¹
ידידַי!

מצאתי לטוב לכתוב אליכם דרך העיתונות, משום שנראה לי כי זאת היא הכתובת הנכונה. בדרך זו, אל נכון, יגיעוכם דברי באשר אתם שם. ורואה אני לי צורך להבטיח עצמי שדברי לא ילכו לאיבוד. יען כי לא כַתָּבות של עיתונאי אני כותב בזה, לא מאמרי יום-יום, אף לא דברי שירה; לא פובליציסט הנני, לא איש-המדע ולא משורר. רק יהודי פשוט הנני ולב יהודי פשוט לי, ורוצה אני לכתוב אליכם, אליכם, אחרי ורעי, ככתוֹב אחד היהודים הפשוטים מכתב למשפחתו ובענייני המשפחה. סובר אני כי תמצאו עניין בדברים אשר אני כותב. יען כי לא רק על אודות עצמי אני בא לכתוב כאן: הלא גם על אמנו אספר לכם, על אמנו הזקנה, עתיקת-הימים, אשר אגב אורחא, גם כעת, באבלה ובשוממותה, עדיין יפה היא, שיאה היה להרבה אמהות צעירות להתברך שתהיינה כמותה.

חפצי הוא, שאתם, ידידי, תבינו לי כמו שחפצי הוא גם להבין אתכם. ומכיוון שכך, אני רואה חובה לעצמי להקדים ולהביע לכם מראש אמת מרה זו: מפקפק אני אם יש מי, אשר יהיה מסוגל להעמיק לחוש את כל עומק גלותו הרוחנית, את גלות-הנשמה, כאיש זה הבא לכתוב מארץ-ישראל לאחיו בארצות אחרות. נפשו נכספת לדבר בשפה המיוחדת לה, בשפה שהנשמה העברית בראה אותה, רקמה אותה מן הנימים הענוגות ביותר השפונות במחבואי-מעמקיה. אולם מדי גשתו לכתוב יראה פתאום, כי הלשון המיוחדת לעם העברי, אשר שלחה שרשים עמוקים וחיים כל כך בנשמה העברית, לא לשון אחיו היא. אז יראה, יותר נכון, אז יחוש היטב, את כל עצמת הכאב האצור בהרגשה זו: ששפתו, השפה העברית העצמית, איננה שפתם החיה של אחיו, אשר אליהם הוא ניגש לכתוב.

דומה, שהגדתי בזה את כל הדרוש, בכדי לעמוד על הקרעים שבנשמתנו העברי, בכדי להביע עד כמה כאב זה מורגש בייחוד לאיש הגר במקום שקרעים אלה שבים להירפא, להתאחות – והוא אנוס לנתק את אשר התאחה כבר ולפתוח את הקרע מחדש, ודי בזה. לא מענייני הוא ולא ממטרתי להיכנס כאן בחקירות באותו סובך הנקרא בשם: שאלת-השפות. בכלל אין כאן מקום לחקירות או להוכחות, דבר שברגש הוא, עניין שבחיים… הלשון העברית היא נתח מן הנשמה העברית, נתח חי של חיים יהודיים. אם אין מרגישים בזה, אם אין חיים בזה – אין זה ניתן להוכחה.

את כל זה מצאתי לנחוץ להביע לכם עוד בראשית דברי, בכדי שאתם, ידידי, תראו מיד מה מוגש בזה לפניכם. בכלל עלי להגיד, כי גם כל עיקר אותו עניין, שאני בא לכתוב עליו, הנהו מן הדברים הניתנים רק לרגש ולא להוכחה. או, נאמר אחרת: הדברים האלה ניתנים להוכחה רק במידה שמעמיקים להרגיש בהם.

ועתה אל עצם המכתב.

ראשית כל שאו שלום וברכה מאת אמנו, אמנו הזקנה, מאת ארץ-ישראל. כי אם גם תקופה מרה עוברת עלינו כעת אין זה פוטר אותנו מברכה זו. אין זה עלול להחליש את ברכתנו, אדרבה, ברכה זו יש בה בכדי להגיה מעט אור בחשכה שאנו נתונים בה.

ועם זה יש כאן צד אחד בברכה זו שעליו אני מוכרח להתעכב רגע ולהשיח אי-אלה דברים. כל כך ניתקנו מעל בית-מכורתנו הישן, מעל כל בית-מכורה שהוא, מן הטבע ומחיי-טבע, עד כי השם ‘אמא’ מעלה תמיד בינינו הד טרגי, מוזר. שלא מרצון, שלא מדעת, אנו מרגישים תמיד מעין ריחוק מעל העולם כולו, מעין רגש שבנכר, מעין נידחוּת, עד כי המלה ‘אמא’ נראית לנו יותר מדי מלאה ריחומים, יותר מדי מסבירה-פנים, יותר מדי אנושית, – משהו ילדותית. כיתומים היינו, יתומים בחיי אמם. כי עוד האם חיה ועוד גם הרגש חי. רק כמאובן הנהו ואולם מת איננו. עוד ניצוץ אחד שמור, ולוּ גם זעיר מאוד, בכל נשמה עברית, ואף ניצוץ קטן זה, נקודת-אש מיקרוסקופית זו, יש בו רב. לוּ רק ידעו לטפח ניצוץ זה. העיקר – שלא ללַבות אותו יותר מדי. הליבוי עלול עוד לגרום כי יתלקח הניצוץ רגע אחד ויכבה. רק מעט מעט יש לגרד מעליו את תלי האפר ועפר האדמה הנכרית הרובצים עליו, מחניקים אותו ומוצצים מתוך הנשמה את אור-המאור שלה; החוסמים בעד האוויר החפשי כי יגיע עדיו. תשוחרר הנשמה מכל העומס הזה – והזיק הוא יעשה בעצמו את שלו. חרישים, פשוטים וחדורי כובד-ראש, ללא אבק-שאון, ללא להטי-אש וברקים – כאלה יהיו הדברים אשר ידוברו אל הנשמה; כּנוֹת, חשופות, בערייתן, כמו שהן הנן, – תהיינה הידיעות אשר תובאנה אל הנשמה מאת הקרוב ויקר לה. יש בזה לטהר, לשחרר, להאיר, משום שזה משיב חיים, משום שזה נותן את החיים כצורתם, כמו שהם. יינתן לחיים עצמם לנגן על מיתרי הנשמה, על נימי-הרגש והמחשבה, וּודאי שייטיבו לנגן מכל מנגן שהוא, המנגן על גבי מנענעי הכלי הכי יקר בעולם.

הנה כי כן, פשוטה תהיה ברכתי מארץ-ישראל, ופשוטים יהיו כל הדברים שאשיח לכם בזה על אודות ארץ-ישראל. שום נסים אין. שום ‘פלאי-פלאים’! ארץ ככל הארצות היא ארצנו, והכל פשוט בה, עטוף חולין ממש כמו בכל העולם. את כל דברי-הקטנות, ואם תרצו, גם את כל דברי-השפלות המצויים בכל מקום, תמצאו גם כאן. ועבודתנו הלאומית היא זעירה כל כך, זעירוּת מיקרוסקופית – אף בשנים כסדרן – עד כי צריך האדם להיות מחונן בראייה חדה ובהירה מאוד בכדי לראות אותה בצורתה האמיתית. הרעש, מהומת-הדברים, אבוקות האש המלאכותית, שאינם מועטים, ברוך השם, גם בארץ-ישראל, אינם מסוגלים לתת מה לנשמה הנאמנת – חוץ מצער ועלבון.

את כל זה עליכם, ידידי, לדעת מראש, כדי שלא תחפשו כאן דברים מיותרים ולא תצאו בפחי-נפש. ראינו כבר לא פעם אנשים הפונים בלב שלם לארץ-ישראל, הבאים אליה תפוסי-התלהבות ושיכורי-דמיון, – והנה, לא יארכו הימים ביותר, לא יארכו כלל, והאנשים האלה מפנים את לבם מעל הארץ והם יוצאים אותה קרים כקרח, עתים מתוך זריקת בוז וגסות ולפעמים גם מתוך מעשים שבשפלות-נפש.

ואולם אם אתם פונים אל ארץ-ישראל בלב פתוח וגלוי עד היסוד, בלב המרגיש בכל חבלי היצירה, אם גם יתבטאו לפעמים בהעוויות לא נאות ובקולות בלתי צחים ביותר, - כי אז היו בטוחים: אמוּנכם לא ייכזב. כי הלא זו היא כל מעלתה של ארץ-ישראל בשבילנו, אשר בה אנו נתונים תמיד ברשות עצמנו, עזובים לנפשנו בכל, בכל הווייתנו ובכל חיינו – בין שאנו מרגישים זאת ובין שאיננו מרגישים. כאן הכל לנו ומשלנו: לנו התיקון ולנו המגרעת, לנו האור ולנו השכל, משלנו הגיל ומשלנו גם העינויים. צרות מכל המינים והגוונים עם כל פירושיהם ופירושי-פירושיהם יש לכם, ודאי, גם שם, בכל הארצות אשר אתם נחיתים שם, לא פחות מאשר לנו כאן, אבל צרות אלו שלכם – לא טעם להן ולא תכלית. צרות לבטלה הן. כאן, בארץ-ישראל, יהיו הייסורים מרים מכל מר, מרעילים ומשמימים – אך תמיד הם נושאים בחוּבם גם טעם וגם תכלית. כאן אין בשבילנו מכה אשר תאבד בתוהו, אין כאב אשר יעבור לריק. ולא כל שכן שזיק-אש או נעימת-צליל אינם הולכים לטמיון. אדם שהוא דר בארץ-ישראל, אשר עשה כאן דבר שהוא, אשר סבל בעד איזה דבר שהוא – אם גם יגיע אחרי כן להיות יורד, רחמנא ליצלן, אם גם ילך מכאן, אם גם פעלו לא ייתן פרי – חזון-רוחו, סבלו אשר סבל, מסירות-נפשו, המה יישארו. וישנם גם כאלה, רבים או מעטים, אשר יזרעו זרע נכון ואף את חייהם ישקיעו. כל זה צומח ועולה, כל זה מטיל בנפש רובד חדש, שכבת-חיים חדשה, כל זה טוֹוה נימה חדשה, יוצר שמן חדש למאור. קטן הוא כל זה, מיקרוסקופי, נעדר ממשות ובלתי-נראה לעין – ועם זה פועמים חיים בכל אלה ובקרב הימים גם תורגש מציאותם.

מציאותם של דברים אלה מורגשת בייחוד לאנשים העובדים פה; לאנשים העומדים פה בבית-יוצר אחד, ליד עבודה אחת – פנים מול פנים ולב אל לב – את טבע הארץ, זה הטבע הנוהר במין חסד שבמלכות, – טבע גלוי-לב ובהיר ומתעמק בתוך עצמו התעמקות נבואית. עובדים בפשטות, בלי חכמות יתרות, ולעתים קשה העבודה ועמוסה חולין, ועם זה יש אשר יעבור את נפשך רגש-מה אשר אין לבטא אותו ביטוי יותר הולם מזה, – שתוך כדי עבודה גם אתה נשזר באופן אורגני לתוך עבודת הטבע כולו, שאיך שהוא ואתה מתחיל לחדור, לשלוח שרשים, לגדול ולחיות, בתוך חיי הטבע עצמו, בתוך עבודת-היצירה שלו.

ברגעים שכאלה ייתפס לב-האדם במעין רגש שֶבְגֵיאות-עולם, שבטוהר-שמים. עמקות-תהומות תחדרהו. ויש אשר ידמה בנפשו, כי הנה גם הוא שולח שרשים לתוך האדמה שהוא חופר בה, שגם הוא, ככל הצומח מסביבו, ניזון מאור קרני-השמש, ממזון-השמים; כי חי אף הוא חיים משותפים את כל עשב זעיר שבזעירים, את כל פרח ואת כל אילן, מעמיק לחיות בתוך מעמקי-הטבע, עולה מתוכם וגדל למעלה אל מרחבי העולם הגדול. ובבוא שעות קשות – והן באות לעתים לא רחוקות – ומכות בלתי-צפויות, רעות ותפלות, מחוץ ועוד יותר מבית, ניחתות בך, – מכות המחשיכות את אור-העיניים, המשמימות את הנפש, המהממות אותך כולך, – והעלית בזכרונך אז את האגדה הישנה והרהרת בלבך כי כל אלה לך מידי המלאך הממונה על היצירה; הוא העומד ומכה על ראשך וקורא לך: ‘גְדַל!’ אכן, יימצא לך כאן גם קרקע לגדול מתוכו, גם מרחב-רום לשאוף אליו ולשגשג – ובלבד שתרגיש, שתבין ותרצה.

ושוב: החיים הולכים את מהלכם, כסדרם. ימי-החול ארוכים מיום השבת, החורבן הוא עצום מן הבניין, חבלי כל פעולה שהיא, ולא כל שכן חבלי כל יצירה שהיא, הם ללא-נשוא, נוקבים עד תהום. כי מצערים מאוד הם הכוחות. והנשמות דווקא מבחינה זו, דווקא במקום שאנו באים לעשות בשביל עצמנו, הן שטחיות ונקלות. אפשר לאמור, כי יד הגלות היא ההוֹיה בנו, היא הלופתת ומחניקה אותנו מבפנים במקום שאין היא משיגה מבחוץ. הן ראה ראינו כי בשביל אחרים נמצאים בנו כוחות למדי, נמצאות בתוכנו נשמות עמוקות, ורק אותנו עצמנו הוביש גורלנו. אין אתנו מי אשר יקיף בעינו ובנשמתו את כל גדלו של המפעל הראוי להיווצר, – זה מצד אחד. ומצד שני אין בנו גם מי שיבין לנצל את צערנו הלאומי הגדול, צער שנות-אלפיים, ולעשותו לכוח יוצר כביר בשביל מפעלנו. אין גם האנשים אשר יבינו את ערכו של צער זה, אשר ישיגו מה גדול, מה עצום, הוא רכוש זה. כי זו דרכנו תמיד: אם יש אשר נמצא אצלנו אי-אלה מטבעות מחוקות, מיד אנו נכונים לוותר על כל רכושנו במחיר מטבעות זרות חדשות, מתנוצצות. רק סוחרים זעירים אנחנו, סרסורים זעירים המחזרים על פתחי בורסות זעירות, ולוּ גם על פתחיהן של בורסות מפוארות. הכל פעוט כל כך, כה נקלה. ודווקא בפרזיטים חננו האל מכל גודל שהוא: יש עמנו טפילים קטנים וגדולים וגם אדירים! פרזיטי-כלכלה ופרזיטי-רוח. מן הגולה הבאנו לכאן את הפרזיטיות כמו שהיא – בשלמותה, ברעננותה, בכוחה ובעצמתה, וזורעים אותה כאן ברינה, והיא עולה אף בלי מטר-שמים, עולה ומשגשגת ונושאת פרי הדור הנותן ריח ואשר שמו נישא והולך עד לאפסי עולם. ומן החוץ באות רוחות זועמות, והן מתפרצות ועוקרות לעתים בנשיבה אחת כמעט את כל הטוב שנטענו כאן, ומכבות כמעט את כל מה שמתחיל להאיר באור טהור.

רק נחמה אחת לנו: שעומדים אנו כאן איתנים ומסוגלים לעמוד איתנים. נחמתנו היא, שמרגישים אנו במכאובינו, מרגישים בהם עד היסוד. דמינו לאשה שימים רבים היתה עקרה – למרות כל תפילותיה לאלהים, – ולפתע תחוש והנה הרה היא ללדת. כל כאב שתרגיש משמח אותה, ורק תחשוש אולי אין הכאב הזה די נאמן, אולי אין זה אותו הכאב. בגולה לא הרגשנו במכאובים אלה. חבלי-יצירה הם, והם אשר נותנים בנו אומץ-רוח, הם הנותנים בלבנו תקווה כי יכול נוכל לכל.

אפשר שבעת אחרת היתה ברכתי יוצאת מלאה יותר, מוטעמת יותר, יותר יפה וחמה. כל פרטים לא סיפרתי לכם, אף כל תמונה לא תיארתי. כרגע אין לאלה חשיבות בעיני. את כל זה תוכלו לשאוב ממקורות אחרים, וגם תהיה לי עוד הזדמנות לדבר על כל הדברים השונים מבחינות שונות. כוונתי הפעם היתה לא לעורר בכם עניין לארץ-ישראל. בכלל היה זה עלוב מאוד אילו עמד לפני כעת הצורך לעניין אתכם. לעניין – הווה אומר לא לרכוש את האדם כולו, את הגוף ואת הנפש. אבל אמא ארץ-ישראל דורשת מכם את הגוף ואת הנפש יחד או שאינה דורשת מכם דבר. הלא יהודים אתם, יהודים כמונו הדרים בארץ-ישראל. כוונתי היא להפנות את תשומת לבכם לא אל מה שאתם חייבים ויכולים לעשות למען ארץ-ישראל, אלא, בעיקר, אל מה שארץ-ישראל יכולה לעשות למענכם. יתר על כן: רציתי שתדעו כי אמא ארץ ישראל יש בידה להעניק לכם יותר מאשר בידכם להעניק לה. כי רק משעה שארץ-ישראל מתחילה לתת לכם דבר-מה, דבר-מה המכיל ערך חשוב, חשיבות חיונית. רק משעה שאתם באים לבקש בה משהו, אותו משהו שאין היהודי יכול למצוא אותו בשום מקום, אותו דבר המקנן עמוק בלב כל נשמה עברית ורק איננו ניתן להבעה, משום שביטוי אין לו, משום שהוא מחפש עדיין את ניבו פה בארץ-ישראל, – רק מאותה שעה מוכשרים אתם גם לעשות דבר-שהוא למען ארץ-ישראל, דבר בעל ערך חשוב, בעל חשיבות חיונית. עלוב ופחות יהיה הדבר גם בשבילכם גם בשביל אמא ארץ-ישראל אם רק נתון תיתנו לה ולקוח לא תיקחו ממנה מאומה. לא סתם קבצנית פושטת-יד היא. ביד נדיבה ורחבה תגמול את זה אשר יביא לה מתת נאמנה, אשר תינתן באופן הנכון. ואמנם, על כן רבו בה השנוררים, משום שיודעים הם להתפרנס רק מידי אחרים ולא מידה, ולכל היותר יודעים הם לינוק ממנה מה שקל להם לאין שיעור לקחת אצל אחרים. כל עוד אתם רק בחינת נותנים ולא מקבלים, אין בנתינתכם אלא מה שהופך את המקבל להיות קבצן ופושט-יד. ואולם ידוע תדעו כי אף אתם יש לאל-ידכם לתת דבר, אשר ישמש אף הוא חומר לנדבך בבניין החיים החדשים.

כבר מזמן גמל הצורך לחשוב על הנחיצות ליצור קשר חי, מגע-ומשא חי, בין יהודי ארץ-ישראל ובין היהודים בשאר ארצות. עתה העמידו החיים בעצמם את העניין הזה על סדר היום. לעת עתה הלא זה הדבר היחידי שיש בידנו למלט מתוך החורבן הלאומי הנוכחי. ואולם דבר יחידי זה ערכו רב, רב מאוד. רצוני לומר שערך הדבר יכול להיות בה במידה שנעמיק להרגיש אותו ולהבינו, בה במידה שנדע להשתמש בו.

ודבר זה, בעצם, הוא אשר הביאני היום לפנות אליכם במכתב.

ואולם עוד דורש העניין כי יקדישו לו מכתב מיוחד.

לעת עתה התאזרו בטחון, תגבורת-רוח ועבודה! לשלושה אלה זקוקים אנו כולנו, גם אנו וגם אתם.

שלום וברכה!

ידידכם…

העבודה

מאת

אהרן דוד גורדון

---

מכתב מארץ ישראל

מאת

אהרן דוד גורדון

(מתוך חילוף מכתבים פרטי של מהגר)

ידידי! מכתבי הראשון מארץ-ישראל היה צריך כרגיל להתחיל מציוּר הרשמים, שעשתה עלי הארץ. אולם לעת עתה אינני יכול לתת לעצמי חשבון ברור: יש בזה איזה דבר מסובך ומוזר. איני יודע מהי סיבתו של מצב-רוח שכזה: אם הסיבה היא מפני שעזבתי את רוסיה ברגש עצב, שאינו סר ממני עד היום; או מפני שאיני יכול לשכוח את הטבע של ארץ רוסיה, שנתחבב עלי, וקשה עלי להתרגל מהר לטבע ארץ אחרת. אפשר שהסיבה היא בשני הדברים גם יחד. ועוד גורם אחד הוסיף לא מעט להריסת שיווי המשקל במצב רוחי ולקלקול הניגאטיב שבקרבי – אם אפשר לומר כך – בעת שנתרשמו בי הרשמים הראשונים, מה שמניח חותמו גם על הרשמים הבאים אחריהם: הים הגלוי פעל עלי פעולה פתאומית כבירה ועמוקה. הים הגלוי עורר בי חדווה, שכמוה לא הרגשתי מעודי במרחבו האין-סופי, – ואי אפשר שלא לומר – בטהרתו השמימית. הוא כרגע הכריח אותי לשכוח כל מה שיש מן היחסיות, שמחניקה אותנו הרבה יותר ממה שאנו יכולים לשער; הוא בא עמי בשיחה כל כך בפשטות, כל כך בטבעיות על אודות עניינים, שבחברת בני אדם אי-אפשר לדבר על אודותם באופן חפשי. הוא דיבר עמי על דברים המובנים מעצמם, על דבר האין סוף, ע“ד האהבה האין-סופית לכל היצוּרים, ע”ד האדם, ע“ד האלוהים, – ופתאום מטהרה שכזו, ממרחב שכזה – נכנסתי אל העיר המנוּולת האסייתית – אל יפו, שממנה מגיע הד של שיחות אחרות לגמרי. השינוּי הדוקר הזה עשה עלי רושם קשה. ואמנם בכל פעם שהספינה שלנו ניגשה אל אחת מערי החוף, למשל לקושטא, איזמיר, אלכסנדריה, הרגשתי רגש לא נעים. ועוד דבר מוסיף על כל אלה: כשאנו עולים לא”י הננו באים בדרישה לקבל רשמים מסוג ידוע, ואנוכי כשעליתי אל הארץ הקדושה, תהי הסיבה מה שתהיה, רחוק הייתי ממה שהרגיש ר' יהודה הלוי, וגם אחר-כך, כשביקרתי את המושבות, לא הרגשתי מה שחייב כל ציוני טוב להרגיש, או מה שלבו מעצמו מרגיש.

אכן הטבע כאן (אני מדבר ע"ד המושבות ביהודה) יפה להפליא, אך ביופי זה אני מרגיש איזה חסרון. אולי מפני שהיופי רב יותר מדי. איני רגיל לפרספקטיבה שכזו, שמפני השקיפות שבאויר הכול נראה גם מרחוק בבהירוּת עזה, הדוקרת את העין שאינה רגילה, ולפיכך היופי הזה נראה כאילוּ איננו טבעי אלא מלאכוּתי. אינני רגיל אל חד-גוֹנוּת זו, אל היציבות של היופי הזה, שאיננו מועם לעולם ואל השקט הזה שאינו מזדעזע לנצח. אינני רגיל לדומיה המיוחדה והרצינית, שהיא הבעה למחשבה העולמית הגדולה והצער העולמי הגדול. בטבע של א“י אני מרגיש את עצמי בתור אורח, אולי אורח רצוּי, ואם אתה רוצה, אולי גם אורח שחיכוּ לו בכליון עינים, אורח קרוב, יקר, אבל בכל זאת אורח. לנהוג קלוּת ראש בטבע זה לא מן הנימוּס הוא ולא תרשה לעצמך. זהו לא הטבע של ארץ רוּסיה, שאליו התרגלת ושעמו חיית בקורבה נפשית. הטבע של ארץ רוּסיה לא רק שמבין אותך, אלא שגם אתה מבין אותו כולו, בכל פשטותו ותמימוּתו, שלפעמים יוכיחך ולפעמים ילטפך – והכל באופן פשוט, כאֵם פשוטה תמימה ואוהבת. לא כן הוא הטבע של א”י. גם היא אֵם אוהבת ורחמניה, ואולי אהבתה עוד יותר עמוּקה, אבל היא רוממה לאין שיעור בגדלוּתה הרוּחנית, חותם של רעיון נישא על מצחה ותוגה חרישית במבטה. הנך מרגיש את עצמך חבוּק בזרועות עדינות של אֵם חכמה, דגולה מרבבה, של בת-מלכה, שמביטה אליך כמו על בן אהוב שגוּדל בעבדוּת ועכשיו שב אליה מעונה, חסר-חינוך, שפל-תרבוּת, ושהיא מבינה אותך היטב בלבה המלא חכמה, אך אתה אינך מוכשר להבינה.

ונדמה לך, כי בני האדם היושבים פה אינם מבינים את הטבע הארצישראלי, כל כך הם רחוקים ממנו! כל כך שונים הם ממנו! הטבע הנהדר להפליא, המלא גדלוּת – והיושב בה, איזה יצוּר מזוהם, מושפל, שחייו אינם חיים. וכל חוסר התרבות והישימון מעידים, כי האדם המקומי לא התרומם למדרגת הטבע הארצישראלי. ועוד גם זה, שהאיכרים אינם מצטיינים בפנים בריאים ועליזים, ובייחוּד שגם ילדי האכרים על פי הרוב חלשים ויותר מדי שקטים ביחס לדרישת הגיל הילדוּתי (רק לעתים רחוקות הנך פוגש ילד שפניו רעננים, ועוד פחות מזה שובבים גמוּרים) – כל זה מעורר בך מחשבות מעציבות. איזה עתיד עומד לקראתם בארץ הזאת, שהיא יותר מדי רבת-האור ורבת-החום? אך המחשבות אינן נגמרות בזה. מצד אחד כל שעל אדמה, כל גבעה וכל נקיק, הכל מזכירך, כי פה נולד וגדל עמנו החי, האמיץ והגדול, ופה התפתחה תרבוּתו הנאדרה, שיש לה ערך עולמי. ומהצד השני בגבול המושבות העבריות בכל שנה מתוספות נטיעות והאדמה נעשית יותר ויותר תרבותית, ועל ידי זה משתבח גם האקלים, החיים נעשים יותר קלים והאדם נעשה יותר בריא, יותר רענן. ומזה עוברות המחשבות לענין אחר. נדמה, כי הארץ הזאת לא כל כך חשוּבה מפני שהיתה או שהיא עכשיו זבת חלב ודבש, אך בזה שהיא נותנת תקווה לאיש העתיד לעבודה, עבודה גדולה וחשוּבה, עבודה שמכינה את הקרקע לגידול כוחות חדשים. העבודה הגדולה והפוריה מולידה גם כוחות גדולים. עמנו צריך להבין את זאת, לחשוב את עצמו למאושר שבגורלו נפלה עבודה שכזו.

וכך אני לאט לאט מתחיל להרגיל מבט עיני, להתרגל אל הטבע הארצישראלי, ואם אפשר לומר כך – להבין את לשונו ואותו בעצמו.

---

היהודים היושבים פה, ביחוד בני המושבות (כלומר מושבות יהודה), עשו עלי בכלל רושם טוב. פגשתי בתוכם הרבה אנשים טובים, גלוּיי-לב וישרים. הרושם הזה בכלל לא רימה אותי. אך תיכף הרגשתי ביחסים שבין איש לאיש ובסדר החיים בכלל איזו יבושת, חסרון פואסיה. וגם הרושם הזה לא רימה אותי. במה מתבטאה יבושת זו, חסרון הפואסיה? קשה לי עכשיו לתפוס ומכל שכן להביע. אולי בפעם אחרת אוכל למלא את החסרון הזה. לעת עתה הנני כותב על פי הרגש הישר. ואמנם צריך אנוכי להצטדק. הביטוּי ‘חסרון פואֶסיה’ איננו מוסר את מחשבתי הפנימית. פואֶסיה, במובנה האירופי, בכלל מועטת בחיי היהודים. היינו חוטאים הרבה נגד תורת היופי. יותר מתאים כאן המושג ‘שירה’, שמאירה את החיים מצד אחר לגמרי. אנוכי הבעתי את הצטדקותי רק מפני שאני רוצה לדייק בלשוני. אגיד לך רק זאת, כי יבושת זו, חסרון אותה המידה הדקה שאין לה ביטוי, אותה המידה שעושה את האדם יותר אנושי, שעל ידה מתבאר התוכן של הכתוב ‘כי בצלם אלוהים עשה אֶת האדם’ – חסרון זה מורגש כאן. ואיך אפשר שידורו, בייחוד בתוך הלב, אלה שני המוּשגים יחד: אידיאליות ויבושת! תנועה לאומית והעדר פואסיה!

ואולם עבודתנו הלאוּמית כאן נותנת מקום למחשבות שיש להן אופי יותר רציני. הפסימיים שבנו מתאוננים שבא"י נעשה מעט או כמעט לא כלום לעומת המרץ הגדול והרכוּש שהוציאו בשבילה. אך לא זהו העיקר. גם אם רק מעט נעשה וגם אם המעט לא יפה נעשה, בכל זאת כדאי הוא כל מה שהוציאו עליו. בשביל תנועה גדולה שכזו, כמו תחיית ארץ מתה, העיקר היא ההתחלה, היקיצה הראשונה לחיים. בכל המאמצים שהוקדשו לתכלית זו יצא ההפסד בשכר, אם רק הנסיון איננו עָקָר. גם השגגות והזדונות של אילו עסקנים, שמוכרחים להיות בכל נסיון גדול, גם הם באים בחשבון בתור אקטיב. הרע נמצא לגמרי בענין אחר, שמתגלה תיכף לעיני האיש שבא הנה ברצון מוחלט להתיישב בארץ ולעבוד בה. כשהוא רק יגש להכיר את ההתיישבות ואת בני המושבות הוא רואה, כי אלה שבאו לפני איזה זמן בתור חלוצים אידיאליסטים ראשונים עומדים נכשלים. ידי אחדים רפו ואחדים פשוט נתנבלו. ואלה יחד, כשהם פוגשים את העולה שיש בו די כוח ורצון לעבוד, מנבאים לו, כי סוף סוף גם הוא ייעף, גם ידיו תרפינה, או מה שיותר רע – גם הוא יתנבל. ואי-אפשר שלא לשים לב לנבואתם. הלא הם אנשים בעלי נסיון, שעשו וסבלו בשביל האידיאל אולי הרבה יותר מאשר יוכלו העולים החדשים לעשות ולסבול, ואף-על-פי-כן הגיעו לידי כישלון זה! צריך להיות אידיאליסט ‘קצר רואי’ כדי שיוכל לנחם את עצמו לאמור: אנוכי אעמוד בכל הנסיונות. כנראה יש סיבות שהן חזקות מכל הביטחון שאדם בוטח בעצמו, אם הכוחות ההם (של החלוצים הראשונים) לא עצרו כוח לנצח. והנה צפה ועולה שאלה מחרידה: מה יהיה מזה? מה סופו של זה? מה יהיה אם אנחנו אחרי הראשונים נלך, ואחרינו עוד אחרים יבואו וגם סופם יהיה כמונו, במה ייגמר הדבר? ומה צריך לעשות? והעיקר מה היא הסיבה לחיזיון המעציב הזה? אולי אם נמצא את הסיבה, נוכל להרחיק אותה, ובאופן שכזה למצוא דרך הפעולה, מה שלא מצאו אלה שבאו לפנינו.

אין צורך להיות ממציא חדשות, כדי למצוא מה שכבר נמצא ומה שנחשב כבר לאמת מוחלטת. רגילים לחשוב שסיבת כל הסיבות לצרות המתיישבים היא האפוטרופסות, יק"א וּועד התמיכה. אך כל אלה ‘שעירי עזאזל’ מתאימים פחות או יותר לתפקידם, וערכם פחות או יותר שווה לתפקיד שכזה. אדרבה, ישתעשעו בהם העסקנים הקופצים בראש והסופרים המושבעים. אנו איננו מבקשים את השעירים המשתלחים. בשבילנו זוהי שאלת חיים, להיות או שלא להיות, לעבוד או לכלוֹת.

נדמה לי, שאם ניגש לשאלה זו מצד אחר, אפשר שנמצא דרך לפתרונה. אם נשווה את תנועתנו הלאומית לתנועה לאומית אחרת, שתנאיה הם פחות גרועים מתנאינו, אז נראה תיכף שחסרונם הוא בזה שתנועתנו תלושה מהקרקע, מהאדמה שהיא הבסיס והמטרה של תנועתנו כולה. לא עמי הבלקן ולא האירלנדים נתוקים מארצם. מרכז תנועתם הוא בתוך הארץ שהיא האידיאל של לאוּמיותם. ולמרות זאת שתנועתם מושפעת מהחוץ ומקבלת משם חיזוק ותמיכה – מקור חייה הוא קרקע המולדת. ואצלנו לא כך. אצלנו ממש להפך. כל התנועה היא מעבר לגבול המולדת, ובמולדת גופה אין שום תנועה. כאן הכל הוא אימפורט: גם האידיאל, גם התנועה, גם האנשים שצריכים להתיישב, גם העסקנים, גם האמצעים וגם סדר-החיים, או במלים אחרות – עצם החיים. המולדת שלנו – הקרקע – מופיעה בתנועה זו רק בתור תוספת. דבר שכזה בוודאי שאינו נורמלי ומוכרח להביא לידי תוצאות מעציבות. אולם אם בראשית התנועה אי-הנורמליות הזאת היא רע מוכרח, שאין להימלט ממנו, בתור תוצאה מזה שעמנו נמצא בגולה, הרי בזמן הזה, אחרי שיש כבר בא“י יהודים תושבים במידה מספקת בשביל הנביטה של חיים לאומיים, אנו בעצמנו כבר אשמים באי-נורמליות זו. וכבר ראינו לאיזו תוצאות מעציבות ואי-הבנה הגענו. אם הרימונו את דגלנו הלאומי לשם ציון והסיסמה שלנו היא ‘אם אין אני לי מי לי’, ומבארים סיסמה זו באלפי פירושים שונים, וכל כך הרבינו לדבר על-אודות זה עד שהגענו לאוּגנדה, שאין אחד מאתנו יודע אותה. ונעלם מעינינו הדבר הפשוט הזה, שכל זמן שהסיסמה שלנו לא תצא מהמרכז הטבעי שלנו – מציון, כל זמן שלא נגלה את המעיין הטבעי של חיינו הלאומיים מהקרקע הלאומי, אז כל התנועה הלאומית שלנו היא איזה דבר מלאכותי, כמו צמח הנטוע בעציץ וצומח בצל תקרת הבית! שבעים או שמונים אלף איש איננו מספר כל כך קטן, שאי-אפשר לחשבו בתור ראשית היצירה של חיים לאומיים. ובייחוד אחרי שכל מחשבתנו היא לחיות חיי עבודה לאומית של שלום. (אני מדגיש את המילים ‘עבודה של שלום’, כדי שלא יתנו לזה בכוונה רעה ביאורים בלתי נכונים. וכן בכל מה שאני עתיד לדבר על-דבר החופש, תחייה וכו' כוונתי היא רק לעבודה שליוה פנימית, לאומית). לא למותר הוא להוסיף, כי במה שנוגע לחייהם הפנימיים הועמדו היהודים פה בתנאים הטובים ביותר: אין מי שיפריע אותם בשום דבר, ואין מי שיעשה עמהם חסד. עכשיו נתאר לעצמנו שיש בא”י שבעים או חמישים או אפילו רק ארבעים אלף נפש יהודים בעלי הכרה, לא ‘עצמות יבשות’, אך נפשות חיות, הנכונות לכל קרבן לשם תחיית האדמה וחופש האדם! איזה כוח מושך היה אז לא"י בשביל היהדות כולה! איזו תעמולות, הטפות בעל-פה ובדפוס, היו דומות למציאות מבוע חי של חיים לאומיים ממשיים!

ובכן שאלת אלה שבאו ושעוד יבואו לא“י היא בזה, לעורר ביחד עם אלה התושבים היהודים הנכונים והרוצים בעבודה ועם אלה שאפשר להטותם להתייצב על דרך העבודה, במושבות ובערים ובייחוּד בירושלים, תנועה לאומית עומדת ברשות עצמה, שאינה תלוּיה במי שהוא או במה שהוא מן החוץ. צריך לעורר את כל מי שיש בו סימני חיים לחופש, לעבודה. החיים שלנו בא”י צריכים להיות ביחס ליהודים שבחוץ לארץ בבחינת אם אין אני לי מי לי, כמעט באותה המידה של יחס היהדות אל האנושות הכללית. אולם אין זאת אומרת שאנו רוצים להתבדל מהעם היהודי ושיינתק הקשר המאחד אותנו. אך כל זמן שעינינו תהיינה נשואות אל הגולה, כל זמן שלא נגיע לידי החלטה גמורה, כי עזרתנו היא רק בנו בעצמנו, לא נירפא מהריקבון האוכל אותנו. אנחנו, יהודי א"י, צריכים לקוּם על רגלינו בעצמנו בלי עזרה מן הצד. אם יש ברצונו של עמנו להעביר את עצמותיו לארץ-ישראל, האוּמנם לא יבקש להעביר יחד עם הגוף גם את נשמתו? ואיזו מצבה נצחית תהיה זאת לרוחו הכבירה!

אני אינני נוגע כאן במהלך תנועתנו ולא בכיוונה, אך אני מרשה לעצמי לחשוב, כי מעכשיו צריכה תנועתנו לשאוב יותר חיים מהמבוע הטבעי שלה. אני לא אדבר גם-כן על דבר ה’הסתדרות' של אוסישקין¹ והאידיאה שלו, ואני מבקש שלא יערבבוה עם מה שאני כותב כאן. אך חושב אני, כי איש לא יתנגד לנו, לאלה שבחרו להתיישב בא“י ישיבת קבע, לחשוב שהעבודה שאנו עובדים פה היא חשוּבה יותר משאר העבודות. איש לא יתנגד לנו אם אנו חושבים שחשוב ביותר בשביל תנועתנו מי שבעצמו עולה ומתיישב פה בא”י ועובד בה לתועלת עצמו, ובלבד שיעבוד עבודה ממשית במובנה היותר פשוט.

אגיד לך, ידידי, בגילוּי לב, לפרקים אני מרגיש בוּשה בפני מולדתנו, ובייחוּד גדולה הבוּשה מפני שלא רבים מרגישים אותה. בכל מקום עובדים אצלנו אחרים ולא אנחנו בעצמנו. כמעט כל מה שנעשה פה ונוצר – ידי אחרים עשוהו. ועכשיו? גם עכשיו העבודה היותר קשה הם עושים, ואנחנו, כלומר גם אלה שבאו עם כוחות חדשים ובשאיפה רעננה, כאילו נכונים למלא כל עבודה, ובלבד לעבוד על אדמת המולדת, על פי הרוב לעת עתה גם אנו עובדים… יותר אין צורך לומר, די מה שאמרנו: גם אנו עובדים… והלוואי שירבו גם עובדים שכאלה! והשאלה מבצבצת מאליה: במה נשיג אנו, כלומר העם העברי, זכות מוּסרית לאומית על א“י התרבותית אם לא נעבוד בעצמנו? האומנם בכסף? אכן, ידידי, עלבון, בוּשה וכאב! אפשר שמי שהוא יאמר שאני מתלהב חינם, כי יעבוד לו מי שהוא עובד, ורק שתהיה ארץ ישראל מעובדת כראוּי. אשרי מי שיכול להסתפק במועט. מי שיכול שלא להתלהב, אל ‘להבין’ בלי לנטות לקיצוניות, אלא לראות את הענין במצב ריאַלי, אחרי שחכמת הכלכלה עומדת לימינו והיא מבארת לו את הכול. אך לפי דעתי מי שאינו מרגיש בוּשה, כשרואה שכל שעל אדמה שבא לידינו בכל כך צער מעובד בידי אחרים, אם אנו אינו יכולים להרגיש בזה, אז ודאי שעוד רחוקים אנו מתחייה לאוּמית אמיתית! אנו אשמנו ואשמים כלפי מולדתנו, ועלינו למצוא כפרה בעבודה עצמית, אם אנו רוצים לחיות חיים לאומיים. רק בעבודה הצלחתנו. ועוד יותר אומר לך – גם להטבת מצב החינוך בא”י צריך להתחיל מהטבת היחס של תושבי א"י לעבודה עצמית על הקרקע. אולם על-אודות זה ידובר בפעם אחרת. מאיזה צד שנשקיף על זה דרושים לנו אנשים ודרושה עבודה. צריכה ציון לשוב לתחייה על ידי אלה שהם בתוכה פנימה.

---

אולם לא נרמה את עצמנו לחשוב, כי קל הוא הדבר לעשותו. בשביל לתאר כמה גדולה השאלה, כמה גדולים המפריעים, כמה דלים הם כוחותינו, אין לנו צורך לדבר הרבה. די לנו לסכם במלים מועטות אלה:

א) ראשית כל המכשולים ששמוּ האוגנדי סטים, בייחוד אלה שהנם פה. המכשולים האלה לא יוסרו בנקל. אין צורך להיות חסיד אוּגנדה להבין זאת כמו שהוא מבין. אך צריך להיות לא-אוּגנדיסט כדי להבין, כי העם השב לתחיה יוכל לנצח גם מכשולים שכאלה. והיכן קרה שתנועת החופש לא תצטרך להסיר מכשולים מעל דרכה? אבל העוּבדה קיימת, שמכשולים ישנם.

ב) התנאים הכלכליים של הארץ. וגם לזה אין צורך להיות חכם כלכלה מומחה, כדי להבין שבלי לחם לא תרחק ללכת ולפעמים גם לא תזוז ממקומך.

ג) מהמחלות הפנימיות היותר גרועה היא מחלת ‘החלוקה’. כלומר לא אותה ‘החלוקה’ שבאה לעזור לזקנים עניים ולחולים ולמוסדות-צדקה שונים, אלא אותו החלק של ‘החלוקה’ (וכמו שאומרים חלק הארי) שבא לפרנס אנשים בריאים המוכשרים לעבוד, ולעתים קרובות להעשיר את האמידים המיוּחסים. בחוץ-לארץ אין יודעים כלל איזו מכה נושנה היא ‘חלוקה’ זו ובייחוד מסוכנת היא מפני שיש לה שרשים בכלכלה של הארץ הזאת. כאן לא רק שאין בוּשה לקבל ‘חלוקה’ – להפך, היא משמשת תעודה לבעל-ביתיות הגוּנה וליחס אבות. די לומר, כי יש כאן איכרים שיש להם כרמים וגם פרדסים ומקבלים ‘חלוקה’, ולא ‘חלוקה’ דלה כמו שמקבלים העניים, אלא מאה פרנקים בחודש ויותר. יש גם אינטליגנטים שאינם מתביישים לקבל ‘חלוקה’. לא פלא הוא שבירושלים עצמה, שתושביה על פי הרוב מתפרנסים מן ‘החלוקה’, מושלת האלמות, ותקיפים אחדים מחזיקים בידיהם-הצבתות את כל העיר. אפשר לכל אחד לתאר לעצמו כמה צביעוּת, רמאוּת וכו' נתרבו בתוך משטר שכזה!

ד) ע"ד ההכרה החיה הלאוּמית וההרגשה העצמית שבמושבות ומכל שכן בערים לא אדבר לעת-עתה. מספיק אם אגיד, שבמושבות נשארים מעט מהדור הצעיר. והחיים הרוחניים, אידיאות, ספרות מזמינים ביותר מרוּסיה, וחלק מאירופה ומאמריקה.

ה) לא צריך להעלים עין עוד מדבר אחד שאינו קל ערך. כשניגשים למה שהוא חדש, שיוצא מגדר הרגיל, ממצב תרדמה בארץ-ישראל, אי אפשר שלא יביא לידי התעוררות את כל הגולה – הן זהו תל-תלפיות, כל אחד דורש חשבון וכל אחד חושב לעצמו לחובה לחלק ביד רחבה עצות, וראשית כול, כמובן, להראות שמתכוון הוא לטובה.

מה המה כוחותינו ואמצעינו? לעת עתה צריך להגיד ישר: אפס. יש בין התושבים שבא"י אילו יחידים בודדים, יש יחידים אחדים מהצעירים שעלו הנה – וזהו הכול! ואילו היה הקומץ הזה מתאחד וניגש לעבודה! וגם האמצעים מועטים מאוד, וגם אלה לא נתבררו עדיין. צריך לחשוב הרבה, ולבחון את הדבר מכל צד עד שיתברר לנו מה שהוא, שנוכל להכין תכנית כל שהיא בקווים כוללים. ולפיכך מצדי היה הדבר לענין מבוהל אם הייתי בא לדבר עכשיו על-אודות זה. לעת עתה דיה לנו ההכרה שאנו צריכים לגשת לעשות מה שהוא בכיווּן שהרציתי כאן, כי רק בזה תלוּיה הצלתנו. רגש שמירת הקיוּם במובן הרוחני, הזמן והסבלנות המה יאַלפונו מה עלינו לעשות. אנחנו צריכים עוד לזכור, שהעבודה שלנו תספיק לכל הפחות לדור שלם, ולא אנחנו נגמור אותה, אך עצם העבודה בכיווּן שכזה תנחילנו חיים וכוחות.

כמו שהנך רואה, ידידי, אינני מכין אילוּזיות. עשיתי חשבון נאמן ויצא מן החשבון פסיב נורא, בעוד שהאקטיב קטן מאוד. ובמה ‘נכסה’ את הגרעון? צחוק הוא לקרוא לזה בשם גרעון! אבל במה נמלא את החסרון, נקרא לו באיזה שם שהוא? רק ברצוננו, במסירות נפשנו לעבודה זו, בזה שנהיה מוכנים לכול! יש אגדה, כי אילו היו היהודים מאחרים לצאת ממצרים רגע אחד, לא היו יוצאים משם לעולם. אנוכי מסביר זאת לעצמי, שהרגע ההוא היה רגע של התרוממות הכוחות, כמו שיקרה לאדם בבוא עליו צרה פתאומית, שברצותו להציל מה שאפשר, הוא מרים משא כבד, מבלי להרגיש כבידוּתו. אחר-כך כשהסכנה עוברת, הוא מתפלא בעצמו איך היה אפשר לו להרים משא שכזה. רגעים שכאלה אינם חוזרים ושבים. ואנו צריכים להכין לנו רגע שכזה.

יאמרו שזוהי אוּטופיה, שזהו דבר שאי-אפשר. כן, ידידי, זהו באמת דבר אי-אפשרי. אך אל נא תשכח, כי הציונות כולה היא דבר בלתי אפשרי. ולא רק הציונות, אלא כל תנועה של חופש היא בראשיתה אוּטופיה, דבר בלתי אפשרי! אם אבותינו, בימי החשמונאים, היו עושים להם תכניות על פי החשבון המדוּיק, אם היו הולכים רק בדרך הפוליטיקה הריאלית ובהיגיון ישר, אז בוודאי שהיו ידיהם רפות, והעם העברי היה נידון לאבדון. בכלל, אמנם מוכשרים אנו להאשים את עצמנו בשאיפות קיצוניות, אבל באמת הצרה היא שהאידיאליסטים שלנו הם יותר מדי ריאליסטים, פיקחים הם יותר מדי. וכל התנועה שלנו לשם האידיאל כולה חדורה רוח הריאליזם הפיקח. אין אצלנו אמוּנה נלהבת, אין בנו השאיפה הכבירה שמביאה לידי מסירות נפש, שפורצת כל הגדרים ויכולה למשוך ולשאת בזרמה את הכול ולנצח את הכול. אנו יותר מדי טבועים בשיקול הדעת, אוהבים אנו לגשת למשחק רק כשהזיכיון ברור לפנינו, פוחדים אנו לצאת נגד כל האפשרויות, יראים אנו יותר מדי מפני המספרים (וזהו במקום שאין מקום למספרים, ולהפך, במקום שבאמת צריך לדעת את המספרים, שם אנו אוהבים לרחף מעל העננים והסתפק ‘ברמיה המרוממת אותנו’!). אך אנו צריכים לדעת תמיד, כי בעניין תנועתנו הלאומית כל האפשרויות וכל המספרים הם נגדנו, וכל ‘שכל בריא’, כל ‘הבנה נכונה’ – נגדנו הם! ואם לא יספיקו לנו הכוחות ללכת הלאה בדרכנו למרות כל המספרים וכל האפשרויות, בניגוד לכל ‘שכל בריא’ – אז אין מה לרמות את עצמנו, אין לשחק באידיאלים, בציונות, בתנועה לאומית! המנהיג הגדול שלנו המנוח היה לנו למופת, איך צריך לעשות בניגוד לכול. הוא עבד נגד כל המספרים, נגד כל האפשרויות. הוא הלך קוממיות כל זמן שחייו לא כלוּ, והוא גם הצליח לעשות פירצה הגוּנה בחומת הגיטו שלנו.

אם אפשר היה שקולי היה נשמע, הייתי קורא לכל מי שרוח לו, כי יבוא הנה לעבוד על אדמת א"י. לציון השבה לתחייה אין צורך ביהודים התקועים בחוץ-לארץ. רק את אלה היא נכונה לקבל בזרועות פתוחות – עובדים בעלי כשרון ומסורים, הנכונים לשאת ולסבול הכול, שהם יעלו ויעבדו פה. זוהי העבודה הלאומית האמיתית, הראוּיה לשם ציונות. ורק לה הזכוּת להיקרא בשם זה.

ידידך…

תרס"ד (1904)

---

החלום ופתרונו

מאת

אהרן דוד גורדון

חלום חלמנו אני ואתם, אחי ואחותי, ופותר אין אותו, חלום ישן הוא, כימי צאתנו מן הגולה, אלא שאתם שכחתם אותו או לא ביררתם אותו לכם, ואני לא סיפרתי לכם. וגדול הוא החלום, גדול כחללו של העולם, שאנחנו נושאים את נפשנו אליו, אלא שאני לא אזכיר לכם ממנו הפעם אלא קטע אחד קטן.

ועתה שמע נא אחי, ותשמע נא אחותי את חלומי, וזכרתם כי גם אתם חלמתם כמוני.

בחלומי – והנה אני בא אל הארץ. והארץ עזובה ושוממה ונתוּנה בידי זרים, והחורבן מחשיך את אור פניה ומשחית את רוּחה, וממשלת זרים מנוולתה. ורחוקה ממני וזרה לי ארץ אבותי, וגם אני רחוק ממנה וזר לה. והקשר האחד, המקשר את נפשי אליה, והזֵכֶר האחד, המזכיר לי כי היא אמי ואני בנה, הוא – כי גם נפשי שוממה כמוה, כי גם בה חלו ידי זרים להחריבה ולהשחיתה. ואני מרגיש את החורבן, ואני רואה את החרבות בכל בתי נפשי, בכל רמ“ח איברי ושס”ה גידי …ובת-קול יוצאת מן החרבות ואומרת: ‘בן-אדם! התבונן בחרבות האלה, והתבונן עוד, ואל תעלים מהן עין. וידעת, והוספת בינה על אשר אתה יודע, כי החורבן הוא חורבן נפשך, והמשחית הוא המשחית אשר בחייך, אשר חיית בארצות זרים ואשר דבקו בך עד כה. זכור זאת, כי לגורלך אתה עומד בזאת! והיה כי תוסיף להתבונן ולהתעמק, וראית, כי מתחת לחרבות עוד גחלת יתומה לוחשת, אשר ניצלה במסתרים מרוח החיים ההם, ורוח הארץ נושבת בה להחיותה. והיה כי תעזוב כָּלָה את החיים ההם, אשר יצרו אחרים, כאשר עזבת את ארצם ובאת לברוא לך פה חיים חדשים, חיים שלך – ושבה הגחלת וחיתה, ושבה והיתה לשלהבתיה, ושבת אתה וחיית, ושבו עַמך וארצך וחיוּ’ …

ואני מרגיש את החיים ההם, והנה הם צרים כפי שאול, והנה נפשי בתוכם כמו בתוך מכבש מעוכה, רצוצה, מרוסקה, והנה הם מפעפעים גם בתוך נפשי ועושים שַמוֹת בקרבי, ואני מתנער בחזקה, בכל כוחי, ומנער מעלי ומקרבי את החיים ההם. ואני מתחיל הכל מחָדש, הכל מחדש. מן האלף-בית אני מתחיל את החיים, אינני משנה, אינני מתקן, כי אם עושה הכל מחדש. והדבר הראשון, הפותח בראשונה את לבי לחיים, אשר לא ידעתי כמוהם, היא העבודה. לא עבודה לשם מחייה ולא עבודה לשם מצווה. כי אם עבודה לשם חיים – עבודה, אשר אור חדש נוגה עליה. אשר ראיתיה, והנה היא אחד מחלקי החיים, משרשיהם היותר עמוקים. ואני עובד …

ומוזר הוא הדבר אשר אני עושה, ועמוק ומופלא מאוד. וקשה היא הדרך אשר בחרתי, ורחוקה ונעלמה מעין רואים. וההולכים בדרך החיים ההם ואשר הלכו עמי, מרחוק, מנגדי עמדו, ואין איש אתי, ורבים מתלחשים עלי, ורבים נדים לי ומרחמים עלי, ורבים קוראים לי מרחוק: ‘אנה אתה בא, אומלל! הלא דרכך דרך חושך, תוהו ולא סדרים, הלא מגמת פניך לאחור ולא לפנים! או התאמר לשנות דרך עולם, לעבור חוּקות עולם, אשר לא לעבור? התאמר לאדם: אֵל אתה ולא אדם, לא קרוץ מחומר? הלא לשווא עמלך, להבל ולריק תכלה כוחך, ראה, הלא בדד אתה, ובדד תיפול שדוּד בחבלי דמיונותיך וחלומותיך’ …

ואני מוסיף להתבונן באשר צוּותי לאור הגחלת, ההולכת הלוך ואור. והנה בכל אשר אוסיף לעבוד, לעמול, לסבול – אין טיפה מדמי, אין משהו מכוחי, ממוחי, אבודים חינם, כי כל טיפת דם – שביב אש וכל משהו של כוח ומוח – ניצוץ אור לנפשי השבה לתחייה. עוד מעט – והנה הנך גם אתה, אחי עמדי, עובד וחי כמוני. ולאחרונה – והנה עמנו גם אחותנו, אשר לא ראיתיה מיום התעורר ישראל, וכראותי אתכם, את שניכם יחדיו, עובדים וחיים יחדיו, ותחי רוּחי. ואׁמַר: אתם תבנו את בית ישראל, אתם תמצאו את הדרך לאשר נשאנו את נפשנו, לאשר נשא ישראל את נפשו בימים מקדם ואשר ישאֵהוּ רוחו ללכת בימים יבואו – אתם תחַיו את חיי ישראל, והחיים יהיו כמעיין המתגבר וכנחל שוטף, והלכו הלוך והתחדש, הלוך והתגבר, הלוך ושטוף הלאה, הלאה, הלאה …

האמנם טעיתי? האמנם לא לכם פתרונים, אחי ואחותי?! …

תרס"ט (1909)

---

פתרון לא־רציונלי

מאת

אהרן דוד גורדון

[א]

‘מה יהיה בסופנו?’… זאת היא השאלה, המנקרת במוחות. ‘אנחה כבדה תלוּיה באויר’… ‘הייאוש מחלחל בלבבות’ – זהו מצב הנפש, בייחוּד, בקרב הפועלים הצעירים בעת האחרונה. כל זה, חושב אני, מחייב אותנוּ לברר לעצמנו את דרכנו. קשה, כמדומה, לבלי להודות כי ישנה ערבוּביה במחשבותינו על כל מה שאנחנו עושים ועל כל מה שעלינו לעשות ובכל מעשינו, וכי הערבוביה הזאת גורמת הרבה למצב הקשה הזה. החובה, איפוא, על כל מי שהדבר נוגע אל לבו ושמוחו חושב על זה, להגיד גלוּי ומפורש מה שהוא חושב, אף על פי שברור לו, כי מחשבותיו אינן עלוּלות להתקבל על דעת רבים. כי רק באופן כזה, כשיגיד כל חושב בזה את מחשבתו, יתבררו ויתלבנו הדברים. על כן, בתור פועל שהעבודה יש לה בעיניו חשיבוּת מיוּחדת, הנני מבקש רשוּת להציע בזה את מחשבותי על תעוּדת הפועלים בארץ־ישראל. ובייחוד על תעודת הסתדרות ‘הפועל־הצעיר’, אף־על־פי שאיני מן ההסתדרות. אם אין במחשבותי פתרון רציונלי לשאלות המנקרות במוחות, הנה יש בהן, חושב אני, משום ‘נחפשה דרכינו ונחקוֹרה’.

כעת לית, כמדומה, מאן דפליג, ואין מי שיחשוב את הדבר למסוּכן כל כך, שהסתדרות ‘הפועל־הצעיר’ אינה שייכת למפלגת הפועלים באותו המוּבן שיש למבטא זה באירופה, אף־על־פי שהיא הסתדרוּת של פועלים עובדים בפועל. לא לשם הרעיון של פועלים ולא לשם אינטרסים של פועלים הסתדרוּ וקראו להסתדרותם ‘הפועל־הצעיר’. הצעירים שבאו לארץ־ישראל לעבוד, הם קודם־כל יהודים צעירים ואחר כך פועלים, יותר נכון, הם פועלים מפני שהם יהודים צעירים. תהי השקפתם על העבודה כשהיא לעצמה איזו שתהיה, אבל זה ברוּר, כי הם התחילו בעבודה מתוך הכרה – אם כי לא ברורה כל צרכה – כי מכאן צריכה להתחיל עבודת התחייה האמיתית, כי העיקר, מה שצריך לנו, הן ידים עובדות. עובדים צריכים לנו, לא רק פועלים. לא קשה, כמדומה, לעמוד על הדבר, כי אלה שנקרא שמם בישראל ‘קולוניסטים’ צריכים גם כן לעבוד. ולא רק אלה צריכים לעבוד.

‘הפועל־הצעיר’ שואף, איפוא, לברוא בחיינו – בחיי הפרט כמו בחיי הכלל – ערך חדש, שונה לגמרי מכל מה שמצטייר במוחנו על דבר ערכי החיים על־פי מושגים והרגלים של גלוּת ארוכה, של חיים על דעת אחרים – ערך של ‘זכו – מלאכתם נעשית על ידי עצמם’, ערך של עבודה בתור אחד מיסודות התחייה. מה כוחו של ערך זה, מה יתן לנו? קשה, כמובן, להגיד בבטחה על פי הפסיעות הקטנות והבלתי בטוחות, שפסע ‘הפועל־הצעיר’ עד כה.

אולם בין כך ובין כך: בין שאני רואה ב’הפועל־הצעיר' מה שיש בו באמת, בין שאיני רואה בו אלא מהרהוּרי לבי, – בזה אין, כמדומה, להטיל ספק, כי שאיפת הצעירים לעבודה ובכלל כל מה שאנחנו רואים פה בחיי הצעירים מראה ברור, כי איזה דבר חדש מתרחש ומתרקם בשרשי הנשמה הלאומית במקום נגיעתם באדמת מטעה. הלא הכול מודים, כי יש כאן ניצוץ אור בתוך החשכה הכללית – ניצוץ המושך אליו בכוח את הנקודות המאירות בכל מקום שהן. ומהצד השני רשאי ‘הפועל־הצעיר’ לחשוב וצריך לחשוב, כי עתיד הוא להכניס איזה זרם חדש לתוך תנועתנו הלאוּמית; שהרי לולא כן, לא היתה לו כל זכוּת קיום, ולא היה מתקיים בתוך התנאים הקשים, שהוא מתקיים בהם וחי בהם.

הדבר הזה דורש בירור, בירור עיקרי, יסודי. כל זמן שהרעיון על דבר עבודה בארץ־ישראל היה חדש, אפשר היה לצאת ידי חובת בירוּר בביאור שטחי של הרעיון הזה, מעין: ‘כיבוש עבודה’ וכדומה. שהרי בעצם הדבר די היה הקסם, שיש בקישור המוּשגים: ‘עבודה’ – ו’ארץ ישראל' בלבד, בציוּר המחשבה כשהוא לעצמו, בשביל למשוך בכוח את הלבבות הצעירים לעבודה. הביאור לא בא אלא כדי להוציא את המאמינים ידי חובת תיאוריה. אוּלם להימשך בקסם אפשר רק לשעה קלה, וביאור שטחי, אפילו פני תיאוריה כשרה לו, אין אונים הוא בכלל. יותר מזה, הביאור השטחי מכניס ערבוּביה בחשבון נפשו של העובד, מביא אותו לידי השקפה לא־נכונה על אופן עבודת הפועלים פה ועל מהלך הענינים פה בכלל, לידי תקוות כוזבות ולבסוף – לידי יאוּש. שהרי איזה היגיון יש ברעיון לעבוד רק בשביל לכבוש את העבודה בלבד? וכשהעבודה כבר נכבשה? – יעבדו אחרים? והאחרים הלא יש להם רשוּת לבקש, כי יעבדוּ אחרים, – ואין סוף לדבר. אומרים: יעבדו אלה, שמוכרחים לעבוד, הפועלים האמיתיים. אוּלם האין זה אַבּסוּרד, שאדם יעבוד ויסבול כל כך, לא בשביל שיש בעבודתו כשהיא לעצמה איזה רעיון לוקח־לב, איזה סיפּוּק נפשי או גופני, לא בשביל שהעבודה, כשהיא לעצמה, רצוּיה לו וחביבה לו, אלא בשביל להכין מקום לאחרים, למסכּנים, שיהיו מסכּנים כל ימי חייהם, שיעשו הם כל ימי חייהם מה שבעל טובתם, המכין מקום בשבילם, מבקש להיפטר ממנו בהקדם היותר אפשרי, כלומר כמעט יימצאו די מסכּנים לעשות את כל העבודה! כיבוש עבודה יוכל לבוא מתוך העבודה ולא להיפך. כבר ראינו את תוצאות השטחיוּת הזאת, ואין חפצי להאריך.

אם יש חפץ, כי הצעיר העובד לא יעזוב את העבודה, כי עתה יש צורך למצוא מה שיש בעבודה כשהיא לעצמה מן הצורך לנפש, מה שלוקח את הלב הרגש ונותן סיפוּק לנפש וגם לגוּף, – אותו הכוח המושך, שאנחנו רואים ואיננו יודעים. יש צורך להתעמק בחיזיון הזה, שאנחנוּ רואים לפנינו, כי צעירים באים לעבוד ועובדים בחפץ לב, בהתמכרוּת לשמה, בלי בקש חשבונות רבים, רק יש איזה דבר מעכב. יש צורך לגלות, להאיר ולברר את הגרעין החי והפורה, שיש כאן, לראות במה כוחו גדול, מה הם המפריעים את צמיחתו, גידוּלו ופריחתו, ואיך להרחיק את כל המזיק לו ולקרב את כל המועיל לו וטוב לו. בכל אופן תהיינה הדעות על העניין הזה איזו שתהיינה, אבל הלא אי־אפשר שלא להודות, כי חובה מוחלטת היא להשיב תשובה ברוּרה על השאלה: אם הצעיר האינטליגנטי – ולא דווקא הצעיר – צריך לעבוד או לא. ואם צריך – למה צריך. ואם לא צריך – החובה להשיב בפשיטוּת ובבירוּר: לא צריך. אין לך דבר יותר מזיק לאידיאל כמו השקר והונאת האדם את עצמו. השאלה היא קשה, עמוּקה וסבוכה. היא דורשת זמן רב של הסתכלוּת ועיוּן, של מחשבה שיש עמה הרגשה עמוּקה וגם יצירה.

מובן, שאין הבחינה הזאת מתרכזת באותה הנקוּדה גרידא, העומדת להיחקר ולהתברר. שהרי אין לעמוד על דבר הנמצא במצב ההתהווּת, שכל עיקרה אינו אלא שטף והשתנוּת על מנת להתפתח עד לאותה מדריגה, שאנו קוראים לה הוויה. בכלל אין לעמוד על גל שוטף בלב ים החיים מתוך צמצוּם המחשבה בו לבד. חיזיון שכזה לא ייחקר ולא יתברר אלא על ידי החזיונות המלוים אותו, הסובבים אותו והעומדים באיזה יחס שהוא: קרוב או רחוק ואפילו רחוק מאד. המלחים הניצלים בסירה משבר אניה בלב ים, ואין בידם אלא מַצפן, אינם יודעים לכוון על־פיו אלא את מגמת פניהם; אבל את הדרך הם מבקשים על־פי הכוכבים, על־פי האיים והסלעים ועל־פי הזרמים השונים שבים. צריך לפַנות לדבר המתהווה דרך בחיים להתהווּת ולהתגלוּת, צריך לתת לחיים להתברר על־ידי החיים.

[ב]

אולם קודם־כול, אם חפץ ‘הפועל־הצעיר’ למצוא דרכו בתוך ים החיים, הלא עליו לדעת את המקום שהוא עומד בו, לדעת מה אנחנו בכלל מבקשים כעת, בשעה זו, בארץ־ישראל, מה הוא היסוד שאנו עסוּקים כעת בבניינו, שעליו יתכונן כל בניין בית ישראל. הדבר הזה אינו ברוּר כל כך כמו שנראה בסקירה הראשונה, וזה מביא לידי ערבוביה בכל שאיפותינו ובכל מעשינו.

פשוּט מאוד, כמוּבן, כי אנחנו מבקשים תחיית עם ישראל בארצו. יודעים אנחנו את העבודה בכל היקפה. אולם ההיקף הלא הוא כל כך גדול, עד כי לא רק שאיננו יכולים להקיפו בידינו, כי אם אפילו בעינינו איננו יכולים לסקור אותו בסקירה אחת. לחלק את העבודה הזאת לחלקים גם כן אי־אפשר, כי היא עבודה אחת שלמה, שכל חלקיה קשוּרים יחד בקשר אורגני אמיץ. והכוחות שלנו הלא הם כל כך מוּעטים, כל כך קטנים, כל כך חלשים. על כן אנחנו רצים תמיד מצד לצד, פעם מתחילים ככה ופעם ככה – ואין נחת. צריך איפוא, למצוא מנוף כזה שיחלק את הכוח על־ידי הזמן. ואז גם הזמן לא יארך כל כך, כמו שנדמה, כי אז לא יאבד זמן רב על ריצה של מהומה ממקום למקום ועל נסיונות בטלים ועל בטלה מרוּבה בין ניסיון לניסיון: כי אז תיעשה העבודה בלי הפסק, בביטחון גמוּר וברוח כביר ועוד תלך הלוך והתגבר בערך פרוגרסיבי.

והמנוף הזה כבר נמצא לנו, רק איננו יודעים להשתמש בו. אי־טבעיות יסודית יש בכל תנועתנו הלאוּמית שהיא הגורם לכל המהומה שלנו, ואותה צריך קודם־כול לתקן. בכל תנועת שחרוּר של עם, שהוא וארצו משועבדים, שרשי התנועה הם בארצו, שאליה הוא נושא את נפשו ושאותה הוא שואף לגאול. אף כי ענפיה של התנועה מתפשטים לפעמים בארצות אחרות. באופן כזה כל התנועה היא חיה, כי היא יונקת מקרקעה, בעוד אשר תנועתנו אנו אין לה שרשים בארצה, כי צמחה במקום אחר, זר, בגלות, והרי היא כזרע, שנזרע בעציץ שאינו נקוב. פה בארצנו לא יצאה התנוּעה מתוך החיים, לא השפיעה על החיים ולא הושפעה מן החיים. כל האידיאל שלנו היה פה כעין פרח שנקטף במקום אחר וניתן במים, שאינו משמש אלא בתור סגוּלה להרחבת הדעת או לעליית הנשמה, שכל נגיעה קלה מזיקה לו ושבכל פעם מחליפים אותו באחר: חיבת ציון, מרכז רוּחני, ציונות מדינית, ואם אוּגנדה – גם אוּגנדה הפשטה יפה. והפרחים עוד לא כלו. ואולי עוד נזכה לראות בקרוב מעלים על השולחן את הפרח החדש בצורת ‘פרוזדור’ חדש בתוגרמה. והחיים?… וכי מה ענין שמיטה אצל הר סיני?… בחיים נשאר הכל פה, בארץ־ישראל, כמו שהיה בגלוּת. התחייה נשארה אידיאל מופשט, והחיים חיי גלוּת בנוּסח חדש, ארצישראלי, כלומר במוּבן ידוע עוד יותר גרועים מחיי גלוּת בארצות אחרות, שמרובים בהן אוכלוסי ישראל ושהחיים הכלליים עשירים בהן מאוד. ‘היישוב’ היה למין יראה שאסור להרהר אחריה, והאיכר נשאר חנווני או תגרן כשהיה (כמובן יש יוצאים מהכלל), עם כל התכוּנות המיוּחדות לחנווני ולתגרן ועם אידיאלים של חנווני או תגרן, ואת בניו ישלח לאמריקה, לאפריקה, לאוסטרליה, להשתלם בחכמת התגרנות. ארץ־ישראל בכלל נשארה הארץ הקדושה, והחיים בה – בעיקרם חיים של שנוררות, של מסחר בכל הקדש – של רקבון.

אבותינו, שבי גלוּת בבל, שחיו, בראשית צמיחת הרעיון של שיבת ציון אצלם, בתנאים דומים לשלנו, שקדו לתקן דבר זה תיכף בשובם מן הגולה, אם כי לא בכוונה ברורה למטרה זו. בין כך ובין כך והדבר עלה בידם באופן שאין למעלה ממנו. כמעט באו לירושלים, אף כי היו עוד מעטים מאוד וחלשים מאוד, קבעו שם תיכף את המרכז של כל תנוּעת התחייה והגאולה על־ידי בנין הבית, אשר היה לכוח מושך ללבב כל בני הגולה, ועל־ידי חידוּש התורה והחיים.

אנחנו אין לנו כוח מושך כזה, אבל אין להחליט כי נופלים אנחנו מהם בזה. יש לנו במוּבן זה יותר חופש. לפנינו – עולם חדש, חיים שלא היו לעולמים. במובן זה אנחנו דומים יותר ליוצאי מצרים, שכוח יצירתם היה הרבה יותר רענן, יותר מקורי ויותר גדול. אבל דבר אחד יכולים אנחנו ללמוד מאבותינו שבי בבל – כי קודם־כול אם חפצים אנחנו בתנועה חיה באמת, עלינו לקבוע את מרכז התנועה פה, בארצנו, וכי הנקוּדה המרכזית, המושכת היא במובן זה ה’אני' הלאומי שלנו, כוח היצירה המקורי של עם ישראל, אשר פה הוא מתעורר בנגיעה הראשונה, כי פה הוא יונק מאדמת מטעו. את זה – כי ראשונה מתעורר אצלנו כוח היצירה המקורי, או ה’אני' שלנו – אנחנו למדים לא רק משבי בבל, כי אם גם מיוצאי מצרים: גם הם קיבלו קודם־כול את התורה. (מובן כי אני לוקח את הדברים, כפי שהם מצטיירים בנשמת האומה. הלא העיקר הוא לענייננו הציוּר הסובייקטיבי־לאומי, שמתגלה בו הרצון הלאומי, הנאמן תמיד לעצמו כפי מידת יכולתו והפועל תמיד כפי מידת יכולתו, ואין לי עסק בהיסטוריה ובביקורת המקרא). מוזרה תהיה, יודע אנכי, בעיני רבים, השקפה כזאת, אבל בכל אופן צריך להתחשב עמה. אם מאמינים אנחנו בכוח ההכרח ההיסטורי, שאין כל רצון יכול לעמוד בפניו ושאינו נותן מקום ליצירה בהיסטוריה, כי עתה אין לנו, כמדומה, מה לעשות פה: על פי ההכרח הולכים לצד ההתנגדות היותר קטנה; ובכלל אין לעם ישראל מה לעשות בעולם, ולא יתקיים זמן רב. המוכיח, כי על פי ה’תורה' מוכרח עם ישראל להתקיים בגופו גם אחרי שריפת נשמתו, הוא לא רק ה’תיאורטיקן' היותר גדול, כי אם גם המאמין היותר גדול. אולם אנחנו הלא חפצים בקיום עם ישראל גם בגופו גם ברוחו, אף בטוחים בטחון גמור כי ישוב לתחיה שלמה. עיקר גדול הוא, איפוא, שנברר לעצמנו בירוּר גמוּר, אם יש כאן יצירה, אם יש כאן בריאה חדשה, אם בכלל יש כאן מקום לפעוּלת הרצון או לאו. אני, כמובן, אינני לוקח על עצמי לברר את זה. גם דבר זה לא יתברר אלא על־ידי החיים. אני רק מציב ציוּנים על דרכנו. אך אם יאמר האומר: עוד לא הגיעה השעה לחשוב על דבר כוח היצירה של העם – ייבּרא תחילה העם עצמו. אף אתה אמור לו: טעוּת היא בידך. אין בכל הטבע תא אחד אורגני, שגוּפו ייברא תחילה ואחר־כך נשמתו; ומה שנולד מת לא יהיה לעולם. העם וכוח היצירה שלו נבראים בבת אחת ובמידה אחת, ופעולתם היא פעוּלה הדדית חוזרת. והתא הראשון של הגוף הלאומי, ששב לתחייה אחרי גלוּת בבל – יוכיח. וכך צריך, לפי דעתי, להיות התא הלאוּמי הראשון השב עתה לתחייה.

שמעתי אומרים: ה’אם אין אני לי מי לי' – לא הראה כוחו, עכשיו הגיעה השעה האחרונה, הנוראה של ‘אם לא עכשיו אימתי’…

לא הראה כוחו – לא יכול להראות, כי העיקר חסר – ה’אני‘. מה שקוראים היום ה’אני’ הלאומי אינו אלא חצי הכרה של חולה, אינו אלא ערבוּביה גלותית, אי טבעית, תערובת של ‘אני’ גלוּתי עם ‘אני’ מתורגם משל אחרים ועם ‘אני’ מתוך ספר. גם בגילוּי דעתו של העם על דבר גאולתו האחרונה אפשר, אם לא אשגה, למצוא רמזים (שמים חדשים וארץ חדשה, ירושלים של מעלה, האור הגנוז, ‘עין לא ראתה’ ועוד ועוד), כי את ה’אני' של התחייה אין לבקש במהות היהדות הישנה – ואין צורך לומר כי אין לבקשו מחוץ ליהדות, – כי אם בעתיד, כי עתיד הוא לבוא לידי גילוּי בתוך התחייה ומתוך התחייה עצמה. אין כל פלא כי אין העם מתעורר לכל הקריאות, שקוראים לו, אם קוראים לו לא בשמו הנכון, כי אם בשמו הגלוּתי: לשם זה יתעורר לעשות כעבד רצון אדוניו הרבים, אבל לא לתחייה. שופרו של משיח עדיין לא נשמע ולא יישמע אלא מתוך החיים החדשים, שייבראו פה.

‘אם לא עכשיו – אימתי?’

השאלה הזאת יש לה כוח אך במקום, שאין ‘אני’ כאן. אם ‘אני’ כאן – הכול כאן מכל מקום. יאמרו מה שיאמרו: גורלנו נמצא ביד אחרים ותלוּי במהלך חייהם רק במידה שאנחנו משלימים עם הגלות (אפילו בארץ־ישראל). במידה שאנחנו חלק מהגוף המדיני של עם זה או אחר. אולם במקום, שיש רצון להיגאל, להיות לעם חי, לבריה בפני עצמה, אין הרצון וכוח מעשיו תלוי בדעת מי שהוא, לעניין זה מרכז הכובד בנו ולא מחוץ לנו. הרוּחות המתרגשות בחוץ, יכולות אמנם להחיש או לעכב או גאוּלתנו, להמעיט או להרבות את יסוּרינו, לשלול ממנו פחות או יותר קרבנות, כמו שקוראים להם, במובן זה עלינו בוודאי להתחשב עמהן. אבל לחזק או להחליש את רצוננו, או להכחיד את כוח מעשיו אין אונים הן. רצה ישראל להתקיים בתור חטיבה בפני עצמה, בתוך כל הרדיפות היותר אכזריות שבעולם במשך קרוב לאלפיים שנה – ויתקיים! וכל כוח שבעולם לא יכול להכחיד או להכניע את רצונו. ומי זה יעיז להחליט, כי להתקיים בתוך תנאים נוראים כאלה כל כך הרבה דורות, היה דרוּש פחות כוח מאשר לשוּב לתחייה שלמה ולהיגאל בזמן הזה? מי זה יעיז להחליט, כי בזמן הזה אין עם ישראל יכול לרצות? מי שלבו חי, מי שלא מת בקרבו הכוח הגדול של הצער, הכוח של ים היסוּרים, שסבל עם זה, שהוא אחד מבניו – הוא יֵדע וירגיש, כי עוד עם זה יכול לרצות. את רצונו צריך רק לעורר, כלומר צריך לתת מקום ל’אני' שלו לבוא לידי גילוּי.

[ג]

וזאת היא עבודתנו. צריך לטעת את האידיאל של הגאולה והתחייה בקרקעו הטבעי, צריך לעורר פה חיים חדשים, חיים שלנו, ולקבוע את מרכז התנועה, את הכוח המושך של התנועה בתוך עצם החיים. יש לנו פה כמאת אלף יהודים (אשר במשך הזמן יצטרפו אליהם אחינו שבכל מדינת תורכיה), הם הראשונים לתחייה. הקיבוץ הוא אמנם קטן, החיים הם אמנם עניים ומלאים ריקבון, אולם הקיבוץ הזה הוא פה – ופה יצמח, פה יצליח להיות התא החי, הראשון של הגוף הלאומי, השב לתחיה. פה תהיה האבן מאסו הבונים, לראש פינה, אם ידעו העובדים את עבודתם, כלומר את עבודת החיים.

וזה העיקר. כלומר העיקר, שאסור להסיח דעת ממנו, הוא, כי פה יש לנו עסק עם החיים הבלתי אמצעיים, כי פה, בארץ עתידנו, פושטת תחייתנו צורתה המופשטת, צורת אידיאל רחוק, ולובשת צורה של תנועה חיה, של חיים בהווה. פה כל עבודה המכשירה והמשביחה את החיים של הכלל ושל הפרט, היא עבודת התחייה. וכן כל חיזיון חברותי, תרבותי, ספרותי, המכניס קרן אור לתוך החיים, מכניס באותה מידה קרן אור לתוך תחייתנו, וכן להפך. כל המפריע את מהלך החיים הכלליים והפרטיים, כל המחשיך את קרני האור שבהם, כל הגורם ריקבון, או מקיים את הריקבון שישנו, הוא מפריע ומחשיך את התחייה. מובן, כי את הטוב צריך לקבל ולעזור להתפתחותו, ועם הרע צריך להילחם ולבער אותו מן החיים: שהרי זהו עצם החיים, כלומר עצם התחייה. גם עבודתנו המדינית, גם הרחבת הישוב, בכלל כל עבודת הגאולה, בשביל להיות עבודה חיה, פורייה, צריכה לצאת לא רק מתוך דרישת האידיאל בלבד, כי אם מתוך עצם החיים, הבאים להגשים את האידיאל, לא רק מתוך תנועת הרצון, מתוך שאיפה חיה בלבד, כי אם מתוך תנועה חיה של גוף חי, אשר התנועה המכנית באה אצלו בבת אחת ובמידה אחת עם התנועה הרצונית.

בכלל אין דבר גדול או קטן, המתייחס באיזה אופן שהוא, באיזו מידה שהיא אל החיים, שאין לו יחס אל תחייתנו החיה פה ואל גאולתנו, שאין לו יחס אל חיינו פה. פה אין אנו עוסקים בתחיית הרוח בלבד, כי אם בתחיית החיים בכל מלואם. פה אנו חיים – ועובדים עבודת התחייה על־ידי החיים ורק על־ידי החיים. פה צריך העובד לחיות, לעבוד, להתפרנס, להרגיש את מנעמי החיים ואת מרירותם וגם את הטפל שבהם, לקבל דחיפות מן החיים וגם לטיפות ולהשיב עליהן, לשמוח וגם לסבול – בכלל לפעול ולהתפעל בשביל לחזור ולפעול. פה הכל עולה בחשבון – לא רק עבודת הקודש, כי אם גם עבודת החול; גם השמחה וגם היסורים עולים בחשבון. פה לא תהיה שמחתנו עקרה, היסוּרים שלנו לא ילכו ערירים, לא יאבדו לריק ולבהלה, לא ישמשו רק להקל חבלי לידה של אחרים, פה נקבץ נידחינו – וגם את היסורים בכללם. ארבע מאות שנה סבלו אבותינו במצרים – ויצאו ברכוש אשר בראו בכוחו אור מאיר להם ולכל העולם. ואנחנו יש לנו רכוש בן קרוב לאלפיים שנה של יסורים שאין הפה יכול לדבר ושאין דוגמתו בכל העולם, – נוציא אותו מידי זרים, נקבץ אותו מארבע כנפות הארץ, נביא אותו הנה ונשקיע אותו ביצירת חיינו ובבניין עולמנו. ואם בעלי המחשבה הגדולה והיצירה הגדולה – הפיננסיסטים הרוחניים שלנו – אינם חפצים לעמוד על הדבר הזה, ובוחרים לשלוח לנו את מחשבותיהם על התחייה ועל הגאולה ואת יצירותיהם, את צערם ואת דמעותיהם כרוכים בנייר, – יֵדעו נא לפחות בעלי הנפש, שישנם פה, אלה, המעטים כל כך והסובלים פה כל כך – ידעו ויתנחמו בזה, כי הם יעשו זאת. הם יביאו הנה את היסורים וישקיעו אותם בבניין. והם – כל מי שבא לכאן, ופצע בלבו היהודי כל מי שיש כאן ודמו שותת על החורבן ועל הריקבון.

העבודה היא גדולה ועשירה, רחבה מני ים ועמוקה מתהום וקרובה מאוד לכל בעל נפש לעשותה כפי מידת יכולתו. פה יש מקום לכל כוח, לכל כשרון, לכל מחשבה והרגשה, לכל מעשה. גם למלחמת דעות יש פה מקום, – כמובן, למלחמת דעות ולא למלחמת דברים. מי האיש החפץ חיים חדשים ימצא פה את תפקידו, את חייו, את עצמו.

אולם בייחוּד זה הוא תפקידו של ‘הפועל־הצעיר’. הוא מביא עמו את היסוד העיקרי, שהוא הראש והראשון ביצירת חיינו החדשים ואבן־הפינה בבניין עולמנו החדש – ראשית הגילוּי של ה’אני' המתחדש שלנו – את העבודה. ועוד יסוד אחד הוא מביא עמו, שאינו אמנם ממשי כל כך, ונוסף לזה הוא מטיל אימה על ה’בונים', אלא שהוא בכל זאת חשוּב מאוד – את יסוד התסיסה, אותו הדבר, המתקומם נגד כל רקוב, נגד כל שקר לובש צדקות, נגד כל חולין שנעשה על טהרת הקודש, והמבקש חיים חדשים, רוח חדשה, אור חדש. ועוד דבר אחד. ‘הפועל הצעיר’ אינו ירא מפני המלחמה ומוכן ומזומן לסבול.

[ד]

מכאן הדרך, כמדומה, ישרה. אציבה עוד ציוּנים אחדים משני הצדדים על המקומות החשובים ביותר, שאינם נראים כל כך היטב מרחוק.

מצד אחד, מצד הכוח והערך של העבודה:

א) הקופה הלאומית¹. אין צורך, כמדומה, בעין חדה כל כך בשביל לראות את היחס, שבין רעיון העבודה ובין רעיון הקופה הלאומית, כפי שעלה במחשבה בתחילת יצירתה. עכשיו נהפכה הקופה הלאומית בידיהם של עסקנים ידוּעים למין חברה הבונה בתים לעשירים וכדומה². אולם הלא צריך לברר בירור גמוּר, אם כך צריך להיות, הלא – כאשר הזכרתי כבר, אין לך דבר המזיק לאידיאל כמו השקר והונאת אדם את עצמו. אולם אם באמת יש בקופה הלאומית רעיון גדול כאשר חשבנו בתחילה, כי עתה עלינו להכיר בהכרה ברורה, מהו הרעיון הזה, ולערוך את המעשים על־פיו, ולא על־פי ראוּת עיניו של כל עסקן ציוני. ומתוך הבירור הזה יתברר ממילא ערך העבודה וכוחה, יתבררו ממילא הרבה צדדים בשאלת העבודה והעובדים. והעיקר, כי אם ייפתר בהחלט, כי העבודה כשהיא לעצמה יש בה צורך לאדם, אז אין פתרון שאלת הקוּפה הלאוּמית יוצא מגדר האפשרות.

ב) היחס אל הערבים. שאלה גדולה שאל מר יצחק אפשטיין, אלא שדחוהו בקש, כלומר בכלי זין כאלה, שהיותר חזק מהם הוא ה’ממה־נפשך' הזה: אם ארץ־ישראל היא שלנו, הרי אינה של הערבים, והצדק איפוא, עמנו בכל מעשינו, שאין בהם חטא נגד הצדק המסחרי; ואם היא שלהם הרי היא אינה שלנו, ועלינו לסלק ידינו ממנה לגמרי. אולם מה נעשה – והמציאוּת לא למדה ב’חדר' ואינה מכירה את כוח ה’מה־נפשך' הזה. העוּבדה היא עוּבדה קיימת, כי הארץ היא שלנו, כל זמן שעם ישראל הוא חי ולא שכח את ארצו. ומצד אחר, אין להחליט, כי אין לערבים חלק בה. השאלה היא: באיזה מובן ובאיזו מידה היא שלנו, ובאיזו – שלהם. ואיך להתאים את התביעות משני הצדדים. השאלה איננה פשוטה כל כך ודורשת עיוּן גדול מאוד. דבר אחד אפשר להגיד בבטחה, כי הארץ תהיה שייכת יותר לאותו הצד, המסוּגל יותר לסבול עליה ולעבוד עליה, אף יסבול עליה יותר ויעבוד יותר. כך מחייב ההיגיון, כך מחייב הצדק וכך מחייב גם טבע הדברים. וכאן אתה רואה עוד פעם את כוח העבודה ואת מקומה בתחייתנו וגאולתנו.

ג) השאלות העולמיות. המקום הזה הוא כל כך רחוק, עד כי אינני יודע אם כדאי להציב עליו ציוּן. כאשר ייפתר בהחלט, על־ידי חיינו עצמם, כי העבודה היא צורך נפשי וגופני גמוּר לאדם, אז אפשר יהיה לגשת לשאלות הגדולות, המרעישות את העולם, מצד אחר לגמרי, מצד מהופך מזה שניגשים אליהן עתה. אולם דבר זה אין מגלין אלא לצנועין ולחולמי חלומות.

מצד שני, מצד החובות של העובדים:

א) העבודה הגדולה, שישנה לנו פה, מחייבת את העובד קודם־כול לעמוד על הדבר בהחלט גמור, כי מקור החיים וגם מקור הישועה, שאנו מבקשים, הוא פה, בארץ־ישראל, כי פה צריך לרכז לא רק את העבודה, כי גם את המחשבה ואת הרצון; כי פה, ורק פה, צריך לבקש את הכוח, את האמצעים, את התקווה ואת הביטחון. בהכירנו לדעת כי תחיית החיים פה ותחיית כוח היצירה שלנו על ידי החיים פה – כי העבודה הזאת היא המנוף של כל עבודתנו הלאומית הגדולה, הלא עלינו להשקיע את כל כוחנו ואת כל בטחוננו במנוף זה, להיות בטוחים כי הוא יפעל את פעולתו בשלימות. ואַל לנו להסיח דעתנו רגע מן המנוף, אל לנו לרוץ פעם בפעם לראות, המתנופף מה שעלינו להניף או לאו, אַל לנו לפשוט את ידינו לבקש עזרה בעבודתנו מאחרים; כי באופן כזה אנחנו מניחים את המנוף מידינו, ומה שכבר הונף ישוב עוד הפעם לרדת למקומו הראשון. רק כאשר נצמצם את עבודתנו בנקודה אחת, נוכל לעבוד בבטחה, בתמידוּת, ולא תרפינה ידינו, ולא נבוא לידי יאוש.

אבל אם ‘הפועל־הצעיר’ מבקש עזרה מן החוץ, אם הוא מבקש כוחות חדשים, זרם חיים חדש מן החוץ, הרי הוא סותר את היסוד, שעליו הוא בא לבנות. אין זה אומר, כמובן, כי אין כוחות צעירים מן הגולה רצויים לנו פה. אולם הם אינם צריכים לבוא בחשבון בעוד אינם פה. העיקר, כי אין אנחנו נמשכים אחריהם, כי אם הם צריכים להימשך אחרינו; מחשבותינו, עינינו ולבנו עסוּקים פה. כוחות צעירים ואפילו לא צעירים צריך לבקש פה. אם אינם, צריך לברוא אותם. צריך להתקרב יותר אל הצעירים אשר במושבות ובערים שבכל ארץ־ישראל, לחדור יותר לתוך חיי הספרדים, התימנים וכו', להשפיע יותר על בני הישיבות וכדומה וכדומה. ומזה צריך הזרם להגיע עד ערי תורכיה בכלל. צריך לבקש אמצעים לקרב את הצעירים העברים שבכל מדינת תורכיה לעבודתנו הלאומית, ובייחוּד, אל עבודת ‘הפועל־הצעיר’, שהרי סוף סוף הם קרובים לנו בעבודת התחייה החיה שלנו פה. לפי דעתי, כדאי לשלוח למטרה זו איש מיוחד, שיעשה תעמולה ויסד אגודות של ‘הפועל־הצעיר’ בערי תורכיה, ובייחוּד, בערים גדולות כמו: קושטא, סלוניקא, סמירנא וכדומה, גם יעורר את הצעירים לבוא לארץ־ישראל לעבוד. על כל הכוחות האלה צריך ‘הפועל־הצעיר’ לרכז את כל מחשבתו, לאמץ את כל כוחותיו ולהשתמש בכל האמצעים למשוך אותם אליו, לפתּחם, להכשירם לעבודה ולהתאַחד עמהם לעבודה אחת (התנאי הראשון של ההתכשרות צריך, לפי דעתי, להיות, כי המתכשר יעבוד עבודה גופנית), שהרי בזה בלבד, בעבודת ההכשרה כשהיא לעצמה, כבר ‘הפועל־הצעיר’ עובד את עבודתו בלתי האמצעית – עבודת החיים ותחיית החיים פה. יותר מזה, התעוררות החיים פה על ידי עבודה זו בעצמה תביא לידי כך, כי גם הכוחות שישנם כבר לא יתנוונו, לא יֵרדו ירידה רוחנית, לא יבואו לידי יאוש.

ב) ועוד על עיקר אחד מחוּיב העובד לעמוד בהחלט – עיקר, המתייחס אל הפרט, אל כל אחד מהעובדים. כל אחד מאתנו צריך לברר לעצמנו, כי אם עיקר עבודת התחייה פה הוא תחיית החיים, כי עתה היא באותה המידה תחיית החיים של הפרט כמו תחיית החיים של הכלל, או קודם־כול – של הפרט. לא אכנס בחקירה אם הפרט קודם לכלל או להפך, או אולי כל השאלה הזאת איננה עמוקה ביותר,– תחיית הכלל שלנו בודאי לא תבוא אלא מתוך תחיית הפרט. לו היינו צריכים להוכחה, כי האינדיבידואליות של הפרטים היתה מפוּתחה בעמנו בכל הזמנים יותר מאשר אצל אחרים, כי עתה די היה לנו, כמדומה לי, לזכור, כי הנקוּדה המרכזית של כל חשבון עולמו – המושג שלו על דבר אלוהים – היתה יותר זכּה מאשר אצל כל העמים בני גילו, וכי כמעט אמר להחליפה במרכזים יותר ממשיים היה מתפוצץ לרסיסים, כאשר הוכיחו לו תמיד נביאיו. ועם שכל אחד מבניו הוא עולם מלא בפני עצמו, אינו יכול להיקשר בקשר של קיימא בחבלים גסים: לו נחוץ כוח מושך, שאין לתפסו ביד, שאין לראותו בעיניים, לו נחוצות מושכות כסיל וכימה. ובתוך עם כזה יכול היה נביא לשאת נפשו אל הרעיון: מי יתן כל עם ד' נביאים! כלומר כי כל אחד ימצא לו מסילה רחבה כמרחבי שמים ומתוך מסילתו ימשוך וימָשך, ישפיע ויקבל השפעה בתוך חבריו, הגדולים כמוהו וחופשים כמוהו. הסגולה הזאת לקשר עולמות נפרדים במושכות שאין בהן תפיסה כלל, היא איפוא סגוּלה לאומית, בתוך מרחב שמימי כזה יש מקום לא רק לכוכבי־לכת ולכוכבי־שבת, כי אם גם לכוכבי השביט, שמסילתם עוברת למראית עין כל גבול וכל חוק. בזמן הזה הרי אין צורך להוכיח, כי האינדיבידואליות מפוּתחה אצלנו במידה שאין למעלה ממנה. תחייתנו הלאומית לא תבוא איפוא אלא בדרך זו, כלומר רק מתוך תחיית הפרט ורק על־ידי אידיאלים אנושיים גדולים.

בכל אופן ברור, כי פה על כל אחד מאתנו, המבקש דרכו ודרך עמו בהכרה ברורה, לבקש קודם־כול תחיית עצמו ותחיית החיים של עצמו. פה אני חי – ועובד עבודת התחייה על־ידי החיים. כמובן, פה אני מבקש חיים חדשים, גם בעבודה אני מוצא חיים, כלומר חיים חדשים: לוּלא כן לא הייתי עובד. זהו העיקר. אם אני מבקש חיים חדשים באמת, כלומר אם אין זה פראזה ריקה, הרי עלי קודם־כול לעזוב את ההשקפה הרגילה על צרכי החיים, על נעימות החיים, על הרחבת החיים – על טעם החיים. אם טעם החיים לא נשתנה אצלי, אין לי מה לבקש חיים חדשים, כי לא אמצאם. חיים חדשים – הרי זה קודם־כול טעם חיים חדש. הדבר הזה כל כך פשוט, עד כי כמעט אין כל פלא, שלא רבים יבינוהו, ושרבים יחשבוהו למוזר. בכל אופן הלא צריך העובד לברר לעצמו, מה הוא רוצה: לעבוד – והדר לחיות? או: אעבוד אני – ואחרים (הכלל או הדורות הבאים) יחיו? מסופקני אם רעיונות מעין אלה מביאים טובה לעולם. רעיונות מעין אלה מסיחים דעתו של אדם מחיי שעה, שיש בהם חיי עולם במידה שיש בהם חיים, כלומר התחדשות החיים.

העובד, המבקש חיים חדשים לעצמו, הלא הוא מבקש אותם לא בשמים ולא באוויר, כי אם באותם החיים שהוא בא לחדש, באותה העבודה ובאותם התנאים שהוא עובד וחי בהם, באותם האמצעים לחיות, שהוא מבקש, באותה ההתאמצות, שהוא מתאמץ להסיר המכשולים מעל דרכו, באותן הדרכים החדשות, שהוא מנסה להתכונן בהן. צריך לו להתכשר בעבודה, בשביל לעשות את עבודתו ביתר שלימות וביתר קלוּת, אף בשביל להגדיל את הכוח הפרודוקטיבי של עצמו, שיתן לו את היכולת לחיות. בכלל צריך לו לבקש כל האמצעים שאפשר לפי רוּחו, בשביל להכשיר את חייו ולהרחיבם, אף להתכשר אליהם לפי טעמו החדש בהווה ולתקנם לעתיד, באופן שיוכל להתכונן לחיות חיי משפחה על פי דרכו, לפי רוּחו ולפי טעמו. כל זה יש לו ענין בעיניו, כל זה יש לו רעיון, בכל זה מקום למחשבות, להרגשות, למעשים – לחיים. שהרי באופן כזה הוא עובד את עבודת התחייה – שלו ושל עמו – על־ידי החיים. אולם הבא לשם ‘חיי עולם’ – למה לו כל זה? הרי אני מבקש חיי עולם – והרי אני השׂה לעולה! או הריני כפרתו של עם ישראל! כלומר אני מקריב חיי השעה שלי, כלומר אינני חי. גבוּרה רואים בזה. אולם באמת יש בזה פסיביוּת ידוּעה, כוח התמדה של החלטה, שנתקבלה פעם אחת. הגבורה היא אקטיבית. וחיים חדשים דורשים אקטיביות בלתי פוסקת. על כן כל כך מועטים בכלל המבקשים חיים חדשים בפועל ממש, אף־על־פי שלא מועטים בערך ה’קרבנות', ואף־על־פי שמרובים בערך המבקשים חיים חדשים במחשבה לבדה. פסיביות כזאת לא תביא לעולם לידי תחייה. להפך, היא מביאה לידי רפיון־ידים ולבסוף לידי ירידה רוּחנית.

את הדבר הזה אנחנו רואים פה בפועל (וצריך להוסיף, כי גם ההתרשלות בהטבת החיים על ידי כוחות עצמיים משוּתפים, כמו על־ידי בתי תבשיל, חנויות וכדומה, באה אצל צעירינו מתוך פסיביות זו). ואין כל פלא. הירידה היא כמעט הכרחית. הקרבן או המתנדב הלא מוכרח – לפי השקפתו – לוותר על הרבה ערכים שבחיים, אשר במובן ידוע אפשר לומר עליהם כי הם כל האדם. הנה, למשל, חיי משפחה. איך יבקש הצעיר לראות חיים עם אשה ומשפחה, לפי ההשקפה הרגילה על האמצעים ועל החיים, על העבודה ועל חיי המשפחה? מוכרח הוא לוותר על זה, כל זמן שהוא עובד, שנית – השכלה. חפץ הצעיר להרחיב ידיעותיו, להשתלם במדעים. אבל איך ישתלם – והוא פועל? ילמד כל מה שאפשר לו ללמוד (ויש אפשרות כשיש רצון)? איזו תועלת: הלא בין כך ובין כך הוא רק פועל, כלומר אין לו בעולמו אלא העבודה! ישתלם – ואחר כך יהיה פועל? איזה אבסוּרד! הלוא כל עיקר עבודתו הוא בשביל להביא תועלת לכלל, ואז כאשר ישתלם, הלא יביא אלף פעמים יותר תועלת בדרכים אחרות. פשוט, מפני אותו הטעם עצמו, שהוא עכשיו פועל, אסוּר יהיה לו אז להיות פועל. הדבר הזה הוא כל כך פשוט בעיני רבים, אפילו מן הדורשים בשבח העבודה, עד כי אינם רואים בזה כל סתירה לדרישתם, כי צעירים בעלי כשרונות ילכו לעבוד, כלומר כי יוותרו על תועלת גדולה בשביל תועלת הרבה פחותה ממנה.

ועוד שלישית: יש אומרים, כי גם על דעות ידועות מוכרח הצעיר לוותר פה. לכאורה הלא יש לחשוב, כי כל חשיבוּתם של חיינו פה היא, כי פה יוכל היהודי להשתחרר לא רק מעול הגלוּת החיצונית, מעולם של אחרים, כי אם גם מן הגלוּת הפנימית, מעולו של עצמו, כלומר פה אין צורך ליהוּדי לזכור תמיד, בכל עת ובכל שעה ועל כל מידרך כף רגל את יהדוּתו, למשמש בכל רגע בכיסו היהדוּתי, להיות יהודי ‘באהלו’ או ‘בצאתו’ או בשניהם יחד. פה הוא יכול להסיח דעתו מיהדוּתו לגמרי. פה הוא קודם־כול אדם ופרט ידוּע, ובתור אדם ובתור פרט ידוע, יש לו חופש, מרחב לחיות, לחשוב, להרגיש כאשר עם לבבו ועל דעתו, – יהודי הוא ממילא. הלא זה כל עיקרה של תחיית המחשבה שלנו, האפשרית רק פה. כי בעוד אשר בתוך הגולה אנו מוכרחים לצמצם את מחשבותינו ואת דעותינו בחוג ידוע, ואפילו דעותינו האנושיות מוכרחות לקבל גוון ידוע, בכדי שלא להרוס כּלָה את חשבון עולמנו, אף זה שיש לו זכות להתקיים, בקבלו גוון שאינו יהוּדי, שהרי בלי זה אי־אפשר בתוך אווירה זרה – הנה פה יכולות דעותינו ומחשבותינו להיות אנושיות טהורות בלי כל גוון, לא כיהודי ולא אינו יהודי, וממילא תהיינה יהודיות באותו המוּבן, שהן שלנו. המחשבות הגדולות של הנביאים שלנו, שבשבילן זכו לחיי עולם, אינן אלה המתייחסות רק לעם ישראל, כי אם דווקא אלה שהן אנושיות כלליות. הם חשבו על האלוהים, על העולם, על האדם, על החיים וכו', ומתוך שהם היו יהוּדים, אנחנו קוראים למחשבותיהם אלו יהדוּת. וכן הדין בתחיית היהדוּת. אם בעתיד קרוב או רחוק יהיה ליהודי החדש מה לחשוב ולהגיד על כל אלה הדברים העומדים ברום עולם – העיקר הוא אם יהיה לו משלו – כי אז יקראו למחשבותיו אלה יהדוּת, בלי בקש חשבונות רבים, אם תהיינה המחשבות האלה מתאימות בכל ליהדוּת הישנה או לאו. כך הוא לכאורה.

ולפי זה אסוּר, כמדומה לך, למי שבא הנה על מנת לעזור לתחייתנו הלאומית לוותר אף כקוצו של יוד מדעה אנושית – אם היא באמת דעה, שאין בה פסול מצד עצמה. ואם עבודת התחייה שלנו אינה מתאמת לדעה כשרה כזו, הרי זו עבודה פסוּלה, ואינני מבין, איך יכול אדם בעל נפש להתעסק בה. אבל – הלא זה קרבן! בעוד אשר למי שמבקש חיים חדשים לעצמו, בתוך התחדשוֹת החיים של עם ישראל, אשר מחשבתו היא בהכרח חיה ומתחדשת גם היא, באין לה יכולת להיסמך על המקוּבל אפילוּ מפי הפרוגרס עצמו, ברור לו, כי אותן הדעות שאינן מתאימות לעבודת תחייתנו, יש בהן פסול מצד עצמן, אלא שאינו בולט כל כך. בכל אופן מכל זה יוצא ברור, כי דרך זו של עבודה בלי הכרה ברוּרה ושלא לשם החיים איננה נכונה כל כך, ועל הצעיר, החפץ באמת בתחייתנו, לבקש דרך חדשה, אם זו שהראיתי או אחרת, אבל לבקש.

ופה הגענו אל שאלת השאלות של הפועלים, שכל כך הרבה דנו ודנים עליה, הלא היא השאלה על דבר מצבו הכלכלי של הפועל, על דבר האפשרות לפועל להתפרנס ולפרנס משפחה. אולם אני נוגע בשאלה הזאת לא בשביל למצוא לה פתרון, כי אם בשביל להניחה בצריך עיוּן, כלומר להגיד, כי, לפי דעתי, השאלה לא נשאלה כהלכה ולא תוכל עתה להישאל כהלכה. היא תלוּיה במישרין בשאלה היסודית: אם צריך מי שלא היה פועל – וכזה הלא כמעט כל הפועלים הצעירים פה – לעבוד או לאו. אם לא צריך, אם אין עבודתנו אלא מין נדבה, או מין עבודה בצבא, כי עתה אין השאלה חמוּרה כל כך. יעבוד לו עבודה, עד שיעבור החשק או הפנטסיה או עד שיצא ידי חובתו, ואחר כך יעסוק בישוּבו של עולם ככל אדם מן הישוב, ובודאי ימצא במה להתפרנס. ואם נשאר פועל מתוך הכרח, הלא מתוך הכרח זה עצמו ימצא את פרנסתו. אם בריוח או בצמצום. ואם חושבים על דבר פועלים במובן אירופי וחפצים דווקא במהלך אירופי בענין זה, הלא עדיין לא הגיעה השעה לדבר בזה, כי עדיין אין לנו פועלים כאלו, וכאשר יהיו, תיפתר גם השאלה על פי המהלך האירופי. אולם אם באמת יש צורך לעבוד, ואם יתברר מהו הצורך: אז, יש לחשוב, תקבל השאלה צורה אחרת לגמרי, אז יתברר כי השאלה הזאת קשורה בהרבה שאלות אחרות, כמו בשאלה על דבר אופן העבודה ואופן חיי העובד, על דבר עבודת האשה ומקומה בעבודתנו הלאוּמית ועוד ועוד, אשר לא תיפתרנה כי אם באופן אורגני. והעיקר, אז יתברר, כי לבדד, לסדר, להתקין צריך את העבודה ואת אופן העבודה ולא את העובד, וכי כל עזרה מן החוץ הורסת ערך אחד מן הערכים העיקריים, שהעובד מבקש בעבודה.

*

יודע אני, כי השקפתי אינה מעשית כלל וכי הרבה בדברי יהיו נחשבים למוּזרים. אולם, אין דבר. מחשבות מעוררים דווקא דברים לא מעשיים כל כך, אלא שיש בהם כדי לערער קצת את יסודם של הדברים המעשיים ביותר, ולזה נתכוונתי. ואם יחשוב מי שהוא מחשבות – מחשבות ממש, כמובן, – אפילו רק בכדי לבטל את דברי, – וידע כי אני השגתי את מטרתי. לא מה שנתברר עיקר, אלא מה שיתברר.

תרס"ט (1909)

---

על 'המעשי' ו'הדמיוני'

מאת

אהרן דוד גורדון

¹

‘עולם דמיוני’ אתה קורא להשקפתי על עבודתנו – וזה די. כלומר: העיקר מה שביקשתי לא עלה בידי. לא עלה בידי להבליט את נקודת השרפה שבאופן זה של עבודה שהצעתי; לברר את הבר מן התבן, להבליט את התוך המעשי אשר בקליפה הדמיונית – הדמיונית לא כל כך כשהיא לעצמה כמו מתוך האוירה שאנחנו נמצאים בה. יש אמנם הרבה מן הדמיון בהשקפתי, שהרי לא סגי בלאו הכי בהשקפה על דבר ולתוכו של דבר שלא בא עוד לעולם. אולם ניצוצות הדמיון האלה אין להם תכונה של אור מתעה, כי אם של אור חוזר רפה מאור ממשי הנעלם מן העין מרוב המרחק. בכל אופן, לו עלה בידי מה שביקשתי, לא היית חושב בכל כך ביטחה, כי השקפתי היא יותר דמיונית מהשקפתך אתה והשקפת כל המעשיים שכמותך. שהרי מה הוא ההבדל שבין השקפתי אני ובין השקפתך אתה? שנינו רואים לפנינו סלע מוצק, זקוף, גבוה עד לב השמים, ועליו מבצר איתן סגור ומסוגר, אשר אנחנו נושאים את נפשנו אליו. דרך אין. סביב חושך ואפלה. הולכים אנחנו בתוך קוצים וברקנים, מכשולים וחתחתים, ביצות ואגמים. מלפנינו ומלאחרינו תהומות. ואנחנו מבקשים מוצא. והנה אתה פונה לאחריך ורואה שם מתוך החשכה איזו דרך, ואתה חושב כי די לך למשוך קו ישר מן הדרך ההיא אל המבצר בשביל למצוא את המבוא של המבצר. ובין כך אתה שקוע כולך בדרך ההיא שלאחרינו, מתאמץ להגביל בדיוק את נטייתה, את מידת רחבה וכו'. בעוד שאני משקיע את כל מבטי במה שלפנינו, אל תוך החלונות, הבקיעים והחריצים שבחומת המבצר: אולי אמצא שם איזה קו אור, אשר עליו או על פיו נכונן את מגמת פנינו, אשר הוא גם יאיר את דרכנו, וגם יוסיף לנו אומץ להתגבר על כל המכשולים, להתגבר על כול. מובן, כי למראית עין אתה עוסק בדבר יותר ממשי ממני, שהרי הדרך ההיא שלאחרינו היא דרך ממש; בעוד אשר האור, שאני דומה למצוא, אינו באופן היותר טוב, אלא אור חוזר, ומי יודע אם לא אור דמיוני. אולם זה רק למראית עין. כי באמת, בהיותך כולך פונה לאחריך, אינך רואה כי בין הדרך ההיא שלאחרינו ובין המבצר, שאנחנו נושאים אליו את נפשנו מבדילה תהום נוראה, שאין לעבור אותה בשום אופן שבעולם.

הגע בעצמך:

צריך לגאול את הארץ, צריך שיבוא הנה הקפיטל היהודי ויפתח את התעשיה, צריך שיבואו כוחות צעירים, צריך… טוב, צריך! ומה בכך אם צריך? ואם תצעק מן הבוקר עד הערב אתה וכל המעשיים, ואם אצטרף גם אני ושכמותי אליכם וכולנו לא נחדל מצעוק: צריך… צריך… האם אינך יודע, אתה המעשי, כי המרחק מן ה’צריך' הזה עד מוחם של בעלי היכולת וממוחם עד לבם ומלבם עד כיסם ועד מעשיהם – כי כל המרחקים האלה הם לא קטנים, לפחות, מן המרחק אשר מן הארץ עד הכוכב מאדים? האם לא ברור לך, המעשי, כי מה שצריך להעשות ע"י אנשי המעשה לא ייעשה, אם לא במידה זעומה כל כך ובאופן גרוע כל כך שנוח לו שלא ייעשה? ומה נעשה אז? האומנם – ‘התלין, הא צואר!’… אבל, אהיה נא לרגע גם אני מעשי, כלומר אאמין לרגע גם אני, כי כל הדברים הטובים האלה אפשר שיבואו ושייעשו. כבר התעוררו כל העשירים וכל בעלי היכולת, כבר גאלו את הארץ; כבר קנו בכסף כל האדמה שאפשר לקנות; כבר בנו בתי חרושת כמה שצריך; כבר באו גם צעירים כמה שצריך. רק אופן העבודה לא נשתנה כמובן, כלומר: לא חדל מהיות מעשי – מעשי ממש, לא מה שאתה ושכמותך קוראים ‘מעשי’ – חשבני, תגרני, וההשקפה על החיים ועל העבודה גם כן לא נתשנתה. לא נעשתה ‘דמיונית’. עולם כמנהגו נוהג. נותני העבודה אינם נותנים עבודה ליהודי אלא, באופן היותר טוב, בשיעור שיש בו כדי לצאת ידי חובת ‘אידיאל’; והצעירים עובדים גם כן בשיעור כזה. כל העבודות נעשות בעיקר על ידי ערבים. ובהתרבות התעשיה במידה שעבודת הערבים לא תספיק, לא יהיה צורך לשלוח למצרים או למקום אחר להביא פועלים: הם יבואו מעצמם. זה הוא המהלך המעשי. איני חושד בך, כי אתה תהיה שבע רצון ממהלך כזה, כי אתה לא תכיר בהכרה ברורה שבאופן כזה הארץ לא תהיה שלנו יותר ממה שהיא עתה, והעם לא יהיה יותר חי, לא יהיה פחות גלותי ממה שהוא עתה, אפילו אם יהיו לנו קושנים ככל חפץ לב המעשיים שלנו וטשרטר ככל חפץ לב המדיניים שלנו. יודע אתה, כי כבר הוצאו על הישוב כתשעים מליון פרנק, ובכל זאת מסופקני מאוד אם תמצא די אומץ בלבך להחליט כי יש לנו אף מושבה אחת שכולה שלנו, כל זמן שהעבודה נעשית על ידי אחרים. תאמר: צריך לברוא מפלגה של פועלים, עוד פעם – צריך! אבל איך בוראים מפלגה כזאת, אפילו אם נודה כי בריאת מפלגה כזאת היא רצוּיה? כלומר, איך בוראים פועלים מחנוונים, תגרנים, סרסורים, נושאי משרות קטנות עם גדולות, בעלי מקצועות חופשיים וכדומה, במקום שיש אפשרות לעשות עסקים טובים שאחרים יהיו בהם הפועלים – ואז הלא תהיה אפשרות כזאת – ולחיות ‘ככל האדם’? והעיקר, איך בוראים באופן מעשי?…

חושב אני, כי אין צורך לברר לך יותר את כוונתי בזה, כי בעצמך תרד לסוף דעתי.

כן, ידידי, אתה יותר מעשי ממני רק בזה, שאני מכיר בהכרה ברורה שאיני מעשי ושאין כל אפשרות להגיע למטרתנו באופן ‘מעשי’, בעוד שאתה חושב את עצמך למעשי בהאמינך כי את מטרתנו נשיג באופן מעשי.

כולנו מודים כי מצבנו הוא מסוכן; כי גורלנו תלוי בשערה בין החיים ובין המוות, אבל אין אנחנו חפצים להודות לעצמנו, כי ישועתנו תבוא רק על ידי התאמצות פנימית יוצאת מן הכלל, על ידי התאמצות רצונית ענקית, כמעת נִסִית, עד כי במובן זה אפשר לומר ביחד עם המון העם, כי ניגָאל וניוושע תשועת עולמים רק בדרך נס. בכל זאת הדרך ה’נסית' הזאת היא הרבה יותר טבעית ויותר קרובה מכל הדרכים המעשיות. יש רגעים של הרמת רוח יוצאת מן הכלל בחיי עם כמו בחיי איש. רגע כזה אפשרי הוא גם במצבנו, אם כל הכוחות הפעילים ירכזו את כל רצונם ואת כל עבודתם בהכנת הרגע הזה. והדרך לזה היא רק העבודה פה, ודווקא באופן לא ‘מעשי’, כלומר, דווקא באופן, שיש בו בכדי להפוך משורש את כל חשבון חיינו הגלותי. – – –

יפו, ד' בסיון, תרס"ט (1909)

---

תשובת פועל

מאת

אהרן דוד גורדון

(על דברי מר אליעזר בן־יהודה ‘אל הפועלים’)

דווקא מפני שאיני שייך לשום הסתדרות¹, הנני מוצא לנכון להשיב על דברים, המבשרים רדיפות חדשות, ‘חשאיות’, כשרות נגד הסתדרויות הפועלים ונגד הפועלים המסוּדרים. בתור יחיד, שאין אחריות דברי על אחרים, רשאי אני לדבר במקום שהסתדרות תוכל אולי למצוא כי השתיקה יותר יפה לה. האמת כשהיא לעצמה, האמת הערומה, צריכה להיאמר אפילו במקום שאין דבריה נשמעים, ויכולה היא להיאמר באופן הנאות.

זה לי קרוב לחמש שנים שאני פה, בארץ־ישראל, ובכל עת ובכל שעה ועל כל מדרך כף רגל היתה לי פה הזדמנות לראות לכל מראה עיני את הנגעים אשר בבית ישראל, את נגעי הגלות אשר דבקו בנו עד לבלי הירפא אפילו בארץ תחייתנו, ואף פעם לא נרעשתי כל כך ולא באתי לידי מצב נפש כזה, הקרוב ליאוּש, כמו שנרעשתי למקרא הדברים: ‘אל הפועלים’. אדרבה יש שהייתי מוצא לי תנחומים בזה כי כך דרכה של מחלה קשה, השוללת את ההכרה ואת ההרגשה מן החולה, אשר רק בשעה שהסכנה כבר עברה, בשעה שהחולה מתחיל לשוב לאיתנו, הוא מתחיל להרגיש ביותר את מכאוביו הנוראים ואת חולשתו הנוראה. דווקא פה, בארץ תחייתנו ־ הייתי רגיל לחשוב ־ מתבלטים לנו נגעי הגלוּת העמוקים. אולם, דברים כאלה, שנאמרו לפועלים בשם דעת הקהל שלנו פה, מחשבות כאלה, לא הייתי חושב לאפשר אפילו מצד הקהל ארץ־הישראלי.

לא על מצב הפועלים אני מצטער, ולא לעתידו של רעיון הפועלים אני דואג. אם ראוּיים אנחנו לאותה העבודה הגדולה, שהטלנו על עצמנו־להיות פועלי התחיה בארץ תחייתנו, לא יפחידו אותנו כל הרדיפות, אפילו היותר כשרות, אפילו היותר קדושות ־ מצד האיכרים ועוזריהם. אם האיכרים היהודים לא יתנו לנו עבודה ־ החובה עלינו, באין ברירה, אפילו לעבוד אצל איכרים גרמניים ואפילו אצל ערבים ובעד כל מחיר שהוא ־ ולא לעזוב את הארץ. ואם לא נעשה כך,־ או מי שלא יעשה כך, ־ אות הוא כי אינו ראוּי לתעודתו, ולא העם ולא הארץ לא יפסידו הרבה אם יעזוב את הארץ. אנחנו לא נלך לבקש ארצות לא בשבילנו ולא בשביל עם ישראל. אחד הוא לנו עם ישראל ואחת היא לנו ארץ־ישראל.

גם המצב המוסרי של הפועלים אינו נותן מקום להצטער. הרי מתנגדיהם מודים, אם בפירוש או שלא בפירוש, כי הצדק עם הפועלים, וכי עבודתם רצוּיה ונחוצה. הרי אפילו שופטיהם מתוך האיכרים, ובכלל מתוך נותני העבודה, מוכרחים לחפש אמתלאות שונות, בשביל לתת לסירובם לקבל פועלים יהודים צוּרה לא כל כך מגונה. הרי כל הטענות על דבר ‘דרכיהם ומנהגיהם ותביעותיהם של הפועלים ביחס לנותני עבודה’ אינן באות, אלא מתוך צביעות בולטת מצד אלה האיכרים, האומרים כי חפצים הם בלב ונפש לקחת פועלים יהודים, רק… אינם לוקחים (וספרדים ותימנים שאין להם הסתדרות?), ומצד ‘אותם הכוחות, שבעצם הם רוצים בטובת הפועלים היהודים ובקדמתָם ובהצלחתם פה בארץ’, אלא… ‘שרגשם הוא נגד הפועלים’, כלומר, שאינם סובלים אותם. רחוק אני מן הדעות הסוציאליות בצורתן שיש להן בזמננו, כרחוק היהדות ממטריאליות, ורחוק אני ממלחמת המפלגות במובנה הפרוליטרי, כרחוק רוח ישראל מקנאה ושנאה. אולם עושק הלא הוא עושק, וגזל משפט הלא הוא גזל משפט, אם העושק הוא קפיטליסט או פרוליטרי. ואם אוהבי עשיר רבים,־ אינני רואה מקום להצטער, אם הפועלים מכירים את ערכם ואינם כופפים קומה בפני התקיפים, אם הם שואפים להגן, עד המקום שידם מגעת, על ענייניהם וגם על כבודם וגם על הצדק בכלל, במקום שכל אלה נרמסים ברגלים גסות.

אולם לא יכולתי לבלי להתרגש בחשבי על דבר הצד שכנגד הפועלים. סוף־סוף חשבתי ־ אם אובה ואם אמאן, או אם יאבו הם או ימאנו, הלא אחי, בני עמי הם אלה האיכרים ואלה בעלי טובתנו העוזרים על ידם, הלא נגעיהם ־ נגעי עמי, הלא הם נגע כולנו! הלא על אלה בני היישוּב החדש, נשען לעת־עתה כל בניין בית ישראל החדש, ־ האומנם כל כך נוראים הנגעים, כל כך עמוק הריקבון? הרעיון, כי האיכרים יכולים להביא לידי כך שלא יהא אף פועל אחד בכל המושבות, כי הם מסוגלים אפילו רק להשלים עם עוּבדה כזאת, ־ הרעיון הזה נראה לי כל כך נורא, עד כי לא יכולתי לבאר לעצמי, איך זה מר בן־יהודה לא הרגיש בדבר, כי הודעתו זו היא מצד אחד, מכת לחי נוראה לאיכרים, לאלה שהיו חלוצינו הראשונים, ומצד שני, היא תעוּדת עניוּת מוחלטת ־ אם להשתמש במבטא לא חריף כל כך ־ לכל היישוב. זהו כתב אשמה כל כך נורא על האיכרים, עד כי לבי לא יתנני להאמין, כי כך הנם באמת כל האיכרים. הנני מרגיש כי אינני רשאי להאמין כזאת אפילו על רוב האיכרים. ואם בכל זאת אני מקבל את הידיעה הזאת בתור עובדה קיימת ומדבר עליה מה שיש, לפי דעתי, לדבר על עובדה כזאת, הרי אני עושה זאת על דעת מר בן־יהודה ועל סמך האבטוריטה שלו בתור עורך עתון עברי בארץ־ישראל.

שואל אני באמת ובתמים: הציונות ־ כלומר, כל עניין תחיית ישראל בארצנו בכלל ־ מה היא: משחק, ספורט או דבר רציני, פשוטו כמשמעו?

ואם דבר רציני, הרי יש מקום לעצם השאלה: המחוּיבים האיכרים, אלה חלוּצי היישוב החדש, שעצם תעודתם היא להגשים את רעיון התחייה, ושבכלל אפשר לאמור עליהם, כי רק בכוחו ובזכותו של עם ישראל הגיעו עד הנה, ־ המחויבים הם בהחלט מתוך עצם תעודתם, בלי כל תירוּצים ובלי כל יוצא מן הכלל, לעבוד את אדמתם בידי יהוּדים, או אינם מחוּיבים ורשות בידם לעשות בזה ככל העולה על רוחם?

השאלה הזאת ־ דייה לנו, כמדומה, העוּבדה, כי יש לנו שאלה כזאת! ־ השאלה הזאת צריכה להיות ברורה בהחלט, בשביל שלא לתת מקום לפלפולים סופיסטים. האם אין כל עיקרו של הישוב, כל עיקרו של ראיון תחיית ישראל בארץ־ישראל, מיוסד על החובה המוחלטת, שמחויב האיכר לעבד את אדמתו ־ אדמת ישראל בעצמו בידיו ממש, או לפחות בידי יהודים? האם אין האיכר בוגד בעמו ובאידיאלו הגדול ־ אם מדעת או שלא מדעת ־ בזה בלבד שלא די שאינו עובד את אדמתו בעצמו בידיו ממש, עוד אינו עובד אותה על ידי בני ישראל? אינני משיב על השאלה הזאת ואינני מקווה לקבל עליה תשובה כהלכה, כלומר תשובה חיוּבית. יודע אני את כוחה של הרוח הגלוּתית, המלפפת אותנו, עם כל חכמתה וצדקתה, עם כל יכולתה להפוך חושך לאור ואור לחושך, עם כל כשרונה לטהר את השרץ בק"ן טעמים. די לי שהצעתי את השאלה כשהיא לעצמה בבירור גמור, שהוקעתי את השרץ לכל מראה עין הרואה. ישנן שאלות ־ וזו אחת מהן ־ שהן כשהן לעצמן יותר מוכיחות ויותר חזקות מכל תשובות ־ הוכחות, ושאין כל שקר שבעולם מסוגל להשתיקן או להמתיק את דינן הקשה.

ובכדי להבליט יותר את הריקבון הנורא של היישוב ובכדי לציין את העוּבדה לזיכרון, די לי כמו כן רק להעתיק בזה מלה במלה, בלי כל פירושים והערות, את התשובה המציאותית על השאלה הזאת באותה הצורה, שלא אני בדיתי אותה מלבי, אלא כתובה בהדר מפורש ב’הצבי'² בשם ‘הטובים שבבני המושבות’: ‘כי לא תעבורנה שנים מועטות ולא יהיה אף פועל אחד יהודי בכל המושבות’.

ולא לחינם שאלתי אם הציונות היא ספורט או דבר רציני. רגילה בזמננו הדעה, כי הלאומיות הולכת ותופסת את מקום הדת הנופלת. ומה אנחנו רואים? הדת הנופלת עוד כוחה רב גם עתה לגזור אפילו על החפשיים לעשות יין דווקא בידי פועלים יהודים. ואת גזירתה מקיימים בלי הביט על כל הוצאות, ואפילו על הפסד, ואין כל טענות ומענות שבעולם מועילות להפקיע ממנה. והצד הכלכלי מוכרח להסתגל לדרישת הדת, אבל לא להפך, והוא מסתגל! והלאומיות שלנו? והציונות העלובה?

ואם הלאומיות היא דבר רציני, ישנה עוד שאלה קטנה: האם האיכרים, ובכלל כל אלה שיש להם איזה רכוש או איזה כוח ־ האם כל אלה, כשהם לעצמם הם הכול, והשאר ־ כל היישוב עם הפועלים אינם אלא דבר טפל, שלא נברא אלא לשמש לאלה, ושאין לו ערך אלא במידה שיש לאלה צורך בו, כי זהו כל מטרתו ותכליתו, האלף והתיו של היישוב? או כי העיקר הוא הישוב, שיש לו מטרה ותכלית אחרות לגמרי, שהכול – כל בני ישראל־שווים בו בהחלט, ושבתור כמוּת חיובית יוכל להיחשב בו רק מי שעושה ובמידה שעושה את חובתו ליישוב, לרעיון תחיית ישראל בארץ־ישראל, אם בתור איכר או בתור פועל וכדומה?…

וגם זו היא ממין אותן השאלות, שהזכרתי למעלה, ואין לה צורך בתשובה.

ועל דבר הפרספקטיבה הנשקפת לנו, הפועלים, מתוך מחשבתם הטובה או מעשיהם הטובים של האיכרים, אוכל להוסיף רק זאת:

אנחנו, הפועלים, לא נפסיד הרבה מן הרדיפות החדשות, כי אין לנו מה להפסיד. אנחנוּ לא באנו לבקש עושר וכבוד או ‘תכלית’. יודעים אנחנו את הדרכים, שמבקשים בהן את כל הדברים היפים האלה, ובין כך ובין כך אין אנחנו הולכים בהן. ואם נסבול מעט או הרבה יותר, לא ישוב העולם לתוהו ובוהו, ואנחנו לא נבוא בטענות על עם ישראל. אולם להועיל תוכלנה הרדיפות הרבה; לפחות, יש תקווה, אם באמת תתקיים הנבואה, שלא יהיה אף פועל אחד בכל המושבות, ואנחנו נהיה מוכרחים לעבוד אצל גרמנים או ערבים או לאחוז באמצעים קיצוניים, דומים לאלה, אז אי אפשר, כי הדבר הזה לא תהיה לו פעולה מוסרית עמוקה כעומק הריקבון המתגלה על ידו. ריקבון נורא ועמוק כזה לא יוכל להתקיים הרבה זמן. ומצד שני, הלא מכירים אנחנו את טבע עמנו, כי הוא אינו מתרגש כל כך מתוך יסורי עצמו, כמו מתוך עלבון הצדק והמוסר. ואם לא הזדעזע ולא התעורר מתוך המכות החיצוניות שהכוהו זרים, אולי יזדעזע ויתעורר מתוך המכה הרוחנית הפנימית הנוראה, שיכוהו בניו בארץ תקוותו האחרונה. אולי… מי יודע. בכל אופן גילוי הריקבון באופן מוחשי כל כך לא יוכל להביא הפסד לרעיון היישוב האמיתי.

לא למותר הוא להוסיף, כי אפילו עכשיו, במקרה הפרטי של ה’אימור'³ אף על פי שהניצחון החיצוני הגלוּי הוא על צד התקיפים, ־ הנה הניצחון המוסרי, הפנימי הוא באמת על צד הפועלים. שהרי הכול, הכול ואפילו המרגישים רגש של ניגוד לפועלים מתוך חיבה, או פשוטו כמשמעו, מתוך שנאה כבושה, ־ הכל מרגישים ומכירים כי ניצחו התקיפים, כלומר לא האמת ולא הצדק ניצחו. קצרי הראות לא יראו בזה, כמובן, כל מקום לתקווה טובה, כל סימן של כוח בעתיד הקרוב, אולם אנחנו, הפועלים, נוכל למצוא בזה קצת תנחומים ולאמור: לפי שעה גם זו לטובה! במקום שיש תסיסה ־ ותסיסה חשובה לפי הערך כזו ־ שם יש התעוררות, שם יש ניצוץ שאינו עלול לכבות, שם יש ־ תקווה.

תרס"ט (1909)

---

על התמיכה

מאת

אהרן דוד גורדון

(מכתב גלוי לחברי הפועלים)

חברי בעבודה וחברי בדעה!

הרבה צער גרם לי ־ וכמובן לא לי בלבד ־ מעשה ועד חובבי ציון¹, והעיקר, השתתפות ‘אחד־העם’ בכל הענין הזה, ־ ‘אחד־העם’ שכיבדתיו כל כך, לא רק היהודי שבי סבל מזה, כי אם גם ־ ואולי בעיקר ־ האדם. אולם בה אין לדבר. הרגשות כאלה לא ניתנו למשמש בהן. ־ ־ ־

ו’הפועל־הצעיר‘? ־ ‘הפועל־הצעיר’ יתקיים, אף על פי שהוא חפץ, או דווקא מפני שהוא חפץ ‘להיות שליט בכל הופעות החיים’, יתקיים, אף על פי ש’בחלונות הגבוהים’ אינם מרוצים ממנו. הוא יתקיים בכוח האמת שבו ובכוח מסירוּת הנפש של הצעירים, הנותנים את נפשם על כל עבודתנו בארץ־ישראל, ש’הפועל־הצעיר' הוא כלי מבטאה. כלומר הוא כלי מבטא לא רק של העבודה בארץ־ישראל ושל אינטרסי הפועלים, כמו שסוברים האדונים האפיטרופסים, כי אם גם של החיים בארץ־ישראל, שהעבודה נעשית בהם ושהיא באה לברוא אותם בריאה חדשה.

אבל אני חושב את המקרה הזה להזדמנות רצויה לפנות אליכם, חברי הפועלים וחברי בדעה, בדבר, שהוא עצם היסוד לעניין שלפנינו. אני מדבר בדבר התמיכה בכלל.

יודעים אתם, חברי, את התנגדותי הנמרצה לכל תמיכה מן הצד באיזו צורה שתהיה, כמו לבניין בתים וכו' וכו', מתנגד אני לזה לא רק משנאה למתנות, כי אם מסיבה יותר עמוקה. את כבוד האדם שבנו הייתי חפץ להציל ואת חופש האדם שבנו.

על הפועל בכלל ישנן שתי השקפות מתנגדות זו לזו מן הקצה אל הקצה. הצד השווה שבהן, ששתיהן מתירות לנו לקבל תמיכה וששתיהן אינן רצויות לנו.

הדור הישן (לאו דווקא הבעלי־בתים, כי אם גם הפועלים בעצמם מן הדור הישן) רואה בפועל איזו בריה שפלה, שלא נבראה אלא לשמש למי שאינו פועל, שאינה חיה אלא בחסדו של זה ובזכות מצות ‘נחי אחיך עמך’ שזה מקיים בה. מובן, כי מתוך השקפה זו מוטב לפועל לקבל כל מה שנדב לב מטיביו, נותני לחמו, לתת לו. וההשקפה השניה, זו של הפרולטריון, רואה בפועל איזה יצור נבחר, שכל העולם לא נברא אלא על ידו ובשבילו, וכל יתר האדם אינו חי אלא בזכותו. מתוך השקפה זו בודאי מותר לפועל לקבל מה שנותנים לו, שהרי משלו נותנים לו.

שתי ההשקפות האלה, המשמשות אצלנו בערבוביה, משפיעות עלינו שלא מדעתנו וגורמות לנו, שלא נראה כי לא דרכן דרכנו.

אנחנו הלא באנו לארץ־ישראל לבקש איזה דבר, לבקש מה שאינו מן המוכן ושאין עוד דרך סלולה לבקשו, לבקש מה שאין לנו, היהודים, ואולי מתוך כך, גם מה שאין לנו, בני האדם. אנחנו צריכים קודם כל ויותר מכול לשמור על כבוד האדם ועל חירות האדם שבנו. ובמובן זה אין הפועל איזו בריה משונה, שפלה או גבוהה מיתר בני האדם. ובמובן זה גם כל המוסיף ־ גורע. אדם־לא פחות ולא יותר. הפועל הוא אדם עובד, אדם, שבחר להתפרנס מיגיע כפיו מכל יתר הפרנסות, אדם, הרואה בעבודה את הדרך לתחיית ישראל, ואולי לא רק לתחיית ישראל. לנו אינה רצויה לא רק התמיכה, שאחרים באים לתמוך בנו, כי אם גם הדאגה, שאחרים באים לדאוג לנו, כי אם גם המחשבות הטובות, שאחרים באים לחשוב עלינו. זה מעליב עד עומק הנפש וזה פוגם גם בחירותנו, אם לא ממית אותה. מותר לנו להגיד לאחרים, אם אדם אנחנו: אין לכם רשוּת לדאוג לנו, כשם שאתם בודאי לא תתנו לנו רשוּת לדאוג לכם! במובן זה אין ערכנו נופל מערככם אתם כלל וכלל!

אין חפצי להאריך בזה. מי שיבקש את האמת בזה ־ האמת תימצא לו. אני חפץ רק לעורר אתכם, חברי, על הדבר, כי כאן, במקרה שלפנינו, יש לכם מקום לעמוד על הדבר עמידה נכונה. כאן המחשבות באות בעצמן ומביאות לאשר יבוקש.

הגיעו בעצמכם:

התמיכה, שתומכים בעתון שלנו, אין בה כמדומה לך, כל עלבון לחברים הפועלים. אין הפועלים נוגעים בתמיכה זו אפילו כחוט השערה. והתמיכה הלא באה מידיים כל כך נקיות כידי ביאליק, קלוזנר, רבניצקי, אוסישקין, וכו', והשפעה על תמיכה זו ועל התומכים יש לאנשים בעלי דעת כל כך נקייה ובעלי השקפה כל כך רחבה ונכונה כבעל המאמר ‘הישוב ואפיטרופיסיו’² וכדומה. היש לך תמיכה יותר כשרה, יותר נקיה מזו?

ובכל זאת…

חברי ואחי! חשבו בזה וחשבו! צר לי מאוד על כבוד ‘הפועל־הצעיר’, אבל צר לי הרבה יותר על כבודכם אתם, על כבוד כל עובד עבודה בארץ־ישראל, על כבוד העבודה שהייתי קורא לה ‘עבודה קדושה’, לולא נתחללה כל כך בזמננו המלה היפה הזאת האחרונה. משכו ידכם מכל תמיכה, משכו ידכם מן הבתים, שכבר התחלתם לעסוק בבנייתם! עזבו את מחשבותיכם על דבר עזרה מן הצד, מאיזה צד שיהיה, ואיזו עזרה שתהיה! עזרתנו היא בנו בעצמנו. יפה אמר אהרונוביץ, כי היינו בוחרים לבטל את העתון, להמיתו, מאשר לשעבדו למי שהוא. וכן הייתי אומר בלי פקפוק כלל, כי מוטב לנו לבטל את כל שאיפתנו, מאשר לתת רשות למי שהוא, לגדולים או לקטנים, לדאוג לנו: שהרי באופן כזה רק גברי קטילי קטלינן…

אבל, חברי ואחי, היו בטוחים: העתון לא יפול, וגם אנחנו לא נפול! מי שנותן את נפשו – הרי הוא נותן דבר מה.

תרע"א (1911)

---

על 'הדברים הנוראים'

מאת

אהרן דוד גורדון

[א]

צריך אני להודות, כי בשעה שכתבתי את הדברים, שמביא בשמי מר א"ז רבינוביץ ב’הפועל־הצעיר’־ גליון 12¹, לא עלה על דעתי כלל כי הם כל כך נוראים. ולא עוד, אלא שגם עתה עודני עומד במרדי, ועודני מעיז הפעם להוסיף עליהם קצת ביאור ולהראות, כי אינם נוראים כל עיקר, ־ בכל אופן כי לא דברי הם נוראים.

קודם כל טעוּת גדולה, טעות יסודית טועה מר א"ז רבינוביץ בחשבו, כי כתבתי מה שכתבתי, ‘משום שאנשים אחדים עשו שלא כהוגן’, או בכלל מתוך התמרמרות שלא במקומה ושלא מעניינה. כלומר טעוּת יסודית היא ־ אם לדבר בלשונו ־ כל הבסיס, שהוא מעמיד עליו את כלי התותח נגד דברי. את הדברים, שכתבתי עכשיו, הייתי יכול לכתוב לפני כמה שנים, בעת שהבעתי בפעם הראשונה באופן מוחלט את התנגדותי לכל תמיכה. בכלל הייתי יכול והייתי צריך, לפי דעתי, לכתוב את הדברים האלה או דברים מעין אלה באיזו שעת־כושר שהיא, אפילו בשעה של מנוּחה נפשית שלמה, מתוך ההרגשות היותר כשרות והמחשבה היותר צרופה. אני רק מצאתי עכשיו את שעת־הכושר הזו. אני רק השתמשתי הפעם בהזדמנות, שבאה לידי, לברר בבהירות יתירה ולהוכיח בהוכחה מוחשית מה שאני חושב תמיד, אבל מה שלא תמיד נכונים המעשים לשמש לו כלי מבטא, ולא תמיד אתה מוצא לו אזניים קשובות.

ועוד טעוּת אחת. פחות מכול, כמדומני, אפשר להאשים אותי בשאיפה להתגודדות, בשאיפה להפריד בין אחים. מיום בואי הנה עד היום היתה דעתי תמיד (וגם בדפוס הבעתי את הדעה הזאת), כי על הצעירים החדשים, שבאו הנה לעבוד, להתקרב, במידה שאפשר ובדרך ישרה ונקייה, אל כל העובדים ואל כל אנשי הלב מקרב היושבים בארץ מקודם, ולאחד את עבודת כולם לעבודה לאוּמית אחת. אבל בייחוּד, לפי דעתי, על הצעירים החדשים להתקרב אל הצעירים שבארץ, להשפיע עליהם ולעורר אותם לעבודה ולחיים לאוּמיים ואנושיים. כי בהם, באלה שסוף סוף יש להם שורש בארץ, היא תקותנו, ולא באלה, שיבואו מחדש למלא את מקום העוזבים את המערכה, שאין לבטוח בהם יותר מאשר באלה, אשר את מקומם הם באים למלא (אם כי אין זה אומר, כמובן, שאין הצעירים הבאים מחדש רצוּיים לנו או שאינם נחוּצים לנו, או שזה פוטר את הצעירים מבוא הנה לעבוד). ועוד לפני זמן לא רב כל כך, בעת האסֵפה האחרונה של חברי ‘הפועל־הצעיר’, שדנו בה בדבר שינוּי ההסתדרות², חיוויתי דעתי לכמה מן החברים (באספה לא הייתי), כי את ההסתדרות ־ כל זמן שרעיון הלאמת האדמה הוא רעיון רחוק ־ צריך היה לשנות באופן כזה, כי העיקר תהיה בה העבודה ולא הפועל, כי לחבר יוכל להיות בה כל מי שעובד בעצמו את כל העבודות וחי על עבודתו, בין פועל, העובד אצל אחרים, ובין איכר או בן איכר, העובד אצל עצמו ־ כמובן, אם על־פי תכונתו הוא ראוּי להיות חבר ההסתדרות, ־ אבל רק מי שעובד, ולא מי שאינו עובד³, אם משגיח או מורה או סופר וכדומה. אבל מר אז"ר בצאתו להילחם נגד דברי, עבר בשלום על מה שכתוב מפורש באותו מאמר גופא, כי דרכנו לא דרך הפרולטריון, הרואה בפועל איזה יציר נבחר. האוּמנם מתוך הדברים האלה יש מוצא הגיוני ודרך הגיונית אל ההתגודדות?

ועוד דבר אחד. אני לא דיברתי בפרטים, ביחסים שבין פרט זה לפרט ממפלגה אחרת ־ אם בכלל יש לדבר אצלנו על דבר מפלגות ־ כי אם בכלל. כמו כן לא אמרתי: ‘נכרי אתה לי!’ או: נכרים אתם לנו, כי אם: אין לך רשות לדאוג לי יותר ממה שאתה מרשה לי לדאוג לך, או: אין לכם רשות לדאוג לנו יותר ממה שאתם מרשים לנו לדאוג לכם.

בכל זאת אין כל זה אומר כלל, כי אני נוטה להסכים אפילו במקצת לדעת מר אז"ר על דבר ‘טיפוח רגש האחווה’. כאילו אין הדבר חסר אלא טיפוח. כאילו אין לרגש שכזה עומק, שאין הטיפוח מגיע שמה ואין הטיפוח דרוש שם. או כאילו אין הרגש הזה זקוק לאווירה נקייה, לאויר צח, לאור ולחום טבעי, נקי, ודרכו לצמוח מתוך כל ריקבון, אם רק ‘מטפחים’ אותו. הרבה הרבה ‘טיפחה’ הנצרוֹת, מימות ישוֹ עד לטולסטוי, את רגש האהבה לכל אדם, שהוא, כמדומה לך, אחד הרגשות היותר נעלים (ולפי סברתה, הרגש היותר נעלה מכול), ־ ומה שעלתה לה ידוע לכל העולם, אבל ביחוד ־ לנו היהודים. ובעל כרחך תאמר: תיתי לה ליהדוּת שהיא לא טיפלה כל כך הרבה ברגשות, אבל לעומת זה הניחה ביסוד כל בניין עולמה את השאיפה לברוא ־ כלומר לברוא בתוך נשמתו של כל פרט ומתוך כך בתוך נשמת הכלל כולו ־ אווירה די נקייה ודי רחבה, שתתן את האפשרות לרגשות היותר נעלים להתפתח ולפרוח מאליהם. והאם אין התנועה, שאנו קוראים לה תחייה, צריכה גם היא ללכת בדרך זו, ובפרט אחרי שהיהדוּת ירדה כל כך בזמננו, והאוויר נתקלקל אצלנו אולי במידה שלא היתה כמוה בשום זמן? או אולי האווירה היא אצלנו בזמן הזה כל כך נקייה, כל כך טובה ונעימה, עד שכולם, מכל הצדדים, ‘אם מרגש סימפטיה, ויותר מזה, מרגש אהבת אחים מושיטים זה לזה ידם לעזרה בכל האפשרי’. ורק אני, רע הלב, איני רואה את זה ומתנגד לזה?

אבל נניח את הרגשות, שאין בכל אופן לפסוק הלכה כי הטיפול בהם יפה להם כל כך, ונפנה אל החיים, אל המעשים. נשמע מה בפיהם, מה הם מודיעים ומה הם דורשים ממנו, מה הם מבארים ומה הם מוכיחים.

[ב]

מקנא אני בך, ידידי הטוב, שאתה מדבר בטוֹן כל כך בטוח, על דבר סתירות וניגודים בין אידיאלים שונים, הבאים אצלנו להתגשם. לוא באתי לשפוט על חיינו על פי דבריך, לולא ידעתי את המציאוּת כמו שהיא, כי עתה היה דמיוני מצייר לי שני מחנות של גיבורי רוח נלחמים זה בזה על אידיאליהם, בחירוף נפש ובקנאות לא תדע רחם, כי כל מחנה שואף להגשים את אידיאלו הוא על פי דרכו ונותן את נפשו עליו. ולמה אכחד? בעד מלחמה כזאת הייתי אולי נותן לי בלי דאבון לב מיוּחד את כל טיפוחו של רגש האחווה. אבל מה אעשה ־ והמציאוּת באה וטופחת על פני. במציאוּת אינני רואה אצלנו לא רק מלחמה לשם אידיאלים, ־ אינני רואה אידיאל כלל. אין לך שעה שאינני שואל את עצמי: מה הוא אותו הדבר, שאנו תוקעים ומריעים עליו בכל השופרות והחצוצרות, אף מצלצלים עליו בכל הפעמונים ־ אותו הדבר שאנו קוראים לו ‘תחייה’? מה הוא: מליצה מצלצלת, ספורט נאה, סגוּלה ל’עליית נשמה' אחרי ארוחה שמנה ובשעת שתיית כוס טה נעים, או לכל היותר, מין ‘תיקוּן’ נקי וקל, מעין מה שהיתה קריאת ספר מוסר לפרקים ידועים לבטלן חובש בית המדרש? מה עושים אצלנו בשביל ‘התחיה’? מה נותנים לה? מה?…

הנה אתה אומר: 'המפלגה הבינונית שבנו, האנשים האמידים קצת, המה, כידוע, נשאו וגם נושאים עכשיו את כל אידיאלינו בלב ונפש חפצה, וגורל אחיהם הפועל העברי בארץ־ישראל קרוב אל לבם ונפשם בייחוּד וכו''.

האם אין זאת אירוניה מרה? מה הוא המעשה ־ מעשה ממש ־ שהאידיאליסטים האלה (ביחידים אין מה לדבר) עושים לשם אידיאלינו? או אוּלי די לו לאידיאלנו ־ לאידיאל של תחיית ישראל ושל גאוּלת ישראל! ־ אולי די לו במה ש’מקריבים' לו איזו פרוּטות או אפילו יותר מן ‘הזמן היקר’? האם כך נוהגים האידיאליסטים האלה, כשהדבר נוגע לפרנסתם או לכבודם ־ כלומר לכבודם החיצוני ־ או אפילו רק לאיזה ריוח הגון, שאינו בא אלא להרבות את ‘המזומנים’ שלהם? האם כך עובדים עבודה לאוּמית, עבודה ענקית, הדורשת כל כך הרבה?! האם באים לפָרק הרים ולשבּר סלעים בכוח עבודה שאינה באה אלא לעורר את התיאבון?

ופה, בארץ־ישראל? ־ מה אנחנו רואים פה? ־ אם טוב לו לאדם מישראל בארץ־ישראל, ־ מהיכי תיתי, יגדיל חסדו על עם ישראל וישב גם בארץ־ישראל, אבל לסבול ־ לסבול הרי הוא יכול בארץ אחרת: ברוּסיה, ברומניה, בגליציה, באמריקה וכו' וכו'! הפשוטים אומרים זאת מפורש, ושאינם פשוטים ־ מעשיהם מעידים על זאת.

ומה הוא כל עצמו של ‘היישוב’ שלנו, כל עצם אותה הנקוּדה, שבה, כמדומה לך, התרכזו כל כוחותינו וכל תקוותינו? פה אתה רואה לא רק את כל אפסותה של עבודתנו הלאוּמית, כי אם גם את כל עומק הטרגיות שבה. הנה אלה בני היישוב החדש, שכל כך הרבו להרעיש עליהם ושכל כך הרבה קיוו מהם. האנשים האלה הלא סבלו כל כך הרבה, הלא היו, כמדומה לך, כל כך מסוּגלים להביא לנו ברכה שלמה, להניח יסוד לעבודה של תחייה אמיתית, לתנועה לאומית חיה, טבעית, כבירה. ומה אתה מוצא בהם עתה (ועוד פעם ־ ביחידים אין מה לדבר)? מה הם עושים? מה היא כל שאיפתם, מה הם מבקשים? ־ ‘תכלית’, עסק, כסף. איך דואגים הם לתחייתנו, כיצד מחנכים הם את בניהם חינוך מעשי, ביתי, שאין כל חינוך של בית־ספר עומד בפניו? צאו וראוּ במושבות: כמה צעירים עובדים שם עבודה (ואין צריך לומר ־ צעירות), כמה בכלל תמצאו שם צעירים, ולעומת זה ־ כמה צעירים נסעו לאמריקה, לאפריקה, לאוסטרליה וכו' לבקש שם כסף ו’חיים'! כיצד ‘בונים’ חלוצינו את היישוב, כיצד ‘בונים’ הם את הארץ? ־ בידי זרים! ואם תשאל, למשל: למה אינכם עובדים בידי יהוּדים (למה אינכם עובדים בעצמכם ־ אפילו לא תשאל!)? וענו לך ־ אם אין חפצם להרבות בדברים ־ בפשיטוּת ובקצרה: ביהודים אין חשבון לעבוד ־ ודי! ודברים כאלה נאמרים לא רק בטון של אידיאליסט ובמרץ של דואג להפרחת היישוב. וכך עובדים ועושים הכול בידי אחרים, צוברים כסף בידי אחרים, מנצלים את האחרים, עד המקום שהיד מגעת ־ והכול לשם הפרחת היישוב ולשם גאולת הארץ! ואין החלוּצים האלה רואים כלל את הכיעור שבדבר. ואתה עומד תוהה ומשתומם, שואל וחוזר ושואל את עצמך: מה זאת? האם ירדנו כל כך פלאים, או אולי לא עמדנו מעולם על מדריגה יותר גבוהה, ורק שקר נחלנו מאבותינו? האוּמנם כזאת תהיה גאולת ארצנו? האוּמנם כל כוחנו הוא רק בכסף, ־ בכסף, שהבאנו מן הגולה, שרכשנו שם ‘מן הרוח’ או מעמל אחרים, האמנם אנחנו, בני האומה, המתאמרת לנושאת דגל המוּסר העליון והצדק המוחלט, איננו מסוּגלים כלל להבין, כי אין לפדות את אדמתנו פדיון לאוּמי רק בכסף, כי אין האדמה על־פי האמת אלא קניין עובדיה, עד כמה שיש קניין באדמה? או האומנם כזאת תהיה תחיית העם, שמפרזיטיות בעל כורחו יבוא להיות פרזיטי ברצון? אם יחיד מנצל את כוח העבודה של אחרים בשביל הכסף, בכלל אם יחיד מטיל את עצמו על אחרים בכוח הכסף, הרי הוא מנצל פשוט. אבל לאיזה מדריגה של ירידה רוחנית צריכה לרדת אוּמה שלמה בשביל לייסד את כל תחייתה ואת גאוּלת ארצה על פרזיטיות כזו? פרזיטיות ־ ותחיה לאוּמית של אומה, המתפארת במידת הצדק המוחלט שלה!

היש לנו רגש של בושה? היש לנו רגש של כבוד לאוּמי ושל כבוד אנושי? ומי מכל אידיאליסטינו, מי מכל עסקנינו הלאומיים, כי מכל מאשרינו בדרך התחייה חושב על זה? מי מרגיש את זה? מי כואב על זה? כסף, כסף, כסף! אתה שומע מכל הצדדים. כסף מבקשים לא רק אלה, שאין להם בעולמם אלא ה’אני' הקטן שלהם, הנערך בפרוטה והמתפרנס מן הביצה, כי אם גם אידיאליסטינו הרשמיים אומרים להביא לנו ־ יותר נכון לקנות לנו ־ בכסף את תחייתנו ואת גאולתנו. אבל אם תאמר, למשל, כי אדם מישראל שיש לו אדמה בארץ־ישראל, ואינו עובד אותה בידי עצמו ובידי בני ביתו, הרי הוא חוטא לאידיאל שלנו ־ מי יבין את זאת? מי לא יחשוב אותך למשוגע או לבעל הזיה או, לפחות לאדם שאינו מן היישוב בשביל דברים כאלה? מכל התורות והחכמות, מכל העמים והלשונות יוכיחו אותך באותיות ובמופתים, כי כך, כמו שנהוג אצלנו, צריך להיות וכך מוכרח להיות. וגם את זכוּתנו המיוחדת על המוּסר העליון והצדק המוחלט יוכיחו לך מן התורה: מתורתנו אנו ומתורתם של אחרים.

[ג]

וכך היא כל תנועתנו הלאומית, מתחילת בריאתה עד היום, ־ כולה קצף על פני המים. אין עומק ואין גבוּרה, אין רצון תקיף, אדיר, שאינו שב מפני כול, ואין כוח להתמיד במה שאנו רוצים ־ להתמיד עשרות שנים, להתמיד מאה שנה ויותר. קלים ושטחיים אנחנו באמוּנתנו בישוּעה קרובה, בשעה שמבריק לעינינו ניצוץ מזהיר, או מתעה; וקלים ושטחיים־ביאושנו, בשעה שאנחנו רואים את המציאוּת כמו שהיא, את כל המפריעים והמכשולים, את כל השׂטנים והפגעים הרעים, העומדים על דרכנו, את כל הרוחק והקושי, או כמו שקוראים לזה הפיקחים ואנשי המעשה ־ את כל אי־אפשרותו של מה שאנחנו שואפים אליו. קלים ושטחיים אנחנו בהבנת מצבנו ובהערכת תעודתנו, בהכנתנו לעבודה ובאופן עבודתנו, מבקשים אנחנו תמיד דרכים קלות, שטוּחות, בטוחות, נכונים להשלות את נפשנו, כי בקלוּת יעלה בידינו מה שיכול לעלות ומה שאנו מבקשים; וקלים ושטחיים אנחנו בעת שאנו מזומנים להצטמצם ולהתכווץ כמעט עד אפס, כשבאות התוצאות של קלותנו ושטחיותנו וטופחות על פנינו ומראות לנו, כי אין הדבר קל כל כך ואינו שטחי כל כך.

ואין כל פלא. הן לא מעצמנו התעוררנו, כי אם אחרים באו והעירו אותנו בעל כרחנו, ולא מעצמנו התיצבנו על דרכנו החדשה, כי אם בעיקר רוח אחרים, רוח הלאומיות, המנשבת בזמננו בעולמותיהם של אחרים, נשאה אותנו והעמידתנו על דרך התנועה הלאומית (אותו החלק מעמנו, שלא למד מאחרים, כמעט שאינו משתתף בתנועתנו הלאומית). אין שאיפתנו לתחייה ולגאולה באה מתוך עומק פנימיותנו, מתוך תהום נשמתנו הלאומית, מתוך אותו הכוח העצום, שנשא וסבל במשך אלפיים שנה מה שאין כל בריה יכולה לעמוד בפניו, שהתכווץ והצטמצם עד תכלית הצמצום, אבל עמד והתקיים, בשביל שבזמן מן הזמנים יבוא לידי גילוֹי בכל שלימוּתו, בכל מלוא היקפו ובכל מלוא עומקו. כוח כזה היה מוצא לו את דרכו, מפני שלא היתה דרך קשה ממנו, בשאפו לתחייתו, כשם שלא היו קשים ממנו גירושים של מאות אלף איש ביום אחד, הריגות וטביחות של קהילות גדולות שלמות וכו' וכו' בעמדו על נפשו, בשאפו להציל את קיומו הכללי מכיליון. בעל כורחם היה כוח כזה מאחד את כל בני האומה לשאיפה לאומית אחת ולעבודה לאוּמית אחת, כי את כל איש מאישי האוּמה היה דוחף מתוך עומק נשמתו הפרטית להתאחד לשאיפה לאוּמית אחת ולעבודה לאוּמית אחת של תחייה וגאוּלה, כשם שאיחד בעל כורחם, כשם שדחף כל איש מאישי האומה מתוך עומק נשמתו להתאחד לדעה אחת וללב אחד ־ למסור נפשם על קידוּש השם. ולא היה דבר עומד בפני כוח כזה, בשאפו לתחייתו ולגאולתו, אם כי אינו כוח אגרוף ואין דרכו כוח האגרוף, כמו שלא היה כוח בעולם, שיוכל לו להשמידו, כי גדול הוא, כי עצום הוא, כי אדיר הוא לא פחות מכל כוח אגרוף שבעולם. אבל כוח אדיר כזה, בשעה שהוא מתעורר לתחייה, הריהו מכריח את בעליו בהחלט להכירו בכל תוקפו ולהרגישו לכל עומקו, כשם שהכריח אותו להכירו ולהרגישו, בשעה שהתכווץ והצטמצם בשביל להתקיים.

ואנחנו, דווקא בשעה שאנחנו מתעוררים כביכול לתחייה, אנחנו רואים את עצמנו עלוּבים מכל עם בכוחנו, ברוחנו ובתורתנו, בטלים ומבוּטלים בפני כל גוי קטן מלוטש ומגוהץ. לא מתוך עצמנו אנחנו רואים אותו האור, שהאיר לכל העולם הנאור, כי אם מתוך הספר (והמודים באותו האור רוצים דווקא לראות אותו מתוך הספר). אבל על ערכו של ספר הלא דנים על פי הטעם: ומה פלא, כי נמצאים בקרבנו כאלה ־ ודווקא מן המעוּלים שבנו, ודווקא כמדוּמה לך, מבעלי הטעם, ־ המוצאים, כי ישנם ספרים יותר יפים ודעות יותר נעלות? לא כוח אדיר, מתפרץ לשוב לתחייה, בא להעיד על אותות הכוח העצום, שהעמיד אותנו בגלות במשך קרוב לאלפיים שנה, כי הוא הוא עצמו, אלא שהתכווץ והצטמצם מתוך הכרח מוחלט; כי אם באים אנחנו לגבות עדוּת מפי השקפת עולם גלוּתית וצוּרות חיים גלותיות, ששימשו בתור מגן ומחסה, בתור קליפה עבה, קשה, בצורה לאותו הכוח העצום; ומה הפלא, כי אותם בעלי הטעם פוסלים עדוּת עלובה זו, מבטלים את הקליפה ביחד עם התוך, עם הכוח העצום, ואינם רואים ב’יבנה' ובכל אשר פעלה לדורות אלא אסור נורא או טעות היסטורית משונה. לא חלשים אנחנו ולא עניים אנחנו, ביום שידוּבר בתחייתנו הלאוּמית, אם יש לנו בבית גנזינו כוח אדיר כזה של חיים ויצירה (בלי כוח יצירה לא יצוּיר כוח חיים לאומי כזה) והון עצום כזה של יסורים. אלא שבדור הדעה שלנו, כלומר בדור, שהכול למדנו מאחרים, ורוח אחרים שלטת בתוך תוכה של נשמתנו שלטון בלי מצרים ואכזרי, ־ אין לנו די אומץ להכיר את עצמנו מתוך עצמנו, ואנחנו באים להעריך את כוחנו ואת רכושנו על פי השער העומד בבוּרסה האירופית. אבל בבוּרסה ־ ברוחנית כמו בגשמית ־ אין ערך לכוח כזה ולרכוש כזה.

וכך, בטלים ומבוטלים בעיני עצמנו, קלים כשבולת חבוטה, אנחנו מתפזרים לכל רוח לבקש תורות באשר נמצא, נישאים עם כל זרם, מתפרדים לכתות כתות, לוחמות זו בזו בעד כל גרעין משדותיהם של אחרים, בעד כל פירור מעל שולחן אחרים. והרוב הגדול, זה שלפנים ידע כל כך ‘למסור נפשו על קדושת השם’, הולך ונמשך פשוּט אל תוך הביצה, יודע כיום את התורה, כי שקר הרוח, הבל האידיאלים, כי יפה שעה אחת של ‘עולם הזה’ מכל חיי ‘עולם הבא’, והנהו מוּכן ומזומן למכור את הכול בעד נזיד עדשים או עוד בעד פחות מזה. ומי זה יעיז לחשוב, כי אין כאן ‘פרוגרס’ ‘אור’ וכו', כי כך לא צריך להיות, כי כך לא מוכרח להיות, כי כך לא נוכל לחיות ולהתקיים? וכך, נחלשים עד הקצה האחרון, דלים וריקים, אובדי דרך ואובדי עצות, אנחנו באים לבקש את זכות תקומתנו ואת זכות עמידתנו על הקרקע בברכים כושלות ובלב נבוב, מוכנים ומזומנים לכל שירוּת, לכל פשרות וּויתורים. אבל אין לנו היכולת לבוא בתור עם בעל צוּרה, בעל קומה ובעל כוח, שוה בערכו לכל בעלי הכוח ויודע לברר לעצמו ולאחרים, מה הוא מבקש ובשם איזו זכוּת הוא בא! אין לנו היכולת לבוא בתור עם עתיק יומין, מחַדש כנשר נעוריו, נאזר בגבורה עילאית, שתקומתו אומרת כבוד, מבשרת גדולות, שזכותו על מה שהוא נושא אליו את נפשו הולכת לפניו. וכך, בכל מעשינו, שאנו עושים כביכול לשם תחייתנו וגאולתנו, אנחנו מתחשבים תמיד רק עם הכוחות, הפועלים מבחוץ, ועם הרוחות, המנשבות בחוץ. אם הרוח שמבחוץ נוחה לנו, הרי אנו בני אדם או כמעט בני אדם, הרי אנו מרגישים צורך באויר ובאור משלנו ובמכון לשבת משלנו. ואם לאו־הרי לא פסו אמוּנים מבני אדם, וחכמת חכמים לא תמה מן הארץ; עוד נמצא מי שיחונן אותנו לתת לנו, או מי שיראה בנו צורך לתת לנו מקום להניח את ראשנו ולצמצם את רוחנו, ויש מוסיפים ־ גם להעסיק את ידינו בעבודה, וגם עבודת האדמה בכלל. וכוחותינו אנו? מה אנו, מה חיינו! מה אנו, מה כוחותינו, כי נסמוך עליהם! כך אנחנו בזמן הזה בכול ־ ברוחנו, בחיינו, בשאיפותינו. ואין היהודי שבנו עומד על נפשו, ואין האדם שבנו תובע את עלבונו ממנו! ואין קול דמי אבותינו, שמסרו נפשם על קידוש שם האוּמה לרבבות ולמאות אלפים, צועקים אלינו מתוך עומק נשמתנו על עיווּת הדין שאין דוגמתו, שאנחנו נוהגים בהם וברוחם, שמסרו לנו עם נשימתם האחרונה, ועל העוול הנורא, שאנו עושים להם, בבזבזנו בקלות דעת מאין כמוה ־ ודווקא בשעה שאנחנו נצרכים לו כל כך־את הונם הגדול, שעלה להם בדמים כל כך מרובים!

ועוד פעם אני שואל: היש לנו רגש של כבוד לאומי ושל כבוד אנושי? היש לנו רגש של חירות לאוּמית ושל חירות אנושית ואישית, לכל עומק המובן? היש לנו תחייה?

ואם בא קומץ של צעירים ואומר לשנות את כל זה, להניח יסוד להשקפה אחרת ולאופן עבודה אחר; ואם הם באים ואומרים: עיקר העיקרים היא העבודה, עיקר העיקרים הם כוחותינו אנו בעצמנו, עיקר העיקריים היא מסירוּת הנפש שלנו ־ והם מקיימים מה שהם אומרים והם מראים בפועל ובמעשה, כיצד אדם נותן את נפשו על אידיאלו, ־ אם הם אומרים ועושים את כל זאת: איך מתייחסים אליהם החלוצים הראשונים שלנו? איך מתייחסים אליהם אידיאליסטינו הרשמיים? איך מתייחסים אליהם גדולינו, מאשרינו בדרך התחייה והגאולה? היש מי שיעיז לחשוב: אולי מתחיל כאן סוף סוף להתעורר אותו הכוח הלאומי, שכל כך בחריצוּת גלוּתית אמיתית, אנחנו מתעלמים ממנו?

בוודאי יודע אתה, ידידי הנכבד, איך מתייחסים אל הצעירים העובדים מכל הצדדים וכיצד משתתפים בצערם בכל מקום. בוודאי יודע אתה, איך מבינים כל עסקנינו דרישת הצעירים, כי העבודה תהא נעשית בידי יהודים, איך הבינו את דרישתם זאת ואיך התייחסו אל דרישתם זאת בקונגרס האחרון, שרובו הלא היה מקרב אותה המפלגה, הבינונית, ש’המה, כידוע, נשאו וגם נושאים עכשיו את כל אידיאלינו בלב ונפש חפצה'. כללו של דבר ־ אין חפץ להבין את שאיפת הצעירים, לדעת את נפשם, את מלחמתם עם הסביבה הרקובה ועם עצמם, את כל המועקה והעלבון, שהם סובלים. אין מרגיש בצערם, ביסוּרי חייהם, בחבלי היצירה שלהם, בדכדוכה של נפשם, בראותם על כל מדרך כף רגל הריסת מה שהם בונים או הכנה להרוס מה שהם באים לבנות. לכל היותר רואים בעבודתם מעשי נערוּת נעימים או ‘ילדוּת יפה’.

כך מתייחסים אל הצעירים העובדים. כך מתייחסים אליהם כל ה’נושאים את אידיאלינו בלב ונפש חפצה‘, כך היא ה’השתתפות בצערו של הפועל הארצישראלי’ שלהם, שאתה, ידידי הנכבד, חרד כל כך, פן חס ושלום יבולע לה. אבל לעומת זה ‘גורל אחיהם הפועל העברי בארץ־ישראל קרוב אל לבם ונפשם בייחוּד’. כלומר נכונים הם האנשים הטובים האלה להתמלא רחמים ודאגה ל’אחיהם הפועל העברי בארץ־ישראל‘, ל’הקריב’ פרוטות אחדות או גם פרוטות הרבה, ואולי גם לעשות מעשים של שווה פרוטה בשביל ‘אחיהם הקטן’ הזה כמעט שלא על מנת לקבל פרס, אם לא לחשוב לפרס את השכר הרוחני הקטן והכשר, שהם מקבלים בראותם את עצמם עוזרים לבנין היישוּב, לגאולת הארץ ולתחיית האוּמה.

והנה בא אדם רע לב ודורש, שייאָמר להם: הלאה עם הצדקה והחסד שלכם! אין לכם רשות לדאוג לנו: לא ניתן לכם לחלל את כבוד האדם שבנו, לא ניתן לכם לחלל את העבודה בארץ־ישראל בפרוטות ובמעשים פעוּטים ובקטנות שלכם! קשה ומרה, אבל גדולה היא עבודתנו, קשים ומרים הם חיינו, אבל, לפי מידת כוחנו, אנחנו עובדים את העבודה הזאת, ולא ניתן למי שהוא למשוך אותנו או לדחוף אותנו ב’דמי־שתייה', בטיפה משכרת אל תוך הביצה! אם באמת ובתמים חפצים אתם לחשוב את עצמכם לעושים דבר־מה, ־ בואו ועשו דבר ממש, כמו שאתם עושים במה שנוגע לפרנסתכם או לכבודכם המדומה! בואו הנה, פשטו מעליכם את הבגדים המגוהצים שלכם, פשטו את כל הגיהוּץ שלכם מעליכם ועבדו עבודה בידיכם ממש, אם על אדמת אחרים או על אדמתכם אתם ־ אבל על אדמת ישראל! אבל עבדו עבודה! אבל בנו את הארץ בידיכם אתם ובידי בני ביתכם! אבל דאגו דאגה ממש לתחייתנו, כלומר לתחייתכם אתם ולתחיית בניכם! אז תוכלו לדאוג לנו, כי אז תהיו דואגים לעצמכם ולעבודתנו הכללית, המשותפת לכולנו.

האם אין אלה דברים נוראים?… או אולי נוראים לא הדברים האלה?…

תרע"א (1911)

---

מעט התבוננות

מאת

אהרן דוד גורדון

¹

[א] ‘יצירות לאומיות’

יש רגעים, אשר האדם נמצא במצב־נפש כל כך מדוכא, במצב של איזה סיוּט כל כך קשה עד כי הוא אינו יודע את עצמו ואינו מאמין בעצמו. ‘איפה אני בעולם?’ ־ שואל הוא את עצמו ־ ‘החי אני או מת?’ ‘הישן או ער?’ והוא זקוק אז להתבוננות. הוא צריך לתת חשבון לעצמו מכל אשר הוא רואה ושומע, מכל אשר הוא מרגיש וחושב ־ מכל אשר הוא חי. הוא צריך להשיב לעצמו על שאלתו: ‘איפה אני בעולם?’.

לא הרדיפות מכל הצדדים, לא העלילות והדיבות מכל המקורות, מביאות אותנו לידי מצב־נפש כזה. לזה כבר הורגלנו, את זה סברנו וקיבלנו עלינו. אף לא רוח היאוש, שהתחילה בזמן האחרון מנשבת ביתר תוקף בפינות ידועות במחננו, מביאה לידי כך. ‘האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו’ ־ כתוב בתורת החיים, ובייחוּד, בתורת התחייה שלנו, אם נאבה ואם נמאן.

בכלל מחשבות מעציבות ודאגה למהלך עבודתנו מעוררים לא אלה הרואים את הפסיב שלנו, בכל גדלו הנורא ואת האקטיב שלנו בכל אפסותו הנוראה. האמת, המאירה את המצב בכל נוראותיו, היא אמנם מרה, קשה, נוראה, אבל לא מסוכנה. האמת הנוראה מסוכנה רק לאלה, אשר אין הסכנה גדולה כל כך אם יתפזרו כעשן חלומותיהם היפים, שאינם מטילים עליהם חובה כל שהיא. מחשבות מעציבות ודאגה, דאגה מרובה לעתידנו מעוררים דווקא אלה, הרואים כי יש לנו אקטיב, לפי הערך, לא קטן.

יש לנו בארץ־ישראל לא רק ‘רכוש לאומי’, כלומר לא רק אדמה, שנקנתה בכסף ושראובן ושמעון עושים בה עסקים טובים ומוציאים ממנה כסף על ידי ניצול כוחות זרים: יש לנו גם ‘יצירה לאומית’ ־ יש לנו ‘תל־אביב’, יש לנו אלפי דונמים פרדסים בואדי־חנין² ובפתח־תקוה, יש לנו בַחַריה³, יש לנו… במלה אחת, יש לנו ‘יצירות’ כאלה, ענקיות, נעלות וכו', הראויות לזכות את בעליהן בפרמיות, במידליות של כסף ושל זהב ושל אבנים טובות ומרגליות. ואם תאמר: במה הן שלנו כל ‘היצירות’ האלה, כלומר במה הן לאומיות, הרי ידי זרים עשו את כל הגדולות והנפלאות האלה, ומשלנו הרי אין בהם כלום, מלבד הנהלת העסק ומלבד הקול קול יעקב? וענו ואמרו לך בטוֹן של נצחון ושל בינה יתירה כאחד; אבל מדוע לא עשו זאת הידיים הזרות בלי האיניציאטיבה היהודית? שמע מינה: היהודים, המוח היהודי והקול קול יעקב ‘יצרו’ את כל הגדולות והנפלאות האלה, ולא הידיים ידי עשׂו! בודאי ובודאי היה יותר טוב, לוא היה נעשה בידי היהודים, אבל הרי אי־אפשר לבטל יצירות לאומיות ענקיות בשביל מילתא זוטרתא כזאת. ואם תשוב לשאול עוד פעם: אבל במה הן סוף סוף לאומיות? האמנם פרזיטיות, שאין דוגמתה בשום אומה ולשון ־ שהרי אצל אחרים סוף סוף גם המנצל גם המנוצל הם בעיקר בני האומה העיקרית, ־ האמנם פרזיטיות לאומית יכולה להיחשב ליצירה לאומית? לשאול כך זה פשוט בושה וכלימה. כי איך קוראים פרזיטים לאנשים, שאינם מקבלים פרוטות משל אחרים, כי אם ‘יוצרים יצירות’, העשויות למלא את כיסיהם כסף וזהב מעמל אחרים?

חושב אתה בודאי, שאין זאת אלא השקפה המונית. אם אתה חושב כן, אינך אלא טועה. כך היא השקפת כל עסקנינו הרשמיים וכל אידיאליסטינו הרשמיים (מלבד אולי יחידים יוצאים מן הכלל). ולא עוד אלא שכך היא השקפת חלק ידוע מסופרינו ארץ־הישראליים.

ועל כל השאלות, שאתה שואל, יש רק תשובה אחת: הם רואים את המציאוּת כמו שהיא ואת החיים כמו שהם. הם אינם בעלי דמיון, הם אינם לקויים ברוחם ונשמתם ־ הם אנשים בריאים, נורמליים.

וחושב אתה: בזה אולי באמת הצדק אתם, אולי באמת הם האנשים הבריאים, הנורמליים. הלוא עמנו בכלל הוא כל כך שבור ורצוץ, כל כך חולה ולקוּי בגוף ובנפש, עד כי להרגיש את כל כאבו לכל עומקו יוכל אולי באמת רק מי שבעצמו שבור ורצוץ, חולה ולקוּי. או לאידך גיסא ־ מי שמרגיש את כל כאב עמנו לכל עומקו הוא אולי באמת בעל כורחו שבור ורצוץ, חולה ולקוּי. ובחשבך כך, אתה מוותר ברצון על אותה ‘הבריאות’, ‘הנורמליות’, ובלבד שתרגיש עד כמה שלבך מסוגל להרגיש, ובלבד שתהא שותף, עד כמה שאתה ראוּי לכך, באותו הצער הגדול, שאין לו שם ואין לו גואלים, אם לא בקרב הלקוּיים והחולים ברוּח, באותו הצער הגדול של אוּמה זו, שכל חייה אינם אלא ביאור רחב ועמוק לצערו של עולם.

הגע בעצמך.

אומה מפרפרת בין החיים והמות, נתונה בתוך נחשים ועקרבים, בתוך כל מיני חיות ורוחות רעות. ומבפנים ־ בריחה מן המחנה, בגידה, שמדות, התבוללות מכל המינים: התבוללות ערומה והתבוללות לבושה בכל מיני צבעונין, ויש גם ־ בטלית שכולה תכלת. ותקוותה האחרונה של אומה זו נתונה גם היא על ראש הר געש, וגם בה מתעללים לא רק צוררים זרים, כי אם גם בוגדים מקרב בניה, עצמה ובשרה. עוד רק פינה אחת קטנה ישנה, שיש אפשרות למצוא שם את מקור חייה של אומה זו, להשיבה משם לתחייה, להקימה משם. יש אפשרות, ־ אבל דבר זה דורש, כמובן, כוחות ענקיים, יוצאים מן הכלל, סבלנות לאין מידה, והעיקר, מסירוּת נפש, מסירות נפש שלמה, בלי שיוּר כל שהוא.

יש לך, כמדומה לך, רשות לקוות, כי בניה, אלה, שקוראים לעצמם, ויש שגם אחרים קוראים להם ‘בוניה’, אלה, שהיא שמה בהם כל מבטחה, ־ ידעו את חובתם, יכירו את כל סכנת המצב ויעשו, אם לא כל מה שמוטל עליהם, אבל לפחות מקצת ממה שמוטל עליהם. יש לך, כמדומה לך, רשות לקוות, כי, אם לא יתנו את כל נפשם, אם לא יקדישו את כל חייהם להצלת האומה, אבל דבר מה יתנו, אבל לא יימלטו על נפשם לתוך קליפת ה’אני' הקטן והחשבונות הקטנים שלהם, שהם קוראים להם ‘חיים’, או לפחות יבינו, כי גם לשלטון ה’חיים' יש איזה גבול, איזה ‘עד כאן’, אשר משם ואילך גם החיים אינם חיים, כי משם ואילך אתה רואה את מיתת האומה, ואינך יכול לחיות חיים כאלה.

כך מדומה לך.

אבל באמת מה אתה רואה?

שלטון אנוכיות פעוּטה, חומריות גסה, אשר גם בגלוּת לא בכל מקום אתה מוצא דוגמתה, שלטון הפרוטה מבפנים וההתהדרות כלפי חוץ. וחיי העם אינם נחשבים למאומה, אינם עולים כלל בחשבון.

כמדומה לך, כי אלה, שקוראים להם סופרים, אלה היודעים לכתוב כך, כאילו לבם רחב כרוחבו של אולם, ־ כמדומה לך, כי הם, בראותם מה שאין כל עין רואה יכולה לראות, היו צריכים אם לא לזעוק זעקה גדולה ומרה מעצמת מכאובם, אבל לפחות להיאנח אנחה עמוקה, אנחה, השוברת חצי גופו של אדם. אבל לא! הם הלא הנם אנשים בריאים, נורמליים. הם לא רק שאינם נזעקים ואינם נאנחים, הם יודעים גם לשיר שירי תהילה לכבוד שלטון הכסף וההתהדרות.

אדם בריא, נורמלי דן לו ביישוב הדעת על הדעה, כי העבודה צריכה להיעשות רק בידי יהודים בכל אופן, ומוצא, כי הדעה הזאת אינה אלא אידיאולוגיה של דור המהפכה. ובדעה מיושבה הוא מוסיף לו: 'ובחיים הענין הוא כך. הפועל היהודי אינו חפץ לעבוד במעדר ־ הרי המעדר ברשות הנכרי; אינו חפץ להשתעבד בלילה לאוּרווה ולסוס, האוּרווה נשארת ברשוּת הנכרי; אינו חפץ לעבוד בבוקר בשעות טל לפני קטיפת תפוחי־הזהב שום עבודה אחרת, או ללכת בלילה לעבוד בהשקאת הפרדס ־ הקטיפה והמוטור עוברים לידי זרים וכו''.

השמעת מימיך, שיהודי דתי יאמר לך ביישוב הדעת, למשל, כך: הפועל היהודי אינו חפץ לעבוד בעשיית היין שלי (כלומר אינו חפץ לעבוד במחיר נמוך) ־ עשיית היין שלי תעבור לידי נכרים; הקצב היהודי אינו חפץ למכור לי בשר כשר (כלומר למכור בזול), ־ אקנה בשר טרפה?

יאמרו: הדת היא ענין אחר. כן, הדת היא ענין אחר, ־ הדת אינה ספורט, הדת אינה משחק באידיאלים, הדת יודעת להטיל חובות, לקבוע מקום לעצמה וברכה לעצמה.

גם הדתי מבקש חיים, גם הדתי עושה בשביל הפרנסה, או כמו שאומרים היום, על פי גזירת ‘החיים’ לפעמים יותר מן המידה. אבל אצל הדתי ־ כמובן, הדתי הישר, שאינו צבוע ־ יש גבול לממשלה זו של ‘החיים’. ‘קשים מזונותיו של אדם’, צריך לחיות, אבל עד גבול ידוע, אבל הוא הכיר כוח אותם החיים שהוא בוחר בהם. מכאן ואילך ־ ‘או יהודי ־ או צלוב’. אולם בזמננו, בדור הדעה שלנו, בדור הדמוקרטיות והמלחמה בכל אבסולוּטיזמוס, דוקא בזמננו באו לכלל דעה, כי יש בעולם אבסולוּטיזמוס אחד כזה, שלא ידעו דוּגמתו בדורות החשוּכים, הלא הוא השלטון בלי מצרים של ‘החיים’, כלומר של האינסטינקטים היותר שפלים שבאדם. ואנחנו, הנדחפים תמיד להיות מן המרקדים לפני ‘הפרוגרס’ בכבודו ובעצמו, כאותן המשרתות הנכריות, המרקדות לפני המנגנים בשעת תהלוכת חתוּנה יהודית בעיירה קטנה, ־ אנחנו מכירים היום את כוח מלכותם של ‘החיים’ עוד יותר מאחרים. והיום אין עוד אצלנו דבר העומד בפני ‘החיים’, אין כל ‘עד כאן’. היום גם הצעיר, הבוגד בעמו ועובר למחנה האויב, מתנצל גם הוא, כי כך גוזרים ‘החיים’, גם הוא בא בטענה כי אין ללכת נגד ‘החיים’.

ומה היא ‘הציונות’, ‘התחייה’, ‘היישוב’ וכל אלה השמות המצלצלים, שבשמם באים לדרוש מן העם בנקים חקלאיים וכדומה? האם אינם פראזה ריקה? האם אינם משחק באידיאלים, אם אין בכוחם להניח את חותמם הם על החיים לאמור: אלה הם חיים ואלה אינם חיים, אם אין נותנים בעדם כלום ואין מוותרים בשבילם כלום? או האומנם חיי העם, התלוּיים בשערה זו של הישוב בארץ־ישראל, אינם שווים שיעשו בשבילם מה שהיהודי הדתי עושה בשביל הדת?

אם יבוא איזה גוי ויכתוב כתב אשמה על היהודים, כי הם אינם אלא סרסורים ותגרנים, אז יתעוררו בעלי העט ויתרעשו בעלי המדע שלנו ויראו לו באותות ובמופתים מכל התורות ומכל החכמות כי אנחנו הננו כולנו עובדי עבודה, אוהבי עבודה, ורק הגלות שללה ממנו את האפשרות לעבוד בעצמנו, בידינו ממש וכו' וכו'. אבל הנה באה מושבה עברית בארץ־ישראל, ולא רק מושבה אחת, וכותבת, לא בדיו, כי אם במעשיה, בכל חייה, כתב־אשמה נורא ממין זה על עם ישראל, כתב־אשמה, שאין כל אנטישמי שבעולם יכול לכתוב כמוהו. כי היש לך הוכחה גדולה מזו, כי אנחנו הננו פרזיטים, עושים עסקים בעמל זרים ואוכלים עמל זרים, אם במקום שיש לנו האפשרות לעבוד בעצמנו, מלאכתנו נעשית ע"י אחרים, אם את כל תחייתנו אנחנו מייסדים על עבודת עם אחר. אם מושבה עברית בארץ־ישראל כותבת כתב־אשמה כזה, שלא תבטל אותו בהוכחות מכל התורות שבעולם ־ באים סופרים ושרים לה שירי־תהילה!

ואיך לא יכך כל זה בתמהון לבב? איך לא תשאל את עצמך: איפה אני בעולם? איזה ציוּר שחור של החיים מביא לידי בחילה בחיים או לידי רגש דומה לזה, ואותם החיים עצמם, שאין כל ציור יכול למסור את כל עומק שְחוֹרם, מביאים לידי התפעלות ולידי אמירת שירה! איך לא תשאל את עצמך: היש לנו תקנה, אם ‘חיים’ כאלה נקראים אצלנו חיים, שאין כל דבר עומד בפניהם, אם ‘רכוש’ כזה נקרא אצלנו רכוש לאומי, אם ‘יצירות’ כאלה נקראות אצלנו יצירות לאוּמיות?

ואין כוונתי בכל מה שאני כותב בזה להוכיח למי שהוא את טעוּתו. אין כאן מקום לוויכוּחים ולהוכחות. תקיפים הם אלה, המדברים בשם ‘החיים’. ‘החיים’ על צדם, דעת הקהל ברובו על צדם, ‘ההגיון הבריא’ על צדם ־ הכול על צדם. מה שאינו על צדם אינו עשוּי למששו בידיים, ואין לו ערך לא בשוק התחתון ולא בשוק העליון. אבל יש כאן מקום להתבוננות בשביל עצמנו, להזכיר נשכחות בדבר מגמת פנינו, כי יש לחשוש לנטייה מן הדרך, אחרי אשר בראשיתה של נטייה זו אין להרגיש בה.

[ב] שתי דרכים לפנינו

צריך, שיהיה ברור לנו בירור גמוּר, כי שתי דרכים לפנינו פה, בארץ־ישראל: דרך ‘החיים’, כלומר דרך החיים הגלותיים, עם כל חכמתם ודעתם הגלותית, עם כל הרגשתם וטעמם הגלותיים ועם כל מעשיהם וכוח מעשיהם הגלותיים. ודרך התחייה, כלומר דרך החיים האמיתיים, דרך החיים השלמים, שאנו מבקשים. יבחר כל אחד באשר יבחר, אבל יכיר וידע, כי הבוחר באחת לא ילך לעולם בשנייה. הגלוּת היא לעולם גלוּת, ובארץ־ישראל לא פחות מאשר במקום אחר. ומי שחפץ בתחייה, מי שחפץ חיים שלמים צריך לתת בעדם את החיים הגלותיים. כך הוא המחיר (כמובן לא זה שבשוק), ומחיר, צריך להודות, לא גדול. אין דבר בעולם נקנה בחינם. אין זה אומר, כי החפץ בחיי האוּמה בעתיד, צריך להמית את עצמו בהווה. לא! דווקא הוא צריך לבקש חיים, אבל לבקש באופן אחר ולבקש חיים אחרים. אשתמש בציוּר מוחשי, שנתיישן לכאורה, אבל באמת ‘הוא נשאר תמיד חדש’. האוהב טוב לו בפת חֲרבה ואוהל דל ביחד עם אהובתו מכל היכלי מלך וחיי תענוּגות בלעדיה. לזה הוא קורא חיים. מובן, כי גם הוא מבקש את הרחבות שבחיים וגם את המותרות שבחיים, אבל רק עם אהובתו. כל המרחיק אותו מאהובתו הרי זה מרחיק אותו מחייו. וכן הדבר גם באהבה רוחנית. המבקש תחייה לאוּמית באמת ובתמים, הוא יבקש בארץ־ישראל חיים הטבועים בחותם התחייה האמיתית. מה שטבוע בחותם הזה, אם חיים טובים עם כל המותרות, או אפילו רק חיים כחיי פועל עתה, הרי הם בכלל חיים. ומה שאינו טבוע בחותם הזה, הרי זה פיגול, כי אין בו חיים.

רק דרך אחת, דרך של עבודה בידיים ממש, דרך של הוצאת כל כוחנו הלאומי מנרתיקו, דרך של מסירות נפש לרעיוננו ולעבודתנו, ובמקום שיש צורך, בעד רעיוננו ובעד עבודתנו, ־ רק הדרך הזאת מובילה אותנו אל תחייתנו. אלפי קושאנים⁴ לא יתנו לנו רכוש לאוּמי, כשם שלא נתנו לנו כל הקושאנים או כמעט כל הקושאנים, שיש לנו עד עכשיו. רכוש לאומי אין לנו על פי האמת עד היום כמעט כלום, כי העם לא זכה ברכוש הזה במאומה. אין עם קונה את אדמתו אלא על ידי עצמו, על ידי הוצאת כוחותיו הגופניים והרוחניים אל הפועל, על ידי הבאת עצמותו לידי גילוּי. פה ישנה במובן ידוע קנייה הדדית, אבל הראשון הוא בכל זאת העם, העם קודם לארץ. ועם פרזיטי אינו עם, כלומר אינו עם חי. את העם נוכל לברוא, רק כאשר יברא כל אחד מאתנו את עצמו בריאה חדשה על ידי העבודה ועל ידי החיים הטבעיים. ואם הבריאה הזאת לא תעלה לו בשלימות, אז ילכו וישתלמו בדרך זו בניו או הבאים אחריו. בדרך זו יהיו לנו במשך הזמן איכרים טובים, פועלים טובים, יהודים טובים ובני אדם טובים. אולם אם אנחנו נשתלם פה בחיי גלוּת, בדרך התגרנות עם כל פירושיה, אז יבואו בנינו או הבאים אחרינו וישתלמו בדרך זו עוד יותר. הדבר הזה אין צריך ראיה. הדרך התגרנית כבר נתנה פרי. בכל המקומות היותר ידועים באמריקה, באוסטרליה וכו' כבר תמצא מן המוכן מספר טפסים מפרי ההדר, אשר נתנה ההשתלמות הזאת.

קשה היא דרך התחיה, קשה מאד, אבל דרך אחרת אָין. סוף סוף הדרך לחיים, לאי־אלה חיים שהם, היא קשה ועולה בעמל רב, אלא שהמטרה המבוקשה מקילה את קושי הדרך. ההבדל הוא רק במה שאדם רואה את החיים. היהודי הדתי הרגיל שלפני דור אחד או שניים צייר לו את החיים בצורה כזו: שתהיה לו פרנסה בריוח או גם ‘עושר וכבוד’, אבל באופן שיוכל לחיות על פי הדת, לקיים את התורה בכל דקדוקיה ופרטיה. אל החיים האלה שאף, ובדרך שאיפתו זו לא היה לפניו כל קושי. חיים אחרים לא היו בעיניו חיים. היהודי החדש הרגיל, היהודי המבקש ‘חיים’ באמריקה או באוסטרליה או בארץ־ישראל, קורא חיים לכל מה שקונים בכסף ולכל מה שמרבה כסף ־ אוצר ‘החיים’ האלה. אל החיים האלה הוא שואף, ובדרך שאיפתו זו אין לפניו כל קושי. גם חיים כאלה אינם נקנים בחינם או בקלוּת, אלא שבעד חיים כאלה הוא נכון לעשות הכול ולהקריב הכול, בלי כל טענות ומענות ובלי חשוב את זה, כמובן, כלל לקרבן. וכל כך טבעית בעיניו הדרך הזאת, עד כי אינו רואה כלל ועל הרוב אינו מסוגל כלל לתת חשבון לעצמו, כמה הוא עושה יותר מכפי כוחו וכמה הוא מקריב לעזאזל ולכל הרוחות שבעולם מבריאות גופו ונפשו ולעתים לא רחוקות גם מתענוגות העולם הזה, ואין צריך לומר, מעולמו הרוחני בעד ‘החיים’ האלה ובעד הכסף ־ אוצר ‘החיים’ האלה.

וגם עבודת התחייה בארץ־ישראל היא במובן זה צורה אחת מצורות החיים, ובעיני שואפי התחייה היא הצורה היותר נעלה, היותר מבוקשה. גם בצורת החיים הזאת יש מקום להרחבה שבחיים ולמותרות שבחיים ־ הכל לפי טעם האיש ולפי רוחו ־ אבל רק באופן שלא תיטשטש הצורה העיקרית. זאת היא צורת חיים, הדורשת שינוּי יסודי, מהפיכה שלמה במושגינו ובהרגשותינו הגלותיים ובהשקפתנו הגלותית על החיים. היא דורשת זאת לא מן הכלל ובדרך כלל ־ דרישה כללית כזאת אינה אלא פראזה ריקה, ־ היא דורשת זאת מכל פרט ופרט, השואף לתחייה ולחיים של תחייה ובכל פרט ופרט מחייו. היא דורשת ממנו לשנות ולהפוך את היהודי הגלוּתי שבו ליהודי בן־חורין; את האדם הלקוּי, המרוסק, הבלתי טבעי שבו ־ לאדם טבעי, בריא, נאמן לעצמו; את החיים הגלותיים שלו, הטבועים בחותם חיצוני זר לרוֹּחו או בחותם פנימי זר לזמנו, שאינו נותן לו להפתח, לגדול בכל מלוא שיעור קומתו ־ לחיים טבעיים, מלאים, שלמים, די עמוקים ודי רחבים. הדבר הזה קשה הוא מאוד לעשותו. זאת היא עליה בדרך זקופה, קשה, מלאה קוצים ומכשולים, ־ אבל זאת היא עלייה, אבל זאת היא ־חיים. כל כך עשירים, כל כך עמוקים החיים בדרך הזאת, עד כי קשה לי אפילו לבארם, שלא איראה כמגזים.

ואם באים בשם חיים אחרים, בשם אותם החיים, שאנחנו ברחנו מהם, והם רודפים אחרינו ומשיגים אותנו, אם באים ואומרים לנו, כי החיים ההם יותר חזקים מאלה ועליהם לא תתגבר, הרי זה מראה רק, כי האומרים כן אינם מבינים את החיים שאנחנו מבקשים לכל עומקם. כלומר אין החיים האלה תופסים בנפשם אותו המקום, שתפסו, למשל, חיי הדת בנפשו של היהודי הדתי באמת. כמובן, אפשר לאמור גם להפך, כי אנחנו המבקשים חיים, המתאימים לרוחנו, איננו מבינים את ‘החיים’ ההם לכל עומקם, כי לקוּיים אנחנו בנפש, לא נורמליים וכו', או כי אין אנחנו מבינים את כוח ‘החיים’ ההם, את ההכרח שבהם, עד כמה שהם קשורים בחיים הכלליים, בחיים של יתר העמים. אבל בין כך ובין כך דרכינו נפרדות, וההולך באחת לא ילך לעולם בשנייה. בכוח ‘החיים’ ההם, בכוח 'ההכרח ההיסטורי ' לא נשיג בארץ־ישראל כלום. ההכרח ההיסטורי, כמו שמבינים אותו המדברים בשמו, הוא כנגדנו ולא בעדנו. פרנסה טובה, כסף, ‘עושר וכבוד’ אולי אפשר יהיה להשיג בארץ־ישראל, אבל לא יותר. תחייה לא נשיג, ומן הגלוּת ומחיי הגלוּת ומנשמת הגלוּת לא ניפטר, כאשר לא נפטרו מהם אחינו בארצות, שיש להם שם חופש וזכויות, וכאשר לא נפטרו מהם אחינו הספרדים, אשר, אם כי היתה להם תמיד חירוּת בערך לשאר היהודים, לא עלו עליהם בכל זאת בחירות נפשם. והתרבות הלאומית שלנו לא תהיה גם היא פחות גלוּתית, אפילו אם יהיו לנו אוּניברסיטאות ואקדמיות ככל חפץ לבבנו, בכל אופן לא יותר בת־חורין, לפי הערך, מן התרבוּת של ישיבות פומבדיתא ונהרדעא. כלומר לא יותר מתרבות של גלות, תהי אפילו יהודית שביהודית. התרבות לא תוכל להיות יותר עשירה ויותר עמוקה מן החיים, וחיים גלותיים הם תמיד חיים גלותיים. דבר־מה באמת אפשר להשיג רק על ידי יצירה, אבל יצירה אמיתית, ולא על ידי עשיית עסקים טובים, שצריך באמת לאדם גבורה יתירה בשביל שלא תהא נפשו סולדת לקרוא לה יצירה, ועוד יצירה לאוּמית.

יאמרו: חיים כאלה שציירתי טובים אולי בשביל יחידים, אבל לא בשביל הכלל. כן, רק בשביל יחידים, כי להניח את היסוד לבניינים יכולים רק יחידים. ביסוד כל בניין גדול מניחים אבנים חזקות, שיהיה בכוחן להחזיק את כל הבניין. הרוב, הכלל יבוא אחרי־כן. הלא בין כך ובין כך אין באים לארץ־ישראל אלא יחידים. מוטב לנו, איפוא, שיבואו היחידים הטובים ולא יחידים גרועים. ואת הדבר הזה צריך שידעו היחידים הטובים…

‘היתעורר המת? היזדעזע המת?’־שואל משוררנו.

אי־אפשר שלא יזדעזע! כל כך גדול הכאב, כל כך עמוק הכאב, עד כי גם המיתה המדומה לא תסך בעדו.

עוד ישנם לבבות בקרב בני עמנו, אם כי מעטים הם. ואין לך פטיש יותר חזק לדפוק על הלבבות מן האמת הקשה, המרה, הנוראה, הנותנת מקום למסירוּת נפש. ידעוּ נא את האמת כמו שהיא, את האמת בכל נוראוּתה. ידעו נא עד היכן הדברים מגיעים, ־ והזדעזעו והתרעשו עד היסוד והתעוררו. יראו נא את התהום הנוראה, הרובצת לרגלינו ־ ובלי חשוב מחשבות ובלי בקש חשבונות ־ יתנפלו להציל מה שיש להציל. ולא יעצרום מזה לא כל נביאי ‘החיים’, אשר יַראו להם, כי אין צורך ורק שגעון הוא להתנפל, ולא כל ציוּרים מן החיים, אשר יראו להם, כי כלום לא יצילו בהתנפלותם זו, אחרי אשר כל תקוותנו מאפע, כל תחייתנו הבל, כל כוחותינו אפס והונאה עצמית. כי לא מתוך חלומות יפים ולא מתוך דעה מיושבת יבואו לידי החלטתם, ולא מתוך ספרים ולא מתוך חיטוּטים פסיכולוגיים יכירו וידעו את כוחותינו ואת תקוותנו, ־ כי אם מתוך עומק עצמותם, מתוך עומק הצער שלהם. ואם יש להם רפיונות, צללים, ליקויים, כמו שיש לכל אדם, ־ גם אלה אינם מעכבים, ואולי במובן ידוע הנם גם כוח דוחף.

והם, אם כי מעטים הם, הם באמת יצילו את חיי האומה מכיליון, ולא ההולכים בדרך ‘החיים’, אם כי רבים הם.

ובשבילם, בשביל המעטים האלה, צריך לדבר את האמת, צריך לדבר השכם ודבר ובכל לשון שאתה מדבר.

תרע"א (1911)

---

העבודה

מאת

אהרן דוד גורדון

‘במרכז לבנו אנו חרוּת בדמע ודם: ‘גאולת הארץ’, ולאו דווקא ‘הארץ’ כולה ביום בהיר אחד אלא כל דוּנם ודונם שבה. את מקום העז של לילינבלום¹ נחל הדונם. הדוּנם הוא כל הגיגנו וחלומנו לבקרים. ונוסף לו, לשעל אדמה זה, עוד תנאי אחד: שיהא הוא, במחילה מכבודו הרם, נעבד על ידי זרועותינו אנו ומושקה מנטפי זיעתנו, דמעותינו ודמינו אנו. הדונם כשלעצמו, בלי הוספה זו, מתחיל גם־כן, בכל יחשו הרב, להעיק על כל נשימתנו, למרר את חיינו’.

כך כותב ר' בנימין².

אבל השאלה היא, אם ישנם רבים כאלה, שהדונם כשלעצמו, בלי עבודת כפינו, מתחיל להעיק על נשימתם ולמרר את חייהם. אבל השאלה היא, אם התנאי הזה הוא רק תנאי נוסף, תנאי ממדריגה³ שנייה, או הוא תנאי עיקרי, יסוד היסודות, שכל גאולת הארץ, יותר נכון, שכל תחייתנו עומדת עליו.

לוּא היו רבים והולכים ומתרבים אלה, שבאו לידי הכרה זו; לוּא היתה הכרה זו הולכת ומתבררת, הולכת ומתחזקת, הולכת ומתעמקת; לוּא את מקום הדוּנם שיש עמו עבודת כפינו היתה נוחלת עבודת כפינו שיש עמה דוּנם, כי עתה היינו יכולים למנות מכאן תקופה חדשה בכל עבודתנו בארץ־ישראל, יותר נכון, בכל עבודתנו הלאוּמית בכלל, תקופה של תחייה אמיתית.

רוח חדשה היינו יכולים לראות בזה – כלומר העיקר מה שחסר לנו.

הנה גאולת הארץ, – והעבודה. מי, כמדומה לך, לא יראה כאן שני צדדים של דבר אחד? הדבר הלא כל כך ברור, כל כך פשוט, – ומי, כמדומה לך, לא יבין את זאת?

אבל הרי כבר אמרו חכמים, כי דווקא הדבר היותר פשוט אינו מתקבל על לבות בני האדם אלא בקושי היותר גדול.

מילא בגולה, – אולי באיזה מובן צדק ר' בנימין, כי ‘אנו והם – שני עולמות’. שם יוכל להיות העיקר העֵז, יוכל להיות העיקר גם הדוּנם, – ההבדל לא יהיה גדול ביותר. אבל העבודה אינה עיקר כלל. העבודה יש לה אמנם איזו שייכוּת לגאולת הארץ, אם תמצא לומר – שייכות חשובה, כמו שיש, למשל, למנגנים שייכות לחתונה יהודית. אבל לא יותר. סוף סוף בשעת דחק גדול אפשר לעשות חתונה גם בלי מנגנים. שם כשמדברים על דבר עבודה יהודית, ממילא מובן שמדברים על דבר הפועלים. ושאלת הפועלים – הלא היא שאלת בתים לפועלים, דירות זולות, בתי־תבשיל וכו', כידוע. הדבר הזה הוא כל כך טבעי, עד כי אפילו הפועלים שלנו לא כולם רואים בזה עלבון, עלבון להם ועלבון לרעיון העבודה.

אבל אם שם, בגולה, אין רואים את הקשר האמיץ שבין גאולת הארץ ובין העבודה שלנו, הנה אין רואים שם גם כל ניגוד בין שני אלה. לא כן פה, בארץ־ישראל. פה רואים את הדבר בעינים יותר פקוחות – כמובן, מי שזכה לעינים טהורות כאלה. פה רואים את העבודה העברית – והנה היא מעצור לגאולת הארץ. פה אתה מוצא גואלים לארץ כאלה, אשר חכמתם העליונה גוזרת לעבוד בנכרים לשם גאולת הארץ.

מהלך המחשבה של הגואלים האלה הוא כך: בשביל לקנות אדמה במידה היותר מרובה נחוץ כסף, כלומר צריך שיבואו הנה בעלי כסף וירבו לקנות קרקעות. ובשביל למשוך הנה את בעלי הכסף צריך להראות להם, כי יש חשבון לקנות נחלה בארץ־ישראל, כי הנחלה נותנת ריוח הגוּן. מובן, כי בשביל שהנחלה תתן ריוח הגון צריך שהעבודה תהיה זולה – ועבודה זולה הרי היא עבודה בידי נכרים.

זוהי לשון החשבון, לשון האידיאל של הפרוטה, כלומר הלשון המתהלכת בישוב הארצישראלי. זהו האידיאל, המתקבל פה מאוד על הלבבות, כי מלבד כל החכמה המעשית והנאצלה שבו, הרי גם מתן שכרו בצדו.

ומזה תקיש על השאר, אם קשה לך להסתכל בפניה החצופים של המציאות.

ועתה הגידו נא, אנשים טובים, כמה מכאן עד אותו מצב הנפש שהדונם כשלעצמו, בלי עבודת כפינו, יעיק על נשימתנו וימרר את חיינו?

ואת הדבר הזה – את גודל המרחק ואת ערך הרוחק צריכים אנחנו לברר לעצמנו.

כמובן, צריכים אנחנו להיות מתונים בדין.

כמה שנתמרמר על האיכרים שלנו על מעשיהם בהווה, אבל חלילה לנו לשכוח מה שהם היו ומה שעשו בעבר. חלילה לנו להעלים עין מן התורה, היוצאת לנו מכל מה שהם עשו ומכל מה שהם נעשו. הלא גם הם, כלומר הרוב או חלק חשוּב מהם, באו הנה בשאיפות אידיאליות, ברצון לעבוד, אף עבדו וסבלוּ הרבה והקריבו הרבה, אולי הרבה יותר ממנו, הבאים אחריהם. והדבר הזה מחייב אותנו ללמוד מהם. במפעל גדול כשלנו, אם תמצא לומר, ביצירה גדולה כשלנו, הכול עולה בחשבון: גם האורות גם הצללים. גם השגגות והזדונות של הבאים לפנינו נחשבים במובן זה לאקטיב, ואפילו ירידתם והתנוונותם. אין עולמות נבראים בלי ‘שבירת־כלים’ קודמת, ואין צמיחה בלי ריקבון קודם. אנחנו צריכים לעמוד על הדבר, שהם נכשלו בו. ובאופן כזה לא יאבד לבטלה מה שהם השקיעו בבנין, ובאופן כזה נשיב להם סוף סוף מה שמגיע להם בצדק.

והדבר, שאנחנו יכולים ללמוד מזה, הוא, כי הנגע שדבק בנו הוא כל כך עמוק, עד כי הוא דורש בדיקה יסודית וריפוּי יסודי.

עם, אשר נקרע כולו מעל הטבע, אשר במשך אלפיים שנה היה כלוא בתוך החומות; עם, אשר הורגל לכל מיני חיים, רק לא לחיי עבודה מדעת עצמו ובשביל עצמו, – עם כזה לא יוכל בלי התאמצות כל כוח רצונו לשוב להיות עם חי, טבעי, עובד. העיקר חסר לנו. חסרה לנו העבודה, – לא עבודה מהכרח, כי אם עבודה, שהאדם קשור אליה קשר אורגני, טבעי, ושהעם קשור על ידה אל אדמתו ואל תרבותו, הצומחת מאדמתו ומעבודתו. אמנם גם בני עמים אחרים לא כולם עובדים, גם בקרבם ישנם רבים, המואסים בעבודה ומבקשים להם דרכים לחיות על עבודת אחרים, אבל עם חי גופו פועל את פעולתו באופן טבעי, וגם העבודה היא מפעולותיו האורגניות ונעשית באופן אורגני. עם חי יש לו תמיד רוב גדול, שהעבודה היא להם טבע שני. לא כן אנחנו. אנחנו כולנו מואסים בעבודה, ואפילו העובדים אינם עובדים אלא מתוך הכרח ומתוך תקוה בלתי פוסקת להיחלץ ממנה בזמן מן הזמנים ולחיות ‘חיים טובים’. צריכים אנחנו לבלי לרמות את עצמנו, צריכים אנחנו לראות בעינים פקוחות, עד כמה אנחנו לקויים במובן זה, עד כמה העבודה נעשתה זרה לרוחנו לא רק במוּבן הפרטי, כי אם גם במובן הלאומי. די אופייני במובן זה המאמר: ‘בזמן שישראל עושים רצונו של מקום – מלאכתם נעשית ע"י אחרים’. אין זו מימרא גרידא. הרעיון הזה, אם מדעת או שלא מדעת, נהפך בקרבנו להרגשה בלתי מוכרת ולטבע שני.

ועתה נניח, כי כבר יש לנו באיזה מקום קיבוץ של יהודים, האם ישתנה הדבר הזה מעצמו? האם יבוא מעצמו שינוי בטבע נפשנו בלי ריפוּי יסודי? האם לא יבכרו תמיד היהודים שלנו את התגרנות, הפּדלרוּת, הסרסרוּת, ובייחוּד, עסקים, שאחרים יעבדו והם ינהלו את העסק? ואפילו אם החיים יכריחו חלק ידוע מהם לעבוד, הלא בכל אופן יבחרו המוכרחים לעבוד את העבודות שבערים, שיש שם יותר מקום לעשות עושר ובכלל להיפטר מן העבודה, אם לא יבחרו לעבוד בארצות אחרות, יותר עשירות. והאדמה תהיה גם אז נעבדת רובה ככולה בידי זרים, ובכלל תהיינה גם אז העבודות העיקריות רובן ככולן נעשות בידי זרים. האם זהו מצב טבעי של עם חי?

ומי חושב על זה? מי מרגיש את זה? אין לנו עבודה, – ואין אנחנו מרגישים כלל בחסרונה. אין אנחנו מרגישים בזה אפילו בשעה שאנחנו מדברים על דבר תחייה לאוּמית. אין העבודה חסרה לנו לא רק בתור כוח מקשר את האדם אל האדמה וקונה את האדמה, כי אם גם בתור כוח עיקרי בבריאת כל תרבות לאוּמית. אין לנו ארץ, אין לנו לשון חיה, אין לנו תרבות חיה, – את זה לפחות אנו מרגישים, את זה אנו מכירים, אם בהכרה ברורה או לא ברורה, לזה לפחות אנו מבקשים דרכים לעשות מה שצריך ואפשר לעשות. אבל אם אין לנו עבודה – מה בכך? יעבוד איוַאן, יעבוד יוֹהאַן, יעבוד מוּסטאפה, ואנחנו – אנחנו נברא תרבות, אנחנו ניצור יצירות לאומיות, אנחנו נמליך בעולם את הצדק המוחלט.

הנה הקונגרס האחרון היה בעיקרו קונגרס של תרבות, ובאמת כך היה צריך להיות מתחילת בריאתו. שהרי על עיקרה של תנועתנו הלאומית היא תנועה תרבותית, שאיפה לכונן את חיינו לפי רוּחנו ועל פי דרכנו – שזהו עצם התרבות. שהרי לוּ היה עם ישראל חפץ או יכול לחיות חיים אחרים, לא היינו זקוקים לכל תנועה לאוּמית.

אבל מה טיבה של תרבוּת זו שכבשה סוף סוף את מקומה בתנועתנו הלאומית אחרי מלחמות כל כך ארוכות וכל כך עקשניות?

תרבות זו היא מה שקוראים אצלנו ‘תחיית הרוח’. כלומר אותה הרוח, שאנו באים להחיות, אינה רוּח חיים, הממלאה את כל הגוף ומחייה את כל הגוף ומקבלת חיים מכל הגוף, כי אם איזו רוח נאצלת, שצמצמה את שכינתה בחדרי הלב והמוח. כל עיקרה של התרבות אינו אלא עניין של דעות (כך חשבו ודיברו בקונגרס). ובעניין של דעות הלא יוכל אחד להחזיק בהשקפת־עולם קבועה בבית מדרשם של הרמן שטרוּק והרב מלידא, והשני – בהשקפת עולם קבועה בבית מדרשם של מרכס ואֶנגלס.

מבחינה זו אנחנו רגילים לראות אצלנו תרבות, ולפעמים אף פריחת התרבות גם בגלות. ‘דעות’, ‘רוח’ אינן תופסות מקום, ולא תמיד אתה מכיר בהן, אם הן בנות זמנן ובנות עמן. אולם על פי האמת הלא אין לנו ולא תוכל להיות לנו בגלות תרבות – תרבות חיה, המתפרנסת מן החיים ומתפתחת מתוך עצמה. אין לנו תרבות, – כי אין לנו חיים, כי החיים בגלוּת אינם חיים שלנו. מה שיש לנו בגלוּת – הרי הם קניינים תרבותיים ידועים, שנפלו לנו בירושה מן העבר, שאנחנו מתקינים אותם בכל שעת צורך ברוח המקום והזמן, כלומר בהתאם אל אותם החיים, שאנחנו מוכרחים לחיות על פי מהלך החיים של אחרים ועל פי רצונם של אחרים. וגם בהתאם אל הרוחות, המנשבות בעולמותיהם של אחרים. יש לנו גם כשרון הסתגלות ידוע, שהתפתח אצלנו בגלות – לעבּד את תוצאות חייהם של אחרים לפי רוחנו אנו, לעשות מפרי עבודתם של אחרים ‘מטעמים’ לפי טעמנו אנו. מה שיש לנו עוד – הרי היא ההכרה וההרגשה של מה שאין לנו, כלומר שלילה גדולה. במצבנו הבלתי טבעי זהו חלקנו היותר טבעי בדעות, בספרות, בשירה. בכל אלה הדברים שישנם לנו יש אמנם שאנחנו מחדשים הרבה, יש שאנחנו משקיעים הרבה כשרון של יצירה בחידוּשים האלה. אבל מתרבות חיה עוד הדרך רחוקה.

התרבות החיה הלא היא מקיפה את כל החיים. כל מה שהחיים בוראים לשם החיים הרי הוא תרבות. עבודת אדמה, בניין בתים וכל מיני בניינים, סלילת דרכים וכו' וכו' – כל עבודה, כל מלאכה, כל מעשה הרי הם תרבוּת. זהו יסוד התרבות, החומר שלה. הסדר, האופן, הצורה, כיצד כל הדברים נעשים – הרי הם צורת התרבות. ומה שמרגישים, חושבים, חיים העושים בשעת עשייתם ושלא בשעת עשייתם והיחסים הנולדים מתוך כל אלה, בצירוף הטבעי החי בתוך כל אלה, הכול – הרי אלה רוח התרבות. מאלה ניזונה התרבות העליונה – המדע, האמנוּת, האמונות והדעות, השירה, המוסר, הדת. התרבות העליונה, או התרבות במובנה המצומצם, זו שאליה בייחוּד מתכוונים בשעה שמדברים אצלנו על דבר תרבות, הרי היא החמאה של התרבות בכלל, של התרבות במובנה הרחב. אבל האפשר לעשות חמאה בלי חלב? או היעשה אדם חמאה מחלב של אחרים – והחמאה תהיה כולה שלו?

ומה אנחנו מבקשים בארץ־ישראל, אם לא מה שלא נמצא בשום מקום אחר בעולם – את החלב החי של התרבות? לא תרבות אַקדמית אנחנו באים לברוא היום, בשעה שאין לנו כלום, כי אם תרבות החיים, שהתרבות האקדמית מובלעה בתוכה, בתוך כל תאיה ואַטוֹמיה – תרבות החיים, שאינה חסרה אלא חיבוּץ בשביל להוציא ממנה את החמאה, את התרבות העליונה. אנחנו באים לברוא את האמוּנות והדעות שבחיים, את האמנוּת שבחיים, את השירה שבחיים, את המוּסר שבחיים, את הדת שבחיים. ואפשר להוסיף עוד: ומתוך כל אלה – את הקשר שבחיים או את הקשר החי בין ההווה ובין העבר. אנחנו באים לברוא חיים – חיים שלנו, חיים לפי רוחנו ועל פי דרכנו. אבל כאן אני רואה חובה לעצמי לדבר דברים יותר ברורים, אף על פי שהדבר מובן מאליו ממה שקדם. אנחנו הלא בנים אנחנו למקום, אשר ברא הכול במאמר פיו. ואם אומַר ‘לברוא’ חיים, – הרי אין כמונו ‘בוראים’ הכול במלה אחת של זירוז, בקול קול יעקב. על כן צריך לומר פשוט: כל מבוקשנו בארץ ישראל הלא הוא לעשות בידינו ממש את כל העבודות, המלאכות והמעשים מן היותר מחוכמים, היותר נקיים והיותר קלים עד היותר גסים, היותר מאוסים והיותר קשים ולהרגיש כל מה שמרגיש העובד את כל העבודות האלה, לחשוב כל מה שהוא חי על פי דרכנו. אז תהיה לנו תרבוּת, כי אז יהיו לנו חיים.

אבל אצלנו אפשר, כי בשעה שמתאספים מכל תפוצות הגולה וגם מארץ־ישראל להתיעץ על כל מה שאפשר לעשות לתחייתנו ולגאולתנו, בשעה שמדברים על דבר תרבות חיה, – בשעה זו לא יעלה על דעת מי שהוא לדבר על דבר יסוד כל תרבות, על דבר העיקר החסר לנו – על דבר העבודה. וזה לעומת זה אפשר אצלנו. אצלנו אפשר ששתי מפלגות קיצוניות, האחת מבקשת תחיית הדת והשנית המדברת בשם תחיית העם, במקום לעמוד על הדבר, מה היא התרבות החיה ומה היא יכולה לתת להן, כמו לכל אברי האומה, – במקום זה תתאחדנה להילחם יחד בתרבותנו הלאומית בכלל, כלומר להילחם באותם החיים הלאומיים, שהן באות לברוא. ולא עוד אלא שראש המדברים בשם תחיית העם לא מצא אופן אחר להביא לידי גילוּי את אהבתו המונופולית לעם ולתחייתו מאשר לקרוא למצדדים בזכות התרבות הלאומית בשם שונאי העם.

מה כל זה בא ללמדנו?

כמדומה, כי הדבר פשוט וברור. כל זה בא ללמדנו, כי מעתה צריך להיות האידיאל הראשי שלנו – העבודה. אנחנו לקינו בעבודה (אינני אומר: ‘חטאנו’ – כי לא באשמתנו באנו לידי כך), ובעבודה נירפא. את העבודה צריכים אנחנו להעמיד במרכז כל שאיפותינו, לייסד עליה את כל בנייננו. אם רק נעשה את העבודה כשהיא לעצמה לאידיאל, יותר נכון, אם רק נביא לידי גילוּי את האידיאל של העבודה, נוכל להירפא מן הנגע אשר דבק בנו, נוכל לאחוֹת את הקרע, שנקרענו מעל הטבע. העבודה היא אידיאל אנושי גדול, אידיאל של העתיד, – ואידיאל גדול הוא במובן זה שמש מרפא. אם אמנם אין ההיסטוריה מכוונת ללמד, להרביץ תורה, אבל מי שעיניו בראשו יכול וצריך לקחת תורה מפיה. ואנחנו יכולים ללמוד מכל מצבנו בעבר ובהווה, כי אנחנו צריכים להיות הראשונים בדבר הזה. אנחנו צריכים לעבוד כולנו. אינני בא לדון ולהורות, אבל ברור בעיני, כי ראוּי וכדאי הוא שיחשוב המורה, שיחשוב הסופר, שיחשוב המשורר, כמה העבודה יכולה לתת להם. יודע אני, כי זרים ומוזרים יהיו הדברים בעיני רבים, אולם יש אשר דווקא דברים מוזרים מעוררים את המחשבה בכל תוקף. מי יודע? אולי יביאו הדברים לידי מחשבה.

רוח חדשה נחוצה לנו לתחייתנו.

רגילים אנחנו לשמוע התאוננות, כי אדם אַין, כי אין לנו אנשים בשביל לעשות מעשים גדולים. אבל איפה הם אותם היהודים, שהיו עולים על המוקד או הולכים לטבח לאלפים ולרבבות רק בשביל שלא לבגוד בעמם ובאלוהיהם? אל תאמר: האנשים הראשונים היו טובים מאלה. כי באמת לא היו טובים מאלה. אותם ראובן ושמעון, שהיום בארץ־ישראל הנם שקועים כולם בחשבון הפרוטות, וחיי האומה התלוּיים בשערה אינם עולים כלל בחשבונם, – אותם ראובן ושמעון עצמם היו אז, בימים הנוראים ההם בתוך הגולה, מוסרים את נפשם על קידוש שם האומה. כי רוח אחרת היתה אז עליהם, כלומר על כל האומה. לזה אין צורך להביא ראָיות מרחוק. הראָיה היא קרובה מאוד ונמרצה מאוד. הלא הם עצמם, אותם ראובן ושמעון שבארץ־ישראל, היו אחרים לפני שנים לא כל כך מרובות. הלא הם עצמם באו הנה לשם האידיאל, הלא הם עצמם שאפו לעבוד, אף עבדו הרבה וסבלו הרבה והקריבו הרבה. כי רוח אחרת היתה אז עליהם.

