מכתבים לגולה: מכתב שני / א"ד גורדון

¹

ידידַי!

לכאורה, מה יש פשוט עוד כרעיון הפשוט הזה, שכולנו, כל העם העברי, צריכים להיות חטיבה אחת, מאוחדים ברצון אחד ובשאיפה אל מטרה אחת? בייחוד עתה, בשעה קשה זו העוברת עלינו, עת שהכל הולך ונחרב; עת שקשה גם להגיד איפה עצום יותר החורבן: בארצות הגולה או בארץ-ישראל – זה מפלטנו האחרון; עת שפסו כל שאר התקוות ואין עוד אל מי לשאת עין זולתי אלינו עצמנו, – בשעה זו, כמדומה, הלא זה אך זה היה צריך לעמוד בראש מחשבותינו, בתור עיקר שאיפותינו – לאחד את כל הרצונות לרצון לאומי אחד, לאסוף את כל הכוחות לעבודה לאומית אחת. כל כך ברור הדבר שדומה כי אין כאן מקום לשאלות, לחקירות ולפלפולים. ואף על פי כן שאלה חמורה היא אצלנו, עמוקה עד לטראגיות – דווקא משום שזו היא שאלת חיים לנו. כך הן גם כל שאלות חיינו, כך הם חיינו בכלל – נתונים בנפתולי חקירות. משום שאין החיים שלנו בחינת חיים ממשיים, לא אנו יצרנו אותם ולא לפי קנה-המידה ההולם אותנו הם ערוכים ומתנהלים. רק פסולת של חיים זרים הם חיינו, כעין פַקוּלין של פשתה זרה שהסתבכו כל כך בתוך חיינו, עד כי אין אנו יכולים למצוא לעולם את המקום אשר בו מתחילים חיינו גופם, ואין אנו יכולים להיחלץ מתוך הסובך. בכל מלוא-עולם אין עוד אומה אחת דוגמתנו, אשר תעמוד כמונו עמידה משונה-טראגית כזו.

מה לנו דוגמה יותר קרובה מזו שאנו מוצאים אצל העם הפולני. דומה, אף הוא אומלל למדי: נתון בידיים זרות, קרוע לגזרים, מושפל עד למדרגת עבדים בארצו הוא. ובכל זאת מה רחוק, כרחוק ארץ משמים, מצבה של פולין ממצבנו אנו. לעומתנו הלא ייראו כמאושרים. אין אני מתכוון כאן אל מצבם הפוליטי, אל מצבם במידה שהוא תלוי בידי אחרים. אני מדבר על מצבם הפנימי, הלאומי, על חייהם הלאומיים ועל הרגשת עצמם בתור לאום, – על מצבם במידה שהוא תלוי בידיהם הם. העם הפולני, – אף על פי שהוא קרוע לגזרים, נתון בידיים נכריות, – אוצר עדיין בתוכו בשלמות אותם שלושת היסודות הממשיים שעליהם כל עם בעולם חי וקיים: הארץ, הלשון והעבודה. לפני העם הפולני אינה עומדת כל שאלה באיזו ארץ יבחר: באוגנדה, בגלווסטון או בכל מיני ארצות-גולה אחרות. אין אצל העם הפולני מקום להתפלפל ולהתחקר: איזו היא לשונו הלאומית, איזו היא הקרובה יותר אל לבו, המקיפה יותר את חייו, הדולה יותר את חביוני נשמתו. ושלישית: העם הפולני שומר עדיין עד היום הזה על עבודתו הכלכלית המיוסדת על בסיס הכלכלה הלאומית. עבודתו הכלכלית יונקת מתוך צרכי חייו הלאומיים ומותנה בעיקר בתנאים הלאומיים העצמיים, אמור מכאן, שחייו במובן הפשוט היום-יומי, חייו הכלכליים בכל היקפם הלאומי, נוצרים בידיו הוא. מציאותם של שלושת היסודות האלה יחד גורמת שרצונו, כשרונו לרצות, עדיין חפשי הוא מכל כבלי-נכר, נתון כולו לנפשו. כיוצא בזה גם כוחות הרגש והמחשבה של העם. העם הפולני מסוגל עוד לרצות ברצון לאומי, להרגיש מתוך הרגשה לאומית, לחשוב את מחשבת-הלאום; לרצות ולהרגיש כאשר עם לבו הוא, לחשוב במוח בלתי-משועבד למי-שהוא, לשאוב את כל אלה ממעמקי-נשמתו, ממקורות חייו העצמיים, – מתוך חיי הטבע של ארצו. ואם אמנם גם בתוכו קיימות מפלגות במספר רב, ואם גם באווירו מרחפות לא פחות מאשר אצלנו תורות, סוגיות ומשאות-נפש, - אך כיוון שהוא בא לפני שאלת חיים שהיא, וכיוון שהשאלה דנה בעניין הנוגע לחיי האומה, מיד הוא קם כולו כעם אחד הרוצה בחיים, הרוצה לחיות לפי הרגשתו העולה אליו מתוך חביוני נשמתו העמוקים. כל המפלגות רוצות בזה וסוף-סוף, בנקל או בקושי, במוקדם או במאוחר, הן מוצאות להן דרך-פשרה בכדי ללכת מול המטרה האחת. בפני הרצון האחד אשר להם, בפני משאת-הנפש האחת ייסוֹגוּ, מדעת או שלא מדעת, כל שאר הרצונות המפלגתיים, כל שאר האידיאלים, ההלכות והתורות. לפנינו עם אחד בעל רצון אחד, בעל נשמה אחת ושאיפת-חיים אחת (מה שהעם הפולני הגיע דווקא בזמן האחרון להוללות שוביניסטית, הרי זה רק שב ללמדנו את הכלל הנושן שכל חזון – אף המזהיר ביותר – עלול להוליך שולל עד להרי-חושך, עלול להצית דלקה בכל העולם, אם הנשמות הבאות לפעול בשם החזון אינן די בהירות ומוארות באור-האמת. כך יצר חזון-האהבה את מוקדי-האינקביזיציה, כך ברא חזון החירות, השוויון והאחווה את סכין הגיליוטינה. ועוד כהמה וכהמה ).

ואנו, העם העברי? לנו אין מאומה. לא ארצנו היא הארץ שאנו דורכים עליה ברגלינו, לא שפתנו היא השפה השוּמה בפינו ובחיינו, ופועל ידינו במובן הכלכלי אף הוא איננו פועַל לאומי (אם גם אנו מוצאים בארצות הגולה יהודים עובדים ולוּ אף בהמונים רבים, הרי אין עבודתנו שם כלכלית-לאומית אלא כלכלית-סוציאלית, משום שאין אנו יוצרים לנו בעבודתנו מסכת חיים כלכליים לאומיים. הסינים, למשל, עובדים עבודה כלכלית-לאומית בסין, אך לא באמריקה. אכן, מטעם זה גובר אצלנו הסוציאליזמוס ועל כן הוא נחשב אצלנו יותר מאשר אצל עמים אחרים החיים חיי כלכלה לאומית. לאמור: האידיאל הסוציאלי מוצא לו אצלנו מקום-השפעה נרחב יותר מאשר האידיאל הלאומי). וכך חסרים אנו את החשוב ביותר ואת העמוק ביותר אשר בחיים, את עיקרם: את הרצון הלאומי, את ההרגשה העצמית הלאומית, את המחשבה הלאומית. הנשמה הלאומית החיה נטולה ממנו.

והאם לא טראגי הדבר, אם לא טראגי-מגוחך, שדווקא באותה תקופה כשגלותנו היתה מרה ביותר, דווקא בשעה שהיינו סגורים בתוך גיטו מובדל, דווקא אז היה קיים בנו איזה שהוא רצון לאומי מאוחד, חיתה בקרבנו, חיים כל שהם, נשמה לאומית אחת. אך בימים ההם חסרנו את הגוף לרצוננו ולנשמתנו, וממילא – היינו משוללים כל כוח. חיי-רוח חיינו, שקועים בעבר, בעולמותיהם של אבות-אבותינו, כלומר חיינו באוויר. והנה עתה, כשהואר לנו פחות או יותר, כשאנו מתחילים לחוש במידה שהיא בגוף, בכוח, – עתה חסרים אנו רצון ונשמה. שוב אנו חיים בתוך עולמות זרים, – שוב, אפוא, מרחפים אנו באוויר. כמספר העמים שאנו פזורים ומפורדים בתוכם, כמספר המפלגות הקיימות אצל אומות אלו, כמספר השאיפות והתורות הנוצרות אצל עמים אלה מתוך צורך חייהם הם – כן מספר הקרעים אשר נעשו בנשמתנו ורצוננו… הרצון הלאומי, משאת-הנפש הלאומית, מוּסגים אחור אצלנו בפני כל יצר מפלגה, בפני כל שאיפה אחרת, בפני כל תורה שהיא. אפילו להרגיש עצמנו בתור עם, להודות בפני עצמנו כי רוצים אנו בחיים לאומיים, לא העזנו כל עוד לא הכירו אחרים הכרה רשמית כי הלאומיות מותרת היא. אצלנו, למשל, עלול היה אדם להיות ציוני ואפילו לעבוד בארץ-ישראל ועם זה להיות גם אנטי-לאומי. עד שבא הסוציאליזמוס והכריז היתר רשמי על הלאומיות. לעבוד לעמנו, להתמכר בכל לב, התמכרות גוף ונפש, לשאיפות עמנו, כמו שכל אדם חי מסוגל להתמכר לעמו, כמו שרבים מאתנו עבדו ועובדים גם היום לעמים אחרים – לכל אלה ייאָמר אצלנו עד היום: הלך-נפש מוגבל יותר מדי. כל בר בי-רב של תיאוריות, כל פלוני ואלמוני, נכון להוכיח לך צדקת אמרה זו הוכחות רחבות ומוצקות.

האוויריות שבחיינו גורמת לנו שאנו נִהְיים אנשי-אוויר לא רק מבחינה כלכלית כי אם גם מבחינה רוחנית. אם זו דרכנו להכריז תמיד על ‘אנושיות’ דווקא בשעה שאנו ניגשים לעבודה הלאומית העצמית הרי זה לא משום שבאמת צדיקים גמורים אנחנו, צדיקים יותר משאר בני-אדם חיים, אלא משום ש’אנושיות' מושג מופשט הנהו, מושג אווירי: בחיים הממשיים מצויים רק עמים. אכן, למעשה אנו עובדים בעצם לאותו העם שבתוכו אנו חיים, וההכרזה על ‘אנושיות’ אינה משמשת לנו אלא אמתלה להימנע מעבוד לטובת עמנו. כל עולמנו הפנימי הוא כעין פקעת של קורי-עכביש אשר נטווּ מאוויר-הנכר. אין הדבר ניתן למישוש ולהוכחה, ואולם אם יש בכם מחשבה חיה משלכם, מחשבה הגדלה מתוך נשמתכם והיונקת ישר מתוך החיים והטבע, ודאי לא יקשה לכם להציץ לתוך חיינו ואפילו לתוך ספרותנו ולראות עד כמה עמוק השעבוד הזה אשר שועבדנו, עד כמה רב הכישוף אשר נאחזנו בו. אין אנו מרגישים בעצמנו עד מה השתלטו חיי הנכר בנשמתנו, עד כי מַנהיגים הם בחבל את רצוננו, את רגשותינו ומחשבותינו, ויוצרים אפילו בתחומי-יצירתנו, כאילו אנו לא אנחנו, כאילו החליפונו באחרים. כל כך מצוי בתוכנו אותו מין בן-אדם אשר לפי פרצופו הרוחני הרי הוא, לכאורה, כולו מושלם, נין ונכד לישראל עתיק-יומין, ואולם כעין גלגול מכונס בתוכו, גלגול חיי נכר ומחשבות והרגשות נכריות. גלגול זה מדבר מתוך גרון האיש, חי ופועל במקומו, ובה בשעה סובר אותו איש ברצינות כי הוא הוא המדבר והעושה.

אין אנו מרגישים ואין אנו מסוגלים להרגיש בתעתועי הכישוף שנאחזנו בו, משום שרק האיש המכיל עולם משלו, עולם העולה מתוך נשמתו, הגדל מתוך חייו הוא יחד עם הגידול הבלתי-פוסק של ה’אני' שלו, – רק האיש הזה מוכשר הוא להרגיש בהשפעתן של מחשבות זרות ושל הרגשות זרות.

אבותינו, אנשי הדורות שקדמונו, אצרו השקפת עולם לאומית משלהם, הם ניהלו חשבון לאומי עצמי את החיים ואת הטבע: הם חיו בתוך עולם העבר שלנו. עולם זה היה חד-צדדי, בלה מרוב שנים, תחומיו היו צרים ואולם יסודות זרים לא התערבו בו. זה היה עולם לאומי עצמי, שבו מצא לו כל פרט ופרט את המקום המיוחד לו. זה היה ספר-חשבונות לאומי, שבו יוּחד דף קבוע לכל יחיד ויחדי. זאת היתה התורה הלאומית, שאיש ואיש ידע בה את פסוקו. ואמנם, לא לחינם כה העמיקו לחוש בכל השפעה קלה מן החוץ. לא כן אנו היהודים דהאידנא. מחוף. אחד רחקנו ועד השני לא באנו. בעולם בו חיו אבותינו אין אנו מוכשרים עוד לחיות, את החשבון עם החיים והטבע אשר ניהלו הם – לא נוכל עוד לנהל. יחסנו אל החיים והטבע התפתח ועלה יחד עם התפתחות רוחנו, עם עליית הרוח האנושית בכלל. ואותו החשבון הישן נשאר עומד כשעמד. אולם חשבון חדש משלנו אין אתנו, משום שאין לנו חיים משלנו, אין לנו קרקע וטבע משלנו, מקום אשר ייווצר שם החשבון החדש. סבוכים אנו ומסובכים בתוך חשבונות זרים, משוטטים אנו בעולמות-נכר ללא שרשים, ללא יכולת להכות שרשים. על כן לא נדע מי אנו ומה מקומנו בעולם. על כן בשעה ששאלת חיים לאומית עולה בתוכנו, משוללים אנו רצון לאומי אחד לחפש את הדרך הטובה ביותר אל מגמת-חפצנו. כמספר הגלגולים הקיימים בתוכנו, כן מספר רצונותינו המתנגשים זה את זה. חזיון זה בולט למדי בכל מלחמותינו הפנימיות, מלחמות דו-קישוט, אשר לא קץ ולא תכלה להן ואשר לא יישאו לעולם פרי נצחון, יען כי אלו הן מלחמות-דברים בעניינים שאינם ניתנים להוכחה, בעניינים התלויים רק בחיוניותו ובעמקותו של הרגש הלאומי.

לא לשם הטלת אשמה על מי שהוא אני כותב את הדברים האלה. להפך, הייתי רוצה להוכיח, הוכחה בהירה ככל האפשר, שאין כאן במי לתלות אשמה. שאיפתי היא כי נימלא רצון להכיר, שאם אין אנו מבינים איש את רעהו הרי זה לא משום שפלוני ואלמוני שכלו קטן, ראייתו צרה, ידיעותיו מועטות, או משום שהוא משולל כובד-ראש, חסר נאמנות לעמו וכיוצא בזה. סיבת אי-ההבנה היא שאין אנו חיים את חיינו הלאומיים ועל כן אין חיים משותפים לנו. והזרמים השונים היוצאים מתוך החיים הזרים סוחפים אותנו לצדדים שונים ומרחיקים אותנו איש מעל אחיו (אני מתכוון, כמובן, לאנשים הישרים והנאמנים אשר בכל המפלגות). אין אָשָם כאן. יש רק טרגיוּת ודאבון-לב. מה שאין למצוא את האשמים בדבר – זה מעמיק את הטרגיות, זה מביאנו לראות כאשמים אותם האנשים המרגישים וחושבים אחרת, לא כמונו. על ידי כך מתעמק הפירוד, גובר ריחוק-הלבבות שבתוכנו, עד כי בשום אופן אין אנו מוכשרים להגיע לרצון לאומי אחד, לחזון לאומי אחד, ליכולת-פעולה במפעל לאומי אחד גדול.

לרגל עבודתנו לטובת אחרים, בייחוד בימי מלחמה זו, היתה לנו הזדמנות לא אחת להכיר כי מהווים אנו כוח. לוּ רק יכולנו לאחד את כל המוכשרים לעבודה מתוך שנים-עשר המיליונים שלנו ולרכז אותם בעבודה לאומית אחת ויחידה, ודאי שהיינו אז לכוח הגון למדי, בכדי לפעול דבר-מה, שהיה מביא לנו בלי ספק, במוקדם או במאוחר, פרי-ברכה. אך דא עקא, שאין אנו יכולים בשום אופן לבוא לידי הבנה הדדית, לידי הסכם הדדי, לידי איחוד. איש ואיש מתוכנו רוצה ויכול לעבוד רק בתוך ‘כנופייתו’ ולראות את ‘כנופייתו’ כתכלית-הטוב; איש ואיש מתוכנו בטוח כי הטוב היחידי שמור בזה שהכל יבינו וירגישו כמוהו. ואין גם אחד אשר ייתן אל לבו כי אין כאן מקום לחיפוש חוטאים, כי טרגיות צפונה כאן וממנה צריך לבקש מפלט.

