המקור: פרויקט גוטנברג

התמונות נלקחו מתוך הספר הסרוק שברשת; המקורות לתמונות בעמודים XI–XII

התמונות המסומנות ב(*) צולמו ע"י Underwood & Underwood, שצילמו בארץ בשנת 1900 הרבה צילומים סטריאוסקופים.

 

הקדמת המתרגם    🔗

הספר מופנה ללא ספק אל הקורא האמריקאי בימי מלחמת העולם הראשונה, בטרם הצטרפה ארצות הברית אל מדינות ההסכמה. הספר פורסם כבר ב־1916, באנגלית, ונראה שאהרֹנסון הזדרז לפרסם אותו מיד כשהגיע לארה"ב (הוא נאלץ לברוח מהארץ לאחר שהיה בסכנת מוות מיידי) ועוד בטרם נכבשה ארץ ישראל בידי הבריטים.

על חייו של אלכסנדר אהרנסון, וכן עיינו ב’שיחה';

וכן: אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו מאת דוד תדהר

לאמי

שחיה ונלחמה ומתה למען פלשתינה מחודשת

בהוקרה

לעורכי ה־Atlantic Monthly, להוצאה לאור, ולחברים הרבים שעודדו אותי – אני אסיר תודה מעתה ועד עולם.

 

מבוא    🔗

בעוד בלגיה מדממת ומקווה; בעוד פולין סובלת וחולמת על שחרורה; בעוד סרביה ממתינה לגאולתה; ארץ אחת קטנה – נשמתה קרועה לגזרים. ארץ קטנה, מרוחקת, כה מרוחקת, עד כי אנחותיה הכבדות אינן נשמעות.

זוהי ארץ הקורבן התמידי. זו הארץ שראתה את אברהם בונה את המזבח שעליו היה מוכן להקריב את בנו יחידו; הארץ שמשה ראה מרחוק, משתרעת ביופי ובחן; הארץ המובטחת שלעולם לא תושג; הארץ שנתנה לעולם את סמלי הנשמה והרוח שלה. פלשתינה!

לא כַּתָּבי מלחמה, לא צלב אדום ואף לא ועדות סיוע הגיעו לפלשתינה, משום שלא התנהלה בה לחימה של ממש; ועם זאת, מאות אלפים סובלים שם את הייסורים הקשים ביותר, ייסורי הרוח.

אלה שהקדישו את חייהם להראות לעולם שניתן להפוך את פלשתינה שוב לארץ זבת חלב ודבש, אלה שחלמו להחיות את רוח הנביאים והמורים הגדולים – נרדפים, מגורשים, מוצאים להורג. חלומותיהם מתנפצים, מקומותיהם הקדושים מחוללים, מעשי ידיהם נחרב. הם מנותקים מהעולם, ללא לחם לקיים את הגוף הגווע ברעב. מגפיהם הכבדים של חיילים ברברים רומסים את נשמתם; אך חולמי ארץ ישראל מסרבים להיכנע, ובתוך התכתשות התותחים והחרבות הם נלחמים על הרוח בכלי הנשק של הרוח.

טרם הגיע הזמן לתעד את הקרבות הללו, גם לא לנסות לעשות צדק עם גיבורי ארץ ישראל הנעלים. ספר זה הוא רק סיפורן של כמה מחוויותיו האישיות של מי שעשה פחות וסבל פחות מאלפים מבני ארצו.

אלכסנדר אהרנסון

 

פרק 1. זיכרון־יעקב    🔗

הדחף הציוני, שהתמסד מאז לתנועה הציונית, הוביל את הוריי לפני שלושים וחמש שנה לעזוב את ביתם ברומניה ולהגר לארץ ישראל, שם הצטרפו לחלוצים יהודים אחרים וייסדו את ‘זיכרון־יעקב’ – כפר קטן מדרום להר הכרמל, באותו אזור החוף הפורה, השוכן לא הרחק ממישורי ארמגדון העתיקים.

כאן נולדתי; ילדותי עברה כאן בשלווה ובהרמוניה של קהילה חקלאית קטנה, עם בתי האבן המסוידים שלה, צמודים זה לזה להגנה מפני הערבים הילידים, שבתחילה איימו על חיי המושבה החדשה. הכפר הזכיר הרבה יותר את שוייץ מאשר את הכפרים המלוכלכים הרגילים של המזרח, הבנויים מבוץ; שכן בעוד שמטרת עמנו, בשובו לארץ הקודש, היתה לטפח ככל האפשר את השפה היהודית ואת התנאים החברתיים של ימי התנ"ך, לא היה שום דבר נחשל בתנועה זו.

החקלאים אימצו שיטות חקלאות מתקדמות ולמדו מניסיונן של מדינות אחרות בפיתוח משאבי הטבע השופעים של הארץ. העלווה של עצי האיקליפטוס מאוסטרליה נתנה במהרה צל קריר ובריא במקום בו לא צמחו עצים קודם לכן. עם הזמן הונהגה חקלאות מותאמת יובש (שיש הרואים בה תגלית חדשה, אך למעשה ימיה כימי התנ"ך), וזאת בכלי חקלאות אמריקאיים; הובא בקר גזעי, וגידול עופות בקנה מידה גדול בוצע במדגרות – למורת רוחם של הערבים, שראו בגזילה כזו של תפקידי התרנגולת חטא מנוגד לטבע. עמֵנו החליף את השבילים המסורתיים העלובים בדרכים טובות, סוגות בעצי שיטת המשוכות הקוצנית, אשר בעונתם מתכסים בפרחים צהובים קטנים פלומתיים שריחם מתוק מדבש באור השמש.

חשוב מכל, הוקמה מועצת כפר שיתופית, שבה שני המינים נהנו מזכויות שוות, כולל זכות בחירה – די מפתיע עבור הקוראים אשר בעיניהם מצטיירת תמונה מעורפלת של נשות פלשתינה הסגורות בהרמון.

ניסיון קצר עם בתי המשפט התורכיים והצדק התורכי לימד את אנשינו שעליהם להקים מערכת משפט משלהם; לפיכך מונו שני שופטים ששיתפו פעולה – האחד כדי לפרש את חוקי תורת משה, האחר כדי לשלב אותם בפסיקה המודרנית. כל הסכסוכים בין היהודים יושבו בבית משפט זה. אפילו הערבים, שנמאס להם מתאוות הבצע התורכית – שהיתה גלויה וחסרת בושה כמו בכל מקום אחר בעולם – החלו, במספרים הולכים וגדלים, להביא את הסכסוכים שלהם לבית הדין שלנו. יהודים הם אנשים שומרי חוק, והחיים במושבות פלשתינה הללו הדגישו את תכונות האחווה של הגזע שלנו; ומעניין לציין שבמשך למעלה משלושים שנה לא דווח על מקרה פלילי יהודי אחד, בארבעים וחמישה כפרים יהודיים.

זיכרון־יעקב היתה עיירה קטנה של מאה ושלושים בתים בשנת 1910. בשנה זו, בעצת אחי הבכור, שהיה ראש תחנת הניסיונות היהודית בעתלית, עיר עתיקה של הצלבנים, עזבתי לאמריקה כדי להצטרף לשירות ארצות הברית במשרד החקלאות. כמה ימים לאחר שהגעתי לארץ זו הוצאתי את מסמכי ההתאזרחות הראשונים שלי והמשכתי לוושינגטון, שם הפכתי לחלק מאותו שירות ממשלתי גדול, שפעילותו המועילה אינה מוכרת דיה לאמריקאים. נשארתי בעיר עד יוני 1913, ואז חזרתי לארץ ישראל, במטרה לצלם סרטי קולנוע ותמונות תלת־מימד¹, בהם התכוונתי להשתמש במסע הרצאות להפצת התעמולה הציונית בארצות הברית.

במהלך שנות מגוריי באמריקה, יכולתי להעריך ולשפוט בערכם הנכון את היופי וההשראה של החיים שניהלו בני עמי בארץ הקודש. מרחוק ראיתי טוב יותר גם את הצורך בארגון בקרב הקהילות שלנו, והחלטתי לבנות תנועת אחווה של צעירים יהודים בכל רחבי הארץ.

חודשיים לאחר שובי מאמריקה התרחש אירוע שדרבן את הפרויקטים הללו. רופא הכפר שלנו, אדם זקן שהקדיש את כל חייו לשירות ולריפוי של אנשי פלשתינה, ללא הבדל גזע או דת, נסע ערב אחד בעגלתו אל ביתו מיישוב סמוך. עמו היתה נערה צעירה בת שש עשרה. במקום שומם תקפו אותם ארבעה ערבים חמושים, שהכו את הזקן עד אובדן הכרה בעודו מנסה, לשווא, להגן על הנערה מפני הגורל הנורא שציפה לה.

הלילה ירד. מודאגים מהיעדרו של הרופא, רכבנו, הגברים הצעירים, לחפש אותו. לבסוף גילינו מה שקרה; ובאותו מעמד, לאור הירח השליו של הלילה המזרחי, כשהטרגדיה מול פנינו, שכנעתי את חבריי להישבע בכבוד אחיותיהם להתארגן לאגודה חזקה שתגן על חייהם וכבודם של תושבי הכפר שלנו ועל עמנו ככלל.

בית הקברות של זיכרון־יעקב. יש ארבעה קברים לכל בית בכפר

כה קשים היו חייהם של המתישבים

פרטים אלה מועילים, אולי, להבין טוב יותר את המהומות שהתרחשו במהירות ובעוצמה כאשר באוגוסט 1914 פרץ טירוף המלחמה בקרב אומות אירופה. ההשלכות הורגשו מיד, אפילו בפינה הנידחת שלנו בעולם. מיד לאחר הפלישה הגרמנית לבלגיה גויס הצבא התורכי, וכל אזרחי האימפריה בין גיל תשע־עשרה לארבעים וחמש נקראו לדגל. כיוון שחוקת התורכים הצעירים משנת 1909 קבעה שכל הנוצרים והיהודים חייבים גם הם בשירות צבאי, ידעו צעירינו שהם ייקראו להיות שותפים בקורבן. הם נהגו, בדרך כלל, לתמוך בממשלה התורכית. אמנם החוקה הטילה עליהם את נטל השירות הצבאי, אבל היא הביאה עמה כפיצוי את חופש הדת ושוויון הזכויות; ולא יכולנו לשכוח שבמשך שש מאות שנה תורכיה החזיקה את שעריה פתוחים לרווחה בפני היהודים, שנמלטו מהאינקוויזיציה הספרדית ומחוקים מנהליים דומים של המדינות המתורבתות.

כמובן, מעולם לא חלמנו שתורכיה תעשה דבר מלבד להישאר ניטרלית. אילו היה לנו מושג כלשהו על האופן שבו האירועים יתפתחו, היינו מקבלים בברכה שונה לחלוטין את המוכתר, השריף, שהגיע לכפר שלנו עם רשימת הגברים המתאימים לגיוס לשירות. עמדתי האישית לא היתה נחרצת. תכננתי להשלים את תהליך הפיכתי לאזרח אמריקאי, וכבר היו בידי ‘ניירות ראשוניים’. עם זאת, בעיני החוק, עדיין הייתי נתין תורכי, ללא זכות להגנה אמריקאית. הקונסול האמריקאי בחיפה, שהיה במקרה גרמני, ציין זאת בפני בבוז; כך שלא היתה ברירה אלא להיכנע לממשלה התורכית.

המחבר עם סוסו כוכבא (מסומן ב־X)

צולם בארץ ישראל במרס 1914

 

פרק 2. שירות בכפייה    🔗

לא היה ספק לגבי התאמתי לשירות. הייתי צעיר, חזק ובריא – וגם אם זה לא היה כך, הרי הבדיקה הגופנית של מגויסים לצבא התורכי היתה בדיחה. נקודת המוצא של קציני הגיוס היא שאין אדם שהוא לחלוטין בלתי כשיר לצבא – תורה שטופחה בעקבות תחבולותיהם הגאוניות של הערבים להימנע מגיוס. עבור אנשי־בר אלה, המשמעת הממושכת של אימוני הצבא היתה פשוט גהינום. במשך שבועות לפני מועד הגיוס הם נהגו להאביס את עצמם בעשבי מרפא רבי עוצמה ולצום, ולהפוך כל שריטה לפצע, עד שהגיעו למצב גרוע באמת. חלקם אף הרחיקו לכת עד כדי כריתת אצבע או שתיים. הקצינים, על כל פנים, למדו לראות מעבר לתחבולות הקטנות הללו, ומעטים הערבים שהצליחו להסתנן דרך רשת הדיג שלהם. צפיתי בעשרות ערבים מובאים למשרד הגיוס על גמלים או סוסים, עד כדי כך חלשים היו, והתקבלו לשירות במכות קשות: החולים וגם המשתמטים חלקו אותו גורל. כך קרה לא פעם שחלק מהמגויסים החדשים מתו לאחר יומם הראשון כחיילים.

יחד עם עשרים מחבריי התייצבתי בתחנת הגיוס בעכו (באתר סנט־ג’והן ההיסטורי). הוסבר לנו שלאחר ששמותינו יירשמו, נוכל לחזור הביתה כדי להצטייד בכסף, בבגדים מתאימים ובמזון, וכן להיפרד ממשפחותינו. לתדהמתנו, הצעידו אותנו אל החאן, או הקָרָוואן־סראי, שם ננעלנו ברחבה גדולה עם מאות ערבים מלוכלכים. שעה אחר שעה חלפה; החושך ירד, ולבסוף נאלצנו להתמתח על הקרקע ולהפיק את המיטב ממצבנו. היה זה ליל זוועות; מעטים מאיתנו עצמו עין. עם שחר הופיע קצין והורה לנו לצאת מהחאן. כשלוש מאות נבחרו (כולל ארבעה צעירים מכפרנו ואנוכי), ונאמר לנו להתכונן לצאת מיד לכיוון צפת, עיירה בהרי הגליל העליון, ליד הכנרת, שם היה אמור להיות המחנה שלנו. לא התייחסו לבקשותינו לאפשר לנו לחזור לבתינו לביקור אחרון. כבר באותו בוקר היינו בדרכנו לצפת – המון רב־גוני ממורמר.

היתה זו צעדה של ארבעה ימים – ארבעה ימים של חום, אבק וסבל גופני. שמש ספטמבר הכתה בנו ללא רחם כששירכנו את דרכנו לאורך שביל הכפריים העלוב, על המהמורות והסלעים שבו. אילו היינו לבושים או נעולים כראוי זה היה פחות נורא; אבל עד מהרה מצאנו את עצמנו מקנאים בערבים המוזנחים, ההולכים יחפים ומתעלמים מאבני הצור המשוננות. (עבור הערבי הילידי, הנעליים הן פריטים לשימוש חגיגי בתוך מבנה; בעת הליכה ממושכת הוא חולץ אותן, תולה אותן על כתפו וסומך על כפות רגליו הקשות.)

