א

השאלה על דבר האוניברסיטה העברית יותר משהביאה לידי ויכוחים בשלום, לידי שאיפה לברר את כל העניין מכל הצדדים, הביאה לידי התרגשות הרוחות, העלולה רק לבלבל את המוחות ולעשות את השאלה ליותר מסובכה. צר מאוד על אשר העניין קיבל מהלך כזה, שכבר הביא לידי קטנות, אם לדבר בלשון נקיה, כמו למשל, לידי הטלת אשמה על המתנגדים לאוניברסיטה, שהם נוטים להתבוללות וכדומה. לא הייתי מדבר בזה לולא הייתי באספה הפומבית, שערך ‘הפועל הצעיר’ ביפו בי"ח תמוז לשם בירור השאלה על דבר הקופה הלאומית, ושנהפכה לשדה מלחמה על דבר האוניברסיטה העברית. האספה עשתה עלי רושם קשה, ואני חושש, שהרושם הזה ישפיע, למרות רצוני, על מה שאכתוב בזה, כלומר חושש אני, שמא יסבול מזה לא תוכן הדברים, לא האמת שבהם, כי אם הצורה של הדברים.

כל העניין הזה גילה שוב את המחלוקת הישנה בדבר ‘החומר והרוח’, אם כי, צריך לציין, לא כל המתנגדים לאוניברסיטה מדברים בשם החומר. אבל בייחוד הובלטה הריקנוּת, המלאכותיות גם של ‘החומר’ וגם של ‘הרוח’ שנלחמו זה בזה. לא רוחניות יתירה נלחמה בחומריות יתירה, כי אם רוחניות ריקה – בחומריות ריקה. ואולי זאת היא הסיבה, שכל מהלך העניין קיבל אופי כל כך לא רצוי, כל כך צעקני ורעשני. הריקנות הלא היא תמיד כך, כידוע.

‘חומר’ ו’רוח' – כדאי להתעכב קצת על החלוקה הזאת, שבה מונח היסוד להרבה מריבות ומבוכות בקרבנו, לאי-הבנה הדדית בהרבה ענינים.

ישנה היא החלוקה הזאת, אבל עד כמה היא נכונה, כשמפרידים בין שני אלה פירוד גמור ומעמידים אותם זה כנגד זה, – עדיין מוטל, חושב אני, בספק גדול. הדבר היותר ידוע לנו, היותר מושג לנו מתוך עצמנו במובן זה הם החיים. אין לך בריה מיקרוֹסקוֹפית, אין לך תא של יציר חי, שאין בו חומר ורוח כאחד, הנולדים בבת אחת, המתפתחים וגדלים בבת אחת, במידה אחת ובאופן אחד. אין חומר בלי רוח, ואין רוח בלי חומר, לפחות אין אנחנו יודעים מציאות כזאת בקרב בעלי החיים. בעל החיים שנולד בלי רוּח, לא יהיה לעולם. ובלי חומר הרי בוודאי אין מציאות בעולם השפל שלנו.

הרבה מן התורות, בין מצד בעלי הרוּח ובין מצד בעלי החומר, סובלות מזה, שהם מנתחים את החיים באיזמל המנתחים, לעתים דק מאוד וחד מאוד ומעמיק מאוד לנתח, ומתוך הניתוח הזה הם מוציאים את תורת החיים, אולם החיים אינם עוד בחלקי החיים ובסכום החלקים, כשם שאין חיים בחלקי גוף מת ולא בסכום חלקיו, – כי החיים הם תוספת על סכום חלקיהם. כי החיים הם דבר שוטף, מתהווה, מתייצר, אין בהם עמידה, לא תקבע אותם בתוך מסגרת, לא תתחם בהם תחומין, לא תתפוס אותם בהכרה על מנת לקבוע להם צורה קבועה או להתוות דרך קבועה לרוחם. את החיים תשיג בחיים, אם יש בך נפש חיה. כי החיים הם חיים, כי החיים הם יצירה.

ואת הדבר הזה שוכחים אצלנו אלה, השואפים לתחייה, בין בעלי ‘הרוח’ ובין מתנגדיהם. אולם עוד אין הדבר מכאיב כל כך, אם בני הגולה שוכחים את זה, אבל מי ששוכח את זה בארץ-ישראל, בארץ, שאנחנו קוראים לה ארץ תחייתנו, – החי הוא? הישכח החי את חייו?

צרתנו היא לא במה שיש בקרבנו יותר מדי רוח, או להפך, במה שבזמן האחרון התגבר בקרבנו החומר על הרוח, – צרתנו היא במה שגם גופנו חולה וגם רוחנו חולה. רוחנו אינה רוח חיים המאוחדת בייחוּד שלם עם הגוף, החיה מתוך הגוף ומחיה את הגוף, כי אם איזו רוח נאצלה ממרומים אשר בזכותה אנו חיים. דומה היא רוחנו מבחינת מה לאותו החמצן הנקי, שמזינים בו את החולה, שאינו יכול לחיות באויר טבעי, צח ומבריא,,. והעיקר, כי חפצים להוכיח לנו, כי זאת ולא אותה רוח החיים שהעובדים מבקשים בעבודתם, היא רוח היהדות, – רוח היהדות האומרת ‘ובחרת בחיים’! רוח היהדות האומרת: ‘צדק צדק תרדוף’ – צדק ממש ולא צדק של פרזיטיות!

וכן הוא גם גופנו וכל מה שנוגע אל הגוף ואל החומר. גם הגופניות גם החמריות שלנו, גם ההתקוממות נגד הרוח – הכול הוא לא טבעי, לא פשוט, לא חי, בכול יש ריח תורה ומצווה. וכמה פעמים, כשאתה קורא מה שכותבים בעלי החומר או בעלי התאווה, או ‘המורדים’ שלנו, נדמה לך, כי כאן חסרה רק התפילה הקצרה: הריני מוכן ומזומן לקיים מצוות חומר, לקיים מצוות תאווה, לקיים מצוות מרידה לשם ייחוד וכו'.

וכך היא גם המחלוקת בדבר האוניברסיטה.

עבודה – ואוניברסיטה. שתי אלה עומדות בניגוד גמוּר אשה לרעותה, שתי קצוות. כך הוא אולי לא רק בקרבנו. אבל דא עקא כי גם בזה לא ככל הגויים בית ישראל. זה כוחו של עם חי – שבעל כורחו הוא חי, אפילו בשעה שהוא חוטא לחיים, הוא חי. אם בן עם חי כופר בלאומיות, הוא אינו חדל בכל זאת מדבר בלשון עמו, מחיות חיי עמו– אינו חדל מהיות בן לעמו בכל ישוּתו, בכל כוח גופו ונשמתו. ובן ישראל, כשהוא כופר בלאומיות, הרי הוא רוּסי, פולני, גרמני, תורכי – כל מה שתרצו, אם תרצו, גם שוביניסט ללאומיות אחרת, רק לא יהודי. אנחנו מוכרחים לחיות מדעת, אנחנו מוכרחים לבקש חיים. והחיים, חיים של כלל העם בהווה, אבל בייחוד החיים המבוקשים בארץ-ישראל הם – עבודה עברית ואוניברסיטה עברית בבת אחת.

הלוחמים בעד האוניברסיטה, מצד אחד, והמתנגדים לה, מצד שני, למשל, מ. שיינקין בנאומו באותה אספה וא. ציוני ¹בהרצאתו ובמאמרו ‘אוניברסיטה’ (‘האחדות’ גליון ל“ח–ל”ט) הוכיחו לנו רק, כי לא העבודה העברית והאוניברסיטה העברית סותרות זו את זו או מפריעות זו לזו באיזו בחינה שהיא, אם בבחינה חומרית או בבחינה רוחנית; סותרות זו את זו הגדרים, המחיצות, שכל אחד משני הצדדים בונה מסביב לבקעה, שהוא מתגדר בה, סותרת ‘חלוקת העבודה’,יותר נכון הפרדת העבודה לאיברים איברים, לחוליות חוליות, בלי להשאיר כל קשר חי ביניהם, בלי להשאיר בעבודה הכללית כל רוח חיים. בחיים אין הפרדה, אין חלוקת עבודה מכנית, בחיים אין מוקדם ומאוחר, בחיים אין חזרה אחורנית. החיים דומים במובן זה למנוף, המרים את המשא היותר גדול בבת אחת, אם כי במתינות מתאימה,ולא חֵלֶק חלק בזה אחר זה. הארץ, העבודה, הלשון, הספרות, האמנות, המדע, המוסר, הדת (במי שיש להם רגש דתי הכתוב מדבר), הסדר החברותי, עד כמה שכבר באנו לידי הרגשת הצורך בכל אלה בתור בני אדם ממדריגה תרבותית ידועה, – הכול צריך למצוא את ביטויו או להיברא בבת אחת, אם כי, כמובן, לפי הכוחות, הכול צריך להשפיע השפעה הדדית חיה זה על זה, אם מבקשים חיים אנחנו.

אוניברסיטה עברית בארץ-ישראל, – כמה מכאיב הדבר, שיש צורך לדבר על דבר נחיצותה. כאילו באמת יהודי הגולה זרים לנו, ואין עתידות בניהם ובנותיהם נוגעים לנו כלל, כאילו לא איכפת לנו כלל, אם בניהם ובנותיהם יהיו נתונים לעם אחר, ילכו אל מקום משם לא ישוּבו. או כאילו אוניברסיטה עברית בארץ-ישראל, כמובן, אם תעמוד על הגובה הדרוש, אינה כלל תריס בפני התבוללות, ואין כוחה יפה כלל במובן זה מאוניברסיטה זרה. או כאילו השפעת האוניברסיטה עברית בארץ-ישראל גופה ומחוצה לה, עלינו ובמובן ידוע גם על אחרים, אינה שווה כלל, או יוצא שכרה בהפסדה, או נוחה לנו השפעת אוניברסיטה צרפתית, אשר לפי הנשמע, אומרת ממשלת צרפת לזכות בה את ירושלים.

יפה היא הטענה, שהאוניברסיטה בארץ-ישראל תביא הפסד ליישוב ולעבודה. איזו תעודת-עניות ליישוב ולעבודה! אוי ואבוי היה ליישוב ולעבודה, לוּ היה באמת הדבר כך. אז לא היה היישוב והעבודה שווים כלום גם בלי האוניברסיטה, כי הרבה שלוחים לצרת ישראל, ובייחוד, איזו תעודת-עניות לרעיון העבודה. מה ערכו ומה כוחו, אם אוניברסיטה עברית דוחקת את רגליו!

אמנם כן, תרבותנו העתידה עם כל המתייחס לזו צריכה לצמוח מן האדמה, מן העבודה על האדמה. אבל הרי אין לשכוח, כי עם ישראל אינו קטן שנולד, אשר רק מהיום מתחילה התפתחותו הגופנית והרוחנית, וכי אינו יכול לשוב ולהתחיל הכול מחדש. מן האלפא-ביתא עד האוניברסיטה. לא גרעין חדש, כי אם אילן ששרשיו וגם ענפיו מרובים, עומד להישתל באדמת מטעו, אשר בה יצמח מחדש ויחיה מחדש. התחדשותנו דורשת מאתנו לקבל את העבודה בתור ערך חדש בחיינו, בתור יסוד חדש לכל הרכוש הרוחני, שנרכוש בעתיד, אבל לא לעזוב את הרכוש הרוחני שכבר רכשנו לנו. אינני יודע, אם יש כאן מקום למתנגדי ‘הרוח’ להסתייע במאמר הידוע ‘כדי לבנות מקדש צריך להרוס מקדש’, אשר רבים אוהבים כל כך להסתייע בו בכל הזדמנות רצויה, אבל החיים אינם מסתייעים בו לעולם. אם ראית אדם חולה, מוכה שחין מכף רגלו ועד קדקדו, לקוי בכל איבריו ובכל נשמתו, – לא תאמר: כדי להחיותו צריך להמיתו, צריך להרוס את הגוף כדי לבראו מחדש או צריך להסיר ממנו את נשמתו הלקוּיה ולתת בו נשמה חדשה, חיה ובריאה. אם רופא חכם ונאמן אתה, תרפא את הגוף ואת הנפש כמו שהם, עד אשר כל שחין וכל ספחת יפלו מאליהם, עד אשר ישוב הגוף ותשוב הנפש ויתחדשו מאליהם.

ב

בקולות וברקים מתקומם א. צ. על ה’תיאולוגיה הלאומית‘, על ‘הרוח’ וכו’ (עי' מאמרו ‘אוניברסיטה’), אבל גם השקפתו אינה אף היא אלא מין ‘תיאולוגיה’ מהופכה, מין ‘תיאולוגיה’ מודרנית, מין אמונה שכל הצרות באות רק מתוך ה’תיאולוגיה הלאומית‘, מתוך ‘הרוח’ וכו’. רק ‘תיאולוגיה’ יש לה סיבה אחת, סיבה ראשונה לכל חזיונות החיים, רק ‘תיאולוגיה’ יכולה לדבר בטוֹן כל כך בטוח, בטוֹן של ‘ויעשו בני ישראל הרע בעיני בעל החומר או בעיני ‘המורדים’ שלנו וילכו ויעבדו את הרוח וכו’. או האוּמנם ‘הרוח’ הביאה לידי כך, שאין לנו בארץ-ישראל קרקע תחת רגלינו, שאין לנו ידים עובדות, ש’איננו מבקשים דרכי יישוב, שיתנו לחם להמוני עם' (כאילו רק בבקשה תליא מלתא)? אמנם הרבה רעה הביאה לנו במובן זה הרוחניות היתירה, יותר נכון הרוחניות הריקה, אבל בשום אופן לא יותר מן החומריות היתירה, בשום אופן לא יותר. רק ‘תיאולוגיה’ יש לה שבּלוֹן אחד קבוע לדרכי כל בני האדם ולדרכי כל העמים, יש לה נורמה אחת קבועה לכל מידה ממידות הנפש, באופן כי מי שמידות נפשו אינן לפי הנורמה, הוא בעיניה לא נורמלי.

פשוט פלא, עד כמה האנשים האלה יודעים משקל לרוח האדם: כך וכך גרם רוחניות ביותר, אדם נורמלי, עם נורמלי, – יותר מזה – ‘תיאולוגיה לאומית’, ‘רוח’ וכו‘. ואם נשאל: אולי עם ישראל מטבעו, מתוך עצם תכונת נשמתו הלאומית, יותר נוטה לרוחניות מעמי אירופה? ואם נוסיף לשאול: הלא גם התורה ניתנה לישראל עוד לפני בואו אל הארץ, כלומר אם מאמין אתה בזה או לא, אבל העם הלא האמין בזה, הלא האמין בזה עוד משנים קדמוניות? הלא האמונה הזאת כשהיא לעצמה אומרת דבר-מה? ולא זה בלבד: הלא גם כל חיי העם מיום היוולדו עד היום מדברים ברוח כזו? או אם נשאל: הלא גם הרגשתנו הבלתי-אמצעית, הכרתנו העצמית, הכרת ה’אני’ שלנו אומרת דבר מה במובן זה ועֵדוּתה הלא בוודאי נאמנה, שהרי מה יש לאדם אחרי עדוּתו של ‘האני’ שלו? אבל הלא גם ‘אני’ זה, כמו גם ‘האני’ הלאומי שלנו, הוא פרי ‘התיאולוגיה הלאומית’, הלא גם ‘אני’ זה, כמו גם האני הלאומי שלנו, צריך תיקון ושינוי יסוד על פי השבלונה הידועה! הלא כולנו צריכים להיות אחרים! כידוע ליודעי ח"ן.

עוד יותר נפלא, עד כמה פשוט וברור בעיני האנשים האלה כל עניין התחייה הלאומית, עוד יותר פשוט וברור מאשר בעיני בעלי ‘הרוח’. צריך ‘לבקש דרכי יישוב, שיתנו לחם להמוני עם’, ‘על פת לחם יפשע גבר ובפת לחים מחזירים למוטב גם רעים וחטאים’, ‘בחומר ובגוף בריא משיבים את הרוח למקורו ולעצמיותו ולא ברוח ובדברי נבואה’. רעיון – מאן דכר שמיה!

אשרי האיש הרואה את הדברים באספקלריה מאירה! מי שאין לו אספקלריה כזאת לא מיד ‘התיאולוגיה הלאומית’ ולא מיד ‘התיאולוגיה’ המודרנית, מי שמביט בעיניים פשוטות, הוא מוכרח לאמץ את כל כוח ראייתו בשביל לראות את הדברים לכל עומקם, ולעבוד עבודת מחשבה מרובה בשביל לברר לעצמו מה שהוא רואה. הוא מוכרח לבקש, לחפש, להתחבט כצפור בכלוב צר. ובכמה עולה הדבר הזה לנפשו, ידעו רק מי שאין להם אספקלריה מאירה.

לא קשה להביא ראיה מעמים אחרים על ישראל, ובכלל לא קשה להביא ראיות. אבל הלא צריך להביא בחשבון, כי אינו דומה עם, שנעקר משורשו, מפוזר ומפורד, לעמים חיים בארצם ומושרשים באדמתם. הלא אין להקיש מעם חי, מסודר ומאורגן, אשר כל פעולות החיים נעשות בקרבו באופן אורגני, אשר בעל כורחו הוא חי ובעל כורחו הוא עובד עבודת חיים, על עם, אשר במובן המדיני הוא מת ונמצא במצב ההתפרדות, אשר אלה מבניו העובדים בעל כורחם, אינם עובדים עבודת חיים במובן הלאומי, ואלה העובדים עבודת חיים, אי-אפשר שיעבדו בעל כורחם, אפילו יבואו כל חכמי הסוציולוגיה ויוכיחו לך מכל התורות והמדעים את ההפך. החיים אינם מודים בשום תורה, לא רק בתורת ‘הרוח’, כי אם גם בתורת הסוציולוגיה. אם ביחס לעם חי עוד אפשר שתהיינה הדעות מחולקות, אם החומר הוא המניע הראשי והעיקרי בחיי החברה או הרוח, הנה בשביל לעורר עם מת במון המדיני לתחייה, בשביל להביא את הפרטים הנפרדים לידי כך, שישאו ויסבלו את כל חבלי הקליטה בארץ לא נושבת, את כל היסוּרים של שינוי אופן החיים מחיי חנווני, סרסור וכו' (שכאלה הם חיי רוב בני עמנו) או אפילו רק מחיי פועל בארץ תרבותית לחיי פועל בארץ לא-תרבותית, – בשביל דבר כזה בוודאי אין כוחו של החומר גדול, של החומר, שאין לו בעולמו אלא חיי הפרט, חיי השעה של הפרט. אפילו אם נמצא דרכי יישוב נפלאים במינם, אשר באמת יתנו לחם לשובע להמוני עם, גם אז לא יבואו מהמוני העם אלא אנשי ‘הרוח’, בעלי הנשמה היתירה או בעלי ‘התיאולוגיה הלאומית’. כי לא על הלחם לבדו יחיה מי שבא בשם החומר, כי מבקש הוא גם בשר וגם דגים (‘זכרנו את הדגה’ עדיין מצלצל באזנינו גם היום) ועוד ועוד בלי די. ולא מן הסברה אני לומד את זה, כי אם מן החיים. כמה ראינו פה מן המין הזה שהיה להם או שהיו יכולים בנקל להגיע לידי כך שיהיה להם לחם לשובע ואולי גם יותר מזה, וביניהם כמה ‘פועלים ממש’, ‘בעלי שרירים חזקים’ שהשׂתכרו פה יפה,ובכל זאת עזבו את הארץ? האם מעט מספר אלה ממספר העוזבים את הארץ, מפני שבאמת אין להם לחם לשובע, מפני שבאמת אין להם במה למלא את הצרכים ההכרחיים? כמדומני, כי בשום אופן לא מעט. יותר מזה. אפילו אלה, שאומרים, כי מחוסר לחם הם עוזבים את הארץ, לא תמיד הם מדברים אמת. רבים מהם מבקשים לא לחם ולא מילוי הצרכים ההכרחיים, כי אם חיים אחרים ופרנסה אחרת, פרנסה, אשר תתן להם את האפשרות לקוות, כי בזמן מן הזמנים יחיו ‘חיים של יום טוב’. וחיים כאלה ופרנסה כזו עוד זמן רב לא יימצאו בארץ-ישראל אפילו אם נלך בדרכי היישוב של א. צ. וחבריו. עוד זמן רב יהיו בעלי ‘התיאולוגיה הלאומית’ מוכרחים להכשיר את הקרקע.

