כ“ה ניסן התרמ”ס. 🔗
ידידי!
מוצא שפתי אשמר והנני לפקדך במכתבי לעתים ולהודיעך מכל אשר אתי. את האמת אגיד לך, ידידי, כי לו גם לא הבטחתיך הייתי בא אליך בכתובים לעת כזאת. הימים משתנים ואנחנו עמהן. היו ימים אשר ישבתי בביתי בשלוה ואז קשתה עלי הכתיבה כקריאת ים סוף, ואך בעל כרחי לקחתי עט בידי לערוך אליך דברים אחדים; אולם עתה, בהיותי בדד וגלמוד, נע ונד בארץ נכריה, ולבי מלא רעיונות מעציבים, הנה בחפץ לב תאחז בעט ידי לשפוך שיח לפניך למן ירוח לי, כי לפני מי אוכל לשפוך שיחי כיום אם לא לפניך? במכתבי לאשתי אצהיל פנים וארנין לבבה בתקוות טובות, אף כי ישועה רחקה עוד ממני, יען יודע אני היטב את מצבה הנורא בעזבי אותה לנפשה, אותה ואת בננו הקטן בלי כל משען ומשענה. להורי לא כתבתי עוד כל מכתב מעת עזבי את ביתי, כי נפשי מרה עליהם, יען אשר הם אך הם היו בעוכרי, ולולא הם אשר פתוני לקחת לי אשה ואפת, כי עתה עוד חפשי הייתי לנפשי ולא ידעתי כל מחסור, ולו גם הרגשתי מחסור גם אז שמח הייתי בחלקי, בדעתי כי אנכי לבדי הרעב ללחם; אבל עתה? בסבלי רעב עתה זוכר אני כי עוד שתי נפשות יקרות לי מבקשות אכל להן ואין, והם לא חטאו מאומה. הורי חפצו לראות “נחת” בבנם, ועל כן המיטו עלי הרעה הזאת ולעולם לא אסלח להם על הדבר הזה. ידעתי כי תשחק עלי ועל דברי האחרונים, ואולי כאשר ירחיב הזמן את גבולי אשחק גם אני ואסלח להם, אבל כעת נפשי מרה עליהם מאד. –
מחותם הפאסט תכיר כי בעיר K. אשר ברוסיה הקטנה הנני, ואולם היום אצא את העיר. בדרך פגשתי איש אחד ליטאי היודע היטב את אנשי העיר ותהלוכותיהם והוא נתן לי עצתו אמונה לבלי התמהמה פה, כי מספר המלמדים בעיר, לפי דבריו, כמספר התלמידים וכלם הם “ליטאים”, וגם מספר המלמדים המתגוררים בכפרים איננו קטן. אם אמר להשאר פה אז אין לי כל תקוה אחרת מאשר למצוא “מקום” בעד שלשים רובל ל“זמן” ולא יותר. כן הגיד לי האיש הזה, אשר, כפי הנראה, איש טוב לב הוא. אנכי הגדתי לו צרת לבבי ואספר לו כי אזל הכסף מכיסי ולא אוכל לעשות דרכי הלאה והוא בטובו קנה ממני את אדרת השער, ועתה עשיר הנני. במסרי את האדרת להקונה שחקתי מכאב לב בזכרי את הריבות אשר פרצו בגללה לפני שנתים, בליל החופה, בין הורי ובין הורי אשתי. כמובן וכנהוג בקרב אחינו בני ישראל בדקו אז הורי, וביחוד אמי, בשבע עינים את בגדי אשתי ובמצאם כי אין לה מספר הבגדים אשר חשבו הרעישו שמים על המחותנים ולא הרפו מהם עד אשר הוציאו מהם בחזקה שלשים רובל ל“פיצוי” והכסף נמסר לאשתי למלא בו את החסר לה; אולם פתאם נגלה למחותנים כי חסרה לי אדרת שער ואז התחוללה מריבה חדשה, ואם אמי הרעישה לפני זה שמים הרעישו המחותנים עלינו שמים וארץ. כיום תמים ארך הריב, ומי ידע מה היתה אחרית הדבר לולא עמד הרב שלנו בפרץ ויעש שלום בין המריבים. המחותנים צעקו כי אם לא יתן לי אבי כסף לקנות לי אדרת שער – אז יאסרו את הסוסים בעגלה ושבו עם הכלה לעירם כלעומת שבאו, ואבי טען: “בדליכא שאני”; והרב הכיר לדעת כי שני הצדדים צודקים עשה פשרה, כי יפשוט אבי את אדרת השער מעליו ויתנה לי. ולבל יאמרו כי אדרת השער שלי איננה חדשה נתן אבי את שארית כספו למען אקנה “סחורה” חדשה ולחדש פני אדרת השער כקדם, וכן עשיתי; ואת האדרת הזאת מכרתי כיום בלי כל צעקה ומריבה, בלי קולות וברקים.
כפי הנראה אסע לפ. עיר המחוז ואקוה כי שם אמצא מבוקשי. בבואי אל המנוחה אודיעך.
ידידך ראובן
ר"ח אייר. 🔗
זה שני ימים הנני יושב בפ. ומבקש לי “מעמד” ואחת היא לי איפה אשאר אם בעיר ואם בכפר. בבואי הנה ספרתי לאנשים אחדים אשר נפגשתי אתם כי עברתי עיר ק. ושהיתי שם כיום תמים ועל שאלתם: מדוע לא תקעתי אהלי בעיר ההיא אשר ימצאו המלמדים בה את מבוקשם על נקלה? ספרתי להם כי פרץ בן יחיאל הליטאי אשר פגשתיו בדרך יעצני לבוא הנה, ויהי בשמעם את הדברים האלה פרץ שחוק גדול מפיהם ואדע על ידם כי פרץ בן יחיאל מלמד גם הוא וירא הוא לנפשו פן יתרבו מספר בני אומנתו בעיר מושבו וירדו לחייו, ועל כן יאַיֵם על המלמדים הבאים אל עירו כי תבואתם רעה אם ישארו בה, למען אשר ימהרו לעזוב את העיר. אז נוכחתי לדעת כי אך לשון ערומים בחר לו פרץ בן יחיאל בדברו עמדי ולכן כחש לי ויאמר כי סוחר בעורות כבשים הוא; אולם הימים האחרים האלה הורוני דעת וכעת לא אאמין גם בדברי האנשים האחרונים המיעצים אותי להרחיק נדוד גם מפ., פן “מלמדים” הם גם הם.
וזה שני ימים, אשר באתי הנה וזה שני ימים אשר בביתי לא תשכנה רגלי, כל היום ארוץ ברחובות קריה, אולי אשמע כי ידרוש איש כפרי אחד מלמד, ובערב הנני בא לבית המדרש ומדבר עם השמש, אשר גם הוא סרסור למלמדים, אולי אבנה ממנו; ולדאבון לבבי עוד לא מצאתי כל “מעמד”. נחמתי האחת היא כי לא בדד הנני ורבים אתי בצרה. אל כל אשר אפנה אפגוש אברכים רבים אשר פניהם הדלים והרזים יעידו בם, כי ליטאים גם הם וכמוני כמוהם באו לבקש את הצלחתם במלמדות בערי הארץ הפנימית. ועל פי מקרה נזדמנו אחדים מהם לפונדק אחד עמדי. אתמול בלילה נדדה שנתי מעיני ועל כן באתי אל חדר האברכים האֻמללים כמוני ובחברתם בליתי את העת עת חצות הלילה בשיחות שונות. אנכי הפצרתי בהם כי יספרו לי מעט מתולדות ימי חייהם ויספרו. ואני גם אני ספרתי להם את תולדות חיי ונפלא הוא כי תולדה אחת לכלנו כמעט. את ההרפתקאות דעדו עלי הלא תדע, יקירי, וההרפתקאות האלה בשנוים מעטים עדו גם על כל אחד מהאברכים האלה: אחד מהם בן להורים עניים אבל מיוחסים נשא לו אשה, בעצת השדכן והוריו, ממשפחה שאיננה מיוחסת אבל עשירה, נדוניא נתנו לו אלפים רובל וגם ארוחת תמיד על שלחן חותנו; אולם במשך העת נהפך הגלגל על חותנו, ויאבד כל כספו וגם כסף האברך, ועתה, אחרי אשר כבר ילדה לו אשתו שני בנים, גמר להיות למלמד. השני… השלישי… אולם למה לי להאריך בדברים? כמקרה הראשון כן גם מקרה השני והשלישי והרביעי. רק את אחד מהם אחשוד כי ברח מאשתו, כי הוא לא ספר לנו מאשר אתו מטוב ועד רע, וכאשר שמעתי בקש את הסרסור כי יבקש למענו “מעמד” או “שדוך”.
על שאלתו: “מאיזו עיר הוא ומה שם אביו ומשפחתו?” גמגם בלשונו ויבוא במבוכה. יוכל היות כי אחשוד בכשרים, אבל לא רחוק מהאמן כי הוא אחד מהמבוקשים בעתונים בחלק “תקנות עגונה”.
היום בשובי הביתה לאכול את ארוחתי הדלה, באו אלי שני אנשים: האחד מהם הוא הסרסור, והשני “בעל הבית”, ואנכי שמחתי עליהם כעל כל הון. הסרסור, הוא השמש, הציגני לפני “בעל הבית” הכפרי באמרו: “הנה הליטאי בעצמו לפניך”.
הכפרי הביט אותי מכף רגלי ועד קדקדי, ויתבונן גם אל ידי, ואנכי הרגשתי בנפשי כאלו עומד אני להמכר לעבד ונבדק אני אם אהיה ראוי לעבודה, ודמי רתח בקרבי; אבל החשיתי.
– החפץ אתה להיות מלמד לשלשת בני ולבתי? שאלני האיש אחרי דומיה קצרה.
– נקוב לי את השכר אשר תאמר לתת ליו אשיבך דבר, עניתי.
– ששים שקלים לזמן אשקול על ידך, וכל מחסורך עלי; אבל העיקר שכחתי: התדע שפת רוסיה כהלכתה ואלהבר…? שכחתי את השם, אף כי שמעתיו פעמים רבות מפי בני, בני בעלי כשרונות נפלאים הם ונחוץ להם “רבי” גדול בתורה וחכמה גם יחד.
– שאלה זו יתרה היא, אמר הסרסור אל הכפרי, הטרם תדע כי האיש הזה ליטאי הוא ואיזו חכמה נעלמה מהליטאים?
הכפרי הניע ברעשו לאות כי הצדק עם הסרסור, אבל אחרי כי כבר יצאו הדברים מפיו חכה לתשובתי.
אולם אנכי לא עניתי מאומה, יען, כאשר תדע. אף כי מבין אני בשפת רוסיה היטיב, בכ“ז לא תמהר לשוני לדבר בה צחות, כי לא נסיתי בזה מעודי, וגם את האלגברא לא למדתי. הכפרי הבין מבוכתי ויפן אל הסרסור כמנצח לאמר: “גם הליטאי אדם הוא ולא אֵל, גדולה בינת בני מבינתו, כי לולא זאת לא בא מורך בלבבו ללכת אתי”. ואלי אמר: “לפי הנראה הנך ירא לנפשך מהתיצב במקום גדולים ומרגיש הנך בנפשך, כי לא יכירך מקומך בין בני המלומדים”! ויפן מעלי וימשוך את הסרסור אחריו, ויצאו מן הבית. מרחוק שמעתי אשר יתקוטט הכפרי את הסרסור על אשר הטריחו חנם להביאו לליטאי בלתי מלומד. וכעבור רגעים מספר התפרץ הסרסור אל האכסניא, ויחרפני, ויגדפני: “אנכי, צעק הסרסור, יגעתי ולא נחתי והבאתי בעל בית” חשוב אל ביתך, ואתה בסכלותך חבלת מעשה ידי. אם הוא שאלך: היודע אתה חכמת האלגברא? מדוע לא השבת: “הן”! כאשר יעשו כל חבריך המלומדים? הבאמת תאמין כפתי לכל דבריו כי בניו מלומדים המה בכל החכמות? הן יודע ומכיר אני את המלמד הראשון אשר ישב שם כל ימי החורף, והוא ספר כי בנים סכלים הם ואין להם כל כשרון, וכל היום ירוצו ברחוב או ירכבו על סוס וזו היא חכמתם, ואם אביהם הפתי יאמין בחכמתם מי פתי יאמין לו ולהבליו?” “ראה! צעק הסרסור, הפעם אסלח לך כי בשגגה עשית כדבר הזה, אבל לעתיד דע את אשר לפניך, ואם חפץ אתה למצוא “מעמד” אז היה חכם ויודע בכל “שבע” החכמות, כי “בעד האמת הערומה יתנו כיום רק לגו מהלומה”; ואם גם בפעם השנית תשוב לסכלותך אז אעזבך לנפשך ותנהם באחריתך!” ויפן ויצא.
ובכן נהפכתי בן־שעה לחכם ובעל כרחי בלשן הנני וכל רז לא אניס לי. בכליון עינים אחכה לשוב הסרסור שנית, אולי יביא אלי “בעל בית” חדש. בעת הפנאי הנני יושב וכותב, אולם אל תדמה בנפשך כי מחבר אני איזה ספר או ארשום על הגליון רעיונות חדשים לא שערום אבותינו, זאת לא זאת, הנני מכין דוגמאות מ“כתב ידי” היפה להראות להכפרי אשר יזדמן לי.
