עם הופעת הכרך השני ל”מחקרים בתולדות ישראל" נחתמת סדרת ספריו של גדליהו אלון ז“ל, שראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד למן שנת תשי”ג, והם מצטרפים יחד למסכת שלמה של חקר תקופה דרמתית, גורלית ועתירת־מאורעות בדברי ימי עמנו. מבעד להרצאות האוניברסיטאות, שנתפרסמו בשני ספרים, בשם: “תולדות היהודים בארץ־ישראל בתקופת המשנה והתלמוד”, ומבעד למאמרים, המכונסים אף הם בשני ספרים, בשם: “מחקרים בתולדות ישראל” – ניבטת אלינו דמותו של היסטוריון עברי מחונן. הקורא חש בזיקה האישית העמוקה של גדליהו אלון אל נושא סוגיותיו ההיסטוריות, שהוא דן בהן בקפדנות מדעית חמוּרה. הוא כאילו מטיל עליהן אור מבפנים. גדליהו אלון מקרב אלינו את עולמה של תקופת בית שני לא רק במסירת פרטים לאין־ספוֹר, צירופם וניתוחם, כי אם גם בעצם אישיותו, סגנונו ויחסו אל הערכים הלאומיים המוסריים, שנתגבשו בעת ההיא.
הוצאת הקיבוץ המאוחד קיבלה עליה באהבה את המשימה להביא כתבים אלה לדפוס ולפרסמם ברבים, ולסייע בכך לא רק להעשרת ההיסטוֹריוֹגרפיה העברית, כי אם גם להקמת מצבה נאמנה, בלתי־נשכחת, לאיש־המדע המקורי גדליהו אלון, אשר כה הצניע לכת בחייו. ורואים אנו לחובה נעימה לנו להביע כאן תודה לע"צ מלמד ולשמואל ספראי – ולכל מי שעזר על ידם –, אשר כינסו, התקינו והגיהו את הכתבים האלה והקפידו על כך, ברוחו של מחַבּרם, לתת בידי הקורא מִשְׁנָה ברורה ונקיה.
ההוצאה
מאמרים
מאתגדליה אלון
מוצאם של השומרונים במסורת ההלכה
מאתגדליה אלון
כללה של מסורת־חכמים שוללת מהם מן השומרונים את מוצאם הישראלי1. כל־עצמה של אותה מחלוקת השנויה בתורתם של תנאים אם כותים גרי אריות הם ואם ־ גרי אמת2 (או גרי צדק3), או אם “כותי כישראל” ואם “כותי כגוי”4, אין היא נוגעת אלא ביהדותם בחינת הדת ולא בתחילתם ויחוסם שאינם מישראל.
מכל־מקום אף אם כל הדעות שוות לגבי עיקר טיבם של השומרונים שנכרי הוא, דומה שהעיון במקורותינו עשוי להעלות שלוש מסורות משתנות שמצויות היו בישראל בפני הבית ולאחר חורבנו על יחוסם הלאומי של אלו.
השיטה הרוֹוַחַת רואה בהם בשומרונים בניהם של אותם עממים שנושבו בארץ־ישראל בידי מלכי האשורים וכדרך המסורת המקראית. ראָיה לדבר השימוש הקבוע בשם “כותים” והמשא־והמתן בטיב התיהדוּתם הנסמך אף הוא על המסורת שבמקרא5.
בידוע שאף יוסיפוס קורא להם פעמים הרבה באותו השם ומעיד עליהם שזרים הם ושבאו לארץ בְעֶטיוֹ של מלך אשור. אף הוא מעיד שכך קורין להם “בלשון העברים" ומכפיר בהתיחסוּתם על בית יוסף, דבר שהם גופם, לדבריו, פעמים עושים כן על־ידי שהם מכנים עצמם נכרים־תושבים בארץ.6
מסורת זו, מסתבר, עולה אף בספר חשמונאים ב ו ב, מקום שאנו קורין על שליחו של אנטיוכוס אפיפנס שבא לארץ כדי להעביר את ישראל על דתם –
אם אנו נמנעים מלהגיה בכתוב שלא לצורך7, הרי פירושה של הפיסקה האחרונה נראה: המלך גזר לקרוא למקדש שבהר גריזים על שם זיבס האכסנאי, רמז ליושבי המקום, השומרונים, שאף הם אכסנאים הם, אורחים־זרים שבאו מן החוץ (מן הסתם, כאמור במקרא, בידיהם של מלכי אשור).
מסורת שניה רואה אף היא עיקרם של השומרונים “כותים” במוצאם, אלא שנתערבבו בהם מישראל. שיטה זו אינה עומדת במקורותינו כמסורת מעֵין־היסטורית לעצמה, אלא בזיקה להסברת טעמו של איסור חיתוּנם בישראל (אף לאחר התיהדוּתם) ושל איסור התחתנוּתם אלו באלו על דעתו של רבי אלעזר במשנה (קידושין פ“ד מ”ג) מפני שהם מן ה”ספיקות”. עם שאר הטעמים לאיסור זה מעלים חכמים אף את הסברה שנפסלו “משום גוי ועבד הבא על ישראל הולד ממזר" (ירושלמי גטין פ“א מג סע”ג, יבמות פ“ז ח ע”ב). דומה שהעבד נצטרף כאן מפני שיגרת ההלכה המדברת בכל מקום בענין ולדותיהם של עבד וגוי שבאו על בת ישראל אם כשרים הם ואם ממזרים בצוותא אחת8, שהרי סוגית התלמוד מקשרת את הלכתנו בשאלת כותים אם גרי אריות הם ואם – גרי צדק9. ובמקום אחר למידין אנו מן הירושלמי (כתובות פ“ג כז ע”א), שהניחו חכמים אף התערבותם של ישראל בבנותיהם של כותים.
נוסח אחר של מסורת זו על התערבותם של ישראל בשומרונים להסברת איסור חיתוּנם מצוי באותם מאמרות של חכמים המדברים ב“כהני הבמות” שנתערבו בהם10. אף־על־פי שהבבלי תופס איסורם מפני שהללו היו “מן הקוצים שבעם”11, דבר שלכאורה עולה מדבריו של רבי יהושע בן לוי; כותים “גירי אריות הן וכהנים שנטמעו בהן כהנים פסולים היו” ואף מהסמכת הירושלמי (גטין פ“א מג ע”א) למאמרו של רבי יוחנן: על שנתערבו בהם כהני במות – “ויעש מקצות העם”12, אמר רבי אילא מן הקוצים שבעם ומן הפסולת שבעם; מכל מקום מסתבר, שהמסורת הראשונה לא נתכוונה אלא לכל עצמה של התערבות כהנים מישראל, הם ובנותיהם, בכותים (“גירי אריות”), שפסלתם משום גוי שבא על בת ישראל הולד ממזר וכשיטה האמורה, בין שכהנים הללו כשרים היו ובין שהיו פסולים13. אותה סמיכת עניינים: כותים גרי אריות וכהנים שנטמעו בהן כהנים פסולין היו, עיקרה במסורת שדיברה בטיבם הפגום של השומרונים בכללם, בלא זיקה מיוחדת לבירור טעם איסור חיתוּנם, כשם שהשיטה האחרת המיוחסת לרבי עקיבא: כותים גרי אמת הן וכהנים שנטמעו בהן כהנים כשרים היו, אינה מתעסקת בגופה בפסלות־הנישואין שלהם בדוקא.
