I    🔗

– חנני נא, אבי־אבי! אך הפעם ותן לי כסף להוצאות דרכי, ועוד היום אעזוב את העיר ושבתי אל מקומי, ווארשאה – התחנן איש צעיר כבן עשרים וארבע שנה, קומתו ממוצעת, פניו מלאים ועגולים, שתי קצות שפמו הצהוב והארוך מסולסלות בטעם הפולנים, על לחייו הבריאות ועל סנטרו נכרו עקבות זקן מגולח אשר שב זה עתה לצמוח.

– הלא תבוש מדבר כזאת! – ענהו איש כבן שבעים שנה, רם קומה ורחב עצמות, זקנו הלבן ארוך ורחב ויורד על פי כתנתו הפרומה ושפמו המסובך שחרחר מאבק הטבק הרטוב הדבק בו – אתה, צעיר לימים, מלֹא כח עלומים ובעל מלאכה נפלא וחרוץ, תבקש כסף להוצאתיך וממי? מאיש זקן, רפה כח ועני מדוכא!

– האמינה לי, אבי־אבי! כי אשיב לך את כספך בקרוב ואסיר תודה אהיה לך תמיד על חסדך זה –.

– כן, כן; בודאי תשיב לי את כספי הפעם כאשר השיבות לי בפעם הראשונה, התזכור? –

• אז…

• מה היה אז? –

הצעיר לא מצא מענה אך גמגם בלשונו מלים מקוטעות וידום.

• הגידה נא לי – הוסיף הזקן לשאל אחרי דומיה קצרה בהריחו אבק טבק מלא אצבעותיו בנחירו הימנית ואחר בנחירו השמאלית – הגידה נא לי: מה תעשה בווארשא?

• מה אעשה בווארשא? – שנה הצעיר את שאלתו בקול שמחה ושביב תקוה נראה בעיניו – מה אעשה שמה? אעבוד וראיתי שכר בעמלי.

• ומדוע לא ראית שם שכר בעמלך עד כה? – שאלהו הזקן ויבחננו בעיניו הכהות.

• מי? – אני? הלא הרוחתי שם שמנה רובל לשבוע…

• ואיה אפוא הכסף הרב אשר הרוחת אם כנים דבריך? הן ערום ויחף שבת הלום מווארשא; ולולא נתתי לך את מכנסי הבלים ללבשם, כי עתה לא יכלת צאת החוצה… לא, יעקיל! חלילה לך משוב שמה עוד אם שכרך הרב לא הספיק לך גם לכסות מערומיך –

• אבל שם ראיתי חיים נעימים ואתענג על רב טוב…

• את כל דורשי רעתי אברך בחיים טובים כחייך שם! והאם לא

הצחוק הוא? חיי נחת ועונג ראה שמה! בודאי אכלת שם נתח בשר ואולי גם דגים בימי החול, חאַ! חאַ! חאַ! בוש והכלם מדבר הבלים כאלה! –

הזקן ויעקיל החרישו רגעים אחדים.

• אדרבא – הוסיף הזקן לדבר – שים לבך אל דרכך. הן לא נער הנך עוד: הזאת היא ה“תכלית”? שוה בנפשך כי הנך בווארשא ומתענג בנעימים כדבריך, טוב מאד; אבל מה יהיה סוף הדבר?

כעבור שנים אחדות תשוב עוד הפעם הנה ערום ויחף כ“אשכנזי” באין פרוטה אחת בכיסך; אל תשכח כי כבר מלאו לך עשרים וארבע שנה ועליך אפוא לכלכל את מעשיך בדעת. כבר הגיעה העת לעזוב מעשי הילדות וללכת בדרך ישרה הרצויה בעיני אלהים ואנשים.

יעקיל הביט אל פני הזקן מבלי הבין אל מה ירמזו מליו.

• הן כבר מלאו לך עשרים וארבע שנה וכבר באה העת לקחת לך אשה ככל היהודים והיית ל“בעל הבית” ולא תהיה עוד נע ונד כל ימיך –

• לקחת אשה? למה זה אמהר לשום רחים על צוארי? מה מני יהלוך אם אחכה עוד שנות מספר והייתי חפשי, למצער, מדאגות משפחה?

• הגם חייך נקראים חיים? – ענה הזקן וינע בראשו – הנה אין לך שמלה לעורך ונעלים לרגליך, ואין בכיסך אף פרוטה אחת, ופעם בפעם עליך לבקש נדבת כסף ממני, וכל ימיך הנך נע ונד כקין בשעתו; ואחרי כל אל תאמר עוד כי חפשי אתה מצער ודאגה.

יעקיל לא ענה מאומה אך פניו הפיקו אי־רצון.

• אנכי יעצתיך לטוב לך כאשר עם לבבי – הוסיף הזקן אחרי דומיה קצרה – חובתי היא להוכיח דרכך על פניך ולהגיד לך מה טוב; ואתה עשה לך כחפץ לבבך. האדע? אולי חכמת יותר ממני.

ככלות הזקן דבריו קם ממקומו וישאל את פי יעקיל אם ילך גם הוא עמו.

• אלכה לי לטיל מעט – ענה יעקיל, ויצאו שניהם מן הבית.

 

II    🔗

צדוק – זה שם הזקן – שב לחנותו ויעקיל הלך לו תפוש במחשבותיו לרחוב אחר.

– הנה כי כן! – הגה יעקיל וינע בראשו אנה ואנה – לעת זקנתו היה לקמצן נמאס! קשה להוציא פרוטה מכיסו כקריעת ים סוף. ומה אעשה עתה בלי כסף? – הוסיף לחשב מחשבות – איך אמלט על נפשי מפה?… השטן השיאני לשוב לעיר החשכה הזאת… אל מי באתי הנה? מה לי פה ומי לי פה?… ולמה זה באתי הלום?… רע הדבר מאד. למכור את עצמי לעבד לחיים שמואל, לעבוד אצלו עבודת פרך בשכר שני רובל לשבוע ולאכול על שלחנו בכל ימי החול תפוחי אדמה וריפות, כאשר הסכנתי בביתו בימי נעורי, לא אוכל עתה, לא אוכל בשום אופן! האם לא צדק הזקן בדבריו? – הגה עוד ברוחו הקשה – אם רב היה שכרי בווארשא, מדוע לא חשכתי מכספי ליום רעה? מדוע לא קניתי לי אז למצער שעון טוב, טבעות זהב? האם לא השיגה ידי לקנותם? לו היה לי עתה מעט כסף, כי עתה לא נטל עלי להבזות את נפשי, לבקש חסד מהקמצן הזקן ולשמוע את תוכחת מוסרו… ועתה הלא אוכרח להשאר פה. פה, פה אשאר והייתי לעבד לחיים שמואל? – ילעג יעקיל לנפשו במרירות – ועל לבבו יעלה זכרון חמש השנים אשר עבד בבית חיים שמואל, ולעיניו בית עצים נטוי לארץ מרוב ימים, ובבית פנימה ריח רע ומעופש, הקירות והמקרה מכוסים בפיח שחור ואבק רב ועל הקרקע – רפש וכל מיני חלאה, וקול רעש והמולה, חרפות וקללות ישמע בבית כל היום, חיים שמואל יתקוטט ביאחנה אשתו והיא תקלל אותו ואת בניה השובבים קללות נמרצות, הנערים קוראים למהלומות איש את אחיו והעובדים יכו את החניכים. הנה יאחנה עומדת לפני התנור ומבשלת קדרה גדולה, המלאה לה ריפות ותפוחי אדמה, לארוחת הצהרים וידיה מלוכלכות מאד – בתי ידיה מפשלים על זרועותיה ובמגרפה תעביר את הקדרה בתנור ממקום למקום. אך תעזוב רגע את התנור והנה פסח’קה וחאצקעלע ימלאו את מקומה וכרגע יוציאו את הקדרה מן התנור ובכל הבא בידם יוציאו מן הקדרה הרותחת תפוחי אדמה, ואחרי טבלם בה את ידיהם תגיש יאחנה את התבשיל לשלחן.

“לא! אך בימי נעורי יכלתי לשאת ולסבל את כל זאת ולא עתה; עתה אבחר במות מבחיים נבזים כאלה. עברו הימים ההם ולא ישיבו עוד”.

הזכרונות האלה יעברו וזכרונות אחרים יקחו מקומם: ווארשא נצבת לפניו עם כל חמודותיה. הנה הוא יושב בבית־משתה ומתענג למראה הבתולות היפות המשרתות אותו; הנה הגן אשר ישתה בו שכר ונערות יפהפיות תשמענה שם את קולן הנעים, ושם עומדים בתי משוש אחרים. – יזכור את הימים הטובים אשר טיל בחברת רעיו ומכריו בחוצות ווארשא לבקש ענג ושמחה ובלילות הלך לשמוע אל המנגינות הנעימות ולצאת במחול את המחוללות היפות. הזכרונות האלה יעוררו בקרבו רגשי תאוה וגעגועים, לבו יתפעם בחזקה, רגשותיו יסערו ודמי עורקיו ימהרו במרוצתם. –

“לא, לא! לווארשא אשובה ויעבר עלי מה! לא לאיש כמוני לשבת ב”רפשון“. בווארשא, רק בווארשא יכירני מקומי”.

“אבל איך אסע שם בידים ריקות? טוב, טוב הדבר! פרי מעללי אוכל הפעם. למה זה רצתי הלום? את מי חפצתי לראות פה, את אבי־אבי היקר והאהוב?”

