אל כבוד אלופי ורעי, חובב עמו ושפתו, עורךְ הדין צדוק בן דוד סאַלאַמאָו נ"י,

שנים רבות ישבנו אנחנו ואבותינו שלוים ושאננים בעיר כבשן אשר בארץ ליטא, עול הגלות אם כי העיק תחתינו, אך אנחנו הסכנו אתו לאט לאט בימי דורות רבים ויהי לנו כדבר טבעי אשר אין לשנות אותו, ונהיה ששים בחלקנו ושמחים בגורלנו. האדון הפולני אם כי בזה אותנו בפנינו ושלא בפנינו, אבל אנחנו ידענו להוקיר אותו ולכבדהו, בדעתנו כי ממנו לחמנו נמצא, ובאמת מאי אכפת לן אם האדון התל בנו ויצו עלינו במפגיע לשיר באזניו, באזני בני ביתו ורעיו את השיר “מה יפית” או כי שחק על הפשטידא של שבת שלנו, על מאכל שלחננו ועל מנהגי ביתנו, והיה אחרי כלות הכל, אחרי ההתולים, הלעג והבוז לגאיונים הלא גמרנו אתו איזה עסק טוב ונבא על שכרנו, ובשבתנו ביום השבת קדש אל השלחן ובזמרנו את הזמר “מה יפית”, ובאכלנו הפשטידה המריקה מעליה שמן, שחקנו על האדונים הפולאנים ונכמלם בלבנו כחרס הנשבר וכחמץ בערב הפסח. גם מצאנו עצה איךְ להמתיק לנו את מר הגלות ולהקל מעלינו משא שר העיר, עוזריו ופקידיו. את העצה הזאת למדנו ממעשי יעקב אבינו, כי בראותו כי עשו אחיו האכזרי בא לקראתו להלחם בו, מהר והתקין את עצמו לשלשה דברים, לדורון לתפלה ולמלחמה, וכפי הנראה הדורון הוא שהועיל לעשות שלום בין האחים, ואת התחבולה הזאת הנחיל יעקב הזקן מורשה לבניו ובני בניו צאצאיהם וצאצאי צאצאיהם, והיה בכל עת בראות בני יעקב כי יד עשו נטויה עליהם ומהרו להחזיק בתחבולת אבי אביהם לשלח דורון לדודם לעשו, וגם עשו הנחיל את המדה הזאת מורשת לתולדותיו; לבקש דורונות ומנחות מבני יעקב, וזרע האדמוני כשאול לא ישבעו, וכל היום ידם פשוטה ואגרופם מוכן להפשיט את עור יעקב מעליו ולקחת ממנו דורונות ברצונו ושלא ברצונו. –

ובתחבולה הזאת החזקנו גם אנו בני כבשן, והיה בראותנו כי חמת שר העיר מתלקחת כאש, ונמהר ונביא לו או לשגלתו, עשרה לטראות נרות חלב זךְ, עשרים לטראות סוקר, ארבעים לטראות קמח סלת, ומיד שככה חמתו ונדע כי נדרו להרע לנו איננו נדר, חרונו אינו חרון, כעסו איננו כעס, מן דורון זה עד הדורון הבא אליו לטובה בשבוע הבא.

בודק תעודות המסחר כי בא לעירנו ועיבר על חנויות העיר, על בתי היין ושאר בתי המסחר, לפניו ילךְ חק המלך ויצא חרון אף לרגליו, ועבר בבתי המסחר ורמס וטרף ובמעט אין מציל; את זה העניש בכסף ענושים חמשים שקלים את זה מאת שקלים, ובאלה רבים, כי לא מצא תעודה אחת כשרה לפי חקי המלך ודתיו, אז מהרו שנים מנכבדי עדתנו ויעברו ברחובות העיר לקבץ נדבות בעד הדרשן דמצוין בשערי ההלכה הלזה, וכרגע אספו עדו מאה או ק"ן שקלים, ובבואם אל בית מלונו בערב ובידם המנחה מה מאד התמהו תמהו בראותם איךְְ המלאך האכזרי הה יקבלם בסבר פנים יפות, הוא בידיו יגיש לפניהם כסאות לשבת, ידבר אתם רכות וטובות כאשר ידבר איש את רעהו, וישאל למצב המסחר העסקים בקרית כבשן, או אז החליטו אחינו כי אחד מחסידי אומות העולם הנהו, ויברכו את זכר יעקב אבי אביהם אשר בעצתו הדגולה מרבבה קרבם אל האיש דגול מרבבה הזה ויעש שלום להם. כן התנהגנו את הרים הגבוהים אשר בעירנו ואת השוטרים, הפחות הקטנים ואת שאר בני עשו אשר ידם תקיפה עלינו פטרנו במה שהוא; בפת לחם לבן ביום השבת, בכוס יין שרף, זוג דגי מלוחים, עשרים פרוטות דורון לפיעציק סופר שר העיר לחג פסחו, עשרים פרוטות דורון לו לחג הולדת משיחו, חמש עשרה אגורות לפראניק השומר, דורן לכל חג וחג וכן לגובה המסים, ומשרת בית הפקידות, – ובכן אם כי ידענו שיש גלות לישראל בעולם אבל אנחנו הקלנו אותה לנו, ורוב בני עשו אשר בעירנו היו במעט אוהבים ממש לנו על התביעה הקדומה אשר להם אלינו על דבר הבכורה אשר עקב אבינו זקננו את זקנם, על התביעה הזאת הודינו להם ונשיב להם את הבכורה עם כל הכנסותיה ותבואותיה, וגם לשמנו להם את כל ההיזקות אשר גרם זקננו מרמהו לזקנם, עם דמי נזק צער רפוי ובשת. דורונות שלחנו להם, פה לא פצינו נגדם, ומדוע זה לא יהיו לנו אוהבים: כי הישנא איש את פרתו המביאה לו חלב וחמאה, או את תרגולתו המטילה לו בצים. –

אמרתי כי רוב בני עשו היו לנו אוהבים ממש, אמת הדבר, אף הרוב היו אוהבים לנו אשר שלמו לנו בעד פרטותינו אשר הבאנו להם, חלבנו וצמרנו, אבל היו בני עשו אשר בעירנו גם שואים גמורים לנו, אשר כל היום לדמינו ארבו ולו השליטם ד' עלינו כי עתה חיים בלעונו. קודם כל חג פּסח הפיצו בעיר השמועה כי ילד נוצרי נאבד בתוךְ הקהל ועקבותיו לא נודעו, למען עורר בשמועות כאלה את חמת ההמון על היהודים, כי אל נכון לקחו את דמי הנוצרי להשתמש בהם למצות הפּסח. המה יקומו ויקרעו את חוטי הערובין אשר מתחנו ברחובת העיר ולפעמים יהרסו את גדר “בית העולם” וישברו את המצבות, ובכל אשר יכלו להרע לנו הרעו, וראשי חרשי משחית הם היו אנשים שנים פראנצישעק כופר העיר (ריינערט בלע"ז) קלימענט בעל בית המרזח. שנאת פראנצישעק לנו היתה בשביל דברים רבים: ראשית דבר בשביל שיעקב שלנו רמה את עשו שלו ויקח ממנו את בכורתו, שנית בשביל שהיהודים לפני אלפים שנה ענו את משיחו, שלישית בשביל שהיהודים לפי ראות עיניו יעשו עשר ואחיו הוליכם ודלים, ורביעית בשביל שהיהודים לא ילוו לו כסף, כי אלה אשר הלוו לו לא שלם להם ויחדלו היהודים מהלוות לו גם בעד רבית מרובה, וביותר נתכה חמתו על אחינו למני העת אשר נפתחו לפניהם שערי בתי הספר, ורבים מילדי העברים באו אל הבתים ההם ומשנה לשנה יעלו מעלה מעלה מלשכה ללשכה, ואשר מעטים מהם נחשלו מעלות מעלה, ובניו הוא, שני ילדי שעשועים אשר בקרו בבית הספר גרשו משם ויהיו לדראון ושמצה, כי יין ושכר וכל מדה רעה לקחו לבבם, ופראנצישעק לא יראה און בבניו, אךְ יתלה הקולר בצואר היהודים, כי המה אשמים ברעת בניו ומדוע? יען כי היהודים ענו את משיחו, היהודים יעשו עשר, היהודים ימלאו את כל בתי הספר, היהודים ידחקו את רגלי האזרחים, ולכן בניו בכל רע, שחתו בניו – היהודים מומם.

וגם קלימענט שנא את היהודים בשביל כל הדברים הנמנים בפראנצישעק, נוסף עליו עוד דבר אחד" קנאת הפרנסה, כי בעת אשר בתי המרזח אשר ליהודים תמיד מלאים אדם, הנה בית מרזחו ריק ושמם כל היום, והוא בבא על היהודים בטענה חזקה: הנה הבאים לשתות יין שרף ולחקר ממסךְ בבתי המרזח הנה בני עשו, אחי עצמי ובשרי, ומדוע ילכו בני עשו למלאות בכף את הורי בני יעקב ולהשביעם פרנסה ומביתי יוקירו את רגלם, וכבר התאונן על הדבר הזה גם באזני הכהן – והכהן העיר למוסר אזן צאן מרעיתו כי לא טוב הדבר אשר יעשו בהתעלמם מבשרם, ודבריו פעלו על לבות השומעים, וכבר התאגדו רבים מבני עשו לאגודה אחת ויטשו את בתי היין אשר ליהודים וילכו אל בית היין אשר לקלימענט העשוי, אבל אגודתם לא התעודדה לארךְ ימים כי בני עשו נוכחו כי סבא קלימענט מהול במים, וכי הוא יונה אותם וירמם מרמת ערומים, וגם לא התהלךְ אתם בנחת כאשר התהלכו אתם העברים, ויאמרו: "נלכה ונשובה אל מקומותינו הראשונים כי טוב לנו אז מעתה, והכהן איננו אדון לצרורות כספנו, וקלימענט רואה וחורק שניו וחמתו בוערת כאש על היהודים עם עברתו.

ולמול מגידי פשע אלה, הקים לנו ד' בעירנו גם מליצי יושר, שלשה מטיבי צעד אוהבים גמורים לנו אשר אהבתם לנו נראתה ובצבצה על כל שעל ושעל, ואלה שמותם: פהיליפ משגיח על היי“ש הכשר, ארידי סגן המפקח על התעודות בבית הגבול, ויטא משקת התנורים, פהיליפ משגיח היי”ש הכשר אשר משמרתו ופקודתו היא להשגיח בבתי היין לבל יראה ולבל ימצא בתים ההם יין פרוססי, ויהיה משקל היין שרף ומזג חריפותו כחקי המלךְ היה אוהב ישראל באמת כנראה מהנהגתו את בעלי בית המרזח, כי בכל יום ויום היה בא אליהם ובערב בעת אשר אין איש רואה היה מביא להם מתחת למדיו יי“ש פרוססי ועזר להם לתקנו ולמזגו שיתאים היטב עם היי”ש הכשר, ותחת זאת היה בא על שכרו מאת כל מוזג ומוזג כפי שהתנו ביניהם, מלבד אשר בכל עת בקרו בבית היין הגישו לפניו כוסות יי“ש שכר ויין כאות נפשו, דגים ממלאים, לבביות ורקיקים מכל הנמצא בבית, ובבקרו בבית היין ביום השבת קדש, אז היה מפנה לו בעל בית היין את מקומו בראש השלחן והיה מגיש לפניו קערה מלאה כל טוב השבת: חלת סלת, מבחר הדגים תקרת הפשטידא, פתותי כבד תרנגולות מעשה מרחשת, מלבד כוסות יי”ש ושכר אשר לא ימנו, וכטוב אז פהיליפּ ביין היה נשבע בכל הקדש לו כי הוא אוהב את היהודים בכל לבבו ובכל נפשו, ונכון הוא להקריב למענם אשה כליל את מאורו וחיים, ואם לא כנים דבריו לא יזכה לראות בנחמת עמו בשבת מלךְ לכסא יאנעלא על עם פולין – ומדי דברו את הדברים האלה היה מביט בחרדה אל כל פנות הבית לראות אם אין אזנים לכותל, ואם איש רוססי לא יארב לפתחו פיהו –ועתה מי יפון עוד באהבת איש נאמן כזה.

שונה מהנהנתו היתה הנהנת ארידי הסגן בבית הגבול, הוא לא בא אל בתי היהודים כי אם היהודים היו באים אל ביתו, לו היו סוכנים מאחינו אנשי בריתנו והיה בבא איש זר אשר אין לו תעודה לעבור את הגבול ובקש להתגנב דרךְ הגבול היה משליש סכום כסף יד הסוכן, ובא הסוכן אל ארידי וקצבו אל המחיר ואחרי עבר האיש את הגבול ובא ארדי על שכרו, וגם אחת בשבוע יאסר ארידי את מרכבתו ונסע אל עיר הגבול הפרוכסית וטען את מרכבתו סחורות פרוכסי והביא אל ביתו, ומביתו יביא לו כל חנוני כל סחורה טובה וארידי היה בא על שכרו, ובמשךְ שנים אחדות צבר לו כסף רב, וילוה כסף ברבית לבעלי בתינו, לסוחרינו, וחנונינו והיה מתנהג אתם במדת הרחמים כי רק עשרים וארבעה אחוזים למאה היה לוקח מהם, ותמיד בשבתו בחברת אחיו בני עשו היה אומר כי היהודים הם עם ישר וכל עולתה לא ימצא בהם.

ויעטא משקת התנורים היא היתה פשוטה כמשמעה “נשמה יהודית” בת ששים שנה היתה אז. וזה יותר מיובל שנים אשר היא משקת התנורים בימי השבת בבתי בני ישראל היא ידעה את חיי היהודים, מנהגיהם ותהליכותיהם לכל פרטיהם ודקדוקיהם, ותדבר יהודית כיהודיה מלדה ומבטן וגם ערבה בשיחותיה מלות עבריות, ברכות היהודים וקללותיהם, ובהתעורר בקהלתנו איזה שאלה זמנית העומדת ברומו של עולמנו, למשל שאלת רב חדש, חזן חדש, שמש, או שוחט חדש, היתה גם יעטא עומדת לימין איזה צד כפי אשר יורנה רוח מבינתה, ובהשיקה את התנורים היתה מחוה את דעתה את מי לקרב ואת מי לרחק.

“אנא יעטא – תצעק אליה נערה עברית ביום השבת – חוסי נא ובאי אל ביתנו להשיק את התנור כי בבית קר מאד.”

– עוד אספיק לבא אל ביתךְ, ועלי ללכת עתה אל בית משה יהודה כי הוא משכים בחצות הלילה לאמר תהלים, ועלי לדאג כי יהיה הטהעע שלו חם –

" אנא יעטא מהרי נא להביא את התבשילין מבית האפה" – אביךְ מתפלל בבית המדרש הגדול, ושמה עכבו את הקריאה, ועוד שעה אחת תעבור עד שוב אביךְ מבית התפלה, ועלי להביא עתה את התבשילין אל בית נח חיים אשר כבר שב מהקלויז של ר' גדליה, –

“ומדוע עכבו את הקריאה בבית המדרש הגדול?” – החזן עכב את הקריאה על כי זה יותר משבועיים ומשכורתו לא נתנה לו.

“החזן עכב את הקריאה ואת ארוחת הצהרים? לו הייתי שמה כי עתה גרשתיו מן הבית.”

– האח חצופה ומרשעת תדברי בחזן – תתמרמר יעטא אל המדברת בה – זה לנו שלשים שנה אר לא היה בקהלתנו חזן כמוהו, יודע נגן, מטיב שיר וירא ד', השמעת את ה“יהי רצון” שלו בשבת מבכין העבר? לא ולא, על דברךְ בחזן רעה לא אביא לךְ היום את התבשילין, לכי ובקשי לךְ גויה אחרת. –

“אנא יעטא סלחי נא לי, כי שכחתי כי את עומדת לימין החזן ומצדו הנךְ. ועתה לכח והביאי התבשילין, כי הילדים רעבים”.

– לא בעד כל הון דעלמא! לא אשא את תבשיליךְ – תענה יעטא ותפנה אליה ערף.

ואשה כזאת אשר רב ממספר שערות ראשה היה מספר פתי החלה אשר קבלה בימי חייה מהיהודים, וכוסות היי“ש אשר הגמיאוה לו הצטרפו יחד כי עתה היו לנחל גדול מלבד אגורות הכסף אשר נתנו לה בשכרה, באהבה אשה גדולה כזאת מי יפון עוד, ותמיד הבטנו עליה כעל אחת מאוהבותינו, ובמספר בני עשו אשר לא יבושו בשארי בשרם בני יעקב חשבנוה. כה חיינו שנים רבות איש תחת צל קורות חנותו ותחת שלחן המזיגה ועולמנו כמנהגו נוהג מבלי חליפות ותמורות כבירות כח, לא יראנו רעה בהתחלף הפקידים ובהמר השוטרים, כי כלי נשקנו – תחבולת יעקב אבינו – היה תמיד חרש עמנו ונדע איךְ להשמש בו, גם שנאת שונאינו גם אהבת אוהבינו על עמדן עמדו. שונאינו פראנצישעק וקלימעט לא עשו אתנו כלה, כי רבים היו אשר אתנו מאשר אתם, ואוהביני הבינונים והנאמנים לא זזו מחבבנו, פהיליפ משגיח היי”ש כל זמן שהזקין היה מתמלא ומתעגל מייננו, פשטידאותינו ורקיקנו, וכבר היה כחבית עגולה אשר רוח חיים בקרבה נשאה על שתי רגלים, ומה לו לבגוד באהבתנו? ארידי הסגן עלה מיום אל יום מעלה מעלה ויצבר כסף רב ואין לךָ יהודי בעיר אשר לא היה לו קשה משא ומתן עם ארידי ומדוע זה יהפךְ לבבו לשנא אותנו? – ויעטא משקתת תנורים – במעט אשר נגרשה נשמת עשו מקרבה כליל ונשמת יהודי לקחה בה עמדתה ורבים נבאו עליה כי לא יארכו הימים ויעטא תתגיר ותכנס תת כנפי השכינה, וכבר החלו רבים לדאג לתנוריהם ותבשיליהם ביום השבת אשר יהיו בלא יעטא כצאן בלא רועה וחשו עתידות להם, ההתענגנו על רב טוב ולא ידענו כי על חוג שמינו עולים עננים להקדירם וכי העננים האלה יהפכו למבול שוטף אשר ישטפנו ויעקרהו ויכחנו מכבשן קרית משישנו בימים ההם ונפליון השלישי קרא מלחמה על ווילהעלם הראשון, לאמר הצרפתים קראו מלחמה על האשכנזים – אלה הם העננים שר הקדירו את שמינו.

מה ענין שמיטה אצל הר סיני, מה ענין “אתה הראת” אל חכירת היי"ש, ומה ענין נפליון השלישי וגם ווילהעלם הראשון, מלכים מושלים בעוז, זה בקרית תפארתו פּאריז העליזה, וזה בברלין המעטירה, מה ענינם ולנו היהודים יושבי העיר כבשן, עיר קטנה בליטא ואנחנו רחוקים איש מאת רעהו מרחק רב, וגם מלך אחר, מלך רוססיא ימשל עלינו? –

אמנם כן כי אין ענין נפליון ובילהלם לנו, ובכל זאת המה שהיו בעוכרינו המה במלחמתם בארץ רחוקה מארצנו הביאו עלינו שאה ומשאה והמה שהקדירו את שמינו. –

לדברי הימים תולדות העמים שי שעיר המשתלח לעזאזל, ועל כל תמורה וחליפין, מקרין ותוצאות הנעשים תחת השמש, ימהרו דברי הימים לשלח לכפּרת עון את השעיר ההוא לעזאזל, והשעיר ההיא־הוא עמנו עם היהודים. – שלשלת ארוכה בידי דברי הימים, טבעות השלשלת הנה סבות מסבות שונות מקרים ממקרים נפרדים, והיה בהתחדש איזה מקרה בתבל ארצה ולקחו דברי הימים את השלשלת עם טבעותיה והשליכו על ראש השעיר המשתלח וסחבוהו סחב והשלךְ אל עברי פי פחת, ונשא היהוד את עון כל תמורה וחדשה הנעשת בארץ.

המלחמה בין הצרפתים והאשכנזים החלה, ולנו בני כבשן היתה העת חדש עת חדוה וענג כי מטבענו הננו שואפי חדשות עד מאוד, תמיד נשאף לדעת את הנעשה בקצוי ארץ ואיים רחוקים את הנעשה בחדרי שכיות המלכים והנסיכים, ואת הנעשה מאחורי הפרגוד בבית אחינו איש יהודי, מהחדשות הנעשות בבית בכור אחינו –הרב היושב על כסא הרבנות, עד בכור האשפּה – המלמד הרובץ בבית מלא רפש וחלאה, ומה גם לחדשות כאלה אשר הביאה מלחמת הצרפים והאשכנזים בכנפיה, אשר כל לאומי הארץ עמדו ואזניהם נטויות ועשויות כאפרכסת להקשיב ולשמוע לכל פרט קטן הנעשה כל שדה הקרב, מה מאוד שאפנו אנחנו לדעתן, ובימים ההם אין עוד עתונים יומיים לבני ישראל, ורק מהגיד הופיע אחת בשבוע בקרב מחנה ישראל, לכן בכליון עינים חכינו ליום בא המגיד לעירנו, ועוד הגליון בידי נושא האגרות חטפנוהו מידו ונבלע את דבריו כבכורה בראשיתה, ויד אשר התנפלנו קהל עשרת או עשרים איש על נושא האגרות לחטוף מידו את גליון המגיד, זה מושךְ לכאן וזה מושכהו לכאן, עד אשר נעשה מהמגיד האומלל, קרעים קראים, וישב הגליון אל חמרו הראשון להיות בלויי סחבות כמו שהיה לפני העשותו ניר ואנחנו שבנו אל בתינו במפח נפש אבלים וחפויי ראש כי נסתם ממני חזון החדשות בשבוע זה, ועלינו לשבת עוד שבעה נקיים ולחכות שבוע תמים עד בא הגליון השני, ובשבוע השני – שלט בנו שנית פירה שר של שכחה ונשכח את מעשינו בשבוע העבר ושנית התנפלנו על הגליון בחמימות עוד יותר רבה, ונקרע הגליון לקרעים טרם נמלא כרשנו מעדני החדשות, כה היתה שאפתנו לחדשות עזה ורבה.

והיום שבאה לעירנו הבשורה הנוראה כי נפליון ומחנהו הרב נתנו את נפשם לשבי בידי ווילהלם הראשון היום ההוא היה בעירנו יום תמהון ומהומה, מבוכה ואנדרלמוסיא וד' יסלח לחטאת נפשנו אשר ביום ההוא כמעט בטלנו תפלה בצבור, ובעת תפלת השחרית בבית המדרש בצקו ידי¹ השמש האומלל מרוב הכיתו בידיו על השלחן להשתיק את המון המדברים והממללים אשר כהמון ים לגליו המיו, ובהקלויזען קם שאון מבוכה ומבוסה, כי בני אברהם יצחק ויעקב בעלי בּרית הצרפתים בפה התנפלו על אחיהם בעלי ברית האשכנזים ויקראו למהלומות, ובעת חזרת הש"ץ בקרא החין “לירושלים עירךְ ברחמים תשוב” נשמעו קולות: “נפליון לא ישוב עוד אל פאריז עיר ממלכתו” “האשכנזים במהרה יעקרו ישברו ימגרו” “שים שלום טובה וברכה” “המלחמה תמשךְ עוד לאורךְ ימים” “לא, כי במהרה תהפךְ צרפת כלה נחלה לאשכנזים כה התענגו על חדשות המלחמה עת באה הקץ לה. הצרפתים ירדו מבמתי הפוליטיק וידם על ראשם, והאשכנזים עלו על במתי ארץ ונסיכם איל הברזל בראשם. ומיד נזדעזעה הארץ כלה, ומיד חלו והרגישו כל יושבי תבל כי רוח זלעפית מעלה צחנה וקטב מרירי נושב ובמא משפות נהר שפרעע, מברלין עיר ההשכלה והרוח ההוא שואף לעקה משרש, לשבר ולמגר את בנין ההשכלה, הסבלנות ואחדות בני איש אשר בּנו בני הדור העבר, ומיד נראה אגרוף במרומי השמים לאות ברית חותמה של אשכנז הנאחדת, ובת קול יצאה מפי הגבורה: מפי ביסמארק איל הברזל והכריזה: “רק האשכנזים קרואים אדם ושאר בני האדם בּהמה המה” ומיד החלו אשכנזים עליזי הנצחון ולגרש לאט לאט את ההשכלה מקרבם ויורידוה מגברת ואת מקומה ירשו שבע בנות הזמה; הרשעה, הגאוה, השנאה, הקנאה והמשטמה אי־הסבלנות וקנאת הדת. הנה מטות הזעם בידי איל הברזל להאביד את כל עם ולאם אשר דמי אשכנז אינם שוטפים בעורקיו, וכשעלה איל הברזל אל במתי עב והחל להסתכל על כל סביבותיו ענה ואמר: דלא אני ואפסי עוד, מי ידמה אלי בגדלי ומי ישוה לי בחזקי, גדול אני מטיטוס וצעזאר, ושמי ישאר חקוק לעולם בספר התולדה” ויחל איל הברזל להתנפח, ולסלסל בשפמיו, ופתאום ראה מרחוק את השעיר השתלח האומלל גם הוא עומד על הר נשפה ולא יקום ולא יזוע ממנו, ויתמרמר האיל אל השעיר ורץ אליו בחמת כחו וינגחנו בקרניו החדות והאדומות מדם, ויפלחו ממרומי ההר אל מצולת הבקעה, וישב אל מקומו וימחה את פיו ויאמר לא פעלתי און, ויקדישוהו מעריציו, ויענדו את ראשו בזר בפרחים, ועל חזהו תלו אותות כבוד, ויחסרוהו מעט מאלהים – והשעיר החל להתגלגל ולרדת מטה מטה, כלו מכה פצוע ויזוב דם, נאנח ונאנק, ואנחנו בני כבשן אשר גם אנחנו הננו אברים אחדים מאברי השעיר האומלל, החלנו מעט מעט להרגיש כי נוגעת בנו הרעה, עד אשר באה השעה הנוראה לרסוק אברינו. –

כמי השלוח ההולכים לאטם כן חלפו לנו השנים ובחוג חיינו לא נעשו תמורות רבות, עד אשר הוציאה ממשלת רוססיא את חקי עבודת הצבא החדשים ומן הימים ההם ותקופה חדשה כלה בחיינו; לרגלי החקים הם הפוטרים את אלה שגמרו חוק למודם בבית הספר מעבודת הצבא מהרנו לשלח כצאן את עוילינו אל בתי הספר ואין בית איש ישראל בכבשן אשר לא נראו בו בגדים וכפתורים נוצצים להם, ומגבעות רחבות ממראה תכלת, ויקם ישורון ויתנער מעפר, ויגרש את החשך והאפל מתוךְ אהליו ולאור הכפתורים הנוצצים הלךְ אור, וימלא זיו ויפק נוגה ויאמר: עתה ישבון בטח עין יעקב, שלו ושאנן ואין מחרידו, גם לא היינו עוד רעבים לחדשות כבשנים עברו, כי רבו בנו יודעי שפת המדינה, ועתונים רוסים המופיעים מדי יום ביומו השביעונו חדשות בבקר בבקר. עברו עוד שנים ונשבע נחת מבנינו, אלה גמרו חוק למודם ויהיו לרופאים אלה עורכי דין ואלה בעלי בתי מרקחת, ובעירנו כבשן יסדו להם המשכילים האלה גם בית תפלה בפני עצמם, ערוךְ בכל ומתוקן לפי רוח האירופי, ובלבנו אמרנו עתה תרב אהבת אחינו בני עשו לנו, בראותם כי גם בנו חכמים, גם בנו משכילים ומלומדים, וגם אנחנו יודעים ללכת לרוח הזמן, ושונאינו – יראו ויבּושו, שניהם יחרקו ונמסו, ובאמת חרקו שונאינו שיניהם אךְ לא נמסו. פראנצישעק סופר העיר החל להשתמש באמצעים מאמצעים שונים למען הבאיש ריחנו בעיני בני עשו מקרוב ומרחוק ובראותו כי בלשונו לא יוכל לנו, אחזה ידו בעט סופרים, ויום יום שלח מאמרים ומכתבים להעתונים המצטינים בשנאתם לנו ויבדה עלינו כל דבר רע, – אם מת איש עשוי – ומהר פראנצישעק להודיע בעתונו כי לכן מת המת יען כי רופא יהודי רפא אותו. אם עשוי אחד רושש וירד מנכסיו, הנה העורךְ דין היהודי האשם בזה, אם אחד מבני בניו של עמלק נתפש למלכות בשביל עון זיוף שטרי המלכות, היהודי האשם על כל עון, כל נגע כל תקלה וכל קטטה חייב היהודי. מאמרים כאלה וכאלה הרבה פראנצישעק לשלח לעתונים ודבריו עשו שרש למטה ופרי למעלה, כי קנאת סופרים תרבה חכמה, ובראות שאר שונאינו בעיר כבשן כי פראנצישעק בקהל הסופרים יחד כבודו ועל פני כל העם יכבד, קמו גם הם ויכתבו אמרים לכתבי העת אשר לשונאינו, ונושאי מאמריהם המה היהודים, ויתאוננו כי לקחו בני יעקב את כל העסקים והמסחרים בידיהם, המה יאכלו את כל טוב הארץ וילחכו את כל אשר סביבותיהם כלחוךְ השור, ולבני עשו לא נשאר עוד במה להתפרנס, ואין הלם עוד ענף מענפי עץ החיים להחזיק בו, אם לא לאכל את הקליפּה הנזרקת מפי היהודי אחרי אכלו את הפרי, היהודי הגר אשר בקרבם עולה מיום אל יום מעלה מעלה והמה ירדו מטה מטה, ועוד עלילות ותנואות רבות כהנה וכהנה עד אין מספר.

וקלימענט בעל בית המרזח גם הוא לא רפו ידיו. ובראותו כי כל תחבולותיו להרע לנו לא תעשינה פרי וכי בחבית היי"ש שלו שרוי מזל ברכה, ותמיד מלא הנה, ובכיס כספו שלח רזון ותמיד ריק הנהו, בראותו כל אלה אמר אךְ יד ישראל באמצע, ויתחבר לסופר עיר ויחדו חשבו כל היום מחשבות איךְ לנקום בעם עברתם, אפס כי עוד לא הגיעה העת אשר יוכל לבצע בנו מחשבות אונו כי חבלי הסבות עוד דקים היו טרם עוד יהיו לעבות העגלה, ושומר ישראל, טרם עוד יישן וטרם עוד ינום – ומשכילינו – בעלי כפתורים הנוצצים ובעלי המגבעות הרחבות כפתוריהם ומגבעותיהם נסכו עליהם תרדמה עמוקה, ויחלמו חלומות משיבי נפש ומרוי ענג, ובחלומם והנה השמש הירח והכוכבים, משתחוים להם, והנה כל בני עשו ושכם וחמור הולכים אתם לשוח בגן עדן החיים שלובי יד, והנה הזקן בעצמו עשו האדומי מתנפל על צוארם ומנשקם – בלא נקודות – והנה בני עשו ובני חמור קוראים להם: הבה נהיה לעם אחד, את בנותיכם תתנו לנו, ואת בנותינו נתן לכם אךְ בזאת נאות להתחתן אתכם בכרתכם איש איש את חטמו הארוךְ, כי חרפה לנו להתחתן באנשים אשר חוטמים ארוכים להם המודעים על בעליהם כי מצור יעקב חצבו, וכבר נכונו רוב משכילינו להעביר את חוטמיהם תחת מהאכלת ולכרתם, לבל יכירו בהן שכניהם כי יהודים המה וכבר בערו מבתיהם כשאר שבמחמצת כל חוקי היהדות ומנהגיה, ובבוז וגעל נפש הביטו על אחיהם בעלי השמלות הארוכות ובעלי הכפתורים הפשוטים, על אחיהם – אשר לפי דברי בני עשו – מוצצים המה עלוקות את דמי עם הארץ, ואשר דרךְ השכלה לא ידעו, ובחשךְ יכסו ארץ. וכבר… וכבר.. וכבר…. אבל פּתאום והנה מגדליהם הפורחים באויר נהרסו וקיר הברזל אשר בנה להם רוח דמיונם נפל למשואות, כי איל הברזל הדורךְ על במתי ארץ אשכנז שרק לבעל זבוב, השטן המשחית ומתחפש בבגדי כמרים, אל הנשמה הנגאלה נשמת טורקאמעדא אשר נתגלגלה ובאה אל הגויה המכוערה הנקראת בשם שטקר, ויצותו איל הברזל לעבר בארץ לנגף ולעשות נקמות בשעיר, לרסק כל אבריו, לפצח כל עצמותיו להדש ולהדק אותו עד אשר לא ישאר ממנו שריד ופּליט. וימהר השטן המשחית ויוציא מפיו רוח זלעפות אש וגפרית, והרוח ההיא היתה לסופה וסער מתחולל ועל כנפיה נשאה את באקטערי שנאת הדת, ואשר בשם אנטיסימיטיזמוס קראו להם זאטוטי בני אשכנז המפונקים, אשר יבושו להעלות על שפתותיהם את השם באקטערים: והיצורים המטונפים ההם נשאו על כנפי הרוח, ויפזרו אל כל רוח ויכסו את פני כל הארץ וביותר בחרו ברוססיא למושב להם. כי זה דרךְ היצורים המעופשים האלה לשכן במקום רפש ואשפה, לפרות ולשרץ ולרבות במבואות המטונפים, ויבאו היצורים האלה ויתנחלו גם בכבשן עירנו ותחנותם הראשות קבעו להם במח פראנצישעק וקלימענט חפצי רעתנו, ומשם שלחו דברי פּקודתם ומצותם אל הסרים למשמעתם ומחזיקים בבריתם – והבאקטערים האנטיסימיטים פרו וירבו ומביציהם אשר בקעו יצאו צפעונים הנקראים בשם “כתבי עת נגד בני שם” ולא ארכו הימים וכתבי העת האלה מלאו את רוב בתי בני עשו אשר בעירנו. ועל כל שלחן הופיעו לצבי ותפארת, ומשכילינו בעלי החוטמים הארוכים המה היו מן הזריזים המקדימים, המה שטו ולקטו ויאספו את בתיהם את הצפעונים האלה, ואת ראש הצפעונים הנקרא בשם “העת החדשה” שעשעו על ברכיהם ובחיקם שאוהו וישמחו על דבריו וכמוצא שלל רב וימחאו כף ויקראו: “האח! האח! אשרנו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו כי לא ככל בני יעקב הננו, כי הלא עוד מעט, עוד עת קצרה, וגם חוטמנו לא יעמד לנו למכשול בדרכנו. התז החוטם והסר מעלינו צלם דמות היהודות”.

כה הגו כה חשבו משכילינו ואנחנו בני הדור העבר המחזיקים בישנות, אנחנו לא שמנו לב אל כל הנעשה סביבותינו, אמנם כן כי מאחורי הפרגוד שמענו כי רוחות רעות מתרגשות לבא עלינו וכי באשכנז נוסדה חברה גדולה “נגדה בני שם” אבל מה לנו ולאשכנז, מה לנו לחברה נגד בני שם? ראשית דבר.. הכי רק אנחנו בני שם הננו, הלא גם בני ערב קדר וישמעאל בני שם הם, ולא רק אלינו לבדינו פני המלחמה מועדות, וזאת שנית, אם גם נניח כי רק אנחנו קוראים בני שם, מה לנו לירא את המלחמה הנאסרה נגד “הבערלינציקעס”, אולי רק בגלל זאת יסר ייסרם יה כי בערלינציקעס המה. כי פּרקו מעליהם עול תורה ומצות, ולכן אומר צור ישראל להחזירם למוטב בעל כרחם ולמלךְ עליהם ביד חזקה. ושלישית האם הגלות דבר חדש הוא לנו, ומתי לא התקוממו נגדנו צרים מצרים שונים, והיש זמן מן הזמנים שלא רבו שונאינו אשר דמו להאבידנו, ובכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב“ה מצילנו מידם ובכן דיה לצרה בשעתה. ולעת עתה הנה ענינים יותר נכבדים והעומדים ברומו של עולמנו דורשים פתרונים. הבה נשים קץ להם ונביא לשלום איש על מקומו; הנה גבאי שתי חברות הש”ס, חברת הש“ס הישנה וחברת הש”ס החדשה פוסעים ברגל גאוה על ראש עם קדש. כי חומת סינים בנו מסיב לחברתם לא יתנו לחבר חדש להסתפח אל חברתם, אם לא ישקלו על כפּם סךְ כסף רב. ובכן הבה נקומה נא כאיש אחד ניסד לנו חברה ש“ס שלישית. הנה גבאי החברה משניות הוא השליט ומושל בממשלה בלתי מגבלת בבית המדרש, ויגזר אמר ויקים לו, ומי הוא ומי אבותיו כי ישתרר עלינו גם השתרר, נשים קץ לממשלתו ושלטונו וממצבו נהדפהו. הנה הרב מתהלךְ בגדולות ובנפלאות ממנו, כי מאכל שלחנו וכמאכל המלךְ, ואשתו ובניו לובשים בגדי שרים ורוזנים וכל היום הוא צוח כי בביתו אין יחס ואין שמלה. ועתה נקומה נא ונערה עד היסוד את כל מקורי הכנסותיו, וידעו זבולון ונפתלי המחזיקים בידי הרב כי לכח גם אנחנו אמיצים הננו, וכליות הם תכלינה בחיקם”.