טיבן הפרשני של מסורות הללו נוטל מהן הרבה מיסוד הקדמות. ברם, ההלכות האוסרות קבלת גרים מן התדמורים וכיוצא בהם14 נותנות ידים לקרב אל הדעת את ההנחה, שיש להן למסורות הללו על מה שיסמוכו בהלכות הראשונות. לפי שמן הטעמים האמורים במקורותינו לאיסור גרוּתם של עמים אלו מתקבלת ביותר אותה מסורת שתולה אותו בהתערבותם בישראל (בגויוּתם) משום “גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר”15. וכבר יש בידינו ראָיוֹת כל־שהן על טיבן ה“מעורבב” של אומות הללו16. הרינו רשאים איפוא ללמד מן ההיקש אף על איסור חיתוּנם של כותים בתורתם של תנאים.
המסורת הנידונית יכולה היתה להישען על מעשים שמימיהם של חכמים. שכּן הדעת נותנת שישראל וכותים נתערבבו אלו באלו בין מפני שישבו בערים הרבה בערבוביה ובין מפני קרבתם בדת. וכבר העיד רבי אבהו על “שלש עשרה עיירות שנשתקעו בכותיים בימי השמד”17. אף הוא מבאר טעמו של רבי מאיר המחמיר אצל שור הנוגח לדון כותים כנכריים – “קנס הוא שקנס רבי מאיר בממונם שלא יטמעו בהם”18, ודאי מפני רוֵחוּתה של התערבות ישראל בכותים מן הטעמים האמורים.
ברם, אף בפני הבית מצויים היו גורמים מסייעים להתחתנוּתם ולהשתקעוּתם של ישראל בשומרונים. עובדה זו, שיש להניחה בגופה, כתובה אצל יוסיפוס. כך הוא מעיד בענין תחילתו של המקדש בגריזים וראשית התכוננוּתה של עדת השומרונים, שמלבד מנשה אחיו של ידוע הכהן הגדול שנשא את בתו של סנבלט התחתנו רבים אחרים, מן הכהנים ומישראל, עם השומרונים19. כיוצא בדבר הריהו מעידנו על הימים שמלאחר אלכסנדר “שכל אותם העבריינים מבני ירושלם שהתגאלו במאכלות אסורים וחיללו שבתות והפרו שאר כל המצוות נמלטו אליהם אל השכמיים”20. אפשר שעדוּת זו היא שגרמה לו ליוסיפוס לכתוב במקום אחד21 על השומרונים היושבים בשכם ϰατῳκημένην ὑπὸ τῶν ἀποστατῶν τοῦ Ἰουδαίων ἔθνους (המיושבת על ידי הפורשים מהאומה היהודית). מכל־מקום בין במסורת שאצל יוסיפוס ובין בתורתם של חכמים אתה מוצא שיטה, האמורה בפנים שונות, שרואה את השומרונים מעורבים בישראל מקדמת־ימיהם.
כמדומה אני שהעיון במקורות הלכה של חכמים ובמקורות חיצונים, של ישראל ושל נוצרים, מעלה לעינינו מסורת שלישית על מוצאם של השומרונים, מסורת שרָוחה באומה אף היא בין בפני הבית ובין בתקופת התלמוד, והיא שהשומרונים או מקצת מהם אינם אלא צאצאיהם של הכנענים הקדמונים יושבי הארץ.
תחילה חייבים אנו להזדקק לאותה איגרת של כותים שנשתגרה על־ידיהם על דעתו של יוסיפוס (קדמוניות יב ה ה) לאנטיוכוס אפיפנס, שבה הם קוראים לעצמם הצידונים אשר בשכם. באותה תעודה הרי הם מבקשים שימלט אותם המלך מן הקטרוגית שהמלכות הטילה על היהודים, לפי שאבותיהם לא היו מעולם מישראל, אלא קיבלו עליהם את השבת מפני “אמונה קדמונית” על־מנת להציל את הארץ מן הפורענויות שבאו עליה22. אף יסדו בגריזים מקדש לאל האַנוֹנימי וזבחו עליו את הזבחים הראויים. והריהם חוזרים וכופרים בקרבת מוצאָם ליהודים ובקרבתם אל היהדות ומיחסים עצמם מבראשית אל הצידונים, כדי שיתרצה המלך לפוטרם מן הפורענויות שבאו עליהם על היהודים “כרעתם”, ומבקשים הימנו שיתן רשות לקרוא מכאן ואילך את “מקדשם האַנוֹנימי” על שם זיבס. ואנטיוכוס אף הוא מכוון את תשובתו ל“צידונים אשר בשכם” ועושה את בקשתם, הואיל ובחרו לחיות לפי “המנהגות של ההילינים” ומסלקים עצמם מ“אשמות היהודים”.
נראה לי שהתעודה הנידונית כצורתה אין לראותה אוֹטנטית בשום פנים, וכדעת חוקרים הרבה, ואף־על־פי שהיו והוֹוים מן החכמים המשתדלים לאַמתה: כל־עצמה אינה אלא יציר ספרותי פולמוסי של ישראל (מסתבר מימיהם של חשמונאים) המכוּון ליחס לשומרונים הודאה על מקורם הנכרי ועל יהדותם הפגומה ועל פרישתם מן הדת בימי השמד של יוָנים23. הרי שאף הכינוי: הצידונים אשר בשכם (החוזר אצל יוסיפוס אף בקדמוניות יא ח ו, בפיהם של השומרונים במשאם־ומתנם עם אלכסנדר) אין לראותו אלא שם שניתן להם על־ידי המסורת היהודית לצרכי קטרוג ופולמוס. דומה שאין משמעו אלא שהשומרונים בניהם הם של הכנענים (הצידונים) הקדמונים, ללמדך שיחוּסם פגוּם ביותר24.
זכר למסורת זו עולה אף ממקור אחר שמסוף תקופת בית חשמונאי. בצוואות י“ב שבטים צוואת לוי פ”ז (מהדורת Charles, עמודים 42־41) אנו קורין:
ברור שבכינויה של שכם: עיר חסרי־הדעת, העלה המחבר אותו שם של גנאי וזלזול הרוֹוחַ באוּמה כלפי השומרונים וכדרך שמוּכח מדבריו של בן סירא (נ כח) 26ϰαι ὁ λαὸς μωρὸς δ ϰατοικῶν ἐν Σικίμοις. ברם, הפירוש שנותן בעל הצוואות לתחילתם שלהם בזיקה למעשה שכם בן חמור ולמזימתם של בני יעקב שעלתה יפה, מעידה שנתכוון הלה להעלות את יחוסם של השומרונים כשהוא משתלשל מן הכנענים הקדמונים.
דברים כיוצא באלו אנו קורין בספרות הנוצרים מן המאה הד' ולאחריה.
