Ι

* *

באחד הרחובות הצרים אשר בקצה עיר מדמנה הקטנה עומד בית קטן ושפל. גג התבן אשר עליו, המכסה כלו בחציר גגות ושן עזי העיר שלחה בו מסביב, יורד על פי החלונות הקטנים המגיעים לארץ, כמו יבקש לרדת ארצה – לשמחת לב הנערים השובבים, אשר בשם “חברי לבנה” יקראו להם יושבי מדמנה, כי לא תקצר ידם בימי החרף לקחת את “נרות” הקרח התלוים בקצהו מסביב, מבלי הצטרך להשליך בם את כובעיהם להפילם ארצה. זכוכיות החלונות, אשר צבע ירקרק־כהה להן, סדוקות פה ושם ודבק יכסה את הסדקים; אחדות מהן נשברו כלה זה שנים אחדות בהתהולל “תיש הקהל”, השורר ממשלה בלי מצרים ברחובות מדמנה ובמבואותיה ויפוצץ ארבע זכוכיות בפעם אחת, ולמן היום ההוא ימלאו מקומן מכנסים ישנים, צעיף־אשה בלה מזקן ועוד בלואי סחבות כאלה. הבא אל הבית פנימה יעבור לראשונה דרך מבוא אפל וירד במדרגות אבנים אשר לא עלה עליהן ברזל להחליקן, ומן האבן האחרונה עליו לקפץ מטה – ואז יבוא אל תוך הבית. אולם אך לשוא יעמל ברגעים הראשונים לראות את אשר מסביב לו. כמכה בסנורים יהיה עד אשר יסכין עם האור הכהה השורר שם, ועוד מעט ועוד מעט ונגלו לעיניו איזה שלחן, איזו מטה, הנה ראש אדם, חצי גו; עוד רגע ופני כל הבית, אנשיו וחפציו יגלו לעיניו וראה: מימין הדלת תנור גדול המשתרע על פני חצי הבית בפנה; בין התנור והמזוזה – מוט עץ, אשר קצתו אכלה האש, יעה־תנור, מגרפה ומטאטא, ולפניהם גל־אשפה קטן, אשר הביא עמו המטאטא, בעברו על פני הרצפה בבקר לנקותה. בלוּל אשר מתחת לתנור יושבות תרנגולות אחדות, אשר מראה אפר להן, ותרנגול אחד שחור. רגליהם רבוצות מתחתם וראשיהם נטוים הצדה ומקרקרים ומכרסמים בחרטומיהם בעפר אשר לפניהם. מעל התנור נשקף חתול גדול ואמוץ, ראשו נשען על כפות רגליו הראשונות ומנמנם, ולרגעים יניע את אזנו השמאלית. משמאל הפתח נצב ספסל רחב ועב ועליו דלי מלאה מים ועל אזנה משאב־נחשת. לפני הספסל, על הארץ, עומד כלי־שופכים המלא על גדותיו. בתוך הבית עומד עליל (ווערקשטאטט) גדול ועליו דף ארוך אשר לא הקצע עוד במקצועה. לפני העליל עומד איש כבן ארבעים שנה, פניו חורים ודלי בשר, שער זקנו צהוב, ארוך ומסבך, ובידו יתקן את להב המקצועה לבל יזח מהנצב. על שפת העליל קדרת חרז מלאה דבק (קלעע) וכפיס־עץ תחוב בה. על יד העליל מונחים על הארץ: פטיש, גרזן, משור ועוד כלי מלאכה שונים. ערמות נסרת ושבבים דקים תכסינה את רצפת הבית. ובפנה יושבות נערות אחדות ומשחקות בשבבים, בגזרי עץ וּבצעצועים שונים. קירות הבית והמקרה שחורים מעשן ואבק עם קורי עכביש יכסום. על קיר המזרח יראו לעין: “מזרח” “ברכת המזון” ועוד תמונה אחת אשר מרב ימים ומן האבק הרב אשר עליה לא נודע מה היא.

– רבקה! – קרא האיש אשר אחז את המקצועה בידו – רבקה! ההכינות לדו’ל דבר־מה לאכל?

– לא, אבי! – ענתה ילדה אחת מן הפנה אשר שחקו שם הילדות.

– הטוב הדבר? הגידי נא! – קרא האב בהביטו אל רבקה ויגע במו ראשו – עוד מעט ובא דוד’ל מבית המדרש, רעב ועיף, ולא ימצא מאומה להשיב את נפשו, ואת תשבי ותשחקי. האינך רואה, כי אמך לא שבה עוד מן השוק, ומי אפוא, אם לא את, תכין לו לאכול?

– ומה אכין לו? –

– הביאי חלת לחם, במחיר שש אגורות, חמאה וגבינה –

– תן לי כסף והלכתי להביא –

– קחי בהקפה ואמרת כי בשוב אמך הביתה תשלם –

רבקה יצאה מהר החוצה ואשה כבת שלשים וחמש, קומתה ממצעת, פאה נכרית על ראשה, מצחה מלא קמטים, מעיניה הכהות נשקף יגון ופניה חורים ומפיקים לאוּת ורפיון כח, באה כרגע הביתה, ובידה סל מלא ביצים ותגש אל המטה ברב עמל ותשב עליה ותשאף רוח.

– אח! – נאנחה מקרב לבבה כמו לשובב את רוחה – גרונם? האם לא שב עוד דוד’ל מבית המדרש? – שאלה בקול רפה.

– לא, חנה ציפה, זה עתה שלחתי את רבקה להביא בעדו לחם, חמאה וגבינה.

– ממעדני מלך כאלה אמנם ישמן ויחזק! – קראה האשה בדאגה – בפת חרבה ישיב את נפשו הרעבה ויחליף כח; אוי ואבוי! זה כשבוע ימים אשר לא בא מלא כף תבשיל אל פיו אחרי עמלו הרב. יגע ועיף יבא הביתה ומה נתן לו לאכול? התדע? – הוסיפה לדבר אחרי חשבה רגעים אחדים – אעשה לו הפעם לביבה משתי ביצים.

הדלת נפתחה ורבקה באה הביתה. בידה האחת גבינה ובשנית חמאה, וחלת לחם תחת זרועה השמאלית.

– מהרי הביאי מחבת־חלב! – אמרה חנה ציפה אליה, אחרי קחתה מידה את אשר הביאה – אבל מהרי כחץ מקשת! –

רבקה מהרה ותרץ החוצה לעשות כדבר אמה. שפרינצה אחותה הצעירה, כבת שש שנים, בראותה את הלחם ואת החמאה אשר בידי אמה עזבה את הצעצועים ביד חברתה ותגש אל האם. עיניה הקטנות, אשר הביטו אל מאכלי התאוה, הפיקו קנאה ותאוה יחד, ופניה ענו בה את חפצה.

– זאת לדוד’ל! – קראה האם, אשר הבינה לרעה, קשה, שפרינצה נסוגה אחור ותשב אל חברתה ואל צעצועיה.

רבקה באה ותבא את המחבת וכרגע בא גם דוד’ל, נער כבן שלש עשרה, דל בשר ועליו בגד ארוך ופשוט, מתת לכובעו המוסב על קרחתו יורדות שתי פאות ארוכות על לחייו, פניו חורים, מצחו רחב, עיניו שחורות ומפיקות זיקי גיל וגאון; וכרגע נגש אל המטה ובחככו את ידיו זו בזו קרא בשמחה ובנשימה אחת: “היום בא הנה הרב מעיר ב, ובבואו אל בית המדרש ספר לו הרב על אדותי ויגש אלי וישאלני שאלות רבות בגמרא ופוסקים ויתפלפל עמי כשתי שעות”.

חנה ציפה וגרונם, אשר הסב את פניו אל מול דוד’ל בבואו הביתה, לא ענו מאומה; אך ברק גילת נפש התנוצץ בעניהם, אשר הביטו אליו באהבה עזה.

“במה אכף לך, אלי, על האוצר אשר נתת לנו! – הביעו עיני חנה ציפה – הארך נא את ימיו והגן עליו לבל תשלט בו עין לרעה, הלילה”.

– הרעב אתה, בני? – שאלה את דוד’ל בקול – הן מאז הבוקר לא בא כל אֹכל אל פיך.

שפרינצה ראתה את שמחת ההורים בבוא דוד’ל הביתה, ותמהר גם היא לגשת אליו, ותחבק את רגליו בידיה הקטנות ותלחץ את ראשה אליהן בכל עז.

חנה ציפה קמה מעל המטה ותקח מהרה מלא כפות ידיה שבבים דקים ותבער אש על האח. האש התלקחה ותשרק ותרום, וכרגע נשמע קול רתיחת החמאה הנמסה, ואחרי כן קול הביצים הטרופות בהשפכן על המחבת.

ΙΙ

אחרי כלות דוד’ל לאכול ואחרי ברכו “ברכת המזון” מהר לשוב אל בית המדרש. בבואו שם עלה אל מקומו בקיר המזרח וישב על יד “ארון הקדש” ויפתח את הגמרא, אשר על השלחן הקטן, ויחכך את ידיו זו בזו ויתנועע ויחל ללמוד בקול דממה. פתאם קם ממושבו ואחרי חשבו רגעים מספר, הפך את השלחן ויסב גם את פניו אל הקיר ויתנועע לאט. בידו השמאלית נשען על הגמרא ואת ידו הימנית העביר על מצחו אשר קמט כלו ובאצבעותיה מרט את שער ראשו בחזקה. פניו היו כפני חולה בהרגישו מכאובים נוראים.

– דוד! – הגיע לאזניו פתאם קול אחד הבחורים מחובשי בית המדרש ומסכת “בבא בתרא” בידו – ראה נא, דבר פלא מצאתי פה: החשבון אשר בזה לא יעלה יפה.

דוד הסב פניו בלי חפץ אל המדבר אליו.

–האין איש יודע חשבון בלעדי? הן הווילנאי יודע דעת חשבון, ומדוע לא פנית אליו בשאלתך? –

– כבר שאלתי את פיו ולא ידע לענות אותי נכונה –

הכעס אשר מלא בראשונה את לבבו, על אשר הפריעהו ממחשבותיו, עבר, ומקומו לקח החפץ לראות החשבון אשר גם הווילנאי, המפרסם ל“בעל חשבון”, לא ידעהו.

– הראני נא את הדבר אשר יקשה ממך.

השואל פתח את הגמרא ויור באצבעו על המקום המוקשה.

– פה – קרא דוד – שגו בעלי ה“תוספות” בהשגתם לפרוש “רש”י", כ ידבריו נכונים ואמתים –

דוד הבינהו היטיב את דברי “רש”י" ולא היה עוד מקום לשאלתו, והשואל הלך לו אל מקומו ויתבונן בדברים אשר באר דוד לפניו.

ודוד שב למחשבותיו אשר הוגו את רוחו מאד בטרם יפריעוהו השואל בשאלתו. קמטים רבים כסו את מצחו הרחב. פניו החורים הפיקו ענות נפש ועיניו – יאוש נורא. והנה יד איש נחתה פתאם על כתפו ותניעהו ןאט. דוד הסב את פניו, אשר אדמו מכעס, לאחור, ומצחו קמט עוד יותר; אך בראותו את הנער העומד לפםניו אורו פניו מעט, ויקרא בכעס מהול בלצון:

– יקחכם אפל! למה זה קמתום כלכם עלי היום להפריעני מלמודי והענין שאני הוגה בו עמוק הוא מאד ודורש עיון רב ולב מתנה; אוןם הגד מהר: מה בפיך?

– שבה נא על מקומך – ענה הנער – ובארתי לך את שאלתי – ובדברו ישב על הספסל וגם דוד הפך את השלחן הקטן וישב על ידו.

– עתה אשאלך פשר חשבון אחד, אשר עמלתי בו זה ימים רבים, וכל עמלי היה לשוא. כן הראיתי את החשבון הזה לאנשים אשר כלו חק למודם בהגימנזיום ואין מגיד לי פשרו. אחדים מהם אמרו למצא פתרון השאלה הסתומה הזאת בעזרת האלגברא ולא עלתה בידם. ובדברי אתמול עם גמנזיסט בעל כשרון אחד, אשר עמל גם הוא להבין את החידה הסתומה ולא הצליח, אמרתי לו, כי לי מכר אחד בבית המדרש אשר, אף אם חקי החשבון זרו לו, ימצא פשר החידה הזאת.

עיני דוד הפיקו נהרה ורצון ופניו אורו מעט, גם הקמטים אשר על מצחו נעלמו כמעט, ויקשב במנוחת נפש ובהתבוננות יתרה לדברי יוסף – זה שם הנער.

יוסף באר לפניו את השאלה ודוד עצם את עיניו ויקמט את מצחו מעט ואת ראשו הרים למעלה; יוסף כלה לדבר, ואחרי עבור רגעי מספר בקשהו דוד לבאר לפניו עוד הפעם את פרטי השאלה, ויוסף שב לפרש לו את פרטי השאלה.

– הקשית לשאל – אמר דוד אחרי דומית רגעי מספר – אך יעבר עלי מה ואני לא אזוז ממקומי עד אם מצאתי את הפתרון.

דוד קם ממושבו ויתהלך אנה ואנה, לארך כותל המזרח, שקוע במחשבותיו, וכעבר עת קצרה קרא בשמחה: “מצאתי הפתרון! מצאתי!” וכרגע נגש אל יוסף, אשר ישב על מקומו ועינו בחנו את דוד, ויאחז בכנף בגדו ממול פניו, ושטף מלים פרץ מפיו בלי כל קשר ויחס ביניהן, ובדברו, הניע את כל גוו וימולל ברגליו, ידו הימנית התנועעה ותעש עגולים וקוים באויר, עד אשר כלה את דבריו. יוסף לא הבין מאומה מכל דברי דוד.

– אל תבהל ברוחך – קרא יוסף – דבר דבריך בשובה ונחת.

– טוב אפוא, טוב אפוא! – קרא דוד ויבאר לפניו עוד הפעם את פתרון השאלה – אולם גם הפעם לא הבין יוסף את דבריו.

– חכה נא מעט ולקחתי לי עט עפרת וניר ורשמתי את דבריך בכתב – ודוד עומד עליו ועיניו נוצצות מגיל וגאון

יוסף כתב את כל דברי דוד על הניר, אז אך אז הבין את הפתרון.

– האמינה לי, דוד, כי לבי יתחמץ בקרבי בחשבי על אדותיך, בראותי כי כשרונותיך הנפלאים יכלו בהבל. לוּ בקרת בבית המדרש לחכמה ולמדעים, כי עתה, סמוך לבי בטוח, היית בקרב הימים לפרופיסור –

– אבל נחומי נכמרו עליך, יוסף, בראותי כי טח לבך מהבין, כי דעת התלמוד והמפרשים יקרה היא מכל חמדות התבל – מה חפץ לי בהאוּניוורזיטטים או מה אועיל לי אם אהיה לפרופיסור, אם אשליך את התלמוד אחרי גוי? התלמוד הוא העיקר. –

ליל השבת, הבית אשר יגורו בו הורי דוד, פנוי ומנקה. ערמות השבבים, אשר כסו את כל הרצפה, אֻספו לאספה אל תוך הלול אשר מתחת לתנור. חול דק יכסה את הרצפה. על העליל פרושה מטפחת בד עבה ונקיה, ועליה מנורת נחשת בעלת שלשה קנים ועליה חרות באותיות גדולות: “נר של שבת”. מסביב לו יושבים כל בני הבית אשר רחצו את פניהם ויסרקו את שער ראשם “לכבוד השבת”. גרונם יושב בראש בלי מעיל. חנה ציפה לימינו, על ראשה מטפחת־שבת וחגורה בסנור ירקרק. דוד’ל יושב אצל הקיר וכובע בעל שש קצוות וכפתור גדול בתוך על ראשו ובידו ספר. רבקה ושפרינצה יושבות אחריו ושערות ראשן יורדות במקלעות־שער קטנות ודקות. לפני המנורה עומדת קערת־בדיל גדולה, מלאה תבשיל חם, וממנה יעל קיטור גדול המעיב את אור הנרות. נרות החלב מזיעים מחם הקיטור. החלב נמס, נוטף ויורד על הקנים ומהם על מטפחת השלחן. פרורי סיד נופלים מן התקרה החמה אל תוך הקערה, וגרונם יושב בהרחבת הדעת “ומנבא”, כי ביום מחר ירד גשם שוטף, אף כי שולי השמים היו טהורים בבוא השמש.

רוח שמחה וענג־שבת שפוך על כל היושבים מסביב לשלחן. כל פנים צוהלים ומפיקים גילת נפש ושלות לב; אחרי אכלו את התבשיל תשתפך נפש גרונם בזמירות “יה רבון” ו“צור משלו”. דוד’ל מטה את הספר הצדה ומזמר עם אביו יחד. גם רבקה גם שפרינצה תזמרנה עמהם בצפצוף קול דממה; וחנה ציפה מבטת אל כלם ומעיניה נשקפים אהבה וענג בלי מצרים.

אך כלו לזמר את ה“זמירות” וחנה ציפה החלה לחלק את הבשר ולדוד’ל תתן מנה אחת אפים. אחר תתן לכל אחד קערה מלאה לפת וכל המסבים אוכלים באות נפש, דוד’לה יניח את הכף ראשונה ומבטי חנה ציפה יפיקו פתאם צער ועגמת נפש.

– אכל נא עוד מעט! – היא מתחננת לפניו.

– אין נפשי לאכל עוד! – יען דוד’ל, מבלי שים אל לבבו מה מאד יכאיב בזאת את לבבה.

– הידעתם את אשר עם לבבי? – אמר דוד’ל פתאם להוריו – יש את נפשי לנסע וואלאזינה.

– מה זאת תדבר, בני? – קראה חנה ציפה נבהלה – אתה… תסע… לוואלאזין… עודך ילד רך, ואיככה תתגורר בעיר נכריה? לא דוד’ל! כאשר תגדל מעט וידעת לבוא בין אנשים ולהתהלך עמהם אז תסע לך לשלום; אבל עתה… לא, עודך ילד רך. –

– האמנם ילד הנני? ילד בן ארבע עשרה שנה, ילד שהיה כבר ל“בר מצוה”! – ענה דוד’ל בשחוק – ומה כל החרדה אשר תחרדו עלי? האם יבלעוני שם חיים?

– אהה, שם יבלעוך חיים! – קראה שפירנצה, אשר ישבה על יד דוד’ל, בקול פחדים – אל תסע, אל תסע, דוד’ל!

­­– אל נא תצחק, בני! –קראה חנה ציפה בפנים מפיקים עצבת ותנע במו ראשה – עוד טרם תדע חיי הגר בעיר נכריה. מי זה ישים עינו לחמלה עליך בעיר אשר אין לך שם לא קרוב ולא “גואל”, ובכלל מה טוב לאכל ארחות בית איש יומו, לחכות לבעלת הבית או לשפחה עד אשר…

– בני ישיבת וואלאזין לא יאכלו ארחות בית איש יומו. שם תנתן לכל אחד מסת כסף מדי שבוע בשבוע למחיה – שסע דוד’ל את אמי בדברים – בן הישיבה לא יבקש חסד מכל איש, כי הכסף אשר יתן לו ראש הישיבה יספיק לו לכל צרכיו וכל אחד חי שם על חשבונו כ“בעל הבית”.

– ומה תעשה בכסף אשר ינתן לך? התלך בעצמך לקנות בשר? האתה תבשל? – אחלי, בני יקירי, הרף מחשב מחשבות כאלה. –

– אל תדאגי לי, אמי. רוח מבינתי יורני שמה מה לעשות ואיך לכונן את סדרי חיי; והאם אני הוא האחד הבא שמה ללמוד? בחורים למאות ינהרו שם מארבע כנפות הארץ. כאשר יעשו כלם אעשה גם אני; ומה גם כי שמעתי מפי פרושים אחדים כי בעלות המעונות תבשלנה שם בעד בני הישיבה ותכוננה להם את כל הנחוץ.

– וכמה? – שאלו חנה ציפה וגרונם אחרי דומיה קצרה – כמה כסף ינתן לכל “בן ישיבה”? ואם לכלם ינתן בלי הבדל?

– את זאת לא אדע גם אני. מסתמא יתן ראש הישיבה לכלם: אך השאלה הזאת איננה נוגעת לי במאומה, כי אם לא יתן לכלם. אך לי יתן בלי כל ספק. הרב אשר עבר דרך עירנו בימים האלה – כבר ספרתי לכם כי התפלפל עמי בבית המדרש כשתי שעות – יעצני גם הוא לנסע וואלאזינה.

חנה ציפה וגרונם הביטו בדברו זאת איש בפני רעהו כמו בת קול משמים גזרה אֹמר ואין לשנות.

– גם הבטיחני – הוסיף דוד’ל לספר – כי בוידאי יותן לי כסף די כלכלת נפשי; אך כמה יתנו לי? לא אדע. לבחורים בעלי כשרון ירבו, בלי ספק, ולפשוטים ימעיטו –

– התדמה כי אדע לעוץ עצה? – ענתה חנה ציפה בקול נמוך ותניע בכתפיה, עפעפיה סגרו כמעט, ומצחה קמט – האדע?

– התדמה כי אוכל לחוות דעה בדבר הזה? – ענה גרונם חלקו אף הוא. אחרי חשבו רגעי מספר – התדמה כי יכול נוכל לחשב ולדעת מה טוב לך?

– אין לחשב ולהועץ בדבר הזה! – ענה דוד’ל אחרי דומיה קצרה – עלי לנסע ודי.

שם אלמד רב יתר, בחפץ יתר עז ובשקידה יתר עצומה מאשר אלמד פה. כי על כן יאָמר כי וואלאזין היא “מקום תורה” האחד בתבל.

ובמנורה כבה נר אחד, וחוט־עשן דק עלה מן הקנה אל תקרת הבית. כל היושבים חשו איזו מרירות בגרונם.

– עת “לברך”! – אמר גרונם – עוד מעט וכבו כל הנרות ונשארנו בחשך.

– כן, כן, עת “לברך”! עוד עת לנו לדבר על אדות זאת – אמרה חנה ציפה גם היא.

– רבקה, הביאי “מים אחרונים”! –

רבקה הגישה כרגע אל אביה מעט מים בצלוחית. גרונם ודוד’ל נטלו את ראשי אצבעותיהם בקערה, ודוד’ל הפך את הצלוחית על פיה; ואחרי אשר הסירה רבקה את ה“מים האחרונים” מעל השלחן החלו “לברך”.

שקועים במחשבות עצב קמו בני הבית מלפני השלחן. חנה ציפה הציעה את המטה בעצלתים ותכן משכב לדוד’ל. אז שכבו כלם על משכבותם לישון, מלבד דוד’ל אשר יצא אחרי האכל החוצה לשאף רוח מעט.

–הישנה אַתּ? – ישאל גרונם ממשכבו.

–האַ! לא! – תען חנה ציפה בעצב.

– ומה תאמרי לנסיעתו? –

– מה אוכל לאמר? –

– המ…

– האמת אגיד לך, גרונם, כי לבי לא יתנני בשום אופן לתתו לנסע ממנו למרחקים. מה יעשה שם ילד כמהו לבדו? מי ידאג לו שם? אף כי, למה נכחד, מה רב הטוב אשר ישבע בביתנו? בכל זאת, בכל מאמצי כחנו נעמל לבל יחסר לו מאומה ונשמר אותו כאישון בת עין; ושם? אוי ואבוי לי! אם גם יהיה לו מה לאכל היאכל בעתו? הן הוא לא יבקש לו אכל אם גם יצום כל היום, לא יאמר כי מעט לו אף כי ירעב, ומי יודע עוד אם ינתן לו שם “כסף־השבוע” אשר יאמר? ומי יודע כמה ינתן לו? יוכל היות כי “כסף־השבוע” לא יספיק לו גם לקנות פת חרבה להשיב נפשו.

– כדבר אחת ה“יהודיות” תדברי הפעם – ענה גרונם – לדוד’ל בננו יתן ראש הישיבה די כסף לכלכלתו. הן נודע הוא לשם בכשרונותיו הנפלאים בעירנו ובסביבותיה כ“יהודי טוב”, והרב וכל ה“לומדים” הבאים עמו בדברים יתפלאו וישתוממו לו; סמוך לבי אפוא כי גם ראש הישיבה, אחרי הכירו את ערכו, יקרבהו ויאהבהו כבן וכל מחסוריו ימלא.

– בזאת אמנם צדקת – גמגמה חנה ציפה – אבל הורני נא לדעת: מה זאת אשר ילמדו שם ב“הישיבה”? האם ילמדו שם דברים אשר דוד’ל לא ידעם עוד? הן רב עירנו הגיד לנו זה כשנה, כי דוד’ל בקי בגמרא, כמעט, כמוהו. –

– האוכל לדעת זאת? אך מסתמא ה“ישיבה” דבר גדול היא, אם ה“בחורים הטובים” נוסעים שמה; וגם הרב מעיר ב. הן יעצהו לנסע שמה. אין זאת כי דבר הוא.

הדלת נפתחה ודוד’ל בא הביתה.

– הטרם תישנו? בלי ספק נדברתם יחד על דבר נסיעתי – אמר דוד’ל בבואו.

– ומה תחשב אתה? – ענתה חנה ציפה באנחה – השחוק היא בעיניך נסיעה כזאת? ראשי סובב עלי כגלגל מבלי דעת מה טוב לך.

– ואני – אמר דוד’ל – לא אחשב עוד ולא אבקש עצות מרחוק. אחת גמרתי בלבבי לנסע ואסע. –

ובדברו את הדברים האלה פשט את בגדיו וישכב על משכבו.

הנר האחרון כבה ויהי חשך בבית. אך מן הבית הקרוב חדרו מבעד החלונות קוי־אור כהים, אשר תעו על הקירות וינועו רגעי מספר, ואחר נעלמו גם הם. כל בני הבית, מלבד חנה ציפה, נמו שנתם, אשר מתקה להם מאד, אחרי ארחת ליל השבת. קול נחרה, שריקת מטה ישמעו בבית חליפות, ופעם בפעם, קול מלים בלתי מובנות ישמע וירום כרגע, וקול נחרה ארוכה יקח מקומו. התנור, אשר הוסק לכבוד השבת וה“טשאָלענט”, מפיץ חם גדול בכל פנות הבית הקטן, וריח לא נעים, ריח “טשאָלענט”, נודף מסביב – וחנה ציפה תתהפך מצד אל צד ולא תראה שנה בעיניה. רעיונות נוגים יכבידו על לבבה כנטל עפרת ומחשבה מרה אחת מנקרת במוחה כיתושו של טיטוס; אך בעבר שעות אחדות נמה גם היא ותרדם.

החתול, אשר על התנור, שרט בצפרניו את הסחבות אשר שכב עליהן והתרנגול השתקשק בכנפיו – והדממה שבה בבית.

ΙV

יום השבת אחרי הסעודה השלישית. השמש כבר באה וכוכבים נראו זעיר שם ברקיע השמים, וגרונם יושב בבית המדרש ומזמר בקול קורע לב “למנצח בנגינות מזמור שיר”, כמו לא אך “הנשמה היתרה” תפרד עתה ממנו, כי אם שתי נשמותיו יחד עומדות הכן לעזב את גוו. כל מלה ומלה דקרה עמוק בלבבו ותקרעהו לגזרים.

וחנה ציפה יושבת בביתה, חשך ודממה מסביב. רבקה ושפרינצה ישבו על ידה מזה ומזה וראשיהן הקטנים נשענים בה, והיא תעביר את ידיה הרזות על חלקת שערותיהן, והיא שקועה במחשבות רבות.

– אמי! – קראה רבקה – בבית שרה התופרת האירו כבר נרות.