נחרצה נעשתה, את אשר נדרנו קימנו, וחיש קל יסדנו לנו חברה ש“ס שלישית, על אף חברי החברות הישנות, ובהמון חוגג חגגו את ההתחלה, במשתה, שמחה ושירים, ובשיבנו מן המשתה אחרי חצות הלילה, דפקנו בחזקה על חלוני בתי הגבאים הישנים ונעורם משנתם בבהלה ואנחנו החמקנו שבנו לבתינו, וגם על גבאי חברה משניות העברנו את הכוס, כי בפנקס העיר מצאנו כתוב הדור את החוק כי אדון בית המדרש הוא הפרנס הראשון דמתא ולא גבאי דחברה משניות, ומיד יסדנו לנו חברה גדולה, “נגד חברה משניות” ונשלח להגבאי אזהרה כי ירד מגדולתו, אף הוא ובעלי בריתו התעקשו ולא אבו שמע לנו באמרם: “תקוב המלחמה את ההר, הממשלה בבית המדרש לנו היא” או אז התלקחה בעירנו אש המלחמה בכל עזוזה וחרון אפה, ויחלקו אחינו המחזיקים בנושא לשתי מחנות וכל אחת חפצה לבלע את חברתה חיים, ומסירות במסירות נגעו, ומלשינות על מלשינות שטפו, אין בית אשר עין בו ריב בין בעל הבית לשכנו, בין חותן לחתנו ובין ראובן לשמעון, או אז עברה הכוס על השוחטים ועל החזנים, על השמשים וכל כלי הקודש מעינות פרנסתם דללו וכיסות שרי העיר מלאו, כי שתי המחנות התחרו אשה ברעותה לעור בשחד את עיני הפקידים להיות להם ולזרוע ולעמוד לימינם, או אז הראה יעקב החלש הצולע על ירכו כי גם לו זורע עם גבורה לעדר במלחמה. וכי לא מוג הלבב הנהו כאשר יאמרו עליו צריו. עודינו תכלינה עינינו לדעת מה תהי אחרית מלחמתנו ויד ימין מי תרם, והנה פתאום בבקר יוםא חד וול שמשי הקהלה עוברים בחוצות העיר ומכריזים “מטעם שר העיר האספו יהודים אל בית הכנסת” נשמע, ובמהרנו ללכת ולהתאסף אל בית הכנסת וכבר שמענו את השמועה הנוראה המבהילה כי אלכסנדר המלךְ הארץ נהרג בידי חרשי משחית. כחץ מקשת פרחה השמועה הזאת את לבות כלנו, ידינו רפו ברכינו פקו מעינינו זלגו דמעות, לבנו נבא לנו כי איך נכין לצלענו וכי בהרטש אלכסנדר רטשו כל חקותנו בחיים, ותוחלתינו נפצו על²) הסלע אהה! השעיר האומלל מזליח קאחזי כי התמורה הגדולה הזאת אשר נעשתה בארץ ישלח הוא ראשונה לכפרת עון לעזאזל במשפּט דברי הימים אתו כל ימי חייו האומללים, ואת אשר יגר בא לו כי עוד לא עברו ימי חדש ימים והנה פני כל פני עשו זועפים בהביטם בפני בני יעקב, כי בני עשו אפילו פיליפ משגיח על היי”ש, ארידי הסגן בבית הנבל ויעטא משקת התנורים.

– ובבקר יום אחד בבא פיליפ בבית יעקיל המוזג למדוד את ייש“ו, והנה אויה מתלאה, כי מצא את ייש”ו פסול ויערך פרטי־הכל, ויחתם את חביות היי"ש בטבעת המלךְ וילךְ להגיש את הקובלנא אל השר הגבוה הממונה עליו.

“אהה אדוני פהיליפ יתחנן אליו יעקיל – ההסכן הסכנת לעשות כזאת לי אני עבדךָ, רעךָ וידידךָ, הלא אני האתון אשר רכבת עלי זה כעשרים שנה.”

– הרף מדבר דברי שטות – יענהו פהיליפ – היהודים יעברו סחור סחור לחקי המלךְ, היהודים יעשו כל דבר בלע, אתה ורעיךָ מוזגים מוכרים יי“ש פרוססי ואם אני אחריש ומצאני און, כי אבד את לחמי בגללךָ – “אבל אדוני פהיליפ – ילחש לו יעקיל באזניו – הלא זה הוא היי”ש הפרוססי אשר אתה בידךָ הבאת לי לפני שבוע ימים.”

– האם לעולל עלי עלילות דברים אתה אומר יהודי נבזה – יענהו פהיליפ בחרקו שניו – השמר לךָ והזהר מדבר אלי בדברים האלה עוד, פן תובל אסור באזיקים אל בית הסהר. –

"יהודי נבזה? אויה מי שמע כזאת מפיךָ עד הנה הלא מיד היית אוהבנו ובמספר בעלי בריתנו הנאמנים חשבנוךָ?

– תמיד אמרתי, אני אמר, ואמר לי היהודים עם נבזה הנם. רמאים ובוגרים מוכרים יי“ש פרוססי מגנבי המכס, ומוצצים כעלוקות את לשד המלכות ועם הארץ, אךְ הפעם אשא לפשעך, והא לך גליון פרטי־הכל, ומהר לשפךְ את היי”ש האסור בחצר ביתךָ, אךְ אם עוד הפעם תתפש אז מרה תהי אחריתךָ ראה העידותי בךָ.

ויעקיל שמח שמחה גדולה על התשועה הגדולה אשר עשה לו ד', וימהר ויקרע את גליון פרטי הכל וישפךְ את היי"ש האסור לחצר ביתו, ויחש רגליו להודיע לחיים רעהו המוזג את כל אשר קרה לו היום עם פהיליפ, אךְ מה מאוד נבהל במצאו את פהיליפּ גם בבית חיים, משנה את כל מעשיו אתו, ומפיו ברקים יתמלטו, קללות ונאצות על היהודים בכלל ועל המוזגים בפרט.

– אהה פהיליפ, הכלה עתה עושה במוזגי כבשן, איזה רוח רעה עברה עליךָ ותצרור אותך בכפה –

"רוח רעה לא עברה עלי אף בינתי לא הסתתרה, תמיד הייתי נאמן לחקי המלךְְ תמיד רדפתי באף את המוזגים הרמאים ובאמונתי למלכי החזקתי ולא ארפה, ואתם היהודים עוברי חוק ומפירי בריתי ענש תענשו.

– אבל פהיליפ – ישאלהו חיים – האם לא תחפץ ללות ממני היום שלשה רובל כסף? –

“שלשה רובל כסף אלוה ממךָ – יענהו פהיליפ אחרי חשבו רגעים אחדים כי זכר כי כסף דרוש לו לעת ערב לשחוק הקלפים – אבל השמר והזהר כי מהיום והלאה לא ימצא שמץ פסול בייש”ךָ, כי שומר חק אנכי, התבין? –

ובערב היום ההוא בהתאספנו בבית המדרש בין מנחה למעריב ואחרי תפלת המעריב, מה רב היה מספר החדשות אשר היה לנו לשוחח על אודותיהן הפעם, אפס לא כחדשות השנים הראשונות אשר רוונו נחת, והנסבנה על פנינו רוח גיל ורצון, כי חדשות היום ההוא היו משברות מתנים ומהדירות פּנים, ראובן בעל בית היין אשר שיח ושיג לו עם שרי העיר ואציליה, הבאים לחקור בביתו ממסךָ, ספר כי בילסבטגרד התנפלו הנוצרים כלם כאיש אחד על היהודים ויכום וישסו את בתיהם, ויציגום ככלי ריק, וכן בקיוב וכן בכל הערים הגדולות, והפקידים והשרים הגדולים עמדו מנגד ביום שבות זרים, חיל היהודים ויש אשר גם מחאו כפים, וגם עוררו את ההמון לעשות מעשהו זר מעשהו, ולעשות נקמות ביהודים עם עברתם, שמענו ומורשי לבבנו נמסו, וכל רוח לא קמה באיש מקרבנו.

“אם השרים והפקידים עמדו מנגד ולא כהו בפועלי האון, הלא אות היא כי כן רצון הממשלה”.

"אמנם כן כי רצון הממשלה הנה, ענה ראובן בשברון מתנים – גם הגיד לי תרנגול עם מזכיר לשר המחוז כי על כלנו תעבר הכס וכי בפקודת הממשלה נתנו למשסה ואין אומר השב. –

ולשמע כדברים האלה רטט אחזנו, חיל כיולדת, וברגע ההוא וזכר נפשו ונפשות בני בתו עלה לכל איש לפניו.

“נתנו למשסה ואין אומר השב” אויה מה נוראים הדברים האלה, אתה ד' אלהים, מדוע כה יעשן אפךָ בצאן מרעיתךָ, תמשךָ אתנו חמתךָ בכל דור ודור, מה חטאנו מכל עם העוינו מכל דור, זה שנות אלפים תרב כעסךָ אתנו, ולא תתן לנו אף תקופה אחת להחלץ. עצמותינו לזקף קומתנו, ולהתענג על נועם החיים אשר מידךָ נתנו לכל בני חלוף, כאחד, מדוע כל עם ועם שאנן הוא במגוריו וקופּא על שמריו מבלי אשר יבעתהו הרעיון הנורא, פן יהיה בין לילה למשסה, ופרי בטנו ירטשו אל הסלע, ורק עמךָ לבד בנךָ בכורךָ ישראל, בכל רגע חייו תלואים לו מנגדו. מעט ממנו גזרות ימי הבינים, רדפותיהם ושמרותיהם כי גם בימינו אלה, ימי האור והחכמה בפי יושבי תבל, תרמס תולעת יעקב ברגל גאוה, מדוע תחשה תתאפק היושבי בשמים, הלנצח סכות בענן לךָ?

את הדברים האלה קרא עזרא הסופר אשר גם הוא ישב במסכתנו, ולענות על שאלתו אשר היתה בעין הטחת דברים כלפי מעלה, התעוררו חמשה ששה בעלי בית וכלם כאחד חוו תשובותיהם. ר' שריה החסיד אמר: “מורי ורבותי התשובה הקצרה לשאלה הזאת היא כי בּגלות אנחנו, ועלינו לקבל את עול הגלות באהבה. עודני זוכר את אשר ספר לי רבי הקדוש נ”ע, כי פעם אחת בלכתו ברחובות העיר ווילנא, ומבלי דעתו את רחובות העיר תעה ויקר מקרהו לבוא קרוב אל רחוב בית התפלה הגדול אשר לקתולים ואשר אסור ליהודי ללכת שמה. ויתנפלו עליו נוצרים ויכוהו ויפצעוהו עד זב דם, אךְ הוא לא נאנח ולא הטיח דברים כלפי מעלה, ובהמלטו מתוךְ ההפכה מהר לבא אל בית יהודי ויטל אל ידו ויאמר: הרני מקבל עלי מכות הגלות באהבה ככתוב בדברי ישעיה נביאךָ: “גוי נתתי למכים ולחיי למורטים” – וזאת היא כל תלאותינו כי בימי דורנו שכחנו כי בגלות אנחנו, כי אמרנו כי בארץ הגוים האלה נרגיע, והנה עתה הם בּאים ומזכירים אותנו כי לא זאת המרגועה".

ור' גבריאל המלמד חוה דעתו כי לכן יסר ייסרנו יה כי רבו בנו בעלי הכפתורים הנוצצים הבוזים ליקחת אם, אלה בעלי מגבעות התכלת, מחללים שבת בפרהסיא ועושים כל דבר אשר לא יעשה, ובמי האשם אם לא באבות המרחיקים את בניהם מן החדר ומכניסים אותם תחת כנפי הגמנזיום. היו ימים אשר חדרי המלמדים היו מלאים מפה אל פה, ועתה מעת שגברה ממשלת ההשכלה, החדרים ריקים ושוממים, ושאיה יוכת שעריהם, ומעין התשובות האלו ענו גם הנשארים.

"ומה תאמרו לפהיליפקי רבותי – נאנח יעקיל המוזג – אויה, מי האמין לשמועתנו, כי זה פהיליפ יהפךְ לאויב לנו ובעצם ידו ירדפנו, לו ראיתם אותו היום איךְ כדוב שכול רץ מבית משקה אל בית משקה, ויקלל ויחרף ויגדף את היהודים כלם, כי עתה נעויתם משמוע, זה פהיליפ אשר יותר משלשים שנה מצץ את דמינו, גזז את צמרנו, ויאכל את חלבנו ויעשה פימה עלי כסל, ומפרוטותינו אשר בנפשנו הבאנו לנו עשה את כל החיל הזה את בית החומה הגדול אשר לו, זה האיש לפתע פתאום נהפךְ כמו חמר חותם, ועוד לא ידענו, ועוד לא יכירנו, וזה החלו לעשות כי הכרת פניו תענה בו כי רעות רבות בקרבו.

– אם אתם תתפלאו על פהיליפ, הנה אני אוסיף להפליאכם – ענה ואמר מנשה החנוני – הבה ואספר לכם את אשר קרני היום עם ארידי סגן בית המכס, כי היום אחרי הצהרים בבאי אל ביתו לשלם לו את הרבית בעד הכסף אשר הוא נושה בי, ענה ואמר אלי: טוב הדבר מנשה כי באת אלי היום ותשלם הרבית, אךְ דע לך כי בעוד שני שבועות ועליךָ להשיב לי את כספי במלואו, לא תחסר אף פרוטה אחת. שמעתי, ואבהל ושערות בשרי סמרו מפחד פתאום, “אדוני ארידי עניתי ואמרתי” בשני שבועות במועד קצר כזה איךְ תשיג ידי לשלם לךָ את כספךָ הלא ידעת כי לפני חדש ימים השאתי את בתי לאיש, והכסף שלויתי ממךָ היה לנדוניא ולהוצאות החתונה נפלא ממני הדבר לא אבינהו, הלא ביום תתךָ לי הכסף אמרת לי כי לונו לי לזמן בלתי מגבל, והרשות בידי להשיבנו לךָ בכל עת. –

“ומה לי ולדבריךָ – ענה ארידי בכעס – אחת אמרתי כי בעוד שני שבועות ועליךָ להשיב לי כספי במלואו ואם לא ואגרשךָ כלה מביתךָ, כי באפותיקו מכרתו לי.”

– אבל מה היא סבת הדבר כי כה לפתע פתאום תכפה דעתךָ לגבות ממני כספךָ?–

“סבת הדבר היא כי עוד מעט והיהודים יגרשו מן הארץ, ובערו אחריהם כאשר יבערו את הגלל”.

– אדוני ארידי – שאלתיו – אם היהודים יגרשו מן הארץ, ועם מי תעשה עסקיך, למי תלוה את כספךָ, ולמי תמכר את הסחורה הפרוססית?

“דום נבל ובן בליעל” גער בי ארידי בנזיפה – מה זה באת אלי לדבר באזני על דבר סחורה בפרוססית הלשחדני אתה אומר לעבר על חקי המלךְ, הטרם תדע כי שומר חק אנכי, לא כמוכם היהודים העוברים על חוקי הממשלה ועושים כל תועבה.

– אדני ארידי הלא זה לפני ימים מכרת לי בעד מאה שקלים סחורה פר…

“מה זה תדבר, הסחורה פרוססית ברשותךָ, מהר ברח לךָ מבּיתי, כי כרגע אני ממהר אל שר המחוז להודיע לו הדבר הנורא הזה, ואם המצא ימצא כדבריךָ וכל חנותךָ תחרם לאוצר המלךְ.”

– אדוני ארידי, ארידי רעי אלופי וידיד נעורי – החלותי להתחנן אליו – הכנים כל דבריךָ או כי מצחק אתה לי, לא, לא אאמין כי אתה תעשה רעה לי. –

“לא מצחק אני, אךְ האמת הברורה דברו שפתי עתה. כי כל אשר יהיה לאל ידי להרע לךָ, ולכל אחיךָ בני הבליעל ארע, ועתה מהר ברח לך מביתי והכין והכן להשיב לי את כספי.”

יצאתי מביתו כמכה בתמהון ושגעון, ועוד גם עתה הנני כחולם כי לא אאמין כי בהקיץ שמעו אזני כל אלה, וחרדתי גדולה לדעת מה ילד יום מחר.

וליתר בטחון – חוה עזרא הסופר דעתו הוא – מהר והלכת אל ביתך ובערת את הסחורה הפרוססית מחנותךָ, כי חשוד בעיני ארידי כי בבקר השכם יתנפל על חנותךָ בלוית שוטרים מזוינים. –

“הרף מדבר דברי לעג ושחוק – ענו ואמרו בעלי בית אחרים אשר גם להם היו דברי ענין וקנין עם ארידי – חלילה לארידי מעשות כזאת, כי רק אימים הלךְ על מנשה ולמען הפחידנו ולמען נסותו בא כיום הזה, אבל אם גם ישתנו כל סדרי בראשית, ואם גם יושם אור לחשךְ ומתוק למר, וארידי לא ישונה, כי אוהב ישראל באמת הנהו.”

– אוהב ישראל באמת? – שנה עזרא את דבריהם שחוק מכאיב לב פרץ משפתותיו – אוהב ישראל באמת? כמו שלעולם לא יהיה הזאב אוהב הכבשים באמת, כן לעולם לא יהיו ארידי אריסי וויזתא בני המן העמלקי ושאר כנותיהון אוהבי ישראל באמת. מתּקרבים המה לישראל בשעת הנאתם ממנו, בגזזם את צמרו, בהכינם להם מזעת אפיו יין חמר ובעשותם להם מחלבו ודמו משתה שמנים, אךְ כמעט שלא ימצאו עוד צד הנאה בו, אז כנצר נתעב ירחיקוהו מעל פניהם וכשבר נבל יוצרים ינפצוהו, לכן ידידי מנשה אל תסמךְ על הנס, מהר ולךְ אל ביתךָ לבער החמץ מחנותךָ, ומי יתן וידעו גם שאר אחינו החנונים כי רעה נשקפה להם מאת הצפעוני ארידי ושמרו ונזהרו. –

וחוברת מות כסתה את פני מנשה וימהר ויצא מבית המדרש בפיק ברכים ואחריו יצאנו כלנו, ורעיונות מרעיונות שונים מתרוצצים בראש כל אחד מאתנו. –

אויה תמורה נוראה במשךְ שבועות אחדים; אלכסנדר השני מודל שליט בעז כנפל לפני בני עולה נפל; דבר המחלוקות והמריבות על דברות חברות הש"ס והמשניות אשר הרעישו את העולם הכבשוני הנחו בקרן זוית כאבן שאין לה הופכין; בילסבטרד, בקיוב ובשאר ערים מכים את היהודים בוזזים את חילם, ומרטשים את ילדיהם ונשיהם תשגלנה! פהיליפ אוהבנו נהפךְ כמו אכזר לנו בעצם ידו יתקפנו; ארידי ידידנו באף ירדפנו, ויעטא יעטא יקירתנו התעמד בבריתה אתנו, האם לא מאס תמאסנו בעת התקשר המון כל המקרים והמפגעים לצבא צבא עלינו? – עוד ימים אחדים עברו, והחדשות הנוראות הוסיפו לבוא אלינו תכופות זו אחר זו, וכבר נודע הדבר בין החיים כי הפרעות אשר ההמון פורע ביהודים, לא מקרה זמני הוא, כי אם הנה נעשות מראש בסדר ובמשטר ישר, וכבר נשמע כי גם בעיר גדולה אחת אשר בפלכנו כבר ברכו בני עשו ועמלק ברכת “שהחינו” ויתנפלו על היהודים בעזוז אפם, וישדו ויבזו ויכו ויפצעו, וישברו וינפצו את כל אשר ליהודים, וכבר נשמע כי הנגף הולךְ וקרב גם אלנו. וגם נשמע כי גם בעירנו הנה פראנצישעק וקלימנט אויבינו מקהילים קהלות ומאספים אספות ודורשים בפומבי כי המצוה על יושבי כבשן הנוצרים לנכות ביהודים עם עברתם, להכותם מכת מות אחת ולא יוסיפו עוד קום, שמענו ונכבדי עירנו מהרו וילכו אל שר המחוז לבקש ולהתחנן מלפניו כי בסתר כנפי חוקי הממשלה יסתירנו, ויעצר בעד מחרחרי הריב המפיחים קריה ומנפחים אש ומשטמה בין לאם ללאם. ושר המחוז הבטיחנו כי כל אשר יהיה לאל ידו לעשות למעננו יעשה, אךְ לעצור בעד פראנצישק וקלימנט לבל יטיפו דברי שנאה נגדנו לא יוכל, כי חפש הדבור שורר בארץ רוסיא, ואין מי יוכל למחות בהם, גם העיר בדרךְְ אגב את אזני הפּרנס הראשון כי הקהלה עוד לא שלמה לו משכרתו, דמי “שב ואל תעשה” בעד החדש העבר.

ובערב, ובבית המדרש היתה רבה השיחה על כל מקרי היום ההוא, על עמדת פרנסי העיר לפני שר המחוז, על הדברים אשר דבר שר המחוז אתם על פרנצישק ועל קלימנט, על קיוב ועל ילסבטגרד, אךְ מכל השיחות והחדשות משכו את הלבבות שתי חדשות שונות אשה מרעותה, האחת היא: כי יאהן מילער בן יעטא משקת תנורינו התחבר גם הוא אל פרנצישק וקלימנט, והיום דרש בקהל בבית היין של קלימנט כי אם יזכה לראות בעיניו בהתחולל פרעות על ראש יהודי כבשן, אז יהיה הוא הראשון אשר יברךְ על הזבח ויכה שוק על ירךְ ביהודים הרמאים מצליבי משיחו – יאהן מילער בן יעטא – הלא זה הוא יאהן אשר מיום דעתו קרא אבי ואמי, ומעת שהחל ללכת ברגליו, אחז תמיד בסינור אמו ובחברתה בא אל בתי היהודים, ובכל בית יהודי נתנה לו פת חלה מיוחדת, ומ“מוצאות” החלה אשר ליהודים שמן וידשן ויפטם כעגל מרבק, הלא זה הוא יאהן אשר ביום חתונתו הקריבו לו כל היהודים אשר אמו משקת תנוריהם, מנחות ואשכר, וגם הטיבו את לבם אתו ביין, ויום חתונתו היה כעין חג לקהלה כלה, הגם יאהן זה יהפךְ לאויב לנו ויספח אל מחנת צוררינו? היתכן?

היהיה כדבר הזה? ויעטא, יעטא אוהבתנו? – אהה מי יודע מה ילד יום, מי יודע אם גם היא לא תּהפךְ לנו בקשת רמיה? – והשאלה הזאת היתה בערב ההוא סלע המחלוקת בין חובשי בית המדרש, אחדים נטו בכלל כי כעץ כן פריו, ומשרש נחש יצא צפעוני ואם הגן הוא צפעוני, אות הוא כי האם נחש הנה – והיותר נאורים ומשכילים אשר בנו אמרו חלילה לנו מהיות אי־סבלנים מדה מרבה כזאת, כי האבות לא ישיאו בעון בניהם, ואם יאה מילער אכל בסר האם בעבור זה שני יעטא הכשרה תקהינה? –

והחדשה השניה היתה אשר ספר תנחום הנחתום כי ממקור נאמן נודע לו הדבר הכי הרופא היהודי בן גסיסה נשתגע ויצא מדעתו.

– ואיכה ידעת הדבר, וממי נודע לךָ? –

בדרךְ פשוטה עד מאוד. היום בבקר באה אל חנותי שפחתו הנוצרית לקנות לחם, ובאנחה גדולה ספרה לי כי אדונה נשתגע ויצא מדעתו."

– ומה ראתה בו?

"היא תראה בו זרות ונפלאות אשר לא הסכינה לראות מיום עמדה לפניו זה עשר שנים, עצבות נוראה נסוכה על פניו, תוגה חרישית מקננת במרומי מצחו, ולרגעים יתמלטו מפיו מלין כאלו הוא מדבר אל לבו, גם התבוננה כי זה ימים אחדים אשר הוא מקשר חבלים לראשו, והיא יראה פן יצא מדעתו והוא אומר לאבד עצמו לדעת ושלים מחנק לנפשו.

– חבלים לראשו? – קראנו כלנו בבת אחת ומה ראתה בו ועד?

* * *

היא ראתה בו גם לידו הוא קושר החבלים –

"טפשים שבעולם – קפץ ויקרא נחשון המפלפל – טפשים שבעולם, מה אתם מתמיהים, ומדוע לא תבינו, הרופא בן־גסיסה לא יצא מדעתו, ולא חבלים הוא קושר על ראשו ועל ידו, כי אם תפילין הוא מניח ומה לדידה לערלית הוה מומא, לדידן מעליותא הוא, כי הרופא חזר בתשובה, ושפחתו הנוצרית אשר לא הסכינה מאז לראותו מניח תפילין, נתפעלה בראותה זר מעשהו זה ובחפזה מהרה להחליט כי יצא מדעתו…

– צדקת נחשון צדקת – קראנו כלנו – בן־גסיסה מניח תפלין, ומי יודע אם לא גם הדברים אשר הוא מדבר אל לבו, אם לא דברי שירות ותפלות המה, אשר יצק לחשו לפני האלהים המקבל שבים. –

"ואם אומר – ענה ואמר עזרא הסופר – כי כל מקרי הימים האחרונים, וחדשות הערב הזה אחוזים ודבוקים איש ברעהו כשלהבת בנר, יאהן מילעד בן יעטא נספח אל שונאינו, והוא מתפאר כי ידו תהי בראשונה ביהודים ולכן כתולדה מכרחת היא כי בן־גסיסה יניח תפילין, ואם נחיה עוד נזכה לראות חדשות ונצורות מחדשות האלה. –

ונצא מבית המדרש ונמהר לשוב אל בתינו לספר איש לקהל קרוביו ומיודעיו את דבר החדשה כי בן־גסיסה חזר בתשובה והוא מניח בכל יום תפלין. ביום השני בקר ואנחנו עומדים בבית המדרש ומתפללים תפלת השחרית במנין השני – הוא מנין בעלי הבית החשובים – והנה פרץ איש הביתה ובקול נורא קרא: “רבותי! בקורת נוראה בעיר, שוטרים מזוינים מקיפים את כל החנויות ולא יתנו לאיש צאת ובא.” כמו פעולת כת טמיר ונעלם הקימה הקריאה הזאת אותנו כלנו על רגלינו ותדחפנו מבית המדרש, ונמהר לרוץ איש אל ביתו ואל בית קרוביו החנונים, והנה אויה, פלצות אחזתנו; שוטרים מזוינים בהמון רב, שוטרי הגבול ושוטרי העיר מקיפים את כל החנויות מכל העברים ולא יתנו לאיש זר קרב אליהן, ושר הגבול ושר המחוז ושר גדול מעיר הפלךְ באים אל חנות אחת ומתמהמהים שמה כשעה שלמה, ויוצאים מן האחת אל השניה ואל השלישית, והחנונים אשר המבקרים כבר יצאו מבתיהם פורשים בידיהם, נאנחים ונאנקים ומיללים בקול מר: “אויה לנו כי שדדנו.”

וכרגע ועגלות רבות הובאו והסחורות הוטענו עליהן ותבאינה אל בית המכס.

רבים התפלאו על הצלחת מנשה החנונים כי עליו לא עברה הכוס, כי בחנותו לא נמצא כל שמץ פסול אשר יוכלו לעולל עליו עלילות דברים, אךְ אנחנו בני ביתה מדרש אשר שמענו אז בערב ההוא דברי עזרא הסופר בהעידו במנשה, כי ישמר ויזהר מפני ארידי, אנחנו הבינונו כי מנשה שמע לדברי יועץ המשרים ההוא, בעתה ראה רעה ונסתר, והחנונים האחרים אשר גם בהם העידו לא שמו לבם לדברים האלה, ויענשו ויפלו בפח.

ארידי! ארידי! הזה הוא תגמולךָ עלינו בעד אוצרות הזהב והכסף אשר רכשת מעמלנו ומעצבון ידינו, ארידי למה עברתנו, מה היא הרעה אשר הבאנו עליךָ לפתע פתאום, כי חמתךָ תבער כאש מתלקחת ואין מכבה. – בימים ההם והחדשות רדפו אשה את רעותה במרוץ נפלא, מבלתי פנות עוד אל אחת ביחוד, לחקרנה, לדרשנה ולבארה כראוי לכל פרטיה ודקדוקיה, בשעה אחת שמענו כי גם בעיר פלונית ובעיר פלונית הכו את היהודים. בשעה השניה – כי איגנטוב שר הפנים אומר לגרש את כל יהודים מארץ רוססיא ופולין, בשלישית – כי צירי בני ישראל הולכים להתנפל לפני הדום רגלי הקיסר לבקש ולהתחנן לפניו כי יחוס שה פזורה ישראל. ברביעית – כי פהיליפ אוהבנו חדל מקחת עוד כוסות יי"ש בבתי המשקה אשר לאחינו. וגם דגי השבת וגם תקרת הפשטידא לא ינעמו עוד לחכו, תועבה המה לו. פהיליפ! פהיליפֱ! הזאת היא שבועתך אשר תמיד נשבעת בכל הקדש לךָ; בכסא יאנעלא מלכךָ: בחייךָ וחיי צאצאיךָ כי אוהב נאמן אתה לנו, וכי הפשטידא של שבת שלנו יקרה בעיניךָ גם מהחסות תחת צל הקדושים אשר תחתיה תחסה לאחר מאה שנים, אהה! עת לעשות נקמות ביהודים השבועות מותרות ומופרות למפרע.

ובשעה החמישית שמענו כי יאהאן מילער בן יעטא הוא מפקד צבא שובבים ופוחזים הכן בכל עת להתנפל עלינו, ובששית – כי הרופא בן גסיסה לא יצא מדעתו כי אם חזר בתשובה שלמה לאלהיו שבשמים, כי מלבד התפלין אשר החל להניח בכל יום הנה הביא את ביתו גם מבשלת יהודית אשר היא מכינה לו תבשילין כשרין כבבתי שלמי אמוני ישראל, וגם ביום השבת קודש בא אל בית הכנסת ויתפלל עם כל המתפללים עד תם התפלה, וגם קנה מפטיר ויזמר את ברכות ההפטירה בקול עצב ומעורר לב, וגם עכן עורךְ הדין חזר בתשובה שלמה ובדברו בימים האחרונים עם אחדים מאחינו לא הרבה עוד ללעג על פתיות עם היהודים, על אולתם שגיונותיהם שגעונותיהם כדרכו מאז תמיד, וגם כזימיר אסיפאָוויטץ – חיים ברוכים – הקבלן העשיר מעיר ווילנא המתגורר בקרבנו גם הוא חזר בתשובה כי בימים האחרונים החל לתת איזה עבודות משרה לאחדים מאחינו היהודים, דבר אשר לא עשה מאז שבתו בעירנו, כי רק נוצרים היו אנשי מעשהו, ויהודי לא יראה ולא ימצא בכל גבולו; וגם רבים מבעלי הכפתורים הנוצצים ומגבעות התכלת חזרו בתשובה, כי רבים החלו פתאום להתפלל בכל יום ולהניח תפילין, וגם רבּים שכרו להם מורים ויחלו ללמד בשקידה שפת עבר, שפת אבותם.

– הימים האלה הם ימות המשיח – אמר ירחמיאל המלמד – בשבתנו בבית המדרש הרי אני כבן ששים ובכל ימי חיי לא ראיתי כי המקרים והמארעות ימהרו לרוץ ככה ארחות דרכם, וכל שעה תצמיח חדשה אחרת. –

"לא ימות המשיח ממש – ענה עזרא הסופר – כי אם ימות חבלי של משיח, והכנה גדולה לביאתו. מורי ורבותי, לא נביא ולא בן נביא אנכי אבל בעיני רוחי אני רואה כי תקופה חדשה בחיי עמנו גדולה ונכבדה הנה זה עומדת אחר כתלנו תקופה אשר אולי תהי שקולה כנגד כל התקופות אשר עבר עמנו בהן ביום גלותו, מעל אדמתו ועד עתה, תקופה אשר הנה לעת עתה במצב התסיסה. ואי אפשר לנו כיום לציין צורתה ולקראנה בשם, אךְ באחריתה תשגה מאוד מאוד.

 

ב    🔗

ומספר בעלי התשובה אשר בעירנו הלךְ הלךְ ורב ולזה הועילו הרבה מקרב הימים האחרונים, והגביר הישיש ר' משה אהרן, איש דגול מרבבה היה הגביר ר' משה אהרן, כל מדה נכונה וטהורה קננה בבתי נפשו, אךְ ביותר מכל הצטין במדת הסבלנות, הוא הוקיר את כל בני הדתות ויחלק לכל איש כבוד כערכו גם לא בז ולא שקץ את בני הכתות השונות אשר בעמנו, בעיניו יחד נשתוו כחסיד כמתנגד, כמשכיל כמתפלסף אם רק איש הולךְ בדרךְ ישרה הנהו ושמר תורה ועושה חסד לעמיתו, אךְ תועבות נפשו היו מתּחכמים אשר בהפקירא ניחא להו.

בערב נאספנו בּבית ר' משה אהרן ובשיחותיו הזכות והנמלצות, במדברותיו הנעימות והמושכות את הלב החלפנו כח. בשעה התשיעית בערב נבא אל הבית ההוא ונמצא את אדוני הבית אבי המשפּחה יושב ראש אל שלחנו וסביבותיו בניו וחתניו בנותיו כלותיו וצאצאיהם. מפני כלם נשקפת שמחה טהורה, שמחת יראת ד' ותם דרךְ, והמה מקשיבים באזנים קשובות לדברי אביהם אשר כטל תזל אמרתו. יש אשר נשיח בעניני העולם בדברי מסחר ועסקים משא ומתן, ויספר הישיש מקורותיו ודברי ימי חייו, מהליכות מסחריו בכל תקופות ימי חלדו, ומהנסיונות הרבים אשר הורהו הזמן בימי חיי הבלו, ושפתים ישקו אמריו הנכוחים. יש אשר נשתעה בדברי אמונה ודת ואז ישא הישיש מדברותיו החוצבות להבות אש אהבה טהורה לאמונתנו הקדושה, למצוותיה וחוקותיה ומרוחו הכביר והנאדרי בקדש יאציל על כל הנאספים והדרת קדש תנוח על פני כל, ומדי דברו בעם ישראל, בקורותיו ותלאותיו אשר סבוהו מכל עבר ופנה זה שנות אלפים אז ימס לבו בקרבו ועינו תהיה למקור דמעה, ובעיני כל שומעי דבריו תתנוצצנה דמעות חמלה ואהבה ללאומנו, ברסיסי טל אורות, אךְ ברגע ימח דמעות עיניו וידבר נחומים אל עמו ואמתו כי נצח ישראל, באותות ומשלים לקוחים מדברי ימי עמנו יוכיח כי כל ימי השמים על הארץ לא יחדל ישראל המיות גוי על פני האדמה.

בימי המבוכה ההם חגג ר' משה אהרן את חג יום הולדו השבעים. ימי מבוכה תלאות ומצוקות מאין כמוהם היו הימים ההם לבני ישראל יושבי רוססיא, מחוץ –– זועה הבין שמועה, ובבית אימה; כנסת ישראל היונה הנהלאה אשר אמרה למצא עתה מנוח לכף רגלה מתלאותיה ונדודיה הרבים בימי הדורות שעברו, ובתקופת שלשים שנה הקודמת כבר החלה לשאף רוח ולהתנער מעפר שפלותה, והנה נגע בה רוח תימן וישערנה ממקומה ויהלמנה וידכאנה, והאפרוחים בני היונה ההומיה הזאת, אשר צרות אִמן הראשונות לא ראו, וגם אטמו תמיד אזניהן משמע אותן, וישמנו ויעשו פימה עלי כסל, ויהיו בעיניהם כבני האיה והדיה ויבוזו ליקהת אמן, ולרוחה הנמוכה והנדכאה, והנה בגעת בם פתאום הרוח. בבוא כשואה פחדם ואידם כסופה אתה, השתוללו ויבהלו ויהיו כנבוכים בארץ, בּעת כזאת יחפש אדם בעל שכל נמרץ אשר בעצתו ינחה נבוכים כאלה על מי מנוחה ינהלם, לעודד רוחם לחזק ידים רפות וברכים כשלות לאמץ, ובעת ההיא היה משה אהרן הישיש לנו בני כבשן למלאךְ נחומים וישע, ובדברי שפתותיו, ברוחו הכביר, בביאתו הגדולה והרחבה בכל חדרי התורה ומשליו והנעימים הלוקחים את הלב השיב רבים לבצרון.