יאמרו מה שיאמרו ומי שיאמרו, רק אידיאל גדול, אידיאל אנושי, עולמי, השואף לחדש את החיים, לחדש את האדם, – רק אידיאל גדול כזה עלול למשוך את הלבבות ולהחיות את הנפשות ביחד עם הגופות, רק אידיאל כזה עלול לחבר את כל הפרטים לגוף אחד ולמלא אותו רוח חיים. זה היה כוחה של הדת בימי קדם, זה היה כוחה של הדת בימי נביא האיסלם, אשר עוררה עם גדול ונתנה לו כוח לכבוש ארצות רבות. מובן וידוע, כי לכל אלה ישנם ביאורים יותר מדעיים, יותר רציונליים. אולם אני הלא מדבר לבני תמותה פשוטים, לבני-אדם, שגם נפש האדם העלובה יש לה אילו זכויות בעיניהם, יש לה איזה כוח בעיניהם, לפחות, באותה המידה, שגם היא ראויה בעיניהם לבוא בחשבון. כוח הרעיון גדול על נפש האדם, במידה ידועה על נפש כל אדם. ואפילו הסוציאליות המרכסיסטית, המדברת רק בשם החומר, כוחה גדול על מחזיקיה רק ברעיון שבה, כי רק בכוח הרעיון הם עושים לפעמים מעשים של מסירות נפש נפלאה; ואם הם לא עקביים, הרי זה רק הצלחתה. ההבדל במובן זה בין בעלי המחשבה והרגש ובין רוב בני-אדם הוא במידה ידועה בזה, שרוב בני-אדם עלולים להימשך רק אחרי רעיון שכבר נתקבל, שכבר רואים את פעולתו בחיים, והעיקר, שכבר בא עליו ההסכם הכללי ושכבר לא נחשב לבטלנוּת להימשך אחריו, לחשוב על פיו, להרגיש על פיו ולדבר בשמו. על כן דרכם של אלה להתחבר לאיזו תנועה בשעה שהיא כבר חזקה למדי, בשעה שהיא כבר חזקה למדי, בשעה שהיא כבר זרם, המושך אותם ונושא אותם. לברוא תנועה חדשה, לתת את הדחיפה הראשונה לתנועה, – זהו תמיד תפקידים של יחידים. מכאן הטעות, שרבים טועים להעריך את רוחבו של הרעיון על פי כמות המחזיקים בו או המסוּגלים להחזיק בו בראשית צמיחתו או על פי שטח חיי החברה שהוא מקיף. רעיון הציונות המדינית נחשב מטעם זה ליותר רחב מרעיון הציונות הרוחנית. אולם בעולם האידיאלים אין הרוחב נמדד בכמוּת, בהיקף, כי אם באיכוּת, בעומק, בכוח היצירה שבו, בכוחו לחדש רוח אדם בקרבו. ואם בתחילה יהיה מספר המחזיקים בו קטן, הנה לאחרונה ישגא מאוד.

חולשתו של הרעיון על דבר ‘המרכז הרוחני’ ²הוא לא במה שהוא לא די רחב, כי אם במה שהוא לא די עמוק. זהו רעיון שאין לו תוכן נושא את עצמו. מרכז לרוח, – לאיזו רוח? אם לרוח, אשר תיברא מתוך חיים לאומיים נורמליים, הרי זה אותו מקלט בטוח' ³רק בהיקף יותר מצומצם ובצורה פחות שלמה, כלומר מקלט לא בשביל כל העם, כי אם בשביל חלק מן העם, ולא בטוח; או, אולי יותר נכון, הרי זה חלק מן הרעיון על דבר ‘המקלט הבטוח’ שהרי הרעיון על דבר המקלט הבטוח בהכרח כולל בקרבו גם שאיפה להתחדשות חיי העם ברוח היהדות, כלומר ברוח היהדות החיה בנשמת העם. ואם זה מרכז בשביל הרוח שכבר נברא, בשביל היהדות אשר בספרים, הרי זה רעיון על דבר מרכז התורה רק בצורה מודרנית, ולא רעיון של תחייה או רעיון של תחייה במובן מצומצם מאוד: עם שב לתחייה – בנידון דידן הקיבוץ אשר יתרכז בארץ-ישראל – אינו זקוק לאמצעים מיוחדים בשביל לחדש את רוחו או בשביל לשמור על טהרת רוחו על פי ספרים, כי רוח מתחדשת מתוך החיים ונשמרת בתוך החיים. וכן הוא הרעיון

על דבר ‘תחיית הרוח’ בכלל. ‘תחיית הרוח’ באיזה מובן? אם במובן התכלית האחרונה של כל התנועה, הרי זה שוב אותו 'המקלט הבטוח; ואם במובן כוח מעורר לתחייה, הרי צריך שלרעיון על דבר תחיית הרוח יהיה תוכן נושא את עצמו, שהוא מקור הכוח. תחיית הרוח (אם הפרטית או הלאומית) הרי היא התרוממות הרוח עד לאותה המעלה, אשר העצמות (אם הפרטית או הלאומית) באה בה לידי גילוי באופן היותר שלם. היא איפוא כלי קיבול לרעיונות גדולים, מעוררים, אבל בעצמה לא תוכל לשמש רעיון מעורר, מעורר מתמיד, מעורר בלי הפסק. היא תוצאה מתוך סיבות ידועות ואינה יכולה להיות סיבה לעצמה. להרים את הרוח הלאומית עד לאותה המעלה יכולים תנאי חיים לאומיים נורמליים (בנידון דידן – מקלט בטוח, אם כללי או חלקי), ולהרים את רוח האישים הפרטים, בכדי שישאפו לתחייה לאומית, יכול רעיון אנושי גדול חדש, אשר ימצא את ביטויו השלם בתחייה הלאומית. רעיון מעורר לתחייה כזה היה בימי אבותינו יוצאי מצרים הרעיון הדתי, התורה, שיש בה השקפת עולם שלמה, שיש בה רעיונות אנושיים ולאומיים גדולים, שכוחם רב לעורר לתחייה עם שיצא מעבדות לחרוּת. אולם רעיון על דבר תחיית הרוח על-ידי הרעיון על דבר תחיית הרוח – זוהי רקידה על מקום אחד; בכל אופן, גם אם נביא בחשבון, כי התחייה הלאומית מקבלת ביחס לפרט צורה של רעיון לאומי, אבל כוח מעורר מתמיד אין ברעיון הזה. הרעיון הזה דומה הרבה לרעיון על דבר העבודה לשם כיבוש העבודה, ולא לחינם אתה רואה כי אחרי כל מה שנאמר ונכתב על דבר תחיית הרוח במשך יותר מעשרים שנה. עדיין הרוח במקומה עומדת. ואם בתחילת פעל הרעיון על הלבבות בחידוּשו, כמו שפעל בתחילה הרעיון על דבר כיבוש העבודה, הנה לבסוף תש כוחו, והיום לא רק שאינו מוסיף עוד כוח לתחייה, כי אם גם במידה ידועה להפך: מותר, כמדומני, לומר, כי הוא אחת מן הסיבות לאותה המלאכותיות, ההתהדרות,לאותה התחייה הקינומטוגרפית, שאנחנו רגילים כל כך לראות בארץ-ישראל.

רעיון אנושי גדול, שיש בו כוח מעורר גדול ומתמיד, הוא הרעיון על דבר תחיית החיים על-ידי העבודה והטבע. להרחיב את החיים ולהעמיקם לתוך חיי הטבע, לתוך חיי עולם על-ידי העבודה בתוך הטבע והחיים בתוך הטבע – זהו רעיון, הפותח שער חדש ורחב למחשבה, להרגשה, ליצירה, לחיים. יחס חדש אל הטבע, יחס חדש אל האדם, יחס חדש של האדם אל עצמו, יחס חדש אל החיים. מרחב לכל אדם להביא לידי גילוי את עצמותו באופן היותר שלם. חיי נפש וחיי גוף ממקורם, נקיים לפחות מאותה הזוהמה, שהיא יותר פרי חיי העיר מאשר פרי האדם, נקיים מאותם המיקרובּים, הבאים מאווירה של עיר. ומי יודע? אולי ימצא כאן האדם איזה דרך להשלים עם הטבע, איזה דרך להבנה הדדית…

יותר מזה. הרעיון הזה לא רק שאינו סותר את היהדות, את ‘הרוח’ וכו‘, אלא שהוא, על פי האמת, פרי רוחה של היהדות האמיתית. הוא מעמיק ומרחיב את היהדוּת, במידה שהוא מעמיק ומרחיב את רוח האדם, את מוסריותו של האדם. הוא באמת משיב לתחייה את היהדות, את רוח היהדות האמיתית. כוחה של היהדות הרי הוא בעיקר לא במה שהיא השקפת-עולם מיוחדת, כי אם במה שהיא יחס מיוחד של האדם לכל מה שאינו הוא עצמו וגם לעצמו. ‘קדושים תהיו כי קדוש אני ד’ אלהיכם’ – אינו השקפת עולם חדשה (ביחס לזמן, שהדברים נאמרו בו), כי אם יחס חדש, יחס חדש של האדם אל הטבע, אל האדם, אל עצמו.

היהדות הרי העמידה את כל המוּסר על האמת, בניגוד לנצרוּת, שהעמידה את כל המוסר על האהבה. האמת מביאה בהכרח לידי כל מידה נכונה ולאחרונה גם לידי אהבה, שאינה אלא פרי האילן ולא שורשו. בעוד שכל מידה, אף היותר נעלה, שאינה עומדת על האמת, אפילו האהבה, שאינה עומדת על האמת… אבל מי כמונו, בני שראל, יודע את טעם האהבה, שאינה עומדת על האמת!… אולם האמת אינה יודעת פשרות עם עצמה, היא אמת עד הקצה האחרון, כי רק באופן כזה היא אמת ורק בזה כוחה גדול. ואם מאמינים אנחנו, כי גדול כוח היהדות, – הרי כוחה גדול רק באמת הקיצונית שבה. והאמת, האמת הפשוטה, האמת בלי חכמות, אומרת ברור, כי החיים על עבודת אחרים, כי הפרזיטיות בכל צורה שהיא, אפילו אם תיתן לה את הצורה היותר אסתיטית, אפילו אם תטהרה בק"ן טעמים על פי כל התורות שבעולם, אינה יכולה לשמש יסוד ל’צדק מוחלט' או אפילו לצדק שאינו מוחלט, ובכלל לכל אותם הדברים הטובים, הנכנסים לאינבנטר של מוסר היהדות. האמת אומרת: בזיעת אפיך, או יותר ברור, בכוח ידיך תאכל לחם, אם רודף צדק אתה, אם אדם מוסרי אתה! ולאלה הבאים בכוח היהדות, לאלה, המקנאים כל כך קנאת היהדות מכל מי שאינו חושב כמוהם, החרדים כל כך על תחיית רוח היהדות אולי לא למוֹתר היה להחיות ביחד עם ‘הרוח’ גם את האמת.

---

לא פה המקום לברר יותר את הרעיון הזה, שכבר מצא ובוודאי עוד ימצא את ביאורו ב’הפועל הצעיר',. אבל דבר אחד צריך לברר, כי כאן מקומו.

ובזה אני פונה בעיקר לחברי בדעה ובעבודה. חברי צריכים לברר לעצמם בירור גמור, איך הם מתייחסים אל העבודה. אם הם רואים בעבודה דבר שצריך בלוע את כל האדם, בלי להשאיר לו את החופש למלא את צרכיו העליונים, למלא את תשוקתו לדעת, לאמנוּת וכדומה, הרי אין זה רעיון העבודה, הבא להרחיב את החיים ולהעמיקם ולא לצמצמם ולהחשיכם. הרי זה אותו היחס הרגיל אל העבודה, הנהוג כל זמן שרואים בעבודה רע הכרחי, שכל מי שיש לו איזה כשרון שכלי, הנותן לו אפשרות להתפרנס באופן יותר קל, בורח ממנה, והיא נשארת רק בחלקם של עניי הרוח ומחוסרי כשרון שכלי, שאין להם אפשרות להיפטר ממנה. ואם חברי רואים בעבודה רעיון של התחדשות החיים, הרי הם צריכים לראות ברור, כי כאן יש שינוי ערכין מתוך החיים ובתוך החיים, כי החיים בעצמם דורשים אותו, אם חפצי חיים אנחנו. כל זמן שנחזיק בדעה הבנלית, כי העבודה וההשכלה סותרות זו את זו, כי מי שעובד אסור לו להיות בעל השכלה גבוהה, ובעל השכלה גבוהה אי-אפשר לו לעבוד, הרי כל רעיון העבודה הבל. כי מה ערכו של רעיון, שאינו נותן לרוח לעלות, כי אם דורש ממנה לרדת! צריך שיהיה ברור, כי רעיון העבודה בא להוסיף חיים ואור ולא לגרוע, הוא בא להכריז, כי מי שגמר את האוניברסיטה, ובכלל כל בעל השכלה, אף היותר גבוהה, צריך גם הוא לעבוד, ולא כי מי שעובד לא צריך לגמור את האוניברסיטה או לא צריך להיות בעל השכלה גבוהה. השכלה אמיתית היא רכוש גדול, שאסור למנוע אותו מן העובד בזיעת אפיו, אם בעל נפש ובעל כשרונות הוא. כי העניות ברוח היא הרבה יותר קשה לאדם בעל נפש מן העניות בחומר. יותר מזה, השכלה אמתית היא אור, הנחוץ לנו בשביל להאיר בו את דרך הרעיון.

##ג

כל זה כלפי הצד האחד, כלפי המתנגדים לאוניברסיטה.

והצד השני, הצד הלוחם בעד האוניברסיטה, – האמת אגיד, כי אני מתקשה למצוא מבטא נכון לרגש הקשה, הכרוך בעקב המחשבה על הצד הזה, מבטא, שיבטא ולא יחלל. כמדומה לך, כי האנשים האלה, המדברים בשם רוח העם, בשם רוח האדם, בשם התחייה, בשם כל הדברים הקרובים כל כך אל הלב, בשם כל הדברים, המדברים ברור כל כך בעד עצמם, – כמדומה לך, כי האנשים האלה עלולים יותר מכול להבין מה שהדברים האלה מביעים. אבל באמת מבינים הם את זה הרבה פחות מן הצד שכנגד, המבין לפחות, כי יסוד היסודות של כל עבודת הרוח הוא עבודת כפיים ממש, כלומר יסוד היסודות לא במובן הכלכלי, כי אם במובן המוסרי, במובן יסוד של אמת לכל בניין הרוח. האנשים אלה מביאים נזק לרעיון, שהם לוחמים בעדו, הרבה יותר ממה שמביאים המתקוממים כנגדו, כי מחללים הם אותו בעיני כל בעל נפש, בעיני כל מי שאינו יכול לאמור ‘קדוש’ למה שאינו עומד על האמת (למשל, צדק, העומד על פרזיטיות!) ולמה שמתחלל על ידי הצטלמות בכל הזדמנות רצוּיה ושאינה רצוּיה ועל-ידי קינומטוגרף. האנשים האלה, שהיו צריכים בכל כוחם ומאודם ללחום בעד העבודה העברית, שהיו צריכים יותר מאחרים להבין את רעיון העבודה, שהיו צריכים, לוּא היו באמת נאמנים לרעיונם, לוּא היו באמת יורדים לסוף עומק רוח האדם, לסוף עומק רוח היהדות, להעמיד את רעיון העבודה במרכז מחשבותיהם, להעמיקו ולהרחיבו, – האנשים האלה יוצאים ידי חובתם במה שאינם לוחמים נגד העבודה העברית או במה שהם מדברים בשבחה, וכל התנהגותם במובן זה היא ככה, שלא רק שאינה מוסיפה כוח לרעיון העבודה, כי אם לעתים לא רחוקות ממש להפך.

הדברים ידועים. אני אגע בזה רק בנקודה אחת, המעניינת מאוד מצד עצמה והנוגעת בעצם השאלה על דבר האוניברסיטה.

הרבה מדברים אצלנו – ואולי גם חושבים הרבה – על דבר החינוך, הרבה לומדים לדעת את החינוך ואולי גם עושים הרבה ביחס לחינוך, אבל מסופקני, אם יוצרים הרבה בספירת החינוך (אני מטעים כי אני מדבר בחינוך ולא בהוראה). קשה מאוד, אבל גם גדול מאוד תפקידו של המורה בתור מחנך, גדול הרבה יותר מאשר בתור מלמד תורה ודעת. המורה המחנך, אם לציירו לנו באותה הצורה שתפקידו דורש את זה, צריך קודם כל להיות פילוסוף, בעל השקפת-עולם שלמה משלו, כלומר בטרם בואו לחנך אדם, הוא צריך לדעת את האדם, ואין אדם יודע את האדם אלא מתוך האדם שבו בעצמו, מתוך העולם אשר בלבו. הוא צריך להיות בן הטבע, שהרי תפקידו לחנך את האדם לא רק בתור פרוֹדוּקט חברותי ולאומי, כי אם בעיקר, בראש וראשונה בתור חזיון קוסמי, שהרי בשביל האדם – בנידון דידן בשביל המתחנך – אין כל העולם אלא בו בעצמו. החינוך אינו נלמד על פי ספרים או על פי תורה שבעל פה, כי המחנך בעצמו צריך להיות הספר או התמונה החיה, כלומר החניך צריך לראות מאליו, בלי כל הערה מצד המחנך, מה שהמחנך יצר ויוצר מעצמו, מתוך תכונת נפשו, בשביל שהוא, החניך, יבוא לידי הכרה, כי גם הוא צריך ויכול ליצור מעצמו דבר-מה, ובשביל שיבקש וימצא מהו הדבר שהוא יכול ליצור מעצמו, מתוך תכונת נפשו הוא. לפיכך צריך המחנך להיות אדם חי, אדם, שחייו הם יצירה שאינה פוסקת. מובן, כי לא כל מורה מחנך יוכל להגיע למעלה כזאת, אבל כל מורה מחנך צריך, כמדומני, לשאוף לזה. צריך לראות בזה אידיאל של מורה מחנך.