אפיפניוס כותב (haer. 9, 1, ed. Hohl I 197־8) על משמעו של השם “שומרונים" ומונה והולך ארבעה טעמים:
בדומה לכך הריהו כותב ב“על אבני החושן” (התרגום הלטיני העתיק)28:
לשונו של אפיפניוס סתומה ומעורבבת כדרכו. ברם, ברור שאב־הכנסיה שיקע מסורות משתנות על משמעו של השם, שומרונים. האחד – על שם שהיו העמים שהובאו לארץ שומרים אותה מן השממון. שני לו – על שם שהיו שומרים את התורה. שלישי – על שם ההר שומרון, ורביעי – על שם שמר, שהימנו קנה עמרי את ההר ובנה עליו את שומרון, אלא שהמסורת מוסיפה לפרש, שאותו האיש מן הכנענים שישבו בארץ לפני בואו של אברהם.
דומה שאין קשה להעמיד על מגמתן ומקורן של מסורות הללו. המסורת השניה – על שם שמירת התורה, ודאי מקורה
שומרוני ובידוע, שהשומרונים קוראים לעצמם: שומרים במשמע
הזה30. הטעם השלישי מצוי אצל יוסיפוס ובמדרשים מאוחרים, ונראה שיהודי הוא מעיקרו31. הרביעי
מתכוון לקשר את השומרונים בכנענים, לומר לך הללו קרויים על שם אחד מצאצאיהם
של אלו מפני שהם בניו של זה, ואף הוא יהודי הוא. אותה מסורת רביעית בנוסח
אחר כתובה אף אצל פילסטריוס
המסורת שבידו של סופר נוצרי זה בן דורו של אפיפניוס מבקשת לבאר זיקתם היחוסית של השומרונים לכנענים על־ידי שיווּי השמות: הצמרי בן כנען (בראשית י יח) הקרוי בשבעים Σαμαϱεῖος “שומרונים” – Σαμαϱεῖται ללמדנו שהללו בניו של בן כנען הם33.
כיוצא בזה כותב פרוקופיוס איש עזה בפירושו לבראשית (PG. 87, 1, (col. 309:
גזירת השם שומרון מן צמרי מרמזת ודאי על זיקתם של השומרונים לאותו האיש וכמסורת שאצל פילסטריוס.
מעתה אנו באים למקורות הלכה, שלדעתי קרוב לראותם מיוסדים על המסורת האמורה.
קרינו בתלמוד (חגיגה כה א) לביאור המשנה (שם פ"ג): חומר בתרומה שביהודה נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה (לנסכים) וכו‘, להוציא את הגליל שאין נאמנים בה לטהרתם – אמר ריש לקיש: מפני שרצועה של כותים מפסקת, פשוטו של המאמר ודאי מכוון ללמדנו, שארץ הכותים מטמאת משום טומאת ארץ העמים, וכמות שמפרש רש"י וראשונים אחרים וכדרך שמוּכח מן הסוגיה להלן.35 והוא הדין המסורת המקבילה שבירושלמי (שם פ“ג עט ע”ב־ע"ג): רבי סימון, רבי יהושע בן לוי בשם רבי פדייה: מפני שפסיקייא של כותים מפסקת36. והנה כבר הקשו הראשונים מן התוספתא במקואות (פ“ו ה”א): ארץ הכותיים טהורה וכו’, ובודאי מסורות חלוקות הן. אלא שלכאורה גופה של ההלכה של האמוראים הנ"ל קשה. שאף אם כותים כנכרים, הרי ארץ־ישראל טהורה אף במקום שיושבים גויים (להוציא מדורותיהם). נראה איפוא שההלכה מיוסדת היא על מסורת שרואה את הכותים – הנכרים יושבים בארצם, או במקצת שהימנה37, מימים ראשונים, שלא נתכבשו מעולם ונמצאת אדמתם כעין ארץ־העמים, לפי שלא נתקדשה בכיבוש עולי מצרים38.
בדרך זו יש לנו לפרש את הסוגיה שלהלן שנתלבטו חכמים בביאורה. בירושלמי שביעית (פ“ו לו ע”ג): אמר רבי אבהו: יש עיירות של כותים שנהגו בהן היתר מימי יהושע בן נון והן מותרות, רבי יוסי בעי: מעתה לא יחושו כהנים על חלתן, ואנן חמיי רבנן חששין. אמר רבי יודה בן פזי: לא בגין מילתא דאת אמרת39 אלא בגין דלא חלטתון מלכותא בידה40.
הסוגיה מדברת, כנראה, בהיתר שביעית לעבודת קרקע41 לעדותו של רבי אבהו כדרך שאמורה בבית־מדרשו של ר' יוסי וכמוֹת שהיא לפנינו, הרי מצויים תחומין בארץ הכותים שמוּתרין ישראל (היושבים בהם) לעבוד בהם בשביעית מימות יהושע, וטעמו של דבר ודאי אינו אלא מפני שאותן עיירות לא נושבו בידי ישראל מעולם, לומר לך הכותים שבהן מן הכנענים הם שלא “נתכבשו” (לא בידי עולי מצרים ולא בידי עולי בבל).
רבי יוסי מתמה על המסורת, שאם אותן עיירות נידונות כארץ העמים מן הדין שלא נתחייבו הכהנים להקפיד על קדושת החלה המופרשת שם לאוכלה בטהרה, שהרי אין בה קדושה, משום מה איפוא מדקדקים החכמים ונזהרים באכילתה42. בתשובה לכך מעלה רבי יהודה בן פזי טעם אחר להיתר עבודת הקרקע בשביעית בתחומין הללו: מעיקר הדין של ארץ־ישראל הם וחייבין הם במצוות שביעית ואלא מפני התקנה התירו לישראל שבהם לעבוד בשמיטה, שלא תחליט43 המלכות את קרקעותיהם בידה (והוא הדין לכותים המשמרים את השביעית). הבחנה זו כרוכה בתביעת מסי־הקרקע והארנוניות על־ידי השלטונות אף בשנת־השמיטה, דבר שאנו למידין כלפי ישראל לשעות של פורענויות גרידא44. ברם, ארץ־הכותים לא נפטרה מחובת העלאת מסים הללו בשביעית אף בימים כתיקנם, לפחות בהמשך המאה השלישית. בידוע, שפיטורין ממסי הקרקע בשמיטה מיוסדים הם לגבי ישראל אצל הרומים בפקודה המפורסמת של יוליוס קיסר בימיו של הורקנוס האחרון45. מסתבר שאותה זכות לא בטלה אף לאחר החורבן בכל התקופה התלמודית כולה, להוציא מקרים מועטים. ברם, מעדוּתו של אוריגינס אנו למדים שהשומרונים לא נהנו מאותן זכויות, שניתנו לישראל, להפקיעם מן החוקים הנוהגים במלכות בדברים שבקיום הדת. שכּן מעיד הלה על השומרונים שנהרגים על המילה, ודאי מפני שגזירתו של אדריינוס על איסורה של זו (בתוקף Lex Cornelia de Sicariis) במסגרת החוק הכולל, לא הופקעה כלפיהם כדרך שעשה כן אנטונינוס פיוס לגבי היהודים46. קל וחומר שלא זכו הכותים לפוטרם ממסי הקרקע מפני מצוַת השמיטה47.