חנה ציפה העבירה את אצבעותיה על זכוכיות החלון היבשות ותחל להתפלל: “גאָטט פוּן אברהם, אונ פוּן יצחק וכו'”. את כל “לבה המר” ורוחה הקשה שפכה בתפלה הזאת. בפיה התפללה על הפרנסה, על “שבוע טוב”; אך המלות יצאו מפיה בלי משים, ונפשה השתפכה בקרבה בתפלה אחרת, כי “הוא” יסך באברתו ראש דוד’ל, והצליח את דרכו ונתנו לחן ולחסד ולרחמים בעיני “ראש הישיבה” ובעיני כל רואיו. כן יחזק את לבבו להגות בתורתו יומם ולילה. כאשר החלה חנה ציפה את התחנה “דער גאָט” בפעם השלישית נפתחה הדלת פתאם וכרגע נסגרה.

– חנה ציפה; – נשמע קול גרונם מאחרי הדלת – האירי נר בבית, כבר אחר ה“מעריב”.

חנה ציפה קמה ממקומה ותחפש לה נר ועצי גפרית. רגעים אחדים מששה בידה בחשך עד אשר מצאה את אשר בקשה ותאר נר אחרי כלותה את ה“תחנה” בפעם השלישית.

– “שבוע טוב”! “שבוע טוב”! – קראו גרונם וחנה ציפה בקול אחד, בעצמם מעט את עיניהם אשר כהו למראה אור הנר. גם דוד’ל בא כרגע הביתה וגרונם “הבדיל” על הכוס, וכאשר כבה את “נר ההבדלה” במעט היין, אשר שפך על השלחן, הגיע לאפו וירח את ריח עשנו באות נפש; ואחרי כן לקח לו “סדור” עב מן הדף, אשר היה דבק לקיר מעל הפתח, וישב לזמר “זמירות” בקול עצב.

חנה ציפה ישבה אל השלחן ותחבק ידיה מבלי דעת מה לעשות, ובמוחה נקרה הדעת המרה: “מחר, מחר הוא נוסע מזה”.

– אמי! – קרא דוד’ל – למה זה אַתּ עצובת רוח?

– מי? אני? לא! אין לי עתה מה לעשות, על כן אשבה לי כה – ענתה חנה ציפה.

– ידעתי, ידעתי – הוסיף דוד’ל לדבר – פרידתי מכם תעציב את רוחך; אך השיבי נא אל לבבך: היש לך על מה להתעצב? הן לא לעבר הים הנני נוסע, כי אם לוואלאזין להגות בתורת ה'. כעבר שתי שנים אשוב אליכם ו“סמיכה” בידי – אז תרוו ממני נחת וענג.

– עתה – כלה דוד’ל את דבריו – הנני הולך אל הרב והוא יתן לי מכתב תהלה לראש הישיבה, ובדברו יצא מן הבית.

שני אגלי דמעה נזלו מעיני חנה ציפה על לחייה וירוח לה מעט. מבלי דבר מאומה הסבה את ראשה למול פני גרונם ותקשב בזמרו את ה“זמירות”. רבקה ושפרינצה נגשו אליה ותעלינה על הספסל אשר ישבה עליו, האחת מעבר מזה והשנית מעבר מזה, ותטינה ראשיהן אל חיקה, ועיניהן הקטנות הביטו אל אביהן בזמרו את ה“זמירות”.

קול גרונם לא היה נעים לאזן וחנה ציפה לא הבינה ב“לשון הקדש” מאומה; אך מקור תקוה ונעימות נפתח לה בהרימו את קולו בזמירותיו כקול ענות שמחה, ובעת השפילו את קולו בעצב תען חנה ציפה לעמתו באנחה ועצב מר לוחץ את לבבה בלי חמלה. רוחה בקרבה צולל בדמעות ועיניה מפיקות דאגה ויאוש… גם הילדות המקשיבות לזמירות אביהן תעצבנה ותשמחנה חליפות ועיניהן הקטנות נוצצות ומביטות אל גרונם.

התדעי, חנה ציפה – אמר גרונם בקול כמתחנן – כוס המים תתאו נפשי.

– חכה עד אשר ישוב דוד’ל מבית הרב והבאתי חמים ושתינו כלנו יחד –

וגרונם יזמר את ה“זמירות” הלאה; חנה ציפה תחליק באצבעותיה הדקות את לחיי הילדות, ואנחה תתפרץ מעמקי לבה בזכרה, כי מחר, מחר הוא נוסע מזה. עיניה נטויות אל נר החלב הדולק ממולה, אך לא תראה מאומה, הבית ריק, ריק מסביב. קול זמירות גרונם יגיע לאזניה, אך לא יחדר עוד אל תוכן פנימה כבראשונה ולא יפעל עוד עליה לשמחה או לעצב, “נגונו” נוהם באזניה כנהם זבוב בעופפו ברוח, חסר נעימות ומרירות גם יחד. עיניה נטויות ומביטות באויר, בלי כל מטרה.

הדלת נפתחה ודוד’ל בא הביתה ומכתב בידו. גרונם הטה את ה“סדור” הצדה.

חנה ציפה כמו התעוררה משנתה, גם רבקה ושפרינצה הביטו אל דוד’ל.

– האין עוד עליך ללכת לאיזה איש? – שאלה חנה ציפה

– לא! – ענה דוד’ל.

–היש את נפשך לשתות מים? –

– אף כי שתיתי המים בבית הרב בכל זאת אשתה עוד –

חנה ציפה קמה ותגש את הספסל לפני הדלת ותעמוד עליו ותקח מעל דף הספרים כלי־חמים, עשוי מנחשות קלל, ותצא, וכעבר רגעי מספר הביאה חמים הביתה.

רבקה קמה ממקומה ותלך לבקש את “הצלוחית” גם מצאַתה כרגע.

– אמי! חלבון ביצה בצלוחית. איפה אריק אותה? –

– הריקנה אל הקערה –

רבקה הגישה את הצלוחית לחנה ציפה, והיא הדיחה אותה במעט חמים ותמלאנה חמים ותגישה לפני דוד’ל.

– תני את צלוחית החמים לאבי ואני אשתה אחרי כן –

– אין רע, גם אנחנו נשתה. שתה, שתה – אמרה חנה ציפה –

– לא אאחר מאומה אם אחכה מעט – קרא גרונם גם הוא. –

– ואני מה אאחר? – קרא דוד’ל בשחוק.

– שתה נא, שתה – התחננה חנה ציפה עוד – עוד מעט והצטננו החמים. רבקה! הגישי אלי את המשאב. מי זה יאמר כי אך מצלוחית ישתו חמים? – אמרה חנה ציפה בשחוק קל – גם ממשאב נוכל לשתות. אני אשתה ממשאב ולאביך אתן קערה־קטנה לשתות ממנה.

רבקה הגישה לה את המשאב וגם קערת־בדיל קטנה ותמלאם חמים וישתו שלשתם.

– ואיפה תשב בשבוע הבא כעת חיה? – שאלה חנה ציפה בקול עצב.

– במעוני בוואלאזין! – ענה דוד’ל בשמחה בחפצו לפזר את ענני התוגה אשר כסו את פני כל היושבים אל השלחן – ומסביב לי ישבו חברים חדשים ורעים ושתינו חמים.

– הלואי! – קראה חנה ציפה ותנע במו ראשה. כל היושבים החשו ולא דברו מאומה ואך קול בליעת החמים הפריע את הדומיה אשר בבית.

– הן זה חפצך, בני, וממנו לא תשוב עוד: מחר הנך נוסע לדרכך, – ה' הוא היודע מה יכאב לבנו בעזבך אותנו; היפלא הדבר? הילדים הרבים אשר לנו! אך מה נוכל עשו? מסתמא חפץ ה' בזאת – אמרה חנה ציפה ברוח נכאה – מסתמא נגזר עלינו מן השמים, כי בננו האחד ידוד ממנו; אך אל נא אחטא במוצא שפתי, הננו מקבלים גם זאת באהבה…

כן, מחר תעזוב אותנו ונסעת לבא לעיר נכריה, עיר אשר לא תמצא בה לא קרוב ולא “גואל”, ושם תהיה “גר גלמוד”. לקות, כי הוריך העשירים יתמכו בידך ושלחו לך כסף להוצאותיך, לא תוכל; בהיותך עמנו פה עמלנו בזעת אפנו לבל יחסר לך, חלילה, מאומה; ועתה, שהדנו במרומים, כי ידנו קצרה משלח לך כסף למחיתך – ובדברה דבריה אלה נגרו עיניה דמעות חמות.

– למה זה תבכי, אמי? שם, ב“ישיבה”, לא יחסר לי מאומה. גם הרב במכתבו לראש הישיבה יבקשנו כי ימלא את כל מחסורי.

– אבל, בני, הן ידעתיך היטב כי מהיר חמה אתה ובחרות אפך לא תהדר פני איש, יהיה מי שיהיה, ותעטה חרפה על פני גדולים וטובים; והנה בהיותך פה לא הרע לך הדבר הזה הרבה, כי לא נטל עליך לבקש חסד מעל איש, חלילה; אבל בעיר נכריה תרע לנפשך מאד אם לא תשים מחסום למו פיך, והתאפקת, אם גם יקל איש בכבודך. אל תגע בכבוד איש, חלילה, ואל תתקוטט בחבריך. הדר פני כל אדם וראה חיים של שלום ואהבה עם רעיך החדשים ויטב לך.

כעננה כסתה את פני דוד אשר שתה את החמים ולא ענה מאומה.

– הרואה אתה, כי כבר חרה אפך בי ולא תשיב אל לבבך כי אך את טובתך אני דורשת –

– בודאי דורשים אנחנו את טובתך – ענה גרונם אף הוא חלקו – בעיר נכריה לא נחיה על פי החפץ, כי אם על פי ההכרח, “וכאשר נמצא חפץ בנגר נורידהו מן התליה”. דרוש בכלל לכבד כל אדם ולהיות שפל רוח.

דוד לא ענה גם הפעם דבר, ועיניו הביטו בצלוחית החמים

– ולי חמים? – נתנה שפרינצה בקולה.

– חכי! לא תאחרי מאומה – ענתה חנה ציפה באי־רצון.

– גם אני חפצה בחמים! – קראה שפרינצה עוד הפעם בקול בוכים.

– רבקה! הביאי עוד קערת בדיל אחת ותני לה מעט חמים ונצלתי מה“פגע” הזה –

– כן, בעיר נכריה העיקר הוא להיות ענו, לכבד כל אדם ולבלתי בוא בריב עם כל איש, וכאשר תשכר לך מעון, כמדומה לי כי כן אמרת לי, כי שם לא יישנו בני הישיבה בבית המדרש, תחיה בשלום עם בעלת המעון, וספרת לה כי לא בן עשירים הנך – העני לא לחרפה יחשב – וחלית את פניה לבשל גם בעדך מעט תבשיל בבשלה את תבשילה. הטרחה מעטה היא ובלי כף נזיד ייבש הלב כעץ. הבריאות דורשת תבשיל לפעמים.

– “האין קץ לדברי רוח?” חפץ דוד’ל לשאל אך התאפק הפעם.

– עודך ילד, בני, ומי יודע אם לא תאמר בעלת המעון לרמותך, והיה באמרה אליך, למשל, כי המחיר ליטרא בשר שתים עשרה אגורות ושאלת את פי חבריך אם ישלמו גם הם מחיר כזה. התבין? באחת, היה לאיש ודע להתהלך עם אנשים.

– הקץ? – לא התאפק דוד’ל עוד ופניו אדמו מאד.

חנה ציפה הניעה אך בראשה בהביטה אליו בעינים מפיקות עצב. גרונם השח את ראשו אל הקערה ויגמא את החמים.

V

בבית גרונם שאון והמולה כל היום. ידי חנה ציפה, אשר לא יצאה עוד ביום ההוא אל השוק לסחור את סחורתה, כאשר הסכינה תמיד, מלאות עבודה להכין לדוד’ל את כל הדרוש לו ולצרור את כל חפציו בארגז. גרונם גם הוא יעזר לאשתו מאז הבקר. הארגז, אשר יניחו בו את חפצי דוד’ל, ימלא ויתרוקן לרגעים. האחד מניח בו איזה בגד ובא השני והוציאו ושם את הכתנות על מקומו, ובחפזו יפול הבגד ארצה ואבק רב יכסנו, ואז יחל לנקותו במסרק־השער ושמהו עוד הפעם בארגז.

– חנה ציפה, השמת מטפחת בארגז? – שאל גרונם.

– לא אזכר – תען חנה ציפה. –

והוציאו את החפצים עוד הפעם מן הארגז.

– מהר נא, גרונם, ובוא אל אחת החנויות לקנות מסרק טוב, כי אנא ילך לבקש לו מסרק בעיר נכריה? –

וגרונם ימהר כחץ מקשת אל השוק, ובצאתו יכה את ראשו במשקוף הפתח, כי שכח בחפזו להרכין את ראשו מעט.

– רבקה! הכלית לכבס את מטפחות האף? – תשאל האם.

– כן, וכבר תליתי אותן על חבל התנור לנגבן – תען רבקה – עוד מעט ויבשו.

– מהרי נא, בתי, אל החנות וקני בורית לדוד’ל. –

– שפרינצה! ואַתּ תשבי בחבוק ידים ולא תעשי מאומה? – תשאל חנה ציפה, בכלותה לתפר קרס ב“ארבע הכנפות” של דוד’ל, ותבט על הילדה הקטנה היושבת בטלה.

– ומה אעשה, אמי? – תשאל הילדה אשר הביטה עד כה אל האנשים המתעסקים למען דוד’ל בעיני קנאה.

– מה תעשי? – שנתה חנה ציפה את שאלתה בלי דעת וכרגע צלל רוחה בתהום מחשבות נוגות.

“היום” דברה אל לבה “היום יסע מזה. היום יעזב אותנו, יתגורר כעיר נכריה. מי יודע מתי ישוב? ואיך? הה, דוד’ל, דוד’ל”

גרונם בא הביתה ומסרק בידו.

– גולם! האם מסרק כזה צויתיך להביא? הן אך האכרים יקנו להם כאלה. שוב כרגע אל החנות והחליפהו במסרק טוב ממנו.

גרונם מהר לעשות כדבר חנה ציפה וישב אל החנות.

בבוא העגלון לקחת את הארגז והחפצים לשאתם אל העגלה, לא הספיקו עוד לצרר את הגדים והכתנות ולשים את הדברים הדרושים בארגז, ויחכה בעל העגלה מעט, וגם עזר להם להביא הכל במשטר וסדר, וישם את הארגז על שכמו ויצא. בגשת דוד’ל להפרד מאחיותיו, רבקה ושפרינצה, נפלו על צוארו ותחבקנה אותו בידיהן הקטנות ותשקנה לו מנשיקות פיהן, וגם הוא נשק להן באהבה; ואחר נגש אל הפתח ויאמר לעזב את הבית.

– חכה נא מעט, שב רגע על הספסל – קראו גרונם וחנה ציפה בקול אחד.

דוד’ל ישב כמעט רגע ויקם ואחר יצאו שלשתם מן הבית.

– גם אני אלך, גם אני אלך עמכם! – נשמע קול רבקה ושפרינצה מן הבית.

גרונם פתח את הדלת ויאמר בלשון רכה: “אל, בנותי, שבנה בבית, עוד מעט ונשוב גם אנחנו אליכן”.

– לא! לא אשב פה! לא אשב פה! – קראו הילדות בקול בכי. דוד’ל שב הביתה ויבקשן לשבת בבית, גם הבטיח אותן להביא להן תופינים בשובו מדרכו ויצא.

– חנה ציפה! – קרא גרונם בגשתם אל בית המלון, אשר עמדה שם העגלה – חנה ציפה! הלקחת עמך את הגבינה מעל החלון?

– לא! רוץ נא מהר וקחנה משם. –

גרונם שב על עקביו וכעבר רגעי מספר בא אל בית המלון והגבינה בידו.

העגלה כבר היתה רתומה לסוס ותעמד לפני בית המלון הכן. העגלון עמד על יד הסוס ושוטו בידו. מעברי העגלה עמדו אנשים ונשים, בחורים ובתולות, וישוחחו ויתלחשו יחד.

–התבין? – יקרא האחד בקול.

– שים יד לפה! – יען השני.

– כבואך למחוז חפצך תמהר לכתב לנו –

–בטח בי – יענה איש צעיר לימים – כי לא אאחר אף רגע מכתב אליך.

גם מרדכי וחנה ציפה עמדו על יד העגלה והיא שננה באזניו את כל דברי המוסר אשר דברה אליו אתמול בערב ותשם עוד עליהם נוספות.

–שמור, בני, את שני הרובל מכל משמר. אל תגד לאיש בעגלה, כי שני רובל לך. אל תקפץ מהר מעל העגלה פן יפל הכסף מכיסך.

– אל תפחדי, אמי, כי כל איש לא יגנב ממני את הכסף. –

– לא, בני, לא פחד שוא הוא. שמע נא אך הפעם לדברי אמך: כבואך העירה תתן את הארגז על ידי בעל המלון והלכת תיכף אל ראש הישיבה. אולם אם תבוא העירה בלילה תסור אל המלון, ושמת את הארגז ואת בגדך העליון מראשותיך ושכבת עליהם לישון; אך אל תפשט את בגדיך, ואת הכסף תשים בצלחת בצד אשר תשכב עליו.

– טוב, טוב הדבר – יענה דוד’ל מבלי שמע אף דבר אחד מכל דבריה.

– עלו אל העגלה! – נשמע פתאם קול העגלון.

אז החלו הנוסעים להפרד בחפזה מן הבאים לשלחם, ודוד’ל נפל על צוארי הוריו וישקם וגם הם נשקו לו באהבה רבה, ודמעותיהם החמות הרטיבו אל לחייהם ולחייו יחד.

וישב בעגלה.

העגלה נעה ממקומה ותסע לדרכה וגרונם וחנה ציפה הלכו בצד העגלה עד קצה העיר.

– כסה נא היטב את כל גוך, כי הלילה קר מאד – תקרא חנה ציפה.

– כבואך וואלאזינה תמהר לכתב אלינו על דבר שלומך – אמר גרונם.

העגלה עברה את הגשר אשר מחוץ לעיר ודוד בקש את הוריו לשוב הביתה.

העגלה נסעה הלאה, הלאה, וחנה ציפה וגרונם עמדו על מקומם ויביטו אחריה עד אשר נעלמה כלה מעיניהם.

הדמעות אשר הרטיבו את עיניהם כל היום פרצו עתה כנחלים באין הפוגה.

– נסע ממנו! – קראה חנה ציפה בקול בוכים.

– נסע ממנו! – נאנח גם גרונם מרה.

VΙ

הירח יקר הולך במרום השמים. עננים כהים יעופו זעיר שם, זעיר שם הנה והנה. הככבים המעטים, אשר הזהירו שם, הביטו ארצה כנבהלים, חורים מפחד בלילות. רוח יגח פתאם מפאת צפון, יעוף, ינהם באזני הנוסעים, כמו יגלה להם בלחש את הסוד, כי הקיץ הנעים חלף ועבר, והאורח לא־קרוא, הסתיו, עומד אחר הכותל. העצים נאנחים לרגעים, ינועו וינודו הנה והנה והעלים יפלו, יפלו.

דוד’ל ישב בעגלה ועמו עוד כחמשה נוסעים. איש לא דבר דבר. מחזה הטבע מסביב, שפך עליהם רוח עצב וישם מחסום לפיהם. וכה ישבו כלם כאלמים, אך לעתים רחוקות יפתח אחד הנוסעים את פיו ויפהק בקול; ודוד’ל יושב שקוע במחשבות, רעיוני תוגה יעיקו על לבבו. דעת לא נעימה חשה לו עתידות לא נעימות מבלי דעת: על מה זה ולמה? אך כל מחשבותיו היו בלולות וסבוכות זו בזו עד אשר לא ידע מה הוא חושב. ראשו סובב עליו כגלגל ובקרבו תמהון ושממון.

הסוס יתנהל לאטו וכמעט יספר צעדיו. עברה שעה, שעותים שלש שעות, והסוס עודנו משרך את דרכו לאט. העת ארוכה מאד והדרך ארוכה, ארוכה בלי קץ וגבול.

– קר מאד! קר מאד! – דובבו שפתי אחד היושבים בעגלה בעצלתים ויתנודד.

כל הנוסעים הרגישו כלם את הקר בגום, וכל אחד הביע את הסכמתו לא בדבר שפתים כי אם בהתחככו מעט בקיר העגלה…

עברה עוד כשעה ורוב הנוסעים נעים ונדים הנה והנה בעגלה ומנמנמים מעט, גם קול נחרה ישמע.

ודוד’ל עודנו שקוע במחשבותיו, לא יישן ורעיונים מרים יכבידו על לבבו יותר ויותר.

– הנה בית מלון! רדו מן העגלה ובואו אל הבית להחם את בשרכם מעט – יקרא העגלון. הסוס יעמוד והנוסעים הנרדמים מעט התעוררו משנתם.

– הבאנו כבר לכפר ב.? – שאלו אחדים בשמחה.

– יקחהו אפל ואת סוסו ואת עגלתו גם יחד! – יקרא אחד הנוסעים, אשר לא יכל לישון בעגלה, והעת ארכה לו מאד – כבר עברה חצות לילה ולא עברנו עוד את הכפר ב. – הוי, רבי חיים! – קראו נוסעים אחדים מן העגלה – הוי, הוי, הפעם תוביל אותנו בעגלתך עד ביאת המשיח.

– מה הה! – יען חיים בשחוק קל ובלב שמח בתקוה, להחם את בשרו עוד מעט בכוס יי"ש – האם לא תתענגו בנסעכם? היטיבה אפוא ליהודי! הן לא בחנם אובילכם בעגלתי, שבו אפוא בה והתענגו.

הנוסעים באו אל בית המלון פנימה ובעל העגלה הביא את הסוס אל האֻרוה. דוד’ל ישב לו על ספסל ארוך וצר ולא ידע מה לעשות. נוסעים אחדים נגשו אל השלחן אשר עמדה לפניו בעלת הבית, יחפה ובלי לבוש כמעט ואך כתנתה ושמלתה האחת כסו את מערומיה, ויבקשו ממנה כוס יי"ש; אכרים אחדים שכבו סרוחים על הספסלים הארוכים, ראשם נשען על ידיהם ופניהם למטה וקול נחרם ישמע בכל פנות הבית. גם עיני דוד’ל סגרו מעט וישען בקצה השלחן וירדם.

– קומה, נער! רב לך לישון. עוד מעט ונסענו מזה – קרא אחד הנוסעים.

דוד’ל התעורר משנתו ויעמד רגע כמכה בשממון, בלי דעת איפה הוא, ויבט כמתפלא מסביב לו; אך כעבור רגע זכר את אשר אתו וישלח ידו וימשש את צלחתו. ברגלים כושלות יצא מבית המלון וישב בעגלה ויתעטף במעילו ויגהק ויפהק בלי הרף. גם יתר הנוסעים ישבו בעגלה, נרדמים ועצבים, ויתכסו בבגדיהם; אך אין פוצה פה לדבר אף מלה אחת. העגלה נעה ממקומה לאט והעגלון הלך בצד הסוס ושוטו בידו.

אד כהה יכסה את פני כל היקום, אך מפאת קדים נראו קוי השמש הראשונים. הארץ היתה רטובה. השדות והעמקים עטו מעטה אבל, כמו יתאבלו על הטבע המת. העמרים, אשר נראו שם על השדות, שמו נוספות על שממות הטבע והעצב השפוך עליו במראם הבלה. העשב יבש, נדף ורקב ומסביב אבל וכליון.

“מה טובו אהליך יעקב”! החל להתפלל בקול נחר, אחד הנוסעים, איש כבן חמשים, בזקנו זרקה שיבה מעט ועיניו מכסות בשמורות ארוכות. ממנו ראה וכן עשה עוד נוסע אחד, אשר התעורר מעט ויחכך את ידיו זו בזו ויחל להתפלל גם הוא; בקרב העגלה רבתה מעט התנועה ופני הנוסעים אורו מעט. השמש התרוממה משולי השמים ויהי אור. גם דוד’ל התעורר מעט, רוחו העיף והנדהם החליף כח ודמיונו נשאהו על כנפיו ויביאהו אל בית אבותיו, ולעיניו אמו הנמוגה בדמעות.

– למה תבכי, אמי, ולמה ירע לבבך? – ישאל אותה – בקרוב אשוב אליכם ו“סמיכה” בידי ולא יארכו הימים והייתי לרב באחת הערים הגדולות – הרב מעיר ב. ישב לכסא הרבנות בהיותו בן שמונה עשרה שנה ורב העיר ק. בן שבע עשרה – ואז אקחכם אל ביתי. אַתּ, אמי, לא תלכי עוד לסחר בביצים ובתרנגולות, ואבי לא יעמל עוד בזעת אפיו למצא פת לחם, כי כסף ה“שכירות” אשר ינתן לי יספיק לכלנו; אַתּ תשבי לך וקראת בספרי־הנשים ואבי ילמד “עין יעקב” ו“מדרש”, וכל אנשי העיר יכבדוכם מאד. גם לרבקה ולשפרינצה לא תדאגו עוד, אני אדאג להן, בעזר השם, ואַשיאן לבחורים לומדים, וכלנו נחיה חיים טובים ונעימים.

המחזה הזה יעבר ומחזה אחר יקח מקומו: והנה הוא בוואלאזין, בבית ראש הישיבה. הוא מגיש לו את המכתב אשר הביא מרב עיר מגורו, וראש הישיבה יקבלנו מידו בלי רצון, עיניו החודרות מביטות אל דוד’ל רגעי מספר ויקמט את מצחו הרחב! אך ככל אשר יוסיף לקרא את המכתב, כן תחלף העננה מעל פניו. קמטי מצחו נעלמו ומבטיו לא יפיקו עוד רגז. –

– מה רבה ידיעתך, בני, בתלמוד? – ישאל הראש רכות.

– “נשים” ו“נזיקין” עם כל המפרשים –

– התדעם היטב? – וראש הישיבה ישאלהו במקומות אחדים, והוא, דוד’ל, יענהו בחריפות עצומה ובבקיאות גדולה בכל המפרשים הראשונים והאחרונים ויפליא את לב ראש הישיבה.

– עלם נחמד! – יקרא הראש בהעבירו את ידו על לחייו – עלם נחמד. מובטחני בך שתהיה בקרב הימים לגדול בישראל. – ובנוגע ל“כסף השבוע” הנני נותן לך שני רובל לשבוע וגם מעון אבקש בעדך. יחזק נא ה' את לבבך ולמדת בשקידה, אז סמוך לבי בטוח כי תקותי בך לא תכזב.

ודמיונו יעביר לפניו מחזות יותר יפים, יותר נעימים: והנה הוא רב גדול, נודע לשם, באחת הערים הגדולות. רבנים רבים שולחים אליו את שאלותיהם בדברי דת ודין, והוא יענם בחריפות ובקיאות עצומה ושלח להם את “תשובותיו”. מחברים רבים שולחים אליו את ספריהם כי יתן את הסכמותיו להם, וגם הוא חבר ספרים רבים וימצא “חומרות” רבות, אשר לא שערון הרבנים שהיו לפניו. שמו נודע לתהלה בכל תפוצות ישראל, וגם בני העמים יכבדוהו ויוקירוהו מאד.

– אנה תסע, נער? – שאלהו פתאם האיש, אשר החל ראשונה להתפלל.

כמו נפל דוד’ל משמים ארץ ויבט רגע מסביב לו ואחר ענהו:

– לוואלאזין –

– לוואלאזין? – השתוממו כל הנוסעים – נער קטן כזה יסע לוואלאזין! וכלם הביטו אליו בעינים חודרות רגעים מספר.