מתוך השקפה כזאת על תפקידו של המחנך, האם אפשר יחס אדיש כזה,שאנחנו רואים מצד המורים שלנו בארץ-ישראל? חזיון לאומי ואנושי גדול בא לידי גילוי לעיניהם, הולך ונוצר לעיניהם – מי יודע – אולי גרעין של חיים חדשים, של אדם חדש, של עולם חדש – והם אינם שמים לב: אין זה מעניינם, אין זה כתוב בספרי החינוך! רעיון העבודה רואה את כל החיים האנושיים מאוחדים לאחד עם חיי הטבע, את כל התרבות האנושית בצורת שותפות לטבע ביצירה, במחשבה, בשירה, בצער, – ובשביל המורים אין כאן מקום להתבוננות, למחשבה, להתעמקות! רוח היהדות, לכל אמיתו ולכל עומקו של המובן, מתפרצת לבוא לידי גילוּי, לשוב לתחייה אמיתית, – ואין דבר: אין זה כתוב בספרי ‘הרוח’!

יאמרו: חלומות, דמיונות, הזיות, אבל מי כמורה המחנך, מי כאדם, הנועד על פי עצם תפקידו להכיר את החיים, להכיר את האדם, את נפש האדם ממקורם הראשון, – מי כמוהו צריך לדעת את ערך החלומות הגדולים, את ערכם בחיי אדם, בייחוּד, בחינוך האדם? מי כמוהו צריך לדעת להבדיל בין הזיה ובין חלום גדול? הזיה אין כוחה גדול לקחת את נפש האדם החושב והמרגיש, לקחת לקיחה שלא על מנת להחזיר, ואם אתה רואה אנשים צעירים, בכל אופן לא מן הגרועים שבצעירי עמנו, נותנים נפשם על רעיון, נותנים לו את מבחר שנותיהם ואת מיטב כוחותיהם, הרי, אם בעל נפש אתה, לא תוכל לומר, כי הרעיון הזה הוא הזיה, הרי בעל כורחך תאמר, כי הוא לפחות חלום גדול.

כמה חיים, חיים ממקורם הראשון היו המורים יכולים לשאוב מתוך תנועת העבודה בארץ-ישראל, וכמה מחשבה היו יכולים להכניס לתוך תנועת העבודה, לו הכירו, כי התנועה הזאת אינה תנועה של איזו כנופיה, כי אם תנועה לאומית ואנושית, אם כי בראשית צמיחתה, כי רעיון העבודה לא פחות קרוב להם, למורים, לא פחות שלהם ממה שהוא של העובדים בעצמם. כמה היה זה משפיע על הסביבה, על התלמידים, השפעה בלי מלים, בלי תעמולה, רק מתוך עצם החיים! כמה סיוע מוסרי היה זה מביא לעובדים, כמה כוח היה זה מוסיף לתנועה הרכה, הזקוקה כל כך לאוויר צח, לאור טהור! אולם העיקר, אז היה נברא או בא לידי גילוי הקשר שבין בית-הספר (הנמוך והגבוה יחד) ובין החיים, כי בית-הספר היה מקבל השפעה מן החיים, וממילא היו גם החיים מקבלים השפעה מבית-הספר. ומתוך כך היו רואים קשר גם בין העבודה והאוניברסיטה,ולא היה עניין אוניברסיטה עברית בארץ-ישראל כל כך רחוק גם מעיני אחרים, גם מעיני אחדים משלנו, שעתה הם רואים בה

הפסד לענייננו.

היו ימים, ולא רחוקים כל כך, אשר כל בני עמנו מקטן ועד גדול ידעו, כי את התורה צריך ללמוד לשמה, כי אסור לעשות את התורה קרדום לחפור בו או עטרה להתגדל בה. אז לא היה רחוק למצוא בעל מלאכה פשוט, בעל עגלה וכדומה גדול בתורה. היום יודעים כל בני עמנו מקטן ועד גדול, בייחוּד, מאלה שקיבלו או השואפים לקבל את התורה האירופית, כי הדעה הזאת עבר זמנה, כי הוא דעה בטלנית או עוד גרוע מזה, ובכל זאת אינני חושש לשאול את כל מי שיש לו מחשבה משלו, את כל מי שיש לו נפש משלו: האומנם הדעה הזאת בטלנית היא? האומנם תכלית ההשכלה היא להיות ‘בן תרבות’, השואף ליהנות הנאת הגוף והנאת הנפש מפרי התרבות של זמנו, כלומר השואף להיות שבע בגוף ושבע ברוח מעמל אחרים? האם אין ההשכלה האמיתית כשהיא לעצמה רכוש, העושה את האדם לעשיר, שאסור לו להתפרנס משל אחרים? או האומנם מתירה לו ההשכלה לחיות חיים יותר רחבים מחיי פועל חרוץ, משתכר יפה, כל זמן שיש בעולם מאות מיליונים אנשים, שאין מתירים להם לאכול לשובע נפשם מפרי עמלם? האם אין זה כלל מחנך להשפיע במומן זה השפעה רצוּיה על חניכיו? ובפרט האם אין זה מחובת מחנך משלנו, ובפרט מאלה המדברים בשם ‘הרוח’, בשם היהדות, בשם התורה?

הנה עבודה של תחיית היהדות אמיתית! יאמרו מה שיאמרו, תורה לשמה היא ערך מוסרי גדול, אשר היהדות הוקירה אותו וטיפחה אותו במידה שאין למעלה הימנה. את הערך הזה היו צריכים המורים לקבל, להחיותו ולחדשו. הם היו צריכים להשפיע על תלמידיהם את האמת הפשוטה והברורה, שכל סופיסמים שבעולם לא יבטלוה, כי את התורה והמדע צריך ללמוד לשמם, כי אדם ישר, אפילו אם הוא גמר או ובפרט אם הוא גמר בית ספר בינוני או גבוה, חייב לעבוד ואסור לו לחיות על עבודת אחרים, אסור לו להשביע נפשו, לעשות מטעמים לחכו מזיעת אפיהם של אחרים.

אבל האם זאת היא יהדוּת? האם המורים בעצמם אינם חושבים את הדעה הזאת לבטלנית?

תרע"ג (1913)

(חשבון הנפש של ציר במקום דין-וחשבון על הקונגרס)

לפני הקונגרס

הלנסוע אל הקונגרס? הלהיות ציר?

היו ימים, ולא רחוקים, שאדם מישראל, שהאמין בתחיית ישראל על אדמת ישראל, לא שאל שאלה כזאת, והיום שאל את עצמו בוודאי לא אחד, ומי ששאל בוודאי ידע לשאול.

נתבונן קצת בשאלה הזאת.

שואלים, כמובן, לא אנשי המעשה, אשר דרכם נכונה לפניהם. שואלים לא אלה, אשר עזבו את הדרך מתוך מחשבה עליונה, – שואלים אלה, המבקשים דרך, המבקשים… שואלים אלה, שאינם מקווים לראות בקונגרס גדולות, אבל אינם יכולים לראות בו קטנות.

לא קשה להשיב על השאלה בשלילה: היכבד ושב בביתך, אם בעל נפש אתה. יפה היא דרך תשובה כזאת, יפה ונותנת כבוד לנפש בעליה. אבל לא כל היפה הוא אמת, לא כל היפה נובע מעומק החיים. החיים, ביחוד החיים של יצירה, יש שהם עדיפים מכדי שיעור יופי, ויש שהם עמוקים מכדי שיעור יופי, לפחות, מכדי שיעור מה שקוראים לו יופי.

יהי הקונגרס מה שיהיה, אבל לנו אין קונגרס אחר. אין לעם ישראל מקום אחר להיאנח בו לכל עומק נשימתו, להשיב רוחו עדי רגע, עד כדי להרגיש לכל עומקם את מכאוביו הנוראים, עד כדי להתבונן רגע איפה הוא בעולם, לחשוב רגע על דבר ריפוי והצלה או אפילו רק ללחוש רגע על מכותיו האנושות, אשר רב כוחן להעביר על דעתו אף את בעל הדעת היותר רחבה, ולהביאו לידי השתמשות בסגוּלות ולחשים.

אין איפוא להתייחס אל הקונגרס כהתיחס אל אספה של חול, אפילו אם יהיה כולו חוּלין, כולו קטנות. החולין והקטנות האלה הלא הם הביטוי היותר עמוק של הטרגיות היותר נוראה שבחיינו. הגע בעצמך. חולה מסוכן, מתבוסס בדמי פצעיו האנושים, נאנח מעצמת מכאוביו, חוגר שארית כוחו לבקש הצלה, – ואנחתו והתאמצותו עושות רושם של קטנות, של הרעשת עולם על דברים של מה בכך! היש לך טרגיות גדולה מזו? היש לך טרגיות גדולה מזו, שבשעה קשה זו של פרפור האומה בין החיים והמוות, בשעה זו של נסיונה האחרון להתעורר לתחייה, – בשעה זו אין בה די כוח להיאנח אנחה, אשר תזעזע את כל הרחוק והקרוב, את כל אשר לב לו לחרוד על חייה ולחוש לעזרתה, אין בה די כוח לרצות לחיות! היש לך טרגיות גדולה מזו, שבשעה קשה זו לאומה אובדת אין לה מכל בניה הגדולים, הגדולים בכוחם והגדולים ברוחם, מי שיפיח רוח חיים במחנה, מי שישא את דגלה ברמה, מי שיוצאי מנרתיקה את הגבורה שבצערה הגדול, ותחת זה יש לה מה שהביא לידי כך, שהקונגרסים נעשו בעיני רוב בניה, בעיני בעלי הנפש

שבבניה, לדבר של חול!…

ואולי גרם לכך עצם היחס האובייקטיבי אל הקונגרס מצד בעלי הנפש העמוקה שבקרבנו, עצם אובייקטיביות זו המרשה להם לשאול: ‘מה יש בקונגרס? מה יוכל הקונגרס לתת?’ – אולי עצם היחס הזה הביא לידי כך, שאין הקונגרס מה שהוא יכול להיות, משום שחסר בו במידה מרובה מה שאין הרוב רואה בו הרבה, מה שבא ממעמקים, ממסתרים, מה שכה גדול במידה שאין רישומו ניכר? אולי צריך אדם מישראל, ובייחוד בעל נפש עמוקה, להתייחס אל הקונגרס כהתייחס אל עצמו, אל נגעי עצמו, אל מכאובי עצמו, אל חיי עצמו, שאין אובייקטיביות נוהגת בהם, בייחוד, בשעת הסכנה?

מה יש בקונגרס? מה יוכל הקונגרס לתת?

אַל לבעל נפש לשאול שאלה כזאת! הקונגרס יוכל לתת רק מה שנותנים לו. הקונגרס הלא הוא במובן ידוע מעין חזרת שליחי ציבור על העבודה שבלחש והעבודה שבלב של הציבור.

השאלה היא איפוא: מה יש להביא אל הקונגרס?

אבל אם יש לך לב כואב, אם יש לך נפש, היכולה באיזו מידה לשמש בית קיבול לצער האומה, – הרי יש לך מה להביא. אם יש לך מחשבה תוססת, זעזועי נפש טמירים, שעדיין לא עמדת על סודם, חלום שאין לו פתרון, – הרי יש לך מה להביא, אם יש בך רוח חיים, רוח שואפת לחיים, ליצירה, – הרי יש לך מה להביא. ואפילו אם יש בך ייאוש עמוק, ייאוש שאינו יודע פשרות, כלומר אם יש לך חלק בייאוש הגדול, – יש לך מה להביא. כי גדול כוח הייאוש הגדול ביצירה אולי לא פחות מכוח האמונה הגדולה. אבל, בייחוד, אם יש לך מעשה, שאתה משתתף בעשייתו, שאתה שואף לעשותו באופן שלא יתחלל בעיני עצמך, – יש לך מה להביא. כל אלה במידה שיבואו יחד ויצטרפו יחד, יתרקמו… אבל היש צורך לפרש? ומי כמעמיקים לחיות צריכים להבין את זאת, צריכים לבקש את זאת? מי כמעמיקים לחיות צריכים להבין ולבקש, כי רוח הקונגרס והיחס אל הקונגרס ייבראו מתוך תביעותיה וגביותיה של הנפש החיה, מתוך העבודה שבלב והעבודה שבלחש, מתוך עומק החיים, מתוך דממת החיים ולא מתוך שאונם והמונם?

מה הוא הקונגרס ומה הוא צריך ויכול להיות?

את זה הגיד לנו הקונגרס הראשון, הגיד, אבל אנחנו לא היינו מוכנים לשמוע. מי שזוכר את הקונגרס הראשון, את הרושם, שהוא עשה לא רק על המשתתפים בו, כי אם גם על אלה, שלא השתתפו בו, על אלה שהיו רחוקים ממנו במקום מרחק רב, כלומר על כל בעל נפש בישראל, הוא יכיר ויודה, כי הקונגרס הראשון הגיד דבר-מה, דבר-מה חדש, גדול, שאנחנו לא תפסנו אותו. חולין הוא לחשוב, כי הרושם בא מתוך תקווה דמיונית לגאולה קרובה: התעוררות היתה כאן, התעוררות שהיתה עמוקה מתקוות דמיוניות כעמוק חיי נפש מחיי דמיון. איזו רוח לא ידענו נגעה בכל מיתרי לבבנו, בכל נימי נפשנו היותר עמוקים והיותר טמירים, איזה רעד של חיים ואור עבר בכל גופנו ובכל ישותנו. הרגשנו מה שלא הרגיש אדם מישראל מימיו, מיום שחדל ישראל מהיות עם חי. ההיתה זאת דפיקת לב האומה, דפיקה גדולה של לב גדול מאוחד לאחד מכל הלבבות, שיש בהם רוח חיים? איך שהוא, – אבל כל לב כאילו גדל, רחב, הוסיף חיים על חשבון לב האומה, הרגיש את עצמו כאילו הוא לב האומה – גדול ודופק חיים גדולים. מתוך החרות בכוח רגש כזה יש לקרוא הרבה, וגם מתוך המחוק יש לקרוא הרבה. אולם הקונגרסים שבאו אחרי-כן, כתבו ומחקו – בייחוד, מחקו – ועדיין איננו יודעים את הקריאה הנכונה. נראה, מה יגיד הקונגרס הזה?

אחרי הקונגרס

העלה הקונגרס יפה? ההושג דבר מה?

מרובים בודאי השבעים רצון ועוד יותר מרובים אולי המתאוננים, בייחוד במחננו. ואני נוטה דווקא לחשוב, כי הושג הרבה, כמובן, לפי ערך מה שבוּקש. ההנהגה נמסרה לידיים רצויות, נמצאה פשרה להשליט את ההנהגה על הבנק (הפשרנות הלא היא המידה המובהקת בכל מקום שיד המעשיות על העליונה), הוחלט לבנות אוניברסיטה עברית בירושלים. והעיקר, כי העבודה המעשית בארץ-ישראל ניצחה כמעט נצחון גמור. העבודה העברית כבשה גם היא דבר-מה ואולי גם הקופה הלאומית.

אבל מדוע כל כך לא הרבה עניין אותי כל זה? מדוע נדמה לי בכל משך הקונגרס, כי כאן חסר איזה דבר, איזה דבר לא מעשי, אבל חשוב, עיקרי? מדוע שאלתי את עצמי בלי-הרף: למה באנו הנה? למה באנו הנה? מדוע בכל משך הוויכוּחים והמלחמות, הנאומים וההחלטות שמבפנים רחפו לנגד עיני הנוראות שמבחוץ וכאילו לחשו באזני: מה קטן, מה חלש, מה מעליב בחולשתו כל זה בבחינת הרגשת מה שהלב היה צריך להרגיש ובבחינת כוח הרצון, איך שהיה צריך לרצות מה שיש לרצות?

בשיחה עם אחד מחברי ‘המזרחי’ אמרתי לו בין יתר הדברים: ‘המזרחי’ סידר את ענייניו כך, שיש לו צורה של מכונה עשוּיה להרים את הדת. כל חלקי כדור פורח ישנם לו: כדוּר בשביל הגז, סל בשביל לשבת בו, חבלים, מכונה לנהל, רק דבר אחד קטן חסר לו, – גז אין לו.

מסתפינא לומר את זה ביחס לקונגרס.

ואולי גם גז לא חסר אלא שלא ידעו להשתמש בו?

כי מדוע, מצד אחר, היתה עלי כל כך חזקה יד הקיבוץ הקונגרסי כשהוא לעצמו? מדוע פעל עלי הקיבוץ של העושים והמדברים מה שלא פעלו המעשים והדברים?

הנה, למשל, בלכתי אל פתיחת הקונגרס הרגשתי (ולא אני בלבד, כאשר נודע לי אחרי כן) ממש מה שמרגיש יהודי חרד בעל רגש דתי עמוק בלכתו בערב יום הכיפורים ל’כל נדרי'. והרגש הזה לא עזבני כל הערב, כל מה שבחנתיו וביקרתיו מכל הצדדים. כי פנימי היה הרגש וחזק היה ועמוק היה. הוא הגיע עד לאותו העומק, אשר המדרש ציינו בציון כל כך עמוק באמרו: ‘מקום יש להקב“ה ומסתרים שמו וכו”. אבל גם מרגש אחר, מהרגשת תערובת זרה לא יכולתי להסתלק – מהרגשת מה שצריך להרגיש יהודי חרד, מבקש לשפוך לבו לפני אלוהים, בהזדמנו ל’כל נדרי’ לבית כנסת מודרני. והרגש הזה של יום הדין בבית כנסת מודרני לא עזבני בכל משך הקונגרס.

כמדומני, כי הרגש הזה דיבר נכונה.

אולם יותר מזה הגיד לי הרושם הראשון של הקיבוץ הקונגרסי.

הרגע הראשון, שהרגשתי בהיכנסי ראשונה לתוך גלגל הנשימה של הקונגרס, היה רש של יתמוּת.