ידידך…
כ' אייר. 🔗
ידידי! ברוך ה' ואעשיר. זה שני שבועות הנני יושב בכפר ב. הרחוק כעשר פרסאות מעיר המחוז, כי לוקחתי למורה לבני הכפרי ב. המלומדים גם הם, לפי דברי אביהם, בכל “שבע החכמות”. את שכרי לזמן נקב לי שבעים וחמשה רובל, ובעד זה עלי להטיף לקח לשני בניו הגדולים, האחד בן שבע עשרה, והשני בן חמש עשרה שנה, ולשני בניו הקטנים, האחד בן י“ב, והשני בן י', ולבתו בת שמונה שנים. תלמידי הגדול משכמו ומעלה גבוה ממני, ובכבדות ידבר בשפת זארגון, כי כל ימיו גודל בין האכרים היושבים יומם ולילה בבית אדוני, כי בעל בית המלון והמרזח הוא בכפר. כאשר דרכתי על סף הבית בפעם הראשונה, אסף אדוני את תלמידי, ויציגם לפני. אנכי הניפותי את ידי ואקרא את הבן הבכור ואשאלהו דבר בתנ”ך, למען דעת עד כמה גדלה ידיעתו, אולם תחת לענותי הרים קול בוכים. הכפרי פנה אלי ויאמר: "הלא תראה כי הבנים רכים וענוגים הם, ולכן על תאַים עליהם, גם לא תצוה עליהם בקול מושל, גם בל תעמיס עליהם משא לעיפה בלמודים, כי עליך לדעת אשר בני לא ישבו לעולם על כסא הרבנות, וגם לא יהיו למלמדים, חַא! חַא! חַא! די לי אם ידעו קרוא בספר ולא יביטו “במשניות”, בהיותם לאנשים, כתרנגול “בבני אדם”.
הדברים האחרונים מצאו כפי הנראה, חן בעיני הבנים, וגם הבכור מחה דמעה מעל פניו, וימהר לצאת אל חדר האכרים אשר עשן עלי הקטורת ימלאהו כלו. עד עתה עוד לא שבה נפשי למנוחתה, יען כי כבן ליטאי, אשר מעולם לא יצא מתוך ערי תחום המושב, לא הסכנתי עוד את חיי בני הכפרים, וקשה עלי לשבת בדד בעת הפנאי. מכירים אין לי פה, יען כי בכפר הזה יגורו רק חמשה יהודים, וכלם טבועים ביד דאגה, בדאגת הפרנסה. האחד מהם הוא חרש ברזל, וכל היום עובד הוא עבודתו בזעת אפיו, והאכרים חולקים לו כבוד ויראים אותו, כי מכבדים ויראים הם את כל חרש ברזל, אשר לפי דעתם חובר חברים הוא ומבין לחש; השני הוא חיט מבני הדור הישן, ובראותו כי צר לו המקום בעיר, יען קם דור חדר, אשר לא יאבה דעת דרכיו ומלאכתו, העתיק מושבו אל הכפר, והאכרים לא ידקדקו עמו כחוט השערה, והוא מכסה מערומיהם, וכמובן יעשה בגדים לאנשים ונשים יחדו. גם זקן הכפר יתן לו להכין מלבושים בעדו ובעד בני ביתו. השלישי הוא איש עני המתפרנס ממכירת יי“ש בחשאי; בשבוע זה נתפש בּכף ונענש לשלם הקנס הידוע. הרביעי מזגג ולו גם חנות קטנה אשר שם תשב אשתו מן הבקר עד הערב. החמישי הוא אדוני ולו נחלת שדה, בית מלון גדול ובית מרזח. האחרון הוא הנכבד בתוך אֶחיו וכאשר שמעתי יש כסף לאדון זה. כל השבוע יתפלל כל אחד ביחידות, ואך בשבת בבקר יאספו אלינו שכנינו האחדים עם בניהם שכבר מלאו להם י”ג שנה להתפלל ב“מנין”. גם עוד שלשה יהודים כפריים הגרים בכפר הסמוך לנו באים אל המנין מדי שבת בשבתו. האחד המונע את רגליו מבוא אל המנין להתפלל הוא החיט, יען כועס הוא על אדוני על אשר לא יתן לו עבודה להכין מלבושים לו ולבני ביתו. אל תדמה, יקירי, כי אדוני אסתניס גדול הוא המדקדק ביפי בגדיו, לא, לא! אבל אחרי כי כסף לו חפץ הוא להבדל מאחיו ולהראות כי הטוב להם לא טוב לו ולבניו.
אנכי מחכה בכליון עינים אל יום השבת, יען כי אז אראה למצער פני אנשים ואשמע מעט חדשות. ספרים ועתונים למקרא אין בכפר. פה הייתי גם לחזן “ולבעל קורא”, אף כי מעולם לא למדתי קרוא בתורה. בפעם הראשונה דחיתי את בקשת בני הכפרים ולא חפצתי לעבור לפני התיבה ולקרֹא בתורה; אבל פתאם פגשו עיני מבטי אדוני, ופתאם זכרתי את דברי הסרסור וקרבתי אל התיבה. מיום ההוא קבעתי שעה ביום ללמוד מלאכת הקריאה ולעתים אנסה קולי בשיר, ובעל כרחי אהיה בקרוב “למושלם” במלא מובן המלה.
בנוגע לאדוני עלי להודות כי כבן בית יחשבני. אתו יחד אֹכל ארוחתי וחדר מיוחד נתן לי ללון בו. וזה סדר היום שלי: בשעה השביעית בבקר אקום משנתי, ואחרי התפללי ואכלי ארוחת הבקר, אחל לבקש את תלמידי המפוזרים. עתה יודע אני מה הוא קבוץ גלויות, וברוצי בכפר מבית לבית, משכונה לשכונה, מאֻרוה לאֻרוה, לבקש את תלמידי הבכור, אז אפונה אם יעלה גם בידי אליהו הנביא לקבץ את נדחי ישראל מקומות פזוריהם אם יהיו אז בקרבם בנים רבים כתלמידי. בשעה העשירית הנני יושב בחדרי, וסביבי יחנו ארבעת הבנים הנמצאים באגדה: אחד רשע, אחד חכם, אחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול, ורשע – הוא הבן הבכור, ולשוא אשחית דברי באזניו, כי לא ישמע אלי, וליסרו על משובתו ירא אני לנפשי, כי כבר התרה בי אדוני: “לאט לך את הנער הרך והענוג הזה”. פעם אחת הרימותי קולי לאימו אז הרים קול בוכים וינס החוצה ואך אחרי אשר דברתי הרבה על לבו, עלתה בידי בעמל רב להשיבו אל החדר. השני הוא בעל כשרונות ולולא היה לנגדו הבן הבכור, אשר ממנו יראה וכן יעשה גם הוא, כי עתה ראה ברכה בלמודו. שני הבנים הצעירים בנים סכלים המה ומסופקני מאד אם יעלה ביד להורותם עד סוף הזמן קרוא בסדור “מאירות עינים”. את ארבעת הבנים האלה אני יושב עד השעה השניה והעת תארך לי כאֹרך הגלות המר, ואז נצא לאכול ארוחת הצהרים. בעת האכל יספר האדון דבר כשרונות בניו וישאל גם הסכמתי והאֵם תשמח בפרי בטנה מאד. פעם אחת בהיותי לבדי עם אדוני גליתי לו מעט מתהלוכות בניו והגדתי לו דבר אמת כי אינם שוקדים על למודיהם, ועל כן לא יראו ברכה בלמודם, דברי אלה העלו חרון אפו עלי ויאמר: “אם אתה תבגוד במלאכתך אל יאשמו בני; כל המלמדים אשר קדמוך הללו אותם על פני. לזמן השני תבקש לך אדון אחר ותלמידים אחרים, ואנכי אבקש לי מלמד אחר”. האחל אפוא לדאוג דאגת זמן שני?
ידידך…
ח' סיון. 🔗
ידידי!
אם אמרתי לתאר לפניך את מצבי הנפשי כמו שהוא ידעתי כי יגיעתי תהיה לריק לעמלי לשוא. בשבוע הראשון אחרי בואי הנה ואראה כי לחמי נתן ומימי נאמנים שמחתי בעל כל הון ולא הכרתי כי באתי בקרב אנשים פראים, אשר לא מחשבותי ומחשבותיהם ודרכי דרכיהם; לא כן עתה. עבודתי אמנם אינה קשה, אבל היתה לי לגעל־נפש, בדעתי כי אקבל שכרי רק שכר בטלה ולא שכר למודים.
חמשה ימים בשבוע אעשה מלאכי במלמדות ויום השבת קדש לי, גם יום הראשון יום מנוחה לי ממלמדות, אבל תחת זה עלי לעמוד כל היום מן הבקר עד הערב בבית המרזח ולעזור לבעלי הבית ולאשתו, למזוג את הכוסות ולהשגיח על האכרים במספר רב לבל יגנבו וישימו בצלחתם את הכוס אחרי הריקם אותה, כי ישלמו את אשר לקחו וכדומה. קשה לי העניות ועוד יותר קשה לי עבודת המלמדות ויותר מכולן – להיות לבעל משקה. שוה נא בנפשך: חדר גדול מלא שלחנות וכסאות ועליהם ישבו אכרים שבורים המעלים עשן במקטרותיהם וצועקים בקל רם בדברם איש אל רעהו עד כי תחרשנה האזנים; בעל הבית צועק בקול רם לאשתו ולבניו ואלי כי נשגיח על הסדר, האכר העומד אצל שלחן בעל הבית המוזג לו כוסו מחרף ומגדף בקול רם את “הזשיד” הארור, על כי לא יתן לו כוס עם הוספה; האוריאדניק הבא פתאם אל הבית לוקח מקום בראש ודורש בקול גדול כי יתן לו “מאָשקע” (שם אדוני כּתריאל אבל כן יקרא האוריאדניק ברב גדלו את כל איש יהודי) את כוסו, כמובן חנם אין כסף; הכלבים השוכבים תחת השלחנות אצל רגלי אדוניהם נובחים בקול גדול בדרוך רגל איש על זנביהם; העגל הרך אשר זה לא כבר לוקח משדי אמו והובא מן הרפת אל פרוזדור הבית ימאן הנחם וימרר בבכי. האכרים אשר בתחלה התענגו על רוב שלום וידברו בקול צעקה על אדות “איוואן האב” שלהם ואיספראווניק החדש יחלו פתאם לריב ולקרוא למהלומות עד שפך דם. נשי האכרים הצובאות פתח הבית ומיחלות אל בעליהן כי יצאו נגדן שכורי מיין למען תובילינה אותם לביתם, ממהרות להגין כל אחת על בעלה ותקללנה בקול רם. האוריאדניק העושה שלום בין המריבים יך על ימין ואל שמאל וצועק בקול רם “ואם לבנים”… יזכיר. פלוני האכר אחרי נתנו כל כספו ביין שרף התחיב בקול רם לתת ל“בעל הבית בשבוע הבא קמח במדה ידועה במחיר יין־השרף אשר יתן לאדוני כעת בהקפה; ופלוני האכר יחרף ויגדף את אדוני ה”זשיד" בקול רם, יען כי לא יאבה לתת לו עוד יין שרף בהקפה על הבטחתו ודברתו, ובראותו כי דבריו לא להועיל יהפך בעברתו את השלחן ויאַיֵם באגרופו על הזשיד הארור המוצץ דם האכרים. הכוסות הרבות נופלות בקול רעש לארץ, והאכרים השכורים צוהלים לקראתן בקול שמחה ומהללים את השכור כי הגדיל לעשות, בהראותו להזשיד הארור כי “אֹרח לא קרוא הוא פה” ובעל הבית עושה את עצמו כאלו אינו שומע… ומחזות כאלה אראה בכל יום א', ובכל זאת עוד ישמח “בעל הבית” שלי בחלקו, וכל היהודים הגרים בכפר יקנאו בו ובהצלחתו.
בכל ימי השבוע הנני אומר: מי יתן יום א‘, וביום א’ למאֻשר אחשוב את המלמד היושב “בתחום המושב” באחת מערי ליטא הקטנות, בבית צר וקטן בּתוך תלמידיו ובתוך אחיו בני עמו.
בעלת הבית, המדברת חציה זארגון וחציה שפת רוסיה הקטנה, תביט אלי בעין זעומה. כפי הנראה הגיד לה בעלה את אשר ספרתי לו בחשאי על אדות הבנים; כמו כן נבדלתי עתה מיתר אנשי הבית במאכל ובמשתה. לפעמים כאשר תשכח בעלת הבית כעסה עמדי תחל לספר ספר היוחסין שלה מהחל ועד כלה וכבר אדעהו היטב על פה.
אוי לי מכעסה ואוי לי משלומה, חבל כי “בעלת הבית” שלי איננה גבר; לוּ היתה איש, כי עתה, לפי דברה, יכלה לשבת על כסא הרבנות באחת הערים הגדולות; “גם לבעלי” תוסיף בכל פעם, זכרון נפלא, אבל הידמה לי? הן אמנם לא למדתי כתוב וקרוא, ובכל זאת בעשר אצבעותי אביא בחשבון את כל הכוסות אשר יגיחו אל פיהם סטעפאַן השוטר ואיוואַן הסופר ויתר האכרים".
היום קבלתי עשרים רובל מאדוני, והיום שלחתים לאשתי, מי ימלל שמחתה בקבלה את הכסף; אבל לו ידעה כי בעד הכסף הזה מכרתי גם את בשרי גם את נפשי לשטן, כי עתה כמוני במסתרים בכתה נפשה.