אבל הרוח ההיא עברה, – וזה מלמדנו עוד דבר אחד.

הרוח ההיא נבראה בתוך הגלוּת וניזונה מתוך הגלות. אבל בגלות, שאין לנו שם חיים, היתה רוחנו הלאומית בכלל, בכל הזמנים, יכולה להתקיים רק במצב הקיפאון. ומעת שנעשו פרצים בחומות שלנו, היתה רוחנו למשחק לרוחות החזקות המנשבות מבחוץ. באו רוּחות רעות וקשות ודחפו אותה לצד ארץ מולדתה החמה, הבהירה, החביבה. ותיחם הרוּח ותיאוֹר ותעל ותהי לרוח חיים, לרוּח גבורה וגדולה בלב החלוצים הראשונים. אולם כמעט התחוללו בחוץ רוחות אחרות, ותבואנה הרוחות האחרות ההן לנשב גם במחנה ישראל ותגענה גם עד הנה, ארצה ישראל. ואם אמנם פה לא היה להן מקום ולא היה כוחן גדול לנשב בחזקה, אבל די היה כוחן לגרש כּלה את הרוּח הטובה, הצנוּעה ההיא.

הרוח החדשה, הנחוצה לנו לתחייתנו, צריכה איפוא להיברא פה, בארץ־ישראל, ולהתפרנס מחיינו בארץ־ישראל. היא צריכה להיות כולה חיה וכולה שלנו.

אבל, הנה בעייתנו הראשונה והעיקרית – העבודה. הבה נתחיל לפתור אותה כפי כוחנו. הבה נתחיל בבריאה הרוח החדשה. הבה נתחיל מכאן, מן המקום אשר פגענו בו בראשונה ואשר אנחנו באים להניח עליו את היסוד. נתחיל – ומצאנו את דרכנו. ואולי נוכל לעשות דבר מה גם באשר אנו שם. – – –

לעת עתה עוד הדבר עומד על יחידים, על אותם היחידים היודעים ומרגישים מה מצבנו דורש מהם. והרבה דורש מהם מצבנו. במובן ידוע אנחנו נמצאים עתה באותו המצב, שנמצאו בו לפנים החלוּצים הראשונים של רעיון תחיית הלשון, אלא שמצבנו הוא שלא בערך יותר קשה ויותר מעורפל. גם הם היו בתחילה בודדים, גם מעשיהם היו זרים ומוזרים בעיני הבריות, גם אותם חשבו לבטלנים, לבעלי הזיה, למבלי עולם, גם עליהם צחקו וגם כעסו לפעמים. כל זה עבר גם עליהם, אם כי במידה לא כל כך גדולה, שהרי, ראשית, שאיפתם לא נגעה בכיס, בחשבון הפרוטה, ושנית ­­– היא לא דרשה עמל כפים וזיעת אַפיים, לא דרשה שינוי יסודי בכל הרגלי החיים. בכל זאת יכולים אנחנו ללמוד מהם הרבה. קודם כל – כי הרבה יוכל לעשות הרצון אפילו של יחידים. ושנית – כי נחוצים לנו קנאים לרעיוננו. יאמרו מה שיאמרו – תחיית הלשון חייבת הרבה לקנאי הלשון. אם אמנם לעתים לא כל כך רחוקות הם הגדישו ומגדישים את הסאה; אבל מלבד מה שטבע הדבר מחייב לפעמים שגיאות כאלה, הנה בכלל אפשר לסלוח להם הרבה. לוּלא הם, לוּלא היו לנו קנאים לדיבוּר העברי, מי יודע, אם היה הדיבוּר העברי מגיע עד לאותה המדריגה⁴, שהוא עומד עליה היום. ואם לא יהיו לנו גם להבא קנאים כאלה, מי יודע, אם יעלה בידנו לעשות את שפתנו לשפה חיה באמת.

קנאים לעבודה נחוצים לנו, – כמובן, קנאים במובן המשובח של המלה.

אין לי צורך לברר למי שנותן את נפשו על הרעיון, עד כמה קשה הדבר הזה, אבל אין לי כמו כן צורך לברר לו, עד כמה הדבר נחוץ.

תרע"א (1911)

---

מקוצר רוח

מאת

אהרן דוד גורדון

יש אשר למראה חזיונות־חיים, יתפרצו מתוך לבך דברים, שאתה מצטער למפרע על היאמרם, כאדם זה, שמצטער על אנחה עמוקה ועשירה, שהתפרצה מתוך לבו שלא במקומה.

כשאתה רואה את המלחמה, שעורכים על העבודה העברית מצדדים שונים ובאופנים שונים, בסתר ובגָלוּי, את הנשק שמשתמשים בו הלוחמים, את כל תכסיסם הבדוק והמנוסה, יודע אתה ברור, כי אין לך דרך אחרת, כי אם לשבת בדד ולידום, ואם לב לך, ואם לבך מלא, ואם לבך רועש עד היסוד, – יתפקע ואַל ישתפך כשפוך את השופכין! כי למה לדבר ולמי לדבר?

יודע אתה ברור, כי כוח הכסף, כוח המצב בחברה, הם בידי הלוחמים הגיבורים, – ואם אלה להם, האם אין הצדק אתם? האם אין הם הבונים האמיתיים של היישוב? האם אין הם השומרים על החומות, הרואים את הנולד, הנותנים נפשם ממש בלי מחיר, על כל ערקתא דמסאנא של העם, ועל כל מצווה קלה וחמוּרה שביישוב?

‘תחייה פרזיטית!’ – יתפרץ מתוך לבך. למה?… לעשיר עולה הכל בזול, אומר המשל ההמוני. ואם מסירוּת נפש עולה להם כל כך בזול, לב כואב לא כל שכן, ואין צריך לומר – דברים בשביל למהול בהם כל מה שיוצא מן הלב ולכבות בהם כל מה שיש בו ניצוץ של קדושה. – – –

יודע אתה כל זה ויודע עוד, מה מעטים עדיין הרואים בעבודה עיקר מעיקרי התחייה, עד כי, למשל, אדם כ’אחד העם', שאין להטיל ספק במסירותו לרעיונו, משלים עם עבודה זרה בבניין המרכז הרוחני שלו (מרכז רוחני מיוסד על פרזיטיות לאומית!). יודע אתה עוד כי בכלל אנחנו הולכים ופורטים את אידיאלינו הגדולים במעות קטנות, כי בדור דעה אנחנו חיים. יודע אתה את כל זה, – ומה לך עוד? מה יש פה לדבר? האם אין כל זה אומר יותר ממה שהפה יכול לדבר? ואם אין שומע לקול הזה, שיש בו יותר משמינית שבשמינית ממה שיש בקול הנשמה בהיפרדה מן הגוף, – מה יתנו ומה יוסיפו דבריך? מי ישמע לך? מי יאבה לך?

אבל חולשה היא באדם. וגם החולשה יש לה לפעמים מקום, אם לפחות ישרה היא.

מודה אני ומתוודה, כי אין בשבילי דבר יותר נורא מתחייה פרזיטית. אם יחיד חי על עמל אחרים, הרי זו שאלה סוציאלית רגילה לא רק בקרבנו, אשר כל בעל נפש מבקש לה פתרונים על פי דרכו: הסוציאליסט על פי דרכו, והמבקש אדם חדש וחיים חדשים ­– בדרך אחרת. אולם כי תבוא אומה, המבקשת את תחייתה, אוּמה, המתאַמרת לנושאת דגל הצדק המוחלט, אוּמה שיש לה בבית גנזיה רכוש של אלפיים שנה של יסוּרים שאין דוגמתם בעולם, – כי תבוא אומה ותייסד את תחייתה על פרזיטיות, היש לך בעולם ירידה נוראה כזו? אם יש דברים, שעדיין לא ברא השטן בשביל האדם, כי עתה ירידה כזו בוודאי אחד מהם, אם לא טרח השטן בייחוד בשבילנו, היוצאים מן הכלל בכל דבר, לברוא גם ירידה יוצאת מן הכלל. ומודה אני ומתוודה: לוּא האמנתי, כי תחייתנו וגאולתנו לא תבוא אלא על ידי עבודת אחרים, הייתי בורח מפה, כבורח מתוך ההפֵכָה, לכל אשר יביטו עיני ולכל אשר ישאוני רגלי: כל גלוּת וכל מיני פורענויות – ולא תחייה פרזיטית ולא גאולה פרזיטית!

אבל אשמים גם אנחנו, העובדים, והעומדים על ימיננו, אם לא בעצם המלחמה הקדושה, הנה אשמים אנחנו במצבנו העלוּב במלחמה הזאת.

כי נתמרמר כמה שנרצה, על הבונים המחריבים שלנו, אבל הלא צריך להודות, כי להם יש שיטה וכי הם נאמנים לשיטתם. ולוּא היו לפחות גלוּיי לב, היינו אמנם נלחמים בשיטתם, אבל לא היה מקום לאותו דכדוכה של נפש, לאותו העלבון הצורב, שמולידים תמיד הצביעוּת של האגרוף ועלי־התאֵנה של הפרוטה.

כי לא רק חומר הם מבקשים, כי אם גם ‘רוּח’, אלא שהם מבקשים על פי דרכם: חומר לחוד ו’רוח' לחוד, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימא¹. חומר מותר לקחת בכל האמצעים ואפילו בניצול בני עם אחר. ו’רוּח' לוקחים מאוצר ה’רוח‘, מאותו הגנוז בספרים שלנו ובכלל במה שמסור לנו מן העבר, ומאותו הגנוז בספריהם של אחרים, וגם ממקור החיים של אחרים. רכישת קרקעות, בניין מושבות, נטיעת פרדסים, עבודת האדמה, כל עבודה, כל מלאכה ומעשה, הנעשה בכוח ידיים – כל אלה וכאלה הם בכלל עבודה חומרית, שערכה הישובי נערך במידה שהיא משמשת לעשות עסקים טובים. לפיכך אין כל הכרח בדבר, שבוני הישוב יעבדו דווקא בעצמם או לפחות בידי יהוּדים. להפך, עבודה זרה, הנותנת מקום לניצוּל עמל אחרים במידה יותר גדולה, יותר מתאימה לתכלית היישוב, שהרי היא נותנת יותר אפשרוּת לעשות עסקים טובים ולהגדיל ולהאדיר את הפרוטה. ועבודת הרוח הרי היא תחיית הלשון, בתי־ספר, בתי־עם, בתי־כנסיות וכו’, ולשיטתם זו נאמנים הבונים שלנו מאוד. מצד אחד הם באמת רודפים אחרי כל שעל אדמה, שיש להשיג, בייחוּד, אם הוא טוב לעסק, בייחוד, אם מתן שכרו בצדו. ומצד שני, הם עוסקים גם בענייני ‘רוּח’: בתי־ספר, אוּניברסיטה, תחיית הלשון, סידור ענייני תל־אביב, למשל, על פי המלה האחרונה של התרבות האירופית, – ממש מרכז רוּחני! ומה לך עוד?

והנה באים אנחנו ואומרים: לא יצירת יישוב לאומי מתוך עסק, לא תחיית רוח לאומית מתוך ספרים או מתוך חייהם של אחרים, – יישוב לאומי ותחייה לאומית מתוך יצירה לאומית חיה. אין תחייה לאומית באה מתוך הכנסת חיים שאובים לתוך מה שנעשה באופן מיכני ויכול להיעשות גם בידי אחרים. תחייתנו תבוא מתוכנו ועל־ידי יצירת חיינו, ואין גוזרים יצירה חיה לשניים, כמו שאין גוזרים את החיים לשניים, לאמור: זה חומר וזה רוח, את זה יעשו אחרים ואת זה נעשה אנחנו, כאילו תאמר: את זה יחיו אחרים ואת זה נחיה אנחנו. כל רוחנו החיה בקרבנו, כל כוחות גופנו ונפשנו צריכים למצוא את תיקונם, צריכים למצוא להם ביטוּי בכל חיינו, ביצירת חיינו מתחילתם ועד סופם, בכל עבודה ובכל מלאכה ובכל מעשה כמו בכל דבר שבלב ובכל דבר שבמחשבה. זאת תהיה תחייתנו, – זאת ולא אחרת.

באים אנחנו ואומרים: אין להעמיד יצירה לאומית על האיניציאטיבה הפרטית, אין לעשות את האדמה הלאומית ביישוב לאומי, ביישוּב לשם תחייה לאומית, לקניינו של הפרט, לדבר של עסק, – אדמה לאומית ועבודה לאומית, כלומר הקוּפה הלאומית² והעבודה, רואים אנחנו אותן, כאילו הן שני צדדים המשלימים זה את זה של דבר אחד: הלאמת הארץ והַאֲרָצַת האוּמה, אם נכון לומר כן.

הנאמנים גם אנחנו לשיטתנו? היש לנו די אומץ להיות עקביים עד הקצה האחרון?

ברור, לכאורה, כי שיטתנו באה לתת פנים חדשות ומהלך חדש לגמרי לכל העבודה היישובית. לא כל שעל אדמה, הנקנה בכסף על־ידי פרט זה או אחר לשם עסק או לשם מצווה, הוא עיקר, ולא זה עיקר כי פרט זה או אחר יחיה דווקא על עמל יהודים ולא על עמל נכרים, או יעשה עסק דווקא בעמל יהודים ולא בעמל נכרים. ובכלל לא בעלי הנחלה הם העיקר, הגרעין, מרכז־הכובד, והעובדים טפלים להם, בתור פועלים, בתור כלי למעשה הקפיטל שלהם. העיקר הוא כל שעל אדמה, הנגאל על ידי האומה ובכוח האוּמה לשם תחיית האוּמה, ועיקר העיקרים – כל נפש מישראל, הנגאלת על־ידי האדמה, המוצאת את תחייתה בעבודה על האדמה. לפי זה, כל שיטת העבודה היישובית, שאינה עומדת על היסוד הזה של הלאמת הקרקע ושל העבודה בתור כוח יוצר ומחַיה, היא רע, אם כי לפי שעה רע הכרחי, שאין אנחנו יכולים ובמובן ידוע אולי גם איננו רשאים להתנגד לו, מפני שלפי שעה אין עוד היסוד, שאנחנו שואפים להעמיד עליו את היישוב, די איתן. אבל בשום פנים אין אנחנו רשאים להרחיב את דרך השיטה ההיא על חשבון דרך שיטתנו אנו. עובדים אנחנו במושבות הקיימות, מפני שלפי שעה אין די עבודה על אדמת הקופה הלאומית, משלימים אנחנו עם רכישת אדמה על־ידי יחידים, מפני שלפי שעה אין די כסף בקופה הלאומית. אבל בשום פנים איננו רשאים להכניס את זה לכלל הדברים שאנחנו שואפים אליהם. איננו רשאים, – אם הלאמת הקרקע אינה בעינינו מלה ריקה, אם התחייה בכלל איננה בעינינו מלה ריקה; איננו רשאים, – אם רעיון הלאמת הקרקע, אם כי הגשמתו דורשת התאמצות־כוחות יוצאת מן הכלל, הוא בעינינו רעיון ממשי, מעשי, יסוד ושורש לכל עבודתנו; אם הקופה הלאומית היא בעינינו אותו הקפיטל, שבשבילו אנחנו באים להכשיר את הקרקע, שבשבילו אנחנו באים להמציא ולחנך פועלים, יותר נכון, שעל־ידו אנחנו באים להמציא ולחנך עובדים בשביל עצמם.

ומה אנחנו עושים בשביל להרחיב ולהעמיק את היסוד הזה, שאנחנו שואפים להעמיד עליו את כל העבודה היישובית? מה אנחנו עושים בשביל המהלך החדש, שאנחנו מבקשים? מה אנחנו בכלל עושים?

היה זמן, אשר רעיון כיבוש העבודה היה התוכן היחידי של שאיפותינו. להלכה, בתור רעיון של עבודה, אולי לא היה לו גם אז מקום (עבודה בשביל כיבוש העבודה! מין גלגל חוזר), אולם למעשה היתה לו שעה. הלאמת הקרקע היתה אז באמת מלה ריקה, שהרי איך תצוּיר הלאמת האדמה באין לה לאוּמה ידים עובדות? וממילא היה גם רעיון העבודה לשם עבודה, לשם יצירת חיים, דבר שאין לו מקום, שהרי באין אדמה לאוּמית אין מקום לאותם החיים, המבוקשים בדרך העבודה. אולם מן הזמן ההוא עברנו איזה מרחק. רעיון העבודה התברר במידה ידועה, התעמק, התרחב, והקופה הלאומית, אם כי בתור רעיון עדיין רחוקה היא מהיות ברורה כהלכה, אבל במעשה התקדמה גם היא הרבה, עד כי בשנה הזאת היא כבר הכניסה מיליון פרנקים. בירור רעיון העבודה הכשיר, כנראה, את הלבבות, את הקרקע שמתחת למפתן ההכרה, לקליטת רעיון הלאמת האדמה, – הבירור של הרעיון הזה, יש איפוא מקום לקוות, יבוא, אולם העבודה הישובית לא נשתנתה מזה הרבה, ועל דבר מהלך חדש אין כמעט לדבר. ולא עוד אלא שאנחנו בעצמנו והעוזרים על־ידינו עושים יותר בשביל הרחבת הדרך למהלך הישן על חשבון דרכנו אנו מאשר להפך.

מה הם מושבי פועלים על יד המושבות הקיימות, מה היא בכלל השאיפה לכבוש את העבודה במושבות, המתנגדות בעצם יסודן לכל שיטתנו בעבודה היישוּבית, – מה הם כל אלה, אם לא ניגוּד גמור לאותו המהלך החדש, ששיטתנו באה לתת לכל העבודה היישובית? וכל כך אנחנו להוטים אחרי קונצסיות בספירה ההיא, המתנגדת לכל מה שאנחנו שואפים אליו, עד כי לא רחוקים אנחנו מבּקשת פשרות לתכלית זו עם העבודה המעורבת.

מה לנו ולמושבות הקיימות ולכל ההולכים בדרך השיטה ההיא? אנחנו עובדים את עבודתם מתוך הכרח, אבל האם עלינו מוטלת החובה לזכות אותם בעבודה עברית בעל כרחם? האם הם אינם יהודים, אינם חלוּצים על פי מצבם, ואינם אחראים על מעשיהם בפני העם או לפחות בפני הציונים והחובבים? האם הם אינם בני עונשין, אינם בני אחריות, ועלינו החובה להיות אפיטרופסיהם? אם הם זקוקים לעבודה עברית, יבקשו להם פועלים יהודים, כמו שהם מבקשים פועלים לא יהודים. ואם חכמתם העליונה גוזרת לעבוד בידי זרים, אם מתוך אספקלרייתם המאירה הם רואים בזה את התחייה ואת הגאולה, – אשריהם וטוב להם, אשריהם בעולם הזה וטוב להם לעולם הבא! ואם הם מועלים בשליחותם בתור חלוצי העם בארץ־ישראל יבוא בעל החוב – העם או הציונים והחובבים – ויגבה את חובו. ואם אינו בא, – לא עלינו החובה להיות שמשי הקהל. אנחנו די לנו שאנו עובדים, לנו יש דרך אחרת, מהם ומדרכם עלינו, במידה שאפשר, להתרחק. ואולי – מי יודע? – אולי ישפיע הדבר הזה עליהם יותר מכל מלחמה בשל העבודה, כי אז אולי יראו בבהירות מספיקה, מה היא האיניציאטיבה הפרטית שלהם בלי ה’בטלנים' הצעירים. בכל אופן עלינו ללכת בדרכנו אנו ולבקש דרכים חדשות להגשמת שאיפותינו אנו.

הן לפי שיטתנו, כל נפש מישראל קודמת אפילו לכל שעל אדמה בארץ־ישראל. האם לא חובתנו היא לפי זה לדאוג, שלא תאבד נפש מישראל? ומה אנחנו עושים? האם לא ממש ההפך מחובתנו? האם יש לנו רשות להקריב כל־כך הרבה נפשות, לעתים לא רחוקות נפשות חשובות מאוד, לשם רעיון כיבוש העבודה במושבות, כלומר לשם אותו הרעיון, המוביל אותנו למה שהוא ממש ההפך ממה שאנחנו שואפים אליו? מי מאתנו לא ידע, כמה צעירים וצעירות באים לפתח־תקוה הברוכה או לרחובות המהוללה וכו' מלאים חיים וכוח, מלאים רצון לעבוד, לחדש חייהם ולתקן עצמם בעבודה, ואחרי עבור זמן ידוע של חיים בתוך הסביבה החביבה והאויר המחכים הם נעשים שבורים ורצוצים, ורובם עוזבים את הארץ או נעשים למשגיחים וכדומה, כלומר נפשם מסתגלת אל הסביבה ומוסיפה מחכמתה גם היא לאויר המחכים. ובמי הקולר תלוי, אם לא בנו? האם לא עלינו החובה לדאוג, כי כל צעיר וצעירה הבאים לארץ־ישראל לעבוד, ימצאו עבודה וסביבה של חיי עבודה? ומה עשינו או מה אנחנו עושים במובן זה? אפילו באסיפותינו אין דנים ברצינות בשאלה זו, וכמדומה, כי עדיין השאלה לא הועמדה אפילו על הפרק כהלכה, לכל עמקה, אם לא לחשוב לשאלה זו את השאלה הידועה על דבר אינפורמציה, כלומר שוב שליחת הצעירים ‘לכבוש את העבודה’. תוקעים אנחנו ומריעים, כי יבואו צעירים מן הגולה לעבוד, וכשהם באים, אנחנו פוטרים אותם בנתינת אדריסה ישר אל ההתנוונות.

ומה עושה במובן זה, או מה אנחנו דורשים כי תעשה הקופה הלאומית? או אולי אין הדבר הזה נוגע לה כלל? האם לפי שיטתנו לא זה הוא תפקידה העיקרי, אחרי התפקיד של גאולת האדמה – לבקש אמצעים, לברוא תנאים בשביל שהבא הנה לעבוד ימצא עבודה על האדמה הלאומית וסביבה של חיי עבודה? (אולי לא למותר להדגיש, כי כאן מדובר רק בעבודה ובסביבה מבריאה, כדי שלא לתת מקום לטעות, כי כאן מדובר בביצור עמדה בחיים לעובד. ביצור עמדה בחיים היא שאלה הרבה יותר קשה, וגם היא לא הועמדה עדיין על הפרק כהלכה).

שקועים אנחנו בראשנו וברובנו בבקשת אמצעים לתקן מה שאין לו תיקון, לבצר מה שלפי שיטתנו נוח היה לו שלא נברא משנברא, וכשאנחנו באים להגשים את שאיפתנו העיקרית, אנחנו רואים את עצמנו תשושי כוח ומוח, קופאים על נקודה אחת או משתדלים לזוז בדרך סלולה. קבוצות, מושבי עובדים, – את זה אנחנו עוד מבקשים. אבל להרחיב את חוג עבודתה של הקופה הלאומית עד קצה גבול האפשרות, לבצר מקום לעבודה בשביל כל המחנה של צעירים, שישנם בארץ ושאנחנו קוראים להם לבוא אל הארץ, להכשיר בשבילם את הקרקע, באופן כי מן היום הראשון לבואם תהיה להם האפשרות להיקלט ולצמוח ולחיות, באופן כי מחננו ילך ויגדל ויתחזק מיום ליום, – את זה אין אנחנו מבקשים כלל. לכל היותר אנחנו מבקשים חוות לימוד. תנו עבודה לבאים לעבוד, תנו להן סביבה של חיי עבודה, סביבה של אויר נקי, שלא יתנוונו בה, – ללמוד לדעת את העבודה הם יבקשו מעצמם, יבקשו – וימצאו, בזה תוכלו להיות בטוחים. חוות עבודה וחיי עבודה, חוות חיים, אם נכון לאמור כן, נחוצים לנו קודם כל; חוות לימוד – אם אפשר, כלומר אם אפשר בתור תוספת על הראשונות.

ובכלל כשאתה בא וטוען, למשל, הן הקופה הלאומית כבר מכניסה מיליון פרנקים לשנה, והכנסתה הולכת וגדלה מיום ליום ובלי ספק עוד תגדל הרבה יותר, במידה שעבודתה בארץ־ישראל תלך הלוך והתרחב, – האם לא הגיעה השעה להתחיל לעבוד ביד פחות או יותר רחבה, לפחות לגשת אל ההכנה לעבודה רחבה ברצינות הדרושה? כשאתה טוען כך, עונים לך: תן תכנית! כאילו בתכנית תליא מלתא, כאילו לא החיים בוראים את התכנית, כי אם התכנית בוראה את החיים. כאילו לא למדנו כלום. אמור אמרנו: כל כוחנו הוא במה שאין אנחנו מבקשים דרך כבושה, במה שאנחנו כובשים דרך במקום שאינה ולכאורה אינה יכולה להיות. חשוב חשבנו: כל יתרונו של המשרד הארצישראלי על פני מוסדות אחרים הוא במה שיש לו די אומץ לבקש מה שהוא שואף אליו, לתעות ולבקש, לעשות שגיאות ולבקש. כל זה היה כל הזמן שתעינו בכרם לא לנו וביקשנו מוצא, אולם כמעט הגענו אל עצם הגבול של כרמנו אנו, – והנה אנחנו מבקשים דרך סלולה, מדרגות בטוחות, אנחנו מבקשים תכנית. יותר מדאי³ השתקענו במעשיות, עד כי שכחנו, כי עלובה היא המעשיות, שאינה יודעת לעשות גדולות.

ואתרשה⁴ לברר את מחשבתי על הענין שלפנינו ביתר בירור.

רגילים לחשוב, כי חולשת שיטתנו, שיטת העבודה והקופה הלאומית, היא בעיקר בחוסר אמצעים חומריים, במה שאין הקופה הלאומית מקור נאמן לכסף. אולם לא זאת היא הסיבה הראשונה והעיקרית. חוסר הכסף גופו הוא תולדה מסיבה אחרת, יותר עמוקה וסמוּיה מן העין. מציאות⁵ אמצעים להגשמת רעיון, הבא לחדש את פני החיים, תלוּיה תמיד במידת הצורך בחידוּש זה, החי בלב המשתתפים בחיים האלה. מצד זה אין כאן חולשה אורגנית בשיטתנו, כי אם רפיון של יציר חי בתחילת יצירתו. הרעיון הוא חדש, כמעט עוּבּר מקוּפל בגרעינו, ועדיין לא הספיק להיקלט במידה מספקת במוחות ולהכות שרשים עמוקים בלבבות. אפילו בעיני המאמינים בו הוא עדיין רעיון רחוק, פרספרטיבה יפה, ולא רעיון של חיים, לא רעיון קרוב לעשותו, להגשימו במפעל ובמעשה. כל זמן שרעיון נמצא במצב כזה, אין לו שליטה על החיים ולא כוח על הלבבות, כי כל תביעותיו מן החיים המעשיים נראות כרחוקות וכמוּזרות.

אולם לוּא היינו נאמנים לשיטתנו במידה הדרושה, לוּא היה לנו די אומץ להיות עקביים עד הקצה האחרון, היינו רואים, מה תפקידנו דורש ממנו. היינו רואים, כי החיים הארצישראליים עוזרים על ידינו במידה שאנחנו יודעים לבקש מהם עזר, כי החיים הארצישראליים עושים את שלהם. היינו רואים, כי עיקר כוח מעשיהם של החיים המתייצרים בארץ־ישראל הוא לא בדברים ממשיים, שנוצרו על ידם, לא במושבות עם העבודה הזרה שלהן, ולא בתל־אביב עם האירופיות הצעקנית שלה, – עיקר כוח מעשיהם הוא ברוּח שהם יוצרים בקרב עושי דברם – בקרב אלה, שעוסקים ביצירה לאומית באמת – ובקרב הסביבה בכלל, במה שהם מקרבים את הרחוק, במה שהם עושים את הרעיון הנאצל לרוח חיים. כך הוא ביחס ללשון, שגם היא היתה בתחילה רעיון נאצל, רחוק, שגם תביעתה להיות לשון מדוברת היתה רחוקה ומוזרה, אולי לא פחות ממה שרחוקה ומוזרה עתה תביעת הקוּפה הלאומית, שגם לה – ללשון – לא היתה שליטה על החיים. וכך היה במידה ידועה גם ביחס לעבודה. עתה הגיע התור לרעיון הקופה הלאומית, כלומר הגיע התור לרעיון העבודה לבקש דרכים לבוא לידי גילוּי בכל מלוא היקפו ועומקו, על ידי הגשמת רעיון הלאמת האדמה.

אולם רעיונות ממין זה, רעיונות, שהם בתחילת צמיחתם כל כך רחוקים מן החיים, עד שהם נראים כיצירי דמיון, כיצירים מעולם אחר, שאין להם מקום בעולם השפל שלנו, – רעיונות ממין זה דורשים בשביל הגשמתם מה שקוראים פאַנאטיקים, קנאים, לא נלהבים בעיקר, כי אם קיצוניים במידה שאין למעלה ממנה ואיתנים כאיתני עולם, אנשים שאינם שבים מפני כול, והעיקר, שאינם יראים להיות ‘בטלנים’ עד הקצה האחרון בעיני בעלי המוח המלוטש והנשמה המלוטשת או בעיני סתם בריות. כך היו בעתו, למשל, בן־יהודה וחבריו. וכל כך גדל לאט לאט ובאופן בלתי מורגש כוח מעשם, עד כי לבסוף נעשו כל הפיקחים ל’בטלנים', כמו שראינו במלחמה עם ‘עזרה’⁶.

אולם אם רעיונות, שאינם נוגעים באופן ישר בחיים החברותיים של ההווה, די להם בקנאים יחידים, שאפשר להם להגשים את רעיונם ביחידות, על חשבון עצמם ועל אחריות עצמם, הנה רעיונות כרעיון העבודה והלאמת האדמה, הבאים לחדש את פני כל החיים, זקוקים על פי עצם מהותם לקיבוץ שלם של קנאים כאלה, לקיבוץ אשר רישוּמו יהיה באיזה מידה שהיא ניכר בחיים.

אף אמנם ראינו, כי הקיבוץ הקטן של הצעירים העובדים השפיע, לפי ערך כמוּתו, הרבה מאוד על כל מהלך תנועתנו הלאומית, ועזר הרבה מאוד להפחת רעיון העבודה בקרב הצעירים שבגולה. ולוּא הוספנו ללכת בדרך זו הלאה באותו האומץ ובאותו המרץ, היתה גם עבודת הקוּפה הלאומית יותר חיה ויותר נמרצה, וגם כסף לא היה חסר, כמו שלא חסר כסף בבואנו להגן על לשוננו הלאומית.

אולם כאן פקע כוח קיצוניותנו. כל זמן שרעיון העבודה נמצא עוד במצב הצמיחה, כל זמן שהעבודה היה לה צביון של דבר, שאינו יוצא מגדר הרגיל, היינו די קנאים לרעיוננו ודי קיצוניים במעשינו – והצלחנו. אולם משהגיע הרעיון לתקופת הבגרוּת, משהתחיל תובע עבודה של יצירה חיה, של יצירה חדשה לגמרי, אנחנו כאילו נבהלנו מפני כוח התפרצותו הפראי, מפני כוח מעופו, היוצא מגדר כל מה שהורגלנו אליו, מפני המרחקים הגדולים, שהוא שואף אליהם, – והתחלנו נרתעים לאחורינו. מעתה אין צעדינו בטוחים עוד. עושים אנחנו צעד אחד לפנים ושני צעדים אחורנית אל כיבוש העבודה ואל הקפיטל הפרטי.

ובזה היא חולשת שיטתנו. חולשת שיטתנו היא במה שאין לה פאנאטיקים קיצוניים, במה שאותו הקיבוץ, שהוא נושא דגל הרעיון – רעיון העבודה והלאמת האדמה – והעוזרים על־ידו עדיין אימת ריחוקו וזרוּתו של הרעיון עליהם, עד שהם בעצמם אינם ניגשים להגשמתו בחיים באותו המרץ ובאותו הביטחון, שניגשים להגשים דבר מן החיים. ואלה הם סימני החולשה – תנודתנו מצד אל צד ובקשת דרך בטוחה, בקשת תכנית, בשעה שאנחנו באים להציע לפני המשרד הארצישראלי לגשת להגשמת מה שאנחנו לכאורה נותנים את נפשנו עליו. – – –

ויש לי רשוּת לשאול את חברי, ויש רשות לכל ציוני מבין דבר כפשוטו, כמשמעו, בלי התחכמות יתרה, לשאול את ההנהלה הציונית, ובייחוּד, את העומדים בראש הקופה הלאומית והמשרד הארצישראלי:

הקופה הלאומית, שנבראה במחשבה תחילה רק לשם הלאמת האדמה, מה היא: פראזה יפה, דקורציה נאה, חלום נעים לעתיד רחוק ונעלם, מעין יין המשומר בענביו, או רעיון ממשי, שאנחנו שואפים להגשמתו בתור יסוד לכל עבודתנו הלאומית, שכולנו – בייחוּד אנחנו, העובדים, ובייחוד המשרד הארצישראלי – חייבים להשקיע את כל כוחותינו בעבודה לשם הגשמתו ובבקשת דרכים להגשמתו?

תרע"ד (1914)

---

על עניני העבודה

מאת

אהרן דוד גורדון

כדאי, חושב אני, לאדם מקרב העובדים לדבר פעם אחת בעתון כללי¹ דברים אחדים על ענייני העבודה, וכדאי, כמדומה, לעתון כללי לתת מקום על עמוּדיו לדברים האלה.

בספרוּת העתית הכללית שלנו, רגילים אנחנו לראות, דנים על העבודה העברית עם כל השייך אליה כעל עניין של מפלגה או של מעמד ידוע.

כך מתייחסים אל העבודה העברית לא רק האיכרים בוני הישוב בידי בני עם אחר, ועוזריהם ומליצי היושר שלהם, כי־אם גם אלה, המבינים את ערכה, את הכרחיותה של העבודה העברית בבניין ארצנו ובתחיית עמנו. כשהם דנים על העבודה העברית או על אחד העניינים הקשורים בה, אתה מרגיש, כי הם מדברים לא על עניינם הם בלי אמצעי, אשר, מבחינת היותם בנים לעם ישראל, הוא גם עניינו הפרטי של כל אחד מהם – כמו למשל, הלשון העברית. ביחס ללשון העברית מבין כל מי שיש לו מוח בקדקדו ולב חי ועֵר בחזהו, כי היא חובה עליו בלי אמצעי, ואחריות תחייתה, מבחינת השימוש בה בדיבוּר, בכתב ובמחשבה, חלה עליו ממש כמו שהיא חלה על העוסקים בתחייתה בתור בעלי מקצוע. אבל העבודה הרי היא עניינם של הפועלים, של מעמד מיוחד, ולא עניינו של כל פרט ופרט מהמעמדות האחרים. הרי אי־אפשר כי העבודה ליצירת החיים המורכבים של עם תהא נעשית כולה על־ידי עובדים עבודת כפיים פשוטה, הרי צריכה להיות חלוקת עבודה. אמנם מעמד העובדים הוא מעמד נחוץ מאוד, ורבים אולי לא יתעצלו להודות כי הוא היסוד, והעיקר, כי העבודה היא היסוד בבנין הארץ, וכי החובה הלאומית על כל מבין ומרגיש לשקוד על הדבר, עד כמה שאפשר, כי כל מה שאנחנו באים לעשות בארץ יהיה נעשה על־ידי עבודה עברית. ואולם למעשה, בחיים, הרי העבודה סוף סוף חלקו של מעמד מיוחד, ודרושה הבנה יתירה, עמידה על גובה ידוע כדי להבין את כל ערכה היסודי.

והדבר מובן. היחס אל העבודה והעובדים בקרבנו, ובכלל כל היחסים שבינינו בשדה העבודה ליצירת חיינו בארץ־ישראל, המביאים לידי חיכוכים ומבוכות מיוחדים לנו, בני עם תלוש וקרוע, מה הם, אם לא בבוּאה ריקה ומזויפת, בבוּאת ים סוער, בבואה של בּוֹרית, מהיחסים השׂוררים בחיי אותם העמים, אשר אנחנו חיינו בתוכם? בקרב כל עם מאותם העמים יש מעמד של פועלים ומעמד של בעלי רכוש הנותנים עבודה לפועלים. היחסים בין המעמדות הם בעיקר כלכליים, והמלחמה ביניהם – מלחמה כלכלית. ואת היחסים האלה רואים, רוצים לראות גם בקרבנו, רוצים לראות גם אלה הבאים אלינו לכאורה לא מתוך שאיפות חומריות. את ההבדל רואים לא הכל, ולא מעטים הם אלה שאינם רוצים לראותו, והרואים לא הכול יורדים לסוף עומקו. הרואים רואים רק כי הניגוד בין המעמדות בקרב עם חי הוא ניגוד סוציאלי, שהרי גם העובדים גם נותני העבודה הם בני עם אחד, בעוד אשר בקרבנו הניגוד לאומי: נותני העבודה – יהודים, והעובדים – בני עם אחר; אבל אין רואים, כי הניגוד הוא גם מדיני: העובדים הם בני עם הארץ ונותני העבודה – זרים. שהרי אם לא נעבוד את האדמה בידינו ממש, לא תהיה האדמה שלנו לא רק במובן הסוציאלי ולא רק במובן הלאומי, כי אם גם במובן המדיני: הארץ לא תהיה שלנו, ואנחנו לא נהיה עַם הארץ. אנחנו נהיה גם פה זרים ממש כמו בארצות הגולה, שישנם גם שם יהודים חוכרים או גם קונים שדות, גנים ופרדסים וסוחרים בפרי העבודה של אחרים. ורק במידה שיש לנו מושבים וחוות אשר העבודה בהם כולה שלנו, אנחנו מתאזרחים ונעשים עם הארץ. זכותנו על הארץ, כוח קנייננו בה הוא רק בעבודתנו שאנחנו עובדים את אדמתה. וגם זכותנו ההיסטורית על הארץ זקוקה לאישור זה. הקשר הזה של השתתפותנו ביצירה עם אדמת הארץ ועם טבע הארץ, אשר אנחנו כאילו מחדשים את פני הארץ, והארץ כאילו מחדשת את רוחנו, – הקשר הזה הוא קשר של קיימא, שאין קיים ממנו. והדבר הזה הוא גם ההוכחה היותר נאמנה והיותר נמרצה על התקיימות זכותנו ההיסטורית על הארץ עד היום בידינו ולא בידי שכנינו: שהם לא התקשרו בה בקשר חי וקיים כזה, שהם לא יצרו בה מאומה ולא נתחדשו על־ידיה במאומה. אוי יהיה לנו, אם לא נשאף מעתה לחדש את הקשר החי הזה ולא נלמד הלכות יצירה לאומית־קוֹסמית, אשר תוכל גם לשמש מופת לשכנינו. כי רק באותה דרך, בעצם החיים והעבודה, בלי הוראה מכוּונת או גם ניכרת, נלמד אותם להבין אותנו, וגם אנחנו נלמד להבין אותם, את האדם שבהם, בלמדנו לדעת ולהבין לכל עומקו את האדם שבנו. אז נוכל לחיות חיים אנושיים יחדיו, חיים של יצירה מדינית משותפת. הן לא זמן רב נוכל להשׁיא את נפשנו, כי השקעת הכספים בעסק, סידוּר העבודה והנהלת העסק הם עצם העבודה, עצם היצירה הלאומית, אשר תתן לנו את הזכות הדרושה.

ועוד דבר אחד אין רואים ואין רוצים לראות, וגם הוא עיקר: אין בקרבנו כלל מעמד של עובדים. כי גם ‘הפועלים’ שלנו, אלה העובדים מתוך הכרח, אם באמריקה או בארצות אחרות, אלה שנקרא שמם בישראל ‘פרוליטריון’ כביכול, שואפים כל ימיהם לעזוב את העבודה ו’לעשות חיים', והיותר מוכשרים שבהם גם מצליחים להשיג את מטרתם.

במצב כזה לובשת שאלת העבודה צורה אחרת לגמרי. בקרב עם חי, שהוא עם הארץ ויש לו מעמד של עובדים, איכרים ופועלים, יכולים אלה שאינם עובדים או ש’עובדים' עבודות נקיות וקלות, המפרנסות את בעליהן כדי שביעה גופנית ורוחנית יתירה ותפלה וכדי תיאבון חומרי לאין גבול, בעלי אחוזה, תעשייה, מסחר, פקידים, עסקנים ציבוריים, כל מיני בעלי מקצועות אינטליגנטיים, – יכולים כל אלה לנהל פוליטיקה עליונה, לראות את עצמם כאילו הם בני עלייה, שמנה וסולתה של האומה, אפיטרופסים טבעיים לקטני ארץ אלה, העובדים את עבודתם וחיים בזכותם, אשר חובה עליהם, על בני עליון, להדריכם בדרך הישר, להאיר את עיניהם על חוג חייהם ופעולתם ולבאר להם, כי אין להתפרץ מתוכו ולבקש מותרות, לבקש לאכול כדי שביעה פשוטה כמשמעה, ללבוש בגד שלם ונקי, לדור בדירה של בן־אדם ולא ברפת ובאוּרווה, לבטל ימים למנוחה וכדומה. אולם בקרבנו אנחנו, אשר את ארצנו אך זה החילונו לקנות קניין של קיימא או לחדש את זכותנו עליה בכוח העבודה, אשר אין לנו מעמד של עובדים, לא איכרים ולא פועלים קבועים, ­– בקרבנו השאלה עדיין קודם כל: מי ומי צריכים לעבוד, מי ומי צריכים להיות הקונים את הארץ בעבודה? הן גם עובדינו יצאו מאותם החוּגים, שיצאו משם אלה שאינם עובדים, וגם הם, העובדים, רובם ככולם מסוגלים – על פי כשרונותיהם, ורבים גם על פי האמצעים הכספיים של בית אבותם – להיות בעלי אחוזה, תעשייה, מסחר, פקידים, עסקנים ציבוריים, בעלי מקצועות אינטליגנטיים וכו‘. ומדוע זה הוטלה רק עליהם החובה לעבוד ולהיות למִפְגָע לכל בוני היישוב בידי בני עם אחר, אם בכוח הכסף או בכוח הפוליטיקה העליונה או בכוח החכמה העליונה או על פי הדיבוּר? האומנם רק מפני שה’בטלנים’ או ה’מַניאקים‘² האלה מתייחסים אל החיים בכלל ואל עבודת החיים הלאומיים שלנו בפרט לא יחס של ספּוֹרט או של פוליטיקה, כי אם יחס של אמת, של אמת שבנפש ובחיים כאחת, וסוברים, כי מי שאמר ‘צריך’, בייחוד במקום ש’צריך’, זה מחייב לעשות מה שקשה ביותר, – הרי הוא אומר קודם כל ‘אני צריך’, ורק אחרי־כן רשאי הוא לומר גם ‘אתה צריך’ וגם ‘הוא צריך’, ומי אינו צריך? מי בכם, אדונים נכבדים, מי מכם המתייחס יחס של אמת אל עבודתנו הלאומית, חופשי לומר, כי אין החובה עליו לעבוד, לקנות זכות או לאַשר ולחדש את זכותנו ההיסטורית על ארצנו בעבודת כפיים ממש? בשעת שרֵפה או בשעת סכנה אחרת לחייהם ולרכושם של בני המקום, אין שום אדם חופשי לפטור את עצמו מעבודת ההצלה, מהעבודה הגסה והקשה ביותר, בטענה של חלוקת העבודה, בטענה של מנהל עסקים אני, עסקן ציבורי אני, רופא, סופר, מורה אני. רק מתוך עצם עבודת ההצלה בלי אמצעי תוכל לבוא חלוקת עבודה טבעית, כמו הבאת עזרה לנפצעים, טיפול בילדים וכדומה. בעבודת הצלה אנחנו עסוקים, בהצלת ארצנו, – וההצלה הראשונה והיסודית היא: העבודה בידינו ממש. כל אחד מאתנו, בלי יוצא מן הכלל, חייב לעבוד, כשם שכל אחד מאתנו חייב לדבר עברית, כשם שכל אחד מישראל, השואף באמת ובתמים לגאולתנו ולתחייתנו הלאומית, חייב להתיישב בארץ־ישראל. עצם חובת ההתיישבות מחייבת אותו לעבוד, כי רק על־ידי העבודה ההתיישבות – לאומית, ובלי עבודה אינה אלא התיישבות של גֵר. רק במידה שהוא מכיר ומרגיש בכל ישוּתו את חובתו זאת, ורק במידת ההכרח בחלוקת העבודה מתוך עצם עבודת החיים בלי אמצעי, יוכל כל בעל מקצוע לעסוק במקצועו המיוחד. ורק אז תהיה עבודתו במקצועו לברכה.

אולם את האמת הפשוּטה והברורה הזאת, כי פה לובשת העבודה צורה לאומית־מדינית ולא סוציאלית־לאומית, כי שאלת העבודה היא בקרבנו לא שאלת הפועלים או העובדים, לא שאלת העבודה והרכוש, כי אם שאלת העם, שאלת העבודה והארץ או העם והארץ, – את האמת הפשוטה והברורה הזאת לא הכול רוצים להבין. מצד אלה שמחוץ לחוג העבודה אין בכלל רבים הרוצים להבין דברים כאלה, אבל גם מצד העובדים לא הכול רוצים להבין את זה. ומכאן – כל המבוכה.

את אופן היחס אל העבודה העברית מצד העומדים מחוץ לחוג העבודה אתה רואה באופן העמדת השאלה, בעצם בצורה כזו: עבודה עברית או לא עברית? עצם השאלה בצורה זו אומרת, כי יש פנים לכאן ולכאן, ואין התשובה תלוּיה אלא בשיקול הדעת ובהוכחות ממינים שונים. מובן, כי הדעת נוטה תמיד להכריע לצד היותר קרוב, לצד של ‘אדם קרוב אצל עצמו’. ובמקום שהדעת מכרעת, אין, כמובן, מחסור בהוכחות נמרצות. הרי לא יעלה על דעת מי שהוא להעמיד שאלה: איכרוּת עברית, איכרוּת לא זלה³, או איכרות לא־עברית, איכרוּת זלה⁴? הרי גם האיכרות העברית אינה עסק מוצלח, בשום פנים לא יותר מוצלח מעבודה עברית, ובשום פנים לא היתה יכולה לעמוד בהתחרוּת בפני איכרות לא־עברית. באותו סכום הכסף ובאותו העמל שעולה איכּוּר יהודי אחד, הרי אפשר היה לאַכּר עשרה, אם לא יותר, מבני עם הארץ, המאוקלמים יפה, המסתפקים במועט, הרגילים בעבודה והמוכשרים מאוד ללמוד את כל אופני העבודה וסידור העבודה האירופיים. אלא שכאן – בהעמדת השאלה בצורה: איכרוּת עברית או לא עברית – האַבּסוּרד בולט. אולם לעומקו של דבר השאלה עומדת בעצם גם עכשיו בצורה כזו. שהרי באין עבודת בעל האדמה ובאין עבודה עברית, אין על פי האמת גם איכרוּת עברית.

אף אמנם מה הוא היסוד בשאלת העבודה העברית? מי בעיקר חייב לעבוד את האדמה? ומה מבקשים הבאים לעבוד?

התשובה פשוּטה וברורה לכל מי שרוצה באמת ובתמים להבינה. ברור, כי לעבוד את האדמה חייב בעיקר מי שיש לו אדמה בארץ ישראל. מי שמתפרנס מן האדמה, – חייב לעבוד הוא ובני ביתו, אם בעל משפחה הוא. רק מתוך שיש להביא בחשבון, כי לא תמיד מספיקה עבודת בעל האדמה ובני ביתו, בייחוד לא מספיקה לפי שעה, בעוד אין הדבר מסודר לפי הדרישה העיקרית, יש להרשות לו לבעל האדמה לפי שעה לעבוד גם בידי אחרים, ומובן מאליו, בידי יהודים. כך היא התביעה העיקרית, האמיתית. ואת זה דורשים בעיקר גם הבאים לעבוד, כל עוד הם עומדים על תביעת העבודה ליצירת חיינו בארץ ישראל בלי אמצעי. לא מעמד של פועלים חקלאים עברים ולא מעמד של פועלים עברים בכלל הם באים לברוא, כי אם קודם־כול איכרים עברים (ואחרי כן יוצרי תעשייה עברים), כי מי שאינו עובד את אדמתו בעצמו ובבני ביתו אינו איכר. זו היא תביעתם העיקרית מן האיכרים שישנם היום (עבודה עברית היא רק סעיף קטן מהעיקר הגדול הזה), וזו היא גם שאיפתם העיקרית לעצמם – להיות עובדים עבודת עצמם, להיות בעצמם איכרים, אם במושב עובדים או בקבוצות וכדומה, ובכלל לחיות על עבודה עצמית, אלא שהם מוסיפים, בתור תולדה ישרה מתביעתם העיקרית, כי האדמה בכלל צריכה להיות לאומית, כמו שכל התעשייה צריכה להיות לאומית. ולא צריך להיות לא מנצלים ומנוצלים, כי אם יהודים עובדים וחיים על עבודתם. ורק לפי שעה ומתוך הכרח הם עובדים גם עבודת אחרים.

השאלה היא לפי זה באמת, קודם־כול, שאלה של איכרוּת עברית ואחרי־כן של תעשייה עברית, ולא של פועלים עברים.

כך צריך להעמיד את השאלה. אף אמנם לוּא עמדה השאלה כך, היה גם הפתרון לובש צורה אחרת לגמרי ולא היה רחוק כל כך מאפשרות להגשימו, ולא היה רחוק כל כך גם מצדו הכלכלי.

כל הקושי בקיומם הכלכלי של האיכרים, אפשר לומר, בא מתוך שהם אינם עובדים בעצמם ובבני ביתם. הגיעו בעצמכם: לאיזה סכום עצום עולה שכר הבטלה או שכר הנהלת העסק של האיכרים. לוּא האיכרים היו עובדים בעצמם ובבני ביתם, הרי היתה עבודתם מכניסה להם סכום כזה, שהיה אולי ממלא את כל הגרעון שלהם. בעיקר יש פה להביא בחשבון את הכלכליוּת שבסדר כזה: לוּ היו כל האיכרים, בלי יוצא מן הכלל, עובדים בעצמם ובבני ביתם, לוּ היו הכול עומדים עמידה נכונה על האמת הפשוטה והברורה, כי אין איכרוּת עברית אחרת, שלא כדרך טבע האיכרוּת בכל העולם, הרי היו אז כל התנאים וכל היחסים של העבודה והחיים ביישובנו לובשים צורה אחרת לגמרי. כי על כן אין להביא ראיה לסתור ממה שאיכר אחד או אחדים או קבוצה של איכרים או אפילו מושבה שלמה אחת של איכרים עובדים בעצמם לא הצליחו בתנאים של היום. ולא עוד, אלא שגם בתנאים של היום, אם לא לעוות משפט, אם להביא בחשבון את כל המפריעים, אפשר לומר, כי במקום שהמשקים עומדים על עבודה עצמית, והעבודה נעשית באמונה, הצליחו המשקים מאוד בערך למשקים העומדים על עבודת אחרים במצב דומה עם מפריעים דומים. בתנאי כזה, במקום שהמשק עומד כולו על עבודת האיכר ובני ביתו, אין לו למשק צורך מרוּבה כל כך בעבודתם של אחרים, ואותו סכום העבודה מבחוץ, שיש בו צורך, אינו מכביד ביותר על המשק, אם הוא עולה במחיר יותר גדול ממחיר העבודה הזולה. במשק כזה אין שאלת העבודה העברית תופסת מקום גדול, או אין לה שם מקום כלל.

כך הוא הענין מצד העומדים מחוץ לחוג העובדים.

* * * * *

אבל גם מצד העובדים לא היה היחס אל העבודה העברית ברור. וגם עד היום אינו ברור כל צרכו.

קודם כל עצם הדרך של כיבוּש העבודה ואחרי־כן של התבצרות הפועל העברי בכל ענפי העבודה הוא דרך מוטעה. לא לשם כך, לא לשם העבודה במשקם או בתעשייתם של אחרים באו הנה המחזיקים ברעיון העבודה. לא כך הוא רעיון העבודה. רעיון העבודה מחייב קודם כל עמידה שלמה של העובד ברשוּת עצמו, עבודה במשקו ובתעשייתו הפרטיים או המשותפים לקבוצה ידועה או לכלל העם. השאיפה לכיבוש העבודה, להתבצרות בעבודה מצד העובדים, כאילו אמרה, כי החובה לשקוד על הדבר, כי האדמה תהיה נעבדת כולה וכי בכלל כל בנין הארץ ועבודת החיים בארץ יהיו נעשים בידי יהודים מוטלת על העובדים. ובמקום לפקוח את עיניהם של האיכרים לראות, כי זו היא חובתם הראשונה והיסודית הם, והעובדים רק מזכירים ומאירים להם ביתר בהירות את חובתם זו ועוזרים להם במידה ידועה למלאותה, הועילה המלחמה התמידית לעבודה העברית מצד העובדים לסמא עוד יותר את עיניהם של האיכרים מחובתם ועשתה רושם, כאילו יש כאן מעמד של פועלים, הנלחם על אינטרסיו המעמדיים. וכשבאו ‘פועלי ציון’ והכניסו את הסוציאליות לתוך תכנית הסתדרותם, נתחזק הרושם הזה ולבש צורה של דעה מסוּימת, כי יש כאן תנועה סוציאלית ומלחמה סוציאלית במובן האירופי.

היחס המקובל הזה לעבודתנו הלאומית משני הצדדים העיקריים של המשתתפים בעבודה זו, אינו מראה משום צד סימנים ממשיים של נטייה לדרך יותר רצויה, אם לא להפך.

מצד אחד, הרוח של הסוציאליות, של מלחמת המעמדות ושנאת המעמדות וטמטום המעמדות, המרעישה כיום את כל העולם הלוחם, המלא שנאה וטמטום מכל הצדדים: מעֵבר מזה שאיפה לשעבד את כל העולם שעבוּד אגרופי, ומעֵבר מזה שאיפה להביא גאולה לעולם על ידי כפייה רוחנית, על ידי הטלת דעות דימגוגיות של המיעוט – ותהי כוונתו רצויה כמה שתהיה – על הרבים, זאת אומרת בעצם, לעומקו של דבר, שאיפה לשעבד את כל העולם שעבוּד רוחני, – הרוח הזאת, שהגיעה גם עדינו, בלבלה עוד יותר את מוחות עובדינו, הולידה קרע עמוק במחנה עובדינו הקטן, ועוד ידה נטוּיה.

ומצד שני, העומדים מחוץ לחוג העבודה, בעלי היכולת החומרית, הכספית, ובעלי השאיפה הכספית ועוזריהם והנוהים אחריהם מקרב האינטליגנציה שלנו, שהם לפי שעה הרוב, עומדים ביחסם לעבודתנו הלאומית על אותו היסוד שהם עמדו ועומדים עליו ביחסם אל שאיפת חייהם הפרטיים, ואינם רואים שום צורך ושום חובה לעצמם לשנות ולחדש את יחסם לפי התביעות האנושיות, העומדות כיום על הפרק לפני כל האנושות הישרה, ולפי תביעות מצבנו הלאומי ושאיפתנו הלאומית האנושית.

על קרקע כזה יש די מקום לצמיחת כל מיני קושי ומבוכות, שאינם מחוּיבים מתוך עצם שאיפתנו היסודית והעבודה להגשמתה.

ראינו את הקושי, שנולד בפתרון שאלת העבודה העברית מתוך יחסם של העומדים מחוץ לחוג העובדים אל העבודה העברית. ראינו, כי הקושי, המונח בעצם היקף הצרכים הכלכליים של העובד הגדול מכפי המורשה על פי תנאי העבודה של הארץ, אינו בכל אופן גדול מכפי כוחנו להתגבר עליו, לוּ היה על העבודה לכלכל רק את עובדיה ולא גם את מנצלי עובדיה, התובעים, נוסף לזה, כלכלה הרבה יותר מרובה מכלכלת העובדים; לו היו הכול עומדים על האמת הפשוטה, כי אין בארץ־ישראל מקום לאיכרוּת בלי עבודה עצמית שלמה, כי אין בארץ־ישראל בכלל מקום לחיים על ניצול עבודת אחרים, אם גאולה לארץ ותחייה לעם אנחנו מבקשים, ולא עסקים טובים למספר ידוע של בעלי רכוּש.

מתוך יחס מסחרי כזה של המקווים לגאולה ותחייה בתור רווחים מעסקים מוצלחים בארץ־ישראל, שהוא, כנראה, עד היום השליט בעולמנו היהודי, אין פלא, כי יש בתנועה הציונית בכלל, ובמידה ידועה גם בהנהלתה, כמו גם בקרב עסקני היישוב בארץ, נטייה יתרה ל’אחוזות' ו’איניציאטיבה פרטית', זאת אומרת, אם לדבר בלשון בני אדם פשוטה, לעסקים כספיים, מאשר להלאמת הקרקע ותעשייה ולעבודה עצמית, לקבוצות, למושבי־עובדים – לעבודה של יצירה לאומית־אנושית.

ובאשר היחס הוא כך, כמבואר, משני הצדדים – שם, כמובן, לא יחסר מקום, מצד אחד, לטמטום בעל־ביתי בכל מיני צורות, לכל מיני ‘השגחות’, ומצד שני – להתרשלות בעבודה ולכל מיני תביעות פרולטריות. ומכאן – כל מיני שביתות, אם במקומן או שלא במקומן. אינני דן על שביתה זו או אחרת, ואינני לוקח לי רשות לדון על מה שלא ראיתי בעיני ולא עמדתי עליו מתוך החיים בלי אמצעי. וגם אינני נגד שביתות בכלל, שהרי זהו האמצעי היחידי ביד העובד להגן על עצמו מפני מנצלו. אבל מה שראיתי בעיני הרי ראיתי, והרבה הרבה ראיתי: כמה הטמטוּם בעל־הביתי עושה, כמה הטמטום והעבדוּת ‘המשגיחיים’ עושים, אבל ראיתי גם כמה ההתרשלות בעבודה, היחס ‘הפרולטרי’ עם התביעות ‘הפרולטריות’ לשם תביעות פרולטריות עושים. וגם, את זה ראיתי בעיני, כי בקבוצות נוהגים שלא להתרשל גם אלה, הנוהגים להתרשל במקום אחר, וגם להתייחס נוהגים, כמובן, אחרת.

* * * * *

מסקנות אחדות מכל האמור.

1) שאלת העבודה העברית בארץ־ישראל היא לא שאלת פועלים עברים, כי אם שאלת איכרוּת עברית ותעשייה עברית, בכלל שאלת העם והארץ.

2) ארץ־ישראל, לפי תנאי העבודה והכלכלה של היום, יש ויש בכוחה לכלכל את העבודה העברית, אשר הסידור והתיקונים הדרושים להצלחתה אינם בכל אופן למעלה מכפי כוחותינו, אבל אין בכוחה לכלכל את מנצלי העבודה העברית.

3) מכאן – מסקנה ישרה, כי אין בארץ־ישראל מקום לקניין פרטי על האדמה ולבעלי אחוזות, כי גם ההכרח הכלכלי מחייב הלאמת הקרקע והתעשייה, אם גאולה לארץ ותחייה לעם אנחנו מבקשים.

4) הכוחות הפעילים ההגוּנים שבנו, אשר יש בידם להיות כוחות של יצירה, בעוררם בקרב העם שאיפה לעבודה עצמית על קרקע לאוּמי בצורת קבוצות, מושבי עובדים וכו‘, ובסללם את הדרך לפני העם לעבודה כזאת, אסור להם להטיף ולסלול דרך ל’אחוזות’, ל’איניציאטיבה פרטית' וכדומה. אם אין די כסף בקופה הלאומית, די לנו, אם לפי שעה לא נסגור את השער לפני ההון הפרטי, אשר מצוא ימצא לו את דרכו גם בלעדינו, כמו שהוא מוצא בכל מקום, אבל אין לנו לתת לו את כוחותינו החיוביים, הנחוצים לנו כל כך לעבודתנו החיובית.

5) האמצעים הכספיים הימצא יימצאו לנו מקרב העם העובד והדור הצעיר ולא־הצעיר השואף לעבוד, אם יראה כי העבודה בארץ־ישראל יש בכוחה לתת לו חיים וחרוּת אנושיים, ואם התנועה הציונית בגולה תחנך אותו ברוח זו. הימצא יימצאו בוודאי גם בעלי־רכוש, אשר יסייעו לכך. יותר מזה לא נשיג – ואולי גם את זה לא נשיג – גם אם נחנך את העם להתייחס אל עבודת הגאולה והתחייה בארץ־ישראל כאל עסק כספי.

מסקנות מצד אחר אני מניח להסיק למי שמוצא עניין במסקנות כאלה.

תר"פ (1920)

---

מכתב גלוי לי"ח ברנר

מאת

אהרן דוד גורדון

ידידי!

הנני כותב תחת הרושם החדש של מאמרך ‘למה רגזו?’.

אני פונה אליך, כי אינני מוצא אחר טוב לי ממך בשעה זו. אתה, חושב אני, אולי תבין לי. ‘אולי’ – כי אינני בטוח גם בך. לא שאני חושב את עצמי לכל כך עמוק ואותך לכל כך שטחי, אלא שאנחנו חיים בשני עולמות שונים. ‘חולם’, ‘מאמין’, ‘בעל דמיון’ וכו' – כך חושבים עלי רבים, ומוכרחים הם לחשוב עלי כך, אם אינם חפצים לעשות שקר בנפשם. אבל גם אתה, אם אינך מוכרח לזה על פי שורש נשמתך, הנה מוכרח אתה על פי אופן מחשבתך. ‘ריאלי’ אתה יותר מדי. לפחות, כך אתה חושב על עצמך. לא שאתה רואה את המציאות כמו שהיא, ואני מעלים עין ממנה, או שאני רואה רק אורות במקום שאתה רואה רק צללים. ידוע, כמדומני, גם לך, כי במובן זה אינני חולק עליך כלל, כי אני רואה את הנגעים לא רק מבחוץ, כי אם גם מבפנים, מתוך עומק נשמתי, בכל אופן לא פחות ממך. ההבדל בינינו הוא לא ביחס להמציאוּת הקיימת, כי אם ביחס לאותה המציאוּת שכל אחד מאתנו מבקש או שכל אחד מאתנו יכול להשלים עמה. בשעה שאני רואה אותך מצייר את המציאוּת הקיימת בצבעים היותר שחורים, אינני נפחד ואינני מזדעזע, ויש שאני מוסיף עוד שחרוּת משלי (אם כי אני חולק עליך בהחלט בנוגע לערכו של עמנו, לעברו, לקנייניו הרוחניים וכו'). אינני מפחד ואינני מזדעזע אפילו בשעה שאתה חותך באיזמלך החד מאוד בבשר החי מאוד. אולם בשעה שאתה מצייר את המציאוּת שאתה משלים עמה, – לא עליך רגעים קשים כרגעים שאני חי אז! אף-על-פי שגם אתה יודע מה הם רגעים קשים. מעצמך תבין, כי לא דעתך פועלת עלי כל כך. סוף סוף דעת יחיד אינה מכרעת ואינה נוראה במקום שהיחיד פוסק הלכה כרבים. קשה לי מה שאתה הולך אחרי הרבים בדרך הקו של ההתנגדות היותר קטנה, קשה לי מה שאתה משלים עם מציאוּת כזאת, שבעיני היא נוראה.

אתה אינך מקווה לגדולות בשביל עמנו, – אתה אינך חולם, כלומר אינך מרמה את עצמך. אתה משלים עם הגלוּת היותר משפילה, ובלבד שבני עמנו יזכוּ לעבוד ממש כמו שעובדים בני עם בן חורין, – אתה אינך מאמין בגאולה. ואלפיים שנים של יסורים שאין דוגמתם בעולם? – אבל עצם היסוּרים האלה הם, לפי משפטך, פרי חטאת ישראל, שעם עני וריק זה חייב להביא עליהם חטאת שמנה, – אם היא תכפר! וגם זאת ריאליוּת! וגם זאת אמת!

אבל נתבונן בדבר מצד אחר. לכאורה הרי אינך יכול להשלים עם המציאוּת הקיימת, לכאורה הרי מתייאש אתה, לכאורה אתה נלחם במציאוּת כנואש, אם נלחם אתה. אבל באיזה נשק אתה נלחם, באיזה כוח? – בכוח ‘מעשים אינסטינקטיביים’ או פשוט בכוח האינסטינקטים, כלומר באותו הכוח, שבזמננו העלו אותו למדרגת ‘הכרח היסטורי’, באותו הכוח, שברא את המציאוּת הקיימת ושאין בידו לברוא מציאוּת יותר רצוּיה. הרעיון אינו בעיניך אלא דבר שצריך לבוא לבסוף, מעין ‘אנעים זמירות’. ופה אני עומד ותוהה. הן מאמינים אנחנו בעיניך, אנחנו האומרים: ‘בראשית הוא הרעיון’, כלומר בראשית הוא האדם המושל באינסטינקטים, ולא האינסטינקטים המושלים באדם. אולם אמונתנו, אם היא, לפי דעתך, אינה עומדת בפני המציאוּת, בכל אופן בפני ההיגיון הרי היא עומדת, הרי אינה סותרת את ההיגיון. אבל אתה, המתייאש, אתה, שעיניך פקוּחות לכאורה לראות את המציאוּת כמו שהיא, לראות, עד כמה האינסטינקטים דוחפים ואינם יכולים לבלי לדחוף את האדם לא רק אל תוך תהום השקר והזיוּף, הכיעור והרפש, כי אם גם אל תוך תהום העושק והמרוצה, – אתה אם נוטה אתה אחרי אלוהי הסוציאליות המאמינה של זמננו: איה איפוא הוא ההיגיון שלך? אתה הנך איפוא המאמין – המאמין עד המימרא הידועה: ‘הדבר הוא אבסוּרד – לפיכך אני מאמין בו’. בכל אופן אני מרשה לי לבלי להבין את יאוּשך הנלחם. היאוּש הגדול הנלחם – הרי הוא הרעיון הגדול, הרי היא האמונה הגדולה, הרצון הגדול, מסירות הנפש הגדולה. היאוּש הגדול, אם הוא מואס ב’גאולה' פרטית מן החיים, הרי הוא בעל כורחו מבקש גאולה כללית לכל החיים, מבקש עד לידי שיגעון, מבקש כמו שרק מתייאש קיצוני יכול לבקש.

אתה אומר: הרעיון הוא רק בשביל יחידים. כן, בתחילה הוא רק בשביל יחידים. אבל היודע אתה את כוח היחידים, אם יחידים הם? הן כל התנועות הגדולות בקרב האנושות, ובתוכן גם התנועה הסוציאלית, נבראו בראשונה על ידי יחידים. כל הצרה הלאומית שלנו היא לא כל כך במה שאין ‘ההמון’ הולך אחרינו או לפנינו, כמו במה שאין לנו יחידים. ועוד אוסיף: במה שאין לנו מתייאשים.

היחיד, בייחוּד היחיד המתייאש, אינו מצפה לגאולה, אינו מצפה לחסדי המציאות ואין עיניו נשואות לכוחם של הרבים. הוא בעצמו הגואל, כלומר הוא בעצמו הקופץ לתוך הים, הוא בעצמו המטיל על עצמו את המשא הגדול, אשר ירסק אותו. אין הוא מחַשב חשבונות, אין הוא מביט לצדדים, לחשבונות שיחשבו אחרים. יהי מה! כי על כן מתייאש הוא, כי על כן אין לפניו אלא שתי דרכים: או ‘לגאול’ את עצמו מן החיים או לגאול את החיים, כלומר לעסוק בגאולת החיים. דרך אחרת אין לפניו.

אולם המתייאשים שלנו אינם קופצים לתוך הים, אינם עומדים ראשונים במערכה, אינם עומדים על מקומם, כמו שאומרים, עד טיפת דמם האחרונה בלי בקש חשבונות רבים. לא שהם נחבאים אל הכלים, אלא שהם עוברים ממערכה למערכה אחרי נפילות אחדות ואינם רואים, כמובן, סימן ברכה בשום מערכה, רק רואים ומראים, כי אין כל תקווה, כי אין כלום, ומקללים את יומם.

הוא אשר אמרתי: אין לנו יחידים ואין לנו מתייאשים. היחידים שלנו מתבטלים בפני השם בן חמש אותיות: ‘מערבא’ ומבטלים בתוך עצמם מה שאין לו ערך במערבא, והפחותים במעלה עוזבים פשוט את המערכה, והמתייאשים שלנו מוציאים את יאושם לבטלה.

הבו לנו יחידים! הבו לנו מתייאשים! הבו לנו יחידים, שאינם מתבטלים ושאינם עוזבים את המערכה, והבו לנו מתייאשים, המשקיעים את יאושם בבניין, בבניין אחד! אז תראו ונוכחתם, מה יחידים מתייאשים, מה יחידים בכלל, אפילו לא יוצאים כל כך מן הכלל, יכולים לברוא בארץ-ישראל זו, שרבים הם עתה המתייאשים ממנה, אז תראו ונוכחתם, איזה כוח של תחייה ושל יצירה יכולים לברוא בארץ-ישראל: קודם-כל כוח מעורר שיעורר בארץ-ישראל עצמה את כל מי שיש בו עוד טיפת חיים להרגיש, לחשוב, והעיקר, לעבוד – לעבוד עבודה של תחיית ידים ושל תחיית כל מה שיש להחיות; ושנית, כוח מושך, שימשוך אליו מכל תפוצות הגולה את כוח העם, את רוח העם, את רצון העם. בקצרה, יחידים יכולים לברוא פה כוח, שיעורר את העם, את כל העם, להתבונן, לראות איפה הוא בעולם, ולבקש דרך לתחייתו ולתקומתו, לבקש כמו שיכול עם מתעורר לבקש. וזה הלא העיקר.

אבל הדבר הזה הוא יותר מדאי קרוב אל לבי, יותר מדאי נוגע בכל שאיפתנו, בשביל שלא אטה מעט הצדה ולא אַראה לפחות במקצת מה שיכולים יחידים לעשות בארץ-ישראל.

הנה משל אחד, אבל שקול כנגד ההוכחות היותר נמרצות – הלא היא תחיית הלשון.

היום אין, כמדומני, איש בעל היגיון ומבקש אמת, שיטיל ספק באפשרותה של תחיית לשוננו בארץ-ישראל. אנחנו כל כך הורגלנו לחיזיון הזה של הדיבור העברי, כל כך הורגלנו לראות את הצדדים החלשים ואת המקרים המגוחכים שבחיזיון הזה, עד שאין אנחנו רואים, כי יצירה לאומית גדולה, אוּלי מותר לומר: יחידה במינה, הולכת ונבראת לעינינו ועל-ידינו. אבל די לשוב רק שלושים שנה אחורנית ולהשקיף משם על גידולה של הלשון החיה בארץ-ישראל בשביל להשתומם על המראה הגדול הזה. בתי-ספר עבריים במלוא מובן המלה, גימנסיה עברית, גימנסיה ממש, שאינה נופלת בערכה עם כל מגרעותיה, מכל גימנסיה בארץ היותר נאורה, משפחות לא מעט מדברות עברית, דיבוּר עברי רגיל ברחוב, בחנוּת וכו', אספות, קריאות, חזיונות עבריים, לימוד הדיבור מתוך הדיבוּר גרידא בתור חיזיון רגיל, הבנת הלשון כמעט כללית. בקצרה – יהודי, שאינו יודע לשון אחרת מן הלשונות המובנות פה חוץ מעברית, יכול כמעט בלי קושי למלא את צרכיו הלשוניים בעברית. מי היה מאמין בזה, מי היה מעיז לחלום על זה ברצינוּת לפני שלושים שנה!

ולא זה בלבד. פה יש עיקר אחד, שאין שמים אליו לב כראוּי. פה הולך ונברא או הולך ושב לתחייה עצם כוח החיים שבלשון. רבים באים בטענה על היצירות הלשוניות החדשות בארץ-ישראל ואינם שמים לב, כי המדברים עברית בארץ-ישראל, כלומר אלה, שהלשון העברית היא שפת חייהם התמידיים, היום-יומיים, נמצאים ביחס ליצירה הלשונית ממש באותו המצב – ובמובן ידוע במצב עוד יותר יפה – שנמצא בו הסופר, הבא להציע רעיונות חדשים או הרגשות, שלא מצאו עוד את ביטוים, ואין הלשון מספיקה לו. גם הסופר גם המדבר בתמידוּת אינם מבקשים מלה חדשה או מבטא חדש מתוך חפץ ‘להניח לשון’. אותו הכוח הדוחף את הסופר ליצור יצירה לשונית חדשה ונותן רוּח חיים ביצירתו, אותו הכוח ממש דוחף גם את המדבר לידי כך ונופח ביצירתו הוא רוח לא פחות חיה. הלא הוא כוח החיים, כוח היצירה שבחיים. אין דבר, שלפעמים המלה לא יפה וגם לא נכונה, – במשך הזמן אולי ימצאו מלה יותר יפה ויותר נכונה. ואפילו אם לא ימצאו, אין הדבר נורא כל כך: בלשון היותר יפה ישנן מלים לא יפות ולא נכונות מהבחינה הבלשנית. העיקר הוא, כי המושג החי ימצא לו את ביטויו החי. ואם גדול כוחו של הסופר בידיעת הלשון, הנה יפה כוח המדברים במה שהם רבים ובמה שהמלה שבפיהם היא דבר שמתפתח וגדל עד שמתברר כל צורכו. והתעוררות כוח החיים שבלשון הלא היא הערובה היותר בטוחה לתחייתה.

וכל זה עשו יחידים.

ועוד הרבה יותר מזה יכולים לעשות יחידים ביחס לעבודה, אלא שהדבר הוא הרבה יותר קשה ודורש כוח רצון וכוח יצירה במידה הרבה יותר גדולה.

העבודה אינה כובשת את המקום הראוּי לא רק מפני שגדולות המניעות וגדולים המפריעים העומדים על דרכה, כי אם גם מפני שלוחמיה אינם די חזקים, אינם מסתערים בכל כוחם, בגבוּרה, בביטחון על כל העֲמָדוֹת ואינם די תקיפים בשביל לשמור בקביעוּת על העמדות שכבשו. אף אמנם במקום שרוּח גבורה וביטחון כאלה ישנם במידה ידועה, כמו, למשל, בקבוּצות או ב’השומר', שם הם כובשים לאט לאט עמדה אחרי עמדה. רפתה הרוח בקרב העובדים על כן אין הם עולים, כי אם יורדים. את זה אתה רואה, בייחוּד, ביהודה.

והדבר פשוט.

העבודה הגיעה עתה אל הנקוּדה, אשר משם ואילך היא צריכה לקבל מהלך חדש, רחב, מהלך של תנוּעה חיה. אבל המעבר הוא קשה מאוד. עומדת על הפרק שאלת חיי המשפחה של העובד. עד עתה היינו יכולים להסתפק בזה שצעירים, שלא ידעוּ מה זאת עבודה, עזבוּ את הכול ובאו לארץ-ישראל ועבדו. הרעיון הזה חדש, וזה הספיק בשביל למלא רוח חיים, רוח גבורה וביטחון את העובדים. אולם עתה אין זה מספיק עוד. עתה הגענו לידי כך, שכל זמן ששאלת חיי המשפחה של העובד לא הותרה, אין לומר לא רק כי רעיון העבודה ניצח, אלא אפילו כי מצא דרך לנצחונו. והדבר הזה מרפה את הידיים ומדכא את הרוּח.

והקושי הוא כאן לא רק מן הצד המעשי, כי אם גם מצד הרעיון, ואולי מצד הרעיון במידה עוד יותר גדולה. הרעיון כשהוא לעצמו צריך להתחדש, להרחיב את חוּג היקפו בשביל שיהיה בכוחו למלא שוּב את העובדים רוח חיים, רוח גבוּרה וביטחון.

יש לנו כבר צעירים – כמובן, לא רבים – וכן יש לנו גם צעירות – וכמובן, במספר עוד יותר קטן – שהשיגו את כל עומק הרעיון של העבודה, את כל עומק החיים והיצירה שבעבודה. אולם עוד הדבר חסר עיקר גדול: עוד העבודה פלגת-גוף, אל הדבר הזה לא שמו לב גם ביתר המקומות, שניסו בני אדם לעבוד מתוך העבודה גרידא, על כן לא הצליחוּ.

רעיון העבודה הלא הוא בא לברוא את החיים בריאה חדשה. אלפי שנים לימדו את האדם, כי החיים הם מין קן-נמלים, שבו מוגבל כל עולמו. העיר – שם אתה מוצא את הכול: כל תענוגות בני האדם, כל יצירות רוחו של האדם, כל הפירות, כל העולמות. מה שמחוץ לעיר אינו בא אלא לשמש לעיר: האדמה – להביא מזון גשמי לעיר, והטבע – להביא מזון רוחני – חומר למדע, לשירה, לאמנוּת. מי שחי מחוץ לעולם, כלומר מחוץ לעיר הרי הוא מין בריה שפלה, שאינה צריכה ואינה מסוגלת לקבל הרבה ממה שאינו אלא חלקם של בני העלייה ההם – מן המדע, השירה, האמנות וכו‘. והדבר הזה הביא לידי כך, כי כל כשרון וכל כוח רוחני שואף מתוך הטבע אל העיר, ומחוץ לעיר אין כלום או יש ‘עבד האדמה’ וכדומה. וכך זכינו לראות, כי במידה שרוח האדם הולכת וגדלה, בה במידה היא הולכת ונחנקת בתוך העיר. והנה בא רעיון העבודה ומעיז להוציא את האדם מעולמו, מעיז להרוס את קן-הנמלים שלו ולהכניסו לתוך עולם של אין סוף ולתוך חיי עולם. ולא עוד אלא שהוא אומר לשחרר גם קנייני רוח האדם – את המדע, השירה, האמנוּת וכו’ מבית כלאם ולהכניסם לתוך חיי עולם.

אולם רעיון העבודה דורש הרבה מן האדם – הוא דורש את הכול, את כל החיים הישנים תמורת החיים החדשים. אם אין האדם נותן לו את הכול, הרי אין הוא נותן לאדם כלום, והאדם רק מפסיד מה שנתן לו. העבודה היא במובן זה בבחינת ‘זכה – נעשה לו סם חיים, לא זכה – נעשה לו סם מות’. זכה – שותף להטבע במעשה בראשית ובחיי עולם. לא זכה – עבד האדמה ועלוב החיים. רעיון העבודה צריך להקיף את כל החיים וקודם כול – את חיי המשפחה. חיי המשפחה מקבלים על ידי העבודה צביון חדש, כל כך חדש, עד שאין אנחנו יכולים עתה לדעת בשלמוּת, מה טיבו ומה ערכו. חיי העבודה של המשפחה – הרי הם צירוף חיי העבודה והטבע של הגבר וחיי העבודה והטבע של האשה – צירוף כל כך עמוק, עד שאין לדבר בו כל זמן שהוא בבחינת דבר שלא בא לעולם.

כאן יש מקום רחב בשביל כוח היצירה של האשה, אבל יש מקום רחב גם בשביל הגבר. כאן נחוּצים כוחות, נחוּצים יחידים, נחוּצים חלוצים, אשר יבואו ויעבדו ויבקשו חיים בעבודה, יבקשו עד שימצאו. הן דברים כאלה אינם נעשים על פי תיאוריות ועל פי תכנית קבועה מראש, כי אם נבראים מתוך עצם החיים.

ומה אנו רואים? האם רבים הם הצעירים בעלי הנפש בעלי המחשבה והרגש, שאינם עוזבים את המערכה, כמעט זכו לחיי משפחה? האחד הלך אחרי אשתו לחוץ לארץ להיות ד"ר או רוכל, השני הלך אחרי אשתו בתוך הארץ ונעשה משגיח או לבלר, השלישי נעשה מורה וכו' וכו'. אני מדבר באלה, שיכלו למצוא את מחייתם בעבודה.

אלה הם היחידים שלנו אשר בארץ או שהיו בארץ. ואלה שאינם בארץ – אלה מביאים את הגאולה בלי עבודה יתירה. ‘העברי החדש’ די לו בקולות וברקים, אבל כלום יהיה ‘עבד האדמה’! ואלה המודים בעבודה – כלום יבוא ד"ר או סתם אינטליגנט לעבוד עבודה פשוּטה ולחיות חיי עבודה! איזה אבסוּרד!

רואה אתה, ידידי, לפי השקפתך אתה, נקודת-הכובד בהמרובים או בכלל העם, על כן אתה רואה את הנגעים ואת החולשה בהמרובים או בכלל העם; ולפי השקפתי אני, נקודת-הכובד ביחידים, על-כן אני רואה את הנגעים ואת החולשה בעיקר ביחידים, בבני העלייה, בגדולים, כלומר בכוחות הגדולים, בנפשות הגדולות, באלה, שיש לדרוש מהם הרבה, כי על כן כוחם גדול לתת הרבה. על-כן קשה לי כל כך, ועל-כן אינני בטוח, כי דברי יהיו מובנים כל צרכם, כלומר שלא יתנו מקום לראות בהם מה שלא עלה על דעתי.

אבל מתוך האמור בזה אפשר לטעות ולחשוב, כי אני סובר כדעת האומרים, כי כל העולם אינו כדאי אלא בשביל היחידים, הבחירים, בני העלייה. לא! יהודי אני, בן האומה, שיצרה את ‘מוסר העבדים’, וקרובה לי נפש ‘העבד’, נפש ‘הקטן’ והקטן שבקטנים אולי לא פחות מן הנפש הגדולה, כי קרובה לי נפש האדם וקרובה לי נפש כל חי. ובכלל זרה לי ואינני סובל את כל אותה החלוקה, שמחלקים את בני האדם על ‘המון’ ועל בני עלייה, על איזה ‘קום’ או ‘נסיוב’ ועל איזו ‘זבדה’ או ‘שמנת’ המשרה שכינתה על גבי ‘הנסיוב’. גדלוּת, הבולטת בעיקר מתוך קטנוּת של אחרים – איזו קטנות!

אולם אני רואה ביחידים את ההולכים ראשונה ובאים ראשונה למקום אסֵפת עם, שכל חיי העם תלוּיים בה, אני רואה ביחידים את אלה, אשר החובה עליהם להישאר במקום האסיפה, אפילו אם הם אינם רואים הולכים אחריהם ובאים למקומם, אשר החובה עליהם לקבל על עצמם את כל העינוּיים והיסורים, הכרוּכים בעקב הבדידות, אחרי שזכו להיות הראשונים. וכן חלה החובה הזאת להישאר במקומו גם על כל יחיד, הבא אחריהם, אף-על-פי שהרבים שבים כלעומת שבאו. רק באופן כזה יש אפשרות, כי העם סוף סוף יתאסף, כי במידה שיתרבו הנשארים במקום האסיפה, בה במידה יהיה יותר נוח לבאים מחדש להישאר. אולם אם הראשונים נשמטים והולכים להם אחד אחד כלעומת שבאו, הרי הם באמת היותר אשמים, אם האסיפה לא תצא אל הפועל.

וכשאתה מסתכל מתוך אספקלריה זו בגורלו של האדם בכלל, או בגורלה של האנושות, אתה רואה, כי כוח היחידים אינו קטן כל כך, ולא קטן כל כך מספר היחידים במדריגות שונות, שהיו עלולים להיות, אם מעשרה הראשונים או ממאה הראשונים או מאלף הראשונים במקום האסיפה, וכי רב כוח כולם ביחד להטות את זרם האנושות אל המקום הנבחר, אל בית הבחירה (הרי כל מה שיש אנושי בחיי האנושות נברא באמת על-ידי יחידים). אלא שרוב היחידים האלה הראשונים מסתפקים בהוראת תורה לאחרים על דבר החובה הגדולה להישאר, ובעצמם הם הולכים להפיץ את תורתם ברבים.

ובהוסיפך להסתכל בנטייה זו, נדמה לך, כי הרעיון אינו גובר בחיי האדם העלובים, לא מפני שהאינסטינקטים חזקים ממנו, אלא מפני שרוב נושאי הרעיון רוצים ללכת בכוחו לפנים, בעוד שפניהם אחורנית אל דרך הרבים.

תרע"ג (1912)

ארגון ותרבות

מאת

אהרן דוד גורדון

---

אוניברסיטה עברית

מאת

אהרן דוד גורדון

א

השאלה על דבר האוניברסיטה העברית יותר משהביאה לידי ויכוחים בשלום, לידי שאיפה לברר את כל העניין מכל הצדדים, הביאה לידי התרגשות הרוחות, העלולה רק לבלבל את המוחות ולעשות את השאלה ליותר מסובכה. צר מאוד על אשר העניין קיבל מהלך כזה, שכבר הביא לידי קטנות, אם לדבר בלשון נקיה, כמו למשל, לידי הטלת אשמה על המתנגדים לאוניברסיטה, שהם נוטים להתבוללות וכדומה. לא הייתי מדבר בזה לולא הייתי באספה הפומבית, שערך ‘הפועל הצעיר’ ביפו בי"ח תמוז לשם בירור השאלה על דבר הקופה הלאומית, ושנהפכה לשדה מלחמה על דבר האוניברסיטה העברית. האספה עשתה עלי רושם קשה, ואני חושש, שהרושם הזה ישפיע, למרות רצוני, על מה שאכתוב בזה, כלומר חושש אני, שמא יסבול מזה לא תוכן הדברים, לא האמת שבהם, כי אם הצורה של הדברים.

כל העניין הזה גילה שוב את המחלוקת הישנה בדבר ‘החומר והרוח’, אם כי, צריך לציין, לא כל המתנגדים לאוניברסיטה מדברים בשם החומר. אבל בייחוד הובלטה הריקנוּת, המלאכותיות גם של ‘החומר’ וגם של ‘הרוח’ שנלחמו זה בזה. לא רוחניות יתירה נלחמה בחומריות יתירה, כי אם רוחניות ריקה – בחומריות ריקה. ואולי זאת היא הסיבה, שכל מהלך העניין קיבל אופי כל כך לא רצוי, כל כך צעקני ורעשני. הריקנות הלא היא תמיד כך, כידוע.

‘חומר’ ו’רוח' – כדאי להתעכב קצת על החלוקה הזאת, שבה מונח היסוד להרבה מריבות ומבוכות בקרבנו, לאי-הבנה הדדית בהרבה ענינים.

ישנה היא החלוקה הזאת, אבל עד כמה היא נכונה, כשמפרידים בין שני אלה פירוד גמור ומעמידים אותם זה כנגד זה, – עדיין מוטל, חושב אני, בספק גדול. הדבר היותר ידוע לנו, היותר מושג לנו מתוך עצמנו במובן זה הם החיים. אין לך בריה מיקרוֹסקוֹפית, אין לך תא של יציר חי, שאין בו חומר ורוח כאחד, הנולדים בבת אחת, המתפתחים וגדלים בבת אחת, במידה אחת ובאופן אחד. אין חומר בלי רוח, ואין רוח בלי חומר, לפחות אין אנחנו יודעים מציאות כזאת בקרב בעלי החיים. בעל החיים שנולד בלי רוּח, לא יהיה לעולם. ובלי חומר הרי בוודאי אין מציאות בעולם השפל שלנו.

הרבה מן התורות, בין מצד בעלי הרוּח ובין מצד בעלי החומר, סובלות מזה, שהם מנתחים את החיים באיזמל המנתחים, לעתים דק מאוד וחד מאוד ומעמיק מאוד לנתח, ומתוך הניתוח הזה הם מוציאים את תורת החיים, אולם החיים אינם עוד בחלקי החיים ובסכום החלקים, כשם שאין חיים בחלקי גוף מת ולא בסכום חלקיו, – כי החיים הם תוספת על סכום חלקיהם. כי החיים הם דבר שוטף, מתהווה, מתייצר, אין בהם עמידה, לא תקבע אותם בתוך מסגרת, לא תתחם בהם תחומין, לא תתפוס אותם בהכרה על מנת לקבוע להם צורה קבועה או להתוות דרך קבועה לרוחם. את החיים תשיג בחיים, אם יש בך נפש חיה. כי החיים הם חיים, כי החיים הם יצירה.

ואת הדבר הזה שוכחים אצלנו אלה, השואפים לתחייה, בין בעלי ‘הרוח’ ובין מתנגדיהם. אולם עוד אין הדבר מכאיב כל כך, אם בני הגולה שוכחים את זה, אבל מי ששוכח את זה בארץ-ישראל, בארץ, שאנחנו קוראים לה ארץ תחייתנו, – החי הוא? הישכח החי את חייו?

צרתנו היא לא במה שיש בקרבנו יותר מדי רוח, או להפך, במה שבזמן האחרון התגבר בקרבנו החומר על הרוח, – צרתנו היא במה שגם גופנו חולה וגם רוחנו חולה. רוחנו אינה רוח חיים המאוחדת בייחוּד שלם עם הגוף, החיה מתוך הגוף ומחיה את הגוף, כי אם איזו רוח נאצלה ממרומים אשר בזכותה אנו חיים. דומה היא רוחנו מבחינת מה לאותו החמצן הנקי, שמזינים בו את החולה, שאינו יכול לחיות באויר טבעי, צח ומבריא,,. והעיקר, כי חפצים להוכיח לנו, כי זאת ולא אותה רוח החיים שהעובדים מבקשים בעבודתם, היא רוח היהדות, – רוח היהדות האומרת ‘ובחרת בחיים’! רוח היהדות האומרת: ‘צדק צדק תרדוף’ – צדק ממש ולא צדק של פרזיטיות!

וכן הוא גם גופנו וכל מה שנוגע אל הגוף ואל החומר. גם הגופניות גם החמריות שלנו, גם ההתקוממות נגד הרוח – הכול הוא לא טבעי, לא פשוט, לא חי, בכול יש ריח תורה ומצווה. וכמה פעמים, כשאתה קורא מה שכותבים בעלי החומר או בעלי התאווה, או ‘המורדים’ שלנו, נדמה לך, כי כאן חסרה רק התפילה הקצרה: הריני מוכן ומזומן לקיים מצוות חומר, לקיים מצוות תאווה, לקיים מצוות מרידה לשם ייחוד וכו'.

וכך היא גם המחלוקת בדבר האוניברסיטה.

עבודה – ואוניברסיטה. שתי אלה עומדות בניגוד גמוּר אשה לרעותה, שתי קצוות. כך הוא אולי לא רק בקרבנו. אבל דא עקא כי גם בזה לא ככל הגויים בית ישראל. זה כוחו של עם חי – שבעל כורחו הוא חי, אפילו בשעה שהוא חוטא לחיים, הוא חי. אם בן עם חי כופר בלאומיות, הוא אינו חדל בכל זאת מדבר בלשון עמו, מחיות חיי עמו– אינו חדל מהיות בן לעמו בכל ישוּתו, בכל כוח גופו ונשמתו. ובן ישראל, כשהוא כופר בלאומיות, הרי הוא רוּסי, פולני, גרמני, תורכי – כל מה שתרצו, אם תרצו, גם שוביניסט ללאומיות אחרת, רק לא יהודי. אנחנו מוכרחים לחיות מדעת, אנחנו מוכרחים לבקש חיים. והחיים, חיים של כלל העם בהווה, אבל בייחוד החיים המבוקשים בארץ-ישראל הם – עבודה עברית ואוניברסיטה עברית בבת אחת.

הלוחמים בעד האוניברסיטה, מצד אחד, והמתנגדים לה, מצד שני, למשל, מ. שיינקין בנאומו באותה אספה וא. ציוני ¹בהרצאתו ובמאמרו ‘אוניברסיטה’ (‘האחדות’ גליון ל“ח–ל”ט) הוכיחו לנו רק, כי לא העבודה העברית והאוניברסיטה העברית סותרות זו את זו או מפריעות זו לזו באיזו בחינה שהיא, אם בבחינה חומרית או בבחינה רוחנית; סותרות זו את זו הגדרים, המחיצות, שכל אחד משני הצדדים בונה מסביב לבקעה, שהוא מתגדר בה, סותרת ‘חלוקת העבודה’,יותר נכון הפרדת העבודה לאיברים איברים, לחוליות חוליות, בלי להשאיר כל קשר חי ביניהם, בלי להשאיר בעבודה הכללית כל רוח חיים. בחיים אין הפרדה, אין חלוקת עבודה מכנית, בחיים אין מוקדם ומאוחר, בחיים אין חזרה אחורנית. החיים דומים במובן זה למנוף, המרים את המשא היותר גדול בבת אחת, אם כי במתינות מתאימה,ולא חֵלֶק חלק בזה אחר זה. הארץ, העבודה, הלשון, הספרות, האמנות, המדע, המוסר, הדת (במי שיש להם רגש דתי הכתוב מדבר), הסדר החברותי, עד כמה שכבר באנו לידי הרגשת הצורך בכל אלה בתור בני אדם ממדריגה תרבותית ידועה, – הכול צריך למצוא את ביטויו או להיברא בבת אחת, אם כי, כמובן, לפי הכוחות, הכול צריך להשפיע השפעה הדדית חיה זה על זה, אם מבקשים חיים אנחנו.

אוניברסיטה עברית בארץ-ישראל, – כמה מכאיב הדבר, שיש צורך לדבר על דבר נחיצותה. כאילו באמת יהודי הגולה זרים לנו, ואין עתידות בניהם ובנותיהם נוגעים לנו כלל, כאילו לא איכפת לנו כלל, אם בניהם ובנותיהם יהיו נתונים לעם אחר, ילכו אל מקום משם לא ישוּבו. או כאילו אוניברסיטה עברית בארץ-ישראל, כמובן, אם תעמוד על הגובה הדרוש, אינה כלל תריס בפני התבוללות, ואין כוחה יפה כלל במובן זה מאוניברסיטה זרה. או כאילו השפעת האוניברסיטה עברית בארץ-ישראל גופה ומחוצה לה, עלינו ובמובן ידוע גם על אחרים, אינה שווה כלל, או יוצא שכרה בהפסדה, או נוחה לנו השפעת אוניברסיטה צרפתית, אשר לפי הנשמע, אומרת ממשלת צרפת לזכות בה את ירושלים.

יפה היא הטענה, שהאוניברסיטה בארץ-ישראל תביא הפסד ליישוב ולעבודה. איזו תעודת-עניות ליישוב ולעבודה! אוי ואבוי היה ליישוב ולעבודה, לוּ היה באמת הדבר כך. אז לא היה היישוב והעבודה שווים כלום גם בלי האוניברסיטה, כי הרבה שלוחים לצרת ישראל, ובייחוד, איזו תעודת-עניות לרעיון העבודה. מה ערכו ומה כוחו, אם אוניברסיטה עברית דוחקת את רגליו!

אמנם כן, תרבותנו העתידה עם כל המתייחס לזו צריכה לצמוח מן האדמה, מן העבודה על האדמה. אבל הרי אין לשכוח, כי עם ישראל אינו קטן שנולד, אשר רק מהיום מתחילה התפתחותו הגופנית והרוחנית, וכי אינו יכול לשוב ולהתחיל הכול מחדש. מן האלפא-ביתא עד האוניברסיטה. לא גרעין חדש, כי אם אילן ששרשיו וגם ענפיו מרובים, עומד להישתל באדמת מטעו, אשר בה יצמח מחדש ויחיה מחדש. התחדשותנו דורשת מאתנו לקבל את העבודה בתור ערך חדש בחיינו, בתור יסוד חדש לכל הרכוש הרוחני, שנרכוש בעתיד, אבל לא לעזוב את הרכוש הרוחני שכבר רכשנו לנו. אינני יודע, אם יש כאן מקום למתנגדי ‘הרוח’ להסתייע במאמר הידוע ‘כדי לבנות מקדש צריך להרוס מקדש’, אשר רבים אוהבים כל כך להסתייע בו בכל הזדמנות רצויה, אבל החיים אינם מסתייעים בו לעולם. אם ראית אדם חולה, מוכה שחין מכף רגלו ועד קדקדו, לקוי בכל איבריו ובכל נשמתו, – לא תאמר: כדי להחיותו צריך להמיתו, צריך להרוס את הגוף כדי לבראו מחדש או צריך להסיר ממנו את נשמתו הלקוּיה ולתת בו נשמה חדשה, חיה ובריאה. אם רופא חכם ונאמן אתה, תרפא את הגוף ואת הנפש כמו שהם, עד אשר כל שחין וכל ספחת יפלו מאליהם, עד אשר ישוב הגוף ותשוב הנפש ויתחדשו מאליהם.

ב

בקולות וברקים מתקומם א. צ. על ה’תיאולוגיה הלאומית‘, על ‘הרוח’ וכו’ (עי' מאמרו ‘אוניברסיטה’), אבל גם השקפתו אינה אף היא אלא מין ‘תיאולוגיה’ מהופכה, מין ‘תיאולוגיה’ מודרנית, מין אמונה שכל הצרות באות רק מתוך ה’תיאולוגיה הלאומית‘, מתוך ‘הרוח’ וכו’. רק ‘תיאולוגיה’ יש לה סיבה אחת, סיבה ראשונה לכל חזיונות החיים, רק ‘תיאולוגיה’ יכולה לדבר בטוֹן כל כך בטוח, בטוֹן של ‘ויעשו בני ישראל הרע בעיני בעל החומר או בעיני ‘המורדים’ שלנו וילכו ויעבדו את הרוח וכו’. או האוּמנם ‘הרוח’ הביאה לידי כך, שאין לנו בארץ-ישראל קרקע תחת רגלינו, שאין לנו ידים עובדות, ש’איננו מבקשים דרכי יישוב, שיתנו לחם להמוני עם' (כאילו רק בבקשה תליא מלתא)? אמנם הרבה רעה הביאה לנו במובן זה הרוחניות היתירה, יותר נכון הרוחניות הריקה, אבל בשום אופן לא יותר מן החומריות היתירה, בשום אופן לא יותר. רק ‘תיאולוגיה’ יש לה שבּלוֹן אחד קבוע לדרכי כל בני האדם ולדרכי כל העמים, יש לה נורמה אחת קבועה לכל מידה ממידות הנפש, באופן כי מי שמידות נפשו אינן לפי הנורמה, הוא בעיניה לא נורמלי.

פשוט פלא, עד כמה האנשים האלה יודעים משקל לרוח האדם: כך וכך גרם רוחניות ביותר, אדם נורמלי, עם נורמלי, – יותר מזה – ‘תיאולוגיה לאומית’, ‘רוח’ וכו‘. ואם נשאל: אולי עם ישראל מטבעו, מתוך עצם תכונת נשמתו הלאומית, יותר נוטה לרוחניות מעמי אירופה? ואם נוסיף לשאול: הלא גם התורה ניתנה לישראל עוד לפני בואו אל הארץ, כלומר אם מאמין אתה בזה או לא, אבל העם הלא האמין בזה, הלא האמין בזה עוד משנים קדמוניות? הלא האמונה הזאת כשהיא לעצמה אומרת דבר-מה? ולא זה בלבד: הלא גם כל חיי העם מיום היוולדו עד היום מדברים ברוח כזו? או אם נשאל: הלא גם הרגשתנו הבלתי-אמצעית, הכרתנו העצמית, הכרת ה’אני’ שלנו אומרת דבר מה במובן זה ועֵדוּתה הלא בוודאי נאמנה, שהרי מה יש לאדם אחרי עדוּתו של ‘האני’ שלו? אבל הלא גם ‘אני’ זה, כמו גם ‘האני’ הלאומי שלנו, הוא פרי ‘התיאולוגיה הלאומית’, הלא גם ‘אני’ זה, כמו גם האני הלאומי שלנו, צריך תיקון ושינוי יסוד על פי השבלונה הידועה! הלא כולנו צריכים להיות אחרים! כידוע ליודעי ח"ן.

עוד יותר נפלא, עד כמה פשוט וברור בעיני האנשים האלה כל עניין התחייה הלאומית, עוד יותר פשוט וברור מאשר בעיני בעלי ‘הרוח’. צריך ‘לבקש דרכי יישוב, שיתנו לחם להמוני עם’, ‘על פת לחם יפשע גבר ובפת לחים מחזירים למוטב גם רעים וחטאים’, ‘בחומר ובגוף בריא משיבים את הרוח למקורו ולעצמיותו ולא ברוח ובדברי נבואה’. רעיון – מאן דכר שמיה!

אשרי האיש הרואה את הדברים באספקלריה מאירה! מי שאין לו אספקלריה כזאת לא מיד ‘התיאולוגיה הלאומית’ ולא מיד ‘התיאולוגיה’ המודרנית, מי שמביט בעיניים פשוטות, הוא מוכרח לאמץ את כל כוח ראייתו בשביל לראות את הדברים לכל עומקם, ולעבוד עבודת מחשבה מרובה בשביל לברר לעצמו מה שהוא רואה. הוא מוכרח לבקש, לחפש, להתחבט כצפור בכלוב צר. ובכמה עולה הדבר הזה לנפשו, ידעו רק מי שאין להם אספקלריה מאירה.

לא קשה להביא ראיה מעמים אחרים על ישראל, ובכלל לא קשה להביא ראיות. אבל הלא צריך להביא בחשבון, כי אינו דומה עם, שנעקר משורשו, מפוזר ומפורד, לעמים חיים בארצם ומושרשים באדמתם. הלא אין להקיש מעם חי, מסודר ומאורגן, אשר כל פעולות החיים נעשות בקרבו באופן אורגני, אשר בעל כורחו הוא חי ובעל כורחו הוא עובד עבודת חיים, על עם, אשר במובן המדיני הוא מת ונמצא במצב ההתפרדות, אשר אלה מבניו העובדים בעל כורחם, אינם עובדים עבודת חיים במובן הלאומי, ואלה העובדים עבודת חיים, אי-אפשר שיעבדו בעל כורחם, אפילו יבואו כל חכמי הסוציולוגיה ויוכיחו לך מכל התורות והמדעים את ההפך. החיים אינם מודים בשום תורה, לא רק בתורת ‘הרוח’, כי אם גם בתורת הסוציולוגיה. אם ביחס לעם חי עוד אפשר שתהיינה הדעות מחולקות, אם החומר הוא המניע הראשי והעיקרי בחיי החברה או הרוח, הנה בשביל לעורר עם מת במון המדיני לתחייה, בשביל להביא את הפרטים הנפרדים לידי כך, שישאו ויסבלו את כל חבלי הקליטה בארץ לא נושבת, את כל היסוּרים של שינוי אופן החיים מחיי חנווני, סרסור וכו' (שכאלה הם חיי רוב בני עמנו) או אפילו רק מחיי פועל בארץ תרבותית לחיי פועל בארץ לא-תרבותית, – בשביל דבר כזה בוודאי אין כוחו של החומר גדול, של החומר, שאין לו בעולמו אלא חיי הפרט, חיי השעה של הפרט. אפילו אם נמצא דרכי יישוב נפלאים במינם, אשר באמת יתנו לחם לשובע להמוני עם, גם אז לא יבואו מהמוני העם אלא אנשי ‘הרוח’, בעלי הנשמה היתירה או בעלי ‘התיאולוגיה הלאומית’. כי לא על הלחם לבדו יחיה מי שבא בשם החומר, כי מבקש הוא גם בשר וגם דגים (‘זכרנו את הדגה’ עדיין מצלצל באזנינו גם היום) ועוד ועוד בלי די. ולא מן הסברה אני לומד את זה, כי אם מן החיים. כמה ראינו פה מן המין הזה שהיה להם או שהיו יכולים בנקל להגיע לידי כך שיהיה להם לחם לשובע ואולי גם יותר מזה, וביניהם כמה ‘פועלים ממש’, ‘בעלי שרירים חזקים’ שהשׂתכרו פה יפה,ובכל זאת עזבו את הארץ? האם מעט מספר אלה ממספר העוזבים את הארץ, מפני שבאמת אין להם לחם לשובע, מפני שבאמת אין להם במה למלא את הצרכים ההכרחיים? כמדומני, כי בשום אופן לא מעט. יותר מזה. אפילו אלה, שאומרים, כי מחוסר לחם הם עוזבים את הארץ, לא תמיד הם מדברים אמת. רבים מהם מבקשים לא לחם ולא מילוי הצרכים ההכרחיים, כי אם חיים אחרים ופרנסה אחרת, פרנסה, אשר תתן להם את האפשרות לקוות, כי בזמן מן הזמנים יחיו ‘חיים של יום טוב’. וחיים כאלה ופרנסה כזו עוד זמן רב לא יימצאו בארץ-ישראל אפילו אם נלך בדרכי היישוב של א. צ. וחבריו. עוד זמן רב יהיו בעלי ‘התיאולוגיה הלאומית’ מוכרחים להכשיר את הקרקע.

יאמרו מה שיאמרו ומי שיאמרו, רק אידיאל גדול, אידיאל אנושי, עולמי, השואף לחדש את החיים, לחדש את האדם, – רק אידיאל גדול כזה עלול למשוך את הלבבות ולהחיות את הנפשות ביחד עם הגופות, רק אידיאל כזה עלול לחבר את כל הפרטים לגוף אחד ולמלא אותו רוח חיים. זה היה כוחה של הדת בימי קדם, זה היה כוחה של הדת בימי נביא האיסלם, אשר עוררה עם גדול ונתנה לו כוח לכבוש ארצות רבות. מובן וידוע, כי לכל אלה ישנם ביאורים יותר מדעיים, יותר רציונליים. אולם אני הלא מדבר לבני תמותה פשוטים, לבני-אדם, שגם נפש האדם העלובה יש לה אילו זכויות בעיניהם, יש לה איזה כוח בעיניהם, לפחות, באותה המידה, שגם היא ראויה בעיניהם לבוא בחשבון. כוח הרעיון גדול על נפש האדם, במידה ידועה על נפש כל אדם. ואפילו הסוציאליות המרכסיסטית, המדברת רק בשם החומר, כוחה גדול על מחזיקיה רק ברעיון שבה, כי רק בכוח הרעיון הם עושים לפעמים מעשים של מסירות נפש נפלאה; ואם הם לא עקביים, הרי זה רק הצלחתה. ההבדל במובן זה בין בעלי המחשבה והרגש ובין רוב בני-אדם הוא במידה ידועה בזה, שרוב בני-אדם עלולים להימשך רק אחרי רעיון שכבר נתקבל, שכבר רואים את פעולתו בחיים, והעיקר, שכבר בא עליו ההסכם הכללי ושכבר לא נחשב לבטלנוּת להימשך אחריו, לחשוב על פיו, להרגיש על פיו ולדבר בשמו. על כן דרכם של אלה להתחבר לאיזו תנועה בשעה שהיא כבר חזקה למדי, בשעה שהיא כבר חזקה למדי, בשעה שהיא כבר זרם, המושך אותם ונושא אותם. לברוא תנועה חדשה, לתת את הדחיפה הראשונה לתנועה, – זהו תמיד תפקידים של יחידים. מכאן הטעות, שרבים טועים להעריך את רוחבו של הרעיון על פי כמות המחזיקים בו או המסוּגלים להחזיק בו בראשית צמיחתו או על פי שטח חיי החברה שהוא מקיף. רעיון הציונות המדינית נחשב מטעם זה ליותר רחב מרעיון הציונות הרוחנית. אולם בעולם האידיאלים אין הרוחב נמדד בכמוּת, בהיקף, כי אם באיכוּת, בעומק, בכוח היצירה שבו, בכוחו לחדש רוח אדם בקרבו. ואם בתחילה יהיה מספר המחזיקים בו קטן, הנה לאחרונה ישגא מאוד.

חולשתו של הרעיון על דבר ‘המרכז הרוחני’ ²הוא לא במה שהוא לא די רחב, כי אם במה שהוא לא די עמוק. זהו רעיון שאין לו תוכן נושא את עצמו. מרכז לרוח, – לאיזו רוח? אם לרוח, אשר תיברא מתוך חיים לאומיים נורמליים, הרי זה אותו מקלט בטוח' ³רק בהיקף יותר מצומצם ובצורה פחות שלמה, כלומר מקלט לא בשביל כל העם, כי אם בשביל חלק מן העם, ולא בטוח; או, אולי יותר נכון, הרי זה חלק מן הרעיון על דבר ‘המקלט הבטוח’ שהרי הרעיון על דבר המקלט הבטוח בהכרח כולל בקרבו גם שאיפה להתחדשות חיי העם ברוח היהדות, כלומר ברוח היהדות החיה בנשמת העם. ואם זה מרכז בשביל הרוח שכבר נברא, בשביל היהדות אשר בספרים, הרי זה רעיון על דבר מרכז התורה רק בצורה מודרנית, ולא רעיון של תחייה או רעיון של תחייה במובן מצומצם מאוד: עם שב לתחייה – בנידון דידן הקיבוץ אשר יתרכז בארץ-ישראל – אינו זקוק לאמצעים מיוחדים בשביל לחדש את רוחו או בשביל לשמור על טהרת רוחו על פי ספרים, כי רוח מתחדשת מתוך החיים ונשמרת בתוך החיים. וכן הוא הרעיון

על דבר ‘תחיית הרוח’ בכלל. ‘תחיית הרוח’ באיזה מובן? אם במובן התכלית האחרונה של כל התנועה, הרי זה שוב אותו 'המקלט הבטוח; ואם במובן כוח מעורר לתחייה, הרי צריך שלרעיון על דבר תחיית הרוח יהיה תוכן נושא את עצמו, שהוא מקור הכוח. תחיית הרוח (אם הפרטית או הלאומית) הרי היא התרוממות הרוח עד לאותה המעלה, אשר העצמות (אם הפרטית או הלאומית) באה בה לידי גילוי באופן היותר שלם. היא איפוא כלי קיבול לרעיונות גדולים, מעוררים, אבל בעצמה לא תוכל לשמש רעיון מעורר, מעורר מתמיד, מעורר בלי הפסק. היא תוצאה מתוך סיבות ידועות ואינה יכולה להיות סיבה לעצמה. להרים את הרוח הלאומית עד לאותה המעלה יכולים תנאי חיים לאומיים נורמליים (בנידון דידן – מקלט בטוח, אם כללי או חלקי), ולהרים את רוח האישים הפרטים, בכדי שישאפו לתחייה לאומית, יכול רעיון אנושי גדול חדש, אשר ימצא את ביטויו השלם בתחייה הלאומית. רעיון מעורר לתחייה כזה היה בימי אבותינו יוצאי מצרים הרעיון הדתי, התורה, שיש בה השקפת עולם שלמה, שיש בה רעיונות אנושיים ולאומיים גדולים, שכוחם רב לעורר לתחייה עם שיצא מעבדות לחרוּת. אולם רעיון על דבר תחיית הרוח על-ידי הרעיון על דבר תחיית הרוח – זוהי רקידה על מקום אחד; בכל אופן, גם אם נביא בחשבון, כי התחייה הלאומית מקבלת ביחס לפרט צורה של רעיון לאומי, אבל כוח מעורר מתמיד אין ברעיון הזה. הרעיון הזה דומה הרבה לרעיון על דבר העבודה לשם כיבוש העבודה, ולא לחינם אתה רואה כי אחרי כל מה שנאמר ונכתב על דבר תחיית הרוח במשך יותר מעשרים שנה. עדיין הרוח במקומה עומדת. ואם בתחילת פעל הרעיון על הלבבות בחידוּשו, כמו שפעל בתחילה הרעיון על דבר כיבוש העבודה, הנה לבסוף תש כוחו, והיום לא רק שאינו מוסיף עוד כוח לתחייה, כי אם גם במידה ידועה להפך: מותר, כמדומני, לומר, כי הוא אחת מן הסיבות לאותה המלאכותיות, ההתהדרות,לאותה התחייה הקינומטוגרפית, שאנחנו רגילים כל כך לראות בארץ-ישראל.

רעיון אנושי גדול, שיש בו כוח מעורר גדול ומתמיד, הוא הרעיון על דבר תחיית החיים על-ידי העבודה והטבע. להרחיב את החיים ולהעמיקם לתוך חיי הטבע, לתוך חיי עולם על-ידי העבודה בתוך הטבע והחיים בתוך הטבע – זהו רעיון, הפותח שער חדש ורחב למחשבה, להרגשה, ליצירה, לחיים. יחס חדש אל הטבע, יחס חדש אל האדם, יחס חדש של האדם אל עצמו, יחס חדש אל החיים. מרחב לכל אדם להביא לידי גילוי את עצמותו באופן היותר שלם. חיי נפש וחיי גוף ממקורם, נקיים לפחות מאותה הזוהמה, שהיא יותר פרי חיי העיר מאשר פרי האדם, נקיים מאותם המיקרובּים, הבאים מאווירה של עיר. ומי יודע? אולי ימצא כאן האדם איזה דרך להשלים עם הטבע, איזה דרך להבנה הדדית…

יותר מזה. הרעיון הזה לא רק שאינו סותר את היהדות, את ‘הרוח’ וכו‘, אלא שהוא, על פי האמת, פרי רוחה של היהדות האמיתית. הוא מעמיק ומרחיב את היהדוּת, במידה שהוא מעמיק ומרחיב את רוח האדם, את מוסריותו של האדם. הוא באמת משיב לתחייה את היהדות, את רוח היהדות האמיתית. כוחה של היהדות הרי הוא בעיקר לא במה שהיא השקפת-עולם מיוחדת, כי אם במה שהיא יחס מיוחד של האדם לכל מה שאינו הוא עצמו וגם לעצמו. ‘קדושים תהיו כי קדוש אני ד’ אלהיכם’ – אינו השקפת עולם חדשה (ביחס לזמן, שהדברים נאמרו בו), כי אם יחס חדש, יחס חדש של האדם אל הטבע, אל האדם, אל עצמו.

היהדות הרי העמידה את כל המוּסר על האמת, בניגוד לנצרוּת, שהעמידה את כל המוסר על האהבה. האמת מביאה בהכרח לידי כל מידה נכונה ולאחרונה גם לידי אהבה, שאינה אלא פרי האילן ולא שורשו. בעוד שכל מידה, אף היותר נעלה, שאינה עומדת על האמת, אפילו האהבה, שאינה עומדת על האמת… אבל מי כמונו, בני שראל, יודע את טעם האהבה, שאינה עומדת על האמת!… אולם האמת אינה יודעת פשרות עם עצמה, היא אמת עד הקצה האחרון, כי רק באופן כזה היא אמת ורק בזה כוחה גדול. ואם מאמינים אנחנו, כי גדול כוח היהדות, – הרי כוחה גדול רק באמת הקיצונית שבה. והאמת, האמת הפשוטה, האמת בלי חכמות, אומרת ברור, כי החיים על עבודת אחרים, כי הפרזיטיות בכל צורה שהיא, אפילו אם תיתן לה את הצורה היותר אסתיטית, אפילו אם תטהרה בק"ן טעמים על פי כל התורות שבעולם, אינה יכולה לשמש יסוד ל’צדק מוחלט' או אפילו לצדק שאינו מוחלט, ובכלל לכל אותם הדברים הטובים, הנכנסים לאינבנטר של מוסר היהדות. האמת אומרת: בזיעת אפיך, או יותר ברור, בכוח ידיך תאכל לחם, אם רודף צדק אתה, אם אדם מוסרי אתה! ולאלה הבאים בכוח היהדות, לאלה, המקנאים כל כך קנאת היהדות מכל מי שאינו חושב כמוהם, החרדים כל כך על תחיית רוח היהדות אולי לא למוֹתר היה להחיות ביחד עם ‘הרוח’ גם את האמת.

---

לא פה המקום לברר יותר את הרעיון הזה, שכבר מצא ובוודאי עוד ימצא את ביאורו ב’הפועל הצעיר',. אבל דבר אחד צריך לברר, כי כאן מקומו.

ובזה אני פונה בעיקר לחברי בדעה ובעבודה. חברי צריכים לברר לעצמם בירור גמור, איך הם מתייחסים אל העבודה. אם הם רואים בעבודה דבר שצריך בלוע את כל האדם, בלי להשאיר לו את החופש למלא את צרכיו העליונים, למלא את תשוקתו לדעת, לאמנוּת וכדומה, הרי אין זה רעיון העבודה, הבא להרחיב את החיים ולהעמיקם ולא לצמצמם ולהחשיכם. הרי זה אותו היחס הרגיל אל העבודה, הנהוג כל זמן שרואים בעבודה רע הכרחי, שכל מי שיש לו איזה כשרון שכלי, הנותן לו אפשרות להתפרנס באופן יותר קל, בורח ממנה, והיא נשארת רק בחלקם של עניי הרוח ומחוסרי כשרון שכלי, שאין להם אפשרות להיפטר ממנה. ואם חברי רואים בעבודה רעיון של התחדשות החיים, הרי הם צריכים לראות ברור, כי כאן יש שינוי ערכין מתוך החיים ובתוך החיים, כי החיים בעצמם דורשים אותו, אם חפצי חיים אנחנו. כל זמן שנחזיק בדעה הבנלית, כי העבודה וההשכלה סותרות זו את זו, כי מי שעובד אסור לו להיות בעל השכלה גבוהה, ובעל השכלה גבוהה אי-אפשר לו לעבוד, הרי כל רעיון העבודה הבל. כי מה ערכו של רעיון, שאינו נותן לרוח לעלות, כי אם דורש ממנה לרדת! צריך שיהיה ברור, כי רעיון העבודה בא להוסיף חיים ואור ולא לגרוע, הוא בא להכריז, כי מי שגמר את האוניברסיטה, ובכלל כל בעל השכלה, אף היותר גבוהה, צריך גם הוא לעבוד, ולא כי מי שעובד לא צריך לגמור את האוניברסיטה או לא צריך להיות בעל השכלה גבוהה. השכלה אמיתית היא רכוש גדול, שאסור למנוע אותו מן העובד בזיעת אפיו, אם בעל נפש ובעל כשרונות הוא. כי העניות ברוח היא הרבה יותר קשה לאדם בעל נפש מן העניות בחומר. יותר מזה, השכלה אמתית היא אור, הנחוץ לנו בשביל להאיר בו את דרך הרעיון.

##ג

כל זה כלפי הצד האחד, כלפי המתנגדים לאוניברסיטה.

והצד השני, הצד הלוחם בעד האוניברסיטה, – האמת אגיד, כי אני מתקשה למצוא מבטא נכון לרגש הקשה, הכרוך בעקב המחשבה על הצד הזה, מבטא, שיבטא ולא יחלל. כמדומה לך, כי האנשים האלה, המדברים בשם רוח העם, בשם רוח האדם, בשם התחייה, בשם כל הדברים הקרובים כל כך אל הלב, בשם כל הדברים, המדברים ברור כל כך בעד עצמם, – כמדומה לך, כי האנשים האלה עלולים יותר מכול להבין מה שהדברים האלה מביעים. אבל באמת מבינים הם את זה הרבה פחות מן הצד שכנגד, המבין לפחות, כי יסוד היסודות של כל עבודת הרוח הוא עבודת כפיים ממש, כלומר יסוד היסודות לא במובן הכלכלי, כי אם במובן המוסרי, במובן יסוד של אמת לכל בניין הרוח. האנשים אלה מביאים נזק לרעיון, שהם לוחמים בעדו, הרבה יותר ממה שמביאים המתקוממים כנגדו, כי מחללים הם אותו בעיני כל בעל נפש, בעיני כל מי שאינו יכול לאמור ‘קדוש’ למה שאינו עומד על האמת (למשל, צדק, העומד על פרזיטיות!) ולמה שמתחלל על ידי הצטלמות בכל הזדמנות רצוּיה ושאינה רצוּיה ועל-ידי קינומטוגרף. האנשים האלה, שהיו צריכים בכל כוחם ומאודם ללחום בעד העבודה העברית, שהיו צריכים יותר מאחרים להבין את רעיון העבודה, שהיו צריכים, לוּא היו באמת נאמנים לרעיונם, לוּא היו באמת יורדים לסוף עומק רוח האדם, לסוף עומק רוח היהדות, להעמיד את רעיון העבודה במרכז מחשבותיהם, להעמיקו ולהרחיבו, – האנשים האלה יוצאים ידי חובתם במה שאינם לוחמים נגד העבודה העברית או במה שהם מדברים בשבחה, וכל התנהגותם במובן זה היא ככה, שלא רק שאינה מוסיפה כוח לרעיון העבודה, כי אם לעתים לא רחוקות ממש להפך.

הדברים ידועים. אני אגע בזה רק בנקודה אחת, המעניינת מאוד מצד עצמה והנוגעת בעצם השאלה על דבר האוניברסיטה.

הרבה מדברים אצלנו – ואולי גם חושבים הרבה – על דבר החינוך, הרבה לומדים לדעת את החינוך ואולי גם עושים הרבה ביחס לחינוך, אבל מסופקני, אם יוצרים הרבה בספירת החינוך (אני מטעים כי אני מדבר בחינוך ולא בהוראה). קשה מאוד, אבל גם גדול מאוד תפקידו של המורה בתור מחנך, גדול הרבה יותר מאשר בתור מלמד תורה ודעת. המורה המחנך, אם לציירו לנו באותה הצורה שתפקידו דורש את זה, צריך קודם כל להיות פילוסוף, בעל השקפת-עולם שלמה משלו, כלומר בטרם בואו לחנך אדם, הוא צריך לדעת את האדם, ואין אדם יודע את האדם אלא מתוך האדם שבו בעצמו, מתוך העולם אשר בלבו. הוא צריך להיות בן הטבע, שהרי תפקידו לחנך את האדם לא רק בתור פרוֹדוּקט חברותי ולאומי, כי אם בעיקר, בראש וראשונה בתור חזיון קוסמי, שהרי בשביל האדם – בנידון דידן בשביל המתחנך – אין כל העולם אלא בו בעצמו. החינוך אינו נלמד על פי ספרים או על פי תורה שבעל פה, כי המחנך בעצמו צריך להיות הספר או התמונה החיה, כלומר החניך צריך לראות מאליו, בלי כל הערה מצד המחנך, מה שהמחנך יצר ויוצר מעצמו, מתוך תכונת נפשו, בשביל שהוא, החניך, יבוא לידי הכרה, כי גם הוא צריך ויכול ליצור מעצמו דבר-מה, ובשביל שיבקש וימצא מהו הדבר שהוא יכול ליצור מעצמו, מתוך תכונת נפשו הוא. לפיכך צריך המחנך להיות אדם חי, אדם, שחייו הם יצירה שאינה פוסקת. מובן, כי לא כל מורה מחנך יוכל להגיע למעלה כזאת, אבל כל מורה מחנך צריך, כמדומני, לשאוף לזה. צריך לראות בזה אידיאל של מורה מחנך.

מתוך השקפה כזאת על תפקידו של המחנך, האם אפשר יחס אדיש כזה,שאנחנו רואים מצד המורים שלנו בארץ-ישראל? חזיון לאומי ואנושי גדול בא לידי גילוי לעיניהם, הולך ונוצר לעיניהם – מי יודע – אולי גרעין של חיים חדשים, של אדם חדש, של עולם חדש – והם אינם שמים לב: אין זה מעניינם, אין זה כתוב בספרי החינוך! רעיון העבודה רואה את כל החיים האנושיים מאוחדים לאחד עם חיי הטבע, את כל התרבות האנושית בצורת שותפות לטבע ביצירה, במחשבה, בשירה, בצער, – ובשביל המורים אין כאן מקום להתבוננות, למחשבה, להתעמקות! רוח היהדות, לכל אמיתו ולכל עומקו של המובן, מתפרצת לבוא לידי גילוּי, לשוב לתחייה אמיתית, – ואין דבר: אין זה כתוב בספרי ‘הרוח’!

יאמרו: חלומות, דמיונות, הזיות, אבל מי כמורה המחנך, מי כאדם, הנועד על פי עצם תפקידו להכיר את החיים, להכיר את האדם, את נפש האדם ממקורם הראשון, – מי כמוהו צריך לדעת את ערך החלומות הגדולים, את ערכם בחיי אדם, בייחוּד, בחינוך האדם? מי כמוהו צריך לדעת להבדיל בין הזיה ובין חלום גדול? הזיה אין כוחה גדול לקחת את נפש האדם החושב והמרגיש, לקחת לקיחה שלא על מנת להחזיר, ואם אתה רואה אנשים צעירים, בכל אופן לא מן הגרועים שבצעירי עמנו, נותנים נפשם על רעיון, נותנים לו את מבחר שנותיהם ואת מיטב כוחותיהם, הרי, אם בעל נפש אתה, לא תוכל לומר, כי הרעיון הזה הוא הזיה, הרי בעל כורחך תאמר, כי הוא לפחות חלום גדול.

כמה חיים, חיים ממקורם הראשון היו המורים יכולים לשאוב מתוך תנועת העבודה בארץ-ישראל, וכמה מחשבה היו יכולים להכניס לתוך תנועת העבודה, לו הכירו, כי התנועה הזאת אינה תנועה של איזו כנופיה, כי אם תנועה לאומית ואנושית, אם כי בראשית צמיחתה, כי רעיון העבודה לא פחות קרוב להם, למורים, לא פחות שלהם ממה שהוא של העובדים בעצמם. כמה היה זה משפיע על הסביבה, על התלמידים, השפעה בלי מלים, בלי תעמולה, רק מתוך עצם החיים! כמה סיוע מוסרי היה זה מביא לעובדים, כמה כוח היה זה מוסיף לתנועה הרכה, הזקוקה כל כך לאוויר צח, לאור טהור! אולם העיקר, אז היה נברא או בא לידי גילוי הקשר שבין בית-הספר (הנמוך והגבוה יחד) ובין החיים, כי בית-הספר היה מקבל השפעה מן החיים, וממילא היו גם החיים מקבלים השפעה מבית-הספר. ומתוך כך היו רואים קשר גם בין העבודה והאוניברסיטה,ולא היה עניין אוניברסיטה עברית בארץ-ישראל כל כך רחוק גם מעיני אחרים, גם מעיני אחדים משלנו, שעתה הם רואים בה

הפסד לענייננו.

היו ימים, ולא רחוקים כל כך, אשר כל בני עמנו מקטן ועד גדול ידעו, כי את התורה צריך ללמוד לשמה, כי אסור לעשות את התורה קרדום לחפור בו או עטרה להתגדל בה. אז לא היה רחוק למצוא בעל מלאכה פשוט, בעל עגלה וכדומה גדול בתורה. היום יודעים כל בני עמנו מקטן ועד גדול, בייחוּד, מאלה שקיבלו או השואפים לקבל את התורה האירופית, כי הדעה הזאת עבר זמנה, כי הוא דעה בטלנית או עוד גרוע מזה, ובכל זאת אינני חושש לשאול את כל מי שיש לו מחשבה משלו, את כל מי שיש לו נפש משלו: האומנם הדעה הזאת בטלנית היא? האומנם תכלית ההשכלה היא להיות ‘בן תרבות’, השואף ליהנות הנאת הגוף והנאת הנפש מפרי התרבות של זמנו, כלומר השואף להיות שבע בגוף ושבע ברוח מעמל אחרים? האם אין ההשכלה האמיתית כשהיא לעצמה רכוש, העושה את האדם לעשיר, שאסור לו להתפרנס משל אחרים? או האומנם מתירה לו ההשכלה לחיות חיים יותר רחבים מחיי פועל חרוץ, משתכר יפה, כל זמן שיש בעולם מאות מיליונים אנשים, שאין מתירים להם לאכול לשובע נפשם מפרי עמלם? האם אין זה כלל מחנך להשפיע במומן זה השפעה רצוּיה על חניכיו? ובפרט האם אין זה מחובת מחנך משלנו, ובפרט מאלה המדברים בשם ‘הרוח’, בשם היהדות, בשם התורה?

הנה עבודה של תחיית היהדות אמיתית! יאמרו מה שיאמרו, תורה לשמה היא ערך מוסרי גדול, אשר היהדות הוקירה אותו וטיפחה אותו במידה שאין למעלה הימנה. את הערך הזה היו צריכים המורים לקבל, להחיותו ולחדשו. הם היו צריכים להשפיע על תלמידיהם את האמת הפשוטה והברורה, שכל סופיסמים שבעולם לא יבטלוה, כי את התורה והמדע צריך ללמוד לשמם, כי אדם ישר, אפילו אם הוא גמר או ובפרט אם הוא גמר בית ספר בינוני או גבוה, חייב לעבוד ואסור לו לחיות על עבודת אחרים, אסור לו להשביע נפשו, לעשות מטעמים לחכו מזיעת אפיהם של אחרים.

אבל האם זאת היא יהדוּת? האם המורים בעצמם אינם חושבים את הדעה הזאת לבטלנית?

תרע"ג (1913)

---

הקונגרס

מאת

אהרן דוד גורדון

(חשבון הנפש של ציר במקום דין-וחשבון על הקונגרס)

לפני הקונגרס

הלנסוע אל הקונגרס? הלהיות ציר?

היו ימים, ולא רחוקים, שאדם מישראל, שהאמין בתחיית ישראל על אדמת ישראל, לא שאל שאלה כזאת, והיום שאל את עצמו בוודאי לא אחד, ומי ששאל בוודאי ידע לשאול.

נתבונן קצת בשאלה הזאת.

שואלים, כמובן, לא אנשי המעשה, אשר דרכם נכונה לפניהם. שואלים לא אלה, אשר עזבו את הדרך מתוך מחשבה עליונה, – שואלים אלה, המבקשים דרך, המבקשים… שואלים אלה, שאינם מקווים לראות בקונגרס גדולות, אבל אינם יכולים לראות בו קטנות.

לא קשה להשיב על השאלה בשלילה: היכבד ושב בביתך, אם בעל נפש אתה. יפה היא דרך תשובה כזאת, יפה ונותנת כבוד לנפש בעליה. אבל לא כל היפה הוא אמת, לא כל היפה נובע מעומק החיים. החיים, ביחוד החיים של יצירה, יש שהם עדיפים מכדי שיעור יופי, ויש שהם עמוקים מכדי שיעור יופי, לפחות, מכדי שיעור מה שקוראים לו יופי.

יהי הקונגרס מה שיהיה, אבל לנו אין קונגרס אחר. אין לעם ישראל מקום אחר להיאנח בו לכל עומק נשימתו, להשיב רוחו עדי רגע, עד כדי להרגיש לכל עומקם את מכאוביו הנוראים, עד כדי להתבונן רגע איפה הוא בעולם, לחשוב רגע על דבר ריפוי והצלה או אפילו רק ללחוש רגע על מכותיו האנושות, אשר רב כוחן להעביר על דעתו אף את בעל הדעת היותר רחבה, ולהביאו לידי השתמשות בסגוּלות ולחשים.

אין איפוא להתייחס אל הקונגרס כהתיחס אל אספה של חול, אפילו אם יהיה כולו חוּלין, כולו קטנות. החולין והקטנות האלה הלא הם הביטוי היותר עמוק של הטרגיות היותר נוראה שבחיינו. הגע בעצמך. חולה מסוכן, מתבוסס בדמי פצעיו האנושים, נאנח מעצמת מכאוביו, חוגר שארית כוחו לבקש הצלה, – ואנחתו והתאמצותו עושות רושם של קטנות, של הרעשת עולם על דברים של מה בכך! היש לך טרגיות גדולה מזו? היש לך טרגיות גדולה מזו, שבשעה קשה זו של פרפור האומה בין החיים והמוות, בשעה זו של נסיונה האחרון להתעורר לתחייה, – בשעה זו אין בה די כוח להיאנח אנחה, אשר תזעזע את כל הרחוק והקרוב, את כל אשר לב לו לחרוד על חייה ולחוש לעזרתה, אין בה די כוח לרצות לחיות! היש לך טרגיות גדולה מזו, שבשעה קשה זו לאומה אובדת אין לה מכל בניה הגדולים, הגדולים בכוחם והגדולים ברוחם, מי שיפיח רוח חיים במחנה, מי שישא את דגלה ברמה, מי שיוצאי מנרתיקה את הגבורה שבצערה הגדול, ותחת זה יש לה מה שהביא לידי כך, שהקונגרסים נעשו בעיני רוב בניה, בעיני בעלי הנפש

שבבניה, לדבר של חול!…

ואולי גרם לכך עצם היחס האובייקטיבי אל הקונגרס מצד בעלי הנפש העמוקה שבקרבנו, עצם אובייקטיביות זו המרשה להם לשאול: ‘מה יש בקונגרס? מה יוכל הקונגרס לתת?’ – אולי עצם היחס הזה הביא לידי כך, שאין הקונגרס מה שהוא יכול להיות, משום שחסר בו במידה מרובה מה שאין הרוב רואה בו הרבה, מה שבא ממעמקים, ממסתרים, מה שכה גדול במידה שאין רישומו ניכר? אולי צריך אדם מישראל, ובייחוד בעל נפש עמוקה, להתייחס אל הקונגרס כהתייחס אל עצמו, אל נגעי עצמו, אל מכאובי עצמו, אל חיי עצמו, שאין אובייקטיביות נוהגת בהם, בייחוד, בשעת הסכנה?

מה יש בקונגרס? מה יוכל הקונגרס לתת?

אַל לבעל נפש לשאול שאלה כזאת! הקונגרס יוכל לתת רק מה שנותנים לו. הקונגרס הלא הוא במובן ידוע מעין חזרת שליחי ציבור על העבודה שבלחש והעבודה שבלב של הציבור.

השאלה היא איפוא: מה יש להביא אל הקונגרס?

אבל אם יש לך לב כואב, אם יש לך נפש, היכולה באיזו מידה לשמש בית קיבול לצער האומה, – הרי יש לך מה להביא. אם יש לך מחשבה תוססת, זעזועי נפש טמירים, שעדיין לא עמדת על סודם, חלום שאין לו פתרון, – הרי יש לך מה להביא, אם יש בך רוח חיים, רוח שואפת לחיים, ליצירה, – הרי יש לך מה להביא. ואפילו אם יש בך ייאוש עמוק, ייאוש שאינו יודע פשרות, כלומר אם יש לך חלק בייאוש הגדול, – יש לך מה להביא. כי גדול כוח הייאוש הגדול ביצירה אולי לא פחות מכוח האמונה הגדולה. אבל, בייחוד, אם יש לך מעשה, שאתה משתתף בעשייתו, שאתה שואף לעשותו באופן שלא יתחלל בעיני עצמך, – יש לך מה להביא. כל אלה במידה שיבואו יחד ויצטרפו יחד, יתרקמו… אבל היש צורך לפרש? ומי כמעמיקים לחיות צריכים להבין את זאת, צריכים לבקש את זאת? מי כמעמיקים לחיות צריכים להבין ולבקש, כי רוח הקונגרס והיחס אל הקונגרס ייבראו מתוך תביעותיה וגביותיה של הנפש החיה, מתוך העבודה שבלב והעבודה שבלחש, מתוך עומק החיים, מתוך דממת החיים ולא מתוך שאונם והמונם?

מה הוא הקונגרס ומה הוא צריך ויכול להיות?

את זה הגיד לנו הקונגרס הראשון, הגיד, אבל אנחנו לא היינו מוכנים לשמוע. מי שזוכר את הקונגרס הראשון, את הרושם, שהוא עשה לא רק על המשתתפים בו, כי אם גם על אלה, שלא השתתפו בו, על אלה שהיו רחוקים ממנו במקום מרחק רב, כלומר על כל בעל נפש בישראל, הוא יכיר ויודה, כי הקונגרס הראשון הגיד דבר-מה, דבר-מה חדש, גדול, שאנחנו לא תפסנו אותו. חולין הוא לחשוב, כי הרושם בא מתוך תקווה דמיונית לגאולה קרובה: התעוררות היתה כאן, התעוררות שהיתה עמוקה מתקוות דמיוניות כעמוק חיי נפש מחיי דמיון. איזו רוח לא ידענו נגעה בכל מיתרי לבבנו, בכל נימי נפשנו היותר עמוקים והיותר טמירים, איזה רעד של חיים ואור עבר בכל גופנו ובכל ישותנו. הרגשנו מה שלא הרגיש אדם מישראל מימיו, מיום שחדל ישראל מהיות עם חי. ההיתה זאת דפיקת לב האומה, דפיקה גדולה של לב גדול מאוחד לאחד מכל הלבבות, שיש בהם רוח חיים? איך שהוא, – אבל כל לב כאילו גדל, רחב, הוסיף חיים על חשבון לב האומה, הרגיש את עצמו כאילו הוא לב האומה – גדול ודופק חיים גדולים. מתוך החרות בכוח רגש כזה יש לקרוא הרבה, וגם מתוך המחוק יש לקרוא הרבה. אולם הקונגרסים שבאו אחרי-כן, כתבו ומחקו – בייחוד, מחקו – ועדיין איננו יודעים את הקריאה הנכונה. נראה, מה יגיד הקונגרס הזה?

אחרי הקונגרס

העלה הקונגרס יפה? ההושג דבר מה?

מרובים בודאי השבעים רצון ועוד יותר מרובים אולי המתאוננים, בייחוד במחננו. ואני נוטה דווקא לחשוב, כי הושג הרבה, כמובן, לפי ערך מה שבוּקש. ההנהגה נמסרה לידיים רצויות, נמצאה פשרה להשליט את ההנהגה על הבנק (הפשרנות הלא היא המידה המובהקת בכל מקום שיד המעשיות על העליונה), הוחלט לבנות אוניברסיטה עברית בירושלים. והעיקר, כי העבודה המעשית בארץ-ישראל ניצחה כמעט נצחון גמור. העבודה העברית כבשה גם היא דבר-מה ואולי גם הקופה הלאומית.

אבל מדוע כל כך לא הרבה עניין אותי כל זה? מדוע נדמה לי בכל משך הקונגרס, כי כאן חסר איזה דבר, איזה דבר לא מעשי, אבל חשוב, עיקרי? מדוע שאלתי את עצמי בלי-הרף: למה באנו הנה? למה באנו הנה? מדוע בכל משך הוויכוּחים והמלחמות, הנאומים וההחלטות שמבפנים רחפו לנגד עיני הנוראות שמבחוץ וכאילו לחשו באזני: מה קטן, מה חלש, מה מעליב בחולשתו כל זה בבחינת הרגשת מה שהלב היה צריך להרגיש ובבחינת כוח הרצון, איך שהיה צריך לרצות מה שיש לרצות?

בשיחה עם אחד מחברי ‘המזרחי’ אמרתי לו בין יתר הדברים: ‘המזרחי’ סידר את ענייניו כך, שיש לו צורה של מכונה עשוּיה להרים את הדת. כל חלקי כדור פורח ישנם לו: כדוּר בשביל הגז, סל בשביל לשבת בו, חבלים, מכונה לנהל, רק דבר אחד קטן חסר לו, – גז אין לו.

מסתפינא לומר את זה ביחס לקונגרס.

ואולי גם גז לא חסר אלא שלא ידעו להשתמש בו?

כי מדוע, מצד אחר, היתה עלי כל כך חזקה יד הקיבוץ הקונגרסי כשהוא לעצמו? מדוע פעל עלי הקיבוץ של העושים והמדברים מה שלא פעלו המעשים והדברים?

הנה, למשל, בלכתי אל פתיחת הקונגרס הרגשתי (ולא אני בלבד, כאשר נודע לי אחרי כן) ממש מה שמרגיש יהודי חרד בעל רגש דתי עמוק בלכתו בערב יום הכיפורים ל’כל נדרי'. והרגש הזה לא עזבני כל הערב, כל מה שבחנתיו וביקרתיו מכל הצדדים. כי פנימי היה הרגש וחזק היה ועמוק היה. הוא הגיע עד לאותו העומק, אשר המדרש ציינו בציון כל כך עמוק באמרו: ‘מקום יש להקב“ה ומסתרים שמו וכו”. אבל גם מרגש אחר, מהרגשת תערובת זרה לא יכולתי להסתלק – מהרגשת מה שצריך להרגיש יהודי חרד, מבקש לשפוך לבו לפני אלוהים, בהזדמנו ל’כל נדרי’ לבית כנסת מודרני. והרגש הזה של יום הדין בבית כנסת מודרני לא עזבני בכל משך הקונגרס.

כמדומני, כי הרגש הזה דיבר נכונה.

אולם יותר מזה הגיד לי הרושם הראשון של הקיבוץ הקונגרסי.

הרגע הראשון, שהרגשתי בהיכנסי ראשונה לתוך גלגל הנשימה של הקונגרס, היה רש של יתמוּת.

האספה הקודמת, הישיבות הקודמות של הוועדים השונים, הפגישות – כל החיים שלפני הקונגרס התרכזו באחד הבניינים היותר ידועים והיותר נהדרים שבווינה – בבנין הנקרא בם ‘בטהוֹבנזאַל’. אולם אחד גדול, רחב-ידיים מאוד, שלוש קומות לגובה, מהודר ומקושט עד קצה גבול הטעם של בוניו ובעליו. ושני לו אולם קטן ממנו, וגם הוא מהודר ומקושט למדי, ועל ידם אולמים רבים, גדולים וקטנים, עומדים לשמשם בכל הכבוד וההדר. מרגיש אתה, כי האולמים האלה רגילים לראות בני אדם, כמו שאומרים, זקופי קומה או, כמו שאולי לא אומרים, מדושני רצון והכרת ערך עצמם. מרגיש אתה עוד, כי לכשיזדמנו לכאן קונגרסיסטים מאחד הקונגרסים האירופיים, ‘דרך ארץ’ יהיה להם לאולמים האלה בפניהם, ואולי גם יותר מ’דרך ארץ,, עד כמה שיש באולמים כאלה מקום למה שהוא יותר מנימוסיות מזוקקה, למה שהוא יותר מרגשות מלוטשים ומצוחצחים. ובתוך האולמים האלה תועים בני עם דל חֵלֵכָה, בני עם שבור ורצוץ, מפוזר ומפורד, תועים כפופי קומה, אולי יותר נכון, בזקיפת קומה לקוחה בהקפה כמו האולמים האלה. ‘קיבוץ גלויות’ באותו המובן, שכל אחד מהבאים הביא עמו את גלותו המיוחדת. וכל אחד מרגיש את גלותו של עצמו ואת גלוּתם של חבריו, את יתמותו של עצמו ואת יתמותם של חבריו, – אבל מרגיש ואינו יודע מה, מרגיש איזו הרגשה אפלה, כבדה, אבל אילמת ועקרה.

פירושה של הרגשה אילמת זו, אם לברוא לה ניב שפתיים, הוא, כי בסתר פנימיותנו, בבחינת ‘ליבא לפומא לא גלי’, זרים אנחנו איש לאחיו, כי זרים אנחנו לעצמנו, וכל אחד נפגע ביסוד הזר שבחברו, בגלותו של חברו, עד כי אפילו בשעה שאנחנו מתקבצים יחד מתוך שאיפה אחת, מתוך רצון אחד, – אין חיבורנו עולה יפה, עד כדי להיות לגוף אחד ולנפש אחת. עדיין הפרוץ מרובה על העומד, רואה אתה את יד הגלות הגדולה והקשה, הדוחפת אותנו מבחוץ איש לאחיו, רואה אתה גם רגש האחווה, היתום העלוב, המושך אותנו מבפנים איש לאחיו, אבל עדיין יד הזר שבקרבנו, המחזיק את נפשנו בכף הקלע, תקיפה, וידו על העליונה. ורואה אתה ים גדול של צער משתפך דרך הפרצים החוּצה, לבטלה, ובפנים נשאר אגם קטן ועלוב. ויודע אתה, כי יש רצון ויש כוח, אבל הם נפזרים לכל הרוחות, ובפנים נשאת שאיפה יתומה ועלובה.

ועיקר הרע הוא, כי אין אנחנו רואים את שורש הרע, כי כל נגעינו אנחנו רואים, חוץ מנגע עצמוּתנו. אין לנו מקום להניח בו את ראשנו, אין לנו קרקע תחת רגלינו, – זה הביא אותנו הנה מכל ארצות פיזורנו לבקש לו תקנה. אין מקום לרוחנו להשׂתרע בו, להזדקף בכל מלוא שיעור קומתה, – גם את זה אנחנו פחות או יותר מכירים ומרגישים. אבל כי רוחנו הולכת ומתנכּרת לנו, כי ה’אני' שלנו הולך ומיטשטש, הולך ומתמזמז ונעשה נוח להתמזג בכל מזיגה וקשה לשמור את צורתו המיוחדת – כמה מכירים אנחנו את זה? כמה מכיר את זה בעצמו כל אחד מאתנו? והעיקר כמה חולים אנחנו על זה? אבל האם לא זה מגיד לנו ‘קיבוץ גלויות’ זה?

מעת שהכרנו מקרוב את האחרים, את חיי האחרים, את מחשבת האחרים, את יצירת האחרים, רבה במחננו ההתאוננות על ‘סבל הירושה’ שלנו, התאוננות בצורות שונות ובסגנונים שונים. כבדה, קשה, מעיקה, פוגמת בגוף וברוח, מטילה מהם בקדשי החיים, הירושה בת רוחנו. אבל המרגישים אנחנו את סבל הירושה בת רוח אחרים? מתלבשת היא הירושה ההיא בכמה לבושין די-נור, בלבוש תורות ואידיאלים אנושיים גדולים, בלבוש הרגשות נוקבות ויורדות עד התהום, לעתים לא רחוקות בלבוש מחשבה עליונה, ולעתים עוד יותר קרובות בלבוש אמת הגיונית, המכריחה אותנו לחשוב כי לא היא, הירושה הזרה, היא המעיקה על ה’אני' שלנו, כי אם להפך, ה’אני' שלנו מעיק על כל מחשבה חיה, על כל הרגשה חיה – על כל חיים.

לא רק מקלט בטוח אובייקטיבי אין לנו, – אין לנו גם מקלט בטוח סובייקטיבי. אם ‘הֱיה יהודי באוהלך ואדם בצאתך’ או ‘היה אדם באוהלך ויהודי בצאתך’ – בין כך ובין כך רק אוהל, רק מעון לא בטוח, שאינך מוצא בו ואינך מבקש בו מנוחה לכל נפשך בלי שיור כל שהוא, שאינך יכול להסתגל אליו באותה המידה, שתראה בו את בית חייך, את מקומו של עולמך ושלא יהיו מעונותיהם של אחרים יותר חביבים עליך. כזרים אנחנו בתוך עצמנו, אין אנחנו מעיזים להיראות ערומים, בכל גילוי עצמותנו, לעצמנו, אין אנחנו מעיזים להזדקף בכל מלוא שיעור קומתנו בתוך עצמנו. יתומים אנחנו, עצמותנו יתומה.

אוי לו ליתום עני וחלש, האובד בעוֹניו ובחולשתו, ואוי מזה ליתום בעל עצמוּת כבירה ועשירה האובד בעושרו ועצמת כוחו! רואה הוא את האחרים, את הרבים והעצומים, האמוּנים על ברכי אִמות נאמנות, המחונכים על פי דרכם, בהתאם לכוחם ולרוחם – רואה הוא, והנה אין הוא כמוהם, והנה הוא יחיד, בודד, ובעיני אחרים מוזר ומשונה גם נשחת ונבזה. זוכר הוא אמנם, כי בעוד בן לאבות חיים עמד במעלה העליונה, ראה הרבה חכמה ודעת כי בעודו בן לאבות חיים עמד במעלה העליונה, ראה הרבה חכמה ודעת ותבונה, השכיל הרבה ללכת בדרך החיים, והרבה ניבאו לו גדולות, והרבה למדו גם אחרים אל דרכו. זוכר הוא – וחי בזכרונו זה, חי בזכות אבות ובכוח אבות. אבל לא לעולם חוסן. סוף סוף רואה הוא, כי האחרים שהיו קטנים ממנו, גדלו, גברו ויעשו חיל רב ויעלו עליו במעלה. והוא – קטן הוא בעיני עצמו, דל וריק, ובעיני האחרים – מוזר ומשונה, נשחת ונתעב. שואף הוא אז ללמוד לדרכם של האחרים, לדעת מה שהם יודעים, לחשוב ולהרגיש מה שהם חושבים ומרגישים, להיות כמוהם, – אבל לשווא! יותר מדי יש בו משלו בשביל להיות אחר. מעריך הוא את שלו בשל אחרים על פי הערכין, הנהוגים בעולמותיהם של אחרים, – והנה שלו בטל ומבוטל לגבי שלהם, והנה הוא מוזר ומשונה גם בעיני עצמו כמו בעיני האחרים. ואין הוא מאמין עוד בעצמו עד כדי לראות ולהיות בטוח, כי זרותו היא מקוריותו, היא עצמוּתו, כי דווקא מתוך זרוּתו עלול להירקם עולם חדש, עולמו שלו. הן המקוריות, בעוד לא באה לידי גילוּי בצורתה המיוחדת לה, בעודה במצב היוּלי, היא תמיד זרה, תמיד תוהו ובוהו; מי, למשל, לא ידע, כי רבים מן היוצרים בכל מקצועות היצירה האנושית, ודווקא מהיותר מקוריים, היותר גאוניים, בטרם שנודע טבעם בעולם, לא היו מובנים אפילו לרבותיהם. ואין צריך לומר שהיו מוזרים בעיני אחרים, ולפעמים לא היו די מובנים אפילו לעצמם. אולם אותם הצילה אמונתם הכבירה בעצמם, בסגולתם המיוחדת להם, בעולמם ובאמת עולמם, המיוחדים להם, הכרת עצמם או הרגשת עצמם הבלתי-אמצעית, התקיפה, העומדת בפני כול, ה’אתה בחרתנו' שלהם. אבל יתום עלוב, נרדף ונענה, נלעג ונבזה, – הועמד בו לבו להאמין, כי עוד כוחו אתו ליצור דבר-מה, ליצור מה שלא יצרו ולא ייצרו אחרים? היעמוד בו לבו להאמין, כי מה שכל כך מוזר וכל כך משונה בעיני האחרים אור גנוז בו, יסוד עולם צפון בו? היש לך דבר יותר מגוחך מ’אתה בחרתנו', עלוב, כפי יתום דל וריק, מופקר לכול ונבזה בעיני כול?

כך מתנודד היתום, שאין לו קרקע תחת רגליו, שאין לו פינה להתייחד בה עם עצמו ועם חייו המיוחדים. פעם הוא משתטח על קברות אבותיו וחי ברוח אבותיו, ופעם הוא מתרפק על אבות זרים וחי ברוח זרים. ברוח עצמו אין לו מקום ואין לו אומץ לחיות. אין מקום בעולם לחייו, ואין בחייו מקום לעולמו.

* * *

כך הוא גורלנו. היו ימים, בעת שהיינו כלואים בתוך החומות, שחיינו רק בעבר. החיים של ההווה כמעט שלא ידענום. דומים היינו לגוף חנוט, המתקיים רק בכוח החניטה של העבר והשמור בשביל החיים של העתיד. אולם כאשר באה השעה להתעורר, לא באה ההתעוררות מבפנים, כי רוח מבחוץ התפרצה אל הגוף החנוט ואל תוכו, הגוף החנוט התחיל מתעורר, אבל גם מתפורר. ‘אור!’ – קראנו כל היום, ואת האור ראינו בחוץ. האור הגנוז בפנים היה לצחוק בעינינו, דבר שלא היה ולא נברא. כי לא היה לנו די אומץ או לא מצאנו כל צורך לרדת לסוף עומק נשמתנו העלובה ולא ראינו אותו. בחוץ ראינו מדע, אמנות, מחשבה, יצירה, אידיאלים; ובפנים – מה רואה בעצמו בעל עצמוּת עמוקה ומקורית, כבירה ועשירה, שלא באה לידי גילוּי? לבירנטים שאין להם סוף, תהומות נוראות, סערות וזוועות, דמדומי מחשבה ופרכוסי רגש, שאין להם דמיון כלל לכל הנערץ והנקדש, התנגדות פנימית, שאין לה לכאורה כל יסוד, להרבה ודאיות ולהרבה נשגבות, עקשנות מגיעה עד לשרירות לב בבקשת מה שמשתקף בנשמתו בתור אמת ומה שעל פי ‘האמת’ אינו לא אפשרי ולא הגיוני – אור וחושך משמשים בערבוביה, תוהו ובוהו נפשי. ונלך אחרי ‘האור’. קיבלנו דעות, אידיאלים, יופי, שירה, אמנוּת – וניתן את הנפש, את עצמותנו. ולא בפעם אחת ולא בהכרה ברורה. בליטה אחר בליטה לטשנו בנשמתנו הפראית והחשוכה או העקומה והלקוּיה, קו אחרי קו טשטשנו בצורתנו הזרה והמשונה, אף דעה אחת חדשה, מקורית, לפחות באותה המידה, שהיתה חדשה ומקורית, למשל, החסידות, שנולדה לנו בתוך החומות, לא מצאנו בבית גנזינו. הכל משל אחרים, אם במקורו או בתרגום לרוחנו, עם ‘חידושים’ משלנו, עם ‘נופך’ משלנו. לזה קראנו השכלה, לזה קוראים ספרוּת, תרבות וכו'. הרגשנו אמנם לעתים ריקנוּת לעתים אפילו ריקנות נוראה, אבל לא שמנו לב. עד שקמו בנים שהלכו בדרך זו עד קצֶהָ ויפנו לנו עורף. אז נבהלנו וכנדהמים ונואשים התהלכנו לבקש בחרדה את עצמותנו, את ‘מהות היהדות’. ועתה צא ומצא עצמוּת בצורה מטושטשת, בנשמה מלוטשת!

אמנם קדמה רפואה למכה: רעיון התחייה בארץ אבות. אבל גם זה היה יותר תרגום מרעיון הלאומיות אצל אחרים או פרי דחיפות מן החוץ מאשר פרי עצמוּתנו שנתעוררה, על כן גם פה לא מצאנו את דרכנו. התרחקנו ללכת לצד שכנגד. תחייה, אמרנו, הרי זו תשובה אל העבר, אל ‘היהדות’. ביקשנו את היהדות ולא ביקשנו את היהודי החי. ביקשנו יהדות מחודשת ברוח מה שקיבלנו מאחרים, וממילא היו הרבים מבקשים רוח אחרים בלבוש יהודי, ולא ביקשנו להביא לידי גילוּיה המיוחד את הרוח החיה בקרבנו, שיש בה הרבה ממה שאין ברוח החיים של העבר והרבה ממה שאין ברוח החיים של אחרים. הן לא לחינם עברו עלינו אלפיים שנה, – אנחנו איננו מה שהיו אבותינו, כשם שאיננו אחרים. העבר של אבותינו חי בקרבנו, אבל חי בקרבנו גם עברנו אנו, וגם ההווה שלנו חי בקרבנו. וגם זה – העבר וההווה שלנו – דורש את תיקונו, את עלייתו למדריגת חומר ליצירת חיים חדשים, והחיים, שזה דורש, מוכרחים על פי עצם מהוּתם להיות חדשים לגמרי, שהרי בייחוד לכך אנחנו זקוקים לבית חיים מיוחד, למקומו של עולמנו, לארצנו הלאומית.

ומצד אחר הביאה הכרת טעותנו זו – כי הרחקנו ללכת לצד העבר – לידי הטפה ל’מהפכות‘, ל’מרידות’ וכדומה, שאין להן מקום בקרבנו. למהפכות, למרידות יש קרקע במקום שיש חיים הדורשים תיקון, אבל לא במקום שאין חיים, במקום שהחיים צריכים עוד להיברא. כי לא מתוך השלילה ייבראו חיינו החדשים, ולא מתוך השלילה תבוא עצמותנו לידי גילוּי חדש, כי אם מתוך החיוּב, לא מתוך עקירה, כי אם מתוך נטיעה, ודווקא בקרקע של העבר. כי לא אחרים צריכים אנחנו להיות, כי אם דווקא מה שהננו, אנחנו עצמנו, ודווקא את ‘עצמנו’ זה קשה לנו מכול למצוא, כי אין לו דוגמה לא בעבר שלנו ולא בהווה של אחרים, וגם בקרבנו הוא עדיין בבחינת עובר במעי אמו, אשר ייוולד מתוך חיים חדשים, מתוך יצירה חדשה. והדבר הזה הוא היותר קשה בתחייתו, כי דווקא עתה לקויות בנו במידה מרובה הסגולות הנפשיות, הדרושות למטרה זו, וההטפה של ביטול היש שלנו רק הגדילה את החולשה. דווקא עתה חסרה לנו האמונה בעצמוּתנו, שהיתה כל כך חזקה בנו, חסרה לנו הרגשת עצמוֹתנו, שהיתה כל כך חיה ותקיפה. כל כוחות נפשנו, הגלויים והנסתרים, אלה שבגבול ההכרה ואלה שמתחת למפתן ההכרה, כל מה שיכול לשמש ליצירת חיים חדשים, להביא לידי גילוּי את עצמוּתנו, הרצון, המחשבה, הרגש, ואפילו האמונה, ואפילו הצער – הכול משועבד לעולמות שאינם שלנו, בכול אין אנחנו משתמשים אלא בכוח הרשאה מאחרים, מדעותיהם של אחרים, מאידיאליהם של אחרים, מרוחם של אחרים. בלי היתר מהבית-דין-צדק של ‘הפוגרום’ לא יודה הפרוגרסיסט שלנו ולא יאמין בלאומיות, לא יודה ולא יאמין בתחייה לאומית, ואין צורך לומר, שלא יעשה דבר ולא יחשוב דבר ולא ירגיש דבר, שעל פי ‘התורה’ יש בו חשש ניגוד ל’פרוגרס‘. וכן הוא האינדיבידוּאליסט לשיטתו, וכן כל ‘איסט’ ל’איזמו’. וכל זה נשתרש כל כך עמוק בנפש, עד שאין בעל הדבר בעצמו מכיר או מרגיש בו, כל זה נעשה שלא מדעת בעלים. מובן, כי יש יוצאים מן הכלל, אבל מעט מאוד, הרבה פחות ממה שנראה בהשקפה ראשונה

כך תועים אנחנו לכל רוח ומשתעבדים לכל רוח (במובן ידוע גם ‘הרוח’ שלנו בכלל זה) ומפזרים לכל רוח את רכושנו הנפשי, את הכוח החיוני שלנו. על-כן אפילו בשעה שאנחנו מתאספים לבקש הצלה, לבקש תרופה למכותינו האנושות, אין אחדותנו שלמה עד כדי להיות לגוף אחד ולנפש אחת. על כן אין לנו אפילו בשעה נוראה זו די כוח לזעוק זעקת שבר, אשר תחריד כל לב, אשר תקפיא כל דם, אין לנו די כוח לרצות לחיות, לרצות לקום ולעמוד על רגלינו, אין לנו בשביל עצמנו (בשביל אחרים היה לנו די כוח ודי רצון, אם כי כל זה, כמו שטבע הדבר מחייב, יצא לבטלה), אין לנו בשביל עצמנו אלא רצון כמוש, חיוור וכמו מתבייש בפני עצמו, כאומר: מה אני ומה חיי, כי אבקש גדולה לעצמי! ‘מה אנו, מה חיינו! – זאת היה ה’בת-קול’, היוצאת מחורבת בית ישראל, בשעה שבאים להקימו מהריסותיו, לבנותו מחדש.

האחד היה הקונגרס הראשון, שהגיד לנו, מה רצוננו, מה כוחנו, שהגיד בקול רם, בעוז והדר, כי הגיד לנו מה אנו. מה שהופיע בקונגרס הראשון לא היה פרי תעמולה והכנה – זאת היתה התעוררות לאומית פתאומית בלתי מצוּיה, אשר בעבר הרחוק אולי היו קוראים לה גילוּי שכינה. קשה להגיד מה הביא לידי כך שכל הלבבות התאחדו בנקודה אחת, שכל המוחות הסכימו לדעה אחת, כיוונו לרוח אחת, אבל יש מקום לחשוב, כי הרבה עזרה לזה הפתאומיות – במצב של התעוררות פתאומית הלא הנפש תמיד יותר נאמנה לעצמוּתה – והרבה עזר לזה מה שרוח הקונגרס באה בבת אחת משני צדדים, משלימים זה את זה: מן המערב, מן היהודים החיים יותר בהווה מאשר בעבר, ומן המזרח, מחובבי ציון, אשר במידה גדולה היו חופשים או השתחררו משפעה זרה. הקונגרס הראשון דיבר בשם היהודים ולא בשם היהדות, אבל דיבר כך, שכל מה שדרש היה יהדוּת, כלומר יהדוּת חיה, חדשה. ‘ציון’ היתה הנקודה המאַחדת את כל הלבבות, כי היא איחדה את העבר עם ההווה, יותר נכון, גילתה בהוֹוה החי את ההמשך מן העבר. ובזה היה כוחה. בפעם הראשונה הרגשנו בהרגשה בלתי-אמצעית, אם כי לא ברורה, כי היהדות היא מה שחי בלבנו, שאנחנו שואפים אליו מתוך עומק נשמנו בלי אמצעי, בלי היתר מן העבר ובלי פירושים מן העבר. בפעם הראשונה בא לידי הכרה עצמית תקיפה ה’אני' החי שלנו, ה’אני' שאינו בת-קול, לא בת-קולם של אחרים ולא בת-קולו של העבר.

מלה אחת הגיד לנו הקונגרס הראשון, מלה אחת, שכוחה כוח עם מתעורר התעוררות גדולה, מעין התעוררות ישראל בצאתו ממצרים, או אם לקחת משל מעם אחר ומזמן יותר קרוב – מעין התעוררות הערבים בימי נביא האיסלם. ‘אני’ היתה המלה, וגדולה היתה המלה: בנקודה אחת, שאין אתה תופסה, צימצמה את כל תוכן נשמתנו, את כל יסודותיה בעבר, בהוֹוה ובעתיד. ואנחנו לא עמדנו על סודה. לא עמדו על סודה גם החרדים על רוח היהדות, שדרשו ‘קוּלטוּרה’. לא עמד על סודה גם יוצר הקונגרס והציונות בעצמו, ובידיו, בנגעו בעצם הנקודה, שאין לנגוע בה, כמעט שהחריב מה שיצר.

אז באו ימי המבוכה, בקשת ארצות לשם גאולה קרובה, בקשת תחייה לאומית בז’רגון, בקשת ציון בשם הסוציאליות, בקשת מהות היהדות, בקשת אלוהים וכו' וכו'

מה כל האמור בא ללמדנו

מה כל האמור בזה עד הנה בא ללמדנו…

לכאורה אין כאן צורך בביאורים יתרים. לכאורה פשוט וברור, כי הדבר העיקרי, יותר נכון, הדבר היחידי, שאנחנו מבקשים בכל תנועתנו הלאומית, שאנחנו עושים כל אשר ביכולתנו בשביל להשיגו או בשביל להצילו מכליון, הוא קיומו הבטוח של ה’אני' הלאומי שלנו, אשר בזמן הזה לא יתקיים אלא בתחייה שלמה. לולא כן, לולא הדבר היחידי הזה, אין לך דרך יותר קצרה, יותר נכונה ויותר בטוחה לפתרון שאלתנו, לפתרון שאלת היהודים, מן ההתבוללות והטמיעה הגמורה, כלומר לא התבוללות בתור שיטה. כי אם ההתבוללות הבאה מאליה מתוך החיים, העושה דרכה בבטחה גמורה למרות כל המעצורים החיצוניים והעשויה להביא לידי כיליון גמוּר את האומה הישראלית, כדרך שהתבוללות בכלל הביאה לידי כיליון גמור הרבה אומות אחרות. אבל הלא הפרספקטיבה הזאת היא היא המעוררת אותנו, המרגישים את עצמותנו היהודית, בכל תוקף לבקש מפלט ממנה. הלא המחשבה על אפשרות כזאת בלבד, דייה להביא אותנו לידי חרדה. ברור איפוא לכאורה, כי מכאן, מאותו הדבר היחידי, שאנחנו מבקשים, צריכים אנחנו להתחיל את דרכנו, כי ה’אני' החי שלנו היא הנקודה ההנדסית, אשר מתוך תנועתה תתהווינה כל הצורות בעולם, אשר אנחנו נושאים את נפשנו אליו, כי ה’אני' החי שלנו צריך להיות נר לרגלינו, צריך להיות אבן-הבוחן בכל עבודתנו ובכל מעשינו לשם היישוב והתחייה.

ומתוך כך ברור לכאורה, כי דרך עבודת היישוב בארץ-ישראל מותנית וקיימת במלים האחדות האלה: גאולת האדמה על-ידי תחיית המתישבים עליה, כלומר כל חלקת אדמה בארץ-ישראל נחשבת לגאולה במובן הלאומי רק באותה המידה, שהיא הביאה לידי תחייה את המתיישב עליה. וכן להפך. כל מתיישב בארץ-ישראל נחשב לשב לתחייה, לחי במובן הלאומי, רק באותה המידה, שהוא מביא את האדמה לידי גאולה לאומית על ידי עצמו. כמדומה, כי הדבר מובן ואין צורך ביתר ביאור. כמדומה, כי יש בזה שורש פורה יישוב בריא וחי, ולא רק יישוב בריא וחי, כי אם גם התעוררות לאומית גדולה. כמדומה, כי הדרך הזאת אפשרית ונכונה, אם כי קשה מאוד.

אולם נסה נא להעמיד כך את השאלה – ועוררת התנגדות מצדדים שונים, אם לא מכל הצדדים. אלה ירימו קול צעקה: העם רעב ללחם, נרדף על צווארו, ואתה עוסק ב’תיאולוגיה לאומית‘. אלה ילמדוך פרק בהלכות המטריאליסמוס ההיסטורי ומלחמת-המעמדות, שהן הן גופי תורה, ויגלו את עיניך הכהות לראות אור בהיר, כי השקפתך הצרה, ה’כלל-ישראל-פוליטיק’ שלך מתנגדת לשאיפותיה העליונות של האנושות ולמהלך ההיסטוריה בכלל, וממילא גם למהלך ההיסטוריה של היהודים. אלה יבואו בשם המציאות והנסיון ויוכיחו לך בעובדות ומספרים כי רק הקפיטל הפרטי כוחו גדול לעשות גדולות, רק האיניציאטיבה הפרטית – קרי: הפרוטה – יוצרת יצירות לאומיות טבעיות ובריאות. כוחה של העבודה לשם תחייה לאומית אמנם יפה, כשהיא באה בצורת ניצוצות מאירים קטנים, במקום שהקפיטל הפרטי כבש מקום רחב למדי, אבל… החוות הלאומיות מוכיחות; ואלה מזה יתקוממו בשם העבר, בשם היהדות של העבר, אשר ה’אני' החי אינו בעיניהם די דבֵק בה ודי בטוח, איינו די יונק שדי אמו וחשוד – אפילו בארץ-ישראל – על הנטייה להיגמל לגמרי, אם לא ידאגו בעוד מועד למלא אותו ‘רוח’. ולעומתם יקומו אחרים ויראו לך את כל ביטול היש שלנו, את כל אפסותו של ה’אני' שלנו, את כל חוסר יכולתו בזמן הזה ליצור דבר-מה ואת כל קלוּת ערכן של יצירותיו, שיצר מאז ועד היום, לעומת מה שיצרו אחרים. את כל אפסותה ואי-אפשרותה של תחייתנו – והכל לשם הצלת האומה מכיליון! וכן הלאה והלאה.

הדבר, כמו שאנחנו רואים, צריך עיוּן. אני לא אבוא לברר אותו מכל הצדדים. אני נוגע בעיקר בצד הנפשי של תחייתנו, יותר נכון, סקירתי אני, כמו שאפשר לראות מכל הכתוב בזה, הולכת מבפנים אל החוץ, מן הצד הנפשי, שאני רואה בו יסוד, אל הצד המעשי. רואה אני את המבוכות שבחיינו בתור תוצאה מן המבוכה שבנפשנו (כמובן, יש פנים גם להפך, שהרי הא בהא תליא). בן עם חי יכול לחיות בלי חשבונות רבים, רק בכוח זרם החיים החיצוניים, הנושא אותו לאשר יהיה רוחו ללכת. לא כן אנחנו. לנו אין חיים משלנו ממקורנו. החיים החיצוניים, הנובעים בעיקרם ממקורות זרים, נושאים אותנו לאשר אין רוחנו ללכת. אנחנו מוכרחים לשחות נגד הזרם, אנחנו מוכרחים, אם חפצי חיים אנחנו, לחיות מבפנים, לחיות מדעת, וקודם כל לשחרר את עצמנו מהשפעת היסודות הזרים שבחיים החיצוניים על מה שבגבול הכרתנו ועוד יותר על מה שמתחת למפתן הכרתנו, לשחרר את עצמנו מן השעבוד שלא מדעת, הקשה מן השעבוד מדעת. אנחנו מוכרחים, במידה שאפשר, לברר לעצמנו את הצד הנפשי שבתחייתנו, להאיר אוֹר על המבוכה שבנפשנו.

ה’אני' הפרטי וה’אני' הלאומי

אולם השאלה על דבר עצמות השל אומה קשורה בקשר כל כך אמיץ בשאלה על דבר עצמותו של הפרט,אינני רואה אפשרות לדבר ברצינות בעצמותנו הלאומית בלי להתבונן במקצת במהותו של ‘אני’ בכלל ובדרך שאיפתו לחיים מלאים ושלמים או בדרך שאיפתו לבוא לידי גילוי שלם.

‘אני’ הלא הוא יסוד החיים, אולי יסוד חיי העולם בכלל – מה שכמובן אינו מושג לנו, – אבל בכל אופן יסוד החיים של האדם והחי, כלומר יסוד אותה בחינת ההוויה, שאנחנו קוראים לה חיים בעצם. ‘אני’ הוא צמצום כל ההוויה בנקודה אחת, אבל גם התפשטותה מתוך נקודה זו לאין סוף. זוהי השתקפות כל ההוויה כולה בטיפה אחת של מים.

מקום הוויתו של ‘אני’ אינו בגבול ההכרה, הוא תופס את ההכרה, הוא יסוד ההכרה, אבל אין ההכרה תופסת בו. הוא בא לידי גילוּי בגוף, אבל הוא לגבי ההכרה בבחינת ‘וראית את אחוֹרי ופני לא יראו’.

מעין יחסו של ה’אני' אל ההכרה בבחינת החיים הפנימיים הוא יחסו אל החברה בבחינת החיים החיצוניים. ה’אני' תופס, חי את חיי החברה, הוא בא לידי גילוּי חיצוני בחיי החברה, אבל אין חיי החברה תופסים בו, אין לחיי החברה חלק ביצירת ה’אני' או בקיומו. ואין בני החברה מוסיפים לו או שוללים ממנו כלום. כלומר טעות היא הדעה הרגילה: כי ה’אני' מתפרנס מחיי החברה ומתעשר על חשבון אחרים, כמו שהדבר נוהג בעשירות חומרית. ה’אני' חי על חשבון חיי הטבע האין-סופיים ומתעשר על חשבון האין-סוף. כבחיי החברה ה’אני' רק שותף, בעל מניָה ואינו יכול לקחת יותר ממה שמגיע לו על פי החשבון. מה שהוא לוקח יותר, הרי זה פשוט גנבה או גזלה (גם שלטון רוחני בכלל זה), היכולה לעשותו לעשיר בעיני הבריות העניות, אבל אינה בכלל רכוש לגבי ‘אני’. במקום שמדובר על דבר רכוש של מיליארדים אין רכוש של פרוטות מסופק נחשב לעושר. החשבון בין היחיד והרבים, כמו שהחשבון בין היחידים בכלל, הוא חשבון הרבים, חשבון הצדק, ולא חשבון היחיד, לא חשבון ה’אני'. חשבונו של ‘אני’ הוא חשבונו של עולם. פרט וכלל בחשבון זה אין פירושו ‘אני’ – ויתר חברי הקבוצה, כי אם ‘אני’ ויתר הבריאה כולה, עם כל החי, עם כל הצומח, עם כל ההווה שבה, עם כל העולמות שבה. ‘אני’ – ולעומתו האין־סוף. ואין זה חשבון של חילוק וחיסור, כי אם חשבון של חיבור וכפל, לא חיים של צמצום בתוך עצמו כצב הזה בתוך שריונו, כי אם חיים של התפשטות לתוך כל בריה קטנה ולתוך כל עולם גדול – לתוך הכול.

כל התורה הגדולה על דבר היחיד, הכובש לו מקום ברשות הרבים, כלומר ברשות ה’אני’ים הרבים, המשתרע ברשות הרבים ודוחק רגלי ה’אני’ים הרבים, אינה אלא טעות גדולה במהותו של ‘אני’. המושג על דבר ‘אני’ שיש לו סכסוכים בחשבון שלי שלך עם הציבור, הוא בן המושג על דבר החיים, שנוצר ונתגבש ונתאבן במשך אלפי שנים בתחומה של עיר ושמתוכו אין אדם רואה חיים אלא בגבול החברה האנושית, בגבול היחסים שבחברה האנושית. ליתר העולם – לכל החי והצומח ולכל הבריאה האין־סופית כולה אין לאדם יחס אחר מלבד של לוקח אל חנותו, שהוא קונה בה אוכל נפשו, או יחס של אשה אל בגדיה החמודות ואל תכשיטיה החביבים לה או יחס של מלומד לצפרדע שהוא מנתח, לכל היותר – יחס של כוהן למקדשו, אבל לא יחס של חיים, לא יחס של דג אל המים, שהוא חי בהם, לא יחס של נפש אדם אל נפש, אל מה שנפש אדם מבקשת בנפש. על כן היחסים שבין ה’אני’ים, כלומר היחסים שבין אדם לחברו, שבין גבר לאשה, שבין הפרט לכלל הם כל כך עניים, כל כך קטנים, כל כך שטחיים, אין בהם כלום או כל כך מעט יש בהם מן הרחבוּת, מן העשירוּת, מן העומק, מן הגבורה של אין־סוף. ממילא כך היא גם הערכת היחסים האלה, בכל אופן לא תוכל הערכה זו להיות הרבה יותר עמוקה, אפילו אם המעריכים יעמיקו כתהום לחשוב מחשבות, כל זמן שלא יצאו מתוך העוגה הצרה, שעגו בני האדם מסביב לחייהם.

ענין אחר היא האומה לגבי ה’אני‘, מצד היסוד המשפחתי והיסוד הקוסמי שבה ומצד החיים המשפחתיים והקוסמיים המשותפים שבה. פה החוט נמשך מתוך עצם הטבע, מתוך עצם ההוויה האין־סופית. ההוויה האין-סופית אינה יכולה להשתקף ב’אני’ פרטי, בטיפה אחת של מים, בכל שלימותה ומכל צדדיה. בכל לשימותה ומכל הצדדים היא משתקפת בכל האנושות, יותר נכון, בכל החי והצומח, בכל אותה בחינת ההוויה, שאנחנו קוראים לה חיים בעצם. אולם הים השקוף הזה אינו כולו שטח אחד שווה בכול. הוא בעל שטחים רבים, הנבדלים זה מזה בצורה, בגוון, בתכונה, כמו שנבדלים זה מזה חבלי הארץ, שהם נמצאים שם. האומה, ה’אני' של אומה הוא שטח אחד מאלה. הוא שער עולם אחד. השפע מיתר השערים בא אליו עלי ידי הזרמים החיים, השוטפים ובאים מיתר השטחים ועל ידי הרוחות המנשבות. ה’אני' של אומה הוא לפי זה אחדוּת שלמה. הוא יוצר הלשון, הלבוש הראשון והעיקרי, שההכרה באה בו לידי גילוי. הוא יוצר הדת, האמונות והדעות הפרימיטיביות, כלומר הוא יוצר ההסתכלות בעולם היסודית, ואולי יותר נכון, יוצר הנקודה ההנדסית, ההגיונית והנפשית כאחת, של כל הסתכלות בעולם אפשרית של האומה. הוא במובן ידוע גם יוצר המושג, כלומר במובן ידוע יוצר ההכרה, שהרי היחיד, לוא היה נשאר לעולם יחיד, לא היה לעולם יוצא ממצב חיים של צמיחה (אם יצאה האומה ממשפחה אחת או הורכבה מהרבה משפחות ושבטים אחרי שורה ארוכה של התנגשויות, סכסוכים פנימיים, חליפות ותמורות, אין מזה הבדל לענייננו, שהרי בכל אופן היו כל אלה בני טבע אחד). ה’אני' הלאומי הוא איפוא במובן זה אבי ה’אני' הפרטי, בכל אופן יש לו חלק גדול ביצירתו ובקיומו. לפיכך אנחנו רואים במציאות, כי כל ‘אני’ פרטי, במידה שהוא מקורי, כלומר במידה שהוא יונק מתחום החיים, מתחום ההוויה האין־סופית, באותה מידה הוא יונק תמיד ממקור לאומי, הוא לאומי ביצירתו ובכל גילויי עצמוּתו, אם מדעת או שלא מדעת בעלים, ולעתים לא רחוקות אפילו למרות מה שבעליו מצד הכרתו, מצד דעותיו כופר בלאוּמיות (המחשבה, כנראה, לא תמיד יונקת ממקורה אפילו במקום שיש עמה מקוריות. מקום המקוריות הלא הוא לא בהכרה, כי אם מתחת למפתן ההכרה. המחשבה היא מקורית רק במידה שהיא יונקת מן המקור הזה).

שלימותו של ה’אני' הפרטי תלוּיה איפוא במידה מרובה בקיומו בשלימותו של ה’אני' הלאומי. ממילא, מתוך שחפץ החיים נטוע בכל ‘אני’ פרטי, יש כאן פעולה הדדית: קיומו של ה’אני' הלאומי תלוּי כמו כן בקיומו ובכוחו של ה’אני' הפרטי של בני האומה. יותר שיש אינדיבידואליסטים בקרב בני האומה, ויותר שאינדיבידואליותם חזקה ועמוקה, כלומר יותר שהיא פנימית, תכונה יסודית בנפש, ולא פרי המוח או פרי הקריאה, יותר בטוח קיום האומה, קיום ה’אני' הלאומי. ביחוד מורגש הקשר הזה, בעת שאין לאומה חיים מדיניים וחברותיים משלה, בעת שהיא חסרה כל הקשרים החיצוניים, המחברים אותה מבחוץ לגוף אחד, בעת שכל חיי האומה אינם אלא חיי פרטים לאומיים. הלא כך דרכו של עולם: אדם בריא אינו מוקיר את הבריאות ועושה דברים, המביאים עליו כל מיני חוליים רעים, ורק בעת שהוא חולה, הוא מרגיש, כי אין דבר יקר בעולם מן הבריאות. ולא מקרה הוא, שבקרב אומה זו, שכוח קיומה במצב של שעבוד ושל פיזור גדול מכוח קיומן של הרבה אומות אחרות, גם האינדיבידואליות תופסת מקום יותר גדול. במובן זה גדול כוח היחידים, כלומר החפץ לחיות חייו המיוחדים נטוע בנפש כל פרט, אלא שהיחידים החזקים הם הכוח המעמיד, שיתר הפרטים נשענים עליו ונשארים קיימים.

תכונתו היסודית של היחיד, תכונתו היסודית של ה’אני' היא, שהוא אינו מתבטל ואינו מוותר כלום מסגולותיו המיוחדות. הוא אינו מתבטל בפני אחרים, בפני כוחם ואורם של אחרים, בפני עולמם של אחרים, אפילו אם יהיה אורם אור עולם ועולמם – אור שבעת הימים. בשבילו אין עולם אלא הוא אם גדול הוא או קטן, בריה אפילו באלף לא בטלה – ואפילו באלפי אלפים, אם היא בריה חיה. בריה מיקרוֹסקופית היא יחידית, יחידית מיקרוסקופית, אבל יחידית, והמתבטל הוא אפס. ה’אני' אינו מתבטל גם בפני המציאות, ואפילו בפני הטבע. אפילו אם יעשה לו העולם כמין כותל לפניו, הוא פורץ ועובר (‘הקב"ה גוזר וצדיק מבטל’) או נשבר ונופל, – להתבטל, לוותר אינו יכול( ¹).

במובן זה חשובים לא רק היחידים הבולטים, אשר ה’אני' שלהם גלוי ביצירותיהם, בהשקפת עולמם, בכוח מעשיהם, כי אם גם היחידים ה’נסתרים‘, שאין אתה רואה בהם כלום, שהם אנשים פשוטים, לפעמים גם גסים, אלא שה’אני’ שלהם גדול. אין ה’אני' נערך על פי ענפיו הגלויים, כי אם על פי שרשיו הנעלמים מן העין. וכך היא גם השפעתו. יפה במובן זה המסורה על דבר ל"ו הצדיקים, המצטיירים בדמיון העם בצורת אנשים בעלי חיצוניות המונית, פשוטה או גם גסה, – ובזכותם האומה מתקיימת.

ובמידה זו נערכות גם יצירותיה של האומה, כל אותם ‘ארונות הספרים’ שהנפש היפה בזמן הזה אינה יכולה להפקיע עצמה מן החובה לבטל אותם כעפרא דארעא. גדולים לנו הספרים האלה לא במה שאמרו, כי אם במה שלא אמרו. והרבה הרבה לא אמרו. הרבה נשמות גדולות, הרבה מחשבה גדולה ויצירה גדולה מצומצמות, קבורות חיים בתוך הספרים האלה, עם כל הצער של נשמה גדולה מצומצמות בתוך חיים של חנוונות וסרסרות, עם כל הצער של מחשבה גדולה וכוח יצירה גדול מצומצמים, קבורים חיים בד' אמות של הלכה, צער שלא ראה אור עולם. כמה גדול ה’אני' המסתתר בכל אלה! כמה גדול כוח צמצום כזה! צמצום כזה כוח מפוצץ יש בו, כוח מפוצץ כזה, אשר יגע בו ניצוץ בוער אחד, – ויפוצץ לרסיסים הרבה עולמות עם כל הריקבון המזהיר שבהם, עם כל הזיוף והשקר, הלבושים בכל מיני צבעונין, שבהם.

קשה הצמצום ל’אני‘, אבל לא מסוכן, מסוכנה ההתבטלות בפני אחרים, האורבת לרגלי הצמצום במקום ששחרור ה’אני’ מן הצמצום בא בכוחם של אחרים, בהשפעת דעותיהם, יצירותיהם, רוח חייהם של אחרים, ולא בכוח ה’אני' עצמו. ההתבטלות היא רעל ממית, שאין הצלה ממנו לא בזכות אבות ולא בזכות עצמו. קודם-כול היא ממיתה את אמונת ה’אני' בעצמו, בכוח החיים ובאמת החיים של עצמו, בכוחו להביא לידי גילוּי על-ידי עצמו מה שלא בא ולא יבוא לידי גילוי על-ידי אחרים, ועל-ידי כך היא מחלישה את רצונו ואת כוחו להתגבר על כל חולשה פנימית ועל כל מכשול ושטן חיצוניים, שאינם נותנים לו לבקש חיים מיוחדים לעצמו, לבוא לידי גילוּיו המיוחד.

מאי תקנתיה?

אולי ישנן דרכים יותר רציונליות, יותר קרובות, יותר ‘טבעיות’ – אני יודע רק אחת: תיקון ה’אני', התחדשותו ותחייתו לא יבואו אלא מתוך מקורו הראשון, מתוך הטבע. ובזה אין הבדל בין ‘אני’ פרטי ובין ‘אני’ של אומה. אולם הדבר הזה קשה מאוד ורחוק מאוד, קשה במידה שאין לשער ורחוק במידה שאין רואים צורך לשער.

מצד אחד, הטבע אינו יודע פשרות ואינו אוהב חצאיות. בא אתה לבקש תיקון לעצמך, לחדש את רוחך, לאחד את קילוח חייך עם זרם הים הגדול של החיים העולמיים, – טוב, בוא! אבל בוא תבוא כולך והתמכר לו כולך, בלי שיור כל שהוא. שנה תשנה את כל חייך ובראת לך חיים חדשים בהחלט, חיי טבע, חיי עולם, השתתפות שלימה עם הטבע ועם כל אשר בו בחיים, ביצירה, בצער, בשירה.

ומצד שני, האדם כל כך התרחק מן הטבע, כל כך התבצר בתוך חלומותיו כצב הזה בתוך שריונו או כתולעת זו בתוך החזרת, עד שאינו רואה כל קשר בין חייו ובין חיי הטבע. שואף הוא להכיר את הטבע, לדעת את הטבע, להסתכל בטבע, אבל לא לחיות את הטבע. הטבע הוא בעיניו מעין ספר, אם ספר תורה או ספר מדע, אם ספר שירה או ספר יצירה, אם תרצה גם ספר החיים, אבל לא החיים עצמם, לא חלק מחייו, יותר נכון, לא אותו ים החיים, שחייו הם טיפה אחת ממנו. שואף הוא רק צל הטבע, אבל לא עצם הטבע, על כן גם חייו הם רק צל החיים. רואה הוא את החיים – מה שהוא קורא לו חיים, – והנה הם צרים כבית כלא ומזוהמים כבית מחראות, אין אוויר לנשימה, אין אור לעינים, אין כוח לחיות, מבקש הוא חיים חדשים, חיים עליונים, או, לפחות, חיים שאין בהם כיעור ואין בהם אכילת אדם, אם באיסור או בהיתר, אם מתוך זוללות או מתוך גבורה, מבקש הוא את האדם, מבקש את האלוהים. מבקש – אבל רק בתוך חומותיו, בתוך החזרת שלו, מסתובב, מתעקל, מתפתל, מסתבך. פונה לימין ואוסף ‘רוח’ בחופניו, לשמאל – ותופס ‘חומר’ בידיו. פעם הוא מבקש אלוהים בשמים, ופעם עושה עצמו אלוהים על האדמה. רואה הוא את ענייני חייו, את יחסיו בינו ובין אחרים וגם בינו לבין עצמו מסובכים והולכים ומסתבכים עד למחנק נפש, זלים ומגוּנים עד כדי להביא לידי בחילה בחיים, ואומר הוא לתקן הכול על-ידי שיסדר הכול באופן אחר. פעם הוא אומר להביא גאולה לעולם על-ידי שינוי הסדר המדיני, ופעם על-ידי שינוי הסדר החברותי, פעם על-ידי שינוי ערכיו המוסריים ופעם על-ידי שינוי ערכיו הדתיים. ואין הוא רואה, כי כל יחסיו כולם לעצמו ולמה שאינו הוא עצמו הם על פי עצם מהותם פגרים מתים, מחוסרי חיים וכוח, באין להם יניקה ממקורם הראשון, ממקור החיים. אין הוא רואה, כי חומותיו, המפרידות את חייו מתוך ים החיים העולמיים, מהפכות את חייו מזרם שוטף, מתפשט, מתרחב, מתעמק לתוך ההוויה האין-סופית לבִיצה עומדת או תוססת ומפעפעת ומעלה ריקבון וצחנה. אין הוא רואה, כי הסתירה העיקרית, התהומית שבחיים באה מתוך שההכרה, שהתפרצה מתוך החומות ויצאה לחופשי, מחבקת עולמות אין קץ, והחיים מה שהאדם קורא לו חיים – כלואים, עומדים ואינם משיגים את ההכרה; בעוד שהחיים הם על פי עצם מהותם יתירים על ההכרה והשגתם יתירה על השגת הכרה, כי ההכרה היא חלק והחיים הם הכול. אור ההכרה בא מן החיים וכוחה מכוח החיים ולא להפך. מה שאין החיים משיגים, לא תשיג ההכרה לעולם: מה שההכרה משיגה יותר ממה שמשיגים החיים הרי הוא או ‘רוח’ ולא חיים או אור קר וקשה, מבהיק ואינו מאיר, והעיקר, אינו מחיה. אין רואה, כי הדבר היותר נורא בחיים הוא לא הצער, אם כי קשה הוא, כי אם הקטנות והחולין, השקר והזיוּף, הרעבתנות שאין לה גבול, הזוהמה והטומאה, שכולם פרי החברה האנושית שהתרחקה מן הטבע ולא פרי הטבע. וכאן מונח השורש לכל הצרות. לא הרעב מביא את האדם להיות הטורף היותר נורא, שאין דוגמתו בכל החיות הטורפות, כי אם הרעבתנוּת שאין לה גבול, לא התאווה הטבעית מביאתו לעשות כל תועבה, כי אם רוח הטומאה, שאינה בשום חיה מלבד האדם. וכן הלאה.

כך אי-אפשר להיות. האדם מוכרח סוף סוף להרוס את חומותיו, לצאת לחופשי, אם לא נגזרה עליו כליה, אם אין חפצו להיחנק בתוך בית כלאו, בתוך יחסיו המחניקים, אשר לא יועיל להם כל שינוי-סדרים וכל שינוי-ערכין, כל הערצת עצמו וכל בקשת אלוהים. האדם בשביל להיות יותר אדם, או, פשוט, בשביל להיות אדם, צריך לא להכיר יותר או להסתכל יותר, אף לא להיות יותר צדיק או יותר גבור, כי אם לחיות יותר, כלומר לחיות את הטבע, לחיות חיים מקיפים את כל הבריאה כולה וחודרים לתוך תהום ההוויה. אז ישיג יותר. אז יהיה יותר עשיר ויותר עמוק, וממילא יותר גיבור ויותר צדיק, או שלא יהיה לו צורך כלל לראות את עצמו כאילו הוא גיבור או צדיק, אז גם יכיר יותר. אז תהיה הכרתו מלאה חיים וחייו מוארים באור עליון.

אולם בינתיים מי יעשה את הצעד הראשון? בינתיים החיים כל כך רחוקים מן הטבע, עד שבקשת תיקון ה’אני' ותחייתו, ובייחוד, בקשת תחיית ה’אני' של אומה בתוך הטבע היא בעיני הבריות כל כך רחוקה מן החיים כרחוק מזרח ממערב או כרחוק ‘אדם מן היישוב’ ממחשבות, שלא בא עליהן ההסכם הכללי.

בייחוד, רחוקים אנחנו מזה. רחוקים אנחנו מן הטבע לא רק מצד עצמנו, כי אם גם מרוחקים בזרוע אחרים, מרוחקים בכוחות, שהכול רואים את גודלם הנורא, בעוד שכוחנו אנו, הכוח, שאנחנו נותנים על מה שאנחנו קוראים לו ‘משא נפשנו’, כל כך קטן ודל. כי מה כוחנו בארץ-ישראל? מה כוח מעשינו, כוח כל מה שיש לנו בארץ-ישראל? אין צורך כלל להיות נביא או מתייאש בשביל לראות, כי די ברוח שאינה כל כך מצוּיה בשביל להרוס את כל מה שבנינו. וברוחות המצוּיות הלא גם הן די חזקות בשביל לעצור בעדנו מלכת הלאה. אולם מה זה אומר? החשבון ברור. מה אנחנו מבקשים בארץ-ישראל? לפנינו עומדת השאלה: להיות או לחדול? עומדת ודורשת תשובה בכל תוקף. החיים אינם מחכים, החיים עונים בשלילה. ההתבוללות, כלומר ההתבוללות המעשית, עושה דרכה בחשאי ובבטחה, השמד מתרבה וכו‘, ואנחנו? מה אנחנו משיבים? ארץ-ישראל? אנחנו רוצים לחיות? אבל אם לרצות – הרי לרצות! מי שחייו בסכנה, והוא רואה אפשרות כל שהיא להינצל, לא ישאל שאֵלה: אולי לא כדאי לנסות? לא יעמוד על המיקח: אולי תעלה לו הצלתו במחיר יותר מדי יקר. אין מחיר יקר ביחס לחיים. את הכול נותן החי בעד החיים, את הכל עושה החי בשביל להציל את חייו. ואם לתת הכול – יש לנו מה לתת. יש לנו די כוח ויש לנו די נפש. אם לתת הכול ולעשות הכול, – נוכל בבטחה להתגבר על הכול. כי ביצירה לאומית כשלנו לא כוח האגרוף גובר, כי אם כוח הרצון, גבורת הנפש והמעשה נתינת הכול ועשיית הכול בכוח ובפועל, זה כוחה של התעוררות לאומית גדולה. ולוא עלה בידינו לברוא התעוררות לאומית גדולה כזו, היינו יכולים לומר: ניצלנו. אולם לא זה עיקר. העבודה היישובית בארץ-ישראל היא תכלית לעצמה וכוח לעצמו, ההתעוררות תבוא מאליה. לפי זה קודם-כול צריכים אנחנו, בארץ-ישראל, לתת הכול ולעשות הכול: ועל פי המידה הזאת נערך כל מה שנעשה בארץ-ישראל. במובן זה גדול כוח מקרה אחד של מסירות נפש אמיתית מכוח כל הפרדסים שבפתח-תקוה וברחובות יחד, גדול כוח חיים קשים של עבודה ובקשת דרכים ושאיפות אנושיות גדולות של קומץ צעירים מכוח כל הגדולות והנפלאות, שנעשו בארץ-ישראל על-ידי הקפיטל הפרטי, והקבוצות יוכיחו, ו’השומר’ יוכיח ועוד כאלה יוכיחו, אשר לולא הם, כבר היה בארץ-ישראל הכל נרקב עד לאין מרפא.

* * *

כך אני מצייר לי את מצב רוחנו הלאומית, את מצב ה’אני' הלאומי שלנו בזמן הזה, מצב קשה, והעיקר, לא ברור, מתעלם ורחוק מדרך החיים הרגילים. ובזה – במה שהוא לא ברור, מתעלם ורחוק – מונח השורש לכל המבוכות אשר במחננו.

רואים מקרוב את הגלות ורואים מרחוק את התחייה וחושבים כי יש דרך, אם כי צרה וארוכה, הולכת ישר מהכא להתם. ואין רואים, כי בין שתי אלה, בין הגלות והתחייה, יש תהום, שאין לעבור אותה, אם לא על כנפי נשרים. ובזה עיקר הרע – במה שאין רואים את התהום, ‘נחשוֹן קפץ לתוך הים’, כי ראה את הים, – ובזה הציל את האומה. כי בזמננו אולי עוד נמצאים בקרבנו ‘נחשונים’ במספר מספיק בשביל שהעם ילך אחריהם, אולם הם אינם רואים אצלנו ים וקופצים לתוך ימים אחרים.

קשה היא הגלוּת כשהיא לעצמה, – את זה כולם רואים ומבקשים דרכים לצאת ממנה, אבל עוד יותר קשה מה שהגלות המיתה בקרבנו את כוח החיים העצמי, את הכוח לברוא לעצמנו חיים מתוך עצמנו, על דעת עצמנו ועל אחריות עצמנו, ועל-ידי כך נעשינו מחוסרי יכולת לצאת ממנה, כי בכל מקום אשר נבוא שמה אנחנו מסוגלים רק לברוא לעצמנו גלות חדשה משלנו. אין בעולם בשבילנו מקלט בטוח מן הגלות אשר בקרבנו. ואת זה אין רואים, וכמעט מותר לומר, אין חפצים לראות, שהרי בארץ-ישראל אפשר, כמדומני, למשש את זה בידיים.

בכל משך גלותנו ינקנו משני שדיים שונים: את חיי הגוף ינקנו מחיי זרים ואת חיי הרוח – מן העבר. תחייה – הרי זו גמילה משדיים, הרי זו לא רק חיים אחרים, כי אם גם כשרון להיות אחר. והכשרון הזה – הכשרון לחיות מתוך עצמנו, על דעת עצמנו ועל אחריות עצמנו – אין לנו. ידיים אין לנו, ואין לנו כל הרגשה, כי מחוסרי ידיים אנחנו. כבר הורגלנו להרגיש את עצמנו פרזיטים – פרזיטים בחומר וממילא גם פרזיטים ברוח, פרזיטים בחיים – במידה כזאת, עד שאנחנו רואים את פרזיטיותנו כדבר טבעי, שלא קשה לנו להוכיח מכל התורות, שאינה כלל פרזיטיות, ורק בעלי מרה שחורה ובעלי הזיה ידועים רוצים לשנות עלינו סדרי בראשית, אנשים מן היישוב עוסקים ברכישת קרקעות, בהכנסת הקפיטל הפרטי, ביצירת תנאי לאיניציאטיבה הפרטית וכו‘. והעבודה? – מובן, ‘עד כמה שאפשר’ תיעשה בידי יהודים. ומי מבני ארץ-ישראל לא ידע פירוש ‘עד כמה שאפשר’? אנשים הדואגים לנפש האומה, החולים על ירידת רוחה, עוסקים בתחיית הרוח, ביצירת תרבות, וכו’. וידיים? – מה עניין שמיטה אצל הר סיני?! אנשים, המדברים לכאורה בשם העבודה, רואים מתוך אספקלרייתם המאירה, כי לא זה עיקר – שכל יהודי בארץ-ישראל, בלי כל הבדלים וחילוקים, יעבוד ויבקש בעבודתו תחיית עצמו ותחיית עמו וגאולת ארצו, כי אם זה עיקר – שתהיה לנו בארץ-ישראל מפלגת פועלים בעלי הכרה מעמדית ברורה, בלתי מטושטשת, שלא ייכשלו ח"ו ב’כלל ישראל פוליטיק' במקום להחזיק ב’כלל פרולטריון פוליטיק' וכו'.

כך היא תחייתנו! כך מרפאים את נגע נפשנו היותר עמוק, אשר כל זמן שלא יירפא אין כל תחייה בגדר האפשרות! כך בכלל מרפאים, מצד אחד את הרוח, ומצד שני – את הגוף! ומי יאבה לך ומי ישמע לך, אם תאמר, למשל: הנה חושבים כל כך הרבה על דבר יצירת תנאים בשביל האיניציאטיבה הפרטית, הרודפת אחרי הפרוטה, אולי כדאי לחשוב מעט על דבר יצירת תנאים בשביל האיניציאטיבה הפרטית של ה’אני' – הלאומי והפרטי, שהוא בעצם אחד – המבקש חיים, חיים שלמים, חומר ורוח כאחד? כלומר אולי כדאי להתבונן קצת, מה זה מבקש, וקודם-כול לשחרר אותנו מכל אפיטרופסוּת, מכל תמיכה, מכל תורות, מכל רוחות מנשבות ועומדות?

מי שמכיר את ה’אני' של עצמו פנים אל פנים, יכיר, בטוח אני, במקצת התבוננות, כי זה דורש, כלומר כי תחייתנו וגאולתנו דורשות, כוח רצון שאין דוגמתו, התעוררות העצמוּת, התגברות כוח החיים במידה שאין למעלה הימנה, כי תחייתנו וגאולתנו דורשות מעוף.

* * *

רגילים להשוות את תנועתנו הלאומית בזמן הזה לתנועתנו הלאומית בזמן שבי בבל. אבל שוכחים להביא בחשבון שלושה דברים. ראשית, אז לא היה עוד העם חרב לגמרי ונעקר משורשו לגמרי, עוד היתה הלשון חיה בפיו, עוד היה חלק גדול מן העם יושב על אדמתו כקדם וכו'. שנית, אז לא ארכה הגלות יותר משבעים שנה, בכל אופן לא יותר מזמן קצר מאוד בערך לחיי עם, ועוד היה זכרון החיים הלאומיים השלמים חדש וחי. שלישית – והיא עיקר גדול – אז היתה הדת חיה ומלאה כוח.

בזמן קדום בזמן שהאדם היה עוד יותר פשוט, יותר קרוב אל הטבע, עוד ראו בני האדם קשר חי בין חיי אומה ובין חיי הטבע. אז, ‘בצאת ישראל ממצרים…. הים ראה וינוֹס’ וכו'. מורגש היה, כי לידת אומה יש לה איזו שייכות אל החיים הקוסמיים, כי יש כאן איזו השפעה קוסמית גדולה, וההשפעה הזאת באה דרך צינורות הדת. היום גם הדת רחוקה מן הטבע, היום יש לנו פוליטיקה. אולם גם בדרך הפוליטיקה באנו סוף סוף לידי הכרה, כי מכל הממשלות הגדולות, שצריך שיהיה לנו עסק עמהן, הממשלה היותר חשובה והיותר עיקרית לנו היא עם ישראל (מדברי וייצמן בקונגרס). מכאן, דומני, לא רחוק כל כך לבוא לכלל הכרה, כי יש עוד ממשלה גדולה, לא פחות חשובה ולא פחות עיקרית לנו ולא פחות צריך שיהיה לנו עסק עמה – הלא הוא הטבע. אולי תחייתנו וגאולתנו יש להן איזו שייכות לא רק אל הכוחות הפועלים בחברה האנושית, כי אם גם אל הכוחות הפועלים בחיים הקוסמיים, אולי בא כאן לידי גילוי לא רק רוח האדם, כי אם במובן ידוע, גם רוח העולם בכלל? אולי הולכת ונולדת כאן איזו דעה קוסמית גדולה? אולי באמת אי-אפשר לעם שנעקר מאדמתו, שמת לחלוטין במובן המדיני ולחצאין גם במובן הלאומי, – אולי אי-אפשר לו להיקלט באדמתו, לשוב לתחייה שלמה בלי יחס חדש, עיקרי, קוסמי אל הטבע ואל החיים? אולי זאת היא הרוח, אשר תחייה את העצמות היבשות וגם הרקובות?

אם מאורעות עולם מגידים דבר-מה, אם מה שקורים היסטוריה, אם מהלך החיים מלמד דבר-מה, הרי מהלך חיינו מורה לנו את דרכנו: אל הטבע ואל העבודה! או אל הטבע על-ידי העבודה: אנחנו צריכים להיות הראשונים לפרוץ את החומה אשר בנו בני האדם מסביב לחייהם. אולם לפרוץ את החומה אפשר רק בידיים ורק בכוח החיים, המקיפים את כל גילוייה של נפש האדם ואת כל יחסי האדם אל עצמו ואל מה שאינו הוא עצמו, בכוח החיים, אשר זרמם הרחב והעמוק ישא את האדם למרחבי עולם ולא יתן לו לכבוש לא רק את אחיו האדם, כי אם גם את הטבע, את האדמה. לא לחינם נולדו בקרבנו כמעט בזמן אחד, כמעט תאומים, רעיון העבודה (שהרי גם החלוצים הראשונים התחילו בעבודה) ורעיון הקופה הלאומית, – שני אלה הם שני צדדים של רעיון אחד.

קשה היא הדרך הזאת לעם רחוק מן הטבע ומן העבודה, קשה מאוד וזקופה מאוד, והעיקר, כי בעיני הרבים אין זו דרך כלל. אבל דרך אחרת אין לפנינו. לפחות, עד כמה שכוח ראייתי מגיע, אני רואה, כי הדרכים האחרות מובילות לאשר הן מובילות, רק לא לאשר אנחנו מבקשים, לא לתחייה לאומית ולגאולה לאומית. דרכים קלות, שטוחות, בטוחות, ‘טבעיות’ אינן מובילות לעולם למטרות גבוהות. בדרכים האלה נשוב לאשר יצאנו משם. אם בארצות פיזורנו הגלות יצרה אותנו, יצרה את חיינו ואת רוחנו, הנה פה ‘בארץ תחייתנו’, אנחנו יוצרים גלות מדגַרמֵנו, גלוּת חדשה, רוח גלוּת וחיי גלות חדשים, ריקבון חדש, ארצישראלי, מזהיר. בדרכים האלה נביא אולי לידי תחייה לאומית ולידי גאולה לאומית את האחרים, את העובדים, את היוצרים האמיתיים כמעט של כל מושבותינו, כמעט של כל ‘יצירותינו הלאומיות’ אבל לא את עצמנו. מספר ידוע של בעלי אחוזה קטנים עם גדולים, החיים על עבודת אחרים, בעיקר על עבודת בני עם אחר, עם עבודה עברית בשיעור שיש בו כדי לתבל את העסק במצוות יישוב ארץ-ישראל, – יאמרו מה שיאמרו, רק מתוך השקפת גלותית בגולה, ורק מתוך היגיון רקוב בארץ-ישראל אפשר לראות בזה תחייה לאומית או אתחלתא דגאולה.

אבל בייחוד אין דרך אחרת לפני מי שרואה בעבודתנו הלאומית בארץ-ישראל לא עבודת רשות ולא עבודת חובה, כי אם עבודת חיים, מי שמבקש מתוך תיקון האומה ותחיית האומה את תיקון עצמו ותחיית עצמו, כלומר מי שנחוץ עתה בארץ-ישראל יותר מכול, מפני שארץ-ישראל נחוצה לו יותר מכול.

סיכום

אם לסכם את כל האמור בזה עד הנה, יוצא:

בלשונה של הנפש: אם ‘אני’ כאן – הכול כאן. ובלשון המעשים: העבודה והקופה הלאומית.

וזה הכול, אבל יותר לא צריך. החיים מתחילים מגרעין מיקרוסקופי.

ישנן הרבה שאלות, אבל אין שאלה במקום שיש רצון ויש ‘אני’.

היש עוד כוח בעם ישראל לשוב ולהיות עם חי? – אם ‘אני’ חי – הרי העם חי.

אבל יש גם הוכחה אובייקטיבית, אם כי רק שלילית, אבל נמרצת בהחלט.

פתגם סיני, כמדומי, אומר: מגדל גבוה נמדד על פי צלו ואדם גדול – על פי שונאיו. עם קטן ומשועבד, אשר עמים גדולים ועצומים, המושלים בו בעריצות מאין כמוה, הנוקמים בו שבעתיים בעד כל פשע קטן, מוצאים הכרח להילחם בו כל הימים באכזריות, בשנאה כבושה, לחשוב עליו מחשבות כל הימים לרעה, לבדות עליו שקרים נוראים, עלילות, אשר לשמען תסמר שערת בשר אדם (כשאחד מאלה העמים מגדיש את הסאה ברשעתו, האחרים נעשים צדיקים על חשבונו) – עם כזה בוודאי כוחו גדול ככוח שנאת משנאיו אליו, ולא רק כוחו המעשי, כי אם בעיקר כוחו הרוחני המוסרי. בחלש, בנשחת, בנבזה באמת אין מטפלים הרבה, אותו פוטרים בחדא מחתא ומבטלים כלאחר-יד. והיתה זאת נחמתנו במצבנו הנורא. והיתה זאת עֵדות נאמנה על כוחנו לשאת חבלי תחייה ככוחנו לשאת חבלי שאוֹל.

הנשיג את מטרתנו בארץ-ישראל? – אם נרצה, בלי כל ספק,

אולם לרצות הרי זה אומר לבקש את מטרתנו, למשל, באותו המרץ ובאותה הסבלנות, שאדם מישראל מבקש פרנסה. לרצות הרי זה אומר לסבול ברצון כל מחסור וכל יד עמל, לקבל באהבה כל מיני יסוּרים, כמו שהיה אדם מישראל מוכן ומזומן לסבול את כל זה במשך שנים רבות, לוּא היה בטוח, כי בשכר זה יקבל בעתו ריוח גדול. לרצות הרי זה אומר, שהרוצה יעבוד הוא ובני ביתו כל העבודות, לא יחשוב כסף למאומה במקום שהדבר נוגע לעצם רעיוננו, ישנה את חייו שינוּי מוחלט. אם כך ירצה עם או רוב העם, יותר נכון, אם כך תהיה השאיפה הכללית או הרוח הכללית, אפשר לומר בבטחה גמורה, כי בעוד חמישים – מאה שנה נשיג את מטרתנו, לפחות, באותה המידה, שלא יהיה עוד ספק בהשגתה השלימה בעתיד לפי הערך לא רחוק.

ואין אלה דברי נבואה או אמונה עיוורת, כי אם הבנה פשוטה בעצם העניין.

העיקר הוא, כי בארץ-ישראל, כמובן, במידה שאיננו עושים אותה לעסק, אנחנו יכולים לרצות, לרצות עד כלות הנפש, לרצות עד כדי לאמץ את כל כוחות הגוף והנפש ולתת את כל כוחות הגוף והנפש ביחד עם הגוף ועם הנפש. אין בעולם ארץ מלבד ארץ-ישראל, אשר היהודייכול לטעום בה טעם ארץ מולדת, ארץ מולדת אמיתית, טבעית. אמנם אנחנו נתרחקנו מארצנו, וארצנו, כל זמן שאנחנו בגולה, רחוקה מלבנו. אבל די ליהודי בעל נפש לבוא לארץ-ישראל, לחיות ולעבוד ולסבול בארץ-ישראל, העיקר לעבוד בארץ-ישראל, לעבוד בתוך הטבע ולחיות את הטבע הארצישראלי, לחיות את חורבן הארץ עם הצער שבחורבן והגבורה שבחורבן שלה, בשביל לטעום ולהרגיש מה היא ארץ מולדת לאדם, מה יכולה ארץ מולדת לתת לאדם, ומה יכול אדם לתת על ארץ מולדת. אם אין אנחנו יכולים עוד לראות את עולמנו בארץ-ישראל, הנה יכולים אנחנו, לפחות, לראות בה את מקומו של עולמנו. בארץ-ישראל אין אנחנו זורעים לרוח, ואיננו יוצרים לריק, להבל ולבהלה. אין כוח מכוחותינו ואין יצירה מיצירותינו האמיתיות אובדים בה לבטלה, אין הם אובדים אפילו אם בעליהם יורדים ונופלים. לפני שנים אחדות נזדמן לי לומר על מצבה החמרי של פתח-תקוה: פתח-תקוה עשירה והולכת ומתעשרת ובני פתח-תקוה רובם עניים, והדבר פשוט. רבים עשו פרדסים שלא לפי כוחם וירדו מנכסיהם, אבל הפרדסים הלא נשארו, אם כי עברו אחר-כך לידי אחרים. ואת הדבר הזה עצמו אפשר לומר על ארץ-ישראל במובן הרוחני: ארץ-ישראל היא – כמובן, לפי הערך – עשירה והולכת ומתעשרת, אם כי בני ארץ-ישראל הם לפי שעה רובם עניים. היו הרבה חלוּצים שירדו מנכסיהם, הרבה פועלים שעבדו וסבלו ועזבו את הארץ וכו' אולם נכסיהם של אלה – הגבוּרה, הצער, מסירוּת הנפש, – הם נכסי דלא ניידי ונשארו בארץ רק עברו לידי בעלים אחרים. בכלל אפשר לומר: בארץ-ישראל ישנן לנו כל האפשרויות להשיג את מטרתנו, ולא רק כל האפשרויות, כי אם גם, אם נכון לומר כן, כל אי-האפשרויות, אשר לגבי מטרה גדולה כשלנו הן אולי לא פחות חשובות ולא פחות נחוצות מן האפשרויות.

* * *

והערבים?

התעוררות לאומית גדולה, שיש בה רעיון גדול ורוח עצמוּת כבירה, מעין התעוררות בני ישראל יוצאי מצרים או מעין התעוררות הערבים בימי נביא האיסלם, כוחה גדול לא רק כלפי פנים, כי אם גם כלפי חוץ. פה ראש המדברים לא כוח האגרוף (כוח האגרוף, עד כמה שישנו פה, הוא טפל ולא עיקר), פה מדברים כוחות אחרים, כוחות שיש להם טֶמְבֶּר קוסמי וגבורה קוסמית. ודבריהם נשמעים, בייחוד, כשיש בהם אמת קוסמית. וזה עיקר לנו. אמת יסוד עולמנו. צנועה היא האמת, אבל כוחה גדול מכוח כל ‘שוויון, חופש ואחווה’, הנכתבים על דגלים. וגם מן האהבה כוחה גדול. ולא רק על היחסים שבין אדם לחברו גדול כוחה של אמת, כי אם גם על היחסים שבין עם לעם. ‘לא ישא גוי אל גוי חרב’ – גזרה האמת, והאהבה לא קיימה, תבוא האמת ותקיים. בכוח האמת נמצא דרך לחיים משותפים עם הערבים ולעבודה משותפת לברכה לשני הצדדים. גבורה נחוצה לנו, גבורה עילאית. אין לנו צורך ולא נאה להתרפס לפני הערבים או להתהדר לפניהם. אנחנו צריכים להיות אנשי אמת וצדק בשביל עצמנו ולא בשבילם, כל הטפה על דבר יחסים טובים לערבים בכוונה של ‘לשם ייחוּד’ מיוחד היא שלא במקומה, יחסינו צריכים להיות טובים וישרים לכל אדם. ועל זה עלינו לשקוד תמיד, בכל דרכינו ובכל מעשינו, ועינינו צריכות להיות שקועות במה שבפנים, ולא פונות כלפי חוץ. אנחנו את שלנו נעשה, – והאמת תּוֹרֶה דרכה. ואם הם ילכו בדרכים אחרות, אם הם ישתמשו בכוח האגרוף ובכוח השקר, הם יכולים אמנם להרע לנו, אבל לפַנות אותנו מן הדרך אין בכוחם, וגם אנחנו לא נסור מדרכנו. יותר מכל הם יקלקלו לעצמם. אנחנו והם – בעלי-ברית טבעיים: יותר ממה שמאַחדת אותנו האחווה הגזעית מבפנים מאַחדת אותנו השנאה מבחוץ לשני הצדדים יחד.

ועבודת ההווה בגולה?

ועבודת ההווה בתוך הגולה מה תהא עליה? הלא הוא בגדר הנמנע, כי בזמן קרוב יתיישב כל העם או רובו בארץ-ישראל, ומה איפוא יעשו בינתיים היושבים בגולה?מאליו מובן, כי עבודת ההווה אינה עבודה אחת משותפת לכל ארצות הגולה, ואין לקבוע בה כללים. בכל ארץ מוכרחים היהודים להתאים את חיי השעה שלהם ואת העבודה היוצרת את חיי השעה שלהם לתנאי המקום. אחת, כללית, משותפת לכל היהודים בכל ארצות פיזורם יכולה להיות רק העבודה ליצירת חיי עולם. העבודה הזאת לא תוכל, כמובן, לתת להם דברים ממשיים, אבל רוח חיים, אור החיים היא, כמדומני, מסוגלה להכניס לתוכם במידה שאין למעלה הימנה, בכל אופן במידה שאין היהודי בגולה יכול בשום פנים להשיגה במקום אחר. לבאר את זה יותר חושב אני למוֹתר, בפרט אחרי כל מה שנאמר בזה.

סוף-דבר

מובן, כי נגעתי בשאלות האחדות האלה לא בשביל לתת להן פתרון או להראות כי אין כאן שאלות. פתרונים לשאלות נותנים החיים, ואולי נכון לומר, החיים הם פתרונים לשאלות ושאלות לפתרונים. חפצתי רק להגיד, כי במקום שיש חיים ויש רצון, אין שאלות מעכבות, כי אם מעוררות. ובכלל בכל מה שכתבתי בזה הייתי רוצה לתת דחיפה למחשבה ומקום להתבוננות. זה בעיני עיקר.

העיקר הוא, כי נתבונן איפה אנחנו בעולם.

העיקר הוא, כי נכיר בהכרה ברורה ועמוקה ולא נשכח אף לרגע, מה אנחנו מבקשים, כי את עצמנו, את עצמותנו החיה, הלאומית והפרטית אנחנו מבקשים, כי את עמנו אנחנו מבקשים, כי את ארצנו אנחנו מבקשים.

העיקר הוא, כי נברר לעצמנו בירור גמור, כי בקלוּת, בהתאמצות קלה, בקרבנות קטנים, במסירות נפש זלה אין להשיג גדולות. אין דבר בעולם ניתן חינם. ואם אנחנו מבקשים הרבה, אם אנחנו מבקשים הכול – עלינו לתת הכול.

העיקר הוא, כי לא נסיח דעתנו אף לרגע מנגענו העיקרי, נגע הגוף ונגע הנפש, שדבק בנו בתוך הגולה – מפרזיטיוּתנו, אשר כל זמן שלא נירפא ממנה, אין כל תחייה בגדר האפשרות, וכי נודה לעצמנו, כי אין לנגע הזה רפואה אלא בשינוי גמור של כל אופן חיינו, כי רפואה שלימה נמצא בעבודה בתוך הטבע ובחיי טבע.

ואם נתבונן, ואם נחשוב, ואם נרצה, – עשׂה נעשה וגם יכול נוכל. אז תהיה לנו תחייה, אז תהיה לנו תרבות, אז יהיה לנו הכול

אז לא ייאָמר עוד: מה יש בקונגרס? מה יכול הקונגרס לתת? משלנו יתן לנו ומעבודתנו יאיר לנו.