אבל הלא היו לו ימים טובים אשר לא ידע מחסור והזקן דאג לו ולבית אביו. אחרי מות אביו הביאהו אל בית חיים שמואל ללמדו מלאכה ואת יונה’קע הביא לבית ה“תלמוד תורה” וישם עיניו עליהם לטובה; וגם אחרי כלותו חק שנות עבודתו בבית חייט שמואל ויאמר לנסוע ווארשאה, נתן לו די כסף להוצאות דרכו, גם כד קטן מלא חמאה, גבינה גדולה וככר לחם נתן לו; ומה זה היה לו איפוא עתה לעת זקנתו כי נהפך לקמצן?…

“אך אולי צדק הזקן בדבריו? אולי טובה באמת עצתו אשר יעצני לקחת לי פה אשה, ואז הלא אוכל לכונן לי פה בית מלאכה וראיתי שכר בעמלי והייתי ל”בעל הבית“?… ומדוע לא? הן פה נולדתי, קרובים ומכרים רבים לי פה, אני יודע את כל בני עירי וגם הם ידעוני ומה ומי לי בווארשא? מי ידעני ומי יכירני שם? נחוץ להועץ בדבר הזה”.

יעקיל נשא את עיניו ויבט סביבו לראות אנה הובילוהו רגליו בהיותו תפוש במחשבותיו, והנה הוא עומד לפני בית הרחים מחוץ לעיר. מעבר מזה ומעבר מזה ינהרו מימי הנחל הקטן השוטף בקצות העיר “רפשון”, המים נוזלים לאטם ומשמיעים במרוצתם קול המיה דקה, פה צפה אוזה בצואר נטוי בחברת ילדיה הקטנים, ושם, לא הרחק מן החוף, יראה דג קטן השוחה במהירות נפלאה הנה והנה; מעבר השני יראו נערים קטנים הרוחצים בנחל בקול ענות שמחת הנוער. ודמיונו יעשה לו כנפים ויביאהו לעולם ילדותו: והנה הוא נער קטן לומד בחדר וזה לא כבר כלה להגיד לפני ה“רבי” פרשת השבוע, ה“רבי” סגר את החומש לאות כי הגיע זמן ארוחת הצהרים. ברעש והמולה יקום הוא וחבריו ממושבם וידחקו איש את אחיו לפני הפתח בהתפרצם לצאת החוצה. ברגלים ממהרות יאוצו כלם לא לבתיהם, כי אם אל הנהר, בהמולה גדולה יתנפלו אל הנהר וישכשכו את המים בידיהם הקטנות בלי הרף, ירקדו כאילים ויצחקו שמה זמן רב; אז יעלו מן הנהר אל החוף, שניהם דא לדא נקשן מקור ומראה בשרם כמראה התכלת, רגעי מספר ירקדו על הדשא אשר על שפת הנחל בראש נטוי הצדה, פעם על רגלם הימנית ופעם על השמאלית חליפות, עד זוב המים אשר באו באזניהם החוצה.

הזכרונות האלה יעברו וזכרונות אחרים יעלו על לבבו: חרף בחוץ, והוא טרם כלה עוד לאכול את חלק ה“קוגעל” אשר נתנה לו יאַחנה, אשת חיים שמואל אדוניו, עודנו מרגיש את השומן הדבק בחכו ובלשונו והוא ממהר לרוץ אל הנהר הקפא המכוסה בקרח, כל בני “החברה הלבנה” אשר ב“רפשון” כבר “יתחלקו”, על הקרח וקול צחוק ישמע מסביב; והנה הוא בא, כחץ מקשת יתעופף על הקרח החלק, יחל מ“שמע ישראל” ואח“כ יעבור את ה”שמונה עשרה" ו“ויאמר דוד” “כורעים” ופתאם יתנפל על הקרח בצדיה וחבריו העוברים אחריו נופלים עליו והנה גם “גבינה”…

כבר באה השמש והוא לא יוכל עוד לעזוב את הנהר, אך לעת צאת הכוכבים ישוב בלי חמדה לבית המדרש; ידיו, פניו ואזניו אדומים וקפאים מקור והוא מתגנב לבוא אל בית המדרש פנימה לבל יפגשהו אבי־אביו, ובבואו יתחבא מפניו אחורי התנור, אך לשוא, הזקן אשר חפש אותו זה זמן רב ימצאהו והוציאהו ממחבואו וכרגע יאחז באזניו הקפאות ומשכן בחזקה הנה והנה.

– בן נחמד ונעים אתה! – קרא הזקן בלצון מהול בכעס – את כל יום השבת תבלה בחברת רעיך השובבים, ומדוע לא תשב, “גוי!” אף רגע בבית המדרש לקרא מזמורי תהלים או סדר השבוע?

“פזר!” – יגיע לאזניו קול רעיו השובבים השמחים לאידו.

הזכרונות האלה יניעו את מיתרי לבבו ובקרבו יפתח מקור שירה חדשה, שירה נעימה ונפלאה…

“ובאמת למה זה אסע ווארשאה? את העת אבלה שם אמנם בנעימים, אבל מה תהי שם אחריתי? האם לא צדק הזקן בדבריו?”

יעקיל עמד עוד זמן רב לפני בית הרחים ויתענג להביט ולהתבונן אל כל אשר מסביב לו, אחרי כן שב העירה בנפש שקטה.

 

III    🔗

בערב בא יעקיל אל בית אבי־אביו לאכול ארוחת הערב. הזקן נגש אל התנור ויוצא ממנו קערת חרס ושתי כפות עץ, מעל החבל המתוח ממעל לתנור לקח מטפחת עבה וישטחנה על השלחן וישם עליה את הקערה והכפות, אחרי כן נגש שנית אל התנור ויוצא משם קדרה ויעמידנה על הספסל שלפני השלחן.

• אינני רואה מאומה – אמר הזקן – הבט נא אתה, יעקיל, אל תוך הקדרה וראה: המלאה היא אם לא?

• איננה מלאה – ענה יעקיל.

• מסתמא אכלה כבר חנה את ארוחתה ותותר לנו. טוב מאד; הגישה אלי את הקערה.

• לא, הניחה לי, אבי־אבי! ואני אמלאנה –

• לעת זקנה יחדל האדם מהיות אדם, העינים תכהינה מראות, האזנים תכבדנה משמע – אמר הזקן באנחה.

יעקיל מלא את הקערה תבשיל־חלב ויציגה על השלחן וישבו שניהם לאכול.

• ועתה, יעקיל, מה תחשב אפוא לעשות? – שאל הזקן אחרי טעמו מעט מן התבשיל.

• מה אחשב? האם בידי טובי לעשות כחפץ לבבי? ובידי אין אף פרוטה אחת –

• אם כן אפוא, בקש לך פה איזו מלאכה; הטוב לך ללכת כל היום ברחובות העיר ולחבק ידים באפס מעשה? – אמר הזקן ויגמא אל פיו מלא כף תבשיל.

פני יעקיל הפיקו אי־רצון, אך לא ענהו מאומה.

• ידעתי, כי דברי אלה לא ינעמו לך, גם זאת ידעתי – הוסיף הזקן – כי לא טוב לעבוד בזעת אפים בבית איש אחר בשכר שני רובל לשבוע; אבל הן בעל מלאכה חרוץ וטוב אתה. כונן לך פה בית מלאכה לעצמך ושכרך, אקוה, ירבה מאד.

• אבל איך אוכל עשות כזאת? מאין אקח את הכסף הדרוש לדבר הזה? –

• שמעני נא, יעקיל, למה זה אכסה ממך? אדברה אתך דברים ברורים: דרכך לא תמצא חן בעיני, ולולא זאת, האמינה לי כי לא חשכתי נפשי מכל עמל ויגיעה לתת לך את הכסף הדרוש לך להוצאותיך, אף כי שהדי במרומים, אין ידי משגת לתת לך כסף; אך מה אומר? הנני רואה כי יצאת בווארשא לתרבות רעה, עזבת שם מצות ה' ותפר את בריתו. כאחד ה“גוים” שבת הלום, בזקן מגולח ובלי “ציצית”. ידעתי כי התחברת שם לבני בליעל, לזוללים וסובאים, כי לולא היתה כזאת איך יכלת לפזר שמונה רובל מדי שבוע בשבוע? ובחברתם, כמובן, היית גם אתה לזולל וסובא… כן, מה חפצתי להגיד? כן, דרכך לא תמצא חן בעיני ובעיני כל איש ישר; אולם מה שהיה אין להשיב, אבל מן היום והלאה איעצך לבחר לך דרך ישרה: כמדומה לי כי מאביך, זכרונו לברכה, וממני, להבדיל בין חיים למתים, לא למדת מעשי פריצים כאלה. אביך היה איש ישר, חשוב בעיני כל ובר אורין, ואם היית אתה לבעל מלאכה, הנה כן היה בודאי רצון הבורא; לו חי אביך עוד כי עתה לא למדת מלאכה אבל האם בעל המלאכה איננו יהודי והנהו חדל אישים? אמנם נקלותם מאד בעיני כל, אבל התדע מדוע? הבה ואגדך: במעשיכם הרעים ובהליכותיכם הנבזות תשפילו את כבודכם לארץ; אתה, למשל, תגלח את זקנך ואינך לובש “ציצית” – ומדוע תעשה כן? המחכמתך הרבה או מרב עשרך תבעט במצות ה‘? אחרי כל אלה מי לא יבזה אתכם בלבו?… כן, מה חפצתי להגיד? כן; התבין? – הוסיף הזקן לדבר – לא לך להדמות אל חבריך ה“מופקרים”. אביך היה איש ירא אלהים וגם בי, בל אחטא בשפתי, אין לך להתביש, חלילה; הוא הדבר אשר דברתי כי עליך להשאר פה, ואז, כאשר לא תתרועע עוד את רעיך הרעים, ידעתי, כי תשוב לדרך אבותיך הנאמנים עם ה’ ותורתו והיית יהודי כשר ככל היהודים, ולקחת לך אשה וגם נדה יתנו לך, ומדוע לא? הלא חרוץ אתה במלאכתך, מעבודת הצבא כבר נפטרת ואינך בן בלי שם. אל יפול לבך עליך, עוד תמצא נערה בעירנו אשר תתן את ידה לך. יתן ה' והרוחתי בשנה זו את הכסף אשר יתנו לך לנדה! ואז תשיג ידך לכונן לך בית מלאכה ושכרת לך פועלים עוזרים למלאכתך וחיית חיים שלוים ונעימים באמת.