קרוב להניח, שאף היהודים שישבו בממועט בארץ הכותים לא זכו למעשה להתיחד מן השומרונים לטובה, לפחות במקרים הרבה: השלטונות, שבהמשך המאה השלישית הטרופה במלחמות מבית ומבחוץ נהגו פעמים, כדרך שראינו, להתעלם אף מזכויותיהם של היהודים בישוביהם ולהגבות את הארנוניות בשביעיות, ודאי לא הקפידו להבחין בין כלל התושבים, שומרי תורה, שלא זכו להיפטר מן המסים בשמיטה ולבין היהודים המועטים המובלעים בתוכם, ולפיכך עמדו על דעתו של רבי יהודה בן פזי, והתקינו שיהו תחומין הללו מותרין בשביעית לעולם48.
דומה שהמקורות הנידונים בכללוּתם נותנים ידים להניח, שהיתה מצויה בישראל מסורת־קדומים, שראתה בהם בשומרונים למקצתם צאצאיהם של הכנענים הראשונים49. אלא שהמסורת המקראית שיקעה את חברותיה “שאין להן על מה שיסמוכו” בכתובים.
על אף הלמדנוּת הרבה והחריפוּת המשוּקעות בשיטה זו, הריהי לדעתי נטולת יסוד ורחוקה מלגורסה.
האגדה שמצויה היתה בבית־מדרש מסוים בישראל על האבות שקיימו את התורה עד שלא ניתנה, אין ראָיה שרָוחה אצל כלל השומרונים קודם לחשמונאים. ואפילו כן, אין הדעת נותנת שיכלה לשמש בסיס לתעודה דילן. אלא שכּל־עצמו של הדיוק מלשון האיגרת, שכאילו נתכוונה להקדים את השבת ולעשותה מנהג שלא הושאל מישראל – אינו מיוסד, עיקרה של טענתם, שמפני הפורענות התקינו אותה אבותיהם, לפשוטה יש בה מן ההתנצלות על כך שהללו נחלו מצוה מן האחרים (יהודים), והוא הדין לענין המקדש בגריזים: אין כאן רמז לקדמוּתו לימי אברהם. פירוש האַנוֹנימיוּת של האלהים על־ידי ההימנעות מלהגות את שמו המפורש – דחוּק, דומה שאין להעלות על הדעת שהיהודים יכנו כך את ה' מפני הטעם הנ“ל. ועוד, וכי מנַיִן שאף השומרונים נמנעו בהמשך ימי בית שני מלהגות את השם (כבימים אחרונים)? והרי בידוע שתיאודוריטוס מעתיק שני היגוּיים שונים של השם המפורש אצל השומרונים בימיו (מאה ה' Montgomery, The Samaritans, 213) ואף מן הירושלמי (למאה ד') אנו למידין שהכותים נוהגין היו להישבע בשם. בסנהדרין פ”י כח ע“ב, להלכה שבמשנה “ואף ההוגה את השם באותיותיו”: רבי מנא אמר: כגון אילין כותאי דמשתבעין, ולפשוטו הריהו בא להביא משל להגיית השם כצורתו. ודאי מן הירושלמי שם פ”ז כה ע“ב משמע ש”המגדפים" הכותים היו מוציאים את השם בכינוי; ברם, לצורך ולמצוה, כגון השבועה, משמע שהגוהו בפירוש (ראה גרינבוים,,ZDMG, 18, 137 ועיין שם למעלה משאו־ומתנו של אותו חכם בהשערה זו, שמעלה ביקרמן, לפרש האַנוֹנימיוּת של אלהי השומרונים האמורה בתעודתנו, מפני איסור הגייתו. וראה עוד ר"י לוי, משנת אבא שאול, עברית, עמודים 29־28(.
ולא עוד אלא שלכאורה מלמדתנו תעודה אחת, שעוד במאה הי"ט הכירו השומרונים דרך ההגיה של שם המפורש (מונטגומרי, JBL, 1906, P. 49־51). ולענין עמידתם של השומרונים אף להלן בשמירת התורה ומצוותיה, הרי קשה במקצת להניח כן מפני ההיקש לישראל, שנאנסו להפר את המילה ולחלל שבתות וליהנות ממאכלות אסורים ולכלות ספרי־התורה (בידוע שבעל חשמונאים ב' מקיש בשני מקומות את הגזירה שעל השומרונים לאלו שעל ישראל, ה כג; ו ב). ועוד, הרי במפורש כותב אנטיוכוס בתשובתו: ἀλλὰ τοῖς Ἑλληνιϰοῖς ἔθεσιν αἱϱοῦνται χϱώμενοι ζῆν (אבל הם בוחרים בחיים בלכתם בדרכי היוָנים). דבר שמשמעו תמורה כוללת של חיי הדת מעין המרה גמורה (השוה הנוסח באיגרתו של אנטיוכוס אבפטור, חשמונאים ב יא כד מקום שהוא מחזיר ליהודים את חירות הדת, לבטל גזירות אביו: ἀϰήϰοότες τοὺς Ἰουδαίους μὴ συνεδοϰοῦντας τῇ τοῦ πατϱός εἰς τὰ Ἑλληνιϰὰ μεταθέσει, ἀλλὰ τὴν ἑαυτῶν ἀγωγὴν αἱϱετίζοντας κτλ (שמענו על היהודים כי מסרבים הם לכוָנת אבי לעבור למנהגי היוָנים אלא דבקים בדרך חייהם הם). לפיכך מסתבר שהתעודה כצורתה מעשה ידי יהודי הוא, שביקש לגלגל על השומרונים נטישת תורה וכפירה באלהי ישראל, וכדרך שסבורים חכמים הרבה (אין מן הדין להיכנס כאן לבירור הענין לפרטיו). כל שאנו יודעים על השומרונים אינו נותן ידים ליחס להם כללם או רוּבם העברה על הדת. אלא שיש ומלמדים מחשמונאים א ו מקום שאמוּר על אפולוניוס שהביא עמו חיל גדול משומרון – ἀπὸ Σαμαϱείας לעלות על יהודה, שהשומרונים פשעו בדתם והילכו עם המלכוּת, ראה, למשל, Рыинский Самаряне p. 251־252. ברם, נראה שאין מדוּבר כאן אלא בעיר שומרון, שהיתה, בידוע, מיושבת מימוֹת אלכסנדר, מאחר מרידת השומרונים, מוקדונים ויוָנים. ועוד יש להעיר על ההוכחה של ביקרמן לאמיתות התעודה מלשונה היוָני, שנראית מקורית, שודאי נתחַבּרה, אילו היה כותבה זייפן יהודי, לא לאנשי ארץ־ישראל היהודים והשומרונים, שדיברו ארמית אותה תקופה, אלא לשימושם של יוָנים או יהודים בתפוצות ־ הא כיצד העלה הלה, שנתכוון לקטרג על השומרונים, קרבתם של השומרונים לתרבות ההילינית כדבר של גנאי! ברם, תשובתה של התמיהה כלולה בדבריו של המחבּר גופם. האיגרת ודאי נתכוונה ליהודים קוראי יוָנית, בין שהם בתפוצות (שכבר מצינו עדוּת אצל יוסיפוס על התעצמוּת בין היהודים והשומרונים באלכסנדריה של מצרים בימיו של תלמי פילומיטר) בין שהם בארץ־ישראל. בין אלו ובין אלו שללו את “הקרבה לתרבות ההילינית” כשמשמעה – כפירה בדת ישראל, השוה חשמונאים ב' והסיבילות היהודיות וחיבורים אחרים מן הספרות היהודית־היונית.