אוהלי החיילים בשומרון

כדי להוסיף לסבלנו, הקצינים התורכים, באדישותם האופיינית, לא דאגו לנו כלל למזון. את כל מזוננו רכשנו בצד הדרך בכספנו הדל. הערבים שבינינו היו במצב גרוע ביותר. רובם היו חסרי כל, וכשחזק עליהם הרעב החלו לגנוב מהחצרות הקטנות בצידי הדרך. תחילה שלל צנוע – עופות וירקות – ולאחר מכן התקדמו לציד גדול יותר, ללא הפרעה מצד הקצינים. הם נכנסו לבתים, פגעו בנשים; שוב ושוב ראיתי סוס רועה בצד הדרך נתפס על ידי המון של ערבים מצחקקים, שנערמו על גבה של החיה המסכנה עד שכמעט קרסה ארצה, ורכבו משם בתרועת ניצחון, בעוד חבריהם עיכבו את הבעלים הבוכה. התוצאה של ‘הפקעה’ כזו היתה שלחבורת המגויסים שלנו הצטרף קהל הולך וגדל של כפריים – מתחננים, מאיימים, מנסים באמצעי זה או אחר לזכות בחזרה ברכושם הגנוב. הרבה תועלת לא צמחה להם מכך, אף שחלקם הלכו איתנו עד צפת.

עיר הקסרקטין שלנו אינה מקום מזמין, וגם אין לה מוניטין שכזה. ללורד קיצ’נר (Kitchener) עצמו היתה סיבה טובה לזכור אותה. כסגן צעיר בן עשרים ושלוש, בחיל ההנדסה המלכותי, הוא כמעט נרצח שם על ידי חבורת ערבים קנאים, בעת שסקר את הסביבה עבור הקרן לחקירת ארץ ישראל (PEF). קיצ’נר נמלט ממנה בעור שיניו (אחד מעמיתיו הקצינים נורה למוות בקרבת מקום), אך הוא המשיך בשלו והשלים את משימתו, מפות מפוארות בקנה מידה גדול, שמעולם לא היו כמותן עד אז – וכיום נמצאות בשימוש הצבאות התורכיים והגרמניים! עם זאת, למרות שצפת משלבת את רוב המאפיינים הדוחים של הערים הערביות בארץ ישראל, שמחנו לראותה מולנו, שכן היינו מותשים מהצעידה.

צפת

מסגד ישן ניתן לנו למחנה. שם, על רצפת האבן החשופה, בצפיפות רבה, עייפים מכדי להתייחס ללכלוך ולשרצים למיניהם, בילינו את הלילה הראשון שלנו כחיילי הסולטן, בעוד אור הירח החלבי זורם פנימה מבעד לכל סדק ופתח, ועטלפים עפים סביב הקמרונות שמעל לפגרי המגויסים הנוחרים.

למחרת בבוקר היינו על הרגליים בחמש. המעמקים השחורים של הבאר במרכז חצר המסגד סיפקו מים עכורים לרחצה ולשתייה; אחר כך הגיעה ארוחת הבוקר – ארוחת הממשלה הראשונה שלנו – שהורכבה, בפשטות, מאורז מבושל. הארוחה חולקה לקערות פח ובהן כמות לעשרה איש. בסגנון מזרחי טבעי התיישבנו סביב הקערה וחפרנו באורז באצבעותינו. תחילה הזדעזעתי מנימוסי השולחן האלה, ולמשך זמן מה אכלתי כשעיניי נעוצות במנה שלי, כדי שלא לראות איך הערבים חופנים את האורז בכפות ידיהם, צרים ממנו כדור ודוחפים אותו לפיהם, ואיך גוש האורז יורד בקושי בגרונם הרזה.

במהלך אותו בוקר קיבלנו את המדים. המדים התורכיים, בהשפעה גרמנית עקיפה, השתנו מאד במהלך חמש השנים האחרונות. הם עשויים חאקי – ירוק יותר מזה של הצבא הבריטי, ובגזרה אירופית מקובלת. קיבלנו גם חותלות ונעליים גבוהות טובות. המאפיין הייחודי היה כיסוי הראש – הכלאה גסה ומוזרה של הטורבן התורכי והקסדה הגרמנית, אשר הומצא על ידי אנווֶר פאשה כדי לשלב מסורת ומעשיות, ונקרא על שמו אֶנוורִייֶה. (בתכנון כלכלי ראוי לשבח, אנוור רשם פטנט על המצאתו, והשמועות אומרות שהוא הרוויח הון נאה ממכירתה). מדים טובים, בסך הכל; אך נגעלנו לגלות שבערימה הגדולה בצבע זית־אפרפר שאליה הוּפנינו, לא היה אפילו בגד אחד חדש. כולם היו משומשים, מקומטים ומלוכלכים, ועצם המחשבה על לבישת בגדיו של איזה לגיונר ערבי אלמוני, שאולי מת מכולרה במֶכה או בתימן, גרמה לי בחילה. לאחר התלבטויות ממושכות ניגשתי עם חבריי לאחד הקצינים והצענו לו שנקנה מדים חדשים בכסף, שהיה אמור להגיע בכל יום מהבית. הקצין, שהריח את הסיכוי לרווח פרטי קטן, הסכים לכך.

הימים והשבועות שלאחר מכן היו עמוסים, מבוקר עד לילה, באימון, אימון ושוב אימון. חולקנו למחלקות של חמישים, שעל כל אחת מהן הופקד קצין צעיר מבית הספר הצבאי בקונסטנטינופול או דמשק, או ערבי כלשהו בעל ותק צבאי. המדריכים הללו התקשו בפיקוד; המערכת הצבאית הגרמנית, שהונהגה רק לאחרונה, היתה גדולה עליהם. הם המשיכו להחליף בין שיטות האימון הישנות לחדשות, וכתוצאה מכך לא היה סיכוי שנוכל לפענח את פקודותיהם. שבועות שלמים הושקעו בטחינת שמות החלקים השונים של הרובה באוזני הערבים; שבועות נוספים הוקדשו ללמד אותם איך לנקות אותו – אם כי יש לומר שברגע ששלטו בפרטים הטכניים הללו, הם היו צלפים מצוינים. יעילותם היתה גדולה בהרבה אילו היו יותר מִטווחים; אולם, כבר מההתחלה הרגשנו שיש מחסור בתחמושת. על מחסור זה ניסו המפקדים לפצות בחומרת יתר. השוט העשוי עור רך, גמיש וצורב, שלעתים רחוקות עוזב את ידו של הקצין התורכי, מעולם לא היה בטל. זה לא היה מפתיע, שכן הערבי הוא בחור ערמומי, שמייחס כבוד רק להפעלת כוח ברוטלי. הוא אלים כלפי כל קורבן אפשרי, ומצפה לאותו יחס ממפקדיו.

בכל הנוגע לחבריי ולי, עליי להודות שבדרך כלל התייחסו אלינו באדיבות. ידענו את רוב התרגילים מאימוני ההתעמלות עוד מילדותנו, והקצינים הבינו שאנחנו משכילים ובאנו ממשפחות מכובדות. זה היה נכון גם לגבי הערבים הנוצרים, שרובם ידעו קרוא וכתוב והיו בני מעמד טוב יותר מהמוסלמים בארץ. כאשר תורכיה הצטרפה לכוחות הגרמניים, היחס ליהודים ולנוצרים השתנה באופן קיצוני; אך על כך אדבר בהמשך.

תקופת האימונים בצפת זימנה לנו חיים קשים; הערב היה מוצא אותנו מתים מעייפות, ומתעניינים רק במנוחה. כאשר דעך משחק האור המרהיב של השקיעות של המזרח, היינו מתאספים בקבוצות קטנות בחצר המסגד שלנו, שצריחו האפל מתנשא על רקע שמי הטורקיז – ומשוחחים במקוטע על האירועים הקטנים של היום, בעוד הערבים ממלמלים סביבנו בקולם הגרוני. מדי פעם היה אחד מהם פורץ בשיר אהבה שבטי מרעיד לב. אני הייתי די מוּכר בקרב הכפריים הללו בזכות סוסי ‘כוכבא’ – מנגי־סבלי טהור גזע, שרכשתי מכמה בדואים משבט האנאצי, אשר חנו לא רחוק מחאלב. היתה זו בהמה מהירה ואינטליגנטית שניצחה במרוצים רבים, ובארץ שבה סוס הוא יקר ערך בהרבה מאישה, היותי בעליו הקרין עלי זוהר רב.

בשעות הערב, אם כן, הערבים היו נפגשים לפטפט. מאחר שהם מדברים לעתים רחוקות על ילדיהם, ועל נשותיהם לעולם לא, הוגבלה השיחה לנושאים כלליים אודות היבולים ומזג האוויר, או לדקלום סיפורים בלתי פוסקים על אבו־זיד, הגיבור המפורסם של בני־הילאל, או על ענתר המהולל. גם פוליטיקה, שעליה יש להם רעיונות מדהימים, עלתה לדיון. נפוליאון בונפרטה והמלכה ויקטוריה היו עדיין דמויות חיות עבורם; אך בקייזר (באופן משמעותי למדי) הם ראו את מלך מלכי העולם הזה, למעט הסולטן, אותו העריכו כשווה לו.

לעיתים רחוקות עבר ערב בלי ריקוד. עם רדת החשיכה, היו הערבים מתאספים במעגל גדול סביב אחד מחבריהם, שכרע על הקרקע עם חליל במבוק; לצלילי מוזיקה מינורית משונה הם היו מתחילים להתנודד ולנוע, בעוד משורר מטעם עצמו מביניהם היה שר פסוקים מאולתרים אל החלילן הסולן. ככלל, הנושאים היו המציאות הקרובה.

“מחר נאכל אורז ובשר”, היה הזמר מיילל.

“יאחא לילי־אמאלי” (יתקבלו מאמציי)², נשמעה תגובתם הנלהבת של כל האחרים. המקהלה השתלבה להפליא. לפעמים הזמר היה מתמקד באישיות מסויימת, ונענה בשאגות צחוק.

הריקודים הללו נמשכו שעות, וככל שחלף הזמן, הגברים נכנסו בהדרגה לטראנס. תמיד הופתעתי מהאנשים הללו, אשר, ללא עזרת אלכוהול, יכלו להגיע לכל דרגות השיכרות. כששכבתי בצד וצפיתי בירח השט בשלווה מעל הגברים המטורפים האלה וצלליהם השחורים המתפתלים, הרהרתי לעצמי שהם היו בדיוק במצב הנפשי שבו מילה אחת מאדם קדוש תספיק כדי לשלוח אותם לרצח וביזה בלתי נשלטים.

למזלי נחלצתי די מהר מהרעש ומהלכלוך של המסגד. הייתי כבר עתיר ניסיון עם קצינים תורכים מושחתים; ויום אחד, כאשר תנאי המחנה הפכו בלתי נסבלים, ניגשתי לקצין שפיקד על המחלקה שלנו – ערבי זקן מלטקיה, שנקרא לדגל לאחר שכבר פרש. הוא התגורר באוהל קטן ליד המסגד, שם מצאתי אותו יושב על הרצפה, מתנודד מנומנם מעל כרסו הרכה. מכיוון שהיה קצין במשטר הישן, נכנסתי באומץ, התיישבתי לצידו וסיפרתי לו על צרותיי. התשובה הגיעה במשיכת כתפיים עצומה.

“אתה משרת את הסולטן. הקשיים צריכים להיות מתוקים!”

“אהיה כשיר יותר לשרת אותו אם הייתי ישן ונח יותר.”

הוא נופף בידו השמנה סביב האוהל.

“תראה אותי! הנה אני, קצין בדרגה גבוהה ו–” – הוא שולח בי מבט יודע־דבר – “אין לי אפילו שמיכה יפה.”

“פשע! פשע!” קטעתי אותו. "לחשוב על זה, בזמן שאצלי, חייל פשוט, יש תריסרים כאלה בבית! לכבוד יהיה לי אם תאפשר לי – " קולי הוביל להצעה מרמזת.

“איך תוכל להשיג לי כזו?” הוא שאל.

“אה, יש לי חברים כאן בצפת, אבל אני חייב לישון במקום נורמלי.”

“כמובן; בהחלט. מה היית מציע?”

“המלון הזה שמנהלת האלמנה היהודייה יתאים בהחלט,” עניתי.

הוחלפו שירותים נוספים, והתוצאה היתה שארבעת חבריי ואני קיבלנו אישור לישון באכסניה – מקום צנוע, אבל טוב לאין שיעור מהמסגד. הכל היה פשוט לחלוטין.

בבית קפה בצפת הערבית

 

פרק 3. התעמולה הגרמנית    🔗

כך חלפו במהירות ימי האימונים שלנו, שכבר הפכו לשגרה, עד לבוקר דצמבר הגורלי, שבו הכתה כברק הידיעה שתורכיה עומדת לשלב ידיים עם גרמניה במלחמה. כל העת קיבלנו שברי דיווחים על המלחמה: עותקים של מברקים מקונסטנטינופול, מודפסים בערבית, הופצו בינינו, ובהם דיווחים על ניצחונות גרמניים אינסופיים. נהגנו לצחוק עליהם כעל בדיות של עיתונות מטעם פרוסיה, ובגלל הסקפטיות שלנו, לא נתַנו לטבטונים את הקרדיט על הצלחות שאכן נזקפו לזכותם. עבורנו, שנולדנו וגדלנו במזרח, הצלחת התעמולה הגרמנית באימפריה התורכית לא ממש הפתיעה אותנו; אך עוצמתה הדהימה אותנו.

יהיה נכון לומר כאן כמה מילים על התעמולה הזו כפי שראיתי אותה בארץ ישראל, הולכת ומתפשטת במשך עשרים שנה כארגון חזק ויעיל.

גרמניה, כדי להגשים את חלומותיה האימפריאליסטיים, היתה זקוקה ביותר לפלשתינה. כאן היה המפתח לכל מה שקורה במזרח התיכון. לא צירוף מקרים גרידא הביא את הקייזר לדמשק בנובמבר 1898. באותו חודש שבו קיצ’נר הוכרז בלונדון כנוקמו של גורדון, אמר הקייזר את מילותיו המפורסמות על קברו של צלאח א־דין: “אִמרו לשלוש מאות מיליון המוסלמים בעולם שאני ידידם!” כולנו ראינו תצלומים של הדמות הקיסרית, עטויה בסגין המדהים שעיצב בעצמו (ומעליו מתנשאת הקסדה הפרוסית המפורסמת עם הקוץ בראשה), כשהוא נע מנקודה לנקודה בביקור מרשים זה; ייתכן שראינו גם את הקריקטורה המפורסמת של קארן ד’אש (הבלדר המצוייר) המציגה אותה דמות קיסרית, בגלימתה המזרחית, נכנסת לירושלים על אתון.

מוכר הלימונדה בדמשק

מדינות אירופה גיחכו על ביקור זה ועל מטרתו השקופה, אך הכל היה חלק מהתוכנית שהעניקה לגרמנים את הזיכיונות לרכבת קוֹניה–בגדאד, והפכה אותם לבעלים של העמק הכפול של הפרת והחידקל. באמצעות מסילות הרוחב שנסללו בזכות הפירמן, הם שולטים למעשה הן בדרכים הסוריות לכיוון הים התיכון הקפריסאי והן בעמקי הלבנון. הם שולטים גם בשלושת הנתיבים הארמניים של קפדוקיה, הים השחור, והענף הטרנס־קווקזי של אורפה, מרך ומרדין (נפילת ארזרום שינתה את התנאים בנוגע לאתר זה).