– כמה ימי שני חייך? – שאל עוד היהודי אשר זרקה בו שיבה מעט.

– אחרי חג השבועות מלאו לי שלש עשרה שנה. –

– שלש עשרה שנה?! – השתוממו כולם.

VΙΙ

עברו שנתים וחצי.

– את מי אני רואה? – קרא דוד בשמחה בלכתו באחד מרחובות עיר וואלאזין ובפגשו איזה איש צעיר לימים ברחוב – יוסף? מה מעשיך פה?

– לרגל מסחרנו באתי הלום, והנני הולך אמנם עתה אל בית הישיבה לראות פניך. טוב אפוא כי פגשתיך; אך למה זה נעמד בחוץ? הבה, נסורה אל מעוני. הנה הבית! – אמר יוסף ובדברו הראה באצבעו על בית עצים גדול.

יוסף ודוד באו הביתה ומשם אל חדר יוסף. ויוסף צוה את המשרת להגיש את המיחם ויוצא מארגזו מלא חפניו גלומי־קטרת וישימם על השלחן וישבו שניהם אליו.

– כבר תבקש לך, בלי ספק, עיר לשבת בה על כסא הרבנות?! – שאל יוסף בצחוק קל.

– שגית מאד! הרבנות לא תפול עוד בגורלי. לעת עתה לא יתנוני היהודים גרי וואלאזין לדרך גם על סף ביתם.

– פליאות לי דבריך! – קרא יוסף אשר לא האמין למשמע אזניו.

– מה זה תתפלא? – קרא דוד – אמנם צדקת, כי תזכרני עוד מלפנים, מעיר מולדתנו, אולם פה לאפיקורס אחשב.

– ואיך היה כדבר הזה? הלא היית לברכה בפי כל יודעיך ושמך הטוב הלך למרחוק! –

"Neue Zeiten neue Vogel–

Neue Vogel Neue Lieder"

ענה דוד בדברי היינע על שאלתו.

– כאשר אראה הנה גם דברי היינע לא זרו לך, חדשות ונצורות! אולם הודיעני נא איזה דרך עבר עליך הרוח הזר, אשר הדיחך מן הדרך הישר? ובתוך עם קדוש, בישיבה קדושה ותחת צל כנפי איש קדוש את יושב! –

– הטרם תדע, כי “הטמאה בקדשה נוגעת אצלינו”? גם פה בנתה הטמאה קן לה וברשתה ילכדו ההולכים בטח לעשרות. –

– התזכר עוד את אשר דברתי אליך השכם ודבר: “שים את פניך לחכמה ולמדעים!”? ואתה שמת את לבך כצור ולא שמעת בקולי. אולם הגידה נא לי: העשית חיל בלמודיך החדשים? –

– לא לי שפט על הדבר הזה, יראו אחרים ויגידו –

– ההיה לך מורה בכל עת למודיך? ומתי שמת להשכלה פניך? –

– בהחילי ללמוד היה לי מורה לזמן קצר, זמן למודי זה כשנה –

–ומה הן הידיעות אשר רכשת לך? –

– שפות רוסיא ואשכנז על בורין. –

כצחוק קל עבר על שפתי יוסף, אשר התאמץ להסתירו

גם דוד הצהיל את פניו, שפתו העליונה התנועעה מעט, כמו התאפק משחוק; מבטי עיניו הפיקו גאון ודעת ערך עצמו, ויבט אל יוסף בעינים חודרות.

– הנני כשחוק על שפתיך – אמר יוסף במבוכה.

– כמים לפנים כן פני ללב הדובר בי; אין זאת, כי גם אתה תצחק לי בסתר לבבך – ענה דוד – אולם בנתי לרעך. בלי ספק, תשחק לדברי, באמרי כי יודע אני שתי שפות על בורין, וכמתהלל במתת שקר הנני בעיניך.

– לא! חלילה לי מחשד אותך, כי תתהלל לפני בשקר, אולם דבריך העירו אמנם שחוק בקרבי: בלי ספק תחשב, כי ידעת ה“פאול־סאן” ה“דעטסקי מיר” או ה“מאססאן” היא כל תורת השפה. –

– ומדוע תחשב עלי כזאת? –

– הנני חושב למשפט, כי ראשית למודך היתה בספרי־הלימוד האלה. –

ואני אוכל להבטיחך, כי לא אך בספרים האלה לא למדתי, כי גם ספר־למוד אחר לא ראיתי בעיני.

– ובמה למדת איפא? – שאל יוסף.

– בספרי המלים לשטיינבערג ושמידט. –

– בספר מלים? ואיך למדת בספר־מלים? –

– פתחתי את הספר ופסחתי על השער ועל המבוא ואחל לשנן את המלים אשר בשורה הראשונה וכן הלאה – ענה דוד בשחוק.

– אבל למוד כזה עבודת פרך היא אשר לא תועיל מאומה, כי סוף כל סוף לא ידע הלומד בין ימינו לשמאלו – נתן יוסף בקולו.

– אמנם כי למוד כזה לא ימשך אחריו את לב הלומד; אבל מדוע זה תחליט כי לא יועיל מאומה?

– יען כי מן הנמנע לזכר מלים לאלפים באין כל יחס וקשר ביניהן.

– התערב נא עמדי! קח לך ספר מלים ושאל; והיה כל מלה אשר לא אדע את פתרונה ונתתי לך עשר קאפ' כסף ענושים, ואם לא אכשל בלשוני וצוית להכין ארוחה לשנינו על חשבונך. –

– לא אטיל ספק בדבריך, בנגוע להארוחה הנה ישמח לבי מאד אם תאכל אתי בצהרים. –

– אבל אין את נפשי כי תאמין לדברי, חפץ הנני כי תדע כי אמת בפי –

–לוּ יהי כדבריך – ענה יוסף ויקח לו ספר מלים וישאלהו פשר מלים רבות ודוד ענהו בשפת עבר ככתוב בספר־המלים לשטיינבערג.

יוסף השתומם למשמע אזניו ומרב תמהונו לא הוציא הגה מפיו רגעי מספר. גם דוד החשה מבלי דבר דבר. פתאם נפתחה הדלת ושפחת הבית הביאה החדרה את המיחם הרותח ותעמידהו על השלחן ותצא. המים המו וירתחו והקיטור התפרץ בחזקה מחור הקטן אשר להמכסה בלי הרף.

ויוסף ודוד ישבו יחד לשתות חמים

– מיום בואי באנשים לא שמעתי, כי ילמד איש שפה בסדר כזה – קרא יוסף אחרי דומיה ממשכה. אכן הפלאתני בזכרונך ובסבלנותך הרבה. הכל בני הישיבה ילמדו דעת השפות בסדר הזה?

– רובם! –

– ועתה הגידה נא לי: מה תחשוב עתה לעשות?

– עתה גמרתי בדעתי לנסע ווילנאה ושם אשתלם בכל למודי הגימנזיום ועמדתי למבחן לפני סוד הבוחנים את תלמידי המחלקה השמינית

* * *

– מה תחשב? – שאל דוד אחרי דומית רגעי מספר – האוכל לגמר את חק הלמודים בשתי שנים? לא! לא יוכל היות! אל תשכח מה רבו הלומדים והידיעות אשר עליך לדעתם היטב. לא, לא יוכל היות!

– ואנכי אדמה כי אגיע למטרתי זאת בשנתים ימים. –

– מי יתן והיה!

– ועתה הודיעני נא – הוסיף יוסף לדבר במלאו כוס חמים לדוד – מדוע תשב פה? אם לא אשגה, אמרת לי, כי אל הישיבה לא תלך עוד, אם כן אפוא מה מעשיך פה?

– הנני נכון לשים לדרך פעמי. למחר או ביום השלישי אעזב את העיר – ענה דוד.

– אך זה כשבוע ימים אשר חדל ראש הישיבה מתת את “כסף השבוע”.

– ומדוע לא נגע בך ראש הישיבה לרעה עד עתה? –

– עד השבוע העבר לא נודע הדבר עוד, כי סרתי מן הדרך הישר; ראש הישיבה ראה ונוכח אמנם זה ירחים מספר, כי אינני שוקד עוד על למודי כבראשונה, אך לא שם לבו לדבר הזה, וירא און בי ולא התבונן, כי שמח לבבו גם במעט אשר למדתי; אולם ביום השני העבר נגלה עוני, כי “נתפשתי” בידי השמש באכלי בגלוי הראש. נקל להבין כי הוא מהר להודיע את דבר הנבלה הזאת לראש הישיבה, והוא שלח לקרא לי לבוא אליו כרגע, אך אני מצאתי לטוב לי להכבד ולשבת במעוני ולא הלכתי אליו. –

– ומדוע יראת לבוא אליו? מה עשה לך אם גם ראית את פניו? – שאל יוסף.

– – הוא לא היה מרבה בחקירות ודרישות והכה בחרפה את לחיי, ואני, כמובן, לא קבלתי זאת באהבה והראיתיו לדעת כי גם לי ידים וגם לו לחיים, ובני הישיבה לא הביטו אל דבר כזה בקרת רוח; ומה יחשב לבבך? בלי ספק שברו כל עצמותי ואחת מהנה לא נשארה; על כן אמרתי טוב לי, להשיב את פניו ריקם ולהגן על נפשי בעוד מועד.

– ומתי נאכל את ארוחת הצהרים? – קרא דוד אחרי דומית רגעי מספר – החמים עוררו בקרבי תאות האֹכל. –

– מצדי גם כרגע, כי הארחה נכונה כבר, בלי כל ספק – יוסף יצא מן החדר ויצו להגיש לו ארוחה בעד שני אנשים.

– עוד מעט ואכלנו – אמר יוסף בשובו החדרה – הנה כי כן הנך נוסע מזה בימים האלה. ספור נחמד, חי נפשי! – הוסיף יוסף לדבר בשחוק קול – “דוד’ל העילוי” היה ל“גוי”! בלי ספק נראה גם בווילנא. לרגל מסחרנו אסור בקרב הימים גם אליה. ספור נחמד, חי נפשי! –

השפחה הביאה את הארחה החדרה, וישבו שניהם לאכל.

VIII

דוד’ל לן בלילה ההוא בחדר יוסף וביום המחרת עזבו שניהם את העיר. דוד’ל נסע לדרכו ויוסף לדרכו.

יום בהיר בשחקים. שמש האביב נשקף בהדרו משמי התכלת, קויו הנעימים יחדרו ללבב כל גבר ויחממו וישעשעו את הנפש, ויפתחו מקור תקוה ונחומים בעמקי הלב. הטבע התעורר לחיים חדשים, ורוח האביב ישיב נפש כל היקום. השדות יעטפו ירק דשא, העצים יתכסו בעלים רעננים. גם מראה בצות המים אשר כסו את פני כל הדרך היה נהדר מאד, כי בהם נראתה תכלת הרקיע. הצפורים עופפו ממקום למקום ותשקנה ותצפצפנה, כמו דרשו לשלום הטבע השב לתחיה, והאכרים יוצאים השדה לחרש חרישם. – –

דוד’ל ישב בעגלה ועיניו הביטו הרחק, הרחק מאד. שם נראה לעיניו יער גדל עטוף במעטה ירק. שם, שם: שמים וארץ ישקו. אז עלה על לבבו זכר הימים שעברו, בנסעו לפני שנתים וחצי בדרך אחרת למקום אחר וברגשות ובתקוות אחרות, ושחוק קל עבר על שפתיו לזכר חלומות נעוריו. ודמיונו יעוף פתאם מן העבר אל העתיד: והנה הוא בווילנא, כבר עמד למבחן על כל למודי הגימנזיום ויצא בשלום ותעודת־בגרות בידו, והנה הוא נוסע פטרבורגה. –

* * *

“באיזה בית מדרש גבוה אבחר לבקר? לחכמת הרפואה? לא, כשרונותי טובים מאד לחכמת החשבון… אבל מה תהי אחריתי? מאין אמצא לי די מחיתי אחרי גמרי את חק הלימודים? אין דרך אחרת לפני… אשים אל הרפואה פני… לא, עודני צעיר לימים, יכל אוכל לאחז בזה וגם מזה לא אנח את ידי. את חכמת החשבון אלמד ראשונה ואחר אדאג לאחריתי. בגמרי את למודי החשבון תמלאנה לי עשרים ושלש שנה ואז אכנס למחלקת הרפואה והייתי לרופא. כן, כן יקום, ראשונה אבקר את מחלקת החשבון, ואחר אשים אל הרפואה פני”.

ובדמיונו: והנה הוא תלמיד האוניוורזיטט. הפרופיסורים ישתאו וישתוממו לכשרונותיו הנפלאים וימלאו פיהם תהלתו. כבר גמר את מחלקת־הלמודים הראשונה ומטבע־זהב נתן לו לאות כשרונו הגדול. אז יעזב את פטרבורג ויעוף כעל כנפי נשרים עירה מדמנה, עיר מולדתו, לראות את פני הוריו. הוא בא העירה, לבוש בגדי השרד כאחד הסטודנטים, ואיש לא יכירהו, גם אמו תביט אליו עת לא מעטה מבלי דעת מה חפץ ל“אדון” הזה בביתם? ופתאם תפל על צוארו ובוכה, בוכה מאין הפוגות. הוא נושק לה ובוכה גם הוא. גם אביו ואחיותיו נופלים על צוארו ויחבקוהו וינשקוהו ועיניהם תזרמנה דמעות־גיל.

העגלה החלה פתאם להתנודד והנוסעים היושבים בה התנועעו הנה והנה, אז ראש וראש נפגשו, רקה וקדקד נשקו, ודו’ל התעורר מחזיונות דמיונו; כל פעם אשר התנועעה העגלה חשב דוד’ל, כי כל עצמותיו תפזרנה ויתעטף היטב במעילו, ויאָחז בחזקה במוט העגלה עד עברם כברת הארץ המכוסה באבנים ותהי רוחה. הדרך ירדה במורד והסוס רץ כמעט ויחל להתעטש.

“לבריאות, לבריאות!” – קרא העגלון באהבה

השמש נטה לערב. עיני דוד הביטו אל קצה השמים המאדמים מקוי השמש ויתבונן אל העננים הקלים אשר רחפו זעיר שם, זעיר שם בתכלת הרקיע. דוד הביט, התבונן ויחשב עד אשר נשאו הדמיון על כנפיו הלאה, הלאה מעבר לגבול ההוה.

והנה כבר כלה חק למודיו בחכמת הרפואה ונסמך ל“דוקטור”. את העיר “מדמנה” אוה למושב לו, חולים רבים דופקים על דלתי ביתו ורבים יקראו לו לבוא לביתם, עד כי לא ימצא מנוח אף רגע. רוב שעות היום יכתת את רגליו לבקר את חוליו הרבים וכבר ידע את המבואות האפלות והחצרים המלאים רפש אשפה ואת מוצאיהם; גשם שוטף, רוח סערה ואויר סגריר לא יעצרו בעדו מבקר את חוליו ומהחיש להם ישועה; את העניים ירפא חנם אין כסף ועוד יעניק להם מכספו ומסמי רפואותיו; אנשי העיר יאהבוהו ויכבדוהו מאד והוא יראם לדעת, כי שוה הוא בכבוד אשר יפזרו לו, בשומו עין על כל עניני העיר, ויביא בהם סדרים טובים ונכונים; ה“הקדש” הישן נהרס ועל פיו נבנה על מקומו בית חדש, גדול ורחב ידים למקלט לעניים; בית ה“תלמוד תורה” גדול, נקי ומרוח; את געציל המלמד העביר ממשמרתו, בראותו כי לא ידע את אשר לפניו ועל מקומו מנה למורה איש צעיר לימים, תלמודי ויודע דעת שפת עבר היטב; מורה רוסי יורה את הנערים דעת שפת רוסיא וחשבון מדי יום ביומו; גם הצליח בידו לכונן בית־ספר למלאכה מקופת מכס הבשר אשר לעיר.

טפררו! – קרא העגלון בקול והסוס עמד כרגע על מקומו.

כל הנוסעים ירדו מן העגלה ויבואו אל בית המלון, דוד סר אליו ויבקש לו דבר־מה לאכול.

IX

כמוכה בשממון התהלך דוד בימים הראשונים לבואו ווילנאה ברחובות העיר הגדולה. מסביב לו בתי חומה גדולים וגבוהים ומשוחים בששר; בהרימו את ראשו להביט ולהתבונן אל גובה הבתים והדרם ידחף פתאם או יסחב הצדה משטף העוברים הרצים מהר כחצים מקשת בצדי הרחובות; חלונות בתי המסחר והחנויות גדולים מאד ובהם כל יקר ראתה עינו: זהב, כסף, ארג, כלים, חפצים שונים, תמונות וצעצועי ילדים, גם חבילות שטרות המדינה הוצגו שם למראה, ודוד מביט ומתפלא הפלא ופלא; לרגעים יחרה לו מאד על הראותו לדעת כי בן עיר קטנה הוא והסב את עיניו בחזקה מן החלונות והחנויות הגדולים לבלתי הבט אליהם, אך שם יופיע לנגדו חלון גדול המושך את עיניו אחריו כבחבלי קסם, והנהו עומד לפניו למרות רצונו ועיניו לא תשבענה מראות את כל החפצים היפים המוצגים; אך להתבונן אליהם היטיב לא יוכל, כי ידחף כרגע מן החלון והלאה, ודוד יתנהל לאטו הלאה.

– מדוע זה ימהרו כה לרוץ? – יחשב עם לבבו – אנה ירוצו ומה מגמת פניהם?

אך התמהון והשממון עזבוהו מהר, כי זכר את מטרת בואו ווילנאה. עליו ללמוד וללמוד. אבל במה יחל?! איך? ימים אחדים חשב מחשבות ויחפש עצות ולא גמר בלבבו מה לעשות; פעם גמר אֹמר לצאת הרחובה ולחכות עד אשר ישובו הגימנזיסטים מן הגימנזיום אל ביתם ונגש אל אחד מהם וחלה את פניו, כי יורהו ראשית דעת למודי הגימנזיום.

– למה זה אבושה? – דבר לנפשו – ממה נפשך אם יבטיחני לעשות את בקשתי – מה טוב, ואם אין – מה מני יהלך? מי ידעני פה? את לחיי לא ימרט על בקשי אותו כזאת. “כן, לא הבישן למד” אמץ את לבבו בשבתו במעונו, לבל ישוב ממחשבתו זאת.

אך כאשר יצא ממעונו החוצה רפתה החלטתו מעט ויחל לפקפק בה: “היתכן הדבר – שאל את נפשו – לגשת אל איש זר, אשר לא ידעתיו ולא ידעני מעודי, לבקשו כי יורני דעת? לא! הבל ורעות רוח!”.

פעם גמר בלבבו לפנות בבקשתו אל אחד המשכילים העברים, לספר לו את כל הקורות אותו ולבקשו,כי יהי לו לעזר בדבר הזה למצוא לו מורה ולתת לו ספרי־למד נחוצים.

מי אפוא אם לא הם? – חשב דוד בלבבו – להם עזרו רבים להשכיל ולהשתלם, תמכום בימין צדקם וימלאו את כל מחסורם, ואני מה אני שואל מהם, כי אם מורה לזמן קצר וספרי למוד אחדים ולא יותר. חרפת עולם תהיה להם אם לא ימלאו את בקשתי זאת. כן, העצה הזאת טובה טובה היא מאד, אך מעם המשכילים יבוא עזרי.

אך למי יפנה בבקשתו? – החל דוד לחשוב – אל מי יסור לבקש עזר ותמיכה? מן הספרים אשר קרא ידע היטיב שמות כל משכילי היהודים והמלומדים הנמצאים בווילנא; ואחרי רוב מחשבות גמר בנפשו לפנות אל ה' N, אשר כלה חק למודיו בבית מדרש הרבנים ויהיה לסופר עברי.

אז שאל דוד את פי בעלת מעונו איפה יגור ה' N.

– האם N אחד ימצא בווילנא? – שאלה בעלת המעון בשחוק קל – למצוא פה איש, אשר אך כנוי משפחתו נודע לך, לא תוכל בשום אופן. אם תדע גם את שמו ושם אביו יודע לך מקום מגורו על נקלה ב“שלחן הכתובות”.

– מה זה תדבר? הן האיש N נודע לשם בכל קצות ארצנו כל איש אשר קרא אך מעט ידע שמו. –

דוד יצא אל הרחוב וישאל את אחד העוברים: "הגידה נא לי איפה יגור ה' N "?

– מה מעשהו? – שאל האיש.

– N הסופר העברי המהולל!…

– סופר? מי זה ידעהו? המעטים הם הסופרים בעירנו?

דוד לא יכל להבין בשום אופן: איך שפל רוח בני העיר הזאת ואיך נבערים הם מהשכלה ודעת, עד כי לא ידעו גם את שמות המשכילים אנשי השם הנמצאים בתוכם.

אף כי כעבור ימים אחדים נודע לו במקרה שם האיש N ומקום מגורו, אך לבני העיר הנבערה לא יכל סלח על אשר לא ידעו את אנשי השם אשר בתוכם.

X

דוד הלך לבקר את האיש N בביתו, ויהי בבואו אל החצר הראהו השוער את מעונו ויעל על המדרגה. שם ראה דלתות חדרים שונים ועל אחת מהן פח רקוע ועליו חרות שם ה' N וכנויו. דוד שלח את ידו לאחוז קנה הפעמון; אך פתאם בא רעיון בלבבו: “אולי יושב הוא עתה בחברת מרעיו ומיודעיו אשר בקרוהו בביתו? ומה אעשה אז? אולי טוב לי לפנות אל אחד הגימנזסתים כאשר חשבתי בראשונה?… מה זאת? הנה כאחד הבטלנים הייתי!” וכרגע שלח ידו אל קנה הפעמון וימשוך אותו בחזקה ובעד הדלת הגיע לאזניו קול הפעמון המצלצל ברעש גדול.

אַ, אַ, אַ! – קרא דוד וישך את שפתו התחתונה בשניו – בטלן, בטלן! מה גדול הרעש! בלי ספק יחשבו שם, ה' הוא יודע מי זה האורח שאינו־קרוא הזה; אך הנעשה אין להשיב!

הדלת נפתחה ואיש כבן ארבעים שנה, לבוש בטעם אירופא וזקנו מגֻלח יצא לקראתו וישאלהו רוסית: “מה חפצך?”

– דבר לי להאדון N – ובדברו בא אל החדר פנימה.

– במה אוכל להיות להועיל לך? – שאל האיש עוד רוסית.

– שאלה אחת קטנה אשאל מאתך – ענה דוד בשפת עלגים.

אמץ רוחו עזבהו ולבבו פחד בקרבו: “בטלן, בטלן!” – קרא קול בסתר לבבו – מה תפחד? הדוב אורב הוא? התהיה טרף לשניו?

– מה בקשתך? –

– לא בקשה כי אם עצה, עצת נפש, אשאל ממך –

N חכה לו בדברים ולא ענהו מאומה.

– דוד ספר לו בקצרה מה מצבו וחפצו.

– הנה כי כן? – קרא N ויעקם שפתיו מעט ויגש לו כסא לשבת.

– הנה כי כן באתי לשאל בעצתך כי תורני מה לעשות.

– עצתי לך אמונה – ענה N בקצרה – כי תסיר מלבך כלה מחשבותיך ותקותיך להשתלם בחכמה במדעים ולמדת את ידך למלאכה.

דוד ראה פני N ואת רוח אי־הרצון המרחף עליהם ועז רוחו התעורר בקרבו הפעם ויגמר אמר להוכח עמו ולהראות לו את משוגתו בלי משוא פנים.

– יסלח נא אדוני אם ארהיב עז בנפשי לשאול: מדוע תבכר את המלאכה על פני ההשכלה? –

– הנני מבכר את המלאכה, יען כי המשכילים רבו כמו רבו בקרבנו.

– ובעלי המלאכה הימעט מספרם? –

– לא מעט, אם גם לא יותר מדי. בכלל הנני רואה כי בני עמנו ימאסו במלאכה, כי תועבה היא להם. הגידה נא לי: מדוע תבכר אתה את ההשכלה על פני המלאכה? כל יהודי ישלח את בנו בשמחה אל הגימנזיום, כל אחד יחפץ כי ישאר אחריו לא “קדיש” פשוט כי אם “קדיש”־רופא, “קדיש”־עורך־דין.

– ועל דעתי, מי יתן והיה כל עם ה' משכילים וחכמים! – ענה דוד – ומדוע לא? האם הרופא או חכם־החרשים לא ימצא את לחמו ברוח וביושר? אם האיש אשר כלה חק למודו בהאוניוורזיטט לא יביא תועלת לאדם רב כבעל־המלאכה? ואני אדמה כי יתרון גדול לראשון על האחרון, ומדוע אפוא לא אבחר בהשכלה?

---

N התבונן אל דוד ולא ענה מאומה.

– עתה אבקשך, אדוני, לדבר עלי טובות באזני אחד הגימנזיסטים אשר יורני ראשית דעת למודי הגימנזיום, כי זר הנני פה ולא אדע אל מי מהם אפנה – אמר דוד אחרי דומית רגעים אחדים.

N חשב עת מעטה ואחר נגש אל שלחן הכתיבה ויכתב פתקא לגימנזיסט אחד ממכיריו ויתנה לדוד.

דוד הודה לו מקרב לבבו ויפרד ממנו ויצא.

– לא! לא! רעיון־שוא הוא! – דבר דוד לנפשו – כל הצעירים ילמדו מלאכה! ומאין תמצא העבודה לכלם? ואני, אשר כשרונות נפלאים לי ואש תשוקתי לחכמה תבער בי כאש, אשים את המלאכה פני והייתי נבער מדעת? לא, לא, רעיון־שוא הוא!

במחשבות כאלה שב דוד למעונו

XI

עוד ביום ההוא בא דוד אל בית הגימנזיסט וימסר לו את הפתקא

– לאיזה מחלקה תכין את עצמך לעמוד למבחן? – שאל הגימנזיסט, אחרי קראו את הפתקא.

– הנני חפץ לעמוד מבחן על כל למודי הגימנזיום –

– הרבה ידיעתך בלמודים האלה? –

– אך את שפות רוסיא ואשכנז אדע ולא יותר –

– אם כן אפוא יכבד ממך הדבר מאד – ענה לו תלמיד הגימנזיום בשחוק קל – שנים רבות תעבורנה עד אשר תשתלם בכל הלמודים, ולזאת דרושה לך סבלנות עצומה.

– ואני חשבתי למשפט, כי הלמודים האלה לא ידרשו ממני עת רבה. האמנתי כי כעבור שתי שנים אוכל לעמוד למבחן על למודי כל מחלקות הגימנזיום. –

– כנראה תחשב אתה ועוד רבים כמוך, כי לדעת היטב את כל למודי הגימנזיום דבר נקל הוא, וביחוד ידמו כזאת חובשי בית המדרש, כי כשחוק בעיניהם כל הלמודים החיצונים. אולם דע לך, כי אם בעמל שנים רבות יקנו כל הלמודים והידיעות הרבות והשונות האלה; ועתה הגידה – היש לך כסף למחיתך?

* * *

– לא! כל הכסף אשר בצלחתי יעלה בס"ה לחמשה רובל –

– הן לא תוכל הארך ימים פה בחמשה רובל. ומה תעשה אחרי הוציאך את הכסף? –

– אקוה להשיג בקרב הימים הוראות שעות אחדות בשפת עבר –

– היש לך מכרים ומיודעים פה? קשה מאד להשיג פה הוראות שעות בלי עזרת מכרים –

– לא, אין לי פה כל מכר ומודע –

– המ… אם כן אפוא לא תוכל לעשות חיל בלמודים, ומה גם להגיע אל מטרתך בזמן קצר –

– ואני יעצתיך – הוסיף לדבר אחרי חשבו מחשבות רגעים מספר – כי תבקש לך בית מדרש ללמד בו, ושם יתנו לך ימי ארוחה וכל מחסוריך ימלאו, אז תוכל להגות בלמודיך באין מפריע. גם בשנה העברה הורותי לאחד מחובשי בית המדרש, ועתה כבר השיג הוראות שעות למחיתו.