בדבר הזקן את דבריו אחז את הכף בידו לא רחוק מפיו ובעיניו הכהות הביט אל יעקיל, אשר השח את ראשו ויבט אל הקערה מבלי הוצא הגה מפיו. ככלות הזקן את דבריו גמגם יעקיל בכבדות:

• התדמה כי אדע מה לעשות ובמה לבחר? אך כמו ירא אני לבוא בברית הנשואין –

• כל איש מישראל מחויב לקחת לו אשה; ולמה זה תירא? – קרא הזקן וישאב מלוא כפו ויגמאנה אל פיו – התבשיל כבר הצטנן, אכול, יעקיל!

• גם “כלה” מצאתי לך – אמר הזקן אחרי אכלם בשאפו את אבק הטבק לאפו.

יעקיל העיף מבט שאלה אל הזקן ויחכה כי עוד מעט והגיד לו מי היא הנערה אשר הוכיח לו.

• הנערה היא “בריה” נפלאה, בת “בעל הבית”, אביה מופלג בתורה גם נדה יש לה כמאתים רובל, האם לא “שדוך” טוב הוא?

• מי היא? –

• מי היא? – שנה הזקן את שאלתו בדפקו באצבעו על תבת הטבק אשר בידו – ידבר נא ראשונה השדכן את אביה ואם יחפץ בך אגיד לך את כל והוכחת כי טוב לך השדוך מאד. כן, בלי נדר, מחר אשלח שמה את השדכן – כלה הזקן את דבריו וירח את הטבק ברצון.

• בכל זאת חפצתי… גמגם יעקיל בלשונו ולא כלה את דבריו.

• מחר, מחר, אם ירצה השם, תדע את כל –

יעקיל קם ממושבו ויצא החוצה לשאף רוח צח.

 

IV    🔗

בבית פלטיאל האופה רבה התכונה. קירות הבית והתקרה נמשחו בסיד, רצפת הבית כסתה בחול צהוב, הספסלים ורגלי השלחן גורדו בסכין ורוחצו למשעי; על השלחן פרושה מטפחת אדומה וממעל לשלחן תלויה מנורה ועל שוליה מעשי צעצועים מניר אדום. יעקיל יושב בראש ועל ידו צדוק אבי־אביו, לבוש בגד אטלס, אשר שונה מראהו מרב ימים, וחגור אזור משי אשר ירש מאביו. אחד הקרואים מספר באזני היושבים סביב לשלחן קורות הימים שעברו: מפקיד העיר הרשע, ימח שמו, שבימיו נרצפו חוצות “רפשון” ראשונה באבנים, ועוד ממקרים רבים וגזרות שונות. הקרואים מטים אזנם לספוריו; גם יעקיל יקשיב, כנראה, לדבריו. כאשר יצחקו הקרואים יצחק גם הוא עמהם, אבל אך קול דברים יגיע לאזניו, מוחו ריק, רעיוניו נבוכים ומבלבלים ולא ידע נפשו.

– קח את העט וכתוב את התנאים! – פנה צדוק אל בעריל הלבלר.

פלטיאל נגש אל רף הספרים הקבוע מעל הפתח ויקח משם גליון, דיו ועט אשר הכין בעוד יום ויציגם על השלחן.

בעריל הוציא מצלחת חזהו את המשקפים ויחל לנקותם במטפחתו האדומה, ויתבונן בהם רגעים אחדים וינקם עוד הפעם בקצה מטפחת השלחן וישימם על אפו. על חצי הגליון סלסל בעריל את המלה הראשונה “המגיד”, באותיות גדולות עגולות וסבוכות יחד, ואחרי כן החל לכתוב באותיות קטנות.

– חתום פה את שמך – פנה בעריל, ככלותו לכתוב את ה“תנאים”, אל יעקיל.

יעקיל לקח את העט בידו הרועדת ויחתום את שמו באותיות מקוטעות.

• איפה הכלה? הכלה איפה? –

ועלמה דלה כבת עשרים ושמונה שנה, פניה ירקרקים, לחייה צנומות, מצחה קמוט, ראשה כפוף ועיניה מביטות לארץ ולכן לא נודע מראיהן, באה מחדר הנשים ותגש נבהלה ונדהמה אל השלחן. היא הכלה.

• אחזי נא בקצה המטפחת ו“קבלי קנין” – הגיע לאזניה קול אחדים מן הקרואים. ותאחז בקצה המטפחת אשר ביד בעריל.

• הרפי עתה – אמר בעריל.

דמיה המעטים פרצו אל פניה ותתאדם גם פני יעקיל אדמו.

• עתה חתמי שמך על הגליון –

הכלה לקחה את העט ותחל לכתוב את שמה וכנויה, ידה רעדה והעט התנודד כשכור על הניר, האותיות יצאו עקומות ומדולדלות, אחת למעלה ואחת למטה.

• שתיקה יפה! – קרא בעריל בקול רם ויחלוק בידו את שפמו וזקנו ויחל לקרא את ה“תנאים”.

טררר! – נשמע פתאם קול כלי החרס הנשבר על המפתן אחרי כלות מקרא ה“תנאים”.

• מזל טוב! מזל טוב! מזל טוב! – קראו הקרואים בקול גדול, ודמי יעקיל קפאו בקרבו – מזל טוב! מזל טוב! מזל טוב! – נשמע גם מחדר הנשים.

כוס אחת הוגשה ליעקיל והשניה לצדוק והם שתו ראשונה “לחיים”. אחרי כן החלו הכוסות לסוב מפה לפה אל כל הקרואים; כעבור רגעי מספר עמדו הכוסות עוד הפעם לפני יעקיל וצדוק. הקרואים ישוחחו ויאנחו על הימים הטובים שעברו ואינם עוד; זכרו את השנים הטובות, בטרם יהיה עוד ה“אקציז” בארץ והיי“ש נמכר בזול “כמים” ויהמו; כל אחד מספר מעשי נערות מימי נעוריו איך שמחו בשמחת תורה, בשמחת בית השואבה ובפורים; יזכרו זאת הזקנים ועיניהם הכהות תברקנה רגע בברק הילדות ושביב שמחת הנוער יראה על פניהם, אך כעבור רגע תכהינה העינים כשהיו, שביב השמחה ידעך ואנחה מרה תפרץ מלבבם: “עברו השנים הטובות, עברו לבלי שוב עוד… נקחה נא אפוא עוד מעט יי”ש!” והכוסות תעשינה שנית את דרכן סביב השלחן להשקות ולנחם את הנפשות הנאנחות על צוק העתים האלה.

• ונשמותינו אנו כאין בעיניכם? – צפצפה בצחוק “כשר” שרה ה“מגדת” בצאתה מחדר הנשים – כי תקחו לכם את כל היי"ש ולנו לא תתנו מאומה? –

• צדקה בדבריה, צדקה – אמר פלטיאל ויקח מן השלחן צלוחית וכוס ויתן על ידה.

הקרואים כלו לשתות ו“לטעם” וילכו להם אחד אחד.

גם יעקיל – אחרי תתו טבעת זהב להכלה לתשורה – וצדוק קמו ממקומם ויצאו מן הבית.

* * *

• יקחם אפל! – דבר יעקיל לנפשו בשכבו על משכבו – המה בלבלו את מוחי… מי מלל לי לפני שבוע כי היום אהיה ל“חתן”? מה מהרה היה הדבר הזה… אבל איך יכלו לי ויפתוני לבוא עמה בברית התנאים? הלא מכוערה היא מאין כמוה! –

והנה הכלה עומדת לנגדו והוא מביט אל פניה הירקרקים, אל מצחה הקמוט ואל לחייה הצנומות, וכל גופו ירעד למראה התמונה הזאת: "מה רע מראֶה! ומה לי יחוסה? מה יתן לי ומה יוסיף לי אם אביה בעל תורה הוא?… גם איננה עוד צעירה לימים… "

הוא מתהפך על צדו ועוצם את עיניו, והנה הוא בווארשא: הוא יושב אל השלחן בחדר קטן ונקי ולעמתו עלמה כבת עשרים שנה יושבת ותופרת כתונת בעד אחיה הקטן. מצחה לבן וחלק ושערותיה הצהובות מכסות אותו עד החצי, פניה ארוכים וחורים מעט ומפיקים לאות ורפיון כח המוסיף להם לוית חן, על שפתיה האדומות מרחף שחוק קל ונעים; והוא מתבונן אל פני הנערה היפה הזאת ומתענג מאד; וכרגע יזכור את הגן הזכסי, אשר פגשה שם בפעם הראשונה בשבתה יחד את בת אדוניו אשר הציגתהו לפניה; ומני אז והלאה שמח מאד כאשר אנה המקרה לידו להיות בחברתה, וכעבור איזה זמן החל לבקרה גם בבית הוריה. יזכור כי ימים אחדים לפני עזבו את ווארשא בא אליו שדכן שלוח מהוריה וישדך לו את הנערה הזאת.