                                                                                        _________

ואיה המוצא?

מה כלול בשאלה זו יבין רק אותו היהודי המעמיד לפני עצמו איזו שאלות שהן, הדואב בדאבון השאלות. אולם בשעה זו, סובר אני, תוהים על שאלת המוצא רבים ושונים מאלה אשר עד כה לא שאלו עצמם כזאת מעולם. המלחמה פקחה מחדש את עינינו. באצבע המוות והחורבן הראתה לנו מה פירוש הדבר להיות עם ללא בית-מולדת, מפוזרים ומפורדים בין האומות; להיות אחים פוגעים באחים, דוקרים, פוצעים וממיתים זה את זה, מחריבים איש את אחיהו שלא מתוך רצון, שלא מתוך עניין, בלי כל סיכוי ושֵׂבר, בלי טעם ותכלית.

אמנם גופנו הלאומי קרוע לא ברצוננו, ולא בידינו הדבר להושיע. ואולם זה היה צריך ללמדנו, מה כבדה אשמתנו שלא דאגנו לאַחוֹת ולרפא את קרעי נשמתנו. דבר זה הלא בידנו הוא. ועתה, אם גם אחרי לקח-מוסר אחרון זה שקיבלנו לא נבין עד היסוד את המעשה המוטל עלינו, כי אז אין אני יודע עוד מה עלול להגיענו.

אכן, סוף-סוף העירה בנו המלחמה הרגשה כל-שהיא כי חייבים אנו לעשות מה. הנה שומעים אנו מדברים על כינוס קונגרס יהודי, על משלחת יהודית לוועידת-השלום. דבר-מה גם נעשה בעניין זה. כל זה טוב ויפה – ‘מדוע לא?’ ואולם סוד אחר עמוק מזה האצור ב’מדוע לא?' אין אתנו. כבר הגיעה השעה שנבין כי בוועידות כאלו, במקום שמתנגשים ענייניהן של המעצמות האדירות, נוהג הצדק לדבר מתוך פיות-תותחים וכיוצא בזה, ומי אשר אין לו מכשירי-צדק כגון אלה – מנוחתו כבוד לו. אין זה אומר כי עלינו לשתוק, ודאי שעלינו להיות פעילים, לא לסלק את ידינו מכל פעולה שהיא. אבל חייבים אנו לדעת מה המלאכה העיקרית המוטלת עלינו. ואל נשעה בתקוות-שווא שכאן, בוועידות אלו, מצפה לנו הגאולה. כבר למדנו יפה מה הן הישועות השמורות בשבילנו אצל אחרים. אפשר לא יזיק לנו אם ניווכח בדבר הוכחה יתרה. אולי תשמש היא לנו אמצעי להעמיק את הכלל הישן, ש’אם אין אני לי – מי לי‘?’.

איך שהוא וכלל זה עלינו לנקוט עכשיו בידינו. הוא צריך לתפוס אצלנו כעת את המקום הראשי. לאמור: בין שנקבל דבר-מה בכוחם של אחרים, מידי אלה שבידם הכוח, בין שלא נקבל מאומה – העיקר תלוי מעתה בנו בעצמנו, בכוח שלנו, בעבודה שלנו, וראשית כל עלינו למצוא דרך להבנה הדדית, להתמזגות בתוך רצון לאומי אחד, בתוך עבודה לאומית אחת. אם כולנו, כל שנים-עשר המיליונים שבתוכנו, נרגיש עצמנו גוף אחד, עם אחד בעל רצון אחד, בעל כוח אחד המסור לעבודה אחת, כי אז יש לנו עוד תקווה להושיע לעצמנו יותר מאשר בידי אחרים להושיענו.

זו היא התעודה החשובה והגדולה ביותר השוּמה עלינו, – תעודה קשה מאוד. כי הקרעים ברוחנו הם עמוקים ומסוכנים לאין שיעור יותר מן הקרעים בגופנו. הסכנה היא בייחוד בזה, שאין אנו מיטיבים לראות את הקרעים האלה ואין אנו מעמיקים להרגיש בהם כמו שאנו רואים ומרגישים בקרעי-הגוף. זה בלט למדי במשך המשא-ומתן בעניין הקונגרס.

ואולם העניין הזה יוּכּר לנו לכל רחבו ועמקו כשניגש אליו מקרוב. אז נדע כי בכדי להעמיד לפנינו שאלה פשוטה כל כך כשאלת ריפוי נשמתנו הקרועה, עלינו לתור קודם אחרי דרך-עקיפין רחוקה ובלתי-בטוחה ביותר. ראשית כל אנו מוכרחים לברר לעצמנו ולהיווכח, כי אין הלאומיות בכלל מטבע פסולה כל כך כמו שהדבר נראה לנו עד כה, כי לא לחטא ייחשב הדבר לאדם, לא לצרות-מבט ולקטנות-נפש, אם יימסר כולו עד בלתי-שריד לתקווֹת-עמו ולעבודת-עמו. אין אנו מסתפקים אף בזה שהלאומיות נחתמה כבר בגושפנקת-הכשר מאת בית-הדין העליון של הסוציאליזמוס. צדקנותנו מרובה לאין חקר. כל הימים אנו אחוזים פחד פן, חס וחלילה, ניכשל בשוביניזמוס. בריאקציוניזמוס, בצרות-מבט ובקוצר-השגה וכדומה. כיהודי בחג הפסח החושש למשהו חמץ כן חוששים אנו למשהו מכל אלה. כלומר, אין אנו נותנים אמון בנו בעצמנו, יראים את צלנו גופא. ושוב: מי האשם, אם בחיינו במשועבדים לחיי אחרים, אף שאלת שלמותנו הלאומית עולה ומתפתחת רק מתוך שאלת ערכו וחייו של הלאום בכלל, בתור מושג?

ואף כאן יש מקום לפנינו לקבל לקח מפי המלחמה. חייבים אנו לשמוע את כל דברי התורה הניתנת בזה לא רק לנו, עלינו להקשיב גם אל מה שנאמר מפי המלחמה לאדם בכלל. עלינו להרהר לא רק בכל מה שנאמר בפירוש, אלא לשקול גם את הרעיונות המתעוררים בקשר עם זה במחשבתנו על אחריותה היא.

כי הנה נראה הדבר, שבשעה היסטורית זו הועמדה השאלה הלאומית בכל היקפה, רחבה ועמקה, בהיקפה הכל-אנושי, בערכה הקוסמי, – לעיני כל העולם התרבותי. אם נכונה האִמרה שמדרך החיים להעמיד שאלות לפני האדם, הנה העמידו, אפוא, כיום את השאלה הלאומית בצורה שרק החיים מסוגלים להעמיד אותה; בצורה ההולמת רגעים היסטוריים חשובים כזה אשר עובר עלינו בשעה זו, עת שהנימים מתוחות עד לבלתי שאת עוד, עת שהסוף, הפתרון, מוכרח לבוא.

אך אם גם אפשר הדבר, שהעמים החיים יוכלו להמשיך דרכם הקודמת מבלי להטות אוזן קשובה לקולות הנשמעים כיום הזה – אנו ודאי מוכרחים להסכית, להבין ולשים אל לב, – כי בחיינו הדבר.

ואולם אף נושא זה דורש כי יקדישו לו מכתב מיוחד.

ולעת עתה, ידידַי, שלום וברכה לכם, היו בטוב!

שלכם…

¹

ידידַי!

אני ניגש בזה אל העניין החמור ביותר של שיחתנו – אל שאלת המלחמה. נתעכב, אפוא, קצת לראות מה עולה אלינו מתוך הפיכה יסודית זו שכמותה לא ראה עוד העולם מימיו, מה נותנת הפיכה זו למחשבה החיה ולרגש החי.

עמים, עמי-תרבות, עושים שַמות בעצמם ובזולתם, מַגירים לטבח אנשים צעירים למיליונים, מכלים את מיטב כוחותיהם, משמידים ערים, כפרים, מחוזות וארצות, פרי עמל-דורות… מה פירוש כל זה? מה הוֹוה כאן? האם יעלה שכר הנצחון על הפסד ההרס שהם עושים בעצמם ובאחרים? אנה נעלמו התבונה, ההתקדמות, אור הדעת, כל אותם הדברים הנאים שדורנו זה החכם נהג להתיימר בהם?

אין להעלות על הדעת שכל זה בא לרגל מקרה שהוא, לרגל משגה שנפל וכדומה. בעינינו ראינו אנשים, שכל ימיהם היו מתנגדים למלחמות והם נכנסו עתה בעובי המלחמה, בהתלהבות אשר לא תשוער כמעט. אם אנשים בעלי רגש ומחשבה, יוצרים ומשוררים, מטיפים בפומבי, כי צדקה היא לכתת כלי-עבודה ויצירה לכלי משחית ומוות – הרי אי אפשר לבאר זאת בדברי מליצה ריקים סתם. כי בני אדם מוסיפים תמיד ובַכל להיות בני-אדם. כמו כן אי אפשר לבאר על ידי מעשה מקרה וכיוצא בזה אותו חזיון המצוי בכל הארצות הנלחמות, שמפלגות הפועלים, אלה אויבי-המלחמה הגדולים והחריפים ביותר, אף הן, לאחר כל מחאותיהן, נכנסו למלחמה באחדות מופלאה כל כך. אין זאת כי דבר מה יצוק כאן, כי איזה רגש אנושי עמוק, איזה כוח אנושי נשגב מבינתנו, שהיה כבוש ימים רבים, או שפרפר שנים רבות מבלי אשר נתנו לו למות מיתה שלמה – בא כאן לידי גילוי התפרצות.

מה שבאים ומוצאים את החייבים בדבר, מה שעם מאשים עם, מעמד את מעמד, מפלגת פועלים בארץ אחת את מפלגת הפועלים בארץ שכנגדה, הרי אין בזה, כמובן, אלא תואנות סתם. או שכולם אשמו או שאין אשם כל עיקר. המלחמה, כידוע לנו, התחילה שלא לאחרי שיקול דעת גמור אצל כל המשתתפים בה, היא פרצה באופן בלתי-צפוי לכולם. אין זאת, כי את מקור האשמה יש לחפש בכל מסכת החיים הקודמים, כלומר בכל ארחות חייהם של כל המשתתפים במלחמה; אין זאת כי דבר מה נצבר שם בארחות אלה, נערם ונעצר עד שבא לידי התפרצות. ויודע אני שהאומר יאמר על נקלה, בבטחת אנשים מלומדת כל כך: הקפיטליזמוס, הממשלות – הם-הם האשמים. אולם מי הוא הקפיטליזמוס, מי הן הממשלות, אם לא העמים עצמם? התוכל להיות ממשלה בלי עם? היתקיים קפיטל בלי פועלים? העם, כוח העם, הוא המושל תמיד בכל שלטון שהוא, אף בשלטון העריצות. ואם השלטון הוא רע, הרי זה אומר כי אין העם מכיל די הכרה או די רצון בכדי להגיע לשלטון טוב מזה. הקפיטל נוצר בכל הזמנים על ידי הפועלים, הוא תלוי בידי הפועלים, בעדת הפועלים, יותר מאשר הם תלויים בו. ואם אנו רואים, בכל זאת, שהוא השַליט עליהם, הרי זה מעיד שאין די הכרה או די רצון אצל הפועלים בכדי להשתלט על הקפיטל. להשתלט – כלומר להשתחרר השתחררות גמורה מסבל הקפיטל, מהשאיפה אליו; השתחררות זו שסוף סוף היא עתידה לבוא פעם. יען כי עוד בשאיפה לקפיטל, ביסודה העמוק של שאיפה זו, טמונה כבר בעצם גם השאיפה להשתרר על השני, לנצל את כוחותיו של השני, את רצונו ואת חייו, בכדי להגיע למעלת פרזיט כלכלי או רוחני או משתי הבחינות יחד. לא משום כך תקיף הוא הקפיטליזמוס שהוא מכיל באמת כוח-שלטון ממשי – העבודה היא כוח חזק יותר, ממשי יותר. לא מתוך כוחות עצמו שואב הקפיטליזמוס את שלטונו, אלא מתוך חולשותיהם של בני-אדם נעדרי-קפיטלים, המחוסרים יכולת עצמית לספק את חולשותיהם, ורק הוא הקפיטליזמוס מוכשר למלא אחריהן. אולם התאווה לשלטון אינה ניתנת להיעקר משרשה על נקלה, כפי שרבים משערים זאת. כי לא די עוד לתפוס בהכרה, לא די גם לרצות בכך, שאדם לא ישלוט בחברו. התאווה לא הומתה על ידי כך בשום אופן, אם גם חבויה היא עמוק-עמוק, מסותרת על הרוב גם מעין בעליה.

בחיי יום-יום אפשר להיפגש בהופעה זו, אם כי קשה להכיר אותה הכרה פסיכולוגית בלתי-אמצעית. אין היא גלויה וברורה כל כך, משום שעדיין לא גלוי, לא ברור הדבר לרבים, שכל חיים המתבססים על יסוד כלכלי נרחב יותר מכפי שמאפשרים הכוחות העצמיים, – נושאים כבר בתוכם את שלטון האדם באדם. שרשי יצר זה העמיקו מאוד בתוך שאיפת האדם לחיות חיים קלים ונוחים ככל האפשר. יצר זה הכה שרשים עמוקים בכל התרבות שעד ימינו אלה. אושר, כבוד, גדוּלה ועצמה, – כל אלה כשהם מתבטאים בעשירות אינם אלא שמות נרדפים לשלטון.

בתרבות החדשה מוצא לו יצר השלטון קרקע חדש לגמרי. התרבות החדשה מכירה בטבע שעיוור הנהו ואחת שאיפתה – למשול בו בטבע העיוור. אך בעצם הרעיון של השתלטות על הטבע מסותרים כבר שרשי ממשלת האדם באדם. אם כל עניין החיים, כל טעמם, יופיים וגבורתם, כלולים בזה שהאדם חש עצמו שליט היוצר בשלטונו, כי אז מן הנמנע הוא שלא תיוולד בתוכו מחשבה, שלא יקום בו רצון, לחוש עצמו שליט על בני אדם, להיות שליט על גבי שליט, יוצר עליון, אדון ליוצרים, ולוּ תהי זאת רק שאיפה להתעלות על בן האדם הפשוט, ולוּ תהיה זאת רק השתררות רוחנית בלבד, השתררות האדם העליון בכל צורה שהיא. השלטון מוסיף תמיד להיות שלטון, תמיד רחוק הנהו מיחס אנושי אמיתי ולבבי אל האדם, אל החיים ואל העולם. זה מצד אחד. ומצד שני הוא מוסיף תמיד להיות מזיק, תמיד בלתי-נסבל בשביל רוח האדם החפשית באמת. ואולם עיקר הרעה הוא בזה, שבסוף הסופות הוא יורד דרגה, ומגיע להיות שלטון רגיל מאוד עם כל הפגעים הכרוכים בשלטון זה בשביל אחרים: שעבוד, עבדות, עניות וכיוצא באלה. מי אשר יסתכל בחיים ישר בלי מחיצת מסווה, יוכל להיווכח בצדקת הנחה זו.

וכאן מתגלה בבהירות כי להיטיב את המצב הרי זה אומר: לחדש את כל חיי בן-האדם, לחדש, ליצור כמעט מחדש, את נשמת האדם. מובן שאין זה מן הדברים הקלים ביותר. ובייחוד אין לעשות את הדבר עשייה מלאכותית. נחוץ לבקש דרך אחרת, דרך חדשה. אכן, זה משמש מיפגע לנו, מה שבימינו אנו רגילים לחיות חיים קלים ככל האפשר ואף ליצור עד כמה שאפשר בלי עמל מרובה. שואפים לשפר את הכל בדרך מלאכותית, שואפים לכונן סדר סוציאלי או לברוא אורח-חיים ללא סדר, אשר תישלל בו כל אפשרות לשלטון איש על רעהו, לניצול האחד את השני. ואולם להאמין כי הדבר אפשרי הנהו, הרי זה אומר להאמין, כי אפשר לכונן סדר כזה, או אורח חיים כזה בעולם, אשר לא יהיו בו בני-אדם חזקים וחלשים, אשר לא תהיינה בו נשמות שפלות בעלות כשרונות מעשיים כבירים ונשמות נאצלות שכשרונותיהן המעשיים לקויים. לרצות בסדר עולם כזה הרי זה אומר: לרצות כי יהיו החיים מין מלאכת חרושת שקולה ומדודה, כי יהיה האדם למין מכונה.

