה כֻסתה בתכריך דק ורך של שלג.

איזנהוט עבר בפסיעות גדולות ונחפזות את גשר־האבן, וכאשר הגיע עד השדות החל שוב לרוץ. פה, מחוץ לעיר, היה הלילה קר ושחור והרוח נָשב ממעל למישור. דמות איזנהוט הכֵּהָה הופיעה על אחת הגבעות. נעלמה שוב, ואחר נראתה כמו צל על גבעה שניה. אז הלכה הלוֹך וְקָטֹן על־פני הרכָסים של המרחק. הוא רץ מהר כמשֻׁגע, ונדמה, כאִלו כלב או שועל ימָּלט על־פני מישור הלילה ויעָלם בּמחשַׁכּים. עקבות רגליו הִתְרַשמו על השלג בתבנית חצי־עִגול רחב ואחר נטו בקַו ישר כעל־פי הסַרגֵל, למרחק, למרחק, אל־תוך המישור.

איזנהוט רץ, עד אשר נפל באין־אונים על השלג וישכב תחתיו מבלי להתרומם.

הרוח נשב על־פני האדמה, ואבַק־השלג כסה את בגדיו, שערותיו וזקנו. השלג מלא את קפלי בגדיו, את המִשְׁקָעִים בין זרועותיו וגופו וַיִּתְאַבֵּךְ כמו נֵד קטן על צדו האחד. הרוח נָשב ויסתובב כמו במעגל ויחל להקים את נֵד־השלג גם על צִדו השני, וכעבור שעה קלה שכב האיש במישור השומם והמחריש, כשהוא מכֻסה למחצה בשלג – – –

כאשר פקח איזנהוט את עיניו שנית, לא ידע את אשר נהיה. הוא מצמץ בעיניו והשלג נפל מעל שמורותיו, הוא הניע את ראשו והשלג נפל מעל שְׂעָרוֹ. על־יָדו כָּרע אדם אחד על ברכיו. הלה הניע אותו, שפשף את גופו, דפק בו.

איזנהוט לטש אליו את עיניו הקֵּהות. הוא הכיר את גרוי.

פרק שׁביעי    🔗

איזנהוט וגרוי עברו מהר את הגשר. איזנהוט היה עטוף באדרתו של גרוי ומגבעת גרוי היתה על ראשו; הוא התאמץ לבלי להחָשֵׁל בלכתו אחרי גרוי, שהלך בצעדים מהירים. הוא רעד כֻּלו מחמת הקֹּר. לפרקים התיַפּח חרש מתוך עַיפות.

– דבר אחד אינני משיג, – החל איזנהוט לדבר בקול רועד, ואלה היו הדברים הראשונים שהתמלטו מפיו. – איך זה יכֹלתָּ, אדוני, למצאני? כיצד אפשר להבין זאת?

גרוי חִיֵּך ויאמר:

– זהו פשוט מאד, אדון איזנהוט. ראיתי מה שֶׁקָּרה. אתה נסערת מאֹד, ולכן הלכתי בעקבותיך. לא היתה דרושה חריצות יתרה, ראיתי את עקבות רגליך בשלג. הדבר הוא פשוט מאד. אבל קדימה!

איזנהוט הניד את ראשו, הוא אמר:

– בחלומי ראיתי אֵש גדולה, אשר למוּלה התחממתי – אֵש־פּלָדות בהירה. שלחתי את ידי אל מוּל האֵש והִנה נזכרתי בכֹּל – אָה, מה נורא הדבר, כל־כך הרבה שתיתי לשכרה! האש המתלקחת פלטה בזעקה את שמי. איזנהוט, – צעקה האש – צא במחולות! במחולות! אני רקדתי והאֵשׁ צחקה – חַה־חַה־חַה – רַקֵּד, איזנהוט! – והנה אתה, אדוני, היית זה אשר הניע אותי! עתה אינני שִׁכּוֹר עוד – רַצתּי על־פני השלג, בתוך השלג – חַה־חַה – חפצתי לָמוּת, כן, אבל הנה חַי אנֹכי. חפצתי לָמוּת בּהִמָּלטי אל הגשר. חשבתי: הִתְנַפּל המימה, הראש למטה – הראש למטה – אבל המים באמצע הנהר הבהִיקו בְקֹר גדול כל־כך – כל הקֶּרח הזה – האם לָצוף מתחת לקרח – לא – רצתי הלאה. רצתי והזדקרתי בתוך השלג, על אחת הגבעות, והנה שכבתי, קר היה לי ואני הרגשתי, כי נרדם אנכי. לא! קפצתי ממקומי. אבד לי החֵפץ למות. למות, מדוע? אבל הן לא יכֹלתי כבר לשוב. האם אפשר היה לי להרָאות עוד הפעם בחברת אנשים? הלא נפרדתי מאת כלם – הקימותי את המהומה הגדולה – עלי היה לָמות, כך או באֹפן אחר. רגש איֹם הוא זה, להיות נאלץ למות, מבלי שיהיה החֵפץ לכך. אני רצתי אל־תוך הלילה, קדימה, ואצעק: הנך נדון למיתה, איזנהוט – כך יאה לך – משפטך נחרץ למות. אותו הפרופיסור עם מלחמת־הבינים – נפרדתי – מאת כֻלָּם – לנצח – ולכן, קדימה, קדימה! והקֹּר חדר אל כל עצמותי – קֹר נורא – אני רצתי, כדי לְהָחם את גופי, לא חפצתי לחשֹב מאומה. בן־מָות אתה, אמרתי עם לבי וחרדה תקפתני. אז עָיַפתי וישבתי בתוך השלג – למען הִנָּפש רגע אחד – ואולם חרָדה גדולה תקפה אותי. וְהִנֵּה ירדה עלי תרדֵמה ואִי־החֵפץ היה בי לכל המעשה אשר יֵעָשה על־פני תֵבל. הלא אחת היא, אמרתי, אחת היא, הכּל הולך אתך לאבדון, איונהוט. אז צחקתי. מחשׁבות רבות התרוצצו במוחי – חשבתי, כיצד אשכב בתוך השלג, קפוא מקֹּר – כיצד ימצאוני. לכֻלָּם יִוָּדע הדבר – מצוא מצאוהו – לכֻלָּם, אבל לא, אז כבר אי־אפשר יהיה לְשַׁנות מאום – הם יצטערו – אבל לא יוכלו לעשות מאומה. חַה־חַה! אז יקברוני – ואתה, אתה אדוני הכֹּהן, תשא את נאום־האֵבל. על הכּל חשבתי, וגם על הגבירות הצעירות מקלוב־הטֶניס, אשר תבואנה לקבורתי. ואולם בחשבי זאת תקפתני שנית החרדה. לא, לא אמות! פחדתי פחד רב. איזו טפשות, לבלי לדעת מה שיהיה מחר! לבלי לדעת כיצד יגמר ענין זה או פלוני – לא יכֹלתי למות, בגלל דבר זה לבדו, בגלל החֵפץ לדעת את החדשות אשר תבואנה. לא, לא – חִי־חִי־חִי – לֵך הביתה, חשבתי, עמֹד ליד החלון ומַלא פיך צחוק, כן אחת היא! והנה הלכתי הביתה, רצתי – ברגע אחד הייתי בביתי – הן לא הרחקתי כל־כך הרבה מן הבית – והנה בחדרי יושׁב חתול. הבערתי אש גדולה וישבתי להָחֵם את בשָׂרי – שכחתי הכֹּל, הרגשתי את עצמי מאֻשר – אבל פתאֹם הקיצותי, התרוממתי – ואני יושב בתוך השלג! לא הייתי כלל בבית? נורא הדבר, אמרתי אל נפשי, רעדתי כֻלי וכל עשתונותי עזבוני. אינך כלל בבית, שֹד ושֶׁבר! שגעון הוא זה – אמרתי עם לבי, זחלתי קצת קדימה, קמתי ורצתי שנית – רַצתי – וכבר ראיתי את הפנסים הדולקים על הגשר – והנה הקיצותי שנית ואני בתוך השלג! איֹם הדבר, אמרתי. ואז צעקתי צעקה גדולה.

כאן התחיל איזנהוט להתיַפּח שֵׁנית מאין־אונים.

– אני רץ, ואני חושב, כי אני ממהר הביתה, ובכל־זאת בתוך השלג אני. אז חרדתי מאד ואצעק מרה – אני רצתי, רצתי, אָה, עד־כמה מהרתי לרוץ! – –

איזנהוט צחק ובכה כאחד וגרוי שמע כאשר הקישו שִׁניו זו בזו.

– אני פגעתי בכבודך, אדון גרוי, לפני זמן קצר, בערב זה, חפצתי…

– הַנַּח לזה.

מְלוֹן,השנהב הלבן" היה מוּאָר עוד, צלילי המוסיקה רחפו במרחק, קול צחוק ושיר פרץ מתוך הבית. איזנהוט שׂם את ידיו על אָזניו.

– האם תַּרשה לי, אדוני, להִכָּנס אתך הביתה? – אמר גרוי. – רק לשָׁעה קלה, עד אשר תשוב נפשך למנוחתה, אדון איזנהוט.

הוא הביט בפני איזנהוט מתוך צחוק קל.

פרק שׁמיני    🔗

איזנהוט העמיד פנים של הכנעה, הוא הֵניד בראשו ויפתח את הדלת המזֹהמה, אשר בתוכה היה האשנב הקטן. הוא השתחוה ויאמר:

– הואילה־נא לבוא בצל קורתי!

ובדַבּרו עשה תנועה אדיבה וכבדה בידו ועיניו הבִּיעו ענוה.

אֹפל שׂרר בבית וריח מעֻבּש ורטֹב מִלא אותו, כמו את מרתף. דבר־מה התרוצץ וקפץ מעל לרגלי גרוי.

– עכברים יש כאן, ולכן אני גר בדיוטה העליונה – אמר אַיזנהוט וידלק נר־חֵלב קטן.

גרוי התבונן סביבו ברֹב ענין. בפִּנה עמד פסל־עץ, תמונת אדם קדוש, אשר זרועות ידיו נגדעו.

אבל הן לא הייתי עוד מִיָּמי בבית הזה, – חשב גרוי וילטוש עיניו אל הפסל. הוא היה כאיש נדהם.

בינתים פתח איזנהוט דלת־ברזל גבוהה, שהובילה אל הקומה הראשונה. הוא אמר:

– זהו פסל ישן, שמצאתי בעלִיַּת־הבית. בבקשה, אדוני!

– כן.

כאשר אך הצִּיג גרוי את כף־רגלו על המדרגות והנה נשמע בכל הבית קול הפעמונים בצלצלם.

– אלה הם הפעמונים אשר יתנו אוֹת בַּחֲדֹר איש זר הביתה. הלא אני יושב לבדי בבית הזה.

לפני חדרו של איזנהוט, בקומה הראשונה, עמד כלב שָׁחום קטן, אשר שערות־ראשו היו מדֻלדלות משני צדי פניו, בדמות זְקַן־הלחיים אשר יהיה לראשי־המֶלצרים, הוא הוציא את לשונו ויַחפּוז מתוך חֶדוה בזנבו.

– הנה, אדוני, – אמר איזנהוט ויָנד בראשו, – מה טָפש לבו של כלב זה!

הוא רקע ברגליו ויקרא:

– למה זה אינך נובֵחַ? הלא אדם זר בא הֵנה!

הכלב הקטן נבעת מקול־הצעקה וימָּלט אל מתחת לסַפּה.

איזנהוט העמיד את הנר על השלחן ויצנח באין־אונים על הספה הישָׁנה, הרפוּדה עוֹר. הוא סגר את עיניו ופניו היו כפני איש זקן. כל גופו רעד.

החדר היה גדול ומרֻוָּח ותקרתו כעֵין כִּפּה. שני חלונות גדולים היו לו בתוך שקערורות עמֻקות. רצפת החדר לא היתה שטוחה בשטח ישר ושָׁפוּי והיא השמיעה חריקה לכל צעד. תנור גדול מצבע אפור־כהה, בתבנית מעֻקָּב, שעמד על ארבעה כדורים, סַפּת־העור הישנה, כסא גבוה, אשר משען־גבּו עשוי פִּתּוחים ורפידתו קרועה, ארון שחור גדול, כסאות אחדים, שלחן, – אלה היו כל כלי החדר. הקירות היו ערֻמים מכל תמונה, ורק על חלק הקיר שבין שני החלונות היתה תלויה תמונה, אשר שָׁחרה כֻלָּהּ מִפִּיחַ העשן ואי־אפשר היה לראות בה מאומה. החלונות היו בלי וילונים, החדר היה שומם ועזוב, עד כי נדמה לחדר־כלא.

הקֹר שׂרר פֹּה בכל תקפו.

פתאֹם ראה גרוי והנה עיני איזנהוט נטויות אליו והן אורבות לכל תנועותיו. איזנהוט חִיֵּך מתוך לעג. ואז החל לדַבּר, אבל קולו נחבא. הוא השתעל ויחל מחדש.

– מדוע לא תלך, אדוני, מזה? – שאל בקול צרוד.

– על־אודות זה אין לדַבּר עכשו כלל – אמר גרוי. – בראשונה חפצתי להבעיר אֵש בתנור. איפֹה אוכל למצֹא את העצים? עליך, אדון איזנהוט, לשכַּב במטה.

איזנהוט עָצם שנית את עיניו; הוא הניע את ראשו לכל צד ויען מתוך נהימה, כי הוא רגיל לישון כשהוא לָבוש.

גרוי יצא לחַפּשׂ את מקום המִטבח. הוא מצא שם ערֵמה גדולה של צְנוֹבָרִים, ענפים, שברי־עץ ונפצי־קרשים. שם היה מֻנח גם גלגל שבור של עגלת־ילדים, מקל של שוט, כף־מבשלים אשר לא תצלח למאום, וחפצים רבים, שיש למצאם ברחוב. על דַּף־עץ אחד היו מֻנחים פחמים בשורות ארֻכּות ובלתי־ישרות. על דַּף שני מצא גרוי אֹסף גדול של שִׁברי־ברזל, בְּרָגִים, מַסמרים, פרסות־ברזל, שֶׁבר של פַּס ממסִלת־הברזל וגם כַּף־מַנעול של דלת.

גרוי שָׂם עצים בתנור ויַבער אש. אחרי־כן הביא מן המִּטבח סיר מלֵא מים, פְּנָכות, סכינים, לחם וחתיכה גדולה של שומן, אשר נמצאה על דַּף־העץ. הוא שָׁפת את הסיר על התּנור, חתך חתיכות לחם ושומן ויסַדּר את הכּל בדומִיָּה, בה בעת שאיזנהוט ישב על הספּה ויהי כִמְּנַמְנֵם. לפרקים פקח את עיניו ויחַיֵּך מתוך לעג. הכלב הקטן הוציא את סנטרו מתחת לספה וַיִּתְחַקֶּה על כל תנועותיו של גרוי.

התנור הגדול התחיל להשמיע נשימות כבֵדות. יש אשר נשמע בתוכו פנימה קול מפץ, כירית רובים ומבעד לחרַכּיו התאַבּך עשן חורוָר.

זמן רב שׂררה דממה, אז יצא גרוי אל המִטבח וַיָּבֵא משם כוסות.

אַיזנהוט מצמץ בעיניו ויחַיֵּך כמתלוצץ:

– האדון טורח יותר מדַּי! טורח האדון!

גרוי חִיֵּך אף הוא ויאמר בנדיבות:

– הטִרחה קטנה היא עד־מאד, אדוני איזנהוט. אם אתה חפץ לעזור לי במעט, הואילה־נא להודיעני, אם אוכל להשיג קצת קוֹניַק בזה.

איזנהוט הראה על הארון השחור הישן.

בפנימיותו נדמה הארון הזה לחלון־רַאוָה של בית־מסחר גדול למִמכר־יין. הוא היה מלא בקבוקים גדולים וקטנים מכל הצבעים והתַּבניות, צנצנות קטנות, כדים עבי־הכרס; כפי הנראה, היה איזנהוט מחבב גם את הבקבוקים העשויים מעשה־פַנטַסיה. פה עמד בקבוק עשוי משני כדורים, כושי שחור כזפת לבוש מכנסי־רחצה בעלי פסים אדֻמים ולבָנים, והוא מְגַלה מתוך צחוק את שִׁנָּיו הלבנות. גם כלים אחרים מלאי־ענין נמצאו שם. על דף־העץ העליון, ששם עמדו בקבוקים מאֻבּקים למכביר, התגוללו שיורי נֵרות וזנבות־סיגַרות. גם אקדוח וקנה־צופים היו מֻנחים שם.

– הֶאָח, מראה מצֻין הוא זה! – אמר גרוי. – הנה יש לנו כאן כל הנִדרש.

הוא הכין את משקה הגרוג וַיָּשׂם כוס אחת לפני איזנהוט.

– בבקשה! – אמר.

אז העיף עיניו אל כל עֵבר, הניד ראשו וַיּוֹסֶף:

– עד כמה מכֹעָר מקום שבתך, אדוני איזנהוט! אדם שכמותך! אלי בשמים, הלא יכֹלתָּ לְסַדֵּר פה מעון יפה, צבע נאה לקירות, וילונים, שטיח נהדר, שתים, שלש תמונות, שהיו מרהיבות את עיניך מִדֵּי הביטך בהן, שעון עם מטֻטלת ארֻכּה, שׁהיה קוצב את זמנך והיה מֵקים איזו המֻלה בשממון הָרֵיק הזה. הלֹא יכלתָּ לסַדֵּר כל זאת יפה, עד שהיה הלֵּב שָׂמֵח בהכָּנס איש הֵנָּה.

גם ספרים אין לך בָּזֶה, אדוני איזנהוט. צריך היה לסַדֵּר דף־עץ עם ספרים יפים עליו. אם בודד אתה פה, או רוחך עיפה, אז תוכל לשבת בכסא ולקרֹא לאור המנורה, כשאני לעצמי, אֹהַב מאד קריאה כזאת, יש ספרים יפים כל־כך. כל העולם הוא בתוכם, כל מה שבני־האדם הגו והרגישו. אתה יכול, באֹפן כזה, לחיות בחברת אנשים גדולים וְנַעֲלים באמת, שהם כלם כידידים נאמנים. אתה תמצא מָנוֹח, שַׁלוה ונַחת, יֹפי וטוב־שֵׂכל. הרואה אתה, פֹּה, ליד הכֹּתל הזה, אפשר היה להעמיד את הספרים. אני אלך אתך בימים הקרובים אל מוכר־הספרים. – האם לא תחפוץ לשתות מן הגרוֹג הזה? הוא יֵיטיב לך. או אולי רוצה אתה, שיהיה חריף יותר?

איזנהוט הניע ראשו מבלי לפקוחַ את עיניו.

– אל תהיה שוטה, אדוני! אני אחלוץ את נעליך, כבר חם פה! החֹם הזה טוב לשנינו!

גרוי חלץ את נעליו מעל רגליו. איזנהוט קם והציץ בכלב הקטן. הלה הזדקר אל מתחת לספה וַיּוֹצֵא משם זוג סנדלים ישָׁנים.

– איזה כלב יפה וחרוץ הוא זה! – אמר גרוי. – הלא מֻתּר לי לכבדהו בנתח שומן? מלֵאת את תפקידך באמונה!

– וֶה! וֶה! וֶה – וֶה!

– שַׁפִּיר, טוב ויפה! רואה אתה, ענין זה מצא חֵן בעיני. הן קטן אתה כל־כך וכבר תֵדע להגיש לאדונך את הסנדלים. ובכן, לחייך, אדוני איזנהוט, לחיים, התאושש־נא וּשתֵה!

איזנהוט הניע ראשו וילטוש מבטיו אל מול פניו. עיניו היו עגומות וחסרות־תקוה.

– הכל תם ונשלם! – לָחש חֶרש וינד ראשו. הוא הֵחל ללגום לאִטו מן הגרוֹג החם, והרעָדה עוד פרפרה אותו.

גרוי הבין בשבילו כוס שניה.

– לא, לא! – אמר איזנהוט.

אבל גם את הכוס הזאת הניח אל קרבו. חם היה בחדר והוא חדל לרעוד.

פתאֹם קם גרוי ממקומו וישׂם את ידו על כתף איזנהוט. אַחר חבק אותו בזרועותיו וילחש:

– באתי אליך כמו אל ידיד וָרֵעַ.

כתפי איזנהוט רעדו.

דממה נהיתה; בארֻבּת התנור הארֻכּה נשמע קול־זמזום, ממגרש־השוק חדרו קולות עליזים של בני־חֶברה, הנפרדים איש מעל אחיו בברָכות. לֵיל־מנוּחה! לֵיל־מנוּחה! – הוּ־הוּ!

– האם תאמין במציאות הגיהנום? – שאל איזנהוט חֶרש כעבור שעה קלה.

– לא.

– אינך מאמין?

– לא.

– מדוע?

– מפני שאינני מאמין בזה, אינני מרגיש בו.

– טוב. אבל טועה אתה. יש שאול וגיהנום, כן! שמע־נא לדבָרֵי. יש גיהנום, אני אומר לך! האדמה היא שאול ואבדון! החיים הם גיהנום, אני הוא גיהנום! הביטה הלום, הלום, הלום, הנה פֹה הם יסורי גיהנום! מחשבותי והרגשותי – ענויי שאול הֵנה, וגם חלומותי! אני יכול להרביץ כלב ליד פתח ביתי, אשר יניא כל איש מלבֹא אֵלַי, אבל – הנה אשאָלך – האם יכול אני להרביץ כלב לפני קִירוֹת לבי וּסְעִפֵּי ראשי? והנה בהיותי עֵר אני יכול לְהַמֵּם את מחשבותי, אני יכול לשַׂחק בקלפים, אני יכול לגרש את הגיגַי מעלי, אבל כאשר אישן? – הנה אחלֹם, כי צרעת אוכלת את בשָׂרי, כי מִכַּף־רגלי ועד ראשי אני נגוע נגעים וּמַדְוִים גדולים. מה זאת? האם חיים הם אלה? הנה הגיהנום! או כאשר אחלֹם, כי עכּביש יושב על עיני ומוצץ אותן. הלא נורא הדבר!

– מדוע לא אוכל לחיות ככל יתר בני־האדם הצוהלים ורואים נחת? מדוע לא אוכל להגיד: “אָה, צפרא־טבא! מה שלומך?” ולצחוק אז צחוק קל? אני חָשׁ מוּעָקה בהיותי בחברת אנשים – אני שונא את בני־האדם! אבל מדוע אשנאם? על מה זה ולמה? האם אני יצרתי את עצמי ככה? אני שׂוֹטם את בני־האדם, וגם המשׂטֵמה הזאת היא מצוקת־גיהנום. אני רואה את האנשים בהיותם צוהלים ועליזים והנה יִכאַב לי; אני שומע, כי מהללים את מי־שהוא, כי מדברים עליו שבָחים מתוך התפעלות, ולא אוכל לשאת זאת –ואני מתחיל לחרפהו, אני מתאר אותו כבן־בליעל. אינני מאמין בטוב. האנשים הטובים הם, לפי־דעתי, צבועים כֻּלם, הם עוינים איש את רעהו, באמִתּו של דבר, כשׂעורי־שַׁחת. איני מאמין באלהים, איני מאמין במאומה. אני שָׂמֵחַ בהיות מי־שהוא נתון במצוּקה. הוא נפל ורגלו נשברה, אני צוחק ואומר לנפשי: טוב ככה, תִּשָּׁבֵרנה רגליו, כך יָאה לו! אני קורא בעתון. אסון ברַכֶּבת! גם דבר זה ממציא לי עֹנֶג פנימי, אף כי האנשים נגועי־האסון זרים לי לגמרי. חַה־חַה – ככה אני, באלהים נשבעתי. איני יכול להמשיך חיים כמו־אלה, אבל גם לָמות לא אוכל, כי אהבתי את החיים, אהבתי עד־מות, אף כי היו לי למצוקות־שאול. מה עלי לעשות אפוא?

הוא הניד בראשו.

– הגעתי עד למצב כזה, שיש לי עֹנג לגלות את חרפתי לפניך, אדוני; אני שׂמֵחַ להראות לך, עד־כמה שפל ומנֻוָל אנֹכי. שמע־נא אפוא, שְׁמָעֵני בסבלנות. אני אוהב את הכסף, בלב תמים אני אומר זאת. אני מגיד עם לבי: הנה זהו הדבר היחידי שֶׁנִּתַּן לך, והם כֻּלם, האחרים, מקנאים בך בגלל הכסף הזה. הם באים אלַי ומבקשים כסף. רק כסף ולא דבר אחר. אף איש אחד לא בִּקש ממני דבר זולת הכסף. אני אוהב את הכסף ובתִתּי אותו לאדם אחר, הלא זהו רק למען קנות לי את האדם ההוא, הוא יהיה אז ידידותי ונִמוסי ביחסו אלַי, הוא יחַיֵּך בנעימות כאשר יראֵני. כך הוא הדבר, מבלי לגרֹע אף כמלֹא־השׂערה. אני חפץ, כי בני־האדם יזחלו לפָני על גחונם. אם מַסביר בן־אדם את פניו אלַי – קחָה־נא! קחָה! הוא יכול לקבל הכֹּל – אמנם, אינני מאמין לדבריו, אבל הלא נעים לשמֹע את כל המִלים היפות – אדון איזנהוט כאן, אדון איזנהוט – הָתם, קדם ואָחוֹר – מה שלומך, אדון איזנהוט, פניך אינם טובים היום! אדון איזנהוט זה, איזה איש נדיב ויפה הוא! כן, אִלו יכֹלתי להאמין בכל אלה, אבל הן לא אוכל להאמין, אינני מאמין בכלום. כאשר ידַבּרו באזני דברים כאלה – יהמה מי־שהוא פֹּה, בתוך לבי פנימה, אף יחרֹק שִׁניו וילעג מר. אני חושב: הלא הוא איננו מדַבּר כאשר עם לבבו. אדם נדיב ויפה! אבל מדוע אפוא לא יחשֹׁב ככה באמת ובתמים? הן לא עשיתי לו רעה מעולם? הגידה־נא!

– אל־נכון לא יחשֹׁב ככה, אדון איזנהוט.

– אבל הן יש הרבה נבָלים וכלבים מסביב – וכיצד מדַבּרים על־אודותם? אליהם פונים בדברי ידידות וָנֹעַם. כן, וגם אוהבים אותם. אוהבים אותם, אף כי הם נְבָלִים וכלבים! מדוע? על מה זה לא יאהב איש אותי?

– על כי אינך אוהב אחרים, איזנהוט!

איזנהוט חִיֵּך ועל פניו נראו אותות־דאבה. הוא הֵניד ראשו:

– אני שונא את בני־האדם, נכון הדבר! אבל הלא מתאמץ אני לבלי להַראות את שׂנאתי גלוי לעיני כֹל.

גרוי חִיֵּך וישׂם את ידו על כתף איזנהוט.

– תכסיס זה לא יסכֹּן – אמר, – בני־האדם מרגישים בשנאתך, אף אם תאיר להם פנים וְתתנַכֵּר כרֵעַ וידיד.

איזנהוט הביט בו מבלי להניד עפעף. “הם מרגישים בזאת?” הוא הביט למול פניו בעינים נואשות. הכלב הקטן רבץ לרגליו, ואולם איזנהוט הדפהו ברגלו אל מול סנטרו. הכלב הציץ בו תוהה וחָרֵד, וגם נשׂא עיניו אל גרוי כשואל פשר דבר,

– בחָשבי על־אודות זאת, על כל הדברים האלה, ונמאסו חַיַּי כֻּלם, – אמר איזנהוט וַיָּלֶט בידו את פניו הנַעֲוִים מחמת כאֵב: – כן, כן, כן, שלש פעמים כן! לְקָלון היו לי חיי. איני חפץ כלל לחשב על המַלקות, שספגתי פעם מידֵי הַאִכָּרִים – ענין פעוט הוא זה – אבל אני פושׂק שפָתַי – אני אומר דבר־מה, אני עושה דבר־מה – והנה כל מה שאגיד ואעשה הוא חרפה וְקָלון. גם נבער מדעת הנני – חרפה שָׁברה לבי – נבער כל־כך – איני יודע לכתֹּב נכונה. פעם חפצתי לערֹך מלים במכתב אל גברת אחת, ולא עלה הדבר בידי; אותם המשפטים, הנקֻדות, המתגים, אותן המלים – אתה כותב אותן ואין להן שַׁחר – אפשר להגיע עד לידֵי טֵרוף־הדעת. חַה־חַה, עד־כמה הרבו לצחֹק, אותו הפרופיסור ריכטר וכל החבורה – אני אומר – כֻּלם צחקו, הגבירים והגבירות. הם מדברים על־אודות עיר אחת, אני חושב, שהיא יושבת בגרמניה, ואולם בחִינה היא. הכּל צוחקים, הכּל! גם אני צוחק ומוסיף, כי אפשר לאמר בשגגה דבר בלתי־נכון. אפס, אהבתי לְהֵרָאות כאיש משׂכיל, אף כי מאום לא אַדע, אני פולט מִלָּה בצרפתית, אני מכניס בשטף דְבָרַי בִּטוי לַטיני – לְמען אשר יחשבו: הנה איזנהוט זה יודע שפות רבות – אבל הבִּטוי אינו במקומו הנכון, ושוב מתפרץ הצחוק. הן לא לעֹנג יחָשב הדבר, האין זאת?

ואולם בזאת לא הֵרַע רעה גדולה. אם מרגיש הוא, כי נבער מדעת הנהו והוא סובל בגלל בערותו, מדוע אפוא לא ילמד להשכיל ולהרבות את ידיעותיו.

– האם תחשֹב ככה? האם תחשֹב, כי לא אֵחרתי עוד את הזמן?

– בן־כמה אתה אפוא, בשם אלהים?

– בן שלשים ושלש.

גרוי צחק.

איזנהוט הוסיף לדַבּר בקול־מלחשים:

– איש לא יֵדע את זאת. אני לא קבלתי שום השׂכלה. אמי היתה אומרת: למה לך הצרה הזאת, ובידך כסף רב! לֶנץ היה מלמד אותי – אבל איזה לִמוד היה אז? הוא היה משַׂחק בקלפים עם אבי – הם שתו יחד ושִׂחקו בקלפים – אַה, היה לֶנץ אומר, בנך אינו זקוק ללִמודים כל־עִקר, הוא ישאב את החכמה מתוך החיים ומן הטבע! וככה לא למדתי מאומה. אלו יכֹלתי לָרֹץ את גֻּלגלתו של מורי! אחרי־כן לא היה לי מעולם אֹמץ־הרוח לבקש לקח מפי מורה, כי בושתי לשאת אליו את פני מחֹסֶר ידיעותי.

– כל זה הוא הבל ורִיק – נכנס גרוי לתוך דבריו. אם רק יש החֵפץ, אפשר למלא את החָסר ולשוב ולהדביק את הידיעות שנעדרו.

– כן? – אמר איזנהוט בהורירו את ראשו. – אין אלה הבל וריק, וגם לא זה הוא העִקר. איני יכול להגיד את כל מה שמֵעיק עלי, ואף אם אחפץ. מה איֹם הדבר! מה תאמר לאיש במשך הזמן אשר אבד לו הענין בכל המעשה אשר יֵעָשׂה? השומע אתה, האם אפשר הוא, כי הכּל אחד יהיה לו לבן־אדם, אם יום, אם לילה? אני שוכב על משכבי ואיני מֵהין לקום ולהתעורר, כי ירא אנכי את היום, את השעמום ואת האפסות. מה יִקְרה? – אני שואל את נפשי. לא דבר, לא דבר! ולמה זה אקום ממטתי? והנה יש עם לבבי לבלי לקום, לשכב במטה ולישון הַמָּוֶת. אבל גם דבר זה לֹא יתָּכֵן. אז אני קם, ומחשבה תבֹא אל מוחי: מדוע קַמְתָּ ועבודה אין לך לעשות אותה. אני יוצא החוצה, והשמש זורחת. וְאחשֹׁב אז: אלהים, מה רב טובך, כי זורחת השמש. לבי יעלֹז בקרבי, ואני מקדם בברכה את פני האנשים העוברים על־פני. הנה הם החיים, אֹמַר אל לבבי, בזרֹח השמש ובהיות רוח האדם טובה עליו. אני מתהלך קצת באור החמה וששוני הולך ונפגם. הלא הכל אחד הוא, הכל אחד. אם זורחת השמש או לא. וכך אני נכנס אל בית־המרזח הכי־קרוב, יושב, שותה שֵׁכר, אוכל גבינה, יושב שם שעות ארֻכּות ושותה – הלא הכל אחד הוא לי. יכול אני לשֶׁבת כאן במנוחה, מדוע לא? ראשי רֵיק, אינו יכול לחשוב מאום. אבל לראות חלומות בהקיץ אוּכַל כחֶפצי. והנה אראה, מתהלך אני, מְהַלֵּך ברחוב, והנה באות לקראתי שש נערות צעירות, שלובות־זרוע, והן צוחקות למול פני. אולם בחזון אראה זאת, וגם אשר הִנה הולך אני ביער וגבֶרת אחת תבֹא לקראתי בברכה על שפתיה, היא תפטפט אִתּי, כמו עם האדונים האחרים, כן, וכי אל מה זה אשתוקק? הן לא אחפֹץ יותר, מלבד הדברים האלה! אבל כאשר אפגש בגברת הזאת, במציאות ולא בחזון, תשיב לי ברכה כל־שהיא, בקרירות, והיא מסתלקת והולכת, בהשאירה אותי יחידי. חַה־חַה, אשיב אל לבי, כך הן, הגבירות, ואז אֶשתה. אָה, מי יתן, והלכה לאבדון, היא וכל העלמות, הצוחקות תמיד ונהנות מחייהן, כֻּלן, כֻּלן, אל תהום־האבדון! אז אחפֹץ, כי היא תֶחלה מחלה אנושה וכל שערותיה תִשַּׁרְנָה ואז אשמח שמחה גדולה – כן, עד־כמה מכֹערת תהיה אז? איש לא יוסיף לשאת את עיניו אליה – גם אנכי – לא, אני לא אהיה בין אלה. אני אעשה בשבילה את כל מה שתחפֹץ. הכּל, הכּל, ואף אם מכֹערת תהיה לבלי־גבול. ואולם לעולם לא תהיה כזאת. היא תחיה וגם עליזה תהיה, היא וכל בני־האדם. אז אָאֹר את בני־האדם כֻּלם, גם את ידידַי! היש לי ידידים? – האם זקוק אני לידידים? לא. אז אמַלא פי צחוק, הכל אחד הוא לי; אני נוהם: הכל אחד, הכל אחד – הכל, הכל – אבל זה איֹם עוד יותר. מוטב יותר שאשנא, שאסבֹּל הרבה – היסורים הכי־נוראים הם אלה אשר אחוש בהיות הכֹּל אחד בשבילי.

הוא קם ממקומו מתוך הבָּעה של גֹעל־נפש. חִוְרים היו פניו ודַלים. הקמטים ליד פיו עָמקו יותר, והם שָׁתו לפניו בִּטוי של חִיּוּך נואש, אף כי לא הניד פניו ניד כל־שהוא. צחוק אִלֵּם ונואש נחרת בתוך פניו לנצח. עיניו היו חַדות ולהטו באש חולַנית, כעיני מטֹרף. הוא תפשׂ בכוס הגרוֹג, אשר מזג לו גרוי ויריקֶנה אל פיו בבת־אחת, ידו רעדה.

– כן! – אמר בקול צרוד, כאיש אשר בָּכה הרבה בֶּכֶה. – הבה ונשתּה! תנה לי עוד כוס, אי־אפשר לסבֹּל עוד. כל דבר מֵסב לי עִנּויים! החדר הזה כאשר אך אעיף מבט עליו! הספה הזאת, הכסא הלז, כל אלה גורמים לי ענויים! בראשי דבר־מה הולך ומסתובב, סחור־סחור. האם כבר היתה לך הרגשה כזאת, שבתוך ראשך דבר־מה מתנועע תמיד, בלי־הרף, דבר־מה המכאיב ומציק, המֵּצר לך בשכבך ובקומך. כל הימים הנהו שם, אינו סר לרגע. איזה בן־אדם צוחק ובצחוקו תשמע אותו הדבר המֵּציק לך; אתה לוגם כוס יין, ובתוך הכוס תמצאהו. תמיד תמיד הוא דולק אחריך! כֹּחותיך עוזבים אותך, ואולם במדה שכֹּחותיך ירפו, באותה מדה עצמה יתקפך על כל שעל. אז תצא מדעתך, אבל הוא לא יַרפה עוד ממך. אותו הדבר מציק לי, מפני שהוא לא יִזַּח אף לרגע ממני. פה – פה – הרצפה, הכסא, אשר עליו אשב, סף־הפתח – הנהו פה! האם תשמעני? אלה הם דִבְרֵי־שִׁגָּעון הכי־מוזָרים אשר קלטה אזנך מימיך. האם תשמעני?

– דַבֵּר, כי שומע אני, איזנהוט! – אמר גרוי.

– איזנהוט שאף רוח בכבֵדות ויחל שנית:

– לילה אחד והנה מתדפקים על דלת ביתי – עלי לְסַפֵּר לך את הדבר, מֻכרח אני לְסַפּר – מתדַפקים, שמעתי, כי מתדפקים על הדלת המובילה אל הגן, אַה! חשבתי, מי הוא זה, חזיז ורעם, אשר יבוא להתדפק באישון־ליל על הדלת? בּוּם, בּוּם! שערות־ראשי סמרו, פחד־אלהים נפל עלי ונפשי סוערת. ישבתי פה ליד השלחן דומם כאבן. אולי שודדי־ליל הם אלה או רוצחים, אשר מזִמתם היא להוציאךָ מפתח ביתך החוצה? והנה נירון, הכלב הזה, מתחיל לנבֹּח. “אחֹז ותפֹשׂ, נירון!” קראתי אליו, ואז פתחתי את דלת חדרי זה והכלב התרוצץ מטה על־פני המדרגות ונָבח. בּוּם בּוּם! סרתי אל חדר־המִטות, לקחתי את הרובה ופתחתי בזהירות את החלון. “מי שם?” צעקתי בקול רם, מתוך פחד צעקתי צעקה גדולה. והנה צחק מי־שהוא צחוק חרישי בגן. לאבדון! מי זה יכול לצחוק שם בגן, הן לא נשמע כזאת! מי שם? – גבֶרת היא זאת, ואני מכיר את קולה.

איזנהוט עצר בדַברו ויבט בגרוי, הצֵל רחף על פניו, רק סנטרו היה מואר וגרוי ראה, שפיו חִיֵּךְ, כְּפִיו של איש המקשיב ומחַיֵּך בבת אחת.

– לא שודדי־ליל ולא גזלנים, – הוסיף איזנהוט. – גבֶרת היא זאת, שאני מכיר אותה ויש לה דבר אלי. מה הדבר, בשם אלהים, – הלא לילה עתה – אישון־ליל! – אני פותח את הדלת. היא נכנסת וצוחקת. איפה הם, בעצם הדבר, הכלבים, אשר מפניהם מזהירה הכתבת על הטבלה בחוץ? ואַיָּם הפַּחים והמלכּוּדוֹת וכדורי־המָּות הנקלעים מאליהם, אשר על־אודותם יְדֻבַּר באותה הכתֹבת? – כך היא אומרת וצוחקת כמו ביום בהיר בשחקים. בבקשה? כן, זוהי – רק מִרמה למען הפחיד את הפוחזים. אין דְבַר־אמת בכל הכתֹבת! ובכן אפוא, בבקשה? יש לה דבר אלי. בבקשה, אני אומר, בבקשה, פה חשֵׁכה, אני מביא את המנורה, המנורה, תכף, תכף, בבקשה, עלמה רבת־חסד. כאן ישבה אפוא, כאן, אדוני היקר, כאן, במקום שבתך עתה. השעה היא שתים אחרי חצות־הלילה, ליל־קיץ. תנה לי, בבקשה, עוד כוֹס גרוֹג, עלי לשתות עוד, טוב לי. והנה היא יושבת כאן, יש לה דבר נחוץ אלי. זה היה ביום השלישי ליוני, בשתי שעות אחרי חצות. היא באה אלַי בבקשה גדולה ואינה יודעת, אם אמלאנה. בבקשה, בבקשה, אני אומר, עלמה רבת־חסד – לא, אינה חפצה לשתות מאום, וגם היא נחפזת מאד. היא מצטערת על שלא התהלכה אתי בנִמוס תמיד. עלי לסלוח לה, הכל תלוי במצב־הרוח, לפעמים תכופות יש לה קַפּריזוֹת. כך דִבּרה, בידידות רבה כל־כך, והציצה אל תוך עיני. היא אמרה בפשטות “איזנהוט” ולא “אדון איזנהוט”. בבקשה, אמרתי, הואילי־נא להציע את בקשתך, אם רק תהיה אפשרות בידי. כן, בידיך האפשרות, נקל לך לעשות זאת, איזנהוט! – איזנהוט, בפַשׁטות: איזנהוט! – מטפחת אדֻמה היתה שׂוּמָה על כתפיה. היא הביטה בי, בביתה התרחשו ענינים בלתי נעימים –. כסף! גם היא בקשה מידי כסף! הלא אינך קמצן, איזנהוט, אמרה, זאת היא נחיצות פּתאומית – הוּם – אִמָהּ חוֹלָה מחלה אנושה, והנה באה אלַי, יש לָה אַמון בי, בטוב־לבי. בטוב־לבי? אני חושב, היא כוזבת, היא זקוקה לכסף. והנה היא יושבת כאן, היא מביטה בי, היא מדברת בשויון־נפש, כאִלו היתה מדברת על מזג־האויר, אבל היא רועדת כֻּלה, רועדת! מדוע לא אושיע לה, חשבתי, מדוע לא? המשפחה שקועה בחובות, הכסף אָבד. זהו על קרן הצבי – לא תוסיף לראות אף פרוטה מן הכסף הזה! – אבל הנה היא יושבת פה, ואני רואה, כי כל גופה רועד. יש לי קֹרת־רוח מִדָּבר זה – הנאה יתרה! הנה היא יושבת, מקֹדם לא השגיחה בי, היא נשׂאה את אפָּה רוּמָה, היא התהלכה ברחוב כבת־מלכה ואנחנו כלנו היינו כחגבים בעיניה. אבל הנה היא יושבת כאן – מדוע לא אתן לה – מה? כמה בקֵרוב? היא שואפת רוח פַּעמַים, מגבבת באצבעה פרורי־לחם מעל השלחן, היא מְחַיְכָה ואומרת: עשרים אלף מרק. עש־רים – אלף – מתוך דעה צלולה – לא, לא, לא! מה חושבים, סוף כל סוף, בני־האדם עלי! האם אני אוכל אַוָּזות צלויות ומרקחת־אגסים? אני אוכל רק פעם אחת ביום – לא! אז היא מתרוממת ושׂמה את ידה על כתפי. הלא מִצער הוא בשבילך, כעבור ירחים אחדים תקבל את הכסף בחזרה. אני אחתֹם לך על שטר־חוֹב, על שובר, כל מה שתדרשׁ. כל זה יסֻדר באֹפן מסחָרי – והנה היא מדברת כמו בעל־בַּנק. אבל היא רועדת! היא רואה, כי אני נמלך בדעתי, אז תחליק בכף־ידה על שׂעָרי, היא שמה את ידה על ידי. שמעי־נא, אני אומר אליה, שמעי־נא, עלמה רבת־חסד, יודעת אַתְּ, כי אני אוֹהֲבֵךְ, הִנָּשׂאי לי לאשה. אני אוהב אותך, ואַתְּ יכולה לעשות כאשר עם נפשך, ורָק אשר אוכל לראותך יום יום – כי בחרתי להיות עבד לך, מאשר בעל לאחת מבּנות־החנוָנים השמֵנות אשר פה. כך אמרתי, והיא הקשיבה לדברי ברֹב־ענין. אמרתי: אז יהיה לך כסף לרֹב, כאַות־נפשך. הכֹּל יהיה שַׁיָּך לך, הכּל, מיליון ועוד יותר! האם יש לך הרבה כל־כך? – היא שואלת ומחַיֶכת. כן, אמרתי, אינני משַׁקֵּר. אני מראה לה על הארון ופותח אותו. התִראי! כל זה יהיה לך. אז אמרה: שומע אתה, איזנהוט, הלא אי־אפשר לסַדּר דבר זה בחפזון נמרץ כל־כך, עלי להתישב עוד בדבר, ואם אֵאוֹת להנשא לך, הן לא אעשה זאת בגלל כספך. היא שׂמה את ידה על כתפי וחִיכה. אני רוצה למָשכה אלי, אבל היא משתמטת בתנועה קלה ואני חוזר בי. אני אומר אליה, כי אשַׁנה את דרכי, אהיה טוב וישר – אני נשבע כי לא אוסיף לשתוֹת עוד לשָׁכרה. היא תְצַוה ואני אמלא את דבָרה, מבלי חשֹׁב הרבה. לעבד אהיה לה, כן, היא תחשֹׁב על הדבר הזה. בחפזון גדול כל־כך אי־אפשר להחליט מאומה, ידידי – היא אומרת – ידידי, כך לא יִתָּכן. עליך לבקש את ידי מהורַי, אפס, ככה – אמנם אני רוחשת לך רגשי ידידות וחִבָּה, אף כי תמיד הייתי קַפּריזית ביחסי אליך – ואולם, להנשא לך, על זאת עלי להתישב עדַין. – מתי תתני לי את תשובתך? – מחר, או בימים הכי־קרובים. טוב, אני אומר, אז אביא בידי גם את הכסף בשבילך. היא חושבת רגע ויושבת לאִטה על הכסא. – אי־אפשר ככה, ידידי! – היא אומרת. – מחר יהיה אסון בביתנו, אם לא יהיה הכסף למועד הנכון. זהו שטר־חוב שהגיע לפרעון. הלא אחת היא לך. – אני אבֹא מחר עוד הפעם אל ביתך, אני מבטיחה אותך. – שַׁפּיר, אני משלשל לידה את שטרות־הכסף. תודה, היא אומרת, ומוֹנָה שנית בשום־לב את הכסף – אבל רואה אני, כי ידה רועדת. היא הולכת. מעל הסף הזה הלכה. היא הולכת שוב דרך הגן. ובכן, מחר! אני אומר. כן, היא משיבה, כאשר תהיה לי האפשרות, אל־נכון. – ביום המחרת אני הולך אל החַיָּט ומזמין לי פֿרַק לתפירה. האם יחֹג אדוני את חג־חתֻנתו? כן, אולַי. אני מְחַכֶּה. היום עבר, היא אינה באה. אני מחַכּה עוד ימים אחדים. הפרַק כבר מוכן. אני לובש אותו, כדי לִבחון את מדתו, והנה בא הרעיון אל מוחי ללכת לבקש את יָדה מהוריה. כן? תכף – מהר – חַה־חַה – אולַי חולָה היא. טוב. אביה מקבל אותי. מה? הוא אומר. אני מדַבּר והוא צוחק. בְּרַם, הוא אומר, אדון איזנהוט, כיצד הגעת לרעיון כזה – חַה־חַה־חַה – הוא צוחק – הוא צוחק ואומר: סליחה, איני צוחק – הצעתך היא לי לכבוד – אבל אני מאמין, כי בתי ־ חַה־חַה־חַה! – כי בתי, כן, כי מחשבותיה ושאיפותיה של בתי, – אגב, מי יוכל לתכּן את רוח הנשים? היא תגיד לך את דברה בעצמה. קונרַד – תבֹא־נא בתי הלום, – היא באה. לֹא אֶראֶנה עוד, אבל אני שומע קול צעדה, אף כי שטיחים פרושים על הרצפה, אשמענו. הִנֶּהָ! – האדון איזנהוט מכבד אותנו, מכַבד אותך – היא חִוְרָה כמָות – היא מביטה בי וגם שפתיה מַלְבִּינות – היא יְרֵאה, פן אסַפּר את הכּל – לא, אין לך לפחֹד כלל, לא. אינני איש כזה – לא אגלה את סודך. היא מחַיְכָה. היא מדברת אלי דברים נעימים מתוך נִמוס. אינה אומרת “כן”, אינה אומרת “לאו”, היא אומרת: הוּם־הוּם. אני הולך. גם המשרת חִיֵּך. האם אֶסטָר־לך על־גב פרצופך, קוֹף בצורת אדם? – אני מחכּה, אני חושב עד־כמה הסכּלתי לעשות בהחָפזי. לבסוף אני פוגש באותה הגברת ואומר: ובכן? מה תשובתך? – היא צוחקת צחוק קל ואומרת: כן, מה מוזרים דרכיך. באת אל ביתנו – הלא אני לא באתי שוב אל ביתך – האם לא היה הדבר ברור לך? – אני אומר חַה־חַה־חַה, מה זאת! הלא הבטַחַתְּ לי לבֹא אלי. כן, היא אומרת בשויון־רוח. חפצתי לבקשך לבלי להרים את קולך, אדון איזנהוט, ולבלי להַפנות עלינו את עיני כֹל! – הנה, אני אומר, אַתּ מדברת אלי עכשו בסגנון אחר, אָז דבַּרת אלי אחֶרת, דבַּרת על ידידות וחִבּה – מה יש כאן – רק עָרמה היתה זאת. אַתְּ לֹא חָשַׁבת כלל אף מחשבה קלה להנָּשא לי – מה? – היא הביטה בי בלעג. אם רוצה אתה לדעת: לא! ועכשו אני מבקשת… – מה אַתְּ מבקשת! צעקתי, אַתְּ רִמִּית אותי! – היא רקעה ברגלה ופניה חָורו. לאט לך, בבקשה! – אמרה ותשלח בי מבט מפַקד, כאִלו הייתי עַבדהּ. – אני לא דִמִּיתי, שאתה גס ונבער כל־כך. אלמלא זאת, לא הייתי באה לידי הרעיון לבקש טובה מידך. היא הלכה. – ואני חשבתי, כן, כיצד הגעתי לזאת, אשר אצעק ככה, כאיש גס ונבער? כיצד זה לא כלאתי את רוחי? – נִקְלֵיתִי בעיני. התחלתי לשתות, שתיתי הרבה מאד באותו זמן, לא חפצתי להפיג את שכרוני. פגעתי בכבוד גברת ואני מוסיף לאהֹב אותה. יקחני בכור־שטן! אני שותה פה, בחדר הזה, אשר בו החליקה את שׂעָרי בידה. אני אדם גס ונבער, כן, אמת הדבר. אמת הדבר, וכך אמרה היא. חפצתי לגֹז את שׂעַר ראשי! היא לא היתה מבקשת טובה ממני, אִלו ידעה, עד־כמה גס אנכי. אמנם, היא העמידה פנים כידידה, היא הבטיחה לי – מי יכחישֵׁני על פני! – היא החניפה לי, היא לקחה מידי עשרים אלף מרק, כן הוא – ובכל־זאת! ואני אָרֹתי וחֵרַפתי, אף שתיתי על כי כִזבה לי, שתיתי על כי שוטה הייתי והאמנתי לדבריה, שתיתי על כי גסות דברתי אליה, וביחוד שתיתי על הבּוּז אשר בָזָה לי בגלל בַּערותי. לא הרהבתי כבר את נפשי לחשוב על החרפה אשר נחלתי – בבואי כאדם טִפֵּשׁ להציע את עצמי לחָתן ושבתי ריקם כלעֻמַּת שבּאתי – איככה אדע, סוף סוף, פשר דבר? אני יושב פה ושותה ומראה באצבעי על השלחן – פה ישבה הגברת, אשר באה, החליקה שעָרך, החניפה והבטיחה לך, ופֹה – אני מראה על השלחן – הנה יש לך גבר, המֵּעֵז לשאול, מה פשר כל הענין – הרי לך! – לא, מוחי אינו תופס. מי הצַדִּיק פה ומי הרשע? נבערתי יותר מִדַּי, שאצא מן המבוכה הזאת, אבל הזַעם יתקפֵני, החָרון הגדול, עד אשר אצעק מרה! פה יש לך אפוא – פה, – כן, אני מבקש אדם חכם שיבינֵנו – מה? האם זהו עֹנג – עֹנג הוא זה ־ ללבֹּש פרַק – מה? – וְדַל־גֵאה זקן צוחק על מִשְׁבַּתּיך – האם זהו עֹנג – בבקשה להשפיל קולך – לבלי להַפנות את העינים – מה? אה, אלי בשמים, מה פשר הדברים האלה? – שנאתי את בני־האדם! איזה יַחס הוא זה? שנאתי את הנשים! כן, אהבתי את הגברת ההיא, אמת הדבר, אהבתּיה. אבל עכשו שׂנֵאתיה. אפגשנה ברחוב ולא אֹמַר שלום לה. אני מביט בה רק מבט חודר. אני עובר על פניה ומוציא מכיסי גליון־נְיָר, אשר עליו כתבתי באותיות גדולות את נוסח שטר־החוב – אני מוציאו באֹפן כזה, שהיא רואָה בעשותי ככה. שנאתיה, והיא מרגישה בזאת. אני נפגש אִתָּה בבית־מסחר של ספרים ואני מַפּיל מידי בכוָנה את גליון הַנְּיָר. עתה תֶחרַד־נא מפני, עתה, כאשר אשנאנה. אהבתי אותה, ואיך זה נהפך לבי לשנֹא אותה. האם אמרתי אל נפשי: שְׂנָאֶנה! שׂנָאֶנה! לא! – אני פוגש אותה בלכתה עם רעותיה, היא פונה אֵלַי ראשונה, היא מושיטה לי את ידה. היא מדברת אִתּי: מפחדת היא. אלי בשמים! אני חושב, מדוע תחרַד ככה? והנה תדַבּר אלי דברי־ידידות, היא שואלת, אם אינני חפץ לבֹא אל משחק־הטֶּניס – רק בפַחדה תדַבֵּר ככה. ולמה זה תפחד? האם ממני? אָה, בשם אלהים, לא, אין לה לפחד מאום, לא אעשה לה רעה, לא. נורא הדבר לראותה חרֵדה ומפחדת, כי אוהב אני אותה, לא אשנאנה עוד. אהבתיה! אני מביט על ביתה ובוכה. – מה נלעג הדבר, לחרֹד ולפחד; אני אגיד לה. אין לחשוש כלל מפני שערורִיָה. – אני אורב לה על הדרכים, ליד ביתה, ובאחרונה אפגשנה. אני מוציא את גליון־הנְּיָר מכיסי, למען השיב לה את שטר־החוב – והיא נותנת בי את עיניה ואומרת: שַׁלֵּם ישלמו לך את חובך, אדון איזנהוט, אל תירא. ואולם אנא, אדוני, תן לי מנוח, איני יכולה עוד להציג כף־רגלי מחוץ לביתי מבלי להפָּגע בך. – והנה, האם תאמין, כי אדם כמוני מחַיֵּך אז, מֵשִׁיב לה את שטר־החוב ואומר, כי אין לה לדאוג כל־עִקר? התאמין כך? אם־כן, טועה אתה. אינני איש כזה. לא. ועל מה זה רגזתי וקצפתי? אני עמדתי כאן עם הגליון בידי, ולכן חָשבה עלי רָעוֹת – ומשום זה דִבְּרָה את דבריה כך – כך היא מדברת. ומבטה, יַחסה – הכֹּל – מרגיז אותי כל־כך, עד אשר אצעק: הזהרי מפני השערוריה אשר אקים! אני צועק כך, צוהל מתוך צחוק והולך לדרכי.