Now I shall expatiate and dwell upon the account of all this and shall investigate whence are the Samaritans or from what tribes, Since they are named of the mountain and the son of Someras, who was of the tribe of the Canaanites and of the Pheresites.
: לית כאן שומרי תורה (שלָחוֹ רבי אבהו להביא יין מאצל הכותים מצאוֹ זקן אחד, אמר לו: אין כאן שומרי תורה). משמע שנתכוון אותו זקן לשם הרוֹוחַ אצל השומרונים, לומר לך, שומרי תורה על האמת, יהודים, אינם כאן, והכותים שבעיר מפירי תורה הם ולא מקיימיה כדרך שקוראים לעצמם (מונטגומרי, עמוד 318). וכיוצא בו בברייתא שביומא (ד א) ־ ושני תלמידי חכמים מתלמידיו של משה מוסרין לו כל שבעה כדי לחנכו בעבודה, באה ההלכה להוציא צדוקים, וכפירוש התלמוד. מסתבר, שהללו קראו לעצמם תלמידי־משה כנגד הפרושים שמוסיפים מ“מסורת זקנים” על הכתוב בתורה, ובאה הברייתא להודיעך שתלמידי־משה האמיתיים – פּרוּשים הם (השם המצוי אצל פילון: γνώϱιμοι τοῦ Μωυσέως, שמכוון כלפי הגויים, שהם תלמידים של אחרים, אינו ענין לכאן).
ולענין המסורת הראשונה, הרי אוריגינס, כאפיפניוס וכאויסיביוס (בכרוניקון) ואחרים, מפרשים שהכותים וכו' נשתלחו לארץ־ישראל לשומרה מן השממון על־ידי המלכות; הרי שאין לראות בה כצורתה מסורת שומרונית (או שמא גלגול היא מנוסח אחר שבידם).
וכן הוא אומר במקום אחר, ש“תלמידי החכמים” של השומרונים נותנים נפשם על התורה והמצוות.
כמה דברים משל פירושנו כבר נאמרו על־ידי בעל ספר ניר. ברם, לאחרונה נשא ונתן בביאורה של הסוגיה ליברמן (תרביץ, שנה ב, עמוד 107). הריהו תופס דרכו של הגר"א שמפרש ההיתר לענין כניסה בטהרה, שאותן עיירות משל ארץ־ישראל הן, וסובר שר' אבהו כיון לקיסרי שמצוי היה בה ישוב של כותים. שאלת רבי יוסי: מעתה לא יחושו הכהנים על חלתן, פירושה, שלא יחושו ישראל לגבל טהרתן בקיסרין, הואיל והיא ארץ־ישראל גמורה (הגירסה טעונה איפוא תיקון: מעתה לא נחוש על חלתן, וכדבריו של החוקר שם), והרי אנו רואים חכמים חוששין ומפליגין לגבלה בתוכה של ארץ־ישראל, מפני טומאת ארץ העמים של העיר. על כך משיב רבי יהודה בן פזי, שקיסרין טמאה משום ארץ העמים לא מפני שהיא חוצה־לארץ גמורה, אלא מפני שהמלכות לא החליטה את קיסרין ברשות ישראל ומסרתם ליוָנים, וכיון למסופר אצל יוסיפוס על ההתעצמות שבין היהודים וההילינים על השלטון בקיסרין, כלומר מתחילה של ישראל היתה, אלא מלאחר פסק־דינו של הקיסר, שהפך התישבותם של היוָנים רשמית בעיר ומלאחר שהושמד הישוב היהודי שבתוכה, גזרו עליה משום ארץ העמים. דוחקה של שיטה זו בכללוּתה נראה לעין, מכל־מקום שמא ראוי להעיר את שלהלן.
תחילה, רחוק ביותר להניח, שרבי אבהו יכנה את קיסרין עירו שלו בשם הסתמי “עיירות של כותים”. בשניה, כיצד אפשר לקרוא לקיסרין עיר של כותים, וכי מנַיִן שהישוב השומרוני מרובה היה משל הגויים ומשל ישראל (אפילו כל אומה לעצמה)? ובידוע שהיתה קיסרין אף במאה ג' ומאה ד' “עיר ואם” להיליניות בארץ־ישראל ואף מעֵבר לה. ועוד, דומה שלא מצינו מפורש בהלכה, שגזירת המלכות להפקיע תחום מתחומי ארץ־ישראל גוררת עשייתו של זה ארץ העמים. אלא שכּל־עצמו של פסק־דינו של נירון אינו ענין לארץ־ישראל ולחוצה־לארץ כל־עיקר; אף לאחר־מכּן נשתיירה קיסרין בתחומי ארץ־ישראל בידוע. אותה הכרעה לא נגעה אלא בטיבה הַקּוֹמוּנאלי של העיר – איזה עם רשאי לשלוט בהנהגתה העצמית ומה טיב אזרחותה – ולא בזיקתה לארץ־ישראל. ואם תאמר שגזרו עליה חכמים טומאת ארץ העמים מפני נטילת השלטון מידי ישראל ומפני חורבנו של הישוב, הרי דומה שאין ליחס לחכמים תקנה כיוצא בזו, שהיא לרעתם של ישראל (אף ביפו הושמד הישוב ולא גזרו עליה משום ארץ העמים. הוא הדין בית־שאן, אף היא עיר שהאזרחות בה – יוָנית, בידוע).
-
ראה למשל המשא־והמתן בין רבי מאיר והכותי בב“ר פצ”ד (תיאודור־אלבק, עמודים 1179–1178). ↩
-
קידושין עה ב וש"נ. ↩
-
ירושלמי גטין פ“א מג ע”ג; מסכת כותים פ“ב ה”ז (היגר, עמוד סו). ↩
-
תוספתא תרומות פ“ד הי”ד ובירושלמי במקומות הרבה. ↩
-
בידוע שפעמים מצוי במקורות של ארץ־ישראל אף השם (ארמית): שמראי (להוציא פרקי דר“א פל”ח והקבלה בתנחומא פרשת וישב יג, בהם עוסקת המסורת בתחילתו של השם שומרונים; אלא שמסתבר שבאה היא לפרש את השם כמות שהוא אמוּר במקרא, (מלכים ב יז כט). ברם, מקום אחד בירושלמי ראוי להעמיד עליו (תעניות פ“ג סו ע”ד): רבי אחא עבד תלת עשרה תעניין ולא נחת מיטרא. מי עליל פגע ביה חד כותיי, אמר ליה: רבי, עצור גולתך מן מיטרא. אמר ליה: חייו דההוא גברא שמייא מיעבד ניסין ושתא מצלחא וההוא גברא לית הוא מיחי. ועבדון שמייא ניסין ואצלחת שתא ומית ההוא כותייא והוון כל עמא אמרין: איתון חמון פורין דשמש. ודאי צריך לומר: פורין דשמרי, מיטת המת (φοϱεῖον) של השומרוני (שנענש, לקיים קללתו של ר‘ אחא. לשעבר כשהרציתי דברים לפני מורי פרופ’ אפשטיין נתבררה שמועה זו ממנו וממני). זיווּג השם: כותי שבמסורת עם: שמראי שבפי העם, שמא עשוי ללמדנו, שביותר שכיח היה השם כותים אצל חכמים. ↩
-
קדמוניות ט יד ג (סעיפים 291־288); שם יא ז ב (סעיף 302); יא ח ו (סעיפים 242־241); שם יב ה ה (סעיף 257). ולענין התיחסותם של השומרונים על יוסף ראה מלבד האגדה הנ“ל שבב”ר אף אוריגינס בפירושו ליוחנן ד כה
(ed. Preuschen p. 250). ↩
-
הצעה חוקרים לגרוס – ϰαθὼς ἐνετύγχανον (כמוֹת שביקשו, השומרונים מן המלך) להשוות המסורת שהחשמונאים ב לזו שאצל יוסיפוס (קדמוניות יב ה ה, ראה להלן בפנים) – ϰαθάπεϱ ἡξιώϰασι(ראה Willrich, Urkundenfälschung usw., p. 14־16. ) אינה מתקבלת על הדעת. תחילה לפי שהיא באה להגיה. ועוד, שאילו היתה המסורת שבספרנו מדברת בבקשת השומרונים להמיר דתם לא היתה מקצרת אלא מפרטת בסיפורו של המעשה (כדי להשוות את המסורות הללו נזקק וילריך לשבּש את הגירסה Ξενίου שבחשמונאים ב ולנסחה: Ἑλληνίου כאצל יוסיפוס; אלא שזו דרך של שרירות. אין כאן זיקה בין ב' המסורות דילן).