ידידך…
ג' תמוז. 🔗
ידידי! בצר לי מאד ואין לי אף איש אחד אשר אוכל לדבר אתו בכל העולה על רוחי, פניתי אל “איוואַן האב” כהן הכפר וביקשתיו כי ירשה לי לבוא אל ביתו ולהתענג בחברתו. הכהן הזה הוא כבן ששים שנה והוא שמח לקראתי, כי גם הוא בדד במעונו ואשה עצורה לו. כל אכרי הכפר כנהוג ירננו אחריו כי איננו קדוש כראוי ויתן לפעמים גם בכוס עינו. לפעמים לא רחוקות ימחול על כבודו ויואיל לבוא אל בית אדוני, ואדוני יבין מבוקשו ויפנה למענו חדר מיוחד… אדוני אף כי עוין הוא אותי, בכל זאת התפאר לפני הכהן כי מלמדו הוא מלומד גדול, ועל כן יבוא אתי בכל פעם בדברים. אולם תחת לדבר אתי על אדות שאלות הזמן יתוכח עמדי על אודות “האמונות”; ואף כי אך זה שבועות אחדים אשר החילותי לבוא בחברתו, כבר נלאיתי לשמוע דבריו הנאמרים ונשנים אלף פעמים. כמובן יביאני בכל פעם בין המצרים, יען כי לא אוכל להשיב על כל שאלותיו אשר יציע לפני, ובכן יתפאר איוואַן בבית אדוני כי הוא ינצחני.
ידידך…
י"ב תמוז. 🔗
ידידי!
חפצתי לשבת בשלוה והנה קפץ עלי רגזו של האוריאדניק. היום בבקר שתה האוריאדניק בבית אדוני לשכרה כדרכו מדי פעם בפעם, וכאשר פנה ללכת דרש מאדוני חמשה רובל בהלואה. אדוני הנותן בנפש חפצה כסף בהלואה לאנשים אחרים סרב למלאות בקשת האוריאדניק הפעם ויטען כל זה לא כבר הלוה אותו עשרה רובל, ועל זה חרה אף האוריאדניק ויתפרץ אל חדרי אשר שם הנני יושב על כסא המלמדות וישאלני: מי אני ומאין באתי ומה מלאכתי? על כל השאלות האלו יכלתי להשיב תשובה אחת: “עברי אנכי ואת האורידניק אנכי ירא”. בידים רועדות מסרתי לו את תעודת המסע אשר בה כתוב, כי אוכל ללכת “אל כל המקומות המותרים ליהודים”. בעוד רגעים אחדים לֻקחתי אחר כבוד אל בית זקן הכפר למען אשלח משם בלוית שוטרים בדרך המלך אל עיר המחוז. לשוא הבטחתי ונשבעתי כי ברצון עצמי אעזוב את הכפר. כל זה היה ללא הועיל; זקן הכפר והאוריאדניק לא האמינו בי ובדברי. אולם כאשר נשבעתי אחר כך בנקיטת חפץ… נחה דעתם; ואנכי שבתי אָבל וחפוי ראש אל בית אדוני לאסוף את חפצי המעטים ולשוב העירה. אם הבנים שמחה להותי, הבנים רקדו כאילים, בשמעם כי עוד מעט “וסוף זמן” יהיה להם; אולם האב לקח מעט חלק בצערי ויעזור לצרור חפצי ובגדי. כאשר כליתי את מלאכתי ובנפש עצובה דרשתי כסף מבעל הבית, כי האוריאדניק וזקן הכפר לקחו ממני את הפרוטה האחרונה, ולי אין אף פרוטה להוצאות הדרך, טען הוא, כי שלם לי בעד החדשים האחדים (מלבד העשרים נתן לי אחרי כן עוד עשרה רובל) אשר הייתי בביתי. על טענתי כי הוא אשם בדבר, ולולא הוא אשר התגרה בהאוריאדניק, כי עתה יכלתי לשבת במנוחה בביתי השיב כי מזלי גרם, ובכן פרצה מריבה בינינו. את האמת אגיד לך כי בלבי נתתי צדק לאדוני, אבל צלחתי הריקה המריצתני לדבר את אשר דברתי. בראותי כי אדוני לא ימלא בקשתי, ובראות בעל הבית כי בלי עזרתו לא אוכל למוש ממקומי ולעשות צעד הלאה, באנו אל עמק השוה: אדון הבית התרצה להובילני בעגלתו עד עיר המחוז חנם אין כסף. גם נתן לי מעט פול, עדשים, תפוחי אדמה, בד לבן ושני רובל במזומנים. אנכי הגדתי לו כי עוד לא נחה דעתי ותנאי התניתי עמדו כי בעיר המחוז עד האלהים יבואו דברינו.
ידידך…
ד' מנחם אב. 🔗
ידידי!
משנכנס אב ממעטין בשמחה אמרו חז"ל, אבל לוּ גם לא שמעתי בכלל זה לא גדלה שמחתי. זה שלשה שבועות הנני יושב בעיר המחוז פ. והנני הולך בטל כל היום מאפס עבודה ומעשה. בבואי מן הכפר העירה באתי עם אדוני אל הרב, והרב השונא את הליטאים שנאה נצחת, יען כי לפני עשר שנים, כאשר שמעתי מספרים, היה פה מלמד ליטאי למדן גדול אשר נצח אותו בכל פעם בהלכה, עשה פשרה כי אדוני יוסיף לי עוד שני רובל. אדוני נתן לי הכסף המתוכן, אבל בתנאי כי בפירוש אֹמר אין לי כל תרעומות עליו.
על פי מקרה מצאתי פה חנוני עני ליטאי הגר פה זה עשר שנים. והוא לקחני לביתו ויפנה למעני פנה בחדרו הצר; מפתו אֹכל וממימיו אשתה ועל ספסלו אישן, ולבל אהיה בעיניו כאוכל ואינו משלם נתתי לו את הפול והעדשים, תפוחי אדמה ויתר צרכי אוכל נפש אשר נתן לי אדוני. גם את הבד נתתי לו לעשות מהם כתנות לכסות מערומי בניו הקטנים והערומים.
החנוני הובילנו אל איש ליטאי אחד, והליטאי הזה הציגני לפני ליטאי אחד, והליטאי אשר גדול כבודו גם בעיני יהודי רוסיה הקטנה, יען כי שונא הוא את היהודים הליטאים כמוהם, ולא יבוא בחברתם כי אם לעתים רחוקים, הביאני אל בית יהודי אחד, והיהודי הזה הבטיחני כי יוכל להיות אשר יקחני למורה שפת קודש לבניו. מתי יהיה האות הזה לא אדע. את אשתי סבבתי בכחש וכתבתי לה כי גם אדוני עקר דירתו מן הכפר והשתקע בעיר, אבל מה אעשה בבוא העת לשלוח לה את יתר הכסף אשר תחכה לו בעינים כלות?
ידידך…
כ"א מנחם אב. 🔗
ידידי!
הכסף אזל מכיסי. מטיבי ואיש חסדי יראה לי פנים נזעמים, ובאמת באֹרח לא קרוא הנני בביתו. באתי והתחננתי לפני אותו האיש כי יקחני למורה לבניו כאשר הבטיחני, אבל הוא ענני כי יחכה לזמן הבא ואולי יזדמן לפניו מורה טוב ממני; מאין ידע הבור הזה עד כמה גדלה חכמתי, לא אדע, בראותי כי אין לי כל תוצאות גליתי את הסוד הכמוס לאשתי, על ידי מכתב אשר הריצותי אליה אתמול. אם כה יעברו עוד שבועות אחדים ללא עבודה, אז אתן את בגדי בכסף ואשוב אל עירי, כי קצה נפשי בבטלה המביאה לידי שעמום.
ידידך…
ד' אלול. 🔗
ידידי!
היום בבוקר קבלתי עשרה רובל מאשתי היקרה, אשר לותה בחשאי מרעותה ברבית ותשלח לי להוצאות הדרך. דמעות כמים שפכתי בזכרי את חסד אשת נעורי זה אשר לא אשכחהו כל ימי צבאי על הארץ. במכתבה בקשתני כי אבוא הביתה בשבוע שלפני החג למען יאמרו הבריות כי נגמר “זמני” ועל כן שבתי הביתה כדרך כל המלמדים הבאים “ממרחקים” לביתם לפני הימים הנוראים, ואת חפצה ורצונה אמלא.
את מכתבי השני אכתוב מעיר מולדתי, ואוכל להודיעך אז גם מעט חדשות מעירנו. אמנם כבר באת, בעולם הגדול, אבל אדמה כי עוד תערוג נפשך לדעת מכל הנעשה בעיר מולדתך.
ידידך…
צום גדליהו, התרי"ג. 🔗
ידידי!
זה כשבוע אשר אני יושב בחוג אנשי ביתי ואחדה בשמחה את פניהם. אשתי בהבינה לדעת דאגת לבבי, לא תציק לי “בטענות” ותלונות כדרך הנשים הרגזניות, ועוד תנחמני מעצבי ומרגזי. בבוא מיודעי לבקרני תצהיל את פניה וגם תצוה עלי לעשות כן אף אני, וכי אראה פנים שוחקות לעיני באי ביתנו וללבוש גאות מעט כאשר יעשו כל המלמדים הבאים “ממרחקים”. כל יודעי ומכירה יבואו לשאל בשלומי, וכמו כן יסבוני בבית המדרש ויקיפוני בשאלות רבות על אדות הנעשה במרחקים וגם על אֹדות שלום אחינו שמה ומצבם. בבית המדרש אשר שם אתפלל נמצאים עוד שני מלמדים אשר באו מארץ הנגב ובכל יום ויום אחר התפלה יתגודדו המתפללים לאגודות לשמוע חדשות, אלה פונים למלמד זה, ואלה למלמד זה. בין המתפללים, כמובן, נמצאים מלמדי עירנו במספר לא מעט, וכלם יביטו אלינו בעיני קנאה, מדי ראותם את הכבוד הרב אשר בני עדתנו חולקים לנו.
גם אני בדעתי דרך המלמדים הבאים ממרחקים עשיתי כמעשיהם, ובשובי אל עיר מולדתי הבאתי עמי מעט ענבים ל“שהחיינו” ואחלקם בעיר בין כל קרובי ומיודעי, וגם להרב שלחתי אשכול כופר “דמי הרגל”. בבואי להתחנה ג. הרחוקה מעירנו כשתי פרסאות קניתי שם בחנות מעט טאבאק – יען כי בחפזי שכחתי להביא אתי גם מעט טאבאק ממקום שבתי, ובכבדי את אחד ממכירי בציגארע יוציא את העשן מפיו בעונג רב ויאמר בהתפעלות: “לא רק “בטעמו” כי גם בעשנו העולה נקל להכיר כי טאבאק אחר הוא ועולה הרבה על הטאבאק שלנו!” ואנכי אצחק בלבי לתמימותו, אבל אינני מגלה לו את “טעותו”.
ידידך…
ממחרת יוהכ"פ. 🔗
ידידי!
הצום עבר עלי בשלום. בעת תפלת המוסף, כאשר עיפה נפשי מעט הלכתי אל ביתי לרגעים אחדים לנוח מעט. בלבי עלתה אז השאלה: “מה נאכל” בחרף? אמנם, אמרתי בלבי, מי כעם ישראל גוי אחד בארץ מלומד בצומות? הן מלבד יום הכפורים, עשרה בטבת, תענית אסתר, שבעה עשר בתמוז. תשעה באב וצום גלדיהו, ומלבד ערבי ראש חדש, ומלבד ימי הסליחות עוד יש לנו תענית “כה”ב" ו“ימי תשובה” וגם תענית חלום; ואולם כל אלה כאין הם לעמת כל ימות השנה, שהם ימי צומות וחסר כל. אנכי גמרתי בלבי לסע אחר החג אל בסרביא או אל אדעססע, אולי רוח והצלה יעמוד לי משם, אבל אשתי באחת כי פה אשב ולא אזוז ממקומי. על שאלתי: מאין נמצא לחמנו? תשיבתני כי האל הזן ומפרנס את חיים החייט ואת יוחנן הסנדלר, את פרץ הנגר ואת שמעריל החנוני יזמין פרנסה גם לנו.
אנכי השיבותי לה כי גם חיים ויוחנן, פרץ ושמעריל גועים ברעב, ועל זה השיבה: ממה נפשך אם האֵל נותן ליעף כח, לשאת מחסור ורעב, ולחיות גם בעת שהוא גוע ברעב, הלא אין לנו לפחד פן נמות ברעב גם אנחנו.
על שאלתך: “במה הנני עוסק”? אשיבך בעשית סוכה, אמנם לא נגר ולא בן נגר אנכי, אבל מי הוא מבני ישראל שאיננו יודע “לעשות לו ציצית”, “לבער חמץ”, “לאגוד ערבות”, “להנתיך גֻלוֹת עופרת” לימי חנוכה, לעשות מכוֹש לימי הפורים, וכמו כן לעשות סוכה? זה היום החילותי, וזה היום כבר גמרתי מלאכתי ומשעה הששית כבר הנני הולך בטל. אל תדמה כי אליהו הנביא או איזה בחור ישיבה עזר על ידי, זאת לא זאת, אבל באמת אין לך עבודה קלה מעשית סוכה, כי לסוכה דרושים אך שלשה כתלים והנה שנים מהם מוכנים ומזומנים כל ימי השנה: האחד הוא כותל הבית, השני הוא הגדר אשר לחצר, במקום הכותל השלישי יעמידו איזה דלת שבורה, ובמקום הכותל הרביעי, יפרשו מסך של בד לפתח והסוכה ערוכה בכל. האכרים, אשר נבראו, לפי דעת אמי זקנתי, אך לשמש את בני ישראל, להביא ביצים העירה לפני הפסח, עופות לפני יום הכפורים “וסכך” לפני חג הסוכות, הביאו היום עגלות טעונות “סכך” ויבואו ויחנו לפני חצר בית־הכנסת. אגודות, אגודות התאספו לקנות את הסכך, אבל האכרים עמדו על דעתם וידרשו ארבעים אגורות בעד כל עגלה טעונה. אנשי עירנו טוענים ואומרים כי “יוקר” כזה לא היה עוד מעולם. אמנם עגלה טעונה תספיק לעשרה “בעלי בתים”, אבל גם ארבע אגורות סך גדול הוא. החרד לכספו שב הבית ולקח התבן ממטתו ויסכך בו את סוכתו, השני שלח את בניו להביא לו קנה וסוף מן האגם להיות לו לסכך, “ובעלי הבתים” החשובים גמרו לחכות עד יום המחר, אולי תהיה רוח אחרת את האכרים.