האם אין בכל אלה כדי להוציא אדם מדעתו, מה? מאום לא נשאר לי בלעדי השנאה. מכּל אשר אעשה אשׂבע רק קלון וכלִמָּה, גֹעל־נפש ומשטמה! אָה, עד־כמה אשנא את הנשים. הן – כנחשים צפעונים יפים המתחממים לאור השמש, מבהיקים ונוצצים, ואולם תוכם רַעל ומזִמות־רֶשׁע! אני שונא אותן! גם את הגבָרים אשנא, אבל את הנשׁים אֶשׂטֹם באֹפן מיֻחד! אני יושב פה, שופך בוז עליהן ואשנא. יש שאֹהַב אותן. יפות הן, אֵלִי שבשמים. הן יפות, אני אומר, יפות ומרהיבות עין. אני מבקש סליחה מאתכן, אַתּן הנשים שבתבל כֻּלה, סליחה אני מבקש! אבל המשׂטֵמה תשוב אלי שנית. גם את כל בני־האדם אֹהַב לפרקים, אבל השׂנאה תשוב תאכלני בחמת־רַעלהּ. האם אלה הם חיים? אשאלך, מה טעם לחיים כאלה? אלה הם חיי־כלב, לא יותר מאשר חיי־כלב!

הוא צחק צחוק נואש ויצעק מכאב־לב:

– הנה זה הדבר, אדוני גרוי, הנה ספּרתי לך מה שמעיק עלי – מה שלא יִזַּח ממני עוד, מה שיכרסם את מוחי זה יותר מחצי שנה – פעם ופעמַיִם אלבַּש את הפרַק – עוד פעם ועוד פעם – אותה הגברת צועדת על־פני הסף הזה – עוד פעם היא מדברת אִתִּי שם ביער – עוד פעם, ועוד פעם – אַה!

הוא הליט בידיו את פניו.

– חַכֵּה! – קרא פתאֹם – אל תדבר מאומה! לא הגדתי עוד את הכֹּל! עלי להגיד הכל, צריך אני להסיר מעל לבי את המעמסה, מֻכרח אני, ועליך לדעת את המעשה אשר עמָּדי. האם תחשֹׁב, כי אֹשר הוא לאדם לחיות כך – עם כל המחשבות האלה במוחו? כיצד בָּאַתְנִי כל זאת? האם אדע? איך קרה הדבר, אשר במוחי נהפך הכּל לשִׁמצה? מלה פשוטה וחסרת־ערך – אני שומע אותה, הבריות מבטאים אותה – אבל בתוך ראשי היא נהפכת לתועבה. איזה רעיונות נולדים במוחי, בֹּקר וערב – רעיונות נִבזים, שאין בכֹח איש לשאתם. חפצתי להִמלט מהם, לשוא, אין דבר נורא מכֹּח־דִמיון מָשְׁחָת. זהו חזון־עִוְעִים, אשר יהפֹך את הכל למתֹעָב ונאלח.

הוא רעד כֻּלו ויתנודד כאחוז־פַּלָּצות, ויוֹסֶף:

– אף כֹח־דמיוני היה לי לתָפְתֶּה. לא אחפֹץ יותר – אבל מֻכרח אני – מֻכרח אני לתַנות לפניך את הכֹּל. למה? האם שאלתַּני דבר? האם אמרת אלי: ובכן, איזנהוט, מה אִתְּך? מה מציק לך? לא! לא אמרת מאומה. אבל אני מגיד לך את הכּל, אני קורע לפניך את סגור־לבבי, למען תראה את הנעשה בו פנימה. כל מַצְפּוּנֵי הנה תדע. למה? אולי תוכל להושיעני? או אולי? ראיתיך, שמעתי את דבריך אשר נשאת אז בשעת הקבורה – ולא חדלתי מלחשֹב על־אודותיך. לא יכלתי להסיח דעתי ממך. מדוע? האם לא הכרתי אנשים למאות, אשר לא אחשֹב מכֹל וכֹל עליהם. מה זאת? חשבתי: מה צעיר ויפה הוא ומה חביב ונעים הוא כלַפּי הכֹּל. אולי מאֻשָּׁר הוא, אולי טוב־לב, ואולי אין בחֻבּו מאום מענויי־השאול, לא מחשבות נאלחות, להפך, אולי רק מחשָׁבות יפות תקַנֵּנה־בלבו! לא, אך שוטה הוא ופטפטן, חשבתי, אֱוִיל הוא, – כמו שאומר הפרופיסור ריכטר. ובכל־זאת לא יכֹלתִי להסיח מחשבתי ממך. ראית את פניך בחלום, שלחתי את מבטי פעמים תכופות אל חלונות ביתך, התאמצתי לפגשך, להסתכל בפניך. הסתובבתי כמו במעגל מסביב לדמותך ולא יכלתי להחָלץ מתוך המעגל הזה. מה זאת? ביום הראשון כשפגשתיך – בכַוָּנָה הֲסִבּוֹתי בפגישה הזאת – עשיתי תנועה בידי, כאלו חפצתי לקַדֶּמך בברכה, אבל לא דרשתי בשלומך. אפס, אתה, אדוני, אמרת לי שלום וַתּוֹסֶף: יום בהיר היום, או דבר־מה דומה לזה. הבטת עלי במבט־ידידות. ואולם אני לעגתי לך. לעגתי ולא ידעתי על שום מה. משכת בפעמון ליד פתח ביתי, באותו היום עצמו, ואני לא פתחתי. חשבתי, אֲהַא, יש בידו רשימה של נדבות, הוא מבקש כסף! אבל לא רק משום זה לבד לא פתחתי את הדלת, לא – יראתי מפניך, בפתע פתאם – חרדה גדולה אחזתני. למן אז איני יכול להסיח דעתי ממך.

– גם בחלום ראיתיך, כן! פעם אחת חלמתי והנה נְבָלִים אחדים יָרו בי. שכבתי על הארץ וְנֶאֱנַקתי, חִכִּי קדח. שמתי את ידי על לוח־לבי, הדם זנק מתוכו, בִּעוּתֵי־מָות אחזוני – ואז נפתחה פתאם הדלת ואתה באת. כרגע שבה אלַי מנוחתי. אתה שַׂמתָּ את ידך על לבי והדם חדל מלקַלֵּחַ. אתה נגעת באצבעך בעיני, והפצע נרפא. כזאת חלמתי על־אודותיך, ופעמים קרובות ראיתיך ככה בחלום.

מדוע? מדוע? למן הזמן שראיתיך, אדוני, אינני מבין עוד את החיים. למרות רצוני הייתי צריך לחשֹׁב על־אודותיך, וככל אשר הוספתי להגות בך, כן הלכה שנאתי אליך הלוך וגבֹר, וככל אשר הוספתי לשנֹא אותך, כן הרביתי להגות בך. כאשר רק הבטתי בך גדל חרוני עד להשחית. אתה עברת על פני, בהליכה קלה – עיניך כה בהירות הן – ואני אשנאך! והנה אתה יושב פה, אדוני, אני מסַפר לך את הכּל. מֻכרח אני לסַפּר. אני מֻכרח להוסיף ולסַפּר ולא אדע מדוע.

עליך לשמוע עתה על־אודות הנוכלים ההם, אותו הפרופיסור ריכטר, סגן־הפקיד, הד"ר נירנבֶּרגר – על־אודותי ועליהם – עליך לשמוע הכֹּל. למה אני יושב בחברת הבריות הללו? מפני שהם משכילים, מפני שהם נשואי־פנים? אָה, הלואי שלא הייתי מכיר אותם מעולם, את הכלבים האלה – אנשים פּחותים הם כֻּלם, כמוני היום – אינם מאמינים במאום, רק צוחקים. אינם מבקשים מאום ורק את הכֹּל ירמסו ברגליהם – אותם – לא, לא, לא – רַב לי – פעם אחת הזמין אותי הד"ר נירנבֶּרגר למלחמת־בינים, חשבתי כי באמת ובתמים עשה זאת – אני – לא, לא, לא – רַב לי –

הוא נשתַּתֵּק ויסגֹר את עיניו. נדמה, כי עוד מעט והתעלף. גרוי חפץ למהר אליו ולתמוך בו, אבל כאן הרגיש, כי איזנהוט מחַיֵּך.

הוא חִיֵּך ויאמר מבלי לפקֹח את עיניו:

– איזו סכלות! אותה הגבֶרת קבלה אז רק עשרת אלפים מרק ולא עשרים!

הוא הניד ראשו, הבריק בעיניו ויחל לצחק, לתמהונו של גרוי:

– כן, איזו סכלות! רק עשרת אלפים מרק שלשלתי לידה! אני בעצמי שִׁנַּנתי לי, כי עשרים אלף נתתי, כל הזמן החזקתי ברעיון זה ובאחרונה דמיתי להאמין בו. חַה־חַה־חה! כך יהיה אתי לפעמים, בשם אלהים! אני משַׁקר, ושקרים אחדים אני חוזר ואומר לעתים קרובות כל־כך, עד אשר אחל להאמין בהם בעצמי. ולמה לי לשַׁקר תמיד? מוזר הדבר! אני נכנס, למשל, לבית־מרזח ומסַפּר, כי זה עתה ראיתי צבי לבן. למה, מדוע, לשם מה? האם שאל איש אותי? האם תוכל, אדוני, לבאר את דרכי זאת?

גרוי השיב:

– סבורני, שכל זה הוא משום שאתה, אדוני, חפץ להסב אליך את לב הנאספים.

איזנהוט הרכין ראשו מתוך קֹרת־רוח. תשובת גרוי השׂביעה אותו רצון.

– כן, – אמר, – כבר התהוללתי פעם אחת כמשֻׁגע, גם התחפשׂתי כמת – כמת! למען עורר התענינות, ולמען משוך עלי את העינים. משום זה אני בודה שקרים לפעמים קרובות. גם באזניך אמרתי שקר פעם אחת, בלכתנו אל בית אמא, כי לֶנץ הלך לשוח ביום־קיץ עם הנערות ואמר להן: “התפַּשֵּׁטנה!” זהו שקר. חַה־חַה־חַה! כיצד באתי לבדות דברים כאלה, למה? חַה! חַה! חַה!

גרוי הפסיק אותו, כי ראה, שאיזנהוט הגיע למדרגת ההתרגזות הכי־גדולה.

– הִנָּפש־נא, איזנהוט, – אמר. – אל תוסף לדַבּר עוד.

הוא אחזהו בידו ויובילהו אל הספה.

– כן, כן! – אמר איזנהוט ויצחק. אז החריש שעה קלה ואחר צחק שׁנית צחוק גדול. ואולם כאן הציץ בגרוי וכרגע קבלו פניו הַבָּעה של כֹּבֶד־ראש. הוא אמר בקול־מלחשים:

– אדם איֹם הנך במדה ידועה. אני ירא מפניך יִראה גדולה, כי אי־אפשר לדעת אותך עד־נצח.

– אבל, ידידי הטוב! – אמר גרוי, – נוּחה־נא רגע קל.

איזנהוט הרכין ראשו לאות הסכמה וַיִּדֹם.

אך עוד הפעם החל לשפוך שיחו, וידַבּר וְיֶהֱגה במשך הלילה כֻלו. אור הנר דָעך והם ישבו בחשכה. מבעד לחרַכֵּי התנור מצמץ זֹהר האש, אשר גָועה לאטה, איזנהוט דִבּר מתוך האֹפל, צחק, צעק, התיפח, נהם חרש. כל הָעֱנוּת השוכנת בלב האדם –

גרוי רעד כל־כך, עד אשר נאלץ ללחֹץ בכֹח את כפות־ידיו על ברכיו, שלא יֵרָאֶה ברעידתו. מדוע תרעד ככה? – שאלהו קול פנימי בתוך לבו. – אֲיֻמים כל הדברים האלה למשמע אֹזן. הוא לא הפסיק את שטף דבריו של אַיזנהוט, ידַבּר־נא וישיח את כל לבו. זגוגיות החלונות הפכו תכֵלת ותחֵלנה להבהיק. חֶרש צעד ובא היום. בחוץ לא נשמעה כל תנועה. אז עלה פתאֹם קול פעמון דק מן המִּנזר ושירת הנזירים הָדְדָה מן המרחק.

איזנהוט ישב בתוך הכסא מְכֻוָץ והחריש. גרוי ישב דומם והסתכל בו. החלונות היו כחֻלים־בהירים, והבתים אשר ממול החלונות הופיעו כמו מבעד לערפל עבה.

אז אמר גרוי:

– סבלת הרבה, איזנהוט!

– אדם אובד אני, רשע ואובד.

גרוי הניע ראשו.

– לא, – אמר – אבל יותר מדַּי סבלת! אינך אדם רע מטבעך, אבל אֻמלל אתה מאד!

אולם איזנהוט ישב חִוֵּר ועיניו היו נואָשות וכמֵהות. “האם אוכל לחיות חיים כאלה?” שאל ויחפֹּץ להתרומם ממקומו. אבל גרוי הכריחהו לשֶׁבת. הוא לחץ את ידו ויבט בו רגעים אחדים בעיניו הבהירות והמפיקות חִבּה.

– סבלָנות, סבלָנות! – אמר גרוי באחרונה. – הנה כבר האיר היום; השמש עוד מעט תצא. ראה־נא, מה כחֻלים השמים, יום בהיר ויפה יהיה היום הזה. מה אֹמר לך, איזנהוט? הנה יושב אני ומתחיל לדַבּר על מזג־האויר, כי לא אדע במה אָחל את שיחתי אתך. אין לי עוד הנסיון, ואני צעיר כל־כך. עליך לשים לב, צעיר אני ממך, איזנהוט – אִלו חפצתי לָעוּץ לך עצות, הרי היתה זו חֲצִיפות מצדי. רחשת לי אֵמון, ומה יפה הדבר, כי תוכל לרחֹש אמון גדול כל־כך לאדם שני! לי נעים מאֹד, כי כִבַּדת אותי באֵמון־לבך, ואני לא אשכח זאת לעולמים. שָׂמחתי כל־כך על האֵמון ותודתי נתונה לך בעדו. ידידך אני, אם תחפֹּץ. כן, אני מסור לך כֻּלי! האם לא תחפץ לשתות כוס־יין? הוא יאושש אותך. האם עָיַפְתָּ? לא? אני משָׁוֶה לנפשי, מה אֻמלל וגלמוד הִנֶּךָ. מכל מה שספַּרת לי הריני יכול להסיק, כי מעולם, מעולם לא היה לך רֵע וידיד.

– ואולם אנחנו כלנו איננו יכולים לחיות בלי ידידים וְרַעים!

– שמע־נא את הדברים אשר הגידה לי שושנה פעם אחת. היא אמרה, כי בקָראה בספרים היא מרגישה, כי דבר־מה מסגֻלות הגִבּורים, אשר על־אודותם יסֻפּר בספר, יש גם לה, אם טובות הן ואם רעות. כך הרגשתי גם אני בהקשיבי לדבריך. אני דומה כל־כך אליך; מכל משאלותיך, מלחמותיך וענוייך יש גם לי הרבה. אֵיני רוצה להגיד, כי אני כמוך בַּכֹּל, לא, כל אדם שונה מחברו, אבל בדרך כלל? פחות או יותר דומים כל האנשים אליך, אדוני איזנהוט. אָה, אל תניע ראשך לאות התנגדות, כך נראה לי, עד־כמה שאני יודע את האנשים. הם כֻּלם קרובים זה לזה בטבעם. הם בודדים, או מרגישים עצמם בודדים, כמוך. הם מתעַנים תחת הבדידות הזאת כמוך. הם מתגעגעים אל אהבה וידידות. יש להם מחשבות רעות ומתֹעָבות ומלאות שִׂטנה, אצל כל אדם הן נולדות לפעמים. הם מפיחים כזבים וּמִתְיַפּים, למען משוך עליהם את העינים, למען יִשָּׁמע קולם, למען הִתְנַשא על־פני כֹל, למען הֵרָאוֹת מלֵאי־ענין. כן, כמעט כלם יעשו ככה. כמעט אצל כל בני האדם יש נפש רַגְשָׁנית, הסולדת מפני כל עקיצה קלה, ואנו כלנו מרגישים על קְצֵה לשוננו נטף חֹמֶץ אחד יותר מאשר לִטרה של דבש. כל בני־האדם רודפים אחרי הכבוד, כלם צמאים כמוך לאהבה ולכבוד – וכך טוב ונאה! אנו כלנו נחפֹץ להיות לא רק אהובים, כי־אם גם נערצים, וכך יָאָתָה.

החיים היו קשים וזועמים לעֻמתך יותר מאשר כלַפּי אחרים, איזנהוט, בגלל זה נשפכה מְרֵרָתך. לא היית אמיץ־לב דֵי־הצֹרֶך, אז החִלֹּתָ לָבֹס את נפשך אתה. עד־כמה בַסֹּתָ ורמסת את נפשך, איזנהוט, כרוצח אכזָרי! כן, ככה עשית, שָׂא־נָא לי, אבל עלי להגיד את זאת! ועתה אשאלך־נא, האם רָצתה עמך נפשך בזאת? לא, לא! היא התקוממה נגדך וַתָּצֶק לך וַתְּעַנֶּך. כִּי היא אמרה: רב לי רב, מה משֻׁנות הליכותיו עמי! נפשך טובה היא, איזנהוט. אתה אדם טוב, אדם טוב באמת! אינך מאמין? שְׁמָעֵני־נא, שמעתי כבר על־אודותיך מקֹדֶם וחשבתי הרבה עליך! למה תביט מִשְׁתָּאֶה אלי? כן, הרביתי לחשֹב עליך, כמו שחשבת עלי. האין זאת? חשבתי, איזנהוט הוא אדם טוב, שהציקוהו הרבה. אדם טוב, אבל גַלְמוד הנהו. נשבעתי לך, כי כן חשבתי! טוב־לב אתה, למרות כל טענותיך. אתה שׂוֹטם את בני־האדם, יען כי מקֹדֶם הגית אליהם אהבה גדולה כל־כך, ועד כמה אתה יודע לֶאֱהֹב! האם לא אמרת – כאשר סִפַּּרת על אותה הגבֶרת – אני מביט על ביתה ובוכה! סִלְחָה לי על אשר ערבתי לבי לנגֹע ברגשותיך הכמוסים. רוצה אני רק להוכיח לך, עד־כמה טוב־לב אתה באמת ועד כמה מִעַטת להבין את עצמך. גם זאת היא מְאֵרָה, תוכחת־עָון לאותם הבוּססים ומנַפצים את נשמתם, כי לא יוסיפו לדעת את עצמם. אָמרתָּ: השמש זורחת, אני מתהלך ברחוב, מְקַדֵּם בברכה את פני העוברים – בקצרה, יכֹלתי להוכיח לך בדברים רבים, שהצדק אתי. האם לא הִמצאת עֶזרה לאותה הגברת, שֶׁפָּנתה אליך בשעת מצוקתה?

אני חפץ להגיד לך את המִּשׁגה אשר שגית. זאת היא משוּגַת רֹב בני־האדם: אתה אמרת למצֹא אֹשר וָיֶשׁע באחרים, בהיות לך ידידים וידידות; וגם בזאת שגית, כרֻבּם של הגברים, המבקשים למצֹא אֹשר ומנוחה על־ידי האשה. והנה, שים־ נא על לבך, האם לכך נועדו הנשים, אשר נמצא אצלן נֹפֶש וּמָנוח, אשר נקבל מידן את האֹשר וְהַשְּׂמָחוֹת? לא, איזו אִוֶּלת! אתה חפצת, כי בני־האדם יאהבוך, כי הנשים תֹאהבנה אותך, כי תוכל לאהֹב אותן, הלא כן? כי אז נושעת. ואולם כאשר תבוא אל מי־שהוא, יביט בך הלה וישאל את עצמו: מה יוכל זה לתת לי? אני שואל, האם עשיר אתה, היָכול תוכל לתֵת מה? כן, אהבה, האין זאת, האם לא חפצת לתת אהבה? נכון הדבר, אבל את האהבה ההיא תחפֹץ לתת, שהיא בַּת־רפיונך ויָלדת־יֵאוּשך, יען כי לא תוכל לחיות יחד עם נפשך, יען כי דללו מאד אוצרותיך הפנימיים, ואתה מבקש איש שֵׁני להשען עליו. בִּינה־נא! אם אתה בא לבית־מרזֵח, אוֹכֵל, שותה, ואין את יָדך לשַׁלם, ישליכך בעל־הבית אל אחורי הדלת, רמאי אתה. הוא לֹא יֵדַע רַחם. והנה רֻבּם של מְתֵי־חלד הם פונדקאים כאלה, המשליכים אל אחורי הדלת את האדם, שידו לא תשיג לשלם, ואינם נותנים לבוא אליהם את זה, שהדַּלּוּת מלפפה אותו. כך הם בני־האדם. אולי עליהם להיות ככה, מפני שהם בעצמם פונדקאים מִסְכֵּנים ולא בעלי־נכסים, היכולים לכלכל את החוזרים על הפתחים.

אתה תשאלני אפוא – כן, תאמר, הלא רָאֹה אֶראה שאוהבים את פלוני או אלמוני, ומה הוא אדם פלוני בעצם הדבר? והלא מקבלים את פניו ברצון וגם יאהבוהו. אדון איזנהוט חביבי, אני יודע זאת. מקבלים אותו וגם יאהבוהו בגלל סגֻלה טובה אחת הנמצאת באֶפיו! אולי יודע הוא לשיר, או לסַפּר ספּוּרים, או נדיב־לב הנהו, או אולי יודע הוא לבדח את הדעת, חריף־מוח הוא, טוב־לב או אמיץ בגבורים. אם רק יש לו סגֻלה אחת, המצַיֶּנת אותו בין אחרים. האם יש לך סגֻלה כזאת? שאל־נא את נפשך אתה? בעל־נכסים אתה, אדם עשיר הנך, ובגלל זאת פותחים לפניך את כל הדלתות, ואולם הלא אין זאת סגֻלה נפשית, הלא כן?

דברים קשים הם אלה, סלַח־נא. ידֹע תדע בעצמך, כי אין שַׁלְוָה בנפשך. כן, אתה שְׂבַע־רֹגז וממרורים וחפֹץ תחפֹץ, כי יאהבוך! ואולם הידידים הם המחיר אשר נקבל בעד מעלות וסגֻלות־נפש ידועות, איזנהוט.

אמרת, כי תשנא את בני־האדם, לא תאמין באהבתם, בטובם ובחסדם. ובכל זאת הנה תחפֹץ, כי יאהבוך. ואולם, אֵלי בשמים, הלא בני־האדם מרגישים במחשבותיך הכמוּסות. גם הנשים נִקלוֹת הן בעיניך, ואתה תחפֹּץ, כי הן תאהבנה אותך. והנה תִזְדַמן עם הנשים, תִּכָּנס אִתָּן בשיחה, תדבר דברי חן וידידות – ואולם הנשים מרגישוֹת הרגשה נכונה את המחשבה, אשר תחשֹב עליהן תמיד, ואת הדֵּעָה המקֻבּלת אצלך על חשבונן. הן מתיחסות אליך בקרירות. אדם אחר מדבר להן אותם הדברים עצמם שדברת אתה, מחַיֵּך אותו חִיּוּך. האם תראה, כיצד תאֹרנה עיני הנשים, כיצד תבֵּטנה עליו בידידות? על מה זה? מפני שהנשים מרגישות, כי ככה יחשֹב תמיד עליהן. אפשר לפעמים להַטעות את הרגשתו של גבר, אבל לא של אשה – כי הנשים כֻּלן מעין נביאות הן, הרואות בחזון.

ובכן, איזנהוט? איזנהוט, איזנהוט, איזנהוט – אנכי ידידך ועליך אפוא לסלוח לי על הדברים הקשים והמרים, שהשמעתי באזנך. על מה זה ידידך אני, איזנהוט? יען כי אני יודע אותך יותר מאחרים. ובכן אני אומר, אתה לא פגשת מעולם אצל אנשים אחרים רגש של ידידות ורֹך אליך. אבל מה עשיתָ אתה? האם הלכת הביתה ותאמר לנפשך: הנה עֶרְכִּי דַל מאד, כי כל־כך מעט יש לי לתת לבני־האדם? אף גם איש־שיחה אינני בחברה, כי ידיעותי מעטות ולא קניתי דעת רבה. האם עשית זאת? לא, לא עשית כזאת. האשמת את בני־האדם בקשי־לב, אמרת, כי אכזרים הם וּמָשְׁחָתים, ואז החִלות למשוך ביין את בשרך. בקשתָּ אפוא בשִׁכָּרון את רַוְחָתך, אָשרך ושלותך. כזאת יעשו כל בני־האדם, רֻבּם יְהַממו את חושיהם בשכָּרון, באֹפן זה או אחר. אפס, השִּׁכָּרון יפוג, תמהון־הלב יחדל ואז תְּשַׁוע הנפשׁ ברעבונה ובצמאונה שבעתים מאשר קֹדם, הנפש כמֵהה לָאֱמת ולא תחפֹּץ להמירה בכזבים ובשכרון. בהיותך נסוך־שכרון תהיה בעיניך לנסיך־עַמים, ואולם כאשר תיקץ מיינך תהיה רָש ומסכן. כי לא היית נסיך מכֹּל וכֹל רק מַסְוֶה של נסיך שׂמת על פניך. אני יודע את כל זאת, איזנהוט, אני, ידידך, כי – את כל זאת חזיתי מבשָׂרי אני.

יותר מדי אתה עֵר בלילות, איזנהוט. מי יכֹל לשאת לילות נדודי־שֵׁנה? האם תדע, מה מסֻכָּן הדבר לחיות בחברתם של רוחות־הלילה, בשביל בן־האדם, אשר נוצר לחיות עם היצוּרים הנחמדים של היום והאור.

אתה חי תמיד בבדידות, וגם דבר זה הוא מְסֻכָּן. רק אנשים מעטים יכולים לשאת את הבדידות מבלי להנָּזֵק על־ידה, כי האדם הן נוצר לחיי־חברה, להיותו יושב במסִבּת אחיו.

נפשך השתוקקה לרשָׁמים, ורוחך נכספה למדָּעים. האם שברת את צמאון נפשך ורוחך? לא. אינך מן האנשים ההם, המוצאים סִפּוק בעסקים, בקִבּוץ כספים ובישיבת בתי־מרזח. טוב הדבר, שאתה לא תמצא סִפּוק בענינים כמו אלה. נפשך הצמֵאה מציקה לך, וכן יאתה. אבל מה תעשה אתה למען הַרְווֹת את הנפש העיֵפה? לא כלום, איזנהוט, הנך יושב בכלא הזה, בבתי־המרזֵחַ אשר לעגלונים סבואים, בעיָרה הקטנה הזאת, שבה נעצר גלגל־החיים. מה היו עושים רבבות אלפי בני־האדם האחרים, הבודדים כמוך, אִלו לא היו להם מִשְׂחָקִים ושירים, מוסיקה ופיוט? לא די הדבר שהאדם יאכל וישתה ויישן. לא, ענינים גדולים יותר דרושים לחפצו. מדוע זה לא תלך למסעותיך, איזנהוט? אל העולם הגדול? מדוע? הלא שם תוכל למצֹא יום יום אלפי רשָׁמים חדשים ולהשיב בהם את נפשך, לעודדה ולהבריאה? מדוע לא עשית כזאת מימיך?

– הלא מחוץ לעיָרה הזאת לא יֵדע איש את שמי – השיב איזנהוט.

גרוי צָחק קל ויאמר:

– יקירי, עליך להסתגל לזאת, שאיש לא יֵדע אותך ולא יכיר את שמך. עליך ללמֹד לחיות את חייך אתה, מבלי להיות כמשַׂחֵק על הבימה, המופיע לפני הקהל המתבונן בו; אם תשים טבעת על אצבעך, עליך לשאת את הטבעת הזאת לא בשביל אחרים, אלא משום העֹנֶג שיש לך עצמך לקשט את כף־ידך בטבעת. ואם מאֻשר הנך ורוחך טובה עליך, ואתה יוצא במחולות ומתרונן, אז אין לך לחול ולשיר בשביל אחרים, למען אשר יחשבו: ראוּ־נא, הנה לִבּו טוב עליו והוא יוצא במחולות ומתרונן. לא, עליך לעשות זאת למענך, לנפשך אתה.

איזנהוט הניע ראשו. הוא התהלך בחדר וינע את ראשו. מִלים, מִלים, כל אלה הן רק מִלִּים אשר אין מועיל בהן, הנה התָּפתּה הזה של החיים

---

אפס, בקרב נפשו הגיה כבר אור התקוה.

– כן, – אמר גרוי – נכון הדבר, התָּפתּה הזה הנהו בקרבך ועל־כן אֻמלל אתה. ידעתי את הדבר ואני הייתי עוזב עִמך לשאת בכֹבד המשא אשר על שכמך, אִלו יכֹלתי. אבל האם אין בקרבך פנימה מאום זולת התָּפתּה אשר אמרת?

גרוי נשא את כפות־ידיו אל לחייו. הוא הרגיש פתאֹם, כי חֹם קדחת לוהט את בשרו.

איזנהוט נִזחל לאֹרך הקירות והניע את ראשו. הכלב הקטן הלך אחריו; וכאשר התמהמה איזנהוט מאד בלכתו, היתה אפוא שְׁהות לכלב לרבֹּץ תחתיו לזמן קצר אחרי כל פסיעה שלישית של אדוניו. ברגעים אלה היה מציץ על גרוי וזוקף את אזניו.

איזנהוט הניע ראשו:

– לא!

גרוי צחק צחוק חרישי.

– לא נכון הדבר – אמר. – אתה בעצמך אמרת – האם לא הִגדת במו־פיך, כי תשמח בזרֹח השמש, כי תשמח בהִפּגשך עם אותה הגבֶרת ביער? גם חלומות יפים תראה בשנתך. הן לא תראה רק חלומות רעים לבדם.

איזנהוט צחק. הוא חולם לעתים קרובות, כי הוא פורח באויר, נִשָּׂא ממעל לארץ – חַה־חַה!

– ואם כן, רואה אתה! וגם תראה חלומות יפים בהקיץ. הרבה יֹפי צפון בתוך נפשך!

– לא, לא כלום.

– היום הזה תראה את הכֹּל עטוף שחורים, איזנהוט, אבל הן שמֹח תשמח למראה דברים רבים – למראה סוס אביר, למשל, או למראה אֵלָה עבֻתָּה ביער

---

– כן, כן.

– רואה אתה! יכֹלתי למנות במשך שעות רבות את הדברים אשר תתענג עליהם, לא כל־כך שחורה היא המציאות, כאשר תחזה לך אתה היום. האם אין לך געגועים עוד? האם לא תִכלה נפשך לאֹשר, לשׂמָחות, לשלוה? מה?

– כמובן, כן.

– אבל מי שנושא בתוך נפשו את המשאָלות הללו הן יחפֹץ חיים, והחיים הם מלאי־עֶרך בשבילו, אותם בני־האדם שהחיים היו להם למשא, אינם שואפים עוד למאום, חביבי. ועכשו אני חפץ לָעוּץ לך עֵצות אחדות, אף כי לחציפות אחשֹׁב לי את זאת. אולי אוכל להגיד לך, מה עליך לעשות בראשונה – בשביל ההתחלה, לכל הפחות – מה שראוי לך, לפי־דעתי, לעשות. אינך מחֻיב לשמֹע בקולי ולמלא אחרי עצתי – זאת היא רק דעתי, דעתו של אדם צעיר ובלתי מנֻסה –

---

– אני אמַלא את כל אשר תאמר – אמר איזנהוט.

הוא פתח את המְגֵרה אשר לשלחן, הוציא ממנה קֹמֶץ סיגַרות וישימן לפני גרוי.

– רב תודות! – אמר גרוי. – אתה כאִלו, ידעת, עד כמה אני אוהב לְעַשן. ובכן שמע־נא – –

גרוי הציע לפניו את תָּכניתו. בראשונה עליו לרַפּא את עצביו, לחזק את בריאותו.

– הביטה בי, איזנהוט, – אמר גרוי ויחַכּה עד אשר עמד איזנהוט תחתיו ויַבּט בו. אז הוסיף לדַבּר. – שמע־נא! עליך להחל חיים חדשים, כל אדם מֻכרח לעשות זאת מפרק לפרק. להתחיל חיים חדשים לגמרי! עליך לקום בכל יום בשעה שש בבֹּקר ולעבֹד עד שש בערב עבודה קשה במחצבי־האבנים, כפועל שכיר־יום, עבודה גופנית – במשך ירח ימים. – מה? – כן, עליך לעשות זאת! במשך חֹדש! – בדיוק, מעִקר זה אין לזוז. אתה צריך לזכּות בשנָתך מתוך עמל ועבודה, וכעבור החֹדש הזה עליך לעבוד במשך שני ירחים לפני הצהרים, משש בבקר עד שתים־עשרה, עבודה קשה במחצבים, כשכיר־יום. אחרי הצהרים תהיה חפשי לנפשך. אני אתן לך ספרים, ואבחר בשבילך את הספרים הדרושים. בחפץ־לב אנהל אותך בעצתי. אם תחפֹּץ, אתן לך שעורים כסדרם; מובן מאליו, שלא אוכל תת אותם חִנם אין כסף, אני דורש בעד כל שעה של לִמוד מַרק אחד. אתה חושב, כי זהו לא הרבה? טוב! וכאשר אך יִרְוַח לך, תצא למסעותיך – –

– לאָן?

– על זאת נדון אז. על הפרטים נדבר אחרי־כן. לפי־שעה אני רק מסַמֵּן את התכנית בְקַוֶיהָ הכלליים.

גרוי חִיֵּך ולא גרע עיניו מאיזנהוט,

– אני אמלא – אמלא – אמלא – הכֹּל! – אמר איזנהוט.

– שַׁפִּיר. עלינו עוד לדַבּר על אֹפן סִדורך בבית. את מעונך נַתקִין באֹפן יפה ואני אבקר אותך לפעמים קרובות. את העת נבַלה בנעימים. מוטב יהיה, אם תחדל לפי־שעה מלהזדמן עם הפרופיסור ריכטר וחבריו. הם אינם מתאימים לך. האח, ראה־נא, הנה מזהירה השמש על הגגות. האם עָיַפת?

– לא, אף לא במעט.

– טוב, צַוֵּה אפוא, כי ירתמו את עגלת־החֹרף ואנחנו נִסע אל אחד הכפרים ונאכל שם את ארֻחת־הבֹּקר. הנך מסכים?

– כחפצך, אדוני. אני מוכן.

גרוי צחק ויאמר:

– האם לא שמעת, כי בלשון “אתה” אני מדבר עכשו אליך. זוהי חֻצְפּה, כמובן, כי אני צעיר ממך לימים. אבל למה לנו לשים לב לכללי־נמוס כאלה, חַה־חַה, עכשו, כאשר היינו לידידים טובים. ואולם, אם למֹרת־רוח לך – –

איזנהוט חִיֵּך וימצמץ בעיניו.

– סיגרות? סיגרות יש אתָּנו. נלך אפוא ונעיר את הרַכָּב משנתו.

גרוי חשב: אולי לא האיר לו איש את פניו בכל ימי חלדו.

הם נסעו בעגלת־החֹרף אל שדות־השלג, לקראת השמש העולָה. מְצִלוֹת הסוסים צִלצלו – – – – – – – –

מנסיעת־הטיול הזאת שב גרוי הביתה חולה ורפה. הוא הצטנן בלילה שעבר, ויפֹּל למשכב אכול קדחת עזה, אשר אחזה בו ולא הרפתהו שבועות אחדים. איזנהוט סעד אותו על ערש־דוי כאח רַחום.

תם חלק שני

 

חלק שלישי    🔗

פרק ראשׁון    🔗

גרוי היה מוּטל בקדחת קלה. הוא שכב וחשב על־אודות חיי בני־האדם. אותן הקטטות בתוך המשפחות! הן באות בגלל זה, שאין קשר רוחני. צריך היה לשבת בנשפים לפני ספר טוב. הוצאה יתרה של כסף? לא ולא. יש ספרים במחיר מצער מאד. הבן או הבת היו יכולים להקריא ויתר בני־המשפחה היו יכולים באותה שעה לשבת על עבודתם. הלא זהו עֹנג! אכן, עליו לכתּוב חוברת בנדון זה: כעין מורה־דרך.

הוא התעורר.

והנה היו פתוחים החלונות לרוָחה והאויר היה פושר ורֵיחָנִי. העצים עטו ירק. האביב היה.

ופתאם הופיעה דמות אדילה הַנָּאוה לעיני רוחו. הוא חִיֵּךְ ויקם מעל המטה.

מראה העיָרה שֻׁנָּה כליל; צמרות־עצים ירֻקות ואילנות פורחים באִבּם התנוססו ממעל לבתים וחומות. ובהעיף הרואה עין אל אחד הרחובות והנה עץ־דֻּבדבנים קטן פורח נכחוֹ, ודרך השער הפתוח תתע העין והנה ערוגה פורחת של צִבְעוֹנים יוקדים. על־גב כתלי הבתים והאכסדראות עלו והִשְתַרגו כל מיני נטיעות מתַפְּשׂוֹת – כאִלו פרש האביב את רשתו על־פני העיירה הקטנה והישנה.

הנהר שָׁטף בעזוּז־נעורים ואניות־הקיטור והַמַּעבָּרות שטו, חלפו להן על־פני העירה, אנית־קיטור סוחֶבת נָהמת רַב־נַהַם ומשכה אחריה שורה של ספינות־משא. אל הספינה האחרונה נֶעֶגְנָה סירה פעוטה ובה ישב אדם אחד וקנה־מקטרת בפיו, הסירה התנודדה הנה והלום, ובנדנודיה אלה כמו הֻרגש האביב, אף באותה הישיבה של האדם ובסלסולי־העשן הנחפזים ממקטרתו נִראה היה האביב.

המישור הבריק בחַמה; הבהיקו הגגות של כפרים רחוקים, הארמנות על הגבעות הנשאות והיערים הגדולים והירֻקים.

גרוי ישב בגנו, והוא רפה עדַין ועיָף ממחלתו הארֻכּה. הוא חִיֵּךְ. בשבועות האלה, שבהם הלך והבריא, היתה נפשו עֵרה יותר וחוגגת פי־שבעה. רחשי־תודה מִלאו אותה.

הוא הקשיב, הסתכל מסביבו והתפעל. לבו התפעם בחֻבּו. לרגעים שבה אליו הקדחת, קלה ומעַנגה כמעט, ואז נראה לו הכּל במו בחזון־לילה. רעננות נפלאה עלתה מתוך הדשא הרך והיא באה מעֵבר הפרדס אשר לאדילה. היה הכּל רענן וחדש כל־כך. הצפרים צפצפו בתוך העפאים ולפרקים התלכדו כל קולות הצפּרים הקטנות האלה לתרועה חזקה אחת: האביב נצב על שדה־האָחו הַיָּרֹק וַיְחַלֵּל שיר־שְׂמָחות בחלילו.

עיני גרוי נִשְּׂאוּ למרחוק, מעל העיר והלאה, אל הכפרים הקטנים הרובצים במרחק. שם עמדו בתים, ולפני הבתים השתרעו גנים, בתוך הגנים גדלו פרחים, בצל הגדרות – סִגליות, ובמורד הגבעות – הַיַּרְקוֹנִים, הראשונים לפרחים. שרשרת ההרים הכחֻלים בקצה השמים כֻּסתה יָרק ומאחריה השתרעו שדות ירֻקים. יָרֹק, יָרֹק – כל העולם היה רק אִי יָרֹק אחד, אשר שָׁט ביַם האויר.