“למה זה רצתי “רפשונה”? הלחטף לי את “האוצר” אשר מצא לי אבי־אבי?… מדוע לא באתי אז עמה בברית התנאים?… ועתה?… עתה?…” הגה יעקיל בפקחו את עיניו. הוא הרגיש כי לבבו יתר ממקומו, איזו מרירות תשתפך בכל עורקיו, גוו ילהט גחלים וראשו בוער עליו כתנור. הוא התהפך עוד הפעם על משכבו ויסר מעליו את המכסה עד חזהו.

“הסכלתי עשו, הסכלתי מאד… אבל מי יאלצני?… אם לא אחפץ האם יקשרוני פה בעבותים?… אבל יתומה היא… רע, רע מאד! נפלתי בפח”.

יעקיל התנודד וכמו נדמה לו כי עדת נמלים נעים ונדים בגויתו פנימה.

עוד זמן קצר התהפך יעקיל מצד אל צד, אחרי כן קם ממשכבו ויוצא מצלחת בגדו פפירוס ואלית ויאר ויעשן ויבט בעד החלון החוצה.

בחוצות השלך הס, אור הבקר כעין מראה התכלת היה שפוך מסביב על כל הבתים. מקצה המבואה נשמע קול תרנגול קורא וכרגע נעורו כל התרנגולים מסביב ויתנו קולם בשירם הידוע. גם התרנגול האמוץ אשר ישב תחת השלחן בבית צדוק קם על רגליו וירכן מעט את ראשו הצדה ויקרא גם הוא בקול קורע אזנים. יעקיל שב ויעל על משכבו. עוד זמן רב שבע נדודים ויתהפך אנה ואנה, אך כעלות השמש סוגרו עיניו מעט ויישן.

 

V    🔗

כעבור שני ימים אחרי התנאים הלך יעקיל לבקר את הכלה. בבואו הביתה לא היה שם איש מלבד הכלה, אשר נבהלה מאד לבואו ותהי כנבוכה. היא הושיטה לו ידה בחלחלה, פניה אדמו וחורו חליפות, ידה רעדה בכפו ומלים נעתקו מפיה.

• שב נא! – אמרה לאחרונה ברב עמל.

יעקיל ישב וישעל פעמים אחדות אך לא מצא דברים בפיו.

• ומדוע תעמדי אַת? – שאלה יעקיל כעבור עת לא מעטה.

• אין דבר! – ענתה בקול דממה ותתאדם. וכרגע נגשה אל השלחן ותשב נגדו ותשפל עיניה לארץ.

ככה ישבו זמן רב מבלי דבר דבר ומבלי הבט איש אל פני רעהו.

• התמיד שוררת בביתכם דממה כזאת? –

• לא תמיד – גמגמה בלשונה.

“כאלמת הנני בעיניו, כמו לא יכולתי הוצא הגה מפי… ולמה זה אתאדם לרגעים? למה זה אבוש?” תתעורר זלאטע על נפשה, “בוראי יחשבני לפתיה, ל”בהמה“”.

• הגרת בווארשא ימים רבים? –

• שבע שנים! – ענה יעקיל ויבט אל פניה.

• זלאטע חפצה להקיפו בשאלות שונות: “מה חיי הערים הגדולות? במה יבלו שם את העת?” ועוד שאלות כאלה. ובפיה כבר נכונה השאלה: “ומה ווארשא בעיניך? בודאי עיר יפה היא מאד”, גם חפצה להוסיף בהלצה: “ואולי תעלה ביפיה וגדלה גם על “רפשון” עירנו”, אך בפתחה את שפתיה לשאול נעתקו מפיה מלים ותאלם דומיה. רגשי כעס ובזיון עצמה מלאו את לבבה ופניה אדמו עוד יותר, וכאשר הוסיפה לשבת דומם כן הוסיפה להתרגז ולהתקצף על נפשה, לבה נפל עליה ולא הרהיבה בנפשה גם לשאת עין אליו.

• הדלת סבבה על צירה ופלטיאל בא הביתה והטלית ותפילין תחת זרועו. זלאטע הרגישה כמו נגולו אבנים כבדות מעל לבבה ותשאף רוח מעט.

• הנשמע כזאת בימינו אנו – אמר פלטיאל בצחוק קל – כי יראה החתן את הכלה לפני החתונה?

צחוק קל עבר על שפתי יעקיל.

• כאשר לקחתי לי את רבקה, עליה השלום, לאשה לא ידעתי אותה עד אחר החתונה, ולעיני אנשים בשתי לדבר עמה גם ימים רבים אחרי החתונה, ועתה עולם אחר.

• תני מה לאכול – פנה תוך כדי דבור אל זלאטע – וגם החתן יאכל אתנו.

• רב תודות לך, כבר אכלתי –

• הבל הבלים! – קרא פלטיאל – לא אכרה לך כרה גדולה, מעט יין שרף נשאר לי עוד מליל ה“תנאים” ושתינו “לחיים” וטעמנו מה.

בצאת יעקיל ופלטיאל מן הבית, החלה זלאטע להתהלך אנה ואנה במהירות, פניה היו פני להבים, אזניה אדומות כדם וכל קרביה המו. היא אחזה את ראשה בשתי ידיה ותדמה בנפשה כי עוד מעט והתפוצץ לרסיסים: “אוי! אוי! מה נואלתי בשבתו פה! אוי, מה נואלתי, מה נואלתי!”

“נואלתי, נואלתי!” נשמע קול באזניה כמו קראו אחריה מלא המון אדם רב.

“איך אשא עתה את עיני אליו בבואו הנה שנית? אנה אני באה?”

במחשבות כאלה רצה זלאטה בבית הנה והנה זמן רב עד אשר הרגישה רפיון ולאות בכל אבריה, ראשה סחרחר ועיניה כמו הוכו בסנורים ותצנח על הספסל אשר נקרה לפניה. זמן רב ישבה בלי נוע. ידיה חבוקות יחד, עיניה תעו באויר ולא ראו מאומה. פתאם נפתחה הדלת ופלטיאל בא הביתה. זלאטע לא ראתה אותו בבואו.

• מה זה היה לך? – שאל פלטיאל בקול פחדים – ראי נא, מה נפלו פניך!

• אין דבר, אין דבר! – ענתה זלאטע נבוכה.

כל היום לא ידעה מנוח, רגשותיה המו, כלי עבודתה נפלו מידיה ואת אשר עשתה – לא ישר בעיניה, כצל התהלכה ותהי נדהמה.

בעלותה בערב על משכבה עזבה כחה וכשכורה צנחה על הכר ותישן. והנה… היא יושבת ליד יעקיל ומתרפקת עליו באהבה, מבטי עיניה יישירו נגד עיניו היפות, לבה יפעם בחזקה, דמי עורקיה ימהרו במרוצתם, והנה יעקיל ישפיל ראשו אליה, שפתיו הדולקות תדבקנה בלחייה… והיא תחבקהו בזרועותיה בחזקה ותכסה את פניו בנשיקות להבות… בפתאם דחף אותה בשתי ידיו ויפער את פיו בשחוק נורא:

• פתיה כפרית! הן לא תדעי גם לפצות פה לדבר עם איש ועוד תחשבי בלבך כי אני אהיה לך ל“חתן”? – ובדברו עזב כרגע את הבית ויסגר את הדלת אחריו בקול רעש גדול.

אלפי מרחים קהים דקרו פתאם את לבבה.

• אוי! אוי! אוי! – צעקה בשארית כחה.

• זלאטע! זלאטע! – קרא פלטיאל, אשר התעורר לקול צעקתה משנתו – מדוע אַת צועקת? התעוררי נא משנתך.

זלאטע התעוררה מעט ותפקח את עיניה. רגעים אחדים היתה כנדהמת ולא ידעה נפשה.

• ירקי, זלאטע, שלש פעמים –

• זלאטע שמעה בקול אביה ותרק ותמח טפי זעה מעל פניה.

• מה ראית בחלומך? –

• אינני זוכרת, דקרוני ברמחים –

• יהי לטובה; מסתמא לא קראת “שמע” על מטתך –

• לא אזכור –

• הסירי נא ידך מעל לבך – הביע פלטיאל את עצתו ויישן כרגע.

זלאטע התהפכה על משכבה זמן רב, לפנות בקר סגרו עיניה ותישן גם היא.

 

VI    🔗

אחרי החתונה.

יעקיל יושב אל שלחן מלאכתו בחדר שנאספו בו הנשים בעת ה“תנאים”. הוא יושב בלי בגד עליון על בשרו, שַרְוֻלי כתנתו מפשלים על זרועו, בידו האחת אוחז פצירה־פים ובידו השנית חתיכת נחשת ועושה את מלאכתו בחריצות. על שלחן המלאכה, על הספסל ועל קרקע החדר מפוזרים פה ושם פטישים, מקדחות, כדורי חוטי נחשת, שפופרת להפיח בה את האש ומנורה קטנה. כל השלחן מכסה באבק צהוב דק הנגרר מן הנחשת. סמוך לשלחן נצב סדן קטן.

מלבד יעקיל אין איש בבית. פלטיאל לא שב עוד מבית המדרש. זלאטע יצאה אל השוק לקנות אוכל וחניכים ועוזרים אין לו עוד.

יעקיל הפסיק לרגעים במלאכתו.

“שלשה שבועות!… הגה יעקיל נכאים – עד העת ההיא היתה עוד ה”ברירה" בידי, ועתה אבד כל מנוס… החופה העמדה – בא הקץ… קץ לכל חלומותי ותקותי… שלום לך, ווארשא! שלום לכן, שנות הבחרות! עברו הימים הטובים… תושב “רפשון” הנני עתה עד יומי האחרון".