ידידך…
ה' מרחשון. 🔗
ידידי!
הנני מתכבד להתודע אליך הפעם בתור “כותב” ובשם זה אקרא מהיום והלאה בפי אנשי עירנו. בחשבי כי עוד לא שכחת כלה את הערים הקטנות בליטא, למותר הוא לבאר לך טיב השם הזה, וטיב עבודת ה“כותב”. בראותי כי חג הסוכות יפנה וילך החילותי להתבונן אל כל סביבי וראיתי כי אין לי עבודה יותר טובה מהיות “לכותב”. לאסוף נערים ולהיות למלמד כבר אחרתי המועד, ומלבד כל אלה בחלה נפשי במלחמות, וגם אשתי התנגדה לה; כמו כן ידעתי כי המלמדים רבו בעירנו כילק. להיות למורה שפת רוסיה תחסר לי החוצפה; ואף כי הנני מבין ויודע את השפה הזאת הרבה יותר מאשר ידע אותה פלוני הבחור המורה הרוססי בעירנו; אבל הוא עשה את שפמו ויגלח את זקנו, מאריך בתחתונים ויקצר בעליונים ונעלי־יד לא ימושו מעל ידידו בקיץ ובחרף, גם גר הוא בבית נוצרי ובזה קנה לו את לב בני העשירים לחשוב אותו למלוּמד גדול. ואנכי כמובן לא אוכל להתחרות אתו בדברים האלה. ומלבד זאת רוק הוא ומעיר המחוז אשר שם בתי ספר רבים וגם הדבר הזה נחשב לו למעלה יתרה. ואנכי לא חפצתי ללכת בגדולות ובנפלאות ממני ובחרתי לי במלאכת “הכתיבה”. שבעה או ששה נערים או נערות יתאספו יחדו לחדר אחד ואנכי אלמדם שעה ביום מלאכת הכתיבה ויפיה. ובעד עבדתי אקבל מכל אחד מחמש עשרה עד עשרים אגורות לחדש. הדל לא ימעיט מהסכום הראשון והעשיר לא ירבה מהסכום האחרון. “שעות” כאלה ישנן לי תשע ביום ומזה לחמי נמצא. בני עירנו התפלאו בראשונה כי נותרתי בעירי ולא יצאתי אחרי ימי החג את יתר המלמדים למרחקים; אולם אנכי ספרתי להם כי קבלתי מכתב מאדוני כי גרש מהכפר לרגלי החקים החדשים ולבקש לי מקום חדש לא אחפץ, ולכן אמרתי להשאר בעיר מגורי.
תהלה לאל כי עוד בימים הראשונים כבר יצא שמי לתהלה בכל העיר כי מפליא אני לעשות בציורים בה“בע”ה" וה“לכבוד” וכי "כותב אמי אני, בסך הכל יעלה שכרי עד עשרה רובל לחדש וסך כזה יספי לן להחיות את נפשי ונפשות בני ביתי ברוחה וגם לשלם מעט מעט את החובות להאופה ולהחנוני.
היום פגשתי ברחוב אשת “יעקב הכותב” ותקלל אותי ואת אשתי ואת בני קללות נמרצות בגלל אשר ירדתי לחיי אישה ולחיי בני ביתה הגועים עתה ברעב; אנכי הלטתי פני בבגדי ולא השיבותי לה דבר, ואם דאבה נפשי לצרת יעקב הזקן אשר היה גם מורי לפנים, אבל אין עצה נגד ההכרח ואדם קרוב לעצמו.
ידידי…
ב' כסלו. 🔗
ידידי!
אתי הכל כמקדם, בבקר אצא לעבודתי ובערב אשוב עיף ויגע הביתה. “יעקב הכותב” הוציא קול בעיר כי חללתי את השבת בפרהסיה; אבל דבריו הועילו לו ולא הזיקו לי מאומה, וכמעט אוכל להגיד ההפך. כל האבות – מלבד שני אנשים אשר חדלו משלוח אלי את בניהם – טוענים ואומרים: לו היה “כותבנו” מלמד, כי עתה דרשנו ממנו כי יהיה ירא אלהים, לבל יטה חלילה את לב בנינו מדרך הישר; אבל הוא אך “כותב” וכך דרכם של “כותבים” ו“מורים” כי עושים הם כל תועבה. מה תאמר, ידידי, להגיון ישר כזה?
ידידך…
י"ד כסלו. 🔗
ידידי!
את עבודתי אעבוד כמקדם, אבל חולה אני מחלת העצבים, לרגלי עבודתי הקשה וצעקת התלמידים והתלמידות ומריבותיהם המחרישות את אזני כל היום וכל הערב. בתחלה חשבתי כי עבודת “כותב” עבודה קלה היא ונקיה, כי מה דורשים ממני הורי התלמידים? לא לשון וספר, אף לא חשבון ודעת, כי אם “כתיבה” יפה אשר יוכלו להתפאר בה, ועלי אפוא לרשום להנער רק “טורים אחדים” על הניר ולהיות לו לעינים להתאמץ לחקות את האותיות; אולם כזאת חשבתי אך מראש ולא עתה, וכעת נוכחתי לדעת כי שגיתי: מלאכת “כותב” מלאכה כבדה היא מאד, ואשרי למי שהוא בורסקי ואוי למי שהוא “כותב”. בכל יום ויום יקיפוני תלמידי בתביעותיהם לערוך להם “טורים אחדים חדשים” כי כבר קצה נפשם ב“טורים הישנים” בהאותיות הישנות, ואוי לי אם אמאן למלאות בקשותיהם. אתמול בשבתי בחדר טוביה המלמד לפני המון תלמידיו להורותם מלאכת הכתיבה והנה פרצה שפרינצה בת גרונה החרדה ותתן עלי בקולה: “חמש עשרה אגורות במזומנים אשלם לך מדי חודש בחדשו, ואתה לא תאבה עוד לערוך לבני טורים אחדים”? בני ספר לי כי לבן פלוני בן פלוני ערכת טורים בסלסולים עד להפליא ואת בני תדחה בלך ושוב יען כי בן עניים הוא. הא לך שבע אגורות בעד חצי החדש ומהיום והלאה לא יתרפס עוד בני לפניך". ובדברה פנתה לי עורף ותקח את בנה ותצא אתו מן הבית בחרי אף. המקרה הזה איננו בודד במועדו.
בשעה הפנויה לי הנני קורא בעתונים העבריים, ולשמע הצרות הרבות הבאות תכופות על אחינו בני ישראל במקומות שונים, תעלה על לבי המחשבה: מי יודע אם לא למאֻשר יחשבוני אלה הנרדפים והמגרשים האֻמללים?… גם פה בעירי רבים מקנאים בהצלחתי ורבו שונאי חנם.
ידידך.
ר"ח טבת. 🔗
ידידי!
כל שונאי נהפכו לאוהבי. התדע מדוע? יען כי אין לי עוד במה להתפרנס. בשבוע העבר בא לעירנו איש צעיר לימים ועד מהרה התפשטה השמועה בעיר כי מפליא הוא לעשות במלאכת “הכתיבה” ומיום אשר היה בעירנו “הכותב” מנאוואגרודאק לא היה עוד בתוכנו כותב אשר כזה. בו ביום נדבקו מודעות בשמו על כותלי בית המדרש, בית המרחץ ובית הכנסת, כי במשך שני חדשים יקבל על עצמו ללמד לכל אחד כתיבה תמה וברה, ולדוגמא ערך במודעות “טורים אחדים” בכתב ידו למען יראה העם את אשר לפניו. לה“בע”ה" נתן תמונת דג ויעשהו לבעל סנפיר וקשקשת, על ראש ה“למד” אשר בה“לכבוד” בנה דיק וישפוך סוללה, ועל מוהר“ר” הקים מגדל כמגדל דוד. ומי ימנה ויספור יתר צעצועיו? ויראו בני עירנו ויתפלאו על רוחב חכמתו ובינתו, ואחרית דבר היתה, כי במשך שבוע ימים אבדו לי כל תלמידי ולא נשארו לי כי אם “לייזער” בן העגונה ויוחנן בן פלטיאל, וירא אני פן גם הם יצאוני בקרוב. בראשונה הייתי נבוך מאד וארוץ אל “הכותב” החדש ואאים עליו כי יעזוב את העיר תיכף, אבל הוא שחק לרגזי כאשר שחקתי לפנים לרגז יעקב הכותב, וגם אני שחקתי אחרי כן בקרבי לרגזי: האם רק לי קיבה, והאיש הזה יחיה ברוח הקדש? אכן מלחמה לקיבת האחד בקיבת רעהו מדור דור, ובלי ספק עוד חדשים אחדים יעברו וגם כבוד כותבנו החדש יחלוף כצל ועל מקומו יבוא אחר. ואולם לאן אפנה אנכי כעת ומה אוכל לעשות עתה? –
ידידך…
י"ג טבת. 🔗
ידידי! אל תדאג לי, יקירי! עוד הפעם לקחני המקרה בציצית ראשי ויוציאני מטיט היון. מכותב מהפכתי לסוחר יערות. אל תדמה, יקירי, כי בן לילה נעשרתי, כי נגלו אוצרות טמונים בחשך אשר לא שזפתם עין רֹאי, אף בל תדמה כי “קרוב רחוק” מת עלי באַמעריקא ויורישני הון רב ועצום. לא, לא! לו גם היו אוצרות טמונים בחשך לא אנכי הוא המוצאם, וכמו כן גלוי וידוע לפניך, כי משבט שמעון או לוי אנכי וכל קרובי אף הרחוקים לי הם מלמדים או סופרים. העשיר בהם הוא סופר ומלומד כאחד; ובכל זאת “סוחר יערות” הנני כיום. שמע נא ואספר לך את הדבר הזה. בראותי כי באו מים עד נפש גמרתי בלבי לשאת את רגלי ולנסוע לאדעססא, כי שמעתי אשר שם פקד ה' את המלמדים לתת להם לחם. אולם אשתי בכתה עלי ועל הוריה, והוריה בראותם כי אין עצה אחרת לוו למעני בחשאי מאה רובל מברוך המלוה ויתנו לו את ביתם בערבון ואת הכסף הזה נתנו על ידי לסחור ולפרוץ בארץ. הנה כי כן, יקירי! מאה רובל במזומנים הפעם בצלחתי, ומי ידמה ומי ישוה לי? בעיר רבים האומדים אותי “במאות אחדות” בחשבם כי המלמדות ברוסיה הקטנה העשירתני וחותני הוציא קול בעיר כי אבוז באמת לעבודת “הכתיבה”. יען כי בכספי אשר בידי אוכל לכונן עסק גדול. עד מהרה בא אלי אברך אחד הוא יצחק מאיר בן חייקיל הערציל חתן הירשליץ פרץ, האוכל מזונות על שלחן חותנו ומבקש לו איזה עסק בכסף הנדוניא שלו, ויציע לפני כי נעשה שותפות בינינו. ובאשר כי ייחשבני ליודע גדול בהויות העולם ובעניני המסחר, אחרי כי הייתי מלמד במרחקים, התרצה כי אתן אנכי את החלק הרביעי מסך הכסף הדרוש להעסק והנותר יתן הוא וחלק כחלק נחלק בינינו את הרוח. דבר השותפות עשה לו כנפים בכל העיר ובו ביום בא אלי חיים המלוה וישאלני אם לא אֹבה לקחת ממנו כשתי מאות רובל ברבית. אנכי אף כי שמחתי בלבי על הדבר הזה מאד, כי כחשתי לשותפי האברך ואמרתי לו כי שלש מאות רובל בצלחתי להשקיע בעסק; בכל זאת העמדתי פני כאלו אין לי חפץ בכספו, יען יש לי כסף, והחסר ימלא שותפי; אולם המלוה בראותו כי אסרב בדבר הפציר בי עד בוש וכמעט בעל כרחי מסר לי מאתים רובל. עוד בערב הזה באתי לבית השותף והראיתי לו את כספי ויגמר דבר החוזה שבינינו. אנחנו גמרנו לקנות או לחכור יער קטן לעצי הסקה בסביבות עירנו.
ידידך…
כ"ו טבת. 🔗
ידידי!
הפעם אבוא אליך בקצרה ואתה תסלח לי בטובך כי הן איש סוחר אנכי כיום ורגעי ספורים. אתמול חכרנו לנו יער בדרך העולה מ. מיד ה“פריץ”… בסך… בשעת כתיבת שטר המכירה בשתות ה“פריץ” לשכרה ספר לנו בנחת רוח, כי שונא הוא את הזשידים הארורים תכלית שנאה, יען כי רמאים וגנבים המה, ובכל זאת אוהב הוא לסחור אתם. סוחרים ומבינים הגידו לנו כי החכירה עלתה יפה ורבים מהסוחרים מקנאים בנו. אנחנו יכלנו לחכור את היער במחיר קטן מהמחיר אשר נתנו, אבל בקנאת הסוחרים כי עזה עלה השער, במהר יתר הסוחרים לבוא אל ה“פריץ” כי עוף השמים או הסרסור שלנו הוליך אליהם את הקול ויאמרו להוציא את החכירה מידינו, ובין כה וכה העלו את השער פי שנים.
הודות לאל, עוד הפעם אויבים רבים לי, ונקוט כלל זה בידך: אויבים לאיש פלוני בעיר, השעה משחקת לו; ואוהבים רבים – סימן רע לו.