ובעֵמק עבדו בני־האדם בשדה. ליד גשר־האבנים הגדול שָׁקקו המוני פועלים, אשר התקינו נֵד־עפר חדש למסלת־ברזל. המעדֵּרים והמגרפות אשר בידיהם הבריקו לאור החמה. ליד בנין חדש היו עסוקים הבנאים, אשר טפּסו על־גבּי נדבכי־סֻלמות ושלבּים ויקישו בפטישיהם; על־פני הַכּביש התנהלו

בכבדוּת עגלות עמוסות אבנים, שנועדו לתקוּן הדרכים.

האם לא טוב היה לשבת ולהתבונן בעבודת האדם, הבּוֹנה לו בית לשֶׁבת?

גרוי ישב וחשב על־אודות הארץ. מה־קטנה היתה מקֹדֶם! אי קטן מֻקף יַמִים וכִפת השמים נטויה עליו מלמעלה. ככה היתה הארץ וכך היה העולם, קטן וזעיר. אבל הארץ הביעה אֹמֶר: גַּלֵּנִי נא! ואז הֵחל האדם לחקור ולתוּר, והארץ גָּדלה, הלכה וגדלה. הארץ לא שָׁקְטה ותוסף לדַבּר בקול כָּאוב, ופתאם – והנה קם אחד האדם, אחד מאותם אשר תִּדד שנתם בלילות, ויאמר: הנה יכול אתה היום הזה לנוע אל כל אשר תהיה נפשך, קֵדמה ויָמה, צפונה ונגבּה, כי אין תִּכְלָה לארץ, כדמות כַּדור הִנֶּהָ, אשר מסביב לו יָחוגו השמש, הירח והכוכבים. אפס, הארץ לא רגעה עוד, היא השמיעה אִמרתה בקול מלחשים, ואיש אחד התעורר בלילה משנתו וַיִּלָּפֵת ויאמר: לא תעמוד הארץ הָכן, כי הנה נוע תנוע! ולמן אז והלאה נגזלה שנתו. הארץ הלכה הלֹך וגדֹל והעולם גם הוא הלך הלֹך ורָב. הכוכבים והמזלות הרחיקו מַעגלותם, אל מרחַקים לבלי־סוף פלסו נתיבותם, אך לא חדלו מלהביט אל נֹכח פני האדם, והוא מצא לו תחבולה להתחַקות אחרי מהלכם במרחקים ההמה. וכִרְבוֹת הַיָּמים, כן תלך תבל ותָרב. התוכֵן החוזה בכוכבים ירשֹׁם את המספּרים הכּבּירים; לילה לילה נִנְעָצים קני־צופים למאות אל תוך חלל העולם, מביטים וְתָרים – ומחר תעוף בשורה על פני חוטי־הטלגרף אל כל המדינות: העולם הנה גָדל עוד, הוא רב יותר!

מיום ליום תגדל הארץ. החלוצים – התָּרים עסוקים בעבודה. כאשר ישוב אותו האיש, החותר בשעה זו בסירתו מבּין סבבי אגמונים על נחל רחוק, כאשר לא תתמָעך הספינה בים־הצפון הרחוק בין צוקי־קרח – והיה נצחון! הארץ גָּדלה, היא רַבָּה יותר מכפי שהיתה. כָּבְשֵׁנִי, – אומרת הארץ, – וּלךָ אני!

בת־צחוק עברה על שפתי גרוי. אמנם, חשב מתוך התרגשות, אהבתּי את בן־האדם, את החוקר, המְגַלה נסתרות, הכובש, החולץ, הסוֹעֵר, אשר לא ידע מרגוֹע!

והוא התבונן בעבודת האנשים בעמק ובברַק־הַנִּצוּחַ, אשר הבריקו המעדרים והמגרפות למול השמש.

מעולם לא הרגיש גרוי את־עצמו שׁוֹפֵעַ עֹשֶׁר כמו באביב הזה, מעולם לא הרגיש הרגשה עמֻקה כל־כך את פִּלאי העולם ולא התרקם אתם יחד ברקמה חזקה ודבֵקה כל־כך. החיים היו מפעפעים בו בלי־הרף – וגם בלילות הרגיש בהם. הוא היה מתעורר לפעמים קרובות והיה מקשיב להַלמוּת לבו, והחֶדוה היתה תוקפת אותו. הוא חשב: וביום המחרת, ומחרתים, ובכל בֹּקר הן יקום יום חדש.

כל ענין וכל חֵפץ פעוט ונִקלה היה לרב־ערך. החיים היו כספר הָאָמן הגדול ובכל אשר יפתחוהו למקרא ימצאו דברי־אמת, יֹפי, משָׁלים עמֻקים, וצפוּנות לאין־חֵקר. אפס, מה הוא ספרו של רב־האֳמָנים, אם לֹא מָשָׁל אשר יֵאָמר על החיים?

השמש שָׁקעה ורוח קר צרר בכנפיו ריח־דשאים וחמימות ויחלוף על־פני העירה, וילטף את לחיי גרוי מִדי עברו. פני גרוי אדמו מבּלי דעת על־מה־זה. הוא העיף עין על סביביו, אם לא הרגיש מי־שהוא בסערת רוחו המוזרה. אז קם וַיָּשָׁב לביתו.

הוא חָשב:

– אף הרוח הזה, מה־יקר ערכּו! בלעדיו לא היו החיים מרֻבֵּי־עֹשר כאשר הִנָּם היום. הרוח והסער, שמש־הבֹּקר וצִנַּת הלילה, נטפי הגשם החמים וזורם הבָּרד – כל אלה מעוררים בקרבנו כֹחות־חיים כמוסים. אנו שואפים רוח, והחיים נובעים ומבעבעים בתוכנו, ממלאים את יצורינו כֻלם, אנו חרֵדים וסולדים: אֵלה הם החיים.

פרק שׁני    🔗

שׂדה־האחו מסביב לבית שושנה עטף ירק; בַּגִּנה הקטנה התפתחו הפקעים, תחת קרני השמש היה מראה הבית נחמד ומסבּיר־פנים. בחלון נראו למן הבֹּקר עד הערב פנים קטנים וכתֻמים.

שושנה ישבה, כל הים ליד החלון ותחַיֵּךְ.

היא חִיְּכה בהֵרָאות סִעת־הצפרים הראשונה על־פני הרקיע ובהָנִד הרוח הפושר את הַצַּפצָפות על־יד הגשר, השלג שָׁקע בתוך האדמה והַקֶּרַח נָמס. היא חִיְּכה. העולם נמלא ירק, בין־לילה נִתלו גוּשי־ירק על הַצַפצָפות ולאֹרך הכּביש העמיד האביב מִשְׁמָרות של אילנות פורחים. שושנה היתה מחַיכת.

ובאחרונה אפשר היה לפתּוח את החלונות. שושנה שאפה אל קרבּה את האויר הצח, הזדעזעה ופניה חָורו. האם תרגישי? – דבּרה אל לבה ותּוֹשֶׁט את ידה באויר, באלו אמרה לתפֹּשׂ דבר־מה: הנה זהו האויר!

ואחר התבוננה לַדשא ההולך וצץ, לַפרחים ההולכים ומתפתחים. ורעָדה חרישית תקפה אותה, כאִלו צצו הדשאים והפרחים כֻּלם מתוך לִבָּהּ – ובכל־זאת לא היה לבבה שָׁלֵם אִתּה כחֶפצה:

"אהובי, דוֹדי וידידי, הטוב והיפה בכל האדם, אהבתיך. אהובי ורֵעי, אשר לך עיני־הזהב, הַקשיבה לי והַגידה, מה עם לבבי? כי לא ידעתיו. קראתי בספרים ואחקוֹר למצֹא בהם את לבי, אבל איננו שם. אין לבי זה כחֶפצי, כי אַחֵר הוא. מה אהבתיך! יפה העולם. האביב מהַלך, הדשא צומח, הפרחים מאירים. השמש רובצת בגִנתי ואני מלֵאה רחשי־תודה אליה, כי על־כן עלה גם זֵכר גִּנתי לפניה, ואני אומרת אל נפשי, מה־טוב היה, אִלו נפתחה האדמה למען אשר תחדור השמש עמֹק עמֹק אל תוך סְפוּנֶיהָ, כי גם שם מתּחת צריך להיות החֹם. אני מלֵאה רחשי־תודה לאויר, כי על־כן מתוק הוא כל־כך. אני צוחקת מטוּב־לב בעבוֹר צפּור פורחת על עֵבר פָּני.

"ואולם לבי איננו שָׁלֵם אתי, איננו כחֶפצי.

"אני בכיתי, אני בוכָה לעתים תכופות כל־כך! חלום חלמתי, והנה הולכת אני על־פני שדה־אָחו, זקופה ויפַת־מראה וּשְׁלֵמָה בגופי; הלכתי ושירה על שְׂפָתי, והנה הקיצותי פתאֹם ואמרר בבכי, האם אין עלי להגיד זאת? האם צריך לחַפּות את כל הכִּשְׁלונות והמגרעות בפני האדם האהוב? האם אין הזכות לאהבה לְגַלות את הכּל? הגידה נא! אלמלא היית האיש שֶׁהִנְך היום, הֶחרַשְׁתִּי. היתי מוסיפה לאהוב אותך, אפס, לא הייתי מַגֶּדת לך את כל לבי, ואולם אתה תבין ללבָבי, ולבי אף הוא מְשַוֵּעַ אליך ובשם ידיד יקראך. עד־כמה אני מאֻשרת! לי אתה, מה רבּה שׂמחתי! כן הנה בא הדבר הגדול והכּבּיר אשר אליו צִפּיתי זה שנים רבּות, הנה קם ויהי, ואני אֻשַׁרתּי מכּל הנערות אשר על־פני האדמה הירֻקָּה. בא הפֶּלא ההוא אשר לא הוספתּי להאמין בו וליַחל אליו. מה־נפלאים החיים! חפצתי לראות עוד פעם את הדשא והפרחים. והנה פה הם, הדשא והפרחים. מָה רַבּות אֻשרתּי! הנה אדבר אל לבי: האם לֹא שֶׁלְךָ הוא? והאם אין גם האביב שֶׁלך? כן, יענה לבי לי, ואשר לָכֵן שׂמֹח אשׂמח. הוא שׂמֹח ישׂמח, הוא מלא נחת על כל אפיקיו – אבל איננו כאשר אֶחפוץ. הוא גם יֵעָצֵב, מִדֵּי תִרב בו השמחה, וגם יתיַפַּחַ בחֻבּו, האם יש עוד לב כזה בעולם? לב שָׂמַח ובוכה כאחד. הגידה נא, ידידי הטוב! איננו שָׁלֵם אִתּי, לבי זה. כאשר את רוּחי

---

"האחת הן אַדָעה, אם צַוה תצוה על לבך: היֵה ככה, ככה! – הוא לא ישמע לך, הוא כרצונו יעשה, ואתה לא תוכל להטותו למִשְׁמַעתּך.

"האִם תוכל להגיד אל לבך: אל תפחד! אם הוא חָרד מִשּׁוֹאַת־פתאֹם? כי הפחד יציק לי עד־מָות. הנה אשמע את קול הדפיקות, קול דופק מסביב, דמי דופק, ובאצבעוֹתי הדפיקה הזאת תופפת, בכֹתל ובסִפּון. ופתאם יִדֹּם הכּל. דממה. ואני חושבת: מי יתן והחֵלו שוב הדפיקוֹת! כך יהיה בלילות. אז אגיד אל לבי: ראֵה נא בכוכבים, ברקיע, חוּשה נא את ליל־האביב. ולבי ישיב לי: אין מאומה אשר אֹהב יותר מליל־האביב – וְהִמֵּס יִמַּס מפחד. אני אומרת: הַקְשֵׁב נא לתְנוּמַת הארץ, כילד קטן היא ישֵנה, שֵׁנה עמֻקָּה ויפה אבל הפחד יתקפני. האם חיי כבר תַּמוּ, תַּמוּ נִכְרָתו? הַגידה, כי לא אמת הדבר, כי איככה זה יכולים חיי לְהִתֹּם והם זה עתה החלו? לא, לא, לא! הַגדה, לא! אהובי.

האם שי בני־אדם המבינים את שיחת העופות? אולי מבין אתה את לשון הצפּרים וזהו אחד מִמַּצְפּוּניך הרבים, אשר יעניקו לך את בת־צחוקך, אותה בת־הצחוק, שאין למצֹא אותה על שפתי אנשים אחרים. אני שוכבת פה והזרזירים יושבים על הַשֹׁבך אשר אתה והאדון איזנהוט כוננתּם יחד. הזרזירים מביטים בי ונִדבָּרִים בינותיהם על־אודותי. ראֵה נא, – אֹמַר אל לבי, – מה־מזהירים עוֹפות־הזרזיר, מה רב צפצופם – אך לבי מלא תמהון ופחד. האם יתָּכֵן, כי יֵדעו הזרזירים, מה רעה מנת חלקי? האם יתָּכֵן, כִּי גֻנַּב להם את אשר יִקרה בשבועות הבאים? לא ולא, באלהים נשבעתי, כי לא יתָּכֵן הדבר! ובכל־זאת? לא יתָּכן הדבר, כי אָיֹם הוא להג הזרזירים!

"ולא דבר זה בלבד! אלו היה רק הדבר הזה, אך הלא גם הרוח מדַבּר, וגם האויר. הרוח ילחש אל אזני ואני אבין את לחשו. כדברי הזרזירים דבריו. אני אומרת אל לבי: האִם תחוש, מַה־מְּעֻדָּן הרוח? אבל לבי לא יאמין לי, כי כה ישיב אמריו: שמעי נא את לחש הרוח ובִיני בו. הה, כֻּלם, כֻּלם יגידו את האחת, דברים אחדים להם, אף השעון ימֵלא אחריהם בהשמיעו את הטיק־טַק. והרוח הן יגיד זאת לילה לילה. האם כבר ראית את הרוח? לא את הרוח במרוּצתו, לא בין עפאי־העץ ולא בתוך הַקָּמָה על־פני השדה, כי־אם את הרוח בתבנית איש. אני ראיתיו בעמדו מאחורי החלון, אֱנוֹשׁ דל־בשר ממראה עפר, לבוש אדרת רחבה, והוא זרוע גבנֻנים, גבנֹן מלפניו ומאחוריו, חטמוֹ, מצחו, מרפקיו – כֻּלם שְׂרועים כדמות גַּבנֹן.

"אלו היית פה עמדי, לא היה הפחד שולט בי.

"אני רואָה דמות אנשים רבּים. יש אשר יעמדו צַלמי־אדם פתאֹם בתוך חדרי והם יביטו בי בעינים נבוּבות, בלי רגש, באין־ענין, בקֹר־רוח. הם לא ינודו ולא יזועו, לא יגידו מאום, אף לא האחד למשנֵהו. דומם יעמדו ויחַכּו. לא אוּכל לראות את ראשיתם ואחריתם, אבל הם נִצָּבִים לנגד עיני, ומה־נפלא הדבר – אין יראָתָם על פּני. הרֶגש יהיה לי אז, כאלו שׂוּמָה עליהם לעמוד פה. גם נסיתי דבר אליהם, אספתי את מאמצי רוחי וָאֹמַר: מה אתם רוצים ממני? האם רוחות נִפטָרים אתם האומרים לשַׁלחֵני למנוחת־עולמים בלכתי בדרך כל הארץ? אפס, הם לא נעו ולא זעו, הם עמדו כבראשונה ויביטו בי, אז בכיתי, כי ראיתי את־עצמי עזובה וגלמודה כל־כך.

"ויש אשר אשמע קול צעדים מסביב לבית, ולי נדמה, כי מי־שהוא עָצר בלכתו ליד החלון. פעם הקיצותי בעצם הלילה, שמעתי את קול הצעדים בהֵעָצרו, ולחש חרישי עבר בחלון: מַהֵר –

"אז העמקתי לחשֹׁב, ומה אָיֹם היה הדבר! כל הנערים ההולכים בבֹקר בבֹקר אל בית־הספר דרך הגשר, כל האכּרים, כל רֵעוֹתַי, קלַרה ומַריה וגם אדֵילה – כן, גם היא! – וגם אמא, וגם אתה, אהובי – כֻּלם, כֻּלם! כל האנשים הישֵׁנים עתה, או עֵרים, הנוסעים ברכֶּבת או בספינות – כֻּלם ינוחו יום אחד מנוחת־עולמים, יהיו מוטלים דוּמם, בלי־נוע. גם אתה, גם אמא, גם אדילה. ופתאֹם ראיתי את כֻּלם לפָני בהיותם שוכבים מתים. גם את אדילה. היא היתה יפה כל־כך.

"כך הם לילותי, וגם יָמַי ככה הם,

"הקדחת היא זו, הפּחד –

"כל־כך זעירה אני ורפה, ומלֵאה אשֶׁר! הַאמינה לי, אדילה אמרה אלי: עליך להרגיש את האֹשֶר, כי על־כן אָהֹב יאהבֵך. כן, כן, כן! אמרתּי, ואכן אמת הדבר. אבל לבי איננו כחֶפצי. גמרתי בנפשי למוּת באֹמץ־רוח, כי כך צריך להיות. גזרתּי אֹמר לחַיֵּך ולדוֹבב: מה־קל ונעים הוא הַמָּות – אבל – הפּחד – הפּחד!

"עליך לבוא ולשים את ידך על מצחי, למען אשר אשקוט.

"אתה בא, ולבּי יהיה לי כבראשונה, בהיותי ילדה קטנה ובאין מָגוֹר לי. אני שומעת את צפצוף הצפּרים, רואָה את שדות־האָחוּ וצוחקת. הַגידה, לא, לא, לא! הלא כך תגיד לי תמיד. אתה תוחלתּי ואָמצִי. הרופאים לא ידעו מאומה, תגיד, ואני מאמינה לך. אבל מדוע מצטחק הרופא מידי דַבּרו בי? האם היה עליו להצטחק? איך אני בדבריך אשים אֹמֶן, מִדֵּי שבתּך על יָדי, וגם לבי יאמין אז, אז יהיה שלום לי כאשר יש עם לבבי להאמין –

"מה רב האֹשֶׁר לכתוב אליך! אני חושבת: לי יש הזכות לכתּוֹב אליו. אנשים רבים עוברים ברחוב על עֵבר פניו והם יָסֵבּוּ את ראשם למען הַבִּיט בו. האם את מריה יאהב? את קלרה או את אדילה? הוא יאהב אותי, ואני לא הכּרתּיך לדעת. מעולם לא התאוננתּ, לא שפכתּ את שׂיחך לפָנַי ואיךְ זה אכיר אותך. הנה עתה שַׂמתי אל לבי, כי אכן לא התאוננתּ מעולם, אף לא תדבּר על־אוֹדות עצמך. הבּריות אומרות, כי אֱוִיל אתה, אפס אני אדע נאמנה, כי נואלו, ואִוַּלְתּן תשכֹּן אתּן. לפעמים אבּהל ואפחד, כי לא אוּכל לאחוז בדמוּתך עד־נצח וגם יִבָּצֵר ממני לדעתך. ואולם כאשר תקרב אלי, אדע אותך, ואז לא אחקוֹר מאום. כי רב טובך מאד. בֹּאָה נא והפג את פחדי מלבבי – שושנה – ".

פרק שׁלישׁי    🔗

מה־גדל תמהון שושנה כאשר הוסיפה הדלת להפתח ונערות צעירות החלו לבוא, האחת אחרי רעוּתה. נדמה, כי לא תחדַּלְנה מִבּוֹא. ועוד יותר רב תמהון אמא, אשר לבשה בגדי־חג. עיניה מלאו דמעות בלי־הרף, ולמרבה הַטִּרדה, נעלמו כפעם בפעם המשקפים אשר לה, והיא היתה אובדת־עצות.

– מה־טוב – כי כִבַּדתֶּן אותנו לבוא – ליום אֵרושֵׂי שושנה –".

על משקוף הפתח היה תלוי זר־פרחים ועליו הכתֹבת: “ברוכים הבאים!” ומתחת לברכה הזאת כתבה אמא: “לחג־האֵרושים של שושנה לֶנץ”. היא לא ישבה לָפוּשׁ אף רגע, שעתהּ לא היתה פנויה לכך, היא היתה טרודה מאד וסינרהּ הלבן נפנף בכל רגע בבואה אל החדר ובצאתה.

והאורחים הוסיפו לבוא. על הגשר נראו עוד שלש צעירות. גרוי היטיב לעשות בהזכירו לצעירות את הבטחתן לבוא אל החגיגה הצנועה בבית שושנה. גם העלמה שפֶּרלינג, “כּלת־התּמיד”, באה. גרוי הזמין אותה לבוא ביחוד. היא באה, כשעיניה מלאות דמעות ושפתיה צוחקות, והנידה בלי־חָשָׂךְ בראשה מרֹב התרגשות.

הנערות באו, לבושות שמלות־אביב צחורות, עיניהן הזהירו ולחייהן להטו, וכֻלן היו עליזות, ורוחן טובה עליהן. הן פטפטו, הגוּ וצחקו כיער גדול מלא צפרים עִם הָנץ החַמה. כֻּלן הביאו פרחים בידיהן, כאִלו חֹזֶה עשו ביניהן. והפרחים מִלאו את החדר כֻּלו. שושנה ישבה כמו בתוך גִּנה. גם אדילה הביאה פרחים, צרור גדוֹל של וְרָדים לבנים. האחיות זינדינג קלעו זֵר־סִגלִיות וַתָּשֵׁתנה אותו על ראש שושנה למחיאות־כפּיהן של כל הנערות.

מלבד אַיזנהוט באו עוד בני משפּחת שושנה, דוֹד ודודה, מִוַּינְבֶּרג. הדודה, אחות אִמא, היתה גוּצה ועגֻלָּה, דבּרה בקול דק ומדֵּי צחקה שׂמה את ידיה על כרֵשָׂהּ השמן. עינה האחת היתה קטנה, והשניה – גדולה ולטושה, ועינה זו הגדולה הסתכלה בכל הנאספים מתוך נחת־רוח. הדוֹד, בעלה, לבש את מעילו השחור ויחבשׁ כובע־אִצְטוָנה גבוה לראשו. הוא היה עוזרו של נושא־המכתבים בוַינבֶּרג. מראה פניו היה זועף ונרגז. הוא לא הוציא הגה מפיו וגם לא נע ולא זע. אפס, הנערות לא שתו אליו את לבּן.

החדר היה קטן יותר מִדַּי. גרוי ואיזנהוט פֵּרקו את מטת אמא ויוציאו אותה אל חדר־המבשלות. אבל כאשר הוסיפו האורחים לבוא, הוציאו גם את מטת שושנה. בני המסִבּה ישבו מסביב לשלחן על כסאות, ספסלים, שרפרפים וארגזים. באחרונה השׂתָּרר הסדר והחגיגה החֵלה.

התחילו בקַהוה וגלוסקאות. צחקו ושָׁרו. השיחה שָׁטפה והצחוק התגלגל וַיַּקֵּף את כל המסֻבּים. איש לא היה מסֻגל לזכּור אחרי־כן את הדברים אשר נדברו, כי לא היה תֹכֶן מסֻים להם, ורק אשר כל אחד שִׁעשע את נפשו בשיחה בלי־הפוּגה.

מה היו רגשות שושנה אז? היא ישבה בין הפרחים, מקלַעת הסגליות על ראשה, בתוך כל הנערות הצעירות והעליזות, ועיניה השחורות נהרו. היא הסתכלה בכל המסֻבּים אל השלחן וחִיְּכָה. היא הביטה, כֻּלה זֹהר, בפני גרוי ותָּשׂם את ראשה על שכמו.

הוא לחץ את ידה.

כאשר הוציאו את הפקקים מבקבוקי־היין, צעקה אמא פתאם; ראש פרוע ומגֻדל־זָקָן הופיע בחלון וקול־בַּס עָמֹק אמר: “שלום, אדונַי כֻּלכם!” המוֹרה היה זה.

אמא רצה אל הדלת ונפלה על צוארו.

אֵיך בא הלוֹם?

– כן, זהו סוד כמוס! אני זה עתה קבּלתּי הזמנה מאת תיאטרון אחד – לשַׂחק שם על הבימה בתפקיד המלך לִיר – אבל השלכתי את הענין הזה אחרי גֵוִי בהִוָּדע לי דבר החגיגה בביתי.

ההצלחה שִׂחקה לו בימי נדודיו, הוא חי חיים עליזים ומזהירים, כדרכו תמיד. באחֻזה אחת, בביתו של אחד הרוזנים, עברוּ עליו הימים בחגיגות ושעשועים. עיר אחת, או יותר נכון, עיָרה קטנה, שָׂמה בו את עיניה להעמידו בראשה, בתור נשיא־העיר. כאלו ענין פשוט הוא הדבר הזה.

כן, למרות בגדיו הקרועים והבלוּאים ולמרות הַצַלֶּקֶת הגדולה על מצחו אשר הביא אִתּו עתּה מנדודיו – שָׂבע הרבה שׂמָחות ועֹנג. מעולם לא קבּלו אותו ידידיו בכבוד־נסיכים כזה. חַה־חַה־חַה!

ואוּלם כאן, למגִנת לב הנאספים, התרחש מאוֹרע בלתּי־נעים. העוזר של נושא־המכתבים העמיד פנים, כאִלו לא הרגיש בידו של לֶנץ הַמֻּגֶּשת אליו לברכה, ויאמר:

– שמי פְּרַכְט! מעולם לא היה לי העֹנג להכיר את אדוני.

– אָ–הָא! אינך מכיר אותי! ראו נא, הלא גיסי הוא! ראו נא, הנה ידי מוּשֶׁטֶת לך!

אבל האדון פּרַכט לא הכיר אותו.

לֶנץ לא השיב את ידו.

– הַנַּח, הַנַּח! – אמר וַיצחק מטוּב לב. – הנה אני מושיט לך את ידי לשלום! נִכרָת־נא ברית־שלום בינינו.

לא, האדון פּרַכט אינו מכּיר אנשים מסוג זה. אִלו יָדע –

– שטוּת! – קרא לֶנץ וַיצחק. – הנה אציג את־עצמי לפניך, שמי לֶנץ, אדוני פּרַכט!

האדון פּרַכט סרב לתת את ידו. לצַערו הרב –

– שַׁפּיר! – אמר לֶנץ וַיוסף לצחוק. – אַתּם, גבירותי ואדונַי, ראיתם, כי הושטתּי את ידי כתריסר פעמים אל האדון הנעלה מאד, האדון פּרַכט, והצעתּי לפניו את בריתי שלום, כמכניס־אורחים. ואולם האדוֹן פּרַכט מְבַכֵּר את אויר־החוּץ החפשי. בבַקָּשה, אדון פּרַכט!

לֵנץ אחז במפרקתו של הַמִּשנה לנושא־המכתבים ויוציאהו אל הגן. הוא פתח לפניו בנִמוס את הפּשפּש וַיַּענֵק לו מַהְדֵּפה עצומה כל־כך מאחוריו, עד אשר נזדקר האדון פּרכט אל שדה־האחוּ והאצטוָנה הגבוהה, אשר היתה על ראשו, גֻּלגלה על־פני הדשא.

אז שב לֶנץ החדרה, צחק, שפשף את ידיו ויבקש את סליחת המסֻבּים בעד ההפרָעה הקטנה.

הוא הִרבּה לדבּר, קם על רגליו ויזַמר, באחזו כוס בידו, וקולו היה קול־בַּס יפה: “במרתֵּף עָמֹק אֵשֶׁב־לי –” איש זולתו לא היה יכול לתאר כמוהו בזמרָתו את עֹמק המרתף, הֻרגש גם הַטַּחב, גם הֵד הזמרה מתוך חֲלָלָן של החָביות הכַּבִּירות, הכּל. איש זולתו לא יכול לחַיֵּךְ כמוהו למראה התירוש בכוסו, בבת־צחוק של אֲהָבים, ואיש זולתו לא יכול להרים את כוסו בתנועת־מַלכוּת נאדרה כמוהו.

ואַחַר ספּר מעשיה, אשר לא תֵאָמֵן כל־עִקר, מעשיה בעשר אחיות בעלות חֹטם־ברזל – הן עשו לאביהן נעלים מברזל ותשלחנה אותו להביא חתָנים אליהן – זאת היתה מעשיה אשר איש זולתו לא היה יכול לחזור עליה. כל בני המסִבּה צחקו צחוק רב והמאוֹרע הבּלתּי־נעים באדון פּרַכט נשכח כליל. הנער⁵ שתוּ מן היין ולחָייהן אדמו יותר והזֹהר אשר לעיניהן הלך וגדל. הן שָׁרו. הן שרו את כל השירים אשר ידעו: “על־יד הַבְּאֵר, ליד הַשַּׁעַר –”, “בהיותי עוד לבושה שִׂמלָה קצרה, קלה –”, “הַזִּיו הן בא –”. אמא הקשיבה לקול השירה ותתעמק במחשבות. באשר הגיעה הצהלה למרום פסגתה, שרו הנערות: “לא אדע מה פֵּשר הדבר –”

גם “כַּלת־התָּמיד” הרגישה את־עצמה בנעימים בחברת הנערות הצעירות. היא שָׁרה, בהניעה את ראשה הצהבהב־לָבָן ימינה ושמֹאלה ותמיד היתה היא המאריכה בנגון ההברה האחרונה של השיר, אחרי אשר כבר כִּלּוּ האחרות.

ואז צחקה.

איזנהוט לא השתתף בזמרה. צחוק קל רחף על שפתיו.

– זַמֶּר־נא גם אתה, אדון איזנהוט! – קראה אדילה ותבט בו.

איזנהוט נבוך, ואדילה הוסיפה לדבּר בקול רם, עד כי שמעו כל הנאספים:

– אני חטאתי לך, אדון איזנהוט, אז, בנשף ההוא. שָׂא־נא לי!

איזנהוט אמר:

– אה, הלא זה – חה־חַה – כבר – זה זמן רב – מה?

אחרי־כן לחש לגרוי באזנו, כי הוא יקבל עליו את הוצאות הדרך של שושנה לארצות־הדרום, אם תלך להתרפא, וגם כסף כלכלתה שם.

הזמן עבר בנעימים בבית הקטן, וכאשר נטתה השמש לָרֶדת, שפכה את נגֹהותיה על־פני הנערות הצעירות. כל השפתים המזַמרות והעינים המבריקות הוּארו באוֹר־השקיעה וְהַשִּׁנַּיִם אשר לַצעירות נוצצו.

שושנה חִיְּכָה, ומתּוך חיוּך נרדמה בלאט.

האורחים השתמטו חֶרש מן החדר. אמא תקעה לתוך כיסו של גרוי חבילה קטנה, ותאמר בְּלַחש־סְתָרים:

– קחָה־נא את זאת! במה אוּכל לשלם לך גמולך? יום חג כזה! במה אשַׁלם לך בעדי ובעד שושנה! עד־כמה היתה מאֻשרה!

פרק רביעי    🔗

בתוך הבתים העלו את אור־המנורות והפעמונים צלצלו לעת תפלת־הערב, כאשר שבה החבורה אל העיר. ברחובות כבר שָׂרַר אֹפל, שנדמה כָבֵד ביותר לאותם שבאו מן המישור הפתוח שמחוץ לעיר, גם חַם היה פּה האויר יותר. ילדים השתובבו והאנשים עמדוּ בחוץ ליד הבתים, בכדֵי לֵהנות מן האויר הריחָני. בתוך החדרים האפלים עדַין נשמעו פה ושם קולות קוראים, מלים בודדות. משפּחת הקצב קַיְם נאספה מסביב לנֵר־חֵלב ואכלה את ארוחת־הערב.

על ככר השוק התפרדה החבורה מתּוך צהלה והמֻלת דברים.

גרוי ואדילה הוסיפו ללכת יחד, כי בדרך אחת היה עליהם ללכת.

– הלא דרך אחת לנו! – אמרה אדילה והם הביטו איש בפני רעהו וינידו בראשם לאות הסכמה.

שניהם היו עגומים, ודוּמם המשיכו את דרכם במעלֵה הרחוב. מאחורי הגדר של שדה־הקברות ומתּוך גנו של איזנהוט התפרצו חוּצה ענפים וסבכים פורחים, ויהי כאִלו הם הולכים דרך מָבוֹא של פרחים ובֹשֶׂם. הֶבֶל־החֹם היה מרֻבֶּה פה והדמדומים כמו שָׁכנו פה במארָב. אדילה עמדה תחתה ותשאף את ריח הבֹּשֶׂם.

– הַיַּסמין הוא זה!

– כן, זה הַיַּסמין! – אמר גרוי ומבטיהם נפגשו שנית.

למעלה, על הרָמה, היה האויר קריר יותר. הם שאפו רוח לרוָחה.

עיני אדילה החליקו במבטיהן על־פני העיָרה, אשר העֵצים הפורחים בה רבו במספּרם על בתּיה. מתוך הדמדומים הבריקו האורות ועל גג אחד היה שָׁטוח זֹהַר זָהֹב־חֲוַרְוָר. גן איזנהוט היה כֻלו כנחשול אחד של ציצים ופרחים, המזנקים וגוהרים אֶל עָל, כַּקֶּצף הלבן המנַתֵּז על־גבּי גלים. אדילה הנידה בראשה ותַּרא באצבעה על החומה אשר מסביב לגן.

היא אמרה:

– הטבלאות ההן עם הכתבוֹת שעל־גבּן נעלמו. “הזהרו מפני הכלבים!” “כאן כדוּרי־מות נקלעים מאליהם!” – התזכור? הן נעלמו. מה היה לאדון איזנהוט? עד־כמה היה מנֻמָּס ונעים היום הזה! מה היית צריך לחשֹׁב עלי, אדוני גרוי, אז, בנשף־המסכות, כאשר עוללתּי לו עָוֶל?

– אמנם התאכזַרתְּ אליו.

– אבל על־מה־זה? מדוע הרגזתיו והשׂבעתיו תמרורים? שתיתי הרבה יין־שמפניה, ומשום זה לא תכַּנתּי רוחי. אך מְנֻוֶּלֶת הייתי אותו ערב. ולאיזנהוט הציקותי, יען כי הרגשתי את־עצמי אשֵׁמה נגדו. אמנם, הוא הִרבה להזכירֵני על־אודות זאת. אני לא התנהגתי אתו כשוּרה פעם אחת והוא הלא עשה לי חסד גדול –הוא הלוָה לי עשרת אלפים מַרק וימאן גם לקחת שטר־חוב מידי. אבל לא אחפוץ לדַבּר עוד בענין זה. אני הוצאתי אז מפי עוד הערות בלתּי־נאותות.

היא בָחנה את גרוי במבטיה.

– איני נזכר עוד בכל הדברים אשר נאמרו באותו הערב, – אמר גרוי.

– היטַבתָּ לעשות, – אמרה אדילה ותעצור פתאם בעד שטף דבריה. – האם יש אורחים בביתך, אדוני גרוי? מי־שהוא יושב על המדרגות אשר לפתח־ביתך.

לפני ביתו הקטן של גרוי ישבה דמות כֵּהה והעלתה עשן מקנה־מקטרת. זקן גוץ היה זה. הוא התרומם ממקומו וישתחו.

– אני מעַשֵּׁן מן המקטרת אשר לך, אדוני גרוי, – אמר, – וברשותך, אדוני.

– זה בעל־מלאכה זקן, – אמר גרוי, – היושב לפי־שעה בביתי. פעם אחת בערב, בשובי הביתה, פגשתיו, כשהוא יושב על המדרגות פה. הוא היה חולה־קדחת. במָלוֹן לא חפצו לתת לו מקום ללון, כי תעודותיו לא היו כשוּרה. והן לא יכולתי להשאיר אותו תחת כִּפּת־השמים והוא קוֹדח. האין זאת? אגב, הוא איננו מפריע בעדי. יש מקום מרֻוָּח למַדַּי בדירתי.

– כמה ימי שִׁבתּו בביתך?

– שלשה שבועות. ועל־מה־זה תשאלי?

– על לא־דבר. שמעתי, כי את מטתך נתת למי־שהוא ואתה יָשֵׁן על מצע־תבן.

גרוי חִיֵּךְ ויאמר:

– עיָרה משֻׁנה היא זאת!

– גבירה אחת ספּרה לי כדברים האלה. המטה שַׁיכת לבית־הכהן, היא לא שלך?

– אני אקנה מטה חדשה, – אמר גרוי, – הגידי נא לאותה הגבירה, שאין עליה לדאֹג בגלל זאת. אני הלוֵיתי את המטה ליולדת עניה. הה, אֵלִי שבשמים, הן לא יכולתּי אז להעמיק חקֹר, מי הוא בעל המטה? עיָרה משֻׁנה היא זאת!

אדילה צחקה חרש.

הם הלכו דוּמם לאֹרך חוֹמת הפרדס עד הפּשפּש. אדילה שלחה את מבטיה לעֵבר הבית. אגף אחד של הבית היה מוּאָר ונשמעה מנגינת הפסנתר.

– אורחים באו אלינו, – אמרה, – האופיצרים מִוַּינבֶּרג.

היא נשאה את עיניה אל החלונות המוּאָרים ותקשב:

– אמא היא המנגנת.

היא נעצה את מבטה בעבִי הפרדס, במקוֹם שהאֹפל היה כבד ביותר, ותנע בראשה. צמרמֹרת תקפה אותה. אחר הביטה מבט ארֹך בפני גרוי, ובהפנותה את ראשה אל עבר החלונות המוּארים, אמרה:

– אין לי החֵפץ ללכת הביתה. הבה נלכה!

הם הוסיפו ללכת באותה הדרך, שבּה באו, אל עבר היער. הדרך היתה סלולה אבני־חצץ והיא נראתה למרחוק כשהיא גוהרת ושוטפת בתוך היער, אף כי היתה חשֵׁכָה מסביב. ממעל לראשם נמתחה רצועת־שמים, צרה וכחֻלה, וכוכב אחד, מן המקדימים לְהַגִּיהַּ, תעה על־פני הרצועה הזאת. כעבור זמן קצר נָדַמו כל הצלילים אשר מאחריהם, והם היו יחידים לנפשם.

בראשונה שמעו את מַשק צעדיהם על־פני החצץ, אבל אזנם הסכינה את הַמַּשק הזה ותחל להקשיב את שֶׁקט־היער העמֹק.

גרוי אמר חרש:

– מה רבּה המנוחה פה! האם תרגישי, גבִרתּי.

– אמנם, כאן המנוחה! – אמרה אדילה, ופניה כמו אורו בתוך האפלולית. היא עמדה דֹם ותסב את עיניה אל מול גרוי. הוא ראה את עיניה, כל־כך היו בהירות.

היא שאלה:

– האם לא תשמע עוד את צלילי הפסנתּר?

– לא.

– אמא היא הפורטת. גם אני לא אוסיף לשמוע אותם. הנה יושבת לה, אמי החביבה, פורטת, ומחַכָּה לי. כי אין היא יודעת לעשות אחרת. היא מחַכּה, והאדונים האורחים צוחקים ומפטפטים. היא אומרת לקונרַד: קונרַד, כאשר תבוא בתי, הודיעני תֵכף. היא מחַכּה, ועצביה גרגזים מרגע לרגע. ואני אינני באה.

– האם לא תשובי, גברתי, הביתה? – שאל גרוי.

אדילה הגיעה בראשה.

– לא. אין לי החֵפץ. הלא אתה מרגיש, אדוני, את המנוחה הרַבּה, השוררת פה. צדקתָּ, אנו מרגישים פה את המנוחה. מה־נעים הריח פה! כאלו היית מסיר את קלפּת העץ וְהַשְּׂרָף הנוזל מפיץ בָּשׂמוֹ. היש שַׁלוָה גדולה בתוך נפשך? ואני לא כן עִמָּדִי, לא. הייתי משַׁקֶּרת, אלו אמרתּי אחרת. זאת אומרת, – והוסיפה בקול תקיף יותר, – המצב אינו קשה כל־כך, ורק האביב הוא המשפיע עלי, כי על־כן יפה הכּל מסביב והנערות הצעירות צחקו היום צחוק רב.

מסלת־החצץ כלתה. הם הלכו עכשו בתוך יער ארָנים גבוהים. האדמה מתחת רגליהם היתה רפודה סיכי־ארָנים ואֵזוב. נָדף ריח של שרָף ועִקרי־אילנות.

גרוי צחק צחוק קל. אדילה נשאה אליו את עיניה, כאלו הרגישה בבת־צחוקו. הוא אמר:

– אנו מתהלכים פה כמו בתוך־תוכו של עוּגב כַּבּיר ונשגב, בין שורות החלילים הזקופים והגבוהים. כמו הרוח החיה של העוּגב אנו מהַלכים כאן.

הוא ראה, כי אדיליה חִיְּכה; עיניה הבּהירות הבריקו.

– מדוע תדבר באֹפן מוּזר כזה?

– האמנם אדבר ככה?

– כן, קולך כמו נשתַּנה.

אדילה נשאה את עיניה אל צמרות־העצים השחורות, אשר נדמו ליצוּרי־חִזָּיוֹן. הן לא נעו ולא נדו באויר, ויהי דמיונן כנסוכוֹת מַתּכת. מאחריהן נראו שמים אפורים־חִורים, כאשר יהיו השמים לפנות־בֹּקר, בטרם יעלה השחר.

היא אמרה מתּוך חיוּך קל:

– מאום לא העליתי בידי משעוּרי הנגינה על העוּגב, אשר אמר אדוני לחַלק לי. הלא תזכור, כי לפני זמן מועט שאלתיך.

הוא נכון למלא ברצון רב את בקשתה זו בכל שעה שתחפוץ.

– תודתי נתונה לך מקרב לב, – אמרה אדילה, – אבל הבַּרון, חֲתָנִי, לא יהגה חִבּה לשעוּרים אלה. איני יודעת מדוע, אך יָרא הוא, פן אהיה לדִבַּת בני־האדם. ומלבד זה, לא שמע עוד, כי אשה תנגן בעוּגב. אִלו ידע, כי אני מתהלכת כאן עם אדוני, לא היה מִתְעַבֵּר על־זאת, אבל לבו היה מהסס, פן יִוָּדע הדבר למי־שהוא. הוא מחמיר מאד בהלכות הַנִּמוס, הלָך־מחשבותיו הוא חפשי ונאצל, אפס חפֹץ לא יחפּוץ, כי אהיה לשיחה בפי הבּריות. הלא הכּרתּ אותו לדעת? האם נכנסתּ אתו בשיחה?

– אנחנו רק החלפנו בינינו שתּים־שלש מלים נעדרות־ערך.

– חבל, – אמרה אדילה. – הייתי חפצה, כי תדבר אתו, הוא אדם פִּקֵּחַ ובעל השכלה רבּה. אמנם, איננו מחַבּב את השיחות, שַׁתקן הוא מטבעו. אפשר, כי יהיה לך הרשׁם, שהשקפותיו נשענות במקצת על משפטים קדומים. הוא, למשל, לא היה מאסף אל ביתו לעולם איזה בעל־מלאכה, בכל ימי־חייו לא היה עושה זאת – אבל הוא. – והעִקר, שהוא אוהב אותי מאד, ולא נבצר ממנו למלא את כל אשר תשאַלנה עיני, גם בטרם אגיד.

– בקרוב יהיה חג־כלולותיך?

– כן. – אדילה הביטה נכחהּ על המסלה. – הוא, הבַּרוֹן, מֵאִיץ להחיש את יום החתֻנה. גם מצב אמא טוב עכשו. מִצִּדִּי אני איני מוצאה צֹרך בחפָּזון הזה – אף כי אֹהב את הבַּרון בכל לבי. יש לו סגֻלות־נפש יקרוֹת לָרֹב. אתה תִוָּכח – והנה תַּם היער – לא נוסיף דַּבּר עוד בענינים אלה. מדוע תביט בי ככה, אדוני? אתה משתעמם, אדוני גרוי, לשמוע רק על עניָנַי אָני? משום זה. האִם לא תחפוץ לספּר לי עד־תֻּמו את החלום אשר החִלות לספּר באזני אז, בהיות הנשף?

– בחֵפץ רב.

הם יצאו מן היער ושרשרת־ההרים הופיעה לפניהם באור הדמדומים. בָּעֵמק מלמטה נִשָּׂא ערפל והעיָרה היתה לוטה אפֵלה. אורות אחדים נצנצו, ובאותה הפּנה, ששם היה מקום התַּחנה, נצנצה שורה של פנסים, כתהלוכת־לויה אחרי ארונו של אדם מִסכּן. השמים היו חִורים־כהים וכוכבים רפים אחדים רחפו בתהומם.

הם הלכו לארכּה של פאַת־היער ויגיעו עד ספסל אחד. אדילה עשתה תנועה, כאומרת לשֶׁבת, אבל נמלכה בדעתה ותּוֹסֶף ללכת הלאה.

גרוי החל:

– אותה האשה ואנכי הלכנו על־פני הערָבה. הלילה היה, לילה אָפור, ודמָמה. המרומים היו חִורים־כֵּהים כמראֵיהם עתה, אבל אז היה הדבר לפנות־בֹּקר. וגם הדממה אז היתה עמֻקה יותר מאשר עכשו, אף כי גם פֹּה לא יִשָּׁמע הֶגה לעת כזאת. ובכל־זאת היתה גדולה אז הדממה הרבּה יותר. האויר היה קריר, כמו שהנהו תדיר לפני עלות השחר, הוא היה ספוּג בָּשׂמי הדשאים והפרחים אשר גדלו בערבה. אנו הלכנו מחרישים, אותה האשה, אשר אַתּ דָּמִית לה, גברתי, במעט, ואנכי. הכּל מסביבנו נדמה לצֶלם־חָזון וכן היינו גם אנחנו, כצללים המשוטטים בתוך הלילה האפור. כוכבים רבּים עמדו במרומים, אך הם לא הפיצו נגהם. ופתאם והנה קול זִיעַ ממעל לראשנו והמון גִּצֵּי־כוכבים, זֶרם כבּיר של גִּצֵּי־כוכבים, נִשָּׂא במעוּף הבּרק על־פני השמים וַיֵּעָלם מאחורי האֹפק. אלף־אלפי־רבבות של גִּצֵּי־כוכבים היו אלה, השמים כֻּלם היו אֵשׁ מסֹעָרת. אז נבהלתי, כי מעולם לא ראיתי מראה נאדר כזה. חַכֵּה, אמרה האשה אשר לצִדִּי – ושוב זֹרוּ אלף־אלפי־רִבּוֹאוֹת של גִּצֵּי־כוכבים על־פני השמים. בפעם הזאת אָרך הזרם הזה זמן רב, נדמה, כי אין תִּכְלָה למטר־הזהב השוטף. באחרונה חָדל, והניצוצות האחרונים דעכו באֹפק. לבי פָּעם בחזקה, כן, גם עתה הוא מתפּעם בחֻבּי לזֵכר המראה הנאדר ההוא, אשר עלה ביפיוֹ על כל מראות עיני בהקיץ ובחלום.

והאויר נעשה שנית חִוֵּר־עכור כמִקֶּדם, והאשה הביטה בי זמן רב, ותאמר: “מה המראה הזה בעיניך?” הנידותי בראשי ולא עניתי דבר.

– ומה היה אחרי־כן? – שאלה אדילה.