האספה הקודמת, הישיבות הקודמות של הוועדים השונים, הפגישות – כל החיים שלפני הקונגרס התרכזו באחד הבניינים היותר ידועים והיותר נהדרים שבווינה – בבנין הנקרא בם ‘בטהוֹבנזאַל’. אולם אחד גדול, רחב-ידיים מאוד, שלוש קומות לגובה, מהודר ומקושט עד קצה גבול הטעם של בוניו ובעליו. ושני לו אולם קטן ממנו, וגם הוא מהודר ומקושט למדי, ועל ידם אולמים רבים, גדולים וקטנים, עומדים לשמשם בכל הכבוד וההדר. מרגיש אתה, כי האולמים האלה רגילים לראות בני אדם, כמו שאומרים, זקופי קומה או, כמו שאולי לא אומרים, מדושני רצון והכרת ערך עצמם. מרגיש אתה עוד, כי לכשיזדמנו לכאן קונגרסיסטים מאחד הקונגרסים האירופיים, ‘דרך ארץ’ יהיה להם לאולמים האלה בפניהם, ואולי גם יותר מ’דרך ארץ,, עד כמה שיש באולמים כאלה מקום למה שהוא יותר מנימוסיות מזוקקה, למה שהוא יותר מרגשות מלוטשים ומצוחצחים. ובתוך האולמים האלה תועים בני עם דל חֵלֵכָה, בני עם שבור ורצוץ, מפוזר ומפורד, תועים כפופי קומה, אולי יותר נכון, בזקיפת קומה לקוחה בהקפה כמו האולמים האלה. ‘קיבוץ גלויות’ באותו המובן, שכל אחד מהבאים הביא עמו את גלותו המיוחדת. וכל אחד מרגיש את גלותו של עצמו ואת גלוּתם של חבריו, את יתמותו של עצמו ואת יתמותם של חבריו, – אבל מרגיש ואינו יודע מה, מרגיש איזו הרגשה אפלה, כבדה, אבל אילמת ועקרה.

פירושה של הרגשה אילמת זו, אם לברוא לה ניב שפתיים, הוא, כי בסתר פנימיותנו, בבחינת ‘ליבא לפומא לא גלי’, זרים אנחנו איש לאחיו, כי זרים אנחנו לעצמנו, וכל אחד נפגע ביסוד הזר שבחברו, בגלותו של חברו, עד כי אפילו בשעה שאנחנו מתקבצים יחד מתוך שאיפה אחת, מתוך רצון אחד, – אין חיבורנו עולה יפה, עד כדי להיות לגוף אחד ולנפש אחת. עדיין הפרוץ מרובה על העומד, רואה אתה את יד הגלות הגדולה והקשה, הדוחפת אותנו מבחוץ איש לאחיו, רואה אתה גם רגש האחווה, היתום העלוב, המושך אותנו מבפנים איש לאחיו, אבל עדיין יד הזר שבקרבנו, המחזיק את נפשנו בכף הקלע, תקיפה, וידו על העליונה. ורואה אתה ים גדול של צער משתפך דרך הפרצים החוּצה, לבטלה, ובפנים נשאר אגם קטן ועלוב. ויודע אתה, כי יש רצון ויש כוח, אבל הם נפזרים לכל הרוחות, ובפנים נשאת שאיפה יתומה ועלובה.

ועיקר הרע הוא, כי אין אנחנו רואים את שורש הרע, כי כל נגעינו אנחנו רואים, חוץ מנגע עצמוּתנו. אין לנו מקום להניח בו את ראשנו, אין לנו קרקע תחת רגלינו, – זה הביא אותנו הנה מכל ארצות פיזורנו לבקש לו תקנה. אין מקום לרוחנו להשׂתרע בו, להזדקף בכל מלוא שיעור קומתה, – גם את זה אנחנו פחות או יותר מכירים ומרגישים. אבל כי רוחנו הולכת ומתנכּרת לנו, כי ה’אני' שלנו הולך ומיטשטש, הולך ומתמזמז ונעשה נוח להתמזג בכל מזיגה וקשה לשמור את צורתו המיוחדת – כמה מכירים אנחנו את זה? כמה מכיר את זה בעצמו כל אחד מאתנו? והעיקר כמה חולים אנחנו על זה? אבל האם לא זה מגיד לנו ‘קיבוץ גלויות’ זה?

מעת שהכרנו מקרוב את האחרים, את חיי האחרים, את מחשבת האחרים, את יצירת האחרים, רבה במחננו ההתאוננות על ‘סבל הירושה’ שלנו, התאוננות בצורות שונות ובסגנונים שונים. כבדה, קשה, מעיקה, פוגמת בגוף וברוח, מטילה מהם בקדשי החיים, הירושה בת רוחנו. אבל המרגישים אנחנו את סבל הירושה בת רוח אחרים? מתלבשת היא הירושה ההיא בכמה לבושין די-נור, בלבוש תורות ואידיאלים אנושיים גדולים, בלבוש הרגשות נוקבות ויורדות עד התהום, לעתים לא רחוקות בלבוש מחשבה עליונה, ולעתים עוד יותר קרובות בלבוש אמת הגיונית, המכריחה אותנו לחשוב כי לא היא, הירושה הזרה, היא המעיקה על ה’אני' שלנו, כי אם להפך, ה’אני' שלנו מעיק על כל מחשבה חיה, על כל הרגשה חיה – על כל חיים.

לא רק מקלט בטוח אובייקטיבי אין לנו, – אין לנו גם מקלט בטוח סובייקטיבי. אם ‘הֱיה יהודי באוהלך ואדם בצאתך’ או ‘היה אדם באוהלך ויהודי בצאתך’ – בין כך ובין כך רק אוהל, רק מעון לא בטוח, שאינך מוצא בו ואינך מבקש בו מנוחה לכל נפשך בלי שיור כל שהוא, שאינך יכול להסתגל אליו באותה המידה, שתראה בו את בית חייך, את מקומו של עולמך ושלא יהיו מעונותיהם של אחרים יותר חביבים עליך. כזרים אנחנו בתוך עצמנו, אין אנחנו מעיזים להיראות ערומים, בכל גילוי עצמותנו, לעצמנו, אין אנחנו מעיזים להזדקף בכל מלוא שיעור קומתנו בתוך עצמנו. יתומים אנחנו, עצמותנו יתומה.

אוי לו ליתום עני וחלש, האובד בעוֹניו ובחולשתו, ואוי מזה ליתום בעל עצמוּת כבירה ועשירה האובד בעושרו ועצמת כוחו! רואה הוא את האחרים, את הרבים והעצומים, האמוּנים על ברכי אִמות נאמנות, המחונכים על פי דרכם, בהתאם לכוחם ולרוחם – רואה הוא, והנה אין הוא כמוהם, והנה הוא יחיד, בודד, ובעיני אחרים מוזר ומשונה גם נשחת ונבזה. זוכר הוא אמנם, כי בעוד בן לאבות חיים עמד במעלה העליונה, ראה הרבה חכמה ודעת כי בעודו בן לאבות חיים עמד במעלה העליונה, ראה הרבה חכמה ודעת ותבונה, השכיל הרבה ללכת בדרך החיים, והרבה ניבאו לו גדולות, והרבה למדו גם אחרים אל דרכו. זוכר הוא – וחי בזכרונו זה, חי בזכות אבות ובכוח אבות. אבל לא לעולם חוסן. סוף סוף רואה הוא, כי האחרים שהיו קטנים ממנו, גדלו, גברו ויעשו חיל רב ויעלו עליו במעלה. והוא – קטן הוא בעיני עצמו, דל וריק, ובעיני האחרים – מוזר ומשונה, נשחת ונתעב. שואף הוא אז ללמוד לדרכם של האחרים, לדעת מה שהם יודעים, לחשוב ולהרגיש מה שהם חושבים ומרגישים, להיות כמוהם, – אבל לשווא! יותר מדי יש בו משלו בשביל להיות אחר. מעריך הוא את שלו בשל אחרים על פי הערכין, הנהוגים בעולמותיהם של אחרים, – והנה שלו בטל ומבוטל לגבי שלהם, והנה הוא מוזר ומשונה גם בעיני עצמו כמו בעיני האחרים. ואין הוא מאמין עוד בעצמו עד כדי לראות ולהיות בטוח, כי זרותו היא מקוריותו, היא עצמוּתו, כי דווקא מתוך זרוּתו עלול להירקם עולם חדש, עולמו שלו. הן המקוריות, בעוד לא באה לידי גילוּי בצורתה המיוחדת לה, בעודה במצב היוּלי, היא תמיד זרה, תמיד תוהו ובוהו; מי, למשל, לא ידע, כי רבים מן היוצרים בכל מקצועות היצירה האנושית, ודווקא מהיותר מקוריים, היותר גאוניים, בטרם שנודע טבעם בעולם, לא היו מובנים אפילו לרבותיהם. ואין צריך לומר שהיו מוזרים בעיני אחרים, ולפעמים לא היו די מובנים אפילו לעצמם. אולם אותם הצילה אמונתם הכבירה בעצמם, בסגולתם המיוחדת להם, בעולמם ובאמת עולמם, המיוחדים להם, הכרת עצמם או הרגשת עצמם הבלתי-אמצעית, התקיפה, העומדת בפני כול, ה’אתה בחרתנו' שלהם. אבל יתום עלוב, נרדף ונענה, נלעג ונבזה, – הועמד בו לבו להאמין, כי עוד כוחו אתו ליצור דבר-מה, ליצור מה שלא יצרו ולא ייצרו אחרים? היעמוד בו לבו להאמין, כי מה שכל כך מוזר וכל כך משונה בעיני האחרים אור גנוז בו, יסוד עולם צפון בו? היש לך דבר יותר מגוחך מ’אתה בחרתנו', עלוב, כפי יתום דל וריק, מופקר לכול ונבזה בעיני כול?

כך מתנודד היתום, שאין לו קרקע תחת רגליו, שאין לו פינה להתייחד בה עם עצמו ועם חייו המיוחדים. פעם הוא משתטח על קברות אבותיו וחי ברוח אבותיו, ופעם הוא מתרפק על אבות זרים וחי ברוח זרים. ברוח עצמו אין לו מקום ואין לו אומץ לחיות. אין מקום בעולם לחייו, ואין בחייו מקום לעולמו.

* * *

כך הוא גורלנו. היו ימים, בעת שהיינו כלואים בתוך החומות, שחיינו רק בעבר. החיים של ההווה כמעט שלא ידענום. דומים היינו לגוף חנוט, המתקיים רק בכוח החניטה של העבר והשמור בשביל החיים של העתיד. אולם כאשר באה השעה להתעורר, לא באה ההתעוררות מבפנים, כי רוח מבחוץ התפרצה אל הגוף החנוט ואל תוכו, הגוף החנוט התחיל מתעורר, אבל גם מתפורר. ‘אור!’ – קראנו כל היום, ואת האור ראינו בחוץ. האור הגנוז בפנים היה לצחוק בעינינו, דבר שלא היה ולא נברא. כי לא היה לנו די אומץ או לא מצאנו כל צורך לרדת לסוף עומק נשמתנו העלובה ולא ראינו אותו. בחוץ ראינו מדע, אמנות, מחשבה, יצירה, אידיאלים; ובפנים – מה רואה בעצמו בעל עצמוּת עמוקה ומקורית, כבירה ועשירה, שלא באה לידי גילוּי? לבירנטים שאין להם סוף, תהומות נוראות, סערות וזוועות, דמדומי מחשבה ופרכוסי רגש, שאין להם דמיון כלל לכל הנערץ והנקדש, התנגדות פנימית, שאין לה לכאורה כל יסוד, להרבה ודאיות ולהרבה נשגבות, עקשנות מגיעה עד לשרירות לב בבקשת מה שמשתקף בנשמתו בתור אמת ומה שעל פי ‘האמת’ אינו לא אפשרי ולא הגיוני – אור וחושך משמשים בערבוביה, תוהו ובוהו נפשי. ונלך אחרי ‘האור’. קיבלנו דעות, אידיאלים, יופי, שירה, אמנוּת – וניתן את הנפש, את עצמותנו. ולא בפעם אחת ולא בהכרה ברורה. בליטה אחר בליטה לטשנו בנשמתנו הפראית והחשוכה או העקומה והלקוּיה, קו אחרי קו טשטשנו בצורתנו הזרה והמשונה, אף דעה אחת חדשה, מקורית, לפחות באותה המידה, שהיתה חדשה ומקורית, למשל, החסידות, שנולדה לנו בתוך החומות, לא מצאנו בבית גנזינו. הכל משל אחרים, אם במקורו או בתרגום לרוחנו, עם ‘חידושים’ משלנו, עם ‘נופך’ משלנו. לזה קראנו השכלה, לזה קוראים ספרוּת, תרבות וכו'. הרגשנו אמנם לעתים ריקנוּת לעתים אפילו ריקנות נוראה, אבל לא שמנו לב. עד שקמו בנים שהלכו בדרך זו עד קצֶהָ ויפנו לנו עורף. אז נבהלנו וכנדהמים ונואשים התהלכנו לבקש בחרדה את עצמותנו, את ‘מהות היהדות’. ועתה צא ומצא עצמוּת בצורה מטושטשת, בנשמה מלוטשת!

אמנם קדמה רפואה למכה: רעיון התחייה בארץ אבות. אבל גם זה היה יותר תרגום מרעיון הלאומיות אצל אחרים או פרי דחיפות מן החוץ מאשר פרי עצמוּתנו שנתעוררה, על כן גם פה לא מצאנו את דרכנו. התרחקנו ללכת לצד שכנגד. תחייה, אמרנו, הרי זו תשובה אל העבר, אל ‘היהדות’. ביקשנו את היהדות ולא ביקשנו את היהודי החי. ביקשנו יהדות מחודשת ברוח מה שקיבלנו מאחרים, וממילא היו הרבים מבקשים רוח אחרים בלבוש יהודי, ולא ביקשנו להביא לידי גילוּיה המיוחד את הרוח החיה בקרבנו, שיש בה הרבה ממה שאין ברוח החיים של העבר והרבה ממה שאין ברוח החיים של אחרים. הן לא לחינם עברו עלינו אלפיים שנה, – אנחנו איננו מה שהיו אבותינו, כשם שאיננו אחרים. העבר של אבותינו חי בקרבנו, אבל חי בקרבנו גם עברנו אנו, וגם ההווה שלנו חי בקרבנו. וגם זה – העבר וההווה שלנו – דורש את תיקונו, את עלייתו למדריגת חומר ליצירת חיים חדשים, והחיים, שזה דורש, מוכרחים על פי עצם מהוּתם להיות חדשים לגמרי, שהרי בייחוד לכך אנחנו זקוקים לבית חיים מיוחד, למקומו של עולמנו, לארצנו הלאומית.

ומצד אחר הביאה הכרת טעותנו זו – כי הרחקנו ללכת לצד העבר – לידי הטפה ל’מהפכות‘, ל’מרידות’ וכדומה, שאין להן מקום בקרבנו. למהפכות, למרידות יש קרקע במקום שיש חיים הדורשים תיקון, אבל לא במקום שאין חיים, במקום שהחיים צריכים עוד להיברא. כי לא מתוך השלילה ייבראו חיינו החדשים, ולא מתוך השלילה תבוא עצמותנו לידי גילוּי חדש, כי אם מתוך החיוּב, לא מתוך עקירה, כי אם מתוך נטיעה, ודווקא בקרקע של העבר. כי לא אחרים צריכים אנחנו להיות, כי אם דווקא מה שהננו, אנחנו עצמנו, ודווקא את ‘עצמנו’ זה קשה לנו מכול למצוא, כי אין לו דוגמה לא בעבר שלנו ולא בהווה של אחרים, וגם בקרבנו הוא עדיין בבחינת עובר במעי אמו, אשר ייוולד מתוך חיים חדשים, מתוך יצירה חדשה. והדבר הזה הוא היותר קשה בתחייתו, כי דווקא עתה לקויות בנו במידה מרובה הסגולות הנפשיות, הדרושות למטרה זו, וההטפה של ביטול היש שלנו רק הגדילה את החולשה. דווקא עתה חסרה לנו האמונה בעצמוּתנו, שהיתה כל כך חזקה בנו, חסרה לנו הרגשת עצמוֹתנו, שהיתה כל כך חיה ותקיפה. כל כוחות נפשנו, הגלויים והנסתרים, אלה שבגבול ההכרה ואלה שמתחת למפתן ההכרה, כל מה שיכול לשמש ליצירת חיים חדשים, להביא לידי גילוּי את עצמוּתנו, הרצון, המחשבה, הרגש, ואפילו האמונה, ואפילו הצער – הכול משועבד לעולמות שאינם שלנו, בכול אין אנחנו משתמשים אלא בכוח הרשאה מאחרים, מדעותיהם של אחרים, מאידיאליהם של אחרים, מרוחם של אחרים. בלי היתר מהבית-דין-צדק של ‘הפוגרום’ לא יודה הפרוגרסיסט שלנו ולא יאמין בלאומיות, לא יודה ולא יאמין בתחייה לאומית, ואין צורך לומר, שלא יעשה דבר ולא יחשוב דבר ולא ירגיש דבר, שעל פי ‘התורה’ יש בו חשש ניגוד ל’פרוגרס‘. וכן הוא האינדיבידוּאליסט לשיטתו, וכן כל ‘איסט’ ל’איזמו’. וכל זה נשתרש כל כך עמוק בנפש, עד שאין בעל הדבר בעצמו מכיר או מרגיש בו, כל זה נעשה שלא מדעת בעלים. מובן, כי יש יוצאים מן הכלל, אבל מעט מאוד, הרבה פחות ממה שנראה בהשקפה ראשונה

כך תועים אנחנו לכל רוח ומשתעבדים לכל רוח (במובן ידוע גם ‘הרוח’ שלנו בכלל זה) ומפזרים לכל רוח את רכושנו הנפשי, את הכוח החיוני שלנו. על-כן אפילו בשעה שאנחנו מתאספים לבקש הצלה, לבקש תרופה למכותינו האנושות, אין אחדותנו שלמה עד כדי להיות לגוף אחד ולנפש אחת. על כן אין לנו אפילו בשעה נוראה זו די כוח לזעוק זעקת שבר, אשר תחריד כל לב, אשר תקפיא כל דם, אין לנו די כוח לרצות לחיות, לרצות לקום ולעמוד על רגלינו, אין לנו בשביל עצמנו (בשביל אחרים היה לנו די כוח ודי רצון, אם כי כל זה, כמו שטבע הדבר מחייב, יצא לבטלה), אין לנו בשביל עצמנו אלא רצון כמוש, חיוור וכמו מתבייש בפני עצמו, כאומר: מה אני ומה חיי, כי אבקש גדולה לעצמי! ‘מה אנו, מה חיינו! – זאת היה ה’בת-קול’, היוצאת מחורבת בית ישראל, בשעה שבאים להקימו מהריסותיו, לבנותו מחדש.