– בבית המדרש? לא, בשום אופן לא אעשה כדבר הזה. טוב לי לגוע ברעה מהתנועע על הגמרא ואכול לחם חסד. לעת הזאת לא יחסר לי לחם לאכול ויכול אוכל לשקוד על למודי כאות נפשי, וכאשר יתם הכסף אבקש לי עצה.

* * *

– לכמה ימים יספיק לך מעט הכסף אשר לך? לשבוע או לשבועים? הלא טוב לך…

– בשבוע או בשבועים ימים אוציא את כל הכסף? – שאל דוד בתמהון – ואנכי אדמה כי הכסף הזה יספיק לי לשנים ירחים ובמשך העת הזאת אעשה חיל רב בלמודים.

תלמיד הגימנזיום הביט בו בתמהון עת לא מעטה ואחר קרא:

– הן שכר המעון לבדו בעד שני ירחים יעלה לחמשה רו"כ, ומחיתך? –

שכר המעון בעד החדש הראשון כבר שלמתי ועד כלות החדש השני עלי לדאג אך למחיתי. –

תלמיד הגימנזיום הניע בכתפיו וישאל עוד:

– וספרי למוד יש לך? –

– לו היו לי ספרים כי עתה למדתי זה כבר –

– אנכי אתן לך את הספרים הדרושים לך, ומחר בשעה הרביעית אחרי הצהרים תבוא הנה והחילונו ללמוד. –

– סלח נא לי אם אבקשך, כי תתן לי את הספרים עתה, והיה לי במה ללמוד עד יום המחרת –

– טוב מאד, את חפצך זה אמלא כרגע – אמר תלמיד הגימנזיום וכרגע קם ממקומו ויגש אל “מעמד” הספרים ויוצא משם ספרים אחדים ויתנם לדוד – בהם ספר דקדוק שפת רומי לקיון, מדריך בלמוד ההסתוריה הכללית ושני חלקי הגאוגרפיה לסמירנאוו. לע"ע די לך בהם.

– רב תודות לך! – קרא דוד וישתחו.

– אין לך להודות לי! – ענה הגימנזיסט ויושט לו את ידו.

כאשר בא דוד אל המורה ביום המחרת אמר לו, כי יודע הוא היטב חמשה עשר סעיפים בספר דקדוק שפת רומי ובהסתוריה שבעה פרקים עד מלחמת הפטריצים עם הפלביים

המורה השתומם מאד עד כי לא האמין למשמע אזניו.

– האם למדת זאת ביום האתמול בפעם הראשונה? –

– לשנן מלים וכללים דבר קל הוא ומה גם למודי ההסתוריה, ולמה זה תתפלא? –

– מעודי לא ראיתי בעל כשרון נפלא כמוך. עתה אחשב למשפט כי אם אך תלמד בשקידה ועמדנו יחד למבחן בעוד שתי שנים. –

XII

בחדר יפה ורחב ידים יושב דוד לפני שלחן הכתיבה והוגה בספר למוד הטבע, נסרי הרצפה משוחים בששר, וקירות החדר מצופים בניר מצויר מרהיב עינים. בפנת החדר עומד ארון ספרים נחמד למראה. על הקיר ממול השלחן תלוי מודד האויר ועל השלחן יראו קלמרים (שרייב־געצייג) יפים, גם ספרים אחדים ומכתבי־עתים.

ודוד אוחז בידו האחת קצה דג מלוח ובידו השנית פת לחם־דק ולועס באות נפש את הלחם ואת הדג המלוח ועיניו מביטות אל ספר הלמוד אשר לפניו.

דין־דין־דין! – נשמע קול צלצל הפעמון בחדר.

דוד קם ממושבו וינח מידו את הלחם והדג וימהר לפתח את הדלת.

ואיש צעיר לימים כבן עשרים ושתים שנה, שפל קומה, פניו שחרחרים, עיניו גדולות ושחורות, זקנו מגלח ושפמו עשוי כחק המדה, בא החדרה.

דוד הביט אליו כמו בתמהון.

– בלי תפונה, אתה הוא גרינבערג, המצאתי? – אמר הבא.

– כן, אני הוא! – ענה דוד.

– ושמי ראטהבארג, עתה נודענו איש לרעהו – קרא הבא בשחוק קל – מורך שלחני אליך, באמרו כי בארמון גדול ונחמד משכנך עתה, ודי מקום בו לשנינו לגור בו – האלך להביא את חפצי הנה?

דוד גמגם בלשונו ולא ידע מה לענות.

– כנראה יצאת זה לא כבר מבית המדרש – קרא ראטהבארג – למה תגמגם? דבר דברים ברורים ואמור: “הן לא בעל המעון הזה הנני ועלי לשאל ראשונה את פי אדון הבית”, או: “אף כי לא בעל המעון הזה הנני לעשות בו כחפצי, בכל זאת, אחרי בואך אלי בשם ראזענברג ובעל המעון לא ישוב הלום עד עבור הקיץ, הנני נכון בכל חפץ לבבי לתת לך מקום במעוני. אבל לגמגם לא נאוה לאיש מן הישוב”.

דוד עמד על מקומו כמוכה בתמהון. עיניו הביטו אל האיש הזר המדבר אליו קשות ויחפץ לענותו אך לא יכל, כי לשונו דבקה לחכו.

– וראזענבערג ספר לי כי כשרונות נפלאים לך! הנה אני הורותיך הפעם דעת איך להתהלך עם אנשים, וכנראה טח לבך מהבין את אשר הורותיך, כי תחשה ולא תענני גם הפעם. האין לך מה לענות? –

שחוק קל עבר על שפתי דוד ואחר ענהו:

– אמנם כן, לא בעל המעון הזה הנני, ואיככה אוכל לתת לך מקום בו בלי רשות אדוני? –

– עתה אשמע מלים, למצער, וידעתי מה לענותך; אך בטרם אדבר את דברי אעירך, כי לא טוב תעשה לקדם פני אורח בפתח הבית. נבוא אל החדר פנימה וישבנו מעט ונדברנו את דברינו. הנה כי כן תאמר, כי לא אוכל לשבת במעון הזה בלי רשות האדון. האין זאת? הן אמנם לא זאת חפצת להגיד לי. ידוע תדע, כי אדוני הבית לא יבואו לבקר את ביתם בלילה לראות מי ומי השוכן בו. וללא אמת תאמר כי בשלהם לא תוכל לתת גם לי מקום במעונך; הסבה האמתית אשר בשלה תשיב את פני כחדת ממני. הגידה נא לי אפוא, ידיד, את אשר חפצת להגיד! הגידה, למה תבוש? –

מדבריו אלה נבוך דוד מאד, כי לא חכה לשמע מפיו דברים כאלה, ולא ענהו מאומה.

– אם כן אפוא אענה אני תחתיך – קרא ראטהבארג – אחת משתי אלה: או כי לא תאמין לדברי, כי שלוח אני אליך מראזענבערג מורך, כי לא התבוננת עוד מה לענות ותשיב את פני בלי דעת (כי תמאן לעשות את חפצי בלי כל סבה לא אוכל האמן); אך אם כה ואם כה ידעתי כי נגור פה יחד, כי בהיותך בבית ראזענבערג ונודע לך כי אמת בפי, וכאשר תתבונן היטב, אבטח, כי תאות חפצי.

– האמת אגיד לך, כי דבריך הממוני ויביאוני במבוכה עד כי…

– לא! – שסע אותו ראטהבארג בדבריו – לא! אתה לא למדת כן: להגיד את האמת הברורה. מנעורך הסכנת לחנף ולשקר, על כן לא תדע דבר נכונה ושפת אמת זרה לך.

– רעים הננו מעתה! – קרא דוד מתרגש – מה תאמר? תנה לי את ידך! – –

XIII

מורה השעות העירוֹני השמיע מעל המגדל שתים עשרה פעם. הרעש וההמולה, אשר מלאו את הרחובות כל היום וכל הערב, קמו לאט לדממה. קצה שמי התכלת הנשקף בעד חלון מעון דוד הלך הלוך ואור. כנראה יצא כבר הירח להאיר את הלילה. מרחוק ישמע קול מרכבה העוברת בעצלתים על רצפת האבנים אשר ברחוב. קול צעדי אחד העוברים לפני הבית חודר אל החדר פנימה ומן הבית הקרוב ישמע קול הבריח בהבריחו את הדלת.

בחדר אשרו שכב בו דוד נשמע קול נחרת דממה, הוא קול ראטהבארג הישן שם על הספה, ודוד שוכב על משכבו זה עת לא מעטה וחושב וזוכר ושנה בעיניו לא יראה.

זוכר הוא את בואו ווילנאה, התהלכו ברחובות העיר בימים הראשונים, לראות את החומות הגבוהות ובתי המסחר הגדולים. מה התפלא אז על כל יושבי העיר הגדולה הזאת, איככה יוכלו לדעת את כל מוצאי העיר ומבואיה? זוכר הוא את יום ראותו את פניה ה' N, את הוכוח על דבר ההשכלה והמלאכה, את דבריו עם המורה בפעם הראשונה. מה מאד התפלא מורו על כשרונותיו הנפלאים, גם הבטיחהו כי כעבור זמן מעט יוכל לעמד למבחן על כל למודי הגימנזיום; זוכר הוא את כל הטוב אשר עשה עמו המורה בדברו עליו טובות באזני אחד ממכריו, הנוסע לשבת בימי הקיץ בנאות דשא, לתתו לגור במעונו, גם פעל על רעיו הגימנזיסתים לתת לו משען כסף מדי חדש בחדשו מכסף הקופה אשר יסדו בעד חבריהם העניים. והכסף הזה יספיק לו לקנות שתי ליטראות לחם ומעט חמאה, מדי יום ביומו; זוכר הוא את התודעות ראטהבארג אליו ואת הפעולה הרבה אשר פעל ראטהבארג אליו בחברתו ובידיעותיו.

– מה הייתי אז? – ידבר עם לבבו – חדל אישים, בחור עני אשר לא ידע מאומה וכל חכמה ודעת זרו לו, ובלבו יחשב כי כל ידע וכי הוא בקי בכל “שבע החכמות”. האמנתי, כי נבונותי מאד, וכאשר מצאתי את לבבי לטול את צפרני כסדרן, לא בסרוגין כדעת האר“י, ומה גם כאשר מלאתי שחוק פי על פרורי הלחם המונחים על החלונות ועל קצות השלחן ל”בדיקת החמץ“, אמרתי בלבבי: “משכיל אני, חכם אני”, וכל אשר הוספתי לקצץ בנטיעות, לאכל מאכל חלב אחרי בשר בטרם תעבורנה שש שעות ולבלי לבוש עוד את ה”ציצית" ועוד עונות כאלה, חשבתי, כי כן תרבה וכן תגדל השכלתי; ומה הייתי לו ישבתי גם עתה במדמנה? אז הייתי הולך בראש נטוי השמימה ואספור את הכוכבים, ואת הנעשה מסביב לי והנראה מתחת לחוטמי לא ראיתי ולא ידעתי. הם, מורי ורעי, אך הם פקחו את עיני, המה עשוני לאיש וילמדוני לחשוב מחשבות חדשות ולהרגיש רגשות חדשים. לב חדש בראו לי ורוח חדשה נפחו בקרבי– –

כן! לב חדש. נער אוהב עצמי הייתי ולא יותר. “האני” שלי מלא את כל חללו של עולמי. לו היה לי כסף תועפות, כי עתה נדב לבבי אותי לתמוך גם בידי אביון; אבל בעת רעה, במחסור ובכפן, לשום לב גם לתלאות אחרים, לדאג להם ולהיטיב מצבם, לא! “אם אין “אני” לי מי לי?” הפתגם הזה היה שגור בפי תמיד… נער רע לב ומשחת הייתי אז! “אתם” הגדלתם לעשות עמדי, “אתם” בראתם לי לב חדש ונשמה חדשה – –

מאחרי הדלת נשמע כקול יללת ילד רך. דוד הקשיב רב קשב ויתבונן אם לא ישגה, ופתאם הגיע לאזניו קול יללת חתולים בהאבקם יחד.

יקחם אפל!

הרעיון אשר נפסק כרגע החל עוד הפעם לשעשע את רוחו.

אך זאת היא עיר גדולה! הנה ראטהבארג הוא איש, איש במלוא מובן המלה.

מה רחבה ומה עמוקה השקפתו על התבל! כל שאלה הנוגעת למין האנושי נוגעת גם לו ובשכלו הישר יבקש לה פתרונים. אך על בינתו ישען ולהשקפת אחרים לא ישים לב. היש דבר אשר לא ידעהו? אם יש ענין נכבד אשר לא קרא על אדותיו? אין מספר לספרים אשר קרא, לא ספורים ומעשיות כמוני, כי אם נכבדים בערכם מאד. האח! מה מאֻשר הנני כי רע כזה נפל בגורלי!

עוד עת רבה שכב על משכבו ולא יכל לישון. אך לפנות הבקר סגרו עיניו ויישן.

XIV

אחרי שתי שנים.

באחד הרחובות ההומים מאדם רב אשר בווילנא העיר יתהלך יוסף לאטו ועיניו מביטות בפתקא אשר בידו; כאשר כלה לקרא את הרשום בה הרחיב מעט את צעדיו וימהר ללכת; כעבור רגעים מספר יסוב לרחוב אחר, משם יסור אל אחת החצרים וידבר דברים אחדים עם השוער, והוא יראהו באצבע על דלת אחת. יוסף פתח את הדלת וירד במדרגה המובלת אל מרתף. עת לא מעטה משש יוסף בידיו את קירות המבוא עד אשר מצא את מנעול הדלת הפנימית.

ריח רקבון נדף באפיו בפתחו את הדלת ויבא אל המרתף פנימה. האור הכהה, אשר חדר אל הבית בעד החלונות הקטנים המכוסים בטיט חוצות מבחוץ, היה בעיניו כאור בין השמשות.

– הפה יגור גרינבערג ממדמנה? – שאל יוסף את פי אשה זקנה אשר קלפה תפוחי אדמה.

– פה! – ענתה הזקנה ברגז, מבלי הבט אל האיש השואל אותה – אך איננו כעת בבית.

– ולמתי אוכל אמצאהו פה? –

– שד משחת ידעהו מתי יבוא הנה! –

– אולי לא יאחר לבוא וחכיתי לו עד בואו? –

– לבואו הלום תחכה? טוב! טוב! עד בוא המשיח תחכה לו – ענתה הזקנה אשר הסירה רגע את הסכין מעל התפוח ותבט בפני הדובר אליה – זה שלשה ימים אשר לא דרכה רגלו על מפתן ביתי. יקחהו אפל! הן נבלה כזאת לא נשמעה עוד בין החיים. זה כשני ירחים אשר לא שלם לי שכר המעון אף פרוטה אחת, וכאשר בקשתי ממנו לתת לי מעט כסף יצא כרגע מן הבית ולא שב עוד.

– אל נא באפך, אשה כבודה! – קרא יוסף רכות – אין זאת כי אין ידו משגת עתה לשלם לך את חובך; אבל, בלי ספק, נשארו חפציו בביתך.

– חפציו? – קראה הזקנה בלעג מר – הראיתם את חפצי גרינבערג? מעיל בלה וטלוא אשר לא ישוה אף פרוטה אחת וספרי־טרפה קרועים אחדים.

– הרגעי נא, אשה כבודה – אמר יוסף – אל תדאגי לכספך. גרינבערג איש ישר הוא ושלם ישלם לך את חובך עד הפרוטה האחרונה; אני הבאתי לו עתה רובל אחדים מהוריו –

– לוּ נתן לי עתה את החצי למצער; כי עתה לא דרשתי ממנו יותר. התדמה, אדוני כי לב אבן לי, כי אקח ממנו את כל הכסף והוא יגוע ברעב? לוּלא ידעתי מחסור ועוני, כי עתה לא לקחתי ממנו מאומה בשכר המעון. ה' הוא עדי! הוא יודע את לבבי; לבי נשבר בקרבי בראותי את עניו ומחסורו ולעתים לא רחוקות ירעב ללחם. כה יעזרני ה' כאשר בכיתי פעמים רבות בגללו. הן הוא טוב לב מאין כמוהו. את פרוטתו האחרונה לא ימנע ממך. –

הזקנה השליכה תפוח־אדמה קלוף אל הקדרה, בידה השמאלית אחזה את הסכין ובאצבעותיה אמצה אל גוה את הסנור, אשר היו בו התפוחים, ובידה הימנית אחזה ביד הקדרה ותניענה בחזקה וטפות מים אחדות נשפכו על הרצפה.

– הידעת, איש צעיר, איפה תמצא את גרינבערג? – קראה הזקנה בהחלה לקלוף יתר תפוחיה – לך נא למעון רעהו – כנראה גוע גם הוא כמוהו ברעב. כל הצעירים האלה ירעבו ללחם, כי יחר בהם אף ה' על אשר עזבו אותו ואת תורתו ויהיו ל“גוים” ולאפיקורסים – מעון רעהו גם כן ברחוב הזה, לא הרחק מביתי, ואם לא תמצאהו שם תדע, למצער, איפה לבקשו.

יוסף הוציא מצלחתו עט עופרת וירשם על פסת ניר את שם רעהו ומקום המעון ויעזב את הבית.

– בעמל רב מצאתיך! – קרא יוסף בשמחה בבואו אל חדר צר וקטן, הוא מעון ראטהבארג, ויתן ידו לדוד, אשר חבק אותה בשמחה – רגלי בצקו בלכתי לבקשך.

– ואיך הצליח בידך למצוא אותי? – שאל דוד.

– הלשון היתה בעוזרי. כתותי את רגלי בכל קצות העיר, חקרתי ודרשתי עד אשר מצאתיך; אבל לרגלי התנועה הרבה התעוררה בקרבי תאות האכל. לך אפוא עמדי ונבואה אל בית־אכל ואכלנו שם ארוחת הצהרים.

– הנני נכון ללכת עמך בכל חפץ לבבי; אבל בתנאי כי ילך עמנו גם האיש הצעיר הזה – ענה דוד בקול דממה ויור באצבעו על ראטהבארג. יוסף הניע ראשו לאות הן ושלשתם יצאו מן הבית.

בלכתם התבונן יוסף בפני דוד והנה: הם חורים מאד, מצחו מכוסה בקמטים, עיניו כהות ומפיקות לאוּת ורפיון רוח, ומתחת להן בהרות ירקרקות; חוטמו ארוך ודק מאד ועור שפתיו צפד. ועליו מעיל צר, התפור לא לפי מדתו, וקרוע במקומות רבים ועל כתפו טלאים מצבעים שונים; מתחת למעילו יראו מכנסים בלים וקרועים פה ושם היורדים על נעליו, אשר פתחו את פיהם, כנראה, זה כבר, ואצבעות שחורות נשקפו מהם לעין. גם פני השני – רעים מאד, עיניו שקעו עמק בחוריהן וזקנוֹ לא גלח זה כמה. ומבעד למעילו אשר לא רכס נראתה כתנת אדומה וחוט משזר יחגרה מסביב.

בכל הדרך לא דבר איש מאומה. יוסף השח את ראשו ועיניו הביטו לארץ. לעתים הביט אל המבואות הצרות אשר עברו לפניהן, כמו חפץ להסתר מעין רואים, כי בוש ללכת ברחוב עם לובשי קרעים, ויאמר לסור אל אחד מבתי־האכל הקטנים, אשר באחת המבואות; אך ירא להגיד זאת, פן יבינו גרינבערג וחברו לרעו.

בראש מטה לארץ בא יוסף אל בית־האכל וישב לשלחן הראשון הנראה לעיניו, מבלי הבט אל היושבים שם. גרינבערג וראָטהבאַרג ישבו על ידו. כל היושבים הביטו אליהם בשחוק קל; אך גרינבערג וראטהבארג לא שמו לבם למבטיהם, כי הלחם אשר על השלחן משך אליו את עיניהם ואת כל מחשבותיהם ויחלו לאכול אותו באות־נפש.

המשרת נגש אל יוסף, ועל שפתיו שחוק קל, אשר התאמץ להסתירו, ויגש לו את רשימת המאכלים השונים הנמצאים בבית האוכל.

– שלש ארוחות! – אמר יוסף בכבדות.

ודוד ורעהו יושבים ולועסים את הלחם בלי הרף.

– הזה כבר לא בא אכל אל פיכם? – שאל יוסף.

– זה שלשה ימים – ענה דוד בלעסו את הלחם.

יוסף עמד משתומם רגע ולא יכל הוצא דבר מפיו. אחר התאושש ויאמר:

– אפחד מאד לבל תזיק לכם אכילתכם הפעם. השמרו לכם מאכול הרבה! –

– לשוא תפחד! – ענה דוד בבלעו פת לחם וישלח ידו לקחת עוד מעט מעל השלחן – הצום לא חדש הוא לי. גם חברי, ראטהבארג, הסכין בכמו אלה.

המשרת הגיש לפניהם שלש מנות, דוד וראטהבארג החלו ללעוס את הבשר מבלי חתוך אותו כלל בסכין.

– הן תהיו לצחוק לכל היושבים פה באכלכם ככה – לא התאפק עוד יוסף מהעיר את אזנם.

– לא אריסטוקרטים הננו! – ענה ראטהבארג בלעסו את הבשר.

– מי זה יצחק לנו? – שאל דוד אחרי הריקו את הקערה.

– כל היושבים פה! – ענה יוסף וישפל את עיניו.

דוד הסב את פניו מול היושבים שם ויעף עליהם מבט בוז.

המשרת הגיש עוד בשר צלוי.

– עתה נהיה גם אנחנו כאחד האריסטוקרטים! – קרא דוד – עתה די עז גם בידנו לאחז במזלג ולחתך את הבשר כחפצך – ובדברו לקח את המזלג בידו הימנית ואת הסכין בשמאלית.

– אפל ואבדון! – קרא דוד בקול – מי זה יוכל לחתך בשר בידו השמאלית?

– קח את הסכין בידך הימנית – הורהו יוסף – ואת המזלג בשמאלית.

– עד אגוע לא אהיה עוד, כנראה, אריסטוקרט.

– “בשל את השכר בדבש ובחומץ, אך אותותיו לא תנכר” – אמר ראָטהבארג בהעיפו מבט רגז על יוסף.

– לא אזכר עוד את היום אשר אכלתי בו לשבע כיום הזה – אמר דוד בצאתם מבית־האכל – אך הנני מרגיש כי כחי יעזבני ורגלי לא תעצרנה כח לשאת את גוי.

– גם אני – ענה ראטהבארג גם הוא – כל עוד כח בי לזוז ממקומי.

– אם כן אפוא – אמר יוסף – נבוא נא אל המלון אשר אגור בו וישבתם לנוח מעט.

ברב כח נעו דוד וראטהבארג עד בואם אל המון הוויעני אשר התאכסן בו יוסף.

– ראשי סובב הולך עלי – קרא דוד – גם אחוש חום גדול בכל גוי.

– אל נא תתאונן כמפונק מנער – קרא ראטהבארג – אל תשכח כי דימוקרט אתה.

– גשה הלום אל החלון – אמר יוסף אשר נבהל מאד – הרוח הצח הנושף פה ישובב את רוחך וחום גוך – ובדברו נגש אליו ויעבר את ידו על מצח דוד.

דוד נגש אל החלון וישאף רוח בכבדות, נשימתו קצרה, רגליו רעדו ופתאם נפל לארץ כבול עץ. יוסף מהר להביא מים קרים החדרה וראטהבארג הניע את גוו בחזקה וילחץ את רקתו. בין כה וכה בא יוסף החדרה ועמו משרת, וישפכו עליו מים קרים עד אשר פקח את עיניו.

יוסף וראטהבארג הרימוהו מן הארץ וישכיבוהו על המטה.

XV

– פפעע! טעם תפל אחוש בפי – קרא דוד כעבור חצי שעה אחרי שכבו במטה – תנו לי פאפיראָס! אח! אחרי ארוחה אריסטוקרטית נקל לחלות במחלה אריסטוקרטית.

יוסף הגיש לו פפירוס ועץ־גפרית דולק.

– מה תחוש בגוך עתה? – שאל יוסף.

– ראשי, או יותר נכון הבית, סובב עלי ובפי געל ומרירות יחד. לו צוית להחם את המיחם, כי עתה שתיתי חמים וטוב לי. –

– בחפץ לבב! – ענה יוסף ויצלצל בפעמון. המשרת בא כרגע ויצוהו להביא את המיחם.

עת לא מעטה ישבו שלשתם מבלי דבר מאומה. הדלת נפתחה והמשרת הביא את המיחם הרותח החדרה וישבו אל השלחן לשתות חמים.

– הזוכר אתה, כי הזהרתיך לבלי אכול יותר מדי? –

– ואתה התזכר מה מאד רעבנו ללחם? –

– המ… ולעתים לא רחוקות יקרכם כזאת? –

– זאת הפעם הראשונה אשר לא אכלנו שלשה ימים רצופים – ענה דוד – וגם בשלשת הלילות לא ישנתי מאומה. הדבר הזה הזיק לי רב יתר מן הצום המשלש; אבל לצום שני ימים רצופים לא דבר חדש הוא לנו, גם הסכנו בו זה כבר.

– פליאה דעת מני: האין לך פה כל מכר ומודע, אשר תוכל להשיב את נפשך הרעבה בביתו בפת לחם למצער? הן זה יותר משנתים ימים מיום בואך הנה, ועוד לא מצאת לך אוהבים ורעים אשר ישימו את לבבם להיטיב את מצבך לבל תגוע ברעב? –

– כשאל כל השבעים תשאל גם אתה. איככה לא ימצא לו האיש פת לחם לשבר רעבונו? אולם דע לך כי גם כל רעי ומכרי רעבים פה ללחם – ובדברו זאת הביט בשחוק קל אל ראטהבארג.

– במה אפוא תחיה פה את נפשך? הקיבה הלא תדרש תפקידה ואם גם תסתפק בפת לחם חרבה פעם אחת ביום, מאין תקחו?

– שתי הוראות־שעה יש לי ומשכרתי ארבעה רובל לחדש. בכסף הזה אחיה את נפשי וגם ארעב –

– הקץ לדברי רוח? קרא ראטהבאררג, אשר, כנראה, היתה כל השיחה הזאת למרת רוחו. – התלך עמי אם תשאר פה? הנני הולך להורות את תלמידי

* * *

– ואני אשאר פה! –

– ככלות הוראת השעה אלך למעוני – אמר ראטהבארג ויקם ממושבו ויתן את ידו ליוסף ויצא מן החדר.

– זה האיש ראטהבארג, אם לא אשגה, הנהו רע לב מאד – אמר יוסף אחרי עזוב ראטהבארג את החדר – מה עשיתי לו כי התקצף בי?

– לא! הנהו איש טוב לב מאד, אך אתה לא מצאת, כנראה, חן בעיניו. –

פני יוסף כסו באֹדם אך החשה ולא דבר מאומה.

– ועתה ספר נא לי מה נשמע בביתנו? –

– אין כל חדש. הכל כשהיה. –

– ומה שלום אמי? –

– נקל לך להבין, כי לא תרוה ממך נחת וענג, ובמסתרים תבכה נפשה על אשר סרת מדרך הישן ללכת עקלקלות –

פני דוד הפיקו עצב ואי־רצון בשמעו את הדברים האלה.