תרע"ד (1913)

---

כנסת ישראל

מאת

אהרן דוד גורדון

¹

[א]

לפנינו היום עוּבדה: אספת הנבחרים, אחרי כל מה שעבר עליה ועם כל הפגימות שיש למצוא בה, הצליחה, מוּתר, כמדומה, להוסיף: הצליחה מאוד. היא התחילה ברוּח כהה מאוד, בחרדה לגורלה ובאי-אֵמוּן בהצלחתה, כמעט מותר לומר: ברוח של חולי חולין, והלכה הלוך ועלה, הלוך ועלה, עד כי לאחרונה, בישיבה הרביעית, בשעה שנתקבלו ההחלטות בדבר הארגון, עלתה לגובה כזה, שלא פיללנו לראותה בכך. וגם המקרה המעציב בישיבה האחרונה, אם כי העיב הרבה את זוהרה, אם כי הוריד את הרוח כמעט עד למדריגתה הראשונה, לא גרע, מותר לומר, מכוחה ומערכה כלום. ואולי יש מקום לומר: גם זו לטובה! אולי צדק מי שאמר בנאומו שלפני הסגירה, כי יש צד טוב במה שאנחנו הולכים מהאספה בלתי שבעים רצון. השובע, ואפילו שובע הרצון, אינו גורם מועיל הרבה בעבודה גדולה, קשה ומרובת צדדים.ומעמקים כעבודתנו הלאומית. נחוצה ערוּת רוח תמידית, בלתי פוסקת אף לרגע, עֵרוּת-רוח, הרגשת מה שחסר לנו מכל הצדדים ועד סוף כל המעמקים, – ואת זו אין להשיג במציאות הקיימת אלא במידה גדולה של יסורי נפש, ואולי גם של דכדוכה של נפש. הרגע המעציב וכל הרגעים הקשים היו בבחינת ‘והנה רעש ותקרבו עצמות עצם אל עצמו’. אוי, כמה קשה לאזניים וכמה מדכא את הנפש קול התנגשות עצמות יבשות! אבל הנה ראינו גם כי ‘הנה עליהם גידים ובשר עלה ויקרם עליהם עור מלמעלה’. עתה בא הרגע של ‘ותבוא בהם הרוח ויחיו ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאוד מאוד’. כוח גדול מאוד מאוד נוצר לנו, גדול במידה שאין אנחנו יכולים עתה לשערו, עלינו רק לדעת להשתמש בו.

הסתדרות חדשה נוצרה לנו, יותר נכון, הונח היסוד או הונחה אבן הפינה לתחייתה של אותה ההסתדרות, שאנו קוראים לה עם ישראל. אבן הפינה לחיי עם חי.

אולם החובה הראשונה, שחלה מעתה על כולנו, על כל מי שמודה באמת ובתמים בנחיצותה של הסתדרות זו, על כל מי ששואף באמת ובתמים לתחיית עם ישראל, בין חופשי ובין חרד, בין ‘שמאלי’ ובין ‘ימני’ – החובה הראשונה היא להכיר בשייכותו האורגנית של כל אחד מאתנו להסתדרות זו, בקשר החי שבינו ובין כל חבריה, בחלקו ביצירת זרם חיים מתוך הארגון הכללי ובהחזקתו וכלכלתו של הזרם הזה כל אחד מאתנו חייב לראות את עצמו חבר הסתדרות זו באות החיוניות ובאותה המסירות, שהוא חבר בהסתדרותו המפלגתית או המעמדית, למשל, בהסתדרות ‘הפועל הצעיר’ או ‘אחדות העבודה’, ב’התאחדות המושבות' או ב’מזרחי', ולראות את כל חברי ההסתדרות החדשה באותה המידה חברים לו. אין זה מחייב החלשת חיוניותה של איזו הסתדרות חלקית שהיא, החלשת הקשר שבין החבר ובין הסתדרותו המפלגתית או המעמדית, אבל זה אומר, כי על-ידי ההסתדרות החדשה הכללית נברא היקף חיים יותר גדול, מוסיף כוחות חיוניים. ועומק חיים יותר גדול מפעיל יותר את כל הכוחות החיוניים, ומתוך כך נולדת נגיעה בלתי-אמצעית והפעלה הדדית חיה בין כל הכוחות החיוניים השונים, בין כל ההסתדרויות החלקיות השונות. והדבר הזה, במידה שהוא מחייב את כל הסתדרות חלקית להתחשב עם יתר ההסתדרויות החלקיות ובמובן ידוע לסייע להתחדשותן, בה במידה הוא לא גורע כי אם מוסיף חיים לאותה ההסתדרות החלקית עצמה.

אבאר את הדבר במשלים ממשיים.

עומדת לפנינו שאלת סידור עלייה מצד אחד, ומצד שני – שאלת העבודה במושבות, ופה אנחנו נתקלים בשאלת העבודה העברית במושבות בכלל. אולם השאלה הזאת היא היום לאין ערוך יותר קשה ויותר חמורה ממה שהיתה לפני המלחמה. אם לפני המלחמה, בעת שהמצב הכלכלי בארץ היה נורמלי, היה הדבר תלוי ברצון האיכרים לתקן את עַוָתָתָם בעבודה הזרה ולשוב לעבודה עברית, הנה עתה, בעת שמחירי העבודה ומכשירי העבודה עומדים על גובה לא נורמלי לפי ערך התנאים הכלכליים של הארץ, ומחירי תבואות המשק נמוכים במידה לא נורמלית, עתה אין עוד ביד האיכרים לתקן את הדבר. גם לפני המלחמה לא דבר קל היה לרפא מחלה נושנה, אבל היה בגדר האפשרות, אולם עתה, אם להשאיר את משק האיכרים בצורתו של היום, אין עוד אפשרות כזאת. מצב האיכרים כל כך קשה היום, שלא רק בעבודה עברית, כי אם גם בעבודה זולה הם עומדים לפני פשיטת-רגל גמורה. דרוש שינוי יסודי של כל צורת המשק של האיכרים. ובפתרון השאלה הזאת מחויבים לקחת חלק ידוע גם העובדים.

מבקשים העובדים צורות משק חדשות, יותר מתאימות לרעיון העבודה, מדברים על דבר מושבי עובדים וכדומה, בכלל מבקשים דרכים לאפשר את התגשמוּתו של רעיון העבודה בצורה היותר שלימה. אולם אין השלימות מושגת במציאוּת בפעם אחת. ואם יש לתקן ולוּא רק באיזו מידה, מה שפגום, הרי אסור להסתלק מזה. גם האיכרים מבקשים עתה, מבקשים פשוט מטעמים כלכליים, והמעולים שבהם אולי לא רק מטעמים כלכליים, צורה חדשה למשקם. הצורה הזאת יכולה להיות, אם לא שלימה בתכלית מבחינת רעיון העבודה, אבל בכל אופן יותר רצוּיה, יותר קרובה לרעיון העבודה מצורת משק האיכרים של היום. והדבר הזה תלוּי הרבה ביחסם הרצוי של העובדים ובהשתתפות הסתדרויותיהם במידה ידועה בהגשמה שאיפתם זו של האיכרים.

מובן מאליו, כי כשם שהעובדים, בהסתדרויותיהם ובפרטיהם, חייבים מעתה לשנות במובן המבואר את יחסם אל המושבות, כך חייבים האיכרים באותו המובן ובאותה המידה לשנות את יחסם אל העובדים.

[ב]

והנה משל מספירה אחרת.

אם שואפים אנחנו להעמיד את הארגון שנוצר על גובה של ארגון לאומי, אם רואים אנחנו בו ראשיתו של גוף עם חי ויוצר חיים לאומיים ואנושיים בכל מלוא היקפם ועומקם, הרי צריך גם היחס בין החופשים ובין החרדים להתחדש, להיות יותר אורגני, יותר חיוני, יותר מקורי. היחס בין החופשים והחרדים בקרבנו, כמו גם יחסם של החופשים אל הדת וכמו כל יחסי חיינו בדורות האחרונים בכלל, נבראו בצלם אותם היחסים אשר בקרב העמים האירופיים. אולם לעומקו ולאמיתו של דבר אין לחיקוי הזה שום יסוד לא בהיגיון ולא ברגש, ואיננו אלא פרי הגלוּת, פרי העבדוּת הרוחנית. אין לו יסוד מאותו הטעם הפשוט, שדתנו אינה, בדומה לדתם של עמי אירופה, ילידת חוץ, כי אם יצירת רוחנו הלאומית. דתנו מובלעת בכל איברי רוחנו הלאומית, ורוחנו הלאומית מובלעת בכל איברי דתנו. עד כי לא רחוק אולי לאמור, כי דתנו היא עצם רוחנו הלאומית, רק בצורה מגובשת משנים קדמוניות, ולא לחינם התקיימנו בכוחה עד היום. הצורה נתיישנה, אבל הרוח שואפת להתחדשות.

כאילו במצב של חנוט נתקיים גוף עם ישראל בגולה. וכאשר נתבקעה חומת הפירמידה, שהיה הגוף טמון שם, ורוח החיים מן החוץ, רוח החיים של אחרים חדרה לתוכה ותיגע בגוף החנוט, התחיל הגוף להתפורר, והפירורים התחילו להיות נישאים לכל הרוחות בעולמותיהם של אחרים. עתה, בצאתנו מהפירמידה וממצב החניטה לאויר עולמנו אנו ולמצב של חיים, עתה בשעה שהולכת ומתעוררת בנו רוח חיינו אנו, – עתה עלינו לתת את כל לבנו להשיב לרוחנו הלאומית את כל עצמוּתה ומקוריותה, להביא את רוחנו הלאומית לידי גילוּי עצמי לא על-ידי תורה ולא על-ידי מה שקוראים לו חינוך או מה שקוראים לו עבודה תרבותית, כי אם בעצם עבודת החיים ויצירת החיים בכל ספירותיהם, בין בספירות החיים הכלכליים והמדיניים ובין בספירת החיים העליונים.

מצד זה, אם נעמיק קצת להתבונן, נראה, כי יש ברכה לרוחנו הלאומית גם במחנה החופשים גם במחנה החרדים, אם הרוחות, המחַיוֹת את שני המחנות, תתמזגנה לרוח אחת עליונה, וכי יש אפשרות ונחיצות בהתמזגות עליונה כזו.

צריך להודות, כי ההשכלה האירופית, ובכלל זה רוח הכפירה וההריסה, נחוצה היתה לעצם תחיית רוחנו הלאומית. זקוקים היינו ל’שבירת כלים' לשם יצירת עולמנו מחדש. את זה נתנו ונותנים החופשים. אולם מצד אחר, אין להעלים עין, כי האור הגנוז הלאומי נשתמר במידה מרובה בקרב החרדים, אלא שהם אינם יודעים להביאו לידי גילוּי, דווקא מפני שהם באים אליו ב’כלים' הישנים. פה נחוצה הפעלה הדדית, אבל לא הפעלה מתוך המוח, כי אם מתוך עצם החיים ועבודת החיים, לא מלחמת דעות, שאין בכוחה להוליד פה חיוב, ובכל אופן אין היא עיקר, כי אם עבודה משותפת תמה, נאמנה ליצירת חיינו הלאומיים ולתחיית רוחנו הלאומית.

לא אבוא בזה לעסוק בשאלה העמוקה והחמורה: כיצד צריכה לבוא ההתחדשות, גילוי האור הגנוז מצד זה. זה בעיקר עסקם של החרדים. לא, למוֹתר, אולי, להוסיף, כי לזה דרושים אנשים משיעור קומתם של הנביאים, שלפי שעה אין לראותם לא בקרב החרדים ולא בקרבנו בכלל, אבל יש אפשרות, שהם ייבראו בכוח עצם התביעה הגדולה של החיים המתחדשים.

העיקר מה שכולנו, גם החופשים גם החרדים, גם ‘השמאליים’ גם ‘הימניים’, צריכים לעמוד עליו עמידה נכונה הוא, שמכאן, מהארגון הכללי, שנוצר ע"י אספת הנבחרים, מתחילה התחדשוּת חיינו הלאומיים ממקורם, ושלפיכך צריכים כל יחסינו אל עבודת החיים וכל היחסים בין המשתתפים בעבודת החיים להיות מקוריים, זאת אומרת, לא מקובלים, כי אם בלתי-אמצעיים, חיים, מתחדשים מתוך עצם החיים המתחדשים. והדבר הזה, שהוא לכאורה כל כך טבעי וכל כך פשוט, אינו, במצב בני דורנו, לא פשוט כלל ולא קל כלל להוציאו אל הפועל. פה לפנינו עבודה גדולה של שחרור הרוח – הלאומית והאישית – מצד אחד, מהשפעת רוחם של אחרים, ומצד שני, מהתאבנותה בתוך עצמה, עבודה גדולה וקשה בכל עבודה לשחרור הגוף.

רגילים, למשל, החופשים בקרבנו לראות בחרדינו, ובייחוד ברבנינו, קלריקלים שואפים לשלטון בכוח הדת, בדומה לקלריקלים שבקרב האחרים. אבל על פי האמת אין בין חרדינו ובין הקלריקלים שבקרב האחרים דמיון כלל, מאותו הטעם הפשוט, שאין דתנו נותנת שלטון למי שהוא על מי שהוא. ואם בדורות האחרונים דבקו בחלק ידוע מרבנינו מידות קלריקליות ובכללן גם המידה של שאיפה לשלטון בכוח הדת, הרי גם בחלק ידוע מחופשינו דבקה המידה הזאת של שאיפה לשלטון, אם כי, כמובן, בצורה אחרת, למשל, בצורת שאיפה לשלטון בכוח ההשכלה או בכוח הפרוליטריון וכדומה.

ומצד שני, רגילים חרדינו, על פי המקובל מהדורות הקודמים, לראות בחופשים מומרים להכעיס או לפחות לתיאבון, בכל אופן מוּמרים או ממרים או בדומה לזה. ואינם רואים, כי פה, בתוך כל התוהו והבוהו של הכפירה והשלילה והחיים על פי חשבון עולמם של אחרים, ובכלל על פי חשבון עולם מצומצם, מתחבטת ומתלבטת רוח האדם בשאיפתה להתחדשות, לצורות חיים חדשות וגם לצורות מחשבה, הרגשה, יצירה חדשות. וגם עָדֵיהם, עד החרדים בכבודם ובעצמם, הגיעה התחבטות הרוח הזאת. לא רק בניהם הולכים מהם, כי אם גם הם עצמם אינם עומדים על מקום אחד. רק עיוור או מי שעוצם עיניו בכוונה לא יראה, כי החרדים של היום אינם החרדים של אתמול. העולם אינו עומד על מקום אחד. לא רק העולם התחתון, הכלכלי והמדיני, כי אם גם העולמות העליונים שואפים להתחדשות. והעולמות העליונים אינם נגמרים בספירת התפארת, כמו שגוזרת השקפת העולם המיכנית. זהו צמצום, שאין נפש האדם סובלתו. הצמצום הזה ממעט את דמותו של האדם, מטשטש ומרסק את צורתו האנושית, את ‘צלם האלוהים’ שלו ומוליד תוהו ובוהו בעולמו. נפש האדם שואפת למעלה מזה. נפש האדם מתחבטת כציפור בכלוב צר בשאפה לחירות עליונה, לאין סוף. ומי כחרדים, הבאים בשם הדת, בשם העולם העליון על כול, היו צריכים קודם כל לחתור לדעת לחַשב חשבונו של עולם זה במצב האדם של היום, אם רצון להם וכוח להשפיע שפע עליון על רוחנו הלאומית? אבל מחשבי חשבונות גרועים הם חרדינו, אם הם חושבים כי החופשים יראו איזה שפע עליון או איזה אור גנוז ברעש שהחרדים מקימים עליהם על אי שמרם את הדת. ‘לא ברעש ה''. וגם לא באותה ‘הקדושה’, הבאה לשלול זכות אדם מהאשה. את הקדושה של ‘קדושים תהיו כי קדוש אני ה’ אלהיכם’ מבינים ומרגישים אנו כולנו, כל בעל נפש מישראל, כחרד כחופשי, כמאמין כבלתי מאמין. אבל הקדושה הזאת גידלה לנו נשים כדבורה הנביאה, שהיתה שופטת בישראל. אדרבה, ישפיעו החרדים על רוחנו הלאומית קדושה עליונה כזאת, אשר תועיל לגדל לנו נשים כאלה. אז לא יהיה להם צורך ללחום נגד זכות הבחירה לאשה. על נשים כדבורה הנביאה יוכלו גם החרדים לסמוך, כי הן לא תפגומנה פגימה כל שהיא לא בצניעות ולא בקדושה העליונה, בין אם לא תשתתפנה ובין אם תשתתפנה באספות של גברים.

כללו של דבר: אספת הנבחרים באה להניח יסוד לא רק לארגון הגוף הלאומי, לארגון הכוחות הציבוריים, היוצרים את החיים הממשיים של האומה, כי אם גם לארגון הרוח הלאומית, לארגון הכוחות העליונים, היוצרים את החיים העליונים, הלאומיים והאנושיים של האומה, אשר בלתו, בלי הארגון העליון הזה, אין כל הארגון אלא כגוף בלי נשמה. אולם התנאי הראשי לזה היא חירות עליונה, השתחררות גמורה מכל השפעה זרה ומכל התאַבּנות, בין בעבודתנו לבנין הארץ וליצירת הבסיס הכלכלי ובין בעבודתנו לתחיית האומה.

הנעמוד על כך? הנעמוד כולנו, כחופשים כחרדים, כ’שמאליים' כ’ימניים'? הנשתחרר, הנחיה?…

תרפ"א (1920)

אומה וחברה

מאת

אהרן דוד גורדון

---

לבירור עמדתנו

מאת

אהרן דוד גורדון

¹

על כל שפתיים נשואות היום המלים: ‘סוציאליות’, ‘בורגניות’, ‘שמאל’, ‘ימין’ וכו' וכו'. העיקר הוא אפילו לא הצדק הציבורי, לא הסדר הרצוי, לא החיים המבוקשים, – העיקר הוא השבּלוֹן המקובל בשעה האחרונה, הדעות המתהלכות ברחוב, השמות המפורשים על-פי פרד"ס ²מודרני.

בתוך כל הנחשולים האלה מזרמי חייהם של אחרים עומדים אנחנו, המבקשים מה שיש לבקש מתוך עצמנו, המבקשים דרך, המבקשים חיים, המבקשים אדם. עומדים אנחנו, אפשר לומר, בודדים, – הכול רץ עף ל’חיי עולם', הכול רואה לפניו מרחקים, מעמקים, כל מה שהפה יכול לדבר, רואה את עצמו מרחיב לעבוד, מגדיל לעשות, רואה… כי הכול רואים, כמו שראו הכול – במעשייה הידועה של אַנדרסן – כי המלך הערוֹם לבוש בגדים נפלאים.

מה אנחנו מבקשים? מדוע אין אנחנו רצים, עפים, מרחיבים לעבוד, מגדילים לעשות?

את עצמנו אנחנו מבקשים ואת חיי עצמנו. לא ספוג הסופג את הכול ושאין בו משלו כלום או שיש בו רק ספוֹגיוּתו, ולא חיים מתורגמים משל אחרים או עשויים על-פי השבלון או ברוחם של אחרים, כי אם אישיות עצמית – לאומית לכלל העם ופרטית לכל פרט ופרט – חיה ברוח עצמה ויוצרת את חייה מתוך עצמה, אנחנו מעמידים את הכל על עצמנו. כל כוחנו הוא בנו בעצמנו וכל יצירתנו היא אנחנו בעצמנו. גם כל מרחב, מרחק, עומק, מעוף אינם אלא מידות לתחיית עצמותנו. מזמן שאני פה, לא הבטתי אף פעם החוצה, באשר יודע אני, כי לא הכוחות החיצוניים הם העיקר בשבילנו. כל המתרחש בחוץ אינו מטיל עלי אימה יתירה, ומצד אחר, אינו מביאני לידי התלהבות יתירה. אני חיכיתי ומחכה להצהרה שלנו, של העם. זו עדיין לא באה, בשביל זו, בשביל שהעם ידע לעזור לעצמו, צריך עוד הרבה לעבוד, ואת העבודה הזאת אנחנו עושים.

אולם לצורך כך אנחנו זקוקים יותר מכול לאחדוּת שלימה, לאחדות בכול: לאחדות הרעיון, לאחדות המעשה, לאחדות העם. יש לנו הרבה כוחות, רק כוח אחד חסר לנו – הכוח המאַחד. העיקר חסר, אין עצמות שלימה, חיה ויוצרת חיים, באין בה אחדות שלימה. ואין יצירה שלימה, באין ריכוז שלם של היוצר ביצירתו.

א. אחדות הרעיון

אין לפנינו לאומיות וסוציאליות, – יש לפנינו לאומיות, הכוללת הכול. אין אנחנו באים לברוא חברה, קיבוץ מיכני, – אנחנו באים לברוא את עצמנו: עם חי, אישיות קיבוצית, אדם קיבוצי. את הצדק הכלכלי, בכלל את הצדק בכל צורותיו וגווניו, בין אדם לחברו ובין עם לעם, אנחנו דורשים לא בשם הסוציאליות, כי אם בשם הלאומיות. ‘והארץ לא תמָכר לצמיתות כי לי הארץ’, ‘צדק צדק תרדוף’ וכדומה וכדומה נאמרו, כמדומה, לא בשם הסוציאליות. את הצדק בין אדם לחברו ובין עם לחברו, אפשר לדרוש בשם הלאומיות החיה לא פחות ממה שאפשר לדרשוֹ בשם הסוציאליות, בשם החברותיות, בשם הקיבוץ המיכני. יותר מזה, לעומקו של דבר ולאמיתו של דבר, יש לדרוש את הצדק בכל צורותיו וגווניו דווקא אך ורק בשם הלאומיות, בשם האישיות הקיבוצית, האדם הקיבוצי.

המחשבה הסוציאליסטית ובכלל המחשבה השליטה במוחות בזמננו גוזרת, כי אין כוח הרעיון גדול על נפש הציבור, במקום שהחשבון הכלכלי אי-האמצעי של הפרטים דורש אחרת. אין בני אדם בדרך כלל, מלבד יחידים יוצאים מן הכלל שאין להעמיד עליהם את בניין החיים הכללי, עשויים לוותר ויתור של ערך ושל כוח על תועלתם הפרטית בשם התועלת הכללית, אינם עשויים לשנות את חייהם הכלכליים שינוי יסודי בשם תביעת הצדק הכללי. לשנות שינוי יסודי, לחדש את סדר-החיים הכללי לתועלת הכלל אפשר רק בכוח אותה התועלת הכלכלית הפרטית של הנוגעים בדבר, של הפועלים, היוצרים את הערכין הכלכליים. מכאן – מלחמת המעמדות, מכאן – ההכרח ההיסטורי.

כך היא התורה. אולם המעשה, המעשה של מקיימי התורה גופם ובתוך כדי קיום התורה גופו, המעשה של כל התנועה הסוציאליסטית, שהקריבה ומקריבה כל-כך הרבה קרבנות אפילו בצורתה היותר שקטה, מוכיח את ההפך ממש, כמובן, שלא מדעת בעלים. אין אדם נותן את נפשו, מקבל עליו ברצון כל מיני ייסורים וגם עונש מוות, לשם תועלתו הפרטית, שהוא לא ישיגה ולא ייהנה ממנה. פה פועל בעיקר כוח הרעיון, האידיאל של העתיד. כל כוחה של התנועה הסוציאליסטית באיזו צורה שהיא הוא לא בתועלתם הפרטית של הנוגעים בדבר, כי אם דווקא ברעיון הכללי של העתיד. קח ממנה את הרעיון הכללי, את כוח האידיאל – והיא אפס. אלא שהדעה הסוציאלית מצאה אמצעי לתת לרעיון העתיד צורה מוחשית, ממשי, ולקרבו באופן כזה אל הלבבות והמוחות בקלות, בלי כל הכנה קודמת. אולם מזה גופו, ממה שהיא נתנה לרעיון צורה חד-צדדית של חומריות ריקנית, יצאה בשורה האחרונה גם חולשתה, שאין לה תרופה.

הטעות היא פה בחוסר הדיוק בביטוי ההנחה, בהכללה היתירה של ההנחה, כי הרעיון אין כוחו גדול על הציבור עד כדי להביאו לידי שאיפה חיה ועבודה חיה לשנות את סדר חייו שינוי יסודי. הרעיון אין כוחו גדול על הציבור, כל זמן שהוא נחלת יחידים, או כל זמן שהציבור תפס אותו רק תפיסה מוחית, אבל לא תפס אותו תפיסה נפשית. אולם משעה שהרעיון נעשה לקנין הכלל, לקנין נפשו של הכלל, אין לך כוח גדול ממנו על החיים. את זה יש לראות בבהירות מַספקת בתנועות הדתיות הכבירות בראשית התהווּתן (למשל, בעת התהווּת הדת הנוצרית והאיסלם). השאלה היא: איך להקנות את הרעיון לציבור, עד היותו לו קניין עצמי, כוח יסודי בנפש, פועל בתוקף ובתמידות של כוח חיוני.

פה מתחילה הערבוביה, הגישוש באפלה. בתחילה, כמו שטבע הדבר מחייב, רואה המחשבה האנושית את הדבר פשוט, כדבר מובן מאליו, מחויב מעצם המטרה המבוקשה: אם להקנות לבני האדם את האידיאל של העתיד, בכלל את השאיפה לחיים עליונים, אידיאליים, הרי שצריך להגביר באדם את הרוח על החומר, להשליט בנפש את הכוחות העליונים על הנמוכים מהם. לצורך כך צריך לפקוח את עיני הציבור, להראות לו, כי החיים הממשיים, החומריים, הגשמיים, אין בהם ממש, אינם מביאים לאדם את האושר המבוקש, ועוד להפך. את הדבר הזה לא קשה להוכיח לציבור, החי תמיד חיים קשים חיים של עמל ורעות רוח, בכלל, בכל ימות השנה, אבל להפנות לזה את כל לבו ולרכז בו את כל מחשבתו לא קשה בייחוד בשעת מהומות ומבוכות מדיניות גדולת, בשעה שנפש הציבור מבקשת מרגוע, מפלט מחיי השעה הקשים והנוראים. ובכן – הבל ותוהו החומר, החיים הממשיים, העיקר הוא הרוח, החיים האידיאליים. מכאן, מהכרת שלטונה המוחלט של הרוח – האלטרוּאיזם. מכאן, משלילת ערכם של החיים הממשיים – שלילת האומה,יוצרת החיים הממשיים. אם הרוח, הרוח הערטילאית – הכול, האומה מה זו עושה? בעולם הרוח הערטילאית יש מקום רק לנפשות נאצלות של פרטים, המצטרפות באצילות לאנושות מופשטת. כך היא התורה הנוצרית עם כל התורות שיצאו ממנה.

אולם החיים הראו לדעת, כי אין תורת החיים מתקיימת במי שממית עצמו עליה. אין האדם כולו רוח. הרוח הערטילאית אינה רוח חיים, ולפיכך גם לא רוח עליונה. על-פי האמת, הרוח הערטילאית יכולה להלהיב את הציבור רק למשך זמן ידוע, כל עוד לא כלה בה הכוח החיוני מאותם החיים, שהולידוה. אולם משעה שכלה הכוח החיוני ההוא, משעה שהיא באה לפעול בחיים בכוח עצמה, מתגלה, כי כוח חיים אין לה. החיים שבים ללכת בדרכם הכבושה, והרוח מצטמצמת בפינתה ורק מעכבת את מהלך החיים, רק מכניסה בהם שקר וזיוף עם כל תולדותיהם ותולדות תולדותיהם.

כך הולכים החיים בתוהו לא דרך, עד שהמחשבה האנושית, המתלבטת ומתחבטת מצד אל צד לבקש דרך, נחבטת לאחרונה בקיצוניות השנייה. המחשבה של הזמן החדש המעמידה את הכול על ההסתכלות והנסיון, באה לכלל דעה, כי יסוד החיים הוא החומר, הגורם הכלכלי של החיים הציבוריים, הגורם הכלכלי הוא הכוח המניע את החיים עם כל תולדותיהם הנפשיות והרוחניות. מכאן – המיכניות של החיים הציבוריים, העמדת החיים הציבוריים על הסוציאליות, על החברותיות, על הקיבוץ המיכני, ולא על הלאומיות, הקיבוץ החי, האישיות הקיבוצית, האדם הקיבוצי. אם הכול חומר ריקני, האומה מה זו עושה? בעולם החומר הריק יש מקום רק לפרטים ממשיים, שסכומם הכולל נקרא אנושות. מכאן – המיכניות של עבודת החיים עם השאיפה להקנות לציבור את הרעיון של העתיד באמצעי מיכני, חומרי, באמצעות תועלתם הכלכלית הפרטית של כל הפרטים שבו.

המלחמה העולמית גילתה למדי את חולשתה של הסוציאליות, את חוסר כוחה לחדש את החיים, ואין צריך לומר – לתקן את האדם. מובן, כי לא במהרה יֵרדו מחזיקיה לסוף עומק חולשתה ולא במהרה יעזבוה. עוד ינסו את כוחם לחדשה מתוכה או ינסו לזווג לה את הלאומיות – זיווג, שאינו יכול לעלות יפה, בהיותו זיווג מין בשאינו מינו. אולם אין צריך להיות נביא כדי לראות מראש, כי בשורה האחרונה כל זה לא יצלח. החיים לא יתחדשו על ידי כך, האדם לא יתוקן. עבודה מיכנית אין בכוחה ליצור דבר חי. אין האדם כולו חומר, ואין החיים כולם חומר.

החיים בכלל, החיים של כל בריה חיה הם חומר ורוח כאחד, בבת אחת, בכל טיפה מטיפותיהם ובכל רגע מרגעיהם. וכן הם גם החיים הקיבוציים, וכן הכוח היוצר את החיים האלה – האומה. האומה אינה קיבוץ מיכני של פרטים מכלל אחד גדול – האנושות: האומה היא קיבוץ חי, אישיות קיבוצית, שהאישיות הפרטית אינה אלא תא אחד ממנה, כשם שהאומה גופה אינה אלא אבר בגוף האנושות. כך היא סדרם של החיים והעולם בכלל. אין אַטומים בודדים מתאחדים לצירופים חדשים, אבל הם מתאחדים למוֹליקוּלות, לתאים, לאברים, לבריה חיה, וכן הלאה. אין בעולם אדם סתם, בן לאנושות בלי אמצעי, כי אין בעולם חיים אנושיים סתם, – כל האדם הוא בן לאומה ידועה וחי את חיי אומתו (או חיי אומה אחרת), כי החיים הקיבוציים הם תמיד לאומיים. להקנות את רעיון העתיד את הרעיון לחדש את החיים ולתקן את האדם לציבור, עד היותו כוח פועל בנפש הציבור בתוקף ובתמידות של כוח חיוני אפשר איפוא רק על ידי עבודה לאומית, אומה אומה לפי טבע עצמה ולפי טבע ארצה, עבודה חיה, מקיפה את כל החיים, החומריים והרוחניים כאחד, בבת אחת, וחודרת לכל מעמקי החיים, עד לעומק החיים הקוסמיים, ועד בכלל.

***

אבל זו המבוכה – שדווקא האומה, כמו שראינו, אינה באה בחשבון, במקום שמבוקשת דרך לחידוש החיים ולתיקון האדם, זאת אומרת בעצם, במקום שמבוקשת קודם כול דרך להקנות לציבור את רעיון העתיד. יותר מדי, כנראה, שקועה המחשבה התרבותית בהפשטה ובהסתכלות בחזיונות ממשיים, המשמשים חומר להפשטה, והאומה, הבריה הקיבוצית החיה, שאין לחייה אותה הממשיות הפיסית של חיי בריה פרטית, ושאינה נתפסת לא בצורת דבר מופשט, כמו האנושות, ולא בצורת דבר ממשי, חומר להפשטה, כמו הפרט, היחיד, – האומה כאילו מתעלמת מתפיסתה של מחשבה זו. האומה היא לפי זה דבר מקרי, שריד קדומים, מחיצה מיותרת בין בני האדם, שנבנתה בטרם נגה על האדם אור המחשבה העליונה, ושמעתה היא רק משמשת חומת-סינים מצמצמת את המחשבה והנפשיות האנושיות, שאין לאדם חושב ומרגיש אלא להרסה ולצאת מתוכה אל המרחב, אל האנושות בלי אמצעי.

כך היא הדעה העליונה בצורותיה השונות, השונות זו מזו לעתים מן הקצה אל הקצה. דווקא הכוחות היותר נאורים, היותר חיים ויוצרים שבאותה אומה, שהיה בכוחם להשפיע על חינוך האומה ברוח עליונה, ברוח אנושית-קוסמית, – דווקא הכוחות האלה נוהגים לדלג על האומה ועל החיים הלאומיים, וכל מעיינם רק ביחיד ובאנושות ובדרך מן היחיד ישר אל האנושות בלי אמצעי, שהיא היא, לפי השקפתם, עצם דרך החיים העליונים. ניקח, למשל, את הכוחות היותר מפורסמים והיותר כבירי ההשפעה על המחשבה ועל החיים בדורות האחרונים. בא מרכס והטיף לסוציאליות, בא ניצשה והטיף לאינדיבידואליות, בא טולסטוי והטיף לאלטרואיזם. כל אחד מאלה הביא לידי ביטוי דבר-מה פועל על הנפשות בנטייה לחידוש החיים ולתיקון האדם מצד ידוע, דבר-מה עשוי להקנות לציבור את רעיון העתיד בצורה ידועה ובמידה ידועה, – וכל אלה ראו בלאומיות, בכוח היוצר של החיים הציבוריים, ניגוד וסתירה לאשר הם נשאו את נפשם אליו, לרעיון העתיד, כפי שהם ציירוהו לעצמם. וכך הדבר נוהג בכל הזמנים מים שהנצרוּת פסלה את הלאומיות. נאמנים לרעיון הלאומיות ומחזיקים במעוּזוֹ נשארים על הרוב הכוחות היותר חשוכים, היותר אֶגוֹאיסטיים, היותר גסים שבאומה אומה, ובהם, כמובן, מחנכים את האומה על פי דרכם הם. הלאומיות, האישיות הלאומית, נהפכת באופן כזה לשוֹביניות גסה ופראית. ברוח זו חוּנכה האומה מאז ועד עתה. אין פלא, כי במצב כזה די לחשבונות האגואיסטיים של אומות שונות לבוא לידי התנגשות, בשביל שהאגואיזם הלאומי הגס והפראי יתפרץ החוצה בכל כוח פראותו. ואז – מה שבייחוד מבליט את האבסורד שבדעה העליונה כביכול – אז גם אלה, הפוסלים את הלאומיות בכל ימות השנה, בהחזיקם בכל תוקף בדעה העליונה, הדוגלת בשם האנושות, נמשכים בזרם האגואיזם הלאומי לא פחות מאחרים, כמו שראינו למדי במלחמה הנוכחית.

מה שתובע ביחוד לדינה של המחשבה המבקרת הוא, שגם הדעה הסוציאלית, זו שכל ערכה הוא במה שהיא הראשונה ידעה להפעיל לטובת הרעיון את עצם כוחם של החיים, – שגם היא, כמו שראינו, רואה בלאומיות ניגוד ובכל אופן לא כוח עוזר, יותר נכון, לא את הכוח הפועל היחידי במה שהיא שואפת אליו. דבר אחד יש בדעה הסוציאלית, שיש לו או שהיה יכול להיות לו באמת ערך של מלה חדשה, של שינוי ערכין יסודי, של גילוי אופק חדש: שהיא העבירה את העבודה להקנות את רעיון העתיד לנפש הציבור – מספירת האמונות והדעות לספירת החיים, מעבודה שבלב ושבמוח עם עבודה של הטפה בכתב ובעל פה – לעבודה של חיים ממש, והפכה באופן כזה את עצם הרעיון מרוח ממרום מרחפת על פני החיים – לתנועה, לזרם כביר בעצם החיים (ודווקא לנקודה היסודית הזאת של הסוציאליות לא הוּשם לב).

הלא צריך שיהיה ברור, מדוע כל כך קשה להקנות לציבור את הרעיון ואת השאיפה לחדש את החיים, להראות ולהוכיח לו, כי החיים המבוקשים עולים על החיים הקיימים במידה כזאת, שכדאי וראוי לעשות להשגתם כל מה שיש לעשות ולתת כל מה שיש לתת. האומנם אין הציבור מסוגל להשיג, כי החיים של היום רקובים, קשים, דוחים לא רק מצדם הכללי, בתור חיי ציבור, כי אם גם מצדם הפרטי, בתור חיי כל פרט ופרט, וכי להפך, החיים המבוקשים הם לא רק יותר נקיים, יותר יפים, יותר נעלים במובן המוסרי, כי אם גם יותר נעימים לכל פרט ופרט במובן החיוני, מבחינת טעם החיים, שמחת החיים, אור החיים וכן הלאה? או האומנם אין הציבור מסוגל לחיים של שאיפה יקרה, קרובה אל הלב, ושל עבודה להגשמת אותה השאיפה? ומי הוא הציבור, אם לא אותם הפרטים, אשר בתור פרטים הם ברובם מסוגלים להרגיש מה שיש פה להרגיש ולחיות מה שיש פה לחיות? ומדוע הציבור בכללו גרוע מהפרטים, שהוא מורכב מהם?

קשה להקנות לציבור, לכל פרט ופרט מהציבור, את הרעיון והשאיפה לחדש את החיים, מפני שהחיים הקיימים הם חיים, והדבר המוצע לו בשם חיים מבוקשים אינו לפי שעה אלא רעיון, חלום, אמונה, דבר שבלב ושבמוח. הציבור הוא כעין בריה קיבוצית, הרגשתו, מחשבתו הציבורית הן עצם החיים הציבוריים. רעיון חדש, שאיפה חדשה נעשים לקניין הציבור רק במידה, שהם מוצאים להם ביטוי בעצם החיים הציבוריים, בעצם עבודת החיים הציבוריים.

כוח ההוכחה של החיים הציבוריים, כוח הטעם הציבורי גדול על נפש כל פרט ופרט – וממילא, בשורה האחרונה, שוב על הציבור בכלל, – הרבה יותר ממה שרגילים להביא בחשבון. למשל, אם הציבור מוצא טעם ורעיון בחיי עיר, ברחיקות מהטבע, הוא מכריח, את הפרטים שלא מדעתם, בעצם כוח החיים, לעבוד כל אחד במקצועו להשבחתם, לשכלולם, להנעמתם, לשיפורם של החיים האלה. מתוך כך מתפתחים בפרטים אותם הרגשות והנטיות, המתאימים לחיי עיר. כל זה שוב מושך את הפרטים לחיי עיר ופועל עליהם, שימצאו טעם ורעיון בחיים האלה ובכל מה שמחייבים החיים האלה. ולהפך, אם נצייר לנו, כי הציבור מוצא טעם ורעיון בחיי טבע, בחיי עבודה ויצירה בתוך הטבע, אז היה מכריח את הפרטים, גם מדעתם גם שלא מדעתם, לעבוד כל אחד מקצועו להשבחתם, לשכלולם, להנעמתם, לשיפורם של החיים האלה, מתוך כך היו מתפתחים בפרטים הרגשות והנטיות המתאימים לחיי טבע ויצירה. כל זה היה שוב מושך את הפרטים לחיי טבע ופועל עליהם, שימצאו טעם ורעיון בחיים האלה ובכל מה שמחייבים החיים האלה.

הדעה הסוציאלית השתמשה למטרתה בכוח ההוכחה, המקנה-רעיון הזה של החיים הציבוריים, אבל לא הביאה אותו בחשבון בתור כוח מקנה-רעיון, כי לא השתמשה בעצם כוח החיים בכל שלימותם, כי אם באחד הגורמים של החיים הציבוריים, בגורם הכלכלי. השתמשה בו, בכוח הכלכלי הזה, בתור כוח יסודי כשהוא לעצמו, בתור כוח מיכני, ונמצא יוצא שכרה בהפסדה. תנועת העבודה לבשה צורה לא של תנועה לאומית חיה, שביסודה מונח רעיון המקיף את כל החיים הלאומיים, החומריים עם הרוחניים כאחד, התופס את העבודה, מצד אחד, בתור כוח יוצר הערכין הכלכליים של העם, ומצד שני, בתור כוח יסודי ליצירת הערכין האנושיים-הקוסמיים של העם, לא של תנועה, המקיפה את כל העם, כמו שהרעיון מקיף את כל חיי העם, – תנועת העבודה לבשה צורה של תנועה מעמדית, של תנועה עסקית, של מעמד ידוע. הן מבחינת הלאומיות אין המלחמה בין העבודה והרכוש מלחמת מעמדות ולא מלחמה כלכלית בלבד, כי אם מלחמת העם בפרזיטיו, מלחמת החיים בריקבון. העבודה היא כוח העם, ולעם חשוב לא רק שהעובד יאכל את פרי עבודתו בשלימות, כי אם גם שכוח עבודתו, כוח העם, לא יצא לבטלה ולבהלה, שבכוח עבודתו יעשה מה שיש בו באמת צורך לכלל העם, מה שבאמת יוצר את חייו ואת רוח חייו, ולא מה שאין בו צורך אלא לפרזיטים או מה שמביא הפסד וחורבן לאומי ואנושי כאחד.

צריך להביא בחשבון, כי הקפיטליסטים ובכלל כל אלה החיים על עמל אחרים, שיש להם אינטרס ממשי כי הסדר הרקוב של שלטון הרכוש על העבודה יתקיים, הם חלק קטן מאוד בכל עם ועם. השאר, כל יתר העם, ואפילו אלה, שאינם עובדים עבודת ידיים, אלא שמצבם הכלכלי אינו יותר טוב או גם גרוע ממצבם הבינוני, הרגיל של רוב העובדים וחיים על עבודתם, – כל אלה, שהם, אפשר לומר, כלל העם, אין להם על פי האמת שום צורך שהסדר הרקוב יתקיים אולם לשמש כוח הוכחה, כוח מקנה רעיון העתיד לכלל העם יכולה תנועת העבודה רק בצורה לאומית, יכולה רק תנועת עבודה, שיש בה קודם כל, מלבד כל אינטרסים עליונים, אינטרס מוחשי, בלתי אמצעי לכלל העם, למשל, מצד הדרישה, כי העבודה תעשה רק מה שיש בו באמת צורך לכלל העם וכדומה, ולא תנועת עבודה (על פי האמת אין זו תנועת עבודה, כי אם תנועה פרופסיונלית של עובדים) בצורה סוציאלית, שאין לה עסק בזה ובכל הדומה לזה (כלום, למשל, לעבוד בתעשיית כל מיני דברים מזיקים יש על הפועלים איזה איסור מוסרי, אם מצד הרעיון הסוציאלי או מצד ההנהלה הסוציאלית שבכל ארץ או מצד האינטרנציונל?). יותר מזה, בצורה סוציאלית נעשתה הברית העולמית של תנועת העבודה לא תנועה לאומית מאוחדת, בין-לאומית חיה וכבירת כוח, כי אם תנועת מעמד אחד מאוחד מקרב כל העמים, תנועה מיכנית, מחוסרת כוח חיים ורוח חיים.

או – מצד אחר. האומה, בתור אישיות קיבוצית, חשוב לה, כי כל פרט מפרטיה יהיה אישיות, כוח לעצמו ועולם בפני עצמו, ‘צלם אלהים’, תא חי. כוחה של האומה הוא לא רק בכמות תאיה, לא כוח סטיכי, – כוחה הוא גם באיכותם, בכוח פעולתם ההדדית של תאיה, כוח כמותי ואיכותי כאחד, חי ומושכל כאחד. בעוד אשר הסוציאליות, הקיבוציות המיכנית כוחה רק כוח כמותי, שנקודת גובהו היא הדיקטטורה של הפרולטריון – מין כוח סטיכי, אם לא לומר; עֶדרי. לה חשובה העיקר ההכרה המעמדית, ולא ההכרה האנושית העצמית של הפרט, של היחיד. ועד כמה זה מביא לידי טשטוש הצורות, לא קשה לראות לכל מתבונן בבעלי ההכרה המעמדית המפותחה כהלכה.

מלבד כל זה הנה יש עוד דבר, עוד עיקר, שלא נאה אולי בדור דעה זה להביאו בחשבון: האומה דבוקה בעצם הטבע, יונקת מעצם הטבע, ויש לה עם הטבע חשבונות של חיים ויצירה, מה שאין בקיבוץ המיכני, הסוציאלי.

כללו של דבר: מאיזה צד שתשקיף, תראה, כי כשמעמידים את רעיון העתיד, את רעיון החיים הציבוריים המבוקשים, על הסוציאליות, נוטלים ממנו את נשמתו והופכים אותו מרעיון של חיים ויצירה לרעיון של עסק, של עשייה מיכנית. וממילא ניטלת גם נשמתה של העבודה להגשמת הרעיון, אפילו במקום שלכאורה, למראית עין, העבודה היא אחת עם העבודה להגשמת הרעיון בצורתו הלאומית. אבל לא טוב, אם לא גרוע מזה הוא, כשכורכים את הסוציאליות והלאומיות ביחד, כשמזווגים לסוציאליות את הלאומיות, מזווגים, כאמור, מין בשאינו מינו,ואין הזיווג יכול לעלות יפה (עקביים בודאי רק הסוציאליסטים המתנגדים בהכרה ברורה ובהחלט ללאומיות). בזה רק מפרידים בין הדבקים, בין הגוף והנפש, בין החומר והרוח. מוסרים את החומר לרשותה של הסוציאליות ואת הרוח – לרשותה של הלאומיות, זאת אומרת – שוב ממיתים את החיים, שוב, מצד אחד – רוח ערטילאית, ומצד שני – חומר ריק. איזו שניות נולדת מזה, איזו ערבוביה במוחות ואיזו מהומה בנפשות, לא קשה לראות, אם לקרוא את עתוניהם של ‘פועלי ציון’ בארצות שונות, ביחוד את הפרטיכלים של אסיפותיהם.

***

זה הכלל: כל רעיון גדול, הבא להיות מעין כוכב מורה דרך בים החיים, או בציור מחשבתי יותר קרוב, הבא להיות מעין נקודה יסודית בחשבון החיים והעולם, אחדות מוחלטת צריכה להיות בו, עד לנקודה אחת הנדסית, שאין בה תפיסת כלל. ואם שתי נקודות או יותר, אפילו אם הן מאוחדות במידה כזאת, שבתחילה רואים את ההבדל בינן ובין האחדות המוחלטת רק מעטים, הנה הן הולכות ומתרחקות מן האחדות המוחלטת עד הרחק מן הקצה אל הקצה, עד שלאחרונה לבלי לראות את המרחק יכול רק מי שאינו רוצה לראות, מי שסוגר בכוונה את עיניו לבלי לראות. הדת הישראלית, למשל, אמרה: אֵל אחד בהחלט. באה הנצרות ואמרה: אל אחד בשלוש צורות. עכשיו מי שרוצה לראות את המרחק בין שתי אלה רואה, ובתחילה לא הכול ראוהו. וכמה הדבר הזה, ההגשמה הזאת של הנקודה ההנדסית, עשה את חשבון העולם והחיים למשובש ולמסורס, כמה הכניס יֶזוּאיטיות בלתי מוכרה, מתעלמת מעין בעליה אל המוחות והלבבות, יכול לראות מתוך עצם מהותו של הדבר מי שיש לו חשבון עולם וחיים משלו, היודע את כל השבילים, שהמחשבה והרגש מתלבטים בהם בשאיפתם לבקש חשבון כזה, יכול לראות מתוך החיים והספרות של העמים הנוצרים מי שאינו משוחד ואינו מהוּפּנט. ומבחינה ידועה דיה העובדה, כי את הדת והמוסר, העומדים על נקודה מוגשמה כזאת, רוצים לראות עליונים על הדת והמוסר העומדים על נקודה הנדסית צרופה, על נקודה של אחדות מוחלטת (מובן, כי אין לערבב עיכוב בהתפתחות או התפתחות לקויה מתוך התנאים המחריבים, שהאומה חיה בהם, בעצם הגרעין היסודי, העשוי להביא פרי ברכה ושגם הטוב באמת שבמוסר הנצרות התפתח ממנו).

רעיוננו בכל מה שאנחנו מבקשים ובכל מה שאנחנו עושים – אחד. לא רעיון אחד בשתי צורות: סוציאליות ולאומיות, כי אם רעיון אחד מתוך עצם החיים: האומה. זה, אפשר לומר, לא רק רעיון, כי אם תביעת עצם החיים, שדוקא המחשבה העליונה, כמו שראינו, מתעקשת להתעלם ממנה לבלי לראות, כי ההסבר הזה משבש ומסרס את החיים האנושיים ומוליד בהם כל כך הרבה רע, אם לא את כל הרע. אנחנו היינו הראשונים שאמרנו: אדם, ‘אני’ אישי בצלם אלהים; עתה, בשעת הרת עולם זו לנו ולכל האנושות, אנחנו צריכים לומר, זאת אומרת, אנחנו צריכים לברוא חיים לאומיים כאלה, שהם יאמרו: עם-אדם, ‘אני’ לאומי בצלם אלהים, כי באין עם-אדם, באין ‘אני’ לאומי בצלם אלהים, אין אדם, אין ‘אני’ אישי בצלם אלהים.

מי יודע, פירוש להיסטוריה האנושית, למהלך החיים האנושיים? מי יודע, אם יש לה פירוש, אם יש בה רעיון? אולם נפש האדם המבקשת, המקווה – מבלתי יכולת שלא לקוות – כי האדם עוד היה יהיה אדם, כי חיי האדם עוד היה יהיו חיים אנושיים, נפש האדם תמיד תבקש פירוש, תבקש רעיון. מבחינה זו אפשר לומר, כי זה עצם הרעיון ההיסטורי האנושי-הקוסמי של תחייתנו הלאומית, אחרי כאלפיים שנה של אי-חיים לאומיים. להחיות את הלאומיות, לחדש את רוחה ואת צורתה, לברוא אותה בריאה חדשה ברוח עליונה, ברוח אנושית-קוסמית. וזה שוב אומר – להעמיד את החיים הקיבוציים על יסודות חדשים לגמרי: על יסוד החיים בתוך הטבע העולמי ועם הטבע העולמי, על יסוד של עבודה ויצירה, של השתתפות ביצירה עם הטבע העולמי וממילא – על יסוד של צדק בכל צורותיו וגווניו, של צדק בין אדם לחברו, בין עם לחברו, של צדק אפילו ביחס לכל מה שיש בו רוח חיים, לכל מה שחי וסובל. הרעיון גדול ועמוק לאין סוף, לא במהרה ולא בקלות יובן לכול, לא במהרה ולא בקלות ייקלט בנפשות, ולעומת זה קל מאוד ונאה מאוד לבטלו, ולא אחד יבטלו, אבל כדאי לאדם, המבקש חיים אנושיים, השואף להיות אדם, וכדאי לעם, השואף להיות עם-אדם, לתת את נפשו עליו. אם יש תיקון לאדם ולחיי האדם, – מכאן, מצד זה, ורק מצד זה יבוא תיקונם.

ב. אחדות המעשה

העבודה היא, כאמור, כוח העם, יסוד חיי העם. ולא רק במובן הכלכלי, אף לא רק באותו המובן, שכל הצדק הציבורי עומד עליה, כי אם גם באותו המובן שיש בה מומנט קוסמי, שהיא קושרת אותנו שוב אל האדמה, אל הטבע, משתפת אותנו שוב בחיים וביצירה העולמיים. לפיכך באמרנו: עבודה – אמרנו הכול. וכשאנחנו מוסיפים, כי העבודה צריכה להיות חפשית, עומדת על יסוד הלאמת הקרקע ומכשירי העבודה, – שוב אין לנו צורך להוסיף שום סוציאליות מיכנית. עזרה בזה אנחנו צריכים לבקש מכלל העם, שהיא גם עזרתו, שאין לו, כמבואר, שום אינטרס להחזיק במעוז הסבר הפרזיטי הקיים ושעזרתו היא לנו באמת הכול. אבל מה יוכל לעזור לנו בזה הפרוליטריון העולמי או האינטרנציונל?

לולא ההיפּנוֹז של אחרים עלינו, לולא שלטון רוחם של אחרים בתוך תוכנו, כלום היה צריך לדבר בזה? כלום לא דבר מוּבן מאליו הוּא, כי אנחנו שואפים לבנות את בנייננו הלאוּמי לא על יסודות רקובים ולא על יסודות שאוּלים מאחרים, כי אם על יסוד הלאוּמי האנושי הטבעי שלנוּ, שהוּא תוכן נשמתנו, על יסודו של ‘לא יִשׂא גוי אל גוי חרב’, של ‘והארץ לא תמָכר לצמיתות כי לי הארץ’, של ‘צדק צדק תרדוף’, וכו' וכו'? כל חלומנוּ הלאוּמי על העתיד, מיום שגלינו מארצנו עד היום, הוּא לתקן עולם במלכוּת האמת והצדק, כל תפילותינוּ על ימות המשיח וכל אגדותינוּ העממיות על העתיד המאוּשר מלאות את זה, וכשאנחנו באים להגשים את חלומנוּ, אנחנוּ זקוּקים להכשר מצד רעיון מיכני מתוך חייהם שלאחרים!

ולא רק בחלום, בתפילה ובאגדה – גם בפועל ובמעשה, בהתעוררנו בראשונה להגשים את חלומנוּ, התחלנו בלי חשבונות רבים, רק מתוך תביעת נפשנו בלי אמצעי, ביסוד הצדק של החיים הציבוריים, התחלנו בעבודה. לא רק אנחנו, בני העלייה השנייה, – גם העולים הראשונים, הביל"ויים, התחילו בעבודה. אנחנו באנו לבקש חיים חדשים לא מצד הרכוש, מצד המלחמה ברכוש, מצד תביעת זכותם של העובדים על הרכוש, שהוא פרי עמלם, כי אם מצד העבודה, מצד כוח היצירה של העם, מצד יסוד החיים הלאוּמיים לא רק במובן הכלכלי, כי אם בכל המובנים. אנחנו מבקשים בעבודה חיים, חומר ורוח כאחד, ואסור לנו להפריד בין הדבקים – עבודת החומר בשם הסוציאליות ועבודת הרוח בשם הלאוּמיות – אם חפצי חיים אנחנוּ. אנחנו היינוּ הראשונים שאמרנוּ כי עבודת החומר ועבודת הרוּח הן עבודה אחת של חיים, כי עבודת רוח, שאין עמה עבודת חומר, היא עבודת רוח ערטילאית, ולא עבודת רוח חיים, וכן עבודת חומר, שאין עמה, יותר נכון, שאין מתוכה, שאין היא עצמה מבחינה עליונה עבודת רוח, היא עבודת חומר ריק, עבודה מיכנית, ולא עבודה של חיים, – ואסור לנו לעשות מזה שתי עבודות, עם שני מרכזים שונים, רחוק זה מזה כרחוק מזרח ממערב, לא רק במובן המקום, כי אם בכל המובנים, מרכז העבודה הסוציאלית הוא בהכרח בחוץ-לארץ, ומרכז עבודתנו הלאומית הוא בהכרח פה, בארץ-ישראל, ורק מי שאין לו עיניים או מי שסוגר את עיניו בכוונה נוח לו שלא לראות, כי המרחק הוא פה לא רק מרחק של מקום בלבד. מרכז עבודתנו צריך להיות אחד, פה, בארץ-ישראל, מרכז אחד לרעיון, לעבודה לשם הגשמת הרעיון ולאיחוד העם.

ג. אחדות העם

רעיוננו – אחד, רעיון לאומי כללי, רעיונם של כל החושבים ומרגישים שבעם, וכל העם, כל החושבים ומרגישים שבעם, הוא אחד עמנו. אנחנו, העובדים רק החלוץ העובר לפני העם, המפלס את הדרך, אשר כל העם, בלי יוצא מן הכלל, ילך בה בעבודתו הלאומית-האנושית, בעבודתנו לתחיית עצמו וארצו או לתחיית עצמו על-ידי ארצו וליצירת חייו. במובן זה אנחנו צריכים לעבוד, ואסור לנו להיבדל מתוך העם בתור מעמד מיוחד, בתור חלק אחד נלחם בשני או בכל אופן עומד בניגוד ידוע או אפילו רק במרחק ידוע מהשני. חובה עלינו לפעול בקרב כל העם, בכל שדרותיו, מעמדיו, מפלגותיו וכתותיו, בלי יוצא מן הכלל, בכדי לקרבו אל רעיוננוּ ואל עבודתנו בכל האמצעים הכשרים. מלחמתנו על רעיוננוּ, על העבודה (על העבודה בכל צורותיה, כי גם עבודת רוח עבודה היא, אלא שגם פה דרוש בירור וליבון מתוך החיים: באיזה יחס עומדת עבודת הרוח אל העבודה הגוּפנית ואל פרי העבודה הגוּפנית, עד כמה עבודת הרוח זכאית בפי זה, בכדי שלא תיהפך גם היא לפרזיטיות על העבודה הגוּפנית), – מלחמתנו על רעיוננוּ, על העבודה, על הלאמת הקרקע ומכשירי העבודה היא מלחמה פנימית, מלחמה בפרזיטים ובפרזיטיות ולא במעמד זה או אחר או בכתה זו או אחרת. מלחמה לנו בפרזיטיות בכל צורותיה, בפרזיטיות, שנשתרשה גם בקרבנו, העובדים, וגם בפרזיטיות רוחנית, בפרזיטיות על רוחם, מחשבתם, יצירתם של אחרים, על חשבון עולמם וחשבון חייהם של אחרים, וכן הלאה. אנחנו שואפים לעצמות, לחיים ויצירה עצמיים, – שאיפה, שאין לה שום כוח ושם ערך, כל עוד אינה שאיפת כל העם בכל שלימותו. – – –

ארץ-ישראל היא מרכז כל העם, והיא, רק היא צריכה לשמש מרכז לאחדות העם, כמו לכל שאיפתו הלאומית ועבודתו הלאומית של העם. שמענו קולות, כי עלינו לשנות בהחלט את השקפתנו על היחס שבינינו ובין העם אשר בגולה. עלינו להתקשר יותר עם בני הגולה, לבוא עמהם ביחסים יותר קרובים, לקבל מהם השפעה יותר ממה שאנחנו רוצים להשפיע עליהם, כאילו אנחנו שמנה וסלתה של האומה. והנה על עצם הצורך להתקרב יותר אל העם,להיכנס עמו ביחסים יותר קרובים, ביחסים של השפעה הדדית חיה, כבר נאמרו דברים ברורים לא אחת, עוד בטרם שנשמעו הקולות. אולם בנוגע להשפעתה היתירה של בני הגולה עלינו, נתחדשה או הולכת ומתחדשת באמת הלכה, שלא שמענוה עד כה. לפנינו – קו פסיכולוגי חדש, ההפך מהתרכזות, שקוראים לו עתה התרחבות וכדומה מן השמות הגדולים. אולם האמת היא, האמת הפשוטה, אבל האמת, כי פה צריכה להיות השפעה הדדית, אבל מרכז ההשפעה צריך להיות בארץ-ישראל, לא מפני שאנחנו גדולים או טובים מבני הגולה, כי אם מפני שארץ-ישראל גדולה וטובה במובן זה לכולנו, לכל העם מכל הארצות. לא האנשים גורמים, כי אם המקום גורם. גם השפעתם של בני הגולה עלינו יכולה להיות רצויה, רק במידה שהיא גופה הושפעה מארץ-ישראל, במידה שרוחם מרוכזת בארץ-ישראל, במידה שהם קלטו לתוכם את גרעיני הדעות והרגשות, שצמחו בארץ-ישראל, מתוך החיים, העבודה והיצירה בארץ-ישראל, שהם, בני הגולה, יכולים אולי לפתחם הרבה יותר טוב ויותר יפה ממה שאנחנו, ויכולים להשפיע עלינו באופן כזה הרבה יותר ממה שאנחנו יכולים להשפיע עליהם. וגם מבחינת ההנהלה העליונה של העם צריך להיות המרכז פה. ההנהלה הציונית או איזו הנהלה חדשה שתהיה, שתיבחר, כמובן, על ידי כל העם, צריכה לעבור הנה ומכאן לנהל את הכול.

כללו של דבר: מאיזה צד שנשקיף, – מרכז האומה היא ארץ-ישראל. וכשאנחנו שואלים את עצמנו: במה נוכל אנחנו, קומץ העובדים עבודת העם בארץ-ישראל, לעזור לעם זה הנתון בצרה נוראה בארצות ממשלת הרשע והזדון? יכולים אנחנו רק להשיב: אמנם עזרה ממשית איננו יכולים לעזור לו, אבל אל תהי קלה בעינינו גם העזרה הקטנה שאנחנו יכולים להביא לו, בהראותנו לו ובהאירנו לו את הנקודה, שהוא צירך להתרכז בה בבקשו מוצא מן המיצר, בשעה שאדם (או עם) בצרה גדולה ונוראה במידה כזאת, שהיא הוממת אותו, מבלבלת את מוחו, מזעזעת אותו כולו עד היסוד, עד שאינו רואה שום מוצא ואינו מסוּגל לחשוב על דבר מוצא, ויש סכנה לכל חייו, – בשעה כזו אין להקל בדבר, אם נמצאת אפשרות לרכז את כל רוחו בנקודה אחת, שיש למצוא שם מוצא, אם כי בקושי גדול, במידה כזאת, שבשעות אחרות, לא כל כך נוראות,לא היתה אולי אפשרות להפנות את לבו אליה. ואנחנו כאילו אומרים לעם: הנה הנקודה, התרכז בה בכל כוחות נפשך וגם בכל כוח ידיך, – ומצאת מוצא! ואפילו אם תסבול פה קשה, ואפילו אם יהיו פה קרבנות, – הרי מוטב לך להקריב לבניינך מאשר לפרעות.

אולם את הדבר הזה אין להגיד בדברים, כי אם בעצם העבודה. הנקודה צריכה להיות מאירה מעצמה, ובכוח אורה לדבר מה שאין הפה רשאי לדבר, בכוח אורה למשוך את הלבבות והנפשות, את כל הניצוצות המאירים בכל אשר הם שם, שיבואו ויתאחדו לאור אחד גדול, לכוח אחד מחיה ויוצר. אבל קודם כול היה הנקודה צריכה למשוך אליה את כל הכוחות אשר בארץ, בין מקרב העובדים ובין מקרב אלה, שאינם עדיין עובדים. כך היתה צריכה לבוא התאחדות טבעית בקרב כל הכוחות הפועלים החיוביים ביישובנו החדש, ובייחוד, כמובן, בקרב העובדים.

אבל הנקודה לא האירה לא משכה את הלבבות או כבתה בו ברגע, שאורה היה צריך להתגבר. אף לא ביקשו את הנקודה, ואלה שביקשו – מצאוה בקצה הארץ, בסוציאליות, שנבראה מתוך חייהם של אחרים ושגם על החיים ההם אין כוחה גדול עד כדי לחדשם חידוש יסודי. גדול כוח הרוח המנשבת ברחוב, גדול כוחה לכבות כל נקודה מאירה וגם למשוך ממנה ולשאת הלאה הלאה את הנפשות בתקיפות, שאין שום נקודה מאירה יכולה למשוך אליה. נשבה בחזקה רוח של ‘גבורה’ עליונה, עליונה על כל היגיון אנושי ועל כל נפשיות אנושית ונשאה את מי שהיה לשאת. היום מנשבת בחזקה רוח של סוציאליות ונושאת ונושאת, ומי יודע, איזו רוח תנשב מחר ואת מי תישא. – – –

***

היתה פעם אחת שאלה: באיזו מידה צריך להתנהג בהבעת תביעותינו היסודיות, כשהן נתקלות במעצורים, העלולים לעכב את עבודתנו היישובית או לגרום לה הפסד, שאין לו תקנה: אם במידת הקיצוניות או במידת המתינות? באנו לכלל דעה, כי אנחנו, העובדים, המשמשים יסוד תוסס בתנועתנו הלאומית, זו תעודתנו – להיות תמיד קיצוניים. אולם הדבר הזה עורר בי שאלה אחרת, שהעסיקה ומעסיקה אותי הרבה יותר: באיזה טון עלינו להביע את תביעותינו בכלל, באיזה טון עלינו עתה בכלל לדבר, כדי שדברינו לא יהיו כמדוברים לתוך חלל ריק?

בתחילת המלחמה, כאשר תכפו עלינו צרות, שלא ידענו כמוהן עד אז, והיינו צפויים לצרות עוד יותר קשות ונוראות, ידעתי מאוד, כי עם קשה עורף זה יעמוד על עצמותו בשעה שמענים אותו ביסורי גיהנום, יעמוד גם בפני הצרות החדשות. אז היה ברור, כי בטון של גבורה עליונה צריך לדבר, כי לגבורה עליונה אנו זקוקים. אף אמנם עמדנו בנסיון. אולי לא בשלימות הרצויה – שלימות הרי אין בכלל במעשי בני האדם – אבל עמדנו. אולם לעומת זה ידעתי מאוד, כי בפני רוב טובה, מושפעה עלינו מבחוץ, לא נוכל עמוד. כך הוא העם הזה, ואולי לא רק העם הזה. ‘התנאים הטובים’, שלא אנחנו יצרנום, שכל כך ערגו אליהם עושי ההיסטוריה שלנו, ידעתי, יותר משיקילו את עבודתנו יחלישו את רצוננו ואת מרצנו, ימוגגו את רוחנו ויטשטשו את צורתנו. ובאה המציאות והראתה לנו יותר ממה שהיה יכול מי שהוא לצייר לעצמו. נפתחו לפנינו לכאורה אופקים חדשים, לא צפויים, מדברים על גאולה שלימה, על דבר שיבת ציון חדשה, על דבר מדינה יהודית. ומה אנחנו רואים? מה העם הנגאל, בייחוד העם היושב בציון? האיכרים החושבים את עצמם לעיקריים, היש לראות בהם איזה סימנים של יחס רצוי לעבודתנו הלאומית? אפשר לומר בבטחה: יחס יותר גרוע ממה שהיה קודם,. קרדיטים ועבודה זרה הם היסוד, וכל השאר מתאים, כמובן, אל היסוד הזה (צריך להוציא מכלל זה את האיכרים בגליל התחתון, שיש לראות בהם איזו התעוררות). עסקני הישוב והציונות בכלל, אפילו אלה המדברים בשם העבודה העברית, הרואים בה, לפי דבריהם, יסוד לבנין הארץ והאומה ואינם כופרים, חס ושלום, בעיקר הלאמת הקרקע, מכשירי העבודה, ואפילו אלה, הנחשבים לקרובים ברוחם אל העובדים, מטיפים לקנין קרקעות על ידי יחידים, ל’איניציאטיבה פרטית', ואינם רואים אפילו, כי בזה הם הורסים את כל היסוד. הציונים בעלי הכסף, די אידיאליסטים הם – ביותר ישרים הכתוב מדבר – לקבל עליהם, כי מלאכתם תהא נעשית על ידי יהודים, כלומר די אידיאליסטים הם להסכים, כי היהודים העובדים את עבודתם יתנו לעזרת העם את כל מה שיש להם: את כוחם, את רצונם – את כל חייהם, אבל כי הם, בעלי הכסף, יתנו את כל מה שיש להם או חלק הגון ממה שיש להם, – איזה אבּסוּרד! ומה חושבים החושבים, ומה חולמים החולמים, היודעים לחלום חלום גדול, לאומי-אנושי? מצד אחד – אוניברסיטה עברית בירושלים, ומצד שני – ישיבה גדולה בירושלים. טוב מאוד! אוּניברסיטה עברית, בתור מצרף למחשבה הלאומית-האנושית העליונה, מעטים לא יכירו ערכה, וגם ישיבה גדולה בתור מצרף למחשבה הלאומית-הדתית העליונה לא רבים יכפרו בערכה. אבל אלה הרי אינן על פי האמת, מבחינת היצירה הלאומית החיה, אלא כעין מוסדות לעיבוד החומר הרוחני החי, אם הורשה לומר כן, שהעם מוציא מעצם הטבע והחיים בלי אמצעי. ומי יוציא או מי דואג להוציא את החומר הרוחני הזה? מי רואה בו, מבחינת היצירה הלאומית החיה, מבחינת החיים הלאומיים העצמיים, את היסוד, את העיקר? חשבנו, כי לפחות קומץ הצעירים, שבאו הנה לעבוד לשם רעיון העבודה ולשם תחיית העם ולא לשם הסוציאליות, יבין את זה ויעשה את זה, יותר נכון, יתחיל לעשות בזה, ואחריו יבואו כל צעירי העם, שנפש להם ומוח להם וידים להם. אבל הנה באה המציאות וטפחה על פנינו והראתה לנו, כי טעות גדולה, טעות יסודית טעינו.

ומה יש לעשות? להתמרמר, להאשים? על מי, את מי? אם הרגע הגדול – הגדול לנו בכל אופן – לא מצא את האנשים המתאימים, את הכוחות הגדולים לפי מידתו; אם במקום התמכרות בלי חשבונות רבים לעבודת העם מצא חשבונות של פרוטות, במקום אידיאל לאומי-אנושי – פוליטיקה של איניציאטיבה פרטית, במקום שאיפה להניח יסוד איתן, חי, טבעי ליצירה לאומית חיה מתוך עצם מקור החיים והיצירה – שאיפה לברוא מין ישיבת ולוז’ין בצורה מודרנית, אירופית או בצורה עתיקה; אם במקום ביל"וים מצא סוציאליסטים עם אידישיסטים; אם בכלל במקום אחדות שלימה של כל העם, בלי יוצא מן הכלל, אחדות ברעיון, בשאיפה, בעבודה, מצא התפוררות לפירורים ולפירורי פירורים, המתנגשים זה את זה מתוך חשבונות מפלגתיים וגם פרטיים, – איזה מקום יש פה להתמרמרות, להאשמה! כך הוא העם ברגע זה, כך הוא מצב נפשיותו הירוד, המגלה לנו את נגעינו הגלותיים, ואולי לא רק הגלותיים, עד סוף עומקם, והמראה לנו, מצד אחר, כי המחשבה, היצירה והחיים האירופיים יותר משהאירו את מוחנו ואת נפשנו – טשטשו את צורתנו הלאומית והחניקו את הרגשת עצמותנו החיה.

היש פה אשמים? הן ברור לנו כי כל האנשים האלה, כל מי שצריך היה ויכול היה לעשות לתחיית העם ולתקומתו, חושבים ומרגישים, כי יפה הם עושים, כי כך, כך ולא אחרת, צריך לעשות, – האם נדרוש מהם, כי הם יחשבו לא מתוך מוחם הם או לא ירגישו מתוך נפשם הם? ומי זה בעל נפש ומחשבה יוכל לומר לחברו: כך וכך אתה צריך לחשוב ולהרגיש? אשמה היא רוח העם בכל כלליותה ושלימותה, – אבל הרי זה שוב אומר, כי אין אשמים.

טרגיות יש פה, טרגיות שאין לה גבול, שאין דוגמתה בעולם, טרגיות מוסיפה עומק באותה המידה, שאין מי שיתפוס אותה תפיסה חיה לכל היקפה ועומקה, ולעומת זה יש ויש מאשימים, זאת אומרת, יש ויש פורטים את הטרגיות הגדולה, התהומית, לקטנות ובוכים על קטנות, על שאחרים אשמים, על שאחרים אינם מסוגלים לחשוב מתוך ‘מוחם הבהיר’ הם ולהרגיש מתוך נפשם הגדולה העמוקה הם.

גם לגבורה עליונה אין פה מקום. כי מה לגבורה במקום שהכול רוצים לעשות דווקא גדולת, דווקא גדולות שיש למששן בידים ולמדדן במידת האמת והמֶטֶר ויתר המידות הממשיות, והעיקר – במקום שהכול רואים את עצמם עשויים לפעול גדולות ופועלים גדולות, ורק האחרים מעכבים? מידת הגבורה במקום הזה רק צורה של דוֹן-קיחוטיוּת תהיה לה.

פה יש רק להרגיש א כל עומק האסון שבדבר, את כל עומק חולשתנו, חולשת כולנו, להרגיש במידה כזאת, עד לעומק כזה, שנפש אחרים, שנפש כל האחרים תהיה לנו כשלנו, כאילו היא נפשנו ממש, שאנחנו חיים מתוכה, חושבים ומרגישים מתוכה, – עד לעומק כזה, שכל אחד מאתנו יראה את עצמו אשם, במידה, כמובן, שהאדם בכלל יוכל להיחשב אָשם במה שהוא עושה או במה שאינו יכול לעשות. אחדות נחוצה לנו, אחדות כל העם, בלי יוצא מן הכלל, כי אין גוף חי נרפא, אם אינו מאוחד כולו איחוד שלם, – ואין אחדות לאומית אלא לב אחד, נפש אחת, ולא דעה אחת. את זה, את הכשרת נפשנו לאחדות רצויה, יכולים אנחנו, יכול כל אחד מאתנו לפי מידת כוח נפשו ועומקה, להשיג. ואז אם עוד יש לנו תרופה, אם יש עוד מה לעשות – ייעשה, יעשה בעצם כוח החיים, כמו שייעשה מעשה הריפוי של נגע העלול להירפא בגוף חי, כשמרחיקים ממנו את הסיבות, המועילות לגידולו של הנגע או המעכבות את ריפויו. נגע העם כולו, שהוא גם נגענו, נגע כל אחד מאתנו, צריך להירפא, ואנחנו, כל מי שנפשו עוד חיה ומרגישה, צריכים להיות התא המתחדש הראשון או התאים המתחדשים הראשונים, הצומחים וגדלים בתוך עצם הנגע. אנחנו צריכים כביכול להכניס את כל הנגע אל תוך נפשנו או להיכנס בכל נפשנו אל תוך הנגע. זאת אומרת, אנחנו צריכים לדעת את סוד הצמצום הגדול, את הסוד לחיות בתוך נפש מצומצמת, אשר כנגע תיראה לנו בנפשנו הלאומית, כמו מתוך נפשנו אנו, לחיות את כל מה שהיא חיה ואיך שהיא חיה.

אין זאת הטפה לאהבה במובן הידוע של ‘אם הכך ריעך על לחייך האחת, הושט לו גם את השנייה’. לאהוב אין על פי תורה או מתוך הכרת חובה. הן גם את עצמו אין האדם אוהב תמיד. ומי בעל נפש ולא ידע את הרגעים הקשים, שאדם שונא את עצמו, שונא לעתים עד כדי לחשוב לשים קץ לחייו. אבל מי בעל נפש לא ידע גם כן, כי אינה דומה השנאה, שאדם שונא את עצמו, לשנאה, שהוא שונא את אחרים, כי גדול המרחק בין שני מיני שנאה אלה כרחוק מזרח ממערב. הנפש, המסוגלת לשנוא את אחרים באותה השנאה ממש, שהיא שונאה את עצמה, – אל תיראו מפני שנאתה, שנאתה טהורה וטובה הרבה מאותה האהבה המתוקה, המעלה את הנאהבים על המוקד מתוך מתיקות יתירה: משנאה זו סובלת רק היא ‘השונאה’, כמו שהיא סובלת מנגעי עצמה. אהבתה של נפש כזו עמוקה משנאתה, עמוקה במידה כזאת, שהיא מביאה את הנפש לידי פיוס עליון לא רק עם נפשות אחרות, כי אם גם עם עצמה. גדולה מידת ‘ואהבת לרעך כמוך’, אבל ‘ושנאת לרעך כמוך’ מידה לא פחות, אם לא יותר גדולה ממנה. יותר נכון, שתי אלה משלימות זו את זו, או שתי אלה הן שני צדדים של מידה אחת.

וגם פה יש גבורה, גבורה אולי לא פחות גדולה מכל גבורה עליונה, – גבורה של ‘ממעמקים’ אקרא לה.

ברוח של גבורה זו צריך לפעול בקרב העם ובטוֹן של גבורה זו צריך לדבר אל העם, אל כל העם, החל מהנפשות היותר מצומצמות וגמור בנפשות היותר גדולות ועמוקות. ואז, אם יהיו הדברים נשמעים ואם לא יהיו נשמעים, – הדברים כשהם לעצמם יהיו חיים ומלאים וכאילו ימלאו את החלל הריק, וסוף פעולתם לבוא.

לגבורה של ‘ממעמקים’ אנחנו זקוקים עתה, ולא רק עתה.

תרע"ט (1919)

---

עבודתנו מעתה

מאת

אהרן דוד גורדון

[א]: לאומיות וסוציאליות

בבואנו לדון על עבודתנו מעתה, מהרגע ההיסטורי, שאנחנו חיים בו, עלינו קודם לבקר מחדש את שאיפתנו הלאומית היסודית לאורו של הרגע ולברר לעצמנו בירור גמור, מה בעצם אנחנו מבקשים בתור עם מעצמנו, ומה יש לבקש על פי מה שמחייב ועל פי מה ששולל הרגע החי, ההיסטורי, שהעמיד לפנינו את שאלת עבודתנו הלאומית בצורה חדשה.

מאליו מובן, כי אין לברר בירור מספיק, מה הרגע הזה לנו, מבלי לברר תחילה, מה הרגע ההיסטורי הזה בכלל.

חיים אנחנו ברגע היסטורי גדול, – קריאה זו נשמעת מכל הצדדים. אבל השאלה היא: באיזה מובן גדול?

רגעים גדולים, ששינו את מפת הארץ וחידשו פני המדינות והעמים, היו בהיסטוריה האנושית הרבה. כך היו כל התקופות של כל הכובשים הגדולים, החל מהכובשים האשוריים והמצריים וכלה בנפוליון הראשון. אולם יש עוד רגעים היסטוריים גדולים – והמה מעטים – שהעמידו את האנושות התרבותית על פרשת דרכים ונתנו מהלך חדש לרוח האנושית. הלא המה הרגעים של צמיחת דתות חדשות. כך היה, יש לחשוב, הרגע של צמיחת דת ישראל, אם כי אנחנו יודעים על אודותיו רק עד כמה שזה נוגע לנו. וכך היו בזמנים יותר קרובים אלינו הרגעים של צמיחת הדת הנוצרית והדת האיסלמית, שכוח תנועתן בקרב האנושות התרבותית וכוח פעולתן על הרוח האנושית (אם לטובה או לא לטובה – זאת היא שאלה אחרת) ידועים לנו למדי. מובן, כי גם הכיבושים הגדולים והשינויים, שבאו לרגלם בחיי העמים והמדינות, השפיעו הרבה על רוח האדם, כמו שגם צמיחת דת חדשה השפיעה במידה ידועה על מצב העמים והמדינות. אולם ההבדל – יסודי. השינויים, החליפות והתמורות או גם המהפכות, שחוללו הכיבושים הגדולים בחיי העמים, היו שינויים מדיניים או גם חברותיים. הם יכלו להשפיע על הרח האנושית רק מצדה הפנה כלפי חוץ, לצד החיים הקיבוציים של האדם, לצד היחסים החיצוניים, המעשיים בין העמים והמדינות וגם בין אדם לחברו, ורק באופן לא ישר ולא רק בנטייה ידועה הביאו לידי תסיסה את הרוח האנושית גם מצדה הפונה כלפי פנים, לצד החיים הנפשיים ולצד הטבע, וגם זה בעיקר בקרב יחידים. לא כן הרגע של צמיחת דת חדשה. פה – התעוררות אנושית-קוסמית, מהפכה ברוח מוחלטת, מחיקת החשבון הישן והתחלת חשבון חדש עם כל החיים והעולם, יחס חדש, אם בהכרה ברורה או לא, אל עצם הטבע, אל עצם ההוויה, אל עצם מקור החיים הגופניים והרוחניים כאחד, ומכאן ממילא – יחס נפשי חדש אל האדם. וכל זה לא בצורת תסיסה ברוחם של יחידים, כי אם בצורת תנועה קיבוצית כבירה.

עם איזה משני מיני הרגעים האלה יש למנות את הרגע, שאנחנו חיים בו?

מובן, כי דת חדשה לא תצמח היום. ולא עוד אלא שגם ביחסנו הפשוט, האנושי, אל הטבע אין לראות מקום לשינויים ולחידושים. היחס כבר קבוע במסמרות ומעובד על פי כל הרצפטים של המדע עד שנתאבן ומושבע בכל ההשבעות והלחשים של האסתטיקה, שלא יחזור לסורו, לחיותו. נמנו וגמרו, כי הטבע הוא פועל עיוור, ועלינו רק לשאוף להכיר את כוחותיו ולמשול בו, והאסתטיקה אישרה וקיימה את הדבר בהוסיפה, כי הוא גם צייר ומנגן עיוור, ודווקא במקרה צייר ומנגן לא רע, שציוריו ומנגינותיו יש בהם כדי להסיח דעת במקצת מהמרירות והתפלות שבחיים, הבאות מתוך פעולתו העיוורת, וביחוד כשהיא, האסתטיקה, מפיחה בהם רוח חיים בכוח האמנות. ובכל זאת כל עוד חי בקרב האדם אותו הדבר, שקוראים לו נפש, עוד לא נגמר החשבון בין האדם והטבע. ולא עוד אלא שזו העלובה, הנפש, זו המכונה להרגשה ולהכרה, להנאה ולצער, כפי שהדין נותן בזמננו לחשוב, מעיזה לחשוב, מעיזה להרגיש, כי החשבון עוד לא התחיל, וכי דוקא עתה, אחרי שהאדם כבר הכיר כל כך הרבה את הטבע, עליו לבקר את כל חשבונותיו הנפשיים עמו ולהתחיל חשבון חדש, חשבון מושכל ונפשי, נאור וחי כאחד.

היש לראות דבר-מה מעין זה בכל התנועה הכבירה של הרגע החי? היש לראות בה התעוררות הרוח האנושית עד היסוד, עד ליסודה הקוסמי? המתכונן לפחות מקום להתעוררות כזו?

השאלה כשהיא לעצמה כל כך רחוקה מרוח זמננו, עד כי אין לבקש עליה תשובה חיובית. אבל יש, כמדומה, לציין סימפטומים אחדים. התנועה הבולשביסטית( ¹), למשל, עד כמה שאנחנו יכולים לשפוט עליה מרחוק, עומדת לכאורה על אותם היסודות, שעומדות עליהם יתר התנועות הסוציאליסטיות, ואין לראות לה יסוד אנושי-קוסמי, שאיפת הרוח האנושית מתוך עצם יסודה הקוסמי להיתקן ולהתחדש. אולם לעומת זה אתה רואה בה שלילה גדולה, חיה, כבירת-כוח, הופכת הפכה וולקנית לא רק את הסדר הקיים, כי אם גם את כל המסור והמקובל, ועם זה – דרישה תקיפה להעמיד את הכל על העבודה, שיש בכל אופן יחס קרוב בינה ובין הטבע. פה אין, כמובן, להגיד דבר ברור ובטוח, אבל יש הרגשה, כי פה דבר-מה יותר עמוק משאיפה חברותית ומדינית, כי פה, בשלילה הזאת, כוח חיים כזה, שאין דוגמתו ביתר השלילות המהפכניות, כי פה פועלת הרוח הלאומית, רוח העם הרוסי הרחבה והעמוקה, למרות חולשותיה ופראותה (ואולי פועלת פה במקצת גם הרוח היהודית) יותר ממה שפועלת הרוח הסוציאלית והפוליטית. יש הרגשה, כי ההרקה הווּלקנית, שהשלילה המוחלטת מריקה את הרוח בפעם אחת מכל מה ששימש לה מלפנים יסוד קוסמי, אי-אפשר לה שלא תעורר ברוח הרוסית הסוערת, התוססת, התוהה והמבקשת, פעולה חוזרת כבירה, תביעה תקיפה מהמחשבה החיה, היוצרת, למלא את הריקניות. ומכאן אולי לא כל כך רחוק לבקשת חשבון חדש עם החיים והעולם, לצמיחת חיוב אנושי-קוסמי חדש( ²) (וגם המלחמה, שכמעט כל האגרוף העולמי נלחם עתה בבולשביזמוס, דוחפת את הרוח ואת המחשבה לעומק), מה שאין כן ביתר התנועות הסוציאליות, שגם שלילתן מבחינה זו אינה עמוקה ביותר, והעיקר – אינה חיה וכבירת כוח ביותר והנה רחוקה מאוד מהיות לה ערך אנושי-קוסמי.

אבל דבר אחר יש לציין כמעט בכל הזרמים שבתנועה הסוציאליסטית – שהם הולכים ומתקרבים אל הלאומיות, מבקשים פשרות עם הלאומיות. מה זאת אומרת? יש לחשוב, כי טעות היא בידי הרואים בזה אות, כי סוף סוף תימצא הפשרה הנכונה בין שתי אלה, בין הלאומיות והסוציאליות. פה אין שום פשרה אפשרית, – פה אפשרי רק מעבר אטי, בלתי מורגש, מסוציאליות ללאומיות בצורה חדשה. עד כמה פה הניגוד יסודי, לא קשה לראות, אם להתבונן קצת בשתי אלה מקרוב.

בלאומיות יש מומנט קוסמי, כאילו תאמר: רוח הטבע של ארץ מולדת האומה, שנתמזג ברוחה של האומה. וזה עיקר. זהו מקור החיים והיצירה, מקור השפע העליון של האומה, ובזה ההבדל בין אומה, גוף קיבוצי חי ויוצר, ובין חברה, גוף מיכני מתנועע ועושה. כעין הארה לזה, עד כמה המומנט הקוסמי עיקר בלאומיות, יש למצוא בקיבוץ של ארצות הברית באמריקה. כמדומה לך, ממלכה עומדת לגמרי ברשות עצמה, גדולה, עשירה, קיבוץ אנושי גדול, חי, פעיל, תקיף, – אבל כלום אומה הוא הקיבוץ הזה, אומה מיוחדת, עצמית? כמדומה, כי קשה לענות על השאלה הזאת בחיוב. מדינת ארצות הברית עומדת ברשות עצמה במובן המדיני ובהרבה מובנים אחרים, אבל במובן הרוח הלאומית, העצמות הלאומית של הקיבוץ האנושי שבה היא, אפשר לומר, עד היום קולוניה אנגלית. למרות התקופה הארוכה של כמה מאות שנה, שעברה על הקיבוץ הזה באמריקה; ומי יודע, כמה מאות שנה צריכות עוד לעבור עליו, עד שיהיה לאומה מיוחדת, אמריקאית לגמרי (ובזה יש לחשוב, מתבארת העובדה, שבחיי הקיבוץ הזה יש כל כך הרבה מיכניות), מובן, כי יש הבדלים ידועים, אולי גם הבדלים גדולים בין בני אנגליה ובין בני אמריקה, אבל לא אותו ההבדל היסודי, שיש בין בני אומות שונות, למשל, בין גרמנים ובין צרפתים, או אפילו בין רוסים ובין פולנים, שהם מגזע אחד וגם קרובים במקום.

זה כוחו של המומנט הקוסמי שבלאומיות. אחרת לגמרי היא הסוציאליות, הסוציאליות נולדה מתוך תגבורת המדע והטכניקה, מצד אחד, והקפיטליזמוס – מצד שני. היא, יש לחשוב, בת בין השמשות, בת המעבר מצורת-חיים לאומית אחת, מצורת החיים, שעמדה על הרוח של ימי הביניים ובכלל של ימי הילדות והנערות של האנושות, על הרגשות, האמונות והדעות של הבערות, לצורת-חיים לאוּמית חדשה, מושכלת וחיה כאחת. היא ההפך הגמור מהלאומיות, היא עומדת כולה על הטכניקה והעשייה, בעוד שהלאומיות עומדת על החיים והיצירה. ולפיכך היא כל כך ברורה וחלקה, כל כך קלה להיות מובנה בכל חלקיה, כל כך נוחה לשימוש, לבאר בה את הכל בחיי האדם, כל כך יפה מכוונת לתפקידה ממש – מכונה, מה שאין להגיד על הלאומיות, כשם שאין להגיד את זה על עצם החיים. ומטעם זה העמידה הסוציאליות את תיקונם ואת חידושם של החיים האנושיים בעיקר על תיקון הסדר החברותי ולא על תיקונה וחידושה של רוח האדם. מובן, כי פה יש פעולה הדדית, חוזרת, בזה לא יכחש שום מוח חושב. אבל ההבדל הוא במה שמבליטים יותר, במה שעושים עיקר. הסוציאליות עשתה עיקר את החיים החיצוניים, את הגורמים האובייקטיביים של החיים, שהם, במידה שיהיו מתוקנים, לא רק ישביחו את החיים, כי אם גם יתקנו את האדם, ולא התחשבה במידה מספקת עם הגורמים הסובייקטיביים של האדם. ובזה גרמה לטשטוש הצורה של האדם (כי על כן כל כך מרובים מטושטשי הצורה בקרב חסידי הסוציאליות, שעל הרוב אין להם בעולמם אלא ד' אמות של הלכה). וגם בזה הבדל יסודי בינה ובין הלאומיות, העושה לעיקר את האדם, את העצמות האישית והלאומית, את ‘צלם האלהים’ שבאדם. ומטעם זה עצמו לא ריכזה הסוציאליות את שדה מלחמתה בקפיטליזמוס בתוך העם, ששם היה מתבלט כוחה של העבודה לא רק בתור כוח כלכלי בלבד, כי אם בתור כוח יצירת החיים של העם בכלל, והיתה המלחמה מכוונת בכלל ובכל פרטיה לא רק נגד ניצול העובדים, כי אם גם נגד ניצול העם, נגד ניצול כוח העם, שהקפיטל עושה בו לא מה שנחוץ יותר לעם, כי אם מה שמביא יותר ריוח לבעליו, ובאופן כזה גופו היתה מתבלטת גם פרזיטיותו וחולשתו של הקפיטל, שאין לו בעצם שום כוח חיוני, ואינו עומד אלא על חולשתם (הכלכלית וגם הרוחנית) של העובדים. היא העבירה את המלחמה לשדה בין-לאומי, לשדה פעולתו של הקפיטל וכוח פעולתו של הקפיטל, ובזה כאילו הריקה או הפשיטה את העבודה מתכנה החיוני, מכוחה הלאומי, ועשתה אותה לכוח מיכני, ההולך אחרי הקפיטל, שאין לו, כאמור, שום כוח חיוני,ואין לו לפי זה שום צורה לאומית ושום חשבון לאומי או אנושי מלבד חשבון הכיס של בעליו.

ולא לחינם העמידו את הסוציאליות על המטריאליות ועל מלחמת המעמדות. דבר זה בלבד, שמייסדי הסוציאליות העמידו את כל החיים ואת כל מלחמת החים האנושיים על צד אחד, מראה ברור, כמה מן המחשבה הטכנית יש כאן. הלא צריך שיהיה סוף סוף ברור, כי כל השמות המפורשים האלה: מטריאליות, אידיאליות, גשמיות, רוחניות יש להם אולי מקום בחקירות המוח הקר או בציורי הדמיון הנלהב, אבל לא בחיים. בחיים אין חומר בלי רוח ואין רוח בלי חומר. כן הוא בחיי כל גוף חי, וכן הוא בחיים הקיבוציים של גוף קיבוצי חי, במידה שהוא חי ובריא. זהו הקריטריון של החיים: כנגד כל אטום של חומר – טיפה של רוח, וכן להפך, כנגד כל טיפה של רוח – אטום של חומר. נטייה מזה לאחד הצדדים, לאיזה צד שהוא, היא אנומליה. ליקוי החיים. וזהו, אפשר כמדומני לומר, גם הקריטריון של כל מוסריות, של כל מידה נכונה וגם עליונה. אף אמנם לא המטריאליות הוא הדבר הדוחה שבסוציאליות. כמו שחושבים רבים מהמרגישים את הדחייה (הרי יש בה גם זרמים לא מטריאליסטיים), כי אם המיכניות שבה. את המיכניות הזאת אתה מרגיש בכל מעשיהם וחייהם המפלגתיים של חסידי הסוציאליות וגם בכל מה שהם כותבים. דומה אתה לפעמם ורוצה לראות שם מרחב, מעוף שירה, אבל כשאתה מתבונן בדבר מקרוב, אתה רואה, כי זה מרחב של תערוכה גדולה, של שדה מלחמה גדול, של כר נרחב לתהלוכה חגיגית גדולה, אבל לא מרחבו של עולם; מעוף של אווירון, של צפלין משוכלל, עם כל השאון והרעש שלהם, אבל לא מעוף של נשר, אף לא של יונה, ואפילו לא של צפור דרור קטנה; שירה של גרמופון, של מכונה לשירה מצוינה, אבל לא שירה של נפש אדם חיה.

כללו של דבר: בין הלאומיות ובין הסוציאליות יש ניגוד יסודי, סתירה, שאין לישבה. עקביים הם בודאי אותם הסוציאליסטים, המתנגדים בכל תוקף ללאומיות. ולא לחינם היו מייסדיה הראשונים של הסוציאליות, שעלו בלי ספק ברוחב דעתם ובעומק מחשבתם על כל תלמידיהם וחסידיהם הבאים אחריהם, מתנגדים קיצוניים ללאומיות, שראו בה סתירה מוחלטת לסוציאליות. אלא שהחיים דורשים אחרת, אבל צריך להבין את דרישתם. הם דורשים, יותר נכון, הם בוראים שלא מדעת בעלים, ואולי גם בניגוד גמור לשאיפתם, מעבר אטי, לא-מורגש מסוציאליות ללאוּמיות בצורה חדשה, מתאימה לרוח החדשה ולמחשבה החדשה של זמננו. ואולי מותר לומר, כי זו חולשתה של התנועה הסוציאלית, שהיא אינה הולכת בהכרה ברורה בדרך זו, כי אם שואפת דווקא ללכת בדרכה המפלגתית, המיכנית.

מה תהא צורת הלאומיות החדשה? את זה אין כמובן, להגיד. פה אין מקום לתכניות, לסלילת דרכים. זהו דבר שבחיים. החיים הולכים בלי דרך, מתחדשים ומחדשים בלי תכנית. כל צעד מצעדיהם הוא עצם ההתחדשות והחידוש. לא ביום אחד תיעשה ולא בדרך ישרה תלך יצירת הצורה. ימים ידברו. רק אחת אפשר, כמדומה, להגיד, כי היא תהיה יותר קרובה אל הטבע, יותר נפעלת, יותר מחוּיה במומנט הקוסמי. רמז לזה יש לראות באותן המסקנות, שהמלחמה הכריחה את העמים הלוחמים להוציא מתוך העובדה, שכלכלתם ויתר צרכי חייהם ההכרחיים היו באים להם ברובם מארצות אחרות. העמים המתוקנים, יש לחשוב, ישאפו מעתה להתרכז יותר כל אחד בארצו, לבקש את פרנסתו ואת כל צרכיו בעיקר בארצו, מיד טבע ארצו. זה, יש לחשוב, יקרב את האדם אל הטבע וילמדהו לקחת מה שיש לקחת ממנו לא רק בחומר, כי אם גם ברוח. האדם, יש לחשוב, ימצא בטבע מצד זה, מצד החיים, מה שלא פילל למצוא בהסתכלו בו מתוך אספקלרייתו הבהירה, אבל הצרה, המצומצמת של המדע. העמים יהיו יותר עצמיים, יותר עשירי העצמות ועמקי העצמות, – וזה אינו אומר כלל: יותר אגואיסטיים. זהו ממש ההפך. האגואיזמוס (כפרטי כלאומי) הוא צמצום, עניות העצמות וטמטום העצמות, – שאיפה להתעשר על חשבון עצמותם של אחרים, לראות חיוב לעצמו בשלילת ערכם של אחרים. בעוד אשר האישיות, האינדיבידואליות (גם כן כפרטית כלאומית) היא עצמות עשירה, עמוקה, מפולשת לחיי כל מה שקיים והוֹוה, להתעשר מחילופי חיים ויצירה. היא אוניברסאלית במידה שהיא עצמית (משל אחד מהרבה, עד כמה האינדיבידואליות, הלאומיות והאוניברסאליות קשורות בקשר חי ותלויות זו בזו, יש לראות בנביאים הקדמונים, שאין כמוהם אינדיבידואליסטים ואין כמוהם לאומיים ואין כמוהם אוניברסליסטים). ובמידה שיהיה העם יותר עצמי, בה במידה ידאג קודם כל לחיי כל עצמו, לבריאותו ולהתחדשותו של כל עצמו, ידאג, כי בכל בניו יהיו בריאים ושלמים, חיים ויוצרים, ולא שהאחד יחיה על חשבון אחרים. אז תהיה המלחמה במנצלים, בעושקים וחומסים לא מלחמת המעמדות, כי אם מלחמת העם בפרזיטיו. וזה הבדל יסודי,. ואז ידע העם, כי כשם שאיש פרטי צריך להיות ישר, לראות אח בחברו האדם ולהתנהג עמו במידת האחווה הנאמנה, כשם שאיש פרטי זכאי בספירות העליונות של החיים ואחראי לספירות העליונות של החיים, כן חייב גם העם להיות ישר ביחס לחבריו העמים, לראות בהם אחים ולהתנהג עמהם במידת האחווה הנאמנה, וכן גם הוא זכאי בכל מה שזכאי, ואחראי בכל מה שאחראי האדם הפרטי. אז יראה העם ויראה כל אדם פרטי חושב ומרגיש, כי אי-אפשר לאדם פרטי להיות אדם, כל זמן שעמו, יוצר חייו הממשיים, הוא חיה טורפת, יראו את האבסורד ואת הכוח המשחית שבדבר, שאין עתה עינים או שאין רצון לראותם.

מובן, כי כל האמור בזה אינו אלא בגדר של הרהורים לתוך העתיד המכוסה בערפל, של מחשבה מגששת, של השערה רחוקה או של הרגשה עמומה, של הלך-נפש, של מעוף רוח, ואין להניחו בתור יסוד לבנין עולמנו הלאומי, אין להעמיד עליו את עבודתנו הלאומית מעתה. ואולם אני גם אינני חושב לבקש בזה יסוד, – אני רק חפצתי להראות למי שצריך ראיה מבחוץ, כי גם מצד זה יש לראות מקום או לפחות אין לראות סתירה ליסוד עולמנו הלאומי. היסוד ישנו בעין במקום אחר, – היסוד הוא בנו בעצמנו.

עצמותנו הלאומית

חושב אני, כי כדאי לכל אחד מאתנו, בני עם ישראל, וגם חובה עלינו להתבודד רגע כל אחד בפינתו, להשתחרר רגע מכל השפעה שהיא, מכל השפעה מבחוץ וגם מהשפעת עברנו אנו ולשאול את עצמנו בפשטות גמורה, ברצינות גמורה ובאמת גמורה: מה בעצם אנחנו מבקשים בעבודתנו הלאומית? מה אנחנו מבקשים בארץ-ישראל דוקא? למה לנו להיבדל מתוך העמים, שחיינו בקרבם כל ימינו, להתרחק מהארצות, שנולדנו בהן, שהטביעו את חותמן על רוחנו, שהשפיעו עלינו משפען העליון? למה לא נשתתף השתתפות בלתי אמצעית עם אותם העמים בעבודתם הגדולה לעתידה של האנושות?למה לא נתבולל לגמרי באותם העמים? מה מעכב? הדת הרי אינה בזמננו מעכבת תקיפה. בזמננו יש אפשרות לחיות בלי דת. ומי שעומד דווקא על הדת יוכל לקוות, כי בעתיד לא רחוק כל כך תהיה בקרב העמים חירות דתית גמורה. בכל אופן התקווה לחופש כזה הרבה יותר קרובה מהתקווה לגאולה לאומית שלמה. וגם העבודה להשגת חופש כזה הרבה יותר קרובה. ויוכל אז אדם מישראל, אם ירצה בכך, להיות רוסי, גרמני, צרפתי וכו' בן דת משה ולהרגיש את עצמו טוב מאוד, כמו שהדבר נוהג גם היום, בעוד ההרגשה המלווה אותו אינה נעימה ביותר. הטענה כי הדבר הוא בגדר הנמנע, כי אי-אפשר לנו להתבולל, הרי היא, במחילה, פשוט סופיזמוס. מדוע יכלו כל העמים הקדמונים להתבולל, ומדוע לא נוכל אנחנו, אם רק נרצה, אם רק נסכים לדבר, אם רק לא נתעקש להתנגד לו בכל תוקף? איזה רעיון סופיסטי לראות בשלילה, בשלילה בטלה, ריקה, באי יכולת למות, יסוד קיומה של אומה, ועל יסוד זה להתעקש ולבלי לתת למות מיתה לאומית לבני האומה שרוצים בכך! אף אמנם רואים אנחנו, כי ההתבוללות הולכת או לפחות הלכה עד הזמן האחרון הלוך והתגבר בקרבנו למרות כל הסופיזמים ממין זה. ולמה לנו איפוא להתקומם נגד זה, למה לנו לעמוד נגד הזרם ולשחות נגד הזרם, למה לא ניתן לזרם שישא אותנו אל אשר ישא?

אומרים: לאומיות. אבל השאלה היא: מה היא לאומיות? ומה היא לאומיותנו אנו המשונה, שאינה חיה ואינה נותנת לנו למות? מה כוחה? ארץ הרי אין לנו. הלשון? אבל הרי גם לשון לאומית אחת חיה אין לנו, או שיש לנו כמה לשונות לא לאומיות. הדת? אבל הדת הלא הולכת ויורדת, – ומה יענו אלה, שאינם דתיים? אלא מה הוא אותו הדבר המשונה, העקשני, שאין אתה תופסו, שאינו רוצה למות ואינו נותן למות?

חושב אני, כי לעצמו, אם רק יעלה בידו להיות רגע עצמי לגמרי, חפשי, מכל השפעה זרה, לא יתבייש אדם מישראל ולא יתקשה להודות, כי יש בו דבר-מה מיוחד, עצמי, הלוחם על קיומו העצמי המבקש דרך לבוא לידי גילוי בצורה עצמית.

זו היא עצמותנו הלאומית – אותו המומנט הקוסמי, שדובר בו למעלה, בצירוף המומנט ההיסטורי – שהיא אחד מהיסודות העיקריים של ה’אני' האישי של כל אחד מאתנו. העצמות הלאומית זוהי כעין נוסח מיוחד, לאומי, של צירוף הכוחות הנפשיים (וגם הגופניים) של האדם, אשר מתוכו נמצא לכל אחד מבני האומה סגנונו הנפשי המיוחד, האישי. דומה הדבר מצד מה לנוסח או לסולם המוסיקלי הלאומי, אשר כל אחד מבעלי הכשרון המוסיקלי שבאומה מוצא בו את סגנונו המוסיקלי המיוחד, האישי. ה’אני' הלאומי, אם להמשיך את ההשוואה הלאה, הוא כעין קול מצורף, מאוחד וממוזג של מקהלת משוררים, אשר כל קול וקול יש לו אמנם ערך בפני עצמו, והוא העיקר, אבל הקול הקיבוצי המצורף רק מתעלה על ידי כך, על ידי זה שלכל קול יש ערך בפני עצמו, ובמידה שיש לו ערך בפני עצמו. וכן יתעלה ערכו של כל קול בפני עצמו, במידה שצירופו עולה יפה עם יתר הקולות המצורפים.

המומנט הקוסמי שבעצמות הלאומית הוא החסר לנו בארצות הגולה ואותו אנחנו מבקשים בארץ-ישראל. בארצות הגולה פועל בנו רק המומנט ההיסטורי, הכולל בקרבו את המומנט הקוסמי כאילו בצורה מגובשת. הוא, המומנט ההיסטורי, הוא המקיים אותנו ואינו נותן לנו למות, אבל גם חיים אינו יכול לתת לנו. שם, בארצות הגולה, אנחנו בהכרח מחוסרי חיים ויצירה לאומיים (ומבחינת העצמות האישית – גם אישיים), פרזיטים בחומר ואולי עוד יותר ברוח. שם עצמותנו הלאומית בהכרח מצומצמת, מצומקת עד להשחית, ובאין לה יניקה ממקור חייה בלי אמצעי, היא בהכרח יונקת או מעברנו אנו ומצטמקת יותר ויותר או ממקור חייהם של אחרים והולכת ומיטשטשת ומתמוגגת ברוחם של אחרים. שם הנפש הצעירה משלנו, המתעוררת לחיים, המבקשת בחיים איזה תוכן, נוטה בהכרח יותר לסוציאליות, שאין בה מומנט קוסמי כלל, מאשר ללאומיות. ובזה, מתבאר החזיון המתמיה לכאורה, שהסוציאליות, אשר צמחה מתוך חייהם של אחרים, הרבה יותר נפוצה לפי הערך בקרבנו ויש לה בקרבנו חסידים יותר נלהבים, והעיקר, מתנגדים ביתר קנאות ללאומיות מאשר בקרב העמים, שחייהם הולידו את התנועה הסוציאלית ויש לה בקרבם בכל אופן יותר קרקע טבעי מאשר בקרבנו. ועד היכן הגיעה בקרבנו הקנאות לסוציאליות נגד הלאומיות, ועד היכן הגיע האבסורד שבקנאות זו ראינו לפני שנים אחדות (בערך 12–13 שנה), כשהיינו פוגשים צעירים עובדים בארץ-ישראל, דוגלים בשם ציון – ומתנגדים בכל תוקף, בכל כוח הדיאלקטיקה שלהם, ללאומיות. עד שבאו החיים של האחרים, של העמים החיים חיים משש, והכריחו את הבית-דין הגדול של הסוציאליות להתיר עלובה זו, את הלאומיות, לשוק.

חיים אנחנו מבקשים, לא פחות ולא יותר, חיים שלנו ממקור חיינו, מטבע ארצנו, פרנסת הגוף ופרנסת הרוח. כוח חיוני ושפע עליון מן המקור החי, הזה. באים אנחנו אל ארצנו להיקלט בקרקענו הטבעי, שנעקרנו מתוכו. לינוק בשרשינו מן המזון אשר באדמה ולשאוף בעלינו מן המזון אשר ברוח ומכוח היצירה אשר בקרני האור. אולם אם העמים האחרים, החיים על אדמתם, יכולים לחיות איך שהוא, – אנחנו, שנעקרנו משרשנו, מוכרחים להכיר את הקרקע ולהכשיר את הקרקע, שאנחנו באים להיקלט בו, לדעת ולהבין את תנאי האקלים, שאנחנו באים לצמוח ולפרוח בו, ולעשות פרי. אנחנו, הקרועים מהטבע, אנחנו, ששכחנו כבר את טעמם של חיים טבעיים, – אנחנו מוכרחים, אם חפצי חיים אנחנו, לבקש יחס חדש אל הטבע, להתחיל חשבון חדש עמו. אנחנו, שהיינו הראשונים שאמרנו: ‘כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו’, ‘לא ישא גוי אל גוי חרב’ וחדלנו מהיות עם, – אנחנו בבואנו לקבוע מחדש את מסלולנו בגלגל החיים של העמים החיים, מחויבים לדעת למצוא את מסלולנו הנכון, מחויבים לברוא עם חדש, עם-אדם, שיש לו יחס אנושי אחוותי אל יתר העמים, שיש לו יחס עליון, יחס של חיים ויצירה, אל הטבע ואשר בו. כל כוח היסטוריתנו, כל הצער שנתגבש בנשמתנו הלאומית, כאילו דוחף אותנו לצד זה, כל החלל התהומי הריק, שנתהווה בנשמתנו להיותה קרועה ומרוחקה מהטבע, כאילו תובע את זה. ואת הדחיפה האחרונה, המכרעת, כאילו נותן לנו הרגע החי, שאתה מרגיש בו העקת שאול של שעבוד נעלם ופרפורים כבירים של חירות אנושית מקשה להיוולד, מרגיש שמתרחש דבר-מה חדש בעולם הגדול וגם בעולמנו אנו, הבאים כביכול להיוולד מחדש, והרי הוא כאילו אומר: אתם צריכים להיות הראשונים.

וגם הדבר הזה אינו צריך ראיה, גם הדבר הזה בלבנו ובנפשנו הוא, ואנחנו בעצמנו בלי אמצעי התחלנו בו. הן חיים אנחנו בתוך הטבע, עובדים בתוך הטבע, מבקשים צורות עבודה חדשות, צורות חיים חדשות, מבקשים דרכים לחדש את כל חיינו הלאומיים. אלא מה יש לעשות בנידון דידן? הן לא מתוך ספרים ולא מתוך חקירות עיוניות, לא על פי תכניות מחוכמות ולא בגבורת הפוליטיקה העליונה נלמד להתקרב אל הטבע, ולחדש את יחסנו אל החיים והעולם, לברוא את עמנו בריאה חדשה ולבנות את בניננו הלאומי, – החיים יקרבונו וילמדונו, החיים יחדשונו ויורונו לבנות את בניננו. הנה עשינו צעד, צריך, כמדומה לך, רק לפקוח את העינים, – והנה הדרך פתוחה וגלויה לצעד שני, וכן הלאה. אבל זו המבוכה וזו החולשה: אין עינינו אל אשר לפנינו ואין נפשנו אל חיינו פה, באשר אנחנו חיים ועובדים. עינינו פונות לכל הצדדים, משוטטות בכל הארץ; מוחנו מלא השקפות עולם (על הרוב ברושוריות) מכל המינים, קבועות במסמרות או תועות בין השמים ובין הארץ או סתם דעות זכויות מן ההפקר עם יצירי דמיון מהַפְנטים; בנפשנו תוהו-ובוהו של התמכרות, שאיפות, תביעות על פי שבלונה ידועה ושל שלילת כל התמכרות, כל שאיפות, כל תביעות על פי שבלונה אחרת ידועה, ומצד אחר – זעזועים, געגועים, סערות, טיסות-רוח חולניות לשם שמים, לשם מוחין דגדלות, לשם רחבות הנפש. והכל מעולמותיהם של אחרים, מהרוחות והזרמים שבחייהם של אחרים, מהשפעתם, הקרובה או הרחוקה, של כל אלה. ‘ומה תיתנה ומה תוספנה לנו הקטנות, שאנחנו עושים פה וחיים פה! תנו לנו מרחב, מקום לפרוש כנפים, לפרנס את רוח הגבורה, מקום למסירות נפש, לעבודה לאומית ואנושית רחבה’ וכו' וכו', כידוע. דומים אנחנו הרבה לאדם עובד, כשכל גופו מופנה לצד שכנגד עבודתו ורק ידיו נטויות לאחוריו, לעבודתו.

כמה, למשל, מאתנו התקרבו צעד חשוב אל הטבע, אל הארץ ואל העם אשר עליה? כמה מאתנו יש להם יחס חשוב (מלבד היחס של בעל משק או של פועל) אל השדה, שאנחנו עובדים, אל הצמח, שאנחנו מצמיחים, ואל הצמח בכלל, אל כל הטבע, המשגיח עלינו בפנינו והמשתתף עמנו בעבודתנו שלא בפנינו, אל הבהמות, שאנחנו מעבידים, ואל החי אשר סביבותינו בכלל וכו' וכו'? כמה מאתנו התעניינו להכיר מקרוב את אחינו יושבי הערים, את הצעירים עם הזקנים יחד, לדעת את חייהם, להיכנס לתוך חייהם ולעבוד בקרבם עבודה לאומית ואנושית? ואפילו במושבות שאנחנו עובדים או עבדנו שם, כמה מאתנו ביקשו בפשטות, בלי הרוח המפלגתית הידועה, לקבוע עם התושבים יחסים רצויים ולעשות מה שיש לעשות כדי לקרב את מי מהם שיש לקרב אל רעיוננו? ומה יחסנו אל הערבים, אשר סוף סוף, אם נאבה ואם נמאן, הם שותפים עמנו בחיים המדיניים וגם החברתיים? מה אנחנו יודעים על אודותם ורוצים לדעת יותר ממה שהאנטישמיים יודעים על אודותינו? ומה עשינו כדי להתקרב בינינו לבין עצמנו, כדי שלא יהיו בקרבנו ‘קלייזלעך’, כדי שנהייה כולנו אגודה אחת של עובדים עבודה אחת? או האם חשבנו על זה, האם רצינו אפילו לשמוע דבר על אודות זה? ועכשיו, כשבאה הפוליטיקה ודורשת גם היא התאחדות, אנחנו מוכנים ומזומנים להתאחד, – אבל על איזה בסיס? לא חס-ושלום פשוט כפשוטו על בסיס לאומי (על בסיס של ‘כלל-ישראל-פוליטיק’!) כי אם על בסיס סוציאלי (יותר נכון, על בסיס סוציאליסטי), או כמו שרוצים התיאורטיקנים שלנו, על בסיס הלאומיות והסוציאליות כאחת – תערובת מין בשאינו מינו, שאין זיווגם, כמו שראינו, עולה יפה כלל, מין תערובת, שאין בה ולא יוכל להיות שום רוח חיים, אבל יש ויש בה מיכניות עם כל מה שיש במפלגתיות.

פה לא ראיות חסרות ולא עבודה חסרה, לא מרחב לפרישת כנפים ולא פרנסה לרוח גבורה, – פה חסרה הבנה פשוטה, והעיקר, הרגשה אי-אמצעית פשוטה של מה שלפנינו. הכרת ערך עבודתנו וחיינו פה והכרת חובתנו לעבודתנו ולחיינו פה.

עוסקים אנחנו ביצירה, שאין דוגמתה בכל ההיסטוריה האנושית – בתחייתו ובתקומתו של עם, שנעקר משרשו ונפזר לכל רוח. של עם, שהוא חצי מת, – ויצירה דורשת ריכוזו של כל היוצר ביצירתו. מרכז עבודתנו הלאומית, מרכז האומה הוא פה, בארץ-ישראל, אף על פי שאנחנו קיבוץ קטן, כי פה הוא מקור חיינו. פה, בנקודה המרכזית הזאת, צפון כוח החיים והגידול של עבודתנו. פה נובטת, צומחת ועולה עבודה לאומית ואנושית רחבה מכל המרחבים, שרואים בדמיונם עושי ההיסטוריה שלנו, אלא שהיא גדלה ומתפשטת לרוחב לעומק ולרום מתוכה, בדומה לאילן, הצומח וגדל מתוך גרעינו, ולא מבחוץ. ופה – הכוח המושך את תאי האומה, הפזורים בכל הארצות, להתאחד לגוף אחד חי. ויותר שיהיו חיים בגרעין הצומח הזה, יותר יגדל כוח משיכתו. חובתנו היא איפוא לרכז את כוחותינו, את כל מחשבתנו, את כל רוחנו בנקודה המרכזית הזאת, ואסור לנו להסיח דעת ממנה. אסור לנו לתת את נפשנו על פוליטיקה סותרת את כל אידיאלינו העליונים: בזה אנחנו שלא מדעתנו כופרים בעיקר עצמותנו, שאנחנו באים להחיותה. כמו כן אסור לנו להתקשר עם הפרולטריון העולמי, עם האינטרנציונל, שעבודתם ודרכם מתנגדות ביסודן לעבודתנו ודרכנו אנו, כמבואר: בזה אנחנו לוקחים מעבודתנו את נשמתה וקורעים אותה לשני קרעים שאינם מתאחים, ושוב אנחנו כאילו מופנים החוצה ועובדים בידים נטויות אחורנית, אם לא לומר, כי אנחנו סותרים בימיננו מה שאנחנו בונים בשמאלנו. ואפילו עם פועלים משלנו, כל זמן שהם בחוץ לארץ, אין לנו להתקשר בתור פועלים. פועלינו בחוץ לארץ הם אחינו בני עמנו ככל יתר היהודים שבחו"ל, ויכולים אנחנו להתאחד עמהם, ביחד עם היהודים מיתר המעמדות, הנאמנים לשאיפתנו היסודית על בסיס לאומי, לא פחות ולא יותר, כמה שאנחנו מכבדים את העבודה ואת העובד בכלל. פה יש לנו ממי לקבל השפעה – מעצם טבע ארצנו, מעצם החיים בתוך טבע ארצנו, מעצם עבודת היצירה, שאנחנו עסוקים בה, ואין לנו לקבל השפעה מכרעת מן החוץ. אנחנו שואפים לברוא בארץ-ישראל עם ישראל חדש, ולא קולוניה של העם אשר בגולה, לא המשך הגלות בצורה חדשה. אנחנו שואפים, כי ארץ-ישראל תהיה המטרופולין והקיבוצים אשר ביתר הארצות – הקולוניות שלה, ולא להפך. אנחנו שואפים לחידוש עצמותנו הלאומית, לגילוי עצמותנו העליונה, אבל לשם כך עלינו לתת את כל עצמנו אל אשר לפנינו.

אם יש יסוד לשאיפתנו באותה הצורה, שהיא הובעה בזה, – החיים יגידו. הם יבררו את הדבר משני הצדדים כאחד: אם יש בכלל ממש בעצם השאיפה למצוא יחס חדש אל החיים והעולם ולברוא עם-אדם, ואם אנחנו מסוגלים לגשם את השאיפה הזאת. בכל אופן עלינו, חושב אני, לעשות את שלנו.

[ב]

כל האמור בזה בא לברר את שאיפתנו היסודית ומתוכה – את יחסנו אל נקודתה המרכזית של שאיפתנו ושל עבודתנו להגשמתה, אל ארץ-ישראל ויישובה, ואת חובתנו לנקודה המרכזית הזאת.

מעתה יש לברר את התנאים להגשמת שאיפתנו ומתוכם – את היחס אל נקודות ההיקף של עבודתנו: אל הערבים שכנינו, אל עמנו אשר בגולה, אל העם המושל, אל האינטרנציונל וכו'.

זכותנו על הארץ ויחסנו אל הערבים

התנאים העיקריים להגשמת שאיפתנו הם, כמובן, הארץ והעבודה. אולם, אם עד עתה, עד לפני המלחמה, היה עלינו רק לקנות זכות על האדמה בכוח העבודה, הנה עתה, עם המצב החדש, עלינו לברר עוד לעצמנו (וגם לאחרים) את זכותנו הלאומית על הארץ ואת מצבנו המדיני בתור עם הארץ.

רגילה עתה המימרה, כי אין זכות על ארץ נקנית אלא בדם. זהו אחד הסופיזמים, שקנו להם זכות אזרח בקרב כל העמים, שהצדק המקובל התיר להם להיות חיות טורפות, – אחד השקרים המוסכמים. בדם ואש גוזלים את החירות מעם הארץ ומשעבדים את העם ביחד עם הארץ שעבוד זמני, כל זמן שלא תש כוחו של המשעבד, אבל הארץ נשארת תמיד בפועל בידי היושבים עליה ועובדים אותה. הרומאים, למשל, כבשו בדם ואש ארצות רבות, אבל הם משלו בהן רק כל זמן שהיה די כוח בידם להחזיק את המושכות, אולם משנפלו המושכות מידיהם, נשארו שוב הארצות בידי יושביהן ועובדיהן. או, למשל: פולין נכבשה בדם ואש מיד ליד, אבל נשארה בפועל בידי יושביה ועובדיה. ארץ נקנית בחיים עליה, בעבודה וביצירה. וכך נקנה או נשיב לנו את זכותנו על ארצנו גם אנחנו. יש לנו זכות היסטורית על הארץ, והזכות הזאת נשארה בידינו, כל זמן שכוח חיים ויצירה אחר לא קנה אותה קנין שלם. ארצנו, שהיתה לפנים ‘ארץ זבת חלב ודבש’, בכל אופן מוכשרת לתרבות גבוהה, נשארה שוממה, עניה, שפלה מכל הארצות התרבותיות וגם ריקה (בערך). זהו כעין אישור זכותנו על הארץ, כעין רמז, כי הארץ מחכה לנו. בחיים, בעבודה וביצירה נקנה או נאשר את זכותנו ההיסטורית על הארץ. ובזה גם הקריטריון ליחסנו אל הערבים מבחינה זו. הערבים יושבים על האדמה, ואין אנחנו יכולים לקפח את זכותם ולדחות אותם. אבל גם הם אינם יכולים לקפח את זכותנו על האדמה, שאנחנו יושבים עליה ועובדים אותה. אמנם אנחנו המיעוט, אבל אותה האדמה שקנינו בעבודתנו העצמית, היא שלנו, ואין שום רוב שבעולם יכול לקפח את זכותנו עליה, לקחת מידינו מה שרכשנו בכוח העבודה והיצירה שלנו. השאלה היא בדבר ההתפשטות: למי יש יותר זכות להתפשט על האדמה, שעוד לא נקנתה בעבודה ויצירה. אבל בזה לא הכמות עיקר, כי אם האיכות: כוח החיים והגידול – בדומה למה שיש לראות בממלכת הצמח, – כוח העבודה והיצירה וגם הכוח של מסירות נפש, מי שיעבוד יותר, ייצר יותר, יתן יותר את נפשו, הוא יקנה יותר זכות מוסרית וגם יותר כוח חיוני על הארץ. פה יש התחרות בשלום. ואת הזכות על ההתחרות הזאת בשלום נותנת לנו ביחוד זכותנו ההיסטורית על הארץ. ובזה, יש באמת לצרף אלינו את כל עם ישראל בכל ארצות פיזוריו. הזכות הזאת על ההתחרות בשלום, על ההתפשטות בארץ, היא לא רק זכות הקיבוץ הקטן היושב פה, כי אם זכותו של עם בן שנים עשר מיליון נפש.

פה יש להעיר על טענה אחת נראית כצודקת, הנטענת בפנים של יראת שמים גם בקרבנו. אומרים, כי אנחנו, בבואנו להתיישב פה, גוזלים את הערבים, שהם בפועל אדוני הארץ, שהם כבשו אותה לא מידינו. אולם מה זאת אומרת: אדוני הארץ? אם לחשוב לאדון הארץ את העם, שהשלטון המדיני בידו, הרי אין הערבים אדוני הארץ מכבר, כי קודם היתה הארץ בידי התורכים ועכשיו – בידי האנגלים. נמצא, כי מלבד זכות הישיבה והעבודה אין לערבים גם הם אלא זכות היסטורית על הארץ, ממש כמונו, אלא שזכותנו ההיסטורית היא בלי ספק יותר גדולה. נמצא, כי גם אנחנו לוקחים את הארץ לא מידם. ואם לזכות הישיבה, שהם יושבים בארץ ועובדים אותה, – הרי גם אנחנו יושבים בארץ ועובדים אותה, ההבדל בינינו ובין הערבים הוא איפוא במובן זה הבדל כמותי ולא הבדל איכותי, לא הבדל בכוח הזכות הזאת.

אולם לעומת זה צריכים אנחנו להיות זהירים מאוד ביחסנו אל הערבים, ברכישת קרקעות וכדומה, לבלי לנגוע בזכותם האנושית אף במשהו, לבלי לנשל את העובדים בפועל מאדמתם וכדומה, מוטב לנו, שהאדמה תעלה לנו פי שניים או שלושה או יותר מכפי שוויה, מוטב לנו לפייס את בעלי האדמה האמיתיים, את היושבים עליה ועובדים אותה – אם יש לנו צורך מיוחד באדמתם – בכל מיני פיוסים, העולים בקושי גדול ובעמל רב, כמו להמציא להם אדמה במקום אחר וכדומה, מאשר לנגוע נגיעה כל שהיא בזכותם. בשבילנו אין קצב למחיר האדמה; כמה שהיא תעלה, היא שווה לנו. בכלל החובה עלינו לקבוע יחסים אנושיים אל הערבים, ולא להתייחס אליהם על פי צדדיהם השליליים בלבד, כמו שהאנטישמיים מתייחסים אלינו על פי צדדינו השליליים אנו. מובן, כי לא פה המקום ולא בידי היכולת לברר, איך לסדר את הדבר, – אני רק מציין, כי הדבר דורש סידור ועיון גדול ועמל רב. אולי יש לייסד לצורך זה ועד מיוחדת מאנשים ראויים לכך בכל המובנים, שתפקידה יהיה לסדר את כל הענינים והיחסים שבין היהודים והערבים. היחסים צריכים להיות תמיד, בכל האופנים, אנושיים, אפילו אם היחסים מצד שני אינם רצויים ביותר. ילמדו הם מאתנו, ולא אנחנו מהם. על כל זה היה כדאי מאוד לדון באספותינו, הרבה יותר כדאי מאשר לעסוק בפוליטיקה. הדבר הזה נוגע לנו בלי אמצעי, נוגע בכל אופן לא פחות מאשר האינטרנציונל וכדומה. פה לפנינו, מצד אחד, ענינים ממשיים, מדיניים וחברותיים, ומצד שני, פה לפנינו הלכה גדולה, יותר מזה – מומנט של חיים גדול, פה לפנינו השיעור הראשון והתרגיל הראשון, אי-האמצעי בחיי אחווה בין עם לעם. אולם העיקר הוא גם פה שוב החיים ואנחנו, כל אחד מאתנו, בעצמנו. אם אנחנו נשאף להיות יותר אנושיים, יותר חיים, נמצא את היחס הנכון אל האדם ואל העמים בכלל ואל הערבים בפרט.

כל זה – מצד אחד, מצד זכותנו המדינית – בעיקר מצדה הרשמי, המשפטי – על הארץ עם כל המתייחס לזה. אולם הארץ בתור בסיס לחיים ויצירה באותה הצורה שאנחנו שואפים אליה, אין עליה זכות אחרת ואין קנין אחר תופס בה מלבד הזכות וכוח הקנין של העבודה, שאנחנו עומדים עליה מתחילת בואנו הנה (מובן, כי בחיים הלאומיים יש מקום לעבודות גם לא-גופניות, אלא שהחיים יבררו, איזו מהן נחוצות ובאיזו מידה, מה תהיה צורתן ומה תנאי פעולתן), אלא שמעתה התבלט ביחוד כוחה של העבודה בתור כוח קנין מדיני ביחוד מצדו המוסרי והחיוני, כמו שראינו, כי הארץ היא בפועל תמיד קניין מדיני של העובדים אותה, אפילו בשעה שהעם משולל חירותו המדינית. מעתה יש לנו ‘ציווי מוחלט’ אוביקטיבי, ממשי, מדיני: לעבוד. ובמידה שנעבוד, תהיה הארץ שלנו, ואם לא, – לא יועילו כל ‘בתים לאומיים’ וכל ‘דם ואש’.

מצד זה מעמידים לנו שני התנאים העיקריים להגשמת שאיפתנו: הארץ והעבודה – שתי תביעות עיקריות, מקבילות להם, לשני התנאים העיקריים.

הקרקע ומכשירי העבודה

היסוד הראשון ליצירה לאומית, באותה הצורה שאנחנו שואפים אליה, הוא הקרקע. מכאן – התביעה כי הקרקע יהיה לאומי. ולא רק הקרקע, כי אם גם כל מכשירי העבודה הגדולה והיצירה: בתי החרושת, מסילות הברזל וכו' וכו' צריכים להיות לאומיים. זוהי הדרישה היסודית, שאנחנו צריכים לעמוד עליה בכל תוקף ובכל חומר הדין, בלי ויתורים ובלי פשרות כל שהם. זה צריך להיות העיקר היסודי גם בהסתדרות הכללית של כל יהודי ארץ-ישראל. לזה לא יוכלו להתנגד או יוכלו לא להתנגד גם הדתיים, ‘והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ’ – גוזרת גם התורה. ויש רק להתפלא, כי באספות שונות, ואפילו באספות של הפועלים, מדברים על השאלה הזאת כאילו דרך אגב, בתוך ‘הפרוגרמות הפוליטיות’ וכדומה, בעוד שהיא הנקודה המרכזית, יסוד היסודות. אנחנו צריכים להתנגד בכל תוקף, להילחם בכל כוחנו נגד קנין פרטי על הקרקע ועל מכשירי העבודה בארץ-ישראל. לצורך זה (וכמובן, רק לצורך זה) אנחנו מתאחדים עם כל מי שמחזיק בדרישתנו זו בארץ ובחוץ-לארץ, עם פועלים ולא פועלים, עם ‘פועלי ציון’ ועם ‘צעירי ציון’, עם הסתדרויות שונות, ואפילו ימניות, ואפילו עם סתם בעלי בתים, אם הם רק תומכים בדרישה זו. ואם יש ספק בנצחונה של הדרישה הזאת, – להילחם עליה בכל תוקף אנחנו בכן אופן חייבים.

העובדים

היסוד השני לעבודה ויצירה הם, כמובן, העובדים. אבל פה צריך לבוא שינוי עיקרי בהשקפה על היחס שבין העבודה הישובית ובין העובד. העובד נחשב לטפל לעבודה הישובית. כך חושבים עסקני הישוב, וכך, אולי בצורה קצת שונה, חושבים גם רוב העובדים, ודוקא מהיותר הגונים. החיים והבריאות ונעימות החיים של העובד מצוה לזלזל בהם, להתיחס אליהם כלאחר יד. המזון, המנוחה, המעון – כל הצרכים של העובד, הגופניים, הנפשיים, התרבותיים, נחשבים לדבר טפל. העיקר הוא, שהעבודה תעלה יפה, שהמשק יצליח. דואגים לגידולם היפה של הצמחים, הבהמות והעופות, שעוסקים בגידולם. אבל אין דואג לגידולו היפה של האדם, של העובד. פה – הרבה גורמים למחלות, להולדת יחס אַפַּטִי אל החיים, ומכאן – עבודה על פי אינרציה, זלזול במה אינו מחובת העבודה. זלזול בקריאה מסודרת, בהשתלמות בידיעת הלשון ובכלל בידיעות נחוצות או מרחיבות את הדעת, זלזול בחינוך עצמי. ולאחרונה זה מביא לידי הרגשות ריקניות ולידי ירידה. ומצד שני, זה מוליד במעטים, שיש להם אפשרות לחיות חיים יותר נורמליים, טמטום נפשי ידוע, יחס של ביטול לאלה, שמצבם הקשה הביאם לידי ירידה ובכלל לירודים, וחוסר רצון נמרץ, חוסר תביעה נפשית עמוקה ותקיפה להיטיב את מצבם ולרומם את רוחם. צריך להביא בחשבון, כי לא במהרה יושג המצב המבוקש, כי החיים יעמדו על העבודה ועל העובד, ובינתיים עוברים חיי הדור בצורה לא רצויה. אבל צריך בכלל, שייברא אל העבודה יחס של חיים, שהעבודה תוסיף טעם לחיים, והחיים יוסיפו טעם לעבודה. אנחנו באים להשיב לתחייה עם וזה אומר – לגדל אדם. העובד צריך לעבוד עבודה יפה, אבל העבודה יפה רק אז, כשהיא מעבדת את האדם לא פחות יפה ממה שהיא מעבדת את הקרקע וכדומה. משק יפה הוא זה, שנותן לא רק ריוח כספי יפה, כי אם גם ריוח אנושי יפה. ואין זו מימרה בעלמא. בעיני ראיתי, כי יש אשר משק (קבוצה) מגדל את עובדיו או עלול לגדל. פועל, שראיתיו במקום אחר בצורה לא מן הנחמדות, ראיתיו בקבוצה (ואני ראיתיו ביום ובלילה, ביחידות ובציבור, במקום רואים ושלא במקום רואים, וראיתיו לא אחד) בצורה אחרת, הרבה יותר אנושית. אבל זה היה בתקופת היצירה של הקבוצות. היה – ועבר, ואולי לא לגמרי. מובן, כי אין לזלזל גם בטיבה של העבודה ובהצלחתו של המשק, שהרי אם אין זה, אין גם זה, הא בהא תליא, אבל צריכה להיות התאמה יפה.

זהו בדרך כלל. אולם עתה, כשחוג העבודה עומד להתרחב, יש להבליט בכל תוקף את חשיבותו של כלי זה ולהניחו ליסוד בכל משה שנבוא לעשות להכנת מקום לעבודה ולעובדים. מדברים עתה הרבה על הרחבת חוג העבודה, על אפקים חדשים בעבודתנו הלאומית וכו' וכו' וכו‘. צריך להכין מקום בשביל העולים, צריך לסדר את העליה, צריך… אבל עיקר מה שאנחנו יכולים לעשות בשבילם זהו מה שאנחנו צריכים לעשות בשבילנו: לתפוס יותר מקומות לעבודה, לסדר קבוצות חדשות, מושבי עובדים, להמציא לעובדים עבודה הגונה, מפרנסת את הגוף ואת הנפש, לסדר את חיי העובדים סידור נאה בין מצד החומר ובין מצד הרוח וכדומה, כללו של דבר: מה שאנחנו יכולים לעשות בשבילם זהו – שימצאו פה בבואם הנה חיים מסודרים ודוגמה נאה, שיוכלו לראות על פיה, כיצד להסתדר וכיצד לחיות פה. יכולים אנחנו לסדר, שיקבלו את פני הבאים באניה, ימציאו להם בתי מלון טובים ובזול, ינהלום בעצה על דבר מקומות לעבודה ובכלל על אודות כל מה שצריך לאדם חדש לדעת. יש אולי עוד דברים מעין אלה, שהם בידינו לעשותם. יותר אינני יודע מה אנחנו יכולים לעשות. וכמה שביקשתי בכרוזים, בחוזרים, בפרוטוקולים של אסיפות שונות, לא מצאתי דברים של ממש, שהנם ב’קום עשה’, מלבד דרישות ושוב דרישות, שאין לראות מי שימלא אותן. בכל שאר הדברים אנו יכולים לפעול רק בתור סיעה מסודרת בתוך ההסתדרות הציונית, אבל לא יותר.

יחסנו אל העם בגולה

היסודות האלה: העבודה (בכל צורותיה), הלאמת הקרקע עם כל המתייחס לזה והעובדים או האדם שבעובד – אלה הם העיקרים של עבודתנו הלאומית. מי שמודה בעיקרים האלה הוא עִמָנו. ואני חושב, כי על העיקרים האלה יעמוד רוב עמנו, ואנחנו צריכים להשתדל כי עליהם יעמוד כל העם. העיקרים האלה הם עיקרי עבודת החיים של העם, עיקרי כוח העם, עיקרי חיי העם. מי שאינו מודה בעיקרים האלה הוא פרזיט על גופו ונשמתו של העם, והעם צריך להילחם בו. זהו יחסנו אל העם. אנחנו עומדים על הלאומיות ולא על הסוציאליות. כל בני העם הם אחינו, אם אחים הגונים, חיים על יגיע כפיהם (או על עמל רוחם), ואנחנו עמהם, או פרזיטים, ואנחנו נלחמים בהם מבפנים, ביחד עם העם, ולא נבוא להתקשר עם אחרים להילחם בהם מבחוץ.

כך הוא יחסנו אל העם בכלל, ויחסנו בתור בני ארץ-ישראל אל העם אשר בגולה הוא, כרמוז למעלה, יחס של יושבי המרכז אל יושבי ההיקף. המרכז צריך להיות מעתה ארץ-ישראל בכל המובנים. כל המרכזים של כל הספירות שבחיים הלאומיים של העם, ובכללם גם מרכז ההסתדרות הציונית, צריכים לעבור לארץ-ישראל. בגולה צריכים להיות רק סניפים. ומזה תבוא ממילא אחדות העבודה וזרם החיים בינינו ובין העם אשר בגולה. ההנהלה הראשית של תנועתנו הלאומית נשארת בידי הוועד הציוני, אלא שאנחנו נשתדל להכניס לתוכו אנשים ראויים לכך על פי השקפתנו, העומדים בכל תוקף על העיקרים של חיי העם. בידיו תהיה ההנהלה של כל עבודתנו הלאומית בארץ ובחוץ לארץ, ובעיקר העבודה הפוליטית, קביעת יחסים רצויים והחזקת היחסים הרצויים עם יתר העמים וההסתדרויות הפוליטיות, אלא שאנחנו נשקוד על הדבר, שהיחסים יהיו רצויים בכל המובנים. דבר אחד עלינו לזכור תמיד: אין אנחנו על פי האמת, על פי כל מצבנו ועל פי כל המצב של חיינו, הבאים רק זה עתה להתייצר, מפלגה סוציאלית או פוליטית, – אנחנו, אם אין הביטוי קצת יותר מדי מצלצל, אנחנו החלוץ העובר לפני העם בעבודתו החברותיות, יותר נכון, לפי המבואר בזה, הלאומית-האנושית, ואין לנו צורך בהתקשרות יותר מהודקה עם הסתדרויות מבחוץ, יותר נכון, התקשרות כזאת רק תזיק לנו. אנחנו עומדים על העבודה, על עבודת החיים והיצירה, על יחסים חיים בין אדם לאדם ובין עם לעם ולא על יחסים מיכניים של מפלגות והסתדרויות. ועד כמה שיש צורך במלחמה נילחם בפרזיטיות מכל המינים – ואפילו בפרזיטים שבקרב הפועלים – ולא נבוא להעמיד את הכל על התורה של מלחמת-המעמדות.

יחסנו אל העם המושל (עם המנדט)

וכן גם קביעת היחסים בינינו ובין העם המושל צריכה להיות בידי ההנהלה הציונית. ודבר אחד דורש התבוננות, בירור וזהירות מצד כולנו. התינתן לנו לא רק אבטונומיה לאומית ידועה, אלא גם חירות לאומית-אנושית גמורה? השעבוד החשאי, התרבותי, הנימוסי, הטקטי, מוסכן לנו, לחירותנו הרוחנית, הלאומית-האנושית השלמה, אולי יותר מהשעבוד הפראי, – אולי יותר, דווקא מפני שאינו מורגש כל כך, ורבים הנוטים לקבלו באהבה וברצון. ביחוד יש לירוא מפני השפעת רוח התגרנות – התגרנות הרחבה, התקיפה, הנאורה, המפליאה בכוחה הגדול – עלינו החולים במחלת התגרנות עד להשחית, והבאים לבקש תרופה לה בארץ-ישראל. וכבר יש לראות ניצנים של ההשפעה הזאת. בכלל, אם להתבונן בדבר בעינים לא משוחדות, לא קשה לראות, כי נמצאים אנחנו במצב לא מן היפים ביותר לא על צד הטוב והיפה, לא על צד השאיפות האנושיות העליונות. כל זה נותן מקום למחשבה, כי זקוקים אנחנו מעתה לגבורה גדולה בשביל לעמוד בפני השפעת רוב הטובה, אולי לא פחות גדולה, ואולי יותר גדולה מאשר בשביל לעמוד בפני רוב רעה. הן יודעים אנחנו בכלל את עמנו קשה העורף לעמוד על עצמותו עד למסירות נפש על ערקתא דמסאנא, בשעה שמענים אותו בכל מיני יסורי גיהינום, עד כמה הוא נוח וקל להיטשטש, להתמוגג, להתבטל, להתבולל, בשעה שמראשים לו פנים מסבירות, בשעה שפותחים לו פתח כחודו של מחט לספירת ההשכלה, וביחוד בשעה שעושים לו טובה ממשית. כל זה הוא ענין לבעלי נפש, למרגישים וחושבים שבקרבנו, אבל ביחוד – לעוסקים בעבודה תרבותית.

העבודה התרבותית

מכאן ומכל האמור בזה – מסקנה ישרה בנוגע לעבודה התרבותית בקרבנו. העבודה התרבותית – החינוך לקטנים, החינוך לגדולים, ובעיקר החינוך העצמי – צריכה לעמוד על שלושת העיקרים האלה:

א) הקשר החי בין התרבות הלאומית-האנושית ובין הטבע והעבודה. התרבות צריכה להיות יונקת ממקורה החי, הטבעי – מהטבע והעבודה בתוך הטבע והעבודה בכלל.

ב) החירות הגמורה של עצמותנו הלאומית, החופש מכל השפעה משעבדת מבחוץ, וביחוד מהשפעה המשעבדת את הרוח מצד העם המושל.

ג) היחס האנושי ליתר העמים. לא רק בין אדם לאדם מבני עמים שונים, כי אם גם בין עם לעם בתור עמים צריך להיות יחס אנושי, יחס של צדק ושל אחווה.

לשלושת העיקרים האלה לא יוכל, כמדומה, להיות ניגוד מצד שום מפלגה,

הצורה העליונה של כל חינוך היא, כמובן, החינוך העצמי. ברוח זו, ברוח של שאיפה לפתח את החינוך העצמי, צריכה להיעשות כל העבודה התרבותית.

תרע"ט (1918)

---

בניין אומה

מאת

אהרן דוד גורדון

בניין אומה אינו בניין חברה, יסודותיו יותר עמוקים

השאיפה להתאחד בעבודת התחייה עם כל העם בלי הבדל מעמדות, מפלגות, כתות, לצרף ולמזג את כל הכוחות והרוחות שבעם לרוח תחייה לאומית אחת ולכוח יצירה לאומי אחד, ולא להתגודד בחוג המעמד וברוח המעמד ומשם להשפיע ‘שפע עליון’ על יתר העם, – דבר זה הנו, או צריך להיות, אבן השתייה של עמדת ‘הפועל הצעיר’ וכל העומדים על העבודה הלאומית החיה, הטבעית, הפשוטה. אמנם העם ברובו אינו מתעורר התעוררות של ממש, ואת המתעוררים אנחנו שואפים להכניס לתוך שורותינו, לתוך העבודה. אולם היא הנותנת. הנכנסים צריכים להיכנס, כשהם קשורים בפנימיותם ביתר העם, ויתר העם קשור בהם, בכדי שהוא יימשך אחריהם, והעיקר בכדי שרוח העם תתעורר בכל שלימותה ועד סוף כל מעמקיה.

בנין אומה אינו בנין חברה. יסודותיו לאין ערוך יותר עמוקים. אבני היסוד הם לא רק הסדר המתוקן של החיים הכלכליים והצדק המבוקש בהם, כי אם גם כל המידות של החיים העליונים. פה הולך ונבנה יסוד לא רק לחיים ציבוריים חדשים, כי אם גם לנפשיות ולמחשבתיוּת לאומיוֹת – ומתוך כך גם אנושיות – חדשות. לא פחות מהצדק הציבורי חשובה פה, למשל, האחווה הלאומית וגם האנושית הטהורה, האחווה לכל אדם, שאינה כלל האחווה הפרוליטרית מתוך ענינים כלכליים משותפים או מתוך בקשת צדק כלכלי משותפת והעומדת ביסודה על מלחמה. חשובה הרגשת האחריות לכל חיים ויצירה, חשובה מידת האמת, האמת עד הקצה האחרון ועוד ועוד. אבל בעיקר חשובה העצמות הלאומית, הטעונה ביטוי מיוחד, עצמי בכל גילויי החיים. ואין פה לחלק: העבודה בספירות העליונות של החיים – בפנים, עם העם, ובספירות התחתונות – הכלכליות והמדיניות – בחוץ, עם הפרולטריון העולמי. פה הכל מאוחד איחוד אורגני, חיוני. הלא זה ההבדל שבינינו לבין בעלי החומר ולבין בעלי הרוח יחד, שאנחנו גורסים: חיים, חומר ורוח כאחד בכל טיפה של פעולה חיונית.

פה יש בעיקר להביא בחשבון את המומנט האישי, את ה’אני' הפרטי של הבא להשתתף בעבודה הלאומית, את כמיהת נפשו ותביעותיה, הגלויות ושאינן גלויות. סוף סוף האדם מבקש חיים לעצמו, מבקש לאחות באיזה אופן את הקרעים האנושיים שבנפשו, לישב באיזה אופן את הסתירות שבחיים האנושיים והעולמיים, המזעזעות ומחשיכות את חיי רוחו. את כל זה בא האדם היהודי, ביחוד הצעיר בעל הנפש, לבקש פה, במקום שהוא רואה לפניו קרקע מוכשר להתחדשות היהודי והאדם, לצמיחת חיים חדשים, ליצירת עולם חדש. פה הוא מבקש את ה’אולי' הגדול, האנושי העולמי: אולי יש להשיג איזה רעיון עליון, איזה שכל נעלם, איזה אור עליון בחיים ובהוויה, אלא שהאדם מאחר להשיגו, כמו שאיחר להשיג מה שהוא משיג היום בשכלו הגלוי. הוא מבקש מדעת – כמובן, כל אחד על פי דרכו – ועוד יותר שלא מדעת. והבקשה שלא מדעת, הכמיהה הכמוסה, עוד יותר חשובה, היא העיקר, כי בה יסוד הנפשיות העליונה, השאיפות העליונות וממילא גם יסוד כוח המעשה להגשמתן בספירת העשייה; היא הבקשה בעצם החיים, בעצם עבודת החיים ויצירת החיים; אולי עצם החיים העליונים הם עצם ההשגה העליונה. כללו של דבר: הנה בא האדם היהודי בכל סבל חייו, בכל הצער והעינויים, העלבון והשפלות, הספקות והיאוש, הקטנות והתפלות שבחייו, על מנת להשקיע את הכל בבנין ולתת לו ביטוי בפעולת כל ישותו, בעבודת ידיו, לבו נפשו, מחשבתו, כל כוחותיו העליונים עם התחתונים כאחד: אולי מכאן יצא הגז המאיר באור עליון.

כל זה דורש איחוד פנימי, נפשי עמוק של כל חלקי האומה, אשר גם המלחמה ביניהם, מלחמת הדעות ומלחמת השאיפות העליונות בכל העומד לשטן על דרכן, צריכה להיות פנימית, בלי התערבות כוח זר או השפעה זרה ביניהם. דרוש ריכוז מיוחד בכל אשר בפנים מבלי הסחת דעת שלא לצורך לאשר בחוץ, וביחוד דרושה רוח חיים, רוח אנושית עליונה, ולא רוח סוציאלית יבשה, מיכנית וגם מלחמתית.

אין זה אומר התבדלות מכל יתר העמים, אבל זה אומר, כי ההפעלה ההדדית ומתוך כך האחווה ההדדית בין העמים צריכה להיות הפעלה הדדית בין גופים שלמים, כעין ההפעלה ההדדית שבין גרמי השמים, אבל לא הפעלה הדדית בין חלקים של גופים שונים בניגוד ליתר החלקים. כל איחוד חלקים של גופים שונים בניגוד ליתר החלקים של אותם הגופים מוליד בהכרח קרע ידוע באותם הגופים, פוגם בשלמות נפשם, בחיוניותה, בכוח היצירה והמעוף שלה. זאת אומרת, איחוד כזה הורס מבפנים, במעמקים, באין רואה ובאין מרגיש את היסוד הסובייקטיבי, הנפשי, לאותו הבנין האוביקטיבי, שאומרים לבנות בכוח מאוחד כזה.

כך הוא, כפי שמראים החיים למי שמסתכל בהם בלי אספקלריות שאולות, בכל העמים, אם כי אין שם לב לזה בדור הדעה, הריאלי שלנו. אולם אם אין לדאוג במובן זה ליתר העמים, שהנם סוף כל סוף די חיים, אם כי אולי לא די בריאים ודי טבעיים בזמן הזה, והחיים יעשו בהם את שלהם, יביאום סוף סוף, אחרי, מי יודע, כמה עיקופים ועיקולים, מורדות, פחתים, ביצות, אל דרך החיים המבוקשה, – הנה יש ויש לדאוג לעמנו אנו, שאינו עם חי, שאין לו קרקע תחת רגליו, ואינו צומח מתחתיו, מקרקעו הטבעי. בו אנחנו רואים בעינינו, כי כל רוח חיים זרה, הפועלת על חלקים מגופו בניגוד ליתר החלקים, גורמת כי אותם החלקים הולכים ומתפוררים מהגוף, והפירורים הולכים ונישאים בזרמים שונים לכל הרוחות שבעולם, עד מקום משם לא ישובו. את זה ראינו למדי בתקופת ההשכלה, ראינו ורואים את זה בתקופות המהפכות השונות, המדיניות והסוציאליות. ומי יוכל להגיד, מה יהיה בסופנו. אולי גם בקרבנו אנו, הלומדים הכל מאחרים עד לבלי העז ללמוד דבר מעצמנו או מפי החיים, המלמד הקפדן והתקיף, שאינו מוותר ממה שמחייבת מידת הדין כלום, – גם בקרבנו אין שמים לב לקטנות כאלה. והיותר טראגי שבדבר הוא, כי אין שמים לב גם אלה, הבאים לכאורה לתקן, לחדש את רוחנו ולעבוד לתחייתנו הלאומית והאנושית. בגולה קמו לנו ‘סופרים מחנכים’, אשר שמו להם למטרה לבטל ולעקור מן השורש כל מה שיש בנו, בנפשנו וברוחנו, שאינו לפי טעמם ולפי רוחם של אחרים. עד שלאחרונה גזרו עלינו גזירה, כי עלינו להיות בהחלט לאחרים. נלחום נלחמו ב’חיוניות היהודית'….וגם יכלו לה. ואנחנו רואים את התוצאות.

רואים אנחנו את הדור הצעיר, והנה יש בו בחורים הגונים, מוכשרים מכל הבחינות לעבודה של חיים, של התחדשות ובנין, אבל חסר בו דבר מה. וכשאנחנו מתבוננים מקרוב, אנחנו רואים, כי חסרה דוקא אותה החיוניות היהודית, אותה ההרגשה העצמית הלאומית העמוקה והמוצקה, אותה העקשנות בלי גבול בחפץ הקיום הלאומי העצמי, המיוחד, והבטחון התקיף בזכות הקיום וערך הקיוּם הלאוּמי, אם תרצו, אותו האגואיזם הלאוּמי, אותו ה’אתה בחרתנו‘, שכל כך הצטיין בו היהודי מהדורות הקודמים ושכל כך נלחמו בו ‘הסופרים המחנכים’. שומעים אנחנו אמנם קול מקרב ‘הדור הצעיר: השמירה העצמית הלאומית ערה בנו עד כדי חולניות’ (מ. ק. ‘האדמה’ י’–י"א), – כן עד לידי חולניות, אבל אין הרגשה עצמית בריאה, טבעית, תקיפה, פעילה כהרגשה העצמית של כל בריה חיה ובריאה. חסר ה’לוז של שדרה’ הלאוּמי, וחסר ה’אני' הלאוּמי, החי, הבריא, השואף בכל תוקף החיים לבוא לידי גילוי בצורה מיוחדת, עצמית לו.

מכאן – אותה סמרטוטיות הרצון והטעם והברירה הלאוּמיים, אותה ה’אוביקטיביות' המוסרית והאסתטית המהוללה ביחס לכל מה שיש לנו ובנו, שאינה כלל וכלל ביחס למה שיש לאחרים ובאחרים, אותו הוידוי החולני התמידי, המפעפע כארס בפנים הנפש בצורת חיטוט וניקור לבטלה, להמית כל רצון ויכולת לפעול, לבקש דרך לתיקון, לחידוש החיים, והמוצא לו ביטוי גם בחוץ, בספרות, בצורת קינות, בכיות, הערכות, שאין כוחן אלא לכבות כל אור של חיים, אותה הצדקת הדין על עצמנו, – לא הצדקת דינו של השופט כל הארץ, ש’הסופרים המחנכים' כל כך מנו בו את הדורות הקודמים, כי אם הצדקת דינם עלינו של בני אדם כמונו, רק יותר מאושרים ממנו, ואולי גם יותר רעים ואכזרים ממנו. מכאן – אותה ה’השתחררות' מכל ‘היפנוז’ לאוּמי עד להשתחררות מן הלאוּמיות והיהדות בכלל, המכינה כל כך יפה את הקרקע להיפנוז ממש מכל אשר בחוץ לאותה ההתבטלות, לאותה ההתמזמזות מפני כל אור של אחרים, מפני רוח חיים של אחרים, הממיתה בשרשו כל ניד של תביעה לבקשת אור עצמי, לפעולה חיונית עצמית, ליצירה עצמית (הרי גם זה צריך שיהיה ברור: סובייקטיביות יתירה או הערכה עצמית יתירה, אם אישית או לאומית, כמה שהיא פוגמת, אינה כלל, אינה בשום פנים, היפנוז, ועוד להפך:דוקא בעל סובייקטיביות רבה מסוגל פחות להיות מהופנט, להיות מושפע מאחרים). מכאן, מצד אחר, אותה האינדיבידואליות התלושה, האוירית, הבונה עולמות תלויים על בלימה וחיה בין השמים ובין הארץ או מתכנסת ומתבצרת בקליפתה כתולעת בחזרת, באין לה, מצדה הפונה אל החיים הממשיים, הציבוריים, קרקע של חיים, של יניקה חיונית ושל פעולה מתוך החיים, בהיותה מחוסרת, מצדה הנפשי, אם לגמרי או במידה מרובה, או בהיות בה לקוי או פגום אחד מיסודותיה הנפשיים של האישיות החיה והבריאה, היסוד העיקרי בחיים הממשיים, הציבוריים – היסוד הלאוּמי. כאן היסוד הנפשי העמוק, הנעלם מן העין, לכל חולשתנו הלאומית בפועל ובמעשה, בכל עובדתנו פה ובחוץ לארץ. אין אותה ההתעוררות הכבירה, המתפרצת, הנושאת הכל בכוח של איתני עולם, שיש בתנועה דתית חדשה, אין אפילו אותה ההתעוררות, שהיתה בתנועות של משיחי השקר שלנו, למשל, של שבתי צבי. כי אין הרגשה עצמית חיה, בריאה, תובעת, אין אמונה עצמית מוצקה, אין רצון עצמי תקיף, בלתי שב מפני כל ובלתי מתחשב עם כל.

ואל יאמרו לי בענוותנות ובאוביקטיביות, בידיעת החיים ובהבנת הנפש היהודית: כך הוא העם הזה. לא ולא! דוקא ה’אתה בחרתנו' שלו, שלא ניטשטש ולא נתמזמז בכל מדורי הגיהנום שהוא עבר בהם ועוּנה בהם במשך אלפיים שנה, דוקא ה’אני' העקשני לאין גבול הזה, שעמד יחיד נגד כל העולם, ולא רק נגד החושך, כי אם גם נגד האורות שבעולם זה, – דווקא ה’אגואיזים' או ה’שוביניזם' הזה מעיד על כוח ענקי, שלא רבים כמוהו. פה תביעה לגילוי עצמי וכוח לגילוי עצמי, אשר רק מהופנטים באמת יכולים לבלי לראותו הן התביעה הנפשית לגילוי אור עצמי וליצירה עצמית, שהיא הסימן החיוני למציאות אור עצמי וכוח יצירה עצמי כאלה בנפש הנתבע, יש לה תמיד בטרם שהיא מביאה לידי גוביינא, או במקום שאין לה אפשרות להביא לידי גוביינא, צורה של ניגוד בלתי ברור, סתמי, אינסטינקטיבי לכל כוח ולכל אור בלתי מתאימים ושל הסכם סתמי כזה לכל מה שמתאים; ניגוד והסכם, שלא תמיד יודע בעליהם בעצמו למצוא להם טעם מספיק – שהרי בירור הטעם הוא עצם הגבייה, עצם יצירת חייו של הנתבע – וכל האחרים יכולים לראות בה רק קפריסה עקשנית וכדומה. זהו כאילו מקומו של עולמו או התוהו והבוהו שלפני יצירת עולמו, שלפי שעה הוא שומר עליו בעקשנות אינסטינקטיבית, שלא ישתעבד לאחרים.

ואל יראו בדברי אלה מין ‘אתה בחרתנו’ חדש, מין תעודת הצטיינות לעם ישראל, ציון יתרונו, יתרון כוחו או אורו, על יתר העמים. אינני תמים כל כך בכדי לבנות על יסוד רעוע כזה, וגם אין לי צורך בזה. אני בכלל אינני גורס: ‘הם – ואנחנו’ לא לשלילה ולא לחיוב. אני גורס: ‘אנחנו’ ‘אני’, כמו שהננו, כמו שאנחנו יכולים להיות, כך אנחנו צריכים להיות. אין לי עסק באחרים, אינני מודד את עצמנו באחרים, אינני מעריך את עצמנו על פי ערכם של אחרים. אם הם עולים עלינו או להפך. התמודדות באחרים הוא ענין בשביל ילדים וגם בשביל איזה סופר גרמני, למשל, מסוג ידוע, שאין לו בעולמו אלא השאיפה לקבל אות הצטיינות אם מאלהיו או ממלכו, אם מהבריות או מעצמו, הבטוח בערך עצמו, בערך גופו ונפשו ובגדי השרד שלו, בערך עמו, מלכו ואלהיו (הן גם בזה מונים את עם ישראל, שבאלהותו אין אשה, שאלהיו הוא רווק זקן, קפדני, קנוא ונוקם. כך מבינים, כך משיגים בני אדם את רעיון האלהות ואת רגש האלהות). אולם מי שאינו יכול להסיח דעת מהחיים, מהתהום החיים, מהתהום שהוא נתון בתוכה ושהיא נתונה בתוכו, מכל העומק והאכזריות הנוראים של ה’על כרחך אתה חי', מי שאינו יכול לעצום עיניו מראות את האפסות שבכל גדלות אנושית ואת הגדלות העלובה היחידה, שיכול אדם להשיג רק מתוך הכרת אפסותו של עצמו (וסימנך: ‘והאיש משה ענו מאד מכל האדם’), הוא אינו יכול להיות בטוח כל כך לא בערך עצמו ולא בערכם של אחרים. במידת החיים וההוויה העליונה אין גדול וקטן, חשוב ולא חשוב. ובמידת האדם העליונה אין אדם נמדד במידתו של חברו, כי אם במידת עצמו. מי שגדול יותר, מי שכובש, אם לאגרופו או לרוחו, אינו גדול. הוא גדול מקטנים וגיבור על חלשים, וגורם להם, לקטנים ולחלשים, בכוח השפעתו המהפנטת, שהם יישארו בקטנותם ובחולשתם וישלימו עם קטנותם וחולשתם, בהשליכם יהבם עליו, על הגדול, הגיבור, הצדיק, האדם העליון, בן האלהים שהוא יזכם, יגדלם, יגבירם, שהוא יגאל את האדם ויביאו לחיי עולם. גדול הוא מי שגָדֵל, מי שגדול היום ממה שהיה אתמול ויגדל מחר ממה שהנו היום, ואין קצב לגידולו; מי שגורם לאחרים, שהם יגדלו ויגברו מתוך עצמם, כמו שהוא מבקש באחרים גורם כזה לעצמו (וסימנך: ‘מי יתן כל עם ה’ נביאים!', וביתר הרחבה: מי יתן כל האדם נביאים!)

כך אני מודד את עמי, את ישראל. ולפיכך אינני יכול, להשלים עם הרעיון, שהוא, בשובו להיות עם חי, לא יהי גדל מתוך עצמו, כי אם נגרר אחרי אחרים. וגם זה ברור בעיני: אם יהוא יהי רק נגרר אחרי אחרים, אם מה שמתייצר פה יהיה רק תרגום עברי מהחיים האירופיים, כמו שמחייבת על פי עצם מהותה הציונות הסוציאלית, – הוא לא יקום ולא יחיה, כי לא תהיה בו אותה רוח החיים הכבירה, המקימה, המפעילה, המחיה. השלום סוף סוף יבוא לעולם, והחיים האירופיים ישובו להיות חיים, עם כל עשירותם, חרבם ועמקם, עם כל מה שמושך אליהם את הנפש החיה. אז תמשוך הסוציאליות האירופית יותר את הלב מאשר הסוציאליות ארץ הישראלית העלובה. ואין צורך להיות נביא בשביל לראות מראש, מי משתיהן תנצח. יש לנו די נסיון בזה. רק יצירה לאומית עצמית, חיים עצמיים, מקום לגדול מתוך עצמו די כוח חיים בהם למשוך את הלב, להחיות את העם. ואינני רואה מה מעכב, או מה מכריח אותנו להיות נגררים אחרי אחרים. כוח הגידול יש בכל עם, כמו בכל אדם, כמו בכל בריה חיה, – הדבר תלוי רק בזה, במה העם רואה את גדולתו. ולא הכמות פה עיקר כי אם כוח החיים, החיוניות (פה אנחנו שומעים שוב אותו הקול מקרב הדור הצעיר אומר: ‘קצה נפשנו במימרות: לא הכמות העיקר אלא האיכות’. והוא מסביר לנו כי ‘האיכות היא פרי הכמות – תוצאה ולא הנחה’. בכלל הוא מסביר לנו שם הרבה דברים כאלה, שמכללם אנחנו לומדים לדעת ברור, כי כל שאיפה מצדנו ליצירה עצמית אינה אלא מקסם כזב או פשוט הטעאה ¹עצמית לדעת, מין התנפחות של צפרדע השואפת להידמות לשור. – מניח איני את הסברות, ואני שואל: האם לא יותר רצוי היה לראות בצעיר חושב ומרגיש מעט פחות הבנת חיים נוקשה, סוציאלית, מעט פחות טעם זקנים ומעט יותר חיים, מעט יותר בלתי אמצעיות במחשבה ובהרגשה, מעט יותר הבנה בנפש האדם החיה העלובה, ואולי גם מעט יותר תקיפות, עקשנות, אם תרצו, יותר חוצפה, התפרצות של צעירות בתביעה מהחיים? כי החיים אינם נוחים כל כך לתת גם מה שתובעים מהם בכל תוקף, ומה שאין תובעים או מה שתובעים בשפה רפה וברוח נכאה בוודאי שאינם נותנים). כל חיים, בין בממלכת הצמח ובין בממלכת החי, מתחילים ממיקרואורגניזם. עוּבר הארז אינו גדול אולי מעוּבר האזוב. אבל – כוח החיים.

אולם זהו האסון: העוּבר של העם, השואף להיוולד מחדש – הדור הצעיר – מצד אחד, הצטנן כמעט עד מוות מנשיבת רוחות ושטף זרמים מחייהם של אחרים, ומצד שני, כמעט נמחק בהבל פיהם של ‘מחנכים’ משלנו.

אבל הנה הגברו עלינו המכות של מלמדנו להועיל – החיים, עד שהשכיחו לרגע או הסיחו דעת הדור הצעיר מכל תורות חוץ ומכל חכמה עליונה מבפנים. והנה קם הדור הצעיר או החלק היותר ער שבו ויעזוב את כל התנועות והזרמים והרוחות ויבוא לארץ ישראל לעבוד. פה, כמדומה לך, הגענו אל החוף. סוף הדרך הגלותית והחשבונות הגלותיים והתחלת דרך חדשה וחשבונות חדשים, דרך חיים ויצירה וחשבון עצמו ועולמנו. עבודה, – היש לך בעולם דבר יותר ריאלי ואידיאלי כאחד, יותר עלול לבנין ויצירה וגם לתיקון עולם במלכות הצדק והאמת וכל מידה עליונה? פה אין, כמדומה לך. מקום לתורות גלותיות ולחכמה גלותית, להתפלגות, להתרוצצות, למלחמות בריחים של רוח. פה יש מקום לריכוז כל הכוחות והמוחות, כל הלבבות וכל הידים לעבודה אחת גדולה, לאומית ואנושית כאחת, ליצירה, שלא ראה עוד העולם דוגמתה. פה נשוב לעצמנו.

אבל השטן הגלותי, המשחק בנו כבכדור משחק, חכם ממנו. הוא יודע, כיצד משטים בעם תלוש, מפרפר בין החיים ובין המוות, כיצד מסיחים את הדעת מריכוז כל הכוחות בעבודת החיים בלתי האמצעית, אשר בלעדיו, בלי ריכוז כזה, שאין חיים ואין גידול ואין יצירה, כיצד מסכסכים איש ברעהו ומבלבלים את המוחות של אלה, שבאו לכאורה להיות החלוץ העובר לפני העם. כלום כלו מאשפתו כל החצים, כל הפרזיולוגיה הגלותית? והנה באו והביאו מהגולה כל הני מילי מעליתא: סוציאליות, פרולטריון עולמי, אינטרנציונל, מלחמת המעמדות, שביתות, וגם ‘השקפת עולם קבועה’ לא חסרה. הכל כמו בערי הגולה ועיירותיה. דבר לא נעדר. – – –

תרפ"א (1920)

---

עם-אדם

מאת

אהרן דוד גורדון

¹

צריך אני להגיד את האמת: מרגיש אני, כי חברי הטילו עלי הפעם תפקיד גדול מכפי כוחי. לא מפני שאני בכלל איני דברן ולא מפני שיש עלי אימת הציבור, כי אם מפני שהדבר שעלי למסור לכם הוא יותר מדי גדול, גדול מכפי האפשרות לבטאו במלים.

אני וחברי מארץ-ישראל נשלחנו אמנם על ידי ‘הפועל הצעיר'' רק לאחד את ‘הפועל הצעיר’ עם ‘צעירי ציון’. אולם על פי האמת, על פי מצב הדברים בארץ-ישראל ובגולה, זהו תפקידנו המצומצם. ביתר הרחבה הרי זה אומר: נשלחנו מארץ-ישראל לעם ישראל לאחד את עם ישראל עם ארץ-ישראל, ‘הפועל הצעיר’, מצד אחד, ו’צעירי ציון’, מהצד השני, אינם אלא כעין ראשי החוט המקשר והמאחד.

האם אוכל להביע במלים מה שמצב הדברים מגיד בלי אומר ודברים? הן כל מה שכתבנו ודיברנו בעניין זה הוא אפס לעומת מה שיש להגיד בזה. אנחנו באים בשם דבר שביצירה שלא היה דוגמתו מעולם, לשם דבר, שאנחנו יכולים רק להראות עליו באצבע, לרמוז: הנה לפניכם מקור למחשבות, שעדיין לא חשבנו, לרגשים, שעדיין לא הרגשנו, לחיים, שעדיין לא חיינו.

באנו לארץ-ישראל להחיות את העם ואת הארץ. אבל העיקר הוא העם. תחיית העם קודמת לגאולת הארץ. אנחנו מעמידים את הכל על העם. לא בכוחות מבחוץ ולא בחסדם של אחרים ניוושע. חסד לאומים חטאת. עם אינו צריך לקבל את תחייתו ואת גאולתו לא בחסד ולא בצדקה. כוחו בו בעצמו. אנחנו באנו לארץ-ישראל לפני כל חסדים, לפני שש-עשרה שנה, בעוד לא היו לנו שום מחשבה ושום חלום על הצהרות², בטוחים בכוחות עצמנו, בכוח העם. וגם היום העיקר הוא כוח עצמנו, כוח העם, רצון העם, מרצו ומסירות נפשו של העם. ארץ-ישראל היא ארץ העם, והוא צריך להחיותה ולחדש את זכותו עליה בעבודה, ביצירה, בחיים.

אולם הדבר הפשוט הזה, הרעיון הברור הזה, כי גאולת העם היא בו בעצמו, ברצונו, בעבודתו, ביצירתו, הוא היותר קשה לבדרו. לתת לו צורה של תביעה חיונית תקיפה ובלתי-פוסקת, לעשותו פועל בנפש העם, בחיי העם. כל מה שעשינו עד עתה, כל עבודתנו בארץ-ישראל, היתה רק כעין הכנה לרגע זה, כעין הכשרת עצמנו, שנוכל לאמור לכם באיזה אופן שהוא מה שהארץ דורשת מכם, שהרגע ההיסטורי הזה תובע מכם.

הן מעל הבמה הקטנה הזאת אנחנו מדברים הפעם לא רק אליכם, הנאספים כאן, כי אם אל כל העם, ואינני חושב זאת ליהירות, אם אומר, כי אנחנו מדברים אל כל העמים. לא אנחנו, ארצנו היא המדברת אל העם. אנחנו באים רק לבטא, לרמוז מה שהארץ מדברת, ואומרים לכם, לכל העם, הארץ מחכה לכם. התעוררו, קומו, רצו מה שיש לרצות, עשו מה שיש לעשות, תנו לנו את ההצהרה של עצמנו, של העם! אם העם לא יתעורר, אם הוא לא ייתן את ההצהרה, לא יהיה כלום.

בשעה זו, כשאני משווה לנגד עיני את כל המהפכה היסודית הצריכה לבוא בנפשנו ובחיינו, אני חושב כמעט לעזות לדבר על דברים, הצריכים לחיות בלב כל אחד מאתנו, להיות פרי עבודת חיי עצמו של כל אחד מאתנו ולא עניין לדברים.

עם של תגרנים, חנוונים ומתווכים, צריכים אנחנו להפוך לעם חי, עובד ויוצר. ומה אנחנו עושים? מה עושים כל הבאים לעשות? הכל, רק לא זאת, לא עבודת התחייה האמיתית, לא העבודה לחדש את העם. יש בנו כל מיני עסקנים ציונים, עושים ומְעַשים, יש בנו כל מיני מפלגות וכתות, הבאות להביא גאולה לאנושות, אבל את העיקר, את עצמנו, את העבודה, שעלינו לעבוד בעצם עצמותנו, את העבודה של מהפכה בנפש כל אחד מאתנו ובנפש העם ובחיי העם, אנחנו שוכחים או איננו רואים. אין רואים, כי תשובתנו לתחייה היא יצירה חדשה, יצירה שלא היתה עוד לעולמים, יצירת אדם חדש על ידי יצירת חיים חדשים, יצירת עם חדש. עם-אדם אנחנו באים לברוא.

בבטחה גמורה אני אומר, כי החיים הקיבוציים האנושיים או, כמו שקוראים להם היום, החיים הסוציאליים, לקויים, והאדם היחיד אינו מוצא את דרכו הנכונה בחיים בעיקר מפני שהעם, יוצר החיים הקיבוציים, לקוּי. אין לי צורך להרחיק עדותי: המלחמה לימדה אותנו זאת למדי. רואים אנחנו, כי האדם היחיד, כמה שהוא רחוק משלמוּת, יש בו בכל זאת הרגשת אי-שלמותו וכמיהה נפשית כמוסה לשלמוּת, לטוב, לאור, אשר במידה ידועה היא גם לובשת צורה של שאיפה חיה, הבאה לידי ביטוי בצורת תנועות וזרמים שונים. ובכל אופן גם בחטאו, אם בשוגג אם במזיד, לשאיפות האנושיות העליונות, הוא, האדם היחיד, מוצא במידה ידועה צורך להצדיק את עצמו באיזה שאופן שהוא. אולם העם בתור אישיות קיבוצית הרי הוא חיה טורפת אכזרייה ושפלה מאין כמוה בקרב כל החיות הטורפות. לעם בתור עם לא רק מותר לטרוף, לרצוח, לגזול, לגנוב, לשקר, לזייף, לטמא, לעשות כל מיני כיעור ותועבה, כי אם גם כל זה נחשב לו לשבח, לגבורה, לדבר שכדאי לו לאדם לתת את נפשו עליו. ובדבר הזה, כמו שראינו במלחמה, שוווי כל המעמדות, המפלגות והכתות. כל האידיאלים וכל השאיפות האנושיות העולמיות מיטשטשים ומתבטלים בפני התביעה הבהמית הזאת, בפני האנוכיות הגסה של העם. ומה הוא העם מבחינה זו, אם לא האישיות הקיבוצית, אם לא יוצר החיים הקיבוציים? ואיך יוכלו החיים הקיבוציים במצב כזה להיות אנושיים, אפילו אם הם יעמדו על סדר סוציאלי היותר צודק?

כללו של דבר: באין עם-אדם אין אדם-אדם, אין יחיד-אדם; ומי כמונו, בני ישראל, צריך לעמוד על זה? אנחנו הודענו ראשונה כי האדם נברא בצלם אלהים, אנחנו צריכים ללכת הלאה ולאמור: העם צריך להיברא בצלם אלהים. ולא מפני שאנחנו טובים מאחרים, כי אם מפני שאנחנו נשאנו וסבלנו את כל מה שתובע את זה על כתפינו. במחיר ייסורינו, שאין דוגמתם בעולם, קנינו את הזכות להיות הראשונים ביצירה הזאת, ובכוח ייסורינו נמצא את הכוח ליצירה הזאת. מכל מיני אשפה עושים גז מאיר, – ואנחנו מכל מיני פורענויות וייסורי גיהינום עשינו אור גנוז, ואותו נביא לידי גילוי ביצירת עם-אדם, עם בצלם אלהים.

כך היא התביעה. בכל אגדותינו, בכל ספרותנו העתיקה, מדובר על האור הגנוז, הוא ישנו. לולא הוא לא היינו מתקיימים קרוב לאלפיים שנה בתוך ייסורי הגיהינום של הגלות. אבל כשאנחנו באים להוציאו מנרתיקו, הוא כאילו מתמזמז בידינו, מתפרט לפרוטות, לקטנות, או מתחלף למטבעות מזהירות משל אחרים, לאידיאלים מחייהם של אחרים, ובכל אופן מתחלף.

אנחנו כבר שכחנו את טעם החיים של עם חי ושכחנו את עצמנו. חיינו בגולה אינם חיים אנחנו עם פרזיטי: אין לנו שורש באדמה, אין קרקע תחת רגלינו. ולא רק במובן הכלכלי אנחנו פרזיטים, כי אם גם ברוח, במחשבה, בשירה, בספרות וגם במידות טובות, באידיאלים, בשאיפות אנושיות עליונות. כל זרם בחייהם של אחרים סוחב אותנו, כל רוח מנשבת בעולמם נושאת אותנו. אנחנו לעצמנו כאילו איננו. ממילא איננו כלום גם בעיני יתר העמים, איננו תופשים מקום בקרבם בתור עם, בתור גוף לאומי מיוחד, בתור חוליה או בתור אבר בקרב האנושות. לא באשמתנו באנו לידי כך, אבל כך היא העובדה. כך היא הגלות. הנה עם הטשכים, עם לא יותר גדול במספרו או גם קטן במספרו מעמנו וגם הוא היה משועבד, אבל הוא נמצא בארצו, מדבר בשפתו, – והנה הוא שב לתחייה. הנה הוא אבר בגוף האנושות, וכל יתר העמים מתחשבים עמו, ואנחנו מה? מי מתחשב עמנו?

הדרך לתחייתנו היא אפוא דרך העבודה והיצירה. אנחנו שואפים לברוא את עמנו עם עובד ויוצר. בארץ-ישראל אנחנו מבקשים את בית העבודה והיצירה הטבעי שלנו, את קרקענו הטבעי להשריש בו את שרשנו, אשר נעקר משם. וזו כל עבודתנו בארץ-ישראל.יש אומרים, כי ארץ-ישראל אינה יכולה להכיל את כל בני ישראל. אינני יודע, אינני אדם מדיני, ולא אוכל להגיד, עד כמה ארץ-ישראל יכולה ועד כמה אינה יכולה להכיל מבני עמנו. אבל אחת אוכל להגיד: אם אפילו ארץ-ישראל לא תכיל את כל העם ואפילו לא את רוב העם, אם אפילו רק חלק חשוב מהעם יכה בה שורש, יתערב בה, יחיה בה חיי עם חי, יונק משרשו הטבעי, עובד ויוצר, אינני רואה אסון בדבר, אם יהיה נופו נוטה לשאר הארצות. כל עם חי יש לו בנים בכמה ארצות. כמה, למשל, גרמנים, צרפתים, אנגלים וכו' ישנם ברוסיה, ולהפך, כמה רוסים ישנם בגרמניה, בצרפת, באנגליה, וכן הלאה. לא נורא, אפוא,אם חלק מן העם או גם רוב העם יהיה מפוזר ביתר הארצות, אם יהיה לנו רק שורש בארצנו. אז יהיה לחלקים המפוזרים אופי של ענפים יונקים משרשם ומתפשטים אל מעבר לחוג יניקתם. אז נשוב להיות חוליה בשרשרת העמים, אבר בגוף האנושות.

הדבר הזה מגביל וקובע את אופן פעולתנו בארץ ובחוץ-לארץ ואת אופן יחסנו אל העמים האחרים ואת תביעתנו מעצמנו ומאחרים.

ביחס לעצמו ולארצנו:

תחיית העם, התחדשותו לעם עובד ויוצר, לא תוכל לבוא אלא על ידי עבודה, עבודה בכל צורותיה, אבל בעיקר על ידי עבודת כפיים, ובייחוד על ידי עבודה בתוך הטבע. כל בני העם צריכים לעבוד. וכן גם גאולת הארץ לא תוכל לבוא אלא על ידי עבודה. אין קניין בקרקע אלא בעבודה, לא רק מהבחינה הסוציאלית, כי אם גם מהבחינה הלאומית. פה יש מהפכה יסודית ברוח, בהרגלי החיים, ביחס אל החיים ובטעם החיים, ויש מהפכה גם במחשבה, באופן השגת חזיונות החיים. פה לא מלחמה בין העבודה והרכוש, כי אם מלחמה בין היצירה והפרזיטיות. לא הרכוש הוא העיקר, לא הוא הכוח ולא בו אושר החיים וטעם החיים. העיקר הוא היצירה. וכן הוא גם ביחס לעמים אחרים ולארצות, שבני עמנו נפוצים שם. גם בארצות הגולה צריכים בני עמנו לעבוד. שואלים: מה תפקיד הציונות בגולה או מה יחסה אל עבודת הווה. תפקידה גם בגולה להפוך את העם היושב בה לעובד ויוצר. וגם שם העיקר הוא היצירה ולא הרכוש. יושבים אנחנו בקרב העמים ואין בינינו וביניהם הבנה הדדית ולא יחסים אנושיים רצויים. על ידי העבודה והיצירה נלמד להשיג לכל עמקו את טבע ארצם ולהבין לרוחם, ועל ידי העבודה והיצירה העצמית נלמד להבין לרוחנו אנו.

ומכאן – התביעות, שאנו רשאים לתבוע מהם. אין אנחנו תובעים מהם זכויות מיוחדות, – אנחנו תובעים מהם זכויות אנושיות, את הזכויות, שהם שללו אותן ממנו; וקודם כל – את הזכות להיות עם עובד ויוצר. חובה מוסרית עליהם לעזור לנו בהשפעתם להשיב לנו את ארצנו – כמובן, מבלי אשר נדחוק את רגלי היושבים בה מהעם הערבי ואחרים – וחובה עליהם לתת לבני עמנו היושבים בארצותיהם לעבוד עבודה של יצירה, בייחוד לעבוד את האדמה ולחיות על העבודה.

ואין לחשוש, שמא הקשר אל האדמה בארצות העמים ינתק בנפש בני העם את הקשר שבינם ובין ארץ-ישראל. עם חי ועובד עשוי להיות יונק משרשו, – והשורש הוא בארץ-ישראל. עם ישראל החי יהיה קשור בארץ-ישראל, כי תהיה תמיד השפעה הדדית בין השורש והענפים, בין ארץ-ישראל ובין העם אשר ביתר הארצות. וגם בין עם ישראל ובין יתר העמים תהיה השפעה הדדית ברורה. מי מבין יותר את השני, אם לא מי שיותר אינדיבידואלי, בעל עצמות יותר כבירה ועשירה. ובהיות לנו עצמות חיה, עובדת ויוצרת, נבין יותר גם את האחרים ונביא ברכה לאחרים. ולא ברכה בתורת נדבה, כי אם ברכה בשכר ברכה, ברכה הדדית.

כך היא דרך תחייתנו וגאולתנו. דרך אחרת אין לנו. לוּ אפילו רצינו ללכת בדרך בעלי האגרוף, הלא כוח אגרוף אין לנו. כוחנו – ברוח, אבל לא ברוח ערטילאית, כי אם ברוח חיים עובדת ויוצרת. בכוח היצירה והתרבות נשוב לתחייה, ובכוח היצירה והתרבות נשיב לנו את ארצנו. לא בחסד לאומים, כי אם בכוח עצמנו, בהתחדשות עצמותנו על ידי הארץ ובהתחדשות הארץ על ידי עצמותנו.

תר"פ (1920).

---

עבודת-התחייה בארצות-הגולה

מאת

אהרן דוד גורדון

עבודת-התחייה בארצות-הגולה / אהרון דוד גורדון

¹

שואלים: מה עבודת התחייה בגולה?

אותה העבודה אשר בארץ-ישראל, רק, כמובן, בצורה מתאימה. העבודה בשביל ארץ-ישראל בארצות הגולה היא עבודה חלוצית, עבודה להכשרת החומר האנושי והכוחות המתאימים עם הכנת האמצעים הדרושים להתיישבות תכופה בארץ-ישראל. אבל יש עבודה של תחייה גם בעצם המקומות שבני עמנו נפוצים שם, וגם היא עבודה חלוצית, אם כי לא בשביל ארץ-ישראל דווקא. עבודה של תחיית הרוח עם הגוף על ידי עבודת כפיים, בעיקר עבודת האדמה, העבודה בתוך הטבע, תחיית העצמות הלאומית, ועבודה של תחיית ההכרה, המחשבה והיצירה הלאומית – תחיית הלשון העברית בדיבור ובמחשבה, תחיית לבושה העצמי של העצמות הלאומית.

הרעיון צריך להיות נתפס בכל שלמותו.

קריעותנו משרשנו, מקרקענו הטבעי, מארץ-ישראל, והשעבוד עם הרדיפות בגלות, אשר פעלו עלינו קודם כל להרחיקנו מכל טבע, מכל חיים טבעיים, מכל עבודה פרודוקטיבית, עשו אותנו לעם פרזיטי: לעם מחוסר יניקה חיה בלתי-אמצעית מעצם הטבע גם לגופו וגם לנפשו, גם בחומר גם ברוח. לקויים אנחנו בגוף, לקויים בחומר, בחיינו הכלכליים, ולקויים ברוח. רוחנו הלאומית, עצמותנו הלאומית,לא התפרנסה בכל משך הגלות אלא משרידי העבר או משולחן אחרים, ומתוך כך גם לבושה העצמי נקרע מעליה, והיא לבשה קרעים מלבושים של רוחות זרים.

עתה, בשאפנו לשוב לתחייה, לתחייה לאומית, אנושית ואישית כאחת, עלינו לתקן כל זה, ובמידה גדולה לברוא את כל זה מחדש. עלינו לשוב אל הטבע, אל העבודה העצמית ואל לשוננו העצמית. קודם כל עלינו, כמובן, לשאוף לשוב לארצנו, להכות שורש בארץ-ישראל על ידי עבודתנו העצמית על אדמתה ולהשיב לתחייה את לשוננו הלאומית. אולם הרי לא נוכל להשיב את כל העם בפעם אחת לארץ-ישראל, ומי יודע, כמה שנים או כמה דורות יעברו, עד שכל העם יעבור שמה. עלינו אפוא לדאוג, כי גם העם אשר בגולה ישוב לתחייה ובאותם הדרכים אשר בארץ-ישראל: על ידי תשובה אל הטבע, אל העבודה ואל הלשון הלאומית. צריך, שעם ישראל, אשר יכה שורש בארץ-ישראל, ישלח זרם חיים גם לנופו הנוטה לארצות אחרות, כמו שגם נופו ישיב מברכת השמש, הגשם והרוח של ארצות התפשטותו לשרשים, הגזע והענפים אשר בארץ-ישראל. צריכה להיות הפעלה הדדית, החיאה הדדית.

אומרים: אם היהודים אשר בארצות הגולה ישובו לתחייה על ידי העבודה, או, כמו שקוראים לזה, לתחייה סוציאלית, הרי הם ייקלטו יותר בחיים הסוציאליים של אותם העמים, שהם חיים בקרבם, ייכבשו יותר על יד האידיאלים והיצירה של אותם העמים ויתבוללו יותר.

פה יש לראות בבהירות מיוחדת את הערבוביה הנולדת במחשבה, מתוך שמערבבים תחייה לאומית בהתחדשות סוציאלית או מתוך שמזווגים מין בשאינו מינו – את הסוציאליות והלאומיות (כדי להרחיק כל אפשרות של טעות כדאי, אולי, לבאר – אם כי הדבר צריך להיות מובן מאליו – כי בהעמדה זו של הלאומניות נגד הסוציאליות, אין הכוונה לשלול את האידיאל של צדק בחיים הכלכליים ובכל החיים הציבוריים, שהסוציאליות שואפת אליו, – ההבדל הוא רק בצורת הציבור, שהאידיאל הזה צריך להתגשם בו, אם אומה או חברה סתם, ובדרכים, שהעבודה לגישומו צריכה ללכת בהן. לפי המוצע בזה, אין האידיאל יכול להתגשם באמת אלא בצורת אומה, כמובן, לא אומה שוביניסטית, כי אם אומה אנושית, עם-אדם).

אנחנו שואפים לשוב אל החיים והיצירה העצמיים, ואין חיים ויצירה עצמיים לאומה אלא ממקור החיים והיצירה שלה – מהטבע העצמי שלה, ואין חיים ויצירה עצמיים שלמים ליחיד באין חיים ויצירה עצמיים לאומתו, יוצרת נשמתו האנושית.

הטבע העצמי לנו הוא טבע ארץ-ישראל, הוא טבע אותנו בחותמו טביעה שלא תימחה לא מגופנו ולא מרוחנו, כל עוד אנחנו מרגישים בנו זיק של חיים עצמיים. עצמות זו די כוח בה לעמוד בפני כל השפעה מבחוץ, מרוח טבע אחר, כל עוד היא בת-חורין ופועלת, מעכלת על פי דרכה מה שהיא בולעת מבחוץ. טשטוש צורתנו הלאומית – ועמה גם האישית של אישי האומה, כי הא בהא תליא – טשטוש צורתנו צפוי לנו בארצות פיזורינו, כל עוד הן בשבילנו גלות, כל עוד אנחנו רק נפעלים מחייהם של אחרים, מושפעים מיצירתם של אחרים, באין יכולת לסגל לנו מהם מה שיש לסגל על-פי דרכנו, באין לנו כוח קניין עצמי, באין לנו מקור חיים ויצירה עצמיים, לשלם בעדו משלנו. אז קרובים לנו בייחוד אידיאלים, שאינם טבועים בחותם של עצמות לאומית חיה או שלא קשה לנו לטשטש את צורתם הלאומית. אחד מאלה הוא האידיאל הסוציאלי, יותר נכון, האידיאל של הצדק הציבורי בצורתו הסוציאלית. ולא במקרה קרובה הסוציאליות ללבם של רוב הדור הצעיר שלנו מהלאומיות, ולא במקרה מרובים בינינו הסוציאליסטים מאשר בקרב העמים האחרים. פה לא יתרון הבנה או יתרון רגש הצדק – שהרי לאותו הצדק שואפת גם הלאומיות האנושית – כי אם חוסר הרגשה עצמית נוקבת ויורדת עד התהום, חוסר חיים נובעים ממקור החיים העצמי. במצב כזה, כל עוד אנחנו רק נפעלים, כל עוד אין לנו ואין אנחנו מבקשים חיים משלנו, הסוציאליות וכיוצא בה עלולים באמת לשאת אותנו אל מקום משם לא נשוב. אולם מהשעה, שאנחנו באים לידי הרגשת המועקה, שרוחם של אחרים מעיקה על רוחנו, ולידי הכרת תביעתה של עצמותנו, הלאומית והאישית, בייחוד מהשעה שאנחנו באים לבקש דרך לתחייתנו ולגאולתנו, לעסוק בעבודה להגשמת תחייתנו וגאולתנו, – שוב אין חייהם של אחרים ולא כל אידיאלים, רוחות, זרמים, שנולדו מחייהם של אחרים, מסוכנים לנו. מאותה השעה ובמידה שהכרתנו העצמית הולכת ומתרחבת בקרב העם והרגשתנו העצמית הולכת ומתעמקת, ובמידה שעבודתנו לתחייתנו בארץ-ישראל הולכת ומתקדמת, – מאותה השעה ובאותה המידה אין ארצות העמים, שבני עמנו פזורים שם, בשבילנו גלות, כי-אם ארצות מגורים, שבני עמנו גרים שם, כדרך שבני עמים אחרים גרים בארצות שמחוץ לארצם. אז אין עוד היהודים, הגרים באותן הארצות, רק נפעלים, רק מושפעים, כי אם גם פועלים ומשפיעים, משפיעים לא רק מה שקיבלו מהאחרים וטחנוהו בסברתם או בדמיונם, כי-אם משפיעים משלהם, מעצמותם; כמובן, לפי מידת כוח החיים והיצירה העצמיים של בעלי הרוח, המחשבה וכשרון היצירה שבהם. לפיכך, אם חפצנו להחליש את כוח הזרם של ההתבוללות, עלינו לא למעט את דמותם האנושית של חיי היהודים בארצות הגולה ולהשאיר את היהודים באופן כזה להיות שוב רק נפעלים, רק מושפעים, כי אם לבקש דרכים להרחיב ולהעמיק בכל האפשר את חייהם האנושיים בצורה עצמית, להגביר ולהאדיר בהם את כוח היצירה העצמית. הדבר הזה לא רק לא יסיר את לב בני הגולה מאחרי ארץ-ישראל, כי אם להפך, עוד ירחיב ויעמיק בלבם, בלב בעלי הנפש שבהם, את הרגשת הצורך לחיות בארץ-ישראל, במקום המקור הראשון של חיינו ויצירתנו העצמיים.

הדבר הזה יהיה למקור ברכה, למקור השפעת שפע עליון הדדי בין העם אשר בארץ-ישראל ובין העם אשר ביתר הארצות, ולא זה בלבד, – גם למקור השפעת שפע עליון הדדי בין עמנו ובין יתר העמים.

כללו של דבר: בכדי לחנך, להשיב לתחייה את היהודי, צריך להתחיל מן היסוד: מן האדם, צריך לחנך, להשיב לתחייה את האדם שביהודי בכל שלמותו, בכל הרוחב והעומק של המושג אדם, – והיהודי כבר כלול בהיקף זה אין היהודי יכול להיות אדם בשלמות מבלי היות יהודי בשלמות (וכן הרוסי מבלי היות רוסי, וכן הלאה). טועה המתבולל בחשבו, כי במידה שהוא פחות יהודי, הוא יותר אדם. הדבר הוא ממש ההפך: הוא פחות אדם. ובאותה המידה הוא פחות יהודי. אדם סתם אין בעולם, – יש רוסים, גרמנים, אנגלים וכן הלאה. ובמידה שהיהודי הורס בנפשו את היסוד היהודי הטבעי, הוא ממלא את מקומו לא ביסוד אנושי סתם, שאינו במציאות אלא בצורה לאומית, כי אם ביסוד רוסי ברוסיה, גרמני בגרמניה, אנגלי באנגליה ובאמריקה, ביסוד לאומי לא טבעי; זאת אומרת, תחת להיות משובח, טבעי, הוא נעשה רוסי, גרמני, אנגלי גרוע, לא טבעי. ואין להביא לסתור ממה שיש יהודים מתבוללים בעלי כשרונות גדולים, כי מי יוכל לדעת כמה היו אלה מרוויחים, מרוויחים בעיקר בעומק נפשי ובמעוף הרוח, באי-אמצעיות ובמקוריות, לוּ פיתחו בקרבם את היסוד היהודי תחת להרסו. היהודי שבנו מצומצם, ממפני שהאדם שבנו מצומצם, ולהשיב לאדם שבנו את המרחב ואת המעוף יכולים אנחנו רק בתשובתנו אל הטבע ואל העבודה.

ברור, כי גם בארצות-הגולה צריכים היהודים לשאוף אל העבודה והטבע, צריכים לשאוף, כי חייהם יהיו נוצרים בידי עצמם, עבודה בכל צורותיה, אבל קודם כל ויותר מכל – עבודת אדמה, התרחקות מכל ניצול עבודת אחרים, חיים כלכליים על יסוד קואופרטיבי וחיים פנימיים על יסוד רוח משפחתית, – הנה מה שעלינו לבקש גם בארצות הגולה, גם שם יש מקום לקבוצות, מושבי עובדים וכו' וכו', ממש כמו בארץ-ישראל. כל התאמצותנו צריכה קודם כל להיות מרוכזת בזה – להסיר מעלינו את חרפת הפרזיטיות והתלישות מהטבע ולשוב אל העבודה והטבע.

[ב]

אבל גם מחשבתנו, ובכלל כל יצירת רוחנו, צריכה להיות כולה שלנו, טבועה בחותמנו העצמי, נולדת בצורתה העצמית – בלשוננו העברית. אין צורך, כמדומה, בביאורים יתרים בכדי לברר עד כמה בכלל גדול כוח הלשון על עבודת המחשבה העצמית, ועד כמה גדול ועמוק חלקה ביצירה העצמית. אבל בייחוד למי שטרח בעצמו להחיות את הלשון העברית, כשהיא נעשית לשפת

הדיבור והמחשבה, מעמיקה את מקור המחשבה העצמית בנפש היהודי, מגלה שבילים לא שערום בהלך מחשבתו, שלבים לא שערום בסולם המוסיקלי של הרגשתו, ובכלל מוסיפה חיים וכוח להכרתו ולהרגשתו העצמית.

צריך, אפוא, גם בארצות הגולה, לא פחות מאשר בארץ-ישראל, לאמץ את כל כוחותינו לעשות את הלשון העברית למדוברת, שפת הדיבור והמחשבה של היהודי, אם חפצנו בתחייתו השלמה של העם בכל אשר הוא שם. זה יהיה הקשר החי היותר אמיץ בין העם אשר בארץ-ישראל ובין העם אשר ביתר הארצות, והתריס היותר בטוח בפני ההתבוללות.

לא צריך להעלים עין מזה, כי השפה הז’רגונית בין כך ובין כך הולכת ומתה. רק עיוור או מי שעוצם עיניו בכוונה לא יראה את זה. את מקומה הולכת ויורשת שפת הארץ. הדור הצעיר מדבר יותר ויותר רוסית, פולנית, גרמנית וכו'. גם באמריקה, ששם לכאורה הלשון הז’רגונית פורחת, – גם באמריקה הדור השני מדבר אנגלית, והז’רגון מתקיים רק הודות למהגרים המרובים, הזורמים ובאים מהארצות, אשר ההשכלה האירופית עוד לא חדרה שם לתוך כל שדרות העם היהודי. מלחמתם של האידישיסטים בעברית אינה בעצם אלא מין ‘תמות נפשי עם פלשתים’. מי שירצה לספק את תביעת רגשו הלאומי יבכר את העברית על פני הז’רגון. את זה אנחנו רואים בצעירים ובצעירות, הבאים כעת לאלפים לארץ-ישראל, כשהשפה העברית כבר שגורה בפי רובם הגדול.

הנמצא כל זה – תחיית העם אשר בגולה לעם עובד ויוצר ותחיית הלשון העברית בפיו – הנמצא כל זה בגדר האפשרות? להוציא משפט על פי מה שיש לראות במציאות, כמובן, אי-אפשר, וההגיון הקר אולי יטה את הכף לצד השלילה. אולם, הרי גם להרגשה בלתי-האמצעית יש זכות דעה במקום שמדובר בעניינים של חיים ושל יצירת חיים. וההרגשה בלתי-האמצעית, דווקא מתוך התבוננות בלתי-אמצעית ביהודים אשר בגולה, אומרת: אפשר, אפשר, כמובן, בדור שני, שלישי או רביעי. קשה, קשה אולי במידה שאין לשער מראש, עד שהדבר כאילו נמצא על עצם הקו המבדיל בין האפשר והנמנע, אבל עדיין בגבול האפשר. בעצם הרי כך מהותו של כל מה שמשמש עניין ליצירה, שהוא כאילו נמצא על הגבול שבין האפשר והנמנע, והיצירה עושה אותו לאפשר.

איך להוציא את כל זה אל הפועל?

על זה אין להרבות דברים: זה עניין מקומי בכל ארץ וארץ. מה שצריך להיות פה לעיניים הוא, כי ההוצאה אל הפועל היא עבודה של חלוציות וביסודה עניין של יצירה, של יצירה לאומית גדולה, שאין אנחנו יודעים דוגמתה. פה יש קושי, שאין דוגמתו בעבודה של עשייה, אבל יש גם כוח מעודד ורוח מרוממת ומחיה שאין דוגמתם שם.

צריך לעורר בכל ארצות הגולה תנועה חלוצית לעבודת כפיים ובייחוד לעבודת האדמה ולדיבור העברי, תנועה גדולה כללית, בייחוד בקרב הדור הצעיר, לא רק בשביל ארץ-ישראל, אלא גם בשביל אותן הארצות גופן. מתוך התנועה הזאת יזרום זרם תמידי לארץ-ישראל, ואשר לא יוכל ללכת ארצה-ישראל, יישאר שם חלוץ לעבודת האדמה ולדיבור העברי. העיקר הכל צריכים לעבוד וללמוד עברית, בייחוד הדור הצעיר.

הדבר הזה קשה בייחוד בתחילה. מלבד הקושי שבעצם הדבר, קשה לפרט להיות יוצא מהכלל. קשה להילחם בסביבה, בדעת הקהל המקובלה וביחס הקהל אל כל מי שאינו הולך בדרכיו הכבושות. על הבא מקרב מעמד שאינו עובד להיות חי על יגיע כפיו, מביט הקהל ברוב הארצות כעל אדם שירד ממדרגה רמה למדרגה היותר שפלה בסולם החברותי, וכן הוא היחס אליו. ומי שבא בארצות הגולה לעשות את העברית לשפת דיבורו התמידי, הרי הוא בעיני הקהל אדם מוזר מאוד, אם לא אוויל או משוגע. בתחילה, כמו בכל עבודה חלוצית, כל זה מתפקידם של יחידים יוצאים מהכלל. ולא למותר אולי להוסיף, כי ההתאמצות היוצאת מן הכלל, הדרושה לכך, משתלמת יפה, ביד רחבה, מרימה ומגבירה את בעליה ברוח, במידה שהוא יורד בעיני הקהל, ולא עוד אלא שסוף כבודו גם מצד הקהל לבוא. אולם הרבה יש להקל את הקושי שבעבודה החלוצית הזאת על-ידי התאחדות היחידים, המקדישים את עצמם לה, לאגודה אחת, להסתדרות אחת. בכוחות משותפים של הסתדרות יש להשיג הרבה ממה שאין יחידים בודדים יכולים להשיג. אגודה כזאת תמשוך אליה לאט לאט, חוג אחר חוג, את החוגים הקרובים אליה. ובאופן כזה, כדרך כל תנועה חדשה, תתפשט התנועה מן המרכזים הקטנים אל ההיקף הגדול, עד שתהיה לתנועה מעשית חיה, שהכל מתחשבים עמה. ולאחרונה לזרם חי, שהכל נמשכים ונישאים בו.

יתר הדרכים להוצאת רעיון כזה אל הפועל ידועים: חינוך, בתי-ספר, גני ילדים. שיעורי ערב וכו‘, עבודה ציבורית, יצירת קרנות לקניית קרקעות, ייסוד בתי עבודה, מלאכה, חרושת על יסודות קואופרטיביים וכו’ וכו'.

רק על דבר אחד אעיר. לשם הפצת הדיבור העברי נחוץ מאוד, כי כל הספרים העבריים, ואפילו העיתונים, יהיו נדפסים בניקוד. ואולי אפשר להמציא איזו הקלה בהדפסה בניקוד או איזה ניקוד יותר קל להדפסה. חוסר ניקוד הוא מכשול גדול מאוד על דרך הקריאה העברית ולימוד השפה מתוך קריאה. הרבה, הרבה מאוד היודעים מעט עברית מהחדר או מבית-הספר היו קוראים ולומדים מתוך הקריאה לדעת את השפה וגם לדבר בה, כמו שישנם הרבה שלמדו ושלומדים, למשל, את השפה הרוסית רק מתוך קריאה בעיתונים ובספרים. אבל חוסר הניקוד מעכב. שהרי בשביל לקרוא כהלכה עמוד אחד בעברית בלי ניקוד צריך לדעת את השפה כמעט על בורייה, בכל אופן – ידיעה הגונה.

כך אני מצייר לי את עבודת התחייה בארצות הגולה. ואל יפחדו, פן תסיג העבודה הזאת את גבול העבודה בשביל ארץ-ישראל. הרי בין כך ובין כך מחויב הציבור לדאוג לעבודת החיים של ההווה בארצות הגולה. פה בעצם מבואר רק, כי העבודה הציבורית ההכרחית הזאת צריכה להיעשות בצורה רצויה לנו, בצורת עבודה של תחייה, ולא בצורת עבודה מקיימת את הרקבון.

סוף דבר: הרוצים בתחיית העם בארצות הגולה ימצאו את הדרך לעבודה בכיווּן זה וידעו מה לעשות. החיים והעבודה יוֹרוּם. העיקר הוא הרצון לכוון את העבודה לצד זה ולנקודה זו של תחייה לאומית ואנושית אמיתית.

תרפ"א (1921)

---

הסופרים והעם

מאת

אהרן דוד גורדון

---

מתוך קריאה

מאת

אהרן דוד גורדון

[א]

קורא אני את הקובץ ‘בשעה זו’ ב', לא רק בתור קובץ של יובל, כי אם גם בתור חוברת של ‘בשעה זו’¹. הן גם בקובץ של יובל יש לנו רשות לבקש דבר מה בשביל שעה זו.

רושם אני מתוך קריאה ומתוך תסיסה של קריאה, אבל יודע אני, כי המחשבות, העולות מתוך התסיסה, רחוקות מן ההשקפה המונחת ביסוד הקובץ, ואולי, בכלל רחוקות. הדבר הזה יוכל לתת מקום לחשוב, כי אני בא אל הקובץ בתביעות שלא מעניינו. על כן אני מקדים ואומר: אני אינני בא בתביעות אל הקובץ או בדרישת זכות אזרח למחשבותי, – אני רק רושם את שלי על פי הרושם של הקובץ עלי, אני רק שואל את עצמי, רק מבקש. אפשר אולי בכלל לאמור, כי אני מבקש בחיים – או במה שקוראים לו חיים – דברים שאינם מעניינם, אבל מבקשה ממין זה סובל, כמובן, רק המבקש.

אולם לרושם של הקובץ נזדווגו מחשבות אחדות על עצם היובל ועל כל המסתעף מזה: על היחס בין הסופרים ובין העם ועל החינוך במובנו הרחב, על החינוך האנושי והלאומי, שהוא עיקר עניינם של הסופרים. כל זה השפיע במידה ידועה על כל הלך המחשבה, ואין אפוא להסתלק ממנו במקום הזה, אם כי הדברים ארוכים קצת.

הרבה דיברו על היובל, ומצד השלילה אין מה להוסיף, ובכלל אין מצד זה צורך בהוכחות הרבה. ההוכחה היותר נמרצה היא, אם אינני טועה, עצם הספרות היובלית. אני לפחות אינני זוכר קובץ או מאמר של יובל (ובכלל של חגיגות ממין זה), שהיה העולם חסר דבר-מה, לולא באו לעולם. אבל יש עוד מקום למחשבה, אם להתחשב עם היובל כהתחשב עם עובדה קיימת. השאלה היא בעצם על דבר היחס בין הסופרים ובין העם, על דבר מקומם של הסופרים בעבודתו הפנימית, העצמית, החינוכית של העם. מתוך יחס יותר פשוט ויותר קרוב בין הסופרים ובין העם היה היובל יכול אולי לקבל צורה, שיש בה חיוב ידוע. בכל אופן מתוך עמדה יותר קרובה אל הנקודה המרכזית של נשמת העם היו הסופרים הראשונים לשקוד על תקנת צורתו של היובל, אם לא היו הראשונים לבטלו.

מה היחס – אם להעמיד את הדבר על האמת שבחיים – בין הסופרים ובין העם? מה היחס מבחינת התביעות ההגיוניות של העצמות, של העצמות הלאומית של העם ושל העצמות האישית של היחיד?

הן על פי האמת אין הסופרים – כלומר אין מי שהוא, ובכלל זה גם הסופרים – יכולים להיחשב מחנכים, מדריכים, מורים תורת החיים וכדומה. כלום על פי האמת לאמיתה יש מי שיודע, יש מי שרשאי לחנך אחרים, להורות דעה לאחרים? כלום יש מי שדעותיו, טעמו, חשבון העולם וחשבון החיים שלו הם ודאיים, מוחלטים וכלליים במידה כזאת, שהוא יכול, שהוא רשאי, להטילם על אחרים? והחשש, שמא יש בזה משום טשטוש הצורה של האחרים, – כלום אין זה צריך לבוא בחשבון כלל? כלום יש או יכול להיות איזה נוסח כללי של חינוך, שהכל שווים בו? כלום יש איזה צלם אדם, צלם אומה, צלם חיים (או נוסח חיים) קבועים לדורות עולם, אשר רק על פיהם מחויבים להיות טבועים כל בני אדם, כל האומות, חיי כל האומות מסוף העולם ועד סופו, ורק על פיהם נערכים? כלום על פי האמת אין כל אדם, כל אומה, כל חיים צלם לעצמם, צלם אשר רק על פיו הם יכולים להיתקן, להתחדש, להשתכלל ולעלות עד לאותה המעלה, שהם מסוגלים להשיג, ורק על פיו הם יכולים להיות מובנים ונערכים? כלום לא זה כל עומק עשירותה של האנושות, כל עשירותם של החיים האנושיים? כלום לא זה יסוד היסודות של כל חינוך אנושי, חי?

כמדומה לך, אמת פשוטה; אבל זו, כנראה, צרתה – שהיא פשוטה יותר מדי ולפיכך לא זכתה לבוא בחשבון. תמיד נמצא רצון לזַכּוֹת, לחנך, לתת תורה, אבל כי האדם, כל האדם, יזכה מעצמו, יעלה מעצמו, יבקש תורת עצמו – אין לפי שעה לראות רצון לדאוג לזה, לחשוב על זה. בכל מקום שאתה מוצא מחשבה על דבר תיקון האדם, על דבר חידוש החיים, שם אתה מוצא תורה מסוימה, שיטה מסוימה, נוסח של נפשיות מסוים, נוסח חיים מסוים, שווים לכל נפש ומוטלים לחובה על כל נפש, והנפש? כל נפש אדם? מה חשוב לאדם יותר: אם להיות מלא תורה וחכמה ומוסר כים ושירה כהמון גליו משל אחרים, או להעלות את עצמותו למעלת ההשגה והשירה העצמיות לה? או האם יש עתיד לאדם, אם אין תקווה, כי כל אדם, כל נפש, ששם אדם נקרא עליה, יהיה אדם, עצמי, צלם לעצמו? כמדומה כי הרשות נתונה לחשוב על זה. להביא את האדם לידי בקשת עצמו ועולמו, כלומר לידי בקשת חשבון לעצמו עם החיים והעולם או פשוט לידי חינוך עצמי – זה עניין אחר לגמרי מאשר לחנכו, לתת לו תורה וכו‘. פה אין כוח המחנך או המורה גדול כל כך, כי אין כוח התורה גדול כל כך. פה אין כללים, – פה יש יצירה. החשבון עמוק לאין סוף, – נעלמים, ונעלמי נעלמים, והידוע אחד, וגם הוא כמעט נעלם בתוך הצירופים וצירופי הצירופים, שהוא חי בהם. ותנאי החשבון חיים, הולכים ומתחדשים, – בכל רגע של זמן ובכל נקודה של מקום חשבון חדש. פה יש ללמוד מהטבע, כיצד הוא מחנך. השמים, ההרים, הסלעים, הצמחים, הים, הרוח, העננים, הלילה וכו’, אינם באים לחנך, – וכמה הם מחנכים! וכמה היו מחנכים, לוּ ידע האדם לבקש תורה מפיהם, יותר נכון, לבקש תורת עצמו על פיהם.

בעצם גם בני אדם, שלא מדעתם, מחנכים כך, מחנכים זה את זה, מחנכים על ידי עצמם ולא על ידי תורתם. אבל מה טיבו של חינוך זה, – שאל את החיים ויגידוך! כי כל הגדול מחברו מחנך יותר, נותן יותר תורה, כלומר, בעצם תופס יותר מקום, מעיק יותר, תחת לתת יותר מקום או לברוא יותר מקום להתחנך. החינוך העצמי – מלמד אותנו הטבע – הנהו החינוך גם לאחרים, באותה המידה שהוא חינוך עצמי, הנהו החינוך היחידי לאחרים, חינוך אחר לאחרים אין. במובן זה מחנכים גם בעלי התורות, כלומר מחנכים במידה שתורתם היא פירוש לחינוכם העצמי. מה שיותר מזה הוא תורה, ספר (חדש וישן כוחם שווה בזה), הוא יכול להפנט – אף אמנם מהפנט – אבל לא לחנך, הוא אולי מעניק, אבל לא משחרר, לא נותן מה שנותן הטבע – אור גנוז ומרחב לאין סוף להתחנך. זה כוחו החינוכי של הטבע, שיש לנו ללמוד ממנו. בתוך הטבע וביחס אל הטבע האדם מרגיש את עצמו בן-חורין גמור, חפשי לעצמו, ערום.כיום היוולדו ודבק בעצם הטבע בלי אמצעי, בלי קשרים, בלי לבושין, בלי חציצה. חירות עליונה, יחס עליון. אבל זו המבוכה – שזה לא הכל, שזה רק צד אחד של המטבע, החיים האנושיים מתחילים מן האדם: מן המשפחה, האומה, האנושות, – וממקום שהם מתחילים, משם הם הולכים ונקרעים מחיי הטבע. האדם מתחיל להכיר; להכיר את הטבע, להכיר את עצמו, – ובמידה שהכרתו הולכת ומתפשטת, הולכת ומקפת עולם ומלואו, בה במידה הולכים חייו ומצטמצמים ומתכווצים, הולכים ומתרכזים בפרטיותו. ובאין בהם, בהיותם כרותים ממקורם, מחיי העולם, בכדי לפרנס את האדם, המכיר כל כך הרבה, המכיר עולם ומלואו, הרי שהוא מוכרח למצותם, את חייו אלה המצומצמים, על שמריהם ועד נטף לשַדם האחרון. לאורה הגלוי והמצומצם של ההכרה רואה האדם את כל טעם החיים ואת כל הוד החיים בתאווה לבטלה וביופי למראית עין, ביופי שבצורה, – כלומר, אינו רואה אחרת. האדם אוכל מפרי עץ-הדעת (מפרי עץ-החיים אינו אוכל), אוכל – ומרגיש את עצמו ערום, מרגיש את עצמו משועבד לכוח ההכרה, לכוח האדם. ומתחבא האדם. הכל עומד על החיצוניות, על ההתעלמות מבפנים וההתראות לצד חוץ. הכל מתלבש, אם בעלי תאנה או בלבושין די נור. כל היחסים – בבחינת התלבשות, בבחינת כוח מושך ומדביק מבחוץ, מן הנימוס עד מה שקוראים לו אהבה עליונה. זאת אומרת, כל זמן שאדם חי עם הטבע, חי את הטבע, כל זמן שחייו הקיפו, או שהיה בהם בכדי להקיף, עולם ומלואו, – הוא לא הכיר את הטבע, לא הכיר מה שחי, לא ידע את כוחו לחיות,לא ידע את החיים. חירותו לא היתה שלמה, הוא היה עבד לטבע, כלומר, לצד המוּכּר של הטבע, שהוא לא הכירו, כלומר, בעצם לבערות עצמו. ומשעה שהוא הולך ומכיר את הטבע, משעה שהכרתו הולכת ומחבקת עולם ומלואו, אין הוא חי עוד את הטבע, אינו חי מה שמכיר, אינו חי את הדעת, ואין חירותו שלמה מצד זה. הוא נעשה עבד לאדם, עבד להכרתו, עבד לרוחו, עבד לאגרופו.

תעודתו של החינוך היא אפוא – כפי שנמצאנו למדים מפי עצם הטבע – להביא את האדם לידי השגת החירות העליונה והיחס העליון. אולם אם השגת החירות מצד הטבע, שאינה בעצם אלא השתחררות האדם מבערותו, אינה קשה ביותר, כי הדעת, שאינה צריכה אלא לימוד, נותנת את החירות הדרושה, – הנה עיקר הקושי הוא מצד שני, מצד האדם. להשתחרר ממה שיש מן המשעבד בהכרה, שהיא בעצם כל כוחו הגלוי של האדם, והעיקר שהיא כל כלי-העבודה שלו בכל עבודתו האנושית, אף גם בעצם עבודתו החינוכית, הרבה יותר קשה מאשר להשתחרר מן הבערות. פה עיקר החינוך, החינוך בעצם. כלומר עיקר הקושי הוא בעצם העובדה, שאין לחנך אחרים, שאין להקנות את החינוך על ידי לימוד. שהרי התנאי הראשי והראשון הוא פה החופש הגמור, החופש מכל השפעה, מכל דעות, מכל רוח מן החוץ, של העצמות המתחנכת, עד שהנפש תרגיש את עצמה ביחס לאדם ממש כמו שהיא מרגישה את עצמה ביחס לטבע – בת-חורין, ערומה ודבקה בעצם האדם בלי אמצעי, בלי קשרים, בלי לבושין, בלי חציצה. פה קצרה יד האדם לעזור לחברו. לכל היותר הוא יכול לקחת ממנו מה שמעיק עליו, יותר נכון, כאילו להסתלק הצדה ביחד עם יתר האדם, כדי שלא להעיק עליו, כדי לתת לו מקום להשתחרר בכוח עצמו ועל פי דרך עצמו משעבודו לאדם, כאילו לתת לו מקום לעמוד פנים אל פנים עם הטבע והחיים (ובכלל זה עם האנושות), לעמוד יחידיֹ, כעמוֹד זה לעומת זה שני כוחות שווים, שתי נפשות שוות, ולמצוא לו מעצמו את יחסו אליהם. זאת אומרת, כל מה שיכול אדם לעזור במובן זה לחברו המתחנך, הוא – לעורר בו את הכרת עצמו, את אורה העצמי של נשמתו, עד שיראה את עצמו ראוי לכך, ראוי, שיהיה לו, וממילא חייב לבקש תמיד, בכל עת ובכל שעה, שיהיה לו יחס ישר, עצמי, בלתי-אמצעי, לא על דעת אחרים ולא לפי רוחם או לפי טעמם של אחרים, כי אם על דעת עצמו, ולפי מה שהוא וכמו שהוא, אל הטבע, אל ההוויה, אל החיים, אל האדם, אל עצמו. או במלים אחרות, כל מה שיש לעזור פה הוא לעורר במתחנך רגש כבוד לעצמו, הכרת ערך האדם שבו וערך העצמות המיוחדת שבו, הכרת ערך התביעות הגדולות, שהאדם שבו תובע ממנו, שהעולם, שהוא עומד כנגדו יחידי, תובע ממנו; וערך האמת הגדולה, האמת עד הקצה האחרון, שעצמותו תובעת ממנו, שהיא עצם עצמותו, שהיא אור נשמתו, שהיא כל רעיון הווייתו בבחינת אדם, בעל נשמה יתרה על כל אשר נשמה באפו, והיא הנותנת טעם בחייו, העושה את חייו ליצירה שאינה פוסקת. זה הכלל: גם כוחות עצמו, גם נגעי עצמו, אין אדם רואה אלא לאורה העצמי של נשמתו, ואין אחר יכול לחנך, כי אין אורו של האחר יכול להאיר את נשמתו של המתחנך.

ומה שראינו ביחיד, יש לראות גם בעם. כשאתה אומר עם, אומה, הרי אתה אומר צירוף עמוק של חיים, כביכול חיי חיים, אם הביטוי הולם, צירוף אישיוֹת-תאים לאישיות אחת שלמה; הרי אתה אומר כוח יוצר חיים אנושיים מיוחדים, עצמיים, מקוריים בצלם חיי הטבע המיוחדים של הארץ, שהאומה נולדה בה וקיבלה את חינוכה הראשון, היסודי. האומה – האומה, המשפחה הגדולה, ולא החברה – בראה את הלשון, את הדת, כלומר את יסודי חשבון העולם של האדם, את המוסר, את השירה, את החיים החברתיים. ובמובן זה אפשר לאמור: האומה יצרה את האדם.