בערב יום העשרים לחדש סיון התאספנו בבית ר' משה אהרן לחוג את חג יום הולדו, הוא ישב בראש השלחן ויקטר מקטרתו כדרכו תמיד, ואת השלחנות מסביב עטרו בניו ובנותיו, חתניו וכלותיו וצאצאיהם הנעימים, וכעשרים קרואים ממוקיריו ומכבדיו, קרוביו וידידיו, גם הרב הישיש היה בין הקרואים גם המ"ץ, גם הרופא דניאל, והרופא בן־גסיסה באו לשוש משוש את ידידם ביום שמחתו, לשתות כוס ברכה לחיי הגבר המורם מעם היקר ללבב כל אנשי העיר.

השלחנות היו עורכים בטוב טעם, הגברת ושתּי נכדותיה הבכירות עמדו לשרת לפני הקרואים, ואחרי אשר הרב הישיש שתה ראשונה את כוסו לחיי בעל הבית הנכבד ויברכהו כי יאריךְ ד' ימיו ושנותיו, שתינו כלנו כוסותינו לחיי החוגג הנכבד, וברכות למאות היוצאות מקרב ולב עמוק עפו אליו בכל עברים, אז פתח הישיש הנכבד שפתותיו ויביע תודתו לקהל הנאספים על הכבוד הרב והידידות הרבה אשר אצלו לו, ושמחה טהורה, שמחת תמימים וישרי דרךְ מלאה כל הבית.

“מי יתן ישיש נכבד – ברךְ אחד הקרואים את החוגג – ובימיךָ עוד תזכה ולראות בעיניךְ ולשמע באזניךָ בּשורות טובות על לאומנו הנדכא.”

עוד נראה בעינינו ונשמע באזנינו – השיב הישיש – בטובת עמנו, אךְ אל נא נואש ואל נאבד את רוחנו הכביר, עמנו הוא מלומד מכות, ומה הנה תלאותינו ומצוקותינו עתה מול תלאות ימים עברו ומצוקותיהם הנוראות והאיומות. הלא אךְ עקיצות הנה לעומת הצרות הראשונות הרשומות בדם על ספר דברי ימינו.

"אבל אז הלא החשך כסה ארץ וערפל לאמים, ומי מלל זאת לנו, כי עתה בסוף המאה התשע עשרה המאה הנאורה והמחכמה, מאת ההשכלה והמדעים, מי מלל לנו כי עתה יקומו נושכינו ויקצו מזעזעינו – שאל יפתח בן אחי משה אהרן אשר שב לא כבר מבית מדרש המדעים אשר בעיר קיוב.

בבית שררה דומית השקט וכלנו חכינו למוצא פי הישיש, ואז פתח פיו ויען ויאמר: "מי מלל לנו כי עתה בסוף המאה התשע עשרה, מאת המדעים וההשכלה כי עתה יקומו נושכינו ויקצו מזעזעינו – כן תשאל בן אחי היקר וכן ישאלו רבים כמוךָ, אךְ התדע יקירי, כי מקרי דברי הימים ומסבותיהם לא יציבו להם ציונים ולא ישימו גבולות לפעולותיהם לאמר במאה הזאת נצא באופן כזה לפעולות ידים ובמאה הזאת ככה, המקרים ירוצו ארחות דרכם מבלי התבונן אל המאה ואל שמה. ורק אנחנו בחפזנו בנינו את המאה הזאת בשם התאר “המאה התשע עשרה המאשרה” ומקרי ימינו אלה אחוזים וקשורים בסבךְ מקרים קודמים סבות מסבות שונות, והסבה הראשונה כי עם חלש ונדכא הננו, מפוזר ומפורד בכל הארצות, ובכל מקום יחשבונו כגר בארץ, מבלי שימנו אל לב להטיב מצבנו בפעל ירים, כי למודים אנחנו בימי טובנו לשכח את הימים הרעים, לשמן ולבעט בעמנו ואיש אל בצעו וטובת עצמו מקצהו, ובבא ימי הרעה אז נעשה מספד כהנים, כל גבר ידיו על חלציו ולארץ נשב ונהגה בגרון. בדברי ימי עמנו ובחיי עמנו כבר היו מאות רבות כמאה התשע עשרה הזאת, אשר החליקו לנו בעיניהן, ותשלחנה לנו לרגעים מעטים אורות מתעים, ועמי לא התבונן כי אך אורות מתעים המה, ויאמר כי כבר בא אל הנחלה ואל המנוחה ולא דאג לאחריתו, עד אשר באו המקרים והמסבות ויהפכו עליו האופן וישערוהו ממקומו ואז הגה נכאים ויחבר קינות וסליחות לזכר צרותיו ותלאותיו, ודי לו במאות הראשונות לשבת ישראל בארץ ספרד וההצלחה האירה אליו פניה וירא ישראל את הארץ כי טובה והנחלה כי נעימה, וישכח כי לאם בפני עצמו הוא, גולה מארצו הקדושה, ערש ילדותו, ויחל להתערב בגוי ספרד ולהראות לכל כי ספרדי שומר דת משה הנהו, ויקח חלק בכל ענייני המדינה, וראשו לחלי על כל דבר נפל בספרד; בין יועצי המדינה היו יהודים, בין לוחמי מלחמת הארץ יהודים, בין תרי ארצות חדשות ההולכים להגדיל את גבולות הארץ נמצאו יהודים ובכל דבר חכמה ומדע לקחו היהודים חלק בראש בארץ ספרד, אך מה עשו אז ברב עשרם ובכחם הגדול לטובת ארצם הקדושה?

אחד היה ר' יהודה הלוי אשר. בת שירתו הגתה נכאים לזכר ציון השוממה, וכפי מסורת ההגדה עלה ציונה לנשק אבניה ולחונן את עפרה, וכמעט שאר בני ציון היקרים שכחו את ציון, את ירושלים ואת ארצם כי ספרדים הנמו ומה חסר להם בארץ הלזו, הברוכה גם היא בטל השמים ומשמני הארץ, אפס כי לא הרבה ארכו ימי הטוב, כי הגיעו הימים הרעים ימי החשךְ וממשלת הכהנים אשר התקנאו ביהודים על רוב עשרם וכבודם הרב, וגם היהודים משכו עליהם את את שנאת אדוני הארץ, כי השתבחו בעשרם ורכושם בעיר, בבנותם להם היכלות נהדרים, ובלבשם שמלות יקרות ועדי עדיים, כי כן דרךְ העשיר להראות את כבודו בחוץ, למען אשר על פני כל העם יכבד, ואחרית עמנו בארץ ספרד הלא ידוע לכל אחד מאתנו, ומי יודע אם גם אז לא קראו משכילינו כמשכילי הדור הזה, מי מלל לנו כי במאה הזאת יקומו מזעזעינו, מי מלל לנו כזאת וכזאת?

הזקן עצר בדבריו, והרופא דניאל החל:

“דבריךָ ישיש נכבד קולעים אל רעיון ישוב ארץ ישראל³ אשר התעורר בימים האלה בלבב אוהבי ארצנו כפי אשר קראתי בכתבי העת, ותדמה אותנו אל אבותינו בספרד אז, אךְ מה יכלו אבותינו אז בארץ ספרד לעשות לטובת ארץ ישראל, וכידוע היתה אז הארץ שוממה ובלתי מיושבת מפני המלחמות הרבות אַשר התחוללו בה תמיד, בהיותה תל שכל גויי הארץ פונים אליה וכל לוכדי הארצות אמרו להביא את הארץ הזאת תחת ממשלתם. והיכלו היהודים גוי ממשךְ ומורט להרים ראש ולשאת עיניהם אל הארץ ההיא להיות מרמס לרגלי כל?”

– אין דבר העומד בפני הרצון, ולו רק אבו אבותינו, כי עתה יכלו, גם עשו והצליחו, גם בדור הרמב“ן היתה הארץ שוממה ובלתי מיושבת מגור מסביב. ליוצא ולבא אין שלום, ובכל זאת כאשר יסד הרמב”ן את הישוב הצליח חפצו בידו למרות המכשולים הרבים אשר היו מונחים על דרכו, ולו הוציאו כל בני דור ודור פעולות כאלה כפעולת הרמב"ן לאור, כי עתה כבר היתה הארץ כלה או מקצתה מיושבת מבני עמנו ולא היינו עוד גרים בכל הארצות. –

“מספר אחינו בני ישראל לפי חשבונות מחשבי הספרות, עולה לעשרת אלפי אלפים, נניח כי מחציתם ישארו בארצות מגוריהם, ומחציתם חמשת אלפי אלפים יסכימו בלב אחד ובנפש אחת לעלות אל ארצם. והארץ מצערה ושוממה התמצא להחיות מספר האנשים הרבים האלה, התתן להם את יבולה, האם לא יגועו ברעב בראש כל חוצות?”

– שאני אדוני – ענה ר' משה אהרן – אם אמר כי לא בהגיון תדבר הפעם דבריךָ, משל הקדמוני אומר: לא ביום אחד נבנתה העיר רומא, וגם בפי חז"ל שגור המשל הזה: “בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים והעלה עליו שרטון ועליו נבנתה כרךְ גדול שברומי” לאמר, כי התחלת בנין העיר רומי היתה עוד בזמן קדום בימות שלמה ולאט לאט במשךְ הימים עלתה וגדלה, עד כי היתה לכרךְ גדול, וכן כל מפעל גדול יצא לאט לפעולות ידים והיה ראשיתו מצער ואחריתו ישגא. ישוב הארץ החדשה, ארץ אמריקא הכי בשנה אחת יצא לפעולת ידים? כבר עברו כארבע מאות שנה והישוב עודנו הולךְ ומתפתח ומשתלם, ומה אנחנו שואלים מאחינו? חלילה ממנו לדרש כי חמשת אלפי אלפים יעלו ויתישבו בארץ בעת אחת, יודעים אנחנו כי ידינו לא תעשינה תושיה להושיב את הארץ בפעם אחת, וגם איננו מבקשים מאחינו, כי ישליכו משכנותיהם וארצותיהם אשר נולדו שמה וילכו לנוע ביום על הרי ישראל השוממים והנטושים, ישב נא הלארד ראטשילד בהיכלו בלונדן ויתענג על רב טוב, וישב הבאראן פאליקאוו בהיכלו בפטרבורג, וכן שאר גדולינו ועשירינו יכבדו במקומותיהם באשר המה שם, אךְ מה אנחנו מבקשים מאחינו רק כי יזכירו ולא ישכחו את ארצם, ואיש איש יתנדב שקלים אחדים בשנה להושיב מספר משפחות ידוע, לעבור את הארץ הקדושה שקלים אחדים בינינו ובין ארצנו הקדושה מה המה? פזרנים אנחנו וידינו פתוחות תמיד להוציא כספנו על כל דבר מותר, על עדי עדיים לנשינו, כובעים צניפות ורדידים לבנותינו, וגלומי עשן לפינו, ומדוע נקמץ ידינו מהעניק פּרוטות אחרות לארצנו ביום שידובר בה.–

"ואם כבר תתישבנה אלף משפחות או יותר בארץ הקדושה, מה תועלנה בזה להות אחינו העשוקים ורצוצים בכל הארצות, הכי אז נחדל מהיות גרים בעיני אדוני הארץ, וזאת שנית מי יודע אם ממשלת תוגרמה תביט בעין יפה על מעשינו, וגם ממלכות המערב אשר הארץ קדושה גם בעיניהן התבטנה בקר רוח בהתנחלנו בארץ?

– אני אשיבך על ראשון ראשון, ועל אחרון אחרון; המשפחות אשר תתישבנה בארץ תהיינה מן אחינו העשוקים ורצוצים בארצנו, ואותן נסיע לאט לאט ונטען על אדמת הקדש, ואחינו יושבי הארצות הנארות אשר שלום להם מסביבם יתמכו בשקליהם ופרוטותיהם בידי אחיהם העובדים אדמת הארץ הקדושה, ובאחרית הימים כאשר יגדל הישוב יקום בארצנו הקדושה דור חדש, דור אכרים ויוגבים אשר איננו קולט מחיתו מן האויר, דור שלם ובריא אולם בכחות נפשו וגויתו, דור היושב תחת גפנו ותאנתו ומתענג על שמי ארצו הקדושה הזכים והבהירים, דור אשר לא יפנה אל רהבים ושאטי כזב, ואז יראו שונאינו כי גם אנחנו אוהבים העבודה ואוכלים לחמנו בזעת אפינו. וממשלת תוגרמה לא תצר צעדי אחינו עובדי האדמה, כאשר לא צרה את צעדי אחנו היושבים בארצותיה עד כה. ונהפוךְ הוא כי גם תשמח בראותה כי אחת מארצותיה השוממות ונטושות נהפכת לארץ פוריה, ולממשלות המערב אין הדבר נוגע כלום, יודעות הנה כי עם חלש ורפי ידים אנחנו, שלמים אנחנו עם הארצות אשר בהן נתגורר, ומעולם לא נשאנו יד במלכינו, ומה למצוקי ארץ כמוהם ולחגבים כמונו.

הזקן עצר במליו וכפי הנראה פעלו דבריו על לבות כל השומעים, כי כלם החרישו ויעמיקו במחשבותיהם מבלי השיבם על דבריו, ובראותו כי אין מענה פנה אל יפתח בן אחיו המשביל וישאלהו: מה תאמר לדברי, בן אחי, התסכים לדעתי, או אם יש מענה בפיךָ לבטל דברי, דבר, יתבררו ויתלבנו הדברים ונוציא לאור משפט.

– חלילה לי לבטל דבריךָ דוד נכבד, אשר לפי חוג השקפותיךָ ודעתךָ על היהודים והיהדות כלם נכוחים ונאמנים, אך סלח נא אם אמר כי לא מחשבותיךָ מחשבותי על היהדות, ולא השקפותיךָ השקפותי. –

“הוציא נא לפני השקפותיךָ על היהדות ואדען”.

– מי יודע אם לא אחשב בעיני כל האדונים האלה, הקרואים הנכבדים ככסיל המוציא כל רוחו ואולי בגלותי השקפותי יתמלטו מפי דברים אחרים אשר יהיו למורת רוח אחדים מהם, ומדוע ביום טוב כזה אכאיב את לבבם. –

"עברו הימים אשר איש בא בריב עם עמיתו על אדות מערכי לבבו, ילךָ

כל איש בשם דעותיו והשקפותיו אם רק מעשיו רצויים בעיני ד' ואדם, ועתה דבר נא דבריךָ ונשמעם."

“מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ירבנה – ענה הרב הישיש, ועתה נשמע נא השקפותיךָ על היהדות ונדע לעת דבר.”

– על ברכי דור הישן גדלתי ואהגה בדברי חכמינו הראשונים ובדברי ימינו, וגם עתה אני קורא בספרות ישראל ואדע את כל המשא־ומתן אשר בין סופרינו אם לאום ועם הננו או כי רק בני דת אחת אנחנו ועוד כמו אלה, שומע אנכי את הקולות ורואה את הלפידים בבוא אלינו סופרינו לדבר אתנו מתוךְ הענן, וכל אחד מביא חבילות עצותיו והצעותיו איךְ ובמה לתקן מצבנו, זה ידרש תקונים בַּדת, וזה ידרש כי נשליך אחרי גונו את השכלת בני יפת, זה יטיף לישוב ארץ ישראל, וזה – לישוב הארץ החדשה, והאחד בא ושואל קושיא בשחוק, הנהגת מסלת הברזל איך תתנהג בארץ ישראל אם ביום השבת קדש תקרא מנוחה לכל מלאכת מעשה, ובעיני יחד כלם נדמו לנערים משחקים, או למפריחי כדורי בורית, כי הרואה את החיים בערים הגדולות, את החיים בתמונתם האמתית ולא מתוךְ החלום וההזיה, הוא יודע כי להיטיב מצבנו אין עזרתנו בנו, כי אם בסבות החצוניות הסובבות אותנו והסבות האלה לא תחדלנה כל עוד נהיה עם לבדד ישכון, כי עמי הארץ לא יחדלו משנא אותנו ומהדריכנו מנוחה בכל עת ובכל זמן, בראותם כי אנחנו מעטים ועומדים נגדם בקשה עורף ונמאן להכנע, ולא מפני שנאת הדת בלבד המה מריבים אתנו כי אם מפני גאות עמנו העומד על דעתו ואיננו נותן ידו למנצחיו העצומים ורבים ממנו, ועתה נחשב נא דרכינו, הטוב אנחנו עושים בהקשותנו ערפנו, ואם לא אולת כסל היא לנו, לנו המעטים והחלשים להלחם עם הרבים והעצומים, הלא סוף כל סוף ננצח ונכנע כחוק השורר בארץ כי כל דאלים גבר, והחלש יהיה טרף לשני החקיף ממנו, ועד מתי עד אנה נעמוד על דעתנו להחזיק ביהדותנו, עד מתי נהיה מרמס לרגלי כל עובר, למשל ושנינה בעיני כל גויי הארץ, עד מתי נשפך דמינו ודם בנינו בעד דעה שאיננה מביאה לנו כל תועלת. ומה מטרתנו בזה? בדברי ימי עולם אנו קוראים כי עמים רבים עשו מלחמות איש את רעהו אך בראות החלש כי איננו יכל לעמד בפני שתקיף ממנו נתן ידו למנצחו ויכנע תחתיו; הפרסיים נבלעו ביונים, היונים ברומאים, והרומאים מצוק הארץ ולוכדי הארצות נבלעו גם המה בידי תוקפיהם בבא עתם, ואנחנו עומדים על דעתנו וסובלים כל יד עמל ותלאה, לכל תכלה נראה קץ, ומתי נראה קץ למלחמותינו הארוכות עם כל יושבי חלד זה שנות אלפים ומתי נעשה לביתינו לחיות חיי שלוה בתור אנשים ככל יושבי תבל?

* * *

משה אהרן נאנח בשברון לבב לשמע דברי בן אחיו המתיאש מכל תקות ישראל, אך כרגע שב רוחו הכביר אליו ויען ויאמר:

"שמעתי רבות כדבריךָ אלה, האומרים יבשו עצמותינו אבדנו לנו, הבה נתבולל בעמים ונהיה ככל הגויים בית ישראל, בימים מקדם בשבת עוד ישראל על אדמתו, כבר אמרו ועשו כזאת עשרה השבטים והנביא קרא אז על מעשיהם אלה בקול קורע לבב אפרים בעמים הוא יתבולל, אפרים היה עונה בלי הפוכה. ומפני הדעה ההיא אבדו לנו עשרת חלקי האומה ונשאר אךְ מעט, ועתה אענך בדבריך, אתה אומר כי יען כי החלשים באומות אנחנו לכן נטל עלינו להכנע ולהתבולל בין הגויים: בחוק השורר בתבל כי כל דאלים גבר, והחלש יהיה טרף לשני התקיף ממנו, ומספרי דברי הימים אתה מביא עצומותיךָ, הבה ואני אביא עצומותי מספר הטבע מספר היקום. ביום ברא ד' את הארץ וכל צבאיה, ברא את הארי הנמר והשחל ויברא גם את הכבשה החלשה, היו ימים אשר החיות הטורפות שלטו בארץ בממשלה בלתי מגבלת, טרם עוד יגבר האדם בארץ וטרם תרום יד ימינו על פריצי החיות, ובכל זאת לא עמדה להם יד החיות האלה להכחיד את קיום הכבשות מן הארץ, עד אשר באו להם הימים הטובים, כי באו תחת חסות האדם אשר איננו טורפם בחמת אפו כי אם יגוז צמרן וישית עליהן עינו לטובה, – אם כל מטרת הכבשה בתבל, היא, אךְ ורק כי יגזזו ממנה צמרה, זאת לא נדע, כאשר לא נדע גם מטרת כל הברואים, וגם מטרת האדם בחיר היצורים נכחד ממנו – אךְ זאת אנו רואים כי מין הכבשים לא עבר ובטל מן העולם, למרות החיות הטורפות החזקות והגבורות ממנו; שה פזורה אנחנו בני ישראל, היו ימים אשר בחמת כהני און הובלנו באלפינו אל במת המטבח, כרחל לפני גוזזיה נאלמה, ובכל זאת לא הכחידו קמינו, שבע נפלנו ונקום, ומה אות – כי חפץ ה' בנו להחיותנו ולקימנו כיום הזה – אתה אומר כי כל העמים העצומים בבא עתם כי ירדו מן במת החזיון נתנו ידם אל מנצחיהם ויכנעו מלפניהם, ויהיו אתם לגוי אחד, במה דברים אמורים אם נכנעו מפניהם ויהיו למנוצחים, אבל השמעת מימיךָ כי המנצח יתן ידו אל מנוצחו ויאבד את עצמו מן העולם לדעת, ואנחנו – באמת הנה אנחנו המנצחים. עם בבל נצחנו לפי שעה, ואנחנו נצחנו אותו לעולם, כי הוא כבר עבר מן העולם ואיננו, ואנחנו חיים וקימים תחת השמים, עמי פרס יון ורומא נצחונו לפי שעה ואנחנו נצחנו אותם לעולם ועד ועומדים על קברותיהם, ובמה נצחנו אותם? לא בחיל ולא בכח כי אם ברוח ד' צבאות, אמת כי חיינו קשים ומרים ודורנו יסע באנחות ואנקות, אבל גם זה הוא חוק השורר בארץ, כי המנצח כל ימיו כעס, ומכאובים ענינו, וגם בלילה לא ישכב לבו, מדאגה פן יאבד את אשר כבר רכש לו. למשל עם אשכנז בימינו אלה אשר עשה מלחמות רבות עם העמים סביבותיו ויוכל להם, היחיה במנוחות ויתענג על רוב טוב כעמי שווייץ ובלגיא הממלכות הקטנות, הנה כל היום ערוך הנהו למלחמה. והוא נאנח ונאנק תמיד מפני חמת המסים הכבדים המעיקים תחתיו והוצאות המלחמות המכבידות עולן עליו, כי כל היום נטל עליו, לעמוד על המשמר ולשמר את אשר רכש לו – אנחנו הננו מנצחים ברוח, כי שנות אלפּים, ועמים רבים לא יכלו לנו, ולכן גם עלינו לעמד כל היום על משמר רוחנו, לשאת כל יד עמל ותלאה, בשביל דעותינו לבל נאבד את אשר רכשנו לנו, עד אשר יערה רוח ממרום על כל יושבי תבל לאהוב איש את עמיתו הנברא בצלם כמוהו, ויהפוךְ אלהים אל כל העמים שפה ברורה לחדל מריב איש את רעהו, או אז יונח גם לנו, ויחד עם כל העמים נעבוד עבודת השלום ועבודת הדעת, והיה – בבא העת המאושרה אשר עליה נבא החוזה ברוח קדשו: “כי תמלא הארץ דעה את ר' כמים לים מכסים”.

אמרת כי כבשים אנחנו, ותשוב ותאמר כי מנצחים ומצוקי ארץ הנהו? –

כבשים הננו בגופנו ומנצחים ברוחנו, סבלנים אנחנו מאין כמונו, תורת הסבלנות (טאלעראנץ) היא מקור חיינו, ומעולם לא רדפנו באף את בני אמונות אחרות ולא חפצנו להכניס בעל כרחם גרים תחת כנפי אמונתנו, אך לא נחפץ גם לותר על שלנו, ואנחנו עומדים כסלע מוצק בין גלי הזמן מבלי אשר נתן לנגע באמונתנו, וגם טובי העמים אשר בארצותיהם אנחנו מתגוררים נוהגים יותר כבוד ביראי ד', מאשר ינהגו כבוד בהבועטים בכל דת"….

הזקן כלה דבריו וכל הנאספים הריעו תרועת שמחה לדבריו, ויפתח אף כי העמיק במחשבות כאלו הוא מחפש מענה לסתור את דברי דודו ולחזק את השקפתו, אך אחרי עבור רגעים עשרה ענה ואמר:"

“אודה ולא אכחד כי דבריךָ דודי הנכבד נאמרים בהשכל ודעת, ואף כי עוד לי מלים לשאלךָ על דבריךָ, אך אניחם לעת אחרת, כי כבר עברה השעה האחת עשרה, ואמנם כן כי דבריךָ השיבו את רוחי ויהיו שקוי לעצמותי, כי חדשות השמעתני, ועתה סלח נא אם עוד שאלה אחת אשאלךָ ואחר אחדל היום: הנה אנחנו מתפארים כי אנחנו העם הנבחר הננו, ובתפלותינו אנחנו אומרים: “אתה בחרתנו מכל העמים”, ואם העם הנבחר הננו, מדוע רק בנו הויה תמיד יד ד' להכותנו בעברה, מכה בלתי סרה, אין רגע שאין בו פגע, ואין לנו יום שאין קקלתו מרובה. ידעתי את התשובה אשר אבותינו בני דור הישן משיבים על זה לאמר: כי את אשר יאהב ד' יוכיח, וגם אתה בכלל דבריךָ הראשונים כבר השיבות לי תשובה קטנה גם על שאלתי זאת; מנצחים אנחנו ועלינו לסבל ולהתענות בשביל נצחוננו לבל נאבד בידים את אשר רכשנו לנו, אך התשובות האלה אם תספקנה או לא תספקנה בכל, הנה רק תשובות לנו, אשר רגלינו עומדות בדור הזה וראשינו בדור העבר, אבל מה נשיב לבנינו לבני דור החדש כאשר ישאלונו כזאת: למה לנו לסבל כל יד עמל ותלאה רק בשביל השם “יהודי”. נשליכהו מעלינו ונחיה ככל הגוים שלוים ושאננים, כי אם בני העם הנבחר אנחנו, איה האהבה אשר יאהב אותנו אבינו, ואם אנחנו מוכים ונגשים כל היום, הלא אות היא כי יחפץ דכאנו בשביל השנאה שישנאנו.”

ר' משה אהרן חפץ לענות שואלו דבר אך הרב הישיש קרא: “אם תרשני אדוני אענה אנכי על השאלה הזאת, אך לא בתור רב, כי אם בתור יהודי פשוט אדבר דברי.”

– ידבר מורנו דבריו ונשמעם – ענו כל המסבים וגם יפתח בתוכם. והרב החל את דבריו לאמר: “בשאלה הזאת כבר דשו רבים וכן שלמים, מחכמינו הראשונים בעלי התלמוד והמדרש עד חכמי הדור הזה, ואיש איש עונה כפי השקפותיו ודעותיו, גם צוררינו אשר בכל דור ודור פוערים עלינו את פיהם ומורים עלינו באצבעותיהם לאמר: ראו נא הנה אלה מתאמרים וקוראים תמיד: “אתה בחרתנו מכל העמים” הראיתם גאוה יתרה מזאת להתפאר כי העליון בחר בהם מכל העמים, ולכן נסורה מהם גאותם ביד חזקה ונראם לדעת כי לא כן בדם – ואנחנו מה נשיב? חלילה לנו מהתגאות כי אנחנו נבחרים וטובים מכל יצורי המין האנושי. העמים אשר בקרבם אנחנו יושבים עתה יודעים גם המה את ד' ושומרים מצוה, אךְ בכל זאת לא יחשב לנו לגאוה וגאון, אם אנחנו מתגאים ביחוסנו כי אנחנו היינו הראשונים אשר הכרנו את ד' ונשמר תורתנו, בעת אשר החשךְ כסה ארץ, והאדם נמשל אז במדותיו והנהגותיו כבהמת שדה, וכחיתו טרף. בּימים ההם בעת אשר שלט האדם באדם לרע לו, וכל מעשה תועבה ומזמה רעה עשה ופעל: גנב רצח ונאף, וישתחוה לכל מעשי ידיו, לפסילי עץ ואבן, לרמש השדה לצפור השמים, לכוכבים ומזלות, ובעת ההיא כבר הכירו אבותינו כי יש אל אחד בורא שמים וארץ וכל צבאם. נוהג מערכת התבל בחכמה ודעת, אךְ הוא אלוה ולא אחר שוא הפסילים הבל האלילים “בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו” מה נעלו המלים האלה, ומה נאדרים המה בקדש! – סופרי דברי הימים המספרים לנו את ארחות חיי האנשים בשנות אלף אחרי ימי אברהם – ומה גם כי ברבות הימים השכילו וישתלמו בני האדם יותר ויותר – יספרו לנו כי האנשים בימים ההם כמעט לא היו נעלים במדרגת השכלתם וארחות חייהם מפריצי חיות טורפי טרף ליש כפיר ולביא. נמרים וזאבי ערב ההולכים קוממיות על שתי רגלים, ומראה אדם להם, ובעת ההיא הכיר אברהם את בוראו ויזניח את עצבי בית אביו וימאס באלילי בני משפחתו וידבק באלוה אחד קונה שמים וארץ, אךְ עוד לא אמר הון בדעתו הוא בעצמו את הדעת הטהורה הזאת, כי אם גם אמר להורות לכל באי תבל את התורה הטהורה אשר רכשה לו נפשו האצולה מסתר חביון שדי, ויעזב את ארצו את מולדתו ואת בית אביו, ויהי נע ונד ברחבי ארץ להורות תועים בינה וללמדם את הלמודים הנעלים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, והעקר האמונה באל אחד, והכי בשביל האב המרומם והנעלה הזה לבדו לא די לנו להתהלל ולקרא: “אתה בחרתנו מכל העמים?. " ראו זאת בני אביו ואמו ויחרו בו, בראותם כי האחד בא לחתר חתירות תחת יסודות אמונתם הנושנה באלילים ועצבים וישטמוהו וימררוהו ויאמרו לעשות בו נקמות על חדשותיו אשר הוא אומר לעשות בארץ, ואז או אז הונחה גם אבן הפנה לבנין השנאה והקנאה אשר ישנאונו ויקנאו בנו צוררינו שבכל דור ודור. את דעותיו הטהורות והנעלות באמונת אל אחד ובסעיפים המשתרגים ויוצאים ממנה: אהבת איש לרעהו, צניעות המדות, ולבלתי גזל וחמס איש את רכוש רעהו, הנחיל אברהם ליצחק בנו, ויצחק ליעקב, ויעקב לבניו שבטי יה, ומהם היו מורשה לכל בני יעקב, עד אשר הופיע העליון על הר סיני, וע”י משה בחירו אבי הנביאים וראש מחוקקי כל הארץ בכל העתים ובכל הדורות נתן להם את תורתו, הכתובה באצבע אלהים באש שחורה על גבי אש לבנה, כי אף אם יבאו כל כופרי התבל וכל הבועטים בתורה ומצותיה, בעל כרחם יודו ויגידו כי אך מפי עליון יצאו החקים והמשפטים התורות והמצות הנעלים, אשר בתורת משה, כי שכל בן חלוף, אנוש ימות לא השיג ותבצר ממנו מזמה לחבר בימים ההם ובזמן הקדום ההוא תורה נעלה ונשגבה כזאת, אשר כל דבר מדבריה, כל הנה ממלותיה מלא אהבה וחנינה, רחמים חסד וחמלה לכל אשר נשמת רוח חיים בקרבו, ואשר כל אמר מאמרותיה לא יסלא בזהב וכתם אופיר, “ואהבת לרעךָ כמוךָ”. השמע עם או לאום בעתים הקדומות ההנה מצוה כזאת, לרעךָ, לאמר לעמיתךָ ולאיש הנברא בצלם כמוךָ, בעתים אשר איש את רעהו בלעו כדגי הים וברמש אין מושל בו. “ואהבת את הגר כי גרים הייתם”. הידעו או שמעו אז דברים כאלה עריצי הארץ כובשי ארצות, והמדכאים חלשים מהם תחת רגליהם, לאהב את הגר אשר נחשב בעיניהם ליצור נבזה ונמאס, לעבד עולם אשר לא יצא לחפשי מתחת מוסרות בעליו, עד צאת נפשו מגויתו, לחמור סבל, ולבהמה העובדת בעדו בכל עבודת פרךְ, – העם אשר המצרים העריצים העבידו אותו שנות דורות רבים בכל עבודה קשה בחמר ובלבנים מבלי תתם לו להחליף כח אף רגע אחד מקצר רוח. הוא צוה לתת מנוחה ביום שבת קדשו גם לעבדו ואמתו שורו וחמורו, – “לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו ימות”. הלא קראתם אדוני דברי ימי עולם ודרכי העמים בּשנים קדמוניות, כי אם חטא איש לממשלתו ויחייב את ראשו למושל, אז מבלי כל חנינה הכריעו לטבח את כל בני משפחת האיש ההוא, זקן עם נער טף ועוללים, מבלי שאל בנפשם חשבון המעשה אשר הם עושים. אם האיש חטא, אלה הנפשות הנקיות מה חטאו? ובזמן הקדום ההוא קוראה תורת יה: “לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו ימות, הנפש החוטאת היא תמות”. ועתה האם לא בצדק ומשפט נוכל לדגל בתורתנו, להתהלל ולהתפאר לפני כל באי תבל ולקרא “אתה בחרתנו מכל העמים?” הנה הבאתי לפניכם אדוני רק מצות אחדות, שבלים בודדות מפקודי אמונתנו, ואם באתי לפרט את כלם יכלה הזמן והם לא יכלו, וכבר נתחברו עליהם ספרים רבים, ומי מכם אדוני לא קרא בהם, ואף לענות על דברי הצעיר הנכבד הזה באתי ולמשל הבאתים, ובכן לא לגאוה יחשב לנו את אשר אנחנו קוראים “אתה בחרתנו מכל העמים” וכן גם העמים הנאורים והמשכילים בימינו אלה, ברצותם לחבב על לב צאצאיהם את עמם ולאומם, יתהלל כל אחד כי הוא עומד במדרגה גבוהה ונעלה במדרגת ההשכלה והדעת על רעהו. האשכנזים ישננו לבניהם כי דעתם ובינתם רחבה מדעת הצרפתים ובינתם, והצרפתים יאמרו כי הם נעלים על האשכנזים, וכן יתהללו הבריטאנים והאמעריקאנים וכו‘, – ומה גם אשר אנחנו לא נתפאר במתת שוא. ומקטריגינו היותר גדולים, אלה המלאכים הרעים בעל כרחם יענו אמן ויודו, כי אנחנו היינו הראשונים אשר העלינו את המנורה הקדושה בתבל, ותורתנו היא קראה: יהי אור בארץ ויהי אור. ולכן אנחנו הננו, היינו ונהיה העם הנבחר בתבל. ועל שאלתך השניה: מדוע רק בנו תמיד הויה יד ד’ לדכאנו, הנה כבר מלתךָ אמורה כי לבני הדור הישן יש תשובה והיא מספקת כי את אשר יאהב ד' יוכיח, כי בני הדור הישן למודים לסבל התלאות ולקבל עליהם היסורים באהבה, בהאמינם בעליון כי כל מעשיו צדק ומשפט, ולא לשכל בן אדם לחקר במופלא ממנו, בהנהגת ד' את עולמו אשר איש לא בא ולא יבא עד תבונתה, ותקותם תשעשעם, כי אם החיה אותם העליון בדורות עברו, עת אשר נהרי נחלי דמיהם שטפו בראש כל חוצות, והיהודי היה אז מרמס לכל רגל גאוה, הנה אל נכון יחים גם בימי הדורות האלה אשר לצדק ימלכו בהם מלכים, ומה גם כי רוב מלכי ארצות המערב אשר בצלם אנחנו חוסים למשפט ישרו, ואם זעיר שם זעיר שם עוד ישמע קול פרץ וצוחה ברחובות יעקב, הנה לב מלכים ושרים ביד ד', והוא יטה את לבם לטובה לנו לחיותנו ולהיות לנו לפלטה, עד הגיעה העת אשר יקבץ נדחינו והשיב בנים אל גבולם, אךְ את אשר אתה שואל: מה נשיב לבנינו בני הדור החדש, על זאת אשיבךָ: הנה הדבר הזה בפינו ולאל ידינו לעשותו, כי לא ירגנו ולא ידברו כדברים האלה אשר אתה משים בפיהם: הבה נלמדם בשום לב את דברי תורתנו הקדושה, ואת דברי חכמינו בעלי התלמוד מבארי התורה הקדושה, נחבב עליהם את זכרונות לאומנו, נלמדם את דברי ימי עמנו עתיק הימים, עוד בשחר טל ילדותם נטע בלבם אהבה נאמנה ליהדותנו לתורתנו ולשפתנו, ונשריש בקרבם מדות טובות וישרות ואז אם על ברכי חנוךְ כזה נחנכם, אז גם השכלתם לא תעמוד לשטנה לאמונתם. ישפרו מעשיהם, יאהבו את לאומם וכמונו כמוהם יתגאו בצור מחצבתם, ובדומיה ישאו את אשר יוטל עליהם, עד שיחננו עליון ומצהרים יקים לנו חלד, ותעופתנו כבקר תהיה.”