– ועתה ספרה נא לי על אדות מטרתך. העמדת למבחן? –

– בששת החדשים הראשונים למדתי בשקידה ואעש חיל בלמודי, אך אחרי כן החל הרעב להפריעני מלמודי, כי הגימנזיסטים אשר תמכו בידי נסעו אחד אחד מפה; ואחד מהם, מורי, אשר היה הראשון אשר השתדל כי יתמכו בימיני, נשאר אמנם פה, אך כל עמלו למעני נשאר מעל. ומני אז לא יכלתי עוד לשים לב ללמודי.

– ואף גם זאת – הוסיף דוד אחרי דומיה קצרה – השתלמתי בשתי השנים האלה בכל למודי הגמנזיום אך..

– מה “אך”? –

– בקיץ הזה עמדנו, אני וראטהבארג, למבחן ונצא ממנו וידינו על ראשינו–

– אתה לא ידעת לענות כראוי? – שאל יוסף בתמהון.

– ועוד יותר תתפלא בדעתך במה נכשלתי – בדקדוק שפת רוסיא, כי קצרה רוחי לשנן את הדקדוק היטב –

– ומתי עמדתם למבחן? –

– בסוף חדש מאי – ענה דוד בכבדות.

– ומה תחשוב עתה לעשות? –

– עוד לא עברו הגעל והמרירות מפי, קומה ונבואה אל אחת החנויות וקנית לי כוס מי־זעלטערס –

– הנני שולח כרגע להביא צלוחית מי־זעלטערס הלום –

– שלח! –

יוסף צלצל בפעמון. המשרת בא כרגע ויצוהו יוסף להביא צלוחית מי־זעלטערס.

– ומה תחשב עתה לעשות? – שאל יוסף עוד הפעם אחרי אשר שתה דוד כוס מי־זעלטערס.

– האמת אגיד לך, כי בימים האלה לא אחשוב מאומה. ריקניות מחלטת במוחי אף כי לבי לא ינוח. לא אחשוב לימים יבואו אך אזכור על אדות ימים עברו, אזכור את המבחן. –

– אולי תעמד למבחן פעם שנית? –

– לא, לא אעמוד עוד למבחן –

– אם כן אפוא לא אבין למה תשב פה? למה לך לסבול רעב ומחסור מבלי עשות מאומה? הלא טוב לך לנסע לבית הוריך. שם לא תרעב, למצער, ללחם; ודע כי צומותיך אלה יתקנו אך את נשמתך החטאה, אבל את גופך ישחיתו ולא תאריך ימים פה. –

– לנסע לבית הורי לא אוכל, כי מה אעשה במדמנה האפלה? להיות שם למשא על שכם הורי, לשמוע את אנחות אמי עלי ולראות את דמעותיה?–

עת לא מעטה ישבו דוד ויוסף מבלי דבר מאומה, אחרי כן קם דוד מכסאו ויאמר: “כבר אחרתי פה שבת, הנה היום נוטה כבר לערוב, מתי תסע מזה?”

– כשני ימים אתמהמה פה –

– אם כן נראה עוד פנים –

– למתי אחכה לך–

– בבקר כאשר אחפץ לאכול –

– ואני אחכה לך פה בחדר –

XVI

כאשר נפרד דוד מיוסף הלך לו למעון ראטהבארג. ביגיעה רבה עלה על המדרגות הרבות עד הגיעו אל הקומה הרביעית ויבוא לחדר ראטהבארג. האחרון שכב על ספה קטנה וינמנם מעט.

דוד ישב על הכסא האחד אשר היה בחדר וינוח רגעי מספר.

– ומה שלומך, חולה? –

– אין רע! לא אמות מחליי זה; ומה שלומך אתה? –

– אין שלום לי! –

– לא אוכל שבת על הכסא, תתני לנוח מעט על הספה –

ראטהבארג קם כרגע ודוד שכב על מקומו.

– עד אנה נאריך נפשנו בחיים כאלה? – שאל דוד אחרי דומיה קצרה.

ראטהבארג החשה ולא ענה מאומה.

– לשבת כה באין כל עבודה ומטרה לא נוכל עוד. עלינו לבקש לנו מוצא למחיתנו –

– לעת עתה אין לי כל עצה לצאת למרחב. אחכה ואראה מה יעשה הזמן – ענה ראטהבארג בקול דממה ופניו הפיקו עצב ויאוש.

עת ארוכה ישבו מבלי דבר דבר. כל אחד היה שקוע בתהום מחשבות נוגות. פתאם התעורר דוד ויקרא: “התדע את אשר עלה על לבי עתה?”

– לא נביא אנכי –

– אסע אל ביתי ולמדתי את ידי למלאכת אבי והייתי לנגר –

– אמנם זאת היא עצה טובה – ענה ראטהבארג – מי יתן ויכלתי לעשות כזאת גם אני –

– ומה תחשב אתה לעשות? –

– לעת עתה אשב פה ולמדתי את שני תלמידיך, ממשכרתם אחיה את נפשי אם גם בדוחק, עד אשר תחל להרויח כסף, ואז אבוא אליך גם אני! אך מאין תקח לך כסף להוצאות דרכך? –

– יוסף יתן לי –

– מי ומה הוא הפרחח הזה? –

– בן עירי, בן יחיד ענג ורך להורים עשירים ואריסטוקרטים, ובדבר מסחרם הנהו נוסע לערים שונות ירחים מספר בשנה. –

וידמו שניהם.

עוד מעט ושקעה השמש וערב נעים, ככל ערבי הקיץ, יקח מקום היום. קוי השמש האחרונים התגנבו בעד החלון לחדר ראטהבארג ויתנועעו על הדלת. ראטהבארג ישב דומם על הכסא, נשען על השלחן בידו השמאלית, ודוד שכב על הספה, סנטרו נשען על אגרופיו, ויבט נכחו אל הקוים המתנועעים על הדלת ויחשוב מחשבות.

– ראטהבארג! עתה זכרתי את פגישתי הראשונה עם האדון N ואת אשר יעצני אז ללמד ידי למלאכה – הפריע דוד את הדומיה המעציבה אשר שררה בחדר וצחוק מר נראה על שפתיו.

– הנני משוה בנפשי – הוסיף דוד אחרי דומיה קצרה – מה שמח לבבו לוא באתי אליו עתה והגדתי לו את החלטתי.

”הרואה אתה? – היה קורא אלי בגאון – הן לפני שנתים יעצתיך כזאת!".

– ומה זה תתפלא? – ענה ראטהבארג – בתקופה שאנו חיים בה שוררת הריאקציא בכל תקפה. כל הלבבות מטומטמים וכל המוחות מבולבלים. בעת הזאת אין לבוא עד חקר המחשבות והעצות; בהגיד לך N את עצתו ללמוד מלאכה לא העמיק לחשב: למי תועיל בהיותך עושה מלאכה? ידוע תדע כי קשה ליהודי להגיע למטרה גבוהה העולה למעלה למשכיל, וע"כ ימצא לטוב לעזוב את ההשכלה כלה ולהיות נבער מדעת, ולא ישיב את לבו להתבונן אל התועלת אשר יביא משכיל עושה מלאכה לאדם רב; ולא יוכל גם להבין כי מלבד שלא ננחם על ההשכלה והדעת אשר רכשנו לנו בדי עמל ויגון, עוד נשמח על זאת מאד, אף כי לא הגענו אל המטרה. אך נחדל מדבר על אדות משכילים בעלי עצות כה' N. עוד מעט ובא יומם.

XVII

דוד ישן בלילה ההוא במעון ראטהבארג; את שק־התבן הניחו על הרצפה, כי הספה צרה מהכיל את שניהם עליה, וישכבו עליו יחד עד אור הבקר, ואך אז, כאשר התעוררו הצפרים לשיר שירת הבקר, סגרו עיניהם ויישנו עד נכון היום. בהקיצם משנתם קרא דוד את רעהו ללכת למעון יוסף.

– האמת אגיד לך כי אין נפשי ללכת אליו – ענה ראטהבארג.

– הבל הבלים! – קרא דוד – קומה ונלכה ואל תהבל!

בבואם למעון יוסף קדם את פניהם בשמחה ויושט להם את ידו, אך ראטהבארג ענהו באי־רצון.

– מה תתאוו לאכול? – שאל יוסף – ללכת לבית אכל לא הגיעה עוד העת; התחפצו בחלות סלת וחמים?

– טוב! – ענה דוד.

– אבל לחם וחמאה ינעמו רב יתר לחכנו – אמר ראטהבארג – כי מה יסכנו לנו “הבלים” אלה?

– גמ… גמגם יוסף בחוטמו.

– לוּ התבוננת מה לדבר כי עתה לא היה לך ל“גמגם” באזנינו.

פני יוסף אדמו מאד ויפיקו חמה מסותרה, אך לא ענה מאומה.

וכלם החשו עת מעטה.

– יוסף! – הפריע דוד את הדומיה – הנה גמרתי בלבבי לנסע אל בית הורי, אך הכסף…

– טוב, טוב מאד, אני אלוך כסף – שסעהו יוסף בדברים.

– תלוני? ומאין אקח להשיבו לך? –

יוסף נבוך מאד ולא ידע מה לענותו, ולשמחת לבבו נפתחה הדלת והמשרת הביא החדרה לחם, חמאה, חלות־סלת ופתח, וכרגע גם את המיחם הרותח.

– חא, חא, חא! – נתן יוסף בקול צחוק – האם לא תאמין עוד כי תשיג ידך בקרב הימים לשלם חוב ישן? הכה נפל לבך עליך?

– לבי לא נפל עלי, אך זאת אדע כי גם אם ארויח כסף בימים יבואו, אוציא אותו לדברים יותר נחוצים מתשלום חוב ישן.

– למה זה תרבו דבים? – התערב ראטהבארג – יודע אני, כי לא יעלה על דעת יוסף לגבות ממך בקרב הימים את הכסף, אשר יאמר להלותך, כי לא להלות כי אם לתת לך יחשוב בלבו, ואך בלשון נקיה יקרא למתנה “הלואה”. עיניך הרואות אפוא – פנה בדברו אל יוסף – כי לא מנקיי הדעת הננו. דבר אפוא דברים פשוטים וברורים.

– טוב אפוא – ענה יוסף ופניו אדמו – אני אתן לך את הכסף.

– אבל מלבד הכסף הדרוש לי להוצאות הדרך עלי לשלם כשני רובל לבעלת מעוני –

– טוב מאד; אני אתן לך את כל הכסף הדרוש לך –

ושלשתם ישבו לאכול ולשתות.

­­­­­­­­­XVIII

כעבור שני ימים הלכו דוד ויוסף בלוית מכרים אחרים אל בית הנתיבות. בבואם צלצל הפעמון בפעם השלישית. יוסף מהר לקנות שני כרטיסי מסע, ודוד וראטהבארג מהרו להביא את צרורות החפצים אל תוך העגלה. דוד נפרד בחפזה ממכריו ורעיו ויעל במעלות העגלה. מן המכונה התפרץ הקיטור בקול יליל והארובה הקיאה תמרות עשן עב. קול החליל נשמע והאופנים החלו להסב לאט. עוד רגע והעגלות החלו לרוץ במרוצתן. העומדים לפני בית הנתיבות יברכו מרחוק את הנוסעים בדרך צלחה, מהם ירימו ויניעו את כובעם, ומהם יניעו את מטפחתם ברוח; ויוסף ודוד באו מהר אל תוך העגלה וישבו איש ממול רעהו. זמן רב לא דברו מאומה. דוד נגש אל החלון ויתבונן בו רגעים מספר וישב למקומו.

– לבי יעצב מאד – הפריע דוד את הדומיה – בזכרי כי עוד מעט והייתי במדמנה.

– אני יודע היטיב את נפשך ורגשותיך עתה – ענה יוסף – אך בקרב הימים תסכין עם מצבך החדש.

– ומה הדור החדש אשר בעירנו? והזקנים העודם קנאים כשהיו? –

– הדור החדש לא ימצא חן בעיניך, כי בכלל הנהו ריק מכל חכמה ודעת, והזקנים, כמובן, לא שנו לטוב –

– היקראו בה ספרים בשפת רוסיא? –

– כן! כל איש צעיר וכל עלמה קוראים בספרים רוסים, לו אך ימצאו להם –

– איזה ספרים יקראו למשל? –

– כמובן, לא יקרים בערכם הדורשים עיון והתבוננות, כי אם ספורים, רומנים, ועוד כאלה, על פי הרוב תרגומים משפת צרפת –

– והצעירים האלה יחשבו עצמם למשכילים ויודעי דעת? –

– בלי כל ספק –

דוד שקע עוד הפעם במחשבותיו הנוגות ולא פתח עוד את פיו עד בואם מדמנתה.

בעמוד המסע בתחנה מדמנה רפה היום לערוב.

– האם לא תבוש ללכת עמי יחד העירה? – שאל דוד את יוסף בבואם אל בית הנתיבות – הן בגדי קרועים מאד והקרעים לא יכבדו בעירנו, כבכל הערים, את לובשם ולא יוסיפו כבוד גם להולך עמו.

– אני אשכר לנו עגלה אשר תביאך אל בית אביך ומשם אסע בה לביתנו–

– סע לך בעגלה ואני אלכה לי ברגלי –

– אם כן אפוא אלך גם אני עמך ואת החפצים אשלח הביתה על ידי אחד הסבלים –

– היה סמוך ובטוח כי אמצא את הדרך גם לבדי –

– לא כי יחד נלכה – ענה יוסף ויתן את חפציו על ידי סבל; ודוד נשא את צרורו בידו וילכו יחד ברחובות העיר.

כל גרי מדמנה יצאו מחוריהם אל הרחובות, נערי החדרים יצאו לחפשי מבית כלאם ורצים ברחובות הנה והנה. והיהודים לבושים בגדים ארוכים הולכים אל בית המדרש להתפלל תפלת המנחה; גם הנשים הולכות ברחובות, מהן לשמוע “קדושה” ומהן לקנות תפוחי אדמה לתבשיל הערב. נערות קטנות ובידיהן קערות חמר ופכים הולכות לקנות חלב גם כן לכבוד תבשיל־הערב, ולפני הבארות נאספו נשים ושפחות רבות ובידיהן דליים, חביות ועוד כלים שונים לשאב מים.

כל אלה אשר עברו יוסף ודוד לפניהם, לטשו להם עיניהם ויתבוננו היטיב אל דוד, אחדים הביטו עוד מרחוק, בטרם יגשו יוסף ודוד אליהם, לראות מי הוא זה ה“זר” ההולך עם יוסף.

– כל איש לא יכירך – אמר יוסף.

– מאין תבין זאת? –

– לוּ הכירוך, כי עתה נשמע שמך מקצה הרחוב ועד קצהו –

– הלא זה הוא דוד’ל בן חנה ציפה! – שמעו פתאֹם קול מאחוריהם וכרגע רבתה המהומה בכל הרחוב: דוד’ל! בן חנה ציפה! –

ובטרם יקרב דוד אל בית הוריו ראה את רבקה ושפרינצה אחיותיו רצות לקראתו.

XIX

בבוא דוד הביתה היה שם חשך ואיש לא היה בבית זולתי הילדות. גרונם הלך ביתה המדרש להתפלל תפלת המנחה וגם חנה ציפה הלכה לשמוע “קדושה”.

– שפרינצה! – קראה רבקה – איפה עצי־הגפרית? מהרי ולכי לבשר את אבינו ואמנו. איה המנורה?

– אל נא בבהלה! – קרא דוד – למה זה תמהרנה? עץ־גפרית יש עמדי – ובדברו הדליק עץ־גפרית.

– עתה נראה מה ואיה לחפש –

– שפרינצה! – קראה רבקה עוד – מדוע לא תרוצי לבשר את אמנו?

– לבשורה מה זו עושה? תבוא הביתה ותדע. ומה שלומכן? –

– מה שלומנו? ומה שלומך אתה? –

– הנה גדלתן ותהיינה לנערות גדולות – אמר דוד אחרי אשר האירה רבקה את המנורה – פני הבית כשהיו – הלמדתן דבר מה –

– רבקה יודעת כבר להתפלל ואני אך החילותי לקרא – ענתה שפרינצה.

– וכתוב לא למדתן–

– “זמן” אחד למדתי והנני יודעת כבר את ה“אלפא ביתא” –

דלת הבית נפתחה מהר וחנה ציפה באה הביתה. רגעים אחדים התבוננה עליו מרחוק ואחר נפלה על צוארו ותבך.

כעבור עת מעטה בא גם גרונם מהר הביתה ואנשי הבית כמו התעוררו לחיים חדשים.

XX

השעה הראשונה אחרי חצות לילה.

דממה בבית. דוד’ל ישן זה כבר ושנתו ערבה לו מאד. גרונם, רבקה ושפרינצה ישנים גם הם; אך חנה ציפה לבדה לא נתנה עוד שנת לעיניה ותעסק חרש בעבודות בית שונות.

אז נגשה אל המנורה ותשלח ידה לכבותה – פתאום השיבה ידה, כמו זכרה דבר מה, ותעמוד לפני המנורה ותחשוב רגעים מספר. אז נגשה חרש אל משכב דוד’ל ותסר את ידיו מעל לבבו, לבל יבעתוהו חלומות רעים, ותחל להתבונן אל בגדיו. וענן קודר כסה פתאם את פניה ותעמוד על מקומה כנדהמת. ראשה שח על חזה ומעיניה הגדולות נשקף יאוש נורא.

זמן רב עמדה על מקומה מבלי נוע ומבלי דעת מה היה לה. אחר התאוששה מעט ותלך לה אל מטתה. היא פשטה את בגדיה בעצלתים ותשכב עליה.

– בלי “ארבע כנפות”! בלי “ארבע כנפות”! – דברה לנפשה – הנה כי כן נהפך דוד’ל לאחר… הה, אוי ואבוי לנפשי –

דמעות חמות פרצו פתאם מעיניה ותבך תמרורים.

כל הלילה התהפכה מצד אל צד ותבך מרה עד אור הבקר. אז קמה ממשכבה ותלך לה אל בית המדרש להתפלל.

עוד ביום ההוא אחרי אשר כלה דוד’ל לאכול ארחת הבקר נגשה חנה ציפה אליו ותבט בו רגעים מספר ונחל דמעות פרץ פתאם מעיניה.

– מה זה היה לך, אמי? – קרא דוד בקול פחדים וימהר נבהל אליה ויאחז בידה.

– אין דבר, אין דבר! – ענתה חנה ציפה ועיניה נגרו מאין הפוגות.

– מהרנה להביא מעט מים! – קרא דוד לאחיותיו.

– אין חפץ לי במים! – ענתה חנה ציפה ועיניה היו מקור דמעה.

ודוד עמד נדהם ולא ידע מה אתו וגם חנה ציפה לא דברה דבר.

כעבור עת לא מעטה הבליגה מעט על יגונה ואנחות מרות ותכופות התפרצו מלבבה ובקול דממה הנפסק לרגעים באנחות קראה:

– חרון אף ה' השיגני. יגמלני על כל עונותי. מי מלל לי כי בני מחמדי, נחמתי האחת בחיים, אשר לכל בו חיי רוחי, יכפור באלהי השמים וימכור את נשמתו לשטן.

– ומי אמר לך כזאת? –

– מי אמר לי? ואיה ה“ארבע כנפות” שלך? ואיה התפילין? הן קמת היום בבקר, ההתפללת? – ונחל דמעות פרץ עוד הפעם מעיניה.

– הא! – יצא הגה מפי דוד וכרגע עברה הבהלה מפניו ורגז לקח מקומה.

– תניני נא,אמי, לשאף רוח מעט, להנפש מעט מדרכי, ואז תשובי להוכיחני –

חנה ציפה לא ענתו מאומה ותעזבהו לנפשו ותצא.

– “כל אלה אך פרחים הם – אמר דוד לנפשו – והענבים עוד יבשלו”.

____________________

– לא טוב הדבר אשר אתה עושה – העירה רבקה למוסר אזני דוד באחד הימים – לוּ גם תצדק במעשיך ובהליכותיך לנפשך, אין לך הצדקה להכאיב נפש אמנו; ומה ממך יהלך אם תלבש את ה“ארבע כנפות” או אם תניח תפילין? הגם דבר קטן כזה יכבד ממך לעשות למען אמנו אשר תתהלך כצל מעת בואך הלום ועיניה תדמענה מאין הפוגות?

– עודך צעירה לימים ולא תביני את דברי אם גם אענך. ע"כ לא אוכל ענותך –

– ומה לא אוכל להבין כי בערים הגדולות יכעיסו הבנים את אבותיהם תמרורים? –

שחוק מר נראה על שפתי דוד ולא ענה מאומה.

– לב אבן לך, אכזר! כי תשחק לדבר הזה ולא תבוש מפני. אני קטנה ממך, בכל זאת הנני נכונה לבוא באש ובמים למען הורי, ואתה תמאן לעשות למענם דבר קטן כזה. –

XXI

– כן יאבדו כל אויביך ה'! – דברו אחדים בבית המדרש, אחרי תפלת שחרית, ימים מספר אחרי בוא דוד מדמנתה – מה חסר לו, למשל, לו הוסיף אמץ בדרכו הישרה בלמוד התלמוד והפוסקים? בכשרונותיו הנפלאים כבר היה לרב בעיר גדולה, לחמו נתן לו, מימיו נאמנים, וכל מחסוריו על אנשי עדתו, כבוד והדר עטרוהו מסביב, ועל כלם היה יהודי אשר לא רבים יחכמו להיות כמוהו. חלקו היה שמן בעולם הזה ובעולם הבא; אבל הרבנות לא מצאה חן בעיניו ויחפץ להיות דוקטור – ומה היתה אחריתו? אחרית כזאת תהיה לכל האפקורסים! חַא, חַא, חַא! דוד’ל העלוי היה לנגר! חלוף טוב!

– ומה חשבת אתה? – קרא איש אחד מחזיק בית משקה – כי הרבש"ע יביט על מעשי האפקורסים וימלא את כל חפץ לבבם הרע? לא! הוא יאריך להם אפו עד עת קץ ובמלאת סאתם ישלם להם כפלים כדי רשעתם.

– ע־ע־ח – קרא שלישי בשחוק נקמה – לוֹ לא האריך אפו מאומה. הוא בא על שכרו תיכף אחרי עזבו את הדרך הישרה, כי בווילנא סבל חרפת רעב באופן נורא.

– בכל זאת לא אוכל הבין – קרא רביעי – הן האפקורסים יתהללו תמיד בלב נדיבה וביד פתוחה, ואיככה הקשיחו את לבבם מאחיהם? ומה גם כי האמת נתנה להאמר, כי לאפקורסנו כשרונות נעלים.

– לאפקורסים לב נדיבה? – קרא הראשון וינע את אצבעותיו באויר – מה ענין לב נדיבה לשוכחי אל? מה יעורר את לבבם לעשות טוב וחסד?

– גם עתה יספרו השכנים – קרא חמישי – כי עודנו מחזיק באולתו ובאפקורסותו ויחלל תורה ומצוה, התבינו? גם כל התלאות אשר מצאוהו לא הביאו מוסר בלבו להיטיב דרכו.

– הלא זה מאמר חז"ל: כל באיה לא ישובון, רשעים אפילו אפתחא של גיהנם אינם חוזרים – ענה אחד הבטלנים ויצחק.

______________

מדמנה 17 פברואר שנת…

אָח יקר!

זה ימים רבים לא כתבתי אליך ואתה, ידעתי, כי לא תאשימני. חדשות לא היו לי ולכתוב מכתבים ריקים, נפוחים במליצות הבל – עבודה כזאת ראויה לבני “בעלי בתים” המתמשכלים.

היום הנני חפשי מעבודתי ודי עת לי לכתוב אליך מכתב כלבבי, גם מעט חדשות – החמר העיקרי למכתב – שקרו פה מיום כתבי אליך את מכתבי הראשון והאחרון ועד עתה; והעיקר כי לבי טוב עלי והנני חפץ לכתב אליך, וע"כ קרוב להיות כי יארך מכתבי יותר מדי ורוחך יקצר לקרוא את כלו, ולך, אחי, המשפט לעשות כטוב בעיניך: אם לקראו ואם לחדול.

במכתבי הראשון הודעתיך אמנם, כי החילותי ללמד את ידי למלאכת אבי, אבל על אדותי, על רעיוני ומחשבותי, על עולמי הפנימי עברתי בשתיקה; ועתה אחת אמרתי להודיעך מכל… כל אנשי עירנו הביטו אלי כאל משוגע בבחרי במלאכה: הקנאים ראו בי נקמת ה' על עזבי את תורתו, הנשים הצדקניות שמחו ותהללנה את “שמו הקדוש” אשר קנא לתורתו הקדושה ויגמלני כאפקורסותי בעולם הזה, וה“משכילים” המעטים בעירנו הביטו אלי וישומו ויניעו ראש. אמי שפכה דמעות כמים בימים הראשונים בראותה את הקץ לחלומותיה הנעימים על אדות בנה יחידה, העלוי, הגאון, האחד בעולם; גם אנחות אבי הגיעו לאזני פעם בפעם; אך אני לא שמתי לבי לכל אלה. אמנם לא אכחד כי לעתים הכעיסוני מחזות אלה וירעימוני מאד, אך כרגע שבתי ואשחק על רפיוני כי אשים לבי להמית הזבובים; אולם רוח כל איש יקצר לפעמים גם בהמית הזבובים אם תגיע לאזניו בלי הרף, ופעם בפעם עלה על לבבי לעזוב את המלאכה ואת העיר וללכת אל אשר אלך, אך בהתבונני אל מצבי שחקתי להבלים האלה והוספתי עוד אמץ במלאכתי.

בימים הראשונים הייתי בודד לנפשי, לא ראיתי פני איש ולא באתי בחברת רעים. נקל לך להבין, מה מאד נעם לי לשבת בדד בעיר קטנה ואפלה, רחוק ממכרי ורעי האמתים, לראות מסביב גמדים, קטני רוח ודלי נפש, המביטים אלי מגבוה – ובאין אף ספר אחד למקרא.

כה עברו עלי הירחים הראשונים לבואי הנה. אחרי כן החילותי לבקש נתיבות האינטעלליגענציא המדמנית, בחשבי למשפט, כי בחברת האנשים ההם אשתעשע ושכחתי את עצבוני מעט; אך כעבור ימים מספר עזבתים כלה ולא הוספתי להתרועע עמם. בחנתים היטיב וראיתי כי הם המה חללי ההשכלה באמת. המה יבוזו וילעגו לאידעאלי אבותיהם הבלים מזקן ואידעלים חדשים, ילידי העת, אין להם. עתותיהם הפנויות יבלו בשתי ובשחוק הקלפים ובעוד דברים נשגבים כאלה; מעשיהם אינם פרי דעות לו גם משחתות. לא! ראשם ריק בהחלט ולבבם קר באין בו איזה רגש אנושי, רגש חם ומחמם. ציר דבריהם ושיחותיהם – עלמות העיר. כל אחד יספר ספור מעורר צחוק ממקרי חייו הריקים. והאנשים האלה קוראים בספרים נעימים ומועילים; ואיה פרי הקריאה? פליאה דעת ממני: מה המה החיים בלי כל דעה נעלה, בלי כל אידעל? –

עזבתים ואשים את פני לברואים אחרים. החילותי לבקר את בית המדרש ואתודע אל הבחורים העניים היושבים בו, והנה רובם כבר הציצו בספרי השכלה ונפגעו, אחדים מהם קראו הרבה בספרי שמ“ר ואחדים קראו גם בספרים עברים. התבוננתי אליהם והנה “נשמתין דאזלין ערטילאין” בעולם התהו. חלומותיהם היותר נעימים – כפתורים נוצצים, אוניוורזיטטים ועוד דמיונות כאלה; בהם מצאתי גם כאלה אשר לא ידעו מה לחפוץ ולמה לשאף. המה מרגישים ריקניות בקרבם ומסביב להם, מרגישים כי חסר להם מה ולא ידעו מה הוא ה”מה" החסר. שמחתי למראה הברואים האֻמללים האלה, היודעים את אסונם ומרגישים את ריקניותם. ראיתי כי חפץ נרדם התעורר מעט בקרבם והנם מבקשים דבר מה ומגששים באפלה, ומה נעים לי אפוא לתת להם את ידי לנחותם על דרך התפתחות ישרה.