[ב]

מכאן, מתוך כל האמור בזה עד הנה, כשאנחנו שבים להתבונן ביחס שבין הסופרים ובין העם, איננו יכולים לראות בסופרים מחנכים, מדריכים, מורי תורת החיים, אבל אנחנו רואים בהם חברים, עוזרים, בעלי נשמה יתרה, בעלי השגה יתרה ובעלי נסיון החיים במידה יתרה. אנשים, היושבים בתוך משפחתם הגדולה, שיש להם מה להגיד: אם לחווֹת דעה באיזו שאלה, פרטית, כללית, עולמית, או להשיא עצה, להביע רעיון, לשוחח שיחה נאה, לשיר שירה מדברת אל הלבבות וכדומה. בכלל – אנשים, העשויים להיות לפה למשפחה ולמנהלי חשבונותיה העליונים. אולם באופן כזה הלא עליהם להתחשב עם אלה, שהם באים לדבר אליהם, שהם מחשבים את חשבונותיהם, לרדת לסוף עומק נשמתם, להעריך כהלכה את האינוונטאר המיוחד שלהם ולהביא בחשבון את הרוח המיוחדת, היוצרת את חייהם, למען דעת, עד כמה דבריהם הם, המגידים, מתאימים לשיח סוד נשמותיהם של אלה, שאינם מגידים, עד כמה החשבונות, שהם מחשבים מדויקים. הכל, כמדומה לך, מודים, כי צריך שיהיה קשר חי בין הסופרים ובין העם, ומדוע אין קשר חי כזה?.רגילים אנחנו לשמוע התאוננות מפי סופרים, כי העם אינו שומע, כי האם אינו מכבד את סופריו אולם הניסוּ הסופרים המתאוננים לשאול את עצמם: האם מכבדים את העם במידה מספקת? האם תמיד הם שוקדים להקשיב ולהיות לפה נאמן לקול האדם אשר בתהום נשמתו, לקול עצמותו העליונה? האם תמיד הם מעריכים אותו ומתחשבים עמו על פי צלמו העליון המיוחד? האם לא באים אליו לעתים לא רחוקות מאיזה גובה אוֹלימפּי להרים אותו אליהם, לחנך אותו על פי תורת חינוך אצולה מנשמות אחרות, אבל ברורה ובטוחה בהחלט, להעריך אותו על פי איזה צלם אדם מאושר ומקוים ולפסול את כל עצמותו, אם נמצא בה חסר או יתיר? האם כך היא מידת האמת העליונה. הן הסופר, המשורר, או מי שבא לדבר אל העם, עד כמה שיש להם באמת מה להגיד לו, עד כמה שיש באמת בדבריהם בכדי לעורר את נפשו, לעודדה, לרוממה, עד שייתן לב להיתקן, להתחדש, – הן רק משלו הם נותנים לו, ממה שהם דולים מתהום נשמתו, ממה שהם שולים מזרם חייו. או האם יש בכוחם לתת לו – לתת מתנה חיה – יותר ממה שלקחו ממנו, או האם יכול העם לקבל יותר? האם אין נפש כל אלה, הבאים אל העם בתביעות גדולות, אצולה מנפש העם? ואפילו כשהם מייסרים אותו בשבט פיהם, ואפילו כשהם מנתחים באיזמל את נגעיו האנושים, – הלא רק משלו הם נותנים לו, כי העם הרוצה להיות בריא בגוף ובנפש הוא הנותן להם את הרצון, את הכוח ואת האמצעים להבריאו. אלא מי הוא הנותן להם כי על כן קשה כל כך להבריא עם, כי קשה לעמוד על סוד הריפוי הזה לכל עמקו, לא פחות ממה שקשה לעמוד על סוד המסיבות החיצוניות לכל היקפן העולמי ועמקן. העם, בדומה לטבע, אינו נשמע לאדם אלא במידה שהוא יודע להישמע לו, לחוקיו העצמיים. אולם את הטבע הזה עוד לא למדו בני האדם לדעת באותה המידה שלומדים לדעת את הטבע העולמי, באשר גם דרך הלימוד היא פה אחרת. בייחוד לא למדנו אנחנו, הלומדים הכל מאחרים. רק זאת אנחנו רואים, כי מי שיודע לדלות מתהום נשמת העם, דבריו מתקיימים לדורות, ויש להם ערך אנושי כללי (למשל, הנביאים).

מכאן אנחנו באים לכאורה לכלל דבר אחד ברור, אבל ברירותו אינה מוציאה אותו מכלל קשיותו: אם יש חינוך לעם, הרי זה, בדומה לחינוך היחיד (בעצם הרי זה חינוך אחד), רק חינוך עצמי. זאת אומרת, כל עיקרו של החינוך הוא גילוי עצמותו המיוחדת, אמיתו המיוחדת, אור נשמתו המיוחד של העם, או – מצד שני – השגת חירותו העליונה ויחסו העליון, יחסו המיוחד, העצמי בלתי-האמצעי אל הטבע, אל ההוויה, אל החיים, אל האדם, אל עצמו. הווה אומר, תפקידו של הסופר הוא לא לעורר בקרב העם רגש של ביטול לעצמו, שהוא בבחינת כיבוי המאורות, לא לבטל את עצמותו – איך שהיא עצמותו – למען יבוא לקנות לו באיזה אופן, בלתי-מושג לבן-תמותה פשוט, עצמות אחרת חדשה, על פי המלה האחרונה, כי אם להפך, לעורר בו קודם כל רגש של כבוד לעצמו, הכרת ערך עצמותו המיוחדת, ערך אמיתו המיוחדת. למצוא ולהעלות בנשמת העם את אורו העצמי, המיוחד. לאור הזה, ורק לאור הזה, יוכל גם לראות בבהירות היותר אפשרית את נגעי העם וגם לגלותם לכל מראה עיני העם. ואז יגלה את הנגעים האמיתיים, שהחיים נפגעים בהם ונפגמים בהם, יגלה בשביל לרפא, בשביל לעשות ניתוח. ויהי הניתוח קשה, ויהי הכאב גדול, – אבל יהי, ככל האפשר, ניתוח מן השורש, יהי כאב, יהיו חיים! אולם לעולם לא יבוא לראות נגעים לאורם של אחרים, המטיל צל על כל הנפש, כאילו היא כולה נגע אחד, לא יבוא לעסוק בחיטוט וניקור באשר נראה לו כנגע לאור הזר, בחיטוט וניקור לבטלה, ללא הועיל וללא תקווה להועיל, בחיטוט וניקור, שאינם אלא בבחינת איזמל בבשר המת ואין בכוחם אלא להרעיל את החיים ולהרקיב את הנפש עוד יותר. הן בעצם לא גילוי הנגעים ואפילו לא הניתוח עיקר, כי אם האור, ששופכים עליהם, האור שבנשמת העם, האור הזה הוא הבוער בנגעים, הוא השורפם והוא המרפאם, ורק לפי מידת האור, לא פחות ולא יותר, נרפאים הנגעים. ובאין אור עצמי זה, אין גם מקום לריפוי, – דבר זה ברור למדי, ואין צורך לבררו או להוכיחו. ומעלה הסופר את האור בנשמת העם על ידי הארת עצמו באור הזה. ההארה החדשה, המעוף החדש, שנשמת האומה מקבלת באישיותו של הסופר על ידי חינוכו העצמי, – הנה היצירה המשותפת, היצירה הלאומית של האומה והיצירה האישית של הסופר כאחת, הנה הלהבה המדליקה, הנה שיעורי ההסתכלות. היצירה, למשל, של טולסטוי או של דוסטוייבסקי, הם טולסטוי ודוסטוייבסקי בעצמם, טולסטוי ודוסטוייבסקי על כל אורותיהם וצלליהם – יצירותיהם הספרותיות אינן אלא פירוש, שאין להבין את הפְּנים בלעדיו – יצירה רוסית מכף רגלה ועד קדקדה. על כן יצירותיהם כל כך טבעיות וכל כך פועלות על הנשמה הרוסית ובכלל על כל נשמה חיה, ככל דבר חי וטבעי. להפך מזה, אפשר, כמדומה, לאמור, הוא, למשל, היינה, אשר צורתו הרוחנית, כפי שיצאה מתוך חינוכו העצמי הלקוי, היא בשביל היהודים יותר מדי גרמנית ובשביל הגרמנים יותר מדי יהודית. לפיכך גם שירתו, אם כי מצד עצמה היא יפה מאוד, כי יש בה הרבה מן הטרגיות של הנפש הקרועה והלקויה, מן הטרגיות האנושית היפה, השירית, בכל צורותיה, אבל מצד ערכה החינוכי, מצד כוחה לגדל ולחזק את השלמות הנפשית, לאחד ולרכז את כל כוחות נפש בנקודתה המרכזית העצמית, שזה העיקר בחינוך האמיתי, העצמי, היא לקויה מאוד בין ביחס ליהודים בין ביחס לגרמנים. מרגישים את זה בייחוד, כמובן, הגרמנים, בני העם החי, הבריא, הטבעי, בחושם הטבעי הבלתי-אמצעי.

מבחינה זו אפשר לאמור, כי הסופר ובכלל כל מי שמביא את העם לידי מחשבה, לידי התעוררות רוחנית, לידי תביעות גדולות מעצמו ולידי שאיפות עליונות בחיים, הוא מעין מכונת הכוח, המעבירה את התנועה החיונית, המתעלמת בכל רחבי נשמת העם ובכל מעמקיה, בכל ספירת החיים שמתחת למפתן ההכרה, לכוח מרוכז וגלוי, מאיר ומחמם, לכוח פועל בספירת ההכרה והמוכר. מובן, כי הפעולה הזאת צריכה להיות מתמדת, בלתי-פוסקת, כי מכונת הכוח צריכה להיות תמיד מפולשת לנשמת העם, תמיד שואבת משם חיים, ונשמת העם לה תמיד מקור שאינו פוסק, מעיין מתגבר; שהרי עצם מהות החיים היא התחדשות שאינה פוסקת, – הפסק בהתחדשות הוא במידה מתאמת הפסק בחיים. אולם הפעולה הזאת הרבה קושי יש בה והרבה צער, חבלי יצירה וחבלי לידה, מבחינה ידועה אפשר אולי לאמור, כי כל עצמה הוא הצער, ועיקר הקושי והצער הם פה הספקות, אי-הבטחון; יש פה – בייחוד במקום שיש יצירה מקורית – מעין הליכה על עברי פי תהומות או על ראשי הרים זקופים ומכוסים שלג עולמים. ומצד שני עצם הספקות ואי-הבטחון הם פה עיקר גדול: הם לגבי המחשבה היוצרת מעין אותן הרעידות, המולידות את האור. לפיכך, בכל מקום שאתה מוצא יצירה מקורית, שם אתה מוצא את הרעידות האלה, אפשר לאמור, במידה שהיצירה מקורית. ולהפך אתה מוצא, כי תלמידיהם, ובייחוד ‘חסידיהם’, של היוצרים הגדולים הם תמיד יותר בטוחים בתורת רבם מן ה’רבי' בעצמו. חסיד מארכס, למשל, הוא תמיד יותר מארכסיסט ממארכס, חסיד דארווין – יותר דארוויניסט מדארווין, חסיד טולסטוי – יותר טולסטואי מטולסטוי. והוא הדין בחסידי ניצשה, איבסן, קנוּט המסון וכו', והוא הדין בחסידי הגדולים שלנו, וכן הלאה. מכאן נשקפת סכנה לעצם היוצר – סכנת הוודאות והבטחון, שהם במובן ידוע בבחינת עמידה מלכת והליכה בדרך הכבושה, – ותהי כבושה על ידי עצמו. קבלת התורה על ידי האחרים יש לה צללים משני צדדים: מצד אחד – טשטוש הצורה במידה ידועה של המקבלים, ומצד שני – הבטחון הגמור של נותן התורה, כי הוא אמת, ותורתו אמת ואין לו אפוא צורך עוד לבקש תורה מפי החיים או מפי החיים המתחדשים והולכים. על כן אנחנו רואים לעתים לא רחוקות, כי אדם, שיצר שיטה ידועה, שנתנה דחיפה ידועה למחשבה ולשאיפות העליונות בחיים, מכיוון ששיטתו נתקבלה, שוב אינו יוצר חדשות, כי אם הולך לשיטתו ובמובן ידוע מעכב את מהלך החיים, במקום שאלה אינם נכנסים לתוך שיטתו או אינם מודים בשיטתו, ובכל אופן אינו נותן דחיפות חדשות לחיים. וכמה אתה בכלל מוצא יוצרים חוזרים על עצמם מתוך שהגיעו למדרגה של בטחון גמור. ויש עוד טענה אחרת. במידה שהסופר-היוצר רואה את כוחו הולך וגדול על העם, במידה שהוא רואה את עצמו עולה ואת העם כורע ברך לפניו, כורע לעתים בתוך הביצה או סתם מתגולל ברפש, במידה שהוא רואה אור גלוי בחוץ ואינו רואהו בנשמת העם, – לא ייפלא, אם הוא לעתים יפנה מזה למעלה, יסתתר בשפריר חביון של הבדידות העליונה או ייתן עיניו במה שיש בחוץ ויעלים עיניו מאשר למטה מבפנים, מאשר בתוך התהום.

כל זה יש בו בכדי להביא לידי מחשבה: אולי לא למוֹתר לפרקים ידועים לתת לסופר מקום להינער קצת, להתבונן קצת לעומק, לבקר את חשבונותיו עם עצמו ועם העם. וזה יעשה אולי היובל (כמובן – ‘אולי’, שהרי גם זה מוטל בספק גדול). אולם באופן כזה הרי שהיה היובל צריך לקבל צורה אחרת לגמרי. לא הערצה ולא הערכה (תמה אני, אם בכלל כשר וישר להעריך את הסופר בפניו, בחייו; והערכת ערך יצירתו הלא היא עניין לביקורת של כל ימות השנה), – פה יש תביעה, והתובע הם החיים בעצמם. לא הסופר כשהוא לעצמו צריך להיות פה בעיקר העניין לענות בו, כי אם העם וחיי העם. אם לתת מקום לסופר לתבוע מעצמו תביעות חדשות, – הרי זה אומר לתת לו מקום לראות תביעות חדשות בנשמת העם, דרישות חדשות בחיי העם, אם מתוך חיוב, מתוך התחדשות רוח העם מאיזה צד שהוא, מאיזו פינה שהיא, או מתוך שלילה, מתוך פגיעת החיים מצד חדש בנגעי העם, שהראו מחדש על הצורך לעסוק בריפוים מצד זה. ובכן, לפי מהלך מחשבה זה, צריך היובל להיות מעין יום מועד למועצה לאומית בזעיר אנפין, למועצה, אשר הספרות מקומה והסופרים – באי-כוח האומה, הבאים, בהזדמנות זו של השלמת פרק ידוע בפעולתו החשובה של אחד מטובי בניה, לבקר מחדש את ענייני האומה, את חשבון החיים וחשבון הנפש שלה, לברר מה נתחדש בהם ומה נשתבש בהם בפרק הזמן הזה, בעיקר מבחינת פעולתו של הסופר, להאיר כל אחד מפינתו צד החיים הקרוב אליו, שיש לראות בו התחדשות ידועה, השתנות ידועה, ומתוך כך יש לראות רשמים מהשפעתו של הסופר או יש להרגיש בחוסר השפעתו.

[ג]

אתרשה, ליתר בהירות, לבאר את הרעיון על ידי שני משלים מן הקובץ שלפנינו, בחשבי לדבר מובן מאליו, כי לא באתי בזה לנגוע בערכם של המאמרים או להיכנס לרשותם של כותביהם. למשל, לו במקום ‘שירתנו החדשה’ היה בא ‘יישובנו החדש’ או ‘המהלך החדש בעבודתנו היישובית’, שהיה מואר מצד השירה שיש בו ביישוב החדש או שאין בו בכלל ומצד יחסו אל שירת ביאליק בפרט; או במקום ‘לפני ארון הספרים’ היה בא מאמר על העיתונות הארץ-ישראלית או על הספרות החדשה בארץ-ישראל, מואר גם הוא מצד זה, וכן הלאה (כמדומה, כי פה יש מה להאיר ומה לברר. וכן בכל מקום שיש קוראים לסופר) – הבירור הזה, ואפילו השגיאות, ואפילו הליקויים של הבירור, היה משמש לסופר מעין רמז או מעין ניצוץ להתעוררות חדשה בעבודתו הספרותית בעתיד, ולעם – לחלק החי, המרגיש והחושב שבעם – מעין רמז להתעוררות חדשה בעבודת החיים בעתיד.

וכשאני פונה מצד זה אל הקובץ אני שואל את עצמי: איזה רמז יוכל ביאליק למצוא בו, ואיזה רמז יכולים אנחנו, העובדים, למצוא בו?

מובן, כי ניגשתי אל הקובץ לא מן הצד המעשי שבעבודתנו ובחיינו ולא מן הצד הרעיוני, כי אם מצד תביעות הנפש החיה. נעימה חדשה, או לפחות צליל אחד קל של נעימה חדשה, ביקשתי. צליל אחד של נעימה, הנחוצה לנו כל כך, צליל אחד חדש, אשר יגיד דבר-מה גם לביאליק. ביקשתי – ולא מצאתי. מצד אחד שוב אותם ההערכה והחלל, ומצד שני, שוב אותו קול ענות חלושה מתוך ביטול עצמי ואותו קול ענות גבורה מתוך נצחון על ר' ופסי, שוב אותה הקינה על ארון הספרים, על צרות חיינו וקוצר כוחנו לחיות, על עוון עם הספר וכו‘, שוב אותה האמת שבביטול היש שלנו (קרי: שבהתבטלותנו בפני אחרים) ואותה הגדולה עם הישועה שבהמתת העבר וכו’ וכו'. יש, כנראה, מאושרים, בעלי מדרגה, המבינים את כל זה, החיים את כל זה, אני – למה אכחד? – אני לא זכיתי לכך. עיני לנוכח יביטו, אל אשר לפנַי, אל החיים, ואינני מבין, איך יחיה אדם, כשפניו מופנים תמיד אחורנית. אינך יודע, אם להאמין, כי המביטים כך יש להם עיניים גם מפנים גם מאחור, או לחשוש, שמא גם מפנים גם מאחור אינם רואים אלא מהרהורי לבם ומתוך אספקלריות המאירות משל אחרים.

הדבר, כמדומה לך פשוט. היו תנאים שהולידו מה שהיה בעבר, כשם שיש תנאים, שמולידים מה שיש היום, אלא שהתנאים של היום הם לפנינו, אנחנו חיים בהם ובמידה ידועה יש לנו אפשרות לפעול עליהם, בעוד שהתנאים של העבר הם דבר שעבר, שאין ביכולתנו לעשות בו כלום. ומה שהשאירו לנו התנאים של העבר, אם הוא ברוח עצמותנו הטבעית, לא תועיל כל מלחמה בו, וגם אין להילחם בו, ואם לא – או שהוא נגלה לנו בצורה ממשית, חיה, ואנחנו נלחמים בו, בצורתו החיה של היום, או שאין בו ממש ואין שום צורך להילחם בו. למשל, פה, לפנינו, היום גילו החיים את נגע הפרזיטיות בכל כיעורו ובכל רקבונו. כמדומה לך, כי כל כוחנו לעשות להבראת העם צריך להיות מרוכז בעבודה זו של ריפוי, של ניתוח, של ניקוי האוויר, של בירור התנאים המפריאים את הנגע בהווה. ומה פה מסורת אבות, ביטול היש וכו'? לפנינו נגע ממשי שעלינו להירפא ממנו, איך שהוא אָפיינו, – ולמה להסיח דעתנו מן העיקר ולכלות כוחנו לבטלה? מתוך ביטול היש והמתת העבר לא ילך אף איש אחד לעבוד, כשם שלא ילך מתוך מוסר היהדות במובנו הרגיל וחיוב העבר, – את זה אפשר להגיד בבטחה גמורה, את זה אנחנו רואים בכל מקום ובכל זמן. פה דרוש ניתוח אחר וסממנים אחרים לגמרי. הנגע הוא יותר מדי עמוק בנפש האדם בכלל, ותאי הגלות – תנאי הגלות ולא המסורת – העמיקוהו עד להשחית. וכן בכל. כך מדברים החיים, האמת שבחיים.

ובכלל כל המלחמה הזאת במסורת אבות, באפיינו וכו‘! היה נטע, שנעקר משרשו והוטל בתוך מרתף אפל, וכמובן, נעשה חלש, חיוור, אי-טבעי. מה תקנתו? הנוטעים הפשוטים, שטיפלו בו מתוך חיבה פשוטה, אומרים בפשיטות: הוציאו את הנטע מן המרתף ונטעוהו בקרקעו הטבעי, בכלל הוציאוהו מן התנאים שאינם טבעיים, תנו לו די אוויר ואור – זהו התנאי הראש והראשון, אם רוצים אתם להחיותו, להצמיחו ולהפריחו כמקדם. כמה שאתם יכולים לעשות במובן זה – עשו, כי דרך אחרת אין. בזה צריכים להיות מרוכזים כל מחשבותיכם וכל מעשיכם לטובתו. השאר – מה שצריך יהיה לזמור, תזמרו בעתו בעת שהחיים ידרשו את זה דרישה חיה, כדרכם; מה שצריך לחתוך – תחתכו; והרב מן הרקוב וממה שאינו חי ייפול מאליו, בכוח החיים, במידה שהנטע ישוב לחיות חיים טבעיים. אבל הנה באו המלומדים, שלמדו בוטניקה בחוץ-לארץ, ובדרו את הנטע מתוך כל המיקרוסקופים שבידם ובהשוואה אל נטעים אחרים, שלקחו להם למופת, ומצאו, כי עיקר הרע הוא בשורש ובגזע, שהיו פסולים מתחילת בריאתם (והמרתף? – את המרתף הרי אין להכניס אל תחת מיקרוסקופ). קודם כל, אומרים הם לנו, צריכים אתם לכרות את הגזע עם השורש, אם רוצים אתם, כי הנטע יהיה ראוי להתקיים ככל הנטעים המהוגנים, להשאיר צריך רק את היונקות הרכים, שצמחו היום. העיקר הוא לכרות את הגזע עם השרשים – זהו הכל. והשאר? איך יתקיימו היונקות חיים ושלמים? איך ישתמר הנטע בשלמותו, בצורתו, ובתכונתו הטבעיות, המיוחדות לו לעצמו? אם יש לך אמונה פשוטה, תוכל להאמין, כי הם בוודאי יודעים מה שהם רוצים, לפי שעה אנחנו רואים רק את הקולות והקינה וכו’, שנזכרו למעלה.

הזהו הטון? הזהו הטון שיעורר אותנו לעבוד כמה שאנחנו יכולים לעבוד, לחיות כמה שיש בנו כוח לחיות, להתגבר על מה שיש להתגבר? הזהו הטון שיגיד דבר-מה לביאליק? ביאליק הרי לא גמר עוד, כמדומה, את חשבונותיו עם העבר, ועוד להפך, כולו שקוע בעבודה של גשירת גשר בין העבר ובין היום. אמנם שוללי העבר מונים אותו בכך, אבל ביאליק, יש לחשוב, יש לו דעה משלו, שאינה עשויה להיבטל מפני רוחב דעתם או תוקף דעתם של אחרים. בכל אופן רואים אנחנו, כי ביאליק אינו נישא בזרם ואינו נלחם ביום האתמול מתוך היפּנוז של התבטלות בפני אחרים. ביאליק הוא יצירתנו הלאומית במידה שהוא יצירת עצמו; יצירה, אשר לעומק העצמות הלאומית שבה אין כמוה הרב בקרב הסופרים בדור הזה; יצירה, היכולה להגיד דבר-מה על עצמותנו הלאומית. ובזה כוחו. אולם ביאליק הוא משורר הגלות (במובן המשובח והמעולה), ומארץ-ישראל היה צריך לשמוע נעימה אחרת, חדשה, צלילים חדשים.

יאמרו: מאין לקחת נעימה חדשה או אפילו רק צליל אחד קל של נעימה חדשה, אם אינם, אם חיינו כל כך קטנים, ריקים (וכו', כידוע)? – אבל הוא הדבר – שישנם, הנפש מעידה עליהם – שישנם. מאיזה מרחק לא ברור, מאיזה עומק סתום, באים לעתים לא צליל אחד. כי אם ים של צלילים, צלילים ערטילאים ומשמשים בערבוביה, צלילי אור וצלילי חושך, צלילי שמחה של מעלה וצליל תוגה של מעלה, בייחוד צלילי תוגה של מעלה, המפייסים כל כך! תוהו-ובוהו של צלילים, שאין להם יוצר, שאין להם תיקון. הלא מנשבות עלינו רוחות מכל הצדדים ומכל המעמקים, ובייחוד רוחות-צפוניות, – אבל אין כינורו של דוד! רבים המבקשים כינור לשירתנו, – אבל מי ייתן לנו כינור לצערנו! יש לנו תנים לבכות ענותנו, יש לנו אנקת חלל, בייחוד יש לנו קינים והגה והי של ייאוש לבטלה עם שאגת ארי – אם רצונך לקרוא לו כך – על חטאים שחטאנו ושלא – חטאנו, – אבל כינור לצערנו, כינור שיעלה את צערנו לשרשו העליון – אין, אין. צערנו חנוק, מרוסק, מלא רעל, בייחוד מלא חול – עמנו הוא בגלות. דין ‘לפום צערא – אגרא’ אינו נוהג בנו; אנחנו בנידון זה בבחינת ‘מה שקנה עבד קנה רבו’: האחרים יעשו להם מצערנו מטעמים לפי טעמם הם, ואנחנו את קובעת כוס התרעלה, את שמרי הצער, אנחנו שותים, מוצים, מוצים באיזו תאווה משונה – את זה הלא מרשים לנו גם האחרים בכבודם ובעצמם, ואנחנו, כמובן, איננו מעיזים לבלי לקבלו בכל הכבוד הראוי, – אבל את עצם היין של כוס התרעלה, את השירה שבצער, את הגבורה שבצער, את היצירה שבצער, אין טועם ואין מטעים לנו. אין אפילו הרגשת צורך בזה או הודאה במציאות טעם כזה. למה – אם הרעל הוא סם-המרפא היחידי בעיני רופאי הנפש או בוראי הנפש שלנו. וכמה כל זה מוסיף עוד להרעיל את חיינו ולהרקיב את רוחנו! אם כל קטיגוריה ארסית על היהודים בפי אחרים מושכת אחריה מחשבה: מילא, מה שאומרים אחרים, – אבל מה יאמר, מה יחשוב, מה ירגיש, הדור הצעיר שלנו או החלוץ, ההולך בשורה הראשונה, הנותן את הטון של הדור הצעיר שלנו? האם בעיניו אין כל זה ביסודו – כלומר כי כל עצמותו פסולה מעיקרה – אמת גמורה, שעלינו, אם יש נפש כל שהיא, להודות בה, להודות בה ולהיות לאחרים בכל עצמותנו, כלומר להיות למין ספוג, הסופג את הכל ושאין בו משלו כלום? והמחשבה הזאת אינה מחשבה עוברת, כי אם רודפת אחריך כהאלוּצינאציה, לוחצת את הלב, כקוֹשמַר קשה, מבעתת כרוח רעה בכל הזדמנות של עלבון ושל קטיגוריה מבחוץ, שאין לנו, ב“ה, מחסור בהם, או של אַפּוֹלוֹגיה והתנצלות מבפנים, שגם בהן אין לנו, ב”ה, מחסור. אבל בייחוד בכל אשר אתה חושב על דבר עבודתנו הלאומית, על דבר יצירתנו העצמית. יצירה עצמית במקום שהעצמות פסולה מעיקרה!

והמחשבה הזאת אינה יכולה לבלי להוליד מחשבה אחרת, לא פחות, אם לא יותר, מרעילה: העוד חי העם, שזו היא האמת של הדור הצעיר שלו, של בניו ובנותיו שאינם נתונים לעם אחר? העוד חי העם, אשר בנשמת הדור הצעיר שלו, בנשמת יורשו הבלתי-אמצעי, ניטשטשה האמת האחרת, האמת החיה של ה’אני' שלו, החי את עצמו בכל שלמותו, בכל אורותיו ובכל צלליו, – ניטשטשה במידה כזאת, שאין הוא רואה עוד את ליקוייו לאורו העצמי, לאור אמיתו זו העצמית, כי אם לאורם של אחרים, וממילא אין לו באמת אלא אמת זו שבאה לו ביחד עם האור מאותם האחרים? אני לפחות אינני יודע ואיני יכול לצייר לעצמי ירידה עמוקה מזו, ריקניוּת נפשית מוחלטת מזו, של אדם (ושל עם) מכחש בעצמו, מבטל את עצמותו, איך שהיא עצמותו. מי שכופר בעיקר ה’אני' של עצמו, איך שהוא ‘אני’ זה, עד לחשבו ללא ראוי להיות אדם, עצמי, צלם לעצמו, הוא באמת אינו ראוי להיות אדם. לו אין באמת שום תקנה. מירידה כזאת לא תרים את עצמך, על עצמך – ויהי כוח המליצה גדול שבעתיים – לא תעלה את עצמך, אפילו אם תהיינה ידיך חזקות ושערות ראשך ארוכות כאותן של הגיבור הידוע, שהוציא את עצמו בציצית ראשו מן הביצה. עם ישראל לא כיחש בעצמו בתוך כל הרדיפות, העינויים, הבוז והחרפה, שאין העולם יודע דוגמתם, לא כיחש בנוולותו היותר נוראה, – ומה עלובה האמת, שאין לפניה הבנה במה שיש במידה כזו כשהיא לעצמה! עלובה שבעתיים האמת, הבאה לבטל מידה כזו! אכן יש תעודות עניות באמת זו, אבל לא לעם ישראל, כי אם לבניו, הדוגלים בשמה!

אמת! – אומרים לנו. אבל הלא גם ביאליק, למשל, מדבר אמת! בזה, כמדומה, הכל מודים, – ומדוע אין רעל בדבריו? מעולם לא הרגשתי רעל בדברי ביאליק, כי לא הרגשתי רוח זרה. כמה שהוא זועם, מקלל, מחרף, מגדף, מדבר את האמת היותר מרה והיותר קשה – ואולי בייחוד בשעה שהוא מדבר את האמת והיותר קשה – תמיד אתה מרגיש, כי רוחנו הלאומית, היא ולא אחרת, היא ולא זרה, מדברת מתוך גרונו.

אולי לא הייתי בכלל צריך לכתוב את הדברים האלה, אבל הלב ‘אינו יודע חכמות’, הלב כואב, והיד נשמעת לו וכותבת. ואם לאמת – הרי הדברים אמת. סוף סוף גם אנחנו, כל בני העם הנתון לבוז ולחרפה הזה, גם אנחנו, שלא זכינו להשיג את האמת העליונה שבבוז ובחרפה האלה, – סוף סוף גם אנחנו אדם אנחנו, גם בקרבנו יש לב, לב אדם ולא קש וגבבא, גם לבנו כואב, כואב על כל מיני הפורענויות והעלבונות שאין דוגמתם – ובכללם גם העלבון, שאיני יודע גדול ממנו, של ה’חמלה' שחומלים עלינו בגודל נפשם משיגי האמת העליונה משלנו – כואב את נגעינו הפנימיים, שותת דם על עוונותינו וחטאותינו, גם לנו יש רגעים של ‘תפילה לעני כי יעטוף’ ושל ‘ממעמקים’. מכל זה – כמו גז מאיר מכל מיני פחמים וגם מכל מיני אשפה – כמה כוח היה יכול לצאת לנו לעודד אותנו, לאמץ את רוחנו, לחזק את ידינו בעבודתנו הלאומית, לוּ לפחות נשארה בנו בריאה וטבעית הכרת ערכנו האנושי, לוּ לפחות נשארה בנו די חירות אנושית להכיר, כי אדם אנחנו, כי סובלים אנחנו, סובלים ולא נבלים, לפחות לא יותר נבלים מאלה, שאנחנו עפר תחת כפות רגליהם ושמעמידים אותם לנו למופת; אוי, כמה, כמה זקוק, כמה, כמה ראוי העם הבודד, הערער, המופקר הגדול הזה, לסעד מוסרי, לנפשיות מעודדת, לנפשיות בריאה, פשוטה, טבעית, וכמה, כמה היה הסעד הזה מביא לו ברכה ומרפא!

[ד]

אולם כינורו של דוד יכול לשוב לכוחו רק פה, בארץ-ישראל, ופה אנחנו בייחוד זקוקים לו בעבודתנו שאינה עוד עבודה, בחיינו שאינם עוד חיים. ‘אין השכינה שוֹרה אלא מתוך שמחה של מצווה’, ואני הייתי מוסיף: אף מתוך צער של מצווה, – אבל מתוך צער בריא, טהור, ולא מתוך צער חנוק, מרוסק ומלא רעל, מתוך צער גלותי. הן בעצם רק פה אנחנו מתחילים להרגיש הרגשה חיה את צערנו הלאומי. דומים אנחנו פה במובן זה לאדם, ששכב ימים רבים בחום, בחוסר הכרה, – בשעה שהחום עבר וההכרה שבה אליו. רק אז הוא מתחיל להרגיש הרגשה חיה את מכאוביו, רק אז הוא רואה בבהירות מוחשית את חולשתו, ברצותו לקום, להניע יד ורגל – ואינו יכול. רק אז הוא מתחיל לדאוג דאגה חיה לחייו, לעתידו. פה כאילו עצם צערנו מוצא לו אפשרות להבריא, לצאת חירות, כי פה יש לו מקום לבקש לו גאולה, להיות נפדה בכוח ממשי, ונשקע עמו ביצירה. ולפיכך, מאותו הטעם עצמו, מורגש פה בייחוד, כי אין לו גואלים, מורגש בייחוד כל רעלו הגלותי וכל תשישותו הגלותית. ולפיכך, לפי כל האמור, מורגש פה כל כך בכלל החלל הריק; מורגש, כי חסר דבר מה; מורגש מן השעה הראשונה לבואנו הנה. זוכר אני את הרושם הראשון, שעשו עלי החיים בארץ-ישראל. זה היה במושבות יהודה. האנשים עשו עלי רושם טוב, והחיים במושבות היו אז, לפני שתים עשרה שנה וחצי, יותר פשוטים, וגם היחסים היו יותר פשוטים. לא היתה עוד כל כך הרבה אירופיוּת וגם עירוניוּת לא כל כך הרבה. האנשים והחיים היו אז קרובים אל לבבי. ובל זאת הרגשתי תיכף איזו יבשת, איזה חול, איזה חוסר שירה בכל, ואפילו בדברים, שבגולה עוד נשארה בהם מידה ידועה של שירה, כמו בשבת, בבית הכנסת וכו'. והחסר לא נמלא בשלמות עד היום. בעבודה ובחיי עבודה יש שירה, ולעתים הרבה, הרבה שירה, אבל אין השירה שלמה. חסר דבר-מה, בייחוד מורגש זה בשבתות ובחגים, בייחוד – בחגים. מי שלא ראה לנפש העובדים הצעירים בחגים הגדולים לא יבין את זה, ואולי אף לא יאמין בזה. וכך אתה רואה דבר משונה: החול שלנו הרבה יותר יפה מן החול של אחינו שבגולה, והשבת והחג – הרבה יותר יפים בגולה. ניסו אמנם לעשות חגים חדשים. אבל לעשות חגים לאומיים על פי הסברה והחשבון, – האין זה ממש כמו ‘לעשות’ שירה על פי הזמנה? חסר פה דבר-מה בשירת החול: כי מה הוא החג, אם לא תמצית השירה שבחול?

יאמרו: המלאכותיות גורמת. הרבה מונים אותנו במלאכותיות, במלאכותיות בעבודה, בדיבור העברי, בכל חיינו. והרבה איסטנסים יש, אשר הרגש האסתיטי שלהם מביאם להסתלק מכל זה ולעמוד מן הצד. מובן, כי דרך כזו הרבה יותר קלה ויותר אסתיטית מאשר לגשת פשוט אל העבודה ולהשקיע בה הרבה רצון, הרבה מרץ, הרבה מן היופי הנפשי – אם באמת יש שם יופי, – אשר יטהרו אותה במידה זו מן המלאכותיות. כי בעצמו של דבר יש כאן טעות. מלאכותיות הכרחית, יותר נכון, חוסר התכשרות והסתגלות בעבודה חדשה, בעבודה לשם השגת מטרה טבעית, בעבודה שמתוכה עצמה באה ההתכשרות וההסתגלות, אינה בעצם מלאכותית. העיקר היא פה ההתאמצות; אם ההתאמצות טבעית, כלומר נאמנה, תקיפה ומתמדת, הכל טבעי, כי היא מביאה להשגת המטרה הטבעית המבוקשה. ניקח למשל את תחיית הלשון. כמה קיתונות של לעג וגם של שופכין נשפכו על ראשי אגודות חובבי שפת עבר, ובכלל על ראשי דוברי עברית הראשונים, על המלאכותיות שבכל שאיפתם ובכל עבודתם, על שהם מסגפים את עצמם ואת שומעיהם וכו', כידוע (מה שהיו ביניהם הרבה ריקנים, אין זה ממעט את ערך הרעיון והעבודה להגשמתו ואינו מצדיק בשום פנים את יחסם של בעלי האסתיטיקה שלנו אל כל התנועה הזאת, שהרי בלי זה איי-אפשר בשום תנועה חדשה). ובכל זאת לולא המלאכותיות הזאת ההכרחית לא היתה לשוננו באה למצבה של היום. אמנם גם היום מרובה המלאכותיות בדיבורנו העברי, ולפיכך נמנעים הרבה מן האיסטנסים מדבר עברית. אבל, כאמור, יותר מטעות, מחסרון הנה, אין כאן. מלאכותיות, חוסר ההתכשרות והסתגלות יש בדיבורנו העברי, באשר טבע הדבר מחייב את זה, אבל התאמצותנו לדבר עברית, לעשות בכוח הדיבור את לשוננו ללשון חיה טבעית, אינה כלל מלאכותית. היא – עד כמה, כמובן, שהיא אמיתית ולא מזויפת – היא עצם החיים, עצם הטבעיות כך הוא כל חידוש בחיים בתחילת בריאתו, כל תנועה בראשית צמיחתה. כל שחייה נגד הזרם או לרוחב הזרם היא דבר מלאכותי, אבל היא מביאה אל החוף המקוּוה, היא המביאה לידי הטבעיות המבוקשת. וכן היא גם עבודתנו וכל מה שאנחנו עושים מתוך שאיפה לטבעיות. את זה היו צריכים לזכור, בזה היו צריכים להתבונן, הרבה להתבונן, רבים מקרב העובדים והעושים, ועל יד כך היו ניצלים, מצד אחד, מהרבה איסטנסיות לבטלה, ומצד שני, מהרבה מלאכותיות באמת. תהי התאמצותם טבעית, אמיתית, די עמוקה, די תקיפה ומתמדת, – אז לא יהיה להם מקום להתאונן על מלאכותיות, כי לא תהיה מלאכותיות.

לא פחות היו צריכים להתבונן בזה אלה, הרואים אמת בביטול היש שלנו וגבורה במלחמה במסורת-אבות, המרובים היום כל כך בקרבנו, המרובים גם בקרב אותן הספירות שלכל הדעות מותר היה להן ללכת לעבוד. להם אומרים החיים, האמת שבחיים: עד שאתם מבקשים אמת בווידוי על עוון עם הספר, שאין לו תקנה ושאינו מטיל עליכם שום חובה, צאו והתבוננו במה שיותר קרוב, שיש לו תקנה, ושבכוחו להטיל עליכם חובה גדולה. אם מבקשי אמת אתם: לכו לעבוד – הנה האמת! ועד שאתם מבקשים גבורה במלחמה בריחיים של רוח, צאו והילחמו בהרגלכם הגופני והרוחני, בטעמכם ובמושגיכם על דבר חיים רחבים, עמוקים יפים, ביחס הסביבה וכו' וכו' – וחיו חיי עבודה וטבע! פה בכל אופן לא מלחמה בריחיים של רוח, ויש תקנה, ויש חיים, חיים ממקורם. ואם חיים רחבים, עמוקים, אתם מבקשים, רחבים ועמוקים לא במידת האמת או המטר או יתר המידות העירוניות, כי אם במידה עליונה, – כי עתה תוכלו פה לחיות לכל מלוא רוחב החיים הטבעיים ועמקם, לכל היקפם ועמקם של חיי עולם. פה יש די מרחב לראות, כי יחסים גדולים אינם יחסים עירוניים, אשר כל גדולתם נמדדת במידת סביכוּתם, אשר האדם מסוּבּך בהם כעכביש בקוּריו, ואשר להרחיב לעצמו בתוכם הרי זה לסבך יותר, להדק יותר בקורים, לחנוק יותר את האחרים; או אשר לעלות,לגדול, בתוכם הרי זה לפסוע יותר ויותר על ראשי אחרים, אם בחומר או ברוח. פה יש מקום ללמוד יחסים מהשמים, השמש, הרוח, ההרים וכו‘, שאין לפניהם גדול וקטן, חשוב ולא-חשוב וכו’ וכו'; האדם, התולעת והם עצמם וכל העולם כולו – הכל אחד.

[ה]

מרגיש אתה, כי לא בשמים הוא הדבר החסר לנו, כי קרוב הוא בנשמתנו וברצוננו להביאו לידי גילוי, אבל עיקרי הוא הדבר, יסודי, ואנחנו לא תפסנו אותו. הרבה, הרבה אני חושב בזה, – ואיך אפשר לבלי לחשוב, אם כל מכשול,כל ביצה, הנפגשים לנו בדרכנו על כל צעד, מזכירים לנו את זה? איך אפשר לבלי לחשוב, אם פה, במקום שיש לנו אפשרות לטעום טעם חיים ממקורם, לחשבו על דבר ריפוי נגעינו, על דבר תיקון עצמנו, על דבר חידוש חיינו, במקום שגם אנשים לא יחסרו לגמרי (הן לא מלאכי מעלה אנו מבקשים), אם פה אין ידיים לפעלנו מפני איזה מעכב, שאין אתה תופסו, מפני איזה מחבל נעלם המחריב במעמקים מה שאנו יוצרים על פני השטח? ולא אחת אשא גם אני עיני אל ההרים: מאין יבוא עזרי? וכמעט: כמעט – אותה התשובה, אם כי מבחינה יותר פנימית: ‘עזרי מעם ה’ עושה שמים וארץ‘. חסר לנו הרעיון הדתי, הרעיון, כי אנחנו באים קודם כל לקבוע לעצמנו יחס חדש אל הטבע ואל סוד ההוויה והחיים, רעיון אנושי-עולמי, יסוד החיים והעולם, שליט יחידי בכל רחבי הנפש ובכל מעמקיה; חסר לנו היחס הדתי בעבודתנו הלאומית, אותו היחס, שחולל דתות כבירות כוח, מחדשות פני תבל, וממילא חסרה לנו האמונה הדתית בכל מה שאנחנו עושים. בלי כוח נפש, אדיר, איתן, אנושי-עולמי כזה, מסופקני, אם נרחיק ללכת. ולא לחינם אין העם מאמין בישועה בלי כוח שלמעלה מדרך הטבע. אם קרה לך לעַשֵב בקרב מְעַשְבים ביום רוח בשדה רחב-ידיים חרוש, גלוי, ערום, שרק נטיעות קטנות בנות שנה-שנתיים פזורות בו, וראית עשבים, קוצים מכל המינים, – יַנבוטים חַגות וכו’, גדולים וקטנים, רובם ירוקים, ירוקים, רעננים, רעננים, מתגלים מכל הצדדים מתחת המעדר של כל מעשב, ונישאים לכל רוח, לכל הצדדים, על פני כל השדה, – אז בלי משים תעלה על לבך מחשבה: הנה סמל עם ישראל בזמן הזה! ואם להוסיף עוד, כי פה ושם נדחפים עשבים, ינבוטים, חגות וכו' מסביב לנטע רך, מקיפים אותו מכל הצדדים, נלחצים אליו, כאומרים: 'היה לנו תומך ועוזר, היה לנו מחסה ומגן! ובינתיים הם לוחצים אותו, חונקים אותו, כופים אותו לארץ, וכמובן, לשווא, כי הנטע חי, והרוח בעזרו, – אם להוסיף גם את זה, והיתה התמונה שלמה. ואתה מהרהר: כמה, כמה חיים, כמה, כמה כוח פנימי יוצא מן הכלל דרוש היה לעשבים האלה בשביל שישובו וידבקו בשרשם ויחיו!

מי ימלא לנו את החסר? מי ייתן לנו את הכוח? אני אינני מצפה לנביא ואינני מבקש נביא. הנביא לא יגאל את העם, כי הנביא לא יגאל את האדם, הנבואה צריכה להיות שורה על כל העם, על כל האדם, זאת תהיה הגאולה השלמה, הגאולה האמיתית, אם יש גאולה לאדם. גאולה על ידי נביא תהיה שוב ממין הגאולות, שכבר היו לעולמים ושהביאו לעולם רק שנאה ושקר עם כל תולדותיהם ותולדות תולדותיהם. זאת תהיה שוב גאולה לפיות ממללין רברבין, לדמיונות נלהבים וכוזבים, לתקיפים מכל המינים, אם תקיפי האגרוף או תקיפי המוח או תקיפי הרוח, אשר, מבחינת הגאולה האנושית, אין המרחק ביניהם גדול כל כך, כמו שנראה בהשקפה ראשונה. העם – הנה הנביא, האדם – הנה הגואל! ואני מאמין בכוח העם, כל עוד אני מאמין באדם, כל עוד אני מאמין בחיים. אולם ממקום שאני רואה את כוח העם, משם נראה לי, כי קודם כל קשה לנו הרוח אשר בחוץ, הנושאת אותנו לכל הצדדים ואינה נותנת לנו לשוב אל עצמנו ולהידבק בשרשנו. קודם חסרה לנו חירות נפשית, אמונה טבעית בעצמנו, רצון חזק, – חסרה לנו נפשיות בריאה, פשוטה, טבעית, בת-חורין, שירה חסרה לנו, שירת נשמתנו כמות שהיא. והמשורר, לא בתור נביא, ולא בתור מחנך, כי אם בתור משורר, בתור אחד מטובי בני העם, שיש לו מה להגיד, שיש לו מה להרעיף על לב שבור ורצוץ, על נפש דואבת ויבשה מרוח זלעפות ומכל רוחות רעות,יכול לעשות פה הרבה, הרבה מאוד. פה לפניו מרחב, שאינני יודע רחב ממנו.

ואם להגיד את כל האמת, אוסיף עוד מה שאמרתי אני פעם, אם כי הדברים יהיו בוודאי מוזרים, אם לא גרועים מזה, בעיני רבים: לוּ היה ביאליק פה, עובד וחי חיי עבודה וטבע ורואה חיים רק בחיי עבודה וטבע (שהרי באופן אחר לא ישיג בשלמות מה שיש לו פה להשיג) ושר לנו את שירת העבודה וחיי העבודה, – כי עתה הייתי נותן בעד זה את כל שיריו. לבי אומר לי כי הדברים הולמים את ביאליק, והוא יראה לעמקם, אף אם רחוק הוא מדרך זו. ובאמת פה היה המשורר יכול להיות קודם כל כינור לצערנו הגדול, שהנפש הגלותית והחיים הגלותיים לא יכלכלוהו. אבל גם כינור לשירתנו היה יכול להיות. לא שיש לחלום, כי קרובה ישועתנו לבוא, כי כבר בא היום לשיר את שירתנו, אלא שיש כאן טיפת חיים, טיפה אחת קטנה, קטנה, אשר גם במיקרוסקופ לא כל עין תשורנה, אבל טיפת חיים. בטיפה אחת כזאת יש ביד המשורר להחיות נפשות רבות, ולבי מוסיף ואומר: לא רק נפשות, כי אם גם עצמות יבשות ואפילו רקובות, לא רק פה, כי אם בכל תפוצות ישראל.

תרע"ח (1918)

---

מעניין לעניין באותו עניין

מאת

אהרן דוד גורדון

מעניין לעניין באותו עניין / א"ד גורדון

[א]

אחרי כתבי מה שכתבתי בין יתר הדברים במאמרי ‘מתוך קריאה’ על חיינו הצמאים לשירה, נזדמנה לידי מודעה על דבר הוצאת ‘ספרייה חקלאית’, אשר בין יתר מחלקותיה נמצאת גם מחלקה: סיפורי כפר. הדבר עוררני במקצת. זה היה בעיני מעין מעניין לעניין באותו עניין. חשוב היה בעיני לראות,כיצד מתייחסים סופרינו, מתוך השקפתם הם, לצורך החיוני הזה. מיהרתי לעיין בפרטים. והנה לפני רשימה של שלושה-עשר סיפורים – ולא אחד מחיי הכפר שלנו, מחיי מושבותינו וחוותינו אנו! ואני עומד ותוהה ואיני יודע, אם לשאול: מה זאת? או אולי גם שאלה זו שלא מן הענין?

כשאתה מתבונן בספרותנו החדשה בארץ-ישראל מן הצד, מצד החיים ותביעתם האילמת, הרי היא עושה עליך רושם, כאילו היא לא ספרות ארץ-ישראל, כי אם ספרות בשביל ארץ-ישראל. קודם כל, אל כל אשר אתה פונה – תרגומים. על זה יש, כמובן, התנצלות מן המוכן: כך הדבר נוהג בקרב כל העמים האירופיים (למשל, ברוסיה, בגרמניה וכו') בראשית צמיחת ספרותם. זה, כמובן, בשבילנו די. יותר ממה שיש ליישב, ממה שיש עליו התנצלות, אין אנחנו מבקשים. הלאה מזה אין אנחנו נוהגים ללכת. אבל הרי גם הדברים המקוריים רובם ככולם לא מחיי ארץ-ישראל הם, – וזה הרי, יאמרו מה שיאמרו, קצת למעלה מהתנצלות! יותר מזה: אפילו הדברים מחיי הארץ – מרגיש אתה איזו מקריות: הסופר כותב מחיי ארץ-ישראל, משום שהוא בא לארץ-ישראל, ולו הביאוֹ המקרה לאמריקה, היה כותב מחיי היהודים באמריקה, ולא היה ערך יצירתו האמריקאית נופל מערך יצירתו הארץ-ישראלית אף במשהו. אין כאן אותו הקשר החי שבין ארץ לאומית ובין סופריה, למשל, שבין רוסיה ובין סופריה הרוסים, ואפילו אותו הקשר שבין רוסיה ובין הסופרים העברים ברוסיה אינך מוצא דוגמתו כאן. ולא עוד אלא שאינך רואה בסופרינו – בתור סופרים – שאיפה להיקלט, להכות שורש בארץ, אינך רואה אותם מבקשים להתחדש בתוך החיים המתהווים, להתחדש – כמעט הייתי אומר: להתהוות – עד כדי להתחיל הכל מחדש, מן האלף-בית, אינך רואה אותם מבקשים פה את עצמם, את חייהם, את עולמם. ושוב אותה התהייה: היש מקום לשאול על כך או לא?

אולם, אם בהיתר או באיסור – החזיון הזה אומר: דרשוני! לפנינו לא שאלה ספרותית ולא שאלת סופרים, – לפנינו שאלת חיים. כוחותינו בארץ כל כך מועטים כל כך בטלים במיעוטם, והיצירה העומדת לפנינו כל כך גדולה, כל כך נוראה בגדלה, עד כי אין כאן מקום להסתלק מן ההכרח לפחות לברר לעצמנו מה כוחותינו, מה יש לדרוש מהם ומה הם מחויבים לתת. השאלה היא: מי שבא לארץ-ישראל ונפש לו ומחשבה, המבקשת כאן דבר-מה, וכוח לו, אם כוח מעשי או כוח ספרותי וכדומה, – המחוייב הוא להשקיע את כל כוחו ואת כל עצמו בארץ, בחיים המתווים בארץ, בלי שיור כל שהוא, או לא? הסופרים הלא הם סוף סוף החלק היותר חי והיותר אחראי שבעם, ואם אין החובה על הסופר (בתור סופר, שזה הצד העיקרי שבאישיותו, ולא רק בתור מורה, למשל, וכדומה) להשקיע את כל עצמו להתחיל הכל מחדש, – העובדים והעושים מה כי נבוא עליהם בתביעות כאלה?

הנה, למשל, השאלה, ששימשה לי נקודת-מוצא, השאלה על דבר סיפורי כפר. אומרים: חיים מתהווים אינם בתוך כדי התהווּתם חומר מתאים ליצירה אֶפּית. אני אינני אמן ולא אבוא לדון בזה אפילו כתלמיד הדן לפני רבותיו.אבל אני הרי לא מצד האמנות בא אל השאלה, כי אם מצד החיים. החיים מתהווים, מלאים סתירות, ערבוביה, תוהו-ובוהו שבתוך כדי יצירה. ניצוצות קטנים בתוך חשכה גדולה ואיומה, טיפות חיים בתוך ים של תִּפלוּת עם רקבון לא מעט. ועל הכל – גלגל הנשימה כולו – קטנות וחולשה. אין מעוף, אין מבט מקיף עולם ומלואו, אין מידה עליונה, אין גבורה עליונה, עד כי לעתים אינך יודע, אם כאן מתרקם דבר-מה או מרקיב. אבל אם תדע או לא תדע – ואתה בתוך תוהו-ובוהו זה וכעין חלק ממנו! אינך יכול לראות את עצמך מן הצד, שופט רמים ומוציא משפט, אם לחסד או לשבט. הנך מרגיש,כי בכל רגע אתה נשפט, כי בכל מעשה ובכל תנועה אשר אתה עושה בידיך, במחשבתך, בנפשך, בכל גל של חיים שאתה חי, אתה מוציא את משפטך, אם לתקומה או לכליון. מרגיש אתה, כאילו גם הכוחות המזומנים מוכרחים פה לסבול מהפכה שלמה ולהתהפך לכוחות ממין אחר לגמרי, בדומה לגרעין התבואה, למשל, ההולך ומרקיב מידה שהוא צומח. דומה, כאילו החיים המתהווים מהווים על פי דרכם הם את הכוחות המהווים אותם. והדרך זקופה, חשכה וחלקלקה, וכל צעד מצעדיך מסוכן. דרושה זהירות, דרושה התבוננות, הבנה, התעמקות, – לא הבנה והתעמקות שכלית, כי אם הבנה והתעמקות נפשית, שירית, הייתי אומר: דתית או אולי: קוֹסמית. החיים מתהווים – ודורשים ביטוי, לא ביטוי לירי של השתפכות הנפש – או לא רק ביטוי לירי, – כי אם בעיקר ביטוי של התרכזות הנפש, של התרכזות היצירה המתייצרת, שהיה משמש למהווים נקודת-שרפה מאירה בדרכם הקשה והמסוכנה בתוך תוהו-ובוהו זה, שהם חיים בו ויוצרים בו.

ועתה השאלה: המחויבים הסופרים היוצרים להשתתף ביצירה עם העובדים היוצרים, להשלים את יצירת החיים, במצאם ביטוי בחזון, ברוח, למה שמצאו אלה ביטוי במעשה, למען תהיה יצירת החיים יצירה אחת שלמה, או לא? והביטוי הזה, אין לנו שום הוכחה, כי הוא מחויב לקבל דווקא צורה של סיפור. מי יודע? אולי תהיה זו צורה חדשה לגמרי? אולי צורה שלא היתה עוד לעולמים?

נצייר לנו לרגע סופר בעל כשרון יצירה מקורי גדול (וסופרים כאלה הלא ישנם בארץ, יהי מספרם שניים, שלושה, יהי פחות, יהי יותר), שהשקיע את כל עצמו בארץ, ממש כמו שמשקיעים את כל עצמם העובדים הנאמנים, המחזיקים מעמד. אין לפניו ארץ אחרת, חיים אחרים, עולם אחר, או שכל

אלה ישנם בשבילו רק במידה שהם קשורים בארץ-ישראל. פה מרכז ה’אני' שלו, פה מקור חייו, מפה מתחילים חייו. פה הוא כתינוק שנולד, המתחיל לחיות הכל מחדש, מתוך החיים המתהווים, מתוך עצמותו המתחדשת, מתוך תוהו-ובוהו זה, שהוא עם כל עצמותו חלק ממנו. האדם, האומה, היחיד, החיים, העולם – הכל פה חומר היולי אחד, הכל הולך ומתהווה מחדש, הולך ונברא בריאה חדשה. ובתוך הכל – רוח היוצר, כוח היצירה של הסופר. הייתכן, האפשר, שלא ימצא זה ביטוי למה שהוא כל עצמו, כל חייו, כל יצירת חייו? יותר קרוב לראות, כי הוא היה מוצא, כי היה יוצר ביטוי חדש, צורה חדשה של ביטוי, צורה מתאימה לחיים המתהווים, ואולי – מי יודע? – אולי מתאימה יותר לרוח ישראל בכלל, לרוח העם, אשר מתחילת בריאתו, אשר בעצם התייצרותו לעם לא ראה כל תמונה, – כי מראות אלהים חיים ראו עיניו!

[ב]

אולם כל זה הוא רק צד אחד של הדבר. תפקידם של סופרינו בהתעוררותנו הלאומית, ביצירתנו הלאומית הוא לאין ערוך יותר רחב ויותר עמוק, והתביעות, שחיינו תובעים מהם, יכולות להיות נמדדות רק במידת האחריות המוטלת עליהם, על סופרינו, ובמידה, כמובן, שהם מקבלים עליהם את האחריות הזאת. בקרב אומה חיה, המושרשה בארצה, הגדלה בקרקעה הטבעי, החיה את חייה העצמיים, אין הסופר אלא מליץ יָשר, כלי-מבטא נאמן לרוח האומה. רוח האומה יש לה שרשים די חזקים בכל רחבי החיים ובכל מעמקיהם, ודי כוח לה לעמוד מעצמה, לחיות ולהתקיים כל ימי החיים על הארץ. אולם בקרבנו, שהכל, כל הקשרים, שהאומה נקשרת בהם קשר אורגני לגוף אחד לאומי, עומד על היחידים, – הרי שהסופרים, היחידים היותר חיים, היותר עמוקים והיותר עשירים, הם לא רק המליצים לרוח האומה, לא רק כלי מבטאה, כי אם גם הנושאים העיקריים של רוח האומה, האחראים העיקריים לרוח האומה, אשר עמהם או אחריהם ילכו יתר היחידים האחראים, ואולי נכון לאמור: היוצרים העיקריים של רוח האומה.

הנה אומרים לנו, כי במידה שהרוח הלאומית התעוררה בקרבנו, בה במידה התעורר היחיד עם עולמו המיוחד, עם תביעותיו המיוחדות. רבים רואים בזה הופעה מפליאה במקצת, רואים בזה כעין סתירה. אולם הוא הדבר – כי בקרבנו עצם חשבונו הפרטי של היחיד, תכונה מיוחדת לו ועומק מיוחד. בקרב עם חי אין הרשויות של היחיד מעורבות ברשות הרבים, לפחות אינו מעורבות למראית עין. רשות היחיד יש לה חשבונה הפרטי, שיכול להתחשב בפני עצמו, מבלי אשר החשבון הכללי יתערב בו התערבות גלויה. החשבון הכללי מתחשב שלא מדעת בעלים, מתחשב מתחת למפתן ההכרה; לחשבון הכללי אחראים החיים, החיים הכלליים. בחיים ישנם די קשרים חיים, די כוחות מושכים מכל הצדדים, עד כי היחיד, יהי מסלול חייו רחב, יהי רחוק, כמה שירצה, יהי מסלולו מסלול כוכב שביט, – מן השיטה הכללית לא ייפרד, מתוך החיים הכלליים לא יצא. לא כן הדבר בקרבנו. שיטתנו הכללית אנו כמעט שנתפרדה, ועדיין היא קשורה רק בקשרים פנימיים, כמעט אידיאליים. לנו אין חיים מושכים וקושרים מבחוץ, אין חיים לאומיים אחראים לעצמם. כל האחריות לחיינו הלאומיים מוטלת על היחיד, על עצמותו, על כל רכושו העצמי. בקרבנו אין היחיד בחשבונו הפרטי יכול להתעלם מן החשבון הכללי, מחשבונה של האומה (וגם מחשבונו של עולם), אם אין חפצו, כי מסלולו יהיה רק למראית עין רחב, בעוד שעצמותו תהיה לקויה, בייחוד אינו יכול להתעלם, אם מסלולו העצמי הוא באמת מסלול כוכב שביט. בלי זה, בלי צירוף מה שיש כאן לצרף מן החשבון הכללי, אם מסלולו מתרחק, אין זה אומר כלל, כי הוא מתרחב, – הרי זה אומר, להפך, כי הוא נצטמצם, אלא שנקרע, אם במידה ידועה או לגמרי, משיטתו הטבעית, ונמשך בכוח המושך של שיטות אחרות. הדבר הזה אינו גלוי כל כך, ויש בו סכנה של טעות, שקשה ליחיד עצמו לעמוד עליה: בראותו את עצמו רחוק משיטתו הטבעית, הוא על הרוב זוקף את זה על חשבון רוחב מסלולו, ולא חלי ולא מרגיש, עד כמה הוא נמשך בכוח שיטות אחרות, ועד כמה על ידי כך נצטמצם מסלולו העצמי. פה דרושה התבוננות יתרה והתעמקות יתרה.

בעצם אין החשבון עמוק כל כך, כמו שהוא מסובך, מסובך בחשבונותיהם של אחרים. בעצם, אם לראות את היחיד לא כראות צב שריון, שאין לו בעולמו אלא רוחב חללו של שריונו, אם לראות ביחיד נפש חיה ובת-חורין, מרגישה את אחדותה עם כל הבריאה העולמית ועם כל אשר בה ושואפת לחיות בתוך כל הבריאה העולמית ולתוך כל אשר בה, – הרי אין כאן סתירה ואין פלא. האינדיבידואליות,הלאומיות (או האינדיבידואליות הלאומית) והאוניברסליות אחוזות ודבקות זו בזו בנפש חיה ובת-חורין כשלהבת בגחלת. אלה הם שלושת היסודות, שנפש האדם עומדת עליהם או, יותר נכון, מורכבת מהם, ושאין חיים לאחד מבלעדי השניים הנותרים. אינני יודע אינדיבידואליסטים יותר גדולים מהנביאים – ואינני יודע לאומיים ואוניברסליסטים גדולים מהם. אפשר לאמור כי עם ישראל בכלל מצטיין באינדיבידואליותו, בין בכללו, בתור אומה, בין בפרטיו. לא קשה לראות, כי עוד מתחילת עמידתו ברשות עצמו היו הפרטים שבו מצוינים באינדיבידואליות נפרזה, כמובן, בצורה מתאימה למצבם התרבותי של הימים ההם.כשאתה מקשיב לדברי הנביאים, המוכיחים אותם על קשי ערפם ומנבאים להם חורבן, פיזור, התפרדות, אם לא יחזיקו במעוז אל אחד עם כל האידיאלים התלויים בעיקר הזה, דומה אתה לשמוע, כי בת הקול המלווה את דבריהם מתוך העומק הנעלם לוחשת ואומרת, כי רק אידיאלים גדולים הם הקשר היותר בטוח, הקשר היחידי, שיש לקשור בו אישים נפרדים כאלה לגוף אחד חי, כלומר כי הקשר צריך שיהיו לו שרשים בעצם עצמותו העליונה של כל יחיד מאלה. עולמות נפרדים אינם נקשרים אלא בכוח מושך, שאין בו תפיסה ממשית.

[ג]

אמנם יש עוד צד אחד למטבע, שאין לעבור עליו בשתיקה, אם לבקש אמת לאמיתה. היחיד בגבול החיים הפיזיולוגיים הוא באמת דבר נפרד לעצמו, נבדל מן העולם, מיתר החי, מן האדם, מכל מה שאינו הוא. הצרכים הפיזיולוגיים, התאוות הפיזיולוגיות, הכאב הפיזיולוגי, האינסטינקטים הפיזיולוגיים, ובכללם האינסטינקט של חפץ הקיום ושל הפחד מפני המוות, – כל אלה הם פעולות סטיכיות של כוח גדול לעצמו, שאין לפניו אלא הוא עצמו. אחד מגיבוריו של דוסטייבסקי קורא בעידן ריתחא: ‘יחרב העולם או שאני לא אשתה תה? אני אומר: יחרב העולם – ואני תה שתה אשתה!’ כך מדברת הפיזיולוגיה, אם דוסטוייבסקי כיוון להגיד את זה או לא. – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – לכאורה הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה של האדם הם שני צדדים של דבר אחד, שתי ספירות מקבילות, מהוות זו את זו, אחוזות ודקות זו בזו, כשלהבת בגחלת, אבל אין הדבר פשוט כל כך. בכל היותן יונקות זו מזו – הן שני עולמות שונים זה מזה בהחלט. הדבר יתברר במקצת עיון. האדם, מבחינת השגתו את החיים והעולם, הרי הוא כאילו עומד בין שני זרמים, השופעים לתוך נשמתו משני צדדים, משני עולמות שונים זה מזה בהחלט ומאירים אותה בשני מיני אור שונים זה מזה בהחלט: מעבר מזה – האור הגלוי של ההכרה, ומעבר מזה – האור הנעלם שלפני ההכרה; או: מעבר מזה – הצד השקוף של הראי, שהכל, כל ההוויה, כל היש ומתהווה, משתקף בו בבהירות לאין סוף, ומעבר מזה – הצד האטום של הראי, שהכל מתעלם בו לאין סוף, ושבכוחו זה הוא מהווה את השקיפות של הצד השני.

והנה, כדרך פעולתם השונה של שני הזרמים השונים האלה, כך שונה דרך פעולתן של שתי הספירות האלה. החיים הפיזיולוגיים עומדים בשרשיהם בגבול הבלתי-מוכר ומושפעים בהחלט מההוויה שלפני ההכרה, מהצד האטום של הראי. הם כאילו מונהגים בידי איזה נעלם, אשר, כאילו מחוסר אמון בהכרתו של האדם, אינו מסכים למסור לה את ההנהגה או לשתפה במעשהו או אפילו רק להרשות לה לראות את חשבונותיו עמה. ודרך הנהגה זו היא מן הכלל אל הפרטים, מן ההוויה המוחלטת, השלמות המוחלטת, האחדות המוחלטת, אל ההתהוות, אל ההשתנות, אל ההתפרטות, אל ההוויה של כליון, אל חִיוּת, שאין לפניה אלא רגע קיומה ונקודת מציאותה. דומה, כאילו התהוותם, הווייתם וכליונם של הפרטים, כל חייהם ומיתתם, ששונם ועצבונם, שירתם ותפלוּתם, ערוכים מעיקרם לפי חשבון השלמות המוחלטת והאחדות המוחלטת של ההוויה המוחלטת (מובן, כי כל האמור בזה אינו אלא דרך ביטוי לשבּר את האוזן, שהרי בעצם אין ביכולתנו לעמוד על סוד ההוויה וההתהווּת, הסותרות זו את זו והמהוות זו את זו ואינן בעצם אלא דבר אחד, כמו שאין ביכולתנו לעמוד על סוד החיים, על סוד אותה הפעולה, הפועלת לקיומם של הפרטים ולכליונם בבת אחת). ההפך מכל זה – החיים הפסיכולוגיים. החיים הפסיכולוגיים מושפעים בהחלט מההכרה, כלומר ההכרה היא רוח החיים בכל הפעולות הפסיכולוגיות, היא, אפשר לאמור, היוצרת את הפסיכולוגיה (או שיש כאן יצירה חוזרת, הדדית). באין הכרה – אין פסיכולוגיה, אין אף אותה – כמו שנהוג לקרוא לזה – הפסיכולוגיה שמתחת למפתן ההכרה. ודרך ההנהגה היא פה מן הפרטים אל הכלל, אל השלמות המוחלטת, אל האחדות המוחלטת, אל האין-סוף. לא שהפרטים שואפים להיבלע בתוך הכלל, אלא שכל פרט כאילו שואף להשיג מתוך עצמו את הכלל עם כל פרטיו, את כל הבריאה העולמית עם כל אשר בה לאין סוף ולהיות כעין עין מיוחדת של ההוויה העולמית, כעין קו אור מיוחד באור של עולם. כאילו בדרך זו תשוב ההוויה העולמית אל שלמותה המוחלטת, אל אחדותה המוחלטת, מכל הצדדים, גם מצד האור הנעלם של ההוויה שלפני ההכרה גם מצד האור הגלוי של ההכרה. לזאת כמהה נפש האדם, וזאת שאיפתה העליונה של מחשבתו העליונה.

והשאיפה הזאת אינה דמיון כוזב. רואים אנחנו, כי הפסיכולוגיה גדֵלה לרוחב ולעומק, ועד כמה שהדבר נוגע לקיומה ולגידולה, היא גם מושלת בפיזיולוגיה. הנה, למשל, רגש הבושה, שכולו יציר פסיכולוגי – אין כל תאווה פיזיולוגית, אף היותר תקיפה, יכולה לעמוד בפניו. הוא לא רק כובש את התאווה, אלא שבשעת פעולתו הוא ממית אותה בהחלט (מה שאינו מפריע לה, כמובן, אחרי עבור הגורם של הבושה, לשוב ולהתעורר מחדש). ואם רואים אנחנו, מצד שני, כי יש בעלי תאווה הפורצים את גדר הבושה, – הנה, אם להתבונן בדבר, לא קשה לראות, כי כאן פועל שוב כוח פסיכולוגי, אם בצורת חוצפה או בדומה לכך. זאת אומרת, לנצח את רגש הבושה, הבא לכבוש את התאווה הפיזיולוגית, יכול רק כוח פסיכולוגי פועל כנגדו, אבל הפיזיולוגיה כשהיא לעצמה מוכרחה להיכנע ולקבל את מרותו של הכוח הפסיכולוגי. וככה לא ייבצר מכוח פסיכולוגי להתגבר גם על כאב פיזיולוגי, ואפילו על חבלי המוות. בכלל פיזיולוגיה בריאה, טבעית, כפי שיש לראות עד מקום שכוח ראייתנו מגיע, עשויה ללכת אחרי הפסיכולוגיה בשאיפותיה העליונות.

אבל יש צרה אחרת – פיזיולוגיה לא בריאה, לא נורמלית, נשחתה, הקשה מכל משחית טבעי, מושם שהעוזר להשחתתה הוא כוח פסיכולוגי. האדם, נזר הבריאה, אינו מסתפק בפעולתן הטבעית, הפיזיולוגית של תאוותיו הפיזיולוגיות, ככל החי על פני האדמה, שתאוותיו טבעיות ורק טבעיות, – הוא, האדם, משתף להן כוח פסיכולוגי נאור ואדיר, מעוררן, מעמיקן, בורא להן כנפיים בכוח דמיונו, למען היות לו העונג למלאותן בכל עת ובכל שעה וביתר שאת. וככה הוא מגרה אותן יותר ויותר, עד כי, תחת היותן מתעוררות התעוררות טבעית במקומן ובזמנן, הן באות להיות פועלות בתמידות, בלי הרף ותובעות בלי גבול ובלי שיעור. הפיזיולוגיה, למשל, של השיכור כבר נשחתה במידה כזאת, שהיא מוכרחה לתבוע שכרות, לתבוע בכל תוקף ובלי הרף, ובזה עיקר כוחה – שהיא פועלת בתמידות, בלי הפסק, עד שאם בעליה יתגבר עליה רגע, שעה, יום וכו', – היא אינה פוסקת ואינה חדלה מתביעתה המחריבה אף לשעה קלה, וצריך איפוא, בשביל לעצור בעדה, כוח מתמיד ואיתן כזה, שהוא כמעט למעלה מכוח אנוש. והוא הדין בתאוות אחרות. פה לא תועיל כל מוסריוּת, פה צריך קודם כל להבריא את הגוף, את הפיזיולוגיה, שתשוב להיות פיזיולוגיה מוסרית, כלומר טבעית. פה – עבודה גדולה לחינוך עצמי יסודי, המקיף בייחוד את הבראת הגוף לכל עמקו. עוד יותר קשה, כמובן, כשפיזיולוגיה נשחתה עוברת בירושה. פה – הלכה גדולה בתורת חינוך ילדים או בתורת הבראת ילדים. אבל העיקר מה שצריך להביא בחשבון הוא, כי החזיון הזה של פיזיולוגיה לקויה או פגומה בצורות שונות, משחיתותה הגמורה עד צורותיה היותר קלות, שכוחן רב בכל זאת לעבור את הנפש, לקצץ את כנפיה ולהתיש את כוחה, תופס בחיי האדם התרבותי מקום הרבה יותר רחב ויותר עמוק ממה שנהוג לחשוב. אחת מצורותיה היא, למשל, העצבנות, אבל יש הרבה והרבה צורות, שאין רישומן ניכר כל כך או שאין רישומן ניכר כלל ושפעולתן לא פחות מחריבה, עד שאפשר לאמור, כי הליקוי הזה רובץ על כל החיים התרבותיים כענן כבד או פשוט כאבן מעמסה.

מכאן, מתוך התבוננות במה שיש כאן להתבונן מכל הצדדים ולכל המעמקים, אין להימלט מבוא לכלל הכרה, כי תיקון מוסריותה של הפיזיולוגיה או פשוט הבראתה צריך להיות היסוד בכל תורת מוסר כמו בכל תורת בריאות. או במלים אחרות: המוסר העליון מחייב לא לעקור משורש את התביעות הפיזיולוגיות או ‘להמית את הבשר’, כמו שגוזרת האסקטיוּת בצורותיה השונות, ולא להגביר את כוחן של התביעות הפיזיולוגיות, כמו שרוצות שיטות ידועות בזמננו, כי אם להשיב לפיזיולוגיה את טבעיותה, את בריאותה, את מוסריותה, לטהר את החיים, את הכוח החיוני שלפני ההכרה, ולנקות את האוויר החיוני, החיים, חיי הגוף הטבעיים שלפני ההכרה, הם די ‘מוסריים’, אם לא יסוד כל מוסר, הם, כמו שרמוז למעלה, עשויים למלא אחרי הנפש בשאיפותיה העליונות, להגביר אורה של ההכרה, בהוסיפם לה ‘שמן למאור’ במידה שהיא מאירה ומשפיעה מאורה עליהם; אלא שכל הפעולות האלה אינן ברשות ההכרה, אינן נשמעות לחוקיה בלי אמצעי ואינן ניאותות לאורה, – חוקים אחרים להן – או דבר מה אחר למעלה מחוקים – ואור אחר: אור החיים שלפני ההכרה, ובזה כל הקושי. האדם ראה אור ההכרה ואור החיים לא ראה, אכל מפרי עץ-הדעת ומפרי עץ-החיים לא אכל, ובכוח פרי הדעת, ובאור ההכרה, בא לבקש חיים של תענוג בתאוות לבטלה, בפיזיולוגיה מפוטמת על חשבון הפסיכולוגיה – מפוטמת, כמובן, על מנת להיות מצוצה אל חינם עד נטף לשַדה האחרון. עד כי מתוך כך הוא בא לראות את כל טעם החיים בצדם הפיזיולוגי, ולאחרונה – גם את עצם יסוד החיים. הוא הגביר ומגביר את אור ההכרה על חשבון החיים, עד שהאור הולך ונשחת לבטלה, הולך ומשחית את החיים.

עתה, בבוא האדם במצב גופו ונפשו של היום לבקש חיים חדשים, – עתה אין לפניו דרך אחרת אלא לשוב ולהתחיל הכל מחדש, להתחיל, כמובן, לא מן המקום, שעמדו עליו הדורות הקדמונים, כי אם מן המקום, שהוא עומד בו היום. עתה עליו להעמיק ולהרחיב את החיים אל תוך מקור החיים, אל תוך חיי הטבע, להגביר ולהאדיר בדרך זו את אור החיים שלפני ההכרה, למען יהיו החיים שלמים, למען יהי האור הגלוי של ההכרה והאור הנעלם שלפני ההכרה – אחד, מהווים ומחיים זה את זה, מובלעים וממוזגים זה בזה לאור חדש מאיר לאין-סוף, אל הטבע! אל הטבע, כפי שאנחנו מכירים אותו ויכולים להכירו היום! – הנה בת הקול הרחוקה של הגאולה האנושית, אם יש גאולה לאדם. הטבע, העבודה בבחינת השתתפות ביצירה עם הטבע, האומה בבחינת יוצרת האדם, בבחינת כוח יוצר ערכין אנושיים-קוסמיים ויצירה חיה כאחת, האנושיות בבחינת שלמות עליונה ועוד ועוד למעלה מזה – הנה היסודות של החיים החדשים, הנה הניצוצות והקווים של האור החדש. אבל הניצוץ הראשון, הנקודה הראשונה, היוצרת מקום לכולם, הוא היחיד, – מן הפרט אל הכלל, כאמור.

[ד]

אולם הסתירה שבין היסוד האישי ובין היסוד הלאומי בנפש מרבית היחידים מבני עמנו בזמן הזה באה ממקור אחר לגמרי – ממשיכותם בכוח עולמות אחרים, כרמוז למעלה. היחיד שלנו בזמננו ניזון כולו מבחוץ, ולא ניזון ומעכל על פי דרכו, כדרך כל חושב מחשבות. כי אם ניזון כדרך היזונו של הנטע, שהורכב ברוכב ממין אחר, שאינו מעכל עוד את מזונו על פי טבעו הוא, כי אם על פי טבע העץ שהורכב ממנו, עד שאפשר לאמור, כי הוא, היחיד שלנו בזמננו, כולו יצירת חוץ, בייחוד מצד צורתו, והיסוד הלאומי, עד כמה שיש בו כוח לעמוד בפני היסוד הזר התקיף ממנו, בפני ההרכבה התקיפה, הרי הוא על כרחו פנימי שבפנימי, מכאן הסתירה ומכאן ‘הקרע שבלב’ הידוע (ומכאן ביטול היש שלנו והשאיפה להמית את העבר). ‘הקרע’ הזה אינו כלל ממין הקרעים, המצויים בנפש כל אדם חושב ומרגיש, הקרעים הבאים מתוך הסתירות, כמו שהיו אומרים לפנים, שבין השכל והלב, או כמו שנוהגים היום לאמור, שבין מה שבגבול הרציונלי ובין מה שבגבול האירציונאלי, או שבין מה שנכנס לגבול ההכרה ובין מה שאינו נכנס ונשאר מתחת למפתן ההכרה ועוד עמוק עמוק כזה. לא! זהו קרע אחר לגמרי, זהו קרע יהודי מיוחד, שאין דוגמתו בשום אומה ולשון. זהו קרע, העובר לכל אורך קומתה של הנפש, מעומק תהומה עד סוף גובה הכרתה, והקורע קריעה שאינה מתאחה גם את ההכרה והמוכּר וגם את חיים שלפני ההכרה, את הבלתי-מוכּר והבלתי-מוּשג. הקרעים המצויים בנפש האדם הם חזיון טבעי, מבחינה יודעה בם מעמיקים הקרעים המצויים בנפש האדם בנפש האדם הם חזיון טבעי, מבחינה יודעה הם מעמיקים ומעשירים את נפש האדם, ולפי שעה אין לנו מקום להסתלק מן המחשבה, כי הם נצחיים. אולם ‘הקרע’ היהודי הזה הוא הופעה לא נורמלית, הוא ליקוי בנפש, ואין כוחו אלא להמית כל רטט של חיים. ובעיקר הוא פועל לרע על הסופרים. קודם כל הוא ממית כל מקוריות תהומית משרשה, וצריך באמת שיהיה הכשרון גדול במידה לא רגילה בשביל שתישאר בו מידה ידועה של מקוריות, ומתוך כך הוא מתיש ממילא את כוח החיים והיצירה בכלל, מכאן עניותה של ספרותנו ותשישותה.

קורא אני, למשל, דברים מן הספרות הרוסית של השנים האחרונות ומשוה אותם בדמיוני למה שכתבו בספרותנו בשנים האחרונות האלה. איזה הבדל! וצריך להזכיר, כי התקופה הזאת האחרונה אינה כלל לא מן העשירות ביותר ולא מן העמוקות ביותר בחיי הספרות הרוסית. אבל יש עומק, יש חיים, יש מחשבה, יש יצירה. ואל יקדמוני בתירוץ המספיק, כי החיים הרוסיים עשירים יותר ועמוקים יותר וכו'. כי לא באלה אני רואה את העומק ואת החיים, כי אם דווקא בדברים אנושיים כלליים בעיקר, שגם בחיינו יש להם מקום לא פחות מאשר בחיי הרוּסים, אם כי, כמובן, מבחינה אחרת ובצורה אחרת,. ומצד שני, כשאני משווה את הסופרים הרוּסים האלה לטובי סופרינו אנו, איני רואה ואין בשום פנים לראות, כי הסופרים האלה הרוּסים עולים בכשרונם על סופרינו המעולים אנו. אלא מאי? הסופרים הרוּסים הם אנשים שלמים, שלמים במובן המבואר למעלה, נאמנים לעצמם בכל ישותם, מדם לבבם עד מחשבתם העליונה, וממילא הם אנשים חיים ויצירתם (בין בספרות היפה, בין בביקורת, בין אפילו בפובליציסטיקה) חיה, – כמובן, במעולים שבהם הכתוב מדבר. מרגיש אתה, כי הם ניגשים אל החיים מתוך החיים, מעומק החיים בלי אמצעי ומעומק עצמותם כמות שהיא בלי אמצעי, מבלי לשאול הרבה לאסתיטיקה ולכל כיוצא בזה, – כל זה בא מאליו, מתוך שיצירתם חיה ובמידה שהיא חיה. בעוד אשר שלנו ניגשים אל החיים בעיקר מצד האסתיטיקה ומתוך ההכרה העליונה, העליונה על הרוב על כל החיים, אבל בייחוד על כל עצמוּת בלתי-אמצעית. השאר מובן. מובן גם זה, כי הרוסים עולים עליהם גם באסתיטיקה, מתוך שהם עולים עליהם בחיים. מבחינה זו לא רחוק לאמור, כי סופרינו אינם עושים גדולות מתוך שאינם מבקשים גדולות, מתוך שאינם מבקשים לעצמם דרכים חדשות, מרחבים חדשים, מעמקים חדשים, מתוך שאינם רואים את עצמותם ראויה לגדולות, מתוך שאינם חיים את עצמותם בכל שלמותה.

מצבנו אינו דורש ביאור. אין כלום, אין עזר, אין תרופה, אין הצלה, ואין לנו לקוות לכלום. כל מה שאנחנו יכולים לעשות להבראתנו, להצלתנו מכליון, הוא להגביר ולהאדיר את כוחותינו החיוניים הפנימיים. גדולות גדולות עולמיות, אנחנו מוכרחים לבקש מעצמנו, מסופרינו, ממורינו, מעסקנינו, מעובדינו, מכל מי שיש לבקש, אם חיים אנחנו מבקשים. אולי גם זו אחת מצורותיה של הטרגיות המשונה שבחיינו, – אבל דרך אחרת אין לפנינו, מוצא אחר אין. לפחות אני אינני רואה אחרת ואינני יכול לראות, ואינני יכול לכבוש את הדברים המושפעים מעומק המצב הזה, אם יראו בהם את קול החיים המקַשים להתהוות והעומדים בסכנה בתוך כדי התהווּתם, או אם יראו בהם מה שיראו.

תרע"ח (1918)

---

הסופרים והעובדים

מאת

אהרן דוד גורדון

(לרגל התייסדות אגודת הסופרים)

[א]

בא אני לדבר לעניין אגודת הסופרים לא בתור סופר, כי אם בתור קורא, קורא עובד. ולא בשביל תקנה הספרות אני טורח, כי אם בשביל תקנתנו אנו, הקוראים העובדים, בשביל תקנת החיים, שלשמם באנו לעבוד.

הקוראים העובדים, בייחוד העובדים מתוך רעיון העבודה והתחייה, קרובים, לכאורה, מרבים לאותה ספירת הרוח, שזה תפקידם של הסופרים להביאה לידי ביטוי. ראיה לדבר – אם הדבר צריך עוד לראיה – הספרות העתית והיוצאת מזמן לזמן, המרובה בקרב העובדים, לפי ערך מספרם בארץ, במידה לאין ערוך יותר גדולה מאשר בקרב יתר השדרות. ולא עוד אלא שהם, העובדים, בפועל ובמעשה, עובדים לחידוש אותה הרוח. ובחיים אין שום קשר אורגני בין הסופרים ובין העובדים, עד כי כמעט אפשר לאמור, כי לקוראים העובדים אין סופרים, סופרים בתור נושאי אבוקת המחשבה והשירה להאיר לעבודה את דרכה הקשה, וגם בתור מיילדי המחשבה והשירה, המקשות כל כך להיוולד מתוך העבודה. רוב הסופרים רחוקים מהעובדים, רואים בעבודתם, אם לא נחשול מזרם חייהם של אחרים או נסיון של בעלי הזיה לשנות מעשה בראשית, - באופן היותר טוב, מעשה נערות יפה או, לכל היותר, עבודה אמנם חשובה או נחוצה, אבל לא את עבודת החיים העיקרית, אשר בלעדיה אין כלום, אשר צעירים מוכשרים לעבודות אחרות, יותר ‘אינטליגנטיות’ או יותר ‘רוחניות’, צריכים לעשותה, ואשר גם הם, הסופרים, חייבים להשתתף בה בתור סופרים, חייבים לא פחות מהעובדים עצמם. אפילו סופר כ’אחד העם‘, אשר רעיונו על דבר מרכז רוחני היה צריך לכאורה לחייבו לראות בעובדים את המגשימים היותר נאמנים, היותר פעילים, של רעיונו, אם הרוח, שהוא דוגל בשמה, היא רוח חיים, ולא רוחניוּת ערטילאית, - אפילו הוא עומד, אם לא כנגד, בכל אופן מנגד, לעובדים ולעבודתם. עדים הם מאמריו ‘תורה מציון’ (איזה יחס ואיזו הבנה לרוחם של אנשים עובדים בארץ־ישראל ונותנים את הכל על עבודתם זו!) ו’סך הכל’, בייחוד זה האחרון. אבל גם הסופרים הקרובים אל העובדים רחוקים, לפי דעתי, מהיות נושאי אבוקת רעיון העבודה, כי את חיי הרעיון אינם חיים.

לבירור הדבר הזה כדאי, חושב אני, להציע מחשבות אחדות, בייחוד בשעה שמתייסדת אגודת סופרים, אשר בכוחה, אם תעמוד על הגובה, לחדש את רוח הסופרים ולהעמידם בקרן אורה גם ביחס לרעיון העבודה ולעובדים.

כדאי לברר את הדבר, אבל לא כל כך קל לעשותו. קודם כל ערבך ערבא צריך. עצם רעיון העבודה עדיין עומד אצל רבים בשאלה, אם לא בתמיהה או גם בשלילה. ואיך להסביר או איך להוכיח, מצד אחד, כי העבודה עשויה באמת לחדש את החיים ואת רוח האדם בכלל ואת רוחנו וחיינו אנו בפרט, ומצד השני, כי אנחנו בייחוד מוכרחים להתחיל מצד זה, מצד חידוש הרוח על ידי העבודה, מוכרחים מכל הבחינות? כלום רעיונות ממין זה נתונים להסברה או להוכחה, במקום שטוב גם בלעדיהם או שבלעדיהם עוד יותר טוב מאשר עמהם? בכלל איך להסביר או להוכיח, כי מפעל של הקלטת אומה תלושה בקרקעה הטבעי ושל השבתה לתחייה לאומית ואנושית שלמה, הוא מפעל שאין דוגמתו, הדורש לגישומו דרך מיוחדת לגמרה, במקום שיש אפשרות לראות בו לא יותר ממין מפעל טכני או תרבותי או פוליטי, ויהי מהיותר גדולים, כגון חפירת תעלת פנמה, בניין אוניברסיטה או אפילו שחרור עם היושב על אדמתו משעבודו לאחרים? איך להסביר ולהוכיח, כי פה יש להביא בחשבון כוחות ומניעים אנושיים־קוסמיים כאלה, שלא רבים רגילים להביאם בחשבון החיים האנושיים בכלל?

רגילים להביא בחשבון – על הרוב יותר מדי – כי היישוב המתהווה בארץ־ישראל בתור גרעין האומה הישראלית המתחדשת אינו דבר בדול לעצמו, כי אם קשור ומסובך בתוך ארג היחסים הפוליטיים, הכלכליים – בייחוד מדגישים על הכלכליים – וגם התרבותיים של כלל האנושות. אבל יש עוד ארג אחד, שאינו כל כך גלוי לעין, אבל לא פחות חשוב, אם לא הוא בעיקר החשוב, אשר היישוב בארץ־ישראל, אשר עם ישראל בכללו, קבוע בו בתור עניבה מיוחדת או ניר מיוחד קביעות של חיים והוויה, - הלא הוא ארג הרוח האנושית בכלל.

רואים אנחנו את הרוח האנושית בכלל, את הרוח של כל העמים יחד, כאילו הוא ים אחד גדול, אמנם בעל זרמים שונים, אבל בכללו הוא אחד. רואים אנחנו אותה, והנה היא פעם עולה ופעם יורדת, עולה ויורדת בכללה, אם כי בקרב עמים שונים, במידה שונה ובצורה שונה. בשעה זו היא במצב של ירידה בקרב כל העמים בלי יוצא מהכלל, אפילו בקרב העם הרוסי, הלוחם, לכאורה, לצדק ולחיים חדשים, במצב של ירידה כזו, שקשה למצוא לה דוגמא בתקופות היותר חשכות של ההיסטוריה האנושית. חירותו של האדם, חיי האדם, נעשו הפקר, מין דבר זול, שכשר וישר להשתמש בו בתור אמצעי לכל מטרה ולכל נסיון, שלא קשה למי שזקוק לכך לראות בהם מטרה עליונה או נסיון למטרה עליונה. הירידה בולטת בייחוד בזה, שכבר קהה הרגש אפילו בלבבות היותר חיים וערים, קהה במידה כזאת, שגם הם כמעט נכונים להשלים עם המשפט היזואיטי: ‘המטרה מקדשת את האמצעים’.

אנחנו, כמובן, איננו טובים מבחינה זו מאחרים. אנחנו, במצבנו העלוב המיוחד, אמנם רק סובלים מהרע שעושים אחרים, ואיננו עושים כל כך הרבה רע, אבל בעיקר רק מפני שאין בידינו הכוח לעשות רע. לוּ היינו בעלי כוח, לא היינו אולי כל כך אכזריים, אבל לא הרבה יותר טובים מאחרים. בזה לא קשה להיווכח למי שמסתכל במה שנעשה בקרב עמנו במעמדיו, מפלגותיו וכתותיו השונים, למי שהתבונן בתאוַות הצבאיוּת, שהתעוררה בנו, התלושים והכמושים, בשעת המלחמה, אולי לא פחות מאשר באחרים. אבל עובדה היא, כי אנחנו לא עשינו כל כך הרבה רע. את העובדה הזאת צריכים אנחנו להביא בחשבון. אנחנו צריכים לפחות לדעת ברור את מצבנו הרע והעלוב, בכדי להוציא ממנו את כל הטוב שברע.

החשבון ברור: אנחנו נוגעים בדבר בכל תקומתנו וגם בכל קיומנו כי הרוח האנושית תהיה עולה. אם הרוח האנושית תוסיף לרדת, לא תהיה לנו תקומה. ורק קצרי ראות יכולים לחשוב, כי כוח האגרוף, אם שלנו או של אחרים, יוכל להושיע לנו תשועה ממשית ובת־קיימא: יותר מדי נתונים אנחנו בכל ארצות פזורינו בידי כל מיני אגרופים, פוליטיים, כלכליים, תרבותיים, בשביל שנוכל לעמוד כנגדם. אנחנו אולי היינו תמיד מבחינה ידועה נוגעים בדבר זה, שהרוח האנושית תהיה עולה, ומתוך כך התפתחה בנו נטייה יתרה לעולם הרוח וגדל בנו כוח הרוח במידה יתרה, במידה כזאת שהתנ"ך שלנו שימש כעין גפרור להדלקה לרוח האנושית בכלל. אולי יש גם בזה מין הכרח היסטורי. ואין זה, לפי דעתי, פוגם בערכנו האנושי כלל. אבל על כוח רוחנו זה צריכים אנחנו לדעת לשמור וגם להגבירו ולהאדירו, כי רק בו תשועתנו, בייחוד בשעה זו. וביחד עם זה עלינו לברר לעצמנו, כי אין כאן ‘אתה בחרתנו’, כי אם כך הוא ה’על כרחך אתה חי' שלנו (ואולי משום שראינו בזה ‘אתה בחרתנו’, לפיכך נכשלנו, - אזהרה ולקח טוב לעתיד). אבל אין ה’על כרחך אתה חי' של אחרים פחות הכרחי ויותר מעולה או יותר יפה משלנו.

אולם קודם כל צריכים אנחנו לברר לעצמנו את תפקידנו או את עמדתנו ביחס לרוח האנושית בכלל. הרוח האנושית עתה סוערת: גלים יורדים וגם גלים עולים. אבל העלייה באה בעקב הירידה, כשם שהירידה באה בעקב העלייה. אור וחושך משמשים בערבוביה. גם בכל הזמנים רואים אנחנו אור וחושך נלחמים זה בזה. אולם הירידה של היום, בייחוד הירידה שבעליות (למשל, ברוסיה, וכן גם במקומות אחרים) מלמדת אותנו לראות בבהירות, שלא ידענו כמוה בשום זמן, כי גם עתה גם בכל הזמנים לא יהיה נצחון לאור, כל עוד לא יעמדו על האמת הפשוטה והברורה, כי צריך להגביר את האור תחת להילחם בחושך. הדבר פשוט וברור. סוף סוף כל בני האדם, גם המבקשים את האור גם הבוחרים ללכת בחושך, מבקשים מה שטוב להם לעצמם. ההבדל הוא רק בטעם: מה שטוב לפי טעמו של זה הוא רע לפי טעמו של זה, ולהפך. יש לך, למשל, עשיר קמצן, שאינו מרשה לעצמו לחיות חיים חמריים יותר עשירים מחיי איזה עובד, נניח, עובד לשם רעיון העבודה, ויש שהוא גם עובד וסובל לא פחות ממנו. ההבדל ביניהם הוא רק בזה, שהקמצן רואה את טעם החיים בכסף שהוא צובר, והעובד – ברעיון, בחיי טבע, ביצירת החיים, באהבה ובאחווה לבני אדם וכו'. ויש רואה את טעם החיים בכבוד, בשלטון, ויש – בחיים חמריים שמנים. אבל אין הטעם הזה דבר מסוים בבני אדם מסוימים או קבוע ועומד לדורות. יש שבאדם אחד, על פי איזה מקרה חיצוני או איזו סיבה נפשית, משתנה טעם החיים, אבל רגיל הדבר מאוד בדור שני.

מכאן לא עמוק לראות, כי עיקר הרע, שבני אדם גורמים איש לרעהו, בא לא מתוך שהם ביסודם כל כך רעים, כי אם מתוך שהם אינם מבינים איש את רעהו, כי אינם מבינים עד סוף עמקה את נפש עצמם, ומתוך כך אינם מבינים את עומק טעם החיים. הרוב הגדול של בני האדם, רובם ככולם, אינם לא טובים יותר מדי ולא רעים יותר מדי, לא אידיאליים יותר מדי ולא מטריאליסטיים יותר מדי. הם טובים או אידיאליים, לפעמים במידה גדולה מאוד, בשעה שהרוח שבגלגל נשימתם, שבסביבתם, טובה או אידיאלית, והם רעים או מטריאליסטיים – שוב לפעמים עד לקיצוניות, קיצונים באכזריות, כמו למשל באוקריינה, בפולין, בהונגריה, או מטריאליסטים קיצונים כמו במקומות אחרים – בשעה שהרוח רעה או מטריאליסטית. על הרוב הדבר משתנה מדור לדור. דור אחד יכול להיות דור של ספּקוּלנטים, והדור השני – דור של עובדים בכבישים וכדומה. והדור השלישי יוכל שוב להיות דור של ספּקוּלנטים (קצת ראיה – הדור הצעיר במושבות, אשר האבות, מייסדי המושבות, היו ביל"וים ובדרך כלל בכל אופן לא ספּקוּלנטים, - והבנים רובם פזורים בכל הארצות אשר שם הזהב והכסף), אם בינתיים לא יתחדשו החיים התחדשות יסודית, או אם עבודת החיים לא תיכנס ללכת בקביעות בדרך לחידוש החיים מיסודם.

עד כמה אי־ההבנה ההדדית היא בעיקר המולידה את הרע עם כל הבא ממנו, לא קשה לראות במלחמות שבין מפלגות סוציאליסטיות שונות, השואפות כולן למטרה אחת רק על פי שיטות שונות. העיקר – כי המלחמה בצורה כזו רק מעוררת ומגבירה בכל אחד מהצדדים את האינסטינקטים החשוכים וממילא מגבירה עוד יותר את אי־ההבנה ההדדית, את הטמטום ההדדי. תחת אשר שאיפה נאמנה ונמרצה בכל אחד מהצדדים להבין את הצד השני, להכיר את החיוב שבשיטתו ולהתחשב עמו, היתה יכולה להביא לידי התמזגות השאיפות היסודיות משני הצדדים לשאיפה אחת עליונה רצויה לשניהם.

אולם בזה, באשר נדע, כי עיקר הרע הוא באי־ההבנה, עדיין לא נועיל לתיקון הרע כלום. והדבר מובן. אי־ההבנה היא פה לא אי־הבנה פסיבית, העשויה לכל היותר רק להוליד רגשים רעים, - פה אי־הבנה אקטיבית, הבאה לידי ביטוי במעשים רעים, המחריבים את חייו של מי שהם פוגעים בו. ומה כוחה של הבנה פסיבית פה להועיל? מה תועיל, למשל, לפועל, אשר בעל הרכוש מנצל אותו – מה תועיל לו ההכרה, כי בעל הרכוש עושה מה שעושה יותר מתוך אי־הבנה, מתוך טמטום, מאשר מתוך רוע לב יסודי? או האם בעל הרכוש יחדל לעשות מה שתובע ממנו חשבון הפרוטה, כאשר תסביר לו, כי אין טעם חיים אמיתי בחיים שהוא חי, אם הוא טועם בהם טעם טוב מאין כמוהו? אם כל החיים של הזמן וכל המושגים של הזמן נותנים תוקף לטעמו, שגם טעמו של הפועל אינו בעצם רחוק ממנו? או כלום כל אלה, שנהרגו בכל מיני עינויים נוראים ואכזריים או נעשו בעלי־מומים אומללים לכל ימי חייהם באשמת המלחמה ורוח האכזריות, שהיא הביאה לעולם, - כלום הם ישובו לתחייה או ישובו לאיתנם, כאשר יתברר, כי כל המלחמה עם כל תולדותיה לא באה אלא מתוך אי־הבנה, מתוך טמטום? וכן הלאה והלאה. פה, ברע הבא מתוך אי־ההבנה והטמטום, יש כוח של חיים, שאין להתגבר עליו אלא בכוח של חיים גדול ממנו. פה נחוצה עבודת חיים גדולה, חידוש עצם החיים, הכנסת אור ההבנה, אור ההכרה האנושית העליונה, לתוך עצם החיים.

ההבנה, ההכרה הברורה, העליונה, נחוצה לעובדים לחידוש החיים, נחוצה בתור אור מאיר את דרך עבודת החיים, מאירה מכל הצדדים ולכל המעמקים. אולם זו הצרה, כי העובדים לחידוש החיים הם הם הפועלים והנפעלים בחיים הקיימים, הם הם הנתונים בסבך כל אותם המעשים הרעים, הבאים מתוך אי־ההבנה והטמטום, - והמעשים הרעים האלה מדברים אליהם, כמובן, בקול יותר רם ובטון יותר תקיף ונמרץ ממה שיכולה לדבר ההכרה העליונה. והם, העובדים לחידוש החיים, כמו שאנחנו רואים, נשמעים יותר לקול המונם של החיים, שהם באים לברוא אחרים תחתם, מאשר לקול הדממה הדקה של ההכרה העליונה ושל הנפש, המתנבאת בשם אותם החיים שהם מבקשים. היישמע סוף סוף הקול הצנוע והנאמן הזה? ומתי, ובאיזה אופן? – מי יודע? דבר אחד ברור: בלי זה אין לדבר על חיים חדשים.

אנחנו, התלושים מכל קרקע, המחוסרים כל חיים עצמיים, הפזורים בכל הארצות, - אנחנו, בבואנו לבנות את בניין חיינו מחדש, יש לנו, במובן זה, יתרון ידוע. אנחנו, אם אין בדעתנו וברצוננו להיות נישאים בזרמי חייהם של אחרים, אנחנו מצד עצמנו איננו קשורים בשום ארג חיים מיוחד. אנחנו יכולים להיות לגמרי אובייקטיביים, יכולים להקיף את כל הרוח האנושית בכל כללותה ולהיות נשמעים לקול ההכרה האנושית העליונה. ומצד אחר, במקום שאנחנו באים לבנות, אין לנו לפי שעה מה להרוס או במה להילחם. אנחנו יכולים להתחיל ישר לא במלחמה, כי אם בבניין, בעבודה וביצירה. אף אמנם באופן אינסטינקטיבי כבר התחלנו כך (הרי גם הביל"וים התחילו בעבודה), וכך הולך הדבר ונמשך, הולך ומתגבר, ועד כמה שאנחנו יכולים לראות, רק בדרך זו נצליח. אנחנו יכולים או מוכרחים להיות הראשונים בזה. הרי מי שהוא צריך להיות הראשון.

מצד זה ברור, כמדומה, איזה מקום צריכים לתפוס פה אנשי הרוח: הסופרים, המשוררים, הוגי הדעות, אנשי המדע, ובכלל כל בעל השכלה, הרוצה לעשות דבר מה. כוח רוח וכוח מחשבה מיוחדים דרושים פה בכדי להחזיק מעמד ובכדי להוסיף מרץ והצלחה בעבודה ובאופן כזה לשמור על כוח הרוח ולהגבירו. רואים אנחנו את השמות שעושים בנו בארצות הגולה הזרמים השונים מחייהם של אחרים. רואים אנחנו בארץ, כי רוב המתיישבים הראשונים ירדו מנכסיהם, כי רבים מהצעירים העובדים של היום הולכים ונישאים בזרמים של אחרים. ומצד שני רואים אנחנו, כי הציונות הרשמית, בייחוד הציונות התקיפה, בעלת הכסף, אינה עשויה להביא בחשבון תביעות הרוח מצד זה או מאיזה צד שהוא. באופן כזה הולך ומתכשר גם פה הקרקע לאותו הסדר החמסני והפרזיטי, המביא בהכרח לידי מלחמת המעמדות ולידי כל אותן החמודות, הכרוכות בעקבה ביתר הארצות. והדבר הזה מצדיק מעתה, לפחות מתוך ההשקפה השטחית הרגילה, את הטכסיס של הזרמים הידועים, העומד על אי־ההבנה והטמטום. באופן כזה אנחנו נהיה סוף סוף במובן זה במצבם של אחרים, וכמובן, לאין ערוך יותר גרועים ויותר עלובים – כי יותר אי־טבעיים – מאחרים.

אנשי הרוח היתרה והמחשבה העצמית החיה, אם ישנם לנו כאלה, יכולים להכניס אור גם למחנה העובדים וגם לתוך המחנות האחרים. אבל לצורך כך עליהם להיות קרובים ברוח לאותה הספירה, שהיא בעיקר העובדת לחידוש החיים, לחיות בעצמם בספירתם הרוחנית את חיי רעיון העבודה, את רעיון התחדשות החיים מיסודם, התחדשות החיים על ידי עצם עבודת החיים. כי מה היא התחדשות החיים מיסודם, אם לא התחדשות רוח האדם מיסודה, - ומה היא התחדשות רוח האדם מיסודה, אם לא תגבורת הצד הפעיל, העובד, היוצר, של הרוח, על הצד הנפעל, האינרטי, הפרזיטי? אם לא התפשטות הרוח, באופן כזה, אל מעבר לגבול חיי הפרט המצומצם לתוך חיי כל מה שחי והווה, לתוך חיי העולם?

כדאי להתבונן בדבר מקרוב ולראות, כמה סובלת תנועת העבודה בעולם בכלל וכמה, מצד שני, סובלת תנועת הרוח האנושית להתחדשות בכלל, ממה שאנשי הרוח, המדע וההשכלה אינם עומדים ביחס לתנועת העבודה על הגובה הראוי ואינם תופסים את מקומם הראוי. כדאי בכלל, בכדי להקיף את הרוח האנושית בכל כללותה, להתבונן בדבר מצד זה.

[ב]

איך שיתייחס מי שירצה אל תנועת העבודה בעולם בכלל, - עובדה היא, כי תנועה כזו ישנה וכי היא באה לחדש דבר מה, לתקן דבר מה, וגם כוח בה לחדש ולתקן.

בפועל שינה אמנם תנועת פועלים, הרחוקה עוד מרחק רב מתנועת עבודה במובן המכוּון בזה. אולם רעיון התנועה, העלול לעשותה לתנועה אנושית חיה, לא יוכל להיות אחר מאשר רעיון העבודה בתור עשייה ויצירה בניגוד לאינרציה ופרזיטיות. רק באשמת מאשרים מתעים התנועה לפי שעה הולכת בתוהו לא דרך, לא דרך הרעיון האמיתי, החיוני. עֵד הוא כוחה של התנועה על נפשות רבות שלא מחוג הפועלים וגם רחוקות מחוג הפועלים. נפש האדם עשויה להימשך בכוח איתנים רק אחרי רעיון רחב כרחבו של עולם. רעיון גואל, מעודד לגאולה, לבקשת מה שצריך להיות ואיננו, מגביר באדם את הרגשת כוחו, כוח הרצון וכוח היצירה, פותח לפניו שערים לחיים גדולים, למרחביה, ולא אחרי רעיון מצמצם, ממעט את דמות החיים ומטשטש את צורת האדם, משעבד את האדם לסדרים ולתנאים, אשר בכוחם הוא עולה ובכוחם יורד, מגדיל בו את הטמטום, הקטנוּת והחוּלשה, מעמיד עליהם את החיים האנושיים ובאמצעיהם, בכוח האגרוף והפוליטיקה, הוא בא להביא גאולה לעולם. אבל הרעיון הגדול גלום לפי שעה בגלימה עבה, מאפילה על אורו, והרבים רואים בה את העיקר, והולכים בחושך ונכשלים ואינם רואים במה הם נכשלים, ותולים את הקלקלה באחרים או בסיבות חיצוניות.

עובדה היא, כי פה לפנינו אחת מן ההתאמצויות הכי גדולות, הכי נאדרות בכוח, של רצון האדם להשתחרר מעבדותו ומצמצומו, להתרומם משפלותו, מקטנותו, מטמטומו, להיגאל, לתקן ולחדש את עולמו. ואם נשאל את עצמנו: מדוע אין תנועת העבודה מצליחה? מדוע אין היא מוצאה את דרכה? מדוע אנחנו רואים בה יותר כעין פרפורים של גוף חולה מסוכן, מפרפר בין החיים והמוות, או כעין פרכוסים של אברים תלושים, מאשר התאמצות יוצאת מן הכלל של גוף קיבוצי חי כביר כוח לצאת מן המצר, לשבור בריחי ברזל, לפרק הרים ולשבר סלעים? אם נתבונן בה בעיניים פקוחות בלי אמצעי, בלי משקפיים שאולים, נראה, כי הסיבה היא לא באשר אין בה די כוח, כי אם באשר אין בה די רוח, לא באשר אין היא די רחבה, מקיפה את פועלי כל העולם, כי אם באשר אין היא די עמוקה, מקיפה את כל החיים, וקודם כל את החיים של הגוף הקיבוצי, של העם, שהיא נולדה מתוך חייו ופועלת בו פעולת חיים.

כל אסונה של תנועת העבודה הוא, שמתוך שאיפה לריאליות יתרה, למעשיות, שיש לממשה בידיים, עשוה למחוסרת רוח, למחוסרת חיים, למיכנית. את הריאליות ראו בהרחבת ההיקף ובצמצום התוכן או העומק. מתוך שחתרו למצוא את חשבון החיים המבוקשים בעתיד על פי חשבון המציאות הקיימת, שכחו להביא בחשבון, כי כוחו החיוני של רעיון הוא בהתפשטות לאין סוף לרוחב ולעומק, וכוחו החיוני של מעשה הוא בריכוז לאין סוף (במדרגתו העליונה בא הריכוז במעשה של יצירה), בריכוז הגשמתו של הרעיון באותו ארג החים שבאים לגשמו שם, והפכו את הסדר, ויצא צמצום משני הצדדים יחד. הרעיון דרש הרחבה עד כדי להקיף את כל עולמו של האדם, העמקה עד כדי להאיר עד תהום נשמתו, בכלל – עד כדי להיות רעיון של חיים, רעיון עבודה בתור יצירה, בתור יוצרת החים האנושיים, מחדשת את רוח האדם, משתפת את האדם ביצירה עם הטבע וממזגת את חיי האדם בחיי העולם. תחת זה צמצמו את הרעיון עד למדרגה של רעיון טכני, של שאיפה לסדר כלכלי מתוקן, שמתוכו מחויב, כביכול, להיוולד כל הטוב והיפה בחיי האדם. לעומת זה דורשת התנועה, הבאה לגשם את הרעיון, ריכוז בכל ארץ או בכל עם לחוד, ריכוז באותו ארג החיים, שהיא פועלת בו פעולת חיים, שהיא קשורה בו באלפי נימים חיוניות, גלויות ונסתרות, דורשת להרחיבה ולהעמיקה מבפנים עד היותה לתנועת עבודה המקיפה את כל עבודת החיים של אותו הארג, מהעבודות הגופניות עד עבודות הרוח, המחשבה והיצירה העליונה. בדרך זו היתה המלחמה בפרזיטיות בכל צורותיה לובשת צורה אחרת לגמרה, צורה של כיבוש החיים על ידי כיבוש הדור הבא לעבודה. תחת זה חשבו להרחיב את התנועה מחוץ לספירתה החיונית, לעשותה לתנועה כל־אנושית בלי אמצעי, מבלי שתקיף קודם את כל החיים מבפנים, ולשם כך – צמצמוה מבפנים, ונמצא גם הקשר עם החוץ מחוסר חיים, מיכני. את עצם התנועה צמצמו בגדר של תנועת פועלים, בעיקר פועלי תעשייה, בגדר תנועה של מעמד מצומצם, עד שאפילו האיכרים, העובדים היותר טבעיים, אינם נכנסים בו או לא נכנסו אלא בדוחק, ואין צריך לאמור – בעלי המלאכה, ואין צריך לאמור – עובדי עבודת הרוח. ואת תפקידה של התנועה צמצמו במלחמה עם הרכוש לשם השגת סדר כלכלי כזה, שהעובד יקבל את חלקו ברכוש בשלמות. ואיזה קשר חיוני יש באופן כזה בין פועלי ארץ אחת ובין פועלי ארצות אחרות? הקשר של עניינים כלכליים משותפים, - משותפים, אגב אורחא, בכוח אותו הסדר המקולקל שנלחמים בו? אבל הלא רואים אנחנו, כי פעמים רבות אין העניינים הכלכליים משותפים לפועלי כל הארצות כלל. ובכלל איזה הגיון, איזו תורת חיים: עובדים בני ארץ אחת קשורים בעובדים בני ארצות אחרות, באשר אלה ואלה עובדים בתעשייה, בקשר יותר אמיץ מאשר בעובדים בני ארצם ועמם, ביוצרי ארג חיים אחד עמהם, באשר אלה עובדים בתעשייה ואלה עובדי אדמה, בעלי מלאכה, עובדי עבודת רוח, וכן הלאה! אם יש עוד צורך להראות את חולשת הסוציאליות, את מיכניוּתה, את אי־יכולתה הגמורה לחדש את החיים, אין לך מופת מוחשי מזה, שהאיכרים (הזעירים, המעבדים את כל אדמתם בעצמם ובבני ביתם), העובדים הטבעיים מדורי דורות, הנחשבים בצדק בכל עם לעמוּד התווך, שכל חייו הציבוריים נשענים עליו, לא רק שאינם היסוד בתנועת העבודה, אלא שאינם או שלא היו כשרים להיות חברים בתנועה! ומטעם מה? מפני שהם בעלי רכוש פרטי, בעלי אדמה. אבל מאחר שהם מעבדים את האדמה בעצמם, הרי אין שום הלאמה או סוציאליזציה יכולה להפקיע את זכותם עליה, שהרי היא בעצם באופן כזה קניין לאומי, ואין הדבר חסר אלא סידור ידוע, למשל, הוצאת חוק, האוסר להם למכור את אדמתם לאחרים או להחזיק בה מבלי לעבדה, וכדומה. היש לפי זה להתפלא על אשר רוב האיכרים (גם הזעירים) ברוב הארצות, אם לא בכולן, ואפילו ברוסיה המועצתית (מתוך כפייה), מתנגד לסוציאליות?

הנה עד היכן מגיע הצמצום, מגיעה המיכניות. והעיקר, כי רעיון מצומצם, מחוסר חיים ומגושם במידה כזאת מחייב, כי כך תהיינה גם הדרכים להשגת המטרה, וכך יהיה אופן החינוך של העובדים והמנהלים יחד.

ולכל זה קוראים ריאליוּת, מפני שזה קרוב למשש בידיים. אולם החיים הם לא רק מה שעשוי למשש בידיים, הם קצת יותר מזה. החיים הם העולם ומלואו, וגם אותו, את העולם ומלואו, יש להביא בחשבון, במקום שבאים לחדש את החיים מיסודם, ואולי דווקא מצד זה יש להתחיל, כי את זה בעיקר מבקשת בתוך תוכה נפש האדם, אם כי לא תמיד מדעת. ודווקא את זה אין מביאים בחשבון.

התחדשות יסודית בחיים האנושיים אינה באה מבלי התחדשות יסודית ביחסו של האדם אל החיים והעולם, אל כל מה שיש לו לאדם יחס אליו. בימי קדם היה דבר זה בא לידי גילוי בצורת צמיחת דתות חדשות. כך, יש לחשוב, היתה בזמנה צמיחת דת ישראל, וכן צמיחת דת בּוּדה ויתר הדתות העתיקות. וכך היו בזמנים יותר קרובים אלינו צמיחת הדת הנוצרית, צמיחת הדת האיסלמית. בזמננו החדש, כפי שיש לראות מתוך כללות התנועות החיוניות, הרוחניות ובלתי־הרוחניות, ומתוך מהלך המחשבה הכללית בקרב האנושיות התרבותית, שואף היחס הזה לקבל צורה חדה לגמרה, צורה, שלא היתה עוד לעולמים, צורה, שיש בה גם מעמקה ומאי־אמצעיותה של הדת, מאין־הסופיות של ההוויה העולמית, גם מאורה של המחשבה האנושית, מריאליוּתם של החיים האנושיים כאחד.

היחס החדש הזה, הדורש שינוי יסודי ברוח האדם, בכל אופן מחשבתו והרגשתו ובכל אופן חייו, אינו עשוי להיקלט כל כך מהר במוחות ובלבבות, ועוד פחות מזה עשוי לצמוח כל כך מהר ולשאת פרי בחיים. מכאן – כל אותה המבוכה במוחות בני אדם וברוחם, כל אותה המהומה, המולידה כל מיני זרמים מתנגשים ונלחמים זה בזה בקרב תנועת העבודה גופה וגם מחוצה לה, בכל עולמו של האדם בכלל; כל אותה המהומה, שהחלישה כל כך את הכוחות החיוביים שבאנושיות והגבירה כל כך את הכוחות השליליים, עד שהביאה את רוב האנושיות התרבותית לידי חורבן ואינה נותנת אותה לקום ולבנות את הריסותיה.

אבל האדם, אם מדעת או שלא מדעת, מבקש מוצא, ומוצא אחר אין. יאמרו כל מיני פיקחים, כל מיני רציונליסטים, ריאליסטים וכו', מה שיאמרו – בלי יחס נפשי, אנושי־קוסמי אל החיים והעולם, אל עצם ההוויה העולמית, אל האין־סוף הנעלם ואל כל מה שחי והווה, אין חיים לאדם. הוא יכול להסיח דעת מזה, לעקור ממוחו כל מחשבה ומלבו כל רגש בנוגע לזה, הוא יכול להתחזק כך, כמו שאנחנו רואים, זמן רב. אבל סוף סוף הצורך הנפשי העמוק, התהומי, מוכרח להתפרץ החוצה ולבקש את סיפוקו. האדם מוכרח לבקש יחס חדש. לא היחס הרציונליסטי מתוך השקפת העולם המדעית ולא היחס הרומנטי או הדמיוני או המיסטי מתוך השקפות העולם המסורות והמקובלות, אף לא כל מיני יחס מתוך כל מיני חיפושים מופשטים או אסתיטיים של הזמן החדש, אין בכוחם למלא תוכן את החיים, שנתרוקנו מתכנם, של האדם בן דורנו, שאינו יכול להשלים אלא עם חיים מוּארים באור ההכרה האנושית העליונה ובאור עליון מתוך ההוויה העולמית כאחד. חיים יכול בן דורנו לשאוב לא מתוך ספרים ולא מתוך עבודת מוח מופשטת או עבודת לב רומנטית, כי אם מעצם מקור החיים ובכוח עצם עבודת החיים, יצירת חיים חדשים מתוך עצם הטבע בלי אמצעי. לא ערכי הרוח, כי אם עצם הרוח צריך להתחדש, לא סדרי החיים, כי אם עצם החיים, כוח החיים, טעם החיים, אור החיים, דורשים הרחבה, העמקה, העשרה. ההכרה, בייחוד מעת התחדשות המדעים, נתנה לאדם את היכולת להשיג את העולם ומלואו מצדו הגלוי, לתפוס את ההוויה העולמית לאין־סוף מצד צורתה. אולם בזה גופו ובאותה המידה נברא חלל ריק בנפש האדם, כנגד מלאות מוחו וכמידתה, חלל ריק, הזקוק להיות נמלא, הדורש יניקה מתאימה מאותה ההוויה העולמית מצד תכנה הנעלם, שאינו נתפס אלא בעצם רוח החיים שלפני ההכרה, המהווה את ההכרה והיתרה על ההכרה. את זה צריכה לגשם העבודה, העבודה בתור פעילות הרוח, המשתפת את האדם ביצירה עם הטבע, העבודה בכל צורותיה, מהעבודה היותר פשוטה והיותר גסה עד עבודת הרוח העליונה, עבודת המחשבה העליונה והיצירה העליונה.

[ג]

דומה, שכל זה מוכיח, כי בתנועת העבודה או בתנועת הפועלים, כפי שהיא במציאות, לפנינו רק צד אחד של תנועת הרוח האנושית, המבקשת את חייה האנושיים ואת עולמה האנושי, אבל הצד היסודי וגם היותר חיוני, היותר פעיל, שאנחנו רואים בו לפחות התאבקות גדולה, התלבטות והתחבטות בלתי־פוסקת. פה לפנינו עולם אנושי מלא במצב של חבלי התייצרות, של פרפורי לידה. אבל הצרה היא, כי דווקא אלה, שהיו צריכים להיות הראשונים לראות את זה, הראשונים להאיר את המצב ולהקדים את הרפואה, הראשונים ליילד את העולם החדש, המקשה כל כך להיוולד, הסופרים, הוגי הדעות, המשוררים, אנשי המדע וגם אנשי המעשה האינטליגנטי, שבכל עם ועם, שבכל האנושות התרבותית, - דווקא אלה אינם רואים ואינם עושים כלום, אם לא רואים את ההפך ממה שיש לראות ועושים את ההפך ממה שיש לעשות.

צריך להקיף בסקירה אחת את כל התנועות לחידוש החיים ולתיקון האדם בקרב האנושיות התרבותית, גם את התנועות הפוליטיות והכלכליות גם את התנועות הרוחניות, כמו התנועה לשחרור האישיות, לשחרור האשה, לחידוש המוסר, הדת, לחידוש הספרות, האמנות וכו' וכו', ולראותן כולן כאילו הן תנועה אחת כללית מורכבת מהרבה תנועות חלקיות, בכדי לרדת לסוף עומק חולשת של כולן ולעמוד על שורש חולשתן, שאינו אלא חוסר קשר אורגני, חיוני, בין כולן. לעמקו של דבר, הרי הן באמת כולן תנועה אחת כללית וכוללת, אלא שהצמצום או הטמטום האנושי גורם, כי כל עומד בבקעה מתגדר בה כתולעת בחזרת. והעיקר, כי כל בקעה יש לה גדוֹל או נביא, שהוא בעיקר המתגדר בה, המעמיד את כל החיים על מה שהוא רואה מתוכה, והוא, בכוח השפעתו המהפּנטת, גודר בה על הרבים גדר, שהם לעולם לא יצאו ממנה.

אין רעיון מקיף ומאַחד את הכל לתנועה אחת חיה, אין רוח חיים מניעה ומחיה את הכל בכוח אחד של חיים.

אולם בבהירות מיוחדת נראה חוסר הקשר החיוני, המגיע עד לפירוד גמור, במקום שכל התנועות האלה נפרדות לשתיים, לתנועת העבודה ולתנועת הרוח, נפרדות לא כל כך על פי ההבדל בדעות, ברוח, בטעם, כמו בעיקר על פי ההבדל במידת ההשכלה ובצורת הפרנסה של נושאיהן, אם פרנסה מעבודה, היוצרת ערכים כלכליים, או פרנסה, כמו שקוראים לה, אינטליגנטית.

הכנה לחידוש החיים מיסודם, להשלטת הפעילות, העבודה והיצירה ברוח האדם ובחייו, במקום הפסיביות, האינרציה והפרזיטיות – ישנה ביסודה רק בתנועת העבודה, שנושאיה פועלים פשוטים, יוצרים ערכים כלכליים, שעליהם פרנסתם. פה חסר רק הבירור הנכון, בירורו של מה שהחיים שואפים אליו ומובילים אליו. ואם לפי שעה, כמו שאנחנו רואים, לא יצאה עוד העבודה מכלל פעולה הכרחית, שאין בה הרבה מהרעיון, - אשמים בזה, כאמור, בעיקר המאשרים המתעים, שלא יבארו את רעיון העבודה כהלכה, שלא שפכו עליו די אור או ששפכו עליו אור מתעה.

לעומת זה יתר התנועות לחידוש החיים, שספירתן – הרוח, ושעל הרוח או על איזה מקצוע אינטליגנטי שהוא פרנסת נושאיהן, אין ממהותן, עם כל תביעותיהן הגדולות, לחייב את נושאיהן לבנות את כל החיים, הכלכליים והרוחניים כאחד, על יסוד הרעיון הכללי של חידוש החיים מיסודם ושל חידוש רוח האדם מתוך העבודה לחידוש החיים, - אפילו אם הם מודים בעצם הרעיון. הן בעצם תנועות עיוניות, רוחניות, אסתיטיות, מוסריות, תנועות של דעות, של רעיונות, של תביעות נפשיות או של כמיהות נפשיות, שואפות בעיקר רק לשנות או לחדש את יחסה של רוח האדם אל החיים המוכנים, אל ערכי החיים, אל סדרי החיים, אל פרי עבודת החיים וכן הלאה. אבל יצירת עצם החיים האובייקטיביים, הממשיים, בכל שלמותם, יצירת רוח החיים מתוך עצם החומר שבכל חיים, שאין חיים בלעדיו, כמו שאין חיים בלי רוח, אינה מעניינן. הן אינן מחייבות את נושאיהן לשנות בחייהם מן מהטבע שטבע המשטר הקיים כלום. נושאיהן יכולים להיות עשירים, זאת אומרת, שליטים ברכוש, שאינו יכול להיות אלא פרי עמל אחרים, לקבל בעד חיבוריהם או בעד יצירתם האינטליגנטית שכר עשיר, שאינו יכול, לפי מצב הכלכלה של הזמן, בשום פנים להיות פרי עבודתם, ולחיות חיים עשירים, זאת אומרת בעצם, להיות פרזיטים. יכולים הם להיות רופאים, ציירים, פסלים, אַקטורים גאונים וכו' וכו' דווקא לעשירים (לפי השכר שהם מקבלים) מבלי להרגיש בזה שום פסוּל, או לחשוב לצאת ידי חובתם בהקדישם חלק מזמנם לא לעשירים בתור מעשה צדקה, מבלי להרגיש, כי העלבון והזיוף שבו יתרים על ערכו האנושי האמיתי. יכולים הם בכלל להיות עוזרים פעילים לקיום הסדר הפרזיטי בתור ממציאים אמצאות טכניות מועילות לסדר הזה, בתור מנהלי עסקים וכו' וכו'. ועמדתם של אנשי הרוח, אנשי השם והכבוד, ביחס לעשירים, עמדה, שכולה אומרת כבוד לבעלי הכסף.

ולא טובים במובן זה גם אלה מאנשי הרוח וההשכלה, הנשבעים לדגל תנועת העבודה או תנועת הפועלים, העומדים בתוכה בתור עוזרים או בראשה בתור מנהלים או אפילו אלה, שכתבו ונתנו את תורת התנועה לפי השקפתם. גם הם אינם רואים חובה לעצמם לשנות את אופן חייהם, הכלכליים והרוחניים יחד, באופן מתאים לתביעת רעיון העבודה. גם הם יכולים להיות עשירים, להתעשר מחיבוריהם וכדומה, לחיות חיים עשירים וכו' וכו', הכל ברוחו ולחיזוקו של אותו הסדר, שהם נלחמים בו (יש, כמובן, יוצאים מן הכלל). ולא הם ולא אחרים אינם רואים בזה שום סתירה. אף אמנם לפי מה שהם רואים בתנועה אין בזה באמת שום סתירה. כל עיקרה של התנועה הרי אינו אלא מלחמה כלכלית לשם השגת סדר כלכלי מתוקן, שאינה מטילה על המשתתפים בה שום חובות מוסריות או חינוכיות מלבד החובה להילחם לשם השגת המטרה בכל האמצעים הנהוגים במציאות הקיימת ולהגן על העמדה ולשקוד על תקנתה לפי חשבון האינטרסים של המעמד. לצורך כך יש רק לדעת את החשבון ולמלא בדיוק מה שהוא דורש.

לידי איזו תוצאות מביא החינוך של החיים ברוח כזו יש לראות, למשל, באותו החזיון, הרגיל מאוד בקרב הסוציאליסטים: כי הסוציאליסטים היותר מצוינים, מכיוון שהם נעשים חברים לממשלה הקיימת, הם מחליפים את הפוליטיקה הסוציאליסטית שלהם מן הקצה אל הקצה (משל אחד מהרבה – מיליראן, בריאן ועוד בצרפת). והדבר פשוט: מכיוון שהדבר תלוי בחשבון האינטרסים של המעמד, הם חושבים,כי הם, מתוך מעמדם בממשלה, במרכז החיים של המדינה, רואים את החשבון ביתר בהירות מאחרים וממלאים ביתר דיוק מה שהוא מחייב. חבריהם הסוציאליסטים רואים בהם בוגדים. אבל האומנם כל כך מהר נהפכים אנשים ישרים לנבלים? והרי לא את סוציאליסט הגון אחד או אחדים קרה כדבר הזה, כי אם כך הדבר נוהג כמעט תמיד או על הרוב. מדוע?

הדבר הזה, אשר בעלי ההשכלה, אנשי הרוח והמחשבה מצד אומנותם ובעלי היכולת המדעית והרוחנית, השואפים לחידוש החיים, אינם רואים את תנועת הרוח להתחדשות בתור תנועה אחת כללית, אינם רואים מקום לאחד את תנועת הרוח עם תנועת העבודה ואינם רואים חובה לעצמם להתאים את חייהם אל הרעיון הכללי של חידוש החיים מיסודם, - הדבר הזה גורם במידה מרובה רפיון, חוסר חיים, חוסר מרחב ומעוף, חוסר יצירה חיה, טבעית, אנושית־קוסמית, לשני הצדדים כאחד.

א) מצד תנועת העבודה:

הפירוד הזה, ההתבדלות הזאת של אנשי הרוח וההשכלה, גורמת, כי תנועת העבודה נשארת מקופחת מצד המחשבה והרוח. מכאן – אותו חוסר הרוח, שהוזכר למעלה, חוסר אותו העומק החיוני, אותו המרחק והמעוף, אותה היכולת להקיף את כל החיים, לחבק עולם ומלואו, שהיו עושים אותה לתנועה אנושית במידה עליונה, לכעין תנועה דתית. תנועת העבודה לא ילדה עוד, ואין לראות בה סימנים של יכולת ללדת מתוך עצמה, מחשבה ושירה, מחשבה אנושית לכל היקפה ועמקה וכוח המעוף שלה וכן שירת חיים שלמה, שירת עולם ויצירה עליונה, ולא רק מחשבה חד־צדדית, המעמידה את כל החיים על הכלכלה, או מחשבה מפלגתית או מעמדית על העניינים המעמדיים או הקרובים להם, וכן לא רק שירה של קינות על מר גורלו של העובד או בכלל שירה מעמדית וכיוצא בזה. כי כוחות המחשבה והשירה רובם ככולם, אפילו אם הם נמצאים בתוך תנועת העבודה, אין עבודת חייהם קבועה בתור עניבה בארג החיים של תנועת העבודה, ואין מחשבתם ושירתם, עד כמה שהן אנושיות כלליות ולא מעמדיות, באות משם, כי אם מאותו ארג החיים, שהעבודה באה לארוג אחר תחתיו. ואפילו תורת התנועה גופה באה מאותו הארג. ואין פלא שהיא כל כך חד־צדדית, כל כך מצומצמת, כל כך מחוסרת רוח חיים ומרחביה, כל כך סמויה מהכוחות האנושיים־הקוסמיים, שהם הם יוצרי החיים האנושיים, כמו היסוד הלאומי, הדתי וכדומה.

לפיכך גם אלה, הבאים להעמיד את תנועת העבודה על הרוח, לא יועילו לה יותר מאשר בעלי החומר, כל עוד הרוח, שהם רוצים להכניס בה, לא נוצרה מתוכה, מתוך עצם עבודת החיים שלה. גם זה מין רוחניות ערטילאית, אם לא דמיונית.

פרק מיוחד בהלכות תנועת העבודה וההשפעה, שמשפיעות עליה ההשכלה והרוח, כשההשפעה באה לא מתוכה, לא בתור תוצאה ישרה, בלתי־אמצעית מעבודת החיים שלה, כי אם מלמעלה, מצד לידרים ותיאורטיקנים, הבאים להביא גאולה לעולם, יש ללמוד מהתנועה הבּוֹלשביסטית. בעלי ההשכלה והרוח שבה הם רובם ככולם פקידים, אם בספירות הפוליטיקה או הכלכלה, ההשכלה או ההוראה, באופן היותר טוב – אנשי צבא. ואת הפועלים הפשוטים, את העובדים עבודת יצירה כלכלית ממש, הם הכניסו ברשת של חוקים מעיקים ומשעבדים במידה כזאת, שרוב הפועלים נכון לוותר על כל הגאולה הבּוֹלשביסטית, ובלבד שישתחרר משעבוּדה.

לפני זמן מה קמה התעוררות בקרב אנשי הרוח, המדע וההשכלה בארצות שונות להתאחד ולקום לעזרת האנושיות הירודה בכוח ההשכלה, המחשבה והרוח, יסדו אגודה בשם ‘קלרטה’ וכדומה. אבל גם הם לא מצאו את הדרך. ולא מפני שלא הלכו עם הזרם הסוציאליסטי, כמו שהוכיחם אחד המוכיחים הסוציאליסטים משלנו, כי אם מאותו הטעם, המבואר בזה, שאנשי הרוח וההשכלה בכלל אינם מוצאים מבחינה זו את הדרך, כי אינם מבקשים דרך חדשה, כי אם הולכים בדרך הכבושה, שגם אנשי הרוח וההשכלה הסוציאליסטים הולכים בה, מאותו הטעם, שסוציאליסטים כשרים, כשהם נעשים חברים בממשלה, הם עובדים בניגוד לתביעת הסוציאליות.

כללו של דבר: אם מצד זה נשקיף על תנועת העבודה, נראה, כי אי־הצלחתה באה בעיקר מתוך שכוחות ההשכלה והרוח אינם לה, כי אם לצריה. כוח הקפיטליות הוא אולי לא כל כך במה שמכשירי העבודה החמרית בידה, כמו בעיקר במה שגם מכשירי העבודה והיצירה הרוחניות בידה. ההשכלה והרוח הם כוח, במצב התרבות האנושית של היום אולי הכוח היותר גדול, - והרוח הזה משמש כולו לקפיטל, משמש לקפיטל לא רק בעבדו נגד תנועת העבודה, כי אם, כמו שראינו, מבחינה ידועה גם בעבדו בעד תנועת העבודה.

ב) מצד תנועת הרוח:

חסר בתנועת העבודה הרוח, וחסר בתנועת הרוח החומר, הממשיות החיונית, הקרקע המוצק, אי־האמצעיות ההוויתית, חללו של עולם. כשאדם מן הצד בא מן החיים והעבודה אל הספירה הזאת של השואפים לחידוש החיים מצד הרוח, לחידוש הרוח באיזה מקצוע שהוא, נדמה לו לפעמים, כאילו הוא עבר פתאום מן השדה, בכל פשטותו, אי־אמצעיותו, בכל חוסר הליטוש, הגיהוץ, ההידור שלו, בכל החיים וההוויה שבו, בכל פלישותו לכל המרחבים וכל המעמקים לאין סוף, ישר אל סלון נהדר מהמדרגה הראשונה או אל היכל גדול, מפואר ומרומם, סמל התפארת. פה חיים, חושבים, מרגישים, לא בחוץ, בחללו של עולם, ולא בכל אשר חיים, חושבים, בני־תמותה פשוטים: בשדה, ברחוב, בשוק, בבית העבודה וכו', כי אם בהיכל. לא סתם חיים, חושבים, מרגישים, כי אם כאילו מכהנים פאר בעבודת החיים, המחשבה, ההרגשה. כאילו תאמר: חיים לשם חיים, חושבים לשם מחשבה, מרגישים לשם הרגשה. מין אמנות לשם אמנות. לא ‘על כרחך אתה חי’ (ודווקא באותה הצורה שנוצרת, ולא באיזו צורה אחרת, שהיית רוצה אולי להיות נוצר שם), על כרחך אתה מרגיש את הכיעור, התפלות והזוהמה שבחיים וגם את הטמטום, הרע והאכזריות שבחיים, כלומר מרגיש בצערם ובעלבונם של כל חיים, גם שלך גם של אחרים, של כל אדם, של כל בריאה חיה, שגם הם חלק מחייך או שהם חייך לעומק, ועל כרחך אתה חושב, מקשר מוצא, מבקש דרך – מבלי שאול הרבה, אם תמצא – כי החיים, חייך אתה והחיים בכלל, לא יהיו כל־כך מכוערים, תפלים, מזוהמים, וגם לא כל כך מטומטמים, רעים, אכזריים, וגם על כרחך אתה חולם לפעמים על חיים גדולים, עליונים. לא! העיקר הוא, כי אתה תחיה, תרגיש, תחשוב, כדקא יאוֹת, אם בעלמא דקשוט או בעלמא דגבורה עילאה, כי אתה (או האדם של העתיד) תהיה מין פרי עץ הדר, מין פאר, מין עצם להערצה ולמופת או להשתוממות וליראה. השאלה היא רק באיזו צורה יותר יאות, יותר נאה, לחיות, להרגיש, לחשוב: אם בצורת אדם מוסרי, צדיק, שומר מוסר ומקבל עליו עול של חובה, נשמע לתביעות הכלל, מכיר בזכות אדם של כל נברא בצלם ואולי גם בזכות חיים של כל ברייה חיה, חי חיי יושר, חסד וצדקה עד לשמים, - או בצורת גיבור, יחיד, מורד, אדם עליון, חי בלי גדרים, בלי חובה, אינו מתחשב עם שום כלל, עם שום זכות אדם של אחרים ולא עם שום מוסר, במקום שיש להביא לידי גילוי את כוחות נפשו הכבירים, העמוקים, המתגברים כמעיין המתגבר, חי חיי גדולה, גבורה ותפארת עד התהום.

העולם השפל של הצרכים הכלכליים, כגון אכילה, שתייה, בגד, דירה וכו‘, אשר הרוב הגדול של בני האדם עמל כל ימי חייו בזיעת אפיו, במיטב כוחותיו, מוחו ודמו בהכנתם, אינו נוגע בעולם העליון הזה אף כמלוא נימא. שני עולמות – שתי רשויות. המוסר של היושר והצדק מחייב, כמובן, כי הצרכים האלה יהיו נרכשים ביושר ובצדק, כלומר נקנים בכסף מלא. והכסף מאין יימצא? – כמובן, נרכש באמצעים כשרים, כגון במסחר כשר, בתעשייה כשרה, בעבודה אינטליגנטית כשרה וכו’. ואי־המוסר או המוסר העליון של הגדולה, הגבורה והתפארת אינו מחייב דווקא יושר וצדק, אבל מחייב, שהם לא יהיו נרכשים באמצעים לא הגונים, באמצעים של כיעור, חולשה, קטנות, שפלות. אולם עושר אינו פסול כלל. ניצשה, למשל, מצדיק בפירוש את הפתגם ההמוני: מי שיש לו יותר שווה יותר. אבל על פי האמת מי שיש לו יותר (יותר מכפי המגיע לו באמת ובצדק על פי חשבון הכלכלה הכללי האמיתי) הרי הוא לא גדול ולא גיבור, כי אם פשוט פרזיט. אמנם יש גם כוח פרזיטי גדול. העלקת, למשל, היא די חזקה ודי פורחת, ויש פרזיטים, שכוחם עוד יותר גדול. אבל כוח פרזיטי – וגבורה עילאה, פרזיטיות – ואדם עליון! אכן לאו כל מוחא ולאו כל נשמה סבילין דא.

בעניין הכלכלה של עובדי עבודת הרוח ובכלל עבודות אינטליגנטיות, שפרנסתם עליהן, יש מצב מיוחד, המוליד מבוכה, שלא הכל מרגישים בה ושקשה למצוא מוצא ממנה: חסרה מידה כלכלית להעריך על פיה הערכה כלכלית את העבודה הרוחנית או האינטליגנטית, שאינה יוצרת ערכים כלכליים. פה ערכים משתי ספירות שונות, שאינם נמדדים זה בזה. באיזו מידה כלכלית תהיה מודד, למשל, שיר גאוני, שנכתב במשך חצי שעה, או עבודת רופא, אשר במשך חצי שעה הציל נפש אדם ממוות? על פי התועלת, שהם מביאים לבני אדם, הרי הם עומדים למעלה מהערכה כלכלית. אולם, מצד שני, הרי הם לא הוסיפו כלום על סכום הערכים הכלכליים של העם או של המדינה, ונמצא שהם מקבלים את שכרם מסכום הערכים הכלכליים המוכנים, ממש כמו הקאפיטליסט, הסוחר, החנווני וכו'. העיקר – שהם דומים לקאפיטליסט מאותה הבחינה, שהם מקבלים את שכרם הכלכלי לא לפי מידת עבודתם בתוצרת ערכים כלכליים – שהרי אין מידה כזאת – וממילא הם יכולים לקבל שכר גדול משכרו של העובד היוצר ערכים כלכליים, גדול במידה שאין לה שיעור כלכלי, כי אם שיעור תלוי בשוק, כלומר בערך ההצעה והדרישה. מכאן – אותה העובדה, שיש מתעשרים מעבודות כאלה מבלי להרגיש כל פסול בדבר. פה יש עוד דבר מוסיף טעם לפגם. העבודות האלה, בעצם, שכרן בצדקן או בתוכן, ולא עוד אלא שאין הן על פי האמת עומדות על הגובה, אם אין שכרן בתוכן. למשל, שיר, שאינו משלם לבעליו שכרו, שאינו משלם בסיפוק הרוחני שהוא נותן לו, אינו יכול להיות שיר גאוני. וכן רופא, שאין עבודתו נותנת לו סיפוק רוחני לפי ערך העמל שהוא משקיע בה, אינו צריך על פי האמת להיות רופא. וכן המורה, הסופר וכן הלאה. נמצא, כי בשכר הכלכלי בעד עבודות כאלה יש משהו של פגם, של חילול. ולא מתוך בטלנות נולדה ביהדות הדעה, כי, למשל, הרב, המלמד וכדומה, צריכים לקבל את שכרם בתור שכר בטלה.

דברים כאלה רגילים בזמננו לבטל. אולם כדאי להביא בתור דוגמה עניין אחד מספירת העבודה, למשל, מספירת העובדים בארץ־ישראל, בהשוואה לאותו העניין בספירת העבודה האינטליגנטית, בכדי שיובלט, כי אין הדבר חלק כל כך.

כוחו של רעיון העבודה מבחינה זו הוא בזה, שהוא מכניס את הרוח לתוך עצם החיים החמריים, יותר נכון, שהוא יוצר את הרוח ביחד עם החומר בעצם עבודת החיים; עבודת החיים החמריים ועצם החיים החמריים של העובדים הם עצם החיים הרוחניים ועבודת הרוח שלהם. זהו היסוד, החלב, - עבודת הרוח וחיי הרוח האחרים, אלה שרגילים לקרוא להם כך בעיקר, אינם אלא החמאה. לפיכך כשהם, העובדים, מדברים באספה או בעתונות על עניינים חמריים, אפילו על ענייני המטבח או על המשכורת, אם הדברים כשהם לעצמם אינם תפלים ואין בהם פניות צדדיות, אין הדברים עושים רושם של חמריות גסה, ועוד להפך. לפי טעמי אני, למשל, יש לפעמים דין־וחשבון על עניינים חמריים, שיש בו יותר שירה מאשר בהרבה שירים רשמיים. לעומת זה אנחנו רואים, כי דווקא העוסקים בעבודת הרוח, המדע וכדומה, כמו סופרים, משוררים, מורים, רופאים וכו', כשהם מדברים, אם באספה או בעתונות, על ענייניהם החמריים, הדברים עושים על הרוב רושם כל כך לא נעים, לא נעים על הרוח להם בעצמם, עד שהם לעתים לא רחוקות ופגמים את כל האספה או את כל המאמר.

איך שהוא, הלא שאלה היא: אנשים עובדים עבודת הרוח, שואפים לחידוש החיים מצד זה, - האומנם אין הצד הזה מחייב אותם להביא בחשבון, בחשבון עמוק, יסודי, את הצד השני, הממשי? האומנם יכולה הרוח להתחדש מיסודה, בכללה או באיזה מקצוע שהוא, שלא ביחד עם התחדשות החיים הכלכליים מיסודם, שלא מתוך הפעלה הדדית של חידוש הדדי? האפשר לאדם להעמיד תביעות עליונות לרוחו ולרוח אחרים מבלי לשאוף, כי חייו הכלכליים יהיו מתאימים ביסודם לאותן התביעות העליונות? או האומנם אין שום קשר חיוני מבחינה זו בין הספירות העליונות בכללן וגם בפרטיהן, למשל, בין ספירת הספרות, האמנות, השירה וכו', ובין ספירת הכלכלה?

ועוד שאלה והיא עיקר: האומנם אין שום קשר אורגני בין העבודה להכנת הצרכים הכלכליים, בין היצירה שבעבודה זו, בין היסוד הקוסמי שבה ובין עבודת הרוח, היצירה שבעבודת־הרוח והיסוד הקוסמי שבה?

חיים אנחנו בזמן של עניות הרוח, של עקרות המחשבה, השירה והיצירה. מחפשים מקורות למחשבה, לשירה, ליצירה בכל מיני ספירות דמיוניות, רומנטיות, דיקדנטיות, אי־רציונליות, מיסטיות. מחפשים כל מיני ציפורים כחולות וכדומה. האם לא כדאי לרדת קצת למטה, על הקרקע, לחפש קצת בעולם השפל הזה של העבודה והטבע? אינני יודע, אולי דמיוני מטעני, אבל לי נדמה, כי פה יש מקור, מקור ממשי, למחשבה, שירה, יצירה, שעוד לא שיערנו כמוהו, ובכל אופן יותר עשיר ויותר עמוק – כי יותר חי – מכל המקורות הדמיוניים האלה.

בעיני אני לפחות ברור, כי התחדשות יסודית בחיים, כמו ברוח האדם, אם היא בכלל אינה חלום שווא, תבוא רק מהתמזגות תנועת העבודה ותנועת הרוח לתנועה אחת של התחדשות יסודית. מכאן קודם כל – התחדשות האומה בתור הארג היסודי, הטבעי של החיים הקיבוציים האנושיים ובתור הכוח היוצר היסודי של החיים האלה, וכן הלאה. הקושי שבדבר הוא, שהתחדשות כזאת לא תבוא בלי מהפכה יסודית גם בתנועת העבודה וגם בתנועת הרוח. יותר מדי קבועה תנועת הרוח בארג החיים של המשטר הקיים, יותר מדי הרוח כשהיא לעצמה, באותה הצורה שהיא רגילה לבוא בה לידי גילוי במציאות הקיימת ושבה היא באה לידי ביטוי בתנועה זו, היא פרי אותו המשטר. יותר מדי חייהם של עובדי עבודת הרוח הם חלק מחיי אותו המשטר, בכדי שחידוש יסודי כקביעת הרוח בתור עניבה בארג החיים של רעיון העבודה יהיה אפשרי בלי מהפכה יסודית בכל אופן עבודתם ובכל אופן חייהם של עובדי עבודת הרוח. איך לגשם את זה? זוהי שאלה, שאלה חמורה ועמוקה מאוד, זוהי השאלה, אשר רק החיים יוכלו להמציא לה פתרון, אם יהיה די רצון ודי מרץ לבקש.

אבל נשוב לארץ־ישראל ואל עבודתנו וסופרינו ואנשי־הרוח שלנו.

[ד]

איך שמתייחסים הסופרים, המורים וכל העוסקים בעבודת־הרוח בכלל, אל רעיון העבודה ואל העובדים, - אחת אפשר לדרוש מהם, מנושאי דגל הרוח, בכל תקפּה של מידת הדין, בכל כוח האמת שבחיים: יחס ברור, עמדה ברורה, בלי כל התעלמות ובלי כל ערפליות. יותר מכל מקלקלת את השורה החצאיות, הפשרנות, הנטייה לכאן ולכאן, ההשתמטות וההאפלה בכל מיני טליתות, אם בטלית שכולה תכלת או שכולה אודם או צבע אחר.

לפי שעה רואים אנחנו, כי כל העבודה היישובית הולכת ונעשית, כל החיים בארץ־ישראל הולכים ונוצרים, בעיקר מצד זה, מצד העבודה. מצד זה יש לראות מקור נפתח לעבודה רחבה ולכוחות עבודה רחבה בעתיד, יותר נכון, לכל העבודה ולכל כוחות העבודה בעתיד. מצד אחר, מצד הרכוש הפרטי והאיניציאטיבה הפרטית, כמה שרבים נושאים את עיניהם אליהם, אין לפי שעה לראות כלום.

הדבר הזה, העובדה החיה הזאת, מחייבת, מחייבת קודם כל את העובדים עבודת הרוח, להתייחס אליה בכל הרצינות הדרושה ולברר לעצמם מה היא דורשת מהם.

אנשים פשוטים, שאינם סופרים, שאינם מסוג עובדי עבודת הרוח בכלל, ביקשו ומצאו, כי אין דרך אחרת לתחיית עצמם ועמם, כי אין דרך אחרת לחיים אנושיים בכלל, אלא העבודה. עמדו ועזבו את כל מה שקראו לו חיים עד אז, באו לארץ־ישראל ועובדים. היש צורך לבאר, כי יש כאן מהפכה שלמה, יסודית, בכל חייהם, בכל עולמם, בכל ישותם? והסופרים, כוהני הרוח, צופי העם, האם אין המהפכה הזאת מחייבת אותם? אחת משתי אלה: אם הם רואים, כי לא זו הדרך, אם הם רואים דרך אחרת, הרי חובה עליהם להזהיר מהדרך המתעה ולהורות את הדרך הנכונה. ואם אין דרך אחרת, הרי חובת המהפכה חלה גם עליהם, אם לא קודם כל ובעיקר עליהם. או האומנם אפשר לו לאדם לחולל מהפכה ברוח אחרים, או להועיל מאיזה צד שהוא לעבודת החיים מתוך מהפכה ברוח אחרים, מבלי לחולל קודם או בעת ובעונה אחת מהפכה בחיי עצמו?

אף אמנם לא אחטא, כמדומה, בדברי, אם אומר, כי הסופרים נשארו מאחרי החיים, בייחוד מאחרי החיים המתייצרים בארץ־ישראל. מזה לקויה גם הספרות גם העבודה – לקויים החיים. אין בחיים מחשבה ואין שירה, ואין בעבודה השראה. אין מי שיביא לידי ביטוי שלם, חיוני, יצירתי, אותם אטומי המחשבה והשירה, המנצנצים מתוך העבודה. העובדים שקועים כל אחד בפינתו, בעבודתו ובחייו, בסבלם ובחבליהם של העבודה והחיים, בקטנות, שהעבודה והחיים מורכבים מהם, נתון לאבק ולרפש, הנזרקים עליו מהרחוב. ודי להם לעובדים, שהם נשמרים בכוחם ובנקיונם. אבל אין מי שיאצור בנשמתם את הגצים, היוצאים מתחת כל הפטישים,יצרפם, יאחדם, ימזגם, עד היותם לניצוץ אחד של אור חי, מאיר את החשכה. והגצים לא רק הולכים לאבדון, כי אם גם נהפכים לפיח, המשחיר את החיים.

קראו, למשל, את הפובליציסטיקה שלנו. לא רק סופרי ‘העולם’, העיתון הרשמי של הציונות הרשמית, כי אם גם סופרים, שהנה כבר בארץ, ומהם גם כאלה, המדברים על עולמות מתהווים, אין להם שום מושג מהמתהווה, מהמתרקם ומתייצר באמת.

ובשירה ובסיפור וכו' אתה מוצא על הרוב או אור נוגה ערטילאי, שאין לו גוף מאיר ולא דמות הגוף, אור שלא מן החיים, או גוף שחור משחור החיים בהוספת שחור הפיח של הגצים, או את שניהם יחד, זה בצד זה וזה בתוך זה. אבל אין יכולת לתפוס את הגצים חיים ולארגנם כולם בתור תאים של גוף אחד מאיר באור חי. כי יכולת כזאת אינה ניתנת לשום כשרון ואינה נקנית בשום הסתכלות ולא בשום קרבה נפשית, במקום שאין הנפש חיה את העבודה ואת רעיון העבודה בכל ישותה, בבחינת על כרחך אתה חי.

ורואה הרואה, כי יש קרקע לגידול, ויש כוחות לגידול, - ואין גידול, כי אין אור מאיר ומפרה, אין אותו הכוח הקולט את קרני האור ויוצר מהן תאים חיים.

יאמרו מה שיאמרו, - בארץ ישראל, ובייחוד בספירת העבודה, בכל אופן מתהווה דבר־מה. ויש הרגשה, כי יותר ממה שמתהווה בפועל בכוח, כי יכול יוכל להתהווֹת באמת עולם מלא, זאת אומרת, להיברא בריאת חיים אותו העולם, אשר נשאנו וסבלנו בנשמתנו הלאומית מאז ועד היום, ואשר הזעזועים העולמיים של הזמן הרעישוהו מכל הצדדים ועד סוף כל המעמקים, עד כדי לחייב בריאה חדשה או חורבן עולם. יותר מזה, יש הרגשה, כי רק באופן כזה, רק אם המתהווה פה עשוי באמת לברוא בריאה חדשה את עולמו של ישראל, ישוב עם ישראל לתחייה, ישוב לאיתנו, לכוחו, אשר בו ייגאל, רק באופן כזה ולא בשום אופן אחר. יותר מדי גדולה הירידה, גדולה ההתנוונות מבפנים; ומצד שני, יותר מדי חזקות עלינו הרוחות מבחוץ, הרעות עם הטובות, בייחוד הטובות, הסוערות כולן עלינו להמית את רוחנו העצמית ולהכחיד את קיומנו העצמי; יותר מדי, מצד שלישי, גדולה עתה ירידת הרוח האנושית בכלל. צריכה התעוררות שלמעלה מדרך הטבע הרגיל, התעוררות ווּלקנית, תהומית, רוח מארבע רוחות וממרום ומן התהום, אור גנוז גדול מאור שבעת הימים, צריכה בריאה חדשה. עם ישראל עומד עתה על המבחן האחרון, מתחילה המערכה האחרונה של הדרמה, אם כי רק מתחילה. ‘להיות או לחדול’ הולך ונעשה לשאלה העומדת על הפרק במציאות ממש, אשר המציאות הולכת ופותרת אותה על פי דרכה. לא להרגיש את זה, לא להרגיש את עומק הירידה וההתנוונות ואת עומק החולשה, לעמדו בפני הרוחות מבחוץ ולא לראות, כי כאן, בכדי לעורר ולחדש את הכוחות הנרדמים, המשותקים, דרושה רוח שאינה מצויה, רוח ממרום, בריאה חדשה, יצירה שלא היתה עוד לעולמים, - לא להרגיש ולא לראות את זה אפשר רק במקום שאין כבר כל הרגשה באותם הכוחות הנרדמים, באותו האור הגנוז בתהום הנפש, שמציאותם אינה נותנת אותנו לא למות ולא לחיות בעולם שכולו חָשַך בעדנו.

או אולי אין זה אלא הרגשה של חלוש עצבים, אולי אין זה אלא דמיון של בעל הזיה? אדרבה, היש אופן אחר להרגיש ולחשוב למי שאינו יכול להתייאש, אבל אינו יכול גם לרמות את עצמו? היש מסקנה אחרת מתוך המציאות שלנו למי שמבקש חיים לעצמו ולעם ישראל?

ואת מי לשאול שאלות מעין אלה? מי ממונה על חלומות החיים ועל סודם ויסודם החיוני? מי, אם לא הסופרים, המשוררים, היוצרים, אנשי הרוח, המדע, המחשבה, השירה, היצירה? מי, אם לא הם, נועד להרוֹת את החלום, את החלום של החיים ושל עבודת החיים, לשאת ולסבול את חבלי הריונו ואת חבלי לידתו, את סבל זרותו, שגעונו ועלבונו? ומי, אם לא הם, נועד לגלות את המאור שבחלום, את כוח החיים והיצירה, את כוח התחייה וההפעלה שבו? ומדוע אנחנו רואים סדר מהופך: אנשים פשוטים חולמים, נותנים את נפשם על חלומם, נושאים וסובלים את כל המשא הכבד, הקשה והמרסק של החלום ופתרונו בחיים, - ואנשי הרוח הרשמיים, הסופרים, המשוררים וכו' או עומדים מרחוק או מסתפקים בחלומות ‘רוחניים’, אוויריים, שאינם מטילים על מי שהוא בחיים הממשיים שום חובות, שום אחריות ושום עבודה ממשית, אבל את החלום של החיים ושל עבודת החיים הם, אם לא מבטלים באופן ישר או מן הצד, בכל אופן מצמצמים עד לידי ריסוק אברים? כמובן, הרבה פנים לצמצום והרבה גוונים. הרחוקים, למשל, מצמצמים בשם החשבון המעשי, והקרובים – בשם האמת, בשם היראה מפני ההפרזה, מפני ההזיה, מפני ההונאה העצמית. הצד השווה שבהם, שכולם מקצצים את כנפי הרעיון וחוסמים את המרחב בפני השאיפה, והכל – בשם הריאליוּת. אבל האומנם כך מחייבת הריאליות שלנו? האומנם הריאליות של הבאים לחדש את החיים, לבורא דבר־מה חדש, היא הריאליות המצומצמת בחוג הראות של המציאות הקיימת ובחוג הכוחות הפועלים או העלולים לפעול באותה המציאות הקיימת? האם אין אלה באים בשם ריאליות אחרת, יותר רחבה, בשם ריאליות מקיפה לא רק מה שיש בפועל, כי אם גם מה שיש בכוח? ואיך? האומנם בצמצום היסוד, שמניחים לבניין החיים של העתיד? האומנם בצמצום החלום על עולם העתיד והשאיפה להגשמתו? האם לא זה סוד חולשתו, סוד תרדמתו המגיעה עד לשיתוקו של העם – שהמפעל היחידי, העשוי לעורר את כוחותיו, אינו די חי, די גדול, די תקיף, קורא בכל עוז, תובע בכל תוקף, את הכוחות הגדולים, העליונים, וממילא אין מתעוררים גם הקטנים? כשהמפעל הראה קצת חיים, קצת גדלות, רוחב, מעוף, ודרש עבודה, - העם בכל זאת נתן עבודה, נתן במידה, לפי ערך ההתחלה, די חשובה, נתן, כמובן, בתחילה קמעא קמעא, אבל לאחרונה במידה הולכת הלוך וגדול, כדרך הטבע והחיים. הכוחות הנרדמים התחילו להתעורר. הלא צריך שיהיה ברור, כי זוהי בעצם הנתינה העיקרית, היותר גדולה והיותר חשובה. ולא עוד אלא שהיא עשויה למשוך אחריה את כל מה שיש לתבוע מן העם, לולא צמצמוה, לוּ, להפך, פתחו מרחבים חדשים לפני כוחות העם. אבל הנה בא הצמצום וסכר את זרם החיים וסתם את צינורות השפע העליון: הלאמת הקרקע והתעשייה לאו דווקא, חשובה ביותר האיניציאטיבה הפרטית, הקפיטל הפרטי, וכן הלאה והלאה. גבר החשבון המצומצם של המציאות הקיימת על החשבון העליון, הרחב, המקיף עולם ומלואו, הכולל גם את היש בכוח, על חשבון הנפש הלאומית, הכוחות הנרדמים והאור הגנוז. והכוחות נשארו נרדמים, והאור – גנוז. ולא עוד אלא שסכנה צפויה להם, לכוחות הנרדמים ולאור הגנוז, סכנת כליון גמור מאפס מקום במפעל הלאומי היחידי והאחרון לבואם לידי גילוי. את הסכנה אנחנו רואים בעצם העבודה, שאורה, אור הרעיון והשאיפה, לא רק שאינו הולך וגדל, כמו שטבע הדבר מחייב, כי אם הולך ועומם עד שלא קשה לאורות מתעים מבחוץ להתגבר עליו ולרשת לאט לאט את מקומו. מובן כי בהיסתם צינורות השפע העליון, לא נפתחו גם צינורות השפע התחתון: גם הכסף לא בא.

ואנשי הרוח? – חלק עומד לימין המצמצמים, חלק עומד מרחוק, וחלק מוחה ברוח נכאה ובשפה רפה. אנשי הרוח רגילים לאמור: העם לא התעורר. אבל העם רשאי, כמדומני, לאמור ביתר צדק: אנשי הרוח, הראשונים להתעוררות, לא התעוררו, לא התעוררו במידה כזאת, שהתעוררותם תעורר את העם.

יש שאני חושב, כי דווקא גדלו המיוחד, היוצא מכל גדר הרגיל, של תפקיד הסופרים, המשוררים ואנשי הרוח בכלל בשעה זו גרם, כי הם, מתוך עמידתם על השטח של המתייצר ולא בעומק, במקום הנחת היסוד, לא עמדו על תפקידם עמידה שלמה, לא עמדו על גדלו ועמקו, בייחוד על עמקו. השעה מחייבת אותם להיות יותר מסופרים, יוצרים, במובן הרגיל, המזכים את העם או את האנושות מחדר עבודתם בפרי רוחם, מחשבתם, חקירתם,יצירתם. אלמלא מסתפינא, הייתי אומר, כי תפקידם בשעה זו הנו כמעט תפקיד של נביאים, הבאים מן המרחב העולמי, כשהעולם הגדול על כל ההוויה והחיים לאין סוף נתון בלבם, להאיר באורו הכולל כל האורות את המתייצר בכללו ובכל פרטיו ולהפיח בו רוח חיים מחיי העולם. אולם לצורך כך עליהם לחיות את החיים המתייצרים, לחיות ולפעול בתוך הזרם, בתוך הארג, לחיות את הכל בכל היקפו ועמקו, בכל עומק יתרון רוחם. העיקר הוא פה לא שהם יעבדו עבודה גופנית דווקא, אבל עבודתם בספירתם צריכה בכל אופן להיות מכל הבחינות קבועה בארג החיים של רעיון העבודה.

איך? באיזה אופן? איך להתאים את תביעת הספרות, האמנות, המדע, ההוראה, הרפואה, העסקנות הציבורית וכו' וכו' מהעוסקים בהם עם תביעת רעיון העבודה?

על שאלות אלה וכיוצא באלה אין תשובה מן המוכן. גם לפני האדם הפשוט, הבא פשוט לעבוד, מעמידים חייו הקודמים שאלות, שאין הוא מוצא להן תשובה מן המוכן. את התשובה נותנים עצם החיים, עצם עבודת החיים, ובזה – עצם היצירה שבחיים. גם לפני העוסקים בעבודת הרוח, ובנידון דידן לפני הסופרים, עומדת היצירה הזאת. ובזה, לפי כל האמור, הרעיון היסודי של אגודת הסופרים, לפחות של אגודת הסופרים בארץ־ישראל. בכוחות משותפים של הסתדרות יש להשיג הרבה ממה שאין היחיד יכול להשיג.

לא אבוא לבאר את הרעיון ביתר ביאור וביתר פרטות. אני בכלל אינני בטוח, כי רעיונות ממין זה קרובים להישמע בספירת הסופרים. אני, כמו שאמרתי, כותב לא בתור סופר, כי אם בתור קורא עובד, הבא להביע את תביעת הקוראים העובדים מהסופרים, כפי שהוא מבינה. ולא אשיא את תביעת הקוראים העובדים מהסופרים, כפי שהוא מבינה. ולא אשיא את נפשי לחשוב, כי דעתי תתקבל בתור הלכה למעשה. די יהיה לי, אם יימצאו סופרים, אשר ישימו לב לדברי, אשר דברי ישמשו להם דחיפה למחשבה על מה שיש לשאוף אליו לגשמו בעתיד הקרוב או לא הקרוב כל כך.

תרפ"א (1921)

---

חשבוננו עם עצמנו

מאת

אהרן דוד גורדון

---

לא זו הדרך

מאת

אהרן דוד גורדון

(לחברַי בגליל, לרגל הזדמנות עם חברים לפונדק אחד)

אידיאלים, שאיפות, מעשים – ואדם אין

הכרח – זה שם הסיבה, שהביאתני לכתוב הפעם. אינני רואה דרך לפני לצאת מן המבוכה, מן המצר, אם לא להשתמש במבטא אולי יותר מדי חריף, אבל יותר הולם. אינני רואה דרך – כי גם זו, שאני הולך בה הפעם, אינה דרך, כי אם מעין ראש השיבולת, שאוחז בה הטובע. יודע אני מראש, כי דברי לא יועילו ולא יצילו, כי תשובתם בצדם: הם ‘אינם מן החיים’. אבל – אין ברירה.

רואה אני ירידה, התחלה של רקבון – אם לא יותר מהתחלה – במקום שלא פיללתי, ובזמן שלא פיללתי, ירידה בזמן שעלינו לאמץ את כל כוחותינו להציל מה שיש להציל מירידה ומר¹. ואני רואה את עצמי יורד עם היורדים – ואין לאל ידי.

יותר מזה. מתוך יחסנו לסידור העבודה בשביל הזקוקים לה נגלה לנו, כי כבר הגענו עד לאותה המדרגה, שאין רואים משם ירידה כלל, או – מה שיפה יותר – שרואים את הירידה במקום שהיא באה מתוך הכרח, בכוח סיבות די עריצות, בכוח המחסור והרעב, במקום שהיא מתבטאת על כרחה בצורה גלויה, בולטת, בלי כחל ובלי פרכוס, ואין רואים, כי הירידה היא אולי יותר עמוקה או לפחות יותר מסוכנה במקום שאין סיבות מכריחות כאלה, במקום שמתבצרים שם מן הירידה, מן ההתנוונות, מן הקטנוּת, במקום שמבקשים מרחב, גובה או מה שדומה לזה, ואם תרצה – אפילו חינוך עצמי. כך מבינים את החינוך העצמי: הרצאות, הפצת ידיעות מדעיות, ספרותיות, נשפים לכבודם של גדולי האומה, כל מה שמביא לידי מחשבות יפות והרגשות יפות, מצד אחד, ולידי שאיפה למעשים גדולים, רחבים, מצד שני, התרחקות מכל מעשים ‘קטנוּניים’, זהירות חסידית או אסתיטית שלא להתלכלך ברפשם של אחרים. ואין חושבים, כי לא עליית־נשמה עיקר, כשם שלא מעשים בלי נשמה עיקר, כי אם החיים, החיים בכל שלמוּתם ואחדותם, בכל פרטיהם ודקדוקיהם, הגדולים והקטנוניים, - שם עיקר החינוך העצמי. ואין רואים, כי לא רפשם של אחרים מלכלך, כי מי שיכול לראות רפש באחרים, באלה שעומדים עמו במחיצה אחת, מבלי לראותו כאילו הוא בו בעצמו, הרי הוא עומד בתוך הביצה. אין רואים, כי במצב זה, שאנחנו נמצאים בו עתה, אם לא ננקה את הביצה או לא נעסוק לפחות בניקוי הביצה, כי עתה נטבע כולנו ברפש, וקודם כל אלה, הנוהגים סלסול בעצמם ונזהרים מלהתלכלך ברפש, כי עצם הסלסול הוא מגידוּלי הביצה, מגידולי אותו הקרקע, המפרה כל כך יפה את התגרנות בת הפרזיטיות, אשר אמרנו כי כבר אין לה זכר בקרבנו ואשר ראינוה במכירת החיטים ‘כדרך התגרנים’, שבה לתחייה בכל כיעורה.

העיקר, שוכחים כי לרפא את כל עצמנו אנחנו באים, לרפא את העם, שנשמתו היא שורש נשמתו של כל אחד מאתנו, שחייו הם מקור חיינו, וכי על כן, אם אין חפצנו לעשות את עבודתנו פלסתר, עלינו לראותו, כאילו הוא כולו גוף אחד, כאילו – במה שנוגע לעבודת התחייה ולחבלי התחייה, עם כל הפרכוסים המלווים אותם – אין כאן אישים נפרדים, כי אם אישיות אחת (אין זה נוגע, כמובן, לאישיותו של כל אחד בפני עצמו), המרגישה את עצמה בכל חלק גדול וקטן מגופה והאחראית לכל פרט גדול וקטן מעצמותה. וכי על כן עלינו לראות את כל העובדים את עבודתנו כאילו הם עצם אחד עמנו, עצם אחד, אשר עלייתו או ירידתו של כל פרט שבו היא באותה המידה החלקית עלייתו או ירידתו של הכלל כולו, כלומר של כל הפרטים כולם, של כל אחד מאתנו. זהו עצם הרעיון המשמש בסיס לאיחוד משפחת העובדים בארץ, כמובן, אם יש כאן רעיון חי, שנולד מתוך חיינו ועבודת חיינו פה. את כל זה שוכחים או אין רואים. ואם תאמר, למשל, כי הדבר הראשון והיחידי, שעל עסקני הפועלים, על אלה שהכוח בידם, לעסוק בו עתה, הוא לסדר, עד כמה שאפשר, את העבודה ואת הכלכלה של הפועלים, להמציא עבודה ומחיה לכל מי שעובד וחי על עבודתו, עבודה המחיה את בעליה בכל המובנים; אם תאמר, כי זהו לפי שעה המעשה היותר גדול, היותר רחב, היותר נעלה, שיש לנו לעשות, כי המעשה הזה הוא לפי שעה היסוד של כל חינוך עצמנו, - אם תאמר כך, יענו לך, כי דבריך מעידים אולי על מחשבה, אבל אינם מן החיים. ואם תעיז לאמור, כי המעשה הזה הוא עתה, בשעה זו, חשוב ככל העבודה בדגניה או בכנרת, יענה לך אחד מחברי הקבוצות בפשיטות: לא כי! כך נאה להם, לאלה, שאינם יכולים לעזור לעצמם. כל כך גדולה בקרבנו גבורת הנפש, נקיות הדעת: הרפש, הקטנוּת, החולשה, השפלות, הם באחרים, ברעבים בגוף וברוח, באלה, שלא זכו להיות עסוקים ביצירות לאומיות חשובות, גדולות וכו'. כל כך רחב המבט, עד שאין רואים, כמה מן השובע ברוח, הקשה מכל שובע גופני וחמרי, כלומר: פשוט כמה מן הירידה ביחס כזה. בכלל יחסם של בני העלייה ואנשי המעשה שבקרבנו אל חברים ‘שלא מן המניין’ ובכלל יחסם אל כל מה שיש להם יחס, הולך ומקבל מזמן ידוע גוון, שאינו מבשר עלייה או תחייה כלל.

נפשי סולדת לחזור בפעם המאה על דברים, שגם בפעם הראשונה חולין הוא לדבר בהם במקום שאין לנפשות יחס אליהם או שיש יחס של ביטול, מפאת היותם מובנים יותר מדי, פשוטים יותר מדי, כלומר שאינם נקלטים בנפש, משום שכבר אכלם המוח. אבל יבטל המבטל, - הלא רק את עצמו הוא מבטל: האמת אינה מן הדברים, הבטלים בדברים בטלים. והאמת היא, כי זה פרי עבודה, שאין עמה או שאין העיקר בה, חינוך עצמי – האדם. אידיאלים, שאיפות, מעשים, - ואדם אין. האידיאלים נשארים אבסטרקציות, והמעשים נעשים חולין. אין כוח במעשים, כי אין חיים, אין התחדשות באדם. אין אידיאלים, שאיפות, מעשים חיים יותר מן האדם השואף והעושה, ואין הם בוראים את החיים אלא במידה שהם בוראים את האדם, כלומר, במידה שהאדם מתחדש על ידם, חי על ידם חיים חדשים, מתייצר על ידם, שזה הסימן המובהק של יצירה חיה או, ביתר דיוק, של יצירת חיים. חיים חדשים הרי זה אומר אדם חדש. אידיאלים, שאיפות, מעשים, שאין האדם מתחדש על ידם, נכבשים באותה המידה על ידי אותם החיים, שהם באים לכבוש, משתנים ברוח אותם החיים, שהם באים לשנות ולחדש, ונבלעים בתוכם, עד שאין לראות כי באו אל קרבם, עד שאין להרגיש, כי במקום הרוח, המבקשת את תיקונה ביצירת חיים חדשים, במקום רוח היצירה וההתחדשות, באה לשלוט בנפש ולהטותה לחפצה רוח החיים הישנים, רוח החורבן והרקבון הקיימת והמתמדת. יותר מזה: גם הצורות החדשות, המבוקשות – הצורות, שבאו לגשם את האידיאל של חיים חדשים, משמשות ביטוי לאותה הרוח הישנה רק בצורה חדשה.

זה מקום החולשה של השיטות והתורות הבאות לחדש את החיים על ידי סדרים חדשים, אשר בראותן נכונה, כי אין ביכולת האדם להתחדש מבלי התחדשות החיים, הן אומרות לחדש את החיים בלי התחדשות האדם או על מנת שהחיים יחדשו את החיים. זה סוד ירידתם של כל המפעלים האידיאליים, משעה שהם מקבלים צורה של חיים. שוכחים או אין רואים, כי רק ביטוי האידיאל בלשון החיים, ביטוי מדויק וחי בכל תאיו ואטומיו, ביטוי, שאינו אלא עצם החיים המתחדשים של נושאי האידיאל, שאינו אלא הבאה לידי גילוי מדויק ושלם את עצמותם המבקשת את תיקונה – הנה עצם היצירה האידיאלית, ולא נשיאת האידיאל כשהוא לעצמו, ולא תרגומו למעשים, שאין בהם רוח חיים. וזה סוד כל ירידותינו אנו, במקום שבאנו לעלות. זה סוד ירידתם של הביל"וים, זה סוד ירידתו של כל צעיר, הבא הנה מלא שאיפות כרימון לעבוד, לחיות חיי עבודה וכו', ולבסוף אחרי עבור זמן ידוע, הוא נעשה משגיח, פקיד, אריס מן הטיפוס הידוע, בכלל – חכם מתוך אווירא דארעא דישראל, היודע את ‘החיים’, או עוזב את הארץ מתוך חכמת החיים, או – אם נפש לו, שאינה עשויה לפוג בהבל החיים – הוא בא לידי ‘ייאוש’, לא לידי ייאוש של גבורה, של התפרצות סטיכית, לידי ייאוש של אדם מלא חיים וכוח לחיות, שאין לו עוד מה להפסיד ושיש לו עוד כל כך הרבה לתבוע או שיש לתבוע הכל, כי אם לאותו הייאוש התשוש, הייאוש של כמישה, הרואה את עצמו למעלה מכל תביעה, למעלה מכל חיים, והמוחזק בדורנו לטון העליון של נשמה עליונה.

וזה סוד התגלות סימני הירידה בקבוצות. כל זמן שרעיון הקבוצות היה חדש, כל זמן שהשאיפה לחדש, והעיקר, להתחדש, היתה חיה – אם הכירו בה בהכרה ברורה או לא – כל זמן שהעבודה היתה חיה, קשה, מלאה מכשולים, תהומות, כדרך כל עבודה של יצירה, היה גם האדם חי, מתחדש, מתחדש מתוך היצירה החדשה. וההתחדשות הזאת היתה מתגלה קודם כל בהתקרבות הנפשות העובדות בינן לבין עצמן, באיחודן הפנימי, החי – כמו שתיארו לפנינו בשיחת־רעים אחת אחדים מחברי הקבוצות – ובצרכן הנפשי לקרב את כל הקרב אליהן. אז היה האוויר חי, וממילא מקרב ומטהר. אז לא היה אדם נדחה מפני כל דבר קטן שבמשק, ואפילו מפני כל המשק. כך היתה אז הרוח, אם מדעת או שלא מדעת בעלים, כך היו מחייבים אז החיים, כך היה אז ההגיון של החיים. אולם מכיוון שעברו חבלי היצירה הראשונים, מכיוון שהחיים נעשו יותר קלים וכשרון העבודה והמעשה יותר גדול, התחילו העושים לראות את עצמם, כאילו הרבה דרכים לפניהם, ואין להם אלא להתמיד בעבודתם, להרחיבה, לשכללה, או – לכל היותר – לבקש עבודות חדשות, מעשים חדשים; העיקר – ‘מעשים’, מעשים רחבים, גדולים כוו', הכל לפי אופן מחשבתו, לפי הרהורי לבו, לפי נטיית רוחו של העושה. עכשיו הכל עבר מעולם היצירה לעולם העשייה או, במלים יותר פשוטות, מעבודה חיה, שמקור חייה בעבודה שבלב ושבנפש, לעבודה מיכנית, שכל עיקרה אינו אלא עבודת המוח והמעשה. כשרון המעשה, מעשיות, התמכרוּת שלמה למעשה הנעשה – הנה העיקר, יותר נכון, הנה הכל. התחדשות הרו, התייצרות האדם, יצירת כשרון הרוח וגם כשרון המעשה באדם מתוך עבודתו ביצירת חיים, היטהרות הנפשות והתגברות שפע חייהן עד כדי לברוא אוויר מטהר ומקרב, - תביעה כזו אינה עתה בנפשות או אינה עיקרית כתביעה המעשית, כלומר אינה פועלת כמוה בנפש שלא מדעת בעלים ובאותו ההיקף ובאותה ההתמדה בל פרט גדול וקטן של המעשה ושל החיים, וממילא אין כוחה גדול, אפילו אם היא נולדת לפעמים בנפש זו או אחרת מתוך הסתכלות בחזיונות מעציבים ידועים בחיי הקבוצות; וממילא אין למוח אלא להוציא משפט, כי תביעה כזו אינה מן החיים.

האדם ירד מעל הבמה, אם אינו רואה את עצמו כאילו כבר עלה למעלה ראש. עכשיו כבר יש לנו יצירות לאומיות, שצריך לשמור עליהן מפני המזיקין, שהכל נדחה מפניהן, שהאדם נדחה מפני כל פרט קטן שבהן. כבר יש לנו קיבוצים של כוחות מנוּסים, הדורשים שמירה מעולה מפני תערובת זרה, העלולה לעשותם חולין, להביאם לידי ירידה. ואם תאמר: איחוד הכוחות? אדרבה, עכשיו מבינים מאוד את ערכו של איחוד הכוחות, - מבינים, אבל לא מרגישים מה שיש להרגיש בזה, אין חיים מה שיש לחיות בזה, אין כאן הרגשה חיה, גדלה מאליה מתוך שרשי הנפש; עכשיו בוחרים חברים, בוחרים בדעת ובחשבון, אבל אין חברים מתאחדים מאליהם מתוך השאיפה החיה ומחַיה, נדבקים בשרשי הנפש, נקשרים בחבלי היצירה. עכשיו הכל נעשה בדעת ובחשבון. עובדים אמנם במרץ, בעמל רב, אף גם בייסורים ולא בלי מסירות נפש, אבל אין אלה חבלי יצירה, כי על כן אין בהם התחדשות הנפש, אין בהם רוח מחַיה, מטהרת, מצרפת את הנפשות ומאחדתן. נסתם מקור החיים, נסתלקה רוח־הקודש. ואין פלא, כי בקבוצה אחת, למשל, מתחלפים החברים בכל שנה. קשר מיכני, אף היותר מחוכם, היותר מתאים מצד כל החשבונות שבעולם, ואפילו מצד חשבון הנפש, לא יקשור לעולם נפשות בני אדם בקשר של קיימא. כמו כן אין פלא, כי חברי קבוצה אחרת באו לכלל הכרה, כי אסור להם לקבל הרבה פועלים מפני הסכנה של דמורליזציה וכדומה. עברו הימים, אשר כל מי שבא לאותה החווה לעבוד הרגיש את עצמו כמו בקרב בני משפחתו, וכן היה גם בעיניהם. עכשיו כבר הגיעו החברים למדרגה של נקיות־הדעת כזו, המחייבת אותם לחשוש, כי בהתרבות עובדים חדשים עלולים החברים לראות את עצמם כאילו הם המשגיחים וכדומה. נקיות־דעת זו הרבה פנים לה והרבה טעמים לה, והיא מצוּיה מאוד בקרב בני העלייה שלנו ומשמשת בתור סגולה בדוקה לשמירת הנשמה בטהרתה – על חשבון אחרים. ואותה נקיות־הדעת היא היא המעמידה את בעליה למעלה מתביעות אנושיות פשוטות, שבני אדם פשוטים, שלא לקחו במונופולין את נקיות־הדעת ואת המעשיוּת, אינם יכולים לוותר עליהן, בראותם בוויתוּר כזה כיעור פשוט. במכירת החיטה, למשל, ברדיפה זו אחרי רווחים, מבלי להביא בחשבון כל עניינים אחרים, מבלי לשמוע כל קולות מן החיים, בצבץ לעינינו הסוחר, החנווני, הסרסור שבנו, בעצם טהרו, מבלי להשאיר מקום לקווים קצת יותר אנושיים, מבלי להשאיר מקום לרגש, כי יש כאן איזה כיעור.

וכשאתה רואה את זה מתיישבות לך הרבה שאלות, כלומר מתבאר לך בבהירות אכזרית, כי אין כאן מקום לכל השאלות האלה. כי לא על דבר חיים חדשים, אדם חדש ועוד טיפשוּיות כאלה כאן המקום לדבר, כי אם על עניינים לגמרי אחרים. – ואחרי כל זה מה פלא, כי כל הטענות של נקיי הדעת האלה, שהובאו פה ושלא הובאו, אינן סתם דברים, שמוּתר לפקפק בהם, שאפשר, או אולי גם ראוּי, לחשוב עליהם, לבקש דרכים לתקן מה שיש לתקן, - אלה הן גזרות, ש’החיים' גזרו עלינו, שרק מי שאינו יודע את החיים יכול להתריס כנגדן. זאת התורה, שקיבלו קבוצותינו מן החיים, אם אלה הם חיים, שיצרו לנו קבוצותינו, או אלה הם החיים, שהמהלך החדש הזה של קבוצותינו הוא יצירתם, - אלה הם החיים וזה הגיונם היום; אלה החיים וזה ההגיון, שמדברים בשמם כל יודעי חיים, כל מי שקנה חכמה בארץ־ישראל, ולא רק בארץ־ישראל; ולא רחוק, כי קרוב מאוד לראות, לאן יובילונו חיים כאלה. לא טובים אנחנו מאחרים, מאלה, שבאו לפנינו, או מאלה שבאו אחרינו ותורת חיים בפיהם. נשכחה או ניטשטשה האמת הפשוטה, כי כל עיקרה של היצירה היא התפרצות האדם נגד החיים הקיימים, שאיפת האדם לברוא את החיים בצלמו ולהתחדש התחדשות שאינה פוסקת אף לרגע, כי ברגע שהיא פוסקת, פוסקת גם היצירה, פוסקים גם החיים. ואין פלא, - הן גם האמת הפשוטה הזאת ‘אינה מן החיים’.

אנו באים לא רק לגדל צמחים ובהמות, כי אם גם בני אדם

בתור הארה לרעיון, שהובע בזה, לא למוֹתר להביא בזה עוד משל אחד ממקום אחר, אשר גם כשהוא לעצמו כדאי הוא שנשים אליו לב. מצדדים שונים, ממקורות שאין לי יסוד לפקפק באמיתתם, נודע לי, כי בחווה אחת סובלים הפועלים מאוד מן ההנהלה. והחווה הזאת הלא היתה יכולה בשעת חירום זו להביא לנו הרבה ברכה, לוּ היתה ההנהלה רצוּיה, לוּ ידעה את אשר לפניה, לוּ ידעה, מה השעה דורשת ממנה, ולוּ היה רצון למלא בשלמוּת את דרישות השעה. אינני בא לדון ולהורות, לחייב או לזכּות, אינני יודע את העניין בכל פרטיו ולכל עמקו וגם אין לי פה עסק באנשים. יכול להיות, כי האנשים אינם כל־כך גרועים או כי אין לנו לפי שעה טובים מהם, - ואולי לא רק לפי שעה. אני לפחות אינני יודע, את מי מהמנהלים בחווֹת שלנו אפשר להראות בתור מופת. לפי שעה אני רואה רק, כי תפקיד ההנהלה מקלקל את האדם. פה לנגד עיני רק אותו הדבר, שאנו עומדים בו עתה. היסוד לכל היחסים בכל מקום, שאנחנו באים לעשות דבר־מה. פה לפני השאלה: מאיזה צד באים העובדים לעבוד והמנהל לנהל, אם מצד השאיפות הזולות של החיים הקיימים או מצד השאיפה להתחדשות.

במשל שלפנינו רגילים לראות שני צדדים, עומדים זה לעומת זה: ההנהלה והעובדים. מתוך כך רואה המנהל – או המנהלים – את עצמו, וגם רבים אחרים רואים אותו, כאילו הוא שקול כנגד כל העובדים, ואם יש דין ודברים בינו ובינם, הרי אלה דין ודברים בין שני צדדים שווים. מובן, כי ליחיד, שאינו תלוּי בדעת הרבים והאחראי רק לעצמו, אין צורך בצדקוּת יתרה בשביל שהצדק יהיה אתו נגד הרבים, התלויים הרבה בדעתו, והמחוברים מיסודות שונים, שאין האחד יכול להיות אחראי לזולתו. ההערכה הזאת של המנהל והעובדים ,שנבראה בשם המשמעת, אולי יפה כוחה במקום שהעובדים אינם הרבה יותר מבהמות־משׂא. אולם במקום שהעובדים במשק הם עיקר לא פחות חשוב מכל המשק, אין הערכה כזו עיקר כלל. פה אין המנהל אלא אחד מן העובדים (כי באמת ראוי, שההנהלה תהיה בידי העובדים עצמם), שיש לו תפקיד מיוחד, שהוא התמחה בו ושלא כל אחד יוכל למלאותו, כמו, למשל, הנגר, הנפח או הרוקח, שיש לו גם הוא במידה ידועה עסק עם כל הפועלים, וכדומה. וכשם שלא יעלה על הדעת להעמיד את כל אחד מאלה נגד כל העובדים בתור צד שווה, כן אין המנהל אלא פרט אחד מכל העובדים. החובות, המוטלות על העובדים למלאותן, ההגבלות, שהם מחויבים להגביל את עצמם, הם ביחס למשק ולא ביחס למנהל, ואותן החובות ואותן ההגבלות הן חובה גם על המנהל, כמו, שמצד שני, האחריות למשק צריכה להיות מוטלת על כל הפועלים, והפועלים צריכים להרגיש את האחריות הזאת.

וכל זה בא שוב מתוך אותו הדבר, מתוך רוחב דעתנו את החיים, עד שמתוך רחבות אנחנו שוכחים את הפרט האחד הקטן – את האדם. שוכחים, כי אנחנו באים לא רק לגדל צמחים ובהמות, כי אם גם בני אדם. חווה היא לא רק משק כלכלי, כי אם גם משק רוחני, לא רק חוות לימוד, כי אם גם חוות חינוך. מי שבא לנהל חווה צריך היה להבין את זה. אין זה אומר, כי הוא צריך להיות מורה ומחנך – בחינוך עצמי הכתוב מדבר, כי אין לחנך גדולים, ומי יודע, אם יש לחנך קטנים, - זה אומר, כי החובה עליו להועיל, עד כמה שאפשר, לחינוך עצמי זה, והעיקר – לא להפריע בזה. חופש אפשרי, יחס אנושי, רצון ישר יעשו את הכל, או מה שיש לעשות. ומה אנחנו רואים? אם המנהל אינו יודע מקצוע אחד מגידול הצמחים או יודע לקלקל, הכל מבינים, כי אינו ראוי להיות מנהל משק; וגם הוא בעצמו אם יש מוח בקדקדו, מבין כי עליו עוד ללמוד ולהשתלם. וכן הדין, אם אינו יודע בגידול הבהמות או במשק הבהמות. אבל אם הוא אינו יודע להתנהג עם בני אדם עובדים או יודע לקלקל, - מה איכפת לנו? או מה איכפת לו? מה יש לו כאן ללמוד לדעת? האם אין המשק יכול להתפתח ולפרוח גם בהנהלה שכזאת?

האם כך מחיים עם קרוע לאלפי קרעים?

כללו של דבר: מאיזה צד שנשקיף על עצמנו, בין מאותם הצדדים, שנגעתי בהם בזה, בין מאותם, שלא נגעתי ושיש ויש לנגוע בהם – ירידה. ומה שעוד יותר עמוק: מי יודע, אם ירידה? מי יודע אם יש תקנה לסוחר, לחנווני – לפרזיט שבנו? מי יודע אם באמת מסוגלים אנחנו לעבודה של יצירה, לעבודה של תחייה – לעבודה ממש, ולא רק לעבודה קינוֹמאטוגרפית? יש בקרבנו מדברים דברים יפים ונמרצים על דבר תחיית העם, על דבר יצירה, על דבר חיים וכו', ויש גם עושים מעשים יפים ונמרצים, - אבל האומנם זה די? האין מעשינו גם בבחינת מליצה, אם כי קצת יותר עמוקה? האם כך מחיים עם, עם קרוע לאלפי קרעים? האם כך מאַחים את הקרעים, האם כך מאַחדים את אבריו המדולדלים, המתפרדים ומתפזרים כמוֹץ לפני רוח? האם כך נותנים בו רוח, מחדשים בו כוח להיקלט בקרקעו, בתוך הטבע החי? אדרבה, הגידו אתם, חברי, באשר אתם שם, השיבו לעצמכם? האם כך?…

בכל אופן, לשקר לעצמנו או להתעלם מן האמת המרה בוודאי לא יפה. אחת משתי אלה: או שעלינו לבקש דרך חדשה בעבודתנו, לעשות כל מה שאפשר בכדי לעמוד עמידה נכונה על מה שעלינו לעמוד עליו, לתקן מה שיש לתקן ולעבוד עבודה תמה ונאמנה; או – אם אין אנחנו מסוּגלים לכך – עלינו לפחות להיות די אמיצי־לב ולהודות לעצמנו ולאחרים, כי יש כאן פשיטת־רגל גמורה, ולעזוב את כל עבודתנו הסיזיפית.

אני, כמובן, לא באתי בזה להורות דרך, איך לתקן את הדבר. דרכים כאלה אינן בכלל הוראה. הייתי חושב למספיק, לוּ עלה בידי להביא לידי הרגשה, לידי השגה חיה, כי לא זו הדרך. אני מדגיש: לידי השגה חיה, כי הבן יבינו מאוד, במידה שיעלה רצון לצאת ידי חובת הבנה או למצוא מקום לסתור את דברי או לבטלם. אבל השגה חיה, מביאה לידי מעשה, מכריחה לבקש תיקון ולתקן, מכריחה בכל תוקף הרצון, בכל כוח החיים, - בזה מסופקני מאוד. היודעים אתם, מה טיבו של ספק זה? ייאוש? מטבעי אינני מן המתייאשים, אבל – ריקנות!…

וכי תשאלו: מה ראיתי על ככה? מה כל החרדה? ראיתי את תקוותי האחרונה הולכת ונכזבת, ואני תוהה על הראשונות: אולי באמת אין תקווה, אולי באמת הצד אתכם, כלומר, אולי באמת כך הם החיים, כך הוא האדם? אולי באמת אין כוח באדם לברוא חיים ואין כוח בחיים, ביצירת חיים, לחדש את האדם, לאחד את בני האדם בשאיפה אחת ובעבודה אחת – ביצירת עצמם ועולמם? כי מדוע לא בראנו אנחנו כלום, מדוע לא מצאנו אנחנו את הדרך להתחדש, להתאחד, להזדקף בכל מלוא שיעור קומתנו, בכל מלוא שיעור קומת האדם, - אנחנו, שאין לפנינו דרך אחרת, אם חפצי חיים אנחנו? כי מדוע אנחנו, אף היותר מעולים, היותר חיים, שבקרבנו, באים בתחילה מלאים רצון וכוח לברוא חיים ולבסוף אנחנו נמצאיםיודעי חיים? הלא תבינו, כי יותר שאכבד את אישיותכם, יותר שאתחשב עם דעתכם, יותר קשה המסקנה, היוצאת לי ממנה, יותר תתריס כנגדי השאלה הטורדת: אולי באמת חלום שווא חלמתי, דמיון כוזב, אולי באמת אין כל שאיפותינו וכל מעשינו ביחד עם כל החיים ועם כל העולם רק ריקניות, ריקניות?…

רואה אני לפני תהום, תהום רובצת בין הגלות ובין התחייה, הלא היא התהום הרובצת בין האדם, שגורש מעדן גנו, מחיי עולם, ובין האדם של לעתיד־לבוא, אם יש עתיד לאדם. והתהום – ריקה. אין מתנדבים לתת את חייהם למלאותה חיים, כשם שאין כנפי נשרים לעברה בכנפיים. והעיקר – אין רואים כאן תהום כלל. לוּ ראו!…

שואל אני את עצמי: מאין תבוא תשועת ישראל? והתשובה היא בבחינת לבּא לפוּמא לא גלי, אַים אפוא הלבבות?

לא בחיל ולא בכוח, - פשוט כפשוטו: חיל וכוח אין לנו, שפוט כפשוטו: חיל וכוח לא ימלאו את התהום, - אַיה אפוא היא הרוח? אַיה תקפּה וגבורתה, איה כוח מעשיה של הרוח?

תקיפה היתה רוחנו, רוח עם קשה־עורף היתה בנו, רוח מדבר שליטה על הכל, רוח איתנים, שאין דבר עומד בפניה, רוח אלהים. ידענו למרוד בחיים מן המוכן, בעולם מן המוכן, ביקשנו שמים חדשים וארץ חדשה, ביקשנו רוח חדשה, אור גנוז, זאת אומרת, ביקשנו אדם חדש, חיים חדשים, עולם חדש. עמדנו בפני כל הרוחות שבעולם, נשאנו וסבלנו עולם מלא של פורענויות – ולא ויתרנו על עצמותנו, על עולמו של ה’אני' שלנו, אף כחוט השערה! – ועתה!

עתה מי יקום לנו? מי יקום לנו עם הרוח מן החוץ? מי יתייצב לנו עם רוחב דעתנו ועומק חכמתנו? מי יקימנו ונחיה? מי יגבּה את חובנו מן האדם, מן החיים, מן העולם? מי יתבע את עלבוננו, מי ידרוש משפטנו מעצמנו?

כוח אחד יש לנו, מקור הגבורה העליונה והשפע העליון, וצער שמו, צער, שאין על עפר מָשלו, צער תהומי כצערו של עולם, - אַיה אפוא צערנו? אַין אפוא הנשמות, האצולות מתהום הצער הגנוז הזה?

תרע"ו (1916)

---

מה מקור המבוכה בחשבוננו

מאת

אהרן דוד גורדון

‘אין אדם עומד על דבר הלכה אלא אם כן נכשל בה, – ובמידה שנכשל בה’.

הלכה גדולה אנחנו באים ללמוד, גדולה במדה שאין דוגמתה: כיצד אומה קרועה מתאחה, כיצד אומה תלושה נקלטת בקרקע הטבעי. תורת חיים שלמה היא, שאינה נלמדת אלא מפי החיים ובדרך הלימוד המיוחד של החיים.

אנחנו עמדנו על הדבר, כי אין לפנינו דרך אחרת אל המעשה, כי להתחיל בריפוי אנחנו צריכים מן המקום הנגוע ביותר – מן העבודה. אבל חשבנו, כי הדרך פתוחה לפני כל הרוצה ללכת בה ומובילה ישר לאשר אנחנו שואפים אליו: לך עמוד ברגליך על הקרקע, עבוד בידיך את הקרקע, חיה חיי עבודה וטבע, – הפרי לא יאחר לבוא: תבריא בגוף ובנפש, תיקלט בחיי הטבע, תחיה ותהיה בורא רוח חיים, אוויר חי, המתפשט למרחוק ומביא טיפות חיים, טיפות טל של תחייה אל אשר הוא מגיע שמה, אל אשר הוא נוגע בו. אבל טעינו, לא חלינו ולא הרגשנו, עד כמה אנחנו, כל בני העם הקרוע והתלוש, לקויים, עד כמה אנחנו קרועים ותלושים, עד כמה בייחוד היתה בנו בדורות האחרונים הרוח מן החוץ לשחת את כוח קליטתנו. רק ממעמקי הקליטה, מתוך חבלי הקליטה, ראינו מה שלא יכולנו לראות מעל השטח ומתוך משא-נפש גרידא.

ראינו, – אבל מלהבין במראה עוד הדרך רחוקה. מה שראינו יותר מדי הומם, מדהים, יותר מדי עמוק, מכל אשר פיללנו לו, בהיות שרשיו טמונים בתהום חיינו הלאומיים בדור הזה. ואנחנו צריכים להתבונן, הרבה והרבה להתבונן, לרוחב ולעומק, בשביל לתפוס ולהשיג מה שיש בזה, בשביל להביא בחשבון מש שיש להוציא מזה.

כשאתה מסתכל לעומק רוחנו הלאומית בדור הזה, אינך אלא תוהה, נדהם, המום, מבלתי יכולת לעמוד על אָפיה של רוח זו, אין צורה מסוימה, אין קו אחד בטוח, הכל שוטף, הכל כאילו ממהר להיטשטש, להימחות, לעבור מן העולם, כאילו בכוונה לטהר את העולם מכיעור זה, שקוראים לו יהדות, – ובכל זאת הכל מפרפר, מראה אותות חיים וכאילו מבקש חיים. מתחיל הטשטוש, כמובן, מהדת, אשר, אם נאבה להודות או נמאן, היתה השומרת היותר נאמנה, אפשר לאמור, השומרת היחידה, על קיומנו הלאומי בגולה. מה שהדת הולכת ויורדת, נניח לפי שעה, מחייב טבע הדברים בדור הזה, מצב ההשכלה בזמננו. אבל מה שאינו טבעי כלל, מה שאיננו מחייב לא ההגיון של חיינו העצמיים ולא טבעה העצמי של נשמתנו, שדתנו היא יצירתה העצמית, ולא קבלה מידי אחרים, הוא יחסם של בני הדור אל הדת. מתוך גידול רוחני עצמי אין שום דרך ושום אפשרות לא הגיונית ולא חיונית לבוא לידי יחס כזה, שאתה מוצא בקרב רוב המתקדמים ובעלי ההכרה העליונה שלנו, יחס של שנאה כבושה ושל בוז שאין לו גבול. והעיניים הולכות ונפקחות לראות, כי עלינו לעקור אותה מן השורש מתוך איזו קנאות ארסית, שאינה טובה ואינה יפה מקנאות דתית, לאו דווקא בצורתה היותר יפה. ולעומת זה על הנצרות מתחילים להביט בקרבנו בעיניים ‘יותר טהורות’, מתחילים לראות בה מה שאין לראות מתוך עומק היהדות, או פשוט מתוך עומק הרוח האנושית שאינה משוחדה, שיש לה עוד עומק, שאינו סתום בדעות מבריקות ומלהיבות ואינן מאירות ולא מחממות. היחס אל לשוננו הלאומית, אל העברית, הולך ומתקרב אל היחס לדתנו, כי יש לנו לשון יותר חביבה יותר מודרנית – הלשון הז’רגונית, בת אירופה, שאינה ספוגה כל כך מרוח היהדות האסיאתית; אלא שהלשון, בהיותה בלל מן הקניינים הלאומיים שערכם גדול בעיני העמים החיים, עדיין יש לה מחזיקים ולוחמים, אבל המלחמה נגדה אינה כלל קלת ערך. הספרות העתיקה, התנ“ך, ואין צריך לומר – התלמוד, הולכים ונידונים לגניזה, אם לא לקבורה עם סתימת הגולל; אלא שהתנ”ך, בהיות עוד ערכו גדול באירופה בכלל, עדיין תופס מקום ידוע בחינוך הדור הבא, ובצורתו האירופית – בתרגום לז’רגון, עדיין יש לו זכות ידועה אפילו בעיני היודישיסטים הנאורים. המוסר הלאומי, האידיאלים המקוריים של היהדות, היהדות בכלל, הרוח הלאומית, כל כמה שיש בה מן העצמות,מן המקוריות, מן הייחוד הלאומי, – כל זה הולך ומיטשטש ונמחק בשם הרוח האנושית, בשם המוסר העליון, בשם האמת העלינוה. אידיאלנו העליון הוא עתה ‘ראש של גוי’, והעיקר נפש של גוי, עד שהמהדרין מן המהדרין דורשים בפשיטות, כי אנחנו נמחק בנשמתנו כל זכר של יהדות, של עצמות, ונהיה לגמרי אחרים. וכל זה אינו מעכב את מאשרינו בדרך טובים אלה מדאוג לקיום האומה, מדַבּר על אודות לאומיות יהודית, על אודות ספרות לאומית, על אודות חינוך לאומי וכו' וכו'! ואתה עומד ותוהה: מה היא אפוא הלאומיות המזוקקה הזאת, המזוקקה מכל עצמות לאומית, מכל נשמה לאומית חיה? או מה נשאר בה משלנו, מעצמותנו, מעצמנו? ולמה לנו כל הצרה הזאת של לאומיות, בלי תוכן, בלי עצמות, בלי מקוריות, בלי רוח חיים, בלי כלום? למה לא בפשיטות התבוללות?דבר שאינו צריך בירור הוא, חושב אני, כי אנחנו חיים עתה בזמן של משבר לאומי יסודי: להיות או לחדול. מאיזה צד שנשקיף על חיינו הלאומיים: אם מצד מצבנו בקרב העמים האחרים, אם מצד כוחה של רוחנו הלאומית בדור הזה, אחת אנחנו רואים ברור – כי קיומנו הלאומי שקול ברוח מן החוץ, ברוח החיים של העמים שאנחנו נתונים בתוכם, אם לרדת אם לעלות. כך, כמו שהיה עד עכשיו, לא יהיה ולא יוכל היות. אם אנחנו לא נחגור שארית כוחנו להכריע את הכף לצד הקיום, אם לא נתאמץ בכל האפשר למצוא דרך, שחיינו הלאומיים ילכו הלוך וגבור, עד שנשוב לתחייה שלמה, כי עתה ילכו הלוך וחסור, עד שניטמע טמיעה גמורה בעמים, שאנחנו מפוזרים ומפורדים בקרבם. הדבר ברור בהחלט, ברור לכל מי שרוצה בברירות, בבהירות. חיינו הלאומיים פושטים את צורתם הישנה, – את זה הכל רואים, רואים אפילו כראות יציאה מאפלה לאור גדול, אבל איזו צורה יקבלו חיינו לאחרונה, ואם בכלל יקבלו צורה לאומית עצמית ובטוחה לפחות כראשונה, – את זה אין לראות כלל, ולא רבים רוצים לראות, אפיקם המיוחד של חיינו בגלות, שהחזיק בשלמות האפשרית את צורתם הלאומית של חיינו, את צביונם העצמי, את שטפם המיוחד, הולך ונהרס צעד אחר צעד. חיינו, בלי ספק, יֶצאו סוף סוף, אם בזמן קרוב או רחוק, לגמרי, למרחב, אשר, אם במובן החירות האמיתית יהיה מספיק או לא, – בשביל למחות כָּלָה את צורתנו הלאומית, בשביל לעקור משורש כל זכר של צביוננו העצמי, יספיק בוודאי. ומה שמזעזע בייחוד את המחשבה הבלתי-אמצעית הוא – שאין שמים לזה לב כלל, שאין מביאים את זה בחשבון כלל, במקום שלכאורה באים לחשוב את חיינו הלאומיים. אדרבה, הרבה עיניים מיטיבות לראות, יש, הרואות ברור, שהכל הולך ברור, כשורה, שאין שורה יפה ממנה.

אם לסמן באיזו מידה את אפייה של רוחנו הלאומית בדור הזה, כי עתה אין, כמדומה, למצוא בשביל כך מבטא יותר מצוין מן המבטא ‘על כרחך אתה חי’, – אבל צריך להוסיף: ‘על כרחך אתה חי’ לא מתוך עושר חיינו, לא מתוך שפע חיים, כי אם מתוך אַפסות חיונית, מתוך אפיסת כוח החיים. תש כוחו של עצם הרצון לחיות, אין בה, ברוחנו הלאומית בדור הזה, תאוות החיים, צמאון החיים של ברייה חיה, אין העקשנות הסטיכית של חפץ הקיום דווקא בצביון זה, שניתן לה מתחילת בריאתה, אין הבטחון החיוני, ההווייתי, הקוסמי, בזכות קיומה וגידולה של עצמותה המיוחדת, בזכותה של עצמות זו לתפוס מקום בעולם לרוחב ולעומק, לקבוע את יחסה המיוחד אל העולם או, כמו שאומרים על כגון דא, לברוא לעצמה את עולמה המיוחד, העצמי. כללו של דבר, אין בה חיוניות מחייבת את עצמה חיוב מוחלט, שאין מוחלט ממנו.

חיים אנחנו במובן הלאומי בדור הזה, משום שאנחנו חיים או מכיוון שאנחנו חיים, משום שאין חפץ למות או שאין כוח למות, שאין די אומץ למות. חיים אנחנו בעצם כאילו בחסדו של מי שהוא או בזכותו של מי שהוא, למשל, בזכותה של האנושות, המרשה לנו לחיות או – לפי רוח התורה והמצווה של הדור – אולי אפילו המחייבת אותנו לחיות, אבל, כמובן, בתנאי קודם למעשה – שנכיר תמיד ולא נשכח אף לרגע את כוח ממשלתה העליון היא ושלא נשתקע יותר מדי בלאומיות, העלולה, להעבירנו על דעתנו ועל דעתה, על דעת האנושות. וכל כך אנחנו שוקדים לקיים את המצווה, ‘שיוויתי האנושיות לנגדי תמיד’, עד שאפשר לחשוב, כי מעולם לא היינו בני אדם, כי כל מה שאנחנו חושבים, מרגישים, חיים, עושים מתוך עצמנו, ואפילו מתוך עצמותנו העליונה, אינו אנושי; רק מעתה אנחנו באים להיברא אדם בצלם האנושיות, ממש כמי שנולד עבד והיה כל ימיו עבד ופתאום נשתחרר – שאינו יודע, כיצד להתנהג בחירות, אם לא ישווה תמיד לנגד עיניו את התנהגותו של רבו. ומי היא האנושיות? כמובן, כל אומה (כמובן, אירופית), גדולה או קטנה, חשובה או שפלה, שאנחנו נתונים בקרבה או שהתורה או הדעה – כל תורה וכל דעה הבאה מן החוץ – מחייבת אותנו לעבוד בשבילה או סתם להתבטל בפניה, רק לא אנחנו בעצמנו.

כל זה, כמדומה, אינו צריך ראיה ולא בירור. אם מעט מה שנאמר בזה למעלה, – די להסתכל בחיינו ובספרותנו. אדרבה, צא ובקש, אם תמצא שם בכל התאורה הגדולה, התאורה מגבוה באורם של אחרים, או באור חוזר מאורם של אחרים, בכל הטחינה הרועשת של הקמחא טחינא על ידי אחרים (מובן, כי אין הכוונה בזה לדברים שבמדע, שהרי המדע אינו בגדר עצמותו של מי שהוא), בכל המלחמות על קדושת כל מיני שמות גדולים, מופשטים, מזרמים ממשיים בחייהם של אחרים, – אם תמצא בכל אלה אף רעיון אחד אנושי גדול חדש משלנו, אם חיובי או אפילו רק שלילי (רעיוננו הלאומי הישן והמחודש עם כל המתייחס לזה בספרות אינו, כמובן, עניין לכאן), אם תמצא אף טוֹן אחד יסודי חדש, מנגינה יוצאת מחורבות נשמתנו, מנגינת התהום של נשמה קבורה חיים, מנגינת חורבן עולם מתרכז בגבורתו, גבורת תוהו-ובוהו שלפני יצירת עולם חדש; אם תמצא אף שאיפה אחת לקבוע לעצמנו יחס חדש, מקורי – וממילא אנושי-מקורי, – אל העולם והחיים! הכל בא מן החוץ או מושפע מן החוץ. לעתים יש לך הרגשה, כאילו לא רק חושבים אנחנו את מחשבותיהם של אחרים, מרגישים את רגשותיהם של אחרים, כי אם גם כאילו חושבים ומרגישים אנחנו בכלי המחשבה וההרגשה של אחרים, כאילו נושמים אנחנו לא רק את אווירם של אחרים, כי אם גם בכלי הנשימה של אחרים. מין היפּנוֹז של התבטלות, שצריך באמת להיות משוחרר מכל ‘היפנוז’ של עצמוּת תהומית, של חירות נפשית עליונה, של ‘אני’ יוצא את עצמו יצירה עצמית, בשביל לשאתו בדומיה ובמנוחה או בדחילו ורחימו או בשביל שלא להרגיש בו כלל.

מצב כזה יכול באמת להביא לידי ייאוש. בדרך זו היה לנו לפחות ייאוש משלנו. ייאוש מתוך עומק נשמתנו המתרסקת, מתוך עומק חיינו המרוסקים, – ייאוש,של התקוממות ושל גבורה, ייאוש של התפרצות ווּלקנית. ולא ייאוש של כמישה ושל ריקניות או ייאוש לבטלה. אבל הוא הדבר – שבקרבנו הכל מושפע מן החוץ, אם לא בא מן החוץ, – הכל – לרבות הייאוש. בחיי אדם חי, בחיי אומה חיה, במקום שיש חיים, בא הייאוש העולמי, שאינו בעצם אלא צביון חיים ידוע, בעיקר מתוך שביעה יתרה (בּוּדה, למשל, היה, לפי האגדה, בן-מלך מאושר, שופנהויאר היה איש עשיר, ולא חסר לו בחייו מאומה, וכן הלאה). כאילו תאמר: החיים, באין להם מקום ליצור בחיוב, מבקשים ומוצאים להם מקום ליצור בשלילה. אבל אין הייאוש בא בשעה שהחיים – חיי האדם או חיי האומה – בסכנה. בשעת הסכנה אין מקום לייאוש (עם ישראל, למשל, לא בא לידי ייאוש, לא מפני שלא היה בנשמתו די עומק בשביל הייאוש, כי אם מפני שהיה בו דבר יותר עמוק מן הייאוש, מפני שהיה בו די חיים, שדרשו ממנו תמיד לעמוד על נפשו). החיים עמוקים מכל ייאוש, עשירים מכל ייאוש ומלאים גבורה יותר מכל ייאוש, ודווקא בשעת הסכנה הם משפיעים על העומד בסכנה – האדם או האומה – שפע חיים, גבורה, עומק חיוני, במידה כזו, שהוא עושה לפעמים נפלאות, אשר בשעה אחרת לא היה מסוגל לעשותן. רב-חובל, למשל, שספינתו מיטרפת בים, שאין הצלה לספינתו, לא ישקוט ולא ינוח, אם בעל נפש הוא, עד אם ימצא הצלה אפשרית לכל נוסעיו, ורק אז ירד תהומה ביחד עם ספינתו. ומי יגיד לנו כמה הוא חי בשעה זו! מי יודע, אם בשעה אחת זו אינו חי יותר ממה שחיי בכל ימי חייו! אבל מה תגידו למין רב-חובל, אשר בשעה של סכנה שכזו, במקום לדאוג להצלה, יבוא ויתעמק בחקירה על דבר אפסותם של החיים וישיר לנוסעיו את שירת הייאוש לכל משפטיה וחוקותיה, משום – משום שיושבי החופים הבטוחים עסוקים בשעה זו בחקירה זו ובשירה זו! ומה ראינו אנחנו: ספינת ישראל מיטרפת בים, – ובניו-בוניו אומרים קינת הייאוש, אם של עצמם או של האדם בכלל! האם עצמי, משרשו הוא, האם טבעי, האם אנושי, ייאוש אשר כזה!

כללו של דבר, יאמרו מה שיאמרו, – יש דבר, שאומר לי יותר מכל דברים של ביטול: אם חיים כל כך עשירים בטרגיות עמוקה כחיינו לא התעמקו, לא נעזרו בשפע החיים השופע עלינו מבחוץ, לא העמיקו את הלבבות, לא העמיקו את רוחנו הלאומית, במידה שאין דוגמתה, כמו שאין דוגמה לעומק הטרגיות שבחיינו; אם אחרי שהחזקנו מעמד במשך קרוב לאלפיים שנה בתנאים כל כך נוראים, לא קמה בנו רוח, כשבאה שעה של חירות יחסית, להגדיל ולהאדיר את כוח רוחנו אנו וניפול מלוא קומתנו ארצה לפני רוחם של אחרים; אם ספרותנו לא ידעה למצוא לאורה של המחשבה החדשה את האור הגנוז בצערנו הלאומי, לא ידעה למַמֵש ולפרנס את הרכוש הגדול הזה בכל ספירות החיים ולהתפרנס על ידיו ברחבה ובעושר שאין דוגמתם; אם הטון היסודי בחיינו הלאומיים הוא קטנוּת, שטחיוּת, תפלוּת, ובספרותנו – אם לדבר בלשון רכה – עניות, – כי עתה צריכים אנחנו לפחות לראות כי לא הרבה אור וחיים אמיתיים הביאה לנו כניסתנו הבהולה לעולם הגדול של אחרים.

חידת הלאומיות

מה יש ללמוד מכל זה?

יש לחשוב כי בכל מצבנו המשונה הזה של אומה, שיצאה ממאסרה בבית חייה הצר והכלוא לעולמם הגדול של אחרים, יש נקודה שלא הובררה כל צרכה ושאין לראות שיפה לבררה. לא חלינו ולא הרגשנו, כי יציאה זו מבית-כלא עצמי למרחב זר העמידתנו שלא מדעתנו ובלי כל הכנה קודמתלפני חידת עולם, לפי חידה, אשר, אם אתה מעמידה בשאלה, אתה פותרה בשלילה – לפני חידת הלאומיות. אני מדייק בלשוני: לפני חידת הלאומיות ולא שאלת הלאומיות, כי הלאומיות מבחינה זו, שאנחנו עומדים בה, אין שאלה במובן הרגיל תופסת בה, כי אינה דבר שבשכל וגם, אפשר לאמור במובן ידוע, לא דבר שברגש, כי אם דבר שבחיים שלפני הרגש, דבר שבכללות הכוח החיוני בלי אמצעי, כמו, למשל, ה’אני‘, של האדם. אדם חי אינו שואל על קיומו ועל זכות קיומו של ה’אני’ שלו, אם יש לו הוויה ממשית וכדומה, ואם באים ושואלים, לא קשה לענות בשלילה, כמו שהראו לנו פילוסופים ידועים בזמננו. אומה חיה – וגם אנחנו כל זמן שהיה לנו חוג מובדל של חיים לאומיים עצמיים, אם כי צרים ולקויים – אומה חיה אינה יודעת ואין לפניה חידה כזאת, היא חיה, החיים הם הפתרון – הפתרון המוחלט, שאין מוחלט ממנו. וכל מי שרוצה בכך להיות נביא האנושיות, להעמיד את האנושיות למעלה מן הלאומיות, לבטל כָּלָה את הלאומיות, – החיים יעשו את שלהם. החיים הם חיים, כלומר – הכל. וגם השאלה הלאומית, כשהיא עולה לפעמים על השולחן בקרב אומה חיה, אינה בעצם אלא שאלה מדעית, פילוסופית, מוסרית, שאלה על דבר צד אחד מן הצדדים או צבע אחד מן הצבעים של החיים הקיבוציים הקיימים והיחס אליו, – אבל לא שאלת חיים. אולם אנחנו, שחוט חיינו העצמיים נפסק או הולך ונפסק, שיתר הפליטה של חיינו העצמיים הולך ומתמסמס ומתמוגג בים החיים הכלליים, – אנחנו כאילו נדחפנו לתוך איזו ריקניות מוזרה, ולפנינו קמה החידה הלאומית בכל תקפה ועמקה, בכל כוח החיים שבה, ודווקא בצורת שאלה: מה היא הלאומיות? אנחנו הרגשנו אמנם כעין תהייה, כעין מבוכה הרת חידה, אבל שאלנו אותה השאלה, ששואלים העמים החיים, וכמובן, נמצאו בקרבנו

די מדעיות ודי הוּמאניות בשביל לפתרה, מתוך ההשקפות היותר רחבות והיותר פרוגרסיביות. או תרגמנו אותה השאלה ושאלנו: מה היא היהדות? היש יתרון ליהדות? היש זכות קיום ליהדות? – שאלה, שאינה באה בעצם אלא מתוך התבטלות. פשוט כפשוטו: אם יש זכות קיום לכל האומות, כל אחת עם תכונתה הלאומית המיוחדת, הרי שיש זכות קיום גם לעם היהודי עם יהדותו, בלי כל שאלות ליתרון ובלי כל טענות ומענות. לפנינו קמה השאלה מבחינה אחרת לגמרי, לפנינו באמת חידה עולמית: מה היא הלאומיות מבחינת החיים האנושיים בכלל: אם היא באה בעיקר מתוך החיים הקוסמיים, והרי היא מעין השתקפות אופק ידוע בנשמת האומה בת האופק ההוא, או בבחינת איזה קשר אחר, שאין לנו תפיסה בו, בין האדם והטבע, וממילא היא אחד מיסודות הנפש האנושית, אחד מן היסודות העיקריים והקיימים בנפשו של האדם הפרטי, וממילא – יסוד היסודות, יסוד עולמי,

נצחי, של החיים הקיבוציים האנושיים, – או היא אינה בעיקר אלא ילידת החיים החברתיים בתקופה ידועה, בתקופת הילדות של האנושיות, וממילא היא פוחת והולכת, במידה שהאדם גדל והחיים החברתיים הולכים ומתעלים, ותחלוף כָלָה, כשהאדם יגדל וחייו יתעלו, במידה שלא יהיה צורך בה? ואותה השאלה מצד אחר: אם מבחינת ערכה התרבותי והמוסרי, מבחינת פעולתה על החיים והיצירה, הלאומיוּת היא יתרון לאדם, כוח משלים, מעמיק ומעשיר, אור מאיר הולך וגדל, במידה שרוח האדם גדלה, או להפך?