בידיהם גם דרכי פרס לכיוון טאוריס וטהרן; ולבסוף, אך לא פחות חשוב, שלוחת המפרץ של זובייר. מסילות ברזל אלו איפשרו לגרמנים את השליטה על פרס, וכך ניתן לקצר את הדרך להודו: דרך סוריה עובר הנתיב אל תעלת סואץ ומצרים, אשר שימש בפברואר 1915, וכנראה ישמש שוב השנה.

כדי להפוך את חלום המזרח הזה למציאות, הגרמנים הסתמכו לא רק על זיכיונות הרכבת שלהם. ממשלתם עשתה כל שביכולתה כדי לעודד את הקולוניאליזם הגרמני בארץ ישראל. בכל רחבי הארץ פזורות טחנות גרמניות, שבמחצית מהזמן אין להן מה לטחון. מלונות גרמניים נפתחו במקומות שאליהם התיירים כמעט לא מגיעים. מהנדסים גרמנים הופיעו בקבוצות, מודדים, סוקרים, רושמים. כל המתיישבים הללו קיימו מפגשים בכפרים הערביים, שבהם סיפרו לילידים הבורים על גדולתה של גרמניה, על כוונותיה הטובות ועל מזימותיהן הרעות של המעצמות האחרות. את כל מה שאני מתאר כאן יכול לאמת כל מי שמכיר את ארץ ישראל וחי בה.

בערך בזמן שבו נודע לנו שתורכיה תצטרף למעצמות הגרמאניות, הגיעה הידיעה כי בוטלו ה’קפיטולציות'. כידוע, זרים נהנו בעבר מהגנתם של הקונסולים שלהם. לממשלת תורכיה, במסגרת תנאי הקפיטולציות, או ההסכמים, לא היתה סמכות שיפוט על אמריקאי, למשל, או צרפתי, ולא ניתן היה לעצור אותו ללא הסכמת הקונסול שלו. באימפריה העות’מאנית, שבה חוק וצדק אינם בעלי חשיבות עליונה, הגנה כזו היתה מדיניות חיונית והכרחית.

ביטול הקפיטולציות היה מכה נוראה לכל האירופאים, והמשמעות המעשית שלה היתה ביטול של כל זכויותיהם. על הערבים פעל הדבר כמשקה משכר. כל מַלח או מצחצח נעליים הרגיש שהוא שווה ערך לצרפתי המתועב, שכעת לא היה קונסול שיגן עליו; וההתעללויות החלו מיד. יתר על כן, כבמטה קסם, כל האימפריה הפכה לגרמנית. בכל המסגדים הסתיימו תפילות יום שישי בתפילה לבריאותם של הסולטן ו“חאג’י וילהלם”. והרי כידוע, בתואר “חאג’י” מכונה רק מוסלמי שעלה לרגל למכה ונישק את האבן הקדושה של הכעבה. מוות מיידי הוא העונש לכל נוצרי שנמצא בתוך המתחם הזה: אך וילהלם השני, ראש הדת הלותרנית, מוצג כ“חאג’י וילהלם”. תמונותיו נמכרו בכל מקום; קצינים גרמנים הופיעו; ונראה היה כאילו רוח של שליטה אכזרית נושבת.

הדמות הדומיננטית של תנועה זו בפלשתינה היתה, ללא ספק, הקונסול הגרמני בחיפה, לויטוולד פון הָרדֶג. הוא נסע ברחבי הארץ, נשא נאומים וחילק חוברות בערבית, שבהן הוצג באופן מפורט שגרמנים אינם נוצרים כמו הצרפתים או האנגלים, אלא הם צאצאי הנביא מוחמד. צוטטו בהם קטעים מהקוראן, המנבאים את בואו של הקייזר כמושיע האסלאם.

 

פרק 4. סלילת דרכים ושחרור    🔗

הידיעה על הכרזת המלחמה בפועל על ידי תורכיה עוררה סערה אדירה בגדוד שלנו. התחושה הרווחת היתה של חוסר שקט ודאגה. הערבים השמיעו הערות מרות רבות נגד גרמניה. “מדוע היא לא עזרה לנו נגד האיטלקים במהלך המלחמה על טריפולי?” הם אמרו. “עכשיו כשהיא בצרות היא גוררת אותנו להילחם.” אבל דעותיהם השתנו חיש מהר. ראשית, הם הבינו שתורכיה יצאה להילחם ברוסיה; ורוסיה נחשבת בראש ובראשונה לאויבת המושבעת. גם דיווחים גרמניים על הצלחות גרמניות השפיעו עליהם מאד. הם החלו להתרברב, להיות שחצנים; ומראה ביזת האירופאים, היהודים והנוצרים שכנע אותם שמשטר רצוי מאוד עומד לשרור. מבחינתי, בצפת יש קהילה יהודית גדולה, ולראות את הפשעים שיסבלו בני עמי בשם ה“הפְקעה” יהיה סבל גדול עבורי.

מכת המחץ הגיעה בוקר אחד, כאשר נאמר לכל החיילים היהודים והנוצרים בגדוד שלנו, שמעתה ואילך הם ישרתו ב“טאבּוּר עמלִייֶה”, פלוגות העבודה. המטרה היתה, ללא ספק, לפייס ולרצות את האוכלוסייה המוסלמית, ובו בזמן להציב את היהודים והנוצרים, שברובם תמכו בכוחות מדינות ההסכמה, ביחידות שבהן לא יתאפשר להם להזיק. פורקנו מנשקינו, מדינו נלקחו, והפכנו ל“גנגסטרים” קשוחים. לעולם לא אשכח את ההשפלה של אותו יום כאשר אנחנו, שלמעשה היינו החיילים הממושמעים ביותר בחבורה, הוּבלנו לראשונה לעבודתנו – חפירות באתים ודחיפת מריצות, בפיקודם של ערבים מצחקקים, עם רובה על כתפם. היה עלינו לסלול את הכביש בין צפת לטבריה שעל ים כנרת – קו קשר בין הכביש הצבאי מדמשק אל חוף הים, אשר ישמש לתנועת גייסות במקרה שקו הרכבת ינותק. עם זאת, לא היתה לכך השפעה אסטרטגית מיידית על המערכה נגד סואץ.

משש בבוקר עד שבע בערב עבדנו בפרך, מלבד מנוחת צהרים בת שעה. כל עוד היה לנו כסף, היה אפשר לקבל הקלה מועטת על ידי מתן שוחד למנהלי העבודה שלנו; אך זה הגיע לסיומו במהרה, ונאלצנו לסבול את אכזריותם כמיטב יכולתנו. המריצות בהן השתמשנו היו שייכות לחברה צרפתית, אשר לפני המלחמה עסקה בסלילת הכביש לביירות. גריז לגלגלים לא סופק, כך שחריקות וצווחות צורמות נוספו לקושי בדחיפת המריצות. יום אחד אמרתי לקצין המפקח שאם הגלגלים לא ישומנו, הצירים יישרפו. הוא הסכים איתי והוציא פקודה שהפועלים יספקו שמן משלהם לשימון הגלגלים!

לא אתעכב על הסבל הפיזי שעברנו בזמן העבודה על כביש זה, משום שהתנאים שתיארתי היו שכיחים בכל מקום בארץ. מאוחר יותר, כאשר היתה לי הזדמנות לבקר בכמה מחנות בנייה בשומרון וביהודה, גיליתי שנהפוך הוא, גורלנו שפר עלינו. בעודנו שוברים אבנים ומסיעים עגלות חורקות, החלו להגיע אלינו שמועות מטרידות ביותר מכפרי הולדתנו. ביזה התרחשה בשם ההפקעה; הארץ היתה מלאה בחיילים שכוחם במעשי קונדס היה ידוע לנו היטב, והתענֵינו מהמחשבות על מה שעלול לקרות בבתינו השלווים, שם נותרו כה מעט אנשים להגנה. שמענו שכל גדרות התיל פורקו ונשלחו צפונה לבניית מחסומים. בארץ פראית כמו פלשתינה, שבה הילידים אינם מכבדים רכוש, שבה שדות וגידולים תמיד נתונים לחסדי פורצים, גדר התיל היתה גורם חשוב מאד בשימור התרבותיות; עם היעלמן, הערבים שוב היו חופשיים לעבור בכל מקום באין מפריע, לחמוס ולרמוס.

המצב נעשה בלתי נסבל יותר ויותר. יום אחד נעלם חייל נוצרי צעיר משורותינו. לא ראינו אותו שוב, אך נודע לנו שאחותו, נערה צעירה מאוד, נלקחה בכוח על ידי קצין תורכי מחיל המצב של נצרת. בפלשתינה, קלון של ילדה יכול להיגאל בדם בלבד. החייל הצעיר יצא לציד אחר אחותו, מצא אותה בצריף וירה בה; לאחר מכן הסגיר את עצמו לרשויות הצבא, אשר ללא ספק הרגו אותו. הוא לא העז להרוג את הפושע האמיתי – הקצין – כי ידע שזה לא רק יביא מוות למשפחתו, אלא יביא סבל נורא על כל הנוצרים בעירו, נצרת.

נצרת, מבט מצפון מזרח (*)

כשנודע לי על הטרגדיה הזו, החלטתי לצאת בכל מחיר מהצבא ולחזור אל הכפר. תשעה קצינים תורכים מתוך עשרה ניתנים לקנייה, והיתה לי סיבה להאמין שהמפקד של מחנה צפת לא יהיה העשירי. על פי חוקי האימפריה, לאדם יש הזכות לרכוש פטור משירות צבאי תמורת סכום השווה למאתיים דולר, אבל המקרה שלי היה שונה, כי כבר הייתי מחוייל; אלא שבתורכיה הכל אפשרי. התחלתי לעבוד על הנושא, ובתוך פחות משבועיים קניתי חצי תריסר מפקדים, מרב"ט ועד סגן, וקיבלתי את הסכמת הרשויות הגבוהות יותר לעזיבתי, בתנאי שאוכל להציג אישור רפואי הקובע שאני בלתי כשיר לשירות.

זה סודר במהירות, למרות שנראיתי בריא והרופא התקשה למצוא מחלה מתאימה. לבסוף הוא החליט שיש לי “יותר מדי דם” – מה שזה יהיה. עם האישור ביד שילמתי את המחיר הקבוע של מאתיים דולר מכספים ששלחה לי משפחתי, ויצאתי מהמחנה כאדם חופשי. אושרי התערבב בעצב למחשבה על עזיבת החברים שאיתם סבלתי וקיוויתי. ארבעת החברים מהכפר שלי היו נהדרים. הם חשו שצדקתי בכך שאני חוזר הביתה לעשות כמיטב יכולתי למען הכפר, אך כשנישקו אותי לשלום, בסגנון המזרחי, הדמעות זלגו על לחייהם; והם היו כולם בחורים חזקים ואמיצים.

בדרכי חזרה לזיכרון־יעקב, עברתי דרך העיירה שפא־עמר [שפרעם], שם קיבלתי טעימה מהתנאים הצפויים לי בבית. חייל תורכי ששוטט ברחוב לקח לעצמו פירות מסל של רוכל זקן, והמשיך בלי להציע לשלם פרוטה. כשהזקן העז למחות, החייל הסתובב במהירות הבזק והחל להכותו ללא רחמים, הפיל אותו ארצה והיכה אותו עד שהיה חבול, מדמם ומכוסה בבוץ הרחוב. היתה מהומה, נוצרה התקהלות, וקצין תורכי פרץ דרכה ודרש הסברים. החייל תיאר את המצב בכמה מילים, ואז הקצין פנה לזקן ואמר בקול רם – “אם חייל של הסולטן מחליט לערום זבל על ראשך, עליך לנשק את ידו בהכרת טובה.”

 

פרק 5. הזרועות הנסתרות    🔗

כשהגעתי סוף סוף לזיכרון־יעקב, מצאתי מצב עניינים עגום למדי. משטר צבאי הוכרז. “אסור להיראות ברחובות לאחר שקיעת החמה”. הכפר היה מלא בחיילים, ואזרחים נאלצו לסבול התעללויות. יתר על כן, התושבים היו בהתרגשות רבה משום שלאחרונה הגיעה פקודה מהשלטונות התורכיים, המורה להם למסור את כל כלי הנשק שברשותם. פקודה מרושעת שכזו. ידענו שכך קרה לפני הטבח הנורא בארמנים, וחשנו שגורל כזה עשוי להיות מנת חלקנו עבורנו. ללא נשק, ידעו ראשי הכפר, ההרתעה שלנו נגד הערבים, הסיכוי האחרון שלנו להתגונן מפני אלימות פתאומית, תיעלם, והם סירבו למסור אותו. נערך חיפוש מבית לבית – אך ללא הועיל, שכן הארסנל הקטן שלנו היה שמור בבטחה בשדה, מתחת לתבואה הצומחת.

היה זה מצב מתוח ומאיים. התורכים יכלו להחליט בכל רגע לגַבות את דרישתם בשיטות האלימות שהם בקיאים בהן. מועצת משפחה כונסה בביתי, והוחלט לשלוח את אחותי³, נערה בת עשרים ושלוש, אל חברים במכללה האמריקאית־סורית־פרוטסטנטית בביירות, כדי שנוכל לנוע בחופשיות ללא האחריות הכרוכה בהשארת צעירה בבית, בארץ שבה, כדבר שבשגרה, נשים נחטפות ונעלמות לפני טבח. ידענו שהקונסול הכללי האמריקאי בביירות שומר על קשר מתמיד עם ספינת הקרב העוגנת בנמל, להגנה על האינטרסים האמריקאיים.

אחות המחבר על סוסהּ ‘תייר’

אחותי לא הסתלקה מוקדם מדי. זמן קצר לאחר עזיבתה, כשעמדתי בערב בפתח ביתנו וצפיתי בנס המפתיע תמיד של השקיעה המזרחית, הגיע קצין תורכי רכוב לאורך הרחוב, עם כשלושים פרשים. הוא קרא לי והורה לי ללכת אחריו לפונדק הכפר הקטן, שם ירד מסוסו והוביל אותי לאחד החדרים הפנימיים. דורבנותיו צלצלו בקול רם כשחלפנו לאורך מסדרון האבן.

מעולם לא ידעתי אם זכיתי בתשומת לב זו בגלל תפקידי כמנהיג הצעירים היהודים, או פשוט משום שעמדתי בשלווה בפתח הבית. הקצין סגר את הדלת וניגש ישר לעניין כששאל אותי היכן מוסתר מחסן הנשק שלנו. הוא היה בחור גדול, עם תווי פנים נאים ואכזריים, הרגילים למדי במעמדו. לא היה איום גלוי בשאלתו הראשונה. כשסירבתי לספר לו, הוא הלך סחור־סחור והציע כל מיני טובות הנאה אם אבגוד בחבריי. ואז, לפתע, הוא שלף אקדח ותקע את הקנה ישר בפניי. הרגשתי את הדם עוזב את ליבי, אך הצלחתי לשלוט בעצמי ולדחות את דרישתו. הקצין לא התייאש בקלות; השעות שביליתי בחדר הקטן הזה, עם מנורת הנפט המעשנת שלו, היו נוראות. הבנתי, על כל פנים, עד כמה חשובה שאלת הנשק, ואזרתי כוח להחזיק מעמד, עד שהקצין ויתר בשאט נפש ושחרר אותי לביתי.