האחד היה הקונגרס הראשון, שהגיד לנו, מה רצוננו, מה כוחנו, שהגיד בקול רם, בעוז והדר, כי הגיד לנו מה אנו. מה שהופיע בקונגרס הראשון לא היה פרי תעמולה והכנה – זאת היתה התעוררות לאומית פתאומית בלתי מצוּיה, אשר בעבר הרחוק אולי היו קוראים לה גילוּי שכינה. קשה להגיד מה הביא לידי כך שכל הלבבות התאחדו בנקודה אחת, שכל המוחות הסכימו לדעה אחת, כיוונו לרוח אחת, אבל יש מקום לחשוב, כי הרבה עזרה לזה הפתאומיות – במצב של התעוררות פתאומית הלא הנפש תמיד יותר נאמנה לעצמוּתה – והרבה עזר לזה מה שרוח הקונגרס באה בבת אחת משני צדדים, משלימים זה את זה: מן המערב, מן היהודים החיים יותר בהווה מאשר בעבר, ומן המזרח, מחובבי ציון, אשר במידה גדולה היו חופשים או השתחררו משפעה זרה. הקונגרס הראשון דיבר בשם היהודים ולא בשם היהדות, אבל דיבר כך, שכל מה שדרש היה יהדוּת, כלומר יהדוּת חיה, חדשה. ‘ציון’ היתה הנקודה המאַחדת את כל הלבבות, כי היא איחדה את העבר עם ההווה, יותר נכון, גילתה בהוֹוה החי את ההמשך מן העבר. ובזה היה כוחה. בפעם הראשונה הרגשנו בהרגשה בלתי-אמצעית, אם כי לא ברורה, כי היהדות היא מה שחי בלבנו, שאנחנו שואפים אליו מתוך עומק נשמנו בלי אמצעי, בלי היתר מן העבר ובלי פירושים מן העבר. בפעם הראשונה בא לידי הכרה עצמית תקיפה ה’אני' החי שלנו, ה’אני' שאינו בת-קול, לא בת-קולם של אחרים ולא בת-קולו של העבר.

מלה אחת הגיד לנו הקונגרס הראשון, מלה אחת, שכוחה כוח עם מתעורר התעוררות גדולה, מעין התעוררות ישראל בצאתו ממצרים, או אם לקחת משל מעם אחר ומזמן יותר קרוב – מעין התעוררות הערבים בימי נביא האיסלם. ‘אני’ היתה המלה, וגדולה היתה המלה: בנקודה אחת, שאין אתה תופסה, צימצמה את כל תוכן נשמתנו, את כל יסודותיה בעבר, בהוֹוה ובעתיד. ואנחנו לא עמדנו על סודה. לא עמדו על סודה גם החרדים על רוח היהדות, שדרשו ‘קוּלטוּרה’. לא עמד על סודה גם יוצר הקונגרס והציונות בעצמו, ובידיו, בנגעו בעצם הנקודה, שאין לנגוע בה, כמעט שהחריב מה שיצר.

אז באו ימי המבוכה, בקשת ארצות לשם גאולה קרובה, בקשת תחייה לאומית בז’רגון, בקשת ציון בשם הסוציאליות, בקשת מהות היהדות, בקשת אלוהים וכו' וכו'

מה כל האמור בא ללמדנו

מה כל האמור בזה עד הנה בא ללמדנו…

לכאורה אין כאן צורך בביאורים יתרים. לכאורה פשוט וברור, כי הדבר העיקרי, יותר נכון, הדבר היחידי, שאנחנו מבקשים בכל תנועתנו הלאומית, שאנחנו עושים כל אשר ביכולתנו בשביל להשיגו או בשביל להצילו מכליון, הוא קיומו הבטוח של ה’אני' הלאומי שלנו, אשר בזמן הזה לא יתקיים אלא בתחייה שלמה. לולא כן, לולא הדבר היחידי הזה, אין לך דרך יותר קצרה, יותר נכונה ויותר בטוחה לפתרון שאלתנו, לפתרון שאלת היהודים, מן ההתבוללות והטמיעה הגמורה, כלומר לא התבוללות בתור שיטה. כי אם ההתבוללות הבאה מאליה מתוך החיים, העושה דרכה בבטחה גמורה למרות כל המעצורים החיצוניים והעשויה להביא לידי כיליון גמוּר את האומה הישראלית, כדרך שהתבוללות בכלל הביאה לידי כיליון גמור הרבה אומות אחרות. אבל הלא הפרספקטיבה הזאת היא היא המעוררת אותנו, המרגישים את עצמותנו היהודית, בכל תוקף לבקש מפלט ממנה. הלא המחשבה על אפשרות כזאת בלבד, דייה להביא אותנו לידי חרדה. ברור איפוא לכאורה, כי מכאן, מאותו הדבר היחידי, שאנחנו מבקשים, צריכים אנחנו להתחיל את דרכנו, כי ה’אני' החי שלנו היא הנקודה ההנדסית, אשר מתוך תנועתה תתהווינה כל הצורות בעולם, אשר אנחנו נושאים את נפשנו אליו, כי ה’אני' החי שלנו צריך להיות נר לרגלינו, צריך להיות אבן-הבוחן בכל עבודתנו ובכל מעשינו לשם היישוב והתחייה.

ומתוך כך ברור לכאורה, כי דרך עבודת היישוב בארץ-ישראל מותנית וקיימת במלים האחדות האלה: גאולת האדמה על-ידי תחיית המתישבים עליה, כלומר כל חלקת אדמה בארץ-ישראל נחשבת לגאולה במובן הלאומי רק באותה המידה, שהיא הביאה לידי תחייה את המתיישב עליה. וכן להפך. כל מתיישב בארץ-ישראל נחשב לשב לתחייה, לחי במובן הלאומי, רק באותה המידה, שהוא מביא את האדמה לידי גאולה לאומית על ידי עצמו. כמדומה, כי הדבר מובן ואין צורך ביתר ביאור. כמדומה, כי יש בזה שורש פורה יישוב בריא וחי, ולא רק יישוב בריא וחי, כי אם גם התעוררות לאומית גדולה. כמדומה, כי הדרך הזאת אפשרית ונכונה, אם כי קשה מאוד.

אולם נסה נא להעמיד כך את השאלה – ועוררת התנגדות מצדדים שונים, אם לא מכל הצדדים. אלה ירימו קול צעקה: העם רעב ללחם, נרדף על צווארו, ואתה עוסק ב’תיאולוגיה לאומית‘. אלה ילמדוך פרק בהלכות המטריאליסמוס ההיסטורי ומלחמת-המעמדות, שהן הן גופי תורה, ויגלו את עיניך הכהות לראות אור בהיר, כי השקפתך הצרה, ה’כלל-ישראל-פוליטיק’ שלך מתנגדת לשאיפותיה העליונות של האנושות ולמהלך ההיסטוריה בכלל, וממילא גם למהלך ההיסטוריה של היהודים. אלה יבואו בשם המציאות והנסיון ויוכיחו לך בעובדות ומספרים כי רק הקפיטל הפרטי כוחו גדול לעשות גדולות, רק האיניציאטיבה הפרטית – קרי: הפרוטה – יוצרת יצירות לאומיות טבעיות ובריאות. כוחה של העבודה לשם תחייה לאומית אמנם יפה, כשהיא באה בצורת ניצוצות מאירים קטנים, במקום שהקפיטל הפרטי כבש מקום רחב למדי, אבל… החוות הלאומיות מוכיחות; ואלה מזה יתקוממו בשם העבר, בשם היהדות של העבר, אשר ה’אני' החי אינו בעיניהם די דבֵק בה ודי בטוח, איינו די יונק שדי אמו וחשוד – אפילו בארץ-ישראל – על הנטייה להיגמל לגמרי, אם לא ידאגו בעוד מועד למלא אותו ‘רוח’. ולעומתם יקומו אחרים ויראו לך את כל ביטול היש שלנו, את כל אפסותו של ה’אני' שלנו, את כל חוסר יכולתו בזמן הזה ליצור דבר-מה ואת כל קלוּת ערכן של יצירותיו, שיצר מאז ועד היום, לעומת מה שיצרו אחרים. את כל אפסותה ואי-אפשרותה של תחייתנו – והכל לשם הצלת האומה מכיליון! וכן הלאה והלאה.

הדבר, כמו שאנחנו רואים, צריך עיוּן. אני לא אבוא לברר אותו מכל הצדדים. אני נוגע בעיקר בצד הנפשי של תחייתנו, יותר נכון, סקירתי אני, כמו שאפשר לראות מכל הכתוב בזה, הולכת מבפנים אל החוץ, מן הצד הנפשי, שאני רואה בו יסוד, אל הצד המעשי. רואה אני את המבוכות שבחיינו בתור תוצאה מן המבוכה שבנפשנו (כמובן, יש פנים גם להפך, שהרי הא בהא תליא). בן עם חי יכול לחיות בלי חשבונות רבים, רק בכוח זרם החיים החיצוניים, הנושא אותו לאשר יהיה רוחו ללכת. לא כן אנחנו. לנו אין חיים משלנו ממקורנו. החיים החיצוניים, הנובעים בעיקרם ממקורות זרים, נושאים אותנו לאשר אין רוחנו ללכת. אנחנו מוכרחים לשחות נגד הזרם, אנחנו מוכרחים, אם חפצי חיים אנחנו, לחיות מבפנים, לחיות מדעת, וקודם כל לשחרר את עצמנו מהשפעת היסודות הזרים שבחיים החיצוניים על מה שבגבול הכרתנו ועוד יותר על מה שמתחת למפתן הכרתנו, לשחרר את עצמנו מן השעבוד שלא מדעת, הקשה מן השעבוד מדעת. אנחנו מוכרחים, במידה שאפשר, לברר לעצמנו את הצד הנפשי שבתחייתנו, להאיר אוֹר על המבוכה שבנפשנו.

ה’אני' הפרטי וה’אני' הלאומי

אולם השאלה על דבר עצמות השל אומה קשורה בקשר כל כך אמיץ בשאלה על דבר עצמותו של הפרט,אינני רואה אפשרות לדבר ברצינות בעצמותנו הלאומית בלי להתבונן במקצת במהותו של ‘אני’ בכלל ובדרך שאיפתו לחיים מלאים ושלמים או בדרך שאיפתו לבוא לידי גילוי שלם.

‘אני’ הלא הוא יסוד החיים, אולי יסוד חיי העולם בכלל – מה שכמובן אינו מושג לנו, – אבל בכל אופן יסוד החיים של האדם והחי, כלומר יסוד אותה בחינת ההוויה, שאנחנו קוראים לה חיים בעצם. ‘אני’ הוא צמצום כל ההוויה בנקודה אחת, אבל גם התפשטותה מתוך נקודה זו לאין סוף. זוהי השתקפות כל ההוויה כולה בטיפה אחת של מים.

מקום הוויתו של ‘אני’ אינו בגבול ההכרה, הוא תופס את ההכרה, הוא יסוד ההכרה, אבל אין ההכרה תופסת בו. הוא בא לידי גילוּי בגוף, אבל הוא לגבי ההכרה בבחינת ‘וראית את אחוֹרי ופני לא יראו’.

מעין יחסו של ה’אני' אל ההכרה בבחינת החיים הפנימיים הוא יחסו אל החברה בבחינת החיים החיצוניים. ה’אני' תופס, חי את חיי החברה, הוא בא לידי גילוּי חיצוני בחיי החברה, אבל אין חיי החברה תופסים בו, אין לחיי החברה חלק ביצירת ה’אני' או בקיומו. ואין בני החברה מוסיפים לו או שוללים ממנו כלום. כלומר טעות היא הדעה הרגילה: כי ה’אני' מתפרנס מחיי החברה ומתעשר על חשבון אחרים, כמו שהדבר נוהג בעשירות חומרית. ה’אני' חי על חשבון חיי הטבע האין-סופיים ומתעשר על חשבון האין-סוף. כבחיי החברה ה’אני' רק שותף, בעל מניָה ואינו יכול לקחת יותר ממה שמגיע לו על פי החשבון. מה שהוא לוקח יותר, הרי זה פשוט גנבה או גזלה (גם שלטון רוחני בכלל זה), היכולה לעשותו לעשיר בעיני הבריות העניות, אבל אינה בכלל רכוש לגבי ‘אני’. במקום שמדובר על דבר רכוש של מיליארדים אין רכוש של פרוטות מסופק נחשב לעושר. החשבון בין היחיד והרבים, כמו שהחשבון בין היחידים בכלל, הוא חשבון הרבים, חשבון הצדק, ולא חשבון היחיד, לא חשבון ה’אני'. חשבונו של ‘אני’ הוא חשבונו של עולם. פרט וכלל בחשבון זה אין פירושו ‘אני’ – ויתר חברי הקבוצה, כי אם ‘אני’ ויתר הבריאה כולה, עם כל החי, עם כל הצומח, עם כל ההווה שבה, עם כל העולמות שבה. ‘אני’ – ולעומתו האין־סוף. ואין זה חשבון של חילוק וחיסור, כי אם חשבון של חיבור וכפל, לא חיים של צמצום בתוך עצמו כצב הזה בתוך שריונו, כי אם חיים של התפשטות לתוך כל בריה קטנה ולתוך כל עולם גדול – לתוך הכול.

כל התורה הגדולה על דבר היחיד, הכובש לו מקום ברשות הרבים, כלומר ברשות ה’אני’ים הרבים, המשתרע ברשות הרבים ודוחק רגלי ה’אני’ים הרבים, אינה אלא טעות גדולה במהותו של ‘אני’. המושג על דבר ‘אני’ שיש לו סכסוכים בחשבון שלי שלך עם הציבור, הוא בן המושג על דבר החיים, שנוצר ונתגבש ונתאבן במשך אלפי שנים בתחומה של עיר ושמתוכו אין אדם רואה חיים אלא בגבול החברה האנושית, בגבול היחסים שבחברה האנושית. ליתר העולם – לכל החי והצומח ולכל הבריאה האין־סופית כולה אין לאדם יחס אחר מלבד של לוקח אל חנותו, שהוא קונה בה אוכל נפשו, או יחס של אשה אל בגדיה החמודות ואל תכשיטיה החביבים לה או יחס של מלומד לצפרדע שהוא מנתח, לכל היותר – יחס של כוהן למקדשו, אבל לא יחס של חיים, לא יחס של דג אל המים, שהוא חי בהם, לא יחס של נפש אדם אל נפש, אל מה שנפש אדם מבקשת בנפש. על כן היחסים שבין ה’אני’ים, כלומר היחסים שבין אדם לחברו, שבין גבר לאשה, שבין הפרט לכלל הם כל כך עניים, כל כך קטנים, כל כך שטחיים, אין בהם כלום או כל כך מעט יש בהם מן הרחבוּת, מן העשירוּת, מן העומק, מן הגבורה של אין־סוף. ממילא כך היא גם הערכת היחסים האלה, בכל אופן לא תוכל הערכה זו להיות הרבה יותר עמוקה, אפילו אם המעריכים יעמיקו כתהום לחשוב מחשבות, כל זמן שלא יצאו מתוך העוגה הצרה, שעגו בני האדם מסביב לחייהם.

ענין אחר היא האומה לגבי ה’אני‘, מצד היסוד המשפחתי והיסוד הקוסמי שבה ומצד החיים המשפחתיים והקוסמיים המשותפים שבה. פה החוט נמשך מתוך עצם הטבע, מתוך עצם ההוויה האין־סופית. ההוויה האין-סופית אינה יכולה להשתקף ב’אני’ פרטי, בטיפה אחת של מים, בכל שלימותה ומכל צדדיה. בכל לשימותה ומכל הצדדים היא משתקפת בכל האנושות, יותר נכון, בכל החי והצומח, בכל אותה בחינת ההוויה, שאנחנו קוראים לה חיים בעצם. אולם הים השקוף הזה אינו כולו שטח אחד שווה בכול. הוא בעל שטחים רבים, הנבדלים זה מזה בצורה, בגוון, בתכונה, כמו שנבדלים זה מזה חבלי הארץ, שהם נמצאים שם. האומה, ה’אני' של אומה הוא שטח אחד מאלה. הוא שער עולם אחד. השפע מיתר השערים בא אליו עלי ידי הזרמים החיים, השוטפים ובאים מיתר השטחים ועל ידי הרוחות המנשבות. ה’אני' של אומה הוא לפי זה אחדוּת שלמה. הוא יוצר הלשון, הלבוש הראשון והעיקרי, שההכרה באה בו לידי גילוי. הוא יוצר הדת, האמונות והדעות הפרימיטיביות, כלומר הוא יוצר ההסתכלות בעולם היסודית, ואולי יותר נכון, יוצר הנקודה ההנדסית, ההגיונית והנפשית כאחת, של כל הסתכלות בעולם אפשרית של האומה. הוא במובן ידוע גם יוצר המושג, כלומר במובן ידוע יוצר ההכרה, שהרי היחיד, לוא היה נשאר לעולם יחיד, לא היה לעולם יוצא ממצב חיים של צמיחה (אם יצאה האומה ממשפחה אחת או הורכבה מהרבה משפחות ושבטים אחרי שורה ארוכה של התנגשויות, סכסוכים פנימיים, חליפות ותמורות, אין מזה הבדל לענייננו, שהרי בכל אופן היו כל אלה בני טבע אחד). ה’אני' הלאומי הוא איפוא במובן זה אבי ה’אני' הפרטי, בכל אופן יש לו חלק גדול ביצירתו ובקיומו. לפיכך אנחנו רואים במציאות, כי כל ‘אני’ פרטי, במידה שהוא מקורי, כלומר במידה שהוא יונק מתחום החיים, מתחום ההוויה האין־סופית, באותה מידה הוא יונק תמיד ממקור לאומי, הוא לאומי ביצירתו ובכל גילויי עצמוּתו, אם מדעת או שלא מדעת בעלים, ולעתים לא רחוקות אפילו למרות מה שבעליו מצד הכרתו, מצד דעותיו כופר בלאוּמיות (המחשבה, כנראה, לא תמיד יונקת ממקורה אפילו במקום שיש עמה מקוריות. מקום המקוריות הלא הוא לא בהכרה, כי אם מתחת למפתן ההכרה. המחשבה היא מקורית רק במידה שהיא יונקת מן המקור הזה).