ראשית כל החילותי ללמדם שפת רוסיא וחשבון ולעתים לא רחוקות התוכחתי עמם בדברים שונים, מוחשים ונאצלים, ואראה לשמחת לבבי, כי מצאתי כר נרחב לעבודה, קרקע בתולה ופוריה אשר תעשה פרי נחמד וטוב בקרב הימים.

בראשונה אמרתי ליעצם, כי יסעו ווילנאה להשתלם שם בלמודים, בחשבי כי אחרי פקחי מעט את עיניהם, כבר באה להם העת לקחת לקח מפי המורה הנאמן והמועיל – החיים. תלאות רבות וצרות לא היו חסרות להם שמה, והתלאות האלה הועילו להם לא מעט, כי פקחו את עיניהם לראות נכוחה וידעו מה לעשות. אך בהתבונני היטיב נחמתי ממחשבתי זאת. יוכל היות כי לא מחכמה עשיתי זאת, אך מטרה אחרת היתה לנגד עיני.

חשבתי ומצאתי כי אין טוב להם מלמד את ידיהם למלאכה המחיה את בעליה, ובמשך העת אשר אשב פה, אלמדם דעת שפת רוסיא וחשבון. את עצתי זאת הגדתי להם ורוּבם מלאו אחריה בחפץ לב. שלשה מהם החלו זה כירח ימים ללמוד מלאכת נגר אצל אבי, ועוד שלשה בחורים לומדים מלאכות אחרות. בעלי המלאכה אשר בעירנו (רוע לב ושפלות!) לא חפצו לקבלם וידרשו עשרים וחמשה רו"כ מכל אחד בעד למוד המלאכה, ואך אבי היה האחד אשר לא דרש מהם מאומה. אחרי יגיעה והשתדלות רבה הצליח בידי למצוא מקום בעד עוד שני בחורים אצל אחד ממכרי הנודע גם לך בשעם גראָדזינסקי, בבקרו אותי בווילנא פעמים אחדות (הוא פתח בעירנו אחרי חתונתו בית מלאכה לתפירת נעלים). אז באתי עוד הפעם בחברת משכילינו ואדרוש מהם כי יהיו לי לעזר לאסוף את הכסף הדרוש בעד הבחורים הנותרים. אספנו אספה ונדבות הנאספים עלו לשלשים רובל. בראותי כי הכסף הנאסף כאין הוא לעמת הסך הדרוש לנו, אספנו עוד אספות אחדות, אך לא הביאו לנו כמעט כל פרי. אז התנדבו אחדים ללכת לקבץ כסף מבית לבית ובסך הכל היו בידנו כשבעים רובל. בכסף הזה הצליח בידנו למצוא מקום לכל יתר הבחורים בבתי בעלי מלאכה שונים, בהבטיחנו לשלם להם את הכסף הנותר (15 רובל לכל אחד) מעט, מעט, ולתכלית זו יסדנו אגודה לשלם סך לא מסוים מדי שבוע בשבוע.

אחרי כן ראיתי, כי ימצאו בעירנו עוד ברואים אמללים הדורשים עזרה ואין משים לב להם. הברואים האלה הם יתומים קטנים ועזובים, לאחדים אב עני, זקן וחולה או אֵם זקנה וחולה, ויתרם עזובים לנפשם באין אב ואם. ביום הנם כלואים בבית ה“תלמוד תורה” ובערב – בבתי קרוביהם העניים. הילדים האלה אינם לומדים ומתפתחים מאומה. הלקח האחד אשר יקחו בבית ה“תלמוד תורה” הוא מכות חדרי בטן מידי המלמד הבור ולא יותר. הילדים האלה יגדלו והיו לבורים ובוערים גמורים, ונוסף לזאת ישחיתו גם את מדותיהם באופן נורא, והסבה פשוטה: כנראה ירעבו הילדים גם ללחם יבש, ולא יפלא אפוא אם ישלחו ילדים קטנים ידיהם לצלחת זרים. לולא ראיתי מחזות כאלה בעיני לא האמנתי כי יקרה כזאת. הן תדעני לאיש שאיננו נוח להתפעל ולהתרגש, אך בראותי בשלוח ילד בן שבע שנים את ידו הקטנה לצלחת איש זר, וכאשר קצרה ידו מהשיג את אשר יבקש התרומם על ראשי אצבעות רגליו, למען יוכל להוציא את חפצו הטוב לפעולת ידים, התנודדתי ואתרגש מאד.

פניתי אל אנשים אחדים מנכבדי עירנו, כי יהיו לי לעזר להשתדל לפני ראשי הקהל, להוציא איזה סך כסף ידוע ממכס הבשר, למען תשיג ידנו ללמד את הילדים האמללים מלאכת־יד; אך ה“רחמנים בני רחמנים” השיבו פני ריקם.

כן! אחינו בני ישראל רחמנים בני רחמנים הם, ידם פתוחה לפרס לרעב לחמם אף אם יחנק בו…

לפני שבועים ימים אספנו עוד “אספה” ואליה נקראו כל אצילי עירנו, כמשכילים כאדוקים. חכמת האחרונים עמדה להם יותר מטוב לבם ולא באו; אך הראשונים, ביניהם כמעט כל עשירי העיר, באו כלם ויכתבו ידם לשלם מסת כסף מדי שבוע בשבוע ורבים מהם נדבו גם נדבות הגונות. הפעם הצליח בידינו לאסף כסף כשבעים רובל וכחמשה עשר רובל יעלו שלומי השבוע. עתה ינעם לי לדעת, כי יכול אוכל לעשות דבר מה למען הברואים האמללים האלה. בימים האלה הנני טרוד מאד בעבודתי, גם עלי לאסוף את כל הנערים העניים במקום אחד וללמדם איזה למודים נחוצים, ואני הנני האחד הנכון להקריב כל קרבן לטובת הילדים; אך עבודתי לא תתנני לבטל עת רבה ביום, וע"כ בדעתי להציע לפניך, כי תמהר לבוא הנה. את עבודתך תעבוד עמי יחד בבית אבי והיית לי גם לעזר מוחשי בעבודתי הרוחנית.

זה כבר חפצתי לכתב לך כי תבוא אלי, אך מעט הכסף אשר הרוחתי במלאכה, אשר לא ידעתיה היטב, לא יכל להספיק למחית שנינו; ועתה נתרבה שכרי מעט יותר ומצא לשנינו ללחם ומים, וכאשר תחל גם אתה להשתכר וקנינו לנו גם בשר.

לוּ היה בידי כסף, כי עתה שלחתי לך להוצאות הדרך; אך מה אעשה ואין בידי אף פרוטה אחת. השתדל אפוא למצא מוצא לכסף הוצאות הדרך ובוא תיכף. לפני נסעך כתוב אלי מכתב־גלוי.

מצב בריאותי הוּטב. כחי התחזק. כל היום הנני עסוק בעבודתי ולבבי ינוח. את דמיונות ההבל שכחתי כמעט כלה. בימים האחרונים הנני שבע רצון באופן חיי ההוים. אם יאריכו הימים האלה אם אין – לא אדע. לעת עתה לא אבקש יותר, ואקוה כי גם אתה תהיה שבע רצון בבואך הנה. הנה כי כן נתראה בקרוב. מהרה ובואה.

דוד גרינבערג.

כעבור שני ימים קבל דוד מכתב גלוי

"דוד! את מכתבך הארוך קבלתי וקראתי כל. אמנם יכלת לקצר מעט. להוצאות הדרך לא יחסר לי. בעוד שני ימים אבוא אליך. חכה לי בבית הנתיבות.

ראטהבארג.

I

– חנני נא, אבי־אבי! אך הפעם ותן לי כסף להוצאות דרכי, ועוד היום אעזוב את העיר ושבתי אל מקומי, ווארשאה – התחנן איש צעיר כבן עשרים וארבע שנה, קומתו ממוצעת, פניו מלאים ועגולים, שתי קצות שפמו הצהוב והארוך מסולסלות בטעם הפולנים, על לחייו הבריאות ועל סנטרו נכרו עקבות זקן מגולח אשר שב זה עתה לצמוח.

– הלא תבוש מדבר כזאת! – ענהו איש כבן שבעים שנה, רם קומה ורחב עצמות, זקנו הלבן ארוך ורחב ויורד על פי כתנתו הפרומה ושפמו המסובך שחרחר מאבק הטבק הרטוב הדבק בו – אתה, צעיר לימים, מלֹא כח עלומים ובעל מלאכה נפלא וחרוץ, תבקש כסף להוצאתיך וממי? מאיש זקן, רפה כח ועני מדוכא!

– האמינה לי, אבי־אבי! כי אשיב לך את כספך בקרוב ואסיר תודה אהיה לך תמיד על חסדך זה –.

– כן, כן; בודאי תשיב לי את כספי הפעם כאשר השיבות לי בפעם הראשונה, התזכור? –

• אז…

• מה היה אז? –

הצעיר לא מצא מענה אך גמגם בלשונו מלים מקוטעות וידום.

• הגידה נא לי – הוסיף הזקן לשאל אחרי דומיה קצרה בהריחו אבק טבק מלא אצבעותיו בנחירו הימנית ואחר בנחירו השמאלית – הגידה נא לי: מה תעשה בווארשא?

• מה אעשה בווארשא? – שנה הצעיר את שאלתו בקול שמחה ושביב תקוה נראה בעיניו – מה אעשה שמה? אעבוד וראיתי שכר בעמלי.

• ומדוע לא ראית שם שכר בעמלך עד כה? – שאלהו הזקן ויבחננו בעיניו הכהות.

• מי? – אני? הלא הרוחתי שם שמנה רובל לשבוע…

• ואיה אפוא הכסף הרב אשר הרוחת אם כנים דבריך? הן ערום ויחף שבת הלום מווארשא; ולולא נתתי לך את מכנסי הבלים ללבשם, כי עתה לא יכלת צאת החוצה… לא, יעקיל! חלילה לך משוב שמה עוד אם שכרך הרב לא הספיק לך גם לכסות מערומיך –

• אבל שם ראיתי חיים נעימים ואתענג על רב טוב…

• את כל דורשי רעתי אברך בחיים טובים כחייך שם! והאם לא

הצחוק הוא? חיי נחת ועונג ראה שמה! בודאי אכלת שם נתח בשר ואולי גם דגים בימי החול, חאַ! חאַ! חאַ! בוש והכלם מדבר הבלים כאלה! –

הזקן ויעקיל החרישו רגעים אחדים.

• אדרבא – הוסיף הזקן לדבר – שים לבך אל דרכך. הן לא נער הנך עוד: הזאת היא ה“תכלית”? שוה בנפשך כי הנך בווארשא ומתענג בנעימים כדבריך, טוב מאד; אבל מה יהיה סוף הדבר?

כעבור שנים אחדות תשוב עוד הפעם הנה ערום ויחף כ“אשכנזי” באין פרוטה אחת בכיסך; אל תשכח כי כבר מלאו לך עשרים וארבע שנה ועליך אפוא לכלכל את מעשיך בדעת. כבר הגיעה העת לעזוב מעשי הילדות וללכת בדרך ישרה הרצויה בעיני אלהים ואנשים.

יעקיל הביט אל פני הזקן מבלי הבין אל מה ירמזו מליו.

• הן כבר מלאו לך עשרים וארבע שנה וכבר באה העת לקחת לך אשה ככל היהודים והיית ל“בעל הבית” ולא תהיה עוד נע ונד כל ימיך –

• לקחת אשה? למה זה אמהר לשום רחים על צוארי? מה מני יהלוך אם אחכה עוד שנות מספר והייתי חפשי, למצער, מדאגות משפחה?

• הגם חייך נקראים חיים? – ענה הזקן וינע בראשו – הנה אין לך שמלה לעורך ונעלים לרגליך, ואין בכיסך אף פרוטה אחת, ופעם בפעם עליך לבקש נדבת כסף ממני, וכל ימיך הנך נע ונד כקין בשעתו; ואחרי כל אל תאמר עוד כי חפשי אתה מצער ודאגה.

יעקיל לא ענה מאומה אך פניו הפיקו אי־רצון.

• אנכי יעצתיך לטוב לך כאשר עם לבבי – הוסיף הזקן אחרי דומיה קצרה – חובתי היא להוכיח דרכך על פניך ולהגיד לך מה טוב; ואתה עשה לך כחפץ לבבך. האדע? אולי חכמת יותר ממני.

ככלות הזקן דבריו קם ממקומו וישאל את פי יעקיל אם ילך גם הוא עמו.

• אלכה לי לטיל מעט – ענה יעקיל, ויצאו שניהם מן הבית.

II

צדוק – זה שם הזקן – שב לחנותו ויעקיל הלך לו תפוש במחשבותיו לרחוב אחר.

– הנה כי כן! – הגה יעקיל וינע בראשו אנה ואנה – לעת זקנתו היה לקמצן נמאס! קשה להוציא פרוטה מכיסו כקריעת ים סוף. ומה אעשה עתה בלי כסף? – הוסיף לחשב מחשבות – איך אמלט על נפשי מפה?… השטן השיאני לשוב לעיר החשכה הזאת… אל מי באתי הנה? מה לי פה ומי לי פה?… ולמה זה באתי הלום?… רע הדבר מאד. למכור את עצמי לעבד לחיים שמואל, לעבוד אצלו עבודת פרך בשכר שני רובל לשבוע ולאכול על שלחנו בכל ימי החול תפוחי אדמה וריפות, כאשר הסכנתי בביתו בימי נעורי, לא אוכל עתה, לא אוכל בשום אופן! האם לא צדק הזקן בדבריו? – הגה עוד ברוחו הקשה – אם רב היה שכרי בווארשא, מדוע לא חשכתי מכספי ליום רעה? מדוע לא קניתי לי אז למצער שעון טוב, טבעות זהב? האם לא השיגה ידי לקנותם? לו היה לי עתה מעט כסף, כי עתה לא נטל עלי להבזות את נפשי, לבקש חסד מהקמצן הזקן ולשמוע את תוכחת מוסרו… ועתה הלא אוכרח להשאר פה. פה, פה אשאר והייתי לעבד לחיים שמואל? – ילעג יעקיל לנפשו במרירות – ועל לבבו יעלה זכרון חמש השנים אשר עבד בבית חיים שמואל, ולעיניו בית עצים נטוי לארץ מרוב ימים, ובבית פנימה ריח רע ומעופש, הקירות והמקרה מכוסים בפיח שחור ואבק רב ועל הקרקע – רפש וכל מיני חלאה, וקול רעש והמולה, חרפות וקללות ישמע בבית כל היום, חיים שמואל יתקוטט ביאחנה אשתו והיא תקלל אותו ואת בניה השובבים קללות נמרצות, הנערים קוראים למהלומות איש את אחיו והעובדים יכו את החניכים. הנה יאחנה עומדת לפני התנור ומבשלת קדרה גדולה, המלאה לה ריפות ותפוחי אדמה, לארוחת הצהרים וידיה מלוכלכות מאד – בתי ידיה מפשלים על זרועותיה ובמגרפה תעביר את הקדרה בתנור ממקום למקום. אך תעזוב רגע את התנור והנה פסח’קה וחאצקעלע ימלאו את מקומה וכרגע יוציאו את הקדרה מן התנור ובכל הבא בידם יוציאו מן הקדרה הרותחת תפוחי אדמה, ואחרי טבלם בה את ידיהם תגיש יאחנה את התבשיל לשלחן.

“לא! אך בימי נעורי יכלתי לשאת ולסבל את כל זאת ולא עתה; עתה אבחר במות מבחיים נבזים כאלה. עברו הימים ההם ולא ישיבו עוד”.

הזכרונות האלה יעברו וזכרונות אחרים יקחו מקומם: ווארשא נצבת לפניו עם כל חמודותיה. הנה הוא יושב בבית־משתה ומתענג למראה הבתולות היפות המשרתות אותו; הנה הגן אשר ישתה בו שכר ונערות יפהפיות תשמענה שם את קולן הנעים, ושם עומדים בתי משוש אחרים. – יזכור את הימים הטובים אשר טיל בחברת רעיו ומכריו בחוצות ווארשא לבקש ענג ושמחה ובלילות הלך לשמוע אל המנגינות הנעימות ולצאת במחול את המחוללות היפות. הזכרונות האלה יעוררו בקרבו רגשי תאוה וגעגועים, לבו יתפעם בחזקה, רגשותיו יסערו ודמי עורקיו ימהרו במרוצתם. –

“לא, לא! לווארשא אשובה ויעבר עלי מה! לא לאיש כמוני לשבת ב”רפשון“. בווארשא, רק בווארשא יכירני מקומי”.

“אבל איך אסע שם בידים ריקות? טוב, טוב הדבר! פרי מעללי אוכל הפעם. למה זה רצתי הלום? את מי חפצתי לראות פה, את אבי־אבי היקר והאהוב?”

אבל הלא היו לו ימים טובים אשר לא ידע מחסור והזקן דאג לו ולבית אביו. אחרי מות אביו הביאהו אל בית חיים שמואל ללמדו מלאכה ואת יונה’קע הביא לבית ה“תלמוד תורה” וישם עיניו עליהם לטובה; וגם אחרי כלותו חק שנות עבודתו בבית חייט שמואל ויאמר לנסוע ווארשאה, נתן לו די כסף להוצאות דרכו, גם כד קטן מלא חמאה, גבינה גדולה וככר לחם נתן לו; ומה זה היה לו איפוא עתה לעת זקנתו כי נהפך לקמצן?…

“אך אולי צדק הזקן בדבריו? אולי טובה באמת עצתו אשר יעצני לקחת לי פה אשה, ואז הלא אוכל לכונן לי פה בית מלאכה וראיתי שכר בעמלי והייתי ל”בעל הבית“?… ומדוע לא? הן פה נולדתי, קרובים ומכרים רבים לי פה, אני יודע את כל בני עירי וגם הם ידעוני ומה ומי לי בווארשא? מי ידעני ומי יכירני שם? נחוץ להועץ בדבר הזה”.

יעקיל נשא את עיניו ויבט סביבו לראות אנה הובילוהו רגליו בהיותו תפוש במחשבותיו, והנה הוא עומד לפני בית הרחים מחוץ לעיר. מעבר מזה ומעבר מזה ינהרו מימי הנחל הקטן השוטף בקצות העיר “רפשון”, המים נוזלים לאטם ומשמיעים במרוצתם קול המיה דקה, פה צפה אוזה בצואר נטוי בחברת ילדיה הקטנים, ושם, לא הרחק מן החוף, יראה דג קטן השוחה במהירות נפלאה הנה והנה; מעבר השני יראו נערים קטנים הרוחצים בנחל בקול ענות שמחת הנוער. ודמיונו יעשה לו כנפים ויביאהו לעולם ילדותו: והנה הוא נער קטן לומד בחדר וזה לא כבר כלה להגיד לפני ה“רבי” פרשת השבוע, ה“רבי” סגר את החומש לאות כי הגיע זמן ארוחת הצהרים. ברעש והמולה יקום הוא וחבריו ממושבם וידחקו איש את אחיו לפני הפתח בהתפרצם לצאת החוצה. ברגלים ממהרות יאוצו כלם לא לבתיהם, כי אם אל הנהר, בהמולה גדולה יתנפלו אל הנהר וישכשכו את המים בידיהם הקטנות בלי הרף, ירקדו כאילים ויצחקו שמה זמן רב; אז יעלו מן הנהר אל החוף, שניהם דא לדא נקשן מקור ומראה בשרם כמראה התכלת, רגעי מספר ירקדו על הדשא אשר על שפת הנחל בראש נטוי הצדה, פעם על רגלם הימנית ופעם על השמאלית חליפות, עד זוב המים אשר באו באזניהם החוצה.

הזכרונות האלה יעברו וזכרונות אחרים יעלו על לבבו: חרף בחוץ, והוא טרם כלה עוד לאכול את חלק ה“קוגעל” אשר נתנה לו יאַחנה, אשת חיים שמואל אדוניו, עודנו מרגיש את השומן הדבק בחכו ובלשונו והוא ממהר לרוץ אל הנהר הקפא המכוסה בקרח, כל בני “החברה הלבנה” אשר ב“רפשון” כבר “יתחלקו”, על הקרח וקול צחוק ישמע מסביב; והנה הוא בא, כחץ מקשת יתעופף על הקרח החלק, יחל מ“שמע ישראל” ואח“כ יעבור את ה”שמונה עשרה" ו“ויאמר דוד” “כורעים” ופתאם יתנפל על הקרח בצדיה וחבריו העוברים אחריו נופלים עליו והנה גם “גבינה”…

כבר באה השמש והוא לא יוכל עוד לעזוב את הנהר, אך לעת צאת הכוכבים ישוב בלי חמדה לבית המדרש; ידיו, פניו ואזניו אדומים וקפאים מקור והוא מתגנב לבוא אל בית המדרש פנימה לבל יפגשהו אבי־אביו, ובבואו יתחבא מפניו אחורי התנור, אך לשוא, הזקן אשר חפש אותו זה זמן רב ימצאהו והוציאהו ממחבואו וכרגע יאחז באזניו הקפאות ומשכן בחזקה הנה והנה.

– בן נחמד ונעים אתה! – קרא הזקן בלצון מהול בכעס – את כל יום השבת תבלה בחברת רעיך השובבים, ומדוע לא תשב, “גוי!” אף רגע בבית המדרש לקרא מזמורי תהלים או סדר השבוע?

“פזר!” – יגיע לאזניו קול רעיו השובבים השמחים לאידו.

הזכרונות האלה יניעו את מיתרי לבבו ובקרבו יפתח מקור שירה חדשה, שירה נעימה ונפלאה…

“ובאמת למה זה אסע ווארשאה? את העת אבלה שם אמנם בנעימים, אבל מה תהי שם אחריתי? האם לא צדק הזקן בדבריו?”

יעקיל עמד עוד זמן רב לפני בית הרחים ויתענג להביט ולהתבונן אל כל אשר מסביב לו, אחרי כן שב העירה בנפש שקטה.

III

בערב בא יעקיל אל בית אבי־אביו לאכול ארוחת הערב. הזקן נגש אל התנור ויוצא ממנו קערת חרס ושתי כפות עץ, מעל החבל המתוח ממעל לתנור לקח מטפחת עבה וישטחנה על השלחן וישם עליה את הקערה והכפות, אחרי כן נגש שנית אל התנור ויוצא משם קדרה ויעמידנה על הספסל שלפני השלחן.

• אינני רואה מאומה – אמר הזקן – הבט נא אתה, יעקיל, אל תוך הקדרה וראה: המלאה היא אם לא?

• איננה מלאה – ענה יעקיל.

• מסתמא אכלה כבר חנה את ארוחתה ותותר לנו. טוב מאד; הגישה אלי את הקערה.

• לא, הניחה לי, אבי־אבי! ואני אמלאנה –

• לעת זקנה יחדל האדם מהיות אדם, העינים תכהינה מראות, האזנים תכבדנה משמע – אמר הזקן באנחה.

יעקיל מלא את הקערה תבשיל־חלב ויציגה על השלחן וישבו שניהם לאכול.

• ועתה, יעקיל, מה תחשב אפוא לעשות? – שאל הזקן אחרי טעמו מעט מן התבשיל.

• מה אחשב? האם בידי טובי לעשות כחפץ לבבי? ובידי אין אף פרוטה אחת –

• אם כן אפוא, בקש לך פה איזו מלאכה; הטוב לך ללכת כל היום ברחובות העיר ולחבק ידים באפס מעשה? – אמר הזקן ויגמא אל פיו מלא כף תבשיל.

פני יעקיל הפיקו אי־רצון, אך לא ענהו מאומה.

• ידעתי, כי דברי אלה לא ינעמו לך, גם זאת ידעתי – הוסיף הזקן – כי לא טוב לעבוד בזעת אפים בבית איש אחר בשכר שני רובל לשבוע; אבל הן בעל מלאכה חרוץ וטוב אתה. כונן לך פה בית מלאכה לעצמך ושכרך, אקוה, ירבה מאד.

• אבל איך אוכל עשות כזאת? מאין אקח את הכסף הדרוש לדבר הזה? –

• שמעני נא, יעקיל, למה זה אכסה ממך? אדברה אתך דברים ברורים: דרכך לא תמצא חן בעיני, ולולא זאת, האמינה לי כי לא חשכתי נפשי מכל עמל ויגיעה לתת לך את הכסף הדרוש לך להוצאותיך, אף כי שהדי במרומים, אין ידי משגת לתת לך כסף; אך מה אומר? הנני רואה כי יצאת בווארשא לתרבות רעה, עזבת שם מצות ה' ותפר את בריתו. כאחד ה“גוים” שבת הלום, בזקן מגולח ובלי “ציצית”. ידעתי כי התחברת שם לבני בליעל, לזוללים וסובאים, כי לולא היתה כזאת איך יכלת לפזר שמונה רובל מדי שבוע בשבוע? ובחברתם, כמובן, היית גם אתה לזולל וסובא… כן, מה חפצתי להגיד? כן, דרכך לא תמצא חן בעיני ובעיני כל איש ישר; אולם מה שהיה אין להשיב, אבל מן היום והלאה איעצך לבחר לך דרך ישרה: כמדומה לי כי מאביך, זכרונו לברכה, וממני, להבדיל בין חיים למתים, לא למדת מעשי פריצים כאלה. אביך היה איש ישר, חשוב בעיני כל ובר אורין, ואם היית אתה לבעל מלאכה, הנה כן היה בודאי רצון הבורא; לו חי אביך עוד כי עתה לא למדת מלאכה אבל האם בעל המלאכה איננו יהודי והנהו חדל אישים? אמנם נקלותם מאד בעיני כל, אבל התדע מדוע? הבה ואגדך: במעשיכם הרעים ובהליכותיכם הנבזות תשפילו את כבודכם לארץ; אתה, למשל, תגלח את זקנך ואינך לובש “ציצית” – ומדוע תעשה כן? המחכמתך הרבה או מרב עשרך תבעט במצות ה‘? אחרי כל אלה מי לא יבזה אתכם בלבו?… כן, מה חפצתי להגיד? כן; התבין? – הוסיף הזקן לדבר – לא לך להדמות אל חבריך ה“מופקרים”. אביך היה איש ירא אלהים וגם בי, בל אחטא בשפתי, אין לך להתביש, חלילה; הוא הדבר אשר דברתי כי עליך להשאר פה, ואז, כאשר לא תתרועע עוד את רעיך הרעים, ידעתי, כי תשוב לדרך אבותיך הנאמנים עם ה’ ותורתו והיית יהודי כשר ככל היהודים, ולקחת לך אשה וגם נדה יתנו לך, ומדוע לא? הלא חרוץ אתה במלאכתך, מעבודת הצבא כבר נפטרת ואינך בן בלי שם. אל יפול לבך עליך, עוד תמצא נערה בעירנו אשר תתן את ידה לך. יתן ה' והרוחתי בשנה זו את הכסף אשר יתנו לך לנדה! ואז תשיג ידך לכונן לך בית מלאכה ושכרת לך פועלים עוזרים למלאכתך וחיית חיים שלוים ונעימים באמת.