אבי, איש זקן, לא ידע דבר על מה שקרה, אך שאר בני משפחתי היו מוטרדים מאוד. הקלתי ראש בכל העניין, אך הייתי בטוח שזו רק ההתחלה. ואכן, למחרת בבוקר – יום השבת – חזר אותו קצין ועצר שלושה מהזקנים המכובדים של הכפר, יחד איתי. לאחר חקירה נוספת במלון, שלא נשאה פרי, אזקו את ידינו והובילו אותנו ברגל לעבר הכלא, מסע של יום אחד. כשהתהלוכה הקטנה שלנו עברה ליד ביתי, אבי, שהיה זקן וחלש, התקדם בצליעה כדי להיפרד ממני. חייל דחף אותו בגסות לאחור; הוא התנודד ונפל ברחוב מלוא קומתו לנגד עיניי.

בית אביו של המחבר, אפרים פישל אהרונסון, בזיכרון־יעקב

היתה זו פרידה עגומה. הובלנו ברחובות בשלשלאות כפושעים, והנשים והילדים יצאו מהבתים וצפו בנו בדממה – ראשיהם מורכנים, דמעות זולגות על לחייהם. הם הבינו שבמשך שלושים וחמש שנים נאבקו וסבלו הזקנים הללו, חבריי, למען האידיאל שלהם – חידוש ארץ ישראל; וכעת, בדמדומי חייהם, נדמה היה כאילו כל תקוותיהם וחלומותיהם כלים לעיניהם. המצב העגום הכביד עלי יותר ויותר ככל שחלפו השעות. החום והעייפות השפיעו גם על חבריי. רגשותיי בוודאי ניכרו על פניי, שכן אחד מהם, זקן נאה למראה, ניסה לנחם אותי והזכיר לי שאל לנו להסתמך על כוח הזרוע, ושרוחנו לעולם לא תישבר, לא משנה עד כמה חסרי הגנה אנחנו. כך הוא, איש זקן, עודד אותי, במקום שיקבל עזרה מנעוריי ומהתלהבותי שלי.

לבסוף הגענו לכלא וננעלנו בתאים נפרדים. באותו לילה עינו אותנו בפלאגי, או ב־בסטינאדו. קורבן העונש הנורא הזה נקשר, זרועותיו ורגליו, ומושלך על ברכיו; ואז, על כפות רגליו החשופות, שבט ירוק וגמיש מוטח בכל כוח זרועו של חייל. הכאב עז; דם ניתז החוצה בחתך הראשון, ואנשים חזקים בדרך כלל מתעלפים לאחר שלושים או ארבעים מכות. באופן מוזר, החלק הגרוע ביותר בו אינו המכה עצמה, אלא שריקת השוט באוויר כשהוא טס אל מטרתו. גניחותיהם של חבריי המבוגרים יותר, שאת זעקותיהם יכולתי לשמוע מבעד לקירות התא, עזרו לי לשאת את הייסורים עד שאובדן הכרה נחלץ ברחמים לעזרתי.

במשך כמה ימים נוספים הוחזקנו בכלא, חולים ושבורי סבל. בלילה השני, כששכבתי ללא שינה ומיואש על רצועת השטיח המלוכלכת ששימשה כמיטה, שמעתי גירוד ושריטה בחריץ של החלון, וכעבור זמן קצר הוכנס מקל דק לתא. ניגשתי וניערתי אותו; מישהו בקצה השני תפס אותו בחוזקה. ואז, קול לחישה מוזר החל לבוא מקצה המקל. היטיתי אותו אל אוזני, וקלטתי את קולו של אחד הגברים מהכפר שלנו. הוא לקח קנה במבוק ארוך, ניקב את המחיצות והתגנב מאחורי קיר ישן ושבור קרוב מתחת לחלוני. באמצעות הטלפון הפרימיטיבי הזה דיברנו ככל שהעזנו. הבטחתי לו שאנחנו עדיין מחזיקים מעמד, ודחקתי בו שבשום פנים ואופן לא ימסרו את הנשק לשלטונות התורכיים – גם אם נצטרך להקריב את חיינו.

לבסוף, כאשר התברר לתורכים שעינויים ומאסר לא יגרמו לנו לחשוף את סודנו, הם פנו לאיום הקיצוני – ניסיון שלא יכולנו לעמוד בו. הם הודיעו שבתאריך מסוים כמה מנערותינו הצעירות יילקחו ויימסרו לקצינים, כדי שיישָמרו אצלם עד לחשיפת הנשק. ידענו שהם מסוגלים לבצע את האיום הזה; ידענו בדיוק מה משמעותו. לא היתה ברירה. לאנשי הכפר שלנו לא היה מה לעשות מלבד לחפור את הנשק היקר, ובלב שבור למסור אותו לרשויות.

וכך הגיעה אלינו בוקר אחד הבשורה הנוראה שאנחנו חופשיים. באופן אישי, הרגשתי הרבה יותר מאושר ביום שבו נכלאתי מאשר כשהשתחררתי. לעתים קרובות תהיתי כיצד הצליח עמנו לשאת את עינויי האינקוויזיציה הספרדית; אך כאשר הגיעו העינויים אלי ואל חברי, הבנתי שאותה רוח שעמדה לאבותינו מפעמת גם בנו.

כעת ידעתי שסִבלנו היה ללא תועלת. בכל עת שירצו השלטונות התורכיים, זוועות הטבח הארמני יחיו שוב בזיכרון־יעקב, ולא נהיה מסוגלים להרים יד כדי להגן על עצמנו. כשחזרנו צולעים ברחובות הכפר ראיתי את אקדח הסמית' אנד ווֶסן שלי בידיו של ילדון בן חמש־עשרה – בנו של פורע חוק ערבי מוכר. הבנתי אז שהתורכים לא רק לקחו את כלי הנשק שלנו, אלא גם חילקו אותם בין הילידים כדי להשלים את ההשפלה. הדם עלה בפניי. פסעתי קדימה כדי לקחת את האקדח מהילד, אך אחד הזקנים תפס בשרוולי ועצר אותי.

 

פרק 6. מבצע סואץ    🔗

כבר הזכרתי את מה שנקרא “החרמה”, שהתרחשה בקרב אנשינו בזמן שעבדתי בצפת. למעשה זו היתה פשוט ביזה. ידם של הבוזזים התורכים הכבידה במיוחד על עגלות ובהמות משא. מכיוון שהערבים יודעים מעט מאוד, אם בכלל, על עגלות, על גרירה או על ניהול סוסים ופרדות, התורכים, בפשטות, “החרימו” גם רבים מבעלי העגלות – גברים בגיל העמידה ואף קשישים – ואילצו אותם לנסוע דרומה כדי לסייע בהכנות העצומות שנעשו לקראת ההתקפה על סואץ; ביניהם היו כמה גברים מכפרנו. עם הזמן, משפחותיהם החלו לקבל מהם מסרים קשים ביותר. הם היו חסרי כל לחלוטין, התורכים לא שילמו להם שכר; בגדיהם בלו ונקרעו; רבים חלו. לאחר תכנון סוער, הוחלט לשלוח אותי עם אדם נוסף דרומה למעין משלחת סיוע, עם סכום כסף ניכר שגויס בקושי רב על ידי הקהילה. בהשפעת אחי בתחנת הניסויים החקלאית, קיבלתי אישור מהמוכתר לעזוב את זיכרון־יעקב, ובסביבות אמצע ינואר 1915 יצאתי לירושלים.

בעיניים מערביות, הרעיון של עיר הקודש המשמשת כבסיס לפעולות צבאיות מודרניות הוא בוודאי דבר והיפוכו. ואכן היה זה מחזה מוזר, לראות את הרחובות המלאים בחיילים לבושי חאקי, ולשמוע את הדממה המהורהרת של החומות העתיקות מתרסקת מקולות הנקישה של הנעליים הצבאיות המסומרות. כאן, לראשונה, ראיתי את הקצינים הגרמנים בהמוניהם. הם נראו כל כך לא במקום, בעורם הוורוד־לבן ששום כמות של אור השמש החמה לא הצליחה להכהות. הם לבשו את מדי הקצינים הגרמניים הרגילים, אבל הפּיקְלהאוּבֶּה – הקסדה הפרוסית עם הקוץ בראשה – הוחלפה בקסדת שמש בצבע חאקי. נדהמתי מגילם הצעיר; רבים מהם היו לא יותר מנערים. בעלי פנים חלשים ופזורי נפש היו בשפע – עובדה שהוסברה מאוחר יותר כששמעתי שפלשתינה היתה מקום מפלט לגברים צעירים ממשפחות עשירות, שהוריהם רצו להרחיק אותם ככל האפשר מאזור הסכנה. מלון פאסט היה מקום המפגש המעולה בירושלים עבור בעלי הדם הצעיר הללו. בכל ערב שלושים או ארבעים היו מתאספים שם לשתות ולדבר על נשים ואסטרטגיה. אני זוכר היטב את הערב שבו אחד מהם – פרוסי צעיר ורזה בעל הבעה מטופשת, עטור צמידים ומונוקל – קם והכריז, בנימה החלטית שאופיינית לרמה מסוימת של שכרות: “מה שעלינו לעשות הוא למסור את ארגון המלחמה הזו לתומס קוּק ובניו⁴!”

עם זאת, הקצינים הגרמנים לא היו בשום אופן חסרי יכולת. הם הבינו (זאת גיליתי עד מהרה) שאין להם סיכוי להביא צבא גדול דרך מדבר מצרים ולנצח בקרב. מטרתם היתה לבלום כוח בריטי גדול סביב התעלה, לשמור שהאוכלוסייה המוסלמית בפלשתינה תבטח בכוחה של תורכיה, ולעורר אי־שקט דתי בקרב הילידים במצרים. יש להודות שבשתי המטרות הראשונות הם הצליחו.

התורכים היו פחות מרחיקי ראות. הם האמינו בתוקף שהם עומדים למחות את האנגלים מעל פני האדמה ולהיכנס לקהיר בניצחון, וההכנות לצעידה על הסואץ נמשכו בהתלהבות קדחתנית. רעיונותיהם של החיילים הפשוטים בנושא זה היו משעשעים. חלקם הכריזו שהתעלה תתמלא על ידי שקי החול שהוכנו בכמויות גדולות. אחרים סברו שאלפי גמלים יישארו ללא מים במשך ימים רבים לפני ההתקפה; אז, כאשר ישוחררו, בעלי החיים הצמאים ימהרו לתעלה במספרים כאלה שהחיילים יוכלו לצעוד לניצחון על המוני הגופות הטבועות.

הצבא שיצא לעבר סואץ מנה כמאה וחמישים אלף איש. מתוכם כעשרים אלף היו תורכים אנטוליים – חיילים מאומנים, חומר לחימה מעולה, כפי שהוכח בהתנגדותם בקרבות הדרדנלים. השאר היו ערבים פלשתינאים, והם היו חיילים ירודים מאוד. הערבי כחייל הוא גם טיפש וגם ערמומי: עז כאשר הניצחון לצידו, אך בלתי אמין כאשר הדברים הם נגדו. בפיקוד הכוח עמד ג’מאל פאשה המפורסם, גנרל מ’התורכים הצעירים' עתיר אנרגיה, אך בעל יכולת מועטה לראות מעבר לפרטים אל עבר מושגי האסטרטגיה הגדולים והרחבים. למרות שהיה ידיד גדול של אנוור פאשה, הוא הביט בבוז בקצינים הגרמנים, ובמיוחד בבאך פאשה, מושל ירושלים הגרמני, עמו היו לו חילוקי דעות רציניים. סלידה זו מהגרמנים באה לידי ביטוי בקרֶב הקצינים התורכים הזוטרים. רבים מהם, לאחר שנים ארוכות של שירות, מצאו את עצמם כפופים לזרים צעירים, אשר בנוסף לקידום שרירותי, קיבלו משכורות גבוהות בהרבה מהתורכים. יתרה מכך, הם קיבלו שכר במטבעות זהב מצלצלים, בעוד שהתורכים, כאשר קיבלו שכר בכלל, קיבלו שטרות נייר.

ג’מאל פאשה (*)

באר שבע, עיר משגשגת ב’פרובינקיה אדומיאה' הרומית העתיקה, היתה הבסיס הדרומי של ההתקדמות אל סואץ. חלק מתושבי הכפר שלנו נשלחו למחוז זה, ובחיפוש אחריהם, היתה לי הזדמנות לראות לפחות את מקום היציאה של הכוחות. מעבר לנקודה זו לא הורשה מעבר של יהודי או נוצרי, למעט הרופאים, שכולם היו לא־מוסלמים שגויסו לצבא.

באר שבע מלאה בנחילי חיילים. הם מילאו את העיר וגלשו אל החולות שסביבה, שם צמחה עיר אוהלים גדולה. ובכל מקום שאליו הלכו החיילים התורכים, חוסר ארגון וחוסר יעילות באו בעקבותיהם. מכל רחבי הארץ “הוחרמו” הגמלים המשובחים ביותר ונשלחו לבאר שבע, עד כי בזמן שהייתי שם, אלפים על אלפים מהם נאספו בסביבתה. בזכות עצלנותם וטיפשותם של קציני המפקדה התורכים, ששום יעילות גרמנית לא יכלה לפצות עליהן, לא הובאה אספקה ​​מספקת להאכלתם, ומספרים עצומים מתו מרעב והזנחה. גופותיהם הגדולות ניקדו את החול מכל עבר; רק כוחה המחטא הנפלא של שמש המזרח בלם את המגפות.

החיילים עצמם סבלו קשיים רבים. הצפיפות באוהלים היתה בלתי ניתנת לתיאור. אספקת המים היתה בלתי מספקת, וכמוה היה גם השירות הרפואי, שהורכב בעיקר מאגודות מתנדבים של הסהר האדום – ביניהן יחידה של עשרים אחיות גרמניות, שנשלחו על ידי המכללה האמריקאית בביירות. אספקה רפואית, ככל שהיתה, הוחרמה מבתי החולים ובתי המרקחת השונים של המיסיון בפלשתינה – “תרומות” אלה נאספו בידי קצינים שלא ידעו דבר על צרכים רפואיים ופשוט אספו מכל הבא ליד. כתוצאה מכך, סיפר לי אחד מרופאי הצבא בבאר שבע, הוא פתח כמה ארגזים רפואיים שנשלחו אליו וגילה, לחרדתו, שהם מלאים במיקרוסקופים ובמכשירים גינקולוגיים – לטיפול בחיילים פצועים במדבר!

ביקורים של מטוסים בריטיים בבאר שבע היו אירועים שכיחים. הרבה לפני שניתן היה לראות את האוירון עצמו, נישא זמזומו המהדהד מהשמיים הלוהטים, לכאורה מכל הכיוונים בבת אחת. חיילים מיהרו מאוהליהם, ממצמצים אל הרקיע עד שהתגלתה הנקודה, משייטת באוויר לאיטה; לאחר מכן החל ירי סיטוני מטווח בלתי הגיוני, עד שהקצינים אסרו זאת. הטייסים הבריטים, נאמנים למדיניות של הימנעות מכל פגיעה מיותרת בילידים, מעולם לא הפציצו את העיר, אך – מה שהיה מסוכן יותר מנקודת מבט תורכית – הם הטילו חבילות של עלונים, מודפסים בערבית, המודיעים לילידים שהם מרומים; שמדינות ההסכמה הן ידידיהן האמיתיים היחידים; שהגרמנים רק משתמשים בהם כדי לקדם את מזימותיהם שלהם וכו'. עלונים קטנים אלה, שנוסחו בחוכמה, ירדו מהשמיים, ובתחילה נאספו בשקיקה. המפקדים התורכים, בתגובה, מיהרו להודיע שכל מי שיימצא נושא אותם – דינו מוות. לאחר מכן, כאשר החבילות הקטנות נפלו בקרבת החיילים, הם ברחו כמו מפצצות אמת.