שלימותו של ה’אני' הפרטי תלוּיה איפוא במידה מרובה בקיומו בשלימותו של ה’אני' הלאומי. ממילא, מתוך שחפץ החיים נטוע בכל ‘אני’ פרטי, יש כאן פעולה הדדית: קיומו של ה’אני' הלאומי תלוּי כמו כן בקיומו ובכוחו של ה’אני' הפרטי של בני האומה. יותר שיש אינדיבידואליסטים בקרב בני האומה, ויותר שאינדיבידואליותם חזקה ועמוקה, כלומר יותר שהיא פנימית, תכונה יסודית בנפש, ולא פרי המוח או פרי הקריאה, יותר בטוח קיום האומה, קיום ה’אני' הלאומי. ביחוד מורגש הקשר הזה, בעת שאין לאומה חיים מדיניים וחברותיים משלה, בעת שהיא חסרה כל הקשרים החיצוניים, המחברים אותה מבחוץ לגוף אחד, בעת שכל חיי האומה אינם אלא חיי פרטים לאומיים. הלא כך דרכו של עולם: אדם בריא אינו מוקיר את הבריאות ועושה דברים, המביאים עליו כל מיני חוליים רעים, ורק בעת שהוא חולה, הוא מרגיש, כי אין דבר יקר בעולם מן הבריאות. ולא מקרה הוא, שבקרב אומה זו, שכוח קיומה במצב של שעבוד ושל פיזור גדול מכוח קיומן של הרבה אומות אחרות, גם האינדיבידואליות תופסת מקום יותר גדול. במובן זה גדול כוח היחידים, כלומר החפץ לחיות חייו המיוחדים נטוע בנפש כל פרט, אלא שהיחידים החזקים הם הכוח המעמיד, שיתר הפרטים נשענים עליו ונשארים קיימים.

תכונתו היסודית של היחיד, תכונתו היסודית של ה’אני' היא, שהוא אינו מתבטל ואינו מוותר כלום מסגולותיו המיוחדות. הוא אינו מתבטל בפני אחרים, בפני כוחם ואורם של אחרים, בפני עולמם של אחרים, אפילו אם יהיה אורם אור עולם ועולמם – אור שבעת הימים. בשבילו אין עולם אלא הוא אם גדול הוא או קטן, בריה אפילו באלף לא בטלה – ואפילו באלפי אלפים, אם היא בריה חיה. בריה מיקרוֹסקופית היא יחידית, יחידית מיקרוסקופית, אבל יחידית, והמתבטל הוא אפס. ה’אני' אינו מתבטל גם בפני המציאות, ואפילו בפני הטבע. אפילו אם יעשה לו העולם כמין כותל לפניו, הוא פורץ ועובר (‘הקב"ה גוזר וצדיק מבטל’) או נשבר ונופל, – להתבטל, לוותר אינו יכול( ¹).

במובן זה חשובים לא רק היחידים הבולטים, אשר ה’אני' שלהם גלוי ביצירותיהם, בהשקפת עולמם, בכוח מעשיהם, כי אם גם היחידים ה’נסתרים‘, שאין אתה רואה בהם כלום, שהם אנשים פשוטים, לפעמים גם גסים, אלא שה’אני’ שלהם גדול. אין ה’אני' נערך על פי ענפיו הגלויים, כי אם על פי שרשיו הנעלמים מן העין. וכך היא גם השפעתו. יפה במובן זה המסורה על דבר ל"ו הצדיקים, המצטיירים בדמיון העם בצורת אנשים בעלי חיצוניות המונית, פשוטה או גם גסה, – ובזכותם האומה מתקיימת.

ובמידה זו נערכות גם יצירותיה של האומה, כל אותם ‘ארונות הספרים’ שהנפש היפה בזמן הזה אינה יכולה להפקיע עצמה מן החובה לבטל אותם כעפרא דארעא. גדולים לנו הספרים האלה לא במה שאמרו, כי אם במה שלא אמרו. והרבה הרבה לא אמרו. הרבה נשמות גדולות, הרבה מחשבה גדולה ויצירה גדולה מצומצמות, קבורות חיים בתוך הספרים האלה, עם כל הצער של נשמה גדולה מצומצמות בתוך חיים של חנוונות וסרסרות, עם כל הצער של מחשבה גדולה וכוח יצירה גדול מצומצמים, קבורים חיים בד' אמות של הלכה, צער שלא ראה אור עולם. כמה גדול ה’אני' המסתתר בכל אלה! כמה גדול כוח צמצום כזה! צמצום כזה כוח מפוצץ יש בו, כוח מפוצץ כזה, אשר יגע בו ניצוץ בוער אחד, – ויפוצץ לרסיסים הרבה עולמות עם כל הריקבון המזהיר שבהם, עם כל הזיוף והשקר, הלבושים בכל מיני צבעונין, שבהם.

קשה הצמצום ל’אני‘, אבל לא מסוכן, מסוכנה ההתבטלות בפני אחרים, האורבת לרגלי הצמצום במקום ששחרור ה’אני’ מן הצמצום בא בכוחם של אחרים, בהשפעת דעותיהם, יצירותיהם, רוח חייהם של אחרים, ולא בכוח ה’אני' עצמו. ההתבטלות היא רעל ממית, שאין הצלה ממנו לא בזכות אבות ולא בזכות עצמו. קודם-כול היא ממיתה את אמונת ה’אני' בעצמו, בכוח החיים ובאמת החיים של עצמו, בכוחו להביא לידי גילוּי על-ידי עצמו מה שלא בא ולא יבוא לידי גילוי על-ידי אחרים, ועל-ידי כך היא מחלישה את רצונו ואת כוחו להתגבר על כל חולשה פנימית ועל כל מכשול ושטן חיצוניים, שאינם נותנים לו לבקש חיים מיוחדים לעצמו, לבוא לידי גילוּיו המיוחד.

מאי תקנתיה?

אולי ישנן דרכים יותר רציונליות, יותר קרובות, יותר ‘טבעיות’ – אני יודע רק אחת: תיקון ה’אני', התחדשותו ותחייתו לא יבואו אלא מתוך מקורו הראשון, מתוך הטבע. ובזה אין הבדל בין ‘אני’ פרטי ובין ‘אני’ של אומה. אולם הדבר הזה קשה מאוד ורחוק מאוד, קשה במידה שאין לשער ורחוק במידה שאין רואים צורך לשער.

מצד אחד, הטבע אינו יודע פשרות ואינו אוהב חצאיות. בא אתה לבקש תיקון לעצמך, לחדש את רוחך, לאחד את קילוח חייך עם זרם הים הגדול של החיים העולמיים, – טוב, בוא! אבל בוא תבוא כולך והתמכר לו כולך, בלי שיור כל שהוא. שנה תשנה את כל חייך ובראת לך חיים חדשים בהחלט, חיי טבע, חיי עולם, השתתפות שלימה עם הטבע ועם כל אשר בו בחיים, ביצירה, בצער, בשירה.

ומצד שני, האדם כל כך התרחק מן הטבע, כל כך התבצר בתוך חלומותיו כצב הזה בתוך שריונו או כתולעת זו בתוך החזרת, עד שאינו רואה כל קשר בין חייו ובין חיי הטבע. שואף הוא להכיר את הטבע, לדעת את הטבע, להסתכל בטבע, אבל לא לחיות את הטבע. הטבע הוא בעיניו מעין ספר, אם ספר תורה או ספר מדע, אם ספר שירה או ספר יצירה, אם תרצה גם ספר החיים, אבל לא החיים עצמם, לא חלק מחייו, יותר נכון, לא אותו ים החיים, שחייו הם טיפה אחת ממנו. שואף הוא רק צל הטבע, אבל לא עצם הטבע, על כן גם חייו הם רק צל החיים. רואה הוא את החיים – מה שהוא קורא לו חיים, – והנה הם צרים כבית כלא ומזוהמים כבית מחראות, אין אוויר לנשימה, אין אור לעינים, אין כוח לחיות, מבקש הוא חיים חדשים, חיים עליונים, או, לפחות, חיים שאין בהם כיעור ואין בהם אכילת אדם, אם באיסור או בהיתר, אם מתוך זוללות או מתוך גבורה, מבקש הוא את האדם, מבקש את האלוהים. מבקש – אבל רק בתוך חומותיו, בתוך החזרת שלו, מסתובב, מתעקל, מתפתל, מסתבך. פונה לימין ואוסף ‘רוח’ בחופניו, לשמאל – ותופס ‘חומר’ בידיו. פעם הוא מבקש אלוהים בשמים, ופעם עושה עצמו אלוהים על האדמה. רואה הוא את ענייני חייו, את יחסיו בינו ובין אחרים וגם בינו לבין עצמו מסובכים והולכים ומסתבכים עד למחנק נפש, זלים ומגוּנים עד כדי להביא לידי בחילה בחיים, ואומר הוא לתקן הכול על-ידי שיסדר הכול באופן אחר. פעם הוא אומר להביא גאולה לעולם על-ידי שינוי הסדר המדיני, ופעם על-ידי שינוי הסדר החברותי, פעם על-ידי שינוי ערכיו המוסריים ופעם על-ידי שינוי ערכיו הדתיים. ואין הוא רואה, כי כל יחסיו כולם לעצמו ולמה שאינו הוא עצמו הם על פי עצם מהותם פגרים מתים, מחוסרי חיים וכוח, באין להם יניקה ממקורם הראשון, ממקור החיים. אין הוא רואה, כי חומותיו, המפרידות את חייו מתוך ים החיים העולמיים, מהפכות את חייו מזרם שוטף, מתפשט, מתרחב, מתעמק לתוך ההוויה האין-סופית לבִיצה עומדת או תוססת ומפעפעת ומעלה ריקבון וצחנה. אין הוא רואה, כי הסתירה העיקרית, התהומית שבחיים באה מתוך שההכרה, שהתפרצה מתוך החומות ויצאה לחופשי, מחבקת עולמות אין קץ, והחיים מה שהאדם קורא לו חיים – כלואים, עומדים ואינם משיגים את ההכרה; בעוד שהחיים הם על פי עצם מהותם יתירים על ההכרה והשגתם יתירה על השגת הכרה, כי ההכרה היא חלק והחיים הם הכול. אור ההכרה בא מן החיים וכוחה מכוח החיים ולא להפך. מה שאין החיים משיגים, לא תשיג ההכרה לעולם: מה שההכרה משיגה יותר ממה שמשיגים החיים הרי הוא או ‘רוח’ ולא חיים או אור קר וקשה, מבהיק ואינו מאיר, והעיקר, אינו מחיה. אין רואה, כי הדבר היותר נורא בחיים הוא לא הצער, אם כי קשה הוא, כי אם הקטנות והחולין, השקר והזיוּף, הרעבתנות שאין לה גבול, הזוהמה והטומאה, שכולם פרי החברה האנושית שהתרחקה מן הטבע ולא פרי הטבע. וכאן מונח השורש לכל הצרות. לא הרעב מביא את האדם להיות הטורף היותר נורא, שאין דוגמתו בכל החיות הטורפות, כי אם הרעבתנוּת שאין לה גבול, לא התאווה הטבעית מביאתו לעשות כל תועבה, כי אם רוח הטומאה, שאינה בשום חיה מלבד האדם. וכן הלאה.

כך אי-אפשר להיות. האדם מוכרח סוף סוף להרוס את חומותיו, לצאת לחופשי, אם לא נגזרה עליו כליה, אם אין חפצו להיחנק בתוך בית כלאו, בתוך יחסיו המחניקים, אשר לא יועיל להם כל שינוי-סדרים וכל שינוי-ערכין, כל הערצת עצמו וכל בקשת אלוהים. האדם בשביל להיות יותר אדם, או, פשוט, בשביל להיות אדם, צריך לא להכיר יותר או להסתכל יותר, אף לא להיות יותר צדיק או יותר גבור, כי אם לחיות יותר, כלומר לחיות את הטבע, לחיות חיים מקיפים את כל הבריאה כולה וחודרים לתוך תהום ההוויה. אז ישיג יותר. אז יהיה יותר עשיר ויותר עמוק, וממילא יותר גיבור ויותר צדיק, או שלא יהיה לו צורך כלל לראות את עצמו כאילו הוא גיבור או צדיק, אז גם יכיר יותר. אז תהיה הכרתו מלאה חיים וחייו מוארים באור עליון.

אולם בינתיים מי יעשה את הצעד הראשון? בינתיים החיים כל כך רחוקים מן הטבע, עד שבקשת תיקון ה’אני' ותחייתו, ובייחוד, בקשת תחיית ה’אני' של אומה בתוך הטבע היא בעיני הבריות כל כך רחוקה מן החיים כרחוק מזרח ממערב או כרחוק ‘אדם מן היישוב’ ממחשבות, שלא בא עליהן ההסכם הכללי.

בייחוד, רחוקים אנחנו מזה. רחוקים אנחנו מן הטבע לא רק מצד עצמנו, כי אם גם מרוחקים בזרוע אחרים, מרוחקים בכוחות, שהכול רואים את גודלם הנורא, בעוד שכוחנו אנו, הכוח, שאנחנו נותנים על מה שאנחנו קוראים לו ‘משא נפשנו’, כל כך קטן ודל. כי מה כוחנו בארץ-ישראל? מה כוח מעשינו, כוח כל מה שיש לנו בארץ-ישראל? אין צורך כלל להיות נביא או מתייאש בשביל לראות, כי די ברוח שאינה כל כך מצוּיה בשביל להרוס את כל מה שבנינו. וברוחות המצוּיות הלא גם הן די חזקות בשביל לעצור בעדנו מלכת הלאה. אולם מה זה אומר? החשבון ברור. מה אנחנו מבקשים בארץ-ישראל? לפנינו עומדת השאלה: להיות או לחדול? עומדת ודורשת תשובה בכל תוקף. החיים אינם מחכים, החיים עונים בשלילה. ההתבוללות, כלומר ההתבוללות המעשית, עושה דרכה בחשאי ובבטחה, השמד מתרבה וכו‘, ואנחנו? מה אנחנו משיבים? ארץ-ישראל? אנחנו רוצים לחיות? אבל אם לרצות – הרי לרצות! מי שחייו בסכנה, והוא רואה אפשרות כל שהיא להינצל, לא ישאל שאֵלה: אולי לא כדאי לנסות? לא יעמוד על המיקח: אולי תעלה לו הצלתו במחיר יותר מדי יקר. אין מחיר יקר ביחס לחיים. את הכול נותן החי בעד החיים, את הכל עושה החי בשביל להציל את חייו. ואם לתת הכול – יש לנו מה לתת. יש לנו די כוח ויש לנו די נפש. אם לתת הכול ולעשות הכול, – נוכל בבטחה להתגבר על הכול. כי ביצירה לאומית כשלנו לא כוח האגרוף גובר, כי אם כוח הרצון, גבורת הנפש והמעשה נתינת הכול ועשיית הכול בכוח ובפועל, זה כוחה של התעוררות לאומית גדולה. ולוא עלה בידינו לברוא התעוררות לאומית גדולה כזו, היינו יכולים לומר: ניצלנו. אולם לא זה עיקר. העבודה היישובית בארץ-ישראל היא תכלית לעצמה וכוח לעצמו, ההתעוררות תבוא מאליה. לפי זה קודם-כול צריכים אנחנו, בארץ-ישראל, לתת הכול ולעשות הכול: ועל פי המידה הזאת נערך כל מה שנעשה בארץ-ישראל. במובן זה גדול כוח מקרה אחד של מסירות נפש אמיתית מכוח כל הפרדסים שבפתח-תקוה וברחובות יחד, גדול כוח חיים קשים של עבודה ובקשת דרכים ושאיפות אנושיות גדולות של קומץ צעירים מכוח כל הגדולות והנפלאות, שנעשו בארץ-ישראל על-ידי הקפיטל הפרטי, והקבוצות יוכיחו, ו’השומר’ יוכיח ועוד כאלה יוכיחו, אשר לולא הם, כבר היה בארץ-ישראל הכל נרקב עד לאין מרפא.

* * *

כך אני מצייר לי את מצב רוחנו הלאומית, את מצב ה’אני' הלאומי שלנו בזמן הזה, מצב קשה, והעיקר, לא ברור, מתעלם ורחוק מדרך החיים הרגילים. ובזה – במה שהוא לא ברור, מתעלם ורחוק – מונח השורש לכל המבוכות אשר במחננו.

רואים מקרוב את הגלות ורואים מרחוק את התחייה וחושבים כי יש דרך, אם כי צרה וארוכה, הולכת ישר מהכא להתם. ואין רואים, כי בין שתי אלה, בין הגלות והתחייה, יש תהום, שאין לעבור אותה, אם לא על כנפי נשרים. ובזה עיקר הרע – במה שאין רואים את התהום, ‘נחשוֹן קפץ לתוך הים’, כי ראה את הים, – ובזה הציל את האומה. כי בזמננו אולי עוד נמצאים בקרבנו ‘נחשונים’ במספר מספיק בשביל שהעם ילך אחריהם, אולם הם אינם רואים אצלנו ים וקופצים לתוך ימים אחרים.

קשה היא הגלוּת כשהיא לעצמה, – את זה כולם רואים ומבקשים דרכים לצאת ממנה, אבל עוד יותר קשה מה שהגלות המיתה בקרבנו את כוח החיים העצמי, את הכוח לברוא לעצמנו חיים מתוך עצמנו, על דעת עצמנו ועל אחריות עצמנו, ועל-ידי כך נעשינו מחוסרי יכולת לצאת ממנה, כי בכל מקום אשר נבוא שמה אנחנו מסוגלים רק לברוא לעצמנו גלות חדשה משלנו. אין בעולם בשבילנו מקלט בטוח מן הגלות אשר בקרבנו. ואת זה אין רואים, וכמעט מותר לומר, אין חפצים לראות, שהרי בארץ-ישראל אפשר, כמדומני, למשש את זה בידיים.

בכל משך גלותנו ינקנו משני שדיים שונים: את חיי הגוף ינקנו מחיי זרים ואת חיי הרוח – מן העבר. תחייה – הרי זו גמילה משדיים, הרי זו לא רק חיים אחרים, כי אם גם כשרון להיות אחר. והכשרון הזה – הכשרון לחיות מתוך עצמנו, על דעת עצמנו ועל אחריות עצמנו – אין לנו. ידיים אין לנו, ואין לנו כל הרגשה, כי מחוסרי ידיים אנחנו. כבר הורגלנו להרגיש את עצמנו פרזיטים – פרזיטים בחומר וממילא גם פרזיטים ברוח, פרזיטים בחיים – במידה כזאת, עד שאנחנו רואים את פרזיטיותנו כדבר טבעי, שלא קשה לנו להוכיח מכל התורות, שאינה כלל פרזיטיות, ורק בעלי מרה שחורה ובעלי הזיה ידועים רוצים לשנות עלינו סדרי בראשית, אנשים מן היישוב עוסקים ברכישת קרקעות, בהכנסת הקפיטל הפרטי, ביצירת תנאי לאיניציאטיבה הפרטית וכו‘. והעבודה? – מובן, ‘עד כמה שאפשר’ תיעשה בידי יהודים. ומי מבני ארץ-ישראל לא ידע פירוש ‘עד כמה שאפשר’? אנשים הדואגים לנפש האומה, החולים על ירידת רוחה, עוסקים בתחיית הרוח, ביצירת תרבות, וכו’. וידיים? – מה עניין שמיטה אצל הר סיני?! אנשים, המדברים לכאורה בשם העבודה, רואים מתוך אספקלרייתם המאירה, כי לא זה עיקר – שכל יהודי בארץ-ישראל, בלי כל הבדלים וחילוקים, יעבוד ויבקש בעבודתו תחיית עצמו ותחיית עמו וגאולת ארצו, כי אם זה עיקר – שתהיה לנו בארץ-ישראל מפלגת פועלים בעלי הכרה מעמדית ברורה, בלתי מטושטשת, שלא ייכשלו ח"ו ב’כלל ישראל פוליטיק' במקום להחזיק ב’כלל פרולטריון פוליטיק' וכו'.