– הלכנו יחד, – הוסיף גרוי לספּר, – ולי נדמה, כי זה ימים רבּים לאין־ספוֹרוֹת אנו תועים ככה בתּוך הלילה האָפור, אבל אֻשַּׁרתּי ללכת לצד האשה היפה. היא דבּרה אלי טובות, ואני הן לא אדע את הדברים אשר דבּרה אלי, אבל זכורַני, כי דִבּרה בחן וחסד את דבריה אלי. לא שמעתי מִיָּמי חסד רב כזה בקולה של אשה, אבל בחלומי הן שמעתיו; מִיָּמי לא הרגשתּי יד מחֻנֶּנֶת של אשה על זרועי, אבל בחלומי הן הרגשתיה, כל־כך מחֻנֶּנֶת היתה! אנחנו תעינו על־פני הערבה ולבי התרונן, אנחנו דבּרנו איש אל אחיו בשפה מוּזרה, אבל לא היה קשה לי הדבר, אני הבינותי, אני דבּרתּי –

– כך יהיה בחלום.

– כן. האדמה היתה רפודה מתחת לרגלינו ולא יכולנו לשמוע קול צעדינו – כמונו עכשו, בלכתּנו על־פני שדה־האָחו. בערָבה פרחו פרחים. מוזר הדבר, הנה ראיתי אותם רק אחרי־כן, כל הערבה היתה מלאה פרחים. קטנים היו ושפלי־קומה, וצבעי־חלום היו להם. הם דָּמו לצבעונים, וגביעיהם היו שקופים וחוַרוָרים. אבל בכל אחד מהגביעים ההם רָחַשׁ – כך נדמה לי – יצוּר־אור. – היצורים האלה רחפו מסביב לפּרחים, הם ישבו על קצות גביעיהם, פּרחו אנה ואנה. פתאֹם ראיתי, והנה כל האויר מלא יצורי־אור כאלה, הפורחים מעלה ומטה. “ראי־נא, – אמרתי אל האשה, – ראי!” ואני אחזתּי בזרוע האשה והראיתי על האויר

---

גרוי היה שקוע כל־כך בהרצאת ספורו, עד אשר שָׂם את ידו על זרוע אדילה וַיַּרְא על האויר, כאלו נמלא האויר היצורים ההם. אדילה התבוננה בו מתוך צחוק קל.

– ראי־נא, – אמרתּי, – ראי־נא! היא צחקה חֶרש ותאמר: “שכחתּי, כי אדם אתה, מֻכֵּה־סנוֵרים וקצר־דעת. האִם לא תדע, כי כל נשמת־אויר מלאה יצוּרים?” – עלינו היה לעבור על־פני פֶלג צר, ואני נדהמתי לראות, כי: ממעל לגלים שוקקו אלפי יצורי־מים; הם רחפו הֵנה והלום לתנועת הגלים, וממעל לשבֹּלֶת־המים חוללו במחוּגה. הם רקדו וצחקו חֶרש. מה־נפלא הדבר, אמרתי אל לבי, בגלל זה יצודד ככה שטף־המים את עיננו. שַׁחוֹתִי והסתכלתי ביצורים האלה. הם הביטו בי כֻלם בעינים קטנות, ירֻקות־בהירות. הם היו קרובים כל־כך אלי, עד כי נדמה לי, שאני מרגיש בבשרם. יצור אחד לטף לי על לֶחיי, והשני ישב־לו רגע אחד על שפָתי.

פתאם חרדתי חרדה גדולה. צליל עמֹק ונבוב, אשר רָעד כקול־שברים, הרגיז את האויר. החִלותי לרעוד כֻּלי, כי נורא היה הצליל הזה, רגע נשמע מרחוק ומשנהו קָרב אלי עד־מאד, ואני רעדתי, כי הרגשתי את־עצמי כבר בתוך הלילה ובקרב העולם ההוא, אשר כזָר הייתי בו. “על־מה־זה תרעד?” – שאלה האשה לצִדִּי, והיא דבּרה בחסד רב. – “הה, אתם, בני־האדם, מוּגי־לב הנכם, ומאום לא תחפצו לאבּד, אף לא את חייכם. עד־כמה נלעגים אתם בעיני היצורים האחרים”.

אז הלכנו הלאה ונדברנו, והאשה אשר לצדי אמרה, כי ראשי רופף ולא למד לחשֹׁב מעולם. כמו כל האדם אני רואה רק את המעטה החיצוני של כל חֵפץ. היא אמרה: “אתם מתאמרים כֻּלכם לחכמים ונבונים, ומוֹחכם הלא רפה כל־כך, עד אשר יתפוֹצץ בהגוֹתו רעיון קטן, והרעיון ההוא גם כוזב הנהו. למה־זה אתה חי, האִם תדע?” – עד־כמה פחדתי להשיב על השאלה הזאת! אמרתי: “אני חי, למען אשר אקנה לנפשי את היֹפי ואת ההַרְמוֹנִיה”. היא חִיְּכָה. “עד־כמה נִקלה ענין זה!”, אמרה. “אם כן, אולי חי אני, למען חַנֵּךְ את נפשי אל הטוב, אל האהבה, האמת והצדק?” היא חיכה והניעה בראשה. “הלא כל אלה הם דברים של אַגַּב”, אמרה. “ובכן, אמרתי, אולי חי אני, למען תמוֹה וְהִשְׁתּוֹמם?” – אז החזיקה בזרועי ותאמר: “כַּסֵּה פניך!” עשיתי כדבריה, וָאֵרֶא בְשׂוּמָהּ מהר את כַּפּוֹת ידיה על פניה, והנה נָמוֹגה, כאִלו גָועה ומתה. רוח חרישית עברה על־פני הערָבה והזמרה הקלה של היצוּרים מסביב התלכדה לצליל יחידי, אשר היה כאנחה. נשקעתי כמו בתרדמה, וכאשר התעוררתי, הלכתי שנית לצד האשה בתוך הלילה האפור.

לא הוספתי לראות עוד פרחים, הערָבה רק ערבה היתה, ואני הרגשתי אותה הקרירות ואותו הרֵיח אשר היו מסביבי בראשית לֶכתּנו פה. האשה אמרה: “הגיעה שעתי ללכת, מטר־הכוכבים חדל. היֵה שלום!” – דבריה צלצלו באזני בדברי אשה בלתּי־מְיֻדָּעָה לי.

– היי שלום! – אמרתי והסירותי את כובעי.

היא הביטה בי ותצחק צחוק מוּזר, היא עָמדה עלי מִקָּרוב.

– היֵה שלום! – חזרה עוד פעם. – לא הכּרת אותי היום. היֵה שלום!

– היי שלום!

היא הושיטה לי את קצות האצבעות של שתי כַפֶּיה וַתַּבֶּט בי. “היֵה שלום! – לחשה. – עד אשר נשוב נתראה!”

– היי שלום!

היא צחקה צחוק קל ותּנד בראשה. “אינך יודע, מה שאני חושבת? לא? היֵה שלום!” – היא הלכה והסב את ראשה שנית אלי, ושפתיה היו נעוֹת. היא נעלמה, ולא ידעתי אנה. עמדתי תחתי בערָבה והתבוֹננתי מסביבי. – הנה זהו החלום כֻּלו!

אדילה שָׂמה את מבטה בארץ ותּחַיֵּך. מה־נפלא! איזה חלום יפה! “אולי ראית בחלום הרבה דברי־אמת, שאינם נתונים להֵראות במציאות. מה־מוּזר החלום!”

הם עמדוּ ליד הפּשפּש של הפרדס.

בעבור רגע של שתיקה אמרה אדילה:

– אל מה זה רמזו דברי האשה ההיא באמרה: אינך יודע, מה שאני חוֹשבת?

צחוק קל נראה על שפתי גרוי:

– מִנַּיִן לי לדעת?

אדילה הנידה ראשה ותפתח את הפשפש, בלכתה אחורנית אל תוך הפרדס:

– אינך יודע? אולי חָפצה, כי תשאלֶנה, מי היא, ואם לא תאוֹת ללכת אתך? דבר־מה דומה לזה, או אולי חפצה, כי תִשַּׁק לה בשעת הפּרֵדה?

היא חִיְּכה מדי דַּבּרה.

– איזה רעיון! – אמר גרוי, נבוך ותוהה.

– אולי חשבה כזאת, אולי, אי־אפשר לדעת זאת, אבל הלא אשה היתה! הלא כן? גם שַׁעתי אני הגיעה ללכת, אדוני גרוי. היֵה שלום!

אדילה הנידה ראשה לברכה.

גרוי הסיר את כובעו:

– היי שלום, העלמה לבית הֶנֶנבַּך.

אדילה הוסיפה ללכת אחורנית, בהשענה אל הפשפש הפתוח.

– היֵה שלום! – אמרה שנית והם הביטו מבט ארֹך זה בפני זה.

ראש גרוי הסתובב עליו.

– לֵיל־מנוחה, ותוֹדָה בעד חברָתך הערב! – הוא הוציא את הדברים האלה מפיו באֹפן מיכַני.

אדילה הפנתה ראשה ותבט בו ממעל לשכמה. היא אמרה:

– היֵה שלום – עד אשר נשוב נתראה!

וגרוי ראה בהבריק שִׁנֶּיהָ הצרות. היא נכנסה אל תוך הפרדס האפל. – – – –

גרוי הביט אחריה עד אשר שקעה שמלתה הבּהירה בעבי המחשכּים. היא הופיעה שנית תחת הפנס אשר ליד מבוא הבית, וַתֵּעָלם.

הוא סגר לְאִטו את הפשפש. הלא איננו יכול להִשאר פתוּח כל הלילה. הוא הביט על השביל, אשר בו הלכה, וַיָּנד בראשו: היא לא ידעה את הכּל, לא, היא לא ידעה את הכּל.

האִם ידעה, כי הוא שוכב על מטתו עֵר בלילות והוגה רק בה? בגנה עמד עץ־תפּוח פורֵח ואותו אָהַב יותר מכּל האילנות הפורחים אשר בארץ.

האִם יָדעה זאת?

הוא הוסיף להפנות ראשו לאחוריו ולהביט בפשפש־הברזל. “היֵה שלום – עד אשר נשוב נתראה!” האִם לא דבּרה אותם הדברים עצמם של האשה ההיא בחלום?

רשרוּש עבר בתוך העפאים; ההמֻלה שטפה ותעבור אל היער והדשאים התלחשו. כאלו אחזה צמרמֹרֶת את האדמה, וצמרמֹרת־האביב הזאת חלפה גם את בשרו. פתאם מָלא כל היקום אור חִוֵּר והיער רָטַט בנֹגה חֲוַרְיָן של הַיָּרֵחַ, אשר עלה מאחורי ההרים. גרוי הלך לאִטו אל נֹכח הירח והאור הציף אותוֹ כאחד העצים. האם חלום הוא זה? אמר אל לבו. – חזון־פלא? האם חלום אנכי בעצם חלומו של העולם?

כמו שכּרון היה נסוך עליו. היה לו הרגש, כאִלו עומד הנהוּ על ירכתי תהום. פתאם הגיע לאַפּו ריח הדשאים, ויהי כריח ההוא אשר בחלומו. לנגד עיני־רוחו הופיעה אשה פֶלאית ותשאל, כמו אז, בתוכחה של חִבּה: “האם לא הכּרתַּני היום?” הוא עָצם את עיניו והנה פניה המחֻטָּבִים של אדילה לפניו. לַחש טמיר התחיל לקַלֵּחַ בתוך נפשו, לחש דברים אשר לא חפץ לשָׁמעם. שׂימה נא את ראשך על שכמי – היה קול הלחש – וּשקָה לי, וּשקָה לי אלפי פעמים.

גרוי הֵסב את ראשו ויבט אל עֵבר הפרדס אשר לאדילה.

– אני אחרישה, – אמר בקול רם.

אבל הקול בתוך נפשו הוסיף ללחשׁ:

– וּשקה לי, וּשקה לי עד אלפי פעמים –

הוא הקשיב ויחַיֵּך.

– כן, כן! – הפטיר בשָׂפה.

הוא עמד וישמור עד כי כבוּ כל האורות בבית אדילה. האויר היה טָחוּב־חם וריחָני־חריף כל־כך, עד אשר חָשׁ כאב בחזֵהו מדֵּי שאפוֹ אותו אל קרבּו. הוא הָגה באדילה והמחשבה על־דבר יפיה הכאיבה אותו. האור האחרון כָּבה, והוא הלך הלאה.

רק לפנות־בֹּקר שב גרוי הביתה. לבו העיק עליו מִנֵּטל חלומות יפים. כאשר פשט את בגדיו, נפלה מכיסו אותה החבילה, אשר תקעה לו אֵם שושנה בשעת הפּרֵדה.

הוא פתח אותה. נעלי־ילד קטנות וצהֻבּות היו בה.

פרק חמישׁי    🔗

השמים רָמו ועָמקו ותכֶלתּם הבהיקה יותר, העבים על־פניהם קַלּוּ והלבינו יותר, בתוך הגן צרחו אפרוחי־הזרזִירים.

שושנה שכבה באֹרך־רוח, בלי כל תנועה, כי היה עליה לאסוף כֹּחוֹתיה לקראת הנסיעה. עיניה הזהירו בַשְּׁחוֹר העמֹק שלהן. היא נעשתה יפה יותר. לחָייה מָלאו, הצבע הכָּתֹם לא היה עוד לפָנֶיה. חִוְרָה היתה, ומעולם לא נראו שערותיה שחורות כל־כך ועיניה גדולות כל־כך. היא יָפְתָה וכל רואיה השתוממו למראה־עיניהם.

אבל קולה הלך הלֹך ורפֹה. היא לא עצרה כֹח עוד לדבּר בקולה הדק והמזַמר. היא דבּרה חֶרש בקול צרוד, ובכבדוּת הבינו לפֵשר דבריה.

היא שכבה פה בלי־נוע ותקשב לצפצוף הזרזירים וצריחתם. היא חִיְּכה כאשר באה ביעף אֵם הזרזירים וַתָּבֵא זבוּב בחרטומה, וכל החרטומים הקטנים והצהֻבּים של האפרוחים הופיעו בחוֹר העָגֹל של הַשֹׁבָךְ וירימו קול צריחה מִקֹּצֶר־רוח.

– השומע אתה? – אמרה חֶרש ובקול צרוד. – מה־מאֻשָּׁרִים האפרוחים האלה! האם יכולתּי לחלוֹם, כי אשמע עוד פעם את צריחת הזרזירים? אָה, לפעמים קרובות אבכה בְּכִי־שׂמָחוֹת, בבֹקר, כאשר יגיע אל אזני הצפצוּף הראשון מֵרָחוֹק, אני שוכבת כאן וחושבת, מה־יפה כל זה ומה־מזעזע את הנפש! העפרונים מְצַיְּצִים, על־פני השדה האור רפה עֲדַיִן, הזרזירים צורחים. אז יחֵלו השמים להתבַּהֵר ואל אפּי יגיע ריח הדשאים והפלגים. רוחי תקצר עד־מאד, כי נכספתי אל אור הבֹּקר, למען אשר אוּכל לראות את הדשא. האם ראית את הפקעים על שִׂיחַ־הַוְּרָדים אשר לי, כן? בעוד שבועות אחדים יהיו הפרחים בַּכֹּל. גם הַלִּילָךְ יפרח. הידעת את רֵיחו? כמעשִׂיה מתוקה ועצובה. אלו יכולתּי לראות עוד את הלילך באבּוֹ ולשאֹף אל קרבּי את ריחו! לשאֹף את האויר ההוא, שהוא טָעוּן בֹּשֶׂם כל־כך, עד כי כבד־תנועה הנהו!

עיניה נָהרו, והיא צחקה צחוק קל.

– סבלנות, סבלנות! שושנה חמודה.

ימי גשמים הגיעו, ושושנה שכבה מחרישה. היא פקחה את עיניה למחצה, אבל נדמה, כאִלו היא ישֵׁנה. היא לא התנועעה, לא דבּרה מאום, חֶרש ותכוּפות יָגַע לוח־לבה הקטן והצר. היא קדחה קדחת קלה, וחֹם־הקדחת לָאַט צעיף־ערפל על רוּחהּ והגיגהּ.

ואולם כאשר אך פלחה החַמה את העננים, התאוששה שושנה, פקחה את עיניה, ורוחה צָהַר וַיֶּחִי. וכאשר הוּעמו השמים שנית, והוּעמו גם פניה, הזֹהר אשר בעיניה כָּבה, היא שכבה בלי־נוע ובאין־חֵפץ.

גרוי לא זז ממטתה. בחדר־המבשלות ישב לֶנץ ודבּר את דבריו, בלי־הפוגה. אחת היתה לו, מי בן־שיחתו ועל־אודות מה ישׂוחח, אם רק שעת־כֹּשֶר היתה לו לדַבּר. אם נשאר יחידי, דבּר אל נפשו: “טוב היה, נערִי הזקן, לצבּוֹר פחמים ולמשֹׁח בששר את הסירה הישנה. עוד שנים־שלשה ימים ואנו נפליג אל ים־החיים הגדול והזועף – לחיים! לַיִשׁ שחור בחדר־מבשלות – חַה־חַה – אצל תרנגולות – יקחני בכוֹר־שטן!” הוא היה מסַפּר לעצמו מעשיות, מתקין תָּכניות ובונה מגדָּלים באויר. לפעמים רחוקות היה בא החדרה, ותמיד רק לרגעים מוּעטים, היה צוחק, מפטפט, ומלטף במבט נבוך את פני שושנה. לפעמים תכופות היה מבקר אותו איזנהוט, אשר חזר קצת לסוּרו הרע באותם הימים ומָשך ביין את בשרו. לפני ימים מעטים דלקו אחריו שנית נערי־השוק, הוא נמנע מלהפָּגש עם גרוי.

יום אחד בקשה שושנה לדבּר עם איזנהוט. איזנהוט בא מחדר־המבשלות, כשפָּניו מתֻלָּעים ובלתּי־מגֻלחים, רוחו היתה צוהלת, עיניו נוצצות ותנועותיו בלתּי־מאֻשָּׁשות. “ובכן, מה שלומה? מצֻיָּן, הלא כן, חַה־חַה – כשני תוֹרים, אכן –”

– לא, – אמרה שושנה חרש בקולה הצרוד, – לא מצֻיָּן.

היא אספה שארית כֹּחה למען דַּבּר, אבל רק בכבֵדוּת נשמעו דבריה.

– שב־נא פה, אדון איזנהוט, ליד המטה. חפצתי לדַבּר אתך. מִקָּרוֹב שֵׁב, מִקָּרוֹב. כן, כך קרוב אתה אלי. אה, ריכַרד, ידידי, שֵׁב בינתים על הכסא אצלי. כן, כך יפה, חפצתי להביע לך תודה, אדוני איזנהוט!

איזנהוט לא יכול לשאת את מבטה, אשר נִחת בו. הוא מִצמץ בעיניו וגִמגם איזה הברות: הלא אין שֹׁוֶה הדבר.

– לא, רבּוֹת, רַבּוֹת פָּעַלְתָּ, אדון איזנהוט! – אמרה שושנה וַתַּחזק בידו. – חסד רב גמלתּ לאמא ולי. מה היה גורלנו אלמלא אתה, אדוני?

איזנהוט קִמט את פניו, עד אשר נדמה, כי מתכּונן הוא לבכּות, אבל הוא חִיֵּךְ ויאמר:

– מה־זה עשיתי ופעלתּי? לא־מאום, אֶפס, הנה מה שעשיתי. ולכן, אַחְלַי, השאירי את התודה לעצמך. לא, תני לי מָנוֹחַ! אני חשבתי, שאמא תוכל להיות לי לעֵזר. האשה הַמִּסְכֵּנה הזאת נמצאת במצב דחוק מאד ולכן תעשה את הכּל בשכר מועט. ככה חשבתי, ככה בדיוּק. ולכן נתתי לאמא שלשים מַרק, למען תכלכל את אמי וְתִסְעָדֶנָּה בחָליה. אלה הם מעשַׂי כֻּלם. ואחר – הנה נתתי בעת האחרונה שלשים וחמשה מַרק לחֹדש. זהו הכּל, וַחֲסָל!

שושנה צחקה צחוק קל ותאמר:

– אבל הדירה? אתה שכחתּ לגמרי את הדירה. לא, אדוני איזנהוט, אתה הגדלתּ תמיד את חסדך אִתָּנוּ. אמנם, לא תמיד הספּיק הכסף לאמא, אז היה עליה לקחת בהקפה, אצל החנוָני, אצל הקצב והַנַּחתּום. והחובות רבו וגדלו ואמא התמוגגה מפּחד. אז אמרתי אליה: דבּרי־נא עם האדון איזנהוט, הוא טוֹב־לב כל־כך. כן, הוא טוב־לב כל־כך, אמרה אמא ותאַמץ רוחה ותדבר אליך. כן, אתה רָגזתּ וַתִּתְעַבֵּר וַתַּרְעַם קולך בחמתך, אבל בֹּקר אחד היו מוטָלים עשרים הַמַּרק על השלחן בחדר־המבשלות, ואתה לא הוספת עוד דַּבֵּר מאום. הנה איש כזה הנך! כל־כך הרבה הֱטיבוֹתָ לעשות אתנו, ידיד יקר – כן, ככה אכָנה אותך – ואמא תדבר בך כל הימים ותביע לך תודה לַבְּקָרִים. אין היא מַגֶּדת מאום לך, לא, אך לבה מלא על כל אפִיקיו רחשי־תודה אליך, אדוני, וכאשר תבוא אל ביתנו, היא יוצאה הַפָּתְחָה למען שַׁפשף את כַּף־הַמַּנעול לדלת, אשר לא תלכלך את ידיך באבק הרובץ עליה.

– איזנהוט! – נשמע קול־הבַּס אשר למוֹרה מאחורי הדלת; הוא התדַּפּק מקֹצר־רוח ויתקע החדרה את ראשו המגֻדל זקן. הכוסות חמות. הכל מוכן לסעֻדה. הנה עבר עכשו בגֻלגלתו רעיון חדש במעוּף הבָּרק, רעיון גאוֹני, אשר ישַׁנה כליל תֵּבל ומלֹאָה –

– כרגע, – אמר איזנהוט, – הנה יש לי לדבּר דברים אחדים עם שושנה.

– אם אתה מדַבּר עם שושנה, הנה יכול אני לחַכּוֹת, שלשה ימים ושלשה לילות, מבלי התלונן, – אמר לֶנץ ויעָלֵם. הוא החל, מתּוך צפּיה, לנהום איזו זִמרה.

– האִם הגדתּ לי את הכּל, שושנה?

– לא, זאת היא רק ההקדמה. הענין הוא חשוב מאד, הדבר והכי־חשוב לי, אדוני איונהוט. האִם לא תוכל לשַׁעֵר אותו?

איזנהוט צָלל במחשבות ויאזן את קול השירה אשר נהם המורה בחדר־המבשלות: “ויהי פַּעם מֶלך בארץ ופַרעוֹש לו היה כַּבִּיר –”

איזנהוט הבליג בכבדות על קֹצר־רוחו וַיַּען:

– מִיָּמי לא יכולתּי לשער מאומה.

שושנה החליקה בכפּה את יד איזנהוט ותלחש:

– קשה לי כל־כך להגיד.

היא לטפה את כף ידו ואחרי־כן כל אצבע ואצבע לבַדה: “וּבכן?” – שאלה ותבט בו בעינים רטֻבּות ושחורות כזֶפת.

לא, הוא לא יוכל לשער עולמית.

“ואִם יִדקרוּנוּ נָמוּתָה – גם־שְׁנֵינוּ, לֹא יְהִי לָנוּ נִיר –” נהם לֶנץ את שירתו בחדר־המבשלות, וַיּוֹסֶף:

– שַׁפּיר! כך יהִי סוֹפם של כל הפרעושים!

שושנה לקחה את כף ידו של איזנהוט בשתי ידיה ולטפה אותה משני צדדיה. הדבר נוגע לאמא. היא לחשה:

– אל תמנע חסדך מאמא.

איזנהוט הרכּין בראשו, ושושנה הוסיפה בקול־מלחשים:

– אמא אינה רשאית לדעת עד־עולם, כי אני בקשתּי זאת מידך, וגם עליך לסלוח לי על מעשִׂי זה, אדוני איזנהוט הטוב והחביב. אפס, הלא תדע, כי אמא אינה יכוֹלה לדבּר אתך, אינה יכולה לבַקש. היא יכולה רק לרעוֹב, לסבּוֹל ולכבֹּש את דמעותיה בסינרהּ. ואתה, אדוני איזנהוט, טוב־לב הנך, אבל לא תדע לעולם, מה שֶׁיֶּחסר למי־שהוא וכיצד תוכל להיות לו לעֵזר. מה יהיה בסוֹפה של אמא, אם לא תעזור לה במעט?

גרוי אמר חרש:

– אמא לא תדע מַחסור. אנו שנינו נדאג לה. ואַתּ, כאשר תשובי לאיתנך –

כן, היא יודעת זאת, ומשום־כך לא תעזוב אותה שַׁלוַת־רוּחה.

– אבל אִם תמות אֵם איזנהוט – נניח נא, אם יהיה המקרה הזה. הלואי, שתוסיף להאריך עוד ימים רבים, – כן, – אבל נניח נא, שֶׁיִּקרה מקרה זה – מה אז?

היא שׂמה אל לבה, כי מכיון שהאדון איזנהוט חפץ היה לשלם בעד הוצאות נסיעתה לארצוֹת־הדרום –והדבר הן מוטל בספק, אם תִּסע – אולי את הכסף הזה –

בחדר־המבשלות נהם המורה – “חַה! היא שָׁרקה בפעם אחרונה, כאלו אֵש־אהבה בה יָקדה”. ויחזור שנית בקול־בַּס עמֹק: “כאלו אש־אהבה בה יָקדה”.

איזנהוט הבטיח לקבּוע לאמא מַשכֹּרֶת קצובה לכל ימי חייה.

– הנה האדון גרוי יהיה לעֵד בינותינו. מחר נלך אל הנוֹטַריון.

שושנה הרכינה את רֹאשה, היא הגישה את כף־ידו של איזנהוט אל שפתיה וַתִּשָּׁקֶנה בחֹם־נפש, בעָצמה את עיניה. היא אמרה:

– כן, עכשו הכּל כשוּרָה.

רֵעוֹתֶיה של שושנה באו וַתָּבֵאנה בידיהן צרורי־פרחים גדולים, יינות מתוקים וגלוסקאות. הן באו אל הבית, צעירות, רעננות ומפיצות בֹּשֶׂם, שפתיהן היו אדֻמות וזֹהַר־החַמה נח בתוך עיניהן. הן חִיְּכוּ, שוחחו בקול מְנֻמְּךְ, אבל אחרי עשוֹתן בבית רגעים אחדים הרימו את קולן ותִּצחקנה ותסַפּרנה, מה־יפה מזג־האויר ומה־טובו היום הטיולים, מִשׂחקי־הַטֶּניס, מֵרוץ האוֹפַנַּיִם, הנסיעה בעגלת־אכָּרים גדולה –

– כן? – שושנה צחקה והשתעלה. – אני מברכת אתכן, כי תתענגנה הרבה בטיוּל. הרבה, הרבה!

אדילה וגרוי הציצו זה בזה ופני שניהם הסמיקו.

– גשי אלי, אדילה, – אמרה שושנה. – תניני לראות את שמלתך. מה־דק הוא האֶרג, דק ומעֻדָּן! תניני לגעת בעור בשָׂרך. מה רכה ומעֻדנת היא ידך, אדילה. אפס, כאשר אביט אל תוך כף־יָדֵךְ – התִראי, אדילה, מדוע אין שַׁלוָה בכף־ידך? אני מביטה בכף־ידו של ריכרד, שַׁלוה רבה כל־כך יש בה. בְּרַם, מה עֶרך יש לזה, סוף־כל־סוף? האין זאת? חֹסר־שַׁלוָה – הן אלה הם החיים, ושַׁלוָה גדולה – החיים אף הם. אבל מה שיש בין הסערה הגדולה ובין השלוָה הגדולה אינו שֹׁוֶה כלום, או אולי – מי יודע! – אולי

טוב גם לשכּב בתוך הדשא, לשבּוע נחת ולהיות רק פָּרה, למשל? או אולי טוב לשֶבת בחדר־כֶּלא ולחיות, ובלבד לחיות! אה, מה נוֹדפים בּשָׂמַיִךְ! ריח בֹּשֶׂם נודף ממך! האויר הוא זה, האביב, וּנעוּרַיך!

רֵעות טובות, רֵעותי החביבות והנלבבוֹת! יודעות אַתֶּן, מה טוב? טוב להביט בכן. מה־טוב היה ללכת אִתּכֶן שלובות־זרוֹע. הנה הקיץ בא, ואחריו הסתָו, בכרמים ירֻנָּן, אז יבוא החֹרף ובתוך החדרים המוּאָרים יזמרו אף יָחולו; ואז ישוב שנית האביב, הקיץ, הסתו, החֹרף, והאביב בשלישית, ועוד פּעם ירֻנן בכרמים: וְאַתֶּן תחיינה! חייכן יפים יהיו, חייך, מַרִיה, חייך, קלרַה, וחייך אַתּ, אדילה! אה, אדילה, כאשר אביט בך, ארגישה, כי לא נוחים כל־כך יהיו חייך, אבל גם חיי כֻלכן לא יהיו שפוּים ונוחים כל־כך. אולי ימוּת פעם ילד לעיניכן ואתן תלבשנה שחורים וראשכן יהיה עטוף צעיף שחור. גם דאָבה ויסורים יפּלו בחלקכן, אולם גם אלה הם החיים, האין זאת? אפס, כאשר לא יתרחש מאום, אף לא כאֵב – זהו הַמָּוֶת. כן, חייכן יפים יהיו, וזאת לָכֶן ברכתי. ואלוּ יכולתּי למנוע בעד המות מִגשת אל יַלדכן – אלו היה בכֹחי – לא יכבד ממני מאום – אה, חביבותי, מה־טוב יהיה כאשר יאהבכן גבר – ידעתי את הדבר הזה, וגם אדילה תדעהו – הבֵּטנה, הנה היא מסמיקה. לא, אל תכעסי עלי, אדילה, – יפות תהיינה כל הצפוּנות. מה־יפות – וילדיכן! כי ילדים יִוָּלדו לכן, אל־נכון, אתן תרחצנה אותם, תשַׁפשֵׁפנה בתוך האמבטי, תִּשַׁקנה להם, אתן תלבֵּשנה אף תַּשְׁכֵּבנה אותם לישון. הגשם יהיה, ואתן תמצאנה חפץ בו; השמש תאיר ואתן תָּשֵׂשׂנה לקראתה, אתן תצאנה לדרך, למסעיכן, ותראינה אנשים חדשים וארצות אשר לא ידעתן, פרחים, נִמוסים, חַיות. כל־כך נכספתי לראות אף פעם בימי־חיי כְּפיר־אריות, ולא עלתה בידי, כפיר־אריות אחד! את הכּל תחזינה עיניכן. פעם יהיה אולם מרֻוָּח ומוּאָר, והכּל יבואו אליו, לבושי־מוֹעד, גם אתּן תהיינה שם. פרקי־זמרה ונגינה תשמענה אזניכן, ומחזות יעברו לפניכן על בימת תיאטרונים, גם בספרים תקרֶאנה, בספרים יפים ומלאי־דעת – כן, יקומו־נא כל הדברים האלה, יקומו־נא, ומאורעות גדולים ויפים כל־כך מתרחשים בעולם, עלילות גבורים ומשוררים, ואתן תשמענה על־אודותם. אני מברכת אתכן! יקומו־נא כל הדברים האלה ויגיעו!

– אבל, שושנה, עוד מעט ותסעי גם את, ורָוִית עֹנג ושעשועים.

שושנה חִיְּכה ותבט על רעותיה מבט מוזר. היא אמרה:

– כן, מה־צדקה הדוברת! עוד מעט ואסע, אבל לא אדע לאָן. אתּ קונה כרטיס לגֶנף, את יושבת ברכֶּבת ויורדת ממנה בגֶנף. ואולם אני לא אדע, איפֹה ארד מן הרכּבת.

איש לא הֵהין לדַבּר, כל־כך משֻׁנִּים היו דברי שושנה.

– ואשר לכֵן, שלום לכֶן! – הוסיפה שושנה ותשב במטה. – שלום, שלום!

היא הניעה בשתי ידיה לנֹכח רֵעותיה. כפּות ידיה נעו בכבדוּת.

– ואשר לכֵן, שלום, שלום! – אמרה שושנה ותחַיֵּך, ובקולה היה כעין נגינה. – לכֵן, שלום, שלום.

היא רמזה על החלון והשמים הכחֻלים:

– מסֹרנה שלום לכל מַכִּירַי, שלום!

בעיני קלַרה ומַריה היו דמעות. אדילה כִוְּצה את גַבּות־עיניה ותּחַיֵּך חיוּך־יסורים.

– אבל, שושנה, – החֵלה קלַרה.

שושנה צחקה צחוק יתום והניעה בידה. היא אמרה:

– אני יודעת, אני יודעת נכונה. הנסיעה לארצות־הדרום לא תקום ולא תהיה. אף לא חשבתי על־אודותיה באָמנה, כבר נֶחמצה השעה. למן הלילה הזה אני יודעת זאת. כן, בלילה הקיצותי ואֵרא, מה־יפים היו הכוכבים! מה־יפים! ואני בכיתי, כי שלשה כוכבים ראיתי אשר יָפוּ בעינַי מאד, על כי נעו שלשתם יחד למעלה בהשקט ושלוָה. פתחתי את החלון וארא ילד עומד בַּגִּנָּה. איככה זה בא הילד הלום? אמרתי אל לבי ואשתומם, רק השתוממתי ולא פחדתי, כי אין יראת ילדים על פנינו. זאת היתה יַלדה כבת שמונה־תשע שנים, רגליה היו ארֻכּות, דַּקות ויפות. שערותיה היו תלתלים קטנים, מצבע צהֹב־כסֹף. היא עמדה ליד שִׂיח־הַוְּרָדים שם והפיחה מרוח פיה על הפקעים. התבוננתי אליה וְשִׁעַרתּי בנפשי מה מעשיה. שאפתי את האויר אל קרבּי, והנה עלה באַפּי ריח אדמה, טל, מִנְתָּה וגם לִילָךְ. הלא תְשַׁוֶּינה לעצמכן, ריחו עלה באפי ואני שמחתּי, כי יפרח הַלִּילָךְ בקרוב. בְּרַם, הילדה עמדה וַתִּפַּּח מפיה על הפקע שבשִׂיחַ־הַוְּרָדִים, על הפקע העליון שבקצֵה החֹטֶר, ואחר נגשה אֵלַי ואני ראיתי, כי אמנם היו לה תלתלים צהֻבּים־כסֻפים. היא הביטה בי בעינים בהירות, חִיְּכה ותַּרְכֵּן ראשה לאות ברכה, לְאִטה ומתוך גָּאוֹן כזה, כאשר מסֻגָּלות לו ילדוֹת בנות־שמונה. אז נעלמה ואני נשאתי את עיני למעלה, אל שלשת הכוכבים. והנה היום בבֹקר אמרה לי אמא, כי וֶרד אחד התפּתּח. כן, אמרתּי מבּלי הביט בה, הַוֶּרֶד העליון של החֹטֶר בַּקָּצֶה. אמנם כן, אמרה אמא ולא השתוממה מאום על דעתי זאת.

שושנה החרישה.

– מה־נפלא החלום! – אמרה מריה לאדילה.

שושנה הגיעה ראשה ותאמר:

– אך לא חלום הוא זה. זאת היא מציאוּת קַיֶּמת.

– עתּה עלֵינו ללכת.

– שלום, שלום לָכֶן! אני מברכת אתכן בעתרת ברכות, חביבותי, יהי האֹשֶר מנת חלקכן! וסלַחנה לי, אם עשיתי עָול לכֶן, או הרגזתּיכן, או שִׁקַּרתּי לכֶן. סלחי לי אַתְּ, ביחוד, אדילה!

– אבל, שושנה –

– אף־על־פי־כן, קִנֵּאתי בכֶן, ביחוד קִנֵּאתי באדילה בגלל עָשרה, כבודה וחִנָּהּ. בלבי פנימה השתוקקתי אשר יֵמַר לכֶן אלהים, רק שבוע ימים, רק יום אחד, למען אשר הרגֵש תרגֵּשנה, מה טעם המרורות. לפעמים קרובות חפצתי כך! אבל עתה אני רוצה רק באשרכן! האם לא תָבֵנָּה זאת?

היא הביטה מבט חודר בעיני אדילה ותאמר לאִטה:

– כנכריה אַתּ לי! וזה לי ימים אחדים שאני מבינה אותך יותר, אני מרגישה, כי אינך מאֻשרה. יותר מדַּי את יהירה, בכדי לֵהָנות מן האֹשֶר. חייך אינם משַׂמחים אותך, לא. אתּ הולכת כמו בערפל ובעינים עצומות לנֹכח עתידך. היי מאֻשרה, מאֻשרה! אני מכירה לך תודה על אשר לא הניא אותך גאונך מִלָּבוא אלי, הנערה החולה, העלובה. היי מאֻשרה!

אדילה נשקה את ידי שושנה.

– אָה, מה רב טוּבך! – נאנחה שושנה. – שכַחנה כֻלכן את הרָעה אשר הסִבּוֹתי לכֶן.

אבל היא לא הֵסבה רעה לאיש מימיה.

– במחשבתי! במחשבה אנו ממיטים רעה איש על משנהו. גם אנכי עשיתי כזאת. ודוקא בימים האחרונים נִקר רעיון רע במוחי. חשבתי, כן, גם הן תמותנה יום אחד, גם הן. הנה הן צעירות ויפות, אבל יום אחד גם עליהן תעבור כוס. ככה הגיתי וטוב היה לי בהגותי זאת. שמחתי – חַה־חַה – גם צחקתי למחשבתי – גם הן, גם הן, כֻּלן, כֻּלן, כֻּלן תמותנה. סלַחנה לי! הֲיֶינָה שלום, היֶינה שלום!

רעותיה נשקו את ידה, מריה בכתה לתוך מטפחת־האף.

– עד־כמה הן אוהבות אותי, חביבותי, ראי־נא! – אמרה שושנה אל אמא, אשר באה החדרה מן הַמִּטְבָּח וכוס בידה. היא לחצה את קצות אצבעותיה אל לחָייה ועיניה גדלו והזהירו יותר.

– הנה הולכות הן שמה! – אמרה ותבט אחרי רֵעותיה, אשר הלכו, לבושות שמלות בהירות, על־פני האָחו המוצף אור החַמה.

– שלום לכֶן!

פרק ששי    🔗

– היֵה שלום, אהובי!

– היי שלום, אמא, אמא קטנה ומסכֵּנה, היי שלום! העלים, הדשאים, הפרחים כֻּלכם, היו שלום! שלום לך, תכלת־השמים, העננים במרומים, שלום, שלום!

שושנה שכבה על הכרים ועיניה תעו אנה ואנה; היא לא יכלה לדַבּר עוד. קולה נחבא, אבל עיניה לחשו.

שררה דממת־קיץ. אמא התהלכה על בהונות רגליה וגם לֶנץ הִנמיך את קולו. הצפּרים צפצפו ובמרחק הִקיש הַפּריג בלי־חָשָׂךְ, למן הבֹּקר עד הערב. בלילות השתררה שתיקה עמֻקָּה, רק לפעמים נשמע מַשק באחד השׂיחים אשר בגן, או רעָדה עברה בכתלי הבית, ויותר לא דבר. מסעות־הַמִּטְעָן חלפו במרחק והד עמום וריק התגלגל זמן־רב אחריהם בעמק.

גרוי ישב ליד המטה. פניו היו דלים ועיֵפים, הוא לא ישן די־הצֹרך בשבועות האחרונים. לחייו כָּחשו ומבט עיניו קדח כעיני שושנה. אבל שפתיו היו אדֻמות.

שושנה לא עצרה כֹח עוד לדבּר. אבל כאשר הרכינו את האֹזן סמוך לפיה, אפשר היה להבין בקֹשי את דבריה. אפס, רק לעתים רחוקות היה את חפצה לדבּר.

היא אמרה:

– הלילה חלמתי, והנה ביער אני מהלכת. מה־יפה היתה האפלולית שם! דמדוּמים ירֻקים! וכל העצים היו עתיקי־ימים והם עמדו בלי־נוע. חשבתי, מה מאד־דוממים ובלי־נוע הם העֵצים כֻּלם. ואז הרגשתי בהִדֹּם גם אנכי ובהשתָּרשי בתוך האדמה כמו אילן. בכבֵדוּת יכוֹלתּי לשאֹף רוח. יפה היה המחזה!

אלה היו כל הדברים אשר אמרה יום אחד.

ופעם אחרת אמרה:

– כאשר הייתי יושבת על הספסל בהר וחולמת על הדבר הכּבּיר והנפלא אשר יבוא אלי, דמיתי, כי גֶבר יהיה זה אשר יאהבני. וכיצד מצאת את סודי זה? אתה אמרתּ: ועל האהבה האם לא חלמתּ שם? אבל איככה זה יכולתּי להגיד לך? האין זאת? ואני חשבתי, כי הוא יגיד, שֶׁיָּדַי יפות – כי אמנם יפות הן, הלא כן? אתה אמרתּ זאת וגם לאדילה אמרתּ, כי יָדַי כידֵי יַפּוֹנית. אֻשַּׁרתּי כל־כך לשמוע.

היא גחכה, אבל נִדמה, כי צער גדול תוקף אותה, כי שפתיה הזדעזעו ורַקוֹתיה התחילו רועדות. היא הוסיפה לדבּר:

– כי כל מה שיש באדם מן היֹפי, הריהו חפץ, שהאהוב ימצאהו ויתפעל למראהו, וגם מה שאיננו יפה וטוב בו, הריהו רוצה, שהלָה ימצאהו לְיָפֶה במקצת. הלא כן? על־ידי־כך ירגיש האדם את־עצמו מאֻשר, אף יתאמץ ליַפּות ולהיטיב. מה־נפלא האדם! יותר שאני חושבת על לב האדם, יותר הוא מָרוֹם מִנֶּגְדִּי לדעתו. מי יוכל לתַכֵּן אותו ולהגיע עד חִקרוֹ. הריהו כעין מקסָם. הוא משתַּנה. חליפות מדֵּי נתבונן בו. הוא חי בחֻבֵּנוּ, כאורח זָר בבית, אשר לֹא שְׁזָפַתּוּ עין.

היא שכבה ותחרֵש. אחר אמרה חֶרש, בהיות רק שפתיה דובבות:

– אבּא מדבּר!

– איזה אסטניס נעשיתָ, איזנהוט! – דבּר לֶנץ בחדר־המבשלות בקול־בַּס מנֻמָּך. – ומראה פניך? כלֵץ יָהיר! הוא אינו יכול לישון במַמגורות־הַמִּספּוא וביער, השָׁמַעַתְּ, אמא זעירה – חַה־חַה! כבת־מלכה הִנֵּהוּ היום. אבל אנחנו יכולים לישון גם בבתי־מלון, על־גבּי מַצעות־מֶשי. שתֵה, אני אומר לך, שתֵה. אם תשתה, אם לא, דבר זה לא יְשַׁנה את פּני האדמה. העולם בין כך ובין כך יתנועע – אבל אם תשתה, אולַי תבוא במוחך המצאה יפה, רעיון מַזהיר, משום־זה עליך לשתות. מחר אנו מרימים את העֹגֶן, איזנהוט, ואין עליך לקחת חפָצים רבים אתך, רק לא חבילות וצרורות. היום כאן ומחר שם. כך נעימים החיים. בני האדם טובים ליום אחד, לשנַים, ולכן קדימה, אל תתמהמה, ביום השלישי כבר יהיו לך לתועבה. האם קבלתּי עלי את מִשְׂרַת ראש־העיר, אף כי שלחו אלי משלַחַת אנשים נכבדים לקחתַּני אחר כבוד, אלַי, אל האמבַּר, ששם ישנתּי? מה? לא, אפילו אם היו פוסקים לי מיליון למשכֹּרת שנתית, לא הייתי נֵאוֹת, יקירי!

– חַה־חַה, – אמר איזנהוט מתוך צחוק עצור, – בעד אלף מַרק, בעד חמש מאות, בעד מאתים.

– אף לא בעד מיליַרד! – השיב לֶנץ וַיַּךְ בידו על השלהן.

– הס, הס, – אמרה אמא,

– הלא מצפצף אני כעכבר, כן – הנוף ההוא היה נחמד – יינות, פֵּרות, נערות יפות – אבל לא אַאוֹת אפילו בעד מיליַרד –

שושנה החלה לרעוֹד בכל־גופה ועיניה נמלאו עצבת.

– שְׂאִי את עיניך אֵלַי, – אמר גרוי.

היא הביטה בו. הוא אמר:

– צָדַקְתְּ, שושנה. נפלא הוא לב האדם. אני אספר לך מעשִׂיה – תּניני רק לזכּור את ראשיתה, ואל תגרעי עיניך ממני. מה־טוב להביט בעיניך העמֻקות והַיָּפות, שושנה חמודה, ולפטפט – כן, מעשִׂיה באשה זקנה אחת. אדם אחד, שהלך הרבה למסעיו, ספּר לי את המעשיה הזאת.

אבל הביטי בי ותני לי גם את יָדַךְ, כך – זאת היא מעשיה באשה אחת, שהיתה אֵם לעשרים וּשנים בנים. חַה־חַה, מחַיְכָה את, שושנה! אבל כך היה הדבר. היא ישבה בארץ פָּרַס, ואיני יודע מה שֵׁם עיר־מגוריה. האיש, אשר ספּר לי את המעשיה, ישב בביתה של אותה האשה, במלאת לה שבעים שנה. הוא ידע את חייהם ומנת־גוֹרָלם של עשרים וּשנים הבנים כֻּלם, חיים נפלאים ובלתּי־שכיחים; והאיש ידע אותם כֻּלם, כי אותה האשה הזקנה דבּרה בלי־הרף, למן הבֹּקר ועד הערב, על־אודות עשרים ושנים הבּנים אשר לה. ואולם יותר מכֻּלם דבּרה על־אודות בנה – מה שמו כי אזכור – חַפיז, זה ענין־אגב, כן, חַפיז – חַפיז היה בן־יַקִּיר לה. היא היתה מדבּרת על־אודות חַפיז וספּורה היה כעין פזמון. איזה ילד היה חפיז זה! – מה־יפה, מה חזק, מה בריא ואמיץ היה אז! ואולם מי יכול היה לשער, שאותו היֹפי, הכֹּח והאֹמץ של הנער ירבו מאה מונים ככה בהיותו לעֶלם? עיני אמו הזקנה, בת שבעים השנה, נוצצו כאש מדֵּי דַבּרה בו. היא הזכירה את שמו כשם אלוה אשר ירד ממרומים ארצה. אפשר היה לרכּוֹב על סוס אבּיר בכל העולם במשך ימי חייהם של שלשה דורות מבּלי מצֹא עלם, אשר יִדמה לחַפיז ביפיוֹ, כֹּחו ואֹמץ־לבו, היא, האֵם, שמעה באזניה את קול הנערות, אשר נאספו מכל הכּפרים מסביב אל מול חלון חפיז, למען הֵאָנֵחַ ולבכּות על אהבתן כי עַזֶָּה.

רק חַפיז אחד היה בעולם! מַה־נָּאוָה הליכָתו, מה היטיב לרכּוֹב על סוס!

– כיצד היתה הליכתו? – שאל הזר, אשר לפניו ספּרה הזקנה על גדֻלת בנה. – האם כך היה מהלך? או ככה?

והוא נִסה להראות לפניה הליכה גֵאָה וזקופה, עד־כמה שהיתה לו יכֹלת.

אבל האֵם צחקה והניעה את ראשה הלבן:

– עד־נצח לא תַשׂכיל ללכת כהליכתו של חפיז. הלוּכו היה כהליכת הסוס אשר ירכב עליו המלך.