ידידך…
א' שבט. 🔗
ידידי!
הקור גדול בחוץ מאד. לוּ הייתי מלמד או “כותב” כי עתה רעדו כל עצמי מקור; אבל עתה יחם לי מאד בזכרי כי הכל צריכים לי ולעצי יערי. איוואַן הזקן המתעסק מקדמת דנא בהסקת התנור בבית המרחץ בערב שבת ובהסקת התנור בשבת בבית המדרש הישן, יבטיח לנו כי החרף הזה יארך. ואף כי אינני מאמין בהבלים ובדברי המגידים מראשית אחרית, בכל זאת שמחתי על דבריו ברגעים הראשונים. אתמול הייתי ביער, שכרנו לנו פועלים רבים לעבוד והם מפילים את העצים וגוזרים אותם במשור וחוטבים אותם בגרזן והאכרים באים בעגלותיהם ומובילים אותם העירה. בשבוע הזה רב הפדיון. ביום השבת אחר התפלה בא חותני לביתי ואנכי כבדתי את גרונו ביין ובממתקים, אף הודיתי לו מקרב לב עמוק על חסדו הגדול עמדי ואבטיחו כי בקרוב אשיב לו את כספו, ואם ירחיב ה' גבולי אז אלוה לו עוד מאה רובל מכיסי למען יוכל לתת את בתו השניה לאיש.
בבית הכנסת אכבד על פני כל העם ויחד עם יתר הסוחרים יחלקו לי עליות שמנות. בהקראי בשבת לעלות לתורה נדבתי שתי עגלות עצים לבית המדרש והבטלנים ישמחו וירננו כי יחם להם בגללי.
ידידך…
כ"ג שבט. 🔗
ידידי!
שמח אני בחלקי מאד, בשבוע הזה נסענו אני ושותפי לעיר ס. יחד, כי שמענו אשר יתאספו שם סוחרי יערות לחכור “יער גדול” מיד “הפריץ” ר. בבואנו אל מקום מגורי “הפריץ” מצאנו שם סוחרים רבים מערים שונות, ואחרי אשר פרצה מריבה בינינו על אדות “הפריץ”, זה טען שלי הוא וזה טען שלי, באנו על עמק השוה והסוחר הגדול שבנו נתן לכל אחד ואחד מאתנו עשרה רול ונעזוב כלנו את המקום ונסע איש איש לביתו והיער נשאר בחכירה בידי הסוחר הגדול.
כן דרך הסוחרים, לפנים בהיותי “כותב” עמלתי בזעת אפי ורצתי מחדר לחדר והוריתי את “הכתיבה” למאה תלמידים, ובכל זאת כאשר עבר החדש והחילותי לאסוף על יד את משכורתי אז אספתי לי בעמל רב ובבזיון גדול שמונה רובל וחמשי קאפ', ועתה הרוחתי עשרה רובל ברגע אחד, ואנכי לא עמלתי בהם כלל, ומקרים כאלה אינם בודדים במועדם. בעירנו ישנם שני אנשים החיים רק בדרך נס כזה; להאנשים האלה אין אף פרוטה לפורטה, ובכל עת שמעם כי יער עומד להמכר או להנתן בחכירה, ימהרו כנשרים אל המקום ההוא והסוחרים החפצים באמת לקנות את היער או לחכרו שוקלים על ידם שקלים אחדים דמי “שב ואל תעשה” בלשון נקיה או דמי “לא יחרץ” בלשון ששנו הסוחרים, וכך הם נזונים כל ימי השנה.
ידידך…
כ"ז אייר. 🔗
ידידי!
נבואת איוואן המגיד מראשית אחרית לא נתקימה. החרף הזה מהר לעזוב אותנו בטרם בא מועד, ומי מלל לנו כי כה מהר כבר ימס השלג והרפש והטיט יגיעו ברחוב עד הברכים; אולם אל תדמה כי איסטניס אני ועל כן הנני ירא פן אגעל מנעלי או אלכלך את בגדי, לא! ולא! אולם סוחר עצי הסקה אנכי, ועל כן שתי רעות המיט עלי שנוי האויר; האחת כי היתה הרוחה לאנשי עירנו ולא ירגישו עוד את הקור בביתם ועל כן לא ישמרו תפקידי התנור ערב ובקר וצהרים; וזאת השניה כי התקלקלו הדרכים, ויען כי עצי היער שלנו גדלים בבקעה אי אפשר בעת כזאת להסיעם משם בעגלה.
ימים אחדים כסינו מבוכתנו מאחרים, אבל עוף השמים הוליך פתאם את הקול אל חיים המלוה, ואתמול בא פתאם אל ביתי וידרוש ממני את כספו הנחוץ לו לאיזה עסק. אנכי חפצתי להכחיד מבוכתי ממנו והבטחתיו, כי מחר אשיב לו הסך הקטן המגיע לו ממני, ועוד בערב הזה רצתי אל שותפי והגדתי לו את כל אשר אתי ובקשתיו כי יתן לי בהלואה שתי מאות רובל; אולם הוא הרים קול צעקה ויקרא: “רמיתני, רמיתני! ואתה עני ואביון ורעה גדולה הבאת עלי בעצתך לחכור יער אשר לא נוכל לקחת ממנו כל עץ, ואתה דורש עוד דמים ממני?” לקול צעקתו מהרו עוד אנשי ביתו לבוא לעזרתו, ומי יודע אחרית המריבה לולא מהרתי לעזוב את ביתו.
בעצת חותני היודע צרת לבבי אמהר לעזוב את ביתי ואסע אל העיר ק. הסמוכה לנו. חותני הבטיחני להביא בין כה וכה את הענין אל עמק השוה.
ידידך…
כ"ט אדר. 🔗
ידידי!
לוּ הייתי סופר מהיר, כי עתה תארתי לפניך את רגשי לבבי בעת צאתי את פני העיר. בשעה העשירית בערב יצאתי מביתי ויהי בנסוע העגלה ברחוב נ. פגשתי את “יעקב הכותב” ההולך לביתו לנוח מעבודתו הקשה אשר עבד כל היום, ולמאֻשר נחשב בעיני ברגעים האלה. האיש הזה שלאנן ושלו גם אם בטנו תחסר, ואם כי לפעמים רעב הוא ללחם אבל מנוחה שלמה בנפשו פנימה. הוא יוכל להביט ישר בפני כל איש ואיש; את לחמו ימצא בזעת אפיו ולא יאכל הון אחרים; ואנכי… ואנכי אכלתי כסף אחרים ומהיום והלאה ונוסף סרח העודף על שמי ובשם “פושט רגל” אקרא. ואף כי לא יחיד אני במיני ורבים הם האנשים בימים אלה הפושטים רגל לנושיהם, אבל הינחמוני האנשים האלה מעצבי ומרגזי? מהותם הפאסט תכיר כי עוד בעיר ק. הנני, והנני יושב בבית אחד מקרובינו. היום או מחר אשוב לביתי.
ידידך…
ז' ניסן. 🔗
עוד הפעם הנני בעיר מולדתי; כבוֹשת גנב בושתי בתחלה לצאת ברחובות קריה ושני ימים רצופים ישבתי כלוא בבית, אבל ביום השלישי העתירו עלי חותני ואשתי את דבריהם כי אצא החוצה, יען כי סוף כל סוף לא אוכל להעצר בביתי כל הימים. על שאלתי: מה טען חיים המלוה ומה השיבו הם ספרו לי חותני ואשתי בפה אחד, כי חיים בא ביום המחרת אחרי נסעי מזה לבקשני ובהודע לו כי אינני בעיר החל להמטיר על ראשי שלא בפני חרפות וגדופים עד בלי די. בתחלה נסו הם, המחותן ואשתי, לדבר אל חיים המלוה רבות ויבטיחו לו כי שלם אשלם לו עד הפרוטה האחרונה בעת אשר ישתנו הדברים לטוב, לא יאֻחר מחרף הבא; אולם בראותם כי לא יקבל תנחומים ועודנו מחרף ומגדף אותי כבראשונה אז פתחו את פיהם גם הם וישיבו חורפי דבר מרה במדה. חותני הוסיף עוד לאמר: “בימים האלה אין לך סוחר בארץ אשר לא פשט את הרגל לכל הפחות פעם אחת בחייו”. בטענות כאלה לוו את חיים המלוה עד פתח אהלם. בלכתי היום בבקר אל בית המדרש להתפלל הגיחה אלי פתאם אשת חיים המלוה אשר באה לקראתי וסף מלא חלב בידה ותלויני אל בית המדרש בחרופים וקללות: “נוכל”, “עוכר ישראל” “משומד” “אוכל טריפות”, “מחלל שבת בפרהסיא” “בשר שנתעלם מן העין במדינת הים” “משחית פאת זקנו” “מסלסל בשערו ונושא מטפחת בשבת” ועוד כנוים כאלה אשר שמעה אזנה מאחרי.
נכלם ונדחף באתי אל בית המדרש. ואם כי כמעט כל מכירי ומיודעי הסבו עינם ממני בבואי בפעם הראשונה אחר ה“שמיטה” אל בית המדרש; בכל זאת דמיתי בנפשי כי עיני כל העדה מביטות אלי, וכאשר קראני הקורא לעלות לתורה אחר כהן, אז דמיתי בנפשי כי אך לעשות אותי לשחוק הציגני על עמוד הקלון, בהיותי לוה ואינני משלם. אחר התפלה נגש אחי חיים המלוה ויחל לטעון רכות, ואחרי כן בראותו כי מחזיק אני בשלי וטוען: אין לי כסף מזומן כעת! פתח את פיו ויחזור וישנה וישלש את כל דברי אשתו, ואנכי מהרתי להסיר את ה“טלית” “והתפילין” מעלי ולהמלט לביתי. כל המתפללים השואפים לחדשות סבוני גם סבבוני וידקרוני כמעט במבטי עיניהם וכמעט נעשיתי לגל של עצמות. כבר עמדתי במסה בימי חיי מנעורי עד עתה: כידוע לך למדתי בחדר המלמד “בעריל מענדילס”, אשר מקולו נחתו כל התלמידים, וגם גברת הבית אשר שם החזיק בעריל “חדרו” יראה מגשת אליו לבקש ולהגן בעד נער שסרח בעת אשר יסרחו בשוטים בלי חמלה, וגם אימתו לא בעתתני; בכל שבת ושבת הובילני אבי אל “אליעזר הלמדן” המחזיק עצמו ללמדן ומופלג גדול, למען ינסה את כחי בגמרא, והוא למען הראות חריפותו התפלל עמדי ויצבר “סברות”, ובכל זאת לא בא מורך בלבבי בדרכי על מפתן ביתו; כבר עמדתי במסה עת בא אלי ה“בוחן” הנשלח מחותני לפני התנאים לתהות על קנקני, ואנכי בלב בטוח ובנחת יצאתי בשלום; באתי בכף האוריאדניק בכפר והוא הובליני אל בית זקן הכפר ורוב עצמותי הפחיד בפקודתו כי אשוב לביתי ל“תחום המושב”, בכל זאת העמדתי את פני כאלו לא עדי תגיע הרעה, אבל עתה? לוּ ראיתני ברגעים האלה כי עתה לא הכרתני ולשד משחת או למת שוכב קבר חשבתני. לשמע החרפות המו מעי בקרבי, דמי רתחו ולא ידעתי נפשי, עד כי לא אזכור איך יצאתי מבית המדרש ואיזה הדרך באתי הביתה. כאשר שבה נפשי מעט למנוחתה, ספרתי לחותני ולאשתי את המאורע, והם השיבוני שניהם כאחד: “הלא מראש אמרנו לך, כי לא יעשה לך חיים המלוה רעה ואין כחו אלא בפה, לנבוח ולצעק, ומה לך כי תשית לב לדבריו?”, ואולם דבריהם לא ינחמוני וכל היום הנני נדהם ומשומם מאד.
ידידך…
חוהמ"פ. 🔗
ידידי!
אחרי רוב טענות מצדי ומצד השותף, ואחרי רוב טענות מצדי ומצד חיים המלוה ואחרי אשר עמדתי שני ימים “לדין תורה” לפי הרב בעירנו, בא היום הכל על מקומו בשלום. אני ושותפי מכרנו את חכירתנו ביער לשמואל הסוחר הגדול בעד שש מאות רובל. אנכי קבלתי בחלקי מאה חמשים רובל והנותר קבל שותפי. מאה ועשרים רובל נתתי לחיים המלוה והוא השיב לי את השטר הישן, ואנכי נתתי לו שטר חדש על חמשה ושבעים רובל וחמשה ועשרים רובל הותרתי למחיתי, ומן הכסף הזה ננתי שני רובל להרב, ושלשה רובל להסרסור אשר מצא לנו את הקונה. כפי אשר הגידו לנו סוחרים בקיאים בעניני יער יפסיד גם שמואל במקחו. גם זו לטובה כי הצלתי בדל אזן משארית כספי והונח לי מעצבת חיים המלוה. אבל הצרה בתלמיד חכם לא תלך יחידות, ובצאתה ללוות איש אחד על דרכו בחיים וספחה גם את רעותה אליה. מה אעשה עתה כאשר יתם כספי? ועתה פסה גם אמונתי מבני אדם, ולשוב להורות לנערים מלאכת “הכתיבה” לא אוכל עוד, כי נוספו בעירנו עוד שני “כותבים” נוספים על הראשונים. –
ידידך…
ד' סיון. 🔗
ידידי!