ולענין הפירוש האחר הרוֹוחַ, שבעל הספר מתכוון לסַפּר בשבחם של השומרונים, שהיו מכניסי־אורחים, קשה מה טעם ויסוד לשבח הזה? וכי היכן מצינו מסורת של ישראל מימי הבית מפארת מידותיהם של אלו? וכמוֹת שהתמיהו חכמים. לפיכך נראה כפירושנו. יש כאן מעין מאמר מוסגר ומקוצר, שענינו: אותו שם שנתנו גויים למקדש בגריזים הולם טיבם של הכותים, שכּן אורחים הם בארץ מבני הנכר. וכבר הבין כך ביכלר,.Die Tobiaden und Oniaden, p. 155, n. 148 ↩
-
תוספתא קידושין פ“ד הט”ז ובתלמודים בכמה מקומות. ↩
-
ודאי אומר רבא בקידושין עו א: עבד ושפחה נתערבו בהן; אלא שזו מסורת לעצמה, וכמות שב' מסורות הן לגבי תדמורים אם פיסולם משום עבדי שלמה ואם משום בנות ירושלם (יבמות טו ב). ↩
-
קידושין עה ב; ירושלמי גטין פ“א מג ע”א; מסכת כותים ב ז. ↩
-
אמר רבי יוחנן: מן הקוצים שבעם ומשום הכי פסלינהו. ↩
-
אין צריך להגיה: ויעשו להם מקצותם כהני במות (מלכים ב יז לב, כבבבלי, שאותו מקרא אמור אצל הכותים ושבפנים בפרשת ירבעם, ראה שערי תורת ארץ־ישראל, עמוד 412), לפי שמאמרו של רבי אילא סמוך למעשה ירבעם והירושלמי העתיקוֹ כצוּרתו לדרוש כמוֹתוֹ אף על הכתוב שאצל השומרונים. ↩
-
המסורת על כהני הבמות אינה מפרשת מה טיב פגמם ומה ענינו לעריות. ודאי אפשר שהללו ממזרים היו; ומכל־מקום אין רחוק שעיקר מאמרו של רבי יוחנן בירושלמי, שאינו מזכיר אלא: על שנתערבו בהם כהני במות (וכך הוא במסכת כותים), בלא המדרש המדבר בפיסולם, בא לפוסלם מפני תערובת של כותים עם בנות ישראל (ראה אף הרשקוביץ, יבנה ב, עמודים פא־פב שעמד על ענין השאלה). ↩
-
יבמות טז א־ב; ירושלמי שם פ“א ג ע”ב; קידושין שם פ“ד פה ע”ג. ↩
-
יבמות טז ב־יז א. ועי' נספח:
טעמו של איסור קבלת גרים מן האומות הללו מפני התערבות בגוֹיוּתם עולה ביותר מסוגית הירושלמי יבמות שם וקידושין. רבי אבהו בשם רבי יוחנן: מתניתא אמרה כן שגירי תדמור כשירין: תמן תנינן, כל הכתמין הבאים מרקם טהורין (נידה פ“ז מ”ג) – הא גירי תדמור כשירין. הסוגיה סתומה והמפרשים מבארים אותה כסוגית הבבלי ביבמות שם ובנידה נו ב, שר' יוחנן מדייק מן הסיפא; הבאין מן הנכרים טהורין – קפסיק ותני אפילו מתרמוד, אמר רבי יוחנן; זאת אומרת מקבלין גרים מתרמוד (שהרי נידונין כנכרים גמורים ולא חשו לישראל שנתערבו בהם והרי הם ממזרים). ברם, הדיוק שבגמרא קשה ביותר, ואף אין נוח ליחס בירושלמי ראָיה מן הסיפא הרחוקה (ואף על פי שהדבר אפשר). נראה איפוא, שרבי יוחנן מדייק מדבריו של רבי יהודה ברישא: שהכתמין טמאין מפני שהם גרים וטועין (חזרו, מתוך שכחה? להפר המצוות ולחיות בגוֹיוּת), הרי שאנשי רקם נידונין כגרים. ראָייתו של רבי יוחנן מכאן על התדמורים מיוסדת על העובדה שאנשי רקם (תהא זו מה שתהא, ראה לאחרונה תרביץ, ש"ג, 328־336) מן הנבטים הם, וכבר ידוע טיבם של התדמורים שנשתקע בהם היסוד הערבי־הנבטי, דבריו של רבי יהודה (ויש לכך ראָיוֹת מן הספרוּת הפאטריסטית) באים ללמדנו על התערבות ישראל בגויים עד כדי טשטוש התחומין אצל הנבטים יושבי רקם, דבר שידענו כיוצא בו אף כלפי התדמורים. לפיכך יכול רבי יוחנן ללמד על התדמורים שמקבלין גרים מהן אף הם (לאיסור קבלת גרים מן הכותים, כמן התדמורים מפני איסור־חיתונים ראה הלכות ראו עמוד 37; וה“ג ד, ורשה, קח ב וה”ג ד, ברלין, עמוד 443; אוצה"ג לקידושין, עמודים 186–189, וליבמות, עמוד 173). ↩
-
ידועה דרך משל קליטת ההשפעה הדתית על־ידי התדמורים מישראל שעולה בכתובותיהם שלהם. ↩
-
ירושלמי יבמות פ“ח ט ע”ד; קידושין שם פ“ד סה ע”ג. ↩
-
ב"ק לח ב. ↩
-
קדמוניות יא ח ב (סעיף 312). ↩
-
שם יא ח ז (סעיף 346). ↩
-
שם יא ח ו (סעיף 340), הרי זה מקום יחיד אצל יוסיפוס, שדרך־כלל רואה הוא אותם כגויים. ודומה כינוּיו ללשון “מינים” שאצל חכמים. ↩
-
רוב הנוסחאות גורסות כאן ־ διὰ τινας αὐχμοὺς τῆς χώϱας (על ידי כמה בצורות של הארץ). ברם, שלושה כתבי־יד מנסחים – συχνοὺς τῆς χώϱας λοιμούς (מגפות תדירות של הארץ), הוא הדין הלטיני (crebras provinciae pestilentias). ולכאורה יש ידים לגירסה זו האחרונה אצל יוסיפוס קדמוניות ט יד ג מקום שהוא מדבר ב־ ,λοιμοί λοιμός
שנשתלחו על הכותים הראשונים (ואינו מפרש ענין האריות). אלא שלצד שני מצינו מסורת אצל השומרונים הקרובה לנוסח הראשון, שמדברת בשדפון ובבצורת שבאו עליהם על ה“פרסים” שנושבו בארץ ושכפו עליהם את חזירתם לארצם (ראה כרמי שומרון. עמודים 82־81). השיקול במקוריוּתו של הנוסח האחד או של חברו עשוי לסייע במקצת בהכרעת השאלה (ראה להלן) על מקוריוּתה של התעודה דילן בכללה. אלא שאין עמו כדי ליתן ידים של ממש להכרעה זו. ↩