והנה נסה הזר ללכת כסוס אשר למלך, אבל ההליכה לא עלתה יפה. האֵם צחקה מלא פיה. הלא הסוס היה חסר את רַעמתו היפה! עד־עולם לא יוכל הזר ללכת כהלוכו של חפיז. והלא הדבר הזה מובן מאליו.

והלא הסבָרה נותנת, כי חייו של עֶלם כזה צריכים להתפַּתֵּח באֹפן מזהיר מיֻחד, האין זאת? חיי חפיז נָצוֹרוּ בצוּרה נפלאה עד־מאד. כי הנה שָׂם בו הַשַּׁח את עינו לטובה ויקחהו אל ארמונו. חפיז היה לגִבּור במלחמה וַיַּכרע את כל אויבי המלך. ובארץ מולדתו נגרו עיני הנערות מבֶּכִי, ובנות רבות – זאת היא עובדה, שושנה, – רבות מתוּ מכּאב־לב וכליון־נפש. האֵם היתה שומעת בזַמֵּר המשוררים על גבורות בנה. פעם בא רץ ממהר אל פתח ביתה, הוא הביא לה אֶשכָּר וברכות־שלום מבנה וימהר לָטוס לדרכּו. כי אי־אפשר היה לו לאחר את שובו אף לרגע, אם יָקרה נפשו בעיניו. כאשר יִמָּלֵא הירֵח בפעם הרביעית, – אמר הרָץ, –יבוא בנך הלוֹם. וכאשר מלא הירח ברביעית, עָבר חפיז הנורא, האדיר והנשגב, על־פני ביתה. לבלי־קץ היה מספּר גמליו וסוסיו ונשיו ועבדיו והכבודה הרַבָּה אשר ברגליו, במֶשי ובזהב ובאבני־חפץ ועדיים. תקצר לשוני מלספּר את פָּרָשת הכבוּדה הזאת, שושנה, אף אין אדם בתֵבל, אשר יוכל לספּרה כמו. עליך לשַׁוּוֹת אותה לנגד עיניך בחזון. האֹרחָה היתה ארֻכּה כל־כך, עד כי הגיע קִצָּהּ האחד אל הנקֻדה ההיא, אשר משם תעלה השמש בערָבה, וקִצָּהּ השני – אל הנקֻדה אשר שם תּשקע. בראש האֹרחה רָכב חפיז, בלבוש־משי ותַשבֵּץ אבני־אֶקְדָּח. הוא התנוצץ כשמש בגבורתו. הוא קפץ מעל הסוס, נשק את האדמה אשר לפני רגלי אמו, ואז קפץ שנית על סוסו, וַיֵּדא כנשר וַיֵּעָלם.

האֵם הזקנה יכלה לספּר במשך ימים תמימים על־דבר הסוסים והגמלים היפים, על אבני־החפץ והנשק, על הנשים היפהפיות, אשר התנודדו על דַּבֶּשת הגמלים. הזכרונות על האֹרחה ההיא היו מוֹסכים בה שִׁכָּרון.

והנה אפשר היה לחשֹׁב, כי הגיע הקץ? אבל לא. חפיז הלך הלֹך וגדֹל, ובאחרונה נתן לו הַשַּׁח את בתו לאשה. המזַמרים סבבו בארץ וישירו תהלתו בקהל: הוא יֵשב על כסא הַשַּׁח.

שבועות וירחים היתה מספּרת האם לאיש הזר על־דבר חפיז בנה, ומספּר נשיו ועבדיו הלך ורב מדֵּי ספּרה עד כי גדל ויעצם מאד.

אך הנה הולכת המעשיה וקרֵבה לקִצָּהּ. כי הנה הגיע המוֹעד לאַם הזקנה ללכת בדרך כל הארץ.

היא שכבה על מטתה והאדם הזר ידע, כי אין מפלט לה מפני המות. אבל מה־משֻׁנֶּה היה הדבר: האֵם הזקנה, האם הזקנה הגוססת, לא הוציאה הגה מפיה על־אודות עשרים הבּנים ואחד אשר היו לה, – אתּ מחַיְכָה שנית, שושנה, – כי־אם רק בחפיז לבדו שָׁגתה ותדבר בו בלי־הפוגה, בבן היקיר, ביפי־תארו, בגבורתו, עשרו ורום־תפארתו. הלֹך וסַפּר, הלֹך ודַבּר.

ואז בא המות וישם מסוֵה־אֵפר על־פני האֵם. אבל עוד דבר אחד היה עליה להגיד בטרם תמות. הזר השפּיל את אזנו והיא לחשה: חפיז היה בן שמוֹנה שנים כאשר צלל בנהר ויטבע. – והיא קִללה קלָלה נמרצת את הנהר וַתִּגוע ותּמת.

הנה ככה יִפָּלא לב האדם, שושנה!

שושנה שכבה דֹם ותשלח מבטה אל כֶּתם־חַמה, שהוטל על סף החלון, אפרוחי־הזרזירים צרחו פתאם והיא התחלחלה. רעָדה עברה בכל יצורי־גֵוָהּ ועיניה נמלאו עצבת שנית.

גרוי חִיֵּךְ וַיַּחזק בידה:

– האם לא תחפצי להביט בי, שושנה? הנה נוטה השמש לרדת ולעיניך יהיה ברק־נחֹשת. כן, מה־נפלא לב האדם, שושנה. עמֹק לאין־חקר הוא, נפלא וספון. האם לא ינומו בתוכו כְלִילֵי־יֹפִי לאין־סוף? חלומות, רגשות, אהבה, התלהבות, זעזועים, אשר לא הגענו עד חִקרם, צִפִּיּוֹת, שטֶרם נדע תכליתן? לפעמים יהיה לב האדם כעוּגב, הוא הומה ומזַמר בחֻבֵּנוּ, ויש אשר יהיה כמשורר החורז את חרוזיו בקרבֵּנו, ויש אשר יִדמה למוכיח טוב־לב אשר התאנף בנו והוא קורא, קורא ומוכיח. כך עָמֹק לב האדם. – והנה חפֹץ אחפוץ לספּר באזניך על־אודות שכּור אחד, שהיה שותה שכּור כל הימים והמיט אסון על ביתו. אבל איזה לב היה לו! עָלַיך לשמוע!

בחדר־המבשלות נשמע קול איזנהוט בהכותו על השלחן ובהוכיחו, כי דבר־מה, אשר בו נדברו, כפי־הנראה, מקֹדם, הוא בלתּי־אפשרי ואיננו מתקבל כלל על הדעת.

לֶנץ צחק ויאמר:

– באותה המכוֹנה אנו גוזרים את אבניך כחֶמאה. את המכונה הזאת המצֵאתי בכַוָּנה בשבילך, איזנהוט. כן, היתה לי נחת־רוח להמציא אותה למענך. אני עושה זאת ברצון. בשביל אשה אחת, אשתו של גַּנָּן, שהוא ידידי – יש לי ידידים בכל המעמדות והשדֵרות – המצֵאתי עגלת־ילדים, אשר הכילה בתוכה גם אמבטי עשוי גומי – עגלה ואמבטי בכלי אחד. מחבב אני עבודה זו ואהיה אפוא למועיל לידידי. בשבילך, איזנהוט, המצֵאתי את המכונה אשר אמרתּי. אנו תוקעים את ידינו לתוך כיס מכנסינו, והמכונה שלנו תעבוד בשבילנו. הפועלים אשר לך יכולים לשַׂחק בקלפים או לרֹץ את גֻּלגלתם, אחד את משנהו, בכדי שלא לשֶׁבת בְָּטל –

– כן, לעזאזל – מכוֹנה – מי יכול להבינהּ – אינני תופס את הענין, – איזנהוט געה בצחוק־תיש.

– להבינהּ. טוב. כאן, הנה גשר־ברזל, ופה יש לך מַשּׂוֹר בצוּרת אופן – הָרֵם הַמָּנוֹף! – הַקַּטָּר נִסַּע ממקומו וְהַמַּשּׂוֹר – אשר ארבעה מֶטרים רחבּו – גוזר את הצוּר. מרימים את הגשר – הוא גוזר את הסלע טורים טוּרים ברֹחב, ואת הַמַּשׂוֹר אנו מציבים בנטִיַּת אֲנָךְ – באֹפן כזה אנו גוזרים את שנים־עשר מחצבי־האבנים שלך כחמאה – ממש כחמאה –

– מצֻיָּן – לא יֵאָמֵן – אבל מצֻיָּן!

איזנהוט געה בצחוק־תיש, ולֶנץ הִרבּה לצחוק מטוּב־לב מפּאת המכוֹנה אשר לו.

– מה־יפה! – אמרה שושנה כאשר כִּלה גרוי לספּר לה את המעשים באדם השִּׁכּוֹר.

היא חִיְּכה ותלחץ את יד גרוי.

– הַרְכֵּן אלַי את אזנך – כך – הגידה־נא, וּסלח לי על שאלתי, אינני יודעת, אם מֻתָּר לי לשאלך.

– שאלי, על הכּל, שושנה!

– האם אמנם על הכּל, הכּל?

– כן!

שושנה הביטה בגרוי מבט ארֹך וַתָּנע בראשה.

– לא, אינני מַגֵּדת – לא, רק אשאל זאת – שואלת אני – אל תען, השומע אתה! האם היית מבטיח לי –יכול אתה לבלי עֲשוֹת זאת – אני רק שואלת – האם היית מבטיחֵני, כי לֹא תִשַּׁק נערה אחרת אחרַי? האם היית מבטיח? אני רק שואלת – אל תַּבְטַח מאום.

– הייתי נותן לך את הבטחתי, שושנה, ידידתי!

– אִלו אנכי ־ הייתי אומרת – –?

– אמרי־נא, אהובתי!

– האִם תחפוץ להבטיחני – לא, לא, לא, אל תִּתְּנֵני להגיד לך זאת – לא, אני מרגישה אֹשֶר בחשבי – לא. אולי אעשה זאת, סוף־כל־סוף? – – אך לא, לא זאת. אמנם לא חפצתּי כלל לשאֹל זאת. הלא מֻתָּר לי לשאֹל מה שיש עם לבי, הן אתה אמרתּ, הלא כן?

– כן, שושנה!

– אם־כן, הגידה לי – כמה נערורת כבר נשקתּ? כמה?

גרוי חִיֵּךְ.

שושנה חִיְּכה אף היא וַתִּשַּׁק בחפּזוֹן את ידו.

– בשׂפתיהן, כמה? חמש, שש?

גרוי הגיע ראשו.

– יותר?

– לא, – אמר גרוי מתּוך צחוק קל.

– אם כן, היו ארבע? לא? שלש? האם גם לא אלה?

גרוי הוסיף לחַיך ושושנה שמרה את מוצא פיו.

– שתים?

גרוי הניע ראשו.

– אחת!

– לא היה לך לשאֹל זאת, – אמר גרוי.

– עוד אחת זולתי?

גרוי הניע ראשו ופניו הסמיקו:

– על־מה־זה שאלת? מעולם לא היתה לי ההזדמנות להתוַדע אל איזו נערה הִתְוַדעות קרובה. איני אומר, כי לא היה לי החֵפץ לנַשק לנערה זו או אחרת. אבל לא התוַדעתּי אליהן התוַדעוּת קרובה יותר. מדוע־זה שאלתּ את השאלה הזאת? – –

שושנה הביטה בו בעינים מזהירות ותוהות, ומבטה זה לא שֻׁנָּה בכל פעם שהֵציצה בגרוי אחרי־כן. לפעמים תכופות יותר הגישה את יד גרוי אל שפתיה.

ופתאם התרוממה קצת שושנה במטתה ותאמר:

– אני אוהבת אותך, שֶׁלִּי אתּה, הלא כן?

– כן, – השיב גרוי.

שושנה השתעלה קצת, היא הסמיקה ועיניה קדחו.

– אם־כן, הַבטיחה לי, כי לא תוסיף לדבּר עוד על־אודות האהבה לאשה אחרת!

גרוי לא התמהמה, הוא הבטיח.

– הה, הה! – קראה שושנה ותפּול על הכר מתוך בבי.

גרוי לא הבין פשר הדבר.

לֶנץ ואיזנהוט צחקו בחדר־המבשלות.

אמא באה החדרה ותאמר:

– שמעי־נא, עד־כמה הם מַרבּים לצחוֹק! הנה הוא חפץ להִדמות הערב לאשה פטפטנית! – –

בימים שהגיעו אחרי־כן היה לֶנץ מחריש. הוא היה גוֹהר, תועה אנה ואנה, כשהוא מעמיק מחשבה, היה שולח מבטו אחרי העבים המשוטטים ברקיע. הוא נסע. אמא תִקנָה את הפרימות באדרתו ושָׂמה לו חפָצים אחדים במִזְוָדה קטנה.

– ובכן, היי שלום! – אמר לֶנץ בקול רם וצוהל אל שושנה. – היי שלום, שושנה חמדָּתִי, ידידַי מחַכּים לי! בפעם הזאת הארַכתי שֶׁבת פה. היי שלום והתאמצי לשוב מהר לאיתנך, נערתי היפה והחמודה!

הוא הלך. אמא בכתה כל היום. –

לגרוי היתה שיחה עם אדילה. היא ישבה בסֻכּת־הקיץ ליד חומת הפרדס ועשתה עבודת־רקמה במחט סדקית. הם נדברו על־אודות שושנה. כן, היא הולכת למות.

אדילה אמרה:

– יש שאני הולכת בערב אל הגבעה, למעלה. הערָבים יפים כל־כך.

– כן, – אמר גרוי.

– אתה עסוק מאד בעת הזאת, הלא כן. ואני הייתי חפֵצה לשוחח אתך שנית. האם היום בערב?

הם התהלכו שניהם על הגבעה, עד מועד צאת הירֵח. הם כמעט לא דבּרו דבר. כל אחד מהם היה שקוע במחשבותיו.

אפס, כאשר הגיעה שעת הפרֵדה, הביטו זה בעיני זה.

פתאם נזכר גרוי בהבטחה, אשר נתן לשושנה, ופניו חָוְרוּ כל־כך, עד אשר הרגישה אדילה בדבר.

– מדוע חָורו פניך פתאם, אדוני גרוי? – שאלה.

– לא־מאומה, ליל־מנוחה.

– ליל־מנוחה, אדון גרוי.

וביום המחרת מתה שושנה.

פרק שביעי    🔗

גרוי היה שקוע בשנָתו כאשר נכנסה אליו החדרה נערה קטנה. היא נצבה ליד הדלת ורמזה אליו באצבעה, לאִטה, מתוך בַּישָׁנוּת. אבל הוא לא נע ממקומו, עָיֵף היה עד־מָות. רגלי הנערה היו גבוהות וישָׁרוֹת, וראשה – תלתלים כסֻפּים־צהֻבּים. היא נגשה אליו וַתִּגַּע בזרועו בתנועה חשובה המבשרת תעלומות: גרוי הקיץ משנתו.

מועָקה היתה בתוך לבו, הוא שאף אויר בכבֵדות ולא יכוֹל לתפּוֹס אף רעיון בהיר אחד.

בחדר שררה אפלולית, אבל בעד חרַכּי התריסים אפשר היה להציץ לתוך הצהרים בחוץ. הכל נם את שנָתו תחת השמש האדֻמה, אף ענף לא התנודד. הגן כמו שֻׁנָּה ונדמה, כי גם הוא יודע איזו תעלומה. המועקה אשר בלב גרוי גדלה ותהי לחרָדה עצומה. שושנה! חלף רעיון במוחו והוא עזב חיש־מהר את ביתו.

הוא מִהר בלכתו, עד אשר הביטו אחריו כל העוברים בחוץ. הילדים שִׂחקו ליד הבתים, הם צעקו וצחקו וימהרו לקראת גרוי. אבל הוא לא היה פָנוי היום. הוא חִיֵּךְ אליהם וירמז בידו, כי יסורו מעליו. ואולם הם התרוצצו על־ידו, קפצו ורקדו נִכחו, צחקו ומספּרם הלך ורָב. חלונות הבתים נפתחו ובעדם נשקפו האנשים לראות את פשר השאון ברחוב. מכל הבתים נחפזו הילדים ומכּל הסימטות.

גרוי נחפז בלכתו, אפס, הילדים רקדו מסביבו; נקל היה להם לרקוֹד וללכת אתו יחד. הם ספּרו לו את משׁפט המשחק אשר שִׂחקו בו, את האֹכל אשר אכלו, את הדרך אשר אמרו ללכת ועוד חדשות רבות.

רק ליד השער חזרו בהם הילדים ממרוצתם, ואחרי גרוי הלכו אז רק ילדים אחדים. גרוי החיש יותר את צעדיו, הַזֵּעה כסתה את מצחו. כל פעם אשר עבָרוֹ הרעיון, כי לא ימצא עוד את שושנה בחיים, החֵל לרוּץ על־פני הדרך.

מעל הגשר נראה בית שושנה בשהוא מוטל בחַמה. כאשר הלכו ורבו ימי הקיץ, נדמה, כי הבית הזה הולך ושוקע בתוך שדה־האָחו. הוא היה עטוף אֵד־שמש. ואולם מי נצב שם בַּגִּנה ונפנף אליו במטפחת בהירה? גרוי נבהל, שושנה היתה זאת, למרות אשר נראה לו הדבר הזה לבלתּי־אפשרי.

היא עמדה בתוך הגן, לבושה שמלה לבנה, איזנהוט עמד על־ידה, ואמא עם המשקפים על חָטמה נשענה אל מזוזת הדלת. שושנה רמזה אליו ותפתח את פשפש הגִּנה.

– ומה? – קראה בקול דק ורם, – מה תאמר לזאת? אני כל־כך חפצתי, שתּבוֹא, והִנה הנך פֹה!

קטנה היתה, והוא לא יכול מעולם לשַׁוּוֹת לו בדמיונו, כי קטנה היא כל־כך. לחָייה הדַּלות כֻּסו אֹדֶּם־קדחת ועיניה הגדולות הבריקו באש זרה, בעיני דמות־לילה.

איזנהוט צחק ויקרא:

– אתמול לא הייתי נותן אף פרוטה במחירה! היא נדמתה לבר־מִנן, והיום הנה היא קמה, לובשת שמלה לבנה ומתהלכת. כמטֹרפת, האין זאת?

– גם קולי שָׁב אֵלַי! – אמרה שושנה ותשאף רוח מלֹא־חָזֶהָ. – ישנתּי כל הלילה ובחֻבִּי פנימה כמו בא איזה שִׁנוי. קל ורָוַח לי. ועד־כמה אני יכולה לשאֹף רוח לרוָחה! מה־נעים להתהלך. חשה אני עיפוּת בבִרכַּי, ונעים לי הדבר.

גרוי לחץ אותה אל לבו. הוא לחש: “כן”, ולא מצא עוד מִלים בפיו.

שושנה התהלכה לאטה בגִנָּתה, התבוננה אל הורָדים, הפְּרָגים, הַצִּפָּרנוֹת, הגִּבעולים, ותלַטף בידה את העלים. היא השקיעה את כפּות ידיה בתוך העשב ותדבר על הקרירות אשר לדשאים. החֹם וריח הפרחים נצבו כמו־נֵד בתוך הגִּנה. היא קרבה אל שִׂיחַ־הלילך הקטן, תקעה את ראשה אל בין סבכיו ונתנה לאשכּולי־הציצים ללטף את לחייה.

על־פני הרקיע התגבבו עננים עצומים כחבילות דמיוניות של מֶשי אָדֹם, אשר קצותיהן נֶחרכו בלהב. הרוח נֵעוֹר.

– ראֵה, מה־ירוץ הרוח! – קראה שושנה וַתַּרא על השדה – מה־ישטוֹף במרוצתו!

מרוצת הרוח נִכֶּרת היתה לעין. הוא גָלַש מעל הגבעה, החליק על־פני השדות, התגלגל בתוך הַקָּמָה וַיִּתְרַפֵּס בתוך הדשא, כמו כלב, במרוצתו על־פני האחו. הוא קָרב חיש־מהר, העָלים אשר לעץ־אגוז קדמוהו בברכה, הפרחים לצד הדרך הרכינו ראשם: הנה בא, חם, רֵיחָנִי, מַהְבִּיל, ושושנה השתעלה בקָרבו אליה ובהניפו את הסוּדר מצבע הזהב אשר היה על כתפיה. הרוח הרים את קצה הסודר למעלה, כאִלו אמר להִוכח, מה דק האֵטון. רגע – והרוח גָּז ויחלוף.

אז בא שנית על־פני שדה־האָחו.

– ראה נא, מה־יחפוֹז! אולי תתחולל סערה.

פרפר צָהֹב בא ביעָף ממעל לאָחו ושושנה לא גרעה עין ממנו, היא שלחה אחריו את מבטה מתוך צפִּיה קדחָנית.

– הס! – אמרה. – הוא יחוש, אל־נכון, את ריח הַלִּילָךְ וְיָטוּס הלוֹם. מְשֹׁךְ אותו, מָשְׁכֵהו! – אמרה אל שִׂיחַ־הלילך, ועיניה הפיקו הפצָרה.

הפרפר פָּרַח מקֹדם ממעל לציץ־אַספֶּסֶת, ואחר בא אל הגִּנה. שושנה שלחה בזהירות את ידה, בעצרה את רוח־אפּה. היא רעדה כֻלה מחמת התרגשות. שפתיה רטטו, אף מבטיה. נדמה, כאלו אמרה לשאֹל את הטבע, אם הוא משיב לה אהבה על אהבתה. והנה ישב הפרפר על אצבעה.

שושנה עמדה בלי־נוע ותּבּט מתּוך בת־צחוק על הפרפר, אשר נאחז על אצבעה בחֶדק וינפנף בכנפיו הצהֻבּות. היא החליקה במבּט־נצחון על פני גרוי ותאמר חֶרשׁ:

– הוא מתבונן בי!

הפרפר נשא כנפיו וַיָּעף רוֹמה, ממעל לגג; שושנה הביטה אחריו עד אשר נעלם מעיניה. אז שאפה רוּח לרוָחה.

– יפה היה! – אמרה בקול־מלחשים. – מה־יפה היה!

היא נעצה מבט ארֹך במרחק. חבילות־הַמֶּשי הדמיוניות במרום הרקיע כָּהוּ, ועל הקצָוות החרוכים רחפו צעיפים אפורים, מַפִּילֵי זוָעה. שושנה חִיְּכָה וַתֵּאָנח, אחר נכנסה מאלֶיה הביתה.

אמא היתה נבוכה משמחה. כן, הנה יכולה שושנה לקום שנית מעל המטה, האח, אלהים טובים!

גרוי אמר:

– אין זה סִמן טוב, אמא!

הוא שָׂם את ידו על ראשה והביט בה. אמא חָוְרה ותרעד.

גרוי קרץ בעיניו אל איזנהוט ויבוא החדרה, אל שושנה.

היא שכבה על המטה ועיניה היו עצומות. הוא ישב על קצה המטה וישם את ידו על מצחה. כרגע פקחה את עיניה השחורות, אשר זהרן הלך הלֹך ועמֹם. בת־צחוק עיֵפה הופיעה על שפתיה.

– הה, מה עָיַפתי, מה עיפתי בנעימים, אבל בתוך חֻבּי גדולה הרוָחה. האביב הנהו זה, כן. אתה אמרת. אתה והאביב אתם שניכם רִפֵּאתם אותי. הָסֶב־נא את ראשך והבט אל מול האור! כן, זהֻבּות הן, עינֵיך מִצֶּבע זהב הן! עוד זמן מועט ואני אוּכל ללכת היערה. אני מאזינה קול זמרה, שירים אני שומעת, מה־זאת?

קולה צלצל מעֻדן וּמְרֻחָק; כֹּחותיה אפסו חיש־מהר.

– יחד נֵלך היערה, שושנה, אתּ ואנכי! – אמר גרוי.

הוא החל לדבּר מבּלי לָפוּשׁ, על היער וחמוּדותיו, כי עוד זמן מועט והם יהיו יַחדו.

– כן! – עיני שושנה אורוּ שנית, ולחָייה הלכו הלֹך וחָוֹר: – מה יהיה ביער?

– הנה, הקשיבי, – הוסיף גרוי לדבּר. – שמעי־נא והביטי בי. חפצתי לסַפֵּר באזניך על חיינו יחד. אתּ תהיי גבֶרת הבית, ואני אחכה עד אשר תקראי לי. אל תגידי מאומה והאזיני לדבָרי. כאשר יהיו לנו שלשה חדרים, יהיו לך שנים מהם. בהם יהיה מעונֵך. אוצר־ספרים יהיה לך, אצטבאות מלאות וגדושות ספרים, הכי־יפים וחדשים. גם שלחן־כתיבה יהיה לך ליד החלון עם ערֵמה של גליונות־ניָר לבָנים עליו, למען אשר תוכלי לכתּוֹב עליהם את כל הגיונותיך המחֻכּמים, כאשר יהיה ברצונך. אני אקשיב מאחורי הדלת לקול נשימתך, כאשר תנומי. אני אעמוֹד ואאזין נשימתך ובלבבי אהגה: שושנה ישֵׁנה שם בחדר. אני אשמע כאשר תתנודדי. אני לא אישן. אני אהגה בלבבי: לא עת־תנומות עתה, כי עלי להקשיב, אם שושנה ישֵׁנה, עלי להאזין את קול נשימותיה.

– אָה, דַּבֵּר, מה יהיה עוד! – דמעות הופיעו בעיניה.

– אחר אלך לקטוף למענֵך פרחים, שושנה, ומן הפרחים אשר תאהבי עד־מאד אעשה לך זֵרים גדולים. הַטַּל יהיה עוד על הפרחים ואני אשׂים את הַזֵּרִים על סף חדרך, והטל עוד יהיה עליהם. אז אעמוֹד ואשמוֹר אות מועד קוּמך, ובאחרונה הנה אראה אותך. אני אביט לתוך עיניך – כמַעֲשִׂי עתה – ואשאל, אם עָרבה לך שנותך.

– דַּבֵּר, דַּבֵּר! אבל בלילות, מה יהיו הלילות? האם חשבתּ עליהם?

בעיני שושנה הופיע ברק זר ולחָייה הלכו וחָוָרוּ.

– כן, גם עליהם חשבתי, שושנה, מובן מאֵליו. לא נדַבּר עליהם. הלילות יבוֹאו. הַשֶּׁקט יהיה רב בביתנו, ובגן תרֹן צפּור, ורק אנו שנינו נהיה, אני ואתּ, אתּ ואנכי, ואין איש זולתנו.

– כן. כמה פעמים, דודי, חשבתי על זאת, מה יהיו הלילות! האִם הגית בסערת־תאוה ובנשיקות אשר בדמי־הליל?

היא דבּרה את דבריה בקול־מלחשים ודמעות נזלו על לחייה.

– כן, שושנה, דודתי החמודה. פעמים תכופות הגיתי באש־התּאוה ולילות רבּים ארֻכּים נדדה שנתי מעיני.

– כמוני, כמוני! פעמים תכופות הָלַם דָּמי בעורקי ואני הייתי הוֹזה, הוֹזה – אף אחת לא תגַל את סודה, אבל כֻּלן כֻּלן תתקענה עמֹק את צפרניהן בלוח־לִבָּן – –

גרוי הביט בשושנה ויחזיקנה בזרועותיו. ראשה צנח על לבו. והוא הוסיף לספּר על הדברים והמעשים שיבואו. פתאם עָרַב אור היום בחדר, הרוח שָׁרק והרעם התגולל במרחק. הגשם ירד, ואחר נפל ברד ושלג. כרגע הלבּינו השדות והגִּנה כֻסתה שלג. אפס, שושנה לא ראתה ולא שמעה מאום. היא הקשיבה לדברי גרוי, אשר לֹא חָשַׂךְ עין מפּניה.

– אני אֶשַּׁק את יָדַיך, הן תהיינה קרירות ורעננות כאוֹר הבֹּקר. אני אֶשַּׁק את שפתיך, אשר חַמות תהיינה עדַין מתּוך שֵׁנה, גם את השושנים, אשר פרחו מתּוך חלומותיך על לחָייך, אֶשק. שושנה. שושנה! הלא תשמעי בדַבּרי אליך? כך יהיה ויבוא. אז אפתח את הדלת ואֹמַר: הביטי, שושנה, הנה השמש רוצה לברכך. ואז אוליכך אל הגן: ראי־נא, שושנה, הנה הפרחִים רוצים לקַדם בברכה את גברתּם. כל הפרחים ירכינו ראשם, והאילנות ירעשו. ואולם אני רק אביט בך, כאשר אעשה עכשו, שושנה, שושנה, רק בך אביטה! אני אקרא בשמֵך גם בלכתך מעִמָּדי. אולי יהיה לך כֶּלב קטן, אשר תחבביהו, ואז אשַׂחק אתו כל העת אשר לא תשבי על־יָדי.

הוא נשק לה על מצחה וַיּוֹסֶף:

– אהֹב אהבתּיך, כך אֹמַר תמיד, כאָמרִי עכשו. שושנה, שושנה; השמש תזרח, ואני אֹמַר זאת, השמש תשקע, ואני אֹמַר זאת. האביב יבוא – אֶרְחָמֵּך, שושנה, – הַקַּיִץ יבוא ־ אֶרחָמֵך, שושנה, – הסתָו, החֹרף, הִנה באים: ארחָמך, שושנה!

שושנה נאנחה אנחת־אֹשֶר ותעצום למחצה את עיניה.

– על בִּרְכַּי אכרע לפניך ואדובב: ארחָמך, שושנה. אני אביט בך, וּמַבָּטי, גם צַעֲדִי, הכּל יגיד לך את הדברים האלה. אני אֶזְקַן, וּשער־ראשי יהפך לָבן – ארחָמך, שושנה, כך אדובב – אֵהְבֵךְ, המתוקה –

בת־הצחוק קפאה על שפתי שושנה. היא פתחה את פיה וראשה צָנח אחוֹרַנית. פַּס כל ניד בה. גרוי ישב שעה ארֻכּה בלי־נוע, אחר הִרְפָּה לאט משושנה עד כי צנחה על הכר. היא שכבה ובת־צחוק שלֵוה ונעימה רחפה על פניה. היא יָשנה. הדמעות חרבו על לחייה הצנומות.

גרוי ישב בלי־נוע ויבט בה. ידיו רעדו מהתרגשותו הרַבּה בשעה האחרונה; זה היה למעלה מכֹּחותיו. אז גדל העֶצב בתוך לבּו, עצב כבד ועמום, אשר הכריעהו. הוא נשק את כפות־ידיה הזעירות של שושנה.

הלא כל־כך הִרבּה לאהוֹב אותה.

פתאם גדל האור בחדר. הסערה עברה והשמש הִמסה מהר את השלג. העולם היה מוּצף זֹהר, וְהַוֶּרֶד הקטן והגאיוני בגִנת שושנה הבריק באגלי הטל אשר עליו, כאִלו בכה משׂמחה.

אמא שקטה, אף גם שויון־רוח אחז אותה. רב־חסד הוא הטבע, אשר יַךְ בתמהון את הלב, שהיה יכוֹל להתפוצץ מעצמת הכּאב פתאם. נִדמה, כי הרגיעה אותה המחשבה, אשר מתה שושנה מבּלי להרגיש זאת בעצמה.

אבל כאשר ירדו הדמדומים ושושנה הוסיפה לשכּב, דוממת ומחַיְּכָה, התחילה אמא לבכּות חרש. היא אחזה ביד גרוי, הביטה בו בעינים מתחננות ותאמר:

– הַחֲיֶהָ־נא!

גרוי הניד ראשו:

– הניחי לה, אמא, היא בת חיים ואֹשֶר יותר ממנו.

אמא שבה שנית למנוחתה.

פרק שׁמיני    🔗

ביום ראשון לשבוּע, יום בהיר בשחקים, הובילו את שושנה לקברות. השמש הזהירה, האויר היה מזֻעזע משאון הילדים בשַׂחקם; בני־האדם היו לבושים בגדי־חג והנערות הצעירות לבשו שמלות לבנות, הן צחקו חרש והנידו את חמוקי־ירכיהן מדֵּי לֶכתּן מעדַנות. לפני פונדק “השנהב הלבן” נגנה התּזמֹרת העירונית.

גרוי נשא את משא־ההספּד, נאום פשוט, וכלל לא נמלץ ככה, כמו שהיה נאום־ההספד בשעת קבוּרת מרגריטה סַאמיט. רעותיה של הנפטרה באו אל הקבורה, אדילה והאחיות זינדינג ואחדות מהנערות, אשר לקחו חֶבל בחגיגת האֵרושים של שושנה. גם לֶנץ בא. הוא היה מכֻסה אבק וזֵעָה והופיע בו ברגע אשר הורידו את הארון אל הקבר. הוא היה לבוש אדרת־קיץ ישנה מצבע בהיר, צַורון ועניבה לא היו עליו, וידו הֶחזיקה במַטה עבה מסֻקָּס. כאשר הציצו בו – כִּעְכַּע כמתריס כלפּי המתאַנים לו.

הוא נכנס יחד עם גרוי לביתו ולחץ את ידו. הוא אמר:

– יפה מאד. אתה מלאת את תפקידך יפה, בפשטות. לא מלה אחת יתֵרה. לשושנה לֶנץ, בתו של אדם חפשי, לא נחוצות מלים נמלצות ומסֻלסלות.

– כיצד הגיעה אליך השמועה? – שאל גרוי.

לֶנץ הסתכל מסביבו בחדר וחִיֵּךְ למראה תמונת הקדוש על הקיר, אותה ההעתקה מתמונת האמן ההולַנדי.

– חסל, – אמר, – עבר זמנם של הקדושים הללו. בצרפת מקעקעים את בּירות בתי־הכנסיה. היש לך כוס יין או קוניַק, אני צִחֵה־צָמָא? לא? אם־כן, לא כדאי. השמועה הגיעה אלי בהירשהוֹרן, כפר קטן. האכסנאי אומר אלי, האִם מתה בתּך? – לא, אמרתּי, בתּי אינה מתה כל־כך מהר. – מתה בתו של מורה, שושנה לֶנץ. – יש רק שושנה לֶנץ אחת, ואם־כן, היא זאת. יצאתי מיד לדרכּי ועלי היה ללכת יום ולילה תמים, למען אשר אספיק לבוא למועד הנכון. כאשר עברתי בלילה דרך היער, הופיעה שושנה לפָני – לא, זה היה, כמובן, רק חזון־כָּזָב. אינני מתאבל, לא, רק נדהם אנכי על כי מתה כל־כך מהר, בעקב החֳלִי הקטן הזה. כן, היא היתה מצֻיֶּנֶת, בתּי, מין גבּוֹרה, נאמנה כזהב וחכמה כשלֹמה! אבל אינני מתאבל. צפּור־דרור טסה באויר, פתאם תצנח ותמות. מדוע לא יִקָּר כמקרה הזה את בני־האדם? – הנה פֹה עָבר ברגע זה עכבר על־פני הרצפה –

– הוא דר פֹּה, – אמר גרוי.

– כך? – לֶנץ קם ממקומו. הוא נגש אל גרוי ויאחז בשכמו:

– הַבּיטה לתוך עינַי! – אמר בקול מצַוֶּה, – והָשֵׁב לי על שאלותי! האם היה יחסך טוב תמיד לשושנה? לא העלבתּ אותה בדברים?

– לא, כמדֻמני! – אמר גרוי ויבט בפני לֶנץ.

– לא צערתּ אותה מעולם? הַגידה את האמת! לא העלבתּ אותה, התיחסתּ אליה תמיד בכבוד?

– כן, כמדֻמני!

המורה לחץ אותו אל לבו ויאמר: תודה! תודה רבה! הן אהבתּי מאד את שושנה!

הוא הוציא קוֹל־שריקה מבּעד לשִׁניו ויקח את כובעו ומקלו בידו.

– היֵה שלום, בני! אני יוצא שנית לדרכּי, הלאה, הלאה, למען אשר יִמַּסו החזיונות מאחרָי. העולם גדול הוא, ואנו לא נתראה עוד. אבל מה בכך? למרות זאת נהיה צמודים בקשר פנימי הרבה יותר מאשר בני־אדם, היושבים יחד במשך שנים בכפיפה אחת. כי שנֵינו אנו הרינו בני הלגיון האִינטֶרנציונַלי של האצילים. בפעם הזאת אצא לדרך רחוקה, רחוקה מאד! אבל מקֹדם אעשה טיול קטן ברחובות המאוּרה הדלוחה הזאת – אתה רואה את הַמַּטֶּה הזה? – הפראים, ילידי המקום פה, ישטמוני אף יִירָאוּנִי ככלב שוטה. זהו לעג החיים, אבל הם גרשוני מהסתפח בנחלת־הפראים אִתּם. אני אתהלך קצת ברחוב אנה ואנה, למען הֵרָאוֹת. ואוי לאיש, אשר יהין לפגוֹע בי על־דרכּי, היום! הוא יספּוֹג מלקות כדבּעי! ואז יאמרו: לֶנץ הוא איש מתהולל! הוא מֵקִים רעש וזוָעות ביום קבורת בתו! חַה־חַה!

הוא צחק, זָקַר ראשו לאחוריו, וַיֵּלך.

גרוי חשב בתוגה על־אודות שושנה, אבל רוחו לא נעכרה מעֹצב: היא לא מתה, בת־חיים היתה, יותר ממנו. הוא חשב:

האדם הוא כרָץ נאמן, הנושא מִשְׁלַחת בידו; איננו יודע את הכתוב במשלחת, אבל נשׂא יִשָּׂאֶנה לתעודתה, ותפקידו הנה נִמלא. לֵדת האדם אינה ראשיתו וְהַמֶּוֶת אינו קִצּוֹ. פּרק אחד של המסלה הגדולה לבלי־חֹק, אשר על נפש האדם לעבוֹר בה, מסִלַּת תֵּבל וצאצאיה, הוא דרך־החיים על־פני אדמות. עד־עולם יְשַׁנו החיים את צורתם, וההֹוֶה הוא פעוט וזָעיר כאפס לעֻמת הנצח. הפרחים, אשר לַקַּיץ הזה, איפה יהיו? העמים, אשר מלכיהם יִתְיַמרו לעת הזאת בכבודם, איפה יהיו? הרי־האיתנים, הסער והַשּׁוֹאָה יטחָנום לאבק, איפה יהיו? והארץ? האם לא תשוט בזמן מן הזמנים כעננת־אבק קלה ברחבי תבל? וגלגל־המזלות, כסיל וכימה, איפֹה יהיו? הכּל יחלוֹף ויגוֹז, אפס, הכּל מצֻמָּד ומשֻׁתָּף למפעל־החיים הכּבּיר, הַמְנַסֵּר בעולם בלי־חָשָׂךְ.

הימים שהגיעו אחרי־כן החליקו בהַשְׁקֵט, והמנוחה אשר היתה שרויה בנפשו שִׁמשה לו לעֵדָה, כי שושנה מאֻשרה עכשו יותר. לפעמים חָדַר זִכרהּ אל כל מחשבותיו, באֹפן נפלא כל־כך; לא רק מבּני־אדם וחַיּוֹת, כי־אם גם מהעצים, מהדשא ומן הדברים אשר אין רוח־חיים בהם הציץ אליו דבר־מה מדמוּת שושנה.

נדמה לו, כי היא נמצאת תמיד בקרבתו, וההרגשה הזאת היתה עֵרָה כל־כך, עד שפּעם אחת ראה אותה עומדת באפלולית החדר. יפה היתה וזקופה. אנכי הריני פֹה, אמרה, אני תמיד על־ידך, – האם אמנם אתּ זאת? שָׁאל. היא השיבה: מדוע־זה תפקפק?

הוא הביט בה זמן רב, אז נעלמה והוא נשאר יחידי. היה לו הרגש כאִלו הוא עומד על־פי תהום. הוא חָרַד כֻּלו ויקם ממקומו. עד־כמה נתעַדנה ונתחדדה הרגשָׁתי, הָגה בלבו. הוא פתח את החלון: כוכבים, כוכבים ושַׁלוָה בתוך הלילה הנעים. זה היה העולם הנתון בלבבו.

הוא צחק צחוק רפה וישלח מבטיו אל עֵבר הפרדס אשר לאדילה. האילנות נמנמו, אבל רָגשוּ חרש. נֹגה סתום קָלַח על גבּם, וטרפיהם אשר בראש הצַּמָּרוֹת נָסַבּוּ לאִטם, הֵנה ושוֹב, כאלו חָפץ כל עָלֶה להִלָּטֵף בנֹגה הכוכבים, משני צדדיו, מזה ומזה, גדר־האבנים הלבנה והצרה דמתה לשורה של לבָנִים, אשר נתלו להתיַבֵּש סמוך לכביסתם, ונדמה, כי הם מתנועעים בצללים החִוְרִים של ענפים בודדים.

וכמו בתֹקף כֹּח עצום, אשר איש לא יעמוד נגדו, נדחף גרוי החוּצה. אפס, בתוך השלוָה הנשגבה של הלילה היה בעיניו כמתפּרץ, החוֹתר לעבור את חֹק הבריאה, אשר הוֹעידה את הלילה לשנָת. שלא מדעתו צָעד אט ובזהירות. הוא נגש עד לשער הפרדס ויעמוד תחתיו שעה ארֻכּה.

פתאם נזכר בהבטחה אשר נתן לשושנה. הוא הוריד ראשו. מַלא אמַלא את דבָרי! אמר וַיָּשב לאטו הביתה.

ואולם כאשר אמר לעצוֹם עיניו ולישון התחילה צפּור לשיר בתוך הפרדס אשר לאדילה ודומה היה, כאלו נפש אדילה היא זאת המשוררת ומצודדת. הוא עצר את נשימת־אפּו ויקשב. כאֵב תקפהו. הוא לחץ את כפּות־ידיו אל עיניו והניע ראשו הנה ושוב. שירי־נא, צפּור קטנה! שירי־נא! באחרונה נָדַמה הצפור, אבל גרוי שמע את קול צִיּוּצה שנית בחלום. בחלומו והנה הוא מתהלך עם אדילה על פסגת הגבעה ואדילה הבּיטה בו בעינים עצובות. דַּבֵּר־נא, דַּבֵּרָה! אמרה, אבל הוא הניע ראשו וַיַּען: לא אוּכל. אדילה החזיקה בידו וַתַּגַּשׁ אל פיו את שפתיה לנשיקה. אבל הוא הפנה את ראשו אל הצד ויקרא: לא, לא! – וַיִּמָּלֵט בבהלה. אדילה קראה אחריו. אז התעורר שנית. לבו יָקַד מתּוֹך געגועים, מכּל פִּנה כאִלו צדוּ וקראו לו, מדוּרות־אש כאִלו בערו ממולו.

הוא קם מעל מטתו, העלה אש במנורה וַיֵּשֶׁב לעבוֹד, עם היות דממת הלילה עמֻקה יותר ועם הָחל השחר להפיץ את אורו האפור. אבל מדֵּי עָבדוֹ היה לו הרגש כאלו לבּוֹ שותת דם לבלי חָדל.

ההבטחה הן נתּנה, שושנה לא יכלה עוד להַתִּיר את נדרו. הוא ישמוֹר את מוצא שפתיו. הוא לֹא יַחֵל דברוֹ לעולם.

אבל עיניו קדחו ופניו נפלו מיום ליום.

הוא חפץ להשכּיח את סערת־לבו בעבודה בלתּי־פוסקת.

כאשר היתה לו שעה פנויה הלך לראות את אמא.

בית שושנה עמד כמיֻתּם בשדה האחוּ, ואף כי היה עטוף ערפל של חַמה, נראה, עם כל־זאת, עלוב ומִסכֵּן. אמא ישבה בו ואשה זקנה, אשר הסתתרה בינתה, הלא היא אם איזנהוט. כל הפקעים התפתחו והפרחים גדלו וישגשגוּ עד הגיעם אל החלונות. ועם כל־זאת היה מראה הבית דל ושומם. נעזב היה. האויר בחדר שושנה היה אחר, גם החדר עצמו כמו שֻׁנה כליל. המטה הריקה הזאת, צרורי הפרחים הנובלים בתוך הכַּדים, ספרים מאֻבָּקים אחדים על־גב השלחן. גם צבע הקירות והרהיטים כאלו שֻׁנה. וכאשר דָּרכה כף־הרגל על רצפת החדר והיה קול הצעדים שונה מכּפי שהיה.

כל החלומות היפים של שושנה כמו פרחו והלכו להם. וכל המראות החביבים, אשר נסַבּו עליה בחייה, עזבו עתה את הבית.

אמא ישבה חרש בפִנה אפלולית של החדר, כשמשקפֵי־הַקֶּרן רכובים לה על אפּה הגדול. היא היתה מתקנת את הלבָנים והפֻּזמקאות של שושנה. לא היתה בוכיה. היא היתה יושבת, מטליאה, ומשוחחת עם שושנה. “כבר הגיעה לך השעה לאכול, ילדָּתי”, – היתה אומרת. – “אל תשתעלי הרבּה כל־כך, שושנה. השעוּל מַזיק לך”.

פעמַיִם באה אל גרוי לעת ערב, נָקשה על דלתו: “האם שמוּרוֹת אתו הנעלַים?” כן, ובכן, שפּיר. היתה באה החדרה, יושבת על כסא ובוכָה. לנֹכח העֱנוּת הזאת היה גרוי קצר־אונים. העֱנוּת הזאת היתה עמֻקה ונאצלת ככה, עד אשר לֹא הֵעֵז גרוי לנחם את אמא, שהיתה נזחלת אל ביתו בנשף רק כדי לבּכּות אצלו. דומה היה, כאלו רק זה עכשו הָחֳוַר לה, כי מתה שושנה.

גרוי היה ממלא חובותיו כמִקֶּדם. בערב היה בא איזנהוט אליו אל השעוּר. אחרי השעוּר היו מפטפטים איזה זמן; היו מתקינים את התּכנית של הנסיעה, כי איזנהוט התכונן ללכת למסעיו בקרוב. הוא כבר קנה לו שש מזוָדות של עור.

ביניהם התרקמה רקמת ידידות נאמנה. מחלתו הארֻכּה של גרוי גרמה להתקרבות גמורה ביניהם וגרוי לא יָרא עוד, פן יכעיס את איזנהוט, פן יפגע בכבודו או פן ירגיש איונהוט את־עצמו נכלם בגלל האפיטרופסות אשר קבּל עליו גרוי.

איזנהוט היה כליל תחת השפעתו ומבט אחד של גרוי היה מספיק לָכֹף אליו את רצונו, השפעתו הגיעה אף בנוגע לענינים קטני־ערך. איזנהוט מֻכרח היה ללכת הליכה אחרת, לדבר באֹפן אחר, להציץ ישר בפני אחרים. הוא לא היה רשאי להראות סמני עיפוּת, או להיות לָבוּש בלי הדַּיקנוּת הראויה.

איזנהוט התאמץ ככל אשר יכוֹל. העבודה במחצבי־האבנים החלימה אותו, וההכרה הזאת בלבדה, ההכרה של כֹּח־שריריו, עשתה אותו תקיף ועז יותר כלפּי אנשים אחרים. הוא לבש בגדים חדשים וגם את ביתו צָבע מחָדש ואת מעוֹנוֹ סִדר באֹפן חדש. הוא השיג את חדוַת־הפעֻלה ויהי כתלמיד חרוץ, השוקד על כל ענפי המדע האנושי. צחוקו היה צוהל, כמעט כצחוק־ילדים, כאשר היו מדפדפים בספרים מצֻיָּרים וגרוי היה מבאר את תכנם.