הרב כלה לדבר את דבריו וכל הנאספים הביעו לו תשואות חן חן על דבריו הנמרצים החוצבים להבות אש קדושה, וגם יפתח וגם הרופא דניאל ושאר המשכילים הודו ולא כחדו כי דבריו נאמרים באמת ומישרים, ונפלאים המה מאוד, אשר לא פללו ולא עלתה על דעתם כי רב היושב על כסא ההוראה בקהלת ישראל יטיף כדברים האלה, כי עד הימים ההם היו הרבנים תמיד בעיני המשכילים כמפלצת הקנאה וסמל הבערות, ואחרי אשר הרבו הנאספים לאכל ולשתות, ברכנו את החוגג ואת בני משפחתו בברכות היוצאות מעמקי הלב, ואיש לביתו הלכנו לשלום. –

ושיחות הערב ההוא פעלו פעולה נעימה ונשגבה על לבותינו ובערב השני התאספנו שנית בבית הישיש הנכבד, ובנפש אחת ובדעה שלמה הסכמנו כלנו לעדד בלא לב ולב בענין ישוב ארצנו הקדושה, ובר“ח תמוז הונחה אבן הפנה ליסוד חברת ישוב א”י בעיר כבשן וחברים רבים נספחו אל חברתנו, ולגזברה נתמנה הישיש ר' משה אהרן, גם יפתח בדבריו הנעימים ובמליצותיו הנשגבות עורר את לבות הישנים שנת העצלות, האחוזים וסבוכים ברעיונותיהם; כי אסור לאיש ישראל לעשות דבר מה בפעל להושיב את ארץ אבותינו, אם לא ביום בא העני הרוכב על החמור, ואף כי אחרי לכת יפתח מהם נעו גם נדו לו ולדעותיו כי לא מאלה תושע יהודה, אבל בושו להשיב פניו ריקם ורבים מהם נדרו להביא נדבותיהם אל אוצר החברה בעתם. –

 

ג    🔗

אפס כי לא הרבה התעודדה החברה ישוב א"י בעירנו כבשן, כי מי הצרות של עמנו בכלל הלכו הלךְ וגאה, יתר הרעמים אכלו השרפות, ויתר השרפות אכלו הגרושים הנוראים; אננטויב צוה לגרש את היהודים מן הכפרים ובראות איל הברזל באשכנז כי תלמידו זה ברוססיא עולה עליו במעלות שנאתו ליהודים, ויוציא גם הוא ידו מחיקו ויצו לגרש את יהודי רוססיא מפרוססיא, ועירנו כבשן אשר על גבול פרוססיא היא עומדת ורבים מילידיה ישבו שנים רבות בפרוססיא ויתפרנסו בכבוד, נתעשרה פתאום במשפחות רבות ממגורשי פרוססיא, אשר נוספו גם הנה על המון עניינו ודלפונינו אשר היו לנו מכבר, ועל הרשים החדשים אשר מקרי הימים האחרונים יצרום חדשים לבקרים ובעת כזאת אשר העזובה בבית רבּה עד מאוד, מי זה ישים לבו לציון וירושלים.

מגורשי פרוססיא! אויה מה נורא השם “גרוש” ומי יכלנו, הידעו העמים הקופאים על שמריהם ומתענגים על מנעמי החיים תחת שמי ארצם מיום הולדם עד יום מותם, הידעו, היש להם מושג מאומה מה הוא גרוש ומה היא גלות, גרוש משפחות, אבות ואמהות עם ילדיהם. ממקום שמצאו לחם לאכל ובגד ללבש ויצוע להניח ראשם, והנה לפתע פתאום ויד חזקה תהדפם ממקומם תכרית לחמם מפיהם ותטלטלם טלטלה אל ארץ אחרת, לשאת כל יד עמל ותלאה, כפן ומחסור. – וגם אתה אחינו, היהודי השאנן היושב בארץ חפשה ומתענג על רב טוב, ודורש תלי תלין בהלכות ריפורם, ומצדיק את הדין על יהודי רוססיא כי לכן גרשו מפרוססיא או מרוססיא, יען כי מעשיהם הרעים גרמו להם, וצדיקים המה האשכנזים או הרוססים כי לא חשידו דעבדו דינא בלא דינא גם אתה אחינו, התדע היש לךָ מושג מה הוא גרוש וגלות, השמת לבךָ לחקר אם באמת כבדו ככה עונות בני בריתךָ כי ישאו ענש מר וקשה כגרוש וגלות? אךְ אתה אחינו קורא שפת עבר, ידענו כי לב רגש חנן אותךָ העליון, והנך דבק בעמךָ בכל לבבךָ ובכל נפשךָ, בצרות עמךָ לךָ צר, ובשמחתו לךָ שמחה, אתה הוא האחד המיוחד היודע את נפש הגרוש, לכן אנא אחינו דבר נא על לב מיודעךָ אחינו היהודי השאנן החפשי, ועל לב אחד ממיודעיךָ הנוצרים המצדיק גם הוא עלינו את הדין, ויחדו נלךְ לבקר באחד הבתים בעירנו כבשן; הננו בחצר בית הכנסת, מקום משכן אחינו מבני דלת העם, הפועלים ושכירי היום, הרוכלים העניים הסובבים בכפרים, ושאר שואפי הרוח הקולטים מחיהם מן האויר, נבא נא הביתה. הבית הוא שפל הקומה, קירותיו נמוכים, וחלונותיו מגיעים לארץ, ומי מדמנה סביב להם, אל נא ירךְ לבכם אחי מבוא בבית הזה, ואל תדאגו לרגליכם להטניפן במי מדמנה; הנה שמונה נפשות אחיכם, עצמכם ובשרכם שוכנים בבית הזה, אחיכם ניני ונכדי אברהם יצחק ויעקב כמוכם. בני מלכים כערככם, על מי מנוחות אלה ירבצו, אויר הבית הבלול הזה ישאפו אל קרבם כל היום ועל אור שמשותיו יתענגו, ואתם תבקשו לכם גדולות מאלה? אל תבקשו, הכבר שחותם את ראשכם בצערכם דרךְ המפתן הביתה פנימה, ברוך ד' כי היו עיניכם בראשכם ותשמרו ונזהרתם לבלתי נקף את ראשכם, ולבלתי נקר את עיניכם במשקף הבית, ובכן שבו נא. על הכסאות העומדים לפניכם, ועיניכם תשוטטנה בכל עברי הבית לחק בזכרונכם את מראה כליו וחפציו, ומראה היצורים הנדכאים המתגוררים בו. – הנני רואה אתכם אחי כי אחרי שבתכם על הכסאות כחמשה רגעים, ואחרי התבוננכם על הסדרים אשר בבית ועל משטרו, והנה אתם משתאים ומשתוממים והכרת פניכם תענה בכם תמהון רב, ואנחנו היודעים את דבר תמהונכם נגיד לכם גם פשרו, תמהונכם – כי את אשר לא פללתם ראיתם, ואשר לא עלה על דעתכם מצאתם פה; נקיון ויופי, סדר ומשטר, ובכן הרעישוכם רעיונותיכם, מה לכהן בבית הקברות? בבית עני זה הנקיון והיופי מאין ימצאו? הבה אחינו ונגיד לכם פתרון חידתכם; יושבי הבית הזה מן הנמלים אשר רמסתם רגל גאות הענק, בלכתו הלך וטפף בצעדי אונו על במת ארץ; ממגורשי פרוססיא הנמו, אשר יד נסיךְ הברזל הלמתם. דכאתם ותשפתם לעפר ארץ, ובשבתם בארץ פזורם זאת למדו אל דרךְ יושבי הארץ נקיון ויופי, וגם בשובם אל ארץ מולדתם נתנו עליהם חומרי המקום שיצאו משם, ונקיון ויופי המה כל תענוגם בחיים. בן שלשים שנה היה רפאל אבי הבית כאשר טלטלוהו העוני והלחץ טלטלה מעירו וארץ מולדתו, וילךְ אל ארץ פרוססיא לחפש בה את הצלחתו ויבא בעיר קניגסברג ויהי סרסור לסוחרי התבואה. ויאכל בּזעת אפו לחם, ולא ארכו הימים ורפאל הביא אליו את אשתו ובניו וכלם ביחד עמלו להביא טרף לפיהם. המה לא דחקו את רגלי האשכנזים יושבי הארץ, לא מצצו את דמם כעלוקות, אף לא נגעו בשערת איש לרעה, הבעל עמל כל היום, בכתתו את רגליו מן הבקר עד הערב, ברוצו מחצר מסלת הברזל אל בית הסרסרים הגדולים, ומבית הסרסרים אל בית מקוה הסוחרים, מבית מקוה הסוחרים אל החוף, ומן החוף אל בית הסוחר פלוני ופלוני, וכן חזר חלילה כל הימים, לרבות אף מקצת מן הלילות והאשה עמלה ויגעה בהחזיקה הסדר והמשטר הנקיון והיופי בבית מגורה הקטן והצר אשר במכפלה הרביעית וגם הכינה אכל לשלשה ארבעה אורחים אשר אכלו על שלחנה. והבנים בגדלם גם המה שחרו להשתכר אגורות כסף ביושר ובצדקה מיגיע כפם. היו ימים אשר בני המשפחה הזאת מצאו חית ידם ביושר וכבוד וגם חשכו להם שקלים אחדים ויהיו מאושרים בעיניהם ולא קנאו בגורל עשירי ארץ, אך פתאום באה שמשם בצהרים, כי מחלה עזה שלחה את שניה בחזה אבי המשפחה, ותאסרהו אל פאת מטתו מבלי תתה לו לצאת לשחר לטרף, יש אשר הנתיק את עצמו מביתו ויגער וילךְ ברחוב נשען על משענתו, אךְ ברגע שב על עקביו לביתו כי כבדה עליו נשמת אפו, ובכל זאת עוד לא ידע מחסור, כי הסוחרים אשר זכרו לו אמונתו וישרת לבבו לא נתנו למוט רגליו, ויתמכו בו בימין צדקם, וגם עתה בהיותו חולה נתנו לו את חלקו כחלק הסרסור ההולךְ ובא בבית המקוה, ויקבל רפאל את יסורי מחלתו באהבה ויהי שמח בחלקו באמרו בלבו: הנה הלא ישנם רבים אשר גורלם רע מגורלי, כי יסבלו חסר ונקיון שנים, ואני – ברוך ד' יום יום. –

בקש רפאל לשכב בשלוה בערש דויו ולשאת בדומיה את אשר נטלה עליו ההשגחה העליונה, והנה קפצה עליו רוגזה של גזרת הגרוש. נסיךְ הברזל אשר דכא תחת רגליו את שליט הצרפתים הנערץ בגבורה, הוא רמס וידק ברגליו גם את הנמלה החלשה אשר לא תעשה לכל איש רעה, את רפאל הסרסור ועוד אלפי נמלות חלשות וחסרות אונים כמוהו, ובמטות סנפריו אשר היו מלא רחב כל ארץ אירופא דלח ויגרש את מימי מנוחתם, ויהיו למים מרים ולקבעת כוס התרעלה ורפאל ובני ביתו הוצאו כיוצאי גולה מעיר חפצם בה אשר עשרים שנה מצאו בה חית ידם, ויושבו כאסירים ביד פשעם אל ארצם ועל עיר מולדתם, ואותם אנחנו רואים עתה לפנינו בבית הזה אשר צעדנו בו. נדודי הדרךְ, התלאות והעמל ענו את כח רפאל ויגבירו את מחלתו מבלתי יכול לעזב את מטתו, ובמקום מגורו החדש הזה בא גם אורח חדש להתאכסן בביתו, אורח אשר לא ימוש ממנו אף רגע אחד, הוא המחסור אבי נקיון השנים. – האם כלו רחמי בני ישראל, האם תמו חסדיהם כי לא ישיתו לב למוכה ומעונה אלהים כזה, או אולי נשתה אמונתם בצור משגבם ולא יחפצו להלות לו, ולחונן על חשבונו דלים? זאת לא זאת, רחמי בני ישראל לא כלו וחסדיהם לא תמו, גם מאמינים המה באמונת לב בצור ישעם, בדעתם כי המלוה לו איננו מניח מעותיו על קרן הצבי, אבל מה יעשה ישראל, אם הלוים רבו על המלוים, ומחסור בני יעקב ארי שואג וטורף הנהו, בעת אשר מספר עפר יעקב הנאורים באור ההצלחה אך קומץ קטן הנהו, שבלים בודדות בעמק הרפאים, ואין הקומץ משביע את הארי, והמחסור יגדל משעה אל שעה, ועם ישראל ידל מרגע לרגע, ומיום אל יום ימעטו המספרים וילכו וירבו האפסים. בימים הראשונים לשוב רפאל ובני ביתו אל עיר מולדתו נתעוררו אנשי חסד ויתמכו בימינו ויתנו לו בית לגור וגם קצבו לו קצבה למחייתו, אך מה תשועת אדם אם אין יסוד מוסד למחית איש, ולא יחיד היה רפאל למושיטי העזר, כי אחים לצרה רבים כמוהו הנדחים מארץ פרוססיא שבו אל עיר מולדתם ויתוספו על המון המקבלים, וגם העניים הראשונים אשר כבר הוחזקה חזקת עניותם דורשים בכל יום ויום תפקידם, וגם דלים חדשים החלו לציץ בעיר כעשב הארץ, ועל התומכים המעטים היו כלמו, ומחסור רפאל כאיש מגן נצב על משמרתו בביתו ומיום ליום ישמן ויפרץ עליו פרץ. גבאי בקור החולים נתנו לו רפאות תעלה בחנם, אבל הרופאים אמרו כי מבלעדי רפאות התעלה, דרושים לחולה המסכן הזה גם כוס יין בכל יום ואשפר תרנגולת, ומאין יקח את אלה? ומבלעדיו, גם שבע הקיבות האחרות; קיבת אשתו וששת ילדיו דורשות תפקידן, והאב החולה רואה זאת בעיניו, יודע ומבין ואתם הוא בצרה וכליותיו כלות בחיקו. – הנה כבר ידעתם אחי תולדות האנשים האלה ועתה הביטו נא בפניהם הדלים והנזעמים, המלאים ירקון וקמטי עני, והסכתם נסכי דמעותיכם לגורל אלה בני המלכים אשר גלו מעל שלחן מחיתם בתגרת היד, בלעג השאננים.

הננו רואים אתכם אחינו כי נחפזים אתם לצאת מן הבית הזה, כי טרדת עסקיכם מאיצה בכם, אך אל נא תמהרו לצאת כי הנה זה עתה ועלמה כבודה באה הביתה, והלא בני אירופּא אתם, ועליכם לחלק כבוד למין היפה, וגם לקחת דברים אתה. אךְ גם מבלעדי נגיד לכם, והנה אתם לא תמושו ממקומכם כי הקסם אשר על פני העלמה כבר הדביק אתכם לכסאותיכם וגם משךְ בכחו את עיניכם אל עבר פניה. עוד הפּעם הנכם משתאים, ועוד הפעם הנכם מתפלאים לפגש בערבת ציה כזאת אחת מחבצלות השרון, מרגלית טובה בין גל אבני חצץ; הנה העלמה פתחה שפתותיה ובקולה קול צלצל עוגב תשאל את אמה בלחש: "מה שלום אבי היקר עתה? – הביטו נא אל עיניה השחורות אשר זוהר אש נוצץ מהן, איך מתחת לאש ההיא מפכים מי אפסים אשר מחלק רגע לחלק רגע יגאו והיו לפלג מצער בחרכיהן, ופרצו גבולם והיו לדמעות ושפטו ועברו על לחיי העלמה הצחים משלג, הביטו נא אל רום מצחה הלבן איךְ לרגעים וענן יגון יקדירנו, הביטו נא אל קומתה, קומת הארז איךְ לרגעים תכף ותשח מפני מצוקות הרוח המציקות אותה, הקשיבו נא אל קולה איךְ ירעד איךְ יסתער בשאלה לשלום אביה. –

– שלום אבינו הוא כאשר היה עד כה, כחותיו הולכים ודלים – תענה אמה.

– אנא אמי הושיטי לו מעט יין מן היין אשר הבאתי בזה.

* * *

והאם תקרב אל מטת החולה ותניש לו בכוס מעט ין, – הבה ואנחנו נקח דברים את העלמה הכבודה.

– מאין תבאי עתה עלמה נכבדה? –

“מבית… אשר אני מורה שפת אשכנז לאחת מבנותיו”.

– וכמה משכרתך לחדש? –

“שני שקלים”

– היש לך גם הוראות שעה אחרות? –

“לא אדוני”.

– ומה היא סבת הדבר, האם לא תוכלי להשיג הוראות שעה יותר? – “סבת הדבר, הטרם תדעו אדוני, כי העת הולכת ורעה, וסערות נוראות מתרגשות לבא עלינו, ומי זה יפן עתה ללמודי שפות”.

הלא ילידת פרוססיא את, והגם עליךָ נגזרה הגזרה לעזב את הארץ כי באת הנה לשכן בגיא צלמות זה? –

“גם עלי נגזרה גזרת הגרוש יען כי הורי לא היו אזרחי פרוססיא, וזאת שנית האם יכלתי להפרד מאת אבי בהיותו במצב מורה כזה, ולבלתי היות עמו בצרה”.

– ומה מטרתךְ בעתיד, ומה תאמרי לעשות בימים הבאים? –

“מטרתי בעתיד, היחשב האיש הטובע בשבלת מים על אדות מטרה לעתיד, הלא רק מחשבה אחת ממלאה אז את לבו, לעלות ממעמקי המים לבל יטבע וכל מחשבותי ודאגתי עתה, הנה רק לאבי החולה, לאמי האומללה, ולאח ואחיותי האובדים, מי יתן וידעתי במה להושיעם ונתתי חיי כפרם”.

— הלא בפרוססיא נולדת וגדלת, ועתה היודעת את להגיד לנו מה היתה הסבה הראשונה לגרוש היהודים משמה? –

ושחוק קל יופיע על פני העלמה לשמע השאלה הזאת, ובשנון מר תשנן את דברינו: “הסבה הראשונה לגרוש היהודים? – זה עתה קראתי עם תלמידתי במשלי אסף את המשל ע”ד הזאב אשר מצא את הכבשה שותה מים מן הנחל, ויאשימנה כי היא דולחת את מימי משתהו, ואחרי כי היא הוכיחה צדקתה כי היא שותה ממורד הנחל ולא תדליח את מימיו, מצא עליה תנואה אחרת בי לפני שנה חרפה אותו. – לפני שנה עוד לא נולדתי – התחננה האומללה. —

“אם כן חרפני אחד מאחיךְ” צעק האכזר. – יחידה אני להורי – הוסיפה להתחנן מה לי לדבר משפטים עם כבשה נמבזה, קרא הזאב ויטרפנה. – ועתה אדוני למה לא תשימו לב גם לחקר מה היתה הסבה הראשונה לשנאת הזאב אל הכבשה, ומי יודע אם גם לא ימצאו אנשי יושר אשר עוד יחרצו משפּט כי צדק הזאב בריבו וכגמול מעשי ידיה שלם לכבשה הגרגרנית על אשר העיזה בנפשה לבא לשתות מים מן הנחל, אחרי אשר ידוע ומחלט, כי הנחל עם מימיו לזאב המה ואין לאחרים חלק בהם; גם האשכנזים יודעים בנפשם ומה גם יושבי קננסבורג יודעים כי קומץ יהודי רוססיא לא עשה ולא יכל לעשות להם רעה, ונהפךְ הוא כי יהודי רוססיא המה שהועילו להגדיל ולהרחיב את המסחר בעיר הזאת, ובתי המסחר הגדולים אשר בעיר בנויים בזעת אף היהודים, ובחריצות ידם, – אבל התשובה היא כי הנחל ומימיו לזאב המה, ואיך תדין הכבשה החלשה עם מי שתקיף ממנה."

והעלמה תדום ולא תדבר עוד, וגם אנחנו נדום כי אין בפינו תוכחות, אךְ הס! הנה קול כקול אנקות מות אנחנו שומעים, מתחת ליריעות המטה, קול הנפש הנחלאה הוא, המנסרת ופורצת לה דרךְ לצאת מאת הגויה הנדכאה אשר אסרה בה זה חמשים שנה. נקרב נא אל מטת האומלל הזה גם נבליג את יגון הרעיה האומללה, והבנים הנמוגים בים דמעותיהם, ואשר גם המה התנגשו כלם ויעמדו אל מטת אביהם מחמד עיניהם הגוע, אויה מה קרות ידיו, פניו מה קדרו, קול החליל היוצא מעמקי גרונו מה נורא הוא. אותות יציאת הנשמה, הנה הוא גוע לעינינו - נמהר נא לצאת מן הבית הזה כי הלא כהנים אנחנו ולנפש אל נטמא, לא מת מצוה הנהו הגוע, בעיר הוא מת ואנשי חסד מבלעדינו יובילוהו וילווהו אל בית עולמו – ואשתו וילדיו ואסתר בתו הנעלה והיפיפיה? ד' אלהים אתה יודע מה יהיה גורלם ואת הצפון להם בחיק העתיד. –

 

ד    🔗

בעשרים לחדש תמוז נאספנו שנית בבית הישיש ר' משה אהרן לטכס עצה מה לעשות באלמנת רפאל הפרוססי וילדיו היתומים, וגם לטכס עצה בשאר עניני העיר, ורבים מנכבדי עירנו באו אל האספה הזאת. תוגה נוראה שכנה על פני כל, וכל אחד היה שקוע בים רעיונות יגון, כי מצב העיר ירד מיום אל יום מטה מטה, החנונים רוששו בתגרת ידי ארידי אוהבנו אשר כשוד משדי הביא אידם, ומלבד סחורתם אשר לקחה מהם נקראו גם לפני כסא המשפט להשפט בפלילים ועליהם היה להוציא את פרוטתם האחרונה בעד עורכי הדין; בעלי הבית הבינונים אשר ארידי נשה בהם כסף היו צפויים בכל רגע להגרש מבתיהם, כי כבר הגיש את שטרי חובותיהם לפני שופטי האפותיקאות לגבות את כספו או לרשת הבתים, גלגלי המסחר עמדו מהתנועע וקריזיס נורא שלט בכל ענפי העסקים, המוזגים נבהלו וירפו ידיהם, כי פהיליפּ ורעיו ארבו כחתף להם, ואף כי בחדל פהיליפּ ורעיו המשגיחים על היין הכשר מהביא להם יין פרוססי, קמו המוזגים כלם חברים כאיש אחד ויכרתו ביניהם אמנה ויכתבו כתב חרם וחתם תחתיו כל מוזגי כבשן לבל יבוא עוד אל בתיהם אף נטף יין פרוססי, אבל פהיליפ ורעיו שומרי החוק התאנו להם כל היום, ויעוללו עלילות ברשע על היי“ש הכשר כי לא מצאו מדתו ומשקל כמשפטו וכהלכתו וכבר הובאו מוזגים אחדים לפני השופטים ויחרץ משפטם להאסר בבית האסורים משבוע עד חדש ימים – ענש אשר לא ידעוהו כל ימי מכרם יי”ש פרוססי – גולי פרוססיא נהלכו כצללים ברחבות העיר ופניהם נהפכו לירקון, כי רבם ככלם היו אנשים מכובדים אשר בקשו לפשט את היד לבקש עזר ולפול למעמסה על הצבור ויבחרו לשאת חרפת רעב מאכל לחם חסד, וגם בבעלי הבית האמורים כבר החלה הרעה לגעת, כי לרגל צוק העתים חדלו עסקיהם, וכספם אשר נשו בבעלי חובותיהם לא הושב להם.

אחד היה ר' משה אהרן אשר רוח עוזו לא עזבהו ובהטיבו את פניו אל הקרואים קרא: “למה אחי תשבו בגברים אין איל, חזקו והתאוששו, כי אבינו שבשמים עודנו חי, והוא ינהגנו על כל תלאות הזמן.”

והשקלא והטריא על אדות תמיכת אלמנת רפאל והיתומים לא ארכו, כי הרופא בן־גסיסה היה הראשון אשר הוציא מצלחתו חמשים שקלים ויתנם ליד אדוני הבית, ואחריו החרו החזיקו שאר הנכבדים ומאה וחמשים שקלים נאספו, ויגמר אמר כי בכסף הזה ייסדו בעד האלמנה חנות זני אכל, ור' משה אהרן לקח להיות המוציא והמביא בענין הזה ולכלכל הדברים במשפט, ואחרי כן קם הרופא על רגליו ויאמר: "אדוני הנה עתה מלאנו מקצת חובתנו לאלמנה העניה וליתומיה האומללים לתמךְ בידם, אבל זכרו אחי ואל תשכחו כי עוד אומללים רבים בעירנו אשר נבחר להם מות מחיים, אלה גולי פרוססיא הנדכאים, ועתה הלא נעשה דבר מה לרוחתם לישועתם, אך הבה ונעשה דברינו בסדרים. אדוני ר' משה אהרן חוה לנו עצתךָ מה לעשות.

ור' משה אהרן ענה ואמר: “מאז ומעולם נודע ישרון לגוי אוהב חסד ועושה צדקות בכל עת, והכי קרא שמנו רחמנים בני רחמנים, עוד באביב ימי עמנו, בעלומי לאומנו נצטינו אבותינו הראשונים בחסדם וצדקותיהם, ותורתנו הקדושה מלאה מצות צדקה וחסד, מצות לתמךְ בידי הלוי והגר היתום והאלמנה להחזיק בידי אחינו המךְ לבלתי התעלם מבשרנו, לעשר ולתרם. בימי חכמינו בעלי התלמוד היתה מדת הצדקה נפרזה במדה מרובה בעמנו עד כי רבים בזבזו את כל רכושם והונם למעשה הצדקה, ולכן אולי בגלל זאת עמד אחד החכמים ויאמר: המבזבז אל יבזבז יותר מחמש, מעשה הצדקה היה לנו תמיד כדבר טבעי היצוק בדם לבבנו ובגידי עורקינו, וישראל פותח יד לכל הפושט אליו יד, – גם בני יפת שבנינו מתאמרים לעושי צדקה – אבל סדרים להם בצדקותיהם; כי ימוךְ אחיהם ומטה ידו, ועליו להביא בקשתו אל ראשי חברת הצדקה, וענו לו הראשים כי יופיע אליהם ביום האספה, והראש יושב ראש ומימינו ושמאלו סגניו, ומלפניו ומאחריו מזכיריו. וסביבותיו חבריו, ויגישו את המךְ לפני כסא משפּטם. וישאלוהו שאלות משאלות שונות, וילבינו את פניו ויקדירום כשולי קדרה, והמקבת תכה בכח, והעטים ישרקו, והסגנים יתלחשו, והמזכירים יזכירו והעינים תמודנה את קומת האיש מבקש העזר ואת משקלו. ואחרי כן ינתן בקע לגלגלתו ובקעים בבתי נפשו, והדךְ ישוב נכלם, וזאת תהלת ישראל כי אין סדרים במעשה צדקתו, ישראל יודע את נפש הדךְ ואת נפש העני והוא פותח יד לכל הפושט יד, ואף כי לפעמים נכשל גם בבני אדם שאינם הגונים, אך על אלה כבר אמרו חכמינו בואו ונחזיק טובה לרמאין, וגם עתה אל נא נחתר אחרי סדרים במעשי צדקותינו וגם לא נחקה אחרי מעשי בני יפת להביא בצדקותינו היופי, הבה ונעשה דבר אשר אין בו מן היופי, כי נגזר צום בשבת הבאה”.

– צום בשבת הבאה? קראנו כלנו מתתוממים.

"לא צום ממש – ענה ר' משה אהרן בצחוק קל – כי אם צום על הדגים; מטעם הרב ופרנסי העדה נכריז כי אסור לאיש מישראל לאכל דגים בשבת הבאה, ומחיר הדגים אשר היה כל בעל בית מוכן להוציא בשבת זאת, ינתן לפרנסי העדה למעשה הצדקה ועצת הישיש מצאה חן בעיני הנאספים ויגמרו אמר לעשותה. ואחר החלנו לטכס עצה בשאר עניני העיר אךְ פתאום והנה קול מהומה נשמע בחוץ, מהרנו לצאת מן הבית לראות דבר מה נפל בעיר, והנה קול יריות קני רובה נשמע. ושעטות דהרות פרסות סוסים המגמאים ארץ ופני רוכביהם מועדות אל עבר הגבול.

– מה קרה בעיר?

-טריוואנא ⁴ גדולה על הגבול.

* * *

וכרגע ושואפי החדשות אשר בקרבנו מהרו לרוץ אל רחוב הגבול להודע ולהודיע מה קרה, ואחרי עשרים רגעים שבו אלינו ויספרו כי כארבעים נפש מבני ישראל נתפשו על הגבול בהם נערים וזקנים, טף ונשים, וכלם עצורים עתה בבית הגבול ועוד מעט ויובאו אל בית האסורים.

ואחרי חצי שעה ומחזה נורא נראה ברחוב הגבול; מחנה יהודים איש וצרור חפציו על שכמו, נשים נושאות על זרועותיהן את ילדיהן הקטנים; עלמות יפיפיות אשר טלטולי הדרך נוולו את פניהן, וסביבותם שוטרים מזוינים רוכבים על סוסים, וחרבותיהם השלופות בידיהם, והאסורים הובאו אל בית הסהר ויסגרו על מסגר. שבויים אומללים! מה פשעכם ומה חטאתכם כי תאספו אספה אסירים אל בור, הבמחתרת נמצאתם אם בידכם נמצא דם נפשות נקיים, או כי הרימותם יד במלככם? לא! כי כל פשעכם וחטאתכם כי אמרתם לצאת מן הארץ המקיאה אתכם מקרבה, כי למלאות סאת תלאותיכם הנה שונאיכם המכים אתכם בעברה נצחת לא יתנוכם גם למוש מקרבם ולעזבם, ימינם דוחה אתכם ושמאלם מקרבתכם, ובבואכם עד גבול הארץ יקראו: עד פה תבואו ולא תוסיפו, שובי שובי השולמית, כי אם תעזבי אותנו ובבית מי נפץ זכוכיות החלונות, וחיל מי נתן למשסה. וביי"ש מי נרוה גרונינו

* * *

“מורי ורבותי – קרא ר' משה אהרן אל הנאספים אשר שבו שנית הביתה – לא עת לנו עתה להרבות דברים הנה כארבעים נפש אחינו עצמנו ובשרנו הובאו אל בית האסורים ומי יודע אם לא רעבים וצמאים הנמו, וראשית כל דבר עלינו למהר ולהביא להם לחם ומשקה להשיב את נפשותיהם העיפות” –

וחמשה אנשים מקרבנו מהרו ללכת מן בית אל בית ושקים גדולים אתנו, והשקים מלאו כרגע בלחם מגדנות וממתקים, גבינה ופרי עץ, ונשותינו מהרו ותחמנה כעשרה מיחמי טהעע ונמהר להביא הכל אל בית הסוהר.

“גרינאר, פתח לנו דלת בית האסורים, ונביא לשבויים אכל להשיב נפשם.”

• לא אוכל עשות הדבר מבלעדי רשיון שר המחוז –."

“ואיפה הוא עתה שר המחוז, הבביתו הוא?”

לא, כי הוא נסע לפני שעות אחדות אל עיר הגבול הפרוססית –.

“אבל האסירים הנמו רעבים”.

– ומה אוכל הושיע למו? –

“הא לך גרינאר רובל כסף אחד, ויהי רצון לפניך כאלו רשיון שר המחוז הנהו.”

– האם את פניכם אשיב ריקם, בכל אות נפשכם אדוני, בּאו אל בית האסורים – קרא גרינאר בשומו את הרובל בצלחת בגדו, ויפתח לנו הדלת, ונבא הביתה, ונתן לשבויים אכל וישיבו את נפשם, ואחר שאלנו אותם מאין המה.

– מיושבי הכפרים אנחנו בפלכי תחום המושב לבני ישראל, וחוקי אגנטוב האכזרים גרשונו מהסתפח בנחלותינו, ונמכר את שארית הפלטה הנשארת לנו, ומגמת פנינו היתה לנוע אל הארץ החדשה. זה כשבוע ענינו בדרךְ כחינו ובבאנו אתמל אל עיר תחנת מסלת הברזל ק…. באו אלינו אנשים יהודים אשר התאמרו להיות מעבירי הגבול ויקחו ממנו עשרים שקל לגלגלת להעבירנו את הגבול, והיום הביאונו אל העיר הזאת ועתה אנחנו ברעתנו –.

“השקטו והרגעו אחים אומללים, הנה אחיכם גואליכם חיים, בכל מאמצי כחנו נעמל להוציאכם מן הבית הזה ולהביאכם בשלום מעבר לגבול”.

ועוד הפעם נאספנו בבית ר' משה אהרן להתיעץ מה לעשות להוציא את האסירים לדרור ולהגיעם אל מחוז חפצם, ואת הפרנס הראשי שלחנו אל בית שר המחוז לראות אם כבר שב הביתה, והפרנס שב ויגיד לנו כי מזכיר השר אמר לו כי אדוניו לא ישוב היום אל ביתו כי הוא קרוא אל המשתה בבית אחד האשכנזים, ואל נכון יצחק שמה בצחוק הקלפים כל הלילה. – והרופא דניאל הלך בבית אחת הנה ואחת הנה ואותות פניו העידו בו כי חרון אף וקצף נסתר מתחוללים בקרבו, פתאום עמד ויקרא בקול רגש: “הנה השבויים האומללים הגידו כי בתחנת ק…. באו אליהם יהודים ויקחו מהם עשרים שקל לגלגלת להעבירם את הגבול ובהביאם אותם הנה עזבום לנפשם ויתנום לשבי, ועתה הלא נשכבה בבשתנו ותכסנו כלמתנו, כי אחינו עצמנו ובשרנו יעשו כזאת לבני בריתם, והאם לא צדקו אויבינו באמרם כי יעקב כל היום עקב יעקב ומשחתנו בקרבנו”.

– לאט נא לנו אדוני הרופא – ענהו ר' משה אהרן – לאט נא לנו וברגז רחם תזכר, אמנם כן לא נכחד ממנו כי מגנבי המכס ומעבירי הגבול חלאת עם היהודים הנמו, אך מה אשם הלאם כלו בעבור החלאה המעטה המתגנבת אל מחנהו, ומה כחנו ומה גבורתנו לבער אחריה, וידינו אסורות ורגלינו לנחושתים הגשו, מעינות פרנסתנו סכורים. ענפי עץ חיינו גדועים, ודרכינו גדורים, ואם כיום נבא אל היהודים מעבירי הגבול ונאמר להם: חדלו לכם אחינו מעסקכם הנבזה הלזה, הלא אמר יאמרו אלינו תנו לנו עסק אחר: ומקור חיים חדש להחיות את נפשותינו ונפש בני ביתנו, ונחדל מעשק ידינו –.

מפרוססיא יגרשונו וישיבונו ביד חזקה אל ארץ רוססיא, ומכפרי רוססיא יגרשונו וידחפונו בזרוע נטויה אל פרוססיא, ובבואינו אל גבול פרוססיא יקרא אלינו קול בכח: עד פה תבאו, שובו לרוססיא. שובו? - אנה תשובי, אנה תבואי שה נדחה? אל מקום מרעךּ לא יתנוךְ לשוב כי שם כפר קרא לו, ועליךְ להתכנס בחוג מושבךְ הצפוף לשאף מחיתךְ מן האויר ולהתהפךְ בעל כרחך משה תמימה לשועל ערום, מרחל נאלמה לזאב טורף טרף, כי להותךְ קבע גם בקרבךְ יוצרךְ קיבת בשר, אשר כקיבות כל בעלי החיים תדרש אכל – וזה הוא פתרון החידה היהודיה כי חידת עולמים הוא היהודי, שונאיו ואויבי נפשו לא יגיעו עד פתרון החידה החיה הזאת, מה הנה תכונותיה ומדות נפשה, ויתלו עליה תלי תלים של דברי תפל, בוז ולעג קלכה ודראון, וגם אוהבי היהודים והמצדדים בזכותם, בהגיעם עד מלון קץ תכונת נפש היהודי ינועו ויעמדו מרחוק בראותם בו דבר והפוכו; עם קשה וגיד ברזל ערפו, סלע מצוק בלב ימים אשר ישחק לגלים ומשברים, ורךְ ומוג לבב כשפן אשר יחרד מפני קול עלה נדף, זוחל על ארבע ומנשק ידי כל מניף עליו שוט וכל דורךְ עליו ברגל גאוה; עם רודף צדקה הפושט שמלתו מעל עורו ונותנה לאחיו, ואכזר כיענים במדבר אשר יקשיח לבו גם מאחיו בן אמו ורודפהו עד דכא, עם רודף כבוד כל היום ומחללהו בכל רגע, עם אוהב תורתו בכל לבבו נפשו ומאודו ומקריב חיתו על מזבח אהבתה, ובועט במחזיקי תורתו ונושאי דגלה, ועוד שאר מדות המשתמשות בו בערבוביא דבר והפוכו ואנחנו כבני האומה הזאת, כאברי החידה החיה הזאת נעמוד משתאים ומשתוממים ונשאל לדעת: האמנם משחתנו בנו, האמנם הפכפכים וזרים דרכינו תמיד ותושיה רחקה ממנו, אבל אם נביט בעין פקוחה על עצמנו, אז נראה כי לא אנחנו אשמים בהפכינו וזרותינו כי אם מסבות הזמנים, תלאותיהם ומצוקותיהם, אשר זה שנות אלפים יכבידו עלינו את אכפם ואין אומר השב. מרובה חמתה על צלתה בסוכת דוד הנופלת, רוב מדותינו טהורות ככסף צרוף מזקק בּעליל, אך בעותי הזמן הנה תערכנה ותהפכנה אותנו בכל יום כחמר חתם, היהודי נאמן לארצו באשר הוא שם אךְ דאגות פרנסתו ומחיתו תעברנה אותו לפעמים על דעתו, ולולא החוקים המגבילים אשר אויבינו יגבילו סביבותינו כי עתה היינו כסלת נקיה, ונזהיר כזהר הרקיע לטהר.