בדבר הזקן את דבריו אחז את הכף בידו לא רחוק מפיו ובעיניו הכהות הביט אל יעקיל, אשר השח את ראשו ויבט אל הקערה מבלי הוצא הגה מפיו. ככלות הזקן את דבריו גמגם יעקיל בכבדות:

• התדמה כי אדע מה לעשות ובמה לבחר? אך כמו ירא אני לבוא בברית הנשואין –

• כל איש מישראל מחויב לקחת לו אשה; ולמה זה תירא? – קרא הזקן וישאב מלוא כפו ויגמאנה אל פיו – התבשיל כבר הצטנן, אכול, יעקיל!

• גם “כלה” מצאתי לך – אמר הזקן אחרי אכלם בשאפו את אבק הטבק לאפו.

יעקיל העיף מבט שאלה אל הזקן ויחכה כי עוד מעט והגיד לו מי היא הנערה אשר הוכיח לו.

• הנערה היא “בריה” נפלאה, בת “בעל הבית”, אביה מופלג בתורה גם נדה יש לה כמאתים רובל, האם לא “שדוך” טוב הוא?

• מי היא? –

• מי היא? – שנה הזקן את שאלתו בדפקו באצבעו על תבת הטבק אשר בידו – ידבר נא ראשונה השדכן את אביה ואם יחפץ בך אגיד לך את כל והוכחת כי טוב לך השדוך מאד. כן, בלי נדר, מחר אשלח שמה את השדכן – כלה הזקן את דבריו וירח את הטבק ברצון.

• בכל זאת חפצתי… גמגם יעקיל בלשונו ולא כלה את דבריו.

• מחר, מחר, אם ירצה השם, תדע את כל –

יעקיל קם ממושבו ויצא החוצה לשאף רוח צח.

IV

בבית פלטיאל האופה רבה התכונה. קירות הבית והתקרה נמשחו בסיד, רצפת הבית כסתה בחול צהוב, הספסלים ורגלי השלחן גורדו בסכין ורוחצו למשעי; על השלחן פרושה מטפחת אדומה וממעל לשלחן תלויה מנורה ועל שוליה מעשי צעצועים מניר אדום. יעקיל יושב בראש ועל ידו צדוק אבי־אביו, לבוש בגד אטלס, אשר שונה מראהו מרב ימים, וחגור אזור משי אשר ירש מאביו. אחד הקרואים מספר באזני היושבים סביב לשלחן קורות הימים שעברו: מפקיד העיר הרשע, ימח שמו, שבימיו נרצפו חוצות “רפשון” ראשונה באבנים, ועוד ממקרים רבים וגזרות שונות. הקרואים מטים אזנם לספוריו; גם יעקיל יקשיב, כנראה, לדבריו. כאשר יצחקו הקרואים יצחק גם הוא עמהם, אבל אך קול דברים יגיע לאזניו, מוחו ריק, רעיוניו נבוכים ומבלבלים ולא ידע נפשו.

– קח את העט וכתוב את התנאים! – פנה צדוק אל בעריל הלבלר.

פלטיאל נגש אל רף הספרים הקבוע מעל הפתח ויקח משם גליון, דיו ועט אשר הכין בעוד יום ויציגם על השלחן.

בעריל הוציא מצלחת חזהו את המשקפים ויחל לנקותם במטפחתו האדומה, ויתבונן בהם רגעים אחדים וינקם עוד הפעם בקצה מטפחת השלחן וישימם על אפו. על חצי הגליון סלסל בעריל את המלה הראשונה “המגיד”, באותיות גדולות עגולות וסבוכות יחד, ואחרי כן החל לכתוב באותיות קטנות.

– חתום פה את שמך – פנה בעריל, ככלותו לכתוב את ה“תנאים”, אל יעקיל.

יעקיל לקח את העט בידו הרועדת ויחתום את שמו באותיות מקוטעות.

• איפה הכלה? הכלה איפה? –

ועלמה דלה כבת עשרים ושמונה שנה, פניה ירקרקים, לחייה צנומות, מצחה קמוט, ראשה כפוף ועיניה מביטות לארץ ולכן לא נודע מראיהן, באה מחדר הנשים ותגש נבהלה ונדהמה אל השלחן. היא הכלה.

• אחזי נא בקצה המטפחת ו“קבלי קנין” – הגיע לאזניה קול אחדים מן הקרואים. ותאחז בקצה המטפחת אשר ביד בעריל.

• הרפי עתה – אמר בעריל.

דמיה המעטים פרצו אל פניה ותתאדם גם פני יעקיל אדמו.

• עתה חתמי שמך על הגליון –

הכלה לקחה את העט ותחל לכתוב את שמה וכנויה, ידה רעדה והעט התנודד כשכור על הניר, האותיות יצאו עקומות ומדולדלות, אחת למעלה ואחת למטה.

• שתיקה יפה! – קרא בעריל בקול רם ויחלוק בידו את שפמו וזקנו ויחל לקרא את ה“תנאים”.

טררר! – נשמע פתאם קול כלי החרס הנשבר על המפתן אחרי כלות מקרא ה“תנאים”.

• מזל טוב! מזל טוב! מזל טוב! – קראו הקרואים בקול גדול, ודמי יעקיל קפאו בקרבו – מזל טוב! מזל טוב! מזל טוב! – נשמע גם מחדר הנשים.

כוס אחת הוגשה ליעקיל והשניה לצדוק והם שתו ראשונה “לחיים”. אחרי כן החלו הכוסות לסוב מפה לפה אל כל הקרואים; כעבור רגעי מספר עמדו הכוסות עוד הפעם לפני יעקיל וצדוק. הקרואים ישוחחו ויאנחו על הימים הטובים שעברו ואינם עוד; זכרו את השנים הטובות, בטרם יהיה עוד ה“אקציז” בארץ והיי“ש נמכר בזול “כמים” ויהמו; כל אחד מספר מעשי נערות מימי נעוריו איך שמחו בשמחת תורה, בשמחת בית השואבה ובפורים; יזכרו זאת הזקנים ועיניהם הכהות תברקנה רגע בברק הילדות ושביב שמחת הנוער יראה על פניהם, אך כעבור רגע תכהינה העינים כשהיו, שביב השמחה ידעך ואנחה מרה תפרץ מלבבם: “עברו השנים הטובות, עברו לבלי שוב עוד… נקחה נא אפוא עוד מעט יי”ש!” והכוסות תעשינה שנית את דרכן סביב השלחן להשקות ולנחם את הנפשות הנאנחות על צוק העתים האלה.

• ונשמותינו אנו כאין בעיניכם? – צפצפה בצחוק “כשר” שרה ה“מגדת” בצאתה מחדר הנשים – כי תקחו לכם את כל היי"ש ולנו לא תתנו מאומה? –

• צדקה בדבריה, צדקה – אמר פלטיאל ויקח מן השלחן צלוחית וכוס ויתן על ידה.

הקרואים כלו לשתות ו“לטעם” וילכו להם אחד אחד.

גם יעקיל – אחרי תתו טבעת זהב להכלה לתשורה – וצדוק קמו ממקומם ויצאו מן הבית.

* * *

• יקחם אפל! – דבר יעקיל לנפשו בשכבו על משכבו – המה בלבלו את מוחי… מי מלל לי לפני שבוע כי היום אהיה ל“חתן”? מה מהרה היה הדבר הזה… אבל איך יכלו לי ויפתוני לבוא עמה בברית התנאים? הלא מכוערה היא מאין כמוה! –

והנה הכלה עומדת לנגדו והוא מביט אל פניה הירקרקים, אל מצחה הקמוט ואל לחייה הצנומות, וכל גופו ירעד למראה התמונה הזאת: "מה רע מראֶה! ומה לי יחוסה? מה יתן לי ומה יוסיף לי אם אביה בעל תורה הוא?… גם איננה עוד צעירה לימים… "

הוא מתהפך על צדו ועוצם את עיניו, והנה הוא בווארשא: הוא יושב אל השלחן בחדר קטן ונקי ולעמתו עלמה כבת עשרים שנה יושבת ותופרת כתונת בעד אחיה הקטן. מצחה לבן וחלק ושערותיה הצהובות מכסות אותו עד החצי, פניה ארוכים וחורים מעט ומפיקים לאות ורפיון כח המוסיף להם לוית חן, על שפתיה האדומות מרחף שחוק קל ונעים; והוא מתבונן אל פני הנערה היפה הזאת ומתענג מאד; וכרגע יזכור את הגן הזכסי, אשר פגשה שם בפעם הראשונה בשבתה יחד את בת אדוניו אשר הציגתהו לפניה; ומני אז והלאה שמח מאד כאשר אנה המקרה לידו להיות בחברתה, וכעבור איזה זמן החל לבקרה גם בבית הוריה. יזכור כי ימים אחדים לפני עזבו את ווארשא בא אליו שדכן שלוח מהוריה וישדך לו את הנערה הזאת.

“למה זה רצתי “רפשונה”? הלחטף לי את “האוצר” אשר מצא לי אבי־אבי?… מדוע לא באתי אז עמה בברית התנאים?… ועתה?… עתה?…” הגה יעקיל בפקחו את עיניו. הוא הרגיש כי לבבו יתר ממקומו, איזו מרירות תשתפך בכל עורקיו, גוו ילהט גחלים וראשו בוער עליו כתנור. הוא התהפך עוד הפעם על משכבו ויסר מעליו את המכסה עד חזהו.

“הסכלתי עשו, הסכלתי מאד… אבל מי יאלצני?… אם לא אחפץ האם יקשרוני פה בעבותים?… אבל יתומה היא… רע, רע מאד! נפלתי בפח”.

יעקיל התנודד וכמו נדמה לו כי עדת נמלים נעים ונדים בגויתו פנימה.

עוד זמן קצר התהפך יעקיל מצד אל צד, אחרי כן קם ממשכבו ויוצא מצלחת בגדו פפירוס ואלית ויאר ויעשן ויבט בעד החלון החוצה.

בחוצות השלך הס, אור הבקר כעין מראה התכלת היה שפוך מסביב על כל הבתים. מקצה המבואה נשמע קול תרנגול קורא וכרגע נעורו כל התרנגולים מסביב ויתנו קולם בשירם הידוע. גם התרנגול האמוץ אשר ישב תחת השלחן בבית צדוק קם על רגליו וירכן מעט את ראשו הצדה ויקרא גם הוא בקול קורע אזנים. יעקיל שב ויעל על משכבו. עוד זמן רב שבע נדודים ויתהפך אנה ואנה, אך כעלות השמש סוגרו עיניו מעט ויישן.

V

כעבור שני ימים אחרי התנאים הלך יעקיל לבקר את הכלה. בבואו הביתה לא היה שם איש מלבד הכלה, אשר נבהלה מאד לבואו ותהי כנבוכה. היא הושיטה לו ידה בחלחלה, פניה אדמו וחורו חליפות, ידה רעדה בכפו ומלים נעתקו מפיה.

• שב נא! – אמרה לאחרונה ברב עמל.

יעקיל ישב וישעל פעמים אחדות אך לא מצא דברים בפיו.

• ומדוע תעמדי אַת? – שאלה יעקיל כעבור עת לא מעטה.

• אין דבר! – ענתה בקול דממה ותתאדם. וכרגע נגשה אל השלחן ותשב נגדו ותשפל עיניה לארץ.

ככה ישבו זמן רב מבלי דבר דבר ומבלי הבט איש אל פני רעהו.

• התמיד שוררת בביתכם דממה כזאת? –

• לא תמיד – גמגמה בלשונה.

“כאלמת הנני בעיניו, כמו לא יכולתי הוצא הגה מפי… ולמה זה אתאדם לרגעים? למה זה אבוש?” תתעורר זלאטע על נפשה, “בוראי יחשבני לפתיה, ל”בהמה“”.

• הגרת בווארשא ימים רבים? –

• שבע שנים! – ענה יעקיל ויבט אל פניה.

• זלאטע חפצה להקיפו בשאלות שונות: “מה חיי הערים הגדולות? במה יבלו שם את העת?” ועוד שאלות כאלה. ובפיה כבר נכונה השאלה: “ומה ווארשא בעיניך? בודאי עיר יפה היא מאד”, גם חפצה להוסיף בהלצה: “ואולי תעלה ביפיה וגדלה גם על “רפשון” עירנו”, אך בפתחה את שפתיה לשאול נעתקו מפיה מלים ותאלם דומיה. רגשי כעס ובזיון עצמה מלאו את לבבה ופניה אדמו עוד יותר, וכאשר הוסיפה לשבת דומם כן הוסיפה להתרגז ולהתקצף על נפשה, לבה נפל עליה ולא הרהיבה בנפשה גם לשאת עין אליו.

• הדלת סבבה על צירה ופלטיאל בא הביתה והטלית ותפילין תחת זרועו. זלאטע הרגישה כמו נגולו אבנים כבדות מעל לבבה ותשאף רוח מעט.

• הנשמע כזאת בימינו אנו – אמר פלטיאל בצחוק קל – כי יראה החתן את הכלה לפני החתונה?

צחוק קל עבר על שפתי יעקיל.

• כאשר לקחתי לי את רבקה, עליה השלום, לאשה לא ידעתי אותה עד אחר החתונה, ולעיני אנשים בשתי לדבר עמה גם ימים רבים אחרי החתונה, ועתה עולם אחר.

• תני מה לאכול – פנה תוך כדי דבור אל זלאטע – וגם החתן יאכל אתנו.

• רב תודות לך, כבר אכלתי –

• הבל הבלים! – קרא פלטיאל – לא אכרה לך כרה גדולה, מעט יין שרף נשאר לי עוד מליל ה“תנאים” ושתינו “לחיים” וטעמנו מה.

בצאת יעקיל ופלטיאל מן הבית, החלה זלאטע להתהלך אנה ואנה במהירות, פניה היו פני להבים, אזניה אדומות כדם וכל קרביה המו. היא אחזה את ראשה בשתי ידיה ותדמה בנפשה כי עוד מעט והתפוצץ לרסיסים: “אוי! אוי! מה נואלתי בשבתו פה! אוי, מה נואלתי, מה נואלתי!”

“נואלתי, נואלתי!” נשמע קול באזניה כמו קראו אחריה מלא המון אדם רב.

“איך אשא עתה את עיני אליו בבואו הנה שנית? אנה אני באה?”

במחשבות כאלה רצה זלאטה בבית הנה והנה זמן רב עד אשר הרגישה רפיון ולאות בכל אבריה, ראשה סחרחר ועיניה כמו הוכו בסנורים ותצנח על הספסל אשר נקרה לפניה. זמן רב ישבה בלי נוע. ידיה חבוקות יחד, עיניה תעו באויר ולא ראו מאומה. פתאם נפתחה הדלת ופלטיאל בא הביתה. זלאטע לא ראתה אותו בבואו.

• מה זה היה לך? – שאל פלטיאל בקול פחדים – ראי נא, מה נפלו פניך!

• אין דבר, אין דבר! – ענתה זלאטע נבוכה.

כל היום לא ידעה מנוח, רגשותיה המו, כלי עבודתה נפלו מידיה ואת אשר עשתה – לא ישר בעיניה, כצל התהלכה ותהי נדהמה.

בעלותה בערב על משכבה עזבה כחה וכשכורה צנחה על הכר ותישן. והנה… היא יושבת ליד יעקיל ומתרפקת עליו באהבה, מבטי עיניה יישירו נגד עיניו היפות, לבה יפעם בחזקה, דמי עורקיה ימהרו במרוצתם, והנה יעקיל ישפיל ראשו אליה, שפתיו הדולקות תדבקנה בלחייה… והיא תחבקהו בזרועותיה בחזקה ותכסה את פניו בנשיקות להבות… בפתאם דחף אותה בשתי ידיו ויפער את פיו בשחוק נורא:

• פתיה כפרית! הן לא תדעי גם לפצות פה לדבר עם איש ועוד תחשבי בלבך כי אני אהיה לך ל“חתן”? – ובדברו עזב כרגע את הבית ויסגר את הדלת אחריו בקול רעש גדול.

אלפי מרחים קהים דקרו פתאם את לבבה.

• אוי! אוי! אוי! – צעקה בשארית כחה.

• זלאטע! זלאטע! – קרא פלטיאל, אשר התעורר לקול צעקתה משנתו – מדוע אַת צועקת? התעוררי נא משנתך.

זלאטע התעוררה מעט ותפקח את עיניה. רגעים אחדים היתה כנדהמת ולא ידעה נפשה.

• ירקי, זלאטע, שלש פעמים –

• זלאטע שמעה בקול אביה ותרק ותמח טפי זעה מעל פניה.

• מה ראית בחלומך? –

• אינני זוכרת, דקרוני ברמחים –

• יהי לטובה; מסתמא לא קראת “שמע” על מטתך –

• לא אזכור –

• הסירי נא ידך מעל לבך – הביע פלטיאל את עצתו ויישן כרגע.

זלאטע התהפכה על משכבה זמן רב, לפנות בקר סגרו עיניה ותישן גם היא.

VI

אחרי החתונה.

יעקיל יושב אל שלחן מלאכתו בחדר שנאספו בו הנשים בעת ה“תנאים”. הוא יושב בלי בגד עליון על בשרו, שַרְוֻלי כתנתו מפשלים על זרועו, בידו האחת אוחז פצירה־פים ובידו השנית חתיכת נחשת ועושה את מלאכתו בחריצות. על שלחן המלאכה, על הספסל ועל קרקע החדר מפוזרים פה ושם פטישים, מקדחות, כדורי חוטי נחשת, שפופרת להפיח בה את האש ומנורה קטנה. כל השלחן מכסה באבק צהוב דק הנגרר מן הנחשת. סמוך לשלחן נצב סדן קטן.

מלבד יעקיל אין איש בבית. פלטיאל לא שב עוד מבית המדרש. זלאטע יצאה אל השוק לקנות אוכל וחניכים ועוזרים אין לו עוד.

יעקיל הפסיק לרגעים במלאכתו.

“שלשה שבועות!… הגה יעקיל נכאים – עד העת ההיא היתה עוד ה”ברירה" בידי, ועתה אבד כל מנוס… החופה העמדה – בא הקץ… קץ לכל חלומותי ותקותי… שלום לך, ווארשא! שלום לכן, שנות הבחרות! עברו הימים הטובים… תושב “רפשון” הנני עתה עד יומי האחרון".

יעקיל העביר את הפצירה־פים על הנחשת אנה ואנה בלי כונה. פתאם הפסיק במלאכתו.

“הה, מרים, מרים! מה מאושר הייתי לוּ שמעתי אז בקול השדכן לעשות חוזה עם הוריך ולכתוב את ה”תנאים“, כי עתה לא ידעתי את “רפשון” ואת זלאטע…”

“מה מכוערה היא!… עתה נמאסה בעיני רב יותר מאשר היתה לפני החתונה… הפאה הנכרית תשחית את תארה מאוד… כקוף הנה בעיני… אני, אני לבדי אשם באסוני… איש לא הכריחני לתת את ידי לה”. – –

“אך הלנצח אסבול ואתענה פה? האם לא אצא עוד לחפשי מבור צרה זה? לא, היה לא תהיה! הכפר הנתעב הזה ישים מחנק לצוארי, צר לי פה המקום… אנוסה מפה…”

יעקיל הוסיף לגרר את הנחשת במהירות, אך כעבור רגעי מספר רפו ידיו שנית.

"אנוס מפה? – לעג יעקיל בשחוק מר למחשבתו זאת –אברח? ומה יאמרו הבריות?… להיות למלה בפי כל… לשחוק וללעג… לא! עברו החיים החפשים, לעבד נמכרתי…

“אבל מה לי ולבריות? ואם ישחקו עלי?… לא! לא אשב פה! אחת היא לי אם ישחקו עלי הבריות אם אין? לא אוכל לחיות חיים כאלה, לא אוכל, לא אוכל!…”

“ומה תאמר היא?… האם תביט ותשקוט?… האם לא תרדף אחרי אל כל אשר אלך ותרעיש עלי שמים וארץ? רע מאד! נלכדתי בפח…”

“ועל כל זאת עלי להודות להזקן, הוא הביאני אל הבור הזה, הוא חפץ לעשות אותי ליהודי כשר… כן, את חפצך אמלא…”

יעקיל החל עוד הפעם לגרר את הנחשת.

– כבר תרעב בודאי – קראה זלאטע אשר באה הביתה ומקצה המטפחת אשר עליה, הוציאה לחם, חמאה, גבינה וזנב דג מלוח.

• לך ורחץ ידיך כי כבר עברה השעה העשירית – אמרה זלאטע בקול תחנונים ותפרש מטפחת על השלחן ותשם לפניו לאכול.

• אולי תשתה מעט יי“ש? – וטרם יענה על שאלתה יצאה מן הבית וברגלים ממהרות הלכה אל בית היין לקנות יי”ש במחיר שש אגורות.

כאשר הביאה את היי"ש קם יעקיל ממקומו וירחץ את ידיו ויאכל את הלחם, את החמאה ואת הגבינה, וזלאטע אכלה פת לחם וזנב דג מלוח. אחרי הארוחה הסירה זלאטע את המטפחת מעל השלחן ויעקיל שב למלאכתו.

• מה אבשל היום לארוחת הצהרים? –

• אחת היא לי, בשלי מה תבשלי – ענה יעקיל בעצלתים.

• האבשל פול, עדשים ואולי אכילה קלה: גרש וחלב? –

• בשלי הטוב בעיניך –

צל קל כסה את פני זלאטע. רגעים אחדים שתה עצות בנפשה, ואחרי כן נגשה אל התנור ותוצא משם סיר קטן ותשפשפהו במים, ותבקע עצים ותשימם על האח, ואחר יצאה עוד הפעם אל השוק לקנות צרכי ארוחת הצהרים.

בערב היום ההוא ישבו יעקיל וזלאטע וישתו חמים, יעקיל ישב דומם תפוש במחשבותיו ויחלק לרגעים את שפמו הארוך וזלאטע ישבה נגדו ותבט אל פניו לרגעים. הפאה הנכרית כסתה את חצי מצחה, פניה אדמו מעט, עיניה הבוערות היו סגורות מעט ונשימתה קצרה מאד. לרגעים העיפה עיניה בו וכאשר נפגשו מבטיהם יחד ראתה כי עננה שוכנת עליו והוא מושך את שפמו בכח.

יעקיל קם ממקומו ויכן אל הפתח פעמיו.

• אנה אתה הולך? – שאלתהו בקול רועד מעט ויאוש נראה בעיניה.

• לשאף רוח מעט – ענה ויצא מן הבית.

VII

עברה כשנה תמימה אחרי החתונה. כל הימים האלה היו ימי חול, ימי רגז. בכל העת הזאת חשב יעקיל על אדות שנות הבחרות אשר חלפו ואינן, על אדות מרים אשר לא יראנה עוד לעולם; והזכרונות האלה הוסיפו לו געגועים ונפשו נקעה מזלאטע עוד יותר.

גם חיי זלאטע היו רעים ומרים מאד. היא ראתה כי יעקיל לא יאהבנה, הוא מתרחק ממנה, גורע שיחתו עמה, לא ישאל לשלומה: “הבריאה היא אם אין?” ואהבתה אותו גדלה מאד; ובימים האחרונים התלקחה בלבה אש זרה, אש קנאה, והאש הזאת לחכה את כל לשד עצמותיה.

באחד מימי האביב בבקר ישב יעקיל לפני שלחן מלאכתו ויעבוד את עבודתו בעצלתים. השמש שלח קרני אור מסביב. השמים, אשר נראו בעד החלון, היו טהורים ובריאים ואך במקומות שונים נראו כתמי עבים לבנים. הרפש, הממלא חוצות רפשון בימות הגשמים, יבש, ולעומת זאת גדל הריח הרע העולה מן האשפות. כל הדלתות והחלונות היו פתוחים לרוחה. שעון העיר השמיע השעה התשיעית.

• יעקיל הניח מידו את המספרים וחתיכת נחשת־קלל על השלחן ויקם ממושבו ויגש אל הדלת ויקח מעל צירה את בגדו העליון וילבשהו, אחר נגש אל הארגז ויוצא את ה“טלית ותפילין” ויתעטף בהם.

רגעים אחדים עמד נשען על הארגז, מבטי עיניו תעו בבית ותעמדנה על איזו נקודה בקיר ושפתיו נעות. אחרי כן התעורר ממחשבותיו ויגמגם בלשונו מלים מקטעות וירק וכרגע פשט ויסר את הטלית והתפילין מעליו.

ברגע ההוא שבה זלאטע הביתה.

• הכבר כלית להתפלל? – שאלה זלאטע בתמהון.

• כן! – ענה יעקיל בבשת פנים.

• ברגע אחד יתפלל תפלה שלמה! הלא זה עתה התעטפת בטלית? –

יעקיל לא ידע מה לענות, עתה זכר כי אמנם לא החל עוד להתפלל.

• יוכל היות כי בהיותי תפוש במחשבותי דלגתי על איזו מלים –

• היית תפוש במחשבותיך? כן, כן הלא זה הדבר כי החילות לחשוב מחשבות רבות בימים האלה. התדמה כי אינני יודעת מה הן מחשבותיך? צר לך, אמלל, כי אשתך נצבת לשטן לך ולא תתנך להתרועע עם זעלדעטשקע!

* * *

• מה ענין זעלדע אצל התפלה? –

• הראיתם תם ומתמם כזה? לא ינעם לו לשמוע בדבר איש סרה בזעלדע. חכה נא, חכה מעט! שואת פתאם תבוא על שניכם יחד! אפגשה נא אותה בשוק וחרפתיה וגדפתיה כאחת הריקות. את מרירות לבי אשפך עליה בקללות ה“תוכחה”. ידעו נא כל יושבי עירנו מי ומה היא זעלדע, השמעת? ה“מופקרת” הזאת לא תדע בושת ותשלח מדנים בין איש לאשתו! –

• התשימי מחסום לפיך אם לא? – צעק יעקיל בכעס – הרפי מדבר, כי…

• על אפך ועל חמתך אקרא דוקא בקול ואתה נסה נא לנגוע בי! הוא דמה כי אביט אל כל זאת ואחשה. הוא יתנה אהבים עם נערות שובבות ואני לא אפצה פי; לא! צעוק אצעק בקולי קולות למען ידעו. –

סביב חלונות הבית התאספו אנשים ונשים, נערים ונערות. יעקיל לא ענה דבר אך פתח מהר את הדלת ויצא החוצה.

זמן רב קללה עוד את יעקיל קללות נמרצות, אף כי הרחיק ללכת ולא שמע עוד את קולה. אחרי כן נגשה אל החלון ותחל לקלל את הנאספים מסביב; האנשים נשמטו אחד אחד וילכו להם, ובני ה“חברה הלבנה” ענו אחריה בקול גדול וארוך:

“הוררררא!!” וינוסו על נפשם.

זלאטע עמדה רגעים אחדים לפני החלון נדהמה מקצף ומרירות נפש. אך כשוך חמתה ורוחה הסוער שקט מעט פרצו זרמי דמעות מעיניה ותבך תמרורים. בראש כפוף ובידים רפות נגשה אל הספסל ותשב עליו. דמעות חמות ומרות נזלו על לחייה באין הפוגה:

זעלדעטשקע… היא הסבה בכל זאת… היא נסכה עליו רוח עועים…

וזכרון מחזה אחד חלף במוחה וכל דמיה רתחו:

לפני שלשה שבועות והיום היה יום צח ובהיר. יעקיל ישב לפני שלחן מלאכתו ויקצץ בפח נחשת. גם היא ישבה בחדר המלאכה ותרקם דרדס, ובחדר שררה דומיה, הדלת נפתחה וזעלדעשטשקע, בת משה יונה הסנדלר, באה הביתה ותגש אל יעקיל ותשאלהו: אם יתקן לה את עגילה אשר באחת מאזניה.

• ומדוע לא? – ענה יעקיל בפנים צוהלים ויעף את עיניו בפניה העגולים ובלחייה האדומות – הלא זאת היא מלאכתי.