כך היא תחייתנו! כך מרפאים את נגע נפשנו היותר עמוק, אשר כל זמן שלא יירפא אין כל תחייה בגדר האפשרות! כך בכלל מרפאים, מצד אחד את הרוח, ומצד שני – את הגוף! ומי יאבה לך ומי ישמע לך, אם תאמר, למשל: הנה חושבים כל כך הרבה על דבר יצירת תנאים בשביל האיניציאטיבה הפרטית, הרודפת אחרי הפרוטה, אולי כדאי לחשוב מעט על דבר יצירת תנאים בשביל האיניציאטיבה הפרטית של ה’אני' – הלאומי והפרטי, שהוא בעצם אחד – המבקש חיים, חיים שלמים, חומר ורוח כאחד? כלומר אולי כדאי להתבונן קצת, מה זה מבקש, וקודם-כול לשחרר אותנו מכל אפיטרופסוּת, מכל תמיכה, מכל תורות, מכל רוחות מנשבות ועומדות?

מי שמכיר את ה’אני' של עצמו פנים אל פנים, יכיר, בטוח אני, במקצת התבוננות, כי זה דורש, כלומר כי תחייתנו וגאולתנו דורשות, כוח רצון שאין דוגמתו, התעוררות העצמוּת, התגברות כוח החיים במידה שאין למעלה הימנה, כי תחייתנו וגאולתנו דורשות מעוף.

* * *

רגילים להשוות את תנועתנו הלאומית בזמן הזה לתנועתנו הלאומית בזמן שבי בבל. אבל שוכחים להביא בחשבון שלושה דברים. ראשית, אז לא היה עוד העם חרב לגמרי ונעקר משורשו לגמרי, עוד היתה הלשון חיה בפיו, עוד היה חלק גדול מן העם יושב על אדמתו כקדם וכו'. שנית, אז לא ארכה הגלות יותר משבעים שנה, בכל אופן לא יותר מזמן קצר מאוד בערך לחיי עם, ועוד היה זכרון החיים הלאומיים השלמים חדש וחי. שלישית – והיא עיקר גדול – אז היתה הדת חיה ומלאה כוח.

בזמן קדום בזמן שהאדם היה עוד יותר פשוט, יותר קרוב אל הטבע, עוד ראו בני האדם קשר חי בין חיי אומה ובין חיי הטבע. אז, ‘בצאת ישראל ממצרים…. הים ראה וינוֹס’ וכו'. מורגש היה, כי לידת אומה יש לה איזו שייכות אל החיים הקוסמיים, כי יש כאן איזו השפעה קוסמית גדולה, וההשפעה הזאת באה דרך צינורות הדת. היום גם הדת רחוקה מן הטבע, היום יש לנו פוליטיקה. אולם גם בדרך הפוליטיקה באנו סוף סוף לידי הכרה, כי מכל הממשלות הגדולות, שצריך שיהיה לנו עסק עמהן, הממשלה היותר חשובה והיותר עיקרית לנו היא עם ישראל (מדברי וייצמן בקונגרס). מכאן, דומני, לא רחוק כל כך לבוא לכלל הכרה, כי יש עוד ממשלה גדולה, לא פחות חשובה ולא פחות עיקרית לנו ולא פחות צריך שיהיה לנו עסק עמה – הלא הוא הטבע. אולי תחייתנו וגאולתנו יש להן איזו שייכות לא רק אל הכוחות הפועלים בחברה האנושית, כי אם גם אל הכוחות הפועלים בחיים הקוסמיים, אולי בא כאן לידי גילוי לא רק רוח האדם, כי אם במובן ידוע, גם רוח העולם בכלל? אולי הולכת ונולדת כאן איזו דעה קוסמית גדולה? אולי באמת אי-אפשר לעם שנעקר מאדמתו, שמת לחלוטין במובן המדיני ולחצאין גם במובן הלאומי, – אולי אי-אפשר לו להיקלט באדמתו, לשוב לתחייה שלמה בלי יחס חדש, עיקרי, קוסמי אל הטבע ואל החיים? אולי זאת היא הרוח, אשר תחייה את העצמות היבשות וגם הרקובות?

אם מאורעות עולם מגידים דבר-מה, אם מה שקורים היסטוריה, אם מהלך החיים מלמד דבר-מה, הרי מהלך חיינו מורה לנו את דרכנו: אל הטבע ואל העבודה! או אל הטבע על-ידי העבודה: אנחנו צריכים להיות הראשונים לפרוץ את החומה אשר בנו בני האדם מסביב לחייהם. אולם לפרוץ את החומה אפשר רק בידיים ורק בכוח החיים, המקיפים את כל גילוייה של נפש האדם ואת כל יחסי האדם אל עצמו ואל מה שאינו הוא עצמו, בכוח החיים, אשר זרמם הרחב והעמוק ישא את האדם למרחבי עולם ולא יתן לו לכבוש לא רק את אחיו האדם, כי אם גם את הטבע, את האדמה. לא לחינם נולדו בקרבנו כמעט בזמן אחד, כמעט תאומים, רעיון העבודה (שהרי גם החלוצים הראשונים התחילו בעבודה) ורעיון הקופה הלאומית, – שני אלה הם שני צדדים של רעיון אחד.

קשה היא הדרך הזאת לעם רחוק מן הטבע ומן העבודה, קשה מאוד וזקופה מאוד, והעיקר, כי בעיני הרבים אין זו דרך כלל. אבל דרך אחרת אין לפנינו. לפחות, עד כמה שכוח ראייתי מגיע, אני רואה, כי הדרכים האחרות מובילות לאשר הן מובילות, רק לא לאשר אנחנו מבקשים, לא לתחייה לאומית ולגאולה לאומית. דרכים קלות, שטוחות, בטוחות, ‘טבעיות’ אינן מובילות לעולם למטרות גבוהות. בדרכים האלה נשוב לאשר יצאנו משם. אם בארצות פיזורנו הגלות יצרה אות את חיינו ואת רוחנו, הנה פה ‘בארץ תחייתנו’, אנחנו יוצרים גלות מדגַרמֵנו, גלוּת חדשה, רוח גלוּת וחיי גלות חדשים, ריקבון חדש, ארצישראלי, מזהיר. בדרכים האלה נביא אולי לידי תחייה לאומית ולידי גאולה לאומית את האחרים, את העובדים, את היוצרים האמיתיים כמעט של כל מושבותינו, כמעט של כל ‘יצירותינו הלאומיות’ אבל לא את עצמנו. מספר ידוע של בעלי אחוזה קטנים עם גדולים, החיים על עבודת אחרים, בעיקר על עבודת בני עם אחר, עם עבודה עברית בשיעור שיש בו כדי לתבל את העסק במצוות יישוב ארץ-ישראל, – יאמרו מה שיאמרו, רק מתוך השקפת גלותית בגולה, ורק מתוך היגיון רקוב בארץ-ישראל אפשר לראות בזה תחייה לאומית או אתחלתא דגאולה.

אבל בייחוד אין דרך אחרת לפני מי שרואה בעבודתנו הלאומית בארץ-ישראל לא עבודת רשות ולא עבודת חובה, כי אם עבודת חיים, מי שמבקש מתוך תיקון האומה ותחיית האומה את תיקון עצמו ותחיית עצמו, כלומר מי שנחוץ עתה בארץ-ישראל יותר מכול, מפני שארץ-ישראל נחוצה לו יותר מכול.

סיכום

אם לסכם את כל האמור בזה עד הנה, יוצא:

בלשונה של הנפש: אם ‘אני’ כאן – הכול כאן. ובלשון המעשים: העבודה והקופה הלאומית.

וזה הכול, אבל יותר לא צריך. החיים מתחילים מגרעין מיקרוסקופי.

ישנן הרבה שאלות, אבל אין שאלה במקום שיש רצון ויש ‘אני’.

היש עוד כוח בעם ישראל לשוב ולהיות עם חי? – אם ‘אני’ חי – הרי העם חי.

אבל יש גם הוכחה אובייקטיבית, אם כי רק שלילית, אבל נמרצת בהחלט.

פתגם סיני, כמדומי, אומר: מגדל גבוה נמדד על פי צלו ואדם גדול – על פי שונאיו. עם קטן ומשועבד, אשר עמים גדולים ועצומים, המושלים בו בעריצות מאין כמוה, הנוקמים בו שבעתיים בעד כל פשע קטן, מוצאים הכרח להילחם בו כל הימים באכזריות, בשנאה כבושה, לחשוב עליו מחשבות כל הימים לרעה, לבדות עליו שקרים נוראים, עלילות, אשר לשמען תסמר שערת בשר אדם (כשאחד מאלה העמים מגדיש את הסאה ברשעתו, האחרים נעשים צדיקים על חשבונו) – עם כזה בוודאי כוחו גדול ככוח שנאת משנאיו אליו, ולא רק כוחו המעשי, כי אם בעיקר כוחו הרוחני המוסרי. בחלש, בנשחת, בנבזה באמת אין מטפלים הרבה, אותו פוטרים בחדא מחתא ומבטלים כלאחר-יד. והיתה זאת נחמתנו במצבנו הנורא. והיתה זאת עֵדות נאמנה על כוחנו לשאת חבלי תחייה ככוחנו לשאת חבלי שאוֹל.

הנשיג את מטרתנו בארץ-ישראל? – אם נרצה, בלי כל ספק,

אולם לרצות הרי זה אומר לבקש את מטרתנו, למשל, באותו המרץ ובאותה הסבלנות, שאדם מישראל מבקש פרנסה. לרצות הרי זה אומר לסבול ברצון כל מחסור וכל יד עמל, לקבל באהבה כל מיני יסוּרים, כמו שהיה אדם מישראל מוכן ומזומן לסבול את כל זה במשך שנים רבות, לוּא היה בטוח, כי בשכר זה יקבל בעתו ריוח גדול. לרצות הרי זה אומר, שהרוצה יעבוד הוא ובני ביתו כל העבודות, לא יחשוב כסף למאומה במקום שהדבר נוגע לעצם רעיוננו, ישנה את חייו שינוּי מוחלט. אם כך ירצה עם או רוב העם, יותר נכון, אם כך תהיה השאיפה הכללית או הרוח הכללית, אפשר לומר בבטחה גמורה, כי בעוד חמישים – מאה שנה נשיג את מטרתנו, לפחות, באותה המידה, שלא יהיה עוד ספק בהשגתה השלימה בעתיד לפי הערך לא רחוק.

ואין אלה דברי נבואה או אמונה עיוורת, כי אם הבנה פשוטה בעצם העניין.

העיקר הוא, כי בארץ-ישראל, כמובן, במידה שאיננו עושים אותה לעסק, אנחנו יכולים לרצות, לרצות עד כלות הנפש, לרצות עד כדי לאמץ את כל כוחות הגוף והנפש ולתת את כל כוחות הגוף והנפש ביחד עם הגוף ועם הנפש. אין בעולם ארץ מלבד ארץ-ישראל, אשר היהודייכול לטעום בה טעם ארץ מולדת, ארץ מולדת אמיתית, טבעית. אמנם אנחנו נתרחקנו מארצנו, וארצנו, כל זמן שאנחנו בגולה, רחוקה מלבנו. אבל די ליהודי בעל נפש לבוא לארץ-ישראל, לחיות ולעבוד ולסבול בארץ-ישראל, העיקר לעבוד בארץ-ישראל, לעבוד בתוך הטבע ולחיות את הטבע הארצישראלי, לחיות את חורבן הארץ עם הצער שבחורבן והגבורה שבחורבן שלה, בשביל לטעום ולהרגיש מה היא ארץ מולדת לאדם, מה יכולה ארץ מולדת לתת לאדם, ומה יכול אדם לתת על ארץ מולדת. אם אין אנחנו יכולים עוד לראות את עולמנו בארץ-ישראל, הנה יכולים אנחנו, לפחות, לראות בה את מקומו של עולמנו. בארץ-ישראל אין אנחנו זורעים לרוח, ואיננו יוצרים לריק, להבל ולבהלה. אין כוח מכוחותינו ואין יצירה מיצירותינו האמיתיות אובדים בה לבטלה, אין הם אובדים אפילו אם בעליהם יורדים ונופלים. לפני שנים אחדות נזדמן לי לומר על מצבה החמרי של פתח-תקוה: פתח-תקוה עשירה והולכת ומתעשרת ובני פתח-תקוה רובם עניים, והדבר פשוט. רבים עשו פרדסים שלא לפי כוחם וירדו מנכסיהם, אבל הפרדסים הלא נשארו, אם כי עברו אחר-כך לידי אחרים. ואת הדבר הזה עצמו אפשר לומר על ארץ-ישראל במובן הרוחני: ארץ-ישראל היא – כמובן, לפי הערך – עשירה והולכת ומתעשרת, אם כי בני ארץ-ישראל הם לפי שעה רובם עניים. היו הרבה חלוּצים שירדו מנכסיהם, הרבה פועלים שעבדו וסבלו ועזבו את הארץ וכו' אולם נכסיהם של אלה – הגבוּרה, הצער, מסירוּת הנפש, – הם נכסי דלא ניידי ונשארו בארץ רק עברו לידי בעלים אחרים. בכלל אפשר לומר: בארץ-ישראל ישנן לנו כל האפשרויות להשיג את מטרתנו, ולא רק כל האפשרויות, כי אם גם, אם נכון לומר כן, כל אי-האפשרויות, אשר לגבי מטרה גדולה כשלנו הן אולי לא פחות חשובות ולא פחות נחוצות מן האפשרויות.

* * *

והערבים?

התעוררות לאומית גדולה, שיש בה רעיון גדול ורוח עצמוּת כבירה, מעין התעוררות בני ישראל יוצאי מצרים או מעין התעוררות הערבים בימי נביא האיסלם, כוחה גדול לא רק כלפי פנים, כי אם גם כלפי חוץ. פה ראש המדברים לא כוח האגרוף (כוח האגרוף, עד כמה שישנו פה, הוא טפל ולא עיקר), פה מדברים כוחות אחרים, כוחות שיש להם טֶמְבֶּר קוסמי וגבורה קוסמית. ודבריהם נשמעים, בייחוד, כשיש בהם אמת קוסמית. וזה עיקר לנו. אמת יסוד עולמנו. צנועה היא האמת, אבל כוחה גדול מכוח כל ‘שוויון, חופש ואחווה’, הנכתבים על דגלים. וגם מן האהבה כוחה גדול. ולא רק על היחסים שבין אדם לחברו גדול כוחה של אמת, כי אם גם על היחסים שבין עם לעם. ‘לא ישא גוי אל גוי חרב’ – גזרה האמת, והאהבה לא קיימה, תבוא האמת ותקיים. בכוח האמת נמצא דרך לחיים משותפים עם הערבים ולעבודה משותפת לברכה לשני הצדדים. גבורה נחוצה לנו, גבורה עילאית. אין לנו צורך ולא נאה להתרפס לפני הערבים או להתהדר לפניהם. אנחנו צריכים להיות אנשי אמת וצדק בשביל עצמנו ולא בשבילם, כל הטפה על דבר יחסים טובים לערבים בכוונה של ‘לשם ייחוּד’ מיוחד היא שלא במקומה, יחסינו צריכים להיות טובים וישרים לכל אדם. ועל זה עלינו לשקוד תמיד, בכל דרכינו ובכל מעשינו, ועינינו צריכות להיות שקועות במה שבפנים, ולא פונות כלפי חוץ. אנחנו את שלנו נעשה, – והאמת תּוֹרֶה דרכה. ואם הם ילכו בדרכים אחרות, אם הם ישתמשו בכוח האגרוף ובכוח השקר, הם יכולים אמנם להרע לנו, אבל לפַנות אותנו מן הדרך אין בכוחם, וגם אנחנו לא נסור מדרכנו. יותר מכל הם יקלקלו לעצמם. אנחנו והם – בעלי-ברית טבעיים: יותר ממה שמאַחדת אותנו האחווה הגזעית מבפנים מאַחדת אותנו השנאה מבחוץ לשני הצדדים יחד.

ועבודת ההווה בגולה?

ועבודת ההווה בתוך הגולה מה תהא עליה? הלא הוא בגדר הנמנע, כי בזמן קרוב יתיישב כל העם או רובו בארץ-ישראל, ומה איפוא יעשו בינתיים היושבים בגולה?מאליו מובן, כי עבודת ההווה אינה עבודה אחת משותפת לכל ארצות הגולה, ואין לקבוע בה כללים. בכל ארץ מוכרחים היהודים להתאים את חיי השעה שלהם ואת העבודה היוצרת את חיי השעה שלהם לתנאי המקום. אחת, כללית, משותפת לכל היהודים בכל ארצות פיזורם יכולה להיות רק העבודה ליצירת חיי עולם. העבודה הזאת לא תוכל, כמובן, לתת להם דברים ממשיים, אבל רוח חיים, אור החיים היא, כמדומני, מסוגלה להכניס לתוכם במידה שאין למעלה הימנה, בכל אופן במידה שאין היהודי בגולה יכול בשום פנים להשיגה במקום אחר. לבאר את זה יותר חושב אני למוֹתר, בפרט אחרי כל מה שנאמר בזה.

סוף-דבר

מובן, כי נגעתי בשאלות האחדות האלה לא בשביל לתת להן פתרון או להראות כי אין כאן שאלות. פתרונים לשאלות נותנים החיים, ואולי נכון לומר, החיים הם פתרונים לשאלות ושאלות לפתרונים. חפצתי רק להגיד, כי במקום שיש חיים ויש רצון, אין שאלות מעכבות, כי אם מעוררות. ובכלל בכל מה שכתבתי בזה הייתי רוצה לתת דחיפה למחשבה ומקום להתבוננות. זה בעיני עיקר.

העיקר הוא, כי נתבונן איפה אנחנו בעולם.

העיקר הוא, כי נכיר בהכרה ברורה ועמוקה ולא נשכח אף לרגע, מה אנחנו מבקשים, כי את עצמנו, את עצמותנו החיה, הלאומית והפרטית אנחנו מבקשים, כי את עמנו אנחנו מבקשים, כי את ארצנו אנחנו מבקשים.