-
כבר העמידו חכמים על הצידונים שבכאן שמשמעם: פויניקים=כנענים, ראה ביכלר Tobiaden u. Oniaden, p. 159, n. 189; E. Meyer, Ursprung und Anfänge, des Christentums, II, p. 154, n. 3 אלא שביקרמן העמיק לראות כראוי זיקה לכנענים הקדמונים. ברם, לשיטתו אמנם התיחסו השומרונים עצמם, באותה איגרת, על הכנענים הללו, דבר שאין לדעתו לקיימו כאמוּר (בידוע שכך הם קוראים לעצמם אף במשאם־ומתנם עם אלכסנדר, ככתוב אצל יוסיפוס קדמוניות יא ח ו (סעיף 344). אלא שכלעצמה של אותה מסורת אגדה היא (של יהודים) ושוברה מתוכה, ואין כאן מקום להתעסק בפרשה, אלא להעיר שאותו השם – לא השומרונים העלו אותו לעצמם, ולענין צידונים=פויניקים=כנענים, השוה הראָיוֹת אצל ביקרמן (ויש להוסיף מתיא ט כב בהשואה למרקוס ז כו). ↩
-
עיין נספח ב: נספח ב. לאחרונה יִחד ביקרמן מאמר לפרשת התעודה הנידונית (Un document relatif à la persecution d'Antiochos IV Epiphane, RHR, 1937, p. 188־223). המחבר מבקש לאַמת, ככמה חכמים שקדמו לו, את תעודתנו על־ידי עיון מפורט בתכנה ובלשונה. תחילה, הריהו סובר שהנוסחאות האמוּרות בו הולמות את הסגנון הרוֹוחַ בתקופה ההיליניסטית ולפיכך אין ליחס חיבורה לזייפן יהודי שמן התקופה הרומית. ברם, אף אם נשלול אפשרות זו של חיקוי על־ידי אדם מומחה (דבר שאינו נמנע; על־כל־פנים אין ההנחה רחוקה אם נקבל את ההצעה שמחַבּר יהודי נשתמש בתעודה מקורית ושינה בגופה תוך שמירת מסגרתה), הרי אין טעם זה קיים לימיהם של החשמונאים. ואת שעולה על הדעת הריהו, שדוקא באותם הימים, כשזכרון גזירותיו של אנטיוכוס ומלחמותיהם של היהודים שבאו על־ידיהן חי היה באומה. והשומרונים ישבו במדינת בית חשמונאי כבושים תחת ידם, מקום היה להתהווּתה של ספרות פולמוסית יהודית שנתכוונה להוכיח את גוֹיוּתם מהודאת עצמם ואת פרישתם מן הדת בשעת צרה, להודיעך שראויים הם לדוּנם כנכרים ולשעבדם כמוֹתם. ועוד, המחַבּר מבקש להסביר גופה של האיגרת בדרך שתהא עשויה לקרב אל דעתנו את ההנחה שמקורית היא. השומרונים באים לדחות כל זיקה בינם ובין ישראל, בין במוצא ובין בדת, ולפיכך הם מדקדקים וכותבים: אבותינו הנהיגו לקדש את היום הקרוי אצל היהודים שבת, לומר לך שאין כאן השאלה מן היהודים, אלא נוהג קדמון מקביל שה“שכמיים” אבותיהם של השומרונים (ראה הערה הבאה) הנהיגוהו. טענתם זו של הכותים יכלה להתבסס על ההשקפה הרוֹוַחַת אצל היהודים (ספר היובלות), שכבר האבות קיימו את התורה עד שלא ניתנה בסיני. דבריהם על המקדש שבנו בגריזים באים להעיד על פולחן קדמון שלפני משה, דעה שרוֹוַחַת אצל השומרונים. באותה תקופה וכמוֹת שמלמד אבפולימוס המדבר באברהם שנתקבל על־ידי מלכי צדק במקדש שבגריזים. את שקוראים לאלהים – האל האנונימי, מתבאר בנוהגו של ישראל שלא להגות את השם המפורש אלא בכינויו (השוה Κύϱιος בשבעים). נוהג שרוֹוחַ אף אצל השומרונים, וכשהם מבקשים מן המלך לקרוא מכאן ואילך אותו אל בשם זיבס, הרי אינם מחדשים בכך פולחן נכרי ולא ממירים את דתם: אין כאן אלא מתן שם יוׇני מעֵין תרגום (השוה: בעל־שמין הפויניקי הקרוי זיבס; דושרא (הערבי) = זיבס), יתר על־כן, אין בבקשתם משום עדות להפרת תורה; הללו הוסיפו לשמור את השבת כבתחילה ולזבוח בגריזים על־פי תורת משה. ↩
-
= ואומר אל אבי יעקב, אשר בך ישוֹד אדוני את הכנענים ויתן את ארצם לך ולזרעך אחריך. כי למן היום הזה תקרא שכם עיר הסכלים, כי כאשר ילעג איש לסכל כן לעגנו להם, כי עשו נבלה בישראל בטמאם את אחותי. ↩
-
= וגוי נבל הדר בשכם (נבל במשמע כסיל). כינוי זה לכותים הולם את שמצינו המינים נדרשים במסורת תנאים מלשון נבל שבמקרא (ספרי דברים פ‘ שכ “בגוי נבל אכעיסם” ־ אלו המינים וכו’, יבמות סג ב). וכן מצינו את השומרונים קרויים שוטים אף בספרוּת הפאטריסטית. ↩
-
= שומרונים ־ שומרים, על שם שנקבעו שומרים בארץ או על שם שהיו שומרי סדרי־החיים שלפי תורת משה, אף נקרא ההר שנושבו בו שומרון, גם שמר על שם שמר בנו של שומרון הקדמון. אותו שומרון היה בנו של אדם אחד מצאצאי הפרזים והגרגשים שישבו בארץ מלפנים, שהיו בשלשלת־הירושה בנים לכנען. ↩
-
PG. 43, col. 359־360 . ↩
-
היו איפוא העמים שנשארו בארץ־ישראל קרויים שומרונים מפני סיבות שונות תחילה מן שמר, אחד מבני הכנענים והפרזים, לפני שאברהם אבינו בא לארץ ה‘ וכו’. הנוסח הגיאורגי של קטענו כפי שהוא מצוי אצל Blake, Studies and Documents, 1934, p. 189 הוא: ↩
-
דומה שמרומז הדבר בתלמוד, חולין ו א: רבי יצחק בן יוסף שדריה רבי אבהו לאתויי חמרא מבי כותאי, אשכחיה ההוא סבא, אמר ליה ↩