• אבל הנני חפצה כי תתקנהו לי עתה – ענתה זעלדע ותתיפה מעט ותכף את ראשה נגדו בחן להראות לו כי באזן אחת העגיל מקולקל.

• למען עלמה יפה־פיה כמוך נכון הנני לעזוב את עבודתי בכל עת ובכל שעה. והנני למלא את מבוקשך לתקן את עגילך כרגע – ענה יעקיל בשחוק קל ויבט אל עיניה השחורות.

הדברים האלה יצאו מפי יעקיל ודמי כל עורקיה היא פרצו אל פניה וכל יצוריה בערו באש קדחת.

• הביטו נא אל בעלי אשה בימים האלה – ענתה זעלדע בעינים מפיקות חן – גם המה יעשו כמעשה הבחורים לדבר חלקות באזני עלמות.

פתאם חדלה מבכות ובחמת רוח קראה: כן, כן, הוא יאהבנה; אולם המות יחתפם ולא יזכו להתענג על אהבתם! –

כעבור רגע נפתחו שנית גלות עיניה ודמעותיה שטפו על לחייה הצנומות.

VIII

ויעקיל התהלך ברחוב תפוש במחשבותיו. רוח צח נשב בחוץ והשמש כבר נטה לערוב. יהודים כפופים, לבושי בגדים מטולאים וקרועים, ממהרים ללכת אל בית המדרש להתפלל תפלת המנחה וברוצם ירכסו את ווי בגדיהם. יעקיל תועה ברחוב מבלי דעת מה לעשות ואן לפנות. אל בית המדרש לא חפץ ללכת, לטיל מעט מחוץ לעיר לא מצא לו רע נאמן ללכת עמו ולבדו מאן לטיל.

קללת אלהים רובצת על הערים הקטנות – חשב יעקיל ויתמרמר בלבו – אין לי פה אף רע אחד כלבבי אשר אוכל לשפוך שיחי בחיקו.

• יעקיל? – הגיע לאזניו קול איש מאחוריו – כמעט לא הכרתיך.

• אבי־אבי? –

• נלכה נא יחד להתפלל “מנחה” –

יעקיל הרחיב מעט את צעדיו וילך דומם עם אבי־אביו עד בואם אל בית התפלה אשר לחרשי עץ.

שם לא נעם ליעקיל מאד. הוא הרגיש בנפשו כי זר הוא במקום הזה, לא ידע מה לעשות ואיפה לשבת, גם בוש מאד להביט בפני המתפללים; הוא חפץ אבל לא יכל עוד לצאת משם, אף כי לאשרו החלו להתפלל “שמונה עשרה”. המתפללים עצמו את עיניהם ולא הביטו וסערת רוחו שקטה מעט.

אחרי התפלה קם יעקיל ממקומו וישם פניו אל הדלת, אך צדוק נגש אליו וירם את ידו לאות כי יחכה לו עד כלותו תפלת “עלינו”, וכאשר כלה תפלתו שאלהו על אדות דברים אחדים.

יעקיל לא הספיק עוד לענותו על שאלותיו וכל באי בית התפלה וה“רבי” בראשם ישבו לשלחן ללמוד “עין יעקב”.

• עלי לשבת עתה אל השלחן ללמוד. אחרי תפלת המעריב נשוב לדברינו, קח גם אתה את ה“עין יעקב” ושב אל השלחן –

בפעם הראשונה אחרי צאתו מן ה“חדר” ישב יעקיל ללמוד. פניו אדמו מבושת בקחתו את הספר בידו ויפתחהו ולא ידע אפוא למצוא את שעור הלמוד.

• זה מקומי! – שמע יעקיל פתאם קול מאחריו.

הוא הסב את ראשו ויבט אל פני הדובר בו והנה “שמואל’קע הפרה” עומד עליו. הוא קם ממקומו, פניו בערו כאש ויאמר לעזוב את השלחן.

• שב נא, שב, אך התקרב מעט אל היושבים וישבתי גם אני על ידך –

יעקיל התרחק מעט ו“שמואל’קע הפרה” ישב על ידו ויקח את ה“עין יעקב ויפתחהו. יעקיל חפץ לקחת לו “עין יעקב” אחר, אך שמואל’קע אמר אליו: “נלמדה יחד בעין יעקב אחד”. ה”רבי" החל ללמד והנאספים שמעו באזנים קשובות לכל אשר קרא בה“עין יעקב”. גם יעקיל הטה אזנו לשמוע את דברי ה“רבי” אף כי לבו לא הלך אחרי הלמוד.

ה“רבי” למד אז מסכת “ברכות” ויקרא לפני השומעים ה“מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בשני בצורת והקניטתו אשתו והלך ולן בבית הקברות ושמע שתי רוחות שמספרות זו לזו, אמרה הדא לחברתה: חברתי, בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד, מה פורענות באה לעולם? אמרה לה חברתה: איני יכולה, שאני קבורה במחצלת של קנים; אלא לכי את, ומה שאת שומעת אמרי לי. הלכה היא ושטה ובאה, ואמרה לה חברתה: חברתי! מה שמעת מאחורי הפרגוד? אמרה לה: שמעתי וכו' וכו'” הספור הזה הפיק רצון מיעקיל מאד ויעורר חושיו בו; וישם אזנו כאפרכסת לשמוע את דברי ה“רבי” בכליון עינים חכה לשמוע מפיו עוד ספורים נעימים ונפלאים כאלה.

בכלות ה“רבי” את ה“שעור” קמו כל שומעי לקחו להתפלל ערבית. אחר התפלה שבו יעקיל וצדוק לשיחתם.

בין כה וכה התאספו יחד כל הנשארים בבית התפלה וישאו מדברותיהם על הממלכות ועל הארצות, על מלכותא דרקיעא ועל ממלכות הצדיקים בארעא.

יעקיל וצדוק נלוו גם הם אל המשוחחים וישמעו את ספוריהם ושיחותיהם. ארץ חדשה ושמים חדשים נגלו פתאם לפני יעקיל: עולם חדש, תורה חדשה ורעים חדשים ראו עיניו – –

בעלותו על משכבו לישון, הרגיש, כי נגולו אבנים גדולות וכבדות מעל לבו, הרגיש, כי שבו אליו ימיי נעוריו ובלבו נולדו רגשות נעימות ובמוחו תקננה מחשבות מרגיעות אשר לא ידע שחרן.

למן היום ההוא והלאה היה יעקיל לאחד מבאי בית התפלה מדי יום ביומו, בין מנחה למעריב שמע “עין יעקב” וישב תמיד אל השלחן ליד “שמואל’קע הפרה”; ואחרי תפלת ערבית התחבר אל מספרי החדשות והשומעים התמידים וישאב ידיעות מעולם הפוליטיק. בעת מעטה רכש לו ידיעות מעולם היהדות הפנימי המושך אליו בקסמי נועם את לבות האנשים הפשוטים; ולמן העת ההיא לא היה עוד בודד ברפשון, כי היה בעיניו לחבר בבית התפלה ולאבר מכלל ישראל.

כל אשר הוסיף יעקיל להתחבר עם החברה “עין יעקב” שכח את חייו הקודמים, ווארשא לא לקחה עוד את לבבו וגם על אדות מרים לא חשב עוד כבראשונה; וידמה בנפשו כי לא יצא מעודו מעיר רפשון וחוצה, פה נולד ופה ישאר על בוא קצו.

גם בחיי ביתו נכר שנוי גדול לטובה. את זלאטע לא אהב גם אחרי כן, אבל דבר וישוחח עמה ויספר לפעמים באזניה מן החדשות אשר שמע בבית התפלה. הוא נוכח לדעת, כי על כל איש ישראל לקחת אשה, ומה אפוא ההבדל בין אשה זאת לאשה אחרת? כל אשה אשה היא; וכעבור שנים אחדות וזלאטע ילדה לו בנים אחדים הוטב ליעקיל עוד יותר. בעתות החופש השתעשע עמהם וישאם בזרעותיו, הניעם על ברכיו, דבר אליהם בלשון הילדים, וזלאטע שבעה לה נחת ועונג בהביטה אל שעשועיו עם הילדים האהובים. היא שכחה כבר את הקטטות שנפלו ביניהם בימים הראשונים אחרי החתונה.

IX

אחרי עשר שנים.

אך כלה היתום לאמר “קדיש־עלינו”, רוב המתפללים קמו ממקום מושבם ויצאו מבית התפלה; השמש הוציא נרות אחדים מן התיבה ויכבם, ויגש אל המנורה התלויה מעל השלחן ויקטן אורה מעט, אחרי כן צבר אל ידו את הספרים המפוזרים על השלחן וישימם בארגז־הספרים וילך לו. הנשארים בבית התפלה התאספו יחד לפני התנור וישאלו ויספרו חדשות. גם יעקיל ישב עמהם, כי אהב מאד לשמוע חדשות.

• אינני יודע איזה משוגע יבחר לשבת פה? לולא זקנתי ולוא היתה רגלי שבורה, מה תחשבו, הישבתי פה אף יום אחד? אך משוגעים וחסרי דעה ישארו פה על מקומם. שם גם גבר לא יצלח מרויח כסף אוצרות – קרא יונה איש חוה ציפע, חרש עצים זקן ופסח, במנוד ראש.

• כה יזכני ה' בשנה טובה כאשר צדק יונה בדבריו – ענה חרש עצים שני – למה אנחנו יושבים פה? למה נחכה? שם ימצא האשר על נקלה, ומה חיינו פה? נסבול מחסור ועוני כל הימים ולפעמים, למה נבוש, נרעב גם ללחם. השמעתם מה כתב בערקע איש יענטע גרונע? המנוול הזה, אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו, מרויח שם ממון קרח.

• ושמערקע “הבתולה”? ה“בריה” הנפלאה הזאת? ־ השמעתם מה שכתב? הוא מרויח כעשרים שקל ויותר לשבוע. התבינו? יותר מעשרים שקל לשבוע, היינו קרוב לחמשים רובל לשבוע, מי פלל כשאת? ־ קרא שלישי מן המדברים.

• ולמה זה תתפלאו? ־ קרא יונה, איש חוה ציפה, שנית – גבר לא יצלח, אני אומר לכם: גם ה“לא יצלח” היותר גדול מרויח שם אוצרות כסף

• אולם הידעתם במה יעסוק שם? ־ שאל איש אחר.

• במה יעסוק? הלא סנדלר הוא! ־ קראו אחדים קול אחד.

• היש לכם מושג מסנדלרות שמערקע? וביחוד באמיריקא ימצא תופר־טלאים כמוהו קופצים על מעשי ידיו! והאם לא השחוק הוא? הוא היה שם ל… מצאו! ־ אמר השלישי עוד הפעם.

• לכובש בגדים, לעושה לולאות, לתופר כפתורים, לרוכל…

• לא, לא תמצאו בשום אופן – הוא היה – לשומר־מתים…

• מה? לשומר מתים? ־ שאלו כלם בתמהון.

• ועל ידי זה היה שם ל“אדיר” ־

• האם אך לשמערקע קרה כדבר הזה? ־ קרא יונה איש חוה ציפע – והמוצאות שם את בערקע גרונם בן תנחום שמעתם? חיים פנחס יספר כי בעיניו ראה את ביתו והנה גגו מצפה זהב טהור.

• התזכרו שובבות הנער הזה בהיותו פה? פה היה גנב פשוט ושם היה לגביר נכבש – קראו אחדים ביחד ויניעו בראשיהם הנה והנה.

עוד רבות, רבות ספרו איש לרעהו חדשות כאלה, ויעקיל הטה אזן לכל דבריהם ולבו לא נתנו לעזוב את בית התפלה. לאחרונה התאמץ בכל כחו ויצא משם וילך הביתה.

• “אל תשלט בך עין לרעה”: תפלת ערבית ארוכה התפללת הערב – קראה זאלטע בפגשה את יעקיל על מפתן הבית.

• לו שמעת – ענה יעקיל בשמחה גלויה, מבלי שמוע את דבריה – לו שמעת את אשר יספרו על דבר אמיריקא.

• איך לא תדע בושת! בעל מלאכה עוזב את שלחן מלאכתו והולך לשמוע ספורי מעשיות…

• אוצרות כסף מרויחים שמה, הידעת את בערקע גרונם בן תנחום החיט? התזכרי מה שובב היה הנער הזה ועתה יש לו בית באמיריקא וגגו מצופה…

• בעל מלאכה עוזב את שולחנו! והם יושבים ומחכים לו, ובשביל מה? הוא יושב עם “הולכי בטל” ושומע ספורי הבלים! –

• ושמערקע הבתולה? מילליונים, מילליונים יאסוף שם…

• אני מדברת זאת והוא יענני אחרת. הנשמע כזאת? בערב “יום טוב” יעזוב בעל מלאכה את מלאכתו ולא ישאיר גם כל עבודה לפועליו וילך לשמוע הבלים ושקרים על אדות בערקע ושמערקע “הבתולה”. הלא תבוש, הלא תכלם! ־

• הידעת מה מעשי שמערקע באמיריקא? מצאי את החדה! בשם אופן לא תמצא – קרא יעקיל לאשתו בשכבו על משכבו לישן.

• ־ הנח לי! מה לי ולעבודת שמערקע שם? ־ ענתה זלאטע בדברים כבושים – ובין כה וכה לא תעשה את עבודתך פה.

• יעקיל התעורר משנתו בטרם בקר. בפקחו את עיניו הביט אל מטת זלאטע.

• ־ זלאטה! התישני? ־

• האַ־אַ? ־ קראה כמתעוררת מעט משנתה.

• התשני? ־

• מה זאת? ־ שאלה בפקחה את עיניה.

• התדעי את אשר אחשוב כעת? ־

• מאין אוכל לדעת את מחשבותיך? ־

• אולי טוב גם לי לנסוע לאמיריקא? ־

• ההוכית בשגעון או יצאת מדעתך? האם לא מצאת לך עת אחרת לספר לי את מחשבותיך, כי העירותני עתה? ־ קראה זלאטע ברגז –הילד לא נתנני לעצם עין כל הלילה ואך באור הבקר התנמנמתי מעט והנה זה בא ומעירני משנתי…

יעקיל התהפך ברגז אל צדו השני. וזלאטה לא יכלה לישן עוד.

• מדוע באה פתאם מחשבה כזאת בלבך? ־ שאלה זלאטע כעבור רגעי מספר. רגעים אחדים עברו ויעקיל לא ענה מאומה. אחרי כן הפך את פניו אליה ויאמר: ־ מה תהיה “תכליתנו” אם אשב פה? הרוח ימעט ויצער מיום ליום. מה אומר? הגם חיינו חיים? הילדים מתגלגלים כל היום בבוץ, ואנחנו הנוכל להדמות לבני אדם? לא אדבר עוד על אדותינו, אבל הילדים, מה תהי אחריתם? לדעתי אין לי עצה אחרת כי אם לנסוע לאמיריקא.

• האמנם תדמה, כי הכסף שם בחוצות כאבנים, ועליך אך לבוא ולצבור אותו? לחם ומים, בל אחטא בשפתי, יש לנו גם פה, והלואי לא יורע מצבנו כה גם לימים יבואו, והילדים – ידאג להם ה'.

• השמעת על אדות “שמערקע הבתולה”? גבר לא־יצלח כזה מרויח שם כסף לרוב, ובערקע בן תנחום? התזכרי בהתהלכו פה ערום ויחף ממש, התזכרי, מה נבזה ומה שפל היה האיש הזה בעיני כל. ועתה הוא חי כאחד המלכים ומספרים כי גג ביתו מצופה זהב. התביני? ־

• ואתה תאמין לזאת? מספרים – מה יפסידו אם יספרו הבלים? שמעני נא, יעקיל, הסר מלבך את ההבלים האלה ־

• ידעתי מראש כי אין לי את מי לדבר. מאד נסכלתי כי פציתי פי לדבר עמך על אדות זאת. התדעי את התבל? פה נולדת ופה גדלת וכל ימיך חיית בעוני ומחסור ואין לך אפוא כל מושג מהחיים טובים מאלה. –

היונק התעורר פתאם בקול בכי גדול.

X

עברו שני ירחים.

אל שלחן המלאכה יושבים פועלים אחדים ועושים את מלאכתם.

זאלטה יושבת לפני העריסה ומניעה אותה ברגלה. פניה מפיקים דאגה ועיניה – געגועי נפש. שתי נערות קטנות עומדות משני צדיה נשענות בראשיהן הקטנות על ברכיה.

הדלת נפתחה ופלטיאל וצדוק באו הביתה. וכרגע באו אל החדר השני אשר ישבה שם זלאטע וישבו על הספסל מבלי דבר דבר. רגעים אחדים שררה דומיה בבית. פתאם פרצה זלאטה בבכי, גם היונק אשר שכב בעריסה החל לבכות ושתי הנערות אשר עמדו משני עבריה, בראותן את אמן בוכיה, החלו לבכות גם הן.

– מה תבכי, פתיה? – קרא צדוק – אני אינני רואה פה כל דבר עצב. הוא נסע לאמיריקא, יצבור שם כסף וישוב לביתו.

– אבל לנסוע מבלי ידיעתי – קראה זלאטע בקול בוכים.

• ומה היה לו הודיעך לפני נסעו? הטוב היה לך עתה מאז? “מסתמא” ידע כי לא תתני אותו לנסוע ולכן נסע מבלי שאל את פיך. אני אומר לך כי בקרוב תקבלי ממנו מכתב; עתה תראי: היקרך דברי, אם לא? מתי נסע מזה? לפני ששה שבועות?

• זה שני ירחים –

• שמעי נא, בתי, ואל תדאגי, יתן ה' וקבלת ממנו בקרוב מכתב מבשר טוב. –

רגעים אחדים החשו. זלאטע מחתה דמעותיה מעיניה ושביב תקוה נשקף מהן.

• ומה מצב המלאכה? ־ שאל צדוק.

• לעת עתה יעבדו הפועלים. אך כמובן בלי השגחתו לא יעבדו פה הרבה –

השיחה נפסקה עוד הפעם.

• נושא המכתבים הולך! נושא המכתבים הולך!! ־ נשמעו קולות אחדים מן החדר השני. זלאטע קפצה ממקומה ותרץ אל הדלת. אחריה רצו הנערות ופלטיאל וגם צדוק, בן השמונים, מהר על משענתו לגשת אל הדלת. נושא המכתבים בא הביתה וימסר ליד זלאטע מכתב במעטפה גדולה. פניה אדמו וחורו ואדמו חליפות, ידיה רעדו מאד ולא יכלה הסר את המעטפה מעל המכתב. פלטיאל לקח את המכתב בידיו הרועדות ויקרע את המעטפה ויוצא את המכתב, ויקרא:

"לאשתי היקרה והנאמנה מרת זלאטע תחיה, ולילדי היקרים והאהובים יחיו. ראשית הנני להודיעך במכתבי זה כי הנני בריא ושלם, הודות לאל, יתן ה' ואשמע כזאת מכם תמיד, אמן.

שנית הנני כותב לך כי עזבתי את רפשון בלי ידיעתך, יען כי ידעתי שלא תתניני לנסוע בשום אופן, ולכן נסעתי חרש לבל ידע איש מזאת. החיים ברפשון נמאסו בעיני, בל אחטא בשפתי; לעת עתה לא טוב לי גם פה, אך אקוה לאל כי בימים יבואו אמצא עבודה וראיתי שכר בעמלי רב יתר מעתה. באניה סבלתי מאד, כי לא היה לי כל צדה לדרך. כל הנוסעים יכינו להם דברים רבים ושונים להשיב את נפשם בדרך ולי לא היה מאומה. באניה נסעתי ארבעה עשר יום. שבוע ימים אחרי בואי לאמיריקא חליתי. בשבוע העבר החלותי לעבוד באחד הפבריקים; לעת עתה אני מרויח ששה שקלים לשבוע, יתן ה' והרוחתי בקרוב יותר. אל תדאגי, אשתי, וגם אתם, ילדים אל תעצבו. בקרוב אשלח לכם, ברצות ה', כסף.

ממני בעלך יעקיל.

הנני דורש באהבה בשלום אבי־אבי היקר והאהוב כמו“ה צדוק יחיה. כן הנני דורש בשלום חותני היקר מו”ה פלטיאל יחיה. גם אני דורש בשלום ידידי היקר והאהוב מו“ה דוד יחיה”.

• גם לי דרישת שלום! – הריע אחד הפועלים בשמחה. “גם אני דורש בשלום ידידי האהוב מו”ה שמואל יחיה".

• גם לי! – הריע פועל שני לקראתו. “כן הנני דורש בשלום ידידי הטוב מו”ה חיים יחיה".

• בן חיל! חי נפש! גם אותי לא שכח – קרא פועל שלישי. אחרי כן קראו עוד דרישת שלום לכל שכניו ומכיריו.

• ומה אמרתי לך? – פנה צדוק אל זלאטע – הלא זה דברי אליך תמיד, כי אין לך להתעצב ולבכות. הוא יכתוב בקרוב.

• ארוצה נא ואַראה את המכתב לישראל ידידי – קרא פלטיאל בשמחה.

• זאת לא תאחר גם אחרי כן! תן לי את המכתב – קראה זלאטע אשר היתה כנדהמת.

• הילד בוכה! הילד בוכה! –

פלטיאל וצדוק יצאו מן הבית ופלטיאל רץ אל ישראל ידידו להראות לו את המכתב.

כעבור שני ירחים קבלה זאלטע מכתב שני עם תמונתו הפוטוגראפית. תמונתו היתה יפה להלל, צילינדר על ראשו, זקנו מגולח, בגדיו הקצרים יפים מאד. ולשמחת לב זלאטע וילדיה לא היה קץ וגבול. אחרי כן קבלה ממנו כסף חמשה ועשרים רובל, ובמשך השנה הראשונה לעזבו את רפשון קבלה עוד מכתבים אחדים גם כסף בערך תשעים רובל.

XI

עברו שנתים ימים.

עיפה ויגעה תתהלך זלאטע בחוצות רפשון ושני סלים בידיה, בסל האחד מונחות ביצים ובשני מונחים תרנגולים ותרנגולות עקודים. נטפי זעה יכסו את פניה האדמדמים־ירקרקים, עיניה, השקועות עמק בחוריהן, עצומות מעט וגוה כפוף מכבד משאה. היא הולכת אל אחת המבואות. היא נגשת אל בית קטן ויורדת אל המרתף. חנה’לע הצעירה בכל ילדיה, בראותה את אמה, הרימה קולה בבכי ותמהר לגשת אל זלאטע בטרם עוד תספיק להציג את סליה על הארץ.

• מה לך? – שאלה זלאטע בקול רפה ובקרת רוח.

• יענטע גנבה ממני את הלחם אשר השארת לי בבקר… התאוננה חנה’לע ועיניה הקטנות נגרו דמעה.

• מדוע נתת לה? – ענתה זלאטע בכבדות ותשב על המטה אשר עמדה אצל הדלת.

• רעבה אני, אמי! – הרימה חנה’לע קולה בבכי.

• גם אני! – נתנה גם יענטקע בקולה ותבט אל אמה ביראה.

• הלא גנבת ממנה את הלחם, ומה לך עוד? –

• רעבה אני! –

• פת לחם! פת לחם!! –

• אוכל! או־אוכל! – נתנו חנה’לע ויענטקע את קולן בבכי ותמשכנה אותה משני עברי סנורה.

• הרפינה ממני! הרפינה! –

שתי הנערות הרימו את קולן עוד יותר ותקראנה בקול גדול: או־אוכל! לחם!

• הא לכן, זוללות! ־ התפרץ קול מוזר מזלאטע ותושט להן את ידיה הצנומות – אכולנה את בשרי, את עצמותי!

אבל הידים הצנומות לא נעמו, כנראה, לחכן, פת לחם אותה נפשן הרעבה, ולא חדלו מבכות באזניה. אחרי נוחה מעט קמה ממושבה ותחל לעסוק בעריכת תבשיל הצהרים. במחיר שש אגורות קנתה לה קמח שחור ותלש במים ותעש ממנו פרורים ותבשלם בשומן־בקר חי.

חנה’לע ויענטקע אכלו ראשונה מן התבשיל ואחריהן אכלה זלאטע עם הנערים אשר שבו אז מן ה“תלמוד תורה”, ולדינה, אשר למדה מלאכת התפירה, השאירה מעט בקדרה. כאשר כלו הנערים לאכול בא עני הביתה. זלאטע לקחה קערה ותשפך בה מן התבשיל אשר השאירה לדינה ותגש לפניו. אך כאשר טעם העני מעט מן התבשיל הציג את הקערה על קצה התנור ויתחמק ויצא. זלאטע לקחה את סליה בידיה ותפן לצאת אל השוק; פתאם נפתחה הדלת בכח וגרונה חוה אשת זלמן אָשר הסנדלר באה במהירות הביתה, ותקרא:

“זלאטע “עטרתי, לבתי!” בשורה טובה בפי אליך. היום קבלתי מכתב מאישי, הוא כותב…”

• מה?! – שאלה זאלטע, בלב נפעם ותצג את סליה על הארץ.

• הלא יודעת את, כי אישי יחיה בטשיקאגא, מרחק רב מאמיריקא, כמדומה לי שהיא באמיריקא השלישית והוא כותב שבשבוע העבר קרהו כזאת: והנה הוא הולך ומביט אנה ואנה והנה “פריץ” אחד עובר על פניו; כאשר הרחיק אישי ללכת מעט בא רעיון בלבבו – הלא תדעי כי אישי, יחיה, איננו ב“ה חסר דעת – כי פני “הפריץ” אינם מוזרים לו, אז נמלך כרגע וימהר וילך בעקבות ה”פריץ"; הוא הולך וחושב בכל הדרך: איה ראהו? פתאם הכיר אותו, הלא הוא – יעקיל אישך.

זלאטע צנחה על המטה. פניה בערו כאש.

• אישי לא הרבה מחשבות ויגש אליו ויאמר: “שלום עליכם, יעקיל!” ויבוא אתו בדברים. אחרי כן החל לדרוש ולחקור אל אדותיו: מה מעשהו? והנה הוא מרויח הרבה, אולם…

• אולם מה? ־ שאלה זלאטע ופניה חורו כסיד.

• אולם הוא, שד משחת יקח את הצעירים! לפני נסעם מפה לאמיריקא המה, כנראה, אנשים טובים וישרים ובבואם שמה יהיו פתאם לאחרים. יעקיל, מי האמין עליו כזאת פה? התביני? אהב אשה אשכנזית אחת, ימח שמה!

* * *

זלאטע היתה כהלומה…

• הלאה כותב איש אלי, כי שם באמיריקא, אין עון גדול מקחת שתי נשים, ואם אך תבואי שמה יתחנן לפניך בדמעות שליש לבל תתאונני עליו בבית המשפט והיתה אחריתו להכרית; התביני? עליך לאסוף עתה כסף להוצאות הדרך ואז לא תסבלי עוד רעב ומחסור ועוד ענויים קשים כאלה.

• תחשב לך זאת למצוה! ־ ענתה זלאטה אחרי דומיה ממשכה.

בערב אחרי התפלה ישב ישראל רע פלטיאל לפני מטת זלאטע על ספסל ארוך וצר. זלאטע ישבה בקצה המטה לא רחוק מישראל. אל השלחן ישב בעל הבית, אשר גרה עמו, ויאכל ארוחת הערב.

ישראל העביר את ידו על זקנו הארוך וישתעל ויחשב רגעים מספר.

• המ… עושר רב הוא… אין דרך אחרת לפניך כי אם לנסוע שמה, אבל מאין תקחי כסף להוצאות דרכך?

זלאטע שתקה ועיניה הפיקו עצבת נוראה.

• האין לך כל כסף?

• לא! –

• לא טוב מאד… גם חפצים אין לך… לא טוב מאד! –