וצריך להודות כי לזה, אמנם, שואפת כל התרבות דהאידנא – התרבות הטכנית. תרבות זו המתיימרת בשלטונה על גבי הטבע העיוור, המריעה בקול ענות שמחה על עיוורון זה המשחרר אותה מחובת יחס אנושי יותר, נאה יותר, אל הטבע; תרבות זו הכובלת בפסי ברזל את כל מהלך החיים – היא הגורמת לכך שהאדם הולך ומקבל יותר את תכונות המכונה, שהמחשבה נעשית טכנית והרגש הופך להיות מיכני. הכל שואף לקרב את החיים יותר ויותר לצורה מיכנית. ואולם למרות כל זה אנו רואים שהחיים חזקים הם משאיפות אלו של בני-אדם. החיים מתפרצים במחאה גדולה, עמוקה, התפרצות-איתנים קוסמית. כי סוף-סוף אין האדם מכונה והחיים אינם מלאכת חרושת סתם. החיים מביאים למלחמת דמים שאיש אינו צריך לה, שאיש אינו רוצה בה, שאין טעם לבן-אדם שהוא לרצות בה, באשר כל תועלת לא יפיק ממנה. פורצת מלחמה המשמיעה לבני אדם בעל כרחם, בלשון המוות והחורבן, אותם הדברים שאין שומע להם, כשהם נאמרים בשפת החיים והיצירה. המלחמה תובעת תביעות הרבה יותר נעלות מאלו הנתבעות מתוך פיות תותחים ועל ידי שאר אמצעי הביטוי של תרבות ימינו הטכנית. העניין הוא עמוק לאין שיעור מזה העולה אלינו מתוך הדרשות הנישאות בפרלמנטים, במיטינגים או אפילו באולמי אקדמיות.

––––––––

כשאנו באים לברר לעצמנו אפס קצהו של העניין הזה, אנו מרגישים, ראשית כל, את הנחיצות להעמיק מחשבה על האדם בכלל, על שיא-רוחו וגודל ערך חייו. הלא בתפיסה ראשונה כל איש מאתנו – כל איש המכיר כי לב לו ומוח לו משלו – אויב המלחמה הנהו. בראייה ראשונה הרי אנו כולנו רואים במלחמה רק פראות, אכזריות, מעשה-ברברים. ועם זה – למה נרמה עצמנו? בתוך תוכנו, באיזו פינה בנשמתנו, אצורה מין התפלאות שביראת-הכבוד למראה הכוח הענקי אשר למלחמה זו, הפועל על חושינו כמראה של התפרצות ווּלקנים או כהיגלות איזה כוח-איתנים אחר דומה לזה…

אנו עומדים ורואים מה גדול, מה רחב – רחב כפתחו של עולם – הוא רצון האדם, רצון ההקרבה העצמית המתלקח בו ברגעים ידועים (היורד לעומק הדברים לא יאמין בשום אופן כי כאן פועל רק האונס, מעשה-הכפייה). אנו רואים כאן יחס לחיים שגודל קוסמי לו ושעז הוא ממוות. מה שגיאים יכלו היות חיי בני-האדם, מה נעלים היו יחסי האדם אל רעהו, אל הטבע, אל עצמו, – לוּ רק הבין האדם לחיות!

חיים שגיאים, יחסים נעלים – הא כיצד? היוכל האדם לחיות חיים שגיאים אם הוא מתנכר לטבע. איך יוכל לחיות כעבד לטבע או כשליט על גבו – והלא שתיים אלה שתי צורות הן למטבע אחת? איך יאירו חיי האדם, אם הטבע, מקור החיים, עיוור הנהו? האפשרית היא מציאות של חיים במקום שהכל מיוסד על המכונאות, על הטכניקה? אֵי מקום לחפש שם פשר לשאיפותיה הנעלות ביותר של הנשמה האנושית? אי מקום למצוא שם את החיים המלאים יותר, את חיי העממיות, זו המהווה יסוד ראשון לעליית הנשמה האנושית, היסוד המפרה ביותר בין שאר היסודות?

כי סוף-סוף יהיה נא הדבר ברור לנו, שכל השאיפה העליונה אשר לנשמת האדם, כל תביעותיה העליונות המוצאות להן ביטוי במה שאנו מכנים בשם אסתטיקה, מוסר ודת, – כי כל אלה אינן אלא תוצאות השאיפה הקיימת בנפש לחיות בשלמות את כל החיים בכל כיווניהם; לחיות בכל מה שהשכל תופס וגם למעלה מזה. ואולם כל זה פירושו אחד והוא: לחיות חיים ממוזגים את הטבע, לחיות לא רק במובן האנושי אלא גם במובן הקוסמי. האַלטרוּאיזמוס וכיוצא בו אינם אלא ביטויים דלים ורפים למושג נשגב לאין שיעור, אם כי ברור למאוד: שנשמת האדם – ה’אני' של כל אדם ואדם – שואפת בפשטות לחיות חיים נעלים מאלה שהיא חיה, כי אין היא מסכימה לחיות חיים סגורים בתוך קליפתה הצרה, זו אשר אגואיזמוס ייקרא לה, כי רוצה היא לחיות חיים משותפים את עולם ומלואו, לחיות בתוך כל מה שחי וקיים; להתמזג את הטבע, את כל מעמקיו ומרחביו, לחיות את חייו הקוסמיים הכבירים, – לחיות באין-סוף. מובן מאליו, כי במידה שהנשמה היא גדולה יותר, עמוקה ועשירה יותר, בה במידה גדולה יותר, עמוקה ועשירה יותר השאיפה המקננת בה לחיים נעלים ומלאים יותר. וכמו כן, כל מה ששכל האדם מעפיל יותר, כל מה שהוא הולך ומוסיף להכיר יותר את הטבע, כל מה שהוא מעמיק יותר לחדור לתוך נבכי החיים וללמוד אותם, – כן ירבה, יגדל, יעמק תוכן חיי האיש, כן תעצם שאיפתו לחיים מלאים, מאומצים יותר.

וכאן הדעת נותנת שהאידנא, כששכל האדם ובינת האדם חובקים עולמות, צריכים היו חיי האדם להיות שגיאים, גדולים, כגודל עולם. והנה לא כן הוא. להפך. חיי האדם הולכים ודלים, מתקטנים, באשר הם ניתקים מעל הטבע, באשר הם עירוניים, מיכניים, וזו היא הסיבה לאָבדן טעם החיים אצל בני האדם שבימינו. על כן אין אור בחייהם, אין תכלית בהם והם נעשים כבדים, חשכים ונמאסים על האדם. הסיבה היא לא בקניית-הדעת המרובה, אלא בחוסר-חדירה לתוך נבכי החיים.

כך הוא הדבר בחיי הפרט וביתר שאת גם בחיי הכלל, בחיי העם. הפרט, האיש הבודד, תלוי בחייו, בכל מהלכם, בחיי הכלל. הוא, הפרט, אינו מסוגל לשנות אף חלק קטן שבקטנים בבניין הזה המשותף לכלל, שיתוף כלכלי, תרבותי ורוחני. כל חלקי הבניין הקטנים והגדולים קשורים ומהודקים זה בזה. כל פרט בתוך החיים המשותפים האלה אינו אלא כעין בורג דק מן הדקים בתוך מכונה גדולה ענקית. האומה היא החוליה התיכונה אשר בין חיי הפרט ובין חיי הטבע וחיי היקום העצום אשר במלוא עולם. האומה היא אשר חוללה את ראשית החיים המשותפים לבני האדם, את האפשרות הראשונה לאדם לחיות חיים אנושיים. היא אשר יצרה, כביכול, את האדם. היא הלא יצרה את לשונו, את נימוסיו, את הדת ואת האמנות שלו, לאמור: היא נתנה בינה באדם, נפחה בו נפש, בראה את עולמו. היא, האומה, עשתה כל אלה ולא איזו חברה סוציאלית. קיבוץ האומה עולה על כל קיבוץ סוציאלי שהוא. כי האומה היא ה’אני' האנושי של חלק ידוע בטבע (באיזו ארץ שהיא) בכל דמויותיו וגיווּני חייו השונים והאפשריים. רק ל’אני' המשותף, לנשמת האומה, ניתן לחבוק את נשמת הטבע. נשמת הפרט אינה מוכשרת לכך. רק בשׂכל המשותף של כל האומה משתקף שֵכֶל הטבע הכביר, שבתוך רסיס בודד לא יוכל להשתקף בשלמותו. רק מתוך חיי האומה כולה נהיים חיי הפרט אנושיים-נפשיים, אנושיים-קוסמיים.

האומה, אפוא, היא כוח חיוני, אשר ניתן לו ליצור בקנה-מידה אדיר, קוסמי, ליצור חיים (על כן, אמנם, רבים חטאיה של האומה, כמו שמדרך האדם החי לחטוא); ואולם בכדי שתהיה האומה מוכשרת ליצירת חיים, צריכה היא עצמה להיות חיה, ללכת יד ביד את החיים. ואף כאן, כמו אצל הפרט, נחוץ שיהיה ברור לנו בהחלט, כי החיים המשוּפּרים שנשמת האומה שואפת אליהם, האושר, הגדוּלה, שה’אני' הלאומי מבקש, כל אלה אינם טמונים, כמו שרבים משערים, באושר הלאומי האגואיסטי, בחיים המובדלים ומופרשים מעל כל העולם, הסגורים בתוך הקליפה הצרה והעבה של השוביניזמוס הלאומי. אף נשמת האומה, אף ה’אני' הלאומי כ’אני' הפרטי, רוצה לחיות חיים נרחבים יותר, לחיות מחוץ לגבולות החיים הלאומיים, מחוץ לחיים הניתנים לו מאת טבע-ארצו בלבד. ה’אני' הלאומי שואף להתמזג את חיי שאר האומות, לחיות בתוך החיים הניתנים לאדם מאת הטבע כולו אשר אין סוף לו.

האומה, כיחיד, אינה חיה, אפוא, את חייה רק לעצמה. עליה לדאוג ולעמול לא רק לצרכיה כי אם גם לצרכי שאר אומות. מה שאנו מכנים בשם אינטרסים לאומיים, בשם אידיאלים לאומיים, אינו מצטמצם בתוך תחומי החיים האגואיסטיים הלאומיים. אינטרסים ואידיאלים לאומיים מקיפים את כל חיי האדם, את כל האנושיות, את העולם כולו. כי אין עוד כאינטרסים, כאידיאלים הלאומיים, לרוחב, לגובה ולזוהר. אין אידיאלים ואינטרסים לאומיים לחוד ואנושיים-כלליים לחוד. אלא אף כאן, כמו אצל הפרט, ישנן שאיפות ומגמות אגואיסטיות קטנות מצומצמות, צרות-היקף, וישנם חזיונות ושאיפות לאומיים שהם גדולים, רחבים, אנושיים-כלליים ואפילו קוסמיים. ולא עוד, אלא ששאיפותיו ומגמותיו האנושיות-הכלליות של הפרט, אם רק ערך חיוני להן וכוח חיוני, אם רק אלו הן שאיפות ומגמות אשר תוכלנה להגיע לפעולת-מה ולא להישאר בחינת דמיונות נאים בלבד, – אף הן נוצרות רק מתוך חיי האומה, מתוך חיי העם המקיפים את כל ההרגשות ואת כל היחסים האפשריים, את כל משאות-הנפש והמגמות אשר חיי העם מסוגלים להכיל אותן. כי הלא כל העניין האנושי אשר יש לאדם בחיים, כל הטעם האנושי – לא רק הפיסיולוגי אלא גם הפסיכולוגי – אשר בחיי האדם, נוצר על ידי האומה (כל אומה יש לה בדברים ידועים טעמה המיוחד. עד כמה שהטעם הפסיכולוגי הוא חזק לפעמים מן הטעם הפיסיולוגי אפשר להיווכח, למשל, בזה שמחמת בושה – זה הרגש הפסיכולוגי האנושי-טהור – נסוגה על הרוב התאווה הפיסיולוגית החזקה ביותר). ‘אנושיות’, ‘אידיאלים אנושיים כלליים’ ושאר ביטויים מסוג זה, – אינם אלא הפשטות, מושגים כוללים. למעשה קיימים רק עמים, עם ועם וחייו המיוחדים לו. בחיים קיימים רק אידיאלים לאומיים, מגמות לאומיות. אין האדם חי סתם בחלל האוויר, בתוך האנושיות: כל אדם חי בתוך עמו את חיי עמו (או את חיי עם זר) אף אם יחיה לבדו יחיד במדבר (הלשון, למשל, שבה הוא חושב את מחשבותיו וכו', משל העם באה לו).

––––––––

אך דא עקא שבחיים, בחיי האדם בר-הדעת דווקא, שולטות לעת עתה רק הפשָטות. דווקא אותם האנשים המבקשים להם אידיאלים נשגבים וחיים רבי-תוכן נוהגים לדלג מעל לאומה, קופצים מתחומי היחיד ישר אל המושג המופשט ‘אנושיות’: את האומה, – את הכוח הלאומי ליצור חיים, את הנשמה הלאומית, את צורת החיים הלאומיים, – נוהגים לבטל, נוהגים לראות כצורת מעבר של חיי האדם; או שמתנהגים אתה כאת אם זקנה שתומכים בה מתוך חיבה נושנה, מתוך מצווה, מתוך חובה; או שמתחשבים אתה כאת הכרחיות שאין להימנע ממנה, שיש לה אי-אלה זכויות שהן. אבל להכיר באומה בתור כוח המאחד, הנותן חיים לכל האורגניזמוס, בתור כוח הפועל ויוצר בלי הפסק, לראות אותה בדמות קרקע אשר בו יעלו ויצמחו כל יחסי-החברה השונים והמגוּונים, – לזה חסרה האמונה משום-מה. רק כשהכוח מתפרץ התפרצות איתנים – בצורה אפלה, כמובן – רק אז מתחילים להכיר בו. יחס כזה הוא היחס אל הלאומיות, אל האומה, בין במקום שניגשים אל החיים מן הצד האידיאלי, במקום שמחפשים אידיאל אשר לפיהו יכוּונו חיי האדם הנבונים, בין במקום שניגשים אל החיים מן הצד הסוציאלי, במקום ששואפים להיטיב את החיים הסוציאליים של הכלל.

היחס המנוכר אל האומה אצל אלה הניגשים אל החיים מן הצד האידיאלי יובן לנו בעצם כך: מושגם של האנשים האלה על חיי האדם, אף לאחרי כל החקירות והשאיפות הנשגבות, מוסיף להיות מושג על חיים אגואיסטיים, צרים ביסודם, ומי אשר שאיפה לו להוויה נעלה יותר צריך לצאת מתוכם. את ה’אני' האנושי, את ה’אני' הנבון של האדם, הם מוסיפים לראות סגור בקליפתו, מובדל ומופרש מעל הטבע העיוור, מעל מקור-החיים, – כלומר מעל כל היקום. ומכיוון שכך, הרי טעם חייו של האדם וכל העניין שבחיים מוסיפים להצטמצם רק בתוך הרגשותיו ומאורעותיו הפעוטים, המבודדים, האגואיסטיים. ובשעה שהנשמה החטאה מרגישה עצמה כאן, בתחומים אלה, כלוּאה, לחוצה ונחנקת והיא מבקשת לה איזו מציאות נרחבה יותר, נעלה כל שהיא, מוארת יותר, הרי היא רואה עצמה אנוסה לקפוץ מתוך ה’אני' שלה ולהיקלע אי-בזה לתוך האלטרואיזמוס; או להתגלגל לתוך מין ישות של אדם עליון; או להתנחם בהפשטה הכבירה ש’אנושיות' ייקרא לה. עליה לדלג מעל לאומה, מעל ל’אני' הלאומי, כמו שהיא מוכרחת לקפוץ מתוך ה’אני' הפרטי, בשעה שהיא שואפת לספירות חיים נעלים יותר. ממילא נראים חיי האומה, כחיי היחיד, אגואיסטיים במובן הלאומי, שקועים בספירות הנמוכות של החיים, במגמות ובאידיאלים הלאומיים הפעוטים וצרי-ההיקף. משום שספירות החיים הגבוהות יותר הלא קיימות רק בתור חזון מופשט ואין להן, אפוא, כל מקום אחר מאשר בהפשטה הכוללת ‘אנושיות’.

דבר זה בולט עוד יותר מצד הזרמים הסוציאליים. דווקא באותה תנועה השואפת ליצור מחדש את כל חיי החברה מחשיבים מעט מאוד את הרוח הלאומי בתור כוח יוצר, אם אין מבטלים אותו לגמרי. לכל היותר מאַשרים לו את זכותו לפעול וליצור בתוך הספירות הרוחניות, יותר נכון בספירות הדמיון. יען כי אותה ההוויה אשר בשם ‘רוחניות’ ייקרא לה, השפעתה על החיים איננה חיה ביותר. אך בשביל החיים הממשיים, בשביל יצירת החיים התמידיים, חיי יום-יום, יובאו בחשבון כוחות כבירים יותר, מניעים יותר. מצד אחד פועל כאן רצון החיים של הפרט, מלחמת-הקיום שלו, ומצד שני – מלחמת המעמדות השונים בעד חלקם בנכסים הכלליים. ומכיון שכך, הרי כשבאים להיטיב את חיי הכלל, את חיי האנושיות כולה, רואים לצורך ראשון לתקן או ליצור מחדש את הצד הסוציאלי של החיים, את הסדר הסוציאלי, ואחרי כן דואגים גם לצד האינדיבידואלי של החיים, לחינוך הפרט. אחרים הופכים את הסדר. במחשבה ראשונה אצלם חינוך הפרט וכו'. ורק הצד הלאומי, זה המאגד את כל הפרטים בקשר אחד חי וממזג אותם להיותם לאורגניזמוס, אחד חי ויוצר, לאומה אחת; רק זה הצד שדרכו באה האומה במגע-ומשא את שאר האומות; הצד הלאומי, שבו האומה קשורה ביסודה את הטבע החי האין-סופי ואת כל האנושיות – צד זה אינו מוצא לו ביסוס מדעי (יען כי איננו מיכני) ונראה, אפוא, כתלוי באוויר, אם אינו נחשב בכלל לדמיון-שווא.