“דבריךָ ישיש נכבד טובים כשהם לעצמנו, אבל מה נענה לבני העמים האחרים ביום שידבר בנו?”

– לענות דבר לצוררינו אין בפינו הוכחות כי אם כה נעשה ואם כה נעשה נכתם עוננו לפניהם, ופתגמם השנור בפיהם הוא כהדברים אשר שם לעססינג בפי הכהן בספרו נתן החכם: “אין דבר, היהודי ישרף”. בימי נקולי הראשון שטמונו שונאינו על כי לא נדע דרךְ השכלה, ועתה בימי אלכסנדר השלישי יכונו על כי הרבינו ללכת בדרךְ ההשכלה, בימי פרידריךְ הגדול היו היהודים בזויים על רכלם בבלויי סחבות, ובימי ווילהלם הם שנואים על שלטם במכמני הכסף ובתי הבאנק בידיהם, ואיבת שונאינו שמורה ובוערת בקרבם עוד יותר על לסקר היהודי וראטשילד הישראלי מאשר ישטמו את חיים הרוכל, ואת יעקב המחטט באשפות אחרי בלויי הסחבות. –

“ומה לנו לעשות?”

– כבר הגדתי לכם אדוני היקרים דעתי “מה לעשות”. עלינו לעמל בכל מאמצי כחנו לצאת מתוך ההפכה מארצות גליותנו, ולתת ניר לעמנו הנדכא בארצנו הקדושה, הארץ אשר רותה בדם אבותינו וגבורינו היקרים, הארץ אשר בה התהלכו מלכינו ונביאינו חוזי מחזות שדי, הארץ אשר היתה מנורת התבל תעל את נר האלהים לכל יושבי חלד, הארץ היקרה הזאת לנו היתה, לנו הנה גם עתה כי בכל ימי גלותנו הרבים עוד לא ותרנו מזכותנו עליה, ולנו תהיה, אם רק ידינו לא תרפינה ואם לא נחדל מחתר אל המטרה הרמה והקדושה הזאת ואז לא נהיה עוד כגרים בכל הארצות וכבנים חורגים בכל המדינות, ואם כי כן יהי רצון העליון לבל תהיה עוד גאולתנו שלמה, ומספר שנים עוד נהיה תחת ממשלת התוגר ואם גם נשא עמל ותלאה טרם נגיע אל שאיפתנו הנעלה, הלא גם אז טוב טוב לנו כי נשב בארצנו הקדושה, וזכרונותיה הקדושים האחוזים וקשורים בתולדות עמנו ישבּיעונו משנה ענג ויהיו לנו נחומים על כל היגון והתלאה אשר נשא עליה. הבה אחינו אל נא תרפינה ידיכם, יעמל נא כל אחד עד היכן שידו מגעת לפעל בעד הדעה הקדושה הזאת, אלה בדבר שפתים ואלה בפעל ידים, וסוף הצלחת עמנו לבא –.

ונתפטר מאת אדוני הבית ונשוב איש לביתו.

וממחרת היום ההוא מהרנו להשתדל בדבר פדיון השבויים. בשעה האחת עשרה לפני הצהרים באנו אל בית שר המחוז ויוגד לנו כי לא נוכל ראות פּני האדון כי עודנו ישן, בשעה השתים עשרה – ועודנו לא יקום וכן הלכנו הלךְ ושב עד השעה השלישית אחרי הצהרים אשר אז נתן לנו הרשיון לבא ולראות את פני האדון אשר אנחנו מבקשים.

סר וזעף הלך השר בבית אחת הנה ואחת הנה, ובראותו אותנו קרא כמו בחמה מסתרה: “מה אתם מבקשים יהודים?”

הנה באנו אליךָ על דבר היהודים העניים אשר נתפשו אתמול על הגבול. –

“חא חא חא! יהודים עניים נתפשו על הגבול” קרא השר ושחוק מהול בזעם התפרץ מפתחי פיהו, “יהודים עניים – הנמצאים יהודים עניים בתבל” נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי יהודי עני, ואם גם יש אשר יתחפשו לעניים אבל בסתר אהלם ובחדרי ביתם אוצרות קרח להם, וכבר אמר בר סמכא אחר, אם גם תראה יהודי ערום בלא לבוש, חזקה כי הוא מלא אדרכמוני זהב וכסף בכליותיו בקרבו. ובכן מה אתם מבקשים ממני?"

– אנחנו מבקשים כי תוציא את האסורים לדרור ותניחם לשוב לביתם. –

"האם לביתם ישובו, הלא חוצה לארץ פניהם מועדות. אויה מי שמע כזאת, מי ראה כאלה, כי ארבעים נפש אדם יקשרו קשר לעבור על חקי המלךְ ולהתגנב דרך הגבול, ומי העושים זאת? רק היהודים. הלא צדקו פרנצישק וקלימנט יושבי עירנו הנכבדים באמרם כי היהודים משחתם בקרבם וכל זמה ומעשה תועבה לא יבצר מהם, ועתה הרפו ממני, לכו שובו לבתיכם, ואני אשפוט את הפושעים האלה כפי חקי המלךְ ודתיו. כי אסורים יושבו אל ערי מגורם, אך עוד דבר לי אליךָ הפרנס הראשון.

– קרא ברמזו אל הפרנס כי יבא אחריו אל חדר משכיתו, ויבא השר אל החדר והפרנס אחריו.

“שמעני נא – קרא אל הפרנס – הלא אתה יודע, כי מעטה מאוד מצערה הנה המשכרת, עשרים שקלים לחדש, אשר הקהלה משלמת לי, כי במה נחשבת המשכרת המצערה הזאת לעומת הטובות הרבות והחסדים הגדולים אשר אני עושה אתכם בכל יום תמיד, ולכן אם הקהלה תתן לי בחדש הזה מאה ועשרים שקל, אז אמלא משאלתכם והאסירים יצאו לחפשי”.

מאה ועשרים שקלים? אם כן תדרש מאה שקלים בעד פדיון השבויים? קרא הפרנס בהשתוממות רבה.

לא, כי את האסירים אשלח לחפשי חנם ואף אגורה אחת לא אקח בעד חפשותם, ורק אבקש כי בחדש הזה תתן לי הקהלה מאת שקל כסף כעין הוספה, וממנה לא אזוע".

– אבל הקהלה דלה מאוד הנה בצוק העתים האלו. –

“ומה לי ולקהלה, תלך ותמצא לה הכסף באשר תמצא, ואני אחת אמרתי, מאה ועשרים שקלים, ומוצא שפתי לא אשנה”.

– אבל הלא תראה אדוני שר המחוז, כי לא בעד טובת עצמנו אנחנו באים אליךָ הפעם, כי אם לפדות שבויים עניים, אשר נסחו ממקומות מושבותיהם בתגרת יד החוקים החדשים והמה נסים מן הפח אל הפחת, הלא גם רחומיךָ יכמרו עליהם והקל מעט ממכסת הכסף אשר דרשת. –

"אם כן נעניתי לךָ. הבה ותתן לי הקהלה בחדש הזה מאה שקלים, אך מסכום הזה לא תגרע אף פרוטה אחת.

– אדוני שר המחוז…

“דבר שפתים אך למותר, הלא תבוש הלא תכלם. אתה וכל אחיךָ עשירים אתם כלכם ואוצרות שאול לכם, אךְ כאשר תבאו לידי נסיון לשלם למטיבכם, אחת מכל תגמולוהי עליכם, אז תראו כעניים וקמצנים. מהר והביאות לי את מאת השקלים, ואם לא ועוד היום לפנות ערב ישלחו הנתפשים אסורים אל מקומות מגורותיהם”. ולא חכה עור השר למענה הפרנס, כי מהר ויצא מן החדר. ובצאתנו מבית השר לחש תרנגול עב מזכירו באזני הפרנס הראשון: “אדוני סר וזעף היום כי בלילה העבר לא שתקה לו השעה בשחוק הקלפים”.

ישראל רחמנים בני רחמנים המה, לב היהודי הוא ככנור המנגן מאליו לפני כל רוח, ואךְ תשוב בו הרוח מיד יתעורר וינגן ויהמה נכאים, ובעת יקרא אליו קול לעזר לאחיו בן אמונתו, אז איש לא יעמד מרחוק, ואף העני שבישראל יתן לצדקה משקלו האחרון, אך אוי ואבוי לעם ממשךְ ומרט כי כספו יורד לטמיון למלאות חורי שונאיו מנדיו העלוקות המוצצות את דמו, ושריו של עשו כי יאבדו כספם בהיללות, שכרון וזמה ושחוק הקלפים אז על יעקב הצולע למלאת חסרונם. עמי! עמי! בכסף אשר יוציאו ממך צורריך האכזריים בימי דור אחד כמה מושבות יכלת ליסד בארצךָ הקדושה, כמה כרמי חמד יכלת לנטע על הרי ישראל, וכמה ערים שוממות יכלת להושיב ולבנות על תלן בארץ אבותיךָ, אבל חביבים עליךָ יסורים, ובמכותיךָ כבר הרגלת שנות מאות רבות, תחת אשר הרעיון לחיות על אדמתךָ כעם עומד ברשות עצמו, הרעיון הזה עודנו חדש לך ונפשך תמאן האמין בו.

ועוד ביום ההוא יצא ר' משה אהרן בלוית איש נכבד אחר מנכבדי עירנו וסכום הכסף אשר דרש השר נאסף, והאסורים יצאו לחפשי.

 

ה    🔗

יפתח בן אחי משה אהרן, היה אז כבן עשרים ושלש, תלמיד בלשכה הרביעית בבית מדרש המדעים והוא למד חכמת הרפואה. נער צעיר לימים היה במות עליו הוריו, ומשה אהרן לקחתו לו לבן, ויגדלהו עם בניו ביחד, והסבלנות אשר היתה נר לרגלי משה אהרן בכל דרכיו, היתה לו לעינים גם בדרך חנוךְ בניו ובן אחיו. עוד בשחר טל ילדותם זרע על תלמי לבותם זרע האהבה והשלום לכל הנברא בצלם וכל מדה נכונה וישרה. דברי חוזי יה היו כחותם על לבו ובאהבתם הגה תמיד, ואת האהבה הזאת הנחיל גם לבניו. מורים לבניו הביא הביתה מן המורים היותר מצוינים ונודעים לשם. אךְ בכל זאת לא נשען בדרכי חנוך בניו על המורים בלבד, כי גם עינו היתה פקוחה עליהם תמיד, ובכל עת מצא מדי הרגעו מעמל העסקים ושאל את בניו ללמודיהם, ויחוה להם בהשכל ובדעת את מליצות כתבי הקדש ואת הגיונותיהם הרמים, וכאשר כבר היו שגורים דברי התנ“ך על פיהם אז יצוה ללמדם את התלמוד, ויחוה לפני מורי בניו את הדרךְ איך ילמדו אותם, להצעידם מן הקל אל הכבד ולבלתי העמיס על שכמם את עול הפלפולים המיותרים, והמעבטים את ארחות השכל הישר, וביותר שם אל לבו לפקח עיני בניו להביט אל רום משלי חז”ל, ודברי המוסר העלופים בהם, ואחר לקח להם מורים להורותם ידיעות שפות העמים ושאר הידיעות הנחוצות לחיי החברה וחפצו בידו הצליח, כי כל בניו היו זרע ברךְ ד', יהודים נאמנים לתורתם ועמם וסוחרים נכבדים בארץ, אשר כבודם רב על כל סביביהם, ובחנוךְ כזה חנךְ גם את יפתח בן אחיו, ובהיות יפתח בן שבע עשרה שנה גלה את אזן דודו הנכבד כי רצונו להשתלם בחכמות ומדעי בית מדרש המדעים ודודו לא התנגד לו בדבר הזה ויתן לו רשיונו. אך בטרם כל הטיף באזנו דברי מוסר ויצוהו ויזהירהו מלכת בדרךְ המשכילים הבזים ליקחת אמם, ואךְ לבש ילבשו את מעיל התכלת, ואךְ רכס ירכסו את הכפתורים הנוצצים והנה נבראו בריאה חדשה, בריאה אשר תאמר, לאביה לא ידעתיךָ, ואת אחיה לא תכיר, הבזה ומלעגת לקדשי בני ישראל וסגולותיו היקרות אשר רכש לו בשנות דור ודור. דברים רבים כאלה וכאלה הטיף באזניו ויפתח נשבע לו כי בדרךְ תם ויושר אשר התהלךְ בה עד עתה יחזיק גם לימים הבאים, ואחרי שנתים ימי עמל, ושקידה בלמודים נכנס אל בית מדרש המדעים בעיר קיוב וילמד חכמת הרפואה ויהי לאחד מן התלמידים המצוינים. בכל שנה ושנה יבא בימי החפשה בימי הקיץ לבקר בבית דודו, ומדי בואו תגדל השמחה בבית, כי כנפש הזקן כנפש כל בניו וצאצאיו היו קשורים בנפש יפתח. וימי החפש בשנה ההיא תמו ויפתח נסע שנית קיובה.

* * *

תפוש ברוב שרעפיו בקרבו הלךְ יפתח בחדר מגורו אחת הנה ואחת הנה. על השלחן לפניו היו מונחים ספרים רבים והמון גליונות וכתבים, אךְ הוא לא שם לבו אליהם לשית עינו בהם, כי לבו לא הלך היום אחריהם, כי רעיונות רבים שונים ומשונים איש מאת רעהו ערכו עתה קרבות בבתי נפשו; עוד חצי שנה ויגיע אל מטרתו אשר אליה שאף שנים רבות להשיג תעודת רופא; עוד מספר ירחים ויקצר בּרנה את אשר זרע בדמעה. אבל מה מאוד ארכו לו הימים האלה, יום לשנה נחשב לו כי המקרים והפגעים אשר התרגשו ויבאו בכל יום בעת האחרונה הזאת רבו מאוד, ומי יודע אם מקרה אחד כזה לא יגע בתקותיו רגע, ויהרס בחתף את כל מגדליו אשר בנה לו רוח דמיונו? בימי למדו בבית מדרש המדעים ובהתהלכו בחברת התלמידים הנוצרים והיהודים נשתנו מעט מעט דעותיו הזכות אשר ממקום קדוש תהלכנה למודי, דודו הישיש, וככל בני הנעורים בעת ההיא השוקדים על דלתות החכמה, שאף אל חיים חפש ואור, ויחל גם הוא להביט על היהדות כעל אבן הנגף אשר בדרךְ החיים לבני ישראל, כעל עב הענן המקדיר את שמי הצלחת היהודי, ובכל עז חתר להיות “יהודי רק באהלו ואדם בצאתו” אבל הרעמים והסערות אשר התחוללו לפתע על ראש עמו ובקורו האחרון בעיר מולדתו בבית דודו, והשקפות דודו על היהדות ועל תעודת היהודים המה שפקחו את עיניו וישיבוהו מעט לבצרון, לחדל מהביט על היהדות כעל צור מכשול בדרךְ החיים, כי אם כעל דעה קדושה ונשגבה אשר על המחזיקים בה להלחם עליה בחרף נפשם. ובשובו קיובה, ובסור הסגורים מעל עיניו התבונן כי פני רעיו הנוצרים זועפים בהביטם עליו, ופני מוריו אינם אליו ואל שאר התלמידים היהודים כתמול שלשום, וגם הנוצרים השנים אשר היה בא אל ביתם זה שנתים להורות הוראות שעה לבניהם, גם המה פטרוהו עתה מביתם בהתנצלם כי כבר באו אחרים ויקחו את מקומו - ובכן נסתר בגין דעותיו הראשונות, אבל בנין חדש שלם וערוךְ בכל טרם עוד יבנה לרוחו, כי אף אם דברי דודו פעלו עליו מעט ורעיון ישוב הארץ הקדושה מצא מסלות בלבבו, אבל טרם עוד יוכל להשלים עם הרעיון הזה במה שנוגע אל חייו העצמיים, כי היתכן הדבר, כי הוא כאיש המתעתד להיות רופא, ישליךְ עמל שנים רבות ויגיעת בשר ונפש אחרי גוו, וילך לנוע על הרי ישראל לחיות חיי אכר? ואם אמר יאמר כי ישלים את חק למודיו ויקבל תעודת רופא ואז כרופא יסע ארצה ישראל אבל מי יודע מה ילד יום, אם רוח השנאה לבני ישראל לא תגבר חילים, ואם לא תשים מכשולים על דרכו להשיג התעודה, וזאת שנית האם כדאי הוא הדבר לאיש צעיר לימים כמוהו להקריב על מזבח אהבת עמו את חיי אירופא הנאורים וללכת להתישב בארץ אזיא הפרואה והחשכה, ומה המה מנעמי החיים אשר יוכל איש להשיג בארץ שוממה ונטושה כארץ ישראל. רעיונות כאלה וכאלה ערכו קרבות בבתי נפשו, ויהי כאיש אובד עצות. ולהגדיל עוד את סערות רוחו הנה קבל ביום הזה מכתב אשר תכנו הביאו במבוכה ובסבךְ רעיונות חדשים. המכתב היה שלוח אליו מאת האדון פיטר יד־עב, יהודי משכיל מנהל אחד מבתי המסחר בעיר קיוב, ובו היו כתובים כדברים האלה:

“אדוני יפתח הנה שמעתי כי שבת קיובה ולכן מאד אכסף אני וכל בני ביתי לראות את פניך ולהתענג בחברתךָ.”

ידע יפתח אל מה תקלע הקריאה הזאת; לפיטר יד־עב היתה בת יחידה עלמה יפת עיניים אלגא שמה ויפתח התודע אל פיטר ואל בני ביתו על ידי חברת סטעפאן בן פיטר חברו בבית מדרש המדעים והיה נכנס ובא אל ביתו בכל עת, ואלגא מצאה חן בעיניו כי נוסף על יפיה היתה גם משכית ומלמדה בידיעות התבל, ומדי באו אל בית פיטר יבלה בחברתה מספר שעות, ואף כי לא משכנה בחבלי אהבה, כי איש כביר רוח היה וידע איךְ לבלם במתג ורסן את מערכי לבבו, אבל בכל זאת התקרב אליה לבבו מעט מעט וגם לבבה נקשרה אליו, כי כן העידו בה מבטי עיניה ומדברותיה אליו, אשר יצאו מכלל רעות וידידות פשוטה ויחתרו אל מטרה יותר גבוהה, – והנה בימים הראשונים לא מצא יפתח כל עולה בדרכיו והליכותיו את אלגא, אבל עתה בשובו קיובה ובהשתנות דעותיו על היהדות, ראה ונוכח כי רב מאוד המרחק אשר בינו ובין אלגא וכל בני בית פיטר, כי פיטר היה מן המחזיקים בשמת ההתבוללות, ואמונתו לא היתה בעיניו מאומה לסבל עליה עמל ותלאה, ולא פעם אחת הביע דעתו, כי לו הביא לידו הזמן לשאת כעס ומכאובים בחיים לרגלי אמונתו, כי עתה השליכנה כרגע מעל שכמו ויטביענה במים, ועבר את המעברה בשלום וכן היו גם השקפות אלגא וכל בני הבית על היהדות, ויפתח בדעתו ברור היטב את הגיונות האנשים האלה, גמר עתה בנפשו אמר, להוקיר רגליו מן הבית הזה בכל מה שיוכל, לבלתי התעות את אלנא בתקות שוא, ולבלתי הכאב את מורשי לבבה.

והמכתב הזה הביא עתה את יפתח במבוכה גדולה כי מפני חקי הנמוס הוטל עליו לבקר בבית רעיו הנכבדים החפצים קרבתו, אבל הוא ראה כי מלחמה קשה לפניו, מלחמת הראש עם הלב, או הדמיון עם הדעה. ומי יודע אם הדעה לא תפל שדודה במלחמה לפני הדמיון.

לעת ערב ויפתח בא אל בית פיטר, כל בני הבית חרדו לקראתו, ויקבלוהו בזרועות אהבה וידידות וגם אלגא אחרי העירה למוסר אונו ותוכיחהו בתוכחת מגולה, כי לא טוב המעשה אשר עשה, כי זה לו ימים אחרים בעיר ועוד לא בא לבקר בבית מכיריו המוקירים אותו, סלחה לו אחרי כן ותדבר אתו ידידות. והערב הזה הוחג כעין חג משפחה בבית פיטר, גברת הבית ואלגא פרטו לכבוד האורח על פי המנים והעוגב מזמרות השירים, ואחרי כן ישבו הקרואים האחרים ואדוני הבית אל השלחן הירוק לשחק בשחק הקלפים, והשמחה שררה בכל הבית, אפס כי לב יפתח לא הלךְ אחרי הזמרה והשחק, כי צרת עמו נגעו עד נפשו והנה שמלאו כל עשתונותיו.

“אדוני יפתח, מדוע אתה כאבל בין השמחים?” שאלתהו אלגא בשפתי חן.

– אני מתגעגע מעט על דודי ועל בני ביתו, וגם צרות עמנו תמסכנה בקרבי רוח יגון.

“צדקת בהתגעגעך על שארי בשרךָ היקרים ללבךָ, כי רגש טבעי הוא, ומי יעמוד בפני הרגש הטבעי, אבל דבר יתר הוא להצר בצרת העם, בעת אשר איננו עם”.

– ומה אנחנו?

“רוססים שומרי דת משה אנחנו”.

– ואם רוססים אנחנו, ומדוע ירדפונו עתה הרוססים בחמה שפוכה, וידם קשתה עלינו עד מאוד? –

“המה לא ירדפונו על אמונתנו ודתנו, כי אם על חריצותנו ועל מעלות רוחנו, כי אנחנו עולים עליהם ברוח, ועוד זאת, מי המה מחוללי הפרעות, רק ההמן החשוךְ השונא תמיד לבעלי הכשרון והדעת, אבל אצילי הרוססים ואנשי התבונה והדעת אוהבים אותנו ואנשים אחים המה אתנו”.

– שגית אלגא, שגית, כי רק על אמונתנו ירדפונו, כלם שונאים לנו, ואת חריצותנו ומעלות רוחנו לקחו להם רק לכסות עינים, למען רחוץ בנקיון כפם על דמינו אשר הם שופכים, כי יבושו לנגד שכניהם, ממלכות אירופא הנאורות לאמר כי במאה התשע עשרה הנאורה ירדפו בני עם על דבר אמונתו, ולכן בדאו להם עלילה כי היהודים עולים עליהם, אבל האמת הדבר כי אנחנו עולים עליהם? והמביאה לנו חריצותנו הון ועשר רב? מי כמונו יודעים כי לא כן הדבר, – חריצות היהודי ועמלו כל היום הם לפת חרבה ונזיד עדשים. ועשרו הוא כקקיון דיונה אשר בין לילה היה ובין לילה אבד, ואם אחד מני עשרת אלפי יהודים יברךְ במעט הון ועשר, אז ימהרו שונאינו לתקע בשופרותיהם ולהריע בחצוצרותיהם כי היהודים צברו את כל רכוש הארץ, ולהמון העניים והאביונים הנמוגים ברעב וחסר כל אין משגיח ואין שם אל לב לדעת את ענים ואת שפלותם - ואם לו גם נניח כי כדבריהם כן הוא, כי אנחנו עולים עליהם ברוח ובחריצות. האם תחשבנה המעלות האלו לחטאת? ומדוע לא ירדפו באף את האשכנזים, את הצרפתים ואת האנגליים אשר עשו עשר בארצנו, וכל העסקים הגדולים בידיהם נתנו. הוא אשר דברתי, כי אך רק על אמונתנו ירדפונו, כי שנאת עולם לעם עולם הנה. –

“דעותי שונות מאוד מדעותיךָ יפתח אדוני, אני לא אשים לבי אל דברים קלי הערך ואל קטנות המוחין של בני ההמון הפרוע, להוציא על ידם משפט כי שנאת הדת שולטת בארץ, אני מאמינה כי רוח בני האדם עולה מיום אל יום מעלה ברוח דעת ואהבת אדם, והמין האנושי הולך וקרב אל העת המאושרה אשר כל בני האדם ישבו יחדו בשבת אחים, ופרעות ההמון עתה ביהודים רק מקרה זמני הוא, אשר כמוץ נדף יעבר ואיננו”.

– צר לי מאוד להכאיב לבבךְ, בהגידי לךְ הגות קשה, אשר אולי כנביא כסיל אהיה בעיניך, דעי לך יקירתי, כי הפרעות והשנאה בארצנו נגד היהודים לא מוץ נדף הנה, וזה רק התחלתן, רק עבים קלים הנן עתה אשר עוד יתקדרו והיו לעננה שוטפת מבול מים על ראשינו.

“אם כן נחישה מפלט לנו ממי המבול אל מי הירדן” ענתה אלגא ושחוק קל רחף על שפתותיה.

פני יפתח חורו בשמעו מענה כזאת מפי אלגא כי ידע כי מליה ירמזון אל מי הטבילה הקדושה, ורגעים מעטים העמיק במחשבותיו וידם ולא דבר דבר.

והרגעים האלו היו לרעות יפתח ברגעי המשבר במחלה מסוכנה, בהאבק המחלה העזה עם כחות הגויה, ומהם תלוי גורל החולה לשבט או לחסד, ומחשבות הרגעים האלו בבואן לידי גמר־אומר חרצו משפטן כי עליו לקרע ביד חזקה את כל חבלי ההתקרבות אל העלמה הזאת, אשר ככה נקלו אמונתה עמה ודתה בעיניה, והאומרת לנוס מן המערכה ולפול אל מחנה האויב.

“מדוע כה העמקת במחשבותיך, יפתח אדוני?” שאלתהו אלגא ושחוק שפתיה טרם ימוש מהן.

–העמקתי במחשבותי לחשב אם מי הירדן יהיו לישועה לנסים מן המערכה, ואם שבלתו לא תשטפם ותצלילם במים אדירים. –

“ומה תעשה אתה בבוא מבול המים על ראש עמך כפי דבריך, האם תחיש מפלט לךָ אל בית המדרש להתפלל שירי התהלים?”

– אני לא אחיש מפלט לי, לא ביתה המדרש, ולא אל מי הירדן, כי אם אל ארץ ירדן והרמונים. –

ופיטר אדוני הבית אשר עזב לרגעי מצער את השלחן הירוק להנפש מעט מן המשחק נקרב אליהם וישאל: “במה אתם משוחחים ומתוכחים?”

– אנחנו מתוכחים על דבר לאומיות היהודים, – ענתה אלגא – האדון יפתח אורחנו היקר אומר כי היהודים עם הנמו ואני אומרת כי עם כזה איננו עוד במציאות. –

“צר לי כי לא אוכל קחת עתה חלק בוכוח הזה כי עלי לשוב מהר אל שלחן המצחקים אבל דעתי אני הלא ידועה לאדון יפתח; זה שנות אלפים אשר איננו עם, ועוד לעולם לא נהיה עם בארץ אשכנז, אשכנזים אנחנו, בצרפת – צרפתים. ופה – אנחנו רוססים גמורים ולמה לנו להכביד עלינו עבטיט ולהלחם כדון קישוט ברחים של רוח, ולהתוכח על דבר לאומיות אשר איננה במציאות, כי אם בדמיון שוא יסודה”.

– והתאמין אדוני כי ביום בא צרים לפורע פרעות בישראל ולעשות נקמות בעם עברתם, כי יחדרו אל משכיות לבבךָ להביט אל דעותיךָ כי רוססי גמור אתה, ותחת זה ינקוך וידם לא תהיה בך כבשאר היהודים? –

"הנה על פי שמי לא יכירני איש כי יהודי אנכי, גם שוכן אני רחוק משכונת היהודים, וכל משא ומגע אין לי עמהם, ואיזה הדרך יעבר הרוח על בני ההמון הפראים לבא לאי ולהחרידני ממנוחתי ולעשות לי רעה?….

– האדון יד עב – נשמע קול קורא מן היושבים אל השלחן הירוק – מהרה ושובה אלינו כי הראשית (האיש אשר ינתנו לו הקלפים הראשונים) שלך הגיעה, ואל תחמיצנה. –

“סלח נא אדוני יפתח. כי עלי לשוב אל עבודתי. ובזמן מן הזמנים עוד נשתוחח ונתוכח בדבר דעותיך, ואקוה כי יעלה בידי לנצחך ולהפך את מחשבותיך”.

– מי יתן ומקרי הזמן ינצחוני להפך את מחשבותי אך ירא אנכי פן עד העת ההיא יפקחו המקרים ההם ביד חזקה את עיני כל ההוגים דעות כדעותיך לראות כי על משענת קנה רצוץ נשענו.

יפתח הרבה להשתוחח עוד את אלגא בענינים שונים, וכאשר הגיעה השעה השתים עשרה, התפטר מכל הנאספים וישב אל בית מעונו.

בלילה ההוא נדדה שנת יפתח ומחשבות רבות מלאו כל משכיות לבבו, אף כי במה שנוגע אל עצמו, כבר החליטה רוח בינתו דבר נכון כי חבילתו עם בת יד־עב נתפרדה לנצח, אבל רוחו חבלה ומעיו המו על שבר בת עמו, ועל שפלות רוח בני לאמו, על המתבוללים, – אלה השיות הנמבזות, המקריבות את חייהן ומאודן וכל אשר להן כליל על מזבח החלקות אשר תחלקנה בעיניהן אל הזאבים והאריות, וקוראות כל היום: “אחינו אתם” בעת אשר אלה יטרפום בכל פה ועצמותיהם יגרמו, וגם ברגעיהם האחרונים בהתפרפרם כבר בלוע פריצי החיות עוד לא יחדלו מקרא: זאבים אנחנו וזאבים נהיה…

בשבועות שנים ויפתח לא בקר בבית יד־עב, את סטעפאן רעו ראה בכל יום בבית מדרש המדעים, והוא שאלו פעמים אחדות מה היא סבת הדבר כי יוקיר רגליו מביתם, כי בהוריו בן אחותו נכספים מאוד אל חברתו, אך הוא התנצל לפניו, כי למודיו מכבידים עתה אכפם עליו מבלתי יכלת להאציל מועד לבקורי ידידות.

ויהיה ממחרת ראש השנה שנת תרמ… בשובי פתח מבית מדרש המדעים וימצא במעונו מכתב ויפתח את המכתב והנה הוא כתוב בידי דודו הישיש. חורת מות כסתה את פני יפתח בקראו את המכתב מהחל ועד כלה, וכל רוח לא קמה בקרבו, ואלה דברי המכתב: “יפתח יקירי לשלום מר לנו מר, גזרת פתאום באה עלי ועל בני ביתי בשאה, כי בפקודת שר הגליל עלינו לעזב במשך שני שבועות את כבשן אות רוססיא כלה, יען כי נתיני אוסטריא אנחנו, ואין לנו עוד רשות לשבת בארץ הזאת. לא אדע על מי אעזב עתה את בתי ואת עסקי, אתה הוא האחד בבני ביתי אשר נתין רוססיא הנך, ואתה יכלת להיות לעת עתה מנהל עסקי בכבשן, אך צר לי מאוד להנתיקך בעת כזאת מלמודיך, בהיותך קרוב אל מטרת עמלך ויגיעך שנים רבות. הודיענו נא עצתך, ברגע קבלך מכתבי זה”. יפתח לא הרבה לחשב מחשבות וברגע גמר אמר לעזוב את קיוב ואת בית מדרש המדעים, ולמהר לשוב אל דודו, להיות על יד ימינו בעת צר לו, וכבר החל לשים סדרים בחפציו וספריו, להכין הכל למסעו, והנה נפתחה הדלת וסטעפאן יד־עב בא הביתה. גם פני סטעפאן היו חורים ועננת תוגה הקדירתם, אך בהביטו בפני יפתח קרא: “מה קרה לך רעי, כי חזות פניך תעיד בך כי נרעש ונפעם אתה”?

– קרא נא את דברי המכתב הזה ותדע שמץ דבר. –

אך ברגע זכר יפתח כי סטעפאן איננו יודע קרא עברית, ויקח את המכתב ויקראו לפניו.

“וגם בביתנו קרו ויאתיו בימים האחרונים האלה מקרים כבירי ערך” ענה ואמר סטעפאן.

– אמנם כן כי ברגע ראותי את פניך נבא לי לבי כי דבר עצב בך, ועתה הגידה נא לי מה קרה לכם? –

“אבי הודח לפתע פתאום ממשמרתו בבית המסחר אשר שרת בו בחמש עשרה עשה, מבלי אשר נמצא בו כל עון וחטא”.

– אביך הודח ממשמרתו, והאם לא שאל את פי אדוניו, מה פשעו וחטאתו?

“הוא שאלם, וגם נודע לו אל נכוו דבר הדחו ממשמרתו, על כי… כי יהודי הנהו”.

יפתח התנודד מאד בשמעו הדברים האלה, ודמי לבבו רתחו בקרבו ויתפרצו אל פניו, ויהיו ללהבת שלהבת, ובחום עזו קרא: "הנה כי כן עברה גם על אביך הכוס למרות היותו רוססי גמור, ולמרות שבנו רחוק משכונת היהודים, ואני חלילה לי משמח לאיד בית אביך יקירי, כי אם דמי עמנו השפוכים כמים המגרים ארצה, המה השמים בפי הדברים האלה, והמרתיחים קרבי, אך מי יודע אם יקח אביך ושאר בעלי דעת ההתבוללות מוסר…

– וכדבריך כן הוא, כי אבי לא לקח מוסר כי עוד ביום אתמול בבקר אחרי הודע לו כי על דבר אמונתו נדח ממשמרתו, מהר הוא וכל בני ביתו להכנס תחת כנפי הדת הלוטעראנית. אך גם המעז היה לו למשענת קנה רצוץ, כי טרם עוד יושב אל משמרתו. –

ומה יאמרו ממוניו, ומה התנצלותם עתה?"

– המה יאמרו כי בפקודת ראשי בית המסחר הגבוהים מעליהם אשר בעיר מסקבה לא יוכלו להשיבו אל משמרתו, אם גם היה ללוטעראני, אם כי גם נפש הלוטרני איננה צרופה ומזוקקה בעליל כל צרכה, וכפי הנראה יהי עליו להכנס תחת כנפי הדת השלטת.

– “ומי יודע אם גם אז לא ישאר קרח מכאן וקרח מכאן”

צדקת יפתח, צדקת מאד, גם אני ירא את הדבר הזה. –

“ובכן הנה אביך וכל בני ביתו לוטרנים המה עתה, וגם אלגא, וגם אתה?”

אמנם כן, כי אני וכל בני ביתו, וגם אלגא נתהפכו ויהיו ללוטרנים, אך אני עוד לא המירותי את דתי כי בראותי את העולה הנוראה אשר נעשתה לאבי, ואת גזל המשפט להדיח ממשמרתו איש ישר אשר כל עולתה לא נמצאה בו, אף רק על דבר מולדתו, בראותי אלה התלקחה בקרבי אש שנאה לנוצרים האלה ולאמונתם, וחלילה לי לשום שקר מחסי ולהדבק באמונה אשר אשנא את המחזיקים בה.

* * *

“מי יתן לבבך זה לך כל הימים, ועתה לכה ונלכה אל בית אביך, כי בדעתי לעזב את העיר הזאת בלילה הזה, ועלי לברך בשלום את הוריך ואת אחותך” וילכו ויבאו אל בית פיטר. אדוני הבית לא היה בביתו, והגברה ואלגא קבלו את יפתח בסבר פנים יפות ובאותות ידידות, ויפתח אך העיף עינו בהן, ראה ויתבונן כי מנוחת לבבן נגזלה וכי תוגה עזה שוכנת על פניהן.

“הנה באתי לברך אתכן בשלום לפני צאתי את העיר” ענה ואמר יפתח.

מה זה תשמענה אזנינו? מה קרה לך כי אתה אומר לעזב העיר לפתע פתאום – קראו שתיהן יחד כנדהמות.

ויספר להן יפתח את דבר המכתב אשר קבל היום מדודו, ואת דבר חובתו המאיצה בו למהר לנסע אל דודו. “וכל זאת אנחנו נושאים וסובלים יען כי יהודים אנחנו” הוסיף יפתח אחרי כלותו לדבר דבריו.