בכל יום ראשון לחֹדש היה גרוי מקבל ממנו בדיוק עשרים מַרק, שהיה יכוֹל להוציאם, כפי ראות עיניו, למעשי־חסד. בעד זאת רָחש לב גרוי תודה אליו. כי בעשרים מרק – כמה יכול היה לעשות צדקה וחסד! הנה הוא בא לבַקר בבית משפּחה אחת, ששם היה המחסור גדול, והוא היה מדַבּר ומדַבּר נחומים ומניח באחרונה חמשה מרקים על פאת השלחן.

הוא קוה לחַנֵּך את איזנהוט לתפקיד גדול בחיים.

איזנהוט נהפך לאט לאט לאיש אחר. זה היה עוד אותו איזנהוט בעל הפנים הכתֻמים, הַזָּקָן המחֻדד, עיני־העכבר הקטנות והבודקוֹת, בעל הקמצָנות, החשָׁדים והמחשבות הפּעוטות. היו ימים, שבהם חזר לסוּרוֹ הרע. אז היה שותה לשכרה, היה מזניח את עניניו ולבושו והיה משתמט מלהפּגש עם גרוי. אבל תמיד היה שב ובא בחזָרה, כעבור ימים אחדים, אל בית גרוי, והלה היה מרגיש, לשמחת לבו, כי יותר ויותר תחזק השפעתו עליו.

באותם הימים נִקרה גרוי פעם אחת עם האדון הצעיר לבית הֶנֶנבֵּךְ.

הדבר היה לעת ערב והם נפגשו שניהם על המעלות אשר הובילו אל ככר־השוק. האדון לבית הננבּך קִדם את פני גרוי בברכה, מתּוך נִמוס־חֵן, גם גרוי ברכהו לשלום. הוא נצב תחתיו ויבט בפני האיש הצעיר. רגע אחד עמדוּ כך שניהם.

– בבקשה? – אמר האדון פון־הננבּך ויחַיֵּך.

גרוי נתן בו את עיניו.

– אינך מבין את אָרחִי? – שאל בקול־מלחשים.

הבַּרון גחך והניע בכתפיו.

– לא, סליחה – אכן, אינני מבין –

גרוי הביט בו ויקרב אליו.

– אני אתן לאדוני שהוּת עוד ימים אחדים, – אמר חֶרש. – אבל לא יותר!

בי אדוני? אינני יכוֹל להבין, – גִמגם האדון לבית הננבּך.

אבל גרוי כבר הלך מעִמּוֹ.

אותו הקיץ היה חם ביותר וּגרוי אהב לבַלות את שעותיו הפנויות בגִנָּתו, שנראתה מוּצפה ביחוד אור־החמה, בגלל היותהּ גובלת עם גני־השכנים בעלי העצים הגבוהים והמצִלִּים. הוא שקד על תקנתו באהבה. הוא ידע את כל אחד מהפרחים, כמעט את כל גבעול וגבעול. הוא הסכין לעמוֹד פה שעה ארֻכּה ולהביט על סביבותיו, ודומה היה, כאלו הוא נמצא בחוג אחים ואחיות.

שטח־הקרקע הַזָּעיר הלז מִלא את לבו הדרת־קֹדש.

הלא היו הפרחים והדשאים האלה יצירי האלהים; הלא הוא חקרם, אהבם. ואף על הפעוט ביותר אשר ביניהם נָח מבט עיניו המזהירות. לו, לאלהים הגדול, היתה גִנה זאת חשובה בערכּה כמו גן־החֶמד של איזו מלכּה, ובת־צחוקו הטובה בִרכה גם אותה, עד אשר היתה לפֶלא־הוֹד. היא הָמתה מחיים. כל זרת אדמה היתה מקום יִשוב, מלאה חיים, כל ערוגה – כרך מרֻבּה־אוכלסים, כל רגב־עפר – בנין נשגב, וכל חריץ –רחוב שוקק.

גרוי עמד ונענע בראשו. מוחו לא תפס את זאת. אף את הזבוב הכי־קטן נבצר ממנו להבין. הנה הַבֶּט־בו. יש לו עינים, אברים, כנפים, הוא יודע להתנועע, הוא עף. ראו־נא את החסיל הקטן, הוא נחפז מאד, יש לו צרכים רבים, עבודה רבה לפניו, יומם ולילה, מִשְׁאָלוֹת, דרישות, ענינים. עם היותו קטן כל־כך – הלא בֵן הוא לאלהים הגדולים, אשר לא ישכחו, כי חי, חי הנהו.

גרוי עמד וצָפה ברקיע הקיץ. נפשו התעטפה בתפִלה, בלי קול־דברים ובלי מחשבה. הוא שלח את נפשו אל בית־מולדתה.

השעות הללו בגִנָּתו היו מלאות־ענין ונפלאות. נדמה, כי האויר ספוג תעלומות ורחמים גדולים, והוא שאף אל קרבּו תעלומות ורחמים מדֵּי שאפוֹ רוּח. כל אשר מסביב כמו הביט בו והגוּת לבו לחשה בלי־הרף. הוא עצמו לא חשב כלוּם, אבל הגות לבו לחשה ולא הִרְגִּיעָה. – האם תראה את האילן? – לחשה ההגוּת הזאת: ענפים, סעיפים, עצָבים, כמוך אתה. האם תראה את הצפּור בעוּפהּ? האם לא צפור הנך גם אתּה? האם ראית בהתרוצץ נערות צעירות מן ההר במדרון והן מניעות בזרועותיהן ככנפים, למען הביע ששון־לבּן? הראית בהניע איש את ידו למול רעהו לברכה? – התראה את החתול הזה? – שואלת חרש ההגוּת: – על־מה־זה תִמָּשך נפשך אחריו? על־מה־זה יכָּרֵך הוא אחריך? אין זאת, כי כֻלכם יצור אחד אתם, אתה, החתול והאילן – בן־האדם הוא אותו הפרח עצמו על נִיר אלהים, אלא דמות אחרת וצבעים אחרים יש לו. האִם תחוש את נחשול־החיים? – לחשה ההגות: הוא שוטף ובא הלוֹם ממרחקי אין־סוף, אשר שם ינוצצו כוכבים במסלותם. הוא מציף את כדור הארץ בכל רגע. אלפי־אלפים של בריות חיות מזדעזעות, פורחות ותוססות; והוא שוטף וזורם הלאה, בעד נפשך יעבור וישטוֹף, דרך יערות, דרך הים, אל השמש, אל הכוכבים, אל הכוכבים הכי־רחוקים, והנה הוא פה ושם, שוטף, שוטף ולא יחיש מרוצתו.

וההגות לחשת בקרבּו, לחשה, צחקה אף שׁרה –

השמש שקעה וגרוי נכנס הביתה ויעבוד. העבודה הלכה והתקדמה, הוא מלא כליון־נפש וצהלה, אותם הַ"מַּשָּׂאוֹת"! כי הנה לא רחוק היום והוא יצא למסעיו ויִשָּׂא מַשָּׂאו אל בני־האדם לאלפיהם, לאלפיהם!

פרק תשׁיעי    🔗

יום אחד אחרי הצהרים באה אליו אדילה. הוא ישב וכתב כאשר נשמע קול צעדיה, ואז עצר בעד עבודתו, כשהעט בין אצבעותיו, ופניו חָורו.

מצנפת לא היתה חבושה לראשה ושערותיה השחורות הבליטוּ, כמו מתוך מסגרת, את פניה המחֻטָּבים. לחָייה אדמו מחמת החֹם ומשום־כך נראו עיניה בהירות יותר ומפיקות־חיים. שפתיה הבריקו. בחֹרף היו שפתיה אלה דקות וחִוְרות, ואולם בקיץ היו מלאות ואדֻמות – עד להפליא היה הדבר. היא היתה לבושה שמלה דקה מצבע סִגָּל נוֹבֵל, שהיתה פרופה אל מול לבה באלמֹג גדול ואָדֹם. משמלתה נדף ריח בֹּשֶׂם וצִנה כל־שהיא.

היא עמדה תחתה ליד הדלת ובת־צחוק הופיעה על שפתיה.

– אני הפרעתּי את אדוני מעבודתוֹ? – אמרה. – אתה כותב עכשו.

היא הביטה בו בעיניה הבהירות.

– בבקשה, זהו דבר של מה־בכך, אנא, שבי־נא, גברתי, מה שלומך?

– כמו־תמיד, תודה!

היא הביטה מסביב לה ומדֵּי התבונה בחדר גרוי, נפשׂקו שפתיה כמעט, אחר הרכינה קצת את ראשה ותבט בעד החלון החוּצה.

– מה־מוּזר מראה הפרדס מפֹּה! – אמרה מתוך מבוכה קלה בהרגישה על עצמה את מבט גרוי.

היא החרישה ותבט בגרוי, אשר פניו חָורו בפני מת.

וַתֵּשב, והזֹהר נָבע מעיניה, הזֹהר הנצחי, השוֹפֵעַ מסביב לראש אלהים.

האם ענין חשוב ביותר הניע אותה לבוא אליו?

אדילה חִיְּכה חיוך קל.

– האם רק ענין חשוב מאד צריך להניעני לבוא אליך, אדוני? אני חושבת, שאתה בודד מאד בעת האחרונה. פניך לֹא יֵרָאוּ. האם בבית אתה יושב תמיד?

– להפך, אני מבלה זמן רב מחוץ לביתי.

רגעים אחדים שתקו שניהם. אדילה הביטה בו ותאמר באחרונה, בהנידה ראשה:

– נדמה לי, שפניך שֻׁנּוּ, האם חולה אדוני? הנך חִוֵּר מאד!

– לא, אני מרגיש את־עצמי בטוב, – ענה גרוי וַיָּשֶׁב תודה.

אדילה הביטה בו בעין בוחנת ותוסף:

– חזות פניך כמראה אדם חולה.

היא הוסיפה לדבּר על עניָנים אחרים. גרוי הִרבּה לשתּוֹק. הוא רק הביט בה ויחַיֵּך. אף הרעיון הכי־קטן לא חדר אל מוחו.

– מה־נפלאים עתה הלילות! – אמרה אדילה. אבל היא הפסיקה פתאם את שטף דבריה ותצחק חרש. היא קראה:

– ראה־נא, הלא עכבר יושב בזה!

– זהו עכבר ביתי, – אמר גרוי ויקם ממקומו. – כלומר, כל העכברים הם אמנם ביתיים, אבל העכבר הזה הסכין עמי. שמו מִירְזא והוא דר פֹּה. פִּקֵחַ הוא ויפה. וגם איננו ירָא אותי. לפעמים, כשאני יושב במנוחה, הוא מכרסם את נעלי.

אדילה צחקה ונשאה אליו את עיניה בתמהוֹן.

– אתּה דר יחד עם עכבר? – שאלה,

– מה יש לתמוה על זאת? – שאל הוא לעֻמתה בבת־צחוק.

אדילה חיכה,

– הלא גם כלב יש לך? – חקרה לדעת. – בגנך רואים לפרקים כלב צָהֹב מדֻבלל.

– כן, – השיב גרוי, – אבל איננו נאמן־רוח. יש שהוא אובד לשבועות תמימים. זהו כלב פרא למחצה, אשר מת אדוניו, שומר־יער. לפעמים אני נותן לו דבר־מה לאכול. האם תחפצי לראות, מה־פִּקח העכבר הזה?

– כן!

– תֵּכף!

גרוי הניח חתיכת שומָן על הרצפה, סמוך לארון אשר מתחתיו ישב העכבר. הוא הוציא מפיו שריקה קלה.

– אולי לא יצא עכשו, מפני שאתּ יושבת.

העכבר הרגיש בחתיבת השומן, הוא הוציא את פיו המחֻדד מתחת הארון ויבט בעיניו, העגֻלות והמבריקות כשתי מרגליות שחורות, על השומן ועל אדילה יחד. אחר התקרב, התרוצץ מסביב לשומן וַיָּשָׁב במרוצה אל תחת הארון. הוא עשה זאת במהירות־הבזק, כי הפה המחֻדד אשר לו נראה באותו רגע עצמו כאשר נעלם זנבו.

– הוא עשה נסיון בפעם הזאת בחפצו לדעת, אם לא תאֻנֶּה לו רעה, – אמר גרוי, – אבל עתה תראי, כיצד יקח אתו את חתיכת השומן.

הוא היה פתאם לבעל־דברים.

העכבר יצא שנית מתחת הארון. הוא ישב רגע לפני חתיכת השומן ואחר רץ בחצי־עגול וירבץ תחתיו באֹפן כזה, אשר חתיכת השומן נמצאה בינו ובין הארון. הוא חכה רגע ואחר עָט אל השומן חיש־מהר וַיֵּעלם יחד אתו מתחת לארון.

– להָסֵב את הראש, כשהשומן נתון בתוך פיו, היה נראה לו כמסֻכּן, – הסביר גרוי. – האם ראית את תכסיסו, עד־כמה הוא פִקח!

הוא ספּר עוד מעשיות אחדות על חריצות העכבר ונשתּתּק. הוא נמלך בדעתו, אם לקום ממקומו ולהחל לדבּר. אבל לא עשה זאת.

פתאם הופיע מכתּב ביד אדילה. היא אמרה חרש:

– יש לי מכתּב בשבילך, אדוני, מאת שושנה הוא.

– מאת שושנה? – הוא לא הבין את דבריה וילטשׁ לה את עיניו.

– כן, היא מסרה לי את המכתב הזה – מָתי היה הדבר? – בימים, שהיתה שוכבת במנוחה, למען אזור כֹּחות לנסיעה. אז נתנה לי את המכתב הזה ותצו למסרהו לך שבוע ימים אחרי מוֹתה – אם תמות. אני חכיתי והתמהמהתּי, כי נראה לי הדבר אָיֹם למאד, להזכירך במכתב – התמהמהתּי, אבל שושנה, אם יִתָּכֵן לאמר כך, הזכּירה לי על־אודות המכתב.

גרוי לקח את הסכין מעל שלחן־הכתיבה ויפתח את המכתב.

הוא החריש רגעים אחדים ואחר שאל:

– היא הזכירה לך את דבר המכתב?

כן, בחלום ראתה את שושנה ואת המכתב. היא ספּרה:

– בכל יום הייתי חושבת על המכתב ועל שושנה והייתי דוחה מיום ליום את מסירתו. לא יפלא אפוא, אם חלמתי על־אודותיו. בחלומי והנה אני הולכת עם שושנה לרחוץ בנהר, שוחחנו בינינו ופתאם אמרה דבר־מה על־אודות מכתּב ואני צחקתי, כי לא ידעתי מאומה, אל־מה ירמזו דבריה. אבל בבֹקר נזכרתי בחלומי זה ושַׂמתּי עלי להביא לך את המכתב.

גרוי התבונן בפני אדילה. היא הניעה קצת בכתפיה ותוסף:

– חפצתי בשלוַת־הנפש. אינני אוהבת לחשֹׁב על מתים, לא ידעתי מדוע.

היא הלכה. גרוי לִוה אותה עד פתח הגן. החֹם עמד כמו־נֵד ודומה היה, כי צריך להבקיע דרך בעדו. ריח הפרחים והבל האויר מסכו שִׁכָּרוֹן. שׂערה השחור של אדילה נוצץ כשלהבת שחורה והיה בולט ביחוד על התכלת העמֻקה של השמים. זה היה העצם היחידי ממראה שחור, כי הכּל מסביב היה יָרֹק, זָהֹב וכָחֹל.

ליד פתח הגן אמר גרוי:

– שׁמעתי, כי אתּ נוסעת בקרוב, גברתי.

כן, בקרוב תעזוב את המקום. אדילה צחקה ונשאה את עיניה למרום האויר, ששם הסתובבו יתושים ממעל לדרך המוּצפה חֹם.

היא אמרה:

– אגב, עוד לא החלט בבֵרור, אם בקרוב אסע. אבל שבֵעת־רצון אני לקראת הנסיעה, אל־העולם. רק לפעמים אחשֹׁב –

– מה תחשבי לפעמים?

– איני יודעת, אם מסֻגלת אני לחיי־נשואים. על זאת אני חושבת לפעמים. לוּ לא אהבתּי כל־כך הרבה את הבַּרון, אבל אהֹב אהבתּיו מאד.

גרוי הביט בה. מבטו היה יפה ואמיץ.

– ומה? – שאלה אדילה.

– אני מֵצֵר עליך! – אמר גרוי, מבּלי דעת איך נמלטו הדברים האלה מפיו.

אדילה חָורה קצת ותפתח את שפתיה:

– מֵצר?

– כן! – הוסיף גרוי, ופתאם אבד לו אֹמץ־רוחו, הוא נבוֹך וַיוסף בנמוס:

– אני מבקש אותך מקרב לב לחַשב הרבה את הצעד הזה, שאתּ אומרת לעשות.

אדילה שׂמה בו את עיניה ומבטה נִחַת עמֹק בעיניו. בת־צחוק עברה על שפתיה. היא נענעה לאטה בראשה, כאלו לא הבינה לפֵשר מליו, ותאמר חרש:

– שלום!

– כן, אני מבקש אותך לחַשב את הצעד הזה! – חזר גרוי על דבריו.

אדילה נענעה בראשה.

– שלום! – אמרה ותלך־לה לאטה ובגאון, כאלו לא הרגיז מאום את מנוחתה.

גרוי שב לביתו מתוך התרגשות עצומה. כיצד בָּאַתְני זאת, אשר הוצאתי מפי פתאם את הדברים האלה! הגה אל נפשו. לא היה זה עם לבי. דמות אדילה נעלמה בין הענפים ולבו הלם בחזקה, עד כי נאלץ לשים את ידו על לוח־לבו.

הנה הלכה ונעלמה! הוא רעד כֻּלו, ישב וקם חליפות, פרש את ידיו לנֹכח השׂיחים, אשר מאחוריהם נעלמה דמותה.

רק כעבור שעה ארֻכּה הבליג על סערת־רוחו. הוא פתח את מכתב שושנה וכאשר אך ראה את כתב־ידה שָׁבה אליו מנוחתו.

ואלה היו דברי המכתב אשר כתבה שושנה:

"דודי, הנחמד באדם! אלהים ישלח לך את ברכתו, ברכת אשֶׁר ועֹשר. ככה אני מתפללת לעתים תכופות.

עתה הנה אשכב בין רפָאים, ואם תלך דרך מאה פסיעות תעמוֹדנה רגליך על־יד קברי. אל תעשה זאת, אין חפצי, כי תלך לעתים קרובות אל קברי. אני חושבת, כי לא יסכּוֹן הדבר הזה. האִם תוכל לשַוּוֹת בנפשך, כי נצבת אני לפניך? התִראה את עיני, האִם תוּכל לזכּוֹר את רשמי פָנַי? עֲשֵׂה זאת לפרקים! האִם תוכל לחוש, כי אני קוראה את המכתב הזה יחד אתך ונלחֶצת בלֶחיי אל לֶחיך, כאשר הייתי עושה לפעמים קרובות, בהיותנו מדפדפים בספרים?

אל תחשֹׁב עלי. לפעמים, אבל לא תכופות. העלֵני על לבך בהיות רוחך צוהלת, אך לא לפעמים תכופות יותר מדַּי. הַסַּח דעתך ממני, בהיותך עצוב.

אולי רואה אתה נערה ואהֹב תאהבנה, אז שְׁקָה לֹה וּמחֵה את זכרוני מלבך. רוצה אני, כי תהיה מאֻשר וגם תזרע זרע אֹשר על סביבך.

ככה יגיד לבי.

כן, אהבתיך. נשבעתי, אין אשה אשר תאהבך באֵמון רב יותר ממני. האם מוזר הדבר, אשר אבכה מדֵּי כתבי את הטורים האלה? אוהבת אני את אמא, אבל אותך אֹהב פי־מאה באהבתי זאת, והלא אדע אותך רק מזמן מועט.

הה, הנחמד בכל האדם! לוּ היה לי רק לב אחד, כי־אז הנה הגדתּיו כֻּלו. אבל שני לבבות בחֻבּי ומאוֵייהם אינם שָׁוִים.

לבי השני משתוקק לדברים רבים, אשר לא יחמוֹד בהם לבי הראשון. גם הוא רוצה באשרך, אבל הוא קודר ביגונו על כי לא ישתתף באֹשֶׁר הזה.

הוא נכסף לנשיקה אשר תִּשַּׁק פעם את שָׁדַי, ועתה הנה ישתוקק אשר לפעמים תכופות תעבוֹר את דרך מאה הפסיעות אל קברי, כי תתנפל על הארץ ותחפוֹר בעפר – הנה זה אשר יבקש לבבי השני ולזִכרו ירעד מגיל – אף כי לבי הראשון לא יחפוֹץ בזאת. לבבי השני יִתְאַו תאוה, כי תִסְּפֶה ביגונך. כן, הוא יחפוץ, כי לא תוסיף לנשק עוד אשה אחרת, כי רק לו לבדו תהיה כל הימים. לו לבדו.

לבבי השני יודע אשה אחת, אשר ממנה יגוּר. כי יש את יד האשה הזאת לבַעֵר את זכרי כליל מלבך. ראיתי, כיצד, נבַּטת באשה ההיא. נערות רבות ישבו בחדרי, אבל אתה הבּטתּ באותה האשה בעינים אחרות מאשר בהן כֻּלן. לבבי הראשון יחפוֹץ, כי תאהבך האשה ההיא, אבל לבי השני יחרד מפני זאת. יִדם־נא אפוא ויחריש.

ידבּר־נא לבי הראשון: היֵה שלום, מחמדי, ומחֵני נא מזכרונך, למען אשר לא תִסבּוֹל עוד. היֵה מאֻשר וֶאֱהַב, אֱהַב את כל הנשים, כמה שאתה רוצה.

מתה אני, אבל עוד אבוא אליך פעם שנית, לשוחח אתּך.

נעימה המחשבה הזאת, נעימה ויפה ומקסימה. לא צָדק לבבי השני באמרו: עלִי מן השאוֹל ובֹאִי אליו והחזיקי בו אחרי מוֹתֵך, למען אשר לא יהיה חפשי לנפשוֹ. לא. רק הרגֵּש תרגיש, מה רבּה אהבתי אליך, עד אשר אחפוֹץ לשוחח אתך גם אחרי מותי. הנה זאת היא האמת.

אהובי, בַּיָּמים האלה תקַנן מחשבה אחת במוחי, ואני נלחֶמת בה. האם תִּשָּׁבַע לי, כי לא תוסיף דַּבּר באזני אשה אחרת על־דבר האהבה? לבבי השני לחש לי את הרעיון הזה אל תוך אזני. אם לא אעצור כֹּח להתקומם נגדו ואתה תתן לי את ההבטחה הזאת – הה, סלח־נא לי, לא אני היא הרוצה בזאת – הנה חפשי אתה, אותה ההבטחה בטֵלה, כאלו אינה! כי איככה זה יכולות להיות הבטחות כאלה?

היֵה שלום, אני נושקת לך בפעם האחרונה. קשה להסתלק וללכת מן העולם, אבל היֵה שלום. שלום לך, אני קורצת אליך. לא תראני עוד. היֵה שלום לנצח! – שושנה שלך".

גרוי ישב ודמו פָּרץ אל פניו. אחר יצא בכבדות אל חדר־המטות, כשהוא נשען בידיו אל הקיר. שם היו התריסים מוּגפים. הוא התנפל על המטה ויבך.

כאשר בא איזנהוט בערב אל השעוּר מצא את גרוי בחדרו, כשהוא עסוק בכתיבת תוֵי־נגינה.

– מה אתה עושה? – שאל איזנהוט.

– אני כותב זֶמֶר קטן, – השיב גרוי ויחַיֵּך, ואיזנהוט השתומם על קולו הרועד

– זמר?

– כן, מעולם לא עשיתי זאת, זהו הראשון שלי.

פרק עשירי    🔗

מה השתוממה אדילה בפתחה את פשפש הפרדס ובראותה פתאם את גרוי נצב בכהוּת בין־ערבּים. הוא עמד וחכּה פה, נקל היה להִוָּכַח בזאת.

– הנך עומד פה, אדוני? – אמרה ותתאמץ להסתיר את תמהונה. היא הביטה בו בידידות ותחַיך כמעט. מטפחת־משי אדֻמה היתה שׂוּמה באֹפן מרֻשָּׁל על כתפיה.

הערב הנה זה עתה בא, במלֹא־תפארתו; האויר היה חם ומעֻבּב, ונדמה כאלו אפשר למַשש אותו ביד. הוא היה מלפף את האדם כאמבטי מלאה מים חמים. מן העירה נשאו קולות, זמרה, צחוק. הצרצרים צרצרו, הצפרדעים קרקרו במרחק, אפס פה, על הגבעה, היתה דממה עד להפליא. ואף כי הצללים כבר השתרעו, מעמיקי דומיה, אפשר היה לראות עדַין את פני האדם וכפּות־ידיו. גרוי ראה כל קו בפני אדילה, אף כי היתה עלטה מסביב.

הוא הסיר את כובעו.

– כן, אני פה, – אמר ויגש אליה. – סלחי לי, אין זה מן הנמוס, כמובן, לעמוֹד לפני ביתו של מי־שהוא ולחכות. אבל לא חפצתי להכּנס אל הבית. אני מחכה זה ימים רבים, עלמה לבית־הננבּך, חפצתי לדבּר אתך. נודע לי, כי מחר אתּ נוסעת מפֹּה.

אדילה אִמצה את המטפחת אל כתפיה ותאמר: “כן, מחר בבֹקר”. היא חיכה ותסגוֹר אחריה את הפשפש. “רק במקרה יצאתי עכשו”.

– אני ידעתי, כי אפגשך היום!

אדילה הביטה בו בעינים גדולות ותוהות. היא אמרה: “בבקשה?” והמלה הקטנה הזאת גלתה את חפצה להאזין את דבריו כֻּלם. היא הוסיפה:

– האם נתהלך קצת?

– כן, בחפץ־לב.

גרוי הלך מחריש לצדה. אדילה שאפה מלֹא החזה את אויר הערב ותעצוֹר רגע את מהלכה ליד אחד השׂיחים, אשר הפיץ ריח־בֹּשֶׂם ביחוד, כריח הַוַּנִּילה. גרוי השפיל את עיניו לארץ, אחר הביט באדילה ויחל: “חשבתי הרבה, אין מנוחה עוד בנפשי”. וַיִּדֹּם; עד־כמה הלם לבו! כך אי־אפשר להתחיל. הוא התאפק וַיּוֹסף:

– האם גמרת בדעתך לנסוע?

– כן!

– כבר החלטתּ וחרצת?

– כן, אבל – ומה אפוא?

– חפצתי רק לשאֹל את זאת, – אמר גרוי ויוֹרד את עיניו.

אדילה הניעה ראשה וצחוק קל עבר על שפתיה.

– כמדֻמני, שיודעת אני, על־מה־זה תשאלני, אדון גרוי. לפני ימים אחדים הִשמעתּ באזני כעֵין רמיזה, שאי־אפשר היה שלא להבינה! אנא, אַל תּוֹסֶף לדבּר אלי בזאת. הגידה אל נפשך, האם יכולה אני לשמוע דברים כאלה?

– פגעתי בכבודך, – אמר גרוי. – אנא, סלחי לי!

אדילה חִיְּכה ותאמר חֶרש:

– אני אפטפט אתך קצת, אדוני, ברצון רב. כרֵעַ אתה לי, ודבר זה משׂבּיעני רצון. אבל אין לך לדבּר כדברים ההם. שמחתּי על המקרה אשר נפגשנו היום, אבל – לא, לא, לא אותם הדברים.

גרוי חפץ לדבּר, אבל היא לא נתנה לו לפתּוח את פיו.

– אדם מוּזר הנך, אדוני, – הוסיפה ותצחק חרש, כמו בצהלה. – אתה דואג לי, והנך נעצב בגללי – מה־מוּזר אתה לפעמים.

– אולי זאת היא משוּגָתי, כי דואג אני לפעמים הרבה יותר מדַּי לעניני אנשים אחרים, – אמר גרוי כמתחטא.

הם הלכו במעלה ההר. על הפסגה הִזהירה מתוך עפאי־העצים בבוּאתה של עננת־ערב, אשר גַּוָּנֶיהָ האדֻמים הלכו הלֹך וחָוֹר. מתחתם רבצה כֵּהוּת בין־השמשות כערפל דק. בין הענפים נשמע לפעמים קול רשרוש: הצפרים היו אלה, שהתכוננו למנוחת־הלילה. פה ושם נשמע קול נֵפץ קל. אבל מדֵּי הוסיפם לחדור היערה, הלכה הדממה הלֹך ועמֹק. הקולות אשר בעמק גָּוָעוּ, ורק פעם אחת בעברם על־פני פּרשת־דרכים הגיע לאזנם מרחוק קרקוּר הצפרדעים, מנֻמָּךְ יותר מאשר קֹדֶם.

אדילה החלה לדבּר בשויוֹן־רוח. היא אמרה:

– שמעתי, כי לקחתּ חֻפשה, אדוני גרוי. קראתי זאת.

– כן, עשיתי זאת, – אמר גרוי בחשבו על ענינים אחרים. – נאלצתי לעשות זאת. האדון הדֵּיקַן הסבּיר לי.

מה פֵּרוש הדברים?

– ובכל־זאת, כן הוא. אגב, אלו לא היה האדון הדֵּיקַן נוטה חסד אלי, הייתי יכול להגיע לידֵי הרפתקאות גדולות; השלטונות אינם מביטים עלי בעין יפה. מתּחלה תלו בי תקוות רבות, אבל, לדאבוני, אינני ממלא, כפי־הנראה, את התקוות ההן. והנה הופיעה החוברת שלי על־אודות בתי־הסֹהר, מגִלות־עפות אחרות, ואחר, קבורתה של מרגריטה סַאמיט, נאומַי בבית־הכנסיה. איני יכול להטיף דבָרי אחרת מכפי אשר אאמין. הרפתקאות ואי־נעימות. ועל אלה נוסף עוד הענין של קֻפַּת בית־הכנסיה. לא שמעתּ על זאת? הענין הזה נודע ברבּים, אף כי האדון הדֵּיקַן ברֹב נעימותו נִסָּה לחַפּות עליו. הענין הוא פשוט מאד. צריך הייתי למסור את הכסף של הַקֻּפָּה לשלטונות הכנסיה, אבל שכחתּי לעשות זאת. בפעם הראשונה בחיי אֵרע לי מקרה בזה, לשכּוח את המוטל עלי. הייתי עסוק מאד בעת ההיא. בקצור, שכחתי את הדבר, והאדון הדֵּיקן בא לדבּר אתּי. הוא הטריח את כבודו לבוא אל ביתי. הוא לא התעכב בדברים רבים על מה שחִלַּקתּי במתּנה ובהלוָאה חפָצים אחדים, שהיו שַׁיכים לרכוּש בית־הכהֻנה. הוּם, הוּם. אבל יתר הענינים הבּלתּי־מתאימים, ביחוד, אותו המשׂא אשר נשאתי תחת כּפּת השמים בחג־הבִּכּוּרים. ובאחרונה, הנה דבר הקֻּפּה. כן, רבּוני במרומים, שכחתּיה. ארבעה־עשר מַרק היו בה. חפצתי למסרם לדֵּיקן, כי שׂמתּי את הכסף בארגז. אבל הכסף אבד, לא היה בארגז. ולמרבה האסון התחיל בעל־המלאכה אשר בחדר השני לזַמֵּר, וכאן קצף הדֵּיקַן רב־קצף. הלא אין זה מתאים לעֶרך כהֻנתי לאסוף אל ביתי בעלי־מלאכה לדוּר בו – כך אמר.

– האם אותו הזקן עודנו מתאכסן אצלך?

– לא, בעל־מלאכה שֵׁני, ידידו של הַלָּה. הוא שלח אותו אלַי. גם הוא חולה וגם תעודותיו הוא אינן כשוּרה.

אדילה צחקה חֶרש.

– האִם תאמין לכל הדברים אשר ידברו אליך האנשים האלה?

– כמובן, אאמין. והתעודות, אמנם, לא היו כסדרן. כסף הַקֻּפָּה נעלם אפוא. יום לפני זה שַׂמתּי את הכסף בארגז, אבל אל־נכון הוצאתיו משם בהסח־הדעת והשתמשתי בו – הוא לא היה שם עוד. הדיקַן אמר: ובכן, אולי טמנתּ את הכסף – שׂמתּ אותו למשמֶרת במקום הסמוי עכשו מן העין – שלחהו אפוא אלי עד השעה העשירית למחר בבֹקר, בבקשה. הוא הראה לי את חסדו, יכול היה להָסֵב לי הרפתקאות גדולות. איזנהוט הִלוה לי את הכסף בחפץ־לב ובזה סֻדַּר הענין.

– אבל אחרי החֻפשה תשוב הלוֹם? – חקרה אדילה לדעת.

גרוי חִיֵּךְ:

– איני חושב כזאת. כפי־הנראה, יעבירוני מכהֻנָּתי.

אדילה עמדה תחתּה. “יַעבירו אותך מכהֻנתך?”

גרוי חִיֵּךְ שנית ויאמר:

– כן, ומדוע־זה לא יסירוני? אני גורם אי־נעימות רבּה. – אגב, אם אדבר בהתגלות־לב, הנה אגיש בעצמי בקשת־פטורִין. לא אשוב עוד הלום, – הוסיף חֶרש כמבֻיש. – יש ענינים רבים, אשר, למרות רצוני הכי־טוב, אינם נושאים בד־בבד עם השקפותי –

אבל מה יאמר לעשות אז?

גרוי צחק מתוך רוח שַׁאֲנָן:

– שאלה זו אינה מטרידה אותי כלל. גם בעבודה אחרת אמצא לי כר נרחב לפעֻלות. אני אלמד את תורת־הרפואה; כבר מקֹדֶם טִפַּחתּי את הרעיון הזה.

– ואם כן, אתה מתכונן להיות רופא? – קראה אדילה קריאת־ששון. – אני מחבּבה את הרופאים. איזה רופא יש את נפשך להיות?

– סבוּרני, רופא טוב, לחולים, – השיב גרוי מתוך חיוּך.

הם הגיעו אל מישור פתוח וַיִּראו בעֵמק מתחת את העיָרה, עם אורותיה המתנוצצים. נראה פרדס אדילה. ריח־דבש חזק נדף פה. איזו צִרְעָה פרחה ממעל לדשאים.

– עד־כמה התרוממנו ממעל לעיָרה!

– אמנם!

הם העפילו לעלות מעלה ופתאם ראו את הירח עומד בתוך שמים כחֻלים־אפלים, כחלון בית־כנסיה. דומה היה הירח לפרצוף חִוֵּר הַנִּבָּט מתוך געגועים גדולים אל השמש הרחוקה. הם הגיעו עד הפסגה, ואדילה נדהמה לראות את המישור אשר השתּרע כאן. היא חשבה תמיד, כי מכאן יורד שוב מדרון. כפר קטן, לבן כסיד, היה שטוח באור הירח. המישור הבהיק, הצרצרים צרצרו על־פני השדות, ונדמה כאלו הכסיף צִרצוּרם החד והמנַסֵּר את הכּל מסביב. רגע אחד שלם הביטה אדילה על הכפר הלבן כסיד, שנדמה לחזון־בדָיה, ואחר הפכה פניה ללכת היערה. כאן היה האויר חם ומַהבּיל. אור הירח היה זָרוּע כתבנית רצועות וַחֲבַרְבּוּרוֹת בתוך היער ועל־פני הדרך, וישתּרג כרֶשת מזהירה על־ראש אדילה, כאלו אמר לתָפשה; ואולם היא חמקה כפעם בפעם מתוך הרשת. עיניה היו מֻשְׁפָּלוֹת.

מה־טוב היה ללכת על־ידה!

נפש גרוי נמלאה חדוה. הוא התהלך הליכה קלה וחרישית. הוא הצטחק, ומעולם לא היה היער מפיץ בֹּשֶׂם חריף כל־כך. חושיו כמו התחדדו יותר, הוא ראה ראיה יותר עמֻקה ושמיעתו היתה הרבה יותר צלולה. כל־כך יפה היה הכּל מסביב, והמֻלה דקה כל־כך שטפה ממעמַקי היער.

בתוך נפשו פנימה החל קול זמר. “דרך יְעָרוֹת נֵלֵכה, דרך שָדוֹת וָאָחוּ!” כך היתה מְפַכָּה מאליה מנגינה בתוך נפשו. הוא צחק צחוק חרישי וישתָּעל.

שַׂרְעַפּים רָחשו בראשו – הם רחשו ולחשו עִם קֶצב הצעדים. הוא לא התקומם נגדם. תְּנָה־נא לְיַלְדְּךָ לילוֹת־יָרֵחַ, – כך לחשו (על־מה זה־אמרו “לְיַלְדְּך”?), – יער ושדה. תן לו לראות את החיות. יש חשיבות רבה למספר ימי־החַמה שבחייו. הצוּרות, הגַּוָּנים, פעֻלת הגזעים, פעֻלת הַצַּמֶּרֶת, כל אלה מעשירים עֹשר רב את הנפש. הוא יִלמד את קצב התנועות מן החיוֹת, את אצילות המבט, את שַׁלְוַת הנפש – אשר בלעדיהם לא ידע האדם – חַה־חַה – לֹא יֵדע האדם מאום –

הוא צחק חֶרש. מה־נפלאו הגיגיו! מבוכתו חלפה, והוא הרגיש, כי לחָייו להטו משמחה.

– מה־נודף בֹּשֶׂם היער! – החל בקול צלול וחפשי. – דומה הדבר, כאלו היה היער מַחֲבַת־קטֹרת מלאה שְׂרָף וְסַמְמָנִים, מה־יפה! מה־דוממים האֳרָנים האלה העומדים בלי־נוע, האין זאת? אַתְּ רואה את הכוכבים הנוצצים בין צמרות העצים? הנה כוכב גדול ומלֻטָּש, המופיע בפעם בפעם ומפיץ את אורו ביער, כאלו היה מחפּש דבר־מה, אולי אותך, גברתי. הנהו שוב! מה־נהדר הוא! וְהַשַּׁלְוָה הזאת, אלהים! היא כובשת את האדם וחודרת את קרביו. אף יש לי הרֶגש, כאלו שׂר־היער נמצא לא רחוק מפֹּה, רוח־היער. הוא ילך הלֹך וטפֹף על צִדנו, מתבונן בנו, מתחַקה אחרינו, ויש אשר אדַמה לראות את עיניו, אפס, מדֵּי נָסֵב את ראשנו אל עבר פניו, הוא מתחַמק בעלטה. מלא־קסמים הוא הלילה! כן, הלילה הזה מה־נהדר! התרגישי בו? דבּרי־נא מעט. כך נעים לשמוע קול אשה מדבּרת ביער בדמי־הלילה. קוֹלֵך אַתְּ יפה ורך מאד. גם באֹפן זר קצת תדבֵּרִי, במִבטא נָכרי –

– המבטא הזה הוא מעֻשֶׂה, – אמרה אדילה. – אני אוהבת את כל דבר הבא מן הַנֵּכָר!

היא הצטחקה ותבט בגרוי, אחר הורידה שנית את עיניה ותוֹסף:

– מה־מצטערת אני על אשר לא נכנסתּ בשיחה עם הבַּרוֹן באותו נשף־המסכות; היית משַׁנה את דעתך עליו. הוא מלֻמד מאד, נָבון ומנֻמס. אמנם, על־פי־רֹב הוא עיף כל־כך, עד אשר ימַעט בשיחה. הוא אוהב את האבִּירוּת, שתי פעמים נלחם מִלחמת־בֵּינֵיִם קשה; בגלל זרועו אינו יכול לעבוֹד בצבא, אבל למרות זאת הוא אופיצר בלב ונפש. גם אני אֹהב את הגבוּרה, הקרָב והמלחמה, וכל אשר יִדמה להם. להעמיד את החיים בסכנה, לעשות אותם ככדוּר־משחק – את זאת אֹהַב! הבַּרוֹן אינו יפה־תֹאר, אבל חזות פניו טובה מאד, מראה גֶבר לו, גֶבר עז וגם קשה במקצת. ואוּלם כך צריכים להיות פני גבר. כבר אמרתי לך, אדוני, כי מחשבותיו הן בטעם הדוֹר הישן, זאת היא השפעת משפּחתו, אמו ודודותיו – הנה הוא אומר, למשל, כי הגֶּבר נוצר לצוד ציד, והאשה – לשֶׁבת בחדרה ולהתקשט; הגבר הוא מָגֵן לאשה והיא לו כאליל, ועל האשה מוטל רק להיות יפה, לאהוב את בעלה ולחַנֵּך את ילדיה. ומה? מדוע לא תגיד מאומה, אדון גרוי?

– איני רשאי לחווֹת דעה, – השיב גרוי כמשתּמט.

– אַל לך להביט על הענין מנקֻדת־השקפה כזאת, אדון גרוי. – אדילה צחקה חרש. – הלא טוב, כי נגַלה את דעתנו. אולי לא צדקתּ בחרצך משפט על הבּרוֹן –

– אין לי שום משפּט ביחס לַבַּרון, – השיב גרוי. – ואף גם לא ידעתיו. וגם לא זהו הענין, אשר בו דבַּרתּי, אני חושב רק –

– ומה?

– אולי יפה יותר, שלא אדבר מאום. אין לי הצדקה לדבּר.

– אבל אני מבקשת אותך, אדוני גרוי.

גרוי הניע בראשו:

– אין לי שום זכות לדַבּר, עלמה לבית הננבּך. אבל אינני יכול להשתחרר מרֶגש מוזר אחד – אני מרגיש זאת, מרגיש הרגשה חזקה – כי באותו היחס אשר בינך ובין הבּרון אין הכּל כשוּרה. סלחי לי, בבקשה, אולי אהבָתך –

– אני אוהבת אותו מאד!

– או אולי לא תאהבי אותו דֵי־צרכֵּך, למען היוֹת לו לאשה?

אדילה הביטה על גזע לבן של עץ־לִבנֶה זָעיר, אשר הבהיק באוֹר הַיָּרֵח, ותאמר:

– אהבתיו. כן. לפעמים קרובות אֹמר אל לבי, כי אהבתי אינה מַסְפֶּקת, אבל כאשר אוסיף לדעתו, אהבהו יותר. בלעדי זאת, הנה, על־פי־רֹב, הנשואים הנעשים על־פי חשבּון הם יותר מאֻשָּׁרים מנשואי־אהבה – איני אומרת, שלא אֹהב את הבַּרון; אבל –

– ועם כל־זאת נִדמה לי, כי טוב יותר לסבּוֹל ולהִתְעַנּוֹת בנשואי־אהבה מאשר להיות שבעת־רצון בנשואים הנעשים בתֹקף החשבּון – השיב גרוי.

אדילה צחקה חרש ותאמר:

– אתה בעל־הזיה! בחוגינו אנו אין מיַחסים חשיבות גדולה כל־כך לנשואים.

– לא? – שאל גרוי בתמהון, וירתע כמעט.

– הה, לא, – אמרה אדילה בהתנודדה כמו מחמת קֹר, ואולם שפתיה חִיְּכוּ.

– זה לא יתּכן! – גרוי הניע ראשו וַיוֹסף אחרי רגע של שתיקה – חשבתי על זאת, והנשואים הם מסוג הענינים, שלא אוּכל להגיע עד חִקרם. צריך להיות או אמיץ־לב ביותר או קל־דעת פוחז, בכדי לבוא בברית־הנִשואים. כך הוא, שַׁוִּי־נא לנפשך: נשואים! אינך עוד יחידה לנפשך, כי־אם לך ולאדם שני. אתּ אמרתּ למי־שהוא, אנו נלך יחד דרך החיים כֻּלם עד הַמָּוֶת! פתאם נהפּכתּ לאשה אחרת. דומה הדבר, כאלו יש לך אורח חשוב בביתך, היושב בו בתמידות. בשבילך אתּ, בשביל נפשך, אולי היית טובה לְמַדַּי, אבל עתה הנך רואה, כי עליך להשתלם ולהשתכלל עוד, בכל פרט ופרט, כי על־כן יש לך אורֵחַ בבית. כאשר תשבי יחידה, ומחשבה רעה או פעוטה תבוא אל לבך, הלא, יחידה אתּ לנפשך, והנך מתאמצת להפּטר ממנה – ואולם עכשו? אלו נודע לו דבר המחשבה הפחותה ההיא, האם לא היה קם והולך־לו מביתך? האם לא תפגעי בכבודו במחשבה פחותה או ברגש דל ופעוּט? עלַיך לעַדֵּן את מחשבותיך ורגשותיך, כי אורח גדול יושב בביתך, ונפשך צריכה תמיד להיות מקֻשֶּׁטת כמו ליוֹם־מוֹעֵד. מקֹדם יכולתּ להיות מרֻשֶּׁלת ורפה, אבל עתה הנה יהיה הדבר הזה למגִנת־לב אורחך, ועל־כן עליך להיות חרוצה וזריזה פי־שלֹשה. עליך לְכַבֵּד את אורחך במחשבות זַכּות וברגשות נשגבים, כי עליך להיות ראויה לעֶרכּו הרב, החיים ארֻכּים הם ועליך להופיע לפניו עם נפש מקֻשטת כביום־חג. תמיד, בכל יום, ובכל שעה, ובכל רגע. ובכל יום ויום עליך להיות חדשה, מחֻדֶּשת, כי אסור לך לעמוד תחתך מבּלי התחַדש לַבְּקָרִים. כי מה יאמר אורחך בהיותך היום מה שהיית אתמול? לא מחשבה בלתי־יפה, לא רגש בלתי־יפה, אף גם לא תנועה בלתי־יפה – שום רפיון, שום רשלנות – קשה הדבר, קשה עד־מאד, ועליך לאזוֹר את כל כֹּחותיך, בכדי להחזיק מעמד לנֹכח אורחך, למען אשר תקבלי גמול מידו.

סבורני, כי אותם השנַים, המהלכים יחד על־פני אֲדָמות עד יום המות – כי שניהם כאִלו בונים יחד בית־מקדש של יֹפי וטֹהר. למן היום אשר נפגשו שניהם הם מתחילים לבנות. רק ברגשותיהם הכי־יפים והכי־טהורים הם יכולים לבנות את בית־המקדש. אפשר כי שניהם כבר נגֹאלו קצת בבצת החיים פה ושם – אבל בית־המקדש, רעיון הנשואים, הם יכולים לבנות במלֹא הֲדָרוֹ. ואולי גם לשניהם אין הזכות לבוא אל תוך הבית הקדוש, אשר בָּנוּ ופארוּ, לא, אולי יהיה בית־המקדש רק אפריון נשגב ממעל לערישַׂת יַלְדָּם!

הה, כבד הדבר, קשה כל־כך! ועלינו לברך ברכת אֹשֶר וסבלנות את כל העוֹרבים את לבּם לעשותו! כן, עלינו להתפלל בעדם. כל אלפי האדם אשר לא יִמְלָאֵם לבם לבנות את בנין המקדש ישאו את תפלתם בעד אותם המעטים הבּוֹנים. כי על־כן כבד הדבר – ויפה כל־כך.

אדילה הביטה נִכחהּ, על הדרך, ותחַיֵּך. היא אמרה חרש:

– הרי השקפתך אתה על הענין! והאהבה? מה תחשֹׁב על־דבר האהבה?

היא שָׂמה בגְרוי את עיניה הבהירות.