בהתחשב בכל הנאמר, מפתיע שהמתקפה התורכית נגד התעלה אכן התקרבה להגשמתה במידה רבה. עשרים אלף חיילים חצו בפועל את המדבר בשישה ימים על מנות מזון דלות, ועמם שני תותחים גדולים, אותם גררו בידיהם כשהפרדות קרסו מצמא ומתשישות. הם נשאו גם פונטונים [רפסודות גשר צף] שיועדו לחציית התעלה. לימים, התותחים והפונטונים מצאו את מנוחתם במוזיאון בקהיר.

מה בדיוק התרחש בהתקפה, ידוע למעטים מאוד. האנגלים לא ראו לנכון לפרסם את הפרטים, ולא היה הרבה מה ללמוד מהחיילים המדוכדכים שחזרו לבאר שבע. אבל מצירוף פרט לפרט הבנתי שהכוח התוקף הגיע לתעלה עם שחר. הכל היה שקט, והם התכוננו לחצות, ואף שיגרו פונטון, כאשר הבריטים, ששכבו והמתינו, פתחו באש אדירה מהגדה הרחוקה, עם עזרה של תותחים ומטוסים. “זה היה כאילו נפתחו שערי ג’הנום והאש שבתוכו שוחררה כנגדנו”, אמר לי חייל אחד.

התורכים הצליחו להפעיל את תותחיהם לזמן קצר מאוד. אחת מספינות המלחמה בתעלה נפגעה; כמה בתים באיסמעיליה ספגו נזק; אך הפולשים גורשו במהרה בבלבול, והותירו כאלפיים שבויים בידי האנגלים. האנגלים היו יכולים להשמיד ולמחוק את הכוחות התורכיים בו במקום, אילו היו בוחרים לעשות כך. אולם מצב הרוח הרגיש של האוכלוסייה המוסלמית במצרים הוביל אותם לאמץ מדיניות של סלחנות ושמירה על גישה הגנתית, והתפתחויות מאוחרות יותר הוכיחו כמה מוצדק היה שיקול הדעת. אופיינית ליכולתה של אנגליה להחזיק במושבותיה היתה ההחלטה, לאייש את הסוללות בחיילים מצרים. הם אכן עשו עבודה טובה ביותר בהגנה על התעלה.

התגובה בארץ ישראל לאחר התבוסה בסואץ היתה אדירה. רגע לפני ההתקפה, שלח ג’מאל פאשה מברק שהודיע ​​על התבוסה המוחצת של החלוץ הבריטי, מה שעורר התלהבות פרועה. מברק נוסף מאוחר יותר הכריז כי הגיעו אל התעלה, ספינות המלחמה הבריטיות טבעו, האנגלים הובסו – האבדות התורכיות היו חמישה אנשים ושני גמלים לתורכים, “אשר חולצו לאחר מכן”. “אבל”, הוסיף המברק, “פרצה סופת חול נוראה; הצבא המפואר רואה בכך את רצונו של אללה שלא להמשיך בהתקפה, ולכן נסוג בניצחון”.

דיווחים אלה הוליכו שולל את הילידים הבורים לזמן מה, אך כאשר זרם החיילים השחוקים, הפצועים והמותשים החל לזרום חזרה מהדרום, הם ניחשו מה קרה, והתעורר תיעוב עמוק כלפי המשטר הגרמני־תורכי. שבועות אחדים לפני ההתקדמות אל סואץ הייתי ביפו, שם ההתלהבות וההתרגשות היו בשיאם. התקיימו מצעדים וחגיגות מכל הסוגים לקראת מצעד הניצחון למצרים, ויום אחד גמל, כלב ופר, מקושטים בהתאמה בדגלי רוסיה, צרפת ואנגליה, הובלו ברחובות. בעלי החיים המסכנים סבלו התעללות קשה מיד הילידים, שהמטירו עליהם מכות וזרקו עליהם זוהמה כביטוי מוחשי לבוז כלפי מדינות ההסכמה. מר גלייזברוק, הקונסול האמריקאי בירושלים, היה במקרה איתי ביפו באותו יום; ולעולם לא אשכח את הבעת הכאב והגועל על פניו כשצפה בתהלוכה הקטנה והעגומה הזו של שעירים לעזאזל הרצים לאורך הרחוב.

כעת, על כל פנים, הכל השתנה. הערבים, אשר מקבלים תבוסות באופן קשה, פנו עתה כנגד השלטונות אשר גררו אותם לצרה כזו. נפוצו שמועות שג’מאל פאשה נקנה על ידי האנגלים, ושהתבוסה בסואץ תוכננה על ידו. אנשים שמאזינים לעוף השמיים החלו לשמוע לחשושים על טבח כללי בגרמנים. למעשה, הדברים הגיעו כמעט לידי מאורעות דמים. הכרתי כמה גרמנים ביפו ובחיפה שהאמינו שגורלם נחרץ. בצבא המובס עצמו, הקצינים התורכים נתנו פורקן לשנאתם לגרמנים. שלושה קצינים גרמנים נורו על ידי חבריהם התורכים במהלך הנסיגה, ורביעי התאבד. עם זאת, ג’מאל פאשה הצליח לשמור על האיפוק באמצעות שיטות דיכוי קשות ובאמצעות הפחד שעוררו שומרי ראשו, האנטולים הנאמנים.

היינו בטוחים שהתבוסה התורכית תרסן את חוצפתם של החיילים. אך אפילו האוכלוסייה המוסלמית קיוותה שמדינות ההסכמה יתקדמו וינחיתו כוחות בסוריה ובפלשתינה; כי אמנם הם שנאו את הכופרים, אבל גם את התורכים הם לא אהבו כלל וכלל. הארץ היתה מותשת, והסגר על הים התיכון על ידי מדינות ההסכמה מנע את יבוא וייצוא הסחורות. התפוזים נרקבו על העצים משום ששוק ליברפול השנתי היה סגור בפני פלשתינה, וכך נפגעו גם הגידולים האחרים. הארץ סבלה גם ממחסור בנפט, בסוכר, באורז ובאספקה ​​אחרת, ואפילו בגפרורים. היינו צריכים לחזור למנהגנו הישן ולהשתמש בצור ובפלדה להצתת אש, ורק לעתים רחוקות השתמשנו בעששיות. גם כסף מזומן לא היה בהישג יד, מפני שתורכיה הכריזה על הקפאת תשלומים, ואי אפשר היה לקבל כסף גם אם הפקדת אותו בבנק. המצוקה היתה כבדה.

כאשר הצבא המובס החל לנהור מהדרום, החלטתי לעזוב את באר שבע ולחזור לביתי. הדרכים והשדות היו מכוסים בגוויות של גמלים, סוסים ופרדות. מאות חיילים נעו ללא כל סדר; רבים מהם שוחררו, אך רבים גם ערקו. מיד לאחר התבוסה בתעלה ערקו כמה אלפים, אם כי הוכרזה חנינה והם חזרו לגדודיהם.

כאשר הגעתי לירושלים מצאתי את העיר מוצפת חיילים. ג’מאל פאשה אך זה עתה חזר מן המדבר, ומעונו נשמר על ידי שתי מחלקות של רובאים. איש לא ידע למה לצפות; היו שחשבו שהארץ תזכה למעט יותר חופש כעת, לאחר שהחיילים איבדו משחצנותם ומתחושת האדנות, בעוד שאחרים חששו להפקרות המלווה את היעדר השילטון. הלכתי לפגוש את הקונסול גלייזברוק. הוא אמריקאי אמיתי, דרומי, לשעבר פרופסור למדעי הדתות בפרינסטון. הוא היה רציני ומסור ביותר למען האזרחים האמריקאים שהיו באחריותו, והעניק בירושלים את אותו סוג שירות שהעניק השגריר מורגנטאו בקונסטנטינופול. למעשה הוא היה האדם היחיד שעמד לצד כל המסכנים וחסרי ההגנה בעיר. הוא קיבל אותי בסבר פנים יפות; סיפרתי לו את כל הידוע לי על התנאים בארץ, על מה ששמעתי בקרב הערבים, ועל הפחדים והחששות שלי. ניכר בו שהוא התרשם, ויעץ לי לפגוש את קפטן דקר, מהאונייה טנסי, שהיה אז ביפו, ואף הבטיח לכתוב בעצמו לקפטן על ביקורי המתוכנן.

הבזאר של יפו ביום שוּק (*)

באותו יום נסעתי ליפו, ולאחר דחייה של יומיים הצלחתי לפגוש את קפטן דקר, שוב בעזרתו של מר גלייזברוק, שלקח אותי עמו. המשטרה התערבה וניסתה למנוע ממני לעלות לאונייה, אך לאחר ויכוח ארוך הורשיתי לתפוס את מקומי בסירה שהקפטן שלח עבור הקונסול.

קפטן דקר מצא עניין בדברי, ולבקשתו הכתבתי את סיפורי לקצרן⁵ שלו. מה עלה בגורל הדו"ח שלי איני יודע – האם הוא הועבר למשרד החוץ או האם קפטן דקר התקשר עם השגריר מורגנטאו – כך או כך, עד מהרה הרגשנו בהקלות מסוימות בחלקים מהארץ. רפורמות אלו יכלו להתבצע רק בעקבות לחץ מצד קונסטנטינופול. נוכחותן של שתי ספינות השייט האמריקאיות במימי הים התיכון ללא ספק סייעה בהצלת חיים רבים.

 

פרק 7. נלחמים בארבה    🔗

בזמן מסעותי בדרום נוסף אויב על שונאינו: הארבה. הוא הגיע מסודן בנחילים אדירים – עננים שחורים שכיסו את עין השמש. נראה כאילו הטבע הצטרף לקנוניה נגדנו. ארבה זה היה מהמין המכונה ארבה נודד; במשך ארבעים שנה הוא לא הגיע לפלשתינה, אך כעת, בואו הזכיר את נבואתו של הנביא יואל בתנ"ך⁶. הוא הגיע בוגר, בשל לרבייה; האדמה התכסתה נקבות שחפרו באדמה והטילו בה את שקיקי הביצים שלהן, וידענו שכאשר אלה תבקענה נהיה מוצפים, כי לא היה שעל אדמה פנוי מהן.

האיום היה כה גדול, שאפילו רשויות הצבא הוכרחו להתייחס אליו. הם הבינו שאם יתאפשר לו להתגשם, יהיה רעב בארץ, והצבא יסבול יחד עם האחרים. ג’מאל פאשה קרא לאחי (נשיא תחנת הניסויים החקלאיים בעתלית) והטיל עליו את ארגון המבצע נגד החגבים. זו היתה משימה קשה ביותר. הערבים עצלנים, ונוסף לכך – פטליסטים; הם לא יכלו להבין מדוע להילחם ב“ג’יש אללה” (“צבא האל”), כפי שהם מכנים את הארבה. בנוסף, אחי היה מוגבל קשות עקב מחסור בנפט, ברזל מגולוון ומוצרים אחרים שלא ניתן היה להשיג בגלל המצור של מדינות ההסכמה.

למרות מגבלות אלה, הוא ניסה לארגן מבצע מדעי. ג’מאל פאשה העמיד לרשותו אלפי חיילים ערבים, ואלה הוצבו לעבוד בחפירת תעלות שאליהן נדחקו והושמדו זחלי הארבה הבוקעים. זוהי הדרך היחידה להתמודד עם המצב: כי ברגע שהארבה כבר מצמח את כנפיו, לא ניתן לעשות נגדו דבר. זה היה קרב חסר סיכוי: רק שיתוף פעולה של כל חקלאי הארץ היה יכול להצליח. אבל בעוד שהחקלאים היהודים המתקדמים נאבקו ללא הרף – גברים, נשים וילדים עבדו בשדות עד אפיסת הכוחות – ישבו החקלאים הערבים בידיים שלובות. איומי רשויות הצבא רק גרמו להם להציג מאמצים חסרי תועלת. לבסוף, לאחר חודשיים נפסקה המערכה והארבה התפרץ בגלים על פני הכפר והרס הכל. כפי שאמר הנביא יואל: “שֻׁדַּד שָׂדֶה אָבְלָה אֲדָמָה כִּי שֻׁדַּד דָּגָן הוֹבִישׁ תִּירוֹשׁ אֻמְלַל יִצְהָר… כְּגַן עֵדֶן הָאָרֶץ לְפָנָיו וְאַחֲרָיו מִדְבַּר שְׁמָמָה”.

לא רק שכל עלה ירוק נטרף, אלא שגם הקליפה עצמה קולפה מהעצים, ואלה נותרו לבנים וחסרי חיים, כשלדים. השדות כורסמו עד הקרקע, וזקני כפרינו, אשר השקיעו את כל חייהם לטיפוח הגנים והכרמים הללו, יצאו מבתי הכנסת, שם התפללו וקוננו, והביטו בחורבן בעיניים עמומות. דבר לא נותר. החגבים, ברעבונם, ניסו לבלוע כל מה שעמד בדרכם. ראיתי תינוקות ערבים, שהושארו על ידי אמותיהם בצל עץ, ​​שפניהם כורסמו בלסתות זחלי הארבה הרעבים לפני שנשמעו צרחותיהם. ראיתי פגרי בעלי־חיים מכוסים מהעין בשמיכה המתנועעת של החרקים הללו. מול האיום הזה הערבים נותרו אדישים, ובפטליזם האופייני קיבלו עליהם את דין מכת הארבה. הם לא יכלו להבין מדוע היינו כה להוטים להילחם בהם. למעשה, הם מצאו בארבה תועלת רבה: הם אספו את הנקבות חמרים־חמרים, צלו אותן על גחלים וטרפו את המעדן בהנאה רבה⁷. ראיתי ילד בן ארבע־עשרה אוכל עד מאה בארוחה אחת.

המלחמה בארבה: ריכוז החגבים לבור באמצעות גדר פח

צילום: המושבה האמריקאית. אוסף מטסון, ספריית הקונגרס, וושינגטון

 

פרק 8. הלבנון    🔗

במהלך פלישת הארבה, אחי שלח אותי למסע סקר כדי לחקור את נזקי החרק בסוריה. עם בּוֹיוּרוּלטוֹן (תעודת מעבר) רשמי בכיסי יכולתי לנסוע בכל רחבי הארץ ללא עיכובים של רשויות הצבא. היתה לי הזדמנות מצוינת לראות מה קורה בכל המרחב. הארבה השמיד הכל, ממדבר מצרים בדרום ועד הרי הלבנון בצפון; אבל הארבה לא היה המזיק היחיד, וגם לא החמור ביותר, שעליו התלוננו כולם. הביזה בשם “ההפקעות הצבאיות”, השלטון הרודני של קציני הצבא וחוסר הביטחון הכללי היו הרסניים עוד יותר.