זה כמה ימים לא כתבתי אליך ומזה תבין לדעת כי אין לי כל חדש להודיעך ולשמח נפשך. אחרי ה“שמיטה” ואחר "השלום נותרו בצלחתי, כאשר הודעתי לך במכתבי האחרון, עשרים רובל. בכסף הזה התפרנסנו בחדש הזה, וגם נתפרנס בחדש הבא, ואולי גם בחדש השלישי, אבל מה נעשה בחדש הרביעי?
ידידך…
ז' תמוז. 🔗
ידידי!
חיים המלוה אשרב חודש הראשון אחר השלום נסתר מעיני, שב עתה להופיע לנגדי וכנגע יראה אלי בבית בכל יום ויום, והוא תובע את יתר הכסף, אף כי הבטיח בבית הרב לפני קהל ועדה כי לא יגוש בי הנותר שנה שלמה. כמעט קצתי בחיי מפניו. כאשר אראהו הולך בחוץ אז אתחבא בפנת הגג או בחצר לבל ימצאני. אתמול בראותי אותו בעד החלון חפצתי לעלות אל עלית הגג כדרכי, אבל הוא כפי הנראה הבין ערמתי וימהר לכנוס אל הפרוזדור, וימצאני מטפס ועולה על השלבים וישאלני: הכבר תאמר להכין לכך “סוכה”? ובפחי נפש חזרתי לאחורי לשמוע חרפות אשר גם ביום מחר אשמען.
ידידך…
ט"ו מנחם אב. 🔗
ידידי!
לא רק שבע כי אם אלף פעמים יפול “היהודי” וקם. ואף כי התקומה הזאת כריעה היא, כי מתי ראינו אשר יקום היהודי והתהלך ברחובות קריה בקומה זקופה, מעשה המתנגד לחקי “השלחן ערוך” ולחקים אחרים?… בכל זאת נסתפק במועט ונשמח גם בקב חרובין מערב שבת לערב שבת. מי מלל לי עת באו מים עד נפש, כי אמצא לי פרצה דחוקה לצאת למרחב; תהלה לאל כעת אמצא לחמי בכבוד. מלאכתי היא… מסירת מכתבים לבעליהם, והנני “נושא מכתבים” כיום. בלי ספק תתפלא, כי בימים האלה בהיות הגזרה לבלי מנות יהודים ל“נושאי מכתבים” עומדת בתקפה בעירנו יגיע יהודי למשרה כזו, ואולם זה שרש הדבר: חיים המלוה אשר כספו יקר לו מחייו, החל בימים האחרונים להחניף לי ולדבר עמדי טובות, ולפני ימים אחדים בא אלי ויודיעני כי מצא לי פרנסה טובה אשר תאכילני לחם חקי די והותר אם רק אבטיח לו, כי אמהר להשיב לו את החוב, כמובן נעניתי לו, אף נשבעתי שבועי שבועות, כי שלם אשלם לו את המגיע עם רבית, ככל אשר ישית עלי, אם רק יצילני מן הבטלה; ואז גלה לי חיים המלוה את הסוד, כי בהיותו אצל פקיד בית הפאסט להלוות לו כסף, הבטיח לו הפקיד כי נכון ומרוצה הוא לעשות “למענו” “למענו” ר"ל למען חיים “המלוה”, אות לטובה להיהודים ולהקים עוד הפעם איש מאחיהם לנושא מכתבים, בתנאי כי אנשי העיר יבקשו מקרוביהם ומכיריהם המריצים אליהם מכתבים, כי ישלחו את המכתבים על שם נושא המכתבים, ואך יוסיפו לכתב: “למסור ליד פלוני בן פלוני”. עצת הפקיד פשוטה היא מאד, ובו ביום רצתי מבית לבית, משכונה לשכונה ומרחוב לרחוב, לבקש את אנשי עירנו כי יתרצו לדבר הזה. כמעט כל בני דלת העם שמחו לקראת הבשורה הזאת, כי מהיום והלאה יהיה להם עוד הפעם “נושא מכתבים” יהודי, וכולם בלי יוצאים מן הכלל הבטיחו למלא רצוני; אבל המשכילים “וגבירי עירנו” טענו: טוב לנו עתה מאז, עת היינו כולנו נרצעים לנושא המכתבים “היהודי” ובכן נחלקו אנשי עירנו לשתי מפלגות; אבל האמת אגיד לך כי שמח אנכי על כי בחרו בי עניי עירנו, יען מכבדים הם את נושא המכתבים כשר ופקיד. המשכילים והעשירים אם כי יחלקו לו גם הם את הכבוד הראוי לו, אבל מסתפקים הם רק בזה, יען להם נודע הסוד כי תשלומי כסף בעד מסירת מכתבים אינם אלא רשות, ועל כן רבים הם מהם כעת המפגרים לשלם כלל וכלל, ורבים מהם הנותנים רק קאפ' אחדים לנושא המכתבים מיומא דפגרא ליומא דפגרא, תחת אשר העניים ישלמו בעד קבלת המכתבים בכל פעם ופעם. –
ידידך…
ז' אלול. 🔗
ידידי!
עוד לא רבים המכתבים אשר נתקבלו עד עתה על ידי, אולם בכל זאת אלך בכל יום ויום אל תא הפוסט ואתחנך בעבודתי ביחד את חברי הנוצרי. אתמול כבדוני הפקידים ויקחוני אל בית המרזח אשר לחנה שרה ושם שתינו, ר“ל, הם, יין שרף ושכר, ואכלנו, ר”ל, הם, עגולים, גבינה, לביבות, דגים ממולאים, ובאחרונה שלמתי בעד כלם חמשה רובל – האחרונים אשר נתן לי חותני – בשמחה רבה, בדעתי כי אי אפשר לעמוד במקום גדולים אם אקמץ את ידי.
ידידיך…
ד' תשרי התרנ"א. 🔗
ידידי!
זה שני שבועות עובד אני עבודתי בכל יום ויום מן הבקר עד חצות היום, ופעמים בשבוע בעת בוא מכתבים גם מס. ומק, אעבוד גם בערב ואחלק מכתבים ביעקב ואפיצם בישראל. נושא המכתבים הנוצרי תכלית שנאה ישנאני ויביט אלי כאל אוכל לחמו; אבל אנכי אמלא בכל עת את פיו בציגארים ויין שרף וידום. בכל יום ויום אני קם בשעה הששית בבקר משנתי והולך להתפלל; משם אשוב לביתי ואוכל ארוחת הבקר והנני ממהר בשעה השמינית לבוא אל בית הפוסט וכחצי שעה אחכה שם עד בֹא המכתבים ועד אשר אקבלם מן הפקידים “למסירה”. בכל פעם בואי אל הפוסט אינני היחידי, כי המשכילים הרבים מצעירנו המנויים בשותפות על העתון “המליץ” או “הצפירה” יחנו כדור סביבות פתח הבית ובכליון עינים יחכו לקראת העלה הבא לשלום, ומי ימלל צערם ויגונם אשר מאיזו סבה לא יבוא העלה בעתו?
“המשכילים” האלה אשר ישתתפו בכסף המניה חלק כחלק, מלבד המשכיל אשר על שמו יקובל העתון המשלם בעד הכבוד הזה מנה אחת אפים, מתנפלים על העתון הבא כשרוי בתענית על הלחם בצאת הכוכבים. פעם בפעם בהתבונני בפני ה“משכילים” האלה בהפכם את הגליון מצד לצד ואראה את פני האחד והמה יחורו כפני מת ואת פני השני והם יצהלו כמו מיין, וידעתי כי האחד קרא ב“אגרת פתוחה” שמו ושם אביו בר"ת ולעיני השני הופיעה נדפסה קורספנדנציותו: “מאמרו” המציע הצעות להטבת מצב ישראל החמרי והמוסרי. אולם רבים הם בקרב המשכילים האלה ההולכים להפוסט גם על מנת שלא לקבל מאומה, ורק משום מראית עין, למען תאמרנה בתולות, העומדות על יד החלונות ומתבוננות חרש בעד המסך אל הצירים העוברים, כי פלוני בלי ספק משכיל הוא, כי הולך הוא מדי יום ביומו אל הפוסט לקבל מכתבים או עתונים. ומי ימלל את שמחת זלמן המשכיל אשר זה חצי שנה יקבל את “המליץ” על שמו, ושמו ושם אביו ומשפחתו ושם עירו ושם המחוז והפלך אשר שם יגור נדפסים בהאדריסה שלו שחור על גבי לבן. בימים הראשונים אחר שלחו את הכסף להרידקציה קבל שתי פעמים את עלי העתון באדריסה כתובה ואז קלל זלמן את יומו. ולולא כסתהו בשת פניו כי עתה דרש את כספו בחזרה, יען, טען זלמן, כי בעד כספו יוכל לקבל את “הצפירה באדריסה נדפסה. כמו כן התפלא ולא חדל מהביע את פליאתו: “מדוע הפליא אותו מו”ל “המליץ” לרעה מכל חותמים הנמצאים בעירנו אשר כלם יקבלוהו באדריסה נדפסה?”. “אין זאת, טען זלמן, כי אחד מהאנשים אשר עינם צרה בכבודי הלשין עלי בסתר, כי עודני צעיר לימים או אינני ידוע היטב שפת עבר או…” אבל בעודנו שרוי בצערו והנה פתאם בבקר… אדריסה נדפסה שלוחה אליו. ומי יתאר שמחתו! ולמען הראות גדלו לכל בני עירנו בשובו מן הפוסט פעם בפעם נושרות מצלחתו בכונה אדריסות הנדפסות למען ירא העם; אבל עוד יגיל ברעדה ושמחתו איננה שלמה, יען אשר איננו יודע סבת התמורה לטוב וירא הוא לנפשו פן יסוב עליו הגלגל ופן יקבל עוד אדריסה כתובה.
ידידך…
י' כסלו. 🔗
ידידי!,
שמח אני בחלקי ונפשי טובה עלי, מלבד כי מסירת המכתבים תפרנסני בכבוד עוד הוטב מצב בריאותי ושלם אני כעת בכל גופי. בשבוע הראשון אספתי על יד חמשה רובל ובשני חמשה רובל וחמשים קאפ' וסך כזה אאסוף כמעט בכל שבוע. סכום כזה יספיק למחית נפשות ביתי די והותר, ועל כן אשלם מדי שבוע בשבוע חמשים קאפ' לחותני וחמשים לחיים המלוה על חשבון החוב. העניים מקבלים פני בסבר פנים יפות ומושיטים לי שני קאפ' בעד מכתב פשוט וחמש בעד מכתב כתוב באחריות בשמחה רבה. ביחוד רבים הם המכתבים הבאים מאמריקא לעירנו, והמכתבים האלה יביאו לי רב ברכה, הנשים הפשוטות המקבלות אותם אינן יודעות קרוא וכתוב, ועל כן הוצאתי קול במחנה, כי נכון אני להיות גם “לקורא” וכמו כן נכון אני לערוך מכתבים מאשה לבעלה ומכלה לאהוב נפשה בשכר חמשה קאפ' למכתב. ובאשר כי “הספרא רבא” ישראל המלמד עזב כחצי שנה את עירנו ולא הניח אחריו איש למלאות מקומו, כי על כן שמחו הנשים לקראת בשורתי זאת מאד, וכעת כמעט כל הערב משעה הששית עד השעה התשיעי מלא ביתי נשים נשואות ופנויות ואנכי יושב וכותב. אולם אל תדמה כי אצבור לי הון רב בעבודה הזאת, כי מאד אשמח אם יצלח חפצי בידי לגמור מכתב אחד כל הערב, יען כי מלאכת כתיבת מכתבים כאלה קשה כקריעת ים סוף: לכל אשה ואשה נוסח אחר, וכל אחת תבקש כי אכתוב אות באות ככל אשר תמסור היא לי בפה. דואָשה בת ציפקא למשל לא קבלה זה שני חדשים כל מכתב מבעלה, ועל כן באה אלי ותבקשני לערוך לבעלה מכתב גדול ולהזכיר לו חובת הבעל לאשתו: אנכי עשיתי ככל אשר צוותני, אולם כאשר החילותי לקרוא את המגלה באזניה הניעה בראשה, ותאמר: “הלזה מכתב מוסר יקרא? חבל על דאבדין ולא משתבחין, אחד היה ישראל המלמד אשר ידע היטב בענינים כאלה ואין עוד מלבדו; אבל באשר כי לא נסית עוד במסה אורך אפוא אנכי מה ואיך לכתוב, כתוב לו “עוכר ישראל! יעכרך אלהים כי עברתני, אם לא תכתוב אלי תיכף אצעק חמס באזני הרב וארעיש עיר ומלואה, אעכוב את הקריאה ואתן את שמך לחרפות ולגדופים, וכו' וכו'”. אנכי עצרתי ברוחי מתת בצחוק קולי ואחל לערוך מכתב חדש וגם המכתב השני לא מצא חן בעיניה ואאנס לכתוב פעם שלישית. הנני מודה על אשמתי כי נאנסתי לכתבו בפעם הזאת כאשר הורה אותי רוח מבינתי ובאזניה קראתי את הנוסח שלה. ודואָשה זאת איננה יחידה בזה. כמו כן הוצאתי קול במחנה כי ידי רב לי לערוך אדריסות בכל הלשונות אשר בעולם והעם ימהר להביא אלי המעטפות וידי ממהרת לכתוב לכל איש ואיש כרצונו: לזה בלשון אנגלית, לזה בלשון אמעריקאנית ולזה צרפתית ועוד ועוד. מעת השיגי משרתי לא שניתי דרך חיי: הנני הולך בכל יום להתפלל ובשבת אתפלל עם אנשי ה”ותיקין" למען לא אאחר זמן מסירת המכתבים בפוסט, ובעבור זה גדול כבודי בעיני העם: “ראו, יאמר איש לרעהו, הן… נושא מכתבים הוא, ובכל יום ויום עומד הוא במקום גדולים וידבר את פקיד הפוסט פנים אל פנים, ובכל זאת תמים הוא עם אלהים וחרד לדבר קדשו”.