יחס זה מביא לידי כך, שהצד הלאומי בתור כוח חיים מניע נשאר כולו עומד ברשות אותם חלקי האומה שברובם הם נבערים יותר, עניים בדעת ואדוקים, וכמו כן ברשות אותם החוגים השואבים את כל עָצמתם מתוך הלאומיות ועל כן גם מעוניינים הם שהרגש הלאומי יהיה מגושם ככל האפשר, אגואיסטי, פראי. מובן שאלה דואגים לנשמה הלאומית לפי רוחם הם ומחנכים אותה חינוך המתאים להם, כפי שאנו רואים אותו במציאות. ואז באים שוללי הלאומיות ומראים באצבע עליה, על צורתה החשוכה והגסה, ופוסלים אותה לגמרי.

ככה נוהגים האידיאליזמוס המרקיע עוף מצד אחד והסוציאליזמוס המדעי מצד שני, להחניק את האומה. ככה נחנק האדם. בה בשעה שלחינוך רגש היופי נותנים תשומת-לב מרובה ומבקשים דרכים לקיים אותו בצורה חדשה, להעלות אותו למרומי המחשבה החדשה, – הנה הרגש הלאומי נשאר קניין-הפקר. או שמניחים אותו לגדול בתוך חממה, ואפילו באפלת-מרתף, הרחק מעולם-המציאות החי, הרחק מאותם האפקים המתגלים לפני ההכרה האנושית. אפשר לאמור, ללא הפרזה כמעט, שהחיים בדורנו איבדו כל לחלוחיתם, נקשו, או, כביטוי השגור, נעשו גסים, חמריים, לא משום שבני-אדם החלו להאמין בתורה מטריאליסטית זו או אחרת; לא משום ששׂכלם אסף חכמה יותר מדי, עד כי חכם גם מנשמתם – זה מקור מוצאו של השכל – עד כי חכם גם מן החיים; – אלא משום שהאומה חרבה-יבשה, חדלה להלוך עם החיים וליצור חיים. כביכול שהאדם דהאידנא אין לו כל נשמה משום שאין נשמה גם לאומה. יתר על כן, האדם בימינו מתהלך ללא אל משום שאין אלהים בקרב האומה.

עובדה זו בלבד, שכל בניין חייהם של בני אדם מוצב על יסוד הסוציאליזמוס ולא על יסוד הלאומיות – ובעצם גם בניגוד ללאומיות – יש בה ללמדנו, כי על בניין החיים ההדדיים של בני-אדם אין מביטים כאן כעל אורגניזמוס חי, שכל תא ותא שבו מקבל את מהותו האמיתית והחיה רק באמצעות החיים המשותפים של כל התאים יחד, אלא כעל מין מכונה שלשֵם מהלכה הנכון היא דורשת כי ישגיחו בכל חלקיה שיהיו שלמים ומכוּונים היטב אחד אל אחד. מעתה אין עוד חיים הדדיים ממוזגים, אורגניים – יש רק חיי שכנות הקבועים במהלך מיכני, או, יותר נכון, יש קיום של המוני יחידים אחד אצל אחד. אין עוד קשר חי ומחיה, אין אחדות-חיים קיימת לכל האנשים-הפרטים בתוך איזה עם שהוא. הקשר היחיד המקשר אנשים למשאת-נפש אחת כלול באינטרסים השווים. בעיקר – באינטרסים הכלכליים. איך, אפוא, יתקיים קשר חי שהוא, איך תתקיים אחדות-חיים שהיא, בין עם למשנהו, בין כל העמים יחד?

על כן אנו רואים, שלמרות מה שאנשים בודדים או אפילו קבוצות סוציאליסטיות שלמות פיתחו בתוכם את הרעיון ואת הרגש שכל בני-האדם שווים המה, שכולם אחים הם במשפחת האנושיות, שאפילו האומות כולן זכויות שוות להן, בכל זאת מוסיפים העמים, בתור יחידות כוללות, להיות זרים זה לזה, מרוחקים, מוּכּי עיוורון ושרוּיים תמיד בכל הזמנים ביחסים שהם קרובים יותר לאיבה מאשר לידידות. משום זה די לפעמים בזיק אחד בכדי שהשוביניזמוס או גם האיבה יתלקחו בלהבת-תופת.

וזה הוא הלקח שאנו שומעים מפי המלחמה. היא מוכיחה לנו ברור שרגש אנושי, אנושי-עמוק, כוח אנושי נעלה שהיה חנוק זמן רב, שלא נתנו לו לחיות את חייו בשלמוּת באופן נעלה יותר, התפרץ כאן חוצה. זה הוא הרגש הלאומי, הרוח הלאומית. מתוך כל הנעשה כאן מסביבנו, מתוך ההפכה שנעשתה במלוא עולם ובאדם כולו, מלמדת אותנו המלחמה תורה חדשה, נשגבה – את תורת הלאומיות הגדולה, האנושית-קוסמית. תורה זו לא ליום אחד ניתנה, אף לא לשנה אחת. עוד לא מהרה יגיעו להבין אותה כהלכה. לא במהרה יקבלוה. לא על נקלה תימצא הדרך לקיים את מצוותיה של תורה זו. יש כאן צורך לשנות את כל החיים ההדדיים של בני האדם ואף את חיי היחיד, לשנות את כל הטעם ואת כל העניין שבחיים, את כל יחס האדם אל האדם, אל הטבע, אל עצמו. בעיקר – אל הטבע ואל החיים. כל חיי האדם חייבים להיות בתוך הטבע, ממוזגים את הטבע, את חיי כל היקום הגדול. אך לעת-עתה אנו לומדים דבר אחד ברור למאוד: שאם יקויים באחד הימים החזון אשר מלחמות בארץ לא תהיינה עוד, הרי עלול הדבר לבוא רק בדרך הלאומיות הכבירה, האנושית-קוסמית. בכדי שעם אל עם לא יישא חרב לא די להטיל חובה על כל בני אדם להיות ישרים, לא די בזה שהאדם הבודד יטפח רצון להגיע למרומים נעלים ולחיים נעלים. צריך שגם כל עם ישאף להיות נעלה, לחיות חיים נשגבים, אנושיים, קוסמיים; צריך שעם אחד ירגיש בנשמת העם השני כמו שהוא מסוגל להרגיש בנשמתו הוא, לאמור: נחוץ שהעם ירבה לחיות ולהרגיש ככל אשר תכיל נשמתו חיים והרגשה. אם העם ישאף לחיים נעלים, ודאי שגם ייצור חיים נעלים ולא יהיה זקוק למלחמות למען הגיע לחיים מלאים. ואולם העם מסוגל ליצור רק בשעה שיש לו די מרחב ליצירה. אם אין לאומה מרחב בכדי להקים מקדש, בית-תפילה לכל העמים – כי אז היא באה להקים בתי-סוהר לאחרים ואף לבניה גופא. אם אין היא יוצרת הרי היא מחריבה. זאת אנו רואים בימי מלחמה זו העוברת עלינו.

––––––––

החזיון הזה בולט בליטה יתרה מתוך השיטה המכוּנה בשם קפיטליזמוס. הקפיטל, אומרים, הוא בין-לאומי. מה זה בא ללמדנו? – שהקפיטל אין בו נשמה, אין בו עניין אנושי והוא משמש את בעליו רק כמכשיר-מכונה בלבד. עליו רק ליצור ערכים כלכליים ולהחיות בשדה המשקי-האגואיסטי. בעצם הרי הוא יוצר יצירה פרזיטית והופך גם את האנשים הנהנים ממנו להיות פרזיטים. בכוחם של אחרים הוא בא אליהם ונותן להם עושר ואדנות, נותן להם לשגשג בזכות מוחם ודמם של אחרים, ולהרגיש עצמם בגובה וגדוּלה כשהם רכובים על גבי מי שהוא אחר. הקפיטל עלול להיות, מוכרח להיות, בין-לאומי, משום שאין הוא דואג לחיי העם ואיננו מחשיב את חיי האנושיות כולה. רק עניין אחד לפניו – קופת-בעליו. אין זה נוגע לו אם יחיה העם חיים בריאים, טבעיים, אנושיים. אין הוא שואף שכל אברי העם יהיו שבעים, חסונים, רעננים ומסוגלים ליצור חיים משופרים ונאים יותר. מטעם זה אין הקפיטל שואף ליצור את הדברים ההכרחיים לעם, לכל חלקי-העם, ומתוך כך גם לאנושיות כולה. הוא יוצר רק את הדברים העוברים יותר לסוחר, הנחוצים בעיקר בשביל שדרות האמידים. ומכיוון שמספר העשירים בעולם כולו עולה על מספרם בתוך עם אחד, שואף הקפיטל ליצור אף בשביל שאר ארצות לא מה שמועיל בשביל כל האוכלוסים, כי אם מה שמועיל יותר, מאיזו בחינה שהיא, לקפיטל עצמו. על כן הוא מוצא לטוב ליצור כלי-נשק ענקיים, כל אותם כלי-הפלא המביאים על האדם רק אבדון ומוות בין במובן הגשמי, בין במובן הרוחני, בין בשני המובנים יחד.

והעבודה? אומרים שהיא, העבודה, נלחמת בקפיטל. ואולם מה טיבה של מלחמה זו? הלא זו דוגמת אותה המלחמה שהקפיטל נלחם בעבודה. מה הקפיטל נלחם למעמדו אף העבודה נלחמת למעמדה. מה הקפיטל הוא בין-לאומי אף העבודה כך. הקפיטל מחפש אחרי שווקים זרים ובלבד שימצא די מרחב לסחורתו. ואף העבודה זקוקה לשווקים אלה כל זמן שהיא הולכת בדרך אחת את הקפיטל. הקפיטל בורח מן הכפר, מחיק הטבע, אל הכרך, במקום שיש כר נרחב יותר לעסקיו – העבודה נגררת אחריו. הקפיטל בונה בתי-חרושת לתעשיית נשק וליצירת כל אותם הדברים המחריבים או משחיתים את האדם, או ליצירת אותם הדברים המתאימים רק בשביל העשירים ובה בשעה חסרים דברים רבים הדרושים כאוויר לנשימה בשביל הכלל. ואולם בידי מי נעשים כל המותרות האלה? הלא אך בידי העבודה.

ואין לבאר זאת רק בזה בלבד שהעבודה אנוסה לכך על פי מצב העוני שבו שרוי הפועל, המוכרח לעבוד באשר תימצא לו עבודה בכדי להרוויח ללחמו. ביאור זה יכול להצדיק רק את פלוני ואלמוני הפועל, רק מקרה זה או אחר. אבל ציבור הפועלים כולו לא יצדק. כי כלום קיים בין הפועלים איזה איסור שהוא לעבוד בעבודות המזיקות האמורות, כל זמן שאפשר להתקיים גם בלי זה, ולוּ גם קיום לא בהרווחה יתרה? האם קרה פעם שתיערכנה שביתות מעבודות שכאלו? האם ניצלו הפועלים ביום מימים את קשריהם הבין-לאומיים לאסור על חבריהם הכנת תותחים וכלים אחרים מסוג זה המשמשים רק להרס וחורבן? ושאלה זו על מהוּת הדברים הנוצרים, הצריכים להיווצר על ידי העבודה, האם תפסה בכלל את מקומה הנכון אצל הפועלים? האם מתכוונים הפועלים במלחמתם הבלתי-אמצעית לעניינים אחרים ולדרישות אחרות מחוץ לדרישות הכלכליות, מחוץ לעניינים הנוגעים נגיעה קרובה למטרות המשקיות או לעניינים השייכים לעצם המלחמה בחוגים המתנגדים? האם יש מגמה להימנע ככל האפשר מייצוּר דברים המביאים נזק, הפוגעים במוסר, המשמשים את הפרזיטיות? ולהפך, היש שאיפה ליצור את הדברים הנחוצים לעם כולו? היש כאן כוונה ליחסים אחרים אל החיים בכלל, ליחסים חדשים, עמוקים, אנושיים יותר?

כל זה אין. משום שהעבודה איננה כיום מה שהיתה צריכה להיות לפי תעודתה, לפי מהותה. משום שהיא איננה לאומית והיא נגררת אחרי הקפיטל ומיוסדת על אינטרסים מעמדיים ולא לאומיים, לא על האינטרסים של כל העם והארץ.

והלא העבודה היא כוחו של העם (עבודה רוחנית המשמשת לעם ולא לעשירים בלבד, הנוטלת לא יותר ממה שמגיע לה, איננה גרועה כמובן בנידון זה מן העבודה הגופנית). תעודתה היא ליצור את חיי העם, את החיים המשותפים של העם כולו. אם בדרך זו תתנהל – אין שליטה לקפיטל עליה, משום שאז הוא נעדר כוח ונעדר קרקע. יותר נכון, בדרך זו אין עוד קפיטל פרטי, כאן עלול להיות רק קפיטל לאומי. את הקרקע בשביל שגשוג הקפיטל הפרטי מכשירה העבודה עצמה, מתוך מה שהיא יוצרת ערכים המתאימים רק למספר מועט של אנשים, ובעיקר משום שאיננה יוצרת דברים רבים ההכרחיים לעם כולו (מובן שאין אנו מדברים כאן על הסיבות שגרמו לכך, כגון הבעלות הפרטית על האדמה וכו'). אנו רואים, אפוא, שהמלחמה האמיתית אשר לעבודה בקפיטל איננה מלחמת מעמדות, אלא מלחמה לאומית, מלחמת העם כנגד הפרזיטים שבתוכו. אמוֹר מעתה, שהמערכה צריכה להתנהל לא על פני השדה הבין-לאומי, אשר שם השתלט הקפיטל, אלא בתחומי השדה הלאומי, בשדה העבודה. ומטרת המלחמה צריכה להיות לא בעד חלק הפועלים בקניינים הנוצרים. אין זאת צריכה להיות מלחמה בשדה הכלכלה בלבד, אלא מלחמה בעד המגמה אשר לפיה ייקבע: מה צריך להיווצר ואיך צריך ליצור, לאמור: מלחמה בשם האינטרסים של העם כולו (וממילא גם בשם האינטרסים של כל הפועלים). שדה-מלחמה זה אחר הנהו, שדה הארץ כולה. העם כולו על כל שאיפותיו וצרכיו מתרכז כאן. זה שדה האנושיות כולה לא במובן המופשט, אלא במובן מוחשי מאוד. כי כאן מקופלים גם האינטרסים של שאר אומות, כאן מסתמנים השבילים שבהם עם אחד צריך ויכול לפעול לשם האינטרסים של עמים אחרים.

אם שאיפת העבודה היא ליצור באמת מחדש את החיים ההדדיים של בני-אדם, את חיי החברה, כפי שמקובל לקרוא לזה,– כי אז עליה ליצור מחדש את חייו של האדם. עליה לשנות מחדש את האדם כולו ולשם כך היא צריכה קודם כל לתת פנים חדשות לעם, לאומה. והעבודה מסוגלת לעשות כל זה בדרך טבעית משום שהיא יוצרת ומחדשת באופן טבעי. יצירתה נשגבה מיצירת הקפיטל, והיא מעלה גידולים נשגבים יותר. אין העבודה מעשירה; היצירה, החידוש, הבאים על ידיה אינם עושים את העובד לשליט, ואולם בזה אולי כל כוחה. יש רק צורך להכיר בכוחה ולדעת להשתמש בו. נחוץ שיהיה ברור הדבר, כי ישנם חיים מלאים יותר מן החיים בעושר וגדוּלה, כי אפשר לחיות מעל לספירה הנוצרת על ידי העושר והשלטון, לחיות את החיים הנעלים אשר יחיה הטבע האין-סופי. העבודה אינה באה רק לשפר את החיים שיפור טכני בלבד. היא באה גם ליצור או לגלות עניין חדש, טעם חדש בחיים. הדעת האנושית יצרה, גילתה לאדם, עניינים וטעמים חדשים בחיים, תענוגות בלתי-מושגים כלל לשאר בריות היקום; הנאות שביופי, שבמוסר, שבדת; תענוג היצירה במקצוע האמנוּת, המדע, ואפילו במקצוע הטכניקה עצמה. תעודת העבודה היא להתקדם במגמה זו. הדעת הלא נתנה לאדם את האפשרות להכיר את הטבע ועל ידי כך לשפר את החיים ולעשותם נוחים יותר. ואולם להכיר את הטבע אין זאת אומרת עדיין להשיג אותו השגה חיה, אין זאת אומרת עדיין לחיות את חיי הטבע. העבודה חייבת לאפשר לאדם להכיר את הטבע הכרה קוסמית – אם ניתן לאמור כך – לאפשר לו חיים קוסמיים, יצירה קוסמית. מתעודת העבודה לשחרר את חיים האדם משלטון האדם, להפיל את החומות העבות, הצרות, של תרבות הכרך, במקום שחיי האדם לחוצים ומסוגרים, ולתת להם כי יתמזגו התמזגות חפשית את חיי הטבע.