ובתרגום לחיינו, לפי מצבם בדור הזה, השאלה היא: אם דעת רבים היא, ואין צריך לומר – דעת יחידים, כי הלאומיות היא במובן ידוע צרתה של האנושיות, כי אנשים, למשל, כשפינוזה, גיטה, מארכס וכדומה, ובכלל אנשים בעלי דעה רחבה ונפש עמוקה, עומדים למעלה מלאומיות, כי חיים הם ועובדים בשביל כל האנושיות בלי אמצעי, כי בכלל אין הלאומיות מוסיפה יתרון לאנושיות, אם לא גורעת ממנה; אם המדע של הזמן פוסק הלכה או אם בשם המדע פוסקים בזמננו הלכה, מכי הלאומיות אינה אלא דבר יחסי, וממילא, אם תאבה ואם תמאן, מקרי, עובר, וממילא, אם תאבה ואם תמאן, מיותר, – הרי שהדין נותן, שאדם מישראל, העומד על פרשת דרכים, אדם מישראל, שיהדותו אינה יכולה לעמוד בפני הרוח מן החוץ, יברך ברכת הודאה על אשר נפטר בשלום מן הצרה המיותרת, שקוראים לה לאומיות, וילך וייכנס לחייהם הרחבים של אחרים, שרואים בהם כל כך הרבה אנושיות? ולמה אנחנו כל כך מתנגדים להתבוללות? אמנם גם שם יש לאומיות, אבל שם הלא אפשר לאדם להישאר חפשי ממנה, בעוד אשר בקרבנו אי אפשר לאדם להישאר יהודי מבלי להיות לאומי או מבלי לעשות שקר בנפשו. או האם הישארות חיצונית כזאת בגבול היהדות אינה בעצם התבוללות, אם כי לא רשמית? או האם רצויה לנו הישארות כזו מהתבוללות? ולמה אפוא לא רצויה? בכלל למה רוצים אנחנו דווקא, כי עם ישראל, שכל כך קל לו להיפטר מלאומיותו וכל כך קשה לו לעמוד בה, ישוב להיות עם חי ושלם ככל העמים החיים, אם קיומם של כל העמים בתור אומות מיוחדות אינו רצוי מבחינת המוסר העליון, מבחינת התביעות העליונות של האנושיות?

את השאלה הזאת אין נוהגים לשאול. אין רואים אותה או מבטלים אותה. אבל זה רק מקשה את המצב. השאלה נשאלת מאליה. ואם אין נותנים לה מקום בגבול ההכרה, הרי היא מתעלמת מתחת למפתן ההכרה ומטילה ארס בשרשים במקום להביא לידי תסיסה את המחשבה העליונה. ולא תוֹעֵלנה פה כל טענות, מעין: מי ששלם ביהדותו, בריא בנפשו הלאומית, אין צורך לו בפתרון השאלה, כי אין לפניו שאלה כזאת, ומי שיש לפניו שאלה כזאת, לא יועיל לו כל פתרון. כי כמה אתה רואה יהודים שלמים ביהדותם מאין כמוהם, שבניהם, אם מדעת או שלא מדעת, מקשים ומתקשים בשאלה הזאת. הדורות מתחלפים, ובזה נקודת הכובד – שהעיקר הם הדורות המתחלפים ובאים. הדורות מתחלפים והדעות – עמהם, והעיקר, מתחלפת הפסיכולוגיה שאין בה דעה, מתחלף מה שמתחת למפתן ההכרה, ואם אין נותנים מקום לשאלה, כלומר אם אין מעמידים אותה כהלכה, שזה העיקר – הרי זה אומר רק שאין נותנים מקום לפתרון, כלומר שאין נותנים מקום בספירה הזאת למחשבה, לאינטואיציה, ליצירה, החשובות לנו יותר מכל פתרון, החשובות גם למי שאין לו צורך בפתרון, גם למי שלא יועיל לו כל פתרון. ובאמת איך משלימים עם יחס כל כך קל, ואיך דורשים מן האדם יחס כל כך קל אל החיים? איך דורשים, כי רעיון שאין בו רוח חיים, רעיון מוטל בספק, מושג בלי תוכן קיים, יעשה האדם ליסוד חייו? ההכרח להישאר בלאומיותו ולהיות נאמן ללאומיותו מחייב את היהודי לוותר לא רק על חלק גדול מחיי שעה, כי אם גם על חלק גדול, אם לא על הכל, ממה שקוראים חיי עולם: על דעות, אידיאלים, שאיפות, ועבודה להגשמתם. ולשם מה? לשם מה יוותר אדם על עולם מלא? מה ימצא תחתיו? – חובות, שנפלו לו בירושה מאבותיו הרחוקים, חובות, שהוטלו עליו מתוך חשבון מסובך ומסופק, שקשה לבררו! האם גרעין כזה במעמקי הנפש אינו השאלה היותר מסוכנה, דווקא משום שאינו בא בצורת שאלה, כי אם בצורת גרעון מורגש? האם מקום פנוי כזה בנפש מתחת למה שצריך להיות יסוד לא יערער את היסוד ביחד עם כל מה שבונים עליו? ומאין היחס הקל הזה אל היסוד, אל עיקר העיקרים? האם זה בא מתוך בטחון תקיף, מתוך גבורה יתרה, או להפך, לגמרי להפך? הדת, למשל, ידעה לדרוש הרבה מן האדם, אבל ידעה גם לייסד את דרישותיה על יסוד ודאי בעינה בהחלט, על יסוד עולמי נצחי כזה, שכל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותו ממקומו בעיני בעל הדת. אף אמנם כמעט נזדעזע היסוד – נפל כל הבניין. ופה באים ומודים לך, יותר מזה, אנשי המדע והמחשבה הפרוגרסיבית נלחמים על דעה זו, כי היסוד הוא יחסי כלומר תלוי בשערה, – ואומרים עליו עולם מלא!

כך מתרקמת בקרב בן הדור פסיכולוגיה של שטחיות, מחשבה שטחית, יחס קל אל החיים והעולם, יחס קל אל עבודתנו הלאומית שאין בכוחה לתת לו הרבה, וממילא אין ביכולתה לדרוש ממנו הרבה, יחס קל ליצירות עצמו, כי, באין לו מקום ליצור את עצמו יצירה טבעית מתוך חיינו, הוא יוצר את עצמו יצירה משונה מתוך חייהם של אחרים. וכך נבראת בקרבו ריקניות, העושה אותו קל להינשא בכל זרם. אבל אַל לשאת עליו חטא! צרת נפשו גדולה מן ההפסד, שמגיע מזה לעבודתנו הלאומית. הריקניות שבנפש, עם כל עשותה את בעליה קל להינשא, אינה כלל קלה לשאתה. ומתוך כך הוא בא לידי תעיות משונות,לידי ייאוש משונה, לידי תמהון לבב וכדומה.

אבל בייחוד מפעפעת השאלה בנפש, במקום שיש יצירה לאומית, במקום שדרושה מסירות נפש שלמה. יצירה, בייחוד יצירת חיים, דורשת את כל האדם, את כל נפשו, את כל מחשבתו, את כל חייו, בלי שיור כל שהוא – ואין מסירות נפש שלמה, במקום שאין הנפש שלמה. במקום שיש ניגודים, סתירות, חששות, פקפוקים, אין מסירות נפש שלמה. בייחוד אין מסירות נפש של יצירה שלמה במקום שאין אמונה שלמה כי אותו האידיאל, שהנפש נמסרת עליו, הוא אידיאל עליון, שאין למעלה ממנו, במקום שהנפש היא סלע המחלוקת או קדרה דבי שותפי לאידיאלים שונים. ועד כמה הפקפוקים וכו' ישנם, כלומר, עד כמה השאלה עם כל כוחה להעמיד תולדות ישנה מתחת למפתן ההכרה – ולא רק מתחת למפתן ההכרה – ועד כמה כל זה מזיק לעבודתנו הלאומית,לא קשה לראות פה, אם להביט בלי משקפיים, לא קשה לראות במה שדובּר בו בזה בפרק הראשון ובמה שלא דוּבּר.

העיקר, מה שמעלים את חשיבותה של השאלה, מה שנותן מקום להקל בבקשת יסוד בטוח ללאומיות, או בירור בטוח של מה שמשמש ליסוד, הוא הצביון המיוחד של השאלה, שהוא לא שאלה של דעות,ולא של מידות ולא של תכונות נפשיות, כי אם שאלה על דבר היחס, על דבר היחס היסודי הכללי אל החיים, אל העולם, היסוד לכל דעות, לכל אצילות, לכל יצירה ולכל עשייה, כלומר שאלה על דבר הנקודה היותר עמוקה בנפש האנושיות, נקודת המוצא לכל הספירות ולכל התהומות שבחיים, שבחשבון החיים, הבאים בחשבון, אין רישומה ניכר כלל ואין בה צורך כלל, עם ישראל היה לו יחס מיוחד, עצמי, מקורי, אל החיים והעולם. בזה כמעט לית מאן דפליג, ולא תיפול בו מחלוקת, כמה שהדעות מחולקות, אם נכון היחס הזה או לא נכון. כך חיינו, כמובן, בדרך השתלשלות היסטורית, מראשית בריאתנו בתור אומה עד הזמן החדש, עד צאתנו מחוג חיינו המיוחדים למרחב החיים הכלליים, מאז קמה לפנינו השאלה בדבר קביעת יחס חדש לעצמנו, אל החיים והעולם. להתייחס כך, כמו שהתייחסו אבותינו בעבר, איננו יכולים, איננו יכולים לוותר על כל הכיבושים הגדולים, שכבשה רוח האדם מאז ועד היום. איננו יכולים לוותר על כל התהומות והווּלקנים שחוללה בנשמתנו יד הגלות הקשה. איננו יכולים לוותר על כל האופקים הרבים, על כל יריעות השמים וגלילות הארץ, שהטבע בכל ארץ מארצות הגולה הוסיף בנשמתנו, כאילו בכדי לפייסה על קטנותם של בני האדם. כמו שמתייחסים אחרים, בוודאי איננו יכולים להתייחס, אם אומה אנחנו, אם אין חפצנו לוותר על העיקר, על ה’אני' הלאומי שלנו. מובן, כי השאלה היא פה לא: כיצד נתייחס, לא על דבר מהותו ואיכותו של יחסנו המיוחד, שאיננו בכלל בירור בשקלא וטריא, – את זה נניח לחיים – לכשיהיו לנו חיים עצמיים, יותר נכון, לכשנבוא לברוא לנו חיים עצמיים – את זה נניח לחיים לעשות, לברר מה שצריך בירור ולגשם מה שיש לגשם. על החיים, בעיקר על העבודה של יצירת חיים, נוכל לסמוך בזה, אם תהיה בנפשות תביעה על זה, תביעה די חיה, די שליטה בכל ספירות החיים ובכל רגעי החיים. השאלה היא על דבר עצם הצורך ביחס חדש, עצמי, כזה, על מהותו ואיכותו של הצורך הזה, השאלה היא: אם באמת עלינו לקבוע לעצמנו יחס מיוחד אל החיים והעולם זאת אומרת, אם באמת כל עצמה של אומה הוא יחס מיוחד אל החיים והעולם, ואם באמת אומה אנחנו, אומה בעלת עצמות מיוחדת?

בצורה זו אין זו שאלה לאומית צרה, כי אם שאלת אנושית-קוסמית מבחינה זו, שקוראים לה לאומיות. מה הוא האדם בייחוסו אל העולם, אל כל הבריאה העולמית, ומה הם חיי אדם בכל צורותיהם ומכל בחינותיהם, בייחוד מבחינה זו, שקוראים לה לאומיות, בייחוסם אל חיי העולם?

לכאורה ברור, כי האדם הפרטי, כל אדם במידה שהוא אדם, בעל הכרה אנושית והשגה חיונית אנושית, יש לו, מצד תכונת נפשו המיוחדת, יחס מיוחד אל העולם והחיים. זאת היא צורתו הרוחנית, עצמותו. בירור היחס הזה – זהו יצירת חייו ועולמו, או – במקום שיש בירור עליון – העלאת עצמותו למעלת עצמות עליונה. היחס הזה של האדם הפרטי – לא עמוק לראות מצד זה – אינו דבר שלם בפני עצמו, היחס הזה אינו אלא אַטום מיחסה של האנושיות בכללותה (אם לא מיחסו של כל החי בכללותו), שבו, בים הגדול הזה של חיים גלויים, יש לחשוב, משתקפת כל הבריאה העולמית בכל שלמותה ואחדותה, בל היקפה ועמקה, כל ההוויה הנצחית או החיים הנעלמים. שני הקצוות האלה – האינדיבידואליות של הפרט והאוניברסאליות של האנושיות – בולטים אפוא למדי, בתור יסודות משלימים זה את זה בנפש האדם, וערכם בחיים העליונים של האדם גלוי. אולם לא קשה לראות, כי שני אלה אינם עוד דבר שלם וחי, בלי חוליה שלישית, המאחדת ומחיה אותם. האדם היחידי,לו היה נשאר תמיד יחידי, לא היה לעולם יוצא מתוך מצבו הקדמוני, הבהמי. היסוד האינדיבידואלי בנפש האדם אין בו אפוא אלא פרטותו ואינו אלא מעיין חתום, הטובע את צורתו על כל מה שיש ומופיע בעולמו של האדם, אבל את הדחיפה לפעולתו הוא מקבל ממקום אחר, מן החיים הקיבוציים. היסוד האנושי בנפש האדם הוא אבי התכונות הכלליות של הנפש האנושית ושל השאיפות הכלליות בחיים, בייחוד – של השאיפה לאחדות כללית. אבל הוא אינו מפרנסן בלי אמצעי, אינו נותן חיים; האנושיות אינה גוף קיבוצי אחד מאוחד ושלם, ואין לה חיים מאוחדים ושלמים, שוטפים בשטף אחד, כי אינה אלא סכומם הכולל של גופים קיבוציים רבים, שכל אחד חי לו את חייו המיוחדים, הנבדלים ונפרדים לגמרי מחיי יתר הקיבוצים. ברור, כי החוליה השלישית, המאחדת ומחיה, הוא כל אחד מן הגופים הקיבוציים האלה, ומכאן היסוד השלישי העיקרי, היותר פעיל, בנפש האדם. השאלה היא אפוא: מה הוא הגוף הקיבוצי הזה, מה טיבו, מה שמו: אומה או חברה (ממלכה וכדומה)? כלומר אם הוא גוף חי, בעל חיים עצמיים מבחינה קוסמית ידועה, ופעולותיו פעולות חיים. או הוא גוף מיכני, מעין מכונה גדולה, וכל פעולותיו פעולות מיכניות? או במלים אחרות, מאין בעיקר בא כוחו של הגוף הקיבוצי הזה על נפש האדם: אם מצד איחודו הגזעי והלאומי, כלומר מצד השפעת החיים הקוסמיים, שחיי האומה הם מעין חלק מהם או מעין אור חוזר גלוי מאורם הנעלם, מצד השפעת הטבע במקום מולדתה והתייצרותה של האומה, שהוא לה מעין שער מיוחד לשפע העליון, לשטף החיים מכל העולמות; או מצד איחודו החברתי, המדיני, מצד השפעת הגורמים החברתיים, כמו הגורם הכלכלי, המדיני וכו'?

כאן הגענו אל הנקודה היותר קשה לבירור. מצד אחד, אנחנו מוצאים בכל מקום את החיים החברתיים של האדם בצורת חים לאומיים: כל אומה (שבט, לאום) היה לה את חייה החברתיים על פי דרכה, – ואיך תברר, איזה משני אלה (אם המומנט הלאומי או המומנט החברתי) פועל פה יותר, כוחו של מי עדיף? אם בכלל המומט החברתי בלבד, בלי הלאומי, יש בו כוח חיים, יש בכוחו לברוא דבר-מה, ליצור דבר-מה (מובן, כי ביצירה שמבראשית הכתוב מדבר, כי אחרי שכבר התייצר האדם לא קשה לחברה לפעול עליו גם בלי המומנט הלאומי)? אבל מצד אחר, הלא רואים אנחנו, כי הרבה אומות עברו ובטלו מן העולם, בעוד שחלק גדול מהן נשתקע בקרב אומות אחרות, והרבה אומות עברו מארץ לארץ ונשתקעו שלא במקום מולדתן. כמו כן רואים אנחנו, כי בני גזע אחד, בני אופק עולמי אחד, נפרדו לאומות שונות, רחוקות זו מזו וזרות זו לזו. כל זה כאילו מדבר נגד כוחה המיוחד של ההשפעה הקוסמית.

הדבר מסובך מאוד, והעיקר, עמוק מאוד, ואני לא באתי בזה להתיר את המסובך ולהאיר את העומק, אף לא לגלות את העומק ולהראות ברור את כל צדדי המסובך לכל פרטיו. אני רק מעמיד נקודה, ציון, לאמור: פה מסובך ועמוק, פה מקום למחשבה, כלומר בייחוד למחשבה אינטואיטיבית, יוצרת, פה אחת מחידות העולם, אחת מן החידות, שחיי העולם חדו לאדם למען היות לו מקום להיות אדם, חושב מחשבת עולם וחי חיי עולם, יוצר את חייו בצלם חיי העולם. בזמננו אמנם מבארים את הדבר בפשיטות, אבל מה לא מבארים בזמננו בפשיטות? המחשבה המיכנית כל יכולה. בזמננו אין בכלל דבר נעלם, אין חידות עולם, וגם זה מבואר בפשיטות, בביאור מיכני. מתוך ביקורת ההכרה באים לכלל מסקנה, כי מלבד מה שנתן לנו הנסיון אין אנחנו משיגים כלום, ומכאן – קפיצה אחת קטנה, והכל פשוט וברור: מכיוון שאין אנחנו משיגים כלום – הרי שאנחנו משיגים הכל. אבל אנחנו עומדים פה לפני עצם החיים,והחיים – מחשבה אחרת להם. המחשבה המיכנית תוכל לגעור בנזיפה: מיטפיסיקה, מיסטיות! והחיים, הנפש החיה, האמת החיה, שגם להם, סוברים, יש רשות הדיבור, אומרים: פה אין כל מיטפיסיקה, אין כל מיסטיות, אבל יש מחשבה, כי עוד לא עמדנו עמידה בטוחה בהחלט על דרך ההשגה, שהאדם משיג את ההוויה, את הטבע והחיים, כי לא בהכרה בלב הוא משיג מה שהוא משיג, מה שהוא.חי. בין האדם והטבע יש קשרים, שלא תעמוד עליהם בדרך ההכרה המוגבלה בלבד. חיים אנחנו את הטבע, חיים אנחנו – והחיים יתרים על ההכרה. מבחינה זו לא דבר ריק הוא ממנו חידות העולם. מבחינה זו הן נותנות לנו יותר ממה שנותנת לנו ההכרה (כמובן, אם גם ההכרה נותנת) כי הן נותנות לנו את החיים, כלומר הן מעוררות בנפשנו אותן הרעידות, שהן עצם אור החיים, אותן הרעידות, שהנן כעין רעידות רגש החיים של הבריאה העולמית בכל שלמותה ואחדותה בקרב נפשנו, מתוך הרגשת עצמו של כל אחד מאתנו. ולא לחינם נעשתה המחשבה כל כך שטחית, כל כך יבשה, כל כך מיכנית, מאז גזרו חרם על חידות העולם, על המחשבה החותרת להשיג מה שיש להשיג מתוכן או על פיהן. דומה היא המחשבה בזמננו לצמח, שנקטף משרשו ומקרקעו, מכל קרקע, ושמגדלים אותו כך, בלי שרשים ובלי קרקע, באמצעים מלאכותיים. ואתה צא והוכח לצמח, כי אין לו שרשים, כי אין לו קרקע או כי יש לו צורך בשרשים ובקרקע! האדם מבקש את חשבונו עם העולם, שהוא עולמו, שהוא חייו, שהוא הוא עצמו, שהוא לו הכל ומבלעדיו אין לו כלום, – ומה נותנים לו? בכל אופן לא מה שהוא מבקש

ומבחינה זו, ורק מבחינה זו,יכולים אנחנו לגשת אל השאלה הלאומית. הדבר שראינו אותו מוטל בספק, הוא בכל אופן שקול ובשום פנים לא פחות משקול, ובדבר שקול בוודאי מותר לסמוך על רגש החיים הטבעי, על ההשגה החיונית הבלתי-אמצעית, על השגה חיה זו, אשר בתור יסוד החיים החברתיים ובתור יסוד יוצר בנפש האדם, יש לפניה אומה ומבלעדי אומה אין כלום, ועל כרחך אתה אומר, כי היסוד השלישי, העיקרי, היוצר, בנפש האדם היא האומה.

הנה אנחנו עומדים על פרשת הדרכים, ואם לא נהיה קלי היחס וקלי המחשבה, אם לא נבקש דעות שאולות וחיים שאולים, אם נראה את עצמנו לא כמסתכלים מן הצד או מגבוה מתוך אַספקלרייתו המאירה של המדע החדש בעולם הגדול והנורא הזה, שאנחנו שרויים בו על כרחנו, כי אם כאבר אחד מאברי הבריאה העולמית הזאת, החיה עמנו מבחינה זו גם היא על כרחה או שמבחינה זו אנחנו חיים עמה גם אנו אולי לא על כרחנו, – הרי שלפנינו שאלה לא רק לדרך הלאומיות ולדרך קיומנו אנו, כי אם גם לנתיבות עולם. פה, בנקודה הזאת, צפונים לא רק כל הקשרים שבין כל אחד מבני האומה לבין האומה בכללותה, כי אם גם ראשי כל הקשרים שבין כל אחד מבני האומה לבין החיים, לבין הטבע, לבין ההוויה. כל אחד מאתנו מבקש מה שאין למצוא באין האומה שלמה, באין האומה מבקשת, מבקש את חייו, את עולמו, את עצמו. על זה לא קשה לעמוד, אם להתבונן בדבר, מה היא האומה לאדם.

האומה יצרה את הלשון (כלומר בעצם את המחשבה האנושית), את הדת (כלומר בעצם את חשבון העולם, את ביטוי היחס האנושי אל העולם), את המוסר, את השירה, את החיים החברתיים, במובן זה אפשר לאמור, האומה יצרה את האדם.

במה כוחה גדול? מה טיבו של הכוח הפועל שבה?

מכירים אנחנו ויודעים חיים שבגופים, אבל אין אנחנו מכירים חיים שבין גופים, ואין לנו אפילו היסוד לחשוב, כי חיים כאלה הם בגדר האפשרות. רואים אנחנו את החיים בתור תולדה מהרכבה ידועה, מהרכבת יסודות וכוחות ידועים לגוף אחד מאוחד ושלם, ובהיפרד המורכב – וחדלו החיים, ובכל זאת הלא רואים אנחנו פעולות הדדיות גם בין גופים נפרדים, ואפילו רחוקים זה מזה, כמו פעולת כוח המושך, כוח האור וכו', ובייחוד – פעולות בני אדם איש על רעהו, ואפילו מרחוק, ואפילו לפעמים שלא מדעת, ויותר מזה – פעולות הקיבוץ על היחיד, הכלל על הפרט, הנה, למשל, רגש הבושה, שאינו בעצם אלא פעולת הקיבוץ על היחיד, שהרי בכל קיבוץ מיוחד (בכל אומה בייחוד) הוא פועל באופן אחר, מתוך יחס אחר על הנאה והמגונה – אל המוסרי ובלתי-מוסרי, ומתבטא בצורה אחרת, – וכמה גדול כוחו על נפש האדם, גדול לפעמים כוח התאווה הפיסיולוגית היותר חזקה. וכן הלאה. ומצד אחר אנחנו רואים, כי יש חיים לתא (של בעל-חיים או של צמח), ויש חיים להרכבת התאים, לגוף, שהורכב מהם, והנה חיי הגוף שונים לגמרי מחיי התא. ואין הגוף מכיר כלום, אינו אפילו מרגיש כלום, בחיי התא, ואין התא מכיר כלום ואינו מרגיש כלום בחיי הגוף.

כל אלה וכאלה פותחים פתח למחשבה, כי פה, בספירת הפעולות הקיבוציות, כלומר הלאומיות, יש עוד מקום פנוי, שההשגה האנושית לא תפסה בו עוד במידה מספקת, במידה שתהיה לה היכולת לפרנס את ההרכבה פרנסה מתחדשת ובלתי-פוסקת. פה, יש לחשוב, לפנינו חיים מבחינה מיוחדת, העשויים להיות מושגים מבחינה מיוחדת. אין אפילו דמיון רחוק בין החיים האלה של קיבוץ מורכב מגופים רבים ובין החיים הקיבוציים של גוף חי מורכב מתאים רבים או, ביתר דיוק, בין מה שהחיים הקיבוציים האלה הנם ביחס לחיי הפרט ובין מה שחיי הגוף הנם ביחס לחיי התא. אבל יש דמיון כל שהוא באופן השגת החיים, באותו אופן שכל פרט משני אלה משיג את הקשר שבינו ובין חיי הקיבוץ. השגת החיים היא פה בנידון דידן, עצם יצירת החיים,עצם הפעולה הפיסיולוגית-לאומית, אם יש לבטא כך, של הפרט המשתתף ביצירת החיים הכלליים, שהיא מעין ההשגה שיש לתא בחיי הגוף. התא אינו מכיר כלום בחיי הגוף, אבל הוא משתתף ביצירת החיים האלה, וביצירה זו – כל תוכן חייו, כל טעם חייו, כל תאוות חייו. רמז להשגה זו באדם הפרטי ביחס לחיי האומה יש לראות בהתרוממות הרוח הלאומית, בהרגשת סיפוק רוחני מעבודה לאומית, ממעשה גבורה, ממסירות נפש לשם האומה וכו'. דמיון לחיים הלאומיים יש לראות בחיי עדת הדבורים, שבכל אופן הם יותר מפעולה של הסתדרות מלאכותית, כלומר מצירוף מסודר פשוט של פעולות הפרטים.

כללו של דבר, חיי האומה, לפי הלך מחשבה זה, הם, מצד מקומם בסולם של גילויי ההוויה, מעין מעבר מהוויה פשוטה, מהוויה של מציאות, של ישות, להוויה של חיים; ומצד תפקידם בחיי האדם, הם מעין חוליה בין חיי האדם ובין חיי הטבע, והנם לגבי האדם הפרטי מבחינת השגתו את כלליות הטבע, מעין מה שהים בכללו הוא לגבי כל טיפה מטיפותיו מבחינת השתקפוּתם של השמים וכל צבאם באותן הטיפות. על אופי זה של חיי האומה מעידות היצירות הלאומיות, בייחוד הדת והמוסר, שעדיין לא עמדו על סודן. פה יש אותה ההשגה, אותה התפיסה החיה בטבע בלי אמצעי, העשויה לפרנס את ההכרה, במידה שהיא מתפתחת וגדלה, אפס כי האומה, דווקא מפאת היותה הכוח היותר חי, נכשלה הרבה בדרכה, ולא הספיקה אפילו, יש לחשוב, לבוא מצד זה, מצד ההשגה החיה, מצד יניקתה החיה מעצם הטבע בלי אמצעי, לגמר גידולה.

עיקר וטפל בדת

את זה יש לראות בייחוד במה שקרה לדת. אין לך ספירה בכל חיי הרוח של האדם, שכל כך רבו בה החקירות, הדעות, המחלוקות, המלחמות, כמו בספירת הדת. אין לך ספירה, שהמחולקים יתרחקו בה כל כך זה מזה עד הקצה האחרון, שאין אחרון ממנו, יגיעו בה עד לקנאות היותר נפרזה, היותר ארסית משני הצדדים, כמו בספירת הדת. מצד זה – הדת היא הכל, מקור החכמה העליונה, האמת העליונה, האור העליון, הברכה העליונה, גילוי עליון נצחי, קיים לדורות עולם, ובאין דת – אין כלום; ומצד זה הדת היא פרי הפראות והבערות, מקור האיוולת, השקר והצביעות, ואין לך קללה מרובה ממנה, חושך מצרים, שרק מפני המדע והפרוגרס תברח כצל מפני האור. הדבר הזה כשהוא לעצמו מראה, כי פה, במחלוקת על דבר הדת, נוגעים בנימה היותר דקה והיותר עמוקה בנפש האדם, בנימה זעה מאוד במסתרים, על הרוב, כמובן, שלא מדעת בעלים, גם בנפש השוללים, שהרי לולא כן, לא היה להם מקום לבוא לידי התמרמרות, לידי קנאות ארסית. וכל זה בא, יש לחשוב, מתוך שמערבים בו שני דברים, עיקר וטפל, ועושים את העיקר טפל ואת הטפל עיקר: את היחס הדתי או הרגש הדתי (מצד היותו כוח פועל בנפש הוא רגש, ומצד היותו קשר בין הנפש ובין הטבע הוא יחס, או מצד עצמו הוא רגש ומצד פעולתו הוא יחס), אשר ככל רגש חי הוא זקוק לביטוי חי ומתחדש, ואת ביטויו שנתיישן. כשמדברים על דבר הדת חושבים בעיקר את הדת המקובלת כמו שהיא, חושבים, כי דת לאומית מחויבת להיות נתונה מן השמים, מחויבת להיות דבר מסוים וקבוע לדורות עולם, ואם לאו – הרי אין זו דת לאומית, דת ממש, עם כל מה שמבקשים בדת, כי אם לכל היותר דת פילוסופית או דת טבעית. ומכיוון שהדת הנתונה אינה מתאימה לדעות של הזמן, באים אלה מצד זה ומבטלים את כל המחשבה של הזמן, את כל מה שאינו מתאים במשהו לדת הנתונה, שהרי הצורה הזאת של הדת בכל קוויה ונקודותיה טבועה בחותם החכמה העליונה לדורות עולם; ובאים אלה מצד זה לכלל מסקנה פסוקה, כי הדת הלאומית בכלל עבר זמנה, לפחות – בשביל האדם החושב, או כי האדם החושב יכול לכל היותר למצוא בה איזו אילוזיה מיישנת, איזה מיתוס משחרר לרגע מכבלי הגיון היבש, אולם בין שתי אלה הדעות האזרחיות הנכבדות לדורות, בין הדעה הסוברת, כי הדת בצורתה המקובלת ימיה כימי עולם,ובין הדעה – כי הדת בכלל עבר זמנה, אולי תבוא דעה רחוקה ותכריע: הדת – עדיין לא הגיע זמנה. עדיין לא עמדו על הדבר, כי העיקר הוא פה היחס הדתי אשר ככל יחס נפשי הוא קודם לביטויו, הוא הנותן צורה לביטויו והוא המחדש בכל יום תמיד את צורת ביטויו לפי התחדשות החיים והמחשבה שבחיים והיצירה שבחיים.

היחס הדתי הוא דבר קיים, נצחי, בנפש האדם. הוא היחס היותר עמוק בנפש האדם, עמוק מן היחס האסתיטי, העומד בעיקר על היצירה (החיצונית או אפילו הפנימית), עמוק מן היחס המוסרי, העומד בעיקר על התנועה שבחיים (על היחסים החברתיים, המשפחתיים וכו', כמו על היחסים של כוחות הנפש בינם לבין עצמם). היחס הדתי עמוק מכל צורה, מכל תנועה, הוא מעין הנקודה ההנדסית של כל צורה ושל כל תנועה, בכל מקום שיש נפש עמוקה ויחס עמוק אל החיים, כלומר קודם כל אל חיי הטבע בלי אמצעי, שם יש יחס דתי, בין אם יש שם אמונה באלהים, ואפילו באין שם אמונה באלהים, ואפילו כשיש שם שלילת החיים (למשל, דת בוּדה, ובמובן ידוע ובמידה יודעה – גם תורת ניצשה. ההבדל הוא רק בזה, שבתורת ניצשה מדברת הרב האסתטיקה, ואינך יודע מה הוא בה הטון היסודי: אם היחס הדתי או היחס האסתיטי), האדם, בשעה שנפשו מתערטלת ומשתחררת מכל המוסכם והמקובל, מכל המושכל והמחוכם, מכל הבלי בני אדם, בשעה שהוא רואה שאת הטבע ערום, את החיים ערומים, – הרי הוא על כרחו מתייחס אל הכל ביחס דתי. היחס הדתי הרי הוא עצם היחס הערום, המעורטל מכל מה שחוצץ בין נפש האדם ובין נפש העולם ייחוד שלם.

אבל אל המדרגה העליונה מגיע היחס הדתי, בשעה שהאומה באה לידי מצב כזה. זהו בעצם אותו המצב הנפשי הלאומי, שבנפש הדורות הקדמונים, שהיו יותר קרובים אל הטבע מצד הנפש, אבל לא די קרובים מצד ההכרה והידיעה, הצטייר בצורת גילוי אלהים. ובזה יש אמת, אבל אמת נפשית, שאין לתרגמה ללשון ההכרה תרגום קבוע, כי אם תרגום מתחדש לפי התחדשות הלשון ההיא, לפי התעמקות המחשבה, כלומר בזה יש אותה ההשגה החיה בטבע בלי אמצעי, העשויה לפרנס את ההכרה, פרנסה חיה ומתחדשת, לפי התחדשות ההכרה, התפתחותה וגידולה, ובאמת האומה היא הנותנת ליחס הזה ערך של חיים מממשיים, שהרי החיים הממשיים האנושיים, המושכלים, חיים, שיש בהם יחסים, מחשבה ודיבור, מתחילים – כמו עצם היחס הדתי – מן האומה (שהרי האדם היחידי, לו היה נשאר תמיד יחידי, לא היה לו בכלל שום יחס אל הטבע או אל מה שיש לו יחס, כי היה מובלע בתוך הטבע בבחינת חלק מהטבע. היחס הרי הוא קודם כל הבדלה והגבלת מקום החיבור בין המובדלים). בחיי האומה מוצא לו היחס הדתי ראשונה את ביטויו, לא רק את ביטויו הקיבוצי בחיים הקיבוציים של האומה, כי אם גם את ביטויו הפרטי בחיי כל אחד מבני האומה, בדומה למחשבה, המוצאה לה את ביטויה ראשונה בלשון הלאומית, ומבלעדי הלשון לא היתה שום מחשבת חושב אפשרית. אולם הדבר הזה הוא שושנה – וחוחים סביבה. הקיבוץ הוא על פי עצם מהותו יותר אינרטי מן היחיד, פחות מוכשר לתנועה, להתחדשות. הדבר הזה גרם כי הדת קיבלה צורה קבועה לדורות עולם, כלומר צורה שהיא ממש ההפך מתעודת הדת האמיתית, שאינה אלא להיות ביטוי נאמן ליחס הדתי, ליחס הדתי החי, ההולך ומתחדש בעצם התחדשות החיים, שהוא עצם היסוד להתחדשות זו, עצם הנקודה, שמתוך תנועתה מתהווים החיים הנפשיים. כלומר הדת היתה צריכה להיות חיה, מתחדשת מתוך התחדשות החיים ומחדשת את החיים מתוך התחדשות עצמה.

פה לפנינו באמת שאלה קשה ממין כל השאלות החברתיות, הבאות מתוך אינרטיותו של הגוף הקיבוצי. במובן זה אין הדת גרועה מיתר החוקות הקיבוציות-המדיניות, החברתיות וכו‘. אינרטיותה היתרה באה רק מתוך חשיבותה היתרה לנפש האדם. אלא שכאן השאלה לאין ערוך יותר גדולה, יותר חשובה ויותר עמוקה, שהרי יחסנו אל הטבע, שהוא בעצם יחסנו אל עצמנו ואל כל מה שיש לנו יחס, הוא לאין ערוך יותר עמוק מיחסנו אל החברה, כלומר מכלל היחסים החברתיים. ומכאן אתה רואה אגב אורחא את ההבדל היסודי שבין האומה הקשורה בקשר חי בעצם הטבע ובין ה’חברה’, הרצויה כל כך בזמננו, הקרועה לגמרי מן הטבע ומיוסדת כולה על יחסים עירוניים ועל השאיפה למשול על הטבע ממשלה מיכנית או טכנית. ומכאן אתה רואה, עד כמה רחוקים אנחנו עוד, אחרי כל הרעיונות הגדולים על דבר האנושיות, על דבר האדם, ואפילו על דבר אדם עליון וכו' וכו‘, עד כמה רחוקים אנחנו עוד מן הדרך, שהאדם (אם באמת יש אדם, כמו שאנחנו רוצים ויכולים לצייר לנו) היה צריך ללכת בה, – אם מוצאים לאפשר ולרצוי לבלי להתחשב עם הרגש היותר עמוק, שאין עמוק ממנו בנפש אדם, עם יסוד היסודות של כל מה שיש אנושי באדם; אם ביטוי שנתיישן די כוחו לטשטש את העיקר, עד שאין רואים צורך לתת לו מקום להתחדש, לבקש לו ביטוי חדש, או עד שרואים צורך לעקרו מן השורש. חוקרים או מתווכחים על דבר אלהים, אם יש אלהים, או אין אלהים, ואין רואים, כי אלהים, אל אמת, השכל הנעלם, אינו דבר שבהכרה, כי אם דבר שביחס נפשי. היחס הנפשי העמוק, התהומי – הנה ההשגה שיש לאדם באלהים (אולי לא למותר להוסיף, כי ביחס נפשי מצורף על ידי ההכרה העליונה מדובר בזה, כי בנפש חשובה יכולים להיות ביחס הדתי מעורבים יסודות זרים בהחלט ליחס הזה, כמו פחד, הכנעה, הערצה וכדומה), יותר לא ישיג האדם ומה שהוא משיג יותר – אין זה אלהים. ביחסו הנפשי אל הטבע והחיים של בּודה, למשל, הכופר באלהים, יש יותר אלהים, יותר השגה באלהים, אף שהוא לא הכיר בזה, ממה שיש באמונתו ודתו של איזה כוהן דתי, שאין לו בעולמו אלא ד’ אמות של דתו המקובלת. ובמובן זה אולי לא רחוק כל כך לאמור, כי בּודה כפר באלהים בהכרתו והודה בו ביחסו הנפשי. ואת הדבר הזה בשינוי מתאים אפשר לאמור גם ביחס, למשל, לשפינוזה או לטולסטוי: הם הודו באלהים ביחסם הנפשי, ומה שתרגמו ללשון ההכרה אינו הרבה יותר מדויק מתרגומו של בּודה הכופר. אם איש אי-דיוק בהודאתו של בודה באלהים, הרי זה בשלילת החיים שלו, כלומר שוב ביחסו הנפשי: התרגום לא יהיה לעולם מדויק, בין אם יבוא בלשון של כפירה בין בלשון של הודאה.

כל האמור בזה על דבר הדת מלמד על הרוח הלאומית בכלל. האומה קשורה בטבע. קשרה החי בטבע – זהו הכוח היוצר שבה, העושה אותה לברייה חיה, בהבדל ממה שקוראים חברה, שאינה אלא קיבוץ מלאכותי, בלי רוח חיים; זה שורש נשמתה, שיש בו במידה יודעה כוח הצמיחה גם אחרי היתלשו מקרקעו, כל זמן שלא יבש כולו או שלא הרכיבו בו רוח מאומה אחרת. אולם דווקא מתוך כך לא יכלה האומה ללכת רגל ברגל עם האדם הפרטי, שאכל מפרי עץ הדעת ומפרי עץ החיים לא אכל, שהלך אחרי ההכרה הלוך והתרחק מן הטבע. ומתוך כך התפתח האדם יותר ויותר בעיקר מצד אחד, מצד ההכרה עם כל מה שתלוי בהכרה ומתייחס אליה, התפתח היסוד האינדיבידואלי בנפש האדם, התפתח היסוד האנושי. שני אלה הוארו באור ההכרה והגיעו עד למדרגתם העליונה, כלומר עד הגובה האפשרי לגבי ההכרה המזוקקה מכל החיים. אולם היסוד הלאומי, המאחד ומחיה את שניהם, נשאר מתחת למפתן ההכרה, ושני אלה לא רק לא עזרו לשפוך עליו אור ההכרה, כי אם לעתים לא רחוקות התעלמו ממנו או גם נלחמו בו. יותר מדי דרש היסוד העמוק הזה, ויותר מדי היה קולו עמוק בשביל להיות נשמע מתוך הקולות והברקים של החיים התרבותיים. על כל התרבות היה שופך את רוחו, תרבות חדשה משרשה היה דורש, תרבות אנושית וטבעית, מושכלת ומנושמת כאחת.

---

על החינוך העצמי ועבודת התחייה

מאת

אהרן דוד גורדון

אין עבודה לחידוש החיים בלי אדם חדש

ברור לכל חושב, כי אין עבודה לחידוש החיים בלי חינוך עצמי, בלי עבודה להתחדשות עצמית של העובד, ואין עבודה להתחדשות עצמית בלי עבודה לחידוש החיים. לכאורה – פעולה חוזרת, ואין לו למי ששואף לכך אלא לעבוד בכדי לגשם, לפי מידת עבודתו, את שתי השאיפות או את שני הצדדים, המשלימים זה את זה, של השאיפה האחת בבת אחת. אולם בפועל, במציאות הממשית, אין הדבר פשוט כל כך. העבודה גדולה וקשה, והעיקר – ארוכה, מסובכה וסתומה. את הקושי, הסבל, הצער שבה ואת המכשולים וכל מיני הפורענויות שעל דרכה רואה העובד, כל עובד, לכל מראה עיניו בכל עת ובכל שעה ובכל רגע, ואת פרייה אין ממידתה לתת אלא לעובד בעל הכנה נפשית מתאימה, וגם זה רק אחרי עבור משך זמן די ארוך, לפי הערך, וגם את זה אין ראות באותה הבהירות ובאותה הממשיות, שרואים את המעצורים. לפיכך אם העובד אינו מזוין כל צרכו ברצון חי ותקיף, בסבלנות די חזקה לעמוד בפני כל ולבלי שוב מפני כל, באמונה די איתנה בעצמו ובכוחה של העבודה, ואם, נוסף לכל זה, אין ראייתו הרוחנית די חדה או אינה די מרוכזת באשר לפניה בלי אמצעי בשביל לראות את הנולד בעצב כזה, את הפרי אי-הממשי ואת גידולו המיקרוסקופי, – אם כל אלה אינם בו, לא תהיה לו העבודה לברכה, כי אם לקללה. העבודה לא רק לא תרפאהו ולא תחייהו, כי אם להפך, תהרוס את גופו עד היסוד ותשיב את נפשו עד דכא, וממילא לא תהיה עבודתו עבודה לחידוש החיים, כי אם לחורבנם. נמצא, כי המשפט הפשוט והברור: ‘אין עבודה לחידוש החיים בלי עבודה להתחדשות עצמית של העובד, ואין עבודה להתחדשות עצמית בלי עבודה לחידוש החיים’ – מקבל בתוקף יד המציאות הקשה והעלובה שלנו צורה אחרת וגוון אחר לגמרי: אין עבודה לחידוש החיים בלי אדם חדש, אדם חי מוכשר לעבודת החיים, ואין אדם חדש בלי חיים חדשים, מסוגלים להכשיר את האדם לעבודת חיים. מעגל קסמים, איה המוצא?

פה לפנינו שאלת השאלות של כל עבודתנו, יסוד כל הקושי וכל המבוכה שבה, עד כמה, כמובן, שהיא תלויה בנו. פה לפנינו לכל מראה עינינו אותו הכותל, שהמחשבה, החותרת לבקש דרך לעבודתנו בכללה ובכל פרטיה, נפגעת בו, על הרוב מבלי לדעת במה היא נפגעת, מאיזה צד שהיא ניגשת לבקש, באיזו ספירה שהיא מבקשת. באים אנחנו לעשות עבודה ענקית, והעיקר עמוקה, תהומית, עבודה שלא ראה עוד אולי העולם דוגמתה, – והכוחות יותר משהם דלים וקטנים הם מחוסרי חיים, כמושים. וזה עיקר הצרה – שהם מחוסרי חיים, כמושים. כי יש תקווה לכוחות מעטים וקטנים חיים, אבל אין תקווה לכמישה.

עלינו אפוא קודם כל לברר לעצמנו בירור גמור: מה פה ומה יש לעשות ואם יש פה מה לעשות? אם כך אנחנו על פי עצם מהותנו,ואין אפוא בעצם תקנה, ואין תקווה להתחדשות יסודית, ואין דרך לעבודה ממשית, אם לא דרך העבודה מתוך אינרציה או מתוך שאין דרך אחרת, או אולי כך היא פעולת הגלות והרוח מבחוץ עלינו, ויש רוח אחרת ודרך אחרת? השאלה היא לפי שעה לא על כל העם ולא על כל היקפו של מה שאנחנו באים לעבוד להגשמתתו, – השאלה היא לפי שעה על אלה שישנם עמנו פה, ועל אלה, שיבואו הנה ויישארו פה, על אלה, שעובדים ויעבדו את עבודתנו הלאומית. השאלה היא: היש לנו גרעין בריא או עלול להבריא, אשר ישמש תא ראשון בתחיית גופנו הלאומי, אשר יניח את היסוד לבנייננו הלאומי? או כיצד, באיזו דרך, לברוא או להבריא גרעין כזה?

בכלל אין פה השאלה אם יתגשם כל מה שאנחנו שואפים אליו בכל היקפו, אם יש תקווה לגאולת כל העם, אם יעלה בידנו ליישב חלק גדול מן העם או רק חלק קטן. הדבר הזה אינו תלוי בנו, ואין עבודתנו של היום תלויה בו. אם יהיה בעתיד היקף יישובנו גדול או קטן, – אנחנו היום צריכים בכל אופן לעשות כל מה שביכולתנו לעשות ובאופן היותר טוב והיותר שלם שביכולתנו. השלה היא: איך צריכים אנחנו לצייר לנו את מבוקשנו בכדי שעבודתנו של היום תהיה יותר חיה ויותר פורייה. השאלה היא פה לא על ההיקף, לא על הרוחב, כי אם על העומק. מה צריך להיות אור לנתיבתנו: אם אידיאל לאומי-אנושי גדול, אשר אם גדול יהיה היקפו של מה שיתגשם ממנו בעתיד או קטנטן, יהיה בכל אופן ערכו הלאומי והאנושי גדול, אשר כוח בו כשהוא לעצמו למשוך אליו את הכוחות החיים, הרעננים שבעם, או שאיפה מעשית מצומצמת להושיב בארץ-ישראל אילו אלפים משפחות מבני עמנו, שיחיו חיים יותר טובים וגם אולי יותר אנושיים מאשר בגולה? השאלה היא: היש לנו הזכות האנושית, שיש לכל עם – ואפילו לעם קטנטן, כמו למונטנגרים, למשל, ואפילו הייתי אומר, לצוענים, – ולכל אדם, לשאוף לגדולות, לגדולות בעומק, לגדולות אנושיות, לשאוף להתחדשות שלמה, עצמית, ליצירת חיים חדשים ואדם חדש על פי דרכנו ולפי מידת יכולתנו, או רקלא, או זה נכנס לכלל אוּטוֹפּיוֹת, שאסור מטעם הריאליות והריאליסטים לשגות בהן או שהשוגה בהן לא יחכם או ששומר נפשו ירחק מהן?

יש אומרים ומטיפים: לפנינו דבר שבמציאות, ואנו אין לנו אלא להסתכל בעיניים פקוחות, בלי סנטימנטים ובלי התחכמות, במציאות כמו שהיא, להודות לעצמנו פעם אחת על האמת המרה, כי כך אנחנו על פי עצם מהותנו, ולעשות מה שיש עוד לעשות במצבנו העלוב ובכוחותינו העלובים, מבלי להיפתות לבקש גדולות וחדשות.

אבל פה הרי השאלה בעצם לא על המציאות מצד עצמה, השחורה והעלובה לכל הדעות הישרות, פה הרי השאלה בעיקר, איך אנחנו רואים, תופסים, חיים את המציאות, איך אנחנו נפעלים ממנה, ואיך אנחנו מוציאים ממנה את מסקנותינו. אובייקטיביות מוחלטת הרי אין בחיים. אובייקטיביות מוחלטת יש רק במכונה לצילום, אבל משם הרי אין להוציא שום מסקנות חיוניות. מסקנות חיוניות מתוך המציאות האובייקטיבית הן תמיד לפי הנפש החיה את המציאות. מכאן –ההבדל בדעות, בהשקפות, ביחסים הנפשיים. ומכאן השאלה

נצייר לנו שני בני אדם, שאחרי רכשם להם בעמל רב נכסים גדולים ירדו, במקצת באשמתם, אבל בעיקר בסיבות שאינן תלויות בהם, ונמכרו לעבדים לאדונים קשים, עד שנעשו במידה ידועה עבדים ברוחם. כך הוא גורלם השווה, המציאות האובייקטיבית, של שניהם. אולם שונה היא פעולת המציאות הזאת על כל אחד מהם. מצד אחד – אדם חי, אשר, אם כי נפגע הרבה, לקה הרבה, ירד הרבה גם בגוף גם בנפש, אבל עדיין צורתו לא ניטשטשה, רצונו לא נתמזמז, רוחו לא נתמקמקה, עדיין לא שכח ולא ישכח אף לרגע את גדולתו מימי קדם, עדיין לא השלים ולא ישלים לא עם אסונו ולא עם ירידתו הרוחנית, וערכו העצמי לא ירד בעיניו כלל. זכר אסונו וירידתו כאש בעצמותיו, כווּלקן מוסתר, ועדיין הוא מאמין, עדיין הוא שואף ליום, שיצא לחפשי, שיחדש את ימיו כקדם, שעוד יעשה גדולות כמלפנים, ואולי עוד יותר מאשר לפנים. כל עצמותיו, כל רוחו וכל אשו הפנימית תאמרנה לו את זה. ואפילו במציאות החשכה שלו הוא מוצא לו סמוכין פה ושם. נקודה מאירה מיקרוסקופית אחת או שתיים או שלוש מדברת אל לבו יותר ונאמנה עליו יותר מכל החשכה של המציאות.

ומצד שני – אדם, שהאסון והירידה שברוּהוּ ודיכאוהו עד היסוד, עד הקצה האחרון, הוא מרגיש אמנם את אסונו ואת ירידתו, מרגיש עמוק מאוד, אולי לא פחות עמוק ממה שמרגיש הראשון, אבל ההרגשה הזאת אינה כאש עצורה, כי אם כרקב בעצמותיו, אינה משמשת לו אמצעי שמירה לערכו העצמי, לרוחו העצמית, לרצונו העצמי, כי אם להפך, מביאתו לידי כך, שלא רק בהווה, במצבו העבדותי, הוא רואה בעצמו רק חולשה, כמישה, ריקניות, תפלוּת, כי אם גם עברוֹ בטל ומבוטל בעיניו, עד שהוא בא לכלל הודאה, כי אָפיו פסול מתחילת ברייתו. ולא עוד אלא שההודאה הזאת היא בעיניו אמת מוחלטת ונובעת מתוך הבנה יתרה בנפש האדם ובנפש עצמו, ובה הוא רואה את הדרך היחידה לתשועתו, עד כמה, כמובן, שיש לו תשועה. כי כל מה שהוא יכול עוד לשאוף אליו הוא – להיות, עד כמה שאפשר, חפשי ולהמשיך את קיומו העלוב בצורה, עד כמה שאפשר, מתוקנה, זאת אומרת, העלוב בעצם עוד יותר בתיקונו העלוב. לנכסים גדולים,לעושר חדש, אינו מעיז אפילו לשאוף, ואפילו בחלום. ולא עוד אלא ששאיפה כזאת במצב כמצבו היא בעיניו רק חלקם של בעלי קפריסות ופנטסיות, אשר דמיונם השיכור או המופקר בורא להם אוּטוֹפּיוֹת.

והנה השאלה: למי משני אלה יש יותר תקווה? מי משני אלה יצלח יותר לעשות דבר-מה ולהשיג דבר-מה, בשעה שתהיה לו אפשרות כל שהיא, אפשרות מיקרוסקופית לצאת לחפשי ולבנות הריסותיו? (כמובן, בתנאי, ששניהם אינם חבריו של מנחם-מנדל ממזפבקה. תנאי זה צריך להיות מותנה מפורש, אחרי אשר בקרבנו נהוג להפוך את הסדר: במעשה, הדורש התחשבות מדויקת עם כל התנאים הקיימים וזהירות יתרה, נוהגים לבקש דווקא גדולות ונפלאות, שאינן לא לפי הכוחות ולא לפי התנאים, בשעה שאת האידיאל מצמצמים בגבול מה שהורשה מטעם המציאות הקיימת בשעה זו או בגבול מה שהורשה מטעם המוסכם והמקובל בשעה זו). בלב מי משני אלה יש יותר מקום ויותר אפשרות להולדת אותו ה’אף-על-פי-כן', שצריך לבוא תמיד בסוף כל החשבונות השליליים? ואיזה יסוד חיוני יש להולדת ‘אף-על-פי-כן’ זה בלב מי שכל עצמותו בטלה בעיניו? ואיזה ממש יש בו, אם ייולד?

ובהתאם לזה תהיה שאלתנו הראשית: איזו רוח עלולה יותר להבריא ולהפרות את הגרעין המבוקש, להכשיר ולעודד לעבודה של חיים את הכוחות הצעירים הדרושים: אם רוח נכאה של לאחר ייאוש, המוסיפה בהכרח, שלא מדעת בעלים, שְחור חוזר, אם יש לאמור כן, למציאות השחורה, רוח של ביטול היש העצמי, המצמצמת את אידיאלנו, עד לאפס או עד ליש שמתוך ביטול היש, – או רוח ערה של אדם חי, שיש לו עוד תביעות גדולות מהחיים ואמונה גדולה בערך עצמו ובכוחות עצמו, שרוחו החיה ורצונו התובע נאמנים עליו מכל מציאות שחורה, שאף הרגשתו את חורבנו הגדול ואת ירידתו הנוראה מעידה לו, לפי מידת עמקה ויקוד אשה, על אור גנוז גדול, השואף לבוא לידיד גילוי בחיים גדולים וביצירה גדולה? (אין זה אומר, כמובן, שיש צורך להעלים אף במשהו מעצמנו או מאחרים את הצדדים השליליים שבעבודתנו ובחיינו ובארץ-ישראל בכלל, ועוד להפך. פה הלא השאלה על רוחנו העצמית, אם די חיה היא ודי אונים לה לקבל את הגרעון, כמה שהוא גדול, על חשבונה, למלא את החסר, כמה שחסר בפועל ממש שיש לו בכוח,, אם רב כוחה המצרף להוציא גז מאיר מכל מיני אשפה).

ואל ישבוני: ‘כי כל צעירי הארץ שלנו הנם מועמדים למשרדים וללשכות, לגימנסיות ולאוניברסיטאות, והכל מנבאים לימות המשיח, על אף הגלוי והברור’. אלה אינם מעלים ואינם מורידים. אלה נמצאים תמיד, בכל זמן ובכל מקום – ולא רק בקרבנו – ותמיד נכונה בפיהם הקריאה: ‘אלה אלהיך ישראל!’ גם בעת שהם כורעים ומשתחווים לעגל הזה. השאלה היא על דבר צעירים אחרים, שמהם היינו רשאים לכאורה לקוות הרבה.

והנה מה שכותב צעיר מהיותר מעוּלים (‘האדמה’, חוברת א', ‘עד דכא’):

‘כל המושבות מאחריו – כבית הפרס. כל צעד עקוב זכירות, פה שנה, שם שנתיים, פה חוללו חלומותיו בעודם באבּם, שם צָמוּת אביב נעורים לעד’.

‘שתים עשרה שנה רצופות’.

‘הרהורי חרטה, בושה וכלימה’.

‘מידת הדין ממצה את האמת ואינה מניחה מקום עוד לכל תעתועי שווא: אם כל השנים האלה לא עמדו לו להתאמן בעבודה עד כדי להוציא לחם מן הארץ, ירודה תכונת כפיו ומצוּוה הוא לעזוב ולבקש מקומו בעבר אחר. לשווא ישיא עצמו כי העבודה השכירה, התעייה ממקצוע למקצוע והנדידה ממושבה למושבה – גרמו. ודאי גם הן היו בעוכריו. אולם הוא בעצם הווייתו אינו איש עבודה’.

‘תועבת עבודה זרה תלווהו כל ימיו ואל עבודה מאהבה לא יגיע עוד’.

‘אין לו תקנה בעבודה עוד ומשקר הדור עליו להתנער, כי אך המצב האי-נורמלי של התנועה הפיח את הדיבּרה של ‘כל העוזב את העבודה – בוגד’. הוא מנפשו יודע, כי עוון פלילי הוא להמשיך את העבודה מאונס’. וכו' וכו'.

והנה לך נחמה:

‘ואולם גם זו נחמה" כי אפיסת כוחותיך, לכתך ערירי, חייך השכולים – לא אסונך הפרטי בלבד הוא זה, כי אם גורל בני הדור’.

אוי ואבוי לנחמה כזאת! ואולי אין זו אלא אירוניה, הבאה להוסיף קו שחור בציור מצב הנפש של לאחר ייאוש, בין כך ובין כך אוי ואבוי!

ועתה צא ואמור לו לצעיר מתייאש זה או לחבריו בני הדור: ‘אף על פי כן!’. הרבה יועיל להם ‘אף על פי כן’ זה.

ועם כאלה בוודאי יש ויש להתחשב. שהרי כך הם, במדרגות שונות, רבים, אם לא הרוב, מהצעירים העובדים, ודווקא מהמשובחים. אותה התהייה על עצמם, על העבודה ועל חיי העבודה, ישנה, בצורות שונות, בגוונים שונים ובמידות שונות, גם בלב רבים מאלה, שלא באו עוד, ואולי גם לא יבואו, לכלל החלטה, כי ירודה תכונת כפיהם ועליהם לעזוב, וכי אך המצב האי-נורמלי של התנועה הפיח את הדיבּרה של ‘כל העוזב את העבודה – בוגד’. ואלה הלא הם החומר האנושי המובחר שלנו, בכל אופן מובחר יותר מזה אין לנו. ואם אלה אין להם תקנה, – מה יהיה בסופנו? והעבודה מה תהא עליה? או האם לא העבודה היא עיקר העיקרים בכל עבודת תחייתנו ותקומתנו?

בבעלי הידיים הגסות והשרירים החזקים, באלה הנקראים כביכול ‘פועלים טבעיים’. אין אמונה רבה, כי הם יבראו לנו את העבודה. ראינו אותם בארץ-ישראל למדי, – ואיפה הם עתה? והעיקר – איפה עבודתם? או שהם משגיחים על עבודה זרה וכדומה או שהם באמריקה, באוסטרליה וכו' וכו'.

הנאמין בהכרח החיים המתייצרים בארץ-ישראל, כי הוא יברא לנו את העבודה? אבל יגיד נא כל מי שיש לו קצת מוח בקדקדו וקצת רגש אנושי בלבו: איזה הכרח יוכל להיות יותר גדול ויותר נמרץ מהכרח החיים, שיש לנו היום, כי העבודה בכל היישוב שלנו תהיה כולה עברית? ומה הועיל ההכרח? לא ההריגות והטביחות ביהודי אוקריינה ופולין, אשר בניהם, שנמלטו הנה, סובלים רעב מאין נותן לעם עבודה במושבות העבריות, לא העזרה החמרית והמוסרית שנתנו לאיכרים, לא הסכנה הפוליטית הממשית, הדוקרת ממש את העיניים, לכל עתידנו בארץ, ואפילו לא הקטיגוריה הארסית של העיתונות הערבית, הנותנת ביטוי די נמרץ ודי מורעל לכל מה שצפוי לנו מהעדר עבודה עצמית, ואין צריך לומר, כי לא דעת הקהל שלנו בחוץ-לארץ ולא קול התנועות הגדולות לחידוש יסודי של החיים בכל העולם, לא הביאו את איכרינו לא לידי הכרה ולא לידי הרגשה, כי יש עליהם חובה של עבודה עצמית או לפחות של עבודה עברית, כי יש עליהם אחריות, שלא להמיט אסון נורא, אסון אחרון, שאין אחריו תשועה, על העם. ובכלל אין מבין, ואין רוצה להבין, את הדבר הפשוט והברור, כי בבניין ארצנו ועמנו העבודה העברית – וקודם כל, כמובן, העבודה העצמית של האיכר ובני ביתו – דינה ממש כדין האיכרות העברית. ואפילו בקרב העסקנים בעלי ההשפעה והמסורים לעבודת העם אין לפי שעה לראות הבנת הדבר הפשוט הזה. יש גואלים לשפה, אבל אין גואלים לעבודה. יותר מדי קטנה היא בעיני גדולינו ויותר מדי גדולה בשביל לתקוע ולהריע, עד שגם גדולינו ממקום משכן כבודם ישמעו את קולה.

להשיא את עצמנו, כי בעתיד ייוולד בחיינו הכרח אחר, יותר ממשי, כי בקרב המתיישבים, במידה שיתרבו, יהיו כאלה, שיהיו מוכרחים לעבוד, ובאופן כזה תיברא לנו העבודה, גם כן אין יסוד מוצק או אין יסוד כלל, כי אלה, אם לא ימצאו להם פה מקום לעשות עסקים טובים יבחרו, קרוב יותר להאמין, ללכת לארצות אחרות, שהעבודה משתלמת שם יותר יפה. והחיים שם יותר קלים, ויש יותר תקווה להגיע לאיזו ‘תכלית’, מאשר להישאר בארץ.תקוותנו היחידה, שאינה מחוסרת יסוד, הם אפוא שוב אותם הצעירים, שיש להם עוד לא רק ידיים לעבוד, כי אם גם לב להרגיש ומוח לחשוב. אבל אלה, או אף אלה, כמו שראינו, אין די חיים בהם, אין די בריאות, גופנית ונפשית כאחת.איך להבריאם, לעודדם, להחיותם? יותר נכון, איך יבואו אלה בעצמם לידי כך, שיבקשו וימצאו את הבראתם ואת תחייתם הגופנית והרוחנית בעצם העבודה? איזו הדרך לחינוכם העצמי?

ברור, כמדומה, כי שאיפה נפשית פושרת לעבוד, מכיוון שלהפסיד אין מה, לעבוד בכדי להתקיים קיום לאומי גרידא, במקום שבכל אופן לא יוכל להיות בטחון נפשי איתן בחשיבותו של קיום לאומי זה, אחרי אשר הכרת ערך עצמנו בכל אופן אין כוחה רב בנפשנו, – ברור, כמדומה, כי שאיפה נפשית פושרת ומצומצמת כזאת אין כוחה גדול להבריא את אלה, שהיו כל כך רוצים להבריא ושכל כך קשה להם להבריא. די מעידים על זה, כמדומה, הדברים שהובאו בזה, על כרחנו עלינו לבקש כוח אחר, רוח אחרת, דרך אחרת.

העיקר הוא האמונה בחשיבותו של האידיאל

נתבונן בדבר. נתבונן תחילה במציאות, וקודם כל באותה המציאות, שמצאה לה ביטוי כל כך נמרץ בדבריו של אותו צעיר.

השאלה היא: הכך פירושה של אותה המציאות? השאלה היא: מה פה מוקדם ומה מאוחר, או מה הסיבה ומה המסובב: את תכונת כפיו הירודה של אותו צעיר הביאה לידי ייאוש ולידי אפיסת הכוחות, או להפך, אולי רוח הייאוש של הדור, ההערכה המיואשת של ערכנו העצמי, של כוחותינו העצמיים ושל עבודתנו לעצמנו, הפועלת בנפש בן הדור שלא מדעתו, מתוך כל האטמוספירה של הדור, כהיפּנוז בלתי-פוסק, הביאה לידי כך, כי תכונת כפיו נעשתה באמת ירודה? ומי יוכל להגיד, כי אותן הידיים, לו היתה מנשבת במחננו רוח אחרת, רוח חיה וערה, מצרפת ומעודדת כאחת, רוח, שאינה נפרכת כזכוכית, כי אם נחשלת כברזל וכפלדה לא רק בכוח מכשולים, ייסורים וכל מיני פורענויות, כי אם אפילו בכוח כשלונות וירידות, – מי יוכל להגיד, או האם יוכל אותו צעיר בעצמו להגיד, כי אז לא היו אותן הידיים מצליחות להתאמן עד כדי להוציא לחם מן הארץ?

כי הנה אנחנו רואים מציאות אחרת או פירוש אחר למציאות מעין זו. ראינו, למשל, את המנוח יוסף בוסל, שלא בתכונת כפיו ולא בכוח גופו החלש ולא על פי חינוכו לא נועד לכאורה יותר להיות עובד אדמה מאשר כל המתייאשים. אלא מה? היה בו יותר בטחון עצמי, אמונה בערכנו הלאומי, יחס חי אל החיים, ואם תרצו, קצת רומנטיקה, קצת מהקפריסות והפנטסיות של שואפים לאוּטוֹפּיוֹת. וצעירים כמוהו הלא ישנם עוד בקרבנו אם כי מספרם לא רב. וגם הם הנם מציאות.

ומצד אחר – הנה שוב מציאות אחרת. כמה שנקטין את ערך השתתפות היהודים, למשל, בעבודת השחרור ברוסיה, אם נבקש את האמת כמו שהיא, בלי הגזמה, אבל גם בלי ביטול היש, נהיה מוכרחים להודות, כי הכוחות משלנו, שנגלו שם, אינם בשום פנים כמות מבוטלת. ואנחנו הלא היינו רחוקים מעבודה כזאת, על כל פנים לא פחות מאשר מעבודה חקלאית ובכלל מעבודת כפיים. אבל שם היתה רוח אחרת, אמנם רוחם של אחרים, אבל רוח של חיים, של אמונה מאירה, ולא רוח של ייאוש שחור, של ביטול, של כמישה ובלייה (פה, מאחר שגם בתנועת השחרור ברוסיה היו רבים שהתמסרו לעבודה מתוך ייאוש, פסימיות, אולי לא למותר להעיר במוסגר, כי במקום שיש חיים, גם הייאוש צורה אחרת וכוח אחר לו. הן גם הייאוש אינו בעצם אלא אחד מגילויי החיים או אחד מאָפני חיוּת החיים, וכוח חים ויצירה בו אולי לא פחות מאשר בגילויי החיים היותר מאירים, זהו כוח וולקני, מהפך, אבל גם יוצר או בורא מקום ליצירה, במידה שנפש בעליו חיה, ווּלקנית – למשל, ביירון, ומצד אחר, בּוּדה, שוֹפּנהויאר, – אולם הייאוש שבחיינו ובספרותנו בדור הזה מחוסר חיים גם הוא, כאמונתנו וככל גילויי חיינו. זהו ייאוש פושר, רגשני, מחטט ומנקר באשפה ובוכה, גונח או מעמיד פנים של גבורה עילאה, ייאוש של חולשה, של אפיסת הכוחות, ואין בכוחו אלא להביא לידי כמישה ובלייה).

פה בהשתתפות היהודים בתנועת השחרור ברוסיה, יש, כמדומה, לראות בבהירות מספיקה, מה כוחו של אידיאל כשמאמינים בו, כשחיים בו, ומה, בתנאי כזה, כוחה של העבודה להגשמת האידיאל. והעיקר הוא פה לא האמונה בהתגשמות הקרובה של האידיאל, ואולי במובן ידוע אף לא הבטחון הגמור באפשרות התגשמותו בכלל, – העיקר הוא האמונה בעצם האידיאל, כי גדול הוא, כי כדאי וראוי לאדם להקדיש לו את כל החיים ולתת עליו את הנפש – כדאי וראוי אפילו אם לא יתגשם בקרוב ואפילו מבלי לבקש חשבונות רבים, אם יש די יסוד לבטוח בהתגשמותו. העיקר הוא עוד, כי האמונה הזאת בחשיבותו של האידיאל תהיה ודאית ודאוּת חיונית, בלתי-אמצעית, כעצם החיים, ודאות זו נמצאת ממילא, במקום שהאמונה צמחה בלבבות מתוך עצם החיים בלי אמצעי, האידיאל נבלע אז בעצם העבודה להגשמתו בתור כוח חיוני שאין לו צורך בכוח אחר, דוחף, מעורר או מעודד. החיים של עם חי ערכם החיוני בתוכם, והעבודה לשחרורם, להתחדשותם, לתחייתם, אינה צריכה לראיה או להארה, כי גדולה וחשובה היא. היא בעצמה ודאות כוודאותם של עצם החיים, מבלי להיזקק לקבל את ודאות חשיבותה בתור אונס מהתגשמות האידיאל, שהיא באה להגשימו, ותהי אפשרות התגשמותו רחוקה (כמו שהיה מצב הדבר לפני המהפכה הראשונה ברוסיה), אולי לא פחות ממה שרחוקה היום אפשרות התגשמותו של אידיאלנו אנו. ומתוך כך העבודה כשהיא לעצמה בתנאי כזה כוחה גדול למשוך אליה כל לב חי וער, ככל עבודת חיים, מבלי היזקק לשום תומך ועוזר מצד רגשות אחרים.

בזה כוחה של עבודת התחייה בקרב עם חי, ובזה יתרונה על עבודת תחייתנו אנו.

לנו אין חיים, שידברו בעד עצמם, שיעידו על עצמם ויתבעו לעצמם בתוקף של חיים. אנחנו באים רק זה עתה לברוא חיים לעצמנו. ודאות חשיבותו של האידיאל, במידה שיהיה כדאי וראוי לתת עליו את הנפש, וכוח משיכתה של העבודה לא יוכלו לפי זה לבוא מתוך עצם העבודה בלי אמצעי בתור פעולת חיים בלתי-אמצעית. ודאות חשיבותו של האידיאל תלויה בעיקר בוודאות אפשרות התגשמותו, ובמידה שוודאות זו האחרונה רופפת, רופפת גם הראשונה, זאת אומרת, ודאות חשיבותו של האידיאל היא פה, אף במידה שישנה, יותר שכלית מאשר חיונית. וכוח משיכתה של העבודה מוכרח לבוא או מתוך רגש אמצעי (לגבי הרגש המושך לעבודה היה בלי אמצעי), מתוך הרגש שהוליד את השאיפה לעבודה – בנדון דידן מתוך הדאגה לקיום האומה. או מכוחו של האידיאל, שיש בו כל כך הרבה מהחידוש והיצירה, שהוא מושך בכוח את הלב החי והער. וגם פה כמובן, אין כוח המשיכה כוח חיוני נקי מכל תערובת של מוֹחיוּת ודמיון.

אף על זה צריך להעיר. שני אלה: הדאגה לקיום האומה, והאידיאל של העתיד, מקורם אמנם אחד, והם פועלים ביחד, אבל אינם דבר אחד בהחלט. יכול אדם להיות דואג לקיום האומה מבלי לבקש אידיאל של התחדשות האומה וחייה, די לו, שהאומה תתקיים איך שהוא. ויכול להיות גם כך, שהאידיאל של התחדשות החיים הוא בעיניו עיקר.

על זה יש להוסיף עוד דבר אחד – והוא עיקר: מהותה המיוחדת, קוֹשיה הגלוי וערכה המתעלם מן העין של עבודת הכפיים, שהיא בעבודתנו הלאומית יסוד היסודות ושבה אנחנו מתחבטים בזה. העבודה הזאת הפשוטה דורשת מהעובד כל כך הרבה ומבטיחה בגלוי כל כך מעט, עד שאין לראות אפשרות, כי אדם יתמכר לה בשלמות, בתמידות, לכל ימי החיים, כל עוד היא כשהיא לעצמה לא תמשוך אותו בכוח תמידי, כל עוד כוחה זה לא יהיה גלוי לו ומורגש לו בלי אמצעי. יש אמנם מטיפים, כי מי שהדאגה לקיום האומה אינה מספיקה לו לעוררו לעבודה שאינה-פוסקת מראה בזה, כי רגשו הלאומי פגום, אבל מה לעשות, והמציאות מראה לנו, כי גם שניהם יחד, הרגש עם האידיאל, אינם מספיקים לכלכל כלכלה חיה, שלמה ותמידית את מרצו של העובד, אינם מספיקים, כמו שראינו, אפילו ליותר מעוּלים שבצעירי הדור, משמע, כי מה שמספיק אולי לעבודה של קיבוץ שקלים, של הטפה, של עבודה הסתדרותית בכלל וכדומה, אינו מספיק עוד כלל לעבודת כפיים פשוטה כמשמעה, לעבודה קשה, לא רגילה, לא מבטיחה ואינה פוסקת, והעיקר – במצב של תוהו-ובוהו שלפני החיים כמצבנו.

אל נאשים אפוא יותר מדי את צעירינו, ואל נוציא מזה מסקנות לגנאי על ערכו של עמנו. גם בני עמים אחרים לא היו יותר טובים במצב כמצבנו. מי שמקיש מעבודת עמים חיים, ואפילו משועבדים וירודים, עלינו ועל עבודתנו אינו מראה בזה, מרשה אני לי לחשוב, לא על הבנה פסיכולוגית עמוקה ולא על הבנה יתרה בעצם העניין הנידון. לעבוד תמיד בכל משך ימי החיים, עבודה, שאינה כשהיא לעצמה מושכת תמיד, זהו דבר, שקוֹשיו וסבלו יוכל לדעת רק בעל הנסיון. ורגשות מן הצד, אף היותר יקרים, היותר חשובים והיותר מחייבים, אין כוחם גדול הרבה לשנות את הדבר, בכל אופן אינם מועילים הרבה לרוב הנפשות. מה לעשות? כך הוא האדם! כך הוא האדם, ולא – כך הוא היהודי.

במובן זה אולי צודק הפוסק, כי אין לקרוא בוגד למי שעוזב את העבודה (אם כי אין להגיד ביחד עם זה, כי הנוסחה של פסק-הדין: 'משקר הדור עליו להתנער… אך המצב האי-נורמלי הפיח את הדיבּרה וכו'' – אינה קצת יותר מן אוֹלימפּית), אולי צודק אבל לא מטעמיה. לא תכונת כפיו הירודה, לא העובדה, כי הוא בעצם הווייתו אינו איש-עבודה, גורמת. גם העבודה לא בשמים היא ואינה סגולה דווקא לבעלי ידיים גסות וכו‘. ואם להתנער, אולי כדאי יותר, ואולי גם חובה להתנער – נאמר בלשון לא אולימפית, מהמוסכם והמקובל, כי העבודה היא מין דבר תלוי במזל או ברחמי שמים, כי לא כל אדם זוכה להשיגו, או שלהתאמן בו אינם מסוגלים אלא אנשי סגולה בעלי ידיים גסות וכו’. ראינו בארץ-ישראל די צעירים מחובשי בית המדרש, ואפילו בעלי גוף לא חזק ביותר, שהתאמנו בעבודה עד כדי להוציא לחם מן הארץ, בכל אופן לא יותר גרוע מאשר הרבה מ’פועלינו הטבעיים'. גורם לעזיבת העבודה, כאמור, מה שבעבודה אין בשביל העוזבה דבר מושך אותו תמיד, בכל עת ובכל שעה של עבודה, בכוח של עבודת חיים; או, מצד אחר, מה שהרוח הנכאה והירודה של הדור פועלת בנפשו שלא מדעתו לדכאו ולרפות את ידיו יותר ממה שבכוחה של העבודה, והעיקר – של רחשי הנפש, המלווים את העבודה, לפעול עליו מדעת, להחיותו ולעודדו.

עם כל זה יש להתחשב, אם לבקש דרך להבראה, לתיקון הדבר.

השאלה היא, לפי כל האמור, אם יש למצוא בעבודה כשהיא לעצמה כוח מושך כזה, שיקשור את נפש העובד בעבודה בקשר יותר חי מאשר כל קשרים של חובה או של רגשות אמצעיים. בקשר חי כזה, שאתה מוצא בכל עבודה של חיים בקרב עם חי.

על השאלה הזאת אין, כמובן, להשיב תשובה ודאית, מחייבת בכוח המציאות. כוח מושך ממשי קשה או אין למצוא בעבודה במצבנו ובתנאינו אנו. יש למצוא כוח שאינו ממשי, שפעולתו על נפש חיה וערה יכולה אולי להיות לא פחות גדולה מכל כוח ממשי, – הלא הוא עצם האידיאל של העבודה. אולם מידת כוחו על הנפש תלויה במידת עמקו וחיוניותו באותה הנפש. וזה תלוי שוב ביחסה של אותה הנפש אל החיים, ביחס אל אידיאלים בכלל. מי שריאליותו אינה מרשה לו לבקש גדולות, לבקש חיים חדשים ואדם חדש, מי שרואה כבקשה מעין זו אוּטוֹפּיה בטלה, בייחוד אם צורת הבקשה היא לא כמוסכם וכמקובל, הוא יכול, כמובן, לבטל את כל מה שאינו לפי טעמו בתנופת יד אחת. אולם מי שאין אימת הריאליות והריאליסטים גדולה עליו, מי שכוח הרעיון גדול על נפשו, כדאי לו, חושב אני, להתעמק קצת ברעיון העבודה; אולי בדרך זו ימצא לו בה מה שהוא מבקש.

בעיקר יש פה להביא בחשבון דבר, שרוב בני האדם, בייחוד בדור האחרון או בדורות האחרונים, אינם רגילים משום מה להביאו בחשבון, בכל אופן לא במידה ראויה ולא מבחינה ראויה, אם כי הדבר לכאורה קרוב אל כל אדם וחי בנפש כל האדם – הלא הוא היחס אל הטבע, אל הבריאה העולמית והחיים העולמיים.

הדבר לעתים פשוט מפליא, מתמיה: איך זה יכולים בני-אדם להיות כל ימי חייהם כאילו בעולם שאינו שלהם, כאילו כל העולם הגדול, אין-הסופי, הנצחי הזה אינו נוגע להם כלל או נוגע להם רק במידה שהם צריכים לקבל ממנו את פרנסתם או להישמר מפגעיו הרעים. כל השאר, העולם כשהוא לעצמו, עם כל אותם הקשרים הגלויים והטמירים, שהנפש החיה קשורה בהם אליו, עם כל השפע העליון, שהוא משפיע על כל ישותו של האדם ועל כל חייו, – כל זה אינו עניין אלא או לפילוסופים, למיטפיסיקאים, לתיאולוגים, או, מצד אחר, לאנשי-מדע, או, שוב מצד אחר, למשוררים ואמנים, או פשוט לבעלי הזיה ובטלנים. כל שאר בני-האדם אין להם בנידון זה אלא מה שמוסכם ומקובל. אם דתיים הם, הדת עם המוסר, כמובן, בצורתם המקובלת, – דאגו ודואגים להם להמציא להם חשבון ברור ומדויק עם החיים והעולם, יחס קבוע ועומד אל כל מה שיש לאדם יחס אליו ודרך חיים כבושה, ישרה, בטוחה מאין כמוה. ואם אינם דתיים, המדע עם האסתטיקה ממציאים להם חשבון עולם לא פחות ברור ומדויק (או כמו שאומרים: השקפת עולם קבועה), יחס לא פחות קבוע ודרך חיים לא פחות כבושה, ישרה, בטוחה. ואתה בן-אדם תולעה, בחר לך באחת משתי הדרכים האלה ולך בטח אל אשר תובילך הדרך אשר בחרת. ואם לא תבקש חשבונות רבים, אם תעצום עיניך יפה יפה, תוכל, בין אם תלך ימינה ובין שמאלה – אם לדבר בלשון הדור – תוכל לחיות חיים טובים ויפים, תוכל לעשות עסקים טובים בין בספירות העשייה, בין בספירת הדת או המוסר, בין בספירת המדע או האסתיטיקה, תוכל… וכי מה לא תוכל, אם רק אדם מן היישוב אתה? ואם השיאך לבך להתבונן במה שלא הורשית, במה שהורשה רק לאנשי מדע או לפילוסופים, מיטפיסיקאים, תיאולוגים וכדומה, אז אמנם, אם בעל נפש אתה, או ואבוי לך, תגיע לאחרונה לידי ייאוש, ומה שעוד גרוע מזה – לידי ריקניות, אבל מה לעשות? כך הם החיים! ואם תרצה יש בזה גם קצת עניין ואולי גם קצת נחמה תוכל להרגיש את עצמך קצת מהיחידים, מבני העלייה המעטים, לטעום קצת טעם הבדידות העליונה, ואם יש לך חשק, תוכל גם להתגנדר בזה במקצת, להתגנדר, כמובן, בפני עצמך, אם לא בפני אחרים.

אבל עדיין השאלה במקומה עומדת: אם כך הם החיים? – – –

תחייתנו היא מהפכה באדם שביהודי

כך עמדנו על דרך התחייה, אבל עמדנו תשושי כוח ומעוטי חיים. לכאורה התעוררה הכרת עצמנו הלאומית, יותר מזה, לכאורה התרחבה, הוארה באור גדול, מתוך שהכרנו את אחרים ומה שיש באחרים. אולם בתוך כך הפסדנו דבר קטן: הרגשת עצמנו הלאומית נעשתה לקויה, כלומר נעשה לקוי אותו הכוח הגדול, אשר בנפש חיה ובריאה הוא פועל על ההכרה שלא מדעת בעלים יותר ממה שההכרה פועלת עליו מדעת. ולכשתתבונן תראה, כי במקום שההרגשה העצמית לקויה, שם בעצם לקויה גם ההכרה העצמית, אף אם היא עומדת לכאורה בקרן אורה ומוארה מכל הצדדים: ההכרה העצמית העמוקה באה סוף סוף מבפנים ולא מבחוץ.

וכך, כשאתה נמצא בתוך החוג הצר של העבודה העלובה, שקוראים לה עבודת התחייה, אינך יכול להסתלק מן הרעיון הקשה, כי אחרי כל הביאורים, שביארנו את רעיון התחייה, אחר כל המחשבות הגדולות, שחשבנו עליו, אחרי כל החלומות הגדולים, שחלמנו עליו, עדיין לא נגענו בעיקר; קרובים אנחנו לכאורה לנקודתנו המרכזית, אבל עד עצם הנקודה לא הגענו עוד וכאילו יראים אנחנו להגיע. כאילו נרתעים אנחנו לאחורינו מפני האור הגדול שבה, שיש מקום לחשוש שמא הוא כולו שלנו, כאילו אף בחלום אין אנחנו מעיזים לקחת לעצמנו גדולה כזאת, שעדיין לא חלמו עליה האחרים, האדונים; כאילו יראים אנחנו אנו מתביישים אנחנו בפני עצמנו, יראים או מתביישים להיות בהחלט מה שהננו, להיות אותם בעלי החלומות, שאבותינו הקדמונים, למשל, לא התביישו כלל להיות.מבינים אנחנו לכאורה, כי תחייתנו היא מהפכה, אבל עדיין קרובה לנו המחשבה, כי היא מהפכה ביהדות של היהודי, ואין אנחנו מרשים לעצמנו לחשוב, כי היא מהפכה באדם שביהודי; כי לא יהודי חדש בצורת אדם אירופי אנחנו מבקשים, כי אם אדם חדש בצורת יהודי אנחנו מבקשים; כי לא מהפכה בצלוחית של מים היא זו, כי מהפכה היא, שיש לה ערך אנושי כללי. לא רק האידיאלים של היהדוּת, – כל האידיאלים של האנושיות צריכים להיצרף ברוחנו ולקבל צביון חדש, יותר עמוק ויותר רחב. ואולי יותר נכון לאמור במובן ידוע, עולם אצילות חדש בהחלט צריך להיברא ברוחנו, כל זמן שיש מקום ליהודי חושב ומרגיש לאמור: בתור אדם הריני סוציאלאי, ניצשיאני וכדומה, אלא שבתור יהודי חובה עלי או מוכרח אני מתוך עומק נפשי להיות לאומי, – לא רק שאין תחייתנו שלמה, אלא שאין כאן תחייה כלל. אם אנחנו נותנים כל כך הרבה על היהדות, צריך שיהיה ברור לנו, כי היהדות היא אחד מיסודות האדם שבנו, איחד מיסודות ה’אני' של כל אחד מאתנו (כשם שבכלל לאומיותו של אדם היא אחד מיסודות ה’אני' שלו, אלא שבן אומה חיה אינו מרגיש בזה), וכי כל אחד מאתנו, בבקשו תחייה לאומית, דואג קודם כל לשלמות האדם שבו, דואג עוד יותר מאשר לשלמות האומה. אחד הוא ה’אני‘, וכל המחלקו –ממיתו, ממית את העצמיות שבו. ומי שהיהודי שבו סותר את האדם שבו, תמה אני, אם מותר לו להישאר יהודי: את האדם אסור להקריב אפילו על מזבח האומה. צריך שיהיה ברור לנו, כי התחייה היא לא צמצום עצמיותנו בתוך השקפת עולם קבועה, כי אם שחרור עצמיותנו, נתינת אפשרות לעצמיותנו להתפשט בכל העולמות, לבוא לידי גילוי בכל הספירות והצורות שבכל העולמות, לבוא לידי גילוי בכל הספירות והצורות שבכל העולמות; צריך שיהיה ברור לנו, כי עצמיותנו הלאומית בכלל היא בעיקר לא השקפת עולם מיוחדת, – עצמיותנו היא בעיקר יחס מיוחד, יחס מיוחד לאשר לא-עצמיותנו וגם לעצמיותנו, יחס מיוחד, המוליד מתוכו ממילא השקפת עולם מיוחדת. ‘קדושים תהיו כי קדוש אני ה’ אלהיכם’ הוא לא השקפת עולם חדשה (ביחס לזמן שהדברים נאמרו בו), כי אם יחס חדש מצד האדם אל הטבע, אל האדם, אל עצמו. וכן היא גם תחייתנו, שואפים אנחנו לצאת במידה שאפשר מן הגלות, לשוב לתחייה ולתקומה, – זאת אומרת, אנחנו באים לבקש יחס חדש אל הטבע, אל האדם, אל עצמנו, – יחס חדש לא רק בהשוואה ליחס אחרים לכל אלה, כי אם גם בהשוואה ליחסם של אבותינו הקדמונים. אנחנו באים לבקש את יחסנו אנו. אנחנו באים להוסיף על נחלת העבר. אנחנו באים להוציא מבית גנזינו את כל אותה האש, את כל אותו האור, את כל אותו הכוח, שנאצר שם בתוך כור הברזל ולהשקיעם ביצירה נוסף על מה ששמור לנו שם מאבותינו. ארבע מאות שנה של גלות מצרים נתנו לנו יחס של ‘קדושים תהיו כי קדוש אני ה’ אלהיכם', ואלפיים שנה של גלות ושל פיזור בכל קצווי ארץ ייתנו לנו, נקווה, יחס לא פחות יפה ולא פחות נעלה.

והיחס הזה הולך ונברא פה, בארץ-ישראל, יותר נכון, עלול להיברא פה מתוך העבודה בתוך הטבע.

קודם כל זהו יחס ישר, נפשי, טבעי, אל הטבע; האדם שואף, כמדומה לך, בכל כוחות נפשו להכיר את הטבע והנהו הולך ומכיר את הטבע; רק דבר אחד, כנראה, אינו שואף להכיר. הוא אינו שואף להכיר, כי חייו הפנימיים, חיי רוחו, תלויים ביחסו הפנימי, הנפשי, אל הטבע, וכי התחדשות חייו ברוח המחשבה העליונה או בכלל בצורה, שכל בעל נפש שואף אליה על פי דרכו, לא תבוא אלא מתוך יחס חדש אל הטבע.

מבקשי תיקון החברה, מצד אחד, ומבקשי תיקון היחיד, מצד שני, רואים את כל הקלקלה שבסדר החברתי של היום בסתירה שבין תביעות חייו של הכלל ובין תביעות חייו של הפרט, אלה מזה שואפים לשחרר את הכלל מידי הפרטים התקיפים, העריצים, בעלי הכסף, ובעלי השלטון, ואלה מזה שואפים לשחרר את הפרט, את היחיד, מן הכבלים החברתיים, שאינם נותנים לו להזדקף בכל מלוא שיעור קומתו ולחיות בכל מלוא רוחב נשמתו ועמקה. ואלה ואלה אינם שמים לב, כי שורש הרעה מונח לא בצורך חיי החברה ובכלל לא בחיי החברה, כי אם בצמצום חיי האדם בן-התרבות בכלל, כי הסתירה היא בעצם בחיי הכלל והפרט גם יחד.

האדם הולך ומכיר את הטבע, המדע הולך ומגלה תעלומות מני חושך, מחשבת האדם הולכת וחודרת לתוך עולמות אין קץ, הרגשת החיים הולכת גם היא ומתחדדת ומתעמקת ומזדככת.

הכרת האדם רואה אפוא חיים של אין-סוף, שנשמת האדם רואה את עצמה שותפת להם, – והחיים, מה שהאדם קורא היום ‘חיים’, כלומר החיים החברתיים והפרטיים של האדם – של כל אדם, אף של ‘היחיד’ ושל ‘המורד’ במשמע, – מצומצמים בגבול סכום ידוע של יחסים חברתיים, אשר, אף אם הם משתנים בפרטיותם, פושטים צורה ולובשים צורה, או גם מסתעפים, מתפצלים, מתפוררים, אבל בכלליותם לא ישתנו, כלומר סכומם הכולל לא יתרבה וגבולם לא יתרחב, באופן כי החיים בין של הכלל בין של היחיד, אף כי הם ניזונים מאוצרות המחשבה והיצירה, שההכרה מביאה לידי גילוי מזמן לזמן, אף כי הם לכאורה מתקדמים, מתרחבים ומתעמקים, אבל ממעגל הקסם שלהם הם אינם יוצאים; הם רק מסתובבים במעגל, עולם ויורדים, מתעקלים ומתפתלים ומסתבכים עד למחנק נפש. וכך אתה רואה את חיי האדם, ודומים הם חיי האדם כאילו הם מוקפים חומה בצורה, המבדילה אותם מתוך ים החיים של הטבע, באופן כי במקום להיות חלק של ים גדול, שוטף לאין סוף, הם נהפכים לביצה עומדת או תוססת ומפעפעת ומעלה רפש וצחנה.

תאוות הכבוד, הנצחון, השלטון

עד כמה יחסי החברה האנושית עניים, מצומצמים, צרים, עד כמה אין בהם מקום לחיים, שיש בהם מן הרוחב והעומק העולמיים, מעידה תורת החברה של זמננו, המעמידה את כל יחסי החברה על יחסים כלכליים (או יחסים של תעשייה, אשר לענייננו אין בזה נפקותה). העיקר הם יחסי התעשייה, והשאר תלוי בהם וצומח מתוכם. התורה נתקבלה, ולא הרבה תמצא נפשות, שנפגעו בתעודת העניות, שנתן מוח מלומד או מוחות מלומדים לנשמת האדם.העלובה.

לכאורה הרי יש כוח יותר תקיף מצרכי הכלכלה, המושל בחיי החברה ומוליד בתוכם את הקלקלה היותר קשה והיותר נוראה, הן לא צרכי האכילה והשתייה ולא השאיפה למלא יתר התאוות הגופניות מביאים את האדם לרדוף אחרי עושר אין קץ, למוץ דמי עמלים לאין שיעור, לשעבד את כל מי שהוא יכול לשעבד, ולהכניס באופן כזה צרות נוראות, סכסוכים ומבוכות ומהומות וכל מיני פורעניות לתוך חיי החברה. הצרכים ההכרחיים אינם בכלל דורשים הרבה כסף בשביל מילואם, ואפילו יתר התאוות הגופניות סוף סוף יש להן שיעור, ואפילו בעל התאווה היותר תקיף במילוי תאוותו לא יביא לידי עוני וייסורים אין קץ כל כך הרבה אנשים, כמו שעושה זאת כל עשיר מצליח, שאין גבול לתאוות הממון שלו. כי העיקר בעיני מבקש העושר הוא לא מילוי צרכי החיים אף לא ההרחבה שבחיים; לא הדירה הנאה, הכלים הנאים, ואפילו לא האשה הנאה עיקר, – העיקר הוא, כי כל אלה יהיו יותר נאים או עולים ביותר כסף משל אחרים. העיקר הוא ההתהדרות, ההצטיינות, ההתעלות על אחרים בכוח ובמעלה; העיקר הוא הכוח להטיל כבודו על אחרים, להטיל אימה על אחרים, להטיל רצונו על אחרים, – למשול באחרים. תאוות הכבוד, הנצחון, השלטון – הנה מקור הצרות היותר נוראות בחיי החברה.

אולם אם תשאל: במה גדול כוח התאוות האלה להשיג את מבוקשן ביותר משאר התאוות? במה גדול כוח העשיר, למרות מה שכל בעל-נפש כל שהיא מרגיש לכאורה את ריח הניצול הנודף מן העושר, – במה גדול כוחו להשיג לא רק מילוי צרכיו ותאוותיו, כי אם גם כבוד והשפעה ושלטון? הן לולא אלה, לוּ קיבלה החברה האנושית על עצמה למנוע מן העשיר רק את הכבוד, את ההשפעה, את השלטון, בכלל את הסיפּוּק הרוחני, מבלי לגרוע כלום ממה שהכסף קונה בדברים גשמיים, – כי עתה בלי ספק לא היה לכסף אותו כוח המושך שיש לו עתה, ואם לא היתה הרדיפה אחרי העושר פוסקת לגמרי, אבל בכל אופן לא היתה לא יותר תקיפה ולא יותר מזיקה מיתר התאוות. מה אפוא נותן לכסף את הכוח לקנות מה שאין לכסף קניין בו? במה הוא קונה לא רק את הידיים, כי אם גם את הלבבות, את הלבבות ואת המוחות? על זה בעל כרחך תענה, כי שלטון בעל הכסף – ככל שלטון – עומד על חולשתם של אחרים. יש אפוא צד אמת בתורה, המעמידה את חיי החברה על היחסים הכלכליים, באותו המובן שבחיי החברה מושלת החולשה ולא הגבורה.

אולם החולשה הזאת באה לא מסיבות חיצוניות, התלויות בסדרי החברה, היא אינה תלויה בצרכי הגוף, הטעונים כלכלה וסיפוק מבחוץ, כי יש לה שורש לעצמה בנפש האדם, באופן כי היא משפיעה על יחסי הכלכלה ועל סדרי החברה בכלל, ולא יחסי הכלכלה או סדרי החברה משפיעים עליה. כי לא רק חולשה מתוך הכרח היא, כי אם גם, אם נכון לאמור כן, חולשה מרצון, כי לא רק אלה התלויים ברצונם של העשירים ובדעתם של העשירים, כי אם גם אלה שאינם תלויים בדעת מי שהוא, כמו האינטליגנציה וכדומה, גם הם נותנים כבוד לעשירים ומושפעים מן העשירים, – והם הלא הגורמים בעיקר לכוח השפעתם ושלטונם של העשירים. יותר מזה: מכבדים את העושר בלבם, אולי שלא מדעת אפילו אלה, שמדעת הם מבזים אותו וקוראים עליו תגר כל זמן שהוא בידי אחרים. החולשה הזאת היא תולדת תאוות השלטון, אשר, בצורה זו או אחרת, ישנה בלב כל אדם. כל אדם חומד בלבו את השלטון, את כוח ההשפעה על אחרים, וממילא ועל הרוב שלא מדעת, הוא מרגיש רגש של כבוד, המגיע לעתים עד להתבטלות, למי שהשיג את השלטון, את כוח ההשפעה בצורה זו או אחרת. והתאווה הזאת היא כל כך חיה, כל כך מעוררת את הדמיון, עד שהאדם נכון לראות בשלטון גבורה, כלומר הוא נכון לראות גבורה בבבואת חולשתו, כפי שהיא משתקפת מתוך ריכוזה, ביחד עם חולשתם של אחרים, בידי האחד (על הרוב באופן חיצוני מאוד, כמו, למשל, בצורת העושר).

תאוות השלטון, אף על פי שמוצאה עוד מן הימים, שהאדם היה במצב הפראות, אף על פי ששרשה היא התאווה להיות אינו עושה ואוכל מפרי עמל אחרים או – באותו מצב הפראות – אוכל את אחרים ממש, אבל במשך אלפיים דורות היא קיבלה צורה יותר אנושית, עתה אתה מוצא בעיר שני יסודות, אם כי, כמובן, לא בטל עוד לגמרי גם היסוד הפרימיטיבי ההוא. היסוד האחד הוא יתמוּתוֹ של האדם, הרגשת בדידותו. האדם מרגיש את עצמו בודד, יתום בעולם, הוא מרגיש צורך, שאחרים, שרבים אחרים, יאהבוהו או, לפחות, יכבדוהו או, ייראו מפניו, בכל אופן שירגישו במציאותו. הוא מרגיש את עצמו חלש לעמוד בעצמו בתוך התהומיות הנוראה של החיים, בתוך הצער הנורא של המציאות, אם לא יתמכו בו אחרים. והיסוד השני, שבמובן ידוע אינו אלא הצד השני של היסוד הראשון, הוא הצורך הנטוע באדם להביא לידי גילוי את עצמיותו במידה היותר רחבה. מובן, כי שני היסודות האלה מצורפים בכל נפש לא בערך שווה.

בצורה זו אתה מוצא את תאוות השלטון גם בקרב אנשים מן הספירות העליונות, העסקן בעסקנותו, החכם בחכמתו, היוצר ביצירתו, ואפילו הצדיק בצדקתו, מבקשים את זאת, מבקשים להביא לידי גילוי את עצמיותם, מבקשים להשפיע, ולפעמים לא רחוקות מבקשים את השלטון ממש. וכמה פעמים ראינו, כי אפילו הצדיק, זה הטיפוס הרחוק כל כך לכאורה מתאוות השלטון, במידה שהשפעתו מתגברת, מגיע סוף סוף לשלטון, לשלטון לא-רשמי אמנם, אבל לעתים לא רחוקות לא פחות תקיף מן השלטון הרשמי. סימן של שלטון אתה רואה גם בזה, שכל הגדול מחברו מחיצתו יותר מרוחקה ויותר בצורה של חברו. כבוד מצד מי שקוראים לו קטן ביחס למי שקוראים לו גדול אינו יחס של שוויון גמור ושל אמת ערומה, שיש עמו רגש של כבוד פנימי ושאין עמו נימוסיות תפלה, כי אם הכנעה ידועה, שגדלה נערך בערך גדולתו של הגדול, – זו שקוראים לה יראת הכבוד או יראת הרוממות, והאם לא ממין זה היא השאיפה, שכל בעל דעה שואף להשפיע על אחרים את השקפת עולמו, את דעותיו?

הדבר הזה מביא לידי כך, כי כל אדם מבקש לתפוס בקרב היחסים החברתיים את המקום היותר גדול, שהרי מקום אחר להביא לידי גילוי את עצמיותו אין לו. מתוך כך מתחוללת מלחמה בשל השלטון בצורה זו או אחרת. ממילא מתגברת בקרב הרוב הרדיפה אחר השלטון בצורתו היותר זולה, היותר גלויה והיותר מזיקה, – למשל, בצורת העושר בסדר החברתי של היום, – משום שיותר קל להשיגו, משום שהוא אינו דורש מבעליו שום כוחות נפשיים מיוחדים ומשום שהוא יותר ממשי. ממילא נופל השלטון גם בצורתו הגבוהה ביותר (למשל, בצורת שלטון הדת) בידי קשי הלב וקטני הנפש, הקופצים בראש, הנוכלים והחמסנים, משום שתאוותם לשלטון ממשי יותר חזקה ומשום שכל האמצעים כשרים בעיניהם. ממילא הולכים היחסים החברתיים ומסתבכים באופן נורא ולוחצים עד מחנק נפש את כל מי שאינו יכול ללחוץ את אחרים ונותנים מקום בקרבם לעושק ולמרוצה, לשקר ולצביעות, לכל מיני כיעור ולכל תועבה.

ומסבך היחסים האלה לא תצא על ידי תיקון הסדר, את זה לא תתקן על ידי הסדר היותר משוכלל והיותר מתאים לדרישות הצדק והאמת. שורש הרע הוא לא בצורת הסדר החברתי אף לא בצורת ההנהגה המדינית, כי אם בשלטון, כלומר, בתאוות השלטון, שיש לה שרשים בנפש כל אדם ושבתוך יחסי החיים הקיימים של החברה היא מביאה לידי הגברת היסודות היותר נפסדים והיותר מזיקים שבחברה. כל זמן שהאדם ישלוט באדם, תמיד יהיה לרע לו, וכל זמן שהאדם יראה אושר בשלטונו באדם, תמיד יימצא מקום לשחוט באדם. היו ימים, שהשלטון היה בידי האגרוף ממש; היו ימים, שהיה בידי הדת; היום הוא בידי הכסף; מחר, אולי יהיה בידי המדע, – ותמיד יביא השלטון למה שהוא מביא תמיד. אין צורך להיות נביא בשביל לראות מראש, כי בסדר החברתי, המבוקש היום, אם יתגשם בעתיד, תמצא לה תאוות השלטון דרך להגיע למבוקשה. שהרי לא בשלטון רשמי מדובר כאן, כי אם בשלטון פנימי, נפשי, בשלטון של השפעה, הצומח מתוך עצם החיים, מתוך תאוות השלטון, המבקשת ומוצאה לה מוצא: ואם יהיה זה, למשל, שלטון המדע, לא יהיה השלטון הזה טוב מכל שלטון אחר, כי לא החכמים, הממיתים עצמם באהלה של תורה, יהיו השליטים, כי אם אנשי המדע הרשמיים, עזי הנפש, הקופצים בראש, כמו שבעת שלטון הדת לא היו השליטים האנשים בעלי הנפש הגדולה והעמוקה, הדורשים את אלהים מתוך צורך נפשי עמוק. וכן יהיה תמיד, אפילו אם בזמן מן הזמנים יעבור השלטון לידי האדם העליון. ואני שונה, כי לא בשלטון הכללי הרשמי מדובר כאן, שאם יבוטל לגמרי השלטון הרשמי, בכל צורה שהיא, ישוב השלטון לכוח האגרוף, אולי לא בצורה פראית, אולי בצורה מודרנית, אולי בצורה יותר יפה, אבל לא פחות מזיקה.

אם דורש צדק אתה – לך ועבוד!

בכלל בתוך יחסים כאלה, שהאדם קשור בהם כשור אל אבוסו, אין מקום לאדם להזדקף בכל מלוא שיעור קומתו. בתוך גלגל נשימה צר ולחוץ ואטום כזה אין מרחב לרוח עליון להתפשט, לנשוב בחזקה ולהיות לרוח חיים בלב האדם ובמעשיו, ולא רק לרוח ממללא.

הנה אלה באים ומדברים בשם האהבה. אומרים לאדם: ‘אהב! באהבה הישועה’. אמרה יפה, ככל האמרות היפות, שקוראים להן ‘אידיאלים’ בלע"ז. אבל האהבה אינה לא מצווה ולא חובה, – האהבה היא שכר טוב מי ששמר את לבו בטהרה, למי שלבו מקור שאינו פוסק, מעיין מתגבר של חיים טהורים, של חיים עליונים. ‘קדושים תהיו’ קודם ל’ואהבת לרעך כמוך‘. כי היש לך אושר יותר גדול ויותר נעלה לנפש האדם מן האהבה, מן האהבה הטהורה, שאינה תלויה בדבר? נפש האדם מבקשת אהבה, צמאה לאהבה, ואפילו מה שהיא מבקשת להיאהב אינו אלא בשביל לאהוב. שהרי אדם מרגיש בעיקר אהבתו לאחרים, ולא אהבת אחרים אליו. האהבה העליונה אינה צמצום ה’אני’ של האוהב לטובת האהובים, כי אם, להפך, התפשטות חייו של ה’אני' לתוך נפש כל אדם וגם לתוך נפש כל חי ועוד להלאה מזה עד לאין-סוף (כי האהבה העליונה אינה מצומצמת בגבול האנושיות בלבד), כמו שהאם האוהבת, למשל, חיה מתוך נפשה לתוך נפש ילדיה. האהבה היא גילוי עצמיותו היותר עליון של האדם, שאין עמו לא שלטון ולא השפעה, אם לא מעין ההשפעה ההדדית של גרמי השמים. אבל כך חי הטבע על פי דרכו, וכך יחיה האדם על פי דרכו הוא בתוך חיי הטבע, כך יחיה את הטבע. אולם מי שמטיף לבני-אדם אהבה בתוך החיים החברתיים של היום, הרי הוא דומה לאותו הרופא, האומר לחולים עניים, מחוסרי לחם וחיים באורווה: ‘אתם צריכים לכלכה מן המובחר ולחדרים מרוּוחים ומוארים היטב’.

ואלה באים ומדברים בשם הצדק. הסדר החברתי של היום עומד על הכסף, על שלטון כוח הזרוע, על העושק והמרוצה. צריך לשנות את הסדר, לתקן סדר חדש, ישר וטוב; אז ימלוך הצדק בעולם, אז יהיה הכל טוב בעולם שכולו טוב. יפה מאוד. עד כמה יש ממש בכל השאיפה הזאת לתקן מבחוץ מה שאין לו תקנה אלא מבפנים, שפוט אתה, אחי, על פי האמור למעלה, אם כי שאיפה כזאת טבעית מאוד במקום, שהכל עומד על החיצוניות. פה אני חפץ רק להראות, כי גם עצם השאיפה אינה מעיזה, בתוך החיים החברתיים האלה, להיות נאמנה לעצמה עד הקצה האחרון, כאילו הצדק בעצמו – כמו האהבה וכדומה – מתבייש להיגלות כולו כמו שהוא, ואפילו לראות את בבואתו בכל שלמותה בתוך החיים האלה. הן האנשים האלה, כלומר כל דורשי הצדק, היוצאים יד חובתם ב’עבודה' לטובת הרעיון, באים לתבוע את דינם של העמלים מיד עושקיהם, מנצליהם. כמדומה לך, כי האמת הפשוטה, זו, שאינה יודעת לא להתחכם, לא להתקשט ולא להתלבש, היתה צריכה לאמור להם בפשיטות: קודם כל רדו נא אתם, אדונים נכבדים, מעל כתפי העמלים, חדלו אתם מנצל אותם, – לכו אתם ועבדו! הן יודעים אתם את התורה, הן ברור לכם, כי מנצל את העמל לא רק העושק שכר שכיר מבלי אמצעי, כי אתת גם האוכל יותר ממה שהוא עושה. וכמה עשירים היו וישנם בקרב דורשי הצדק, מטיפיו ונביאיו? תאמרו: אנחנו מביאים יותר תועלת בעבודתנו הרוחנית, אבל מלבד שהעבודה הגופנית אינה שוללת את העבודה הרוחנית, הנה מי כמוכם יודע את כל ערך הטענה על דבר ‘הבאת תועלת?’ ומי התיר להם לכל מביאי תועלת בכלל להיות חיים יותר מרווחים מחיי פועל חרוץ משתכר יפה. כל זמן שיש בעולם מאות מיליונים אנשים, שאינם בני-חורין לאכול לשובע מפרי עמלם? אולם לא זה העיקר. העיקר הוא: הלא בדרך זו צריך היה להתחיל את העבודה להגשמת הרעיון בפועל ממש על דבר החובה הכללית לעבוד ועל דבר האיסור הכללי לאכול פרי עבודתם של אחרים, מלבד מה שדרך כזו היתה משפיעה על דעת הקהל ועל חינוך העם והדורות הבאים יותר מכל הטפות ותעמולות, ואפילו מכל שביתות ומלחמות… סוף סוף גדול כוח האמת. אינני בא להראות לכל האנשים האלה כי לא נכונה דרכם. מי יודע? אולי על בעלי החומר, למשל, אוסרת החמריות ללכת בדרך זו של האידיאליות, ובכלל מי יתכן דרך אנשים, שהמדע הוא ממש נר לרגלם.

אני, כאומר, רק הראיתי, כי בתוך בניין החיים של היום, בתוך בניין כזה, שכל תמונה פועלת על הבמה נראית בו כל כך יפה, וכל חרוז מדוקלם מצלצל כל כך נעים, אין האמת מעיזה להיגלות ערומה ואין קולה נשמע אלא כאוב מארץ אפילו לאלה, שהם לכאורה גואליה היותר קרובים. ומה יענו אַבּתריהם אחרים? – מביאים תועלת!.. אולם בתוך הטבע קול האמת נשמע יפה, והקול אומר: אם דורש צדק אתה – לך ועבוד!

זהו רעיון העבודה בתוך הטבע באותו הצביון, שאנחנו נושאים אליו את נפשנו.

‘אלפי שנים לימדו את האדם, כי החיים הם מין קן-נמלים, שכל עולמו מוגבל בתוכו. העיר – שם אתה מוצא את הכל: כל תענוגות בני-האדם, כל יצירות רוחו של האדם, כל הספירות, כל העולמות. מה שמחוץ לעיר לא נברא אלא לשמש לעיר: האדמה להביא מזון גשמי לעיר, והטבע להביא מזון רוחני – חומר למדע, לשירה, לאמנות וכו’, אף לשמש מקום לטיולים, לתיורים, לסיפוק רגש היופי של בני העיר. מי שחי מחוץ לעולם, כלומר מחוץ לעיר, הרי הוא מין ברייה שפלה, שאינה מסוגלת ואינה צריכה לקבל הרבה ממה שאינו אלא חלקם של בני העלייה, בני העיר –מן המדע, השירה, האמנות וכו‘. הדבר הזה הביא לידי כך, כי כל כשרון וכל כוח רוחני שואף מן הטבע אל העיר, ומחוץ לעיר, בתוך הטבע, לא נשאר אלא מי שהוא ‘עבד האדמה’ וכדומה. וכך זכינו לראות, כי במידה שרוח האדם הולכת וגדלה, בה במידה היא הולכת ונחנקת בתוך העיר. והנה בא רעיון העבודה ומעיז להוציא את האדם מעולמו, מעיז להרוס את קן הנמלים שלו ולהכניסו לתוך עולם של אין-סוף ולתוך חיי עולם. ולא עוד אלא הוא אומר לשחרר גם את יצירות רוחו של האדם – את המדע, השירה, האמנות וכו’ – מבית כלאן ולהכניסן לתוך חיי עולם'¹.

אנחנו שבים אל הטבע, אבל לא בתור עבדים ולא בתור אדונים, אף לא בתור תיירים וחוקרים, מסתכלים מרום ידענותם במה למעלה ובמה למטה, כי אם בתור שותפים אקטיביים ובתור אחים נאמנים: אנחנו באים להשתתף עם הטבע בחיים וביצירה. יותר נכון, אנחנו באים להתאחד עם הטבע בייחוד שלם, בבחינת: האדם והטבע – חד הוא. כל החומות, הגדרים והסייגים בין חיי האדם ובין חיי הטבע ייהרסו, – ים אחד גדול לאין-סוף של חיים, ים של חיי עולם, עולם מלא של יחסים חדשים, של ערכים חדשים! הן מעתה יש לנו יחס – יחס ישר, נפשי, עמוק, לכל רגב אדמה, לכל אבן ולכל סלע, לכל עשב ולכל עץ, לכל חי ולכל רמש, כמו לכל בשמים, לכל העולמות אשר במרחבי אין קץ ולכל אשר בהם, – כולנו אחים, כולנו שותפים בחיי עולם, בצער עולם, בשירת עולם, ביצירת עולם, במחשבת עולם, באמת עולם. פה יכול כל אחד להביא לידי גילוי את עצמיותו בכל שלמותה מבלי לנגוע אף כמלוא נימה בשל אחרים. פה במרחב האין-סופי הזה ימצא לו כל אחד מסלול רחב כרוחב מסלול השמש והכוכבים. פה יהיו בני-אדם קשורים איש באחיו במעדנות כסיל וכימה.

התיקון הראשון, שהחיים האלה, כלומר חיי העבודה בתוך הטבע, מכניסים לתוך האדם עצמו, היא השלמות, האחדות השלמה, – השתתפותם השלמה ואיחודם השלם של כל כוחות נפשו בכל מומנט של חיים בת-אחת ובערך מתאים. ההכרה, ההרגשה, האינסטינקטים, הכוחות הפיזיולוגיים וגם הכוחות הפיסיים של הגוף, – כולם משתתפים בבת-אחת ובאחדות גמורה ובהתאמה גמורה בכל אותה התנועה העמוקה, שקוראים לה חיים, בכל אותו הצירוף העמוק שקוראים לו ‘אני חי’.

בשעה זו

מאת

אהרן דוד גורדון

---

בשעה זו...

מאת

אהרן דוד גורדון

(מתוך מכתב)

…בדבריך יש מעין השתוממות על אשר בשעת חירום זו ¹ יכול אדם להתרכז כולו בענייניו הפנימיים ולהסיח דעתו לגמרי מן המלחמה עם כל חמודותיה ונפלאותיה. ואני מתפלא על ההפך. ובאמת מה לנו ולמלחמה באירופה? איזה חלק אקטיבי יש לנו בה? הן כל השתתפותנו בה היא רק בבחינת צאן לטבח, בשר לתותחים, וכל תוצאותיה בשבילנו – רק שכול, אלמון, יתמות, חורבן, צרות, ייסורים, ובתור הוספה עוד עלבון שאין על עפר משלו, עלבון יתום כיתמותו של צערנו הגדול, כיתמותה של נפשנו הגלותית, היתומים לא רק מנפשות קרובות, כי אם גם, אפשר לאמור, מעצמנו.

דווקא שעה קשה זו, שאין לדעת כמה תימשך, ואם לא תהיה בעתיד עוד יותר קשה ­– דווקא שעה קשה זו היא בשבילנו שעה של התרכזות בעצמנו, של הסתכלות פנימית וחיצונית, של ‘נחפשה דרכינו’ – של הכשרת הקרקע לתחייה לאומית וליצירה לאומית. אין מורה ואין מחנך כייסורים גדולים, כצרות גדולות, ועלינו רק להיות תלמידים מקשיבים, לתת את נפשנו לדעת ולהבין את תורת מורנו הגדול, להבין את פירוש הייסורים ואת סוד הייסורים, כדי שלא יהיו ייסורים לבטלה. ובמובן זה גדולה, גדולה במידה שאין לשער, התורה היוצאת לנו מן המלחמה. זוהי אולי הנקודה היחידה, שאנחנו יכולים למצוא בה חיוב ידוע. קודם כל אנחנו רואים בה את עצמנו כמו בראי: יחידים, בודדים, יתומים, תועים איש לעברו; ומצד שני, המלחמה כשהיא לעצמה תורה גדולה בה, בייחוד במקום שמבקשים תחייה, חיים חדשים. המלחמה מרעישה, אבל יש בה הרבה צדדים, וכל אחד רואה בה מהרהורי לבו. רבים רואים בה, בעצם המלחמה, את סמל הגבורה, את סמל התפארה שבגבורה. אבל העיקר הוא, יש לחשוב, לא מה שיש בה, כי אם מה שיש לראות מתוכה. כי מתוכה יש לראות את הגבורה שבחיים, ויש לראות את הצער שבגבורה, זו המבקשת את תיקונה ואינה מוצאת ומוכרחה לצאת לבטלה ולבהלה. רואים אנו מתוכה כמה כוח, כמה גדלות, יש בחיים, גדלות עד לידי עירוב התחומים, או ביטול התחומים שבין החיים והמוות. איזו התעלות הנפש יש בחיים, המרימה את האדם למעלה מכל יחסים קטנים פרטיים, ואיזה יחס גדול כללי התגלה בחיים בשעת קלקלתם, בשעה שהם מתפרצים ומראים את כוחם בהריסה! וכמה גדולים, חושב אתה, היו יכולים להיות החיים, לוּ ידעו בני האדם לחיות! – אכן, כאן יש ויש לנו מה ללמוד, אם אותו הדבר שאנחנו קוראים לו ‘תחייה’, ‘חיים חדשים’, אינו מלה ריקה, אם אנחנו מסוגלים לרדת לסוף עמקו של הדבר.

אנחנו, הן כל כוחנו, אם נאבה ואם נמאן, הוא רק ברוח, מאותו הטעם הפשוט, שכוח אחר אין לנו. אבל כוח זה – יאמרו מה שיאמרו – יש לנו, ובכוח זה ורק בכוח זה אנחנו קיימים עד היום. וגדול כוח הרוח, המקום שיש רוח חיה, המבקשת חיים, הרבה יותר גדול מכוח האגרוף. עֵדה לכל אחד מאתנו נפשו החיה, במידה שהיא חיה, עדים השמים העמוקים והנוגים האלה, אשר היו ימים,שהם הגידו לנו דבר מה, יותר נכון, שהם שתקו לנו דבר מה, – דבר מה, שכוחו גדול עד היום על התרבות האנושית היותר גבוהה. ועדיין בשתיקתם הם עומדים ומחכים לתלמידים מקשיבים. ודווקא מתוך רעש המלחמה המחריבה אתה שומע את שתיקתם, המלמדת פרק בהלכות יצירה ובהלכות גבורה של יצירה.

ובלי כל פקפוק הייתי אומר, כי כמה שיגדל חורבננו על ידי כוחות מן החוץ, אם על ידי כך נתעורר כולנו, כל העם, בלי יוצא מן הכלל, נתעורר לחיות את כל עומק בדידותנו – כי עתה לא יצא שכרנו בהפסדנו. ‘לפום צערא־אגרא’ – גם כלל זה עדיין חי וקיים, כל זמן שחי הצער וחיה הגבורה שבצער והיצירה שבצער. ואם מפקפק אני לעתים, הרי זה רק מפני שרואה אני כי אין אנחנו תלמידים מקשיבים לחיים, זאת אומרת: לחיי עצמנו. והעיקר שחיי עצמנו אינם שווים בעינינו כלום, שכל עצמנו אינו שווה בעיניו כלום. את חורבננו הפנימי אני רואה, הקשה מכל חורבן מן החוץ. מצד אחד חורבן מתוך קטנות, כי גם בזמן הזה, אחרי כל מה שעבר עלינו, אנחנו איננו יכולים להסיח את דעתנו לרגע מהפעוטות והשטחיות היום־יומית, ולהתרומם לידי הרגשת המצב בכל היקפו ולכל עמקו. ומצד שני – חורבן מתוך ביטול עצמי, כי בבואנו לפשפש במעשינו יש בינינו שאינם מוצאים דרך אחרת אלא לבטל את עצמנו, לבטל את נשמתנו הלאומית מיום היותה עד היום, את צורתה האנושית ואפילו את מסירות נפשנו על דתנו, ואפילו את צערנו הגדול – את הכל. ועיקר כי רואים בזה איזו אמת גדולה, איזו אמת עליונה – כל כך בטלים אנחנו בעיני עצמנו, בטלים מתוך התבטלות שלא מדעת בפני אחרים, כל כך עמוקה גלותנו הפנימית! כל כך אין אנחנו מסוגלים לחיות את החיים בלי אמצעי, לחיות את האמת שבחיים ושבעצמנו.

ולמה אכחד! כשאני רואה את כל זה אינני יודע מאיזה צד החורבן יותר גדול …

אכן יש ויש לנו במה להסתכל ולחפש. יש ויש במה להתרכז ומה להעיר, אם אין חפצנו להחזיק במידתם של אניני־הרוח, שאין כוחם אלא בבכייה על גורלם המר.

מובן שלעת־עתה אין להגיד במלים אחדות ובדברים ברורים מה עלינו לעשות, שהרי אין חיים על פי הזמנה ועל פי תכנית קבועה מראש, ואין יוצרים על פי הזמנה ועל פי תכנית קבועה מראש. בייחוד בשעה זו, שאין בטחון ביום המחר, שאין לדעת מה ילד היום. העיקר הוא, כי עלינו להרגיש בכל כוח נשמתנו, כי השעה היא שעת עבודה גדולה לנו, עבודה פנימית, אינטנסיבית, הדורשת ריכוז גמור בה והיסח הדעת, במידה שאפשר להסיח, מכל מה שאינו בידינו, מכל מה שאנחנו איננו יכולים לפעול כנגדו מלבד ב’אוי ואבוי!' וזה לפי דעתי תפקידם של הכוחות הצעירים שבקרבנו, אלה העובדים והשואפים ליצירה, שבשעה קשה זו עליהם לתת את הטון, טון של גבורה עילאה. כי לגבורה עילאה אנחנו זקוקים עתה, ומי יודע עד כמה נהיה עוד זקוקים.

תרע"ו (1916)

---

קצת עיון בהלכה פסוקה

מאת

אהרן דוד גורדון

(הרהורים על הצבא)

א

שאלת הצבא היא בשעה זו ¹עניין לא רק לפוליטיקאים ולעושי היסטוריה, כי אם גם לבני-תמותה או לבני חיים פשוטים, שיש להם עניין בחיים וביצירת החיים ויש להם לב להרגיש את חורבן החיים ואת הכיעור שבהחרבת החיים. פה לא רק שאלה מדינית רחבה ועיקרית, כי אם גם שאלה נפשית עמוקה, שהיא לא פחות עיקרית, שהיא אולי עיקר העיקרים.

הצבא הוא הכוח העיוור, הסטיכי, הבהמי, של העם, האגרוף הקיבוצי כלפי חוץ, אבל גם כלפי פנים. מבחינת הנפשיות הלאומית זהו שריד קדומים מאותה התקופה, שהאוּמה, בדומה לחיה ולבהמה, לא ידעה להגדיר את עצמותה, לקבוע את יחסה על חברותיה, אל יתר האומות, אלא בחביטות, בבעיטות, בנגיחות, בנשיכות. והשריד הזה עם כל חמודותיו חי וקיים עד היום, כאילו בכדי להעיד, כי ככל אשר האדם גדֵל, עולה, או בכל אופן שואף לגדול, להיות אדם, – האוּמה לא גדלה אף כחוט-השערה והנֶהָ עד היום חיה טורפת. עד כי יש לך בני אדם, אשר בשאפם להשיג סוף-סוף נפשיות אנושית, חיים אנושיים, אינם רואים דרך אחרת לפניהם אלא להחריב את האומה, להעבירה מן העולם ולעקור מלבם את הרגש הלאוּמי משרשו, מבלי להרגיש אפילו, כי את נפשם הם קובעים, כי אחד מיסודות עצמותם, אם לא יסוד היסודות, הם הורסים, כי את צורתם הם מטשטשים בזה. זהו פרי חוסר ההתעמקות בהערכת ערכה של האוּמה, יוצרת החיים הקיבוציים, בהערכת ערכה של הנשמה הקיבוצית, שיש לבקש לה תיקון, אבל אין להמיתה מבלי להמית את החיים האנושיים, את הנשמה שבחיים האנושיים.

אבל העיקר הוא כי יש מעריצים לאגרוף. יש רואים במעשי האגרוף גבורה עליונה, ויש מתלהבים ממסירות הנפש שבמעשים האלה, מבלי לראות, כי פה יש לא רק תחליף של מסירות נפש, כי אם באמת חילול מסירות הנפש האמתית, שאינה אלא שאיפת הנפש העמוקה להתפרץ מתוך צמצומה,מתוך בית-כלאו של האגואיזם הצר, ולהתמזג ברוח החיים והוויה של כל מה שחי והוֹוה, – שאיפה שהנה ממש ההפך ממעשי האגרוף. ויש רואים באגרוף צורך חיוני, שאין לעם להפקיע את עצמו ממנו כל עוד חי בו חפץ הקיום הלאוּמי. ובשעה זו, בשעה שהפוליטיקה מושלת בעולם מִמשל בלי מצרים, ואין מי שיעז לעמוד בפניה ובפני אגרופה, הנותן לה כוח ועוז וגם גדוּלה ותפארת בעיני מי שיש לו צורך בהם – בשעה זו, יותר מאשר בכל הזמנים רבּוּ למעלה ראש מעריצי האגרוף. בייחוד גדלה ההערצה לאגרוף או הרגשת הצורך באגרוף בקרב יישובנו, החסר כל כוח ידיים. מרגישים את הצורך באגרוף גם היודעים עד כמה חסרי ידיים לעבודה אנחנו, גם אלה, אשר ידיים לעבודה – לאו דווקא, בכל אופן לא הן עיקר. הדבר הגיע לידי כך, שנמצאה בקרבנו אפשרות הגיונית להחליט בגלוי ובבטחה, כי העם האסטוני הקטן עמד לו אגרופו הקטן (ולא חלילה הפוליטיקה, שיש לה צורך בו) להשיג את מטרתו הלאומית והמדינית. אכן גדול כוח אגרוף קטן זה לעמוד במקום שאגרופים גדולים לא יכלו לעמוד! מובן אחרי כל זה, כי ‘ערך הצבא העברי כבר ברור לכל תושבי הארץ. בכופר לא פגשתי ואין צורך בוויכוח בנידון זה’ (‘חדשות הארץ’). גם ‘הפועל הצעיר’ שעמד בתחילה נגד ההתנדבות בכל תוקף, גם הוא, כפי שיש לשפוט על פי המאמר ‘שאלות חיינו’ (גליון 27), מודה לאחרונה או לפחות אינו כופר, כי ‘ההיסטוריה תדע בעתיק להעריך את חזיון ההתנדבות הנוכחית, ובהתאמצות כל העם לקראת שחרור תתפוס זו בלי ספק מקום די נכבד’ (ההבדל בין ההתנדבות בחוץ-לארץ ובין זו שבארץ אינו חשוב לענייני).

ברירוּת כזו, ודאוּת כזו, אחדות נפלאה כזו בדעה ²על חשיבותו של האגרוף הלאומי ועל הצורך בו בקרב עם, אשר עוד לפני שלושת אלפים שנה נשא את נפשו לעת אשר ‘לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה’, – הלך-נפש-ומחשבה כזה בכל אופן די אופייני לתקופת התחייה שלנו, לתקופה, שהיינו רשאים כל פי כל מה שמתרחש עתה בעולם לראות בה את ‘אחרית הימים’ או ראשית האחרית, ועלול הוא, כמדומה, לעורר מחשבה במוח חושב על דעת עצמו ועל אחריות עצמו.

המחשבה נתקלת אמנם במציאות האכזרייה, המפוצצת ומרסקת כל מחשבה אנושית ולכל נפשיות אנושית. המציאות כאילו מחייבת באמת מה שאנחנו היינו צריכים לשלול. כך הוא בהשקפת הראשונה, שהיא, כמובן, גם האחרונה לגבי הפוליטיקאים ועושי ההיסטוריה.

אבל גם מצד זה יש פחות מקום לבעל-דין לחלוק ולחשוב אחרת. נתחיל מבתחילה, מהעבר. פחות מכל היה לנו עניין במלחמה. אנחנו היינו רק הבשר לתותחים או פשוט הצאן לטבח. אנחנו הקרבנו די ויותר מדי מכל הצדדים. ולוּ היה באמת איזה צדק בעולם, ולוּ היה באמת הצדק דורש או אפילו האסתיטיקה דורשת, כי בכדי שהכל יכירו בערכנו האנושי והלאומי בכל ארצות פיזורינו ובזכותנו הלאומית על ארץ-ישראל, עלינו להקריב קרבנות אדם במידה מספקת, – לוּ אפילו היה כך, כי אז היינו יכולים לצאת ידי חובה לכל הדעות הישרות באותם הקרבנות שהוקרבו מקרבנו שלא ברצוננו וגם ברצוננו בכל מקום. ולדעות הבלתי-ישרות הרי לא נזכה לכך, אם גם נקריב קרבנות פי אלף, ואפילו אם יהיו לנו מתנדבים בצורה היותה אסתיטית. ועל כוח ממשי שבצבא מתנדב בתנאים כאלה הרי זו בוודאי רק תמימות לדבר.

תפקידנו במלחמה היה תפקיד פסיבי, ולוּ לפחות היינו יודעים להישאר נאמנים לתפקיד זה בתור עם, לוּ לפחות היינו נשארים בתור עם נייטרליים עד הסוף – מחאה חיה ושלמה, אם כי פסיבית ואילמת, למלחמה, לאגרוף, לשנאה, לאכזריות, לשקר, לכל הכיעור שבמלחמה ובפוליטיקה, – כי עתה היה גם לתפקידנו זה ערך רב, שאין עתה לעמוד על חשיבותו, בכל אופן ערך יותר גדול מערכה של התנדבות לשם התנדבות, של מסירות נפש לשם מסירות נפש, אם לדבר בלשון רכה, שלא להבליט יותר מדי את הכאב ואת העלבון שבדבר, שהוא בכל אופן די טרגי. בכל אופן אם יש ערך של אמת להערכה היסטורית, אני מעיז להטיל ספק בדבר, אם ההיסטוריה העתידה הראויה לשם זה תתלהב כל כך מחזיון ההתנדבות הנוכחית (ולא חלה ולא הרגיש הכותב מן המערכה ב’קונטרס', כי רק אז היה רעיון בדרישה שאספת השלום תהיה בירושלים, לוּ היינו אנחנו נשארים בתור עם לגמרי נייטרליים, נאמנים לדרישת נביאינו הקדמונים. אולם אחרי שאנחנו בעצמנו חיללנו את הדרישה הזאת, הרי רק אירוניה היא, אם לא גרוע מזה, לדרוש כזאת מאחרים).

ב

אבל השאלה היא: מה דורש ממנו בנידון זה המצב של ההוֹוה ושל העתיד? איך נגן על עמדתנו המדינית והלאומית? הייתן לנו צבא עברי את כוח ההגנה? הלצבא אנחנו זקוקים עתה?

נתבונן בדבר מקרוב, וקודם כל נברר מקרוב, מה הוא הצבא בכלל, מה מקומו באורגניזם הציבורי, מה כוחו החיוני, אם יש לו בכלל כוח חיוני חיובי, כוח מועיל ליצירת החיים או לתיקונם, ולא רק לחורבנם ולקלקולם.

הצבא הוא קודם כל יסוד השלטון. יותר ממה שהוא כוח העם הוא כוח השלטון על העם (אין הבדל גדול בדבר, אם השלטון הוא, למשל, בידי הצאר או בידי הבּולשביקים), יותר ממה שהוא כוח מגן ומשחרר הוא כוח אַגרסיבי, כוח תוקף ומשעבד. כי על כן אין לרדת לסוף מהותו של הצבא מבלי לרדת לסוף מהותו של השלטון.

בכדי לראות בבהירות מספקת מה הוא הצבא בתור כוח השלטון כלפי חוץ, אין לך דרך יותר קרובה מאשר להתבונן מקרוב, מה הוא הצבא בתור כוח השלטון כלפי פנים.

ניקח לדוגמה את החזיון היותר בולט, אשר בזמננו רואים אותו כאילו הוא יסוד היסודות של החיים הציבוריים, את החזיון,שקוראים לו מלחמת המעמדות. במה גדול כוח בעלי הכסף על העובדים המרובים, על העם, על כוח העם? במה מכריחים המנצלים, העושקים, את המנוצלים העשוקים, להיכנע במקום שאלה מתקוממים נגד העושק, במקום שאלה מבקשים סדר אחר, סדר של צדק בחיים הציבוריים? באיזה כוח הם מכריחים? האם בכוחם שלהם, של המנצלים והעושקים? האם יש להם כוח כזה? הרי הם מכריעים את המנוצלים והעשוקים בכוח הצבא, כלומר בעצם בכוח מנוצלים עשוקים כמוהם. כך מטיל הקומץ הקטן את כבודו ואימתו על העם בכוח העם עצמו. פה אתה רואה מן היפנוז, מין כוח מהפנט ביד המעטים על המרובים, העושה את המרובים, את העם, למין כדור משחק בידי המעטים. ועד כמה פועל פה רק היפנוז ולא יותר, לא שום כוח ממשי, ואין צורך לומר, לא שום גבורה עילאית של אדם עילאה, כמו שהיו רוצים לראות בזה חסידי עליון, אפשר לראות בבהירות כמעט מוחשית בשעה שההיפנוז, על פי איזה מקרה, עובר. כמה גדול היה, למשל כוחם של ניקולי (קיסר רוסיה), של וילהלם (קיסר גרמניה) וכדומה בשעתם, כמה היה בכוחם להטיל כבודם ואימתם על המרובים – אין לך, כמדומה, כוח עליון מכוחם זה, – ומה כוחם אחרי שעברה שעתם!

מהו הכוח המהפּנט הזה? מה יש פה בכלל?

החזיון שלפנינו אין לו ביאור אחר אלא ה, כי יסוד השלטון וההיפנוז של השלטון מונח בעצם נפשם של המשועבדים, בעצם תאוות השלטון הנטועה בנפשם. המרובים, העובדים והעשוקים, מכבדים את האגרוף. מכבדים מתוך שנאה, מתוך חריקת שיניים, אבל מכבדים ומתבטלים בפניו. כי לעמקו של דבר היה כל אחד רוצה, אם בהכרה ברורה או לא, להיות אגרוף, אלא שאינו יכול, והאגרוף בעל-הכוח ידוע את זה, והעיקר, יודע להשתמש בזה, – ובזה הוא מצליח. עקור מתוך הלבבות את הכבוד שנוהגים בו, את ההתבטלות בפניו, עקרו, כמובן, מכל הלבבות בפעם אחת – קח מהשלטון בכל צורה שהיא את כוחו להפנט, לאחוז את העיניים – או כמו שקוראים לזה בלשון הפוליטיקה, את הפרסטיז’ה – והוא אפס. אבל הוא הדבר, שזה אי אפשר: בפעם אחת לא תעקור את החולשה מכל הלבבות, ואם תעקור אותה מקרב חלק מהמרובים, והחלק הזה יתייחס את האגרוף יחס ראוי לו, יבוא חלק אחר, יבוא הצבא, וילמד אותו פרק בהלכות דרך ארץ. והאגרוף שוקד על הדבר לחזק את אי-האפשרות ויודע לשקוד על הדבר.

זאת היא פעולת ההיפנוז הציבורי, שהרבים, מכיוון שהופנטו פעם, כבר מהפנטים בכוחם, בכוח הרבים, את כל אחד מהם. וזה כוחו של היחיד, שעלה לו באיזה אופן לעמוד בשורת המהפנטים, נגד הרבים.

מכאן אתה רואה, כי בעצם השלטון עומד לא על כוחו העצמי,כי אם על חולשתם של המרובים, הנוחים ככל חלשים להיות מהופנטים, וכי הראשונים מבין המהופנטים על מנת להפנט הם הנם הצבא.

את זה אתה רואה משני הצדדים. מצד אחד, כל המשמעת הצבאית, כל סדר היחסים וכל סדר החיים של הצבא, אינם בעצם אלא היפנוז אחד תמידי ובלתי-פוסק. איש צבא משולל כל רצון, כל חופש, ואפילו בשמו אינו נקרא, כי אם בשם המספק, כאילו הוא אינו אדם בפני עצמו, כי אם חלק מעדר גדול. ה’אני' שלו בטל ומבוטל ואינו אלא חלק מה’אני' של העומד על גבו, והעומד על גבו בטל לגבי הגבוה ממנו, וכן הלאה. ומצד שני, אתה רואה את זה בהתבוננך, כיצד התהווּ בראשונה השלטון וההיפנוז של השלטון וכיצד התפתחו והיו למה שהם עכשיו.

ג

ההיפנוז התחיל עוד בזמן קדום, עם התחלת התרבות האנושית, אם לא קודם לזה, בזמן שכוח האגרוף במובנו הפשוט היה הכוח היחידי של האדם (הוא התחיל, כנראה, עוד בעת שהגברים היו נלחמים ביניהם בשל הנקבה, כמו שהדבר נוהג בקרב יתר בעלי החיים). הקיבוץ האנושי היה כעין עדר, וטבע הדבר היה מחייב – כמו שהדבר היה נוהג בקרב יתר בעלי החיים העליונים, החיים בעדרים – שאחד ילך בראש, יהיה מנהיג. זהו הנבט הראשון של השלטון: היחיד מושל על הרבים. והוא משול, כמובן, לא מפני שהוא יותר חזק מכל הרבים ביחד, אלא מפני שהוא חזק מכל אחד מהרבים או מכל אחד מהרוב הגדול של הרבים. וכאן מתחילה פעולת ההיפנוז: הרבים בעצמם כבר נותנים לו את כוחם; ואיש או אנשים כי יעיזו לקום כנגדו, הם כבר קמים כנגד הרבים. מכאן התפתח לאט-לאט השלטון של הנשיאים, המלכים, ומכוחם – השלטון של כל מיני שרים וכל מיני באי-כוחם ושל כל הנקראים בשם השדרה העליונה בעם ובמדינה.

מעתה כבר יכול השליט (אם בצורת יחיד או בצורת קבוצה ידועה, וכן כל באי-כוחו, וכן כל אחד מהשדרה העליונה בהתאם למדרגתו ולמצבו) להיות חלש ומחוסר רצון. אם רק עלה בידו להגיע אל מדרגת השלטון, לעלות על הכיסא, ונוסף לזה הוא יודע לשמור על ההיפנוז שלא יחלש, על אחיזת העיניים שלא תיפסק, יודע להחזיק בכל תוקף בכל האמצעים המשמשים לכך: בהתרחקות מהרבים, בהגדרות ובהתבצרות, בהטלת אימה, בשמירה מעולה על כבודו שלא יחולל, בזוהר חיצוני מסמא את העיניים, – כי אז הוא יכול למשול, לחמוס, לטרוף, להתאכזר כאוות נפשו, ואיש לא יעיז לקום כנגדו, עד שיעלה בידי אחר או אחרים לכבוד באיזה אופן את השלטון (איזו אפסיות כנירון, למשל, יכול היה לעשות כל ה שלבו האכזרי רצה בכל בני רומא,המהוללים בגבורת ימינם ובאומץ לבם. וכמה יודעת ההיסטוריה לספק מקרים כאלה ועוד נפלאים מאלה!). מעתה כבר העמדה הגבוהה שליטה, מהפנטת. משכן הכבוד כבר מבוצר כל צרכו, ודי לו למי שהוא לחדור לתוך המבצר, אפילו דרך החור היותר קטן, בכוח האמצעים היותר שפלים ומגונים, כמו בדרך הערמה, החנופה, השוחד, הרציחה בסתר והאכזריות המסותרת, בכדי להיות השליט והמהפנט.

כך הלך השלטון והשתלשל והחליף את צורתו ואת יסודו. בתחילה עמד על כוח האגרוף של השליט, שהוליד את ההיפנוז. אחרי כן נשאר עומד על ההיפנוז בלבד, ששעבּד לו את כוחם של הרבים. מכאן עובר השלטון במידה ידועה אל הכשרון לעשות ולנהל עסקים גדולים, המכניסים כסף הרבה, אל הכשרון המסחרי, המוליד גם הוא היפנוז ידוע. ולבסוף הוא עומד על הכסף בלבד, על ההיפנוז של הכשרון המסחרי בלבד.

כך הוא השלטון, וכך הוא ההיפנוז שלו, המשעבד את הרבים, את העם, את כוח העם, לקומץ של פרזיטים או, באופן היותר טוב, לקומץ מצדיקי הרבים ומזַכי הרבים, אשר מבחינת הטלת דעתם ורצונם על המרובים אינם טובים הרבה מהאחרים. ובכוח מי? בכוח אותו העם – בכוח הצבא.

כך הוא כלפי פנים, וכך הוא גם כלפי חוץ. לא העם הפשוט, העובד והיוצר, זקוק למלחמה, כי אם השליטים למיניהם עם כל התלויים בהם, כל הפרזיטים למיניהם. ולא אהיה, כמדומה, כרחוק מן האמת, אם אומַר, כי בדרך כלל אין בכוח מלחמה – מובן, כי לא במלחמת הגנה הכתוב מדבר – לשלם לעם העובד מה שהיא מחריבה בו. ומי עושה את המלחמה, אם לא הצבא? פרצה קוראה לגנב, – וצבא, אפשר לאמור, קורא למלחמה. או במלים אחרות: צבא קורא לשלטון, ושלטון קורא למלחמה ולשעבוד, לשעבוד אחרים וגם לשעבוד העם.

שאלת הצבא היא, לפי האמור, קודם כל שאלת השלטון, ושאלת השלטון היא בעיקר שאלת החינוך הציבורי, שאלת החינוך העצמי של כל אחד מבני הציבור, מבני העם. השלטון התאים ומתאים יותר למצבם התרבותי, בעיקר למדרגת הכרתם העצמית של הרבים. יותר שהרבים היו חשוּכּים, נבערים מדעת, נעדרי הכרה עצמית, וממילא יותר נוחים להיות מהופנטים, יותר חזק היה השלטון. וכן להפך, במידה שהרבים היו עולים בסולם התרבות, במידה שמתגברת הכרתם העצמית, במידה זו הולם השלטון ונחלש ויורד. השלטון עובר יותר ויותר מרשות היחיד לרשות הרבים.

על הדבר הזה כדי להתעכב קצת. הכל מדברים על חינוך מדיני, סוציאלי, על הכרה סוציאלית, לאומית, ואת הדרך להשגת החירות הציבורית השלמה, להשגת שלטון עצמי ושלם של הציבור, רואים במלחמה על זכות דעה, במלחמת המעמדות. זה אומר, כי אין יורדים לעומקא דדינא. החזיון הזה של עבָרת השלטון מרשות היחיד לרשות הרבים לא כך פירושו. לפה לא עבָרָה חיצונית, התלויה ביחסים הציבוריים והיוצאת לפועל במידה שחברי הציבור מכירים את היחסים האלה. פה עבָרה משלטון חיצוני, משלטון של כפייה, לשלטון פנימי, לשלטון של רצון. תחת השלטון החיוני של היחיד או של היחידים הולך וכובש לו מקום בנפש הציבורית, כלומר בנפש כל אחד מחברי הציבור, שלטונו הפנימי של כל אחד על עצמו. היפנוז של השלטון הולך ויורד, במידה שכוח הציבור, כוח כל אחד מן הציבור, כוח היחיד בתור פרט בכלל הציבור, הולך ועולה. עבודת השחרור המדיני והחברתי האמתי היא אפוא קודם כל עבודה לשחרורו הפנימי של היחיד, של האדם, עבודה להגברת ההכרה העצמית האנושית בקרב כל אחד מהציבור, עבודה להביא את כל אחד מהציבור לידי בקשת עצמו, לידי חינוך עצמי.

אולם העבודה הזו אינה פושטה כל כך, כי אין החינוך הזה פשוט כל כך. תאוות השלטון די עמוקה בנפש האדם, ואין לעקרה בהסברה או בהטפה. צריך להאיר את כוחה המושך של התאווה עד סוף שרשיו בנפש האדם ולראות, אם אין למצוא בנפש, במצב בלתי-מפותח או במצב של הוויה בכוח, כוח אחר יותר עמוק, יותר מקיף ולפיכך יותר תקיף, אשר במידה שיתפתח או שיתחדש, במידה זו יכבוש את מקומה של תאוות השלטון, או במידה זו תנוס התאווה מפניו כמנוסת החושך מפני האור. בכלל אנחנו נפגעים פה באותו הכותל, באותו הסתום, שהמחשבה המבקשת דרך בחיים, המבקשת מוצא מן המבוכה שבעבודת החיים, נפגעת בו תמיד, מאיזה צד שהיא ניגשת, באיזו ספירה שהיא עסוקה בה לחדש את החיים מיסודם. פה, כמו בכל עבודה לחידוש החיים מיסודם, דרושה ביקורת חדשה של חשבון החיים הנפשיים ושל תכנית החיים הממשיים. כי עבודה לחידוש החיים היא בעצם עבודה לבקשת אפקים חדשים, אוצרות חדשים, אורות חדשים, בנפש האדם. זוהי עבודה לבקשת חשבון חיים חדש ותכנית חיים חדשה לשם בניין החיים על פי התכנית החדשה וחִיוּת החיים על פי החשבון החדש.

ד

עבודה גדולה היא ותורה גדולה, לא תורה ספרית, כי אם תורת החיים, ומלחמה גדולה, אבל קודם כל לא מלחמה חיצונית ציבורית, כי אם מלחמה פנימית – כיבוש גלילות חדשים בנפש היחיד. בעצם אין זו מלחמה, כי אם הארה חדשה, גילוי אורות נפשיים, אפקים נפשיים או אוצרות נפשיים חדשים. זוהי מעין מלחמת האור בחושך: האור אינו נלחם – די לו להתגבר, ובמידה שהוא מתגבר, החשכה נסה ממילא. אבל אין זה פחות קשה מכל מלחמה חיצונית.

אבאר את דברי.

במידה שהכרתו של האדם הולכת וגוברת, הולכת ומקילה לו את עבודת החיים, במידה זו נשארים לו כוחות פנויים וזמן פנוי, יותר מכפי הצורך לעבודת החיי ולחִיוּת החיים באותה הצורה הרגילה, שבני האדם חיים את החיים (חִיוּת החיים האמיתית אינה בעצם אלא עבודה של יצירה). הזמן הזה והכוחות האלה דורשים את תפקידם, את מילואם, – ריקניותם הופכת את כל החיים לריקניות נוראה. ההכרה אינה ממלאה את הריקניות (המקרים הבודדים, שבני אדם מקדישים את עצמם כָלה לעבודה מדעית וממלאים בזה את חייהם, אינם באים, כמובן, בחשבון. וגם פה, אפשר לאמור, אין ההכרה ממלאה את החיים, כי אם מסיחה את הדעת מהחיים על ידי העבודה המדעית), להפך, במידה שהיא מרחיבה את חוג ראותו של האדם, במידה זו היא מצמצמת את חוג חייו. במידה שהאדם מכיר את הטבע, במידה שהוא משיגו יותר בהכרתו, במידה זו הוא משיגו פחות בנפשו, בחיוּתו, בכל ישותו, במידה זו הוא הולך ונקרא מהטבע, ממקור החיים, מחיי עולם, במידה זו הולכים חייו ונסגרים בחוגם הצר, המצומצם של החיים התרבותיים, הפרטיים עם הקיבוציים, ממש כמים האלה נסגרים בתוך בריכה סתומה מכל הצדדים, אם כי עשויה מעשה ידי אמן. ההכרה, מתוך אספקלרייתה המצומצמת, אם כי המאירה, אינה תופסת את הטבע ואינה יכולה לגלותו לאדם אלא מצדו המיכני. היא מיחה לו מקום רק ליחס מיסטי אל טבע, כאילו תאמר: ליחס שלא בפניה, מאחורי ערפה של ההכרה, או ליחס מיכני, או לשניהם יחד. ולאחרונה, במידה שההכרה הולכת ומבררת את כל חוקיו של הטבע בכל פרטיהם ובכל כלליוּתם, במידה זו היא מעמידה את כל יחסו של האדם אל הטבע על יחס מיכני בלבד. הטבע הוא כאילו פועל עיוור, שאין לו לאדם אלא להכיר את כוחותיו ולמשול בו. ליחס נפשי אל הטבע, ליחס של חיים ויצירה משותפים, אין פה מקום. אולם האדם, שיש לו מותר של זמן ושל כוחות, רוצה וצריך לחיות יותר, ובאין לו בחיי עצמו די חיים, בהיותו כרות ממקור החיים, הוא מבקש את החסר לו בחייהם של אחרים, הוא משול על אחרים, האחרים עושים את רצונות בכל מה שהוא רוצה (או מושפעים מרוחו וחיים ברוחו, – שלטון בצורה יותר נאה, שלטון רוחני, אבל בכל אופן שלטון: ממשלה, מצד המשפיע ושעבוד מצד המושפעים), והרי הוא כאילו חי את חייהם נוסף על חיי עצמו.

זהו היסוד הנפשי העיקרי לתאוות השלטון, אם בצורה זו או אחרת, אם שלטון אגרופי או שלטון רוחני. כל זמן שתאווה זו חיה בלב בני האדם, אין לעקור משם כלה את ההיפנוז של השלטון, את יסודו הנפשי של השעבוד, שאינו אלא צלה ובן לווייתה של תאוות השלטון. פה לא יועילו כל סדרים חדשים וכל צורות חיים חדשות. כל זמן שהשלטון נחשב לערך רואי למלא את חיים תוכן, עד שגם אל הטבע אין האדם מוצא יחס יותר נאה מיחס של שלטון, לא יעבור השלטון מחיי האדם ומצוא ימצא לו את צורתה המתאימה ואת כוחה המעבד התקיף. כמה אומרת העובדה גופה, כי עוד בטרם יחדר שלטון האגרוף ושלטון הכסף – וכבר זכינו לשמוע הטפה לשלטון הרוח, לשלטון האדם העליון, הטפה, אשר היה כשלעצמה היפּנטה ושעבדה את הרוח לא פחות ממה שמהפנט ומשעבד כל שלטון ממשי. הדבר הזה בלבד דיוֹ להראות, כי אין מנוס ואין מפלט מפני השלטון, כל עוד חיה תאוות השלטון, כי עוד ישנן צורות של שלטון שלא שערנון, וכי כל שלטון משעבד, ואפילו השלטון היותר רוחני, היותר עליון, משעבד לא פחות מאשר השלטון היותר פשוט.

העתידה תאוות השלטון לעבור מקרב לב האדם, או היא תכונה קיימת בנפש?

על השאלה הזאת קשה לענות, כי קשה לענות על השאלה, אם תעבור מקרב לב האדם סיבתה, יסודה, של תאווה זו – הרגשת הריקניוּת של הכוחות הפנויים, זאת אומרת, אם יעלה בידי האדם למצוא מקור למילוּאם ממקום אחר. בכל אופן צריך קודם כל שהיסוד יהיה גולי וברור, שלא יהיה מקום להעטות אור מתעה על עצם יסודה של התאווה. רגילה הדעה, בייחוד מזמן מתן התורה על דבר האדם העליון, כי תאוות השלטון באה מתוך שפע כוחות נפשיים עליונים השואפים לבוא לידי ביטוי בצורת השלטון, בצורה של השפעת עודף הכוחות על האחרים. השקפתה כזאת תוכל להיוולד רק במצב של כריתות גמורה מהטבע, מתוך תרבות עירונית, אם הביטוי די הולם. חיים אנחנו בעולם שאין לו סוף, כל רגע של חיינו הוא נצחיות, – היש, היוכל להיות בעולם, אחד, ויהי האדם העליון שבעליונים, שכוחותיו יהיו יתרים על מה שיש לחיות, שיהיו מספיקים למה שיש לחיות? תאוות השלטון באה לא מתוך שפע כוחות, כי אם מחוסר הכוח העיקרי, הכוח לחיות את החיים בכל מילוּאם, לחיות עם כל הבריאה העולמית ועם כל אשר בה, לחיות חיי עולם. האדם הלך ונכרת מהטבע במידה שהכירוֹ, זאת אומרת, במידה שהיה עליו להידבק בו יותר, אולם נפש האדם רוצה וצריכה לחיות יותר, במידה שהאדם מכיר יותר, לחיות מה שהוא מכיר ויותר ממה שהוא מכיר. ובהיותו כרות ממקור החיים, בהיותו חסר את הכוח והיכולת לחיות יותר משלו, הוא נעשה, כאמור למעלה, פרזיט על חייהם של אחרים.

היעלה בידי האדם למלא את החסר, להגביר את הכוח לחיות, למזג את חייו בחיי הטבע? או אולי אין זה אלא חלום?

מובן, כי את המיושבים בדעת והנרגעים ברוח אין להחריד מרבצם ולהטריחם לבקש מה שאין להם צורך בו. להם לא קשה להירגע גם על פרזיטיות ועל רקבון בצורותיהם המרגיעות; לכל היותר די להם, אם יבקשו וימצאו אפשרות לצאת צורה נאה לזה, או אם יבקשו וימצאו להם עולמות יפים, עליונים, בדמיונות וחלומות, באמנות, בשירה, באילוזיה. אולם מי שחולם, ואינו יכול לבלי לחלום, על עתיד יותר אנושי, צריך קודם כל לברר לעצמו, כי בדרך אחרת אין לבקש מה שהוא מבקש, כי תיקון האדם וחידוש החיים החברתיים לא יקומו ולא יהיו בלי יחס חדש אל הטבע, אל החיים הקוסמיים; וכי מכאן צריך להתחיל כל עבודה חברתית, לאומית, אנושית.

מובן, כי יחס חדש אל הטבע, הגברת הכוח לחיות עם הטבע, לא יוּשגוּ בכוח תורות, שיטות וכדומה, כי אם בעצם החיים. זהו רעיון העבודה. זהו הרעיון של התמזגות החיים האנושיים בחיי העולם, והיצירה האנושית ביצירה העולמית.

---

משעבוד פראי לשעבוד תרבותי

מאת

אהרן דוד גורדון

א

בשעה שכתבתי את הדברים, שבאו אחרי כן בקובץ הראשון של ‘בשעה זו’ ¹, היה מצבנו היישובי קשה ומאיים במידה כזאת, שאני מתקשה למצוא לו ביטוי הולם. אבל מצב נפשי לא היה קשה במידה כזאת. הפורענויות, שבאו ושהיו עתידות לבוא עלינו מבחוץ, לא הטילו עלי אימה יתרה. מלומד אני בייסורים ועוד יותר מלומד עמנו בייסורים. בבטחון גמור כתבתי מה שכתבתי בידעי, כי אנחנו, בני העם קשה-העורף, בייחוד קשה-העורף בשעה שרוחות רעות מסתערות עליו לכלותו, נעמוד בפני כל רוחות רעות וקשות. צריך היה רק לעורר בקרבנו את רוח המרד העקשנית ההיא, את כוח החיים העקשני של עצמותנו, – ואת זה ניסיתי לעשות ברשימה ההיא.

אחרת היא עתה, אפשר לאמור – ממש ההפך. עדת ישראל בארץ-ישראל – ולא רק בארץ-ישראל – צהלה ושמחה. מכל עברים קול רינה וישועה, ממש גאולה! – ונפשי אני מרה עלי וקשה עד הקצה האחרון, כמעט עד לייאוש. הטובה המרובה, שבאה עלינו מבחוץ, עם התולדות, שהיא כבר הספיקה להעמיד בקרבנו, מטילה עלי אימה ומשיבה את נפשי עד דכּא. יודע אני מיום עמדי על דעתי, אף הרבה ממה שראיתי בימי חיי לימדני לדעת למדי, כיצד פועלת טובה מרובה מבחוץ על נפש עמנו המדוּכּאה והמנוּדה, שלא טעמה מיום גלוּתה טעם של יחס אנושי, של סבר פנים אנושיות מצד אחרים, והתאֵבה כל כך ליחס אנושי, לסבר פנים אנושיות מצד אותם האחרים, האחים באנושיות. לפיכך, כמעט שהתחילו בקרבנו השיחות וההשערות על דבר הטובה המרובה, שיוכל הכובש להשפיע עלינו, הרגשתי איזו מועקה נפשית ופחד מפני סכנה חדשה של השפעת הטובה, הגדולה אולי מכל הסכנות, שיכולנו להביא בחשבון, לכל שאיפתנו היסודית, לכל תחייתנו האמיתית. בייחוד התגבר בי הרגש הזה משעה שהגיעה אלי השמועה על דבר בשורת ‘הגאולה’ ²ועל דבר ההתלהבות בלי גבול, שעוררה הבשורה בקרב כל שדרות עמנו, התלהבות, שאינה משאריה שום מקום להכרת ערכה האמיתי של ‘הגאולה’ וליחס הגון אל ‘הגואל’, ליחס של עם נאמן לעצמו, יודע לכבד את עצמו גם בפני מה שהוא חייב לו הכּרת תודה, יודע להודות או להלל באמת ובתמים על מה שיש להודות, ולהשאיר בלי הגעה מה שאין להודות או להלל ושאין מקום להביעו. אבל מה שאני רואה היום במציאות עולה על כל מה שיכולתי לשער, אם ההשערה שבהכרה ברורה או אפילו רק השערה שבהרגשה עמומה.

יש בנפש האדם בכלל איזה קו טרגי או פַטַלי: רוב רעה כאילו ממרק את הנפש ומביא לידי גילוי את הטבע האנושי בצורתו היותר יפה, – כמובן, אם אין הרעה גדולה מכפי כוח סבלה של הנפש ובכלל מפי כוחותיה העליונים; בעוד אשר רוב טובה ממעט את הדמות האנושית של האדם, כאילו הטובה המרובה משמינה את הנפש, ‘מדַשֵנתה עונג’ ומכבידה את כוח ההשגה ואת כוח המעוף שלה. כך פועלת לא רק הטובה הגשמית, כי אם במובן ידוע גם הטובה הרוחנית. הטובה הרוחנית – או האושר הרוחני, – שאינה עומדת אך ורק על היצירה ועל חבלי היצירה, כי אם על מה שנתגבש לרכוש מפרנס מן המוכן, מביאה גם היא סוף-סוף לידי השתמנות ידועה ולידי טמטום ידוע, שאינם מורגשים אולי לכל עין, אבל הם די מורגשים לעין רואה מה שעמוק מן האור, המאיר את הפנים או את השטח; ואין צריך לומר, כי כך פועלת הטובה, הגשמית או הרוחנית, הבאה מן החוץ, מכוחם של אחרים או ממוחם ונפשם של אחרים.

זוהי אחת הסתירות היסודיות בנפש האדם, הקורעות אותה לגזרים שאינם מתאַחים: האדם מבקש בחיים אושר, טובה, גשמית ורוחנית כאחת – אלא מה יש לבקש? מה הם כל החיים? – והטובה כאילו מטמטמת את נפשו ומצמצת את חייו! (ואולי אין הסתירה הזאת באה – כמו אולי כל הסתירות בנפש האדם – אלא ללמד לאדם בינה, כי לדעות לחיות בטובה, זאת אומרת לדעת לחיות את עצמו, לא רק את הספירות התחתונות ולא רק את העליונות שבעצמו, אף לא את התחתונות לחוד והעליונות לחוד, כי אם את כל עצמו, בכל מלוא שיעור קומתו בבת-אחת, בכל רגע של חיים, וכי עליו לפי זה לרדוף את הדעת הזאת, את הדעת לחיות, על מנת להשיגה, לרדוף על מנת להשיג מה שלכאורה אינו מושג, כי עצם החיים הרודפים הם פה אולי עצם ההשגה). אבל בייחוד בולטת ההשפעה המצמצמת של רוב טובה על רוחו של עם. הקריאה ‘וישמן ישורון ויבעט’ יכלה להיקרא – בשינוי שם, כמובן – על כל עם בכל הדורות והזמנים, שהרי, כידוע למדי, אל עם אחד הגיע לידי ירידה גמורה ולידי אָבדן חירותו הלאומית מתוך רוב טובה.

בכל אופן, בעם חי, שאינו תלוי בדעת אחרים ואין טובתו באה מידי אחרים, אין הטובה המרובה נוגשת במישרין בעצם עצמותו ואינה מסוכנה לעצמותו, כל עוד אין טובתו עומדת כולה או רובה ככולה על ניצול עמים אחרים. אולם עמנו, שכולו, מצד חייו הממשיים, תלוי בדעתם של אחרים, – אוי לו מרעתם של אחרים, ואוי ואבוי לו מטובתם.

כאלף ושמונה מאות שנה חי עמנו במצב ששום אומה ולשון לא היו יכולות להתקיים בו – אף אמנם לא התקיימו, – והוא התקיים. שום תנאים קשים ואכזריים, שום ייסורי גיהינום, שום עלבונות שבעולם, שום קרבנות נוראים, לא העבירוהו על דעתו, ועצמותו נשארה שלמה ביסודה, אם כי לקויה ברוב בניינה ופגומה מצד צורתה. תהיה דעת מי שהוא, אם מקרב האחים או גם מקרבנו אנו, מה שתהיה על עצמותו של עמנו, הרי עצמות היא, הרי עצמותנו היא, הרי היא כל ישותנו, כל טעם ישותנו וכל שכל ישותנו. כי מה הוא כל האדם (האדם הפרטי והאדם הקיבוצי – העם), מה כל צורתו האנושית, כל יסוד חייו ולעמו האנושיים, כל כוחו לחיות חיים אנושיים וליצור חיים אנושיים, כל כוחו להשיג את העולם הגדול ולברוא את עולמו האנושי, – אם לא עצמותו המיוחדת, ה’אני' המיוחד שלו? מה הן כל הדעות והיצירות, כל התורות והעולמות של כל גאוני עולם בכל הדורות והזמנים, מה כל תכנם וכל צורתם, אם לא בּבוּאת העולם הגדול, כפי שהוא השתקף בעצמותם המיוחדת של אותם הגאונים? ומה הוא הכוח היוצר של כל אלה, אם לא ה’אני' העצמי של אותם הגאונים? ואין לך ‘אני’, שאין לו עולם מיוחד, אלא שמידת גדלו וחשיבותו של עולם זה תלויה במידת כוח המחשבה והיצירה של ה’אני‘, ואולי נכון לאמור – תלויה בעצם במידה שה’אני’ הוא עצמי, שכל ספירות גופו ונפשו, העליונות עם התחתונות, מאוחדות ומרוכזות כולן בנקודה אחת זו, שקוראים לה ‘אני’, עצמות מיוחדת. ומה נשאר לאדם (או לעם), המכחש בעצמו, המבטל את עצמותו? או האומנם יכול אדם לטשטש בנשמתו את עצמותו הלאומית מבלי לטשטש באותה המידה את היסוד היותר חשבו בעצמותו האישית? או האומנם מה שבא מן החוץ, מן הדעות והמידות, מן השירה ורוח החיים של אחרים, ימלא את החסר, יברא את האדם (או את העם) או יחד את האדם, המחוסר עצמות?

אבל הנה באה העת החדשה, ורוח של חירות התחילה מנשבת באירופה, ואך התחילה הרוח הטובה ההיא להראות את פעולה גם ביחס לעמנו, אך נעשו התנאים, שהוא חי בהם, קצת יותר נוחים, אז התחיל מצבו להשתנות לטוב, – ועקשנותו התקיפה כאילו הולכת באותה המידה ומתמסמסת, והוא הולך ומתרכך ומיטשטש. במידה שקיבוץ יהודים באיזו ארץ משתחרר מבית-כלאו, מתנער מעפרו, מתחיל לחיות חיים יותר טובים, במידה זו מתחילים אישי הקיבוץ – כמובן, תחילה במספר קטן, ההולך הלוך וגדול – לשאוף לטשטוש הצורה הלאומית, להתבוללות, ולאחרונה לטמיעה גמורה. בדרך זו הולך קיבוץ אחר קיבוץ, במידה שרוח החירות מגיעה לארץ שהקיבוץ יושב בה, ובדרך זו התחיל לאחרונה ללכת אותו הקיבוץ, שהוא בזמננו רוב מניינו ורוב בניינו של עמנו. ומה שמדכא ומעליב ביותר הוא, שכאן פועלת בעיקר הטובה הרוחנית: המחשבה והיצירה של האחרים, החיים הרחבים והעמוקים של האחרים. ההשפעה הפנימית הזאת פועלת את פעולתה מבפנים, מן היסוד. במידה שהיא כובשת מקום לפעולתה בנפש היהודי, היא הורסת את היסוד של כל מחשבתו והרגשתו הלאומית והעצמית, של כלמה שיש בו משום כוח עצמי בנפש מלפני ההכרה וההרגשה, והעיקר, היא בונה במקומו, במקום היסוד הטבעי, יסוד אחר לכל עולמו הפנימי ולכל חיי עולמו, עד שכמעט לא נשאר לו מעצמותו כלום, עד שלא נשאר לו מה שיעמוד על עצמותו בכוח איתנים בפני כל הרוחות והזמנים, בפני כל התורות, הדעות והיצירות, מה שיתבע ממנו בכל תוקף של כוח החיים העצמי להביא לידי גילוי את עצמותו בצורה ובדרך המיוחדות לה. תחת זה יופיע מה שמביא אותו לידי כך, שיהיה תוהה על הראשונות, על העם קשה-העורף, שעמד על עצמותו בעקשנות כל כך איתנה, שנתן את חייו ואת עצמותו זו ליקוי נפשי נורא, סירוס נורא של כוח החיים, עלבון נורא לחיים האנושיים, ואין לה בעיניו תקנה אלא בעקירה גמורה מן השורש על-מנת להכניס מה שיש להכניס במקומה לתוך הנפש משל אחרים. ואין זרם איתן של חיים עצמיים, שיטפח לו על פניו מתוכו ויתבע ממנו את עלבונו, את עלבון חייו ועולמו.

ואותו החזיון מבחינה אחרת נשנה גם בארץ-ישראל. היה זמן לפני המלחמה עולמית, שהתחלנו להשיג השגה של חיים מה שהחיים בארץ-ישראל מלמדים אותנו השכם ולמד. התחלנו לעמוד על הדבר, לעמוד מתוך הכרח, מאין ברירה אחרת, מתוך התנאים הקשים והאכזריים שנמצאנו בהם, כי לעשות דבר-מה, ליצור דבר-מה של קיימא, יכולים אנחנו רק בעצמנו, מתוך עצמנו, בכוחות עצמנו, בתוך אותם התנאים הקשים והאכזריים, וכי גם לשנות את התנאים לטוב יכולים רק אנחנו בעצמנו, בכוח עבודת עצמנו ויצירת עצמנו. מכשולים, מפריעים, עמל רב, ייסורים גדולים וגם קרבנות גדולים – כל אלה יכולים לעכב, אבל לא להשבית את עבודתנו ולא להכחיד מה שנשיג בדרך זו. מה שנשיג בדרך זו יהיה כולו שלנו, יהיה לא רק עשוּי, לא רק נוצר, כי אם גם יוצר – יוצר את רוחנו במידת התייצרותו, בצורה רצויה לנו, נאמנה לעצמותנו. כאמור רק התחלנו לעמוד על כך, – אבל התחלנו.

והנה באה המלחמה עם נוראותיה, ובאו הרוחות הרעות והקשות והרסו במידה גדולה מה שבנינו וכאילו דחפו אותנו ממה שהתחלנו לעמוד עליו, – והוכרחנו להיעזר במידה ידועה בתמיכה מן החוץ וכדומה. ובכל זאת לא נפלנו; ולא עוד אלא שמצד אחד עוד הספקנו להתעודד במקצת. נוצר ‘המשביר’, נוסדו קבוצות של צעירות, שהצילו הרבה צעירות מרעב ומחרפת רעב, סוּדרה עזרה למהגרים, נוסדו בתי-ספר לילדי המהגרים, מעונות ליתומים וכדומה. היו כמובן, גם ירידות, קטנות עם גדולות, ובייחוד היה טמטום מתוך הצלחה חמרית ידועה, ומצד שני – רקבון לא מעט מחמת המצב, אבל בכלל לא ירדנו. נשארנו נאמנים לעצמנו, לשאיפתנו העצמית ולעבודתנו העצמית.

אבל בינתיים באה ה’גאולה‘, – ואנחנו מתמוגגים. אין עוד אנחנו לעצמנו, אין שאיפה עצמית, עבודה עצמית, אין הערכת חיים וחשבון חיים עצמיים; כמעט אפשר לאמור, אין הרגשה ומחשבה עצמיות, – יש מי שאמר והיה ‘הבית-הלאומי’, לו הכל, הגדוּלה והגבורה והתפארת, לו האמת והצדק והאידיאלים האנושיים, לו… אבל אטו אסיימנהו לכולהו שבחיה! ואפילו הצללים, המידות, שאינן לכאורה לכל הדעות משופרי דשופרי, אשר בראותנו אותן בנו די בהן בלבד כדי לבטל את כל עצמותנו, – כשאנחנו רואים אותן בו, יש בהן בכל זאת איזה חן מיוחד, כמעט מעין חן של מעשה ילדות שובבה, אם לא למעלה מזה. מה שלדידן הוא פשוט פרזיטיוּת (אם פרטית או לאומית – ניצול עמים אחרים, נכבשים, אשר בשביל כך בעצם, בשביל לכבוש עוד עמים או עוד ‘שווקים’, באה כל המלחמה), הוא לגבי דידיה – ‘עשירותו המופלגה של אותו כוח גדול, עשירותו ‘הצרופה’, כמעט הרוחנית, המופשטה, המיטפיסית’ (ואולי מכיוון שהיא באה במידה גדולה, ענקית, שוב אינה פרזיטית, כמו שבכלל כל החטאים והפשעים, השקר ועירו החברתיים, כשם באים במידה גדולה, הם כאילו מיטהרים, מזדככים ולובשים צורה אצילית. עושק וגנבה מקבלים צורה של דיבידנדה, רציחה וגזלה – צורה של מלחמה וכיבוש וכו' וכו'). לו אנחנו חייבים להקריב את שארית כוחותינו הדלים בארץ-ישראל, את אידיאלינו ושאיפותינו העליונים, האנושיים והלאומיים כאחד ה’תנאים’ הטובים שייבראו על ידיו. רק מעתה נתחיל לחיות חיים עצמיים, לשאוף שאיפה עצמית, לעבוד עבודה עצמית וכו' וכו'. אבל לפי שעה… לפי שעה אנחנו שרים ‘מה יפית’ בציבור ובמסירות נפש.

ב

נברר את חשבוננו.

חושב אני – וכך, כמדומה, חשבו רבים לפי ימים לא רחוקים כל כך, – כי חשבוננו הלאומי בארץ-ישראל הוא לא רק חשבון פרטי, כי אם גם חשבון כללי: לא חשבונו של פרט מצומצם בפרטיותו, כי אם חשבונו של פרט, שאינו יכול למצוא את חשבונו לעצמו מבלי להביא בחשבון את יתר הפרטים שבכלל ואת הכלל כולו ומבלי לברר לעצמו את חשבונו עמהם. ולא מתוך אידיאליות יתרה, כי אם בעיקר מתוך הכרח, מתוך אותו המצב המשונה, היוצא מן הכלל, שאנחנו נמצאים בו. אינו דומה עם חי, מושרש בקרקעו וקבוע בגלגל החיים עם יתר העמים, אשר, אים שיהיה ייחוסו אל יתר העמים, אל האנושיות, אל הטבע, מסלול המיוחד לו לעצמו ערוך ותוקן בתוכם, והוא יכול ללכת לבטח דרכו, אם למעלה או למטה או באמצע, – אינו דומה עם כזה לעם מחוסר חיים עצמיים, מפוזר ומפורד ומבקש לו מקום לשוב לתחייה, להכות שורש בקרקעו הטבעי ולהיקבע בגלגל החיים עם יתר העמים. עם כזה מוכרח לקבוע לעצמו יחס חדש אל כל אלה, שהוא בא לתפוס מקום בתוכם, למצוא לעצמו מסלול חדש, שמשם יהיה מושך ונמשך והולך ישר לאשר יהיה עם רוח חייו ללכת. חשבונו הוא לפי זה לא רק חשבון לאומי, ולא רק אנושי כללי, כי אם גם אנושי-קוסמי.

אבאר את דברי.

עם ישראל אין דומה לו, בין במובן הלאומי ובין במובן המדיני, בקרב כל העמים אשר על פני האדמה. במובן הלאומי אין עם בעולם, שיהיה כל כך מחוסר כל הסימנים, הנמנים בעם, כל היסודות שהלאומיות עומדת עליהם (לשון לאומית אחת, ארץ, חיים כלכליים וחיים חברתיים-לאומיים), שיהיה כל כך מפוזר ומפורד, בין בבחינת המקום ובין בבחינת הרוח, ושיתקיים בכל זאת בתור עם. ובמובן המדיני אין כמוהו עם בעולם, שלא תהיה לו איזו פינה על פני האדמה, שהיא בפועל שלו, שהיא קניינו הטבעי, החיוני, שרוב מניינו ורוב בניינו חי בה ועובד אותה, שהוא בעצם שליט בה שליטה של חיים, אפילו אם אגרוף רשע גזל ממנו את חירותו, את זכותו, יותר נכון, את כוחו לשלוט בה שליטה מדינית, שליטה שלמה ככל חפצו. אין כישראל עם בעולם, שיהיה במובן המדיני תלוי באוויר במשך קרוב לאלפיים שנה ושבכל זאת ירגיש את עצמו קשור לאדמתו, ואחרי אלפיים שנה של תליוּת באוויר ישאף להיקלט בקרקעו הטבעי.

ברור לכאורה, כי אין אנחנו יכולים לקחת לקח או לדון על עצמנו משום עם שבעולם, אף מהיותה משועבד והיותר עלוב ואומלל בשעבודו. ברור לכאורה, כי כשם שמצבנו בגולה הוא מצב יוצא מן הכלל, יחיד במינו, כך צריכה גם דרך שאיפתנו ועבודתנו לתחייתנו ולגאולתנו להיות יוצאת מן הכלל, יחידה במינה. אבל נטייתנו המעליבה להיטשטש, לפחוד מפני צלנו, מפני הבלטת עצמותנו, להצטנע ולקרוא: ‘אנחנו ככל הגויים’, ‘ככל הבריות’, דווקא בשעה שעלינו להתעודד, לקום בכל מלוא קומתנו, להשתחרר מכל השפעה זרה, לעבוד בכל תוקף לתחיית הכרתנו העצמית ועוד יותר לתחיית הרגשתנו העצמית, – נטייתנו זו הטתנו הרבה מדרכנו והתעתנו הרבה. רצינו דווקא להימשך בזרמם של אחרים, בזרמם של חיים אחרים, לעבוד ברוח עבדות השחרור של אחרים, והעיקר – לחדש את רוחנו ברוחם של אחרים. בעצם העבודה לא היה הדבר בולט כל כך, כי סוף סוף המציאות אינה מיטשטשת ואינה מתבטלת. המציאות בארץ-ישראל עשתה את שלה, ואנחנו עבדנו על פי דרכנו, על פי דרכה של המציאות. המקום הפנוי והחולשה נשארו אמנם מבפנים והראו את פעולתם על רוח העובדים. מה שצריך היה להבליט לא הובלט, הנקודה המרכזית נשארה מטושטשת. עבדנו בלי הכרה ברורה, בלי דעה צלולה ותקיפה, מקיפה ועמוקה, הוּבלנו למטרתנו בכוח ההרגשה הבלתי-אמצעית, בכוח האינסטינקט; וכדרכו של אינסטינקט, הוּבלנו, כמובן, לא בקו ישר, כי אם בעקיפין, במעלות ובמורדות, בדרך מכשולים וגם בביצות. אבל מטרתנו היתה בכל זאת תמיד לנגד עינינו, פעם ביתר בהירות ופעם בבהירות לא-מספיקה, אבל היתה לא-נעלמה. והנה באה ה’גאולה', באה, אפשר לאמור, בהיסח הדעת, – ואנחנו אבדנו דרך. קמה מהומה במחננו היותר חי, היותר ער בשאיפתו, היותר פעיל, – ואיננו רואים את אשר לפנינו. קמה צעקה במחנה: לא זו הדרך, בדרך חדשה נלך! ומצד אחר קולות: הרי היא אותה הדרך, אלא שמעתה היא מוּאָרה יותר, מתרחבת יותר, מתרוממת יותר. ורק כאוב מארץ נשמע קול דממה דקה: באשר הלכנו נלך!

כל זה קם ועמד לפנינו בצורה, שאין בה לכאורה בכדי לנגוע בעיקרים, בצורת שאלה פרטית לכאורה, החשובה מאד מצד עצמה, בצורת שאלה על דבר התנדבות לגדוד לאומי. גם מי שאיננו רואה את נקודת המגע של השאלה בכל עבודתנו הלאומית ובכל משאר נפשנו הלאומי מתוכה עצמה, יכול לראות מתוך המהומה, שהיא הקימה במחננו, כי בכל אופן אין השאלה פשוטה כל כך. לא אבוא להתווכח, לברר, להוכיח, – הן כבר התווכחנו די והותר. נוכחנו במה שידענו מכבר, במה שידוע לכל חושב מחשבות, כי אין בירורים והוכחות מחכימים או מלבבים במקום שהלבבות מדברים בלשונות שונות. אולם אם לא אבוא לבטל את דעתם של המתנדבים, הנה אינני ענוותן כל כך, לא על חשבוני ולא על חשבון חברי בדעה וברוח, לבטל את דעתנו מפני דעתם. איני ענוותן כל כך לחשוב או להאמין, כי כל החכמה העליונה וכל הנפשיות העליונה ניתנו במונופולין למתנדבים, ואנחנו, המתנגדים העניים ממעש, לא רק שאין לנו שום חלק בכל זה, אלא שאין לנו אפילו השגה כל-שהיא בכל זה. עודני מאמין קצת בעצמי ובחברי וחושב, כי יש לנו רשות לדרוש ממתנגדנו, כי הם יתחשבו עם דעתנו, אם רצונם, כי אנחנו נתחשב עם דעתם הם. הרבים, הזרם, אינם מוכיחים, כידוע, כלום. האמת, המחשבה החיה, הרגש החי, אין דרכם להינשא בזרם. ואם להתחשב עם שתי הדעות יחד, המתנגדות זו לזו מן הקצה אל הקצה, יצא בכל אופן, כי אין הדבר פשוט כל כך, כי הדבר דורש התבוננות עמוקה והמקיפה, עיון רב, ביקורת כל חשבון עבודתנו ושאיפתנו, כל חשבון חיינו ועולמנו.

ג

נברר קודם כל את חשבון ההוֹוה.

מה היא ה’גאולה‘: אם באמת יציאה משעבוד לגאולה, לפחות לחירות לאומית מספיקה, אם לא לחירות מדינית שלמה, או רק יציאה משעבוד פראי לשעבוד תרבותי? ומה יחסנו אל ה’גואל’? (השאלה הכפולה הזאת כשהיא לעצמה כבר מוציאה אותנו, העובדים, ומעולמנו, שחיינו בו עד הנה, מעולם העבודה והיצירה, ומכניסה אותנו לעולם שאינו שלנו, לעולם הפוליטיקה, העומד בכל אופן לא על העבודה והיצירה).

המתנדבים, אם לשפוט על פי מעשם ועל פי הגדולות והנשגבות, שבאו בתור פירוש למעשם, ענו בפשטות: גאולה – בלי מרכאות כפולות. שאם לא כן – מה כל הרעש? ולא עוד אלא שהם מניחים מעתה את הגאולה ביסוד כל עבודתנו הלאומית בעתיד ורואים בזה מהפכה מחדשת, מרחב לא-צפוי, מרחקים חדשים, מעוף חדש. הגאולה תברא לנו את התנאים הנאותים להתפתחות, להתחדשות, לתחייה, לתקומה, לעלייה, וכן עוד. עובדתנו עד הנה, עבודת התחייה והיצירה, יצירת גוף לאומי חי, יצירת קיבוץ לאומי צומח וחי מתוך קרקעו הטבעי, אשר מתוכו ובכוחו תבוא הגאולה הטבעית, היא בעיניהם עבודה פעוטה, חדלת אונים ליצור דבר-מה ממשי וחי. זאת אומרת – אם לתרגם ללשון בני אדם פשוטה מה שבלשונם נקרא היום גאולה או שחרור – הפוליטיקה היא מעתה יסוד כל עבודתנו הלאומית וכל שאיפתנו הלאומית, בכוחה ניגאל ובכוחה עתידים אנו לשוב לתחייה. ‘הבית הלאומי’ יברא לו מתוכו את העם, אשר יחיה בו; דרוש לנו רק גדוד לאומי בשביל שנהיה ראויים ל’בית לאומי'.

אבל אסור לנו לשכוח, כי יש עוד צד שני למטבע. מלבד חוסר היסוד הטבעי שבדבר, שארץ תקנה את העם שאינו חי בה רק בזכות פוליטית, הנה עצם הזכות הפוליטית עדיין אינה בטוחה כל כך. לא כל יציאה משעבוד פראי היא גאולה, ואפילו לא כל אבטונומיה היא שחרור שלם, שחרור שלם מבחינת תביעותיה של העצמות הלאומית, והעיקר – מבחינת השאיפות האנושיות העליונות.

במה זכינו לכל הכבוד והגדוּלה האלה – לכל ה’גאולה‘, ‘הבית הלאומי’ וכו’? האומנם עיניו היפות של ‘עם הבּיבּל’ עשו את הפלא הזה? איננו חושד את המתנדבים, עושי ההיסטוריה החדשה שלנו, שהם תמימים כל כך להאמין בנסים כאלה. הרי אין כל צורך להיות פוליטיקן עושה היסטוריה בשביל לראות מה שגלוי לעין כל. ארץ-ישראל היא חתיכה ראויה להתכבד בכל המובנים, ובייחוד למי שיש בידו תעלת סואץ ומצרים. ומצד שני – גם הודו לא כל כך רחוקה לגבי הפוליטיקה העליונה, ומי יודע, אם אין בכוחה של הפוליטיקה העליונה לצפות למרחוק ולראות, כי פה יש אפשרות לבקש ולמצוא בזמן מן הזמנים מקום לעירובי תחומין. אבל דווקא מפני שארץ-ישראל היא חתיכה שמנה, הכל לוטשים עיניהם אליה, כל אחד מבעלי האגרוף היה רוצה לזכות בה לעצמו. וכבר ידוע למדי, כי רק בכוח זה, בכוח הקנאה ההדדית בין בעלי האגרוף, נתקיימה ארץ-ישראל בידי תורכיה. איך לפייס את המתחרים או לפחות להסיח את דעתם ממנה עד לאחר מעשה? פה נתגלתה בכל הדרה גאונותו של ‘גואלנו’, אשר בפוליטיקה עליונה הוא באמת גאון שאין דוגמתו, אשר הפוליטיקה היא כל כוחו ובה הוא מושל בכל: בה צפון כוחו לשחד את כל אחד מבעלי האגרוף במה שיש לשחדו או ליישנו במה שיש ליישנו, בה הוא מטה את מי שהוא רוצה לאשר הוא רוצה, בה הוא משיג מה שאחרים לא ישיגו בכל כוח אגרופם, בכל כוח גבורתם ובכל כוח מדעם, כמו שיש לראות בייחוד במלחמה הנוכחית. יש בעולם שעיר משתלח, שהצליח מאד במשלחתו בהרבה מתחבולותיה של הפוליטיקה. אבל זה כבו גאונותו של ‘גואלנו’, שהוא מצא כי השעיר יכול להיות משתלח לא רק לעזאזל – כי אם גם לַשֵם, לתכלית עוד יותר יפה מאשר לעזאזל – לשם ‘ארץ הבּיבּל לעם הבּיבּל’. זהו מצד ‘גואלנו’ עצמו. ומצד שני כלפי האחרים – לעזאזל, שהרי כל העמים מוכנים ומזומנים לשלוח את השעיר לעזאזל, ואפילו לארץ-ישראל, מקומו של עזאזל ממש. ויש עוד טעם לשבח. השעיר הזה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו. ולא לחינם הוא מתיימר בכוחו זה, בכוח ‘הקול קול יעקב’, לא לחינם מונים אותו אומות העולם בכוחו זה, באמרם, כי כל העיתונות שלהן בידו. אמנם לא כל העיתונות ואפילו לא רוּבה בידו, אבל חלק גדול ממנה בוודאי בידו, ובכלל רישומו במובן זה ניכר מאוד, ואין הדבר הזה, הכוח להשפיע במידה ידועה על דעת הקהל, להַפּנט את דעת הקהל, קל בעיני בעלי האגרוף, עושי הפוליטיקה העליונה, כי כל עיקרה של הפוליטיקה העליונה, אפשר לאמור, עומד על הכוח להפנט את דעת הקהל, כאשר ראינו למדי בימי המלחמה הזאת. ואפשר לאמור בבטחה, כי זוהי גם כל חשיבותה של ה’התגייסות' כביכול שלנו בעיני ‘גואלנו’ – אם יש לה חשיבות בעיניו. כי איזה ערך יש לאלפים אחדים של ‘לוחמים’ בני יומם, במקום שהצבאות כוללים מיליונים של אנשי חיל מנוסים ומוצקים כברזל. אולם בתור הפגנה בצורה רצויה יכולה להיות להתנדבות זו חשיבות ידועה, בייחוד במקום שיש כָּרוז כזה, אשר בוודאי לא יאַחר להשמיע תהילה ותהילת הגורם לה בכל חצוצרות התרועה ובכל צלצלי השמע שבידו. ויש פוליטיקן גאון כ’גואלנו', המחזיק את המושכות בידו ומטה את הכָּרוז לאשר יש להטות, מעורר במקום שיש לעורר ועוצר במקום שיש לעצור.

צריך שהשאלה שלפנינו, השאלה על ערכה של ה’גאולה‘, תהיה ברורה. צריך שיהיה ברור, כי השאלה היא לא בזה: אם יקוים בנו מה שהובטח לנו, – להפך, קרוב לוודאי, כי ההבטחה תקוים. אבטונומיה, יש לחשוב, תינתן גם לערבים וגם לנו (כמובן, במידה שאנחנו נהיה מוכשרים לקבלה, במידה שיהיה לנו בארץ-ישראל יישוב חי ועובד). הן כך דרכו של ‘גואלנו’, שהוא נותן אבטונומיה לכל העמים הנכבשים על ידיו. שהרי כיבושו בא בעיקר לשם מסחר, שאין יפה לו מחירות במובן ידוע, ולא לשם התיישבות (ובאמת במקום ישיבתו אנחנו רואים אחרת לגמרי. לאירים, למשל, לא מיהר כל כך לתת אבטונומיה, ובכלל אין צדקתו עמהם גדולה כל כך, כידוע למדי). השאלה היא: מה ערכו הלאומי והאנושי של האבטונומיה – של ה’בית הלאומי’ – לכשתינתן לנו? התהיה האבטונומיה הזאת שחרור לאומי ואנושי שלם או רק שחרור מתאים לרצונו ולרוחו של המשחרר?

בוועידה בכנרת שמענו, כי מצד המשחרר נאמר לבאי-כוחנו: אנחנו נגן על דגל עם ישראל בתנאי שעם ישראל יגן על דגלנו. הדברים סתומים ולא פורשו. אבל גם בלי פירושים וגם בלי הדברים עצמם לא קשה להבין, מה הרוח הפועלת פה. אבטונומייתנו, כמו אבטונומיית כל העמים הנכבשים על ידי המשחרר, תשמש לו במובן ידוע צינור לרוח הפוליטיקה שלו, צינור, כמובן, תרבותי, רוחני. שום דבר לא יעכב ולא יפריע באופן גלוי לחירותנו האישית, הלאומית והאנושית. ב’ביתנו הלאומי' תהיה הרשות בידינו לעשות כאדם העושה בתוך שלו, אבל הרוח, אשר תנשב מסביב ל’ביתנו' ואשר תחדור בהכרח באופן לא-מורגש אל תוכו ולא תוכנו, תהיה רוחו של המשחרר; ובשעה שיהיה לו צורך בדבר, תבוא הרוח, מבלי שנכיר ומבלי שנרגיש בזה, ותטה אותנו מתוכנו לעשות רצונו כאילו הוא רצוננו. צריך להביא בחשבון, כי גם רגש הכּרת טובה (איך שהוא, הכרת טובה הרי אנחנו חייבים לו, באמת) יצרף את כוחו להגביר בנפש את הנטייה הזאת. ההתחלה טובה לזה יוכל הרואה לראות בהתעוררות הנלהבה, המהירה והתקיפה להתנדב, להילחם, לשפוך דם, בניגוד גמור לכל אידיאלינו הלאומיים והאנושיים ולכל עבודתנו בארץ-ישראל, וביתר התולדות שהספיקה כבר הגאולה להעמיד בתוכנו. זה יהיה שעבוד רוחני, סמוי מן העין, הקשה לאין ערוך מכל שעבוד ממשי, דווקא במה שהוא סמוי מן העין. כי בעוד אשר השעבוד הממשי פועל מבחוץ, ופעולתו גלויה וברורה לכל – הכל מרגישים את השעבוד ושואפים או לפחות רוצים להשתחרר ממנו, – הנה השעבוד הרוחני פועל מבפנים, מתוך הנפש, מתוך תהומה של הנפש. פעולתו המשעבדת והמחריבה אינה ניכרת אלא ליחידים, והוא אינו נותן שום מקום לשאיפה כללית או אפילו לרצון כללי להשתחרר ממנו; ועוד להפך, המרובים רואים על הרוב בשעבוד כזה גאולה שלמה או לפחות מספיקה ושואפים בכל כוחם להחזיק בו ולקיימו. התוצאה האחרונה מזה הוא רקבונו של העם המשועבד, רקבון שאין לו תרופה, או שריפויו בכל אופן קשה מאוד.

הדבר יתברר ביתר בהירות מתוך בירור התשובה על השאלה השניה: מה יחסנו אל ה’גואל'?

התשובה היא, כמדומה, פשוטה. מעתה, זאת אומרת, מיום היווסד ה’בית הלאומי', אנחנו עם ביתנו הלאומי נכנסים לתוך ממלכת בריטניה בתור אחד מאבריה, בתור אחת ממושבותיה, כמו מצרים, טרנסבל, אוסטרליה, הודו. ובתור אחד מאבריו של גוף שלם אנחנו בהכרח נפעלים מהרצון המושל ומהרוח המושלת על כל הגוף, אם כי בתור אבר בפני עצמו הננו ברשות עצמנו. צריך להוסיף, כי אנחנו נפעלים מהרצון השולט מבחוץ, ואיננו דומים כלל מובן זה, למשל, לתושביה של אחת מארצות-הברית באמריקה אשר הרצון המושל בכולן הוא הרצון הפנימי, הכללי, המצורף מכל הרצונות של תושבי כל אחת מארצותיה של הברית.

מה הוא הרצון השולט עלינו? ברור, כמדומה, למרות כל המליצות היפות והשירה העליונה, כי הרצון הוא לשלוט, לשלוט על הים, לשלוט על היבשה, לשלוט עד המקום שהיד מגעת. הרצון הוא, בלשון הפוליטיקה, לשחרר את העמים הקטנים, ובלשון בני אדם פשוטה – לכבוש את העמים הקטנים ולתת להם בארצם את האבטונומיה הנאותה לו או לשפוך את ממשלתו עליהם ברוחו, להשפיע עליהם באופן רצוי לו. אבל לא את העמים הקטנים בלב רוצה המשחרר לשחרר, – הוא היה רוצה לשחרר גם את העמים הגדולים (דוגמא חיה – הודו), לשחרר את כל העולם… ומאחר שכוח השלטון העיקרי הוא בזמננו הכסף, רצונו הוא להרבות עושר בארצו, להגדיל ולאדיר את שלטון העושר, את שלטון הקפּיטליזם (ואין זה סותר למה שבאנגליה עסוקים עתה בשאלת הלאמת הקרקע, כי יש הלאמת הקרקע, למשל, על פי שיטת הנרי ג’ורג', שאינה סותרת לקפּיטליזם). בכלל הרצון והרוח – של תגרן גדול, מיליארדר ובעל השכלה גבוהה.

מובן, כי אנחנו, בתור אבר אחד של גוף שלם, אי אפשר שלא נהיה מושפעים מהרוח הזאת, ובפרט שנוסף לזה יש עוד עם הרוח הזאת תרבות גבוהה וחיים עשירים, רחבים ועמוקים.

---

לזכרון

מאת

אהרן דוד גורדון

נגמר. ניצח הזרם המלחמתי, ניצח ההיפנוז. גדוד המתנדבים, או בשמו הראשון, הגלותי, הנכרי, המתאים לו יותר – ה’לגיון', הוא, כמו שהכריזו רבים בהטעמה מיוחדת, ‘עובדה’. הסיסמה ‘בדם ואש’, למרות כל הביקורת, למרות כל הפגימות, שמצאו בה להלכה, נתקבלה לסיסמה כללית למעשה, אם כי בוודאי ימצאו לה ביטוי במלים אחרות, יותר יפות, מצלצלות בקול יותר נעים, יותר מיישן את הרגשות הטורדים. בירורים, השתפכות הנפש, מחשבות מקיפות עולם ומלואו, רגשות נוקבים ויורדים עד התהום, והמכריע – ההיפנוז, ההיפנוז המלחמתי.

בייחוד בולט היה ההיפנוז המכריע בנאומו האחרון של ט., שהראה מצדו את כוחו להפנט אחרים. וזוהי בערך תמצית נאומו: הצדק הוא אמנם לא רק פרי אידיאולוגי הידועה, כי אם יסוד נפשי של האדם, של כל אדם, יסוד קיים, הגדל ומתעלה ומזדכך במידת גידולה, התעלוּתה והזדככוּתה של הנפש, אבל כל זה הולך לא קו ישר, כי אם בנטיות הצדה, העליות וירידות, – היוצא מזה, כמובן, בעקיפין מתאימים: צריך להתנדב אל הלגיון. מי שרוצח נפש, מי ששופך דם אדם, לא יכופר לו העוון הזה כל חייו, הדם השפוך ינקום בו מתוכו, באכזריות, בתמידות ובתקיפות נוראות, – אבל, כמובן, שוב בעקיפין לפי העניין: צריך להתנדב אל הלגיון. כוחנו בתור עם וזכותנו על הארץ הם רק ביישוב עובד, במה שנחיה בארץ ונעבדה. בזה צפון לא רק כוחנו הכלכלי והלאומי, כי אם גם כוחנו המדיני, ואפילו הצבאי, אם יהיה צורך בצבא. להרוס או לעזוב את הקיים אסור, כי בזה אנחנו מחלישים את כוחנו המדיני, – אבל… המומנט ההיסטורי גוזר: לגיון. אם נהיה מוכרחים להילחם בחלש בשעה זו ביחד עם התקיף בשעה זו, להילחם בתורכים, בגרמנים וכו', לשפוך דמם ולעזור לחורבנם, יהיה זה דבר נורא, חטאת לא נוכל כפרה. ולא עוד אלא שהדבר הזה יוכל להזיק לנו במידה שאין אנחנו יכולים עתה לשער בקונגרס השלום, אשר גם קולם של המנוצחים ושל העומדים לימינם מקרב הנייטרלים יהיה נשמע שם, בכל אופן יותר מאשר קולנו אנו, והם יוכלו אולי להכריע את הכף לרעתנו ולהפוך לתוהו והבל את כל ‘גאולתנו’, – סוף דבר… יה הכרח היסטורי להתנדב אל הלגיון. אם נהיה מוכרחים להילחם בבולשביקים ברוסיה, באלה, שנלחמים על אותם האידיאלים, שאנחנו נָתנו ונותנים את נפשנו עליהם, ביחד עם אלה שנלחמים על הקפּיטליזם, שאנחנו חייבים להילחם בו; אם נהיה מוכרחים לשפוך דמם של אלה הקרובים לנו בשאיפה ולעזור לחורבן השאיפות, שאנחנו חייבים לשפוך את דמנו עליהן, אז בוודאי יישבר לבנו לאין מרפא, – ובכן, הלגיונה! בכלל אין אנחנו בטוחים אפילו בצורך שיש בלגיון, יש סיכּון, יש סכנה לכל מה שכבר רכשנו ולכל מה שאנחנו שואפים אליו, ולעומת זה התועלת או הכבוד או הסיפוק הנפשי, הצפויים לנו מהלגיון, מסופקים, – אבל… הלגיון (מסרתי את התמצית של תוכן נאומו, אולי לא בדיוק גמור, אבל, כמדומני, ברוח התוכן הזה).

בכלל המחשבה והרגש הטבעיים מתקוממים בכל תוקף נגד הלגיון, – בזה נשמעת הודעה שלא מדעת בעלים מתוך הנאומים של כל בעלי המחשבה והרגש מקרב המחיבים. בעד הלגיון מדברים איזה רגש ומחשבה קהוא, שלושים, כאילו מתוך דבר-מה בא מן החוץ ומאפיל על כל מה שמאיר את הנפש מתוכה, איזה שכרון של המחשבה והרגש כאילו תוך התלהבות קדחתנית, איזה רגש ומחשבה צעקניים – שלא כמידת רגש ומחשבה טבעיים, שהם פרי הנפש וההכרה בלי אמצעי, – כאילו בכדי להחריש, להשביח קולו של דבר מה צועק חמס בתוך הנפש, מתקומם בכל תוקף נגד מה שבא פה לצאת לפעולה. והנצחון על צדם. במלה אחת – היפנוז. שהרי אין לחשוד את המתנדבים בהונאת אחרים או בהונאת עצמם מדעת. מובן, כי בהיפנוז אין בכוח שום רגש או מחשבה להילחם.

בייחוד נראה היה בדי בהירות, כי כאן פועלת איזו כפייה נפשית לא-מוכּרה, על פני המתנדבים עצמם היום בבוקר, אחרי נצחונם של אתמול, אחרי שנרשמו אל הלגיון, כפי שאומרים, כמאה וחמישים איש, מלבד חברי ‘השומר’. הפנים מביעים דכדוכה של נפש לא פחות מפניהם של אלה, שראו כאן חורבן הקיים ביישוב או גם חורבן האומה. ואין זה צער של הכרח להיפרד ממה שיקר לנפש, צער של טרגיות עמוקה, המפייסת בתוך כדי הכאבה, זהו דבר-מה מעיק על הלב, כשברי חורבות כבדים מנשוא או כפשע שלא מדעת שחור וכבד.

בתור אילוסטרציה בהירה לעובדה, כי יש כאן היפנוז מלחמתי, ולאופן פעולתו של ההיפנוז, יוכל לשמש מה שסיפר ש. על דבר ילדו. נפש הילד ערומה, ובה אתה רואה בבהירות כמעט מוחשית, כיצד פועל עליה מה שבא מן החוץ. הילד שואל את ש.: - אבא, מדוע אין מסדרים גדוד של ילדים? – למה לך גדוד של ילדים? – אנחנו נהרוג ילדים תורכים!…

זהו כוחה של מלת הקסם: גדוד, לגיון, צבא, מלחמה, אם בצורה ילדותית או בצורה מבוגרת, יותר מחוכמה ויותר מזוקקה, אם כדי להרוג ילדים בתור תכלית בפני עצמה או כדי לשפוך דם גדולים, דם בני ה’אויב' (וכמובן, גם דם השופך או הבא לשפוך עצמו), לתכליות גדולות, ממשיות, תועלתיות, או לתכליות רוחניות, כמו לתכלית של חובה, של הכרת טובה, של הצלת הכבוד הלאומי (האומנם בלגיון יצילו את הכבוד, שחוּלל באופן כל כך מכוער, למשל, על ידי הזונים אחרי השילינגים והפוּנטים של הכובשים, או שיחוּלל באופן לא-מכוער בעינינו הגלותיות על ידי הדם, שיישפך על קידוש שמו של ה’גואל'?), לתכלית של מסירות נפש, של הרמת הרוח, של הגנה על הארץ וכו' וכו‘. העיקר, כי כל התכליות ,כל הטענות על דבר הצורך בגדוד, כל המחשבות הגדולות, הבאות לבאר ולהוכיח את הצורך, ואפילו כל הרגשות הגדולים, הכבירים, הקדושים, העמוקים והטמירים, עד כי לאו כל אדם זוכה להרגישם או אפילו להשיגם השגה כל-שהיא, – כל אלה באים לאחר מעשה, לאחר מלת הקסם ומתוך פעולתה של מלת הקסם המלחמתי: לגיון, גדוד, צבא, מלחמה. צריך להעיר, כי ההיפנוז הזה שרשיו עמוקים מאוד, והם טמונים עוד בשרם הריבולוציוני של רוסיה (ועוד עמוק מזה – בזרמים הידועים בעולם הרוח ובתנועות החברתיות של אירופה), שהשפיע עלינו, על נפשנו הגלותית, הכרוּתה מכל טבע, מכל חיים טבעיים, כדרך שמשפיע עלינו בכלל כל מה שמרעיש ומלהיב הבא מן החוץ, – השפעה זו משעבדת ומסרסת את כל עצמותנו. ההשפעה הזאת היא שהכניסה את הזרם של ‘בדם ואש’ לתוך ה’שומר’, אם כי מצד עצמו, בתור מוסד של הגנה עצמית, הוא חשוב לנו מאד.

מה שבייחוד אופייני, מה שמראה בייחוד, עד כמה גדולים בקרבנו ערבוב המושגים, סמיוּת העיניים, חוסר היכולת וגם הרצון לתת לעצמנו חשבון ברור ממצבנו האמתי, הוא – שמצדדי המלחמתיות חיים בקרבנו רגילים וגם אוהבים להשווֹת את מצבנו המדיני למצבו של עם חי ומשועבד בארצו, הנלחם במשעבדו על חירותו, על חירות עצמו וארצו בלי אמצעי, כמו שהיה, אם לקחת משל מהיסטורייתנו, מצבו של עמנו בימי מלחמת החשמונאים, כשהוא נלחם בלי אמצעי במשעבדיו היוונים על חריות עצמו וארצו. אבל הם שוכחים או אינם רוצים לראות, כי אנחנו לא התקוממנו ולא חשבנו להתקומם על התורכים בכלי אמצעי ומעצמנו, וכי הארץ נכבשה לא בשבילנו בלי אמצעי. הארץ היא במובן המדיני – של הכובש, ובמובן הלאומי – של הערבים. יש לנו אמנם זכות היסטורית על הארץ, אבל בפועל ובמעשה לא תהיה הארץ שלנו, לפחות בחלק ידוע, אף אם תינתן האבטונומיה היותר רחבה. היא לא תהיה שלנו במובן הלאוּמי אלא במידה שיהיה לנו בה יישוב חי, עובד ויוצר, ובמובן המדיני – תקוותנו לעמידה ברשות עצמנו בהחלט היא עתה אולי עוד יותר רחוקה מאשר בימי שלטון התורכים. ובמי אנחנו הולכים עתה להילחם? בתורכים, שאין לנו עוד שום עסק עמהם, בגרמנים, שלא היה לנו מעולם עסק עמהם, או בבולשביקים ברוסיה, שאין לנו שום רצון להילחם בהם, או שהיינו רוצים בנצחונם? ובעד מה אנחנו הולכים להילחם? בעד הקפיטליזם, בעד שעבוד עמים אחרים, ויהיה שעבוד תרבותי ולא פראי!

––––––––––––––––

נסתחפה שדנו. הכוחות החשובים ביותר, הלבבות המרגישים ביותר, אף גם המוחות החושבים ביותר מקרב מחננו הצעיר, השואף, הנותן את נפשו, העובד, היוצר, נסחפו בזרם המלחמתי. ולא זה עיקר, ששדה מערכתנו אנו נעזב, שהמחנה הלוחם את מלחמתנו אנו, מלחמת העבודה והיצירה, נשאר בלי כוחות. העיקר הוא, שכאן, כמו ברוב התולדות (אם לא לאמור: בכל התולדות), שהספיקה לפי שעה להעמיד בקרבנו ה’גאולה‘, בכל ה’ריקודים לפני המנגנים’, בכל השקר והחנופה כלפי ה’גואלים‘, כאילו הם באמת לוחמים לשם הצדק, לשם השלום, לשם האידיאלים האנושיים, לשם שחרור העמים הקטנים וכו’ וכו‘, – השקר והחנופה הממלאים את אווירנו עד למחנק נפש ומרעילים את רוחנו, – אף כי בכל הבולמוס הפראי, החמסני והמנוּול של הזונים אחרי השילינגים והפונטים, הפושטים את האור מעל כל מי שיש לפשוט מקרב ה’גואלים’ בעד בצע כסף, – העיקר הוא, שכאן, בהתלהבות של התנדבות, כמו בכל אלה, אם לא יותר מאשר בכל אלה, אתה רואה, עד כמה אנחנו, בני העם קשה-העורף בעת רעה וקשה, נוחים להתמוגג, להיטשטש, לשכוח את עצמנו, את כל עצמותנו (אם לא לאמור: לבגוד בכל אלה), בשעה שאחרים מסבירים לנו פנים, מתייחסים אלינו יחס אנושי, ובייחוד בשעה שהאחרים עושים לנו טובה ממשית.

ואני שואל את עצמי, והייתי שואל גם את המתנדבים, לוּ נשאר בלבם מקום לשאלות, להתבוננות, לעיון: מה היא כל ההתעוררות הזאת לברוא לגיון, גדוד, צבא, כל ההסכם המהיר והתקיף הזה להילחם, לשפוך דם, לשפוך דמם של אלה, שאין אנחנו שואפים כלל לדמם, להחריב מה שאין אנחנו רוצים כלל להחריב ואפילו מה שהיינו מוכנים לתת את נפשנו על קיומו, לעזור לשאיפות, שכל ישותנו מתקוממת כנגדן? מה היא כל ההתכחשות הזאת לכל עצמותנו העליונה? האם אין זאת התחלה של שעבוד רוחני, של שעבוד רצוננו, רגשותינו ומחשבתנו לרצונו או למה שאנחנו ‘קופצים מתוך עורנו’ לראות בו את רצונו של ה’גואל‘? מה יוכל לשלם לנו בעד התכחשות זו לעצמנו, לעצמותנו העליונה? יתקוממו, יבטלו, ינזפו בי כמה שירצו, – רותי טורדת השאלה החצופה: השוֹוה כל ה’גאולה’ בשעבוד הרוחני הזה לרצונו או לרוחו של ה’גואל‘, בשעבוד מרצון, מתוך הכרת טובה וכו’ וכו', בשעבוד כל כך שלם ועמוק של כל עצמנו, עד שאין אנחנו מרגישים כלל במושכות המטות אותנו לאשר הן מטות, ועוד להפך, מוכנים ומזומנים אנחנו להוכיח בכל ההוכחות שבעולם לעצמנו ולאחרים, כי מתוך עצמנו, לצרכנו העצמי, מתוך תביעות המומנט ההיסטורי, אנחנו עושים מה שמתנגד כל כך לכל עצמותנו? אבל יאמר נא כל יהודי נאמן לעצמו חי מתוך עצמו: מה שחרורנו, מה גאולתנו, מה תחייתנו? מה אנחנו מבקשים בארץ-ישראל? האומנם רק להיות מה שטובי העמים האחרים, החיים, מה שהכוחות היותר חשובים שבהם כבר מתחילים לבקש שלא להיות, – האומנם רק להיות עם בעל אגרוף רשע, עם של חיתו-טרף? האומנם על זה אנחנו נותנים את כל נפשנו, נותנים מדעת ועוד יותר שלא מדעת ממה שיש בנפש מלפני ההכרה? ואני חשבתי בתמימותי או בבטלנותי, כי אנחנו מבקשים לברוא עם-אדם ישר, נאור ואדיר באמת, זכאי בכל הקניינים והערכין האנושיים העליונים, שזכרי בהם האדם הפרטי, ואחראי לכל מה שאחראי האדם הפרטי; עם, שאינו יכול להיבנות מחורבנם של עמים אחרים או לחיות בטובה על חשבון עמים אחרים; עם, שעל דגל התחייה שלו כתוב לא: ‘בדם ואש יהודה תקום’, כי אם: ‘לא ישא גוי אל גוי וחרב ולא ילמדו עוד מלחמה’. או האומנם יכול אדם פרטי להיות אדם, כל עוד עמו, יוצר חייו הממשיים, החברתיים, היוצרים מצדם הם את צורתו הרוחנית של הפרט בצלמם, הוא חיה טורפת? האם לא כאן, במה שהורשה לעם להיות חיה טורפת, מקור כל הסתירות, כל השקר והכיעור, כל החטאים, העווֹנות והפשעים שבחיים החברתיים? אני בכלל חשבתי, כי אנחנו מבקשים בארץ-ישראל דרכים חדשות לחדש את עצמנו, את חיינו, את האדם והחיים בכלל, בכוח העבודה והיצירה. חשבתי… חשבו, כמודב, רבים, הרוב או בכל אופן החלק היותר חי והיותר חשוב ממחננו… ופתאום, – והנה כולנו חכמים ללעוג לכל הדברים בטלים האלה, לכל האידיאולוגיה הבטלנית הזאת, לכל הנפשיות היהודית הפסולה, לקוית החיים, הזאת. כולנו יודעים את התורה, כי יש בעולם הכרח היסטורי, כי החיים, אלה החיים המקולקלים, הרקובים, שאנחנו לכאורה נלחמים בהם, שאנחנו לכאורה נתַנו את נפשנו לשנותם, לחדשם על פי רצוננו אנו, כי החיים האלה נושאים אותנו לאשר יהיה עם רוחם ללכת, והעיקר – כי אנחנו חייבים להיות נישאים בזרמם למרות רצוננו, הכרתנו והרגשתנו, המתנגדים לזה בכל תוקף, כי בזה כל כחמת החיים וכל גבורת החיים, כל הגדוּלה והתפארת שבחיים. אבל אוי ואובי לחכמתנו ולגבורתנו יחד, שגם הן באו לנו מידי אחרים, שגם הן אינן אלא פרוֹדיה, קריקטוּרה מתוך סירוס כל עצמותנו בכוח ההיפנוז, בכוח ההיפנוז של התבטלות בפני אותם האחרים!

––––––––––––––––

מה כל זה אומר? מה יש לעשות? – אינני יודע ואינני יכול לדבר זה לפי שעה. לפי שעה עולמי חרב. לפי שעה אני רואה ברוב תולדותיה (אם לא, כאמור, בכל תולדותיה) של ה’גאולה' חורבן האומה, חורבן מתוך ‘גאולה’. אולי אני טועה מתוך התרגשות יתרה, או אולי אינני מסוגל בכלל, אם מתוך זקנה או על פי תכונתי היהודית-ה’יבנאית' הפסולה או מתו ליקוי נפשי אישי, לחיות או להשיג חיים גדולים, רחבים, עמוקים, סוערים, מהפכים, מחדשים, יוצרים, – בשבילי הלא הכל אחד. אחת אני מרגיש בכל ישותי: רגעים קשים כאלה, המלאים אדי ייאוש, לא חייתי ולא ידעתי במשך כל הזמן שאני בארץ-ישראל, אף גם לא בכל ימי הפורענויות, הסערות והזוועות, שעברו עלינו בשנים האחרונות. לבי אומר לי, כי לא יחיד אני בזה, כי יש הרגשה חשאית כזו, אם במידה ובצורה זו או אחרת, בקרב כל הרגשות, שקולם הולך היום מסוף עולמנו ועד סופו, וכי על כן יש אולי מקום להביאה לידי ביטוי גלוי. מה יהיה בעתיד? אם יבואו החיים ויטפחו על פני ויעמידוני על טעותי, או אולי יאיר עלינו אור חדש מתוך מה שיבוא, לא אור מתעה, כי אם אור אמיתי, עשוי באמת להחיות נפשות ובכללן גם נפשות כנפשי, נפשות יהודיות-‘יבנאיות’ פסולות או לקוּיות מתוך עצמן, – את זה הרי אין לדעת לפי שעה.

כנרת, ט“ו בחשון תרע”ט. למחרת גמר הוויכוחים בדבר ההתנדבות.

––––––––––––––––

על כרחך אתה אומר: לא רק היפנוז, לא רק שכרון עובר, – פה, לכל מה שנעשה פה, יש יסוד עמוק בנפש העושים, יסוד נפשי תמידי, רגיל כל כך, עד שאין שמים אליו לב עוד, אלא שהפעם הוא הובלט ביותר. פה אתה רואה את טשטוש צורתנו הלאומית בתור תכונה נפשית של בני הדור, של היותר מתקדמים מבני הדור, ומפה אתה גם יכול לראות את התכונה הזאת בכל אשר תתבונן בפני הדור ובחייו.

לדוגמה – קטע משיחה.

– הכוח של ‘בדם ואש’ אינו כוח של חיים. מעולם לא הביא הכוח הזה אושר לשום עם – לעם בכללו ולא רק לפרזיטיו, הקופצים בראש והחיים באמת על הדם, על דמו של העם ועל דמם של אחרים – ולא הציל עוד שום עם מכליון. כל העמים הקדמונים, הכבושים הגדולים, שפעלו בכוח זה, עברו ובטלו מן העולם. ולוּ היה עמנו הולך בדרך זו, היה גם הוא נבלע בקרב יתר העמים, ולא היה לו עוד היום זכר בחיים. היה כוח אחר, שהחזיקוֹ בחיים – דווקא הכוח של אידיאליו הגדולים, וביניהם האידיאל של ‘לא ישא גול אל גוי חרב’ וכדומה.

– אני לא הייתי מצטער כלל, לוּ היה עמנו נטמע בקרב יתר העמים ועובר ובטל מן העולם, אלא שדבר זה הוא בלתי אפשרי, כמו שאנחנו רואים עד היום. לפיכך, אם רוצים אנו בקיום הגון, אנחנו מוכרחים ללכת בדרך של ‘דם ואש’, בדרך, שהולכים בה יתר העמים ומתקיימים בכל זאת. מתקיימים הרוסים, הגרמנים, הצרפתים, האנגלים וכו' – נתקיים גם אנחנו.

‘לא הייתי מצטער כלל וכלל, לוּ היה עמנו נטמע בקרב יתר העמים ועובד ובטל מן העולם’ – הנה אחד הביטויים לאותו הפרי החדש, שצמח בנשמתנו הלאומית במקום ה’אתה בחרתנו' הפראי שלנו, במקום חפץ הקיום הלאומי שלנו, החי, העקשני, התקיף, האיתן, כחפץ הקיום בכל ברייה חיה, אשר ‘מחנכינו’ כל כך עמלו בו לעקרו מן השורש. לא במקרה ולא בפעם הראשונה נשמעה הדעה הזאת, יותר נכון, ביטוי הרגש הזה בקרבנו. בצורות שונות, בגוונים שונים ובבהירוּת שונה אתה מוצא את הרגש הזה בכל אשר תפנה: בחיי יום-יום, וגם בחיי העבודה במשמע, ובספרותנו בזרמים שונים. אפשר, כמדומה, לאמור, כי הוא פועל בנו עוד מתחילת התפשטותה של ההשכלה האירופית, כמובן, בהשתלשלות מודרגת, עד שלבש את צורתו המשוכללת של היום. זכות קיומנו או כוח קיומנו הלאומי הוא בשלילה, בשלילה הממשית, המציאותי, – באשר אין עמנו בכללו יכול להתבולל ולהיטמע לגמרי. סמי מכאן חיוב. עצמוּת מיוחדת, מקורית, חיה ונלחמת בכל כוח איתנים של ‘אני’ חי על קיומה ועל זכותה לבוא לידי גילוי בצורתה העצמית ועל פי דרכה המיוחדת לה – מאן דכר שמה! מובן, כי בתהום נשמתו של בן הדור, כל זמן שלא גמר עוד את חשבונותיו עם האומה, יש עוד דבר-מה טורד, תובע, דוחף למעשים וגם למסירות נפש בעבודתם של אחרים – סוף סוף אין האדם נעקר בנקל וכל כך מהר מתוך נפש האדם, – אבל מה עלוב, מה מסכן הרגש הזה! מה חדל כוח, מה מחוסר צורה וגוון, מה מהיר להיות נחבא אל הכלים ומה נוח להיטשטש ולהתבטל במקום שמדברים רגשות אחרים ודעות אחרות, רגשות ודעות מעולמם של אחרים, אשר – כמו שאומרים היום – ‘זוכים בהם מן ההפקר’! ישמחו בייחוד בעלי ביטול היש שלנו: עמלם עשה פרי, אולי פרי יותר יפה ממה שקיווּ הם בעצמם, שהרי סוף סוף לא בכוחם עשינו את כל החיל הזה, כי כוח יותר גדול פעל עלינו ועליהם יחד, – כוח החיים של האחרים: הם נישאו בזרם לא פחות מאלה, שהם זירזו אותם להיות נישאים עמהם.

או אולי כך נאה וכך יאה לנו? אולי באמת נקום ונחיה רק בכוח השלילה, זה שאין לנו משלנו כלום, ורק כספוג נספוג אל תוכנו הכל מן החוץ, משל אחרים: שמן אפרסמון ויין קפריסין ביחד עם שופכים ורפש, וכמובן, קודם כל ויותר מכל שופכין ורפש?

לא אבוא לפרש ולבאר, – השאלה היא יותר מדי עמוקה ויותר מדי מקיפה בשביל לפרשה במקום הזה ולבארה, ולא לאלה, הזקוקים לפירושים ולביאורים, אני מדבר הפעם. כוונתי היא רק לציין את הנקודה ולהראות למי שיש להראות, כי כאן יש שאלה, לא שאלה עיונית, כי אם חיונית; כאן יש מצד הנפש החיה והמבקשת תביעה גדולה ועמוקה על מחשבה חיה, אינטואיטיבית, יוצרת, על חשבון חדש, יסודי, עם עצמנו. ולא אני העמדתי את השאלה, – עצם ה’גאולה', אשר בצעד אחד, בנשימה אחת, הרסה משורש את כל חשבון חיינו ועולמנו ושעבדה את כל עצמותנו, היא העמידה לפנינו בכל התוקף, שהחיים במומנטים היסטוריים גדולים יכולים להעמיד, את השאלה היסודית על דבר עצמותנו: חיוב או שלילה? אידיאלים לאומיים, אנושיים-קוסמיים, נפשיוּת לאומית-אנושית, עצמוּת מיוחדת כבירה, חיה וקיימה מיום היותנו לעם עד היום, ותובעת היום, ביום תחייתנו ותקומתנו, את תיקונה ואת התחדשותה המיוחדים, העצמיים ברוח המחשבה והיצירה והחיים החדשים, – או אולי רק מין בית-קיבול ריק, העשוי לקבל את תוכו כל מה שיזרום אליו מכל הצינורות ומכל הבּיבים של החיים האירופיים?