ופני הנשים הורו בשמען את דבריו, וכמו אודם בושה כסם, ותחרשנה ולא ענו אותו על דבריו, אלה.

“ומתי בדעתך לעזב את העיר?” שאלתהו אלגא.

– עוד בלילה הזה, במסע מסלת הברזל, בשעה השתים עשרה בלילה

* * *

“קשה עלינו מאוד פרידתך, אבל אין לשנות את ההכרח, ועתה הלא תחכה פה לשוב אבי, ועד אשר ישוב אספר לך על דבר החדשות אשר נקרו ויאתיו בביתנו”.

– כבר לקחה אזני שמץ דבר מפי סטעפאן רעי –

“כבר שמעת הדבר, ואל נכון כבר יצאנו חייבים מלפני בית דין דעותיך על מעשינו אשר עשינו”.

– אם בית דיני יחיבכם או יזככם, מה יתן ומה יוסיף כי הדבר כבר נעשה, וחלילה לי מזרות עתה מלך על פצעי לבבכם בוכוחי, ולהפטר מכם כאיש ריב. –

“הנה דבריך אלה יגידו נכונה כי לא טוב בעיניך המעשה אשר עשינו, אבל היכל אבי עשוה אחרת, בעת אשר החרב היתה מעופפת על ראשו, כי קשה מאוד מלמת החיים”.

– מה הועיל בהתוכחנו עתה, והלא כבר לפני שבועותים חוית לי לי את דעתך כי אם יגאו מי המבול אז תחישי מפלט אל מי הירדן. –

“האמת אגיד לך יפתח – ענתה ואמר אלגא ופניה חורו יותר – האמת אגיד לך כי אז לפני שבועותים היו דברי רק דברים היוצאים מן השפתים ולחוץ. ולא ממקור לבבי יצאו, אבל עתה כשיצא לפעולות ידים, עתה כמו מרגשת אני במורשי לבבי אי – מנוחה, וכמו אשער בנשפי כי אבדני דבר מה”…

עודם מדברים ופטר יד־עב בא הביתה, פניו היו רעים ודלים כפני איש אשר מחלה עברה על נפש ורוח ששונו במו נגז ועבר ממנו, אך הוא הבליג על מורשי לבבו, וייטב את פניו אל יפתח ויקרא: “אורח יקר אתה בביתנו, הטיבות כי באת אלינו בעת מבוכתנו זאת, כי בעת צרה פני האוהב ייטיבו נהה.”

– בצרתך אדוני לי צר, אך אל תתיאש, כי איש כמוך ישיג משרה כבודה אחרת. –

"האמת אגיד לך ידידי, כי לא על דבר משמרתי אני מצטער, כי אם על היותי פחז כמים, להשליך אמונתי אחרי גוי, ואת האמונה אשר לי שנים רבות לא שמרתי מצותיה וחקותיה, ורחוקה היתה מלבי, אשר כמעט שכחתיה, ותמיד עמלתי לשכחנה ולהסיר זכרונותיה מלפני עיני… עתה באבדי אותה הנה כמו בעל כרחי תבא לפני ותתיצב לנגד עיני, ונחם מר כצפעוני יפריש מורשי לבבי.

– הוא נצוץ היהדות אשר לא נכבה בקרבך כי אם עומם מועד קצוב, ויהי מכוסה בדשן דמיונות שוא; בהשכלת המאה התשע עשרה, ובחסד לאומים הכוזב, אבל כן דרך הנצוץ הזה, כי בהתחולל עליו סופה מן החוץ, אז ינפח ויתלקח וגם יהיה ללהבת שלהבת. –

“צדקת יקירי, מבשרי אחזה עתה כי כח טמיר ונעלם שוכן עמוק בקרב האמונה, ולא יחליפנה האדם מלבוש ותלך, ואני ירא כי על היותי מהיר במעשי עוד אקחה כפלים בכל חטאתי, נחם ומצוקות לבב, עד אשר אשוב בתשובה שלמה אל אמונתי”.

– יוכל היות כי כן יהיה הדבר, ועתה אדוני הידעת כי באתי לקחת ממך ברכת הפרידה, כי אני שב לביתי הלילה. –

“חדשות תשמענה אזני, ומה הוא הדבר המאיץ בך ככה לעזוב את העיר?”

– במעט מקרה אחד לי ולך, כי יד השנאה האכזריה אשר גרשה אותך ממשמרתך, היא תדחפני ותאיץ בי לשוב אל ביתי, כמלאך המות מלאה שנאת צוררינו עינים וגונים שונים; פה תדיח איש נקי ממשמרתו, ושמה תגרש באף איש ישר לבב ותמים דרך מביתו ואחוזתו, וכל זאת באתנו על כי אנחנו יהודים.

* * *

ויספר יפתח גם לפיטר את כל התלאה אשר מצאה את דודו, ופיטר הקשיב לדברי יפתח, ואותות הסתערות רוחו נראו על פניו. אחר ענה ואמר:

“מודה אני יפתח יקירי כי ימים רבים הלכתי בחשך, כי השכלת המאה התשע עשרה הכתה אותי בסנורים, וכרבים וכן שלמים, האמנתי כי כבר הגיעה תקופת האשר, אשר כל בני האדם ישבו יחדו בשבת אחים, והאמונות לא תעמדנה כקיר מבדיל ביניהם, אבל עתה נפקחו עיני לראות כי בכזב שמנו מחסנו”.

“אבל הלא גם הרעמים והפרעות כבר היו צירים שלוחים מאת צוררינו, להעיר את אוזן עמנו הנדכא, כי תקופת האשר טרם הגיע לו, ומודע לא לקחו הרוססים שומרי תורת משה מוסר?”

– אבל הלא גם הרעמים והפרעות כבר היו צירים שלוחים מאת צוררינו להעיר את אזן עמנו הנדכא, כי תקופת האשר טרם תגיע לו, ומדוע לא לקחו הרוססים שומרי תורת משה מוסר?"

– ואני אמרתי כי הרעמים והפרעות אך מקרי זמן המה ויעברו, אבל עתה בגעת הרעה אל עצמי ובשרי, עתה אני חש מרירותה……

– הנה סעודת הערב ערוכה – קראה גברת הבית בבאה אל החדר – והאדון יפתח הלא יאכל אתנו לחם בערב הזה. –

ויאכל יפתח סעודת הערב את האנשים ואחר התפטר מאת כל אנשי הבית באהבה, וביחוד מאת אלגא אשר ברוח נגרשת ברכה אותו לשלום, ופיטר הלך איתו בחוץ לשלחו, ובלכתם אמר אליו: “שמעני יפתח יקירי, הנה עוד דברים רבים לי לדבר אתך אך יען כי אץ הנך לדרכך ורעיונותיך אחוזים עתה בדאגותיך לדודך ובני ביתו לכן אקצר דברי, אבל דע לך כי לבב אלגא בתי נמשך אחריך בעבותות כבירות מרעות פשוטה, כי כן חקרתי את מורשי לבבה ושמץ דבר נגלה לי, ועתה הגידה נא לי מה דעתך אתה?”

– אבל הלא אלגא הנה כיום לוטרנית ואנכי הנני יהודי.

* * *

“לזאת תמצא תרופה, כי הזמן יורנו איך לתקן המעות שהעויתי בחפזי, ויהודי נולדתי ויהודי אמות”.

– אדוני יד־עב, סלח לי כי לא אוכל לעות אתך עתה דבר, כי כדבריך כן הוא כי ראשי עלי כגלגל, אך בשובי אל ביתי אודיעך משמה על דבר מערכי לבבי, וגם לבתך הנעלה אכתב כי הבטחתי לה – ויתפטר יפתח מאת פיטר וישב אל חדר מעונו להכין הכל למסעו.

 

ו    🔗

בין כסה לעשור – ובחוצות כבשן יראה רושם הימים הנוראים וקדושתם על כל שעל ושעל. העם הקדוש כבר עמד לפני אלהיו בשני ימי ראש השנה, וירבה להתפלל ולשפך שיח לפני אביו שבשמים, כי יזכרהו לחיים ויכתבהו בספר החיים, וגם לא אך בעד נפשו וטובת עצמו התחנן, כי אם בעד כל המין האנושי בכלל; זה המין האנושי הרודף את היהודי בעברה נצחת זה שנות אלפים והמבקש להכחידו מני הארץ, הנה זכרונו יעלה לפני היהודי בימי קדשי, ימי התפשטות החמר והשלכת חפצי הגויה אחרי הגו, והיהודי יתפלל בעדו ברגש ובקול יוצא ממעמקי הלב: “ובכן תן פחדך ד' אלהינו על כל מעשיך וכו'” “ויעשו כלם אגדה אחת לעשות רצונך.” “ובכן צדיקים יראו וישמחו וישרים יעלזו, וחסידים ברנה יגילו, ועולתה תקפץ פיה, וכל הרשעה כלה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ” – כבר חלפו ימי ראש השנה, והיהודי מכין את עצמו עתה לקראת יום הדין הגדול, היום אשר מנמלה הנרמסת ברגלים, יתנשא היהודי להיות למלאך האלהים, המשליך מעליו כל עבטיט החמר ואת כל דברי האדמה השפלים, ונפשו תמריא על, אל סוד שרפי קדש. היום אשר אביו שבשמים ישא לפשעיו ויחתמהו בספר החיים.

עוד שלשה ימים ליום הכפורים, ובכבשן כבר רבתה התכונה להכין את הכל דרוש ליום הקדוש, כי ממחרת יהיה יום השוק בעיר וכל איש יהיה טרוד בעסקו, וערב יום הכפורים כבר קדש הוא, ולכן על כל איש להקדים את עבודתו היום. בחוצות רגש חיים; נשים ועלמות ממהרות אל בתי השוחטים לשחט את כפרות בני הבית, ושבו מבית השוחט ותמהרנה אל שער הדגים, לקנות דגים לערב יום הכפורים, ולמוצאי הצום, ושבו משער הדגים תמהרנה אל בית האופה ואל החנות. בעלי הבית החשובים נושאים בידיהם נרות הדונג אשר צוו לעשות להם לשמם. יהודים עניים מן הנמושות אשר צרור כספם לא נתנם להתחדש באיזה בגד חדש לימי ראש השנה,

ממהרים אל בתי החיטים ואל בתי הרצענים, לקנות עתה ולתקן כל דבר הצריך תקון. סוחרי האתרוגים והלולבים אשר זה עתה קבלו את סחורתם מתחנות מסלת הברזל, ממהרים אל בתי הקונים וסחורתם בידם, להראות לקונים את טוב סחורתם, וגם לזווג את הזווגים אשר יכסו על האתרוג והלולב. החזן והשמש חוזרים מבית לבית לקבץ דמי “הזכרת נשמות”, וגם פיעציק הפחות הקטן, משרת בבית פקידות העיר, ממהר מחנות אל חנות לקבל מתנות, כי הלא “הלילה הארוך” החג הגדול ליהודים בא, ומדוע לא יעמד גם הוא על הברכה. וגם גרב־עף מזכיר לשר העיר, גם הוא לא ישב בחבוק ידים, וגם הוא עובר על בתי היהודים כי עת לעשות היא, ואם המה

מכינים את עצמם לתפלה הלא עליו להתקין עצמו לדורון – וגם בבית המדרש יראה רגש חיים וקדושה, כי בימים האלה מוסיף כל אחד מן החול על החדש, ומקדים לבא בּיתה המדרש. אלה המתענים כל עשרת ימי התשובה, יושבים ואומרים מזמורי תהלים והוגים בספרי מוסר, ואלה אשר בשאר ימות השנה יפגרו את פרק המשניות או “הדף” יזדרזו עתה למלאות את החסרון ולתקן את המעות, ויושבים זה הוגים בעיון רב בספרי המשניות והגמרא. המלמדים אשר בימים האלה חפשה להם מעבודתם באים ביתה המדרש ומתנים איש לרעהו את צרתם בעבר ואת השקפותיהם לעתיד, ויתאוננו ויאנחו על מר גורלם. ומדי דברם ועיניהם תשוטטנה אל כל עברי הבית, לראות אולי ימצאו את אחד מבעלי הבית שלהם אבות תלמידיהם,

לקחת דברים אתם. הבטלנים יושבים אל התנור ומשיחים במלי דעלמא, וגם אנשים בעלי מסחר, היודיעם דבר בהוית העולם יספחו אליהם ויקחו חלק בשיחתם.

– “לא אפונה כי צרות ימינו אלה הנה אתחלתא דגאולה” אמר רפאל הבטלן.

– וגם דעתי תכון אתך – ענה גבריאל המלמד וכפי אשר שמעתי זה רבות בשנים מפי איש גדול בנגלה ונסתר, הנה גם רמז לדבר, כי גוג ומגוג אשר בנבואת יחזקאל מרמזים לממשלתיו, הלא כה דברי הנביא: "הנני אליך גוג נשיא ראש משך ותבל ושובבתיך וששאתיך והעליתיך מירכתי צפון והביאותיך על על הרי ישראל: ואלא כל אחד מאתנו יודע מי הוא “ראש” “ומשך” היא עיר הכתר וגם ירכתי צפון ידוע – ואת הדברים האלה דבר גבריאל בלחש ופניו הפיקו פחד ומרך לבב, כאלו התחרט על דבריו הנמהרים אשר התמלטו מפתחי פיהו, וכאלו התירא פן יתנפל עליו ברגע זה איזה שוטר מתחפש ויובילהו אסור בזיקים אל ירכתי בור צלמות.

* * *

“אם אתחלתא דגאולה הוא או לא, מי יודע, – ענה מנשה החנוני חלקו – אבל לעת עתה והצרות הולכות ורבות, והמים כמעט עד נפש יגיעו, הנה גרוש משפחת ר' משה אהרן מעירנו, ושאר היהודים נתיני חוץ לארץ ישאר רשם עז לרע לעירנו, כן בעסקי העיר וכן בכל דברים שבקדושה, הנה ארידי כבר הביא רבים מאתנו עד ככר לחם, ופחילופ לא יתן מנוח למוזגים וידריכם מנוחה, ופרנצישק וקלימנט ויאהן מילער בן יעמטא לא יחדלו מהפיח קריה, ומהעלות את אף כל הנוצרים אשר בעיר ואף האיכרים עלינו. לכלותנו והשמידנו – מה עשינו לאנשים האלה כי המה אורבים לדמינו כל היום, אף ד' אלהים הוא יודע, ואל נכון הוא שעשם למטות זעם לנו ומכאובים ומלאכים מקטרגים לעמד עלינו לשטננו”.

­ אך הנה בעוד שני ימים נאמר בתפלת ליל הצום הקדוש, "תם קטיגור וקח

סניגור מקומו" ואל נכון לא יעזבנו צור ישראל ולא יטשנו, ולא יתן לצרינו להפיק זממם בּנו – אמר גבריאל.

“מי יתן והיה, אף מבלי לפתוח פה לשטן, את אשר עם לבבי לא אכחד, כי לבי ינבא לי, כי רעות רבות מתרגשות לבא על עירנו, כי כן אשמע בכל יום מפי הנוצרים הבאים אל חנותי דברים בוטאים כמדקרות חרב, והמגלים טפח ממחשבות שונאינו, אשר כבר הבשילו אשכלות מרורות. אנא ד' אלהים חוסה נא על שארית עמך תתנם למשסה”.

ותוגה נוראה נראתה על פני כל הנאספים ואנקות דם התפרצו מפתחי פי איש, וגבריאל הפריע את ההמיה בקראו: “הנה כבר “עולם” גדול פה, ועד תפלת המנחה עוד שעה אחת, ועתה נעמד לאמר מזמורי התהלים”

ויקרב גבריאל אל העמוד ויחל לאמר: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, הוא אומר פסוק אחד, והקהל פסוק שני חלופות הדרת קדש שררה בבית בזמר הקהל את מזמורים התהלים בנגון עצב ומעורר יגון והשתפכות הנפש, בקול יונה מנהמת על קנה כי נהרס, ועל אפרוחיה כי היו טרף לשני הפרס, בבכי בנים שגלו מעל שלחן אביהם והמה נעים ונדים בארץ, ועיניהם נטויות אל אביהם כי ישוב וירחמם.

ממחרת היום ההוא, הוא יום אחד לפני ערב יום הכפורים, והיהודים יושבי כבשן השכימו עם חשכה לאמר “סליחות” ולהתפלל עם הותיקין, כי יום היריד בעיר וערב יום טוב הוא, ומה רבה המלאכה על כל אחד; החשך עוד יכסה ארץ ובבית המדרש יפיצו נרות המנורות הרבות אור יקר. והיהודים עם סגלה עומדים לפני אביהם שבשמים ושופכים מרי שיחם. ואחרי אשר החל סדר הסליחות כהלכתו בתפלת אשרי וחצי קדיש, והחזן החל הפתיחה בקול רם: “עם ד' חזקו ונתחזקה, וקראו אל אלהים בחזקה, איש און יתודה אשמתו, וישוב אל ד' וירחמהו, לקרא ללא ינום ולא יישן, שומר ישראל עורה למה תישן” ואחריו געו הצבור כלו בבכיה, ויקראו אל אלהים בחזקה, ודמעות חמות נפלו על לחיי ישיש ונער, זקן ועול ימים, ואחרי תם סדר הסליחות ותפלת השחר, וכל אחד מהר לשוב אל ביתו ולהיות לערוך לעסקי יום השוק.

יום היריד בחדש הזה הוא הגדול בכל ימות השוק אשר בשנה, כי חדש האסיף הוא, והאכרים כבר אספו הכל משדותיהם הביתה, והמה מביאים העירה למכר כל דבר אשר ימכר, דגן וחטים, שבלת שועל ושעורים, פשתים וזרע פשתים, סוסים ופרות, אוזים ושאר עופות, ולכן אך האיר הבקר וככר השוק כבר היה מלא עגלות וקרנות רבות, ורחובות העיר המו מהמון אדם רב, וגם בבתי הי"ש ובחנויות נראה רגש חיים, אלו באים ואלו יוצאים, והמוזגים והחנונים ובני ביתם עומדים על משמרתם לעשות רצון הקונים כלם כאחד, ולב כל אחד מלא תקוה ובטחון בד' כי ישלח היום ברכה והצלחה במעשי ידיו, למען קדושת החגים והוצאותיהם הרבות הכרוכות בהם, כי אם מרבים צרכי בני ישראל בכל ימות השנה, ועל אחת כמה וכמה בחדש הימים הנוראים הקורא: הב, הב!

וגם בבית ר' משה אהרן רבתה התכונה להביא סדרים בכל עניני ביתו ועסקיו, מפני היד החזקה השלוחה בו לעזב את העיר כבשן לנצח. יפתח בן אחיו כבר בא בשלום הביתה, והנה דודו הישיש מוסר לו עתה את פנקסיו את חשבונותיו עם בעלי ברית מסחרו ועם בעלי משה ידו, והוא מצוה לו את כל אשר עליו לעשות, פני הישיש אינם מפיקים יגון ועצב, כי אם רוח נכונה לב השקט, אך פני יפתח קודרים ורוחו אין אתו.

השעה האחת עשרה הגיעה, והיריד בכל שאונו ועצמו התרגש בכל פנות העיר, בתי הי“ש מלאים אכרים העומדים צפופים ומתדחקים אל שלחן המזגה, כי כל אחד יחפץ להיות מן הזריזים המקדימים להשיג את כוס הי”ש, או השכר, ענן עשן כלי המקטרת ימלא את הבית, והשאון וההמולה מרבה להכיל, זה ישאל בקול רם לשלום רעהו, וזה יספר לרעהו על דבר סחורתו אשר הביא העירה למכר, זה ישאג: “הבה עוד לוג י”ש" וזה: “חצי לוג שכר” והנה אחד אשר הי“ש כבר ישתרר עליו, וכבר עלה בו במעלה ראשו משליך את הכוס והצלוחית מידו והנה נשברות לרסיסים. וברגעי המהומה הזאת ואכר אחר יחפז להתגנב מן הבית מבלי שלם את מחיר הי”ש אשר שתה, ומקולות האכרים הרבים והשאון הרב אדיר קול בעל בית היין הצועק מרה: “אויה, יאנע התגנב ולא שלם בעד שתיתו” ובמחזה הזה וכל הדברים האלה נשנים בכל בתי הי“ש, אך עוד כפלים להם בבית יעקיל המוזג, כי ביתו הוא בטבור העיר, והבאים לסבא בו שבר ביום השוק רבים מאוד. יעקיל ואשתו, ושני בניו ושתי בנותיו, כל אחד כיס עור גדול קשור מעל לחלציו, עומדים אל שלחן המזגה והמה ממהרים למזג את השכר, להושיט את הכוסות, לחקת את הכסף, ולהשיב בחזרה את חליפי הפריטין מהשקלים השלמים, ולקבל את הכוסות הריקות. והנה בתוך ההמולה ואכר אחד התדחק אל שלחן המזגה ויקרא: “הבה לי י”ש בעד עשרים חמש אגורות” יעקיל מהר לעשות בדבר הקונה וימזג לו הי"ש, והאכר הושיט לו שטר חוב המלכות, ויעקיל התבונן בו במעוף עין וישימנו בכיס עורו. וימהר ויוציא מן הכיס שבעים וחמש אגורות נחשת ויתנן בחזרה לקונה.

– ואיה ארבעת השקלים האחרים? – קרא האכר בשאון.

“ארבעה שקלים יותר? – קרא יעקיל בחרדה – הלא רק שטר בן שקל אחד נתת לי”.

– לא, כי שטר בן חמשה שקלים נתתי לך. –

“אל אלהי אבי, אני נשבע בחיי כי רק שטר בן שקל אחד נתת לי.”

– לא, כי בן חמשה שקלים נתתי לך, ואני לא אמוש מזה, עד אם תשיב לי כספי. –

“אלופי ורעי – קרא יעקיל היודע חמת נפשו – הנה אתם כלכם יודעים אותי כי משאי ומתני באמונה וכי לא אעקב איש, אך ליתר עז להוכיח לכלכם צדקתי, ולהפטר מן האיש הזה, הנה אראכם את כיס העור אשר בו הנחתי את השטר, ונוכחתם כי שטר בן חמשה שקלים לא ימצא בו כלל, ועתה התבוננו וראו” ובדברו התיר את הכיס מעל לחלציו ויפתחנו ויוציא ממנו את כל השטרות ויחל לסדרם על השלחן ולהראותם לכל העומדים סביב, אבל האכר לא חכה למוצא הדברים, כי במשגע גרף בשתי אגרופיו את כל הכוסות והצלוחיות מעל השלחן וישליכן ארצה, וצליל הנפץ הרב בקול רעם נשמע גם בחוץ, ורסיסי הזככיות המנפצות עפו אל פני כל העומדים מסביב, וקול: "אוי, ואבוי, נשמע מפיות אנשים רבים אשר פניהם ועיניהם נפצעו ברסיסים. והאכר מהר אל פתח הבית ויצעק צעקה גדולה: “מהרו אחי, באו לישועתי כי שדדתי”. וכרגע ואכרים רבים מהרו אל בית יעקיל להודע מה קרה לרעם. וקולות קוראים: “אוי, יאָזע, נהרג בידי היהודים” נשמעו למרחוק, ועוד לא עברו שני רגעים וכל חלונות בית יעקיל נפצו לרסיסים, וקולות מקולות שונים: "שני נוצרים נהרגו בידי היהודים “חמשה נוצרים נהרגו” “היהודים טבחו נפש ילדה נוצרית” וקריאות רבות כמו אלה עברו מפה אל פה.

– הבה נעשה נקמות ביהודים אויבי משיחנו – נשמע קול קלמנט ברעו.

– נקומה כולנו כאיש אחד ונשמיד את כל היהודים – נשמע קול יאהן מילר, ואחריו המון שכורים ובני בליעל ימשך.

והעיר כלה היתה לחרדת האלהים. האכרים הישרים בלבותם מהרו לרתם עגלותיהם לסוסים למהר לצאת מתוך ההפכה, וקולותיהם הקוראים לאנשי ביתם להחיש לשבת על העגלות והתבוללו בקולות השודדים בצהרים הקוראים: " הבו, השמידו את היהודים!" ונפץ זכוכיות החלונות נשמע. ואחר עבור רגעי מספר וכל האזנים נצלו מקול כלי בית משברים, קול ההמון הפרוע, קול היהודים הצועקים: “חושו לעזרתנו, איה השוטרים” קול געית הבהמות אשר הבאו להמכר כי גם הנה נרעשו מפני ההמולה הבלתי מצויה, וגם הנה הרגישו כי דבר נורא נפל בעיר. ופתאום והנה כמו שכבת שלג כסתה את כל ככר השוק כי ההמון התפרץ אל בתי היהודים ויחל לקרע בעזוז אף וחמה נצחת את הכרים והכסתות ולפזר את הנוצות על פני חוץ, כמנהג ה“רעמים”. הנוצות עפו ברוח, וגם כמו מטר שוטף נלוה להן, כי ההמון שפך את כל הי"ש והשכר אשר בבתי המוזגים בראש כל חוצות……

והקולות עוד לא נכרו אם קול יעקב המוכה הוא, או קול עשו המכה כי כלם התבוללו יחד ויהיו לקול אדיר גדול ונורא, כקול גלי הים הזועפים בהתחולל עליהם רוח סערה, והנה מחזות חדשים נראו בחוצות ורחובות, יהודים רצים מבהלים נדחפים ונחפזים לבקש להם מפלט ומחסה בצרה, ורודפיהם האכזרים ידליקום ויכתירום ובכל אשר תעלה ידם בחתיכות ברזל, בבסיסי שלחנות נשברים, בכשיל וכילפות יכום שוק על ירך.

ר' משה אהרן ויפתח עודם עסוקים בסדור ספרי החשבונות, וגם שני בניו הגדולים יושבים אתם, והנה פתאום התפרצה המשרתת אל החדר אשר הם יושבים בו ותקרא בקול איום: "חושו אדוני, מהרו והצילו את כל אשר לכם כי “פגרם” נורא פרץ בעיר, והאנשים קמו על רגליהם נבהלים ונרעדים וימהרו אל החלונות הפונים הרחובה והנה המחזה הנורא לנגד עיניהם, מראה ים זועף ותהום ירתיח מצולה, והישיש קרא אל בניו: “מהרו איש אל ביתו להיות מגן לאנשי ביתו ולהציל את רכושכם ככל אשר תוכלו, ואתה יפתח מהר אל חנות אלמנת רפאל הפרוססי אשר בעבר הרחוב, והיה סתר לאלמנה הגלמודה וליתומים האומללים”.

– חלילה לי מעשות כזאת, דודי היקר, לעזבך בדד לנפשך ברגעי זעם כאלה, כי עלי להיות עתה סוכך לראשך. –

“אל תרבה דברים יפתח, כי הרגעים עוברים, ואני מצוה עליך במצות כבוד אב כי תמהר אל בית האלמנה להיות בעוזרי נפשה”.

– אבל דודי היקר והנעלה… –

“אנא יפתח מהר והלכת, כי הרגעים עוברים”.

– יהי ד' אתך דודי הצדיק, והוא יגן עליך – קרא יפתח במהרו למלאת את פקודת דודו, וימהר אל פרוזדור הבית וימצא שמה גרזן וישימנו מתחת למדיו ויצא החוצה. ברוב עמל הצליח בידו להבקיע לו דרך בין ההמון הפרוע, אשר לא הכירוהו כי יהודי הוא, כי כאציל פולני נחשב בעיניהם על פי תלבושתו, ובבואו אל חנות האלמנה והנה מחזה נורא לנגד עיניו: דלתות החנות נעתקו ממקומן ועל הרצפה מפוזרות באנדרלמוסיא משונה כל סחורות החנות, סחורה לחה וסחורה יבשה, סוקר צמוקים נפט ועטרן, חוטי משי ועצי גפרית, דובדבניות וזפת, וימהר יפתח הביתה פנימה ושערות בשרו סמרו ודמי לבבו רתחו בקרבו, בראותו את האלמנה האומללה נאבקת בשארית כחותיה את איש גדול ובריא אולם, ואסתר היפיפיה חוגרת שארית כחותיה לעמוד על נפשה מול שני אנשים פראים אשר דם זמת לבבם מרתיח כל קרבם בהם.

והיא כדוב שכול תעמד בפניהם, ובידיה הרכות תלחם בהם, אך הנה כחותיה הולכים ותמים, פניה יחורו מרגע לרגע ונשמת אפה הולכת וקצרה.

“הגם אתה פהיליפ אוהבנו היקר?” קרא יפתח ודמי לבבו פרצו אל עיניו, ובגרזינו אשר בידו הכה על שוק פהיליפ.

– צא לך מזה בן בליעל פן אמיתך – קרא פהיליפ, ויפתח לא ענהו, וישנה לו בגרזנו, ובאגרף ידו השניה הכה על קדקדו, ופהיליפ נפל כשור מכמר ארצה.

“בני בליעל, הרחיקו מעל העלמה הזאת פן אמיתכם כרגע” קרא יפתח בהתנפלו בחמת אפו על השובבים.

– יאהן, דקרהו בסכינך – קרא האחד.

– סכיני נפל מידי, קלימנט הכה על ראש בברזל אשר בידך.

* * *

אבל יפתח לא חכה למעשיהם, כי בגרזנו הכה בפני יאהן וזרם דם פרץ ושטף מעיניו ופניו ויהיה כמוכה בעורון. ובין כה ויפתח הפיל את הברזל מידי קלימנט, ומלחמת אגרוף כבדה התחוללה ביניהם. ורגעים אחדים עברו מבלי אשר נודע למי הנצחון, אך פתאום התאוששה האלמנה ותמהר החנותה, ובקערה שאבה מן הנפט והעטרון השפוכים על פני הרצפה, ותזרק במהירות נפלאה על פני קלימנט, ויפתח לא חדל מהמטיר עליו מכות גרזונו, וקלימנט כאיש אשר בינתו הסתתרה פרש ידיו על ימין ועל שמאל, ובקרב האלמנה לשפך עוד הפעם על ראשו הנפט ויכה באגרופו על חזיה, והאלמנה האומללה נפלה מתעלפת ארצה.

– אויה אמנו, רוח אפנו, נשמת חיינו – יללו הילדים מרה.

– חושו והביאו מים קרים וזרקתם על פניה – צוה יפתח לילדים, והוא נגש אל האלמנה ויתאמץ לעוררנה מהתעלפותה, אך בראותו כי השובבים טרם עוד יעזבו את הבית, וכי הכרת פניהם תענה בם, כי המה אומרים לחדש את המלחמה, אז נחה עליו רוח עצה, וימהר וישאב קערת נפט ויזרק על פניהם ועל בגדיהם ויקרא:

“בני בליעל חושו וצאו מן הבית הזה, פן אדליק כרגע אש בבגדיכם והייתם לשריפה מאכלת אש” ודבריו אלה פעלו את פעולתם כי שלשת השובבים מכים ופצועים יצאו מן הבית. ויפתח עמל עוד להשיב את רוח האלמנה אל קרבה, ואחרי עבודת שלשה ארבעה רגעים פקחה את עיניה, אך במששו את עורקי ידיה ראה ויבין כי מצבה הוא ברע מאוד. כי הפחד והבהלה, ההתרגשות הנפש ומכת האגרוף בחזה, כל אלה חברו יחדו להעביר מחלה עזה אל נפשה.

אסתר מצב אמך ברע הוא – אמר יפתח בלחש אל העלמה ועתה הרגיע נא את הילדים, ועלי לעזבך ולמהר אל בית המרקחת ולהביא איזה סמים הדרושים לחולה, וגם לקרא לרופא בן־גסיסה, ואלהי ישראל יהי מגן לך ברגעים האלה, לבלי תאונה אליך רעה.

וימהר יפתח אל בית המרקחת ואל בית בן גסיסה, וברוצו עבר לפני בית דודו, ולא התבונן כי כל החלונות בבית מנפצים, כי כל מעיניו ברגעים האלה היו להציל חיי האלמנה האומללה, כי מידיעותיו שכבר רכש לו בחכמת הרפואה ידע כי האשה המסכנה היא, ואין לאחר אף רגע אחד.

דלתי בית המרקחת היו סגורות על מסגר, וממעל להן התנוסס צלב גדול להיות לאות לשובבים כי לנוצרים הבית הזה ולא יבאו בו להשחית, וימהר יפתח אל בית בן גסיסה וימצאהו עומד חמוש בקנה רובה לקדם את פני פורעי הפרעות אם יבאו אל ביתו.

– ידידי בן־גסיסה מהרה והלכת אתי אל שרה אלמנת רפאל הפרוססי כי אנושה היא מאד מן המכות שהכוה השובבים – קרא יפתח.

“אף כי אין לי על מי לעזב ביתי ורכושי ברגעי הפרעות האלה – ענה ואמר הרופא – כי שפחתי הנוצרית נחפזה לברח מן הבית ברגע הראשון להתחולל הפרעות, והמבשלת העבריה, אשה רפת אונים הנה, אך פקוח נפש דוחה הכל, הבה אסגר את הבית על מסגר ונקומה ונלכה.”

וחמת ההמון טרם עוד תשך, ובעמל רב הבקיעו להם יפתח והרופא דרך בין המון האנשים הפראים, ויבאו אל בית שרה האלמנה, והנה מחזה איום אחר הופיע לנגד עיניהם; האשה שוכבת ארצה וכל עוד רוח חיים באפה. הילדים מיללים וצועקים מרה, ושני השובבים יאהן מיללער וקלימנט אשר שבו שנית הביתה מתאבקים בחמת רוחם את אסתר היפיפיה אשר ברכיה תכשלנה, והיא נוטה לנפל, וכמעט אשר עוד תחזיק מעמד.

– הא לך יפתח קנה רובי וירה בשובבים האלה אם לא ירפו כרגע מן העלמה – קרא הרופא – ואני אחיש להציל את חיי האשה. –

– שובבים מהרו לצאת כרגע מן הבית הזה, פן אירה בכם בקנה רובי – קרא יפתח בכוננו את קנה הרובה אל עבר פניהם.

ולמראה קנה הרובה נבהלו השובבים ויסגו אחר ויכינו לצאת מן הבית, ויפתח לא התבונן בהם עוד ברגעים האלה, כי חרד חרדה גדולה בראותו את אסתר נופלת ארצה מתעלפת וימהר לחוש לעזרתה ולעוררנה לתחיה, אך ברגע הזה וקלימנט הכה בברזל על ערפו מאחריו וינס החוצה.

– אין דבר אדוני הרופא, השובב רק פצעני מעט בערפי – קרא יפתח בשוב חושיו אליו – ועתה מהר להשיב את רוח הנשים המתעלפות אל קרבן.

* * *

והרופא הטיף נטפי סמים אל פי שרה ותפקח את עיניה, ואחר, עורר גם את אסתר מהתעלפותה, ובפקחה את עיניה קראה: מה שלום אמי נשמת אפי, ותחגר שארית כחותיה ותקרב אל אמה ותנשק את ידיה הקרות ותרטיבן בדמעות עיניה.

– מנוחה דרושה לחולה – אמר הרופא אחרי חשבו רגעים אחדים – מנוחה בבית חם, לא נוכל לעזבה בבית הזה אשר חלונותיו ודלתותיו מנופצים ופתוחים.

עתה זאת עצתי, נשאנה במטה ונביאנה אל ביתי, וגם את אסתר, והילדים כלכם אתי תלכו אל ביתי. –

וימהרו יפתח והרופא וישכיבו את שרה במטה אחת אשר נשארה לפלטה, ויוציאוה מן הבית וישאוה אל בית הרופא, והילדים הולכים אחרי המטה, ומיללים וצועקים מרה ופורשים בידיהם. –

ובין כה וכה והשתובבות ההמון שככה מעט, והפקידים והשוטרים אשר ברגע התחולל הסופה נעלמו פתאום מתוך הקהל, כאלו פתחה שאול פיה ותבלעם חיים, יצאו עתה מחוריהם, ויעברו ברחובות העיר ויחלו להשיב את הסדרים אל מכונם. וגם אסרו אנשים אחדים ויביאום אל בית הכלא. ושרה האלמנה, הובאה אל בית בן־גסיסה, אשר השובבים פסחו עליו כי בבית נוצרי נדמה בעיניהם, וישכיב הרופא את החולה במטה ממצעת ויכסנה בכסתות חמות, והמבשלת מהרה להחם את החדר, ואסתר העיפה והיגעה לא משה אף רגע ממטת אמה, ותשמר לכל נשימת אפה.

– עלמה עדינה – אמר אליה יפתח אשר שב מן החדר השני ויביא בכוס יין, ומגדנות – הנה גם את חלשה מאוד, ועתה טעמי נא מאלה והחלפת כח.

* * *

“רב תודות לך גבר נעלה, עאשה כמלאך אלהים הופעת אלינו ברגעי הוות, ועתה במה אכף לך”.