גרוי היה כמאזין את הקולות אשר מסביב, הוא אמר:

– התשמעי את הרַחש התרישי המתהלך מסביב, בתוך היער? התשמעי אותו? הנה הוא נִשָׂא מרחוק, והנה הוא קרוב אלינו מאד. הוא רוקם רקמת חלום על כל מראה עינינו, וגם אנחנו, בלכתֵּנו עתה, האם לא חלום אנחנו? האם לא חלום אנחנו אשר יחלום ראשו האפל של היער? אני חי ותועפות הון רב יש לי, כי על־כן אני מתהלך על צִדֵּךְ, גברתי. אתּ מקשיבה לקולי, כאשר אנַסה להביע בדבָרַי הדלים את רגשותי, ומה רבה סבלנותך ועד־כמה יהיה לך החפץ לשמוע את דברי! רב תודות לך, עלמה אדילה. רֵעַ אני לך ובגלל זאת הנה אֻשַּׁרתּי. אתּ אמרתּ קֹדם, כי תשמחי בהיותי לך לרֵעַ, מה אֻשַּׁרתּי לשמוע זאת מפיך.

אתּ שאלתּ, מה אחשֹׁב על־דבר האהבה? כַּתְּרִי לי זעיר. התראי בהבריק האור מסביב, הוא זולף כרסיסים על הענפים, הוא מתרפק על העצים ומטפּס עליהם מעלה מעלה עד שׂערת הַצַמֶּרת הכי־דקה! מה־יפה הוא! כן, אמרתּי – הנה אתּ שרה שיר, והלא יש שירים נפלאים – הנך שרה ופתאם, באמצע השירה, יפָּסק קולך – כי בפתע פּתאם הרגשתּ מה־יפה השיר. כך היא האהבה! בתוך מַגנוֹן העוּגב יש נימה אחת הנקראת בשם “קול האדם”. נימה ערֵבה, מאַבֶּבֶת, חיה, החודרת בעד כל הצלילים האחרים, המרחפת עליהם – זאת היא האהבה! חפצתי להגיד לך מה מחשבתי על־אודות האהבה, כי מה־טוב לראות כיצד אתּ מקשיבה.

גרוי החריש שעה ארֻכּה ויבט בה. פתאם אבד לו אֹמץ־הרוח להוסיף ולדבר, הבעת פני אדילה הפתּיעה אותו. היא נעצה את מבטה באדמה, פניה היו קרים, אדישים כמעט, היא צחקה צחוק קל, שנדמה לצחוק־לעג כמעט.

– ובכן? – אמרה אדילה ותשא אליו את עיניה.

אבל גרוי החריש ויבט בה.

– דבּר־נא! – אמרה אדילה בקֹצר־רוח. – הלא תדבר. מה־נעים לשמוע את דבריך וגם נכספתי לדעת, מה דעתך על ענין זה וזה.

הוא ראה, כי נשכה את שפתה.

– מה לך? – אמר. – אני מדבּר את דבָרַי בחפץ־לב, אבל מה־זה היה לך? מראה פניך עגוּם, ואתּ כמו זרה לנגד עיני. הלא חפצת להיות מאֻשָּׁרה? אפס, לא אֻשַּׁרתּ!

אדילה צחקה חרש. הה, אלהים, ומה בכך? ומה, סוף־כל־סוף, אם לא מאֻשרה היא? היא כבר הסכינה את הרעיון להיות אמללה. כך צריך להיות. כן, אִלו היו שָׂמים לפניה כאן את האֹשר וכאן את האסון –

– היית בוחרת באֹשֶׁר! – אמר גרוי.

– האמנם? – אדילה הביטה בו. – לא, לא, לא אעשה זאת. אני אבחר באסון, כך טבעי. כאשר ארגיש מעט מן האֹשֶׁר בקרבּי, אהרסנו בעצמי! הייתי בוחרת באסון –

היא עצרה בדבריה רגע קל ותוסף חרש כמפקפקת:

– או אולי אבחר באֹשֶׁר?

– כך אמנם תעשי! – אמר גרוי. – כי כֻלנו – החיים פה עלי־אדמות – אנו יכולים ללכת בחמת־קֶרי, לשַׁוּוֹת לעצמנו, כי אחת היא לנו, ובכל־זאת כאשר נִשָּׁאֵר עזובים לנפשנו, יתמוגג הלב מגעגועים על האֹשֶׁר. לא ולא, אם תאמיני כדבריך, הרי מִשגה הוא, דמיון־כזב אשר התעה אותך.

אדילה הנידה ראשה ותאמר:

– דמיון־כזב הִתעַני? אולי, אולי? לפעמים אדַמה גם אנכי כזאת, צדקתּ. לפעמים קרובות אאמינה, כי נסתם חזון־החיים לנֶגד עיני. מה שהיה נִשגב ויפה לפנים – הלא גם עכשו אכירֶנו! דבַּרתי עם אנשים רבּים כל־כך, כל אחד מהם דבּר אחרת, קראתי בספרים רבּים כל־כך, קראתי וחפּשתּי – כל איש־רוח כבּיר הביא אותי לידֵי הכּרה והתלהבות – אבל עכשו לא אוסיף עוד לדעת מאומה. מה אני, בעצם הדבר? יש שאני כמֵהה למנוחה, לחִדָּלון, ויש שאני עיֵפה ונפשי תכלה לצנוח ולנפּול – אל כּל אשר יהיה. כן, יש שאני עורגת מטה מטה – כי שם אין סערת מלחמה עוד, הלא התהום מושכת אליה, לנפּול ולחדול. לפעמים קרובות יהיה לי החפץ הזה, אמת הדבר, כן, ואין לך ללטשׁ את עיניך בחרדה ולהניע ראש – אני מכּירה את־עצמי. אם אִנָּשׂא לַבַּרון – מה תַּקָּלה יש כאן? בשגם הוא חביב עלי מאד. יוכל היות, כי צדקתּ, אולי לא יהיה הכּל כחפצנו וכפי שצריך להיות, אבל מה התּקלה, ומה יהיה לי למוקש? לא־כלום, הכל עושים ככה, כי כֻלנו ניעף במשך הזמן, ואנו נכנעים ויורדים מטה, אולי גזֵרָה היא של טבע האדם? אה, תן לי לדבּר – אני אוהבת את העשירוּת, והבּרון הלא עשיר הוא. אני ירֵאה מאד מאד את הדַּלות וְהַמִּסְכֵּנות – יִרְאָה ורעד. אף גם את המות לא אירא ככה, כאשר אפחד מפני אלה. אהבתּי חיים נוחים, מרֻוָּחים, עשירים, לבלתּי עבֹד מאומה. כאשר עם לבי אדבר אתּך בזה, זאת היא האמת הגמורה. יש שאחשֹׁב על האֹשֶר והאהבה – כל־כך רחקו ענינים אלה ממני – ואז אשׂיח עם לבבי: הם אינם בשבילי, אינם בגדר אָפְיִי. אלו היתה לי אחות צעירה, שהייתי אוהבת אותה, הייתי משתדלת, כי יהיו לה הדברים האלה, האֹשֶׁר והאהבה, חמוּדות החיים ויִפעתם. ואולם בשבילי לא נוֹצרו המה. הנה אאזין את דבריך, הם צדים את לבי, אבל לא אאמין בהם. כן־הוא. יפים הדברים, יפים יותר מדַּי, ולא אאמין בהם.

היא החרישה. היא שברה ענף קטן לרסיסים ותפַזרֵם בדרך. הקיסם האחרון לא חפץ להִשבר, היא כפפה אותו בין אצבעותיה. אפס, הוא לא נשבר. אז הפּילה אותו לארץ.

קול צעדיה לא נשמע בלכתה, כי מחטי האלונים נערמו על האדמה והדרך היתה מכֻסה אַזוֹב.

אִושה קלה עברה בין צמרות העצים. ממעל לראשם שָׁטף רקיע־הלילה ממראה תכלת עמֻקה, ויהי כנחל הזורם בין חופים נמוּכים, עם איים רבים, פלגים ותעלות המשתּפכים אליו. כוכבים קטנים וגדולים החליקו עליו וינוצצו.

אחרי דומיה ארֻכּה אמר גרוי:

– אנו איננו ירֵאים כל־כך את האסון, אבל ירֵאים אנו פן נִשָּׁאר גלמודים ועזובים.

אדילה רעדה.

– מפני זה חרדתּ ותיראי! – הוסיף גרוי בתקיפות רבה יותר וַיִּגע אט בזרוע אדילה. היא הצליפה עליו מבט בָּהול. – יומם ולילה תחרדי מפני זה, לא היית נרתעת מפני מעשה רע, כי אולי יהיה במעשה ההוא מֶרִי ורָצון עז ומפעל, אבל מפחדת אתּ מפני השקיעה בתוך חיי־חֻלין נבזים. חלמתּי שנית על אותה האשה אשר דָּמתה לך – החלום הזה החריד אותי, הוא היה כעין התרָאה –

אדילה עשתה תנוּעה בידה, כאלו חפצה להפסיק את דבריו ולהסתלק. אבל גרוי נגע שנית בזרועה.

– אל תחטאי לנפשך, אדילה! – אמר בקול־מלחשים.

– הרף ממני, חדל־לך! – אמרה אדילה ופניה חָורו. – על־מה־זה תציק לי ככה?

היא שׂמה את כפּות־ידיה על אזניה כאשר הֵחל גרוי לדבּר שוב, ותבט בו בעינים ממֻצְמָצוֹת, אשר נעשו כשני חרַכּים צרים.

גרוי שׂם בה את עיניו. הוא היה חִוֵּר מסערת־רוח.

– סלחי נא! ־ גמגם, ־ אה, מה זאת עשיתי. עד כמה נואלתי.

חיוך של צער עבר על שפתיו, והוא הוסיף:

– הנה אביט בך, גברתּי, מַה־יָּפִית! מה־נאה ראשך עליך, מַהלכך, ניד פעמיך! יש אשר יקום איש־הרוח והוא גדול ונשגב, אז יבואו בני־האדם להקשיב לדבריו והם אומרים: רוח־אלהים מפעמת אותו. הם רואים את פרח הַוֶּרד, פרח יפה, והנה יתקפם רגש נפלא: רוח־אלהים בתוך הַוֶּרד, הוא מפיץ בֹּשֶׂם, הוא מבהיק בשפע צבעיו. והנה אתבונן בך, אדילה – רוח־אלהים מפיץ את זהרוֹ מתוכֵך! אתּ כֹּהנת לו, אשר שׂוּמה עליך להתהלך בין בני־האדם ולמלא אותם חֶרדת־קֹדש ליציר־כַּפּיו. על נתיבך להיות כנתיב הכוכב בשמים: מָרוֹם וְנִשָּׂא ונראה לעין כֹּל. הנה זאת תּעודָתֵך, חפצתי להגיד לך, מה תעודתך בחיים! הנה זאת היא! כך נדמה לי. הלא יש תעודה לכל אחד ואחד, והרי זו תעודתך אתּ!

אדילה הורידה למחצה את ידיה ותקשֵׁב, בשלחה את מבטה אל־תוך עיניו.

– הנה אתּ יציר שלם ומשֻׁכלל של בורא העולם, ומשום זה עליך למלא את תעודתך, – הוסיף גרוי, – ואשר לכן נתן בלבך את החרָדה הגדולה מפני החֻלין והשפלוּת.

– לא, – גמגמה אדילה ותברח מפניו.

– אדילה! – אמר גרוי, והיא עמדה תחתה, שפתיה רעדו והיא לא הביטה בו. היא שָׂמה את ידיה אל מול לבה, כמתקוממת להגן על נפשה. גרוי אחז בידיה.

הוא הביט בה וצחוק קל, רפוי ועגום, נראה על שפתיו.

– אל תנוסי מפָּנַי, – אמר בלחישה, – כי אין חֵמה בלבי עליך. שמעי־נא: פעם, בהיותי נער, שכבתי על שדה־אחוּ, והכּל מסביב היה נהדר להפליא, הוֹד זר היה בַכֹּל, ואז שמעתי בפעם הראשונה קול מדַבּר בחֻבִּי. אותה השעה חרצה את משפט חיי. כאשר עזבתי את בית־האֹסף לעִוְרִים באו כל הילדים העִורים וַיִּשְּׁקוּ לי על לֶחיי. כֻּלם עִורים היו והם הבליטו את שפתותיהם וילחָצוּן בחֹם אל לחיי. מה הרגשתּי אז! למן אז שֻׁנּוּ חיי שנית. אלה הם מאורעות־חיי הכי גדולים ויפים. אחרי־כן ראיתיך, גבִרתּי – ואני כל־כך חרדתי למראַיִךְ, כי היית לבוּשה פאר והדר וגם יפית מאד. והנה הייתי לך לרֵעַ, הנה זהו המאורע הכי־כבּיר והכי־יפה בחיי, אדילה. מהוֹדֵך תוּצף עלי שפעת־אוֹן וחיי ישֻׁנו תכלית־שִׁנוי, ידעתי זאת. ואולי אֵהָפך עתה לאדם טוב וצדיק. חן־חן לך, אדילה, בעד זאת! סלחי־נא לי על הכּל, על כל מה שדִּבַּרתי זה עתה, שאי־נא לי על הדברים אשׁר השמעתי באזנך על־אודות יַחסך לַבָּרון, על הכּל, כי לא היתה לי הצדקה לדַבּר אותם. כאשר אך אמרתּ לי, כי אתּ אומרת לנסוע, למן הרגע ההוא לא היתה לי שום זכות לדבּר. הלא תדעי מדוע, הלא תֵדעי היטב.

אדילה משכה אליה את ידיה ותבט בו מתוך חרָדה, אבל עיניה התחילו נוֹהֲרות.

– אין לך להשיב לי כלום, אני לא אשאל דָּבר. אין לך לדַבֵּר מאום. לכי לְמַסָּעֵךְ! צאי לדרכך בנפש שלֵוה. לא הייתי חפץ להשפיע על ההחלטה אשר תחרצי. הנה תלכי, טוב, אני אֶשָּׁאר פה. אל תַּעני לי דבר, איני שואל מאום, אבל הנה אחפוֹץ להגיד לך את כל לבבי. אהבתיך בראותי את שְׂעָרֵך, את הִלּוּכֵך. הדבר היה בבואי הֵנה, בבית־הנתיבות. אבל לא ידעתי זאת. השלג רבץ על גג ביתך והוא היה חדש בעיני. בימי האביב עמד עץ־תפּוח פּוֹרח בגנך, ואני אהבתיו מכּל העצים הפורחים. בכל ימי־חיי לא אשכחנו עוד, את תבניתו, את זָהרו בקַרְנֵי החַמה, עד־נצח לא אשכחנו, אף כי ראיתי תפּוחים פורחים למַכביר. אז כבר ידעתי! התדעי, כיצד יהיה כדבר הזה. הנה תשב לך במנוחה ופתאם יתפרץ דמך אל ראשך, הראש לוהט, ולא תדע על־מה זה – רעיון אחד הוא זה, הרגשה קלה המתעוררת בקרבּך! כך קָרַנִי גם אותי, ואז ידעתי. לא נלחמתי ברגשותי, לא, לא עשיתי זאת, כי הן לא הכאיב לך הדבר, לא הכלימך. לא הוצאתי את שמֵך מעולם מחוץ לפתחי־פי. אבל הוא היה בקרבּי, הוא חי במצפּוּני, כאשר תחיה הצפּור בַּיָּער. מה היו רגשותי בבואך, בלכתּך! לא אוכל עד־עולם להגידם. שמש זורח, שמש שוֹקע – ואני רק אמרתי: שלום, צאתך לשלום – מלים פעוטות.

ומדֵּי דבּר גרוי את דבריו הלכו וחָורו פניו. החיוּך אשר על שפתיו נֶאֱצַל יותר ומבט־עיניו הזהיר והתלהב. אדילה כאלו השתמטה מפניו אחורנית, אף כי לא מָשָׁה ממקומה. עיניה קבּלו חליפות הבּעה אחרת – חדוָה, חרדָה, אהבה, מבוכה.

אבל גרוי החזיק בשתי ידיה וידבּר, וידבּר.

– לעולם לא אשכח את המקום ההוא בחדרי, אשר שם נִצַּבְתְּ, תמיד אראה את דמוּתך לפָני, ואף אם מאה פעמים ביום אבוא הביתה ואצא. אני מגיד זאת לך, כי מֻכרח אני, אין לך להשיב לי מאומה. הלא כל־כך העשַׁרְתְּ אותי –

פתאם עצר בעד שטף דבריו, פניו הלבינו כפני מת, הוא רעד כֻּלו, עָצם את עיניו ויתנודד.

– מה לך? – שאלה אדילה.

הוא חִיֵּךְ, הניע בראשו ויפקח שוב את עיניו. הוא שאף רוח בכבדות.

– סליחה, – רק רגע אחד היה זה – אל תשיבי לי מאום, איני שואל דבר – תודתי לך, גברתי, על כי הקשַׁבתּ לדבָרי. סלחי נא. צאי למסעיך! סעי והיי מאֻשרה.

אדילה תפשה בידי גרוי ותלחָצֵן, היא הניעה אט את ראשה, הניעה פעמים רבות, ובת־צחוק עדינה ומאירה הופיעה על פניה.

– לא, לא! – לחשה. – אני לא אסע, לא, לא.

פרק אחד־עשׂר    🔗

גרוי התהלך עם אדילה בתוך היער הדומם.

– האהבה היא מקור הכּל, אדילה; האהבה היא בַכֹּל, בלעדֵי האהבה אין מאומה, – אמר וַיִּשַּׁק את כף־ידה.

עתּיקה היא כאלהים, היא הגיהה בקרן־האור הראשונה, היא הִנֶּהָ בתוך האור וגם רטט האורה הִנֶּהָ. היא חָדרה בַכֹּל ולשוא תחתרי למצֹא אף תא־אויר אחד אשר לא תשכוֹן בוֹ. בקרב הרַע הרי היא כזִקֵּי חצים וּמָות, בקרב הטוב היא שלהבת־יה.

בלעדי האהבה אין דעת והָבן, בלעדיה לא יִסְכְּנוּ קֹשט ואמת. נפש העולם הִנֶּהָ, התעלומה ופתרונה. כּלִיל־השלֵמוּת והחֵלק הכי־קטן.

חייך חַיַּי הם, אדילה, מוֹתך מוֹתי, יוֹמך יוֹמי ולֵילך לֵילי, – לָחש וַיִּשַּׁק את ידה. – חַכִּי־נא!

הוא השתּוֹחח.

– האם לא תחשק נפשך בטַל, אדילה? קחיהו, פתחי את כף־ידך, למען אנַער אותו מעל הפרחים אל־תוך כּפּך. הנה זה הטל, אדילה!

אדילה צחקה. מעולם לא היה צחוקה כל־כך מאֻשר.

– כן, נחיה נא! – קראה. – נגילה ונחיה. בְּרַח אִתִּי – לךָ אני!

---

עמוּד השחר עלה וּגרוי ישב על הפּסגה, על אבן אחת. הוא לא התנועע. הוא ישב דומם כבלִי רוח־חיים, חיוּך עָיֵף רחף על שפתיו, עיניו נוצצו.

– יותר מִדַּי הוא זה, – לָחש, – יותר מדַּי בשבילי!

הצפּרים התחילו מצפצפות. הוא האזין להן. הטל נפל על הדשא, עולמות־נַנָּסים מזהירים טפטפו מעל העצים. הוא לא נע ולא זע. הוא הקשיב.

גרוי, גרוי המאֻשר! כך צפצפו הצפּרים. הוא הקשיב: בכל מלֹא היער צפצפו אלפי צפּרים: גרוי, גרוי המאֻשר!

השמש עלתה. הוא ראה בצאתה. הוא חִיֵּךְ. ענני־אש שטו בפאת־מזרח, רבֹּא רבבות נפשות עמדו על ענני־הזהב, ברכוּהו ועברו לדרכּן במרום השחקים. המאוֹר הגדול הופיע כגבּור מתוך חֻפּת־הוד. והנה שָׁטף אור את כל המישור, העולם הוּצַף זֹהר.

האדמה היא אגל־דמעה, דמעת־גיל, אשר נָשׁרה מעֵין אלהים, – חשב גרוי. הוא קם ממקומו וַיִּשָּׂא את פניו אל נֹכח האור.

פרק שנים־עשר    🔗

גרוי הלך הליכה מהירה וטופפת. היתה לו ההרגשה כאלו מלא לבו אורה ובהירות. הוא הרגיש בזֹהר הנובע מעיניו.

כל הדברים אשר מסביב כמו שֻׁנּוּ, נִדמו לו יפים ומזהירים יותר, הפרחים נעשו יותר בהירים, פני הילדים טהורים מכּפי שהיו ועיני הנערות נוהרות שִׁבעתים. וכאשר עבר דרך גִּנָּתוֹ הקטנה, אשר היתה שטופה זֹהר־הבֹּקר, עמד תחתיו כאיש נדהם; מעולם לא הרגיש קֹדם, עד־כמה יפה היא הגִּנה באמת. נִדמה, כי כל הפרחים מחַיְּכִים אליו.

הוא לא התמהמה וַיֵּשב אל שֻׁלחנו ובמהירות־קדחת כתב מכתבים אחדים. אלהים, מה רבה העבודה אשר לפניו! צריך לכתּוב אל אנשים חדשים אחדים, צריך להכין הכּל. הוא חפץ לעבוד, לעבוד, יומם ולילה חפץ היה לעבוֹד, העבודה היתה לו מעין חדוָה ותשוקה. הכּל צריך לקבּל צורה אחרת, חייו כֻּלם צריכים להשתּנות; אַל עצלוּת ורפיון, עליו להיות זריז, עֵר ורב־פעלים יותר!

אז היתה לו שיחה עם איזנהוט. איזנהוט לא הבין את דבריו ויחקוֹר מפיהו לדעת פשר דבריו נכונה, אפס גרוי לא באר לו את טיב הענין. אפשר היה בכל־אֹפן לסמוך על איזנהוט. “תודה רבה לך, איזנהוט, ידידי! היֵה שלום!”

האם לא מוּזר הדבר, כי כל בני־האדם מחַיכים היום הזה? כֻּלם התהלכו עם אֹשֶׁר קטן בחֻבּם. גרוי התאַוה תאוה לגשת אליהם, ללחוץ את ידם ולחבקם. הוא ברך אותם לשלום בסבר־פנים רב יותר מאשר תמיד, וכאשר הביט מי־שהוא בפניו, מִהר לקדמהו בדבַר־ידידות. בני־האדם הציצו בו בתמהוֹן. חיוּך של אֹשֶׁר רחף על שפתיו האדֻמות, אשר דמוּ לשפתי נער. עיניו האירו כאש צנועה. הוא נחפז מאד. הוא בִקר שׂכיר־יום זקן, פטפּט אתּו, עודדהוּ, ואחר דִּבּר עם אחד היועצים לשלטון־העיר, אותו חָרַשׁ־הַשַּׂכִּינים אוּלריך, אשר זקָנו דָמה למחלפת־שֵׂער, בדבר דירה לשׂכיר־היום בבית־אֹסף־העניים. אחרי־כן הטיף את לקחוֹ במשך שתי שעות בבית־הספר וככַלותו מעשהו זה קנה גלוסקאות בעשרים פֶניג, ויזַמן את־עצמו למשתה־הַקַּהוה בבית “כַּלת־התּמיד”. הוא בא לשעה הרצויה, העלמה שפֶּרלינג היתה במצב־רוח של חג. על השלחן היה צרור פרחי־דגָניות. היום היה יום הוּלדת חתָנהּ. הם פטפטו ולפרקים צחקו שניהם צחוק גדול. העלמה שפֶּרלינג הטתה הצדה את ראשה הצהבהב ותחַיֵּך חִיּוּךְ גַּנדרני אל מול פני גרוי.

השמש עוד הוסיפה לעמוד באמצע השמים! האם לא יגיע יום זה לקִצו?

ואולם לבסוף עָרַב היום וגרוי נעלם. הוא חכּה שם למעלה, על הפסגה. הוא ישב בקצה היער, לחץ את כפּות־ידיו אל פניו וַיֵּבְךְּ וַיִּשׂחק כאחד.

אי־אפשר היה לשַׁוּוֹת בדמיון את החיים האלה. את הזֹהר, את שפעת העֹשר, אשר נִחתו עליו בפתע־פתאם! אליו, אליו, אליו הגיע האֹשֶׁר הזה, מדוע ועל־שום־מה? רק לו נועד הטוֹב הזה. המשַׁכֵּר והמהַמם. הוא לא עצר כֹּח לחשֹׁב על־אודות זאת. הוא לא יכול לחשֹׁב על העתיד, לא, כי סַנְוֵרים היו לעיניו, הוא לא יכול להעלות במחשבתו את הלילה שעבר, לא, לא, כי יותר מדַּי היה האור רב בשבילו. הוא הוסיף לשמוע את צפצוף הצפּרים ביער, כמו בבֹקר –

אדילה לא באה בערב הראשון, אף לא בלילה השני ובשלישי. אבל גרוי קבּל כרטיס: “אמא חולה קצת. לך אני, חַכֵּה!” כך היה כתוּב בו, ויותר לא מאום.

אמנם כן, הוא חִכּה!

---

– ימים יפים הנה הגיעו לך, לבבי, – דבּר גרוי אל לבו. – חֶדְוָה ואֹשֶׁר! הנה מָשך לך הגורל את חסדו. עֲלֹץ נא!

יומם ולילה התפעם לב גרוי בחֻבּו.

– מה־יפה להסתכל בעולם אשר ממול פּניך, להביט מעלה ומטה, כל החפָצים אשר על־פני האדמה מקדמים אותך בסבר פנים. מה־טוב לעצום את העינים ולהביט אל־תוך נפשך פנימה, אל מקום הֵאָצר כל סגֻלותיך.

יפים היו הימים ויפים שִׁבעתים היו הלילות. הימים היו קודחים ומלאי־שמש, והלילות חמים ומכסיפים כמעט מנֹגה הסהר והכוכבים הרבים והעצומים. העיָרה היתה עטופה חַמה והיא הזהירה כאבן־חן בתוך צרור־פרחים. עבים קלים ונהירים נסעו לאטם על־פני תכלת־הרקיע המבריקה, ויש אשר עמדוּ תחתם במשך שעות אחדות ולא משו ממקומם, כי לא היה הרוּח. לפעמים ירד גשם, אבל רק לרגעים חמשה, ובה בעת זרחה החַמה. ואחרי הגשם היה האויר נעים יותר וכל בָּשְׂמֵי הקיץ נדפו הרבה יותר מאשר קֹדם.

כל־כך רב היֹפי וגרוי היה מאֻשר כל־כך, עד אשר אמר פתאם אל נפשו: האם לא אקח לעצמי חֻפשה לימים אחדים? לשנים־שלשה ימים, אשר בהם אעשה רק את המעשה הכי־הכרחי? אמנם כן, ומדוע־זה לא אעשה ככה? להתהלך בעולם, להסתּכּל ולהרגיש.

הוא התהלך, ובביתו לא שכנו רגליו. פעם הלך אל יער־אלונים, אשר הוּפז באור החמה, ופעם תעה בין שדות־הקמה, אשר שבּליהם כפפו ראש מחמת כּבֵדוּת. או יש אשר התענג על ההמיה החרישית ועל הקרירוּת של פלג, אשר התפּתּל כשפיפון בין שדות־האחוּ. לבו נמלא רגשות גיל. הוא ראה את־עצמו מבֹרָך, מחֻנָּן ומעֻדָּן. כפעם בפעם הוציא את כרטיס אדילה מכיסו, קרא בו, הניע ראשו והצפּין אותו שנית.

– אין לי לחשֹׁב על זאת, – אמר וַיִּצחק וַיָּנַע בראשו. – זהו יותר מדַּי בשבילי!

גרוי עלה על הפסגה, אשר שָׁת לה הקיץ עדִי־תפארת. העֵמק היה מלא תשואות גיל וּרננה, והוא חשב על שפעת החיים העליזים אשר על־פני האדמה הירֻקה. מה רבה התנועה! בַּכֹּל היו החיים השופעים האלה, בעָרים, בבתי־החרשׁת, בבתי־הנתיבות, באניוֹת, בַּמִּכרות. ושׂימה נא על לב, כי החיים האלה אך מתרוֹננים וצוהלים על־פני אדָמות! הנה כאן נגמרה עונַת הלמודים בבתי־הספר, הנה פה יחֹגו חג־חתֻנה, שם יערכו משתה־הִלולים, נשף־חשק; העיר הזאת הניפה דגלים על בתּיה, והעיר ההיא הדליקה מַשּׂוּאות לזכר יום־חג. מה רבה החדוָה ברגע הזה על־פני האדמה! בלי־הרף צוחקים ורָנים החיים, צוחקים ושָׂשׂים, צוֹהלים ומתעלסים. ולמה־זה לא יהיו בני־האדם עליזים וצוהלים כצפּרים ביער?

גרוי ירד מעל הפסגה בדרך עֵמק צר ושפוי. הדשא פה היה דָשן וממראה יָרֹק־אָפל. הוא הלך הביתה וישכב לנוּח בחדרו הקריר, שהיה שקוע בדמדומים. כרגע נרדם ולמרות התרדמה עוד הוסיף להרגיש זמן רב את הנֹעם של שנתו. הוא ראה בחלומו והנה אמן גדול במנגנים נגש וַיֵּשב אל העוּגב לנגן. גרוי ישב על כסא גבוה ומאומה לא היתה שׂוּמה עליו בּלתּי אם לשמוע. פתאם נהם העוּגב: קוּמה! קוּמה! והוא קפץ ממקומו. כן, כבר הגיעה השעה. השמש הנה החלה לשקוע.

קרני החמה עוד להטו על ערפּוֹ כאשר העפּיל לעלות על הפסגה בין הגנים והכרמים. מתוך היער נדף הבל החֹם. גרוי שכב בקצה היער בתוך הדשא הרענן, הוא נשען בראשו על כף־ידו והתחיל לשמוֹר ולחכּות, אף כי ידע, אשר לא תוכל אדילה לבוא בלתּי אם בהיות החשֵׁכה.

השמש יקדה על שׂיאֵי ההרים התּלוּלים בפאת מערב, ונִדמה כאִלוּ הֻתּכו על המוֹקד. אלֻמות אש של שקיעה נפזרו על־פני המישור. הנהר היה אחוז להבה. ומראה העיָרה מתחת היה כאלו חֻצבה מֵהר של זהב עמוּם. והנה כבה הזֹהר. היערות אשר על רֻכסי הגבעות האדימו. בתוך העֵמק התנשא עשן כָּחֹל כעשן אבק־השרפה אחר היריה, אבל הוא לא נמוג, כי־אם הלך והתעבּב, ובאחרונה מִלא ערפל את כל העמק. כל הגַּוָּנים והנגֹהות חפרו, ובמרחק נוצצה אש קטנה, אשר גָּדַל אורהּ מרגע לרגע. והנה הָשלך פתאם הס. בעיָרה צלצלו הפעמונים ואחר השתררה המנוחה שעה ארֻכּה, עד אשר החל הצרָצַר הראשון לצַרצר.

כוכב צנוע הוּצת ברקיע, ואחר הגיה כוכב־הנשף, גדול וחוגג, כלַפּיד־אש, הַמְבַשֵּׂר את מוֹעֵד בוא הלילה. והנה בא הלילה.

בתוך האֹפל, פה ושם, הגיהו אורים כמוּסים ונעלמים; מתוך הדממה בקעו ועלו קולות וצלילים טמירים; היער השתּרע בחשכה, וזֶרם חם של ריחות בֹּשֶׂם שָׁטף וזָרם, האויר נמלא רַחש חיים, ויצוּרים מוּזרים באו לבַקר את גרוי: יתושים זעירים עם כסף הירח על כנפיהם, חסילים, עכבישים ופרפרים רכים כחוטי־משי, כמטלית של קטיפה. הרקיע היה פתאם זרוּע כוכבים, הירח עלה.

ליל־הקיץ הבריק בנגֹהותיו.

– אִלו לא היית מרגיש את כל זאת? – חשב גרוי. – אולי אחת היא, אם טוב אתה או רע, אבל אִלו לא היית מרגיש את כל זאת? כל־כך רב הטוב בעולם והוא כן ירבה ויֶעצם, עד אשר לא יוכל קוֹרטוב של רע להפחיתו במעט ואלהים בחסדו יסלח לך. אולי יוסיף לשלוח אותך חָזֹר ושוֹב בדרך כל הארץ, בדרך בני־תמותה כֻלם, עד אשר תזדכך נפשך וטָהרה וגָדלה. אולי יסלח ברחמיו הגדולים לַמַּמְרָה ולָעִקֵּש, אף לאיש אשר הַשָּׂפק יקַנן בלבו כל הימים, וגם לפושע אשר ישנא את האלהים סלֹח יסלח, אפס אם לא תרגיש את כל זאת? אם קהה לבך ולַעג מלא פיך, אולי היה סולח לך את הפשע הכי־כבד, אבל לא יִשָּׂא לך את זאת.

קול רִשרוש! האם היא זאת הבּאה?

גרוי צִפָּה. לבו היה כֶּבֶד־עשֶׁר כל־כך, עד אשר נבצר ממנו לָשִׂים מספּר לַשָּׁעות החולפות. הוא שכב בתוך הדשא וישאף רוח. וככל אשר העמיק הלילה כן העמיק לשאֹף רוח, ובאחרונה הנה שאף אויר אל קרבּו כמו הכּל אשר מסביב, כמו העצים, הדשאים.

הוא חִיֵּךְ.

מה־טוב לחשֹׁב על נשמת העולם הכּבּירה!

אנו לא נרגיש בה, אבל הנשימה הזאת פגעה גם באדמה ולכן שאפה רוח, וכל אשר עליה, הרוח, הַיָּם, האש, החַיות, כֻּלם הן ישאפו וינשׁמו.

ולוּ חשבנו רק על־אודות זאת, אשר תּבל ומלֹאה רוטטים בלי־חָשׂך, והרטט הזה מפעפע אף בחלקים הכי־דקים והכי־רחוקים של מצוקי הארץ. הנה הוא הרטט של העָצמה הכּבּירה והסוערת! אנו לא נרגיש בו, אבל הוא הנהו בַכֹּל. כאשר ירוֹצצוּ הכוכבים כן תחָפז הארץ, וכמרוּצת הארץ תהיה מרוצת הדם בעורקי האדם.

ובַכֹּל הנה יתפָּעם, יפעפע, ירַטט! ביערות־עַד, בסתר קנה ובִצה, אשר משם תעלה אנקת ציים ואיים, בלב הצפּור ובקֶרב הַנָּמר המשַׁחר לטרף, בַּכֹּל הנה יתפעם, וכל העולם הלא הוא רק לב אחד כבּיר אשר יתפָּעם!

לחשֹׁב רק את זאת, כי העולם כֻּלו רק לב גדול הוא הפּוֹעֵם!

ראשו היה סחרחר עליו.

והנה נשמע קול נפץ וצעדים קרֵבים ובאים, האִם אדילה? לא, יעלת־סלעים היתה זאת, אשר יצאה מן היער לבקש אֹכל. יצוּר נחמד וצעיר, אשר התהלך מעדנות על רגליו הדקות.

ושוב צִפּה גרוי ויתּן לדמיונו להתעופף על כנפי אָשרו. הוא התנודד כמו בחיקו של יָם חָמים ומבריק.

הוא הקשיב, משתומם ותוהה: באזנו השׂמאלית שָׁר מי־שהוא איזו שירה!

---

האִם לבלי תִכְלָה יהיה העשׁר הזה, הבּרָכה השופעת הזאת? לפעמים הנה עברה עליו כרוח סערה חמה ומהבילה, ויש אשר היתה כזִמרה חרישית ודקה כצפצוף צפּור; ובפעם אחרת הנה השתרעה ממול פניו שלֵוה ולבלי־סוף כְּיָם של זהב שוקט.

בלי־הֶרף התהוללו שְׂעִפָּיו בקרבּוֹ, עיניו היטיבו יותר לראות, אזניו קַלו לשמוע והרגשתו נעשתה חַדה יותר. הוא הרגיש ברעידתו של עשב־הבּרִיזה, הוא הרגיש בהלמוּתם הדקה של כל הלבבות הזעירים והנפלאים של עשבי־הבּריזה, הוא הרגיש את תנודתו הקלה של ענַף־העץ. מה־יפים החיים בתבל זאת, אשר כל היצורים בה יפים ומלאי־רגש כל־כך, אף גם הפעוטים והזעירים למאד אשר לא יֵרָאוּ לעין. הנה הפּרחים לפניך, פרחים פשוטים למאד, הם מָצוּ את צבעי החַמה ושָׁפעו את זהרם חוּצה, אפס לא רק יפים הם, לא לשָׁוא הם עומדים פּה, כי נחוצים הם בשביל מעינות המים והאויר; והרי הדבורה, היא מתעופפת לתור את הדבש, אבל לא לשָׁוא היא כאן, היא מַפְרָה את הפרחים. הכּל משתַּלב, מתרקם יַחד, לַפּרט הכי־קטן יש יַחס אל הכלל, יש מטרה נעלמה, הוא פועל וחותר עד תכליתו. גם האדם הוא חוט־אֶרג ברִקמת העולם הַפֶּלאית. בין אם קַבּלן הוא, הבונה מסלת־ברזל, בין אם ממציא, אמן־חרָשים, הוגה־מחשבות, אחת היא – הוא עובד לשֵׁם ממון ופִרסום, כן, ובכל־זאת יעבוד את עבודתו בתבל וימַלא את תפקידו, אם רצונו בכך אם לא; הקבּלן, אשר יבנה את מסלת־הברזל, עובד לטובת האחוָה בין בני־האדם, הממציא חושֵׂך את זמנם, האמן מעַדֵּן את חוּשם וטעמם, והוגה־הרעיונות מעַמק את הבנתם – כֻּלם, כֻּלם יעבדו בשביל איש־העתיד, אשר הוא חֵשק העולם וחלומו. חוט־ארג ברקמת העולם הוא האדם, מאֹרָג ומרֻקם עם כל אשר יחיה ועם כל אשר יִדמה למֵת, שאֵר־בשר הוא לדשא ולאַלון, לסוס, לאויר ולכוכבים.

– הלאה, הלאה! ללכת ולנוע!

היער הגיע פתאם לקצו וגרוי יצא אל־נֹכח אור־החמה המזהיר. הוא חרד וַיִּתַּר אחוֹרַנית. מי זה העומד בתוך העֵמק תחת קרני השמש? כן, הלא הוא זה, הוא, האדם, דמות האדם! רגליו עמדוּ בעמק וראשו הגיע עד לתכלת השמים. בשרו הזהיר באֵד החַמה ועיניו נוצצו ככוכבים.

כרגע נמוגה הדמות ותחלוֹף. גרוי סגר את שמוּרות עיניו, עיפוּת רבּה מאד שָׂמה מועקה על גופו, הוא ישב בתוך הדשא ויחַיך. מה־נהדרה הדמות אשר נצבה בזה לנגד עיניו! מה־נפלא הזֹהר אשר היה לאותן העינים הנאצלות, הוא לא ישכחהו נצח!

כן, – חשב גרוי, – הוא היה בזה, האדם – חלום הבריאה! האדם עם מנהגיו ונמוסיו, עם עריו, עם בתי־הכנסיות והמקדָּשים אשר לו, פסליו ותמונותיו, האדם וצבא המנגינות, הרקָמות והמכוֹנות אשר לו; אף עם כל הגעגועים, הדָּתוֹת, הַמִּשאָלות, התקוות והמכאובים, הַשִּׁגָּעוֹן, האהבה והאֵיבה, האדם החזק מן הפיל, המהיר מן העוף בשמים, ואשר זמירותיו נעימות משיר הצפּור.

האם כבר הבטתּ לתוך עֵין האדם, עד־כמה היא מבריקה ומתנוצצת מתחת לריס המתנשא ויורד, האם כבר התבוננתּ בניד שפתיו? כן, גם יפה־תֹאַר הוא האדם.

אני ואתה, הן רק שני גבעולים אנחנו בקצה השדה, ועַם כֻּלו הלא כעץ־השדה אשר בן־חלוף הוא, ואולם האדם הוא חזיון אשר לא יחלוף והוא הולך וגָדֵל! –

מה־נאדר היה בעמדו באור־החמה, חשב גרוי. ראיתיו היטב בכל עֻזו ותפארתו. עד־עולם לא אשכּח את הדמות הזאת.

הוא קפץ ממקומו.

– הלאה, הלאה! ללכת ולנוע. יָמַי המבֹרָכים הִנה הִנָּם!

פרק שלשׁה־עשר    🔗

גרוי קבּל מכתב מאת אדילה. “חַכּה! מצבהּ של אמא הוטב. אני אגלה לה את הכּל. סבלנות!”

הוא פגש את האחיות זינדינג ברחוב והחליף אִתּן מלים אחדות. במקרה נסבה השיחה על אדילה.

– אנחנו פגשנו אותה בבית התופרת, – אמרו האחיות, – היא מתעתדת לנסוע בימים הכי קרובים.

– האמנם?

גרוי חִיֵּךְ באֹפן משֻׁנה כל־כך, עד כי נתנו בו הנערות את עיניהן בתמיהה.

כן, כמובן, תסע אדילה בימים הכי־קרובים. אבל אין איש יודע, לאן תשים את פניה ומי יִלָּוה לה על דרכה. הפתּעה קטנה מתכוננת להתרַחש בעיָרה.

גרוי לא היה קצר־רוח, הוא היה נכון לחַכּות, שבועות, ירחים ושָׁנים, אם היה מן הצֹרך בכך. גם טובה היתה הצפּיה; לבו היה מלא תודה בעד הצפּיה הזאת.

עם כל יום מָלאה נפשו שפעת עֹשר, ובחֻבּו רבתה הצהלה. הוא התהלך בשדות האחו, בשדמות הבּר, מעלה ומטה; הנה כֻסו נעליו אבק הדרך, והנה צֻחצחו בעשב הרָטֹב. הוא התבּונן על כל סביביו, עיניו נעשו בהירות וזהֻבּות יותר בימים האחרונים, הוא היה מחַיֵּך ולחָייו האדימו, הוא היה מזַמר חֶרש לעצמו, ויש אשר צחק ולא ידע מה. דרך רחוקה היה עובר, בנשאו את כובעו בידו, כשעיניו המחַיְּכות מֻשפּלות ארצה. כל החפָצים אשר מסביב דבּרו אליו, מכל העבָרים שטפו עליו מדברותיהם, ולבבו פָעם בחזקה לשֵׁמע כל זאת, פָּעם אף רָעד. ימים מבֹרָכים היו אלה.

וכיצד היו לילותיו?

הלילות החמים, החוגגים והנוצצים האלה, אותם לא ישכח עד־נצח! הוא שכב בפאת היער וַיִּשׂא את עיניו אל המרומים הזרועים כוכבים. כוכבים פה, כוכבים שם, כוכבים בַּכֹּל. לא היה מקום ריק ברקיע. הם נוצצו. מוֹשכוֹת כימה וכסיל התמתחו ברהב, גשר ענקי עשוי כוכבים מַגִּיהים היה נטוי על־פני השמים וקצֵהו נעלם בתוך אֹפל האֳרָנִים. אך כאשר העמיקו להביט ב־ של כוכבים נגלו בין הכוכבים הכי־זעירים כוכבים אחרים, גִּצים קטנים, נקֻדות־אור. הנה פה האירו כוכבים גדולים, אשר תקפה חרדת־כבוד את הרואה בם, והנה כאן הציצו כוכבים קטנים, אשר משכו את הלב לאהבה אותם. גצי־כוכבים נפלו, לפעמים קרובות, נפילה חטופה, כאִלו הֻתּרוּ מוסרותיהם לרגע, ולפעמים היתה הנפילה הזאת ממֻשכה, והכוכבים נפלו אל אחורי האֹפק, כעין פַסים ארֻכּים.

גרוי יכול היה להציץ בכוכבים במשך שעות ארֻכּות. הם קסמו לו קסם. הם רמזו אליו. התמהון וההתפעלות תקפו אותו, אימה, חרדה, פַּלָּצוּת וחדוָה. כנמלה בתוך היער הגדול כן היה בעיניו תחת הכוכבים. הוא יכול לנוע במשך אלפי־אלפים שנה מבּלי קרֹב אליהם. על אלפי כוכבים כאלה יָשב באותה שעה יצור קרוב אליו ולטש את עיניו לכוכבים אף הוא, בהיות ראשו סחרחר מחרדה והתפעלות. מה איֻמה לאדם המחשבה על רחבי העולם לבלי־סוף, על המרחַקים, רחבי־הנצח, התֹּהו הגדול והדומם, אשר דרך בו יעברו סמני־האור הנעלמים של לגיונוות כוכבים, שעצמוּ מִסְּפֹר. האדם יחרד וינוע, אף גם יהיה עם לבבו לזעוֹק זעקה גדולה, ובכל־זאת יוסיף להגוֹת בהם. אפס, אולי מצלצלות שם מנגינות, אולי לא ריק הוא המרחב, כי־אם מלא צבא רוחות. אולי הוא מִשכּן לאלהים ובפתע־פתאם תוּכל לפגוע באדם השאלה הנוראה: איככה זה נועזתָּ?

מה־נורא הדבר לבן־האדם להיות נקֻדה קטנה על גבול האין־סוף.

צמרמֹרֶת תקפה את גרוי. שעה ארֻכּה לא מָש ממקומו. האימה מלאה את יצוּריו. –

כל הלילות שונים היו זה מזה, ובכל לילה היה גרוי מרגיש אחרת, כל לילה היה מעשיר אותו הרבה יותר מאשר הקודם לו. לכל לילה היתה דומיה מיֻחדת לו, ריח שלו וגם צלילי־קול מיֻחדים. בכל לילה ולילה היה שונה היער. הנה היה כמלַחש לחש, והנה התנודד, והנה דָמה לאדם הנוהם מתוך שְׁנָתוֹ: כך, כך! או כנערה צעירה המגחכת בחלומה. וגם לָדֹם ידע היער, דממה עמֻקה.

לפרקים נשמע מתוך חֶביון היער קול עמום, כאִלו נפלה אבן לתוך המים. ויש אשר נשמע קול רשרוש, אִוְשה, מי־שהוא התהלך בתוך האֵזוב, צעדים החליקו בתוך האֹפל. האם לא זִמר מי־שהוא בתוך היער?

לילה אחד מלא האויר יתושים ופרפרים, ומשנֵהו לא נראתה כל בְּרִיָה; לילה אחד היתה פרושה הדממה, אף עלה אחד לא התנודד, ומשנֵהו לטף הרוח, למן הערב ועד הבֹּקר, את הדשא, כאשר ילטף הדוֹד את אהובתו.

העיָרה עם גגותיה הגַּבנֻנים ואורֶיה הנוצצים דמתה לצפרדע גדולה ונפוחה, אשר אבני־חן התנוססו עליה. הנה כך שכבה וזחלה אל הנהר לשתות מים. לפעמים היה המישור כקטיפה שחורה ורכה, אבל באוֹר־הירֵח נדמה לאגם עם גלי־כסף קטנים הנחפזים לנוע.

פעם פרצה סערה בעצם הלילה. עננים כצלמי־בלהות באו ביעָף והם השתרבבו משמים ארצה, עד כי נדמה, שהם מחליקים על־פני גגות העירה. שחורים־אפלים היו, אבל פתאם נפתח סגור־לבם וגרוי הציץ לתוך בית־מַפָּח ענקי, אשר נַפָּחים זועמים עבדו שם את עבוֹדתם בשצף־קצף. הגִּצים נתּזּו, הפטישים רָעמו, המפּוחים המו. העננים נִשְּׂאו ממעל לפסגה והנה נתּכו הברקים על היער, וגרוי נצב בלב האש. הוא אהב זאת. הסערה לא ארכה זמן רב, אבל כאשר חלפה, השאירה בלב גרוי תהִיה כבירה, עד כי לא יכול לחשֹׁב מאום במשך זמן רב זולתי על־אודות הסערה.