על ידי כך ייחשפו לפני האדם אוצרות-אוצרות של עניינים חדשים, של מאורעות חדשים והרגשות חדשות. חיים חדשים יתגלו לפניו. לא חידוש ערכים ישנים יהיה כאן, כי אם ערכים חדשים, עושר חדש, מלכות חדשה ללא אדנוּת ועבדוּת, – עולם חדש.

אולם חיי העם, כפי שכבר אמרנו, משמשים חוליה ראשית בין חיי הפרט ובין חיי הטבע, יען כי חיי האדם ויצירתו בכל היקפם מתחילים רק מחיי האומה. אמור מכאן, שבראש וראשונה צריכה העבודה להיות לאומית.

מובן, שכל הרעיונות הללו צוּינו כאן בקיצור. לא באתי כאן להקים תורות חדשות או להילחם בישנות. להפך, אני השתדלתי ככל האפשר לאמור רק מה שנחוץ מאד לענייני. תשומת לבי מוּסבּה כאן בעיקר אל כל מה שנוגע לאומתנו, לעמנו הקרוע והמפורד.

אבל על זה עוד ידוּבּר במכתב הבא.

ולעת עתה, ידידי, היו ברוכים בכל טוב!

שלכם…

¹

ידידַי!

עתה אני שב אל ענייננו אנו, זה הצריך לעמוד במרכז חיינו, – אל אומתנו, עצמנו ובשרנו, אל עמנו התלוש והשסוע.

אדם בן אומה חיה אפשר לו להרשות לעצמו מוֹתרות אלו או שגיונות אלו: להיות קוסמופוליט, אנטי-לאומי או לאומי על תנאי, לאומי מתוך חסד, מתוך חובה וכדומה. לאדם בן אומה חיה לא יזיק הדבר כל עיקר. בעצם יסודו, בנשמתו ובמהלך-חייו הוא מוסיף להיות מסור לעמו, – מסור בנפשו ובגופו, בכל פעלו ואונו (עדים היינו, כמדומה, בראשית המלחמה לחזיון זה אצל כל אנטי-הלאומיים הוותיקים ביותר). בחיי יום-יום שלו הוא שואף די צרכו אוויר לאומי. וזה אינו נותן לו למות במובן הלאומי ומקשר אותו קשר חי את נשמת עמו, את חיי עמו. הוא שואף את האוויר הלאומי מתוך מרחבי-ארצו, מתוך צלילי-לשונו, מתוך כל יחסי החיים ונימוסיהם. אף חלקו בעבודה הלאומית של עמו, מסירותו לעבודה זו, לא יקוּפּחוּ בגלל דעותיו הקוסמופוליטיות, משום שכל עבודה שהוא עובד לטובת האנושיות אינה בעצם אלא עבודה לעמו, בתחומי החיים של עמו.

ואנחנו? מה הדבר המקיים אותנו מלמות במובן הלאומי? איפה מרחף אווירנו הלאומי? למי אנו עובדים בעשותנו-מה לטובת האנושיות? מה הדבר המקשר אותנו אחד אל אחד?

לפנים, בדורות-עבר, שאפנו עוד אוויר לאומי, פחות או יותר, בספירות הדת, בתחומי החיים הדתיים שבהם הצטמצמו אז כמעט כל חיינו הרוחניים. ואולם האידנא? מה הדבר המחיה אותנו כיום? מה הדבר המקיים אותנו כיום בעולם בתור גוף לאומי מיוחד ומובדל?

כי הנה כלה היא ונחרצה לפנינו: עלינו לדעת מה מקומנו בעולם. נימלא לפחות אומץ לב להגיד לעצמנו את האמת הטהורה: אם לא לאומיות מלאה וגמורה עד כמה שהנפש מגעת, מוטב שתבוא התבוללות גמורה מן הקצה עד הקצה; אם האידיאל הלאומי איננו הנעלה באידיאלים, אשר מלפניו ייסוגו כל שאר האידיאלים המפלגתיים והבלתי-מפלגתיים ואשר יחייב אותנו להתמכר לו בגוף ונפש, – כי אז מוטב שייעשה קץ לדבר פעם אחת ונוח לנו שנתערב בין העמים אשר בתוכם אנו מפוזרים ומפורדים. כי יהא הדבר ברור לנו, שאם לא נבטיח עצמנו מראש, תבוא ההתבוללות מאליה, לרגל ירידת הדת בימינו, בייחוד בשעה שמצב היהוּדים בארצות הגולה יוטב באמת. אך אם אין אנו יכולים להסתלק מלאומיות, תהי אפוא זאת לאומיות שלמה ומלאה מן הקצה עד הקצה. יען כי היא היחידה-השרידה המקיימת אותנו בחיים בתור עם. יהא חשבוננו ברור לפנינו. לנו אסור לחיות חיים רוחניים ללא חשבון. לנו אסור לחיות חיים סתם, בלי תכלית וידיעה, להינשא כשאר עמים בזרמים שונים וברוּחות שונים. יען כי רוחות וזרמים אלה לא משלנו הם, לא מתוך חיינו הם באים, ועלולים הם רק לסחוף אותנו – כמו שהם סחפו, אמנם, רבים מתוכנו – למקום אשר באיו לא ישובו. אף בחיים הרוחניים כמו בחיים החמריים אין אנו יכולים לחיות ללא טרדות ודאגות אם רוצים אנו להתקיים בעולם בתור עם, אם איש ואיש מאתנו רוצה לחיות בתור פרט חיים אנושיים במילואם, – עלינו לחיות את חיינו מתוך הכרה, מתוך חשבון ברור. ומכיוון שחיינו עומדים עדיין לפני היווצרם הרי הם דורשים את האדם כולו. בלי זה, בלי התמכרות נשמה וגוף יחד, אין כל יצירה אפשרית.

יתר על כן. תכונתה הראשית של יצירתנו כלולה בזה, שכל אחד מאתנו צריך קודם כל ליצור עצמו מחדש. וזה העיקר. איש ואיש מאתנו חייב להציץ לתוך עומק ה’אני' שלו ולברר לעצמו, שכל דאגתו לקיום נשמתו הלאומית אינה בעצם אלא דאגה לשלמות נשמתו הוא, להעמקת חייה, – דאגה ל’אני' הפרטי שלו, לחייו וליצירתו הוא.

וליותר מזה אין אנו מתפללים בשעה זו. ידאג כל איש אשר בנו, כל יהודי, לעצמו, לצורתו הרוחנית העצמית ולעולמו הרוחני הוא, ואז תימצא לנו באיזה אופן שהוא דרך פשרה לאיחוד. דאגת הפרט לעצמו היא דאגה אחרת. היא יותר חדורה שקט, יותר עמוקה, יותר אמיצה וברורה. כאן אין מקום לחילוקי דעות, כאן רואה איש ואיש לפניו את הבניין מכל צדדיו ועד לעמקי-יסודותיו; כאן יראה מיד שנשמתו היא הקרועה, ומטעם זה כל קרועים אנו כולנו ומנותקים זה מזה. יתחוור לו שהקרע הלאומי ראשיתו בקרעי הנשמה של כל פרט ופרט בתוכנו. ובכן יבוא כל אחד וירפא את קרעי-רוחו הוא ויכניס שלום בנשמתו הוא, ואז תימצא מאליה איזו דרך שהיא להשכנת שלום הדדי אף בינינו כולנו. ילך כל איש ואיש מאתנו לאשר תישאהו נשמתו השלמה והחפשית, לאשר יוליכהו ה’אני' הפרטי שלו, הטבעי, הבלתי-משועבד לתורות זרות, לרוחות וזרמים נכריים. ואז נגיע, סוף-סוף, בדרכים שונות, למצוא את נשמתנו הלאומית האמיתית, למצוא את ה’אני' הלאומי הטהור שלנו. כל הקווים היוצאים מכל נקודה שהיא על גבי שטח כדור וההולכים לעמקו של הכדור, מוכרחים להיפגש בנקודה המרכזית. ‘הנקודה’ – היה מורגל בפי יהודי הדור הקודם לאמור – ‘הנקודה היא העיקר’. ואין אִמרה זאת נואלת כל כך כמו שרבים בימינו רואים לחובה לחשוב. אם נחדור קצת לעומק אמרה זאת, נמצא בה גם תוכן עמוק.

את כל זה ויותר מזה משמיעים לנו החיים בשעה זו. קול דמנו השפוך הוא הוא המדבר אלינו. ואנו, כפי שראינו, מתחילים להקשיב לפחות לקול הזה. לעת עתה אנו שומעים רק את קול הדברים ולא יותר. ומשום זה אין אנו מסוגלים עדיין ליישר את הדורינו, אם גם נכונן קונגרס עברי וכדומה. וגם מי יודע מה יהיה פרצופו של קונגרס זה. לעת עתה אין ניכר הדבר כי תתעורר מחשבה, כי תקום פעולה, לרפא את נשמתנו הדווּיה, המתה למחצה, על ידי מה שנשיב אותה לחיים טבעיים, ליצירת חיים עצמיים בידינו גופא. החזיון מתברר בפשטות. החיים מדברים אל כל אדם ואדם בשפת נשמתו – אולם אצלנו לא שפה אחת לכל נשמה ונשמה ובגלל בלבול הלשונות המרובות אין לה אף לשון אחת, אין לה כל לשון משלה.

תעודתנו הראשונה היא ללמוד להכיר את החיים הכרה נכונה. לראות אותם לא מבעד למסווה, אלא פנים אל פנים; לשמוע את אשר ידברו החיים אלינו בלי איש-ביניים ומליץ. ולא עוד אלא שעלינו עוד ללמוד להקשיב בלי עזרת מתווך את הדברים העולים אלינו מתוך מעמקי נשמתנו. ואז נדע ידיעה ברורה כי כל מה שחסר לנו נכלל במלה האחת: חיים.

אם ניגש אל שאלתנו מאיזה צד שהוא – מן הצד המדיני, הכלכלי או הרוחני – תמיד נראנה עוסקת בשאיפה אל חיים, תמיד היא דנה על חידוש יסודי של המציאות העלובה, שמילאה עד עתה בהכרח את מקום החיים. כי קיום של אנשים הניזונים מחיים זרים, מעמל כפיים זרות, ממחשבת מוח זר ומהרגשת נשמה זרה – אינם חיים. עלינו לחתור בכל ההתאמצויות והאפשרויות אל חיינו העצמאיים, אך מכיוון שאנו באים לידי הכרה כזאת, מכיוון שאנו לומדים להשיג את החיים השגה עצמה דרך ה’אני' שלנו התועה גלמוד וערטילאי ומחפש את חייו ואת עולמו, – מיד אנו רואים ראייה ברורה שזקוקים אנו לנקודה אחת בעולם, לכברת-ארץ אחת על פני כל האדמה, אשר תוכל להיקרא ביום מימים על שמנו, מקום שנוכל ליצור חיים חדשים ברוחנו ובידי עצמנו. והחיים האלה אשר ייווצרו על ידינו ומתוכנו, ישפיעו כהזרקת סם חיים על כל אברי האורגניזמוס שלנו בכל המקומות אשר הם מפוזרים ומפורדים שם; כוח חדש ייכנס באורגניזמוס לברוא מחדש את חייו בצלם ובדמות נשמתו החיה. עד שתבוא השעה המקווה ונזכה לגאולה שלמה.

ושוב אנו נפגשים כאן בנקודה שנייה, שמבחינה ידועה היא גם נקודה מרכזית, אשר בה נוכל להתאַחד למעשה.

אין בעולם כוח אשר יקשר אנשים זה אל זה כיצירה המשותפת. משום שאין כוח אשר יחַיה את האדם, אשר יחדש אותו, ככוח היצירה. אדם היוצר חיים יוצר גם עצמו מחדש, יוצר את ה’אני' שלו. אדם היוצר עצמו מחדש – יוצר גם חיים חדשים.

לא באמצעות ויכוחים ולא על ידי משא-ומתן נוכל לבוא לידי הבנה הדדית, בכדי שאפשר יהיה לנו לעבוד בעבודה לאומית אחת. ההבנה תבוא רק מתוך העבודה עצמה, מתוך יצירת חיים חדשים. יעשו היהודים בכל אתר ואתר את עבודתם המקומית. זה לחוד. אך לפנינו, לפני כולנו, עומדת עבודה לאומית אחת כבירה: ליצור לנו פינה מיוחדת עצמית לחיים לאומיים עצמיים. ולעבודה זו נוכל לגשת מיד כהיפסק המלחמה. התחלה כל-שהיא הלא קיימת כבר בארץ-ישראל (עתה חנוקה התחלה זו, רוחות רעות דיכאוה. אבל בלבנו תקווה כי בינתיים תשוכנה רוחות-הזעם והנטע הרך ישוב לחיות ולפרוח, יען כי חי הנהו).

ובכן – ארץ ישראל?

אם ישאלני יהודי שאלה כזו – אני מניח את השאלה למשפטו הוא. בלב בטוח אני מניח אותה, בלי חשש כל-שהוא. רק תנאי אחד אַתנה את בעל השאלה: שאף הוא יקשיב קשב נבון ומאומץ לתשובה אשר תעלה אליו מתוך נבכי נשמתו. כי בפני נשמה יהודית אין ארץ-ישראל נרתעת. רק תשמור הנשמה בתוכה זיק עברי כל שהוא, רצון כל שהוא לקיום העם העברי עלי ארץ. הן לא לחינם תופסת ארץ-ישראל בזמן האחרון לבבות רבים כל כך מבין אחינו היהודים.

– – – – – –

ובכן – ארץ-ישראל.

מה יש ביד היהודים שבארצות הגולה לעשות בשביל ארץ-ישראל? מה תוכל ארץ-ישראל להעניק לארצות הגולה?

כאן אנו שבים למה שנאמר בסוף מכתבי הראשון, כי רק אז מוכשרים יהודי הגולה לעשות מעשה רב-ערך לטובת ארץ-ישראל, אם גם ארץ-ישראל נותנת להם דבר-מה בעל ערך חשוב. מתוך כך נאלצים אנו להאיר בבת-אחת את שתי השאלות, או את שני צדדיה של השאלה האחת, יחד. רק בראשית דברינו נפנה אל מה שארץ-ישראל מסוגלת לתת ליהודים בארצות הגולה.

המתת הראשונה, ואולי גם הכי חשובה, היא נתינת ההכרה בנפש שחיים אנו, שיוצרים אנו את חיינו, שמהווים אנו מציאות-מה, שמסוגלים אנו למעשה שהוא. כבר נשינו טעם החיים האמיתיים, חיים של עם חי. וכאן שב אלינו חוש זה מחדש. אמנם פעוטים הם חיים אלה, זעירים זעירוּת מיקרוסקופית, טיפה בים, – אך בכל זאת טיפת-חיים היא! הלא תבינו את ערך הדבר! כל חיים ראשיתם מיקרוסקופית ומתחילים להתרקם מן התא, ממיקרואורגניזמוס. חשוב רק שהטיפה תכיל חיים ותהיה מסוגלת לגדול. טיפת-חיים אחת יוצרת יצירה חיה יותר מאשר עלול לעשות זאת ים גדול מלא מים. וכדומה.

ואת זה, אמנם, אנו רואים בארץ-ישראל בכל המתהווה כאן.

ראשית כל – העבודה. רק כאן אנו מתחילים לחוש מה זאת עבודה כלכלית לאומית. כאן מתחילה העבודה להתקשר בלא-רואים קשר אורגני את האדמה, את הלשון (לא לחינם הם הפועלים שבכאן בין מחיי הלשון הדבקים ביותר), את כל מסכת החיים הלאומיים, את כל הפסיכולוגיה הלאומית. כל זה, כאמור, מיקרוסקופי הנהו, בלתי נראה לעין, ואף על פי כן נדמה לי שלא אחטא בלשוני אם אומר, שאין ארץ בעולם אשר תקשר את היהודי לעבודה כארץ-ישראל. אם יהודי בעל נפש חיה הנהו, אם יש לו איזה שהוא רכוש רוחני משלו ויחד עם זה גם יכולת לעבוד – ודאי שיעבוד כאן. לעתים עולה על הדעת רעיון, שצריך אדם להיות עני בנפש מהיוולדו או יורד, אם יש לאל ידו לעבוד והוא גר בארץ-ישראל ואינו עובד. אולי טעות היא עמדי, – אין אני מעמיד עצמי כמבין גדול בענייני עשירות רוחנית. אני מעריך רק לפי מבינוּתי אני.

מזה אנו למדים שהעבודה נהיית כאן לאומית אף מבחינה אחרת, יותר נעלה, וכמובן – שוב במידה מיקרוסקופית. העבודה אינה עומדת כאן על קרקע כלכלי בלבד. המלחמה בעד העבודה אף היא אינה נושאת כאן אופי של מלחמת מעמדות. תכנה הוא לאומי טהור. זו היא מלחמה בעד העבודה וכנגד הפרזיטיות. מובן מאליו כי עוד מוקדם הדבר לקבוע מסמרות בעניין זה. כי לעת-עתה אין כאן אלא התחלה, טיפה בים. ואף על פי כן – מי יודע? אולי תלוי הדבר בעצמנו, אשר ייווצר כאן דבר-מה חשוב וחדש.