– לא לי תודותיך, כי אם לדודי הגבר המורם מעם, אשר בפקודתו שלחתי אל בית הורתך להיות משגב לה. –

“דודך הישיש הוא שלחך? מה נעלה ומה רם האיש הזה על כל בני חלוף? כי הוא לא דאג לנפשו ברגעי הפרעות הנוראות וישאר לבדו, ואותךָ שלח להיות למגן לאומלים כמונו, אלהי הגמולות ישלם לו בעד כל תגמולותי עלינו, ועתה לך נא וראה מה שלומו.”

– אמנם כן כי כדבריך אעשה, ועתה אלכה לראות את שלום דודי, ואקוה כי חיש מהר אשובה הנה לראות את שלו אמך – ויצא יפתח מן הבית, והרופא הלך אחריו, וילחש באזניו: "מצב האשה ברע הוא מאוד, מחלה עזה תקפתה מן המכה אשר הכתה בחזה ומן הפחד והתעוררות העצבים. ואני ירא כי מספר שעות חייה חצוצות, ועתה מהר לשוב הנה ולהיות עזר על יד ימיני, כי כל אשר יהיה לאל ידי, וככל אשר תצוה עלי חכמת הרפואה אעשה להציל את חיי האומללה הזאת.

בבית דודו הופיע לפני עיני יפתח מחזה מבהיל: שני חלונות הבית שבורים ומנופצים לרסיסים, ורסיסי הזכוכיות ממלאים את כל הרצפה, כל כלי הבית משוברים ומושלכים הנה והנה, והישיש שוכב על הספה ועל לראשו חבושה מטפחת, ובקרוב יפתח אליו כמו מעפר השח אמרתו: “האתה זה יפתח יקירי?”

וזרם דמעות פרץ מעיני יפתח בראותו את דודו שוכב אין אונים, ראשו ופניו פצועים, וממקום הפצעים יזוב דם, ובהבליגו מעט קרא “אויה לי דודי, אך בי האשם, כי עזבתיך בדד, ולא עמדתי על יד ימינך…”

– אל נא תדבר כדברים האלה – אמר הזקן בקול רפה – כי הלא פקודתי שמרה רוחך, ועתה מה שלום האלמנה והיתומים העניים. –

" האלמנה חלתה – ענהו יפתח, אשר לא רצה לכחד האמת מאת דודו, כי ידע כי דודו שונא תכלית שנאה דברי שקר.

– הגידה ללי דבר אמת מה היא מחלתה, והיש תקוה? –

“קלימנט הכה אותה באגרופו על חזה והיא חלתה מאוד, ואני והרופא בן גסיסה הבאנו אותה אל ביתו, ובן גסיסה אומר כי היא מסכנת.”

– אם כן הסכלת עשה, כי מהרת לשוב אלי. –

“ומה היה לי לעשות?” – מהר וקראת גם לרופא דניאל, וגם לרופא הנוצרי פ… כי תשועה ברב יועץ, אך מהר החישה מעשיך אל תתמהמה רגע.

“אבל דודי היקר, הנה בראשונה עלי להביא את דניאל אליך, כי גם עתה חלש הנךָ וחולה”.

– אני אינני חולה, כי אם פצוע מעט, כי בהתאבקי את השודדים פצעוני, ובכל אופן אינני מסכן, ועתה בשם ד' מהרה בני אל הרופאים אשר אמרתי והביאם אל האשה החולה. –

ויפתח אשר ידע את דודו כי רצונו איתן הנהו ואיש לא יעבירנו עליו יצא את הבית בלא חמדה כי מאוד קשה היה עליו לעזוב את דודו החולה גם הוא והמוכה ופצוע, אך אחרי חליפות מחשבות אחדות נתן בלבו צדק לדברי דודו, כי מי יודע אולי הרופאים האחרים יחד את בן גסיסה ימצאו רפאות תעלה לאלמנה העניה, ויעש כדבר דודו ויקרא לרופא דניאל ולרופא הנוצרי אל האלמנה החולה, והוא מהר לשוב אל בית דודו.

ובין כה וגם בני ר' משה אהרן באו הביתה והישיש שאל לשלומם ולשלום בני ביתם, וינחמם וירגיע את רוחם כי מצבו איננו ברע, כי אם הוא עיף מן התרגשות הרוח וההתאבקות עם השובבים, ואחר אמר: “לא יאמן כי יספר כי גם זאת האשה נספחה על עדת השודדים בצהרים אשר באו אל ביתי לשלל שלל.”

– מי היא האשה הזאת? – קראו יפתח, ובניו משתוממים.

"שכחתי להזכיר שם האשה, היא יעטא משקת התנורים. כמוכה רעם הייתי ברגע נפץ השובבים את חלוני הבית, ופתאום התפרצו הביתה בקול שאגה, כשאגת חיתו טרף, ויחלו לשבר, לנפץ ולרמס את כל הבא תחת ידם, ופתאום הכרתי את קול יעטא הקוראת: “בארגז ההוא ישמר את הכסף המזומן” ויען כי ארגז ברזל הוא לא יכלו לשברנו, ויחלו להתאבק אתי ולחפש בכיסות בגדי את המפתח.

“יעטא – אמרתי אליה – הגם את?” – " ר' משה אהרן – ענת ותאמר בשפת יהודית, אשה נוצרית אנכי ולהראות לבני אמונתי כי אינני עבריה נמאסה כאשר כנוני רבים מהם, לכן גם ידי תכון עמהם, ועתה תן להם המפתח, וכל רעה לא תאונה אליך" ולא היה לי פנאי להתוכח אתה יותר, כי אחד השובבים הכני על ראשי ואבד את חושי ואפל ארצה מתעלף, וכאשר פקחתי את עיני, לא היו עוד השובבים בבית, כי אל נכון דמו כי הכוני נפש, וימהרו לעזב את הבית".

ויפתח נקרב אל הארון אשר בו שמורים כלי הכסף וירא כי דלתותיו שבורות וכלי הכסף ושאר החפצים אשר היו בארון נעדרים. ויאמר: “אך מעשה ידי יעטא הוא. כי גנבה וגם שמה בכליה, ועתה אמהר אל ביתה והוצאתי את בלעה מפיה.”

– לא, כי בראשונה לך ראה את שלום החולה והשיבני דבר – צוה הישיש. בבית בן גסיסה מצא את אדוני הבית, והרופא דניאל והרופא הנוצרי עודם יושבים אל מטת החולה ומושיטים לה סמי מרפא וממתיקים סוד, ואסתר יושבת למראשותי החולה והיא כלה נמגה בים דמעות, כי הרמזים האחרים שרמזו לה הרופאים וחזות פני אמה, כל אלה במראה ולא בחידות הגידו לה כי אמה משוש חייה ושארית נחמתה לקחה מעל ראשה.

ויפתח אל פתח שפתותיו אתה, כי ראה כי גדול הכאב מאוד, אך בהכינו לצאת מן החדר נקרבה אליו ותשאל: “מה שלום דודך הנעלה?”

– שלום לו, עלמה כבודה.

"הביא לו ברכותי, וברכות הילדים האומללים – קראה אסתר ותאנח מרה.

– הנני הולך מזה לרגעים אחדים, אך ברגע אשוב הנה שנית – אמר יפתח ויצא מן הבית.

ורב משה אהרן החליף מעט כח ויתהלך בבית על משענתו, ובבא יפתח הביתה חרד לקראתו וישאלהו: “ומה מצב החולה”?

– היא אנושה מאוד ומספר שעות חייה חצצו. –

ונטפי דמעות התנוצצו בעיני הישיש, ואחר ירדו על פניו ועל זקנו הלבן, ובקול הוגה נכאים קרא: “זה הוא הגמול אשר המאה התשע עשרה גומלת עלינו, עתה בנטות צללה ערבה לערוב, על החזיקנו בקרנותיה. ואלה הם חבלי האהבה אשר ימשכונו בהם בני יפת המונים למספר המאות האלה. אויה מה רעה עשו לאנשים האלה, רפאל האומלל ואשתו הגלמודה כי בתגרת ידם הרעה נגזרו, ומה עשו להם עוד אלפי נפשות נקיות כאלה, אשר בצהרים הקדירו את שמשם ויכסו עליהם בצלמות.”

ולשמע דברי דודו אלה זכר יפתח את פיטר יד־עב ואת אלנא בתו, ואת מצוקת נפשם המה, על דבר המאה התשע עשרה אשר היתה להם לאכזב, תבגד במו כמו נחל, ודמעת נוד וחמלה הופיעה בעיניו לזכר גורלם הנואש.

“ואני – הוסיף הזקן לדבר – לא על צרות ימינו אלה עיני נגרת, כי כבר אמרתי לכם דעתי כי צרות ימינו אלה, אך עקיצות הנה מן צרות ימי דורות עברו, וגם מראש כזאת חזיתי בעיני רוחי, כי אחרי המנוחה המצערה אשר התענג עליה עמי בימי מלך אחר, וסער מתחולל יפרץ על ראשנו, כי כך דרך ההסתוריה שלנו בארצות הגויים, לקלענו תמיד בתוך כף הקלע, ואחרי זריחת השמש לנו לרגעים מעטים, ושבו העבים להקדיר את שמינו לימים ושנים, אך על זאת נפשי דואבת על קרירות רוח אומתי השקועה בראשה ורובה במ”ט שערי ההבל להאמין ב“חסד לאומים”. ומי יודע אם לא גם עתה, אך יונח לה מעט, אם תקח מוסר, ואם לא תשוב שנית לפזז ולכרכר לפני קרנות האורות המתעים, עד אשר תנקרנה הקרנות האלה את עיניה, וכן יחזר הגורל הזה חלילה, ומי יודע עד מתי."

צללי ערב נטיו על פני העיר כבשן, ומראה ככר השוק והרחובות היה כמראה שדה קטל אחר עבר סערת המלחמה; שברי כלי בית מנפצים, סחורות החנות, כרים וכסתות, בגדים ושמלות קרועים, מלאו כל עבר ופנה, זכוכיות החלונות בכל בית מנפצות, ורוח החורף נושב דרך האשנבים הפתוחים, ומיליל מרה על רע לבב האדם ועל אכזריותו, הנוראה מאכזריות חיתו טרף, ויללת הרוח תלוה אל יללת יושבי הבתים האמללים, ויחדיו תתלכדנה והיו לאנחה גדולה הבוקעת ועולה לשחקים ודורשת משפט מאת אלהי המשפט, אך נוראה וגדולה מכל היללות האלו היתה היללה בבית בן־גסיסה; יללת ילדי רפאל האומללים ברגע צאת נפש אמם, שארית תקותם בחיים. –

ערב יום הכפורים – אך שכחו התלאות בכבשן מועד ויום טוב, כל גבר ידיו על חלציו, וכל עין איש דואבה על רכושו אשר היתה למשסה, קול אנקת נפצעים ונמחצים נשמע בביתם רבים, וקול בכית קרובים על קרוביהם אשר נגזרו מארץ החיים, כי מבלעדי אלמנת רפאל הפרוססי, נהרגו עוד שני אנשים בידי חרשי המשחית. גם חסר לחם נרגש בעיר, כי השובבים הרסו את כל התנורים בבתי האופים, ואת הלחם המוכן רמסו, שחתו, וגם שמו בכליהם, אף בשעת התשיעית בבקר ועגלות טעונות לחם ובגדים באו העירה, כי היהודים הרחמנים יושבי הערים הקרובות בהגיע אליהם השמועה על דבר אסון עירנו מהרו וישלחו אלינו לחם ובגדים, ולולי המה כי עתה היה לנו לענות בצום נפשנו, שני ימים רצופים.

ופרנסי העדה הלכו לעמד לפני כבוד שר המחוז לבקש ולהתחנן מלפניו, כי ישלח שוטרים מזוינים אל הכפרים הקרובים לחפש את הסחורות והחפצים אשר גזלו השובבים, כי אנשים רבים ראו כי השובבים טענו עגלותיהם בכל טוב העיר, ויברחו וימלטו, והשר קבל הפעם את ראשי עדתנו בסבר פנים יפות ויבטיחם כי ימלא משאלתם, וגם ספר להם דבר העבודה הרבה אשה העביד אתמול את משרתיו ושוטריו לשכך את הרעש ולהשיב הסדרים אל מכונם. וגם את דבר אהבתו הרבה למשפט ודין צדק הגיד להם, כי אסר במשמר חמשה שובבים ובניהם גם את יאהן מילער בן יעטא. אף בשאל אותו הפרנסים מדוע לא יאסר במאסר את פהיליפ וקלימנט אשר ידיהם הרגו את אלמנת רפאל, אז התנצל לפניהם כי לא יוכל עשות זאת לעת עתה, עד אשר ישיג פקודה ממקום גבוה. כי פיליפ הוא פקיד הממשלה וקלימנט הוא בעל בית נכבד בעיר, גם הראה השר את טוב לבבו אלינו, בתתו הרשיון לראשי העדה לקבר ביום ההוא את שלשת המתים ולא דרש בעד הרשיון הזה הוספה מיוחדת על דמי חדשו.

והיום ההוא חלף לנו בעצבון ויגון קודר, והעיר כלה היתה כעוטיה לבושת שלמת אבל, כל בני העיר נהרו אל ההלויות, ועיני כל נגרו דמעות, על אסון המשפחות אשר מחמדי עיניהם נלקחו מהם, על אסון הכלל, וכל איש על צרות נפשו הוא.

השמש נטתה לערב, ובתי הכנסת והמדרש כבר מלאו מפה אל פה בני יעקב, הבאים לשפך שיחם לפני אביהם שבשמים, הליל הקדוש ליל יום הכיפורים הגיע, אך מה מאוד שונה היה ליל יום כפורים זה, מכל לילות יום הכפורים בשאר השנים; זכוכיות החלונות בבתי המדרש ובית הכנסת היו שבורות ומנפצות, אך אורות מעטים האירו את הבתים הקדושים האלה, ותוגה תוגה קראו כל פנותיהם, כתוגה הנוראה אשר שכנה על פני המתפללים, החזן לא שר את התפלות ולא סלסל את ה“יעלות” והרב לא דרש דרשתו, וכל אחד מן המתפללים היה נחפז לשוב אל ביתו להיות על יד בני ביתו, כי החרדה טרם עוד תעבר והקול נשמע כי הפרעות יתחדשו שנית.

והיום הקדוש חלף הלך לו וימי המעשה הגיעו, אך שבת שבתון היו לנו בני כבשן, כי כל בעלי הפרנסה הבינונים רוששו ויבאו עד ככר לחם, ולא היה להם במה לחדש את פרנסותיהם, וגם בעלי הבתית האמודים סבלו נזק רב ביום הפרעות וידלו – וממחרת יום הכפורים והמועד אשר נתן לר' משה אהרן ובניו לעזב את כבשן הגיע, ובצאת ר' משה אהרן ובניו ובני ביתם מן העיר ללכת לגור לעת עתה בעיר הגבול הפ… הסמוכה, וכל בני העיר נהרו אחריהם כאחרי לויה חיה ויגדל המספד בעיר.

עדין לא שככה התסערות רוח בני עירנו, על פרידת ר' משה אהרן ובניו ובני ביתם ממנו, חמש משפחות ביחד, משפחות אשר היו לצבי ולתפארת לנו, והנה נשמעה החדשה כי ראש חוקרי הדין מעיר הפלך בלוית סגניו ועוזריו באו העירה, לחקר ולדרש על דבר הפרעות. וברק תקוה נוצץ בלבות השדודים והעשוקים, כי עד צדק ישוב משפט וכי עושי הרשעה ישלמו ברשעתם, בעד הדם הנקי אשר שפכו ובעד רכוש ישראל אשר שמו למשסה – ויפתח אשר זה מעט שב מלוות את דודו נקרא גם הוא לבא לפני חוקר הדין.

באולם בית המשפט מצא יפתח יהודים רבים, אשר נקראו לעמד לפני החוקר וביניהם גם את יעקיל המוזג ואשתו ובניו. וגם את הרופא בן־גסיסה וגם את פהיליפ וקלימנט, את יאהן מיללער ואת יעטא אמו, גם את ארידי סגן שר הגבול את שוטרי העיר ואת נושאי המשרה בבית הפקידות של העיר, והנה גם שר המחוז בכבודו ובעצמו הופיע, והוא נקרא ראשונה אל חדר החוקר.

דומיה שררה באולם הבית; היהודים העשוקים והרצוצים ישבו כפופי ראש, לבנת סיד כסתה את פניהם, עיניהם שקעו בחוריהן וכל בדי עורם אמרו מרך, יאוש, ופחד לבב, כעדת רחלים בהמצאן בתוך מחנה זאבי ערב.

רק יפתח ובן־גסיסה עמדו בקומה זקופה ויביטו בשאט נפש, על צוררי עמם, חלאת מן האדם.

ויעקיל ואשתו ובניו נקראו אל חדר החוקר, ואחרי אשר ספר יעקיל את כל פרט דבר הפרעות בביתו ביום המהומה, ואחרי החקירות והדרישות כחוק, אז קרא החוקר: “אני ידעתי את תרמיתכם וזדון לבבכם, היהודים, כי מכם לא יבצע כל מזמה, עשק ומרוצה, ונמאן האכר כי שטר בן חמשת שקלים נתן לך, כי אכר תמים דרך לא יבדא עלילת שקר, ואתה ככל אחיך המוצצים כעלוקות את לשד האיכרים, דמית כי במהומת היריד תבלע את השטר בן החמשה ולא יודע כי בא אל קרבך. ולכן אתה כאיש תרמית וכראש מסבי העמל, אסר תאסר בבית האסורים, עד אשר יוציא בית משפט הגבוה את משפטך לאור”. וכרגע ושני שוטרים נקראו ויוציאו את יעקיל מן החדר, ויובילוהו אל בית האסורים.

חרדת מות אחזה את היהודים היושבים באולם הבית, בראותם את יעקיל מובל בלוית השוטרים, ברככיהם כשלו, ותקותם האחרונה כי משפט אמת ישלם לעושה הרשעה ברשעתם, תקותם זאת נדעכה עתה מקרב לבבם, ויראו כי מעצר וממשפט לקחו, וכי המה בכל רעה, וגם יפתח ובן־גסיסה עמדו כהלומי רעם, לבותם התחמצו וכליויהם השתוננו, כי גזל משפט באופן אכזרי כזה לא פללו ולא עלה על דעתם. עודם עומדים משתאים ומחרישים והנה קלימנט עבר לפניהם ובלחש קאר אליהם: “עוד מעט וגם אתם בני בליעל תובלו אסורים ובזיקים, כיעקיל אחיכם”, ויחרישו ולא ענו אותו דבר. והרופא אמר אל יפתח: “רב לנו שבת בעמק הבכא הזה, הנה הארץ מתקוממת לנו, ובני האדם היו פה לצפעונים לפריצי חיות טורפי טרף”. יפתח חפץ לענות אותו דבר, והנה הכרוזא פתח דלת חדר החוקר ויקרא: “הרופא בן גסיסה, יפתח, קלימנט, פהיליפ, יאהן, ויעטהא באו לפני החוקר”.

אך העיף יפתח עיניו על החוקר, וכרגע ראה ויתבונן כי אחד מצאצאי המן לפניו, פניו אדומים, עיניו מפיקות זעם ובוז לכל העומדים לפניו, על שפמיו הארוכות מטיל רוח השטן המשחית, ושחקו החרישי המופיע לרגעים על פתחי פיהו, הוא כשחוק מלךְ בלהות.

“יעטא מיללער – קרא החוקר – הנה כאשר שמעתי לקחת גם את חלק בפרעות. ועתה הגידי דברי אמת, איךְ נקראו ויאתיו כל הדברים, ומה המעשים אשר עשית?”

– אדוני החוקר – החלה יעטא את ספורה – הנה על פי פרנסתי אני יוצאה ונכנסת תמיד אל בתי היהודים, זה לי יותר מחמשים שנה אשר אני משקת תנוריהם ונושאת ביום השבת תבשיליהם, ומי כמוני יודעת את כל מצפונותיהם ומסתרי קהלתם, אךְ היהודים למרות תרמיתם הרבה וחריפותם הגדולה לבצע בצע, ולרכש רכוש, אוילים המה ופתאים במה שנוגע לאהבת הנוצרים וידידותם אותם, ואךְ יאיר איש נוצרי פניו אליהם, יחשבוהו לאוהב נאמן להם וכמו נגיד יקרבוהו, וגם יחתרו בכל עז להכניסו תחת כנפי דתם, וגם אותי, יען כי בשלום ובנחת התהלכתי אתם תמיד, גם אותי כנו בשם “נשמה יהודיה” ותמיד לא בסתר דברו, כי באחרית הימים יכניסוני תחת כנפי דתם, ולכן לא נזהרו ממני, ואדע את כל מזמות לבבם ונכליהם הרבים, אךְ אני אשה נוצריה תמימת דרךְ אנכי, ואת אלהי ומשיחי אני יראה, אני בזיתי להם לעגתי להם בלבי, וכל אשר הרביתי לדעת אותם, הוספתי לשנא אותם. בשנים האחרונות, מני העת אשר עזות היהודים וערמימותם עלו למעלה ראש, והרנה עברה במחנות הנוצרים בכל הארצות, ומה גם בארץ אשכנז ובארצנו, לעמוד בפני היהודים ולהחלץ נגדם חושים, לבלי תתם לבלע את חיל הנוצרים מני העת ההי אשמתי לבי יותר לחקר ולדרש את ערמות היהודים ואראה כי בצעקתה הבאה עליהם עשו, ועוד השחיתו התעיבו עלילה, ותמימת דעים הייתי עם בני ועם הנוצרים הישרים בעירנו, כי עלינו לעמד במלחמת מגן נגד היהודים, הלוחכים כשור את כל סביבותינו.

ויהי ביום היריד בשבתי בביתי והנה שאון העיר עלה באזני, מהרתי אל בית בני לראות אַיהו – כי למרות תתי צדק לרעותיו ושנאתו הרבה להיהודים, לא חפצתי כי ידו תהי בהם – לא מצאתי את בני בביתו ואמהר אל ככר השוק, הנה שמעתי כי היהודים הרגו נפש ילדה נוצרית, אז אמר לי לבי כי היום מלא סאת היהודים, ונקמתם לא תאחר. הרביתי לחפש את בני בין ההמון הרב ואמצאנו עומד לא רחוק מחנות שרה האלמנה, אז נכמרו נחומי על האלמנה האומללה ועל ילדיה היתומים, אשר הם אינם אשמים כלל בפשע עמם, ומיראי פן יתפרץ ההמון הרגז אשר איננו מבחין בין צדיק לרשע, גם אל בית האלמנה ויעשו בה נקמות, בקשתי את בני כי הוא יבא אתי אל בית האשה למען אשר נהיה מחסה לה, אבל אךְ בא באנו הביתה, והנה התנפלו עלינו בחמה נצחת ואכזריות נצח, יפתח והרופא בן־גסיסה, ובידיהם קני רובה, כשיל וכילפות, ויכו ויכתו אותנו עד כי כמעט עשו בנו כלה, אלה כל הדברים אשר אני יודעת, אדוני החוקר.

שקר הדבר, שקר, מראשיתו ועד אחריתו, כי היא לא היתה בבית האלמנה ואת פניה לא ראינו שמה" קראו יפתח והרופא.

– לא עת לכם לדבר עתה, עד אשר תשאלו – קרא החוקר בקול נגיד ומצוה.

– יעטא, התשבעי על כל הדברים אשר ספרת בזה, כי האמת דברו שפתותיך? –

“בשם ד' ובשם משיחו הנני נכונה להשבע, כי ככל אשר ספרתי כן הוא, ואף דבר שקר אחד לא עבר על דל שפתותי”.

– קלימנט דבר אתה וספר כל אשר עשית בפרעות היריד – צוה החוקר.

“בשמעי את קול המהומה אשר בעיר מהרתי אל ככר השוק, ויקר מקרי לעבר לפני בית יעקיל המוזג, ואשמע כי המוזג גזל כסף איש אכר תמים דרךְ. וסערת לבב ההמון המה יצאה, עמלתי בכל מאמצי כחי לשכךְ את חמת ההמון ולדבר על לבם כי יחדלו מריב, אך נבצרה ממני מזימה, אמרתי לשוב אל ביתי, והנה פגשתי בפיליפ מכירי ונלך שנינו יחדיו, ובעברנו לפני בית האלמנה שמענו קול צעקה גדולה, באנו החנותה ונראה את יפתח מכה בגרזן על ראש יעטא ויאהן בנה, והמה עומדים על נפשם ונאבקים עמו. ובגשתנו אל הנלחמים ונאמר להפריד ביניהם, והנה התנפל עלינו הרופא בן־גסיסה, ויכונן את קנה הרובה אשר בידו לעומתנו, ויפתח זרק על בגדינו ועל פנינו נפט, ויאמר להבעיר אותנו באש, ואז מהרנו לצאת מן הבית”.

–ומה תעיד אתה פיליפ, על כל מקרי יום המהומה? – שאל החוקר.

“באלהי ומשיחי, בחיי, ובקדושת משמרתי אשר אני מכהן בה זה יותר מעשרים שנה וכל עולתה לא נמצאה בי, אני נשבע כי כנים כל הדברים אשר ספר קלימנט בזה, ואני מעיד עלי שמים וארץ, כי על חנם ולא דבר הכו אותנו יפתח והרופא, וכפשע היה בינינו ובין המות.”

ותור יפתח והרופא הגיע, להעיד עדותם ולספר את כל פרטי הדבר, ואחרי אשר ספרו את הדברים כהויתם מהחל ועל כלה, אז קרא החוקר: “אני ידעתי את עם היהודים ועצמו לא נכחד ממני, כי כל מעשה זמה ונבלה לא תשגב ממנו, אף אם רעים ומסכנים כל היהודים לארץ אשר הם יושבים בה, הנה עוד כפלים מסכנים ומזיקים מפלגת המשכילים אשר בהם, הלא אלה הם המשכילים אשר כל היום יתערבו עם שונים, והאומרים לתקן הארץ על פי הלוך דעותיהם המשחתות, ואשר לא ייראו את ד' ומלך, הלא הם היהודים המשכילים אשר יקחו חלק בראש במפלגות בעלי ההבל אשר בארצנו, ואשר שפכו את דמי הקיסר הצדיק, הנה לא יארכו הימים וממשלתנו תבער אחריהם כבער את הגלל. ועתה נאמנה לי עדות יעטא ובנה ופהיליפ וקלימנט, כי אתם הייתם הראשונים אשר התגריתם ברעה, וכדין מחוללי פרעות עליכם להאסר בבית האסורים עד גמר המשפט, או כי תערבו איש איש ערובת שלשת אלפים שקלים”.

– אבל אדוני החוקר – קרא יפתח – הנה אני אעיד עדות נאמנה כי יעטא משקרת, כי בעת אשר לפי דבריה היתה בבית האלמנה, הנה באותה עת ממש, היתה בבית דודי בחברת פוחזים ושודדים, ותגנוב את כל כלי הכסף אשר לדודי ותשם בכליה. וגם יצוה נא אדוני לקרא לאסתר בת האלמנה והיא תעיד עדותה, כי השודדים והפראים האלה התנפלו עליה לבצע מחשבות אונס ולגזול את כבודה, והיא נאבקה אתם בכל מאמצי כחה, ולולי אנכי אשר באתי לעזרתה, כי עתה בצעו את מזמת לבבם הרעה. –

“ידעתי גם ידעתי – ענה החוקר ושחוק אשמדאי מלך הבלהות רחף על שפתותיו – ידעתי כי המענות מוכנים אתכם תמיד מראש. טרם עוד תולדנה השאלות. ואל נכון כבר הודה “הקהל” לכל אחד מאתכם מה שיאמר, ויבינו מה שידבר, ואל נכון גם אסתר כבר מצוידת בהמון מענות וספורים אשר יוכיחו צדקתכם, אבל כל הדברים הפרטים האלה לשופטים הגבוהים לשמע, ולחרץ עליכם משפט, ואני כחוקר כבר חקרתי הכל ויודע הכל, ועתה מהרו והביאו ערובות הכסף או כי אסר תאסרו.”

"וכמה הוא סכום הכסף הדרוש להיות לערובה בעד יעקיל המוזג? – שאל הרופא.

“שלושת אלפים שקלים גם בעד יעקיל” – קרא החוקר.

אם כן צוה לכבוד שר המחוז, ויקים את ערובת תשעת האלפים שקלים, בעדי, בעד יפתח ובעד יעקיל, על בתי החומה אש לי בעיר.

והחוקר השתומם לשמע הדברים האלה, ובתלונה חרישית דבר אל נפשו: מה עז ועצום הוא כח “הקהל” אשר לא יתן להפיל משערות ראש חבריו אחת ארצה, הכל כאשר לכל כדברי בראפמאן בספרו “הקהל”. הנשמע כזאת כי רופא עשיר יתן ערובתו בעד מוזג נוכל, והוא גם לא שאלו, וגם לא בקש ממנו, מה נורא הקהל". –

 

ז    🔗

ימי חג הסכות “זמן שמחתנו” חלפו לנו בעצבון ויגון לבב. נשכחו חגי שמחת בית השואבה, נשבתה עליצת “שמחת תורה”, כל איש ישב בדד וידום, חושב לדת מה יעשה בימים הבאים לקומם הריסותיו ולמצא מקור לפרנסתו.

רבים מבני עירנו אשר באו עד ככר לחם השליכו משכנותיהם וילכו באשר הלכו אל הערים הקרובות רבים אשר קרובים וגואלים להם בארץ החדשה מכרו בזול את שארית הפלטה הנשארת להם; את כלי ביתם ואת סחורתם למען יהיה להם די הוצאות הדרך לנסע אל הארץ החדשה. והנשארים בעיר נהלכו כצללים בראש כל חוצות.

מרב יגון ועצר רעה, חלתה אסתר, ומחלתה היתה קשה, והרופא בן־גסיסה שם עליה עיניו לטובה וכאב רחמן כלכל את מחלתה, עד אשר השגחת הרופא הטובה עליה, וכח ימי הנעורים השיבוה לבצרון ותשב לאיתנה.

ימים אחדים אחרי שוב אסתר לאיתנה, והרופא קרא אותה ואת יפתח לסעת אתו אל עיר הגבול לבקר בבית ר' משה אהרן ידידם. שמחת ר' משה אהרן ועליצות לבבו רבו מאוד בראותו את אסתר תחת צל קורתו, כשמחת האב בראותו את ילד שעשועיו אשר לא ראהו זה כבר, ובקול עלז קרא: “מהולל אקרא ד' כי שבתי לראותך שנית אסתר, אחר התלאות הרבות אשר מצאוך” –

– גם אני אקרא מהלל דק על כי החיני וישיבני לאיתני כיום הזה, אך לא על חיי הנקלים אני שמחה, כי חיי היו לי למר ממות מעת אשר הוסרה ממני עטרת תפארתי אמי אור חיי. ומבלעדה לי תבל לגיא צלמות. אך יקרים לי החיים כי אוכל להודות ולברך אותך ישיש מלאך האלהים, את בין אחיך הנעלה ואת האדון בן־גסיסה מטיבי, ולהתפלל בעדכם אל ד' שבע ביום. –

“לא הרבינו לעשות אתך חסדים עלמה יקרה כי אם את חובת האדם באשר הוא אדם, ואת חובת איש יהודי באשר הוא יהודי, ועתה אסתר הנה אמך מתה, וכבר נגזרה גזרה על המת שישתכח מן הלב. כל החיים למות וכלנו נכונים לעבור את המעברה ההיא. תור וצבא לנו עלי הארץ וברגע בא קול הקורא לנו לעזב את האדמה השפלה ולנסע הלאה, עלינו לנסע, ואיש לא יתחמק ולא ימלט מן המסע הזה, אבל בכל זאת לא טוב לאדם באשר הוא אדם, ומה גם לבני הנעורים לזכר בכל רגע את המות, כי יוצר תבל ומלואה המנהג את עולמו בחסד ובריותיו ברחמים, נתן בלבנו את העולם, לבל יפחידנו מר המות בכל רגע, ולבל ישבית לנו בזכרונותיו המרים את מנעמי החיים, וכבר אמר הקהלת: “שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך”, ועתה הגידי נא לי מה בדעתך לעשות בימים הבאים?” ובדבר את הדברים האלה וירזם בעיניו אל יפתח והרופא כי יעזבו את החדר. ויצאו שני האנשים מן החדר.

וחורת מות כסתה את פני אסתר בשאל אותה הישיש את שאלתו. עיניה היפות כסו בעב הענן. מצחה הצח והלבן התקמט וקומתה כפפה. ואחרי חשבה רגעים אחדים ענתה בקול רועד: “אדוני ר' משה אהרן, כאיש אשר שני ליטורגית עזה תתקפהו לשבועות וימים רבים, ובהקיצו והנה הוא עומד מרעיד ומשמים, בהודע לו כי כה רב ארכה שנתו, כן גם אנכי למני היום המר ההוא והנמהר, יום הרגו השובבים את אמי כמו אחוזים בשנה עזה היו רעיונותי, ואף רגע אחד לא נצללה דעתי, לשימנה לחקר על דבר מצבי ומצב הילדים האומללים לימים הבאים, ואף עתה בשאלתך הקיצותי ותעוררני משנתי הנוראה, ועתה אני יודעת כי אומללה אנכי בחיים”.

– אסתר, לא למען הכאיב את לבבך שאלתיך את שאלתי, חלילה לי מזאת, דעי לך כי מיום גוע אמך, לקחתי אותך ואת אחיך היתומים לבנים לי וכל מחסוריהם עלי. תודות לעליון עוד יש לי רב לכלכל את שיבתי, וגם להספיק את צרכיכם, אך מטרתי בשאלתי היא, כי מחשבות יותר גדולות אני חושב עליך, ועלי לשאל את פיך. –

ונטפי דמעות נראו בעיני אסתר וירדו על לחייה אשר האדימו כשושנים בשמעה את הבשורה הטובה הזאת, ובהשחה את קומתה החזיקה בידי הישיש ותנשקן מנשיקות פיה ותקרא: “במה אכף לךּ אבי היקר, בעל כל תגמוליךּ עלי, נאלמתי ולא אדבר כי לךּ דומיה תהלה.”

והישיש אמר: "ולכן עתה אבאר לךּ אסתר מטרת שאלתי ששאלתי אותךּ לדעת מה תעשי בימים הבאים, דעי לךּ כי מבלעדי עוד איש נכבד אחד יחפץ לשום עינו לטובה עליךּ, לשית אותך עטרת תפארת לראשו, לעזר כנגדו ולחלקו בחיים, הלא הוא הרופא בן־גסיסה ידידנו, ועתה הגידי נא לי מה דעתךּ?–

–האדון בן־גסיסה הוא גבר מורם מעם, מלאךּ מושיעי, ואני מה –….

"ולכן דעי לךּ אסתר כי נפשו קשורה בנפשך ויען כי הוא יודע כי אני לקחתיךּ לבת לי, לכן כחק וכמצוה שאל בראשונה את פי אני אביךּ, אם טוב וכשר הדבר בעיני להתחתן בו, ואני אשר אני יודע אותו, כי גבר נעלה הנהו הסכמתי לדבריו רק בתנאי כי אשאל בראשונה את פיךּ, ועתה אקרא לאדון בן־גסיסה והוא ידבר דבריו אליךּ.

הזקן יצא מן החדר ובא אל אולם הבית ולא מצא שמה את הרופא ואת יפתח, יצא החוצה והנה יפתח נופל על צוארי איש צעיר לימים ומחבקהו באהבה, ובראות יפתח את דודו אמר אל רעהו: “זה הוא דודי הנעלה ר' משה אהרן”, ובפנותו אל הישיש אמר: “זה הוא רעי סטעפאן יד־עב, חברי בבית מדרש המדעים, אשר כבר ספרתי לךּ על אדותיו ועל אדות בית אביו.”

–מאוד אשמח לראותךּ–אמר הישיש בהושיטו את ידו אל סטעפאן – ועתה הבה ונבואה כלנו הביתה כי עזבתי את אסתר לבדה.

ויבאו הביתה, ואחרי אשר הציג הישיש את אסתר לפני האורח, ואחרי חליפות שיחות התודעות כנהוג, אז אמר סטעפאן: “בתוךּ עמי אנכי יושב, ולכן לא אירא מלגלות לכם דבר כמוס עמדי, ומה המריצני לבא הנה, דעו כי בורח מארץ ר…. אנכי אף כי נקי וצדיק הנני, וזה הדבר; אחד מרעי בבית מדרש המדעים מאזרחי הארץ נתפש למלכות כי שוטרי החרש מצאו במעונו ספרים האסורים לבא בקהל, ובחפשם בין כתביו מצאו מכתבים אחדים כתובים בידי אליו⁵, וכבר היתה מזרה הרשת גם לרגלי ללכדני, אךּ בחמלת ד' עלי הספקתי להמלט בעוד מועד, וגם הורי וכל בני ביתנו נוסעים אחרי כי נפשם קשורה בנפשי ולא יוכלו לשאת את הכאב הגדול להפרד ממני, זאת ועוד אחרת, כי לרגלי בריחתי הנה גם הם צפויים אל רעה, כי מרגלי החרש יתחקו בשבע עינים על שרשי רגלם, ושמו להם עלילות דברים, ולכן נועצנו נוסדנו יחדיו כי טוב טוב לכלנו לעזב את הארץ. ואבא הנה למען ראות את רעי וגבר עמיתי, את יפתח יקירי, ועוד טרם אגמר אמר אנה אלךּ מזה.”