ככל שהתקדמתי צפונה, קיוויתי למצוא נחמה וסיכויים טובים יותר בפרובינציה העצמאית של לבנון. מעטים האמריקאים היודעים בדיוק מהי לבנון. על פי האיזכורים המרובים בתנ"ך, מקובל לחשוב שהיא אינה אלא הר. האמת היא שזהו שמו של מחוז יפהפה בן כ־4,000 מיילים רבועים. אוכלוסיית לבנון מורכבת מכת נוצרית בשם מרונים, ומהדרוזים, שהם עם בעל דת סודית, שתורתה האזוטרית ידועה רק לחכמיהם, ואינה נחשפת לזרים. שני העמים הללו הם אנשים חסונים ויפים. באמצעות תחבולותיהם של התורכים, שמדיניותם היא תמיד “הפרד ומשול”, המרונים נלחמו ללא הרף נגד הדרוזים. בשנת 1860 הצטרפו כוחות תורכים לדרוזים ותקפו את המארונים בטבח נרחב שהתפשט דרומה עד דמשק, ובו נהרגו עשרת אלפים נוצרים בתוך יומיים.

מעצמות אירופה נעורו בסופו של דבר. חמישים ספינות מלחמה נשלחו לביירות, ועשרת אלפים חיילים צרפתים נחתו בלבנון כדי להשליט סדר. בלחץ המעצמות האירופיות נאלץ השער העליון להעניק אוטונומיה למחוז לבנון. ממשלות צרפת, אנגליה, גרמניה, רוסיה, אוסטריה, ושנה לאחר מכן גם איטליה, חתמו על ערבות לאוטונומיה זו.

מאז שרר השלום בלבנון. מושל המחוז חייב להיות תמיד נוצרי, אך המועצה הכללית של לבנון כוללת נציגים מכל הגזעים והדתות השונות באוכלוסייה. התפתחות מהירה החלה עם השחרור מהדיכוי התורכי. דרכים מצוינות נסללו ברחבי המחוז, החקלאות התקדמה, והיתה תחושת ביטחון מוחלט לגבי החיים והרכוש. פתגם בארץ ישראל ובסוריה אומר: “בלבנון בתולה יכולה לנסוע לבדה בחצות בבטחה, וארנק זהב שנפל באמצע היום לעולם לא ייגנב.” וזו אמת לאמיתה.

כשאדם חוצה את הגבול מפלשתינה התורכית אל מחוז לבנון, איזה הבדל ניכר לעיניו! – כפרים שלוים ומשגשגים, בתי ספר מלאים בילדים, מטעים עצומים של תות וזיתים, מורדות ההרים מדורגים בכרמים יפהפיים, אוכלוסייה נאה וחסונה, שוטרים בכל דרך כדי לעזור לזר, ונערות ונשים צעירות עובדות בשדות בצחוק ובפטפוט. גידול תולעי משי הוא התמחותה של לבנון, והמחוז, המונה כשש מאות אלף איש, מייצא מדי שנה משי גולמי בשווי שני מיליון דולר.

כאשר ניתנה האוטונומיה ללבנון, ההשפעה הצרפתית הפכה לשלטת בקרב המארונים והנוצרים האחרים. כמעט כולם מדברים צרפתית, ואהבה לצרפת היא רגש מושרש עמוק בעם. מצד שני, הדרוזים חשים את ההשפעה האנגלית. במשך שישים השנים האחרונות אנגליה היתה ידידתם של הדרוזים, והם אינם שוכחים אותה.

כדאי לספר כאן בכמה מילים את סיפורו של אדם אחד, שהפליא להרחיב את השפעתה של ארצו. סר ריצ’רד ווד נולד בלונדון, בן להורים קתולים. כבר מילדות שאף להיכנס לשירות הדיפלומטי. המזרח משך אותו מאוד, וכדי ללמוד ערבית נסע עם צעיר אנגלי אחר לחיות בלבנון. בביירות הם התארחו אצל הפטריארך המרוני. למשך ימים אחדים הם זכו לאירוח מפואר, אבל אז קרא להם הפטריארך ואמר להם שעליהם לעזוב את העיר תוך עשרים וארבע שעות. את הסיבה לגירושם הם גילו מאוחר יותר: מבלי לחשוד שהם עומדים בבית הפטריארך למבחן, הם אכלו בשר ביום שישי, וזה גרם לפטריארך לחשוד שהם לא קתולים אמיתיים אלא מרגלים.

ווד וחברו עזבו את ביירות בחיפזון, חיפשו מקלט אצל הדרוזים, ואלה קיבלו אותם בזרועות פתוחות. במשך שנתיים התגורר ווד בין הדרוזים, בכפר אוביי. שם למד ערבית והכיר לעומקם את הארץ ואת מנהגי הדרוזים. שם גם הגה את הרעיון למשוך את הדרוזים לעבר אנגליה כדי לעמוד בפני השפעת המארונים הצרפתים. הוא חזר ללונדון, שם הצליח להטמיע את דעותיו במשרד החוץ, וחזר לסוריה למשימה חשאית; עד מהרה שכנע את ראשי הדרוזים להגיש עצומה לאנגליה בבקשה להגנה בריטית.

ההגנה הבריטית הוענקה להם, ובמשך למעלה משלושים שנה שריצ’רד ווד, כמעט במו ידיו, עיצב את עתידה של סוריה. הוא זה ששבר את כוחו של איברהים פאשה, בנו של מהמט עלי; הוא זה שהוביל את האדמירל סטופּפורד בהפצצת ביירות; הוא שהביא לנחיתת הכוחות האנגלים בסוריה בשנת 1841. לאחר מכן אנו מוצאים אותו בדמשק כקונסול בריטניה, ובכל אשר פנה תמיד עסק בהפצת הכוח והיוקרה האנגליים. הוא הבין את המזרח לעומקו, וחש שאנגליה חייבת להיות חזקה בסוריה אם היא רוצה לשמור על כוחה האימפריאלי. מצער מאוד שמדיניותו של סר ריצ’רד ווד לא יושמה על ידי ארצו.

תמונה בתחנת רכבת בין חיפה לדמשק

גמלים נושאים גזעי עצים טריים לדמשק

מלא תקוות וציפיות גדולות עשיתי דרכי ללבנון. חיכיתי לרגע שבו אמצא את עצמי בין אנשים משוחררים מהעול התורכי, בארץ שבה אוכל לנשום במשך כמה שעות בחופשיות.

מה גדולה היתה תדהמתי, כאשר, עם כניסתי ללבנון, מצאתי בכל הדרכים חיילים תורכים, שעצרו אותי בכל דקה כדי לבדוק את מסמכיי! ואפילו אז לא יכולתי להבין שהגרוע מכל קרה. כמובן, שמועות על הכיבוש התורכי של לבנון הגיעו אלינו כמה שבועות קודם לכן, אך לא האמנו בכך, שכן ידענו שגרמניה ואוסטריה היו בין אלה שערבו לאוטונומיה של לבנון. אבל דף הנייר שהבטיח את חירות לבנון לא המציא ערך רב ללבנונים יותר מאשר אותו דף נייר שניתן לבלגיה. כשנכנסתי לכפר היפהפה אד־דאמור, אחד המקומות המשגשגים והקסומים ביותר עלי אדמות, ראיתי גדודים שלמים של חיילים תורכים חונים בתוך הכפר וסביבו.

העיירה הנוצרית זחלה בלבנון (*)

בזמן שהשקיתי את סוסי, ניסיתי לשוחח עם כמה תושבים. שיערי הבהיר, גוון עורי ותלבושת החאקי שלי גרמו להם לחשוב שאני גרמני והם בקושי ענו לי, אבל כשפניתי אליהם בצרפתית, פניהם אורו. כי לבנון, למרות ריחוקה אלפי קילומטרים מצרפת, היא מעין מושבה צרפתית. במשך חמישים שנה השפה הצרפתית והתרבות הצרפתית כבשו את לבנון. אין צרפתי שחש אהבה ואמונה בצרפת יותר מזו שבלבבותיהם של הנוצרים הלבנונים. הם מעולם לא שכחו שכאשר מעשי טבח איימו למחות את כל הנוצרים, עשרת אלפים חיילים צרפתים שטפו את ההרים כדי להפיץ שלום, חיים ושמחה צרפתית.

כאשר שמעו המסכנים הללו את השפה שאהבו, וכשגילו שגם אני בן לקהילה מדוכאת והרוסה, גילו לי את כל העצב והמרירות שעל ליבם – כיצד פשטו החיילים התורכים על הרי לבנון האהובים; כיצד נלקחו הצעירים הלבנונים החזקים והאמיצים מההרים וגויסו באונס לצבא התורכי; כיצד הסתתרו הנערות והנשים בבתיהן, מפחד שייראו על ידי החיילים והקצינים שלהם; כיצד נכלאו ואף נתלו ראשי השבטים; וכיצד התפשטו אלימות וביזה ברחבי הארץ השלווה. (הערת שוליים: מאז כתיבת הדברים הללו, העיתונות האמריקאית תיעדה מעשי זוועה רבים שבוצעו בלבנון. הוצאות להורג של מנהיגים והמצור המוחלט על ההרים על ידי הרשויות התורכיות הביאו להרעבה של שמונים אלף לבנונים. ממשלת צרפת הזהירה את תורכיה באמצעות שגריר ארה"ב כי התורכים יידרשו לתת את הדין על מעשיהם.)

לא יכולתי שלא לתהות על טעויותיהן של מדינות ההסכמה. אילו היו מבינות את המצב בפלשתינה ובסוריה, עד כמה שונה היתה יכולה המלחמה הזו להתנהל! לבנון וסוריה היו מגייסות מאה אלף חיילים נבחרים, אילו מדינות ההסכמה היו נוחתות בארץ ישראל. לבנון היתה נלחמת על עצמאותה בגבורה כמו הבלגים. אפילו האוכלוסייה הערבית היתה מקבלת את מדינות ההסכמה כמשחררות. אבל, אבוי!

בלב כבד המשכתי במסעי לביירות. בואי היה הפתעה משמחת לאחותי. דברים עצובים רבים קרו מאז שראתה אותי לאחרונה. היא התענתה בתקופת מאסרי, מבלי לדעת מה עלה בגורלי. כעת, כשראתה אותי חי, בכתה מאושר. היא סיפרה לי כמה יפה התייחס אליה הנשיא בליס, מהמכללה הפרוטסטנטית הסורית, ועל כל הטוב שעשתה המכללה.

כמה ברכה הביאה המכללה לאנשי ביירות! רבים ניצלו מהכלא או מקשיים אחרים בזכות התערבותו של הנשיא בליס, והוא מעולם לא עייף מלתמוך, בשירות אישי נפלא. אך אבוי, גם השפעתו וכוחו שלו החלו לדעוך. היוקרה האמריקאית בארץ קרסה, והממשלה התורכית כבר לא כיבדה את הדגל האמריקאי. צו שיצא מקונסטנטינופול דרש שהשפה הרשמית של המכללה תהיה תורכית במקום אנגלית, וקצינים תורכים אף העזו להיכנס לשטח המכללה כדי לחפש אזרחים השייכים למדינות הלוחמות, מבלי לטרוח לבקש אישור מהקונסול האמריקאי.

 

פרק 9: בָּרון השודדים הפלשתיני    🔗

ביירות היא עיר בת כמאתיים אלף תושבים, מחציתם נוצרים והשאר מוסלמים ויהודים. מכאובי הרעב כבר הורגשו שם. לחם ניתן היה להשיג רק בכרטיסים שהונפקו על ידי הממשלה, וככלל המחירים היו גבוהים ביותר. האוכלוסייה היתה ממורמרת וסוערת, ובכל יום אלפי נשים צבאו על בית המושל כדי לזעוק ולמחות על המחסור בלחם.

ספינות המלחמה של מדינות ההסכמה עברו לעתים קרובות ליד העיר, אך האנשים לא חששו, שכן היה ידוע שלמדינות ההסכמה אין כוונה להפגיז ערים. היתה הפצצה אחת ויחידה, בחיפה: לקראת סוף מרס 1915, התקרבה למפרץ חיפה ספינת מלחמה צרפתית והנחיתה קצין עם מכתב למפקד העיר, בו הודיע ​​על כוונתם להפגיז את הקונסוליה הגרמנית בשעה 15:00 בדיוק. זאת בתגובה לתעמולה שניהל הקונסול, לויטולד פון הָרדֶג, ובעיקר בגלל חילול קברם של חייליו של בונפרטה. לקונסול נותר זמן לארוז את ארכיונו ואת חפצי הערך, והוא עזב את ביתו לפני שלוש. בדיוק בשלוש החלה ההפגזה, וחמישה עשר פגזים נורו בדיוק מופלא. אף בית בסביבת הקונסוליה לא נפגע, אך הקונסוליה עצמה היתה לעיי חורבות לאחר שכמה פגזים פגעו בה. האוכלוסייה היתה רגועה ביותר. רק המושבה הגרמנית היתה מוכת חרדה, ועל כל בית גרמני הונף דגל אמריקה. היה מגוחך לראות את כל הגרמנים שהיו פעילים בצבא התורכי בתפקיד זה או אחר, מבקשים הגנה באמצעות תכסיס זה.

להפצצה היתה השפעה משמעותית על האוכלוסייה המוסלמית, כי הם ראו שמדינות ההסכמה אינן מנותקות לחלוטין מהתרחש בארצם, ושהן גם יכולות להגיב. ובעקבות זאת גדל בטחונם של הלא־מוסלמים.

חיפה ומפרץ עכו. מבט מזרחה מהר הכרמל (*)

חיפה (*)

בדרך כלל היתה ביירות מקום שקט ובטוח למדי, ולנוכחותה של ספינת הסיור האמריקאית בנמל היתה השפעה רבה על כך. המלחים האמריקאים הורשו לרדת לחוף שלוש פעמים בשבוע, והם הוציאו את כספם בנדיבות. ההערכה היתה שביירות הרוויחה מהם יותר מחמשת אלפים דולר בשבוע. אבל הילידים התרשמו במיוחד מהגבריות והפעולה המהירה של הצעירים האמריקאים. לעתים קרובות היו כמה מלחים מעורבים בקרב רחוב עם עשרות ערבים, וידם תמיד היתה על העליונה. תוך זמן קצר הערבים למדו לחשוש מהם, מה שבמזרח שווה ערך לאמירה שהם זכו לכבוד. אנשי ביירות מפורסמים ברוח הלחימה שלהם, אבל רוח זו לא ניכרה לאחר כמה שבועות של היכרות קרובה עם אנשי חיל הים האמריקאים.