יעקיל העביר את הפצירה־פים על הנחשת אנה ואנה בלי כונה. פתאם הפסיק במלאכתו.

“הה, מרים, מרים! מה מאושר הייתי לוּ שמעתי אז בקול השדכן לעשות חוזה עם הוריך ולכתוב את ה”תנאים“, כי עתה לא ידעתי את “רפשון” ואת זלאטע…”

“מה מכוערה היא!… עתה נמאסה בעיני רב יותר מאשר היתה לפני החתונה… הפאה הנכרית תשחית את תארה מאוד… כקוף הנה בעיני… אני, אני לבדי אשם באסוני… איש לא הכריחני לתת את ידי לה”. – –

“אך הלנצח אסבול ואתענה פה? האם לא אצא עוד לחפשי מבור צרה זה? לא, היה לא תהיה! הכפר הנתעב הזה ישים מחנק לצוארי, צר לי פה המקום… אנוסה מפה…”

יעקיל הוסיף לגרר את הנחשת במהירות, אך כעבור רגעי מספר רפו ידיו שנית.

"אנוס מפה? – לעג יעקיל בשחוק מר למחשבתו זאת –אברח? ומה יאמרו הבריות?… להיות למלה בפי כל… לשחוק וללעג… לא! עברו החיים החפשים, לעבד נמכרתי…

“אבל מה לי ולבריות? ואם ישחקו עלי?… לא! לא אשב פה! אחת היא לי אם ישחקו עלי הבריות אם אין? לא אוכל לחיות חיים כאלה, לא אוכל, לא אוכל!…”

“ומה תאמר היא?… האם תביט ותשקוט?… האם לא תרדף אחרי אל כל אשר אלך ותרעיש עלי שמים וארץ? רע מאד! נלכדתי בפח…”

“ועל כל זאת עלי להודות להזקן, הוא הביאני אל הבור הזה, הוא חפץ לעשות אותי ליהודי כשר… כן, את חפצך אמלא…”

יעקיל החל עוד הפעם לגרר את הנחשת.

– כבר תרעב בודאי – קראה זלאטע אשר באה הביתה ומקצה המטפחת אשר עליה, הוציאה לחם, חמאה, גבינה וזנב דג מלוח.

• לך ורחץ ידיך כי כבר עברה השעה העשירית – אמרה זלאטע בקול תחנונים ותפרש מטפחת על השלחן ותשם לפניו לאכול.

• אולי תשתה מעט יי“ש? – וטרם יענה על שאלתה יצאה מן הבית וברגלים ממהרות הלכה אל בית היין לקנות יי”ש במחיר שש אגורות.

כאשר הביאה את היי"ש קם יעקיל ממקומו וירחץ את ידיו ויאכל את הלחם, את החמאה ואת הגבינה, וזלאטע אכלה פת לחם וזנב דג מלוח. אחרי הארוחה הסירה זלאטע את המטפחת מעל השלחן ויעקיל שב למלאכתו.

• מה אבשל היום לארוחת הצהרים? –

• אחת היא לי, בשלי מה תבשלי – ענה יעקיל בעצלתים.

• האבשל פול, עדשים ואולי אכילה קלה: גרש וחלב? –

• בשלי הטוב בעיניך –

צל קל כסה את פני זלאטע. רגעים אחדים שתה עצות בנפשה, ואחרי כן נגשה אל התנור ותוצא משם סיר קטן ותשפשפהו במים, ותבקע עצים ותשימם על האח, ואחר יצאה עוד הפעם אל השוק לקנות צרכי ארוחת הצהרים.

בערב היום ההוא ישבו יעקיל וזלאטע וישתו חמים, יעקיל ישב דומם תפוש במחשבותיו ויחלק לרגעים את שפמו הארוך וזלאטע ישבה נגדו ותבט אל פניו לרגעים. הפאה הנכרית כסתה את חצי מצחה, פניה אדמו מעט, עיניה הבוערות היו סגורות מעט ונשימתה קצרה מאד. לרגעים העיפה עיניה בו וכאשר נפגשו מבטיהם יחד ראתה כי עננה שוכנת עליו והוא מושך את שפמו בכח.

יעקיל קם ממקומו ויכן אל הפתח פעמיו.

• אנה אתה הולך? – שאלתהו בקול רועד מעט ויאוש נראה בעיניה.

• לשאף רוח מעט – ענה ויצא מן הבית.

VII

עברה כשנה תמימה אחרי החתונה. כל הימים האלה היו ימי חול, ימי רגז. בכל העת הזאת חשב יעקיל על אדות שנות הבחרות אשר חלפו ואינן, על אדות מרים אשר לא יראנה עוד לעולם; והזכרונות האלה הוסיפו לו געגועים ונפשו נקעה מזלאטע עוד יותר.

גם חיי זלאטע היו רעים ומרים מאד. היא ראתה כי יעקיל לא יאהבנה, הוא מתרחק ממנה, גורע שיחתו עמה, לא ישאל לשלומה: “הבריאה היא אם אין?” ואהבתה אותו גדלה מאד; ובימים האחרונים התלקחה בלבה אש זרה, אש קנאה, והאש הזאת לחכה את כל לשד עצמותיה.

באחד מימי האביב בבקר ישב יעקיל לפני שלחן מלאכתו ויעבוד את עבודתו בעצלתים. השמש שלח קרני אור מסביב. השמים, אשר נראו בעד החלון, היו טהורים ובריאים ואך במקומות שונים נראו כתמי עבים לבנים. הרפש, הממלא חוצות רפשון בימות הגשמים, יבש, ולעומת זאת גדל הריח הרע העולה מן האשפות. כל הדלתות והחלונות היו פתוחים לרוחה. שעון העיר השמיע השעה התשיעית.

• יעקיל הניח מידו את המספרים וחתיכת נחשת־קלל על השלחן ויקם ממושבו ויגש אל הדלת ויקח מעל צירה את בגדו העליון וילבשהו, אחר נגש אל הארגז ויוצא את ה“טלית ותפילין” ויתעטף בהם.

רגעים אחדים עמד נשען על הארגז, מבטי עיניו תעו בבית ותעמדנה על איזו נקודה בקיר ושפתיו נעות. אחרי כן התעורר ממחשבותיו ויגמגם בלשונו מלים מקטעות וירק וכרגע פשט ויסר את הטלית והתפילין מעליו.

ברגע ההוא שבה זלאטע הביתה.

• הכבר כלית להתפלל? – שאלה זלאטע בתמהון.

• כן! – ענה יעקיל בבשת פנים.

• ברגע אחד יתפלל תפלה שלמה! הלא זה עתה התעטפת בטלית? –

יעקיל לא ידע מה לענות, עתה זכר כי אמנם לא החל עוד להתפלל.

• יוכל היות כי בהיותי תפוש במחשבותי דלגתי על איזו מלים –

• היית תפוש במחשבותיך? כן, כן הלא זה הדבר כי החילות לחשוב מחשבות רבות בימים האלה. התדמה כי אינני יודעת מה הן מחשבותיך? צר לך, אמלל, כי אשתך נצבת לשטן לך ולא תתנך להתרועע עם זעלדעטשקע!

* * *

• מה ענין זעלדע אצל התפלה? –

• הראיתם תם ומתמם כזה? לא ינעם לו לשמוע בדבר איש סרה בזעלדע. חכה נא, חכה מעט! שואת פתאם תבוא על שניכם יחד! אפגשה נא אותה בשוק וחרפתיה וגדפתיה כאחת הריקות. את מרירות לבי אשפך עליה בקללות ה“תוכחה”. ידעו נא כל יושבי עירנו מי ומה היא זעלדע, השמעת? ה“מופקרת” הזאת לא תדע בושת ותשלח מדנים בין איש לאשתו! –

• התשימי מחסום לפיך אם לא? – צעק יעקיל בכעס – הרפי מדבר, כי…

• על אפך ועל חמתך אקרא דוקא בקול ואתה נסה נא לנגוע בי! הוא דמה כי אביט אל כל זאת ואחשה. הוא יתנה אהבים עם נערות שובבות ואני לא אפצה פי; לא! צעוק אצעק בקולי קולות למען ידעו. –

סביב חלונות הבית התאספו אנשים ונשים, נערים ונערות. יעקיל לא ענה דבר אך פתח מהר את הדלת ויצא החוצה.

זמן רב קללה עוד את יעקיל קללות נמרצות, אף כי הרחיק ללכת ולא שמע עוד את קולה. אחרי כן נגשה אל החלון ותחל לקלל את הנאספים מסביב; האנשים נשמטו אחד אחד וילכו להם, ובני ה“חברה הלבנה” ענו אחריה בקול גדול וארוך:

“הוררררא!!” וינוסו על נפשם.

זלאטע עמדה רגעים אחדים לפני החלון נדהמה מקצף ומרירות נפש. אך כשוך חמתה ורוחה הסוער שקט מעט פרצו זרמי דמעות מעיניה ותבך תמרורים. בראש כפוף ובידים רפות נגשה אל הספסל ותשב עליו. דמעות חמות ומרות נזלו על לחייה באין הפוגה:

זעלדעטשקע… היא הסבה בכל זאת… היא נסכה עליו רוח עועים…

וזכרון מחזה אחד חלף במוחה וכל דמיה רתחו:

לפני שלשה שבועות והיום היה יום צח ובהיר. יעקיל ישב לפני שלחן מלאכתו ויקצץ בפח נחשת. גם היא ישבה בחדר המלאכה ותרקם דרדס, ובחדר שררה דומיה, הדלת נפתחה וזעלדעשטשקע, בת משה יונה הסנדלר, באה הביתה ותגש אל יעקיל ותשאלהו: אם יתקן לה את עגילה אשר באחת מאזניה.