בעיני אני זאת היא השאלה ‘להיות או לחדול’?, הקודמת לכל שאלות ה’גאולה', לכל שאלות ההוֹוה והעתיד, ובפתרונה תלוי פתרון השאלה על דבר עצם הגאולה: אם היא באמת שחרור במידה כל-שהיא או שעבוד חדש, תרבותי, רוחני.

ושוב אני חוזר: לא שאלה עיונית היא, כי אם שאלת חיים, ואולי יותר נכון לאמור: ביקורת של אוצר הנשמה אשר לכל אחד לעצמו, ביקורת של חשבון חייו ועולמו.

או האומנם טועה אני כל כך ושוגה בדמיונות? האומנם כל כך איני מבין את החיים?

תל-עדשים, כ“ג מרחשון, תרע”ט (1918).

על האיחוד

מאת

אהרן דוד גורדון

---

לחברי ברוח המנוצחים

מאת

אהרן דוד גורדון

¹

א

על פי הכתובת תוכלו לראות, כי דברי אינם באים לעורר למלחמה או להגנה. אין לנו צורך בזה. מה שאנחנו עומדים עליו הוא די איתן, ושום פוליטיקה של המרובים לא תכבוש אותו ממנו ולא תזיז אותו זיז כל שהוא. צריך רק לדעת לעמוד עליו עמידה נכונה. רק חוסר דעתנו או מיעוט דעתנו את זה הביא אותנו להפסיד מה שהפסדנו. הדעת הזאת היא איפוא הדבר שאנחנו זקוקים לו עכשיו, או הדבר, שאנחנו זקוקים לו עכשיו, הוא – חשבוננו עם עצמנו.

קודם כל נברר לעצמנו, מה קרה פה. מאין כל המהומה והמבוכה? אומרים: התאחדות. נעיין בדבר, אם יש פה באמת שאיפה להתאחדות

התאחדות בין אנשים או בין קבוצות אנשים שונים בדעות תוכל לבוא רק על בסיס משותף לכל המתאחדים. בנידון דידן יש לנו מצד אחד ‘פועלי ציון’ והנגררים אחריהם, העומדים על בסיס הסוציאליות עם הלאומיות, ומצד שני – אנשים העומדים רק על בסיס הלאומיות בלבד. הבסיס המשותף היא איפוא הלאומיות. הן גם ‘פועלי ציון’ מודים או אינם כופרים בלאומיות. ברור כי להתאחד התאחדות אמיתית, התאחדות, שאינה עומדת על פוליטיקה, אפשר רק על בסיס הלאומיות, זוהי הדרך הישרה, הדרך של שאיפתנו היסודית ושל עבודתנו המשותפת לכולנו. הרי לשם תחיית האומה ותחיית עצמנו באנו הנה כולנו. לשם הסוציאליות בא הנה ותורתו בידו מיעוט קטן. והנה באים אנשים ומציעים לנו תכנית, אשר סעיפה הראשון, המלים הראשונות, היסוד לכל הבניין, הוא: ‘תנועת העבודה בארץ-ישראל היא ענף תנועת העבודה הסוציאלית בעולם’. מה זאת? האם אין זה אומר, כי פה מעמידים את כל עבודתנו בארץ-ישראל בעיקר על הסוציאליות, והלאומיות אינה אלא סעיף שני לה? וגם על האמת אין רחמים בדין זה, שהרי האמת היא, כי תנועת העבודה בארץ-ישראל אינה כלל וכלל ענף תנועת העבודה הסוציאלית. הרוב הגדול של העובדים בא הנה, כאמור, לא לשם סוציאליות כלל. ומה עונה על זה התכנית? היא תוך כדי דיבור, אחרי בארה באריכות את הגאולה והישועה שבסוציאליות, מוסיפה בלשונה הרשמית בתור סעיף שני: ‘תנועת העבודה בארץ-ישראל היא ענף התנועה הציונית בעם העברי השואפת לגאולת עם ישראל מן הגלות’, – כאילו אין כאן ניגוד או סתירה כלל! פשוטו כפשוטו: התנ"ך והברית החדשה בכריכה אחת, – האם אין זה דבר אחד? ומעתה יכולה התכנית להוסיף אחרי איזה עמודים, כי ‘אחדות העבודה’ משתתפת בתור גוף ארצי אבטונומי: בהסתדרות הציונית העולמית, באינטרנציונל הסוציאלי וגם, כמובן, בברית הפדרטיבית העולמית של הסתדרות ‘פועלי ציון’. ואם תאמר: הרי זה פשוט תכנית מחודשת להסתדרות ‘פועלי ציון’, ומה שנקרא פה בשם איחוד אינו על פי האמת אלא כניסה להסתדרות ‘פועלי ציון’. ואם תוסיף עוד, כי לקרוא ‘איחוד’, ‘אחדות העבודה’, הוא תכסיס לא יפה, אם לדבר בלשון נקייה, – העיזה לאמור כך, העיזה להגיד את האמת הפשוטה והברורה הזאת לאשר יש להגידה, וראית כיצד מקבלים את האמת עושי ההיסטוריה שלנו, כמו שראיתי אני.

מתפלא אני ומשתומם על ה’מאחדים', שיש ביניהם אנשים חושבים ומרגישים, אנשים, שכוונתם היתה בוודאי רצויה, איך לא הרגישו, כי בתכניתם זו הם הסיעו את הנקודה המרכזית של כל עבודתנו ושל כל שאיפתנו היסודית, הלאומית והאנושית כאחת, מתוכנו. מתוך עצמותנו הלאומית ומתוך תוכו של כל אחד מאתנו, עד כמה שהוא עצמי, אל החוץ, ומתוך כך לקחו ממילא מכל עבודתנו את נשמתה, את רוח חייה, והפכו אותה מעבודה חיה לעבודה מיכנית. איך לא הבינו, כי דווקא אנשים, ששאיפתם לעבודה בארץ-ישראל באה להם לא מן החוץ, לא מתוך תעמולה בפה או בכתב, כי אם מתוך עומק נשמתם, מתוך עצם עצמותם, – כי דווקא אנשים כאלה אינם יכולים לעקור מנשמתם את נקודתה המרכזית ולהמיר אותה בנקודה אחרת, חיצונית, מיכנית; ואפילו לשם התאחדות, הנחוצה לנו באמת כאוויר לנשימה, אינם יכולים; ואפילו אם ירצו, אינם יכולים: כי אינם יכולים להתכחש לעצמם, לעצמותם הלאומית והאישית כאחת. איך לא הרגישו מרחיבי עבודתנו החדשים, כי לא הרחבה, כי אם חורבן הם מכניסים לתוך נפשם של אנשים כאלה, שגם להם, מותר, כמדומה, לאמור, יש אותו הדבר שקוראים לו נפש. התפלא, השתומם, – אבל לברר את זה, להביא לידי כך שיבינו אותך, לא תוכל.

על זכרוני עולה מה שמספר טולסטוי, בדברו על האמנות, בשם פרופיסור אחד לציור. פעם אחת ניגש הפרופיסור לראות את התמונה שצייר אחד מתלמידיו. התמונה היתה מצוירת על פי כל חוקי האמנות, רק חסר דבר-מה. לקח הפרופיסור את המכחול ונגע בו נגיעה קלה באיזו מקומות, – והתמונה כאילו חיתה. השתומם התלמיד ואמר: הן אתה רק נגעת בתמונה נגיעה כל שהיא, – וכאילו נפחת בה רוח חיים! – ידוע תדע, ענה הפרופיסור, כי ב’כל-שהוא' זה סוד כל האמנות. ועל זה מוסיף טולסטוי: ב’כל-שהוא' זה סוד כל יצירה וכל חיים.

אבל זוהי הצרה, כי את האמת הפשוטה הזאת מבינים, והעיקר מרגישים לכל עמקה, כנראה, לא כל בני האדם, ואפילו לא רובם, ואפילו, כנראה, לא כל פרופיסור לציור מבין ומרגיש אותה לכל עמקה. והפגימה הקלה הזאת נוקבת ויורדת עד התהום.

פה אתה רואה את כל הטרגיות האנושית, את כל הרעה, הבאה לבני האדם מידי עצמם, הגדולה והקשה לאין ערוך מכל רעה מידי הטבע, כאילו היא מרוכזת בנקודה אחת. בני-האדם אינם אולי כל-כך רעים, כל-כך מטומטמים, ואולי גם לא חלשים כל-כך, קטנים כל-כך, כמו שאינם מבינים איש את רעהו, כי אינם מבינים את עצמם, את חיי עצמם, כי אינם תופסים את החיים, את עומק החיים, את הנקודה ההנדסית שבחיים. אין נקודת איחוד, נקודה משותפת להבנה הדדית, להשגה הדדית, בין בני-האדם; כלומר אין מבקשים נקודה כזאת, כי גם בחסרונה אינם מרגישים, כי גם את זה אינם מבינים ואינם רוצים להבין. רואה אתה בני אדם טורפים זה את זה, אם בחומר או ברוח, יורדים איש לחיי רעהו, אם לחיי הגוף או לחיי הנפש, לא מתוך כוונה להרע או מתוך חולשה, לא שיש להם צורך בזה או שיש להם הנאה מזה, כי אם מתוך חוסר הבנה הדדית. ולא עוד אלא שלעתים לא רחוקות הם טורפים בזה, בתוך כדי טירוף אחרים, את נפש עצמם, יורדים בזה לחיי עצמם. את הדבר הזה אתה רואה בבהירות כמעט מוחשית במקום שבני-אדם באים לבקש דרך לחידוש החיים ולתיקון האדם. פה, בקרב בני אדם כאלה (אני מדבר דווקא בבני אדם מהוגנים, שתוכם כברם), ובעניין כזה שאין פה מקום לפניות אגואיסטיות, לקטנוּת, לטמטום, אין לכאורה מקום גם לפירוד לבבות, לשנאה, לקנאה, לתחרות, לקטטות, לקיפוח הדדי. הן כולם שואפים למטרה אחת, לנקודה מרכזית אחת, ובהכרח יגיע שמה – עד כמה, כמובן, שאפשר לו להגיע – כל אחד מנקודתו. ובפועל אין לך כמעט דבר, שכל כך ירחיק בני אדם זה מזה, כל כך יזרע שנאה בלב איש לרעהו, כל כך יביאם לרדת איש לחיי רעהו – לחיי הנפש, ולעתים לא רחוקות גם לחיי הגוף – כמו השאיפה הזאת המשותפת לכולם. והכל בשם מה? בשם דין הקדימה לאחד משני הצדדים של השאיפה!

הכל, כל מוח חושב, לא יכחש, כמדומה, כי אין תיקון שלם לאדם בלי חידוש החיים, ואין חידוש שלם לחיים בלי תיקון האדם, כי יש פה פעולה חוזרת. אלא מה? באים ושואלים: מה קודם, חידוש החיים או תיקון האדם? לכאורה אין כאן שאלה כלל, שהרי שני אלה, הקשורים בקשר של פעולה חוזרת, צריכים בהכרח לפעול ביחד, בכל רגע של עבודה להשגת המטרה, אם להשיג מה שמבוקש, אולם בפועל זה מוליד שתי שאיפות, שתי דרכים הולכות ומתרחקות זו מזו מן הקצה אל הקצה.

מצד אחד: שאיפה להשיג את המבוקש על פי מה שמחייב היש הקרוב, המציאות הממשית, הרקובה, של ההוֹוה ושל העבר, להשיג ברצון ובכוח לא מתוחים ביותר ובדרך קרובה לדרך הכבושה; יותר נכון, באותה הדרך עצמה רק על ידי כבישה חדשה, מה שבעצם אינו ולא יכול להיות לא רחוק הרבה ולא גדול הרבה, או לא רחוק ולא גדול כלל מאותם החיים, ששואפים להתרחק מהם ולברוא אחרים תחתם. ומצד שני: שאיפה להשיג את המבוקש על פי מה שמחויב מתוך השקפה מקיפה את כל החיים לכל היקפם ועמקם, את חיי הגוף ואת חיי הנפש, את החיים החברתיים ואת חיי היחיד עד לעומק החיים הקוסמיים; להשיג על ידי הגברת הרצון, אימוץ כל הכוחות והליכה בדרך קשה, רחוקה מהדרך הכבושה, את המבוקש הגדול בכל שלמותו האפשרית. על פי ההשקפה הזאת האחרונה עיקר גדול הוא עצם הדרך, שהרי ההולך בה לא ישיג את המטרה האחרונה בחייו, חייו יעברו בהליכה אל המטרה; נמצא, כי הדרך כשהיא לעצמה צריכה לתת לו חיים רצויים לו לפי המצב, שהוא עומד בו. כדאי לו לפי זה ללכת בדרך קשה, שתיתן לו חיים רצויים וסיפוק נפשי בשלמות היותר אפשרית מאשר ללכת בדרך קלה, שתיתן לו חיים מסופקים וסיפוק נפשי מסופק. זאת ועוד אחרת. כל החיים הם הליכה, אם עלייה או ירידה או הליכה בדרך שטוחה, וגם החיים המבוקשים בתור מטרה אחרונה אינם בעצם אלא הליכה לבקש מטרה עליונה, – ובדרך ירודה או אפילו שטוחה לא תבוא לעולם לידי עלייה. מביצה, אפילו אם תיתן לה מהלך לצד החיים המבוקשים, לא יצאו לעולם חיים טהורים, מרקבון, אפילו אם תתן לו את הצורה היותר מזהירה, לא יצא לעולם אור עליון, או מ’חול' לא יצא לעולם ‘קודש’.

ברור, כי הבחירה באחת משתי הדרכים תלויה לא במידת כוח השכל ולא במידת הידיעה וההבנה את הכוחות הפועלים בחיי החברה בכללם ובכל פרטיהם, כמו שמכריזה המחשבה המיכנית, כי אם במידת עומק הנפש. מי שנפשו די חלקה או די מלוטשה, עד שהיא יכולה למצוא מרגוע, טעם, סיפוק וגם יופי ב’חול' או ב’חומר', שניתנה לו צורה מלוטשה ומזהירה; מי שנפשו כל כך כרותה מהטבע, כל כל סמויה וסתומה מעומק החיים הקוסמיים, עד כי בעיניו טבעי הוא האדם גם – ‘כשבא לקבוע את תורת מלטוס בגלגל חייו…’, – הוא לא יבוא לפקפק הרבה וילך ישר בלב שלם וחלק, בקומה זקופה ובבטחון גמור בדרך שתורה ‘השיטה הטכסיסית’ או ‘הסטראטגיקה’ וכן הלאה. אולם אותו ‘הרוּדימנט’, שנפשו יותר עמוקה ומחשבתו חיה, לא יוכל ללכת בדרך הזאת, אף אם יבינה, אף אם יבין את כל החכמה של ‘ההכרחיות הטבעית’, של ‘חוקי הברזל’, של ‘הברייה המקובצת’ העיוורת והאכזרייה לא פחות ממה שמבינים גיבורי ‘הסטראטגיקה’; כי הוא מבקש יותר, מעמיק יותר ומבין יותר, כי הדרך הזאת אינה מובילה לאשר הוא מבקש, לאשר יש לבקש, ואינה נותנת כשהיא לעצמה מה שהדרך צריכה לתת. זה אולי אסונו, אבל להרגיש פחות ולהבין פחות הוא אינו יכול, ותמיד יבקש דרכים חדשות, תהיינה קשות ורחוקות, אבל מובילות ישר לאשר הוא שואף אליו, ובכל אופן נותנות כשהן לעצמן חיים לא מיכניים, לא מטומטמים ולא תפלים.

אבל הנה שומעים אנחנו, כי גם גיבורי ‘הסטראטגיקה’ יודעים כי נפש האדם נוהמת ‘לא רק מתוך קוּפה של תבן, כי אם גם מתוך קוּפּה של בשר’. משמע, כי גם בסתרי נשמתם יש דבר-מה מעין בת-קול מנהמת בחשאי-חשאין, כאילו בבחינת ‘מנפשא ללבא לא גליא’, כי ה’חולין‘, אפילו כשהם מלוטשים ומזהירים, אינם עוד היופי העליון וכי ה’טבעיות’ של אדם, ‘הקובע את תורת מלטוס בגלגל חייו…’ אינה ‘שמן זית זך כתית למאור’. אלא מה מעכב, מה חסר? חסרה אותה הנקודה הקלילה, חסר אותו ‘כל-שהוא’.

וזהו מה שפוגם גם בעבודתנו הלאומית אנו. לא כוונה רעה ולא חולשה מכניסה לתוך מחננו מהומה ומבוכה בכל שעה קשה, אבל גם גדולה, בשעה שיש צורך לאמץ את כל הכוחות בכדי להתגבר על המעצורים ולעבוד עבודה גדולה, כי אם חסר אותו ‘כל-שהוא’.

מה היתה, למשל, הצעת אוגנדה? מצד אחד – אוגנדה דבר ממשי, בטוח, מתאים לכל מה שצריך לאומה חצי-מתה בשביל שתשוב להיות אומה חיה ככל האומות. היה גם מומנט נפשי, הדוחף לקבל את ההצעה גם למרות כל הוכחות הגיוניות (הדבר הלא היה אחרי הפוגרום הקישינובי. – בכלל על כל צרה שלא תבוא מזמין לנו הקב"ה מומנט נפשי, העומד למעלה מכל הוכחות הגיוניות ואפילו מכל תביעות נפשיות עליונות). ולעומת כל החיובים הממשיים ביחד עם החיוב הנפשי – איזו ‘רומנטיקה’ תלויה על בלימה, ארץ-ישראל העלובה! אבל מה המריץ את המרובים, שהיו ביניהם הרבה אנשים חשובים וגם נעלים, לקבל את אוגנדה? האומנם חוסר רצון וכח לעבוד עבודה קשה ורחוקה, אבל גדולה וחיה? בשום פנים לא! רק חוסר קצת ‘רומנטיקה’, חוסר אותו ‘כל-שהוא’.

וכן הוא בכל. צא והסתכל בעין פקוחה בכל ההתעוררות, שנבראה בשם המפורש ‘בית לאומי’, בכל החוגים והספירות, בחיים, בעיתונות, במחברות, בתכניות להסתדרויות שונות, וראית, כי הרגע ההיסטורי לא הרים אותנו, לא העמיק את נפשנו ולא נתן דחיפה למחשבתנו החיה, היוצרת. יש רצון, יש הבנת המצב, יש גם כוחות, ועוד יותר מזה יש, כמובן, רעש ושאון, קולות וברקים, – אבל זרם של חיים, שפע עליון, רוח של יצירה לאומית גדולה, רוח מחדשת, מטהרת, מרוממת את כל מי שהיא נוגעת בו, אין, ועוד להפך. שוב חסר אותו ‘כל-שהוא’.

וגם אנחנו, העובדים, לא טובים מאחרים. גם אותנו לא הרים הרגע ההיסטורי, כי אם להפך. את הרעה היותר קשה מכל הרעות, שידענו עד הנה, הביאו עלינו לא אנשים זרים ולא מרוע לב, כי אם אנשים קרובים לנו, אנשים, שגם כוונתם, יש לחשוב, היתה רצויה. פה לא יועילו כל טענות ומענות, כל בירורים והוכחות, את הנעשה אין להשיב. השאלה היא: מה לעשות?

ידוע לכם, כמה אני מתנגד להתגודדות, ל’קלייזלעך‘, כמה קרוב אל לבי הרעיון של אחדות העבודה והעובדים, של אחדות כל העם. ומטעם זה לא הגדתי בזה דבר לפני הוועידה. חיכיתי, חפצתי לראות, איך ייפול דבר, מי ומי הם חברי ברוח, ואיך תתנהגו. אני, כמובן, לא הייתי נכנס להסתדרות ‘פועלי ציון’ גם בצורתה החדשה, אפילו הייתי נשאר יחידי, אבל להשפיע על אחרים אפילו השפעה כל-שהיא רחוק ממני. אולם מאחר שלא נכנסתם ונשארתם נאמנים לעצמכם, אוכל רק להגיד לכם: יישר כוחכם! דווקא עכשיו יש טעם ויש רעיון לקיומו של ‘הפועל-הצעיר’, אבל, כמובן, של ‘הפועל-הצעיר’ בצורתו הראשונה, בלי כל תערובת של סוציאליות, יותר נכון, של סוציאליסטיות. בשעה שישנם ‘אוגנדיסטים’, צריך בהכרח שיהיו גם ‘ציוני ציון’. ואם הם המרובים, ואם הם מתגדרים ב’שיטתם התכסיסית’, אין דבר: ה’אוגנדיסטים' הם תמיד המרובים, לא רק בקרבנו, ותמיד הם מתגדרים ב’שיטתם התכסיסית'. אבל את החיים, את הגרעין המפרה חיים, זורים תמיד ‘ציוני ציון’.

ב

אבל צריכים אנחנו לברר לעצמנו את יחסנו להסתדרות זו החדשה, יותר נכון, להסתדרות ‘פועלי ציון’ בצורתה החדשה. אשר רבים מחבריה עמדו עמנו במחיצה אחת. הדבר הראשון, שאנחנו צריכים לעמוד עליו הוא, כי העיקר הוא, שאנחנו נהיה שקטים, בטוחים בעצמנו, לא נלחמים ולא מזכירים עוון. אם המאחדים והמתאחדים אינם מרגישים את חטאם הגדול, הלאומי והאנושי, את חטאם ליהודי ולאדם שבכל אחד מאתנו, שחטאו בלי דעת בהרסם את היסוד הנפשי לכל עבודתנו ולכל שאיפתנו הלאומית והאנושית, אם לבם לא יכם על זה, – לא נכה על לבם ‘על חטא שחטאו’. בזה לא נועיל כלום, – בזה רק נזיק, וקודם כל נזיק לעצמנו. אנחנו רק נעורר בקרבנו רגשות לא טובים לאותם האנשים, שהיו כל כך קרובים לנו, ואנחנו, להפך, צריכים להשתדל, עד כמה שאפשר, לעקור מלבנו אותם רגשות שאינם רצויים, שנתעוררו מאליהם, על כרחנו. הדבר הזה – צריך להגיד את האמת – לא כל כך קל לעשותו, אבל נחוץ לעשותו, אם חפצנו להיות מוכשרים לעבודתנו הגדולה. רגשות לא טובים הם תמיד פרי החולשה והטמטום, ואנחנו זקוקים לגבורה ולחיים. ואם לבנו כואב על החורבן בעבודתנו ועל התהום, שרבצה בינינו וביניהם, – יכאב, אבל אל יחלש ואל ייטמטם.

צריך, שיהיה ברור לנו, כי ההתפלגות הגמורה, שבאה עכשיו, מוכרחה היתה לבוא בזמן מן הזמנים, ומוטב שבאה עכשיו, בעוד מועד, מאשר לאחר זמן, מוטב, שהתבהרו הצורות, שהתברר, מי עומד על אותה הנקודה, שאנחנו עומדים עליה, ומי לא. הנה, למשל, עומדים אנחנו, כפי שיש לשער, לפני עלייה, אולי לא כל כך גדולה, אבל בכל אופן בהולה. יבואו כל מיני בני אדם מכל שדרות הגלות, יביאו עמהם כל מיני תורות, פרינציפים, ‘פסיכולוגיות’ על פי כל מיני שבלונים ידועים ולא-ידועים לנו עדיין. אל כל זה צריכים אנחנו להיות מוכנים בעוד מועד, צריכים לדעת בבירור את כוחותינו ולברר לעצמנו את הדרך, כיצד להתנהג. הלכה גדולה לפנינו. הדבר דורש זהירות יתרה. הקנאות היתרה, למשל, מזיקה, אבל גם הפשרנות מזיקה, ואולי עוד יותר. הדבר יתברר במשך הזמן בחיים ובספרות. אבל דבר אחד ברור לנו מעתה: עם ‘פועלי ציון’ לא נוכל ללכת בזה בדרך אחת. הדבר, כמדומה, אינו צריך ביאור או ראיה. וגם זו לטובה: לפחות בקרב מחננו הנשאר פחות מבוכה.

לעומת זה יכולים אנחנו ללכת עמהם יד ביד בהרבה דברים או ברוב הדברים, כמו שהלכנו עד עכשיו. למשל, בדרישות העבודה, הלאמת הקרקע ומכשירי העבודה וכן הלאה.

העיקר מה שעלינו לדאוג עכשיו הוא, כי עבודתנו לא תופרע. יש איזו הרגשה, כי דווקא מעתה כאילו התרחבה והתעמקה ספירת עבודתנו, כי נעשה איזה בירור נחוץ, כי מה שהרעיש אותנו כל כך כאילו נתן דחיפה עצומה למחשבה, לרגש, לרצון או יצר מקום קיים לדחיפות עצומות למחשבה, לרגש ולרצון, אשר תעוררנה אותם לפעולה יותר נמרצה ויותר עמוקה. ואם הצד השני, המנצח, יהיה לפחות עתה יותר רציני, אם לפחות מעתה לא יסתפק בגבורת הפוליטיקה העליונה וב’דם ואש' הרוחני שלו, אם יש לאמור כן, כי אם יבוא אלינו במחשבות וברגשות ממש, – כי עתה תוכל לצאת מזה מלחמת דעות יפה, פורייה, מועילה במידה מרובה גם לכוח עבודתנו ולצורתה. אם כי, האמת אגיד, מסופקני, אם יש לקווֹת הרבה מהצד ההוא. אמנם נוספו שם עתה כוחות חדשים, אבל קרוב יותר להאמין, כי הכוחות החדשים יימשכו בזרם, כמו שנמשכו לתוך הזרם, מאשר להאמין, כי הם יטו את הזרם בנטייה יותר רצויה. אבל – נחיה ונראה.

בין כך ובין כך דרכנו אנו לא תשתנה מזה. העיקר מה שנתבהר לנו מתוך המהומה וששינן לנו המשבר הוא, כי כל עבודתנו וכל שאיפתנו הלאומית והאנושית עומדת על נקודה אחת מרכזית, כמו שכל ההנדסה עומדת על הנקודה ההנדסית, וכי כל הנוגע בנקודה הזאת כנוגע בבבת עינו. הנקודה המרכזית הזאת היא בנו בעצמנו, בעצמותו הלאומית והאישית של כל אחד מאתנו. מרכז עבודתנו להביא לידי גילוי את הנקודה הזאת, לבנות על פיה את בנייננו הלאומי והאנושי הוא בעמנו ובארצו. תחית העם וגאולת הארץ – במרכז עבודה אחד, בארץ-ישראל, ובעבודה אחת.

לא לשם הסוציאליות באנו לארץ-ישראל ולא לשמה באנו לעבוד ולחיות בעבודה. לא על פי תורות ולא על פי ‘שיטות תכסיסיות’ אנחנו חיים, ולא על פי תורות או ‘שיטות תכסיסיות’ אנחנו שואפים למה ששואפים ועובדים מה שעובדים. חיים אנחנו מתוך עצמנו ושואפים מתוך חיי עצמותנו. נחיה, – וגם תכסיסים נלמד מפי החיים, אבל תכסיסים מתאימים למה שאנחנו מבקשים. כמה שנוכל לקבל מפי המדע – נקבל, אבל רק במקום שזה מוסיף חיים, מרחיב, מעמיק, מאיר את החיים, ולא במקום שזה מלטש את החיים, הופך את החיים לדבר מיכני מגוהץ ומזהיר. לא נבוא ללמוד במקום שצריך לחיות, ולא לחיות במקום שצריך ללמוד. ידרשו לנו דרשות על דבר ‘כתות ומפלגות’, יחדשו לנו חידושים כי יש הבדל בין האידיאל בעודו אידיאל ערטילאי ובין העבודה להגשמתו, בין עבודת ה’קודש' ובין עבודת ה’חול‘. אנחנו יודעים אחרת, יודעים, כי פה אין מקום להבדלים בין ‘קודש’ ובין ‘חול’, בין רוח ובין חומר, – פה יש מקום להבדל בין חיים ובין לא-חיים. בחיים אין ‘קודש’ לחוד ו’חול’ לחוד. אין רוח לחוד וחומר לחוד. בחיים חומר ורוח תמיד ביחד.

חיים אנחנו מבקשים, שאיפה עליונה חיה ועבודה חיה כאחת, רוח וחומר, ‘קודש’ ו’חול' כאחד. עובדים אנחנו את עבודתנו לעם ולעתידו, – וחיים בעבודתנו את חיי עצמנו בהוֹוה, חיים בה חיי רוח וחיי חומר כאחד, חיים לאומיים ואנושיים וחיי יחיד כאחד (אין זה אומר, כמובן, כי אנחנו שלמים וחיינו שלמים, אבל מה שאיננו שלמים, מה שיש בנו ליקויים, כמו בכל בשר-ודם, הוא לא מפני שגובר החומר על הרוח, ה’חול' על ה’קודש‘, כי אם מפני שאיננו שלמים לא ברוח ולא בחומר, מפני שלקוי בנו גם ה’קודש’ גם ה’חול'. ובזה כל חובת חינוך עצמנו – לשאוף, עד כמה שאפשר, להשיג שלמות אפשרית גם בזה וגם בזה). פה חידוש החיים ותיקון האדם, תיקון הכלל ותיקון היחיד – דבר אחד, עבודה אחת. אנחנו, כל אחד מאתנו וחיי כל אחד מאתנו, איננו אמצעי למטרה רחוקה, אשר בתור אמצעי, בכדי להשיג את ה’קודש', יכולים אנחנו להיות ‘חול’ וחיינו ‘חול’, על פי הכלל: המטרה מקדשת את אמצעים, – אנחנו עצם המטרה, החוליה הראשונה בשלשלת המטרה או המטרות. המטרה או שלשלת המטרות מתחילה בנו ובחיינו, מיום בואנו לארץ-ישראל וגשתנו לעבודה, ולא תיגמר גם לאחר שתושג המטרה האחרונה שלנו, כי ביום שתיגמר, ייגמרו גם החיים.

וזו כל החשיבות של ארץ-ישראל בשבילנו, החיים היום. בגלות אין חיינו חיים בעצם לא מפני שאין לנו שם מקום להשיג את מטרתנו האחרונה, כי אם מפני שאין לנו שם מקום להשיג מטרות עצמיות לנו בכלל. אמור מעתה: אם אנחנו לא נהיה מה שאנחנו צריכים ויכולים להיות, ולא נחיה כמו שאנחנו צריכים ויכולים לחיות על פי תביעות נפשנו העליונות; אם אנחנו נמצא לנו התנצלות, כי ה’הכרח ההיסטורי', ‘חוקי הברזל’ או איזה רגעים היסטוריים וכדומה, מחייבים אותנו לבקש פשרות ולעשות מה שמתנגד לתביעות נפשנו העליונות, מה שפסול על פי הדין שבלבנו לשם המטרה האחרונה שלנו – הרי שגם הדורות הבאים אחרי שתושג מטרתנו האחרונה אנו, מחויבים יהיו לעשות כל מיני פַּסְלוּת לשם המטרה האחרונה שלהם. אם אנחנו וחיינו לא נהיה, במידה שאפשר לנו, כולנו ‘קודש’ אמיתי, במובן המבואר לעיל, נוכל להיות בטוחים, כי גם העתיד, שאנחנו נושאים את נפשנו אליו ונותנים את נפשנו עליו, יהיה כולו ‘חול’ במובן היותר פשוט. כי החיים הם שלשלת אחת של מטרות וכל האידיאלים העליונים אינם באים על פי האמת, על פי תפקידם לרומם את האדם ואת חייו, אלא לתת לעצם הדרך צורה של מעלות או של סולם מזדקף יותר ויותר, – לעצם הדרך, כי אין אחרי הדרך ומחוץ לדרך כלום. זה הכלל: חידוש החיים או יצירת חיים חדשים, זאת אומרת – תיקון האדם או יצירת אדם חדש וכן להפך. כל חידוש שאדם מחדש בחיים מתקן באותה מידה את החיים. חיים, שאינם מתקנים את האדם, ועוד להפך, מביאים אותו לידי פשרות ולידי פסלות, הם חיים ירודים ולא יולידו לעולם חיים חדשים.

אינני רואה צורך לברר את זה יותר, אבל אני רואה בזה מקום לעורר את המחשבה. אדרבה, יבואו אחרים ויבררו מה שיש פה לברר באופן אחר, ואפילו שונה מבירורי אני מן הקצה אל הקצה. הן לא לגמור את חשבוננו עם עצמנו באתי בזה, כי אם להתחיל את החשבון, או לציין את המקום לחשבון שאינו פוסק עם עצמנו; לא להציע מחשבות, כי אם לתת חומר תוסס ביסוד המחשבה החיה. חשובה לנו יותר עבודת המחשבה מפרי המחשבה, חשוב לנו יותר להביא לידי תסיסה אותו משהו, החי בעומק נשמתנו, במסתרי עצמותנו, שיחתור לבוא לידי גילוי במחשבה כמו במעשה בצורתו העצמית, מאשר מחשבה, שכבר באה לידי גילוי. ואני רואה פה, בנקודה זו שבין הלאומיות והסוציאליות, די חומר תסיסה. יותר שתחשוב בזה, יותר שתמצא לך מחשבה לבירור העניין, יותר יתגלה לך חומר תוסס למחשבות חדשות. בייחוד לנו, הנרעשים ברגע זה, חשוב יותר מה שמעורר לחשוב מחשבות, מה שמוסיף כוח ושפע חיים לנפש ללכת בדרכנו הלאה, מה שמרכז את המחשבה ואת הרוח בעבודתנו ובשאיפתנו, מאשר מה ששופך אור מן המוכן על דרכנו, עבודתנו ושאיפתנו.

מרכז עבודתנו ושאיפתנו הוא, כאמור, פה, בארץ-ישראל, ובעם ישראל. פה, במרכז הזה, עלינו לרכז את כל עבודתנו, הגשמית והרוחנית כאחת, עבודת התחייה והגאולה בתור עבודה אחת. אין לנו לפנות לאחורינו או לצדדים, אין לנו עסק עם האינטרנציונל ועם הברית העולמית של ‘פועלי ציון’ שמרכזה הוא בהכרח, אחרי כל האבטונומיה, בחוץ-לארץ, ובכלל אין לנו עסק עם מפלגות, יש לנו עסק עם ארץ-ישראל ועם עם ישראל, עם ארצנו ועמנו, שמרכזם הוא פה. כי גם מרכז העם אשר בגולה הוא פה. וגם עם עמים אחרים יש לנו עסק רק בכלליותנו, בתור עם, בתור אדם קיבוצי, אח לאחים, ולא עסק מפלגתי. ואין לנו עם בני הגולה, בין פועלים ובין לא פועלים, קשרים אחרים מלבד הקשר הלאומי, המאחד את כולנו, בלי יוצא מן הכלל, במידה שכולנו שואפים לתחיית האומה ולגאולתה. אנחנו, כמו שאמרתי במקום אחר, איננו מפלגה פוליטית או סוציאליסטית, – אנחנו החלוץ, העובר לפני העם בעבודתו התרבותית או, יותר נכון, הלאומית האנושית. אולם הדבר הזה גופו מחייב אותנו להשתדל בכל כוחנו להיות יותר קרובים ויותר מאוחדים עם העם, עם כל העם בכל שדרותיו, בלי יוצא מן הכלל ובלי הבדל כל שהוא. אין לפנינו מיוחסים, לא מיוחסים אריסטוקרטים, אף לא מיוחסים דימוקרטים או פרוליטרים. שוויון גמור. יש לפנינו אנשים חיים על יגיע כפיהם (או על עמל רוחם) ואנחנו עמהם, ויש פרזיטים, החיים על עמל אחרים, שאנחנו כנגדם ונלחמים בהם בתוך העם, ועד כמה שיעלה בידנו, ביחד עם העם, – נלחמים, כמובן, לא מלחמת אגרוף, כי אם באמצעינו ההגונים והנמרצים כאחד, כמו, למשל, בכוח דעת הקהל, בשביתות וכדומה. עוזרים ותומכים יכולים וצריכים אנחנו לבקש בקרב כל העם. כל טובי העם מקרב כל השדרות והמעמדות, המפלגות והכתות, יכולים לעמוד עמנו במערכה אחת בהרבה עניינים, שיש נקודות-שיתוף בינינו וביניהם, אם כי בעניינים אחרים הם יכולים להיות רחוקים מאתנו לפי מצבם, עד המרחק מן הקצה אל הקצה. דרישותינו העיקריות, למשל: העבודה והלאמת הקרקע עם מכשירי העבודה, יכולות להתקבל אפילו על ידי הדתיים הקיצוניים: ‘והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ’ גוזרת גם התורה. וזה גם רעיון הקופה הלאומית, שתמכו בו גם הדתיים. וכן העבודה. מובן, כי לא כל מי שיכול או אפילו מחויב לעמוד על העיקרים האלה – יעמוד. יש גורמים פחות נעלים ויותר תקיפים מכל תביעות מוסריות או דתיות ומכל תביעות נפשיות עליונות, ואינני חושב כלל, כי קל כל כך להוציא את הדבר אל הפועל. אני רק מציין נקודות אחדות למגמות, שעלינו לכוון על פיהן את פנינו. השאר – יעשו הרצון והחיים.

דרכנו היא, לפי כל האמור, דרך חדשה: לא דרך הרוח ולא דרך החומר, כי אם דרך החיים, – בכל אופן חדשה באותו המובן, שאנחנו לא לקחנו אותה מאחרים; באותו המובן, שאנחנו מרגישים שפע חיים בדרך עבודה זו; באותו המובן שהחיים הם תמיד חדשים, במידה שהם חיים, במידה שהאדם חי אותם בכל שלמותם ועמקם. הנצליח? הנגשים לפחות לפי כוחותינו, היש לגשם בדרך זו מה שאנחנו שואפים אליו? מי יוכל להגיד? בכל אופן אנחנו, עד כמה שיעלה בידנו ללכת בדרך זו, אנחנו נחיה, נחיה גם בחומר גם ברוח במידה היותר אפשרית לנו לפי השגתנו, לפי כוחותינו ולפי כל מה שהננו, נחיה כמה שכל אחד מאתנו יוכל לחיות ונהיה מה שכל אחד יוכל להיות. ואם נחיה כך, לא נחיה לבטלה, וגם להשגת מטרתנו ובכלל להגשמת שאיפותינו העליונות, הלאומיות והאנושיות יחד, ניתן בכל אופן לא פחות ממה שתיתן העבודה הסוציאלית, העבודה על פי ‘שיטה תכסיסית’ וכו'. בשר ודם אנחנו, ומוכרחים להסתפק במה שאפשר. די יהיה לנו אם כל אחד מאתנו ייתן לעם ישראל נפש אחת מישראל.

תרע"ט (1919)

---

איחוד של פירוד

מאת

אהרן דוד גורדון

בעצם השעה, שאנחנו כל כך זקוקים להתאחדות אמיתית, להתאחדות מתוך עצם שאיפתנו הלאומית ועבודתנו הלאומית, בא ה’איחוד' מתוך התנועה הסוציאליסטית שבגולה (הן לא במקרה התחילו ה’מאחדים' את תכניתם במלים: ‘תנועת העבודה בארץ-ישראל היא ענף תנועת העבודה הסוציאלית בעולם’. העובדה כשהיא לעצמה, שהם לא מצאו התחלה אחרת, העובדה כשהיא לעצמה מה היא אומרת וכמה היא אומרת!), ‘איחוד’ מתוך התנועה הסוציאליסטית, שאין לה פה שום מקום, שהרי אין לנו פה לא קפיטליסטים ואין פרולטריון (על פי האמת הרי גם בגולה אין לנו. כי כלום הקפיטליסטים היהודים הם הקפּיטליסטים שלנו, שהתעשרו מתוך תעשייתנו אנו? וכן הפרולטריון היהודי כלום הוא שלנו, יוצר ערכי חיינו אנו?), מלבד מה שהסוציאליות עשויה רק להחניק את הלאומיות, את רוחנו הלאומית, שזיווגו על כרחן של שתיהן.

מובן, כי ‘איחוד’ כזה עשוי רק להרחיב את הפרץ בין העובדים, שהרי עוד ישנם בארץ-ישראל עובדים, שאינם נישאים ברוחות המנשבות ברחוב, ושאין הרוחות מטשטשות את עצמותם הלאומית והאישית עד כדי לשכוח, כי אנחנו באנו הנה לברוא לעצמנו ולעמנו חיים עצמיים ולא חיים מתורגמים מחייהם של אחרים (מתורגמים אמנם לעברית ולא לז’רגון, שבזה, כנראה, רואים ה’מאחדים' את כל עצמותנו הלאומית). אף אמנם לא היה עוד (אל יאמרו לי: היה מכוסה ונתגלה, כי יודע אני כמוהם מה שהיה ומה שיש היום), – אף אמנם לא היה עוד בקרב העובדים פירוד כזה, התמרמרות הדדית, התנגשויות הדדיות כאלה, בקצרה – אם לקרוא את הילד בשמו האמיתי – כיעור כזה, כמו שיש היום, בתור תולדה ישרה מה’איחוד' כביכול. והדבר הזה קשה בייחוד לעולים החדשים, שקיווּ למצוא בארץ-ישראל נקודה מאירה מתוך העבודה החיה, שהם באו להתמכר לה.

צריך היה לשים קץ לכל המהומה הזאת, שבכל אופן אינה מביאה תיקון או טובה לשום צד. צריך היה לפחות למצוא דרך לשלום בין שני הצדדים, ששני הצדדים יוכלו לפחות להיפגש זה עם זה בתור בני אדם שיש להם בכל אופן איזה עניין משותף, אם לא בתור חברים; שהיחס ביניהם יהיה לפחות לא גרוע מזה, ששרר תמיד בין ‘פועלי ציון’ ובין ‘הפועל הצעיר’ (אגב אורחא יש להעיר לעורכי העיתון ‘די ארבייט’ בגרמניה, כי לא ‘פועלי ציון’ הם האשמים העיקריים בתכסיס ה’איחוד‘. בקרב ‘פועלי ציון’ היו רבים, יש לחשוב, שהתנגדו אפילו לשינוי השם. וגם עד היום לא הורע במידה כזאת יחסם ל’הפועל הצעיר’. האשמים העיקריים הם ה’מאחדים' מקרב הבלתי-מפלגתיים ואחדים ממי שהיו חברי ‘הפועל הצעיר’, אם כי כוונתם היתה בתחילה מבחינה ידועה רצויה). צריך היה לשים קץ, – אבל איך? אם להשלים אתה אומר, "הרי זה גם כן מאינטריגותיו של ‘הפועל הצעיר’ " (הדברים האלה אינם קלוטים מהאוויר, כי הם נאמרו לי בהשתדלי למצוא דרך לשלום). שהרי אם הם, ה’מאחדים‘, יסכימו חס ושלום לחיות בשלום עם ‘הפועל הצעיר’, כאילו הם מאשרים את זכות קיומו. מכאן – השתדלותם בכל מה שהם עושים ומדברים וכותבים לבלי להכיר בקיומו של ‘הפועל הצעיר’ בתור הסתדרות של עובדים. שוב פוליטיקה! כאילו אין ‘הפועל הצעיר’ יכול להתקיים בלי אישורם! בכלל, אם בתחילה, בעצם שאיפתם ל’אחד’, היתה לפחות כוונתם רצויה, הנה עתה, בכל יחסם ל’הפועל הצעיר‘, קשה להגיד גם את זה. לא די להם שאינם עומדים על טעותם, שאינם רואים את עוותתם, שאינם רוצים להבין, כי להיכנס למפלגת ‘פועלי ציון’ ולהכריז על ביטול המפלגות ולקרוא לזה ‘אחדות העבודה’, – להשתדל להטיל דעות על אחרים בתקיפות אינקוויזיציונית, לבטל את ההסתדרות הכללית ולהכריז על התאחדות העובדים, כי כל זה לכל הפחות אינו תכסיס יפה או כשר, – הנה קנאותם העיוורת ביחס ל’הפועל הצעיר’ אינה יודעת כל גבול. כאילו לא הם האשמים, שלא בחרו בדרך הנכונה ולא ידעו לקרב את הלבבות או לפחות, אם אין למצוא דרך, שלא השאירו את הדבר כמו שהיה, אבל בחרו בדרך שהם רצו בה ובאמצעים של כפייה מוסרית, כי אם אשם ‘הפועל הצעיר’, שלא עשה שום מעשה, אלא שלא רצה – איזו חוצפה! – שלא רצה ללכת אחריהם בעיניים עצומות, שלא רצה להיות נישא בזרם או ברוח המנשבת ברחוב, שלא רצה לקבל את תורתם ואת רוב הטובה השאולה או הקנויה מאחרים, שהם באו להשפיע עליו. לא אדבר במעשים, המכוונים להצר צעדי ‘הפועל הצעיר’ וגם להחניקו, – לא אהיה שופט. בין כך ובין כך, כפי שיש לראות, לא יימלט, כי הדברים לא יתפרצו החוצה ואז יראה הקהל וישפוט. אבל היחס, שאני רואה אותו כל כל צעד! פשוט מין שנאה עיוורת לחברי ‘הפועל הצעיר’ הולכת וצומחת בלבם: חברי ‘הפועל הצעיר’ הם מין חבורה של אנשים גסים, מטומטמים, שאין להם בעולמם אלא מפלגתיותם הצרה, וכל מעשיהם חשודים. ואין הקנאים החשדנים האלה חולים או מרגישים אפילו, כי אין לך סימן מובהק למפלגתיות מטומטמת מקנאות חשדנית כזו. מאחדים – ואינם מבינים דבר פשוט כזה, כי גם בצד שכנגדם יכולים להיות אנשים שכוונתם רצויה, שלא רק מפלגתיותם הביאתם להתנגד, אנשים, שיש להם אולי גם מחשבה וגם נפש במידה אולי לא פחותה ממה שיש ל’מאחדים' בכבודם ובעצמם. מאחדים – ואינם יכולים להבין, כי כשם שהם רשאים לחשוב ולהאמין כי מתנגדיהם טועים, כך רשאים מתנגדיהם לחשוב ולהאמין כי הם טועים.

קשה בעיני אני, למשל, קשה פירוד הלבבות הזה או פשוט השנאה, המשטמה הזאת בקרב העובדים אפילו מהפירוד בעבודה, ואולי אפילו מהשתדלותם של ה’מאחדים' להצר צעדי ‘הפועל הצעיר’ או להחניקו. סוף סוף הם יזיקו בזה רק לעצמם. ‘הפועל הצעיר’ חי, וגם יחיה. אם עם ישראל שואף באמת לתחייה, לתחייה אמיתית, עצמית, לא רק שאין כל תכסיסיהם של המרובים לפי שעה מסוכנים ל’הפועל הצעיר', אלא שהוא עוד יגדל וישגא מאוד. סוף סוף הוא לפי שעה ההסתדרות היחידה של עובדים בארץ-ישראל, ההולכת בדרך הלאומיות החפשית מכל השפעה זרה. אבל הרעל של המשטמה, של הטמטום המכוער, מרעיל ומזהם את האוויר עד למחנק נפש, את כל האוויר, גם את אווירנו אנו.

מה לעשות? כיצד לתקן את המעוּות? כל מה שאנחנו יכולים לעשות במובן זה הוא לשמור את עצמנו מן הכיעור ומן הדומה לו: לא להילחם, לא להתגדר ולא להתרחק, בכלל לא להשתמש באמצעי הקטנוּת, החולשה והטמטום. אנחנו צריכים ואנחנו מוכרחים לקבל על עצמנו יותר ממה שמוטל עלינו, ממה שעולה בחלקנו מהעבודה ומסבל החיים, אנחנו מוכרחים למלא מצדנו את הגרעון הרוחני, שגרם לכל העבודה והעובדים בארץ-ישראל ה’איחוד' כביכול. אנחנו יכולים להבין, כי גם בקרב ה’מאחדים' וה’מאוחדים', אם כי, לפי דעתנו, טועים הם ודרכם לא רצויה, ישנם אנשים ישרים, חושבים ומרגישים, שכוונתם רצויה, ואנחנו יכולים לחיות עמהם בשלום וגם באחווה מבלי להיכנס למפלגת ‘פועלי ציון’, ובזה כוחנו. אל יהי אפוא כל העניין הרע הזה למכשול לנו בעבודתנו, ועוד להפך. לטהר את האוויר, למלא את הגרעון, למשוך את הלבבות, אפשר רק בכוח עבודה רצויה. אנחנו צריכים לעבוד כך, שהעבודה תפעל מה שאין אנחנו יודעים כיצד לפעול.

תרע"ט (1919)

---

מתוך מועקה נפשית

מאת

אהרן דוד גורדון

מתוך מועקה נפשית / א"ד גורדון

זה כשנה וחצי, ועוד יותר, מעת שנשמע ראשונה במחנה העובדים הכרוז על דבר האיחוד – שהקרע בין העובדים הולך וגדל, האוויר במחנה נעשה יותר ויותר מורעל והמועקה הנפשית – יותר ויותר קשה.

איזו אי-הבנה הדדית ירדה לעולמנו, אי-הבנה המגיעה עד לטמטום. פשוט מדברים אנחנו בלשונות שונות. קרובים נתרחקו וידידים נהפכו כמעט (או גם בלי ‘כמעט’) לשונאים זה לזה.

אי-ההבנה באה, כמובן, מתוך שהדרכים נתרחקו. ושוב מובן, כי כל צד חושב את דרכו לנכונה. אולם תהי דרכם של המאחדים איך שתהיה, – דבר אחד ברור, כי לאי-ההבנה גרמו הם, בסורם מהדרך, שהיתה מובנה לכולנו, בטענה, כי היא לא נכונה.

אבל לא באתי בזה לדון עם המאחדים. בינינו אין שום דין ודברים אפשריים, כי, כאמור, אנחנו מדברים בלשונות שונות. אני מכוון כלפי המחנה הנשאר לפליטה, ההולך עוד בדרך הקשה והרחוקה שבחרנו אנחנו, ולא בדרכים הרחבות והקרובות שסללו אחרים; יותר נכון, ההולך עוד בנטייה של בקשת דרך לעצמו – כלפי ‘הפועל הצעיר’.

רואה אני ורואים רבים מחברי בדעה וברוח, כי גם ‘הפועל הצעיר’ מתחיל לנטות מהדרך או מהנטייה שבחרנו לנו. רואה אני את זה מימי הוועידה בפראג עד היום. – – –

‘הפועל הצעיר’ היה היחידי בין כל המפלגות וההסתדרויות שלנו, שלא נישא בזרם, לא קיבל תורה, לא פנה לאחוריו או לצדדים ולא עסק בפוליטיקה, אם עליונה או לא עליונה. הוא ידע לבקש דרך לעצמו ועיניו לנוכח הביטו, אל אשר לפניו, אל החיים בלי אמצעי. הוא לא ירא ללמוד מפי החיים, המורה היותר קשה, אבל גם היותר נאמן, כמו שלא ירא להאמין ולבטוח בעצמו, בכוח עצמו, בכוח העם. הוא לא ביקש סוציאליות, לא סוציאליות פוליטית ולא סוציאליות יוצרת (אם ישנם בעבודתו אילו צדדים דומים לסוציאליות יוצרת, הרי כך הם החיים, אבל לא דרכה דרכו ולא רוחה רוחו), – הוא לא ירא לבקש מה שאין לו עוד שם רשמי, מה שעוד לא נולד, אלא שעוּבּרו טמון בתהום נפש אומה, בתהום כל נפש יהודית חיה. הוא לא הלך לא על גשר של ברזל ולא על גשר של נייר, החזק והבטוח, כמו שאנחנו רואים, עוד יותר מגשר של ברזל. בטחון רשמי לא היה לו, לא בטחון פוליטי ולא בטחון מדעי, אבל הוא ידע או הרגיש, כי גאולת ישראל, כמו גאולת האנושות בכלל, לא תבוא אף באחת מהדרכים הידועות, כי את הדרך צריך עוד לבקש, לבקש בעמל גוף ורוח, בייסורים, במסירות נפש, לבקש בעצם החיים ועבודת החיים. והוא ביקש, – ביקש לא בבטחון שימצא, כי אם בבטחון, כי על בקשה כזאת כדאי לתת את הנפש אפילו רק על ספק ואפילו על ספק-ספיקא, בבטחון כי עצם הבקשה היא עצם ההתחדשות, עצם יצירת חיים המבוקשים. הוא ידע או הרגיש את כוחו של ה’אולי' הגדול, של ה’אולי' שנותנים עליו את הנפש.

ועתה? האמנם מעתה ילך גם ‘הפועל הצעיר’ בדרך הרחבה של הבטחון הרשמי, ילך על גשר הברזל והנייר כאחד? – ילך! אנחנו – יהיה מספרנו קטן, נהיה יחידים, שיבולים בודדות – אנחנו לא נלך אחריו (גם מקרב החדשים שמעתי קול, כי פקפוק של חלק מהם להיכנס אל ‘הפועל הצעיר’ בא בעיקר מתוך שגם ‘הפועל הצעיר’ עוסק בפוליטיקה, רודף אחרי הכּמוּת וכו'). אנחנו נלך בדרך מורנו הראשון, אשר גם בהיות העם שקוע במ"ט שערי טומאה לא הלך לבו אחרי ‘ואעשה אותך לגוי גדול’. אנחנו נלך אל העם. עמו יחד, ברפשו וברקבונו, נחכה לגאולה, לגאולתו הוא ולגאולת כל האנושות. ואולי נבקש דרך להצמיח את הגאולה מעצם רפשו ורקבונו. וגם על ‘אולי’ זה נדע לתת את נפשנו, כי גם ‘אולי’ זה מדבר על לבנו יותר מכל ודאויותיה של הסוציאליות בכל צורותיה. וגם השמות idée fixe, ‘מאניה’ וכדומה לא יטילו עלינו אימה יתרה. ‘משוגע איש הרוח’, המבקש דרכים חדשות, בכל הזמנים והמקומות. בני אדם נורמליים אוהבים דרכים בטוחות, שאין אמנם למצוא בהם כלום, אבל הן מבטיחות הרבה או מבטיחות הכל.

אם ‘הפועל הצעיר’ רוצה להישאר נאמן לדגל הישן, לדגל שהוא הרים ראשונה, לדגל ‘העבודה-והתחייה’, אל ירדוף אחרי הכמות, אחרי הפוליטיקה, ואל יקבל דירקטיבים ממי שהוא, חוץ מהחיים ועבודת החיים. יאמין בכוח החיים ובכוח האמת, כי הם סוף סוף ינצחו, כמו שהאמין עד הנה, ובזה היה כוחו. ואל יירא פן יהיה על ידי כך ל’כיתה‘, כמו שלא ירא עד הנה, ודווקא בכוח זה נעשה מכיתה להסתדרות גדלה, הולכת וגדלה גם בכוח השפעתה וגם במספר חבריה. ואם הקיצוניים ב’צעירי ציון’ רוצים דווקא בסוציאליות, בפוליטיקה, ילכו אל ‘אחדות העבודה’. הן בכל משך הוועידה לא חדלתי לבאר לצירי ‘צעירי ציון’ הקיצוניים, כי עליהם, לפי השקפתם, להתאחד לא עם ‘הפועל הצעיר’, כי אם עם ‘אחדות העבודה’. ולמה לא הלכו ישר, כי אם בחרו בפוליטיקה ומצאו להתאחדות נוסחה דיפלומטית כזאת, שיש בה הזמנה ברורה על כתובת ‘אחדות העבודה’. יותר נוח כנראה, לעמוד על הפוליטיקה, על הדיפלומטיה, מאשר על האמת הפשוטה והברורה, ובפרט כשיש בידך שטר על הגאולה השלמה חתום בשם הסוציאליות.

אל יחשבו, כי אני דוחה את ‘צעירי ציון’ (אני בכלל איני דוחה איש, אני רק דורש, כי איש לא ישפיע רוב טובה על ‘הפועל הצעיר’) מתוך קנאה או שנאה, – לא מינה ולא מקצתה! כאשר אמר אחד מ’צעירי ציון' מעל הבמה, כי אם לא נתאחד, אנחנו ניפרד בתור שונאים, מחיתי אני בפניהם נגד זה ואמרתי להם, כי, לפי דעתי, אנחנו אמנם צריכים להיפרד, אבל לא בתור שונאים, אנחנו יכולים להיפרד בתור ידידים גמורים, רק בעלי השקפות שונות. עד מתי לא נדע לכבד את חירותו של האדם להחזיק בדעה מתאימה לנפשיותו! הלא זו היא הצרה של ‘אחדות העובדה’, שהיא כבר מצאה את הצדק ואת הגאולה השלמה, האנושית וגם הלאומית, ומי שאיננו מודה בזה, הרי הוא בעיניה או מטומטם מוח ולב או פשוט אדם גרוע. לולא מידתה זאת של ‘אחדות העבודה’, לא היה הקרע בין העובדים כל כך רחב ועמוק, לא היה האוויר כל כך מורעל, ולא היה קשה למצוא דרך לעבודה משותפת.

תר"פ (1920)

---

על האיחוד

מאת

אהרן דוד גורדון

א

עבודה מאוחדת או ‘חזית מאוחדת’, איחוד ‘ציוני סוציאלי’?

הללו אומרים איחוד רק לשם העבודה בארץ-ישראל עם כל המתייחס לזה, בלי כל תערובת של פוליטיקה, והללו דורשים איחוד של עבודה ושל פוליטיקה כאחת, איחוד, שיהיה כעין חוליה אחת באיחוד יותר גדול, באיחוד עם הפועלים היהודים בחוץ-לארץ ועם כל תנועת הפועלים העולמית בכלל.

ושואלים האחרונים את הראשונים: מדוע הנכם מתעקשים להתנגד לאיחוד עם כל פועלי העולם, העומדים על אותם יסודות הצדק הציבורי, שגם אתם עומדים עליהם, והנלחמים בכל ההיקף העולמי על אותו הדבר, שאתם נלחמים עליו בהיקף כל כך מצומצם? האינכם בעבודתכם חברים במשפחת העובדים העולמית? מדוע אתם כל כך מצמצמים גם את היקף הרעיון גם את היקף העבודה ומתנגדים לנו, השואפים להרחיב את שניהם עד קצה גבולם הטבעי? או היש הבדל יסודי מבחינת הצדק הציבורי בין שאיפתכם אתם והעבודה להגשמתה ובין השאיפה הסוציאלית של כל פועלי העולם בעלי ההכרה הסוציאלית?

לכאורה, מצד אחד – צמצום ומצד שני – התפשטות, הרחבה.

אולם יש הרחבה, היקף גדול, הבא רק מתוך ראייה לקויה. יש אשר עין חולה רואה היקף גדול של אור סביב אור הנר, בעוד שבעצם האור קשה לה להסתכל ואינה רואה אותו בבהירות טבעית.

גם האיחוד, שמבקשים אנחנו, בעלי ההשקפה הראשונה, אינו אלא חוליה או נקודה מרכזית באיחוד בעל היקף יותר גדול מהיקף העובדים בארץ, אבל היקף אחר: אנחנו שואפים לאיחוד עִם עַם ישראל כולו, בכל כללותו.

היקף כנגד היקף, איחוד כללי כנגד איחוד כללי. מצד אחד – איחוד עם הפרוליטריון העולמי ופוליטיקה סוציאלית, ומצד שני – איחוד עם עם ישראל ופוליטיקה לאומית או, כמו שקוראים לה הסוציאליסטים הוותיקים שבגולה, ‘כלל-ישראל-פוליטיק’.

מי נדחה מפני מי?

הסוציאליסטים-הציונים או הציונים-הסוציאליים היו רוצים מאוד, רוצים באמת ובתמים, שלא יימצא כאן כל ‘נדחה’. אדרבה, העבודה הלאומית והעבודה הסוציאלית, לפי מה שהם רוצים לראות, אינן אלא שני צדדים של דבר אחד. יותר מזה: רק על ידי העבודה הסוציאלית ובעזרת התנועה הסוציאלית נשיג את מטרתנו הלאומית. אבל החיים וההגיון רוצים אחרת, ולפי שעה ידם על העליונה.

קודם כל בתור מה בא האיחוד עם הפרוליטריון העולמי, אם לא בתור ניגוד לבורגנים, – ומי הם ה’בורגנים' שלנו, אם לא כל המון בית ישראל, החנוונים, הסוחרים, וכו' וכו'. ואפילו בעלי-המלאכה, הגדולים עם הקטנים, ואפילו הקטן שבקטנים, שיש לו רק עוזר אחד, הרי הם מבחינת הסוציאליות בורגנים, בכל אופן לא פרוליטרים, וכמה בכלל יש לנו פרוליטרים?

מובן, כי רצוי היה וגם נחוץ, כי כל עובדינו בחוץ-לארץ יהיו מאוחדים עמנו בהחלט בעבודתנו הלאומית. אבל מה נעשה – והם, עובדינו הסוציאליסטים האלה, אינם רוצים להתאחד עמנו, עם המון בית ישראל ה’בורגנים‘, ודורשים דווקא, כי אנחנו, אם חפצנו להתאחד עמהם, נקבל את הפוליטיקה הסוציאלית שלהם, שאינה סובלת את ה’כלל-ישראל-פוליטיק’ שלנו? הן גם ‘אחדות העבודה’, אחרי כל הפשרות והוויתורים, לא השיגה איחוד אלא עם חלק מהם. ומה היא הברכה שעתיד האיחוד עם הפרוליטריון העולמי להביא לנו? – בעבודתנו פה, למשל, במלחמתנו על העבודה העברית, בוודאי לא יעזור לנו הפרוליטריון העולמי כלום. או מה כוחו לעזור לנו בשאיפתנו להלאמת הקרקע והתעשייה, אם אין לנו לא קרקע ולא תעשייה? אלא מאי, בספירת הפוליטיקה העליונה? אומרים, למשל, כי הפועלים באנגליה וגם בארצות אחרות השפיעו לטובתנו על מהלך העניינים בסאן-רימו. ובכן… ובכן – כמה מכאן עד להשפעה לטובת גאולתנו השלמה! אכן יש להתפלא על תמימותם הקדושה של בעלי הפוליטיקה העליונה שלנו. פוליטיקה עליונה – ותמימות כזו! כמובן, בתור ‘תנא דמסייע’ היתה השפעתם של הפועלים רצויה לנו משום שהיא היתה רצויה למי ששימשה לו בתור ‘תנא דמסייע’, אבל כלום נשתנה או נעזר על ידי כך עצם מהלך העניינים בסאן-רימו אף בכל-שהוא? שם היו גורמים ממשיים יותר ולפיכך יותר חזקים, כידוע ליודעי ח"ן.

ומצד אחר, אנחנו רואים לא בחזון סוציאליסטי, לא מתוך אספקלריה של פוליטיקה עליונה, כי אם במציאות ממש, כי הבולשביקים, אלה הסוציאליסטים העליונים, שאין עליונים מהם, מתנגדים בכל תוקף לשאיפתנו הלאומית, מחניקים בארצם כל גילוי לאומי יהודי ומחריבים את היהדות עד מקום שידם מגעת, – וידם, כמובן, מגעת.

בכלל אנחנו רואים, כי הסוציאליסטים מוכנים ומזומנים בוועידות או במיטינגים לדבר טובות על היהודים שמחוץ לארצם או לארצותיהם, אולם במקום שהדבר נוגע בהם, בבני עמם וארצם, נגיעה כל-שהיא, שם הם אינם כלל צדיקים כל כך. הסוציאליסטים, למשל, בפולין, באוקריינה, בהונגריה, לא נקפו אף אצבע קטנה בכדי לעצור בעד הפּרעות ביהודים. לכל היותר הם יוצאים ידי חובתם בנקיפת אצבע קטנה. ולהפך, לעצור בעד היהודים מהיכנס אל בתי החרושת אין מניעה מצד הסוציאליסטים… והשנאה ליהודים גדולה והולכת וגדלה גם בלב הפרוליטריון של הארצות שאין שם לפי שעה פרעות, למשל, באוסטריה, בגרמניה וכדומה. ולדחוק את היהודים מבתי החרושת נוהגים על הרוב גם פרוליטרים שאינם נוהגים לפרוע פרעות, וגם רבים מאלה הנוהגים למחות נגד הפרעות שעושים אחרים בארצות אחרות.

ועתה אני שואל: מי קרוב לנו יותר: אם הפרוליטריון העולמי, או אותם ה’בורגנים', המון בית ישראל, שהם העם, שלתחייתו אנחנו עובדים, שהם, מצד שני, ‘שמן המשחה’ לגלגלי כל מיני רבולוציות וקונטר-רבולוציות?

יאמרו הסוציאליסטים מה שיאמרו, – אני אומר גלוי ומפורש: קרובים לנו יותר אלה ה’בורגנים' שלנו מכל פרוליטריון זר שבעולם. עמהם, עם הבורגנים שלנו, אנחנו שואפים להתאחד, ואת תחייתם אנחנו מבקשים כמו את תחייתנו אנו בעצמנו. בפרזיטיותם אמנם נילחם, נילחם אולי יותר מאשר הסוציאליסטים בכבודם ובעצמם, כמו שכל אחד מאתנו נלחם בחולשותיו של עצמו יותר מאשר בחולשותיהם של אחרים. אבל גם בעצם המלחמה לא נשכח אף רגע, כי הם אחינו עצמנו ובשרנו, אשר גם עווֹנותיהם ופשעיהם הם עווֹנותינו ופשעינו אנו, שאנחנו חייבים בתיקונם, כמו שאנחנו חייבים בתיקון עווֹנותינו ופשעינו אנו בעצמנו. בעוד אשר צדקתם של פרוליטרים זרים לא תתקן את חיינו, ועוותתם אינה בגדר חובתנו – כי אינה בגדר יכולתנו – לתקן, שהרי הם, הפרוליטרים ההם, אינם עמנו בארג חיים אחד.

ועל דבר גורלו של הצדק הציבורי אין עלינו פחד כל שהוא. אחרי יותר משלושת אלפים שנה של ‘צדק צדק תרדוף’ ואחרי אלפיים שנה של חורבן, של גלות ושל כל מיני ייסורי גיהינום על שאיפתנו לאחדות עליונה, לאמת עליונה וממילא – לצדק עליון, לא נבוא עתה, בעצם השעה שהתעוררנו לעבוד לתחייתנו, להגשמת שאיפתנו זו, – לא נבוא עתה ללמוד את תורת הצדק מפי מארכס או מפי לנין וטרוצקי וכדומה.

ב

כנראה צדק מי שאמר, כי בכדי לכבוש ציבור, לעורר תנועה ציבורית, להטות ציבור אל כל אשר יש רצון להטותו, צריך רק לדעת למצוא את המלה המצלצלת המתאימה. המלה נמצאה: ‘איחוד’.

כל עוד היו ‘פועלי ציון’ מפלגה בפני עצמה, לא היתה השפעתם גדולה על העובדים ובכלל על כל צעיר שואף לעבוד, ועוד להפך, הם הושפעו יותר ויותר, בעיקר שלא מדעת, מ’הפועל הצעיר', כמה שהם התנגדו לו וביטלו אותו מדעת.

אבל הנה באה המלחמה, והנה ירדה לעולם רוח של מלחמתיות ושל פוליטיקה, שהגיעה גם עדינו. והנה נוצר הגדוד.

ראוי לציין את העובדה, שכבר ציינוה המאחדים בתור עובדה מעידה על חשיבות המאורע, כי רעיון האיחוד נולד בגדוד. ובאמת הרעיון, כפי שהוא נתגשם על ידי המאחדים, נושא עליו חותם של גדוד צבאי, של מלחמתיות ושל פוליטיקה. את אלה, רוח של מלחמתיות ושל פוליטיקה, הכניסה באמת ‘אחדות העובדה’ לתוך מחנה העובדים. והנה – שוב אותם הדברים הטובים: סוציאליות, פרוליטריון עולמי, אינטרנציונל, רק הפעם בצורה חדשה ובתוקף חדש, בתוקף, שלא היה להם מעולם. קודם ידעו הכל, כי אלה הם חלקם של ‘פועלי ציון’, ועתה באו בכוח הפוליטיקה והטילו אותם על כל העובדים; קודם היתה הכניסה למפלגת ‘פועלי ציון’ רשות, למי שרוצה בכך, ועתה בכוח השם החדש ‘אחדות העבודה’, נעשתה הכניסה חובה, ומי שאינו נכנס, הרי הוא מתנגד לאיחוד העובדים, והרי הוא כמעט בוגד; קודם ידע כל בר-דעת בארץ-ישראל, כי בין ‘פועלי ציון’ ובין ‘הפועל הצעיר’ יש הבדל יסודי, ומעתה – שוב בכוח השם המפורש ‘אחדות העבודה’ – בר-דעת הוא רק מי שיודע, כי אין שום הבדל, ורק חברי ‘הפועל הצעיר’ באגואיזם המפלגתי שלהם, בחשבונותיהם הקטנים וכו', מתעקשים לראות איזה הבדל, שאיננו כלל במציאות, והורסים את האיחוד.

מה קרה? במה גדולה זכותה של ‘אחדות העבודה’ לדרוש, כי מי שלא נכנס ולא יכול להיכנס למפלגת ‘פועלי ציון’, מפני שרעיונה, רעיון ‘פועל הציונות’, זאת התערובת של מין בשאינו מינו, דרכה ורוחה זרים לו, ייכנס אליה, אל ‘אחדות העבודה’? במה יתרונה? האומנם במה שהיא נתנה מקום יותר רחב לעברית או בשמה? האומנם הלשון היא הכל או השם? והרעיון, והדרך, והרוח? האומנם כל אלה הם דברים בטלים? בעלי המבט מקרב המאחדים והמאוחדים טענו, כי לא הפּרוֹגרמה עיקר, כי הפרוגרמה אינה מעלה ואינה מורידה, ואנחנו, צרי המבט, ראינו כי ‘אחדות העובדה’ בכל משך קיומה התנהלה על פי הפרוגרמה בכל הנוגע לסוציאליות, לפרוליטריון העולמי, לאינטרנציונל; ובכל הנוגע לדרך העבודה ולרוח, לאופן היחסים הציבוריים ולאופן החינוך הציבורי של העובדים, לא שינתה מהמטבע, שטבעו ‘פועלי ציון’ הקודמים, כלום. ומה זכות יש לה לתבוע מה שלא תבעו הם? אני לפחות אינני יודע עד היום.

מובן כי ‘הפועל הצעיר’ ובכלל כל העומד על העבודה להגשמת רעיוננו הלאומי והאנושי בכל היקפו ועמקו, בכל העצמות וייחוד היצירה שהוא דורש, לא יכול בשם השם, בשם המלה, לחדול מהיות מה שהנו ולהשתעבד לתכנית, לדרך ולרוח, שאולות ביסודן מחייהם של אחרים וסותרות בכל מהותן ליסוד שאיפתנו הלאומית ליצירה עצמית ובכלל לכל רוח שאיפתנו ועבודתנו.

ובכן, – מלחמת מצווה ב’הפועל הצעיר' על קידוש השם (רק השם) ‘איחוד’. ולא מלחמת דעות, לא בירור העניין מכל הצדדים והשתדלות להבין את הצד השני, להבין, כי הוא אינו יכול לקבל מה שזר לרוחו, מה שסותר את כל מה שהוא נושא את נפשו אליו, כי אם מלחמה בתוקף של: כך גזרה החכמה העליונה, שאינה כלל בגדר היכולת לטעוֹת ושאסור להרהר אחריה, ולפיכך מי שאינו מקבל עליו את גזרתה, הרי זה רק מתוך אגואיזם מפלגתי, מתוך חשבונות פרטיים, מתוך עקשנות וכו', ויש להכריחו בכל האמצעים הדימגוֹגיים, להלחם בו בכל מיני זלזולים, חרפות וגידופים וכדומה.

כל זה הכניס ערבוביה לתוך מחננו, הקטן והחלש בלאו הכי, בלבל את המוחות, סכסך את הרוחות של העובדים ושל הקרובים אליהם והרעיל את האוויר עד מחנק נפש. נשכח הרעיון הגדול של העבודה, הרעיון הטהור מכל תערובת של פוליטיקה, העמוק מכל השטחיות והפרזיולוגיה והטקטיקה של הסוציאליות הדימגוגית, והעלול באמת להביא גאולה לאנושות, אם יש גאולה לאדם. נשכחה השאיפה הגדולה לאחדותו השלמה, הנפשית, של כל העם, בלי הבדל מעמדות, מפלגות, כתות, של כל העם בכל פרטיו ובכל כללותו בתור עם, אשר בלעדיה, בלי אחדות זאת, אין כל תחייה שלמה, לאומית ואנושית, אפשרית. ואין צריך לאמור, כי ניטשטשה, אם לא נפסלה, התביעה העמוקה ליצירה עצמית, לאומית ואנושית, הדורשת ריכוז כל עצמנו בעבודתנו ובשאיפתנו היסודית, מבלי להסיח דעת למה שאינו מחויב מעצם החיים ועבודת החיים, מעצם שאיפתנו היסודית. ותחת כל זה – איזו תערובת של עבודה ושל פוליטיקה ושל טקטיקה סוציאליסטית במעשה, ובשאיפה – צמצום הרעיון עד כדי להשאיר לנו מין תפקיד של אופן חמישי בעגלת הפרוליטריון העולמי. כך מחייבת עצם הדרך, אם ההולכים בה נותנים לעצמם חשבון ברור מזה או חושבים אחרת.

קשה לטפל בזה, ומתוך כך קשה למצוא את הביטוי הרצוי, המדויק, הנמרץ מבלי היות קשה, אבל הרבה יותר קשה הכאב, המכריח לטפל בזה. באמת ובתמים אגיד: אינני מבין לרוחם של אנשי ‘אחדות העבודה’: מה הם רוצים בסוציאליות, בפרוליטריון העולמי, באינטרנציונל. אינני יכול לראות אחרת בזה, כמו בכל רוח התזזית שתקפה חלק גדול מבני דורנו הצעיר שבגולה, מאשר מין סיוט לאומי, הבא להצמית בעם אובד, נאבק עם שֵנת המוות, את הכוח האחרון להתעורר, לקום, לחיות. נמצאים אנחנו במצב נורא, שאיני יודע, אם ההיסטוריה יודעת דוגמתו. העם טובע בים של דם, של עינויי שאול, של זוהמת נחשים, גוֹוע ברעב ובקור ובחוסר כל, נרדף על צווארו, נתון לבוז וחרפה. השנאה אלינו מתגברת והעלילות מתרבות מכל הצדדים, גם מצד הסוציאליסטים. כל מה שאנחנו בונים עומד על הר-געש. סערות מתעוררות עלינו מכל הצדדים. ומי יודע את הצפון לנו בחיק העתיד. אין בטחון כל-שהוא ביום המחר משום צד. ולמה לנו כל הצרה הזאת של הפוליטיקה הסוציאלית? איזו נחיצות יש בה לנו או למי שהוא בעולם? ואיזה ממש יש בפוליטיקה שלנו? (והצעיר מ.ק. כותב: ‘אנו מקשרים גורלנו בגורל תנועת אחים נענים ואובדים, המבקשים לראות את תיקון העולם בחייהם, כזה הוא בשבילנו הקשר עם פועלי אומות העולם – האינטרנציונל’. – מרא דעלמא כולא! היש עוד בעולם בשבילנו בשעה זו אחים נענים ואובדים כהמון בית ישראל ה’בורגנים‘! איזו אחווה עליונה, הטסה מעל לאחווה לאחים קרובים ‘בורגנים’, נמקים בעוניים ובכל מצוקי שאול, ישר אל האחים הרחוקים הפרוליטריים, ומחייבתנו לקשר גורלנו בגורלם! הצדק האנושי מחייב, כמדומה, אחרת. הצדק האנושי וגם האחווה האנושית מחייבים אותנו, כמדומה, לדאוג קודם כל לאחים הקרובים, ה’בורגנים’, הנענים והאובדים מאין כמוהם בעולם, שהם לא יאבדו לא רק בעוניים, אבדן גופני, כי אם גם בפרזיטיותם, אבדן רוחני. והדבר הזה לא יושג מבלי שנקשר גורלנו בגורלם, בכל עבודתנו ובכל שאיפתנו, בכל רעיוננו ובכל חיינו). הדבר היחידי שיש בו ממש ובטחון כל שהם, היא העבודה בארץ ולשם הארץ. בה, לפי זה, צריכים אנחנו לרכז את כל רוחנו, רצוננו, כוחנו. האם אין אנשי ‘אחדות העבודה’, שעמדו עמנו על קרקע אחד, שידעו את העבודה ואת רעיון העבודה והתחייה, מבינים את זה, אינם מרגישים את זה? ואיזו רוח עברה עליהם להחליף את כל זה בפוליטיקה ובכל התלוי בה והיוצא ממנה, הסותרים כל כך לעבודתנו הפשוטה, הטהורה, החיה, המבטיחה ונאמנה לשלם בכל אופן יותר מכל פוליטיקה, ותהי אפילו סוציאלית? בכל כוחי הייתי רוצה להבין, מה מבקשים האנשים האלה? חושב אני בזה הרבה, קורא את כל מה שהם כותבים ב’קונטרס' וב’האדמה', הופך בדבר והופך, – ואינני מבין. מתוך דבריהם אני שומע, כי הם רואים בדרכם איזו דרך חדשה, איזו הרחבה, איזה מעוף. אבל בשום פנים אינני תופס, מה היא ההרחבה, מה המעוף וגם – מה החידוש. כאילו כלום לא שכחו וכלום לא למדו. או האומנם כל זה כל כך נשגב?

ופה אני נזכר שוב בגדוד. הרי גם אותו לא הבינותי ואינני מבין (את עניין ההגנה אני מבין ומבין, אבל הגנה זהו עניין אחר לגמרי, לגמרי אחר). ראשי המאחדים, שמקרב הגדוד יצאו לאחד, ראו בו, בגדוד, ורואים בו עד היום, מין מפעל נעלה, נשגב, כמעט קדוש. ואני הרשיתי לי לראות בו לגמרי אחרת. אני הרשיתי לי לראות במהומה של המלחמה, עם כל נוראותיה ותועבותיה, עם כל טירוף הדעת וירידת הרוח האנושית שבה, כעין ציווי מוחלט לעם ישראל, שלפחות הוא, במצבו הפסיבי, הנייטרלי מתוך הכרח, וביום שאפו לקום לתחייה לאומית ואנושית, לא יחלל ברצון את דגלו, את דגל תחייתו וגאולתו, את הדגל של ‘לא יישא גוי אל גוי חרב’, שיש לו אפשרות שלא לחללו, ואין לו שום צורך ושום תועלת ממשית כל שהיא לחללו…

ג

טענתם העיקרית והיותר נמרצה של סוציאליסטינו היא כי אין עם, בייחוד בזמננו, יכול לחיות בדול לעצמו, לסדר לו לעצמו חיים ציבוריים מיוחדים, לגמרי בלתי-תלויים בחייהם הציבוריים של העמים האחרים, כי העניינים הציבוריים, בייחוד הכלכליים של כל העמים, אחוזים ודבקים זה בזה דבק אורגני, פועלים זה על זה פעולה חוזרת, מקיפה ובלתי-פוסקת. ואין אנחנו יכולים להוציא את עצמנו מכלל זה.

נתבונן בדבר מקרוב.

קודם כל אותה העובדה, כי אין אנחנו קובעים ואיננו יכולים לקבוע את עמדתנו בארץ-ישראל מצדה הפוליטי על דעת עצמנו, כי היא הולכת ונקבעת על ידי אחרים, – אותה העובדה גופה פוטרת אותנו ומרחיקה בזרוע מכל קביעת יחסים פוליטיים עם מי שהוא.

כמה שיש צורך ויש ערך לעבודה פוליטית מצדנו, היא צריכה ויכולה להיעשות רק על ידי מנהלי הציונות. ואם המנהלים אינם עומדים על הגובה, עלינו להשתדל להכניס לתוך ההנהלה כוחות חדשים. מכאן, אגב אורחא, תשובה ללוחמים מלחמת תנופה בהנהלה הציונית, הרואים בעצם המלחמה איזו גבורה או איזה תיקון. במקום להילחם – תנו אנשים, כוחות חדשים. אם יהיו בקרב העובדים כוחות גדולים, יותר ראויים לעמוד בראש ההנהלה, עלה יעלו ועמוד יעמדו בראש, כמה שהדבר יעלה בקושי. בזה נוכל להיות בטוחים. אולם בכדי שיהיו לנו, שיגדלו מתוך חיינו, כוחות כאלה, דרושה שוב התרכזות שלמה בעבודת החיים בארץ ובכל המתייחס אליה בחוץ-לארץ. הסתבכות בתנועות זרות (הן גם במקום מולדתה של הסוציאליות, באירופה, אין תנועה סוציאלית אחת כי אם תנועות סוציאליות, מתחרות וגם נלחמות זו בזו), – הסתבכות בתנועות שלא צמחו מתוך חיינו, ואין להן שום קשר חיוני בחיינו, עלולה רק לגדל לנו שוב אנשים, החיים ופועלים על פי התורה והאמונה (במובן זה בוודאי אין יתרון לתורה ואמונה שאולות מחייהם של אחרים), ולא אנשים חיים ופועלים מתוך עצמם, לומדים מפי החיים בלי אמצעי ומתוך כך מוכשרים לעבודה של יצירה ולמעוף של יצירה.

אולם, מצד שני, דווקא נייטרליות פוליטית מוכרחת זו משחררת אותנו במידה מרובה מבפנים, נותנת לנו מקום רחב לסדר את חיינו הפנימיים ולקבוע את יחסינו בינינו לבין עצמנו על יסודות חדשים, מבוקשים. מובן כי לא נשיג את מטרתנו בלי התאמצות יוצאת מן הכלל ובלי מלחמה. אבל זו לא תהיה מלחמת המעמדות, כי אם מלחמה בפרזיטיות בכוח העבודה והיצירה, בעיקר על ידי חינוך הדור הצעיר בעבודה ובחיי עבודה, על ידי כיבוש הדור הצעיר לעבודה וכיבוש העבודה לדור הצעיר. זאת אומרת, על ידי זה גופו שהדור הצעיר ייכנס יותר ויותר לעבודה ויבנה את חייו על יסוד העבודה, – על ידי זה גופו יעבור ממילא, בדרך החיים, מרכז הפעולה וכוח הפעולה בחיים הכלכליים והציבוריים מרשות הדור הישן, אשר ברובו מואס בעבודה, לרשות הדור הצעיר העובד והיוצר.

כך הוא, מבחינת היחסים בין-הלאומיים, מצבנו אנו בשעה זו. אבל גם בדרך כלל עדיין צריך עיון גדול במהותם של הקשרים הכלכליים והמדיניים בין-הלאומיים ולראות, אם באמת גדול, במידה שאין להתגבר עליו, כוחם של הקשרים האלה לטשטש את צורתם של כל העמים, עד כדי לשלול מכל עם את האפשרות לברוא לו חיים עצמיים בצלמו העצמי.

המלחמה האחרונה הראתה בדי בהירות, כי לא ההכרח הטבעי ולא איזה צורך חיוני שהוא הולידו את הסביכות היתרה של היחסים הכלכליים בין-הלאומיים, את השעבוד של כל עם ועם לאותה הפטליוּת הכלכלית, הנולדת מבין כלליות משאם-ומתנם הכלכליים של כל העמים, כי אם השאיפה הפרזיטית לחיות על חשבון אחרים, היחיד על חשבון יחידים אחרים והעם על חשבון עמים אחרים. הקפיטלסט – היחיד או העם – יש לו צורך בשוק עולמי, כי על ידי כך הוא מתעשר יותר, זאת אומרת, הוא מנצל מספר יותר גדול של בני אדם, מנצל לא רק את בני עמו, כי אם גם בני עמים אחרים. הדבר הזה גורם, מצד אחד, כי העבודה ההולכת אחרי הקפיטל יוצרת הרבה דברים שאין בהם שום צורך לבני עם הארץ, אלא שיש עליהם קופצים בשוק העולמי או שיש בהם צורך להרחבתו ולהגנתו של הקפּיטל, ואינה יוצרת תחת זה הרבה דברים שיש בהם צורך חיוני לכל העם. ומצד שני, מתוך כך גופו, אין העבודה די מרוכזת ברכושה הטבעי של הארץ ואינה לוקחת ממנה כל מה שהיא יכולה לתת, במצאה הרבה דברים מן המוכן בחוץ-לארץ. מתוך כך נמצא העם זקוק להרבה דברים מן החוץ, אשר ביתר התרכזות אפשר היה למצוא אותם בפנים. העבודה, העבודה כשהיא לעצמה, במצב חפשי מן הקפּיטל, אין לה צורך בשוק העולמי ואינה תלויה בשוק העולמי, כי יש לה שוק די גדול בארצה, אם תיצור מה שנחוץ באמת לבני העם. וגם הארץ, כל ארץ, אינה זקוקה הרבה לתוצאות ארצות אחרות, אם לקחת ממנה כל מה שהיא יכולה לתת. ואותם הדברים המעטים, שאינם בה והנחוצים באמת לצורך החיים הכלכליים של העם, לא יולידו שעבוד לאומי כזה, שהרי גם הארץ, המכניסה לה את הדברים הנחוצים, זקוקה גם היא לדברים שאינם בה ושישנם בזו.

המלחמה הראתה למדי, עד כמה צריך כל עם להתרכז בארצו ולהתפרנס מארצו. אבל בייחוד היו העובדים בעלי ההכרה צריכים לפקוח את עיניהם ולראות, כי הריכוז הזה נחוץ בייחוד להם, לנצחון הצדק הציבורי. לא לרדוף אחרי הקפיטל, שהוא על פי מהותו בין-לאומי, או לא-לאומי ולא-אנושי, ולהילחם בו בגבול כוחו, על שדה בין-לאומי, צריכים העובדים, השואפים לצדק ציבורי, כי אם להתרכז בעבודה, שהיא על פי מהותה לאומית, ולהילחם בקפיטל בגבול כוחה היא, בגבולה הלאומי. אולם הדבר הזה מחייב גם אופן מלחמה אחר. לא בחלקם של העובדים בתבואת העבודה, ברכוש, צריך שתהיה נקודת הכובד, כי אם בעצם העבודה, ביצירה שבעבודה ובמהות פרי העבודה, במה שהיא צריכה ליצור. כוחם של הלוחמים לצדק הציבורי הוא בכוח העבודה, מצד אחד בכוחה הכללי הלאומי ומצד שני בכוח הצדק הציבורי שבה. מצד אחד, במידה שהעבודה יוצרת רק את הדברים הנחוצים באמת לחיי כל העם, בה במידה היא אינה עבודה קפּיטליסטית, ואין כוח הקפּיטל גדול עליה (מובן, כי הכתוב מדבר בכל היקף העבודה הכלכלית שבארץ, במידה שכל העובדים שבארץ, כל אחד במקצועו וכולם יחד, שואפים לזה ומשיגים את זה). ולהפך, העבודה היוצרת דברים שאין בהם צורך לכל העם, כי אם רק לעשירים, או היוצרת כלי-משחית למלחמה או בכלל דברים מביאים היזק מאיזו בחינה שהיא, בשעה שיש צורך לעם בדברים הכרחיים, הרי היא קפּיטליסטית אפילו אם העובדים עובדים על יסוד קואופרטיבי ומקבלים חלקם בתבואת העבודה בשלמות. זהו מצד כוחה הכלכלי הלאומי של העבודה. ומצד שני, אם כוח העבודה, כוח הצדק והיצירה שבעבודה, גדול למשוך אליה עובדים חדשים מקרב אלה שאינם עובדים, הרי היא ממילא הולכת ועוברת מידי הקפּיטליסטים לידי העובדים. רואים אנחנו כי הרעיון הסוציאלי הולך ומתפשט גם בקרב בני הקפיטליסטים ועוזריהם, ורבים מהם באים ועוזרים להגשמת הרעיון ומתמסרים לו בלב ונפש. אבל מה היא עזרתם ומסירותם? תורה, הטפה, פיתוח ההכרה המעמדית, סידור מערכת מלחמה מעמדית, עזרה בכסף וכדומה. אבל צריך שיהיה סוף סוף ברור, כי כל האומר צדק ציבורי, הרי הוא אומר כי קודם כל צריך הוא בכבודו ובעצמו לעזוב את חיי הפרזיטיוּת או את חיי המותרות, שיש בהם משום פרזיטיות, וללכת לעבוד ולחיות על העבודה. לוּ היו כל אלה הסוציאליסטים ברוח, שאינם כלל כל כך מעטים וההולכים ומתרבים, במקום כל עזרתם ומסירותם הרוחניות, לוּ היו פשוט באים ועובדים וחיים חיי עבודה (פה כמובן לא תכונת העבודה, אם גופנית או רוחנית, עיקר, כי אם קביעותה בתוך ארג העבודה הכללית של העם, בין מצד מהות תוצרתה ובין מצד מידת שכרה, באופן מתאים לצרכי העם האמיתיים ולצדק הציבורי), הרי היו בזה גופו מעבירים לאט לאט, במידת התרַבותם, את מרכז הפעולה וכוח הפעולה של החיים הכלכליים, ובכלל של כל החיים הציבוריים, מרשות הקפיטליסטים לרשות העובדים.

כללו של דבר: נצחון הצדק הציבורי הוא נצחון העבודה הלאומית, באותו המובן, שהעבודה תהיה יוצרת רק דברים נחוצים בשביל חייו הכלכליים והרוחניים של העם בכללו ובכל פרטיו ושהכל יהיו עובדים. והדבר הזה תלוי יותר בדעתם וברצונם של העובדים ועוזריהם וכל המבקשים צדק ציבורי שבכל ארץ, בהתרבות העובדים ובאיסור, שהעובדים אוסרים על עצמם לעשות דברים לא נחוצים או מביאים היזק מאיזו בחינה שהיא, מאשר בשוק העולמי או בממשלות חוץ.

ד

כתבתי את כל זה לא בכדי להוכיח למי שהוא את צדקת דרכנו אנו, המעמידים את הכל על העבודה ולא על הפוליטיקה, על הלאומיות ולא על הסוציאליות, – דברים כאלה אינם בכלל הוכחה, יסודם עמוק מכל הוכחה. כתבתי את הדברים בכדי לברר למי שרוצה בברירות, כי יש כאן שתי דרכים נפרדות, וכי אין ההולכים בהן יכולים ללכת ביחד. יש רק שביל אחד בתחילת הדרך, לפני ההפרדה לצדדים שונים, אפשר לכולנו ללכת ביחד, ושאנחנו בפועל הולכים בו ביחד, – הלא הוא שביל העבודה בארץ ולשם הארץ. פה אנחנו צריכים ויכולים להתאחד, כי פה אנחנו בעצם מאוחדים, וחסר רק הסידור החיצוני, בכדי שנשיג איחוד הפעולה. אנחנו מאוחדים לא רק בעצם העבודה, כי אם גם במקום שאנחנו באים להתייעץ על דבר העבודה, אופן העבודה, סידורה וכו' (למשל, בוועידת טירה, שבאו שמה חברים מ’הפועל הצעיר' ומ’אחדות העבודה' לדון על מצב העבודה בארץ ועל מה שיש לעשות, היה הסכם גמור בין כל החברים, והיו – מה שיותר חשוב, – הבנה הדדית ואמון הדדי. יותר מזה, גם בוועידת לונדון ובאספת הנבחרים היה בעיקר הדברים, זאת אומרת, במקום שהיתה נחוצה אחדות הפעולה, הסכם גמור בין חברי ‘הפועל הצעיר’ ו’אחדות העבודה'). הפירוד מתחיל במקום שמתחילים לדבר על הסוציאליות, על הברית העולמית של ‘פועלי ציון’, העומדת על הסוציאליות, בניגוד ל’בורגנים‘, על האינטרנציונל וכו’. פה אין מקום לאיחוד ואין אפשרות של איחוד, כי פה שני מרכזים שונים של פעולה ושל התרכזות הרוח, והדבר הזה אי-אפשר לו, שלא ישפיע על כל מהלך העבודה בארץ ישראל ולשם ארץ-ישראל. לדוגמה: הן לא במקרה נהיה הדבר, כי חברי ‘הפועל הצעיר’ ריכזו את כל מרצם בעבודה להשגת אפשרותה של העלייה ולסידור העלייה (וגם ועידת פראג באה בעיקר לשם כך) וגם השיגו את מטרתם. ובאותה העת עצמה היו חברי ‘אחדות העבודה’ עוסקים בסידור ענייניהם עם הברית העולמית של ‘פועלי ציון’ ועם האינטרנציונל. האם חברי ‘אחדות העבודה’ אינם די מסורים לעבודה בארץ-ישראל או אינם רואים את החשיבות שיש לעלייה בשביל הארץ? הם רואים ורואים. אבל הסיבה פשוטה: ‘הפועל הצעיר’ אין לו עניינים אחרים מלבד העבודה בארץ ישראל ולשם ארץ-ישראל, ו’אחדות העבודה' יש לה עוד עניין – הסוציאליות, שהוא בשביל רוב מנהליה אולי לא פחות חשוב מאשר העבודה בארץ-ישראל.

ומצד אחר, לא מקרה הוא מה ש’אחדות העבודה' כל כך נוחה לעשות שביתות, בעוד ש’הפועל הצעיר', אם אמנם אינו מתנגד בפרינציפ לשביתות, אבל רואה בשביתה אמצעי קשה, מעין ניתוח, שעושים אותו רק במקרה של הכרח גדול. לא מקרה הוא גם רוח המלחמתיות והפוליטיקה והמנהג להבליט את יחסנותו ואת צדקתו של העובד, שמתוך כך מתפתחת בו הרגשת הזכאות העצמית הפרוליטרית על חשבון הכרת האחריות העצמית האנושית, העליונה. וכן הלאה והלאה.

סוף דבר: העיקר והתנאי הראשי לכל איחוד בר קיימא, לאיחוד של עבודה משותפת תמה ופורייה, הם הבנה הדדית ואמון הדדי של המתאחדים לפחות בגבול העניינים המשותפים. והדבר הזה אפשרי גם בין אנשים או מפלגות רחוקים זה מזה בדעה וברוח, שיש להם עניינים משותפים, במקום שכל אחד מהצדדים מכיר בגבול האיחוד, בבסיס המשותף, המוגדר בגבול העניינים המשותפים, ובזכותם של האחרים להישאר ביתר העניינים מחוץ לגבול האיחוד, על בסיסם המיוחד להם על פי דעתם ורוחם. אולם במקום שאחד הצדדים שואף להטיל את דעתו ורוחו על האחרים בתור בסיס לאיחוד כללי, בהחליטו כי לאחרים אין דעה ורוח מיוחדות כלל, ויש רק אגואיזם מפלגתי, חשבונות קטנים, עקשנות, קפריזה וכו', ולפיכך יש לו, לצד זה המיוחס, הזכות להכריח את האחרים להשתעבד לדעתו ולרוחו ולמרותו – שם אין בסיס משותף מוגדר בגבול העניינים המשותפים, שם אין מקום להבנה הדדית ולאמון הדדי, שם אין מקום לאיחוד בר קיימא.

תרפ"א (1920)

הכפר והעיר

מאת

אהרן דוד גורדון

---

שותפות טבעית

מאת

אהרן דוד גורדון

(לבירור תפקידו של ‘המשביר’¹)

א

רוב השאלות והויכוחים, שסבבו עליהן במועצת ‘המשביר’ במרחיבה, הראו לדעת למדי, כי אין לברר בירור מספיק את תפקידו של ‘המשביר’ מצדו המעשי מבלי לברר תחילה את תפקידו מצד הרעיון היסודי של הסתדרות העובדים, שהוא בא לספק את צרכיהם (אני מדבר, כמובן, בהסתדרות העובדים הכללית באותה הצורה, שהיתה לה לפני היקרעה לשניים, יותר נכון, באותה הצורה, שהיתה צריכה ויכולה ללבוש, לולא נקרעה לשניים על ידי ה’איחוד').

שאלו: מה צריכה להיות צורתו של ‘המשביר’ אם צורת מחסן של ההסתדרות או צורת חנות? מה רוחו, – אם מסחרית או חינוכית? מי ומי צריכים להיות בעלי המניות שלו? מי ומי – קוניו? וכן הלאה, כרשום בדין-והחשבון.כל אלה וכאלה תלויים בשאלה היסודית: מה צריך ‘המשביר’ להיות על פי הרעיון היסודי של הסתדרות העובדים? וזו שוב תלויה בשאלה הראשה וראשונה: מה צריכה להיות הסתדרות העובדים ומי ומי צריכים להיות חבריה של ההסתדרות על פי עצם הרעיון? כל המבוכה בבירור השאלות, המנויות ושאינן מנויות פה, באה מתוך שלא הובאה בחשבון השאלה היסודית הזאת.

הרעיון היסודי הוא, כידוע לכולנו – העבודה. לשם הרעיון הזה הסתדרנו מבתחילה, ולשם הרעיון הזה אנחנו מבקשים דרך נכונה להסתדר שוב להסתדרות אחת כללית. בכלל לשם הרעיון הזה נוצרה בתחילה ההסתדרות העובדים הראשונה בארץ-ישראל ‘הפועל הצעיר’ וכן הלאה. אולם פה יש להביא בחשבון בעיקר את הצד החינוכי שבהסתדרות. אנחנו, בני העם התלוש, בני העם, שאין לו שום שרשים באדמה, בטבע, ושאין לו לפי זה שום כוח עצמי של יצירת חיים, עד שהחיים העירוניים נעשו לו בהכרח לטבע שני, ­­ – אנחנו באים לשוב אל האדמה, אל הטבע, אל החיים הטבעיים, העצמיים ואל היצירה של חיים – אל העבודה. אולם אם בשאיפה אנחנו נאמנים לרעיוננו ומסורים לו בלב ונפש, הרי אין לי צורך לבר לכם, כמה קשה הדבר בפועל ובמעשה. לא ביום אחד ולא בשאיפה נאמנה ובמסירות נפש בלבד ייהפך אדם לא-עובד או מ’עובד' עבודה נקייה וקלה וחי חיים של תרבות עירונית, לאדם עובד עבודת-כפיים ממש וחי חיים של עבודה וטבע. פה דרושה, מלבד העבודה הגופנית, גם עבודה פנימית גדולה, קשה ובלתי-פוסקת, התאמצות הרצון במידה עליונה לכל ימי החיים.
פה- מהפכה יסודית, מהפכה נפשית, לא פחות מאשר מהפכה בצורת החיים, בהרגלי החיים, וכו'. ולא רק מהפכה בפעם אחת, אשר מכיוון שנעשתה, כבר לבש הכל צורה חדשה והולך בדרכו החדשה ובמהלכו החדש, כי אם מהפכה בלתי פוסקת, תמידית, עבודה של מהפכה, אם יש לאמור כן, לכל ימים החיים.

פה – עבודה של חינוך, שאין דוגמתה בכל מיני החינוך, הרגילים ושאינם רגילים. והצד החינוכי הזה עיקר הוא לנו אולי לא פחות מכל עיקרו של רעיון העבודה. החינוך העצמי הזה, אם להבינו לכל עמקו, הוא היוצר רוח חדשה בקרבנו, הוא הבורא אותנו בריאה חדשה. ואפשר לאמור בבטחה, כי כל הקלקולים הרוחניים שבחיינו, כל הירידה הנפשית, הרגילה כל כך בקרבנו לבוא אחרי תקופה ידועה של התרוממות, – אפשר לאמור, כי כל אלה באים מתוך שאין מבינים הבנה מספקת על כל ערכו של החינוך הזה ואין יודעים לפלס לו דרך לפי רוחו.

אבל בייחוד לא עמדה על זה ההסתדרות בתור הסתדרות (החל מהסתדרות ‘הפועל הצעיר’ ו’פועלי ציון' וגמור בהסתדרות הכללית), לא עמדה על תפקידה החינוכי ועל ערכה החינוכי. ההסתדרות כוח חינוכי גדול לה, כוח הדוגמה החיה של קיבוץ מסודר ועובד. מבחינה זו היא כאילו מטיפה לרעיון העבודה ומחנכת ברעיון העבודה, מחנכת לא בדברים ולא בדעה, כי אם במעשה, כאילו מלמדת פרק בחובת הלבבות של העבודה, בשיטת עבודה בעבודה. ולא רחוק לראות, עד היכן כוח ההשפעה החינוכי הזה מגיע. איזה ערך, למשל, יש לקומץ הקטן של העובדים בארץ-ישראל לעומת העם בן ארבעה-עשר מליון נפש, המחונך בכל לא ברוח זו של עבודה וחיי עבודה? – והקומץ הקטן הזה משפיע במידה ידועה על כל נפש חיה, צעירה, רעננה, מרגשת וחושבת בקרב כל ארבעה-עשר המיליונים שלנו! ולא עוד אלא שגם ההנהלה הציונית הרשמית שלנו מתחשבת עם הקומץ הקטן הזה, אם כי לפי שעה במידה לא מספיקה כלל.

ברור, כי התפקיד החיוני הזה מחייב את ההסתדרות להיות כולה הסתדרות של עובדים עבודת-כפיים ממש. שהרי מה שחסר לנו, מה שאנחנו באים לבקש פה בעמל גוף ונפש כל כך גדול וכל כך קשה, היא אך ורק עבודת-כפיים פשוטה כמשמעה. ‘עבודות’ אחרות, נקיות וקלות, יש לנו די וגם לא יחדלו מהיות די בכל הזמנים והמקומות בלי כל התאמצות מצדנו, ולא לשמן באנו הנה, ולא לשמן נבראה בתחילה הסתדרות העובדים. יותר מזה, הסתדרות העובדים, מצד תפקידה החינוכי, כאילו מצוּוה ועומדת להילחם במושגים הרגילים בקרבנו על חיי עבודה ממין זה כעל עצם החיים העליונים ובשאיפה הנטועה בלב כל צעיר משלנו לחיים כאלה. היא כאילו מצוּוה ועומדת להכריז: רצונך להיכנס אל תוכי בתור חבר – לך ועבוד בידיך ממש!

ועתה יגיד נא כל חושב עקבי: איזה מקום יש בהסתדרות העובדים למורים, לסופרים, לרופאים, לפקידים וכדומה? (אני שואל את השאלה הזאת ובכלל כותב מה שכותב זה, כמובן, רק על דעת עצמי, ולא על דעת מי שהוא, ואין איש מלבדי אחראי לה). אינני אומר בזה לפסול את עבודתם של כל אלה, אינני אומר בזה כי הם אינם עובדים עבודה מועילה ונחוצה. עבודתם יכולה להיות חשובה לא פחות מעבודתנו אנו, אבל בהסתדרות, הבאה בעיקר לגשם את רעיון העבודה הגופנית ממש ולהפיץ את הרעיון הזה על ידי עבודה גופנית ממש, הבאה להפוך עם בלי ידיים לעם עובד ויוצר את חייו בידיו ממש ולהיות החלוץ העובר לפני העם בעבודתו זו – איזה מקום יש בהסתדרות כזאת לבעלי מקצועות אינטליגנטיים, ויהיו היותר מועילים והיותר חשובים? אנחנו יכולים וגם צריכים לחיות עמהם ביחסים היותר קרובים והיותר טובים, להתקשר עמהם בקשר היותר אמיץ בעבודתנו הלאומית, המשותפת לכולנו, – אבל איזה מקום יש להם בהסתדרותנו, בכלל בהסתדרות של עובדים, יהי שמה ‘הפועל הצעיר’ או ‘פועלי ציון’ וכדומה? לכל היותר יש בה מקום לאותם המורים והחובשים וכדומה, החיים ועובדים את עבודתם המקצועית בתוך קבוצה של עובדים, אשר מכיוון שהם נמצאים תמיד וחיים בתוך הקבוצה, אין להוציאם מכלל הקבוצה.

הדבר, כמדומה לך, ברור ופשוט, כמו שברור ופשוט, כי אין מקום לעובדים עבודה גופנית בהסתדרות של מורים, של סופרים וכו'. אבל, כנהוג, דברי אמת פשוטים וברורים אינם מתקבלים לא על הלב ולא על הדעת של רוב בני האדם, בייחוד במקום שההרגל מושך את הלב לצד שכנגד, כמו בנידון דידן, שההרגל מושך אותנו להיות בחבורה אחת עם אנשים מאותו הסוג, שהיה תמיד קרוב לנו. ובפרט אחרי שיש פה מקום לדרוש את ה מושג ‘עובדים’ כמין חומר.

בעיקר באה פה המבוכה ממקום שהיא באה תמיד באשר מבוקשת דרך חדשה – מנטייה לדרכים כבושות. בקשת דרך חדשה הרי היא אומרת עֵרוּת תמידית, בלתי-פוסקת, של המחשבה ושל הרוח בכלל, – והדבר הזה לא בקלות עולה ולא יימלט מרגעים של חולשה ושל תעתועי דמיון. הסתדרנו לשם הגשמת רעיון העבודה. הדבר, במצבנו המיוחד, היוצא מכל כלל, חדש לגמרי ודורש דרך חדשה לגמרי, – והדרך לא בקלות תימצא, והנמצאת אינה כבושה כלל. לא ייפלא, כי יש אשר דרך כבושה זו או אחרת דומה בצד-מה לדרך שעמדנו עליה, מושכת את הלב ומשכרת את הדמיון עד כדי לראותה, כאילו היא אותה הדרך שאנחנו מבקשים. הסתדרות של עובדים, עומדת על בסיס הצדק הציבורי, מי קרוב לה מהסתדרות של פועלים סוציאליים באירופה? מכאן לא רחוק אל הדעה, כי ‘תנועת העבודה’ בארץ-ישראל היא ענף תנועת העבודה הסוציאלית בעולם. מובן, כי מבחינת הסוציאליות ובכלל מבחינת הצדק הציבורי, בין אם הוא נדרש בשם הסוציאליות ובין אפילו בשם הלאומיות, אין להוציא את בעלי המקצוע האינטליגנטיים מכלל עובדים וחיים על עבודתם. אבל על פי האמת הרי אין הסתדרותנו הסתדרות סוציאלית או מדינית כלל, כי אם הסתדרות חלוצית, הסתדרות של מניחי יסוד חדש לגמרי לבניין לאומי חדש. והיסוד הוא עבודה גופנית ממש, בעיקר, במרכזו, עבודה חקלאית, עבודה בתוך הטבע ממש, ובתור היקף למרכז – אותן העבודות הגופניות, הבאות בלי אמצעי למלא את שלמות הרעיון היסודי של העבודה הגופנית. אבל מי שם לב לראות, כי יש כאן, בהרחבה גבולי ההסתדרות שלא במקומה, לכל הפחות אי-עקביות מקלקלת את השורה.

לא עמוק לראות עד כמה אי-העקביות הזו מחלישה את כוחה החינוכי של ההסתדרות. הדוגמא החיה והממשית פועלת תמיד ובכל מקום יותר מכל רעיון גדול ורחוק מהעבודה הקלה להגשמתו, פועלת על הנפש שלא מדעת בעלים, ומטעם זה גופו פעולתה תמיד יותר בטוחה. בקרב העובד הצעיר, בייחוד בשעות קשות ביותר, מתהווה שלא מדעת בעלים יסוד נפשי לחשבון הרגיל, כי המורה, הרופא, האגרונום וכו' יכול להיות לאין ערוך יותר מועיל בעבודתו המקצועית מהעובד הפשוט בעבודתו הפשוטה, – ולמה לו אפוא לצעיר לסבול כל כך הרבה ולתת את נפשו על דבר פחות-ערך או שערכו הגדול בכל אופן מסופק, בשעה שהוא יכול להשיג בפחות קושי דבר שערכו בטוח ולאין ערוך יותר גדול? למה לא ישאף אף הוא להיות מורה, רופא, או – מה שבייחוד טוב ויפה ומתאים – למה לא ישאף להיות אגרונום? אף אמנם כן הוא בפועל ובמעשה. צאו וראו, החושבים אחרת: האם הרבה בעלי השכלה עליונה עובדים או אפילו אגרונומים עובדים חינכה לנו הסתדרותנו? ולעומת זה כמה, כמה צעירים עובדים חינכה לעזות את העבודה ולהיות בעלי השכלה לא עובדים, בייחוד אגרונומים לא עובדים!

לעומת זה ברור, כי בעלי מלאכה עובדים בעצמם הם חברים טבעיים להסתדרות העובדים, אולי בצורת סניף מיוחד (עוד יותר מה יכולים להיות חברים בהסתדרות איכרים עובדים בעצמם ובבני-ביתם וחיים על עבודתם), ודווקא התפקיד החינוכי של ההסתדרות מחייב אותנו לא רק לקבל אל תוכה את בעלי-המלאכה ואת כל מיני פועלים עירוניים, כי אם גם להיכנס עמהם ביחסי חיים יותר קרובים, ולשתף אותם בעבודתנו ליצירת חיים חדשים. הדבר הזה יתברר ביתר בהירות מתוך עצם בירור של תפקיד ‘המשביר’.

ב

במועצה הוברר למדי, כי עיקר תפקידו של ‘המשביר’ כפול, או כי שני צדדים לו לתפקיד הזה: מצד אחד, הספקה לעובדים את הדברים הנחוצים להם לצרכי חייהם ועבודתם, החל מצרכי המזון ומכלי העבודה היותר פשוטים וגמור בבהמות והמכונות; ומצד שני, מכירת פרי עבודתם של העובדים. או – על פי נוסח אחר, שנשמע במועצה – ‘המשביר’ ממלא את התפקיד המסחרי בחיים הכלכליים של העובדים, ובדרך זו הוא בא לשחרר את העובדים מענייני מסחר וקניין, מענייני מקח-וממכר.

הרעיון זה קרוב אל האידיאל האחרון של ‘המשביר’, אבל אינו עצם האידיאל. רעיוננו היסודי להעמיד את חיינו הקיבוציים, את חיינו הלאומיים, על יסודות חדשים, וקודם כל על היצירה ולא על פרזיטיות, על עבודת כל חברי הציבור, כל בני העם, ולא על ניצול עבודתם של העובדים על ידי מי שאינם עובדים, מחייב בשורה האחרונה, בתור אידיאל אחרון, את ביטולו של המסחר באותה הצורה שיש לו היום, ואת יצירת צורה חדשה לחליפין בין העובדים השונים בפרי עבודתם השונה. הצורה אינה ברורה עוד לנו, היא צריכה להתייצר עם התייצרות החיים החדשים, אבל העיקר צריך להיות הספקת צרכיו של כל עבוד במקצוע ידוע בפרי עבודתם של חבריו ביתר המקצועות. מובן, כי לא ביום אחד ולא בשנה אחת תתייצר הצורה החדשה או ייעשה המעבר מצורת מסחר, מצורת מקח-וממכר, לצורה המבוקשה, אבל כך הוא הרעיון, האידיאל האחרון. המוסד הראשון, השואף לגשם את המעבר הזה, ואולי יותר נכון לאמור, השואף לסלול דרך להגשמת המעבר הזה, הוא ‘המשביר’.

ברור, כי הרעיון הזה מחייב, כי כל העובדים שלנו אשר בארץ, אלה אשר בכפר או בשדה ואלה אשר בעיר, העוסקים בעשיית דברים שונים להספקת צרכים שונים, ייכנסו להסתדרות ‘המשביר’ לשם הספקת צרכיהם ההדדית, כשם שרעיון העבודה מחייב, כי כולם ייכנסו להסתדרות העובדים לשם סיוע הדדי, סיוע ציבורי, מוסרי וחינוכי. הלא כך דרכו של כל גוף חי, שהוא מתפתח וגדל אמנם לאט לאט, אבל בכל חלקיו ביחד ובמידה שווה. יש לנו, מצד אחד, יוצרו תבואה, ירקות, פירות, ומצד שני, נאמר: בניינים, כלי-בית, בגדים, נעליים, כלי-עבודה שונים וכן הלאה, הרי שורת הרעיון נותנת, כי מכאן צריכה להתחיל ההספקה ההדדית על ידי ‘המשביר’ לתועלת ולהשפעה הדדית רצויה לשני הצדדים, רצויה, כמובן, במידה שתהיה חיה, נאמנה לעצם הרעיון החי, לעצם החיים המתייצרים.

טוענים, כי יש ניגודים בין העובדים החקלאיים ובין פועלי העיר, בעלי המלאכה וכדומה.

א. הניגוד שבין המוכר והקונה. המוכר את פרי עבודתו שואף לקבל בעדו עד כמה שאפשר יותר, והקונה שואף לשלם פחות. מאחר שהחקלאי, מצד אחד, ובעל המלאכה, מצד שני, יוצרים חפצים שונים, הרי יש ביניהם ניגוד זה.

ב. הניגוד במידת היקף החיים הכלכליים. בעל המלאכה מרוויח יותר ומוציא יותר מהעובד החקלאי, ממילא הוא דורש יותר בעד פרי עבודתו בערך למה שיכול לדרוש העובד החקלאי בעד פרי עבודתו הוא. נמצא, כי בעל המלאכה מוכר לחקלאי את פרי עבודתו ביותר וקונה מהחקלאי את פרי עבודתו הוא לפי ערך זה בזול, אפילו אם שניהם מוכרים את פרי עבודתם לפי מחיר השוק.

ג. והוא עיקר – הניגוד שבין הכפר והעיר. רעיון העבודה מחייב להתקרב אל הטבע, לחיות חיי עבודה וטבע, לשאוף מן העיר אל הכפר – בעוד שפועלי העיר, בעלי המלאכה, פועלי בתי החרושת וכדומה עובדים בעיקר את עבודת העיר, יוצרים בעיקר אותם החפצים שדורשים חיי העיר וחיים בעצמם חיי עיר. פה, בעצם חוג עבודתם ואופן חייהם, צפונה שאיפה הפוכה מזו של העובדים לשם רעיון העבודה: שאיפה מן הכפר אל העיר. בשם הניגוד הזה, בשם הסכנה הכרוכה בו לרוח עבודתו ולעצם שאיפתנו היסודית, התנגדו אחדים ומתנגדים בכל תוקף לשתף את פועלי העיר ל’המשביר' בתור חברים בעלי מניות.

הטענות האלה מופרכות מאליהן. שני הניגודים הראשונים ישנם במידה ידועה גם בקרב החקלאים גופם, למשל, בין הזורע, שפרי עבודתו הוא תבואה וירקות, ובין הנוטע, שפרי עבודתו הוא פרי עץ ושיח: ענבים, שקדים, תפוחי-זהב וכו'. גם פה יש מוכר וקונה. גם פה הנוטע על פי רוב מרוויח יותר ומוציא יותר מהזורע. נמצא, כי ליישב את שני הניגודים האלה צריך בין כך ובין כך לבקש דרך חדשה. נשאר אפוא רק הניגוד השלישי, העיקרי, הניגוד בין הכפר ובין העיר. אבל דווקא הניגוד הזה, אם לעמוד עליו עמידה נכונה, מחייב את ההפך מאותה המסקנה, שרוצים להוציא ממנו.

אנחנו שואפים מן העיר אל הכפר ועוד להלאה מזה. רצוני לומר, גם הכפר של היום אינו די בשבילנו. הכפר של היום עשוי להיות נמשך אחרי העיר, ואנחנו שואפים לברוא חיים שכאלה, שיהיו לא רק די איתנים לעמוד בפני חיי העיר, אלא שיהיה בהם די כוח למשוך את העיר אחריהם. הכפר של היום, מבחינת הקשר הנפשי של הקשור בו, עומד בעיקר על התמימוּת הילדותית, בעצם על התמימות של בערות. ובמידה שבן­­-הכפר מתפתח התפתחות שכלית ונפשית, במידה שהוא לומד לדעת את המדע, את המחשבה והיצירה העליונות, בקצרה, במידה שהוא מתקרב את התרבות העליונה של היום, – בה במידה הוא מתרחק מן הכפר ונמשך אל העיר ואל תרבותה ואל חייה התרבותיים. כי התרבות של היום, החל מהחיים הכלכליים וגמור במדע, באמנות ובחיים העליונים, היא כולה עירונית. ואפילו התנועות והזרמים, השואפים לחידוש החיים ולתיקון האדם, כמו הסוציאליות, האַנרכיות, האינדיבידואליות הקיצונית וכו‘, אינם גם הם אלא פרי התרבות העירונית, ושואפים בעצם להתחדשות עירונית, לכל היותר כפרית-עירונית, אם המבטא די הולם. רעיון העבודה, אם לרדת לסוף עמקו, מחייב בשורה האחרונה יצירת תרבות חדשה שכזאת, שתהיה לא רק עירונית ואפילו לא כפרית, כי אם אנושית-קוסמית בלי אמצעי, תרבות מהמקור הראשון, ממקור הטבע והחיים בתוך הטבע ועם הטבע, תרבות של התמזגות החיים האנושיים בחיי עולם, והיצירה האנושית ביצירה העולמית. הכל, החל מהחיים הגופניים וגמור בחיים הנפשיים והשכליים: המדע, המחשבה והיצירה העליונות, – הכל צריכים להיות יונקים יניקה בלתי-אמצעית ובלתי-פוסקת מעצם המקור הראשון הזה. כל על כן אנחנו מתחילים לא מן המוח ולא מן הרוח, שספירתם היא ההשכלה בצורותיה השונות: המדע, המוּסר, האסתטיקה, המחשבה והיצירה העליונות, – אנחנו מתחילים מצד הנפש המפולש לעצם ההוויה העולמית, שספירתו הם החיים בלי אמצעי, החיים של היחיד ושל הציבור, של העם. החיים צריכים להיות קלוטים בתוך הטבע קליטה חיה כזאת, שהטבע בכבודו ובעצמו, בפעולתו בלתי-האמצעית, החיונית, ההווייתית, יהיה מורנו ומדריכנו בתרבות עליונה, מורנו ומדריכנו בכל עת ובכל שעה ובכל רגע, מדעתנו ושלא מדעתנו, מורנו ומדריכנו בייחוד בעצם כוח חיינו הממשיים, הציבוריים, הלאומיים. ובמובן זה אפשר לאמור, כי במידה שאנחנו נברא את חיינו הלאומיים בריאה חדשה, בה במידה הם יבראו אותנו בריאה חדשה. אולם הדבר הזה מחייב התחדשות בכל, התחדשות חיונית מתונה כעצם חיוניותם ומתינותם של החיים. חדש, מצד צורתו ומצד רוחו, צריך להיות המקום למשכן חיינו: הכפר, העיר, המעון, בית-המלאכה והחרושת וכו’. הכל צריך להיות בנוי בנייה כזאת, שלא יהיה דבר חוצץ בינינו ובין הטבע אף חציצה כל-שהיא, אף לרגע. חדשים במובן זה צריכים להיות כלי הבית, התלבושת וכו' וכו'. הכל מתאים לתעודתו העליונה.

כך הוא, כמובן, האידיאל האחרון, הרחוק מאתנו לפי שעה מרחק, שאין לפי שעה לשער את מידתו, אבל בתור אור לנתיבתנו הרי הוא צריך להיות לנגד עיננו תמיד, מהרגע הראשון. אם אנחנו מתחילים את הכל מהחיים הממשיים ומהעבודה הממשית, יוצרת החיים ההם, אם אנחנו סוברים, כי עצם החיים הממשיים צריכים להיות בנויים על יסוד עליון, על יסוד התמזגות החיים האנושיים בחיים הקוסמיים והיצירה האנושית ביצירה הקוסמית, הרי צריך שבניין החיים הממשיים יהיה שלם ועבודת החיים שלמה. הרי אין לחלק דבר חי לשניים מבלי להמיתו. אנחנו שואפים לשפוך רוח חדשה על העבודה החקלאית, – ואת העבודה הזאת אנחנו מקיפים חומה, כאילו בכדי שהרוח החדשה לא תישפך על יתר העבודות, הבאות להשלים את העבודה החקלאית בבניין החיים, כגון עבודת הבנייה, הרהיטים, כלי העבודה, התלבושת, עבודת החרושת השונה! אבל בזה גופו הרי אנחנו גורמים, כי מהעובדות האלה, ששום חיים חקלאיים לא יצוירו בלתן, שוב תחדור הרוח הישנה, רוח הרקבון, לתוך עצם החיים החקלאיים, תחדור שלא מדעת בעלים, וממילא חדירה בטוחה, חדירה אטית, אבל תמידית, בלתי-פוסקת. הרי זו רוחה המיוחדת של תקופתנו הטכנית או, כמו שאומרים, של הרכושנות, העומדת על הטכניקה, שהיא הופכת כל עבודה של יצירה לעבודה טכנית, בהמיתה באדם כל יחד נפשי, בלתי-אמצעי, אל עבודתו, וגם עד היצירה החקלאית כבר ידה הגיעה.

אנחנו שואפים לעבודה של יצירה, של חיים, אשר גם את הטכניקה תהפוך ליצירה. ואם ידנו לא תשיג את הטכניקה בעצם מקום פעולתה העיקרית, אם לא נדע להכניס רוח חיים, יחס נפשי, מחשבה, רעיון, יצירה, במלאכה ובחרושת, נוכל להיות בטוחים, כי הטכניקה תשוב להשפיע על עבודתו וכבוֹש תכבוש אותה, שהרי גם העבודה החקלאית לא תצלח היום בלי טכניקה. ורוח החיים החדשים והיצירה החדשה צריכה אפוא לחדור לתוך המלאכה והחרושת. הבנאי, הנגד, החייט, הסנדלר, פועל בית-החרושת וכו' וכו', צריך להרגיש את עצמו קודם כל אדם חי, שתביעותיו הנפשיות חיוניות כתביעותיו הגופניות, צריך להרגיש, כי הוא והאחרים, שהוא עושה בשבילם מה שעושה, קשורים לא רק בקשר כלכלי, כי אם גם בקשר נפשי, אנושי. הוא צריך לשאוף כמונו, החקלאים, כי העיקר יהיה לו לא השכר שהוא מקבל בעד עבודתו, כי אם עצם עבודתו, עצם הדבר הנעשה בעבודתו, כי הוא, הדבר הנעשה, בא למלא את צרכו החיוני, הגופני וגם הנפשי (שהרי בשעה שהוא עושה מה שהוא עושה בשביל אחרים, האחרים עושים בשבילו מה שצריך לו). הוא צריך לשאוף כי הבניין, כלי הבית, הבגד, הנעל, הלחם, הסוכר, הארג, המכונה וכן הלאה והלאה, יהיו מתאימים לאותם החיים שאנחנו מבקשים. פה יש מקום לבעלי נפש ומחשבה וכוח יצירה שבקרב העובדים עבודות כאלה לפעול, ליצור, אולי לא פחות מאשר בחקלאות. מובן כי שאיפה כזאת לא בקלות תעלה ולא בלי מלחמה קשה (אם כי, כמובן, לא אגרופית), אבל הם צריכים לשאוף, כמונו, החקלאים, כי המלחמה תהיה לא רק בעד חלקם בכלכלה, כי אם בעיקר בעד חלקם בחיים, ביצירת החיים, לא מלחמת המעמדות, כי אם מלחמה בפרזיטיוּת ובפרזיטים, מלחמת החיים ברקבון. האומנם אין הסתדרות העובדים חייבת לדאוג לכל זה מעתה, לבקש דרכים לכל זה, לשקוד על כל זה? אלא מי ידאג, מי יבקש דרכים, מי ישקוד?

בייחוד צריך היה לפי שעה, כל זמן שאין בקרבנו אחדות עבודה אמיתית, לדאוג לכך ‘הפועל הצעיר’ שרעיון הלאומי ולא הרעיון הסוציאלי הוא אור לנתיבתו, או בייחוד צרִיכים לדאוג לכך אלה, השואפים לאיחוד העבודה והעומדים על בסיס החיים והיצירה העצמיים בלתי-האמצעיים, על בסיס התביעות האנושיות החיות, הגופניות והנפשיות כאחת, לכל היקפן ועמקן, ולא על בסיסים של תנועות, על בסיסים שונים של תנועות שונות, התנועה הסוציאלית והתנועה הציונית. עומדים אנחנו כעת, בציפייתנו לעלייה גדולה, לפני התחלה של תעשייה במובן האירופי. ייבנו בתי-חרושת לתעשיית דברים שונים, יעבדו בהם פועלים שונים, – מה יהיה יחסנו אנו, החקלאים, אל החזיון הזה בחיינו? האומנם ניתן לו ללכת באותה הדרך האירופית, שהביאה חורבן על כל האנושות? או אולי נשאף להעמידו על התורה הסוציאלית, על מלחמת המעמדות עם ההכרה המעמדית והשנאה המעמדית וכל יתר המצוות המעמדיות התלויות בה? או נעמיד את הכל מבתחילה על הדיקטטורה של הפרוליטריון? או אולי אנחנו, החקלאים, נסתתר בשפריר חביון של העבודה החקלאית והחיים החקלאיים, ויתר העולם כמנהגו ינהג? האם זו הדרך לחיים לאומיים חדשים, מבוקשים? האם אין חובה עלינו לקרב מאתה את פועל העיר, את כל הפועלים, בלי יוצא מן הכלל, אל רעיון העבודה, אל רעיוננו הלאומי, האנושי-הקוסמי?

ואם כן, אם הפועלים העירוניים, בעלי-המלאכה, פועלי בתי-החרושת וכו' וכו' הם שותפינו הטבעיים ביצירת אותתם החיים, שאנחנו שואפים אליהם, והסתדרות העובדים חייבת לדאוג לחינוכם מעתה, – אם כן הרי ברור, כי ‘המשביר’ הבא לתווך בין העובדים החקלאיים ובין העובדים העירוניים בענייני החיים הכלכליים, הוא צריך להיות הראשון לתווך גם בעניין החינוך במובן המבואר. הוא צריך להיות המתחיל בדבר.

מעתה ברור, מה צריך להיות תפקידו של ‘המשביר’ מכל הצדיים. עיקר תפקידו הוברר, כמדומה, למדי, ואין צורך לחזור עליו. מעתה לא קשה להשיב על כל השאלות הצדדיות שנשאלו עליו. ברור, כי חברים בעלי מניות צריכים ויכולים להיות כל חברי הסתדרות העובדים, ורק חברי ההסתדרות, רק עובדים, בין חקלאיים בין עירוניים. ברור, כי הסחורות צריכות להיות רק אלה, הנחוצות חברים, לעובדים. ברור, כי למכור מהסחורות שישנן צריך גם לאחרים, לכל קונה, ואפילו לערבים, שהרי לפי שעה לא כל הדברים, לא רוב הדברים נעשים על ידינו (אגב-אורחא, מכאן יש לראות ברור, כי שאיפתנו בשורה האחרונה צריכה להיות כי כל הדברים, שיש לנו בהם צורך לחיינו הפרטיים והלאומיים, יהיו נעשים על ידינו, בארצנו הלאומית, עד כמה שהדבר בגדר האפשרות, כמובן). ברור, כי ‘המשביר’, אם כי הוא לפי שעה מוסד מסחרי, ואסור לו לזלזל בצד הזה של תפקידו, צריך להיות ברוח ובשאיפה מוסד חינוכי, יותר נכון, רוחו תהיה ממילא חינוכית, אם הוא יהיה נאמת לתעודתו מכל הצדדים, גם מצדו המסחרי, מצד החשבון והדיוק, הנחוצים גם במסחר הגון.

יודע אני, כי רבים או הרוב הגדול מתנגדים לי ברוב הדברים הנאמרים בזה. אבל אני מציע את השאלות הנידונות לפי כל מי שהן נוגעות אל לבו ומעסיקות את מחשבתו. ובייחוד חשובה בעיני השאלה: מה צריך להיות יחסה של הסתדרות העובדים, אם של הסתדרות ‘הפועל הצעיר’ או של הסתדרות כללית, אם תקום ותהיה בזמן מן הזמנים, אל בעלי המלאכה, פועלי בתי-החרושת וכו‘? החייבת ההסתדרות לקרבם כולם אל רעיוננו היסודי ולשתפם עמנו בעבודה להגשמתו? ובאילו דרכים? וכו’ וכו'.

אינני קובע מסמרים, אבל יש, כמדומה, צורך גדול, שידונו על השאלה ובכלל על השאלות שנגעתי בהן בזה, ויבררון מכל הצדדים ולכל עמקן. אשמח, אם על ידי כך יתבררו הדברים גם לי בירור מספיק ורצוי.

תרע"ט (1919)

---

יסודות לתקנות למושב עובדים

מאת

אהרן דוד גורדון

¹

בכדי שהתקנות תהיינה יותר ברורות, יותר מוּארות באור ההכרה הפנימית ויותר קרובות אל הלב לקיימן, צריך להאיר את יסודן בשאיפות העליונות של הרוח האנושית. צריך שיהיה ברור כי ההבדל בין צורת יישוב זו המבוקשה, המושב, ובין צורות היישוב הקיימות, העיר, כפר, המושבה, הוא לא רק בסידור ענייניהן הציבוריים, החיצוניים והפנימיים, כי אם גם ובעיקר ביסודן, ברעיון המונח ביסוד אותו הסידור, וברוחן.

צורות היישוב, כמו כל צורות החיים הקיימות, עומדות על הפרטיות המצומצמת והמגושמה, על הקניין הפרטי, הרכוש הפרטי, האיניציאטיבה הפרטית, המרוכזת כולה בביצור צמצומו וחמריותו של הפרט, בביצור הקניין הפרטי והרכוש הפרטי, ומתוך כך – על המסחר ועל הכסף. מכאן – הרדיפה אחרי העושר, עם השלטון של העושר והכבוד של העושר, בתור נותן-הטעם היותר נחמד והאושר היותר גדול של החיים האנושיים. צורת יישוב חדשה, מבוקשה מתוך שאיפה לחידוש החיים, צריכה לעמוד על יסודות אחרים, יותר אנושיים, הנותנים טעם אחר ואושר אחר לחיים, ובהם – ביסודות האנושיים – כל חידושה וכל עיקרה. מהם מחויבים חיוב הגיוני וחיוני כל הסדרים החדשים, ובהם, ורק בהם – כוחם.

יסוד היסודות הם החיים האנושיים לכל היקפם ועמקם: שיהיה אדם חי את כל עצמו, את כל עולמו בכל ספירותיו, התחתונות והעליונות כאחת, מתהום ארעא עד רום רקיעא. החיים האנושיים, במהותם העיקרית, במה שהם נבדלים ויתרים על חיי יתר החי, הם תוצאה מהפעלה הדדית, חוזרת, של הפרט והכלל, של היחיד והציבור. הפרט והכלל, היחיד והציבור, משתתפים ביצירתם במידה שווה. מה שמבוקש פה היא אפוא לא הגברת כוח הכלל על חשבון הפרט עד לידי שעבוד הפרט לכלל, כי אם התאמה עליונה, שלא תושג בטשטוש האישיות של הפרט ובהמעטת דמותה, כי אם להפך, בהגברת כוחה, הכרתה העליונה וחירותה העליונה של האישיות הפרטית. האישיות הפרטית לא צריכה להפסיד, כי אם להרוויח. הצרה היא לא בפרטיות, כי אם בצמצומה. הפרטיות צריכה לקבל תוכן חדש, יותר רחב ויותר עמוק, אנושי-קוסמי. גם האיניציאטיבה הפרטית אינה בטלה, כי אם מתעלה, מתרכזת בעניינים מאותו העולם הרחב, שמתפשטת עליהם האישיות, השואפת לחיים אנושיים מלאים. הציבוריות אינה מבטלת את האישיות ואינה ממעטת את דמותה, כי אם להפך, מרחיבה ומעמיקה אותה. כל המבוקש בחיים החדשים הוא, שהם ייתנו לאישיות הפרטית את האפשרות להביא לידי גילוי את עצמותה העליונה, במידה שהיא תמזג את חייה בחיי הציבור עד לידי התמזגות בחיי העם, האישיות העליונה, ולאישיות העליונה – במידה שהיא תמזג את חייה בחיי האנושות ובחיי העולם.

היסודות לתקנות המושב יכולים אפוא להיות מבוטאים באופן כזה:

1. האישיות והמשפחתיות

היחסים בין חברי המושב צריכים להיות לא יחסים של צמצום, של מסחר ושל כסף, כי אם יחסים של בני משפחה אחת, הבאים לא רק לחיות ביחד, כי אם גם למזג את חייהם באופן כזה, שכל יחיד יתעשר בחייו משפע החיים הממוזגים של הכלל. צריכה להיות חלוקת העבודה, למשל, צריכים להיות חקלאים, בעלי-מלאכה, מורה, רופא וכדומה, אבל כל אחד במקצועו יראה את חייו, את טעם חייו ואת תוכן חייו בזה, שהוא בעבודתו, בעצם יצירת חיי עצמו, יעזור ליצירת חיי המושב בכללו, ובמידה שהוא ירחיב, יעמיק, יעשיר את חיי עצמו, בה במידה הוא ירחיב, יעמיק, יעשיר את החיים הציבוריים של המושב בכללו. החקלאי שואף ליצירת המזון היותר מבריא את הגוף ואת הנפש קודם כל, כמובן, לעצמו, למשפחתו ולחברי המושב. בזה, בשאפו להשבחת מיני הדגן והירקות וכדומה, יש לפניו כר נרחב לחידושים וליצירה. החייט דואג להלבשה נוחה לבריאות ומתאימה לתביעות היותר מעולות של החיים האנושיים. וגם בזה יש כר נרחב לחידושים וליצירה לפני המוכשר לכך. וכן הבנאי, הנגד, הרופא, המורה וכן הלאה.

מתוך כך – מתוך העמדת התחדשות החיים על התחדשות האישיות והמשפחתיות בחיים הציבוריים – יוצאת ממילא, בתור תוצאה הגיונית ישרה, חירותה השלמה של האשה וזכותה השלמה להשתתף בכל ענייני החיים הפרטיים והציבוריים. כל בניין נפשה וצורתה של האשה – בדומה לבניין גופה וצורתו – וכל תפקידה, המיוחדים מטעם הטבע עצמו, נותנים לאישיותה של האשה חשיבות מיוחדת, בתור אחד השותפים הראשונים בניין המשפחה ובהקמת הדור הבא. אישיותו של הנולד הרי אינה אלא צירוף מאישיותיהם של האב והאם. היסוד לכל היחסים בין הגבר והאשה, ובכלל זה – לאהבה שביניהם, צריכה להיות השאיפה להעלות את עצמיותם בעצמותו של הנולד, במידה שלא עלה ביד כל אחד להעלות את עצמותו בעצמו. בזה יפה כוחה של האשה מכוח האיש, שהיא ההרה והיולדת, הסובלת את כל התייצרותו וגידולו של הנולד, היא אֵם. בזה בעצם חירותה העליונה וזכותה העליונה. את זה היא עוד לא השיגה, היא עוד לא מצאה את עצמה. היא עוד עד היום תלמידת הגבר, ורואה את דרך חיי הגבר בתור סמל ומופת לדרך חייה היא ואת ערך זכויותיה בהיותן דומות לזכויות הגבר, בהיות לה האפשרות להשתתף בכל מעשיו הציבוריים של הגבר. בזה יש לראות במידה ידועה את רוח הזמן, את השאיפה להכניס את רוח הציבוריות בחיי המשפחה תחת לשאוף להכניס את רוח המשפחתיות לתוך החיים הציבוריים. אולם דווקא בכדי שהאשה תשחרר מתלמודו של הגבר, בכדי שתעמוד על הדבר, כי תלמודה אחר, דרך חייה, חוג פעולה, חובותיה וזכויותיה, אחרים, כי כל בניין עולמה אחר, כמו שכל בניין גופה ונפשה אחר, – ודווקא בכדי שתעמוד על כך מעצמה, מתוך החיים, מתוך נסיונה ומתוך כשלונותיה, צריך שלא לשלול ממנה את החירות השלמה ואת זכותה להשתתף בכל ענייני החיים, הפרטיים והציבוריים.

מכאן – אותה העמדת התחדשות החיים על התחדשות האישיות והמשפחתיות בחיים הציבוריים – השוויון המבוקש בין החברים. אומרים: אין שוויון מוחלט בין בני-אדם. אולם הדבר תלוי בזה, במה רואים את הנושא למידת השוויון. בקומה, בצורה, בכוח, ביופי וכו' בוודאי אין שוויון, אבל פה הנושא למידת השוויון ממין אחר. אם יש לכל חבר האפשרות להביא לידי גילוי את כל עצמותו, לברוא את חייו ועולמו על פי דרכו, הרי זה שוויון גמור. אם עולמו של האחד קטן מעולמו של השני, הרי אין זה תלוי ביחסים ההדדיים בין בני אדם ואינו עניין לסדרי החיים הציבוריים. ומי, לעמקו של דבר, אם למדוד במידה עליונה, קוסמית, מי יוכל להגיד, עולמו של מי יותר גדול?

1. העבודה

אם מבחינת הצורה האנושית מבוקש בחיים החדשים, שהם ייתנו מקום להרחבתו והעמקתו של תוכן הפרטיות, שהם יפתחו שער לפני האישיות לעולמה העליון והמלא, הנה מבחינת הפעולה החיונית האנושית מבוקש בהם, שהם ייתנו מקום לאדם למצוא את תוכן חייו בפעולה ויצירה. בחיים הציבוריים הקיימים רואה האדם את טעם החיים ואת אושר החיים בהנאה מן המוכן, ממה שהכינו אחרים, באי-פעילות עצמית על חשבון פעילותם של אחרים. דומה האדם בחיים האלה לצמח פרזיטי, למשל, לעלקת, התוחבת את עקצה לתוך גוף צמח אחר ויונקת את לשדו ובזה היא חיה ופורחת. בחיים החדשים מבקש האדם את טעם החיים ואת אושר החיים בפעילות גופו ורוחו, בעשייה ויצירה, בדומה לצמח החי, הכשר, החי ומתפרנס מעצם הטבע בלי אמצעי, היונק בשרשיו מברכת האדמה וקולט בעליו מן הרוח והאור ויוצר מהם תאים חיים. זוהי העבודה, העבודה בכל היקפה ובכל צורותיה, מעבודת הכפיים היותר פשוטה עד עבודת הרוח, המחשבה והיצירה העליונה. האדם שב אל הטבע, אל הבריאה העולמית, אם כל חי, אחרי היקרעו ממנה, שב שבור ורצוץ, פגום ולקוי בגוף, בנפש וברוח, שב על מנת לינוק משדיה בלי אמצעי, לשאוף חיים לגוף ולנפש ממקור החיוב הראשון והיחידי, על מנת למזג את חייו הפרטיים המצומצמים בחייה העולמיים, המתפשטים ומתעמקים לאין-סוף. והכוח השואב והממזג היא העבודה, פעילות הגוף והרוח, העלייה והיצירה.

מובן, כי במקום שאדם רואה את טעם החיים לא רק בפרי העבודה, כי אם גם בעצם העבודה, שם היחסים בין בני האדם ממילא לגמרי אחרים מאשר במקום שהחיים עומדים על הפרזיטיות והאדם רואה את טעם החיים בפרי הפרזיטיות. שם אין צורך להילחם או לחוקק חוקים נגד ניצול עבודת אחרים, כי הניצול הוא ממילא מתועב, כשם שאין צורך להילחם בעד חירות הקרקע ומכשירי התעשייה משעבודם לפרטים, שהרי זו היא חירותה של עצם העבודה. בכלל, היחסים הם פה יותר רחבים ועמוקים, יותר אנושיים-קוסמיים, מאשר בחיים הציבוריים הקיימים.

1. עבודת הרוח או החינוך

חיים של פעילות, של עשייה ויצירה ושל יחסים חיים, מחייבים ערוּת רוח תמידית, בלתי-פוסקת, ויניקת חיים תמידית, בלתי-פוסקת. בעבודה, בפעילות הגוף והרוח, שואף האדם, כאמור, לשוב אל הטבע, להיות חי ופעיל עם הטבע, לשאוב מהטבע לא רק חמרי כלכלה כי אם גם חיים. אולם זה אומר בעצם, האדם קודם כל שואף לשוב אל עצמו, אל טבע עצמו. כל מתבונן, רואה, כי כל צרותיו של האדם, כל ייסוריו וכל פורענויותיו באים בעיקר מן האדם, אם מעצמו או מאחרים. את הטבע כבר הכיר האדם ויודע להשתמש בכוחותיו במידה מספיקה לתת לחיים האנושיים די הרחבה ונעימות, די טעם ואור, עד כי מצד זה אולי כדאי היה לחיות. אולם את הטבע האנושי האדם עוד לא הכיר במידה מספיקה, והעיקר – לא למד להשתמש בכוחותיו במידה מספיקה, ומצד זה הוא סובל. קודם כל, הרוב הגדול של מחלותיו באות לאדם מתאוותיו, שאין הוא יודע להתגבר עליהן, והמחלות מתגברות מדור לדור בעברן בירושה מדור לדור. מכאן – כל החולשה, הכמישה וההריסה של הגוף והנפש, אשר דורנו בייחוד מצטיין בהן. האדם לכאורה כבר את הטבע העולמי, אבל את טבע עצמו לא כבר וכאילו אין בכוחו לכבוש.

וכאישיות הפרטית כן גם האישיות הקיבוצית, כל ציבור וכל עם. אין פלא, כי חלקי הציבור השונים אינם יכולים להתגבר על תאווֹתיהם הפרזיטיות המהרסות את הגוף הציבורי והפוגמות בשורה האחרונה, לעמקו של דבר, גם את טעם החיים הפרטיים; אינם מרגישים את האחדות של הגוף והנפש הציבוריים ואינם יודעים למזג את חייהם בחיי הציבור לחיים מלאים ושלמים, לטובה ולברכה לציבור, וקודם כל להם עצמם, - אם גם באדם הפרטי אין חלקי גופו ונפשו השונים יודעים את זה ואינם יכולים את זה. אתה רואה באדם פרטי חוזרים באופן נפלא אותם המעמדים המתנגדים זה לזה והסותרים זה את זה, שישנם באדם הקיבוצי, הציבור, העם; ובאדם הקיבוצי – אותם המעמדים, שישנם באדם הפרטי. בשעה שאדם שקוע במילוי איזו תאווה חלקית (למשל, השיכור בשכרונו), שיש בה ארס של הריסה לכל הגוף והנפש, הוא לא רק שוכח את טובת הכלל, את טובת הגוף והנפש בכללם או מסיח דעת ממנה, כי אם כאילו מתכוון למרוד בכלל, כאילו כלל גופו ונפשו אינו נוגע לו כל עיקר. כאילו הוא אז לגמרי אדם אחר, עם פסיכולוגיה אחרת ועם חשבון חיים אחר מאשר בשעה של פיכחות מתאווה ושל עֵרוּת רוח, בשעה שהוא חי חיים של פעילות, חיים של כל עצמו. ממש כאילו יש כאן שני מעמדים נלחמים זה בזה, מעמד פרזיטי ומעמד עובד ויוצר, כמו בגוף ציבורי. ויפה המליצו עליה בתלמוד: ‘אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות’. מכאן, מהחולשה הזאת של הטבע האנושי באישיות הפרטיות ובאישיות הציבורית, מכאן בעיקר – הכיעור, הקטנות, התפלות והשפלות, השקר והזיוף, הטמטום, הרע והאכזריות בחיים האנושיים, מכאן בעיקר – הצער, העליבות, הטרגיות ברוח האנושות, מכאן בעיקר – הפסימיות והייאוש.

היש לזה תקנה? מי יודע? אולי יעלה סוף סוף בידי האדם להכיר, להשיג עד סוף עמקו ולכבוש את טבע עצמו, כשם שעלה בידיו אחרי עמל כל כך רב וייסורים כל כך גדולים להכיר ולכבוש את הטבע העולמי. ה’אולי' הזה הוא היסוד לכל השאיפות לחידוש החיים. יסוד אחר אין. זה צריך קודם כל להיות ברור. צריך שיהיה קודם כל ברור, כי העיקר פה הוא כיבוש עצמו ולא כיבוש אחרים, כיבוש סוּבּייקטיבי ולא כיבוּש אוֹבּייקטיבי. שום סדרים חדשים, שום צורות חיים חדשות, אין בכוחם מצד עצמם להביא גאולה לאדם, במקום שאין די רצון, די מרץ ועבודה בלתי-פוסקת לכיבוש עצמו, אבל סדרים וצורות חיים רצויים עשויים להועיל, לעזור הרבה, במקום שאלה ישנם. ממילא יוצא, כי שום מלחמה, שום כיבוש חלק מהציבור את החלק השני, לא יביאו גאולה לאדם. כיבוש האחרים משעבר, מטשטש את האישיות של הנכבש ומטמטם את האישיות של הכובש, בעוד אשר לכיבוש עצמו ועל ידיו להצלחת חיי הפרט והכלל נחוצים חירותה השלמה וגידולה התמידי של האישיות והבנה הדדית שלמה בין כל אישי הציבור. 'וכל בניך לימודי ה'' צריכה להיות פה הסיסמה. גם כיבוש הטבע העולמי לא בא על ידי מלחמה, כמו שרגילה להחליט המליצה המתהלכת, כי אם על ידי לימוד לדעת כוחות הטבע וחוקיהם והבנה עמוקה לדרך פעולתם. וגם כיבוש האדם את עצמו, כיבוש התאוות, בין הפרטיות ובין הציבוריות, לא יבוא על ידי מלחמה. הרבה והרבה נלחמו הדת והמוסר בתאווֹת האדם וכלום לא העלו בידם. יחידים בודדים בכל דור אולי נעזרו על ידי כך, וגם זה אולי בעיקר מפני שבניין נשמתם היה מתחילת ברייתו הרמוני במידה ידועה, ולא היה להם צורך להילחם הרבה בתאווֹתיהם, אבל הרוב הגדול נשאר כשהיה. עדה היא הירידה האנושית הנוראה של היום. גם כיבוש האדם את עצמו לא יוּשג אלא על ידי לימוד לדעת הטבע האנושי והבנה עמוקה לדרך פעולתו. אלא שכאן הלימוד אחר, יותר עמוק, יותר בלתי-אמצעי, חיוני. על ידי העובדה והחיים בתוך הטבע והחיים הציבוריים המשפחתיים נעשה הלימוד הזה לעבודת חיים, לפעולה חיונית. העבודה בתוך הטבע בתנאים נורמליים ובמידה נורמלית, מבריאה לא רק את הגוף, כי אם גם את הנפש. הגוף שואב כוחות חדשים והנפש – שפע חיים. הצורך בלתי-האמצעי להכיר מקרוב, ללמוד לדעת ידיעה חיה, את האדמה, את הצמח ואת החי, נותן מזון בלתי-פוסק למחשבה ולרגש, נותן מקום להשקיע אותו שפע החיים, שהושפע על הנפש בלי אמצעי ובלי ידיעה. האדם צריך רק להבין את אשר לפניו, לדעת להשתמש בכל זה, ולא לאבד את כל זה לבטלה או לבהלה. זוהי עבודת הרוח, תורת החיים, היצירה שבחיים מצד הטבע האנושי, הפונה אל הטבע העולמי.

הצד השני של העבודה הזאת הם החיים בתוך הקיבוץ, האישיים, המשפחתיים, הציבוריים. חיי המשפחה מוציאים במידה ידועה את האדם מחוג פרטיותו המצומצמת, מטילים עליו דאגות וחובות מחוץ לחיי גופו הפרטי ומרחיבים באופן כזה את חוג העניינים, המשמשים לו חומר למחשבה ולהרגשה. זהו הצעד הראשון. יותר מזה – החיים הציבוריים, החדורים ברוח המשפחתיות. פה מתרחב החוג הולך הלאה והלאה למיד מידת גדלה של הנפש וכוחה לגדול בלי הפסק. החיים הציבוריים הרי הם בעצם היוצרים את הצורה האנושית הרוחנית של האדם, של היחיד ושל הציבור, ולפי הרוח אשר בקרב החיים הציבוריים, כך מצטיירים שרטוטי הצורה, כך מתייצרת הצורה, אם יפה ואם מכוערה. בכל אדם ישנם צדדים חיוביים וצדדים שליליים, ובכל אחד מהצדדים האלה משפיעים בני האדם זה על זה, במידה שבאים במגע-ומשא זה עם זה; משפיעים שלא מדעתם ושלא ברצונם, כמו שמשפיע הטבע, מבלי להתכוון להשפיע. במידה שהם נפגשים ונוגעים זה בזה בצדיהם החיוביים הם מעוררים זה בזה או גם יוצרים מחדש רגשים ואינסטינקטים חיוביים, כמו שלהפך, התנגשותם זה בזה מגבירה בהם או מולידה את הרגשים והאינסטינקטים השליליים. כך יש לחשוב, נוצרו, מצד אחד, למשל, רגש הבושה, שכולו יצירה ציבורית אנושית שאין דוגמתו בקרב יתר החי, שכוחו בכל זאת די גדול להמית ברגע פעולתו את התאווה היותר חזקה; רגש האהבה בצורתה האנושית, הטהורה, היפה; רגש המוסר, רגש הצדק, האמת, הקדושה, הרגש הדתי. כך, מצד שני, נוצרו רגש השנאה והקנאה בצורתן האנושית, היותר מזוהמת ומכוערה, אינסטינקט הפרזיטיות היותר מכוער וכן הלאה. אולם זו הצרה וזו המבוכה, שקשה למצוא מוצא ממנה – שבני אדם נפגשים זה בזה דווקא יותר בצדיהם השליליים; ודווקא במידה שהם מכירים יותר וכובשים יותר את הטבע העולמי, דווקא בה במידה הם מתנגשים זה בזה יותר ויותר בצדיהם השליליים ומחריבים זה את זה בגוף ובנפש, בחומר וברוח. כאילו האור שזרח על האדם מהכרת הטבע העולמי סימא את עיניו מ ראות נכוחה את הטבע האנושי עד סוף עמקו, ומרפה את ידיו מעשות תושייה. זה מראה, כי האדם השיג את הטבע רק מצד אחד, מבחוץ, מצדו האוֹבּייקטיבי, הגלוי, מצד ההכרה, ולא השיג אותו מבפנים, מצדו הסוּבּייקטיבי, הנעלם, מצד החיים. האדם מבקש חיים חדשים, זאת אומרת, הוא מבקש לתפוס את הטבע מתוכו, לתפוס בעצם פעולת החיים. מבחינה זו כל מה שמבוקש בסדרי חיים ציבוריים חדשים, בצורות חיים חדשים, הוא – לסדר את החיים הציבוריים סדר כזה, שאישי הציבור יהיו נוגעים זה בזה ומשפיעים זה על זה בצדיהם החיוביים. זוהי הצורה המשפחתית או הרוח המשפחתית של החיים הקיבוציים.

אולם שום צורה ושום סדר לא יועילו ויכולים גם להזיק (שהרי אין לך צורה או סדר, שאין להם צדדים שליליים, הקלים מאד לפעול לרעה, באין לעומתם פעולה נגדית נמרצה, חיונית), אם הם, הצורה או הסדר, לא ישמשו להפעיל את כוח החיים, לפרנס את המחשבה, הרגש והיצירה של כל אישי הציבור. החיים הם תנועה, שטף. דומים הם החיים למדרון זקוף, אין בהם עמידה: או עלייה או ירידה. אולם עלייה זו אין פירושה ויתור על מנעמי חיים ידועים מתוך הכרת חובה, כיבוש תאווֹת ידועות על פי ציווי מוסרי. בוויתורים, בפירושים, בכפיות, ואפילו בכפיה עצמית, כמו שראינו, אין משיגים פה הרבה או אין משיגים כלום. אם לא משיגים את ההפך ממש שמבקשים. עלייה זו פירושה יצירת נעימויות חדשות, טעם חיים, אור חיים, שמחת חיים חדשים, יותר רחבים ועמוקים, יותר אנושיים-קוסמיים. התחדשות רוח אישי הציבור על ידי התחדשות רוח חיי הציבור. החיים הציבוריים יכולים להיות מלאים חולין, קטנות, תפלות, כיעור, ולגרום ליחידים רק צער, עלבון, דכדוכה של נפש – ויכולים להיות מלאים אור חיים, יופי, עומק, ולהביא ליחידים נעימויות יפות, שמחת חיים טהורה, מלבד מה שחייהם הפרטיים של היחידים מוּאָרים על ידי כך באור חדש. במצב החיים הציבוריים של היום רגעים כאלה ארעיים, בודדים, רחוקים. והנה זו השאיפה – לברוא חיים, שרגעים כאלה יהיו בהם תמידיים. הדבר הזה בידי אישי הציבור להשיגו, אם ידעו לבקשו, לבקשו, קודם כל, כל אחד בעצמו. אם כל אחד מאישי הציבור ידע לקחת מהחיים הציבוריים (וגם מחיי העבודה והטבע) מה שמחדש את רוחו, מעלה את עצמותו, מזכך את טעם החיים שלו, מגביר בו את שפע החיים, הרי בזה גופו הוא ייתן לציבור אישיות, אשר תהיה מצדה, לפי מידת כוחה, שופעת רוח חדשה לתוך חיי הציבור. זהו החינוך העצמי, שאינו פוסק אף לרגע בכל ימי החיים, היצירה שבחיים. מצד הטבע האנושי, הפונה אל פנימיותו, אל תוך עצמו.

ויש עוד צד אחד לעבודת הרוח – חינוך הילדים.

בדורנו כמעט נמנו וגמרו, כי חינוך הילדים צריך לעבור מרשות ההורים לרשות הציבור. הנימוקים העיקריים: ראשית, לא כל הורים מוכשרים להיות מחנכים ויש להם די פנאי לעסוק בחינוך ילדיהם; שנית, צריך לשחרר את האשה משעבודה לבית ולתת לה את האפשרות להשתתף בחיים הציבוריים ביחד עם הגבר. שאיפות החינוך הזה היא – לפתח בילדים קודם כל את הציבוריות ומתוכה – את האינדיבידואליות. זאת אומרת בעצם, שוב אותה השאיפה – להכניס קודם כל את רוח הציבוריות בחיי המשפחה תחת להכניס את רוח המשפחתיות בחיי הציבור.

אולם, אם להתבונן מקרוב, לא עמוק לראות, כי אין הדבר פשוט כל כך. אם להעמיד את חיי המשפחה, את היחסים בין הגבר והאשה, על שאיפתם העליונה של שניהם להעלות את עצמיותם בעצמותו המשותפת של הנולד, הרי אין חינוכו של הנולד מתחיל מיום היוולדו, כי אם הוא המשך מחינוכם העצמי של הוריו. פה יש קשר נפשי עמוק, שאין לתפסו, אבל אין להסיח דעת ממנו, במקום שמדובר בחינוך חיוני, עד כי קשה להגיד מה חשוב פה יותר, אם החינוך העצמי של ההורים או החינוך של הנולד. ברור, כמדומני, כי אין חינוך למי שהוא (חינוך במובן המצומצם, בהבדל מהוראה), בין לגדולים, בין לקטנים, חינוך, הראוי לשמו, אלא חינוך עצמי. רק על ידי חינוך עצמי אמיתי מחנכים אחרים, בין גדולים בין קטנים. מחנך, בין מורה, בין אב או אם, זה אומר קודם כל – מחנך עצמו על ידי חניכו, כשם שהוא מחנך את חניכו על ידי עצמו. אם עד היום אין רוב ההורים יודעים לחנך את בניהם, כמו שאינם יודעים לחנך את עצמם, הרי הדרישה היא לא כי החינוך יצא מידי ההורים לידי הציבור, כי אם להפך: כי מעתה החובה על כל צעיר וצעירה ללמוד לדעת פרק בהלכות חינוך ילדים, כמו שחובה עליהם ללמוד לדעת לחנך את עצמם. אם להתייחס אל החיים בכל הרצינות הדרושה, מי יוכל להעריך את ערך החלק היסודי שיש להורים – בייחוד לאם – על פי עצם הטבע והחיים בחינוך ילדם? וחלק הילד בחינוכם העצמי וההדדי של הוריו? האומנם אפשר את כל זה להחליף בחינוך ציבורי? או האומנם חשובה יותר השתתפותה של האשה בחיים הציבוריים מאשר עבודתה בחינוך ילדה ומעבודת ההורים בחינוך עצמם? – אינני עונה על השאלות האלה. חפצי רק להראות, כי אין הדבר פשוט כל כך, כי יש כאן מקום למחשבה ולעיון. כי יש כאן מקום לפני ההורים לעבודת רוח יסודית.

1. היחס אל אשר מחוץ למושב

המושב, כמו הקבוצה וכל יתר הצורות היישוביות, אינו אלא נקודה אחת, לבנה אחת, בבניין היישוב החדש. אם היחסים בין מושב למושב, בין מושב לקבוצה וכו' וכו' לא יעמדו על אותם היסודות, שעומדים עליהם החיים בתוך המושב או הקבוצה, לא נתחדש הרבה או לא נתחדש כלל. יותר מזה, אם היחסים של המושב אל יתר היישוב ואל יתר העולם לא יעמדו על אותם היסודות, לא יושג הרבה או לא יושג כלום. אם לא יהיה במושב גרעין של השפעה לטובה על הסביבה, תשפיע הסביבה לרעה על המושב. מובן, כי כל זמן שכל רוח החיים הציבוריים היא רוח הפרזיטיות, הניצול, הרדיפה אחרי הכסף, אין היישוב, הבנוי על יסודות חדשים, המושב, הקבוצה וכו', יכול, במשאו-ומתנו עם יתר העולם, להתנהג באותה המידה שהוא מתנהג בחיים הפנימיים, אבל בגבול האפשר הוא צריך לשאוף לכך. השאיפה צריכה להיות קודם כל, כי במידה שאפשר, יהיה למושב עסק לא עם מנצלים, כי אם עם עובדים-יוצרים בלי אמצעי. בכלל בכל משאו-ומתנו עם החוץ צריכה להיות לנגד עיניו לא רק טובת עצמו, כי אם גם טובת אותם האחרים, שיש לו עסק עמהם. בעצם, לוּ עמדו החיים הציבוריים על יסודות אנושיים, הרי כך מחייב טבע הדבר: אם אני שואף לגדל בשבילך חיטה טובה, ואתה עושה בשבילי מכונה טובה, ואין כוונתנו לנצל או לרמות זה את זה, הרי הדבר באמת טוב לשנינו. ואם לפי שעה אין הדבר כן, אין המושב צריך לתת לרמות את עצמו, אבל הוא מצדו צריך להתנהג עם האחרים באותן המידות, שהוא מתנהג בתוך עצמו.

פרט אחד כדאי לציין פה, מפני שהוא חשוב מאד. מהקרקע שעומד להיווסד עליו המושב ², הוקצה חלק ידוע בשביל ערביי המקום. והנה בבחירת הקרקע, המוקצה לערבים, צריכה להיות לנגד עיני המושב, לא רק טובת עצמו, כי אם גם טובת הערבים. אם מוויתור מצד המושב על תועלת לא-חשובה תצא טובה גדולה לערבים או מניעת היזק גדול, כדאי לוותר. בכלל בכל מה שיש בכוח המושב לעזור לערבים העובדים, אם בעצה או במעשה, עליו לעזור להם מבלי להתחשב עם יחסיהם הם אל המושב, אם טובים הם או לא. בדרך זו ייבראו לאט לאט יחסים רצויים בינינו ובין הערבים, – בדרך זו, ולא בדרך הפוליטיקה, אם הפוליטיקה הבורגנית או הפוליטיקה הפרולטרית.

תרפ"ב (1921).

---

על המועצה החקלאית

מאת

אהרן דוד גורדון

עם התחלת תקופה חדשה בעבודתנו

לא אדוּן על ערכה המעשי של האספה, לא אעסוק בשאלה, הנשאלה מכל הצדדים בתור שאלה עיקרית, אם המועצה היתה פורייה במובן המעשי או לא, אם היתה במובן זה בזמנה או שלא בזמנה, - אני בין כך ובין כך אינני בא לדבר על המועצה מצד המעשיוּת. אותי עניין דבר אחר לגמרי.

קודם כל היה חשוב בעיני לראות, איך ייפגשו חברים שהיו נפרדים זמן ידוע, איך ייפגשו בינם לבין עצמם ועם חברים חדשים במשא-ומתן על ענייני עבודתנו העיקרית, החקלאית. פה ראיתי את המקום להתחלת האיחוד האמיתי, האורגני, החיוני, בין העובדים, להתחלה של עבודת חיים מאוחדת ברוח אחת, בשאיפה אחת, ברעיון אחד.

עם העלייה החדשה אנחנו עומדים בכל אופן לפני התחלת תקופה חדשה בעבודתנו היישובית-לאומית. עבודתנו עומדת לפני התחדשות לא רק במובן הרחבת היקפה במידה שלא היתה דוגמתה קודם, כי אם גם ובעיקר במובן העמקת פעולתה החיונית, באותו המובן, שכל חלקיה של העבודה, אשר כל אחד מהם היה עד הנה כעין תא בפני עצמו, פועל את פעולתו החיונית לעצמו, יצטרפו, יתאחדו ויתמזגו לפעולה אורגנית, חיונית אחת.

העבודות הציבוריות, למשל, גילו לפנינו היקף חדש בעבודתנו היישובית-הלאומית, היקף, אשר לא ידענו כמוהו קודם, אבל לא רק היקף חדש. העבודות האלה צריכות להיות מאוחדות וממוזגות מזיגה אורגנית עם העבודה החקלאית. אף במועדה נראו סימנים של הכרת הצורך הזה, אם כי רק מהצד הכללי, בעוד אשר פה מדובר בהתמזגות שלמה, חיונית, אשר גם הפעולה הכלכלית אינה אלא חלק אורגני ממנה. וכן היא גם עבודת המלאכה והחרושת, העתידה לקבל מעתה היקף חדש ועומק חיוני חדש. וכן עבודות העובדות, שלא תוכל מעתה להישאר בהיקפה המצומצם, תדרוש התארגנות חדשה בתוך העבודה היישובית הכללית. וכן תצטרך העבודה התרבותית, בהתאם לכל זה, לקבל מעתה צביון חדש; וכן הוא עניין ההגנה. וכן ייבּרא צורך למצוא דרך להתמזגות חיונית רצויה של הזרמים השונים שביהדות. וכן הלאה.

לכל זה צריכים העובדים להיות מוכנים ומוכשרים מעתה. קהל העובדים, בבחינת כלי-העבודה הראשון, צריך להיות מתוקן כל צרכו, והעיקר – מאוחד, שלם. את זה באתי לראות במועצה החקלאית. ביקשתי את הסימנים הראשונים של התעוררות רוח העם מתוך התעוררות רוח בניו, הבאים לעבוד לתחייתו מתוך תחיית עצמם. המועצה של ההסתדרות הכללית נתנה במובן זה תשובה יותר שלילית מאשר חיובית. היא לא רק שלא עמדה, כמו שאומרים, על הגובה, כי אם גם לא ידעה לעמוד על השטח הדרוש. היא עמדה עוד על השטח של ‘והנה רעש’, של התנגשות עצמות יבשות. אם ראית החיוב, את הסימנים הראשונים של ‘ותבוא בהם הרוח’, באתי לבקש במועצה החקלאית באספת חברים עובדים, שבאו מתוך העבודה בלי אמצעי להתייעץ על ענייני העבודה בלי אמצעי.

במובן זה היה אולי במועצה חיוב ידוע, הנותן תקווה לעתיד, – כמובן, אם להביא בחשבון מה שהיה מבון זה עד הנה. בכל אופן הורגש רצון מכל הצדדים לעבוד, לעשות דבר-מה, לבקש דרך לתיקון המצב ולהתחלת עבודה פורייה ורחבה. בירור המצב, חילופי הדעות והמסקנות, שהוצאו מזה, אם לא הביאו לידי תוצאות מעשיות, שאינן תלויות בנו, הנה הביאו לידי כיווּן כל הרוחות לצד אחד, בנטייה אחת, הנה נתנו דחיפה לכל המחשבות והרגשים ללכת בדרך פעולה אחת. וגם זה חשוב מאד, חשוב בתור צעד ראשון בדרך לפעולה מאוחדת.

הכיווּן הזה התבטא לפי שעה בעיקר בשלילת הקיים. בכל באו לכלל הכרה אחת, כי אופן עבודה וחיים כזה, שהיה נהוג עד היום, אינו צריך ואינו יכול להיות נהוג בעתיד. קודם כל הוכר ההיזק שבשיטת התקציבים והמשכורת החדשית, והובע הצורך להחליפה בשיטה של ביסוס בפעם אחת בצורת הלוואה לזמן ארוך. נשמעה גם דעה, כי יש להסתלק לגמרי מביסוס המשקים הקיימים, אשר יבקשו להם בעצמם אמצעים לביסוסם, כדרך שעושים בני אדם פרטיים בכל העולם, ולהשקיע את האמצעים המצומצמים הנמצאים בידינו בבניין משקים חדשים. חברים התוודוּ בחוסר ידיעות חקלאיות מספיקות ובאו לכלל מסקנה כי גם המכונות, שרבים ראו בהן עד הנה תיקון יסודי או את התיקון היסודי, לא יועילו לתקן את המצב. בייחוד הביע וילקנסקי ¹את הדעה, כי העיקר הוא לא תיקון מיכני, כי אם תיקון אורגני, השבחת הקרקע על ידי מחזור זרעים וזיבול רציונלי עד כדי להגדיל את היבול פי שניים או שלושה ויותר; ואולם את זה יש להשיג רק על ידי חקירות ונסיונות מדעיים. לעומת זה נשמעה דעה, כי בהביאנו בחשבון את מיעוט אמצעינו, מצד אחד, ואת הצורך, שאינו סובל דיחוי, ליישב את כל הקרקעות שישנם בידי הקרן הקיימת, מצד שני, עלינו לסדר משקים חדשים במידה היותר מרובה, האפשרית לפי שעה, בשיטה היותר פרימיטיבית, להסתפק לפי שעה בכלי-עבודה ובאופן עבודה ערביים, וכן באהלים ובצריפים וכן הלאה. מה שראוי בייחוד לציין הוא, כי עמדו סוף סוף על השלילה, שאינה תלויה בתנאים חיצוניים או בחוסר ידיעות, כי אם בנפש העובד; וכן הכירו והדגישו, עד כמה גדול ההיזק למשק ממה שאין העובדים בו קבועים, ובמקצת הכירו גם את ההיזק ממה שאין המשקים מאוחדים בעבודה ובחיים, ובכלל ממה שאין אחדות בין העובדים.

מבטחנו בכוח הרוח

כל השלילה הגדולה הזאת, ובייחוד הכרת השלילה שבאי-קביעות העובדים במשק ושבחוסר האחדות בין העובדים, הראתה, חושב אני, כי פה הורגש דבר-מה שלא נתפס. הורגש, כנראה, כי חולשתה של המועצה היא לא במה שאינה די מעשית, כמו שחשבו וחושבים, כי אם במה שהיא יותר מדי ‘מעשית’, במה שהיא מעמידה את הכל על ה’מעשיוּת', על המשק, על הטכניקה או על האורגניות של המשק, ואינה מביאה בחשבון את הצד השני, העיקרי, של העבודה – את העובד, את נפשו, את שאיפתו, את חיי רוחו.

דווקא עתה, אחרי כל מה שעבר ועובר על ההסתדרות הציונית, אחרי כל מה שעבר בין העובדים ולפני כל מה שעומד לפנינו, דווקא בשעה זו, שמהצד האובּייקטיבי, המעשי, אנחנו כל כך חלשים, כל כך חסרי-אונים, – דווקא עתה צריך היה להביא בחשבון את הצד השני, הסובּייקטיבי, את הרצון, את משא-הנפש, את השאיפה, את הרוח של העובד, – אולי יש בו, בצד הזה, כדי למלא את החסר, לפחות באיזו מידה, ואולי הוא העיקר. אין זה אומר, כי המועצה היתה צריכה לעסוק בשאלות עיוניות, ברעיונות, בשאיפות, ברוח, אבל לוּ היתה בחברים הכרת הצורך בבירור הצד הזה, כי עתה היה הבירור מוצא לו ביטוי בעצם השאלות המעשיות.

אם חשבון אנחנו מבקשים לעצמנו, הרי צריכים אנחנו קודם כל לתת לעצמנו חשבון ברור: במה בעצם, באיזה כוח, אנחנו אומרים להתגבר על כל הקושי, כל המעצורים, המכשולים והשטנים, העומדים על דרכנו, על כל מה שמעמדי את מטרתנו כמעט בגדר הנמנע, באיזה כוח אנחנו באים לברוא בריאה, שלא היתה עוד לעולמים? הרי צריך שיהיה ברור לנו, מצד אחד, כי אין בעולם אומה ולשון, שתקומתה וגאולתה תהיה כל כך קשה, רחוקה, כמעט בגדר הנמנע, כשלנו, ומצד שני, כי אין בעולם אומה ולשון, שתהיה כל כך מחוסרת אמצעים לתקומתה ולגאולתה כמונו. הן אין לנו כלום, לא אגרוף ולא רכוש אף לא יתר הדבר הממשיים, שבהם רגילים בני אדם לראות את הכוח ואת האמצעי לכבוש ארצות, הלקים עמים וממלכות. או האומנם תמימים אנחנו כל כך להאמין, כי בכוח אחרים או בכוח איזה הכרח היסטורי ניוושע? ובכל זאת הרי מרגישים אנחנו בכל כוח נשמתנו, כי לא שווא עבודתנו, הרי יש בנו איזה ציווּי מוחלט לפעול ולעשות מה שאנחנו עושים. ולמה נהיה קטני-נפש כל כך, למה לא יהיה בנו די אומץ להודות לעצמנו, כי הכוח, אשר אנחנו שמים או את מבטחנו, הוא כוח הרוח, הוא ולא אחר? הן בזה גופו, שאנחנו מתעלמים מכוח הרוח, אנחנו רק מחלישים בנו במידה מרובה את הכוח הזה. הן אין אדם יודע את כוח הרוח מבחוץ, כי אם מרגישו ומכירו מתוכו, ורק במידה שהוא קורא לכוח הזה, הכוח נענה לו.

מבחינה ידועה יש יסוד נכון לחששנות זו, לסלידה נפשית זו להבליט מה שההבלטה כל כך מזיקה לו. יותר מדי מתגדרים אצלנו בחוגים ידועים ברוח וברוחניות, יותר מדי מחללים מה שהיה צריך להיות טהור, אם לא קדוש. ומה היא אותה הרוח העלובה, שמתגדרים בה? איזו רוחניות ערטילאית מכל חיים, איזו מוסריות אוורירית, שאינה חוששת לעמוד ולהעמיד את הצדק על הפרזיטיות, על ניצול עמל אחרים וכדומה. מרוחניות וממוסריות כזו בדין הוא שיברח כל בעל נפש חיה. אולם מצד שני – היא הנותנת. כל משא-נפשנו בעבודתנו פה, כל עיקרו של רעיון העבודה, הוא לחדש את הרוח האנושית, לצרפה, לטהרה גם מרוחניות ערטילאית גם מחמריות ריקנית ולהעמידה על החיים, על העבודה והיצירה. הרוח הזאת, תוֹרינה התורות המטריאליסטיות מה שתוֹרינה, היא כוח, כוח שאין למעלה ממנו, היא הכוח האנושי, כי הוא רוח חיים.

התחדשות הרוח בצורה כזו דרושה בייחוד לנו, התלושים מכל טבע ומכל חיים, הפרזיטים בהכרח לא רק בחומר, כי אם גם ברוח, במחשבה, ברגש, בכל תוכן החיים. הן באים אנחנו אל העבודה ואל הארץ לא רק על מנת להקליט ולהצמיח צמחים, לגדל בעלי-חיים, כי אם קודם כל בעיקר להיקלט, לצמוח, לגדול. חיים בכל מלואם, כוחות גופניים וכוחות נפשיים חדשים, רגש, מחשבה, יצירה – את הכל אנחנו באים לינוק מקרקענו הטבעי, מעצם טבע ארצנו ובעצם כוח עבודת החיים.

ואין מניעה מצד הטבע, ואין מניעה מצב עבודה. עושר שמור פה לעובד, עושר גדול במידה הוא ידע לקחת ממנו, עושר, שיש בכוחו למלא במידה מרובה, אולי במידה שהוא מעשיר את העובד ברוח, את אשר חסר לנו באמצעים כספיים.

ניקח משל פשוט: הקמצן, שכל משא-נפשו – הכסף, מחסר את נפשו מכל הנאה מהחיים, אף סובל עלבונות וייסורים, בכלל סובל בכל המובנים לא פחות מעובדינו בארץ-ישראל. אבל כלום הוא מקריב בזה איזה קרבן? כלום הוא מרגיש איזה קושי? כלום יש לו צורך להילחם בעצמו, להתגבר על תאוות החיים? הדבר פשוט: ההנאה, שהוא נהנה מכל פרוטה נוספת בכיסו או בארונו, כל כך גדולה, עד שהיא כאילו מכהה באורה את כל תאווֹתיו ורגשותיו, והרי הם כאילו אינם.

כך צריך העובד לבוא את העבודה ואל האדמה וכך הוא, כאמור, יכול לבוא. אז לא קשה יהיה לו, כמו לאותו קמצן, להשקיע את כל כוחו ואונו בעבודתו ולשאת כל עמל ותלאה ברצון וגם בשמחה. אז לא קשה יהיה לו לחיות, כמו שרגיל לאמור אליעזר יפה, חיים רובּינזוֹניים, ואז יצליח גם אם יעבוד בשיטה פרימיטיבית, ערבית; כי העבודה הנעשית מתוך השראה משלמת שכר טוב לעובדה לא רק ברוח, כי אם גם בחומר. לא רק השבחת הקרקע מרימה את היבול, כי אם גם השבחת העובד.

אבל האם כך נהוג בקרבנו? איזה יחס אתה מוצא, למשל, אצל רוב עובדינו, אל השדה, אל כל סביבתו, אל הצמח, אל החי וכו' וכו', מלבד היחס של בעל-משק אל משקו או של פועל על שיעור עבודתו? הרבים הם המבקשים יחס אחר, המבקשים פה איזה דבר-מה אנושי-עולמי? או הרבים הם בקרב בעלי המחשבה שבנו המביאים את זה בחשבון, הרואים צורך לברר את החשבון הזה? האם לא להפך, האם לא רואים עומק מחשבה, הבנת חיים יתרה בביטול כל מין בקשה שכזאת, בפיסול כל אופן-מחשבה כזה? פה יש לראות בייחוד, כיצד מבינים אצלנו את העבודה התרבותית בקרב העובדים.

ראוי לציין את העובדה, כי את מורנו בעבודת האדמה רואות עינינו באמריקה: שמה נוסעים להשתלם, משם מביאים תורה. קליפורניה משמשת לנו דוגמה, מופת. רק לפרט קטן אין שמים לב. דווקא האמריקאים, היודעים לשכלל כל כך יפה את משקם, פחות מכל קשורים אל אדמתם. האדמה היא בשבילם לא יותר מעסק הנותן רווחים טובים, שאפשר בכל יום, בכל הזדמנות מתאימה, להחליפו באחר. ולעומת זה אתה מוצא, כי האיכר הפשוט, הטבעי, האירופי או אפילו העברי, קשור את אדמתו לא רק בקשרים כלכליים, כי אם גם בנימים נפשיות.

הדבר הזה מראה, כי לא הכל יכולים אנחנו ללמוד מאמריקה, כי משנת קליפורניה אינה בשבילנו קב ונקי. הן הכל, כמדומה, יודוּ, כי לא עסקים אנחנו באים לבקש בארץ-ישראל. אבל גם מהאיכר הטבעי יכולים אנחנו ללמוד מעט מאד. ממנו יכולים אנחנו רק ללמוד, כי האדמה מוכשרה לקשור אל עצמה בקשר של חיים והשפעה טבעית את עובדה, אפילו את האדם היותר פשוט ורגיל, ואין כאן צורך בהכנה נפשית מיוחדת כמו שאוהבים אצלנו לחשוב. אבל זה לא די בשבילנו. האיכר הטבעי, מבחינת קשירותו אל האדמה ואל אטבע, עומד עדיין באופק שלפני התרבות העירונית, שהיא עד הזמן הזה התרבות האנושית, לפני השפעתה על נפש האדם בין לרעה ובין לטובה. לפיכך פועלת עליו התרבות קודם כל, כנהוג, לרעה – מרחיקה אותו מהאדמה ומהטבע ומקרבת אל העיר ואל תרבותה. ומצד שני, אין בנפשו אותם הצינורות הרחבים והעמוקים לקבלת השפע העליון מהטבע, אותו מקומו של עולם, שפיתחה בנפש האדם התרבות האנושית העליונה.

אנחנו, ובכלל כל מי שישוב היום מהעיר אל העבודה ואל הטבע, כבר עברנו את האופק של התרבות העירונית. אנחנו שבים את העובדה ואל הטבע כאילו מעברה השני של התרבות, כאותו ההולך סביב כדור-הארץ, השב אל מקומו מהצד שכנגד הצד שיצא משם. אנחנו מבקשים מה שהתרבות העירונית לא יכלה לתת, מבקשים למלא את המקום הפנוי, שהיא בראה בנפשנו, אשר כל עוד לא נמלאנו תוכן, הוא מורגש לנו בתור ריקניות נוראה.

ואם מצד זה נשקיף על עבודתנו וחיינו, נראה, כי עוד הרבה והרבה היינו יכולים לתבוע מעצמנו, ועוד הרבה והרבה היינו יכולים לגבות, לוּ היינו תובעים. פה חשבון אחר, שגם בו ישנם תקציבים, הבאים אלינו מידי אחרים והמביאים אותנו לידי גרעונות.

מובן, כי דין-וחשבון מבחינה או אין לתת בדברים ובאספה פומבית. אבל לוּ היו מחשבי החשבונות של תקציבים וגרעונות לפחות מרגישים, כי לאלה גרמו במידה מרובה התקציבים והגרעונות שאין נוהגים אצלנו להביאם בחשבון, כי עתה היתה המועצה מרוויחה מזה הרבה מבחינת כיווּן העבודה והחיים לעתיד.

דגניה, ערב פסח תרפ"א (1921)

מעניין לעניין

מאת

אהרן דוד גורדון

---

הערות

מאת

אהרן דוד גורדון

רגילים אנחנו לראות בספרותנו העתית פה ובחוץ-לארץ ציורים מן החיים הארץ-ישראליים, שהם יתרים על המצויר ונעלים על המצויר. ציור מארץ ישראל מחויב להיות כולו טווּי ומרוקם מניצוצות אור ישראל וטבול בטל של תחייה ופניו מכוּונים כלפי שערי האורה והחיים, ואפילו הצללים שבו לא יבואו אלא להבליט את האור. ואם בפובליציסטיקה כבר מרשים לעצמם לבקר, ולפעמים, כשאין המבוקר שייך לה’קלייזל' של המבקר, להוציא עליו גזר דין קשה או לבטל אותו כעפרא דארעא – הנה בציורים אין הדבר כן. פה ממשלת האור והחיים.

אולם לא על זה אני דן. אינני מבקר ואינני לוקח לי רשות לבקר, ובפרט אחרי שנתחדשה ההלכה בבית מדרשם של גדולי מספרינו, כי אפילו למבקר אסור להרהר אחרי מידותיו של סופר, אם המבקר בעצמו איננו סופר-יוצר, אם אין נשמתו אצולה מהיכל הציור והסיפור.

אולם הנה הולך וכובש לו מקום בספרותנו העתית מנהג, שאין צריך כלל להיות מספר ואפילו לא מבקר בשביל לראות ולהרגיש את הכיעור שבו, זה מנהג הצלמנות הספרותית. נזדמן לך בן אדם או בת חוה שעלה רצון מלפניך לצלמו ­– והנך מצלמו, כיד אמנותך הטובה או הרעה עליך, ומעמיד אותו בפני כל הקהל: ראו מעשי ידי להתפאר! כמובן, אינך מקמץ בצבעים מאירים ואינך ממעט בליטוש כל מה שאינו מלוטש ובייפּוּי כל מה שאינו יפה, עד שיוצאת לך תמונה נחמדה, ככל אשר שאלו עיניך ולבך, יפה, מגוהצה, מזהירה, ממש כתמונה שעל גבי שלט יפה, מעשה ידי אמן במעשה השלטים, – תמונה, שכולה אומרת: הביטו, ראו בי ותנו כבוד לי וליוצרי! והמצולם המסכן, אותו שאינו רודף כלל אחרי הכבוד להיות מוֹדֶל לתמונה של שלט או בכלל להיות מוצג לראווה, – מצולם שכזה מביט – ואינו מכיר את עצמו בתמונתו, מביט – ותוהה על עצמו: האומנם עומד אני לפשוט את הרגל, שנמצאו שׁמים את נכסי בפומבי?!

הדבר הגיע לידי כך, עד כי אפילו הילדוּת לא ניצלה מיד המצלם. באחת המושבות נצטלם באופן כזה נער אחד, תלמיד בית­­-הספר, נצטלם במלוא קומתו ובכל שירטוטיו ועם כל תנועותיו, נצטלם – והוצג לראווה, ואם זה מעט – הוצא הציור הזה בהוצאה מיוחדת בתור חוברת קריאה לילדים! ואולי גם זה מעט – ויקריא המצלם את הציור בגן-הילדים של אותה המושבה בפני כל הקהל, שהיו בו גם ילדים וגם אותו ילד עצמו! הילדים, חבריו בבית-הספר ובמשׂחקיו, כמובן, הכירוהו תכף, ויהיו הם המבקרים. כלומר הם ביקרו לא את הציור, כי אם את המצויר, ויגלו בו את המומים, שהמצייר כיסה עליהם. או גם מצאו בו מומים, שלא נמצאו בו.

הייתי שואל שאלה פשוטה: האומנם צריך להיות פדגוג, בכדי להוציא משפט, אם נכון לעשות כן או לא?

ואפילו ‘השלח’ שהיו ימים, אשר התייחסנו אליו בחיבה יתרה ובכבוד מיוחד, אפילו ‘השלח’ לא נמנע מלהדפיס תמונה פוטוגרפית כזאת, ולא חס אפילו על הטורח לתרגמה מרוסית.

כמדומה לי, כי כל מי שלבו מרגיש רגש של כבוד ושל חיבה לספרותנו צריך למחות בכל תוקף כנגד מנהג מכוער זה של צלמנות אנשים חיים והצגתם לראווה בפני קהל ועדה. צלמנות זו, אם בשרטוטים כוללים או מפורטת, אפילו אם היא עולה יפה, נפש נקייה ובעלת טעם סולדת בה, והמצולם, אם בעל נפש הוא, נעלב בה ומרגיש איזה רגש תפל, שקשה לבארו. ובכלל יש בצלמנות זו חנופה גסה, חנופה סאלונית, תפלה, כלפי המצולם, חטא כנגד האמת המציאותית וחטא נגד האמנות.

ברור הוא בעיני, כי דבר זה נכון וקיים הוא. ואינני חושש לאמור בבטחה, כי חובה היא על ‘השלח’, על ‘העמר’ ודומיהם לנעול דלתם בפני ציורים פוטוגרפיים של אנשים חיים. אולם יותר מכל אני מוחה כנגד המנהג הזה, כשאחז בו ‘הפועל הצעיר’, האורגן של הפועלים, שאינם נוהגים סלסול סאלוני כלל לא בעצמם ולא בחבריהם, כשהוא נותן מקום לציורים פוטוגרפיים מעין ‘שוחט מלמד’ ו’לילה ויום ברחובות' שיש בהם כל המעלות, שמנו חכמים בשיחות סאלוניות… והנני בטוח ויודע, כי למחאה הזאת יסכימו הרבה מחברי הפועלים.

תרס"ח (1908)

---

פתרון רציונלי (מהגיונות של קיצוני)

מאת

אהרן דוד גורדון

מצדדים שונים ומטעמים שונים רוצים זה כמה לזַכות את הפועלים בדירות זולות ובעוד דברים טובים, העלולים ממש להוציאם מאפלה לאורה – להקל את חייהם ולהוציא את אידיאלם מעולם הדמיון לעולם המעשה. אבל זמן רב היה השאור שבעיסה מעכב, נמצאו בין הפועלים קיצונים אחדים, בעלי דמיונות וחלומות, שאינם מתחשבים עם המציאות, שקלקלו את השורה בקיצוניותם והתנגדו. והרע מכל היה, כי, מאיזו סיבה לא מובנה, גם האחרים שאינם קיצונים היו נשפעים מהם ונמשכים אחריהם. אולם סוף סוף ניצח, לפי הנראה, השכל הבריא – וישועה קרובה לבוא.

על כגון דא אין להתווכח ולהתרגש, אבל יש לחשוב ולהרהר. מעניין להשקיף קצת מן הצד על כל העניין הזה, מעניין לראות איך בני אדם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, מתוך השקפות סותרות זו את זו והרגשות שוללות זו את זו, באים בשלום ובמישור לעמק שווה אחד נחמד ונעים לכולם כאחד. לא קשה, כמדומה לי, להודות, כי לא הרי מר ז"ס וחבריו כהרי הוועד האודיסאי ועושי דברו, ולא הרי מר בן-יהודה כהרי מר ענתבי וחבריו – החלק הידוע מחכמי ירושלים ומצדיקיה, אף לא הרי מר בן-יהודה כהרי מר מ. בן-צבי, המקנא קנאת ה’יישוב‘, כהרי מר ברזילי, הקרוב באמת לפועלים הצעירים. ובכל זאת כולם מתנבאים בסגנון אחד – דירות זולות וכו’ וכו‘. ולא עוד אלא שכל מי שאינו רוצה לעבוד את אדמתו בפועלים יהודים, כלומר לעשות את חובתו, כאשר ידבנו לבו לעבוד בתורת נדבה את עבודת הקודש של ה’יישוב’ של ה’תחייה' ו’להקריב קרבנות‘, הרי הוא מתחיל או גומר את עבודתו בקודש בהצעה על דבר דירות זולות וכו’ וכו'.

הסכם כללי כזה, אחדות נפלאה בין אלמנטים שונים כל כך זה מזה, ראינו עד עתה רק מצד הלוחמים מלחמת מצווה עם הפועלים. בוודאי אין להשווֹת את כל בעלי ההצעה, שכוונת חלק מהם בוודאי רצויה, אל הלוחמים הידועים. אולם הסכם כללי כזה כשהוא לעצמו דיו לעשות את כל העניין לקצת חשוד, ואולי גם לקצת באנאלי.

כמובן, אין זה מעכב את אנשי המעשה להביא מזה ראיה, כי כך באמת דורשים החיים וכו'. אני אינני בא לסתור את דבריהם, אני אינני איש מעשה, וכמעט שנתייאשתי מלהבין לכל עמקה את לשונם של אנשי המעשה. איזו חולשה או איזה כובד יש במוחי, שאינו מבין אלא דברים כהוייתם, כפשוטם, כמשמעמם. ‘לטייל בפרדס’ של עולם העשייה אינני מסוגל בשום אופן. כשאני שומע, למשל, את השמות: ‘ציונות’, ‘תחייה’, ‘יישוב’, ‘איכר’, וכדומה, יוצאים מפורש מפה ממלל רברבן, או כשאני רואה אותם ‘חרותים באש שחורה על גבי אש לבנה’, אינני יכול בשום פנים להבין, כי אין הדברים כפשוטם, כי יש כאן ‘פשט’, רמז, דרוש, סוד… ולמה אכחד? יש שאני, פשוט, מתקנא באנשים הטובים האלה, הדורשים הכל כמין חומר. ‘הכנסת הקפּיטל אל הארץ’, ‘פיתוח התעשייה’, ‘הרמת הקולטורה הקרקעית’, ‘יצירת בסיס לעבודת הפועל העברי’, ‘הרחבת היישוב’ ולבסוף ‘אבטונומיה עברית תחת חסותה של הקונסטיטוציה העותומנית’, ומצד אחר – ‘התחלת התקופה הקפיטליסטית בארצנו’, שבעקבה כרוכים, כידוע, הנצחון הגמור של הפרולטריון והגאולה השלמה של האנושות – הרי זה כל כך יפה, כל כך חלק וכל כך ברור! אולם במוחי אני מתערבבים כל הדברים היפים האלה, מיטשטשים ומתנדפים, ואת מקומם יקחו דברים לא יפים כלל, מעין: תחייה של תגרנים, יישוב של חנוונים, חירות של עבדים!..

וכן הדבר נוהג גם ביסוד היסודות של הציונות: אם אין אני לי מי לי? כמה פעמים חזרו וחוזרים על הפסוק הזה ובכמה פנים דרשו ודורשים אותו! עדי שדי לבוא לאחת ממושבותינו בשביל לראות, כי ממסד עד הטפחות עם כל כרמיה ופרדסיה, היא כולה בנויה בידי ערבים ונעבדת בידי ערבים. ודי היה לתורכים הצעירים לנחול נצחון מדיני, שלא בא להם כלל בהיסח הדעת או בנדבה, בלי דם ודמעות, בשביל שיתעוררו הציונים שלנו בכל מקום שהם ויזכרו, כי יש בעולם ארץ שאנחנו נושאים את נפשנו אליה, ויש ‘תחייה’ וישנם עוד דברים טובים, שלבו של אדם מישראל חומד אותם. ודי היה לזכור את כל זאת, בשביל שאנשי המעשה בארצנו יתחילו ב’עבודה ריאלית', כלומר – שילכו לבקש עזרה מכל ‘דודיו העשירים’ של עם עני. הייפלא, אפוא, כי די היה לקומץ של צעירים להתחיל בעבודה עצמית באמת, בשביל שמידת הרחמים בכל כבדה תתגלגל עליהם מכל הצדדים, ובלבד שלא יעוררו את הדינין, בהעמידם את דבריהם על הדין של ‘אם אין אני לי מי לי?’…

תרס"ט (1909)

---

הדגל הציוני מה הוא?

מאת

אהרן דוד גורדון

מכתב גלוי למר מ. שיינקין ולמר יעקב רבינוביץ

ילמדוני רבותי: הדגל הציוני מה הוא: חתיכת בד או משי לבן ותכלת, שאינו אלא צעצוע בעלמא, ואינו עשוי אלא לקשט בו את האולמים ואת התהלוכות בשעת חגיגות פומביות, או הוא דגל לאומי ממש, שיש לו ערך לאומי, מעין אותו הערך, שיש לדגל לאומי אצל כל עם חי, או מתעורר לתחייה, אפילו מן העמים היותר קטנים והיותר פחותים במעלה?

עד כמה אנחנו בכלל מסוגלים לכבד את דגלנו הלאומי, כלומר – עד כמה מתחיל דופק בקרבנו לב עם חי, הראינו לדעת למדי בכל הפגישות, שערכו לכבוד החכם באשי¹,שדנו בהן את דגלנו הלאומי לגניזה. אולם באופן היותר מבהיל והיותר דוקר את העיניים ראינו זאת במקרה שקשה למצוא לו שם ושבכל אופן לא תמצא דוגמתו בשום אומה ולשון, שקרה בשעת הפגישה באחת המושבות ביהודה. במושבה עברית, בארץ תקוותנו הלאומית, בממלכת עותומניה המחודשת, שכל הלאומים השונים היושבים בה נושאים את דגליהם הלאומיים ברמה, בשעת חגיגה כמעט לאומית, לעיני ראש היהדות בתורכיה ולעיני אנשים שלא מעמנו, התנפלו האיכרים, אלה ‘חלוצי התחייה הלאומית’, על קומץ קטן של צעירים וצעירות, שנשאו את דגלנו הלאומי, התנפלו כמה פעמים, עד שלבסוף גזלו את הדגל מידי נושאיו ויקרעוהו לגזרים! יגיד מי שיודע, איך קוראים למעשה כזה.

אינני מתפלא על בני המושבה. עלבון לאומי, מה להם ולקטנות אלה?

אבל אתם, אדונים נכבדים, אתם, שאחד מכם הוא חבר בהנהגה הציונית והשני סופר לוחם ברקבון הלאומי, בעד החופש והתחייה הלאומית – אתם, שהיה עליכם למחות, מדוע לא מחיתם?

אינני תמים כל כך לחשוב, כי מחאתכם היתה מועילה. אולם אטו משום הא! האם הדבר הזה פטר אתכם מלהגן על דגלנו הלאומי, על כבוד האומה המתחלל באופן מבהיל כזה? וכי כך נושאים דגל ציון ברמה? האם לא היתה עליכם החובה להראות לעיני כל, כי דגלנו הלאומי אינו צעצוע בעלמא, שמשתעשעים בו איזה צעירים חולמים, שכל מי שאגרוף לו יכול להתעלל בו כחפצו ושכל מי שעומד במקום גדולים הרשות בידו לגזור עלינו גניזה, כי אם משא-נפש העם כולו, סמל התחייה והגאולה, שכולנו חייבים בכבודו? האם לא היתה עליכם, הראשונים לתחייה לאומית, להראות, איך בני עם חי בכלל מכבדים דגל לאומי?

ומה היה הטכסיס שלכם בכלל עם החכם-באשי, אשר כל ימי לווֹתכם אותו לא ביררתם לו מה הדגל הלאומי לנו, לא ביררתם לו, כי אין אנחנו יכולים ואיננו רשאים לוותר עליו בשביל איזו חשבונות של דיפלומטיה מסופקה, בשעה שכל העמים השונים של ממלכת עותומניה נושאים את דגליהם הלאומיים ברמה באין מוחה בידם? שהרי באופן כזה, כשאנחנו נהיה היחידים המסתירים את דגלנו הלאומי, ייברא גם פה, בעותומניה המחודשת והחפשית, בשביל עמנו המוכן לפורענויות, מצב מיוחד לרעה, מצב יוצא מן הכלל כזה שבכל ארצות הגולה. ובבריאת מצב כזה פה, במקום שהיינו באמת יכולים להיות עם חפשי בכל יתר עמי תורכיה, נהיה אשמים בעצמנו, תהיה אשמה פיקחותנו העבדותית, פחדנותנו העבדותית ותאוותנו העבדותית למצוא חן יותר מאחרים. ומצד אחר, הלא היה עליכם לברר לקהל הציוני, מה הרב הזה לנו ולעצם שאיפותינו הלאומיות. הלא היה עליכם לדבר דברים ברורים באזני כל הקהל הזה ולאמור לו, כי אין לערוך פגישות למי שאינו לנו. יערכו לו פגישות רשמיות ה’גדולים' וה’חשובים' הרשמיים, אבל מי שלב יהודי חי ומרגיש לו אין לו עסק עמו. בכל אופן תנאי אחד הייתם צריכים להתנות מפורש עם הרב הזה ועם הקהל הציוני: או לערוך פגישה עם הדגל הציוני או בלי לערוך פגישה כלל. או האומנם אינכם מודים גם אתם בכלל הפשוט, כי עם מתעורר לתחייה, שמחל על כבודו, אין כבודו מחול, ואם כבודו מחול – אין תחייתו תחייה? האומנם אנחנו, בני עם עלוב, חייבים לעסוק בדיפלומטיה של ‘המבוא השחור’, בשעה שכל עמי תורכיה המחודשה נכנסים להיכל החירות דרך מבוא הכבוד?

בשמי, ובשם כל יהודי אשר לב לו להרגיש בעלבון האומה, הנני תובע אתכם לדין למשפטה של דעת הקהל הציוני.

תר"ע (1910)

---

חוסר חיי משפחה

מאת

אהרן דוד גורדון

אחד הגורמים לפגימת חייהם של הצעירים העובדים הוא בוודאי חוסר חיי משפחה. גם פה מקום להתבוננות. לפנינו חזיון, שהנו לא רק יליד התנאים הכלכליים פה, בארץ-ישראל, כי הוא נמשך והולך מארצות הגולה. וגם שם הוא לא רק יליד התנאים הכלכליים, כי במידה מרובה הוא מושפע מחייהם של אחרים. בחזיון זה אתה רואה בבהירות מוחשית, כמה ארס מכניסה לפעמים לתוך חיים בעלי צורה ידועה הנהגת-חיים יסודית, שבאה פתאום, שלא בדרך התפתחות אותם החיים עצמם, כי אם מתוך חיים אחרים בעלי צורה אחרת. עד כמה הנישואים המאוחרים, הרווקוּת עד שילבין הראש, מביאים ברכה בחייהם של אחרים, ישפטו האחרים. בכל אופן הברכה סמויה מן העין, ועינינו רואות אחרת. אבל האחרים לפחות הסתגלו לזה במשך דורות רבים, ואין ההיזק ניכר כל כך, אולם בקרבנו נעשתה במובן זה מעין מהפכה חשאית במשך דור אחד, – ואנחנו רואים את התוצאות. אפשר לאמור, כי שרשה העיקרי של העצבנות הנפרזה של הדור עם כל תולדותיה מונח בחזיון זה, העיניים הלקויות, השיניים החולות, הקרחת המוקדמת, כל הכמישה המוקדמת של צעירינו, ובייחוד של צעירותינו, מעידות על זה במידה מספקת. וכמה דעות, בייחוד כמה יחסים נפשיים של בני הדור, לוחשים לך באזניך, כשאתה מתבונן בהם מקרוב: אם חכמה אין כאן – זקנה יש כאן! זקנה – בתוך בחרות! חזיון, שלא רבים כמוהו מביאים לידי מחשבות כל כך מעציבות וכל כך מעליבות. ופה אין בכיות, אין הרעשת עולמות, אם כי פה נחרב במשך דור אחד אולי יותר ממה שהחריבה (לדעת הסוברים, שהחריבה) מסורת האבות במשך כל הדורות, – כמובן, אם לא לזקוף על חשבונה מה שהחריבה הגלות. וגם אלה הבוכים על גורלה של בת ישראל, המר כל כך, הקשה כל כך באשמת ר' ופסי וכו‘, אין לבם כלל קרוע ומורתח כל כך על גורלן של בנות ישראל בדור הזה, שהרי אין כאן ‘קוצו של יוד’, אשר רק במיקרוסקופ עשוי לדבר רואים אותו. פה הלא מדברים שוב רק החיים, רק חיינו העלובים, והעיקר – הצרה החדשה הלא אצולה מעצם החיים ה’מבוקשים’, מעצם חייהם של אחרים, ואין לנו אפוא להתבייש בה ולהתבטל בפני אותם האחרים.

קשה לדבר בזה. די במה שאמור למי שרוצה להתבונן ולחשוב מה שיש לחשוב. העיקר – מצד זה יש לראות את דרישתם העצמית של החיים המבוקשים מתוך עצמנו, של החיים העצמיים. בלי חיי משפחה לא ייבנה עם. בכלל מחיי המשפחה מתחילים בעצם החיים האנושיים האקטיביים בכל האור שבהם ובכל הצללים, בכל גדלם ועמקם בכל קטנותם ושפלותם, בכל הקדושה ובכל הטומאה שבהם. פה כּוּר המבחן, פה עצם סוד החיים. ועוד דבר אחד – והוא עיקר: החיים צריכים להיות חיים, לא אידיאל ולא עבודה לשם אידיאל. החיים הם היצירה ולא האידיאל, – החיים של יוצר החיים בעצמו. יוצר חיים חדשים רק מי שיוצר מחדש את חיי עצמו. אם באים צעירים ומקריבים את מבחר שנותיהם לשם יצירת חיים לעמנו, הרי אנחנו מוכרחים לראות בזה הכרח קשה ואכזרי, הכנה קשה ומוכרחת ליצירה, מעין הכנת קרקע לזריעה או לנטיעה על ידי סיקול אבנים, עקירת שרשי עצים ושיחים וכדומה עבודות קשות ותפֵלות, שאינן מביאות פרי כשהן לעצמן, אותם החיים והאורה שישנם בעבודת הכנה זו אינם בעצם אלא מעין דמי קדימה על חשבון העתיד. עצם היצירה החיה או יצירת החיים מתחילה רק משעה שהצעיר מתחיל לחיות חיי עצמו באותה הצורה, שהוא נושא את נפשו אליה, שהוא רואה את החיים המבוקשים, והדבר הזה אי-אפשר בלי חיי-משפחה. לראות חיים יכול הצעיר רק עם האשה אשר אהב ועם כל העולם, אשר החיים האלה פותחים לפניו ונותנים בלבו. אבל אם חיים חדשים, מבוקשים – הרי שגם חיי המשפחה צריכים לקבל צורה חדשה וצביון חדש. יחסים חדשים, כלומר יחסים גדולים, בטבעיותם הטהורה, בין האיש והאשה – הנה היסוד המבוקש. בצורה זו לא יהיו חיי המשפחה כרקב לכל עבודה להגשמת שאיפתנו האנושית והלאומית, כי למקור גבורה ואורה חדשות יהיה שיתוף הכוחות, המשותפים על פי הטבע בעצמו.

תרע"ח (1918)

---

במקום הקדמה

מאת

אהרן דוד גורדון

כמדומה לנו, כי לשורת הקְבָצים, שאנו באים להוציא בשם ‘הארץ והעבודה’, אין צורך בהקדמה ארוכה. בפתח השער הזה אין מקום לדברים הרבה.

לא קבצים ספרותיים אנחנו באים להוציא, לא קבצים למחשבה או לשירה, – את העבודה אנחנו באים להציג לפני בעלי המחשבה והשירה ולפני כל בעל נפש בישראל, את העבודה הפשוטה בארץ-ישראל: ראשית צמיחתה, חבלי קליטתה, חבלי קליטתם של העובדים, שאיפותיהם, חלומותיהם, חיפושיהם, תעיותיהם. העבודה אינה דברנית, אין אומנותה בכך, ואין לה צורך בכך. הרוב מאלה, שכתבו מה שיבוא בקבצים האלה, עבדו בעצמם, ורבים עובדים בעצמם. דבריהם הם קול המעדר, המזמרה, המחרשה וכו'. במקום אחר, כלומר לא בארץ-ישראל ולא מתוך העבודה בארץ-ישראל, אולי היו באים לעולם לפרסם את דבריהם בדפוס. לא רק דבריהם, כי אם גם רגשותיהם ומחשבותיהם הם פרי העבודה ופרי הארץ, פרי חיי העבודה וחיי טבע הארץ.

אין כאן דבר שלם ומשוכלל לא במחשבה, לא בשירה, לא ביצירה – התהווּת יש כאן: אולי יצירה מתהווה ואולי עולם מתהווה.

את זה לא תמסור בדברים: הדברים מחללים.

תדבר אפוא העבודה, תדבר באותו האופן, באותה הפשטות ואי-השלמות, שהיא דיברה אל לבבנו והשפיעה על מחשבותינו. תדבר – והארץ תנגן על ידה מאליה, תדבר למי שהיא צריכה לדבר, – והוא ידע ויבין, והוא יחשוב וירגיש, – והוא יחיה מה שיש פה לחיות בלי ביאורים יתרים, בלי הקדמות מחכימות. אין צורך ‘להכניס לפרדס’, כמו שלא היה לנו צורך בזה. מה שיש בו צורך, – יבקש בעומק נשמתו – ומצוא ימצא, כמו שמצאנו אנחנו.

מלה אחת קטנה היתה לנו בבית גנזינו ו’תחייה' שמה, – הוציאוה לאוויר העולם ונתחללה, נתחללה בדברים. תבוא אפוא העבודה ותתקן את פגימותיה, תבוא ותשיב לה את כבודה הראשון, את קדושתה הראשונה. תבוא העבודה ותחַיה את התחייה.

על דגלנו כתוב:

‘העבודה – והתחייה’,

ויריעת דגלנו – הארץ.

תרע"ג (1913)

---

מבחוץ

מאת

אהרן דוד גורדון

שקלתי בדעתי: הלכתוב בשביל ‘בגליל’¹? ומה לכתוב?

מאחר שאיני בקי בענייני הגליל בכללו, לא בענייני המושבות ולא בענייני הערים, הרי שורת הדין נותנת, שלא אכתוב. אולם יש עניין אחד משותף לכולנו, לכל מי שיש לו עניין בארץ-ישראל ובעם ישראל, הדורש הבעה גם על עמודי ‘בגליל’, הבעה מתאימה לכלי מבטא כללי לכל הגליל. סוף סוף כולנו, גם העובדים או כמו שאומרים, הפועלים, גם האיכרים וגם בני הערים, שאיפה לאומית אחת לנו ועבודה לאומית אחת, במידה, כמובן, שכל אחד מאתנו לבו ער לדברים כאלה. ובמידה שהלבבות ערים, חשוב דווקא, כי הדברים האלה, מלבד מה שהם מתבררים לכל אחד בקרב מחנהו, ימצאו להם מקום לבירור כללי לכל המחנות, אבל השאלה היא: עד כמה הלבבות ערים?

ואני ניגש הפעם כאילו ‘מבחוץ’, כמי שניגש לחדר סגור של אדם קרוב בבוקר השכם ואינו יודע איך להתנהג: אם לדפוק על הדלת או להיכנס בלי דפיקה או לשוב כלעומת שבא: מי יודע אולי ישנים שם? ואם לא ישנים, מי יודע, אם במידה מספקת ערים ולאיזו דברים ערים? הן ביישובנו בכלל אין לראות התעוררות יתרה ולעומת זה מגיע אלינו לעתים קול נחרה, הצורם את האוזן ועוקץ את הלב בכיעורו כעקיצת עקרב.

אולם העובדה של הופעת ‘בגליל’ כשהיא לעצמה, מצד אחד, מראה, כי יש שם עֵרים או מתחילים להתעורר, ומצד שני ההזמנה לכתוב דבר-מה בשביל ‘בגליל’ נותנת לי רשות לדפוק על הדלת. ואני דופק, כנהוג, שלוש דפיקות בצורת שאלות על היחס מצד בני הגליל בכללם אל שלושת הצדדים העיקריים של העניין המשותף לכולנו:

א. היחס אל העבודה. יש למצוא רמזים בחוברות ‘בגליל’ שיצאו עד הנה, כי חלק מהאיכרים מתחיל להבין את ערך העבודה העצמית בתור כוח יסודי לבניין הארץ ולתחיית העם. אולם לפי שעה אין יותר מרמזים. השאלה היא: אם האיכרים מתחילים להרגיש את הצורך בעבודה עצמית באותה המידה שהם מרגישים את הצורך להשביח את משקם, להרחיב את המקור לפרנסתם? על השאלה הזאת אין להשיב תשובה נכונה בדברים, כי אם במעשים, והדבר הזה – התשובה החיובית – חשוב לנו לא רק מצד עצמו, כי אם גם מצד היחס בין האיכרים ובין הפועלים, ואל יהיה היחס הזה קל בעינינו. נניח נא את התורות למי שעוסק בהן, החיים, חיינו אי-האמצעיים, מורים, כי לפי שעה אין משק של איכר (ואפילו של קבוצה) יכול להתקיים לגמרי בלי פועל, כשם, שמצד שני, אין לפי שעה לראות אפשרות להמציא עבודה לכל הפועלים שישנם בארץ, ובייחוד לאלה שיבואו מחדש, מבלי להיזקק למשקיהם של האיכרים. אולם היחסים בין האיכר ובין הפועל העובד במשקו – תורינה התורות מה שתורינה – יכולים להיות רצויים, אנושיים, אם האיכר יעבוד בעצמו וידע, העיקר, ירגיש, בכל עת ובכל שעה את ערך העבודה, את סבל העבודה ואת כוח העבודה על נפש העובד או מה שהעבודה נותנת לעובד. ולא זה בלבד. חוות-לימוד לעבודה אין לנו לפי שעה, הרבה מפועלינו למדו ולומדים לעבוד במשקים של איכרים. וכמה יוכל הדבר הזה להביא ריווח רוחני לאיכר בעל נפש עובד בעצמו וגם לפועל המתלמד, אם שני הצדדים יתייחסו אל הדבר ואיש אל רעהו בפשיטות, בלי התחכמות יתרה!

ומה יתר העם? מה הכוחות הצעירים שבערים? ההתעוררה גם בהם הרגשת הצורך לעבודה? ובאיזו מידה התעוררה? כדאי היה לשמוע את קולם במובן זה מעל במת ‘בגליל’.

ב. היחס אל הלאמת הקרקע ומכשירי העבודה. מה יחס האיכרים, ליסוד הזה לבנייננו הלאומי? הן רוב האיכרים בגליל אינם כל כך עשירים, בעלי נחלאות גדולות כל כך, שהדבר הזה – הלאמת הקרקע ומכשירי העבודה – יוכל להזיק להם. אבל התאווה לעשירות, שאינה בעצם אלא נטייה לפרזיטיות,יש לחשוב לא מתה. השאלה נשארת אפוא שאלה: מה יחסם אל הרעיון הזה? ומה יחס יתר העם? הן הרעיון הזה אינו סותר לדת, ועוד להפך, התורה גוזרת מפורש: ‘והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ’. ולנו הרי חשוב, הרי עיקרי, כי העם בכללו, בכל שדרותיו, יעמוד עמידה נכונה על הרעיון הזה ויגן עליו בכל כוחותיו. כדאי, כדאי, כי קול העם בדבר הזה יישמע גם מעל במת ‘בגליל’.

ג. היחס אל אחדות האומה בכלל ואל אחדות העם אשר בציון בפרט. זהו הנגע היותר עמוק בכל נגעינו, כגלותיים כתכונתיים, חולשה גמורה, אפיסת הכוחות. בכל מקום שהאחדות נחוצה לנו כאוויר לנשימה, באה רוח תזזית ממקום שבאה וקורעת אותנו לקרעים שאינם מתאַחים. ובאין אחדות – אין כלום. אין הרגשה חיה, מאוחדת, שלמה, אין מחשבה חיה, ואין צורך לומר, כי אין עבודה חיה או יצירה חיה.

אין חפצי הפעם לנגוע בעצם המקומות הפצועים: יותר מדי חי הפצע, יותר מדי גדול הכאב, אבל אקח שתי דוגמאות מן הצד.

מרעישים בקרבנו עולמות, למשל, על תחיית הלשון. אבל מאין תבוא תחיית הלשון, במקום שאין נשמה לאומית חיה, הדורשת אמצעי ביטוי מיוחד, עצמי, – וזה שוב אומר: איך תצויר נשמה לאומית חיה, במקום שאין הגוף הלאומי מאוחד, שלם?

וכן בכל דבר, כן הוא לא רק ביחסנו אל עצמנו, כי אם גם ביחסינו החיצוניים, ביחסם אל אחרים. יחסנו אל הערבים, למשל, שאנחנו בכל אופן נהיה זקוקים לחיות עמהם חיים מדיניים משותפים, – יחסנו אל הערבים צריך להיות יחס אנושי, אבל יחס של גבורה אנושית, היודעת להתנהג במידות העליונות גם במקום שהתייחסותו של הצד השני אינה רצויה, ולא יחס של חולשה אנושית, שאין באוצרה אלא ממידות הקטנוּת, הטמטום והשפלות. אבל הגבורה מאין תימצא, במקום שהגוף עם הנפש קרועים ומפוררים לפירורים ולפירורי פירורים?

אולם אין הדבר הזה פוטר אותנו מבקש תרופה. הרגשת הצורך באחדות, הבנת ערך האחדות לכל עמקו, בירור הדרכים לאחדות אמיתית, פינוי המקום וניקוי האוויר לקירוב הלבבות, – כל זה יוכל להועיל הרבה לריפוי הנגע, לחזוק הגוף והנפש הלאומיים. מבחינה זו יש ויש לעשות גם על עמודי ‘בגליל’. כדאי היה, אם אפשר ועד כמה שאפשר, לשמוע מעל במת ‘בגליל’ גם קולם של אלה, שאין דעתם כדעתנו.

כך הן הדפיקות, שאני לפי שעה דופק ‘מבחוץ’, מבלי לדעת ברור, אם הן תגענה לתעודתן, אם הן תמצאנה לבבות די ערים, אשר יאמרו: ‘יבוא!’ כי לבבות אני דורש, ולא דבר שפתיים.

ולא אכחד, כי חפצי אני גדול להיכנס פנימה, – לא כדי להשמיע את קולי, כי אם דווקא כדי לשמוע, או להקשיב, אולי אשמע קול, ויהי קול דממה דקה – או מי ייתן והיה קול דממה דקה – מתוך אילו לבבות. הן אני בכלל אינני משמיע את קולי אלא לעיתים רחוקות, וגם זה, חולם אני לעיתים, אינו בעיקר אלא מעין צירוף מתוך הקולות, הנשמעים מסתר מחבואם בתוך הלבבות של הרבים. דומה הדבר למנגן בפסנתר, שהוא רק דופק על המנענעים, נוגע בנימים ידועות, והפסנתר משמיע קול מצורף מהרבה קולות המאוחדים להרמוניה ידועה. ואני אוהב כל כך לשמוע דפיקות לבבות חיים, עֵרים, דפיקות שונות בטעם הקול, בצבעו, במזגו וממרחקים וממעמקים שונים, כשהן מצטרפות ומתאחדות להרמוניה אחת עליונה! זוהי בעיני המוסיקה העליונה, שאין עליונה ממנה ושאין דוגמתה אלא במוסיקה של בְרָן יחד שמים וארץ וכל צבאם, אבל לא תמיד עולה הדבר, – וכמה קשה, כשאינו עולה! כמה קשה, כשהלבבות אינם ערים, ועוד משמיעים קול נחרה מכוער, או כשהם ערים, אבל אינם מאוחדים להרמוניה אחת, ועוד להפך ולהפך! כמה קשה!…

תרע"ט (1919)

---

הדיבור העברי

מאת

אהרן דוד גורדון

¹

הנני מרשה לעצמי להעיר שתי הערות קטנות על הדיבּור העברי.

א. בדבר המבטא. רבות דנו בו, רבות דרשו בו, כנהוג, אף רבות פעמים פסקו בו הלכה בבית-מדרשם של דורשי הלכות כאלה: אבל בחיים עוד השאלה במקומה עומדת. הנה, למשל, פה, בארץ-ישראל, נתקבל להלכה וממנה למעשה המבטא הספרדי. אולם הבא הנה מחוץ-לארץ, בשמעו את הדיבור העברי במבטא זה, כפי שהוא רגיל פה בפי היהודים האשכנזים, עודנו עומד ושואל: הזה הוא המבטא העברי הנכון? הכזה יהיה הדיבור העברי החי? דיבור זה יש שעושה עליו רושם מעין הרושם של אותו הדיבור ה’אשכנזי' הידוע, המתהווה מן הז’רגון בכוח איזה פַתָחין הבאים במקום תנועות אחרות. אינני מחליט, כי רושם זה שווה אצל כל אדם וכי על-פיו ייערך דבר המבטא, יוכל היות, כי אשמים בזה המדברים יותר מן המבטא. אולם, בבואנו לעשות את השפה למדוברת בפי כל, הנה, מצד זה, צריך בייחוד לשים לב להמון המדברים ולא רק להסתפק בבחירי המדברים או בחשובי המדברים. ובכל אופן צריך, כמדומה לי, להתחשב עם זה ולעשות את המבטא בכל האפשר ובכל האמצעים גם נעים לאוזן ולא רק מדויק. רגילים הם בלשני ארץ-ישראל לדרוש סמוכים ללשוננו מלשון ערב. זאת היא בוודאי דרך ישרה: אבל מלבד הדיוק הבלשני וההתאמה לצורת הלשון הקדמונית, הלא גם לרגש הטעם שלנו בזמן הזה ישנן תביעות שאין להתעלם מהן, – והטעם שלנו איננו מתאים כלל לטעם הלשון הערבית, אשר מלבד קשיוּת צורתה היסודית עוד עמדה מהתפתח זה כמה דורות. השומע, למשל, בפעם הראשונה ערבים מדברים, הנה הברתם את אותיות הגרון, הדומה ממש לגעיית העגל, צורמת את אזנו ועושה עליו רושם מוזר מאוד. ובכל זאת ישנם בלשנים, הנכונים לזכות את לשוננו בהברה כזאת ובעוד סגולות כאלה, אשר לפי דבריהם, קניין עצמי הן לה, ורק כאשר חדלה מהיות מדוברת פסקו ממנה. אינני יודע, אם באמת כך היה מבטא הלשון העברית בפי העברים הקדמונים: אולם אין דבר המעניין אותי הרבה, אפילו אם יתברר לנו בירור גמור ומוחלט, כי באמת כך היה המבטא. כיון שכבר נשכח מאתנו, ובין כך נשתנה טעמנו שינוי עיקרי, עלינו, כמדומה לי, לתת יתרון לטעמנו החי, המפותח והמזוכך על הטעם המת המוזר לנו, וכל הטענות של דיוק בלשני וכדומה אין בהן ממש ואין להשגיח בהן. דבר פשוט ומובן הוא, כי מכיוון שעברו על לשוננו דורות הרבה מבלי התפתחות חיה, טבעית, ואין לנו עתה שום פשרות להשיג מושג כל-שהוא, איך היו צורתה אף רוחה כיום, לוּ היתה בפינו מבלי הפסק, – כי עתה, בבואנו להשיבה לתחייה, עלינו להשיב לה את צורתה ואת רוחה, כפי שהן נשתמרו חיות בלבנו, בנשמתנו החיה בעת חיה, ולא להחזיר לה נשמה נאצלת מעברנו הרחוק, כפי שנשתמרה בספרים מתים. למי שאינו בלשן, למי שעומד מן הצד – אם נכון מבטא זה במקום זה – נדמה, כי הרבה טענות ומענות, ואולי מותר להגיד: הרבה דברים בטלים מכל הצדדים ובכל הפרטים, לא היה להם מקום, בשעה שעוסקים בתחיית שפתנו, לוּ נשמר בדיוק שלם ומושכל המשפט הפשוט הזה. הלא מעתה צריכים אנו לשאוף, כי תהיה לשוננו הלשון של העתיד, עם כל הפירושים היותר משובחים שיש לדיבור זה, ולא הלשון של העבר.