– אתנו תלךּ יחדיו, אל אשר נלך אנחנו כלנו—קרא הרופא ושחוק קל רחף על שפתותיו.

"ואנה תלךּ אתה?–שאל הישיש את הרופא ועיניו בחנוהו לראות אם לא התולים עמו.

–ואני אלךּ אל אשר תלךּ אתה, ישיש נכבד –ענה הרופא–אך רב לנו לדבר בחידות ומשלים, הלא יודע אנכי כי ציון היא משאת נפשךּ תמיד, ולכל בה חיי רוחךּ, ודבר הגרשךּ מארץ מגוריךּ כאין נחשב בעיניךּ, וגם לרצון הוא לךּ, כי עתה אתה הולךּ וקרב אל מחוז שאפתךּ הקדושה, להסתופף בחצרות ד' בהר הקדש בירושלים. ואני אשר רחוק הייתי מן היהדות ומחבת ציון כרחוק מזרח ממערב הנה מקרי השנה העברה השיבוני אל חיק הורתי; אל אמונתי, ואתה אל זכרונות ערש ילדות אמונתנו, אל ארצנו הקדושה. ובהקיץ ובחלום אךּ ציון הגיגי היא ולכן הלא אנשים תמימי דעות אנחנו ישיש נכבד ובעגלא ובזמן קריב יאמר לנו: בנערינו ובזקנינו נלךּ.–

ואגלי דמעות נראו בעיני הישיש אךּ פניו אורו ונהרו, ובקול עלץ קרא: “דמעות שמחה הנה הדמעות המתרוצצות עתה בעיני, נסכי תודתי לעליון הבוחר בציון וירושלים כי עורר את האהבה בלבות הבנים המרחקים, אל אמם הזקנה העזובה והגלמודה, ואף כי נתקימו בנו דברי החוזה בן בוזי: “חי אני נאום אדני ד' אם לא ביד חזקה ובזרע נטויה ובחמה שפוכה אמלוךּ עליכם” כי לולא הביא עלינו העליון את סערות התימן, את הרעמים, ואת פגעי הימים האחרונים, כי עתה מי יודע עד מתי ארכה עוד שנתנו בארצות הגויים, שנה הדומה למיתת הנשמה והגוף קים, אךּ במה נחשבו הצללים העוברים האלה, מול אור שבעת הימים, אור הבקר הנכון לקראתנו בארץ קדשנו. ומי יודע אם לא על בסיסי השלחנות וכלי בית ישראל אשר שברו השובבים ויהרסו ביום אפם, אם עליהם לא יוסד בסיס נאמן לעמנו בימים הבאים ושמשות החלונות אשר נפצו וישברו אם לא יהיו לנו לשמשות ברכה, כנאום ישעיה: ושמתי כדכד שמשותיךּ ושעריךּ לאבני אקדח – ועתה סלח נא אדוני האורח, אם אשאלךּ מה דעתךּ אתה על דברי ודברי הרופא הנכבד והצעתו אליךּ, כי תסע אתנו יחדיו אל הארץ הקדושה.”

וסטפן ענה: “כדברי האדון בן־גסיסה אומר גם אנוכי, גם אנכי רחוק הייתי מן היהדות כרחוק מזרח מים, או כרחוק קיוב מירושלים, הורי המה אנשים ישרים, אךּ כרבים מבני דורנו נתעו להאמין בשוא כי המאה התשע עשרה בהשכלתה, כבר הביאה לעולם את הגאולה הרוחנית השלמה, ודמיונם זה הראה להם את כל בני המערב בשמות מלאָכים טובים, בוראי רפואות עושי ישועות, וכל הגיגם ומעיניהם כל היום היו רק להתקרב אל המלאכים האלו, להתענג באור פניהם ולשאף את צלם, וממילא להסיר כל קיר וחיץ המבדיל ביניהם ובין שרפי ההשכלה האלה, ועל פי דרכם זה חנכוני גם הורי להיות רק אדם, לחיות באהבה ואחוה עם שכנינו הנוצרים, ולחקות אחר כל מעשיהם אשר רק המה הרצויים והמוצאים חן בעיני ד' ואדם, וכבשת גנב כי ימצא כן בושתי וגם נכלמתי בהזכיר לי לפּעמים בימי ילדותי איש נוצרי עון מולדתי ויכנני בשם יהודי. כה הגינו כה חשבנו כל הימים עד אשר פתאום נעורו השרפים האלה, ובּמטות כנפיהם סטרו על פנינו וחוטמינו ויזכירונו כי עלינו לנוע ולעמוד מהם מרחוק, כי הנוגע בהם שרף ישרף. ומאז סרו התכלולים מעל עינינו, ראינו כי נשארנו קרח מכאן וקרח מכאן; ההשכלה בגדה בנו, והיהדות וסגולותיה המיוחדות לה מוזרות לנו. ולכן למען התקומם ביד חזקה נגד קמינו השואפים לבלענו חנם, על לא חמס בכפינו ולמען לא נהיה כרכים ומוגי הלבב, לנוס מן המערכה בעוד די אונים בנו להלחם ולעמד על נפשנו, עלינו כיום לשוב ולחדש את בריתנו את היהדות, אשר אבותינו החזיקו במעוזה שנות אלפּים והיא שלא נתנה למוט רגליהם, להתבולל בין העמים ולהכחד מכלל משפחות האדמה. צר לי מאוד כי היהדות מוזרה לי, ועוד בהיות יפתח רעי בעיר קיוב, כבר גמרתי בימים האחרונים בלבבי אמר לבקש תורה מפיהו בדברי היהדות, אךּ הטרדות בבית אבי ומסע יפתח שנסע ממנו בחפזון, המה שהפריעו את מחשבתי. ומה שנוגע להצעתכם לי לנסע אתכם ארצה ישראל, בכל לבי ונפשי נכון אני ללכת אתכם יחדיו, כי כמו כח נסתר, טמיר ונעלם, חדר בבתי נפשי מעת באי תחת צל קורתךּ ישיש נכבד, והכח ההוא משכני אל איזה שאפה אשר נעלם ממני צביונה ושמה, עד אשר הופיעו בעיניךָ דמעותיךָ שנסכת לזכר ציון וירושלים, והנה שהסירו את הצעיף מעל פני השאפה הכמוסה ההיא ותקראנה אותה לי בשם, וזה שמה: “אהבת היהדות” ואתה “חבת ציון”. אתכם אחי ורעי אלךּ ציונה, ואקוה כי גם הורי, אשר אני מחכה להם בכל רגע שיבואו הנה, גם המה יסכימו לדעתי, וגם המה יארחו אתנו לחברה.”

–אם כן יום טוב לנו היום הזה. הבה ונשתה כוס ישועות ונברךּ לד' הבוחר בציון וירושלים, ונודה לאלהינו כי טוב כי לעולם חסדו – קרא הישיש, ויצלצל בפעמון, והמשרתת באה ותביא יין, ממתקים ומגדנות ואחר צוה לה כי תלךּ ותקרא לבניו ונשותיהם ובני משפחתם, כי זבח משפחה היום בביתו. והקרואים נאספו ואחרי אשר ברךּ הישיש על הכוס קרא: “לחיי כל הנאספים פה, לחיי ציון אמנו–אשר אם יהיה ד' עמנו וידינו לא תרפינה–הנה עוד מעט תשוב לתחיה ותתנער מעפר שממותה, לחיי כנסת ישראל הטובעת בים צרה ואין מעמד לרגליה, אנא העליון הבוחר בציון וירושלים, עורר נא בלבה את האהבה לציון נחלתךּ העזובה והנטושה, הסירה נא את הסנורים מעל עיניה, פקח נא את עיני בניה וידעו ויבינו, כי אם אין המה להם מי להם, הפיח נא בלבותם זיקי האהבה לארצם הקדושה, אשר עליה נהרגו אבותיהם לאלפי אלפים. המיס מקרבם והעתיק מעל לבותם את הקרח הנורא אשר חרף הגלות הארוכה השליךּ בם. שלח נא רוח צח שפים, ותשב באף המתים החיים, בנשמת העצמות היבשות, האומרות יבשו עצמותינו אבדנו לנו, אין לנו כל תקוה עוד, וישובו לחיים ויפקחו את עיניהם ויכירו לדעת כי עוד רוח חיים בנו, וכח חיים חזק שורר בקרבנו, אורךּ ואמחךּ שלח נא אל עליון, והעם ההולכים בחשךּ יראו אור גדול ויוכחו לדעת כי על משענת קנה רצוץ נשענו בהאמינם בידידות יפת וחם, וחסד לאומים חטאת, כל זמן שלא יהיה לנו חלק ונחלה בארצנו אשר לנו היתה ולנו הנה. ואת ידי כל העוסקים בבנין ארצךּ הקדושה חזק ואמץ ואל נא תרפינה. אחד המרבה ואחד הממעיט. אחד המסיע להסיע אבן אחת להניח את יסוד המוסד לבנין לאומךּ, ואחד המשכלל את הבירה, הריק עליהם שפע ברכותיךּ משמי שמיךּ, וכלם יזכו להתענג באור פניךּ בהר הקדש בירושלים.”

והישיש עצר מעט בדבריו ואחר החל שנית: “יום טוב כפול ומכפל היום הזה לנו, כי האדון בן־גסיסה ידידנו ואחינו ברוח מארש לו היום באהבה את אסתר בתי, אני הייתי ציר אמונים להוליךּ את דברי בן־גסיסה ידידנו אל אסתר, והיא נאותה בכל לבה ונפשה להיות רעיה וחברה בחיים אל האיש הדגול הזה אךּ בלכתי להביא לידידנו בן־גסיסה את תשובת אסתר, והנה מצאתי בחוץ את סטעפאן אורחנו היקר והדבר נפסק לרגעים מעטים, ועתה בשם הרעים האהובים האלה אהיה נא אני ככרוזא לבשר את דבר השמחה הזאת לכל הנאספים פה. מז”ט לכם הנאהבים והנעימים, ויואל העליון ויאמר לאגודתכם טוב ויצליחכם וירוממכם והייתם לברכה בקרב הארץ לחיים! לחיים!"

ויגש הרופא אל אסתר ויושיט את ידה לה ויאמר: “אסתר! סלחי נא אם בפני כל הנאספים פה אדבר את דברי אליךּ, הדברים אשר ממעין קדש הקדשים של בתי נפשי יפכו, כי לרגל בא סטעפאן אורחנו היקר הנה, לא יכולתי לדבר עד כה, אךּ אל נא תקצפי עלי ואל תזעמי, כי הלא כל הנאספים פּה אחינו הם ואין זר אתנו. אסתר! מיום אשר ראיתי בראשונה את פניךּ, מיום שהכרתי לדעת את חין ערכךּ, טוב טעמךּ ומדותיךּ הנאצלות, למני העת ההיא דבקה נפשי בךּ ולךּ רחש לבבי כבוד ואהבה, ועתה אסתר התחפצי להיות חברתי בחיים, ולחלק אתי בטוב אשר חנן ויחן אותי העליון?”

ואודם בושה, בושת התמימות והצניעות כסתה את פני אסתר, ובמחתה את הזעה מעל פניה ותאמר: “לךָ אני אדוני בן־גסיסה, וחיי ונפשי נתונים נתונים המה לךָ”.

“מז”ט! מז"ט! קראו כל הנאספים ורוח שמחה וגיל מלא את כל הבית.

– אךּ תנאי אחד לי להתנות אתךּ אסתר–אמר הרופא – הנה אני עוזב את אירופא והולךּ להשתקע בארץ ישראל, ועתה התלכי אחרי ארצה ישראל?

* * *

“אחריךּ הלכתי גם אל ערבות ציה ומדבר שממה, ומה גם אל הארץ הקדושה אשר חיי נשמות אויר ארצה, ארץ, אשר בה תפרח החבצלת ותגיל שושנת העמקים. הארץ אשר לשמה וזכרה תאות נפשי. העליון! מה רבו חסדיךּ וטובותיךּ עלי כיום הזה”. ובדבר אסתר את דבריה אלה, ואגלי דמעה נראו בעיניה, וגם בעיני הרופא הופיעו דמעות שמחה. וישק הרופא לאסתר על מצחה והיא השיבה לו עתרת נשיקות, ושלובי יד נגשו שניהם אל הישיש וישחו את ראשם לפניו, והוא פרש את ידיו ויברכם מברכות פיו.

וכל הנאספים ישבו אל השלחנות ויאכלו וישתו וייטיבו את לבם, ואחר האכל והרופא קרא: “אחי ורעי! הנה ביום הזה גלינו איש לרעהו את מערכות לבבנו, כי פני כלנו מועדות ציונה, אךּ מרוב שמחתנו והתפעלות נפשנו שכחנו כי עוד מכשולים על דרכנו והמעקשים טרם עוד יושמו למישור, כי לךּ אדוני ר' משה אהרן עוד בתים ונחלאות בכבשן, וגם אני עודני אחוז במשפט הפרעות, תשעת אלפים שקלים זקפתי לערובה על בתי החומה שלי, והנה במה שנוגע לי כבר גמרתי אמר ועצה נכונה מה לעשות; כל איש יהודי אשר עיניו בראשו רואה ויודע נאמנה כי רוח קטב מרירי מלא איבה ומשטמה לעמנו נושב בארצנו, ומצעיר הפחות עד השרים הגדולים והשופטים היושבים למשפט כלם משקים ברעל ההוא, וחמת צפעונים חמתם לנו, אין אמת ואין צדק במה שנוגע למשפט יהודי, הלא ראיתם את מעשי החוקר והנהגתו אתנו ביום החקירה. אין כל ספק בלבי כי ביום המשפט נצא רשעים, כי מי יעמד בפני השנאה, ומי יקום בפני קנאת הדת בשומה משטרה בארץ. ההועילו כל תחנוני אבותינו ודמעות עיניהם אשר הורידו כנחל לפני בת ספרד השדודה, במחצה רגליה בדם בני ישראל, בהעלותה את קרבנות אבותינו על מזבח קנאת דתה ובהריחה את ריח הנחוח? לא, כי השנאה לא תדע רחם, וקנאת הדת לא תדע חנינה, ונהפךּ הוא, כי למסת נקיים עוד תלעגנה, ומדי עלות על הלהב חלב ושמן חלליהן כן תשמנה וכן תעשינה פימה עלי כסל, ועתה על מה נשב פה ונחכה לשעה אשר האויב יכלה לשלח את חצי זעמו בנו? ולכן גמרתי אמר לעזוב בידי צר את בתי ולמהר לעזוב את הארץ הזאת. אךּ מאוד מאוד אכסף לסעת אתךּ ואת יפתח רעי יחדיו, כי לא אחפץ להפרד מאת אסתר יקירתי, וגם לא אחפץ לקחתה בחזקה ממךּ טרם עוד תגמר כל עסקיךּ ודבריךּ בכבשן.”

ור' משה אהרן ענה: “ידידי הרופא, צר לי מאוד לשמע כי אתה אומר לעזב בידי צר את רכושךּ ויגיעךּ, יגיע שנים רבות ועמלן. אךּ מה יעשה ישראל, וזה הוא גורלו ומנת חלקו בארצות שוביו זה שנות אלפים, הוא יבנה בתים ואחרים ישבו בהם, הוא יטע ואחרים יאכלו. ואת עמל ימים רבים ויגיע שנים רבות יירש רגע אחד צלצל האכזריות. אויה כי נתקימו בנו דברי התוכחה: “פרי אדמתךּ וכל יגיעךּ יאכל עם אשר לא ידעת, והיית רק עשוק ורצוץ כל הימים”. ועתה טובים לי מאד דבריךּ, כי גם לבי ינבא לי כי ביום הדין יצאו אחינו רשעים מאת פני השופטים המלאים שנאה ואכזריות לנו, וגם אני אניח את רכושי בידי צר, כי בכל אופן מי יניח עתה את מעותיו על קרן הצבי לקנות בתים בעיר כבשן, אךּ אני אניח את בתי מתנה לעניי אחינו. וד' הטוב יסךּ בעדם לבל יסחו ממושבותיהם גם המה. ועתה ידידי בכל יום ובכל עת שאתה מוכן לנסוע, הנני מוכן גם אני, וכל בני ובני משפחותיהם”.

–וגם אני הנני מוכן לנסע אתכם – אמר סטעפאן– ואקוה כי עוד היום או מחר יבאו גם הורי הנה, ולבי סמוךּ בטוח, כי גם המה יספחו אל חברתנו. –

יום טוב היה היום ההוא בבית ר' משה אהרן ולעת ערב הלכו כל הנאספּים אל תחנות מסלת הברזל לקדם את פני פיטר יד־עב ואנשי ביתו, ולשמחת סטעפאן ויפתח באו האורחים במסע ההוא. ואחרי אשר הציגם יפתח איש לפני רעהו ויודיע להם שמותם הזמינם ר' משה אהרן אל ביתו, ויקראם להיות אורחיו הנכבדים כל ימי שבתם בעיר.

ובעל הבית עשה משתה לכבוד אורחיו, וגם אחדים מנכבדי כבשן אשר היו בעיר נקראו אל המשתה, השלחנות היו מלאים כל זני מרקחים ומגדנות ובאמצע השלחן העמד דגל משי לבן וביריעה משזרות באותיות זהב המלים: “אם אשכחךּ ירושלים תשכח ימיני.” ושיחות דעת ובינה בין הנאספים החלו, ציון והארץ הקדושה היו ראש פנה לכל השיחות האלו. ופיטר יד־עב ואלגא הקשיבו לכל השיחות האלו כמתפלאים ומשתוממים. ואחרי תם המשתה והרופא אמר אל הנאספים: “אדוני הקרואים חכינו וחכנו אל המשתה אשר אעשה אני מחר, לכבוד בואי בברית את אסתר יקירתי ולכבוד ארצנו הקדושה אשר בקרוב נסע אליה”.–

והאורחים הלכו לנוח ולהנפש מעמל הדרךּ והקרואים שבו איש אל ביתו.

ממחרת היום ההוא אךּ האיר הבקר, והרופא נסע כבשונה להביא את כל בני רפאל אל בית ר' משה אהרן וקרואים רבים מעיר כבשון אל המשתה אשר הוא עושה. והמשתה טרם יחל ויפתח ואלגא יצאו לשוח את העיר.

“הידעת אלגא–אמר אליה יפתח – כי אני נוסע בקרוב אל ארץ ירדן חרמונים?”

ופני אלגא האדימו כתולע ובהשפילה את עיניה ארצה אמרה: “כמזכיר עוני אתה לי במאמרךּ זה; עון בטוי שפתי אז בקיוב, ועון מי הירדן, אךּ אודה ולא אבּוש לפניךּ יפתח יקירי כתודתי אשר כבר התודיתי לפניךּ לפני עזבךָ אותנו כי תועה הייתי ומאמינה אמונת הבלים בהשכלת המאה התשע עשרה ולא אשמתי אני, וראש מסבי שגיוננו היה היותנו רחוקים מן היהודים והיהדות אשר לא ידענום, אךּ מי זה גבר יחיה ולא ישגה, ועתה שונות דעותי מדעותי אז שנוי גדול ועצום.”

–ומה דעתךּ על היהדות עתה?

“את היהדות אני אוהבת עתה בכל לבבי ונפשי, כי מני העת אשר המקרים הנחפזים הנתיקו אותנו בחזקה מאת היהדות, נקשרו לבותינו, לבי ולב הורי אליה בעבותות אהבה חזקות, ולו ראית את אבי איךּ הלךּ קודר ונעצב בלחץ יגונו כל ימי שומו מסוה הנוצריות על פניו, כי עתה נכמרו רחומיךּ לחמלה עליו. אךּ כמעט עבר את גבול ארץ רוססיא וכאלו בריאה חדשה נברא, אור פניו שב אליו וכנשר חדש נעוריו, ופעמים רבות קרא בעליצות לבב: “עתה נגלה מעל לבבי אבן המעמסה, עתה אני יהודי ככל אחי”, וגם מעל לבבי נגלה אבן המעמסה, ובלבי נדרתי נדר לדבק ביהדות ללמוד ארחותיה ולדעת דרכיה, והנה נפלאים מעשי ההשגחה העליונה כי למען אשר נלמד לדעת את היהדות הטהורה והצרופה הביאתנו אל בית דודךּ הנעלה, ועיני לא שבעו מראות ואזני משמע, ועתה אני יודעת מה המה יהודים והיהדות מה היא.”

ויפתח חבק באהבה את ידי אלגא ויקרא: “וגם מעל לבבי נגלה עתה אבן מעמסה לשמע את דבריךּ, דעי לךּ אלגא כי זה כבר הוקרתיךּ ואכבדךּ וגם הגיתי באהבתךּ, אךּ דעותיךּ השונות מדעותי עמדו כקיר מבדיל ביני ובינךּ ואקבר את אהבתי אליךּ עמוק בקבר לבבי, אךּ זה היום בהשיב ד' לתחיה את כל אשר נחשבו עם יורדי בור; את היהדות – אשר רבים מבניה המיתוה בידיהם, את ציון וארצנו הקדושה –אשר שנות דורות רבים עם מתים נחשבה. הנה כיום תקום גם אהבתי אליךּ לתחיה. תתנער מעפר קברה, תעמד על רגליה ובמו פיה תקרא: “אלגא היקרה. קחיני וענדיני עטרת לראשךּ” ועתה אלגא התחפצי להיות לי?”

–לך אהיה מעתה וכל עוד נשמת רוח חיים באפי–ענתה אלגא.

“והתלכי אתי אל הארץ הקדושה, משאת נפשי ומקור חיי ?”

–משאת נפשךּ משאת נפשי היא, ומטרתךּ בחיים מטרתי הנה.–

“אם כן, הנה היום נמלאו כל משאלות לבבי, ועתה הבה קומי ונלכה אל הורינו לבשר להם את דבר שמחתנו.”

בבית כבר מצאו את כל הקרואים נאספים, ויפתח ואלגא נקרבו אל ר' משה אהרן, ויפתח אמר: “אבי היקר! הנה ימי שמחות הביא העליון לנו, כי שחר שמי ארצנו הקדושה כבר שולח אלינו מרחוק את קרני אורו, ומניס את הצללים הקודרים אשר סבונו, ולמלאות סאת שמחתי הנה חדשתי היום את ברית אהבתי את אלגא אהובתי מאז, וארשנה לי באהבה, באמת ואמונה, ורק להסכמתך אנחנו מצפים ולברכות פיךּ. אנא אבינו האירה את פניךּ אלינו, אמור לבריתנו טוב, והאצילה מברכותיךּ עלינו”.

והזקן הרים עיניו אל השמים ויקרא: “העליון הבוחר בציון וירושלים הוא יברככם, והיה לכם לב אחד ורוח אחת, והייתם נאמנים להיהדות הקדושה לתורתנו ואמונתנו מקור חיינו, והייתם כגן רוה! והייתם מאושרים בארץ, מז”ט לכם הנאהבים והנעימים."

וישקו יפתח ואלגא את ידי הזקן באהבה, ואחר נקרבו אל יד־עב ואל רעיתו וגם המה ברכום מברכות פיהם. וברכות מז"ט מלא עוד פעם את כל הבית.

וכתם המשתה ור' משה אהרן קרא: “אךּ שמחות ואושר הביאו לנו הימים האחרונים. אות היא כי לא לעולם יזנח ד‘, ואחרי רגעי אפו חיים ברצונו, ואות היא גם לאומתנו הדוויה והסחופה, כי אחרי הסערות המתחוללות אשר סערו להפיצה ושמש צדקה תזרח לה, הנה קרני השמש הזאת כבר מגיעות אלינו כצירי ישועה מבשרי טוב כי אומתנו הנה קמה ושבה לתחיה, וזה האות; כי בניה אשר ימים רבים איש לעברו תעו מקצהו, אלה העדרים המפוזרים אשר היו נפוצים על ההרים ובגיאות⁶ ואין מקבץ, הנה כיום הם שבים ונאגדים ונאחדים איש את רעהו, ואין כלי מחזיק ברכה לישראל כשלום וההתאחדות, ומה מאוד שפרו בזה דברי רבותינו הראשונים: "ורב שלום בניךָ, אל תקרא בניךָ אלא בוניךָ, לאמר; אם רב שלום שורר בין בניךָ אז אל נכון יהיו המה בוניךָ, בוני האומה, סוכת שלומךָ, אנא פרש עלינו העליון ויהי שלום אמת בינינו גם עתה בעזבנו ארצות גליותינו, וגם אז בהתנחלנו בארץ הקדושה, תפתח האחדות פיה ותבלע את בני קרח, דתן ואבירם, המה מחרחרי הריב אשר בקרבנו האומרים לערות את יסוד בנין לאומנו, ולרפות את ידי העוסקים בעבודת הקדש. ואם רק לב אחד ורוח אחת יהיו לכלנו, כי אז ברצות ד’ דרכינו אל נכון גם עשה נעשה וגם יכל נוכל.– ועתה עוד דברים אחדים לי לדבר באזניכם; הנה אנחנו עולים אל הארץ הקדושה להראות את פני האדון ד' צבאות, ולהתענג שמה בהדר כבודו, ומה המנחה אשר נביא לו בבואנו אל ארצו הקדושה, אזכרת תודתנו ? לא מנחת סלת ולא מעשי מרחשת נביא לו למנחה, וגם לא דם אילים וכבשים נקריב לו לעת עתה לקרבנות תודתנו, כי הירצה ד' באלפי אילים ברבבות נחלי שמן. אך נביא לו למנחה – את בניו העשוקים ורצוצים בידי עושקיהם כח, וכחזון צפניה: “מעבר לנהרי כוש עתרי בה פוצי יובילון מנחתי” לאמר; עתרי, אשר מעבר לנהרי כוש בשובי את שבותם, את בת פוצי, את שרידי אומתי הנפוצה יביאו לי למנחה. ובכן בעזבנו עתה את כבשן אל נא נשכח את אחינו הטובעים ביון מצולה, וככל אשר תמצא ידנו נעזר להם לעלות אתנו יחד אל הארץ הקדושה, ואם כי קצרה ידנו לעזר לכולם, אבל הלא גם הצלה פורתא הנה הצלה. אנא אדוני חוו נא דעתכם מה לנו לעשות בענין הזה”.

ובן גסיסה ענה ואמר: “רופא אנכי, וחכמתי אשר היא לי קרדום לחטוב בה, תתן לי תמיד חית נפשי בכבוד, ובכן לא נדרש לי כספי המזומן ואני מקדישנו היום לטובת מספר משפחות יושבי כבשן להעלותם אתנו ארצה הקדושה, והיתה מנחתי בבואי לראות את פני האדון ד' צבאות”.

– וכן אעשה גם אנכי – ענה ר' משה אהרן –גם אני נכון הנני לקחת אתי מספר משפחות ככל אשר תמצא ידי. –

ועוד רבים מן הנאספים אשר חננם ד' בהון ועשר התנדבו לעזר למספר משפחות להעלותם ארצה ישראל.

והחגיגה כלתה, והקרואים שבו איש אל ביתו עליזי לב ומלאי נחת.

ובחנוכה שנת תרמ…. ובעיר הגבול הוחגו שתי החתונות ברוב פאר והדר; חתונת בן־גסיסה ואסתר, וחתונת יפתח ואלגא. וכמעט כל היהודים יושבי כבשן באו לשמח בשמחת מיטיביהם ואוהביהם הנעלים ולברךּ אותם בברכותיהם היוצאת מעמק לבבם. אפס כי במסתרים בכתה נפשם בזכרם כי עוד מעט והאנשים הנעלים האלה נפרדים מהם.

ואחרי חדש ימים עזבו את ארץ אירופה, ר' משה אהרן ובני משפחתו, הרופא בן־גסיסה ורעיתו, פיטר יד עב וכל בני ביתו, יעקיל המוזג ובני ביתו, ועוד עשרים משפחות מיושבי כבשן, אשר ר' משה אהרן, ובן גסיסה ושאר נדיבי הלב תמכו בידיהם, וכלם נסעו ארצה ישראל לעבוד את אדמתה ולשדד את תלמיה.

ובחדש האביב בשנה ההיא ומשפט פורעי הפרעות החל, ואחרי הטיף הקטיגור שעות מספר ויוכיח בעליל כי עם היהודים הנהו האשם בכל התלאות המוצאות את כל יושבי התבל בכלל, ובכל התלאות המוצאות את עם רוססיא בפרט, ואחרי תארו בצבעים איומים את רשעת היהודים יושבי כבשן, והראותו באותות ומופתים כי המה היו ראשי מחוללי הפרעות וכאמתלא לדבריו הראה כי הרופא בן גסיסה, יפתח ויעקיל המוזג הניחו את ערובתם תשעת האלפים שקלים ויתחמקו וימלטו מן הארץ, אחרי כל אלה יצאו הנשפטים הנוצרים זכאים בדין. ועוד לא עבר חדש ימים ופקודה באה ממקום גבוה, כי כל היהודים יושבי כבשן אשר לא התישבו בעיר לפני שנות החמשים למאה הזאת, עליהם לעזב את כבשן בזמן מועד קצר, כי כבשן עיר הגבול הנה, וכן נמצא חוק ישן בחוקי המלכות משנות הארבעים כי אסור ליהודים חדשים להתישב בערי הגבול.

והפקודה הזאת עוללה כגפן את שארית יהודי כבשן, ומשפחות רבות הוצאו מן העיר ויצאו בראש גולים, וישארו בעיר אךּ יהודים מעטים עשוקים ורצוצים, דוויים וסחופים, אשר עינם עוללה לנפשם כל היום לראות איךּ היו צריהם לראש, כי פהיליפ נתמנה לשר העיר, ויאהן מיללער בן יעטא לסגנו. ויעטא קנתה לה בתים ונחלאות בכסף שלל היהודים אשר שללה ביום הפרעות, וארידי וקלימנט עתקו וגם גברו חיל.

ועזרא הסופר אשר עוד נשאר בעיר לזמן קצוב מחכה למכתבי ר' משה אהרן ובן גסיסה ולעצותיהם, איךּ ובאיזה אופן להסיע את שארית יהודי כבשן ארצה הקדושה, בראותו את דרךּ צוררי ישראל הצלחה ואיךּ שלו בוגרי הבגד, היה קורא בכל יום מנהמת לבו: “עד מתי עמי תשב בעמק הבכא ותשים את גוךּ מטרה לחצי צורריךּ, עד מתי לא יתנערו בניךּ בכל ארבע כנפות הארץ מעפר שפלותם, ושמו להם לב אחד, להיות עם ככל עמי התבל, ולהיות אנשים ככל ברואי חלד אשר חייהם אינם תלויים להם מנגד בכל רגע. עד מתי אהה! ימשך הפתגם הנורא: היו צריה לראש–כל המיצר לישראל נעשה ראש.”

תם

 

משאלות בני אדם    🔗

(העתקה חפשית מכתבי הסופר טשאָקע.)

בראש השנה

באי עולם

ישאו תחנה ורננה

לאל מחוללם,

ויביעו תקותיהם

ויערכו משאלותיהם

כי ייטיב מצבם

וימלא משאלות לבבם;

זה–יכסף

לרב זהב וכסף

זה לשדות וכרמים

וארמנות כמו רמים,

זה יבקש מטמונים

וזה–אופיר ופנינים,

זה–חיים ארוכים

וזה–משתה סרוחים.

אךּ לו משאלות איש

נמלאו חיש

ויגזר קרוץ מחמר

וברגע יקימו אמר;

כי אז נהפכה התבל

למעון תוגה ואבל

וינודו לה רואיה

וכל באיה.

כי אם גם חיינו

אלף שנים פעמים,

מה השכר מצאנו

תחת השמים?–

רק ראשי קרחה

היו פרי יגיענו,

ואתנו לחברה ארחה

לבנת שערותינו,

ובלבנו שלחו רצח

החיים בלי תמורות לנצח,

ואיש באיש נגשים

מרב מספר האנשים,

וערים וכפרים

היו צרים

מהכיל כלנו.

והדחק זה לחצנו

היה על כל מדרך כף רגלנו.

ומי זה ירש ירושה

חרב המות, אם לא היתה נטושה,

ורופאים נפשם במה חיו

אם אנשים לא יגועו?–

לו כל אחד כבקשתו

השיג הון, נמלאה תאותו,

כי עתה עלי אדמות

בפרךּ עבדנו כבהמות;

כי מי העמים על כתפהו

בשבר נטל רעהו,

ולגויותנ⁷ היינו עבדים מרודים

מלאי עמל ונדודים;

כי לבל יחננפו⁸ רגלינו

על כל שעל ושעל,

היה עלינו, להכין בידינו

בתי רגלים ונעל,

ולתפור בעצמנו בגד לעורנו

אם לכת לא חפצנו

בבגדים פרומים

או כזקננו הראשון–ערומים,

וכמה יגיעות האנשים יגעו

ונחלי זעה בזעה נגעו

טרם הלבוש יכינו כחקתו

לכל משפטו ותורתו;

גזזו ונפצו וטוו

וארגו ורקמו וצבעו.

ולכל איש לחיות גויתו

היה להכין בידיו ארוחתו,

להיות מבשלים ורקחים

אופים וטבחים,

וכאשר שערת בשרם סמרה

מקרח וקרה,

לכרת עצים ביער

אי נקי הלכו זקן ונער

ובכתף נשאו

ולבתיהם הביאו.–

לו נמנה כל חסרון

למי היה עוד יתרון?

עורכי דינים בטל הלכו

מלוי בריבית מר נאנחו

בעלי היחש והשררה

צעקו בנפש מרה,

אפסו גבאים

המשתררים על חלכאים

שבת משוש פרנסים,

כי ממספרים – נהפכו לאפסים,

ותבל כזאת המלאה אַנדרלמוסיה

מהרה הכתה שאיה

וירב בה תאניה ואניה,

ענפי חיים רבים נגדעו

ורבים עד ככר לחם באו –

אם כל הנשים תהיינה יפות

ההוד והיפי יעופו כצפרים עפות:

ומטעם התבל תהי נעדרת

חין יקרת התפארת,

אם כל רגב נחל יהפךּ

ללשם ספיר ונפךּ,

אז ערכם יאבדו

אליהם עוד לא יסגדו.

אם כל בער

יהיה חכם נודע בשער,

מי יחדש חדושים

ומי יתרץ דברים קשים?

את מי יורו דעה

את מי יבינו שמועה,

כל באי תבל אם יהיו מלומדים

מי יהיו מטיפים ומי מגידים,

אם דברי כל בן אפר

יהיו כדברי הספד

ונכונים כדברי האורים

בלא קושיות ובלא באורים.

אז התבל תהלתלה

ותהי חסרת דע

ותנסךּ עליה רוח תרדמה

ותישן שנה נוראה ועצומה.

מספר הבקשות מי מנה

יבקש כל איש בראש השנה,

אבל לו תיכף נמלאה שאלתו

השיג האדם בקשתו

כי עתה רבו בתבל האנחות

ובראש כל חצות נשמעו צוחות–

אם באמת תבקשו לתקן תבל

– בבקשות מאומה לא תטיבו

רק רוח יסודן, יקחן הבל–

אם תבקשו לתקן עולם ומצבו!

יתחיל נא האדם בעצמו ובשרו

רוחו תעבר עליו ותטהרו,

מעשיו ישפר ייטיב מעלליו

ובבתי נפשו המכסים חשךּ ואפלה

יפתח חלונים לראות נגעיו,

כי מרכז התבל הגדולה

לכל אחד הוא ה“אנכי” שלו

וה“אנכי” הזה ישלח קרנים

– כשמש המאירה לארץ ולדרים –

סביבותיו, בכל רחב, תחת השמים,

והיה כאשר ה“אנכי” למעלה ירים

את האדם, ולהשכיל להטיב ישגיח

אז ירומו אתו תבל ומלואה,

אבל כאשר ידו יניח

ורוחו יורדת למטה לארץ

אז תבל בעיניו–שואה ומשואה

מלאה מטה ופרץ,

כמראהו הוא כן יתארו הצבעים

אם מכערים אם נאים;

אם טובים ומועילים

אם משחתים ומקלקלים,

מצרף לזהב, ואיש – לפי מהללים.

אחי! כל משפטיךּ

אשר תוציא ברוחךּ

על התבל והחיים

אשר תתאונן,

אשר תשתונן

על הנעשה תחת השמים,

את אשר תהלל

אשר תקלל

אשר תגביה למעלה

אשר תוריד שאולה

אשר תברךּ אשר תאור,

באלה לא התבל תתאר,

כי אם אותךּ את עצמךּ

עליךָ עליךָ היו כל דבריךָ,

הה! פיךּ הכשילךָ

ולקטיגור היית עליךָ –