העיקר הוא, כי נברר לעצמנו בירור גמור, כי בקלוּת, בהתאמצות קלה, בקרבנות קטנים, במסירות נפש זלה אין להשיג גדולות. אין דבר בעולם ניתן חינם. ואם אנחנו מבקשים הרבה, אם אנחנו מבקשים הכול – עלינו לתת הכול.

העיקר הוא, כי לא נסיח דעתנו אף לרגע מנגענו העיקרי, נגע הגוף ונגע הנפש, שדבק בנו בתוך הגולה – מפרזיטיוּתנו, אשר כל זמן שלא נירפא ממנה, אין כל תחייה בגדר האפשרות, וכי נודה לעצמנו, כי אין לנגע הזה רפואה אלא בשינוי גמור של כל אופן חיינו, כי רפואה שלימה נמצא בעבודה בתוך הטבע ובחיי טבע.

ואם נתבונן, ואם נחשוב, ואם נרצה, – עשׂה נעשה וגם יכול נוכל. אז תהיה לנו תחייה, אז תהיה לנו תרבות, אז יהיה לנו הכול

אז לא ייאָמר עוד: מה יש בקונגרס? מה יכול הקונגרס לתת? משלנו יתן לנו ומעבודתנו יאיר לנו.

תרע"ד (1913)

¹

[א]

לפנינו היום עוּבדה: אספת הנבחרים, אחרי כל מה שעבר עליה ועם כל הפגימות שיש למצוא בה, הצליחה, מוּתר, כמדומה, להוסיף: הצליחה מאוד. היא התחילה ברוּח כהה מאוד, בחרדה לגורלה ובאי-אֵמוּן בהצלחתה, כמעט מותר לומר: ברוח של חולי חולין, והלכה הלוך ועלה, הלוך ועלה, עד כי לאחרונה, בישיבה הרביעית, בשעה שנתקבלו ההחלטות בדבר הארגון, עלתה לגובה כזה, שלא פיללנו לראותה בכך. וגם המקרה המעציב בישיבה האחרונה, אם כי העיב הרבה את זוהרה, אם כי הוריד את הרוח כמעט עד למדריגתה הראשונה, לא גרע, מותר לומר, מכוחה ומערכה כלום. ואולי יש מקום לומר: גם זו לטובה! אולי צדק מי שאמר בנאומו שלפני הסגירה, כי יש צד טוב במה שאנחנו הולכים מהאספה בלתי שבעים רצון. השובע, ואפילו שובע הרצון, אינו גורם מועיל הרבה בעבודה גדולה, קשה ומרובת צדדים.ומעמקים כעבודתנו הלאומית. נחוצה ערוּת רוח תמידית, בלתי פוסקת אף לרגע, עֵרוּת-רוח, הרגשת מה שחסר לנו מכל הצדדים ועד סוף כל המעמקים, – ואת זו אין להשיג במציאות הקיימת אלא במידה גדולה של יסורי נפש, ואולי גם של דכדוכה של נפש. הרגע המעציב וכל הרגעים הקשים היו בבחינת ‘והנה רעש ותקרבו עצמות עצם אל עצמו’. אוי, כמה קשה לאזניים וכמה מדכא את הנפש קול התנגשות עצמות יבשות! אבל הנה ראינו גם כי ‘הנה עליהם גידים ובשר עלה ויקרם עליהם עור מלמעלה’. עתה בא הרגע של ‘ותבוא בהם הרוח ויחיו ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאוד מאוד’. כוח גדול מאוד מאוד נוצר לנו, גדול במידה שאין אנחנו יכולים עתה לשערו, עלינו רק לדעת להשתמש בו.

הסתדרות חדשה נוצרה לנו, יותר נכון, הונח היסוד או הונחה אבן הפינה לתחייתה של אותה ההסתדרות, שאנו קוראים לה עם ישראל. אבן הפינה לחיי עם חי.

אולם החובה הראשונה, שחלה מעתה על כולנו, על כל מי שמודה באמת ובתמים בנחיצותה של הסתדרות זו, על כל מי ששואף באמת ובתמים לתחיית עם ישראל, בין חופשי ובין חרד, בין ‘שמאלי’ ובין ‘ימני’ – החובה הראשונה היא להכיר בשייכותו האורגנית של כל אחד מאתנו להסתדרות זו, בקשר החי שבינו ובין כל חבריה, בחלקו ביצירת זרם חיים מתוך הארגון הכללי ובהחזקתו וכלכלתו של הזרם הזה כל אחד מאתנו חייב לראות את עצמו חבר הסתדרות זו באות החיוניות ובאותה המסירות, שהוא חבר בהסתדרותו המפלגתית או המעמדית, למשל, בהסתדרות ‘הפועל הצעיר’ או ‘אחדות העבודה’, ב’התאחדות המושבות' או ב’מזרחי', ולראות את כל חברי ההסתדרות החדשה באותה המידה חברים לו. אין זה מחייב החלשת חיוניותה של איזו הסתדרות חלקית שהיא, החלשת הקשר שבין החבר ובין הסתדרותו המפלגתית או המעמדית, אבל זה אומר, כי על-ידי ההסתדרות החדשה הכללית נברא היקף חיים יותר גדול, מוסיף כוחות חיוניים. ועומק חיים יותר גדול מפעיל יותר את כל הכוחות החיוניים, ומתוך כך נולדת נגיעה בלתי-אמצעית והפעלה הדדית חיה בין כל הכוחות החיוניים השונים, בין כל ההסתדרויות החלקיות השונות. והדבר הזה, במידה שהוא מחייב את כל הסתדרות חלקית להתחשב עם יתר ההסתדרויות החלקיות ובמובן ידוע לסייע להתחדשותן, בה במידה הוא לא גורע כי אם מוסיף חיים לאותה ההסתדרות החלקית עצמה.

אבאר את הדבר במשלים ממשיים.

עומדת לפנינו שאלת סידור עלייה מצד אחד, ומצד שני – שאלת העבודה במושבות, ופה אנחנו נתקלים בשאלת העבודה העברית במושבות בכלל. אולם השאלה הזאת היא היום לאין ערוך יותר קשה ויותר חמורה ממה שהיתה לפני המלחמה. אם לפני המלחמה, בעת שהמצב הכלכלי בארץ היה נורמלי, היה הדבר תלוי ברצון האיכרים לתקן את עַוָתָתָם בעבודה הזרה ולשוב לעבודה עברית, הנה עתה, בעת שמחירי העבודה ומכשירי העבודה עומדים על גובה לא נורמלי לפי ערך התנאים הכלכליים של הארץ, ומחירי תבואות המשק נמוכים במידה לא נורמלית, עתה אין עוד ביד האיכרים לתקן את הדבר. גם לפני המלחמה לא דבר קל היה לרפא מחלה נושנה, אבל היה בגדר האפשרות, אולם עתה, אם להשאיר את משק האיכרים בצורתו של היום, אין עוד אפשרות כזאת. מצב האיכרים כל כך קשה היום, שלא רק בעבודה עברית, כי אם גם בעבודה זולה הם עומדים לפני פשיטת-רגל גמורה. דרוש שינוי יסודי של כל צורת המשק של האיכרים. ובפתרון השאלה הזאת מחויבים לקחת חלק ידוע גם העובדים.

מבקשים העובדים צורות משק חדשות, יותר מתאימות לרעיון העבודה, מדברים על דבר מושבי עובדים וכדומה, בכלל מבקשים דרכים לאפשר את התגשמוּתו של רעיון העבודה בצורה היותר שלימה. אולם אין השלימות מושגת במציאוּת בפעם אחת. ואם יש לתקן ולוּא רק באיזו מידה, מה שפגום, הרי אסור להסתלק מזה. גם האיכרים מבקשים עתה, מבקשים פשוט מטעמים כלכליים, והמעולים שבהם אולי לא רק מטעמים כלכליים, צורה חדשה למשקם. הצורה הזאת יכולה להיות, אם לא שלימה בתכלית מבחינת רעיון העבודה, אבל בכל אופן יותר רצוּיה, יותר קרובה לרעיון העבודה מצורת משק האיכרים של היום. והדבר הזה תלוּי הרבה ביחסם הרצוי של העובדים ובהשתתפות הסתדרויותיהם במידה ידועה בהגשמה שאיפתם זו של האיכרים.

מובן מאליו, כי כשם שהעובדים, בהסתדרויותיהם ובפרטיהם, חייבים מעתה לשנות במובן המבואר את יחסם אל המושבות, כך חייבים האיכרים באותו המובן ובאותה המידה לשנות את יחסם אל העובדים.

[ב]

והנה משל מספירה אחרת.

אם שואפים אנחנו להעמיד את הארגון שנוצר על גובה של ארגון לאומי, אם רואים אנחנו בו ראשיתו של גוף עם חי ויוצר חיים לאומיים ואנושיים בכל מלוא היקפם ועומקם, הרי צריך גם היחס בין החופשים ובין החרדים להתחדש, להיות יותר אורגני, יותר חיוני, יותר מקורי. היחס בין החופשים והחרדים בקרבנו, כמו גם יחסם של החופשים אל הדת וכמו כל יחסי חיינו בדורות האחרונים בכלל, נבראו בצלם אותם היחסים אשר בקרב העמים האירופיים. אולם לעומקו ולאמיתו של דבר אין לחיקוי הזה שום יסוד לא בהיגיון ולא ברגש, ואיננו אלא פרי הגלוּת, פרי העבדוּת הרוחנית. אין לו יסוד מאותו הטעם הפשוט, שדתנו אינה, בדומה לדתם של עמי אירופה, ילידת חוץ, כי אם יצירת רוחנו הלאומית. דתנו מובלעת בכל איברי רוחנו הלאומית, ורוחנו הלאומית מובלעת בכל איברי דתנו. עד כי לא רחוק אולי לאמור, כי דתנו היא עצם רוחנו הלאומית, רק בצורה מגובשת משנים קדמוניות, ולא לחינם התקיימנו בכוחה עד היום. הצורה נתיישנה, אבל הרוח שואפת להתחדשות.

כאילו במצב של חנוט נתקיים גוף עם ישראל בגולה. וכאשר נתבקעה חומת הפירמידה, שהיה הגוף טמון שם, ורוח החיים מן החוץ, רוח החיים של אחרים חדרה לתוכה ותיגע בגוף החנוט, התחיל הגוף להתפורר, והפירורים התחילו להיות נישאים לכל הרוחות בעולמותיהם של אחרים. עתה, בצאתנו מהפירמידה וממצב החניטה לאויר עולמנו אנו ולמצב של חיים, עתה בשעה שהולכת ומתעוררת בנו רוח חיינו אנו, – עתה עלינו לתת את כל לבנו להשיב לרוחנו הלאומית את כל עצמוּתה ומקוריותה, להביא את רוחנו הלאומית לידי גילוּי עצמי לא על-ידי תורה ולא על-ידי מה שקוראים לו חינוך או מה שקוראים לו עבודה תרבותית, כי אם בעצם עבודת החיים ויצירת החיים בכל ספירותיהם, בין בספירות החיים הכלכליים והמדיניים ובין בספירת החיים העליונים.

מצד זה, אם נעמיק קצת להתבונן, נראה, כי יש ברכה לרוחנו הלאומית גם במחנה החופשים גם במחנה החרדים, אם הרוחות, המחַיוֹת את שני המחנות, תתמזגנה לרוח אחת עליונה, וכי יש אפשרות ונחיצות בהתמזגות עליונה כזו.

צריך להודות, כי ההשכלה האירופית, ובכלל זה רוח הכפירה וההריסה, נחוצה היתה לעצם תחיית רוחנו הלאומית. זקוקים היינו ל’שבירת כלים' לשם יצירת עולמנו מחדש. את זה נתנו ונותנים החופשים. אולם מצד אחר, אין להעלים עין, כי האור הגנוז הלאומי נשתמר במידה מרובה בקרב החרדים, אלא שהם אינם יודעים להביאו לידי גילוּי, דווקא מפני שהם באים אליו ב’כלים' הישנים. פה נחוצה הפעלה הדדית, אבל לא הפעלה מתוך המוח, כי אם מתוך עצם החיים ועבודת החיים, לא מלחמת דעות, שאין בכוחה להוליד פה חיוב, ובכל אופן אין היא עיקר, כי אם עבודה משותפת תמה, נאמנה ליצירת חיינו הלאומיים ולתחיית רוחנו הלאומית.

לא אבוא בזה לעסוק בשאלה העמוקה והחמורה: כיצד צריכה לבוא ההתחדשות, גילוי האור הגנוז מצד זה. זה בעיקר עסקם של החרדים. לא, למוֹתר, אולי, להוסיף, כי לזה דרושים אנשים משיעור קומתם של הנביאים, שלפי שעה אין לראותם לא בקרב החרדים ולא בקרבנו בכלל, אבל יש אפשרות, שהם ייבראו בכוח עצם התביעה הגדולה של החיים המתחדשים.

העיקר מה שכולנו, גם החופשים גם החרדים, גם ‘השמאליים’ גם ‘הימניים’, צריכים לעמוד עליו עמידה נכונה הוא, שמכאן, מהארגון הכללי, שנוצר ע"י אספת הנבחרים, מתחילה התחדשוּת חיינו הלאומיים ממקורם, ושלפיכך צריכים כל יחסינו אל עבודת החיים וכל היחסים בין המשתתפים בעבודת החיים להיות מקוריים, זאת אומרת, לא מקובלים, כי אם בלתי-אמצעיים, חיים, מתחדשים מתוך עצם החיים המתחדשים. והדבר הזה, שהוא לכאורה כל כך טבעי וכל כך פשוט, אינו, במצב בני דורנו, לא פשוט כלל ולא קל כלל להוציאו אל הפועל. פה לפנינו עבודה גדולה של שחרור הרוח – הלאומית והאישית – מצד אחד, מהשפעת רוחם של אחרים, ומצד שני, מהתאבנותה בתוך עצמה, עבודה גדולה וקשה בכל עבודה לשחרור הגוף.

רגילים, למשל, החופשים בקרבנו לראות בחרדינו, ובייחוד ברבנינו, קלריקלים שואפים לשלטון בכוח הדת, בדומה לקלריקלים שבקרב האחרים. אבל על פי האמת אין בין חרדינו ובין הקלריקלים שבקרב האחרים דמיון כלל, מאותו הטעם הפשוט, שאין דתנו נותנת שלטון למי שהוא על מי שהוא. ואם בדורות האחרונים דבקו בחלק ידוע מרבנינו מידות קלריקליות ובכללן גם המידה של שאיפה לשלטון בכוח הדת, הרי גם בחלק ידוע מחופשינו דבקה המידה הזאת של שאיפה לשלטון, אם כי, כמובן, בצורה אחרת, למשל, בצורת שאיפה לשלטון בכוח ההשכלה או בכוח הפרוליטריון וכדומה.

ומצד שני, רגילים חרדינו, על פי המקובל מהדורות הקודמים, לראות בחופשים מומרים להכעיס או לפחות לתיאבון, בכל אופן מוּמרים או ממרים או בדומה לזה. ואינם רואים, כי פה, בתוך כל התוהו והבוהו של הכפירה והשלילה והחיים על פי חשבון עולמם של אחרים, ובכלל על פי חשבון עולם מצומצם, מתחבטת ומתלבטת רוח האדם בשאיפתה להתחדשות, לצורות חיים חדשות וגם לצורות מחשבה, הרגשה, יצירה חדשות. וגם עָדֵיהם, עד החרדים בכבודם ובעצמם, הגיעה התחבטות הרוח הזאת. לא רק בניהם הולכים מהם, כי אם גם הם עצמם אינם עומדים על מקום אחד. רק עיוור או מי שעוצם עיניו בכוונה לא יראה, כי החרדים של היום אינם החרדים של אתמול. העולם אינו עומד על מקום אחד. לא רק העולם התחתון, הכלכלי והמדיני, כי אם גם העולמות העליונים שואפים להתחדשות. והעולמות העליונים אינם נגמרים בספירת התפארת, כמו שגוזרת השקפת העולם המיכנית. זהו צמצום, שאין נפש האדם סובלתו. הצמצום הזה ממעט את דמותו של האדם, מטשטש ומרסק את צורתו האנושית, את ‘צלם האלוהים’ שלו ומוליד תוהו ובוהו בעולמו. נפש האדם שואפת למעלה מזה. נפש האדם מתחבטת כציפור בכלוב צר בשאפה לחירות עליונה, לאין סוף. ומי כחרדים, הבאים בשם הדת, בשם העולם העליון על כול, היו צריכים קודם כל לחתור לדעת לחַשב חשבונו של עולם זה במצב האדם של היום, אם רצון להם וכוח להשפיע שפע עליון על רוחנו הלאומית? אבל מחשבי חשבונות גרועים הם חרדינו, אם הם חושבים כי החופשים יראו איזה שפע עליון או איזה אור גנוז ברעש שהחרדים מקימים עליהם על אי שמרם את הדת. ‘לא ברעש ה''. וגם לא באותה ‘הקדושה’, הבאה לשלול זכות אדם מהאשה. את הקדושה של ‘קדושים תהיו כי קדוש אני ה’ אלהיכם’ מבינים ומרגישים אנו כולנו, כל בעל נפש מישראל, כחרד כחופשי, כמאמין כבלתי מאמין. אבל הקדושה הזאת גידלה לנו נשים כדבורה הנביאה, שהיתה שופטת בישראל. אדרבה, ישפיעו החרדים על רוחנו הלאומית קדושה עליונה כזאת, אשר תועיל לגדל לנו נשים כאלה. אז לא יהיה להם צורך ללחום נגד זכות הבחירה לאשה. על נשים כדבורה הנביאה יוכלו גם החרדים לסמוך, כי הן לא תפגומנה פגימה כל שהיא לא בצניעות ולא בקדושה העליונה, בין אם לא תשתתפנה ובין אם תשתתפנה באספות של גברים.

כללו של דבר: אספת הנבחרים באה להניח יסוד לא רק לארגון הגוף הלאומי, לארגון הכוחות הציבוריים, היוצרים את החיים הממשיים של האומה, כי אם גם לארגון הרוח הלאומית, לארגון הכוחות העליונים, היוצרים את החיים העליונים, הלאומיים והאנושיים של האומה, אשר בלתו, בלי הארגון העליון הזה, אין כל הארגון אלא כגוף בלי נשמה. אולם התנאי הראשי לזה היא חירות עליונה, השתחררות גמורה מכל השפעה זרה ומכל התאַבּנות, בין בעבודתנו לבנין הארץ וליצירת הבסיס הכלכלי ובין בעבודתנו לתחיית האומה.

הנעמוד על כך? הנעמוד כולנו, כחופשים כחרדים, כ’שמאליים' כ’ימניים'? הנשתחרר, הנחיה?…

תרפ"א (1920)