ידידך
ב' שבט. 🔗
ידידי!
אתי הכל כמקדם, כבודי הולך וגדל בעיני אחינו בני בריתנו; בפגש אותי הנשים הפשוטות ברחוב תדרשנה לשלומי ביראת הכבוד, ותשאלנה ברתת וחלחלה: מתי תקבלנה מכתבים מבעליהן באמעריקא? אנכי לא אחשוב זמן רב, ואגביל שבוע ויום לכל אחת ואחת, יען ע“פ רוב כבר יודע אני את תפקידם, ואם אשגה לפעמים בדברי והמכתב יאחר בואו, לא תעלינה חלילה מחשבות פגול על לבבן להטיל ספק בנבואתי, בדעתי לספר אז באזניהן, כי התחוללו סופות וסערות בימים האחרונים על הים הגדול והאניות פגרו מבוא. הלא תראה כי בעל כרחי אשקר ועל כן בל תחשוב לי זאת לעון. ואם אמרתי לבלי להשיב על שאלותיהן אז יפול ערכי בעיניהן וארע בזה לי ו”למעמדי".
בשבוע הזה רבה עבודתי מאד ות“ל אספתי כעשרה רובל מכל עבודותי השונות. בעיר יצא הקול כי אאסוף “הון עצום”; גם פקידי הפוסט החלו לקנא בהצלחתי ובשבוע זה בשבתי בבית הפוסט אמר אלי ראש הפקידים בשחוק מהול בכעס::היהודים ערומים הם כנחשים, ואם גם יעשו לפניהם צו לצו ויוציאו עליהם גזרה לגזרה ידעו למצוא דרך להגיע למטרתם”. אנכי החשיתי ולא עניתי דבר ויראתי להזכירו, כי לולא הוא בעצמו שהופיע על העצה בדבר שנוי האדריסות של מקבלי המכתבים על שמי, כי עתה לא באתי על הלום. בבואי לביתי בערב מהרתי לשלוח על ידי חותני להפקיד גלת צוקקער, וארגז קטן מלא עלי טהעע משופרא דשופרא. כאשר באתי ביום המחרת אל בית הפוסט לא היו עוד פני הפקיד זועפים כביום אתמול ובעצמו ובכבודו הושיט לי ציגאר ויוסף בשחוק: “היה איש ישר והתהלך לפני בתמים… ואז לפני תעמוד כל הימים”. אנכי אשר למדתי בנעורי להתפלל ולכון לדעת מהרש“ל ומהרש”א, כונתי גם עתה לחפץ הפקיד ודעתו.
ידידך…
ר"ח אדר. 🔗
ידידי!
הלא תזכור כי בטרם צאת החק האוסר ליהודים להיות “נושאי מכתבים” שרת במשרה זו בעירנו פלטיאל הרוק וירא אז ברכה בעמלו ויפרנס גם את אמו האלמנה ואחותו היתומה; ואף כי לפעמים התאוננו רבים עליו כי יפגר מעט במסירת המכתבים, וביחוד יראו אותו העלמות הכלות המצפות למכתבי אהובי נפשם, בכל זאת סלחו לו הראשונים וגם האחרונות נתנו לו הרשיון לקבל מכתביהן, בדעתם כי עי"ז ינהל בלחם את אמו ואחותו. כאשר יצא החק לבלי תת ליהודים כל משרה בפוסט בא פלטיאל במבוכה גדולה, ומעת ההיא חדל מתמוך בידי אמו ואחותו, ובאחרונה, בראותו כי עוד מעט ויתם לגוע ברעב, מהר ללות לו מעט כסף ולנסוע אל עיר הפלך מ. ושם נתקבל למשרת בחנות אחת ובעד מלאכתו קבל רק לחם צר ומים לחץ. ואולם כאשר נפוצה השמיעה כעת כי אאסוף הון רב מהרה אמו העניה לקראהו לבוא הלום, וזה ימים אחדים הנהו יושב בעירנו. היום פגשתיו ולא דברתי אתו דבר. לבי יגיד לי כי רעה נגד פני. אראה את אשר יגידו הימים הבאים.
ידידך…
כ"ז אדר. 🔗
ידידי!
אמנם לא טעיתי בחשבוני; האלמנה אם פלטיאל, החלה ללכת מבית לבית ולהתחנן לכל אחד ואחד כי ישנו מהיום והלאה את כתבות המכתבים הנשלחים אליהם על שם בנה הזן ומפרנס אותה ואת בתה. גם פלטיאל בעצמו לא ינוח ויעשה את העיר כמרקחה, והעיר נחלקה לשתי מפגות; האלמנה באה גם אל בית הרב ותבך שם בדמעות שליש, ופלטיאל בא אל פקיד בית הרצים ויבא לו מתנה מעיר הפלך. בהיותי אתמול בבית הפוסט ראיתי כי לא היו עוד אלי פני הפקיד כתמול שלשום; כמובן מהרתי עוד ביום ההוא לרצות פניו במנחה, והיום צהלו עוד הפעם פניו אלי, אבל האם לארך ימים יהיה כדבר הזה? –
ידידך…
ז' ניסן. 🔗
ידידי!
העיר נחלקה לשתי מפלגות: האחת בחרה בפלטיאל והשניה עודנה מחזקת בי. איך שיהיה לבי יגיד לי, כי משרתי זו לא לאֹרך ימים תהיה נתונה על שכמי. בשבוע זה אספתי רק כשלשה רובל, ומן הכסף הזה הוצאתי לקנות בקבוק קאָניאַק להפקיד. אנכי חדלתי לשלם את חמשים הקאפ' לחותני ולחיים המלוה, והאחרון בא היום לביתי וירעש את הבית על יושביו. הנני נבוך מאד.
ידידך…
חוהמ"פ. 🔗
ידידי!
פלטיאל הוציא קול בעיר כי נכון הוא לכתוב אדריסות חנם אין כסף, וגם הוזיל מחיר כתיבת מכתבים, וכמה פעמים קרה כי לא אבה פלטיאל במכון לקבל מידי הנשים העניות כסף בעד מסירת המכתבים, ובכן החלו נשי בריתי לעזבני אחת אחת; אולם לבל אסג אחור מן המערכה בבושת פנים מהרתי גם אני להודיע, כי מהיום והלאה אקבל בעד כל מסירת מכתב פשוט רק קאפ' אחת ולא יותר, וגם אנכי אוזיל מחיר כתיבת מכתבם ואכתוב בחנם את האדריסות. בשבוע הזה אספתי לי רק רובל אחד. כמובן אבקש לי בחשאי עבודה אחרת ועת אמצאה אז אעזוב עבודתי זאת וכלה, כי כבר בהלה נפשי לעבוד עבודת פרך חנם וגם להתבזות בתחרות דלה ושפלה כזאת. ידידך…
ערב חג השבועות. 🔗
ידידי!
בשבוע הזה היה מכתבך אלי האחרון אשק קבלתי על שמי. אנכי לא אוסיף עוד לבוא מהיום והלאה אל הפאסט, כי למה ישמח עוד פלטיאל להותי ועיני רואות? בבואי היום אל הפאסט רחף על שפתיו שחוק קל ובלי אֹמר ודברים הגיד לי: מה לך פה ומי לך פה כי תבוא הנה? הלא תראה כי באה עתך! לאן אוכל לפנות באמצע הזמן ובמה אחיה את נפשי לימים הבאים? ה' יודע!
ידידך…
ב' תמוז. 🔗
ידידי!
ברכני במרכת “מז”ט“! כי הייתי ל”סוחר תבואות". החק אשר יצא לסגור בעוד ירחים אחדים את גבולי הארץ בפני הסוחרים המובילים תבואה לחוץ לארץ הביא חיים חדשים באופני סחר התבואה בעירנו. כל אנשי עירנו כמעט בן לילה נהפכו באופני סחר התבואה בעירנו. כל אנשי עירנו כמעט בן לילה נהפכו לסוחרים גדולים או קטנים, ועזב הסנדלר את נעלו והחיט את מחטו, והנגר את המעצד והמלמד את תלמידיו ויהיו כולם סוחרים. הכשירים שביניהן קונים תבואה על חשבונם ושולחים אותם בעגלות אל קאָניגסברערג, וכפי הנשמע יעשו עושר רב. והעניים שבהם חוזרים על הכפרים וקונים מאה פוד דגן ובאים אל העיר ומוכרים אותם ברוח קטן להסוחר הגדול וימהו לצאת עד הפעם על הכפר לקנות תבואה חדשה.
גם אנכי מהרתי להשליך משרת “נשיאת מכתבים” אחר גוי, וחותני בראותו כי עושר גדול צפון לי אם אסחר כעת בארץ לוה עוד הפעם מאה רובל למעני בשטר אחריות על ביתו. בקבלי את הכסף מהרתי לנסוע אל הכפר פ. וקניתי חמשים פוד דגן והביאותים אל העיר ו“מיד ליד” הרוחתי שלושה רובל. זה כל השבוע אצא או אסע בבקר לאיזה כפר ובערב אשוב ואמכור את אשר קניתי. בשבוע הרוחתי שלושים רובל.
ידידך…
כ"ה תמוז. 🔗
ידידי!
לא אוכל לתאר פניך את המהומה והמבוכה אשר נהיתה כעת בעירנו, והחזיקו שבעה אנשים באכר אחד וכל אחד יטען כי ממכריו הוא וכל אחד ימשכהו אחריו ויוסיף על המקח, ובכל זאת נראה כלנו ברכה בעמלנו.
שלשום בא אלי יצחק הנגר ויגלה לי סוד כמוס, כי שלש מאות רובל בצלחתו וחפץ הוא לעשות עמדי שותפות במסחר התבואות למען אשר נקנה על חשבוננו עגלה מלאה דגן ונשלחנה קאֶניגסבערגה. הדבר הזה יראך לדעת עד כמה גברה המהומה בעירנו, עד כי לא יזכירו לי עוד עונות ראשונים ואהיה “לבעל בטוח”; גם חיים המלוה, בשמעו כי מצאתי לי שותף אשר כסף לו בא אלי ויציע לפני מלוה חדש על מאה רובל, אבל בתנאי כי אכתוב את השטר על סך מאה וששים רובל, כי עוד כששים רובל מגיעים לו ממני מחובי הישן. כמובן עשיתי רצונו בלי התמהמה ובשמחה רבה, כי בעת כזאת יקר הכסף מאד ובטוח אני כי תחת המאה אביא מאתים ותחת החמשים אביא מאה. בחמש מאות רובל במזומנים בכיסי נסעתי היום אל כפר נ. ושם קניתי דגן בעד כל כספי; ומאד דאבה נפשי לראות, כי הכסף אזל מכיסי והתבואה עודנה לא תמה אצל האכרים. מהרתי לשוב העירה ולבקש עוד כסף. שותפי לוה עוד מאתים רובל וחותני נתן בחשאי בערבון לברוך המלוה את הש"ס שלו, בגדיו החמודות, כלי נחושת, כף של כסף. טליתו והחדשה ועוד ועוד חפצים רבים, ולא השאיר בביתו כי אם כרים אחדים. וברוך נתן לו מאה רובל, ובו ביום קניתי מעבור הארץ גם בעד שארית הכסף. גם רבים מהאכרים היודעים ומכירים את חותני מכרו לי תבואתם בהקפה בתנאי כי אתן להם חלק מהרוח. היום שלחתי שתי עגולות טעונות תבואה קאֶניגסערגה. ומהיום והלאה, אקוה, לא אשוב עוד לבקש פרנסה אחרת, וסוחר בתבואות אשאר כל ימי חיי.
ידידך…
ר"ח מנחם אב. 🔗
ידידי!
הימים האלה ישארו לזכרון בלב כל יושבי עירנו; כל הדרכים המובילות אל הכפרים תהימנה מאדם רב; בין האנשים הסוחרים ימצאו נוסעים בעגלה והולכים ברגל. בבואי היום אל בית אכר אחד מצאתי שם עשרה סוחרים וכל אחד יעלה את השער. האכר מחזיק במקטרתו ומעלה עשן במנוחה שלמה ויחכה עד אשר יציעו לו שער שאין למעלה הימנו ואז יעשה את הקנין; ולא יפלא אם הסוחרים יביטו איש אל רעהו בצרות עין. בחליפות הדברים בין הסוחרים פרצה מריבה עזה ביניהם ויקראו למהלומות, ולולא האוריאדניק אשר התפרץ אל הבית ויך זרוע אף קדקד וישב את השלום על כנו ביד חזקה, מי יודע מה היתה אחרית הדבר.
האכרים אשר נתנו לי “תבואה” בהקפה לא יתנו לי ולאנשי ביתי מנוח; בכל יום ויום יבואו העירה ואחדים מהם יבואו גם פעמים ביום לשאול על אדות העשר השמור להם.
ידידך…
י"ז מנחם אב. 🔗
ידידי!
אחר המהומה קול דממה דקה. זמן האסור הגיע ושבת המסחר, וכעת יחכה כל אחד ואחד בכליון עינים לקראת בשורה מקאֶניגסבערג על אֹדות תוצאות הרוח. במכתבי השני אודיעך תוצאות מסחרי.
ידידך…
ר"ח אלול. 🔗
ידידי!