ב. בדבר הנימוס. לשוננו הקדמונית היא פשוטה מאוד ואיננה יודעת הרבה מתביעת הנימוס, המקובל כיום באירופה, לעקם את דרכי הלשון מפני הכבוד, – וממילא היא יותר קרובה לטבעיות ולאמת. הנה, למשל, אין דרכה בכלל לדבר בלשון רבים ליחיד, ואפילו להשתמש בגוף יחיד נסתר אין דרכה להרבות. מזה, כמדומה לי, אין לגרוע, ואולי יש להוסיף על זה. אין צורך להוכיח, ואולי אף להגיד אין צורך, כי הנימוס שבדברים כמו ‘אתם’ ליחיד או ‘הוא’ לנוכח וכדומה, יש בו משום אבק שקר, ואולי יותר מזה. אולי אין האבק הזה מסמא את העיניים במידה מרובה, ואולי במידה יותר מרובה ממה שיש לחשוב. אין אנחנו יודעים את דרך הרוח שבלשון בכלל: איך, באילו דרכים ובאיזו מידה היא פועלת על נפש האדם. אבל די לנו לדעת, עד כמה היא נפעלת, למען דעת, עד כמה היא חוזרת ופועלת: די לנו לדעת, עד כמה נשמת האומה בלשונה, למען נדע, כמה גדול כוח הלשון על נשמות אישי האומה. הנה, למשל, שתי הלשונות הקרובות: הלשון הרוסית והלשון הפולנית. מי שאינו יודע את שתי האומות האלה רק על־פי לשונותיהן, הוא יכיר בנקל, על פי דרכי נימוסן של שתי הלשונות, את אָפיין של שתי האומות המדברות בהן. הוא יכיר בנקל, כי העם המדבר רוסית, שאיננה מרבה בכינויי כבוד ושהדיבור ‘פלוני בן פלוני’ הוא התואר היותר נכבד, הוא פשוט טבעי, נאמן רוח במידה מרובה. לא כן העם הפולני, אשר לשונו מלאה נימוס, קידות והשתחוויות ואשר כמעט לא תבטא בה דיבור אחד מבלי התואר: ‘אדון’. הנני חושב, כי בדורנו, דור הדעה, או יותר נכון דור הדעות המחודדות וההרגשות המזוככות, כבר צריך האדם להרגיש משהו של טעם לפגם בדרכי הנימוס של הלשונות האירופאיות. הנה מרבים כיום לדרוש על־דבר הפשטות, הטבעיות, האמת בחיים; הנה רבות כיום התביעות על יחסים פשוטים, טבעיים, מתאימים לאמת; הנה באים כיום בטרוניה על כל הערכין הישנים, מפני שאינם מתאימים לפשטות, לטבעיות לאמת של היום. יש לנו רשות להאמין, כי הדורשים כזאת דורשים באמת ובתמים, לא בתור הלכתא למשיחא, כי אם פשוט להלכה ולמעשה ממש, למעשה של היום ושל כל יום. אבל – שואל אני באמת ובתמים, – איכה תמצא יחסים פשוטים, אם מראשית גישתך אל האדם, שאינך יודעו לא לשבח ולא לגנאי, או שהנך מכירו, אך אינך מכבדו ואינך בוזהו, אולם אינך חפץ כלל לנגוע בכבודו, או יותר מזה, שהנך מכבד אותו בלבך, ודווקא מטעם זה נפשך סולדת לדבר אליו בלשון שאינה אמת תמימה, – אם מראשית דברך אליו הנך מחויב לדבר אליו, אל היחיד, כאילו הינך מדבר אל רבים, ולקרוא לו ‘אדון’, בשעה שאינך מכוון כלל לקנות אדון לעצמך ואינך עבדו כלל וכלל? מי בעל־הנפש שלא ירגיש לפעמים רגש בלתי־נעים בכתבו: ‘אדון נכבד’ לאדם, שאינו לא אדון ולא נכבד? במקרה כזה אדם מורה היתר לעצמו, כי הדיבור ‘אדון נכבד’ אין פשוטו כמשמעו: אדון נכבד; זהו רק דיבור של נימוס, כמו הדיבור: ‘שב־נא לאכול’, אשר לא המבקש ולא המתבקש אינם טועים כלל לחשוב, כי באמת ובתמים ישב המתבקש לאכול, – כלומר, היתר שקר פרטי על סמך שקר כללי. כמובן, אין לבוא בטרוניה על הלשונות שכך מקובלות הן מדורות שעברו ואין לשנות בהן על נקלה. אולם אנחנו, הנמצאים בעניין זה בתנאים היותר רצויים, בבואנו להחיות את לשוננו, שבעיקרה יש בה מן הפשטות והטבעיות, עלינו לשוב אל הפשטות והטבעיות היותר אפשרית. על כן, יש מקום למחשבות מעציבות, בראותנו, כי גם ללשוננו הפשוטה והתמימה מתגנבות דרכי נימוס תפלות, המראות לנו, כי עוד לא גדלה אומתנו לפי מידת הדורות (והצרות) שעברו עליה ולפי ערך קומתה שהיתה לה בימי קדם, כי התרחקה ממקוריות במידה כזאת, עד כי כמתייראת היא מפניה. מי שבא הנה, לארץ־ישראל, ומדבר עם המדברים עברית, הוא ירגיש בייחוד לחץ ממין נימוס כזה, ועל הרוב קשה לו להימלט מן ה’הוא' ומן הדיבור בנסתר, מן ה’אדוני' ומן ה’כבודו', שהוא ‘מכובד’ בהם, ואין עליו אלא לעבור אל הז’רגון. הנני חושב כי אין זו שאלה ריקה, אם האמת הפשוטה, האמת בלי פירושים איננה אצלנו מלה ריקה. הלא תחיית הלשון (וכן תחיית הארץ) תתהווה אצלנו בבת אחת עם תחיית האומה: האומה תחיה את הלשון והלשון תחיה את האומה. ואם נקווה, כי עתיד עמנו לעשות גדולות, לפי מידת הצרות והייסורים שסבל: אם נקווה, כי עתיד הוא לגלות שמים חדשים וארץ חדשה לכל יושבי תבל – אם נקווה לכל אלה באמת ובתמים, מבלי לירוא מפני מה יאמרו הבריות מקרב האומות וגם הבריות שלנו, – כי עתה אל לנו לירוא גם מלבקש דרכים חדשות לנו לעצמנו לפי רוחנו ושורש נשמתנו, וקודם כל נתאמץ בכל האפשר להכשיר גם את הלשון בכל מה שיש להכשירה ולסגל לה את המעלות הטובות והמידות הטובות היותר אפשריות בלשון, בשביל שתהיה ראויה לשמש לתעודה רמה ועבודה גדולה כזאת. אמנם, אין הלשון רק כלי־מבטא לנפש ואין היא מַחזקת יותר ממה שיש בנפש. אין להרימה מעל לנשמת האומה בזמן הזה, ואין לערוב בעד הדורות הבאים אחרינו, כי הם לא יהרסו מה שאנחנו בונים. אולם מה שאפשר לעשות, הלא אפשר. אפשר לקבוע לחוק ולא יעבור, להלכה ולמעשה – עתה, בעוד הדיבור החי בתחילת צמיחתו, אין זה יוצא מגדר האפשרות – כי אין לדבר – מי שמדבר ולמי שמדבר, הבלשן ואיש ההמון, הגדול בדברו אל הקטן והקטן בדברו אל הגדול – רק בלשון נוכח יחד ובפשטות גמורה. בייחוד נכון היה בדיבור החי לבטל כלה את התארים: ‘אדון’, ‘מר’ וכדומה, שאין להם בזמן הזה כל זכות הקיום מלבד הזכות של שקר מוסכם (תואר אחד יש בלשוננו המתאים מאוד למה שנאמר בזה, והוא התואר ‘איש’ בדיבור: ‘אישי, כהן גדול!’: באמת התואר היותר נכבד של האדם, הראוי לשם זה, צריך להיות: ‘אדם’, ‘איש’ או שמו הפרטי). וכן הדין בכל דרכי הנימוס, שאינם פשוטים וטבעיים. צריך להכניס במקומם אל לשוננו נימוס אמיתי, פנימי, נימוס הנובע ממקור טהור – ממקור הלב הטהור והנשמה התמימה, – נימוס, שאין לו צורך בביטויים מסולסלים לא בדיבור החי ולא בדברים שבכתב. כמובן וכיוצא מן האמור למעלה, אין מכניסים נימוס כזה על־פי הדיבור. אולם די לנו לעת־עתה במה שנבוא לידי הסכם כללי ומוחלט, כי כך צריך להיות לעתיד הנימוס העברי, וכמה שנתאמץ, כל אחד לפי רוחו, לקיים את דבר הנימוס הזה.

עוד על דבר אחד אעיר, אף שאין לו עניין לדיבור העברי, אבל יש לו עניין לתחיית הלשון בכלל – על־דבר הקלת הקריאה העברית. נחוץ מאוד למצוא אמצעי להקל את הקריאה העברית: אם לקבוע לחובה לבלי הדפיס ספרים (ואולי גם לבלי כתוב דבר) מבלי נקודות, או באופן אחר יותר נוח ויותר מושכל (לקבל את האורתוגרפיה של לשונות אירופה – זו היא קיצוניות שאין לה שחר, לפי שאינה מתאמת לרוח שפתנו ביסודה). אולי אפשר להמציא איזו סימנים דקים, אשר ייכתבו ויודפסו ביחד עם האותיות? בכל אופן צריך להתאמץ בכל האפשר ובכל האמצעים להקל את הקריאה. בזה תהיה לנו למופת הלשון הרוסית, אשר בר בי רב דחד יומא, כמעט למד לדעת את האותיות, יודע לקרוא בה בכל ספר, אף אם איננו יודע פירוש המילות והעניין. ואל יהי דבר זה קל בעינינו, בבואנו להחיות את שפתנו תחייה גמורה. יודע אני כמה צעירים, שיש להם ידיעה בלשוננו עד כדי קרוא ספר קל בעזרת מילון או שלא בעזרתו, רק הקריאה הקשה מעכבת אותם מקרוא, וכן הם משליכים את הקריאה העברית וקוראים ספרים לועזיים, שהקריאה בהם היא יותר נוחה. ומי לא ידע כי רב מספר האנשים אשר בהחילם לקרוא בספרים כמעט אינם מבינים דבר ממה שקוראים, ורק מעט־מעט הם תופסים דיבור מזה ודיבור מזה, מאמר מזה ומאמר מזה, מעט־מעט ילמדו להבין יותר ויותר, מעט־מעט יתפתחו, עד שלבסוף הם קוראים ומבינים מה שהם קוראים. חבל, על כי אנשים כאלה – והם, כאמור, רבים – לא ימצאו את מבוקשם בלשוננו! נחוץ אפוא לבקש עצה בשבילם. מלבד זאת, כאשר תהיה שפתנו חיה, הנה יש לנו חפץ, כי גם לאחרים, לבני אומות אחרות, יֵקַל לימוד שפתנו. בזה, כמדומה, אין מקום לחילוקי דעות, ואין להרבות בזה דברים.

בכלל הנני מרשה לעצמי לחשוב, כי לא נערך עוד כראוי ערך תחיית לשוננו בתור כוח פועל בתחייתנו, הלאומית: עד כמה תחיית הלשון היא בעת ובעונה אחת תחיית האומה בכלל ותחיית אישי האומה בפרט: לא הובלטה עוד, אם אפשר לאמור כן, הנקודה המהווה והמחיה שבתחיית הלשון. דיברו הרבה על ערך הלשון בתור אחד הקניינים היסודיים של האומה, אשר כל בניין הלאומיות נשען עליהם. אולם כל זמן שמדברים על קניין לאומי כללי, הנה, מצד אחד, אין המושג ‘קניין’ מבליט את הקשר הפנימי, הפסיכולוגי, שבין הלשון ובין נשמת האומה: ומצד שני, אין היחיד, האיש מאישי האומה, יודע, מרגיש ומכיר הכרה פנימית ברורה, עד כמה קניין זה הוא קניינו הפרטי, אחד משרשי נשמתו האינדיבידוּאַלית. וזאת אולי הסיבה אשר כל־כך מעטה התעניינות חיה, עמוקה, בתחיית הלשון. אולם, הלא צריך קודם כל ויותר מכל להבליט, כי הלשון הלאומית בכלל יש לה שרשים כה דקים, כה רכים, מושרשים כה עמוק וכה איתן בתוך הנימים היותר דקות ויותר נעלמות של נשמת האדם עצמה, עד כי במות הלשון הלאומית ימותו יחד עמה גם הרבה מן הנימים האלה, וכל לשון אחרת שבעולם איננה מסוגלת להשיב להם חיים, ורק בשוב הלשון הלאומית ישובו גם הם לתחייה. הרבה ניצוצות אבדו לנשמת היהודי במות לשונו הלאומית, – אבדו, אבל יימצאו בתחיית הלשון. לא לחינם נשתמרו בז’רגון עד היום כמה מילים עבריות: לא רק משום שהינן משמשות לצורך דתי (הרבה מלים אינן משמשות לצורך זה) ולא רק משום שהרדיפות מן חוץ הכריחו להשתמש באיזו מלים, שאינן מובנות לאחרים (הרבה מלים אינן משמשות גם לצורך זה), אם כי פשוט, מפני שבהן מוּבּעת סגולת הנשמה היהודית במידה גדולה כזאת, עד שאין להחליפן באחרות, כל זמן שנשתמרה בשלמותה היותר אפשרית לה בתוך הגולה הנשמה היהודית. הנה, למשל, המלה: ‘נשמה’. לא המילה ‘דוּשא’ הרוסית, ולא ‘זעעלע’ הגרמנית, ולא âme הצרפתית – לא אלה תבּענה לנשמת היהודי מה שמבּעת המלה ‘נשמה’. וכן המלה ‘אמת’, וכן המלה ‘שלום’, ועוד ועוד.

דבר ברור ובהיר הוא, כי במסרנו ללשוננו הלאומית את השלטון היחידי והמוחלט בנשמתנו תחת שלטונן של שפות אחרות, אירופיות, הנה היא בהכרח תעשה שם, בכל גנזי הנפש, בכל אוצרות המחשבה והרגש, סדרים חדשים בחיבור המושגים וציורי המחשבה ובמה שנדבק בהם מן הצד, מן הרגש ומצללי הרגש, ותברא יחסים חדשים וערכין חדשים ביניהם, לפי שינוי ההיקף והתוכן של כל מלה ממלותיה וכל מבטא ממבטאיה וייחוּסם זה לזה לעומת המלות והמבטאים של לשונות אירופה ( ואולי מעין זאת, אך מן הצד שכנגד, מצד השלילה, היא הסיבה השנייה למיעוט התשוקה לתחיית לשוננו, כי רוח הלשונות האירופיות, החיה בקרבנו, נלחמת על קיומה, מבלי שנכיר בזה, כנגד לשוננו הלאומית, אשר רק ברוב עמל נשיב בּה לתחייה את כל הטוב, שהיה בה בימי קדם, ובעמל אולי עוד יותר רב נסגל לה את כל הטוב שבלשונות הארופיות). במובן זה הנה תחיית הלשון היא מקור חיים לא רק לנשמת כלל האומה כי-אם גם לנשמתו הפרטית של כל יחיד, של כל איש מאישי האומה. כל יהודי שיש לו מוח בקדקדו ולב רַגָש בחזהו, כל היודע ומכיר את עצמו ומבקש אפקים חדשים בקרב נשמתו, כל המחדש בכל יום תמיד מעשי בראשית בעולמו הפנימי, – הוא ימצא בתחיית הלשון בפיו ובלבבו מעיין המתגבר של תחייה לנשמתו, אשר יכניס חיים ואור לסתריה, לפינותיה היותר נעלמות והיותר אפלות, ויעשיר את אוצרות מחשבתו והרגשתו עושר רב. לזה, כמובן, דרושה עבודה רבה עבודה פנימית, להשריש את הלשון בנשמתו השרשה של קיימא, לחבר – אם אפשר לאמור כן – את הזרם שנפסק בין הלשון והנשמה. כל מלה, כל ניב וכל דיבור מושרשים ושבים לתחייה באופן זה, נותנים פריים בעתם, לפי מידת העבודה וטיבה, אשר נעשתה בשעת הנטיעה. העבודה הפנימית הזאת יש לה בהכרח קשר אמיץ, בלתי-נפסק, עם החיים הלאומיים והאנושיים כאחת, שהלשון היא כלי-שרת להם, נשפעת מהם ומשפעת עליהם, יוצרת את יצירותיה על-פיהם, בדמות תבניתם, ומטביעה את חותמה בדמותה ובצלמה על יצירותיהם הם. העבודה הפנימית הזאת תיתן את הדחיפה היותר רצויה, היותר מכרחת, ליצירות חדשות בדרך החיים הלאומיים, ההולכים ומקבלים צורה חדשה, ההולכים ומתרקמים לעינינו. באופן כי במובן ידוע נוכל לאמור, כי תחיית הלשון היא בעצם יצירת חיים חדשים, עבריים עשירים ועמוקים, מלאים ושלמים.

הרעיון הזה כפי שמבואר פה, הוא, כמדומה לי, מורה הדרך היותר נכון לעבודת התחייה של הלשון. ‘אחד-העם’ במאמרו ‘הלשון וספרותה’, בבואו להשיב לאלה השואלים: ‘למי ולמה אנו כותבים עברית? איך ומה צריך לכתוב עברית? אם ובמה אפשר להחיות את העברית?’ – כותב: ‘התשובה הנכונה על כל השאלות האלה, שהולידו בימים האחרונים ויכוחים שונים, תלויה, כמדומה לי, בתשובת שאלה אחרת, אשר עד כה לא ראיתי מי שיעסוק בה, והיא: מדוע לא נתעוררו שאלות כאלה לפנים?’: ואחרי בארו את שאלתו ואמרו בין יתר דבריו, כי לפנים ‘כל מי שהשיגה ידו כתב עברית כיכולתו ובשעת הדחק המציא לו מלים וביטויים חדשים לפי צורך עניינו, בלי כל כוונה מיוחדת להרחיב השפה ולהחיותה, – תשובתו היא, כי ‘אז היו צרכי המחשבה המניעים הראשונים להרחבת הלשון והספרות. המחשבה שנתרחבה ביקשה לה בספרות לבוּּש חדש לפי מידתה, והכבודה הספרותית הרחיבה ממילא את הלשון לפי צרכי המחשבה וכו’. ואחרי הוכיחו, כי רק על ידי עשירות התוכן ביחס אל המחשבה, היתה גם לשוננו מתעשרת ומתרחבת בדרך טבעי, הוא בא לידי מסקנה, כי ‘אז לא היתה גם לשוננו נצרכת לעזרת ‘מרחיבים’ מיוחדים שאין דוגמתם בעולם’ וכו’, – אולי שאלתו ותשובתו נכונות ביחס לשואלים על דבר תחיית הלשון בכתב, אולם ביחס לאלה, שעיקר שאיפתם הוא להחיות את הלשון בדיבור פה, תחייה ממש, הנה שאלתו ותשובתו נותנות תוקף ל’המרחיבים', שהוא לוחם כנגדם, באותו הטעם עצמו שהוא נותן צדק לאלה שכתבו עברית לפנים, אשר ‘כל מי שהשיגה ידו כתב עברית כיכולתו ובשעת הדחק המציא לו מלים וביטויים חדשים לפי צורך עניינו’, אלא שיש הבדל בזה, כי אז היו צרכי המחשבה (כלומר המחשבה העיונית) המניעים הראשיים להרחבת הלשון, ועל כן עסקו בה רק בעלי מחשבה עיונית, ועכשיו צרכי התחייה, צרכי החיים המתחדשים, עם כל צורותיהם המרובות ומתרבות בכל גווניהם ומראיהם השונים ומשונים, עם כל היצירות החדשות והמחשבות החדשות הבאות ועתידות לבוא על-ידיהם לידי גילוי, הם המניעים הראשיים להרחבת הלשון, ועל כן יש חלק בה לכל מי שתחיית האומה קרובה אל לבו, לכל מי שמשתתף ביצירת החיים החדשים באיזו מידה שהיא ובאיזה אופן שהוא – לכל בן ישראל נאמן לעמו ומכיר את עצמו, ובאשר אין כל אדם מישראל מסוגל ‘להמציא לו מלים וביטויים חדשים לפי צורך עניינו’. על כן בהכרח ייבדל מקרב השאפים לתחייה החלק היותר מוכשר לזה, והוא ‘ימציא לו – ולחבריו בדעה – ואם בדרך זו, שמלים וביטויים חדשים לפי צורך ענינו’. ואם בדרך זו, שנתבארה למעלה, נעבוד את העבודה לתחיית לשוננו, אז תהיה לנו הרשות לאמור עם ‘אחד העם’, רק בשינוי לשון קצת: החיים שמתרחבים ובאים (אצלו: המחשבה שנתרחבה) מבקשים להם בלשון השבה לתחייה (אצלו: בספרות) לבוש חדש לפי מידתם, ועבודת התחייה (אצלו: והעבודה הספרותית) מרחיבה ממילא את הלשון לפי צרכי החיים (המחשבה). אז יתברר לנו כי תחיית הלשון היא יותר טבעית – ועל כן יותר נוחה – בארץ-ישראל, מפני שעבודת התחייה בכלל היא יותר טבעית שם, וכי גם בארץ-ישראל לה הגיעה תחיית הלשון למדרגה כזו, שתהא ראויה לשם זה אפילו באיזו מידה שהיא ( כי למה נעשה שקר בנפשנו? אין הלשון חיה עוד כלל אפילו בפי המדברים תמיד עברית ואפילו בפי התינוקות. היא אמנם מדוברת בפיהם, אבל בלתי חיה כלל וכלל). מפני שאף בארץ-ישראל אין לנו עוד חיים טבעיים אפילו באותה המידה שהיו יכולים להיות, לפי שאין לנו שם לעת עתה או שמעטים הם אנשים חיים, יהודים חיים בעלי נשמה יתרה.

העבודה לתחיית הלשון נחלקת לפי זה לשתיים: לתחיית הלשון ולתחיית הדיבור או להרחבת הדיבור החי. לעבודה הראשונה מסוגלים רק יחידי סגולה: אבל לא בלשנים מלומדים יחַיוּ את הלשון, כי אם חכמים ובעלי נפש יהודית כאחת. להחיות לשון או ליצור צורות חיים חדשות מסוגלים רק אלה המלאים חיים, אלה ששרשי נשמתם מרובים ועמוקים, שבהם אצור במידה מרובה האור הגנוז של הלשון הלאומית. ובזה לא הכמות עיקר, אלא האיכות. אדם אחד בעל לשון חיה באמת יצליח יותר להחיות את הלשון בפי אחרים ובלבם מאלפי מדברים בדיבור פונוגרפי. נר דולק אחד ידליק, כמובן, הרבה יותר נרות מאלפי גפריתיות לחות מתנוצצות בחושך ואינן דולקות. לעומת זה, בעבודה השנייה העיקר היא הכמות – הפצת הדיבור העברי החי במידה היותר אפשרית. ולזה צריך להרבות באגודות דוברי עברית, להכין בהן ומהן אורגניזציה טובה, אשר האגודה הראשית תכניס בה חיים ותחזיק בה חיים תמיד, בלי הפסק.

האגודה הראשית – צריך להגיד את האמת עד תומה – צריכה לעבוד בארץ-ישראל דווקא, כי אלה מקדישים את עצמם לתחיית הלשון צריכים בעת ובעונה אחת – כתולדה מוכרחת מכל האמור בזה – לעבוד גם לתחיית העם והארץ, והיו כל שלושת היסודות העיקריים של תחייתנו הלאומית: העם, הלשון והארץ לאחד, לגוף מוצק אחד ונפש אחת, כמו שהטבע וההגיון מחייבים. צריך להאמין, כי עוד יימצאו בקרבנו חכמים אנשי לב, אשר יבואו הנה להתיישב ולעבוד עבודת התחייה כעזרא בשעתו. אינני יודע, אם יש עולם יותר גדול, יותר מלא ויותר נחמד מיצירת חיים חדשים – יצירה שאין יסודה בדמיון, כי אם חיים, ומשתתפים בה כל כוחות היצירה החיים שבאדם. אין זו פראזה ריקה: יצירת חיים. מי שנמצא פה ויש לו עין בוחנת, הוא רואה כי עבודת האדמה פה, עבודת החינוך, תחיית הלשון, העבודה לעורר תנועה לאומית במושבות ובערים ועוד ועוד – כמובן, אם נעשה הן בדעת, באמונה ובאותו הרגש, שאין חלק בו רק למעטים – הן באמת עבודה של חיים חדשים. כמובן, יותר שהמשתתפים בעבודה הם בעלי נפש מלאה חיים, יוצרת, יותר הם מכניסים חיים ויצירה לעבודתם, יותר היא פוריה וסופה להתקיים. הלה זה גורל הנשמה הגדולה, כי בכוחה להוציא מעשה קטן מקטנותו ולעשותו גדול, והפכו – בנשמה קטנה (וצריך להודות, כי הצרה הזאת של קטנות במקום גדלות מורשת בייחוד פה בארץ-ישראל). בתנאים ידועים צריך באמת להיות אדם גדול למען עשות מעשים קטנים.

פתח תקוה

---

מכתב שלא נשלח בזמנו לידידי אשר בגולה

מאת

אהרן דוד גורדון

סוף ניסן ותחילת אייר תרע"ב

ידידי!

זה לי קרוב לשמונה שנים מעת שכתבתי לך ראשונה מיהודה, והנה נזכרתי בך עוד הפעם, ואני כותב לך מן הגליל. ולא מקרה הוא, שאני כותב לך מן הגליל. צריך אני להודות לפניך, כי כותב אני הפעם לא כל כך בשבילך כמו בשביל עצמי. ברגע זה יש לי בזה צורך נפשי.

על פי איזו השתלשלות מסיבות מיוחדה, הייתי גם הפעם, בבואי גלילה, במצב-נפש קשה, כמעט במצב-נפש כזה, שנמצאתי בו בעת שבאתי ליהודה, כלומר, בעת שבאתי בפעם הראשונה לימי חיי מן הגולה לארץ-ישראל.

לא אבוא לפרט לך בזה את הסיבות הקרובות שהביאוני לידי מצב-נפש קשה. אולם בשביל שלא תחשדני במה שאין בי, חושב אני לנחוץ להקדים ולאמור לך תכף ומיד, כי לא מצב עבודתנו בארץ-ישראל הביאני לידי מצב-נפש כזה, וכי אין במצב-נפשי כלום מן הייאוש, מאותו הייאוש, שיש רוצים לראות את סיבתו באי-אפשרותה – לפי סברתם – של התגשמות שאיפתנו. לכפוי טובה הייתי חושב את עצמי, לוּ באתי לידי כך. ארץ-ישראל נתנה לי הרבה חיים, – כמה שיכולתי לקבל, כמה שיכול אני לחיות. מובן, כי ישנם בחיים האלה ובכל המתייחס לחיים האלה הרבה דברים מעציבים, קשים, מדכאים, ישנם… אבל מייאוש עוד הדרך רחוקה, יותר נכון, לא זו הדרך. בכלל אפשר לאמור, כי ארץ-ישראל מצד עצמה, מצד תביעותיה הגדולות, התקיפות והקשות, הבוחנות והמצרפות, אינה קרקע מוכשר לצמיחת הייאוש. וזאת הבחינה: מי שמתייאש בארץ-ישראל, על הרוב נוח לו ונוח לארץ, שיתייאש ויעזוב את הארץ. ואם ישנם מעטים מאוד, שעל ייאושם יש להצטער, – הרי גם הצער אינו דבר מיותר בארץ-ישראל.

אבל אשוב לענייני. באתי גלילה במצב-נפש קשה מאוד ולא הייתי מסוגל כל עיקר לקבל רשמים חדשים, מעוררים. והגליל, צריך אתה לדעת, מכניס אורחים בסבר פנים יפות וביד רחבה: ‘פתח נשמתך לרווחה – ואמלאה!’. והימים ימי אביב – באתי כעשרה ימים לפני הפסח – אביב בטבע ואביב בלבבות. אף אני הסברתי פני לגליל ופתחתי לו את נשמתי, – אבל לא לטובתי, הזרם הגדול והכביר של רשמים חדשים, מעורבים ומבולבלים מתוך חיי אחינו בגליל ומהדר הטבע ומהודו הנורא, שהתפרץ לתוך נשמתי המדוכאה והנרעשה, רק העיק על לבי כמשא כבד מנשוא.

כך עברו עלי הימים שלפני החג וגם ימי החג בטיולים, בהסתכלות, בהקשבה – ובהתגעשות הנפש. עתה, אחרי עבור החג, באתי אל המנוחה, כלומר אל הטבע, ואני מטייל לי בין ההרים והסלעים ומתייחד לי עם הטבע, עם הבריאה היפה הזאת שקוראים לה גליל. אני – והיא.

והטבע עשה את שלו. התייחדתי עמו – ותחי רוחי. כל אותה הערבוביה שבנשמתי, הערבוביה התמידית והחדשה, כל מה שהעיק כל כך על הלב, התהפך בין רגע לחיים – לחיים שוטפים ועוברים ומבקשים להם מוצא. ושוב נזכרתי בך אחי, בך – הרחוק-הקרוב. ‘גדולות עיניו של אדם’, או ‘עינו של אדם לא תדע שבעה’, אומר משל המוני. בשעה שלבו של אדם מלא על כל גדותיו, נדמה לו, כי נחוץ לו המרחק היותר גדול, נדמה לו, כי רוחו אשר בלבבו תחבוק עולם ומלואו. ושוב נזכרתי, כי עודך בתוך הגולה.

ואתה אל תחשוב, אחי, כי עד הנה שכחתיך, כי עד הנה שכחתי, כי עודך בתוך הגולה – אתה וכל אשר לך וכל אשר לי. תמה אני, אם אפשר לשכוח קול דמי אחים צועקים מן האדמה, צועקים בלי הרף. אולם הזמנים היו קשים שם, ורוחות קשות וזרות לרוחנו נשבו שם במחננו, כלומר, במחנה, שאתה ורבים מאשר לנו עמדתם בתוכו, – וכך נתרחקנו איש מרעהו. עתה נשתנו הזמנים, ואנחנו נשתנינו עמהם. עתה נוכל לקווֹת ליתר התקרבות וליתר הבנה הדדית. מעתה נוכל לקווֹת, אם לא תהיה לנו דעה אחת, הנה יהיה לנו לב אחד, ותהיה לנו שאיפה אחת, וגם שפה אחת תהיה לנו, באשר לא רוּסית, כי אם עברית תהיה מעתה שפת מכתבינו.

והרבה יש לי להגיד לך, אחי, יש לי למסור לך ממה שמגידים לנו החיים והטבע והעבודה בארץ-ישראל. היעלה חפצי זה בידי? מה שכל כך מובן וכל כך חי בתוך הטבע ובתוך הנפש אינו נוח כל כך לצאת לאוויר העולם מבלי להיפגם, אינו נוח כל כך לעבור בשלום את הצינור מן הלב אל הלב.

הנה הטבע – הרי הוא כל כך חי, כמדומה לך, מתוך נפשי, וציורו אינו עולה בידי. ואולי הא בהא תליא.

הנה אני יושב לי עתה, בשעה שאני רושם את דברי אלה על ראש הר גבוה, על שן סלע, עיני מקיפות מרחק גדול, ונפשי מקפת הרבה הרבה יותר, מסביב לי הרים וגבעות, עמקים ופרצים, כפים וסלעים מכל המינים, מכל המידות, מכל הגוונים, ירק תבואות ודשא, שחור חרוש, שחוּם סלעים וכפים, כחוֹל ראשי הרים מכוסים ערפל – כל זה מצטייר בעיני חליפות. המראה גדול ונהדר. שרטוטי פניו העמוקים, הכבירים והנאורים של הגליל – שרטוטי פניו של ענק, ענק בכוח וענק ברוח. והשמים האלה ממעל, והדממה הדקה הזאת, הכל, הכל, – האם לא בקרב נשמתי הם כל אלה? אבל בייחוד האם לא גילויים של נפש אומתנו הם? הנה הואל נא, אחי, וקח לך את האַלבּוֹם היתר נאמן של מראות הטבע הזה – את התנ"ך החביב שלנו. ואני ארשום לך בזה נקודות אחדות, וראית, כי אך נגוע אגע באחת הנקודות – ונגעתי באחת הנימים היותר דקות והיותר כמוסות שבנפשך. הנה לימיני במרחק לא רב בערך – הר תבור, והוא יפה-תואר ובעל קומה בין ההרים, משכמו ומעלה גבוה מכל אחיו, בעל פנים עגולים ושרטוטים ישרים ורכים, מעין גיבור חיל ו’אבן-חן' במשפחה. והנה לשמאלי רחוק רחוק – הר חרמון, שָׂב נשוא-פנים, נישא וגבוה מאוד, מכוסה שלג עולמים ומוקף ענני כבוד, משתרע לו בהרחבה – נשיא ההרים. ומלפני, למזרח – הרי הגלעד הרמים והעצומים, השומרים כחומה על הכנרת היפה והצנועה ועל בקעת גינוסר הפורייה והענוגה, השוכבות תאומות, ברחבות של בנות מלכים, לרגלי ההר, אשר אני יוֹשב עליו. וכל אשר מסביב לי מרחוק ומקרוב, כל המשפחה הגדולה הזאת של הרים וגבעות, קטנים עם גדולים, בעלי ראשים זקופים ובעלי ראשים נטויים או מוּרדים, אשר מתוך קמטיהם בולטים פה ושם ערים וכפרים וחווֹת, – כל אלה, אם כי אין אנו יודעים לכנות שם לכולם, האם אין הם מדברים מתוך נשמתנו כהרגשות נשכחות או גם כמחשבות נעלמות, גדולות-גדולות, מקשות להיוולד? אבל הנה ההרגשות שבות ומתחדשות, הנה המחשבות הולכות ובאות לידי גילוי. הנה לשמאלי החווה מגדל, שוכבת לה במורד גבעה כתינוק המוטל בעריסה. והנה כוחות צעירים רוחשים שם בבקעה, מחיים את האבנים ומפרים את האדמה. ומי יודע, כמה כוח הם זורעים שם, כמה לב וכמה נפש? ומי זה יגיד לנו את אשר יצמח מן הזרע הזה, הזרוע בעמל כל כך גדול ובמסירות נפש בכל אופן? והנה לימיני וקצת למזרח – המושבה מצפה, הרצינית לא לפי שנותיה, מעין ילדה הררית, אשר תעתה בין ההרים ותשב לנוח במורד הר, עייפה ונכאה, ועיניה שואלות דרך…

רשמתי לך, אחי, רק נקודות אחדות, כי מלבד שאיני צייר, הנה גם כשרון מוסיקלי דרוש פה. חליפת גוונים, אורות וצללים, מרחק, רום שמים –בּכל איזו הרמוניה מוסיקלית, בדממה.

עוד במכתבי הראשון כתבתי לך, כי הטבע הארץּ-ישראלי עשה עלי רושם מוזר, כלומר רושם של דבר, שאתה רואה בו הרבה מאוד ואינך מבין בו כלום.

וגם בבואי גלילה הרגשתי מקצת מעין מה שהרגשתי בבואי ראשונה לארץ-ישראל. פני הגליל מפיקים גבורה עוד יותר נאדרה או גבורה בייחוד צער עליון עוד יותר כבוש, מחשבה עליונה, אם לא יותר עמוקה, אבל יותר מרוכזה. אולם העיקר מה שהרגשתי בייחוד בבקעת גינוסר ובעמק-הירדן, בין שתי חומות ההרים אשר משני עבריהם, אשר רוב היישוב של הגליל התחתון נמצא שם, – העיקר מה שהממני במקצת הוא הלחץ הנורא, אשר רוכסי ההרים האלה לחצו על נשמתי בכל כובד-משאם ובכל כוח גבורתם. והיה רגע, אשר התגנבה מחשבה אל לבי: איך יכולה פה, בתוך הלחץ הנורא הזה, להיוולד ולגדול נשמה גדולה של אומה יוצרת עולם גדול לאין-סוף? איך יכולה נשמת האדם לחבוק מפה עולם ומלואו?

אולם לא לחינם עברו עלי השנים שעשיתי ביהודה. כי גם ביהודה קרַני מעין זה, ושם התחנכתי. נפלאה ומוזרה נפש האדם, ויש לה לפעמים מאוויים משונים, שקשה לעמוד עליהם. יש שחסרים לה, למשל, ימי חורף כהים, נוגים וקרים, שלגים, כפור, קרח, נהרות קפואים וכמו מכוסים בזכוכית, סופות שלג אפלות מפילות אימה חשכה ותוגה חרישית כגורלו של האדם ועתידו. וכן יש שיעלה רצון מלפניה להתפשט בלי גבול, להשתרע לאין-סוף, – מרחב תן לה, מרחב כמרחבו של הים הגדול, מרחב כרוחב חללו של עולם. ואז, בימים הראשונים לבואי לארץ-ישראל, נולד בי מין רגש מוזר או מין ערבוביה משונה של שני רגשות מתנגדים, שקשה לי לבארם. מצד אחד, כאילו הבהילני או הממני המרחק הרחב-הרחב הזה, הערום כולו בעצמת האור השפוך עליו, המגלה לך את הכל עד סוף מראה עיניך בבהירות אכזרייה, כאומר: ‘אין נסתר מנגד עיני!’; ומצד שני, דווקא מתוך שעיני הרחיקו לראות, נתקל מבטי בהרים אשר לנגדי, אשר כאילו גדרו בעדו ולא נתנו לו לעשות דרכו הלאה והלאה. ובמצב כזה לא היו ימים מועטים – הנפש התחילה מתרסת כנגדי ומהרהרת אחרי מידותיה של ארץ-ישראל: קטנה וצרה היא הארץ, הלא שם, מאחרי ההרים, כמעט קצה הארץ, – קצר המצע מהשתרע!.. ואם תשאל, למשל: מה לך ולאשר מאחורי ההרים? היא לא תענה לך, לא תאבה ולא תשמע לך, רק תתרעם, תהגה נכאים ולא תתן לך מנוח. אבל מה שלא יעשה השכל – עשו החיים והטבע והעבודה. במידה שהתרגלו הידיים לעבוד, במידה שלמדו העיניים והאזניים לראות ולשמוע והלב להבין ולהשיג מה שיש פה, למדה גם הנפש לדלג על ההרים ולקפץ על הגבעות, להתרומם, להתנשא – ולהתפשט עד למרחק לא ידעה, לחבוק את כל הארץ מסביב, תבל ויושבי בה, ולראות את עצמה חבוקה בזרועות כל העולם כולו.

ועתה, כבואי גלילה, כמעט הרגשתי הרגשה לוחצת, כמעט עלתה על לבי מחשבה מעיקה, – ותתעורר הנפש ותתעודד, ובקפיצה אחת עלתה על ההרים. והנה מרחב!.. ומה נפלא המרחב! איזה ריבוי המראות, הצורות, הגוונים, איזו עשירות ואיזה עומק! איזו קרבת נפש אל הארץ, השמים וכל אשר בהם!

אז נזכרתי, כי במקומות האלה, בעמק הזה דרומה, עלה אליהו הגלעדי בסערה השמימה. כן, אחרת לא יכול להיות. אליהו היה מוכרח פה לעלות חיים השמימה, ודווקא בסערה!..

ועוד נזכרתי: ‘והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה’. ומה אנחנו מבקשים? האם לא מקום בשביל הסולם?..

ובעצם הימים האלה, שהתוועדתי אל הגליל ולמדתי להכירו, קראתי את יצירתו של שמעונוביץ ‘עובדי הכוכבים’ (‘השלח’, חוב' אדר), מתאונן הוא המשורר על אברהם אבינו, על אבי האומה, על אשר הוא, בשאפו לאחדות ולנצחיות, לא הבין או לא הרגיש, כי היופי הוא דווקא בפרטים, בריבוי, בריבוי הצורות והגוונים וצירופיהם וצירופי צירופיהם, בשינויים, בחליפות, בסתירות, במלחמות וכו'.

לא אבוא, כמובן, להתווכח עם משורר בענייני יופי ושירה. אבל אביא לך בזה, ידידי, קטע אחד ממה שרשמתי לי לזכרון בימים שלמדתי להכיר את יהודה.

‘דומה, כי פה (כלומר בארץ-ישראל) כל עצמו של השפע העליון, השופע מתוך כל העולמות לתוך נפשו של האדם, אבל בייחוד לתוך נפשו של היהודי, בן הטבע הזה, הוא כולו אחר, כולו שונה מאשר בארצות הגולה. בלשונה של הנפש – אבל רק בלשונה של הנפש – הייתי אומר, כי עצם האין-סוף, עצם האמת, הקדושה, היופי, הגבורה, עצם כל הספירות מושג לה לנפש פה באופן אחר, בבחינה אחרת, ומצטרפות הן בצירופים אחרים. וכך מקבלת פה כל אחת מכל המון הרגשותיה, נטיותיה, תאוותיה וכוחותיה של הנפש הארה אחרת, גוון אחר, עושר אחר, עומק אחר, בהירות אחרת ומסתורין אחרים מאשר בארצות ההן, וביחד כל זה מצטרף לצירופים אחרים. ממילא נמצא, כי כל אחד מן הכוחות הפועלים של הנפש: הרצון, השכל, התבונה, הרגש, הדמיון, ‘השכל הנעלם’ (או ספירת הבלתי-מוּכּר) משתתף פה בפעולה באופן אחר, במידה אחרת, בכוח אחר: וכן אחרים הם המקום, שכל אחד מהם תופס והיחסים שביניהם…’.

מובן כי רעיונות מעין אלה אין לקבוע במסמרים, אבל האם מזה ראיה על ביטולם?

עוד מעט – ובחלל הנורא הזה, אשר לא ידעתוֹ בראשונה, דומה אתה לראות שיעור קומתה של אומתך ומקומו של עולמה. דומה אתה, כי גבולות הנגלה והנסתר הם פה, בעולמה של האומה בת הטבע הזה, הרבה יותר רחבים ויותר עמוקים מאשר בעולמות אחרים: המקום, שמתחיל משם הנסתר בעולמותיהם של אחרים, הוא פה בבחינת ‘כעצם השמים לטוהר’. פה, בתוך האור הגדול והטהור הזה, בתוך המרחב והעומק הבהירים והנוראים האלה, אין מקום למימרה הידועה: ‘הדבר הוא אַבּסוּרד – לפיכך אני מאמין בו’. פה האַבּסוּרד הוא אַבּסוּרד גם בעולם הנסתר, פה גם האמונה אינה שמה בפי מאמיניה אלא דברים מעין אלה: אני מאמין, מפני שאני שואף להשיג יותר ממה שאני מכיר, מפני ש’השכל הנעלם' שלי חודר לתוך עולמות אין קץ, לתוך עולמות, ששכלי הנגלה, המוגבל בגבול ההכרה, לא יחדור שמה, מפני ש’השכל הנעלם' שלי מקבל שפע מעצם האין-סוף, מעצם ‘השכל-הנעלם’ העולמי, ששכלי הנגלה קצר כוחו להשיגו. – – –

ועמוקה מכל תהום ומאירה מכל אוצר יפה ויפה מכל יופי – האמת, האמת הגדולה העולמית, האמת שבהוויה, זו שהיא בבחינת ‘וראית את אחורי ופני לא ייראו’. אומות העולם אומרות: יופי – ואמת שביופי, וישראל אומר: אמת ויופי שבאמת.

וכשאני שב אל עצמי, אל הגיונותי וחלומותי, הנני שוב עומד ותוהה, הנני שוב נושא עיני, אם כי לפי שעה מרחוק, אל ההרים: מאַין יבוא עזרי?

ושוב אני נושא עיני אל הגולה, ושוב אני מתבונן בך, עמי ישראל! אתבונן ולא אבין, אתבונן – ולא אבין, אתבונן ולא אדע נפשך ולא אדע נפשי.

רגע אני רואה אותך בקרב המון צוררים, בקרב אויביך-בנפש הרבים והעצומים, המתנפלים עליך מכל הצדדים, הרודפים אותך בלי הרף, השואפים לכלות בך את חמתם, להטיל בך את כל ארסם ואת כל זוהמתם, לעשות אותו כלה.

הנה עם גדול ועצום מסתער עליך בשצף קצף, מסתער עליך כחיתו-טרף, תוקע בך את ציפרניו, קורע, מוחץ, שובר, מטמא את בנותיך, מנפץ את עולליך אל הסלע, בוזז, שוסע, רודף, לוחץ. ולמלא סאת רשעו ולהתם פשעו יטפול עליך עוון, אשר לשמעו יתפלץ כל לב, יתנכל עליך לאמור: אוכל דם אדם אתה. והנה הוא מעמיד אותך למשפט על חטא, אשר נפשו יודעת מאוד, כי לא חטאת אתה ואבותיך: לעיני השמש ולעיני באי עולם ישפוט אותך על שקר אשר בדא מלבו בזדון ובחמת פתנים אכזר. והנה הוא מפנה לבו מן הפרצים אשר בחומותיו, מן הנגעים אשר בביתו, מן הפרעות אשר בחייו, מן הלחץ והדוחק, העוני והשפלות, אשר בניו הקטנים נתונים בו, – רק עליך מחשבותיו כל היום לרעה, רק עליך יבקש תואנות, רק שמך מנואץ בפיו כל היום, נתון לאָלה, לקללה ולחרפה ללעג ולקלס.

רואה אני עם אחר, והוא גם הוא נתון בידי לא יוכל קום, והנה גם הוא שואף לבלוע אותך חיים. והנה הוא נותן אותך לחרם ואת בתיך לשרפה, והנה הוא שובר לך כל מטה-לחם, נותן אותך לחרפות ולגידופים. והנה גם הוא שוכח את פצעיו ואת נגעיו הרבים והקשים, שוכח לעשות לביתו, לקומם הריסותיו, – רק אותך ירדוף, רק עליך מזימותיו כל היום, רק ממך יקח נקם על כל הרעה אשר באתהו באשמת ראשיו ומנהליו הגאיונים, ערלי הלב, וברשעת שכניו הרעים.

רואה אני את כל העמים, את כל המתהללים בחכמתם ובגודל נפשם, רואה אני אותם שונאים אותך בנפש, חושבים עליך רעה, לא ימנעו ממך כלימות ורוֹק וגם מחלומות ורדיפות…

ואתה עומד יחידי, בודד כערער בערבה, בודד בכל העולם אשר ברא אלהים: אין שואל לשלומך, אין דורש טובתך באמת ובתמים, אין יודע את נפשך…

אני רואה, – ואני נופל על פני: ענק אתה עמי ישראל! יחיד אתה בארץ כאלהים בשמים! גם צורריך ורודפיך, גם בניך הקטנים, הפונים לך עורף או הבּושים בך, מאשר עִמך בבית, אינם רואים את קומתך, את גבורת ימינך, את מאור פניך, את עיניך, המבקשות מרחב אין קץ, התלויות לאור עולם, – אינם רואים, כי קטנים הם. קטן אתה בעיניהם וחלש, נבזה ושפל. והם לא יבינו ולא ישכילו, כי קטן וחלש, נבזה ושפל, גם אם תגדל רעתו כסדום, לא יעורר רבים ועצומים להתקומם עליו, לחשוב עליו רעות כל היום, לשנוא אותו כל היום, לחרוק עליו שן כל היום. כי באפס יד יעצרו בעדו מעשות רעה, וזכרו יישכח מלבם.

ורגע אני רואה אותך, עמי ישראל, והנה אתה קטן ודל, רעב וצמא, מוּכּה ופצוע, נגוע ומוענה, אין קומת ענק, אין מאור פנים, אין עיניים מבקשות מרחב, תלויות לאור. רק אומלל אתה, אומלל גדול, אומלל מאין כמוך, רק אומלל ולא יותר! ואתה רובץ בתוך הביצה. ובניך הקטנים מרימים קול צעקה וקול רעש גדול עד להחריש אזניים. באים הם לעוררך, לרפא את פצעיך ואת נגעיך, להרים אותך משפלותך – אלה בכה ואלה בכה. הנה אלה יאמרו לתת לך לחם לשׂובע נפשך, – ואתה מתעורר כשיכור מיינו, פושט יד וקורא: לחם, לחם וגם בשר ודגים! והנה אחרים עונים לעומתם: לא כי תחת גפנך ותחת תאנתך, אשר נטעו ידי זרים בארץ אבותיך, תשב ולמדת תורה. – ושפתיך דובבות: תורה, תורה… ואלה יאמרו לבנות לך בית בארץ אשר לא ידעת אתה ואבותיך, – ואתה נכון ללכת אל כל אשר יובילוּך. ואלה ילמדוך לדבר כלשונם, אשר לימדום שוביהם לדבר, והמה אומרים, כי לשונך היא, – ואתה מדבר ככל אשר הם מדברים, ואתה שר ככל אשר הם שרים, אין מעשה אשר יקטן בעיניך מעשותו, אין דרך, אשר תֵצַר בעיניך מלכת בה, אין חיים, אשר יֵקֵלו בעיניך מִשֵׂאת אליהם את נפשך, הכל קטן ודל, חלש ואומלל, אומלל, הכל חורבן…

ואני עומד משמים, נדהם, עומד ומתבונן בך, עמי ישראל! אתבונן – ולא אבין, אתבונן בעיניים קמות – ולא אדע נפשי, עוד מעט – והנה פניך בעיני כפני מת, וכולך כמו מַתָּ בעודך בחיים… ואני אינני מתפלץ, אינני נופל על פני, אינני בוכה, אינני נד לך, עמי ישראל! אין דמעה בעיני, אין לב בקרבי, אין נפש, אין חיים, – עולמי שב לתוהו ובוהו. רק באזני יצלצל כקול מארץ רפאים: אומלל עמי, אומלל מאין כמוהו! רק אומלל ולא יותר!…

והנה נגעה בי רוח ותעוררני:

– בן אדם!

ואני בין ההרים, ואני על ראש הפסגה. מרחב אין קץ, עולמות אין מספר, תהומות אין חקר, ומלוא כל אלה חיים, והחיים – אור שבעת הימים…

– בן אדם: עוד יבוא יום… עוד יבוא יום – ובניך ובנותיך יחלמו חלום, והחלום יהיה גדול, והחלום יהיה עמוק, ככל אשר אתה מָראה בזה.

ובאו בניך ובנותיך וביקשו את פתרון חלומם בארץ אבותיהם, בכל כוח נפשם ובכל כוח ידיהם יבקשוהו, ממטמונים יחפרוהו, כל עבודה בשדה ובכרם יעבדו בבקשם אותו, את פני האדמה יחדשו ואת פני החיים יחדשו בבקשם אותו. והיה כאשר יבקשו וכאשר יעבדו, כן יגדלו וכן יגברו, עד כי יהיו גדולים מאוד, וגבהו מעל ראשי כל ההרים אשר על פני האדמה, וראו את אשר לא ראה איש לפניהם וגברו מאוד בארץ.

אז ישוב יפרח ישראל, אז יקום ויחיה, אז יהיה לעם.

תחילת תשרי, תרע"ג

כאשר הנך רואה, ידיד, עבר כחצי שנה מן הזמן, שהפסקתי את כתיבת מכתבי עד היום שאני שב לכתבו הלאה. הסיבות לזה אינן חשובות, אלא שעלי הן פעלו הרבה, כי נוגעות הן בעניין היותר חשוב לנו, והעיקר, כי הן הפנו את מחשבתי לצד אחר ולא נתנו לי לשוב אל מצב-הנפש, הדרוש לי בשביל לכתוב כאשר עם לבבי. אציע אפוא את הדברים כמו שהם, אם כי אין לדברים שייכוּת יתרה אל הגליל ואל אשר למדתי לדעת בגליל, ואם כי הדברים, ירא אני, יארכו מאוד. הרי אי אפשר לי לבלי להישאר נאמן לעצמי. הסיבה הראשונה היה מאמרו של ‘אחד העם’ – ‘סך הכל’ (‘השלח’, חוב' ניסן). המאמר מצד עצמו אינו חשוב ביותר, וכבר טיפלו בו הרבה והשיבו על מה שיש בו. עלי פעלה בעיקר העובדה כשהיא לעצמה, ש’אחד העם' פסק הלכה כרבים, כי אין העבודה העברית חובה בבניין היישוב וביצירת החיים הגשמיים שלנו, כלומר, בבניין היסוד לתחייה הלאומית שלנו, יותר נכון, בעצם יצירת התחייה מצד יסודה. הדבר הזה מראה, עד כמה רחוק עוד רעיון העבודה אפילו מלב בחירי האומה. העובדה הזאת אי-אפשר שלא תביא לידי מחשבות מעציבות. בעינינו אנו, העובדים פה, הנגע היותר קשה, היותר עמוק והיותר נורא, שדבק ברוחנו הלאומית, הוא הפרזיטיות, השאיפה התמידית, שתהא מלאכתנו נעשית על ידי אחרים. אין אנחנו העובדים פה, רואים שום אפשרות של תחייה כל-שהיא כל זמן שהנגע הזה לא נרפא כולו. והנה בא ‘אחד העם’, המדבר תמיד – ודבריו נשמעים – על התחייה, ואינו מוצא שום סכנה בדבר, אם עצם התחייה תהיה ביסודה פרזיטית. ומה יענו אַבּתריה אחרים? ומה יש לנו צדקה לדרוש מאחרים? ומה היא אפוא כל תחייתנו?

בינתיים נתעורר, כנהוג, פולמוס של דברים, במקצת בדפוס וברובו בעל-פה, על דבר כל העניין הזה וגם על ‘אחד העם’ בעצמו, וגם הדבר הזה הביא לידי מחשבות לא נעימות ביותר, – סוף סוף אין לנו הרבה אנשים כ’אחד העם'. בכלל – ערבוביה של רגשות, שקשה לבררם וקשה לדבר עליהם. אולם היחס אל ‘אחד העם’ מצדדים שונים ויחסו של ‘אחד העם’ אל הצדדים השונים עוררו בי מחשבות, שאני חושב לא למותר להציען בזה.

צריך אני להגיד לך, ידידי, כי לא הייתי מעולם לא מתלמידיו של ‘אחד העם’ ולא מחסידיו, אבל את ערכו ידיעתי להעריך תמיד כראוי, וגם עתה לא אוכל להתייחס אליו באותו הביטול שמתייחסים אליו מתנגדיו*.

רק בקרבנו – אומרים הם – תופס ‘אחד העם’ מקום כל כך חשוב. בקרב עמים נאורים ישנם כוחות כאלה הרבה, ורעיונות, שאינם נופלים בערכם מרעיונותיו של ‘אחד העם’, אתה מוצא בכל ירחון פחות או יותר חשוב.

שוכחים הם האומרים כן, כי כוח מחשבה מקורי לא תמיד נערך על פי חידושם ועמקם השכליים של רעיונותיו. העיקר הוא החידוש והעומק הפסיכולוגיים שהולידו את רעיונותיו, ובייחוד ברעיונות מען אלה שביארתי, שלא תמיד הם גלויים וברורים. העיקר הוא שיש לו לבעל הרעיונות אמת שלו, שאינה משל אחרים, אמת נובעת מתוך עומק עצמותו, שהוא נלחם עליה ומכריח את האחרים בכוח ההגיון והרגש כאחד להודות בה, אם בכולה או במקצתה, או לפחות להתחשב עמה. יש אשר בשביל להחזיק באמת ישנה, בשעה שכל האחרים החליפוה בשקר חדש, שאין בו אלא חידושו וברקו החיצוני, בשביל לגלות עיני אחרים לראותו, דרוש כוח מחשבה מקורי לא פחות ממה שדרוש בשביל לגלות אמת חדשה. שוכחים הם האנשים האלה באיזה זמן הביע ‘אחד העם’ את דעותיו העיקריות, איזו רוחות היו מנשבות אז בעולמנו. מי שזוכר, כי מה שכתבו אז אחרים היה ברובו מסוגל רק להביא לידי התמרמרות ולידי דכדוכה של נפש את כל מי שאינו יודע לשחות עם הזרם, מי שזוכר את זה לא יוכל לבלי להרגיש בכל כוח נשמתו את כוחו הגדול של ‘אחד העם’. יכולים הם מתנגדיו עתה, כלומר מעת שהוא פינה לפניהם את הדרך, להרחיק ללכת גם ממנו עצמו. אבל מדוע לא נמצא אז איש מלבדו שיפנה את הדרך? מובטחני, כי לוּ נולד ‘אחד העם’ בקרב אחד העמים הנאורים ביותר, כי עתה תפס גם שם מקום חשוב, אולי לא פחות חשוב מאשר בקרבנו, והיה אולי גם שם משכמו ומעלה גבוה מהרבה מאלה, שמתנגדיו מעמידים אותם בשורה אחת עמו: אלא שאז היה באמת מחדש ומעמיק הרבה יותר, מפני שאז לא היה עליו להלחם ברוחות ובזרמים כל כך משונים, כל כך לא-נורמליים, עד כי המלחמה בהם והנצחון עליהם אינם מביאים למנצח כל כיבוש חדש, כל זר של נצחון, וכמעט שאין רישומם ניכר כלל. מה לעשות אם מזלנו גרם, כי הבא להורות בקרבנו את הדרך הנכונה, אם חדשה היא או ישנה, עליו לכלות את רוב המרץ שלו על מלחמה בריחיים של רוח העומדים על עצם הדרך, במקום להשתמש בכוחו זה בשביל להתקדם וללכת הלאה, ואולי גם לגלות אפקים חדשים.

אמת היא, כי ‘אחד העם’ הוא בעיקר בעל שלטון השכל, אבל בשום פנים אינו רציונליסט יבש. את זה אין צורך להוכיח למי שקרא את ספריו ומאמריו ויודע לקרוא. יותר מזה: עצם תכונתו של רעיונו ושאיפתו מעידה על זה. ‘אחד העם’ הוא איש לב ואיש רוח לא פחות משהוא איש מחשבות: אולי גם לא יותר, אולי אין שרשיו מרובים מענפיו, אבל גם לא מועטים. הוא ברא את עולמו מתוך עצמו, מתוך שרשי נשמתו, אלא שאין בשרשים יותר ממה שיש בעולמו. על כן הוא כל כך שלם וכל כך עמוק בגבול המחשבה הנגלה: אבל לעולם לא תשמע חביטת כנפי מחשבתו בכותל המקיף את הגבול הזה, בהתפרצה לצאת מתוכו. לא שאצלו אין ספקות, אין דברים נעלמים, או אצלו הכל מיושב, הכל ברור: אלא שאצלו יש שאלות, שאפשר ליישב אותן, שאפשר למצוא עליהן תשובה, ויש שאלות, שאין ליישב אותן, שאין למצוא עליהן תשובה. אבל אין אצלו שאיפה, אין ברוחו דבר דוחף אותו ליישב מה שאין ליישב, למצוא תשובה על מה שאין למצוא תשובה. על כן לא תמיד הוא יודע את נפש המתפרצים לצאת. אולם כוחו בעצמיותו גדול מאוד ומקורי מאוד. ל’אחד העם' לא היו עוזרים, לא חברים עוזרים ולא תלמידים עוזרים. לכל היותר היו לו בין תלמידיו מפרשים, אשר, כדרך כל המפרשים, היו ממציאים לפעמים גם ‘חידושים’ בשיטת רבם, אבל היו לו עוזרים כאלה, אשר הרעיון הוא גם להם שורש נשמתם, אשר יגלו ברעיון צדדים חדשים. עומק חדש, מעוף חדש, – חדשים גם לגבי ‘אחד העם’ עצמו. אין לך סופר שני בקרבנו, שיהיו לו כל כך הרבה חסידים וכל כך הרבה מתנגדים כמו ל’אחד העם'. מעטים מאוד בקרב חושבי המחשבות שלנו האנשים, שהנם לא מחסידיו ולא ממתנגדיו של ‘אחד העם’, אלא שהם מתייחסים אליו בכבוד הראוי לו, ואל דעותיו – בביקורת הראויה להן. וכאשר תתבונן, תראה, כי גם הם מושפעים ממנו ומרגישים – אם בהכרה ברורה או לא ברורה – את השפעתו, אלא שחסידיו מושפעים בחיוב, והם – בשלילה, או שהללו מתייחסים אל השפעתו בחיוב והללו – בשלילה. וזה לך האות – כי מתנגדיו אלה, בכל מקום שבאה הזדמנות לידם, הם משתדלים, יותר נכון, הם נדחפים מתוכם, לפעמים אפילו מבלי להרגיש בזה, לעקוץ את ‘אחד העם’, אם לצורך או שלא לצורך, לבטל אותו כלאחר יד ובכלל להבליט את אי-השפעתו עליהם ואת אי-התפעלותם מגדוּלתו. מי שאינו מושפע מחברו ואינו מרגיש את השפעתו, אין לו צורך ואין לו תשוקה לבטל אותו או להוריד אותו מגדולתו, כי דעתו מוּסחה מגדולתו ואין לו עסק בה, אפילו בשעה שיש לו עסק ברעיונותיו ובדעותיו.

היחס הזה אל ‘אחד העם’ הביא לפי דעתי נזק רב, קודם כל השפיע היחס הזה לרעה על מהלך המחשבה בקרבנו, בהולידו מין ‘חסידות’ ו’מתנגדות' חדשה שהטו הרבה את המחשבה ממהלכה הנורמלי. החסידות מביאה תמיד, בכל צורה שתהיה, נזק רב. לא השיטה, שהחזיקו בה ‘חסידים’, כשהיא לעצמה, מזיקה, ולא בעל השיטה, בתור אישיות, מזיק. השיטה יכולה להיות יפה מאוד ובעל השיטה יכול להיות אדם גדול מאוד – מזיקה ה’חסידוּת' וה’רביות‘. ה’חסידות’ יש לה מן המוכן שיטה קבועה או השקפת עולם קבועה, הפוטרת באופן כזה את המחזיקים בה ממחשבות יתרות, מחיפושים יתרים, ממלחמות פנימיות יתרות ובכלל מכל אותם הדברים, שאין אדם שאינו ‘חסיד’ חפשי מהם: ובעיקר היא פוטרת את האדם מן העמל הגדול והקשה להתחיל הכל מבראשית. על ידי כך נפסדים הרבה משרשי הנפש היותר עמוקים ומנימיה היותר כמוסות, ובעיקר – העומק הגדול, ואולי נכון לאמור: העומק הנורא, של הנפש. ה’חסיד' הוא במובן זה בעל בטחון יותר מדי, אם בטחון בכלל, בטחון בהשקפת עולם שלמה ומקיפה, או בטחון חלקי, בטחון בשיטה קובעת הלכה באחד מיסודות החיים. וכמובן אין הבדל בצורת ה’חסידות', אם חסידות סתם בצורתה הפשוטה או ‘חסידות’ בצורת 'אחד העם’יוּת, טולסטואיוּת, ניצשיאניות או מארכסיוּת.

המדעיות, הרציונליות שבשיטה, אינה מצילה בזה כלום. המדעיות בתור תורה מקובלה היא אולי עוד יותר דיספּוֹטית מן האמונה המקובלה. האמונה המקובלה אינה יכולה סוף סוף לעמוד בפני ההגיון האמיתי, במקום שיש מלחמה פנימית ויש נחשבה חזקה. לא כן המדעיות המקובלת, הבאה בכוח עצם ההגיון, בכוח הוכחות הגיוניות מתוך הנחות יסודיות, אלא שהיא אינה מתירה להרהר אחרי עצם ההנחות היסודיות, אינה מתירה להטיל ספק במה שהוברר על ידיה בתור יסוד היסודות וקיבל על ידי כך צורה של מושכל ראשון. אם יבוא, למשל, ברנשטיין להראות שגיאות בשיטתו של מארכס, משתיקין אותו בנזיפה ממש כמו שהיו, למשל, חסידי טלנא או גור משתיקין את מי שהיה מראה שגיאות בתורת רבם: וברנשטיין הרי לא נגע ביסודות התורה, אלא בענפיה. מי שנוגע ביסודות הוא אינו אדם חושב כלל, אינו אדם שיש במוחו איזה הגיון או שיש בכלל מוח בקדקדו. החסידות בספירת השירה, הפיוט והאמנות מולידה מין היפנוז, לפי מבטאו המוצלח של ברנר (אם כי הוא השתמש בו, לפי דעתי, שלא במקומו). וכן הדבר בכל חסידות. אבל גם ה’מתנגדות‘, אם כי אין בה ממידת ה’חסידות’, הנה גם מידתה היא אינה הרבה טובה ממנה. ה’מתנגדות' באה לידי קיצוניות הפכית: היא אינה מתחשבת עם הדעות שכנגדה, אינה משתדלת לרדת לסוף עמקן, אלא מבטלת אותן על הרוב בשטחיות, אם גדולה או קטנה. ה’חסידות' מושכת קו בין השקפת עולמה בין יתר העולם ואוסרת כל מה שמחוץ לקו זה, וה’מתנגדות' משתמשת בקו זה ואוסרת מה שלפנים מן הקו הזה וכל המתייחס אליו.

ואת כל זה אתה מוצא, אם במידה גדולה או קטנה, גם ב’חסידות' וב’מתנגדות' ביחס ל’אחד העם'.

זהו מצד אחד.

ומצד שני הביא היחס הזה הפסד מרובה גם ל’אחד העם'. מתוך היחס הזה אליו הוא למד לראות באחרים – אם להוציא מכלל זה חלק ידוע, לא גדול ביותר – מה שהיחס הזה מלמד לראות: או ‘חסידים’ או ‘מתנגדים’. מצד אחד – אנשים, המקבלים את דבריו כמעט בלי בקורת, בכל אופן לא בביקורת היודעת רק את הנאמר ולא את האומר: ומצד שני – אנשים הדוחים או מבטלים את דבריו כמעט בלי ביקורת, בכל אופן לא בביקורת היודעת את הנאמר ולא את האומר, וביניהם רבים, שאינם מבינים ואינם חפצים להבין את דבריו, העלולים לכל דבר רע: לסרס את דבריו, להכניס בהם כוונות רעות, לזייפם וכדומה. הדבר הזה הביא לידי כך, כי הוא חדל להתחשב עם מה שאומרים אחרים, להקשיב לדבריהם ולהתעמק ביסודם הנפשי של הדברים: ומתוך כך חדל להתחשב עם כל מה שמתרקם בעולמנו לא מתוך היסוד שהניח הוא, או מחוץ לעוגה שעג הוא מסביב לעבודתנו הלאומית, למחשבתנו הלאומית ולחיינו הלאומיים.

‘אשרי הדור, שהגדולים נשמעים לקטנים’. על זה, כמדומני, יש להוסיף: אשרי הדור, שהגדולים לומדים מן הקטנים, אם אין ההוספה הזאת כלולה בעצם המאמר. במובן ידוע אפשר לאמור, כי אדם יכול להשפיע על אחרים רק במידה שהוא נשפע מהם על פי דרכו, באופן מיוחד לו, ואת השפע הזה המיוחד לו ישוב וישפיע עליהם, באופן כי משלהם ייתן להם ואל עצמם ישיב אותם. ללמד את אחרים תורת חיים, כלומר, תורה, שיש לה כוח על חיים, יכול אדם רק במידה שהוא לומד מהם, לומד לדעת את נפשם ואת חייהם, ובמידה שהוא לומד לדעת מתוך נפשם ומתוך חייהם את נפש עצמו ואת דרך חיי עצמו ואת תורת הנפש והחיים בכלל. שהרי תורת החיים אינה תורה קבועה, שאדם לומד אותה פעם אחת, אלא היא תורה מתחדשת בכל עת ובכל שעה, – בכל עת ובכל שעה היא צריכה לימוד חדש. ו’מתלמידי יותר מכולם', – זאת היא התורה הנתונה מבני הדור למי שבא להשפיע על בני דורו.

אולם לא רבים מקבלים ברצון את התורה הזאת: וזה סוד מלחמת האבות והבנים, שאינה פוסקת בכל מקום שהחיים שוטפים בחזקה. האבות, בייחוד אלה, ההולכים עם החיים, הסופגים אל תוכם את כל הדעות והזרמים המתחדשים ומעכלים את כל מה שהם סופגים על פי דרכם, רגילים לחשוב כך: אנחנו הלא יודעים ומבינים את כל מה שיודעים ומבינים הבנים, שהרי אנחנו חיים ביחד עמהם: אולם הם אינם יודעים ואינם מבינים מה שידענו והבינונו אנחנו בזמננו, שהרי הם לא היו אז. בדין הוא, אפוא, שאנחנו נשפיע עליהם, והם ילמדו ממנו, אבל הם אין להם מה להשפיע עלינו, ולנו אין מה ללמוד מהם. אולם אלה האבות אינם שמים לב לדבר אחד: החסרון הזה, ההעדר הזה של הידיעה השלמה וההבנה השלמה, הוא לא רק פסיב בלבד, – הוא במובן ידוע גם אקטיב. אותו המקום שבנפש, הריק מן הדעות ששלטו בזמנים אחרים, מתמלא מן הדעות החדשות, ועל ידי כך הן נקלטות בעומק הרבה יותר גדול, מקבלות יניקה, מכל מעמקיה ומסתריה של הנפש, הרבה יותר עשירה, מביאות פרי שהרבה יותר ברכה בו. העיקר פה לא ההבנה ההשכלית כי אם ההשגה או התפיסה הפסיכולוגית, הנותנת חיים בדעה ועושה אותה לכוח פועל בנפש ובחיים. במובן זה יפה כוח הבנים מכוח האבות. הדור הצעיר עומד במובן זה בצעד יותר לפנים מן הדור שלפניו, ובזה מונח הגרעין להתקדמות הדעות בקרב האנושות. לעומת זה עלול הצעיר לקבל באותו הכוח עצמו דעות, שאין בהן אלא חידושן וברקן החיצוני ושבכוחן להזיק יותר מאשר להועיל. ובמקום שהדעה צמחה בשדה זרים (ועל דעות כאלה הלא אנחנו דנים בעיקר), אפילו אם הדעה כשהיא לעצמה נכונה, יש שביחד עם עצם הדעה נתפסים יסודות זרים, העלולים להביא הפסד מרובה לנפש הצעיר, בייחוד במובן הלאומי, ויש אשר שכר התוך יוצא בהפסד הבא מן הקליפה. בזה יפה כוח האבות מכוח הבנים, שכן האבות עשירים יותר בנסיון, בידיעת החיים, במחשבה על דבר דעות שונות, ויש להם אפוא אבן בוחן יותר נאמנה ויותר בטוחה; ובייחוד יפה כוחם במובן הלאומי, שכן הם ינקו הרבה יותר מן העבר של אומתם ועיכלו הרבה יותר מה שינקו וגם הוסיפו עליו משלהם. נמצא, כי האבות יש להם מה ללמוד מן הבנים, אבל יש להם גם מה ללמד אותם. אולם ללמד אותם הם יכולים גם כן לא מבחוץ, ובייחוד אין לימוד זה מועיל הרבה במצבנו אנו.

לא הרבה יועילו לבני הדור הצעיר שלנו אם ‘ירכיבו’ את הדעות החדשות בהשקפת עולמה של אומתנו, כמו שמייעץ ‘אחד העם’. ההרכבה הזאת היתה יפה בזמן שהשקפת עולם זו היתה במוח בני העם ובלבם ופירנסה את חיים רוחם, בזמן שהיא היתה השקפת עולם חיה ופועלת. אולם השקפת עולם אובייקטיבית או כמעט אובייקטיבית, אפילו אם תחודש כולה ברוח הזמן, אין כוחה גדול על החיים, במקום שחיי הרוח ניזונים בעיקרם מדעות בנות השקפת עולם אחרת לגמרי. גם פה העיקר לא ההבנה השכלית, כי אם התפיסה הפסיכולוגית המקיפה והמעמיקה, לשמור על קיום העיקר שבהשקפת העולם הלאומית אפשר רק מתוך היסוד הנפשי של השקפת עולם זו, החי בתוך כל צעיר מן האומה, אלא שהוא נמצא בעומק גדול כל כך, והדעות החדשות לוחצות עליו כל כך, עד כי לא תמיד מכיר בו בעליו עצמו, כי מקומו של היסוד הזה מתחת למפתן ההכרה. העיקר מה שיש לעשות במובן זה הוא – להפנות, עד כמה שאפשר, את כל מחשבתו של הצעיר על מה שיש בתוך נפשו הוא, להטות את כל זרם האור שבהכרתו לתוך העומק ההוא: כלומר, העיקר מה שיש לעשות במובן זה הוא – לתת לרוחו דחיפה מבפנים ולא מבחוץ. את זה יכולים לעשות האבות, היודעים את מקום היסוד הנפשי ההוא מתוך עצמם; אולם בשביל כך הם צריכים לעמוד במחיצה אחת עם הבנים באותו החוג או באותו האופק, שהללו עומדים שם, מה לעשות, אם גם בעולם הרוח נוהג, כפי הנראה, דין חליפין, יותר נכון, בעולם הרוח יותר מאשר בעולם החומר, שכן בעולם הרוח הדין הוא דין אמת: אין אדם יכול להעמיק ולהעשיר את נפשם ואת חייהם של אחרים אלא במידה שנפשו וחייו הוא מתעשרים ומתעמקים מתוך נפשם וחייהם של אותם האחרים.

הדבר יתבאר על ידי שני משלים.

הנה משל אחד.

ראה ‘אחד העם’, כי מגפת השמד הולכת ומתגברת בתוכנו, כי גם הדעות על דבר הנצרות הולכות ומקבלות בתוכנו נטייה לא רצויה, עד כי כבר נמצא בקרבנו מי שמצא לנכון להוציא ספר על דבר האפשרות והצורך להשלים בין היהדות והנצרות. מה עשה ‘אחד העם’? ישב וכתב מאמר ‘על שתי הסעיפים’, כדי להוכיח שאין באפשרותו של שלום כזה להשיב תועי רוח לבצרון, על מאמר זה התנפלו מצדדים שונים. מדוע? אפשר בלי להסכים לרוב הנחותיו ומסקנותיו אבל הלא צריך להודות, כי המאמר כשהוא לעצמו הוא מאמר יפה, ובתור ביטוי האמת האינדיבידואלית של ‘אחד העם’, הרי היא ביטוי של חלק ידוע מן האמת הלאומית שלנו.

אולם בשביל למצוא את התשובה הנכונה על השאלה הזאת, צריך, כמדומני, להתבונן במה שמביא חלק ידוע מבני עמנו לידי התעמקות בדעות הנוצריות ולידי הרמת ערכן. אני מדבר פה, כמו שיש לראות מהדגשתי, לא על המומרים או על העומדים להמיר את דתם מתוך בקשת קריירה וכדומה, שאין לדבר עליהם, כי אם על אלה, שהדעות הנוצריות לוקחות את לבם. איך באו אנשים יהודים לידי כך – להתעמק בהשקפת העולם הנוצרית, בייחוד בדעות המוסריות של הנצרות, ולמצוא אותן יותר נעלות מן הדעות המוסריות של היהדות? האם מתוך עיון ומחשבה, מתוך חשבון הנפש ובקשת האמת המוחלטת גרידא? האם בחנו ושקלו את כל הדעות המוסריות שבכל הדתות ובכל השיטות הפילוסופיות שבעולם ובאו לכלל דעה, כי היותר נעלה מכולן היא הדעה הנוצרית? או אולי באו לידי כך מתוך הסתכלות בחיים, מתוך שראו כי השיטות המוסריות שביתר הדתות, בתור כוח מוסרי פועל בחיים, הביאו רעה לעולם, ורק הנצרות הביאה במובן זה טובה לעולם או לפחות טובה במידה יותר גדולה או רעה במידה פחות גדולה? לוּ היו האנשים האלה נוהגים כך, כי עתה היו מוצאים באופן האחרון תשובה מן המוכן, מתוך החיים, תשובה שאינה מסוגלת כלל להלהיב כל כך את הנפש, המבקשת את האמת והצדק בעולם. אבל גם באופן הראשון היו מוצאים אחרי קצת עיון והתעמקות, כי מה שהוסיפה הנצרות על היהדות אין בו אלא משום ‘כל המוסיף גורע’, אם לדבר בלשון נקייה וקצרה, אחרי שאין פה המקום לדבר על זה באריכות.

לאמיתו של דבר, כל אלה מבני עמנו, המתלהבים מן המוסר של הנצרות, אינם באים לידי כך לא מתוך מחשבה ועיון ואין צורך לאמור שלא מתוך הסתכלות בחיים גרידא. הם באים לידי כך מתוך פרוצס פסיכולוגי עמוק מאוד ומורכב מאוד, ועל הרוב בלתי-מורגש גם לבעליו עצמם. המחשבה והעיון אינם באים אלא לבסוף, בכדי למצוא יסוד למה שכבר נקלט ברוחם ולשפוך עליו אור.

בהנדסה בתור מדע מתחלת המחשבה מן הנקודה, עוברת אל הקו, אל השטח, וגומרת במעוקב, בצורת הגוף ההנדסי, אולם בטרם שנברא המדע הזה, בעת שהמחשבה ביקשה דרך ליצירתו, אז הלכה המחשבה בדרך הפכית: התחילה מן הגוף – מן המעוקב, מצאה את השטח, את הקו, ולבסוף – את הנקודה ההנדסית. וכן הוא מהלך המחשבה בכל ענייני החיים, בייחוד בבקשת דרך מוסרית. היא אינה מתחילה מן האמת המוחלטת, כמו שמתחילה הפילוסופיה, וגומרת בחיים ובדרך החיים, כי אם להפך: היא מתחילה מן החיים, מאותם החיים, שהיא רגילה בהם, שהיא חיה בהם, שהם יסוד כל ישותה, וטוֹוה מתוכם את האמת – את יסוד המוסר. אולם ההנדסה, העוסקת בחוקי המדידה של המקום, שהוא דבר עומד וקיים, בתור אחת מצורותיה הנצחיות של ההכרה, יש לה נקודה הנדסית אחת בכל המקומות והזמנים – נצחית. לא כן החיים. החיים הם דבר שוטף, דבר, שהוא המדרגה העליונה של התנועה, דבר שבכל מומנט של זמן ובכל חלק של מקום אתה מוצא בו צירופים אחרים של כוחות, של צורות, של גוונים, של כל הספירות הגלויות והנסתרות שבטבע העולמי ושבטבע האדם; ובהתאם לכך גם האמת שבחיים – הנקודה ההנדסית שבחיים – אינה בכל מקום ובכל זמן אחת. האמת שבחיים היא בת החיים, בת חיים ידועים, היא נקודה הנדסית חיה, אם נכון לומר כן. וזהו אולי הסוד, שכל השיטות המוסריות וכל הדעות המוסריות אין כוחן גדול על החיים, בייחוד במקום שהחיים שוטפים בחזקה ומתחדשים בלי הרף (מה שאינו אומר כלל, כי המוסר כשהוא לעצמו אינו כוח פועל בנפש או כי אין כוחו גדול על הנפש). השיטה המוסרית, או הדעה המוסרית, היא דבר קבוע ועומד, בעוד שהחיים שוטפים ועוברים; ועד שנקבעת שיטה חדשה או דעה חדשה במוסר, בהתאם לחיים החדשים, הנה החיים כבר שטפו ועברו הלאה, התעשרו, התעמקו ודורשים מוסר חדש (והדבר הזה, הנוהג בדעה ובשיטה המוסרית ביחס לכל פרט, נוהג גם בסדר החברתי ביחס לכלל, לחברה. עד שמספיקה החברה להתגבר על הסדר הישן, להרסו ולכונן על מקומו סדר חדש, שהיא רואה בו את סמל השלמות – והנה החיים דורשים סדר אחר לגמרי, ממין אחר לגמרי. סימנך – המהפכה הצרפתית. השיטה והדעה המוסרית הן מעין פורמוּלה או שיטה של פורמוּּלות אלגבראיות, שאפשר אמנם לחשוב על פיה חשבונות אריתמטיים לאין שיעור. אולם החיים אינם רק נושא לחשבונות אריתמטיים בלבד; החיים משנים גם את היחסים והערכים הכלליים, ואפילו את אלה, שבזמנם הם נחשבים לנצחיים. האדם, כל אדם, בשביל להיות מוסרי באמת, צריך אפוא לדעת לחשב לא רק חשבונות אריתמטיים, כי אם גם חשבונות אלגבראיים; הוא צריך לדעת לעשות בעצמו בכל מצב חדש את הפורמולה האלגבראית המתאימה (וכן החברה ביחס לסדר החברתי). ואם באמת יש בעולם פרוגרס אנושי (ולא רק פרוגרס מדע וטכני), כי עתה מוכרח האדם לבוא לידי כך.

מה שיש מן הקיים במוסר, הרי הוא בנפש האדם. אבל לא בהגיון שלו ולא בהכרתו, כי אם בסתרי נשמתו, ב’השכל הנעלם' שלו, ב’אני' שלו. כל כמה ש’אני' זה קיים – קיים גם יחסו אל הטבע, אל האדם, אל עצמו, כלומר – הנקודה המוסרית שלו; וכל כמה ש’אני' זה יותר עשיר, יותר עמוק ויותר מקיף, כלומר, יותר טבעי ויותר חי במובן העליון – יותר חי בתוך נפש כל אדם, בתוך נפש כל חי, בתוך נפש כל הבריאה כולה לאין סוף, – יותר נעלה מוסרו.

בני עמנו בזמן הזה, בייחוד בני הדור הצעיר, חיים זרים, נשפעים מן החיים ומסתייעים בבנין השקפת עולמם במידה היותר גדולה בדעות מתוך החיים האלה, מתוך השקפת העולם של החיים האלה, אם אינם בוראים את כל עולמם מתוך החיים האלה. הדבר הזה הביא אותם לידי שינוי של ערכין רבים – ובראש כולם ערך היופי, אצלם צביון אירופי – ולידי שינוי יחסים כללי.

מתוך כך, מתוך שהחיים הזרים כבשו כל כך את הלבבות ואת הנפשות בקרב בני הדור הצעיר, התחילה גם האמת שבחיים להצטייר במוחם ולהתרקם בנשמתם באותו הצביון, שנתנו לה החיים האלה.

אחד הכוחות היסודיים הפועלים בחיים האלה היא הנצרות. אם התאימה הנצרות לכתחילה לשורש נשמתם של העמים האירופיים ואם הביאה להם ברכה, עדיין צריך עיון גדול בזה; אולם במשך הדורות הרבים, שהיא פועלת בחייהם, היא הסתגלה במידה ידועה לחיים האלה ובמידה ידועה סיגלה את החיים האלה לעצמה, עד כי נעשתה לאחד המומנטים היותר עמוקים והיותר חשובים של החיים האלה. הכוח העיקרי שמשך אליה את לב בני אירופה הוא היופי ולא האמת; יופי, כלומר בבחינה אירופית, יש בה הרבה יותר – הרבה יותר סתירות, הרבה יותר מקום לדמיון, הרבה יותר מ’מיטב השיר' – מאשר ביהדות, אבל אמת יש בה פחות מאשר ביהדות, ובכוח הזה היא בעיקר פועלת על החיים. על כן אתה מוצא בחיים האלה כל כך הרבה יופי וכל כך מעט אמת. מובן, כי הטובים מבני האומות האירופיות, בעלי הנפש הגדולה והמחשבה הגדולה, שעמדו עוד על בסיס האמונה והמוסר הדתי, ביקשו בה בעיקר את האמת, ביקשו, כמובן, על פי דרכם וגם מצאו על פי דרכם; וכך נעשתה הנצרות במובן ידוע ובמידה ידועה לכלי מבטאה של האמת שבחיים האירופיים.

מכל האמור לא קשה לראות, מה הביא חלק ידוע מבני עמנו להתעניין כל כך בנצרות ולהרים כל כך את ערכה. לא אמת חדשה הם ראו בנצרות, כי אם האמת כשהיא לעצמה קיבלה בנפשם צביון חדש. אלה מביניהם החושבים, כי הנצרות הקדומה לוקחת בעיקר את לבם, אינם אלא טועים. הנצרות הקדומה עם ‘מלכות השמים’ (פשוטה כמשמעה) שלה, עם האלהות של מחוקקה ועם יתר זרויותיה והזיותיה, לא היתה מסוגלת כלל למשוך לב הוגה-דעות יהודי בזמן הזה. יש סוברים אמנם, כי האמונה באלהותו של מחוקקה היא מאוחרה, וכי המחוקק מעולם לא חשב את עצמו לאלהות ולא נתן שום מקום לאמונה כזאת. הדעה הזאת אינה נכונה, כי כשם שהחלום אינו מראה לאדם אלא מהרהורי לבו, כך אין האגדה מראה לאחרים אלא מהרהורי לבו של נושא האגדה, על נביא האיסלם, למשל, לא אמרו ולא יאמרו, כי הוא אלהות, אף על פי שהמאמינים בו חושבים אותו לנביא היותר גדול בעולם. לעומת זה, אמרו כזאת על שבתי צבי, אף על פי שהוא היה יהודי והיה יותר קרוב לזמננו, מוצאת חן אפוא לא הנצרות הקדומה, כי אם הנצרות באותו הצביון, שהיא מקבלת בנשמת בעלי הנשמה היתרה והמחשבה הגדולה והעמוקה שבבני אירופה מכל הזמנים (וגם זמנו של שפינוזה בכלל), בייחוד מן הזמן החדש. בזמננו, למשל, מוצאת חן הנצרות של טולסטוי וכדומה, כלומר, מוצא חן הצביון האירופי של האמת שבחיים, שהמומנט של היופי מרובה בו על המומנט של האמת. אמנם הצביון הזה מתנגש בנפש היהודי בצביון אחר, שיש לו שם שורשים יותר עמוקים. מזה יש אשר תתחיל מלחמה פנימית, יש אשר יתהווה קרע בנפש. אולם השרשים האלה אינם כל כך גלויים, והעיקר, אינם כל כך מוארים, בכדי לעמוד בפני האור הבא בהיסח הדעת מעולם אחר. ואם אמנם אין כאן ‘התנצרות ברוח’, שהרי לא רוח הנצרות פועל כאן, כי אם רוח אירופה, אבל יש כאן התבטלות גמורה של היהודי בפני אירופה, ביטול היש של עצמותו היותר פנימית.

התקנה היחידה היא אפוא, כאמור למעלה, להפנות את לבם ומחשבתם של הצעירים, המתעניינים בנצרות – ועוד יותר את אלה, שעדין אינם מתעניינים בה, – אל מה שיש בתחתית נשמתם: יתבוננו, יחשבו, יתעמקו – וראו מעצמם, מה רב האור הגנוז שם, מה גדול העולם, המחכה ליוצר.

את זה צריך היה לעשות ‘אחד העם’ בשקדו על תקנת בני הדור הצעיר. אולם בשביל כך היה צריך להיות יותר קרוב אל הצעירים מכל הסוגים, לדעת את נפשם ואת עולמם, את הדרך שבה הם תופסים תפיסה פסיכולוגית את הדעות האירופיות, את כל הטוב שהם יונקים מתוכם לא פחות מאשר את כל הרע, את כל המלחמות, המתחוללות בנפשם על ידי כך, את כל הפצעים הנוראים, שמשאירות המלחמות האלה, את כל הווידוי הגדול, הנואש – את כל עמקה של בת-הקול היוצאת מהר-חורב ומנהמת כיונה: ‘אוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם’. כוח ‘אחד העם’ היה גדול בקרב אנשים של זמנו, כשהוא בעצמו היה עמהם בתוך הזרם וידע את כל זה. אז, כשקם הוא והראה לאותם האנשים, כי אפשר להבין את הדברים ואת הדעות של אותו הזמן באופן אחר, כי יש בנפש היהודי קריטריון אחר לבחון את כל אלה, – אז הטו כולם אוזן קשבת לדבריו, כי שמעו את קול דבריו מתוך עומק נשמתם הם. אולם עתה רחוק ‘אחד העם’ מן הצעירים, כי הוא בא אליהם מבחוץ בתור מורה או מבאר תורה אובייקטיבית ומוכיח על עוונות ופשעים אובייקטיביים. על כן אין דבריו נשמעים.

והנה משל שני, המראה את הדבר מצדו השני ומשלים את התמונה.

בארץ-ישראל הולכת ומבראת תנועה, הבאה לתקן את כל מה שקלקלה הגלות בנפש הדור הצעיר, כלומר – הולך ונעשה מעצמו אותו הדבר המבואר למעלה, הנחוץ לנו כל כך: הצעירים הולכים ונדחפים מתוכם, מעצמם, הולכים ונדחפים ביתר תוקף ממה שיכולים לעשות זאת כל האבות שבעולם. הצעירים הולכים ושבים מעצמם אל עמם ואל עצמם. ואיך הם שבים! את כל כוח גופם ונפשם, את כל כוח המחשבה והיצירה שלהם, את כל גופם ונפשם – פשוטו כמשמעו – הם נותנים לבניין בית ישראל החדש, לבריאת עצמם מחדש, את כל עצמם הם נותנים לתחיית האומה מתוך תחיית עצמם. רואה אתה, כי פה הולכת הכרת עצמנו הלאומית ויורדת לסוף עומק נשמתנו הלאומית, שואפת לגלות את אוצרותיה היותר כמוסים והיותר עשירים. רואה אתה, כי חומר לבניין עולם חדש, עולם גדול ומלא, הולך ונחצב פה מתוך נשמת האומה, הולך ונחצב מתוך נשמת כל צעיר ועל ידי עצמו. רואה אתה, כי גם כוח לבנות, כוח רצון, כוח מחשבה ויצירה וגם כוח ידיים, הולך ונבא פה. כמדומה לך, כי אין כחזיון הזה דבר בעולם, שיש בכוחו למלא שמחה את לב היהודי הנאמן לעמו, אם המלה ‘שמחה’ יכולה להביע את כל עומק הרגש הזה. הן מכל הקללות של התוכחה, שבאו עלינו כתומן ביחד עם ההוספה הקטנה: ‘גם כל חולי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה’, הקללה היותר נוראה היא בלי ספק: ‘בניך ובנותיך נתונים לעם אחר’. ועתה הנה הבנים והבנות האלה שבים, הנה הם הולכים ושבים אלינו, אל עמם, אל עצמם!

מילא איך התייחסו לזה אחרים, קטנים וגדולים יחד, לא אדבר בזה וגם אין צורך לדבר. אולם איך התייחס לזה ‘אחד העם’, שאפשר היה לקוות ליחס משלו מתוך לב כואב על מה שיש לכאוב, מתוך נפש מסורה למה שיש להתמסר, מתוך עין רואה מה שיש לראות? איך התייחס לזה ‘אחד העם’? אפשר לאמור, כי עד הפולמוס הידוע על דבר ‘הפועל הצעיר’ לא היה לו כל יחס לכל העניין הזה, כאילו אין הוא נוגע לו כלל; לפחות, לא ראינו כל מעשה או כל צעד מצדו, שיעיד על איזה יחס מצדו. לפני שנים אחדות, כשהיתה נשקפת סכנה לקיום בית-הספר ביפו, לא חס ‘אחד העם’ על עמלו ויבוא לארץ-ישראל וישהה פה, כמדומה, כשלושה חדשים ויעש כל מה שהיה בכוחו לעשות בכדי לרדת לסוף עומק השאלה ולתקן כל מה שאפשר לתקן. אולם כשהיתה נשקפת סכנה – הסכנה אולי לא עברה לגמרי גם עתה, שהרי התנועה היא עדיין כל כך רכה – לכל התנועה היקרה הזאת של הצעירים בסיבת מיאונם של האיכרים לתת להם עבודה מתוך רדפם אותם, לא מצא ‘אחד העם’ כל צורך בדבר לא רק לבוא הנה, כי אם גם להתעניין בזה מרחוק. הצעירים, שנפגש בהם בבזל, בקונגרס האחרון, אשר בוודאי נשאו ונתנו בהלכות התרבות אהובת נפשו או בכלל בעניינים שיש להם נגיעה ישרה ל’מרכז הרוח' שלו, עניינו אותו בוודאי הרבה יותר מן הצעירים העובדים בארץ-ישראל, אשר לפי פירושו האחרון והחדש לשיטתו, אין בעבודתם נחיצות יתרה בשביל ‘מרכז הרוח’. ולעומת זה לא נמנע לרגל מאמר אחד ב’הפועל-הצעיר‘, שדוגמתו בא מאמר גם ב’השלח’, מבלי חקירה ודרישה יתרה, ללמד על כל הפועלים הצעירים בארץ-ישראל קטגוריה זעומה ומשפילה עד עפר, ולשפוך עליהם כל חמתו ושנאה ובוז וביטול בלי גבול במאמרו ‘תורה מציון’, המראה עד כמה הוא יודע את נפש הצעירים האלה.

וגם בבואו הנה בפעם האחרונה, הוא אמנם דיבר הרבה עם הצעירים האלה, התבונן, חקר, דרש, אולם כל זה עשה כעומד מבחוץ, כחוקר-דין, שהעיקר הוא בעיניו השאלה על דבר הפשע, שחושדים בו את הנאשם, אם באמת פשע או לא, אם עשה בזדון מתוך רוע לב, או מתוך התרגשות פתאומית וכדומה; אבל אין לו עסק רב בעצם הדרמה, בטרגדיה שבנפש הפושע כשהיא לעצה, שהביאה אותו לידי פשע. את ‘אחד העם’ העסיקה רק השאלה: אם יש אפשרות לעבוד בידי יהודים או לא, ובמובן זה עשה את מעשהו באמונה ובתשומת לב מספיקה. אולם מה היא העבודה לתחיית האומה, מה היא לאותם הצעירים העובדים, מה היא נותנת ומה יש בכוחה לתת – ותוך כך אולי צריך להעמיד את כל השאלה על דבר העבודה בנוסח אחר, – בזה לא מצא לנחוץ להיכנס בחקירות הרבה.

הן על פי האמת, אם נראה בעבודה מה שהיא באמת – יסוד כל תחייתנו הלאומית, הרי אי אפשר להעמיד כך את השאלה: אם אפשר לעבוד בידי יהודים או לא, כלומר, אם העבודה צריכה להיות עברית או לא, כשם שאי אפשר להעמיד שאלה: אם אפשר לאַכּר יהודים או לא, כלומר, אם האיכרים צריכים להיות יהודים או לא יהודים. השאלה צריכה להיות מנוסחה באותו נוסח עצמו, שהעמידו את השאלה ביחס לאיכרים. אם שם שאלו: איך לעשות לאפשר לאַכּר יהודים? – צריך גם פה להעמיד את השאלה כך: איך לעשות לאפשר לעבוד בידי יהודים?

העמדת השאלה באופן כזה נותנת מהלך אחר לגמרי לכל העניין שלפנינו. כששואלים אם יש אפשרות לעבוד בידי יהודים, הרי זה אומר, כי יש אפשרות אחרת – אפשרות לעבוד בידי לא-יהודים, אפשרות בטוחה. מובן, כי להוכיח אפשרותו המסופקת של דבר שלא בא לעולם במקום שיש אפשרות בטוחה במציאות, קשה מאוד. השאלה מתפרטת אז לשאלות פרטיות הרבה, לפי מספר ענפי העבודה, שהשאלה נוגעת בהם. שואלים: איך אפשר לעבוד בפרדסים בידי יהודים, אם אין די יהודים, ושכר עבודת יהודים הוא גדול מאוד? איך אפשר לבנות בניינים בידי יהודים, אם אין די בונים יהודים, ואם הבונים היהודים דורשים שכר גדול? איך אפשר לנפות תבואה בידי יהודים, אם אין בקרב יהודי הארץ יודעי מלאכה הזאת? איך אפשר לתלוש פול בידי יהודים, אם שכר התלישה עולה יותר מכדי שוויו של הפול וכו' וכו'. ומביאים ראיה, כמובן, מפרטים פרטים, המצטרפים יחד לכלל שלם. בכל פרט ופרט אי אפשר לשנות את התנאים, שהרי אין לשנות בחיים תנאי אחד או קבוצה אחת של תנאים במקום שיתר התנאים או כלל התנאים מתנגד לשינוי זה. אולם אם שואלים:איך לעשות לאפשר לעבוד בידי יהודים – הרי זה אומר, כי אפשרות אחרת אין, כי לעבוד בידי לא-יהודים אי אפשר, כשם שאי אפשר לאַכּר לא-יהודים, כלומר אי אפשר מצד עיקר הרעיון של היישוב בארץ-ישראל; נמצא, כי אז צריכים להשתנות כל התנאים יחד, כלל התנאים של העבודה, והשינוי הזה היה בא מאליו, מתוך שכל הפרטים היו מוכרחים להסתגל לתנאי הראשי הזה, לדרישה ההכרחית הזאת מצד עיקר הרעיון. אז לא היתה שאלה: איפה למצוא די פועלים יהודים, כי במשך שלושים שנות קיומו של היישוב כבר היו די פועלים, וגם האיכרים עם בני ביתם היו מוכרחים אז לעבוד בעצמם יותר; וכן כבר היו לנו די בונים, וגם יודעי מלאכת הניפוי, וכן הלאה. וגם השאלה בדבר שכר העבודה היתה מוצאת לה פתרון: במקצת על ידי זה שהאיכרים ובני ביתם היו עובדים יותר, במקצת על ידי התמחוּת הפועלים בעבודה ובמקצת על יד זה שהאיכרים היו מכירים יותר בחובתם לעמם לוותר קצת משלהם. אבל העיקר הוא, כי אז היו כל עסקני היישוב וכל השואפים לתחיית האומה יודעים, כי כל עבודתם צריכה להיות מכוּונת למטרה אחת: מי שמתיישב על אדמה צריך לעבּדה בידי עצמו ובידי בני ביתו, כי האדמה היא קניין כל האומה, ואת פרייה יכול לאכול רק מי שעובד אותה בידי עצמו. ובמובן זה היו מבקשים דרכים חדשות לפתרון השאלה – השאלה היחידה: איך לעשות לאפשר, שכל מלאכתנו תהא נעשית על ידי עצמנו.

אולם ל’אחד העם' לא היה כל צורך לחשוב בזה הרבה. לו היה צורך רק לשוב לעיין בשיטתו, אולי אפשר לעשות בה תיקון חדש, באופן שהעבודה הזרה לא תהא פוסלת בבניין ה’מרכז הרוחני' – והפתרון נמצא. ואין פלא, שלא ראה כלום ממה שמתהווה בארץ-ישראל.

היה מי שאמר כי ‘אחד העם’ אינו מסוגל לראייה כזאת, מתוך שהוא בעל שלטון השכל, וראייה כזאת דורשת לב גדול ולא מוח גדול. הדעה הזאת אין לה שחר. ‘אחד העם’, כמו שאמרתי למעלה, אינו רציונליסט יבש; – הוא איש לב ואיש רוח לא פחות ממה שהוא איש מחשבה; אלא שהוא, פשוט, לא שם לב במידה מספקת למה שאינו תולדה ישרה מתוך שיטתו, לא מצא צורך להתעמק בזה הרבה. בעיניו לא היה העיקר ללמוד לדעת מה נעשה ומה מתרקם בארץ-ישראל; הוא בא ועשה ממה שנעשה ומתרקם בארץ-ישראל פירוש חדש לשיטתו…

(המכתב לא נגמר – המו"ל של ההוצאה הראשונה)

תרע“ב-תרע”ג (1912)

מכתבים לגולה

מאת

אהרן דוד גורדון

---

מכתבים לגולה: מכתב שני

מאת

אהרן דוד גורדון

מכתבים לגולה: מכתב שני / א"ד גורדון

¹

ידידַי!

לכאורה, מה יש פשוט עוד כרעיון הפשוט הזה, שכולנו, כל העם העברי, צריכים להיות חטיבה אחת, מאוחדים ברצון אחד ובשאיפה אל מטרה אחת? בייחוד עתה, בשעה קשה זו העוברת עלינו, עת שהכל הולך ונחרב; עת שקשה גם להגיד איפה עצום יותר החורבן: בארצות הגולה או בארץ-ישראל – זה מפלטנו האחרון; עת שפסו כל שאר התקוות ואין עוד אל מי לשאת עין זולתי אלינו עצמנו, – בשעה זו, כמדומה, הלא זה אך זה היה צריך לעמוד בראש מחשבותינו, בתור עיקר שאיפותינו – לאחד את כל הרצונות לרצון לאומי אחד, לאסוף את כל הכוחות לעבודה לאומית אחת. כל כך ברור הדבר שדומה כי אין כאן מקום לשאלות, לחקירות ולפלפולים. ואף על פי כן שאלה חמורה היא אצלנו, עמוקה עד לטראגיות – דווקא משום שזו היא שאלת חיים לנו. כך הן גם כל שאלות חיינו, כך הם חיינו בכלל – נתונים בנפתולי חקירות. משום שאין החיים שלנו בחינת חיים ממשיים, לא אנו יצרנו אותם ולא לפי קנה-המידה ההולם אותנו הם ערוכים ומתנהלים. רק פסולת של חיים זרים הם חיינו, כעין פַקוּלין של פשתה זרה שהסתבכו כל כך בתוך חיינו, עד כי אין אנו יכולים למצוא לעולם את המקום אשר בו מתחילים חיינו גופם, ואין אנו יכולים להיחלץ מתוך הסובך. בכל מלוא-עולם אין עוד אומה אחת דוגמתנו, אשר תעמוד כמונו עמידה משונה-טראגית כזו.

מה לנו דוגמה יותר קרובה מזו שאנו מוצאים אצל העם הפולני. דומה, אף הוא אומלל למדי: נתון בידיים זרות, קרוע לגזרים, מושפל עד למדרגת עבדים בארצו הוא. ובכל זאת מה רחוק, כרחוק ארץ משמים, מצבה של פולין ממצבנו אנו. לעומתנו הלא ייראו כמאושרים. אין אני מתכוון כאן אל מצבם הפוליטי, אל מצבם במידה שהוא תלוי בידי אחרים. אני מדבר על מצבם הפנימי, הלאומי, על חייהם הלאומיים ועל הרגשת עצמם בתור לאום, – על מצבם במידה שהוא תלוי בידיהם הם. העם הפולני, – אף על פי שהוא קרוע לגזרים, נתון בידיים נכריות, – אוצר עדיין בתוכו בשלמות אותם שלושת היסודות הממשיים שעליהם כל עם בעולם חי וקיים: הארץ, הלשון והעבודה. לפני העם הפולני אינה עומדת כל שאלה באיזו ארץ יבחר: באוגנדה, בגלווסטון או בכל מיני ארצות-גולה אחרות. אין אצל העם הפולני מקום להתפלפל ולהתחקר: איזו היא לשונו הלאומית, איזו היא הקרובה יותר אל לבו, המקיפה יותר את חייו, הדולה יותר את חביוני נשמתו. ושלישית: העם הפולני שומר עדיין עד היום הזה על עבודתו הכלכלית המיוסדת על בסיס הכלכלה הלאומית. עבודתו הכלכלית יונקת מתוך צרכי חייו הלאומיים ומותנה בעיקר בתנאים הלאומיים העצמיים, אמור מכאן, שחייו במובן הפשוט היום-יומי, חייו הכלכליים בכל היקפם הלאומי, נוצרים בידיו הוא. מציאותם של שלושת היסודות האלה יחד גורמת שרצונו, כשרונו לרצות, עדיין חפשי הוא מכל כבלי-נכר, נתון כולו לנפשו. כיוצא בזה גם כוחות הרגש והמחשבה של העם. העם הפולני מסוגל עוד לרצות ברצון לאומי, להרגיש מתוך הרגשה לאומית, לחשוב את מחשבת-הלאום; לרצות ולהרגיש כאשר עם לבו הוא, לחשוב במוח בלתי-משועבד למי-שהוא, לשאוב את כל אלה ממעמקי-נשמתו, ממקורות חייו העצמיים, – מתוך חיי הטבע של ארצו. ואם אמנם גם בתוכו קיימות מפלגות במספר רב, ואם גם באווירו מרחפות לא פחות מאשר אצלנו תורות, סוגיות ומשאות-נפש, - אך כיוון שהוא בא לפני שאלת חיים שהיא, וכיוון שהשאלה דנה בעניין הנוגע לחיי האומה, מיד הוא קם כולו כעם אחד הרוצה בחיים, הרוצה לחיות לפי הרגשתו העולה אליו מתוך חביוני נשמתו העמוקים. כל המפלגות רוצות בזה וסוף-סוף, בנקל או בקושי, במוקדם או במאוחר, הן מוצאות להן דרך-פשרה בכדי ללכת מול המטרה האחת. בפני הרצון האחד אשר להם, בפני משאת-הנפש האחת ייסוֹגוּ, מדעת או שלא מדעת, כל שאר הרצונות המפלגתיים, כל שאר האידיאלים, ההלכות והתורות. לפנינו עם אחד בעל רצון אחד, בעל נשמה אחת ושאיפת-חיים אחת (מה שהעם הפולני הגיע דווקא בזמן האחרון להוללות שוביניסטית, הרי זה רק שב ללמדנו את הכלל הנושן שכל חזון – אף המזהיר ביותר – עלול להוליך שולל עד להרי-חושך, עלול להצית דלקה בכל העולם, אם הנשמות הבאות לפעול בשם החזון אינן די בהירות ומוארות באור-האמת. כך יצר חזון-האהבה את מוקדי-האינקביזיציה, כך ברא חזון החירות, השוויון והאחווה את סכין הגיליוטינה. ועוד כהמה וכהמה ).

ואנו, העם העברי? לנו אין מאומה. לא ארצנו היא הארץ שאנו דורכים עליה ברגלינו, לא שפתנו היא השפה השוּמה בפינו ובחיינו, ופועל ידינו במובן הכלכלי אף הוא איננו פועַל לאומי (אם גם אנו מוצאים בארצות הגולה יהודים עובדים ולוּ אף בהמונים רבים, הרי אין עבודתנו שם כלכלית-לאומית אלא כלכלית-סוציאלית, משום שאין אנו יוצרים לנו בעבודתנו מסכת חיים כלכליים לאומיים. הסינים, למשל, עובדים עבודה כלכלית-לאומית בסין, אך לא באמריקה. אכן, מטעם זה גובר אצלנו הסוציאליזמוס ועל כן הוא נחשב אצלנו יותר מאשר אצל עמים אחרים החיים חיי כלכלה לאומית. לאמור: האידיאל הסוציאלי מוצא לו אצלנו מקום-השפעה נרחב יותר מאשר האידיאל הלאומי). וכך חסרים אנו את החשוב ביותר ואת העמוק ביותר אשר בחיים, את עיקרם: את הרצון הלאומי, את ההרגשה העצמית הלאומית, את המחשבה הלאומית. הנשמה הלאומית החיה נטולה ממנו.

והאם לא טראגי הדבר, אם לא טראגי-מגוחך, שדווקא באותה תקופה כשגלותנו היתה מרה ביותר, דווקא בשעה שהיינו סגורים בתוך גיטו מובדל, דווקא אז היה קיים בנו איזה שהוא רצון לאומי מאוחד, חיתה בקרבנו, חיים כל שהם, נשמה לאומית אחת. אך בימים ההם חסרנו את הגוף לרצוננו ולנשמתנו, וממילא – היינו משוללים כל כוח. חיי-רוח חיינו, שקועים בעבר, בעולמותיהם של אבות-אבותינו, כלומר חיינו באוויר. והנה עתה, כשהואר לנו פחות או יותר, כשאנו מתחילים לחוש במידה שהיא בגוף, בכוח, – עתה חסרים אנו רצון ונשמה. שוב אנו חיים בתוך עולמות זרים, – שוב, אפוא, מרחפים אנו באוויר. כמספר העמים שאנו פזורים ומפורדים בתוכם, כמספר המפלגות הקיימות אצל אומות אלו, כמספר השאיפות והתורות הנוצרות אצל עמים אלה מתוך צורך חייהם הם – כן מספר הקרעים אשר נעשו בנשמתנו ורצוננו… הרצון הלאומי, משאת-הנפש הלאומית, מוּסגים אחור אצלנו בפני כל יצר מפלגה, בפני כל שאיפה אחרת, בפני כל תורה שהיא. אפילו להרגיש עצמנו בתור עם, להודות בפני עצמנו כי רוצים אנו בחיים לאומיים, לא העזנו כל עוד לא הכירו אחרים הכרה רשמית כי הלאומיות מותרת היא. אצלנו, למשל, עלול היה אדם להיות ציוני ואפילו לעבוד בארץ-ישראל ועם זה להיות גם אנטי-לאומי. עד שבא הסוציאליזמוס והכריז היתר רשמי על הלאומיות. לעבוד לעמנו, להתמכר בכל לב, התמכרות גוף ונפש, לשאיפות עמנו, כמו שכל אדם חי מסוגל להתמכר לעמו, כמו שרבים מאתנו עבדו ועובדים גם היום לעמים אחרים – לכל אלה ייאָמר אצלנו עד היום: הלך-נפש מוגבל יותר מדי. כל בר בי-רב של תיאוריות, כל פלוני ואלמוני, נכון להוכיח לך צדקת אמרה זו הוכחות רחבות ומוצקות.

האוויריות שבחיינו גורמת לנו שאנו נִהְיים אנשי-אוויר לא רק מבחינה כלכלית כי אם גם מבחינה רוחנית. אם זו דרכנו להכריז תמיד על ‘אנושיות’ דווקא בשעה שאנו ניגשים לעבודה הלאומית העצמית הרי זה לא משום שבאמת צדיקים גמורים אנחנו, צדיקים יותר משאר בני-אדם חיים, אלא משום ש’אנושיות' מושג מופשט הנהו, מושג אווירי: בחיים הממשיים מצויים רק עמים. אכן, למעשה אנו עובדים בעצם לאותו העם שבתוכו אנו חיים, וההכרזה על ‘אנושיות’ אינה משמשת לנו אלא אמתלה להימנע מעבוד לטובת עמנו. כל עולמנו הפנימי הוא כעין פקעת של קורי-עכביש אשר נטווּ מאוויר-הנכר. אין הדבר ניתן למישוש ולהוכחה, ואולם אם יש בכם מחשבה חיה משלכם, מחשבה הגדלה מתוך נשמתכם והיונקת ישר מתוך החיים והטבע, ודאי לא יקשה לכם להציץ לתוך חיינו ואפילו לתוך ספרותנו ולראות עד כמה עמוק השעבוד הזה אשר שועבדנו, עד כמה רב הכישוף אשר נאחזנו בו. אין אנו מרגישים בעצמנו עד מה השתלטו חיי הנכר בנשמתנו, עד כי מַנהיגים הם בחבל את רצוננו, את רגשותינו ומחשבותינו, ויוצרים אפילו בתחומי-יצירתנו, כאילו אנו לא אנחנו, כאילו החליפונו באחרים. כל כך מצוי בתוכנו אותו מין בן-אדם אשר לפי פרצופו הרוחני הרי הוא, לכאורה, כולו מושלם, נין ונכד לישראל עתיק-יומין, ואולם כעין גלגול מכונס בתוכו, גלגול חיי נכר ומחשבות והרגשות נכריות. גלגול זה מדבר מתוך גרון האיש, חי ופועל במקומו, ובה בשעה סובר אותו איש ברצינות כי הוא הוא המדבר והעושה.

אין אנו מרגישים ואין אנו מסוגלים להרגיש בתעתועי הכישוף שנאחזנו בו, משום שרק האיש המכיל עולם משלו, עולם העולה מתוך נשמתו, הגדל מתוך חייו הוא יחד עם הגידול הבלתי-פוסק של ה’אני' שלו, – רק האיש הזה מוכשר הוא להרגיש בהשפעתן של מחשבות זרות ושל הרגשות זרות.

אבותינו, אנשי הדורות שקדמונו, אצרו השקפת עולם לאומית משלהם, הם ניהלו חשבון לאומי עצמי את החיים ואת הטבע: הם חיו בתוך עולם העבר שלנו. עולם זה היה חד-צדדי, בלה מרוב שנים, תחומיו היו צרים ואולם יסודות זרים לא התערבו בו. זה היה עולם לאומי עצמי, שבו מצא לו כל פרט ופרט את המקום המיוחד לו. זה היה ספר-חשבונות לאומי, שבו יוּחד דף קבוע לכל יחיד ויחדי. זאת היתה התורה הלאומית, שאיש ואיש ידע בה את פסוקו. ואמנם, לא לחינם כה העמיקו לחוש בכל השפעה קלה מן החוץ. לא כן אנו היהודים דהאידנא. מחוף. אחד רחקנו ועד השני לא באנו. בעולם בו חיו אבותינו אין אנו מוכשרים עוד לחיות, את החשבון עם החיים והטבע אשר ניהלו הם – לא נוכל עוד לנהל. יחסנו אל החיים והטבע התפתח ועלה יחד עם התפתחות רוחנו, עם עליית הרוח האנושית בכלל. ואותו החשבון הישן נשאר עומד כשעמד. אולם חשבון חדש משלנו אין אתנו, משום שאין לנו חיים משלנו, אין לנו קרקע וטבע משלנו, מקום אשר ייווצר שם החשבון החדש. סבוכים אנו ומסובכים בתוך חשבונות זרים, משוטטים אנו בעולמות-נכר ללא שרשים, ללא יכולת להכות שרשים. על כן לא נדע מי אנו ומה מקומנו בעולם. על כן בשעה ששאלת חיים לאומית עולה בתוכנו, משוללים אנו רצון לאומי אחד לחפש את הדרך הטובה ביותר אל מגמת-חפצנו. כמספר הגלגולים הקיימים בתוכנו, כן מספר רצונותינו המתנגשים זה את זה. חזיון זה בולט למדי בכל מלחמותינו הפנימיות, מלחמות דו-קישוט, אשר לא קץ ולא תכלה להן ואשר לא יישאו לעולם פרי נצחון, יען כי אלו הן מלחמות-דברים בעניינים שאינם ניתנים להוכחה, בעניינים התלויים רק בחיוניותו ובעמקותו של הרגש הלאומי.

לא לשם הטלת אשמה על מי שהוא אני כותב את הדברים האלה. להפך, הייתי רוצה להוכיח, הוכחה בהירה ככל האפשר, שאין כאן במי לתלות אשמה. שאיפתי היא כי נימלא רצון להכיר, שאם אין אנו מבינים איש את רעהו הרי זה לא משום שפלוני ואלמוני שכלו קטן, ראייתו צרה, ידיעותיו מועטות, או משום שהוא משולל כובד-ראש, חסר נאמנות לעמו וכיוצא בזה. סיבת אי-ההבנה היא שאין אנו חיים את חיינו הלאומיים ועל כן אין חיים משותפים לנו. והזרמים השונים היוצאים מתוך החיים הזרים סוחפים אותנו לצדדים שונים ומרחיקים אותנו איש מעל אחיו (אני מתכוון, כמובן, לאנשים הישרים והנאמנים אשר בכל המפלגות). אין אָשָם כאן. יש רק טרגיוּת ודאבון-לב. מה שאין למצוא את האשמים בדבר – זה מעמיק את הטרגיות, זה מביאנו לראות כאשמים אותם האנשים המרגישים וחושבים אחרת, לא כמונו. על ידי כך מתעמק הפירוד, גובר ריחוק-הלבבות שבתוכנו, עד כי בשום אופן אין אנו מוכשרים להגיע לרצון לאומי אחד, לחזון לאומי אחד, ליכולת-פעולה במפעל לאומי אחד גדול.

לרגל עבודתנו לטובת אחרים, בייחוד בימי מלחמה זו, היתה לנו הזדמנות לא אחת להכיר כי מהווים אנו כוח. לוּ רק יכולנו לאחד את כל המוכשרים לעבודה מתוך שנים-עשר המיליונים שלנו ולרכז אותם בעבודה לאומית אחת ויחידה, ודאי שהיינו אז לכוח הגון למדי, בכדי לפעול דבר-מה, שהיה מביא לנו בלי ספק, במוקדם או במאוחר, פרי-ברכה. אך דא עקא, שאין אנו יכולים בשום אופן לבוא לידי הבנה הדדית, לידי הסכם הדדי, לידי איחוד. איש ואיש מתוכנו רוצה ויכול לעבוד רק בתוך ‘כנופייתו’ ולראות את ‘כנופייתו’ כתכלית-הטוב; איש ואיש מתוכנו בטוח כי הטוב היחידי שמור בזה שהכל יבינו וירגישו כמוהו. ואין גם אחד אשר ייתן אל לבו כי אין כאן מקום לחיפוש חוטאים, כי טרגיות צפונה כאן וממנה צריך לבקש מפלט.

                                                                                        _________

ואיה המוצא?

מה כלול בשאלה זו יבין רק אותו היהודי המעמיד לפני עצמו איזו שאלות שהן, הדואב בדאבון השאלות. אולם בשעה זו, סובר אני, תוהים על שאלת המוצא רבים ושונים מאלה אשר עד כה לא שאלו עצמם כזאת מעולם. המלחמה פקחה מחדש את עינינו. באצבע המוות והחורבן הראתה לנו מה פירוש הדבר להיות עם ללא בית-מולדת, מפוזרים ומפורדים בין האומות; להיות אחים פוגעים באחים, דוקרים, פוצעים וממיתים זה את זה, מחריבים איש את אחיהו שלא מתוך רצון, שלא מתוך עניין, בלי כל סיכוי ושֵׂבר, בלי טעם ותכלית.

אמנם גופנו הלאומי קרוע לא ברצוננו, ולא בידינו הדבר להושיע. ואולם זה היה צריך ללמדנו, מה כבדה אשמתנו שלא דאגנו לאַחוֹת ולרפא את קרעי נשמתנו. דבר זה הלא בידנו הוא. ועתה, אם גם אחרי לקח-מוסר אחרון זה שקיבלנו לא נבין עד היסוד את המעשה המוטל עלינו, כי אז אין אני יודע עוד מה עלול להגיענו.

אכן, סוף-סוף העירה בנו המלחמה הרגשה כל-שהיא כי חייבים אנו לעשות מה. הנה שומעים אנו מדברים על כינוס קונגרס יהודי, על משלחת יהודית לוועידת-השלום. דבר-מה גם נעשה בעניין זה. כל זה טוב ויפה – ‘מדוע לא?’ ואולם סוד אחר עמוק מזה האצור ב’מדוע לא?' אין אתנו. כבר הגיעה השעה שנבין כי בוועידות כאלו, במקום שמתנגשים ענייניהן של המעצמות האדירות, נוהג הצדק לדבר מתוך פיות-תותחים וכיוצא בזה, ומי אשר אין לו מכשירי-צדק כגון אלה – מנוחתו כבוד לו. אין זה אומר כי עלינו לשתוק, ודאי שעלינו להיות פעילים, לא לסלק את ידינו מכל פעולה שהיא. אבל חייבים אנו לדעת מה המלאכה העיקרית המוטלת עלינו. ואל נשעה בתקוות-שווא שכאן, בוועידות אלו, מצפה לנו הגאולה. כבר למדנו יפה מה הן הישועות השמורות בשבילנו אצל אחרים. אפשר לא יזיק לנו אם ניווכח בדבר הוכחה יתרה. אולי תשמש היא לנו אמצעי להעמיק את הכלל הישן, ש’אם אין אני לי – מי לי‘?’.

איך שהוא וכלל זה עלינו לנקוט עכשיו בידינו. הוא צריך לתפוס אצלנו כעת את המקום הראשי. לאמור: בין שנקבל דבר-מה בכוחם של אחרים, מידי אלה שבידם הכוח, בין שלא נקבל מאומה – העיקר תלוי מעתה בנו בעצמנו, בכוח שלנו, בעבודה שלנו, וראשית כל עלינו למצוא דרך להבנה הדדית, להתמזגות בתוך רצון לאומי אחד, בתוך עבודה לאומית אחת. אם כולנו, כל שנים-עשר המיליונים שבתוכנו, נרגיש עצמנו גוף אחד, עם אחד בעל רצון אחד, בעל כוח אחד המסור לעבודה אחת, כי אז יש לנו עוד תקווה להושיע לעצמנו יותר מאשר בידי אחרים להושיענו.

זו היא התעודה החשובה והגדולה ביותר השוּמה עלינו, – תעודה קשה מאוד. כי הקרעים ברוחנו הם עמוקים ומסוכנים לאין שיעור יותר מן הקרעים בגופנו. הסכנה היא בייחוד בזה, שאין אנו מיטיבים לראות את הקרעים האלה ואין אנו מעמיקים להרגיש בהם כמו שאנו רואים ומרגישים בקרעי-הגוף. זה בלט למדי במשך המשא-ומתן בעניין הקונגרס.

ואולם העניין הזה יוּכּר לנו לכל רחבו ועמקו כשניגש אליו מקרוב. אז נדע כי בכדי להעמיד לפנינו שאלה פשוטה כל כך כשאלת ריפוי נשמתנו הקרועה, עלינו לתור קודם אחרי דרך-עקיפין רחוקה ובלתי-בטוחה ביותר. ראשית כל אנו מוכרחים לברר לעצמנו ולהיווכח, כי אין הלאומיות בכלל מטבע פסולה כל כך כמו שהדבר נראה לנו עד כה, כי לא לחטא ייחשב הדבר לאדם, לא לצרות-מבט ולקטנות-נפש, אם יימסר כולו עד בלתי-שריד לתקווֹת-עמו ולעבודת-עמו. אין אנו מסתפקים אף בזה שהלאומיות נחתמה כבר בגושפנקת-הכשר מאת בית-הדין העליון של הסוציאליזמוס. צדקנותנו מרובה לאין חקר. כל הימים אנו אחוזים פחד פן, חס וחלילה, ניכשל בשוביניזמוס. בריאקציוניזמוס, בצרות-מבט ובקוצר-השגה וכדומה. כיהודי בחג הפסח החושש למשהו חמץ כן חוששים אנו למשהו מכל אלה. כלומר, אין אנו נותנים אמון בנו בעצמנו, יראים את צלנו גופא. ושוב: מי האשם, אם בחיינו במשועבדים לחיי אחרים, אף שאלת שלמותנו הלאומית עולה ומתפתחת רק מתוך שאלת ערכו וחייו של הלאום בכלל, בתור מושג?

ואף כאן יש מקום לפנינו לקבל לקח מפי המלחמה. חייבים אנו לשמוע את כל דברי התורה הניתנת בזה לא רק לנו, עלינו להקשיב גם אל מה שנאמר מפי המלחמה לאדם בכלל. עלינו להרהר לא רק בכל מה שנאמר בפירוש, אלא לשקול גם את הרעיונות המתעוררים בקשר עם זה במחשבתנו על אחריותה היא.

כי הנה נראה הדבר, שבשעה היסטורית זו הועמדה השאלה הלאומית בכל היקפה, רחבה ועמקה, בהיקפה הכל-אנושי, בערכה הקוסמי, – לעיני כל העולם התרבותי. אם נכונה האִמרה שמדרך החיים להעמיד שאלות לפני האדם, הנה העמידו, אפוא, כיום את השאלה הלאומית בצורה שרק החיים מסוגלים להעמיד אותה; בצורה ההולמת רגעים היסטוריים חשובים כזה אשר עובר עלינו בשעה זו, עת שהנימים מתוחות עד לבלתי שאת עוד, עת שהסוף, הפתרון, מוכרח לבוא.

אך אם גם אפשר הדבר, שהעמים החיים יוכלו להמשיך דרכם הקודמת מבלי להטות אוזן קשובה לקולות הנשמעים כיום הזה – אנו ודאי מוכרחים להסכית, להבין ולשים אל לב, – כי בחיינו הדבר.

ואולם אף נושא זה דורש כי יקדישו לו מכתב מיוחד.

ולעת עתה, ידידַי, שלום וברכה לכם, היו בטוב!

שלכם…

---

מכתבים לגולה: מכתב שלישי

מאת

אהרן דוד גורדון

¹

ידידַי!

אני ניגש בזה אל העניין החמור ביותר של שיחתנו – אל שאלת המלחמה. נתעכב, אפוא, קצת לראות מה עולה אלינו מתוך הפיכה יסודית זו שכמותה לא ראה עוד העולם מימיו, מה נותנת הפיכה זו למחשבה החיה ולרגש החי.

עמים, עמי-תרבות, עושים שַמות בעצמם ובזולתם, מַגירים לטבח אנשים צעירים למיליונים, מכלים את מיטב כוחותיהם, משמידים ערים, כפרים, מחוזות וארצות, פרי עמל-דורות… מה פירוש כל זה? מה הוֹוה כאן? האם יעלה שכר הנצחון על הפסד ההרס שהם עושים בעצמם ובאחרים? אנה נעלמו התבונה, ההתקדמות, אור הדעת, כל אותם הדברים הנאים שדורנו זה החכם נהג להתיימר בהם?

אין להעלות על הדעת שכל זה בא לרגל מקרה שהוא, לרגל משגה שנפל וכדומה. בעינינו ראינו אנשים, שכל ימיהם היו מתנגדים למלחמות והם נכנסו עתה בעובי המלחמה, בהתלהבות אשר לא תשוער כמעט. אם אנשים בעלי רגש ומחשבה, יוצרים ומשוררים, מטיפים בפומבי, כי צדקה היא לכתת כלי-עבודה ויצירה לכלי משחית ומוות – הרי אי אפשר לבאר זאת בדברי מליצה ריקים סתם. כי בני אדם מוסיפים תמיד ובַכל להיות בני-אדם. כמו כן אי אפשר לבאר על ידי מעשה מקרה וכיוצא בזה אותו חזיון המצוי בכל הארצות הנלחמות, שמפלגות הפועלים, אלה אויבי-המלחמה הגדולים והחריפים ביותר, אף הן, לאחר כל מחאותיהן, נכנסו למלחמה באחדות מופלאה כל כך. אין זאת כי דבר מה יצוק כאן, כי איזה רגש אנושי עמוק, איזה כוח אנושי נשגב מבינתנו, שהיה כבוש ימים רבים, או שפרפר שנים רבות מבלי אשר נתנו לו למות מיתה שלמה – בא כאן לידי גילוי התפרצות.

מה שבאים ומוצאים את החייבים בדבר, מה שעם מאשים עם, מעמד את מעמד, מפלגת פועלים בארץ אחת את מפלגת הפועלים בארץ שכנגדה, הרי אין בזה, כמובן, אלא תואנות סתם. או שכולם אשמו או שאין אשם כל עיקר. המלחמה, כידוע לנו, התחילה שלא לאחרי שיקול דעת גמור אצל כל המשתתפים בה, היא פרצה באופן בלתי-צפוי לכולם. אין זאת, כי את מקור האשמה יש לחפש בכל מסכת החיים הקודמים, כלומר בכל ארחות חייהם של כל המשתתפים במלחמה; אין זאת כי דבר מה נצבר שם בארחות אלה, נערם ונעצר עד שבא לידי התפרצות. ויודע אני שהאומר יאמר על נקלה, בבטחת אנשים מלומדת כל כך: הקפיטליזמוס, הממשלות – הם-הם האשמים. אולם מי הוא הקפיטליזמוס, מי הן הממשלות, אם לא העמים עצמם? התוכל להיות ממשלה בלי עם? היתקיים קפיטל בלי פועלים? העם, כוח העם, הוא המושל תמיד בכל שלטון שהוא, אף בשלטון העריצות. ואם השלטון הוא רע, הרי זה אומר כי אין העם מכיל די הכרה או די רצון בכדי להגיע לשלטון טוב מזה. הקפיטל נוצר בכל הזמנים על ידי הפועלים, הוא תלוי בידי הפועלים, בעדת הפועלים, יותר מאשר הם תלויים בו. ואם אנו רואים, בכל זאת, שהוא השַליט עליהם, הרי זה מעיד שאין די הכרה או די רצון אצל הפועלים בכדי להשתלט על הקפיטל. להשתלט – כלומר להשתחרר השתחררות גמורה מסבל הקפיטל, מהשאיפה אליו; השתחררות זו שסוף סוף היא עתידה לבוא פעם. יען כי עוד בשאיפה לקפיטל, ביסודה העמוק של שאיפה זו, טמונה כבר בעצם גם השאיפה להשתרר על השני, לנצל את כוחותיו של השני, את רצונו ואת חייו, בכדי להגיע למעלת פרזיט כלכלי או רוחני או משתי הבחינות יחד. לא משום כך תקיף הוא הקפיטליזמוס שהוא מכיל באמת כוח-שלטון ממשי – העבודה היא כוח חזק יותר, ממשי יותר. לא מתוך כוחות עצמו שואב הקפיטליזמוס את שלטונו, אלא מתוך חולשותיהם של בני-אדם נעדרי-קפיטלים, המחוסרים יכולת עצמית לספק את חולשותיהם, ורק הוא הקפיטליזמוס מוכשר למלא אחריהן. אולם התאווה לשלטון אינה ניתנת להיעקר משרשה על נקלה, כפי שרבים משערים זאת. כי לא די עוד לתפוס בהכרה, לא די גם לרצות בכך, שאדם לא ישלוט בחברו. התאווה לא הומתה על ידי כך בשום אופן, אם גם חבויה היא עמוק-עמוק, מסותרת על הרוב גם מעין בעליה.

בחיי יום-יום אפשר להיפגש בהופעה זו, אם כי קשה להכיר אותה הכרה פסיכולוגית בלתי-אמצעית. אין היא גלויה וברורה כל כך, משום שעדיין לא גלוי, לא ברור הדבר לרבים, שכל חיים המתבססים על יסוד כלכלי נרחב יותר מכפי שמאפשרים הכוחות העצמיים, – נושאים כבר בתוכם את שלטון האדם באדם. שרשי יצר זה העמיקו מאוד בתוך שאיפת האדם לחיות חיים קלים ונוחים ככל האפשר. יצר זה הכה שרשים עמוקים בכל התרבות שעד ימינו אלה. אושר, כבוד, גדוּלה ועצמה, – כל אלה כשהם מתבטאים בעשירות אינם אלא שמות נרדפים לשלטון.

בתרבות החדשה מוצא לו יצר השלטון קרקע חדש לגמרי. התרבות החדשה מכירה בטבע שעיוור הנהו ואחת שאיפתה – למשול בו בטבע העיוור. אך בעצם הרעיון של השתלטות על הטבע מסותרים כבר שרשי ממשלת האדם באדם. אם כל עניין החיים, כל טעמם, יופיים וגבורתם, כלולים בזה שהאדם חש עצמו שליט היוצר בשלטונו, כי אז מן הנמנע הוא שלא תיוולד בתוכו מחשבה, שלא יקום בו רצון, לחוש עצמו שליט על בני אדם, להיות שליט על גבי שליט, יוצר עליון, אדון ליוצרים, ולוּ תהי זאת רק שאיפה להתעלות על בן האדם הפשוט, ולוּ תהיה זאת רק השתררות רוחנית בלבד, השתררות האדם העליון בכל צורה שהיא. השלטון מוסיף תמיד להיות שלטון, תמיד רחוק הנהו מיחס אנושי אמיתי ולבבי אל האדם, אל החיים ואל העולם. זה מצד אחד. ומצד שני הוא מוסיף תמיד להיות מזיק, תמיד בלתי-נסבל בשביל רוח האדם החפשית באמת. ואולם עיקר הרעה הוא בזה, שבסוף הסופות הוא יורד דרגה, ומגיע להיות שלטון רגיל מאוד עם כל הפגעים הכרוכים בשלטון זה בשביל אחרים: שעבוד, עבדות, עניות וכיוצא באלה. מי אשר יסתכל בחיים ישר בלי מחיצת מסווה, יוכל להיווכח בצדקת הנחה זו.

וכאן מתגלה בבהירות כי להיטיב את המצב הרי זה אומר: לחדש את כל חיי בן-האדם, לחדש, ליצור כמעט מחדש, את נשמת האדם. מובן שאין זה מן הדברים הקלים ביותר. ובייחוד אין לעשות את הדבר עשייה מלאכותית. נחוץ לבקש דרך אחרת, דרך חדשה. אכן, זה משמש מיפגע לנו, מה שבימינו אנו רגילים לחיות חיים קלים ככל האפשר ואף ליצור עד כמה שאפשר בלי עמל מרובה. שואפים לשפר את הכל בדרך מלאכותית, שואפים לכונן סדר סוציאלי או לברוא אורח-חיים ללא סדר, אשר תישלל בו כל אפשרות לשלטון איש על רעהו, לניצול האחד את השני. ואולם להאמין כי הדבר אפשרי הנהו, הרי זה אומר להאמין, כי אפשר לכונן סדר כזה, או אורח חיים כזה בעולם, אשר לא יהיו בו בני-אדם חזקים וחלשים, אשר לא תהיינה בו נשמות שפלות בעלות כשרונות מעשיים כבירים ונשמות נאצלות שכשרונותיהן המעשיים לקויים. לרצות בסדר עולם כזה הרי זה אומר: לרצות כי יהיו החיים מין מלאכת חרושת שקולה ומדודה, כי יהיה האדם למין מכונה.

וצריך להודות כי לזה, אמנם, שואפת כל התרבות דהאידנא – התרבות הטכנית. תרבות זו המתיימרת בשלטונה על גבי הטבע העיוור, המריעה בקול ענות שמחה על עיוורון זה המשחרר אותה מחובת יחס אנושי יותר, נאה יותר, אל הטבע; תרבות זו הכובלת בפסי ברזל את כל מהלך החיים – היא הגורמת לכך שהאדם הולך ומקבל יותר את תכונות המכונה, שהמחשבה נעשית טכנית והרגש הופך להיות מיכני. הכל שואף לקרב את החיים יותר ויותר לצורה מיכנית. ואולם למרות כל זה אנו רואים שהחיים חזקים הם משאיפות אלו של בני-אדם. החיים מתפרצים במחאה גדולה, עמוקה, התפרצות-איתנים קוסמית. כי סוף-סוף אין האדם מכונה והחיים אינם מלאכת חרושת סתם. החיים מביאים למלחמת דמים שאיש אינו צריך לה, שאיש אינו רוצה בה, שאין טעם לבן-אדם שהוא לרצות בה, באשר כל תועלת לא יפיק ממנה. פורצת מלחמה המשמיעה לבני אדם בעל כרחם, בלשון המוות והחורבן, אותם הדברים שאין שומע להם, כשהם נאמרים בשפת החיים והיצירה. המלחמה תובעת תביעות הרבה יותר נעלות מאלו הנתבעות מתוך פיות תותחים ועל ידי שאר אמצעי הביטוי של תרבות ימינו הטכנית. העניין הוא עמוק לאין שיעור מזה העולה אלינו מתוך הדרשות הנישאות בפרלמנטים, במיטינגים או אפילו באולמי אקדמיות.

––––––––

כשאנו באים לברר לעצמנו אפס קצהו של העניין הזה, אנו מרגישים, ראשית כל, את הנחיצות להעמיק מחשבה על האדם בכלל, על שיא-רוחו וגודל ערך חייו. הלא בתפיסה ראשונה כל איש מאתנו – כל איש המכיר כי לב לו ומוח לו משלו – אויב המלחמה הנהו. בראייה ראשונה הרי אנו כולנו רואים במלחמה רק פראות, אכזריות, מעשה-ברברים. ועם זה – למה נרמה עצמנו? בתוך תוכנו, באיזו פינה בנשמתנו, אצורה מין התפלאות שביראת-הכבוד למראה הכוח הענקי אשר למלחמה זו, הפועל על חושינו כמראה של התפרצות ווּלקנים או כהיגלות איזה כוח-איתנים אחר דומה לזה…

אנו עומדים ורואים מה גדול, מה רחב – רחב כפתחו של עולם – הוא רצון האדם, רצון ההקרבה העצמית המתלקח בו ברגעים ידועים (היורד לעומק הדברים לא יאמין בשום אופן כי כאן פועל רק האונס, מעשה-הכפייה). אנו רואים כאן יחס לחיים שגודל קוסמי לו ושעז הוא ממוות. מה שגיאים יכלו היות חיי בני-האדם, מה נעלים היו יחסי האדם אל רעהו, אל הטבע, אל עצמו, – לוּ רק הבין האדם לחיות!

חיים שגיאים, יחסים נעלים – הא כיצד? היוכל האדם לחיות חיים שגיאים אם הוא מתנכר לטבע. איך יוכל לחיות כעבד לטבע או כשליט על גבו – והלא שתיים אלה שתי צורות הן למטבע אחת? איך יאירו חיי האדם, אם הטבע, מקור החיים, עיוור הנהו? האפשרית היא מציאות של חיים במקום שהכל מיוסד על המכונאות, על הטכניקה? אֵי מקום לחפש שם פשר לשאיפותיה הנעלות ביותר של הנשמה האנושית? אי מקום למצוא שם את החיים המלאים יותר, את חיי העממיות, זו המהווה יסוד ראשון לעליית הנשמה האנושית, היסוד המפרה ביותר בין שאר היסודות?

כי סוף-סוף יהיה נא הדבר ברור לנו, שכל השאיפה העליונה אשר לנשמת האדם, כל תביעותיה העליונות המוצאות להן ביטוי במה שאנו מכנים בשם אסתטיקה, מוסר ודת, – כי כל אלה אינן אלא תוצאות השאיפה הקיימת בנפש לחיות בשלמות את כל החיים בכל כיווניהם; לחיות בכל מה שהשכל תופס וגם למעלה מזה. ואולם כל זה פירושו אחד והוא: לחיות חיים ממוזגים את הטבע, לחיות לא רק במובן האנושי אלא גם במובן הקוסמי. האַלטרוּאיזמוס וכיוצא בו אינם אלא ביטויים דלים ורפים למושג נשגב לאין שיעור, אם כי ברור למאוד: שנשמת האדם – ה’אני' של כל אדם ואדם – שואפת בפשטות לחיות חיים נעלים מאלה שהיא חיה, כי אין היא מסכימה לחיות חיים סגורים בתוך קליפתה הצרה, זו אשר אגואיזמוס ייקרא לה, כי רוצה היא לחיות חיים משותפים את עולם ומלואו, לחיות בתוך כל מה שחי וקיים; להתמזג את הטבע, את כל מעמקיו ומרחביו, לחיות את חייו הקוסמיים הכבירים, – לחיות באין-סוף. מובן מאליו, כי במידה שהנשמה היא גדולה יותר, עמוקה ועשירה יותר, בה במידה גדולה יותר, עמוקה ועשירה יותר השאיפה המקננת בה לחיים נעלים ומלאים יותר. וכמו כן, כל מה ששכל האדם מעפיל יותר, כל מה שהוא הולך ומוסיף להכיר יותר את הטבע, כל מה שהוא מעמיק יותר לחדור לתוך נבכי החיים וללמוד אותם, – כן ירבה, יגדל, יעמק תוכן חיי האיש, כן תעצם שאיפתו לחיים מלאים, מאומצים יותר.

וכאן הדעת נותנת שהאידנא, כששכל האדם ובינת האדם חובקים עולמות, צריכים היו חיי האדם להיות שגיאים, גדולים, כגודל עולם. והנה לא כן הוא. להפך. חיי האדם הולכים ודלים, מתקטנים, באשר הם ניתקים מעל הטבע, באשר הם עירוניים, מיכניים, וזו היא הסיבה לאָבדן טעם החיים אצל בני האדם שבימינו. על כן אין אור בחייהם, אין תכלית בהם והם נעשים כבדים, חשכים ונמאסים על האדם. הסיבה היא לא בקניית-הדעת המרובה, אלא בחוסר-חדירה לתוך נבכי החיים.

כך הוא הדבר בחיי הפרט וביתר שאת גם בחיי הכלל, בחיי העם. הפרט, האיש הבודד, תלוי בחייו, בכל מהלכם, בחיי הכלל. הוא, הפרט, אינו מסוגל לשנות אף חלק קטן שבקטנים בבניין הזה המשותף לכלל, שיתוף כלכלי, תרבותי ורוחני. כל חלקי הבניין הקטנים והגדולים קשורים ומהודקים זה בזה. כל פרט בתוך החיים המשותפים האלה אינו אלא כעין בורג דק מן הדקים בתוך מכונה גדולה ענקית. האומה היא החוליה התיכונה אשר בין חיי הפרט ובין חיי הטבע וחיי היקום העצום אשר במלוא עולם. האומה היא אשר חוללה את ראשית החיים המשותפים לבני האדם, את האפשרות הראשונה לאדם לחיות חיים אנושיים. היא אשר יצרה, כביכול, את האדם. היא הלא יצרה את לשונו, את נימוסיו, את הדת ואת האמנות שלו, לאמור: היא נתנה בינה באדם, נפחה בו נפש, בראה את עולמו. היא, האומה, עשתה כל אלה ולא איזו חברה סוציאלית. קיבוץ האומה עולה על כל קיבוץ סוציאלי שהוא. כי האומה היא ה’אני' האנושי של חלק ידוע בטבע (באיזו ארץ שהיא) בכל דמויותיו וגיווּני חייו השונים והאפשריים. רק ל’אני' המשותף, לנשמת האומה, ניתן לחבוק את נשמת הטבע. נשמת הפרט אינה מוכשרת לכך. רק בשׂכל המשותף של כל האומה משתקף שֵכֶל הטבע הכביר, שבתוך רסיס בודד לא יוכל להשתקף בשלמותו. רק מתוך חיי האומה כולה נהיים חיי הפרט אנושיים-נפשיים, אנושיים-קוסמיים.

האומה, אפוא, היא כוח חיוני, אשר ניתן לו ליצור בקנה-מידה אדיר, קוסמי, ליצור חיים (על כן, אמנם, רבים חטאיה של האומה, כמו שמדרך האדם החי לחטוא); ואולם בכדי שתהיה האומה מוכשרת ליצירת חיים, צריכה היא עצמה להיות חיה, ללכת יד ביד את החיים. ואף כאן, כמו אצל הפרט, נחוץ שיהיה ברור לנו בהחלט, כי החיים המשוּפּרים שנשמת האומה שואפת אליהם, האושר, הגדוּלה, שה’אני' הלאומי מבקש, כל אלה אינם טמונים, כמו שרבים משערים, באושר הלאומי האגואיסטי, בחיים המובדלים ומופרשים מעל כל העולם, הסגורים בתוך הקליפה הצרה והעבה של השוביניזמוס הלאומי. אף נשמת האומה, אף ה’אני' הלאומי כ’אני' הפרטי, רוצה לחיות חיים נרחבים יותר, לחיות מחוץ לגבולות החיים הלאומיים, מחוץ לחיים הניתנים לו מאת טבע-ארצו בלבד. ה’אני' הלאומי שואף להתמזג את חיי שאר האומות, לחיות בתוך החיים הניתנים לאדם מאת הטבע כולו אשר אין סוף לו.

האומה, כיחיד, אינה חיה, אפוא, את חייה רק לעצמה. עליה לדאוג ולעמול לא רק לצרכיה כי אם גם לצרכי שאר אומות. מה שאנו מכנים בשם אינטרסים לאומיים, בשם אידיאלים לאומיים, אינו מצטמצם בתוך תחומי החיים האגואיסטיים הלאומיים. אינטרסים ואידיאלים לאומיים מקיפים את כל חיי האדם, את כל האנושיות, את העולם כולו. כי אין עוד כאינטרסים, כאידיאלים הלאומיים, לרוחב, לגובה ולזוהר. אין אידיאלים ואינטרסים לאומיים לחוד ואנושיים-כלליים לחוד. אלא אף כאן, כמו אצל הפרט, ישנן שאיפות ומגמות אגואיסטיות קטנות מצומצמות, צרות-היקף, וישנם חזיונות ושאיפות לאומיים שהם גדולים, רחבים, אנושיים-כלליים ואפילו קוסמיים. ולא עוד, אלא ששאיפותיו ומגמותיו האנושיות-הכלליות של הפרט, אם רק ערך חיוני להן וכוח חיוני, אם רק אלו הן שאיפות ומגמות אשר תוכלנה להגיע לפעולת-מה ולא להישאר בחינת דמיונות נאים בלבד, – אף הן נוצרות רק מתוך חיי האומה, מתוך חיי העם המקיפים את כל ההרגשות ואת כל היחסים האפשריים, את כל משאות-הנפש והמגמות אשר חיי העם מסוגלים להכיל אותן. כי הלא כל העניין האנושי אשר יש לאדם בחיים, כל הטעם האנושי – לא רק הפיסיולוגי אלא גם הפסיכולוגי – אשר בחיי האדם, נוצר על ידי האומה (כל אומה יש לה בדברים ידועים טעמה המיוחד. עד כמה שהטעם הפסיכולוגי הוא חזק לפעמים מן הטעם הפיסיולוגי אפשר להיווכח, למשל, בזה שמחמת בושה – זה הרגש הפסיכולוגי האנושי-טהור – נסוגה על הרוב התאווה הפיסיולוגית החזקה ביותר). ‘אנושיות’, ‘אידיאלים אנושיים כלליים’ ושאר ביטויים מסוג זה, – אינם אלא הפשטות, מושגים כוללים. למעשה קיימים רק עמים, עם ועם וחייו המיוחדים לו. בחיים קיימים רק אידיאלים לאומיים, מגמות לאומיות. אין האדם חי סתם בחלל האוויר, בתוך האנושיות: כל אדם חי בתוך עמו את חיי עמו (או את חיי עם זר) אף אם יחיה לבדו יחיד במדבר (הלשון, למשל, שבה הוא חושב את מחשבותיו וכו', משל העם באה לו).

––––––––

אך דא עקא שבחיים, בחיי האדם בר-הדעת דווקא, שולטות לעת עתה רק הפשָטות. דווקא אותם האנשים המבקשים להם אידיאלים נשגבים וחיים רבי-תוכן נוהגים לדלג מעל לאומה, קופצים מתחומי היחיד ישר אל המושג המופשט ‘אנושיות’: את האומה, – את הכוח הלאומי ליצור חיים, את הנשמה הלאומית, את צורת החיים הלאומיים, – נוהגים לבטל, נוהגים לראות כצורת מעבר של חיי האדם; או שמתנהגים אתה כאת אם זקנה שתומכים בה מתוך חיבה נושנה, מתוך מצווה, מתוך חובה; או שמתחשבים אתה כאת הכרחיות שאין להימנע ממנה, שיש לה אי-אלה זכויות שהן. אבל להכיר באומה בתור כוח המאחד, הנותן חיים לכל האורגניזמוס, בתור כוח הפועל ויוצר בלי הפסק, לראות אותה בדמות קרקע אשר בו יעלו ויצמחו כל יחסי-החברה השונים והמגוּונים, – לזה חסרה האמונה משום-מה. רק כשהכוח מתפרץ התפרצות איתנים – בצורה אפלה, כמובן – רק אז מתחילים להכיר בו. יחס כזה הוא היחס אל הלאומיות, אל האומה, בין במקום שניגשים אל החיים מן הצד האידיאלי, במקום שמחפשים אידיאל אשר לפיהו יכוּונו חיי האדם הנבונים, בין במקום שניגשים אל החיים מן הצד הסוציאלי, במקום ששואפים להיטיב את החיים הסוציאליים של הכלל.

היחס המנוכר אל האומה אצל אלה הניגשים אל החיים מן הצד האידיאלי יובן לנו בעצם כך: מושגם של האנשים האלה על חיי האדם, אף לאחרי כל החקירות והשאיפות הנשגבות, מוסיף להיות מושג על חיים אגואיסטיים, צרים ביסודם, ומי אשר שאיפה לו להוויה נעלה יותר צריך לצאת מתוכם. את ה’אני' האנושי, את ה’אני' הנבון של האדם, הם מוסיפים לראות סגור בקליפתו, מובדל ומופרש מעל הטבע העיוור, מעל מקור-החיים, – כלומר מעל כל היקום. ומכיוון שכך, הרי טעם חייו של האדם וכל העניין שבחיים מוסיפים להצטמצם רק בתוך הרגשותיו ומאורעותיו הפעוטים, המבודדים, האגואיסטיים. ובשעה שהנשמה החטאה מרגישה עצמה כאן, בתחומים אלה, כלוּאה, לחוצה ונחנקת והיא מבקשת לה איזו מציאות נרחבה יותר, נעלה כל שהיא, מוארת יותר, הרי היא רואה עצמה אנוסה לקפוץ מתוך ה’אני' שלה ולהיקלע אי-בזה לתוך האלטרואיזמוס; או להתגלגל לתוך מין ישות של אדם עליון; או להתנחם בהפשטה הכבירה ש’אנושיות' ייקרא לה. עליה לדלג מעל לאומה, מעל ל’אני' הלאומי, כמו שהיא מוכרחת לקפוץ מתוך ה’אני' הפרטי, בשעה שהיא שואפת לספירות חיים נעלים יותר. ממילא נראים חיי האומה, כחיי היחיד, אגואיסטיים במובן הלאומי, שקועים בספירות הנמוכות של החיים, במגמות ובאידיאלים הלאומיים הפעוטים וצרי-ההיקף. משום שספירות החיים הגבוהות יותר הלא קיימות רק בתור חזון מופשט ואין להן, אפוא, כל מקום אחר מאשר בהפשטה הכוללת ‘אנושיות’.

דבר זה בולט עוד יותר מצד הזרמים הסוציאליים. דווקא באותה תנועה השואפת ליצור מחדש את כל חיי החברה מחשיבים מעט מאוד את הרוח הלאומי בתור כוח יוצר, אם אין מבטלים אותו לגמרי. לכל היותר מאַשרים לו את זכותו לפעול וליצור בתוך הספירות הרוחניות, יותר נכון בספירות הדמיון. יען כי אותה ההוויה אשר בשם ‘רוחניות’ ייקרא לה, השפעתה על החיים איננה חיה ביותר. אך בשביל החיים הממשיים, בשביל יצירת החיים התמידיים, חיי יום-יום, יובאו בחשבון כוחות כבירים יותר, מניעים יותר. מצד אחד פועל כאן רצון החיים של הפרט, מלחמת-הקיום שלו, ומצד שני – מלחמת המעמדות השונים בעד חלקם בנכסים הכלליים. ומכיון שכך, הרי כשבאים להיטיב את חיי הכלל, את חיי האנושיות כולה, רואים לצורך ראשון לתקן או ליצור מחדש את הצד הסוציאלי של החיים, את הסדר הסוציאלי, ואחרי כן דואגים גם לצד האינדיבידואלי של החיים, לחינוך הפרט. אחרים הופכים את הסדר. במחשבה ראשונה אצלם חינוך הפרט וכו'. ורק הצד הלאומי, זה המאגד את כל הפרטים בקשר אחד חי וממזג אותם להיותם לאורגניזמוס, אחד חי ויוצר, לאומה אחת; רק זה הצד שדרכו באה האומה במגע-ומשא את שאר האומות; הצד הלאומי, שבו האומה קשורה ביסודה את הטבע החי האין-סופי ואת כל האנושיות – צד זה אינו מוצא לו ביסוס מדעי (יען כי איננו מיכני) ונראה, אפוא, כתלוי באוויר, אם אינו נחשב בכלל לדמיון-שווא.

יחס זה מביא לידי כך, שהצד הלאומי בתור כוח חיים מניע נשאר כולו עומד ברשות אותם חלקי האומה שברובם הם נבערים יותר, עניים בדעת ואדוקים, וכמו כן ברשות אותם החוגים השואבים את כל עָצמתם מתוך הלאומיות ועל כן גם מעוניינים הם שהרגש הלאומי יהיה מגושם ככל האפשר, אגואיסטי, פראי. מובן שאלה דואגים לנשמה הלאומית לפי רוחם הם ומחנכים אותה חינוך המתאים להם, כפי שאנו רואים אותו במציאות. ואז באים שוללי הלאומיות ומראים באצבע עליה, על צורתה החשוכה והגסה, ופוסלים אותה לגמרי.

ככה נוהגים האידיאליזמוס המרקיע עוף מצד אחד והסוציאליזמוס המדעי מצד שני, להחניק את האומה. ככה נחנק האדם. בה בשעה שלחינוך רגש היופי נותנים תשומת-לב מרובה ומבקשים דרכים לקיים אותו בצורה חדשה, להעלות אותו למרומי המחשבה החדשה, – הנה הרגש הלאומי נשאר קניין-הפקר. או שמניחים אותו לגדול בתוך חממה, ואפילו באפלת-מרתף, הרחק מעולם-המציאות החי, הרחק מאותם האפקים המתגלים לפני ההכרה האנושית. אפשר לאמור, ללא הפרזה כמעט, שהחיים בדורנו איבדו כל לחלוחיתם, נקשו, או, כביטוי השגור, נעשו גסים, חמריים, לא משום שבני-אדם החלו להאמין בתורה מטריאליסטית זו או אחרת; לא משום ששׂכלם אסף חכמה יותר מדי, עד כי חכם גם מנשמתם – זה מקור מוצאו של השכל – עד כי חכם גם מן החיים; – אלא משום שהאומה חרבה-יבשה, חדלה להלוך עם החיים וליצור חיים. כביכול שהאדם דהאידנא אין לו כל נשמה משום שאין נשמה גם לאומה. יתר על כן, האדם בימינו מתהלך ללא אל משום שאין אלהים בקרב האומה.

עובדה זו בלבד, שכל בניין חייהם של בני אדם מוצב על יסוד הסוציאליזמוס ולא על יסוד הלאומיות – ובעצם גם בניגוד ללאומיות – יש בה ללמדנו, כי על בניין החיים ההדדיים של בני-אדם אין מביטים כאן כעל אורגניזמוס חי, שכל תא ותא שבו מקבל את מהותו האמיתית והחיה רק באמצעות החיים המשותפים של כל התאים יחד, אלא כעל מין מכונה שלשֵם מהלכה הנכון היא דורשת כי ישגיחו בכל חלקיה שיהיו שלמים ומכוּונים היטב אחד אל אחד. מעתה אין עוד חיים הדדיים ממוזגים, אורגניים – יש רק חיי שכנות הקבועים במהלך מיכני, או, יותר נכון, יש קיום של המוני יחידים אחד אצל אחד. אין עוד קשר חי ומחיה, אין אחדות-חיים קיימת לכל האנשים-הפרטים בתוך איזה עם שהוא. הקשר היחיד המקשר אנשים למשאת-נפש אחת כלול באינטרסים השווים. בעיקר – באינטרסים הכלכליים. איך, אפוא, יתקיים קשר חי שהוא, איך תתקיים אחדות-חיים שהיא, בין עם למשנהו, בין כל העמים יחד?

על כן אנו רואים, שלמרות מה שאנשים בודדים או אפילו קבוצות סוציאליסטיות שלמות פיתחו בתוכם את הרעיון ואת הרגש שכל בני-האדם שווים המה, שכולם אחים הם במשפחת האנושיות, שאפילו האומות כולן זכויות שוות להן, בכל זאת מוסיפים העמים, בתור יחידות כוללות, להיות זרים זה לזה, מרוחקים, מוּכּי עיוורון ושרוּיים תמיד בכל הזמנים ביחסים שהם קרובים יותר לאיבה מאשר לידידות. משום זה די לפעמים בזיק אחד בכדי שהשוביניזמוס או גם האיבה יתלקחו בלהבת-תופת.

וזה הוא הלקח שאנו שומעים מפי המלחמה. היא מוכיחה לנו ברור שרגש אנושי, אנושי-עמוק, כוח אנושי נעלה שהיה חנוק זמן רב, שלא נתנו לו לחיות את חייו בשלמוּת באופן נעלה יותר, התפרץ כאן חוצה. זה הוא הרגש הלאומי, הרוח הלאומית. מתוך כל הנעשה כאן מסביבנו, מתוך ההפכה שנעשתה במלוא עולם ובאדם כולו, מלמדת אותנו המלחמה תורה חדשה, נשגבה – את תורת הלאומיות הגדולה, האנושית-קוסמית. תורה זו לא ליום אחד ניתנה, אף לא לשנה אחת. עוד לא מהרה יגיעו להבין אותה כהלכה. לא במהרה יקבלוה. לא על נקלה תימצא הדרך לקיים את מצוותיה של תורה זו. יש כאן צורך לשנות את כל החיים ההדדיים של בני האדם ואף את חיי היחיד, לשנות את כל הטעם ואת כל העניין שבחיים, את כל יחס האדם אל האדם, אל הטבע, אל עצמו. בעיקר – אל הטבע ואל החיים. כל חיי האדם חייבים להיות בתוך הטבע, ממוזגים את הטבע, את חיי כל היקום הגדול. אך לעת-עתה אנו לומדים דבר אחד ברור למאוד: שאם יקויים באחד הימים החזון אשר מלחמות בארץ לא תהיינה עוד, הרי עלול הדבר לבוא רק בדרך הלאומיות הכבירה, האנושית-קוסמית. בכדי שעם אל עם לא יישא חרב לא די להטיל חובה על כל בני אדם להיות ישרים, לא די בזה שהאדם הבודד יטפח רצון להגיע למרומים נעלים ולחיים נעלים. צריך שגם כל עם ישאף להיות נעלה, לחיות חיים נשגבים, אנושיים, קוסמיים; צריך שעם אחד ירגיש בנשמת העם השני כמו שהוא מסוגל להרגיש בנשמתו הוא, לאמור: נחוץ שהעם ירבה לחיות ולהרגיש ככל אשר תכיל נשמתו חיים והרגשה. אם העם ישאף לחיים נעלים, ודאי שגם ייצור חיים נעלים ולא יהיה זקוק למלחמות למען הגיע לחיים מלאים. ואולם העם מסוגל ליצור רק בשעה שיש לו די מרחב ליצירה. אם אין לאומה מרחב בכדי להקים מקדש, בית-תפילה לכל העמים – כי אז היא באה להקים בתי-סוהר לאחרים ואף לבניה גופא. אם אין היא יוצרת הרי היא מחריבה. זאת אנו רואים בימי מלחמה זו העוברת עלינו.

––––––––

החזיון הזה בולט בליטה יתרה מתוך השיטה המכוּנה בשם קפיטליזמוס. הקפיטל, אומרים, הוא בין-לאומי. מה זה בא ללמדנו? – שהקפיטל אין בו נשמה, אין בו עניין אנושי והוא משמש את בעליו רק כמכשיר-מכונה בלבד. עליו רק ליצור ערכים כלכליים ולהחיות בשדה המשקי-האגואיסטי. בעצם הרי הוא יוצר יצירה פרזיטית והופך גם את האנשים הנהנים ממנו להיות פרזיטים. בכוחם של אחרים הוא בא אליהם ונותן להם עושר ואדנות, נותן להם לשגשג בזכות מוחם ודמם של אחרים, ולהרגיש עצמם בגובה וגדוּלה כשהם רכובים על גבי מי שהוא אחר. הקפיטל עלול להיות, מוכרח להיות, בין-לאומי, משום שאין הוא דואג לחיי העם ואיננו מחשיב את חיי האנושיות כולה. רק עניין אחד לפניו – קופת-בעליו. אין זה נוגע לו אם יחיה העם חיים בריאים, טבעיים, אנושיים. אין הוא שואף שכל אברי העם יהיו שבעים, חסונים, רעננים ומסוגלים ליצור חיים משופרים ונאים יותר. מטעם זה אין הקפיטל שואף ליצור את הדברים ההכרחיים לעם, לכל חלקי-העם, ומתוך כך גם לאנושיות כולה. הוא יוצר רק את הדברים העוברים יותר לסוחר, הנחוצים בעיקר בשביל שדרות האמידים. ומכיוון שמספר העשירים בעולם כולו עולה על מספרם בתוך עם אחד, שואף הקפיטל ליצור אף בשביל שאר ארצות לא מה שמועיל בשביל כל האוכלוסים, כי אם מה שמועיל יותר, מאיזו בחינה שהיא, לקפיטל עצמו. על כן הוא מוצא לטוב ליצור כלי-נשק ענקיים, כל אותם כלי-הפלא המביאים על האדם רק אבדון ומוות בין במובן הגשמי, בין במובן הרוחני, בין בשני המובנים יחד.

והעבודה? אומרים שהיא, העבודה, נלחמת בקפיטל. ואולם מה טיבה של מלחמה זו? הלא זו דוגמת אותה המלחמה שהקפיטל נלחם בעבודה. מה הקפיטל נלחם למעמדו אף העבודה נלחמת למעמדה. מה הקפיטל הוא בין-לאומי אף העבודה כך. הקפיטל מחפש אחרי שווקים זרים ובלבד שימצא די מרחב לסחורתו. ואף העבודה זקוקה לשווקים אלה כל זמן שהיא הולכת בדרך אחת את הקפיטל. הקפיטל בורח מן הכפר, מחיק הטבע, אל הכרך, במקום שיש כר נרחב יותר לעסקיו – העבודה נגררת אחריו. הקפיטל בונה בתי-חרושת לתעשיית נשק וליצירת כל אותם הדברים המחריבים או משחיתים את האדם, או ליצירת אותם הדברים המתאימים רק בשביל העשירים ובה בשעה חסרים דברים רבים הדרושים כאוויר לנשימה בשביל הכלל. ואולם בידי מי נעשים כל המותרות האלה? הלא אך בידי העבודה.

ואין לבאר זאת רק בזה בלבד שהעבודה אנוסה לכך על פי מצב העוני שבו שרוי הפועל, המוכרח לעבוד באשר תימצא לו עבודה בכדי להרוויח ללחמו. ביאור זה יכול להצדיק רק את פלוני ואלמוני הפועל, רק מקרה זה או אחר. אבל ציבור הפועלים כולו לא יצדק. כי כלום קיים בין הפועלים איזה איסור שהוא לעבוד בעבודות המזיקות האמורות, כל זמן שאפשר להתקיים גם בלי זה, ולוּ גם קיום לא בהרווחה יתרה? האם קרה פעם שתיערכנה שביתות מעבודות שכאלו? האם ניצלו הפועלים ביום מימים את קשריהם הבין-לאומיים לאסור על חבריהם הכנת תותחים וכלים אחרים מסוג זה המשמשים רק להרס וחורבן? ושאלה זו על מהוּת הדברים הנוצרים, הצריכים להיווצר על ידי העבודה, האם תפסה בכלל את מקומה הנכון אצל הפועלים? האם מתכוונים הפועלים במלחמתם הבלתי-אמצעית לעניינים אחרים ולדרישות אחרות מחוץ לדרישות הכלכליות, מחוץ לעניינים הנוגעים נגיעה קרובה למטרות המשקיות או לעניינים השייכים לעצם המלחמה בחוגים המתנגדים? האם יש מגמה להימנע ככל האפשר מייצוּר דברים המביאים נזק, הפוגעים במוסר, המשמשים את הפרזיטיות? ולהפך, היש שאיפה ליצור את הדברים הנחוצים לעם כולו? היש כאן כוונה ליחסים אחרים אל החיים בכלל, ליחסים חדשים, עמוקים, אנושיים יותר?

כל זה אין. משום שהעבודה איננה כיום מה שהיתה צריכה להיות לפי תעודתה, לפי מהותה. משום שהיא איננה לאומית והיא נגררת אחרי הקפיטל ומיוסדת על אינטרסים מעמדיים ולא לאומיים, לא על האינטרסים של כל העם והארץ.

והלא העבודה היא כוחו של העם (עבודה רוחנית המשמשת לעם ולא לעשירים בלבד, הנוטלת לא יותר ממה שמגיע לה, איננה גרועה כמובן בנידון זה מן העבודה הגופנית). תעודתה היא ליצור את חיי העם, את החיים המשותפים של העם כולו. אם בדרך זו תתנהל – אין שליטה לקפיטל עליה, משום שאז הוא נעדר כוח ונעדר קרקע. יותר נכון, בדרך זו אין עוד קפיטל פרטי, כאן עלול להיות רק קפיטל לאומי. את הקרקע בשביל שגשוג הקפיטל הפרטי מכשירה העבודה עצמה, מתוך מה שהיא יוצרת ערכים המתאימים רק למספר מועט של אנשים, ובעיקר משום שאיננה יוצרת דברים רבים ההכרחיים לעם כולו (מובן שאין אנו מדברים כאן על הסיבות שגרמו לכך, כגון הבעלות הפרטית על האדמה וכו'). אנו רואים, אפוא, שהמלחמה האמיתית אשר לעבודה בקפיטל איננה מלחמת מעמדות, אלא מלחמה לאומית, מלחמת העם כנגד הפרזיטים שבתוכו. אמוֹר מעתה, שהמערכה צריכה להתנהל לא על פני השדה הבין-לאומי, אשר שם השתלט הקפיטל, אלא בתחומי השדה הלאומי, בשדה העבודה. ומטרת המלחמה צריכה להיות לא בעד חלק הפועלים בקניינים הנוצרים. אין זאת צריכה להיות מלחמה בשדה הכלכלה בלבד, אלא מלחמה בעד המגמה אשר לפיה ייקבע: מה צריך להיווצר ואיך צריך ליצור, לאמור: מלחמה בשם האינטרסים של העם כולו (וממילא גם בשם האינטרסים של כל הפועלים). שדה-מלחמה זה אחר הנהו, שדה הארץ כולה. העם כולו על כל שאיפותיו וצרכיו מתרכז כאן. זה שדה האנושיות כולה לא במובן המופשט, אלא במובן מוחשי מאוד. כי כאן מקופלים גם האינטרסים של שאר אומות, כאן מסתמנים השבילים שבהם עם אחד צריך ויכול לפעול לשם האינטרסים של עמים אחרים.

אם שאיפת העבודה היא ליצור באמת מחדש את החיים ההדדיים של בני-אדם, את חיי החברה, כפי שמקובל לקרוא לזה,– כי אז עליה ליצור מחדש את חייו של האדם. עליה לשנות מחדש את האדם כולו ולשם כך היא צריכה קודם כל לתת פנים חדשות לעם, לאומה. והעבודה מסוגלת לעשות כל זה בדרך טבעית משום שהיא יוצרת ומחדשת באופן טבעי. יצירתה נשגבה מיצירת הקפיטל, והיא מעלה גידולים נשגבים יותר. אין העבודה מעשירה; היצירה, החידוש, הבאים על ידיה אינם עושים את העובד לשליט, ואולם בזה אולי כל כוחה. יש רק צורך להכיר בכוחה ולדעת להשתמש בו. נחוץ שיהיה ברור הדבר, כי ישנם חיים מלאים יותר מן החיים בעושר וגדוּלה, כי אפשר לחיות מעל לספירה הנוצרת על ידי העושר והשלטון, לחיות את החיים הנעלים אשר יחיה הטבע האין-סופי. העבודה אינה באה רק לשפר את החיים שיפור טכני בלבד. היא באה גם ליצור או לגלות עניין חדש, טעם חדש בחיים. הדעת האנושית יצרה, גילתה לאדם, עניינים וטעמים חדשים בחיים, תענוגות בלתי-מושגים כלל לשאר בריות היקום; הנאות שביופי, שבמוסר, שבדת; תענוג היצירה במקצוע האמנוּת, המדע, ואפילו במקצוע הטכניקה עצמה. תעודת העבודה היא להתקדם במגמה זו. הדעת הלא נתנה לאדם את האפשרות להכיר את הטבע ועל ידי כך לשפר את החיים ולעשותם נוחים יותר. ואולם להכיר את הטבע אין זאת אומרת עדיין להשיג אותו השגה חיה, אין זאת אומרת עדיין לחיות את חיי הטבע. העבודה חייבת לאפשר לאדם להכיר את הטבע הכרה קוסמית – אם ניתן לאמור כך – לאפשר לו חיים קוסמיים, יצירה קוסמית. מתעודת העבודה לשחרר את חיים האדם משלטון האדם, להפיל את החומות העבות, הצרות, של תרבות הכרך, במקום שחיי האדם לחוצים ומסוגרים, ולתת להם כי יתמזגו התמזגות חפשית את חיי הטבע.

על ידי כך ייחשפו לפני האדם אוצרות-אוצרות של עניינים חדשים, של מאורעות חדשים והרגשות חדשות. חיים חדשים יתגלו לפניו. לא חידוש ערכים ישנים יהיה כאן, כי אם ערכים חדשים, עושר חדש, מלכות חדשה ללא אדנוּת ועבדוּת, – עולם חדש.

אולם חיי העם, כפי שכבר אמרנו, משמשים חוליה ראשית בין חיי הפרט ובין חיי הטבע, יען כי חיי האדם ויצירתו בכל היקפם מתחילים רק מחיי האומה. אמור מכאן, שבראש וראשונה צריכה העבודה להיות לאומית.

מובן, שכל הרעיונות הללו צוּינו כאן בקיצור. לא באתי כאן להקים תורות חדשות או להילחם בישנות. להפך, אני השתדלתי ככל האפשר לאמור רק מה שנחוץ מאד לענייני. תשומת לבי מוּסבּה כאן בעיקר אל כל מה שנוגע לאומתנו, לעמנו הקרוע והמפורד.

אבל על זה עוד ידוּבּר במכתב הבא.

ולעת עתה, ידידי, היו ברוכים בכל טוב!

שלכם…

---

מכתבים לגולה: מכתב רביעי

מאת

אהרן דוד גורדון

¹

ידידַי!

עתה אני שב אל ענייננו אנו, זה הצריך לעמוד במרכז חיינו, – אל אומתנו, עצמנו ובשרנו, אל עמנו התלוש והשסוע.

אדם בן אומה חיה אפשר לו להרשות לעצמו מוֹתרות אלו או שגיונות אלו: להיות קוסמופוליט, אנטי-לאומי או לאומי על תנאי, לאומי מתוך חסד, מתוך חובה וכדומה. לאדם בן אומה חיה לא יזיק הדבר כל עיקר. בעצם יסודו, בנשמתו ובמהלך-חייו הוא מוסיף להיות מסור לעמו, – מסור בנפשו ובגופו, בכל פעלו ואונו (עדים היינו, כמדומה, בראשית המלחמה לחזיון זה אצל כל אנטי-הלאומיים הוותיקים ביותר). בחיי יום-יום שלו הוא שואף די צרכו אוויר לאומי. וזה אינו נותן לו למות במובן הלאומי ומקשר אותו קשר חי את נשמת עמו, את חיי עמו. הוא שואף את האוויר הלאומי מתוך מרחבי-ארצו, מתוך צלילי-לשונו, מתוך כל יחסי החיים ונימוסיהם. אף חלקו בעבודה הלאומית של עמו, מסירותו לעבודה זו, לא יקוּפּחוּ בגלל דעותיו הקוסמופוליטיות, משום שכל עבודה שהוא עובד לטובת האנושיות אינה בעצם אלא עבודה לעמו, בתחומי החיים של עמו.

ואנחנו? מה הדבר המקיים אותנו מלמות במובן הלאומי? איפה מרחף אווירנו הלאומי? למי אנו עובדים בעשותנו-מה לטובת האנושיות? מה הדבר המקשר אותנו אחד אל אחד?

לפנים, בדורות-עבר, שאפנו עוד אוויר לאומי, פחות או יותר, בספירות הדת, בתחומי החיים הדתיים שבהם הצטמצמו אז כמעט כל חיינו הרוחניים. ואולם האידנא? מה הדבר המחיה אותנו כיום? מה הדבר המקיים אותנו כיום בעולם בתור גוף לאומי מיוחד ומובדל?

כי הנה כלה היא ונחרצה לפנינו: עלינו לדעת מה מקומנו בעולם. נימלא לפחות אומץ לב להגיד לעצמנו את האמת הטהורה: אם לא לאומיות מלאה וגמורה עד כמה שהנפש מגעת, מוטב שתבוא התבוללות גמורה מן הקצה עד הקצה; אם האידיאל הלאומי איננו הנעלה באידיאלים, אשר מלפניו ייסוגו כל שאר האידיאלים המפלגתיים והבלתי-מפלגתיים ואשר יחייב אותנו להתמכר לו בגוף ונפש, – כי אז מוטב שייעשה קץ לדבר פעם אחת ונוח לנו שנתערב בין העמים אשר בתוכם אנו מפוזרים ומפורדים. כי יהא הדבר ברור לנו, שאם לא נבטיח עצמנו מראש, תבוא ההתבוללות מאליה, לרגל ירידת הדת בימינו, בייחוד בשעה שמצב היהוּדים בארצות הגולה יוטב באמת. אך אם אין אנו יכולים להסתלק מלאומיות, תהי אפוא זאת לאומיות שלמה ומלאה מן הקצה עד הקצה. יען כי היא היחידה-השרידה המקיימת אותנו בחיים בתור עם. יהא חשבוננו ברור לפנינו. לנו אסור לחיות חיים רוחניים ללא חשבון. לנו אסור לחיות חיים סתם, בלי תכלית וידיעה, להינשא כשאר עמים בזרמים שונים וברוּחות שונים. יען כי רוחות וזרמים אלה לא משלנו הם, לא מתוך חיינו הם באים, ועלולים הם רק לסחוף אותנו – כמו שהם סחפו, אמנם, רבים מתוכנו – למקום אשר באיו לא ישובו. אף בחיים הרוחניים כמו בחיים החמריים אין אנו יכולים לחיות ללא טרדות ודאגות אם רוצים אנו להתקיים בעולם בתור עם, אם איש ואיש מאתנו רוצה לחיות בתור פרט חיים אנושיים במילואם, – עלינו לחיות את חיינו מתוך הכרה, מתוך חשבון ברור. ומכיוון שחיינו עומדים עדיין לפני היווצרם הרי הם דורשים את האדם כולו. בלי זה, בלי התמכרות נשמה וגוף יחד, אין כל יצירה אפשרית.

יתר על כן. תכונתה הראשית של יצירתנו כלולה בזה, שכל אחד מאתנו צריך קודם כל ליצור עצמו מחדש. וזה העיקר. איש ואיש מאתנו חייב להציץ לתוך עומק ה’אני' שלו ולברר לעצמו, שכל דאגתו לקיום נשמתו הלאומית אינה בעצם אלא דאגה לשלמות נשמתו הוא, להעמקת חייה, – דאגה ל’אני' הפרטי שלו, לחייו וליצירתו הוא.

וליותר מזה אין אנו מתפללים בשעה זו. ידאג כל איש אשר בנו, כל יהודי, לעצמו, לצורתו הרוחנית העצמית ולעולמו הרוחני הוא, ואז תימצא לנו באיזה אופן שהוא דרך פשרה לאיחוד. דאגת הפרט לעצמו היא דאגה אחרת. היא יותר חדורה שקט, יותר עמוקה, יותר אמיצה וברורה. כאן אין מקום לחילוקי דעות, כאן רואה איש ואיש לפניו את הבניין מכל צדדיו ועד לעמקי-יסודותיו; כאן יראה מיד שנשמתו היא הקרועה, ומטעם זה כל קרועים אנו כולנו ומנותקים זה מזה. יתחוור לו שהקרע הלאומי ראשיתו בקרעי הנשמה של כל פרט ופרט בתוכנו. ובכן יבוא כל אחד וירפא את קרעי-רוחו הוא ויכניס שלום בנשמתו הוא, ואז תימצא מאליה איזו דרך שהיא להשכנת שלום הדדי אף בינינו כולנו. ילך כל איש ואיש מאתנו לאשר תישאהו נשמתו השלמה והחפשית, לאשר יוליכהו ה’אני' הפרטי שלו, הטבעי, הבלתי-משועבד לתורות זרות, לרוחות וזרמים נכריים. ואז נגיע, סוף-סוף, בדרכים שונות, למצוא את נשמתנו הלאומית האמיתית, למצוא את ה’אני' הלאומי הטהור שלנו. כל הקווים היוצאים מכל נקודה שהיא על גבי שטח כדור וההולכים לעמקו של הכדור, מוכרחים להיפגש בנקודה המרכזית. ‘הנקודה’ – היה מורגל בפי יהודי הדור הקודם לאמור – ‘הנקודה היא העיקר’. ואין אִמרה זאת נואלת כל כך כמו שרבים בימינו רואים לחובה לחשוב. אם נחדור קצת לעומק אמרה זאת, נמצא בה גם תוכן עמוק.

את כל זה ויותר מזה משמיעים לנו החיים בשעה זו. קול דמנו השפוך הוא הוא המדבר אלינו. ואנו, כפי שראינו, מתחילים להקשיב לפחות לקול הזה. לעת עתה אנו שומעים רק את קול הדברים ולא יותר. ומשום זה אין אנו מסוגלים עדיין ליישר את הדורינו, אם גם נכונן קונגרס עברי וכדומה. וגם מי יודע מה יהיה פרצופו של קונגרס זה. לעת עתה אין ניכר הדבר כי תתעורר מחשבה, כי תקום פעולה, לרפא את נשמתנו הדווּיה, המתה למחצה, על ידי מה שנשיב אותה לחיים טבעיים, ליצירת חיים עצמיים בידינו גופא. החזיון מתברר בפשטות. החיים מדברים אל כל אדם ואדם בשפת נשמתו – אולם אצלנו לא שפה אחת לכל נשמה ונשמה ובגלל בלבול הלשונות המרובות אין לה אף לשון אחת, אין לה כל לשון משלה.

תעודתנו הראשונה היא ללמוד להכיר את החיים הכרה נכונה. לראות אותם לא מבעד למסווה, אלא פנים אל פנים; לשמוע את אשר ידברו החיים אלינו בלי איש-ביניים ומליץ. ולא עוד אלא שעלינו עוד ללמוד להקשיב בלי עזרת מתווך את הדברים העולים אלינו מתוך מעמקי נשמתנו. ואז נדע ידיעה ברורה כי כל מה שחסר לנו נכלל במלה האחת: חיים.

אם ניגש אל שאלתנו מאיזה צד שהוא – מן הצד המדיני, הכלכלי או הרוחני – תמיד נראנה עוסקת בשאיפה אל חיים, תמיד היא דנה על חידוש יסודי של המציאות העלובה, שמילאה עד עתה בהכרח את מקום החיים. כי קיום של אנשים הניזונים מחיים זרים, מעמל כפיים זרות, ממחשבת מוח זר ומהרגשת נשמה זרה – אינם חיים. עלינו לחתור בכל ההתאמצויות והאפשרויות אל חיינו העצמאיים, אך מכיוון שאנו באים לידי הכרה כזאת, מכיוון שאנו לומדים להשיג את החיים השגה עצמה דרך ה’אני' שלנו התועה גלמוד וערטילאי ומחפש את חייו ואת עולמו, – מיד אנו רואים ראייה ברורה שזקוקים אנו לנקודה אחת בעולם, לכברת-ארץ אחת על פני כל האדמה, אשר תוכל להיקרא ביום מימים על שמנו, מקום שנוכל ליצור חיים חדשים ברוחנו ובידי עצמנו. והחיים האלה אשר ייווצרו על ידינו ומתוכנו, ישפיעו כהזרקת סם חיים על כל אברי האורגניזמוס שלנו בכל המקומות אשר הם מפוזרים ומפורדים שם; כוח חדש ייכנס באורגניזמוס לברוא מחדש את חייו בצלם ובדמות נשמתו החיה. עד שתבוא השעה המקווה ונזכה לגאולה שלמה.

ושוב אנו נפגשים כאן בנקודה שנייה, שמבחינה ידועה היא גם נקודה מרכזית, אשר בה נוכל להתאַחד למעשה.

אין בעולם כוח אשר יקשר אנשים זה אל זה כיצירה המשותפת. משום שאין כוח אשר יחַיה את האדם, אשר יחדש אותו, ככוח היצירה. אדם היוצר חיים יוצר גם עצמו מחדש, יוצר את ה’אני' שלו. אדם היוצר עצמו מחדש – יוצר גם חיים חדשים.

לא באמצעות ויכוחים ולא על ידי משא-ומתן נוכל לבוא לידי הבנה הדדית, בכדי שאפשר יהיה לנו לעבוד בעבודה לאומית אחת. ההבנה תבוא רק מתוך העבודה עצמה, מתוך יצירת חיים חדשים. יעשו היהודים בכל אתר ואתר את עבודתם המקומית. זה לחוד. אך לפנינו, לפני כולנו, עומדת עבודה לאומית אחת כבירה: ליצור לנו פינה מיוחדת עצמית לחיים לאומיים עצמיים. ולעבודה זו נוכל לגשת מיד כהיפסק המלחמה. התחלה כל-שהיא הלא קיימת כבר בארץ-ישראל (עתה חנוקה התחלה זו, רוחות רעות דיכאוה. אבל בלבנו תקווה כי בינתיים תשוכנה רוחות-הזעם והנטע הרך ישוב לחיות ולפרוח, יען כי חי הנהו).

ובכן – ארץ ישראל?

אם ישאלני יהודי שאלה כזו – אני מניח את השאלה למשפטו הוא. בלב בטוח אני מניח אותה, בלי חשש כל-שהוא. רק תנאי אחד אַתנה את בעל השאלה: שאף הוא יקשיב קשב נבון ומאומץ לתשובה אשר תעלה אליו מתוך נבכי נשמתו. כי בפני נשמה יהודית אין ארץ-ישראל נרתעת. רק תשמור הנשמה בתוכה זיק עברי כל שהוא, רצון כל שהוא לקיום העם העברי עלי ארץ. הן לא לחינם תופסת ארץ-ישראל בזמן האחרון לבבות רבים כל כך מבין אחינו היהודים.

– – – – – –

ובכן – ארץ-ישראל.

מה יש ביד היהודים שבארצות הגולה לעשות בשביל ארץ-ישראל? מה תוכל ארץ-ישראל להעניק לארצות הגולה?

כאן אנו שבים למה שנאמר בסוף מכתבי הראשון, כי רק אז מוכשרים יהודי הגולה לעשות מעשה רב-ערך לטובת ארץ-ישראל, אם גם ארץ-ישראל נותנת להם דבר-מה בעל ערך חשוב. מתוך כך נאלצים אנו להאיר בבת-אחת את שתי השאלות, או את שני צדדיה של השאלה האחת, יחד. רק בראשית דברינו נפנה אל מה שארץ-ישראל מסוגלת לתת ליהודים בארצות הגולה.

המתת הראשונה, ואולי גם הכי חשובה, היא נתינת ההכרה בנפש שחיים אנו, שיוצרים אנו את חיינו, שמהווים אנו מציאות-מה, שמסוגלים אנו למעשה שהוא. כבר נשינו טעם החיים האמיתיים, חיים של עם חי. וכאן שב אלינו חוש זה מחדש. אמנם פעוטים הם חיים אלה, זעירים זעירוּת מיקרוסקופית, טיפה בים, – אך בכל זאת טיפת-חיים היא! הלא תבינו את ערך הדבר! כל חיים ראשיתם מיקרוסקופית ומתחילים להתרקם מן התא, ממיקרואורגניזמוס. חשוב רק שהטיפה תכיל חיים ותהיה מסוגלת לגדול. טיפת-חיים אחת יוצרת יצירה חיה יותר מאשר עלול לעשות זאת ים גדול מלא מים. וכדומה.

ואת זה, אמנם, אנו רואים בארץ-ישראל בכל המתהווה כאן.

ראשית כל – העבודה. רק כאן אנו מתחילים לחוש מה זאת עבודה כלכלית לאומית. כאן מתחילה העבודה להתקשר בלא-רואים קשר אורגני את האדמה, את הלשון (לא לחינם הם הפועלים שבכאן בין מחיי הלשון הדבקים ביותר), את כל מסכת החיים הלאומיים, את כל הפסיכולוגיה הלאומית. כל זה, כאמור, מיקרוסקופי הנהו, בלתי נראה לעין, ואף על פי כן נדמה לי שלא אחטא בלשוני אם אומר, שאין ארץ בעולם אשר תקשר את היהודי לעבודה כארץ-ישראל. אם יהודי בעל נפש חיה הנהו, אם יש לו איזה שהוא רכוש רוחני משלו ויחד עם זה גם יכולת לעבוד – ודאי שיעבוד כאן. לעתים עולה על הדעת רעיון, שצריך אדם להיות עני בנפש מהיוולדו או יורד, אם יש לאל ידו לעבוד והוא גר בארץ-ישראל ואינו עובד. אולי טעות היא עמדי, – אין אני מעמיד עצמי כמבין גדול בענייני עשירות רוחנית. אני מעריך רק לפי מבינוּתי אני.

מזה אנו למדים שהעבודה נהיית כאן לאומית אף מבחינה אחרת, יותר נעלה, וכמובן – שוב במידה מיקרוסקופית. העבודה אינה עומדת כאן על קרקע כלכלי בלבד. המלחמה בעד העבודה אף היא אינה נושאת כאן אופי של מלחמת מעמדות. תכנה הוא לאומי טהור. זו היא מלחמה בעד העבודה וכנגד הפרזיטיות. מובן מאליו כי עוד מוקדם הדבר לקבוע מסמרות בעניין זה. כי לעת-עתה אין כאן אלא התחלה, טיפה בים. ואף על פי כן – מי יודע? אולי תלוי הדבר בעצמנו, אשר ייווצר כאן דבר-מה חשוב וחדש.

במובן זה יוכלו יהודי הגולה לפעול הרבה בכוח השפעתם שהוא גדול כאן, או, יותר נכון, שערכו עלול להיות גדול, אם יפעלו פעולה מדעת. אני מתכוון בעיקר להשפעה המוסרית, לדעת הציבור של היהודים בארצות הגולה שהיא ראויה להיגרס כדעת העם העברי. עליהם לדרוש בכל תוקף שהעבודה בארץ-ישראל תיעשה רק בידינו. כי בארץ-ישראל אסור שאדם יתפרנס מן האדמה אם אין הוא עובד עליה בעצמו יחד עם בני משפחתו (ולוּ אף מטעם זה, שאין לעם העברי בארץ-ישראל די אדמה – כי ירשה לעצמו רחבות מיוּתרת זו לגדל בעלי אחוזות מפונקים). אם יש אדמה ברשות מי שהוא, הרי הוא ובני ביתו מחויבים לעבוד אותה. ורק במקרים ידועים כשהידיים העצמיות אינן מספיקות רשאי הוא לקחת לו עוזרים, ומובן מאליו שאלה צריכים להיות יהודים. אם לאמת, צריכה האדמה בארץ-ישראל להיות קניין-הלאום. זהו עיקר הרעיון של הקרן הקיימת. ואולם לא פחות מזה חשוב הוא עיקר-העבודה. קרקע לאומי ועבודה לאומית – אלא הם שני פנים של עניין אחד. אך בשעה זו אנו עומדים קודם כל על תביעת העבודה הלאומית, והיא אשר תביאנו בהכרח לקרקע לאומי. כי זה הדבר הראשון שהעם העברי מבקש, או צריך לבקש, כאן בארץ-ישראל: ליצור חיים בידיים עצמיות ולא מעשה פרזיטים. הפרזיטיות הרי פירושה שוב – גלות. העם העברי רשאי לדרוש עבודה עברית בכל מקום בארץ-ישראל. דרישה זו, השפעה זו, היא אחד הדברים שהיהודים בארצות-הגולה מסוגלים לעשות בשביל ארץ-ישראל, אחד הדברים העושה אותם שותפים לחיינו וליצירתנו בארץ-ישראל. ההשפעה תהיה טובה כפליים: קודם כל תהיינה יותר ידיים עבריות עסוקות בעבודה. ושנית: העובדים יחושו עצמם מאוששים יותר, יקבלו חיזוק רוחני מוסרי. הדעת כי העם העברי בא לידי הכרה שחיינו צריכים להיווצר בידי עצמנו – זו היא תמיכה מוסרית רבה ונאה לעבודה בארץ-ישראל.

אולם המתנה החשובה ביותר שיהודי הגולה צריכים ויכולים לתת, היא משלוח כוחות צעירים לכאן, אשר יבואו לעבוד וליצור את חייהם. וכל מה שהכוחות יהיו מרובים יותר ועשירים יותר בנפש, כן יגדל ערך המתנה. לא רק לידיים אנו זקוקים כאן, – אנו מתפללים שיחד את הידיים, אשר תעבודנה מתוך מאמץ, תהיה גם נשמה אשר תחיה חיים מאומצים, עשירים, נעלים; תעבוד גם מחשבה אשר תאיר הארה מאומצת את כל צורת-העבודה, את כל פני החיים, את כל הסבל והמצוקות. אנו מניחים כיום את הבסיס לבניין חיינו החדשים, ונחוץ הדבר שהבסיס הזה ייבנה אבנים גדולות, מוצקות. כוחות דורשת ארץ-ישראל מאת העם העברי, כוחות כבירים, עשירים, רכוש רוחני; רכוש חמרי בלבד לא יעשה כאן כלום בארץ-ישראל, בכל אופן לא ייצור כלום.

בכלל יהא הדבר לקו לפנינו, בשעה שאנו ניגשים לאיזו פעולה שהיא בארץ-ישראל, לשאוף יותר ליצירה מאשר לעשייה סתם; לחשוב בעיקר על רקמת חיים חדשים, נעלים, מקוּוים ולא על הפיכת פני הארג הישן המשומש והדהה לצדו השני. ארץ-ישראל היא יותר משמלת-חג ישנה, יותר ממקור-מחיה טוב, מדבר-קבלנות טכני. אליה צריך לגשת בקנה-מידה גדול אנושי-מקיף, קוסמי; באותו קנה-מידה שנשתמר בחלומותינו הישנים על הגאולה ועל ארץ-ישראל. כי בזה שמורה כל זכותנו על ארץ-ישראל, בזה אצור כל כוחנו למען ארץ-ישראל. כוח אחר חוץ מזה אין עמנו. אך כוח זה הוא עצום למדי, אם רק נדע להכיר אותו ולדלות אותו. בקנה-מידה קטן לא נפעל כאן מאומה. אפילו מקור-מחיה הגון – בשביל האומה, כמובן – לא ניצור בו. בצדקת הנחה זו אפשר להיווכח על נקלה ובבהירות כשנתבונן אל מה שהוקם כאן בקפיטלים עצומים ובקני-מידה קטנטנים. בַכל אך חורבן תחת בניין; אך גלות תחת התחדשות. מה שיש לו ערך אמיתי בכל מפעלי הבניין הקודם נוצר על ידי אנשים כבני ביל"ו, אשר לעיניהם היה עוד קנה-המידה הגדול.

לא ארבה לדבר בזה, כי אף עניין זה הוא מן הדברים שאינם ניתנים להוכחה. רק האיש אשר ניגש להעריך את חייו בקנה-מידה גדול, ישיג את העניין בלא כל הוכחות שהן.

ורק אחת אני רואה לחובה לי להגיד כאן: אל ייראה הדבר כי אני מעלה כאן דיבורים על פריחה באוויר-השמים, על קנה-מידה שכולו רוחניות. אני מדבר כאן בראש וראשונה על עבודת-כפיים פשוטה, על עבודה עצמית. זה היסוד שרק הוא עלול לתת קיום ממשי בעל ערך לכל מעשינו ויצירותינו בעולם הגשמי והרוחני כאחד. דעה שגורה מהלכת, שליצור יכול האדם רק במוחו, ברוחו, באינטואיציה רקומת-אוויר. ואף בעלי-הטובות שלנו ‘יוצרים’, ‘יוצרים’ יישוב – בעמל ידיים זרות. אולם כבר הגיעה השעה שנבין, כי את החיים אפשר ליצור בעיקר בידיים, באינטואיציה זו התופסת את האדם כולו, המניעה את כל הגוף ואת כל הנפש, – זו האינטואיציה ששמה: ‘חיים’, ‘רוח-חיים’. אם, בשעה שאתם באים ליצור חיים, אין אינטואיציה בידיכם, כי אז איננה אתכם כל עיקר. אך דא עקא שהפרזיטיות כה העמיקה בתוכנו, כה מקיפה ולופתת אותנו, כה חודרת לתוך כל ישותנו, – עד כי חדלנו מהרגיש בה. פרזיטים אנו המתקיימים על גבי ידיים זרות ואין אנו מרגישים, כי על ידי כך היינו לפרזיטים המנצלים גם את המוח הזר, את הנשמה הזרה, את החיים הזרים. לעבוד בעצמנו, לחשוב מחשבה עצמית, ליצור ולחיות בכוח עצמנו, – כל אלה דברי-תורה הם בשבילנו, שאנו צריכים עדיין ללמוד אותם. ואף אמנם ארץ-ישראל מלמדת אותנו תורה זו. אבל תלמידים קשי-הבנה אנחנו. איך-שהוא ומעט מזער אנו לומדים בכל זאת.

– – – – – –

אנו לומדים לעבוד עבודה חיה; אנו לומדים אף לדבר דיבור חי בשפת נשמתנו החיה. ושוב אותו חזיון לפנינו. קשה עלינו לימוד העבודה ואף לימוד הדיבור עולה לנו לא בנקל. ובכל זאת אנו לומדים וגם מצליחים במקצת בלימודנו. אף זה מראה לנו על הכוח האצור בחיים, ולוּ אף בטיפת-חיים, אתם רואים, ידידי, שאין אני נוטה כלל להפליג לפניכם בסיפורי-נסים. אין אני בא לאמור שבארץ-ישראל הלשון שלנו חיה, שכאן מדברים עברית בכל מקום. באופן יחסי לא רב הוא מספר המדברים עברית, והלשון עצמה אינה חיה עדיין ואינה מדוקדקת בפי המדברים, ואף על פי כן עובדה היא שהלשון צומחת ומשגשגת. לא רק הלימודים בבתי-ספר, האספות, ההצגות וההרצאות מתנהלים בעברית, אלא שגם בחיי יום-יום מתפשטת הלשון יותר ויותר. חוג המדברים מתרבה והדיבור עצמו הולך ומשתבח. ובשמעכם ילד מדבר אל אמו עברית, ורק עברית, משום ששפה אחרת אין בפיו – ומספר הילדים האלה הולך ורב מיום ליום – או בראותכם ילדים מצחקים, מתקנטרים בדברים, נִצִים בעברית, הרי – בין שתרצו ובין שלא תרצו – חייבים אתם להודות כי טעם חיים מורגש בזה, אין זאת שיחת אנשים, חברים ל’חובבי שפת-עבר'. מלבד זה הלא היתה לנו כאן גם מלחמה בעד העברית את חברת ‘עזרה’. אמנם פעוט הוא מקרה-מלחמה זה לעומת אותה המלחמה הממשית, שעם חי – כצ’כים או כפולנים, למשל – מנהל בעד קיום לשונו. אבל, אם קטנה או גדולה היתה מלחמה זו, אך העיקר – כוח החיים – הורגש בה. וראיה לדבר שהעניין תפס כל כך את לבות ידידינו בארצות-הגולה. ולא לשווא.

אם נכונה האמרה ש’הסגנון הוא האדם‘, כי אז ראוי הדבר לגרוס בוודאות ש’הלשון היא האומה’. העברית שלנו בארץ-ישראל משמשת לנו ראי נכון המשקף בבהירות את חיינו בארץ, את גלותנו שאיננה נוחה כלל, אף כאן בארץ-ישראל, לשחרר את נשמתנו מתוך ידיה. מתוך ראי זה אנו רואים בבהירות מדויקת מה רב הקושי בפעלנו ויצירתנו, קושי הבא מתוכנו גופא, מתוך גלותנו הפנימית, הרוחנית.

לעיל אמרנו כי כאן מתחילה העבודה להתקשר קשר אורגני את השפה. אבל התחלה זו קשה, קשה מאוד וקטנה כל כך, עד כי אפשר יותר לשער את מציאותה מאשר לחוש בה. די לנו אם נגיד שלא הכל, שמעטים מאוד, חשים כי כאן צרי להיות קשר אורגני כזה. ומאין תימצא הרגשה כזאת, אם גם הנחיצות בעבודה עצמית מורגשת אך מעט מאוד, ולא אחטא לאמת אם גם אומר, שאינה מורגשת כל עיקר. לא רק על יישוב ארץ-ישראל פשוטו כמשמעו, כי אם אפילו על אודות מרכז רוחני נקל ונוח כל כך לחשוב ולדבר ולכתוב מבלי להעלות את הצורך בעבודה עברית, אף להביא את זו בחשבון, רק במידה שהיא צריכה להאציל חן של יום-טוב על עסק-החולין הזה. ובלבד שתימצא ליהודים פרנסה קלה ו’כשרה‘, למען יוכלו לעסוק בתורה ובחכמה ובמעשים טובים. ומכיוון שכך אין לתמוה כלל שנמצא סופר אחד ב’הצפירה’, אשר גילה בחזון-הנבואה שלו אחרית-אושר גם נעלה מזו והיא: שארץ-ישראל תהיה בעתיד ארץ תיירים ומזה תשאב בכבוד את מחייתה. ביתר פשטות: ארץ ישראל תהיה למין בית-אכסניה גדול. האם אין בזה משום פרנסה נאה, האין זה חזון-ייעוד נעלה בשביל עם ישראל? וכל עוד קיימות השגות כאלה על תכלית-חיפושינו בארץ-ישראל – אֵי-מקום לקשר חי שהוא, אשר יקשר את חיינו, את פעלינו, אל לשוננו? מה הם המושגים החדשים, מה הם הרעיונות המקוריים, זעזועי הנשמה הדורשים ביטוי מיוחד, אשר יוכלו לעלות ולצמוח על קרקע שכזה?

נחוץ שנדע ברור במה הוא כוחה של שפה לאומית: נחוץ כי נדע שהלשון מהווה כוח-חיים לאומי כביר רק במקום שקיימים חיי-עם מיוחדים, הזורמים ויוצרים בדרכם הלאומית המיוחדת ודורשים על כן אמצעי-ביטוי מיוחדים להם, – שפה לאומית מיוחדת.

ואנחנו מה? היש לנו חיים משלנו, חיי-עם מיוחדים לנו, מלאי חיוּת ויצירה, אשר ידרשו אמצעי-ביטוי מיוחדים? חיינו בארצות הגולה – אם רק אלה קרויים חיים – ניתנים להתבטא יפה וביתר כוח – בכל מקום בלשון עם המקום. יען כי חיינו אינם אלא בבואת חיי העם ההוא ותוּ לא. הלשון המיוחדת לנו באותם המקומות אינה אלא ז’רגון, בליל יסודות שונים מתוך שפות שונות, יען כי גם חיינו אינם אלא ז’רגון, בליל יסודות של חיים שונים. וכל עוד לא באנו לידי הכרה ברורה, לשאיפת-חיים מוצקת, שהיינו בארץ-ישראל צריכים להיווצר מהחל ועד כלה בידינו גופא, בעמל כפינו ורוחנו; כל עוד שרוח החיים הלאומית המפַכה בנו וכוח-היצירה הלאומי אשר בנו אינם די חיים וערים, עד כי נרגיש שאחרת אי-אפשר לנו, – סימן הוא שהלשון הלאומית האמיתית שלנו אף בארץ-ישראל אינה יונקת עדיין מן החיים, ואף כאן אין לעברית אותו הכוח אשר יעורר וידחף אותה לחיים ולשגשוג.

אדרבה, התבוננו-נא אל חיי המושבות הגדולות שלנו, ונוכחתם אם נוצר שם בחייהן דבר-מה אשר ידרוש בהכרח ביטוי עברי חדש מיוחד. לאמיתו של דבר מדברים שם האיכרים ז’רגונית (חלק מהדור הצעיר אשר לא עזב את ביתו מדבר עברית במקצת), משום שגם כל אורח חייהם אינו אלא מעין ז’רגון. את אופיים של החיים במושבות האלו נגדיר הגדרה הולמת, אם נגיד שחיים אלה אינם מוכשרים לקשור אליהם אף את בני האיכרים עצמם. הדור הצעיר ספג כל כך לתוכו את תוכן החיים האלה, עד שברובו הלך לחפש את היסודות העיקריים המהווים את החיים מסוג זה, – פרנקים, נפוליאונים, דולרים ופונטים, – הלך לחפש אותם במקום שהם מצויים ביותר: באמריקה, באפריקה, באוסטרליה וכו'.

מרבים יותר לדבר עברית בחוגי הפועלים, ויותר מזה, אולי, בין הפועלות. יש לציין שנערות אשר מעולם לא למדו בחדר רוכשות להן את השפה ביתר קלות, ובכלל הן נוטות לדבר עברית יותר מן הבחורים.

ורק כאן, בחיי הפועלים, מתחיל להתרקם הקשר בין החיים המבוקשים ובין השפה העברית. כאן, בחוג זה, מחפשים דבר-מה וקול-החיים עולה ומגיע לכאן מאיזה מעמקים שהם. אך הקשר הממשי הוא לעת עתה אך בחינת חלום רחוק, – כרחוק החיים המבוקשים.

בעבודה, בלשון, מתבטא העם, האדם. העבודה והלשון עולים לנו בקושי, משום שקשה, קשה מאוד, ליצור אדם חדש ובעיקר קשה לאדם ליצור עצמו מחדש. שאיפה זו להתחדשות עצמית היא אולי הנעלה ביותר, ואולם היא גם הכי קשה בשאיפות.

ואולם, כפי שאמרנו, צומחת בכל זאת הלשון במידה ידועה וגם העבודה צומחת וגדלה. יש, אפוא, להעלות על הדעת שגם האדם צומח ועולה. קשה להבחין בגידולו של עשב ולא כל שכן בגידולה של רוח האדם.

והנה, אף בעניין הלשון יש ביד יהודי הגולה לפעול הרבה בכוח השפעתם המוסרית. אך לשם כך נחוץ כי יושפעו ראשונה כהוגן מאת ארץ-ישראל. אם העם כולו ירצה בחיים מדעת, ישפיע רצונו זה עלינו כי נחיה חיים עמוקים ונבונים יותר, כי חיינו יוסיפו מיום ליום לקנות שלמות אורגנית, כי שלמים נהיה החל משרשינו אשר יחדרו לתוך מעמקי הטבע, החל מנשמתנו, ממוחנו, מפועל-ידינו, ועד לביטוי שיבטא את חיינו בלשוננו. רצון העם, אם רק פועל הוא פעולה חיה, בתור רצונו של עם, – הרי הוא מהווה את זרם החיים הלאומיים. אף כאן ישנה השפעת-גומלים. בין שהיהודים בארצות הגולה ידברו עברית (השאיפה לכך והכיבוש הזה הם עניינם המקומי של היהודים בארצות מגוריהם) ובין שידברו בשפות אחרות (ודאי שהיוּדית של עכשיו לא תעצור כוח לעמוד בפני השפות ההן. רק העיוור לא יבחין בזה), – השפעת השפה העברית החיה על העם כולו, על נשמתו, תהיה גדולה במידה שהלשון תהיה חיה בארץ-ישראל. אפשר לאמור, כי באותה שעה שלשון-הקודש שלנו תקום לתחייה גמורה בארצנו הנושנה, יהיה הדבר לאות, כי עמנו, עם-ישראל הזקן, שב אף הוא לתחייה, היתה לו עדנה מחדש.

העבודה, הלשון, האדם, החיים, – כל אלה מביאים אותך מיד לחשוב על אודות בתי-הספר. אף בתי-הספר, כעבודה וכלשון, מקיף את החיים כולם, אם גם מצד אחר. בית-הספר מהווה את הדור החדש וודאי שכאן היו יכולים להיווצר חיים חדשים, אדם חדש, – לוּ רק היה בית-הספר את אשר הוא צריך להיות. לא על שאלת בית-הספר שלנו בכלל אני מתכוון לדבר בזה: השאלה היא רחבה יותר מדי. ואולם נראה לי, שמאותו צד שאנו מדברים בו כאן, אפשר לפי דעתי להכיר בבתי-הספר שלנו שאיפה ללכת בדרך הנכונה. רואים אנו, למשל, כי כמה וכמה תלמידים ותלמידות, חניכי הגימנסיה ושאר בתי-הספר, הולכים לעבוד. בכלל אנו רואים כמעט מצד כל בתי-הספר והמורים התקרבות ידועה לספירות העבודה והעובדים. הופעה זו, אמנם, איננה כללית ואינה במידה המספקת, אבל ממשות כל שהיא יש בזה והיא נותנת בנו תקווה.

מזה יש להסיק מסקנה לא רחוקה כל כך שרעיון האוניברסיטה בארץ-ישראל אינו מסוכן, כפי שהדבר מתואר בדמיונם של כל אלה החוששים ל’רוחות' ולרוחניות. אם מכתלי האוניברסיטה יבואו אנשים לעבודה – והתקווה תעודדנו כי חלק ידוע ודאי שיבוא – כי אז גם אלה אשר יבואו מן העבודה אל האוניברסיטה ילכו אליה בדרך הנכונה, בדרך המסתעפת מתוך חיים ועבודה ומוליכה שוב אל חיים ועבודה. מזה תצא תועלת גם לשתיהן: לעבודה ולאוניברסיטה יחד. כאן, מתוך השפעת-גומלין זו, עלולה להיווצר מחשבה חדשה, אשר תצמח באופן ישר מתוך הטבע שלנו, מתוך יצירתנו, מתוך חיינו.

ואולם ניגש אני אל העניין גם מצד שני. בשעה שאני מדבר על בתי-הספר והאוניברסיטה אין אני הוגה רק בארץ-ישראל בלבד, כי אם גם בארצות-הגולה. יירתע כל הרוצה בכך בפני רעיון ‘בעל-ביתי’ זה, – בעיני חשוב מאוד הדבר, שהנוער שלנו מארצות הגולה יקבל במידה ידועה את האפשרות להתחנך בארץ-ישראל. דבר זה יהיה לו בלי ספק ערך משפיע עצום על היהודים שבאותן הארצות ועל חייהם הרוחניים, וגם יהווה מגע-ומשא חי בין ארץ-ישראל ובין עם ישראל בשאר ארצות. ינהרו, אפוא, כוחות צעירים לעבוד ולחיות בארץ-ישראל, יבואו ילדים ומבוגרים ללמוד בארץ-ישראל (אף מאלה ייבּדל ודאי חלק אשר יישאר לעבוד ולחיות כאן) – זה יאציל חיים ואורה לשני הצדדים: לארץ-ישראל וגם לגולה. אף כאן תתגלה השפעת-גומלים. אם חי תחיה ארץ-ישראל, אם תיצור חיים, יגרום הדבר שגם חיי היהודים בשאר ארצות יתעמקו, יתעשרו וישובו להעמיק ולהעשיר את החיים בארץ-ישראל.

ומכל חלקי העם יינהו ניצוצות וגרעינים לארץ-ישראל. ואיש-איש ממקום מושבו, מכל קצווי-תבל, מאפסי-ארצות ואפקים, יבוא, ועליו אבק-האדמה שהיה מעוּרה בה, שינק ושאב ממנה את חיותו וספג מתוכה ייסורים וצער. ובנשמתו יביא מאור השמים ההם, אשר הם לבדם ריפאו את הנשמה הקרועה הזאת באורם ובשירתם. האם כל זה ימעט בכדי לברוא שמים חדשים וארץ חדשה?

– – – – – –

מובן הדבר, כי בכל מעשינו ויצירתנו בארץ-ישראל אין אנו לגמרי ברשותנו. אך על צד זה, על הצד הפוליטי, לא דיברתי כאן, לא איש הפוליטיקה הנני, ואין זה מענייני. יהגו בדבר אותם האנשים המוכשרים לעשות-מה במקצוע זה. עניין שיחתי נסב אך על הדברים התלויים בנו. וזה אצלי העיקר. אני מוצא שרצונו הכביר של עם יוכל לכל. אם יהיה בנו רצון מוצק, אפשר שגם נסבול ייסורים, שנעבור דרך מתלאות ומכשולים, שנביא קרבנות רבים, אך בחיים נישאר וסוף כל סוף גם נגיע לנצחון שהוא. עבודתנו אין לה כל מגע את הפוליטיקה. לוּ רק תירגענה קצת רוחות-הזעם ושוב נוכל לעבוד.

ועוד בשאלה חשובה אחת לא נגעתי כאן – זו היא השאלה על דבר יחסינו אל הערבים. השאלה הנשאלת בזה אינה בעיקר מצדה הפוליטי, אלא מצדה המוסרי. באים ומראים לנו על הסתירה המוסרית העמוקה העצורה בכל חזוננו על ארץ-ישראל. אף הפעם לא אדבר בעניין זה. מכתבי ארכו גם בלאו-הכי יותר מכפי ששיערתי. אפשר שנעלה שאלה זו בהזדמנות שיחה אחרת. רק רמז כל שהוא אוכל לתת בזה: זכותנו על ארץ-ישראל קיימת כל עוד אנו קיימים, כל עוד קיימת בתוכנו השאיפה ליצור ארץ-ישראל נעלה אשר לא נוצרה וגם לא תיווצר בידי אחרים. ויחסינו אל הערבים – עד כמה שהם תלויים בנו, כמובן – צריכים להתבסס על יסודות חדשים, על אותם היסודות, אשר כּוּנוּ במכתבים אלה בשם אינטרסים לאומיים נעלים, אנושיים-כלליים, קוסמיים…

הייתי מוצא אולי עוד דבר-מה – ואולי גם רבות – לאמור לכם; אותו דבר-מה המביע את המרובה אשר יהמה האדם לאמור בשעת פתיחת-הלב. ואולם המיה זו אינה ניתנת להימסר בדברים, ואם כוח אצור בה לפתוח סגורי-לבבות – תוּבּע גם בלי מלים, כרחש-לוואי ממעמקים אל העניינים המוכרחים למצוא להם ביטוי בדברים.

רעיון אחד הביאני לכתוב אליכם, ועתה, בשעה שאני מסיים את דברי, מרחף לפני עיני רעיון יחיד זה ונפרד מעלי כנשמה זו המסתלקת ועולה לעמוד לפני כס-הדין – איך ייחתך גורלה: הלעולם-האמת או, חס וחלילה, לעולם התוהו?

מי יודע?.. מי יודע, אם גם בשעה זו – כמדומה שהמלים ‘בשעה זו’ מספיקות גם בלי פירושים יתרים – נגיע סוף-סוף להתבונן על סביבנו ולראות עד תכלית את מצבנו האיום, בכדי לגשת ולרפא ריפוי נאמן את נשמתנו הקרועה; מי יודע, אם גם עתה נמצא דרך לבוא לידי הבנה הדדית, להתאחד למפעל לאומי אחד כביר, – מי יודע?..

אמרו, אפוא, אתם, ידידי, אם באמת מצאתי, בפנותי אליכם את הכתובת הנכונה?..

ושאו שלום וברכה…

---

מכתבים לגולה: מכתב חמישי

מאת

אהרן דוד גורדון

ידידַי!

כותב אני לכם מעתה בעברית, כי אני רואה מעתה אפשרות, והאפשרות מחייבת אותי לכתוב לכם מעתה בשפתנו.

הרבה עבר עלינו ועליכם מן העת, שכתבתי לכם את מכתבי הראשונים, מתחילת המלחמה העולמית עד היום. הרבה נשתנה, נשתנה קודם כל, כמובן, לרעה. הרבה נעדרו מקרבנו, הרבה נהרס ונחרב. וירידת הרוח האנושית הגדולה, הנוראה, שבאה לעולם עם המלחמה ועם ה’שלום', חיבלה גם את רוחנו עד להשחית. ירדנו פלאים בארצות הגולה, אבל גם בארץ-ישראל ירדנו.

אולם אין רע בלי טוב. יש לציין גם ניצוצות מאירים. והניצוץ היותר גדול, הניצוץ הקיים והמתגבר מתוכו, המבטיח להיות לאור מאיר את כל דרכנו, לרוח מחיה ויוצרת את כל עבודתנו לתקומתנו, היא תנועת ‘החלוץ’, תנועת הדור הצעיר לארץ-ישראל, לעבודה ולעברית. הנני מדגיש: לארץ-ישראל, לעבודה ולעברית. במקום הזה, לעניין שפת מכתבי מעתה, חשובה לי בייחוד ההדגשה על העברית. זכינו לראות אלפים צעירים וצעירות באים לארץ-ישראל לעבוד, כשהרוב הגדול מהם מדבר עברית, וביניהם לא מעט מדברים יפה מאוד. זכינו לשמוע מפי חלק מהם תוכחה, האשמה, על אשר אנחנו, בארץ-ישראל, יותר מדי סבלנים ביחס לדיבור הז’רגוני, פחות מדי קנאים לעברית. בעוד אשר עד היום – ומצד ידוע גם היום – הורגלנו לשמוע תוכחות והאשמות ממש הפוכות: על אשר אנחנו יותר מדי קנאים לעברית, על אשר אנחנו מכריזים חרם (כך מכריזה המליצה האידישיסטית) על דוברי אידיש, על אשר אנחנו ‘קובעים צנז’ לבאים להיבחר לאיזה מוסד ציבורי בארץ-ישראל, בדרשנו מהם ידיעת השפה העברית, לפחות בדיבור.

העבודה החיה הזאת, התנועה החיה לעברית בקשר עם התנועה לארץ-ישראל ולעבודה, מחייבת אותי חיוב חיוני, חיוב מתוך עצם החיים בלי אמצעי, לכתוב לכם מעתה בשפתנו החיה. פה אין מקום לשאלות, לפקפוקים או לוויכוחים. פה לא תביעה מתוך קנאות יתרה, מתוך הסברה או מתוך הרעיון, – פה תביעת חיים, החיים בעצמם, במידה שמתעוררים בנו חיים עצמיים, תובעים ממנו תחיית שפתנו. יותר נכון, החיים בעצמם, במידה שהם מתעוררים בנו בכל תקפם ובכל עמקם, מעוררים בנו את שפתנו לתחייה, או מעוררים בנו את הצורך החיוני להרגיש את שפתנו חיה בפינו.

אני הלא כותב אליכם, ידידי, אליכם החברים החיים שבעמנו, בין היודעים ובין לא-היודעים עברית, באשר אתם שם. ולבי אומר לי, והחיים אומרים לי, כי במקום שיש לב יהודי חי, בין אם בעליו יודע ובין אם אינו יודע עברית, שם ימצאו דברי מסילות, ישפיעו חיים, יעוררו – במקום שאין ידיעה מספקת בשפה – את הצורך החיוני לדעת ברור, לתפוס לכל עומק חיוניותו מה שמדברים החיים המתייצרים בארץ-ישראל בשפתם הטבעית, בלתי-האמצעית, בשפתנו החיה. חיים מעוררים חיים.