• ומדוע לא? – ענה יעקיל בפנים צוהלים ויעף את עיניו בפניה העגולים ובלחייה האדומות – הלא זאת היא מלאכתי.

• אבל הנני חפצה כי תתקנהו לי עתה – ענתה זעלדע ותתיפה מעט ותכף את ראשה נגדו בחן להראות לו כי באזן אחת העגיל מקולקל.

• למען עלמה יפה־פיה כמוך נכון הנני לעזוב את עבודתי בכל עת ובכל שעה. והנני למלא את מבוקשך לתקן את עגילך כרגע – ענה יעקיל בשחוק קל ויבט אל עיניה השחורות.

הדברים האלה יצאו מפי יעקיל ודמי כל עורקיה היא פרצו אל פניה וכל יצוריה בערו באש קדחת.

• הביטו נא אל בעלי אשה בימים האלה – ענתה זעלדע בעינים מפיקות חן – גם המה יעשו כמעשה הבחורים לדבר חלקות באזני עלמות.

פתאם חדלה מבכות ובחמת רוח קראה: כן, כן, הוא יאהבנה; אולם המות יחתפם ולא יזכו להתענג על אהבתם! –

כעבור רגע נפתחו שנית גלות עיניה ודמעותיה שטפו על לחייה הצנומות.

 

VIII    🔗

ויעקיל התהלך ברחוב תפוש במחשבותיו. רוח צח נשב בחוץ והשמש כבר נטה לערוב. יהודים כפופים, לבושי בגדים מטולאים וקרועים, ממהרים ללכת אל בית המדרש להתפלל תפלת המנחה וברוצם ירכסו את ווי בגדיהם. יעקיל תועה ברחוב מבלי דעת מה לעשות ואן לפנות. אל בית המדרש לא חפץ ללכת, לטיל מעט מחוץ לעיר לא מצא לו רע נאמן ללכת עמו ולבדו מאן לטיל.

קללת אלהים רובצת על הערים הקטנות – חשב יעקיל ויתמרמר בלבו – אין לי פה אף רע אחד כלבבי אשר אוכל לשפוך שיחי בחיקו.

• יעקיל? – הגיע לאזניו קול איש מאחוריו – כמעט לא הכרתיך.

• אבי־אבי? –

• נלכה נא יחד להתפלל “מנחה” –

יעקיל הרחיב מעט את צעדיו וילך דומם עם אבי־אביו עד בואם אל בית התפלה אשר לחרשי עץ.

שם לא נעם ליעקיל מאד. הוא הרגיש בנפשו כי זר הוא במקום הזה, לא ידע מה לעשות ואיפה לשבת, גם בוש מאד להביט בפני המתפללים; הוא חפץ אבל לא יכל עוד לצאת משם, אף כי לאשרו החלו להתפלל “שמונה עשרה”. המתפללים עצמו את עיניהם ולא הביטו וסערת רוחו שקטה מעט.

אחרי התפלה קם יעקיל ממקומו וישם פניו אל הדלת, אך צדוק נגש אליו וירם את ידו לאות כי יחכה לו עד כלותו תפלת “עלינו”, וכאשר כלה תפלתו שאלהו על אדות דברים אחדים.

יעקיל לא הספיק עוד לענותו על שאלותיו וכל באי בית התפלה וה“רבי” בראשם ישבו לשלחן ללמוד “עין יעקב”.

• עלי לשבת עתה אל השלחן ללמוד. אחרי תפלת המעריב נשוב לדברינו, קח גם אתה את ה“עין יעקב” ושב אל השלחן –

בפעם הראשונה אחרי צאתו מן ה“חדר” ישב יעקיל ללמוד. פניו אדמו מבושת בקחתו את הספר בידו ויפתחהו ולא ידע אפוא למצוא את שעור הלמוד.

• זה מקומי! – שמע יעקיל פתאם קול מאחריו.

הוא הסב את ראשו ויבט אל פני הדובר בו והנה “שמואל’קע הפרה” עומד עליו. הוא קם ממקומו, פניו בערו כאש ויאמר לעזוב את השלחן.

• שב נא, שב, אך התקרב מעט אל היושבים וישבתי גם אני על ידך –

יעקיל התרחק מעט ו“שמואל’קע הפרה” ישב על ידו ויקח את ה“עין יעקב ויפתחהו. יעקיל חפץ לקחת לו “עין יעקב” אחר, אך שמואל’קע אמר אליו: “נלמדה יחד בעין יעקב אחד”. ה”רבי" החל ללמד והנאספים שמעו באזנים קשובות לכל אשר קרא בה“עין יעקב”. גם יעקיל הטה אזנו לשמוע את דברי ה“רבי” אף כי לבו לא הלך אחרי הלמוד.

ה“רבי” למד אז מסכת “ברכות” ויקרא לפני השומעים ה“מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בשני בצורת והקניטתו אשתו והלך ולן בבית הקברות ושמע שתי רוחות שמספרות זו לזו, אמרה הדא לחברתה: חברתי, בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד, מה פורענות באה לעולם? אמרה לה חברתה: איני יכולה, שאני קבורה במחצלת של קנים; אלא לכי את, ומה שאת שומעת אמרי לי. הלכה היא ושטה ובאה, ואמרה לה חברתה: חברתי! מה שמעת מאחורי הפרגוד? אמרה לה: שמעתי וכו' וכו'” הספור הזה הפיק רצון מיעקיל מאד ויעורר חושיו בו; וישם אזנו כאפרכסת לשמוע את דברי ה“רבי” בכליון עינים חכה לשמוע מפיו עוד ספורים נעימים ונפלאים כאלה.

בכלות ה“רבי” את ה“שעור” קמו כל שומעי לקחו להתפלל ערבית. אחר התפלה שבו יעקיל וצדוק לשיחתם.

בין כה וכה התאספו יחד כל הנשארים בבית התפלה וישאו מדברותיהם על הממלכות ועל הארצות, על מלכותא דרקיעא ועל ממלכות הצדיקים בארעא.

יעקיל וצדוק נלוו גם הם אל המשוחחים וישמעו את ספוריהם ושיחותיהם. ארץ חדשה ושמים חדשים נגלו פתאם לפני יעקיל: עולם חדש, תורה חדשה ורעים חדשים ראו עיניו – –

בעלותו על משכבו לישון, הרגיש, כי נגולו אבנים גדולות וכבדות מעל לבו, הרגיש, כי שבו אליו ימיי נעוריו ובלבו נולדו רגשות נעימות ובמוחו תקננה מחשבות מרגיעות אשר לא ידע שחרן.

למן היום ההוא והלאה היה יעקיל לאחד מבאי בית התפלה מדי יום ביומו, בין מנחה למעריב שמע “עין יעקב” וישב תמיד אל השלחן ליד “שמואל’קע הפרה”; ואחרי תפלת ערבית התחבר אל מספרי החדשות והשומעים התמידים וישאב ידיעות מעולם הפוליטיק. בעת מעטה רכש לו ידיעות מעולם היהדות הפנימי המושך אליו בקסמי נועם את לבות האנשים הפשוטים; ולמן העת ההיא לא היה עוד בודד ברפשון, כי היה בעיניו לחבר בבית התפלה ולאבר מכלל ישראל.

כל אשר הוסיף יעקיל להתחבר עם החברה “עין יעקב” שכח את חייו הקודמים, ווארשא לא לקחה עוד את לבבו וגם על אדות מרים לא חשב עוד כבראשונה; וידמה בנפשו כי לא יצא מעודו מעיר רפשון וחוצה, פה נולד ופה ישאר על בוא קצו.

גם בחיי ביתו נכר שנוי גדול לטובה. את זלאטע לא אהב גם אחרי כן, אבל דבר וישוחח עמה ויספר לפעמים באזניה מן החדשות אשר שמע בבית התפלה. הוא נוכח לדעת, כי על כל איש ישראל לקחת אשה, ומה אפוא ההבדל בין אשה זאת לאשה אחרת? כל אשה אשה היא; וכעבור שנים אחדות וזלאטע ילדה לו בנים אחדים הוטב ליעקיל עוד יותר. בעתות החופש השתעשע עמהם וישאם בזרעותיו, הניעם על ברכיו, דבר אליהם בלשון הילדים, וזלאטע שבעה לה נחת ועונג בהביטה אל שעשועיו עם הילדים האהובים. היא שכחה כבר את הקטטות שנפלו ביניהם בימים הראשונים אחרי החתונה.

 

IX    🔗

אחרי עשר שנים.

אך כלה היתום לאמר “קדיש־עלינו”, רוב המתפללים קמו ממקום מושבם ויצאו מבית התפלה; השמש הוציא נרות אחדים מן התיבה ויכבם, ויגש אל המנורה התלויה מעל השלחן ויקטן אורה מעט, אחרי כן צבר אל ידו את הספרים המפוזרים על השלחן וישימם בארגז־הספרים וילך לו. הנשארים בבית התפלה התאספו יחד לפני התנור וישאלו ויספרו חדשות. גם יעקיל ישב עמהם, כי אהב מאד לשמוע חדשות.

• אינני יודע איזה משוגע יבחר לשבת פה? לולא זקנתי ולוא היתה רגלי שבורה, מה תחשבו, הישבתי פה אף יום אחד? אך משוגעים וחסרי דעה ישארו פה על מקומם. שם גם גבר לא יצלח מרויח כסף אוצרות – קרא יונה איש חוה ציפע, חרש עצים זקן ופסח, במנוד ראש.