במובן זה יוכלו יהודי הגולה לפעול הרבה בכוח השפעתם שהוא גדול כאן, או, יותר נכון, שערכו עלול להיות גדול, אם יפעלו פעולה מדעת. אני מתכוון בעיקר להשפעה המוסרית, לדעת הציבור של היהודים בארצות הגולה שהיא ראויה להיגרס כדעת העם העברי. עליהם לדרוש בכל תוקף שהעבודה בארץ-ישראל תיעשה רק בידינו. כי בארץ-ישראל אסור שאדם יתפרנס מן האדמה אם אין הוא עובד עליה בעצמו יחד עם בני משפחתו (ולוּ אף מטעם זה, שאין לעם העברי בארץ-ישראל די אדמה – כי ירשה לעצמו רחבות מיוּתרת זו לגדל בעלי אחוזות מפונקים). אם יש אדמה ברשות מי שהוא, הרי הוא ובני ביתו מחויבים לעבוד אותה. ורק במקרים ידועים כשהידיים העצמיות אינן מספיקות רשאי הוא לקחת לו עוזרים, ומובן מאליו שאלה צריכים להיות יהודים. אם לאמת, צריכה האדמה בארץ-ישראל להיות קניין-הלאום. זהו עיקר הרעיון של הקרן הקיימת. ואולם לא פחות מזה חשוב הוא עיקר-העבודה. קרקע לאומי ועבודה לאומית – אלא הם שני פנים של עניין אחד. אך בשעה זו אנו עומדים קודם כל על תביעת העבודה הלאומית, והיא אשר תביאנו בהכרח לקרקע לאומי. כי זה הדבר הראשון שהעם העברי מבקש, או צריך לבקש, כאן בארץ-ישראל: ליצור חיים בידיים עצמיות ולא מעשה פרזיטים. הפרזיטיות הרי פירושה שוב – גלות. העם העברי רשאי לדרוש עבודה עברית בכל מקום בארץ-ישראל. דרישה זו, השפעה זו, היא אחד הדברים שהיהודים בארצות-הגולה מסוגלים לעשות בשביל ארץ-ישראל, אחד הדברים העושה אותם שותפים לחיינו וליצירתנו בארץ-ישראל. ההשפעה תהיה טובה כפליים: קודם כל תהיינה יותר ידיים עבריות עסוקות בעבודה. ושנית: העובדים יחושו עצמם מאוששים יותר, יקבלו חיזוק רוחני מוסרי. הדעת כי העם העברי בא לידי הכרה שחיינו צריכים להיווצר בידי עצמנו – זו היא תמיכה מוסרית רבה ונאה לעבודה בארץ-ישראל.

אולם המתנה החשובה ביותר שיהודי הגולה צריכים ויכולים לתת, היא משלוח כוחות צעירים לכאן, אשר יבואו לעבוד וליצור את חייהם. וכל מה שהכוחות יהיו מרובים יותר ועשירים יותר בנפש, כן יגדל ערך המתנה. לא רק לידיים אנו זקוקים כאן, – אנו מתפללים שיחד את הידיים, אשר תעבודנה מתוך מאמץ, תהיה גם נשמה אשר תחיה חיים מאומצים, עשירים, נעלים; תעבוד גם מחשבה אשר תאיר הארה מאומצת את כל צורת-העבודה, את כל פני החיים, את כל הסבל והמצוקות. אנו מניחים כיום את הבסיס לבניין חיינו החדשים, ונחוץ הדבר שהבסיס הזה ייבנה אבנים גדולות, מוצקות. כוחות דורשת ארץ-ישראל מאת העם העברי, כוחות כבירים, עשירים, רכוש רוחני; רכוש חמרי בלבד לא יעשה כאן כלום בארץ-ישראל, בכל אופן לא ייצור כלום.

בכלל יהא הדבר לקו לפנינו, בשעה שאנו ניגשים לאיזו פעולה שהיא בארץ-ישראל, לשאוף יותר ליצירה מאשר לעשייה סתם; לחשוב בעיקר על רקמת חיים חדשים, נעלים, מקוּוים ולא על הפיכת פני הארג הישן המשומש והדהה לצדו השני. ארץ-ישראל היא יותר משמלת-חג ישנה, יותר ממקור-מחיה טוב, מדבר-קבלנות טכני. אליה צריך לגשת בקנה-מידה גדול אנושי-מקיף, קוסמי; באותו קנה-מידה שנשתמר בחלומותינו הישנים על הגאולה ועל ארץ-ישראל. כי בזה שמורה כל זכותנו על ארץ-ישראל, בזה אצור כל כוחנו למען ארץ-ישראל. כוח אחר חוץ מזה אין עמנו. אך כוח זה הוא עצום למדי, אם רק נדע להכיר אותו ולדלות אותו. בקנה-מידה קטן לא נפעל כאן מאומה. אפילו מקור-מחיה הגון – בשביל האומה, כמובן – לא ניצור בו. בצדקת הנחה זו אפשר להיווכח על נקלה ובבהירות כשנתבונן אל מה שהוקם כאן בקפיטלים עצומים ובקני-מידה קטנטנים. בַכל אך חורבן תחת בניין; אך גלות תחת התחדשות. מה שיש לו ערך אמיתי בכל מפעלי הבניין הקודם נוצר על ידי אנשים כבני ביל"ו, אשר לעיניהם היה עוד קנה-המידה הגדול.

לא ארבה לדבר בזה, כי אף עניין זה הוא מן הדברים שאינם ניתנים להוכחה. רק האיש אשר ניגש להעריך את חייו בקנה-מידה גדול, ישיג את העניין בלא כל הוכחות שהן.

ורק אחת אני רואה לחובה לי להגיד כאן: אל ייראה הדבר כי אני מעלה כאן דיבורים על פריחה באוויר-השמים, על קנה-מידה שכולו רוחניות. אני מדבר כאן בראש וראשונה על עבודת-כפיים פשוטה, על עבודה עצמית. זה היסוד שרק הוא עלול לתת קיום ממשי בעל ערך לכל מעשינו ויצירותינו בעולם הגשמי והרוחני כאחד. דעה שגורה מהלכת, שליצור יכול האדם רק במוחו, ברוחו, באינטואיציה רקומת-אוויר. ואף בעלי-הטובות שלנו ‘יוצרים’, ‘יוצרים’ יישוב – בעמל ידיים זרות. אולם כבר הגיעה השעה שנבין, כי את החיים אפשר ליצור בעיקר בידיים, באינטואיציה זו התופסת את האדם כולו, המניעה את כל הגוף ואת כל הנפש, – זו האינטואיציה ששמה: ‘חיים’, ‘רוח-חיים’. אם, בשעה שאתם באים ליצור חיים, אין אינטואיציה בידיכם, כי אז איננה אתכם כל עיקר. אך דא עקא שהפרזיטיות כה העמיקה בתוכנו, כה מקיפה ולופתת אותנו, כה חודרת לתוך כל ישותנו, – עד כי חדלנו מהרגיש בה. פרזיטים אנו המתקיימים על גבי ידיים זרות ואין אנו מרגישים, כי על ידי כך היינו לפרזיטים המנצלים גם את המוח הזר, את הנשמה הזרה, את החיים הזרים. לעבוד בעצמנו, לחשוב מחשבה עצמית, ליצור ולחיות בכוח עצמנו, – כל אלה דברי-תורה הם בשבילנו, שאנו צריכים עדיין ללמוד אותם. ואף אמנם ארץ-ישראל מלמדת אותנו תורה זו. אבל תלמידים קשי-הבנה אנחנו. איך-שהוא ומעט מזער אנו לומדים בכל זאת.

– – – – – –

אנו לומדים לעבוד עבודה חיה; אנו לומדים אף לדבר דיבור חי בשפת נשמתנו החיה. ושוב אותו חזיון לפנינו. קשה עלינו לימוד העבודה ואף לימוד הדיבור עולה לנו לא בנקל. ובכל זאת אנו לומדים וגם מצליחים במקצת בלימודנו. אף זה מראה לנו על הכוח האצור בחיים, ולוּ אף בטיפת-חיים, אתם רואים, ידידי, שאין אני נוטה כלל להפליג לפניכם בסיפורי-נסים. אין אני בא לאמור שבארץ-ישראל הלשון שלנו חיה, שכאן מדברים עברית בכל מקום. באופן יחסי לא רב הוא מספר המדברים עברית, והלשון עצמה אינה חיה עדיין ואינה מדוקדקת בפי המדברים, ואף על פי כן עובדה היא שהלשון צומחת ומשגשגת. לא רק הלימודים בבתי-ספר, האספות, ההצגות וההרצאות מתנהלים בעברית, אלא שגם בחיי יום-יום מתפשטת הלשון יותר ויותר. חוג המדברים מתרבה והדיבור עצמו הולך ומשתבח. ובשמעכם ילד מדבר אל אמו עברית, ורק עברית, משום ששפה אחרת אין בפיו – ומספר הילדים האלה הולך ורב מיום ליום – או בראותכם ילדים מצחקים, מתקנטרים בדברים, נִצִים בעברית, הרי – בין שתרצו ובין שלא תרצו – חייבים אתם להודות כי טעם חיים מורגש בזה, אין זאת שיחת אנשים, חברים ל’חובבי שפת-עבר'. מלבד זה הלא היתה לנו כאן גם מלחמה בעד העברית את חברת ‘עזרה’. אמנם פעוט הוא מקרה-מלחמה זה לעומת אותה המלחמה הממשית, שעם חי – כצ’כים או כפולנים, למשל – מנהל בעד קיום לשונו. אבל, אם קטנה או גדולה היתה מלחמה זו, אך העיקר – כוח החיים – הורגש בה. וראיה לדבר שהעניין תפס כל כך את לבות ידידינו בארצות-הגולה. ולא לשווא.

אם נכונה האמרה ש’הסגנון הוא האדם‘, כי אז ראוי הדבר לגרוס בוודאות ש’הלשון היא האומה’. העברית שלנו בארץ-ישראל משמשת לנו ראי נכון המשקף בבהירות את חיינו בארץ, את גלותנו שאיננה נוחה כלל, אף כאן בארץ-ישראל, לשחרר את נשמתנו מתוך ידיה. מתוך ראי זה אנו רואים בבהירות מדויקת מה רב הקושי בפעלנו ויצירתנו, קושי הבא מתוכנו גופא, מתוך גלותנו הפנימית, הרוחנית.

לעיל אמרנו כי כאן מתחילה העבודה להתקשר קשר אורגני את השפה. אבל התחלה זו קשה, קשה מאוד וקטנה כל כך, עד כי אפשר יותר לשער את מציאותה מאשר לחוש בה. די לנו אם נגיד שלא הכל, שמעטים מאוד, חשים כי כאן צרי להיות קשר אורגני כזה. ומאין תימצא הרגשה כזאת, אם גם הנחיצות בעבודה עצמית מורגשת אך מעט מאוד, ולא אחטא לאמת אם גם אומר, שאינה מורגשת כל עיקר. לא רק על יישוב ארץ-ישראל פשוטו כמשמעו, כי אם אפילו על אודות מרכז רוחני נקל ונוח כל כך לחשוב ולדבר ולכתוב מבלי להעלות את הצורך בעבודה עברית, אף להביא את זו בחשבון, רק במידה שהיא צריכה להאציל חן של יום-טוב על עסק-החולין הזה. ובלבד שתימצא ליהודים פרנסה קלה ו’כשרה‘, למען יוכלו לעסוק בתורה ובחכמה ובמעשים טובים. ומכיוון שכך אין לתמוה כלל שנמצא סופר אחד ב’הצפירה’, אשר גילה בחזון-הנבואה שלו אחרית-אושר גם נעלה מזו והיא: שארץ-ישראל תהיה בעתיד ארץ תיירים ומזה תשאב בכבוד את מחייתה. ביתר פשטות: ארץ ישראל תהיה למין בית-אכסניה גדול. האם אין בזה משום פרנסה נאה, האין זה חזון-ייעוד נעלה בשביל עם ישראל? וכל עוד קיימות השגות כאלה על תכלית-חיפושינו בארץ-ישראל – אֵי-מקום לקשר חי שהוא, אשר יקשר את חיינו, את פעלינו, אל לשוננו? מה הם המושגים החדשים, מה הם הרעיונות המקוריים, זעזועי הנשמה הדורשים ביטוי מיוחד, אשר יוכלו לעלות ולצמוח על קרקע שכזה?

נחוץ שנדע ברור במה הוא כוחה של שפה לאומית: נחוץ כי נדע שהלשון מהווה כוח-חיים לאומי כביר רק במקום שקיימים חיי-עם מיוחדים, הזורמים ויוצרים בדרכם הלאומית המיוחדת ודורשים על כן אמצעי-ביטוי מיוחדים להם, – שפה לאומית מיוחדת.

ואנחנו מה? היש לנו חיים משלנו, חיי-עם מיוחדים לנו, מלאי חיוּת ויצירה, אשר ידרשו אמצעי-ביטוי מיוחדים? חיינו בארצות הגולה – אם רק אלה קרויים חיים – ניתנים להתבטא יפה וביתר כוח – בכל מקום בלשון עם המקום. יען כי חיינו אינם אלא בבואת חיי העם ההוא ותוּ לא. הלשון המיוחדת לנו באותם המקומות אינה אלא ז’רגון, בליל יסודות שונים מתוך שפות שונות, יען כי גם חיינו אינם אלא ז’רגון, בליל יסודות של חיים שונים. וכל עוד לא באנו לידי הכרה ברורה, לשאיפת-חיים מוצקת, שהיינו בארץ-ישראל צריכים להיווצר מהחל ועד כלה בידינו גופא, בעמל כפינו ורוחנו; כל עוד שרוח החיים הלאומית המפַכה בנו וכוח-היצירה הלאומי אשר בנו אינם די חיים וערים, עד כי נרגיש שאחרת אי-אפשר לנו, – סימן הוא שהלשון הלאומית האמיתית שלנו אף בארץ-ישראל אינה יונקת עדיין מן החיים, ואף כאן אין לעברית אותו הכוח אשר יעורר וידחף אותה לחיים ולשגשוג.

אדרבה, התבוננו-נא אל חיי המושבות הגדולות שלנו, ונוכחתם אם נוצר שם בחייהן דבר-מה אשר ידרוש בהכרח ביטוי עברי חדש מיוחד. לאמיתו של דבר מדברים שם האיכרים ז’רגונית (חלק מהדור הצעיר אשר לא עזב את ביתו מדבר עברית במקצת), משום שגם כל אורח חייהם אינו אלא מעין ז’רגון. את אופיים של החיים במושבות האלו נגדיר הגדרה הולמת, אם נגיד שחיים אלה אינם מוכשרים לקשור אליהם אף את בני האיכרים עצמם. הדור הצעיר ספג כל כך לתוכו את תוכן החיים האלה, עד שברובו הלך לחפש את היסודות העיקריים המהווים את החיים מסוג זה, – פרנקים, נפוליאונים, דולרים ופונטים, – הלך לחפש אותם במקום שהם מצויים ביותר: באמריקה, באפריקה, באוסטרליה וכו'.

מרבים יותר לדבר עברית בחוגי הפועלים, ויותר מזה, אולי, בין הפועלות. יש לציין שנערות אשר מעולם לא למדו בחדר רוכשות להן את השפה ביתר קלות, ובכלל הן נוטות לדבר עברית יותר מן הבחורים.

ורק כאן, בחיי הפועלים, מתחיל להתרקם הקשר בין החיים המבוקשים ובין השפה העברית. כאן, בחוג זה, מחפשים דבר-מה וקול-החיים עולה ומגיע לכאן מאיזה מעמקים שהם. אך הקשר הממשי הוא לעת עתה אך בחינת חלום רחוק, – כרחוק החיים המבוקשים.

בעבודה, בלשון, מתבטא העם, האדם. העבודה והלשון עולים לנו בקושי, משום שקשה, קשה מאוד, ליצור אדם חדש ובעיקר קשה לאדם ליצור עצמו מחדש. שאיפה זו להתחדשות עצמית היא אולי הנעלה ביותר, ואולם היא גם הכי קשה בשאיפות.

ואולם, כפי שאמרנו, צומחת בכל זאת הלשון במידה ידועה וגם העבודה צומחת וגדלה. יש, אפוא, להעלות על הדעת שגם האדם צומח ועולה. קשה להבחין בגידולו של עשב ולא כל שכן בגידולה של רוח האדם.

והנה, אף בעניין הלשון יש ביד יהודי הגולה לפעול הרבה בכוח השפעתם המוסרית. אך לשם כך נחוץ כי יושפעו ראשונה כהוגן מאת ארץ-ישראל. אם העם כולו ירצה בחיים מדעת, ישפיע רצונו זה עלינו כי נחיה חיים עמוקים ונבונים יותר, כי חיינו יוסיפו מיום ליום לקנות שלמות אורגנית, כי שלמים נהיה החל משרשינו אשר יחדרו לתוך מעמקי הטבע, החל מנשמתנו, ממוחנו, מפועל-ידינו, ועד לביטוי שיבטא את חיינו בלשוננו. רצון העם, אם רק פועל הוא פעולה חיה, בתור רצונו של עם, – הרי הוא מהווה את זרם החיים הלאומיים. אף כאן ישנה השפעת-גומלים. בין שהיהודים בארצות הגולה ידברו עברית (השאיפה לכך והכיבוש הזה הם עניינם המקומי של היהודים בארצות מגוריהם) ובין שידברו בשפות אחרות (ודאי שהיוּדית של עכשיו לא תעצור כוח לעמוד בפני השפות ההן. רק העיוור לא יבחין בזה), – השפעת השפה העברית החיה על העם כולו, על נשמתו, תהיה גדולה במידה שהלשון תהיה חיה בארץ-ישראל. אפשר לאמור, כי באותה שעה שלשון-הקודש שלנו תקום לתחייה גמורה בארצנו הנושנה, יהיה הדבר לאות, כי עמנו, עם-ישראל הזקן, שב אף הוא לתחייה, היתה לו עדנה מחדש.