לאחר שהשלמתי את סקירת החורבן שגרם הארבה, חזרתי הביתה. החדשות שקידמו את פניי היו מדאיגות. עליי לספר בפירוט יתר על האירועים שגרמו לי בסופו של דבר לעזוב את הארץ. במרחק של כשעת רכיבה מכפרנו מתגוררת משפחה של נכבדים תורכים, שבראשה עמד סאדיק פאשה, אחיו של קאמל פאשה המפורסם, שהיה פעמים אחדות הווזיר הגדול (ראש השרים) של האימפריה. סאדיק, אשר הוגלה מקונסטנטינופול, הגיע לארץ ישראל וקנה שטחי אדמה גדולים ליד הכפר שלנו. לאחר מותו, בניו – פרועים וחדלי אישים – נאלצו למכור את רוב האחוזה; כולם מלבד אחד פאוזי ביי, ששמר על חלקת האדמה שלו ועליה עמד ביתו. הוא אסף סביבו חבורת ריקים ופוחזים כמוהו, ובהדרגה פתח בקריירה של ביזה והטלת אימה, בדומה לזו של הברונים השודדים בגרמניה של ימי הביניים. לפני המלחמה קורבנותיו היו בעיקר הערבים. הוא פשט על עדרי בקר ושדות וחטף נערות ונשים לאור יום. באחד המקרים הוא עצר תהלוכת חתונה וחטף את הכלה הצעירה. אז הוא תפס את החתן, אשר זה כבר נטר לו טינה, ועינה אותו בבסטינאדו [מכות שוט על כפות רגליו היחפות] עד אשר הבדואי המסכן “הסכים” לגרש את אשתו באמירת המילים “אני מגרש אותך” שלוש פעמים בנוכחות עדים, על פי החוק המוסלמי. בדואי זה היה נכדו של השייח' חילו, איש קדוש מהאזור, שעל קברו נוהגים הערבים להתפלל. אבל אנחנו, תושבי זיכרון־יעקב, מעולם לא נכנענו לפאוזי ביי בשום צורה; הצעירים שלנו היו מאורגנים וחמושים, ולאחר כמה מפגשים הוא עזב אותנו לנפשנו.

לאחר הגיוס והחרמת הנשק, מצא פורע חוק זה את ההזדמנות. הוא החל לשלוח את אנשיו ואת גמליו לשדותינו כדי לאסוף לעצמם את היבול, וביזה זו נמשכה עד שהגיע הארבה. פאוזי נעשה כה נועז עד שנהג לדהור ברחובות כפרנו עם פרשיו, יורה באוויר ומעליב זקנים ונשים. הוא התרברב – כנראה בצדק – שהרשויות בחיפה חסרות אונים לגעת בו.

נותרה תקווה אחת. ג’מאל פאשה התפאר שהוא השיג חוק וסדר. האימפריה היתה תחת שלטון צבאי; נותר לראות מה יגיד ויעשה כאשר פשעי פאוזי ביי יובאו לידיעתו. לפיכך, חמוש ב־בויורלטון שלי, הוא תעודת המעבר של פקח ארבה, רכבתי לירושלים. שם השגתי, באמצעות אחי, שתמך בי, פגישה עם ג’מאל פאשה. הוא קיבל אותי ממש ביום הגיעי, והקשיב בתשומת לב בזמן ששפכתי בפניו במשך שעה שלמה את סיפור מעלליו של פאוזי ביי. השקעתי את כל ליבי בבקשה וסיימתי בשאלה האם תעמוד לזכותם של התורכים הצעירים המתקדמים ההגנה בפני התעללויות בסגנון הפיאודלי של פעם. ג’מאל נראה מתרשם. הוא ניתר מכיסאו, הלך בחדר הלוך ושוב; ואז, בתנועה דרמטית גדולה, קרא, “ייעשה צדק!” והבטיח לי שוועדה של קציני צבא תישלח מיד כדי לפתוח בחקירה. חזרתי לזיכרון־יעקב כולי תקווה.

ואכן, כמה ימים לאחר מכן זומן פאוזי ביי לירושלים; באותו הזמן ה“ועדה”, שהצטמצמה לקצין יחיד במשימה חשאית, התייצב והחל לחקור את הערבים. תחילה הוא לא זכה בשיתוף פעולה, שכן הם חיו באימה מפני פורע החוק; אולם הם קיבלו יתר אומץ כשנודע להם מהי מטרתו. תלונות ועדויות זרמו, ובתוך ארבעה ימים היו לקצין שמותיהם של מאות עדים, ולא פחות מחמישים ושניים פשעים חמורים ביותר שהוכחו. חבריו וקרובי משפחתו של פאוזי עשו כמיטב יכולתם לעצור את גל ההאשמות. הקיימקאם (סגן מושל) של חיפה הגיע בעצמו לכפר שלנו ואיים על הזקנים בעונשים חמורים אם לא יחזרו בהם מההאשמות שהעלו. אבל הם עמדו איתן; וכי ג’מאל פאשה, המפקד העליון של הצבאות בארץ ישראל, לא נתן את מילת הכבוד שלו שנזכה לתיקון?

עד מהרה התברר לנו עומק התמימות שלנו, כשדִמיַנּוּ שצדק יכול להיעשות בתורכיה על ידי תורכי. פאוזי ביי חזר מירושלים, לא בבגדי אסיר, אלא במדי קצין תורכי! ג’מאל פאשה מינה אותו למפקד המוג’אהדין (מיליציה דתית) של כל האזור! היה גרוע מספיק לחוות אותו כפורע חוק; עכשיו היינו צריכים להיכנע לו כקצין. הוא הגיע רכוב לכפר שלנו מדי יום, הטיל מרות על כולם וציין אותי בגלל חוצפתי החריגה.

מצבי הפך במהרה לבלתי נסבל. כמובן, הייתי מוכר כמארגן אגודת הצעירים, אשר במשך זמן רב הפגינה התנגדות נמרצת לפאוזי; עדיין נתפסתי כמנהיגה של הרוח הצעירה, וידעתי שבמוקדם או במאוחר ינסה פאוזי לממש את איומו, שחזר עליו לעתים קרובות, שהוא “יירה בי כמו בכלב”. קשה היה להניח שיעשה ניסיון גלוי לחסל אותי; כאשר השגריר מורגנטאו ביקר בארץ ישראל, הוא שהה בכפר שלנו ונתן למשפחתי את הוכחת ידידותו הכנה. דברים אלה הם רבי חשיבות במזרח, ועד מהרה זכיתי למוניטין שיש לי חברים בעלי השפעה. עם זאת, היו דרכים אחרות להיפטר ממני. ערב אחד, לקראת השקיעה, בעת שרכבתי בעמק ליד כפרנו, סוסי נרתע לפתע כשחלפתי על פני קבוצת שיחים. בעזרת הדורבן הסתובבתי מיד ורכבתי לעבר השיחים, והספקתי לראות פרש מזנק בפראות עם רובה על אוכפו. שמרתי את הדבר לעצמי, אך הייתי זהיר יותר והקפדתי על עיניים פקוחות בכל מקום שהלכתי. אחר צהריים אחד, שבועיים לאחר מכן, כשרכבתי לחדרה, כפר יהודי במרחק שעתיים רכיבה משם, נורתה ירייה מאחורי דיונת חול. הכדור חרך חור בכנף מעילי.

אותו לילה ניהלתי שיחה ארוכה עם אחי. לא היה ספק כלל בלבו שעליי לנסות לעזוב את הארץ, בעוד שאני, להיפך, לא יכולתי לשאת את המחשבה על נטישת עמי בעת משבר. זה היה לילה יפהפה, לילה כזה, אני חושב, שרק ארץ ישראל יכולה לחוות; לילה בהיר, שלֵו, שטוף ירח. נהמת הים התיכון בקעה מהדממה, כאילו כדי להזכיר לנו שהישועה יכולה לבוא רק מהים, הים שעליו שטו עשרות ספינות מלחמה של מדינות ההסכמה הלוך ושוב. התווכחנו עד השעות הקטנות של הלילה ולבסוף נכנעתי לשכנועו.

 

פרק 10. הרפתקה פזיזה    🔗

לעזוב את הארץ היתה החלטה טובה מאד; לעזוב בשלום היה עניין אחר. היו שתי דרכים אפשריות. הדרך האחת – ביבשה דרך קונסטנטינופול – לא באה בחשבון. השנייה היתה לעלות על אחת מספינות הסיור האמריקאיות, אשר בהוראת השגריר מורגנטאו, הוסמכו לסייע לאזרחי מדינות ניטרליות לעזוב את האימפריה העות’מאנית. סיירות אלו כבר ביצעו משימת הצלה נפלאה עבור יהודי רוסיה בארץ ישראל, אשר, עם הכרזת המלחמה, היו אמורים להישלח לעיר אוּרפה במסופוטמיה – שם לסבול טבח והתנכלויות כמו הארמנים. הדבר נמנע על ידי פניותיו הנמרצות של מר מורגנטאו, וכתוצאה מכך יהודים רוסים אלה כונסו יחד כמו ברשת גרירה גדולה והובלו ליפו, תוך סבל בל יתואר. שם הם פגשו את הסיירות האמריקאיות שהיו אמורות להעביר אותם למצרים. עד לרגע בו דרכו על ספינות המלחמה הידידותיות, הם נשדדו וסבלו התעללויות קשות בידי המלחים בסירות נמל יפו. הקללה הנצחית של היהודי הנודד! הם בורחים מרוסיה, באים לחפש מקלט באימפריה התורכית; ואז תורכיה מגרשת אותם ממנה בתירוץ שהם נאמנים לרוסיה. אכן, היהודי נושא את עיניו אל ההרים, ושואל את השאלה העתיקה שעדיין לא נענתה, “מאין יבוא עזרי?”

ממשלת תורכיה התחרטה מאוחר יותר על הוויתור שאיפשר ליהודים הרוסים הללו להימלט, והורתה שרק ניטרלים יעזבו את הארץ – וגם הם רק בתנאים מסוימים. לא הייתי ניטרלי; מסמכי האזרחות האמריקאית הראשוניים שלי היו חסרי ערך בסיוע לבריחתי. שמעתי שהסיירת האמריקאית ‘טנסי’ עומדת לפקוד את יפו, ​​והחלטתי לעלות עליה, בכל דרך אפשרית. ערב אחד, מיד עם רדת החשיכה, נפרדתי בעצב מקהילתי ויצאתי ליפו, תוך כדי רכיבה רק בלילה ופנייה לשבילים מרוחקים כדי להימנע מהשוטרים; שכן עכשיו, לאחר שמסע הארבה הסתיים, תעודת המעבר שלי כבר לא היתה בת תוקף. עם שחר, יומיים לאחר מכן, חמקתי ליפו דרך דיונות החול, הלכתי לביתו של חבר שיכולתי לסמוך עליו שיעזור לי בכל דרך אפשרית, והתחננתי בפניו שימצא לי דרכון עבור ‘ניטרלי’. הוא יצא לחפש ואני חיכיתי כל היום בביתו, שרוי בחרדה ובחוסר סבלנות. לבסוף, לקראת ערב, חזר ידידי, אך החדשות שהביא לא היו מעודדות. הוא אכן מצא דרכון, אך דיווחו על קפדנות הבדיקה ברציף היה כזה שהבהיר כי הסיכויים שאצליח לעבור את המסלול עם דרכון מזויף קלושים ביותר, מכיוון שהייתי מוכר היטב ביפו. אם אתפס במשימה כזו, זה עלול להיות מוות עבורי ועונש לחברים שעזרו לי.

ברור שתוכנית זו לא היתה בת ביצוע. כל אותו לילה הוגעתי את מוחי בחיפוש אחר פתרון. לבסוף החלטתי להמר על מה שנראה כסיכוי היחיד שלי. הטנסי היתה אמורה להגיע למחרת, השכם בבוקר. נתתי לחברי את שמו של ספן שהיה מחויב לי ונשבע להיות ידידי לחיים או למוות. אפילו בנסיבות אלה היססתי לבטוח במוסלמי, אך זה נראה המוצא היחיד; לא נותרה לי ברירה. ידידי הביא את הספן, והצגתי בפניו את תוכניתי, תוך פנייה לתעוזה ולחוש הכבוד שלו. ביקשתי שיאסוף אותי בחצות בסירת הדיִג שלו מנקודה מבודדת בחוף, שם נחכה להופעת הטנסי; ואז, עם הגעתה, בתוך המערבולת של הסירות העמוסות פליטים, אני אטפס לסיפון, בעוד שהוא יחזור עם הסירות האחרות. הבחור המסכן ניסה לסתור את התכנית, והצביע על הסכנות ועל מה שהוא כינה – בצדק, ללא ספק – טיפשותה של התוכנית. אני התעקשתי, והבהרתי שהסיכון ישתלם לו היטב. לבסוף הוא הסכים וקבענו מקום מפגש מאחורי דיונות החול שליד החוף.

ארזתי כמה חפצים אישיים במזוודה קטנה וביקשתי מחברי לתת אותה לאחד הפליטים שהיה אמור להפליג על הטנסי. אם אצליח, הייתי אמור לאסוף אותה כשנגיע למצרים. הדבר היחיד שלקחתי איתי היה המסמך שהכריז על “כוונתי להפוך לאזרח אמריקאי”, “המסמך הראשוני”. ממסמך זה הייתי נחוש בדעתי לא להיפרד. לא אספר כיצד שמרתי אותו עליי, שכן האמצעים בהם השתמשתי עדיין עשויים לשמש אחרים להסתרת מסמכים כאלה, וגילוי הסוד עלול להביא להם אסון. די לומר שהמסמך היה איתי וששום חיפוש לא היה מעלה אותו לאור.

למחרת, באשמורת השלישית, כשהגעתי למקום שנקבע, נתתי את האות שסוכם, יללת תן, ולאחר שחזרתי עליו שוב ושוב, שמעתי תשובה נמוכה ומעומעמת מאוד. הספן שלי היה שם! חששתי שהוא אולי בגד בי ושעוד מעט אראה חייל או שוטר קופץ מהסירה הקטנה, אך חששותיי התבררו כחסרי בסיס, האיש היה נאמן.

גלי ים סוער מתנפצים אל הסלעים בנמל יפו

חתרנו בשקט. סירתנו היתה כקליפת אגוז על הגלים המתנפצים, אבל הרגשתי הקלה; איתני הטבע לא הפחידו אותי. להיפך, הרגשתי בטוח ורענן בלב הים. כשעלה השחר, יצאו עשרות סירות קטנות מהנמל, חגו סביב וחיכו לספינה. זו היתה ההזדמנות שלנו. התכופפתי בתחתית סירתנו, ולכאורה, הספן שלי היה עסוק אך ורק בדיג. לאחר ששכבתי שם למעלה משעה, לבי פועם כמו תוף, ועם תקווה מועטת להצלחת המשימה, שמעתי לבסוף את שריקתה של הסיירת המתקרבת, ואחריה בליל של צעקות וקללות מטורפות בקרב הספנים. בתוך הבלבול הרגשתי בטוח להזדקף. איש לא שם לב אליי כלל; כולם היו עסוקים במרוץ פרוע להגיע ולטפס על סולם הטנסי. טיפסתי למעלה עם השאר, וכאשר, על הסיפון, קצין דרש את הדרכון שלי, הצגתי חזות נועזת וביקשתי ממנו לומר לקפטן דקר שמר אהרנסון מעוניין לראותו. עשר דקות לאחר מכן עמדתי בתא הקפטן. שם גיליתי את סיפורי, ולסיום שאלתי האם, בנסיבות אלה, “הניירות הראשוניים” שלי לא יזכו אותי בהגנה. יכולתי לראות את המאבק המתחולל בתוכו. כשהוא ענה, זה היה כדי להסביר, בנימוס רב, שאם ייקח אותי לספינתו, זה יהיה לוותר על מילת הכבוד שלו לממשלת תורכיה, על התחייבותו לקבל רק אזרחים ממדינות ניטרליות; שהוא לא יכול לראות בי אמריקאי על סמך המסמכים המוקדמים שלי; וכי כל התחמקות כזו עלולה להוביל לסיבוכים חמורים עבורו ועבור ממשלתו. ובכן, לא נותר לי לעשות דבר מלבד לסגת ולחזור ליפו כדי לעמוד למשפט על ניסיון בריחה.