• כה יזכני ה' בשנה טובה כאשר צדק יונה בדבריו – ענה חרש עצים שני – למה אנחנו יושבים פה? למה נחכה? שם ימצא האשר על נקלה, ומה חיינו פה? נסבול מחסור ועוני כל הימים ולפעמים, למה נבוש, נרעב גם ללחם. השמעתם מה כתב בערקע איש יענטע גרונע? המנוול הזה, אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו, מרויח שם ממון קרח.

• ושמערקע “הבתולה”? ה“בריה” הנפלאה הזאת? ־ השמעתם מה שכתב? הוא מרויח כעשרים שקל ויותר לשבוע. התבינו? יותר מעשרים שקל לשבוע, היינו קרוב לחמשים רובל לשבוע, מי פלל כשאת? ־ קרא שלישי מן המדברים.

• ולמה זה תתפלאו? ־ קרא יונה, איש חוה ציפה, שנית – גבר לא יצלח, אני אומר לכם: גם ה“לא יצלח” היותר גדול מרויח שם אוצרות כסף

• אולם הידעתם במה יעסוק שם? ־ שאל איש אחר.

• במה יעסוק? הלא סנדלר הוא! ־ קראו אחדים קול אחד.

• היש לכם מושג מסנדלרות שמערקע? וביחוד באמיריקא ימצא תופר־טלאים כמוהו קופצים על מעשי ידיו! והאם לא השחוק הוא? הוא היה שם ל… מצאו! ־ אמר השלישי עוד הפעם.

• לכובש בגדים, לעושה לולאות, לתופר כפתורים, לרוכל…

• לא, לא תמצאו בשום אופן – הוא היה – לשומר־מתים…

• מה? לשומר מתים? ־ שאלו כלם בתמהון.

• ועל ידי זה היה שם ל“אדיר” ־

• האם אך לשמערקע קרה כדבר הזה? ־ קרא יונה איש חוה ציפע – והמוצאות שם את בערקע גרונם בן תנחום שמעתם? חיים פנחס יספר כי בעיניו ראה את ביתו והנה גגו מצפה זהב טהור.

• התזכרו שובבות הנער הזה בהיותו פה? פה היה גנב פשוט ושם היה לגביר נכבש – קראו אחדים ביחד ויניעו בראשיהם הנה והנה.

עוד רבות, רבות ספרו איש לרעהו חדשות כאלה, ויעקיל הטה אזן לכל דבריהם ולבו לא נתנו לעזוב את בית התפלה. לאחרונה התאמץ בכל כחו ויצא משם וילך הביתה.

• “אל תשלט בך עין לרעה”: תפלת ערבית ארוכה התפללת הערב – קראה זאלטע בפגשה את יעקיל על מפתן הבית.

• לו שמעת – ענה יעקיל בשמחה גלויה, מבלי שמוע את דבריה – לו שמעת את אשר יספרו על דבר אמיריקא.

• איך לא תדע בושת! בעל מלאכה עוזב את שלחן מלאכתו והולך לשמוע ספורי מעשיות…

• אוצרות כסף מרויחים שמה, הידעת את בערקע גרונם בן תנחום החיט? התזכרי מה שובב היה הנער הזה ועתה יש לו בית באמיריקא וגגו מצופה…

• בעל מלאכה עוזב את שולחנו! והם יושבים ומחכים לו, ובשביל מה? הוא יושב עם “הולכי בטל” ושומע ספורי הבלים! –

• ושמערקע הבתולה? מילליונים, מילליונים יאסוף שם…

• אני מדברת זאת והוא יענני אחרת. הנשמע כזאת? בערב “יום טוב” יעזוב בעל מלאכה את מלאכתו ולא ישאיר גם כל עבודה לפועליו וילך לשמוע הבלים ושקרים על אדות בערקע ושמערקע “הבתולה”. הלא תבוש, הלא תכלם! ־

• הידעת מה מעשי שמערקע באמיריקא? מצאי את החדה! בשם אופן לא תמצא – קרא יעקיל לאשתו בשכבו על משכבו לישן.

• ־ הנח לי! מה לי ולעבודת שמערקע שם? ־ ענתה זלאטע בדברים כבושים – ובין כה וכה לא תעשה את עבודתך פה.

• יעקיל התעורר משנתו בטרם בקר. בפקחו את עיניו הביט אל מטת זלאטע.

• ־ זלאטה! התישני? ־

• האַ־אַ? ־ קראה כמתעוררת מעט משנתה.

• התשני? ־

• מה זאת? ־ שאלה בפקחה את עיניה.

• התדעי את אשר אחשוב כעת? ־

• מאין אוכל לדעת את מחשבותיך? ־

• אולי טוב גם לי לנסוע לאמיריקא? ־

• ההוכית בשגעון או יצאת מדעתך? האם לא מצאת לך עת אחרת לספר לי את מחשבותיך, כי העירותני עתה? ־ קראה זלאטע ברגז –הילד לא נתנני לעצם עין כל הלילה ואך באור הבקר התנמנמתי מעט והנה זה בא ומעירני משנתי…

יעקיל התהפך ברגז אל צדו השני. וזלאטה לא יכלה לישן עוד.

• מדוע באה פתאם מחשבה כזאת בלבך? ־ שאלה זלאטע כעבור רגעי מספר. רגעים אחדים עברו ויעקיל לא ענה מאומה. אחרי כן הפך את פניו אליה ויאמר: ־ מה תהיה “תכליתנו” אם אשב פה? הרוח ימעט ויצער מיום ליום. מה אומר? הגם חיינו חיים? הילדים מתגלגלים כל היום בבוץ, ואנחנו הנוכל להדמות לבני אדם? לא אדבר עוד על אדותינו, אבל הילדים, מה תהי אחריתם? לדעתי אין לי עצה אחרת כי אם לנסוע לאמיריקא.

• האמנם תדמה, כי הכסף שם בחוצות כאבנים, ועליך אך לבוא ולצבור אותו? לחם ומים, בל אחטא בשפתי, יש לנו גם פה, והלואי לא יורע מצבנו כה גם לימים יבואו, והילדים – ידאג להם ה'.

• השמעת על אדות “שמערקע הבתולה”? גבר לא־יצלח כזה מרויח שם כסף לרוב, ובערקע בן תנחום? התזכרי בהתהלכו פה ערום ויחף ממש, התזכרי, מה נבזה ומה שפל היה האיש הזה בעיני כל. ועתה הוא חי כאחד המלכים ומספרים כי גג ביתו מצופה זהב. התביני? ־

• ואתה תאמין לזאת? מספרים – מה יפסידו אם יספרו הבלים? שמעני נא, יעקיל, הסר מלבך את ההבלים האלה ־

• ידעתי מראש כי אין לי את מי לדבר. מאד נסכלתי כי פציתי פי לדבר עמך על אדות זאת. התדעי את התבל? פה נולדת ופה גדלת וכל ימיך חיית בעוני ומחסור ואין לך אפוא כל מושג מהחיים טובים מאלה. –

היונק התעורר פתאם בקול בכי גדול.

 

X    🔗

עברו שני ירחים.

אל שלחן המלאכה יושבים פועלים אחדים ועושים את מלאכתם.

זאלטה יושבת לפני העריסה ומניעה אותה ברגלה. פניה מפיקים דאגה ועיניה – געגועי נפש. שתי נערות קטנות עומדות משני צדיה נשענות בראשיהן הקטנות על ברכיה.

הדלת נפתחה ופלטיאל וצדוק באו הביתה. וכרגע באו אל החדר השני אשר ישבה שם זלאטע וישבו על הספסל מבלי דבר דבר. רגעים אחדים שררה דומיה בבית. פתאם פרצה זלאטה בבכי, גם היונק אשר שכב בעריסה החל לבכות ושתי הנערות אשר עמדו משני עבריה, בראותן את אמן בוכיה, החלו לבכות גם הן.

– מה תבכי, פתיה? – קרא צדוק – אני אינני רואה פה כל דבר עצב. הוא נסע לאמיריקא, יצבור שם כסף וישוב לביתו.

– אבל לנסוע מבלי ידיעתי – קראה זלאטע בקול בוכים.

• ומה היה לו הודיעך לפני נסעו? הטוב היה לך עתה מאז? “מסתמא” ידע כי לא תתני אותו לנסוע ולכן נסע מבלי שאל את פיך. אני אומר לך כי בקרוב תקבלי ממנו מכתב; עתה תראי: היקרך דברי, אם לא? מתי נסע מזה? לפני ששה שבועות?

• זה שני ירחים –

• שמעי נא, בתי, ואל תדאגי, יתן ה' וקבלת ממנו בקרוב מכתב מבשר טוב. –

רגעים אחדים החשו. זלאטע מחתה דמעותיה מעיניה ושביב תקוה נשקף מהן.

• ומה מצב המלאכה? ־ שאל צדוק.

• לעת עתה יעבדו הפועלים. אך כמובן בלי השגחתו לא יעבדו פה הרבה –

השיחה נפסקה עוד הפעם.