העבודה, הלשון, האדם, החיים, – כל אלה מביאים אותך מיד לחשוב על אודות בתי-הספר. אף בתי-הספר, כעבודה וכלשון, מקיף את החיים כולם, אם גם מצד אחר. בית-הספר מהווה את הדור החדש וודאי שכאן היו יכולים להיווצר חיים חדשים, אדם חדש, – לוּ רק היה בית-הספר את אשר הוא צריך להיות. לא על שאלת בית-הספר שלנו בכלל אני מתכוון לדבר בזה: השאלה היא רחבה יותר מדי. ואולם נראה לי, שמאותו צד שאנו מדברים בו כאן, אפשר לפי דעתי להכיר בבתי-הספר שלנו שאיפה ללכת בדרך הנכונה. רואים אנו, למשל, כי כמה וכמה תלמידים ותלמידות, חניכי הגימנסיה ושאר בתי-הספר, הולכים לעבוד. בכלל אנו רואים כמעט מצד כל בתי-הספר והמורים התקרבות ידועה לספירות העבודה והעובדים. הופעה זו, אמנם, איננה כללית ואינה במידה המספקת, אבל ממשות כל שהיא יש בזה והיא נותנת בנו תקווה.

מזה יש להסיק מסקנה לא רחוקה כל כך שרעיון האוניברסיטה בארץ-ישראל אינו מסוכן, כפי שהדבר מתואר בדמיונם של כל אלה החוששים ל’רוחות' ולרוחניות. אם מכתלי האוניברסיטה יבואו אנשים לעבודה – והתקווה תעודדנו כי חלק ידוע ודאי שיבוא – כי אז גם אלה אשר יבואו מן העבודה אל האוניברסיטה ילכו אליה בדרך הנכונה, בדרך המסתעפת מתוך חיים ועבודה ומוליכה שוב אל חיים ועבודה. מזה תצא תועלת גם לשתיהן: לעבודה ולאוניברסיטה יחד. כאן, מתוך השפעת-גומלין זו, עלולה להיווצר מחשבה חדשה, אשר תצמח באופן ישר מתוך הטבע שלנו, מתוך יצירתנו, מתוך חיינו.

ואולם ניגש אני אל העניין גם מצד שני. בשעה שאני מדבר על בתי-הספר והאוניברסיטה אין אני הוגה רק בארץ-ישראל בלבד, כי אם גם בארצות-הגולה. יירתע כל הרוצה בכך בפני רעיון ‘בעל-ביתי’ זה, – בעיני חשוב מאוד הדבר, שהנוער שלנו מארצות הגולה יקבל במידה ידועה את האפשרות להתחנך בארץ-ישראל. דבר זה יהיה לו בלי ספק ערך משפיע עצום על היהודים שבאותן הארצות ועל חייהם הרוחניים, וגם יהווה מגע-ומשא חי בין ארץ-ישראל ובין עם ישראל בשאר ארצות. ינהרו, אפוא, כוחות צעירים לעבוד ולחיות בארץ-ישראל, יבואו ילדים ומבוגרים ללמוד בארץ-ישראל (אף מאלה ייבּדל ודאי חלק אשר יישאר לעבוד ולחיות כאן) – זה יאציל חיים ואורה לשני הצדדים: לארץ-ישראל וגם לגולה. אף כאן תתגלה השפעת-גומלים. אם חי תחיה ארץ-ישראל, אם תיצור חיים, יגרום הדבר שגם חיי היהודים בשאר ארצות יתעמקו, יתעשרו וישובו להעמיק ולהעשיר את החיים בארץ-ישראל.

ומכל חלקי העם יינהו ניצוצות וגרעינים לארץ-ישראל. ואיש-איש ממקום מושבו, מכל קצווי-תבל, מאפסי-ארצות ואפקים, יבוא, ועליו אבק-האדמה שהיה מעוּרה בה, שינק ושאב ממנה את חיותו וספג מתוכה ייסורים וצער. ובנשמתו יביא מאור השמים ההם, אשר הם לבדם ריפאו את הנשמה הקרועה הזאת באורם ובשירתם. האם כל זה ימעט בכדי לברוא שמים חדשים וארץ חדשה?

– – – – – –

מובן הדבר, כי בכל מעשינו ויצירתנו בארץ-ישראל אין אנו לגמרי ברשותנו. אך על צד זה, על הצד הפוליטי, לא דיברתי כאן, לא איש הפוליטיקה הנני, ואין זה מענייני. יהגו בדבר אותם האנשים המוכשרים לעשות-מה במקצוע זה. עניין שיחתי נסב אך על הדברים התלויים בנו. וזה אצלי העיקר. אני מוצא שרצונו הכביר של עם יוכל לכל. אם יהיה בנו רצון מוצק, אפשר שגם נסבול ייסורים, שנעבור דרך מתלאות ומכשולים, שנביא קרבנות רבים, אך בחיים נישאר וסוף כל סוף גם נגיע לנצחון שהוא. עבודתנו אין לה כל מגע את הפוליטיקה. לוּ רק תירגענה קצת רוחות-הזעם ושוב נוכל לעבוד.

ועוד בשאלה חשובה אחת לא נגעתי כאן – זו היא השאלה על דבר יחסינו אל הערבים. השאלה הנשאלת בזה אינה בעיקר מצדה הפוליטי, אלא מצדה המוסרי. באים ומראים לנו על הסתירה המוסרית העמוקה העצורה בכל חזוננו על ארץ-ישראל. אף הפעם לא אדבר בעניין זה. מכתבי ארכו גם בלאו-הכי יותר מכפי ששיערתי. אפשר שנעלה שאלה זו בהזדמנות שיחה אחרת. רק רמז כל שהוא אוכל לתת בזה: זכותנו על ארץ-ישראל קיימת כל עוד אנו קיימים, כל עוד קיימת בתוכנו השאיפה ליצור ארץ-ישראל נעלה אשר לא נוצרה וגם לא תיווצר בידי אחרים. ויחסינו אל הערבים – עד כמה שהם תלויים בנו, כמובן – צריכים להתבסס על יסודות חדשים, על אותם היסודות, אשר כּוּנוּ במכתבים אלה בשם אינטרסים לאומיים נעלים, אנושיים-כלליים, קוסמיים…

הייתי מוצא אולי עוד דבר-מה – ואולי גם רבות – לאמור לכם; אותו דבר-מה המביע את המרובה אשר יהמה האדם לאמור בשעת פתיחת-הלב. ואולם המיה זו אינה ניתנת להימסר בדברים, ואם כוח אצור בה לפתוח סגורי-לבבות – תוּבּע גם בלי מלים, כרחש-לוואי ממעמקים אל העניינים המוכרחים למצוא להם ביטוי בדברים.

רעיון אחד הביאני לכתוב אליכם, ועתה, בשעה שאני מסיים את דברי, מרחף לפני עיני רעיון יחיד זה ונפרד מעלי כנשמה זו המסתלקת ועולה לעמוד לפני כס-הדין – איך ייחתך גורלה: הלעולם-האמת או, חס וחלילה, לעולם התוהו?

מי יודע?.. מי יודע, אם גם בשעה זו – כמדומה שהמלים ‘בשעה זו’ מספיקות גם בלי פירושים יתרים – נגיע סוף-סוף להתבונן על סביבנו ולראות עד תכלית את מצבנו האיום, בכדי לגשת ולרפא ריפוי נאמן את נשמתנו הקרועה; מי יודע, אם גם עתה נמצא דרך לבוא לידי הבנה הדדית, להתאחד למפעל לאומי אחד כביר, – מי יודע?..

אמרו, אפוא, אתם, ידידי, אם באמת מצאתי, בפנותי אליכם את הכתובת הנכונה?..

ושאו שלום וברכה…

ידידַי!

כותב אני לכם מעתה בעברית, כי אני רואה מעתה אפשרות, והאפשרות מחייבת אותי לכתוב לכם מעתה בשפתנו.

הרבה עבר עלינו ועליכם מן העת, שכתבתי לכם את מכתבי הראשונים, מתחילת המלחמה העולמית עד היום. הרבה נשתנה, נשתנה קודם כל, כמובן, לרעה. הרבה נעדרו מקרבנו, הרבה נהרס ונחרב. וירידת הרוח האנושית הגדולה, הנוראה, שבאה לעולם עם המלחמה ועם ה’שלום', חיבלה גם את רוחנו עד להשחית. ירדנו פלאים בארצות הגולה, אבל גם בארץ-ישראל ירדנו.

אולם אין רע בלי טוב. יש לציין גם ניצוצות מאירים. והניצוץ היותר גדול, הניצוץ הקיים והמתגבר מתוכו, המבטיח להיות לאור מאיר את כל דרכנו, לרוח מחיה ויוצרת את כל עבודתנו לתקומתנו, היא תנועת ‘החלוץ’, תנועת הדור הצעיר לארץ-ישראל, לעבודה ולעברית. הנני מדגיש: לארץ-ישראל, לעבודה ולעברית. במקום הזה, לעניין שפת מכתבי מעתה, חשובה לי בייחוד ההדגשה על העברית. זכינו לראות אלפים צעירים וצעירות באים לארץ-ישראל לעבוד, כשהרוב הגדול מהם מדבר עברית, וביניהם לא מעט מדברים יפה מאוד. זכינו לשמוע מפי חלק מהם תוכחה, האשמה, על אשר אנחנו, בארץ-ישראל, יותר מדי סבלנים ביחס לדיבור הז’רגוני, פחות מדי קנאים לעברית. בעוד אשר עד היום – ומצד ידוע גם היום – הורגלנו לשמוע תוכחות והאשמות ממש הפוכות: על אשר אנחנו יותר מדי קנאים לעברית, על אשר אנחנו מכריזים חרם (כך מכריזה המליצה האידישיסטית) על דוברי אידיש, על אשר אנחנו ‘קובעים צנז’ לבאים להיבחר לאיזה מוסד ציבורי בארץ-ישראל, בדרשנו מהם ידיעת השפה העברית, לפחות בדיבור.

העבודה החיה הזאת, התנועה החיה לעברית בקשר עם התנועה לארץ-ישראל ולעבודה, מחייבת אותי חיוב חיוני, חיוב מתוך עצם החיים בלי אמצעי, לכתוב לכם מעתה בשפתנו החיה. פה אין מקום לשאלות, לפקפוקים או לוויכוחים. פה לא תביעה מתוך קנאות יתרה, מתוך הסברה או מתוך הרעיון, – פה תביעת חיים, החיים בעצמם, במידה שמתעוררים בנו חיים עצמיים, תובעים ממנו תחיית שפתנו. יותר נכון, החיים בעצמם, במידה שהם מתעוררים בנו בכל תקפם ובכל עמקם, מעוררים בנו את שפתנו לתחייה, או מעוררים בנו את הצורך החיוני להרגיש את שפתנו חיה בפינו.

אני הלא כותב אליכם, ידידי, אליכם החברים החיים שבעמנו, בין היודעים ובין לא-היודעים עברית, באשר אתם שם. ולבי אומר לי, והחיים אומרים לי, כי במקום שיש לב יהודי חי, בין אם בעליו יודע ובין אם אינו יודע עברית, שם ימצאו דברי מסילות, ישפיעו חיים, יעוררו – במקום שאין ידיעה מספקת בשפה – את הצורך החיוני לדעת ברור, לתפוס לכל עומק חיוניותו מה שמדברים החיים המתייצרים בארץ-ישראל בשפתם הטבעית, בלתי-האמצעית, בשפתנו החיה. חיים מעוררים חיים.

בא אני לכתוב לכם על החיים המתייצרים בארץ-ישראל, אבל ביתר הרחבה. לא ארץ-ישראל היא הפעם עיקר ענייני, כי אם עם ישראל בכללו, בכל היקפו, בארץ-ישראל ובכל ארצות פיזוריו. עצם החיים המתייצרים בארץ-ישראל דורשים הרחבה כזאת. אנחנו באים להניח יסוד לבניין בית ישראל החדש, לבניין עמנו וארצנו לפי כוחנו ולפי רוחנו בזמן הזה. היסוד צריך, כמובן, להיות די רחב, בכדי שיחזיק את כל הבניין. אולם במידה שאנחנו נכנסים לתוך עצם העבודה, אנחנו רואים, כי אין מידת היקפו של היסוד ברורה או ידועה לנו, ואנחנו מוכרחים אחרי כל שיעור היקף, שתפסנו בעבודתנו, לשוב להרחיב את ההיקף יותר ויותר. יותר מדי רחוקים אנחנו מחיים לאומיים עצמיים, יותר מדי תובעים ממנו החיים המתייצרים, בשביל שנתפוס את מידת היקפם בפעם אחת.

בתחילה, בעליית המתיישבים הראשונים, הביל"וים וחבריהם, היה היסוד רכישת קרקעות בארץ-ישראל. אמנם גם הם, מתוך הרגשה בלתי-אמצעית, התחילו בעבודה. אולם ההרגשה לא היתה די עמוקה, די מוּארה באור הרעיון הכללי, ולא היה בה די כוח לעשות את המהפכה הדרושה ברוחם ובחייהם. אחרי עבור זמן ידוע הם הזניחו את העבודה העצמית ואת העבודה העברית בכלל והשלימו עם העבודה הזרה. נשאר רק הרעיון של רכישת קרקעות, כלומר של קניית קרקעות בכסף או, כמו שקראה לזה המליצה, של גאולת הארץ.

העולים החדשים, משנת תרס"ד ואילך, עמדו עמידה נכונה על הדבר, כי אין גאולה לארץ בלי עבודה עצמית. קנייה בכסף אינה גאולה. הם העמידו במרכז כל העלייה והיצירה היישובית את העבודה. באופן כזה התרחב והתעמק היסוד עד כדי להקיף את רעיון העבודה. הרחבה והעמקה גדולה, מקיפה וחודרת לכל תאי הרוח ולכל יחסי החיים במידה כזאת, שעד היום לא תפסוה כהלכה רוב הציונים, אף לא רוב עסקני הציונות והעומדים בראשה. הרעיון מחייב יסוד חדש לא רק לגאולת הארץ, כי אם לכל בניין החיים ולכל תחיית הרוח. וגם הרעיון לא נולד במלוא היקפו בפעם אחת, כי אם הלך והתרחב והתעמק: מכיבוש העבודה עד הקבוצה ומושב-העובדים וכן הלאה.

מאחרי המלחמה מתחילה תקופה חדשה, עם אפשרויות חדשות ועם עלייה חדשה, ואנחנו עומדים שוב לפני הרחבה חדשה. על ההרחבה הזאת לא עמדנו עדיין. רואים אנחנו, כי הקשר בין ארץ-ישראל ובין העם אשר בגולה הולך ונעשה יותר אמיץ, המשא-והמתן ההדדי יותר חי, מאשר לפני המלחמה. אולם מה מחייב הקשר הזה, עד היכן מגיעה ההתחדשות, שהוא מחייב – זה לא הוברר לנו כל צרכו.

לפני המלחמה היה הקשר הזה רפה ומצומצם. היישוב ארץ-הישראלי, עד כמה שהיה זקוק לעזרה כספית, היה לו עסק עם המוסדות הציוניים אשר בארץ-ישראל. לעזרת הגולה בלי אמצעי לא היה זקוק. וגם היקף העבודה היה מצומצם ולא עבר את גבול הארץ. ומתוך כך גם הגולה לא התעניינה הרבה בארץ-ישראל.

המלחמה עם פורענויותיה הזקיקה את ארץ-ישראל לעזרה תכופה מצד הגולה בלי אמצעי, בייחוד מצד אמריקה. הדבר הזה הכיל גם טובה ידועה וגם רעה, אולי לא פחות ואולי גם יותר גדולה מהטובה. מצד אחד, באה הקלה, אפשרות לחיות ולעבוד, עד כמה שהתנאים הקשים הניחו מקום לזה. באה התקרבות ידועה והתעניינות ידועה בין שני הצדדים. למשל, באה קבוצה של רופאים וסידרה יפה את העזרה המדיצינית בארץ-ישראל וכדומה. ומצד שני, מאחר שהעזרה באה בתור מעשה צדקה, היא גררה אחריה מה שגורר אחריו תמיד מעשה צדקה: ירידה מוסרית לעזוּר וגם לעוֹזר. הנעזרים הרגישו את עצמם, אם בהכרה ברורה או לא ברורה, בתור נעזרים, נתמכים, והעוזרים הרגישו את עצמם בתור עוזרים, תומכים. נברא אותו היחס שבין דוֹד עשיר וקרוב עני. אפילו המוסד ‘הדסה’, שהנו בכלל מוסד חשוב מאוד, מוסד עובד בארץ, עובד באמונה, במרץ ובהבנה, אינו נקי מהמידה הזאת של בעל המאה. ראָיה לדבר, הראיה היותר קרובה – יחסו אל הרופאים והרפואה המקומיים – יחס בכל אופן לא משובח. אם כי, מצד שני, אין לאמור, כי הרופאים המקומיים עומדים במובן זה על הגובה הראוי. מכאן – עמדתם של הציונים האמריקאיים בכלל ביחס אל ארץ-ישראל ואל העבודה והעובדים בה, עמדה של דוֹד עשיר, בעל המאה.