כשהגעתי שוב לסיפון מצאתי אותו רוחש פליטים. רבים מהם הכירו אותי ובאו לברך אותי על שברחתי. יכולתי רק לנענע בראשי ולרדת בסולם של הטנסי והמוות בליבי. לא משנה עכשיו באיזו סירה אשוב, כל ספן היה להוט מספיק לקחת אותי תמורת כמה סנטים. כשישבתי בסירה, כל חבטת משוט קירבה אותי לחוף ולמה שהרגשתי כשבי בלתי נמנע. מרירות גדולה תפחה בליבי. הייתי עייף, עייף לחלוטין מכל הסכנות והניסיונות שעברתי בחודשים האחרונים. מדיכאון שקעתי בייאוש, ומתוך הייאוש הגיעה, מוזר לומר זאת, שלווה גדולה, שלווה של ייאוש.

על הרציף נתקלתי בחסן ביי, מפקד המשטרה, שפיקח על העלאת הפליטים. הכרתי אותו והוא הכיר אותי. חצי שעה לאחר מכן הייתי במטה המשטרה בחקירה של חסן ביי. הייתי נואש, ועניתי לו בפזיזות. אדם חולה־ים כבר אדיש להתנפצות על שרטון. כך היה תוכן שיחתנו:

“איך הגעת לסיפון הספינה?”

“בסירה עם כמה פליטים. אישה הסתירה אותי עם החצאיות שלה.”

“אז ניסית לברוח, נכון?”

“אם כך היה, לא הייתי צריך לחזור.”

“אז מה עשית על הסיפון?”

“הלכתי לדבר עם הקפטן, שהוא חבר שלי. חיי בסכנה. פאוזי ביי רודף אותי, ורציתי שחבריי באמריקה ידעו איך צדק נעשה בפלשתינה.”

“מי חבריך באמריקה?”

“גברים שיכולים לשבור אותך תוך רגע.”

“אתה יודע עם מי אתה מדבר?”

“כן, חסן ביי. נמאס לי מהיות רדוף. הלוואי והיית תולה אותי במו ידיך כפי שתלית את הנוצרי הצעיר; חבריי היו נוטלים את חייך תמורתי.”

אני תוהה עכשיו איך העזתי לדבר אליו בצורה כזו. אבל הבלוף עבד. חסן ביי הביט בי בסקרנות לרגע – ואז חייך והציע לי סיגריה, כשהוא מבטיח לי שהוא מאמין שאני אזרח נאמן, והצהיר שהוא נפגע עמוקות מכך שלא באתי אליו בבקשה לאישור לבקר בספינת השייט. נפרדנו עם שפע של מחמאות מזרחיות, ובאותו ערב חזרתי לזיכרון־יעקב.

 

פרק 11. בריחה    🔗

הכישלון לעזוב את הארץ רק הגביר את רצוני לנסות שוב. הסכנה שבתכנית גרמה לי להשלים עם נטישת משפחתי וחבריי ולחפש מקום מבטחים. כשחיבלתי תחבולות למציאת תוכנית מעשית, הגיע מכתב מאחותי בביירות, ובו שתי ידיעות, שהיו אחראיות לבריחתי הסופית. המכללה האמריקאית עמדה להיסגר בקרוב לחופשת הקיץ, והאונייה ‘צ’סטר’ עמדה להפליג לאלכסנדריה עם פליטים על סיפונה. ביירות נמצאת במרחק ארבעה ימי רכיבה מהכפר שלנו, והדרכים אינן בטוחות. לא בא בחשבון לאפשר לאחותי לחזור הביתה לבד, ולא היה אפשרי עבור אף אחד מאיתנו לקבל אישור לצאת לקראתה; גם לא רצינו שהיא תהיה בבית בתנאים הבלתי צפויים של הארץ. התחלתי לתהות אם לא אוכל להגיע לביירות ולהעלות את אחותי לסיפון הצ’סטר, אשר הציעה, אולי, את ההזדמנות האחרונה לצאת עם הפליטים. זו תהיה משימה קשה, אך ייתכן שזה יהיה הסיכוי היחיד שלנו, ומיד החלטתי לנסות לבצע אותה. הייתי חייב לפעול מיד; אסור היה לבזבז זמן, כי איש לא יכול היה לדעת מתי תפליג הצ’סטר.

ההרפתקה הקודמת שלי התחילה עם תחושות מבשרות רעות, אך כעת הרגשתי שאצליח. לנו, המזרחים, התחושות מדברות בקולות ברורים מאוד, ואנחנו מאומנים מילדות להקשיב להן. לכן, בביטחון בתוצאה, נפרדתי שנית לשלום ממשפחתי ומחבריי היקרים. שעות חגיגיות היו שעות פרידה אלה, שעות שזקוקות למעט מילים. ואז חמקתי החוצה שוב אל תוך הלילה, כדי לעשות את דרכי החשאית לביירות.

בערך בחצות עזבתי את הבית על חמורי, לבוש במדי חייל. רכבתי רק בלילה וביליתי את שעות היום חבוי במערה או בעמק צר, ​​שם יכולתי לישון בביטחון כלשהו. למזון היו עמי לחם, דבלים ושוקולד, ומים תמיד ניתן היה למצוא במעיינות ובבריכות קטנות. בלילות הצלולים והחמים הללו נהגתי לחשוב על דוִד הנרדף, הנמלט מפני אויביו. כמה טוב יכולתי עכשיו להבין את זעקתו הנואשת: עַד אָנָה יְהוָה תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח, עַד אָנָה תַּסְתִּיר אֶת פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי? עַד אָנָה יָרוּם אֹיְבִי עָלָי?

חמישה לילות טיילתי, ובוקר אחד הופיעה ביירות היפה במרחק ומצאתי את עצמי ביער האורן המוביל אל העיר. השחר הצח התמלא באוויר האורנים הבשום ובכל ריחות הלבנון. עם חמורי ההולך לפני ניגשתי באומץ לעמדת המשמר הראשונה והצדעתי לקצין המשנה בסגנון צבאי. הוא עצר אותי ושאל מאיפה אני ולאן פני. חייכתי במתיקות ועניתי שאני בפיקודו של קצין גרמני שסוקר את הסביבה במרחק כמה שעות דרומה, ושאני רוכב לביירות להביא לו אספקה. אחר כך הדלקתי סיגריה וישבתי לשיחה. לאחר שדנו במשך כמה דקות בענייני פוליטיקה ומלחמה, קפצתי על רגלי, קראתי שאם לא אמהר – אאחר, וכך יצאתי לדרך. הכל היה כל כך פשוט, וכך הגעתי בשלום לביירות. החמור, לאחר שהשלים את המטרה שלשמה הובא, ננטש בקלות, ואני מיהרתי לביתו של חבר, שם החלפתי את מדיי בלבוש אזרחי.

אחותי היתה האדם הכי מופתע עלי אדמות כשראתה אותי נכנס לחדרה, וכשאמרתי לה שאני רוצה לקחת אותה איתי על הצ’סטר, היא חשבה שאני משוגע. היא ידעה שמאות אנשים מנסים לשווא למצוא דרכים לעזוב את הארץ, ונראה לה בלתי אפשרי שאנחנו, שהיינו נתינים תורכים, נוכל להערים על הרשויות. גם כשהסברתי את תוכניותיי והיא היתה מוכנה להודות באפשרות של הצלחה, היא עדיין חשה ספקות האם יהיה זה נכון מצידה לעזוב את המקום בעוד חבריה נותרים בסיכון מאחור. הבטחתי לה שמשפחתנו תרגיש הקלה בידיעה שאנחנו בטוחים, ונוכל לחזור רעננים וחזקים אחרי המלחמה כדי לעזור בשיקום הארץ.

לאחר שקיבלתי את הסכמתה, עדיין עמדה בפני הבעייה המסובכת של האמצעים והדרכים. לצ’סטר היו פקודות להעלות רק אזרחים ממדינות ניטרליות. הדרכונים היו צריכים להיבדק על ידי הרשויות התורכיות ועל ידי הקונסול הכללי האמריקאי, וזה נתן את האישור הסופי לעלות על הסיפון. כיצד אעבור את הבדיקה הכפולה הזו? לאחר חיפוש ארוך ומייגע, בעזרתם של כמה חברים טובים, מצאתי לבסוף אדם שהיה מוכן למכור לי דרכונים של זוג צעיר השייך למדינה ניטרלית. איני יכול להיכנס לפרטים על הסדר זה, כמובן. די אם אומר שאחותי היתה אמורה לנסוע כאשתי ושנינו היינו צריכים להתחפש כדי לענות על התיאורים בדרכונים. כשפניתי לקונסוליה הכללית האמריקאית כדי לקבל את האישור, מצאתי את הבניין הומה באנשים בני כל האומות, ספרדים ויוונים והולנדים ושוויצרים, כולם מחכים לניירות הקטנים והיקרים שייקחו אותם לסיפון האנייה האמריקאית, אותו גן עדן של חירות וביטחון. הצ’סטר היתה אמורה לקחת את כל האנשים האלה לאלכסנדריה, ואלו שהיו להם האמצעים היו אמורים לשלם חמישים סנט ליום עבור מזונם. מאחורי משקפי השמש הכהים שלי זיהיתי אנשים רבים בתחפושת, כמוני, שחיפשו מילוט. כמובן לא בגדנו בתחפושות הללו, מחשש למרגלים ששורצים במקום.

לאחר שהשגתי את האישור שלי, רצתי למטה ישר לקונסול “שלי”, ואת הדרגומן⁸ שלו לקחתי איתי לסראיה, הוא בניין הממשלה. כמובן, הדרגומן קיבל טיפ טוב והוא עזר לי מאוד לזרז את הבדיקה שהיה עלי לעבור בידי הפקידים התורכים. הכל עבר כשורה, ומיהרתי לחזור לאחותי בניצחון. הצ’סטר היתה אמורה להפליג בעוד יומיים, אך בעוד אנחנו ממתינים, הגיעה השמועה המדאיגה שהקונסול האמריקאי קיבל הודעה, שהממשלה הבריטית מסרבת לאפשר את ירידת הפליטים במצרים, וכי יציאתה של הצ’סטר נדחתה לזמן בלתי מוגבל. בלב כבד מיהרתי לקונסוליה האמריקאית לקבלת פרטים, שם נודע לי שהאנייה ‘דה מוין’ אמורה להפליג בעוד שעות אחדות לרודוס עם פליטים איטלקים ויוונים, ואוכל להפליג עליה אם ארצה. תוך כמה דקות שיניתי את הרישיון שלי להפלגה על דה מוין ומיהרתי הביתה לאחותי. אספנו בחפזה את מעט החפצים שהיינו צריכים לקחת איתנו, קפצנו לתוך כרכרה ונסענו לנמל.

ביירות, מסיפון ספינה העומדת להפליג

עוד מכשול אחד היה עלינו לעבור. אחותי נלקחה לחדר פרטי ועברה חיפוש יסודי; כך גם אני. איש לא יכול היה לעזוב את הארץ עם יותר מעשרים וחמישה דולר במזומן על גופו. המטען שלנו עבר בדיקה קפדנית. לא ניתן היה לקחת ניירות או ספרים. התנ“ך של אחותי נבחן בחשדנות רבה, שכן הוא הכיל מפה של כנען העתיקה. הסברתי שזה הכרחי להתמצאות בתפילותינו, וכי בלעדיו לא נוכל לדעת לאיזה כיוון להפנות את פנינו בזמן התפילה! זה נראה סביר לבודקים המוסלמים והציל את התנ”ך, הספר היחיד שברשותנו כעת כמזכרת מהבית. כעת נבדקו שוב דרכונינו ונשאלו מספר שאלות. אחותי היתה אמיצה ושלווה, רגועה ואדישה בהתנהגותה, ולבסוף הוטבעה החתימה הסופית וקפצנו לסירה הקטנה שהיתה אמורה לקחת אותנו לספינה.

ברגע זה ניגש אדם, סוחר סדקית שאחותי קנתה ממנו כמה חודשים קודם לכן. נראה היה שהוא מזהה אותה, ושאל אותה בגרמנית אם היא לא הגברת אהרנסון. הרגשתי את הדם עוזב את פניי. הבטתי לו ישר בעיניו ולחשתי, “אם תאמר עוד מילה אחת, אתה מת; כה יעזור לי אלהים!” הוא בוודאי הרגיש שהתכוונתי בדיוק למה שאמרתי, כי הוא התרחק, ממלמל לעצמו. לבסוף הסירה יצאה לדרכה, וחמש דקות לאחר מכן טיפסנו על דופן ה־דה מוין. המוני פליטים כיסו את סיפוני האונייה. פניהם גילו מתח וחרדה. נוכחותם שם נראתה להם טובה מכדי להיות אמיתית, וכולם ציפו לרגע שבו הספינה תרים עוגן. מלח פיליפיני הראה לנו את המקום, ומאחר שהוא דיבר איטלקית, אמרתי לו שאני רוצה להתחבא איפשהו עד שהספינה תהיה בדרך; הרגשתי שעדיין לא היינו בטוחים לחלוטין. עד מהרה גיליתי שחששותיי היו מוצדקים, כשראיתי ממחבואנו את בעל החנות מתקרב בסירה קטנה עם קצין תורכי. הם סקרו את כל הפליטים על הסיפון, אך חיפשו אותנו לשווא. לאחר עוד חצי שעה של מתח בלתי נעים החלו המנועים לטרטר, המדחפים הסתובבו, ו–היינו במקום מבטחים!

היום גווע ודמדומים יפהפיים ריככו את קווי המתאר של הלבנון ושל בתי ביירות. הים התיכון היה שקט ושליו סביבנו, והמלחים האמריקאים הבריאים והחסונים השרו תחושה של ביטחון. כשהאנייה יצאה מהנמל עלתה קריאת פרידה גדולה מהפליטים שהיו על הסיפון, קריאת פרידה רמה שבתוכה התערבבו ההקלה של החופש, ייסורים מהשארת הורים וחברים מאחור, פחד ותקווה לעתיד. מעט לאחר מכן, המלחים ניצבו על נשקם כדי להצדיע לדגל האמריקאי כשהוא מורד לקראת לילה. ברגש של אהבה וכבוד כל הפליטים קפצו על רגליהם, הגברים חשופי ראש והנשים בידיים שלובות, ובאותו רגע הבנתי כפי שלא הבנתי מעולם, את המשמעות הקדושה האמיתית של דגל. עבור כל אותם אנשים שעמדו ביראת כבוד לנוכח פיסת הבד הנושאת את הכוכבים והפסים, אמריקה היתה התגלמות של אהבה אוניברסלית, של חופש והצלה.

את הלילה הסוּרי הקריר, הלילה הראשון שלנו על הסיפון, בילינו בשירים, מזמורי הלל ושיחה. כולנו היינו נרגשים מכדי לישון. חברים גילו חברים וסיפורי יגון נשמעו, סיפורים על קשיים, עוול ודיכוי, שכולם הסתיימו בברכות הדדיות על ההיחלצות מציפורני התורכים.