• נושא המכתבים הולך! נושא המכתבים הולך!! ־ נשמעו קולות אחדים מן החדר השני. זלאטע קפצה ממקומה ותרץ אל הדלת. אחריה רצו הנערות ופלטיאל וגם צדוק, בן השמונים, מהר על משענתו לגשת אל הדלת. נושא המכתבים בא הביתה וימסר ליד זלאטע מכתב במעטפה גדולה. פניה אדמו וחורו ואדמו חליפות, ידיה רעדו מאד ולא יכלה הסר את המעטפה מעל המכתב. פלטיאל לקח את המכתב בידיו הרועדות ויקרע את המעטפה ויוצא את המכתב, ויקרא:

"לאשתי היקרה והנאמנה מרת זלאטע תחיה, ולילדי היקרים והאהובים יחיו. ראשית הנני להודיעך במכתבי זה כי הנני בריא ושלם, הודות לאל, יתן ה' ואשמע כזאת מכם תמיד, אמן.

שנית הנני כותב לך כי עזבתי את רפשון בלי ידיעתך, יען כי ידעתי שלא תתניני לנסוע בשום אופן, ולכן נסעתי חרש לבל ידע איש מזאת. החיים ברפשון נמאסו בעיני, בל אחטא בשפתי; לעת עתה לא טוב לי גם פה, אך אקוה לאל כי בימים יבואו אמצא עבודה וראיתי שכר בעמלי רב יתר מעתה. באניה סבלתי מאד, כי לא היה לי כל צדה לדרך. כל הנוסעים יכינו להם דברים רבים ושונים להשיב את נפשם בדרך ולי לא היה מאומה. באניה נסעתי ארבעה עשר יום. שבוע ימים אחרי בואי לאמיריקא חליתי. בשבוע העבר החלותי לעבוד באחד הפבריקים; לעת עתה אני מרויח ששה שקלים לשבוע, יתן ה' והרוחתי בקרוב יותר. אל תדאגי, אשתי, וגם אתם, ילדים אל תעצבו. בקרוב אשלח לכם, ברצות ה', כסף.

ממני בעלך יעקיל.

הנני דורש באהבה בשלום אבי־אבי היקר והאהוב כמו“ה צדוק יחיה. כן הנני דורש בשלום חותני היקר מו”ה פלטיאל יחיה. גם אני דורש בשלום ידידי היקר והאהוב מו“ה דוד יחיה”.

• גם לי דרישת שלום! – הריע אחד הפועלים בשמחה. “גם אני דורש בשלום ידידי האהוב מו”ה שמואל יחיה".

• גם לי! – הריע פועל שני לקראתו. “כן הנני דורש בשלום ידידי הטוב מו”ה חיים יחיה".

• בן חיל! חי נפש! גם אותי לא שכח – קרא פועל שלישי. אחרי כן קראו עוד דרישת שלום לכל שכניו ומכיריו.

• ומה אמרתי לך? – פנה צדוק אל זלאטע – הלא זה דברי אליך תמיד, כי אין לך להתעצב ולבכות. הוא יכתוב בקרוב.

• ארוצה נא ואַראה את המכתב לישראל ידידי – קרא פלטיאל בשמחה.

• זאת לא תאחר גם אחרי כן! תן לי את המכתב – קראה זלאטע אשר היתה כנדהמת.

• הילד בוכה! הילד בוכה! –

פלטיאל וצדוק יצאו מן הבית ופלטיאל רץ אל ישראל ידידו להראות לו את המכתב.

כעבור שני ירחים קבלה זאלטע מכתב שני עם תמונתו הפוטוגראפית. תמונתו היתה יפה להלל, צילינדר על ראשו, זקנו מגולח, בגדיו הקצרים יפים מאד. ולשמחת לב זלאטע וילדיה לא היה קץ וגבול. אחרי כן קבלה ממנו כסף חמשה ועשרים רובל, ובמשך השנה הראשונה לעזבו את רפשון קבלה עוד מכתבים אחדים גם כסף בערך תשעים רובל.

 

XI    🔗

עברו שנתים ימים.

עיפה ויגעה תתהלך זלאטע בחוצות רפשון ושני סלים בידיה, בסל האחד מונחות ביצים ובשני מונחים תרנגולים ותרנגולות עקודים. נטפי זעה יכסו את פניה האדמדמים־ירקרקים, עיניה, השקועות עמק בחוריהן, עצומות מעט וגוה כפוף מכבד משאה. היא הולכת אל אחת המבואות. היא נגשת אל בית קטן ויורדת אל המרתף. חנה’לע הצעירה בכל ילדיה, בראותה את אמה, הרימה קולה בבכי ותמהר לגשת אל זלאטע בטרם עוד תספיק להציג את סליה על הארץ.

• מה לך? – שאלה זלאטע בקול רפה ובקרת רוח.

• יענטע גנבה ממני את הלחם אשר השארת לי בבקר… התאוננה חנה’לע ועיניה הקטנות נגרו דמעה.

• מדוע נתת לה? – ענתה זלאטע בכבדות ותשב על המטה אשר עמדה אצל הדלת.

• רעבה אני, אמי! – הרימה חנה’לע קולה בבכי.

• גם אני! – נתנה גם יענטקע בקולה ותבט אל אמה ביראה.

• הלא גנבת ממנה את הלחם, ומה לך עוד? –

• רעבה אני! –

• פת לחם! פת לחם!! –

• אוכל! או־אוכל! – נתנו חנה’לע ויענטקע את קולן בבכי ותמשכנה אותה משני עברי סנורה.

• הרפינה ממני! הרפינה! –

שתי הנערות הרימו את קולן עוד יותר ותקראנה בקול גדול: או־אוכל! לחם!

• הא לכן, זוללות! ־ התפרץ קול מוזר מזלאטע ותושט להן את ידיה הצנומות – אכולנה את בשרי, את עצמותי!

אבל הידים הצנומות לא נעמו, כנראה, לחכן, פת לחם אותה נפשן הרעבה, ולא חדלו מבכות באזניה. אחרי נוחה מעט קמה ממושבה ותחל לעסוק בעריכת תבשיל הצהרים. במחיר שש אגורות קנתה לה קמח שחור ותלש במים ותעש ממנו פרורים ותבשלם בשומן־בקר חי.

חנה’לע ויענטקע אכלו ראשונה מן התבשיל ואחריהן אכלה זלאטע עם הנערים אשר שבו אז מן ה“תלמוד תורה”, ולדינה, אשר למדה מלאכת התפירה, השאירה מעט בקדרה. כאשר כלו הנערים לאכול בא עני הביתה. זלאטע לקחה קערה ותשפך בה מן התבשיל אשר השאירה לדינה ותגש לפניו. אך כאשר טעם העני מעט מן התבשיל הציג את הקערה על קצה התנור ויתחמק ויצא. זלאטע לקחה את סליה בידיה ותפן לצאת אל השוק; פתאם נפתחה הדלת בכח וגרונה חוה אשת זלמן אָשר הסנדלר באה במהירות הביתה, ותקרא:

“זלאטע “עטרתי, לבתי!” בשורה טובה בפי אליך. היום קבלתי מכתב מאישי, הוא כותב…”

• מה?! – שאלה זאלטע, בלב נפעם ותצג את סליה על הארץ.

• הלא יודעת את, כי אישי יחיה בטשיקאגא, מרחק רב מאמיריקא, כמדומה לי שהיא באמיריקא השלישית והוא כותב שבשבוע העבר קרהו כזאת: והנה הוא הולך ומביט אנה ואנה והנה “פריץ” אחד עובר על פניו; כאשר הרחיק אישי ללכת מעט בא רעיון בלבבו – הלא תדעי כי אישי, יחיה, איננו ב“ה חסר דעת – כי פני “הפריץ” אינם מוזרים לו, אז נמלך כרגע וימהר וילך בעקבות ה”פריץ"; הוא הולך וחושב בכל הדרך: איה ראהו? פתאם הכיר אותו, הלא הוא – יעקיל אישך.

זלאטע צנחה על המטה. פניה בערו כאש.

• אישי לא הרבה מחשבות ויגש אליו ויאמר: “שלום עליכם, יעקיל!” ויבוא אתו בדברים. אחרי כן החל לדרוש ולחקור אל אדותיו: מה מעשהו? והנה הוא מרויח הרבה, אולם…

• אולם מה? ־ שאלה זלאטע ופניה חורו כסיד.

• אולם הוא, שד משחת יקח את הצעירים! לפני נסעם מפה לאמיריקא המה, כנראה, אנשים טובים וישרים ובבואם שמה יהיו פתאם לאחרים. יעקיל, מי האמין עליו כזאת פה? התביני? אהב אשה אשכנזית אחת, ימח שמה!

* * *

זלאטע היתה כהלומה…

• הלאה כותב איש אלי, כי שם באמיריקא, אין עון גדול מקחת שתי נשים, ואם אך תבואי שמה יתחנן לפניך בדמעות שליש לבל תתאונני עליו בבית המשפט והיתה אחריתו להכרית; התביני? עליך לאסוף עתה כסף להוצאות הדרך ואז לא תסבלי עוד רעב ומחסור ועוד ענויים קשים כאלה.

• תחשב לך זאת למצוה! ־ ענתה זלאטה אחרי דומיה ממשכה.

בערב אחרי התפלה ישב ישראל רע פלטיאל לפני מטת זלאטע על ספסל ארוך וצר. זלאטע ישבה בקצה המטה לא רחוק מישראל. אל השלחן ישב בעל הבית, אשר גרה עמו, ויאכל ארוחת הערב.

ישראל העביר את ידו על זקנו הארוך וישתעל ויחשב רגעים מספר.

• המ… עושר רב הוא… אין דרך אחרת לפניך כי אם לנסוע שמה, אבל מאין תקחי כסף להוצאות דרכך?

זלאטע שתקה ועיניה הפיקו עצבת נוראה.

• האין לך כל כסף?

• לא! –

• לא טוב מאד… גם חפצים אין לך… לא טוב מאד! –