בא אני לכתוב לכם על החיים המתייצרים בארץ-ישראל, אבל ביתר הרחבה. לא ארץ-ישראל היא הפעם עיקר ענייני, כי אם עם ישראל בכללו, בכל היקפו, בארץ-ישראל ובכל ארצות פיזוריו. עצם החיים המתייצרים בארץ-ישראל דורשים הרחבה כזאת. אנחנו באים להניח יסוד לבניין בית ישראל החדש, לבניין עמנו וארצנו לפי כוחנו ולפי רוחנו בזמן הזה. היסוד צריך, כמובן, להיות די רחב, בכדי שיחזיק את כל הבניין. אולם במידה שאנחנו נכנסים לתוך עצם העבודה, אנחנו רואים, כי אין מידת היקפו של היסוד ברורה או ידועה לנו, ואנחנו מוכרחים אחרי כל שיעור היקף, שתפסנו בעבודתנו, לשוב להרחיב את ההיקף יותר ויותר. יותר מדי רחוקים אנחנו מחיים לאומיים עצמיים, יותר מדי תובעים ממנו החיים המתייצרים, בשביל שנתפוס את מידת היקפם בפעם אחת.

בתחילה, בעליית המתיישבים הראשונים, הביל"וים וחבריהם, היה היסוד רכישת קרקעות בארץ-ישראל. אמנם גם הם, מתוך הרגשה בלתי-אמצעית, התחילו בעבודה. אולם ההרגשה לא היתה די עמוקה, די מוּארה באור הרעיון הכללי, ולא היה בה די כוח לעשות את המהפכה הדרושה ברוחם ובחייהם. אחרי עבור זמן ידוע הם הזניחו את העבודה העצמית ואת העבודה העברית בכלל והשלימו עם העבודה הזרה. נשאר רק הרעיון של רכישת קרקעות, כלומר של קניית קרקעות בכסף או, כמו שקראה לזה המליצה, של גאולת הארץ.

העולים החדשים, משנת תרס"ד ואילך, עמדו עמידה נכונה על הדבר, כי אין גאולה לארץ בלי עבודה עצמית. קנייה בכסף אינה גאולה. הם העמידו במרכז כל העלייה והיצירה היישובית את העבודה. באופן כזה התרחב והתעמק היסוד עד כדי להקיף את רעיון העבודה. הרחבה והעמקה גדולה, מקיפה וחודרת לכל תאי הרוח ולכל יחסי החיים במידה כזאת, שעד היום לא תפסוה כהלכה רוב הציונים, אף לא רוב עסקני הציונות והעומדים בראשה. הרעיון מחייב יסוד חדש לא רק לגאולת הארץ, כי אם לכל בניין החיים ולכל תחיית הרוח. וגם הרעיון לא נולד במלוא היקפו בפעם אחת, כי אם הלך והתרחב והתעמק: מכיבוש העבודה עד הקבוצה ומושב-העובדים וכן הלאה.

מאחרי המלחמה מתחילה תקופה חדשה, עם אפשרויות חדשות ועם עלייה חדשה, ואנחנו עומדים שוב לפני הרחבה חדשה. על ההרחבה הזאת לא עמדנו עדיין. רואים אנחנו, כי הקשר בין ארץ-ישראל ובין העם אשר בגולה הולך ונעשה יותר אמיץ, המשא-והמתן ההדדי יותר חי, מאשר לפני המלחמה. אולם מה מחייב הקשר הזה, עד היכן מגיעה ההתחדשות, שהוא מחייב – זה לא הוברר לנו כל צרכו.

לפני המלחמה היה הקשר הזה רפה ומצומצם. היישוב ארץ-הישראלי, עד כמה שהיה זקוק לעזרה כספית, היה לו עסק עם המוסדות הציוניים אשר בארץ-ישראל. לעזרת הגולה בלי אמצעי לא היה זקוק. וגם היקף העבודה היה מצומצם ולא עבר את גבול הארץ. ומתוך כך גם הגולה לא התעניינה הרבה בארץ-ישראל.

המלחמה עם פורענויותיה הזקיקה את ארץ-ישראל לעזרה תכופה מצד הגולה בלי אמצעי, בייחוד מצד אמריקה. הדבר הזה הכיל גם טובה ידועה וגם רעה, אולי לא פחות ואולי גם יותר גדולה מהטובה. מצד אחד, באה הקלה, אפשרות לחיות ולעבוד, עד כמה שהתנאים הקשים הניחו מקום לזה. באה התקרבות ידועה והתעניינות ידועה בין שני הצדדים. למשל, באה קבוצה של רופאים וסידרה יפה את העזרה המדיצינית בארץ-ישראל וכדומה. ומצד שני, מאחר שהעזרה באה בתור מעשה צדקה, היא גררה אחריה מה שגורר אחריו תמיד מעשה צדקה: ירידה מוסרית לעזוּר וגם לעוֹזר. הנעזרים הרגישו את עצמם, אם בהכרה ברורה או לא ברורה, בתור נעזרים, נתמכים, והעוזרים הרגישו את עצמם בתור עוזרים, תומכים. נברא אותו היחס שבין דוֹד עשיר וקרוב עני. אפילו המוסד ‘הדסה’, שהנו בכלל מוסד חשוב מאוד, מוסד עובד בארץ, עובד באמונה, במרץ ובהבנה, אינו נקי מהמידה הזאת של בעל המאה. ראָיה לדבר, הראיה היותר קרובה – יחסו אל הרופאים והרפואה המקומיים – יחס בכל אופן לא משובח. אם כי, מצד שני, אין לאמור, כי הרופאים המקומיים עומדים במובן זה על הגובה הראוי. מכאן – עמדתם של הציונים האמריקאיים בכלל ביחס אל ארץ-ישראל ואל העבודה והעובדים בה, עמדה של דוֹד עשיר, בעל המאה.

קשר יותר פנימי בין ארץ-ישראל ובין העם אשר בגולה, קשר חי, קשר ברוח של התעוררות לאומית, הולך ונברא מאחרי המלחמה ומאחרי שנפתחו לפנינו אפשרויות פוליטיות חדשות. באה התקשרות הצעירים העובדים בארץ-ישראל עם הצעירים אשר בגולה, השואפים לעבוד בארץ-ישראל, התאחדות ‘הפועל הצעיר’ עם ‘צעירי ציון’, נברא בגולה ‘החלוץ’, באה עלייה חדשה, אשר התחילה במידה רחבה. התחילה תנועה, אשר לולא המאורעות ביפו בראשון למאי, יותר נכון, לולא הפירוש, שנתנה להם, והמסקנות, שהסיקה מהם ממשלת הנציב היהודי, היתה יכולה להיות במשך הזמן לתנועה לאומית חיה רחבה.

מה שהוליד פה קושי ומבוכה מצד עצם הדבר הוא, שכל זה בא לא בדרך התפתחות טבעית מתוך עצם עבודתנו היישובית, כמו שהתפתחה, למשל, הקבוצה מתוך כיבוש העבודה, כי אם בכוח גורמים חיצוניים ובאופן פתאומי.

בראשונה, עם בוא הכובשים החדשים, באה אנדרלמוסיה גמורה. התמורה היתה פתאומית ומדהימה. המצב החדש היה נבדל מהמצב הקודם הבדל כל כך חותך, עד כי הרוב הגדול ראה בו ממש יציאה משעבוד לגאולה, מאפלה לאור גדול. נבראה אווירה של התלהבות. במקום המחשבה ורגש החיים הטבעי, בלתי-האמצעי, במקום התבוננות במצב ושאיפה להכירו כמו שהוא, להכשירו לשאיפותינו ולהתכשר אל התביעות החדשות שהוא מעמיד לפנינו, התחילו לעבוד הדמיון הנלהב והרגשנות הנפרזה. הפרי הראשון היה הגדוד העברי. ‘היציאה מן הפסים’ של עבודת החיים, הנושאת את עצמה,היתה גמורה. מכל הצדדים עפו המליצות: ‘הרחבה’, ‘הרחבת הגבולין’, ‘מעוף’. צצו ככמהין תכניות יישוביות, פיננסיות, סוציאליות, תרבותיות, אחת נפלאה מהשנייה. באוויר צלצלו תביעות של תיקון העולם, של גאולת האנושות, וקודם כל התביעה להתאחד עם ‘פועלי ציון’ (שהם בעצם ברובם הגדול לא רצו להתאחד עמנו) ועם פועלי כל העולם, להיכנס אל האינטרנציונל (איזה?), וכן הלאה.

התוצאות ידועות. אינני רוצה לנגוע בהן, אם כי מבחינה ידועה היה אולי הבירור האוֹבּייקטיבי, ככל בירור אובייקטיבי, מועיל, בייחוד לאלה, המבקשים לברר לעצמם את מהלך החיים ואת היחסים בקרב העובדים באובייקטיביות גמורה. אולם, ראשית קשה מאוד ואולי גם אי-אפשר לבאר בדברים מה שצריך לא רק להכירו, כי אם גם לחיותו, לחיותו בכל כוח החיים, בכל כוח הרוח, המחשבה והרגש בלתי-האמצעי. שנית – וזה עיקר – אינני בטוח בעצמי, כי יעלה בידי, לפחות בשעה זו, לדבר על כך באובייקטיביות גמורה, מבלי להתרגז, כל כך קשה פעלו עלי כל המהומה הזאת עם תוצאותיה. בכל אופן איש לא יכחיש, כמדומה, כי הרבה מרץ, כוח מחשבה ונפש, כוח חיים ויצירה, שהיה בהם במידה ידועה בכדי להכשיר את הקרקע לעבודה רחבה, אבדו לבטלה ולבהלה בחיכוכים, בהתנגשויות, בהתמרמרות הדדית, באוויר המורעל.

לאט לאט שקעה ההתלהבות ובאה ההתפכחות. אז, כשהתחילה העלייה ועמה שוב עבודת חיים ממש, וביתר הרחבה, נמצא הכל בלתי-מוכן. הסידור הפנימי והכוחות הפנימיים לא היו מוכנים, לא היה בהם בכדי למלא את הדרישות החדשות ולספק את הצרכים החדשים, שנולדו עם התרחבות התנועה. גם התפיסה הרעיונית והשאיפה הנפשית, שלא היו מכוּונות לצד זה, לא היו מוכנות, לא הגיעו עד לאותו ההיקף ואותו העומק, הדרושים בכדי להקיף ולפרנס תנועה לאומית חיה רחבה. התהווה תוהו-ובוהו, היה דוחק לא רק בכסף ובעבודה, כי אם גם באנשים. ולא רק באנשים, כי אם גם ברעיון, בנפשיות, במעוף-רוח היה דוחק. לא היה במה לרומם את הנפשות או להחזיקן למעלה מעל השטח של החיים הירודים. נולדה בקרב העולים-העובדים החדשים תהייה על האחרונות וגם על הראשונות, תעיית הרוח לצדדים של דעות ושיטות שונות, תסיסה קשה, לא תסיסה של יצירה, תסיסה של תירוש בהזדככו ליין, כי אם תסיסה של יין שנתחמץ, שלא עמד בו כוחו הייני. נמצא מקום להתאוננויות ולהאשמות עם כל היוצא מהן, וכן הלאה.

ואם לפנות מזה אל ההסתדרות הציונית הכללית, – שם אין בוודאי לראות הרבה כוח חיים או הרבה אש קודש. ולעומת זה יש לראות שם הרבה ציונות של שקל ושל אספה; חשבון המסחר והפרוטה במקום חשבון האומה והאדם, במקום מסירות נפש ומאוד על הצלת חיי האומה והאדם שבה; מלחמות על פוליטיקה או על שיטות טכניות במקום מעוף של יצירה, וכן הלאה.

פה לפנינו תביעה להרחבת היסוד במידה שלא פיללנו, ומצד, שקשה לנו לראותה. פה נכנס לחוג עבודתנו לא רק ארץ-ישראל, כי אם כל עם ישראל, יותר נכון, אותו הקונגלוֹמֶרַט של יהודים, שאינו עם, ושאם לא יעלה בידנו לבראו עם, לא יעלה בידנו כלום. ארץ-ישראל, כפי שאנחנו רואים, פעלה אמנם הרבה במובן זה, פעלה בייחוד על הנפשות החיות, העֵרות, על הדור הצעיר, אבל פעולתה אינה מספיקה. יותר מזה – וזה עיקר, לא קשה למתבונן לראות, כי הגלות, רוח הגלות בכל הודה ותפארתה, מתחילה לאט לא, שלא מדעת בעלים, לפעול ולהשפיע על ארץ-ישראל ועל העבודה בארץ-ישראל. והדבר הזה הוא אולי הסכנה היותר גדולה לכל עבודתנו ולכל שאיפתנו.

לפנינו כעין מלחמה פיזיולוגית בגופנו הלאומי. מצד אחד, הכוחות החיוניים מתאמצים בכל עוז להביא מרפא, לבנות את הנהרסות, להשיב לתחייה, אבל הם מועטים, וכוחם קטן. וכנגדם באים בהמון הכוחות המהרסים. היש תקווה לגוף החולה?

או אולי לא כך הוא המצב האמיתי? אולי יש פה הגזמה, ותהי הגזמה כל שהיא? האם לא כך הוא יחסנו הלאומי אל עבודתנו ואל שאיפתנו הלאומיות או פשוט אל הצלת נשמתנו וחיינו הלאומיים? רצוננו הלאומי – אפס או פחות מאפס, כי משוללים אנחנו אותה ההכנה הנפשית, שמתוכה היינו לפחות רואים את אפסותנו. הכרתנו הלאומית, הרגשת עצמנו הלאומית – פראזות, כלומר לא רק פראזות בבואן לידי ביטוי, כי אם על פי עצם מהותן. ואנחנו אוהבים כל כך לדבר ולהרעיש עולמות על מצבנו האובייקטיבי הקשה. אבל השאלה היא קודם כל: במה אנחנו באים לפעול על המצב האובייקטיבי, להכשירו לחפצנו או לפרוץ בו דרך לחפצנו, אם כך הוא מצבנו הסוּבּייקטיבי, מצב הכוח הפועל? בחוסר חיים כזה, באפיסות כל כוח רצון כזה – במה אנחנו באים לפעול, לעשות, ליצור, להתגבר על קשיים, מעצורים, מכשולים וכו' וכו'?

לפנינו עבודה, שאין על עפר מָשִלה, יצירה, שלא ראה עוד העולם דוגמתה, קשיים, מעצורים וכו' גדולים מעל לכל כוח אנוש. עלינו לברוא עם שאיננו או שהולך ומת, לגאול ארץ, להיקלט בארץ, שנתלשנו מתוכה, נתרחקנו ממנה, ונפזרנו לכל רוח. בעבודתנו ובשאיפתנו אנחנו נפגעים בכותל, או כל העולם נעשה לנו, כמו ליעקב אבינו, כמין כותל לפנינו. ומה יש בידינו לעומת כל זה? במה אנחנו באים לפעול, לעשות וכו' וכו'?

כל מעשה – ואפילו מעולם העשייה, ואין צריך לומר מעולם היצירה – דורש מהבא לעשותו קודם כל כוח רצון וכשרון המעשה לא פחות גדול מהמעשה שהוא בא לעשות. אם קפיטליסט קטן, שאין רצונו וכשרון המעשה שלו עולים על יכולתו לבנות בית-חרושת קטן, – אם אדם מצומצם כזה יבוא לקבל על עצמו בניין תעלת סואץ או פנמה, אז יחסר לו לא הקפיטל הענקי, כי אם הרצון הענקי, המרחב הענקי של חשבון המעשה, המעוף של העשייה הענקית, כל אותן התכונות הנפשיות והמחשבתיות, שאין עשייה ענקית כזאת אפשרית בלעדיהן. הקפיטל הענקי יחסר לו, מפני שאלה חסרים לו.

ואנחנו? הרי בושה לדבר במה שמתגלה אצלנו בתור רצון ‘להיגאל’, ‘לשוב לתחייה’, לעומת מה שדרוש פה. פרוטות נפשיות ומחשבתיות, במקום שדרושים מליארדים או ביליונים! לנו הרי דרוש יותר, לאין ערוך יותר, ממה שדרוש לקבלן של סואץ או פנמה. לנו נחוצה מסירות נפש ומאוד. ואם זו אינה לנו, הרי זה אומר על פי האמת כי אין לנו רצון חי להיגאל ולשוב לתחייה.

אין כסף, אין קפיטלים באים לארץ-ישראל – כך היא הבכייה באהלינו בכל המחנות בצורות שונות, בטעמים שונים, בטונים שונים. אבל לא זה נורא, שאין קפיטלים באים לארץ, – נורא באמת, לעמקו של דבר, מה שעד היום לא נמצא עוד אפילו מיעוט קטן של עשירים ואמידים, ואפילו לא יחידים בודדים, שינדבו את כל הונם לעם. ולא עוד אלא שאין בנו ההכשרה הנפשית, וה’העזה' לבקש דבר כזה. מעשה כזה הוא בעיני עצמנו כמעט דבר שאין הדעת סובלתו, שגעון גמור. אם אדם צעיר נותן את כל נפשו ואת כל חייו הצעירים על הצלת העם, הרי הוא נותן רק את נפשו ואת חייו ואת כיסיו הריקים. אבל כסף,

קפיטל! כי יקום אדם, שיש לו מיליונים או מיליארדים או אפילו פחות מזה, וינדב את כל הונו לעם והוא בעצמו יבוא לארץ-ישראל לחיות חיים רגילים ככל בני-תמותה פשוטים, – הייתכן, היישמע כזאת! איזו חוצפה ואיזה שגעון לדרוש דבר כזה! אולם העובדה היא עובדה, כי כל זמן שאין בנו הכשרה של מסירות נפש ומאוד על הצלת נשמת האומה וחייה, אין בנו על פי האמת רצון חי להיגאל ולקום לתחייה, או יש מעין אותו הרצון העלוב, שיש באותו הקפיטליסט המצומצם ביחס לבניין תעלת סואץ או פנמה, ועוד הרבה והרבה פחות מזה.

אין פלא, כי באספותינו, בוועידותינו, בקונגרסינו הציוניים הכל ריק, הכל חולין. אין ניצוץ של קדושה, אין התעוררות פנימית עמוקה, אין השראה עליונה ואין הארה עליונה, אבל יש חשבונות קטנים, יש פוליטיקה, יש ויש מה שכל כך ידוע לכולנו ומה שכל כך מעליב.

כך היא מבפנים. עוד יותר קשה הרושם לצד חוץ. הדבר הראשון, שעם ישראל היה צריך לעשות כלפי חוץ, הוא להכריז גלוי ומפורש על זכותו האנושית לשוב, אחרי אלפיים שנה של גלות, להיות עם חי ובן-חורין בארצו, ועל זכותו הלאומית על ארצו, על ארץ-ישראל, ולתבוע את זכותו זו בכל תוקף. התביעה הזאת צריכה להיות נשמעת באותו העוז העליון, באותו הבטחון העצמי והבטחון בצדקת התביעה, באותה הרוח הכבירה, הנושאת, המושכת בכוח, שאינם יכולים לבוא אלא מתוך רצון תקיף, שאינו שב מפני כל, מתוך רצון חי ופועל שאין מעצור לפניו, מתוך התעוררות רוח עליונה. התביעה הזאת אינה פוליטיקה, אין לה עסק בפוליטיקה של עם זה או אחר, אין לה עסק בפוליטיקה בכלל. זוהי, מותר לאמור, כעין גילוי שכינה של עם, כעין התעוררות דתית בכלל. התביעה הזאת היתה פועלת יותר מכל פוליטיקה ומכל כוח אגרוף. אז לא היו הערבים כל כך תקיפים בטענתם נגדנו. עכשיו הם פשוט מבטלים אותנו. עם ישראל, אומרים הם, אינו תובע כלל את זכותו על ארץ ישראל, ובסתר נשמתו הוא מודה כי אין לו מה לתבוע. יש איזה קומץ, איזה מיעוט קטן של ציונים בעלי הזיה, המקלקלים את הכל. ואם תראה להם שמונה מאות אלף או מיליון שוקלים, – אבל האם, לאמיתו של דבר, בכוח שקלים תובעים זכות על ארץ, אם מאחריהם אין להרגיש שום כוח ריאלי, כוח חי, של עם חי תובע כמו שעם חי יודע לתבוע? אולם אז, לוּ היתה התביעה נשמעת כמו שהיא צריכה להיות נשמעת, – אז היו הערבים מרגישים בנו כוח והיו מוכרחים, עם כל התחכמותם, להתחשב עמנו. וגם האחרים היו מוכרחים להתחשב עמנו. על ארץ-ישראל יש לנו שטר כזה, שכוחו לא פסק עד היום ולא ייפסק לעולם – הלא הוא התנ“ך, ולא רק התנ”ך. ולא באותו המובן, שבתנ“ך הובטחה זכותנו על ארצנו, כי אם באותו המובן, שאנחנו בארץ-ישראל יצרנו את התנ”ך, ולא רק את התנ“ך. גם האבנגליון, כמה שיש לנו עמו חשבונות דתיים ומוסריים, כמה שיש בו דברים זרים לרוחנו, – בתור יצירה דתית ומוסרית אין לשללו מאתנו. כולו יצא מתוכנו ונברא בתוכנו, כמו שאין לשלול מאתנו גם את המחוקק, כשם שאין שוללים את סוקרטס מהיוונים, אף על פי שהם דנוהו למיתה והמיתוהו. ומה יצרו הערבים בכל משך ימי שבתם בארץ? יצירות כאלה, ואפילו רק יצירת התנ”ך בלבד, נותנת זכות שאינה-פוסקת לעולם על ארץ יצירתו, ובפרט כשהעם שבא אחריו לא יצר בארץ זו יצירה כזאת או לא יצר כלום. אולם זכות הבאה מכוח התנ“ך יש לתבוע בכוח של תנ”ך, זאת אומרת, בהתעוררות רוח עליונה, במסירות נפש ומאוד, בכל אותם הכוחות העליונים שהיו מעידים בנו, כי כשרוננו ליצירות ממין זה לא פסק מקרבנו עד היום, ולא בכוח של שקלים, של פוליטיקה, של חשבונות מסחריים.

(המכתב הזה נמצא בין כתבי-היד וחסר בו הסוף – המו"ל של ההוצאה הראשונה)

[תרפ"א (1921)]

מטיולי בכבישים

מאת

אהרן דוד גורדון

---

לבירור ההבדל בין היהדות והנצרות

מאת

אהרן דוד גורדון

¹

את הדברים האלה כתבתי בתור הקדמה לתרגום, הנעשה על ידי, לספרו של טולסטוי ‘מה היא האמנות?’ בספר זה נתקלתי בהטפה לנצרות, בהטפה נמרצה, תקיפה, כדרכו של טולסטוי, ובמידה גדולה וגדושה על חשבון היהדות, שלא יכולתי להכניסה לספרותנו מבלי להקדים לה מה יש בו, לפי דעתי, בכדי לתת גאולה לאמת, לאמיתנו אנו מידי הקמים עליה להכחידה ללא צדק. ומכיון שהדברים נכתבו, אני חושב לא למותר להציעם גם במקום הזה.

לתרגום העברי

לתרגם את הספר ‘מה היא האמנות?’ ניגשתי לא רק לשם תרגום, לשם הכנסת אחת מיצירותיו של טולסטוי לספרותנו, כי אם לשם מטרה מיוחדת. השאלה: ‘מה היא האמנות?’ העסיקה ומעסיקה את מחשבתי הרבה מאוד, והשקפתו של טולסטוי על השאלה הזאת יש לה בעיני חשיבות מיוחדת, אבל מכיון שאני חושב לדבר בזה בהוספת מיוחדת בסוף הספר, על כן אסתפק פה במלים האלה האמורות, אשר מצאתי צורך להקדימן בזה, למען ידע הקורא את יחסי אל הספר.

פה לפני ענין אחר, ענין, שבא לי בהיסח הדעת. בגשתי לעצם העבודה, נתקלתי בדבר, שלא עלה על דעתי כלל, בשעה שכל מחשבתי היתה טרודה בשאלה העיקרית, בשאלה על דבר האמנות. טולסטוי, שכל חשבון עולמו עומד על הנצרות, העמיד גם את האמנות, את כל חשיבותה של האמנות על הנצרות, העמיד כך, שכל ספרו יותר משהוא מבליט את חשיבותה של האמנות הוא מבליט את חשיבותה של הנצרות, כמובן, שאותה הצורה, שנותן לה טולסטוי. וכך ראיתי את עצמי במצב של מבוכה. הנצרות מתנגדת לא רק להשקפתי היהודית, כי אם גם לכל השקפת עולמי, לא רק ליהודי שבי, כי אם גם לכל האדם שבי, – ואיך אבוא להציע דעות, אם כי של אחר, שכל ישותי מתקוממת כנגדן?

מובן, כי להימנע בשביל זה מתרגם את הספר הוא מוצא מן המיצר מעין זה של בת היענה, המדמה להסתר מעין רואים את ראשה. דעותיו של טולסטוי יש להן השפעה ידועה על כל המחשבה האנושית בזמן הזה, ואין כל חושב מחשבות יכול להתעלם מהן. הספרות העברית צריכה להתחשב עמהן אולי יותר מספרות אחרת, דוקא במידה שהיא מתנגדת לנצרות. טולסטוי נתן לנצרות צורה מזהירה כזו, שלא ידעו לתת לה כל הולכים לפניו, והשפעתה ניכרת גם בקרבנו, כידוע. חובה איפוא על הספרות העברית לברר את הדעות ולא להתעלם מהן. להתעלם מדעות מתנגדות הוא סימן של רפיון לדעותיו של המתעלם. היהדות אין לה לירוא מפני הנצרות, כי אם להפך. ולוּא היתה ספרותנו עומדת במובן זה על הגובה הראוי, לוּא, במקום נטייה עצומה להתבטלות בפני אחרים, היה בה די הכרת ערך עצמותנו הלאומית ודי הרגשת הצורך והיכולת להביא לידי בירור מה שישנו פה בכלל בירור, כי עתה לא היה לי עכשיו צורך בהקדמה זו.

מבוכתי הרי היא בעיקר במה שלא פה המקום ולא זו הדרך לפני. אני בא לשמוע ולהשמיע דעותיו של טולסטוי האמן על דבר האמנות, – והנה אני מוצא עצמי מוכרח לשמוע ולהשמיע את דעותיו של טולסטוי הנוצרי המטיף לנצרות וזה מה שמגדיל את המבוכה – שהוא מטיף. הוא לא רק מציע את דעותיו על דבר הנצרות, כי אם מטיף לנצרות, מהפנט. ומי כטולסטוי כוחו גדול במובן זה להפנט.

מוכרח אני איפוא לבקש דרך להקדים רפואה לאותה הרוח הזרה, הנכנסת על ידי שלא ברצוני לספרותנו. לא מן המידה היא אמנם לעמוד בראש ספר, שבאים להכניסו לספרות ידועה ולבטל מראש מה שהמחבר טרח להביעו ולהשמיעו. אבל אם בתור מתרגם חובה עלי למסור בדיוק את דבריו ואת מחשבותיו של המחבר, אינני רואה חובה לעצמי להכניס לרשותנו ולהשאיר בכוחה את הפעולה ההיפנוטית שלו. תרגום ספרו של טולסטויאני רוצה לתת בזה, תרגום מדויק, בלי שינוי, הוספה או השמטה כל שהם, אבל, עד כמה שאפשר, בלי ההיפנוז שבו. למטרה זו אינני מוצא דרך אחרת אלא להגיד פה דברים אחדים לבירור ההבדל שבין המוסר הנוצרי ובין המוסר היהודי, כמובן, לפי הצורך לעניני.

––––––––

הפשטות, הטבעיות, התמימות של היהדות, המעידות על אורה הגנוז בחשאי, בקול דממה דקה, שאינו נשמע אלא לקרובים לה בלב ונפש ולמתעמקים בה, הן שגרמו לה ליהדות להיות חבויה בסתר המדרגה, כי היהדות יותר משהיא תורה, במובן האירופי של המלה, היא ביטוי שאיפתו של עם ישראל לגילויה העליון של עצמותו. אתה רואה בה בעיקר נוסח מיוחד של נפשיות, של חיות החיים. יחס מיוחד, עצמי של עם – ושל בני העם – אל כל מה שיש לו יחס אליו. הדבר הזה קשה ביחוד לברר. קשה לנתח דבר חי, שגילה ויראה מקור החיים ושהכל יישאר חי. פה אין מופתים חותכים ואין דיבורים מפוצצים. פה יש דפיקות לב חי, גלי מחשבה חיה, פשוטה, טבעית, אשר לא ביד יתפשו חיים ואשר באי-זהירות קלה במחשבה או בביטוי הם נהפכים להפשטות ריקות, שאינן אומרות כלום, ביחוד כשאתה בא להוציא מהם מסקנות עיוניות.

אם להתבונן ביהדות מתוכה, מבפנים, מתוך שרשיה, יש לעמוד על דבר אחד: הכל, כל המוסר, הדת, כל עולמו של האדם – עומד על צלם האלהים שבאדם. ‘ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם’ – זהו, אם להתבונן ביהדות מתוך כל יצורי גֵוה, מתוך כל זרם החיים שבה, זהו הלוז של שדרה שלה, זהו מקור חייה. ואם לתרגם את הדבר ללשון מחשבתנו החיה של היום, ואם להעמיד את הדבר על נקודתו ההנדסית, הרי זה אומר: הכל עומד על העצמות, על ה’אני' האנושי, האישי והלאומי כאחד. זאת אומרת, התנאי העיקרי, התנאי הראשי והראשון להשגת החיים, שהאדם, במידה שהוא אדם, מבקש, אם מדעת או שלא מדעת, הוא, שעצמותו תהיה שלימה, חיה, טהורה, נאמנה לעצמה בכל ישותה, שיהיו כל כוחות גופו ונפשו חיים ופועלים בהתאמה גמורה בינם לבין עצמם ולבין רוח החיים הכללית הכוללת הכל; באחת, שיהיה אדם חי בצלם האלהים, בצלם חיי הטבע בבחינתם העליונה.

הדבר דורש בירור. בכדי שנוכל לשפוט על ערכה של היהדות בכל העומק הדרוש, בעיקר בכדי שיהיה ברור לנו, בני הזמן הזה, מה היהדות לנו, מה כוחה על רוחנו ועל חיינו בהווה, ועד כמה היא ראויה לאותו היחס הגדול, שהיא דורשת ממנו, צריך שיהיה ברור לנו קודם כל, מה אנחנו, לפי מושגנו היום, מבקשים בחיים בכלל, מה הם החיים האנושיים, שאנחנו נושאים אליהם את נפשנו. צריך שיהיה ברור לנו, כי היהדות היא לנו שאלת חיים, ורק מתוך בקשת חיים בכלל נוכל למצוא בה מה שיש למצוא.

––––––––

החיים העליונים, החיים, שנפש האדם כמהה להם, הרי הם בעצם החיים העולמיים, הקוסמיים. אלא מאין באה לאדם השאיפה לחיים עליונים? כלום יש איזה מקור אחר לחיים, להכרה, להשגה, לשפע עליון מלבד החיים העולמיים, הכוללים הכל, הגלויים והנסתרים האלה? ההבדל בין האדם ובין יתר החי הוא רק בזה, שיתר בעלי החיים, שהכרתם עומדת על מדרגה נמוכה של התפתחות, חיים רק את הספירות התחתונות של החיים העולמיים (או לפחות חיים בהכרה רק את הספירות התחתונות), בעוד שהאדם, שהכרתו הולכת ומתפתחת, הולכת ומשיגה לאין סוף, הולכת ומקיפה עולם ומלואו. האדם עשוי לחיות לא רק את הספירות התחתונות, כי אם גם את הספירות העליונות של החיים העולמיים, עשוי להקיף גם בחייו עולם ומלואו, ולא רק להקיפו, כי אם לחיות לתוך עצם חיי העולם. זהו בעצם סוד הנפש, השואפת לחיות כל מה שהאדם מכיר ויותר ממה שהוא מכיר, לחיות לא רק את פרטיותה המצומצמת, כי אם גם את כלליותם האין-סופית של החיים העולמיים, לחיות לאין סוף.

מכאן אתה אומר, כי טעות היא בידי החושבים, כי האגואיזם, הגס או המצוחצח והמזוקק, הוא הרצון הטבעי שבאדם לחיות יותר, לחיות את עצמו ובשביל עצמו במידה היותר גדולה. האמת היא ממש ההיפך מזה. כל עצמו של האיגואיזם אינו אלא צמצום עצמי, במידה שהוא איגואיזם, צמצום כל עצמותו בספירה ידועה או בספירות ידועות, בכל אופן בספירות היותר מוגבלות והיותר עניות של עצמותו, צמצום חיי עצמו בספירות התחתונות או התחתונות עם הבינוניות של החיים העולמיים. הרי אין הדעת נותנת לחשוב, כי מי ששקוע כולו בחוג מצומצם של תאוות ונטיות או במילוי חוג ידוע, ואפילו לא כל כך מצומצם, של צרכי החיים, חי יותר את עצמו ממי שיש לו למלא והוא ממלא יותר חוגים או כל החוגים של צרכי החיים; או כי מי שכוחותיו לחיות מצומצמים או שהוא מצמצם את כל כוחותיו לחיות בחוג מוגבל של החיים חי את עצמו יותר ממי שיש לו או שמפותחים בו במידה יתירה יותר כוחות או כל הכוחות לחיות והוא חי ומשיג את כחיים העולמיים מצדדים שונים וממעמקים שונים או מכל הצדדים ומכל המעמקים יחד, בהשגה אחת, בנקודה אחת. לא יעלה על הדעת, למשל, לחשוב כי אדם זולל וסובא, השקוע רק בתאוות האכילה והשתיה, חי יותר את עצמו, חי יותר בשביל עצמו ממה שחי בעל תאווה אחר, שאינו שקוע כולו בתאוות האכילה והשתיה, מפני שהוא ממלא גם תאוות אחרות. וכן לא רחוק לראות, כי, למשל, אדם בעל כשרון מוסיקלי גדול, והוא גם אדם מלא חיים ויש לו כל האפשרויות להיות שקוע בתאוות אחרות, והוא אינו שקוע בהן, רק מפני שהמוסיקה נותנת לו יותר חיים, חי את עצמו לא פחות, כי אם יותר ממי ששקוע כולו בתאוות אחרות ושאין המוּסיקה נותנת לו מה שהיא נותנת לזה. ומכאן לא עמוק ביותר לראות, כי, למשל, האֵם – אם בת חוה או בת חיה – המוסרת את נפשה על הצלת פרי בטנה, חיה את עצמה באותו הרגע לא פחות, כי אם יותר ממי שאינו מוסר את נפשו.

בסולם הפשוט הזה לא קשה למחשבה החיה לרדת לעמקו של דבר ולאמיתו של דבר ולראות, כי האדם, בשאפו לחיות בהתאם לצורתו האנושית, לצלם האלהים שבו, או בהתאם לתביעות הרצון העליון, לא לצאת מתוך עצמו הוא צריך בכדי להתגלגל לתוך האחר או לבטל את כל עצמו בפני הרצון העליון, כי אם להיפך. צריך הוא לתת לעצמותו להתעמק ולהתפשט לתוך החיים העולמיים עד סוף ספירותיהם העליונות, עד כדי להשיג השגה חיה את כללותם ואחדותם המוחלטת של החיים העולמיים, עד כדי היותה כולה בבחינת רצון עליון, אשר חייו – חיי כל מה שחי, שירתו – שירת כל מה שאומר שירה, אשר כאב כל מי שכואב ורשעת כל מי שמרשיע וכיעור כל מי שמכוער הם כאבו ורשעתו וכיעורו הוא, התובעים ממנו את תיקונם. ומכאן לא תהיה השאיפה לחיות ‘בשביל האחר’, ‘בשביל האומה’, ‘בשביל האנושות’, או ‘בשביל אלהים’ אלא שאיפה לחיות יותר, לחיות את עצמותו בכל שלימותה, לחיות מתוך עצמו לתוך כל אדם, לתוך כל חי, לתוך כל הווה, לתוך כל הבריאה העולמית.

אולם אנחנו, בני האדם, רואים את עצמנו רחוקים ומרוחקים מחיים כאלה משני הצדדים, – והסיבה אחת.

מצד אחת, רואים אנחנו את חיי הטבע, את החיים העולמיים, כאילו הם שפלים מכפי ערכנו האנושי, כאילו הם גשמיים, גסים, חסרי טעם ורעיון, בכלל רחוקים מכל אותם העולמות העליונים, שאנחנו רואים אותם, כאילו הם כולם יצירות רוחנו, שאין לטבע חלק בהן, או שהם לא נבראו אלא למרות עיני הטבע. זה כוחה של המחשבה המופשטת, המחשבה בת המוח, פלג הגוף, המושלת בנו בכל תוקף, אפילו במקום שאנחנו באים לכאורה מתוך החיים ותובעים את משפטם של החיים. המחשבה הזאת, פרי התרחקותו של האדם מהטבע, גזרה את החיים לשנים, הבדילה את ההכרה מתוך החיים או הפשיטה את ההכרה מעל החיים, ומתוך כך הפרידה בין כל הדבקים. היא הפרידה בין הטבע ובין האדם, בין הגופניות והרוחניות, בין החיוניות והאידיאליות, בין הטבעיות והמוסריות. ‘המידה או השאיפה המוסרית או האידיאלית צריכה להיות למעלה משאיפה אנושית טבעית, בשביל שתהיה ראויה לפרנס את רוחנו!’. הרגש היותר יפה והיותר נעלה – למשל, רגש האֵם, הנותנת את חייה על הצלת פרי בטנה – אינו די מוסרי או די אידיאלי או די יפה בשבילנו, אם הוא רק טבעי, או הוא נמצא, למשל, גם ביתר בעלי חיים. כי במה באופן כזה יתרונו של האדם, נזר בריאה?האדם, נזר הבריאה, צריך להצטיין, להראות גבורה, הוא אינו חי ככה, שפוט, ככל החי על פני האדמה, – הוא צריך לקבל פרס בעד טרחתו לחיות בצורת אדם, אם מאלהים או מאדם או מעצמו, או לפחות למצוא חן בעיני אלהים או בעיני אדם או בעיני עצמו. ולא רק אלה הרואים בטבע פעולת כוח עיור ורצון עיור ובאדם – סומא שנתפקח על פי מקרה או על פי נס, דורשים, כי על האדם לכבוש את הטבע, למשול בטבע והוליך את העיור העלוב הזה בדרך שהוא רוצה להוליכו; כי אם גם המאמינים בשכל נעלם סוברים, כי הטבעיות אינה דיה לפי כבודו של האדם בחייו העליונים, כי מידותיו העליונות של האדם צריכות להיות עליונות על כל מידה טבעית פשוטה, – ואינם רואים בזה המעטת הדמות של השכל הנעלם!

ומצד שני בכוח אותה המחשבה המופשטת רואים את האדם הפרטי נבדל ורחוק מהחיים הכלליים, גדור במין חומת סינים, מכל העולם או נתון כצב הזה בתוך שריון קשה, ואין לו בעולמו אלא רוחב חללו של שריונו. את ה’אני' מעמידים כנגד ה’לא-אני‘, את היחיד כנגד הכלל, את העצמות (האישית והלאומית) כנגד החברותיות או נגד האנושיות, – מעמידים בתור שני צדדים לא רק רחוקים זה מזה, כי אם גם במידה ידועה סותרים זה את זה, והמושג הזה הוא השליט לא רק בקרב העומדים מצד הכלל, התובעים את משפטה של החברה או האנושות, כי אם גם – ועוד ביתר שאת ויתר תוקף – גם בקרב התובעים את זכותו של היחיד. ואין היחידים האלה רואים, כמה הם מצמצמים בזה את חייו של היחיד, שהם באים להרחיב את גבולם, כמה הם ממעטים בזה את דמותו של ה’אני’ האנושי, שהם באים לתבוע את עלבונו.

כללו של דבר: אנחנו, בני האדם, רואים את החיים העליונים, כאילו הם רחוקים או נשגבים ממנו, לא מפני שהם באמת כל כך קשים או מפני שהם באמת מובדלים מהטבעיות, כי אם מפני שאין אנחנו מבינים אותם, ביתר דיוק, מפני שאין אנחנו משיגים אותם השגה חיה. ואין אנחנו משיגים את החיים האלה, מפני שאין אנחנו חיים אותם. פה אנחנו נמצאים במעגל קסם, שקשה לנו לצאת ממנו: אין להשיג את החיים האלה אלא במידה שחיים אותם, ואין לחיות את החיים האלה אלא במידה שמשיגים אותם.

הדבר הפשוט, ביתר דיוּק, יש לו ביאור פשוט, אם כי אין להוכיחו במופתים חותכים.

האדם, בעל ההכרה האנושית, עשוי להשיג יותר לא רק על ידי ההכרה, כי אם על ידי עצם החיים. החיים, במובן הכוח החיוני של הטבע החי (הצמח, החי, האדם), הם בצורתם האנושית – לא רק כוח קוסמי גדול או צירוף עמוק לאין-סוף של כל הכוחות הקוסמיים, כי אם גם כוח השגה גדול, בעצם יסוד כל השגה אנושית. החיים, הכוח החיוני של הטבע החי… אבל פה אני רואה סוף סוף הכרח בדבר למצוא מבטא יותר מדויק למושג שאני רוצה לתת לו ביטוי בשם ‘חיים’, ‘כוח חיוני’, ובאין ברירה, אתרשה לחדש שם מיוחד חוויה (על משקל הוויה), אבל אני מוצא צורך להדגיש בכל תוקף, כי אין זה שם מופשט או שם לאיזה כוח מיוחד, כי אם אותו הדבר, המובן בשם ‘חיים’, רק בבחינה מיוחדת, בבחינת אותו הכוח המהווה בטבע החי בכלל וכוח משיג באדם במיוחד².

וכן החוויה (החיים, הכוח המהווה של הטבע החי) הרי היא מעין מעבר מין ההוויה של הטבע ההווה אל ההכרה של טבע חי, אבל ביחוד של האדם, ומשם – שוב אל ההוויה מצדה השקוף. אתה רואה פה מעין אור אחד גנוז הולך ומבהיק בגוונים שונים, הולך ועובר מגוון לגוון מעין הוויה אחת בבחינות שונות (הוויה, חוויה, הכרה), דומה בצד מה – דמיון רחוק, כמובן – לאנרגיה, העוברת בתנאים ידועים לחשמל, ומשם – לאור, לחום וכדומה, וחוזר חלילה.

החוויה וההכרה מהוות זו את זו, מפרנסות זו את זו ומשלימות זו את זו. החוויה, המפולשת לעצם ההוויה העולמית בלי אמצעי, משיגה את כלליות הדברים, את אחדותם, את עצמותם, בעוד שההכרה, המפולשת לצדה השקוף של ההוויה, משיגה פרטים פרטים וצירוף הפרטים לכללים, משיגה את הופעת הדברים, אולם לעומת זה אין השגתה של החוויה מוּכרת לנו, בני האדם, בעלי ההשגה המצומצמת, אלא דרך צינורות ההכרה באופן כי ההכרה האנושית מעלה את החוויה, במידה שהיא מתעלה על ידה. החוויה מתגברת ופועלת על ההכרה במידה שההכרה שואבת ממנה.

החוויה, המפולשת לעצם ההוויה העולמית, מאירה את ההכרה באורה הגנוז ומעלה אותה ממדרגת הכרה מצומצמת למדרגת הכרה עליונה. כאן מקור המחשבה האינטואיטיבית, העשויה לפעול לא רק בספירת השירה ובספירת החיים המעשיים, כי אם גם בספירת המדע, העשויה להיות לרוח חיים בהכרה בכל אשר ההכרה פועלת. כאן מקור כוח היצירה, מקור ההשראה העליונה, השפע העליון, רוח הקודש, הנבואה, כאן מקור ההשגה הדתית, המוסרית, השירית (הייתי אומר: האסתיטית, אבל המושג ‘אסתטיקה’, לפי מובנו הרגיל, יש בו הגשמה שלא כל נפש נוחה הימנה). אולם במידה שההכרה מתרכזת בצדה השקוף של ההוויה, הגלוי לה יותר והבטוח בעיניה יותר, במידה שהיא מתפשטת מן החוויה, בה במידה היא מצטמצמת ומצטמקת, אם כי לכאורה מתבהרת ומתעמקת. אבל אין זו אלא בהירות של אור חשמלי בחשכת הלילה, ולא אור שמש ביום בהיר; אין זו אלא עמקות של בור צר עמוק, ולא עומק של חיים, לא עומק של הוויה אין-סופית. כאן מקור המחשבה המופשטת (בבחינת היותה מופשטת מכל חיים), הדיסקורסיבית (מאותה הבחינה), הרציונלית, המיכנית.

וכפעולת החוויה על ההכרה האנושית, כך פעולת ההכרה האנושית על החוויה, כמובן, במידה ששתי אלה מאוחדות מהוות זו את זו, ההכרה האנושית פועלת על כל כוחות החיים מצדם הגלוי, ומתוך פעולתן המשותפת של ההכרה והחוויה הם, כל כוחות החיים, מתגברים ומתעמקים לאין סוף. הרצון האנושי מתעלה ממדרגת רצון מצומצם למדרגת רצון עליון. רגשות האדם נעשים יותר ויותר מפולשים לעצם ההוויה ולכל מה שבא לידי גילוי מעצם ההוויה – לכל מה שחי ולכל מה שהווה. כאן מקור הרגש הדתי, המוסרי, השירי, כאן מקור כל הרגשות העליונים של האדם. כאן מקור האהבה העליונה, האמת העליונה (האמת הנפשית), הקדושה העליונה. אותה מסירות נפש, שאנחנו מוצאים בקרב בעלי חיים בצורת רגש אֵם מוסרת נפשה על פרי בטנה, כמעט בצורת כוח סטיכי, אותה מסירות נפש מקבלת בקרב האדם צורה מוארה באור עליון ונעשית למידה עליונה, לאחד מיסודות החיים העליונים לא רק בבחינת רגש אֵם ביחס לילדה, כי אם בבחינת רגש עליון מיוחד לעצמו. וכן אותה התאווה המינית, ואולי גם האהבה המינית, הפועלת בבעלי החיים בצורת פעולה סטיכית, מולידה בקרב האדם או מפתחת בקרב האדם רגש מפולש לעצם החיים, לעצם ההוויה העולמית. רגש האהבה הטהורה, אשר במידה שהיא טהורה, במידה שהיא מפולשת למקור החיים, בה במידה היא עמוקה, בה במידה היא עזה כמוות. ולכן הלאה, עד לידי הרגשת האדם את כל שירת העולם וצער העולם, עד לידי הרגשת האדם את עצמו זכאי בכל הטוב והנשגב שבעולם ואחראי לכל הרע והכיעור שבעולם. אולם במידה שההכרה נבדלת מהחוויה ונעשית כוח מופשט פועל לעצמו, בה במידה מצטמצם גם הרצון, מצטמצמים הרגשות, מצטמצמים כל חיי האדם. האדם מתקפל ומתכווץ בתוך קליפתו, אם בתוך קליפה גסה וכהה או בקליפה מזוקקה מזהירה. נולדות דעות ותורות על דבר היחיד, על דבר עולמו המיוחד של היחיד. נולדים רגשות לכאורה דקים, עמוקים, מאירים, אבל פה שוב אור חשמלי בחשכת הלילה, עמקות של בור צר ועמוק.

מאין באה האפשרות, ששני כוחות מאוחדים זה בזה או שני צדדים של כוח אחד (החוויה וההכרה) יבואו בבחינה ידועה לידי פירוד, יהיו פועלים בבחינה ידועה בהפלג זה מזה, יהיו סותרים או לפחות מצמצמים זה את זה במקום להוות, להחיות ולהאיר זה את זה? מאין באה בכלל האפשרות, שהאדם יתרחק מן הטבע, מן הטבעיות, מחיי הטבע, שהם הם בבחינתם העליונה עצם החיים העליונים שנפש האדם כמהה להם כל כך, כמהה בגלוי ועוד יותר במסתרים?או אולי אין כל הרעיון הזה על בחינתם העליונה של חיי הטבע, על דבר כוח השגה של החוויה ועל דבר פעולתן ההדדית של החוויה וההכרה, – אולי אין כל הרעיון הזה אלא דמיון כוזב?מובן, כי דברים כאלה אין להוכיח במופתים חותכים. יש כאן מעין הרגשה בלתי אמצעית או מעין השגה חיונית מוכיחה את עצמה בכוח החיים שבה. יש עוד מעין ראיה, כי הרבה סתירות חיוניות מתישבות על ידי כך, הרבה מבוכות נפשיות מוארות על ידי כך, לא יותר. מי שמבקש יותר יוכל לבקש, ומי שמאמין בחיים, מי שרואה, כי החיים הם הכל, כי אין לנו, בני האדם, יותר מהחיים, כי החיים הם הנותנים את הכוח ואת האור לכל הכרה אנושית ולכל השגה אנושית, – מי שסובר כך יוכל להודות גם ברעיון הזה.

מה שיש לדרוש הוא, שלא תהיה כאן סתירה להכרה, לחוקי ההכרה. בכל השאר אין לנו אלא מה שעינינו רואות ומה שחוויתנו חיה.

רואים אנחנו, מצד אחד, כי הרבה אלפים שנה תעתה ההכרה בדרך השגתה, בדרכה להשיג את הטבע, להשיג את כל מה שיש לה להשיג, עד אשר לאחרונה מצאה את דרכה והשיגה במשך מאות שנים אחדות מה שלא השיגה, מה שלא חלמה להשיג, במשך אלפי השנים שעברו. יש איפוא מקום לחשוב, כי כך הוא גם גורלה של החוויה, כי גם עליה לבקש דרך, וכי גם היא כאשר תמצא את דרכה, תוכל להשיג מה שאין אנחנו חולמים להשיג.

ומצד שני רואים אנחנו, כי החיים האנושיים ממקום שהם מתחילים, משם הם הולכים ונקרעים מחיי הטבע. כי האדם במידה שהוא מכיר יותר, בה במידה הוא חי פחות, כלומר חי פחות את הטבע, את החיים העולמיים, או במידה שהכרתו הולכת ומתפשטת בה במידה הולכת חוויתו ומצטמצמת.

בתחילה מצטמצמים החיים באדם, במין האנושי. יתר הטבע אינו בא בחשבון אלא במידה שהוא עוזר לאדם בחייו או ממרר לו את חייו. חוג המין האנושי מצטמצם ממילא באומה, בהיותו מוגבל באומה על פי עצם הטבע, על פי עצם החיים, שהרי אין חיים אנושיים כלליים, כי אם חיי אומה-אומה, ואין האנושות אלא שם קיבוצי לכלל האומות. אולם במידה שההכרה מתגברת, במידה שהולך ומתגלה עצם כוחה הגדול, בה במידה הולכים החיים ומצטמצמים באדם הפרטי, ביחיד. בתור מושג מופשט מכירים אמנם את האנושות, ולא עוד אלא שמתוך שההכרה פועלת בעיקר במושגים מופשטים, דומה הדבר, כאילו מכירים עתה בזכותה של האנושות יותר מאז, מכירים עד כדי לוותר על זכותה של האומה לשם זכותה של האנושות. אבל מכירים, ולא חיים. היחיד הממשי החי רוצה לדלג על האומה החיה ישר לתוך האנושות המופשטת, ולכאורה הדבר קל מאוד לעשותו, אבל כאן מתגלה סתירה בין היחיד לבין הכלל. בעצם בין צמצומו הממשי של היחיד לבין התפשטותו המופשטת של הכלל. מתגלה תהום, שאין למלאותה, אם כי לכאורה ממלאים וממלאים.

הדבר ברור: הדילוג הזה על האומה הוא החסרת חוליה בהשתלשלות החיים. חסרה חוליה משתי בחינות: חסרה חוליה בין היחיד הממשי לבין הכלל הממשי, לבין האנושות הממשית (בתור קיבוץ של אומות ממשיות), בעצם לבין כל הטבע הממשי; וחסרה חוּליה בין הממשי החי לבין מה שאינו ממשי, אבל אינו בשום פנים מושג מופשט, אלא שהמחשבה המופשטת אינה משיגה אותו אלא בהפשטה והופכת אותו למושג מופשט – לבין חיי הטבע בבחינתם העליונה.

הדילוג הזה, חוסר החוליה הזה אומר, כי חשבון האומה לא ברור, לא ברור, מה האומה ליחיד ולאדם בכלל ומה מקומה החיים האנושיים. חסר לה לאומה הדרך להכיר את כוחה ולהשיג מה שבכוחה להשיג. רואים אנחנו, כי אין האומה גדלה במידה שגדל היחיד או כי אינה גדלה כלל.

היחיד הוא בן האומה, והאומה היא בת הטבע בלי אמצעי, בת אותו האופק שהאומה נולדה בו וקיבלה את חינוכה הראשון. חיי האדם הקיבוציים מתחילים מן הזוג, מחיי המשפחה, אולם החיים האנושיים בעצם, החיים האנושיים על כל היחסים האנושיים שבהם, עם כל הריכוז האנושי והיצירה האנושית שבהם, מתחילים בהכרח מקיבוץ פחות או יותר גדול, מן האומה, מן המשפחה הגדולה והמורכבת. פה בעצם מתהווה האדם, פה הוא כאילו מתרקם ומתיצר שנית, מתרקם ומתיצר מבחינה פסיכולוגית, כמו שהתרקם והתיצר בראשונה בבטן אמו מבחינה פיסיולוגית, פה כעין בית המלאכה של רוח האדם. פה התיצרה הלשון, התיצרו המושגים, שלא תצויר לשון אנושית בלתם, התיצרה המחשבה האנושית, שלא תצויר בלי מושגים ובלי מלשון אנושית, התיצרה הדת – המחשבה הכוללת, העולמית הראשונה והיסודית והיחס הכולל, העולמי הראשון והיסודי או יסוד חשבון העולם וחשבון החיים. פה התהוו או התפתחו הרגשות האנושיים, השאיפות האנושיות, היצירה האנושית. ומכאן השירה, המוסר וכו'.

מכאן אתה רואה, כי עיקר מקומם של החיים העליונים ושל השאיפות העליונות של האדם הוא באומה ולא ביחיד (שהרי אין שום מקום לחשוב, כי כוחה היוצר של האומה פסק או קטן בראשית פעולתו), כי היחיד הוא יציר כפיה של האומה ולא להיפך. כי האומה היא כעין אישיות שלימה, כעין אישיות עולמית, בת אופק ידוע, אישיות, העשויה להתפתח, לגדול על פי דרכה המיוחד העצמי, כמו שמתפתח וגדל היחיד, האישיות-התא, האישיות בת האומה, יותר נכון, מתוך שמתפתחים וגדלים היחידים, האישיות-התאים.

כל זה לא ברור בעיקר משום שלא ברור, כי שונים זה מזה הכוחות הפועלים בשני אלה, ביחיד ובאומה, ומה הוא הכוח העיקרי של האומה.

הכוח העיקרי של היחיד היא ההכרה הפורטת והמצרפת, האור הגלוי והכוח הגלוי, כוח העשיה, אפשר לאמור, לפי המבואר, יציר כפיה של האומה בנשמת כל אחד מפרטיה, בנשמת היחיד; וכוחה העיקרי של האומה הוא החוויה, הכוללת והמאחדת, האור הגנוז והכוח הגנוז, כוח היצירה, יציר כפיו של הטבע בלי אמצעי. לפיכך פועלת התרחקותו של האדם מהטבע על האומה עוד יותר קשה מאשר על היחידה. (את זה אפשר לראות ביחוד בנוּ היהודים, שנתרחקנו מהטבע יותר מכל עם ולשון).

מכאן, לא רחוק לראות, כי האדם שבאומה חדל לגדול, יען כי האומה נקרעה ממקור חייה, מהטבע, דוקא במידה שהאדם התחיל לגדול מצד כוחו הגלוי, במידה שהתחיל לגדול כוחו של היחיד, ההכרה, שנתבצרה כולה בחיים העירוניים, ששם בעיקר התרכז כוח פעולתה ומשם היא שופכת את ממשלתה על כל החיים, הפרטיים והלאומיים גם יחד; והאדם שביחיד נצטמצם ונצטמק, יען כי נצטמצם מקור חייו הוא, יען כי נצטמצמה האומה, כי המידה שהאומה נקרעה מהטבע, בה במידה נקרע היחיד מהאומה, כלומר בשורה האחרונה – שוב מהטבע. מכאן מתחיל הקרע בין החוויה, עיקר כוחה של האומה, ובין ההכרה, עיקר כוחו של היחיד, כלומר מכאן מתחילה ירידת כוח היצירה שבאדם לפי מידת עליתו של כוח העשיה שלו. מכאן החזיון, שהאומה – כוח היוצר של האומה – חדלה לפעול דוקא במקום, שמשם בעצם מתחילים החיים האנושיים האמיתיים, החיים העליונים, שמשם בעצם מתחילה פעולתה העליונה.

כללו של דבר – צמצום. שהביא את היחיד המבקש חיים עליונים, ובמידה שהוא מבקש, לקפוץ מתוך ה’אני' של עצמו לתוך האחר, לתוך האנושות וכו‘, אותו הצמצום הביאוֹ לקפוץ גם מתוך ה’אני’ של האומה. זאת אומרת, אותה החומה, שהתבצרה בה התרבות האנושית מהטבע, שהפריעה לראות, כי אין כוחו של ה’אני' בכלל בצמצומו, כי אם בהתפשטותו, אותה החומה גופה לא נתנה לראות, כי גם ה’אני' של האומה או ביחוד ה’אני' של האומה אינו בצמצומו, כי אם בהתפשטותו; כי גם ה’אני' של האומה עשוי לחיות לא רק את הספירות התחתונות כי אם גם את הספירות העליונות של החיים העולמיים, עשוי לחיות מתוך עצמו לתוך חיי יתר האומות, לתוך חיי אותו הטבע, שהן חיות אותו בלי אמצעי; כי גם ה’אני' של האומה עשוי לשאוף לגילויה העליון של עצמותו או להעלאת עצמותו למעלת עצמות עליונה, או במילים אחרות, כי גם על האומה או ביחוד על האומה החובה להיות ישרה, להתנהג בצדק, גם עליה או ביחוד עליה חלות התביעות של האמת העליונה, של האהבה העליונה, של הקדושה העליונה. וכך נהיה הדבר, כי היחידים היותר מעולים, המבקשים את תיקונו של האדם ואת חידושם של החיים המוכשרים לעשות לתיקונם ולחידושם, הכוחות הפעילים והיוצרים שבאומה, בראותם באומה רק את ה’אני' המצומצם, פרשו ממנה ועסקו בתיקון עצמם ובחידוש החיים בדרכים אחרות. כמבואר, ועל ידי כך נשאר ‘אני’ זה מחוסר כוח להתפתח ולהתפשט. ולא עוד אלא שנמצאו לו גואלים לצמצמו עוד יותר, אלה מתוך קטנות המוח וגסות הרוח, ואלה מתוך שכך נאה להם, לעניניהם הפרטיים. וכך נשאר ה’אני' הלאומי עד היום מצומצם, אגואיסטי במובן היותר מעליב של המלה. והעיקר – אין רואים כאן צמצום כלל. אדרבה, היחיד רואה את עצמו מגלה אמריקות בחללה של קליפתו, והאומה – מי לא ידע, כי החיים הלאומיים אינם אלא צורה עוברת של החיים האנושיים, שלא תתקיים אלא עד שיעלה האדם לאשר הוא צריך לעלות כי החיים העליונים הם באנושות המופשטת או בחברה המוגשמת או ביחיד המצומצם; מי לא ידע, כי האידיאלים האנושיים והעבודה לשם האנושות הם יותר רחבים יותר נעלים מן האידיאלים הלאומיים והעבודה הלאומית, כי האנשים הגדולים התרוממו מעל לאומתם ועבדו לטובת האנושות כולה וכי חובה היא על כל בעל נפש לשאוף, עד כמה שאפשר, לעבוד יותר בשביל האנושות מאשר בשביל אומתו בלבד?וכן הלאה בנוסח זה.

פשוט אין מוחך תופס, פשוט הנך תוהה: איך זה! איך אפשר!איך אפשר שחיי האומה, שצורה היחידה של החיים האנושיים, יהיו מצומצמים, גדורים מכל האנושיות, מכל העולם, – וחיי היחיד, חלק מהחיים האלה, יהיו רחבים אנושיים, כלליים!הרי, אין אדם בעולם חי באויר, באנושות המופשטת, אבל, להיפך, כל אדם בכל מקום ובכל זמן חי בחיי אומתו – או בחיי אומה אחרת – אפילו כשהוא חי יחידי במדבר (למשל, הלשון, שהוא חושב בה, אם לא לצרף לכאן את כל נוסחם הכללי של חיי רוחו). או האם אפשר או האם רצוי, שכל האנושות מסוף כדור הארץ ועד סופו תחיה חיים אחדים, חיים בעלי צורה אחת וגוון אחד? האם אין זה אומר טשטוש כל הצורות השונות לאין סוף, מחיקת כל העצמויות העמוקות לאין סוף של כל בני האדם? האם לא זה כל אורם וכל סודם של החיים האנושיים – שכל עם וכל פרט ופרט שבכל עם הוא כעין עולם בפני עצמו, כעין השתקפותה והתגלמותה של כל הבריאה העולמית לאין סוף בצורה מיוחדת, בגוון מיוחד, בהארה מיוחדת? האם לא זה כל הקסם וההוד של צלם האלהים שבאדם, האם לא כאן מקור האהבה העליונה? או האם, להיפך, לא טשטוש הצורות, שהוא בעצם אחד עם צמצום ה’אני' האנושי, – האם לא זהו מקור השנאה והקנאה והשקר וכל כיוצא באלו?

ואיה, איפוא, הם האידיאלים האנושיים, שאינם קודם כל אידיאלים לאומיים? ביחוד איה, איפוא, היא העבודה האנושית שאינה קודם כל עבודה לאומית? כשבאים לתקן או לחדש את החיים האנושיים, הרי באים בעצם לתקן או לחדש את החיים הלאומיים, כל אומה על פי דרכה, – שהרי, כאמור, חיים אנושיים כלליים אינם ואינם יכולים להיות. אין אדם עובד ואינו יכול לעבוד עבודת האנושות מבלי לעבוד עבודתה של איזו אומה, ואם אינו עובד עבודת אומתו, הרי הוא בהכרח עובד עבודת אומה אחרת, אבל בשום פנים לא עבודת האנושות סתם. ואם אין עבודה אנושית שאינה עבודה לאומית, – אידיאלים אנושיים שאינם אידיאלים לאומיים מנין? אין אידיאלים אנושיים שאינם אידיאלים לאומיים, אין אידיאלים אנושיים לחוד ואידיאלים לאומיים לחוד, בכלל אין אידיאלים עליונים על אידיאלים לאומיים, – כי אין חיים אנושיים שאינם חיים לאומיים, ואין חיים עליונים על חיים לאומיים, אבל יש – כמו בחיי היחיד – אידיאלים לאומיים עליונים, אנושיים-עליונים, כשהאומה שואפת לחיים עליונים, ויש אידיאלים לאומיים מצומצמים, אגואיסטיים, כשהאומה בכללה, בתור אומה, לא באה עדיין לכלל הכרת השאיפה הזאת העליונה. אפילו אם רבים מבני האומה, בתור יחידים, שואפים על פי דרכם לחיים עליונים. לפיכך אם יש לראות בחיים ניגוד או גם סתירה בין האידיאלים העליונים, המבוקשים על ידי היחידים המעולים, ובין האידיאלים המצומצמים, הרגילים בקרב האומות, הנה הניגוד והסתירה הם לא בין האידיאלים האנושיים ובין האידיאלים הלאומיים, כי אם – שוב כמו בחיי היחיד – בין האידיאלים הלאומיים העליונים ובין האידיאלים הלאומיים התחתונים. אדרבה, האידיאלים האנושיים של היחיד מקבלים צורה וערך של דבר ממשי, חי ופועל רק מתוך האידיאלים האנושיים של האומה, כמו שכל ה’אני' העליון של היחיד חי וגדל ומקבל שפע עליון רק מתוך ה’אני' העליון של האומה. ובמובן זה אפשר לאמור, כי על פי האמת אין בזמננו אידיאלים אנושיים באמת חיים ופועלים באותו התוקף, שפועלים החיים, – יש אידיאלים אנושיים אויריים, שמימיים, עליונים על כל חיים, אשר בנגיעה קלה או קשה של החיים הם מתמזמזים והולכים, או, להיפך, אידיאלים אנושיים מגשימים, שצמצומם סותר את אנושיותם, ואין כוחם אלא בהריסה, אבל בשום פנים לא בבנין אנושי, אם כי אין הדבר גלוי כל כך. כי אין אידיאלים לאומיים-אנושיים, כי אין חיים לאומיים-אנושיים, כי אין ‘אני’ לאומי-אנושי.

––––––––––

(הערה: כאן חסר קטע מכתב היד.– המו"ל של ההוצאה הראשונה)

ברור, כי העיקר הוא כאן, שלא תהיה חציצה בין העצמות לבין חייה, בין חיי העצמות לבין החיים העולמיים, שלא יהיה דבר חוצץ בפני השפע העליון וההשגה העליונה. כלומר העיקר הוא, כאמור, שלימות העצמות מתוכה ומהרת העצמות מהשפעה זרה מבחוץ. אולם הדבר הזה אינו קל כ"כ להשיגו, כמו שנדמה בהשקפה הראשונה, אינו קל כלל להשיגו. קודם כל באים החיים הגופניים ובכלל החיים של הספירות התחתונות, הממשיים ביותר, המצומצמים ביותר, שהם מתוך כך החזקים ביותר, הגלויים ביותר והקרובים ביותר למצוא את מילוים ומושכים את הרצון לתוך חוג התאוות והנטיות אשר ברשותם, ומצד אחר – גם בספירות העליונות בינן לבין עצמן אין שלום מוחלט, שלום, שהיה נותן להן את הכוח לעמוד בפני הספירות התחתונות ולהשליט את הרצון העליון בכל עולמו של האדם במידה שווה ובהתאמה גמורה. אין שלום, למשל, בין ההכרה ובין ההרגשה, וכן הלאה. כל זה מוליד סתירות ומלחמות בנפש האדם, עליות וירידות, מהומות ומהבוכות, עד כי לעתים יקוץ בכל עצמו, יקוץ בכל חייו, אם לא ישתקע כולו בבצת החיים המצומצמים, או אם, מצד אחר, לא יעלה בידו להאיר אור חדש, אור עצמי בעולמו הפנימי, אשר יהיה לו לאור עולם ולמקור חיי עולם.

מובן כי כאן ישנן הרבה דרכים בין לצד החיוב ובין לצד השלילה, הכל לפי צירופי הכוחות השונים בנפש האדם. אולם בדרך כלל יש לראות כאן שתי דרכים ראשיות, שני נוסחי נפשיות. מצד אחד, נפש, שכל ספירה מספירותיה, המחשבה, הרגש, הרצון המצומצם והרצון העליון וכל כוח מהכוחות הפרטיים שבכל ספירה הם כעין ממשלות עומדות ברשות עצמן, כעין ממשלות רבות של ברית אחת, ויכולים הם להתקיים זה בצד זה מבלי להשפיע ביותר זה על זה, עד אשר לעתים הם יכולים להיות בבחינת זרמים שונים זה מזה מן הקצה אל הקצה. זרם אחד או זרמים אחדים זורמים לצד החיוב ואחרים – לצד השלילה. ומצד שני, נפש, שכל הספירות וכל הכוחות הפרטיים שבכל ספירה קשורים בה בקשר אמיץ, בבחינת ממשלה, מרוכזת – באיזה מקום שיהיה המרכז, – באופן, שבגבור בה אחת הספירות, נמשכות אחריה בהכרח גם יתר הספירות, בין לצד החיוב ובין לצד השלילה. ובזה, אפשר לאמור, ההבדל בין ישראל לבין העמים האירופיים. ועל זה צריך לעמוד קודם כל, אם באים אנחנו לעמוד על ההבדל שבין היהדות ובין הנצרות.

תכונתו היסודית של עם ישראל היא – עצמות נאמנה לעצמה בכל ישותה על הקצה האחרון, בין בחיוב בין בשלילה. הרגש, המחשבה, המעשה, הרצון המצומצם והרצון העליון, כל כוחות הגוף והנפש – הכל עצמות אחת, בין כשהיא נוטה לצד האור והטוב, בין כשהיא נוטה לצד החושך והרע, אחדות מוחלטת, ולא לחינם אמרו בתלמוד על עם ישראל, כי הוא נמשל לכוכבים ונמשל לעפר, כי כשהוא עולה, הוא עולה עד לכוכבים (עליה שלימה, בכל ישותו) וכשהוא יורד, הוא יורד עד לעפר (גם כן בכל ישותו). זכורני, כי בקראי בראשונה ב’על פרשת דרכים' של אחד העם את המאמר ‘שתי רשויות’ ואת הדברים, שהוא מביא שם בשם כהן דתי ותוכן ידוע:'בשעה שאני תוכן, אינני כהן, ובשעה שאני כהן, אינני תוכן/, – הרהרתי, כי זו לא נפש יהודית, יהודי משיעור קומתו של אדם זה לא יכול להיות כך, או שהיה הכהן שבו, כלומר הדתי שבו גובר, ואז היה יהודי כזה בורא לעצמו מתוך עצמו שיטה פילוסופית או השקפה פילוסופית כזאת, שהיתה נותנת לו את האפשרות לחיות באמונתו גם את חייו התוכניים, או להיפך, שהיה התוכן הכופר שבו גובר ולא היה יכול להיות כהן דתי. הנפש היהודית אינה סובלת רשויות הרבה, – רשות אחת בהחלט. כשגוברת באדם מישראל המחשבה, אז מחשבתו שליטה בכל, גם ברגשותיו, גם במעשיו, גם בכל ישותו; כשגובר הרגש, הרגש שליט בכל. וכן הדבר כשגובר הרצון המצומצם, וכן הדבר כשכל כוחות נשמתו, כשכל ישותו נמצאים במצב של הרמוניה שלימה, כלומר, כשגוברת רוח החיים הכללית, כשגובר הרצון העליון.

על פי תכונתו זו היסודית של עם ישראל מתבארים, אפשר לאמור, כל החזיונות היותר בולטים והרבה הרבה מן החזיונות שאינם בולטים היום-יומיים בחיי העם הזה מיום היותו עד היום הזה.

הנה, למשל, החזיון, שאנו עומדים בו, הופעת הנצרות, בשעה שהחיים הלאומיים הארציים ירדו עד הדיוטה התחתונה, בשעה שהעם הרגיש את עצמו עבד על אדמתו ולא ראה לפניו כל תקוה לעתיד טוב יותר, כי אם להיפך, אז גבר בנפשו בהכרח הצד הרוחני על יתר צדדי הנפש, גברה הרוחניות, וכשגברה – היתה ידה בכל ולא ידעה כל מעצור וכל גבול, עד כי לאחרונה עברה באמת בחלק ידוע את הגבול ונולדה הנצרות, עם מלכות השמים שלה, עם מלכות השמים במובנה הנוצרי המיוחד. ולהיפך, בזמננו, כשחיים הלאומיים והרוחניים ירדו, כשהדת ירדה עד הדיוטה התחתונה, והחיים האירופיים נתנו לנו מקום לראות חיים ארציים, שלא ידענו כמוהם, גבר בנפש העם הרצון חיים ממשיים, וכשגבר – היתה ידו גם הוא בכל. מצד אחד – חמריות גסה ושפלה עד לטשטוש כל צורה אנושית בפני בעליה; ומצד שני – המטריאליות ההיסטורית עם כל תולדותיה הקיצוניות, עם כל תורתה, המעמידה את כל החיים האנושיים על צדם החומרי, שגם מחוללה יצא מקרב העם היהודי, ושאין לה בקרב שום עם חסידים כל כך רבים, לפי הערך, וכל כך משועבדים, כל כך מהופנטים, עד כדי שכחת עצם עצמותם, כמו בקרב היהודים.

ואותה התכונה מבחינה אחרת – ושוב שני חזיונות זה לעומת זה בעבר ובהווה. התלמוד, שקשה להגיד, מה יש בו יותר, אם התפתחות היהדות או צמצומה, וכל הספרות שלאחרי התלמוד, שבודאי יש בה יותר צמצום מהתפתחות, הם מנפלאות הכוח המקיים של עם ישראל, הכוח המגין על עצמותו מהרגע הראשון של ספק סכנה רחוקה עד מיתתו המדינית של העם והתפרדות גופו לאברים אברים ועד זמננו. חירות לאומית שלימה, אותה החירות, שהיא התנאי הראשי והראשון בכל יצירה עצמית גדולה, לא היתה לעם ישראל כמעט בכל משך ימי הבית השני, וגם החירות, שהיתה לו, הלכה לאחרונה הלוך וירוד. החיים נצטמצמו, למעוף חדש לא היה מקום, לא היה מקום בחיים לאידיאליות הלאומית להתרחב ולהתעמק ולמשוך אחריה את המעשיות, את המעשים של חיי יום יום, את החיים הממשיים. מה היה לעשות?להתרומם מעל החיים, לבקש אידיאלים מעל לגבול החיים הלאומיים? אידיאלים גבוהים ועולים וחיים ממשיים נמוכים ויורדים. דבר כזה הוא לא ברוח עם ישראל, דבר כזה היה מוכרח להביא לידי מיתה לאומית תכופה, כלומר בעצם לידי מיתת האדם שבעם. אחת משתי אלה: או שהיה העם נמשך אחרי האידיאליות והיה עוזב את חייו הממשיים העצמיים, המחזיקים את קיומו הממשי העצמי, והיה מת מתוך חוסר עצמות ונבלע בקרב מנצחיו ובקרב יתר העמים, כמו שקרה לנוצרים הראשונים מקרב היהודים. או שהיה נמשך אחרי חייו הממשיים הנמוכים והיורדים והיה מת מתוך ירידה רוחנית, כמו שמתו יתר העמים המנוצחים. אבל רגש הקיום הלאומי ידע מה לעשות, הוא הכריח את רוח העם להצטמצם ולחיות על פי דרכה בתוך צמצומה. הוא הכריח את האידיאליות הלאומית להצטמצם, לצמצם את האידיאלים, ובלבד שהיה בכוח החיים הממשיים להיות מתאימים אליהם, ובלבד שלא יהיו האידיאלים והחיים הממשיים שתי רשויות. נשמת האומה השתקעה באידיאלים של העבר, השתקעה בשאיפה להתאים את החיים הממשיים אל האידיאלים ההם ואת האידאלים ההם אל החיים הממשיים. זאת העבודה הזאת של ההתאמה עשתה בכל העקיבות והדיוק של עצמות נאמנה לעצמה עד הקצה האחרון. כך גבר הספר על החיים, וכשגבר שלט על הכל, כך היה עד הזמן החדש. ולהיפך, בזמן החדש, כשהתחיל העם להתנער בכוח החיים הרחבים והעמוקים של אחרים, התחיל חלק ידוע מן העם להתקומם נגד הספר, וכשהתקומם – הגיע אל הקיצוניות השניה, ביטל את כל הספר, ביטל את יוצר הספר, את עם הספר. כי גם זו אחת ממידות התכונה הזאת הקיצונית:או עצמות ממלאה כל עלמין או ביטול עצמי מוחלט.

התכונה היסודית הזאת היא הגורמת, שלא קשה למצוא בעם ישראל דבר והיפוכו:זה מוצא רוחניות קיצונית וזה – חמריות קיצונית, וזה – אומץ לב וגבורה וזה – פחדנות וחולשה. בכלל לא יפלא, אם מוצאים בעם ישראל כל מיני תכונות שרוצים, בין בחיוב בין בשלילה, הכל לפי המשקיף, באיזה צד ומאיזו בחינה הוא משקיף.

כללו של דבר: התכונה היסודית הזאת היא שגרמה לישראל להיקרע מהחיים, מהחיים שאינם שלו, בשביל לשמור על עצמותו, והתכונה הזאת היא הגורמת בזממנו לחלק גדול – ההולך וגדל – מעם ישראל להיקרע מעצמותו בשביל החיים, בשביל החיים של אחרים, אם בשביל להיטמע לגמרי בחיים הזרים ההם או בשביל לחיות כביכול בפני עצמו בצלם עצמותם של אחרים, אבל כל אופן לטשטש את עצמותו עד כדי מחיקת צלם אדם מעל פניו. וגם הפעם יודע רגש הקיוּם הלאוּמי מה לעשות:חיים עצמיים – הנה מה שהוא תובע. בדרך החיים ולא בדרך העיון או ההסתכלות ולא בדרך המוסר או השירה ישוב ישראל לעצמותו ולחייו העצמיים גם יחד. ובדרך החיים ולא בדרך העיון או ההשראה העליונה יבוא לידי גילוי עליון גם המוסר היהודי, כי גם יתרונה המדומה של הנצרות הוא לא בה, כי אם בחיים העשירים של נושאיה בחיים, הנושאים אותה ונראים נישאים על ידה.

אולם גם הדבר הזה צריך שהיה ברור, והעיקר, שיהיה דבר חי. דרך רגילה היא למטיפי חיים, למבקשי חיים, לנבוכים בחיים, לנושאי החיים או לסתם בעלי חיים להעמיד את החיים כנגד האמונות והדעות, להליט את כוחם, את עיקריותם של החיים, או, להיפך, את עיורונם, את אפסותם של החיים, של כל ההוויה על ידי שמבטלים את הדעה המושגת, את האמת המושגת. ודבר רגיל הוא לשמוע או לקרוא דברים, אם לא חדשים ולא עמוקים, אבל תמיד דברים כדרבונות וכמסמרות נטועים על הנושא הזה, כי הדעות אין להן שום השפעה על החיים ואין בהן ממש, והאמת אינה אלא דמיון עובר של אדם ידוע או של דור ידוע. זהו בדרך כלל, לא רק בקרבנו. ובקרבנו מוסיפים עוד ומבטלים את הדעה והאמת שלנו, את העבר, את הספר שלנו אפילו במקום שמטיפים לחיים מתוך דעות, מתוך ספר, כמובן, מתוך דעותיהם וספרים של אחרים ולא שלנו, – בזה יוצאים ידי חיים או ידי הבנת החיים. אם אדם מישראל בא, למשל, לכלל דעה, כי המוסיפים לטוות את חוט העבר או המחזיקים בחוט העבר הם רק אומרים מחשבות, אומרים רגשות וכו', הרי הוא בודאי אדם חי או מבין את חיים.

אולם יש אשר המוח החושב מעיז לחשוב, כל כי אלה בעצמם אין כוחם אלא בפלפולא דאורייתא, בחיטוט וניקור בדעות מופשטות, כי הם בעצמם אינם אלא אומרים את החיים. הדעה, האמת, הספר הם דברים מופשטים כשהם ענין לאנשים ‘מופשטים’, אם אפשר לאמור כן. לאנשים כאלה יהיו גם החיים, שהם מטיפים להם, דבר מופשט. ההוכחה היותר נמרצה לזה נותנים שלא מדעתם המטיפים לחיים שלנו, אשר מתוך הטפה לחיים הם באים לידי ביטול עצמי, לידי ביטול כל עצמותנו הלאומית! מה יכול להיות יותר ספרי, מוחי, יותר מעיד על חוסר חיוניות מביטול עצמי, מכפירת אדם בעצם עצמותו! אולם בקרב בני אדם חיים גם הדעה, האמת, הספר – חיים ויש להם כוח גדול על הנפש. כל המבוכה בהשגת האמת, כל המקור לפלפולים שאין להם סוף על הנושא, אם יש אמת מוחלטת או אין אמת מוחלטת בעולם, נמצאים במה שהאמת בחיים, שבחיים האנושיים ובחיים העולמיים, היא, ביחס להשגתנו האנושית, הנצח שברגע החי, שצריך האדם לתפסו חיים, כלומר להשיגו לא רק בהכרתו, כי אם בכל ישותו החיה, בכל רוח החיים שבו. מי שהשיג את האמת ברגע חייה, הוא השיג את האמת המוחלטת, החיה והפועלת בנפש תמיד בבחינת נקודה שאין בה תפיסה, המחליפה ומחדשת את צורתה בהתחדש החיים. לא לבטל את הדעה, את האמת, את הספר, את העבר אנחנו צריכים, כי אם להחיותם, למלאותם חיים. האדם, האדם החי, העצמי – הוא הדעה, החיים העצמיים – הם האמת. אנחנו צריכים להיות חיים במידה כזאת, חיינו העצמיים צריכים להיות מלאים, שוטפים, מתגברים ומתפשטים במידה כזאת, שלא רק הגזע עם הענפים של עצמותנו יחיה, יתן פרי למכביר, יכה שורשים חדשים, כי אם גם השרשים הישנים, היבשים לכאורה יתמלאו חיים. החיים מקיפים את הכל גם במקום גם בזמן, גם את העבר הם מקיפים. ולא רק חובה אנחנו משלמים בזה לדורותינו הקודמים, שסבלו כל כך הרבה והשאירו לנו את עצמותנו חיה והקיימת, מבלי לקבל ממנה מה שהיא נותנת ויכולה לתת לנו, אם נדע לבקש חיים.

מבחינה זו, כלומר מבחינת עיבוד הדעות לכוחות חיים, חשוב לנו מאוד, עיקר גדול הוא לנו לעמוד עמידה נכונה על הבדל בין היהדות ובין הנצרות, והדבר הזה מוסיף תביעה על מה שתובע ממני התרגום להתאמץ בהזדמנות זו להשיג בזה ולברר מה שבכוחי להשיג ולברר. כבר זכינו לשמוע דעה כי הגיעה השעה ‘לבקר את משפט דרייפוס שלנו’, והמכוּון בשם דרייפוּס הוא, כמובן: הנוצרי ותורתו. אולם אנחנו רשאים להגיד:אמנם כן הגיעה השעה ‘לבקר את משפט דרייפוס שלנו’, אבל דרייפוּס זה הוא לא הנוצרי ותורתו, כי אם עם ישראל ותורתו. הגיעה השעה לגאול את היהדות מגלותה, מיד הנצרות.

הן לא עמוק לראות ולא קשה להודות, אם לבקש אמת, כי מה שיש לו ערך אמיתי במוסר הנצרות הוא כולו משל היהדות, אלא שהנצרות הגשימה, צמצמה במקום שלכאורה האירה לאין סוף, נתנה בתור מטבע טבוע ועובר לכל מקבל מה שהיהדות נתנה בבחינת דבר סמוי מן העין, בבחינת מסור ללבו של אדם, חי בלבו של אדם ועלול להתגבר לאין סוף. פה לפנינו במובן המוסרי ממש אותו ההבדל, שיש במובן הדתי בין גילוי אלהים בבחינת ‘לא ראיתם כל תמונה’ ובין גילוי אלהים בצורת אדם בא לשאת עליו את עוונות האנושות.

הנצרות צמצמה את האדם, את צלם האלהים, מתוך שצמצמה את האלהים, את אלהותו, את אחדותו המוחלטת של אלהים. האלהים נעשה נזקק לעוזר והאדם – למתווך, למתווך בינו ובין קונו, בינו ובין עולמו, בינו לבין עצמו. האדם נעשה מין בריה עלוּבה, שאינה יכולה ואינה צריכה ואינה רשאית לעזור לעצמה בבקשה את תיקונה, את עליתה, את חייה העליונים. החיים העליונים ניתנים לאדם מן המוכן, ואין לו אלא לקבלם כמו שהם. בעוד שהיהדות רואה את החיים העליונים של האדם בעצם עבודתו להשגתם, בעצם בקשתו אותם, בעצם סלילת הדרך לבקשם, כי גם החיים הם אחדות מוחלטת: בקשת החיים העליונים, בקשה פעילה, כמובן – הם הם החיים העליונים.

את הדבר הזה אתה רואה תיכף על פי ההבדל באותו העיקר ההתחלי, המעשי, שכל אחת משתי הדתות על פי דרכה מוסרת לאדם בתור כלל ראשון להתנהג על פיו בחיים המעשיים.

הנצרות נותנת את הכלל ההתחלי הזה בצורת חיוּב גדול, שאין גדול ממנו, בצורת רגש נפשי עליון, בצורת האהבה העליונה, כלומר אותו ו’אהבת לרעך כמוך‘, הבא בתורת היהדות בבחינת מסקנה חיובית מתוך האזהרות השליליות שלפניו, מ’לא תגנוב’ עד ‘לא תשנא את אחיך בלבבך… לא תקום ולא תטור’, כאילו בבחינת אור בוקע עולה מתוך הנפש אחרי שטוהרה מזוהמת החיים המצומצמים, – אותו ‘ואהבת לרעך כמוך’, ובצורה עוד יותר מזהירה, נמסר על ידי הנצרות בתור כלל ראשון, בתור דבר מסוים, שאין לפניו ולא אחריו כלום, בתור דבר, שאינו דורש שום הכנה ואינו מסוגל לשום התפתחות.

באותה תקופת הזמן גופה, בזמן שלפני צמיחת הנצרות וקרוב לזמנה, שמה היהדות בפי הילל הזקן שלה, בתור יסוד לכל תורתה, כלל פשוט מאוד בצורת שלילה קלה מאוד: ‘מה דעלך סני לחברך לא תעביד… ואידך פירושה – זיל גמור’³. פה מתבטא המוסר של היהדות לא רק בחלקו הראשון והעיקרי של המאמר:‘מה דעלך סני לחברך לא תעביד’, כי אם גם בחלקו השני: ‘ואידך פירושא – זיל גמור’, לך השלם, למד, השתלם! אם כיוון לך הילל או לא כיוון, – זה קו אופיי עיקרי בצורתה של היהדות. בהבדל מן הנצרות, הנותנת לאדם דבר שלם, קיים ועומד. פה, בכל יחסו של הילל אל עובד האלילים, שבא לבקש מפיו תורת חיים, מורגש איזה מעוף נפשי כביר כוח וצנוע, מעוף לא מעל השטח אל ענני השמיים, אל מעל לכל חיים, כי אם מתוך עומק חיוני אל מעבר לכל גבולים, החוסמים את החיים. בכל מסירותו של הילל לתורה הכתובה והמסורה, בכל הכירו את הצורך לאדם חי או שבא לחיות באותם התנאים ללמוד לדעת את תורת החיים, המתאימה לאותם החיים, אתה מרגיש, כי עיקר העיקרים הוא בעיניו סוף סוף הפעולה העצמית החפשית של האדם, שהיא המחדשת את החיים, שהיא עצם החיים ולפיכך – עצם תורת החיים. רק מתוך השגה עמוקה כזאת יכול אדם לבוא לידי הכרת הצורך למסור לאדם, המבקש דרך בחיים, מעין נקודה הנדסית של כל בניין חייו ועולמו. ואם אמנם עוד מתחילת בריאתה כבר נתנה היהדות את הנקודה בבחינת אצילות: ‘קדושים תהיו כי קדוש אני ה’ אלהיכם' (הקדושה, לפי מובנה הפשוט והטבעי שבתורה, היא בעצם מושג שלילי: טהרה עליונה מכל מידה שלילית במחשבה, ברגש, בחיים – חירות עליונה, אמת עליונה, יחס עליון), – לא הסתפק בזה הילל ונתן את הנקודה בבחינת עשיה: ‘מה דעלך סני לחברך לא תעביד’. פה, בניגוד לשאיפתה של הנצרות, כעין שאיפה לצמצם את הנקודה על מנת לתת לאדם יותר חירות. ‘ואידך – זיל גמור!’ את הצורות תעשה בעצמך, תוכל להגיע למדרגה של ‘גוי נתתי למכים ולחיי למורטים’ או למעלה מזו או למדרגה עליונה מזו בבחינה אחרת, אבל תגיע מעצמך, – דברים כאלה אינם בכלל ציווי, כי הם כל תוכן חייו, כל יצירת חייו של האדם, של כל אדם על פי דרכו, על פי צלמו העצמי העליון.

אין פלא איפוא, כי היהדות לא הובנה כראוי, בפרט אחרי שהנצרות גילתה לכאורה לבני האדם אור גדול כזה,שהעולם עוד לא ראה כמותו.

היהדות כאילו מוסרת לאדם אור גנוז בפנסים רבים, פנס בתוך פנס, ועבודת חייו היא להוציא את האור מתוך הפנסים, להביאו יותר ויותר לידי גילוי. בתחילה הוא רואה את האור רק לפי כוח ראייתו, אבל הוא יודע כי האור גנוז וכי עליו לפתוח ולהסיר פנס אחר פנס. קשה עליו הדבר, אינו יודע איך לפתוח ואיך להסיר את הפנס הראשון וגם קשה העבודה הזאת, וכן בפנס השני וכן הלאה. היהדות אמנם מוסרת לו כללים ידועים, אבל אלה הם בעיקר כללי הכנה. העיקר כללים שליליים, איך להיזהר מכל רפש ומכל זוהמה, כי העבודה היא דקה מאוד ודורשת כי כלי העבודה – המחשבה, הרגש, הרצון, כל האברים המשתתפים בעבודה – יהיו נקיים בתכלית, קשה (התורה ניתנה ביסורים, אומרת היהדות), אבל העבודה הזאת היא כל חיי רוחו, והחיים מלמדים, וכך הוא פתוח ומסיר פנס אחר פנס, ובינתים עיניו מתרגלות והוא כולו בכל ישותו מסתגל אל האור ההולך וגדל ויודע ליאור באור הזה, לחיות לאור הזה.

מה עשתה הנצרות? עמדה והוציאה את האור הגנוז מתוך כל הפנסים ומסרה אותו כמות שהוא לכל הרוצה בו. מובן, כי רוצים נמצאו רבים. לקבל אור גדול כזה בלי כל עמל, בלי כל הכנה קודמת – מי לא ירצה? כולם הריעו: אור, אור!ובתחילה באמת נראה היה לקצרי ראות, כי אמנם באה הגאולה לאנושות העלובה, אבל התוצאות ידועות. העינים, שלא התרגלו לאור הגדול, נסתמאו. במקום הרגש והמחשבה באו הדמיון והלשון; הרצון, שלא הסתגל, התלהב במידה כזו ששרף חיים את כל מי שלא התלהב כמוהו, ובשם האהבה העליונה והקדושה למד האדם לזרוע ולהצמיח שנאה ושקר עם כל תולדותיהם ותולדות תולדותיהם. ומה שיותר מעציב הוּא, כי האור הערטילאי והמצומצם הזה מוסיף עד היום לסמא את עיניהם אפילו של מיטיבי הראות היותר חשובים. את זה אתה רואה גם בטולסטוי בכל הטפתו לאהבה, המלאה שנאה וביטול לכל מי שאינו סובר כמוהו, אבל ביחוד ביחסו אל היהדות, מקורה של הנצרות, שאינו מתבייש לקרוא לה מוסר של עבודת אלילים, וגם ביחסו אל היהודים. ולא עוד אלא שגם בקרבנו ישנם סמויי האור האלה, כידוע וכרמוז למעלה.

אבל נתבונן הלאה.

היהדות היא קודם כל תורת חיים. לא ניתנה תורתה למלאכי השרת, כי אם לאדם נברא בצלם אלהים ובגוף בשר ודם כאחד. היהדות יודעת את חולשתו של האדם, את ליקוייו.

––––––––

(הערת מו"ל ההוצאה הראשונה: כאן חסר עמוד מתוך כתב-היד.)

הנצרות מורה כי האדם חי בעולם כדי למלא חפצו של הרצון העליון. זה כל תוכן חייו של האדם, הנקודה העיקרית בכל שאיפותיו העליונות. גם האהבה העליונה, האהבה לכל אדם ולכל החי אינה בעצם אלא ביטוי אותו היחס של התבטלותו הגמורה של ה’אני' של האדם, של האדם הפרטי (ומכאן גם של האומה הפרטית), למעלת עצמותו העליונה, למעלת איחוד עליון עם כל הבריאה העולמית ועם כל אשר בה, למעלת רצון עליון. מכאן – האלטרואיסמוס, ביטול ה’אני' של עצמו לשם האחר, בעצם לשם מילוי הרצון העליון, בניגוד לאגואיסמוס, בעצם בניגוד לכל אינדיבידואליות, בין פרטית בין לאומית. מכאן – מן הפסיביות השאת של האדם – גם התורה על דבר אי-התנגדות לרע, לא הרגשה ברע של האחר, בנגעו, בכיעורו, ברקבונו של האחר כאילו הוא היה ליקוי נפשך אתה, כאבך אתה, המחייב אותך לא לשנוא, לא להינקם כי אם לסבול ולבקש תרופה ושוב לסבול במקום שאין תרופה או שהתרופה היחידה היא הצער השותק. כאן, באי-התנגדות זו לרע, אתה מרגיש מעין בטחון, כי כך צריך להיות, כי כך נגזרה גזירה מלפני הרצון העליון, היודע יותר ממך, מה טוב ומה רע, ורק ביטול רצונך מפני הרצון העליון ישפיע לטוב על עושה הרע. ועד היכן מגיעה כאן ההתבטלות האנושית, טשטושו הגמור של צלם האלהים מצורתו של האדם, אתה רואה באותו העיקר הדתי, שגם להיטהר מטומאתו ומזוהמתו, להיגאל מחטאותיו ומעוונותיו אין האדם יכול בעצמו, בכוח צלם האלהים שבו, אם לא שהאלהים בעצמו ירד לחיות בקרב בני האדם ונשא את כל חטאותיהם ועוונותיהם על עצמו, רעיון, שאין כמוהו מעליב ומחלל גם לאדם וגם לרצון העליון.

מובן, כי ההתבטלות המוחלטת הזאת, טשטוש הצורה האנושית הגמורה הזאת מוכרחת היתה להוליד בקרב החברה הנוצרית גופה התקוממות פנימית של נפש האדם על הרוב בצורת תסיסה לא מוּכרה, מלאה פחד ורוגז, חנוקה, ולעתים גם בהכרה ברורה, עד שבא הזמן החדש עם המדע המדויק והמחשבה הברורה והחפשית שלו והוליד זרמים מתנגדים הרבה, וביניהם גם מתנגדים קיצוניים. כל התורות על דבר האנוכיות הקיצונית, על דבר מוסר האדונים בניגוד ל’מוסר העבדים' וכן כל התורות המטריאליסטיות בניגוד לרוחניות הקיצונית ועוד ועוד שיטות שונות ומשונות מתנגדות לכל המסור והמקובל, אף לערכין שהם באמת רכוּש לאנושות, שעלה לה בעמל רב וביסוּרים גדולים, בכל ספירות המחשבה האנושית, צמחו, אפשר לאמור, מן הקרקע הזה אבל כל כך גדול ההיפנוז של השנאה לעם ישראל, ההולכת ממקור קדוש, ממקור האהבה העליונה, עד כי תחת לגלות את הסתירה האמיתית במקומה ממש, ראו אותה תמיד בריחוק מקום ובהפך מן האמת – ביהדות. בכלל לא קשה לראות כי בכל מקום שבאים במקרים של התנגדות כאלה לגלות ולהוכיח את חולשתה של היהדות, מגלים ומוכיחים בעצם את חולשתה של הנצרות.

היחס העליון על פי היהדות הוא יחס של צלם אלהים אל צלמו העליון, של טיפת חיים אל מקור החיים, של ניצוץ הוויה אל האור הנעלם של ההוויה, אל סוד ההוויה, האדם הוא בעיקר פועל – זוהי צורתו האנושית, ולא מה שהוא נפעל. האדם, כל אדם בורא את עולמו בצלם אלהים (על דרך: ‘השמים שמים לה’ והארץ נתן לבני אדם'), ממלא את תעודתו בחיים בהעלותו את עצמותו למעלתה העליונה, ובמידה שהוא בורא את עולמו ומעלה את עצמותו הוא רצון עליון (על דרך:‘הקב"ה גוזר וצדיק מבטל’). וכשם שתכלית האדם היא לא בהתבטלותו, כי אם בהתעלותו, כך הם גם החיים. האדם מתחיל מן היחיד, וחיי האדם מתחילים מן הזוג, מחיי המשפחה. פה כאילו חיים מדרגה שניה, במרובה, חיים, שיש להם כבר שטח ידוע. תכלית החיים היא לא נזירות ופרישות (‘לא טוב היות האדם לבדו’, ‘לא תוהו בראה – לשבת יצרה’), כי אם טהרתם, טבעיותם, אמיתם, קדושתם של החיים. מכאן הדאגה העמוקה והתמידית לטהרת המשפחה, והמלחמה הקשה בתאווה המינית שלא במקומה. ולא לחינם, התאווה המינית עם כל הקשור בה ועם כל היחסים הצומחים ממנה הרי הוא הקשר הגורדי, שהחוטים היותר עדינים והיותר גסים, העליונים והתחתונים, הגלויים והטמירים של נפש האדם וחייו, מאוחדים בו וסבוכים לאין חקר, כידוע לכל יודע נפש האדם וחייו. זה מקום החולשה והגבורה של האדם, מקום הטומאה והקדושה, פה בעצם השרשים, אם כי על הרוב הם צפונים עמוק עמוק בנפש ונסתרים מעין רואים, להרבה והרבה חזיונות בנפש האדם ובחייו, חזיונות שליליים וגם חיוביים, הרחוקים לכאורה לגמרי מספירה זו, לא אבוא להחליט, כי היהדות התירה לגמרי או חתכה לגמרי את הקשר הזה, בעיקר הרי הוא מסור לנפשו של אדם וגם לא מעט לגופו, לפיסיולוגיה שלו, אם בריאה היא או לא, ובכלל זו אחת השאלות העולמיות העיקריות, היותר גדולות והיותר עמוקות, ואולי נכון לאמור, אחת מחידות העולם. אולם עד כמה שאפשר לתת לשאלה זו פתרון לאומי ודתי, בפרט אם להביא בחשבון, כי הפתרון ניתן בזמן שיתר העמים מסביב היו שקועים בזימה עד אמונתם ודתם ועד בכלל, – מותר להחליט, כי היהדות נתנה את הפתרון היותר נכון והיותר יפה, אם גם נשמרה טהרת המשפחה – טהרת הגבר כטהרת האשה – בקרב עם ישראל בתוך כל הפורענוּיות והרדיפות עד הדורות האחרונים, דורות החיקוי וההתבטלות, שמירה מעולה מאוד. יותר מזה, היהדות, היהדות המסורה והחיה, אותה הידוע הלנו מתוך הסתכלות עמוקה, לא משוחדת ולא מתבטלת בחיי המשפחה של הדורות שלפנינו ובחיי נשמתנו בלי אמצעי, עד כמה שהיא בת חורין ונאמנה לעצמה, – היהדות נותנת לנו כלל גדול לפתרון השאלה בעתיד. היא נותנת לנו כלל פשוט וטבעי, כי אותו ‘קדושים תהיו’ הקודם ל’ואהבת לרעך כמוך' קודם גם ל’עזה כמות אהבה' של שיר השירים, לאותה האהבה העמוקה והטהורה, שאינה פוסקת עם הנשואים, כי אם בעצם מתחילה עם הנשואים. לא נכון, כי הרגש האנושי העמוק והטהור הזה מת או לא היה ולא נברא ורק בדמיון יסודו, כמו שמחליטים בחורים זקנים או מי שהיו בחורים זקנים משלנו ומשל אחרים, אבל היחס הקל אל הרגש העדין הזה גורם שהוא מתנדף ונפגם מתוך שמוציאים אותו לבטלה, פרוטות, פרוטות עוד בטרם שנמצאו איש לרעהו בני הזוג המתאימים זה לזה. בכלל יחס האדם אל מה שטבוע בו, כמו בכל החי, מיד הטבע לצורך קיום המין צריך להיות יחס אנושי, יחס גידול בטבעיותו הטהורה ולא יחס של שאיפה למלא התאווה כך, סתם לשם מילוי התאווה במקום שאין בה צורך ליקום המין. או לא היה האדם בא לידי הקיצוניות השניה – לידי רגש של תיעוב לכל דרישת הטבע הזאת ולידי המחשבה, כי הפרישות המוחלטת נעלה מחיי המשפחה. קשה, קשה מאוד להשיג יחסים גדולים כאלה בין הגבר והאשה, יחסים של טהרה גמורה של הגבר ושל האשה יחד, לאין ערוך יותר קשה מאשר לחיות בפרישות מוחלטת, אבל חיי משפחה כאלה הם גם נעלים לאין ערוך על חיי פרישות מוחלטת, וחובה על האדם לשאוף לחיים כאלה, – לחייב כאלה ולא לפרישות מוחלטת.

ומן המשפחה אל האומה, אל המשפחה הגדולה. החיים האנושיים השלימים, החברותיים, עם כל היחסים האנושיים, המורכבים והעמוקים שבהם, עם כל הרכוש האנושי והיצירה האנושית שבהם מתחילים בהכרח מקיבוץ פחות או יותר גדול, מן האומה. פה, אם נכון לאמור כן, חיים במעוקב, חיים, שיש להם כבר גוף וקומה וצורה. האומה היא כעין אישיות במעוקב, אישיות שלימה, כעין אישיות עולמית, בת אופק עולמי ידוע, בעוד שהיחיד הוא העין אישיות-תא, אישיות בת אומה ידועה. וכך הביטה היהדות על האומה, והעיקר, כך, כאל אישיות אנושית אחראית, התיחסה היהדות אל האומה, כך היו תביעותיה ממנה.

בעצם בהשקפתה על האומה כעל אישיות לא חידשה היהדות כלום, כך הביטה ומביטה כל אומה על עצמה, – אבל חידשה ביחסה זה הגדול אל האישיות הגדולה הזאת, בתביעותיה הגדולות ממנה, ואולי גם פה לא ‘חידשה’, כי אם שמרה על כשרון האומה להתחדש, על הכשרון להישאר עצמית עד הקצה האחרון, ומי יודע אולי כל כשרון היצירה שבאדם אינו בעצם אלא כשרון זה להתחדשות, כשרון להישאר תמיד עצמי עד סוף היקפה וסוף עמקה של עצמותו, נקי בהחלט מכל השפעה זרה ומתוך כך מוכשר לקבל את השפעת הכוח הכולל העולמי בלי אמצעי, את השפע העליון. שהרי היצירה אינה דבר שבמחשבה, כי אם התעוררות עליונה, אתערותא דלעילא, שפע עליון. היהדות, האומה הישראלית לא רדפה אחרי חידושים, אבל נשארה נאמנה לעצמה, לטבע, לחיים, לאמת, נאמנה עד הקצה האחרון ועקיבה עד הקצה האחרון, מכון תביעותיה הגדולות מעצמה, מעצמה בתור אומה ולא רק מן הפרטים. שום אומה לפני האומה הישראלית או אשר בדורה ועד היום הזה לא תבעה מעצמה תביעה גדולה כזאת: ‘קדושים תהיו כי קדוש אני ה’ אלהיכם'.

אבל פה צריך להתבונן קצת יותר.

טולסטוי, הרוסי בכל ישותו, בכל אופן מחשבתו והרגשתו, בכל גילויי רצונו, בכל יחסיו, – טולסטוי רוצה להאמין, כי הוא רק אדם בכלל ולא לאומי, ורוצה, שיאמינו אחרים, כי הלאומיות פסולה וכי כשרה רק האנושיות או הדתיות העליונה על כל אינדיבידואליות בין פרטית בין לאומית. ומתוך השקפה כזאת או מתוך רצון כזה להשקיף כך, הוא בא לכלל דעה, כי היהדות, המכירה בזכות האדם ובזכות החיים האנושיים, העומדים על שלושת היסודות העיקריים בנפש האדם – על היסוד האישי, הלאומי והאוניברסלי כאחד – היא מוסר של עבודת אלילים, לא פחות ולא יותר. לא אבוא לתבוע לדין את אישיותו של טולסטוי, לבחון ולבדוק, עד כמה יש אמת אינדיבידואלית-טולסטואית בהחלטה זו, כלומר עד כמה טולסטוי הכיר בה, בהחלטה זו, את עצמו, את עצמותו, עד כמה הוא השיג בה והביע את אמיתו האינדיבידואלית, כפי שהיא על פי טבע נשמתו וכפי שהיא בעצם צריכה להיות. פה הוא לא טולסטוי, כי אם נוצרי. יותר מזה, – פה הוא בכלל הולך בדרך הכבושה. מי לא ידע ומי לא יודה, כי האידיאלים האנושיים הם יותר רחבים ויותר נעלים מן האידיאלים הלאומיים וכי, למשל, האנשים הגדולים באמת התרוממו ומתרוממים מעל לאומתם ועבדו ועובדים לטובת האנושות כולה וכו' וכו' בנוסח זה? אבל יש עוד מקום לספק ויש מקום למחשבה.

––––––––

(הערת מו" ל ההוצאה הראשונה: סוף המאמר חסר.)

הלכות דעות ומלחמת דעות

מאת

אהרן דוד גורדון

---

הלכות דעות ומלחמת דעות

מאת

אהרן דוד גורדון

¹

א

הביאני לכתוב הצורך לברר, כיצד אין להלחם מלחמת דעות, כי מלחמת הדברים, החביבה כל כך אפילו על טובי מתנגדינו, אינה מלחמת דעות. אולם עיון הכתיבה הטה את המחשבה לצד אחר. נתחוור לי, כי כדאי יותר לעיין קצת בעצם העניין של הלכות דעות ומלחמת דעות.

יש ברכה במלחמת דעות הגונה. אבל צריך לעמוד על מהותה של המלחמה הזאת, בכדי שלא תהפך, כמו שהדבר נוהג על הרוב, למלחמת דברים, שאינה ביסודה אלא מלחמת רגשים עיוורים. מלחמת דעות הגונה מביאה לידי בירור הדעות, העמקתן והארתן מכל הצדדים ולכל המעמקים. אין זה אומר, כי על ידי כך מתברר לצד אחד מהמחולקים, כי דעתו של הצד השני יותר צודקת. לא! רואים אנחנו, כי אחרי כל ויכוח ומלחמת דעות נשאר כל אחד מהצדדים עומד על דעתו, על הרוב עוד ביתר תוקף. זה אומר כי על ידי מלחמת דעות מתבררת יותר לכל אחד מהצדדים דעת עצמו.

הדבר הזה אומר; דרשוני. צריך קודם כל לעמוד על עצם מהותה של הדעה.

זוהי אחת הטעויות היסודיות של המחשבה האנושית, שאין בני אדם, ואפילו הוגי דעות, נותנים לב לעמוד עליהן. דעה על חזיונות החיים והעולם מבחינת יחסו הנפשי של האדם אל החיים והעולם בכללם ובכל פרטיהם, מאותה הבחינה, שהאדם תופס את החיים והעולם תפיסת חיים, תפיסה שלפני ההכרה, מודדים באותה המידה, שמודדים ידיעה של חזיונות החיים והעולם, הנקנה על ידי ההכרה. כשם שהאמת שבידיעה נמדדת במידת האובייקטיביות של הידיעה, באותה המידה שהשגת החזיונות על ידי ההכרה מתאימה לחזיונות, כפי שהם באים לידי גילוי במציאות הגלויה והממשית, כך חושבים, צריכה גם דעה, בשביל שתהיה אמת, להיות אובייקטיבית בהחלט. ומכיון שעיקר ענינה של הדעה אינם חזיונות גלויים,ואין איפוא מצד זה מידה למדוד בה את אובייקטיביותה, מודדים אותה במידת הכלליות, במידת היות הדעה ראויה להיות דעה כללית. זאת אומרת, כשם שהידיעה, בהיותה אובייקטיבית, היא כללית, שווה לכל הכרה חיה ובריאה, כך, חושבים, צריכה גם דעה, בשביל שתהיה אובייקטיבית, כלומר בשביל שתהיה אמת, להיות כללית בהחלט, שווה לכל נפש חיה, מושגה השגה שווה לכל מחשבה חיה ובריאה. ובמידה שהדעה אמת, יש לחייבה בכוח ההגיון, לבררה ולהוכיח לכל את אמיתותה הכללית, עד שהכל, כל מבקש אמת ויודע לבקשה, יוכרח להודות בה ולקבלה בתור אמיתו שלו. ואם אנחנו רואים דעות שונות על עניין אחד, הרי זה אומר, כי רק אחת מהן נכונה, כלומר אמת אובייקטיבית, וכל השאר מוטעות, אם לא שכולן מוטעות.

כך הוא אופן המחשבה ביחס לחשבון החיים והעולם בכלל, כאילו יש או יכול להיות חשבון חיים ועולם כללי, שווה לכל נפש ולכל מחשבה, שצריך רק למצאו, לבררו ולזכות בו את כל באי עולם, וכך הוא ביחס לכל דעה על ענינים, שיש להם שייכות, קרובה או רחוקה, מוכרה או בלתי מוּכרה, אל חשבון החיים והעולם.

אולם מידת חשבון החיים והעולם או מידת הדעה הכללית, ובכלל זה כל דעה חלקית, בתור אחד הפרטים, הגלויים או הנסתרים, שבחשבון זה, היא לגמרי לא כך. מידת האמת שבחשבון החיים והעולם היא דוקא סובייקטיביותו של חשבון זה, ודוקא בזה כוחו החיוני וערכו האנושי הכללי. צריך רק לעמוד על מהותה של סובייקטיביות זו. דוקא במידה שהחשבון יותר סובייקטיבי, עצמי, במידה ששרשיו יותר מרובים ויותר עמוקים בנפשו המיוחדת של בעל החשבון, במידה שהוא משמש ביטוי לכל עולמו הפנימי המיוחד, בכל ספירותיו, העליונות והתחתונות יחד, בכל כלליותו ואחדותו, – בה במידה הוא יותר אמיתי, ומבחינה זו הוא באותה המידה גם יותר אמת אובייקטיבית בתור דעה. דעה כוזבת או מוטעה היא לא זו שאינה אובייקטיבית בהחלט, כי אם זו שאינה סובייקטיבית בהחלט, שאינה סובייקטיבית כללית, ביטוי של כל הסובייקט, של כל ספירות עולמו המיוחד באחדותם העליונה, כי אם של חלק מהן או של ספירות לא מעלמא הדין. אם הדעה משוחדה מאיזו תאווה או פנייה, קרובה או רחוקה, שטחית או עמוקה, מוּכרה או לא מוּכרה, אם מעורבים בה יסודות מדעות בנות עולם או עולמות סובייקטיביים אחרים,יסודות, שאינם מתאימים לסובייקט זה, אלא שאין הוא מכיר בזה, – באופנים כאלה וכיוצא באלה אין הדעה באותה המידה אמת. בירור הדעה, כלומר בירור דעתו של אדם לעצמו, הוא לפי זה רק הבירור, עד כמה דעתו בכלל עצמית לו בהחלט (וביחס לכל דעה חלקית – עד כמה היא מתאימה לדעתו הכללית) עד כמה היא עליונה, כללית בהחלט בעולמו המיוחד, ביטוים השלם של כל הכוחות הקוסמיים, הפועלים ברספובליקה הסובייקטיבית שלו ועושים אותו בכלליותם ובאחדותם המוחלטת לסובייקט מיוחד, אשר מבחינה זו הדעה ממילא מתאימה באותה המידה לכלליות החיים והעולם, לכלליות ההוויה כמות שהיא מאותו הצד או מאותה הנקודה, שסוּבייקט זה תופס אותה משם.

כי מה היא הדעה, אם לא בבואתם המיוחדת של החיים, האנושיים והקוסמיים כאחד, כפי שהם משתקפים בנפשו המיוחדת של בעל הדעה? ההכרה תופסת את החיים והעולם מצד גילויי ההוויה, בצורת חזיונות גלויים ומצד התפרטותה, בתור פרטים וכיולם, שהסובייקט בעל ההכרה הוא אחד הפרטים. אולם יש עוד תפיסה אחרת – תפיסת החיים. כוח החיים (או באיזה שם שנקרא לכלליות הכוחות הגופניים עם הנפשיים) תופס את החיים וההוויה מבפנים ומצד פנימיותם בלי אמצעי, תופס אותם בכלליותם, שהסובייקט הוא החי אותם בכל שלימותם, כאילו הוא כביכול ה’אני' של כל החיים והעולם או כאילו הוא אחד מאופני החיים וההוויה, שה’אני' העולמי, אם יש לאמור כן, חי והווה בהם, זה – חשבון החיים והעולם, זו – הדעה.

דומה הדעה מבחינה זו מצד שרשיה בנפש הסובייקט לצבע הקול או לטעם הקול, לטֶמבר המיוחד לכל אדם. כל מה שאדם שר וישיר בקולו, כל ההרכבות המוסיקליות, כל היצירות האפשריות בספירת המוסיקה, – הטמבר ישאר תמיד אחד ומיוחד לבעליו. ודוקא ביחודו זה ערכו המיוחד, בין בתור קול יחיד בין בתור אחד היסודות בהרמוניה כללית של צירוף קולות הרבה במקהלה, ודוקא בשמירה מעוּלה על יחודו זה ובזיקוקו מכל תערובת זרה – הדרך לשכלולו של הקול, כי תערובת זרה כל שהיא היא זיוף וקלקלה.

אולם אותו הטבע הסובייקטיבי של הדעה גורם, כי במידה שהדעה יותר עצמית, ששרשיה מתעלמים יותר בתהום הנפש, – בה במידה יש בה יותר מהחומר ההיולי, בה במידה היא אינה מתגלה לבעליה אלא קמעא קמעא, כי כל גילוי חדש הוא יצירה חדשה מתוך החומר ההיולי, והיצירה הזאת אינה פוסקת כל ימי חיי האדם או כל עוד לא פסק כוח יצירתו או לא יבש מקור חיי עצמותו. המקור הזה, כל עוד הוא חי, דרכו להיות שופע ומתגבר במידה ששואבים ממנו.

הגורם לשאיבה זו הוא כל התנגשות עם החיים החיצוניים בכלל, אבל הגורם היותר נמרץ הוא התנגשות עם דעות מתנגדות או מלחמת דעות. כל בעל מחשבה עצמית יודע, חושב אני, מן הנסיון, כי למשל, ספר מכיל דעות מתנגדות לדעותיו, יותר שהן מתנגדות, אם כי קשה עליו באותה המידה הקריאה, המעוררת בו מלחמה פנימית ומכאובים, יותר הוא נותן לו, וכן הדבר בשיחה עם בעל דעות מתנגדות, במידה שדעותיו דעות עצמיות לו. ידיעות, דעת והתכשרות לחשוב על הנודע ומתוך הנודע אולי נוח יותר ללמוד מחברים בדעה, אולם לחשוב עצמית לומדים יותר ממתנגדים בדעות.

ופה אנחנו נתקלים בקושיה עצומה, בסתירה שאין לישבה, אם לא באותה הטעות הנזכרת.

טבעה זה המבואר של הדעה מחייב לכאורה, כי שני בעלי דעה, יותר שהם עצמיים, יותר רחוקים הם אמנם זה מזה בדעות, אבל באותה המידה יותר קרובים זה לזה ברוח, בנפש, יותר קרובים להבנה הדדית, לכבוד ולחיבה הדדיים, הן שניהם משקיפים על דבר אחד, חיים דבר אחד, אותם החיים האנושיים והקוסמיים, רק מצדדים שונים, ומשלימים זה את זה, במסרם איש לרעהו מה שכל אחד רואה וחי מצדו, שניהם שואפים לנקוּדה אחת, לנקודת הגובה של אותם החיים ובמידה שהם עולים, הם בהכרח מתקרבים איש לרעהו. כל אחד מהשנים עובר את כל אורך הדרך, דרך החיים הקשה, דוקא במידה שיש כוח לחיות, החשכה, דוקא במידה שיש עיניים לראות, המלאה כל מיני קוצים וברקנים, כל מיני ביצה ורפש. כל אחד מהשניים סובל ממלחמות פנימיות בלתי פוסקות בחולשות, בשקר, בכיעור, בטומאה של עצמו ושל אחרים, סובל מספקות, מסתירות, שאינן מתישבות אלא בסתירות יותר עמוקות, יותר תהומיות, בעולמו ובעולם הגדול. ובתוך כל זה מבקש כל אחד מהשנים ניצוצות, אורות, יופי עליון, אמת עליונה, קדושה עליונה, שפע עליון; ואת כל זה הוא מצרף לחשבון עליון, שהוא הוא חשבון החיים והעולם שלו, שהיא היא הדעה, שהוא מביע. האין בכל זה, המשותף לשתי הנפשות כאחת, בכדי לקרבן זו לוז ולהדביקן זו בזו? האין זה אומר, כי הדעות הנבדלות, בדומה לענפים ולגזעים נפרדים בגלוי, יש להן שורש אחד נעלם בתוך הנפש להבנה הדדית? יותר מזה, הן כל בעל דעה מביא, כאמור, את חברו בעל הדעה המתנגדת, ובמידה שהיא מתנגדת, ליצירה שאינה פוסקת, מביא לא בתורת נדבה, כי אם בצורת הפראה הדדית, במובן ידוע, בצורת יצירה משותפת, – היש לך דבר יותר מרומם את הנפש ומתוך כך מקרב ומחבב מיצירה? היש מקור יותר עשיר לאהבה הדדית מהפראה הדדית, מיצירה משותפת?

כך לכאורה מחייב עצם טבעה של הדעה, ומה אנחנו רואים במציאות? במציאות אנחנו רואים את ההפך ממש מזה. אם בני דתות שונות סמויים ומטומטמים זה מזה, שונאים זה את זו או את מי שאינו דתי תכלית שנאה, יש ליישב את זה במה שבדת האמונה העיוורת יתירה על הדעה או שהדעה בטלה לגמרי בפני האמונה העיוורת. אבל גם הכופר בדת, שבא לידי כפירה לכאורה מתוך ידיעה יתירה, לא יותר מבין את בעל הדת ולא פחות שונאו מזה שאינו מבין ושונא אותו, וכן רואים אנחנו, כי אנשים, המתאמרים לחפשים בדעות, לבעלי מחשבה, ושוקלים את הכל בדעת וחשבון ובוחנים לאורם של החיים, מכיון שהם שייכים למפלגות שונות, לתנועות וזרמים שונים או אפילו רק לאסכולות שונות, הם לא פחות מטומטמים איש ביחס לרעהו ולא פחות שונאים זה את זה מאשר בני דתות שונות, אבל מכל אלה אין עוד ראיה מספיק לסתור. כל אלה אינם על הרוב בעלי מחשבה חיה, עצמית, אם לא במידה קטנה מאוד, ובכל אופן לא במידה מספיקה. אולם הנה אנחנו רואים הוגי דעות גאונים, בעלי מחשבה עצמית במידה עליונה – וגם הם אינם יוצאים מכלל זה.

נקח לדוגמה את הוגי הדעות היותר גדולים של הזמן היותר קרוב לנו: את טולסטוי ואת ניצשה. אם האחד או השני קרוב לנו יותר או ששניהם רחוקים וזרים לנו, אבל אם נשתחרר מכל נטיות משחדות או מסמאות, אם נשקיף על שניהם בעינים אנושיות טהורות, הרי נראה ברור, כי שניהם היו בעלי נפש גדולה ועמוקה ובעלי מחשבה עליונה, שניהם השיגו את הטרגיות האנושית לכל עמקה שניהם בקשו אור עליון, טוב עליון, יופי עליון, חיים עליונים.

והעיקר, כל אחד משניהם היה מחויב מתוך עצם עצמותו העליונה לבקש כך ולעשות את חשבון עולמו וחייו כך, כמו שביקש ועשה, כי באופן אחר לא היה יכול להיות מה שהיה. מדוע איפוא כל כך לא הבינו איש את רעהו? בעיני טולסטוי, למשל, אנשים תמימי דעים עמו, שאינם מגיעים על פי האמת לא בנפשיותם ולא בכוח המחשבה והיצירה שלהם, לא בשנאתם את הרע ואת הכיעור ולא באהבתם את היופי העליון ואת הטוב העליון אפילו לחצי קומתו של ניצשה, הם אנשים לאיך ערוך יותר טובים ויותר נעלים מניצשה. ולהפך, לפי ניצשה, כל הוגי הדעות שבעולם, שלא סברו כמוהו, ובכלל זה, כמובן, גם טולסטוי, הם פחדנים, שאין להם די אומץ לראות את החיים כמות שהם, מטומטמים, זייפנים, כמעט נבלים.

מאין אי-ההבנה המשונה, התפלה הזאת להוגי דעות כאלה? מאין הקטנות במקום גדלות הזאת, הטמטום הזה במוחות ובנפשות, המפולשים לכאורה לכל הרוחות, לכל הספירות, לכל העולמות?

על כרחך אתה אומר, כי פה פועלת בעיקר הטעות היסודית הנזכרת: כי יכולה וצריכה להיות דעה אובייקטיבית, כללית על החיים והעולם, חשבון עולם כללי, נותן פורמולות גיאומטריות ואלגבריות שוות לכל נפש, שאין לכל אדם פרטי אלא למצוא על פיהן את חשבונו הפרטי, האריתמטי. ומכיון שכך, הרי יש מקום לכל בעל חשבון לחשוב ולהאמין, כי חשבונו הוא היותר מדויק והיותר נאמן, ומי שחושב אחרת, הרי הוא בהכרח או מטומטם מוח או מטומטם נפש או שניהם כאחד. וכן יש מקום בכל דור לחשוב ולהאמין, כי המבוכה והליקויים שבחיים מצדם הרוחני באים מתוך שבחשבון הכללי של הדור או הדורות הקודמים היו הטעויות, השיבושים והסתירות מרובים על האמת. ובאים הוגי הדעות הגדולים, הגאונים שבדור וכל אחד חשבונו החדש, חשבון העולם והחיים בידו, – חשבון העולם והחיים בה"א הידיעה דוקא, לאמור: ‘כזה ראה וקדש, אם חפץ חיים אתה!’. ובני תמותה פשוטים, החושבים מחשבות פשוטות, כל מבקש חשבון עולמו העלוב לעצמו, בראותם את העירבוביה, את הסתירות התהומיות שבין כל החשבונות האלה, את התוהו ובוהו הנולד מבין כולם, והעיקר, – את אי-ההתאמה של כל אלה למה שמבוקש לחשבונם הפרטי, העצמי הם, – בראותם את כל זה הם באים לכלל דעה, כי אין חשבון עולם וחיים כלל, כי אין כל צורך בו, ועוד להפך, החשבון רק פוגם בשלימותם, בטבעיותם, באי אמצעיותם של החיים. החיים עיוורים, ואין לחיותם אלא בעיוורון גמור. ואין לראות רצון לעמוד על הדבר, כי אמנם יש ויש חשבון לעולם ולחיים, אלא שהוא מסור כולו לנפשו ולמוחו של היחיד, של כל פרט ופרט, כל אחד וחשבונו לו לעצמו. כי החשבון אינו חשבון ההכרה, חשבון המיכניקה של החיים והעולם, כי אם חשבון הנפש, חשבון החיים של החיים ועולם, חשבון עצמי לכל אדם, כיצד הוא תופס, כיצד הוא חי את החיים והעולם. והחשבון הזה ועבודת החיים על פי החשבון הזה הוא הוא יצירת חייו ואור חייו של האדם. ודוקא חוסר החשבון העצמי הזה הוא בעיקר העושה את עיוורונם של החיים. ואם יש מבוכה וליקויים בחיים מתוך העדר חשבון עולם וחיים נכון, הרי זה לא מתוך חשבון עולם וחיים כללי, שווה לכל נפש, כי אם מתוך שאין כל פרט ופרט מבקש חשבונו לעצמו עם החיים והעולם. חשבון עולם כללי, לאומי וגם אנושי, אינו אלא צירוף כל החשבונות הפרטיים והתמזגותם להרמוניה אחת עליונה.

לא רק טולסטוי, למשל, שעמד כולו על הערכין הישנים, כי אם גם ניצשה, משנה כל הערכין, לא ראה צורך לעמוד על האמת הפשוטה הזאת. את כל הערכין שינה, רק ערך אחד שכח לשנות: את ערך כל הערכין. זאת אומרת הוא שכח או לא ראה, כי אין לקבוע ערכין, בין על פי ההערכה הישנה בין על פי הערכה מחודשה, לכל בני האדם, כי אין בכלל לעשות חשבון עולם וחיים כללי, שאינו על פי האמת אלא חשבון שלא מדעת בעלים. רק היחיד, כל פרט ופרט לעצמו יכול ומחוייב, אם מבקש חיים אנושיים שלימים הוא, אם מבקש הוא להביא לידי גילוי את עצמותו העליונה, לקבוע את ערכיו, להגביל את חשיבותו של כל ערך ביחס ליתר הערכין על פי האינוונטר המיוחד, הנמצא בעין בנפשו, על פי האקטיב והפסיב המיוחדים שלו ומכאן לעשות את כל חשבון החיים. ושוב רק מתוך כל ההערכות הפרטיות הנכונות יש להוציא הערכה כללית עליונה לכל אומה ואומה ולכל האנושות בכלל.

אמנם ניצשה הראה דוגמה נפלאה, כיצד קובע אדם את ערכיו העצמיים, המיוחדים שלא על פי ההערכה הכללית, המקובלה, ואפילו בהפך גמור מכל הערכה, שאפשר היה לשער לפניו, – ובזה כוחו, בזה באמת גילה אור חדש בעולמו של האדם. אולם לוּא הסתפק בזה, לוּא עמד על הדבר, כי כך הם רק ערכיו העצמיים המיוחדים, חשבונו המיוחד שלו, כי עתה לא היה אולי מהפנט כל כך, אבל מחנך הרבה יותר, מורה דרך לחינוך עצמי יסודי, כל יחיד מתוך עצמותו המיוחדת, במידה שאין למעלה ממנה. כי אין למעלה ממנו אישיות כל כך עשירה, כל כך תהומית, כל כך ווּלקנית, אשר לחינוכה העצמי, לעליתה למדרגת אדם עליון היה דרוש באמת להפוך את כל הקערות על פיהן, להרוס את כל המקדשים, לשבור את כל הלוחות, לשנות את כל הערכין (אם לא שנמדוד במידה, שהוא מדד לאחרים, ונאמר, כי לא היה לו די אומץ להפוך את הכל רק בשביל עצמו בלבד, עד שטרח ומצא נימוקים לעשות את זה בשביל כל העולם). ובשום פנים לא היה בא לידי קטנות דמוחין לחשוב, כי הוא גילה את אבן החכמה לכל בני האדם, ולידי טמטום נפשי כזה לראות את כל מי שאינו סובר כמוהו, ששורש נשמתו מספירה אחת, לא מספירת הגבורה והשלטון, כאילו אינו אדם כמוהו, כאילו אין עוד בספירות אחרות אורות כאלה, שלא שיער עוד אדם וגם הוא, ניצשה, בכלל זה. מאדם שבא להורות את תורת היחיד, לא היה צריך להיות נעלם, ועוד להיפך, הוא היה צריך להדגיש בכל תוקף, כי ביחיד, השואף לעליה עד האדם העליון, העיקר הוא לא צורה זו או אחרת של העצמות, כי אם כוחה, עומקה, אורה של העצמות, אשר בכל צורה שהיא תמצא לה את דרכה לגילויה העליון. ואם יבוא אדם בעל עצמות כבירה ובעל כשרון גאוני כניצשה, ששורש נשמתו מספירה אחרת, ימצא לו לצורך חינוכו העצמי די כוח ודי אור להפוך את קערת ניצשה על פיה לא פחות יפה ממה שהפך ניצשה את קערותיהם של אחרים.

והוא הדין מבחינה אחרת, כמובן, בטולסטוי.

אולם העובדה, כי הטעות הנזכרת, הנטייה לחשוב, כי יש או יכול להיות חשבון עולם וחיים כללי (אם חיובי או שלילי) לכל באי עולם, נטועה בנפש כל אדם, בלי יוצא מן הכלל, – העובדה הזאת מראה לדעת ברור למדי, כי יש בנטייה זו גרעין של אמת, המתעלם בתהומה של הנפש האנושית. מה שיש לברר, מה שהנו כללי באמת ומשותף לכל בני האדם הוא הגרעין הזה, הנקודה הנפשית הזאת. ודוקא את הגרעין הזה אין רצון לבקש ולברר, – ומכאן כל המבוכה, כל אי ההבנה ההדדית. מבקשים בספירת ההכרה מה שיש לבקש בספירת הנפש, בספירת החיים שלפני ההכרה. מהותו של הגרעין הזה היא מהות רגש, ביתר דיוק, מהות חיים, שורש כל הרגשה (וגם כל הכרה), לפיכך זה כוחו: בהיותו מבורר ומזוקק כל צרכו, הוא מוליד את הרגשים היותר יפים של הבנה הדדית ושל אהבה הדדית, ולהיפך, בהיותו מעורפל ומלא תערובת זרה, הוא מוליד אותם הרגשים העיוורים של טמטום הדדי ושל שנאה הדדית, הדוחים אותנו כל כך בכל אשר אנחנו נתקלים בהם, אבל בייחוד בבני העלייה המעטים.

הגרעין היסודי הזה, המשותף לנפשות כל בני האדם (אולי לא רק בני האדם), הוא עצם השיתוף המוחלט, האיחוד המוחלט של כל בני האדם ושל כל מה שחי והווה בחיים ובהוויה. זוהי כעין השגה חיונית שלפני כל הכרה והרגשה של אחדות החיים וההוויה המוחלטת, כעין השגה מתוך עצם חיות החיים, כי כל מה שהווה בי, חי בי, מרגיש, מכיר וחושב בי, כל מה שאני משיגו בתור ‘אני’ החי, המרגיש, המכיר, החושב שלי אינו אלא כעין חלק או כעין בבואה – בבואת עולם ומלואו בטיפה של מים – מעצם ההוויה עולמית, מעצם אין-הסוף, כאילו תאמר: עצם ההוויה העולמית, עצם אין-הסוף הווה, חי, מרגיש, מכיר, חושב לתוכי ולתוך כל חי ומכיר כמוני.

אולם זה כל עומק הסוד שבדבר – כי הגרעין הזה, מה שמושג פה אינו אלא כעין נקודה הנדסית, שאין בה תפיסה כלל, שרק בבחינת נקודה שאין בה תפיסה היא היוצרת בתנועתה את עולמי המיוחד, אשר עם כל יחודו הוא אחד בהחלט עם כל העולמות, בהיותו אחד בהחלט עם כל ההוויה העולמית. ומה שמעמיק ביחוד את סוד הוא, כי הנקודה הזאת אינה ציור דמיוני, אבסטרקציה, בדומה לנקודה ההנדסית, כי אם דבר שבהוויה ושבחיים, אלא שרק בבחינת נקודה שאין בה תפיסה להכרה הוא חי בי, כמו שהחיים בכלל, החיים שלפני ההכרה אין להכרה תפיסה בהם. נמצא, כי אין להכרה תפיסה לא רק בעצם הנקודה, כי אם גם במהותה של ההוויה שהיא הווה ושל החיים שהיא חיה. כי על כן אין בכוח ההכרה לשפוט, אם באמת ישנה נקודה כזאת או אינה.

מה שקשה פה בעיקר הוא לפי זה – להגביל את תפקידה של ההכרה ביחס לנקודה זו, למצוא מקום אחיזה למחשבה לחשוב עליה. ההכרה צריכה פה להודות בדבר, שאינו בגדר השגתה, צריכה להודות, כי החיים יתירים עליה, על ההכרה, כי מה שחי בנפש מלפני ההכרה חי יותר, תופס יותר, משיג יותר ממה שמשיגה ההכרה; אלא שההשגה החיונית ההיא היא ממין אחר בהחלט. השגת ההכרה אינה אלא כעין אור מרוכז מקרני אור ההשגה הנעלמה ההיא – בדומה לאור המרוכז בזכוכית מדליקה – לצורך הארת החיים הגלויים, אולם החיים הגלויים יכולים להיות מוארים רק באורה הגלוי של ההכרה. וכשהם מוארים הם משפיעים השפעה חוזרת נאורה, מרחיבה ומעמיקה על ההשגה החיונית ההיא, ולהיפך, כשהם חשוכים – השפעתם חשכה, מצמצמת. ההכרה המצומצמת אינה משיגה הוויה, ישות אלא בבחינת דבר ממשי, דבר, שנכנס לצורך צורותיה (המקום, הזמן, הסיבתיות), – מה שאינו נכנס לתוך צורותיה אינו בשבילה אלא אבסטרקציה, מושג מופשט, ולא דבר שבהוויה. ההכרה אינה משיגה אלא פרטים וסיכומם, – אחדות היא משיגה רק בתור אבסטרקציה, והחיים, הכוח החיוני שלפני ההכרה, חיים את הכל: פה מתחילה ההתנגשות הראשונה בין השגת החיים ובין השגה ההכרה. מובן, כי בכל נפש יש לה להתנגשות זו תכונה מיוחדת, לפי תכונתה המיוחדת של הנפש. זה יסודה התהומי של המלחמה הפנימית וזה סודה.

אבל אין רוח האדם נופלת במלחמה זו, ועוד להיפך. עצם ההתנגשות, בדומה להתנגשות עניים שחורים וכבדים, היא המולידה את הברק, את האור, היא הנותנת את הדחיפה הראשונה לתנועת הנקודה או לתנועת המחשבה לצד הנקודה. החיים אינם נכנעים לפני מרותה היתירה של ההכרה, אבל הם תובעים ממנה בכל תוקף להאיר להם את דרכם באורה הגלוי. ובמקום שאין תביעה תקיפה כזאת, במקום שהחיים נכנעים להכרה, אם לחיובה או לשלילתה, או שהחיים הולכים בחושך, בעיוורון, שם אין חיים, שם – מיכניות, בכל אופן לא חיים אנושיים בריאים.

אולם, מצד אחר, קרה לנקודה זו מה שקרה לנקודה ההנדסית לפני הימצאה, ועוד יותר מזה. רק מאז נמצאה הנקודה ההנדסית מתחיל האדם את ההנדסה מן הנקודה ועולה אל הקו, וכן הלאה. אולם בטרם שמצא את הנקודה הלך בסדר מהופך; מן הגוף בעל שלושת הממדים, מן הגוף הממשי, אל השטח ואל הקו עד השיגו את הנקודה. וכדבר הזה נוהג גם בנקודה זו החיונית-ההוויתית, רק בהבדל זה,שנקודה הזאת עוד טרם נמצאה, טרם צורפה. ואולי לא תימצא לעולם. אולי כל כוחה בבקשה, שהאדם מבקש אותה, בשאיפה, שהנפש האנושית שואפת, בהעזרה באורה של ההכרה, לזכך את הנקודה ולראות בה אור עליון. הן בעצם גם השם נקודה לא בא אלא לסבר את האוזן, לקרב את הדבר אל המחשבה, אבל בשום פנים אינו מוסר את כל עומק הסוד. פה תעלומת נצח, ‘שכל נעלם מכל רעיון’.

התחיל האדם את חשבון עולמו מהגלוי והממשי, מן השמים והארץ, השמש והירח, העץ והאבן וכו' ועבר אל אלילים רוחניים ובא – אל אלהים, אל אל אחד. אולם בזה עוד לא השיג את הנקודה. האדם שואל: היש אלהים אם אין? ואם ישנו, מה יחסו אל העולם והחיים? ההוא ברא את העולם או עצם מציאותו מחייבת את מציאותו של העולם? ההוא בתוך העולם או מחוץ לעולם? וכו' וכו‘. הכל – שאלות ההכרה, בעוד שהשאלה היא על דבר, שאין להכרה תפיסה בו, השאלה הרי היא על דבר, ש’יש’ ו’אין' אינם תופסים בו כלל, ואין צריך לאמור, כי אינו כלל בגדר יתר היחסים של המציאות, מעין ‘מחוץ לעולם’, ‘בתוך’, ‘לפני’ העולם וכו' וכו. עצם ההוויה הזאת אינה דבר שבהכרה, דבר שבגדר ‘יש’ ו’אין‘, כי אם דבר שבחיים. ומכאן – כל המבוכה. מכאן – כל המושגים המדומים מעין ‘תיאיזם’, ‘אתיאיזם’, ‘מונותיאיזם’, ‘פוליתיאיזם’, ‘פנתיאיזם’, ‘רצון עיור’, ‘תנועה עיוורת’ וכו’ שאינם בעצם, מבחינת ההכרה הצרופה, אלא מלים בלי כל תוכן חיוני.

נצייר לנו לרגע, כי בני אדם הניחו לנקודה יסודית בהנדסה לא נקודה שאין בה תפיסה, כי אם נקודה ממשית: איזו ערבוביה היתה שלטת אז בהנדסה, איזו דעות משונות היו צצות ונובלות בה? ומה יש לדבר בנקודה, שהיא יסוד החיים והעולם, שהיא נעלמת מכל נעלם, ובה החיים והעולם!

האדם מבקש, אם מדעת או שלא מדעת, נקודה יסודית, כללית, מוחלטת להבנה הדדית בין בני האדם, שאין להשיגה אלא בנקודה עוד יותר יסודית להשגה הדדית, אם יש לאמור כן, בין האדם ובין כל מי שחי והווה, בין הכל העולמי, אין הסופי, שגם אותה מבקשת נפש האדם, יותר נכון, שהיא היא הנקודה היחידה בהחלט, שהאדם מבקש. הנקודה חיה בנפש האדם, בנפש היחיד, בנפש כל פרט, אלא שהיא מתעלמת בתהום נשמתו, – וזה כל עבודת חייו, כל יצירת חייו – להביאה לידי גילוי על פי דרכו המיוחדת, על פי עצמותו המיוחדת. אבל רוב האדם אינו מבקש את הנקודה, כפי שהיא חיה בעצמותו, ולא בה הוא מתחיל את בנין עולמו, אינו מתחיל את הכל, את כל יחסו אל החיים והעולם, מבראשית, כאילו הוא אדם הראשון בעולם, כי אם מתחיל מאיזו נקודה נתונה או גם מקו או משטח, וכן הלאה. – וכך נוהג גם רוב הוגי הדעות.

כללו של דבר: אי-ההבנה של בעל-דעה ביחס לבעל דעה מתנגדת, ביחוד הארס שבאי-הבנה זו, הטמטום, הקנאה, השנאה נולדים בבעל הדעה לא מתוך היחוד שבדעתו בתור ביטוי מיוחד וחי של עצמותו המיוחדת החיה, כי אם מהיסודות הזרים שבדעתו, בכלל מאותו החלק שבדעתו, שאינו ביטויה החי של עצמותו החיה. ביטויה החי של העצמות החיה בצורת דעה הוא דבר שבעבודה פנימית של הארת העצמות לכל מרחביה ומעמקיה, דבר שבחיים, שבתנועה כבירה, מעין אותן הרעידות, המולידות את האור. פה אין מקום לטמטום. הטמטום בא מאותם היסודות שנתקבלו על ידי בעל הדעה מן המוכן בתור משוכלות ראשונים, שאין להטיל בהם ספק, בתור אמת אובייקטיבית מוחלטת, או מאותם המושגים, שבעל הדעה לא ראה בהם מקום לבררם מחדש, לנתחם ולהאירם על פי דרכו ולקבל מהם מה שיש לקבל ולדחות מה שיש לדחות, והוא לא ניתחם ולא ביררם, כי אם או שקיבל את הכל כמו שהוא או שדחה את הכל כמו שהוא, או גם מאותם היסודות, שהיו בשעתם, במצב ידוע של בעל הדעה, ביטויה של עצמותו, אבל שכבר התבצרו כל כך, נעשו כל כך ודאיים, עד שלבשו צורה של אמת אובייקטיבית מוחלטת. ובצורה זו הושקעו אל השדרות התחתונות, היסודיות שבנפש ונתגבשו ונתאבנו ונעשו ליסוד או לאחד היסודות בעבודת המחשבה. מבחינה זו אפשר לאמור, כי אי-הבנה, טמטום של בעל דעה לגבי מתנגדו בדעה הם אי-הבנה, טמטום של בעל הדעה לגבי עצמו, לגבי עצמותו העליונה באותה המידה שהם מה שהנם לגבי מתנגדו.

צא והתבונן. למשל, בשנאה שבין בני דתות שונות וראית, כי מה שמוליד שנאה בלב בן דת אחת לחברו בן דת אחרת נובע לא מתוך אותו הצד של הדת, המשמש ביטוי חי ונאמן לרגש הדתי החי בלי אמצעי, כי אם מאותו הצד של הדת, שנתגבש ונתאבן, עד כדי לאסור לכל מחשבה חיה ולכל רוח חיים לנגוע בו, שנקדש בקדושה עליונה לא מתוך קדושה חיה, לא מתוך קדושה של עבודת החיים, כי אם מתוך קדושה של מסורה, קדושת מורשה, כעין קדושה של ירושה ממת יקר. הרגש הדתי הרי הוא הרגש היותר עמוק והיותר חי, העליון בכל הרגשים האנושיים, הרי הוא אותו רגש איחודה של נפש האדם עם כל מה שחי והווה, עם כל ההוויה העולמית, שהנו כל עיקרו של הטבע האנושי, המואר באור ההכרה העליונה. ביטויו של הרגש הדתי הרי הוא עצם עבודת החיים העליונה. התקלה באה מתוך שהרגש הזה, דוקא מתוך חשיבותו הגדולה, מתוך חיוניותו הכבירה, מתוך יסודיותו בנפש האדם דרש לו ביטוי עוד מראשית התהוותו של הטבע האנושי, והביטוי ניתן לו בעוד לא השיגה ההכרה האנושית את מדרגתה העליונה, והביטוי הזה נתקדש לדורות, וכל מה שהוסיפו הדורות, שהכרתם התפתחה יותר, לא היה אלא כעין פירוש לאותו הביטוי הישן, אבל לא ביטוי חי של הרגש החי בלי אמצעי, ביטוי הולך ומתחדש, מתרחב ומתעמק לפי מידת התחדשותם, התרחבותם והתעמקותם של ההכרה האנושית והחיים האנושיים. מובן, כי הביטוי הזה, שאינו יכול להיות אחד לכל העמים והלשונות, מכיון שנתאבן, הרי הוא כקיר ברזל בין בעלי הביטויים השונים. נמצא, כי אותו הרגש, העשוי לאחד את בני האדם, להביאם לידי הבנה הדדית, גורם לפירודם של בני האדם, לאי-הבנה הדדית ולטמטום הדדי. ואותה התאבנות הביטוי גרמה, כי בהגיע הכרת האדם למעלתה העליונה, שלא יכלה עוד להשלים או להתפשר עם הביטוי שנתישן, הפכה את הקערה על פיה ושפכה את הילד יחד עם מי הרחצה, את התוכן החי עם הביטוי הישן, המאובן, גרשה את הדת מספירת המחשבה העליונה ומספירת החיים, העליונים עם התחתונים. ולא ראתה ההכרה העליונה, הצרופה, כי בזה היא נוטלת משניהם, גם מהחיים גם מהמחשבה, את נשמתם ומשאירה להם רק את המיכניות. החיים נעשו מיכניים, וגם המחשבה נעשתה מיכנית. במקום ביטויו החי של הרגש הדתי בעבודת חיים עליונה בא סורוגט בצורת האסתטיקה עם ביטויה מספירת הדמיון – האמנות, בצורתה, שיש לה עד היום; במקום שאיפה ליופי עליון, יופי שבתוכן, שבחיים ובטבע בלי אמצעי, שבחִיות החיים וההוויה בכל גילוייהם בבחינה יפה עליונה, במקום שאיפה להשיג את טעמם העליון של החיים, מתוך עצם חיּות החיים באופן מתאים, באה שאיפה ליופי שבצורה, שבחיוּת בעולם של דמיון יפה, שאיפה להסיח את הדעה מהחיים בלתי-האמצעיים ולהסיעה לחיים של דמיון יפים.

והוא הדין בשנאה שבין עם לעם. לא עבודת הרוח, המחשבה וההרגשה של האומה לגילוי עצמותה העליונה, ליצירת חיים עליונים, חיים טבעיים, חיים טובים באמת לכל בני האומה במידה שווה מולידה באומה את השנאה לאומות אחרות, כי אם אותה השאיפה הצרה, העשויה רק לטמטם את רוח האומה ביחס לעצמה, לעצמותה העליונה, להוליד רקבון בחייה ושעל פי האמת אינה מביאה טובה ממשית, ואפילו חומרית לאומה בכללה, כי אם רק לפרזיטים שבה, שכן טבעם של פרזיטים, שהם מתפרנסים צומחים ופורחים – גורמים רקבון באותו הגוף, שהם מתפרנסים ממנו.

והוא הדין בשנאה שבין בני מפלגות וכתות שונות. לא הדעות החיות, הנובעות מתוך עצם החיים, הנוצרות מתוך עצם עבודת החיים בלי אמצעי, שהן כעין תנועת כוח החיים והיצירה, כעין רכוש חי, כעין קרקע בידי האכר, המביא פרי לעובד בו, לא הן המולידות שנאה בלב בעליהן, בני מפלגה ידועה, לבני מפלגה אחרת, כי אם אותן הדעות, שנתקבלו בתור הלכה פסוקה מן המוכן או שנפסקו להלכה, שאין להרהר אחריה, על ידי אותה המפלגה, שאינן עוד אלא כעין רכוש מת, כעין נכסי דלא ניידי בידי בעלי הדעות עצמם, שאינם יוצרים עוד בהן ערכין חדשים, אלא שהן מכניסות להם רנטה בצורת ודאות בטוחה, המצילה אותם מעבודת מחשבה קשה, מחבלי יצירה, ורנטה היא תמיד דבר, שמחזיקים בו בקנאה עיוורת ושמוליד שנאה בלב בעליו לכל מי שבא להרהר על זכותו ואהבה לכל מי שמאשר ומקיים את זכותו. ²

---

החיים ועבודת החיים לאורה של הדעה

מאת

אהרן דוד גורדון

¹

לא בכדי טרחתי את כל הטורח הזה, לא לשם ‘יגדיל תורה ויאדיר’ תקעתי עצמי לדבר הלכה קשה, רבת אחריות. כמה שהמחשבה חותרת לתפוס דבר-מה בתוך המהומה הכללית, העולמית של הזמן, להבין הבנה כל שהיא, מאין אפשרותו של השעבוד הגס והפראי, ההולך וכובש את כל העולם ולוחץ כבר מעתה על הנפש עד כדי לרסקה? מאין הזדון הנורא של ההריגות, העינויים, האינוסים, שכבר קהה הלב מהתפלץ לשמעם ולזכרם? מאין הרעל המחניק של השנאה והאכזריות, הממלא כיום את כל חללו של עולם? – דבר אחד ברור, כי עם המלחמה בא לעולם טמטום כזה, אי-הבנה הדדית כזו, שלא היו עוד לעולמים. זוהי מין מגפה של טמטום, שידה הויָה בכל. מטומטמים המשעבדים ומטומטמים המשועבדים, מטומטמים המשחררים על מנת להגדיל ולהאדיר את הכוח המשעבד ומטומטמים המשחררים על מנת להביא גאולה סוציאליסטית או קומוניסטית לעולם ומטומטמים המשוחררים והנגאלים.

במצב כזה מסתתמות כל הטענות והתביעות הלאומיות והאישיות בפני התביעה האנושית האחת, בפני השאלה הכללית הגדולה והקשה: איה המוצא, המוצא האנושי?

אינני יודע, אולי השגעון של גדולת האנושי משטה בי, אבל יש אשר נדמה לי, כי הווּלקן הנורא, שהחריב את העולם במידה שלא היתה עוד כמוה לעולמים, כאילו לא בא אלא להקיא אל החוץ, לעיני כל באי עולם, את כל הרשע, השקר, הכיעור, הטומאה עם כל האדים המחניקים של טמטום הדדי, של שנאה ואכזריות הדדיות, שהיו טמונים עד כה במעמקי תהום הנפש האנושית, בכדי שאותה הנפש האנושית, אחרי התרוקנה מכל אלה, תהיה שופעת זרם ווּולקני של יצירה ורוח של הבנה הדדית, שלא היו עוד כמוהם גם הם לעולמים. בכל אופן הארה אחרת, מבחינת הטבע האנושי, למהומה הסטיכית הזאת, אור אנושי אחר מתוך התוהו-ובוהו הזה אינני רואה, וכמדומה שאין לראות. ואם כך, הרי שיש צורך קודם כל לנקות את האויר שהורעל, לטהר ולפלש את הנפש, שנזהמה וניטמטמה. הרי שיש צורך קודם כל לשוב אל האדם, אל האדם בבחינת ‘צלם האלהים’, מכיר עולם ומלואו, חי עולם ומלואו, ואחראי לכל העולם ומלואו, אל האדם שבכל אחד מאתנו בעצמו ואל האדם שבאחרים, שבכל האחרים, בלי יוצא מן הכלל.

האדם במובן זה העליון הלך ונדחה, בתור כוח מניע את החיים, במשך תקופה ארוכה למדי לפני המלחמה, הלך ונדחה מפני כוחות יותר ממשיים. האדם הלך והתרוקן מרוחו העליונה, מסגולת נפשו הנעלמה להשיג השגה חיונית, בלתי אמצעית, את איחודו המוחלט עם כל מה שחי והווה. במידה שלמד לדעת את כל מה שחי שהווה, הלך וחלש בכוחו לחיות מתוכו את העולם ומלואו בכלליותו, במידה שהכיר את העולם ומלואו מבחוץ בפרטיותו ואת עצמו-בו והוא אחד מפרטיו, הלך ונצטמצם בקליפתו המיכנית, במידה שהכרתו הלכה ונתפשטה לאין סוף. האדם הכיר את המיכניזם של העולם או הכיר את העולם בתור מכונה – ונעשה בעצמו מכונה, מכונה להכרה ולהרגשה, מכונה לחיים. החיים נעשו מיכניים. הובלטו ביחוד בכל תוקף הכוחות המיכניים של החיים והונחו ליסוד לכל החיים האנושיים. מצד אחד – הגורם הכלכלי שהחזיקו בו הרבים החלשים, ומצד שני הרצון לכוח, לשלטון שהחזיקו בו המעטים החזקים, החזקים ביחוד בחולשתם של הרבים ובכוח פרזיטיותם הם המעטים. – – –

מאין, מה שורש המשחק השטני הזה, שהמשועבדים משעבדים את עצמם? ברור כי פה פועל בעיקר לא ההכרח הכלכלי, לא העניות בחומר של העובדים (ההכרח הכלכלי כוחו גדול על הפרטים בתור פרטים בודדים, אבל לא על כלל העובדים בתור כלל יוצר את כל הרכוש ואת כל החיים הציבוריים ולא על הפרטים בתור פרטים מכלל זה), – פה פועלת בעיקר העניות בדעת, וביחוד ברוח. פה חסר בעיקר האדם, האדם בכל מלוא שיעור קומתו.

מצד אחד מביאה לכאורה בחשבון את האמת הפשוטה הזאת גם התורה הסוציאלית, אבל רק מצד אחד – מצד הצורך בהכרה מפותחה (רוח עליונה – לאו דוקא), והיא שואפת לפתח בעובדים את ההכרה המעמדית. בזה היא אמנם נאמנה לשיטתה, הבונה את הכל על המיכניקה של החיים הציבוריים בכוח ההכרה המיכנית, אבל מתוך כך אתה רואה, עד כמה אין היא יורדת לסוף עמקו של הדבר. ההכרה המעמדית עם המלחמה המעמדית מפתחת בעובדים רק את העבדות המתפרצת ואת העֶדריות: את השעבוד לאותו הרכוש, שהם לכאורה נלחמים בו. – – –

אומרים דיקטטורה של הפרוליטריון, שלטון העובדים. בכלל רואים את התקדמות החיים הציבוריים בהעברת השלטון – בתחילה המדיני ולאחרונה גם הכלכלי – מידי היחיד או היחידים לידי הרבים, לידי הציבור, לידי העם, אבל מה פירושה, מה חשיבותה של העברה זו? חושבים, כי עצם השעבוד הוא בשלטון היחיד או היחידים ועצם ההשתחררות – בהעברת השלטון לידי העם. אולם אין הדבר פשוט כל כך. העם – כוח העם – משל תמיד וימשול תמיד. ומצד שני, תמיד היתה ותמיד תהיה הנהלה למדינה ולמשק המדיני, אם בצורה זו או אחרת. ההבדל הוא רק בזה, כי בעת שהעם, כל פרט ופרט מהעם, מחוסר הכרה עצמית, כוחו המושל של העם עיוור, והמנהל או המנהלים עושים בו מה שהם רוצים. העם – עדר והנו בידם כצאן ביד הרועה. וכשיהיה העם, כל פרט ופרט מהעם, בעל הכרה עצמית נאורה, יהיה כוחו המושל כוח נאור, ואז תהיה ההנהלה רק עושה דברו, מוציאה אל הפועל את פקודותיו, מגשימה את שאיפותיו. כוח השעבוד הוא לפי זה לא בשלטון ההנהלה, ולא כוח השחרור – בהוצאת השלטון מידי ההנהלה: כוח השעבוד הוא בחוסר ההכרה העצמית של המנוהלים. השלטון כאילו עובר פה מבחוץ פנימה, לתוך נפשו של כל פרט ופרט, משלטון ההנהלה החיצונית על היחידים בכוח הרבים. על פי מה שמחייב הכרח החיים הציבוריים העיוורים, לשלטון היחיד בעצמו, על פי מה שמחייבת ההכרה העצמית הנאורה. וכל השלטונות הפרטיים מצטרפים לשלטון אחד כללי, לשלטון העם, כדרך הצטרפות הקולות במקהלה של מזמרים. ההנהלה אינה באופן כזה אלא כעין מנצח המקהלה, שאינו מושל ואינו מורה, רק מכוון את הקולות לאיחודם השלם.

הוי אומר: כל זמן שאין העם, שאין כל פרט ופרט מהעם יודע לחנך את עצמו, למשול בעצמו ממשלה פנימית עליונה, לא יועיל כל שלטון העם או הפרוליטריון. דוגמה לזה מבחינת החירות המדינית יש לראות, למשל, באמריקה, שאין לך מדינה, שחופש העם הרשמי, יהיה שם כל כך גדול – ובמי בוחר העם בעצמו למנהליו? היש שם לעם חירות מדינית אמיתית? (עד כמה שאני יכול לשפוט, נדמה לי, כי באנגליה, למשל, שאינה רספובליקה, חירותו המדינית של העם יותר ממשית, רק מפני שהעם האנגלי יותר מפותח במובן המדיני). ולא עמוק לראות, כי כך יהיה גם ביחס לחירות הסוציאלית בסדר הסוציאלי, המבוקש, אם לא בתחילה ולא בצורה ידועה לנו, אזי במשך הזמן, אחרי עבור ירח הדבש ובצורה, שאין אנחנו עתה יכולים לציירה לנו.

העבודה הראשונה, העומדת עתה לפני האנושות הישרה, העובדת והשואפת לחיים של יצירה, היא עבודה של חינוך עצמי יסודי, עבודה של מהפכה יסודית בחינוך העצמי. לא חינוך על פי תורה, כי אם חינוך מתוך עצם החיים, מתוך עצם עבודת החיים, חינוך בחיים של יצירה על ידי חיים של יצירה.

שני צדדים בעבודת החינוך הזאת: עבודה סובייקטיבית, עבודה פנימית לחינוך ההכרה והנפש ועבודה אובייקטיבית, חינוך בעבודת החיים – ושניהם עבודה של מהפכה.

יסוד החינוך הזה מצד ההכרה והנפש הוא, בהיפך ממה שנחשב היום לעיקר, לא הכרת הזכות, הכרת העובד בזכותו על פרי עבודתו ועל השתתפותו בהנהלה של המדינה ושל המשק המדיני, כי אם הכרת האחריות, הכרת האדם שבעובד באחריותו לשלימות החיים והיצירה, שלו, של עמו ושל מדינתו וגם של עמים ומדינות אחרים.

זכות אין לו לעובד צורך לבקש, ואין לו צורך בעבודה של חינוך או בהכרה יתירה בשביל להכירה. זכותו היא בעצם עבודתו. אלא למי הזכות על החיים ועל פרי עבודת החיים, אם לא לעובד, העושה את כל עבודות החיים והיוצר את כל החיים? זכות מבקשים הפרזיטים, אשר המושג ‘זכות’ לובש אצלם צורה של מושג שלילי: הגבלת זכותם האמיתית, הטבעית של אחרים לטובת מי שנחשב לבעל הזכות בסיבת עוורונו של הציבור, למשל, זכויות על רכוש, שבעל הזכות לא יצרו ולא נתן במחירו סכום עבודה כפי שוויו ושעל פי האמת הוא שייך ליוצריו. וכן זכות הקנין בקרקע בידי מי שאינו עובדו, וכן כל הזכויות של הפרזיטים. טבעי הוא איפוא מאד, כי על ‘הזכות’ הם נלחמים, כלומר שולחים שוב את העובדים לההרג ולהרוג עובדים אחרים, להחריב את מעשי ידי עצמם ואת מעשה ידיהם של אחרים.

מה שהעובד צריך להכירו, לעבוד עבודה גדולה של חינוך עצמי בכדי להכירו עד סוף עמקו – זוהי, כאמור, האחריות. האחריות והיצירה הן מוֹתר האדם מכל יתר בעלי החיים. יתר בעלי החיים יודעים רק להתפרנס מן המוכן או מן הטרף, – ליצור דבר חדש (אולי יותר נכון לאמור: ‘ליצור בכלל’, שהרי גם הדבורה, למשל יוצרת, אבל רק דבר אחד ורק על פי אינסטינקט טבוע בטבע המין מתחילת בריתו), – ליצור יודע רק האדם ורק האדם יודע את טעם היצירה, את שמחת היצירה ואת אורה העליון של היצירה. וכן רק האדם, המכיר והמשיג – ובמידה שהוא מכיר ומשיג – את איחודו המוחלט עם החיים והעולם, מכיר ומשיג את אחריותו לכל החיים והעולם. ורק האדם יודע את טעמה ואת אורה של האחריות העליונה, את הגבורה ואת החיים שבאחריות העליונה. העבודה בתור ערך חיוני-אנושי והאחריות כרוכות זו בזו. במובן זה אפשר לאמור, כי האחריות, במקום שהיא מוּכרה לכל עמקה ופועלת בכל תקפה, מעלה את העבודה, את העבודה בכל צורותיה, למעלה של יצירה.

והאחריות דרכה רחוקה מן הקצה אל הקצה מדרך מלחמה. האדם העובד, האחראי ליצירה ולחיים, לא לו להחריב או להשחית מעשה ידיהם של אחרים, לא לו לאבד או להחשיך את חייהם של אחרים. לו אמצעי אחר להגן על עצמו, לעמוד על חייו ויצירתו – השביתה. אולם השביתה לא באותו המובן הצר, הרגיל בקרב הפרוליטריון, כי אם במובן הרחב והעמוק, המחויב מתוך מושג האחריות העליונה: לא לעשות מה שמביא נזק וחורבן לעם ולאנושות בכלל, לא לעבוד בצבא (בכלל לא לעשות מעשה אונס וכפיה על פי צו של פרזיטים וגם לא פרזיטים), לא להשתתף ביצירת דברים משחיתים או מזיקים, וכן הלאה. זאת לא אי-התנגדות לרע הנוצרית – אדרבא, פה התנגדות לרע בכל תוקף, אלא שעצם ההתנגדות באה פה בצורת ‘שב ואל תעשה’. שהרי אם העובדים לא יעשו מה שלא צריך – מי יעשה?

זה כוחם של העובדים וזו מלחמתם בלי שפיכת דמים ובלי חורבן.

מובן, כי אין הדבר קל כל כך להעשות ואינו פשוט כל כך. אולם פה הרי מדובר רק מהצד הסובייקטיבי של עבודת החינוך העליון או של העבודה להתחדשות האנושות והחיים האנושיים. כל האמור פה במובן זה לא בא אלא להראות, מצד אחד, כי העבודה להעמקת רגש האחריות העליונה בנפש האדם היא עבודה פנימית גדולה ועמוקה מאוד, ואין דרכה כבושה כל עיקר, בהיות לה בכל נפש דרך מיוחדת לה על פי עצמותה; ומצד שני – כי בלי השלטת רגש האחריות העליונה בנפש האדם אין התחדשות אמיתית לאנושות ולחיים האנושיים; ומצד שלישי – כי עצם רגש האחריות העליונה, במידה שיכבוש את מקומו בנפש האנושות הישרה, העובדת, היוצרת, כוחו גדול מכל כוח אחר לשים קץ למלחמה ולחורבן, לעושק ולמרוצה ולהעמיד את החיים האנושיים על יסוד של יצירה ושל חירות עליונה.

אולם העיקר היא עבודת החיים, שהיא המחנכת והיא היוצרת. גם פה יש מהפכה, וגם פה הכל נגזר על פי עצם החיים, על פי עצם המצב, שנוצר על ידי המלחמה.

המדינות היותר גדולות והיותר אדירות באירופה ובחלק גדול מאסיה נחרבו. צריך להתחיל הכל מחדש. צריך לפנות את מקור כל רכוש וכל יצירה, אל המקור הראשון, אל הטבע. המלחמה לימדה את העמים דעת למדי, כי כל עם צריך לסדר את חייו כך, שלא יהיה זקוק להביא את צרכיו ההכרחיים מבחוץ, כי כל עם צריך להשתדל, לעשות כל מה שאפשר, בכדי שטבע ארצו יפרנס את כל חייו. פה יש הוראה באצבע די ברורה, כי הדרך לחידוש החיים היא התשובה אל הטבע. ואפילו אם לא נבקש הפעם סמוכין מספירת הרוח, ששם התביעה עוד יותר גדולה ויותר נמרצה, דיה ההוראה הממשית הזאת, המקיפה את כל החיים, להראות למתבונן, כי זו הדרך היחידה להתחדשות האנושות בין מצד החומר, בין מצד הגוף, בין מצד הרוח. האדם למד להכיר, לדעת את הטבע, למד לנצל את הטבע, ההכרה התפתחה והולכת ומתפתחת, גילתה ומגלה עולמות חדשים לאין סוף, אבל את החיים היא לא חידשה, את החיים, כמו שראינו, היא צמצמה. החיים יתרים על ההכרה. מעתה על האדם ללמוד לחיות את הטבע, להשתתף ביצירה עם הטבע. באופן כזה, יש לחשוב, תיפתח דרך לפני הרוח להתפתחותה גם היא באותה המידה ואולי – מי יודע? – אולי גם לגילוי עולמות חדשים גם בספירת הרוח.

אולם פה עיקר גדול, לא פחות גדול מעצם השיבה אל הטבע, פה עיקר גדול צורת החיים הציבוריים או צורת הציבור או מהות הקיבוץ, המהווה את החיים הציבוריים. הטבע והחיים דורשים צורת חיים טבעית, חיונית, לא מיכנית. לא קיבוץ מקרי, סוציאלי, מדיני, כי אם אומה, משפחה גדולה. וגם פה יש הוראה באצבע בעצם החיים. הרוח הלאומית גברה והולכת וגוברת בעולם. כל אומה ואומה, גדולה או קטנה, שואפת לעמידה ברשות עצמה, להגדרה עצמית וכו‘. לפי שעה אמנם כל זה לא לטובה. השנאה ההדדית והטמטום ההדדי הולכים ומתגברים גם הם לפי מידת התגברות הרוח הלאומית, אבל הלא כן הוא התוהו-ובוהו של החיים: אור וחושך משמשים בערבוביה. ואם יש לקוות להתחדשות, אזי יש גם לקוות, כי מתוך התוהו-ובוהו יצא אור חדש. מהותה של האומה עוד לא הובררה כל צרכה או לא הובררה כלל. ה’אני’ העליון של האומה עוד לא הכיר את עצמו. מעתה עם שאיפת החיים האנושיים לשוב אל הטבע, יש גם מקום לשאיפת ‘אני’ זה לבוא לידי גילוי. – – –

האומה של היום, כמו שהראתה ברור המלחמה וכמו שמראה אולי עוד יותר ברור ‘השלום’, – האומה של היום הרי היא חיה טורפת אכזריה ושפלה, שאין דוגמתה בכל החיות הטורפות. העיקר כי לאומה הכל, כל מה שאסור לאדם פרטי, לא רק מותר, כי אם גם נחשב לצדקה. כל מיני שפלות שבעולם, אם הם נעשים לשם האומה, הם נחשבים למעשים טובים, למעשי גבורה וכו'.

אמרו מה שתאמרו, יתר זה שבשלילה אי אפשר שלא ילמדנו, כל עוד אדם אנחנו, כי יכול וצריך להיות יתר בחיוב. האוּמה עמדה בהתפתחותה על אותה המדרגה, שעמד עליה האדם הקדמון. כל עבודת החינוך וכל דאגת החינוך התרכזה ביחיד. כל המוסר, כל תורת המידות, כל האידיאלים והשאיפות העליונות מכוּונים כולם אל היחיד. את האישיות העליונה, את האדם שבאומה לא ראו, ונעשתה האומה למה שנעשתה.

התחדשות החיים האנושיים, התחדשות הרוח האנושית, התחדשות הכשרון להיות אנושית הוא קודם כל התחדשות האומה, תשובתה של האומה אל מקורה הראשון, אל הטבע ואל כוחה הראשון ליצור רוח האדם, לחדש את כוחותיו העליונים ואולי גם ליצור כוחות עליונים חדשים, התפתחותה וחינוכה של האומה בתור אישיות עליונה. עם-אדם – הנה הסיסמה. אז יהיה גם היחיד אדם. במובן זה אפשר לאמור: עם עליון קודם לאדם עליון. וכל עם יוכל להיות עליון, במובן זה העליון, במובן העלאת עצמותו הלאומית למעלה עצמות עליונה.

ומה שלגבי עמים אחרים רשות הוא לגבי דידן חובה, הכרח חיוני, אם חפצי חיים אנחנו. מה שלדידהו אינו אלא בגדר חלום ההולך אחרי הרצון הוא לגבי דידן בחינת התראה אחרונה של ‘להיות או לחדול’. אנחנו עומדים לפני המערכה האחרונה.

עם תלוש וקרוע, מפוזר ומפורד, חרב ונחרב אנחנו קרוב לאלפים שנה, ובמשך המלחמה האחרונה נחרבנו חורבן כזה, שאין דוגמתו לא רק בכל העמים שנחרבו, כי אם גם בכל עברנו אנו, המלומדים בפורענויות, אין דומה לו, נחרבנו עד הקצה האחרון גם בחומר גם בגוף גם ברוח. ואם אנחנו לא נאמץ את כל כוחותינו להגדיל ולהאדיר את היצירה לפי החורבן, בודאי לא תהיה לנו תקומה.

כך היא ההתראה מצד חשבון הפסיב שלנו, שאין דוגמתו מבהיל בגדלו, אבל עוד שבעתיים יגדל כוח ההתראה, אם נביא בחשבון כי האקטיב שלנו עוד יותר מבהיל באפסותו. מה כוחנו, מה רכושנו, מה קנינינו הלאומיים, החיים, הממשיים? אפס! הכוח היחיד, שבידנו להשיגו, שאנחנו יכולים לקוות להתגבר על ידו על כל המכשולים והמעצורים, לברוא בו את חיינו ואת עולמנו הלאומיים, הוא כוח הרוח, התרבות, היצירה. והכוח הזה בידנו להשיגו ויכול להיות בידנו גדול מאד, גדול עד כדי לחולל נפלאות, דוקא מפני שאין לנו כוחות אחרים לסמוך עליהם, דוקא מפני שהכל מחייבנו להרגיש בכל ישותנו, כי אם לא הכוח הזה לנו – ואבדנו, דוקא מפני ההכרח המוחלט לרכז את כל רצוננו, את כל מרצנו, את כל ישותנו בכוח הזה ובהפעלת הכוח הזה.

החשבון, כמדומה, ברור ונכון. אין פה, כמדומה, טעות לא מצד ההגיון, לא מצד המציאות ולא מצד המעשה. כי גם פה יש הוראה באצבע, ולא רק הוראה בשלילה, הוראה, כי אין לנו דרך אחרת. כי אם גם הוראה בחיוב, לאמור: זו הדרך. העם ברובו הגדול נהרס, שואף לארץ-ישראל, והעיקר – יש, כפי הנשמע, בקרב העם אשר בגולה שאיפה גדולה לעבודה. בכלל יש לראות בעם אשר בגולה מהפכה גדולה ברוח: השעה, לפי כל מה שיש לראות, מוכשרה מאין כמוה לחינוך העם ברוח היותר רצויה על ידי עבודה ברוח זו, עבודה ישובית מתאימה בארץ-ישראל ועבודת חינוך מתאימה בגולה וגם בארץ-ישראל. בארץ-ישראל – הנחת יסוד איתן של עבודה והלאמת הקרקע והתעשיה לבנין העם והארץ ובגולה (גם בארץ-ישראל) – הכשרת העם והשגת האמצעים לבנין זה. כמדומה לך, כי פה אין דרישה יתירה, אין דרישה מתנגדת לא לרוח הזמן, אשר העמיד את הדרישה הזאת על הפרק לפני כל האנושות הישרה, ולא לרוח העם, לרוח התורה, אשר העם נתן את נפשו עליה. כמדומה לך, כי עבודת הבנין והחינוך הזאת צריכה להיות היום העבודה הראשונית והעיקרית של ההנהלה הציונית והאינטליגנציה הציונית.

ובאה ההנהלה הציונית ומזכה אותנו בכל מיני חברות קפיטליסטיות, שהן תהיינה המניחות את היסוד לבנין. ובאים מליצי יושר מקרב האינטליגנציה וטוענים, כי העם לא הגיע עדיין לדרישות חדשות כאלה. העם ברוב מנינו ורוב בנינו, העם העני, הרעב, הנרדף על צוארו – העם לא הגיע! אם לא הגיע אולי בהכרה ברורה, אבל בחיים הרי הגיע והגיע! חובה מוטלת, כמדומה לך, על האינטליגנציה לברר לעם את הדרישה הפשוטה הזאת, שהיא בשבילו ממש עוגן הצלה, לברר לו, כי רק על יד העבודה והלאמת הקרקע והתעשיה הוא יבוא אל המנוחה ואל הנחלה, אל החיים האנושיים והחירות האנושית המבוקשים. אבל רוב האינטליגנציה בחר לו דרך יותר נאה לבני אדם מן הישוב. היא אינה מתנגדת חלילה לעבודה עצמית, להלאמת הקרקע והתעשיה ולכל הדברים הטובה, אבל, כמובן, במידה שאפשר, אותו ‘במידה שאפשר’, הידוע לנו כל כך עוד מזמן השאיפה לכיבוש העבודה.

אינני רוצה לאמור בזה, כי האנשים האלה הם כולם אנשים גרועים, מבקשים רק את טובת עצמם ולא טובת העם. באנשים כאלה אין מה לדבר. אני מדבר דוקא באנשים, שאני מאמין באדם היהודי שבהם או שאני מעמיד את האדם היהודי שבהם על חזקתו, שאני מאמין, כי הם עשויים להיות כוחות חיוביים, כוחות של יצירה, אל שכוח ההתמדה והנסיון המרובה בחיים הקיימים מביאים אותם להתחשב במידה יתירה עם אותם החיים הקיימים, שאנחנו באים לשנותם ולברוא אחרים תחתם, ובמידה פחותה – עם החיים המתהוים, עם כוח המתהווה ואינם נותנים אותם לראות, כי כוח המתהווה תלוי הרבה במידת הריכוז, שאנחנו מרכזים בו את רצוננו, מחשבתנו ומעשינו. מתוך כך הם שלא מדעתם נוטים מצד אל צד ונעשים פשרנים, נעשים כוחות שליליים, בשעה שכוונתם להיות כוחות חיוביים בונים. וזה ביחוד מה שמכאיב, מעציב ומעליב כל כך. יראים הם מפני הקיצוניות, אשר לפי סברת בעלי התרבות האקדמית אינה כמידת התרבות ולפי סברת מביני החיים היא עיוורון ציבורי, ומבקשים ומוצאים להם מקלט בפשרנות. הפשרנות היא אמנם המידה של החיים הקיימים, שביל הזהב. במידת הפשרנות יכול אדם לעבור את דרך החיים הקיימים, לעשות עסקים מוצלחים גם בספירת העשיה, ואפילו בספירת המדע ובספירת הרוח, ואם תרצה – גם בספירת המחשבה המיכנית, – אבל יצירה! יאמר כל בעל מחשבה חיה: היצר אדם מעולם יצירה כל שהיא במידת הפשרנות? ואנחנו הרי יצירה שלא היתה דוגמתה בעולם עומדת לפנינו, – האמנם מידת הפשרנות מידתה!

והכוחות החיוביים הפעילים, הרי כל כך מועטים בתנועתנו הלאומית, וכל כוח חיובי פעיל הרי כל כך נחוץ לנו בעבודתנו הלאומית החיובית, ובפרט פה, בעבודתנו בארץ ישראל! אין לנו צורך לרמות את עצמנו, להעלים עין מן החולשות והמגרעות שבנסיונותינו הישוביים החדשים, כמו בקבוצות, במושבי העובדים וכו'. הרי אלה רק נסיונות, שתילים רכים, – ומי יודע, כמה זמן וכמה עמל דרוש, עד שיקלטו, יצמחו וישאו פרי ברכה! וכמה עזר היו יכולים להביא פה אנשים מנוסים בעבודת הישוב בידיעותיהם, בנסיונם, בהערותיהם, בבקרתם הנאמנה, בסיוע מוסרי, בהפצת הרעיון, בחינוך העם ברוח זו, בגילוי מקורות להשגת האמצעים הדרושים, וכמה היו הם נעזרים על ידי כך, מתעשרים ברוח, לוּא רק השקיעו את כל רצונם ואת כל מרצם בעבודה החיובית הזאת!

וכמה, מצד אחר, עושה הפשרנות, חינוך העם ברוח הפשרנות! כארבעים שנה מתקיים היישוב בארץ ישראל, אבל יפה היה וברכה היתה בו רק כתקופת הביל"ויים וחבריהם, כל עוד לא התפשרו, וכשהתפשרו, ירדו מנכסיהם, והישוב נעשה חולין או חולי חולין. ושוב הכניסו בו חיים צעירים, שבאו לעבוד, שלא התפשרו ולפי שעה עדיין בדרך כלל אינם מתפשרים. כמעט כל יתר הזמן וכמעט כל יתר הישוב – ממשלת הפשרנות. התפשרו עם האפוטרופסות, עם התמיכה, ביחוד התפשרו עם העבודה הזרה, התפשרו עם הדיבור הז’רגוני, עם בריחת הבנים לכל קצווי ארץ לבקש דולרים ופונטים. התפשרו עם אוגנדה – גולת הכותרת של הפשרנות: חלוצי האומה בוני הישוב בארץ ישראל – ואוגנדה! חינוך בפשרנות במשך תקופה שלימה וחשובה כל כך. ומה פלא, כי עם העבודה הזרה מתפשרים עד היום? ובאה האינטליגנציה ומחנכת שוב בפשרנות, מחנכת להעריץ את הפרוטה בתור כוח גואל ומשיב לתחיה. להכריז, כי העבודה היא היוצרת את הפרוטה, היא הגואלת והיא הבונה את הארץ – איזה אבסורד! חשבון פוליטיקה וחשבון הפרוטה – הנה, חשבון גאולתנו ותחיתנו! כך מחנכים פה וכך מחנכים בארצות הגולה. היש לך חינוך טוב מזה להתפשר עם כל מיני קרדיטים, תקציבים, תמיכות, להתפשר עם חיים רחבים, עם נשפים, סינמות, קונצרטים, הילולא וחינגא, בשעה שאנחנו כולנו במובן ידוע מתפרנסים מן הצדקה ובשעה שאחינו ואחיותינו בארצות הדמים נהרגים ונטבחים כצאן טבחה, מעונים באכזריות של שדי שחת, וכבודם הפקר לכל הרוצה לחללו!

אין מתפשרים מזמן ידוע, לפחות בחוג או בחוגים ידועים, במה שנוגע ללשון העברית. בכלל, התרבות העברית – בעצם התרבות האקדמית – היא אולי הערך הלאומי-האנושי היחידי, התופס מזמן ידוע את מקומו הראוי בתנועתנו הלאומית. גם אוניברסיטה עברית תהיה לנו. על כל זה יש, כמובן, רק לשמוח, אולם הואילה נא לשמוח, אם בעל נפש אתה, בראותך, כי באותו המרץ, שבונים בו מוסד לתרבות עליונה, לתרבות אקדמית, באותו המרץ מחריבים את היסוד הטבעי, החי לכל תרבות של חיים אנושיים, את העבודה העצמית ואת הלאמת הקרקע והתעשיה! שהרי, אם בקרב עם חי הקרקע ומכשירי העבודה מולאמים הלאמה רשמית או לא, – העבודה היא אצלם תמיד לאומית, תמיד עובדים את האדמה ועושים את התעשיה בני העם, האיכרים והפועלים הם תמיד שלו, וממילא הקרקע והתעשיה הם בכוח, אם לא בפועל, תמיד לאומיים. אולם אנחנו, שאין לנו לא איכרים ולא פועלים, או שפועלינו עולים יותר מדי ביותר בשביל עסקים עומדים על ניצול, אם אנחנו לא נעמיד את בניננו הלאומי מתחילת בריתו על הלאמת הקרקע והתעשיה, לא תהיה לנו איכרות שלנו ולא תעשיה שלנו, כמו שאין לנו עד היום. את הדבר הזה רואה כל מי שאינו עוצם עיניו מראות, הדבר פשוט, דוקר את העינים בבהירותו, כל עבודת הישוב במשך ארבעים שנה מעידה עליו בקולי קולות. רק מי שאין לו חשבון לראות, רק הוא, כמובן, לא יראה. והעיקר, הרי יסודה החיוני של התרבות העברית הוא הצדק, אומרים, הצדק המוחלט, אבל אף אם נוותר לפי שעה על ‘המוחלט’, – איזה צדק יוכל להיות בתרבות, העומדת על ניצול עמל אחרים? ואיזו תרבות עברית עליונה תוכל להיברא או להתחדש מתוך חיים של אי צדק כאלה? תרבות עברית עליונה מתוך חיים של ניצול, אמרו מה שתאמרו, – לאו מוחי סביל דא! האין פה שוב פשרנות מן המין היותר מעליב!

יאמרו: שוב הפרזה, קיצוניות וכו', יבטלו, ידחו בקש. מי לא ידע את כל ערמות הקש, שדוחים בו את כל ‘המפריזים’, ‘הקיצוניים’, שבכל הזמנים והמקומות? אבל אני הרי אינני יכול לראות אחרת ממה שאני רואה ולהרגיש אחרת ממה שאני מרגיש. ולא אכחד, כי הרבה פעמים, בראותי את מהלך העבודה הישובית והחיים בארץ ישראל, והעיקר – את ההטפה התקיפה, השיטתית לפשרנות, את השקידה הנמרצה לגלות את המאור שבפרוטה, אני נזכר באותם הציונים הצעירים, הנוטים לצאת מההסתדרות הציונית, כשאני אמנם אינני מסכים להם, אבל אני מבין אותם. יציאה מההסתדרות הציונית הרי היא שוב הריסה, חורבן, אבל יש ברגעים כאלה חפץ עיוור לעזוב את הכל ולברוח, לוּא היה מקום לאן לברוח.

כן הדבר מצד אחד.

ומצד שני, אותם פועלי ציון שבגולה, שאינם יכולים להתפשר עם דרך עבודתה של ההנהלה הציונית ונכונים לצאת מההסתדרות, מתפשרים ומתפשרים עם הגלות, עם החיים הגלותיים, עם הלשון הגלותית, עם התרבות הגלותית (קרא, למשל, את האידישע-סוציאליסטישע זאמעלביכער, ניו-יורק) ועם ה’מה-יפית' הגלותי. ו’אחדות העבודה' מתפשרת עם פועלי ציון שבגולה, מתפשרת עם ‘קופת פועלי ארץ-ישראל’, מתפשרת עם ביטול ה’צֶנז‘. השם ‘צנז’ במובן הגבלת זכות הבחירה בלבד כמה הוא אומר! דרישת ידיעת הלשון הלאומית ממי שבא להיבחר בתור עסקן לאומי נקרא ‘צנז’ בפי שכמותם! ואינם מרגישים כלל את העלבון הלאומי שבדבר, ואינם מתביישים כלל! כשאני מתבונן ביני לבין עצמי בדרך, שעמדה עליה ‘אחדות העבודה’, כשאני רואה את האנשים, שאני מכירם בתור מסורים בלב ונפש לעבודת העם, לרוח העם, לכל קניני העם, עומדים על דרך זו, אני שואל את עצמי (כי את מי אשאל? אותם אי אפשר לשאול, לא יבינו, ואת אחרים בוודאי שאין לשאול), – אני שואל את עצמי: לאן הם הולכים? האומנם תמימים הם כל כך להאמין, כי הם ישפיעו על פועלי ציון שבגולה? האומנם מהופנטים הם כל כך, שאינם חולים ומרגישים, כי הם הולכים ומושפעים, כי זו רק התחלה, ומי יוכל להגיד עד היכן תגיע השפעה זו עליהם? כמה רצון וכמה מרץ אובדים לבטלה על ידי פולמוס ה’איחוד’! כמה, מצד אחד נזדהמו על ידי כך הלבבות משני הצדדים וכמה הורעל האויר! והעיקר, כמה גרם כל זה לרוח העליונה, לרוח האחוה, החיים והיצירה שתסתלק ממחננו ומעבודתנו! ברור בעיני, כי לולא ‘האיחוד’, שנולד בכוח השפעת הרוח הגלותית וחי בכוח הרוח ההיא, היתה עתה או מעתה, עם בוא כוחות צעירים חדשים, מלאים רצון ומרץ חיים, בריאים, מתעוררת במחננו רוח חדשה, שהיתה מביאה לאיחוד אמיתי, לאיחוד של אחווה ושל עבודה פוריה. ומי יודע אם לא היתה זאת התחלה להתעוררות עליונה של כל העם.

להתעוררות עליונה כזו היו עיני נשואות כל הימים. יאמר מי שירצה בכך מה שיאמר, בעיני אני חשובה התעוררות עליונה כזאת בתור כוח גואל מכל קפיטלים, מכל פוליטיקה, מכל הצהרות, מכל חסד לאומים או צדק הפרוליטריון. לוּא רק הקיפה ההתעוררות העליונה את כל העם, לוּא הקיפה לפי שעה אפילו רק חלק גדול או החלק היותר חי מהעם, כי עתה היינו יכולים לקוות הרבה יותר ממה שאנחנו יכולים עתה. ודוקא עתה יש מקום להתעוררות עליונה כזאת, לא מתוך הצהרות, לא בכוח ורסיל או אמסטרדם, כי אם מכל ההריגות והטביחות, העינויים והעלבונות, דוקא מתוך אותה ההתפרצות הווּלקנית שהתבטאה בהתפרצות יהוּדים דתיים בפרהסיה מפני האמונה והדת. ודוקא עתה, בתוך ההתעוררות האנושית הכללית, בשעה שביחד עם האינסטינקטים השפלים התעוררו באנושות גם הכוחות העליונים לתבוע את עלבונם ולבקש את תיקונם, דוקא עתה היתה התעוררות עליונה כזאת יכולה להשיג כוח חיוני ואפילו מדיני כזה שלא שערנוהו מעולם, כמובן, לוּא לבשה ההתעוררות צורה של תנועה לאומית כבירה מעין התנועות הדתיות הגדולות. את הדבר הזה היו צריכים להבין קודם כל הבאים לנהל את העם, הבאים לחנך את העם והבאים להיות חלוצים לפני העם, היו צריכים להבין, כי פה אין מקום לכוחות שאולים, לחשבונות קטנים מתוך תביעות קטנות, לרוח מן החוץ. אולם כל אלה מבינים דברים יותר חשובים. המנהלים מבינים, כי העיקר הוא הפוליטיקה והקפיטל, המחנכים מבינים, כי העיקר הוא הפשרנות, החלוצים ברובם מבינים, כי העיקר הוא הסוציאליות (כאילו צדק וסוציאליות הם שמות נרדפים!), אבל מי פתי יבוא, בלי כל מבינות קטנה ויכריז: ‘נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם, דברו על לב ירושלים וקראו אליה, (דוקא מפני) כי מלאה צבאה, כי נרצה עוונה, (דוקא מפני) כי לקחה מיד ה’ כפלים בכל חטאותיה'.

הרגיש בזה אולי חיים וייצמן, אם לשפוט לפי דבריו שהובאו ב’הארץ' גליון קמ"ב, ביחוד על פי דיבור אחד: ‘כי עלינו לגייס את כוחנו הגדול ביותר, ליטול את נשקנו הנערץ ביותר­ – את הנבואה, אם גחלתה עודנה לוחשת בחביון היהדות’.

המלה אמורה כהלכה, יפה – הנבואה. מלה נכונה ויפה וגם אמירה נכונה ויפה, אמירה חיה, טבעית, בלי עקיפין, בלי כרכורים נפשיים, בלי גלותיות נפשית. רבות שבעה לה נפשנו לשמוע תפילות על נביא או נביאים, שיבואו ויגאלו את העם, תפילות, שנאמרו בכל לשון של בקשה, אבל עיון תפילה לא היה בהן כל עיקר. נביא או נביאים לא הביאו ולא יביאו גאולה לעולם ולא תחיה. את זה ראינו למדי. הנבואה – הנֶהָ התחיה והגאולה כאחת. עליה, על הנבואה, זאת התפילה הראשונה.

הידע המתפלל את עיון תפילתו לכל עמקו, או ניבא ולא ידע מה ניבא, נזרקה מפיו מלה יפה ונכונה ולא יותר?

קשה להגיד. הוא היה צריך לעמוד על הדבר, כי הנבואה מתעוררת לא מתוך הצהרות ולא מתוך פוליטיקה. אמנם בפוליטיקה הוא מוכרח לעסוק, אין ברירה. אבל הרבה יותר מזה היה מוכרח להשפיע על חבריו בהנהלה לנהל את הציונות ולחנך את העם ברוח של נבואה. את זה אין לראות.

אין איפוא תקוה גם מצד זה. אין מקום לקוות להתעוררות עליונה משום צד. יותר מזה. במקום שהקרקע מוכשר להתעוררות, אם אינה באה התעוררות עליונה, באה התעוררות אחרת, התעוררות אינסטינקטים ורגשים לא מן המין המובחר. את זה אנחנו רואים למדי בכל החוגים בארץ ישראל וגם במחננו העובד.

מתעוררת שאלה: מה לעשות?

צריך שיהיה ברור, כי מה שחסר לנו פה בעיקר היא הבנה הדדית בין החוגים השונים של העם והסכם כללי באופן הבנת מצבנו הלאומי והדרך להיטיבו. בבואנו לדון על עניין זה, עלינו להתרומם לרגע מעל לחוג השקפתנו הסובייקטיבית ולעמוד על הגובה של הטבע האנושי הכללי ומשם להשקיף על כל השדרות, המעמדות, המפלגות והכתות שבעם. משם נראה ברור, כי אדם הם כולם ונפש אדם בכולם וכי בקרב כל החוגים, בלי יוצא מן הכלל, ואפילו בקרב המתבוללים הקיצוניים ישנן נפשות שואפות למה שטוב על פי השגתן ורוצות בטובת העם או לפחות בטובת בני העם בתור בני אדם. לא מרובות הן אמנם נפשות כאלה בקרב חוגים ידועים, אבל באיזה חוג מרובות כל כך הנפשות הנעלות? קצת יותר, קצת פחות – כך הוא החשבון האובייקטיבי, האמיתי. הצרה היא בזה, כי מתוך כל חוג רואים את טובת העם או את טובת האדם ואת הדרך להשיגה בצורה אחרת, ואין אפשרות של הבנה הדדית ושל פעולה משותפת. מנקודת השקפה עליונה זו אין פה אשמים אבל יש טרגיות לאומית עמוקה כשאול.

מה איפוא לעשות? איך להשיג את ההבנה ההדדית ואת ההבנה המשותפת במצבנו ובדרך להיטיבו? לברר, להוכיח? כלום זה מועיל? כלום זה אינו מביא בפריו את ההיפך ממש ממה שמבקשים להשיג על ידו?

פה אנחנו שבים אל הלכות דעות ומלחמת דעות. אין דרך להבין את אחרים, כל עוד נמדוד את הדעה במידת האובייקטיביות ונראה את דעתנו, כאילו היא יותר אובייקטיבית, מקיפה חוג יותר רחב מהחיים האובייקטיביים שדעת האחרים צרה מהקיפה. כי איך תמדוד דעת מי יותר אובייקטיבית, רחבה, אם אין מידה משותפת לשתי הדעות? שהרי כל אחד מבעלי הדעות השונות משקיף מצד אחר, ואין איפוא שום נקודה משותפת ביניהם להבנה הדדית. אולם אם למדוד במידת הסובייקטיביות, עד כמה דעתו של אדם מתאימה לכלליות נפשיותו של אותו אדם, הרי יש לנו דרך ללמוד להבין את האחרים על פי דעותיהם. למשל, אם ראית סופר, אשר מצד נפשיותו, מצד שורש נשמתו, כפי שיש לראות ולהרגיש על פי כל מה שכתב מתוך עצמו, הוא יהודי ‘יבנאי’ מהבחינה היותר יפה והיותר עמוקה ומצד דעותיו הוא ניצשיאני נלהב, רשאי אתה לאמור כי דעותיו אלה אינן אמיתיות, אינן בבואתו נפשיותו, כי אם מושפעות מבחוץ השפעה שלא במקומה. רשאי אתה לאמור, כי הוא לא ידע להביא לידי גילוי את עצמותו המיוחדת בצורת המיוחדת ועל פי דרכה המיוחדת, לא עמד על סוד עצמותו העליונה, לפיכך נתבטל וניטשטש, או להיפך, מתוך שנתבטל, לא עמד על סוד עצמותו העליונה וניטשטש. והוא הדין כשאתה רואה סופר בלטריסטי, שכל כשרונו נושא עליו חותם בית המדרש, חותם הרוח העברית, רוח החומש, הסידור, המחזור, התהילים, אם לא התנ"כ, התלמוד, המדרשים, ושלולא רוח זו לא היה כשרונו לעולם מגיע לאותה המעלה שהגיע – והסופר הזה אידישיסט. והוא הדין באדם, שאתה יודע בו, כי שורש נשמתו הוא ‘לא תשנא את אחיך בלבבך… לא תיקום ולא תיטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך’ – והוא עומד על בסיס של מלחמת המעמדות וטמטום המעמדות. וכן הלאה והלאה.

יאמרו: אין להוציא על נפש אדם משפט כל כך סכמטי. יש מצבי נפש שונים באדם אחד, ובמידה שהנפש עמוקה ועשירה יותר, מרובים בה יותר המצבים השונים ועמוקים יותר ההבדלים בין המצבים השונים, מרובים בה יותר ועמוקים יותר הניגודים והסתירות, וממילא מרובות ועמוקות יותר הסתירות בדעות, המשמשות ביטוי לאותם המצבים. מבחינה ידועה אולי זה נכון. אולם בכל המצבים השונים, הניגודים והסתירות, אם עצמיים הם לאותה נפש, הטֶמבר נשאר תמיד אחד, ותמיד נשארת נקודה אחת יסודית, אם מוּכרה היא או לא, המשותפת לכולם. היסודות הזרים מולידים דיסוננס על ידי זה שמזייפים את הטמבר ומטשטשים את הנקודה.

בדרך זו של מדידת רוח כל אדם במידת עצמו יש אפשרות, כמובן, רק להגדיר ביתר בירור את מחלתנו, לראות ביתר בהירות את כל עומק טרגיותנו. יש לראות את כוחה של הגלות, את כוח האור שבחיים הגלותיים, שאינו אלא אור חוזר מאור חייהם הטבעיים על העמים, שבני עמנו מפוזרים בתוכם, על נפשנו, על כל מה שחי ופועל בנפשנו שלא בהכרתנו, מלפני ההכרה. זה כוחה המשחית של הגלות וזו טרגיותו של בן הגלות, שהאור שבחיי הגלות קשה לרוחו מחשכתה. החושך מביא לידי כמישה ולידי המעטת גידול גופו, והאור מביא לידי כמישה ולידי המעטת גידול רוחו. רואים אנחנו, כי לקויים אנחנו בתור עם, מתוך שכל אחד מאתנו לקוי בתור יחיד, כי קשה גאולתנו בתור עם מתוך שכל אחד מאתנו משועבד באופן אחר ובתוקף אחר אל הגלות, אם אל החושך או האור של הגלות. נמצא, כי לרפא את עמנו, הרי זה אומר, כי כל אחד ירפא את עצמו, הירצה כל אחד מאתנו לעמוד על נקודת השקפה זו של מדידת עצמו במידת עצמו? האם לא תשפיע הגלות גם על המדידה ואופן מדידה זו?

בכל אופן גם הגדרת המחלה צעד הוא בדרך לריפויה. בכל אופן נחוצה הגדרה זו של המחלה לנו לעצמנו, המרגישים את כאבה ומבקשים, בשאפנו להבין יותר את האחרים, להשיג יותר את אחרים, להשיג יותר את נפשיותם, – את עצמנו בודאי נבין יותר. ואולי נמצא מתוך כך גם איזו דרך לריפוי לתחיה.

ללמוד פרק בטרגיות האנושית, ובפרט בטרגיותו של עם כל כך מוכן לפורענויות כעמנו, כמה שהדבר מכאיב, בודאי כדאי. כי היש לך בכל רחבי נפש האדם ובכל מעמקיה ערך כל כך ודאי וכל כך אנושי כטרגיותה! וכמה שיש בידך ללמוד מזה, להעמיק לחיות מתוך זה, הרי תוכל לדעת מעצמך. מי מפריע אותך, בן אדם בעל נפש, להעלות את עצמותך למעלת עצמות עליונה וליצור את חייך יצירה עליונה? האם מן החוץ, האם האחרים מפריעים? בספירות העליונות של החיים אין מפריעים חיצוניים. האין כוחות החושך שבנפשך מחריבים מה שכוחות האור באים לבנות ממש באותו האופן ובאותן הטענות (רק, כמובן, בצורה ובלשון אחרות), שמחריבים כל המחריבים? אותה הטרגיות שבנפשך הפרטית, אותו תוהו ובוהו של אור וחושך משמשים בערבוביה, אותו משהו נעלם, המחריב בנשימה קלה מה שנתיצר בעמל וביסורים אין קץ, – אותם אתה מוצא בנפש הקיבוצית, הלאומית. קהל העובדים שבכל עם חי משעבד את עצמו ומעכב את גאולת עצמו בכוח עצמו; עם ישראל, המפרפר בחבלי שאול ובחבלי תחיה יחד, ממית בידיו מה שהוא שואף להחיות, – האינך מכיר את צלמך בן אדם בעל נפש!

אולם מצד אחר, הכרת אותה הטרגיות, הכרת האדם היחיד את אפסותו של עצמו הרי הוא עיקר גדול לנפשו, הרי הוא עומק תהום, אותו העומק, אשר בעצם יום בהיר נראים מתוכו מעמקי שמים, מרחבי חללו של עולם לאין קץ עם הכוכבים אשר שם. הן רק מתוך הכרת אפסותו משיג האדם סליחה עליונה, פיוס עליון, אמת עליונה מה הם, ואולי גם אהבה עליונה וקדושה עליונה, הן רק משם הוא רואה את עצמו חי לתוך כל מה שהוא אפסות לאין סוף וישות לאין סוף כמוהו לתוך כל מה שחי והווה, ומשם – האחדות העליונה והאחריות העליונה. והעיקר לעניננו הוא, כי האישיות המכירה את אפסותה מבקשת את תיקונה בשלימות האומה. יש הרגשה כזאת, כי יש בכוח האומה בתור אומה, בתור אישיות עליונה, להשיג מה שאין פרטיה בתור פרטים משיגים ולשוב ולהעלות את הפרטים לאותה מדרגת השגה שהיא השיגה.

ומי יודע? אולי דוקא מצד זה, דוקא מתוך התהום, מתוך הכרת שפלותנו עד שאול תחתיה צריכה להתחיל תחיתנו, רואים אנחנו, כי כאילו בתור השלמה לכל מה שעבר ועובר עלינו בארצות הדמים, שאיננו מוצא לו ביטוי שלא יחללו, באה אפסות התעוררותנו בארץ ישראל ובכל ארצות פיזורינו, יודעים אנחנו בעם ישראל, על פי המסור לנו מכל הדורות וגם מפי נסיון חיינו אנו, כי כשהוא יורד הוא יורד עד לעפר וכשהוא עולה הוא עולה עד לכוכבים. ואולי כך הוא האדם בעל הנשמה היתירה בכלל, רוח עולה האדם כנראה דומה בזה למטולטלת. ירדנו למדי, ירדנו לא רק עד לעפר, כי אם עד שאול תחתיה, – מעתה עליה.

העליה תבוא, כמובן, על ידי המעשה, אבל על ידי המעשה החי, על ידי מעשה היצירה. מה שנעשה בארץ ישראל ובשביל ארץ ישראל, מה שנעשה בכוח וברוח יעלה, מנופו של עם ישראל ושל רוח ישראל עומד בארץ ישראל, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

כך הוא מעשי ההרמה והתחיה, יותר נכון, מעשה החיים בכלל; סולם מוּצב ארצה וראשו מגיע השמימה. היה זמן שהיינו רוחניים עד הקצה האחרון, הרוח הערטילאית והמחשבה המופשטת היו כל תוכן חיינו העליונים, עתה יש בקרבנו שאיפה למעשיות, לריאליות עד הקצה האחרון. ההנהלה הציונית ובכלל העסקנים החשובים שבתנועה הציונית ועל ידם האינטליגנציה ‘המחנכת’ יראים מפני אידיאלים ‘קיצוניים’, מפני צורות חיים חדשות לא פחות ממה שיראים רבים מהעובדים הנושאים את נפשם לאותם האידיאלים, לאותן צורות החיים החדשות, מפני המחשבה ‘המופשטת’, מפני ‘הלכות דעות’. אידיאלים, רוחניות, דעות הן חלקה של הגלות, הגאולה היא בריאליות. אבל כל הריאליות הזאת אינה ריאליות של חיים, וממילא אינה תחיה ואינה גאולה. החיים הטבעיים מקיפים את כל ספירות הטבע האנושי, מהתחתונות עד העליונות, בבת אחת, בכל רגע של חיים. ולפיכך אינן פחות גלות, ביתר דיוק אינן פחות תלישות מהקרקע, מהרוחניות הערטילאית והמחשבה המופשטת. אנחנו רק עוברים מקיצוניות אחת אל השניה במעגל הקסמים של התלישות, וכשתתבונן מקרוב תראה, כי אותם המצמצמים את האידיאל והמחשבה עד קרוב לאפס נעשים בעלי מעוף להפליא, ממש מנחם מנדל ממזפבקה, כשמדברים על דברים שבמעשה, ויש גבורים היוצאים למלחמה בהלכות דעות בשעה שכל מלחמתם היא על דעה, שהיא דעה מקובלה מאחרים, אלא שיש לה אותו היתרון. זה סוד החיים – כי כל מעשה גדול או קטן משתקף עולם האצילות, הרוח, המחשבה, הדעה, כמו שמשתקף צבא השמים בטיפה של מים, זוהי נשמת החיים של המעשה ומבלעדי הנשמה הזאת אין המעשה חי, וזה ההבדל בין מעשה של יצירה ובין מעשה מיכני.

דוקא עתה, בשעה זו של התגעשות עולם, וביחוד של התגעשות עולמנו היהודי אנו, דוקא עתה מתפרצים מתוך המהפכה זרמים של רעיון, של דעה וסערות של רוח, שמידתם כמידת ההתגעשות, ואם אנחנו לא נקלטם בנפשנו, ברוחנו, במחשבתנו, אנחנו נותנים לעצמנו תעודת עניות מאין כמוה. הרי זה אומר קודם כל, כי לא ראינום, לא הרגשנו בהם, ואין צריך לאמור, כי לא עמדנו על סודם. ואם אנחנו לא נשקיעם עתה בבנין, הרי אנחנו משאירים גם לדורות הבאים ירושה של עניות, שאין לה תקנה, כי אין לברוא מפי המסורה מה שלא נברא מתוך החיים: אנחנו חיים את כל ההתגעשות הזאת, והדורות הבאים ידעוה רק מפינו. בחיים אין כלל זה של המעשיות המיכנית: אנחנו די טרודים במעשה, אנחנו נבנה איך שהוא, אנחנו נברא את הגוף, – את הרוח, את הרעיון, את הדעה יבראו הדורות הבאים, שלא יהיו טרודים בהכנת החומר לבנין. בחיים נברא הגוף והרוח, המעשה והרעיון, הממשיות והדעה בבת אחת ובמידה אחת. מה שלא נברא אנחנו עתה ממה שיש לברוא לא יבָרא לעולם, או מה שיצא מתחת ידנו מת, גוף בלי רוח, חומר בלי רעיון, ישָאר מת לעולם.

מצבנו כיום בקרב העמים ובינינו לבין עצמנו, מצד אחד, מבחינת החורבן שהָחרבנו והמהפכה, שהתחוללה בחיינו לרגל המלחמה, ומבחינת התביעות, שאנחנו תובעים מהעמים בארצות הגולה ובארץ ישראל, ומצד שני, מבחינת המהפכה, שהתחוללה ברוחנו והתביעה, שאנחנו תובעים מעצמנו גם בארץ ישראל גם בגולה, – מצבנו זה המסובך והמשונה, אין דוגמתו בקרב שום אומה ולשון ולא היה עוד דוגמתו בקרבנו בשום זמן. מחובתנו לברר מחדש את חשבוננו ולקבוע חשבון חדש עם עצמנו ועם האחרים. יום המשפט האחרון הוא לנו זה. זקוקים אנחנו למאזני משפט חדשים, למידת חשבון חדשה עם עצמנו.

לא רחוק לראות, כי אחרי אשר ישקוט העולם לגמרי מהמלחמה, ומצב היהודים בארצות הגולה יוטב במידה הגונה, יתגבר זרם ההתבוללות, והטמיעה בארצות ההן תלך הלוך וגבור, ובאותה המידה תחלש השאיפה לארץ ישראל. בהצלת החיים ומקורי הפרנסה של הפרטים לא יהיה צורך. האנטי-שמיות השוררת עתה בכל המקומות, שהיהודים נמצאים שם, תשקוט באותה המידה, שהעמים ירפאו מפצעי המלחמה וישובו לאיתנם. ובענין הצלת הנפש הלאומית, תקום השאלה לפני הפרט היהודי בצורה אחרת: אם יש לו לפרט בכלל צורך להציל את נפשו על ידי חיים לאומיים מיוחדים, אם לא יתנו לנפשו החיים הכללים בארצות פזורינו, מה שיוכלו החיים הלאומיים, אם בגולה או בארץ ישראל, לתת לו. הן לא במהרה יהיו החיים בארץ ישראל כל כך עשירים, עד שיוכלו להתחרות, מבחינת פרנוס הרוח, את החיים העשירים שבאירופה ובאמריקה, ומה ימשוך לארץ ישראל דוקא ובכלל לחילוף החיים את הדור הבא? הדת הולכת ויורדת. היהדות בטלה, גם היום ישנם מבטלים מבין היותר מעולים שבנו. ויש סופרים מחנכים, אולי גם כן מהיותר מעולים, הגורסים כי האמת, האמת העליונה ועבודת החינוך התמה מחייבות אותם לבטל את היהדות כעפרא דארעא, להראות, כי אָפינו פסול מתחילת ברייתו וכו'. והדור הבא בארצות הגולה, שיהיה בודאי יותר קרוב מדורנו לרוח אירופה ויותר רחוק מרוח ישראל, יהיה בודאי יותר נוטה לראות ביהדות צללים, שלילה, מאשר חיוב, בכל אופן לא חיוב כזה, שיכריע בכוחו את כוח הרוח האירופית הכבירה והחיים האירופיים העשירים. הייברא חיוב כזה מתוך אותם החיים, שבעלי הריאליות שלנו מכל המינים באים לברוא לנו בארץ ישראל? הן יותר מתרגום משובח מהחיים המתחדשים באירופה אינם מבקשים אפילו סוציאליסטינו, – ותרגום, יהיה אפילו היותר משובח, לא יוליד לעולם חיוב כזה ולא יתחרה לעולם, מבחינת כוח המושך שבו, את המקור, ואפילו את היותר גרוע.

הוי אומר: צריך שיהיה בנפש הפרט היהודי דבר-מה מושך אותו אל החיים הלאומיים מתוכו. זאת אומרת, אותו דבר-מה שבנפש הפרט היהודי, הדוחה את הרוח הזרה – תהי מצד עצמה אפילו רוח עליונה – רק משום שהיא אינה לפי כלי נשימתה ואופן נשימתה של נפש זו, אינה מספירת החיים והיצירה של עצמות זו, – אותו דבר-מה דורש בירור יסודי והארה עליונה של העצמות, של העצמות הלאומית והפרטית כאחת.

את רוחנו הלאומית רגילים למדוד במידת יצירותיה האובייקטיביות ואת יצירותיה האובייקטיביות – במידת יצירותיה של רוח יון ושל רוח אירופה בכלל. אולם יצירות רוח ישראל, מצד אחד, ויצירות רוח אירופה, מצד שני, הן יצירות מספירות שונות לגמרי, שאין להן מידה משותפת, ואין לפי זה למדדן זו בזו, כשם שאין למדוד, למשל, יצירות מספירת המוזיקה ביצירות מספירת הפלסטיקה. אין פלא, כי מידה מדומה זו, התלויה כולה בטביעת עין דמיונו ובנטית רוחו של המודד, הביאה לידי מדידות היהדות שונות מן הקצה אל הקצה: אלה מצאו, כי היהדות היא למעלה מכל הערכה וערך, ואלה מצאו, כי היהדות היא למטה מכל הערכה וערך.

המידה של האישיות, של האישיות הפרטיות ושל האישיות הלאומית, הוא יחודה הסובייקטיבי, מידת רצונה לכוח ולעומק של האישיות להביא לידי גילוי את עצמותה העליונה בצורה ובדרך מיוחדות לה. במקום שרצונה זה של האישיות תקיף, איתן, שם אין מקום להתבטלות, שם יש כוח לאישיות להתנגד לכל רוח זרה עוד קודם שנברא עולמה, עוד קודם שנתברר לה מה יש לה בעין במקום הינדחה. שם יש לה כוח להפוך את כל הקערות על פיהן ולברוא עולמה בצלמה. זהו מקומו של עולמה. עולם יש לכל אישיות, ראויה לשם זה, בין פרטית, בין לאומית, אלא שאין מידה מבחוץ לעולם זה, כי הוא מיוחד לה לעצמה. האישיות נמדדת לא בעולמה, כי אם במקומו של עולמה.

עולמנו חרב לא מהיום, כי אם מיום שהלכנו בגולה, ואולי עוד מקודם לזה. כל עבודת הרוח והמחשבה של היהדות בכל התקופה הארוכה הזאת, לא היתה אלא עבודה של שמירה על מקומו של עולמנו, כמו ששומרים על מקום, שעמד שם בנין יקר, למשל, בית מקדש שנחרב: גודרים גדר מסביב, מעמידים ציוּן במרכז, שמסורת העם רואה בו גניזה לשרידי קדשו, לאורו הגנוז. גדרים מסביב ואור גנוז מבפנים – הנה היהדות, אפשר כמעט לאמור, מזמן שלאחר כתבי הקודש עד צמיחת ההשכלה האירופית בקרב היהודים. וצריך להודות, אמנם נפלאים היו בוני הגדרים והחומות ההם. אולם הגדרים והחומות סוף סוף נהרסו והולכות ונהרסות בכוח הרוח מן החוץ. ואנחנו נשארנו עומדים ותוהים על עצמנו. לברוא עולם חדש אין אפשרות; אין חיים עצמיים לבריאת עולם עצמי, ואיך תשמור על המקום באין גדרים מסביב? ובמידה שהרוח והחיים מן החוץ הלכו וכבשו חלקים מן המקום, נולדה שאלה, אם בכלל יש ערך למקום ואם כדאי וצריך לשמור עליו. ואשר מלאו רוח מעולמותיהם של אחרים ראו פה מקום ריק ואמרו לפַנות כל מה שנשאר עוד מהחרבות ולהכניס הנה עולם מלא משל אחרים.

ברור, כי פה, ביחס לחשיבותו האובייקטיבית של המקום הנשאר והנשמר עד הנה אין מקום לבירורים ולהוכחות. פה שדה פעולתה של ההרגשה העצמית או של ההשגה העצמית של האישיות הפרטית היהודית. אישיות פרטית בכלל עד כמה שהיא משיגה את עצמה מתוכה, מלפני ההכרה, זאת אומרת, עד כמה שהיא עמוקה ועשירה, אינה מוותרת על היסוד הלאומי שבנפשה, אינה יכולה ואין לה צורך לוותר, כי היא יוצרת חיים, בכל מה שהיא יוצרת בעולמה הפנימי, היא יוצרת חיים ממשיים, כלליים. ויצירת החיים היא תמיד לאומית. בכלל היסוד העיקרי בכשרון היצירה של האישיות הוא תמיד היסוד הלאומי שבנפשה (כל יצירה, אם תקח ממנה את היסוד הלאומי המתעלם בכל מעמקיה, ישאר בה לכאורה הכל בשלימוּת כשהיה, – יחסר רק אותו ‘כל שהוא’, שהנו רוח חייה של היצירה). ואישיות פרטית יהודית, עד כמה שהיא משיגה את עצמה מתוכה, עד כמה שעצמותה דורשת את תפקידה להיות יוצרת מתוך עצמה, לא תוותר אף על שעל ממקומו של עולמנו היהודי, כי נחוץ הוא לה בשביל יצירת עצמותה המיוחדת. אלא שזו שוב ידה הקשה של הגלות עלינו, שרוח החיים והיצירה הכבירה של העמים שהיהודים חיים בתוכם, חודרת לתוך תוכם אפילו, כמו שראינו, של יהודים בעלי אישיות עשירה ועמוקה, מביאה אותם לידי התבטלות, לידי ויתור על מקומו של עולמם ולידי שאיפה לבנות על מקום זה עולם שלם משל אחרים. הם אמנם רק מעידים בזה על עצמם, כי לא מצאו או לא ידעו למצוא בנפשם את אורה הגנוז, את הכוח לברוא עולם משלהם, אבל העובדה הרי היא עובדה – הם ניטשטשו. וכמה אלה משפיעים על אנשים בעלי נפש פחות עמוקה ועשירה!

המידה הזאת, מידת יחודה הסובייקטיבי של האישיות, מידת מקומו של עולמה דורשת בירור והארה מכל הצדדים ומכל המעמקים. פה יש מקום לבירור דעות ולמלחמת דעות מבחינה עליונה. פה – עבודה גדולה לסופרים מחנכים על ידי חינוך עצמם, על ידי יצירת עצמותם בצורתה המיוחדת ועל פי דרכה המיוחדת.

במידה הזאת עלינו למדוד את עבודת היצירה הלאומית בארץ-ישראל ואת עבודת החיים הלאומיים בארץ-ישראל. אז לא יהיה צורך לבאר, באיזו רוח ובאיזו צורה צריכה העבודה בארץ-ישראל להיות נעשית, כי כל יהודי נאמן לעצמו ירגיש את זה מתוכו. אז לא יהיה מקום לחששות, שמא יחשדו שעם ישראל בארץ-ישראל בתור עם מסוים בכל האטריבוטים של עם חי, ישמש גורם להחליש ומצד ידוע לכרות את הקשר בין היהודים בארץ-ישראל ובין היהודים אשר ביתר הארצות. להיפך, כאשר עם ישראל ישוב לתחיה, ירגיש כל יהודי באשר הוא שם את חשיבותו של היסוד הלאוּמי שבנשמתו לשלימות עצמותו האנושית ואת ברכת השפע העליון אשר ישפיעו עליו יהודי יתר הארצות מטבע ארצותיהם ומרוח העמים שהם חיים בתוכם, כמו שהאישיות המסוימת בעצמותה המיוחדת מרגישה ביותר את חשיבותו של אורן המיוחד של אישיות אחרות בשביל להאיר בו את הצדדים של נפש עצמה הפונים אל החוץ.

וזו היא גם מידת חשבוננו עם האחרים.

תובעים אנחנו זכויות אישיות, אזרחיות, לאומיות בארצות מגורי היהודים. מה היא הנקודה היסודית בתביעה הזאת? ‘זכות’ הרי היא גם בענין שלפנינו, כמו בענין שהובע למעלה, מושג שלילי. אנחנו מבקשים שלא יבדילו אותנו לרע, שלא ישללו מאתנו את זכות האדם, שלא יפריעו אותנו לעשות מה שאינו מביא נזק לאחרים. מה שמביא נזק הרי איננו יכולים ואיננו צריכים לדרוש. השאלה היא רק מה מביא נזק לאחרים, במה דוחק אחד את רגלי חברו הדר עמו בכפיפה אחת? לפי המידה המקובלת של היום, עשירותו של עם נמדדת במידת שטח האדמה, שהוא תופס על הארץ, מבלי התחשב אם נחוץ לו כל השטח או לא, ובמידת הרכוש שהוא צובר מכל מקום ובכל כוח, אם שלו או של אחרים. ויכולת של עם נמדדת במידה שהוא שליט על אחרים, שהוא מתרומם על אחרים. לפי המידה זאת הרי אין להניח שעם אחד לא ידחוק את רגלי חברו. רק חסד יעשה הנחשב לאדון הארץ עם בני עמים אחרים הדרים בארצו.

אבל על פי האמת אין לשום אדם ולשם עם זכות קנין על הארץ באותה המידה, שבני עמים אחרים הדרים באותה ארץ, לא תהיה להם אותה הזכות לחיות ולהתפרנס בה, ואפילו להתפרנס בעבודתם מהאדמה, שאין אחרים עובדים אותה. ‘לי הארץ’ הוא יותר מהלאמת הקרקע. כל אדם, בכל מקום שהוא נמצא על הארץ יש לו אותו הקנין בעולם, אותן הזכויות, שיש לכל האחרים, כל עוד אין הוא דוחק באמת את רגלי אחרים, כל עוד אין הוא מנצל את עבודת אחרים, אינו מפחית את פרנסת גופם או את פרנסת רוחם של אחרים.

מידת החשבון בין עם לעם בכלל ובין בני עמים שונים בארץ אחת בפרט, כמו מידת החשבון בין אדם לחברו, היא לא מידת גידולו של האחד על חשבון השני, כי אם מידת גידולו של כל אחד על חשבון עצמו, המועיל תמיד גם לגידולו של השני. גידולו של האדם ושל העם למעלה בכל כוחותיו, הנפשיים עם הגופניים, על חשבון עצמו הם תמיד לברכה גם לאחרים, גורמים לגידולם של אחרים. זהו מעין מה שקוראים סימביוז. האדם בגידולו, בעליתו, כאילו מעלה את החיים, כאילו מטהר את גלגל הנשימה, כמו שהצמחים מטהרים את האויר בגידולם. בספירות העליונות של החיים יש די מרחב לעולמו של כל אדם ויש די כוח מושך בין עולם לחברו להחזיקם כולם במסלוליהם. הספירות העליונות, כשהן כתיקונן, מועילות בשורה האחרונה גם לספירות התחתונות, כמו לספירת הכלכלה וכדומה, בהכשירן את הקרקע לשיתוף הכוחות לעבודה ובהוסיפן כוח פורה לעבודה. כל הצרה היא, שמכל חינוכו, מתחילת צמיחת התרבות האנושית עד היום למד האדם לחשוב ולהאמין, כי האדם גדֵל על חשבון אחרים, כי להיות גדול זאת אומרת להיות יותר מאחרים. האדם, כאילו נברא להצטיין, להראות גבורה ולקבל שכר, אם מאלהים או מהבריות, או מעצמו. על כן אתה מוצא באדם את המידה הילדותית למדוד עצמו באחרים או למדוד את אחרים זה בזה. הנה אני גדול מאחרים או הנה אדם זה או עם זה גדול מבני אדם או מעמים אחרים. אבל אין בני אדם נמדדים זה בזה, כי אין מידה משותפת ביניהם.