באשר כי הזמן היה קצר מאד והסוחרים רבו מאד, כי על כן שמענו אשר לא הספיקו דים עגלות מסלת הברזל להוביל את כל התבואות הצבורות בהתחנות, ועגלות טעונות רבות נשארו בגבולנו. פני כל הסוחרים קבצו פארור וכל אחד מלא דאגה לכיסו –
ידידך…
ג' אלול. 🔗
תוצאות מסחרי הן: כי – יצאתי וידי על ראשי. העגלות שלי עומדות בבריסק. בבוא הבשורה הנוראה הזאת לאזני שותפי הנגר התעלף, גם אשתי תיליל ותמאן הנחם. חותני נרעש ונפחד, כי לא נשאר לו מאומה בבית גם כסות לעורו. חיים המלוה התפרץ היום אל ביתי ויצעק בקול פחדים כי אשיב לו את כספו ואנכי מה אעשה?
ידידך…
ט"ז אלול. 🔗
ידידי!
אוי לי מנושי חיים ואוי לי מהאכרים אשר לא יתנו לי מנוחה: כל היום יחנו הם ועגלותיהם סביבות ביתי ותובעים את כסף התבואה עם הרוח דוקא. אנכי אשבע להם בחיי ובחיי אשתי כי לא הרוחתי אף פרוטה אחת ועוד הפסדתי את כספי המעט, אבל הם לא יאמינו בי ובדברי וטוענים כנגדי: מדוע הרויח פלוני היהודי? נסיתי דבר אל הסוחרים הגדולים בעירנו ודברתי אתם אל אדות “התבואה” שלי, אבל אין קונה. מחר אסע להתחנה ג. ואקח דברים גם עם הסוחרים שם. נכון אני למכור “הסחורה” בעד כל מחיר אשר יתן לי למען אוכל לשלם להאכרים נשים ומן הנותר להשיב מעט לשותפי ומעט לחיים המלוה. אם חלילה גם שם לא אמצא קונים אז אקוץ בחיי מפני האכרים.
ידידך…
כ"א אלול. 🔗
ידידי!
מכרתי את התבואה שלנו ושלמתי לכל אכר ואכר את המגיע לו, כמובן בלי רוח. לחיים המלוה נתתי חמשים רובל, וחמשים רובל נתתי לחותני, למען יגאל למצער את הבגדים הנחוצים לו ביותר. חיים המלוה ימאן הנחם על כי נפל לרשתי זה שתי פעמים והתרה כי אם לא אתן לו בשבוע הזה עוד חמשים רובל למצער, אז יביא דינו אל שופט השלום. אנכי בדעתי כי אמנם לקחתי כסף ממנו ולא השיבותי לו, התאפקי ולא עניתיו דבר; אולם חותני אשר היה בביתי ושמע את ההתראה רב את ריבי ויחרף ויגדף את חיים בצעקו: מי בקש זאת מידך לתת כסף ביד חתני? לולא נתת לו את הכסף, כי עתה לא הבאת עליו רעה גדולה כזאת.
הדלות והעניות גברו בעירנו עד מאד; לא רק אני כי גם רוב הסוחרים אבדו כל הונם בענין הרע הזה, ואך אחדים מהם אשר הספיקו עגלותיהם לעבור את הגבול ראו ברכה. לכל “האברכים העשירים” ולכל האברכים בני בעלי הבתים לא נשארה אף פרוטה אחת: רבים מהם היו בעצמם לסוחרים ויאבדו כספם במסחרם, והנותרים הללו את הכסף לסוחרים אשר פשטו כעת את הרגל. אשתי תנחמני ותדבר על לבי: “ראה, לוּ גם הרבה לך אבי מוֹהר ומתן ולוּ שלם לך ביום חתונתנו כל הנדוניא כאשר הבטיח גם אז יצאת היום ערום ובחוסר כל?” אנכי אמחה דמעה מעל פניה ואשתדל לנחמה. גם אבטיח לה כי בקרוב אמצא לי פרנסה אחרת.
ידידך…
עריה“כ התרנ”ב 🔗
ידידי!
בהבטחות ותקות שונות אחיה את נפשי ונפש אשתי, בצלחתי אין אף פרוטה לפורטה. את הלחם ויתר המזונות תקח אשתי מהאֹפה והחנוני בהקפה. להצלחתי יאמינו השנים האלה כיתר אנשי העיר, כי אחר “פשוט רגל” הותרתי למעני סכום רב, כאשר יעשו רוב פושטי הרגל ועל כן לא יהיו גם כנושים לאשתי.
ידידך…
י"ד מרחשון. 🔗
ידידי!
אחד הוא צדוק הקומיססיונר בעירנו, ועירנו תוכל לכלכל שני קומיססיונרים ברוח ובכבוד. החנונים היודעים בטוב עסקי צדוק יפתוני להיות לקומוססיונר והם גם לא מאהבתם אותי יציעו לפני כזאת, כי אם בתקותם שעל ידי התחרות ביני ובין צדוק יוזל להם דמי הקומיססיון. וזאת עבודת קומיססיונר בעירנו: ביום ב' בערב יסע אל עיר הפלך מ. ושם יקנה כל מיני הסחורות והחפצים אשר החנונים שלנו דורשים ממנו וביום ה' בבקר ישוב לעירנו וימסור את הסחורה לדורשיה ובעד זה יקבל פ“צ ידוע. כמו כן יעשה צדוק אגב אורחא מסחרים קטנים, ויוביל חמאה וגבינה מהכא להתם ויביא גם שמרים יבשים מהתם להכא, ובני ההמון שבעיר, בחפצם להכעיס לב הרב ובעלי הבתים הגבוהים אשר התנגדו להחזן החדש אהוב נפשם, קונים את השמרים ממנו בנפש חפצה, למרות “מכס השמרים” הנהוג בעיר שהוא מקור פרנסת הרב. הרב דעירנו אמנם נסה לשלוח,אסור” לבית צדוק, אבל לא הועיל, כי עושה הוא צדוק מעשיו באין מכלים אותו דבר. עצת החנונים מצאה חן בעיני ובעיני כל בני בעלי הבתים למען יוסר בזה העובר על “האסור”. אולם רעה חולה היא כי למען היות לקומיססיונר נחוץ לי מאה רובל למצער, יען כי אחרי אשר פשטתי רגלי זה שתי פעמים לא יאבו עוד החנונים למסור לי כספם, ומלבד זה רבים הם החונונים אשר אין ידם משגת לשלם בעד הסחורה מראש, ועל כן נחוץ להקומיססיונר לתת להם את הסחורה בהקפה עד יום א' בערב, שהוא יום השוק וה“פדיון” בעירנו. חותני לא יכול לעזור לי ברב או במעט; ביתו נתון בערבון, חיים המלוה לא יאבה שמוע לי ועברתו שמורה לי לנצח, ועוד כמקדם יאַים עלי כי ימסור דינו להשופט. ידידך…
ב' כסלו. 🔗
ידידי!
בצר לי מאד נסיתי דבר אל מכירנו ומודענו מנעורינו, אל ד. הגר כעת בעיר הפלך, ואשפוך לפניו במכתב כל צרת לבבי ולא כסיתי ממנו דבר. כאשר שמעתי עשה לו עושר רב ויוכל להיטיב עמדי לעת כזאת. ותקותי אמנם לא נכזבה כי הודיעני במכתב אשר אוכל לבוא למ. והוא ידבר עלי טובות באזני הסוחרים הגדולים ואז יקיפו לי סחורותיהם על סך ידוע. ותיכף הלכתי אל החנונים והם מלאו את ידי לקנות בעדם סחורות וחפצים שונים ואסע למ. בבואי שמה הציגני ד. לפני הסוחרים הגדולים והם הבטיחו לתת לי סחורה בהקפה כל אחד ואחד עד חמשה ועשרים רובל בעת הראשונה. וכאשר תרב אמונתם בי יוסיפו לתת לי בהקפה. כאשר שבתי לעירי הבאתי לכל חנוני וחנוני כל מיני הסחורות שדרש, וביום א' בערב קבלתי מכל אחד את הכסף. מחר בערב אסע שנית למ. ואקח אתי את הכסף לשלם להסוחרים שם. בשבוע הזה הרוחתי שני רובל במזומנים, מלבד שהוצאתי להנסיעה ויתר ההוצאות הקטנות.
ידידך…
ב' טבת. 🔗
ידידי!
מה אֹמר לך, ידידי! כל ימי לא אשכח את החסד אשר עשה עמדי ד. ידידנו; לולא הוא כי עתה גועתי ברעב. אנכי יודע כי על ידי עבודה זו לא אצבור לי הון רב, ובכל זאת אשמח בחלקי כי ממנה אמצא לחמי בכבוד; וכל אשר תגדל אמונתי יגדל גם הרוח שלי. אשתי גם היא בראותה כי שקידה עצומה נחוצה לקוממיסינר תשא עמדי בעול העסק, ולרוץ בכל ימי השבוע אל החנונים ולשאול את החסר להם, למען ימלאו ידי לקנות. ביום א' בבקר תצא אשתי הרחובה ובערב תשוב הביתה, כל היום תעמוד על פרשת הדרכים ותקנה ביצים, חמאה וגבינה, ואנכי אובילן עמדי “למכירה” למ. צדוק יחרפנו, סוחרי הביצים יגדפנו, אבל אנכי ואשתי לא נשים לב להם.
ידידך…
י"ד טבת. 🔗
ידידי!
כבר הסכנתי בעבודתי ואיננה קשה לי עוד כבראשונה. בתחלה דמיתי כי ארבץ תחת סבל המשא, כי מי כעם ישראל גוי טרחני בארץ? כל יום ב' לא תסגר דלת ביתי ורבים הבאים אלי בבקשותיהם השונות. האחד יבקשני לעשות עמדו אות לטובה ולמסור מכתבו לבנו היושב במ. ולומד בבית המדרש הגדול, ואל המכתב יצרף גבינות אחדות, פוזמקאות ועוד ועוד; השני שולח צרור קטן למסור ליד פלוני בן פלוני ואת טובתי לא ישכח לנצח וכן השלישי וכן הרביעי. ועל כן לא יפלא אם טעון אני משא לעיפה; ולוּ פגשתני בצאתי לדרך, כי עתה חשבת כי רוכל נוסע בכפרים עומד לפניך. כמובן קשה לי מאד להכניס את כל החפצים הרבים אל תוך עגלת מסלת הברזל; ולשלם בעדן כסף הובלה לא אוכל, ובשובי ממ. לעירי גם אז, הנני מודה על עוני, אקח את הסחורות השונות עמדי בעגלה, יען אם אמרתי לשלם בעדן כסף ההובלה, אז לא ארויח מאומה. גם צדוק יעשה כמוני ועל טוב לב… הקונדוקטרים נשען, כי לא ידקדקו עמנו כחוט השערה. אנשי עדתנו מלאו את ידי להביא להם מדי שבוע בשבוע את “השמרים היבשים” בעד הטכּסא שלהם, ובעד עמלי אקבל חמשים קאפ' לשבוע. ביום השבת יתאספו אלי מכרי לשמוע חדשות מעיר הפלך. ואנכי את אשר חזיתי ושמעתי אספרה, והם יעשו אזניהם כאפרכסת לשמוע כל הגה היוצא מפי.
ידידך…
ט"ז שבט. 🔗
ידידי!
עוד הפעם נפלתי ומי יודע אם אקום עוד אחרי נפלי הפעם. בשובי מנסיעתי בשבוע העבר ממ. לעירי הייתי עמוס חפצים רבים ולא יכלתי בעצמי להביאם ולהכניסם אל העגלה. אולם בני ישראל רחמנים בני רחמנים הם, ועל כן נמצא איש יהודי אחד אשר מהר לעזרתי להביא את סחורות אל העגלה. אבל מה נבהלה נפשי בבואי אל העגלה ואתבונן אל חפצי והנה אדרת השער אשר קניתי בעד “חתן אחד” מעירנו איננה. לשוא בקשתיה בכל פנה ועל כל הככר לפני מסלת הברזל כי איננה; או אז הבינותי כי היהודי גנבה. אנכי הרעשתי כל עגלות המסלת הברזל על יושביהן ולאסוני שכחתי כי גם צדוק נוסע באחת העגלות. בבואי אָבל וחפוי ראש לעירי מהר צדוק להפיץ השמועה כי נגנבו לי חפצים על סך שלש מאות רובל – באמת מחיר אדרת השער אך מאה וחמשים רובל – ובלי ספק, הוסיף צדוק לשער, כי בשמע הסוחרים את אבדתי יחדלו מתת לי עוד סחורה בהקפה. לבי נבא לי כי נכנו לי ימים לא טובים. אבל העמדתי פני והוספתי לנסוע בשבוע זה אל מ. ובבואי אל הסוחרים הגדולים שלמתי לכל אחד מהם את החובות משבוע העבר, ורק להסוחר בעל אדרת השער הבטחתי כי בשבוע הבא אשלם לו נשיו, יען כי לא קבלתי עוד את הכסף מן החתן, ובחרתי לי שם סחורות שונות הנחוצות לחנונים שלנו, ושבתי לבית מלוני לחכות עד אשר יביאו לי משרתי הסוחרים את הסחורות כנהוג.
כיום תמים חכיתי להם ולא באו. בראותי כי אחרו המועד שויתי רגלי כאילות ומהרתי לבוא אל כל סוחר וסוחר, ומה מאד נבהלתי לשמוע כי נודע להם דבר אבדתי ואסוני אשר קרני בשבוע העבר. ועל כן לא יוכלו מהיום והלאה לתת לי עוד סחורה ב“הקפה”. הנה כי כן נקם צדוק נקמתו ממנו. בבשת פנים שבתי העירה והתגנבתי לבוא אל העיר, יען ידעתי כי החנונים כנהוג יצאו לקראתי לקבל את הסחורות שלהם. גם את השמרים היבשים לא הבאתי הפעם, ותהי צעקה גדולה בעיר וראשי עדתנו התרפסו לפני צדוק כי יתן להם חלק משמריו. ומה אעשה עתה, ידידי?
ידידך…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.