ושוב היה הלילה נעים ומלא־חָזוֹן, ולב גרוי שָׁקט וצָהל וַיִּמלא רֹך.

– לילדים שושנים פורחות על לחָייהם ביָשנם את שנָתם, – חשב גרוי, – ובפקחם את עיניהם, מי־יתּן והיו להם שדות־האחו שטוּפי החַמה להשתעשע; מי־יתּן והיו לַמשֻׁעבּדים מליצים טובים בפני אבּירי־ארץ, מי־יתּן ונמצא ידיד ורֵע לאדם הנוֹאש!

הייתי חפץ להיות חלום־לילה ולהצהיל במחולִי את האיש שְׂבַע־היגון בשנתוֹ; הייתי חפץ להיות צפּור־רננים ולשֶׁבת על מוטות השבכה אשר לבית־הסֹהר, למען הרנין את נפש האמללים בשפע צבָעי.

מה חפצתי, כי יצמח הדגן גם על גגות הבתים, וגם הארָנים ישאו פרי ועסיס־אשכּולות, למען אשר לא ירעב איש בעולם.

ואחרי כל זאת חפצתי לשלוח מעינות ידידוּת וְרֵעוּת בארץ, למען אשר תחדלנה האיבה והמשטֵמה.

ואז הייתי מוחץ את כל לב בחזיזי געגועים, למען אשר תּאחז אש הקנאה את כל לב לשַׁפּר ולשכלל את מעשיו. בזאת חפצתי! –

וגרוי, אשר שכב בתוך הדשא ולבבו צוהל, הניע תנועה רפה בידו ויאמר:

– ברכָתי לכל בני־האדם! לְךָ, אף לך! לאיש אשר כָּשלה רוחו אני שולח את ברכתי, מכל פעמון, מכל כנור ונֵבל אשלח לו צליל אחד, מכל צפּור נוֹצה קטנה, אשר תוכל לנַדב, מכל פרח קורטוב של בֹּשֶׂם, למען ייטב לבו! לאיש העליז שלוחה ברכתי, ולך, הנערה היפה, הצוחקת עכשו, ברכה. והבּרכה גם לך, האדם בעל העוֹר הַשָּׁחור, העובד עתה בבטן־והספינה הרותַחת ולוהט ממול אש המכוֹנה! לכֻלכם, לכֻלכם ברכה! –

ואולם הלילה הכי־יפה היה הלילה האחרון אשר חכּה גרוי.

הוא נדהם בעלותו על הפסגה ובהביטו מסביבו. היא הזהירה! הנהר, העירה, המישור, רֻכסי ההרים, הכּל הזהיר!

גרוי היה תוהה ולבו נדם בחֻבּו. הוא עמד ותהה. הנה היה הזֹהר הזה זָהֳרוֹ של האלהים, אשר נָח על שדות ויערות, על הגגות ועל־גב ידו של גרוי! מעולם לא ראה את הזֹהר הזה קֹדֶם, וכפּת השמים, האם לא היתה בפנים מבהיקים, אשר שַׁחוּ ממעל לאדמה?

אלהים?

האֵל הנורא אשר חלם את חלום כל הצמחים והנפש החיה? צורות שאי־אפשר לתפסן ברעיון, יצירים אשר ירעישו את כל הרואה אותם. הגות לבו היתה לאש אוכלה, נשמת־אפו – לקול זמרה, מבטי עיניו יָרו את הכוכבים המרצדים לתוך חלל־העולם, מבטו נִחת באדמה והנה קפץ האדם מתוך ראשה האָפל של האדמה. נִיד שמוּרות־עיניו מעלה יכול לנַפּץ את כל היקום, והֶרף השמוּרות מטה יכול ליצור בריאה חדשה, עד כי יָסֹב הכּל שנית במחוגה ויפרח כבראשונה.

האם הוא זה? הוא, הוא? אלהים, אשר אליו תערוג נפש האדם וגעגועיה תועים ככלב המחפּש עקבות אדוניו.

האם בַּכֹּל הוא? בדשא, בעץ, בחתול המטפּס על־גבי הכֹּתל, וּבִי אָני? האם נצח יביט בי באחת מעיניו הרבּות לאין־ספור? או מִקִּרבּי אני הוא מציץ, הוא פועם בי, עד־נצח הוא בקרבּי, בכל רגש ובכל שַׂרעף? האם מתוך הפרחים הוא נודף?

אם בכוֹכבים הנהו, באור?

או רחוק ומרום הוא מִכֹּל, רחוק מהארץ ויושביה ורק פעם לאלף־אלפי שנה יעיף עין עליה.

האם בתנועה הוא – או הוא הנהו היחידי, אשר מנוחתו שלֵמה תמיד.

אין עוד הדבר כמו בשֶׁכּבַר הימים, אשר אז היה תועה בגן עם בני־האדם, או היה שולח את דברו בעד הרעם, או היה רוכב בערָבות.

איננו יכולים עוד להשיגו במחשבה – אבל האִם לא היתה מתמעטת דמותו, אִלו יכולנו להשיגו?

הוא כליון־נפש!

פתאם חָרד גרוי: האם אסור להגות בו?

אסור, אסור? הכוכבים הביטו בו, הזֹהר הכה את עיניו בסַנוֵרים. הוא רעד, לבו עצר את דפיקותיו, ודמו להט בראשו. אימה נפלה עליו, אימה גדולה. הוא חָוַר וַיָּלט את פניו.

על־מה־זה השאלות, למה הן המחשבות, והדברים למה הם? להשתטח ארצה, להשתּחוות, לשפּוך שִׂיחַ ותפלה, הנה זהו הכל, ויותר אין לעשות מאומה.

גרוי בא היערה, אל המקום אשר היה האֹפל רב מאד.

– סליחה! – אמר.

היער רָעַשׁ.

מִבֵּינוֹת לצַמרות העצים האפלות הגיה כוכב. “אלהים!” – לחש גרוי. – "גם עד־הלום תשלחֵני?

הוא עָצם את עיניו וַיָּחש את בָּשְׂמי היער.

– גם עד־הלום? זהו יותר מדַּי ללב־אדם!

לבו הֵחל להתפעם בחזקה: “גם עד־הלום הִדְבַּקְתַּני!”

והנה החֵלה עין גדולה להציץ בו. – הוא כרע על ברכיו וַיָּשַׁח את ראשו. –

כאשר יצא גרוי שנית מן היער, כעבור שעה ארֻכּה, היה לְבֶן־פנים וחסר־אוֹנים. הוא חִיֵּךְ חיוּך עמום ובעיניו נוצצו דמעות. הוא שָׁפך את שיחו לפני אלהיו ויבקש אותו לתת לו כֹח ועֹז, למען אשר יהיה ראוי לאהבת אדילה.

ועתה הרגיש את־עצמו חזק וחפשי, מעולם לא נָחָה עליו רוח אֹשֶׁר וחֹפש כזאת.

– בֹּאִי, אדילה! – קרא, – נָכון אני! בֹּאִי!

פרק ארבּעה־עשר    🔗

ביום המחרת באה אדילה אל גרוי.

– אני באה לקחת אתך דברים, – התחילה לדבּר תכופות וַתַּחלֵק על פני גרוי במבט מהיר, אשר הביע מֹרֶךְ. לחָייה היו אדֻמות, אבל פתאֹם חָורו פניה. היא ישבה על אחד הכסאות והשפילה את ראשה עד כי נעלמו כמעט פניה מתחת מצנפת־הקיץ הבּהירה, אשר היתה מקֻשטה בנוֹצות לבָנות גדולות.

– שְׁמָעֵני נא, ידידי הטוב, – הוסיפה לדבּר במנוחה כעבור רגע וַתִּשא את עיניה אל גרוי, – אני אספר לך את הכּל. אל תפסיקני בשעת דבּורי, תֵּן לי להגיד את הכּל, אתה הבין את דבָרי. הנה חכית לי, ידידי אתה הטוֹב, לילות רבים – אבל לא יכולתּי לצאת מביתי. אי־אפשר היה כל־עִקר. אמא לא הרגישה עצמה במצב שָׁלֵם, ומלבד זאת הנה שָׂמוּ עָלַי מִשמר חרישי. נודע הדבר, כי יצאתי אז בלילה מביתי, אלהים! לא אוּכל להבין, כיצד נודע הדבר. גם הבַּרון ידע את זאת. הרגשתּי על־פי מבט עיניו, כי גֻנב לו הדבר. אבל הוא לא פלט מפיו אף רמיזה כל־שהיא. אבּא הזמין אורחים אל ביתו – איככה זה יכוֹלתּי להסתלק ולצאת? בכל ערב וערב היתה איזוֹ סבּה אשר מנעה בעדי, ומלבד זאת הנה הרגשתּי, כי מִתְחַקים לי. ופעם אחת הנה התחוללה הסועָה הגדולה. עליך לשמוֹע את זאת! אל־נכון שִׁעַרתָּ את הדבר בנפשך. אני מכירה את זאת על־פי הבָּעת פניך. מה־יפה היה הִלוּכֵנוּ ביער, שם למעלה. את הלילה ההוא לא אשכח עוד, עד־עולם לא אשכח! מה־יפו דבריך אז על הנשואים ועל הכּל, עד־עולם לא אשכחם. איזה רעיונות יפים ועמֻקים אצוּרים במוחך! אהבתּי זאת! גם אותך אהבתּי, אל תחשֹׁב, כי לא אוסיף לאהבה אותך או כי לא אֹהַבְךָ בבראשונה. לא ולא. הן הלכנו יחד ושׂוֹחחנו בינינו כרֵעים נאמנים. תמיד תסוֹבנה מחשבותי על הלילה ההוא. כאשר הגשתּ לי את הטל, צחקתּי מטוּב־לב, הרגשתּי את־עצמי חָפְשִׁיָּה כל־כך. כן, מאֻשרה הייתי אז, באותו הרגע! – אהבתּי את הגיונוֹתיך, אהבתּי את אֹרח רגשותיך. אתה מסכתּ בי שִׁכָּרוֹן. ועיניך אלה! הן היו יפות כל־כך, הן יָפוֹת, אבל מה־יפו אז! כמו בנשף־המחולות אז, אתה הבטת בי ואני לא עצרתי עוד כֹּח לָחוּל. פה מַרבּים לדבּר על־אודותיך. אומרים, כי יש לך כֹּח־השפּעה מוּזר על בני־האדם. אתה בִקַּשתּ מאת גבירה אחת בעירה לתת לך מִטה ישנה. לא היתה לה מטה כזאת, אבל היא נתנה לך מטה חדשה. היא עצמה סָחָה לי את הדבר, היא לא יכלה לעשות אחֶרת. מבטך הוא שהכריח אותה, כך אָמרה.

קשה לי לדבּר מדּי אביט לתוך עיניך.

ובכל־זאת עלי לדבּר, בכל־זאת עליך לשמוע את הכּל. כל־כך נפלא היה הלילה ההוא, כעין חָזוֹן. אהבתיך, נכון הדבר. אני מרגישה זאת הרגשה ברורה, בהיותי עתה קרובה אליך. וכיצד נָשַׁקתּ לי, אני הוֹגה בזאת תמיד. אהבתַּני, אמנם כן, אפס, האם לא תֶחוַר האהבה הזאת, מי יודע? האם תהיה אהבתנו גדולה ויפה עד־נצח? אולי לא נוסיף להרגיש עוד כהרגשתנו אז, בלילה ההוא. אני חושבת: דבר זה לא יִתָּכן, גם לאהבה יש תּוֹר ידוע, כמו לכל הענינים בתבל, ואחרי־כן תגוֹז ותחלוף. לא אדע, אם תמיד אֹהַבך ככה. ואף גם זאת לא אדע, אם מסֻגלה אני לאהוֹב באמת ובתמים. אל תאמר מאום. אמנם אֹהב את אמא, אך בעצם הדבר הנה אֹהב רק את־עצמי בלבד.

שפתיה רטטו, והיא הוסיפה לדבּר:

אמרתּי לברוח אתּך יחד ולהִמָּלט מכּל אשר מסביב, הַאמינה לי, כי כך חפצתי. כאשר באו אלינו האורחים בנשף, בגן, היו הגיגַי רק בך. בערב השני לא יכולתּי צאת מביתי, כי הרגשתּי אשר שומרים את צעדי. התבוננתּי היטב בכל הדברים. שויתי לנגד עיני, מה־יפה ונפלאה תהיה פגישתנו. בכל ערב חפצתי לבוא אליך, ועם זאת הכינותי הכּל לנסיעתי עם הבַּרון. ואז החִלותי לָשִׁית עצות בנפשי, אם אעצוֹר כֹּח לשאת את המשא הזה לאֹרך ימים? אתה הרי כמוך אז כן תהיה תמיד, אפס אם אעצור כֹּח אנכי, לחיות תמיד באותו העולם של יֹפי וטֹהר, ולהשתעשע כל הימים באותן המחשבות? לא, נבצר ממני להאמין בזאת. אתה מסכתּ בי רוח שכּרון, כן־הוא. עוד בראותי אותך בפעם הראשונה תקפני רגש מוּזר כל־כך. חשבתי אז, אִלו ידעתי מי ומה הוא. לבבי נמשך אחריך. ובלילה ההוא הייתי כהלומת־יין. כן, כך היה יכול להיות, החיים היו יכולים להיות ככה – אבל אני לא נוצרתי לזאת. אהבתיך, אבל גם אתה אינך האיש המתאים לי. עלי להגיד זאת, שׂא־נא, חפֵצה אני לדבּר בתֹם לבב. לא אתה ולא הבַּרון. אל תדַבּר אלי מאום. תּן לי לכַלות את דברי.

אני דבּרתּי באזניך זה לא־כבר על־אודות הבּרון, אמרתּי, כי דעותיו מֻגבּלות ובמדה ידועה הוא אדם קשה. ואני מצטערת על זאת, כי אכן הראה לי ולמשפחתי את טוּבו. הֲלָךְ־רעיונותיו שונה הוא, ואולי לא רָמוּ מחשבותיו ולא יָפוּ כמחשבותיך אתה. אף לא אביר־לב הנהו, הוא רק סוגר את לבו לפני עיני אחרים. אבל, על־מה־זה אספּר לך את כל זאת? אני רוצה להגיד, כי לא למֹרת־רוח הוא לי.

היא נשתתקה וַתָּסב את עיניה הבהירות, העטורות רִיסים שחורים, אל עבר החלון. היא שלחה את מבטה אל הגן. בעפאי עצי־הדֻּבדבנים אשר לאיזנהוט המו הצפּרים. מבטה תעה בָרִיק. היא לא ראתה דבר. היא נעצה את שִׁניה בשפתה. ואז הפנתה פניה אל עבר גרוי ותבט בו בעינים עצומות למחצה. חיוּך של כאֵב עָבר על שפתיה.

– גמרתּי אֹמֶר בנפשי, – אמרה חרש, – אשר לא אוּכל עוד לשַׁנותו. הנה אֹמַר לך, מדוע אינך האדם הַמַּתאים לי. יותר מדַּי הנך טוֹב־לב ונאצל. אתה לא תאַלצני לעולם לעשות דבר־מה ואנכי לא אירא מפניך כל הימים. אינני אומרת, שחפצתּי בזאת, אבל אלו היית אדם חוק ותקיף, אשר יגורוּ מפניו! סִלחה לי, קשה לי עד־מאד למצא את המבטָאים הנכונים. יפים היו נעשים החיים אתך יחד, אני מרגישה, חלמתּי ונשאתי נפשי, אפס, לא אתה הוא האיש המתאים לי.

כל־כך חִורים פניך, כפני מת, אבל מנוחת נפשך לא עזבה אותך. אהבתּיך, אל תחשֹׁב, כי לא אוסיף לאהבה אותך! יתּכן, שבקרבּך אצורים כֹּחות גדולים יותר, ואולי חָזַקְתָּ יותר מכּל אותם האחרים, המתאמרים לקָשים ואמיצים. אלא שאינך משתמש בכֹחך. ובכל־זאת אינך האדם המתאים לי – גם הבַּרון איננו. ואולם כך צריך להיות! אתה תהיה ידידי ורֵעי, תמיד, כל הימים, אהגה בך ובחלומי אֶשׁגה במראה החיים אתך! אבל כדבר הזה לא יוכל היות.

אמרתּי, הנה חפצתי להיות לך לאשה, ואולי צריכה הייתי לעשות זאת. אבל אינך המתאים בהחלט אֵלַי, והנה לא היה לי להיות גם לאיש אחר. אפס, כזאת לא יתכן. – איני יכולה לספּר לך פּרָשת הכּל! את מעמד ביתנו! על אמא לנסוע למעינות־המרפא, אבל רכושנו אינו גדול כל־כך, אחי אינו משׂתַּכּר כלום, והמשכֹּרת הקצובה, שמקבל אבי, אינה מספּיקה. ואני, גם עלי מוציאים כספים – זה דרך כֶּסֶל בחיים, כל דבר עוֹלֶה בכסף – אי־אפשר אפוא. תן לי את דברתך, כי תשא את זאת במנוחה, היה כַבִּיר וְגֵא! גזֵרת החיים היא. אל תְּנַסה להוכיחני על־פָּני, נמלכתי היטב בדעתי. אתה בעצמך אמרתּ, כי הבַּרון הוא איש נעים וטוב, האין זאת? הוא יאהבני, הוא יעשה את הכל למעני. אולי אֻשַּׁרתּי יותר בשבתּי אתּך, אבל כדבר הזה לא יוכל היות.

לא נקל היה לי ללכת אליך ולהגיד לך את כל זאת – חפצתי לערוך את דבָרי אלה במכתב. כן, אמנם עשיתי זאת, שלשה ימים כתבתּי – ואולם אז כלתה נפשי לראותך עוד פעם. כאשר ראיתיך בפעם הראשונה חשבתי, מה־יפה אתה! מה־מזהירות עיניך! הן נוהרות כעיני שושנה, בתקֹף אותה חֹם הקדחת. ומה הגדלת חסדך עם שושנה!

שפתי אדילה רעדו.

– היֵה שלום! – אמרה.

אין מוֹצָא אחר. אף לא כל הדברים ידועים לך. מה יכולתי עשות? אין מאומה אשר יחלצנו מן הַמֵּצר. לא הועיל הדבר אשר הלכתּי אל איזנהוט והתרפסתּי לפניו אף החלקתּי לו – כנטף מים על אבן רותחת היתה העזרה הזאת – לא נושענו בעלות הבית באש – הוא צריך היה לעלות על המוקד! – צריך היה! – גם בזאת לא נושענו. אהבתי את אמא, אבל אין זה הכּל. אהבתּי את־עצמי! ירֵאתי מפני העֹנִי, אני מפחדת מאד מפני הדַּלּוּת, זאת היא האמת. גם יש לי החֵפץ להרוס את הכּל ואף את נפשי. אתה נעים ויפה כל־כך, תמיד, תמיד אהגה בך – אבל אין מוצא אחר עוד. אל תדַבֵּר מאום, ראֵה, השבעתיך, אל תוצֵא מפיך אף מלת אחת להוכיח את ההפך, אין מוֹצָא אחר. צר לי עליך מאד. אני הן אסכּון עם החיים באשר הם. היֵה שלום!

היא חִבּקה את גרוי בזרועותיה ואִמְּצָה נשיקה ארֻכּה אל שפתיו.

– היי שלום, אדילה!

וַתֵּלך. היא הנידה ראשה אליו לברָכה בלכתּה לאֹרך הגדר. אחוֹרַנית הלכה וַתָּנָד לו בראשה.

גרוי נשאר יחידי. הוא יָשב על כסא. החשֶׁך ירד והוא יָשב על מקומו ולא זע. הפעמונים צלצלו אֵימים.

על פניו נטבע בטוי של תמהון. גֵּבּוֹת עיניו הורמו למעלה, עיניו גָּדלוּ ופיו היה פעוּר למחצה.

כל הלילה ישב כך, ובהיות הבֹּקר עוד הוסיף לשֶׁבת ופניו תוֹהים.

פרק חמשה־עשר    🔗

גרוי קם ממקומו. נאה לגבר להביט נכחוֹ אל פני מַזָּלוֹ מבּלי הֵרָתֵעַ, אמר אל לבו. אבל ברכיו רָחפו, ראשו סבב עליו. רק עתה הרגיש, כי מצחו לוהט. חֹם קדחת תקף אותו. הוא שכב על הספה וינעץ מבטו בַּסִּפּוּן. הוא תהה, תמהון גדול ואָיֹם קפא על פניו.

האחיות זינדינג עלו במעלות הרחוב וַתּפַטפֵּטנה על־אודות אדילה.

– מה־שלֵוָה ואמיצת־רוח היתה לעת קַחתה את ברכת הפּרֵדה! – אמרה מריה זינדינג, אשר הקישה קצת בלשונה מדֵּי דַּבּרהּ.

– כן, שלֵוָה להפליא. היא צחקה ופטפטה עד אשר נעה הרַכֶּבת ממקומה. היא הבליגה על סערת רוחה. אנו לא היינו עוצרות כֹּח – חַה־חַה!

– לא, לא! – האחיות צחקו.

פתאם נשמע קול־גבר עמֹק:

– מה יגיש הקלוּב של משַׂחקי־הַטֶּניס לתשורת ־חתֻנה?

גרוי שכב דומם. הוא לא נע ולא זע. הוא שמע היטב את דברי הנערות. הוא לא חִיֵּךְ, לא בכה, הוא תהה. לפנות־ערב ירד מעל הספה ויגרוֹר את רגליו בכבדוּת עד לשֻׁלחן הכתיבה. הוא כתב ככל אשר יכול מכתּב אל גַּנָּן אחד, אשר בביתו אמר לבַלות ימים אחדים. אחר שָׁקע שנית בקדחת קלה, נעימה כמעט. הוא שכב ימים אחדים על הספה, הוא קָדַח, יָשֵׁן, אבל גם בשנתו לא סרה הבּעת התמהון מעל פניו.

תשובת הגנן נתקבלה. גרוֹי חבש את חפָציו לאִטו, באָזרו את כל שארית בינתו, אשר השאירה לו הקדחת. גם את האמתחת האדֻמה, העשויה ארג מָשזר עם התרנגולת הזועמת הרקומה עליה. הוא מִלא עוד פעם את הקערה בשביל אוֹכל־לחמו, הכלב הצהֹב המדֻבלל, וישם את כל שיוּרי האֹכֶל מתחת לארון, בשביל העכבר.

– העכבר ימצא תמיד טרף לנפשו, – מלמל לעצמו וינע את ראשו לאטו, – עוד קטן הוא ומזונו הלא מעט.

– הגיעה השעה, הגיעה! – כך לחש קול בחֻבּו. הוא ענה: “כן!” וילך.

חפץ היה לאמר שלום לאמא בטרם לכתו. הוא בחר ללכת דרך היער, למעלה, ממעל לעיָרה. הוא הלך לאִטוֹ ואף־על־פי־כן הרגיש כאֵב בחזהו ומצחו להט.

החַמה התעתדה לשקוֹע. חבויה היתה מאחורי עב ארֹך, אשר קצותיו הזהירו. השמים היו אדֻמים כיין. נדמה, כי העֵמק כבר נאחז בתרדמה קלה. והנה נָמֵס קצהו התחתון של העב והחַמה התלַבּתה פתאם במלֹא זהרהּ. העֵמק התנוצץ וַיֵּעוֹר כילד השב וּמִתְנַעֵר בַּעבֹר האֵם את החדר ונֵר דולק בידה.

גרוי הסיר את כובעו, הוא השמיט את שׂעָרו הרָטֹב ממול מצחון וינַס לחשֹׁב, לתפּוס דבר־מה אשר העסיק את מוֹחו בתַעצומה עזה כל־כך. והנה נצב ככה זמן רב, כשגַּבּות עיניו מוּרָמות, פיו פעוּר למחצה, ועיניו לטושות אל השמש השוקעת. ובאחרונה צחק. הוא צחק צחוק־קדחת חרישי וַיָּנֶד בראשו. הגיונות מטֻשטשים תעו דרך מוחו, והנה נהפך העֵמק הזה מתּחת – לְמִזְבֵּחַ, אשר עליו יעלו עולות לכבוד אלהים, ובני־האדם – לגרגרי־אבק זעירים הנוצצים בחַמה, והם בונים אלפי מזבּחות לאלהים. הה, הוא לא יכול לחשֹׁב מאום, אבל הנה הרגיש, כי דבר־מה נשגב אצוּר בקרבּו.

הוא ראה את בני־האדם והם הולכים למסעיהם הגדולים, אלפי־אלפים, גרגרי־האבק הזעירים. הם מעלים עולות על המזבחות. המדע, האֳמָנות, אלה היו מזבחותיהם אשר עליהם הקטירו כל הימים. והנה נָמַסו, ממלכות ועמים וגזעים נמוֹגו, ודור חדש הנה בא, גזע נשגב. ערים חדשות, בתי־מקדש חדשים, יפים ונשגבים שִׁבעתים, קול תרועת ששונם של אלפי־השנים הבּאים – יֹפי, אדילה

---

– טוב כל זה, נכון וטוב! – אמר גרוי וַיִּצחק.

הוא לא עצר כֹּח לחשֹׁב מחשבות, אבל חדוָה עצומה עברה קירות לבו. הוא החל לרדת מַהר מן הגבעה וַיּוסף לצחוֹק אל נפשו.

כל־כך כבּיר ונשׂגב ויפה לבלי־קץ היה הכּל!

על הגשר נזדמן לו נודד, הֵלֶךְ זקן וקצר־קומה אשר ספיח־שֵׂער אדמדם צמח לו על ראשו ועל פניו. הוא היה לבש סחָבות.

– לאָן פניך מוּעָדות? – שאל גרוי וַיּוֹשֶׁט לו את ידו וַיִּצחק.

– העיָרה, – השיב הפּוֹחֵחַ אשר גם כֻּתֹּנת לא היתה לבשָׂרו. – חפצתי לראות שם אדון אחד, אשר סִפּרוּ לי עליו, אדון גרוי שמו, האם יודע אדוני, איפה הוא גר?

גרוי חִיֵּךְ ויאמר:

– הוא נסע מפֹּה, היום! אבל מה בכך? קחָה נא, קחָה נא!

הוא נתן לפּוֹחַח את צרור כספו, את מטפחת־אפו ואת אולרו.

– קחה נא, קחה נא! אין בכך כלום, שהוא נסע מִפֹּה. אַל תּוֹדָה! קחה נא! חַה־חַה!

הוא פשט את מעילו וַיָּטל אותו על זרועות ההֵלך הָנִּפְעָם.

אחר רץ מַהר מזה אל שדה־האחו.

– שלום, אמא! – קרא. – באתי להגיד לך שלום לפני צאתי לדרך. הִנֵּני, הלא תראי!

אמא הביטה בו מתּחלה בשויון־רוח, אבל אחרי־כן נדהמה בראותה, כי מעילו אין עליו. היא לטשה לו את עיניה.

– הנך יוצא לדרך? האמנם? לאן! הִכָּנס־נא!

– אני יוצא לדרך, אמא, אל גַּנָּן אחד, ידיד ואדם טוב־לבב עד־מאד. אני יכול לבוא אליו לבֶטח, כך כתב אלי ורשם קו תחת המלה “לבֶטח”. התביני, הוא הדגיש זאת! והנה אֵשב אז ואתבונן בפרחים. הלא גַנָּן הוא, אינך מבינה, הוא גַנָּן! פרחים, גַּנֵי־חֹרף – הוא מחכה לי, מחר בבֹקר! אָדם טוב הנהו, אמא, הכּרתי לדעת אותו בבית־הסֹהר. התביני, הוא הביט בי ומיד חשבתי; לא, איננו רוצח, לא! משפטו כבר נחרץ בעד מעשה־רֶצח, אבל לא נכון היה הדבר. תֵּכף הבינותי. התחלתּי להגיש קובלנות ובקשות, קובלנות ובקשות, התחילו לברר שנית את המשפט – שקר! גיסו היה זה, הוא, הם הִשקוהו לשָׁכרה –

– מה לך? – אמרה אמא נבהלת.

– מִנִּי־אז אנו יודעים איש את רעהו. הוא אוהב אותי ואני אהבתיו גם־אני. אנכי לא אהיה עליו למעמסה –

– כַּתֵּר לי! – גמגמה אמא ותצא אל חדר־המבשלות, למען הביא דבר־מה להשיב את נפשו. כאשר שבה, ישב גרוי על הכסא וַיִּישן. הוא לָחש בשנתו ויחַיֵּך. איזנהוט, אשר הוביל את חבילותיו לבית־הנתיבות, בא וַיַּשכיבהו במִטה.

הקדחת העצומה ארכה שבועות אחדים.

כאשר אך התנַער גרוי מחֹם הקדחת, שָׁבה אל פניו הבָּעת התמהון.

– אני מֵסב לך טִרדה רבה, אמא! – לָחש. – סלחי נא!

והנה שָׁכב בחדר שושנה ויבט החוּצה בעד החלון, עד לגשר, מקום מעמד הצפצפות אשר לשושנה. פּעמַים ביום זחלה ועברה עֶגלת־הדֹאַר הצהֻבּה על־פני הגשר. לילה היו נגררים במרחק מַסעי־הסחורות, ובכל יום אחרי הצהרים היה נִשָּׂא המסע המהיר ועשָׁנוֹ היה תלוי זמן רב באויר.

לפעמים קרובות היה מאַזר את כֹּחותיו לקום. “עלי ללכת!” – היה אומר אל נפשו. – אלהים, הלא מרֻבּה העבודה כל־כך!" אפס, רגליו לא יכלו שאת אותו. אז שכב שנית במנוחה ויבט נִכחו מתוך הבָּעת התמהון.

כבר קצרו את הדשא, הוא גדל שנית ושוב קצרוהו. החציר היה נרקב בגשם. הסתָו בא.

גרוי שכב וקדח. רק ימים מעטים שָׁבה אליו בינתו. ואז היה כותב, וקורע תכף את הכתוב. באחרונה כתב שלשה מכתּבים, שנַים ארֻכּים ואחד קצר.

– הנה, איזנהוט, – אמר, – קחָה אותם. אני אספר לך את הכּל. במכתב זה יש גם כתָב ערוך אל בית־הדין. אתה תפתחהו כעבור שנה אחת, אם לא יִקרו בינתים מקרים אשר אדבר על־אודותם במכתבי אליך. אל תשכח. זהו ענין ישן, אשר החלותי לעסוֹק בו בבואי אל העיָרה הזאת. חפצתי להביאו לידֵי גמָר.

גרוי היה אכול־קדחת. הוא רמז לאיזנהוט לגשת אליו ויאמר לו חרש:

– את החלוצים ההולכים ראשונה לפני המחנה עלינו לפָאר תמיד. הלא הם הִנָּם כל הימים במקום אשר אין עוד חברת האדם. שוטמים אותם, מרַדפים, אבל הם שקועים תמיד, תמיד, בעבודה. הם נושאי מֶשך הזרע, איזנהוט, וגם אנכי, גם אנכי חפצתי להיות בין הזורעים האלה. במעט, במעט חפצתי להִדָּמות אליהם

---

– הֵרָגע נא, הֵרגע! – אמר איזנהוט וישם קרח על מצחו.

גרוי עצם כרגע את עיניו.

– אָחי! – לחש וילחץ את יד איזנהוט.

וכאשר רפה גרוי מאד, הזדקף פעם אחת בתוך המטה ויאמר בפתע־פתאם כמבֹהל: “איזנהוט, ומה אמך?” הוא שתק שעה ארֻכּה ואחר הוסיף: “הנה הייתי יוצא ובא בבית הזה ולא חשבתי על־אודותיה. עבודת תפירה ורִקמה, עבודה בגן מסֻגלות לחַזק את רוח בינתה – סלח־נא לי, אלהים, על הסח־הדעת! – הבטיחני נא, איזנהוט, למלא אחרי דבָרִי!”

הוא חבק את יד איזנהוט וַיִּצנח מתוך חיוּך על הכר, כאשר נתן לו איזנהוט את הבטחתו.

ואז באו הימים אשר שכב גרוי במנוחה וילחש בלי־הרף ויצחק. הוא חי לו על שפת הים עם אשה יפה, אשר עינים בהירות לה ושעָרות שחורות. בחול החם היה מתהלך ומאסף קונכיות. אז היה מציץ לתוך הבית, פעם בחלון זה ופעם במשנֵהו: היא היתה שם! הוא צחק ויתופף באצבעותיו על־גבּי זגוגיות החלון. הוא היה רושם את שמה באותיוֹת גדולות בתוך החול.

פעם אחת נכנס לתוך יער. הַקַּיץ היה. החַמה יקדה בצַמרות־העצים הירֻקות. הוא התהלך ויזַמר. פתאם היתה דממת־מָוֶת ביער, החֹם גדול לבלתּי נשֹא, והעלים התחילו נושרים לאִטָּם, עלה אחרי עלה, בצליל־אנחה חרישי ומזַמר. העלים נשרו תכופים וצפופים יותר, הם התקמטו, קָמלו, כחרוכים בחֹם הנורא, הם נפלו, נפלו עליו כגשם סוחף, הענפים נחשפו והעלים הוסיפו לנשֹׁר ועוד מעט ושָׂמוּ לו מַחנק –

אז התעורר פתאם מתוך צעקה ויתנער. פיו היה מלא דם.

ימים רצוּפים היה שוכב עתה, רפה וחדל־אונים, וַיִּנשֹׁם חֶרש.

איזנהוט קרב אל המטה.

– על־מה־זה הנך תוהה ככה? – שאל. – הנך מלא תמהון כל הימים!

גרוי שכב ותהה.

ואז באו הימים אשר גרוי שאף רוח בכבֵדוּת ואמא נאלצה למחות את הַזֵּעה מעל מצחו בלי־חָשָׂךְ.

הנה היה זה רוח־זַלעָפות! הוא טלטל אותו וַיִּשָּׂאהו למרחוֹק, אף רבים אחרים נָשָׂא אִתּוֹ בעד ענפים ערֻמים של יער חשוף וגדול לבלי־קץ. הנפָשות נאנקו. אך נפשות דַּלות ורָפוֹת אנחנו, – נאנקו, – רַחֶם־נא! אבל הרוח טלטל אותן יומם ולילה, לבלי חדֹל, ובאחרונה נשא אותן למעלה ממעל לצַמרוֹת היער הַקָּמֵל, בתוך אויר נודף בֹּשֶׂם. במעמקים, מתּחת, התיַפּחו הנפָשות. הלא כבֵדות אנו, רחם־נא! אפס, הרוח סָער ויעבור הלאה ורבים נמשכו אחריו. החֹם היה חזק מאד – הוא התעורר.

ראשו היה צָלוּל עד־מאד. הצמא תקף אותו ושפתיו להטו. אבל הלילה היה והוא לא חפץ להעיר את אמא משנָתה. הוא צִנֵּן את ידיו בזגוגיות החלון ואחר צִנֵּן בהן את שפתיו.

כרגע שקע שנית בתוך הזיה. הוא תעה. הנה צוק־סלע, הנה שני, שלישי. נדוּדים איֻמים. הנה שַׁער, נִקרַת־סלעים, דרך מָגוֹר וּמְחִתָּה. הוא בא לתוך גֵּיא־צוּרים גדול, ופה נקבצו אלפי־אלפים נפשות ותשמורנה את מועדן. נפשות דלות אנחנו! התחננו. הוא הבקיע לו דרך בקרב מחנה הנפשות עד אשר יצא על־פני ערבה אחת. כאן לא צרו צעדיו בלכתו.

אבל פתאם יצא קול חזק וַיַּפּילהו ארצה.

– אך בדברי־הבטחות נִחַמתּ את בני־האדם ובתקוות שעשעתּ את נפשך! – שָׁאג אליו הקול נוראות.

– אמרתּי רק הָחל בזאת! סלח־נא לנפשי העלובה!

– אמרתי, דבריך כחֲצָצִים יתהלכו, וכשופר תרים את קולך. ואולם לשונך היתה כקשׁ נִדָּף! נתתי לך שאָר־רוח וְמַשָּׂא־נפש, אף המטרתּי על נפשך מַראות בחזון, כאשר יֵרד הברד על־פני השדה, רוחי נוססה בקרבּך כאשר ינוצץ הירֵח ברקיע השחור, וליד הדרך נִצַּבתִי למוּלך כפרח קטן, אפס, עיניך טַחוּ מֵראות אותי! באתי אליך ומצאתיך יָשֵׁן, את מחשבתי יריתי בך כגוש־סלע מֻצָּק, אבל אתה לא הקיצות. על קצה לשונך הייתי כשירה נעימה, מדוע לֹא שַׁרְתָּ? עשר פעמים בחייך עבר שליחִי, המבַשֵּׂר הגדול, על עֵבר פניך ואתה לא הכַּרְתָּ אותו.

שלחתי אותך להיות אש אוכלת והנה שַׁבְתָּ אלי עָפר וָאֵפר!

דַּבּרי נא, נפש עלובה, איפה הם פֵּרותיך, כאשר אנַער אותך? דבּרי, דבּרי, נפש מִסְכֵּנה! –

הוא החל לגמגם ולדבּר זרות. הוא בקש סליחה בשפה רפה ובלשון־עלגים. הוא יָגע למצֹא דבר־מה בראשו, ולא העלה מאוּמה. לא־כלום. “חָנֵנִי נא, חנני!” קרא וַיִּתְעַוֵּת מחמת כאֵב.

– דַּבּר, דַּבּר! – אמר הקול הנורא.

והנה נזכּר, כי פעם אחת עָרך בשביל ילד חולה ספר־ציורים, הוא כתב, אף צִיֵּר, יומם ולילה היה שטוף באותה העבודה.

אבל הקול הנורא דבּר רְתֵת:

– דַּבּרי, נפש עלובה!

גרוי נאנק. שלשה ימים ושלשה לילות דִּבּר אותו הקול ושלשה ימים ושלשה לילות התחַנן גרוי על נפשו.

איזנהוט נגש אל מטתו וישאל, אם עֵר הנהו. גרוי הביט בו בעינים אשר לא ראו מאום.

– האִם תכּירני? – שאל איזנהוט ויחַיֵּךְ, כאלו נקל היה יותר להכירו בשעת חיוּכו.

אבל גרוי דִּבּר על־אודות בית־כלא ועל אסיר אחד, אשר רבּו געגועיו על ילדו היחידי.

איזנהוט נִגֵּב את מצחו הרטֹב מִזֵּעה וצִנן אותו בקרח.

והנה רָוַח לו פתאם. הקול הנורא נָדַם, והוא התהלך בתוך הערבה ההיא, אשר בה היתה ההליכה קלה. צוהל היה, והנה קרבו ובאו שתי דמֻיות, וכאשר קרבוּ יותר הכיר את שושנה.

הוא רץ לקראתה ויכרע על ברכיו לפניה: “סלחי נא, סלחי, שושנה!” – קרא. – “סלחי – כי אהבתיך!”

שושנה הרימה אותו. “הכּל טוב ויפה”. – אמרה חרש ותחַיֵּך.

והנה נפל מבטו על הדמוּת השניה. גם זאת היתה אשה. הוא נדהם ויזדקף מלא קומתו. עם האשה הזאת התהלך פעם על־פני הערבה בהיות מטר־כוכבים. והנה נצבה לנגדו.

– האם שַׁבתָּ להיות פה? – שאלה ותבט בו.

ואולם כאשר הציצה בו והנה מלאה האורה את כל קרביו ויהי כאִלו הבין בבת־אחת את פשר חייו. “אַח, כן!” קרא וַיָּרץ לקראתה וַיֵּבְךְּ הרבה בֶכה מתוך אֹשֶׁר.

בלילה ההוא יצאה נפש גרוי. הוא מת עם עלות השחר. איזנהוט, אשר נרדם בלילה, התעורר לקול יללת כלב. הוא הביט על גרוי ופני גרוי היו יפים ושלֵוִים כל־כך, עד אשר החל איזנהוט כרגע להתיַפּח. הוא ראה, כי מת הוא.

חרדה תקפה אותו והוא יצא לגרש את הכלב. הוא יִדָּה בו אבנים. אבל הכלב הצהֹב והמדֻבלל הזה לא שָׁת לבו לאבנים, הוא רץ לקראתן וַיְיַלֶל וַיִּנְבַּח וינַתֵּר הֵנה והלוֹם כמטֹרף.

כאשר נודע לאמא, בי מת גרוי, אמרה מתוך בהלה:

– אבל הנעלים, איפה שָׂם את נעליה של שושנה?

– אל תדבּרי שטוּת! – נרגז איזנהוט. – הנעלים חבוּשות אל־נכון בארגזו!

פרק ששה עשר    🔗

הגשם ירד כאשר קברו את גרוי. באו אנשים רבים אל הקבורה, אף אנשים זָרים אשר לא ראו אותם מקֹדֶם. שפעת זֵרִים ופרחים כסתה את ארון גרוי ובמשך ימים וגם שבועות אחרי מותו עוד הוסיפו זֵרי־הפרחים להגיע. גַּנָּן אחד הביא זֵר נפלא, אשר לא נראה עוד כמוהו בעיָרה. גם אדילה באה אל הקבורה.

הדֵּיקַן מִוַּינבֶּרג נשא את נאום־ההספד. הוא היה גבר יפה־תֹאַר בעל זָקָן צהבהב, אשר התאַמֵּר תמיד לגרמני טהור. הוא בחן ברגלו בזהירות, אם חזק הקרש, אשר הֻנח בשבילו על־גבּי הבֹּץ, ומשָׁרת בית־הכנסיה נאלץ להחזיק כל הזמן מחסה ממעל לראשו.

ליד הקבר עמדו שני אופיצֶרים, אשר לא היו ידועים לאנשי העיָרה, והם החזיקו את קובעיהם בידיהם. שְׂעַר ראשם היה אָדֹם כמעט ועיניהם בהירות, וכל אחד הכיר בהם, כי אֶחיו של גרוי הם.

הדֵּיקן נשא את מִדַּברותיו. הוא דבּר על התמַכְּרוּת־הנעוּרים של גרוי, על אהבתו הגדולה לבני־האדם, על השופט העליון במרומים ועל עוד ענינים רבּים. וככל אשר הוסיף לדַבּר, כן הוסיף איזנהוט לחַיֵּך מתוך לעג, ובאחרונה החל להשתָּעל בחציפות. הדֵּיקַן בעל הַזָּקָן הצהבהב שָׂם בו כפעם בפעם עינים זועמות.

הדֵּיקן כִּלה את דבריו ואז נִגש איזנהוט אל הקבר. הוא הרים את ידו לאות, כי בחֶפצו לדַבֵּר. הוא הֵחל:

– אדונים נכבדים – האדם הזה, אשר נקברהו עתה – הוא הנהו –

הוא לא יכוֹל להמשיך את דבריו. איזנהוט לא היה דַבּרָן. הנאספים הביטו בו בתמהון ויתאפקו על צחוקם.

אדילה הלכה אל מחוץ לעיר לראות את אמא. אמא ישבה לבדה בביתה וידיה שׂוּמוֹת בחיקה.

– מה רבּה שמחתי! – אמרה. – אִלו ידעה שושנה, כי באת אלַי לבקרֵני!

אדילה ישבה על הכסא. היא אמרה:

– מי יכול לשַׁעֵר, כי הוא חולה וימיו חֻצָּצוּ.

אמא נאנחה ותאמר:

– היא היתה תמיד יַלדה רָפה.

כעבור רגע שאלה אדילה:

– האם סָבל בחליוֹ זמן רב?

אמא שתקה שעה ארֻכָּה ואחר אמרה:

– לא, היא מתה מיתה קלה. היא לא ידעה כלל, שהיא הולכת לָמוּת.

היא הנידה ראשה ותאמר בקול חרישי ומזַמר:

– שושנה? שושנה?

אדילה חָרדה ותֵּלך.

על הגשר עמד איזנהוט וחִכָּה לה, הוא הרים את כובעו, הִשְׁתַּחוה וַיּוֹצֵא מכתּב מכיסו.

– יש לי מכתּב בשבילה, גבירה רַבּת־החסד, – אמר, – אלמלא זאת, לא נועזתּי לנַסות דַּבֵּר אליה.

אדילה צחקה צחוק קל ותושט לו את ידה.

– האתה הוא זה, אדון איזנהוט! מה אשמח לראותך. היטבתָּ לעשות בנאומך – –

איזנהוט הביט בה מתוך תמהון. היא שֻׁנתה הרבה, פניה נראו חִורים וקשישים יותר, גם לקולה היה צליל אחר. היא התחילה לדבּר בקול רם, אבל קולה התנַמך מַהר עד אשר היה לקול־לחש ודבריה האחרונים נחבאו.

היא לקחה את דמכתב.

– הלא פתוח הוא? – אמרה

– כן הוא, השיב איזנהוט, – כך מסר אותו לי.

– אָה! הוא עשה זאת בכַוָּנה. אבל ראה־נא, בתוך המכתב יש עוֹד מכתּב שני? אל אחי, מכתּב מלא כל־כך! מה היה בינוֹ ובין אחי? גם מריה זינדינג סִפּרה לי, כי הַזְהֵר הזהיר אותה פעם מפּני אחי. אבל – הנה לכָה נא אתי וסַפּר לי על־אודותיו. הלא היית על־ידו, היית ידידו ורֵעו!

איזנהוט ספּר ככל אשר ידע.

– הוא הזכיר פעמים אחדות גם את שמֵך, גבירה רבּת־החסד.

אדילה חִיְכה והסמיקה במעט.

– כיצד קרא אותי? – שאלה.

– הוא קרא איתך בשמֵך הפרטי, גבירה.

אדילה החרישה שעה ארֻכּה ואחר אמרה:

– מי יכול היה לשַׁעֵר, כִּי יִקרה כדבר הזה!

– הרופא אומר, כי מחלת שושנה דָבקה בו, – אמר איזנהוט.

הם באו עד לשבכת־הברזל אשר לפרדס, ואדילה הושיטה את ידה לאיזנהוט.

– אולי עוד נזדמן פעם באיזה מקום, – אמרה, – הלא תלך עתה למסעיך. רב תודות לך. שכח־נא, כי הסִבּותי לך צער לפעמים. רוח אחרת היתה עתה עמדי. אני מקַוָּה, כי ינעם חלקך בחיים, אולי קצת יותר מאשר חלקי אני. היֵה שלום!

היא החרישה רגע ואחר הוסיפה חרש:

– הוא היה אדם טוב כל־כך!

צחוק קל עבר על שפתיה, היא הגישה את כף־ידה לאיזנהוט לנשיקה, ואיזנהוט נשק בהדרת־ כבוד את כַּפּה הלבָנה. אז צעדה לאִטָּהּ אל תוך הפרדס, וזמן רב עבר עד הגיעה אל המדרגות, אשר עלתה בהן לאט לאט.

ביום המחרת יצא איזנהוט עם מִזְוְדוֹת־העוֹר אשר לו למסעיו לארצות־הנגב.

ואלה דברי המכתב אשר כתב גרוי לאדילה:

“נִצְרִי את נפשך, ידידתי, כי זאת היא רכושך היחידי. החיים הם לבלי־חֵקר, ונעלמים שִבעתים הם מַעגלי הַמָּוֶת. אין תִּכלָה וקץ. חָזֹר וָשׁוב עוֹד נוֹסיף נִפָּגש ברַחבי העולם”.

סוֹף.