-
קדמוניות י ט ז (סעיף 189); תנחומא פרשת וישב ופרקי דר“א פל”ח (ה“ג ד”ו וה"ג ד' ברלין במקומות הרשומים בסוף נספח א). אמנם מצוי הענין אף אצל השומרונים (כרוניקון, אדלר, (REJ 44, p.210. ↩
-
= אחרים אומרים (שנקראים שומרונים) על שם בן כנען, הקרוי בשם זה… ושהימנו מכוּנים הללו שומרונים. ↩
-
ודאי שהמסורת הנידונית אינה יכולה להיות משל יהודים של ארץ־ישראל, אבל אפשר משל בני התפוצות (או שנוצרים הוסיפו לדרוש על יסוד הנוסח הראשון?). ↩
-
= “ואת הצמרי” ־ מכאן ברור שצמרי בנו של כנען הוא… והימנו (בא השם) שומרון, שמצויה עכשיו בארץ פליסטיני, (עיר) של השומרונים. ↩
-
שהרי ענין שידה תיבה ומגדל ואוהל זרוק אינו אלא לארץ העמים וכדרך שהתלמוד מעתיק את הברייתא המדברת בה. רעוול (חורב א, ב, עמוד 124, הערה 6) כותב שהר“ח מפרש המאמר מפני מדורות גויים, ברם, בפירוש הוא מזכיר טומאת ארץ העמים, ואף־על־פי שלבסוף הוא נוקט לשון: מדורי הכותים. אמנם השוה הרמב”ם בפירושו ובעל כפתור ופרח, לונץ, א, עמוד רל, אלא שאין דבריהם הולמים את המקורות. לענין ארץ העמים ומדורות גויים, שעולה בתוספתא אהלות י“ח י”ז בהשואה לירושלמי שביעית פ“ו לו ע”ג; יבמות פ“ז ח ע”א, הרי אין להעיר אלא שלגירסה העיקרית והפירוש הנכון אין כאן חילוף בין שניהם. ↩
-
דעתו של רבי יהושע בן לוי על הכותים שהם כגויים, לענין חיוב המעשרות, עולה היא ממאמרו בירושלמי דמאי פ“ה כח ע”א: שלשה שהן מעשרין שלא ברשות: זה שנתערב טבלו בחולין וזה שהוא לוקח מפסקיה של כותים (הראשון, ודאי, הלוקח פירות תלושין מן הגוי, שהוזכר תחילה), לפי שטעמה של ההלכה ודאי כעין זה של הלוקח פירות מן הנכרי הוא. ↩
-
דברי הגמרא: מניחין ולכשיבוא אליהו ויטהרנה, מוסברין לכאורה על־ידי שגרסו רצועה של טומאה בתוך ארץ הכותים ולא ארצם כולה (בדומה ל“שביל של טהרה” שמפרשים הראשונים). ואף הלשון במאמרו של ר' אבהו המובא להלן בפנים – יש עיירות של כותים. מלמדת על שטח מסוים שבארצם. ↩
-
ודאי “כנענים” הללו “מעלי מסין” היו מכל־מקום; אלא שזו מחלוקת אצל חכמים אם “מעלי מסים כמי שנתכבשו” ותחומיהן מקודשים בקדושת הארץ ואם לאו, ירושלמי דמאי פ“ב כב ע”ד; שביעית פ“ו לו ע”ג; ב“ר פצ”ח תיאודור אלבק, עמוד 1263. ↩
-
כ"י רומי: דאמרת. ↩
-
כי"ר; לפנינו: בידא. ותרגומה: לא בגלל הטעם שאתה אמרת אלא בכדי שהמלכות לא תחלוט אותה. ↩
-
אף־על־פי שהמאמרים שלפני מאמרנו הסמוכים לו והבאים מיד לאחריו מדברים בארץ־העמים לטומאה ולאיסור יציאה, הרי בכללה של הסוגיה עסוקין אנו אף בהלכות שביעית (לגבי ארץ־ישראל וחוצה לארץ) ובמעשרות (על כל פנים נראה בעיני שהמאמר דילן אינו סדור במקומו הראוי ממש). ↩
-
ענין השאלה שוה איפוא לירושלמי ע“ז פ”ה מו ע"ד (בפיו של רבי יוסי עצמו אצל חלתן של כותיים). ↩
-
חלטתון = תחלטון. ↩
-
ראה סנהדרין כו א (בהקבלות שבירושלמי שם פ“ג כא ע”ב; שביעית פ“ד לה ע”א המסורת שונה בגופה). וראה ויק“ר פ”א א: א"ר יצחק בשומרי שביעית הכתוב מדבר… ודין חמי חקליה ביירה, כרמיה ביירה ויהב ארנונא ושתיק וכו' [= וזה רואה שׂדהוּ בּוּר, כַּרמוֹ בּוּר ונותן ארנונה ושותק] (אמנם בהקבלות שבתנחומא בשתי המהדורות אין הפיסקה דילן: ויהיב ארנונא ושתיק). ↩
-
קדמוניות יד י ו (סעיף 202). ↩
-
נגד קלסוס ב יג (2 14.(ed. Koetschau I p ἀλλὰ φήσει τις δτι ϰαι Σαμαϱεῖς διὰ τὴν ἑαυτῶν θεοσέβειαν διώϰονται ϰτλ. (אבל אם יאמר אדם כי גם השומרונים נרדפים בגלל יראת השמים שלהם). ↩
-
מעדותו של יוסיפוס (קדמוניות יא ח ו, סעיפים 344־343) נמצאנו למידין שאף בפני הבית לא נפטרו השומרונים ממסי הקרקע בשנות השמיטה. ↩
-
עיין נספח ג. “חליטת הנכסים” נובעת מן החוק המפורסם במשפטי רומי על החרמת קרקעות שלא נפרעו מסיהן. נספח ג: ↩
-
שמא ראוי לפרש על־פי מסורת זו אף איסור חיתון של כותים. בידוע שאיסור נישואין של נתינים, הנידונים כבניהן של ז' האומות, מתפרש כבבבלי מפני העבדוּת שנגזרה עליהם, ברם, הירושלמי דוחה שיטה זו (כתובות פ“ג כז ע”א). ומסתבר שעיקר הטעם הוא כדעת רבא ביבמות עו א, שלפיה (במסקנה) אסורין הם (מפני “כנעניותם”) בנישואין עם ישראל אף בגרוּתם, הרי שאף הכותים על דעת המסורת האחרונה יכולים להיאסר כנ"ל, ושמא אסמכתא לכך בסמיכוּת הנתינים והכותים אצל תנאים (משנת כתובות פ“ג מ”א; תוספתא נידה פ“ו ה”א והקבלות בתלמודים). ↩
ביקורת ספרים
מאתגדליה אלון
נספחות
מאתגדליה אלון
- מיכל בינהיים
- רן נוה
- צחה וקנין-כרמל
- ישראל בן אפרים
- עמירם רונן
- שי חזן
- שלומית אפל
- פנינה סטריקובסקי
- אסתר ברזילי