קשר יותר פנימי בין ארץ-ישראל ובין העם אשר בגולה, קשר חי, קשר ברוח של התעוררות לאומית, הולך ונברא מאחרי המלחמה ומאחרי שנפתחו לפנינו אפשרויות פוליטיות חדשות. באה התקשרות הצעירים העובדים בארץ-ישראל עם הצעירים אשר בגולה, השואפים לעבוד בארץ-ישראל, התאחדות ‘הפועל הצעיר’ עם ‘צעירי ציון’, נברא בגולה ‘החלוץ’, באה עלייה חדשה, אשר התחילה במידה רחבה. התחילה תנועה, אשר לולא המאורעות ביפו בראשון למאי, יותר נכון, לולא הפירוש, שנתנה להם, והמסקנות, שהסיקה מהם ממשלת הנציב היהודי, היתה יכולה להיות במשך הזמן לתנועה לאומית חיה רחבה.

מה שהוליד פה קושי ומבוכה מצד עצם הדבר הוא, שכל זה בא לא בדרך התפתחות טבעית מתוך עצם עבודתנו היישובית, כמו שהתפתחה, למשל, הקבוצה מתוך כיבוש העבודה, כי אם בכוח גורמים חיצוניים ובאופן פתאומי.

בראשונה, עם בוא הכובשים החדשים, באה אנדרלמוסיה גמורה. התמורה היתה פתאומית ומדהימה. המצב החדש היה נבדל מהמצב הקודם הבדל כל כך חותך, עד כי הרוב הגדול ראה בו ממש יציאה משעבוד לגאולה, מאפלה לאור גדול. נבראה אווירה של התלהבות. במקום המחשבה ורגש החיים הטבעי, בלתי-האמצעי, במקום התבוננות במצב ושאיפה להכירו כמו שהוא, להכשירו לשאיפותינו ולהתכשר אל התביעות החדשות שהוא מעמיד לפנינו, התחילו לעבוד הדמיון הנלהב והרגשנות הנפרזה. הפרי הראשון היה הגדוד העברי. ‘היציאה מן הפסים’ של עבודת החיים, הנושאת את עצמה,היתה גמורה. מכל הצדדים עפו המליצות: ‘הרחבה’, ‘הרחבת הגבולין’, ‘מעוף’. צצו ככמהין תכניות יישוביות, פיננסיות, סוציאליות, תרבותיות, אחת נפלאה מהשנייה. באוויר צלצלו תביעות של תיקון העולם, של גאולת האנושות, וקודם כל התביעה להתאחד עם ‘פועלי ציון’ (שהם בעצם ברובם הגדול לא רצו להתאחד עמנו) ועם פועלי כל העולם, להיכנס אל האינטרנציונל (איזה?), וכן הלאה.

התוצאות ידועות. אינני רוצה לנגוע בהן, אם כי מבחינה ידועה היה אולי הבירור האוֹבּייקטיבי, ככל בירור אובייקטיבי, מועיל, בייחוד לאלה, המבקשים לברר לעצמם את מהלך החיים ואת היחסים בקרב העובדים באובייקטיביות גמורה. אולם, ראשית קשה מאוד ואולי גם אי-אפשר לבאר בדברים מה שצריך לא רק להכירו, כי אם גם לחיותו, לחיותו בכל כוח החיים, בכל כוח הרוח, המחשבה והרגש בלתי-האמצעי. שנית – וזה עיקר – אינני בטוח בעצמי, כי יעלה בידי, לפחות בשעה זו, לדבר על כך באובייקטיביות גמורה, מבלי להתרגז, כל כך קשה פעלו עלי כל המהומה הזאת עם תוצאותיה. בכל אופן איש לא יכחיש, כמדומה, כי הרבה מרץ, כוח מחשבה ונפש, כוח חיים ויצירה, שהיה בהם במידה ידועה בכדי להכשיר את הקרקע לעבודה רחבה, אבדו לבטלה ולבהלה בחיכוכים, בהתנגשויות, בהתמרמרות הדדית, באוויר המורעל.

לאט לאט שקעה ההתלהבות ובאה ההתפכחות. אז, כשהתחילה העלייה ועמה שוב עבודת חיים ממש, וביתר הרחבה, נמצא הכל בלתי-מוכן. הסידור הפנימי והכוחות הפנימיים לא היו מוכנים, לא היה בהם בכדי למלא את הדרישות החדשות ולספק את הצרכים החדשים, שנולדו עם התרחבות התנועה. גם התפיסה הרעיונית והשאיפה הנפשית, שלא היו מכוּונות לצד זה, לא היו מוכנות, לא הגיעו עד לאותו ההיקף ואותו העומק, הדרושים בכדי להקיף ולפרנס תנועה לאומית חיה רחבה. התהווה תוהו-ובוהו, היה דוחק לא רק בכסף ובעבודה, כי אם גם באנשים. ולא רק באנשים, כי אם גם ברעיון, בנפשיות, במעוף-רוח היה דוחק. לא היה במה לרומם את הנפשות או להחזיקן למעלה מעל השטח של החיים הירודים. נולדה בקרב העולים-העובדים החדשים תהייה על האחרונות וגם על הראשונות, תעיית הרוח לצדדים של דעות ושיטות שונות, תסיסה קשה, לא תסיסה של יצירה, תסיסה של תירוש בהזדככו ליין, כי אם תסיסה של יין שנתחמץ, שלא עמד בו כוחו הייני. נמצא מקום להתאוננויות ולהאשמות עם כל היוצא מהן, וכן הלאה.

ואם לפנות מזה אל ההסתדרות הציונית הכללית, – שם אין בוודאי לראות הרבה כוח חיים או הרבה אש קודש. ולעומת זה יש לראות שם הרבה ציונות של שקל ושל אספה; חשבון המסחר והפרוטה במקום חשבון האומה והאדם, במקום מסירות נפש ומאוד על הצלת חיי האומה והאדם שבה; מלחמות על פוליטיקה או על שיטות טכניות במקום מעוף של יצירה, וכן הלאה.

פה לפנינו תביעה להרחבת היסוד במידה שלא פיללנו, ומצד, שקשה לנו לראותה. פה נכנס לחוג עבודתנו לא רק ארץ-ישראל, כי אם כל עם ישראל, יותר נכון, אותו הקונגלוֹמֶרַט של יהודים, שאינו עם, ושאם לא יעלה בידנו לבראו עם, לא יעלה בידנו כלום. ארץ-ישראל, כפי שאנחנו רואים, פעלה אמנם הרבה במובן זה, פעלה בייחוד על הנפשות החיות, העֵרות, על הדור הצעיר, אבל פעולתה אינה מספיקה. יותר מזה – וזה עיקר, לא קשה למתבונן לראות, כי הגלות, רוח הגלות בכל הודה ותפארתה, מתחילה לאט לא, שלא מדעת בעלים, לפעול ולהשפיע על ארץ-ישראל ועל העבודה בארץ-ישראל. והדבר הזה הוא אולי הסכנה היותר גדולה לכל עבודתנו ולכל שאיפתנו.

לפנינו כעין מלחמה פיזיולוגית בגופנו הלאומי. מצד אחד, הכוחות החיוניים מתאמצים בכל עוז להביא מרפא, לבנות את הנהרסות, להשיב לתחייה, אבל הם מועטים, וכוחם קטן. וכנגדם באים בהמון הכוחות המהרסים. היש תקווה לגוף החולה?

או אולי לא כך הוא המצב האמיתי? אולי יש פה הגזמה, ותהי הגזמה כל שהיא? האם לא כך הוא יחסנו הלאומי אל עבודתנו ואל שאיפתנו הלאומיות או פשוט אל הצלת נשמתנו וחיינו הלאומיים? רצוננו הלאומי – אפס או פחות מאפס, כי משוללים אנחנו אותה ההכנה הנפשית, שמתוכה היינו לפחות רואים את אפסותנו. הכרתנו הלאומית, הרגשת עצמנו הלאומית – פראזות, כלומר לא רק פראזות בבואן לידי ביטוי, כי אם על פי עצם מהותן. ואנחנו אוהבים כל כך לדבר ולהרעיש עולמות על מצבנו האובייקטיבי הקשה. אבל השאלה היא קודם כל: במה אנחנו באים לפעול על המצב האובייקטיבי, להכשירו לחפצנו או לפרוץ בו דרך לחפצנו, אם כך הוא מצבנו הסוּבּייקטיבי, מצב הכוח הפועל? בחוסר חיים כזה, באפיסות כל כוח רצון כזה – במה אנחנו באים לפעול, לעשות, ליצור, להתגבר על קשיים, מעצורים, מכשולים וכו' וכו'?

לפנינו עבודה, שאין על עפר מָשִלה, יצירה, שלא ראה עוד העולם דוגמתה, קשיים, מעצורים וכו' גדולים מעל לכל כוח אנוש. עלינו לברוא עם שאיננו או שהולך ומת, לגאול ארץ, להיקלט בארץ, שנתלשנו מתוכה, נתרחקנו ממנה, ונפזרנו לכל רוח. בעבודתנו ובשאיפתנו אנחנו נפגעים בכותל, או כל העולם נעשה לנו, כמו ליעקב אבינו, כמין כותל לפנינו. ומה יש בידינו לעומת כל זה? במה אנחנו באים לפעול, לעשות וכו' וכו'?

כל מעשה – ואפילו מעולם העשייה, ואין צריך לומר מעולם היצירה – דורש מהבא לעשותו קודם כל כוח רצון וכשרון המעשה לא פחות גדול מהמעשה שהוא בא לעשות. אם קפיטליסט קטן, שאין רצונו וכשרון המעשה שלו עולים על יכולתו לבנות בית-חרושת קטן, – אם אדם מצומצם כזה יבוא לקבל על עצמו בניין תעלת סואץ או פנמה, אז יחסר לו לא הקפיטל הענקי, כי אם הרצון הענקי, המרחב הענקי של חשבון המעשה, המעוף של העשייה הענקית, כל אותן התכונות הנפשיות והמחשבתיות, שאין עשייה ענקית כזאת אפשרית בלעדיהן. הקפיטל הענקי יחסר לו, מפני שאלה חסרים לו.

ואנחנו? הרי בושה לדבר במה שמתגלה אצלנו בתור רצון ‘להיגאל’, ‘לשוב לתחייה’, לעומת מה שדרוש פה. פרוטות נפשיות ומחשבתיות, במקום שדרושים מליארדים או ביליונים! לנו הרי דרוש יותר, לאין ערוך יותר, ממה שדרוש לקבלן של סואץ או פנמה. לנו נחוצה מסירות נפש ומאוד. ואם זו אינה לנו, הרי זה אומר על פי האמת כי אין לנו רצון חי להיגאל ולשוב לתחייה.

אין כסף, אין קפיטלים באים לארץ-ישראל – כך היא הבכייה באהלינו בכל המחנות בצורות שונות, בטעמים שונים, בטונים שונים. אבל לא זה נורא, שאין קפיטלים באים לארץ, – נורא באמת, לעמקו של דבר, מה שעד היום לא נמצא עוד אפילו מיעוט קטן של עשירים ואמידים, ואפילו לא יחידים בודדים, שינדבו את כל הונם לעם. ולא עוד אלא שאין בנו ההכשרה הנפשית, וה’העזה' לבקש דבר כזה. מעשה כזה הוא בעיני עצמנו כמעט דבר שאין הדעת סובלתו, שגעון גמור. אם אדם צעיר נותן את כל נפשו ואת כל חייו הצעירים על הצלת העם, הרי הוא נותן רק את נפשו ואת חייו ואת כיסיו הריקים. אבל כסף,

קפיטל! כי יקום אדם, שיש לו מיליונים או מיליארדים או אפילו פחות מזה, וינדב את כל הונו לעם והוא בעצמו יבוא לארץ-ישראל לחיות חיים רגילים ככל בני-תמותה פשוטים, – הייתכן, היישמע כזאת! איזו חוצפה ואיזה שגעון לדרוש דבר כזה! אולם העובדה היא עובדה, כי כל זמן שאין בנו הכשרה של מסירות נפש ומאוד על הצלת נשמת האומה וחייה, אין בנו על פי האמת רצון חי להיגאל ולקום לתחייה, או יש מעין אותו הרצון העלוב, שיש באותו הקפיטליסט המצומצם ביחס לבניין תעלת סואץ או פנמה, ועוד הרבה והרבה פחות מזה.

אין פלא, כי באספותינו, בוועידותינו, בקונגרסינו הציוניים הכל ריק, הכל חולין. אין ניצוץ של קדושה, אין התעוררות פנימית עמוקה, אין השראה עליונה ואין הארה עליונה, אבל יש חשבונות קטנים, יש פוליטיקה, יש ויש מה שכל כך ידוע לכולנו ומה שכל כך מעליב.

כך היא מבפנים. עוד יותר קשה הרושם לצד חוץ. הדבר הראשון, שעם ישראל היה צריך לעשות כלפי חוץ, הוא להכריז גלוי ומפורש על זכותו האנושית לשוב, אחרי אלפיים שנה של גלות, להיות עם חי ובן-חורין בארצו, ועל זכותו הלאומית על ארצו, על ארץ-ישראל, ולתבוע את זכותו זו בכל תוקף. התביעה הזאת צריכה להיות נשמעת באותו העוז העליון, באותו הבטחון העצמי והבטחון בצדקת התביעה, באותה הרוח הכבירה, הנושאת, המושכת בכוח, שאינם יכולים לבוא אלא מתוך רצון תקיף, שאינו שב מפני כל, מתוך רצון חי ופועל שאין מעצור לפניו, מתוך התעוררות רוח עליונה. התביעה הזאת אינה פוליטיקה, אין לה עסק בפוליטיקה של עם זה או אחר, אין לה עסק בפוליטיקה בכלל. זוהי, מותר לאמור, כעין גילוי שכינה של עם, כעין התעוררות דתית בכלל. התביעה הזאת היתה פועלת יותר מכל פוליטיקה ומכל כוח אגרוף. אז לא היו הערבים כל כך תקיפים בטענתם נגדנו. עכשיו הם פשוט מבטלים אותנו. עם ישראל, אומרים הם, אינו תובע כלל את זכותו על ארץ ישראל, ובסתר נשמתו הוא מודה כי אין לו מה לתבוע. יש איזה קומץ, איזה מיעוט קטן של ציונים בעלי הזיה, המקלקלים את הכל. ואם תראה להם שמונה מאות אלף או מיליון שוקלים, – אבל האם, לאמיתו של דבר, בכוח שקלים תובעים זכות על ארץ, אם מאחריהם אין להרגיש שום כוח ריאלי, כוח חי, של עם חי תובע כמו שעם חי יודע לתבוע? אולם אז, לוּ היתה התביעה נשמעת כמו שהיא צריכה להיות נשמעת, – אז היו הערבים מרגישים בנו כוח והיו מוכרחים, עם כל התחכמותם, להתחשב עמנו. וגם האחרים היו מוכרחים להתחשב עמנו. על ארץ-ישראל יש לנו שטר כזה, שכוחו לא פסק עד היום ולא ייפסק לעולם – הלא הוא התנ“ך, ולא רק התנ”ך. ולא באותו המובן, שבתנ“ך הובטחה זכותנו על ארצנו, כי אם באותו המובן, שאנחנו בארץ-ישראל יצרנו את התנ”ך, ולא רק את התנ“ך. גם האבנגליון, כמה שיש לנו עמו חשבונות דתיים ומוסריים, כמה שיש בו דברים זרים לרוחנו, – בתור יצירה דתית ומוסרית אין לשללו מאתנו. כולו יצא מתוכנו ונברא בתוכנו, כמו שאין לשלול מאתנו גם את המחוקק, כשם שאין שוללים את סוקרטס מהיוונים, אף על פי שהם דנוהו למיתה והמיתוהו. ומה יצרו הערבים בכל משך ימי שבתם בארץ? יצירות כאלה, ואפילו רק יצירת התנ”ך בלבד, נותנת זכות שאינה-פוסקת לעולם על ארץ יצירתו, ובפרט כשהעם שבא אחריו לא יצר בארץ זו יצירה כזאת או לא יצר כלום. אולם זכות הבאה מכוח התנ“ך יש לתבוע בכוח של תנ”ך, זאת אומרת, בהתעוררות רוח עליונה, במסירות נפש ומאוד, בכל אותם הכוחות העליונים שהיו מעידים בנו, כי כשרוננו ליצירות ממין זה לא פסק מקרבנו עד היום, ולא בכוח של שקלים, של פוליטיקה, של חשבונות מסחריים.

(המכתב הזה נמצא בין כתבי-היד וחסר בו הסוף – המו"ל של ההוצאה הראשונה)

[תרפ"א (1921)]